משלי

משלי פרק א

(א) מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל:

מעם לועז למה אומר כאן 'בן דוד מלך ישראל' ובקהלת 'מלך בירושלים' ובשיר השירים רק שמו שיר השירים 'אשר לשלמה'?

שאמרו חז"ל שלשה ספרים עשה שלמה שיר השירים בקטנותו משלי בבחרותו קהלת בזקנותו

ולכן בשיר השירים לא יתייחס, רק הוזכר שמו בלבד.

במשלי שכתב בבחרותו נאמר בן דוד מלך ישראל אבל בקהלת שכתב לעת זקנותו שלא היתה אימתו על ישראל כבתחלה נאמר מלך בירושלים שאימתו נצטמצמה מאשר היתה בתחלה.

 

אבן עזרא משלי שלמה וגומר – זה חלק האזהרה הודיע בו מעלת החכמה הקדומה כי בה נברא יש מבלי מה והזהיר להדבק בה ולסור מן האשה הזעומה והוכיח להמית הפתאות ותאות הנוצר מן האדמה ולהחיו' הנשמה התמימה:

 

מנחת שי משלי – מ' רבתי ומדרש אגדה מלמד שהתענה מ' יום שתנתן לו חכמת התורה כמשה דכתיב ויהי שם עם ה' ה' מ' יום ומ' לילה והכי איתא באגדת משלי:

 

מלבי"ם משלי, בכל דבר יש חומר, צורה, פועֵל, תכלית,

עפ"ז יאמר כי חומר הספר הוא משלי – שהם קבוצת משלים, שלהבין דברים סתומים ועמוקים הבלתי נודעים ימציא להם משל מדברים הנודעים, שדרך הלבוש של המשל הנודע יובט המתלבש שהוא הנמשל הבלתי נודע.

הפועל הוא שלמה בן דוד – ואמר בו שלשה תארים, כי האמתיות יתודעו,

א] ע"י החכמה או הנבואה, ועז"א שלמה – שהוא היה חכם וחל עליו רוח אלקים,

ב] יתודעו ע"י הקבלה, ועז"א בן דוד – והיה לו קבלה מאבותיו.

ג] ע"י הבחינה והנסיון, שזה ישלם ע"י קבוצת חכמים רבים,

ועז"א מלך ישראל – שע"י שהיה מלך על עַם חכם ונבון הזה היו כל החכמים נאספים אליו, והיה בכחו לבחון כל הענינים, כמ"ש כל זה נסיתי בחכמה:

 

(ב) לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה:

מלבי"ם לדעת חכמה – תכלית הספר הוא לדעת חכמה וכו', [בדברי המלבי"ם לא מצינו שפרט את ה'צורה', אולם בגר"א שדברי המלבי"ם הם כמעט ציטוט מדבריו מובא ש'לדעת חכמה' הוא 'תבניתו וצורתו ועניינו',

ו'התכלית' הוא 'לקחת מוסר' שלא העיקר הלימוד אלא המעשה עכ"ל].

גדר החכמה היא לדעת בכל המדות והדרכים והמנהגים שיש בכל אחד מהם שני דרכים הפוכים זה מזה, כמו, אכזריות רחמים, גאוה ענוה, עזות בושת, אכילה צום, קדושה טומאה,

שהנהגה ע"פ דרך אחד היא חכמה והיפוכה סכלות,

למשל להתנהג בענוה היא חכמה ולהתנהג בגאוה הוא סכלות, ולפעמים הגאוה חכמה והענוה סכלות כמו נגד רשעים וזדים, וכן בכל דבר שיפול עליהם שם טוב ורע נאה ומגונה, תלמד החכמה באיזה דרך ילך ואיך ומתי וכמה ישתמש בכל מדה,

וכלל הוא שדרכי החכמה א"א שיבין האדם מעצמו, וא"א שיתודעו במופת, והם מקובלים מה' לבדו שהוא חקק חקי החכמה ולמדה לבני אדם בשתי התורות בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ, שבם חקק לאדם כל המעשים המוגבלים כפי דרכי החכמה,

עד שלפ"ז א"א לדעת חכמה, כי הידיעה לא תפול רק על דבר שידע האדם בידיעה ברורה והוא בדבר שנודע על ידי החושים או ע"י מושכלות ראשונות, וזה א"א בחכמה, שלא תושג בחוש ובמופת התבונה, רק ע"י הקבלה,

[ביאור המלים: חכמה. כל המתואר בשם חכמה צריך שתהיינה באותו הענין שני דרכים הפוכים זה מזה נמצאים במציאות קיים, ואז יתואר הדרך האחד מהן בתואר חכמה והדרך ההפוך לו יתואר בתואר סכלות,

אבל אם אין בענין ההוא רק דרך אחד ואין דרך אחר הפוך ממנו במציאות, לא יפול עליו לשון חכמה, אבל הוא תחת סוג הבינה והדעת והשכל,

וענין שיש בו שני דרכים הוא כמו ענוה וגאוה, אמת ושקר, אהבה ושנאה, נדיבות וכילות, האכילה והצום, הזימה והפרישות, הקדושה והטומאה, וכל כיוצא בהם (גן כלל א'),

ואין בכח האדם לחקוק חקי חכמה מדעתו ושכלו ובינתו, שא"א לשום נברא לברר במופת איזה משני הדרכים חכמה ואיזה סכלות (שם כלל ט'),

ולכן אין דרכי החכמה נודעים באמת ובברור נשגב מדרך המופת זולתי להשם ב"ה לכן הוא לבדו מחוקק חקי החכמה ומודיעה לבני אדם, וכל ענין המכונה חכמה בכתבי הקדש הוא ענין אלקי, ר"ל דרך ומנהג שחקק ויסד אדון הכל יתברך וצוהו לבני אדם שיתנהגו בדרך זה ושישמרו מדרך ההפוך לו (שם כלל י'),

וע"כ א"א שיודעו דרכי החכמה זולתי בנבואה, וקצתם יודעו להם בראיית עין והבנת הלב,

והנודע בנבואה הם דברי תורה שבכתב ושבעל פה שחקותיהם ומשפטיהם ומצותיהם מתפשטים על כלל הדרכים והמנהגים הן בפעולות הגויה כמו המאכלות והמשקים והבעילות והנגיעות והדבורים והקנינים,

הן במדות הנפש כמו הרחמים והחנינה והנדיבות והאהבה והשנאה והענוה וכיוצא, הן בדעות,

ואין קץ לדברי החכמה כי פרטיהם ופרטי פרטיהם לא הכילום ספרים ומגלות,

ובעבור שדרכי החכמה לא יודעו לאדם משכלו, וגם אין אתנו עוד נביא להשיגם בנבואה א"א שיחכם האדם זולת אם ילמד דרכיה בס' תורת ה' או יקבלנה מפי חכמים,

ומ"ש שקצתם יודעו בראיית העין והבנת הלב, הם קצת דרכי החכמה שנלמד מן ההנהגה העליונה שמנהיג עולמו בחסד ורחמים ובענוה ובצדק נסמך ע"מ שאמר והלכת בדרכיו (שם כלל י"א)]:

אולם שלמה ע"י משליו לִימד לדעת חכמה – כי הסביר את הדברים הבלתי נודעים ע"י דברים הנודעים, עד שע"י המשלים ישיג האדם את כללי החכמה בידיעה ברורה,

ועשה זה ע"י שלימד במשליו לדעת חכמה ומוסר – ר"ל באשר חקי החכמה הם מתנגדות אל טבע לב האדם, כי מטבע הלב להעלות על לבו ציורים הפך מציורי החכמה, כמ"ש כי יצר לב האדם רע מנעוריו, הלב יעלה ציורים להתגאות לקנאה לנקמה להתאכזר וכדומה.

ואלה הציורים הרעים עולים מעצמם אל הלב, וע"י ילחמו הכח המתאוה והמתעורר עם החכמה. והאדם יטה אחריהם בטבעו באשר אין על חקי החכמה מופתי הדעת, עד שא"א שיעמוד נגדם בכח הדעת,

וכן לא ילחם נגדם מצד טבע נפשו, כי נהפוך הוא, שחקי החכמה סותרים אל טבע הנפש,

 

לכן צריך הוא למוסר, והוא שייסר ויאסר כחות נפשו בל יליזו מחקי החכמה, לא אל שיבחר דרך הסכלות, ולא אל שכחות נפשו הנוטים לטוב יצאו ויתפשטו חוץ מגבול שגבלה להם החכמה,

ומה הוא המוסר? יבואר לקמן (ט"ו ל"ג) יראת ה' מוסר חכמה – שכח היראה הנטוע בנפש מסתעף ממנו סעיף אחד שהוא יראת ה', שהיא תאסר כחות נפשו בעבותות בל יפרצו חק,

כי באשר יאמין בה' ויודע כי חקי החכמה הם נתונים מה', יירא מה' מכבודו וגדלו ממשפטו וענשו, ויפחד מלסור מחקי החכמה אשר צוה והזהיר עליהם מלך עליון רם ונשא,

[ביאור המלים: ומוסר – שרשו יסר ומשתתף עם פעל אסר, רק שזה בא על מאסר הגוף, ופעל יסר בא על מאסר הנפש, ובא על כל דבר שבו אוסרים את הנפש בל תצא חוץ לגדרה, בין ע"י שיביא ה' יסורים על האדם להשיב אותו אל דרך הטוב, ונמצא בזה אצל ה' ג"כ לשון תוכחה, והתבארו הבדליו (תהלות ו' א') ובכ"מ.

ואצל בני אדם בא פעל יסר במוסר שיאמר הגדול אל הקטן, שמכריחו לשמוע בקולו, ובספר הזה בא על יראת ה' שהיא האוסרת הנפש שתלך בדרכי החכמה, וכמ"ש בפנים והבדלו מוסר ותוכחה התבאר (ירמי' ב' י"ט) ובכ"מ:]

וכבר אמרנו שהדעת לא יהיה רק בדבר שידע בידיעה ברורה ע"י השגת החוש או מושכל ראשון או במופת,

אולם יצויר ג"כ שישיג ידיעה ברורה גם בדבר שלא נודע לו בחוש או במופת, רק שקבל דבר זה מאיש נאמן שהוא מאמין בו בכל עז ונתחקה הדבר הזה במחשבתו בלי שום ספק כאלו ראה הדבר בעיניו או השכילהו בשכלו,

וא"כ ע"י המוסר שהוא יראת ה' שהודיע והורה חקי החכמה ולבו מאמין בו ובדבריו ושמרם בכל עז מיראתו, ע"י כן תקבע החכמה בלב האנשים כדבר ברור עד שע"י המוסר יבואו לדעת חכמה ומוסר בידיעה ברורה.

 

להבין – והנה הבינה היא נבדלת מן החכמה, שהיא מה שהאדם מבין דבר מתוך דבר, והיא נופלת גם בדברים שיפול עליהם שם אמת ושקר, וכן להבין המליצות הקשות והחדות הסתומות שדברו בהם בעלי התבונה,

ותחת שהחכמה נאספת אל הנפש מבחוץ [שבאה בקבלה בתושב"כ ובתושב"ע], הבינה היא יוצאת מנפש האדם לחוץ [מפנימיותו בלא לקבל מאחרים] לעבור בין הדברים ולחקרם ולחדור לדעת עמקם ולהוציא תעלומות ע"י היקשי התבונה,

[ביאור המלים: וכן להבין מליצות עמוקות וחדות ודברים סתומים, ולהבין עניני החכמה,

שהגם שא"א למצוא חקי החכמה בבינתו כנ"ל, אפשר להבינם אחר שקבלם מאדון החכמה,

וכח הבינה יוליד היקשים ותולדות להוציא דבר מדבר בכל המדעים אשר השיגה נפשו בין ע"י החושים בין ע"י המושכלות ראשונות או בכל הענינים שהתחקו בה, ירכיבם בכח בינתו זה על זה ויוציא דבר מדבר]

וזה ילַמד ג"כ בספר זה להבין אמרי בינה – שיבין אמרים הסתומים של הבינה ולהבין דבר מתוך דבר:

 מלבי"ם חלק באור המלים בינה – הוא כח הנטוע בנפש העובר בכל הדברים שהם חוצה לו להשיגם ולהבינם, ומובדל מכח החכמה שהוא אוסף חקי החכמה מחוצה לו ומביאם בנפש לציירם ולשמרם, ובבינה מבין בדברים שנופל עליהם שם אמת ושקר, ויש בכ"ז כללים רבים שיבואו בגוף הספר כ"א במקומו:

 

(ג) לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים:

מלבי"ם  מוסר השכל – גדר 'הַשְׂכֵּל' והבדלו מן בינה יתבאר לקמן,

ומוסר השכל הוא מאסר כחות נפשו תחת חקי החכמה ע"י השכלת השֶכל שהוא משכיל בגדולת הבורא וביוקר החכמה הנתונה מאתו, והיראה שהיא אצלו מוסר חכמה אינה יראת העונש רק יראת הרוממות מגדולת ה' ורוממתו.

 

צדק ומשפט, הבדלם מבאר בכל התנ"ך שהמשפט הוא הדין הקבוע, והצדק ישקיף לפי הנדונים והנידון עצמו, עמ"ש (ישעיה א' כ"א. לא מצאתי שם):

 ומישרים – תואר ישר נופל על מי שהולך ישר בדעתו ובינתו ומוצא האמת תמיד באמונות ודעות, ושהיושר נטוע בלבו בכל הנוגע למדות ולמעשים,

ובבואו נרדף עם הביטוי הצדק והמשפט, בא על שיוכיח ויברר היושר מצד טבעו שנוטה לכך (ישעיה י"א ד'),

והוא נעלה מן הצדק (תהלות ט' ט' ובכ"מ), וכן תואר ישר נעלה מתואר צדק (שם) ויש בזה כללים רבים יתבאר כ"א במקומו:

 

(ד) לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה:

מלבי"ם לתת – עתה באר לאיזה כתות מן האנשים חבר זה הספר, אמר שיועיל לכל הכתות,

שיתן לפתאים ערמה – הערמה הוא הפך הפתיות שהפתי מאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו,

שעם הערמה לא יפתה לבו לכל דבר ויבחין את כל דבר בשכלו, ולכן בא תמיד ערום מקביל אל פתי,

לכן אמר שהמשלים האלו יועילו להפיח ערמימות בלב הפתי, שיבחן את דרכיו ותהלוכותיו ולא יהיה כיונה פותה, ומוסיף שהנער – שהוא אינו פתי ויש בו ערמה אבל מתוך שהוא רך בשנים אין בו דעת ומזמה

שהדעת נקנה ע"י רוב הבחינה בחושים או השימוש במושכלות, והצעיר לימים לא בחן עדיין הענינים ולא קנה ידיעה ברורה,

וכן המזימה – שגדרו המחשבות העמוקות שהם אינם נמצאים עדיין בלב נער, המשלים האלה יתנו לו בין דעת לבחון כל דבר ולדעתו, בין מזימה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ד) פתאים – הפתי הוא כיונה פותה אין לב, וא"ל ערמה, כמ"ש (ח' ה') הבינו פתאים ערמה, (י"ט כ"ה) ופתי יערים, ואמר פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו (י"ד ט"ו, וע"ל ט' ד' ו' י"ד י"ח, כ"ז י"ב, ועי' בפסוק כ"א).

דעת, נופל על כל דבר שמתברר לאדם בידיעה ברורה, והוא מה שיתברר ע"י החושים, או ע"י מושכלות ראשונות,

כמו שהכל גדול מן החלק וכדומה, או ע"י מופת השכל,

וכן תהיה לאדם ידיעה ברורה בדבר שנקבע בלבו כך ע"י ראיות רבות, או גם האמונה שנקבעה בלבו לאמת ברור, כמו אמונות התורה שנתבררה באותו המעמד הגדול בנבואה ובאותות ובמופתים,

ועפ"ז יצוייר דעת גם בחקי החכמה כמו שנתבאר בס' זה בכ"מ.

מזימה גדרו המחשבות העמוקות, ויש המעמיק במחשבות רבות, ויש המעמיק בעומק העיון במחשבות החכמה שמזה מדבר פה, וע"ל (ג' כ"א ה' ב'):

 

(ה) יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה:

מלבי"ם ישמע חכם – וגם יועילו אל החכמים והנבונים,

שהחכם שגדרו מי שקבל חקי החכמה מרבותיו או ע"י העסק בתורה יוסיף לקח – כי החכמה רחבה מאד ואין לה קץ ועל ידי המשלים האלה יוסיף לקח ותקח אזנו פרטים רבים שלא התבארו בתורה ובקבלת חכמים,

והנבון – שהוא המבין דבר מתוך דבר ומוציא מושכל ממושכל ע"י היקשים יקנה תחבולות – שגדר מלת תחבולה היא שמוציא תולדות מושכלות ע"י היקשים רבים משולשלים זה מזה, שע"י הספר הזה יקנה הקדמות רבות ויתלמד לבנות ולהוציא היקשים רבים מכח בינתו אחד מחברו וחברו מחברו להרחיב גבול בינתו:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ה) חכם – הוא מי שקבל חקי החכמה ומתנהג עפ"י וכבר בארנו שהחכמה היא לקוחה מאחרים וע"כ אמר יוסף לקח,

תחבלות. שרשו מענין חבל, שקושר כמה חוטין זה בזה לעשות ממנו חבלים, וכן יקשור כמה היקשים או עצות וירכיבם זה על זה, ועשות ההיקשים היא ממעשה הבינה,

ועת תרחיב הבינה את גבולה תוסיף להרכיב את מופתיה על ידי היקשים רבים משולשלים זה מזה, וכן בא על מי שמזמין בלבו עצות שונות על ענין אחד, שבעת שלא תעלה בידו עצה אחת ישתמש באחרת, (וע"ל י"א י"ד, י"ב ה', כ' י"ח, כ"ד ו'):

 

(ו) לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם:

מלבי"ם להבין משל ומליצה – עתה יבאר צורת הספר שנמצא בו משל ומליצה,

המליצה הוא הנמשל, וכן ילמדו מתוכו להבין משלי התורה שבכתב.

והמליצה, שהוא המושכל הפנימי אשר תחת הלבוש החיצון שהוא המשל,

כמו בספורי עץ הדעת והנחש וכדומה יבין המשל וגם הנמשל,

וכן בתורה שבע"פ יבין דברי חכמים וחדותם – שהם הדברים שדברו חכמים לפרש מצות התורה, והמוסרים שאמרו, וכדומה,

מלבי"ם חלק באור המלים (ו) מליצה – היא פי' המשל ומגלה רעיוניו הסתומים, ובזה משתתף עם כי המליץ בינותם, שמגלה רעיוני איש לזולתו, (חבקוק ב' ו'):

וכן האגדות והנסתרות שדברו אותם בדרך חידה ולא יבינום כ"א חכמי לב וימצאו פתרונם על ידי משלי הספר הזה:

 

(ז) יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ:

מלבי"ם יראת ה' ראשית דעת – הנה כל חכמה י"ל התחלה שעל ידה תוודע החכמה והם יסודותיה,

כמו שחכמת ההנדסה תבנה יסודותיה על החוש והמושכלות ראשונות,

חכמת הטבע מיוסדת על הבחינה והנסיון,

אבל חכמת התורה וחכמת וחכמת המדות הנז' בספר זה בשם חכמה סתם, התחלותיה לא יודעו במופת השכל כנ"ל והיא מקובלת מה' אשר הכינה וגם חקרה,

א"כ א"א להגיע בה לכלל דעת שידע אותה בידיעה ברורה רק ע"י המוסר ויראת ה' וכמ"ש בפסוק א',

שע"י כח היראה הנטוע בנפש לירא את ה' ירא מעבור רצונו, ויכין לבו לשמור חקי החכמה הנתונים מה' ויקבעו בלבו לדברים נאמנים ואמתיים ובזה יבא בם לכלל דעת, באשר ע"י אמונתו בה' המחוקק חקי החכמה המה אצלו כדבר שהשיג ע"י החושים או מושכלות ראשונות, וזה רק למי שמאמין בה' ובמצותיו ובלתי מסתפק,

אמנם האוילים (סקעפטיקר – ספקנים, 'סקפטיזים' שגדר אויל הוא המסתפק ובלתי מאמין) שהם מטילים ספיקות בין על החכמה בין על יראת ה' שהוא המוסר שהיא ראשית ויסוד דעת החכמה, הם מבזים בין את החכמה בין את המוסר,

וז"ש שאוילים בזו חכמה ומוסר – מפני שיראת ה' ראשית דעת – ר"ל מפני שאין לחכמה התחלה אחרת לדעת אותה ולהשיג ממנה ידיעה ברורה רק ע"י יראת ה', שזה בנוי על אמונה בה' ובחקי החכמה שבאו מאתו, אשר הם מסתפקים בכל זה ומבזים את המוסר ויראת ה' עם החכמה שנשענת עליה:

 מלבי"ם אוילים – אויל נגזר ממלת אולי שמורה על הספק, והם האנשים המטילים ספיקות על כל דבר, וא"א להם לקבל חקי החכמה שמטילים ספק באמתתם, והאוילים אינם פתאים, כי נמצא פילוסופים גדולים שהיו מסופקים בכל דבר חכמה (סקעפטיקר-'סקפטיזים') ויתבאר ענינם בכל הספר:

 

(ח) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ:

מלבי"ם שמע – ע"ז משיב אליהם ומראה כי יש יסודות לחקי החכמה, והתחלות מושכלות אשר יתקבלו בהכרח אל שכל כל אדם,

אמר, אתה בני שמע מוסר אביך – שבאר אח"ז שהמוסר הראשון שייסר איש את בנו הוא דבר שא"א להטיל בו שום ספק כלל, והוא ברור כדבר המושג בחוש, ומזה יברר שכלל המוסר הוא דבר הנוסד ומושכל בשכל האדם והוא דעת ברור שאין בו ספק כלל,

ובזה אל תטוש – את התורה – שתלמד אותך אמך – או ר"ל תורת הכנסיה בכללה שהיא האם הכוללת, אל תטוש כי יש לה יסוד במוסר ובדעת:

 

(ט) כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ:

מלבי"ם כי לוית חן הם לראשך – שהוא כתכשיט של חן המחובר לראשך,

וכענקים – שהם תכשיט לגרגרותיך – על צוארך,

והראש מציין המחשבה והשכל שמשכנו בראש,

והגרגר הוא הגרון שמשם יוצא הדבור ומציין תכשיט הדבור,

ור"ל שהמוּסָרים האלה יעלו חן על מחשבותיך ועל דבוריך, ושם לויה הוא דבר המחובר אליו מבחוץ כי החכמה אינה באה מפנימית הנפש כמו הבינה רק מקבלה מחוץ:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ט) לוית – דבר המחובר אל דבר.

לגרגרתיך, נכפלה בו הפ"א הפעל וכבר כתבתי (יחזקאל ט"ז) שיש הבדל בין גרון ובין צואר, שהצואר הוא החיצוני ושם נותנים התכשיט, לא על הגרון שהיא הגרגרת שבפנים שמשם הדבור יוצא, כמו קרא בגרון, יגעתי בקראי נחר גרוני, רק בא לפי המליצה שהונח על תכשיט הדבור, וכמ"ש ביחזקאל ורביד על גרונך מטעם זה:

 

(י) בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא:

מלבי"ם בני אם יפתוך חטאים – זה המוסר יאמר האב לבנו,

שכאשר ירצה להורות לו ההנהגה בחכמה, יתחיל מדבר פשוט שטעמו גלוי ומבואר ומושג אף לנער קטן בידיעה ברורה, כמו שלא ילך בחבורה עם רוצחים לרצוח נפשות ולגזול, שזה נודע לכל,

אם מצד חומר ענין הרצח שהוא נגד טבע האדם,

אם מצד הסכנה שיש בו כי בנפשו הוא,

ולכן בזה יתחיל האב בלמדו מוסר לבנו הקטן להסביר לו הענין של דרך הסכלות ורוע ענינה, שהמלמד יתחיל בדבר פשוט ומבואר, ומזה יעלהו בלמודו שלא ישמע לפיתוי חטאים בשום דבר,

וע"כ הקדים אם יפתוך חטאים אל תבא – שהיא אזהרה כללית שלא ישמע להם כי פתוייהם הם נגד חקי החכמה, ויסביר לו במשל מפתוי הרציחה:

 

(יא) אִם יֹאמְרוּ לְכָה אִתָּנוּ נֶאֶרְבָה לְדָם נִצְפְּנָה לְנָקִי חִנָּם:

מלבי"ם אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם – אם יפתוהו חברת רוצחים והנה זה יהיה בשני אופנים,

שלפעמים יעמדו השדודים נגדם וילחמו על נפשם, ואז ילכו הרוצחים דרך מארב שיארבו עליהם בתחבולות מלחמה איך יכבשו אותם וילכדום, ואז יהיה שפיכת דם ביניהם, ועז"א נארבה לדם

ולפעמים שהשדודים המה אנשים חלשים או רכי לבב ולא ילחמו נגדם, ועז"א נצפנה לנקי חנם – שאז השדודים נקיים ואין חייבים מיתה בדין הרוצחים, כי לא לחמו אתם, וכל מה שיעשו להם רע הוא חנם שאין להם עליהם טענה להרע להם ע"י שלחמו והרגו מהם,

וע"ז תפס לשון נצפנה שלא באו דרך מארב ומלחמה רק מסתירים א"ע בדרך ליפול עליהם בעברם ולשדדם:

 מלבי"ם   חלק באור המלים

(יא) נארבה, נצפנה – הצפון הוא שעומד במקום שאין חברו רואה, ובזה ישתתף עם הוראתו הכללית על ההסתר כמ"ש (יהושע ב'), ובמושג זה אינו פורט שאורב להלחם אתו שע"ז מיוחד פעל ארב, יארב לו וקם עליו והכהו נפש, כולם לדמים יארובו (מיכה ז' ב'):

 

(יב) נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל חַיִּים וּתְמִימִים כְּיוֹרְדֵי בוֹר:

מלבי"ם נבלעם – הנה בצד שאמר נצפנה לנקי חנם, שאז [השודדים] לא יהרגו אותם אחר שלא לחמו [השדודים] נגדם,

רק נבלעם כשאול חיים – היינו שנבלע אותם ואת ממונם והם ישארו בחיים להיות להם עבד עולם, כמו שהארץ תפתח פיה ויורד הוא וכל אשר לו חיים שאולה כמו שהיה בקרח,

ובצד שאורבים לדם והורגים אותם, נבלעם תמימים כיורדי בור – שיורד מת, ובכ"ז הגם שאינם חיים הם תמימים, ר"ל שנקח כל עשרם ומאדם כיורדי בור ועוזב את כל אשר לו ליורשיו:

 מלבי"ם   שאול, יורדי בור – יורד בור מציין יותר משאול, אך אל שאול תורד אל ירכתי בור (ישעיה י"ד), וחיי לשאול הגיעו נחשבתי עם יורדי בור (תהלות פ"ח), שהשאול יהיה לפעמים בחיים, מימי שלג שאול, חטאו (איוב כ"ד י"ט), מבטן שאול שועתי (יונה ב'), אם יחתרו בשאול (עמוס ט'):

 

(יג) כָּל הוֹן יָקָר נִמְצָא נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל:

מלבי"ם כל – א] שנמצא כל הון יקר – מכסף וזהב,

ב] נמלא בתינו שללשהחפצים שנמצא שהם יהיו לשלל יקח כל אחד שלל לביתו לכלי ביתו,

כי את הזהב וההון לא יקחו לביתם רק יניחוהו באוצר הכולל של החבורה כמו שיפרש:

 

(יד) גּוֹרָלְךָ תַּפִּיל בְּתוֹכֵנוּ כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ:

מלבי"ם גורלך – על השלל של החפצים והכלים שזה יחלקו ביניהם בגורל ויקח כ"א את חלקו לביתו, גורלך תפיל בתוכנו – לקחת חלקך בגורל כאחד מאתנו,

וההון והממון שזה יונח בכיס הכולל של אוצר החבורה יהיה כיס אחד לכולנו – ויהיה לך שותפות בו:

 

(טו) בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם:

 

מלבי"ם בני אל תלך בדרך אתם – דרך הוא הדרך הגדול הקבוע לרבים, והנתיבות הם של יחידים,

ומוסיף שלא לבד שלא תלך אתם בדרך הגדול שלהם הקבוע לכולם, כי גם אל תלך בנתיבתם – בנתיב שהולך בו יחיד מהם,

וגם הוסיף שלא לבד שלא תלך אתם בצוותא חדא, כי גם אם הם אין הולכים שם מנע רגלך – שלא תלך בנתיב שהלך בו יחיד מהם, כי הם ירצחו גם אותך:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(טו) בדרך, מנתיבתם – דרך הוא דרך הרבים, והנתיב הוא של יחידים (לקמן ג' י"ז, ז' כ"ה, ח' ב', שם כ', י"ב כ"ח):

 

(טז) כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפָּךְ דָּם:

מלבי"ם כי רגליהם לרע ירוצו – האב מודיע לבנו הקטן שידע שכל מה שרצים הוא לרע כי הגזל הוא דבר רע,

(בזה יתחיל האב ללמד את בנו בדבר שיבין בקל בשכלו, ומוסיף להסביר לו כי)

חוץ ממה שהוא דבר רע ירצחו גם אותך, כי ימהרו לשפך דם – (וגם בל תחשוב שבתוך כך תשמט מידם, כי ימהרו לזה):

(יז) כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָל בַּעַל כָּנָף:

מלבי"ם כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף – העוף שרואה רשת ומיני אוכל מזורים עליו נדמה לו שנותנים לו אוכל בחנם ולא יבקשו מידו דבר בעבור זה:

 מלבי"ם  חלק באור המלים

(יז) מזרה – בא על גרעיני האוכל אשר זורים ע"פ הרשת, כי על הרשת בא פעל פרש רשת לרגלי:

 

(יח) וְהֵם לְדָמָם יֶאֱרֹבוּ יִצְפְּנוּ לְנַפְשֹׁתָם:

מלבי"ם הם – הציידים לדמם יארבו – ר"ל או שיארבו להמית אותו, או שיצפנו לנפשותם – לתפשם חיים:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יח) יארבו יצפנו – כנ"ל (י"א):

 (יט) כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח:

מלבי"ם כן ארחות כל בוצע בצעשבאורח הזה ילך כל בוצע בצע שפורש רשת ללכוד את הנפתה כיונה פותה להלכד ברשתו נדמה לו שנותן לו ממון והון יקר בחנם,

ובאמת את נפש בעליו – של הבצע יקח – כשיראו שיש לך בצע יקחו את נפשך ויגזלוהו ממך, כמ"ש וימהרו לשפך דם, ובזה מברר לו גם הסכנה שיש לו בדבר,

ועפ"ז ילמדוהו [האבא המוכיח] מן הנודע אל הבלתי נודע שישמר מפיתוי חטאים בכל אופן:

 

(כ) חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ:

מלבי"ם חכמות – אחר שהזכיר איך יתחיל האב ללמוד חוקי החכמה עם בנו הקטן,

יאמר שהחכמה תגלה לאט לאט ותוסיף להתגלות מדרגה אחר מדרגה, וחשב בזה ארבע מדרגות, זו אח"ז מלמטה למעלה,

שתחלה בחוץ תרנה – שהחוץ הוא המקום שאחורי הבתים ששם אינם נמצאים רק העוללים ובני החצר,

ואח"כ ברחובות תתן קולה – שהרחוב הוא מקום הרחב שלפני הבתים ששם נמצאים הגדולים הדרים במבוי ההוא, ותתן קולה היא יותר מן הרנה, שהמרנן מרנן בפ"ע והנותן קול הוא מתכוין שישמע זולתו, שתחלה תחל להתגלות לפני הנערים ביחידות אחורי הבתים, ואח"כ תחל להתגלות יותר עד שיעמוד הדורש ויתן קולו ברחוב לפני הגדולים, ואח"כ:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כ) בחוץ – הוא אחורי הבתים, ורחוב מקום רחב ורה"ר, כמ"ש ישעיה (ט"ו ג'), וראש הומיות הוא יותר מרחוב, שהוא מקום השוק הגדול מלא המון ב"א, והשער היה מקום מושב השופטים, והציגו בשער משפט (עמוס ה'), זקנים משער שבתו (איכה ה'): תרנה, תתן קולה, תקרא, תאמר, הם מדרגות מסודרים זה למעלה מזה, וישא קולו ויקרא (שופטים ט' ז') ויקרא ויאמר:

 

(כא) בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר:

מלבי"ם בראש הומיות תקראתתגלה במקום השוק ששם מתקבצים כל בני העיר למסחר,

ואז תקרא, שהקריאה הוא יותר מנתינת קול, שהקורא יכוין לאנשים שיקרא אליהם, מה שאין כן הנתינת קול הוא אל הכולל, ורצה לומר שאז יעמוד הנביא או הדורש לפני המונים רבים,

ואח"כ בפתחי שערים (אשר) בעיר אמריה תאמר – ששם יושבים השופטים והזקנים, ושם תאמר אמריה ותגלה חכמתה לזקני שער, עד שאור החכמה יתבקע כאור נוגה מוסיף והולך ואור עד נכון היום, והיא אומרת.

 

(כב) עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת:

מלבי"ם עד מתי פתים תאהבו פתי – הפתי יפותה אל דרך הסכלות מבלי דעת, ועל זה אמר עד מתי תאהבו להיות נפתה באין דעת, כי החכמה תתן לפתאים ערמה,

ועד מתי, לצים לצון חמדו להם – הלץ מתלוצץ על החכמה מפני שאין עליה מופתי הדעת, והוא אינו שונא את החכמה מפני שאינה יודעת בידיעה ברורה, והם אין מקבלים אותה בקבלה ע"י המוסר ויראת ה' מפני שלצון חמדו להם על דברי אמונה שאין עליהם מופת,

אולם הכסיל הוא יודע חקי החכמה ונלוז ממנה מפני תאותו, מפני שחקי החכמה הם מתנגדות ליצרי לבו הרע,

ובזה הוא גרוע מן הלץ שהלץ אינו שונא דעת ואינו מתלוצץ רק על דבר שלא יוכל לדעתו בידיעה ברורה,

והכסיל הגם שידע חקי החכמה בידיעה ברורה, ילוז ממנה מפני שהכסילים ישנאו דעת – מפני שדעת החכמה תשים רסן לחסום בפני תאות לבו:

 

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כב) פתים, לצים, כסילים – הפתי אין לו הבנה כלל לקבל חקי החכמה כי הוא כיונה פותה אין לב (כנ"ל ד'),

והכסיל אינו פתי והוא לפעמים חכם גדול, רק מואס בחכמה מפני תאות לבו, כמ"ש תאוה נהיה תערב לנפש ותועבת כסילים סר מרע,

והלץ ילוצץ על חקי החכמה מפני שלא ישיגם בדעת ברורה אבל אינו שונא דעת, ולא יליץ על דבר שבא עליו מופת, כמ"ש לקמן (י"ד ז', ט"ו י"ב, ובכ"מ), אבל הכסיל שונא דעת, כמ"ש לקמן (י"ב כ"ג, י"ג י"ט ובכ"מ):

 

(כג) תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם:

מלבי"ם תשובו לתוכחתי – תאמר החכמה להם שישובו מרוע דרכם,

א] בעבור התוכחה שתתוכח עמהם ותלמדם דרכי החכמה ואמתתה,

ב] אביעה לכם רוחישרוח החכמה יהיה כמעין נובע בלבם ותלמדם את חקיה ואמתיותיה,

ג] אודיע דברי אתכם – שהוא העונש המיועד לעוזב את החכמה וכמו שיבאר:

 

(כד) יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב:

מלבי"ם (כד-כה) קראתי ותמאנו – ותוכחתי לא אביתם,

הבלתי אובה הוא בלב, והממאן הוא בפה כמ"ש בכ"מ,

הקריאה ע"פ עצת החכמה יאבה בלבו, כי הלב יסכים לעצת החכמה,

רק ימאן בפיו כי לא ירצה לסור מתאוותיו.

והתוכחה שהוא יראת העונש לא יאבה בלבו,

שאם היה מקבלה בלבו לא היה ממאן בפיו כי היה ירא מעונשי ה'.

ותוכחתי, כ"מ שבא מלת תוכחה מורה על תוכחת דברים, ומזה מ"ש תשובו לתוכחתי, ואצל ה' בא לפעמים תוכחה נרדף עם יסורים (ש"ב ז', תהלות ו' ב', לקמן ג' י"ב, איוב ה' י"ז):

 

(כה) וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם:

מלבי"ם ותפרעו – נגד מ"ש יען קראתי שהיא העצה שתתן החכמה בלב איש, כאלו יועצת אותו את הדרך הטוב אשר ילך בה, אמר ותפרעו כל עצתי

ונגד מ"ש נטיתי ידי, שהוא מה שתוכיח אותו ביראת העונש, אמר ותוכחתי לא אביתם – שלא אביתם לשמוע התוכחה כמ"ש ואין מקשיב:

 

(כו) גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם:

מלבי"ם גם אני באידכם אשחק – האיד היא הצרה עצמה, והפחד הוא לפני הצרה, (שגדר הפחד הוא מדבר שאינו יודע ממה מפחד)

ומוסיף שגם אלעג בבוא פחדכם – שהוא לפני הצרה, ומפרש:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כו) אשחק, אלעג – הלעג הוא יותר מן השחוק (ירמיה כ' ו', תהלות ג' ז'. נ"ט ט'), ומוסיף שאח"כ עוד אלעג:

 

(כז) בְּבֹא (כשאוה) כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה:

מלבי"ם בבוא כשואה פחדכם – שהפחד יבא כשואה וחשך, שהפחד יגדל באופל שאין רואים מהות הדבר שמפחד ממנו:

 ואידכם יאתה – במהרה כסופה – שתיכף אחר השואה והפחד יבא האיד אחריו,

ויש הבדל בין בא ובין אתא שאתא מורה הביאה המוחלטת, וע"ז הוסיף שכבר יאתה וביאתו ניכרת באותותיה.

 בבוא עליכם צרה וצוקה – שצרה היא הצרה החיצונית וצוקה היא צוקת הנפש הפנימית (פערצוויפלונג).

שאם ילוה אל הצרה החיצונית צוקת הנפש היא רע ומר מאד שאז אבד כל תקוה ויחול ומתיאש לגמרי:

 מלבי"ם חלק באור המלים    (כז) בבא, יאתה – אתא מורה תמיד הביאה המוחלטת, ומוסיף על בוא שכולל גם דבר הממשמש לבא ולא בא עדיין. צרה וצוקה, עי' הבדלם (ישעיה ח'):

 

(כח) אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי:

מלבי"ם אז יקראונני ולא אענה, מצייר שתחלה תהיה החכמה עדיין קרובה אצלם עד שיקראו אותה,

רק היא לא תענה להם ואחר כך תתרחק מאתם עד שישחרונני ולא ימצאונני

והנה הראשון הוא בכסילים שיודעים חקי החכמה ואין שומרים אותם מפני תאותם,

ואחר כך יגיעו אל ענין האוילים שמסתפקים בחקי החכמה או למדרגת הפתאים שאין יודעים חקי החכמה כלל:

 

(כט) תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת ה' לֹא בָחָרוּ:

מלבי"ם תחת כי שנאו דעת – שזה מדרגת הכסילים כמו שכתוב וכסילים ישנאו דעת, שעל ידי תאותם אינם רוצים בדעת כלל,

וכבר בארנו (בפסוק ב') שהגם שאין על חקי החכמה מופת הדעת, בכ"ז אפשר לבא בם לכלל דעת על ידי מוסר ויראת ה', שע"י יראת ה' יקבעו חקי החכמה בלבו וישובו להיות ברורים אצלו כדבר שראה בחוש או שהשיג ע"י מושכלות ראשונות,

אבל הם יראת ה' לא בחרו – שע"י שהולכים אחר תאותם לא יחפצו ביראת ה' שתביא אותם לכלל דעת, כמ"ש תאוה נהיה תערב לנפש ותועבת כסילים סור מרע ועי"כ.

 

(ל) לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי:

מלבי"ם לא אבו לעצתי – שלא רצו לקבל חקי החכמה, בין מצד שנותנת להם עצה מצד השכל,

בין ע"י פחד העונש שהם נאצו כל תוכחתי – וכמ"ש ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם:

 

(לא) וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ:

מלבי"ם ויאכלו – וע"כ יקבלו עונש בין על פרי דרכם – שהוא על המעשה שהלכו בדרכיהם המושחתים,

בין על העצה שלהם שכחשו בחקי החכמה והאמונה,

שעז"א וממועצותיהם ישבעו – והשביעה היא יותר מן האכילה שעל ידי שעשו הרע בעצה יגדל ענשם ביתר שאת:

 

(לב) כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם:

מלבי"ם כי משובת פתים תהרגם – הפתאים אין יודעים חקי החכמה כלל, והם יש להם שובבות ששכלם שובב [פראי, ורש"י פי' הולך בשרירות ליבו], וזה תהרגם,

והכסילים הם יודעים חקי החכמה ואינם שובבים בשכלם, רק סרים מדרכי החכמה בעבור תאותם וע"י שרוצים בשלוה ובתענוגי העוה"ז,

לכן שלות כסילים תאבדם – שלוה הזאת תאבד אותם בין בעוה"ז בין בעוה"ב,

והוא גרוע מן הריגה שהוא רק בעוה"ז כי הפתאים הם שוגגים וי"ל חלק לעוה"ב, לא כן הכסילים בזדון:

 מלבי"ם  חלק באור המלים (לב) פתים כסילים – הפתי הוא כיונה פותה אין לב, והכסיל אינו חסר חכמה רק נלוז מחקי החכמה מפני שרוצה בשלוה ותענוגי העוה"ז כמ"ש בכל הספר, והאיבוד הוא יותר מהריגה כמ"ש בכ"מ:

 

(לג) וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה:

מלבי"ם ושומע לי ישכן בטח – שבוטח בלבו על חכמתו,

ושאנן מפחד רעה – שהחכמה תשמרהו מכל פחד הבא מבחוץ שלא תאונה אליו רעה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(לג) בטח, ושאנןהבוטח הוא בגבורתו

והשאנן הוא בשאין מטריד מבחוץ (כמ"ש ישעיה ל"ב, עמוס ו'):

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “משלי פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א