דניאל

דניאל פרק יב

(א) וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר:

רש"י ובעת ההיא יעמוד מיכאל – ישתתק כאלם שיראה הקב"ה דן בעצמו ואומר היאך אאבד אומה גדולה כזו בשביל ישראל.

והיתה עת צרה – בפמליא של מעלה וקטיגוריא בתלמידי חכמים בזוזי ובזוזי דבזוזי כמו שאמרו רבותינו בהגדה בפ' אחרון של כתובות.

ימלט עמך – תאבד מלכות ארם וימלטו ישראל.

כל הנמצא כתוב בספר – הרי זה מקרא קצר כל הנמצא כתוב בספר זה על ידי החלומות הכתובים בו.

עד דקטילת חיותא – ויקבלון מלכותא קדישי עליונין הכל יתקיים:

מלבי"ם ובעת ההיא יעמד מיכאל – כמו שבארתי למעלה שבעת שמערכת השמים והטבע יחייב לישראל כליון לגמרי אז יעמוד מיכאל ע"פ ההשגחה הנסיית שהיא למעלה מן המערכה ומשדד אותה, כי הוא מן השרים הראשונים הגבוה משרים המנהיגים המערכה,

ומפרש למה יעמוד מיכאל כי והיתה עת צרה – ר"ל שלפי המערכה יחוייב אז עת צרה שלא היה כמוה, ולכן יוכרח מיכאל להצילם ע"ד הפלא,

ובעת ההיא ימלט עמך – ר"ל הצדיקים, שע"ז כל הנמצא כתוב בספר – כמ"ש כל הכתוב לחיים בירושלים, או מי שי"ל זכיות שנכתבין בספר זכרון כמ"ש בסוף מלאכי אז נדברו יראי ה' וכו' ויכתב בספר זכרון לפניו וכו' והיו לי ליום אשר אני עושה סגולה שהוא על עת העתיד כמו שמפרש שם:

(ב) וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם:

רש"י ורבים מישני אדמת עפר יקיצו – יחיו המתים:

מלבי"ם ורבים מישני אדמת עפר יקיצו – באר לו שבאותו עת יקומו המתים ויחיו,

ובאר בזה כמה פנות, א] שיקומו בגוף ונפש כמו שהיו בחיים, שלכן קראם בשם ישנים, כאיש הישן שנפשו חוזרת אליו ויקיץ משנתו,

ב] שלא יעמדו כולם רק מקצתם,

ג] שיקומו בין מן הצדיקים בין מן הרשעים,

ד] שיקבלו אז גמול מעשיהם אלה לחיי עולם ואלה לחרפות

וכבר באר מהרי"א שתהיה תחה"מ מצרנית אל הגאולה, כי רבים אשר סבלו בגלות ומסרו נפשם על קדושת השם בל תאמר אבד סברם, וכן הרשעים שהרעו עמהם, משניהם יקיצו, אלה לחיי עולם. כמו שקצו בחיי הגוף ומסרוהו להרג בעבור כבוד שמו,

ואלה לקבל ענשם ולראות הצלחת העם אשר ענו ואשר דקרו,

ועוד בזה תכלית לדעתו שיקומו אנשים שהיו נרשמים בכל דור והם יגידו ויספרו להחיים מי החשוב באותו עולם, ואיזהו האמונה האמתית, ובזה יתודע לכל העמים אמתת האמונה ויהיה ה' אחד ושמו אחד:

(ג) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד:

רש"י והמשכילים – שעסקו בתורה ובמצות יזהירו כזוהר הרקיע:

מלבי"ם והמשכילים יזהירו – אז כזהר הרקיע – כי יזוכך חמרם ויוסר עכירת היצה"ר והעפר,

ומצדיקי הרבים כמו שהאירו עינים ללמד צדק לרבים, כן יאירו ככוכבים לעולם ועד מדה כנגד מדה:

(ד) וְאַתָּה דָנִיֵּאל סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם הַסֵּפֶר עַד עֵת קֵץ יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעַת:

אבן עזרא ואתה, סתום הדברים – שיכולת לדעתם וחתום הספר שלא יראנו רק מי שראוי לראותו:

 עד עת קץ – פירשתיו:

 ישוטטו – כמו ישוטטו לבקש דבר ה':

מלבי"ם ואתה דניאל – מפני שידע שהזמן רחוק מאד, א"ל שיהיו הדברים סתומים עד עת קץ – כי לא יעלה על מחשבתם שהזמן רחוק כ"כ, וכ"א יחשוב שיגיע הזמן בעת חייו, וע"כ יהיה הזמן נעלם,

אבל בעת קץ יוסר הספק, וכל שיתקרב הזמן יהיה הספק מועט, כי זאת ידענו שהגאולה מוכרחת לבא קודם האלף השביעי

וא"כ בזמן הקודם היה הודאי (שהוא הזמן שכבר עבר שידענו בודאי שהוא לא היה הזמן המיועד) מועט, והספק (שהוא הזמן העתיד עד אלף השביעי) היה מרובה, אבל כל שיתקרב הזמן לאלף השביעי יהיה הודאי מרובה יותר, והספק יתמעט יותר, ועי"כ תרבה הדעת:

(ה) וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל וְהִנֵּה שְׁנַיִם אֲחֵרִים עֹמְדִים אֶחָד הֵנָּה לִשְׂפַת הַיְאֹר וְאֶחָד הֵנָּה לִשְׂפַת הַיְאֹר:

אבן עזרא וראיתי – שנים מלאכים וטעם אחרים שלא היה אחד מהם שדבר עמו כל הכתוב למעלה:

מצודות דוד שנים אחרים – שני מלאכים אחרים מלבד המלאך הדובר בי. אחד הנה – מהעבר מזה. היאור – הוא נהר חדקל:

 (ו) וַיֹּאמֶר לָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת:

אבן עזרא ויאמר – האחד מהם:

 לאיש – כמו איש לא נעדר ושאל אותו עד מתי קץ הפלאות וכל זה שישמע דניאל:

מלבי"ם (ה-ו) וראיתי – ראה השרים שבשמים המושלים בכל משך הזמן ההוא, הם עומדים אחד הנה.

 ויאמר – פי' וכ"א מהם אמר לאיש לבוש הבדים מתי קץ הפלאות – כי ממשלתם מוגבלת עד הזמן ההוא ולא נודע להם מתי תכלה ממשלתם:

 (ז) וָאֶשְׁמַע אֶת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד עַם קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל אֵלֶּה:

רש"י וככלות נפץ יד עם קדש – כשתכלה כח ישראל כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב (דברים לב):

מלבי"ם ואשמע שהאיש נשבע – כי הגאולה תלויה בשני זמנים, זכו אחישנה לא זכו בעתה,

ולא יכול לשבע שלא תהיה הגאולה קודם לזה כי יוכל להיות שיזכו קודם, רק נשבע שלא יתאחר מזמן הזה ושאז יכלו הצרות הנאמרים למעלה,

ולפי' רי"א שאז תכלינה ממשלות ישמעאל בעצמו, ודבר הנאמר בשבועה א"א שישונה בשום אופן, כי הוא הזמן האחרון שמוכרחים להגאל אז, וכבר בארתי זמן הזה למעלה במ"ש עדן ועדנים ופלג עדן.

א"ל אחר שיכלו מועד ומועדים וחצי מן הזמן הכולל, ובעת שיכלה נפץ יד עם קדש, דהיינו זמן פיזור עם קדש ונפוצתם מה שאזלת יד ואפס עצור ועזוב, אז תכלינה כל אלה,

והרי"א פי' שתכלינה ממשלות השרים העומדים על שפת היאור, כי אז תתחיל מלכות שמים, כמ"ש למעלה במחזה הראשונה וליה יהיב שלטן ויקר:

(ח) וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי וְלֹא אָבִין וָאֹמְרָה אֲדֹנִי מָה אַחֲרִית אֵלֶּה:

רש"י ולא אבין – לא ידעתי מהו מועד מועדים וחצי. מה אחרית אלה – סוף החשבונות הללו:

 אבן עזרא ואני שמעתי ולא אבין – והנה התברר כי דניאל לא הבין קץ ביאת הגואל:

מלבי"ם ואני שמעתי ולא אבין – פי' רי"א שלא ידע חשבון מועדים שאינו חשבון מפורש

ואומר אדני מה אחרית אלה – היינו מה יהיה אחרית ממשלת השרים העומדים על שפת היאור, ר"ל מה יהיה מן העמים שהם משפיעים עליהם.

(ט) וַיֹּאמֶר לֵךְ דָּנִיֵּאל כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ:

רש"י עד עת הקץ – עד אשר תקרב הגאולה:

אבן עזרא ויאמר – טעם לך כאומר לך לדרכך ואל תשאל יותר כי סתומים וחתומים הדברים וזה לאות כי בגעת הקץ יבינו המשכילים רמיזות המלאך על כן אחריו יתבררו ויתלבנו משל מהגויות לנשמות שתתחכמנה ותקבלנה האמת:

מלבי"ם (ט-י) ויאמר לך דניאל כי סתומים – וכו' יתבררו – אז רבים מן העמים יכירו דת האמת וידעו האמת ויתבררו ויתלבנו ללכת באור ה', והרשיעו רשעים – וימצאו רשעים שלא ישובו והרשיעו ללכת ללחום במלחמת גוג ומגוג, ומפ' כי הרשעים לא יבינו פעולת ה' ומעשה ידיו, והמשכילים שבהם יבינו ויכירו האמת:

(י) יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ:

רש"י יתבררו ויתלבנו – החשבונות האלה. ויצרפו – בהם רבים להבינם. והרשיעו רשעים – את החשבונות לחשבם שלא כמשפט וכשיכלו יאמרו אין עוד גאולה. ולא יבינו – אותם כל רשעים. והמשכילים יבינו – אותה בבא עת קץ:

(יא) וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים:

רש"י ומעת הוסר התמיד – כדי לתת שקוץ משומם תחתיו ימים אלף ומאתים ותשעים שנה הן מיום הוסר התמיד עד שישוב בימי משיחנו וחשבון זה מכוון עם חשבון ערב ובקר אלפים ושלש מאות מיום גלותם למצרים עד גאולה אחרונה, גלות מצרים מאתים ועשר, מיום צאתם עד בנין בית ראשון ארבע מאות ושמונים, ימי הבנין ארבע מאות ועשר, גלות בבל שבעים שנה, ימי בית שני ארבע מאות ועשרים, הרי אלף וחמש מאות ותשעים, והתמיד הוסר לפני החורבן שש שנים הרי מיום גלותם למצרים עד הוסר התמיד אלף וחמש מאות ושמנים וארבע, הוסיף עליהם אלף מאתים ותשעים הרי אלפים וח' מאות ושבעים וד' כמנין ערב בקר בגמטריא, אלפים וג' מאות:

 אבן עזרא ומעת – פירשתיו, ואמר אחריו אשרי המחכה ויגיע והטעם שזה המספר כמו חצי שבוע  [ר"ל שלש וחצי שנים] והנה קרוב משלש שנים וחצי עמד הבית השני בלא עולה ואחר כן חרב והלכו ישראל בגולה וקרוב מהמספר הזה יעמד ישראל בצרה גדולה שלא נהיתה כמוה עם הקרן הקטנה והוא ממלכות ישמעאל כי רוב הגולה בארצם וזה הוא יתיהבון בידיה עד עדן עידנין ופלג עדן ואין בלשון ארמית סימן לשנים כמו בלשון הקדש שנתים דרכים והעד יפל באחת מהשתים ולשון רבים דרכים והפחות שלשה על כן כתיב עדן שנה אחת כמו למועדה מימים ימימה והנה ועדנין שלש שנים וחצי שנה על כן יש צורך לנו וזהו למועד מועדים וחצי כי למועד משרת הוא כמו למועד חדש האביב והנה מועדים שלשה ובעבור היות חצי שנה בקרוב הוצרך לפרש מספר הימים וזהו אשרי המחכה ויגיע והטעם כי יסבול הצרה הגדולה כי שם כתוב להשניא זמנין ודת וחבר דניאל אלה המספרים שאינן בזמן אחד בעבור כי קרוב ממספר הימים שעמדה ירושלים בצרה לפני הגלות כמספרם יהיו הימים שיעמדו ישראל בצרה גדולה לפני בא הגואל והנה התברר כפי הפירוש הזה כי כאשר יצא מלך צפון ויקח מצרים אחר שלש וחצי יבא הגואל לישראל רק לא ידענו עד עתה מתי יצא זה המלך הנזכר אל ארץ מצרים:

(יב) אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה:

מלבי"ם (יא-יב) ומעת הוסר התמיד – מבואר שנתן שני זמנים, זמן אחד שממנו תתחיל אפשריות הגאולה, אם יזכו, כמ"ש זכו אחישנה, וקודם לזה הזמן אין לחכות כלל,

ואמר שזמן הזה יהיה אלף מאתים ותשעים מעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם – ואי אפשר לפרשו על עת הסרת התמיד בחורבן בית שני, שא"כ יגיע הזמן השני שאחריו אחר אלף השביעי וזה אי אפשר,

וגם אי אפשר לפרשו על זמן הסרת התמיד בחורבן בית ראשון, שאז לא נתן שקוץ שומם, כי שרף המקדש ערה ערה עד היסוד בה,

ובהכרח שכיון על זמן אחר שבו הוסר התמיד ונתן שקוץ שומם,

וזה היה ג' פעמים,

א] בימי מנשה שבטל עבודת התמיד והעמיד צלם בהיכל,

ב] קודם לו בימי אחז שסגר דלתות בית ה' וקטר לאלהים אחרים (כמבואר בדה"ב כ"ח),

ג] קודם לכל אלה בימי עתליה המרשעת, שכתוב כי בניה פרצו את בית אלהים וגם כל קדשי בית ה' עשו לבעלים (דה"ב כ"ד), ובעת ההיא נשבת התמיד שהיה קרב מקופת הצבור, כמש"ש ששם יהוידע פקודות בית להעלות עולות (שם כ"ג), ועוד אמר ויהיו מעלים עולות בבית ה' תמיד כל ימי יהוידע, מבואר שקודם לזה בטלו עולות התמיד, וגם נתנו אז שקוץ שומם, שעמד אז בית הבעל,

וממ"ש סתם השכל יחייב נחשוב מזמן הראשון שהוא מימי עתליה מלכה שש שנים, ובסוף ימיה בטלה התמיד ולכן אז התחזק יהוידע כנגדה,

והיא מתה בשנת ג' אלפים ס"א ובטל התמיד ג' אלפים ס',

וכשתחשוב מאז אלף מאתים ותשעים כלו בשנת ד' אלפים ש"נ [שנת 590 למנ'], שמאז התחיל אפשריות הגאולה שיגאלו בכל עת שיזכו, שעז"א אשרי המחכה, ר"ל שמאז יש לנו לחכות על הגאולה,

ונודע כי בעת ההיא נתן רשות מהקיסר לבנות בית המקדש בירושלים וגם נבנה מאת היהודים ע"פ פקודת הקיסר יוליוס בהוצאה רבה,

ובשנת ד' אלפים שמ"ט [שנת 589 למנ'], היה רעש גדול בכל העולם ונפל המקדש הגדול אשר בנו, וביום שאחריו בא אש גדול מן השמים ונתכו כל הברזלים מהבנין ונשרפו יהודים רבים,

ובשנה שאחריה, שהוא שנת ש"נ היה עיפוש גדול בכל העולם וכל מי שהיה מתעטש נפל ומת, כמבואר בספרי הדורות, מבואר שאז היה אפשרות לפקודה רק שגרמו העונות,

ומעת ההיא אשרי המחכה – שמאז עד הקץ האחרון יש לנו לחכות, כי אם יזכו יושעו גם באמצע הזמן, עד יגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה

ואם תחשוב משנת ד' ש"נ עוד אלף של"ה [המוזכרים יגיע לשנת ה' אלפים תרפ"ה, שאז יהיה קץ הפלאות המיועד.

 

וכבר בארנו שנאמרו עוד שני זמנים והם "מועד מועדים וחצי", שמגיע זמנם לשנת ה' אלפים תרע"ג [1913 למנ'] כמ"ש למעלה (ז' כ"ה),

וזמן השני עד שני אלפים ושלש מאות, ונצדק קדש שנאמר לו במראה השניה כלים בשנת ה' אלפים תרפ"ח כמ"ש למעלה (ח' י"ד)  [שנת 1928 למנ'] הרי השלשה זמנים מתאחדים, שבשנת תרע"ג תהיה ההתחלה ותמשך י"ד שנים, שהם השני שבועים, שבוע אחד שאחז"ל שבוע שבן דוד בא, ושבוע של גוג כמבואר בכתוב שיבערו והסיקו באש שבע שנים, שהוא משנת תרע"ג עד שנת תרפ"ח,

ובשנת תרפ"ה שהוא ג' שנים לפני תרפ"ח יתחילו בבנין המקדש וימשך ג' שנים, ובזמן תרפ"ח שהוא עד ערב בוקר אלפיים ושלש מאות שנים מאותו שנה שדבר עמו המלאך, בשנת שלש לבלשאצר ונצדק קדש ויוחזר התמיד על מכונו, כי שם שאל על החזרת התמיד וע"ז השיבו כמבואר שם:

אנו – כותבים את הדברים האלה בחשוון שנת התרכ"ח [1868 למנ'], ולפי החשבון שעלה בידינו זמן הגאולה ירחק עוד ששים שנה, ובאשר עינינו כלות לראות צמיחת קרן ישראל בימינו ולעינינו, ונחכה לו בכל יום שיבא, וכבר התבאר בזהר פ' שמות שבכל ס' שנה באלף האחרון שבו יבא הגואל תקום התעוררות לגאולה,

לפ"ז ראוי שיהיה איזה התעוררות בשנה הזאת או שאחריה, ואיזה רושם ראיתי לבקש חשבון ודעת על השנה הזאת אולי יהיו דברינו לרצון להחיש עת ישע,

ואומר כי יש מקום לחשב הזמן עדן ועדנים ופלג עדן, שכל עדן הוא ד' מאות שנה כזמן גלות מצרים, ושלשה עדנים הם י"ב מאות שנה, וחצי מי"ב מאות הם שש מאות סך הכל ח"י מאות, שעולה לשנה זו שאנחנו בגלותנו זה ח"י מאות שנה בכיון, והגם שימשכו הימים עד יוגמר הדבר, כבר הוחל החזון לצמוח,

וכן מ"ש כי למועד מועדים וחצי היינו שאז יכלו שני השרים שראה על שפת היאור, ועי"כ יכלה נפץ עם קדש שלא יהיו נלחצים עוד כמקדם, ובעת יגיעו מועד מועדים וחצי שהיא בשנת התרכ"ח וכלה נפץ יד עם קדש ענויהם ויסוריהם וככל נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה שני האנשים העומדים על שפת היאור, (וראיתי בס' חזון למועד עשה ג"כ חשבון על שנת תרכ"ח לפי דרכו).

המועד השני שראה עד ערב בוקר אלפים ושלש מאות יתחיל מיום חורבן בית ראשון בשנת ג' אלפים של"ח וכלה בשנת ה' אלפים תרל"ח [שנת 1878 למנ'], ואז ונצדק קדש, היינו שמאז יכירו העמים צדקת ישראל וקדושת תורתם ולא יוסיפו לענותם עוד.

הזמן השלישי ומעת הוסר התמיד, יתחיל מעת הוסר התמיד בחורבן בית ראשון (ומ"ש ולתת שקוץ שומם שאז גברו יד עובדי ע"ג ואמרו כי יראתם גברה), שהיה בשנת שלשת אלפים של"ח, וכלה הזמן הראשון אלף מאתים ותשעים בשנת ד' אלפים תרכ"ח.

ופי' מ"ש אשר המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה הוא כן,

שזמן הזה נחלק לשתים שאחר שיכלה אלף שנים אחר הזמן הראשון שהוא אלף שנים אחר ד' אלפים תרכ"ח יתחיל קרן ישראל לצמוח, כמו שהודיעו בזמן שא"ל כי למועד מועדים וחצי כנ"ל, וז"ש אשרי המחכה ויגיע לימים אלף, והוא בזמן חמשת אלפים תרכ"ח,

ומשם ימשך עוד שלש מאות שלשים וחמשה עד שיהיה זמן תחיית המתים, שזה יהיה בשנת תתקס"ג [2203 למנ'],, שהוא ל"ז שנים קודם לאלף השביעי,

ומפרש ואתה לך לקץ ותנוח, שהקץ יתחיל בשנת התרכ"ח [1868 למנ'] וימשך עד התתקס"ג [2203 למנ'], שאז תעמוד לגורלך לקץ הימין שאז יהיה תחיית המתים, ותראה שמספר הכתוב.

רש"י אשרי המחכה וגו' – ארבעים וחמש שנים נוספים על חשבון העליון שעתיד משיחנו להתכסות אחר שנגלה וישוב ויתגלה וכן מצינו במדרש רות וכן יסד ר' אליעזר הקליר (בסילוק יוצר פרשת החדש) ויתכסה מהם שבועים ששה:

(יג) וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין:

מלבי"ם ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין, הוא מספר [גימטריה] שני אלפים מאתים ותשעים, שהוא זמן התחלת הקץ הראשון בשנת התרכ"ח,

ושתי תיבות לקץ הימין, עולה [גימטריה]  335, שהוא מן הקץ הראשון עד הקץ האחרון של תחיית המתים, וע"כ נחשב לקץ הימין שתי פעמים כי הם שני קצים,

ופי' ואתה לך לקץ לקץ הימין ואז תנוח עדיין, ותעמד לגורלך לקץ הימיןהקץ השני שבא ג"כ במספר של לקץ הימין, וע"כ נכתב ימין בנו"ן ולא במ"ם כמשפטו:

העולה מזה, שלפי' השני, משנה זו (שנת תרכ"ח) לא יוסיפו עוד להרע לעם ה' בעבור אמונתם ותורתם, ומשנת התרל"ח ונצדק קדש, ולא ידענו איזה קדש יצדק עד ימים ידברו, אם ר"ל קדושת העם, אם ר"ל קדושת אמונתם,

ומן מועד הראשון עד זמן תחיית המתים יהיה עוד של"ה -335 שנה, שאז יקיצו וירננו שוכני עפר, ואיש חמודות יעמוד לגורלו.

ולפי' הראשון כתב חזון ובאר על הלוחות, כי צמיחת קרן בית דוד ובנין המקדש וכל יעודי הנביאים יתקיימו בפעם אחת, ואורם תזרח מן שנת התרע"ג עד שנת התרפ"ח, שאז כבר יהיה המקדש על מכונו, ונבנתה עיר על תילה וארמון על משפטו ישב ויתקיימו כל יעודי הנביאים, והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ:

 

ויש לתת טעם למה לא הגיע זמן אפשריות הגאולה עד אלף מאתים ותשעים, לשני הפירושים,

לפי' השני שהיה זמנו בשנת ד' אלפים תרכ"ח והוא שמונה מאות שנה אחר חורבן בית שני, נגזר עליהם גלות ת"ת שנה כפלים כגלות מצרים,

ולפי' הראשון שהיה זמנו בשנת ד' אלפים ש"נ, שהוא תקכ"ב שנה אחר חורבן בית שני, י"ל שנגזר עליהם שני גליות כ"א ארבע מאות והיו במצרים רק רד"ו שנה ובבבל רק שבעים שנה, והיו צריכים להיות בגלות האחרון תק"ך להשלים ת"ת שנה, כי רד"ו וע' ותק"ך הם ת"ת שנה,

וחורבן בית שני בסוף שנת תתכ"ח, והתחיל החשבון משנת תתכ"ט ונשלם שנת ד' אלפים שמ"ט, ובשנה שאחריה התחיל אפשריות הגאולה אם יזכו:

 

תם ונשלם ספר דניאל

 

 

מובא בספר ארי במסתרים [לרב שריה דבילצקי בסופו] הגה"צ ר' צבי פרבר זצ"ל כותב "בשנת תרס"א הייתי

אצל אצל רבנו בעל הלשם ואמרתי לו שאומרים דמבואר בזוה"ק

דבשנת תרס"ו יבוא משיח אמר לי בהשקפה ראשונה אפשר

לחשוב הפשט בזוה"ק כן אבל באמת הפשט אינו כן כי יש

בזוה"ק כוונה פנימית וחיצונית, ואמר לי בצחוק כדוגמא – בזוה"ק

כתוב רחל ולאה, רחל איו ניט רחל און לאה איז ניט לאה

[רחל אינה רחל (אמנו) ולאה אינה לאה (אמנו)] כי יש כוונות פנימיות בכל דברי הזוה"ק"

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “דניאל – פרק יב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א