עמוס

עמוס פרק א

(א) דִּבְרֵ֣י עָמ֔וֹס אֲשֶׁר־הָיָ֥ה בַנֹּקְדִ֖ים מִתְּק֑וֹעַ אֲשֶׁר֩ חָזָ֨ה עַל־יִשְׂרָאֵ֜ל בִּימֵ֣י׀ עֻזִּיָּ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֗ה וּבִימֵ֞י יָרָבְעָ֤ם בֶּן־יוֹאָשׁ֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל שְׁנָתַ֖יִם לִפְנֵ֥י הָרָֽעַשׁ:

רד"ק דברי עמוס – כתבו רז"ל כי כשמתחיל הנביא במלת דברי הוא מדבר בדברי עצמו,

וכן עמוס דבר על עצמו כמו שאמר לו אמציה כהן בית אל, ומה שהשיב לו,

וכן דברי ירמיהו כי הוא דבר בדברי עצמו, וכן דברי קהלת,

וכן אמרו רבותינו שלשה נביאים לפי שהיתה נבואתם דברי קנטורין נתלית נבואתן בעצמן,

ר"ל בעצמן שדברו דברי עצמן והתחילה נבואתן דברי:

אשר היה בנוקדים מתקוע – רועה היה והרועה יקרא נוקד, או מי שמתעסק במקנה,

כמו ומישע מלך מואב היה נוקד ונקרא נוקד לפי שרוב הבהמות יש להם כתמים שחורים או לבני' מן נקוד וטלוא, אמר "בנוקדים" ולא היה אומר "היה נוקד"?

ר"ל כי גדול שבנוקדים אשר היה בתקוע, ותקוע היא עיר גדולה בנחלת בני אשר:

אשר חזה על ישראל בימי עזיה מלך יהודה ובימי ירבעם – כבר כתבנו בתחילת הספר כי ירבעם ועזיה מלכו בזמן אחד והושע [בן אלה] האריך ימים יותר, שנבא גם בימי יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה

ואמר אשר חזה על ישראל כי רוב נבואתו היתה על ישראל ושמרון לא זכר על יהודה כי אם מעט,

ובדרש כשאמר הקדוש ברוך הוא "את מי אשלח ומי ילך לנו" ואמר לו ישעיה הנני שלחני

אמר את מי אשלח? שלחתי את מיכה והיו מכים אותו על הלחי שנא' בשבט יכו על הלחי את השופט,

שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוס אמרו לא היה לו להקב"ה לאשרויי שכינה אלא על הדין פסילוס, פירש קטיע לישנא, אמר ר' פנחס למה נקרא שמו עמוס? שהיה עמוס בלשונו:

שנתים לפני הרעש – הרעש הזה היה בימי עזיהו, כמו שנאמר בנבואת זכריה ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיהו מלך יהודה,

ואמרו בדרש כי אותו היום שנכנס עזיהו להיכל להקטיר היה הרעש,

ואמר כי תחלת נבואת עמוס היתה שנתים לפני הרעש,

וזכר זה בעבור שהתנב' על הרעש טרם באו, כמו שאמר והכתי בית החורף על בית הקיץ:

מלבי"ם דברי עמוס אשר היה בנוקדים. הר"י אברבנאל השיג בכאן על המורה (הרמב"ם במו"נ פל"ב ח"ב)

שהניח יסוד מוסד שא"א שתחול הנבואה רק על האדם המוכן אליה, אם בהכנה טבעיית כפי מזג גופו ומוחו וכח דמיונו, ואם בלימוד החכמות וטוב המדות,

ואמר מהרי"א שדעת זה בנוי על דברי הפילוסוף שהנבואה היא דבר טבעיי מגעת לאדם כשאר הצורות הטבעיות שלא יחולו בנושאיהם כי אם אחרי ההכנות [הטבעיות] הראויות אליהם,

ואין זה דעת תורתנו כי אין הנבואה דבר טבעיי ואין ההכנה צריכה אליה, כי הנבואה דבר נסיי בהכרח,

כי כל כח משיג יש לו יחוס שמור ומוגבל עם הדבר המושג אליו,

ונפש האדם אין להם יחוס ולא ערך על הסידור האלהי שתקבלהו בדרך טבעיי, אם לא בדרך נס,

וא"כ ההכנות הטבעיות מהמזג וכן לימוד החכמות אינם תנאי אל הנבואה,

והלא עמוס עם היותו בנוקדי הצאן (כי בעל הצאן נקרא נוקד) והיה בנוקדים, ר"ל משרת אצל הנוקדים ולא למד חכמה ולא היה לו כבוד ועושר ומכ"מ התנבא.

ולדעתי יש בזה הבדל בין הנביא המנבא לצורך עצמו ושלימותו ובין הנביא שהוא שליח לצורך הכלל,

כי שינבא ה' את האדם הבלתי מוכן אל הנבואה הוא כבריאת יש מאין וזאת לא יעשה ה' רק לצורך גדול,

 כי כל הנסים שעשה ה' היו בריאת יש מיש ע"י המרת הצורות כמו שבארתי במק"א,

ולכן לא יבחר ה' להשפיע רוח נבואה על איש, רק בהיותו מזומן לה, שאז יוסיף ברכתו בההכנה הנמצאת בו ביתר שאת ויתר עז להשלימו, כמ"ש אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה,

אבל בעת שיצטרך ה' לשלוח נביא אל הדור ולא ימצא איש המוכן לזה בטבעו מלידה ומבטן ומהריון וע"י הכנתו, יבחר את אשר יקרב אליו מצד צדקתו ויגדל הנס,

ומזה המין היה נבואת עמוס שלא ניבא לצורך עצמו רק לצורך הכלל,

שהגם שכבר נבאו עוד שלשה נביאים באותו פרק, רצה ה' ששני נביאים ינבאו ביחוד לעשרת השבטים והם הושע ועמוס, ושנים ינבאו ליהודה והם מיכה וישעיה,

ורצה ששני אלה יהיו מעשרת השבטים – הושע היה משבט ראובן ועמוס היה מתקוע, שהוא בחלק אשר,

ולא מצא אז מוכן ממנו בערך יתר העם,

ואחר שהוצרך לשלחו בשליחות כולל הוסיף ברכה ושפע קדש על ההכנה המעטה שמצא בו וישפוך את רוחו עליו.

ומה שטען הרי"א על שלא תמצא הנבואה באו"ה ולא בישראל אחר החורבן, הגם שא"א שלא ימצא איש מוכן לזה. [ר"ל ולשיטת הרמב"ם הרי ודאי שהיה לנבואה לשרות על היחידים המוכנים לכך?]

אינו טענה, שממה שכתב הרמב"ם שא"א שינבא רק המוכן לנבואה,

לא נוכל להוליד שכל המוכן לנבואה מוכרח שינבא, כי גם חלות הנבואה על המוכן תלוי ברצון אלהי,

כי גם המוכן לנבואה אינו מוכן לזה כדברים המחוייבים בטבע,

כי גם נבואת המוכן הוא נס ופלא, רק שאינו נס גדול כ"כ כנבואת הבלתי מוכן,

כמו שהנס שישלח ה' ברכה בזרע הארץ לעשות בשנה אחת תבואה לשלש השנים אינו נס גדול כ"כ

כנס אלישע שמְעט השמן שבאסוך ימלא כל הכלים.

והנה מ"ש אשר חזה על ישראל הקשה מהרי"א והלא נבא גם על יהודה ועל כמה אומות? ולמה זכר מן הרעש?

ולמה התחיל הנבואה ויאמר ה' מציון ישאג ואח"כ אמר כה אמר ה' ואין זה מסגנון המליצה?

ולדעתי מ"ש ויאמר ה' מציון ישאג, נמשך לתוארי עמוס.

שר"ל הוא עמוס אשר חזה על ישראל ויאמר כי ה' מציון ישאג. כי באשר עמוס לא היה מוכן לנבואה ולא היה מוחזק בעיני העם לנביא אם מצד עצמו אשר היה בנוקדים רועה צאן ובולס שקמים [לוקט שקמים למאכל בהמותיו],

ואם מצד מקומו בהיותו מתקוע ששם לא היו בני הנביאים ולא נביא שיסמוך אותו ויעיד עליו שהוא נביא אמת

בכ"ז נתחזק לנביא אמת ע"י שנבא שנתים לפני הרעש ויאמר בנבואתו שה' מציון ישאג.

שהוא על הרעש שיהיה מציון, וכן ניבא אז על עצירת גשמים שיהיה בעת ההיא,

כמ"ש ואבלו נאות הרועים, וזה נבא שנתים לפני הרעש, ונבואתו באה ונהיתה שתי שנים אחר שנתנבא,

עי"כ ידעו כל ישראל כי נאמן הוא לנביא לה',

(ומ"ש שנבא בימי ירבעם בן יואש בארתי בתחלת הושע, ששנתים לפני הרעש היה עוזיה נכנע תחת מלכי ישראל ונקרא המלכות ע"ש מלכות ישראל ולכן הזכיר את ירבעם עיי"ש):

מלבי"ם ביאור המילות בנוקדים. מגדל הצאן נקרא נוקד. וכן ומישע מלך מואב היה נוקד,

ע"ש שהצאן עשוים נקודים וברודים, או שנוקדים אותם לסימן בל יתחלפו:

 

(ב) וַיֹּאמַ֓ר׀ ה֙' מִצִּיּ֣וֹן יִשְׁאָ֔ג וּמִירוּשָׁלִַ֖ם יִתֵּ֣ן קוֹל֑וֹ וְאָֽבְלוּ֙ נְא֣וֹת הָרֹעִ֔ים וְיָבֵ֖שׁ רֹ֥אשׁ הַכַּרְמֶֽל:

רש"י מציון ישאג – מבית קדשי הקדשים הדיבור יוצא:

ואבלו נאות הרועים – ויצדון מדורי מלכיא ויחרוב תקיף כרכיהון:

רד"ק ויאמר – אמר מציון ומירושלם כי שם שכינתו, והענין כפול במלות שונות וכן ישאג ויתן קולו, וענין השאגה ונתינת הקול דרך משל על הנבואה, כמו שאמר אריה שאג מי לא יירא ה' אלהים דבר מי לא ינבא:

ואבלו – ונבואה זו תהיה שיאבלו נאות הרועים מעצירת הגשמים:

ויבש ראש הכרמל – ר"ל מיטב הכרמל, והכרמל הוא שם כלל למקום זרע שדות וכרמים

והטוב והדשן שבו יאבל כל שכן הר הזה:

ואבלו – ענין השחתה והפסד, כמו שאמר ע"כ תאבל הארץ והדומים להם,

ויש לפרש הפסוק דרך משל והוא תחלת דברים למה שאמר אחר כך כה אמר ה',

וכת"י ד"מ ויצדון מדורי מלכיא ויחרב תקוף כרכיהון:

מלבי"ם ויאמר. כבר פירשתי ששיעור הכתוב אשר חזה ויאמר שנתים לפני הרעש, אז נבא על הרעש, שה' ישאג מציון,

כי הרעש התחיל מציון ושם היה שאגה גדולה

ומירושלים העיר יתן קולו שהוא קטן משאגה, כי הרעש התפשט מציון לירושלים ומשם לכל ערי א"י

ונתן קולו קול עוז, שהוא קול הרעש אשר הרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון, זה נבואה אחת שנבא קודם בואה. נבואה ב' הודיע כי יהיה שנת בצורת עד כי יאבלו נאות הרועים כי לא יהיה מרעה לבהמות, ויבש ראש הכרמל ששם מלא תבואה לחה תמיד.

כ"ז נבא שתי שנים קודם ונתקיימה נבואתו והוחזק לנביא נאמן:

מלבי"ם ביאור המילות ישאג, יתן קול, התבאר (יואל ד' ט"ז): ראש הכרמל. מובחר הכרמל, וכרמל שם לשדי תבואה הלחים והמלאים וטובים:

 

(ג) כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י דַמֶּ֔שֶׂק וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־דּוּשָׁ֛ם בַּחֲרֻצ֥וֹת הַבַּרְזֶ֖ל אֶת־ הַגִּלְעָֽד:

רד"ק כה אמר ה' – התנבא תחלה על הגוים שהם שכנים לארץ ישראל והרעו לישראל בהיותם בארצם

והאל יתברך ינקם מהם

ואחר כך התנבא על ישראל שהשחיתו מעשיהם ויגלו מארצם בעונש עונותם

מלבד מה שלקו בארצם בחרב וברעב ובדבר, ועתה החל בדמשק ואמר:

על שלשה פשעי דמשק – הנה דמינו כי האל ית' לא יעניש האדם על עון ראשון שני ושלישי כי זה ממדותיו שהוא נושא עון ועובר על פשע,

ואמר אליהוא הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר וברביעית יענישו,

והנה לא ישגיח על אומות העולם לטובה ולרעה כי אם בעבור ישראל אלא אם כן יהיה חמס גדול בדבר כדור המבול וסדום ועמורה כי החמס מפסיד הישוב והאל יתברך רוצה ביישוב העולם,

והנה דמשק הרעו לישראל שלש פעמים בימי בעשא מלך ישראל ובימי אחאב

[ובימי יהורם בן אחאב אעפ"י שנלחם בישראל לא נחשב לו לפי שלקו ארם בימיו בבואם בארץ ישראל]

אבל השלישית הוא בימי יהואחז בן יהוא שנאמר כי אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש,

והרביעית שבא על יהודה בימי אחז ואז נענש על כלם שבא עליו מלך אשור ותפש דמשק והגלה את ארם קירה ואת רצין המית, וכל זה ניבא עמוס שנאמר ושברתי בריח וגו', וגלו עם ארם קירה וגו',

ונבואה זו ניבא עמוס כ"ה שנה קודם בואה,

כמו שאמר בנבואת ישעיה ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם כמו שפי' שם,

ופי' לא אשיבנו, לא אשיבנו אל סליחתי שסלחתי לו שלש פעמים

והייתי משיב אותו בכל פעם אל סליחתי אם לא היה שב אל פשעו

אבל אחר ששב עוד על פשעו אענישנו על כולם,

והזכיר הקשה שבהם והוא על דושם בחרוצות הברזל את הגלעד, שנאמר ויכם חזאל בכל גבול ישראל מן הירדן מזרחה את כל ארץ הגלעד וגו',

ופי' את הגלעד, כתרגומו ית יתבי גלעד שהיו עושין דרך נקמה ובזיון היו מעבירין חרוצות הברזל על גופם

כמו שדשין בהם את התבואה כמו שעשה דוד בבני עמון שנאמר וישם במגרה ובחריצי הברזל:

מלבי"ם כה אמר ה', אחר שספר תארי הנביא ואיך הוחזק לנביא נאמן, מתחיל גוף הספר,

וטרם יתחיל נבואותיו על יהודה ועשרת השבטים הקדים נבואת פורעניות על שכני א"י אשר הרעו לישראל,

והודיע כי יענישם ה' בעבור זה,

שהגם שישראל לקו בעונם בכ"ז לא ינקו כל הנוגעים בם לרעה כמ"ש וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי,

והנה ארם היה שכן לא"י בצד מזרח ופלשתים במערב וצור בצפון ואדום ועמון ומואב בדרום וידוע ענשם זאח"ז, והתחיל מארם שהם הריעו לישראל תחלה מן ימי אלישע עד ימי ירבעם בן יואש כמבואר בס' מלכים,

ואמר על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה הכי לא אשיבנה את גמולו?

אחר שחטאו שלשה פשעים וגם הפשע הרביעי הלא בהכרח שאענישם ואשוב גמולם להם,

אולם מה הן השלשה פשעים? פי' הרד"ק שלש פעמים שהרעו לישראל תחלה,

והרי"א פי' שר"ל שלשה פשעים הידועים שהם ע"ז וג"ע וש"ד שהיה ביניהם,

ואמר שהגם שלא השבתי גמולם על שלשת הפשעים הכי עתה שפשעו גם פשע הרביעי הכי לא אשיבנו?

והפשע הרביעי הוא על דושם בחרוצות הברזל את הגלעד, שהיה מעבירים על גופם חריצות ברזל כמו שדשים את התבואה ליסרם באכזריות חמה ושטף אף:

מלבי"ם ביאור המילות לא אשיבנו. פרשתי מענין השבת גמול ובתמיהה,

אולם באמת השבת גמול בא תמיד בקישור הלמ"ד ומעלליו אשיב לו (הושע ד'),

והשבה עם את הוא השבת הדבר למקומו. או תשובה למדבר,

ומענין זה בא פה, שבעבור ארבעה פשעיו לא אשיבנו לארצו ולמדרגתו,

או ר"ל הכי לא אשיב אותו תשובה על פשעיו, והתשובה תהיה הפורעניות שאביא עליהם שבזאת יכירו חטאתיהם:

 

(ד) וְשִׁלַּ֥חְתִּי אֵ֖שׁ בְּבֵ֣ית חֲזָאֵ֑ל וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנ֥וֹת בֶּן־הֲדָֽד:

רד"ק ושלחתי אש – הוא משל על האויב, כמו כי אש יצאה מחשבון, חזאל ובן הדד הם מלכי ארם:

מלבי"ם ושלחתי אש, שלא תבוא פורעניותם בדרך הטבע שתחלה יכבוש האויב ערי השדה סביב

ואח"כ יכבוש שער העיר ואח"ז יחריב בית המלך, כי יהיה בהפך,

תחלה אשלח אש בבית חזאל שהוא בית המלכות,

ואחר כך אכלה ארמנות בן הדד בן חזאל שמלך אחריו ובנה ארמונות סביב בית אביו, ואח"כ.

 

(ה) וְשָֽׁבַרְתִּי֙ בְּרִ֣יחַ דַּמֶּ֔שֶׂק וְהִכְרַתִּ֤י יוֹשֵׁב֙ מִבִּקְעַת־אָ֔וֶן וְתוֹמֵ֥ךְ שֵׁ֖בֶט מִבֵּ֣ית עֶ֑דֶן וְגָל֧וּ עַם־אֲרָ֛ם קִ֖ירָה אָמַ֥ר הֽ':

רש"י …כל הפורענות שנתנבאו נביאי ישראל לבא חרב על העכו"ם נביאים שהיו קודם סנחריב כגון ישעיה ועמוס נבאו על חרב סנחריב וירמיה ויחזקאל נבאו על חרב נבוכדנאצר:

רד"ק ושברתי – שלא יצילוה דלתותיה ובריחיה ולא תעמד לפני האויב:

מבקעת און – היא עיר גדולה בארם, וכן בית עדן, ואעפ"י שדמשק היתה ירושה ממלכי דוד

בית עדן גם כן היתה מושב המלכים,

לפיכך אמר ותומך שבט מבית עדן, כי "תומך שבט" הוא המלך, כמו לא יסור שבט מיהודה,

כי מנהג המלך להיות שבט בידו תמיד והוא סימן שהוא רודה בעם,

וכן ראינו באחשורוש ויושיט המלך את שרביט הזהב אשר בידו:

קירה – אל קיר, והוא שם עיר בארץ אשור, וכן כתוב בספר מלכים ויגלם קירה:

מלבי"ם ושברתי בריח דמשק. בריח של מבצר העיר, ואח"כ והכרתי יושב מבקעת אוון שהיו סביב דמשק,

ותומך שבט מבית עדן שהיו שייכים למלכות ארם, והיה להם שבט ממשלה בפ"ע תחת מלכות ארם

וגם הם יגלו עם ארם קירה הגם שהיה שבט בפ"ע,

באופן שידמו כחולה מסוכן שהחולאת מתחיל מן הלב אשר ממנו תוצאות חיים ומתפשט אל כל איברי הגויה:

מלבי"ם ביאור המילות תומך שבט. כמו לא יסור שבט מיהודה והוא כינוי אל המשרה:

 

(ו) כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י עַזָּ֔ה וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־הַגְלוֹתָ֛ם גָּל֥וּת שְׁלֵמָ֖ה לְהַסְגִּ֥יר לֶאֱדֽוֹם:

רד"ק כה אמר – על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום, אמרו כי זאת הנבואה ניבא על חורבן בית שני כי היו פלטים מגלות טיטוס והיו בורחים דרך ארץ פלשתים שהיא סמוכה לא"י הפלשתים היו לוקחים אותם ומסגירים אותם ביד אדום כי טיטוס ומחנהו אדומים היו רובם,

וזהו גלות שלמה שלא נשארה פלטה להם שלא גלו כי בחרבן בית ראשון לא ראינו זה,

וזכר עזה ואשדוד ואשקלון ועקרון ולא זכר גת כי למלכי יהודה היתה כמו שכתוב,

ואמר כי רובם שבו לדת ישראל, ואשר לא שבו עליהם נאמר ואבדו שארי' פלשתי':

מלבי"ם כה אמר ה'. עתה נבא על פלשתים שהיו שכני א"י במערב,

על שלשה פשעי עזה שהם ע"ז וג"ע וש"ד שהיה בידם ועל ארבעה שהוסיפו עתה הכי לא אשיבנו גמול?

על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום, שבעת החורבן עמד אדום על הפרק להכרית את פליטיו כמ"ש בעובדיה ורבים ברחו לצד מערב דרך ארץ פלשתים,

והם הסגירו אותם ליד האדומים שהם מסרום אל האויב כדי שיהיה הגלות גלות שלמה שלא ימלט איש:

 

(ז) וְשִׁלַּ֥חְתִּי אֵ֖שׁ בְּחוֹמַ֣ת עַזָּ֑ה וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנֹתֶֽיהָ:

מלבי"ם ושלחתי אש בחומת עזה. עזה התבצרה בחומה בצורה, ונכבשה החומה, והעיר נתנה למאכלת אש:

 

(ח) וְהִכְרַתִּ֤י יוֹשֵׁב֙ מֵֽאַשְׁדּ֔וֹד וְתוֹמֵ֥ךְ שֵׁ֖בֶט מֵֽאַשְׁקְל֑וֹן וַהֲשִׁיב֨וֹתִי יָדִ֜י עַל־עֶקְר֗וֹן וְאָֽבְדוּ֙ שְׁאֵרִ֣ית פְּלִשְׁתִּ֔ים אָמַ֖ר אֲדֹנָ֥י הֽ':

רש"י אשדוד אשקלון עקרון – סרני פלשתים הם:

והשיבותי ידי – אכה ואשנה:

רד"ק והכרתי – והשבתי ידי, כי אחר שיכלו עזה ואשדוד ואשקלון עוד אשיב ידי על עקרון להשחיתה ובה יאבדו ארץ פלשתים:

ואבדו שארי' – ואבדו על הפרט שארי' על הכלל:

מלבי"ם והכרתי יושב מאשדוד. שם נכרתו היושבים, ומאשקלון נכרתה הממשלה,

ועקרון נחרבה ב"פ לכן אמר והשיבותי ידי, וגת לא חשב כי היתה ליהודה:

 

(ט) כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵי־צֹ֔ר וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַֽל־הַסְגִּירָ֞ם גָּל֤וּת שְׁלֵמָה֙ לֶאֱד֔וֹם וְלֹ֥א זָכְר֖וּ בְּרִ֥ית אַחִֽים:

רש"י ולא זכרו ברית אחים – אשר היה בין חירם ובין שלמה שנאמר ויכרתו ברית שניהם (מלכים א ה) והיו קורין זה לזה אחי שנ' (שם מלכים א ט) מה הערים אשר נתת לי אחי:

רד"ק כה אמר ה' – לאדום גם זה בגלות בית שני, כי צר סמוכה ג"כ לא"י לפיכך אמר על הסגירם:

ולא זכרו ברית אחים – הם ידעו כי אדום לא זכרו הברית לישראל הראויה להיות בין אחים והיו אכזרים לישראל,

והם הסגירום בידם וישראל ואדום אחים, וכן שלח משה למלך אדום כה אמר אחיך ישראל,

וי"מ אחים שלמה וחירם מלך צר שהיה ברית ביניהם:

מלבי"ם כה אמר ה'. ינבא על צור, על הסגירם גלות שלמה לאדום

שישראל בטחו על הברית שהיה לצור עם ישראל מימי דוד ושלמה וברחו לצור, והם הסגירו אותם ליד האדומים, (הגם שלא הגלו אותם בעצמם כפלשתים), הפך האזהרה לא תסגיר עבד אל אדוניו,

וחטאם גדול על שלא זכרו ברית אחים שהיה להם עם ישראל, וחירם אמר לשלמה מה הערים אשר נתת לי אחי:

 

(י) וְשִׁלַּ֥חְתִּי אֵ֖שׁ בְּח֣וֹמַת צֹ֑ר וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנֹתֶֽיהָ:

מלבי"ם ושלחתי אש. כי נחרבה ע"י נ"נ ואח"כ ע"י אלכסנדר מוקדון כמבואר ביחזקאל:

 

(יא) כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י אֱד֔וֹם וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־רָדְפ֨וֹ [רודפו] בַחֶ֤רֶב אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת רַחֲמָ֔יו וַיִּטְרֹ֤ף לָעַד֙ אַפּ֔וֹ וְעֶבְרָת֖וֹ שְׁמָ֥רָה נֶֽצַח:

רד"ק כה אמר – על רדפו בחרב אחיו, י"מ על עשו ויעקב שברח יעקב מפניו,

וי"מ כשעברו ישראל על אדום במדבר, ואמר ויצא אדום לקראתו בעם כבד [רש"י],

והנכון שהוא על חורבן בית שני כמו שפי' שתי הפרשיות אשר לפני זאת:

ושחת רחמיו – רחמי האח על אחיו שהוא דרך העולם והוא שחת הרחמים ובטלם: [אבן עזרא כה, ושחת רחמיו – שהיו ברחם אחד. פירוש נוסף במדרש תנחומא: שהשחית רחם אמו בלידתו, וי"מ שעי"ז מנע מאמו ללדת י"ב שבטים (ונרמז "והנה תומם בבטנה" תומם חסר י"א, שחיסרה י"א שבטים).  בעל הטורים מבאר עפ"ז הביטוי שיצא "אדמוני" שנתגולל בדם שיצא ממנה בעקבות כך]:

ויטרף לעד אפו – האף שהיה לעשו על יעקב לעד היה כי עד הדורות האחרונים היה

וטרף ישראל בכל זמן שהיה הכח בידו ואפו הוא הטורף, או החסר בית השמוש ר"ל באפו, וכפל הענין במ"ש,

ואמר ועברתו שמרה הה"א נחה והכינוי על העברה והמלה מלעיל מפני סמיכיתה למלת נצח שהיא מלעיל:

מלבי"ם כה אמר ה', על שלשה פשעי אדום. ע"א וג"ע וש"ד ועל ארבעה על רדפו בחרב אחיו בעת חורבן בית ראשון, ויטרוף לעד אפו, ע"י הרומיים שהחריבו ירושלים שהרומיים נחשבו לבני אדום לפי מה שבאר מהרי"א בראיות,

וכן האף שהיה להם על ישראל בכל זמן הגלות,

ויש הבדל בין אף ועברה, שעברה הוא שע"י אפו עובר הגבול לעשות רעה אל הכלל גם אל אלה שלא חטאו,

והנה בני אדום י"ל עברה כללית על כלל ישראל ע"י אמונתם [שמאמינים שרצחנו את אלהם י'מח ש'מו ו'זכרו],

וזה שמורה בלבם לנצח לנקום נקם מן הכלל להומם ולאבדם, ועי"ז גזרו עליהם הרג ושמד ואבדן בכל דור ודור:

מלבי"ם ביאור המילות אפו, ועברתו. התבאר אצלי (ישעיה י"ג ובכ"מ) כי אף הוא הכעס על מי שחטא כנגדו,

ועברה הוא אם ע"י האף עובר בקצפו את הגבול לכעוס על הכלל גם על הבלתי חוטא,

ומצייר את האף כארי טורף לעד, והגם שנוקם באפו לא עזב את עברתו ושמרה נצח,

ומלת שמרה י"מ כמו שמרה במפיק, וי"מ שהה"א נוספת וע"כ המלה מלעיל:

הרות, י"מ מענין הר, שבקעו ההרים או המבצרים העומדים שמה, וי"מ נשים ההרות:

 

(יב) וְשִׁלַּ֥חְתִּי אֵ֖שׁ בְּתֵימָ֑ן וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנ֥וֹת בָּצְרָֽה [בוצרה] :

רש"י ארמנות בצרה – בין מואב ובין אדום היא ומארץ מואב ונמשכה אחר אדום והיא העמידה לו מלך במות מלך הראשון שנאמר יובב בן זרח מבצרה (בראשית לו):

מלבי"ם ושלחתי אש בתימן. שהוא מאדום ואכלה ארמנות בצרה הוא מטרפולין של אדום,

שתחתיו הוא רומי העיר שנבא עליה ישעיה מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וכו' כמש"פ שם:

(יג) כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י בְנֵֽי־עַמּ֔וֹן וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־בִּקְעָם֙ הָר֣וֹת הַגִּלְעָ֔ד לְמַ֖עַן הַרְחִ֥יב אֶת־גְּבוּלָֽם:

מלבי"ם על שלשה פשעי בני עמון. ע"ז וג"ע וש"ד כנ"ל ועל ארבעה על בקעם הרות הגלעד,

פי' מהרי"א מענין הר,

שלפי שהיו בני עמון סמוכים לארץ הגלעד היו בוקעים ההרים הסמוכים למען הרחיב את גבולם,

ורש"י ז"ל פי' הרות כפשוטו, הנשים ההרות, כדי להכרית את ישראל משם

ולשני הפי' יובן מ"ש ירמיה על בני עמון הבנים אין לישראל אם יורש אין לו מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב, מדוע ירש רומז על הכרתת הילדים היורשים, ועמו בעריו ישב רמז עמ"ש למען הרחיב את גבולם:

 

(יד) וְהִצַּ֤תִּי אֵשׁ֙ בְּחוֹמַ֣ת רַבָּ֔ה וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ בִּתְרוּעָה֙ בְּי֣וֹם מִלְחָמָ֔ה בְּסַ֖עַר בְּי֥וֹם סוּפָֽה:

רד"ק והצתי, בתרועה ביום מלחמה – וכן אמר בנבואת ירמיהו והשמעתי אל רבת בני עמון תרועת מלחמה בסער ביום סופה, המשיל חוזק המלחמה והלכדם מהרה לרוח סערה, וסופה הוא רוח סערה, והענין כפול במ"ש:

מלבי"ם והצתי. יצית בם אש מלחמה וההצתה היא התבערה הנעשית בפעם אחד סביב סביב,

כי האש התפשט בכל בני עמון, וכן אמר ירמיה ובנותיה באש תצתנה,

וזה יהיה בתרועה ביום מלחמה, וכן לשון זה בירמיה שם, ומפני שעבודת מלכם היה עבודת האש אמר שהאש לא יהיה ממלכם, כי.

 

(טו) וְהָלַ֥ךְ מַלְכָּ֖ם בַּגּוֹלָ֑ה ה֧וּא וְשָׂרָ֛יו יַחְדָּ֖ו אָמַ֥ר הֽ':

רד"ק והלך מלכם בגולה – כן אמר בנבואת ירמיהו מלכם בגולה ילך כהניו ושריו יחדיו:

מלבי"ם מלכם ילך בגולה. וכולל במלכם עבודת המולך גם המלך כפשוטו, ועז"א הוא ושריו:

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “עמוס פרק ט”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א