ספר נחמיה

פרק א

(א) דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו \{כִּסְלֵיו\} שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה:

רש"י דברי נחמיה וגו' – מכאן ואילך כתב נחמיה ספר זה.

שנת עשרים – היא שנת עשרים לדריוש המלך שהוא ארתחששתא.

ובמסכת ר"ה מצאנו שנת עשרים שנת עשרים לג"ש מן הכתוב שנ' למטה ויהי בחדש ניסן שנת כ' לארתחששתא וגו' ומחדש תשרי היו מונין לחשבון השנים ועל כן נאמר כאן ויהי בחדש כסלו שנת כ' וגו' והוא כסלו הבא לאחר תשרי ולמטה נאמר ויהי בחדש ניסן שנת כ' וגומר הוא ניסן שבאותה שנה ואיני יכול לפתור ולומר מניסן היו מונין לחשבון שנותיהם ואותו מעשה הכתוב למטה שנאמר ויהי בחדש ניסן וגו' היה קודם מעשה זה שנאמר ויהי בחדש כסליו שנת כ' וגו' ואין מוקדם ומאוח' בהם דבר זה איני יכול לפתור ולומר והפרשיות מוכיחות שאף אותו מעשה של פרשה שנייה לא היתה כי אם בשביל מעשה זה של פרשה זאת ראשונה:

אבן עזרא דברי נחמיה, שנת עשרים – למלכות ארתחששתא שהוא דריוש:

מלבי"ם שנת עשרים – לארתחששתא, שבו דבר בספר עזרא, ומזה מבואר שספר זה נמשך על ספר עזרא הקודם, וכמ"ש חז"ל בסנהדרין [דף צ"ג] מכדי כל מילי דעזרא נחמיה אמרינהו, וכן בחשבון כ"ד ספרים נחשבו שני אלה הספרים לספר אחד, שאל"כ הי"ל לבאר שנת של ארתחששתא:

(ב) וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשֶּׁבִי וְעַל יְרוּשָׁלִָם:

רש"י אחד מאחי – אחד מחבירי. ואשלם על היהודים וגו' – שאלתי להם על ענין פליטת היהודים אשר נשארו בירושלים מן השבי של בבל.

הפליטה – על שם שנצולו מגלות בבל.

ועל ירושלים – ועל ענין העיר שאלתי אליהם:

(ג) וַיֹּאמְרוּ לִי הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ:

רש"י ויאמרו לי – השיבו לי על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון תחלה על ענין היהודים ואח"כ על ענין החומות והשערים.

הנשארים שם וגו' – אותם היהודים אשר נשארו שם במדינת ירושלים הם נתונים ברעה גדולה ובחרפ' לפי שהעובדי כוכבים בוזזים ושוללים אותם.

וחומת ירושלים מפורצת – וחומת העיר הרי היא פרוצה והשערים שרופים באש כקדמתן שישראל לא בנו חומות העיר ושעריה כי אם בנין ב"ה לבדו. נצתו – כמו נוצתו (ס"א נצתו כמו נתצו). ימים – כמה ימים:

מלבי"ם השאלות: מ"ש הפליטה אשר נשארו שם משמע שלא שאל על אותם ששבו מן השבי בימי כורש?:

(ב-ג) ואשאלםא] על היהודים

ב] על ירושלים – והשיבו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כמו שפרש"י

אך ממה שדייק הפליטה אשר נשארו – נראה שהיהודים ששבו ברשות כורש, ואח"כ ברשות ארתחששתא היה להם פחה מיוחד, [עזרא ה' י"ד],

רק היהודים שהיו שם מקודם שהיו תחת פקודת פחות עבר הנהר [כמו שנראה לקמן ג' ז'] עליהם שאל, והם היו ברעה ובחרפה, שהפחות היו נוגשים אותם,

ועז"א אשר נשארו, אבל היהודים אשר באו לשם מן השבי היה להם הפחה שלהם למגן ומחסה:

(ד) וַיְהִי כְּשָׁמְעִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה יָשַׁבְתִּי וָאֶבְכֶּה וָאֶתְאַבְּלָה יָמִים וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אלקי הַשָּׁמָיִם:

אבן עזרא ישבתי ואבכה – ישבתי לארץ או ישבתי משומם:

(ה) וָאֹמַר אָנָּא ה' אלקי הַשָּׁמַיִם הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו:

רש"י אנא – לשון בקשה ותחנה:

מצודות דוד שומר הברית – הגמול שהבטיח בברית. ועיניך פתוחותלראות בדמעות עיני. היום – ר"ל בעת ההיא. ואני – ר"ל ומתודה מה שאני ובית אבי חטאנו:

מלבי"ם האל הגדול – וכן פתח דניאל [שם ט' ד'] את תפלתו, עמש"ש:

(ו) תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ וּמִתְוַדֶּה עַל חַטֹּאות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ וַאֲנִי וּבֵית אָבִי חָטָאנוּ:

רש"י קשבת – כמו קושבת כו' כאשר יאמר מאהב אוהב כן יאמר מן קשב קושב וקושבת:

אבן עזרא קשבת – תואר דבר על משקל עורת:

יומם ולילה – דבק עם מתפלל והפירוש מתפלל היום ואתפלל יומם ולילה פעמים רבות על בני ישראל תשמע תפילתי או היום שלם ופירוש יומם ולילה כי היום עם הלילה יקרא יום:

מצודות ציון תהי נא – תהא עתה או היא ענין ל' בקשה. קשבת – ענין שמיעה:

מלבי"ם קשבת – תואר ע"מ עוררי [ראב"ע ורד"ק], ועיניך פתוחותשתשגיח תיכף למלאת הבקשה בהשגחתך, וכן דניאל [שם י"ח],

היום יומם ולילה – התפלה שאני מתפלל היום אני מתפלל יומם ולילה בתמידות, כמ"ש ואתאבלה ימים ואהי צם ומתפלל, ואני – ר"ל ומתודה על אשר אני ובית אבי חטאנו:

(ז) חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ:

רש"י חבול – שם דבר לשון השחתה וחי"ת ננקדה בחטף פתח ואיני יכול לפותרו בלשון פעול שא"כ היה לו לנקד חי"ת בקמץ גדול. חבלנו – לשון השחתה כמו (בדניאל ו) חבולא לא עבדת וכן חברו מנחם:

אבן עזרא חבול חבלנו – מן מחבלים כרמים ופירושו שחתנו מצותיך:

מצודות ציון חבול – ענין השחתה כי השחית כל בשר (בראשית ו') ת"א חבילו:

מלבי"ם השאלות: במ"ש חבול חבלנו נלחצו המפרשים?:

(ז) חבול חבלנו לך – הוא מענין משכון, וחבל הוא שם ולא מקור, [כמ"ש המפר'], מצייר שישראל התחייבו לשמור תורת ה', ובעת שאין משלמים חוב זה יקח ה' כל מחמדיהם [שהוא המקדש וארץ הקדושה] למשכון בעד עונותיהם עד ישלמו את חובתם, ויחזיר להם את המקדש [כמ"ש למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידך, וכן אמרו חז"ל למה נקרא שמו משכן שנתמשכן בעונותיהם של ישראל] ור"ל אנחנו נתנו לך משכנות, ולא שמרנו את המצות – ולא שלמנו החוב, (ובא הציור שהם נתנו את המשכון, וע"ז בא בקישור הלמ"ד כי הם הסבו זאת בעונותיהם):

ערב שבת

אלה פקודי המשכן משכן העדות.

שואל המגיד מדובנא מדוע כפל הפסוק משכן משכן פעמים?

ומבאר ע"י משל לב' שהשתדכו ביניהם והיו צריכין להניח משכון שיפרעו התחייבויותיהם, א' היה גנן, וחבירו היה משכיר לו את כלי הגננות. הוחלט להפקיד את כלי הגננות כמשכון, שהדבר יכריח את שניהם לפרוע את החוב, את הגנן כדי לקבל את הכלים שיוכל לעבוד, ואת המשכיר כדי שיוכל לקבל עליהם דמי שכירות. חלפה תקופה והנה הגנן עבר הסבה מקצועית לתחום ההי-טק… נמצא שכעת רק המשכיר משועבד. הגנן כבר לא 'לחוץ' לקבל את הכלים.

כך גם היה בעת שנחרב הבית. המשכן נתמשכן וגם הקב"ה וגם עמ"י כביכול התמשכנו. לשנינו אינטרס להשיב את המשכן. לקב"ה- שהרי זהו ביתו והשכינה בגלות והוא התחייב להשיבו ולגואלנו, ואף עמ"י היות ובלי המשכן אין לנו קורבנות ואין כפרה ואין קירבת ה'.

כל זה היה נכון כל עוד ציפינו לביהמ"ק והינו קרובים לעבודת ה'. אולם כאשר חדלנו לעבוד את ה' ולצפות לו- נמצא שרק הקב"ה נותר ממושכן ואנו כבר איננו ממושכנים כן איננו חשים בחסרונו.

וזשאה"כ (נחמיה פרק א) חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ:

חבול חבלנו אולם רק לך ה', לנו אין הדבר נחשב לחבלה, היות ולא שמרנו את החוקים והמצות והמשפטים כו'

לו היינו בדרגה יותר גבוה היינו חשים בחסרון ביהמ"ק והיינו מבקשים את דוד עבדו ובית מקדשו.

וזה שאמר אצלנו הכתוב המשכן משכן העדות- המשכן שנתמשכן תחילה לב' הצדדים.

עפ"ז תיושב לנו תמיהה – כיצד ניתן היה לקחת את המשכן כמשכון- והרי נא' לא יחבול רחיים ורכב כי נפש הוא חובל. והאם יש לך חבלת נפש יותר גדולה מנטילת המשכן? והרי נא' אפי' על מלבוש עד בא השמש תשיבנו לו, וא"כ כיצד ניטל ממנו בית חיינו ולא הושב לנו עד עתה?

אלא מבאר ר' זלמל'ה מוילנא שיש בתורה הגדרה אימתי נחשב הדבר ל'חיי נפש', 'והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני' כיון שהחייב צועק במר ליבו הרי זה חסר לו ועליך להשיבו לו. אולם אם הוא אינו חש בחסרון הדבר- אות הוא כי חיי נפשו תלויים בכך… ולכן עדיין המשכון לא הושב לנו בעוונותינו…

 

(ח) זְכָר נָא אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדְּךָ לֵאמֹר אַתֶּם תִּמְעָלוּ אֲנִי אָפִיץ אֶתְכֶם בָּעַמִּים:

מצודות דוד אתם תמעלו – כאשר אתם תמעלו ואני אפיץ וכו':

מצודות ציון תמעלו – ענין חטא ופשע. אפוץ – אפזר:

(ט) וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אִם יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם וַהֲבִואֹתִים \{וַהֲבִיאוֹתִים\} אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת שְׁמִי שָׁם:

מלבי"ם (ח-ט) זכר – אמנם הלא צוית את משה לאמר אתם תמעלו – (ל' מעילה נופל על המועל ומכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או במועל בהקדש), ר"ל שתמעלו במצותיו שהתחייבתם בשמירתם, ואני אפיץ אתכם בעמים – ואקח את ארצכם במשכון, ושבתם – אבל אם תשובו ותשלמו את החוב אחזיר לכם המשכון בחזרה, והביאותים אל המקום – (ותפס הלשון אשר צוית את משה כי התשובה היא מ"ע):

רש"י אם יהיה נדחכם – כענין שנאמר אם יהיה נדחך וגו' (דברים ל'):

מצודות דוד ושבתם – וכאשר תשיבו אלי אז אף אם יהיו הנדחים מכם בקצה השמים וכו'. את שמי – את שכינתי:

(י) וְהֵם עֲבָדֶיךָ וְעַמֶּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבְיָדְךָ הַחֲזָקָה:

מלבי"ם והם עבדיך – והגם שחזרו לא"י ברשות מלכי פרס, הלא ממצרים הוצאת אותם בכח גדול ובאותות ובמופתים וראוי שגם עתה כימי צאתנו מארץ מצרים תראנו נפלאות:

(יא) אָנָּא אֲדֹ-נָי תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ וְהַצְלִיחָה נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ:

רש"י אנא אדני תהי נא אזנך קשבת – בתחלת תפלתו אמר לשון זה של תחנה וכן לאחר תפלתו. לעבדך היום וגו' – כך היה מתפלל על עצמו. לפני האיש הזה – לפני המלך. משקה – כמו (בראשית מ') משקה למלך מצרים וזה שפירשתי למעלה (עזרא ב') כדברי רבותינו התרשתא הוא נחמיה:

אבן עזרא אנא – לשון פיוס:

מצודות דוד עבדיך – חוזר על עצמו. תפלת עבדיך – חוזר על כל המתפללים אשר חפצים ליראה וכו'. והצליחה – וחוזר ומפרש דבר ההצלחה שיתנהו לרחמים לפני המלך שימלא שאלתו. ואני – אין זה מדברי התפילה רק אמר על עצמו שהיה משקה למלך ולהסביר מה שנאמר אח"ז שהביא יין לפני המלך:

מלבי"ם הנה ה' – ולא תאמר שאז היו ראויים מצד הצדיקים שהיו בדור ההוא, הנה גם עתה תהי אזנך קשבת אל תפלת עבדך ואל תפלת עבדיך, שגם הם חפצים ליראה את שמך – וראוי שתעשה בזכות תפלתם ומעשיהם.

והצליחה – ובזכותם תצליחני שימלא המלך שאלתי, ואני – לפי שאמר לפני האיש הזה סתם, באר שהייתי משקה למלך – ועליו בקשתי שאמצא רחמים בעיניו:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “נחמיה – פרק יג”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א