פרשת אחרי מות

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר ויקרא

 

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת אחרי מות

סכנה – מחלת השגרון

סכנת השיגרה וההרגל [אור דניאל ועוד]

(ויקרא טז, א-ב) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת"

 

"ואל יבא בכל עת אל הקדש" – ולפי שגילוי שכינתי שם, יזהר שלא ירגיל לבוא (רש"י).

אהרון הכהן. מי לנו גדול ממנו? בכל זאת טרם נכנס הוא לפני ולפנים הוא פורש שבעה ימים "פרישה של קדושה", ואף על פי כן הוזהר בכל חומר הדין "אל יבוא בכל עת אל הקדש".

מדוע? לפי שגילוי שכינתו שם יזהר שלא ירגיל לבוא.

ההרגל, אומר הג"ר חיים שמואלביץ זצ"ל ב"שיחות מוסר" הוא האויב הגדול של כל רגש קדושה והתרוממות.

בשעה שאדם ניצב אל מול הנעלה והנשגב ובנפשו מתנוצצים זיקים של אש קודש, מגיח ההרגל ומכבה את גחלי הקודש בזו אחר זו עד כי תדעך האש כליל.

עיקר עבודת האדם היא לחדש את ההרגשות בכל פעם לבל יצטנן הלב בעבודת ה' ולא תהיה יראתו מצוות אנשים מלומדה!

החסיד יעב"ץ כותב על דברי המשנה (אבות א, ד) "והוי שותה בצמא את דבריהם", כאשר טבע האדם לקוץ בדברי התמדתו שאל יאמר האדם "כבר שמעתי דבר זה פעמים רבות" אלא הוי שותה בצמא את דבריהם. הלימוד בצימאון הוא חובה ומהו צימאון?

להרגיש תמיד כאילו זו פעם ראשונה.

אם נעדרת מהאדם הרגשת החידוש אזי אף אם ילמד, אין זה לימוד בצמא, והוא עלול חלילה "לקוץ בדבר".

אם נסגור תינוק משנולד בבית חשוך ונוציאו ונראהו אור שמש- יתפעל ללא קץ. מדוע איננו מתפעלים? התרגלנו.

אם יראו לאדם, מת מבצבץ וצומח מן האדמה- תחית המתים- יתעלף… ועם כל זאת אנו רואים חיטה מרקיבה וצומחת חדשה, או ביצה מסרחת ויוצא אפרוח חי ונושם… התרגלנו!

כשנכנסנו למטבח \ אמבטיה \ סלון המשופצים- התלהבנו, ולאט לאט זה דעך.

כך גם כן בנוגע לרכבנו החדש, למערכת הסטראופונית, לפלאפון וכו'.

זהו המצב גם בתפילה. אנו מתפללים בצורה מונוטונית כי צריך להתפלל ואיננו 'חיים' את התפילה.

אומרים עושה שלום ואומרים לכולם שלום על שובנו מן הטיול הממושך…

 

מובא בתלמוד ירושלמי (ברכות פרק ב דף ה עמוד א):

"אמר אבי מתניה אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה"…

[תרגום: מחזיק אני טובה לראשי, שבעת שאני מתפלל תפילת עמידה ומגיע למודים – הוא כורע מעצמו…]

מגיעים לבונה ירושלים בתפילה – וממשיכים בברכת המזון…

''כרום זולות לבני אדם'': אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן. מדוע? כי התרגלו.

דוגמה נפלאה לכך נוכל ללמוד מהסיפור שסיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א.

הרב אריה לוין זצ"ל הוזמן לדבר בפני תלמידים העומדים לפני בר מצווה בבי"ס ממלכתי גימנסיה הרצליה בת"א, וסיפר להם אודות המפגש האחרון שהיה לו בבית הכלא של הבריטים בצל הגרדום עם הנידונים למוות ברזני ופיינשטיין הי"ד.

הרב בא להניח להם תפילין והם מאוד התרגשו ובכו בכי גדול שזו הפעם האחרונה בחייהם שיניחו תפילין!

הנידונים לא יכלו להיפרד מהתפילין, והצמידו אותן לליבם ונישקו אותן ללא הרף. אמר הרב לוין לקהל שומעיו "וכי רק בפעם האחרונה צריכים להתרגש ולבכות כשמניחים תפילין? וכי דווקא אדם שיש לו לחיות רק שעות מספר צריך לשפוך ליבו על התפילין?

הרי מי שכל החיים עומדים לפניו, והקב"ה משפיע עליו ללא הרף חן וחסד ורחמים, הרי ברור שלאדם כזה ראוי להתרגש ולהודות להשם יתברך בכל כוחו ובכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו!"

הגר"א דסלר ("מכתב לאליהו" ח"ד) שואל: כיצד מבטלים את כוח ההרגל? וכי על ידי שנעביר במחשבתנו את הציווי "שיהיה בעינינו כחדש" יתבטל כוח ההרגל?

אלא העיון וההתבוננות, יש בכוחם לבטל את כוח ההרגל.

מסופר שהאדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זצ"ל נשאל פעם על ידי בדחן בחתונה אם יורשה לו לחקות אותו בפני הציבור כדי לשמח חתן וכלה, האדמו"ר השיב בחיוב והאיש עלה על הבמה והחל לחקות את תפילותיו ואת דרשותיו וכו'.

לפתע הבחין הבדחן שהאדמו"ר יושב ובוכה. מיד ירד מהבמה וחש לעבר האדמו"ר ושאלו: "הלא קיבלתי רשות", "חלילה" השיב הרבי אל לך לחשוש פן פגעת בי, לא זו סיבת בכייתי".

מאוחר יותר התברר שכאשר ראה הרבי כיצד הלה מחקה את תנועותיו בעת התפילה ועבודת ה', שאל את עצמו: "אולי גם אני מחקה את עצמי ואיני עובד את ה' באמת מתוך תחושת התחדשות פנימית?" על זה בכה הרבי!

החפץ חיים שראה מחלל שבת בפעם הראשונה בראדין והחל לבכות. בשבת השניה הוא בכה הרבה יותר ומיאן להירגע. כששאלוהו מה ראה על ככה, השיב, שחש שהשבת הוא כבר פחות מתרגש, ועל זה הרביתי לבכות, שכבוד השבת כבר התקרר בעיני…

הגמרא( שבת קמז, ע"ב) מספרת:

אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, חַמְרָא דִּפְרוֹגִיתָא, וּמַיָּא דְיוֹמְסִית קִפְּחוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מִיִשְׂרָאֵל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרַךְ אִיקְלַע לְהָתָם, אִימְשִׁיךְ בַּתְרַייהוּ, אִיעַקַר תַּלְמוּדֵיהּ. כִּי הָדַר, אָתָא, קָם לְמִיקְרֵי בְסִיפְרָא, בָּעָא לְמֵיקְרֵי, (שמות יב, ב) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם". אָמַר, "הַחֶרֶשׁ הָיָה לִבָּם". בָּעוּ רַבָּנָן רַחְמֵי עַלֵיהּ וְהָדַר תַּלְמוּדיה.

סיפר הגר"ש שבדרון שפעם אחת עבר ליד ביוב והריח היה נורא, אך הוא שמע קולות של אנשים שמדברים בניחותא מתוך הג'ורה…

מאוד סיקרן אותי הדבר, אטמתי אפי והתקרבתי, ואז לתדהמתי מה נחשף לעיני? שני אנשים בבגדים מטונפים מקיא צואה אוחזים סנדביץ' בידיהם ואוכלים…

כך גם אדם שמתרגל לדבר לשון הרע, הוא חי בסירחון עד שהוא לא מרגיש. וכך בכל דבר עבירה. ההרגל הורג כל רגשות קודש. כך מי שמרגיל עצמו לפגום בעיניו, לאכול לא כשר או לא מספיק כשר, וכך בכל דבר. מי שבסרחון לא מרגיש!

לאור זאת נבין מהו עניינו של ליל הסדר.

שאם נתבונן, הרי זה מיותר. כל המטרה היא זכר ליציאת מצרים.

הרי בכל יום אנו מזכירים את יציאת מצרים ערבית ושחרית, אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו', וחוזרים על זה באמת ויציב, ושוב בערב בקריאת שמע ושוב באמת ואמונה, מדוע צריך איפוא לילה מיוחד ליציאת מצרים?

ההרגל. אנו כבר התרגלנו, עד שלא שמנו לב בכלל שאנו מזכירים יציאת מצרים כמה פעמים ביום… לכן צריך יום מיוחד שאותו נייחד ליציאת מצרים עם מוטיבים שיזכירו לנו את היום המיוחד הזה, אנו מטעינים את המצברים לכל השנה כולה.

 

פרשת אחרי מות

המניעה מעבירה – יראת העונש

כיצד מתמודדים נגד יצר הרע של העריות [מעין גנים ח"א אחרי מות עמ' קט]

מה הדגשה בפרשת עריות 'אני ה' אלוקיכם'?

יצר הרע חיצוני מול פנימי. לחיצוני מספיק שינוי החברה למנוע פיתוי. לפנימי אין די בזה. מה צריך? יראת העונש.

ואנו נוכיח דבר זה בכמה ראיות: אליפז מוליד ממזרים.

 

אליפז רדף אחר יעקב, ולא הרגו.

היות וגדל בחיקו של יצחק הסכים לפשרה ליטול ממונו של יעקב. אולם בסוף פרשת וישלח מפורש ברש"י שאליפז בא על אשת אביו אהליבמה ונולד מזה קורח שהיה ממזר.

התורה מסיימת: אלה בני עשיו אשר יולדו לו בארץ כנען.

מכאן שהיה בסמיכות לרבו וסבו – יצחק, ובכל זאת לא השפיעה עליו מציאות זו להימנע מעבירה, מאי שנא רציחה מזנות? התשובה היא שהרציחה הייתה אצלו ביצר הרע חיצון, ואילו הזנות הייתה ביצר הרע פנימי, ולזה לא הועילה שום השפעה חיצונית ושיכנוע.

 

אכילת פרי עץ הדעת – מות תמות.

אבימלך לוקח את שרה וה' בא אליו בחלום ואומר לו: 'הנך מת על האישה אשר לקחת והיא בעולת בעל'.

טוען אבילמלך למה מגיעה לי מיתה? והרי לא קרבתי אצלה!

אומר לו הקב"ה: גם אני ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת, ואחשוך גם אנוכי אותך מחטא לי על לא נתתיך לנגוע אליה.

וצריך ביאור, מדוע הקב"ה אמר לי מיד בתחילה "הנך מת" כו' שיאמר לו רק שהיא בעולת בעל? והרי היה ברור שאבימלך טעה בלוקחו אותה, שהרי ה' אומר לו שהיה כאן תום לב, ואם כן למה מגיעה לו מיתה? ואף אחר שה' אמר לו להשיבה, הוא אומר לו: ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך, והרי אבימלך לא אמר שלא ישיב, רק שלא ידע, ובודאי כעת שיודע – ישיב?

אלא מכאן שכאשר תוקף היצר הרע הפנימי, יצר הרע של תאוה, אין שום כוח בעולם שיכול לעמו כנגדו, גם לא האמת הברורה ולא גילוי הטעות , רק עונש של איום מוות.

וכך מפורש במדרש (בראשית רבה נב, יג): אמר רבי לוי כל אותו הלילה היה עומד מלאך ומגלב בידו והיה מתייעץ עם שרה, אם אמרה לו מחי, מחי. ואם אמרה לו שבוק, שבק. ולמה? שהייתה אומרת לו אשת איש אני, ולא היה פורש. עד כאן.

מפורש שאף לאחר שידע לא פרש, כי כוח התאוה כה חזק עד שגם דיבור ה' לא שיכנע אותו, והרגש ניצח את השכל.

וכך היה גם כשהאספסוף התאוו תאוה, והברירה היחידה היתה שהבשר עודנו בין שיניהם והחלה מגיפה.

למקום קראו קברות התאוה. שהתאוה, טיבעה היא שהיא קוברת את האדם, או שהאדם קובר אותה על ידי שמרתיע אותה במיתה וקבורה.

כך גם כן בתחילת הפרשה – מזהיר הרופא 'שלא תמות כדרך שמת פלוני'. צריך אזהרה מוחשית כדי לפרוש מן העבירה.

עיין שם עוד שהאריך הרבה.

עיין במכתב מאליהו שהביא עוד בזה בזו הלשון: ״והסבר זה ש"אש אחד מששים בגיהנם" הוא ההסבר הציורי ביותר.

 

אמר הגרי״ס ז״ל שצריך לצייר בפרטי פרטים, כמו: אצבע קטנה באש לרגע כמה יכאב, ואחר כך לצייר כאב של שני רגעים, של שלוש, וכו', אבל לאט לאט. עד שיגיע סוף סוף אל ציור של אש אחת של י״ב חודש. ואחר כך יצייר לו אש כפולה, ופי שלושה , ופי ד׳ וכו' וכו', וזה ברגע ובב' ובג׳ וכו'. אם יצייר לעצמו בפרטי פרטים כזה ציור שלם, בודאי יהיה לו לתועלת רבה.

ואחר כך הוסיף הגרי"ס ז״ל, אם יחשוב שהרגשת אורך הזמן משתנה לפי גודל הכאב, כמו מי שיכאבו לו שניו הרבה בלילה ומחכה לאור הבוקר, כמה יאריך לו הזמן, ידמה שעברו שעות הרבה ואינו אלא רגעים, וככה משפט הגיהנם י״ב חודש (ח״א עמ' רצו).

 

ג) עיין במאמר ״אשרי אדם מפחד תמיד״ (חו״מ ח״א עמ' עא־עב) מש״כ מדברי המדרש במסעי בגודל החובה לאדם לקרב לפניו ציורי הגיהנם למען יוכל לפעול עליו לסור מרע. וכולי האי ואולי. שלא יהיה מכת הרשעים והפושעים רחמנא ליצלן. עיין שם.

תוספת: קובץ שיחות חיזוק ברודיאנסקי עמ' 49

לאדם יש טבע שהוא לא מפחד ואומר שהוא יכול לסבול הכל, עד כדי כך שהגרי"ס זצ"ל באגרת המוסר אומר שצריך לפחד מעונשי הגיהנם, ומתאר ר' ישראל יום לשנה יחשב, כלומר הכלל הוא שכאשר אדם הולך נגד הזמן הזמן הולך לאט, ואם הולך עם הזמן הזמן עובר מהר.

אצל יעקב אבינו עברו שבע שנים כימים אחדים באהבתו אותה, אומר ר' ישראל שבגיהנם יום לשנה יחשב כל כך לאט וכשאומרים שנים עשר חודש זה שנים עשר חודש של שלושים יום כל אחד, וכל יום זה שנה!

אוי לדמיון אויב הרע הלזה, ואיך לא יחת מעתיד הוודאי הזה עת יפקוד ה' על כל מעשיו, בל יאמר אדם זה חולי ואשאנו.

כלומר עוברת מחשבה באדם שיעבור גם את הצרה הזו, על זה אומר ר' ישראל 'בל יאמר אדם זה חולי ואשאנו', כאשר רוצה לעבור משהו חושב שיכול לעבור את זה אבל הוא כמו פרעה שרק בשעת מעשה ראה שאי אפשר לסבול את זה.

תוספת: מספר 'מעט מים' לרי"מ בן יהוידע עמ' 75

תלמוד בבלי

(ברכות כה, ע"ב) "וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות.

אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק מפני מה אתה בוכה?

אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון אף על פי כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה?

אמרו לו: רבינו, ברכנו!

אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם.

אמרו לו תלמידיו: עד כאן?

אמר להם: ולואי!

תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם.

שואל ר' אליהו לאפיאן: "לכאורה מה היה צריך רבן יוחנן בן זכאי להאריך כל כך בקל וחומר ולא אמר מיד: 'לפיכך אני בוכה משום שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שאם אוסרני וכו'"?

וענה: "אלא כך צריך לדבר עם הגוף, יש להתחיל איתו בדבר שהוא מרגיש בחושיו "לפני מלך בשר ודם", ואחר כך יכולים ללמוד אותו קל וחומר ש"מוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".

אבל אם יתחיל מיד בזה "שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים" השכל יבין אבל הגוף בחושיו לא ירגיש כן.

מו"ר הרה״׳ג ר׳ אביגדר נבנצל שליט"א: ענין זה של שכר ועונש כביכול נשמט בתקופה האחרונה מי״ג העיקרים בשיטת החינוך.

אמנם כל רב ומחנך מסכים שיש שכר ועונש, אך רבים סבורים וטועים שלא מתאים, ואין זה כל כך מכובד לשוחח על כך, אבל אם לא נשוב ונשוחח בענין זה של שכר ועונש, מה ימנע וירחיק מהחטא?

אם חז״ל אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אז ודאי שאין לנו להתבייש לשוחח בענין שכר ועונש. ולואי שנזכה להגיע לדרגה זו של עבודת ה׳ מתוך יראה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת אחרי מות”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

שלחן ערוך חלק א