נחמיה ה

(א) וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים:

רש"י ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה – דלת העם העניים היו צועקים מאד.

אל אחיהם היהודים – בשביל אחיהם היהודים העשירים:

מלבי"ם ותהי – זעקת דלת העם היתה רבה על העשירים, ומפרש שבין הזועקים היו שתי כתות,

הכת האחת שצעקה על העתיד שאין להם במה להחיות את נפשם, ונפרדו לשני מיני צעקות:

(ב) וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ רַבִּים וְנִקְחָה דָגָן וְנֹאכְלָה וְנִחְיֶה:

רש"י ויש אשר אומרים – נותן טעם לדבריו למה היו צועקים יש מהם מדלת העם שהיו אומרים אנחנו רבים עם בנינו ובנותינו ונקחה דגן,

ועתה יש לנו למכור בנינו ובנותינו ליקח מהם דגן למען נחיה כך היו צועקים על היהודים העשירים שלא היו רוצים לפרנסם:

מצודות דוד ויש וגו' – ויש מהם ר"ל קצתם אמרו הנה בנינו ובנותינו ואנחנו עצמינו הלא רבים המה וצרכינו א"כ מרובים. ונקחה – ובע"כ נקח דגן מן השוק לאכול להחיות נפשינו כי אין לנו שדה תבואה וכאומרים המה אפס כסף והעשירים קופצים יד:

מלבי"ם יש אשר אומרים בנינו ובנותינו אנחנו רבים – היינו שנהיה מוכרחים למשכן בנינו ובנותינו ולהלוות עליהם ברבית כדי שנקח דגן ונחיה –

והם אלה שלא היו להם שדות ולא היה להם במה להחיות את נפשם, [רבים – פעל משם נשך ותרבית וכן הוי המרבה לא לו [חבקוק ב'] ולא רבית במחיריהם [תהלות מ"ד] לפי פירושי]:

(ג) וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים וְנִקְחָה דָגָן בָּרָעָב:

רש"י ויש אשר אומרים שדותינו וגומר – ויש מהם בעניים שהיו מתאוננים ואומרים שדות וכרמים ובתים ניתן לאחרים בערבון ומשכון ליקח דגן למזונותינו.

ברעב – אחרי שאין מוותרים לנו העשירים מנכסיהם לפרנסתינו:

מלבי"ם ויש – שהיו להם שדות וכרמים, והם אמרו שדותינו אנחנו עורבים – ר"ל הלא נהיה מוכרח לתת שדותינו בערובה, דהיינו במשכון,

ונקחה דגן ברעב – שהגם שזרע השדה יתן לחם לזורע אבל עתה שהיא עת רעב והאדמה לא נתנה יבולה נהיה מוכרחים לערוב השדה שיהיה לנו לחם,

[ובזה לא אמר אנחנו רבים, שבזה לא יצטרכו לתת רבית כי המלוה יאכל תבואת השדה ויהיה לו שכר דירה בעד המתנת המעות]:

(ד) וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים לָוִינוּ כֶסֶף לְמִדַּת הַמֶּלֶךְ שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵנוּ:

רש"י ויש אשר אומרים לוינו כסף – ויש מהם אשר אומרים כבר לוינו כסף מאחרים על שדותינו וכרמינו לפרוע מס המלך ומעכשיו אין לנו כלום לצורך פרנסתינו.

למדת המלך – למס המלך כמו (עזרא ד') מנדה בלו והלך:

אבן עזרא ויש. למדת המלך – בעבור המס שצוה המלך לתת לנו לוינו כסף על שדותינו וכרמינו:

מצודות דוד למדת – לתת מס המלך לוינו כסף על שדותינו וכרמינו וכאומרים ומה נאכל מעתה אם אין שדה וכרם:

מצודות ציון למדת – כמו למנדת והוא מין מס כמו מנדה בלו והלך (עזרא ד') ונפלה הנו"ן:

מלבי"ם ויש – כת שניה היו צועקים על העבר, והיו אומרים אנחנו לוינו כסף – עוד בשנה העברה הגם שלא היה שנת רעב,

מפני שהוצרכנו למדת המלך – לתת מס המלך ומלשון מנדה בלו והלך],

[וערבנו] שדותינו וכרמינו – בשנה שעברה, [פעל עורבים שבפסוק הקודם נמשך גם לכאן]:

(ה) וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים:

רש"י ועתה כבשר אחינו בשרינו – ועכשיו אנו חשובים ומיוחסים כאחינו שהם עשירים.

כבניהם בנינו – כבניהם שהם חשובים ומיוחסים כמו כן מיוחסים בנינו.

והנה אנחנו כובשים – ועתה יש לנו להיות כובשים ונותנים בנינו ובנותינו לאחרים על עסק מזונותינו.

ויש מבנותינו נכבשות – וכבר יש קצת מבנותינו שהן נכבשות לאחרים לעבדות.

ואין לאל ידינו – ואין כח בידינו לפדותם.

ושדותינו וכרמינו לאחרים – אף שדות וכרמים מסרנו ביד אחרים לפרנסתינו ומה נאכל מעתה כי אין לנו במה להתפרנס:

מלבי"ם ועתה – שצריך כסף לקנות לחם מפני שהוא שנת הרעב,

הלא כבשר אחינו בשרנו – וראוי שנאכל ג"כ לחם,

כבניהם בנינו – וראו שגם הם לא יהיו עבדים,

והנה אנחנו כובשים את בנינו – ר"ל הלא נהיה מוכרח למכרם לעבדים בעבור הלחם,

וגם יש מבנתינו – שהם נכבשות – כבר לשפחות [וגם כולל במלת נכבשות שנוהגים עמהם מנהג הפקר כמו הגם לכבוש את המלכה].

ואין לאל ידנו – לפדותם מפני ששדתינו וכרמינו – הם לאחרים – משנה העברה:

(ו) וַיִּחַר לִי מְאֹד כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי אֶת זַעֲקָתָם וְאֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

מלבי"ם ויחר – א] חרה לו על צעקת ענים מהכת הראשונה שצעקו על מניעת הצדקה,

ב] ואת הדברים האלה – שהיא צעקת כת השניה צעקת עשק ואון:

(ז) וַיִּמָּלֵךְ לִבִּי עָלַי וָאָרִיבָה אֶת הַחֹרִים וְאֶת הַסְּגָנִים וָאֹמְרָה לָהֶם מַשָּׁא אִישׁ בְּאָחִיו אַתֶּם נשאים נֹשִׁים וָאֶתֵּן עֲלֵיהֶם קְהִלָּה גְדוֹלָה:

רש"י וימלך – ויועץ לבי בעצמי. ואריבה – נתוכחתי עם החורים והסגנים שהם העשירים. משא איש באחיו אתם נושים – מדוע אתם כך עושים היה לכם לפרנס העניים הללו ואתם מלוים להם ממון לכבוש בניהם ובנותיהם ושדותיהם וכרמיהם ובתיהם. ואתן עליהם קהלה גדולה – הקהלתי ואספתי עליהם קהילה גדולה לצעוק עליהם כדי לביישם:

מלבי"ם וימלך לבי עלי – לבי לבש רוח מלכות וממשלה בל אשא פני החורים והסגנים,

[גם יל"פ שלא רב מתוך כעסו כי לבו שהוא כח הממשלה אשר בנפש [כמ"ש בפי' משלי], מלך עלי ועצרתי כעסי, ובכ"ז רבתי עמהם שלא ע"י התפעליות הכעס רק על ידי התעוררות הצדק והיושר],

משא איש באחיו אתם נושים – איך תהיה איש לאחיו לנושה והכתיב אם כסף תלוה את עמי לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך, והזכיר להם בזה את דברי התורה שצותה שם על הנגישה, ועל הרבית ועל השבת המשכון,

ואתן עליהם – שעל ידי ריבי עמהם נקהלו אנשים רבים:

(ח) וָאֹמְרָה לָהֶם אֲנַחְנוּ קָנִינוּ אֶת אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים הַנִּמְכָּרִים לַגּוֹיִם כְּדֵי בָנוּ וְגַם אַתֶּם תִּמְכְּרוּ אֶת אֲחֵיכֶם וְנִמְכְּרוּ לָנוּ וַיַּחֲרִישׁוּ וְלֹא מָצְאוּ דָּבָר:

רש"י ואמרה להם – וכן אמרתי להם אנחנו קנינו כבר את אחינו היהודים אשר בשביה מיד העכו"ם שהיו נמכרים להם. כדי בנו – באותו די ממון שבידינו. וגם אתם – ואף אתם תמכרו לעכו"ם את אחיכם הנכבשים תחת ידיכם לעבדים.

ונמכרו לנו – והמעשה יבא לידי כך שיהיו מכורים לנו מיד העכו"ם (אם כן למה תמכרו אותם כיון שמוכרחים אנחנו לפדותם כן הוא בס"א):

מלבי"ם אנחנו קנינו – הלא אנחנו פדינו הפדיון שבוים לקנות מידם את אחינו הנמכרים לגוים,

כדי בנו – הלא יש די בינינו אנשים שפדינו אותם מיד עבדות וא"כ איך גם אתם תמכרו אחיכם לגוים ונצטרך ג"כ לפדותם ונמכרו לנו – מן הגויים, הלא זאת יהיה פרי מעשיכם?:

(ט) ויאמר וָאוֹמַר לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים הֲלוֹא בְּיִרְאַת אלקינוּ תֵּלֵכוּ מֵחֶרְפַּת הַגּוֹיִם אוֹיְבֵינוּ:

רש"י לא טוב הדבר – רע הדבר בפני הקב"ה. ויחרישו – שתקו ונתביישו ולא ידעו מה להשיב. מחרפת – מפני חרפות העכו"ם שהם אויבינו:

מלבי"ם ואמר לא טוב – חוץ ממה שאינו על פי התורה והיושר, הוא ג"כ לא טוב – גם לפניכם,

הלא ביראת אלהינו תלכו מחרפת הגוים אויבינו – שגם אם אינכם יראי ה' ואינכם חרדים ממצות התורה, צריכים אתם בהכרח להתראות כאילו אתם הולכים ומתנהגים ביראת ה' כדי שלא תשאו חרפה מן הגוים, שיאמרו עליכם שאין לכם אמונה ודת ושאתם מנאצי ה' שבזה יחרפו אתכם:

(י) וְגַם אֲנִי אַחַי וּנְעָרַי נֹשִׁים בָּהֶם כֶּסֶף וְדָגָן נַעַזְבָה נָּא אֶת הַמַּשָּׁא הַזֶּה:

רש"י וגם אני אחי ונערי – אף אני וחבירי נושים בהם ממון ואנחנו נעזוב ונמחול להם כל ההלואות הללו. נושים – כמו (מלכים ב' ד') והנושה בא לקחת:

מלבי"ם וגם – ולא תאמרו שאני מוכיח אתכם מפני שלא יהיה לי הפסד מזה שאין אני נושה בם, עז"א שגם אני ואחי ונערי נושים בהם – ובכ"ז נעזבה נא את המשא הזה – ואמחול להם החוב, וע"כ.

(יא) הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם כְּהַיּוֹם שְׂדֹתֵיהֶם כַּרְמֵיהֶם זֵיתֵיהֶם וּבָתֵּיהֶם וּמְאַת הַכֶּסֶף וְהַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשִׁים בָּהֶם:

רש"י השיבו נא – ואף אתם תעשו כמוני למחול להם כל חובותיהם. ומאת הכסף – ורוב הכסף שהם חייבים לכם עם הדגן ותירוש וגו':

מלבי"ם השיבו נא להם – גם אתם, כהיום – ר"ל באשר היום שנת רעב והם עוסקים בבנין החומה, וע"כ רשו ורעבו, ומאת הכסף – ר"ל ותמחלו גם את ההלואה אף שתעלה למאה כסף:

(יב) וַיֹּאמְרוּ נָשִׁיב וּמֵהֶם לֹא נְבַקֵּשׁ כֵּן נַעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר וָאֶקְרָא אֶת הַכֹּהֲנִים וָאַשְׁבִּיעֵם לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה:

רש"י ויאמרו נשיב – והם אמרו להשיב ולמחול הכל. לעשות כדבר הזה – שיהו מוחלים גם הם:

מלבי"ם ואקרא את הכהנים – שהשביע אותם על ידי הכהנים שהיא חמורה יותר, כמ"ש והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה:

(יג) גַּם חָצְנִי נָעַרְתִּי וָאֹמְרָה כָּכָה יְנַעֵר הָאלקים אֶת כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִבֵּיתוֹ וּמִיגִיעוֹ וְכָכָה יִהְיֶה נָעוּר וָרֵק וַיֹּאמְרוּ כָל הַקָּהָל אָמֵן וַיְהַלְלוּ אֶת ה' וַיַּעַשׂ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה:

רש"י גם חצני נערתי – אף אני בגדי נערתי חצני כמו (ישעיה מט) והביאו בניך בחוצן. נערתי – אישקוליי"ר בלע"ז כמו התנערי מעפר (ישעיה מט). ככה ינער – ככה ינער הקב"ה מן העולם ומנכסיהם כל אותם שלא יהיו מוחלין חובותיהם. נעור ורק – בלא נכסים:

מלבי"ם גם חצני נערתי – שנער כנף בגדו, הכיס של בגדו [שמ"ש והביאו בניך בחוצן יל"פ בכיסו שעל צד המליצה יאמר שישאו אותם כנושא זהב וכסף בכיסו], ככה ינער, וככה יהיה נעור – ר"ל כמו שנערתי אני את חצני כן ינער אותו ה' מביתו, ר"ל שיחרב ביתו ויכלה כל יגיעו, וכמו שעתה נשאר הכיס נעור כן ישאר נעור שלא ישוב להצליח עוד לעולם אף על פי הטבע.

ויהללו ויעשו – ר"ל שעשאוה בשמחה וכמקיים מצוה, שמברך תחלה ברכת המצות, ופה קיימו מצות צדקה והשבת העבוט [וכבר חקרו רבים וכן שלמים אם יש לברך כשמקיים מצות כאלה]:

(יד) גַּם מִיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה אֹתִי לִהְיוֹת פֶּחָם בְּאֶרֶץ יְהוּדָה מִשְּׁנַת עֶשְׂרִים וְעַד שְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ שָׁנִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲנִי וְאַחַי לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַלְתִּי:

רש"י אשר צוה אותי – המלך. פחם – כמו פחה שלטן דוגמת רוקם שהוא כמו רקה.

משנת עשרים – למלך דריוש כי אז עלה מבבל שנאמר (נחמיה ב) ויהי בחדש ניסן שנת עשרים וגו'.

שנים שתים עשרה – שהם שתים עשרה שנה.

אני ואחי – אני וחברי אשר באו עמי. לחם הפחה לא אכלתי – לחם שהוא ראוי למאכל הפחה שהעם נותנין אותו אל הפחה מן המס:

מלבי"ם גם – ר"ל שלא לבד שהטיב לעניים לא הכביד גם על העשירים ולכן שמעו לקולו.

פחם – המ"ם סימן הרבים פחה שלהם:

(טו) וְהַפַּחוֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר לְפָנַי הִכְבִּידוּ עַל הָעָם וַיִּקְחוּ מֵהֶם בְּלֶחֶם וָיַיִן אַחַר כֶּסֶף שְׁקָלִים אַרְבָּעִים גַּם נַעֲרֵיהֶם שָׁלְטוּ עַל הָעָם וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כֵן מִפְּנֵי יִרְאַת אלקים:

רש"י הכבידו על העם – הכבידו מס על העם. ויקחו – והיו לוקחים מהם בשביל המס לחם ויין אחר נתינת ארבעים שקלים של כסף וכך היו רגילים בכל שנה. גם נעריהם – של פחות:

מלבי"ם והפחות הראשונים הכבידו על העם – בהוצאות [והפחות] אשר לפני הוסיפו עוד ויקחו מהם מס, ומפרש הפחות הראשונים שלא לקחו מס הכבידו בלחם ויין.

ואשר לפני לקחו מהם, מפרש, אחר כסף – ר"ל שפחה אחר, לקח כסף שקלים ארבעים למס, או פי' שאח"כ לקחו הפחות כסף:

(טז) וְגַם בִּמְלֶאכֶת הַחוֹמָה הַזֹּאת הֶחֱזַקְתִּי וְשָׂדֶה לֹא קָנִינוּ וְכָל נְעָרַי קְבוּצִים שָׁם עַל הַמְּלָאכָה:

רש"י החומה – חומת העיר. החזקתי – הפסקתי לעסוק בה תדיר. ושדה לא קנינו – ובשדות של היהודים שהיו בונים החומה לא קנינו אני ובני סייעתי על עסק דוחקם שהיו עוסקין בבנין החומה אבל הייתי נותן להם ממון כדי לבנות הבנין. על המלאכה – לבנות תדיר:

מלבי"ם וגם – שהחזקתי ועזרתי לבנות החומה ועי"כ שדה לא קנינו כי כל נערי קבוצים שם על המלאכה – ולא היה מי שיעבוד עבודת השדה, וא"כ לא היה לי שום הכנסה:

(יז) וְהַיְּהוּדִים וְהַסְּגָנִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אִישׁ וְהַבָּאִים אֵלֵינוּ מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ עַל שֻׁלְחָנִי:

רש"י מאה וחמשים איש – היו אוכלים על שולחני לבד הגרים הבאים אלינו מן העכו"ם שאף הם היו אוכלים על שלחני:

מצודות דוד והיהודים – ר"ל מיתר העם שהיו המה עם הסגנים במספר ק"ן איש. וגם הבאים וגו' – הם הגרים אשר באו להתגייר כל אלה היו אוכלים על שולחני:

(יח) וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻרוֹת וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ לִי וּבֵין עֲשֶׂרֶת יָמִים בְּכָל יַיִן לְהַרְבֵּה וְעִם זֶה לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא בִקַּשְׁתִּי כִּי כָבְדָה הָעֲבֹדָה עַל הָעָם הַזֶּה:

מלבי"ם (יז-יח) והיהודים – וההוצאה היתה מרובה ע"י אוכלי שולחני עד שהיה נעשה ליום שור אחד וכו'

ובין עשרת הימים – שנחמיה היה מעשר את ימיו, שכל יום עשירי היה מתענה ולא היה שותה יין,

רק בין עשרת הימים שלא היה מתענה היה להרבה בכל יין – ר"ל כל מיני יינות וכולם בריבוי,

ובכ"ז הגם שהיה לו הוצאה רבה בלא הכנסה לא בקשתי לחם הפחה: –

רש"י ואשר היה נעשה – ובכל יום ויום היו אוכלים על שולחני שור אחד ושש צאן וצפרים הרבה. ברורות – פתרונו לפי עניינו שש צאן עשויות כענין שנאמר חמש צאן עשויות (שמואל א' כ"ה). נעשו לי – לשון תקון כמו ובן הבקר אשר עשה (בראשית יח). ובין עשרת ימים – ובכל יום ויום היו שותים יין הרבה כדי שיעור ספוק של עשרת ימים.

ועם זה – ובשביל כל מעשה זה שהייתי מוציא הוצאות כל כך.

לחם – של מס הראוי לפחה לא בקשתי ולא שאלתי מן העם שהרי כבדה וחזקה עבודת בנין החומה עליהם:

על העם – כמו אל העם:

(יט) זָכְרָה לִּי אלקי לְטוֹבָה כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל הָעָם הַזֶּה:

מצודות דוד לטובה – לחשוב לי לטובה ולזכות. על העם הזה – בעבור טובת העם הזה:

מלבי"ם זכרה – וכו' על העם – כמו אל העם, ויל"פ שר"ל ג"כ שה' יזכור לו זכות זה לא בעבורו רק כדי שזכות הזה יזכור ה' על העם הזה, שזכות הצדיקים מגין על העם:

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צג עמוד ב

מכדי, כל מילי דעזרא נחמיה בן חכליה אמרינהו, ונחמיה בן חכליה מאי טעמא לא איקרי סיפרא על שמיה?

אמר רבי ירמיה בר אבא: מפני שהחזיק טובה לעצמו, שנאמר "זכרה לי אלהי לטובה". – דוד נמי מימר אמר +תהלים ק"ו+ זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך! – דוד רחמי הוא דקבעי.

רב יוסף אמר: מפני שסיפר בגנותן של ראשונים, שנאמר [לעיל פס' טו] והפחות הראשונים אשר לפני הכבידו על העם ויקחו מהם בלחם ויין אחר כסף שקלים ארבעים וגו'.

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “נחמיה – פרק יג”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א