נחמיה יג

(א) בַּיּוֹם הַהוּא נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי הָעָם וְנִמְצָא כָּתוּב בּוֹ אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא עַמֹּנִי וּמֹאָבִי בִּקְהַל הָאלקים עַד עוֹלָם:

מצודות דוד ביום ההוא – ביום שקדשו את החומה. אשר לא יבוא וגו' – לא יקבלו גרים מהם להתחתן בם:

מלבי"ם ביום ההוא – זה היה ביום שיזכור למטה שהשליך כלי טוביה שהיה גם עמוני, והוא היה חתן ומחותן לשרי העם שהתחתנו עמו כמ"ש למעלה (ו' י"ח), ואז צוה לקרא בספר משה – היינו ספר משנה תורה שאמרו משה ששם באה אזהרה זאת:

(ב) כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת בִּלְעָם לְקַלְלוֹ וַיַּהֲפֹךְ אלקינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה:

מלבי"ם כי לא קדמו – ר"ל שאם היו יראים מפניכם באמת (וי"ל אמתלא על ששכרו אח"כ את בלעם) הי"ל לקדם אותם בלחם ובמים ולבקש מהם שלום וברית,

ואם לא קדמו בלחם כי לא היו יראים מפניהם למה שכרו את בלעם,

ולא תאמר שהלא לא הועילה קללת בלעם ומה בכך, עז"א ויהפך אלקינו את הקללה, ולולא זאת היתה קללתו מזקת:

(ג) וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת הַתּוֹרָה וַיַּבְדִּילוּ כָל עֵרֶב מִיִּשְׂרָאֵל:

רש"י כל ערב – כל תערובות העכו"ם כמו וגם ערב רב עלה אתם (שמות י"ב):

מלבי"ם ויהי – ואז הבדילו כל ערב, היינו הגרים העמונים והמואבים שנתערבו ביניהם,

ואף דאנן קיי"ל שעתה נתבלבלו האומות וכל דפריש מרובא פריש, כמ"ש ר' יהושע במס' ידים ומובא בברכות (כ"ח),

י"ל שאז היו עדיין עמונים ידועים ביחוסן (כי עיקר הבלבול הוא מנבוכדנאצר כמ"ש התוס' במגילה דף י"ב וביבמות דף ע"ו)

וזה היה אחר החורבן והיו עדיין מן האומות האלה שלא נתערבו:

(ד) וְלִפְנֵי מִזֶּה אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן נָתוּן בְּלִשְׁכַּת בֵּית אלקינוּ קָרוֹב לְטוֹבִיָּה:

רש"י ולפני מזה – ומקודם לכן. קרוב לטוביה – אותו אלישיב הכהן היה קרוב לטוביה חברו של סנבלט ונתן שם הכהן כליו של טוביה:

(ה) וַיַּעַשׂ לוֹ לִשְׁכָּה גְדוֹלָה וְשָׁם הָיוּ לְפָנִים נֹתְנִים אֶת הַמִּנְחָה הַלְּבוֹנָה וְהַכֵּלִים וּמַעְשַׂר הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר מִצְוַת הַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים וּתְרוּמַת הַכֹּהֲנִים:

מלבי"ם (ד-ה) ולפני מזה – באר מה שהסב שיקראו באותו יום במשנה תורה, מפני שאלישיב הכהן היה לשכתו קרוב אל לשכת טוביה – כי עשה לטוביה לשכה גדולה אצל לשכתו

ושם באותו לשכה היו נותנים לפני זה את המנחה וכו', ובאותו עת חדלו לתת תו"מ והיתה הלשכה ריקה ונתן הכהן לטוביה לגור שם:

רש"י ויעש – אלישיב. לפנים – שם היו נותנים קודם שבאתי לירושלים. מנות הלוים – מתנות הראויות ללוים:

אבן עזרא ויעש לו לשכה גדולה – אלישיב העושה לטוביה ובלשכתו של טוביה היו שמים הענינים הנזכרים:

מצודות דוד ויעש לו לשכה – אלישיב עשה ותיקן לטוביה לשכה גדולה בחצר בית ה' ר"ל פנה לשכה למושבו. ושם – בלשכה ההיא היו נותנים בה לפנים קודם שפינה אותה אלישיב להיות לטוביה למושב. את המנחה – סולת למנחות. הלבונה – הבאה על המנחה ועל לחם הפנים. והכלים – כלי בית המקדש. מצות הלוים – מה שאנו מצווים לתת ללוים.

והמשוררים והשוערים – אמר זה להאשים את אלישיב ביותר וכאומר איך מלאה לבו לפנות מצות משרתי ה' להיות מקום פנוי לטוביה העמוני:

(ו) וּבְכָל זֶה לֹא הָיִיתִי בִּירוּשָׁלִָם כִּי בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאתִי אֶל הַמֶּלֶךְ וּלְקֵץ יָמִים נִשְׁאַלְתִּי מִן הַמֶּלֶךְ:

רש"י ובכל זה – ובכל המעשה הזה באתי אל המלך וחזרתי לבבל.

נשאלתי – שיתן לי רשות לעלות לירושלים ולחזור:

(ז) וָאָבוֹא לִירוּשָׁלִָם וָאָבִינָה בָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶלְיָשִׁיב לְטוֹבִיָּה לַעֲשׂוֹת לוֹ נִשְׁכָּה בְּחַצְרֵי בֵּית הָאלקים:

מלבי"ם (ו-ז) ובכל זה – וזה היה בעת שלא הייתי בירושלים שאז נעשו הפרצות האלה,

ולקץ ימים – ר"ל שהמלך קראו וצוה שיעמוד אצלו זמן מוגבל וכאשר כלה זמן המוגבל

נשאלתי מן המלך – ר"ל לקחתי מאתו רשות לשוב,

ואבוא לירושלם ואבינה ברעה שעשה אלישיב לטוביה – היינו בעבור טוביה, לחלל את המקדש:

(ח) וַיֵּרַע לִי מְאֹד וָאַשְׁלִיכָה אֶת כָּל כְּלֵי בֵית טוֹבִיָּה הַחוּץ מִן הַלִּשְׁכָּה:

מצודות דוד וירע לי – הדבר הזה היה רע בעיני. את כל כלי וגו' – ר"ל כלי תשמישי הבית:

מלבי"ם וירע לי מאד ואשליכה – ובאשר קרובי טוביה והשרים התרעמו על נחמיה בזה, צוה אז לקרוא בתורה ולהראות להם שטוביה אסור לבוא בקהל:

(ט) וָאֹמְרָה וַיְטַהֲרוּ הַלְּשָׁכוֹת וָאָשִׁיבָה שָּׁם כְּלֵי בֵּית הָאלקים אֶת הַמִּנְחָה וְהַלְּבוֹנָה:

רש"י ואומרה – צויתי לטהר ויטהרו הלשכות וגומר:

מלבי"ם ואמרה ואשיבה שם כלי האלקים – כי בלשכה הזו היו תחלה הכלים והמנחה והלבונה כנ"ל פסוק ה' ואלה השיב למקומם,

ורצה להשיב לשם גם המעשר והתרומה שהיו שם כנ"ל, ומזה נודע לו שאין העם נותנים תו"מ וז"ש.

(י) וָאֵדְעָה כִּי מְנָיוֹת הַלְוִיִּם לֹא נִתָּנָה וַיִּבְרְחוּ אִישׁ לְשָׂדֵהוּ הַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה:

רש"י מניות – מנות. לא נתנה – שלא נתנו ישראל שם המתנות ועל כן ברחו והלכו להם אנה ואנה לשאול מתנותיהם ולא היו עוסקים כל כך בעבודתם:

מלבי"ם ואדעה כי מניות הלוים – היינו המנות לא נתנה – הלשון יחיד מוסב על מצות נתינה,

ויברחו – ועי"כ עזבו הלוים את משמרותיהם וברחו לעסוק בעבודת שדותיהם:

(יא) וָאָרִיבָה אֶת הַסְּגָנִים וָאֹמְרָה מַדּוּעַ נֶעֱזַב בֵּית הָאלקים וָאֶקְבְּצֵם וָאַעֲמִדֵם עַל עָמְדָם:

רש"י ואקבצם – קבצתי את הכהנים והלוים להעמידם על משמרתם בעבודתם וכל ישראל היו מביאים להם שם מתנותם:

(יב) וְכָל יְהוּדָה הֵבִיאוּ מַעְשַׂר הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר לָאוֹצָרוֹת:

מלבי"ם (יא-יב) ואקבצם – קבצתי את הלוים והעמדתים על משמרת עבודתם ואז התחילו כל ישראל לתת מעשרות כמקדם:

מצודות דוד וכל יהודה – כאשר חזרו הלוים למקומן חזרו גם הם להביא המעשרות אל האוצרות לחלקם ללוים:

(יג) וָאוֹצְרָה עַל אוֹצָרוֹת שֶׁלֶמְיָה הַכֹּהֵן וְצָדוֹק הַסּוֹפֵר וּפְדָיָה מִן הַלְוִיִּם וְעַל יָדָם חָנָן בֶּן זַכּוּר בֶּן מַתַּנְיָה כִּי נֶאֱמָנִים נֶחְשָׁבוּ וַעֲלֵיהֶם לַחֲלֹק לַאֲחֵיהֶם:

רש"י כי נאמנים – היו לחלוק המתנות ביניהם:

אבן עזרא ואוצרה – פועל נגזר מן אוצרות והטעם הפקדתי גזבר עליהם:

מצודות דוד ואוצרה – שמתי אוצרים ר"ל ממונים וגזברים על האוצרות.

ועל ידם – סמוך להם ונטפל אליהם היה חנן וכו'. נאמנים נחשבו – בעיני העם.

ועליהם – הטלתי עליהם לחלק את המעשר לאחיהם הלוים:

מלבי"ם ואוצרה – הוא יוצא אף שהוא מהקל כמו שיש פעלים רבים שאין משפטם לבא רק בבנין הקל והם פעמים עומדים ופעמים יוצאים, [דלא כהרד"ק]:

(יד) זָכְרָה לִּי אלקי עַל זֹאת וְאַל תֶּמַח חֲסָדַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּבֵית אלקי וּבְמִשְׁמָרָיו:

מצודות דוד זכרה לי – לזכות בעבור זאת הטובה ואל תמחה החסדים וכו'. ובמשמריו – להעמיד על מכונם:

מצודות ציון תמח – כמו תמחה והוא ענין מחיקה:

מלבי"ם זכרה – הנה יספר כי שלשה דברים שקבלו ע"ע בשבועה [למעלה י']

והם הבאת המעשרות, שמירת השבת, פרישה מנשים נכריות,

כולם עברו עליהם בעת שיצא נחמיה מירושלים, והוא החזיר כולם על מכונם,

ויען שבפעם הראשון קבלום על ידי עזרא או מעצמם, ולא נתיחס לנחמיה עתה אחר שהופרץ הדבר והוא גדר גדר עמד בפרץ והחזיר הדבר לתקונו,

בקש שהזכות הזה תחשב לו לצדקה כאילו הוא היה העושה הכל מתחלתו,

וז"ש על זאת – היינו בעבור זאת שגדרתי גדר תזכור כלל המעשה כאילו עשיתי אני לבדי:

(טו) בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד:

רש"י הערמות – אלומות של תבואה. ואעיד – העידותי בהם שלא לעשות. ביום מכרם ציד – ביום שהיו מוכרים מזון וציד, ציד כמו ויתן להם צידה לדרך (בראשית מ"ח):

אבן עזרא ואעיד ביום מכרם ציד. הראוי ואעיד בם.

מלבי"ם בימים ההמה – זה נפרץ ג"כ בעת שהלך מירושלים,

דורכים – חשב מן החמור אל הקל, דריכת גתות איסור סקילה,

ומביאים הערמות ועומסים – י"ל שהעמיסו בע"ש והביאו בשבת ועברו על שביתת בהמתן,

ואעיד ביום מכרם ציד – שקבעו את השבת ליום השוק,

והעיד בם ביום הקבוע להם למכירת ציד ומזון שלא ימכרו באותו יום:

(טז) וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם:

רש"י והצורים – סוחרים של צור מביאים דגים למכור:

אבן עזרא מביאים דאג – האל"ף עי"ן הפועל וכן וקאם שאון:

מצודות ציון דג – ר"ל קבוצת דגים:

מלבי"ם והצורים – ועי"כ באו תגרים עממין והתישבו שם ומוכרים בשבת כי לא חשו על איסור מקח וממכר שלא נזכר בתורה:

(יז) וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת:

מצודות דוד ומחללים וגו' – לקנות בה מיד הצורים:

מצודות ציון חורי יהודה – שרי יהודה:

מלבי"ם (יז-יח) ואריבה – וע"כ רב את השרים שלא מיחו בדבר והקולר תלוי בצוארם:

(יח) הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אלקינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת:

מצודות דוד כה עשו – לחלל את השבת. הזאת – ר"ל הידוע לכל. מוסיפים וגו' – על החרון שהיה על אבותינו:

(יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלֲלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:

רש"י ויהי כאשר צללו – כאשר נטו הצללים של ערב שבת בשערים צויתי לסגור דלתות העיר שלא יפתחו עד אחר שבת שלא יבואו הרוכלים בעיר למכור סחורתן כדי שלא יחללו ישראל את השבת על ידיהם:

אבן עזרא ויהי כאשר צללו שערי ירושלים – מענין צל והטעם הגעת הצל אל השערים:

לא יבא משא – פי' שלא יבאו הרוכלים הם הסוחרים מערבים ענינים רבים על כן מערב הדברים נקרא רכיל:

מלבי"ם כאשר צללו – שנטו הצללים בערב שבת אחר חצות לא יבא – [מלת ואומרה מוסב גם לכאן],

ואומר שלא יבא משא – שלא יפתחו הדלת לכנס מי שנשא משא:

(כ) וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם:

רש"י וילינו – והיו לנים הרוכלים והסוחרים ביום השבת מחוץ לירושלים פעם א' ושתי פעמים כדי שיבואו בני ישראל לפתוח השערים ולקנות מהם בשבת:

מלבי"ם וילינו – כדי שיצאו בני העיר ויקנו מהם דברים קטנים ויכניסום לעיר בהחבא:

(כא) וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה, אִם תִּשְׁנוּ, יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם, מִן הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת:

רש"י ואומרה אליהם – התריתי באותם הרוכלים.

אם תשנו – אם תוסיפו לעשות פעם שנייה. מן העת – מן אותו יום והלאה לא באו ביום השבת:

אבן עזרא אם תשנו – אם תלינו שם פעם שנית: יד אשלח בכםלהכות או להרוג אתכם:

מצודות דוד מדוע אתם לנים – כי חשש פן יצא מי אליהם לקנות מה מהם. אם תשנו – אם תלינו שם פעם שנית ר"ל עוד פעם אזי אשלח בכם יד לענוש אתכם: מצודות ציון לנים – מל' לינה. תשנו – מל' שנית:

(כב) וָאֹמְרָה לַלְוִיִּם אֲשֶׁר יִהְיוּ מִטַּהֲרִים וּבָאִים שֹׁמְרִים הַשְּׁעָרִים לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת גַּם זֹאת זָכְרָה לִּי אלקי וְחוּסָה עָלַי כְּרֹב חַסְדֶּךָ:

מצודות דוד אשר יהיו מטהרים – ר"ל שיטהרו לטבול ולטהר עצמן ויהיו באים ושומרים את השערים בעוד יום וזהו לקדש את יום השבת ר"ל שלא יבאו משקדש היום כי לא לכבוד יחשב לשבת לבא משתחשך (בדברי הימים).

גם זאת – גם הטובה הזאת זכרה לי לזכות.

כרוב חסדך – גם גמול מעשה הטוב לחסד יחשב וכמ"ש מי הקדמני ואשלם (איוב מ"א) [מוכיח מכאן שעל מעשה הטוב של האדם אין מגיע לו שכר שהרי ה' הקדימו ונתן לו הטובה, וא"כ תשלום ה' הוא חסד] :

מלבי"ם ואומרה – צוה שבשבת ישמרו הלוים את השערים ואמר שזה מקדושת השבת שהשומרים יהיו הלוים שהם טהורים יותר ונזהרים מכל רע והם ישגיחו יותר על קדושת השבת:

(כג) גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אשדודיות אַשְׁדֳּדִיּוֹת עמוניות עַמֳּנִיּוֹת מוֹאֲבִיּוֹת:

רש"י הושיבו נשים – אשר נשאו להם נשים של עכו"ם:

מצודות דוד הושיבו – ר"ל הושיבו בבתיהם לקחתם לנשים:

מלבי"ם גם – עתה ספר כי עברו על הדבר השלישי שקבלו בשבועה כי נשאו נשים נכריות:

(כד) וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם:

רש"י חצי מדבר – הרבה מבניהם היו מדברים לשון אשדודית כאמותם:

מלבי"ם ובניהם חצי – שעורו, 'מדבר חצי אשדודית' – שדברו לשון מעורב חצי יהודית וחצי אשדודית,

ועי"כ לא הכירו שום לשון לא לדבר יהודית ולא – לדבר בלשון עם ועם

כי היה לשונם מעורב משתי לשונות, לשון אביהם ולשון אמם:

(כה) וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלקים אִם תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וְאִם תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם:

רש"י ואכה – נתתי להם מלקיות להלקותם כדי להוכיחם ולהזכירם:

אבן עזרא ואקללם – הוא החרם והנדוי והטעם החרמתים נדיתי':

ואשביעם – לעם ירושלם לבלתי התחתן בהם:

מלבי"ם ואריב – ואח"כ ואקללם – ואח"כ ואכה מהם – הוסיף בעונשים:

(כו) הֲלוֹא עַל אֵלֶּה חָטָא שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ וְאָהוּב לֵאלקיו הָיָה וַיִּתְּנֵהוּ אלקים מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת:

רש"י גם אותו החטיאו – כל שכן שתהיו חוטאים ע"י נשיכם של עכו"ם

וזהו שנאמר בסמוך ולכם הנשמע וגו' בתמיה כלומר שלמה מלך ישראל נמצא חטא על ידי נשי' של עכו"ם ואתם נשאתם נשים של עכו"ם להיות חוטאין?:

(כז) וְלָכֶם הֲנִשְׁמַע לַעֲשֹׂת אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת לִמְעֹל בֵּאלקינוּ לְהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת:

מלבי"ם (כו-כז) הלא – מפני שבתורה נאמר הטעם כי יסיר את בנך מאחרי, אמרו הם שמובטחים לא יסורו מן התורה על ידי הנשים הנכריות,

ע"ז השיב להם הלא גם שלמה אמר אני אחטא ולא אסור,

והוא הגם שהיה נקל יותר שלא יסור, אם מפני גדולתו שלא היה מלך כמוהו – אם מפני צדקתו כי אהוב לאלקיו היה – ובכ"ז לא עמד בצדקתו והחטיאו אותו,

וא"כ הנשמע לכם – איך נשמע מה שאתם אומרים שלא יסור לבבכם, ועי"כ תרצו לעשות את כל הרעה הגדולה הזאת – שעי"כ תמעלו באלקינו – על ידי שתושיבו נשים נוכריות:

(כח) וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וָאַבְרִיחֵהוּ מֵעָלָי:

רש"י ומבני יוידע חתן לסנבלט – אחד מבני יוידע חתן לסנבלט צורר היהודים והברחתיהו מעלי למען לא יהיה רגיל בירושלים בשביל חתנו לראות את העיר ואת מוצאיה ואת מובאיה:

מצודות דוד ומבני יוידע – אחד מבני יוידע היה חתן לסנבלט צורר היהודים.

ואבריחהו מעלי – גרשתי הבן ההוא מן העיר על כי לא רצה לגרש אשתו העכו"ם ובעבורו היה עוד סנבלט חותנו רגיל לבוא לירושלים והיה מרגל לדעת כל מה אשר נעשה בה

ולכן גרש גם חתנו לבל יוסיף גם סנבלט לבוא עוד:

מלבי"ם (כח-כט) ואבריחהו – כי לא יכול להכותו שהי' אלם, ועז"א אחר שלא יכולתיו להכריחו בחזקה יענשהו אלקים,

על גאלי הכהונה – על שעי"ז נגאלו ונפלט בין מן הכהונה – שלא יכהן במקדש,

ובין מן ברית הכהונה – שאבד יחוסו, כי בניו נעשו זרים:

(כט) זָכְרָה לָהֶם אלקי עַל גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם:

רש"י זכרה להם – הטובה אשר עשו:

אבן עזרא זכרה להם – לתת לכם שכרם על הנגאלים מן הכהונה ונגאלים מברית הכהונה והלוים בקחתם נשים נכריות: גאלי הכהונה – שם התואר על משקל תאמי צביה והם כדמות פעולים בענין רק בגלל האל"ף שהוא אות הגרון נקדוהו כן להרחיב מקראו וטעם גאלי כטעם מותרים:

מצודות דוד זכרה להם – לענוש אותם על אשר גאלו ומאסו הכהונה בקחתם נשים עכו"ם כי עי"ז נפסלו מן הכהונה.

וברית – וחללו ברית הכהונה והלוים כי בברית הבטיח להם המקום ב"ה להיות משרתים בבית ה' וכמ"ש ברית כהונת עולם (במדבר כ"ה) ובאו אליו וגרמו לחלל הברית כי נמאסו מן הכהונה:

מצודות ציון גאלי – ענין טנוף ומאוס כמו ויגאלו מן הכהונה (נחמיה ז'):

(ל) וְטִהַרְתִּים מִכָּל נֵכָר וָאַעֲמִידָה מִשְׁמָרוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם אִישׁ בִּמְלַאכְתּוֹ:

מצודות דוד וטהרתים – אבל אני הייתי מטהר אותם מכל עבודת כוכבים כי השביעם בה' שלא יקחו עוד מבנותיהם כמ"ש למעלה.

ואעמדה – העמדתי משמרות הכהנים והלוים להיות כל אחד במלאכתו בקביעות גמור:

מצודות ציון משמרות – כל דבר המוטל על אנשים הרבה לעשות כל אחד בזמנו קרוי משמר כי ישמור לבוא בזמן הקבוע לו ולא יעבור:

מלבי"ם וטהרתים – אחר שטהרתים מכל נכר העמדתי משמרות:

(לא) וּלְקֻרְבַּן הָעֵצִים בְּעִתִּים מְזֻמָּנוֹת וְלַבִּכּוּרִים זָכְרָה לִּי אלקי לְטוֹבָה:

רש"י בעתים – לעתים היו כורתים עצים למערכה. ולבכורים – שהיו מביאים בכורים בפרק אחד לכל דבר ודבר קבעתי זמנו:

אבן עזרא ולקרבן – בעבור קרבן העצים שסדרתי להביא הכהנים והלוים והעם לעתים מזומנים ובעבור הבכורים שצויתיו להבי' לבית ה' זכרה לי אלקי לטובה:

מלבי"ם ולקרבן – אחר שהחזיר על מכונו כל מה שקבלו עליהם בשבועה למעלה סי' י', ושם נשבעו גם על קרבן העצים [שם פסוק ל"ה] ועל הבכורים [שם ל"ז], תקן גם זה, ועז"א זכרה לי אלקי לטובה כנ"ל [פסוק י"ד]:

 

 

 

תם ונשלם ספר נחמיה

 

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “נחמיה – פרק יג”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א