יואל

יואל פרק א

אנשי כנסת הגדולה כתבו הספר וסידרוהו בין הושע לעמוס [ב"ב יד]

(א) דְּבַר־ה֙' אֲשֶׁ֣ר הָיָ֔ה אֶל־יוֹאֵ֖ל בֶּן־פְּתוּאֵֽל:

רש"י אל יואל בן פתואלבן שמואל הנביא שפיתה לאל בתפילתו,

יש אומרים שנבואה זו נאמרה באותן שבע שנים שאמר אלישע (מלכים ב ח) כי קרא ה' לרעב וגו' ובימי יהורם בן אחאב היו, [הד' שנים היו ד' מיני ארבה והג' שנים היו הגשמים נעצרים. רד"ק],

ובהלכות גדולות [ובסדר עולם] נמצא יואל ונחום וחבקוק היו בימי מנשה [ולפי שלא היה מנשה כשר לא נקראו על שמו. רד"ק]:

אבן עזרא יואל בן פתואל – אין לנו דרך לדעת דורו ולפי הפשט איננו בן שמואל

ודע כי כל נביא שיזכיר שם אביו היה נכבד ואם היה אבי אביו נכבד יזכיר שניה' כמו צפניה בן כושי בן גדליה בן אמריה בן חזקיה עד שהגיע אל הנכבד שהוא חזקיה המלך:

מלבי"ם דבר ה'. בשני סימנים הראשונים ינבא על הארבה שבא בימים ההם והחריב את הארץ:

מע"ל בילקוט רבנן אומרים למה נקרא פתואל שהי׳ מסלסל בשער כבתולה הזאת.
וביאר הענין בספר כפליים לתושיה, [הו"ד במע"ל] על פי מה שאמרו חז״ל [ר"ה כו.] שלא היו יודעים החכמים מה פירוש סלסלה ותרוממך (משלי ד). פעם אחת שמעו כיצד אמתו של רבינו הקדוש אומרת לאדם שהיה מהפך בשערו עד מתי אתה מסלסל בשערך אז הבינו. והכונה שלמדו מזה שצריך האדם להשתדל ביפוי מאמרי התורה. כמו שמסלסל האדם שערו ליפותו, וזהו סלסלה ותרוממך.

וזהו שמבארים כאן שלכן זכה לנבואה לפי שהיה מסלסל בשערו, הבונה שהיה מייפה מאמרי התורה בסלסול השער.

ותמה המהרש"א (שם) שהרי ד׳ נביאים התנבאו בפרק אחד. הושע ישעיה עמוס ומיכה. ואם היה יואל בן שמואל היה להם להקדימו להושע, ואם בימי מנשה היו להם לסדרו אחריהם.

 

(ב) שִׁמְעוּ־זֹאת֙ הַזְּקֵנִ֔ים וְהַֽאֲזִ֔ינוּ כֹּ֖ל יוֹשְׁבֵ֣י הָאָ֑רֶץ הֶהָ֤יְתָה זֹּאת֙ בִּֽימֵיכֶ֔ם וְאִ֖ם בִּימֵ֥י אֲבֹֽתֵיכֶֽם:

רש"י ההיתה זאת – האמורה למטה:

רד"ק שמעו זאת הזקנים – כי הם ראו יותר במה שעבר בימיהם כמו שאמר זקניך ויאמרו לך:

ההיתה זאת בימיכם – אם היתה זאת הה"א ה"א השאלה:

ואם בימי אבותיכם – כי הארבה שהי' במצרים לא היה אלא מין אחד

ואף על פי שאמר בספר תהלים ויתן לחסיל יבולם ואמר וילק אין מספר – הארבה היה עיקר ושני המינים באו עמו, לפיכך לא נזכר בתורה אלא הארבה ולא היה אלא עת אחת,

וזה היה ד' מינים גזם ארבה ילק חסיל ובאו בד' שנים זה אחר זה כמו שאמר יתר הגזם וגו',

וזאת הרעה לא היתה עד אותו הזמן:

רש"י על חומש שמות (י יד) ואחריו לא יהיה כן – ואותו שהיה בימי יואל, שנאמר (יואל ב ב) כמוהו לא נהיה מן העולם,

למדנו שהיה כבד משל משה כי אותו של יואל היה על ידי מינין הרבה,

שהיו יחד ארבה ילק חסיל גזם,

אבל של משה לא היה אלא של מין אחד וכמוהו [בריבוי .הרא"מ] לא היה ולא יהיה:

מלבי"ם שמעו זאת הזקנים. מדבר א) אל הזקנים שיזכרו אם נעשה כזה בדורות הקודמים,

ב) האזינו כל יושבי הארץ שהם יספרו הפלא הזה לבניהם אחריהם,

ומפרש נגד שמעו זאת הזקנים – ההיתה זאת בימיכם הגם שכבר חיו ימים רבים,

ונגד האזינו כל יושבי הארץ אומר:

מלבי"ם ביאור המילות שמעו, האזינו. התבאר (הושע ה' א') שהשמיעה היא אחרי ההאזנה,

וכשידבר לשני נושאים מתחלפים יתפוס אל הנושא החשוב לשון שמיעה ואל הפחות ממנו לשון האזנה:

 

(ג) עָלֶ֖יהָ לִבְנֵיכֶ֣ם סַפֵּ֑רוּ וּבְנֵיכֶם֙ לִבְנֵיהֶ֔ם וּבְנֵיהֶ֖ם לְד֥וֹר אַחֵֽר:

רד"ק עליה – על הגזרה הזאת:      לדור אחר – בניהם הבאים אחריהם, כלומר לזמן רחוק תוכלו לספר זאת הגזרה:

מלבי"ם עליה לבניכם ספרו. שכל יושבי הארץ יספרו וימסרו המעשה הזאת בקבלה לדורות אחרונים, והוא כי:

 

(ד) יֶ֤תֶר הַגָּזָם֙ אָכַ֣ל הָֽאַרְבֶּ֔ה וְיֶ֥תֶר הָאַרְבֶּ֖ה אָכַ֣ל הַיָּ֑לֶק וְיֶ֣תֶר הַיֶּ֔לֶק אָכַ֖ל הֶחָסִֽיל:

רש"י יתר הגזם וגו' – גזם ארבה ילק חסיל מיני גובאי הם ונתנבא עליהם שיבאו

ובאו באותן הימים וכלו כל פרי העץ וירק השדה:

רד"ק יתר הגזם – מה שהותיר הגזם בשנה ראשונה אכל הארבה בשנה השנייה

כי לא באו ד' המינים בשנה אחת אלא זה אחר זה בד' שנים, וכן אמר ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה וגו', ויש אומרים כי נקרא גזם על שם שגוזז את התבואה, וארבה לפי שהוא הרב שבמינים,

וילק לפי שהוא לוקק ולוחך את העשב

וחסיל לפי שהוא כורת את הכל מן יחסלנו הארבה, ותרגם יונתן מותר זחלא אכל גובא מות' גובא אכל פרחא מותר פרחא אכל שמוטא:

מלבי"ם יתר הגזם אכל הארבה. שהגם שבמצרים היה ג"כ ארבה כבד ושם נאמר שלאחריו לא יהיה כן,

שם היה רק מין הארבה, וכאן היו ד' מינים, וכ"א השחית מה שהותיר הקודם לו וזה לא היה עדיין כמש"פ חז"ל:

מלבי"ם ביאור המילות גזם, ארבה, ילק, חסיל. מיני ארבה, וי"מ הגזם גוזז התבואה, הילק לוקק העשב, והחסיל אוכל את הכל, כמו כי יחסלנו הארבה:

 

(ה) הָקִ֤יצוּ שִׁכּוֹרִים֙ וּבְכ֔וּ וְהֵילִ֖לוּ כָּל־שֹׁ֣תֵי יָ֑יִן עַל־עָסִ֕יס כִּ֥י נִכְרַ֖ת מִפִּיכֶֽם:

רד"ק הקיצו שכורים – אותם הרגילים להשתכר ביין עתה הקיצו משנתכם ובכו יומם ולילה כי לא תמצאו יין

כי הארבה יאכל הענבים:

עסיס – היין נקרא עסיס, וכן כל משקה שיוצא על ידי כתיתה ודריכה מן ועסותם רשעים ויונתן תרגם עסיס חמר מרת:

מלבי"ם הקיצו. (כל מאמר זה נמשך על פסוק ח' שימליץ שזה יקונן עץ הגפן כמו שיבואר שם, וכאילו הגפן ייליל וישא קינה ויאמר) אתם השכורים שהם משוקעים תמיד בתרדמת השכרות עתה הקיצו מתרדמת היין ובכו

כי אין משתה שכרון,

וגם הילילו כל שתוי יין, אף שאינם שכורים רק רגילים ביין דרך שתיה

גם אתם הילילו על עסיס כי נכרת מפיכם ואין לכם המשקה הטובה לחִכְכם:

מלבי"ם ביאור המילות עסיס. משקה היוצא ע"י כתיתה, כמו ועסותם רשעים:

 

(ו) כִּֽי־גוֹי֙ עָלָ֣ה עַל־אַרְצִ֔י עָצ֖וּם וְאֵ֣ין מִסְפָּ֑ר שִׁנָּיו֙ שִׁנֵּ֣י אַרְיֵ֔ה וּֽמְתַלְּע֥וֹת לָבִ֖יא לֽוֹ:

רש"י גוי עלה על ארצי – הגובאי הזה כינהו כצבא גוי':

ומתלעות – הן השינים הגסין שלועס בהן:

רד"ק כי גוי – כל קבוץ מן החי יקרא גוי לפיכך אמר על הארבה גוי, וכן אמר על הנמלים עם לא עז ועל השפנים עם לא עצום.         שניו שני אריה כאלו יש לו שנים כשני האריה:

ומתלעות לביא לו – מתלעות הם השנים הגסות, והלביא גדול מן האריה, ויונתן תרגם שינוהי שני אריא וניבוהי כבר אריון והנה אמר ובני לביא יתפרדו נראה כי לא יקרא הקטן לביא:

מלבי"ם כי גוי עלה על ארצי. מצייר את הארבה כגוי מצד התחברותם יחד כגוי מיוחד,

והוא עצום מצד איכות כחו,                  ואין מספר מצד רבויים,

שיניו האריה כחו בשיניו והלביא כחו במלתעותיו, והוא י"ל שני אריה ומתלעות לביא להשחית את הכל:

מלבי"ם ביאור המילות גוי. בצד המליצה יאמר שם גוי ועם על קיבוץ בע"ח, וכן עם רב ועצום (לקמן ב' ב'), הנמלים עם לא עז (משלי ל'), ובשגם שזה מאמר מליצי בפי הגפן כנזכר בפי':

שיניו, מתלעות. השנים הם החדות, והמתלעות ומלתעות הם הטוחנות:

(ז) שָׂ֤ם גַּפְנִי֙ לְשַׁמָּ֔ה וּתְאֵנָתִ֖י לִקְצָפָ֑ה חָשֹׂ֤ף חֲשָׂפָהּ֙ וְהִשְׁלִ֔יךְ הִלְבִּ֖ינוּ שָׂרִיגֶֽיהָ:

רש"י לקצפהלמפח נפש:

חשף חשפה והשליך – קלוף קליפות העץ והשליכו עד הלבינו זמורות הגפן:

רד"ק שם גפני לשמה – עבר במקום עתיד, או פירש יאמר יושב הארץ בבאו "שם גפני לשמה",

וכן כי גוי עלה על ארצי שזכר:

ותאנתי לקצפה – כל הכנויים הם דברי יושב הארץ, או הם דברי הנביא, וכן ת"י שוי פרי גופני עמי לצדו

ופי' לקצפה לזעם ולמארה ות"י למפחת נפש וי"מ לקצפה לקליפה

וכן מפרשים כקצף על פני המים ר"ל שיסיר הארבה הקליפה שיאכלנה:

חשוף חשפה – הכנוי לתאנה גם לגפן וכן הלבינו שריגיה ופי' חשפה גלה אותה כלומר שהסיר קליפתה

וכן ת"י מקלף קלף ורמא ופי' השליך הקליפה לארץ באכלו הלחות שבין הקליפה לעץ

או פירש חשפה והשליך שאכל העגולים והסמדר השליך לארץ והנה היא מגולה:

הלבינו – כי אחר שימוץ הארבה הלחות נשארו השריגים יבשים ולבנים:

הלבינו – פעל עומד וכן כשלג ילבינו [ולא מל' מפעיל – שהלבינו את אחרים]:

מלבי"ם שם גפני לשמה. שהשחית את הגפן ואת התאנה, על ידי שחשף חשפה את הקליפה מן העץ, והשליך את קליפת העצים, עד ששריגיה הלבינו ועי"כ נשחתו העצים:

מלבי"ם ביאור המילות לקצפה. התאנה הנקלפה תעלה קצף ואבעבועות, כמו כקצף על פני המים הושע י'):

חשף חשפה. כמו מחשף הלבן, וכינוי חשפה על התאנה: הלבינו. פעל עומד מההפעיל, וכן כשלג ילבינו כי לא נמצא בקל:

 

(ח) אֱלִ֕י כִּבְתוּלָ֥ה חֲגֻֽרַת־שַׂ֖ק עַל־בַּ֥עַל נְעוּרֶֽיהָ:

רש"י אלי – קינה מתרגמינן אליא:

רד"ק אלי – אומר כנגד כנסת ישראל קונני על זאת הרעה ועשי אבל גדול, כמו הבתולה שנשאת לבחור ומת בעודה נערה, כי אז היא רוב שמחתם זה בזה, וכשמת מתאבלת אבל כבד, והיא חוגרת שק תחת עדיה וחליתם,

אלי פירוש קונני, וי"ת ויקונן המלך ואליא מלכא:

חגורת שק – הפועל הזה נשתמשו בו בפועל ובפעול כאחד יאמר חוגר ויאמר חגור, וכן לובש ולבוש:

מלבי"ם אלי כבתולה. המליץ במליצתו מצייר כאילו הגפן והתאנה הם המיללים את הדברים הנאמרים (בפסוק ה' ו' ז')

שהגפן יאמר להשכורים שיבכו כי גוי עלה על ארצו של הגפן, ושם את גפנו לשמה

כ"ז ידבר עץ הגפן והתאנה שנשחתו,

ומצייר אותם כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה והוא דימוי מלציי נפלא מאד.

שהארבה אכל והשחית את הענפים של הגפן והתאנה ולא נשאר מהם רק הגזע,

והמנהג לחבוש שק על הגזע שהוסר הקליפה ממנו, כדי לחתלו ולחממו, כדי שיצמחו בדים ופאורות אחרים,

וזה הוא הציור של חגורת שק, ובפי החכמים יקרא האילן שלא נקצץ מימיו בשם בתולה,

כמ"ש (בפ"ק דנדה) ג' בתולות הן, בתולת שקמה כ"ז שלא נקצצה מימיה,

ועפ"ז יצייר הגפן שלא נקצץ מימיו עד עתה בשם בתולה, כי עד עתה היתה בתולה,

ויקרא הענפים שקצצו ממנה בשם בעל, כי הם למעלה ממנה,

והבתולה הזאת עתה חגורת שק על הבעל שנקצץ והלך ממנה.

ומצוה לה שתיליל היללה הנאמר למעלה כי גוי עלה על ארצי,

ר"ל על הארץ שהיא גדלה עליה, והשחית את גפנה ותאנתה:

מלבי"ם ביאור המילות אלי. מענין יללה ונתחלף היו"ד בא' ול' הכפל נפלה:

 

(ט) הָכְרַ֥ת [קוראים הוכרת] מִנְחָ֛ה וָנֶ֖סֶךְ מִבֵּ֣ית ה֑' אָֽבְלוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י הֽ':

רש"י הוכרת – כמו נכרת ה"א הנקודה בחטף קמץ עומדת במקום נו"ן כמו וחית השדה השלמה לך (איוב ה):

רד"ק הכרת מנחה ונסך – אמר הכרת לשון זכר ואמר מנחה שהיא לשון נקבה

לשון זכר נופל על הענין כלו' קרבן המנחה והנסך וכן אשר יעשה מאלה יעשה מלאכה:

הכרת – בנין הפעל כי הארבה הכריתו,

ואם פסק מהם הדגן והתירוש ממה יביאו מנחה ונסך לבית המקדש, והם אין להם מה יאכלו ומה ישתו?:

אבלו הכהנים – שהיו אוכלים משלחן ה' ואין:

מלבי"ם הכרת. עתה יזכיר מה שיאבלו הכהנים משרתי ה', שהם יקוננו על שהכרת מנחה ונסך מבית ה',

שאין קמח למנחות ויין ושמן לנסכים:

 

(י) שֻׁדַּ֣ד שָׂדֶ֔ה אָבְלָ֖ה אֲדָמָ֑ה כִּ֚י שֻׁדַּ֣ד דָּגָ֔ן הוֹבִ֥ישׁ תִּיר֖וֹשׁ אֻמְלַ֥ל יִצְהָֽר:

אבן עזרא אבלה אדמה – הטעם אבלו יושביה:

רד"ק שדד שדה אבלה – נשחתה ושממה, כי אין בה פירות וכן אבל תירוש:

הוביש תירוש – כמו יבש והוא פעל עומד וכת"י יבישו גופניא

או יהיה מענין בשת – ויאמר זה עד"מ כאלו יש לו בשת כשנפסק [וכ"פ המלבי"ם]:

אומלל – ענין כריתה וזכר דגן תירוש ויצהר כי אלה הג' הם רוב חיי האדם:

מלבי"ם שדד. מפרש נגד הָכְרַ֥ת מִנְחָ֛ה כי שֻׁדַּ֣ד שָׂדֶ֔ה שהם שדי תבואה ששם גדל חטים למנחות.

ונגד הָכְרַ֥ת נסך מפרש כי אבלה אדמה שעליה היה גדל הגפן לנסכים.

ומפרש נגד שודד שדה, כי שודד דגן שהוא גדל בשדה,

ונגד אבלה אדמה מפרש 'כי הוביש תירוש אומלל יצהר' שהוא היין והשמן לנסכים.

וחוזר ומפרש נגד שודד דגן הובישו אכרים שהם העובדים בשדה תבואה,

ונגד הוביש תירוש מפרש הילילו כורמים שהם העובדים בכרם יין וכרם זית,

וחוזר ומפרש נגד הובישו אכרים על חטה ועל שעורה, וכן כי אבד קציר שדה יתר מיני תבואה וקטניות שגדלים בשדה שהיא עבודת האכרים, ונגד הילילו כורמים מפרש:

מלבי"ם ביאור המילות שדה, אדמה. שדה מיוחד לשדי תבואה, ואדמה כולל גם מקום אילנות:

הוביש. פעל עומד, ומורה על רוב הבושה:

 

(יא) הֹבִ֣ישׁוּ אִכָּרִ֗ים הֵילִ֙ילוּ֙ כֹּֽרְמִ֔ים עַל־חִטָּ֖ה וְעַל־שְׂעֹרָ֑ה כִּ֥י אָבַ֖ד קְצִ֥יר שָׂדֶֽה:

רד"ק הובישוצווי וכן הילילו ואמר הובישו כי ראוי לכם שתבושו כי מעשיכם וטרחכם בשדה הוא לריק:

אכרים – עובדי השדות:

כורמים – עובדי הכרמים, וטעם אכרים על חטה ושעורה וטעם כורמים על הגפן:

מלבי"ם ביאור המילות אכרים, כורמים. האכר עובד אדמת תבואה מלשון ירעה מקנך כר נרחב,

והכורם עובד בכרמים ובאילנות:

 

(יב) הַגֶּ֣פֶן הוֹבִ֔ישָׁה וְהַתְּאֵנָ֖ה אֻמְלָ֑לָה רִמּ֞וֹן גַּם־תָּמָ֣ר וְתַפּ֗וּחַ כָּל־עֲצֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ יָבֵ֔שׁוּ כִּֽי־הֹבִ֥ישׁ שָׂשׂ֖וֹן מִן־ בְּנֵ֥י אָדָֽם:

רד"ק הגפן הובישה – יבשה וכן ת"י יביש גופניא או הוא ענין בשת כמו שפי' הוביש תירוש:

כי הוביש ששוןיבש כלו' נפסק כי התבואות והפירות הם ששון בני אדם וכן ת"י ארי פסקא חדוותא

או יהיה ענין בשת על דרך משל:

מלבי"ם הגפן הובישה, והתאנה אמללה. שהעובדים בנטיעת כרמים הם יטעו כל מיני עצי פירות וכולם נשחתו,

והנה חשב בכאן הז' מינים שנשתבחה בהם א"י, חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ותמר (וזית נכלל בכרם כנ"ל)

והוסיף במיני פרי האדמה כי אבד קציר שדה לכלול כל המינים,

במיני האילנות הוסיף תפוח שהוא החשוב ביתר מיני אילנות, וכלל כולם במ"ש כל עצי השדה יבשו,

והיו רגילים לשמוח בעת שמחה בפרי עץ, ועז"א כי הביש ששון מן בני אדם:

מלבי"ם ביאור המילות הגפן הובישה והתאנה אמללה. הגפן הנקצץ יצמח שנית משרשו, לא כן התאנה כנודע,

לכן אמר שהתאנה אומללה לגמרי:

 

(יג) חִגְר֨וּ וְסִפְד֜וּ הַכֹּהֲנִ֗ים הֵילִ֙ילוּ֙ מְשָׁרְתֵ֣י מִזְבֵּ֔חַ בֹּ֚אוּ לִ֣ינוּ בַשַּׂקִּ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י אֱלֹהָ֑י כִּ֥י נִמְנַ֛ע מִבֵּ֥ית אֱלֹהֵיכֶ֖ם מִנְחָ֥ה וָנָֽסֶךְ:

אבן עזרא חגרו – שק והטעם אין לכם במה תתרצו אליו להקריב עולות כי עולת התמיד אין לכם:

רד"ק חגרו – ר"ל חגרו שק ופירש אחר כך לינו בשקים ופי' באו בית ה' ושם ספדו

ואמר לינו כי אפילו בלילה לא תסירו השקים מעליכם אולי ירחם ה' עליכם

ואמר משרתי מזבח ואמר משרתי אלהי שהשירות הוא כמזבח לאלהים

וסמך השירות לאלהים למזבח כמו אשר ישרתו לה' בהם:

מלבי"ם חגרו. מצוה אל הכהנים שיחגרו שק לתפלה, ושיספדו על הצרה, וזה אומר דרך כלל הכהנים,

ועתה מפרש שהוא מדבר אל שתי כתות מן הכהנים,

שכת א' יחגרו שק ויתפללו, וכת אחרת ילילו ויספדו כמתיאש באין תקוה,

כי היו כת כהנים צדיקים שהיו משרתי ה' ועובדים עבודת ה' בכונתם,

והיו כת כהנים שהיו רק משרתי מזבח לעשות קרבנותיו לא משרתי ה' כפי הכונה הרצויה,

ועז"א הילילו משרתי מזבח שאלה שהם רק משרתי מזבח ילילו כמתיאש כי תפלתם אינה רצויה,

בואו לינו בשקים משרתי אלהי – אבל הצדיקים שהם משרתי ה' בצדקתם, הם ילינו בשקים להתפלל ולעשות תשובה להשיב את הגזירה,

ומפרש מדוע יתעוררו הכהנים ע"ז יותר מכל העם, כי נמנע מבית אלהיכם מנחה ונסך,

שע"י הארבה נתקלקלו והתליעו החטים והושחתו היינות שהיו מביאים מהם מנחות ונסכים:

מלבי"ם ביאור המילות חגרו. מפרש באו לינו בשקים: משרתי מזבח, משרתי אלהי. הבדלם מבואר:

 

(יד) קַדְּשׁוּ־צוֹם֙ קִרְא֣וּ עֲצָרָ֔ה אִסְפ֣וּ זְקֵנִ֗ים כֹּ֚ל יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ בֵּ֖ית ה֣' אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְזַעֲק֖וּ אֶל־הֽ':

אבן עזרא עצרה – שלא יעשה אדם מלאכה [וכ"פ רד"ק], ויפת אמר קהלה [וכ"פ רש"י מלבי"ם אסיפה] כמו עצרת בוגדים:

רד"ק קדשו צום – הזמינו העם לתענית ות"י גזרו תענית קראו עצרה שיהיו נעצרים העם ממלאכתם

ויאספו לתפלה ובקשו וזעקו אל ה' אולי ישמע זעקתכם ויסיר מעליכם המכה הזאת

וכל זה אמר הנביא שיעשו בבא הארבה עליהם או שישובו בתשובה טרם באו והאל ברחמיו יבטל הגזרה:

מלבי"ם קדשו צום. מצוה עוד אל הכהנים שהם יקדשו צום ויקראו עצרה שיתאספו העם אל בית ה',

ושהם יאספו זקנים ואת כל יושבי הארץ לבית ה' ויזעקו אל ה',

כי בעת התעניות על הצרות היו מאספים את העם

ומורידים את הזקן לפני התיבה והזקן דורש לפניהם דברי כבושין כמבואר במס' תענית:

מלבי"ם ביאור המילות צום, עצרה. הצום הוא הקיבוץ להתענות, והעצרה הוא הקיבוץ להעצר לפני ה' בתפלה ולבלתי עשות מלאכה: אספו זקנים. אתם זקנים אספו את כל יושבי הארץ:

 

(טו) אֲהָ֖הּ לַיּ֑וֹם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם ה֔' וּכְשֹׁ֖ד מִשַּׁדַּ֥י יָבֽוֹא:

רש"י אהה – לשון גניחת יללה: וכשוד – וכביזת שודדים: יבוא – מאת המקום:

רד"ק אהה ליום – אמרו אהה ואוי לזה היום שיבא:

וכשוד משדי יבא – כמו שוד שיבא פתאום כן יבא זה היום משדי

והנגיד פי' משדי – מחָזָק, וכן כקול מים רבים כקול שדי שודד חזק ותקיף שאין לו דרך להמלט ממנו:

מלבי"ם אהה. שיזעקו ויאמרו אהה ליום מפני שני טעמים,

א) מצד שקרוב היום במהרה תבא הגזירה,

ב) מפני כי כשד משדי יבא שאין עצה להמלט ממנו כאילו בא השוד ע"י ה' ובהשגחתו,

אף שאין הטבע מחייבת את השוד בא מצד שדי ששודד את הטבע, ולפני זעם ה' מי יעמוד,:

מלבי"ם ביאור המילות כי קרוב וכו'. כמליצה זאת (ישעיה י"ג ו') עי"ש:

 

(טז) הֲל֛וֹא נֶ֥גֶד עֵינֵ֖ינוּ אֹ֣כֶל נִכְרָ֑ת מִבֵּ֥ית אֱלֹהֵ֖ינוּ שִׂמְחָ֥ה וָגִֽיל:

רד"ק הלא נגד עינינו אכל נכרת – נראה התבואה המבושלת ויבא הארבה לעינינו ויכרתנו

וכיון שנכרת האכל נכרת מבית אלהינו שמחה וגיל

כי היו מביאים קרבנות בחג הקציר ושמחים שם כי גדולה היתה שמחת הקציר כמו שאמר כשמחת הקציר:

מלבי"ם הלוא נגד עינינו. הנביא מוסיף שהגם שעדיין לא בא הדבר בפועל, בכ"ז אנו כבר רואים אותו בעינינו בעין המחזה הצופה את העתיד כאילו הוה,

וכבר הדבר עומד נגד עינינו שהאוכל נכרת, ושנכרת כבר מבית אלהינו שמחה וגיל,

כי בעת הנסכים היו אומרים שירה בבהמ"ק, כמבואר ברמב"ם ה' כלי המקדש:

מלבי"ם ביאור המילות שמחה וגיל. התבאר הבדלם (ישעיה ט"ו) ובכ"מ:

 

(יז) עָבְשׁ֣וּ פְרֻד֗וֹת תַּ֚חַת מֶגְרְפֹ֣תֵיהֶ֔ם נָשַׁ֙מּוּ֙ אֹֽצָר֔וֹת נֶהֶרְס֖וּ מַמְּגֻר֑וֹת כִּ֥י הֹבִ֖ישׁ דָּגָֽן:

רד"ק עבשו פרדות – כמו עפשו ענין עפוש כי הבי"ת והפ"א ממוצא אחד וכן במשנה הֵבְקֵר לעניים כמו הפקר: [וכ"פ רש"י והראב"ע בשם רבי מרינוס].

פרדות – הם גרגרי הזרע שהם תחת הארץ

ואמר כי מארה אחרת תהיה כי הזרע יהיה נשחת ומעופש תחת הארץ ולא יצמח ואשר יצמח יאכלנו הארבה

או יתעפשו גרגרי הזרע מפני הגשמים שלא ירדו עליהם כי ג"כ תהיה עצירה גדולה בשנים האלה:

מגרפותיהם – בסגול המ"ם והם חתיכות העפר וכן באבן או באגרוף לדעת קצת המפרשים,

וי"ת אתמסיאו גרבי חמר תחות מגופתהון תרגם מגרופותיהם כמו מגופת חבית:

נשמו אוצרות – אוצרות התבואה נשמו כי אין דבר להכניס בהם והנה הם שוממים:

נהרסו ממגורות – בשורק וכפל הענין במלות שונות כי ממגורות כמו אוצרות וכן העוד זרע במגורה

ופי' נהרסו כאלו נהרסות כי לא יכניסו בהם דבר

או נהרסו כי אין חושש להם לתקנם כמנהג משנה לשנה ונופלים ונשחתים

והמ"ם הראשונה במלת ממגורות נוספת ג"כ מאותיות אמתי"ן ובאו שתי אותיות נוספת כאחת במלה וכן מתלאה

ואאז"ל כתב כי המ"ם הראשונה לשמוש כאלו היתה בחירק מִמגורות

ופי' מקצתם מהמגורות נהרסו וכמו מ"ם השמוש בפתח כי למבראשונה לא התקדשו למדי:

מלבי"ם עבשו. גם נתקלקלו ונתעפשו צבורי דגן שהיו טמונים בשדה באדמה מפורדים צבורים צבורים,

נתעפשו תחת מגרפות האדמה הגם שאין הארבה בא לשם.

ומוסיף שגם נשמו אוצרות שהיו אוצרים שם תבואה וגם נהרסו ממגורות שהם קטנים מן האוצרות ע"י שהוביש דגן:

מלבי"ם ביאור המילות עבשו. כמו עפשו, נתקלקלו: פרודות. פי' המפרשים גרגר הזרע הנפרדות ונפזרות תחת הארץ,

ומגרפות הם חתיכת העפר כמו באבן או באגרף [שהכה חבירו ברגב עפר, והא' יתירה (ראב"ע)] לדעת קצת מפרשים.

ויל"פ מענין נחל קישון גרפם ומגרפה בלשון חכמים שמכבדים בה הפסולת, ועבשו כמו באשו בחילוף התיבות וחילוף א' בע', בעת שגורפים פרודות האוכל המתקלקל הם מבאישים ע"י שהארבה הבאיש אותם:

ממגרות. כמו העוד הזרע במגורה (חגי ב') והוא קטן מן אוצר שאוצרים לזמן רב, ושרשו גזר ובא בשני הוספות כמו מתלאה:

 

(יח) מַה־נֶּאֶנְחָ֣ה בְהֵמָ֗ה נָבֹ֙כוּ֙ עֶדְרֵ֣י בָקָ֔ר כִּ֛י אֵ֥ין מִרְעֶ֖ה לָהֶ֑ם גַּם־עֶדְרֵ֥י הַצֹּ֖אן נֶאְשָֽׁמוּ:

רש"י נבוכו – נתערבלו ונסגרו ותעו ביערים ובמדברות:

נאשמו – נתקלקלו באשמתן:

רד"ק מה נאנחה בהמה – אמר דרך כלל [בהמה] ואח"כ דרך פרט [בקר, צאן]:

נבוכו – ענין בלבול כאדם המבולבל בדעתו ולא ידע מה יעשה וכן נבוכים הם בארץ:

גם עדרי הצאן – אמר 'גם', כי עדרי הצאן ימצאו פעמים מרעה שלא ימצאוהו הבקר

לפי שהם עולים בהרים ובגבעות מה שלא יעשו הבקר ברוב:

נאשמו – האל"ף בשו"א לבדו וענינו ענין שממה וכן תאשם שומרון כמו שפירשנו:

מלבי"ם מה נאנחה בהמה. הנביא שואל כמתמיה אם אדם חטא בהמה מה חטאה?

ומה היה הדבר שנאנחה בהמה, מה חטאה היא?

ולמה נבוכו עדרי בקר על כי אין מרעה להם, הכי גם עדרי הצאן נאשמו? הכי חטאו גם המה ויאשמו אשום?

ולמה ענש ה' את הבהמה:

מלבי"ם ביאור המילות מה. כמו למה, או מדוע: נאשמו. מענין חטא ואשמה:

 

(יט) אֵלֶ֥יךָ ה֖' אֶקְרָ֑א כִּ֣י אֵ֗שׁ אָֽכְלָה֙ נְא֣וֹת מִדְבָּ֔ר וְלֶ֣הָבָ֔ה לִהֲטָ֖ה כָּל־עֲצֵ֥י הַשָּׂדֶֽה:

רד"ק אליך ה' – כי אין מושיע זולתך:

כי אש – כאלו אש ולהבה עברה בהם כאשר עבר הארבה בהם: [אבן עזרא ונכון היה לולי כי יבשו אפיקי מים]:

נאות מדבר – אהלי הרועים יקראו נאות והוא בחלוף ו' בא' מן נוה

וי"ת דרות מדברא והוא לשון דירה או לשון דיר בדברי רז"ל נכנסות לדיר להתעשר:

מלבי"ם אליך. מוסיף לאמר, שאם תשיב שעיקר העונש בא על האדם

וע"י שבהמות הישוב הם ברשותו של אדם והם קנינו לכן ספו גם המה עם האדם, כי נגזר עליו אבדת בהמותיו וקניניו, משיב עדיין אליך ה' אקרא כי אש אכלה נאות מדבר,

ששם אין ישוב בני אדם, ולהבה להטה כל עצי השדה הגם שהם רחוקים מישוב בני אדם, ועי"ז:

מלבי"ם ביאור המילות אש אכלה, ולהבה להטה. הלהבה לוהטת למרחוק יותר מן האש עד שהשיגה גם עצי השדה:

 

(כ) גַּם־בַּהֲמ֥וֹת שָׂדֶ֖ה תַּעֲר֣וֹג אֵלֶ֑יךָ כִּ֤י יָֽבְשׁוּ֙ אֲפִ֣יקֵי מָ֔יִם וְאֵ֕שׁ אָכְלָ֖ה נְא֥וֹת הַמִּדְבָּֽר:

רש"י תערוג – תצעק כאשר פתר דונש ערג לאילים נהם לשחלים וגעה לעגלים וצהל לסוסים ציפצוף לעופות ונבח לכלבים:

רד"ק גם בהמות שדה – אפילו חיות השדה שימצאו מרעה בהרים רחוק מן היישוב ולא בא שם הארבה:

תערוג אליך – מפני הצמא:

כי יבשו אפיקי מים – כי הארבה יהיה באלה השנים, ועצירת הגשמים היה,

אף על פי כן חית השדה שהולכות למרחוק הנה והנה ימצאו מרעה במקומות הלחים מעט הנה ומעט הנה

אבל לא ימצאו מים לשתות כי בעצירת הגשמים יבשו הנהרות ואפיקי מים

ואף על פי שהם צריכים למאכל, יותר הם צריכים למשתה:

תערוג – כל אחת ואחת והוא ענין צעקה על הצמא כמו כאיל תערוג על אפיקי מים:

ואש אכלה נאות המדבר – מקומות הדשא שהיו במדבר יבשו כאלו אש אכלה אותם

וקראם נאות לפי שנוטים שם אהלים הרועים שוכני המדבר ואף על פי שהוא רחוק מן היישוב:

מלבי"ם גם בהמות שדה תערוג אליך. שע"ז תצעק גם הבהמות המדבריות שאינם ברשות האדם

והיא תצעק חמס על כי יבשו אפיקי מים ואין לה מים לשתות, ואש אכלה נאות המדבר ואין לה מרעה,

וא"כ ע"ז אליך ה' אקרא, מה חטאו בהמות המדבריות ומדוע תענש בעון האדם:

מלבי"ם ביאור המילות תערג, בא על נהימת בהמות שדי מחמת צמאון, כאיל תערג על אפיקי מים:

נאות מדבר. הוא מקום מרעה לבהמות כמ"ש בכ"מ:

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ספר יואל פרק ד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א