דניאל

דניאל פרק ט

(א) בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ בֶּן אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִזֶּרַע מָדָי אֲשֶׁר הָמְלַךְ עַל מַלְכוּת כַּשְׂדִּים:

רש"י בשנת אחת לדריוש בן אחשורוש – לא זהו אחשורוש שבימי המן כי הוא מלך פרס היה וזה דריוש המדי אשר הומלך על מלכות כשדים כשנהרג בלשצר כמו שכתוב למעלה ודריוש מדאה קבל מלכותא:

אבן עזרא בשנת אחת – כבר פירשתי זה כי זה אינו דריוש בן אחשורוש שהוא בן אסתר המלכה:

מלבי"ם מזרע מדי – להבדילו מן דריוש האחרון שהיה ג"כ בן אחשורוש, אמר שהיה מזרע מדי, ושהוא דריוש הראשון שתפס מלכות כשדים מיד בלשאצר:

(ב) בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה:

רש"י בינותי בספרים – נסתכלתי בחשבונות. מספר השנים וגו' – הייתי מחשב חשבון השנים שהייתי סבור על מה שניבא (ירמיה ט) כי לפי מלאת לבבל ע' שנה אפקוד אתכם דמיתי שהפקידה הזאת היא בנין הבית ושבעים שנה כלים בשנת אחת לדריוש המדי משפשטה מלכות בבל יד על ישראל שכבש נבוכדנצר יהויקים להיות לו עבד והיא היתה שנה שניה למלכו' נבוכדנצר דאמר מר שנה ראשונה כבש נינוה שנה שני' עלה וכבש יהויקים צא וחשוב מאותה שנה ועד כאן ותמצאם,

ואף במשנת סדר עולם נמצא החשבון הזה ושנינו שם בשנת מות בלשאצר הרי שבעים שנה מיום שמלך נבוכדנצר. שבעים חסר אחת מיום שכבש יהויקים. ועוד שנה אחת לבבל עמד דריוש והשלימה

ובראותי כי עדיין אין הגאולה ממהרת לבא הבינותי ונתתי לב לספירת החשבון וידעתי שלא היה לי למנות לפי כבוש יהויקים אלא למלאות חרבות ירושלים כשימלאו שבעים שנה לגלות צדקיהו שבו חרבה ירושלים ועוד יש שמנה עשר [שנה] לבא, שהגלות הזאת היתה בי"ח שנה לכבוש יהויקים כמו ששנינו בסדר עולם גלו בז' גלו בח' גלו בי"ח גלו בי"ט ופירשו רז"ל במס' מגילה גלו גלות יכני' בשבעה לכבוש יהויקים שהוא שמנה לנבוכדנצר גלו בשנייה בשמנה עשרה לכיבוש יהויקים שהיא תשע עשרה לנבוכדנצר:

אבן עזרא בשנת אחת. כל הגאונים פה אחת הסכימה דעתם עם דעת הקדמונים שאמרו שטעה דניאל בחשבונו כי לא חרבה ירושלים רק כאשר נתפש צדקיהו והיא היתה שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנצר כי ירמיה הנביא אמר לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם וככה היה כאשר נהרג בלשצר ומלך כורש אז צוה ועלו ישראל מבבל אל ירושלים וזאת היא הפקידה

והנה נשארו לחרבות ירושלים תשע עשרה והם מלכות כורש הפרסי וכשתחשוב מלכות דריוש המדי הזקן גם מלכות אחשורוש ושנים שתים למלכות דריוש הפרסי הוא בן אסתר אז מלאו לחרבות ירושלים שבעים שנה ואמרו כי דניאל החל לחשוב החרבן מעת שהוליך נבוכדנצר יהויקים אל בבל והנה מלך אחרי כן שמונה שנים גם י"א שנה לצדקיהו והנה שלמו לחרבן ירושלים שבעים שנה

והיה יהודה הלוי אומר יש לתמוה איך טעה דניאל שהיה נביא וחכם בשבעים שנה י"ט שנה ואמר כי חשבון שבעים שנה למלכות בבל כאשר חרבה ירושלים ואז היתה הפקידה לא כאשר אמרו הגאונים והעד שאומר בדברי הימים ויהיו לו ולבניו לעבדים עד מלוך מלכות פרס וכורש הפרסי תחלת המלכים ושם כתוב למלאת דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה

ואני אמרתי לו אם מחרבות ירושלים סופר מה טעם לספור הכתוב בשנת שמונה למלכו הוא שנת י"ט והוא ענה אמור לי אתה טעם חשבון ויהי מקץ ארבעים שנה

ואני אמרתי לו ידענו כי הנביא אמר על כורש הוא יבנה עירי וגלותי ישלח ולא התנבא שיבנה הבית והוא שלח הגלות והחלו לבנות הבית וליסד הבית וצרי יהודה מנעום לבנותו וכתוב הן קריתא דך תתבנה ושוריא ישתכללון ושם כתוב לבטלא גבריא אילך וקריתא דא לא תתבניא ובטילו המו באדרע וחיל וזה הכתוב כבר פירשו למלאות דבר ה' בפי ירמיהו שאמר כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם והקימותי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה והנה טעם ששבו אל ירושלים ועמדה חרבה עד רצתה הארץ את שבתותיה

והוא אמר לי מי הביאך בצרה הזאת אז עניתי והלא כתוב בספר עזרא והות בטלא עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס והתנבי חגי נביאה וזכריה בר עדו אז קם זרובבל ויהושע לבנות וכתוב ועמהון נביאים די אלהא מסעדין להון ושם כתוב ביה זמנא אתא עליהן וגו' וכתב אגרת לדריוש המלך והוא צוה למבנה בית אלהא דך ובנו ושכלילו מן טעם אלה ישראל ומטעם כורש ודריוש המדי וארתחששתא הוא אחשורוש כי גם הוא צוה רק האמיץ ככורש

ורבי יהודה ענה כל זה מה יועיל לך אז השיבותי לו הנה אתה מודה כי זכריה התנבא בשנת שתים לדריוש הפרסי שאמרו שהוא בן אסתר כאשר כתוב בספרו והנה שם כתוב עד מתי לא תרחם על ירושלים אשר זעמתה זה שבעים שנה אז שתק:

מלבי"ם השאלות: מ"ש בינותי בספרים למ"ש המפרשים שהוא על נבואת ירמיה, למה אמר ספרים והוא ספר אחד?,

ואיך אמר למלאת לחרבות ירושלים וזה לא נזכר בנבואת ירמיה, ששם כתוב לפי מלואת לבבל שבעים שנה, ויש הבדל רב בין שתי הלשונות כמבואר?:

בינותי בספרים – מפני שבירמיה [סי' כ"ה] אמר שיעבדו את מלך בבל שבעים שנה ואח"כ אפקד על מלך בבל, ויעוד זה נתקיים אז [שמת בלשצר],

ועוד אמר [שם כ"ט] כי לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקד אתכם, להשיב אתכם אל המקום ההוא, ויעוד זה לא נתקיים,

וע"ז התבונן בספרים, ומצא בספר אחד שהיה כתוב בו, כי מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה – [אינו כפי שכתוב בספר ירמיה שבידינו לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקד אתכם, רק היה כתוב בו] למלאת לחרבות ירושלים שבעים שנה – אפקוד אתכם, שהיא נוסחא אחרת והיה הספר ההוא ג"כ מיוחס לירמיה, ויש הבדל בין שני הנוסחאות,

שלפי הכתוב בספר ירמיה נחשב זמן הפקודה משעה שמלך נבוכדנצר שבשנת מות בלשאצר כלו השבעים שנה כמו שפרש"י בכאן ע"פ סדר עולם,

אבל לפי נוסחת הספר שמצא דניאל שכתוב לחרבות ירושלים שזה היה בשמונה עשר לנבוכדנצר יהיה זמן הפקידה ח"י שנה אחר זה, [ובאמת היה גם נוסחא זאת מקובלת מירמיה ואין סתירה ביניהם, שפקודה השניה הוא על בנין הבית שלא היה עד ח"י שנה אחריו],

ודניאל חשב שהיעוד הראשון תלוי במעשיהם אם יזכו, והיעוד השני תלוי בזמן, כמ"ש חז"ל זכו אחישנה לא זכו בעתה, וע"כ נתן פניו לתפלה למהר את הזמן ע"י זכות ותפלה,

והרי"א פי' שבאשר הראו לו לדניאל בחזון הקודם שתארך הגלות אלפים שלש מאות שנה חשב שחזר ה' מיעוד הטוב שיעד על ידי ירמיה, ע"י רשעת העם ופשעיהם, כמ"ש וצבא תנתן על התמיד בפשע, ולכן התפלל ויתודה להשיב חמה ולהחזיר את הגזירה:

(ג) וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי אֶל ה' הָאלקים לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים בְּצוֹם וְשַׂק וָאֵפֶר:

אבן עזרא ואתנה את פני – לנכח מערבית דרומית, וטעם האלקים שהוא לבדו באמת האלקים וטעם לבקש תפלה בלבי וככה התפללתי:

מלבי"ם ואתנה את פני – באשר רצה להתפלל בעד הכלל, היה צריך להכין א"ע לזה שיהיה ראוי לזה שיקובל תפלתו בעד כלל ישראל,

ותחלה הכין א"ע אל התפלה, והיה זה בשני דברים,

אם בתחנונים שבקש מה' שיתן לו מענה לשון, כמו שיעשו שלוחי צבור שראשית בקשתם היא זאת, כמ"ש ה' שפתי תפתח וכו', וז"ש ואתנה את פני אל ה' לבקש תפלה ותחנונים – היינו לבקש מאת ה' מענה לשון ודברים, שבם אדבר תפלה ותחנונים,

וגם הכין א"ע ביתר הכנות בצום ושק ואפר:

(ד) וָאֶתְפַּלְלָה לַה' אלקי וָאֶתְוַדֶּה וָאֹמְרָה אָנָּא ה' הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו:

רש"י ואתודה – על חטאת עמי. האל הגדול והנורא – ולא אמר גבור אמר עובדי כוכבים משתעבדים בבניו ואיה גבורותיו:

אבן עזרא ואתפללה, אנא – כמו אמנם וכמוהו אנא ה' כי אני עבדך אנא חטא העם הזה

והנגיד ז"ל אמר כי שתי מלות הן והן אל נא מגזרת הואל והלמ"ד מבולע כלמ"ד יוקח ואין צריך:

מצודות דוד ואתודה – על העונות. הברית – הגמול שהבטיח בברית:

מצודות ציון אנא – ענין לשון בקשה:

מלבי"ם ואתפללה – ואח"ז התפללתי – בעד עצמי ואתודה – את עוני שכ"ז מתנאי הש"ץ שיזכה א"ע תחלה, ואחר ההכנות האלה התחיל התפלה בעד הכלל,

ואמר אנא ה' האל הגדול והנורא – בל יאמר שמסתפק ביכולת ה' לגאול אותם בזמן המיועד, או שמסתפק ביעודיו וברצונו הטוב,

עז"א נגד היכולת ידעתי שאתה הגדול והנורא – ששם גדול מורה שהוא ראשית כל המסובבים ואחריתם, ושם נורא מורה על השגחתו הפרטית ויכלתו בכל דבר כמ"ש בכ"מ,

ונגד הרצון ושמירת ההבטחה אמר ידעתי כי אתה שומר הברית והחסד – ולא תשנה הבטחתך אבל זה רק לאהביו ולשמרי מצותיו – רק להם ישמור בריתו וחסדו, לא כן אנחנו אשר.

(ה) חָטָאנוּ וְעָוִינוּ והרשענו הִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ וְסוֹר מִמִּצְוֹתֶךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ:

רש"י וסור – והלכנו הלוך וסור ממצותיך טילנ"ש בלע"ז:

אבן עזרא וסור – שם הפועל כמו זכור את יום השבת והטעם סור סרנו:

מלבי"ם חטאנו – ויוכל להיות שהחטאים יגרמו שלא יבואו יעודיו הטובים

ונגד החטאים במצות שבין אדם למקום אמר חטאנו ועוינוהחטא הוא מצד התאוה, והעון הוא מצד עוות השכל והכפירה,

ונגד החטאים במצות שבין אדם לחברו אמר והרשענושהרשע כולל לרוב בין אדם לחברו ולא עשינו זה כמומר לתיאבון רק ומרדנו במרד ובמעל,

ומפרש נגד חטאנו ועוינו אמר וסור ממצותיך – שהם מצות שבין אדם למקום,

ונגד הרשענו אמר וסור ממשפטיך – שהמשפטים הם בין אדם לחברו, ונגד מרדנו אומר.

(ו) וְלֹא שָׁמַעְנוּ אֶל עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּשִׁמְךָ אֶל מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ וְאֶל כָּל עַם הָאָרֶץ:

אבן עזרא שרינו ואבותינו – שהיו זקנים וכאשר הזכיר שחטאו השרים והאבות הזכיר כי גם להם בשת פנים:

מצודות דוד ואל כל עם הארץ – אשר ספו תמו ולא נשאר מי מבניהם:

מלבי"ם ולא שמענו אל עבדיך הנביאים – וזה מרידה אחר שהנביאים דברו בשמך – ודבריהם באו לכללות העם בין למלכינו ושרינו – בין לאבותינו – בדורות הקודמים, ובין לכל עם הארץ – בענין שהיו שלוחים בכל הדורות ולכל פנות העם לגדולים ולקטנים, ואחר שהיו שלוחים דוברים בשמך ולא שמענו ה"ז כמורד במלך בפניו, כי שלוחו כמותו:

(ז) לְךָ ה' הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וּלְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים בְּכָל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתָּם שָׁם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בָךְ:

רש"י לך ה' הצדקה – כלומר משפטיך ופורענות שהבאת עלינו הדין והצדק עמך. ולנו בושת הפנים – כדי אנו להתבייש על המאורע לנו כי אנחנו גרמנו לעצמנו. כיום הזה – כאשר אנחנו רואים היום:

מצודות דוד לך – עמך הצדקה במה שנשאר בנו שארית. ולנו בושת הפנים – מה שאנו בגולה בושים וחפורים כאשר אנחנו היום הבושת תחשב לנו ולא למקום ב"ה כי לא קצרה ידו מפדות אבל עוננו גורמים. לאיש יהודה וכו' – לכולם תחשב בושת הפנים. הקרובים – אשר לא גלו למרחוק. במעלם – בעבור מעלם:

מלבי"ם לך – אומר הנה מצד העונש שבא עלינו לך ה' הצדקה, היה העונש בצדק,

ולנו בשת הפנים בכל הארצות – שבכל הארצות שהודחנו שם – בגלות, אחר שיושבי הארצות ידעו שהיה הגלות במעלם אשר מעלו בך – היה לנו בושת הפנים מצד יושבי הארצות על העונש,

וזאת היה כולל בין לאיש יהודה – שהוגלו בימי יהויכין,

בין ליושבי ירושלים – שהוגלו בימי צדקיהו,

בין לכל ישראל – שהם עשרת השבטים שהוגלו בימי סנחרב,

הקרבים והרחקים – בין אלה שהגלו למקום קרוב שהם יהודה וירושלים,

ובין עשרת השבטים הרחוקים, היה להם בושה בארצות על ענשם, אבל.

(ח) ה' לָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ:

מצודות דוד אשר חטאנו – על אשר חטאנו כי זה גרמה הגלות אשר היא לנו לבושת:

מלבי"ם השאלות: כפל לנו בושת הפנים וכל הלשון כפול, ואיך יחייב רחמים וסליחות כי מרדנו בך שזה מחייב שלא יסלח ולא ירחם?:

השאלות: למה כפל ואתנה פני לבקש תפלה ואתפללה ואומרה?:

(ח) ה'! לנו בשת הפנים… אשר חטאנו לך – אנחנו בעצמנו לא על העונש אנו בושים רק על החטא, זה עקר הבושה לנו מה שחטאנו לה'

 ובושה זו כוללת גם למלכינו ושרינושחטאו ג"כ,

וגם לאבותינו – הגם שהם לא השיגם העונש, יבושו על חטאם לה':

(ט) לַה' אלקינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ:

רש"י לה' אלקינו הרחמים – שלא כלינו בעונותינו כי מרדנו בו:

מצודות דוד לה' וכו' – ר"ל בידו המה. כי מרדנו – לפי שמרדנו בו צריך להיות בידו הרחמים והסליחות כי בלעדם לא נוכל עמוד:

מלבי"ם לה' אלקינו הרחמים והסליחות – עתה אומר, שהרחמים והסליחות שנבקש אין אנו ראוים להם עד שיהיו הרחמים והסליחות מתיחסים אלינו, רק לה' יתיחסו כי מרדנו בו – שמי שחוטא בשגגה ונענש ירוחם באשר נענש שלא כמשפט, וכן יסלחו חטאו שהיה בשגגה, כמ"ש ונסלח לכל עדת בני ישראל כי לכל העם בשגגה, ואז יהיו הרחמים והסליחות מצד הנענש,

אבל אנחנו מרדנו במרד ובמעל ואין אנו ראויים לרחמים וסליחות, ומה שירחם ויסלח לנו אינו בעבורנו רק בעבור כבוד שמו ובעבור ה' אלקינו לא בעבורנו:

(י) וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל ה' אלקינוּ לָלֶכֶת בְּתוֹרֹתָיו אֲשֶׁר נָתַן לְפָנֵינוּ בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים:

מלבי"ם ולא – וגם אח"כ ששלח נביאים מזהירים שנשוב אל דרך הטוב לא שמענו בקול ה' – וכו' ביד עבדיו הנביאים:

(יא) וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ וְסוֹר לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ בְּקֹלֶךָ וַתִּתַּךְ עָלֵינוּ הָאָלָה וְהַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר כְּתוּבָה בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עֶבֶד הָאלקים כִּי חָטָאנוּ לוֹ:

רש"י ותתך עלינו – ותגיע עלינו כמו לא נתך ארצה (שמות ט) ותרגם אונקלוס לא מטא לארעה. האלה והשבועה – אלות הברית אשר השבעתנו בחורב והיה אם לא תשמעו וגומר, כל הקללות הכתובות שם:

מלבי"ם השאלות: למה כפל האלה והשבועה אשר כתובה בתורת משה וכו' כאשר כתוב בתורת וכו' וכל הענין כפול בלי צורך?:

(יא) וכל, ולא יחידים לבד, כי זה נעשה מכל ישראל – בין המרידה שכולם עברו תורתך – בין מה שלא שמעו לקול הנביאים, שעז"א וסור לבלתי שמוע בקולך.

ותתך – מוסיף לבאר איך פקרו לגמרי, כי הנה התוכחה כפולה בתו"כ ובמשנה תורה, והקללות שבמ"ת הם כפולים מן הקללות שבתו"כ,

וכבר בארתי במקום אחר שהקללות שבתו"כ נאמרו על העתיד, אם בחקותי תמאסו, ואם עד אלה לא תשמעו לי, ואם גם בזאת לא תשמעו לי, שמביא עליהם התוכחה כדי להחזירם בתשובה ומביא המכות אחת אחת כמ"ש ויספתי ליסרה, אף אני אעשה זאת לכם,

והקללות שבמשנה תורה הם הבאים להעניש על העבר שאחר שהביא עליהם קללות שבתו"כ אחת ואחת, והם הקשו ערפם ולא רצו לשוב, אז יביא התוכחה שבמש"ת שכולם באים בפעם אחת למרק חטא העבר לכלא פשע ולהתם חטאות,

מבואר שבעת יביא ה' התוכחה השניה שבמ"ת זה עדות שהעם הקשו עורף ולא רצו לשמוע על כל התוכחות שהביא עליהם אחת אחת כפי הכתוב בתו"כ, כי פקרו לגמרי ותלו הכל במקרה, כמ"ש ואם תלכו עמי קרי, וז"ש ותתך עלינו האלה והשבועה אשר כתובה בתורת משה עבד האלקים – שהם הקללות שבמש"ת שהם באו באלה ובשבועה, [כמ"ש ארור האיש וכו', ונאמר לעברך בברית ה' ובאלתו, משא"כ קללות שבתו"כ לא באו באלה ובשבועה]

והקללות האלה אמרם משה מצד שהוא עבד האלקים דהיינו שאמרם מפי עצמו, [ועז"א ותתך עלינו, שבאו כולם בפעם אחת כיוצק דבר בפעם אחת], כי חטאנו לו – כי הקללות האלה באו על חטא העבר.

(יב) וַיָּקֶם אֶת דבריו דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלֵינוּ וְעַל שֹׁפְטֵינוּ אֲשֶׁר שְׁפָטוּנוּ לְהָבִיא עָלֵינוּ רָעָה גְדֹלָה אֲשֶׁר לֹא נֶעֶשְׂתָה תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר נֶעֶשְׂתָה בִּירוּשָׁלִָם:

רש"י כאשר נעשתה בירושלים – חרב הרג ושרפת העיר ונשים ענו ושבו בקולרין:

מלבי"ם ויקם – ובזה הקים את דברו אשר דבר עלינו ועל שופטינו – שהוא הקללה שכתוב במשנה תורה יוליך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך, וזה דבר עלינו ביחוד בימי יאשיה שמצאו הספר תורה נגללת בפסוק זה וה' דבר ביד חולדה הנביאה שיביא עלינו הרעה הזאת:

(יג) כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת בָּאָה עָלֵינוּ וְלֹא חִלִּינוּ אֶת פְּנֵי ה' אלקינוּ לָשׁוּב מֵעֲוֹנֵנוּ וּלְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתֶּךָ:

רש"י כאשר כתוב בתורת משה – רמז שהעיד בנו שאם נעבור על השבועה תבא עלינו כל הרעה הזאת:

מלבי"ם כאשר – ר"ל וא"כ ממה שבאו עלינו הקללות שבמשנה תורה מבואר שהקללות שבתו"כ שהם באים על העתיד להחזירם בתשובה כבר באו ולא הועילו,

וז"ש כאשר כתוב בתורת משה – היינו הקללות שבתו"כ את כל הרעה הזאת באה אלינו – הם כבר באו שבע ושבע שבעה פעמים עד גמירא,

ולא חלינו את פני ה' – שהקללות האלה תכליתם אינו להעניש רק להחזירם בתשובה,

ואנחנו לא שמנו לב לחלות את פני ה' לשוב מעונינו ולהשכיל באמתך – כי הלכנו עמו קרי ותלינו הכל במקרה ולא השכלנו שהיא תוכחות על עון,

וע"כ יצא הקצף מלפני ה' להביא את הקללות השניות שבמש"ת שבאו להעניש על העבר, וז"ש:

(יד) וַיִּשְׁקֹד ה' עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ כִּי צַדִּיק ה' אלקינוּ עַל כָּל מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקֹלוֹ:

רש"י וישקודוימהר. כי צדיק – כי הדין עמו ורבותי' פי' צדיק הקב"ה וצדקה היא עלינו שמיהר והקדים שתי שנים למנין ונושנתם כדי שלא תתקיים בנו כי אבד תאבדון ונושנתם בגי' שמנה מאות וחמשים ושתים והם גלו לסוף ח' מאות וחמשים לביאתם לארץ:

מלבי"ם וישקד ה' – כי התוכחות הראשונות שבתו"כ אינם באים במהירות רק אחת אחת, אבל אחר שלא שמענו בקולו ובאו התוכחות השניות הם באו בשקידה ובמהירות כולם בפעם אחד, כי צדיק ה' על כל מעשיו אשר עשה – אחר שעשה כל מעשיו וכל ההשתדלות להחזיר אותנו בתשובה ולא שמענו בקולו – וא"כ צדיק הוא במה ששקד על הרעה כדי שנכיר ענשו והשגחתו:

(טו) וְעַתָּה ה' אלקינוּ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ אֶת עַמְּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה חָטָאנוּ רָשָׁעְנוּ:

רש"י ועתה ה' אלקינו – מתודים אנחנו כי חטאנו ורשענו:

מלבי"ם ועתה ה' אשר הוצאת – עתה שכבר קבלנו העונש ואנו בגלות החיל הזה, הלא גם במצרים לא היינו ראוים להגאל מצד מעשינו שגם שם היינו חוטאים

רק הוצאת אותנו ביד חזקהבלא זכות וכשרון רק למען שמך הגדול לבל יתחלל, [כמ"ש בס' יחזקאל, שהמרו בו בארץ מצרים ויעש למען שמו] וז"ש שהוצאת ביד חזקה ותעש לך שם כהיום הזה – שעשית זאת למען שמך, הגם שאנחנו חטאנו רשענו – גם במצרים,

וכ"ש שראוי שתעשה זה עתה שכבר נתפרסם שמך יותר, כמ"ש ותעשה לך שם כהיום הזה:

(טז) ה' כְּכָל צִדְקֹתֶךָ יָשָׁב נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ מֵעִירְךָ יְרוּשָׁלִַם הַר קָדְשֶׁךָ כִּי בַחֲטָאֵינוּ וּבַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵינוּ יְרוּשָׁלִַם וְעַמְּךָ לְחֶרְפָּה לְכָל סְבִיבֹתֵינוּ:

רש"י לחרפה – לגדוף. לכל סביבותינו – לכל שכנינו כולם מחרפים אותנו:

מלבי"ם השאלות: כל הענין ארוך וכפול?:

(טז) ה' ככל צדקותיך, כמו הצדקהשעשית לנו מקודם הגם שלא היינו ראויים, רק עשית מצד הצדקה העליונה, שגדרה שלא תשקיף על המעשים והזכות,

כן ישב נא אפך וחמתך – א] תעשה זאת למען ירושלים והר ציון,

וז"ש מעירך ירושלם והר קדשך – כי הלא בחטאינו ירושלם ועמך לחרפה – ויש חילול השם:

(יז) וְעַתָּה שְׁמַע אלקינוּ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן ה':

רש"י למען ה' – למען שם הקדוש הנקרא על ב"ה שנאמר מקדש ה' כוננו ידך (שמות טו):

מלבי"ם ועתה – ב] תעשה זאת מצד תפלת עבדך ותחנוניו,

ג] למען המקדש, וז"ש והאר פניך על מקדשך השמם – וגם זה תעשה למען ה'ששכן שמו בבית הזה ויש חילול השם:

(יח) הַטֵּה אלקי אָזְנְךָ וּשֲׁמָע פקחה פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ וְהָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ כִּי לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים:

רש"י וראה שוממותינו – ושיממות העיר אשר נקר' שמך עליה כי לא על משענת צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו להשיב לנו כי על רחמיך באנו:

מלבי"ם הטה – נגד מ"ש שמע אל תפלת עבדך אמר הטה אלקי אזנך ושמע

ונגד מ"ש שיעשה למען ירושלים והמקדש אמר פקח עיניך וראה שוממתינו והעיר אשר נקרא שמך עליה – ויש חילול השם,

כי לא – עתה מסיים תחלת דבריו מ"ש לה' אלקינו הרחמים והסליחות, שהרחמים והסליחות יתיחסו אליו לא אלינו כמו שבאר כ"ז בתפלתו באורך,

אמר נגד הרחמים כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך – עד שיהיו הרחמים מתיחסים אלינו,

כי על רחמיך הרבים – אחר שאין לנו צדקה וזכיות, ונגד הסליחות אמר.

(יט) ה' שְׁמָעָה ה' סְלָחָה ה' הַקֲשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר לְמַעַנְךָ אלקי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ:

רש"י ה' שמעה – אל תחנונינו. ה' סלחה – לחטאתינו. ה' הקשיבה – אזנך לצעקתינו. ועשה – את בקשתינו ואל תאחר:

ה' סלחה – העוונות שהודיתי ועשה ואל תאחר להאיר פניך על מקדשך השמם

מלבי"ם ה' שמעה ה' סלחה – שתסלח למען ה',

וגם אל תאריך זמן הגלות על ידי הפשע והעון [שע"ז בא להתפלל], ועז"א הקשיבה ועשה – תיכף ואל תאחר – את הזמן הקבוע מפי ירמיה [שגדר האיחור הוא שמאחר זמן קבוע],

וכ"ז תעשה למענך אלקי כי שמך נקרא על עירך ועל עמך – שתחלה אמר על מקדשך השמם למען ה', ואח"כ הוסיף העיר אשר נקרא שמך עליה, ועתה הוסיף שגם על עמך נקרא שמך בענין שבין להמקדש בין להעיר בין להעם צריך לעשות מפני כבוד שמו:

(כ) וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר וּמִתְפַּלֵּל וּמִתְוַדֶּה חַטָּאתִי וְחַטַּאת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּמַפִּיל תְּחִנָּתִי לִפְנֵי ה' אלקי עַל הַר קֹדֶשׁ אלקי:

רש"י על הר קדש אלקי – בעד הר בית אלקים שיבנה:

אבן עזרא ועוד הייתי מדבר ומתפלל – דברים שלא נכתבו ומפיל תחינתי על כן הוצרך לומר פעם אחרת ועוד אני מדבר בתפילה:

מצודות דוד ועוד וכו' – ר"ל מלבד הדברים הנאמרים פה הייתי מדבר ומתפלל עוד בדברים אחרים והייתי מתודה וכו'. על הר – בעבור הר הקדש של אלקי והוא בה"מ:

 מלבי"ם השאלות: ועוד אני מדבר ומתפלל ומפיל תחנתי, ועוד אני מדבר בתפלה כפל מבואר?:

(כ) ועוד אני מדבר – תפלות אחרות שלא נזכר פה, והיה בתפלתו ג' סדרים, א] תפלה שגדרו שפיכת הנפש והדבקה באלקים, ועז"א מדבר ומתפלל – ב] ווידוי ומתודהג] תחנה שהיא בקשה פרטית, עז"א ומפיל תחנתי – שהיא התחנה הפרטית בעבור הר קדש – של אלקי – שזה היה עקר תחנתו:

(כא) וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר בַּתְּפִלָּה וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה מֻעָף בִּיעָף נֹגֵעַ אֵלַי כְּעֵת מִנְחַת עָרֶב:

רש"י בתחילה – בימי בלשצר כמו שכתוב למעלה. מועף ביעף – היה מועף אלי בפריחה ובטיסה:

מלבי"ם ועוד אני מדבר בתפלה – שאחר שהשלים הסדר השני תפלה ווידוי ותחנה, שב להתפלל בשלישית כסדר הזה,

וכשהתחיל בתפלה שהיא הראשונה בכל סדר, נגלה אליו המלאך והאיש גבריאל מועף ביעף – שעף מן השמים לבא אלי,

וחז"ל אמרו שעף בשתי עפיפות כי גבריאל בשתים, שתחלה עף למעלה לקבל השפע מאשר עליו שהוא מיכאל, (שעז"א מיכאל באחת) ואח"כ עף למטה להשפיע הנבואה למטה:

(כב) וַיָּבֶן וַיְדַבֵּר עִמִּי וַיֹּאמַר דָּנִיֵּאל עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה:

רש"י ויבן – ויבינני:

מלבי"ם ויבן – נדמה לו שעף בעפיפה לדרכו כאילו אינו יודע מקומו של דניאל, רק כשנגע בו הבין שדניאל עומד שם, והתעכב שם לדבר עמו,

יצאתי להשכילך בינה – נגד מ"ש דניאל בינותי בספרים, אמר לו המלאך שלא הבין הדבר כראוי והוא ישכילהו איך יבין לפי האמת:

(כג) בִּתְחִלַּת תַּחֲנוּנֶיךָ יָצָא דָבָר וַאֲנִי בָּאתִי לְהַגִּיד כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה וּבִין בַּדָּבָר וְהָבֵן בַּמַּרְאֶה:

רש"י בתחילת תחנוניך יצא דבר – אמת מאת הקב"ה אלי להגיד לך. כי חמודות אתה – דברי חמד יש לך להקב"ה. ובין בדבר – ותן לב להבין בדבר:

מלבי"ם בתחלת – בל תאמר שנשתנה הדבר ע"י תפלתך, כי תיכף בתחלה יצא דבר – זה,

ואני באתי להגיד – שיען שאיש חמודות אתה – נשלחתי לבא עד אליך, לא להשפיע אליך הנבואה מרחוק בחלום או במחזה, רק שתראני פנים אל פנים שזו מדרגה גדולה,

ובין בדבר – פי' רי"א שתבין היטב דברי ירמיה שלא הבנת אותם כראוי, ועל זה אמר בדבר, שהוא דבר הנבואה, וגם הבן במראה – מה שאראך עוד נוסף על זה:

(כד) שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם וּלְהָתֵם חטאות חַטָּאת וּלְכַפֵּר עָוֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים:

רש"י שבועים שבעים נחתך על ירושלים – מיום חורבן ראשון בימי צדקיהו עד שיהיה בשניה. לכלא הפשע ולהתם חטאת – שיקבלו ישראל את גמר פורענותם בגלות טיטוס ושעבוד וכדי שיכלו פשעיהם ויתמו חטאת' ויתכפר עונות' כדי להביא עליהם צדק עולמים ולמשוח עליהם קדש קדשים הארון והמזבחו' וכלי הקודש שיבואו להם ע"י מלך המשיח. ומנין שבועים – ארבע מאות ותשעים שנה, גלות בבל ע' ובית שני ת"ך:

אבן עזרא שבועים – אמר הגאון רב סעדיה כי אלה שבועים הם שנים והעד שאמר אח"כ עד מלאת שלשת שבועים ימים ולא הזכיר עם שבועים שבעים ימים והנה הם כמו שבע שבתות שנים ונכון פירש כי חצי השבוע שהזכיר הוא אלף ימים ומאתים ותשעים כאשר אפרש בראיה גמורה רק פירוש אלה השבועים השבעים קשה עד מאוד ועוד כי לכלא הפשע ולהתם חטאת לא ידענו אם הכל לשבח או לגנאי כי הנה נראה ממלת לכפר עון ולמשוח קדש קדשים שהוא לשבח רק ולחתום חזון ונביא איננו לשבח אם כן איך נוכל לתקן מלת לכלא פשע ולהתם חטאת להיותם לשבח וככה לחתום חזון ונביא והנה מצאנו כתוב כי לא שלם עון האמורי והוא לגנאי והטעם כי עד עתה לא בא יום אידו וקץ עונש עונו כמו גדול עוני מנשוא וככה אם יקרך עון וככה תם עונך נשלם העון שלך והנו לגנאי ויוכל המשיב לענות כי הנה החטאת והאשם ועוד מלת אנא שא נא הפך הדבר ונשא את עונה והנה הכל יתפרש לפי ענין המקום ויורה להביא צדק עולמים לשבח וטעם ולחתום חזון שכל הנביאים התנבאו על דבר בית שני, ועתה אומר דברי הגאון אמר כי יצא דבר פירושו שגזר שתחרב ירושלים עם בית שני ארבע מאות ותשעים שנה והם שבועים שבעים רק אתה טעית בחשבונך שנשלמו שבעים שנה ואינם רק שבעה שבועות שהם מ"ט שנים ולא חשש להזכיר השנתים כי נ"א היו ופירש עד משיח נגיד שהוא כורש המלך והביא ראיה מדברי הנביא כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו ושבועים ששים ושנים הם ימי בית שני והנה יש להקשות כי המלאך אמר בתחלת תחנוניך יצא דבר ועוד איך יערב שני הגלות עם שנות בית שני ואיך נפרש לכלא הפשע ולהתם חטאת ועוד מה נעשה בשבוע הנשאר שאמר והגביר ברית לרבים שבוע אחד אחרי שבועים ששים ושנים והיה ראוי להזכיר כי עוד נשארו שלשת שבועים וראייתו כי כורש הוא משיח איננו נכונה כי למשיחו הוא נביאו וככה כתוב יען כי משח ה' אותי וקודם שאומר דעתי אפרש והגביר ברית לרבים זה היה ידוע כי טיטוס כרת ברית עם ישראל שבע שנים ושלש שנים וחצי בטל התמיד בבית שני לפני חרבן הבית וככה כתוב בספר יוסף בן גוריון ואמר על כנף שקוצים משומם ששמו שקוצים בדביר אחר המספר הנזכר כאשר נלכדה ירושלים וכתוב בנבואה הרביעי' וחללו המקדש המעוז זהו יום נלכדה ירושלים בימי טיטוס והסירו התמיד קודם זה ונתנו השקוץ משומם וככה כתוב ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף ומאתים ותשעים והוצרך דניאל לפרש כמה ימים שלמים הם חצי השבוע בעבור שני האדרים גם בעבור מלת חצי כי יתכן שאיננו חצי שלם פחות או יותר כמו וחצי שבט מנשה ורבים ככה ודע כי ימים לעולם הם ימים ולא שנים רק יתכן אם אמר ימים להיות שנה תמימה בשוב ימי השנה כאשר היו כמו מימים ימימה שהם ימי השנה שלימה ימים תהיה גאולתו רק כאשר יאמר עם ימים מספר שני ימים או שלשה לא יתכן להיותם שנים רק ימים כאשר הם על פירוש שנתים ימים שהיו שנתים שלמים ששבו הימים כאשר היו וככה עד חדש ימים שתראה הלבנה על המתכונת שנראתה ביום הראשון מהמספר על כן אמרתי כי ימים אלף ומאתים ותשעים הם חצי השבוע שהזכיר וככה אשרי המחכה ויגיע לימים כאשר אפרש ואילו היו שנים איך יחכה אדם אלף שנים ויגיע וכתוב ימי שנותינו בהם שבעים שנה והנה מצאנו נחמיה אמר אשר העיר בית קברות אבותי חרבה ושעריה אכלו באש וכתוב גם אותי צוה להיות פחה בארץ יהודה וכתוב עליו הוא יבנה היכל ה' והוא ישא הוד וישב ומשל על כסאו וירמיה התנבא עליו ומלך מלך והשכיל ובעזרא כתוב על נחמיה ואתה הוה להם למלך ועתה אפרש שבועים שבעים הם ממוצא דבר בתחילת תחנוני דניאל לכלא הפשע כמו כי לא שלם עון האמורי ולהתם חטאת כמו תם עונך ולכפר עון לסבול עול הגלות לכפר עון אבותינו ולהביא עת שידינם השם בצדק או פירושו לגנאי כי ביאת הצדק הוא שקיעתו כאשר השמש ביאתו הוא שקיעתו על כן הוא לגנאי כי לשבח הוא להפך כמו אז יצא כנוגה צדקה והוציא כאור צדקך וזהו קומי אורי כי בא אורך כי שקע אורך עד עתה ולחתום חזון ונביא שיפסקו הנביאים ולחתום משיח קדש קדשים והנה זה תחילת הגלות ואל יעלה על לבך דבר המספר כי הנה במספר מלך פרס מולד נוסף כפי דבר המלאך כאשר אפרש ואם יש בחשבון תוספת או מגרעת לא יזיק אולי יעלה על לבך דבר המולד כי היודע רגע קדרות הלבנה בשנה הזאת ומצאנו קדרות אחרת לפני זאת מאה שנה אוכל בה לדעת מקום הלבנה באמת וכפי חשבונו ישוב ברצונו אחרונית או השנים הבאות והנה פירוש ותדע ותשכל ממוצא דבר להשיב ולבנות ירושלים:

מלבי"ם שבעים שבעים נחתך – הודיע לו שהגזר שנחתך ונגזר על ישראל שיהיו בגלות שבעים שנה, הם שבעים שמטות,

כי השבעים שנה היו בעון השמטות, כמ"ש אז תרצה הארץ את שבתותיה ואתם בארץ אויביכם וגו' (ויקרא כ"ו), וכן אמר בסוף ד"ה למלאת דבר ה' בפי ירמיה עד רצתה הארץ את שבתותיה, והיה הגלות לכפר על עון השמטות,

ומסתמא חטאו באותם השנים [-שבין השמיטות] גם בשאר עברות, וא"כ חטאו במשך שבעה פעמים שבעים שנים שהם ת"ץ שנים,

רק שעל יתר עבירות לא הוצרכו להיות דוקא בגלות, כי ע"ז סבלו עונשים אחרים כל ימי משך בית שני, שהיו כבושים תחת שלשה מלכיות, תחלה מדי ופרס ואח"כ יון ואח"כ רומי, שכולם הכבידו עול עליהם, וזה היה לכפר יתר עונות שחטאו בת"ץ שנים הללו,

[שאף שרש"י (ביחזקאל ד') עשה חשבון השמטות בצירוף היובלות, אין הדברים מוכרחים, כי בל"ז לר' יהודה שסובר ששנת היובל עולה למנין שבוע אאל"כ, ובפשוט ידענו מעדות הכתוב פה שחטאו ת"ץ שנים, כי החשבון שעשה שם בימי השופטים שלא חשב רק ימים שבין שופט לשופט אינו מוכרח, שגם אל שופטיהם לא שמעו כעדות הכתוב, וחטאו לפעמים גם בחיי השופטים]

וכבר התבאר ששיבת בית שני לא נחשב לגאולה המיועדת, כי הגלות הוחל מזמן גלות הראשון בימי נבוכדנצר וימשך עד הגאולה העתידה,

ושיבת ישראל בימי בית שני וישיבתם שם נחשב מן הגלות, שלא היה להם נביאים ושכינה ואורים ותומים ומלך מבית דוד ולא התקבצו האובדים והנדחים, כי כל משך בית שני נדחו ונתפזרו עוד יותר בארצות שבים כנודע בדה"י לימים ההם,

רק שהיה תנאי אם היו שבים אז בתשובה שלימה היה ממהר את הקץ אז, וכשלא זכו נחשך הלילה עוד יותר ולא ישובו עד קץ הפלאות,

וזה הודיע המלאך לדניאל שנחתך – ונגזר זמן שבעים שבעים,

לכלא פשע – שהוא פשע בין אדם לחבירו וחטא לה',

ולכפר עון – העון הוא על ידי עוות השכל והכפירה שהוא חטא ע"ג,

ולהתם חטאת – שהוא החטא ע"י התאוה שהוא ג"ע שחטאו במשך זמן בית ראשון,

ולהביא צדק עולמים – שאם היו שבים בתשובה והיה בא זמן הגאולה בסוף הת"ץ שנים היה מביא צדק עולמים, שכל בני העולם יכירו את האמונה האמתית ויצדקו בצדק ובמשפט,

ולחתום חזון ונביא – שאז היו מקויימים נבואת כל הנביאים והחזון אשר חזו על הגאולה העתידה, והיו כולם מחותמים בטבעת המלך בחותמו של אמת,

וגם ר"ל שאז תשוב הנבואה שנית כמ"ש אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם (יואל ג'), ולמשוח קדש קדשים – הוא הבנין השלישי שימשח ע"פ נביא שהמשיחה מורה על רוב קדושתו, (משא"כ הבית השני לא נמשח כי חסרו בו ה' דברים והיה עתיד ליחרב),

וע"כ נחתך עונש ת"ץ שנים אם יזכו, ועונש ארוך וגלות כבד אם לא יזכו,

וכבר באר מהרי"א, שאחר שהגאולה העתידה תביא צדק עולמים שכל בני העולם יכירו האמונה האמתית צריך לזה זמן יותר ארוך מגליות הקודמות, עי"ש:

(כה) וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ וּבְצוֹק הָעִתִּים:

רש"י ותדע ותשכל מן מוצא דבר – מתוך מוצא דבר זה שיצא בתחלת תחנוניך להגיד לך תדע להשכיל להשיב ולבנות ירושלים. עד משיח נגיד – זמן תנתן מיום החורבן עד בא כרש מלך פרס שאמר הקב"ה עליו שהוא ישוב ויבנה עירו וקראו משיחו ונגידו שנא' כה אמר ה' למשיחו לכורש וגו' הוא יבנה עירי וגלותי ישלח וגו'. שבועים שבעה – שבע שמטות שלימו' יהיו בגולה קודם שיבא כורש ועוד היו יותר שלש שנים אלא מתוך שלא שלמה השבוע לא נמנה בשנת אחת לדריוש המדי שהיה דניאל עומד בה כשנא' לו החזון הזה כלו שבעים לכבוש יהויקים צא מהן י"ח שנה שקדמה כבוש יהויקים לחורבות ירושלי' נשארו נ"ב שנה היא ששנו רבותינו נ"ב שנה לא עבר איש ביהוד' הם נ"ב שנה אשר מיום החורבן עד שחזרו בימי כורש הרי ז' שמיטות ושלש שנים. ושבועים ששים ושנים תשוב ונבנתה – העיר ברחובתיה. וחרוץ – הם חריצים שעושין סביב החומ' לחזוק העיר שקורין קאבה בלע"ז. ובצוק העתים – ואותן העתי' יהיו בצוק ובצרה כי בשעבוד מלכי פרס ועובדי כוכבים יהיו מטריחים עליהם בשעבוד קשה ואע"פ שהם ס"ב שבועים ועוד ארבע שנים שנותרו מן השבוע השמיני' שהיתה תחלתו נבלעת ג' שנים בתוך נ"ב של המשך הגולה לא נמנו כאן אותן ד' שנים לפי שלא מנה כאן אלא שבועים והרי אתה מוצא שמתחילה התחיל למנות שבועים ע', ובסוף כשפירש עתיהם ומשפטיהם לא מנה אלא ס"ט, אלא שבוע א' נחלק מקצתו לכאן ומקצתו לכאן והוא לא הזכיר אלא השבועים השלמים. ובצוק העתים – בצוקה יהיו אותן העתים:

אבן עזרא עד משיח נגיד שבועים שבעה – והנה תשע עשרה שנה שהם מלכות כורש ואחשורוש ושנתים לדריוש והוא מלך י"ב שנה וככה כתוב בספר מלכי פרס ועשרים שנה מארתחששתא המלך והנה הכל שבועים שבעה עד בא נחמיה ככתוב בספר עזרא ושבועים ששים ושנים שעמד בית שני וחצי השבוע פירשתיו ואמר משומם והוא פועל יוצא והטעם שהוא משומם כל רואו וכל שמעו מישראל. וטעם ועד כלה ונחרצה תתך על שומם שהשיקוץ יעמוד בבית עד בא עת כלה ונחרצה גזרה שנגזרה תתך על שומם הוא השיקוץ דרך תפילה שיהיה שומם כמו בת בבל השדודה ופי' ואחרי השבועים ששים ושנים יכרת משיח שלא יהיה מישראל מלך עליהם והעיר והקדש ישחית עם נגיד שבא שהוא אספסינוס שר מלך רומא בבואו על ירושלים עם בנו גם עליהם כתוב בנבואה הרביעית וזרועים ממנו יעמדו וחללו את מקדש המעוז והסירו התמיד וטעם וקצו יבא לקצו באניות:

מלבי"ם השאלות: מ"ש ושבועים ששים ושנים תשוב ונבנתה רחוב וחרוץ, לא היה כן שהבית לא עמד רק ת"ך שנה שהם רק ששים שבועות, לא ששים ושנים?, וגם שפתח בשבועים שבעים ופרט רק שבעה וששים ושנים וחסר שבוע אחד?:

(כה) ותדע ותשכל מן מצא דבר – עפ"ז באר לו פרטי החשבונות מה שצריך להיות בשבעים שמטות הללו שנחתכו על עם ה', להשיב ולבנות ירושלם – ר"ל מן החורבן עד זמן שינתן להם רשות שישובו ויבנו את ירושלים, שזה היה בשנה הראשונה שמלך כורש שנתן רשות ע"ז שישובו בני הגולה, ושבו מהם רבים, ומהם עד משיח נגיד – ר"ל על משך הזמן שמהשיח יהיה נגיד ומושל, ר"ל כל ימי בנין הבית שהיה להם משיח, כ"ג שנמשח בשמן או נשיא ומלך שנקראו משיח, והוא יהיה נגיד ומצוה, הזמן הזה יתארך שבועים שבעה,

ושבועים ששים – ועוד [שבועים] שנים, [אשר] תשוב ונבנתה רחוב וחרוץ – ר"ל שבועים שבעה שהם שבעה שמטות ימשכו עד להשיב ולבנות ירושלים, היינו מזמן חורבן הבית עד שנתן כורש הפקודה להשיב ולבנות ירושלים שהיה בשנת אחת למלכו, וכבר פירש"י שהיו שלש שנים יותר, [כי בשנת אחד לדריוש שהיה דניאל עומד בה כשנאמר לו החזון הזה כלו שבעים לכיבוש יהויקים צא מהם י"ח שנה שקדם כיבוש יהויקים לחורבן ירושלים נשארו נ"ב], אלא מתוך שלא שלמה השבוע לא נמנה,

ושבועים ששים – יתארכו עד משיח נגיד, ר"ל עד זמן החורבן שעד שם המשיח מישראל יהיה נגיד ומושל בם, ושני שבועים יתארכו עד שתשוב ונבנתה רחוב וחרוץ, ר"ל מן הזמן שבטל הבנין בשנה הא' של כורש שכתבו שטנה ונבטל הבנין עד שתים לדריוש, שהגם שהיו י"ח שנה הלא לא חשיב רק מנין שמטות, ולא היה שם יותר מב' שמטות, לכן לא נמנה רק לשתים כמו שפרש"י למעלה,

ובפרט שלפי מה שמבואר בעזרא החלו בבנין בשנה השנית בחדש השני, ואז כתבו צרי יהודה שטנה ועד שהלכו ובאו האגרות בחזרה לבטל הבנין לא בטל עד סוף שנת ב' או תחלת שנת ג' לכורש,

ולפ"ז הראה לו ג' מנינים, מנין א' שבעה שבועים עד שיתן כורש הפקודה לבנות, ואז נתקיים מ"ש ירמיה שבמלאות שבעים של בבל אפקד אתכם, שזה היה הפקודה הראשונה בימי כורש תיכף כשנחרבה בבל, מנין הב' שתי שמטות (ועוד איזה שנים שלא חשב שהם פחות משבוע), עד שהתחילו שנית לבנות ממש בימי דריוש, ובזה נתקיימה הנבואה השניה שמצא דניאל בספרים שכתוב למלאת לחרבות ירושלים שבעים שנה, שזה נחשב מגלות צדקיהו שהיה י"ח שנה אחר גלות יהויקים וזה תשובה על ספק א' של דניאל,

ובית שני עמד ת"ך שנים, שהם ששים שבועים שעז"א עד משיח נגיד שמשל על ישראל משיח ומושל מקרבם, ובצוק העתים – ר"ל שכ"ז בית שני יהיו בצוק העתים, כי היו תחת המלכיות, והיה להם צרות וצוקות לכלא פשע ולכפר עון מבית ראשון, וזה תשובה על הספק השני שהיה לדניאל ע"מ שראה שיהיה עוד שעבוד גליות:

(כו) וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת:

רש"י ואחרי – אותן שבועים יכרת משיח יהרג אגריפס מלך יהודה שהי' מושל בימי החורבן. ואין לו – כמו ואיננו. משיח – אינו אלא לשון שר וגדול. והעיר והקדש – והעיר והמקדש. ישחית עם נגיד הבא – עליהם הוא טיטוס ואוכלוסיו. וקצו בשטף – וסופו לקללה ואבדון שישטיף כח מלכותו ע"י משיח ועד קץ מלחמ' גוג תהא העיר. נחרצת שוממות – חרץ של שוממות:

אבן עזרא ועד קץ מלחמה – שנלחם שנים רבות על ירושלים עד שהיתה נהרסת שוממות:

מלבי"ם ואחרי השבועים ששים ושנים – שיהיה משיח נגיד ומושל עליהם מבני עמם, יכרת משיח ואין לו – שהמלך האחרון שהוא אגריפס נהרג ברומי, וכן הכ"ג האחרון נהרג ולא היה לו עוד מלך וכ"ג מעמו,

והעיר והקדש ישחית עם נגיד הבא – שהוא עם הרומיים, כי השחתת המקדש לא היה ברצון טיטוס רק עם הרומיים עשו זה מעצמם, כמ"ש ביוסיפון,

וקצו בשטף – וע"י השטף הזה יהיה קץ להקדש, שיהיה הבהמ"ק חרב עד עת מלחמה

ר"ל עד שיגיע עת מלחמת גוג ומגוג (ועד עת) נחרצת שוממת – עד העת שנחרץ ונגזר שיהיה שומם וחרב:

(כז) וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם וְעַד כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל שֹׁמֵם:

רש"י והגביר ברית לרבים שבוע אחד – והגביר טיטוס ברית לשרי ישראל. לרבים – לשרי' כמו וכל רבי המלך בס' ירמיה.

שבוע אחד – יבטיחם בהגברת ברית ושלוה עד ז' שנים ובתוך השבוע יפר את בריתו.

ישבית זבח ומנחה – וזהו שאמר בחזיון הראשון ובשלוה ישחית רבים מתוך ברית שלוה ישחיתם.

ועל כנף שקוצים השומם – כנוי של גנאי עכו"ם הוא כלומר ועל מושב גובה בין שקוצים ותיעוב יניח את השומם את העכו"ם שהיא נאלמת כאבן דומם.

כנף – לשון גובה ככנף עוף הפורח.

ועד כלה ונחרצה תתך על שומם – ותתקיים ממשלת השקץ עד יום אשר תתך עלי' כלה ונחרצה הנגזור עליה בימי מלך המשיח.

תתך על שומם – תגיח ותרד כליון חרוץ על העכו"ם ועל עובדיה:

מלבי"ם והגביר – ספר איך יהיה ענין החורבן, ששבוע אחד בקש טיטוס מהן שישלימו אתו ורצה לכרות עמהם ברית ושלא יקבל מהם אף מס, בלבד שיכנסו עמו בברית שלום, וז"ש שיגבר ברית לרבים שבוע אחד,

וחצי השבוע – ג' שנים קודם החורבן ישבית זבח ומנחה – בטלו הזבחים על ידי המלחמות

ועל כנף – ע' שנה אחר החורבן העמיד אדיאנוס את צלמו במקום המקדש, על כנף של שקוצים,

וזה ימשך עד שתתך כלה ונחרצה על שומם – היינו על המחריב ששומם אותו והחריבו:

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “דניאל – פרק יב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א