דניאל

דניאל פרק ח

(א) בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמַלְכוּת בֵּלְאשַׁצַּר הַמֶּלֶךְ חָזוֹן נִרְאָה אֵלַי אֲנִי דָנִיֵּאל אַחֲרֵי הַנִּרְאָה אֵלַי בַּתְּחִלָּה:

רש"י בשנת שלש – אחרי המראה הראשון אחר שנראה אלי בתחילה החלום האמור למעלה שנראה לו בשנת אחד לבלשצר:

מלבי"ם השאלות: מ"ש חזון נראה אלי אחרי הנראה אלי בתחלה הם דברים מיותרים, הלא מבואר שהראשון היה בשנת א' לבלטשאצר והשני בשנת שלש?:

(א) בשנת שלש למלכות בלשאצר – פי' הרי"א שהחזון הזה השני בא להשלים את החזון הראשון, מפני שבחזון הראשון ידע דניאל ענין החיה הא' והד', שהחיה הא' הוא בבל שמלכה אז,

והחיה הרביעית פירש לו המלאך ענינה,

אבל החיה הב' והג' לא נתבאר לו מי הם המלכיות אשר יורו עליהם,

זאת שנית שהחיה הא' והד' ראה את חורבנם, אבל חורבן החיה הב' והג' שהוא הדוב והנמר לא ראה, זאת שלישית שלא ידע מה יהיה ענין שתי המלכיות האלה עם ישראל אם לטוב אם לרע, כי החיה הא' כבר ידע שהוא המחריב הראשון, והחיה הד' באר לו כי לקדישי עליונים יבלה, אבל מעשה החיות האמצעיות עם ישראל נשארו סתומים,

גם לא הבין הקץ של עדן ועדנים ופלג עידן, אם הוא לחשבון שנים או שמטות או יובלות או חשבון אחר לכן באה המראה השניה לפרש את הראשונה, כמ"ש חזון נראה אלי אני דניאל אחרי הנראה אלי בתחלה

ר"ל שהוא פירוש ובאור לחזון הראשון, שבו באר לו היטב ששם המלכיות השנית והשלישית הוא פרס ויון, ושאלה יחרבו כי אם על ידי המלכות הבא אחריו, ושהם לא ירעו לישראל, כי מלכי מדי ופרס הטיבו עם ישראל כנודע, וגם אלכסנדר כבד את שמעון הצדיק ולא עשה רע בירושלים,

עד הקרן האחת מצעירה שהוא אנטיוכס הרשע שהוא לבד הרע לישראל,

ולכן דמה שתי המלכיות האלה בחזון הזה בבהמות בייתות טהורות איל וצפיר העזים, שזה בבחינת הנהגתם עם ישראל לא ירעו ולא ישחיתו,

ובחזון הראשון דבר בבחינת מלכותם נגד יתר מלכי העמים שפגשום כדוב שכול וכנמר על דרך ישור

ואמר נראה אלי דניאל – כי החזון הראשון מכללות הד' מלכיות ראה גם נ"נ עוד קודם לדניאל,

וגם יחזקאל ראה אותם במעשה מרכבה אבל הפרטות שראה בחזון הזה התיחד בו הוא לבדו:

(ב) וָאֶרְאֶה בֶּחָזוֹן וַיְהִי בִּרְאֹתִי וַאֲנִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה אֲשֶׁר בְּעֵילָם הַמְּדִינָה וָאֶרְאֶה בֶּחָזוֹן וַאֲנִי הָיִיתִי עַל אוּבַל אוּלָי:

רש"י על אובל אולי – על הנהר ששמו אולי:

מצודות ציון הבירהענין ארמון וכן לא לאדם הבירה (דברי הימים א ב). אולי – כן שם הנהר:

מלבי"ם השאלות: למה כפל ואראה בחזון, ואני בראותי, ואראה בחזון, ואשא עיני ואראה?, למה בחזון הראשון הראהו ארבע מלכיות ובחזון הזה לא הראהו רק שתים מהם, בראשון ראה אותם בצורת חיות טורפות ובחזון זה ראה אותם בצורת בהמות ביתות?:

(ב) ואראה בחזון – הנה נזכר פה ג"כ ואראה בחזון, ויהי בראותי, ואראה בחזון ואני הייתי – וכו' ואשא עיני ואראה –

כוונתו שראה ג' דברים עתידים שבעת החזון לא היו עדיין במציאות,

א] ראיתי בחזון ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה – ואז בשנת שלש לנבוכדנצר לא היתה שושן עדיין עיר הבירה, שזאת נעשה אחר גדולת פרס, ודניאל ראה בחזון שעומד שם ושהיא עיר הבירה של עילם המדינה,

ב] ראה בחזון – שעומד על אובל – שהוא נהר שנקרא אולי – נראה שמלכי פרס כרו נהר אחד יובל מים במדינה, כמו שעשו מלכי בבל בבבל כנודע, ונקרא אובל אולי, אובל מלשון יבלי מים ושמו אולי, וזה נעשה גם אחר גדולת פרס ואז לא היה עדיין במציאות, ודניאל ראהו במחזה קודם היותו,

ג] החזון עצמו שעז"א:

(ג) וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַיִל אֶחָד עֹמֵד לִפְנֵי הָאֻבָל וְלוֹ קְרָנָיִם וְהַקְּרָנַיִם גְּבֹהוֹת וְהָאַחַת גְּבֹהָה מִן הַשֵּׁנִית וְהַגְּבֹהָה עֹלָה בָּאַחֲרֹנָה:

רש"י ולו קרנים – רמז למלכות פרס ומדי. והאחת גבוה מן השנית – רמז למלכות פרס שגדולה ממלכות מדי שמלכות מדי לא היתה אלא שנה אחת שנא' (דניאל ט') בשנת אחת לדריוש בן אחשורוש מזרע מדי, ושנינו בסדר עולם לא מצינו שנה למדי בכתובים אלא זו בלבד. והגבוהה עולה באחרונה – רמז הוא שתקדים מלכות מדי למלכות פרס:

מלבי"ם ואשא עיני ואראה, והנה איל – הוא מלכות מדי ופרס,

ולו קרנים – כי נשתתפו בו שתי מלכיות,

והקרנים גבוהות – שכ"א מהם היה גבוה ונשא במעלתו,

והאחת גבוהה מן השנית – שכורש היה גבור ואיש מלחמה יותר מדריוש,

והגבוהה עולה באחרונה – כי דריוש מדאה קבל מלכותא תחלה ומלך שנה אחת ומת, ונפלה כל המלכות ביד כורש חתנו ומאז נשאר המלכות ביד פרס:

(ד) רָאִיתִי אֶת הָאַיִל מְנַגֵּחַ יָמָּה וְצָפוֹנָה וָנֶגְבָּה וְכָל חַיּוֹת לֹא יַעַמְדוּ לְפָנָיו וְאֵין מַצִּיל מִיָּדוֹ וְעָשָׂה כִרְצֹנוֹ וְהִגְדִּיל:

מלבי"ם ראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה – כי דריוש ואחריו כורש והמלכים שמלכו אחריו כבשו ארצות רבות בכל ג' רוחות אלה,

ולא הוצרך להזכיר רוח מזרחית שפרס עמדה ברוח מזרח.

 וכל חיות לא יעמדו לפניו – שכולם נכנעו תחתיו גם פליפוי אבי אלכסנדר היה שולח מס לדריוש:

(ה) וַאֲנִי הָיִיתִי מֵבִין וְהִנֵּה צְפִיר הָעִזִּים בָּא מִן הַמַּעֲרָב עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֵין נוֹגֵעַ בָּאָרֶץ וְהַצָּפִיר קֶרֶן חָזוּת בֵּין עֵינָיו:

רש"י הייתי מבין – הייתי מסתכל בו. צפיר – שעיר. ואין נוגע בארץ – דומה היה כמדלג באויר. קרן חזות – קרן גדול למראה העין:

מצודות ציון צפיר – הוא שעיר וכן צפירי חטאת (עזרא ח). חזות – ענין ראיה ומראה:

מלבי"ם ואני הייתי מבין – ר"ל מעיין אם תתמיד הצלחתו והנה צפיר העזים – הוא מלכות יון, וקראו צפיר שהוא גדי קטן שהוא כאין נגד האיל העצום,

בא מן המערב שיון מערבית לפרס,

על פני כל הארץ – שנכנסו היונים במדינת דריוש ובכל גבולו,

ואין נוגע בארץ – שלא עמדו בשום מקום רק מגמת פניהם עד המקום שהמלך במסבו,

והצפיר קרן חזות בין עיניו – הוא אלכסנדר המקדוני שהיה גבור גדול והקרן היה בין עיניו, שהעינים מציינים הבינה והשכל, שכל מעשיו היו בחכמה והשכל:

(ו) וַיָּבֹא עַד הָאַיִל בַּעַל הַקְּרָנַיִם אֲשֶׁר רָאִיתִי עֹמֵד לִפְנֵי הָאֻבָל וַיָּרָץ אֵלָיו בַּחֲמַת כֹּחוֹ:

מצודות דוד בחמת כחו – בחמה גדולה בכל הכח:

מלבי"ם ויבא עד האיל – שקרב לעיר בירת המלך,

אשר ראיתי עומד לפני האובל – ר"ל שדריוש לא זז ממקומו לצאת לקראתו שהיה אלכסנדר כאין בעיניו, ושלח לנגדו שר צבאו וצוה שיביאנו לפניו אסור בזקים,

וירץ אליו בחמת כחו – שנצח את שר צבאו במלחמה ורץ אליו בעצמו, ואז.

(ז) וּרְאִיתִיו מַגִּיעַ אֵצֶל הָאַיִל וַיִּתְמַרְמַר אֵלָיו וַיַּךְ אֶת הָאַיִל וַיְשַׁבֵּר אֶת שְׁתֵּי קְרָנָיו וְלֹא הָיָה כֹחַ בָּאַיִל לַעֲמֹד לְפָנָיו וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיִּרְמְסֵהוּ וְלֹא הָיָה מַצִּיל לָאַיִל מִיָּדוֹ:

רש"י ויתמרמר אליו – וילחם אליו הוא לשון כעס מר:

מלבי"ם וראיתיו מגיע אצל האיל – כי נלחם עם דריוש עצמו פנים אל פנים, ויתמרמר אליו – שעשה את עצמו מר אליו, כי דריוש בקש שלום ורצה לתת לו כסף וזהב ופלגשים ואת בתו לאשה ולא רצה להשלים אתו,

ויך את האיל וישבר את שתי קרניושהכניע מדי ופרס,

וירמסהו – כי דריוש מת אז, ולא היה מציל – שכל המלכים עוזריו לא יכלו להצילו:

(ח) וּצְפִיר הָעִזִּים הִגְדִּיל עַד מְאֹד וּכְעָצְמוֹ נִשְׁבְּרָה הַקֶּרֶן הַגְּדוֹלָה וַתַּעֲלֶנָה חָזוּת אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם:

רש"י חזות ארבע – מראה ארבע קרנים:

אבן עזרא וצפיר. וכעצמו – בעבור שמת אלכסנדרוס כאשר גברה ידו ובימי בחרותו כמו בן שלשים שנה מת:

 ותעלנה חזות – קרנים בחזות וזהו שנחלקה מלכותו לארבעה מלכים:

 לארבע רוחות השמים – זהו וד' ראשין לחיותא מקום המלכות לכל אחד מהם המקום הראשון ארם והשני הוא מצרים והשלישי ארץ ישראל והרביעי ארץ פרס וככה כתוב בספרי המלכים:

מלבי"ם וצפיר העזים הגדיל עד מאד – מלכות יון הרחיבה ממשלתה על כל העולם,

וכעצמו נשברה הקרן הגדולה – שאלכסנדר מת מעצמו בחצי ימיו,

ותעלינה חזות ארבע תחתיה – שנחלקה מלכותו אחרי מותו לד' ראשים,

לארבע רוחות השמים – והיה בלטמיאוס הראשון מלך במצרים לצד הנגב, וסליאוקי מלך באסיא ובבבל לצד הצפון ומזרעו היה אנטיכיוס הרשע, ואנטיכיוס הראשון מלך בפרס ובמלכות האסיאה שלצד המזרח, ופיליפוי אחי אלכסנדר מלך ביון לצד המערב, כי אלה גברו אחרי מותו:

(ט) וּמִן הָאַחַת מֵהֶם יָצָא קֶרֶן אַחַת מִצְּעִירָה וַתִּגְדַּל יֶתֶר אֶל הַנֶּגֶב וְאֶל הַמִּזְרָח וְאֶל הַצֶּבִי:

רש"י ומן האחת מהם – ומאחת מאלו המלכיות. יצא קרן אחת – מלכות טיטוס יוצאת ממנו.

מצעירה – מלכות מוצערת ונבזית כמו שקראו למעלה קרן אחת מצעירה והוא על ענין שנא' בזוי אתה מאד (עובדיה א).

ותגדל יתר – ותגדל מאד. אל הנגב – הוא מצרים שהיא בדרומה של ארץ ישראל.

ואל הצבי – ארץ ישראל שנקראת ארץ צבי כענין שנאמר נחלת צבי צבאות גוים (ירמיה ג):

מלבי"ם ומן האחת מהם יצא קרן אחת מצעירה – הוא אנטיכיוס עפיפהאנוס הרשע,

כי סליקוס הראשון שהמליכו אלכסנדר בצפון על אשור ובבל הוליד את אנטיכיוס הגדול,

ואחרי אנטיכיוס מלך בנו סליקוס גידיליקוי,

שהי"ל [לאנטיכיוס הגדול] ב' בנים והקטן נקרא אנטיכיוס, ובהיות אחיו [סליק' גדיל'] הגדול במלחמה עם מלך מצרים וקראו לעזרה מסר אותו ביד צר והוא לקח את המלכות,

והניח שני בנים סולאוקי הבכור והקטן היה אנטיכיוס הרשע

ומת סליאוקי והניח בן קטן ואנטיכיוס לקח את המלכות ממנו,

א"כ היה צעיר מצד עצמו שלא היה המלוכה מגיע לו רק לבן אחיו הבכור, וצעיר מצד אבי אביו שג"כ לא היה ראוי למלוכה, וכמ"ש הרי"א, ובזה פי' מצעירה מן הצעיר, ששרשו מן צעיר בלתי ראוי למלכות, וע"ז בא דגשות הצד"י, וגם פירושו כדעת הרד"ק שהיא תואר לנקבה מן מצער ודגש הצד"י לתפארת, שהוא עצמו צעיר ונבזה,

ותגדל יתר אל הנגב – כי נלחם עם מלך מצרים ולקח את ארצו מידו עד אלכסנדריא רק שהרומיים השיבוהו אחור, ואל המזרח – הוא ארץ פרס, ואל הצבי – הוא ארץ ישראל:

(י) וַתִּגְדַּל עַד צְבָא הַשָּׁמָיִם וַתַּפֵּל אַרְצָה מִן הַצָּבָא וּמִן הַכּוֹכָבִים וַתִּרְמְסֵם:

רש"י עד צבא השמים – הם ישראל שנמשלו לכוכבים:

אבן עזרא ותגדל – גבריאל פירש זה וככה ועד צבא השמים שר הצבא שהוא מיכאל הלא תראה ועתיק יומין יתיב וכתוב ובעת ההיא יעמוד מיכאל:

מצודות דוד ותגדל – גדלה מאד עד אשר באה להלחם בצבא השמים והם בני ישראל הנמשלים לכוכבי השמים ואם כי אמר ואל הצבי כפל עוד לתוספת ביאור. ותפל ארצה – ר"ל גברה עליהם ורמסם. מן הצבא ומן הכוכבים – היא היא וכפל בשמות נרדפים כמו אדמת עפר (דניאל יב):

מלבי"ם ותגדל עד צבא השמים – היינו על ישראל מצד שהם צבא השמים, ר"ל מצד אמונתם

שרצה להעבירם על תורתם מה שלא עשה כן שום מלך מהמלכיות הקודמים,

ותפל ארצה מן הצבא – שהפילם משמים לארץ שלא יהיו עוד צבא השמים וגוי קדוש רק יהיו ככל עמי הארצות העובדים אלהי נכר,

וגם הפיל מן הכוכבים – שהם כהני ה' ומצדיקי הרבים ככוכבים.

 ותרמסם – שהרג חסידי ה' ורמסם:

(יא) וְעַד שַׂר הַצָּבָא הִגְדִּיל וּמִמֶּנּוּ הרים הוּרַם הַתָּמִיד וְהֻשְׁלַךְ מְכוֹן מִקְדָּשׁוֹ:

רש"י ועד שר הצבא – הוא בית המקדש שהוא ביתו של הקב"ה שר הצבא כלפי הקב"ה חרף. וממנו הורם התמיד – ועל ידי גדודיו וחילותיו ששלח לירושלים בטל התמיד ששלח שם נירון קיסר שר צבאו כמ"ש רז"ל במס' גטין ובגוריון:

מלבי"ם ועד שר הצבא הגדיל – ר"ל וכל זה ימשך עד שיגדל שר הצבא, שהוא מתתיהו הכהן ובניו המכביים, שהיה שר ישראל, מזה הצד שהם צבא ה', הגדיל עליו ונצחו, וממנו הורם התמיד, ומן השר הצבא הזה, ר"ל בסבתו נתרומם התמיד, שהתמיד שהיה בטל עד הנה על ידי היונים נתרומם ע"י כח החשמונאים ובזכותו והוחזר עבודת ה' על מכונו.

 והושלך מכון מקדשו – הוא חזון אחר, שמע בחזון שאחר שנתרומם התמיד והוקם המקדש על מכונו בימי החשמונאים, הושלך שנית מכון ממקדשו של התמיד ויובטל שנית ע"י הרומיים בעת החורבן:

(יב) וְצָבָא תִּנָּתֵן עַל הַתָּמִיד בְּפָשַׁע וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה וְעָשְׂתָה וְהִצְלִיחָה:

רש"י וצבא תנתן על התמיד בפשע – וזמן מועד נתן להיות התמיד מסולק בשביל פשע שומם היא ע"ג כלו' שתהא ע"ג נתנת בירושלים תמורת התמיד וכן היא קרויה בספר הזה בכמה מקומות שנא' עד מתי החזון התמיד והפשע שומם ואומר מעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם. וצבא – זמן כמו הלא צבא לאנוש עלי ארץ (איוב ז). ותשלך אמת ארצה – תורת אמת השפילה:

אבן עזרא ותשלך אמת ארצה – שביטל התורה ולשמור המצות כאשר יפרש:

מצודות דוד וצבא – זמן קצוב תנתן על התמיד להיות מסולק בעבור הפשע שנתון תחתיו בירושלים (העכו"ם תקרא פשע כי מפשעת אנשים). ותשלך – תשפיל תורת אמת עד לארץ. ועשתה – תעשה כל חפצה ותצליח:

מצודות ציון וצבא – זמן קצוב כמו הלא צבא לאנוש (איוב ז'):

מלבי"ם וצבא תנתן על התמיד – ושמע בחזון שאז תנתן הצבא שהם ישראל עם התמיד, שניהם ונתנו ביד צר (ומלת על כמו על עולת התמיד יעשה, ויבואו האנשים על הנשים, פי' עם) וזה יהיה בפשע – ע"י הפשעים שפשעו הפריצים בימי בית שני, ותשלך אמת ארצה – ומלכות הרומיים תשלך את האמת שהוא דת ישראל ותורת אמת לארץ בכמה גזירות ושמדות שגזרו להפר את הדת, ועשתה והצליחה – שהיא לא תפול במהרה כמו היונים רק תעשה מעשיה ותצליח ימים רבים:

(יג) וָאֶשְׁמְעָה אֶחָד קָדוֹשׁ מְדַבֵּר וַיֹּאמֶר אֶחָד קָדוֹשׁ לַפַּלְמוֹנִי הַמְדַבֵּר עַד מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד וְהַפֶּשַׁע שֹׁמֵם תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס:

רש"י אחד קדוש – א' מן המלאכים.

ויאמר אותו המלאך לפלמוני – הרי תיבה זו כשתים לפלוני אלמוני ותרגם יונתן בן עוזיאל בספר שמואל כסי וטמיר כמו כי יפלא ממך דבר, אלמוני אלמון מבלי שם שלא פי' לו מהו ומה שמו. לפלמוני המדבר – למלאך שהיה מדבר וגוזר גזירות וצבא המועד תנתן על התמיד בפשע.

עד מתי החזון – הזה אשר על התמיד להיות מסולק והפשע השומם יהיה נתון תחתיו פשע שומם ע"ג שהיא כאבן דומם.

שומם – לשון אלם ומשותק כמו אשתומם כשעה חדא (דניאל ג) ואשב שם שבעת ימים משמים בתוכם כמו אלם (יחזקאל ג).

תת וקדש וצבא מרמס – לתת את מכון המקדש ואת צבא השמים אשר הפיל לארץ מרמס לרגליו כמו שכתוב למעלה ותפל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים.

וקדש וצבא – וי"ו יתירה והרבה כאלה במקרא נרדם ורכב וסוס (תהלים עו) ואף בלשון בני אדם יש מדברים כן:

מלבי"ם ואשמעה אחד קדוש מדבר – מוסב למעלה, שכל זאת שמע שדבר אחד קדוש, כי האיל והצפיר עד הקרן שיצא מצעורה ותפול ארצה מן הצבא כל זה ראה במחזה,

אבל מן מ"ש ועד שר הצבא הגדיל וממנו הורם התמיד זה לא ראה בחזון, רק שמע מקדוש אחד מן המלאכים המשפיעים הנבואה שדבר כ"ז והודיעו כ"ז בנבואה

ויאמר אחד – ואח"ז שמע שקדוש אחד אמר – להמלאך הנעלם שדבר את החזון הנזכר, ושאל אותו,

עד מתי החזון – ר"ל עד מתי יתארך החזון שדברת, והוא החזון של התמיד היינו מה שראיתי שיתרומם התמיד תחלה בימי החשמונאים ע"י שר צבא ישראל, ואח"כ הפשע שומם תת – ואח"כ יתנהו [-יגרום לו] הפשע שיהיה שומם,

ושקודש – (דהיינו הבהמ"ק) יהי' מרמס – כמ"ש שיושלך מכון מקדשו וצבא והתמיד תנתן (ביד האויבים) ע"י הפשע, עד מתי יתארך זה?:

(יד) וַיֹּאמֶר אֵלַי עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ:

רש"י עד ערב בקר אלפים וג' מאות – ראיתי פתר בשם רבינו סעדיה לדבר וכבר עבר.

ופתר עוד עד ערב בקר עד שיבוא אותו הערב שנאמר בו והיה לעת ערב והיה אור ובטוחים אנו כי דבר אלקינו יקום לעולם לא יופר.

ואני אומר כי הערב והבוקר האמור כאן גמטריא הוא ויש סמך לדבר משני טעמים האחד שיהא חשבון זה מכוון עם חשבון אחר שבסוף הספר,

והב' שאמר גבריאל לדניאל למטה בענין ומראה הערב והבקר אשר נאמר אמת היא, ואם לא רמז החשבון הוא תלוי למה חזר וכפל אותו לומר אמת הוא, והחוזה נצטוה לסתום ולחתום הדבר ואף הוא לא נגלה בלשון סתום וחתום ואנו נוחיל להבטחת מלכנו קץ אחר קץ ובעבור קץ הדורש נודע כי טעה במדרשיו, והבא אחריו יתור וידרוש דרך אחרת יש לפתור ערב ובקר בגי' ה' מאות ושבעי' וארבע ועוד אלפי' ושלש מאות הרי אלפים וח' מאות וע"ד.

ונצדק קדש – יכופר עון ישראל לבטל גזרות מדרסן ומרפסן מאז גלו גלות ראשונה למצרים עד יגאלו ויושיעו תשועת עולמים במלך משיחנו וחשבון זה כלה לסוף אל"ף ור"ץ מיום הוסר התמיד

והוא שנאמר בסוף הספר ומעת הוסר התמיד כדי לתת שיקוץ שומ' ימים אלף ור"ץ יהיה ולא יותר שיבא המלך משיחנו ויסיר שקוץ השומם.

והתמיד הוסר ו' שנים לפני החורבן ב"ש והעמיד צלם בהיכל ויום י"ז בתמוז היה ששרף אפוסטמוס את התורה ובטל את התמיד והעמיד צלם בהיכל כמו ששנינו במסכת תענית,

ושש שנים שכתבתי אין בידי ראיה מפורשת אך יש ראיה ששבוע שלם לא בטל התמיד לפני החורבן שכן ניבא דניאל על טיטוס (דניאל ט') וחצי השבוע ישבית זבח ומנחה כלומר מקצת השבוע שלפני החורבן יבטלו הקרבנו' כך מפורש למטה בענין.

נחזור על הראשונות כיצד מכוון חשבון ערב ובקר אלפי' ושלש מאות מיום רדת ישראל למצרים להיות כלה לסוף אלף ור"ן ליום שהוסר התמיד,

ר"י היו במצרים ד' מאות ושמונים מיום צאתם עד ויבן הבית ת"י היה הבית וע' שנה גלות בבל ות"כ בית שני תן עליהם אלף ור"ץ של קץ הימים הרי אלפים וח' מאות צא מהן ו' שנים שהוסר התמיד לפני החורבן שלא מנה הכתוב אלף ור"ץ אלא למעת הוסר התמיד הרי לך חשבון ערב ובוקר ואלפים וג' מאות

עוד נוסף בחשבון אשרי המחכה ויגיע לקץ הימים מ"ה שנה יתרים על אלף ור"ץ יש לומר על חשבון הראשון יצא המלך המשיח ויחזור ויתכסה מהם אותם מ"ה שנים

ורבי אליעזר הקליר יסד (בסילוק יוצר של פרשת החדש) ביסוד שירו שבועים ששה הרי מ"ב,

וי"ל הג' שנים שלא באו לחשבון שבוע לא מנה

ואני מצאתי כך במדרש רות שעתיד מלך המשיח להתכסות מ"ה שנים לאחר שיגלה ומביא ראיה מן המקראות הללו:

מלבי"ם ויאמר אלי – והמשיב פנה בתשובתו אלי, (כי עקר התשובה היה בעבור שידע דניאל),

עד ערב בקר אלפים ושלש מאות – הזמן עד שיהיה ערב דהיינו עד החורבן, שיבא ע"י הרומיים, ועד שיהיה שנית בקר, היינו עד הגאולה העתידה, יתארך אלפים ושלש מאות שנים, ואז ונצדק קדש יוחזר הקדש אל צדקו כמקדם, דהיינו הבית המקדש וקדושת ישראל.

וגם יל"פ שר"ל שאז יכופר הפשע וקדושת ישראל יצדק, שמאז והלאה יכירו כל העמים צדקם וידעו כי צדקו בתורתם ואמונתם, ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא.

והנה אם נחשוב זמן זה בעת החורבן הראשון שהיה בשנת ג' אלפים של"ח, יגיע הזמן בשנת ה' אלפים תרל"ח,

אולם ממה שאמר סתם ולא הזכיר שיתחיל החשבון מזמן החורבן, מבואר שהחשבון מתחיל מיום שדבר עמו המלאך, דהיינו משנת ג' לבלשאצר שאז ראה חזון זה, וזה היה בשנת ג' אלפים שפ"ח, ואמר שמן השנה ההיא עד שיהיה החורבן ואחריו הגאולה ימשכו אלפים וג' מאות שנה, ויגיע הגאולה לא יאוחר מה' אלפים תרפ"ח,

וכבר בארנו שחשבון עידן ועדנים ופלג עידן מגיע לה' אלפים תרע"ג, שהוא ט"ו שנים קודם,

מפני שמן הפסק ממשלת הקרן זעירא שבו דבר למעלה עד בנין המקדש והקרבת התמיד שבו דבר כאן, יתארך ט"ו שנים,

 שכבר מבואר בדחז"ל שימי ביאת בן דוד יתארך שבוע א' וימי גוג ומגוג גם כן יתארכו שבוע א' כמבואר בירושלמי דשביעית, הרי י"ד שנים עד בנין המקדש:

(טו) וַיְהִי בִּרְאֹתִי אֲנִי דָנִיֵּאל אֶת הֶחָזוֹן וָאֲבַקְשָׁה בִינָה וְהִנֵּה עֹמֵד לְנֶגְדִּי כְּמַרְאֵה גָבֶר:

רש"י ואבקשה בינה – הייתי מתאוה שיבינו לי מן השמים:

מלבי"ם ויהי בראותי – כי על החזון אשר שמע שהוא מפסוק י"א ואילך לא בקש בינה,

שהבין את הדברים, ששר הצבא שהוא הכ"ג יגדל על קרן מצעירה וירים את התמיד, ושאח"כ יוחרב המקדש, ושיארך זמן הנאמר שהיה זמן מפורש

כ"ז הבין בשכלו רק את החזון אשר ראה לא הבין, שהוא מי הוא האיל והצפיר ויתר הדברים שראה בחזון, וע"ז בקש בינה, ונראה לעיניו כמראה גבר שהוא גבריאל:

(טז) וָאֶשְׁמַע קוֹל אָדָם בֵּין אוּלָי וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר גַּבְרִיאֵל הָבֵן לְהַלָּז אֶת הַמַּרְאֶה:

רש"י בין אוליבתוך הנהר. ויקרא – האדם. ויאמר – למלאך אחד גבריאל.

הבן להלז את המראה – פרש לזה את החזון.

להלז – לשון חשיבות כמו שקראו חמודות כל מקום שנא' הלז בעל צורה הוא ומכאן למדו באגדה יצחק נדמה לאביו בצלם ובדמות שנקרא האיש הלז בפ' ויהי כי זקן יצחק ויהי יוסף יפה תואר זהו הנוי המנוי בה' דברים שהאב זוכה לבנו:

מלבי"ם ואשמע – כבר אמר שהדבור שנאמר באותו חזון מפסוק י"א ואילך דבר אחד קדוש פלמוני,

וחז"ל נחלקו מי הוא, שבמדרש ב"ר מבואר שהוא הקב"ה בעצמו, כמ"ש ואשמע אחד קדוש מדבר שמעתי להקב"ה שהוא גוזר גזירות על ישראל,

ועוד אמר בב"ר גדול כחם של נביאים שמדמין הצורה ליוצרה שנאמר ואשמע קול אדם בין אולי, ובתנחומא אמר ואשמע אחד קדוש מדבר זה מיכאל, שלדעתם מיכאל גבוה מגבריאל, כמ"ש ברכות (דף ה') מיכאל באחת גבריאל בשתים, שנאמר ויעף אלי אחד מן השרפים,

וממאי דההוא אחד מיכאל הוא? דכתיב והנה מיכאל אחד מן השרים הראשונים בא לעזרני, שמיכאל הוא מן השרים הראשונים ומשפיע על גבריאל שהוא במדרגה אחריו,

וע"כ שמע קול אדם שהוא הפלמוני המדבר שהזכיר למעלה, שהוא משפיע על גבריאל, ואותו לא ראה כי הוא פלמוני ונעלם רק שמע קולו מבין הנהר מרחוק שהוא צוה לגבריאל להבין לו את המראה:

(יז) וַיָּבֹא אֵצֶל עָמְדִי וּבְבֹאוֹ נִבְעַתִּי וָאֶפְּלָה עַל פָּנָי וַיֹּאמֶר אֵלַי הָבֵן בֶּן אָדָם כִּי לְעֶת קֵץ הֶחָזוֹן:

רש"י לעת קץ – הימים רבים יהיה החזון הזה:

אבן עזרא ויבא – טעם לאמר בן אדם בעבור שהוא במראה הנבואה בין המלאכים הקדושים וככה יחזקאל הנביא:

 ויאמר אלי הבן – נפשך בן אדם או לבך, וטעם כי לעת קץ לקץ ארוך כמו אנשי מדות:

מלבי"ם ויבא – אז נתקרב גבריאל אליו, ונבעת,

ויאמר הבן כי לעת קץ החזון – הודיעו שהוא חזון לימים רבים ולעתים רחוקות

וכל שהדבר רחוק בזמן הוא נעלם יותר מעין החוזה וצריך בינה יתירה:

(יח) וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי נִרְדַּמְתִּי עַל פָּנַי אָרְצָה וַיִּגַּע בִּי וַיַּעֲמִידֵנִי עַל עָמְדִי:

רש"י נרדמתי – לשון תנומה ושממון. על עמדי – על מעמד רגלי:

מצודות דוד נרדמתי – בתרדמה של פחד. על פני – מושכב על פני ארצה. ויגע בי – כאדם הנוגע בחברו לעוררו מן השינה. ויעמידני – חיזק אותי בדברים לעמוד על עמדי ר"ל כמו שהייתי עומד בתחלה:

 (יט) וַיֹּאמֶר הִנְנִי מוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּאַחֲרִית הַזָּעַם כִּי לְמוֹעֵד קֵץ:

רש"י כי למועד קץ – כי הוא לזמן קץ ימים רבים:

אבן עזרא באחרית הזעם – יספר זעם השם על ישראל בימי יון ובימי אנטיוכוס עד שיטהרו החשמונאים את הבית וזהו ונצדק קדש

והנה שב לפרש כי המלך הראשון שהוא אלכסנדרוס הוא הקרן הנשברה מהרה

ופירש ארבע מלכיות וטעם מגוי שכולם היו מגוי יון ולא א' בהם שהיה לו כח כמו אלכסנדרוס:

מלבי"ם באחרית הזעם – ר"ל באחרית ימי הזעם,

כי למועד קץ – תחלה אמר לעת קץ החזון ויש הבדל בין עת ובין מועד,

שהעת הוא העת הטבעי, שהוא מעצמו,

והמועד הוא העת המיועד על ידי מי שיעדו, כמו עת הדתי או העת שיעדו הנביאים,

תחלה באר לו שגם הזמן יחייב כל זאת, וכל ענינים האלה רצופים בסדור הכולל מימי בראשית, עד זמן תיקון העולם, והקץ יבא בעתו המחוייב לו מצד הזמן

ועתה אחרי שהמלאך באר לו הדברים בנבואה הוא מחוייב גם מצד היעוד הנבואיי, לכן אמר כי למועד קץ,

ויש הבדל ביניהם כי הדבר המחוייב מצד העת הטבעי ישנהו ה' לפעמים אם נשתנה מעשה העם לרעה, אבל היעוד הטוב שיעד בנבואה והגביל הזמן א"א לשנותו ומוכרח לבא בבוא המועד המיועד:

(כ) הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס:

רש"י מלכי מדי ופרס – שתי אומות מולכות כמו שפירשתי למעלה:

(כא) וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן וְהַקֶּרֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בֵּין עֵינָיו הוּא הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן:

רש"י המלך הראשון – הוא אלכסנדרוס מוקדן שהרג את דריוש בן אסתר כמו שמצינו בספר יוסיפון:

מלבי"ם (כ-כא) האיל – באר לו את החזון שראה שהוא האיל והצפיר, ומ"ש מלך יון – ר"ל מלכות יון, וקרא לאלכסנדר המלך הראשון, דהיינו למלכות הכללי שמלכו בכפה, כי כבר קדמו מלכים ליון קודם:

(כב) וְהַנִּשְׁבֶּרֶת וַתַּעֲמֹדְנָה אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ אַרְבַּע מַלְכֻיוֹת מִגּוֹי יַעֲמֹדְנָה וְלֹא בְכֹחוֹ:

רש"י והנשברת – שראית שנשברה.

ותעמודנה ארבע תחתיה – כמו שכתוב בספור החלום למעלה ד' מלכיות אשר יעמודנה מאותו גוי שחלק אלכסנדרוס מוקדן מלכותו במותו לארבע ילדים ויוסף קראם בספרו ארבע ראשי נמר ולא בני המלך היו.

ולא בכחו – ולא יהיו האחרונים ככח המלך הראשון כי חלשים ממנו יהיו:

מצודות דוד והנשברת – ומה שראית כי נשברה הקרן הגדולה ותעמודנה ארבע תחתיה

ירמז על כי כאשר יתחזק אלכסנדרוס עד מאוד ימות הוא ובמקומו יעמדו ארבע מלכיות בארבע הרוחות והם רומא ומצרים וא"י ופרס האמורים למעלה.

מגוי יעמודנה – מלכי הארצות ההם יהיו מבני עמו.

ולא בכוחו – לא יתחזקו בכוחו של אלכסנדרוס להתגבר כמוהו, או ר"ל שהמלכים ההם לא יהיו מבניו כי הבנים יקראו כח כמ"ש כחי וראשית אוני (בראשית מט):

 מלבי"ם ולא בכחו – שלא יהיו בניו או יורשי עצר רק יתחזקו אח"כ מעצמם, כי זה היה ימים רבים אחרי מותו:

(כג) וּבְאַחֲרִית מַלְכוּתָם כְּהָתֵם הַפֹּשְׁעִים יַעֲמֹד מֶלֶךְ עַז פָּנִים וּמֵבִין חִידוֹת:

רש"י ובאחרית מלכותם כהתם הפושעים – כשיגיעו זמן שיתמו רשעי ישראל שבבית שני יעמוד מלך עז פנים הוא טיטוס:

מלבי"ם ובאחרית מלכותם כהתם הפושעים – כשיכלו פושעי ישראל, שזה היה אחר החורבן,

עז פנים – שלא יעוז בחרב ובגבורה רק בעזות, כמו שראה במראה הקודמת,

ומבין חידות – כי יהיו חכמים גדולים ומבינים חדות של כתבי הקדש, ואלו עיינין כעיני אנשא בקרנא דא:

(כד) וְעָצַם כֹּחוֹ וְלֹא בְכֹחוֹ וְנִפְלָאוֹת יַשְׁחִית וְהִצְלִיחַ וְעָשָׂה וְהִשְׁחִית עֲצוּמִים וְעַם קְדֹשִׁים:

רש"י ועצם כחו – ולא בגבורה כי אם בחלקלקות כמו שמפורש בסוף הספר.

ונפלאות ישחית – ובהפלא ופלא ישחית עובדי כוכבים. והצליח ועשה – חפצו.

והשחית עצומים – השחית אומות רבות. ועם קדושים – ישראל:

מלבי"ם ועצם כחו ולא בכחו – שיהיה לו כח גדול ולא יהיה זה ע"י כח וגבורה למלחמה רק בפיו,

ובזה ישחית הנפלאותהאמתיות הנמצאים בתורה ואשר עשו הנביאים לקיום הדת,

והצליח ועשה – ובזה יצליח עד שישחית עצומים ועם קדושים:

(כה) וְעַל שִׂכְלוֹ וְהִצְלִיחַ מִרְמָה בְּיָדוֹ וּבִלְבָבוֹ יַגְדִּיל וּבְשַׁלְוָה יַשְׁחִית רַבִּים וְעַל שַׂר שָׂרִים יַעֲמֹד וּבְאֶפֶס יָד יִשָּׁבֵר:

רש"י ועל שכלו והצליח מרמ' בידו – ועל ידי שהוא משכיל בכל אשר יפנה ויצליח יחזיק במרמה שבידו. ובלבבו יגדיליתגאה. ובשלוה ישחית רבים – במרמה ובחלקלקות ישחית רבים היושבים אתו בברית ושלום. ועל שר שרים יעמוד – כלפי מעלה יטיח דברים זהו פי' החלום הכתוב למעלה (ועד שר הצבא הגדיל). ובאפס יד ישברובאין כח ישבר ע"י יתוש חלש שבבריות שנכנס בחוטמו כמו ששנינו במס' גיטין:

 אבן עזרא ובאפס יד ישבר – כי ידוע הוא אנטיוכוס נפל מן הגג ונשבר ומת,

הגאון רב סעדיה אמר כי אלפים ושלש מאות הם שנים ותחלתם מגלות מצרים ומה טעם להחל משם

ועוד איך הוא שנה ערב ובקר לפי דעתו כבר עבר המועד זה שנים רבות

והנכון בעיני כי שש שנים וחדשי' עמדו ישראל בימי אנטיוכוס בצרה גדולה וכן כתוב בספר יון והנה זה המספר הם ימים והטעם אלפים ושלש מאות בקר והם שש שנים משנות החמה ושלשה חדשי' וימים מהם משנות הלבנה קרוב משש שנים וחצי

על כן אמר המלאך ומראה הערב הבקר אמת הוא והטעם שהוא כמשמעו ערב ובקר

ולולי שמצאנו זה המספר כתוב וכבר עבר לא יכול אדם להבין זה המספר

על כן אמר דניאל ואשתומם על המראה ואין מבין וכבר דברי קץ הגאולה סתומים וחתומים הם דניאל לא ידע הקץ כי כן אמר ואני שמעתי ולא אבין

וכן אמר באחרונה וחתום הספר עד עת קץ והמשכילים יבינו בהגעת הקץ מדברי המלאך:

 מלבי"ם ועל שכלו – והכל יעשה על ידי שכלו ותחבולותיו לא ע"י נבואה או רוה"ק, שהנפלאות שייחסם לעצמו יהיה בהמצאת שכלו, ובכ"ז יצליח בידו – עד שיגדיל בלבבו – לאמר אני ואפסי עוד,

ובשלוה ישחית רבים – שלא ילחם כלל רק בדבור פיו ישחית כל המתקומם כנגדו ובלתי נכנע למצותיו,

ועל שר שרים יעמוד – שיעמוד ימים רבים למעלה מהשרים,

ובאפס יד ישבר – אבל אח"כ יכלה כחו, ואז ישבר ויכלה כח ממשלתו, ובזה קצר פה כי כבר אמרו באורך במראה הקודמת:

(כו) וּמַרְאֵה הָעֶרֶב וְהַבֹּקֶר אֲשֶׁר נֶאֱמַר אֱמֶת הוּא וְאַתָּה סְתֹם הֶחָזוֹן כִּי לְיָמִים רַבִּים:

רש"י ומראה הערב והבקר – אשר נאמר לך בחלום העליון אמת הוא. ואתה סתום החזון – אל תפרשהו וסתמהו בלבך כי לימים רבים יבא:

מלבי"ם ומראה הערב והבקר אשר נאמר – מה שנאמר בסוף החזון שיהיה עוד ערב [שהוא גלות] ואחריו בקר שהוא הגאולה שאחריה, והגביל זמנו [ואמר אשר נאמר, כי מה שפי' עד עתה, פי' את החזון אשר ראה ע"י מחזה, כנ"ל פסוק ט"ו],

אמת הוא – ר"ל זה א"צ לפרש כי הוא אמת כפי פשוטו, עד שיבא הערב והבקר שאחריו ימשכו אלפים ושלש מאות שנה מיום החזון,

ואתה סתום החזון – שלא תגלהו, כי לימים רבים – וכשישמעו שהגלות יארך כ"כ יתיאשו מן הגאולה ויכשלו בגלותם:

(כז) וַאֲנִי דָנִיֵּאל נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי יָמִים וָאָקוּם וָאֶעֱשֶׂה אֶת מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ וָאֶשְׁתּוֹמֵם עַל הַמַּרְאֶה וְאֵין מֵבִין:

רש"י נהייתי – לשון הוה ושבר כלומר נצטערתי על הפורענות הזה ונדכיתי. את מלאכת המלך – שהייתי ממונה על פקודת עבודת ממשלת מלכות בלשצר שמנהו נבוכדנצר אביו כמו שנאמר בתחילת הספר והשלטיה על כל מדינת בבל. ואשתומם על המראהואתבהל על החזון. ואין מבין – שאני משתומם כי הייתי לפני השרים מתחזק:

מצודות דוד נהייתי – נשברתי ונעשיתי חולה כמה ימים מרוב החרדה ועכ"ז קמתי ועשיתי עבודת המלך אשר הוטל עלי מאז הפקיד אותי נ"נ כמ"ש למעלה. ואשתומם – הייתי מושתק ומתמה בעבור המראה ההיא אבל אין מי משרי המלך מבין בדבר כי התחזקתי בפניהם לבל ירגישו בי:

מצודות ציון נהייתי – נשברתי וכן ושנתו נהיתה עליו (דניאל ב'):

מלבי"ם ואני דניאל נהייתי ונחליתי ימים – אחרי זאת היה חולה ע"י בעיתות החזון.

 ואקום – ואחר שקמתי מחליי, ואעשה את מלאכת המלך – אז היה המעשה של בלשאצר שהיה באותו שנה שנקרא אל המלך לפתור את הכתב ועשה מלאכתו זאת, ואשתומם על המראה – ואז השתומם על המראה שראה, ותיכף עמד האיל בעל הקרנים, וע"כ ידע דניאל לפתור מראה הכתב תקל ופרסיו שהוא שתנתן המלוכה ליד פרס שכבר ידע זאת מן המראה, ואין מבין – ר"ל וזולתו לא היה אפשר שיבין איש את זאת, רק דניאל ידע מפני שראהו קודם לכן במראה:

  

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “דניאל – פרק יב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א