הושע

הושע פרק -א

(א) דְּבַר-ה' | אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה אֶל-הוֹשֵׁ֙עַ֙ בֶּן-בְּאֵרִ֔י בִּימֵ֨י עֻזִּיָּ֥ה יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖ה מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֑ה וּבִימֵ֛י יָרָבְעָ֥ם בֶּן-יוֹאָ֖שׁ מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל:

רד"ק אמר דוד בן יוסף בן קמחי הספרדי זה הספר [תרי עשר] המחובר משנים עשר נביאים,

אמרו רז"ל כי חברום יחד שלא יאבד ספר מהם מפני קטנותו, אם היה כל אחד מיוחד בפני עצמו.

ואמרו כי נבואת הושע קדמה לנבואת ישעיה, וזהו שאמר תחלת דבר ה' בהושע, וכי בהושע דבר תחלה והלא ממשה רבינו עליו השלום עד הושע כמה נביאים?

אמר רבי יוחנן שהיה תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק, ואלו הן הושע ישעיה עמוס ומיכה, [ורש"י פירש ופשוטו של מקרא תחילת דיבור שנדבר הקב"ה עם הושע אמר לו כן].

ואמרו מפני מה זכה ירבעם בן יואש להמנות עם מלכי יהודה? מפני שלא קבל לשון הרע, שנאמר וישלח אמציה כהן בית אל אל ירבעם מלך ישראל לאמר קשר עליך עמוס וגו', אמר ח"ו לא אמר אותו צדיק כך, ואם אמר מה אעשה לו שכינה אמרה לו,

ספר עמוס פרק ז (י) וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית אֵל אֶל יָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת כָּל דְּבָרָיו: (יא) כִּי כֹה אָמַר עָמוֹס בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ: (יב) וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא: (יג) וּבֵית אֵל לֹא תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא כִּי מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא: (יד) וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים: (טו) וַיִּקָּחֵנִי יְדֹוָד מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן וַיֹּאמֶר אֵלַי יְדֹוָד לֵךְ הִנָּבֵא אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל:

ומה שהוקשה להם מפני מה זכה, לפי שלא מלך עמהם בזמן אחד אלא בזמן עזיהו ארבע עשרה שנה, כי ארבעים ואחת שנה מלך ובשנת שבע ועשרים לו מלך עזיהו, הנה לא נשארו לו משני מלכותו בזמן עזיהו כי אם ארבע עשרה שנה ועזיהו מלך חמשים ושתים שנה, ובפירוש מלכים הארכנו בזה ותרצנו מה שהוקשה במנין שנות המלכים האלה, ורז"ל אמרו כי עזיהו וירבעם מלכו כאחד מכל מקום לא מלך ירבעם כי אם עם עזיהו,

ואמרו רבותינו ז"ל כל ששמו ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא, שמו ולא שם אביו בידוע שהוא נביא ולא בן נביא, שמו ושם עירו בידוע שהוא נביא מאותו העיר, שמו ולא שם עירו בידוע שהוא נביא מירושלם,

 אמרו מי שנזכר אביו ואבי אביו הוא לגדולת אבותיו שהיו גדולים ממי שנזכר אביהם לבד,

ואמרו כי בארי הוא [שם אדם המוזכר בדה"י בשם] בארה אשר הגלה תגלת פלאסר והיה נשיא לראובני.

דבר ה' אשר היה אל הושע – והנה דברי נבואתו היו דברי תוכחה לישראל ויהודה, שעשו הרע בעיני ה' בימי המלכים האלה כמו שכתוב:

רש"י דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי בימי עוזיה יותם וגומר – ארבעה מלכים הללו קפח בימיו, שהאריך שנים בחיי כולם, מכאן אמרו אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה.

ובימי ירבעם בן יואש – מבני יהוא ואף הוא מלך עם עוזיה ויותם אלא שגרמה לו זכות להמנות עם הצדיקים הללו לפי שלא קבל לשון הרע על עמוס כמו שמפורש בפסחים בפ' האשה (דף טז) שנאמר (עמוס ז) וישלח אמציה וגומר קשר עליך עמוס וגו':

מלבי"ם דבר ה' אשר היה אל הושע – וכו' ובימי ירבעם בן יואש – כבר בארתי בפי' מלכים (ב' ט"ו) שמעת שכבש יואש את אמציה מלך יהודה, היו מלכי יהודה נכנעים תחת מלכי ישראל, ונקרא המלוכה ע"ש מלכי ישראל,

וזה נמשך עד כ"ד שנים למלכות עוזיה, שהוא כ"ז לירבעם בן יואש, שאז התחזק עוזיה ומלך מלכות שלימה בפ"ע בלתי נכנע תחת ירבעם,

ובזה תבין מה שבנבואת הושע ובנבואת עמוס נזכר שנבאו בימי ירבעם, שמלבד שלא מצאנו שיזכיר אצל שום נביא רק מלכי יהודה שנבא ביניהם,

יפלא אם רצה להזכיר גם מלכי ישראל שהיו בימים ההם, מדוע לא הזכיר רק ירבעם, והלא בימים ההמה מלכו בישראל גם זכריה בן ירבעם ומנחם ופקח?

אולם מ"ש בימי ירבעם היינו טרם התחזק עוזיה למלוך מלכות בפ"ע שאז נקרא המלכות כולה ע"ש ירבעם,

ומ"ש בימי עוזיה היינו אחר כ"ד למלכות שמאז נקרא המלכות ע"ש עוזיה,

ואחר שהתחזקות עוזיה היה קרוב לפני הרעש (כמו שבארתי במלכים שם) לכן גם עמוס שנתנבא שנתים לפני הרעש התנבא כערך שנה בימי ירבעם,

והושע שכתוב בו סתם שנתנבא בימי ירבעם דהיינו בעת שמלך ירבעם מלכות כללי גם על יהודה, מסתמא היה זה כמה שנים קודם,

ובנבואת ישעיה שלא נזכר רק שהתנבא בימי עוזיה יותם וכו' ולא נזכר ירבעם מבואר (שאף אם נאמר שמ"ש בשנת מות המלך עוזיה (שם ו') היה בעת שנצטרע) שאז כבר היה עוזיה מולך בפ"ע, ולכן לא הזכיר שנבא בימי ירבעם,

ובזה תראה איך צדקו חז"ל במ"ש שהושע נבא תחלה לארבעה נביאים שהיו בימיו,

אף אם לא נפרש שמ"ש תחלת דבר ה' בהושע פירושו תחלה לארבעה נביאים שהיו בימיו:

 

(ב)  תְּחִלַּ֥ת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁ֑עַ וַיֹּ֨אמֶר ה'  אֶל הוֹשֵׁ֗עַ לֵ֣ךְ קַח לְךָ֞ אֵ֤שֶׁת זְנוּנִים֙ וְיַלְדֵ֣י זְנוּנִ֔ים כִּֽי זָנֹ֤ה תִזְנֶה֙ הָאָ֔רֶץ מֵֽאַחֲרֵ֖י ה':

שלשה ביאורים עיקרים: א. הכל במראה הנבואה. ב. הכל במציאות. ג. אין כאן כלל ציווי אלא תיאור מצב העם.

א. הכל בנבואה:

אבן עזרא על הושע פרק א פסוק א (א) זה הושע מנביאי השם הנכבדים כי היצחקי דבר סרה בספרו עליו שאמר שהוא בן אלה כי בארי הוא אלה כי ימצא כתוב ובאר אלים יללתה ואין אלה אלים כי בעבור אות נוסף ישתנה השם כמו זיף וזיפה ועוד כי אין משפט לשון הקדש לאמר על שם פרט שהוא בן עיר רק אם היה על דרך כלל כמו בת ציון רק יתיחש אל העיר כמו שמרוני ושני דברים דחקוהו לומר ככה האחד שמצא בד"ה בארה בנו אשר הגלה תגלת פלאסר מלך אשור הוא נשיא לראובני והוא היה אבי זה הנביא והשני שאמר ולפקד על יעקב כדרכיו כי הוא יפרש זה על יעקב אבינו שהסיר הבכורה מראובן ואין פירושו כאשר חשב והנה שכח הכתוב על הושע בן אלה ויעשה הרע בעיני ה', והיצחקי אמר שלקח אשת זנוני' וזה המוכה בסנוירים הלא ראה כתוב תחלת דבר ה' בהושע ויאמר ה' והנה לא מרה פי השם חלילה חלילה רק הושע בן בארי איננו הושע בן אלה כמו חנוך שם כולל לארבעה אנשי' בתורה ושאול מרחובות הנהר ושאול בן הכנענית ושאול בן קיש ורבים ככה ותחלת נבואת זה הנביא על מלכות ירבעם בן יואש מלך ישראל ארבעי' שנה לפני גלות שמרון אם היתה נבואתו בסוף ימי ירבעם כי לא מלך זכריה בנו אחריו רק ששה חדשים ונשבתה מלכות בית יהוא שהיו מלכי ישראל ומפרש אחר אמר כי לך קח לך דבור הוא כטעם לקח טוב ופירש ותהר כמו תהרו חשש תלדו קש ואמר כי גומר גמורה בזנות ובת דבלים רמז ליהודה וישראל ואחר אמר קח לך אשת זנונים שאם באתה לקחת אשה הוגנת לא תמצא שהרי זנה תזנה הארץ כל עם הארץ זונים מאחרי השם ומפרש אחר אמר קח לך אשת זנונים וילדי זנונים שהרי דוגמתו זנו יושבי הארץ מאחרי ה' ודיו לעבד להיות כרבו –

 נאם אברהם המחבר חלילה חלילה שיצוה השם לקחת אשת זנוני' ולהוליד ילדי זנונים והאומר דיו לעבד להיות כרבו לא נאמר על זה, כי זנות מאחרי השם דרך משל רק באדם הוא במעשה,

והנכון בעיני כי זה הנביא היה רואה במראות נבואה בחלום הלילה שהשם אמר לו לך קח לך אשת זנונים והלך ולקח אשה ידועה והרתה וילדה כל זה במראות הנבואה,

כאשר פירש אם יהיה נביאכם לבד ממשה לבדו ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו

ואל תתמה איך יראה בחלום וילך ויקח והנה בחלום אדם בלא נבואה, ותאכלנה הפרות,

וככה על ישעיהו הנביא כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף זה היה במראה הנבואה כי למה ילך הנביא ערום בעבור כוש ומצרים?

וככה קח לך לבנה, גם שכב על צדך השמאלי, גם ואתה קח לך חטין, גם דבר הזקן,

והעד על כל זה שאמר יחזקאל בתחילת ספרו ואראה מראות אלהים, ואומר במראות אלהים הביאני אל ארץ ישראל, ואל תתמה בעבור שלא הזכיר בתחילת הנבואה מראות, כי הנה כתב דבר ה' אשר היה אל זכריהו ושם כתב אחריו ראיתי הלילה ואשא עיני ואראה והנה כתב באברהם במחזה וכן היתה כל נבואתו,

והנה אמר לו בדרך הנבואה למה אשת זנונים כי זנה תזנה הארץ:

רד"ק ויאמר ה' אל הושע לך קח לך אשת זנונים – כל זה הענין היה במראה הנבואה שאמר לו שיקח אשת זנונים ולקחה והרתה וילדה ממנו שלש פעמים,

וזה משל לישראל הזונים מאחרי ה', וזהו שאמר כי זנה תזנה הארץ מאחרי ה'

ופירוש וילדי זנונים, ויהיו לך ממנה ילדי זנונים כי אשת זנונים היא, כן ישראל והנולדים מהם באלה הדורות זנו מאחרי ה', וכל זה היה במראה הנבואה לא שלקח הושע הנביא אשת זנונים,

ב. הכל היה במציאות

 רש"י קח לך אשת זנונים – רבותינו אמרו כמשמעו לפי שאמר על ישראל החליפם באומה אחרת כמו שמפורש בפסחים ר"פ האשה.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פזא

דבר ה' אשר היה אל הושע וגו' בימי עזיהו יותם אחז יחזקיה מלך יהודה בפרק אחד נתנבאו ארבעה נביאים וגדול שבכולן הושע שנאמר תחלת דבר ה' בהושע וכי בהושע דבר תחלה והלא ממשה עד הושע כמה נביאים אמר רבי יוחנן תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק ואלו הן הושע ישעיה עמוס ומיכה אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע בניך חטאו והיה לו לומר בניך הם בני חנוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב גלגל רחמיך עליהן לא דיו שלא אמר כך אלא אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם שלך הוא העבירם באומה אחרת אמר הקדוש ברוך הוא מה אעשה לזקן זה אומר לו לך וקח אשה זונה והוליד לך בנים זנונים ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך אם הוא יכול לשלוח אף אני אשלח את ישראל שנאמר ויאמר ה' אל הושע לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וכתיב וילך ויקח את גמר בת דבלים גמר אמר רב שהכל גומרים בה [ביאתם ותאוות ליבם. רש"י], דבלים – דבה רעה בת דבה רעה ושמואל אמר שמתוקה בפי הכל כדבלה ורבי יוחנן אמר שהכל דשין בה כדבלה

דבר אחר 'גומר' אמר רבי יהודה שבקשו לגמר ממונן של ישראל בימיה, רבי יוחנן אמר בזזו וגמרו, שנאמר כי אבדם מלך ארם וישמם כעפר לדוש

ותהר ותלד לו בן ויאמר ה' אליו קרא שמו יזרעאל כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא והשבתי ממלכות בית ישראל

ותהר עוד ותלד בת ויאמר לו קרא שמה לא רחמה כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל כי נשא אשא להם

ותהר ותלד בן ויאמר (ה' אליו) קרא שמו לא עמי כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם

לאחר שנולדו [לו] שני בנים ובת אחת אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע לא היה לך ללמוד ממשה רבך שכיון שדברתי עמו פירש מן האשה אף אתה בדול עצמך ממנה

אמר לו רבונו של עולם יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה

אמר ליה הקדוש ברוך הוא ומה אתה שאשתך זונה ובניך [בני] זנונים ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן כך,

ישראל שהן בני בני בחוני בני אברהם יצחק ויעקב אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי, תורה קנין אחד, דכתיב ה' קנני ראשית דרכו, שמים וארץ קנין אחד, דכתיב קנה שמים וארץ, בית המקדש קנין אחד דכתיב הר זה קנתה ימינו, ישראל קנין אחד דכתיב עם זו קנית, ואתה אמרת העבירם באומה אחרת?

כיון שידע שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו. אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שאתה מבקש רחמים על עצמך בקש רחמים על ישראל שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך.

עמד ובקש רחמים וביטל גזירה והתחיל לברכן שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו' והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי, ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו וגו' וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את לא רחמה, ואמרתי ללא עמי עמי אתה:

וילדי זנונים – שתלד לך ילדים שיהיו ספיקי ממזרות,

ג. הכל משל ותיאור של ישראל

תרגום יונתן שריות פתגמא דיי בהושע ואמר יי להושע אזיל אתנבי נבואה על יתבי קרתא טעותא דאינון מוסיפין למחטי ארי מטעא יטעון דירי ארעא מבתר פולחנא דיי:

רש"י ויונתן תירגם איתנבי נבואה על יתבי קרתא טעוותא

ו'קח' האמור כאן ל' לימוד הוא 'למד אותן לשוב בתשובה'. כי זנה תזנה – לשון הווה הוא:

מלבי"ם תחלת דבר ה' בהושע – דיבור שאחריו ב' בא על רוה"ק שדובר בהנביא לצרכו לא לצורך שליחות לכללות העם, וגם בא על דבור של תלונה ותרעומת*,

ומזה הוציאו חז"ל שהיה תחלת דבור של רוה"ק אל הושע שהתוכח עמו איזה ויכוח, ושהיה הדבור הזה ענין של תרעומת, ור"ל שתחלת דבר ה' והתוכח עם הושע והתרעם עליו,

ומן הויכוח הזה נסתבב שה' אמר אל הושע לך קח לך אשת זנונים,

ומסתמא היה הויכוח מתיחס אל הציוי שבא אחריו,

ודרשו שה' אמר להושע שישראל חטאו והושע השיב לו החליפם באומה אחרת, וה' אמר שא"א לו להחליפם כי הם בניו, וע"כ צוה לו לקחת אשה זונה ואח"כ כשילדה לו בנים צוה לו לגרשה והושע אמר איך אפשר לי לגרשה הלא יש לי ממנה בנים ומזה ברר לו ה' שכן אא"ל לגרש את ישראל, וחזר הושע וברכם,

וזה היה התשובה על הויכוח שה' אמר לו שישראל חטאו, היינו שרצה שילך בשליחות להוכיחם ולהחזירם למוטב שזה מוטל על הנביאים כמ"ש אח"כ ריבו באמכם ריבו, והושע לא רצה לילך בשליחות לנבאות ולהוכיח,

וא"ל [הושע לקוב"ה] שלא ישתדל להחזירם למוטב כי אחר שזנו אל אלהי נכר ראוי שינהג עמהם כעם אשר זונה שישלחה הבעל מבית ולא ישוב אליה עוד,

וא"ל ה' א"כ אחר שאתה אינך רוצה להוכיחם ולהחזירם למוטב ואני איני רוצה לגרשם אחר שיש לי מהם גם בנים צדיקים,

היה אתה כמוני וקח לך אשת זנונים – ר"ל אשה מפורסמת בזנות, וילדי זנונים – היינו שיש לה ילדים שילדה בזנות מכבר שזה העדות שהיא זונה, כמ"ש זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים,

או כפי' קצת מפ' שהבנים שתוליד ממך יהיו בספק זנות,

כי זנה תזנה הארץ מאחרי ה' – א"כ הכנסיה [כנס"י] היא אשת זנונים לע"ז, וילדיה אשר תוליד נולדים בזנות במחשבת מינות וע"ז כאבותם, ובכל זה אני מחזיק אותה כאשתי וכן תעשה אתה.

והנה המפרשים נתקשה להם הענין איך צוה ה' להנביא לקחת אשת זנונים?

וע"כ יאמר הראב"ע שזה היה רק במראה הנבואה, והת"י יפרשו בדרך משל

ואין מזה הכרח. כי הושע לא היה כהן וזונה אינה אסורה לישראל.

והלא מצאנו שצוה ה' להנביא גם דברים שלא יאותו כפי חקי התורה והיה הוראת שעה,

כמו שצוה ליחזקאל לגלח בתער פאת ראשו וזקנו, ואליהו הקריב בשעת איסור הבמות:

 מלבי"ם באור המלים תחלת דבר – רש"י ז"ל, פי' תחלת הדבור היה שה' אמר אל הושע, וכתב רי"א שאין להקשות ע"ז לא מפאת הוי"ו שהיל"ל אמר ה'. ולא ממה שבא הפסקה בין תחלת דבר ה' בהושע ובין ויאמר ה', שמצינו כן פעמים רבות, כמו ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים (ויש שם הפסקה) וידבר ה' אל משה, וכן ויהי אחרי המגפה ויאמר ה' אל משה, אולם הסמיכות אל הפעל קשה, ובהכרח שמלת תחלת טעמו כטעם תחלה, וכבר בארתי בס' התורה והמצוה (ויקרא סי' ג') בהבדלים שבין דבור ואמירה, שהדבור יבא על הדבר הסתמי, ר"ל שדבר עמו דברים, ובמלת ויאמר יציין מה שאמר אליו, ור"ל שתחלה דבר ה' להושע איזה ענין שלא נזכר בכאן, וע"י הדבור הזה נסתבב שאמר ה' אליו קח לך אשת זנונים – ובהשקפה זו בא מלת תחלת בסמיכות, ר"ל ע"י תחלת הענין שדבר ה' עמו נסתבב האמירה הזאת,

ומבואר אצלי תמיד שדבור שאחריו ב', יבא על דבור שידבר ה' להנביא לצרכו, ר"ל דבור הרוח הקדש ברוח הנביא לצרכו לא לצורך שליחות, כמו רוח ה' דבר בי. בחלום אדבר בו וגם בא על דבור של תלונה או גנאי, כמו כי דברנו בה' ובך, ובא פה על שתי הכוונות כמ"ש בפי':

 אשת זנונים – יש הבדל בין זנות ובין זנונים ובין תזנות.      זנות, הוא הרגיל.        זנונים, הוא אשר זנוניה מפורסמים, כמ"ש הנה הרה לזנונים, ותסר זנוניה מפניה.         ותזנות, ששופכת זנות ותאוה על אחרים (עי' יחזקאל כ"ג כ"ט):

 

(ג) וַיֵּ֙לֶךְ֙ וַיִּקַּ֔ח אֶת-גֹּ֖מֶר בַּת-דִּבְלָ֑יִם וַתַּ֥הַר וַתֵּֽלֶד-ל֖וֹ בֵּֽן:

תרגום יונתן ואזל ואתנבי עליהון דאם יתובון ישתביק להון ואם לא כמתר עלי תינין יתרון ואוסיפו ועבדו עובדין בישין:

 רש"י את גומר – רבותינו אמרו כך שמה על שם זנותה שהכל גומרין בה ודשין בה כדבלה,

וי"ת גומר שאם ישובו מדרכם גמרה פורענותם ואם לאו יהיו כנובלת מתאנה. רד"ק ופירש דבלים מן דבלת תאנים:

ותהר ותלד – ואוסיפו למעבד עובדין בישין:

רד"ק וילך ויקח את גומר בת דבלים – שם זונה ידוע באותו הזמן:

 ותהר ותלד לו בן – אמר בן, כי ירבעם בן יואש היה חזק במלכותו, כמו הזכר שהוא חזק מהנקבה, ומלך ארבעים ואחת שנה, והשיב גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה,

מלבי"ם וילך ויקח את גומר בת דבלים – פי' חז"ל שנקראת כן על שהכל גומרים בה ודשים בה כדבלה,

ר"ל כי בני ישראל נמשלו כתאנים, כמ"ש (ירמיה כ"ד) הראני ה' והנה שני דודאי תאנים,

והתאנה מתקלקלת תיכף אחר גמרה, אם לא כשמיבשין אותה ועושים ממנה דבלה שאז תתקים,

ואבותיהם היו דומים כדבלה שנצטמקה בשמש לבל תתקלקל,

והיא היתה כגומר היינו תאנה נגמרה שלא נתיבשה שמתקלקלת,

ותהר ותלד לו בן – הבן הראשון היה עדיין מיוחד לו, שנולד ממנו, וע"כ לא קראו בשם שמורה על שנאתו אותו רק בשם יזרעאל,

[שמרמז הדבר] כי הדורות הקודמים הגם שזנו בחטאת ירבעם היו עדיין עובדים ה' בשיתוף והיו עדיין מיוחסים לה' ומצייר בבן הזה כל הדורות שהיו מימי יהוא עד סוף מלכות בני יהוא,

שהאשה היתה אשת זנונים ובכ"ז הבנים היו עדיין מיוחסים לה', כי הגם שיהוא לא סר מחטאת ירבעם, [בכ"ז] ביטל עבודת הבעל והאמינו בה', והעגלים היו להם כעין שיתוף או כאמצעים להורדת הרוחניות והשפע:

 

(ד) וַיֹּ֤אמֶר ה' אֵלָ֔יו קְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יִזְרְעֶ֑אל כִּי-ע֣וֹד מְעַ֗ט וּפָ֨קַדְתִּ֜י אֶת-דְּמֵ֤י יִזְרְעֶאל֙ עַל-בֵּ֣ית יֵה֔וּא וְהִ֨שְׁבַּתִּ֔י מַמְלְכ֖וּת בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל:

תרגום יונתן ואמר יי ליה קרא שומהון מבדריא ארי עוד צבחר כזעיר ואסער דם פלחי טעותא דאשד יהוא ביזרעאל דקטלינון על דפלחו לבעלא תבו אינון למטעי בתר עגליא דבבית אל בכן אחשביניה דם זכאי על בית יהוא ואבטיל מלכותא מבית ישראל:

 רש"י קרא שמו יזרעאל – קרי שומהון מבדריא, התנבא עליהן שיגלו ויהיו זרועין בארצות.

את דמי יזרעאל – כתרגומו את דמי בית אחאב שהרג יהוא ביזרעאל על שעבדו את הבעל,

והלכו [יהוא] הוא ובניו אחרי כן ועבדו עבודת עכו"ם, לכך אני חושב עליהם דמי בית אחאב כדם נקי.

על בית יהוא – ירבעם בן יואש מבני יהוא היה (מלכים ב טו) וזכריה בנו נהרג: ספר מלכים ב פרק טו

(ח) בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לַעֲזַרְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ זְכַרְיָהוּ בֶן יָרָבְעָם עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים: (ט) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְדֹוָד כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו לֹא סָר מֵחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל: (י) וַיִּקְשֹׁר עָלָיו שַׁלֻּם בֶּן יָבֵשׁ וַיַּכֵּהוּ קָבָלְ עָם וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו: (יא) וְיֶתֶר דִּבְרֵי זְכַרְיָה הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל: (יב) הוּא דְבַר יְדֹוָד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל יֵהוּא לֵאמֹר בְּנֵי רְבִיעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל וַיְהִי כֵן:

והשבתי ממלכות בית ישראל – כי מעט עמדה מלכות ישראל אחר כן כי בימי הושע בן אלה כלו כלם

ובימי יהוא נאמר בימים ההם החל ה' לקצות בישראל וגומר, וי"ת הפסוק כן ואמר ה' ליה קרי שמיה מבדריא וגו':

מלבי"ם קרא שמו יזרעאל – ובאר הטעם כי עוד מעט – בימים מועטים,

ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא – ר"ל העונשו הנקמה שעשיתי בחלקת יזרעאל בבית אחאב על שעבד ע"ז

העונש הזה נקרא בשם דמי יזרעאל, אפקוד את העונש הזה גם על בית יהוא שעבדו ג"כ ע"ז

והשבתי ממלכות בית ישראל – היינו מלכות בית יהוא שכבר היתה ממלכה קבועה כי נמשכה ארבע דורות,

והוא השיב את גבול ישראל למקומו כמ"ש (מ"ב יד) אשבית הממלכה הזאת ע"י שנהרג זכריה בן ירבעם:

 

(ה) וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְשָֽׁבַרְתִּי֙ אֶת-קֶ֣שֶׁת יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖מֶק יִזְרְעֶֽאל:

מלבי"ם והיה ביום ההוא – ביום הפקודה,

ושברתי את קשת ישראל בעמק יזרעאל – יל"פ שהכוונה על מלכות יהוא בכלל, שתפס אותה ע"י הקשת שנצח בעמק יזרעאל,

[אלישע שלח א' מנביאיו למשוח את יהוא בן נמשי למלך ולהפרע מבית אחאב, יהוא הרג את יהורם בן אחאב, ואת אחזיה מלך יהודה, ואת איזבל על מעשיהם הרעים].

ששם מלא יהוא את ידו בקשת ויך את יהורם, ועי"ז תפס את המלוכה (כמ"ש מ"ב ט'), ואשבור כח הקשת הזה,

וגם י"ל שיכוין על הקשת שנתן אלישע ליוֹאָש [בֶּן יְהוֹאָחָז בֶּן יֵהוּא] מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לירות בו חצים, שיהיה חץ תשועה לנצח את ארם,

וע"י הקשת הזה נצח ארם והתגבר במלכותו, ולכן מציין תוקף בית יהוא בקשת הזה,

אשבור אותו על ידי המשפט המיוחס לעמק יזרעאל ששם קבע לעשות משפט בעובדי ע"ז:

 

(ו) וַתַּ֤הַר עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בַּ֔ת וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ קְרָ֥א שְׁמָ֖הּ לֹ֣א רֻחָ֑מָה כִּי֩ לֹ֨א אוֹסִ֜יף ע֗וֹד אֲרַחֵם֙ אֶת-בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כִּֽי-נָשֹׂ֥א אֶשָּׂ֖א לָהֶֽם:

רד"ק ותהר עוד ותלד בת – אחר שילדה בן שהוא משל לירבעם בן יואש כמו שפירשנו, ילדה בת,

והוא משל לזכרי' בנו ולשלום בן יבש שמלך אחריו שהיו חלשים כנקבה כי זכריה לא מלך אלא ששה חדשים ונהרג ושלום לא מלך אלא ירח ימים ונהרג:

 כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל – לא אוסיף עוד שארחם, וכן אל תרבו תדברו שתדברו, ונדעה נרדפה שנרדפה:

 כי נשוא אשא להם – את האויב עליהם שיגלו אותם ויחריבו ארצם, או יהיה פירוש להם כמו אותם, וכן הרגו לאבנר כמו את אבנר, כלומר אשא אותם לארץ אויביהם,

ויש לפרש כי עד עתה הייתי נושא וסולח להם שהייתי מרחם עליהם ולא אוסיף עוד:

מלבי"ם ותהר עוד ותלד בת – בזה מציין המלכים שקמו אחרי שנשבתה [ל' שביתה] מלכות יהוא, שהם היו מלכים חלשים

שע"ז מורה ציור הבת,

ובזה לא אמר 'ותלד לו בת' כי אז כבר התחילה לזנות עם אנשים אחרים, והיה לו ספק אם הבת נולדה לו,

ובנמשל שבדורות הללו נתמעטו הצדיקים יותר, וכולם הרעו מעשיהם לזנות אחרי ע"ז,

ויאמר לו קרא שמה לא רחמה – והשם הזה יורה כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל – על ידי כי נשא אשא להםואמחול להם עונותיהם

ר"ל הגם שבימי ירבעם בן יואש ריחם ה' עליה ונשא את עונם והושיע להם, כמ"ש (מ"ב י"ד) כי ראה ה' את עני ישראל וכו' ולא דיבר ה' למחות את שם ישראל ויושיעם ביד ירבעם בן יואש,

עתה לא יוסף לרחם עליהם ולישא להם, כי יגלם בגולה,

והנה בשם 'לא רוחמה' כבר הראה הנביא שינאה על בתו ועל אשתו,

אבל בכל זאת לא קראה עדיין בשם 'לא עמי' שמורה שסר הקשר שבינו וביניהם לגמרי,

כי הגם שלא ירחם את עשרת השבטים עדיין הם עַמו

ע"י שעוד נשארו יהודה ובנימין והשבטים הנלוים אליהם ועז"א.

 מלבי"ם באור המלים כי נשא אשא להם – ת"י ברם אם יתובון אשבק להון ורש"י פי' אחלק להם מנת כוסם, מענין וישא משאת מאת פניו אליהם, ורד"ק פי' אשא האויב עליהם שיגלם, ורי"א פי' מענין שבועה נשבעתי להגלותם,

ולדעתי מלת כי משמש כטעם אשר, לא ארחם אשר אשא ואמחול להם,

והנה נשיאת עון בא תמיד סמוך אל עון או חטאת או פשע, וכשבא על האדם או המקום, יכוון לומר שלא יביא את העונש הנגזר עליהם, כמו ונשאתי לכל המקום בעבורם (בראשית י"ח), ואל תשא להם (ישעיה ב'):

 

(ז) וְאֶת-בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ אֲרַחֵ֔ם וְהֽוֹשַׁעְתִּ֖ים בַּה' אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם וְלֹ֣א אֽוֹשִׁיעֵ֗ם בְּקֶ֤שֶׁת וּבְחֶ֙רֶב֙ וּבְמִלְחָמָ֔ה בְּסוּסִ֖ים וּבְפָרָשִֽׁים:

מלבי"ם ואת בית יהודה ארחם והושעתים בה' – כי חזקיה ועמו נושעו בה' ונצולו מידי סנחריב ע"י נס,

ולא אושיעם בקשת – וכו' כי יצא מלאך ה' ויך במחנה אשור ומצד זה הם עדיין עמי והאם היא אשתי:

 

 

(ח) וַתִּגְמֹ֖ל אֶת-לֹ֣א רֻחָ֑מָה וַתַּ֖הַר וַתֵּ֥לֶד בֵּֽן:

רד"ק ותגמול את לא רוחמה ותהר ותלד בן – אמר ותגמול לפי שארכו ימי החולשה בימי זכריה ושלום

גם בימי מנחם בן גדי שמלך עשר שנים כי בימיו בא פול מלך אשור,

גם בימי פקחיה בנו שמלך שנתים עד שעמד פקח בן רמליהו והתחזק במלוכה, ומלך עשרים שנה, והתגבר על מלכות יהודה והרג ביהודה מאה ועשרים אלף איש ביום אחד גם צר על ירושלם עם רצין מלך ארם,

ועליו אמר בזה המשל ותהר ותלד בן, ועל דורו נאמר קרא שמו לא עמי,

כי עליו נאמר ויעש הרע בעיני השם לא סר מכל חטאות ירבעם בן נבט,

והחכם רבי אברהם בן עזרא ז"ל פירש משל ותגמול אחר שגלו עשרת השבטי' והולידו בנים השבטים בגלותם ושם עמדו ולא שבו לארצם על כן קרא שמם לא עמי, וכן תרגם יונתן:

מלבי"ם ותגמול את לא רחמה – הילד השלישי לא ילדה תיכף בימי מניקתה, כמו שילדה את השני,

רק אחר שגמלה את לא רוחמה אז נתעברה מן הילד השלישי,

כי הילד השלישי שנקרא 'לא עמי' מציין חורבן יהודה וגלותם וזה לא היה תיכף כי נתארך ימים רבים,

ותהר ותלד בן – כי מלכות יהודה היתה מלכות חזקה בימי חזקיה ויאשיה וע"כ מציירו בבן זכר:

 

(ט) וַיֹּ֕אמֶר קְרָ֥א שְׁמ֖וֹ לֹ֣א עַמִּ֑י כִּ֤י אַתֶּם֙ לֹ֣א עַמִּ֔י וְאָנֹכִ֖י לֹֽא-אֶהְיֶ֥ה לָכֶֽם:

מצודות דוד כי אתם לא עמי – אינכם חרדים על דברי לעשותם כדרך העם החרדים על דברי מלכם.

ואנכי – וגם אני לא אהיה לכם לאלוה להציל אתכם ולהושיע לכם:

 מלבי"ם ויאמר קרא שמו לא עמי – אז צוה אותו שיקרא אותו בשם שמורה שאינו בנו כלל וממילא אין האם אשתו, שאם יאמר האב לבנו לא עמי אתה נפסק גם הקשר שיש לו עם אשתו אחר שילדה לזנונים

ובאר לו הטעם כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם – לאב ולאיש ולבעל,

ועז"א [חז"ל שה'] שצוה להושע לגרש את אשתו, שע"ז מורה שם לא עמי,

ואז כן יעשה ה' ג"כ לגרש את ישראל ולהחליפם באומה אחרת:

 

 

 


<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>

 

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ספר הושע פרק יד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א