עובדיה

עובדיה פרק א

הפטרת וישלח

(א) חֲז֖וֹן עֹֽבַדְיָ֑ה כֹּֽה־אָמַר֩ אֲדֹנָ֨י ה֜' לֶאֱד֗וֹם שְׁמוּעָ֨ה שָׁמַ֜עְנוּ מֵאֵ֤ת ה֙' וְצִיר֙ בַּגּוֹיִ֣ם שֻׁלָּ֔ח ק֛וּמוּ וְנָק֥וּמָה עָלֶ֖יהָ לַמִּלְחָמָֽה:

רד"ק חזון עובדיה – זה הנביא לא ידענו באיזה דור התנבא ודעת רז"ל שזהו עובדיה שהיה עם אחאב

[אבן עזרא לא ידענו דורו ולא נוכל לומר כי הוא הנזכר בספר מלכים בימי אחאב כי שם כתיב ועובדיה היה ירא את יי' ואילו היה זה הנביא בעצמו איך יקראנו ירא השם ולא יקראנו נביא כי הנבואה היא המעלה הנכבדת יותר. עכ"ל. והאברבנאל השיבו בחריפות שאדרבה, הרי היה בין רשעים ולכן לא התנבא (כפי שנסתלק הדיבור מאברהם כשהיה עמו לוט), ורק אח"כ התנבא]

ועוד אמרו כי עובדיה גר אדומי היה והתנבא רע על אדום היינו דאמרי אינשי כפא דחק נגרא בגויה נשרוף חרדלא

אמר בו בעל הערוך האומן שחק [-חקק] הכף, אותו הכף עצמו שורף פיו [של האומן] בחרדל חזק [ובסנהדרין לט, ב "אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר אומר… והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא נזיל בי נרגא" פרש"י: אבא יער, מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד, ויקצצו בו את היער, וכן עובדיה לאדום]

אמר הקדוש ברוך הוא יבא עובדיה שדר בין שני רשעים אחאב ואיזבל ולא למד ממעשיהם ויפרע מעשו הרשע שדר בין שני צדיקים יצחק ורבקה ולא למד ממעשיהם

אגדת בראשית (בובר) פרק נט

[ד] ד"א חזון עובדיה. מה ראה עובדיה להפרע מן אדום, אלא אמר הקדוש ברוך הוא אברהם היה מאכיל העוברים והשבים, ועשו עמד והורגן, והיה ממלא את המערות מתים, ואיזבל היתה הורגת את הנביאים, עובדיה הטמינם במערות וכלכלם, שנאמר ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה' ויקח עובדיהו מאה נביאים ויחביאם חמשים איש במערה וכלכלם לחם ומים (מ"א =מלכים א'= יח ד),

אמר הקדוש ברוך הוא יבוא עובדיה שהאכיל את הנביאים במערות, ויפרע מן עשו שהרג את בני אדם במערות, לפיכך נאמר חזון עובדיה.

ד"א עשו מלו אותו אבותיו, ומאס במילה ובחר בערלה, ועובדיה היה ערל ומאס בה, ובחר במילה, אמר הקדוש ברוך הוא יבוא עובדיה שהיה ערל ומאס בה ומל עצמו, ויפרע מן עשו שמלו אותו ועשה עצמו ערל, לפיכך חזון עובדיה. [הערה: לא מוסכם שעשו נימול. י"א שהיה אדום ולא נבלע דמו ולא מלו אותו. וכשהגדיל ונבלע דמו – סירב להימול ונותר ערל].

ד"א עשו ביקש אבלו של אביו, שנאמר ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי (בראשית כז מא), ועובדיה כיבד למי שלא היה אביו, שנאמר ויהי עובדיה בדרך והנה אליהו לקראתו ויכרהו ויפול על פניו וגו' (מ"א =מלכים א'= יח ז), אמר הקדוש ברוך הוא יבוא עובדיה שכיבד למי שלא היה אביו, ויפרע מן עשו שבקש מיתתו של אביו, לכך נאמר חזון עובדיה.

אמרו בתנחומא

חזון עובדיה א"ל הקדוש ברוך הוא לאליפז אתה הוכחת את עבדי איוב בחזון שנאמר בשעיפים מחזיונות לילה וגו' אני מעמיד ממך בן נביא שיפרע מבית אביך בחזון שנאמר חזון עובדיה:

 

והנה כל נבואתו היתה על אדום ואמר כי עם חרבן אדום תהיה תשועת ישראל כילה נבואתו

והנבואה הזאת היתה [על מאורע שיהיה] בבית שני שהרעו בני אדום לישראל בחרבן בית שני כמו שפירשנו בנבואת עמוס בפרשת על שלשה פשעי אדום

והנביא הזה התנבא שעתיד הקדוש ברוך הוא להפרע מהם באחרית הימים בעלות ישראל מן הגלות

וארץ אדום אינה היום לבני אדום כי האומות נתבלבלו ורובם הם בין אמונת הנוצרים ואמונת הישמעאלים ולא יכירו מהם מי הוא מאדום וממואב ומבני עמון ומשאר האומות כי כולם גלו מארצם ונתערבו באומות

אלא שמלכות רומי היתה בתחלה רובם בני אדום, ומה שאמרו הנביאים בחרבן אדום באחרית הימים אמרו,

כמו שפירשתי בישעיה בפרשת קרבו גוים לשמוע

וכן אמר ירמיהו במגילת קינות תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך פקד עונך בת אדום וגומר:

כה אמר ה'  אלהים לאדוםבעבור אדום כמו אמרי לי אחי הוא:

שמועה שמענו מאת ה' – שיאמרו הגוים על אדום שמועה שמענו מאת ה' וכאלו ציר בגוים שולח ומה היא השמועה שיאמרו גוי לגוי קומו ונקומה עליה למלחמה, עליה – על ארץ אדום.

או פי' הפסוק כמו הפוך אמר עובדיה שמועה שמענו אני והנביאים האחרים כי כה אמר ה' אלהים לאדום וציר בגוים שולח כמו שפירשנו וכן אמר ירמיה הנביא בנבואתו שמועה שמעתי מאת ה':

[אבן עזרא ולפי דעתי כי שמועה שמענו זה הנביא וירמיה וישעיה ועמוס שהתנבאו על אדום על כן אמר שמענו]

מלבי"ם חזון עובדיה, לאדום. הנה אדום הרעו לישראל בחורבן בית ראשון, שאז שמחו על מפלת ישראל ועל חורבן בית המקדש,

אח"כ בחורבן בית שני שנחרבה ע"י הרומיים שהם נקראו בשם אדום על ש-עיר רומי התישבה מבני אדום,

ועל שאח"כ נתיסדה אמונתם ע"י בני אדום, כמ"ש הרי"א בישעיה סי' ל"ד בראיות,

וגם בני אדום שהכניס הורדוס בדת ישראל במילה וטבילה באו ועזרו על החורבן ונתהפכו לאויבים,

ואח"כ התפשטה אמונתם הידועה [הנצרות] ונקראו כל בעלי דתם בשם אדום,

ותחתם סבלו ישראל גלות והריגות אין מספר במשך ימים רבים,

ולעתיד יתאספו כל בעלי הדת ההיא לכבוש את א"י מיד ישמעאלים, כמבואר בנבואת יחזקאל על ענין גוג ומגוג בסי' ל"ב ובסי' ל"ח ל"ט, כמש"ש,

ואז יתאספו כל בני ישמעאל אשר במזרח לנקום נקמת אחיהם,

ועז"א הנה שמועה שמענו (ר"ל אני ויתר הנביאים כי כמה נביאים נבאו על מפלת אדום) מאת ה', שהודיע זה בנבואה, וגם ציר בגוים שולח הם השלוחים שילכו בין הישמעאלים שיזרזו זא"ז לאמר קומו ונקומו עליה למלחמה:

מלבי"ם ביאור המילות לאדום. כמו על אדום, ורמז בשימוש הלמ"ד שהיה גר אדומי, שהוא שייך לאדום, כמ"ש חז"ל: ציר, שליח הסובב בחזרה לכל צד ומחזיר דבר לשולחיו (ישעיה י"ח):

 

 (ב) הִנֵּ֥ה קָטֹ֛ן נְתַתִּ֖יךָ בַּגּוֹיִ֑ם בָּז֥וּי אַתָּ֖ה מְאֹֽד:

רש"י הנה קטן נתתיך – כלפי שקראו אביו "בנו הגדול" ואמו "בנה הגדול" אמר הקדוש ברוך הוא "לפני קטן הוא" רבותינו דרשו קטן שלא היה להם לא כתב ולא לשון:

בזוי – שלא היו מעמידין מלך בן מלך:

אבן עזרא הנה קטן – כי מספרם מעט ואין ארץ מלכותם רחבה:

רד"ק הנה קטן – בזוי ושפל, כמו קטנתי מכל החסדים, וכן ת"י הא חלש יהבתיך עשו רשיעא בעממיא,

וכן אמר בזוי אתה מאד, כלומר שלא יחושו לך שאר הגוים אם תאבד:

נתתיך – כמו אתנך כי בנבואות עבר במקום עתיד רבים:

מלבי"ם הנה. ע"ז מתמה הלא קטן נתתיך בגוים שהאומה בני אדום שישבו בהר שעיר בימי הנביאים היה גוי קטן,

וגם בזוי מאד ולמה יצטרך אסיפת כל הגוים נגד אומה קטנה, ואיך יתעוררו להלחם על אומה בזויה?, משיב.

 

 (ג) זְד֤וֹן לִבְּךָ֙ הִשִּׁיאֶ֔ךָ שֹׁכְנִ֥י בְחַגְוֵי־סֶ֖לַע מְר֣וֹם שִׁבְתּ֑וֹ אֹמֵ֣ר בְּלִבּ֔וֹ מִ֥י יוֹרִדֵ֖נִי אָֽרֶץ:

רש"י שוכני בחגוי סלע – סומך על משענת אבותיו אברהם ויצחק והם לא יועילו לו, חגוי כמו (ישעיה יט) והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא ברייטיינ"א בלעז ואל תתמה על וי"ו של חגוי שהיא כוי"ו של קצוי (תהלים סה) וכוי"ו של כמטחוי (בראשית כא) שאין יסוד בתיבה אלא טי"ת וחי"ת:

רד"ק זדון לבך השיאך – להגדיל פה ולהרחיב אף לאחיך יעקב: [מצודת דוד זדון לבך השיאך – כאומר הנה עתה שנתגדלת למשול ממשל רב כאשר באת אל הר שעיר וכו' לכן זדון לבך הסית אותך להתגאות יותר מדאי]:

שכני בחגוי סלע – כשהיית שוכן בהר שעיר חשבת שאתה נשגב בו ואין מי שיורידך ממנו:

מרום שבתו – מרום ישיבתו היה בחגוי סלע והוא הר שעיר ובירמיה מרום גבעה שכני כמו שוכן והיו"ד נוספת, וכן חצבי מרום קברו היושבי בשמים והדומים להם, כמו חשים וכן עלה ומות בהר כמו תמות:

מלבי"ם זדון לבך השיאך. ע"י זדון לבך שזדה בעניני האמונה לדבר על ה' תועה, ותוארים מגונים,

זה השיא אותה עד שאתה שוכני בחגוי סלע מרום שבתו, שעלית לישב במרומו של עולם,

ואומר בלבו מי יורידני ארץ, ר"ל שע"י שהאמונה הזאת תתפשט מאוד

עי"כ תתנשא מלכות אדום באחרית הימים עד שלא תירא משום אדם, וה' משיב לה, דע כי גם:

מלבי"ם ביאור המילות זדון לבך. סתם זד הוא החולק על עקרי האמונה ומכחישם ביד רמה, בפרט כשנסמך אל הלב, כמ"ש בפי' משלי:

השיאך, גדר פעל השיא שהמסית אותו מסיר מלבו הפחד והמורך וזה הבדלו מן, פתה, הסית (ישעיה ל"ו),

בחגוי סלע, אדום שכן בסלע, כמ"ש ותפש את הסלע במלחמה (מ"ב י"ד ו') וישליכום מראש הסלע (דה"ב כ"ה י"ב) ונפץ עולליך אל הסלע (תהלות קל"ז),

וחגוי סלע ת"י בשיני כיפא, וי"מ בבקעי הסלע, וי"מ מענין חוג הארץ ראש הסלע מקום שהוא עגול בראש:

 

כתב בספר פתח השער [הובא בתורת ההפטרה זכאי] לבאר דברי הכתוב על פי משל:

מלך אחד כעס על אחד השרים היושבים ראשונה במלכותו, אך לא היה מי שיעיז להרים יד נגד השר שמפורסם בגדולתו, ולכן לקח המלך איש גס רוח ועז נפש, ומסר בידו את השר לעבוד בו עבודת עבד. ואיש זה התפאר לפני ידידיו, שהמלך אוהב אותו יותר מכולם ונתן בידו את השר הגדול לעבוד בו.

אמרו לו הבריות: שוטה שכמותך! דוקא משום שאתה גס רוח ואכזר ללא כל רגש של עדינות וחמלה, נמסר לידך תפקיד זה.

והנמשל, כאשר רצה השם יתברך להעניש את עם קרובו לענותם בפרך, ולא מצא גוי זדון לב ועז פנים כמו אדום, בחר בו ה' לענות ולהצר לישראל. והנה אדום כראותו עוצם כוחו וגודלו, גבה לבו שניתנה בידו משימה זו. ועל כן בא הנביא ואומר לו שסיבת ממשלתו הוא מכיון ש"קטן נתתיך בגויים בזוי אתה מאד" ולפיכך נבחרת אתה האכזר להיות צוררם של ישראל, אך "זדון לבך השיאך", לחשוב כי מצאת חן בעיני ה', להיות "בחגוי סלע מרום שבתו״, אולם ״משם אורידך נאום ה'".

 

(ד) אִם־תַּגְבִּ֣יהַּ כַּנֶּ֔שֶׁר וְאִם־בֵּ֥ין כּֽוֹכָבִ֖ים שִׂ֣ים קִנֶּ֑ךָ מִשָּׁ֥ם אוֹרִֽידְךָ֖ נְאֻם־הֽ':

רד"ק אם תגביה כנשר – אם תגביה שבתך כמו הנשר שיעוף גבוה מכל העופות:

שים – כמו תשים וכן עלה ומות בהר כמו תמות:

מלבי"ם אם תגביה כנשר. וגם אם תגביה בין כוכבים, אומר אני לך שים קנך שמה! כדי שמשם אורידך נאום ה',

כי הנופל ממקום נמוך אינו מסוכן כ"כ, ולכן אצוה שתשים קנך בין כוכבים כדי שתגדיל מפלתך,

כמי שרוצה להפיל את אויבו ומעלהו למקום גבוה כדי שיפילו משם אל העומק ותשבר מפרקתו,

ונבואה זו היא עתידה שבאחרית הימים תגדל מלכות אדום ותגבה למעלה ראש

ומשם יוריד אותה ה' אל עמק יהושפט:

מלבי"ם ביאור המילות שים. הוא צווי כפשוטו:

 

 (ה) אִם־גַּנָּבִ֤ים בָּאֽוּ־לְךָ֙ אִם־שׁ֣וֹדְדֵי לַ֔יְלָה אֵ֣יךְ נִדְמֵ֔יתָה הֲל֥וֹא יִגְנְב֖וּ דַּיָּ֑ם אִם־בֹּֽצְרִים֙ בָּ֣אוּ לָ֔ךְ הֲל֖וֹא יַשְׁאִ֥ירוּ עֹלֵלֽוֹת:

רד"ק אם גנבים – אמר דרך תימה שיתמהו הרואים בעת החרבן של אדום ויאמרו מה זה היה לך?

אם גנבים שודדוך בלילה שהיית ישן ולא הרגשת בהם למנעם ולקום כנגדם:

הלא יגנבו דים – כי דרך הגנבים לגנוב דים כלומר די יוכלון שאת, ויניחו השאר:

אם בוצרים באו לך – כלומר אם באו לך שודדים ביום כבוצרים שיבצרו הכרם וישובו פעם אחר פעם לבצור כמו שאמר השב ידך כבוצר על סלסילות, אעפ"כ אי אפשר שלא ישאירו עוללות, שאינם נראות להם מקטנותן והן נסתרות תחת עלי הגפן

אבל אתה איך נחפשת שלא השאירו השודדים לך כלום אפילו מטמוני מסתרים גנבים ושודדי לילה הענין אחד והוא כפול במ"ש כי רוב הגנבים יגנבו בלילה:

איך נדמיתהנכרת כמו נדמו עמי מבלי הדעת נדמה מלך ישראל

וי"ת אכדין הוית' דמיך עד דגניבו מיסתהון כלומר איך היית ישן:

מלבי"ם אם. אחרי שהתחיל לנבאות את העתיד לבא על אדום באחרית הימים,

שב להודיע ג"כ מה שיקרה להם בזמן קודם, שבאו אויבים לארצם ושללוהו ובזזוהו,

וכבר בארתי (ישעיה סי' כ"א וירמיה סי' מ"ט) שצייר ענין מפלתם אז, שאנשי בריתו השיאוהו שילך למלחמה חוץ לארצו על שכניו, ובעת שהיה חוץ לארצו נכנסו אויבים במדינתו והחריבו את הכל,

עפ"ז ידמה את האויבים כגנבים שנכנסים בסתר שלא בידיעת בעה"ב,

ושואל הלא אם באו לך גנבים איך נדמית וישנת, ויותר מזה אם באו לך שודדי לילה, שהשודדים משמיעים קול רעש יותר מן הגנבים, איך נדמית בשנה ולא הרגשת, הלא יגנבו דים ולמה לא הקיצות משנתך לגרש אותם?

מוסיף לאמר אם בוצרים באו לך שהם באים בשדה שאין בעל הבית שם, כי כן לא היית במקום שבאו השודדים,

הלא אשאל הלא ישאירו עוללות כיון שיראים פן יבא בעה"ב ולא יקצרו את הכל, וא"כ אשאל:

מלבי"ם ביאור המילות נדמית. ענין שתיקה, וכן מואב נדמה (ישעיה ט"ו):

 

 (ו) אֵ֚יךְ נֶחְפְּשׂ֣וּ עֵשָׂ֔ו נִבְע֖וּ מַצְפֻּנָֽיו:

מלבי"ם איך נחפשו עשו. שיעור הכתוב עשו! (הוא שם הקריאה) איך נחפשו ונבעו ונתגלו מצפוניו,

שהלא הבאים בגניבה אין להם עת לחפש אחר כל המצפונים בלא פחד,

ואיך היה זה שהאויבים לא פחדו כלל שיבאו בני אדום ויעמדו נגדם?:

מלבי"ם ביאור המילות נחפשו. ר"ל מצפוניו, ועשו הוא שם הקריאה: ונבעו, נתגלו וכן פרץ נופל נבעה (ישעיה ל') וכמו שפי' חז"ל בב"ק דף ד' עפ"י התרגום:

רש"י נבעותרגום יונתן איתגליין [א.ה. כמו מעין נובע] ולשון ארמית נבעו נתבקשו וכן אם תבעיון בעיו (ישעיה כא):

מצודת דוד איך נחפשו עשו – איך נחפשו בתי עשו לקחת הכל ואיך נתבקשו ונדרשו מקומות מסתרים שלו לקחת כל הנמצא והוא כפל ענין במ"ש:

 

 (ז) עַֽד־הַגְּב֣וּל שִׁלְּח֗וּךָ כֹּ֚ל אַנְשֵׁ֣י בְרִיתֶ֔ךָ הִשִּׁיא֛וּךָ יָכְל֥וּ לְךָ֖ אַנְשֵׁ֣י שְׁלֹמֶ֑ךָ לַחְמְךָ֗ יָשִׂ֤ימוּ מָזוֹר֙ תַּחְתֶּ֔יךָ אֵ֥ין תְּבוּנָ֖ה בּֽוֹ:

רש"י עד הגבול שלחוך – אותם שהבטיחוך לעזרה באו עמך ולווך עד גבול ארצך עד הספר ששם באו עליך למלחמה ובזאת השיאוך והצליחו:יכלו לך – לפתותך לצאת ושבו מאחריך:

לחמך ישימו מזור תחתיך – אף מאכלך שם לך אחיך יעקב למזור שנתן לך לחם ונזיד עדשים ועל ידו בזית הבכורה:

מזור – חולי:

מלבי"ם עד. משיב שזה היה ע"י תחבולה שכל אנשי בריתך שלחוך ולוו אותך עד הגבול שתצא מגבול ארצך להלחם עם האויב והם הלכו אתך לעזרך (באשר הם אנשי הברית שמחוייבים לעזרך במלחמה),

אבל לא עזרו אותך במלחמה רק מה שהלכו אתך עד הגבול ושם הניחו אותך שתלחם לבדך,

ואנשי שלומך הם השיאוך, שהסירו מלבך המורא כדי שתהיה טרוד במלחמה ועי"כ יכלו לך,

(ואנשי) לחמך היינו האוכלים בלחמך הם שמו מזור תחתיך, כאילו רצו לרפאות המכה והמזור יעמוד תחתיך והוא יהיה במקומך להציל את ארצך מני צר, אבל אין תבונה בו במזור הזה:

מלבי"ם ביאור המילות אנשי הברית. מחויבים לעזור: ואנשי שלום, עמם יתיעץ: ואנשי לחמו, מחויבים לרפאות שברו, ומזור מענין תחבושת על השבר כמו אין דן דינך למזור, ומלת בו מוסב על המזור:

 

 (ח) הֲל֛וֹא בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא נְאֻם ה֑' וְהַאֲבַדְתִּ֤י חֲכָמִים֙ מֵֽאֱד֔וֹם וּתְבוּנָ֖ה מֵהַ֥ר עֵשָֽׂו:

אבן עזרא הלא – לא יועילוך להצילך חכמיך וגם גבוריך:

רד"ק הלא – באדום היו חכמים ובבא שברם אבדה חכמתם, וכן אמר בירמיהו נסרחה עצתם וחכמתם,

וכן היו בהם גבורים והיא מברכת יצחק ועל חרבך תחיה, וביום שברם וחתו גבוריך תימן:

מלבי"ם הלא. אחר שהציע מה שיקרה לאדום קודם שיבואו הימים האחרונים המיועדים לחורבנו,

כמו מה שנחרב אדום ע"י נ"נ וע"י הורדוס וכדומה,

יאמר כי כ"ז לא ישוה אל מה שיהיה ביום ההוא הנז' למעלה, במ"ש שמועה שמענו מאת ה' שהוא בעת קץ,

כי ביום ההוא! והאבדתי חכמים מאדום, שכל החרבנות שיהיה לו בימי הבינים ימצאו באדום חכמים,

ובהר עשו (שממליץ על עיר המלוכה) ימצאו נבונים בכל ארץ אדום ימצאו גבורי חיל,

אבל ביום ההוא המיועד יאבדו חכמים מכלל אדום,

ותבונה תאבד מהר עשו שהיא עיר מושב הראש של אדום שהיא רומי זערתא:

מלבי"ם ביאור המילות חכמים תבונה. המבין מוציא דבר מתוך דבר והוא גדול מחכם כמ"ש בפי' משלי:

 

 (ט) וְחַתּ֥וּ גִבּוֹרֶ֖יךָ תֵּימָ֑ן לְמַ֧עַן יִכָּֽרֶת־אִ֛ישׁ מֵהַ֥ר עֵשָׂ֖ו מִקָּֽטֶל:

רש"י וחתו גבוריך תימן – יחתו ויפחדו לנוס אל ארץ ישמעאל וי"ת ויתברון גברך יתבי ארעא דרומא:

למען יכרת – כל איש גבור:

מהר עשו מקטל – מרוב הרג שיבא עליכם:

רד"ק וחתו גבוריך תימן – הוא מבני אליפז בן עשו, וי"ת יתבי דרומא

למען יכרת איש מהר עשו מקטל האל ית' יתן חתת בהם למען יכרת איש מהר עשו מקטל מרוב הרג שיהרגו בהם יכרת כל איש מהם ותרגום הרג קטול וכן אם תקטול אלוה רשע, הן יקטלני לו איחל

וי"ת בדיל דישתצי גברא דביה צורבא [ל' חוזק]:

רש"ר הירש ויקרא פרק יג

כן מצאנו "צרב" בלשון חז"ל: "משום דצריבן" (ביצה ז, ע"א). מלה זו מתארת שם ביצים שנולדו – בניגוד למצבן של ביצים שלא נולדו. לדעת הערוך פירושה: קשים וחזקים; ומכאן "צורבא מרבנן": "חוזק תלמידי חכמים"; הווה אומר: חכם שתלמודו מאושש בידו

מלבי"ם וחתו. שיעור הכתוב וחתו גבוריך תימן מקטל, שיפול מורך בלב גבוריו, ועי"כ יכרת איש מהר עשו, כי לא יהיה להם לא עצה ולא גבורה למלחמה:

מלבי"ם ביאור המילות וחתו מקטל. יתיראו מהריגה כמו הן יקטלני לו איחל:

 

(י) מֵחֲמַ֛ס אָחִ֥יךָ יַעֲקֹ֖ב תְּכַסְּךָ֣ בוּשָׁ֑ה וְנִכְרַ֖תָּ לְעוֹלָֽם:

רש"י מחמס אחיך יעקב – בשביל חמס שעשית ליעקב:

רד"ק מחמס – כבר פירשנו כי בחרבן בית שני הרעו אדומים לישראל ונביא התנבא שהם עתידים להרע לישראל בבית שני והקב"ה יפרע מהם באחרית הימים שיכלה אותם מן העולם,

והחכם רבי אברהם אבן עזרא פי' הענין הזה בחרבן בית ראשון שהיו בני אדום מרעים לישראל בגלותם ע"י נבוכדנצר:

מלבי"ם מחמס. באר שכ"ז יגיע להם ע"י החמס שעשו ליעקב, שעי"ז תכסך בושה בחורבנות שעברו, ולבסוף ונכרת לעולם בחורבן העתיד שיהיה נצחי:

הפסוק יובן על פי משל:

היו שני אחים, אחד תם וישר והשני שובב ובן בליעל וכל מום בו, והיה ממרר את חיי אחיו. פעם אחת בא האח השובב פצוע ומוכה עד זוב דם, וסיפר לאביו שאחיו הכהו ופצעו בפניו. כששמע אביו את דבריו התנפל עליו והכהו מכות רבות ונאמנות. התפלאו ואמרו לאביו, לא די שלא הענשת את האח התם שהכה, אלא שהכית את המוכה, והוספת לו מכה על מכה?

השיב להם האב, אם האח התמים שמעולם לא הרים יד על מישהו, הכה הפעם את אחיו מכות נמרצות, מבין אני מכך שהאח השובב כל כך הכעיס אותו והצר לו עד שכבר פקעה סבלנותו של האח התמים ולכן הכה את אחיו, על כן הכיתי אותו.

והנמשל, זהו שאומר הכתוב: ״מחמס אחיך יעקב״ — מזה שיעקב הוכרח לשנות הפעם טבעו ולחמוס, הלא ״תכסך בושה״ — שכל כך הצרת לו והצקת לו, עד שהעברת אותו על דעתו וטבעו היפה, ולכן ״ונכרת לעולם״ (יראת שמים).

 

 (יא) בְּיוֹם֙ עֲמָֽדְךָ֣ מִנֶּ֔גֶד בְּי֛וֹם שְׁב֥וֹת זָרִ֖ים חֵיל֑וֹ וְנָכְרִ֞ים בָּ֣אוּ שערו שְׁעָרָ֗יו וְעַל־יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ יַדּ֣וּ גוֹרָ֔ל גַּם־ אַתָּ֖ה כְּאַחַ֥ד מֵהֶֽם:

רש"י ביום עמדך מנגד – שלא באת לעזור לו:

גם אתה כאחד מהם – אעלה אני עליך כאילו אתה מן הבאים עליהם:

רד"ק ביום עמדך מנגד – מ"ם עמדך מעמדת בגעי"א, ולפירושינו יהיה פי' הפסוק כן אף על פי שטיטוס ומחנהו שהחריבו הבית היו אדומים, רובם היו בני אדום ועדיין גרים בארצם אדום,

אבל לא היתה המלכות להם, כי לרומי היתה והרומיים היו על כולם אלא שמלכי רומי היו אדומים

וכשצר טיטוס על ירושלם היו בני אדום שמחים לאידם ומריעים להם בארצם, כאשר יוכלו להסגיר הפלטים מהם לבני רומי,

והיו עומדים מנגד ושמחים על חרבנם והיה ראוי להם לעזרם כי אחיהם היו והאל ית' מנע את ישראל בעברם במדבר שלא להרע להם בעבור האחוה:

ביום שבות זרים חילו – שבות מקור מן הקל מן שבה, פי' ביום ששבו זרים נכסיו וקנינו,

ידו גורל אפשר ששרשו ידד בשקל רבו מארבה או שרשו ידה מן לידות את קרנות הגוים ומשפטו יידו בשני יודי"ן והאית"ן מן הדגוש וכשהפילו יו"ד השרש מפני כובד קריאת שני יודי"ן הטילו תנועת יו"ד השרש שהוא פת"ח ביו"ד האית"ן להורות עליה, אמר כי השליכו גורל על שבי ירושלם בחלקם אותו שרי חיל האויבים:

גם אתה כאחד מהם – האדומיים שבאו עם הכותים:

מלבי"ם ביום. מפרש כי תחלה בחורבן ראשון לא היו הם המחריבים, רק שעמדו מנגד ביום שבות זרים חילו,

וקרא לחיל נ"נ זרים נגד הרומיים שקראם נכרים,

שהנכרי הוא יותר מן הזר ומארץ אחרת, וכן היו הרומיים נכרים בערך הכשדים שהיו קרובים יותר לא"י,

ובעת נכרים באו שעריו שהוא בחורבן השני שהיה ע"י הרומיים ועל ירושלים ידו גורל מי ומי יהיה המהרס חומת בית המקדש, אז גם אתה היית כאחד מהם,

שאז בני אדום שנכנסו תחלה בדת ישראל בימי הורדוס נתהפכו להם לצרים והיו נגד ישראל:

מלבי"ם ביאור המילות זרים, ונכרים. הזר יצוייר גם בארץ ההיא, כמו ובת כהן כי תהיה לאיש זר,

והנכרי בא מארץ רחוקה (ישעיה כ"ח) ובזר אינו חידוש שבא שעריו רק מה ששבה חילו, ובנכרי החידוש שבא שעריו:

 

 (יב) וְאַל־תֵּ֤רֶא בְיוֹם־אָחִ֙יךָ֙ בְּי֣וֹם נָכְר֔וֹ וְאַל־תִּשְׂמַ֥ח לִבְנֵֽי־יְהוּדָ֖ה בְּי֣וֹם אָבְדָ֑ם וְאַל־תַּגְדֵּ֥ל פִּ֖יךָ בְּי֥וֹם צָרָֽה:

רש"י ואל תרא ביום אחיך – לא היה לך (להביט) ולעמוד מנגד:

ביום נכרו – ביום הוסגירו ביד אויב הוא הבבליים וכן הוא אומר בשאול (שמואל א כג) ניכר אותו אלהים בידי הסגיר אותו בידי:

רד"ק ואל תרא ביום אחיך – לא היה לך לראות ביום צרת אחיך,

ואחר כך פירש ביום אחיך זהו ביום נכרו, פי' נכרו שנתנכר מארצו והיה כנכרי שהוציאו ממנה,

ויש מפרשים אותו ביום המסרו ביד אויביו, מן נכר אותו אלהים בידי שפירושו מסר:

ואל תגדל פיך – בשחוק או בדברים אחרים, וכן ת"י ודאסגיתא למללא רברבן:

מלבי"ם ואל תרא. עתה חושב העול שעשו מדרגה אחר מדרגה,

הלא מהראוי היה לבל תרא ביום אחיך ביום נכרו ביום נעשה אחיך לך כנכרי ושחתת ברית אחים,

היה ראוי שתמנע עצמך מלראות יום ההוא, ועכ"פ היה ראוי שלא תשמח לבני יהודה,

ועכ"פ היה ראוי שלא תגדיל פיך ולא תוציא השמחה שבלב אל הפה לדבר לעג ובוז,

וכ"ז ידבר על מה שעשו בחורבן ראשון שהיו שמחים ולועגים על מפלת ישראל והיו מגדילים בפיהם את החורבן, כמ"ש (תהלים קלז) האומרים ערו ערו עד היסוד בה:

מלבי"ם ביאור המילות ביום נכרו, שנעשה נכרי לך. וי"מ שנמסר ביד אויב, מן נכר אותו אלהים בידי (ש"א כ"ג):

 

(יג) אַל־תָּב֤וֹא בְשַֽׁעַר־עַמִּי֙ בְּי֣וֹם אֵידָ֔ם אַל־תֵּ֧רֶא גַם־אַתָּ֛ה בְּרָעָת֖וֹ בְּי֣וֹם אֵיד֑וֹ וְאַל־תִּשְׁלַ֥חְנָה בְחֵיל֖וֹ בְּי֥וֹם אֵידֽוֹ:

רש"י ואל תשלחנה בחילו – אל תשלחנה ידך בנכסיו כן תרגם יונתן ומקרא קצר הוא וצריך להוסיף עליו ידך:

אבן עזרא אל – בעבור שהיה לעולם אדום תחת יד יהודה על כן היה קשה עלינו שמחת אדום מצרתו:ואל תשלחנה – דרך קצרה והטעם ידיך וככה יחפרו בעמק רגליו:

רד"ק אל תרא גם אתה – כמו האחרים שהיו נכרים ואתה אח:

ואל תשלחנה – פירוש ואל תשלחנה ידיך בנכסיו וכן ת"י ודאושיטתא בנכסוהי ביום תבריה:

מלבי"ם אל תבא. עתה חושב מה שעשו בבית שני שהוא גרוע מן הקודם שבאו בעצמם ועזרו להחריב,

ובעת שנכרים באו שעריו שהם הרומיים היה ראוי שאל תבא גם אתה בשער עמי עם המחריבים,

ואם באת, היה ראוי שאל תרא גם אתה ברעתו להזכיר רעתם ועונותיהם וללמד עליהם חובה,

ועכ"פ היה ראוי שאל תשלחנה (ידיך) בחילו לבוז את שללם:

מלבי"ם ביאור המילות אל תשלחנה. ידיך, וכן ת"י דאושיטת ידך בנכסוהי:

 

 (יד) וְאַֽל־תַּעֲמֹד֙ עַל־הַפֶּ֔רֶק לְהַכְרִ֖ית אֶת־פְּלִיטָ֑יו וְאַל־תַּסְגֵּ֥ר שְׂרִידָ֖יו בְּי֥וֹם צָרָֽה:

רש"י ואל תעמוד על הפרק – מקום שהבורחים יוצאים דרך שם לימלט ובלשון לע"ז קוראים אותו טרו"ג (אל תעמוד על הפרק, מכאן שאסור להפסיק בק"ש בין פרק לפרק הג"ה דר"ע):

רד"ק ואל תעמוד על הפרק – הוא אם הדרך מקום שמתפרקים הדרכים אחת הנה ואחת הנה והאדומים היו עומדים על הפרק שלא יוכל לנוס אחד מישראל שלא יתפשוהו והיו שומרים עליהם הדרכים:

פליטיו – בחירק כמו שרידיו:

מצודת דוד ואל תעמוד על הפרק – זה יאמר על אנשי טיטוס שגלו את ישראל ואמר עכ"פ לא היה לך לעמוד ולהתחזק על השבר [בעת שברם והתפרקם] להכרית את פליטיו ר"ל עכ"פ בהיותו בגולה לא היה לך לאבד ולהכרית את יתר הפליטה כאשר האבדת והכרת: ואל תסגר – לא היה לך לאסרם במאסר כאשר עשית:

מלבי"ם ואל. ועכ"פ היה ראוי בל תעמוד על הפרק * להכרית את הפליטים

ועכ"פ שבל תסגר שרידיו אשר שרדו מהם בארצך, בל תסגר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו,

וגם מרמז ע"מ שעשו להם אחר החורבן שתחלה ראו ברעת ישראל והיו מקטרגים עליהם,

ואחר שגברו האדומים והתפשטה אמונתם התחילו לבוז חיל ישראל בכל פעם,

ואח"כ התחילו להכרית את הפליטים ע"י הגזירות והגירושין והשמדות,

ואח"כ הרגו את האנוסים אשר שרדו בתוכם והסגירו אותם לעוצר ולמשפט וענוים קשים:

מלבי"ם ביאור המילות הפרק. עת יתפרד קישור הלוחמים (כי שם פרק ענינו על דבר הנפרד בכח ממקום חבורו) אז יעמדו גבורים להכרית כל פליט, ויש הבדל בין פליט ובין שריד, הפליט הוא הנצול מן החרב והיה במלחמה, והשריד יהיה גם כשהיה במק"א ונשאר מן העם בחיים:

[מפסוק זה מביאים רמז שאין לאדם לעמוד בסיום מסכת, אלא להמשיך מיד בלימוד החדש – לקרוא מעט מהמסכת הבאה, שלא יקטרג השטן שסיימו ללמוד].

 

 (טו) כִּֽי־קָר֥וֹב יוֹם־ה֖' עַל־כָּל־הַגּוֹיִ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ יֵעָ֣שֶׂה לָּ֔ךְ גְּמֻלְךָ֖ יָשׁ֥וּב בְּרֹאשֶֽׁךָ:

רד"ק כי קרוב – אעפ"י שהיה רחוק מיום הנבואה:

על כל הגוים – כי ביום גאולת ישראל יהיה אותה היום הרי הוא כמו קרוב כיון שהאל אמר

(ש)יהיה ראוי שיחשבו אותו כמו קרוב:

מלבי"ם כי קרוב. היום המיועד מאת ה' על כל הגוים לשלם על רעתם הוא קרוב, ואז תקבלו תשלומין בכפל,

א] על המעשים, שעז"א כאשר עשית יעשה לך,

ב] כפי הגמול שגדר הגמול הוא התפעליות האיבה והקנאה שעל פיו עשית את המעשה, שעז"א גמולך ישוב בראשך, כמ"ש יחזקאל ל"ה ועשיתי כאפך וכקנאתך אשר עשית משנאתך בם:

מלבי"ם ביאור המילות יעשה לך, גמולך ישיב. הבדלם התבאר (יואל ד' ד'):

 

 (טז) כִּ֗י כַּֽאֲשֶׁ֤ר שְׁתִיתֶם֙ עַל־הַ֣ר קָדְשִׁ֔י יִשְׁתּ֥וּ כָֽל־הַגּוֹיִ֖ם תָּמִ֑יד וְשָׁת֣וּ וְלָע֔וּ וְהָי֖וּ כְּל֥וֹא הָיֽוּ:

רד"ק [ורש"י ות. יונתן] כי כאשר שתיתם [פונה לבני עשיו] – עשיתם משתה ושמחה על חרבן הר קדשי כן תשתו כוס התרעלה אתה וכל הגוים: ישתו כל הגוים תמיד – פירוש תמיד בלי הפסק עד שיכלו הרעים שבהם שהרעו לישראל וכת"י כמה דחדיתון על מחת טורא דקודשי כן ישתו כל עממיא כס פורענותהון תדירא:

ושתו ולעו – יבלעו כמו ילע קדש:

והיו כלא היו – ויהיו כלים עד שלא יכירו מקומם כאלו לא היו:

אבן עזרא [וכ"פ מצו"ד] כי – מדבר לישראל כאשר שתיתם כוס כן ישתו כל הגוים: ולעו – כמו ילע קדש והטעם בליעה אלא שהוא חסר בית

ויפת אמר כאשר שתו הגוים ושמחו על הר קדשי כן ישתו [הגוים] על הר עשו:

מלבי"ם כי. מוסב על מליצת ירמיה (סי' כ"ה) קח את כוס יין החמה הזאת והשקית אותו את כל הגוים,

ואמר (שם סי' מ"ט) אצל מפלת אדום (ירמיהו פרק מט יב) כִּי־כֹ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' הִ֠נֵּה אֲשֶׁר־אֵ֨ין מִשְׁפָּטָ֜ם לִשְׁתּ֤וֹת הַכּוֹס֙ שָׁת֣וֹ יִשְׁתּ֔וּ, וְאַתָּ֣ה ה֔וּא נָקֹ֖ה תִּנָּקֶ֑ה? לֹ֣א תִנָּקֶ֔ה! כִּ֥י שָׁתֹ֖ה תִּשְׁתֶּֽה:

וז"ש כי כאשר שתיתם על הר קדשי, כי שם השקה הנביא אותם את כוס החמה

כן ישתו כל הגוים תמיד כי יעברו עליהם חורבנות רבות במשך עתים וימים בתמידות,

עד שבאחרית הימים ישתו ולעו והיו כלא היו כי יבטל מציאותם לגמרי:

מלבי"ם ביאור המילות ולעו. יצפצפו דברים כשכור (ישעיה נ' ד'):

 

 (יז) וּבְהַ֥ר צִיּ֛וֹן תִּהְיֶ֥ה פְלֵיטָ֖ה וְהָ֣יָה קֹ֑דֶשׁ וְיָרְשׁוּ֙ בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב אֵ֖ת מוֹרָֽשֵׁיהֶֽם:

רש"י את מורשיהם – נכסי עממיא דהוו מחסנין להון [כרד"קיירשו שכניהם ארץ אדום ומואב וארץ פלשתים, דלא כמלבי"ם]:

אבן עזרא ובהר ציון – כל הגוים יהיו כלא היו ואין פליט להם אבל בהר ציון תהיה פליטה

אמר יפת זה לעתיד ורבי משה אמר על ימי חזקיהו ורבי ישועה אמר על בית שני:

מלבי"ם ובהר ציון. אחר שכמה אומות שהיו ממחריבי הארץ יכלו ויאבד זכרם אז תהיה פליטה בהר ציון ונדחי ישראל יתקבצו שם מעט מעט, (כמ"ש בפי' ישעיה סס"ה על בטרם תחיל ילדה): והיה קדש ובית יעקב יירשו את ירושתם:

מלבי"ם ביאור המילות מורשיהם. ארץ ירושתם,

וההבדל בין שם ירושה ומורשה, שמורשה מורה שמוריש אותה לבניו וכמו שפירשו חז"ל:

 

כתב בספר ילקוט חמישאי (בשם ברכת חיים הובא בתורת ההפטרה)

ידוע שלאחר חורבן בית המקדש בית ראשון ובית שני, נשאר כותל המערבי שלא נחרב. ודוד המלך בנה אותו יסוד לבית המקדש והכינו בחייו. והכותל הזה הוא נחמה ותקוה טובה לישראל באורך הגלות, שלא ידאגו חלילה שמא בית המקדש לא יבנה עוד, אלא בודאי שסוף הבית הזה להבנות, ולכן נשאר הכותל ועליו שורה שכינה, והוא סימן גדול לבנין בית שלישי.

וזהו שאומר הכתוב: ״ובהר ציון״ — זה מקום המקדש הר המוריה, ״תהיה פליטה״ — הוא הכותל המערבי שלא יחרב, ״והיה קודש״ — שהשכינה שורה עליו, ואם כן הרי הוא אות וסימן, שעתידים ישראל לחזור בבניו בית שלישי, וזהו שכתוב: ״וירשו בית יעקב את מורשיהם״.

החפץ חיים חוזה את העתיד

כשהיטלר צורר היהודים ימ״ש עלה לשלטון בשנת תרצ״ג והכריז את הכרזתו הידועה בדבר השמדת היהודים רח״ל אמרו אז גדולי ישראל שגרמניא הם עמלק, וצריכים מאד להזהר מהם,

ומסופר שבא אז הרב הגאון רבי יוסף כהנמן זצ"ל למרן החפץ חיים זצ״ל ושאל אותו רבי מה יהיה?

ענה לו מרן החפץ חיים שהוא לא יצליח בכך והוסיף צוררים רבים קמו עלינו לכלותינו, אך מעולם לא עלה בידיהם לגזור כליה על עם ישראל, וכבר מרומז על כך בתורה בפרק ל"ב פסוק ט׳ ״והיה המחנה הנשאר לפליטה״.

הבין הרב כהנמן מתשובתו שאמנם קרובה הסכנה המרחפת על קהילות ישראל באירופה,

והוסיף לשאול את הח״ח: ״באיזה קיבוץ יהודי יקויים בימינו ״והיה המחנה הנשאר לפליטה״?

מרן הח״ח הרהר מעט בעיניים עצומות ואמר: ״אף זאת מפורש בהפטרה לפרשת וישלח ״ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש… והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו״.

ואכן כידוע מפלתו היתה כשעמד בשערי ארץ ישראל.

בעקבות זאת בנעילת הכניסה הגדולה השלישית של אגוד"י שהתקיימה במארינבד בשנת תרצ״ז קרא רבי יוסף כהנמן גאב״ד דפונביז׳ בקול חוצב להבה: בבית האחוז להבות ישן אדם, ושומריו עומדים בחוץ ומתווכחים איך להוציאו מהבית הבוער, והאש קריבה והולכת, השומרים מוסיפים להתווכח, באין אדם שיגיד להם: ״חדלו לכם, העירו אותו מהשינה והוא כבר יציל את עצמו, עם ישראל כעת מוקף להבות, השואה מתדפקת בשערים, מה לנו לחפש תכסיסים ועצות, הבה נעיר את אחינו מתרדימתם הרוחנית, יבחינו בלהבות וממילא כל איש ישראל יתאמץ להציל את נפשו, יתעורר נא היהודי מתרדמתו, יקום לתחיה!.

לאחר המלחמה בנה הרב כהנמן את ישיבתו המפורסמת ״פונביז׳״ בבני ברק ולידה בנה היכל גדול ועליו חרוט הפסוק ״ובהר ציון תהיה פליטה״ לידע ולהודיע על נבואתו הקדושה של מרן החפץ חיים זצ״ל לפני המלחמה האיומה [נחלת צבי בראשית עמ' קנז].

 

(יח) וְהָיָה֩ בֵית־יַעֲקֹ֨ב אֵ֜שׁ וּבֵ֧ית יוֹסֵ֣ף לֶהָבָ֗ה וּבֵ֤ית עֵשָׂו֙ לְקַ֔שׁ וְדָלְק֥וּ בָהֶ֖ם וַאֲכָל֑וּם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֤ה שָׂרִיד֙ לְבֵ֣ית עֵשָׂ֔ו כִּ֥י ה֖' דִּבֵּֽר:

מלבי"ם והיה. ואז תהיה מלחמת גוג ומגוג, ואז יהיה בית יעקב אש הבוער מקרוב,

ובית יוסף יהיה כלהבה הבוער מרחוק יותר מן האש, כי משיח בן יוסף יעשה חיל אז,

או מפני שעשרת השבטים לא יהיו עדיין כולם בא"י ויהיו עוד מרחוק,

ובית עשו יהיה כקש אשר בהריחו אש יאכל קש אחד את חברו כן יאבדו זא"ז במלחמת גוג

כאשר התבאר ביחזקאל ל"ח עד שלא יהיה שריד לבית עשו:

רד"קורז"ל דרשו כי זכר יוסף לפי שאין זרעו של עשו נופל אלא ביד יוסף או ביד זרעו של יוסף:

רש"י כי ה' דיבר – והיכן דיבר?

(במדבר כד יח) וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל: וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר:

 

(יט) וְיָרְשׁ֨וּ הַנֶּ֜גֶב אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֗ו וְהַשְּׁפֵלָה֙ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֔ים וְיָרְשׁוּ֙ אֶת־שְׂדֵ֣ה אֶפְרַ֔יִם וְאֵ֖ת שְׂדֵ֣ה שֹׁמְר֑וֹן וּבִנְיָמִ֖ן אֶת־הַגִּלְעָֽד:

מלבי"ם וירשו הנגב את הר עשו. בצד הדרומי של א"י יקחו ירושה את הר עשו, שהיה מדרום לא"י [לכיון ים המלח]

ועתה תתרחב א"י בצד דרום כמו שבארתי ביחזקאל סי' מ"ז שארץ אדום ועמון ומואב יכנסו בגבול הארץ,

ובצד השפלה יירשו את פלשתים, שהוא במערב א"י [עזה וכו'], ש-ערי פלשתים היו בשפלה כמבואר ביהושע סי' ט"ו,

וירשו את שדה אפרים בצד מזרח תתרחב הגבול בעבר הירדן הלאה [בין ים המלח לכנרת, בקו ישר ליפו],

וזה קרא שדה אפרים שהשדה ימליץ כל מה שהוא חוץ לישוב, ועבר הירדן היה מגביל נגד אפרים כמבואר ביהושע סי' ט"ז,

ומבואר (שמואל ב' י"ח) שיער אפרים נמשך עד לעבר הירדן המזרחי, ששם לחמו אנשי דוד עם אנשי אבשלום עיין שם.

ובנימין יירש את הגלעד, מבואר ביחזקאל שבנימין ירש אז בצד צפון לירושלים של עכשיו,

ונחלתם תתפשט במזרח בעבר הירדן והגלעד יפול בחלקם:

 

 (כ) וְגָלֻ֣ת הַֽחֵל־הַ֠זֶּה לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶֽׁר־כְּנַעֲנִים֙ עַד־צָ֣רְפַ֔ת וְגָלֻ֥ת יְרוּשָׁלִַ֖ם אֲשֶׁ֣ר בִּסְפָרַ֑ד יִֽרְשׁ֕וּ אֵ֖ת עָרֵ֥י הַנֶּֽגֶב:

רש"י וגלות החל הזה – תרגם יונתן עמא הדין, החל לשון חיל כמו (ישעיה לו) ויבא ירושלמה בחיל כבד דרבשקה אלא שזה חסר יו"ד ויש עוד לפרש החל הזה גלות הגיא הזה:

לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת – גלות אשר הוא מבני ישראל שגלו מעשרת השבטים לארץ כנענים עד צרפת:

וגלות ירושלים אשר בספרד – שהם מבני יהודה אשר גלו לספרד

הם ירשו את ערי הנגב שבדרומה של ארץ ישראל ואומרי' הפותרים צרפת הוא המלכות שקורין פרנצ"א בלע"ז ספרד תרגם יונתן אספמיא:

אבן עזרא וגלות – אמר רבי משה הגלות שהחלו לגלות [וכ"פ המלבי"ם].

ורבי מרינוס אמר כי החל כמו ויאבל חיל וחומה [מקום סביב לחומה. ראב"ע שם] והטעם כי תתפש המדינה ונהרג מה שבתוכה גם הבורחים לא נמלטו רק מעטים שהיו בחיל:

אשר כנענים – שמענו מפי גדולים כי ארץ אלמניי"ה [הגרמנים שבאיטליה] הם הכנעניים שברחו מפני בני ישראל בבואם אל הארץ

גם ככה צרפת היא פרנסי"ה ותרגום יונתן בן עוזיאל ספרד אספמיא וזו היא גלות טיטוס

וזאת הנבואה לעתיד לא כאשר אמר רבי משה כי אז נפזרו מהבית הראשון:

מלבי"ם וגלות החל הזה. התבאר ביחזקאל סי' מ"ז שבני דן הם יירשו לעתיד את צור וצידון שיתוסף לא"י,

ובני דן הם גלו קודם כל השבטים כי הם ישבו חוץ לא"י, ע"כ קראם גלות החל,

הם יירשו אשר לכנענים שהם צור וצידון כמ"ש ה' צוה אל כנען (ישעיה כ"ג) שכיון על צור,

עד צרפתה אשר לצידון (מלכים כ"א).

וגלות ירושלים ירשו את ערי הנגב שהם חלק יהודה ובנימין, שיירשו במקומם,

כמו שהתבאר ביחזקאל סי' מ"ז מ"ח שיהודה ובנימין יקחו מנגב לא"י והם היו גולי ירושלים, והתישבו אח"כ בספרד:

מלבי"ם ביאור המילות החל. מענין התחלה, כמו גֵז חֵן חֵץ, מן גזז חנן חצץ, ומלת ירשו נמשך לכאן, יירשו אשר כנענים:

 

 (כא) וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֑ו וְהָיְתָ֥ה לַֽה֖' הַמְּלוּכָֽה:

רש"י ועלו – שרי ישראל מושיעים בהר ציון:

לשפוט את הר עשו – ליפרע מהר עשו אשר עשו לישראל לשפוט יושטיציי"ר בלע"ז:

הר עשו – י"ת כרכא רבא דעשו:

והיתה לה' המלוכה – לימדך שאין מלכותו שלימה עד שיפרע מעמלק:

רד"ק ועלו מושיעים – המלך המשיח וחביריו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם:

לשפוט את הר עשו – לקחת משפט ישראל מהם על כל אשר הרעו להם, ויונתן תרגם ויסקון משזבין מטורא דציון למידן ית כרכא רבא דעשו:

והיתה לה' המלוכה – ואז תהיה המלוכה לה' לבדו, כי כל הגוים יודו במלכותו

כמו שאמר בנבואת זכריה והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ויונתן תרגם ותתגלי מלכותא דה' בקריב על כל יתבי ארעא ותהי מלכותא דה' לעלם ולעלמי עלמיא:

מלבי"ם ועלו מושעים, ואז תתחיל מלחמת גוג ומגוג ויתגלו שני המשיחים בן יוסף ובן דוד ושבעה רועים שיושיעו את ישראל, והם יעלו לשפוט את הר עשו, ואז והיתה לה' המלוכה ויקבלו כולם את עול מלכות שמים במהרה בימינו:

 

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “עובדיה פרק א”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א