פרשת אמור

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר ויקרא

 

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

 פרשת אמור

לקדש את השם – המצוה, הגדרים, ההלכה [הרב פינקוס עם תוספות]

תמצית הלכות קידוש ה׳ וחילול ה׳ ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' (בב, לב)

מהי מצות קידוש ה׳

מכאן למדו חז׳׳ל, שישנו איסור לחלל את ה׳, ומאידך ישנה מצוה לקדש שם שמים.

ראשית נתבונן מהו בכלל המושג ״קידוש ה׳״.

לפעמים יהודי נקלע לכל מיני מצבים בהם אויבים משתלטים עליו ואינם מניחים לו לקיים את מצוות התורה, כגון שהוא נופל בשבי. ולא מדובר כאן על מעשים שארעו רק לפני מאות או אלפי שנים. גם כיום קיימת תופעה של ״חטיפת מטוסים״. כשקורה דבר כזה, אין לאותו יהודי חטוף את האפשרות לקיים את כל המצוות.

מה הדין במצבים כאלו? מתי צריך אדם למסור נפש על קיום המצוות [״יהרג ואל יעבור״], ומתי לא? באלו מצבים אף שאינו מחוייב למסור נפש, אם רוצה – יכול, ובאלו מצבים נאסר עליו למסור נפש. כל הפרטים הללו נכללים בהלכות קידוש ה׳, והם נמנו ע״י הרמב״ם בהל׳ יסודי התורה פרק ה'

באופן כללי, הלכות קידוש ה׳ וחילול ה׳ מחולקות לשלושה חלקים:

א.            מצוות שהן ב״יהרג ואל יעבור״.

ב.             כל אדם צריך להתנהג בהתאם למעמדו ולמדרגתו בתורה ויראת שמים.

ג.             מצוות הנעשות ללא כל סיבה אחרת מלבד הרצון לקיים את רצון השי״ת [וכן להיפך: עבירות הנעשות להכעיס, לא מחמת תאוה וכו', הרי זה חילול ה׳].

דין ׳ייהרג ואל יעבור״ עצמו מחולק לשלוש חלוקות [כלומר, החובה למסור נפש נאמרה בשלושה אופנים]: א. ג' עבירות חמורות: עבודה־זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים ואביזרייהו. ב. אם המעשה נעשה לפני עשרה מישראל וגם נעשה בכוונה להעביר על הדת, חייב להיהרג אפילו בשאר מצוותא ״בשעת השמד, אפילו על איסור קל בישראל יהרג ואל יעבור.

עד כאן הכללים, ה׳כותרת׳ של הענין, ועתה נשתדל למנות את הדברים ולבארם שלב אחר שלב.

ע״ז, ג״ע וש״ד ואביזרייהו

החלק הראשון והיפה של מצות קידוש ה׳, הפסגה של מצוה זו, הוא למסור נפש ולהיהרג על קיום מצוות שדינן ב״ייהרג ואל יעבור״, ולא לעבור על ד׳׳ת.

וכך פסק הרמב״ם (הל׳ יסודי התורה פ״ה ה״א): ״כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג, שנאמר במצוות יאשר יעשה אותם האדם וחי בהם׳ – וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו״.

ברוב מצוות התורה, אם אדם נמצא במצב של פיקוח נפש, הדין הוא: יעבור ואל יהרג. לכן, מחללים שבת עבור חולה מסוכן, וכן אם אין לאדם אוכל כשר, והוא כבר במצב של פיקוח נפש, עליו לאכול נבלות וטרפות, כדי להחיות את נפשו.

אבל, ממשיך הרמב״ם בהלכה ב': ״במה דברים אמורים? בשאר מצוות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו, אם יאמר לו עבור על אהת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור״ ־ בשלושת העבירות החמורות שבתורה, שהן ע״ז ג״ע ושפיכות דמים, הדין הוא: יהרג ואל יעבור.

לדוגמא: אם בא גוי אל יהודי, מוציא מכיסו צלב, ואומר לו: ״או שאתה משתחוה לפסל זה, או שאהרוג אותך״! כולנו יודעים שעל היהודי למות ולא לעבוד עבודה־זרה, וכך עשו אבותינו, כמו שמצינו אצל רבי עקיבא שאמר לתלמידיו: ״כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ׳בכל נפשך׳ – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו״?! (ברכות סא ע״ב).

אדם שעושה כך, קיים את המצוה הגדולה ביותר בתורה, מצות קידוש ה׳, ולשון הרמב״ם (שם ה׳׳ד) על הנהרג ולא עובר היא: ״הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל חנניה מישאל ועזריה, ורבי עקיבא וחבריו, ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן, ועליהן נאמר ׳כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה' ועליהם נאמר ׳אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח׳״.

אם, חלילה, במקרה כזה עבר ולא נהרג, הריהו בגדר מחלל את ה׳, ועובר על לאו ד״ולא תחללו את שם קדשי״.

דבר זה מפורסם אצל כל ישראל, אך מה שלא כל כך מפורסם הוא, שהלכה זו שיהרג ואל יעבור נאמרה לא רק בשלושת גופי העבירה עצמן, אלא גם ב״אביזרייהו״.

אביזדייהו דע״ז ודג״ע

מה הכוונה ״אביזרייהו״?

בעולם רואים אנו לפעמים תנות ל״אביזרי רכב״. כלומר, יש את עצם הרכב, ויש חלקים שקשורים אליו. בעצם, המילה ״אביזרים״ מקורה מהלכה זו של יהרג ואל יעבור. כשם שיש ע״ז, ג״ע וש״ד, כך ישנם גם אביזרי ע׳׳ז, אביזרי ג״ע ואביזרי ש״ד ״עצם איסור עבודה־זרה הוא, כגון שגוי בא ליהודי ומצוה עליו להשתחוות לצלם, ואם לא – יהרגהו. ההשתחוות לצלם היא הע״ז עצמה, ולכן ההלכה היא: יהרג ואל יעבור.

אבל, וכאן אומר לכם הלכה מאוד מחודשת שרבים אינם מודעים לה:

האיסור של ע״ז והכפירה בתורה אינו רק כשאדם אכן מחליט בלבו לכפור בתורה, חז״ל. גם אם בלבו אינו מתכוון, רק אומר זאת בפיו מחמת שהכריחוהו לומר שהוא כופר בתורה – הרי זה בגדר אביזרייהו דע״ז, וההלכה בזה היא שיהרג ולא יאמר!

לכן, אם בא גוי אל יהודי ומצוה עליו שיאמר בפיו ״אני גוי״, ואם לא – יהרגהו, עליו להיהרג ולא לעבור! כי ״גוי״ פירושו אדם שאינו נכנע לעולה של תורה, לא מקיים את התורה, וליהודי אסור להצהיר בפיו שהוא פורק מעליו עול תורה ומצוות!

יהודי נוסע במטוס, ולפתע מחבלים משתלטים על המטוס ומאלצים את הטייס לנחות בלבנון. כל הנוסעים יורדים מהמטוס, ואז המחבלים מצווים עליהם: ״כל היהודים לצד אחד, וכל הגויים לצד השני״. והנה ניגש מחבל אל יהודי ושואל אותו: ״מה אתה״ ל במצב כזה אסור לאותו יהודי לומר לו: ״אני גוי״. כדי להציל את עצמו. עליו למות ולא לומר את המילים הללו. מה שכן מותר לו לומר הוא: ״וכי אני נראה לך כמו יהודי״?! כי באופן כזה לא הוציא מפיו את המילים ״אני גוי״.

או סיפור אחר כעין זה ־ יהודי הולך ב׳הארלם׳ [שכונה של כושים במנהטן, ניו־יורק. מקום מאוד מסוכן שאפילו שוטרים משתדלים לא להיכנס לשם], ולפתע ניגש אליו כושי אחד עם סכין בידו ושואלו באיום: ״אתה יהודי״?! מותר לו להתחמק ולומר: ״ומה אתה חושב? האם אני נראה לך כמו יהודי״?!… אבל לומר לו: ״לא, אני לא יהודי״ – אסור! ואיסור זה הוא ביהרג ואל יעבור. עד כאן בענין אביזרייהו דע״ז.

כך גם לענין גילוי עריות. כולם יודעים שאיסורי עריות הם ביהרג ואל יעבור. מה שלא ידוע כל כך הוא, שגם בענין זה ישנם איסורים שהם בגדר ״אביזרייהו דגילוי עריות", ואף הם ביהרג ואל יעבור.

נאמר בפסוק (ויקרא יח): ״איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה״, ופסק הרמב״ם (הל׳ איסורי ביאה פכ׳׳א ה״א):

״כלומר, לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה״, עיי״ש. אשה שאסורה על האדם, לא רק עצם העבירה נאסרה, אלא כל קירבה של חיבה אסורה, ואפילו לחיצת יד. ואין זה רק לאו, אלא היות ומעשים אלו הם בגדר אביזרייהו דג״ע, הרי שההלכה היא שגם בזה יהרג ואל יעבור׳!

לפעמים מזדמן אדם לשמחה, ובאה איזה דודה ורוצה לנשק אותו. נו, לא נעים… האמת היא, שלא רק שזה לא נעים, אלא זהו איסור של יהרג ואל יעבור!

אמנם גם בזה ישנן כמה הלכות: אשה שנופלת ברחוב, מותר להתעסק בהקמתה. כך גם מותר לאשה ללכת לרופא, אעפ״י שהרופא נוגע בה. מדוע? אומרת הגמ׳ (ע״ז כ ע״ב), משום ש״בעבידתיה טריד״ – הוא טרוד בעבודתו.

כעין זה אומרים חז״ל (סוטה כא) ״היכי דמי חסיד שוטה? כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, ואמר: לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה״.

מי שנמנע מלהציל אשה טובעת בנהר, הוא חסיד שוטה, כי אדם ששולה אשה מן הנהר אינו חושב על שום דבר, רק איך להצילה.

אביזרייהו דשפיכות דמים

בענין אביזרייהו דשפיכות דמים הדברים לא כל כך ברורים. זה ודאי שאם בא גוי ואומר ליהודי: ״הרוג את פלוני או שאהרוג אותך״ ־ ההלכה היא: יהרג ואל יעבור. אולם איזה מעשה הוא בגדר ״אביזרייהו דשפיכות דמים״?

^אמנם כבר אמרו חז״ל (סוטה י ע׳׳ב): ״נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים״, אך לא מצאנו בפוסקים הלכה למעשה שאכן דין זה הוא ביהרג ואל יעבור…

בענין זה ישנו סיפור מופלא.

היה באמריקה יהודי גדול בתורה וירא שמים מופלג, הגאון רבי ישראל חיים קפלן זצ״ל – חתנו של המשגיח רבי ירוחם ממיר זצ״ל [בהלוייתו הספידו מחותנו הגאון ר׳ דוד פוברסקי זצ״ל, ראש ישיבת פוניבז׳, ובתוך הדברים אמר, כי הרופא שטיפל בו היה אומר, שהוא יכול לשמוע מפעימות הלב של היהודי הזה מתי נכנס חודש אלול. באלול הלב שלו דופק אחרת].

יהודי חשוב זה שימש כראש ישיבה בארה״ב. באותה ישיבה עבד יהודי אחר כמנהל הישיבה, והוא סיפר לי את המעשה הבא:

פעם נכנס לחדרו, וראה אותו מתייפח מבכי. הוא חשב שיש לו התקפת לב חלילה, או שארע לו דבר נורא אחר. הוא צעק לעברו: ״כבוד הרב, מה קרה"? אין תגובה! שקט! המנהל כבר פנה אחורה כדי לרוץ לקרוא לרופא, ואז קרא לו ראש הישיבה וביקש ממנו לחזור בחזרה.

המנהל חזר ונעמד ליד ראש הישיבה כשכולו אומר פליאה.

ראה ראש הישיבה שאין לו ברירה, ואמר שיספר לו מה שקרה, אבל בתנאי שלא יספר זאת לאף אחד. הוא ביקש ממנו להביא גמ׳ סוטה. הוא פתח את הגמ׳ בדף י׳ והקריא לפניו את דברי חז״ל הנ״ל: ״נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים״, את קושית התוס׳ (שם ד׳ה ״טח״), מדוע לא נמנית הלכה זו בתוך ההלכות שהן ביהרג ואל יעבור, ואת תירוצו של רבינו יונה בשערי תשובה (שער שלישי אות קלט), שהלכה זו לא נכתבה בפני עצמה, משום שהיא נכללת בתוך הלכות שפיכות דמים.

״כעת אשאל אותך שאלה״, המשיך ראש הישיבה בהתרגשות, ״תאר לעצמך שאתה עולה לאולם של ישיבה, ורואה שם שני בחורים רבים, ואחד מוציא סכין והורג את חברו. אם היית רואה מחזה כזה, האם לא היית נעשה חולה מזה״? "כן״, ענה.

״אני״, כך אמר ראש הישיבה, ״ראיתי מחזה כזה היום. ראיתי בחור אחד מלבין את פני חבירו ברבים. ראיתי איך יהודי הורג יהודי, ומזה נעשיתי חולה. אבל אל תקרא לרופא, כי למחלה כזו רופא לא יעזור לי״.

יהרג ואל יעבוד באמירת הלכה שאינה נכונה

בדין יהרג ואל יעבור שבע״ז, ישנה הלכה נוספת שאינה כתובה בשו״ע. זהו חידוש עצום של המהרש״ל בספרו ״ים של שלמה״.

הגמרא (ב״ק לח ע״א) מספרת: ״תנו רבנן: וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות [שרים] אצל חכמי ישראל ־ למדונו תורתכם. קראו ושנו ושלשו. בשעת פטירתן [כשעמדו לחזור לרומי], אמרו להם [הסרדיוטות לחכמי ישראל]: דקדקנו בכל תורתכם ואמת היא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים: שור של ישראל שנגח שור של כנעני – פטור, של כנעני שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד – משלם נזק שלם, ממה נפשך? אי רעהו דוקא, אפילו דכנעני כי נגח דישראל ליפטר! ואי רעהו לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דכנעני לחייב״? ־ וחכמים לא גילו להם טעמו של דבר – שממון של גוי הפקר, מפני הסכנה.

ומ״מ, סיימו אותם סרדיוטות ־ ״דבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות״, כלומר, הם אמרו לחכמי ישראל: נעשה עמכם טובה ולא נודיע משפט זה למלכות.

והקשה המהרש״ל בספרו ״ים של שלמה״ (ב״ק שם): ״ולמה לא יראו חכמים שתעליל מלכות הרשעה עליהם. הלא לא תמצא דבר קשה כזו לומר בפני האומות שאנחנו פטורים מהיזיקן והם חייבים. וכי לא היה ראוי לחוש ח״ו לכמה שמדות וחורבות דליפוק מיניה? בפרט מלכות הרשעה שכל מחשבתם רק להתגולל ולהתנפל עלינו,

וא״כ היה להם לשנות את הדין – או שניהם חייבים או שניהם פטורין״?

כלומר, כשהגיעו חכמים להלכה זו, לכאורה היה עליהם לשנות את ההלכה ולא לאומרה כלשונה, כדי שלא לתת למלכות הרשעה עילה להרע לעם ישראל.

מכאן למד המהרש״ל יסוד גדול: ״אלא שמע מינה, דאסור לשנות דברי תורה אף מפני הסכנה, ומחוייבים אנו למסור על קידוש ה׳, כי אם ח"ו ישנה את הדין הוה ככופר בתורת משה… מה לי דיבור אחד מה לי כל התורה. כדאיתא בפ׳׳ג דיומא: אמר רב, כל השוכח דבר אחד מכל תלמודו גורם גלות לבניו, שנאמר ׳ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני׳. אלמא דדבר אחד מתורה הוא נקרא תורת ה׳״, עכ״ל.

זהו חידושו של המהרש״ל: לומר הלכה לא נכונה מהתורה, זוהי כפירה בתורה, ודינה ביהרג ואל יעבור!

הלכה נוראה. קשה לפסוק בענין זה הלכה למעשה.

מזדמן לנו לפעמים לפגוש גויים או חילונים אשר שואלים אותנו הלכה מהתורה, ולא נעים לומר להם את ההלכה כמו שהיא…

לדוגמא: מגיע אליך גוי מכובד, פרופסור, אדם עשיר, ושואל אותך שאלה: אתה הרי שומר שבת, מה אתה עושה אם נתקלת ביהודי שנפצע בתאונת דרכים קשה, האם תזעיק אמבולנס? ״ודאי״, אתה עונה, ״פיקוח נפש דוחה שבת". ״נו", הוא ממשיך ושואל, ״האם גם עבורי, עבור גוי, תחלל את השבת״?… וכאן נוצרה אי נעימות. מה עושים? עליך לנסות להתחמק מלומר לו את האמת, אבל – אסור לשנות את ההלכה ולומר לו שהיית מחלל שבת גם עבורו, כי זוהי כפירה בתורה!

או ־ לפעמים אדם חילוני שואל אותך הלכה, ואתה יודע שאם תאמר לו את האמת הוא לא יחזור בתשובה. ניתן לנסות להתחמק, אך לעולם אל תשקר לו. אם אינו רוצה – שלא יחזור בתשובה, זה לא עסקך. לך אסור לשנות אפילו הלכה אחת מן התורה!

אינני רוצה לאמר הלכה למעשה שאיסור זה הוא ביהרג ואל יעבור, כי חלק זה לא מובא בשו״ע, אבל עלינו לדעת כי כך היא דעת המהרש״ל, והדברים מאוד נוגעים למעשה.

עד כאן החלוקה הראשונה בדין ״יהרג ואל יעבור״.

חלוקה שניה – ההבדל בין צנעה לפרהסיא

החלוקה השניה בדין זה היא: ״במה דברים אמורים? בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו, או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה, אבל אם נתכוין להעבירו על המצוות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצוות בלבד״ (רמנ״ם שם ה״ב).

כלומר, אם גוי בא ליהודי ואומר לו: ״תחלל שבת, ואם לא – אהרוג אותך״! אם המעשה נעשה בצנעא, במקום שרק הגוי והיהודי נמצאים, מותר ליהודי לחלל את השבת כדי שלא יהרגהו, וזאת גם אם כוונת הגוי היתה רק כדי להעבירו על הדת, כגון שביקש ממנו לכבות גפרור וכיוצ״ב – מעשים שאין לגוי מהם כל הנאה, רק עצם הדבר שהצליח להעבירו על דתו, וכ״ש אם התכוון להנאת עצמו, כגון שציוה עליו להכין לו כוס קפה מאחר והוא צמא, שודאי יעבור ולא יהרג.

אך אם המעשה היה לפני עשרה מישראל, כאן כבר תלוי מה היתה כוונתו של הגוי בציוויו על היהודי לעשות את אותה עבירה; אם כוונתו היתה להנאת עצמו – עליו לחלל את השבת ולא להיהרג. אבל אם כוונתו היתה להעבירו על הדת, להראות שיהודי מחלל שבת – יהרג ואל יעבור!

בשעת השמד – יהרג אפילו על מצוה קלה

והחלוקה השלישית:

״וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה, אבל בשעת הגזרה והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחבריו ויגזור גזרה

על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצוות, יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצוות,

בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין עובדי כוכבים״ (רמב״ם שם ה׳׳ג).

מקור הדברים הוא מדברי הגמ׳ הנודעים (סנהדין עד ע׳׳א): ״כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד – אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. מאי מצוה קלה? – אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא״, ופירש״י (שם): ״ערקתא דמסאנא – שרוך הנעל, שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים, אפילו שינוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את ה״׳.

אם הגויים גוזרים גזרות שמד על היהודים להעביר אותם על הדת, יהרגו ואל יעברו אפילו על מנהג קל בישראל. מה צריכים לעשות במצב כזה? ללכת עם שרוכים כמו הגויים? לא. מאידך, אין גם שום מצוה בתורה ללכת ולהיהרג. ההנהגה הטובה ביותר היא פשוט להישאר בבית ולא לצאת לרחוב.

יש בענין זה כמה פרטי דינים. לדוגמא: הגויים גזרו גזירה שלא להניח תפילין, ומי שיניח תפילין – יהרגוהו. מה צריך לעשות? לא ללבוש תפילין! כי כשאדם אינו מניח תפילין לא ניכר בזה שהוא נכנע לגזירה. הרי ישנם רבים שמטעמים שונים אינם מניחים תפילין כל היום: האחד מפני שאינו חש בטוב, השני מפני שנמצא במקום מטונף וכו'.

וכך היה בכל הדורות. כאשר הגויים גזרו גזירות על המצוות, היהודים לא קיימו את אותן מצוות. למה? כי אי קיום מצוה אינו מבטא בהכרח כניעה לגזירת המלכות.

במטרה להעביר על דת

אך אם הגזירה היא שכל היהודים חייבים לאכול חזיר, ומטרת הגזירה היא להעביר על הדת – אפילו יחיד, אפילו בצנעא – יהרג ואל יעבור!

לדוגמא: לפני כמאתיים שנה היתה מחלוקת גדולה בין גדולי יהדות פולין, מחלוקת שהרעישה את העולם. מלכות פולניה גזרה גזירה שכל היהודים צריכים לגלח את הזקנים והפאות [המשכילים האפיקורסים שכנעו את הממשלה שצריכים להיראות ׳יפים׳, ׳מודרניים׳, וזקן ופאות הם סתירה ליופי ונקיון…], ויהודי שייתפס ברחוב עם זקן ופאות, יישלח לכלא ושם ימות.

ונחלקו גדולי חכמי אותו דור: היו שסברו, שגדר גזירה זו היא שמכוונים להנאת עצמם – הממשלה גזרה להוריד את הזקנים כיון שהיא רוצה שכל נתיניה יהיו מודרניים, יפים יותר, מראה כזה יותר מוצא חן בעיניה. במצב כזה לא נאמר דין יהרג ואל יעבור.

אך היו חכמים אחרים שטענו: אמנם כלפי חוץ הממשלה אומרת שזוהי הסיבה לגזירה, אבל הרי ברור לכולם שאם היה מדובר כאן באומה אחרת, לא ביהודים, לא היו גוזרים עליה גזירה כזו, וכל כוונתם היא רק להעביר את היהודים על דתם. זוהי, אם כן, שעת השמד שדינה ביהרג ואל יעבור.

ואכן, פעמים רבות קשה מאוד לדעת מהי הכוונה האמיתית של הגוי, וכשקורים דברים כאלו יש לשאול את גדולי ישראל. אבל זה ודאי, שאם יתפסו הערבים את השלטון במדינה רח״ל, ויוציאו גזירה מפורשת שכל היהודים צריכים לגלח את זקנם, כי אינם רוצים שיתנהגו כמו יהודים אלא כמוסלמים – הדין יהיה: יהרג ואל יעבור!

המצה להחמיר ולמות על קידוש ה׳

נושא זה ישנה הלכה נוספת שמאוד נוגעת למעשה, וה׳ ישמרנו שלא נזדקק לה.

האם מותר להחמיר בקידוש ה' – ולמות?

מה דינה של מצוה כזו שדינה ביעבור ואל יהרג, האם מותר ליהודי להחמיר על עצמו ולמות על קידוש ה׳ כדי לא לעבור עליה?

שאלה זו ממש נוגעת למעשה. רופא אומר לחולה שעליו לאכול ביום כיפור, והחולה רוצה להחמיר על עצמו ולקדש את ה׳, האם מותר לו? בתקופת השואה, הרבה יהודי מתו בסיביר ובמחנות, והכריחו אותם לעבוד בשבת. האם היה מותר להם להתעקש שלא לעבוד מתוך ידיעה שהם מסתכנים בנפשם?

מה ההלכה בזה: באיזה אופן מותר למסור את הנפש במידת חסידות, ובאיזה אופן אסור?

דבר זה הוא עמוק, רחב ומסובך מאוד, אבל באופן כללי ישנו כלל אחד. כפי שאמרנו, במקרה שכוונת הגוי אינה להנאת עצמו, אלא להעביר את היהודי על דתו, אם הדבר נעשה לפני עשרה מישראל, יהרג ואל יעבור,

ואם בצנעא – יעבור ואל יהרג. כאן, באופן זה שהוא מתכוון להעבירו על דתו, כתבו הפוסקים שאם רצונו להחמיר אע״פ שמדובר בצנעא, מותר לו להיהרג ולא לעבור במידת חסידות. אבל באופן אחר – אסור

אדם שנמצא באיזה מקום והגוי אומר לו: "אני רוצה דוקא שתחלל שבת, כדי להעביר אותך על הדת״,

וזה בינו לבין עצמו, מדינא מותר לו לחלל שבת, ואם הוא רוצה להחמיר על עצמו, מותר לו, כי סוף כל סוף כיון שהכוונה היא נגד הקב״ה, להעביר אותו על הדת, מותר לו לעשות מידת חסידות ולהיהרג ולא לעבור.

מכוונים להנאת עצמם

אבל כשהגויים מכוונים להנאת עצמם, כגון שגזרו גזירה על היהודים לעבוד בשבת ולבנות עבורם בית־חרושת, לכאורה עפ״י הלכה אסור ליהודי להחמיר על עצמו, וחייב לחלל את השבת!

כך גם חולה שנאסר עליו ע״י רופא לצום ביום כיפור, והוא רוצה להחמיר על עצמו ולצום – הרי זה מתחייב בנפשו! מדוע? וכי יש כאן איזה גוי שרוצה להעבירו על הדת?!…

בזה סיימנו את החלק הראשון בהל׳ קידוש ה׳ – דין ״יהרג ואל יעבור״, שהוא מחולק לשלשה.

תלמיד חכם צריך לקדש שם שמים במעשיו

החלק השני מהל׳ קידוש ה׳ הוא, שכל אדם צריך להתנהג בהתאם למעמדו ומדרגתו בתורה ויראת שמים.

וכך היא לשון הרמב״ם (שם הי׳׳א):

״ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, ע!וא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע״פ שאינן עבירות – הרי זה חילל את השם, כגון שלקח ואינו נותן דמי המקת לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן, או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו, הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין״.

״ואם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם, ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה בארחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו ־ הרי זה קידש את ה׳, ועליו הכתוב אומר: ׳ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר׳״, עכ״ל.

כל יהודי צריך להתנהג בהתאם למעמדו ולמדרגתו בתורה ויר״ש.

כלומר, אם הוא אדם גדול מאוד בתורה – עליו להתנהג בצורה המכובדת ביותר שאפשר. אם הוא רב – קצת פחות. וכך בסולם יורד – ת״ח רגיל, יהודי חרדי, יהודי דתי, חובש כיפה, כל אחד מאלו אם הוא מקיים את מצוות התורה, ובפרט מצוות שבין אדם לחבירו, בהתאם למעמדו [מתנהג יפה, משאו ומתנו עם הבריות מתנהל באופן מכובד וכוי], קיים בזה מצות קידוש ה׳.

וכן הפוך: אדם שנקרא ת״ח, נקרא אדם חרדי, דתי, חובש כיפה, או שומר שבת, והוא עושה מעשים שאנשים מגנים אותו עליהם, עובר על איסור חילול ה׳.

תלמיד חכם שמזלזל בעצמו, כגון שנכנס למסעדה וזולל וסובא, ואף צועק על המלצר ׳׳תביא לי עוד״ כמו אחד הריקים, מה אומרות עליו הבריות? – "אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה״, וכיון שכך – הוא נקרא מחלל ה׳.

מקור דברי הרמב״ם הוא מהגמ׳ (יומא סו ע׳׳א):

״היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר וכוי. רבי יוחנן ^נ0זזבגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. אביי אמר: כדתניא, 'ואהבת את ה׳ אלהיך׳ – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ׳ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר׳. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו׳ ועליו הכתוב אומר ׳באמור להם עם ה׳ אלה ומארצו יצאו׳״.

רבי יוחנן היה גדול הדור, הוא אף פעם לא הסיר את התפילין מראשו, אף פעם לא הפסיק ללמוד. ״אם אני״, אמר ר׳ יוחנן, ״סתם אשב ואשוחח, אם אלך ד׳ אמות בלי תורה ־ זה חילול ה׳״.

הלכה נוספת: ״כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו ־ חייב מיתה, שנאמר ׳כל משנאי אהבו מות׳, אל תקרי משנאי אלא משניאי״ (שבת קיד ע״א).

ת״ח צריך להיות נקי, מסודר. כמו כן אסור לו לכעוס. והלכה זו נאמרה לא רק לפני עשרה מישראל, אלא אפילו בצנעא.

עלינו לדעת כי דין חילול ה׳ וקידוש ה׳ שייך גם בבית. אדם שהוא ת״ח, לומד תורה, או אפילו רק חובש כיפה, אם בתוך הבית הוא מסוגל להרים קול ולכעוס על אשתו, מה היא חושבת עליו? ״הנה, כל היום הוא לומד תורה [או – הנה כעת הוא הלך לשמוע שיעור תורה], מה התורה נתנה לו״? זהו חילול ה'! אבל אדם שבא הביתה אחרי שעה של לימוד, והוא מחייך, מדבר יפה עם האשה והילדים, עם חמותו וחמיו וגם עם השכנים, זהו קידוש הי וזה דבר מאוד חשוב שעלינו להקפיד עליו.

מצוות לשם שמים ועבירות להכעיס

החלק השלישי בהל׳ קידוש ה׳ הוא, כל מצוה שאין לאדם שום סיבה או משיכה כלשהי לעשותה – אף אחד לא רואה אותו, ולא תצא לו מכך שום תועלת גשמית, ועושה אותה אך ורק לשם קודשא בריך הוא – קיים בזה מצות קידוש ה'

וכך מפורש ברמב״ם (בה״י שם), וז״ל:

״וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני״דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ב״ה, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו, הרי זה מקדש את ה׳״.

לדוגמא: אדם קם מאוחר בבוקר, והוא לא הולך לבית הכנסת. כרגע הוא לבד. בבית [אשתו כבר מזמן הלכה לעבודה…], ואעפ״כ הוא מניח תפילין וקורא ק״ש. למה הוא עושה זאת? הרי אף אחד אינו רואה אותו? אין כאן מי שיכבד אותו שיעריך אותו על מעשהו.

זהו מעשה הנעשה רק לשם קוב״ה, ומלבד מצות תפילה ומצות ק״ש שקיים, קיים בזה גם מצות ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״.

דוגמאות נוספות:

אדם נמצא בבית הכסא בשבת, ואין שם נייר חתוך. הוא רוצה לתלוש נייר, והוא נמנע מלעשות זאת. למה? הרי אף אחד לא רואה אותו, אין כאן מי שיעיר לו ויגער בו? הוא לא עשה זאת מסיבה אחת ויחידה: יראת שמים. הוא גילה שהוא ירא מקוב״ה. גם זה קידוש ה'!

אשה נמצאת במטבח לבד ביום שבת, והנה היא צריכה לנגב את השולחן. לידה מונח גליל של נייר חד־פעמי, והיא כבר פושטת את ידה לחתוך, ונעצרת! מה קרה? שבת היום! והרי אף אחד אינו רואה אותה. אשה זו, מלבד מה שקיימה מצות ״זכור את יום השבת לקדשו״, קיימה גם את מצות ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״.

כך מי שעומד לו על לשונו לשון הרע, ומפני יראת ה' עוצר ושותק, ואין אחד יודע מבלעדי ה' – הרי זה קידש את ה'!

אדם הולך ברחוב ומראה לא צנוע לפניו, והוא חושך עיניו מראות ברע – קידש את ה'!

וכך, כל מצוה שאדם עושה רק לשם שמים – הריהו מקדש את ה׳. וה׳חובות הלבבות׳ כתב, שענין זה שייך בכל המצוות שבלב.

וכן להיפך: כל עבירה שאדם עושה לא מפני שיש לו איזו משיכה טבעית או תאווה לעשותה, אלא סתם, פשוט מפני שלא איכפת לו מקוב״ה ומתורתו, חוץ מהעבירה שעבר, הוא גם עבר על חילול הי. אדם נמצא בבית הכסא ויש שם גם נייר חתוך וגם גליל של נייר, והוא חותך מהגליל. למה, הרי יש לו נייר חתוך? אלא מהל – פשוט לא איכפת לוי אדם כזה, מלבד מה שחילל שבת, הוא גם עבר על לאו של חילול ה׳.

אדם הולך בתל אביב והוא רעב מאוד. הוא רואה לפניו שתי מסעדות: האחת כשרה והשניה לא כשרה, והוא, בחוסר איכפתיות, נכנס לזו שאינה כשרה ואוכל שם נבלות וטרפות. יהודי כזה, מלבד מזה שעבר על איסור אכילת טרפות, הוא גם עבר על חילול הי. הרי יש לך מסעדה אחרת, למה לא אכלת בהל! אבל לא, לא איכפת לו! זהו מחלל את ה'

כפרה על עוון חילול ה׳

כיצד ניתן לכפר על עוון חילול ה'.

האופן הראשון הוא, ע״י קידוש ה'. וכך כתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער רביעי): ״מי שיש בידו עוון חילול השם שלא יתכפר עוונו ביסורים, יש לו רפואות תעלה אם יקדש את השם יתברך תמיד״.

אדם שרוצה למות על קידוש ה׳, כיצד יעשה זאת? אומרים חז״ל:

״אמר ריש לקיש: מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר ׳זאת התורה אדם כי ימות באהל״' (ברמת סג ע״ב). וביאר מרן החזו״א זצ״ל, ש״ממית״ פירושו שממית את רצונותיו, את תאוותיו. אדם שתוקף אותו חשק גדול לעשות מעשה מסויים, והוא כובש את יצרו, קידש בזה את השי״ת בעולם!

אחד האופנים היפים ביותר הוא:

הרי לעיל ביארנו שהלבנת פני חבירו ברבים נכללת באיסור שפיכות דמים, כי כבודו של אדם הוא נפשו [״עורה כבודי״], ונטילת כבודו היא בעצם נטילת נפשו. נמצא, שאדם שמבייש את עצמו, משפיל את עצמו כדי לא לבייש את חבית – קיים בזה מצות קידוש ה׳!

לדוגמא: אדם רב עם מישהו, והלה מטיח בפניו כינויי גנאי – "אתה כך וכך״ וכו'. הוא רוצה מאוד לפתוח את פיו ולענות, ואעפ״כ הוא מתגבר על עצמו ושותק – זוהי מסירות נפש ממש! כי הוא הקריב את הכבוד שלו, את העצמיות שלו.

אפשרויות נוספות של קידוש ה׳: ע״י שמתלבש בבגדים נקיים ומדבר בלשון יפה, וכמו״כ ע״י עשיית מעשים לשם שמים.

הרב משך חכמה אומר שניתן לכפר על חילול ה' בעת תפילת נעילה, שאז הקב"ה יושב לבדו על כסא הדין, ובידו למחול ככל שירצה אף על דברים שמדה"ד מקטרגת ואינה מאפשרת!

רבינו יונה מנה אופן נוסף כיצד לכפר על חילול ה׳ – ע״י לימוד התורה: "עוד תמצא לו כפרה בהגיונו תמיד בתורה ויגיעתו בה, כאשר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ר״ה יח ע״א): 'אם יתכפר עוון בית עלי בזבח ובמנחה׳ (ש׳׳א נ, יד) – בזבח ובמנחה אין מתכפר, אבל מתכפר בדברי תורה. ואף על פי שהיה עוון בית עלי מחילול מצות קדשים, כמו שנאמר (שם פסוק י): ׳בעוון אשר ידע כי מקללים להם בניו׳. והנה כי התורה רפואה לכל מכה, על כן כתוב (משלי טו, ח): ׳מרפא לשון עץ חיים׳״.

כל מה שמצינו במשנה בסוף יומא חילוקי כפרה – תשובה, יום כיפור וכו', כל זה הוא בלי לימוד תורה, אבל תורה – מכפרת על הכל! כמו שנאמר ״הלא כל דברי כאש נאם ה׳״ (ירמיה כג, כט), וזהו תוכן דברי התנא באבות (פ׳׳ו מ״א) על התורה הק׳ שהיא ״מגדלתו ומרוממתו מעל כל המעשים״.

ביאור הענין נראה כך: כל הכללים שחז״ל דיברו עליהם, נמצאים בתוך עולמנו, תחת השמש. אבל למעלה מן השמש – אין לך עבירה שתורה אינה מכפרת עליה.

בזוה״ק כתוב, שישנה עבירה מסוימת שתשובה עליה אינה מועילה, חוץ מ״תשובה סגיאה״.

מה הכוונה ״תשובה סגיאה״?

אומר הגר״א זצ״ל, שהכוונה לתלמוד תורה. ת״ת הוא דבר שאין מה שעומד נגדו ־ אפילו חילול ה׳!

התורה הק׳ היא הרפואה לכל המכות, כמו שנאמר ״ולכל בשרו מרפא״ (משלי ד, כב).

כל רפואה הניתנת ע״י רופא בשר ודם מועילה רק לאותה מחלה מסויימת, לאותו איבר מסויים.

אבל התורה הק׳ היא רפואה לכל מחלה ומכאוב.

יעזרנו הקב״ה לקדש את שמו ית׳ בכל מעשינו ובכל דרכינו, ״נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום״.

 

פרשת אמור

המעשים הנסתרים הם המאירים

הקוגל של העולם הבא

מצוה לא רצויה [אוצרות התורה עם תוספות]

״ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אותם אני ה׳ אלהיכם״  (פג, כב)

פירש״י ״תעזוב אותם״ – הנח לפניהם והם ילקטו, ואין לך לסייע לאחד מהם. ״אני ה׳״ – נאמן לשלם שכר.

לכאורה תמוה מאוד הלא בעל השדה איננו מבקש כאן אלא לסייע לעני, כי מלבד שהוא מקיים את המצוה של לקט שכחה ופאה, משים גם לבו לדאוג בעבור העניים, לעזור ולהקל עליהם בלקיטתם, ולמה זה נאסר עליו?

  1. אל תתגאה

אלא, ירדה תורה לדקות המחשבה הקטנה ביותר של האדם, כי מן הסיוע הזה שמבקש להושיט עתה לעני, נודף ריח של עצמיות, הוא רוצה להפגין כאן שהוא בעל הבית. המניע של הגאוה הוא שמעוררו לזה העזרה ולא מצד רגש של רחמנות בא לעזור ולסייע. סיוע כזה אסור מן התורה, כי לא זו בלבד שהעני לא יחוש בכך הקלה ונוחיות, אלא להיפך הדבר יגביר אצלו עוד את הרגשת העניות.

ולזה צוותה תורה ״לעני ולגר תעזוב אותם״ הנח להם ללקטם לבדם, שירגישו שזהו שלהם, ובא להם זה ישר מהבורא ית׳ ולא באמצעות יד שניה, אל יתבלט כאן בעה״ב, אל תופיע כאן בעלות של בשר ודם, כי בעה״ב האמיתי הוא הקב״ה,

על בעל השדה להרגיש שזה החלק והזכות של העני ולא הוא הנותן, ולכן עליו להרחיק את עצמו מכאן,

ובעבור זה ישלם לו הקב״ה שכרו משלם, נאמן הוא לשלם בעבור זה שירגיש שאין הוא בעה״ב, אלא ייחס את כל הכבוד לאל חי הנותן חיים לכל חי. (״מעייני החיים״)

ב. חסד מושלם – ללא בושה

בעוד אופן נראה לבאר: רצתה התורה ללמדנו כיצד נטיב עם הזולת. כאשר אדם נזקק למתנות בשר ודם יש לו בושה וכלימה על זה, ולכן אנו מתפללים ואל תצריכנו לידי מתנות בשר ודם, על כן צוותה התורה מבעל הבית שלא ישאר במקום בשעה שהעניים נוטלים את מתנותיהם.

וכמו שכתב הרמב״ם  (הלי מת״ע פ״י ה״ז) שמונה מעלות בנותני צדקה והמעלה הגדולה שאין למעלה ממנה… פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח שהרי זו מצוה לשמה וכו' ע״ש. וכן הוא בכל מצוות שבין אדם לחבירו צריך לתת למקבל הרגשה טובה, כאילו שהוא אינו בעל הבית, ובזה יקיים את המצוה בשלימות הנרצית.

מעשה היה עם ר׳ ישעיה מתלמידי הגר״א. בערב שבת לאחר חצות, עברו דרך עיירת ז׳וכוביץ כמה סוחרים מבני ישראל שנסעו בעגלה חזרה מן היריד שנמשך כמה שבועות באחת מן הערים הגדולות שבליטא. יצא ר׳ ישעיה לקראתם וביקשם להשאר בכפר ולשהות בביתו בשבת, סוחרים אלו לא הכירו את ר׳ ישעיה וסירבו להענות לבקשתו. בטוחים היו כי כוונתו לקבל תמורה עבור האכילה והלינה.

הפציר בהם ר׳ ישעיה ואמר להם: הרי ערב שבת היום וכבר עבר מחציתו של יום, והדרך לעיר רחוקה היא, מוטב שתשבתו אצלי, הכל מוכן אצלי לסעודה בשר, דגים וכל מטעמים, גם חדרים מרווחים, ואף מנין לנו בכפר. מדוע לכם ללכת ולהגיע בחשיכה?! אך הסוחרים בשלהם – מעונינים הם להגיע העירה. ואכן הם נסעו.

עברו דרך של כמה מילין, לפתע נשבר אופן אחד מגלגלי העגלה ולא יכלו להמשיך בדרכם, נאלץ העגלון לחזור רגלי לז׳וכוביץ, וביקש מר׳ ישעיה גלגל עבור עגלתו, נתן לו ר׳ ישעיה את מבוקשו ואמר לו: הזדרז והבא את הסוחרים לכאן, הרי לא יספיקו להגיע לעיר לפני השבת. נאלצו הסוחרים להגיע לביתו של ר׳ ישעיה, והוא קיבלם במאור פנים, את הסוסים הכניס לאורוותו, וציוה למשרתו לדאוג להם למספוא, ולסוחרים פנה ואמר:

הנני פונדקי ואיני אוהב לעמוד על המקח לאחר השבת, ובכן מודיע אני לכם למפרע את המחיר בעד האכסניה, שלש סעודות וסעודת מלווה מלכה ולינת שתי לילות, כל זה עבור סוחר אחד – חמישה זהובים. הביטו הסוחרים זה בזה והשתהו על המחיר, ומלמלו בחשאי – הוא אשר חשבנו בראשונה, כוונת הכפרי להרוויח יפה עבורינו, אך באין ברירה נאלצו הסוחרים לשבות בביתו. מאחר וידעו כי עליהם לשלם דמים מרובים – דרשו לתת להם את מיטב המאכלים והמשקים, ור׳ ישעיה עמד לשרתם בכל דרישותיהם.

ביום ראשון לאחר השבת, השכימו בבוקר ולפני נסיעתם הניח כל אחד חמישה זהובים כפי שסוכם, וכן רצו לשלם גם עבור הגלגל. מה מאד הופתעו משסירב ר׳ ישעיה לקבל את התשלום באומרו: חלילה לי מלקבל מכם אף פרוטה אחת, כפרי פשוט אנוכי, איני למדן ואין אני יודע מתן שכרן של מצוות. אך פעם אחת חייתי בווילנא ונכנסתי לבית מדרשו של הגר״א בשעה שהיה יושב ועוסק בתורה עם תלמידיו, הוא הזכיר אז את מאמר חכמינו (שבת קכ״ז.) ״גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה״. הוסיף ואמר: אומרים בקידוש לבנה, אלמלא לא זכו ישראל להקביל את פני אביהם שבשמים אלא פעם אחת בחודש דיים. והרי מצוות הכנסת אורחים כל יומא זמנה הוא בכל עת ובכל שעה ביום ובלילה, הרי שאפשר לזכות לקבל פני שכינה לא רק פעם בחודש אלא בכל זמן ועת… עכשיו זכיתי אני, הכפרי הפשוט במצוה גדולה וחשובה זאת, וכיצד אמירנה בכסף ובתשלום? גם את הגלגל סיים ר׳ ישעיה נותן אני לכם במתנה. אך בקשה אחת לי אליכם: המנעו מנסיעה בערב שבת לאחר חצות.

לשאלתם מדוע הודיע להם את מחיר האכסניה למפרע, השיב: רצוני היה כי תבקשו כל שתחפצו מבלי היסוס או בושה, ותאכלו ותשתו ככל שתתאוו…

סיפור דומה היה עם הגר"ח זוננפלד שנתבקש ע"י אורחים מאמריקה להיות אצלו בליל הסדר, והם התנו בתנאי שישלמו, והרב הסכים, ונטל מהם את הכסף וקנה כל טוב, ואכלו ושתו ונהנו, ובמוצאי החג ליוום הרב למלונם וכשנפרד מהם הוציא את הכסף והשיב להם אותו בשלמותו. לפליאתם השיב – נראה לכם שאני לוקח כסף בשביל מצוות??? אז למה הרב נטל – שאלו. והשיבם כאמור – רציתי שתאכלו "בכיף"… מתוך תחושה של "משלי אני אוכל".

 

ג. אל תאבד שכרך בכבוד

באופן נוסף נראה לבאר: דהנה כאשר יבוא בעה"ב יחד עם העניים לא יחדל שאלו העניים ישבחוהו ויכבדוהו על מעשיו הטובים שהניח להם לקט שכחה ופאה, ונתן להם ממה להתפרנס ולהחיות את נפשם, וישמח בכבוד שנותנים לו ויפסיד שכרו. ובזה יגרע חלקו לעוה״ב כפי שאמרו רבותינו ז״ל.

וכיון שחפץ הקב״ה בטובת עמו ישראל ורוצה לזכותם בשכר הטוב לעתיד, על כן ציוה ״לעני ולגר תעזוב אותם״ – הנח לפניהם ואין לך לסייע לאחד מהם. ורק אז באה ההבטחה ״אני ה׳ – נאמן לשלם שכר״.

דהנה מצינו בדברי רבותינו, אדם העושה מצוה ונותנים לו בני אדם על זה כבוד ושמח בזה, לא די שיפסיד שכרו אלא עוד יענש.

כתוב בספר ״חסידים״  (סימן ח) וז״ל: כשיצאו רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל להריגה אמר רשב״ג לרבי ישמעאל, אחי מפני מה אני יוצא ליהרג, א״ל שמא היית דורש ברבים ושמח לבך ונהנת מדברי תורה, א״ל אחי נחמתני.

עוד כתב בספר ״חסידים״  (סי׳ שס״ז) לכך חכמים הראשונים לא היו כותבים ספריהם בשמם ולא היו מניחים לכתוב שמם על ספריהם כגון מי שחבר תורת כהנים מכילתא ברייתות ומדרשים ואגדות ותקוני עולם כגון מס' סופרים, לא כתבו בספריהם אני פלוני בר פלוני כתבתי וחברתי זה הספר, כדי שלא יהנה בעוה״ז ויפגום שכרו לעוה״ב או היו ממעטים לו בעוה״ז זרעו ושם טוב מזרעו כנגד הנאה שנהנה בעוה״ז שקבל הנאה על שמו  (עיין ב״שם הגדולים״ מע׳ ספר הזכרונות שהאריך בנושא זה).

ושנה דבריו  (בסי׳ פד) אל תשמח לבך אם יכבדוך כי לפי הכבוד וההנאה שיש לו לאדם בעוה״ז על מעשיו מנכין מזכיותיו לעוה״ב, ואם תאמר הלא תיקן רבן שמעון בן גמליאל שיעמדו מפניו, לכבוד שמים עשה, לפי שיקבלו שכר על שיקבלו מורא נשיאותו עליהם.

הוסיף שם מרן החיד״א, אוי לעינים שכך רואות דרכינו מדבר באדם גדול שראוי לכבוד, ואפילו הכי מנכין מזכיותיו, אבל מי שמכבדין אותו יותר ויותר ממה שראוי, ולא עוד שהוא מבקש הכבוד, מה ישאר לו לעוה״ב וענוש יענש.

ומי שיש לו לב יפנה עצמו לחשוב בענינים אלו וישפיל עצמו אולי ירחמו עליו מן השמים ויזכה לעוה״ב,

וכבר כתב רבנו לקמן סי׳ פ״ט אם ישבחוך בני אדם במה שאין בך דאג, עכ״ל.

כתב ה״כף החיים״ (סי׳ תרג סק"ט) אתה הראת לדעת כמה נזק הכבוד, וכל זה אם אינו נוגע בכבוד אחרים, וכ״ש וק״ו ובן בנו של ק״ו אם נוגע בכבוד אחרים גם כן, כגון שמראה חכמתו לפני אחרים שהוא יותר חכם כדי להתכבד כו', וכבר אמרו ז״ל המתכבד בקלון חבירו וכו' ועל כן צריך להאדם ליתן דעתו להזהר בזה בתכלית שלא יאבד עולמו בכך ח״ו, עכ״ד.

מרים בת עלי בצלים

וכן מצאנו בחז״ל כשעושה אדם מעשים טובים בפרהסיה כדי שיכבדוהו, לא די שאין הקב״ה משלם לו שכר טוב עליהם אלא מענישו עליהם בגיהנם. כפי שמסופר בירושלמי  (חגיגה ט): אמר רבי יוסי בן חנינא היתה אשה אחת מרים בת עלי בצלים  (כך שמו) שחסיד אחד ראה ציר פתחה של גיהנם קבוע באזנה ושאל אותו חסיד למה היא נדונת בעונש כל כך חמור א״ל מפני שהיתה מתענה ומספרת לכולם שהיא מתענה.

פעם באתי לפני הרב שך זצ״ל. אמר לי: ״רבי .יעקב, זאג עפעס״, אמר משהו!

אמרתי: הגמרא (ברכות ה ע״ב) מספרת שרבי אלעזר חלה, עלה רבי יוחנן לבקרו. ראהו מתגורר בבית אפל. ״גלייה לדרעיה ונפל נהורא״, גילה זרועו ונתמלא הבית אורה.

ויש לשאול: וכי פניו של רבי יוחנן לא קרנו כזרועו? אם כן, בהכנסו לבית ״עמיה שרא נהורא״, והואר הבית! ומדוע היה עליו לגלות זרועו כדי להאיר?

ומוכח מכאן, שמה שמסתר, הוא שמאיר! כמה נהנה!

והוספתי: רש"י כותב (במדבר ח, ב), למה נסמכה פרשת המנורה להקרבת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות.

ובמה גדולה הדלקת הנרות מקורבנות הנשיאים?

שהקורבנות היו על המזבח החיצון, ובפרסום. וההדלקה נעשתה בפנים, ובחשאי!

נענה הרב שך ואמר: זה גם הפשט במעשה שבגמרא (עבודה זרה יח ע״א): תנו רבנן, כשחלה רבי יוסי בן קסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: ״חנינא אחי, אי אתה יודע שאמה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את ביתו [של הקדוש ברוך הוא] ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו ועדין היא קימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [והם גזרו על כך (רש׳׳י)] ומקהיל קהילות ברבים וספר [תורה] מונח לך בחיקך!״ אמר לו: ״מן השמים ירחמו״.

אמר לו: ״אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר התורה באש!״ אמר לו: ״רבי, מה אני לחיי העולם הבא?״

אמר לו: ״כלום מעשה בא לידך״ [ואשמע איך אתה נוהג (רש׳׳י)]. אמר לו: ״מעות של פורים [שהנחתים לסעודת פורים] נתחלפו לי במעות של צדקה [וסבור הייתי שארנק של צדקה הוא, ולא נפרעתי מארנק של צדקה (רש״י)] וחלקתים לעניים״.

אמר לו: ״אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי!״ ואינו מובן: תנא קדוש, שמסר נפשו על הקהלת קהלות ברבים בשעת הגזרה ולמוד תורה והנחלתה, צריך לשאול מה אני לעולם הבא?

וכשנשאל כלום מעשה בא לידו, זה מה שמצא, שפעם העניק מכיסו מעות צדקה ולא קיזזם מקופת הצדקה, זה ותו לא?

ועל זה אמר רבי יוסי בן קיסמא שבכך הוא מקנא, הלואי עליו! מה כתוב כאן?!

אלא שהקהלת קהילות ברבים ולימוד תורה במסירות נפש, ככל שהם גדולים ונשגבים, ברבים הם. והכתוב אומר: ״הגיד לך אדם מה טוב ומה ה׳ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך״ (מיכה ו, ח).

מהו ״לכת״? זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה [שנאמר בהם ״לכת״: ״טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה״ (קהלת ז, ב)]. והלא דברים קל וחומר ומה דברים שדרכם להעשות בפרהסיא אמרה תורה ״הצנע לכת״, דברים שדרכם לעשותן בצנעה על אחת כמה וכמה (סוכה מט ע״ב)!

כעבור שנים הבנתי, שלא היתה זו אימרה גרידא, אלא בבחינת: ״הוא, היה אומר״. לא אמר אלא מה שקיים בעצמו –

הרב שך – במה באים לשמים?

היה זה לעת זקנותו המפלגת. כחו  תש, והרב חנניה צ׳ולק טיפל בו במסירות. יום אחד שמע את הרב שך גונח: ״במה אבוא לעולם העליון. מה אביא אתי!״ ־

אם בארזים נפלה שלהבת!

אמר הרב צ׳ולק: ״מה פרוש, הרב יבוא עם שבעים שנות חנוך, והעמדת אלפי תלמידים!״

״אה״, בטל את דבריו. ״במה אתיצב בפני בית דין של מעלה״, שב וגנח.

״כל עולם הישיבות נזקף לזכותו, פריחת התורה בדורנו!״ הזכיר הרב צ׳ולק.

״אה״, שב ובטל. ״במה אבוא למרום״…

״בכל כרכי ׳אבי עזרי׳, על המון מהדורותיו!״ נסה הרב צ׳ולק.

״אה״. היתה התשובה.

התרגש הרב צ׳ולק: ״יסביר לי, למה לא יבוא בכל אלו, מי זכה כמותו!״

״הלא תבין״, ענהו, ״עבור כל אלו קבלתי כבוד. ולבוא למרום עם מפעלים גדולים וכבירים שקבלו עליהם כבוד, זה כמו לעלות לאוטובוס עם כרטיסיה מנוקבת״…

למעלה, במרום, נחשבים רק מעשים של ״הצנע לכת עם אלקיך׳!

לא במותו יקח הכל

ואמרתי, שזה פסוק מפורש: ״אל תירא כי יעשיר איש, כי ירבה כבוד ביתו. כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו״ (תהלים מט, יז יח).

 ויש להבין: מהו ״כי לא במותו יקח הכל״, הכל אינו לוקח, וקצת לוקח?

והלא אין כיסים בתכריכים, ״ואין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד״ (אבות פ׳׳ו מ״י)!

ובדרך הלצה אמרתי, שבדרך כלל אומדים כל עשיר בסכום מסוים. הוא מוערך בעשרים, שלשים, ארבעים מיליון דולר. מגיע היום והוא הולך בדרך כל הארץ. מתקבצים היורשים וסוקרים את הנכסים. נכסים אלו משעבדים ואלו ממשכנים, אלו ממנפים ואלו אבדו ערכם. אין צורך לרחם עליהם, עדין נותרו כמה מיליונים. אבל דיברו על עשרות מיליונים? טוב, אותם הוא נטל עמו… כי לא במותו יקח הכל… זה, כאמור, בדרך הלצה.

ובפשוטו של מקרא פרש הראב״ע, שאינו לוקח מאומה. וכמו: ״נפשנו יבשה אין כל״ (במדבר יא), אין כלום.

ובדרך דרוש אמרתי, שהכונה על הנכסים הרוחניים, שאותם הוא לוקח עמו. אבל לא הכל.

ומה אינו נוטל עמו? ״לא ירד אחריו כבודו״, מעשים שקיבל עליהם כבוד. עליהם, קבל שכרו בחייו!

 

הדיבוק והגר"א

הובא במשנת הגלגולים:

פעם כאשר איימו על הדיבוק שאם לא יצא יקחו אותו אל הגר"א מוילנא, השיב הרוח: "איני מפחד ממנו, כי להגר"א אין עסק עימנו (כהקדמת הגר"א לספרא דצניעותא) כך סיפר החפץ חיים לתלמידו רבי שלמה בלוך.

עוד שאלו אותו האם ידוע לו מי הם הל"ו צדיקים שבדור? הדיבוק מנה שמות רבים לא ידועים ביניהם גם הגר"א, אלא שאת הגר"א מוילנא לא מנה בין הראשונים ממש. שאלו אותו וכי הגר"א אינו הראשון או לפחות משלושת הראשונים?! והשיב "לא, מפני שהוא הרי קצת מפורסם, הרי חלק ממעלותיו מפורסמות"….

החפץ חיים – כבוד שכר העוה"ב

וה״חפץ חיים״ זצ״ל אמר, שבכל ההנאות שבעולם רחוק הוא שיקבל בהן האדם שכר מצוותיו, כי השכר המעתד רוחני והשכר בעולמנו גשמי, ולא קרב זה אל זה, שהרי ״יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי העולם הזה״ (אבות פ״ד מי׳׳ז), ועל כן ״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא״ (קדושין לט ע״ב).

אבל הכבוד הוא עונג רוחני, ועל ידו עלול להיות מנוכה מהשכר הרוחני.

וכבר היה מעשה, שה״חפץ חיים״ הגיע למוסקבה בעניני ישיבתו ובקש לשמור דבר בואו בסוד, שלא ימתינו לו בבית הנתיבות ולא יעלו לאכסניתו. אחד ממקורביו הביע אכזבתו: מדוע מנע מאתנו את הזכות לחלק כבוד לתורה!

ענהו במתק שפתיו: ״אשתף ודאי אופה פשטידה לכבוד שבת. ניחוחה נודף בכל הדירה. אבל אם תבקש ממנה פרוסה, תיאמר לך: את הפשטידה שומרים עבור שבת! כף, ״מי שטרח בערב שבת ייאכל בשבת, ומי שטרח בעולם הזה ייאכל בעולם הבא״ (עבודה זרה ג ע״א). אבל מי שנהנה מכבוד בעולם הזה, אוכל בערב שבת את הפשטידה!״

מעשה המובא בספר "מאיר עיני ישראל״ על ה״חפץ חיים״:

בא אליו אחד מהמשמשים הקרובים שלו ואמר לו שהוא צריך לנסוע לאמריקה. ״אמר לו ה״חפץ חיים״ רחש לבי דבר טוב (לבו הטהור של ה״חפץ חיים״!) הצטוונו בתורה על 613 מצוות: 248 מצוות ״עשה״, ו ־ 365 מצוות ״לא תעשה״. אבל לצערנו ובעוונותינו הרבים חרב בית המקדש, והרבה מאד מצוות איננו יכולים לקיים (כל דיני הקרבנות, כל דיני טומאה וטהרה של זבים מצורעים וטמאי מתים וכו', יובל, עומר ועוד). למעשה יש היום רק 77 מצוות עשה שאנחנו יכולים לקיים. ובכן רחש לבי דבר טוב לעשות ספר מצוות הקצר שבו אכתוב רק את המצוות הנוהגות בזמן הזה, וכבר כתבתי את הספר ואני מעוניין להוציאו לאור. אבל החלטתי, אומר ה״חפץ חיים״ שהספר יהיה כולו להקב״ה.

העלות היא כאלף דולר, ואני רוצה שמי שיתן את הסכום הזה, שמו לא יופיע על הספר, והתנאי הנוסף הוא שמי שיתן את הכסף ־ הוא בעצמו יציע ששמו לא יופיע, ושרק אדם אחד יתן את כל הסכום.

נסע המשמש לאמריקה (אז התנהלה הנסיעה באניות וארכה שבועות). היהודי הגיע חולה לאמריקה ובעצת רופא נסע לפלורידה הידועה באקלימה החם. כשהגיע לפלורידה מצא שם יהודי שעומד על הרציף בכדי לראות אם מגיע יהודי "משלנו" על מנת להזהירו שלא יכנס לאף מלון ״כשר״. למה? כי ההכשר בפלורידה היה רק של רפורמים… [זה היה כשלרפורמים היה הכשר…]

ואיך אתה מסתדר? שאל המשמש. ענה לו שהוא ורעייתו נמצאים כאן לצרכי בריאות ויש להם מטבחון ואשתו מבשלת. מובן שאת השבת העביר המשמש עם היהודי ורעייתו.

בצאת השבת, אמר המשמש ליהודי: אולי אתה מכיר מישהו שרוצה לתרום אלף דולר בכדי להוציא ספר של ה״חפץ חיים"? אמר ושכח את כל התנאי של ה׳׳חפץ חיים',…

חשב היהודי ואמר: אני רוצה לתת את הכסף, אבל יש לי תנאי – אני לא רוצה שיכתבו את השם שלי על הספר, ושאף אחד לא ידע מזה… ושאני אתן את כל הסכום.

עברו עשרות שנים, ספר המצוות הקצר יצא לאור, ה״חפץ חיים" כבר נפטר ויתר המעורבים עלו לארץ.

יום אחד יושב המשמש של ה׳חפץ חיים״ בביתו ברחוב בבני ברק, והנה הוא רואה את חתנו של מי שתרם להוצאת הספר של ה״חפץ חיים" קרא לו לעלות לביתו ושם סיפר לו את כל המעשה.

הלך החתן ושאל את מחותנו על המעשה. החוויר התורם והחל לבכות ואמר "אין לו מחילה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא״ וסיפר לחתנו שהוא תרם הרבה כספים במהלך חייו לטובת החזקת התורה ולומדיה. אבל דע לך אמר לחתנו, שקיבלתי הרבה כבוד וידעתי שזה מבזבז לי את העולם הבא שלי. רק דבר אחד ניחם אותי, והוא שיש מעשה אחד שרק הקב״ה ואני יודעים עליו – ואת המעשה הזה עכשיו לקחו לי!

לכן אין לו מחילה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא (כמובן שהיהודי הרבה לבקש את סליחתו ולבסוף מחל לו).

❖        מסופר על סבתו של ראש ישיבת ״קול תורה״, הרב ארלנגר, שהכינה כל הקיץ קישוטים לסוכה כדי שתהיה ״סוכה למופת״. יום אחד שמע בעלה שהיא מתפללת להקב״ה שיעשה לה טובה ושאף אחד לא יבוא לראות את הסוכה שלהם… למה? שאל אותה הסבא, והיא ענתה שהיא הכינה את הסוכה רק לכבוד הקב"ה ושהיא לא רוצה שאף אחד יראה אותה ויכבד אותה על כשרון מעשה ידיה…

❖        הגאון ר׳ אברהם אליהו מייזיס זצ״ל, מחותנו של הגאון הרב וואזנר שליט״א היה בסיביר הרבה שנים. שמירת מצוות בסיביר, כרוכה בהרבה מסירות נפש. סוג כזה של מסירות נפש יודע רק מי שהיה שם. פעם אחת ביקש הרב וואזנר שליט״א ממחותנו שיספר מה היה שם.

ענה לו הרב מייזיס זצ״ל על מה שהיה בדרך לשם אני יכול לספר. מה עבר עלינו כשחזרנו משם, גם את זאת אני מוכן לספר, אבל מה היה שם ־ את זאת אני משאיר לדרשה הראשונה שאדרוש בעוה״ב לאחר מאה ועשרים…

(באהלי צדיקים עמי 233).

על הפסוק בשיר השירים ״מה יפו פעמיך בנעלים״ פירש השרף מקאצק זצ״ל: שפעמי הלב ורגשות האהבה והיראה ־ יהיו נעולים ומוסתרים מעיני הבריות! (הגש״פ באהלי צדיקים עמי 311).

 

אדם נכוה מחופתו של חבירו

ושנינו (בבא בתרא עה ע״א) שלעתיד לבוא כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו. ופרשו גדולי נובהרדוק ש״חופה״ ענינה כסוי [כמו ״חפיא בדיקולא״ (עבודה זרה לט ע״א), כסהו בסל (רש״י)]. כל אחד מצטער מדוע לא השכיל לכסות ולהסתיר עצמו כחברו, ןאכל עולמו בחייו בפרסומו!

ולא לעולם הבא בלבד זוכים בהצנע לכת, אלא גם להשגות גבוהות ורמות בעלמא הדין. שהרי דבורה היתה אחת משבע נביאות שעמדו לישראל, ושפטה אותם (מגלה יד ע״א). ונאמר: ״ודבורה אשה נביאה, אשת לפידות״ (שופטים ד, ח, שהיותה עושה פתילות למקדש (מגלה שם).

ובמדרש (תנא דבי אליהו רבה, פרק ט) אמר אליהו הנביא: מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין ישראל בין נכרי, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקדש שורה עליו. כך אמרו, בעלה של דבורה עם הארץ היה. אמרה לו אשתו:

בוא ואעשה לך פתילות והולך אותם לבית המקדש שבשילה, כדי שיהיה חלקו בין אנשים כשרים שבהם ותזכה לעולם הבא. והוא היה עושה פתילות עבות כדי שיהיה אורן מרבה, לפיכך נקרא שמו לפידות.

בראש ובראשונה, איזה לקח נפלא הלא אין הנבואה שורה אלא על החכם (שבת צב ע״א), שהוא ״גדול בחכמה ובעל דעה רחבה עד מאד ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג, ומסתכל בחכמתו של הקדוש ברוך הוא כולה״ (רמב׳׳ם, הלכות יסודי התורה פ״ז ה״א). דבורה היתה אפוא אשה חכמה ונבונה, בעלת השגות מרוממות, נשגבות ונעלות. וזכתה לבעל עם הארץ. ומה, לא הלכה לרבנות בתואנה של ״אי התאמה״, גם לא דחפה אותו ללמוד שלושה סדרים... עם הארץ הוא, יעשה מה שיודע. יביא פתילות לבית המקדש, ולפי מעשיו תשרה עליו רוח הקדש!

הביא פתילות עבות ומאירות, והיו הכל קוראים לו לפידות. הרב לפידות, כנהוג. ולאשתו קראו אשת לפידות. ולא ידעו, שהיא שהגתה את הרעיון, והיא שעשתה את הפתילות (דברי הגמרא). קיבל את כל הכבוד והיא הצטנעה, וזכתה לנבואה:

״שלך גדול משלהם״, אין כשכר מעשה בהצנע לכת!

האשה – כמים בבטון

כשבונים בנין – אין לו קיום ללא שיערבו את המלט במים. בנין לעולם לא יכול לעמוד ובטן לא יהיה מוצק – ללא מים. והנה לאחר שסיימו המים את תפקידם – נלך לחפש אותם בבנין – ולא נמצא. הקירות יבשים, הבטן – צחיח. המים נתנו עצמותם – ונבלעו ונעלמו.

כך גם האשה. ברקע, לא נראית, נותנת את כל הכח של הבית – אך מצטנעת – הנה באהל. בן חכם ישמח אב – שמפארים את האבא על בנו המוכשר.   בן כסיל תוגת אמו – שנותר עם אמו בבית ורק צער יש לה ממנו… האבא יצא לעבודה, הוא לא סובל…

 

מדרכי היצר – לקחת המצוה ע"י הכבוד…

אחד מתחבולות היצר, כאשר רואה שאין הוא יכול להלחם עם האדם ולמנוע ממנו לעשות מצוה, לא מרפה ממנו, אלא נותן לו להתכבד עליה ושישמח בכבוד ההוא, ובזה מרויח שלעתיד לבוא לא יקבל שכר עבור המצוה.

מסופר על ה״חפץ חיים״ זצ״ל שכאשר היו נותנים לו כבוד כיאות לאיש כמותו, היה מבקש ומפציר בכל לשון של תחנונים ״רחמנות! אנא, רחמו עלי! אל תקחו לי את העולם הבא שלי״!

הסכם שאף אחד לא מגלה
הרב שטיינמן ואשתו זצ"ל עשו בינהם הסכם סודי שאף אחד מהם לא מגלה סיפורים ומעשיות על השני לא בחייהם ולא אחרי פטירת אחד מהם. וכך היה. בשבעה על הרבנית ישב הרב שטיינמן ושתק כל השבוע, לא סיפר כלום שומר את הבטחתו שמלוא השכר יינתן לה למעלה ולא יירדו לה זכויות על כבוד בעולם הזה. (ולמרות זאת חלק מהסיפורים כן דלפו החוצה… בחסד ד' עלינו שנדע מה איבדנו ולאן לשאוף).

הכבוד הגדול שהחזו"א נתן לו, והבכי, שחזר על עצמו כשיצא עם האדמור מגור לסבב בחו"ל. הרבנית אמרה שזה הזכיר לה את הבכי ההוא!

 

סיפר מרן הרב שך זצ״ל, שרבנו הגרי״ז זצ״ל סיפר לו, כי בהנחת אבן הפינה לישיבת חכמי לובלין, מיסודו של הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, נתכבד גביר אחד גדול שנדב סכום נכבד מאוד להקמת בנין הישיבה, ואחרי שהניח את אבן הפינה קראו האדמו״ר מטשורטקוב זצ״ל ואמר לו, הנה מצוה זו שנזדמנה לך כעת שנדבת סכום גדול עבור הישיבה המוקמת כאן ונתכבדת בהנחת אבן הפינה ודאי שמצוה גדולה היא.

אמנם זכית על ידי כך גם לכבוד גדול שנתכבדת במעמד אלפים וראשים להיות יורה אבן הפינה, ובגלל הכבוד הרב שנחלת שוב איני מקנא בכך על כך. אולם הרי אמרו חז״ל ״שכר מצוה מצוה״ וברור לי שעשית לפני זה מצוה גדולה בהצנע, שזכותה גדול מאוד וע״י זה זכית למצוה זו, ואם כן מקנא אני בך במצוה ההיא שקיימת אותה בהצנע, שערכה רב מאוד.

[הסברנו – כשאנו רואים קרונות – אנו יכולים לשער איזה גודל הקטר. אם רואים קרונות ענק – זה אחר זה עשרות קרונות – סימן שהקטר בעל עצמה אדירה. מהמצוה שכעת אני רואה – הקרונות – אני מבין שה"גורר" היה ענק, זו המצוה שגררה אותה, שהיא ודאי גדולה ועצמתית!].

המעשה עם שרון נחשוני שעבר תאונה ומוות קליני, והיה בעולם האמת, ולאחמ"כ הסיר התעודת הוקרה מן הקיר שקטרגו עליו בשמים שפרסם הצדקה שתרם לישיבה.

בעיתון "השבוע בירושלים" מתאריך 26.10.2003 פורסם סיפורו של שרון נחשוני, אשר חזר לחיים מאירוע קשה ביותר, ומוגדר "נס רפואי" בארץ ובעולם:

כ"א סיוון תשנ"ז. השעה 6:40 בבוקר, כביש יבנה-ג'אליה התעורר לעוד יום שליו. משני הצדדים שייטו להן המכוניות בנחת והכל נראה רגוע. שרון, בן 26, חייל מילואים, לבש שוב את המדים ונכנס לרכב בדרכו לעוד 70 ימי מילואים בגזרת חברון. לפתע, נשמע פיצוץ עז מצידו השמאלי של הרכב. עוד טרם הספיק שרון להבין שהגלגל השמאלי התפוצץ באמצע הנסיעה סובב ההגה את ידו של שרון בכוח וריסק אותה לגמרי.

הרכב סטה במהירות אל המסלול הנגדי שם ראה שרון אורות חזקים של משאית סמיטריילר המתקרבת לעברו.

בשניות האחרונות הוא עוד ניסה להציל משהו, אך היה זה מאוחר מדי. המשאית התנגשה בעוצמה רבה במכונית הפרטית. כתוצאה מכך נמעכה קדמת המכונית והמנוע התרסק פנימה אל מושב הנהג, בו ישב שרון. כל חלקו הקדמי של הרכב נמעך לתוך תא הנהג, כשהוא מוחץ את כל מה שבתוכו עד למושב האחורי.

כשהגיעו כוחות ההצלה, נדרשו בתחילה לנסר את שלדת הפלדה של הרכב, למרות שהיה ברור להם שמתאונה כזו אין מה להציל. במשך שעה תמימה עסקו בניסור הרכב עד שהצליחו להוציא משם את מה שנראה כגופתו של שרון והניחוה על אלונקה. לרופאים שהיו במקום לא היה הרבה מה להושיע. הוא לא נשם, ריאותיו היו חסומות וליבו לא פעם. בלית ברירה קבעו הרופאים את מותו וכיסוהו ביריעת פלסטיק. לפי כל חוקי הטבע הנראים לעין האיש הזה מת.

והנה, עם האיש הזה נפגשתי (העיתונאי אשר מדינה) בשבוע שעבר, חי ומתהלך בינינו. אמנם עם עשרות חלקי חילוף בגוף, אך עם שמחת חיים ואמונה יוקדת. בארץ ובעולם הוא מוגדר כנס רפואי. המדע הרציונאלי לא יכול לספק הסבר לתופעה זו, איך יכול בן אנוש לצאת בחיים מהתרסקות מוחלטת שנגרמה בעוצמה של עשרות טונות.

"שמי שרון נחשוני", פותח שרון את סיפורו המרתק, "אני אב לשלושה ילדים ומתגורר בנס ציונה. שירתתי בעברי בצה"ל ביחידת המסתערבים כלוחם ומפקד ולאחר מכן כמאבטח ביחידה לאבטחת אישים במשרד רה"מ.

באחד הימים קיבלתי צו מילואים לשבעים יום בבית חגי שבחברון. העמסתי את כל הציוד על האוטו, נפרדתי מאשתי ויצאתי לדרך, וזה דבר מדהים, כי ארבע דקות מהבית, לא בשטחים ולא בתוך הסכנות, קרה לי האירוע החמור ביותר. באמצע הנסיעה התפוצץ לי לפתע צמיג שמאלי קדמי.

באותה עת תפסתי את הגה המכונית ביד אחת בתוך ההגה, וכתוצאה מכך היד החליקה פנימה, היד הסתובבה לי ועצם היד נעקרה מהמקום. עקרתי את המרפק וזה המשיך עד לכתף, שגם הוא נעקר. הראש שלי נתקע בתוך ההגה וכתוצאה מכך שברתי את הלסת שלי, האף וחלק מהאוזן השמאלית. עד כאן הכל בסדר…

אני בתוך האוטו, פצוע קשה, ומרוב כאבים אני מאבד את ההכרה. כמו כן איבדתי את האפשרות לנשום לבד, כי האף מרוסק והלסת מדממת. הגעתי למצב חירחורים וחנק. בחירחור האחרון אני במצב של מוות, כלומר שאין אפשרות להוציא אויר מהריאות. אני נחנק וכתוצאה מכך אני מאבד חמצן שלא מגיע למוח.

את מה שקרה אח"כ סיפרו לי אנשים שראו את המקרה. המכונית סטתה לנתיב הנגדי, הצליחה לחמוק ממספר מכוניות פרטיות עד שהתנגשה חזיתית בעוצמה במשאית סמיטריילר גדולה. המכונית נכנסה מתחת למשאית ונגררה מטרים ארוכים עד שהמשאית נעצרה. מנוע המכונית נכנס לתוך האוטו ועקר לי את כף הרגל, את שני הברכיים והוציא את אגן הירכיים וכן את פרק יד ימין שאחזה בידית ההילוכים. צוותי ההצלה שהגיעו למקום, לאחר שהצליחו להוציא אותי מהרכב, קבעו לי את המוות במקום. כיסו אותי!!! אני יכול להראות לך את התמונה ב'ידיעות' שם מצולם האדם שכיסה אותי.

והנה, בחסדי ה', מגיע למקום אוטובוס קו 212 מאשדוד, עם נהג ששמו משה מלמד (שחזר בתשובה בעקבות הסיפור), ובאוטובוס יש נוסע עם תווית של קצין רפואה. האיש מתווכח עם נהג האוטובוס ומבקש ממנו לרדת למטה לעזור לפצוע. הוא יורד למטה ושואל: "מדוע האיש הזה מכוסה?", עונים לו: "מה אתה חושב, קר לו, הוא מת!", האיש לא מוותר, מוריד ממני את הכיסוי בודק דופק וצועק: "יש לו עוד סיכוי להשאר בחיים!", הוא רץ במהירות לחוקר התאונות, מביא ממנו מברג פשוט, ומכניס לי אותו לתוך הריאות מהצד. הוא לוקח את העט של חוקר התאונות, זורק את תוכנו, ודרך צינורית העט הוא מנקז לי את הדם מהריאה. במשך כ- 17 דקות הוא נלחם על חיי, בסיומן הוא מחזיר אותי לראשונה לחירחור. לניתוח שהוא ביצע קוראים 'ניתוח טרוקר'. מבצעים אותו בד"כ בשדה הקרב.

וכך יצאתי ממצב אנוש, למצב אנוש עם סיכוי לחיות. הועברתי מבית החולים קפלן למחלקה אורטופדית בתל השומר. שם אני עובר שיקום, שזה החלק הקשה בכל התקופה הזו. קשה לתאר את התחושה האיומה השוררת במחלקה הזו. אתה רואה נערים בגיל 17, יפים וחכמים, מאבדים את הרצון לחיות, יש כאלה שלא מסוגלים להניע את עצמם.

באותה תקופה, נאמר לי ע"י רופאי בית החולים שאין סיכוי שאקום על רגלי לעולם. עשו לי 'פרוטקציה' ואמרו לי: "אנחנו נסדר לך עגלה עם מנוע…", הייתי משוכנע שאני עם הליכה רגלית גמרתי. אבי השקיע לשם כך מאות אלפי שקלים בבניית מעליות מיוחדות בכל הבית, כדי שיהיה לי יותר נוח לנוע, כי זה היה ברור שלא אלך יותר.

היה זה במוצאי שבת, ניתקו אותי מהמורפיום שנועד להקל על כאבי התופת של לקיחת עצם מהירך ללסת. איש לא האמין שאלך על הרגליים, לכן הרשו לעצמם לקחת לי עצמות מהרגל (באותו זמן הבטיח לי הרב אברג'ל שעוד אקום ואלך, הרופא לגלג עליו ואמר: איך ילך? הרי לוקחים לו עצמות מהרגליים).

בשלב ההתאוששות לקחו אותי להתקלח. אני מובל ככה מפוחד ושואל את גיסי: "שחר, איפה דודה מרים?" הוא מתמהמה, לא עונה לי. אני שואל את אחותי: "את יודעת היכן הדודה?" היא עונה: "הרופאים לא מסכימים שנספר לך" שאלתי למה? היא שאלה: "מדוע זה כל כך מעניין אותך?" אמרתי לה כך: "אם היא חיה, כנראה שסתם חלמתי חלום, אבל אם היא נפטרה, אז כנראה שבאמת ראיתי משהו". אז אמר לי גיסי: "אל תספר שאמרתי לך, אבל היא באמת נפטרה באותו יום שעברת את התאונה". ואז זה חיזק אותי יותר.

בכל אותה עת שהייתי מחובר למורפיום הייתי מדבר וממלמל על מה שראיתי למעלה בשמים, ואני אפילו לא זוכר מה דיברתי. פעם אחת, למזלי, אחותי וגיסי קלטו שאני הולך לספר משהו מיוחד. הם רצו והביאו דף ועט ורשמו בדיוק מה שאמרתי. היה זה במוצאי שבת אחד, אני זוכר אותו במעומעם, אבל גיסי סיפר שבכל אותה העת שסיפרתי הייתי מפוחד מעצם סיפור הדברים.

שרון מגיש לי את הנייר המקורי בו נכתבו הדברים, וכך כתוב שם: "לאחר התאונה, ראה שרון עצמו נכנס לתוך מנהרה עם אור ונמשך אליה עד שמגיע למעין אולם גדול, חסר מימדים, חסר קצוות, ובו הרבה ספסלים ואנשים רבים מאוד. האנשים היו כולם שמחים והקרינו חום רב ואהבה. כולם היו נפטרים והוא ראה אותם בשלמות כפי שנראו בהיותם בחיים".

שרון ממשיך בסיפורו: "כולם היו גברים, מלבד הסבתא שעמדה בצד, לבושה יפה, עם מטפחת כסף. האולם היה ענקי, ללא סוף. אני זוכר אנשים בברור כמו אבא של צדוק, סבא של משה כהן, אבא של דוד רפאל ועוד ועוד. חיפשתי את סבא שלי, אך לא מצאתי. שאלתי את שלום נחשוני איפה סבא, והוא אמר שהוא הלך עם אחיו לדבר עלי".

הסבא היה איש חסד מיוחד במינו ואישיות מוכרת בנס ציונה. כל המשפחה הייתה קשורה אליו מאוד. שרון רצה מאוד לפגוש אותו. ואז הרגיש שרון שהוא מתקדם במרכז האולם לכיוון הבמה שעמדה ממול.

"אני זוכר, הסתכלתי על עצמי והתביישתי בלבוש שהייתי לבוש בו. הלבוש הוא אמנם רוחני, אבל כל האנשים לבשו בגדים זוהרים, ואילו שלי היו מלוכלכים מאוד. הדבר הראשון שעלה על דעתי זה להסתתר מרוב בושה. מצאתי לי איזו פינה קטנה, ואז ראיתי מעין אור חזק. ידעתי שאם אסתכל עליו אשרף או אכווה. מתוך הקול בקעו שני קולות נוספים, אחד מהם היה 'הקול הרע' והשני הוא 'הקול הטוב'. ליד האורות ראיתי בברור שלושה רבנים שיושבים לפני: הרב יצחק כדורי, הרב דוד בצרי והרב יורם אברג'ל. את הרב יורם אברג'ל כלל לא הכרתי באותם ימים, רק לאחר שהתעוררתי ביררתי מיהו.

לאחר שנשתרר שקט באולם, הקול הרע אמר: "או אתה או הדודה מרים, אחד מכם נשאר כאן!" בתחילה לא הבנתי מדוע מזכירים את הדודה מרים ואיך היא קשורה לכאן, אבל פתאום הבחנתי בה לידי, על הבמה, באותה צורה שראיתי אותה בבית החולים, חלשה וחולה עם אותו חלוק. אז הבנתי שזהו יום קשה למשפחה ואחד מאתנו צריך להשאר בעולם האמת.

מיד קפצתי ואמרתי: "אני מוכן להשאר". ואז החל הקול הטוב לדבר ואמר שבעצם גם אני וגם הדודה נשמות כוללות, אחראיות ודואגות למשפחה, כפי שהסבא היה, אבל כדאי אני אשאר כדי שתבוא עוד נשמה לעולם. מנקודה זו ראיתי את סבתא מתרחקת ולא ראיתיה יותר.

ואז החל תורו של 'הקול הרע'. הוא דרש לעשות לי משפט. ותוך כדי כך אני מרגיש את כל חיי עוברים כבסרט נע, זה הרבה יותר חזק מוידאו, זה כמו שאתה חווה את כל המאורעות מחדש, מהילדות ועד הבגרות, רואים הכל. הבושה היתה איומה, המחזות רצו שם וכולם ראו את מה שעשיתי, גם הדברים הטובים וגם הדברים הרעים. הכל היה פתוח לפניהם: חטא השנאה, כיבוד הורים, לשון הרע, גזל, צניעות ועוד.

ואז לפתע נשאלתי שאלה כפי שכתוב בספרים: "נשאת ונתת באמונה?" בשמים מאוד מקפידים על עניין האמון. להיות זהיר ולא לגנוב את דעת הבריות, אפילו על דברים קטנים, כמו יציאה מהמפעל כמה דקות קודם מקפידים שם. הקול הרע החל אומר: "אתה לא עשית מלאכתך נאמנה, אלא בשביל הרווח, עבדת בשביל הכסף כי אתה אוהב כסף!" לא יכולתי להשיב, כי הרגשתי שממילא הקול הטוב עונה לו ומזכיר את הדברים הטובים. אחר כך נשאלו השאלות: "קבעת עיתים לתורה?" עניתי שכן. "האם ציפית לישועה?"

בהמשך פירטו לי את עוונותיי וירדו עמי לפרטים. דיברו איתי על לשון הרע, אין לכם מושג כמה בשמים מקפידים על לשון הרע. המשיכו בנושא השנאה (יש לך חבר שאתה מחפש לריב איתו כל הזמן), בנושא נדרים (נדרת נדר לבית הכנסת ולא קיימת), עברו לנושא כיבוד הורים, משם עברו לדבר על גזל. ואז הקול הטוב החל לסנגר עלי ואמר שאני תורם לישיבות. אבל אז שיסע אותו הקול הרע ואמר: "אבל הוא מתגאה בזה, הוא תלה את התעודה על הקיר". ואז החלו לפרוט את המצוות שלי, כל מצווה לגופה. כמה שמחתי בכל מטר שהלכתי בעולם הזה עם ציצית, אי אפשר לתאר כמה הציצית עוזרת למעלה. לא שוכחים שום מצווה, קטנה כגדולה.

הקול הטוב המשיך למנות את המצוות שעשיתי, כמו למשל שהתאמצתי לכבד את השבת ולענג אותה בכל דבר שיכולתי, וכן את העובדה שהייתי משמח חתן וכלה. ואז החלו להביא עדים לטובתי, בשלב הזה התערבו הרבנים שהיו שם לטובתי, אנשים לא יודעים מה גדולתם של הצדיקים, הם יכולים להמליץ עלינו שם יושר וטוב, גם הצדיקים שעדיין חיים בעולם הם מעורבים בנעשה בעולמות העליונים.

ואז הזכירו לי שנסעתי יחד עם גיסי להגרלה שנערכה בבני ברק לטובת ישיבה אחת, ואז כשראש הישיבה נכנס, אמרו ברמקול שמי שיתרום סכום כסף כעת לישיבה יקבל בקבוק יין שהרב ברך עליו. אני קפצתי ראשון ושילמתי את הבקבוק הראשון של הרב. כעת תאר לך שאותו רב, שחי עדיין, בא בכבודו ובעצמו להעיד לטובתי שתרמתי את אותו סכום לישיבה! לאחר מכן הזכירו לי מספר מעשי חסד שעשיתי, כמו עזרה לאלמנה שאף היא עצמה באה להעיד על זה, וזה הדבר שהיטה את כף המאזניים.

ואז דיבר השופט, שזהו הקול החזק והאדיר שבקע מהאור המסנוור: "האם אתה מקבל על עצמך את הדברים שצריך לעשות?" ואז פירט לי הקול מספר דברים שהם היעוד שלי בחיים ואינני רוצה לחשוף אותם. התחייבתי על אחד מהם ועל השאר אמרתי שאשתדל. הקול המשיך: "דע לך, אתה עומד לסבול הרבה בעולם הזה אבל זה יכפר עליך".

ואז הסתיים המשפט. התחלתי להסתובב ולרוץ מהאולם בפאניקה. הרגשתי את אותה בושה איומה בשל הבגדים הצואים שלבשתי וכן בגלל החשיפה העצומה של המשפט לעיני כולם. והנה אני רואה את סבתא שלי רצה אחרי והיא היתה יחידה בכל האולם. כאשר יצאתי מהאולם, הבחנתי בעוד רבנים ואנשים שאיני מכיר וכולם הקרינו עלי חום ואהבה. גם בחוץ המשיכה הסבתא לרדוף אחרי, הרגשתי שהיא עושה זאת כדי לוודא שאני אכן עוזב את עולם האמת, שלא אתחרט פתאום ואשאר שם.

ואז לפתע, נעלמה הסבתא, נעלם האולם והנה אני רואה את עצמי בתוך האמבולנס, רואה את גופתי מונחת על האלונקה והרופאים מטפלים בי. באותו זמן הייתי מבחינה רפואית מחוסר הכרה ומונשם ובכל זאת יכולתי להבחין מלמעלה מיהם הרופאים המטפלים בי. פתאום הפסקתי לראות מלמעלה והתעוררתי בתוך גופי".

שרון סיפר את סיפורו מאות פעמים, אולם בכל פעם הוא מתרגש מחדש. זהו סיפור חייו שהולך ונמשך עד עצם היום הזה. אין ספור אנשים ששומעים את סיפורו, נדלק בהם הניצוץ של משמעות החיים. כשרואים אותו מגיע להרצאה, על שתי רגליים, מחייך ומאושר קשה להאמין למראה העיניים.

רק בכדי להבין את עוצמת הנס, הנה רשימת החלקים הטמונים בגופו של שרון:

רגל תותבת (בגלל הקטיעה בכף הרגל), ברכיים מפלסטיק ופח, שתי שרשראות עם 17 ברגים באגן הירכיים המחברים את הרגליים עם הגוף, פלטינה ורדיוס בזרוע, חתיכת מתכת במקום כתף, מרפק פלסטיק ביד שמאל, לסת שיניים תותבות, לסת מעצמות הרגליים ומכשיר שמיעה מובנה באוזן.

 

 

פרשת אמור

חינוך לגדלות בסביבה עויינת  [אזניים לתורה, הרב ברוורמן יתד תשעח, עם תוספות]

ויאמר ה׳ אל משה אמר אל הנהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו״ [כא־א]

פירש״י וז״ל, ״אמור ואמרת״ להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קיד ע״א, תריב), עכ״ל.

בספר אזנים לתורה כתב וז״ל,

למה נאמרה לשון זו רק בטומאת כהנים, הלא מצינו דרשה כזאת גם בשרצים ובדם, אבל בשרצים באה הדרשה מהאמור בהם ״לא תאכילום״ (לעיל יא־מב) ־ להזהיר הגדולים על הקטנים. ובדם, מהאמור ״כל נפש לא תאכל דם״ (לעיל יז־יב), להזהיר הגדולים על הקטנים. ולמה בטומאה, בא הרמז על זה בתורה על ידי אמירה כפולה: ״אמר ואמרת'' שתאמר ותחזור ותאמר, ומה משמעה?

אבל עלינו לשום אל לב, שיש ב, מחנכים לילד.

א] ההורים או שלוחם ־ המורה. ב] ה״רחוב״, הסביבה, אשר בה נמצא הילד.

היום יש לו "מחנך" שלישי – המדיה והרשת רח"ל.

וכן אמרו חז״ל, הרבה שכנים הרעים עושים (סוטה ז ע״א). ובאבות (כ־ט) אמרו, שהדרך הטובה, שידבק בה האדם, הוא חבר טוב או שכן טוב. ושם אמרו, ״וקנה לך חבר״.

הרי שהאדם ובפרט הילד מושפע מאוד מחבריו ושכניו, ולומד מהם הרבה (אולי יותר מהוריו ומרבותיו).

ואשרי האיש המחנך את בניו בסביבה טובה ומתאימה לרוחו, כי אז הסביבה מסייעה לו, הוא מזהיר את בניו על השבת, והסביבה שומרת את השבת. הוא מזהיר אותם על הציצית ועל התפילה, והסביבה עושה גם כן זאת.

אז יעלה החינוך להורים בנקל, בדיבור הקל, באמירה בעלמא…

״אבל אוי לו, המחנך את בניו בסביבה זרה לרוח ישראל ותורתו, וכשהוא מצוה את בניו על השבת והם רואים ברחוב חילול שבת ח״ו על כל פסיעה ופסיעה. הוא מצוה אותם על ציצית ותפילה, וחבריהם ברחוב מזלזלים בזה, או… לועגים ח״ו על זה, ובמצב כזה מה יעשה האב שלא יחטא הבן?

אומרת התורה:

יזהיר ויחזור ויזהיר! יאמר ויחזור ויאמר! יכפיל את ההשגחה והמרץ וירבה עליו דברים עד שיזכה לגדלו לחכמו ולחנכו ברוח התורה והמצוה.

מה יחודי דוקא כאן – שצריך הזהרה כפולה? למה לא בציצית? פילין? בשבת? הרי גם שם כמו שאמרנו תתכן סביבה עויינת לקיום התורה?

נבאר ע"י מעשה – הכהן שנשאר בחוץ

י. כהן חברי, אברך ת"ח סיפרלי מעשה שהתרחש עמו בעודו ילד. למדתי בת"ת בירושלים. בכתה נערך מבצע על לימוד מסכת, המלמד הבטיח שאם נצליח, ניסע בערב ר״ח אלול לצפון לתפילה בקברות הצדיקים. פסגת הטיול תהיה במירון, שם במערת רשב״י נערוך את סיום המסכת בכיבוד עשיר ובשירה וריקודים. עמדנו אנו בתנאים. המלמד עמד בהבטחתו, ויצאנו לדרך״.

״לכאורה הכל היה טוב ויפה. אך אני כהן, ולא רק כהן, אלא כהן יחידי בכיתה, וכך מצאתי את עצמי יושב בודד על אבן גדולה מול המערה הקדושה במירון. מביט ועיני כלות. חברי ׳זוכים׳ להתרפק על קברו של התנא הגדול והקדוש בתפילה לשנה טובה ומבורכת, ואני… אבל יותר מכך כאב לי כששמעתי את הדי קולות השירה והשמחה, כשאני מביט מרחוק בעצבות״.

״לפתע המלמד שכנראה לא ידע שכהן אני, חפשני, אמרו לו שאני ממתין בחוץ, הוא יצא לקראתי, והתנצל עמוקות שלא ידע זאת כלל. הוא הוציא מיד את כל ילדי הכיתה מחוץ למערה. והעביר את מיקום מסיבת הסיום לחיק הטבע במעלה ההר המשקיף אל מערת רשב״י. ושם הושיבני על ידו, ופתח בסיפור״:

״אדמונד הילארי היה מטפס הרים ניו־ זילנדי בעל שם עולמי. הוא טיפס על הרים גבוהים בעולם עד שיום אחד החליט לטפס על ההר הגבוה מכולם – האוורסט. באחת השנים קבוצה גדולה בראשותו החלה במלאכת הטיפוס״.

״הדרך הייתה ארוכה וקשה, ואט אט נשרו חלק מן החברים. אחדים נפצעו, אחד חלה בדלקת ריאות קשה, והאחרים וויתרו כשהבינו שלא יוכלו להמשיך. רק הילארי וחברו הטיבטי טנסינג נורגי המשיכו ביחד עד שהגיעו אל הפיסגה״.

״כאשר נעמדו השנים בקושי רב על הפיסגה ועמדו לשאוג ׳הצלחנו׳ ואולי גם לתקוע דגל, ראו לתדהמתם ילד קטן היושב לו בשלווה מתעלם מכל הנוף המדהים הנשקף מסביבתו, ומשחק לו להנאתו בצעצועים…״

״אדמונד ניגש לזאטוט תפס אותו ושאג: היי, ילד, כיצד הצלחת להגיע לכאן?! איך טיפסת את הקילומטרים הרבים שטובי המטפסים בעולם לא הצליחו? הזאטוט המבוהל הביט בהילארי וגמגם: ׳אני נולדתי כאן׳״.

״הסיפור הזה שאינו אלא משל, ממחיש במיוחד את מעמדך, אמר לי המלמד, אתה תלמידי היקר, נולדת על ׳אוורסט׳ הקדושה. אתה קדוש מכולנו, בקרוב יבוא משיח צדקנו יקבץ נדחי עמ"י ויקומו לתחיה ישיני עפר, יבנה ביהמ"ק, ואתה תשמש במרומי פסגת קדושת העולם. ואולי רשב״י עצמו יביא את קורבנו ואתה תזכה להקריבו… וצווני לברך את כולם ב׳ברכת כהנים׳. ואמר: דע, לך שברכת הכהנים עולה על כל הברכות שיש י וזאת מפני שעל ברכה זו נאמר: ׳ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם׳ (במדבר ו כ״ז). הקב״ה בכבודו ובעצמו מעביר את ברכתו לעמו, דרך הבהנים״.

אירוע זה הווה ציון דרך עבור חברי, מאז הוא חש סיפוק עצום בשמירת הלכות טהרת הכהנים.

זו התשובה לענייננו:

הכהנים, המצווים לחנך את בניהם, שינזרו מכל דבר טמא, נמצאים תמיד במצב קשה. כי הסביבה הישראלית אינה מצווה בכל ימות השנה מלהיטמא ואינה מזהירה את הבנים על הטומאה!

וכשהכהן הקטן רואה, שחבריו קטנים כמותו בני ישראלים מזלזלים בעניני טומאה, קשה להפרישו מזה.

ולכן באה האזהרה על הטומאה בלשון "אמר… ואמרת" להזהיר גדולים על הקטנים… להדגיש על הקושי שיש בחינוך הקטנים להשמר מכל טומאה בסביבה שאינה מצווה ואינה נזהרת מזה, ושעל האב להכפיל את ההשגחה והמרץ, לומר ולחזור ולומר עד שיקבל הקטן את דבריו.

ומהאזהרה הכפולה האמורה לכהנים בדבר חינוך בניהם לקדושה ולטהרה, עלינו ללמוד, עד כמה מחוייב האב ללמוד, עד כמה מחוייב האב להשגיח על חינוך בניו בזמן הזה, וכו" עכ"ל .

 השפעה שלילית של חבר חדר

סיפר הג״ר יעקב יצחק הלוי רודרמן זצ״ל, [ראש ישיבת נר ישראל בבולטימור – ברשימות שלו שסיפר להרב ר, דוב אליאך שליט״א על "דער אלטער" רבו הסבא מסלבודקא זצוק״ל, הובא בספר זכרון להג"ר אליעזר פלצ׳ינסקי], שבהיותו תלמיד בסלבודקא התגורר בחדר אחד עם [שאול ליברמן. שהיה בן דודו של החזו"א, וכונה העילוי ממוטילי, אך יצא לאוניברסיטה, לימד במוסד קונסרבטיבי ונהיה שם פרופסור, והוציא ספרים על התוספתא], ומחמת כן הוציא האלטער את הרב רודרמן מן החדר, ומכיון שלא היה הדר אחר באותו זמן, לקחו אל ביתו, וישן בחדרו ארבעה או חמישה חדשים. – והאלטער גם ציוה לו, שלא יהיה לו שום שייכות עמו.

לאחר שנים רבות, בהיותם כבר באמריקה, ניסה הנ"ל לפגשו פעמיים, אבל הרב רודרמן סירב, מפני אותו ציוה של הרבי – דער אלטער.

הח"ח והתלמיד שנתפס להשכלה והח"ח לא שקט עד שיצא מראדין, והורה שאף אחד לא יתן לו מקום לינה, ורצה ללון אצל גוי והח"ח ביקש מהגוי שלא יתן לו ללון אצלו עד שיצא מרדין.

חינוך לתורה מול מבול הנאות העוה"ז

רעיון זה נכון הוא לא רק לכהנים, אלא בקונפליקטים המצויים בין החינוך השורשי שבבית היהודי, לבין הסביבה. ולעיתים גם בתוככי הסביבה החרדית…

התנהגויות וסגנון חיים המשופע בעודף חומריות… והכל כמובן ב״כשרות מהודרת״…

ילד הגדל בבית של תורה. עלול לעיתים לחוש רגשי נחיתות מול השכנים המתפללים עמו באותו בית כנסת. שם בבית משקיעים רבות באמנות ההנאה ממנעמי החיים החומריים. כהגדרת ה״מסילת ישרים״: ״אהבת העידונים בתשלום כל תנאיהם״ (פרק ט׳).

בכל תקופה בא ילד אחר ומספר על איזה טיול בחו"ל, על שיפוץ מרהיב בבית, על הרכב החדש של אבא…

ילד זה עלול לפתח רגשי קנאה חזקים העלולים לפגום בשאיפתו הטהורה שהייתה לו עד כה – לגדול ולצמוח בתורה. צריך לדעת שכוח הקנאה עצום הוא, עד שניתן לומר כי מניע הוא את האנושות כולה.

למרות שכחות רבים גועשים בנפש האדם, מדת הקנאה יחודיות יש בה, וזאת על שמסוגלת היא ליצור יש מאין.

התאווה, אף שכוחה רב, אין היא מתעוררת לפעולה, אלא בשעה שמתעורר החיסרון בנפש בעליה.

לעומתה, הקנאה מסוגלת להמציא חסרונות בלבו, ולשעבד את כוח התאווה כדי למלאותם.

יתכן שיעברו על האדם ימים רבים בלי שיתאווה למכונית. אולם כאשר יבחין במכונית החונה בחצר שכנו, תצית הקנאה את החיסרון שבליבו והוא יתאווה למכונית משלו. לא משום שהוא צריך אותה, אלא שקנאתו עוררה את רצונו, והוא לא ינוח ולא ישקוט עד שימלאנו – הקנאה יוצרת חסרונות בנפש האדם יש מאין.

אין קנאתו של אדם מתעוררת מכל חפץ המונח בחצר שכנו. הקנאה תתעורר רק כאשר יבחין בהנאה הנגרמת לשכנו מהחפץ, וכמידת ההנאה, כך מידת הקנאה. וזאת, כדי שלא יחמיץ אף הוא הנאה זו.

כהורים, מבקשים אנו להנחיל לילדנו ערכים, אלא שעולמנו החומרי מפתה הוא עד מאוד, ולכן, יתקשה הילד לוותר על מנעמיו לטובת ערכיו.

אם נחנך את ילדנו לעשיית המצוות רק מיראה, עלינו לדעת שכוחה מוגבל.

גם סיכון מסוים יש בה, כי מאיימת היא על שאיפת התענוג המוטבעת בנפש האדם.

לעומתה, העשייה מאהבה מחסנת את ילדינו ומאפשרת להם להתמודד בגאון מול פיתויי הזמן, שכן מחליפה היא תענוג בתענוג – את תענוגי החומר מחליפה היא בתענוג רוחני.

 

כיצד א״כ ניתן להאהיב את התורה ואת המצוות על ילדינו בעולם הגדוש בשפע חומרי שלא היה עד כה?

תשובה לכך מלמדנו בעל ה״דעת חכמים״, שהביאור העמוק בציווי ״להזהיר גדולים על הקטנים״ הוא:

״להזהיר״ מלשון זוהר, כמו ״והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע״ (דניאל יב, ג). הגדולים צריכים להזהיר במעשיהם, בהתרגשותם, התפעלותם, והערצתם לקודשי ישראל. להאהיב את התורה ולומדיה, להתרגש מכל זיק יהודי בחיי היום יום.

מאידך להמאיס את כל ענייני העוה"ז, לבטל אותם ולהלעיג עליהם, לצייר אותם בציורים משפילים וממאיסים!

האב ובנו ששכנם הלך לים בשבת

להמחיש את חיי הנצח של לומדי התורה ומוקיריה. להעריץ את גדולי התורה ולהאיר מאורם על הקטנים. להאציל מרוחם על המוני בית ישראל. ילד הגדל בבית של תורה שמח ועליז. בית שבו מהבילים את חיי החומר ומעריצים את חיי הרוח. סביר להניח שלא יתעוררו בו רגשות שליים אלו, ויתקבלו לרצון תפילות הוריו להנצל מכל מיני נסיונות ולזכות ולהאיר בתורה ויר"ש.

 

סכנת השפעת הסביבה אצל הבנות

ואגב ענין זה, נביא בזאת מדברי הגר״י קמינצקי זצ"ל, אשר הדריך בענין חינוך הבנות, אשר יש בזה שינוי מהותי מדרך חינוך הבנים, שבעוד אשר במקרה והחברה היא חיובית, הרי שגם היא מסייעת לחינוך ולהדרכה בדרך הישר, משא"כ אצל בנות צריך לדעת שעיקר כל חינוך צריך להיות בבית.

וכך כ׳ בספרו אמת ליעקב (להלן פסוק ט) עה"פ ״את אביה היא מחללת", וז״ל, הנה בשילהי מסכת סוכה (נו ע״ב), במעשה דמרים בת בילגה שהמירה דתה והיתה מבעטת ע"ג המזבח לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל וכר' איתא בגמ, דמשום זה קנסינן למשמרתו של בילגה שלעולם חולקת בדרום

ומקשה הגמרא משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה?

אמר אביי אין כדאמרי אינשי שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה וכו'

ופירש"י וז"ל מה שהתינוק מדבר בשוק מאביו או מאמו שמע וכו'

נראה שכלל זה נאמר דוקא אצל הבת דעיקר חינוך הבת היא בבית אצל האב או האם מה שאינו כן בבן

ולכן מצינו בנערה המאורסה שסוקלין אותה פתח בית אביה

וכן אצלינו בבת כהן שזינתה איתא בכתוב את אביה היא מחללת והיינו שזה מראה את החינוך שקבלה בבית אביה

אבל לא מצינו מעין ביטוי כזה אצל בן עכ"ל

ונמצא שמכיון שחינוך הבת שייך יותר לאביה ולביתה

הרי שיש כאן ב' משמעויות

א' שאכן חוב גדול על האב והאם להשקיע יותר בחינוך של הנהגת הבית בבת יותר מאשר בבן

ב' דהיכא שיש קלקול בבת אכן יש תביעה יותר גדולה על אביה

ודקנה יעו' בשו"ע או"ח סי' קכח סע' מח לגבי דין וקדשתו האמור בכהן דכ' הרמ"א וז"ל ויש אומרים דמי שיש לו בת שהמירה לעבודת כוכבים או שזינתה אין מחייבים עוד לקדשו כי את אביה היא מחללת מרדכי פ' נגמר הדין עכ"ל

ונראה להדיא שבדוקא נזכר כאן מי שבתו המירה דתה ולא מי שבנו המיר דתו מאחר והבן מצוי מחוץ לבית שלא כמו בת שכל מקום גידולה וחינוכה הוא בבית!

 

 

פרשת אמור

ספירת העומר – המחברת בין פסח לשבועות

ספירת העומר – הכרה שכל מעשינו ומקרינו הם נסים [יסודות משפת"ח, עם תוספת מהרב גנוט יתד י' אייר תשעח]

 

(טו) וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹמֶ֖ר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה: (טז) עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַהֽ': (יז) מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽהֽ': (יח) וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽה֔' וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַהֽ': (ויקרא פרק כג, טו-יח)

אנו אומרים "ספירת העומר" – צ"ב איזה עומר סופרים? הרי היה צריך לקרוא לזה ספירת השבועות?

בספר החינוך כותב כי עיקר תכלית יציאת מצרים היא קבלת התורה.

ואכן מצות ספירת העומר מקשרת את יציאת מצרים עם קבלת התורה. ח׳׳ל החינוך במצוה שו:

׳משרשי המצוה על צד הפשט. לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל [הערה: ״התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו״ (שבת פח.). ״׳והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח״ו אף רגע אחד ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות, עליונים ותחתונים, והיו לאפס ותוהו ח״ו וכן שפעת אורם או מיעוטו ח״ו״ (״נפש החיים״ שער ד׳ פי׳יא).],

"וכמו שכתוב (ירמיהו לג, כה) ׳אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה.

וכמו שאמר ה׳ למשה (שמות ג, יב) ׳וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" ופירוש הפסוק: הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלוקים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם וענין גדול (חשוב) הוא להם יותר מן החרות מעבדות (הגופנית), ולכן יעשה ה׳ למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושים אותו אות לעולם אל העיקר".

ובהמשך דבריו מבאר מה מראה המנין, וכתב: ״ומפני כן כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יו״ט של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד (את הרגעים) מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא …״. –

מבואר כי יש לחבר את שני המאורעות: יציאת מצרים וקבלת התורה, ע״י ספירה, והספירה הזר מראה כי חפץ מאד להגיע אל התכלית הנכספת: קבלת התורה.

אח״כ מבאר החינוך את הטעם שמתחילים ביום ב׳:

״ואם תשאל א׳׳כ למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון? התשובה: כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת ה׳ על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום ענין אחר, וע"כ נתקן החשבון מיום שני מיד" –

ז׳׳א כי היום הראשון נתייחד להתבוננות בניסי יציאת מצרים, שעל ידם מתגלים כל יסודות האמונה: חידוש העולם, שינוי הטבע, השגחה פרטית וכו', ואין לערב עמו ענין אחר.

״ואין לומר ׳היום כך וכך ליום שני של פסח" שלא יהיה חשבון ראוי לומר "ליום שני" וע״כ הותקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העומר שהוא קרבן נכבד (מאורע חשוב) שבו זכר שאנו מאמינים כי ה׳ ב״ה בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו״ (ע״כ דברי החינוך).

גם במצוה ש״ב מבאר החנוך את ענין קרבן העומר, וגם שם שואל מדוע אין מקריבים קרבן העומר ביום ראשון של פסח, ומתרץ כעין שתירץ לגבי ספירת העומר.

מה הקשר בין יציא"מ להקרבת העומר?

יש להבין מה הקשר בין יום הראשון של פסח שבא לבטא את נס יצי״מ לבין הקרבת העומר,

שמתוך שאלת ספר החינוך שהיה ראוי להקריבו ביום א׳ של פסח, נראה שבעיניו פשוט הקשר בין הדברים.

 

לקח קרבן העומר – הכל מאת השי״ת

לאחר התבוננות במהות קרבן העומר, נבין את הקשר הישיר שבינו לבין יצי״מ. לצורך כך נקדים את דברי החינוך (מצוה שב) בענין קרבן העומר:

״משרשי המצוה כדי שנתבונן מתוך המעשה החסד הגדול שעושה ה׳ ברוך הוא עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ב״ה ממנה (מהתבואה הנקצרת) למען נזכור חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה".

עוד בטרם שנהנה מהתבואה החדשה עלינו ללמוד ולהכיר: שהכל ניתן מאת השי״ת בגודל חסדיו.

וכמו שאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, ורק לאחר שמברך ומגיע להכרה שהנאה זו ניתנה מאת הקב״ה אזי מותר לו ליהנות, כך קודם הבאת קרבן העומר התבואה החדשה אסורה, ורק אחרי שמיחסים את הכל להקב״ה ומתבוננים בחסד ה" שמפרנס ומחיה רשאים לאכול.

מטרת קרבן העומר להוסיף לנו שפע וברכה

אך לא זו בלבד מטרת הקרבת העומר, יש בה מטרה נוספת להוסיף ברכה, כפי שכתב ״ומתוך שנהיה ראוין לברכה כהכשר מעשינו לפניו – תתברך תבואתנו״.

וזה כמאמר הגמרא ״אמר הקב״ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות״ (ר״ה טז.),

׳׳עומר" זו עצה לברכה מאת ה׳. אם אנו מכירים שהכל מהקב׳׳ה אנו ראויים כבר לתוספת ברכה בתבואה.

"ויושלם חפץ ה׳ בנו שחפץ מרוב טובו בברכת בריותיו״.

[להוסיף שהמודה ומברך – מוסיף לעצמו ברכה].

מטרת בריאת האדם

״האדם לא נברא אלא להתענג על ה׳ וליהנות מזיו שכינתו״ (מסילת ישרים פ״א).

מטרת הקב״ה בבריאה היא – להיטיב! וכאשר אנו מכשירים את עצמנו לקבל ברכתו ע״י עשיית רצונו וקיום המצוות בכלל, ובהקרבת העומר בפרט – אנו גורמים שהקב"ה יברך אותנו – זה עצמו קיום רצונו של הבורא, וגרימת נחת רוח לפניו, שהרי בזה הוא חפץ וכל תכלית הבריאה היא להיטיב לנו, ובגמול זה רוצה הקב״ה ברוב טובו להתחסד עמנו ולהשפיע עלינו ברוחניות ובגשמיות.

ע״כ חלק מההכרה של הקרבת העומר – שנכשיר את עצמנו לכך שה׳ ייטיב עמנו.

יסוד עמוק למדנו מדברי החינוך: "עבודה צורך גבוה" מלבד עצם השכר וההתקרבות לה׳ – לה זוכים ע״י קיום המצוות, אנו מקיימים רצונו בזה שכביכול נותנים לו את האפשרות להיטיב לנו. [הערה: משל: אם המאכילה את תינוקה, הנאתה גדולה מהנאת התינוק, תענוגה הוא הרי תענוג רוחני!]

ההכרה בעוצם חסדו וקבלת חסדו – היא עשיית רצונו.

״ונצטוינו בזה בשני של פסח ולא בראשון, כדי שלא נערב שמחה בשמחה כי הראשון נכון לזכר הנס הגדול שהוציאנו ברוך הוא מעבדות לחירות ומעון לשמחה״ (ע״כ מספר החינוך).

יום ראשון של פסח יש לו ייעוד משלו: בו יצאנו ממצרים, ועבודתנו רבה בשעה ההיא: להתבונן בניסי מצרים. ואילו היום השני נתייחד להתבונן בחסדי ה׳ הזן ומפרנס אותנו.

כאמור לעיל צריכים אנו להבין את הקשר בין יציא"מ להבאת העומר, אשר לדברי החינוך מן הראוי היה להקריבו ביום הראשון של פסח.

הקב״ה מנהיג את כל הטבע

לקח נוסף מלמדנו העומר: להכיר שהקב״ה מנהיג את כל הטבע. וכן אמרו חז״ל (ויקרא רבה פר׳ כח, א):

״אמר רבי ינאי בנוהג שבעולם אדם לוקח ליטרא אחת של בשר מן השוק, כמה יגיעות הוא יגע כמה צער הוא מצטער עד שבישלה, והבריות ישנין על מטותיהן והקב״ה משיב רוחות ומעלה עננים ומגדל צמחים ומדשן את הפירות, ואין נותנים לו אלא שכר העומר, הדא הוא דכתיב ׳והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" ועוד (שם ב) … א״ר לוי הרי שחרשת וזרעת ועדרת וכסחת וקצרת ועמרת ודשת ועשית תבואה בגרנין, אם אין הקב״ה מוציא לך מעט רוח שתזרה מהיכן אתה חי? הוי אין אתם נותנין לי אלא שכר הרוח׳" מדרש זה מלמדנו שאע״פ שאנו עמלים ויגעים בקיום המצוות ועשיית רצונו ית׳ אין זה אלא שכר הרוח לעומת חסדו ית'" (וי׳׳ג אין אתם נותנים לי שכר הרוח דהיינו אפילו שכר הרוח אין אנו פורעים לו ית׳),

וגם ע״ז עלינו לעמול להכיר שיגיעתנו במצוותיו אפסית לעומת גודל חסדיו ית"

עיקר הקרבת העומר – להתבונן שהכל מאת הקב"ה ולהכיר את השגחתו בתוך הטבע. אף הגשמים, גבורות ה׳ המה, שעל ידם צומחת התבואה, והמוטל עלינו ולהכיר בכך שהכל נס מאת ה"

חיוב ההכרה שאף הטבע הוא רק רצון ה׳

ממשיכים חז׳׳ל (אות ג):

׳ואמר רבי ברכיה אמר הקב׳׳ה למשה לך אמור להם לישראל כשהייתי נותן לכם את המן הייתי נותן עומר לכל אחד ואחד מכם (כל אחד אסף מדי יום עשירית האיפה – עומר) הדא הוא דכתיב ׳עומר לגולגולת" ועכשיו שאתם נותנים לי את העומר אין לי אלא עומר אחד מכולכם, ולא עוד אלא שאינו של חטים אלא של שעורים (זול יותר), לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם והבאתם את עומר׳"

הבאת העומר – הכרה הכל ממנו ית'

כשהיו במדבר הבין כל אחד שמזונו בא מאת השי׳׳ת, האדם לא עשה מאומה וציפה בכל יום ללחם שירד ישר מן השמים. אכן כשתבואו לארץ ישראל ותעסקו בזריעה וקצירה יש סכנה שתחשבו: מעתה אנו עצמאיים, אנחנו כבר פועלים בכוחות עצמנו, וכל תוצאת הארץ משלנו היא.

אזי עליכם ללמוד להמשיך להיות כאוכלי המן גם לאחר שתגורו בארץ. ע״י הבאת מנחת העומר, באותו שיעור שאכלתם מן השמים תביאו לקרבן. תחוללו הכרה זו.

נסיון חדש – גם בהשתדלותי הכל מאת ה'

כשם שעומר המן היה לימוד יומיומי לכל אחד, כך קרבן העומר ילמד: הלחם היוצא מן הארץ הוא אותו לחם היורד מן השמים, שניהם באים ע׳׳י רצונו של הקב״ה, הכל מאת ה".

הן אמנם שבהגיעם לארץ נתחייבו בחיוב השתדלות, ושוב אינם כדור דעה במדבר שהיו במדריגה שקיבלו את מזונם בלי השתדלות, אלא כלולים הם בכלל גזירת חטא אדם הראשון – ״בזעת אפיך תאכל לחם," אבל במהות הדבר לא חל כל שינוי. לא ההשתדלות מביאה את המזון אלא הקב״ה הוא הנותן, שנאמר ״לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם״ (דברים ח, ג).

עתה על האדם לעמוד בנסיון חדש: אף שעליו להתעסק בהשתדלות ותהיינה לו הרבה סיבות לחשוב כי ההשתדלות היא שמביאה לו את הפרנסה, אבל דוקא במצב זה עליו ללמוד שאין הדבר כן.

אין  הקב׳׳ה מבקש מכם מאמצים גדולים אלא רק עומר שעורים אחד, דורש רק את ההכרה ולא כמות.

הקב״ה אינו זקוק ח״ו ל״טובות״ שלנו שנביא לו כסף וזהב, אלא רק דבר אחד – ההכרה!

תכיר שהכל מהקב״ה, וזה פרי כל מעשינו: ההתבוננות שהכל בא מאת הקב׳׳ה. זהו ענין קרבן העומר – להראות שאף הטבע הוא נס, והכל הוא רצון הקב"ה.

ביקור בגן חיות

במשך חודשים רבים סיפרו מרן המשגיח הגה״צ רבי ירוחם ממיר זצוק״ל ומרן המשגיח הגה״צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק״ל, על ביקור אחד שערכו בגן החיות, כדי להראות את גודל נפלאות ד׳ ופלאי הבריאה (מהגאונים הצדיקים ר״ד סגל שליט׳׳א, רש׳׳ח גינוער שליט״א, ור״א ויסבלום שליט״א בשם רבו ר״ש וולבה זציק״ל).

הגר"ח בגן החיות התנכ"י

גן החיות בפתח תקוה פתח את שעריו כמו בכל יום. ההיפופוטם, שממוקם בכניסה, התעורר משנת הלילה ויצא לכמה דקות מהביצה הטובענית בה הוא נמצא, מפהק פיהוק גדול. בכלוב ממול התרוצץ הנמר בכלובו, מחפש אוכל, ובמרחק לא גדול משם כבר ניצבו שלושים־ארבעים ילדים ליד ג׳וני, השימפנזה האהובה על כל ילדי גוש דן, שידעה היטב למשוך את תשומת הלב של הילדים והמבוגרים כאחד.

רוב באי גן החיות לא ידעו מה יום מיומיים, אבל באותו היום, לפני עשרות בשנים, הגיע לגן החיות רשכבה״ג מרן שר התורה הגר״ח קניבסקי שליט״א, כדי לצפות, יחד עם בניו ובנותיו הקטנים, בנמר ובדוב, באריה ובברדלס, בקופים ובפילים…. (מתוך ספר ״בית אימי״).

[כך אגב, מובא בכתבי החיד"א שהוא הלך לגן החיות באנגליה כדי לברך משנה הבריות על הקוף ולהתפעל מיפי הבריאה. החזו"א כותב שהעולם היה משעמם אם לא היו בו בע"ח משונים המראים גבורת יוצרם].

רשב"י בזוהר – יש להתפעל מהבריאה

וכך כותב רשב׳׳י זיע״א, בזוהר הקדוש (פרשת נח): ״כמה יש להם לבני האנוש, להסתכל בכבוד הקב״ה ולשבח לכבודו. משום שכל מי שיודע לשבח לאדונו כמו שראוי, הקב״ה עושה לו רצונו. ולא עוד אלא שמוסיף ברכות למעלה ולמטה. ועל זה מי שיודע לשבח לאדונו ולייחד שמו חביב הוא למעלה וחמיד לתתא והקב״ה משתבח בו, ועליו כתוב ׳ישראל ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר׳״.

רשב״י זי״ע כותב דברים נוקבים בזוה״ק, לפיהם ההבדל בין היהודים והגוים, הצדיקים והרשעים, הוא בין המתבוננים במעשי השם, לבין מי שאינם מתבוננים.

רשב״י כותב על גודל השכר העצום הניתן למתבוננים אלו, ולהיפך, גודל העוון והעונש לאלו שאינם מתבוננים בנפלאות הבורא.

הזוהר הקדוש בפרשת פקודי כותב ש״אין שכר בעולם ההוא כמו לאלו המשתדלים בחכמה להסתכל בכבוד אדונם, ואין שיעור לשכר של אלו שיודעים את החכמה להסתכל בכבוד אדונם. אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא, ככתוב ׳אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה׳״.

הזוהר כותב בהקדמתו ש״אוי לבני העולם שלא משגיחים ואינם יודעים בכבוד אדונם ולא יודעים על מה קיים העולם״. ובמקום אחר כותב רשב״י: ״בא וראה כמה אטומים הם בני האדם, שלא יודעים ולא משגיחים ביקרתו של הקב״ה״.

ועוד מדברי הזוהר הקדוש: ״הדודאים נתנו ריח, מאי ׳נתנו ריח׳? כשרון מעשיהם לדעת ולהכיר לבורא״. וכך מובא בזוהר בעוד מקומות רבים.

המלבי"ם רואה הזריחה

באחד הימים, לפנות בוקר, העיר המלבי״ם זצוק״ל את בני ביתו, הלבישם בגדי שבת, ואמר להם: ״הולכים לראות מראה נורא״, והראה להם את זריחת השמש (הובא בספר שמחתני ד׳ בפעלך, להרה״ג רבי אהרן גינוער שליט״א).

הח"ח יוצא ליער

רבנו החפץ חיים זצוק״ל, היה יוצא באמצע ראש השנה ליער. לפליאת תלמידיו, הסביר רבינו: ״אני רוצה לראות למי אני עובד״…

וסיפר הגה״צ רבי חיים יצחק חייקין זצוק״ל, תלמידו של החפץ חיים: ״פעם אחת תיאר לנו החפץ חיים זצוק״ל את גודל נפלאות מעשי ד׳ בנושא של אכילת ועיכול האוכל אצל האדם, איך האוכל נכנס דרך הפה ומגיע לבני המעיים וכר, כך פירט את הענין בהתפעלות ממעשי ד׳ כמה נפלאות יש בזה.

אמר מרן הגר״ש רוזובסקי זצוק״ל: ״את כל עמל התורה שלי, הייתי נותן כדי לראות את הצבע של הרקיע״.

תלמיד שאל את הגר״ש רוזובסקי זצוק״ל מה עליו לחשוב בדרכו לירושלים. ענה לו הגר״ש: ״תחשוב על עוצמתם של ההרים שסביב ירושלים״….

הגר״ש רוזובסקי זצוק״ל היה מתפעל ממושכות מפרחים יפים שראה, וגער בתלמידו שלא התפעל מהם(ספר ״להאיר״ לרבי יחיאל צוקר, וכן בספר החדש לתולדות הגרש״ר שי״ל לאחרונה).

אמר מרן הגר״מ פינשטין זצוק״ל: ״אשה חייבת לומר בבוקר פסוקי דזמרה, אף יותר מהחובה לקרוא קריאת שמע, מפני שבחיוב להתבונן בגדולת ד׳, אשה חייבת, יותר ממצוות עשה שהזמן גרמא״.

רשכבה״ג מרן הגרא״מ שך זצוק״ל עיין בקביעות בספר הברית, בו נכתבו נפלאות הבריאה וחכמת הטבע. ספר נפלא זה היה לפני רבים מרבותינו. כידוע, שמרן הגרא״מ שך זצוק״ל היה מרבה לדבר שוב ושוב בשיחותיו על נפלאות הבריאה ועל הצורך להביט בגוף האדם ולראות ש״מבשרי אחזה אלו־ק״,

והיה אומר מרן זי״ע: ״תדעו לכם, אני חושב על הדברים הללו יומם ולילה״. [ומפורסם המעשה עם הקלמנטינה והבחור שנכנס אליו ואמר לו הרב שך חי נפשי שאני רואה כאן את בורא עולם!].

דברי הרמב"ם

ובפרט נהג הרב שך להביא מדברי הרמב״ם הלכות יסודי התורה פ״ב ה״ב:

״והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שהתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חוכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאוה גדולה לידע השם הגדול״.

ושאלתי את רשכבה״ג מרן הגר״ח קניבסקי שליט״א (באמצעות נכדו חביבו הרה״ג רבי יעקב קניבסקי) האם כדאי ללמוד ב״ספר הברית״ את חכמת הטבע. השיב מרן שליט״א:

״זה ספר חשוב. אבא היה קורא בזה וגם אני הייתי קורא בזה״, עכ״ד.

 

טעם שמזכירים גבורות גשמים בתחיית המתים

ביאר מו״ר הגרא׳׳א דסלר זצ״ל, כי הנה תחיית המתים נראה לכל שהוא נס גלוי – המת קם לתחייה! דבר שלא היה לעולמים. לא כן צמיחת התבואה לכאורה זה דבר טבעי ורגיל. אכן למתבונן אין הדבר כן:

והראיה מאדם שאיננו מכיר את תהליך צמיחת התבואה, הנה כשיראה לראשונה את פעולת הזריעה, ואח׳׳ב את התרקבות הגרעין באדמה, יחשוב – חבל על שמשליכים את הגרעין לאבדון ־־־ כל תועלת לא תצמח מכך. ובכפוף, כשיווכח לדעת שהתבואה צמחה, הן יצעק בקול גדול – נס גלוי!

במחשבה פשוטה אנו רגילים לראות בתחיית המתים נס גלוי, ואילו צמיחת תבואה כדבר טבעי ורגיל.

אכן למתבונן היטב אין כל הבדל ביניהן, כמו אדם הנקבר באדמה וקם לתחיה נחשב פלא, כך זריעת גרעין באדמה והתךקןבותו ולאחר מכן צמיחתו וגדילתו הוא נס גלוי.

מה בכל זאת ההבדל? הרגל המחשבה של הנראה לעינים: זריעה וצמיחה שהורגלנו לראותן אין הן בגדר נס בעינינו. משא״כ תחיית המתים שלא ראינוה מעולם – הרי הוא נס ופלא, אכן לאמיתו של דבר הכל מאת השי״ת.

לכך נסמכו גשמים לתחיית המתים להורות כי באמת שניהם גבורות ה׳ הם.

הח"ח והגשם

עוד סיפר המשגיח הגאון הצדיק רבי דן סגל שליט״א ששמע מהגר״ד וייצל זצוק״ל, הרב של ברנוביץ, שפעם היה אצל מרן החפץ חיים זצוק״ל ובחוץ ירד באותה עת גשם. והנה רואה הוא את החפץ חיים עומד ליד החלון, מתבונן בגשם הניתך ארצה. הוא שמע איך שהוא מתבטא לעצמו כמהרהר בקול: ״הקב״ה מראה מה שהוא יכול, איך שבו זמנית רחובות שלמים מתמלאים גשם״ (ספר מאיר עיני ישראל).

 

בזכות העומר ירשו את ארץ ישראל

עוד במדרש שם (אות ד):

״ומאיזה זכות זכו ישראל לירש את הארץ? הוי אומר בזכות מצות העומר, דכתיב גביה ׳כי תבואו אל הארץ׳ (כשתבואו לארץ אינו רק קביעת זמן אלא גם טעם באיזו זכות תכנסו לארץ) לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם ׳כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר׳״. מה הקשר שבין קרבן העומר לירושת הארץ?

תכלית יציאת מצרים היא קבלת התורה. את ארץ ישראל קבלנו בתורת ״כלי״ לקיים את התורה, אין לנו שום תכלית אחרת בא״י מלבד זאת.

עם ישראל לא קיבל את הארץ כדרך כל העמים הזקוקים לפיסת אדמה לצורך קיומם הפיזי, עם ישראל נולד במדבר לאחר שיצא ממצרים, את התורה קיבל שם, ואף שם במדבר התגבש לממלכת כהנים וגוי קדוש. לא בהתיישבם בא״י נעשו לעם אלא להיפך: עם היותם לעם קיבלו את התורה, ושוב במשך ארבעים שנה נוספות שהו במדבר ואכלו מן, רק לאחר מכן קיבלו ״כלי״ נוסף לקיום התורה: ארץ ישראל.

הן אמת שעיני ה׳ משוטטות בכל הארץ, בכל אופן בא״י מכירים את השגחת הקב״ה בצורה בולטת יותר מאשר בחו״ל. שנאמר ״ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה, תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה״ (רברים יא, יב).

זוהי סגולת א״י שנותנת את האפשרות של קירבה יתירה אל הקב״ה, ומלמדת את ההשגחה הפרטית.

מטעם זה רק בא״י שורה הנבואה (לראשונה), (מכילתא בא, יב, א) כי הקירבה להקב״ה שעל ידה זוכים לגילויים ממרום ולרוה״ק איננה אלא בא״י. ע״כ אמרו חז״ל (כתובות קי:)

״כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק״, הואיל ובא״י ישנה אפשרות גדולה יותר לראות את השגחת ה', ע״כ היוצא ממנה חסר לו אמונה בהשגחה פרטית.

ארץ ישראל מלמדת השגחה פרטית, אולם מוטל עלינו לגלותה.

לשם כך ירשנו את א״י. קרבן העומר, כמבואר לעיל, תפקידו לגלות לנו את השגחת הקב״ה בתוך הטבע, שהכל הוא מעשה ה׳, ועל ידו זוכים לא״י. וכאשר ישראל מקריבים את קרבן העומר ומכירים בנס הנסתר8 ומגלים את השגחת הקב״ה בתוך הטבע עי״כ ראויים הם לקבל את א״י כעזר וסיוע לגילוי זה.9

רק כאשר מקשרים את הכל להקב״ה אפשר לגלות את קדושת הארץ. אם חסרה ההכנה להכרת השגחתו לא זוכים לא״י כ״כלי״ לעבודתו ית׳, או אז יכולה הארץ ליהפך לרועץ ומכשול ח״ו, לאדם הסבור שיש לו קרקע משלו ומגדיל את ה״כוחי ועוצם ידי״, לא לשם כך ניתנה א״י. הרי למדנו: הבאת העומר באה לשם התבטלות גמורה כלפי הקב״ה ובזכותה זכינו לא״י.

הקשר בין א"י לעומר

המשך המדרש (אות ו):

״רבי יוחנן אומר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שעל ידי מצות העומר (שלעתיד) זכה אברהם לירש את ארץ כנען הדא הוא דכתיב ׳ונתתי לך ולזרעך אחריך" על מנת ׳ואתה את בריתי תשמור׳ ואיזה זה מצות העומר״. (אברהם אבינו קיבל את א׳׳י כדי שישמור את הברית – הקשר עם הקב״ה. קשר הדוק בין הקב״ה ועם ישראל מוצא את ביטויו רק בא״י),

דבר נפלא למדונו חז״ל: מה גורם לקיום הברית שבין כלל ישראל להקב"ה? א״י? וכיצד מתקיימת הברית בא"י? – ע״י מצות העומר!

כאשר אדם עוסק בטבע הרי הוא ברשת הנסיון של התרחקות מהקב״ה, מה ישמרהו שהעסק בטבע וההשתדלות בו לא ירחיקוהו מהקב״ה אלא אדרבה יקרבו אותו אליו? –

רק ע״י שיראה את השגחת הקב״ה בתוך הטבע, וע״י מה? הוי אומר ע״י מצות העומר!

 5 כאשר מתהדק הקשר בין כלל ישראל לא״י נשמרת הברית בין ישראל להקב״ה.

הקשר בין יציא"מ ופסח – לעומר

למדנו יסוד נפלא, על הקשר שבין יצי״מ לקרבן העומר, כי יצי״מ על ניסיה הגלויים לימדה אותנו את יסודות האמונה כי הקב״ה ברא את העולם ובכוחו לשנות סדרי בראשית כפי שנתגלה לעין כל בעשר המכות,

ולפיכך נצטוינו בכל שנה לזכור נס זה כדי לבסס ולהחדיר בלבנו את האמונה ביסודות אלו.

אמנם עלינו להוסיף עוד פרט באמונה זו, כי הקב״ה לא רק יכול לשנות סדרי בראשית, אלא כל פרט ופרט בטבע מונהג ומושגח על ידו. לימוד זה לומדים אנו ע״י הבאת קרבן העומר.

לפי״ז מבוארת היטב שאלת החינוך כי מן הראוי היה להקריב את קרבן העומר ביום א׳ של פסח, כהמשך להשלמת יסודות האמונה שזכינו ע״י יצי״מ, להורות לנו שאף הטבע הקיים הנהגתו והשגחתו ע״י השי״ת.

ממחרת השבת

״וספרתם לכם ממחרת השבת״ (ויקרא כג, טו). ״מהו ממחרת השבת ממחרת יו״ט וכו׳״ (מנחות סה:). מדוע בחרה התורה לקרוא לפסח בלשון ״שבת״, לשון שגרמה לצדוקים לטעות חמורה ולפרש את הפסוק על שבת בראשית, וחז״ל הוצרכו לתקן כמה תקנות בהבאת העומר להוציא מלבן (עיין משניות מנחות פ״י מ״ד).

ענין עמוק נלמד מכאן כי ישנה הקבלה בין חג הפסח לשבת בראשית; שניהם מורים ומלמדים כי הקב״ה ברא את העולם (עי׳ רמב״ן על הפסוק ״אנוכי ה׳ אלוקיך״ [שמות כ, ב]).

שבת – זכר ליציאת מצרים

שבת עצמה היא גם זכר ליציאת מצרים, שנאמר בדברות האחרונות: ׳׳שמור יאת יום השבת … וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים״ (דברים ה, יג, טו). מה הקשר בין שבת ליצי״מ? מדוע דוקא בשבת מוטל עלינו לזכור שה׳ הוציאנו ממצרים?

כיון שיצי״מ היא הלימוד הגלוי הראשון בבריאה שבו ראינו שהקב״ה ברא את העולם. ״אנוכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״

 (שמות כ, ב) -מדוע לא נאמר ׳אנוכי ה׳ אלקיך אשר בראתי שמים וארץ׳?

אלא – ביצי״מ וניסיו ראו ונכחו כולם לדעת שה׳ הוא בורא שמים וארץ (אבן עזרא שמות כ, ב).

מובא בסה׳׳ק כי עשר המכות במצרים היו כנגד עשרת הדברות וכנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, כל מכה לימדה פרק מיוחד ביכולת הקב״ה.

כמו בבריאת העולם כל מאמר ומאמר הוא לימוד נוסף על בורא עולם, כך בפרשיות יצי״מ למדו הרבה לימודים. זהו פשר הלשונות השונים המוזכרים בתורה ״כי אני ה׳ בקרב הארץ״ (שמות ח, יח), ״אין כמוני בכל הארץ״ (שמות ט, יד) וכו׳. הרי שביצי״מ למדו על בריאת העולם, ע״ב אנו זוכרים בשבת את יצי״מ.

הקשר בין ספירת העומר לקבלת התורה

לפי״ז נוכל להוסיף הסבר מדוע מונים לקראת קבלת התורה מהקרבת העומר, כי יסוד זה שביארנו לעיל מה שהקרבת העומר מלמדת אותנו, זקוק לנו לקבלת התורה, וכפי מה שביאר הרמב״ן בסוף פרשת בא:

״שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד״.

ולכן בימים אלו שחובה עלינו להכין את עצמנו לקראת קבלת התורה, מזכירים אנו לעצמנו יום יום ע״י הספירה את קרבן העומר, שהוא השלמה לניסים הגלויים שלמדנו ע״י יצי״מ, ומחדירים בעצמנו שכל דברינו ומקרינו כולם ניסים אין בהם טבע. הכל מהקב״ה, הן במה שנוגע לכלל ישראל הן מה שנוגע לכל יחיד ויחיד, כל השתדלות שעושה – הכל מהקב״ה,10 והם לנסיון לפניו.

״אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו הכל בגזירת עליון …״, ״כל יסודות התורה בנסים נסתרים הם ועם התורה אין בכל ענינו רק נסים לא טבע ומנהג״ (רמב״ן בראשית מו, טו) עיי״ש.

לכן זה נקרא ספירת העומר – כיון שזו התכלית שהעומר מלמד אותנו!

הערות שם:

3              איתא בסה״ק ״הטבע,׳ בגימטריא אלוקים.

7              אמת המידה לערן הקרוי ״ארץ ישראל" היא אחת: באיזו מידה מקיימים את התורה. זוהי כל התורה של כלל ישראל, וזוהי הלאומיות שלו. אין מהות אחרת מאשר קבלת התורה. אם אתם מכירים שהכל מהקב״ה אזי מקבלים אתם את א״י, ולא כמטרה בפני עצמה אלא כדי שתהווה ככלי נוסף להכרת הקב״ה בעולם.

8              עיין ״אור חדש" (ד"ה ויקח המן את הלבוש) – מרדכי לימד בט"ז בניסן את דיני העומר, ובאותו יום היתה מפלת המן – ע"י הכרת יד ה, בטבע זכו לנס נסתר. כדברי המן ״דנצחון י׳ מנכון לי, אלפים קנטריא דכספא״ ועיי״ש. וכן בזמן גדעון זכו בליל העומר לישועה אף בתקופה שלא היו בה נסים.

9              עיין שפתי חיים ח״א ברינת חיים, בביאור ״עלינו לשבח," בד״ה שלא עשנו כגויי הארצות, מבואר ענין זה בהרחבה.

10 ״אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א״כ מכריזץ עליו מלמעלה״ (חולין ז:).

 

 

פרשת אמור

אל תחיה בסרט!

כל חכם. טפש לעצמו! [והגדת]

לאחר המלחמה הנוראה נאספנו, ״עם שרידי חרב״ (ירמיה לא, א), במחנה פליטים בגרמניה. האוירה היתה מדכדכת וקשה, וקיימנו בעצמנו הוראת אחרון הנביאים: ״אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו, ויקשב ה׳ וישמע״ (מלאכי ג, טז). וכמו שפרש האלשיך הקדוש זצ״ל (ויקרא טז, ג), שהביטוי ״נדברו״ מורה שהכונה בדבורים לא היתה רק לחזק את הזולת, אלא להתחזק בעצמנו.

ואני זוכר, ישבנו שלושה: הרבי מקלויזנבורג זצ״ל, ורבי גרשון ליבמן זצ״ל, ואבדל לחיים ארוכים.

אמרתי: שמעתי בשם ה״חפץ חיים״ זצ״ל שאמר, ׳העולם׳ סבור שכל טיפש, פקח הוא בעניניו [והראיה מדיני ׳מיגו', שהואיל ויכול היה לטען טענה טובה יותר נאמן הוא בטענתו. ומי יאמר, אולי לא עלתה הטענה הנצחת על דעתו. והראיה, שכל טפש חכם מחכם הוא בעניניו].

ועינינו הרואות, איך שכל חכם טפש מטפש הוא בעניניו, שמניח לנגיעותיו ומאויו לשחד דעתו ולסמא עיניו.

והוסיף: הכתוב אומר: ״ולא תונו איש את עמיתו״ (ויקרא כה, יו), שאסור לאדם לרמות את רעהו. וידוע, שבכל מקום דרשו ״את״, לרבות (פסחים כב). אף כאן: ״את״, לרבות שלא ירמה את עצמו!

נענה רבי גרשון ליבמן זצ״ל ואמר: גם בלי לדרוש הבת ״את״, הלא אמר (שבועות ל ע״א), ״עמיתך״ נוטריקון ״עם שאתך״, והיא הנשמה [כיוון לדברי ה״שפתי כהן״ (בראשית ח], שאין להונותה ולרמותה בכחש ובכזב…

אמר הרבי מקלויזנבורג זצ״ל: ואצלנו ידועה אמרת רבי הירש מרימנוב זצ״ל, שאותיות א׳ וע׳ מתחלפות כידוע וכמו שדרשו (יבמות כב ע״ב) ״אין לו״, עיין עליו (יד רמ׳׳ה סנהדרין סח ע״א, ויעוין סמ"ע רעו. א)]. ואם כך, הוזהרנו: ״ולא תונו איש את אמיתו״, את האמת הפנימית שלו. וכן: ״ולא תשקרו איש באמיתו״ (ויקרא יט, יא).״

נפלאים הדברים, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, והמכוון אחד. ואספר –

שמעתי מהרב שך זצ״ל, שהזכיר דברי הגמרא על הכתוב: ״מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דבר פי ה׳ אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ, ניצתה כמדבר מבלי עובר. ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה״ (ירמיה ט, יא־יב).

ואמרו (בבא מציעא פה ע״א, נדרים פא ע״א): דבר זה נשאל לחכמים, ולא פרשוהו [״מי האיש החכם ויבן את זאת״], לנביאים ולא פרשוהו [״אשר דבר פי ה׳ אליו ויגדה״] למלאכים ולא פרשוהו, עד שפרשו הקדוש ברוך הוא בעצמו – שנאמר: ״ויאמר ה׳, על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם״, שלא ברכו בתורה תחלה [ובכך גילו דעתם שאינה מתנה חשובה להם (רש״י). ויעוין בדברי רבנו יונה (שהובאו בר"ן, נדרים) ובפ״ח (אורח חיים מז)].

איך שיהיה, היתה זו תביעה כה דקה עד שהחכמים לא עמדו עליה, והנביאים לא עמדו עליה, ואף המלאכים לא, רק הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא שגלה אותה –

ותמהתי: אז מה רוצים מהם, מבני אותו הדור? – אם החכמים והנביאים והמלאכים לא הבינו על מה אבדה הארץ. לא ראו במה חטאו בני ישראל ולא מצאו במה טעו, אם כולם לא ראו שיש כאן זלזול בתורה ואי החשבתה, אז גם הם לא הבינו זאת ורואים מכאן –

וכשהבנתי זאת חשבתי שהקירות נופלים עליי – שחכמים לא יבינו, ונביאים לא יבינו, ואפלו מלאכים לא יבינו, אבל האדם בעצמו יודע: ״הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות״ (סנהדרין כו ע״א)!

וכך אמר גם הסבא מסלבודקה זצ״ל:

אין לנו מושג בדרגתו של אדם הראשון לפני החטא, שהבורא העיד בו שהיה ״לדעתו״ (בראשית יט, ט), כלומר דבוק בבוראו. ואין לנו מושג בחשוביו בטרם היה בו יצר הרע! מדוע אכל מעץ הדעת. אחת ידענו: ״אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון (שבת נה ע״ב).

ומוכח, שמלאכי השרת לא הבינו חטאו, כה דק היה ואם כן, מה התביעה עליו? גם הוא לא הבין, חשב שעושה הוא כהוגן. [כמו שהסביר הסבא מנובהרדוק (ריש ספר ״מדרגת האדם״), שסבר שאין זה איסור אלא עצה טובה, שלא יחדיר לתוכו הרע ושיברח מן הנסיון, או מטעמים אחרים] ־

ומוכח, שמלאכים לא יבינו, אבל האדם עצמו יודע בסתר לבו האמת! וניתן לדרוש ממנו, ודורשים ממנו, שלא ירמה את עצמו!

[מאמר נוסף בהמשך]

אם האדם יודע בתוכו האמת כיצד איפוא אדם נכשל בעבירה?

ובאמת, גמרא מפרשת היא, ומסתמכת על פסוק: אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, שנאמר (במדבר ה, יב): ״איש איש כי תשטה אשתו״ (סוטה ג ע״א).

משעים את השכל, מתעלמים מהידיעות. שוקעים בשינה.

השנה מביאה את האדם לעולם של דמיונות, חלומות והזיות –

הרב מפוניבז זצ״ל אמר לי פעם: ״רבי יעקב, אשאלך שאלה. אדם ישן, וחולם שהוא ביער עבות. והערב יורד, ונשמעת שאגת האריות והמיות הדובים ויללת הזאבים. והוא עומד ורועד, ורואה סביבו זוג עיניים צהבות מזרות אימה הולכות ומתקרבות. והוא מפרכס מפחד, מכוסה זעה קרה, וזועק לעזרה –

איך אפשר לעזור לו, איך נתן להושיע אותו?!״

אח, מי שהכיר את הרב מפוניבז׳, מי ששמע את מתק שפתיו, איך החיה את החלום, צמרמרת אחזה בי, פחד וחלחלה.

וחייך את חיוכו הכובש: ״פשוט, להעיר אותו!״ –

ויראה שהכיל דמיון. וכל העולם שחשבו למציאות חיה, נגוז ונמוג!

 

כלפי מה הדברים אמורים?

הגמ' אומרת (נדרים לב ע״ב): ״עיר קטנה״ זה הגוף, ״ואנשים בה מעט״ אלו איברים, ״ובא אליה מלך גדול וסבב אתה״ זה יצר הרע, ״ובנה עליה מצודים וחרמים״ אלו עוונות. ״ומצא בה איש מסכן חכם״ זה יצר טוב, ״ומלט הוא את העיר בחכמתו״ זו תשובה ומעשים טובים. ״ואיש לא זכר את האיש המסכן ההוא״, שבשעת היצר הרע אין מי שמזכיר את היצר הטוב.

מה נאמר כאן?

נתבונן במשל. עיר קטנה ואנשים מעטים, ומלך גדול בא ומטיל עליה מצור, מה סכוייה?

קלושים.

הולך המלך הגדול ובונה עליה מצודים גדולים, מה סכוייה? אפסיים.

והנה מתגורר בה איש מסכן וחכם, וממלט את העיר. איך? בחכמתו.

לא מובן: החכם כלוא בעיר, והשונא מסביבה. ובנה מצודים גדולים.

מה בכח החכמה לעשות? איך יהרסו המצודים ולפרץ המצור כתוצאה מחכמתו?!

לרבי לייב חסמן זצ״ל היה משל נפלא.

כפרי שמע פלאות על המטרופולין, העיר הגדולה. חסך פרוטה לפרוטה, לבש בגדי חג, ונסע לתיור, לראות פעם בחייו במו עיניו. העגלה הגיעה למחוז חפצה והעגלה אמר: ״לפניך שש שעות. בארבע אחר הצהרים אני פונה לחזור״.

כמסוחרר הלך ברחובות הרחבים, הסלולים. נשא מבטו הבוהה אל על, לסקור את הבתים הגבוהים, תתקל בלא הרף בעוברים ושבים, נהדף וננזף. שיגלו התחשבות, זו לו הפעם הראשונה.

נסחף עם נהר האדם הזורם, ראה את השדרה הרחבה וככר המזרקה, את השפע הססגוני בחנויות הראווה. כל מה ששמע, מחויר לעמת המציאות. כשיחזור אל הכפר לא יפסיק מלספר. איזה כבוד ינחל, לא יאמינו למשמע אזניהם –

זהו. שלא יאמינו, הדברים ישמעו מופקעים. מי שמע על קרונות בלי סוסים, על אורות בלי פתילות ושמנים? הכל הזוי!

נכנס לקניון ענק, נועץ במוכר במבוכה: ״אני מהכפר, חוזר עוד מעט. אם אספר, לא יאמינו לדברי. מה יש לך להציע, משהו שיפעים וירעיש את לבם?!״

״כמה כסף יש לך׳, התענין המוכר. ״הו, הרבה!״ מנה. ״עשרים שקלים!״ הכריז.

מושגים של בן כפר.

״ראה״, אמר המוכר, ״ודאי אין לכם חשמל״. ״חשמל? מה זה?!״

זהו, ידע: ״במה אתם מאירים את הבתים״. תכף ישאל מה זה בית. אך לא:

״יש לנו עששיות נפט״. לפחות זה. ״אז אתן לך פנס כיס, בעשרה שקלים. כולל הסוללה. אכניס אותה, הנה כך. אתה רואה, כשאתה דוחף את המתג כלפי מעלה, זה מאיר. רואה?! אתה לוחץ כלפי מטה, וזה כבה, הנה כך״.

כמה נפלא, לקח ולחץ, התפעל והתפעם. כשיבוא לכפר, והלילה ירד, ויציב את הפנס על השלחן, ילחץ – והבקתה תואר. דימה לשמע את קריאות ההתפעלות ומלמולי ההערכה. שילם, ויצא.

התענין מה השעה, עוד שעתים לפניו. המשיך ללכת, וראה ביתן צבעוני ובחזיתו כחת ענק מוקפת נורות מהבהבות. תור של אנשים השתרך לפניו ונבלע בפתח הרחב.

התענין: ״מה זה?״ ענו: ״מקרינים כאן הצגה, פלאי היער״.

״מה זה: מקרינים?! מצמיחים קרנים?!״

צחקו: ״מאיפה נחת, מהכפר?!״ בדיוק, איך ידעו!

אמרו: ״היית בעיר ולא בקרת בהצגה, כאלו לא היית!״

שאל: ״כמה זה עולה?״ אמרו: ״עשרה שקלים״, בדיוק הסכום שיש לו.

״וכמה זמן זה אורך?״

״שעה וחצי. בעוד עשר דקות זה מתחיל״, בדיוק הזמן שנשאר לו. הצטרף לתור, קנה כרטיס, ונבלע באולם החשוך. ישב והמתין, סקרן לדעת מה יראה.

לפתע נשמעה תרועת חצוצרות, המסך הענק הורם, ומלבן ענק התגלה. ואז התעורר המלבן לחיים. צמחיה עבתה, ירוקה בוהקת ועזה, וממנה מתרומם ראש צהבהב עטוי רעמה. אריה ענק, כמה מפחיד, ממצמץ בעיניו ופוער לוע ענק משבץ מלתעות טרף, ומפריח שאגה מקפיאת דם. אח, פלאי הכרך!

ואז הכתה בו ההכרה: אם זה חי כל כך בחשך, בעלטה, כמה נפלא יהיה המחזה באור! ונזכר, שבכיסו פנס.

הוציאו, כוונו נכחו, ולחץ על המתג. אלמת אור נשלחה, והכיל הטשטש, בסך הכל יריעת בד חיוורת. ומכל עבר נשמעו קולות נרגזים: ״כבה את הפנס, כבה את האור, לא רואים כלום!״

התנצל: ״רציתי לראות טוב יותר!״

והשיבו: ״אינך מבין?! כאן רואים רק בחשך!״

זהו, אמר רבי לייב חסמן.

״עיר קטנה״ זה האדם, ״ובא עליה מלך גדול וסיבב אתה״ זה היצר הרע, ״ובנה עליה מצודים וחרמים״, ואין לה סכויים.

״ומצא בה איש מסכן וחכם״, זה היצר הטוב, ״ומילט את העיר״. איך? ״בחכמתו״.

החכמה היא אור, ומגלה שאין היצר הרע אלא דמיון. אין כאן לא מצור ולא מצוד ולא מציאות ולא פתוי, דבר לא זולת תפאורה שקרית! ״לו חכמו, ישכילו זאת!״

אז איך אדם שחכם בכל העניינים, וקולט – להבדיל מאותו כפרי – שהיצה"ר הוא דמיון, בכל זאת כל כך טיפש בענייני עצמו? כיצד הוא נופל במלכודת היצר, ולא "ממלט את העיר בחכמתו"?

חכמת השועל

נזכיר סיפור מהגמרא (ברכות סא ע״ב): תנו רבנן, פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה לרבי עקיבא ומצאו שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתודה. אמר לו: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות?

אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה. לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום.

אמר להם: מפני מה אתם בורחים?

אמרו לו: מפני רשתות שמביאים עלינו בני אדם.

אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כדרך שדרו אבותי עם אבותיכם?

אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה אלא שוטה אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראים, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה ־

אף אנחנו, עכשו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה ״כי היא חייך ואורך ימיך״ (דברים ל, כ) כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה –

ויפלא: מה אמר השועל, במה פיתה. מה הציע: ״שתעלו ליבשה תדור אני ואתם כדרך שדרו אבותי עם אבותיכם״. מתי דרו כך, ואיך דרו כך?

ואכן זה מה שרצה רבי עקיבא לומר: היצר הרע מפתה בשקר, ובשקר גלוי כל כך!

ונעיין במשל נוסף שהובא ברש״י (סנהדרין לט ע״א), וזו לשונו: השועל רימה את הזאב להכנס לחצר היהודים בערב שבת ולתקן עמם צרכי סעודה ויאכל עמם בשבת, וכשבא להכנס חברו עליו במקלות, ונס על נפשו מכה וחבול.

בא להרוג את השועל. התגונן השועל ואמר לו: ״לא הלקוך אלא בשביל אביך, שפעם אחת התחיל לסייעם בסעודה ואכל כל נתח טוב״.

אמר לו: ״ובשביל אבא אני לוקה?״

אמר לו: ״הן, האבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה (ירמיה לא, כח), אבל בוא עמי ואראך מקום לאכול ולשבוע״.

בא לו על הבאר ועל שפתו גלגלת ובה שני דליים, כשהאחד עולה השני יורד. נכנס השועל בדלי העליון והכביד וירד למטה, והדלי התחתון עלה.

אמר לו הזאב: ״למה אתה נכנס לשם?״

אמר לו: ״יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע׳, והראה לו דמות הלבנה במים כדמות עיגול, כככר גבינה עגולה.

אמר    לו: ״אני היאך ארד?״ אמר לו: ״הכנס אתה בדלי העליון״. נכנס והכביד וירד, ודלי שהשועל עליו עלה. אמר לו: ״היאך אני עולה?״ אמר לו: ״צדיק מצרה נחלץ, ויביא רשע תחתיו״ (משלי יא, ח).  אח, צדיק שכזה!

איך נפתה הזאב להבטחת השועל שמחכים לו לעזר בהכנות לשבת, ואיך האמין לתרוצו שהכוהו בגלל אביו.

ואם ראה שרמהו, איך נפתה לו פעם נוספת ונכנס בעקבותיו לבאר.

והעיקר: השועל הבטיחו בשר וגבינה. הזאב לא ידוע כצמחוני וחובב מאכלי חלב. מעיניו בבשר. ומה הראהו, כדמות ככר גבינה. וחשב הזאב, שאם גבינה כאן, גם בשר. ולבסוף מה? הגבינה התבררה כבבואת הירח, והבשר אף לא משל היה…

אתה, הזאב, אם מראש היית טורף את השועל היית שבע, וחוסך מכות ושבי״…

גם אנו, אלו היינו גוברים על היצר הרע, אף אנו היינו שבעים, וחוסכים כה הרבה – אבל נפתינו – ואחר דמיונות!

 

זה לא מהיום, ולא מאז, אלא מקדמת דנא, מהחטא הקדמון – מצוה קלה נצטוה אדם הראשון (שבת נה ע״ב) ולא עמד בצוויו שעה אחת (בראשית רבה כא, ז). ומדוע, כי הנחש בא ופיתה:

״כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו תפקחו עיניכם והייתם כאלקים״ (בראשית ג, ה). פרש רש״י: כל אמן שונא בני אמנותו. מן העץ אכל וברא את העולם, תאכלו ותהיו כמוהו, יוצרי עולמות

איזו שטות כך להתפתות?!

אבל זו דרכו! כמו שאמרו (שבת עה ע״א): שוחט משום מה חיב, משום נטילת נשמה ומשום צובע, שרוצה שיצבע מקום החתך בדם להורות על טריות הבשר. ופירש הבעל שם טוב זצ״ל (״בן פורת יוסף״ קכז, א), שהשוחט הוא היצר הרע שממיט שואה רוחנית. מפני מה חייב, מדוע אמרו (סכה נב ע״א) שעתיד הקדוש ברוך הוא לשחטו. והתשובה, משום נטילת נשמה. שאמלל אנשים כה רבים. אבל הלא תפקידו הוא׳ אמנם כן, אבל מדוע ״צבע״! למה סובב בשקר ובכחש, הבטיח מקסמי שוא ומדוחים, לרבבות ובמאות!

וכאן נשאלת השאלה: מאחר שכן הוא, שהיצר החג מקרין הצגה דמיונית, מצג שוא. ומאחר שהפנס בכיסנו, ובתזוזת אצבע אנו מאירים ומפוגגים –

איך נופלים רבים כל כך ברשתו, כולל אנו עצמנו? והתשובה עצובה ומביכה!

מעשה היה באיש חברת פרסום, שפעם ראיינו אותו ותקפו אותו – אתם מאמללים את האנושות. אתם משכנעים את כולם כמה אתה חסר את זה, וכמה אתה חייב, וצובעים בצבעים מרהיבים, ומפתים ומפילים אנשים לרדיפה אינסופית אחר הממון, התאוות, הקידמה הטכנולוגית וכו' ומתוך כך נכנס לסיחרור כלכלי, ומשפחות מגיעות למשבר. מדוע?

השיב הלה – אנו רק עונים על צורך… אדם מגיע לחנות, רואה מוצר חדש. הוא מאד רוצה אותו. רק שבאמת הוא לא כל כך זקוק לו, וחושב לעצמו – מה רע במכשיר הישן שיש לך בבית? הוא עדיין עובד טוב ואולי גם בתקופת האחריות. הוא מאד רוצה, אבל הוא לא מוצא סיבה. הוא נבוך.

"כאן" השיב איש הפרסום אני נכנס ועוזר לו… אני מסביר לו עד כמה הוא חייב את זה, עד כמה "שום ספריה ביתית אינה שלימה בלעדיו" עד כמה המוצר הזה "ישנה את חייו" [אולי יישנה את "חייב"… לבנקים וגמחי"ם…] עד כמה פונקציות רבות יש במכשיר שמקילות על חייו… ופעמים רבות בטענות שווא.

אמר לי מישהו שהחליף למכשיר מתקדם ושאלתי למה היה צריך?  הוא השיב כי יש בו 2000 זכרונות, ועד עכשיו היה לו רק אלף, והוא חושש שהוא יצטרך אותם בעתיד…

או מישהו אחר שהחליף רכב ושאלתי מה היה רע בקודם שהיה נראה בסדר? והוא השיב שהרכב הזה יותר בטוח על הכביש וכאן הכניס הסבר ארוך על "הגנה אקטיבית" ו"הגנה פאסיבית"…

בקיצור – אנו רוצים להתפתות!! אנו מבקשים שישכנעו אותנו! וזה מה שעושה היצר ואיש חברת הפרסום!! מספקים את מאווינו!

כי רוצים לראות את ההצגה. מבקשים: אל תעירונו. אנו באמצע החלום, זהו גזל שנה…

הן זה סיום הכתוב: ״ואיש לא זכר את המסכן ההוא״, ובאורו בגמרא שבזמנו של היצר הרע אין רוצים להזכר ביצר הטוב!

והדי זו הבנה מחודשת ברברי ״חובות הלבבות״ (שער ״יחוד המעשה״ פרק ה׳) אודות היצר הרע: ״אתה ישן לו, והוא ער לך״ –

הוא ער לך, משום שאתה ישן לו!

והוא שהזהיר שלמה המלך: ״אל תתן שנה לעיניך, ותנומה לעפעפיך. הנצל כצבי מיד, וכצפור מיד יקוש״ (משלי ו, ה), כדברי המסילת ישרים״ (פרק ב׳).

מתברר שאני רוצים להתרמות – אז היצה"ר מרמה אותנו!

האדם בתוכו יודע את האמת, אך נוח לו לחיות בשקר, להיות בחלום, ובזמן יצה"ר – אין מי שזוכר את היצה"ר – כי לא נח לזכור. אבל נזכור –  את האמת אנו יודעים, רק מבכרים להתעלם! 

 

פרשת אמור

תאוות – מדרון חלקלק [עיקרו ממתוק האור, עם הרבה תוספות]

ובת איש כהן כי תחל לזנות, את אביה היא מחללת באש תשרף. [כא-ט]

צריך להבין – מה זה "כי תחל"? לא די לכתוב "כי תזנה"?

ועוד צריך להבין – בת ישראל המשרכת דרכיה – אינה מחללת את אביה וכבוד משפחתה? מדוע דוקא נאמר הדבר בבת כהן?

צריכים לדעת שקלקול לא קורה בבת אחת. הוא תהליך הדרגתי, שמתחיל היכן שהוא.

ומהי נקודת ההתחלה?

באוויר מסתובבים מיקרובים וכל מיני חיידקים וזיהומים. יכול האדם להתעסק עמהם, ולא להנזק. מדוע? כי אין לו שום חתך בידו. הנקב הקטן ביותר בעור – כבר יכול לגרום שהזיהום יחדור פנימה, עד כדי מוות.

כך גם כן היצה"ר. הוא מסתובב בחוץ, וממתין לסדק קל. כשימצא אותו – הוא כבר בפנים. לפתח חטאת רובץ.

"ובת איש כהן – כי תחל" – כאן מלמדת התורה מה הביא את האשה להדרדרות כה נוראה ולדיוטא תחתונה?

ה"תחל". לפתח חטאת רובץ. כפי שאצל דינה הכל התחיל מ"ותצא". ברגע שיש פתח, ישנה יציאה, סופו מי ישורנו!

גם אבא כמו הכהן הגדול, גם אבא כמו אברהם אבינו, לא יוכלו לעצור את ההתדרדרות!

רבי שבתי יודלביץ׳ פגש פעם שוטר, והלה התלונן לפניו מרות על המצב של הנוער – ״מי חשב שעד כדי כך יתדרדר המצב?! חשבנו שתהיה מדינה חלונית, אבל לא חשבנו שנערים ידהרו לנו שכורים על הכבישים, לא פללנו שהאלימות תשלט בחוצות, ושבבתי הספר לא יצרכו שוקו בשקית אלא סמים. זה עוד לפני שמדברים על הפשעים הקשים…"

ענה רבי שבתי יודלביץ׳ לאותו שוטר: פעם הייתי במגדל שלום, קומה שלשים ושתים, במרפסת שם. איש אחד העביר פתאום רגל מעבר למעקה, ואחר כך את הרגל השניה. צעקתי לעברו: ׳מה אתה עושה?!׳ והוא ענה: ׳אני קופץ…׳

׳השתגעת?!׳ – אמרתי לו – ׳אתה קופץ?? הלא אפילו עם שפכטל לא יצליחו לגדד אותך מהכביש, לאחר שתתרסק!׳

אבל הוא היה בטוח מאד בעצמו. ׳לא, אתה טועה, אדני׳ – הוא אמר, ׳אני קופץ רק שתי קומות ועוצר…׳

לא, אדני השוטר, אי אפשר. אין אפשרות לעצור הדרדרות רוחנית! אם מתחילים להתדרדר, מגיעים עד התהום. עד הסוף.

נקודה נוספת יש כאן.

כי תחל "לזנות". התורה מלמדת שברגע שיש התחלה – מגיעים עד הסוף המר, והוא – זנות.

מדוע דוקא זנות? חסר עבירות אחרות? ע"ז? גזל? השתמדות? ושאר עבירות אחרות.

התשובה היא: חז"ל אומרים [סנהדרין דף סג:]: "אמר רב יהודה אמר רב יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא".

אומר הגר"א שמקובלנו שליד כל בית ע"ז היה בית זנות. ולכן הביטוי זנות חוזר בקביעות בצמידות עם הביטוי ע"ז. זנותיכם, ותזנו אחר האלילים וכו'. כיון שהכמרים היו מפתים את המאמינים לעבוד ע"ז ע"י שהיו מתירים עריות כחלק מן הטקסים של ע"ז, וכך משכו אליהם מאמינים.

גם אם הכופר יתרץ עצמו וימציא ק"נ טעמים להצדיק כפירתו, דע לך מאחורי הכל – תאוות! הוא צריך צידוק, אז הוא בודה טעמים מלבו.

כאותו תלמיד שפגש לרב מבריסק לאחר מספר שנים שפרש מן הישיבה, ולא היה לו נעים, ברחוב אמר לו: אני עזבתי מפני שהיו לי קושיות. מיד הפסיקו הרב ושאל אותו האם עיקר השאלות שלך החלו בעודך בישיבה, או בעיקר לאחר מכן? השיבו התלמיד: בעיקר לאחר מכן. א"ל הרב אם כן לא קושיות יש לך, תירוצים יש לך…. אני יודע לענות תשובות לקושיות, לא לתירוצים…

לאדם יש תאוה, והוא כבר עוטף את זה באידיאולוגיה… יש לו תאוה- אז הוא נותן תירוצים מדוע האדם הוא יצור פתוח ולא מקובע לבת זוג אחת… יש לו תאוות ממון- הוא יסביר לך אידיאולוגית שמחברת ביטוח זה בכלל מצוה לגנוב! הם הרי גונבים אותנו כל הזמן!

אלדוכס הכסלי, מתלמידי דרוין כתב מאמר בסוף ימיו לו קרא: 'וידויו של כופר מקצועי' ובו התוודה שקבענו שהעולם נוצר מעצמו מפני שנח היה לנו לחיות בעולם ללא משמעות. בו נוכל לתת דרור לתאוותינו בעיקר בתחום הצניעות [הוא התבטא באופן יותר בוטה]. וכיון שכך התאמצנו להוכיח שלעולם אין משמעות… כאן הוא גילה את שאמרנו. תאוות הלב גורמת שהאדם יפעל ויעשה כפי שפועל ועושה.

הירידה של ״כי תחל…" איננה נובעת מאידאלים, אף אם במבט ראשון נראה, שאיזשהו אידיאל מוביל את המהלך.

הספור שלפנינו, אותו סיפר הרב יחיאל יעקובסון שליט׳׳א ממחיש זאת:

בחור הלומד בישיבה מן החשובות שבעולם הישיבות, הודיע יום אחד לחבריו בישיבה ש׳נמאס לו׳ והוא הולך לקבוץ.

״נמאס לי׳ – כך הוא התבטא – ״להיות בחור ישיבה מצומצם ופרימיטיבי. ברצוני להרחיב אופקים, להעמיק את הדעת ולהיות מעורה בתרבות, כאן ועכשיו!״ ־ לא פחות ולא יותר!

בישיבה נוצר רעש, זעזוע נורא. הישיבה היתה כמרקחה, בחורים התבלבלו. היה חשש מסחף. ראש הישיבה הגיע אלי מבוהל ובקש עזרה דחופה, סיפר הרב יעקובסון.

שלחנו את אחד הפעילים שלנו לקבוץ כשהוא מחפש לתייר אמריקאי. הוא לא ידע הרבה אנגלית, אבל את המלה ׳פיקצ'ר׳ ו'סקיוז-מי' באנגלית הוא ידע לומר. ציידנו אותו במצלמה בגודל של תותח קטן… כמובן, קבלוהו שם בסבר פנים יפות. הוא הסתובב ברחבי הקבוץ וצילם, עד שהגיע למיודענו הבחור. גם הוא שמח מאד לעזור לו [״הסבר פניך לתייר׳׳…] והניח לו לצלמו כשהוא מחבק עגל, ולאחר מכן תמונה נוספת בה הוא נראה מנקה את הרפש של הפרות ברפת…

כשחזר הפעיל, לקחנו את התמונות, הגדלנו אותן, ולידן הוספנו כיתובים בעיצוב גרפי אמנותי, שכללו ציטוטים מ'פניני חכמתו׳ של מידענו הבחור, כגון:

תמונה מחבק עגל – ״להרחיב אופקים״, מרים אספסת – ״להעמיק את הדעת״ מפנה את פרש הפרות – ״להיות מעורה בתרבות הישראלית כאן ועכשו״

את כל ׳היצירה האמנותית׳ הזו תלינו בחדר האוכל של הישיבה, וכך הפכנו להם את אמצע החרף לחגיגת פורים״.

אחד מחבריו של הבחור הסורר, שכנראה רצה ׳לשתף׳ אותו ב׳שמחה׳ שהיתה בישיבה, התקשר אליו לקיבוץ וסיפר לו מה היה, ומשום-מה גם גלה לו שאנחנו עשינו זאת [דבר שהכעיס אותי מאד].

הבחור לא התעצל. בדרך כלשהי השיג את מספר הטלפון שלי, ואז הוא התקשר אלי, ודרך הטלפון התחיל לצעוק עלי: ״איך אתה לא מתבייש? איזו מין דרך היא זו לדחות אבן אחר הנופל! האם כך רוצה אתה להחזיר אנשים בתשובה?!״ – ועוד כהנה וכהנה טענות ומענות. אמרתי לו: "אל תצעק עלי, ואל תאיים עלי בטלפון. אם יש לך טענות נגדי, בוא למשרדי והעמד אותן מולי. אם ארגיש שאני מחייב לענות לך – אענה לך״.

תארתי לעצמי שהוא יבוא – והוא אכן בא. קבלתי אותו במשרדי, ושוב הוא התחיל לתקוף אותי ולנזוף בי.

״רגע אחד״, עצרתי אותו משטף דבורו. ״הנך מדבר אלי כעת בשתי שפות – חילונית וחרדית: מצד אחד הסברת לי ש׳לכל אחד יש זכות לחיות את החיים שלו כפי ראות עיניו׳, וש׳לכל אחד יש את האמת שלו' וכו', ומאידך גיסא אתה צועק עלי שהנני ׳דוחה אבן אחר הנופל׳. ובכן, אני יודע לדבר בשתי השפות – גם החרדית וגם החילונית, אך אינני מסגל לשמע את ה׳סלט׳ הזה של ערבוב שתי השפות יחד. עליך לבחור: או בנוסח חרדי או בנסח חילוני, לא תערובת! ובכן, באיזו תשובה הנך בוחר?״

הוא כמובן רצה לצעוד על קרקע בטוחה, ולכן אמר: ״טוב לפי ׳השקפה חילונית׳ [תתפלאו, יש כזה דבר…], איך אינך מתבייש לעשות מה שעשית?״

״ובכן״, עניתי לו, ״כדי להסביר לך מבחינת 'השקפה חילונית' […] מדוע המעשה שעשיתי הנו מעשה מוסרי, אצטרך לעמול קשה. כידוע, עולם המוסר החילוני הנו עמוק, רחב ועשיר בהגות ומחשבה. במשך דורות עמלו גדולי המוסר החילוניים למצוא את האמת, את הצדק ואת היושר, ואיך אני, הקטן, אוכל בבת אחת לתמצת את כל עומק עושר החכמה הזו?… אם כן, אינני מקיף ממש את הכל, אבל אחרי מאמץ אינטלקטואלי יוצא דופן, אם ארצה לנסח באפן חילוני לָמָה עשיתי מה שעשיתי, תמצית התשובה היא: עשיתי זאת "כי – בא לי!!!"

מה?!" הוא קפץ ממקומו. ״בא לי!! בא לי לעשות – אז עשיתי!״

״וכי זה נימוק?״ ״כן, זהו, אכן, נימוק כבד משקל! זוהי תמצית חכמת המוסר החילונית!״

״מהיכן למדת זאת?״ ״ממך! אתה היית המורה שלי!״ ״מה?!״

ואז פתחתי והסברתי לו: ״יש לך אב ואם אשר גדלו אותך במסירות אין קץ, וויתרו על הרבה מהנאות העולם למענך. אין ספק שהם אינם מושלמים, אבל אתה הרי מודה שהם רצו רק את טובתך. מדוע פגעת בהם כל כך אנושות?! יכלת לטוס לחוץ לארץ, לחיות שם כבהמה, ויחד עם זאת לתת להוריך הרגשה טובה, שימותו בשלום ובשלוה, ולא להורידם ביגון שאולה בדמי ימיהם!

״ושני אחיך הקטנים – גם הם כבר שבועיים בבית! לא יכולים לדרך ב׳חדר׳ כי כל החברים צוחקים עליהם! מה הם עשו לך?!

״התשובה לכל השאלות הללו אחת היא: עוללת את כל הרע הזה ־ כי ׳בא לך׳!… ואם אתה רומס את כל העולם כי בא לך, מדוע לי יהיה אסור לעשות מעשה אחד שבא לי?!״.״

הדברים השפיעו עליו. אותות התרגשות נכרו בו והדמעות כבר עמדו בעיניו,

ואז, מהר לפני שיתמוטט, התפרץ ואמר: ״טוב, טוב! אינני רוצה לשמוע יותר. כעת אמר לי את ההסבר למעשיך לפי ההשקפה החרדית!״

אמרתי לו: ״לפי ההשקפה החרדית – כלומר לפי האמת, והרי שנינו יודעים שזו האמת למרות כל הדבורים הנמלצים שלך – היית צריך עכשו לכרע ברך אפים ארצה, להרטיב את הרצפה בדמעות, ולהתחנן שאואיל בטובי להרשות לך לנשק סוליות נעלי…״

״אה! מה פתאום?!״

״אני אסביר לך״, אמרתי. ״אתה הרי יודע שאת המסלול שאתה התחלת לצעד בו, אני מכיר יותר טוב ממך. הבה ואספר לך מה יקרה לך: שנה, שנתים, מקסימום שלש, אתה אחוז בלמוס תאוה. במשך השנה או השנתים הללו הנך ׳זולל׳ את כל התאוות שהיו אסורות עליך, ואפילו לא נהנה מהן, אבל כל הזמן אתה חי בתקוה שהנה, עוד מעט האושר מגיע…

״אבל ־ חולפות להן שנה שנתים, ואתה מגלה שהכל ׳בלוף׳! ואז מתגלה הסוד הנורא: אתה – הבחור החרד, לשעבר ־ לעולם לא תוכל להיות חלוני באמת!! כשהיית חרדי הבטת על החלוניים, וחשבת: ׳יש שם חברה, ואני מענין להיות חלק ממנה, לחיות ביחד אתם׳. אבל זו טעות! אין 'יחד׳ אצלם. ׳לתאוה יבקש נפרד׳ (משלי יח, א) – כל אחד חי את החיים שלו בנפרד. אתה – שהיית שונה מהם – ראית אותם כקבוצה, אבל כעת, כשנכנסת לתוכם, אתה מנסה להיות כמוהם – ולא הולך לך!

״אחרי שנה שנתים זה קורה: אתה הולך לישון בלילה, ותמונתם של אביך ושל אמך מופיעה לנגד עיניך. גם בהתחלה המראות קשים, אבל לאחר שעוברים ההורים לעולם שכלו טוב, ובעמק לבך ידוע לך שאתה זרזת את ה׳טיול׳ שלהם לשם – יותר לא תזכה אפילו לרגע אחד של שלוה ורגע.

״וזה רק החלק האחד – ה׳פרותיהם בעולם הזה׳, אבל ה׳קרן׳ – קימת לך לעולם הבא… כל הסבל הזה אינו אלא ׳בונוס׳ על מה שמצפה לך שם, בעולם האמת!

״דע לך! כל מה שהגעת אלי כעת, אינו כדי להטיף לי מוסר, אלא משום שאתה כבר עכשיו מתחיל להתיש זאת, ויש לך נקיפות מצפון. חשבת שאני אנסה לשכנע אותך לחזור בתשובה ולא אצליח, וכך תוכל להפטר מנקיפות המצפון הללו. אבל אפילו את ההנאה הזאת לא אתן לך. עוד אוסיף גחלים על האש:

״אתה הרי יודע שאני צודק, אלא שהנך מרמה את עצמך שבגיל שבעים תחזר בתשובה. ובכן, ראשית, מי אמר שתזכה להגיע לגיל הזה? הרי בדרך כלל ׳חוטא ומחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה׳! הזוכר אתה את הבחור מהקבוץ שלך שנהרג בתאונת דרכים לפני שבועים? הוא גם היה ׳משלנו׳, וגם הוא תכנן לחזר בתשובה בגיל מבוגר. אבל כנראה שזה כבר לא יצא לו – בכל אפן לא בגלגול הזה…

[סיפרנו בעבר על כמה מקרים מאד מצערים על בחורים שנטשו את הישיבה ורח"ל מתו במיתה משונה, בדרשה על פ' נשא – סכנת הרואה אור ודוחהו].

״ואפילו נניח שתזכה לחזר בתשובה, הרי ׳אנס לאו כמאן דעביד דמי׳. כל קריאת שמע שהפסדת, כל יום שלא הנחת בו תפלין, זהו מעוות שלא יוכל לתקון!! תשובה יש רק על מצוות לא תעשה, לא על מצוות עשה. לא תהיה לך אפשרות לתקן את העבר! כל חבריך מהישיבה, בעולם האמת יתפסו מלכות בשמים, יהיו מלכים, ואתה ־ אולי ירשו לך לצחצח להם את הנעלים…

"אבל – אפילו את זה עמדת להפסיד, ואני, רגע אחד לפני שסגרת את שערי הברזל על עצמך, על הגיהנם שלך – כאן ושם – דחפתי את רגלי ועצרתי את הסגירה המוחלטת. נתתי לך פתח, אולי תוכל לחזור. מנעתי ממך להיות חוטא ומחטיא, מנעתי ממך לגרר אחרים, ואתה עוד בא אלי בטענות?!״

הרי אם היית גורר אחרים – לא הייתה תרופה למכתך, שהמחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ואם היית מחטיא אפילו בחור אחד – היית איתו לנצח בגיהנם, גם אם היית חוזר בתשובה, שלא יהיה הוא בג"ע ותלמידו בגיהנם, ואני את כל זה מנעתי ממך כשהצלחתי לעצור את הסחף בישיבה, ואתה עוד בא אלי בתלונות??

ובת איש כהן – גם אם אביך כהן ושפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו – אם רק תחל בהידרדרות – תגיע עד דיוטא תחתונה – לזנות, וזו הסיבה העיקרית לכל התדרדרות – תאוות.  יצילנו ה' וידבקינו בתורתו!

 

 

 

 

פרשת אמור

ריחוק מנפילה – מכח הלב ומכח השררה

שלימות החיזוק בפנימיות וחיצוניות יחד [מעיין גנים]

א

כתוב בתחילת הפרשה. ויאמר ה׳ אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש (של מת) לא יטמא בעמיו. חז״ל שואלים מהו אמור אל הכהנים ואמרת אליהם, למה כתוב ב' פעמים אמירה?

אומר רש׳׳י, אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים עכ"ל. דהיינו שהכהנים הגדולים יזהירו את הכהנים הקטנים שג״כ לא יהיו נטמאים למת.

ולפי פשוטו נראה, שחז״ל למדו את זה מן הריבוי, שכתוב שוב לשון אמירה, ובמו שאמרו בסוטה ב״ו א׳ ואמרת ריבויא הוא. אבל בעצם אין באן משמעות מעצם מה שכתוב ואמרת אליהם שהנוונה להזהיר גדולים על הקטנים.

או יתכן לפרש, שחז"ל למדו כן מעצם מה שכתוב ואמרת אליהם, שהכוונה להזהיר גדולים על הקטנים. וביאור הענין נראה בס״ד, שאדם שיש לו איזה שררה, הנה כאשר פונים אליו מצד שררתו הוא משיב תשובה אחת, אבל כשמדברים אתו מצד שהוא אדם, ומדברים אל לבו וחודרים לפנימיותו, הוא מסוגל להשיב תשובה אחרת.

ודוגמא לדבר מצאנו במסכת ב״ב י״א א׳ במעשה של בנימין הצדיק, שהיה ממונה על קופה של צדקה. ופעם באה אשה לפניו בשני בצורת ואמרה לו רבי פרנסני, אמר לה העבודה (לשון שבועה) שאין בקופה של צדקה כלום. אמרה לו רבי אם אין אתה מפרנסני, הרי אשה ושבעה בניה מתים ברעב, עמד ופרנסה משלו.

וצריך להבין למה בתחילה לא פירנסה משלו, הרי מצד שמגיע לה, היה מגיע לה, והראיה שאמר לה שאין בקופה של צדקה כלום, משמע שאם היה כסף בקופה של צדקה היה נותן לה.

ואם טען שאין בקופה של צדקה ולא נתן לה משלו, מה נתחדש כשאמרה לו שאם לא יפרנס אותה היא מתה ברעב עם ז׳ בניה, שרק אז נתן לה משלו. הרי אם היה לו משלו לתת, היה לו לשאול אותה מה מצבה, ואם ישמע שמדובר בפיקוח נפש יתן לה. ואם לא שאל, משמע שלא רצה ליתן לה. א״כ מה נתחדש לו אחרי שדיברה עמו.

והתשובה לזה היא, שבפעם הראשונה פנתה אליו מצד שררתו שהוא ממונה על קופה של צדקה, ולכן השיב לה אין. אבל אח״כ פנתה אליו לא מצד גבאי צדקה, אלא מצד האדם שבו, בלא שום שררה, ואמרה לו רבי אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעת בניה מתים ברעב. עמד ופרנסה משלו.

תוספת: הרב הצדיק רבי ישראל מויז'ניצא ז"ל (נפטר בגרוסורדין, בשנת תרצ"ו) היה נוהג בכל ערב ללכת עם הגבאי שלו לטיל כחצי שעה. פעם אחת הגיע בדרך טיולו עד בית גביר אחד, מנהל בית הבנק המקומי, שהיה מן הנאורים והמשכילים, ולא היה מחסידי הרבי כלל. משהגיע לשם, דפק על דלת הבית, וכשהמשרת פתח את הדלת, נכנס לפנים, והגבאי אחריו. היה הדבר תמוה להגבאי, מה זה ועל מה זה נכנס פתאום לכאן, אבל לא ההין לשאלו דבר, וכשראה שהרבי נכנס, הלך בלי אומר גם הוא אחריו. כשראה בעל-הבית פתאום את הרבי בא לביתו, חרד לקראתו, וקבלו בהדרת הכבוד, כי היה איש אינטליגנטי ומנומס. הגישו לו כסא לשבת, והוא ישב איזה זמן בלי דבר דבר. לא הרהיב בעל- הבית לשאול את הרבי בעצמו "מה לידידי בביתי?" ופנה בלחישה אל הגבאי ושאלו לפשר הביקור הזה. השיבו הגבאי כי גם הוא בעצמו אינו יודע כלום. אחרי-כן קם הרבי מכיסאו, נפטר מבעל-הבית, והלך לו. ובעל-הבית הלך מפני הכבוד ללוות את הרבי, ולוהו עד ביתו. משהגיעו לשם והגביר התכונן לחזר הביתה, לא התאפק עוד, ופנה אל הרבי בשאלה:

ימחל לי הרבי על שאלתי: הנה בביתי לא היה מן הנימוס לשאלו משום מה כבדני בביקורו, אבל עכשיו, כאן, אני רוצה לדעת את סבת הביקור.

השיב לו הרבי:

הלכתי לביתו לקיים מצווה, וברוך השם שקימתי את המצווה. תמה הגביר:

איזו מצווה?

רבותינו אמרו – השיב לו שוב הרבי – "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה ע"ב). ובכן אם אני אשב לי בביתי, וכבודו בביתו, איזו מצווה תהיה אז כשלא אומר לו את ה"דבר שאינו נשמע"? צריכים ללכת לאותו האיש הבלתי שומע לביתו ושם לא לומר לו, אז תהיה המצווה כתיקונה. וכך עשיתי…

– אבל – אמר לו הגביר – ימחל הרבי להגיד לי את הדבר, אולי אשמע?

– לא – אמר לו הרבי – מבטחני בך שלא תשמע.

וככל שהרבי סרב מלהגיד לו את הדבר, כן גברה הסקרנות של הגביר יותר ויותר לדעת את הסוד, והפציר הרבה בהרבי שיגלה לו את ה"דבר שאינו נשמע", עד שלבסוף נעתר לו הרבי, ואמר לו:

– הנה אלמנה פלונית, והיא ענייה מרודה, חייבת לבית-הבנק של כבודו סכום כסף מסוים, על המשכנתא של ביתה. בימים הקרובים עומד הבית להימכר על-ידי הבנק במכירה פומבית, והיא, האלמנה, תוצא החוצה. חפצתי לבקש מכבודו, שימחל את החוב לאותה אלמנה, אבל לא אמרתי לו את בקשתי, משום אותה ה"מצווה שלא לומר".

אבל – אמר לו הגביר בתימהון – היאך אפשר דבר שכזה? הלוא החוב איננו חוב פרטי שלי, אלא של הבנק, ואני אינני אלא המנהל של הבנק, אבל לא בעליו ואדוניו, והסכום הוא של כמה מאות רייניש, ואם כן…

הלוא הוא הדבר – הפסיקו הרבי – אשר דברתי, שלא תאבה ולא תשמע.

 

והרבי הפסיק את השיחה, ונכנס לביתו, והגביר אף הוא הלך לו לביתו.

אבל הדברים נכנסו כחץ ללבו של הגביר, ולא נתנו לו מנוח, עד שלבסוף הכניס מכיסו את כל החוב של האלמנה לקופת הבנק, והאלמנה נשארה בביתה. ע"כ.

 

כן אנו מוצאים גם באן שציוותה התורה ב׳ אזהרות בענין.

א) אמור אל הכהנים בני אהרן, זו פניה לכהנים מצד שררתם שהם כהנים ובני אהרן.

ב) ויש כאן עוד אמירה, ואמרת אליהם, תאמר להם עצמם לפנימיותם בלא שום שררה, שיבינו לעצמם שטומאה זה דבר גרוע ולא ירצו להטמא. שעי״ז אף אם יגיעו למצב שיזלזלו בשררתם, אבל עכ״פ לא ירצו להטמא מצד עצמם.

ולכן דרשו חז"ל אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. כי האמירה הראשונה באה לדבר אל הכהנים מצד שררתם שהם בני אהרן, וזהו דבר חיצוני שלא בא מחמת עבודתם הפרטית, אלא מן שמיא קא זכו להו להיות כהנים, ומצד אמירה זו לא שייך לצוות להם שיזהירו גם לקטנים מהם, כי אין לזה שום השפעה.

אבל אח״כ כתוב ואמרת אליהם, דהיינו שתדבר אליהם לפנימיותם, שהם מעצמם ירצו להתרחק מן הטומאה, וכשאדם זוכה להרגיש מעצמו את הרצון להתרחק מן הטומאה, אז שייך אצלו להזהיר גם לקטנים, כי רק אז זה משפיע, משום שאז תוכחתו מגיעה מפנימיותו.

וזה יסוד גדול שבכל פעם שרוצה להוכיח או להעיר לאדם אחר על איזה ליקוי רוחני הטעון שיפור, אם מעיר לו בלא רגש פנימי, אין התוכחה משפיעה כ״כ. אבל אם מוכיח לו מתוך רגש פנימי וכאב על מצבו, ולא מצד שררתו, אז זה שכנגדו מרגיש את הדברים היוצאים מן הלב, ועי״ז נכנסים הדברים אל הלב.

ב

והנה עפ״ז יש להקשות א״כ למה אמרה התורה בכלל אמור אל הכהנים בני אהרן, שהתורה תגיד רק את ענין ואמרת אליהם, ובזה כבר כלול הכל, כי עי״ז הדברים יחדרו לפנימיותם וגם יהיה להם כח להזהיר את הקטנים.

אמנם התשובה לזה, שכל מה שנתבאר שכאשר הדברים חודרים לפנימיותו הוא משובח יותר שיש לו כח עי״ז להשפיע על אחרים, זהו רק כלפי נקודה זו שיכול להשפיע על אחרים [א.ה. או חיזוק לעצמו, אך חיזוק של התלהבות לזמן קצר, שלא יעמוד בעת נסיון קשה. שהרי זו פניה לרגש וללב!].

אבל כלפי החיזוק העצמי, הענין הוא להיפך. שאם נהיה קשה לו, הנה אם כל חיזוקו הוא רק מצד עצמו ופנימיותו, שייך מצב שישבר ויתיאש ויאמר מי אני, ויפול.

אבל מצד שררתו ויחוסו ומצד ערבו בעיני חבריו, לא יפול, כי אף שמצד עצמו נשבר, אבל חושב בדעתו, מה יאמרו הבריות עלי. ולכן בעל כרחו ממשיך לנהוג כראוי ופורש מן החטא.

וענין זה מתבאר בגמ' סוטה ל״ו ב׳ שבזמן שתקף היצה״ר את יוסף הצדיק עם אשת פוטיפר, שלח השי״ת את דמות דיוקנו של אביו שנראתה ליוסף בחלון, לומר לו תוכחה. ואיזו תוכחה אמר לו, לא תוכחה על עצם החטא, אלא מצד שררתו וכח החברה. וכך אמר לו: 'עתידין אחיך להכתב על אבני אפוד ואתה עמהם, רצונך שימחה שמך ותקרא רועה זונות?'

איזה עצה מצא יעקב להוכיח את יוסף במצב כ״כ קשה של תקיפת היצר? רק עצה זו, שאתה עתיד להיות פחות מאחיך לנצח, וכולם יהיה נכתבים על אבני אפוד, ועליך יאמרו שאתה רועה זונות, וימחה שמך מן האפוד. הרי לנו שכח חברת האדם עם חבריו, הוא זה שמחזיק אותו שלא ליפול.

ויש עוד עצה לזה, לזכור את יחוסו. וכן רואים בגיטין נ״ז א׳ בבניו של רבי ישמעאל כהן גדול שנשבו, שכל אחד אמר אני כהן בן כהנים גדולים אנשא לשפחה זו. רואים שזה מה שתפס אותם, היחוס. (ראיה זו העירני ידידי הרב יוסף כהן שליט״א).

וזהו גם מה שרמזה התורה אח״כ בהמשך הפסוקים: קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם. ומה טעם, בגלל שררתם, כי את אישי ה׳ לחם אלהיהם הם מקריבים. ולכן והיו קודש.

ג

וכדי לתת מושג עד כמה גדול כח החברה, שגם במצב שאדם מרגיש שכבר כלו כוחותיו לגמרי, עדין יש כח בחברה הטובה לשמור אותו. ראינו לנבון להביא כאן מעשה נורא שאירע בתקופת השואה. את המעשה הזה סיפר הרה״ח רבי גד'ל אייזנר זצ״ל, מנהל רוחני בישיבת חידושי הרי״ם בתל אביב. (והובא בקונטרס ״האספו״ של איגוד חסידי בעלזא, גליון מסי 3, ניסן תשס״ה).

בוורשה התגוררו מספר רב של חסידים, ביניהם היו אברכים ברמות רוחניות שונות. בני עליה ועבדי השי״ת בפרישות מופלאה, מחד. ועד בעלי בתיב פשוטים ביותר, מאידך. וכל מה ששייך באמצע, כמובן.

החבורות בפולין, היו מבוססות ומיוסרות באופן נעלה ביותר. כל חבורת אברכים היתה מתכנסת לכל הפחות פעם בכמה ימים, כחוק בל יעבור. החבורות כמובן היו מחולקות לפי איכות המשתתפים, היו חבורות שחבריהם נמנו על מיטב עובדי השי״ת עמלי תורה ויראה. והיו חבורות רבות שחבריהם היו אמנם אברכים חסידיים, אך לא נמנו דוקא על סולתה ושמנה של יהדות פולין המעטירה.

שח ר׳ גד׳ל זצי׳ל. אני הייתי משתתף בחבורה, שחבריה היו מן העידית שבעידית שבין אברכי חסידי גור בפולין. כל מי שישב באותה חבורה, היה כזה, שיראתו קודמת לחכמתו, מלא זיו, ומפיק אור יקרות של עמל התורה, שופע נעימות קדושה וטהרה, והרבה יותר מעבר לכך.

בתחילת שנות הת״ש, פשטו הנאצים ימח שמם על וורשה הפולנית, ושמועות רעות ורבות הגיעו על גורל ידידים ויקירים הי״ד, שאיש אינו יודע עד עצם היום הזה איה מקום מנוחתם. ריח של דם, וחביות של דמע ודמעות, מילאו את רחובות הרובעים היהודים בוורשה. משפחות נרצחו, ידידים נפרדו, אבות ראו בהובלת יוצאי חלציהם למזבח הנאציזם, ואמהות נטבחו בעקידת השנאה הנצחית לעם הנצח.

באותם ימים שחורים הגיעני שמועה, על אברך חסידי מורם מעם, מלא וגדוש בתורה ויראת שמים, זה שהיה האברך החשוב ביותר בחבורה שבה השתתפתי, שרעייתו בניו ובנותיו נרצחו ונטבחו נגד עיניו על ידי קלגסים נאציים שפרצו לביתו באישון לילה ואפלה, בעוד הוא יושב במרכז הבית והוגה בתורה בשעות הקטנות של הלילה.

לא ידעתי את נפשי מרוב בכי, מספר ר׳ גדיל, כשדמעה מלוחה נפרדת מעינו ומתגלגלת לחלל פיו. מדובר בעובד ה׳ במדריגות בל יתוארו, ידידי בלב ובנפש, איך אוכל לראות את פניו מהיום והלאה, במה אנחמו.

עברו עלי ימים קשים ביותר, עטופים בדם דמע ודמעות. מספר ימים לאחר מכן, בשעה שתים לפנות בוקר, הנני יושן על יצועי, וקול אצבעות מנקשות על דלת ביתי מגיע לאוזני. כולי רעד ופחד, ניגשתי לדלת בצעדים חרישיים, מסתפק האם זו הגישה האחרונה שלי עלי אדמות לדלת ביתי, מי יודע מה זהות המקיש בשעה כה מאוחרת על דלתי. הנקישות מתגברות מרגע לרגע, הן הופכות לדפיקות מחרידות. הנני פותח ויהי מה. ובמרוצה נכנם לביתי, אותו ידיד שלפני מספר לילות נפרד מרעייתו ויוצאי חלציו הי״ד, במעשי טבח זוועתיים.

הוא מתיישב על כסא פנוי, ומבקש, או יותר נכון פוקד עלי, גדיל שב. הנני יושב מולו, והוא פותח בנאום קצר, אך כואב מאוד. וכה אמר לי באותו ליל בלהות. גדיל, לא באתי להתיעץ עמך, לא באתי לשאול אותך מה לעשות, ודאי לא לשמוע ממך מוסר, גם לא לקבל הסכמה או לשמוע התנגדות, באתי רק למסור לך הודעה, מסירת מודעה בעלמא.

רציתי ליידע אותך, אומר אותו אברך רצוץ, כשקולו רועד וכולו בכי, רציתי ליידע אותך, שאני גמרתי סופית עם הקב״ה (ח״ו). הוא מצביע על זקנו השחור ואמר לי, גדיל, האם הנך רואה את הזקן הזה, עוד מעט זה כבר גזור. הוא מושך את פאותיו ואומר לי, גדיל, אתה רואה את הפיאות, עוד מעט הם כבר לא שלי. וממשיך ואומר לי, מה שאני עשיתי למען הקב״ה לא עשו עבורו הרבה אברכים בפולין. שקדתי בתוה״ק כל הימים, ויתרתי על שעות שינה רבות בלילות לטובת יגיעה בתורה הקדושה, ימים רבים לא בא אוכל אל פי. עיני קדושים, לבי קדוש, פי טהור, והרבה יותר מכך. וכל זאת עשיתי אך ורק כי זה רצון הבורא.

וכאן מגביה אותו אברך את קולו, וזועק נגדי נואשות, ומה הוא החזיר לי תמורת זה. שמעתי את רעייתי זועקת נואשות ומתחננת לעזרתי, ולא יכולתי לסייע לה ברגעיה האחרונים עלי אדמות, האם זה מה שמגיע לי ממנו. שמעתי את ילדיי צורחים מול סכין השחיטה, אבא אבא, ולא היה לאל ידי להושיעם. האם זה שכרי על כל עמלי.

אשר על כן באתי להודיע לך, שאני עמו גמרתי, והחווה באצבעו כלפי מעלה. גמרתי לעולם. אם אין חשבון, אם אין צדק, אני עמו גמרתי(ח״ו). אמר, ולא יסף.

ישבתי מולו, אומר רבי גד׳ל, חושב ומהרהר מה אענה לו. אם אמר לו שאסור לעשות כן ע״פ הלכה, הרי הוא בקי בד׳ חלקי שו״ע, ואיני יכול לחדש לו דבר. אם אומר לו שאין הדבר מקובל על פי חסידות, הרי הוא מכיר הדק היטב שטחים נרחבים בספרי חסידות. אם אומר לו שעליו לקבל את הדבר באמונה פשוטה, זה לא יועיל ולא ישנה כלום.

בצר לי, נשאתי בלבי תפילה קצרה שיכניס הקב״ה על לשוני, כדת מה לענות בשעה הרת גורל זו. פתחתי את פי ואמרתי לו, אתה צודק, אתה מאוד צודק, אתה נתת להקב״ה את כל ישותך גופך נפשך ורוחך, ועדין לא זכית לראות את השכר המצפה לך, ואדרבא ראית הפוך. אבל המשכתי, אבל החבורה לא תבין ולא תקבל את זה, אמרתי ברעד ואל יספתי. הוא ישב מולי כמה רגעים, בלם את פיו, ויצא במרוצה.

דרכינו נפרדו, שנים לא ראיתיו, מידי פעם ניצבת דמותו האצילית נגד עיני, ומחשבות עקשניות מטרידות את מוחי, היכן הוא, מה עלה בגורלו, הוא חי או מת. חשבתי, אך לא קיבלתי תשובה עד לאותו יום.

אותו יום ערב חג השבועות היה, הנני עולה מתל אביב לירושלים, לעשות את יום קבלת התורה בצל קדשו של כ״ק האדמו״ר מגור זצ״ל בעל הבית ישראל. מהתחנה המרכזית צעדתי לתומי במורד רחוב מלכי ישראל, מתכוון לפנות ימינה לרחוב יוסף בן מתתיהו כדי להגיע לבית המדרש של כ״ק האדמו׳׳ר זצ״ל המתנוסס ברחוב יהוסף שוורץ (מקום משכן בית מדרשו של האמרי אמת, עד לחנוכת בית המדרש דגור ברחוב רלב״ג). בפינת הרחובות מלכי ישראל – יוסף בן מתתיהו, עצרתי לכמה רגעים, מתבונן על בנין בית המדרש החדש דגור ההולך ומוקם.

תוך כדי עמידה בצומת הרחובות הנ״ל, ניצב מולי אברך עטור זקן ופיאות שאיני מכירו, ומביט בי בחמת זעם ורעד, מתקרב, ומושיט את כפות ידיו לעבר פני, ומושך את זקני בחזקה.

רעדתי מלזוז, לבי פעם בכל עוז, ולאחר כמה דקות של שתיקה הוא מתקרב אלי ואומר בקול רועד. גד׳ל, שמעתי את רעייתי זועקת ומתחננת לעזרתי, ולא יכולתי לסייע לה ברגעיה האחרונים עלי אדמות, אבל החבורה לא תבין זאת. גדיל, שמעתי את ילדי צורחים מול סכין השחיטה אבא אבא, ולא היה לאל ידי להושיעם, אבל החבורה לא תבין זאת. גדיל, אני פה היום ניצב לידך בגור שבירושלים, אך ורק בגלל שהחבורה לא תבין זאת. יותר לא אמר, ומיד נעלם, כנראה מבושה. עד כאן סיפורו של הרה״ח ר׳ גד׳ל אייזנר זצ״ל. וכדומה שאין צורך להוסיף על כך כלום.

ד

נמצא שיש מעלה בשררה חיצונית לשמירה מנפילה, ויש מעלה בהתקדשות פנימית שיש לו כח להשפיע על אחרים. וצריך לאחוז בב׳ הדברים יחד, כדי להשתמש בכל זמן, במעלה השייכת לאותו זמן, כדי לקדש שם שמים. ולכן כתבה התורה את שני האמירות. א) אמור אל הכהנים בני אהרן, כדי שיהיו שמורים מנפילה, שידעו שהם ביחד עם קבוצה, והם כהנים מיוחסים בני אהרן.

ב) ואמרת אליהם, לפנימיותם, כדי שיהיה להם כח גם להזהיר לקטנים. (ולהזהיר הוא גם מלשון והמשכילים יזהירו, שיוכלו להאיר לקטנים מהם).

וזהו שכתב רש״י, אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, שאחרי שאמר לכהנים שהוא כח החברה, ובני אהרן שהוא יחוס, וזה שמירה חיצונית. רק אח"כ ואמרת אליהם, לפנימיות, כי רק אז יש כח להזהיר לאחרים, כי אם חסר פנימיות אין כח להזהיר. ואם חסר חיצוניות לא יועיל האזהרה, משום שהוא יכול להשבר, ואז יראה שהוא עצמו לא מקיים מה שאמר, ויפוג כל כח השפעתו. אבל כשיש את ב׳ הכוחות הללו יחד, או יש כח להיות שמור בעצמו, וגם להזהיר גדולים על הקטנים.

 

פרשת אמור

להגיע לאמונה גם רגע לפני המוות

חיזוק באמונת שכר ועונש [מעין גנים ח"ב מא' א']

א.

כתוב בפרשה (ויקרא כא, ט): "ובת איש כהן כי תחל לזנות, את אביה היא מחללת, באש תשרף".

מפרש רש״י: כי תחל לזנות, כשתתחלל על ידי זנות, שהיתה בה זיקת בעל, וזנתה או מן האירוסין או מן הנישואין. ורבותינו נחלקו בדבר, והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה. עד כאן לשונו.

 

ומקור הדברים בסנהדרין (נא, ע"ב) ששם מובא מחלוקת בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא איך מדובר כאן בפסוק. רבי ישמעאל סובר שמדובר בנערה בת כהן שהיא ארוסה, וזינתה, שאז חייבת שריפה. ורבי עקיבא סובר, אחת ארוסה ואחת נשואה, דינה בשריפה.

והתורה אומרת, שבפעולה הזו, את אביה היא מחללת. אומר רש״י, חיללה וביזתה את כבודו, שאומרים עליו ארור שזו ילד, ארור שזו גידל עד כאן לשונו.

ומקור הדברים בסנהדרין (נ״ב, ע"א), תניא היה רבי מאיר אומר, מה תלמוד לומר את אביה היא מחללת? שאם היו נוהגין בו קודש, נוהגין בו חול.

כבוד, נוהגין בו בזיון. אומרין: ארור שזו ילד, ארור שזו גידל, ארור שיצא זו מחלציו.

ואף על פי שאביה צדיק ולא אשם, בכל זאת בתו גורמת לו שאנשים ידברו עליו כך.

ומסיימת הגמרא, אמר רב אשי: כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא ואפילו לרשיעא בר צדיקא? כמאן כי האי תנא.

כפי מי הולך מנהג העולם שאנשים קוראים לרשע בן רשע, אפילו לרשע בן צדיק, כמו התנא שאומר, שאפילו אם האבא צדיק, אומרים עליו ארור שזו ילד, ארור שזו גידל. עד כאן ביאור דברי הפסוק.

יש לעמוד כאן על שאלה. הנה בתחילת הפרשה התורה מדברת על הדינים שיש לכלל שאר הכהנים, שאסור להם להיטמא למתים, ואסור להם להנשא לנשים שאסורות עליהם.

ואחר כך כתוב (בפסוק י) דיני כהן גדול, והתורה אומרת שהדינים שלו הרבה יותר חמורים, שאפילו לשבעה קרובים אליו אסור לו להיטמא, והוא אסור אפילו באלמנה.

מה נכנס בין פרשת כהן הדיוט לפרשת כהן גדול, הפסוק הזה: ובת איש כהן כי תחל לזנות, לכאורה אין מקום הפסוק כאן.

ויותר היה סברא לכתוב פסוק זה בהמשך הפרשה כשהתורה מדברת על בת כהן.

"ובת כהן כי תהיה לאיש זר, היא בתרומת הקדשים לא תאכל. ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה את בית אביה כנעוריה וגו'" (ויקרא כב, יב- יג).

או שהיה על התורה לכתוב את הפסוק הזה, בתוך פרשת עריות. כשהתורה מדברת על ארוסה או נשואה שמזנה, שהתורה תכתוב מה הדין של בת כהן שזינתה.

אבל מה עושה פסוק זה בין דיני טומאה של כהן הדיוט לדיני טומאה של כהן גדול?

ב.

חז"ל בספרי סוף פרשת בלק נזקקו לשאלה זו. בסוף פרשת בלק, אחרי שכתוב שבלעם לעם לא הצליח לקלל את עם ישראל, כתוב ויקם בלעם וילך וישב למקומו, וגם בלק לדרכו. ובזה נגמר הענין של ברכותיו של בלעם.

ומיד אחר כך כתוב, וישב ישראל בשיטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב.

ומי שלומד את הפסוקים, נראה לו שזה שני ענינים נפרדים שלא קשורים כלל אחד לשני.

אומר הספרי, רבי עקיבא אומר, כל פרשה שהיא סמוכה לחברתה, למידה הימנה. ולכן אומר רבי עקיבא, התורה באה ללמד, שמה שישראל זנו אל בנות מואב, זה היה בגלל בלעם ובלק שכתובים קודם. שבלעם אמר לבלק, לכה איעצך. אני אתן לך עצה איך להרוג יהודים. אלוהיהם של אלו שונא זימה, בא ואשיאך עצה איך להחטיא את ישראל בזנות, והקב״ה בעצמו יהרוג את עם ישראל, וכך היה.

והספרי מביא כמה דוגמאות לשיטת רבי עקיבא, שסמיכות שתי פרשיות שלכאורה אין להם קשר, מלמדות אחת על השנייה.

ובין הדוגמאות הוא מדבר על הפרשה שלנו, ועומד על הקשר שיש בין הפסוק ובת איש כהן כי תחל לזנות, לבין מה שהתורה ממשיכה בפרשת כהן גדול, והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה וגו'.

וזו לשון הספרי: כיוצא בו אתה אומר, ובת איש כהן כי תחל לזנות, והכהן הגדול מאחיו. וכי מה ענין זה לזה?

מתרץ הספרי: אף הוא נשרף.

התורה באה ללמד, שכאשר שורפים בת כהן שזינתה, שורפים יחד איתה גם כהן גדול. את הכהן הגודל הפוטנציאלי שיכל לצאת ממעיה.

ומסביר הספרי. משל למה הדבר דומה? לקיטרון שהשלים שניו, ולא שימש פלומפילון שלו, אלא ברח והלך לו. (פירוש: אדם שהכשירו המלך להיות המנהל של כל הצבא, והוא למד במשך כל השנים איך לנהל את הצבא, אבל למעשה הוא ברח בסוף, ולא רצה לנהל את הצבא. ודבר כזה הוא מרד במלך, וגם מחשיד, שמא הוא בעד האויבים של המלך, וחייבים על זה מיתה למלך)

שלח המלך והביאו, וחייבו לקטוע את ראשו.

עד שלא יצא ליהרג, אמר המלך: מלאו לו מידה של דינרי זהב והוציאו לפניו, (פירוש: כשמוציאים אותו להורג ומוליכין אותו, יוציאו לפניו כלי גדול מלא דינרי זהב) אמרו לו: אילו עשית כדרך שעשו חבריך, (שעזרו למלך עם אנשי הצבא) היית נוטל מידה של דינרי זהב, ונפשך שלך.

עכשיו, איבדת את נפשך, ואיבדת את ממונך.

כך בת כהן שזינתה, יוצא כהן גדול לפניה ואומר לה, אילו עשית כדרך שעשו אמותיך (שהיו צנועות ולא זנו) זכית שיוצא ממך כהן גדול, כיוצא בזה (פירוש: כיוצא בי, שאני כהן גדול).

ועכשיו איבדת את עצמך ואת כבודך. לכך נאמר ובת איש כהן וגו', והכהן הגדול מאחיו. עד כאן לשונו.

אומרים חז"ל, שלכן התורה כתבה את הפסוק ובת איש כהן כי תחל לזנות, לפני הפסוק והכהן הגדול מאחיו, כדי ללמד שהכהן הגדול יוצא לפניה ואומר לה: אם היית זוכה היה לך בן כהן גדול כמוני, עכשיו איבדת את עצמך ואת בנך!

ולכן כתוב, את אביה היא מחללת באש תשרף, והכהן הגדול מאחיו. כי כששורפים את בת הכהן, שורפים יחד אתה, את הכהן הגדול שהיה ראוי לצאת ממנה אם היא לא היתה מזנה.

ג.

ויש לנו לעמוד כאן על דברי חז"ל בשני ענינים. השאלה הראשונה שיש לשאול כאן היא, מה התועלת במה שאומרים לה כשמוליכים אותה לשריפה: 'תדעי שאם לא היית מזנה, היית זוכה לבן כהן גדול'.

הרי היא כבר זינתה, ועוד כמה דקות ישרפו אותה, בשביל מה אומרים לה מוסר, כשאין לה שום אפשרות לחיות על פי מוסר זה?

בשלמא אם היו אומרים לה את זה לפני שהיא התארסה או נישאה, היה בזה תועלת, שאם יהיה לה ניסיון, היא תזכור איזה שכר היא תקבל. אבל עכשיו לפני מיתתה, וכי יש תועלת בזה?

אם כן למה לומר לה דברי מוסר שהם רק מצערים אותה, והיא לא יכולה להשתמש במוסר זה כדי לחיות על פי זה?

והתשובה לזה, שהאמונה בשכר ועונש, היא מיסודות דת קודשינו. ויש לנו כלל, שהבריאה כולה, וכל מי שנמצא בה, חייב להגיע להכרה ביסודות האמונה, אם ברצונו ואם שלא ברצונו.

 

הצדיק מגיע להכרת האמונה ברצונו, ולכן הוא יכול לחיות את חייו על פי זה. והרשע מגיע גם כן לאמונה בעל כורחו ושלא ברצונו ברגעים האחרונים לפני מיתתו, ואחר כך מת ונענש בגיהנום.

אבל בכל מצב, הקב״ה מביא כל אדם לאמונה בחייו גם אם הוא לא ירצה להאמין.

 

וכדי לפרש את הענין בס״ד, נביא לזה ארבע דוגמאות:

א) בתחילת פרשת בשלח כתוב, שאחרי שעם ישראל יצאו ממצרים, אומר הקב״ה למשה רבינו, דבר אל בני שראל וישובו ויחנו לפני פי החירות וגו'.

במקום להמשיך ולהתקדם ולצאת ממצרים, תדבר עם כל ישראל שיחזרו בחזרה לכיוון מצרים. ועל ידי זה פרעה יגיד: נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר. וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ואכבדה בפרעה ובכל חילו, וידעו מצרים כי אני ה׳. על ידי זה מצרים יגיעו להכרה כי אני ה׳.

כאשר בני ישראל הגיעו ליד הים והמצרים רודפים אחריהם, שוב אומר הקב״ה למשה, דבר אל בני ישראל ויסעו, ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם, ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו. וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו.

מי שלומד את הפסוקים, יכול להבין, שהקב״ה רוצה שהמצרים יכירו כי אני ה', יחזרו אחר כך למצרים, וימשיכו לחיות חיים של אמונה. אבל כשממשיכים הלאה בפסוקים, רואים שהקב״ה אומר למשה, נטה את ידך על הים, וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו. והסוף היה, שלא נשאר בהם עד אחד.

אם כן קשה, מהו כל המאמץ הגדול שעושה הקב״ה כדי שמצרים ידעו כי אני ה' אם הוא מתכוון מיד אחר כך להרוג אותם? איזה תועלת תהיה להם בידיעה זו, כאשר הם כבר לא יכולים לחיות את חייהם על פי זה?

והתשובה לזה, שכך דרכו של הקב״ה, שהוא מביא כל אדם לאמונה בהשם יתברך. מי שבוחר מעצמו להאמין, אז הוא זוכה לחיות את חייו על פי האמונה. ומי שמתעקש לכפור, גם הוא יגיע בסוף לאמונה, אבל הוא כבר לא יזכה להמשיך לחיות על פי זה, אלא יכיר במציאות ה', ומיד יענש וימות.

(וזהו גם מה שכותב האבן עזרא בפרשת בשלח (שמות יד, ד) וידעו מצרים כי אני ה׳, הנשארים. פירוש: הנשארים במצרים שלא יצאו למלחמה. גם הנטבעים לפני מותם ידעו כי אני ה׳. יש בזה מטרה מיוחדת כמו שביארנו).

ב) יש עוד דוגמא לזה מאנשי סדום. לפני שהקב״ה החריב את סדום, כתוב בפרשת וירא (בראשית יט, כד) וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה׳ מן השמים.

אומר רש״י: וה' המטיר על סדום, בעלות השחר, כמו שנאמר 'וכמו השחר עלה'. שעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה. לפי שהיו מהם עובדין לחמה, ומהם ללבנה. אמר הקב״ה, אם אפרע מהם ביום, יהיו עובדי לבנה אומרים: 'אילו היה בלילה שהלבנה מושלת לא היינו חרבין'. ואם אפרע מהם בלילה, יהיו עובדי החמה אומרים: 'אילו היה ביום שהחמה מושלת, לא היינו חרבין'. לכך כתיב, וכמו השחר עלה, ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים. עד כאן לשונו.

גם כאן קשה מאוד, מה איכפת לי מה יגידו עובדי החמה או הלבנה? הרי מיד אחר כך הם מתים, ואת מי מענין מה שהם יגידו?

אלא הוא היסוד שדיברנו, הקב״ה לא יתן לרשעים למות מתוך כפירה. לפני מותם בעל כורחם הם יהיו חייבים להכיר את האמת, מי הוא בעל הבית על העולם. לכן חשוב שכולם יכירו את יד ה׳ לפני מותם.

ג)         כך מצאנו עוד בפרשת בהעלותך (במדבר יא, ד) שבני ישראל בכו ואמרו מי יאכילנו בשר. ומפורש ברש״י שם (פסוק כב ופסוק כג) שבני ישראל באמת הסתפקו ביכולת ה׳ אם הוא יכול להאכיל אותם בשר, וחשבו שידו קצרה, ולא יוכל לספק להם את כל צרכיהם בבשר. והקב״ה אמר למשה שיאמר לישראל (שם פסוק יח) התקדשו למחר ואכלתם בשר. ופירש״י שם, התקדשו, הזמינו עצמכם לפורענות, וכן הוא אומר הקדישם ליום הריגה. עד כאן לשונו. וכך אירע באמת שהמתאוים מתו עבור חטא זה.

 

ונשאלת השאלה, אם מגיע עונש מות על מי שמסתפק ביכולת ה׳ וטוען שקצרה יד ה' להספיק לו בשר, למה הם לא מתו מיד?

למה כתוב שהקב״ה הביא להם שפע של בשר עד שהממעיט אסף עשרה חמרים, ורק כשבאו לאכול את הבשר, כתוב שם (פסוק לג) הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת, ואף ה׳ חרה בעם, ויך ה' בעם מכה רבה מאוד.

ולמה לא מתו מיד, כשדיברו דברי כפירה?

אלא הוא הדבר שנתבאר בס״ד, שאם הם היו מתים מיד, הם היו מתים מתוך כפירה ומתוך מחשבה שבאמת קצרה יד ה׳ לספק להם את הבשר. ורצון ה׳ שגם הרשעים יגיעו לאמונה בעודם בחיים. ולכן קודם הביא להם שפע עצום של בשר, עד שראו והאמינו שלא קצרה יד ה׳, ומיד אחר כך הם נענשו ומתו. ונמצא שהם מתו מתוך אמונה.

ד) ישנה עוד דוגמא. בספר מלכים (מלכים ב׳ ז) מסופר, על תקופה נוראה לעם ישראל, כאשר בן הדד מלך ארם עשה מצור על שומרון, עד שהגיע מצב, שראש חמור היה עולה שמונים כסף, ורובע קב צואת יונים עולה חמישה כסף. ואלישע מכריז ואומר בדבר ה', שמחר בשעה הזו, ימכרו סאה סולת בשקל וסאתים שעורים בשקל, בשער שומרון.

כתוב" ויען השליש אשר למלך נשען על ידו את איש האלהים ויאמר, הנה ה׳ עושה ארובות בשמים, היהיה כדבר הזה, ויאמר הנכה רואה בעיניך ומשם לא תאכל".

אומר לו אלישע, אתה עצמך עוד תראה את זה, אבל לא תזכה ליהנות זה. וכתוב אחר כך שהעם רמסו אותו מרוב הדוחק שהלכו לשלול שלל, והוא מת.

גם כאן יש להקשות, אם אלישע מבין שעל דברי כפירה כאלו מגיע עונש מות, מה הוא אומר לו 'הינך רואה בעיניך'?

שיגיד לו: 'בגלל שאמרת כך, תמות!' ומיד הוא ימות.

אלא התשובה היא, שאם הוא ימות, נמצא שהוא מת מתוך כפירה, ולא מתוך אמונה בהשם יתברך, לכן הוא חייב לראות בעיניו איך שדבר ה׳ מתקיים, ומיד הוא ימות. (ועיין עוד מענין זה, לעיל פרשת מצורע, במאמר ״הזהירות מללמד

קטיגוריא על ישראל״, אות ב׳).

[תוספת: וכן תלמיד של רבי יוחנן ואבני האקדח י' אמות על י' אמות, שליגלג, רבי יוחנן לא הרגו מיד, אלא רק לאחר שראה כן בעיניו!]

על דרך זה ניתן לפרש גם כאן. בת כהן שמזנה, חסר לה באמונה בשכר ועונש. אם היא תלך למות במצב הזה, אולי היא השיגה אמונה בעונש, שהרי היא רואה שעוד מעט היא הולכת למות, אבל אמונה שהקב׳׳ה משלם שכר, אין לה, וגם את זה היא צריכה להשיג לפני מותה.

לכן הסמיכה התורה ובת איש כהן לפסוק והכהן הגדול אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, ללמד שחייבים לפני מיתתה, שהכהן הגדול יגיע אליה ויאמר לה: אילו זכית היית מקבלת שכר עוד בעולם הזה שהיה לך בן כהן גדול, כדי לחזק אצלה באופן מוחשי את האמונה גם בשכר.

ואף על פי שמיד אחר כך היא מתה, אבל היא מתה מתוך אמונה ברורה בשכר ועונש, וזוהי מטרה בפני עצמה, להשיג אמונה בשכר ועונש אפילו לפני המות.

כי זהו תיקון הבריאה, שכל נברא ישיג אמונה בחייו, ואפילו ברגעיו האחרונים. [ואם יש לו זכות – יזכה לחיות על פי אמונה זו, ואם לא – יראה ומיד ימות!].   

ד.

והשאלה השניה שיש לעמוד כאן, זה על עצם דברי חז"ל שאומרים, שהכהן הגדול יוצא לפניה ואומר לה: אילו עשית כדרך שעשו אמותיך, היית זוכה שהיה יוצא ממך כהן גדול כיוצא בי, ועכשיו איבדת את עצמך ואת כבודך.

וחז"ל אומרים, שאומרים לה, כשאת נשרפת, תדעי שיחד עימך שרפת גם את הבן שלך שהיה ראוי להיות כהן גדול. לכן כתוב, "באש תישרף והכהן הגדול". גם הכהן הגדול נשרף יחד אתה, והכוונה לבן שלה שהיה ראוי להיות כהן גדול.

ונשאלת השאלה, האם זה לא גוזמא, מה שאומרים לה שהיית זוכה שהיה לך בן כהן גדול?

הרי היו אלפים ורבבות כהנים, ובסך הכל יש רק כהן גדול אחד, האם בגלל שהיא היתה עומדת בניסיון, דוקא היא היתה זוכה שהבן שלה היה משמש בכהונה גדולה?

והרי הגמרא אומרת (יומא ט,ע"א) שמקדש ראשון שעמד ארבע מאות ועשר שנים, בסך הכל שימשו בו י״ח כהנים גדולים. (ולגירסת הגר״א י״ב כהנים גדולים).

לומר לה שדוקא היא היתה זוכה מכל ישראל שהבן שלה יהיה כהן גדול, עד שמחשיבים את זה כאילו בנה הכהן הגדול נשרף עמה, האם זו לא גוזמא?

ופשוט שאין להשיב, מבית שני ששימשו בו שלוש מאות כהנים גדולים, משום שרובם היו רשעים והיו קונים את הכהונה גדולה בכסף. ולכן פשוט שלא על זה מדברים עם אותה בת כהן. אלא מדברים איתה, שהיא היתה זוכה לבן כהן גדול צדיק, שהיה מאריך ימים. וכי זה לא גוזמא לומר לה כך?

ובפשטות ניתן לתרץ, שאין הכוונה שהבן שלה היה משמש בכהונה גדולה כל ימיו, אלא שהיו מסבבין מן השמים שהוא היה ממלא את מקומו של הכהן הגדול ואפילו פעם אחת, וגם זה זכות גדולה.

וכמו שמפורש ביומא (מז, ע"א) אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית, שהיה כהן גדול, ופעם אחת סיפר עם ערבי אחד בשוק, וניתזה צינורא [רוק] מפיו על בגדיו, ונכנס ישבב אחיו ושימש תחתיו, וראתה אמן שני כהנים גדולים ביום אחד.

ושוב אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית, פעם אחת יצא וסיפר עם אדון אחד בשוק, וניתזה צינורא מפיו על בגדיו, ונכנס יוסף אחיו ושימש תחתיו, וראתה אמן שני כהנים גדולים ביום אחד.

 

אם כן גם כאן הכוונה, שהיא היתה זוכה לראות את בנה כהן גדול אפילו ליום אחד, וזה היה מגיע לבן שלה מכוח מה שעמדה בניסיון. נמצא שאין בזה שום גוזמא, כי בהחלט זה היה יכול להיות במציאות.

ה.

אך יתכן שיש כאן כוונה יותר עמוקה בענין. שיתכן שהיא באמת היתה זוכה לבן כהן גדול בקביעות, אפילו שנשים יותר צדקניות ממנה לא זכו לזה.

והענין מתפרש על פי אחד מיסודות דת קודשינו, שבבוא ניסיון לאדם, כשם שהוא חייב להזכיר לעצמו שהקב״ה מעניש, הוא חייב להזכיר לעצמו שהקב״ה גם נותן שכר.

באיזה צורה הוא יזכיר לעצמו שהקב״ה יעניש? הוא צריך להזכיר לעצמו את כל סוגי העונשים הקיימים בעולם, ולומר לעצמו: 'האם היית רוצה שכך וכך יקרה לך?' ואם היית יודע שמיד תקבל עונש חמור, וכי היית עושה כך?

לכן דע לך שאף על פי שהקב״ה הוא ארך אפים, אבל בסוף הוא מעניש על כל פרט והוא לא מוותר. לכן לא כדאי לך לעבור על רצונו, כי בכל מצב הוא יותר חזק ממך, והוא ינצח.

הוא גם חייב להזכיר לעצמו שהקב״ה משלם שכר טוב למי שעומד בניסיון.

ועליו לצייר את כל סוגי השכר האפשריים, ולומר לעצמו: 'אם היו נותנים לך כך וכך, האם היית מוותר על העבירה, שהנאתה רבע שעה, כדי ליהנות כל החיים בעושר וכבוד?

והרי השכר באמת הוא ניצחי, והעבירה נגמרת במעט זמן, וכי כדאי להחליף הנאת רגע בהנאת נצח?

ועוד חייב האדם לעורר את עצמו, שכפי קושי הניסיון, כך יהיה השכר. ולפעמים על ניסיון אחד מקבלים שכר עצום ששקול כנגד הרבה ניסיונות קטנים, ובמעט זמן הוא זוכה לדברים גדולים מאוד.

ולכן בת כהן שזינתה, יוצא כהן גדול לפניה ואומר לה: אם בשעת הניסיון היית מציירת לעצמך שהקב"ה משלם שכר, היית באמת מקבלת שכר. והיית יכולה לקבל שכר כל כך גדול, שהיית זוכה לבן כהן גדול. ואף על פי שהרבה נשים לא זכו לבן כהן גדול, בכל זאת כיון שלך יש ניסיונות וקשיים, יתכן שבגלל הניסיונות המיוחדים שיש לך יותר מכולם, היה יוצא ממך בן כהן גדול.

והרי הדבר ידוע שכהן גדול לא זוכה רק בכוח מעשיו לבד, שהרי כולם כהנים, ומי יזכה להיות כהן גדול. אלא הדבר ידוע, שכהן גדול זוכה גם בזכות אבותיו, ובעיקר בזכות אימו.

וכמו שמפורש ביומא (מז, ע"א): "תנו רבנן שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? והשיבה להם מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי".

 

למה החכמים לא הלכו לבעלה של קמחית שהוא גם כן אבא של הכהנים הגדולים?

כנראה שהם הבינו שהעיקר לזכות להיות כהנים גדולים זה תלוי באמא. וגם רואים שהכהן הגדול הקבוע שהיה בנה של קמחית נקרא בשם רבי ישמעאל בן קמחית, על שם אמו ולא על שם אביו, כדי ללמד שאמו גרמה לו על ידי מעשיה, שהיתה צנועה באופן מיוחד.

ואף על פי שבגמרא כתוב שחכמים טענו לקמחית: 'הרבה עשו כן ולא הועילו'. כלומר היו הרבה נשים צנועות באופן כזה, והם לא זכו לבנים כהנים גדולים, בכל זאת בירושלמי יומא פ״א מפורש שחכמים כן קיבלו את תשובתה, ועוד קראו עליה את הפסוק 'כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה'.

 

וניתן ליישב את הסתירה בין הבבלי לירושלמי, שכיון שהיה לקמחית ניסיון קשה בענין הצניעות והיא עמדה בזה, לכן היא קיבלה שכר כזה גדול שכל בניה היו כהנים גדולים, ולכן בירושלמי כתוב שחכמים קיבלו את טענתה. ומה שבבבלי כתוב שחכמים לא קיבלו את טענתה, זה באופן כללי, שחכמים טענו שצניעות מופלגת עדיין לא מזכה לבנים כהנים גדולים, והרבה עשו ולא עלתה בידן. אבל באופן פרטי אם יש לאדם ניסיון גדול והוא עומד בו, ודאי שהוא יכול לזכות לבן כהן גדול, לא בגלל עצם המעשה, אלא בגלל המאמץ לעמוד בקושי הניסיון.

ולכן אומרים גם כאן לבת כהן שזינתה, תדעי לך שאף על פי שיש הרבה נשים צדקניות שלא זכו לבנים כהנים גדולים, אבל יתכן שאצלך, בגלל שהיה לך ניסיון קשה של זנות, אם היית מתגברת על עצמך, את כן היית זוכה לבן כהן גדול. ולכן היה לך לחשוב על זה בשעת הניסיון, שמכוח ההתגברות על הניסיון, הקב״ה יפרסם את מעלתך, על ידי שיתן לך בן כהן גדול, וכולם ידעו שזהו בזכות אמו. ובאופן כזה להינצל מן העבירה.

ולכן עכשיו שלא עמדת בניסיון, תדעי לך שלא רק את נשרפת, אלא גם הבן הכהן גדול שהיה ראוי לצאת ממך, גם הוא נשרף. הפסדת הכל.

יעזרינו השם יתברך להתחזק באמונה אמיתית בשכר ועונש, ולהינצל מכל חטא.

 

פרשת אמור

כוחו של מעשה קטן – אך לשם שמים!

עיקר מבחנו של האדם הוא בביצוע הדברים הפשוטים

בפרשה שלפנינו, פרשת אמור, עוסק פרק שלם בעניני המועדים: פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות.

בפרק זה אנו מוצאים פסוק אחד שלכאורה נראה שאינו קשור כלל לענין וכך נאמר בו: "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם" וגו'

חז"ל הרגישו בקושי זה וכדי ליישבו מביא רש"י את דברי רבי אבדימי ב"ר יוסף: "מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכיפורים וחג הסוכות מכאן? ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו".

כלומר מסמיכות ענין מצוות הנתינה לעני, לפרשת המועדות, למדים אנו מה רבה חשיבותן של מצוות הנתינה לעני.

אך עדיין יש מקום לשאול: מדוע חשיבותן של מצוות אלו היא כה רבה? הסבר לענין זהו נמצא בספרו של הגר"מ מילר שליט"א "שיעור ליום השבת" אשר על פי דבריו נאמרת שיחה זו.

הגמרא במסכת יבמות אומרת: גר שבא להתגייר מנסים בתחילה לדחותו כדי לברר אם אכן כוונותיו רציניות, לכן אומרים לו: דע לך שעם ישראל סובל מאוד בין האומות, רודפים אותו ומענים אותו.

אם אומר 'יודע אני ואיני כדאי' כלומר אני יודע שהם סובלים והלואי שאהיה ראוי לסבול עמהם, מקבלים אותו מיד ומודיעים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות "ומודיעים אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני ומודיעים אותו עונשן של מצוות" וכו'.

גם כאן מתבקשת מאליה השאלה מדוע צריך להזכיר לו דוקא לקט שכחה ופאה, הרי אלו הן מצות קלות מאוד להשאיר שניים או שלשה שיבולים ומדוע מקומן כאן בין עיקרי היהדות הנוגעים באיסורי כרת ומיתה בידי שמים?

אלא בקושיה עצמה מונחת התשובה. דוקא במעשים אלו אדם נבחן ונבאר דברינו:

הגמרא במסכת עבודה זרה מספרת על רבי חנינא בן תרדיון שהיה מקהיל קהילות ברבים ומלמד תורה גם בשעת גזירות הרומאים.

פעם אחת חלה רבי יוסי בן קיסמא ונכנס רבי חנינא לבקרו. אמר רבי יוסי לרבי חנינא: מדוע אתה מקהיל קהילות ברבים בשעה שהרומאים אוסרים? הרי זו סכנת נפשות!

ענה לו רבי חנינא: "מן השמים ירחמו".

שאלו רבי יוסי: כיצד אתה סומך על הנס, ואומר מן השמים ירחמו? הרי למדנו שאין לסמוך על הנס! והוסיף ואמר: "תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר התורה באש".

 

במקום לענות שאל רבי חנינא את רבי יוסי: "מה אני לחיי עולם הבא?" כלומר האם יש סיכוי שאזכה לחיי עולם הבא?

ענה לו רבי יוסי: "כלום מעשה בא לידך?" כלומר האם הזדמן לך לעשות מעשה של מסירות נפש, עמידה בניסיון?

ענה רבי חנינא: כן, פעם אחת הכנתי סכום כסף לסעודת פורים וסכום נוסף למתנות לאביונים, קרתה טעות וסכומי הכסף התערבבו ולא ידעתי מה שייך לעניים ומה מיועד לסעודת פורים, ומספק נתתי הכל לעניים.

אמר לו רבי יוסי ברבי חנינא: כיון שעשית מעשה זה מזומן אתה לחיי עולם הבא!

שתי נקודות צריכות ביאור: הראשונה, כאשר רבי יוסי מחפש מעשה טוב שעשה רבי חנינא, כדי לראות אם הוא ראוי לחיי העולם הבא, הוא אינו מתיחס כלל למה שמסר נפשו על הרבצת תורה ברבים. ולכאורה זה תמוה הרי זו מסירות נפש מופלאה של רבי חנינא שלימד תורה וסיכן את עצמו בעונש מות.

והנקודה השניה: ישנה התיחסות מיוחדת במינה למעשה פעוט של תרומת כסף לעניים. וכי בגלל מעשה כה פעוט זכה רבי יוסי לחיי עולם הבא?

 

לשתי שאלות אלה יש תשובה אחת המשנה במסכת מכות אומרת: "רבי חנינא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".

ולכאורה קשה, מדוע צריך להרבות בתורה ומצוות כדי שיזכו לחיי עולם הבא? הרי גם בקצת מצוות יכול הקב"ה להנחיל את חיי העולם הבא לעם ישראל.

מבאר הרמב"ם בפירוש המשניות וזו לשונו: "מעיקרי האמונה כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה, הנה זכה בה לחיי עולם הבא. ועל זה אמר רבי חנינא כי המצוות בהיותן הרבה, אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלימותה, ובעשותו אותה המצוה תחיה את נפשו באותו מעשה".

הדברים ברורים ומאירים. הרמב"ם אומר שעל ידי קיום מצוה אחת בשלמות ללא כל כוונות אישיות כבוד, כסף וכדומה אלא לשם שמים בלבד יזכה לחיי עולם הבא, ולכן נתן הקב"ה מצוות רבות, אפשרויות רבות להגיע לחיי עולם הבא כדי שנצליח לבצע בשלמות לפחות אחת מתוכן.

 

הרמב"ם ממשיך ומביא ראיה לדבריו "וממה שיורה על העיקר הזה מה ששאל רבי חנינא בן תרדיון 'מה אני לחיי עולם הבא' והשיבו המשיב 'כלום בא מעשה לידך' כלומר נזדמן לך לעשות מצוה כהוגן, השיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלימות ככל מה שאפשר וזכה לחיי העולם הבא". הרמב"ם מוכיח את דבריו מאותו מעשה שדברנו עליו וזה פירושו: רבי יוסי שאל את רבי חנינא האם עשה מצוה בשלימות ללא כל כוונות כבוד בלא לחשוב על עצמו שהוא צדיק, והתשובה היתה חיובית, קיימתי מצות צדקה בהידור ללא כל צופים שיכבדו אותי בעקבות מעשי.

ומעתה מתורצות כאחת שתי הקושיות ששאלנו: חז"ל לא ייחסו חשיבות מיוחדת למעשיו של רבי חנינא שהקהיל קהילות ללימוד תורה משום שעקב פרסום המעשה יתכן שמתגנב ללב שמץ של מחשבה שלא לשמה, אך מאידך גיסא המעשה הפעוט של נתינת הצדקה לעניים נתינה שקטה ופשוטה ללא כל כבוד ופירסום זהו מעשה קטן אך מושלם לשם שמים ממש לכן זכה רבי חנינא בגללו לחיי עולם הבא.

 

[תוספת נפלאה בספר יסוד העבודה לר' אברהם ווינברג מסלונים:

ועל דרך זה שאל רבי חנניא בן תרדיון מה אני לחיי עולם הבא, כי אינני יודע, פן המסירות נפש שלי לכבודי אני עושה, ובשביל הפרסום והכבוד ולא לשם שמים. והשיבו: כלום מעשה בא לידך.

רצה לומר שדרך מצוה גוררת מצוה, ואם הוזמן לך אחר התנהגותך בלומדך ברבים איזה מצוה הגונה הרי זה סימן שכונתך רצויה בזה.

והשיבו: מעות של פורים נתחלף לי וכו', והרי זו מצוה שהזמין לו השם יתברך מענינו הנ"ל. והגם שהמעות היה שייך גם להנאת עולם הזה ואני עשיתי מצוה על ידי זה בלא שום הנאה.

אמר לו: אם כן מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי.

ובזה מתורץ מה דאיתא שם שבחזירתם מלויית פטירת רבי יוסי בן קיסמא מצאו לרבי חננינא בן תרדיון שהיה מרביץ תורה ברבים. ואיך עבר על דברי רבו? אלא כדפרישית שאחר כך מה שסיפר לו ממעות פורים, הרשה לו רבי יוסי בן קיסמא].

 

 

ישיבת חכמי לובלין שייסד רבי מאיר שפירא מלובלין היתה הישיבה הראשונה ששכנה בבנין מפואר.

במעמד החגיגי של חנוכת הבית השתתפו רבנים מכל אירופה. הרבי מטשורטקוב נתכבד לומר דברי ברכה, ובתוך דבריו אמר אני מקנא מאוד באדם שתרם את המגרש כדי שיבנו עליו את הישיבה. איני מקנא בזכות שנפלה בחלקו שנבנתה ישיבה במגרשו אלא אני מקנא באותה מצוה שעשאה בסתר שבזכותה זכה שיהיה לו מגרש לתרום לבנין הישיבה למצוה כה נפלאה ודאי זכה בגלל שעשה מצוה כלשהי בסתר ללא פרסום.

 

ומכאן נחזור לענין שבו פתחנו את שיחתנו: כאשר גוי בא להתגייר, מודיעים לו גם את מצות לקט שכחה ופאה, והוא צריך לדעת שצריך להתרגל לוותר, וזהו חלק מהמבחן אם הוא מסוגל להיות יהודי, כי יהודי נבחן בפרטים קטנים.

זוהי הסיבה שענין לקט שכחה ופאה מוזכר בפרשת המועדות, הימים שבהם אנו עסוקים במצוות המיוחדות לכל חג באשר הוא, בפסח ישנן מצוות הקשורות באיסור כרת ובכל זאת גם אז מצוה התורה זכור את העני זכור את הפרטים הקטנים לקט שכחה ופאה!

אנו נמצאים כעת בימים שבין פסח לשבועות ומתכוננים לקבלת התורה. קבלת התורה מורכבת מפרטים קטנים ולא רק מענינים גדולים. נאמנותנו לתורה אינה נבחנת דוקא בביצוע המשימות הגדולות והמרשימות, אלא דוקא במשימות הקטנות המצטרפות לגדולות.

שורה ועוד שורה מצטרפות למסכת ולכן כל שורה חשובה, כל מעשה טוב מוסיף לאישיותו של האדם. כשכל הפרטים מצטרפים בלימוד ובמידות אז צומחת דמותו של בן תורה אמיתי.

ישנם החושבים שהתלמידים המבריקים המפרסמים את עצמם ואת כשרונותיהם יהיו תלמידיו המובהקים של ראש הישיבה, תלמיד שאינו כזה עלול לחשוב שאם אינו בולט ואינו מפורסם אין לו חלילה סיכוי לעלות ולהתעלות. הדבר אינו נכון כלל וכלל, אדרבה!

המעשים הקטנים והצנועים המתבצעים בהסתר ובצינעה הם הם המובילים את האדם למדרגות הגבוהות.

ידוע על רבים מגדולי ישראל שבצעירותם לא היו מהתלמידים הבולטים אלא שקדו על תלמודם בשקט ובצינעה הרחק מזרקורי הפירסום וכך גדלו. מאידך גיסא היו רבים שבצעירותם בלטו והכל סברו שהם עתידים להיות נמנים על גדולי הדור הבא ולמעשה לא התפתחו כפי שציפו מהם.

נלמד איפוא להעריך את כוחו של המעשה הקטן והצנוע, נשתדל לקיים את המצוות כראוי כדי להגיע לעשיית מצוה בשלימות ונזכה לחיי העולם הבא

 

פרשת אמור

אין יאוש בעולם כלל!

אסור להתייאש [והגדת]

 

(ויקרא כג, יא-טז) "והניף את העומר לפני ה' לרצונכם ממחרת השבת [ממחרת יום טוב ראשון של פסח] יניפנו הכהן. וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. והקרבתם מנחה חדשה לה' ".

רש"י מסביר – מנחה חדשה היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש. ואם תאמר, הרי קרבה מנחת העומר, אינה כשאר כל המנחות שהיא באה מן השעורים, ומנחת הבכורים יש בה מלחם חיטים חמץ.

תורה מלשון הוראה. כתב ספר שם משמואל רעיון נפלא.

לכל אדם ישנן תקופות של גאות ושפל. ימי אהבה וימי שנאה.

לחם חיטים, שגם תופח והוא חמץ, הוא מאכל אדם משובח. שעורים הוא מאכל בהמה. ואף מזיק לאדם.

יש בני אדם המשימים עצמם כבהמה. פרש"י שהם דכאי רוח. (חולין ה, ע"ב).

מה תקנתו?

אומרת התורה: ממחרת השבת – תזכרו שאתם לאחר השבת = פסח, לאחר יציאת מצרים.

יציאת מצרים מלמדת שגם אם שקועים במ"ט שערי טומאה, אין לאבד תקווה. הרי לעם ישראל היו מאתיים ועשר שנות שיעבוד מתוך ארבע מאות, ועוד מאה תשעים שנה לפניהם, ואין סיכוי שיחזיקו מעמד, רוחנית וגשמית כאחד. אולם הם לא הזניחו את התבדלותם ממצרים, ולא שינו שמם לבושם ולשונם, והיו להם מגילות שחיזקו את ליבם לקראת הגאולה, ונושעו.

יניפנו הכהן, לדעת שגם ממצב זה תתכן תנופה והגבהה, לאחר לקחי יציאת מצרים שעברנו.

המעשה עם הגר"י גלינסקי והקצין הבכיר בבולשת שבא לחפש מוהל למול את בנו וכשהסביר את הענין אמר: העם שלנו קיים שלושת אלפים שנה, נכון שעתה עוברת עליו תקופה קשה, אך זה כיום המעונן, העננים יתפזרו והשמש תזרח. ואז זו תהיה גאוה להיות יהודי! אני רוצה שהבן שלי יידע לאיזה עם הוא שייך ולשם ימצא את דרכו!

 

לכן אנו מתחילים בספירה לקראת ההתעלות העתידה, ובסופה נקריב את לחם החמץ, סמל להיותנו בני חורין והתעלותנו לדרגת אדם.

בתנחומא מובא שאונקלוס הגר, לפני גיורו, ביקש מדודו עצה למסחר. אמר לו הקיסר אדריינוס: תרכוש סחורה זולה שאינה מבוקשת, וכשיגיע זמנה תתעשר ותרויח. שמע והתגייר. היות ומצב ישראל בשפל, ודאי שיעלו מעלה מעלה!

סיפר רבי יענקלה גלינסקי על שהותו במחנה הסגר עם צמרת הצבא הליטאי, עם עוד חמישה עשר גנרלים וארבעה עשר בישופים, ושרים ופקידים בכירים. ופעם אחת לפנות בוקר ראה את אחד הגנרלים הכלואים איתו בטרם עלה השחר מוציא שקית ובה בגדי גנרל, לובש ועושה תנועות של גנרל, מחזיר את הבגדים לשקית ושב לדרגשו.

למחרת שאלתיו והוא השיב: הייתי מצביא בצבא הצר, גנרל דגול, רבבות נשמעו להוראותי, אני עוד אשוב לתפקידי. אך אני חושש שבינתיים יפעל הדיכוי האכזרי וישפיע עלי וישכיח ממני שאיני עבד אבוד אלא גנרל עטור תהילה.

זה נקרא לחיות עם העתיד! כספירת העומר לקראת מתן תורה, לקראת לחם חיטים! לזכור שממחרת השבת – יניפנו הכהן!

על האדם לדעת אין יאוש בעולם כלל!

 

פרשת אמור

האדם נתבע כפי השגתו ומעלתו

חובת האדם בעולמו בהתאם למדרגתו [ילקוט לק"ט]

"ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא, א)

דינים רבים הכוללים זכויות וחובות כאחד נאמרו לכהנים ובהם הם מתייחדים משאר ישראל שלא נצטוו באותם הדינים. בדומה לזה מוטלות על הכהן הגדול חובות, ובצידן יש לו גם זכויות אשר לא נמצאו כמותן אצל כהן הדיוט.

בענין זה מובא בספר "פניני רבנו הקהילות יעקב" (עמוד עו) ביאור נחמד על דברי הגמרא במסכת ביצה (טו, ע"ב) וזו לשון הגמרא: "תנו רבנן מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב יצתה כת ראשונה, אמר: הללו בעלי פטסין (חביות גדולות רש"י).

כת שניה, אמר: הללו בעלי חביות. כת שלישית, אמר: הללו בעלי כדין. כת רביעית, אמר: הללו בעלי לגינין. כת חמישית, אמר: הללו בעלי כוסות. התחילו כת ששית לצאת, אמר: הללו בעלי מארה" (שהיה בית המדרש מתרוקן מאד וגנאי הדבר וקשה בעיניו רש"י).

וצריך ביאור, הלא הכת הששית היו השקדנים היותר גדולים שישבו ושמעו את דרשתו של רבי אליעזר יותר מכל האחרים ודווקא עליהם אמר רבי אליעזר כאשר התחילו לצאת "הללו בעלי מארה" וזאת בשעה שעל הראשונים שיצאו מיד לא התבטא בלשון כה חריפה?

ואמר מרן הגר"י קניבסקי זצ"ל שיש ללמוד מכאן שכל מה שהתלמיד נמצא יותר זמן בישיבה וכל כמה שלמד יותר שנים יש עליו תביעה יותר גדולה כאשר הוא יוצא חס וחלילה מן הישיבה ונוטש את הלימוד חס ושלום.

לפיכך אלה שיצאו מיד בהתחלה הינם בעל פטסין, בעלי חביות, בעלי כדין וכו' ומפרש רש"י: "כלומר בעלי נפש הן, דהיינו שנמשכים אחרי הנאות הגוף ואין יגעין לשמוע תורה". דהיינו שעדיין לא נקלטו בתורה ולא טעמו את נופת צוף מתיקותה.

שונים הם פני הדברים כאשר מדובר על מי שכבר שקוע בעולמה של תורה. כאשר הוא עוזב מקור מים חיים רחמנא ליצלן יש עליו טענה גדולה מאוד. יעזרנו ה' יתברך להיות דבוקים לעד בעץ החיים.

כלל הדבר אומר הגר"מ רובמן זצ"ל בספרו "זכרון מאיר" שכל אדם חייב לעבוד את הבורא על פי המדריגה שבה הוא עומד

יסוד זה מתבאר מתוך דברי הפתיחה של הרמח"ל לספר "מסילת ישרים" "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו" לא נאמר כאן מהי חובת האדם בכלל אלא מהי חובתו האישית בעולמו הוא!

ואם זהו אכן יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה נמצא שאפילו מי שהוא תלמיד חכם וירא שמים כל זמן שלא בירר לעצמו מהי חובתו בעולמו הפרטי לפי מדרגתו הרי הוא דומה למי שבונה בית ללא יסוד ולנוטע אילן בלא שיהיו לו שורשים!

על דרך זו ניתן לבאר מה שמספרת הגמרא על רבי שמעון בר יוחאי ובנו לאחר שיצאו מהמערה אחרי ששהו בה שתים עשרה שנים, חזו אינשי דקא כרבי וזרעי ראו בני אדם חורשים וזורעים. אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?? כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם! הדור אזול יתבו תריסר ירחי שתא, חזרו וישבו שנים עשר חודשים אמרי משפט רשעים בגיהנום י"ב חודש. יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם! נפקו. כל היכא דהווה מחי רבי אלעזר, הוו מסי רבי שמעון. יצאו, כל מקום שהיה רבי אלעזר מכה היה רבי שמעון מרפא אמר לו: 'בני די לו לעולם אני ואתה וכו' (שבת לג, ע"ב).

נראה לומר שכאשר יצאו בפעם הראשונה מדדו את העולם על פי קנה מידה שלהם, לפיכך תבעו מהעולם מדוע הם עוסקים בחיי שעה, ונענשו לחזור למערה למשך י"ב חודש כמשפט רשעים בגיהנום, כדי שלא יחריבו את העולם.

כאשר יצאו בפעם השניה התעלו עוד יותר עד שכל מקום שהוזק על ידי רבי אלעזר נרפא על ידי רבי שמעון, ואמר: די לו לעולם אני ואתה,

כי מכלל בני העולם אין תובעים עד כדי שיחוייבו להסתלק לגמרי מעיסוקם ב"חיי שעה" אלא לגבם נאמר עולם כמנהגו נוהג ויש להם לנטוע ולזרוע.

רבי שמעון בר יוחאי ובנו לפי מדרגתו חייבים אמנם לעסוק אך ורק ב"חיי עולם", אך לשאר בני אדם די אם יעסקו ב"חיי עולם" ויחד עם זה גם ב"חיי שעה" בבחינת "טוב תורה עם דרך ארץ" יחד עם זאת יש להקפיד תמיד שהתורה תהא עיקר והדרך ארץ תהיה טפלה ולא להיפך חס ושלום.

מסקנא: על האדם להוסיף מעשים טובים בכל יום ולהיות תמיד במצב של עליה שכן "חובתו בעולמו" של היום גדולה יותר מזו של אתמול לפי שעל ידי העבודה של אתמול הגיע היום למדריגה גבוהה יותר וממילא הוא נתבע ליותר!

 [המעשה בתלמידי מיר יוצאי שנחאי שלאחר שנים שעלו ארצה כמה נפטרו בצעירותם, ורבי יחזקאל לוינשטיין שהיה המשגיח במיר אמר באחת האזכרות שעל יוצאי מיר ישנה תביעה גדולה יותר מכל אדם, שהם ראו ניסי הצלה גלויים!]

 דוגמא נוספת – בת כהן:

דין שריפה שנאמר בבת כהן שזינתה הינו חמור בשתי דרגות מאשר דינן של שאר בנות ישראל: בת ישראל שזינתה דינה בחנק שהיא המיתה הקלה מתוך ארבעת מיתות בית דין. לעומת זאת בת כהן שזינתה דינה הוא שריפה, שהיא השניה בחומרתה אחרי סקילה.

הדבר אומר דרשני, שכן מצינו שחס הכתוב על חייבי מיתות לברור להם מיתה יפה ובדברים רבים הקילו בדיני מיתת בית דין משום "ושפטו וגו' והצילו" מדוע אם כן מצאה התורה לנכון להחמיר כל כך בדין בת כהן?

התשובה לשאלה אומר הגרש"ז מקלם מובא ב"אור רש"ז" מבוארת למעשה בפסוק עצמו: "את אביה היא מחללת באש תשרף".

חילול האב הנזכר בפסוק לא בא לציין את חומרת התוצאות של מעשה הבת בלבד אלא גם ואולי בעיקר מדוע בת כהן לכשעצמה נתבעת יותר מבת ישראל, ויבוארו הדברים להלן:

הגמרא אומרת "כהנים זריזים הם" (שבת כ, ע"א) ומפרש רש"י "שכולם היו בני תורה וחרדים ונזכרים ולא אתו לחתויי משתחשך".

על סמך דברים אלו ניתן להניח שהחינוך שניתן בבית הכהנים היה חינוך מעולה. הנחה זו מתחזקת בעובדא שאכילת קדשים ותרומה בטהרה צריכה זהירות רבה על כל צעד ושעל, וכן הענינים הקשורים בעבודת הקדשים.

מעתה יובן מדוע הוחמר דינה בכפליים הסיבה הראשונה היא משום שמי שמקבל חינוך נעלה יותר תובעים ממנו יותר. על כן, זו שנתחנכה בבית שבו "כולם היו בני תורה וחרדים ונזכרים" כלשון רש"י בדין שתקבל עונש חמור יותר.

בנוסף לכך "את אביה היא מחללת" כפשוטו, מוציאה לעז על חינוך בית אביה. כנגד כל אחת מן הסיבות האלה העלו את חומרת העונש בדרגה לכן דינה בשריפה בעוד בת ישראל שזינתה דינה בחנק.

במאמר 'תלמיד חכם' בספר הנ"ל ישנה הטעמה נוספת בכפל חומר המעשה של בת כהן שזינתה, והיא היותה כפויית טובה.

כידוע עונשו של כפוי טובה גדול מאוד כמאמר חז"ל "כל הכופר בטובתו של חברו כאילו כופר בטובתו של מקום" (פסיקתא רבתי יג) וזו, מלבד שהיא כפוית טובה בכך שאינה מכבדת את אביה שנתן לה חינוך מעולה היא גם מחללת אותו על כן היא לוקה בכפליים.

מכאן יש ללמוד עד כמה חמור עוונו של המחלל כבוד הבית שנתחנך בו. ומאחר שמידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות נקל לשער מה גדול המכבד מקום שנתחנך בו, וכל שכן המגדיל והמפאר כבוד החינוך לתורה ולמוסר שיתקדש שם שמים על ידו, כמבואר בגמרא: "מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה וכו' עליו הכתוב אומר: (ישעיה מט, ג) "ישראל אשר בך אתפאר" (יומא פו, ע"א).

 

"היש קץ לשכר הזה אשר מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא יתפאר בו? ובזמן השפל הנוכחי בקל יכול האדם לקחת חלק נכון בזה" מסיים ה"סבא" (מאמר תט).

 

פרשת אמור

בלי הכנה אין מתן תורה

מניסים לא שבים בתשובה

 

"וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימת תהיינה" (כג, טו) [אוצה"ת]

כתב ה"אור החיים" הקדוש אמרו חז"ל (זוהר ח"ג צז) כיון שהיו בני ישראל בטומאת מצרים ורצה ה' להיזדווג לאומה זו, דן בה כמשפט נידה שדינה לספור ז' נקיים, וציוה שיספרו ז' שבועות ואז יהיו מוכשרים להכניסם כלה לחופה.

והגם שנדה סופרת רק ז' ימים וכאן ציווה לספור ז' שבועות היינו משום הפלגת הטומאה שהיתה בתוכם, וגם היותם בכללות ישראל, שיער התמים דעים כי כן משפטם לספור ז' שבועות. והוא מאמר הכתוב כאן: "וספרתם לכם" פירוש: סיבת ספירה זו היא לסיבתכם לטהרתכם, שזולת זה תיכף היה ה' נותן להם התורה וכו', והגם כי זה היה בפסח מצרים כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מדי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' כידוע ליודעי חן". עד כאן דבריו.

יש מקשים: הלא בני ישראל בירידתם לים עלו אז לדרגה גבוהה מאוד וזכו לראות מראות גדולים ועצומים, כפי שמביא רש"י על הפסוק "זה אלי ואנוהו", בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע. ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. עד כאן.

וכיון שהיו אז בדרגה גבוהה מאוד לכאורה זהו הזמן המתאים ביותר לקבלת התורה, ובעת ההיא היה צריך להביא להם את התורה, ומדוע חיכה חמישים יום?

אלא אמר הגר"ח שמואלביץ זצ"ל (מאמר יד תשל"ג) אמרו חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים" לכאורה, כיון שזכו השפחות להשגות גבוהות יותר מן הנביאים היה להן להיות במדרגה נעלה מהם, ועם כל זאת רואים אנו שהשפחה נשארה במדרגתה השפילה והפחותה "שפחה", ולא נתעלו כלל הגם שזכו לראות בהתגלות ה' מדוע?

אך הביאור בזה הוא שהנביאים מעלתם נקנתה להם בגודל ידיעתם, על כן עבודתם שינתה את מהותם.

מה שאין כן בני ישראל על הים זכו בדרגה זו באקראי כזוכה מן ההפקר, על כן נשארו באותה דרגה. ראיה רגילה אינה מביאה את האדם למהות אחרת ואינה משנה אותו במאומה. עיין שם שהאריך בזה.

לאור דברים אלו מובן היטב מדוע המתין הקב"ה לתת לבני ישראל את התורה רק לאחר חמישים יום, כדי שבני ישראל ישנו את מהותם ויהיו מוכנים לקבלת התורה באמת. שכל עוד שלא עבדו על עצמם ויאמינו בה' באמת, אף שיראו בעיניהם מראות גדולים, לא יועיל להם מאומה.

 

ללא אמונה לא יועילו הניסים הגדולים ביותר. וכן אמר הגה"צ ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל ["ממזרח שמש" בשלח] הנס הגדול ביותר הוא שישבור אדם את טבעו והרגלו ואפילו שאדם יראה ניסים ומחזות נפלאות בעיניו, לא יועיל כלום לולא שתקדם להם עבודת שבירת המידות, שיכול לראות ניסים גלויים ויאמר שהכל דרכי הטבע.

וכן רואים אצל אליהו הנביא כאשר רצה להוכיח לעם ישראל שה' הוא האלוקים ביקש מאת ה' שתי בקשות:

א. שיענו לו מן השמים ותרד אש על המזבח

ב. שלא יאמרו מעשה כשפים הוא ועל כן אמר ב' פעמים "ענני ה' ענני" במבואר במסכת ברכות.

הסבא מקלם אמר שהבקשה השניה שלא יאמרו 'מעשה כשפים הוא', הוא נס גדול יותר מהאש שירדה מן השמים. כי להכניע את הלב זהו הפלא הגדול יותר, ואף כשרואים נס גלוי כזה שיורד אש מן השמים ושורפת אפילו את המים, עדיין צריכים רחמים בכדי שיראהו ויכירו את האמת.

 

כי אדם מסוגל לראות ניסים עצומים ולהישאר אטום. ולתת הסברים טבעיים.

ולמעשה אנו רואים שלאחר שאליהו מוכיח את העם והם אומרים ה' הוא האלקים ומאמינים בה', אולם מיד אחר כך אומר אליהו (מלכים א' יט, יד): "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיקֹוָק אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ"

היכן אותה התעוררות? היכן אותה אמונה? מה עם אותה אש נוראה שירדה מן השמים?

ממופתים לא שבים בתשובה. זו התפעלות רגעית שאם ננצלה נכונה נוכל לקבל ממנה מנוף להתחזקות. אולם לא די בה. ההתחזקות באה באופן איטי ובעבודה מאומצת. אין מתנות חינם. אין לצפות שה' יניח ידו עלי ומיד אהיה צדיק, אדע את הש"ס, אקיים כל מצוותיו, יתבטל ממני יצר הרע, ואתחיל לחלק ברכות… לא יעזור גם אם תלבש גלימה של בבא למשך שלושים יום…

 

כאותו מעשה באותה אישה שהייתה נשואה לכהן ונפרדו דרכיהם בגט, ונישאו כל אחד לבן זוג אחר, ולאחר שנים נתגרשו ושבו זה לזו, כהן וגרושה. אדם שהתגרש ונושא אישתו לאחר שהוטמאה.

הם באו לבקש מר' אלי דרעי שישאל את הרב עובדיה יוסף האם ישנה איזושהי אפשרות להתיר. ובפרט שהאישה הרה ובחודש השישי! אמר להם הרב: אסור! היא גרושה! היא התחתנה עם אחר! אמרו לו: הרב! אבל היא בהריון ממנו! אמר להם הרב: זה לא יחזיק! זה יפול! ופשוט ציוה להוציאם מיד החוצה מחדרו.

הם נסעו חזרה לגוש דן, באמצע הדרך האישה אומרת שהיא מרגישה כאבים חזקים בבטנה, הם פנו מיד לתל השומר, ושם התבצעה הפלה ונולד וולד מת. עד כאן המעשה.

סיפרתי למישהי, והיא אמרה לי – 'אולי היא הפילה כי היא שמעה שהרב אמר שהיא תפיל וזה השפיע עליה פסיכולוגית'…

אמרתי לה: אני לא אמרתי מה לחשוב, אני ספרתי סיפור. כל אחד יחשוב מה שהוא רוצה. את תחשבי פסיכולוגית, אני אחשוב צדיק גוזר והקב"ה מקיים!

ראתה שפחה ונותרה שפחה. [ר'אתה ש'פחה ע'ל ה'ים ר"ת רשע"ה. ניתן לראות אלוקות אולם להישאר רשע"ה. נלע"ד].

 

ובזה מובן מה שכתוב "ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלוהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".

לכאורה תמוה, וכי לא יכול היה השם יתברך לעשות נס שלא ישובו למצרים? ולמה היה צריך לסובב אותם דרך הים ולשנות את הטבע למענם?

אלא יותר קל לבקוע את הים מלהפוך את לבב העם ועל כן העדיף הקב"ה למעט בנס.

 

בדור האינסטנט שבלחיצת כפתור מקבלים כל מה שרוצים, אנשים חושבים שכך גם גדלים בתורה. אדם החל קצת ללמוד ומיד עוטה גלימה ונהיה בבא ומחלק ברכות. עושה רושם של צדיק, שקנה דרגות עצומות….

 

איני מדבר על זניחת כל ההיסטוריה שלו, שזו עבודה בפני עצמה, אני מדבר מהיכן קנה את כל הדרגות הללו תוך זמן כל כך קצר? גם אם היה מתחיל מאפס לא היה מגיע אלא לאחר שנים של עמל, על אחת כמה וכמה כשהתחיל במינוס מאוד גדול!

 

תשובה ניצחת של המגיד: אחד המשכילים שהתחלחל מדרשתו של המגיד מקלם ניגש אליו לאחר הדרשה ואמר לו: נכון, אמת. אני מאמין לעיקר דבריך שיש שכר ועונש גיהנום וגן עדן, אך אילו הייתי רואה את הגיהנום על השולחן הייתי שומע לדבריך וחוזר בתשובה. אבל מה אעשה? המצב הפוך, את העולם הזה אני רואה על השולחן והגיהנום ידוע לי מהשיעור ומדרשותיך…

"רשע שכמותך", השיב לו המגיד בלגלוג, אפילו אם הייתי מכניס את הגיהנום לתוך פיך לא היית שב בתשובה, רשעים אפילו על פיתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה…

 

ואם רצונך אביא לך דוגמא נפלאה לצדקת דברי, פתח המגיד מקלם במשל נמרץ: "ברגעים ספורים לפני שאדם נפטר מהעולם, אילו היתה באה רוח סערה ונוטלת אותו, וכך היו נפרדים ממנו בני משפחתו וחבריו והם לא היו מובילים אותו לקבורה, ואני המגיד מקלם הייתי אומר לך שכתוב בגמרא שלאחר שהרוח נוטלת אותו הוא מונח אי שם במדבר על הארץ והוא מתחיל לגסוס והגסיסה מייסרת אותו, אחר כך הוא נופח את נשמתו ונקבר שם מתחת לפני הקרקע, גופו מרקיב ועצמותיו מתפוררות וריח רע בוקע מגופו, והרחשים מוצצים את דמו וכו' וכו', היית אומר לי: אילו הייתי רואה את זה עין בעין הייתי שב בתשובה. כיון שרואים את סוף כל האדם, ועכשיו הגביה המגיד את קולו, שאתה רואה את הכל בעיניך יום יום למה אינך מהרהר בתשובה?

הוא מה שאמר הכתוב, הוסיף ואמר המגיד, "כי אין במות זכרך" כלומר גם המות שרואים בעיניים לא מביא את כולם לזכור את הקב"ה. ואם כן קל וחומר "בשאול מי יודה לך" מי מודה על האמת לשוב בתשובה? בגלל השאול והגיהנום "קול חוצב".

[תוספת מדבר יעקב גיטין בסופו]

גם בימינו היו שראו דברים מעל הטבע ולא השתנו. דוקא צרות מחזירות אדם בתשובה ולא נסים.

אחרי מלחמת יום הכיפורים היו בעלי תשובה רבים, ולא אחרי מלחמת ששת הימים. בלי הכנה אין השפעה על המדרגה של האדם!

רבינו מנחם מנדל מקוצק היה אומר שאם אנחנו היינו מגיעים לקריעת ים סוף בלי הכנה היינו הולכים לתפוס את הדגים שהיו מונחים שם בחינם…

"משכו וקחו לכם צאן" וגו' ודורשים חז"ל [מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב] משכו ידיכם מעבודה זרה, וקחו שה.

הרי מדברים על בני ישראל במצרים שראו כבר תשע מכות, ואף על פי כן עבדו עבודה זרה והיו צריכים זכות דם הפסח ודם מילה כדי לצאת, והיו צריכים ציווי משכו ידיכם מעבודה זרה.

דניאל אמר: "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" ודרשו חז"ל (שמות רבה מא, א ותנחומא תשא יד) ישראל עוברים בים ופסל מיכה עובר בים שנאמר (זכריה י, יא) "ועבר בים צרה" לך ה' הצדקה בקריעת ים סוף שהמים להם חומה, ולנו בושת הפנים בפסל מיכה שעבר בו.

גם בזמן קריעת ים סוף עבר מיכה עם הפסל שלו!

תוספת:

המעשה בגרש"ז אוירבך והחלוץ שראה אלוקות במלחמת העולם כשפגע לו כדור באצבע.

 

 

פרשת אמור

חינוך הילדים – אחריות ההורים

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעמיו" (ויקרא כא, א).

רש"י : אמור אל הכהנים – (יבמות פ"ה ת"כ) אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. (ביבמות רשי אומר:"כהנים ולא ישראל". לכן אינני מבין מה שייכת הגמרא הזו לכאן)

מבארים, שכוונת הכתוב להזהיר את הגדולים על האחריות הרבה שלהם בחינוך של הקטנים.

וזה מתקשר לפסוק הבא: ובת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת, באש תשרף.

אומרת הגמרא בסנהדרין: אומרים עליו ארור שזו ילד ארור שזו גידל ארור שזו יצאה מחלציו (סנהדרין נב, ע"א).

 

הגמרא במסכת סנהדרין (צג, א) מבארת את גודל האחריות של ההורים על ילדיהם:

"כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל אל אחאב בן קוליה ואל צדקיה בן מעשיה הנבאים לכם בשמי לשקר וגו'".

וכתיב: "ולוקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר ישימך ה' כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש".

'אשר שרפם' לא נאמר, אלא 'אשר קלם'.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מלמד שעשאן כקליות, יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם. מאי עבוד? אזול לגבי ברתיה דנבוכדנצר, אחאב אמר לה: כה אמר ה' השמיעי אל צדקיה. וצדקיה אמר: כה אמר ה' השמיעי אל אחאב. אזלה ואמרה ליה לאבוה. אמר לה אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא, כי אתו לגבך שדרינהו לגבאי!

כי אתו לגבה שדרתנהו לגבי אבוה. אמר להו: מאן אמר לכון? אמרו: הקדוש ברוך הוא. והא חנניה מישאל ועזריה שאלתינהו ואמרו לי: 'אסור'.

אמרו ליה: אנן נמי נביאי כוותייהו, לדידהו לא אמר להו, לדידן אמר לן. אמר להו: אנא בעינא דאיבדקינכו כי היכי דבדקתינהו לחנניה מישאל ועזריה. אמרו ליה: אינון תלתא הוו, ואנן תרין. אמר להו: בחרו לכון מאן דבעיתו בהדייכו. אמרו: יהושע כהן גדול.

סברי ליתי יהושע דנפיש זכותיה ומגנא עלן. אחתיוהו שדינהו אינהו איקלו יהושע כהן גדול איחרוכי מאניה שנאמר ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה' וגו' וכתיב ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך וגו'. אמר ליה: ידענא דצדיקא את, אלא מאי טעמא אהניא בך פורתא נורא, חנניה מישאל ועזריה לא אהניא בהו כלל? אמר ליה: אינהו תלתא הוו ואנא חד. אמר ליה: והא אברהם יחיד הוה.

התם לא הוו רשעים בהדיה ולא אתיהיב רשותא לנורא, הכא הוו רשעים בהדי ואתיהיב רשותא לנורא. היינו דאמרי אינשי: תרי אודי יבישי וחד רטיבא, אוקדן יבישי לרטיבא. מאי טעמא איענש? אמר רב פפא: שהיו בניו נושאין נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהן, שנאמר: ויהושע היה לבוש בגדים צואים וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים? אלא מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהן"

 

ואף בסוף פרשתינו נרמז הדבר:

(ויקרא כד, יא) "וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל משֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן"

 

מדוע הוזכרה אמו?

פרש"י: שלמית – דהות פטפטה, שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון. מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל.

בת דברי – דברנית היתה מדברת עם כל אדם לפיכך קלקלה.

 

אף כאן אנו רואים את חשיבות החינוך מן הבית. כשלכהן הגדול בת סורחת- את אביה היא מחללת, יש לו אחריות.

כשלשלומית בן המקלל, האשמה בה.

יש לה אחריות, שהיא היתה מפטפטת ושחה עם הכל וגרמה לקלקלה זו.

המעשה באב שבנו פיטפט בבית הכנסת ולא מיחה בו ולבסוף נפטר אותו הבן (דברים רבה ד)

 

 

אור דניאל פרשת פנחס:

 

לא תמיד התואר 'עילוי' מתחבר ליראת שמים, ישנם גם כאלה שניחנו במתנת שמים של תפיסה מהירה וזיכרון טוב, אולם בשפת המעשה רחוקים הם עד מאוד מללמוד על מנת לקיים.

כזה היה גם הבחור שעליו נסוב סיפורנו, מתלמידי אחת הישיבות שבעיר חיפה. גדוש ומלא בש"ס ופוסקים, מחדי המוח שבישיבה.

אולם אפשר היה להגדירו כ"חמור נושא ספרים" ומאחר שלבא לפומיה לא גליא לא ידעו הסובבים על כלי מלא זה שריק הוא מיראת שמים, ואין תוכו כברו.

באחד הימים בעודו משוטט ליעד בלתי מוגדר ברחבי העיר חיפה משכו אותו רגליו אל מרכז ההשכלה החילונית שבעיר הלא הוא הטכניון החיפאי הידוע. עודו מסתובב במסדרונות הטכניון ואוזנו קלטה כי באחד האולמות מתנהלת לה הרצאה בנושא מדעי כלשהו. בלאט נכנס פנימה ונעמד צמוד לקיר, מטה אוזנו לשמוע את תוכן הדברים היוצאים מפיו של אחד הפרופסורים הבכירים. מאחר והיה חד מוח וחריף שכל, קלט עד מהרה את נושא ההרצאה וכבר עלו במוחו אי אילו שאלות שביקש להבהיר לעצמו. כיון שהיה גם חד לשון לא התמהמה ותוך כדי מהלך ההרצאה הרים את קולו ושאל את שעלה במוחו.

המרצה הבכיר התיחס אל השאלות ברצינות, והשיב את שידע להשיב. כך במשך כל ההרצאה מיודענו שואל כעניין והמרצה משיבו כהלכה. עם תום ההרצאה פנה אותו בחור אל הפרופסור הנכבד וביקש ממנו להבהיר כמה נקודות נוספות בהרצאה והפרופסור משיב ומסביר ועיניו המביטות על בחור הישיבה שעומד מולו מביעות תמיהה והתפעמות מעורבות זו בזו.

תוך כדי שיחתם מפנה הפרופסור את תמיהתו אל הבחור ושואל: "מהיכן אתה?" והבחור נוקב בשמה של הישיבה. האיש מרים את ידיו בחביבות ומניחה על כתפו של הבחור ואומר: "שמע לי, לדעתי אתה מתבזבז שמה מייעד אני לך גדולות ונצורות בתחומי ההשכלה הרחבה, בוא אלינו ואני אשקיע בך ואממן את לימודיך הגבוהים, בטוח אני כי יצא ממך משהו". "תן לי לחשוב על זה", השיב הבחור והם נפרדו לשלום.

מיודענו הבחור לא קם ועשה, אלא הלך וסח את סיפור הדברים לפני ראש הישיבה כמבקש את עזרתו. ראש הישיבה שמע ונסער ביקש לעזור וידע כי אצל גדולים ממנו תצמח הישועה. נטל את הבחור עימו וירדו לבני ברק. תחילה סרו לביתו של רבינו הסטייפלער זצ"ל שמיהר לגרשו בבושת פנים בצעקה כי: "ספרי מינות נושרים מחיקו"! קדושתו של הסטייפלער זצ"ל לא יכלה להכיל את חוסר יראת השמים של זה ושילחו מעל פניו.

פנו השניים לרחוב ראב"ד לביתו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ ש"ך זצ"ל. ראש הישיבה קיבלם בחביבות והחל משוחח עם הבחור בלימוד תחום שבו היה הבחור מצויין. באופן נפלא שוחחו בלימוד במשך שעה ארוכה כשמרן מציין בהתפעמות ובקורת רוח מרובה "זהו בחור מיוחד". קם מרן ממקומו, מלווה את הבחור, ואומר: "נהניתי ממך הנאה מרובה אנא בוא מחר לבקרני שוב".

מרן לא נפרד ממנו עד שבירר את מקום מגוריו ושמע כי הוא גר בתל אביב. הוציא סכום כסף מכיסו באומרו: "הא לך שכר נסיעות כדי שתוכל לבוא מחר לבקרני". ונפרדו בזאת. ולמחרת השעות נקפו היום חלף והבחור איננו. לא בא, ולא התקשר. לא גדול כמרן ירים את ידיו.

נטל את עצמו ואת גדולתו, עלה על האוטובוס המוביל תל אביבה, הגיע לביתו של הבחור, דפק בדלת ואמו של הבחור פתחה את הדלת. לשאלת מרן: "היכן בנך?" השיבה כי איננו. "נסע לאילת."

"כך? והלא סיכמנו כי יבוא אלי לבקרני וגם נתתי לו כסף ומדוע לא בא? נו טוב, אמרי לו שש"ך היה פה ושיבוא לבקרני".

ימים מספר חלפו ולבחור אין זכר, ושוב מרן מגיע לביתו של הבחור אלא שהבחור בבית אך עדיין לא קם ממיטתו.

"תעירי אותו בבקשה ואמרי לו שש"ך מחכה לו", ביקש מהאם של הבחור. מתעורר משנתו, עיניו עדיין דבוקות, פונה הוא למרן הממתין בסבלנות ומבקש את סליחתו מתיישבים הם ביחד ושוב משוחחים הם בלימוד משך זמן ארוך. וכשתם הזמן קם מרן ממקומו פונה אל הבחור בחביבות ואומר: "נהניתי מאוד ממך. עכשיו אתה חייב לי ביקור.. תבוא לבקרני בבני ברק הלא נתתי לך כסף".

הבחור הגיע, וכי אפשר שלא?? אחרי כל הטירחה שטרח מרן סביבו, ואכן מת"א הגיע פעם ופעמיים ועוד כמה פעמים ובכל פעם היה מרן מקדיש לו מזמנו היקר ומשוחח עמו בחביבות יתירה ומראה לו פנים שוחקות, פנים של אהבה, כעבור זמן פנה מרן לראש הישיבה החיפאית וביקשו כי יסע לירושלים ויפנה לראש ישיבת בריסק ויבקש ממנו כי יקבל את הבחור לשם.

"אמור לו", הדגיש מרן "כי אם יצליח איתו הרי שבחור זה יהיה אחד מגדולי ישראל אולם אם לא, הרי שעם ישראל יסבול ממנו".

שמע ראש הישיבה ועשה כמצווה עליו ואכן הבחור התקבל, והגיע ללמוד בישיבת בריסק בירושלים.

כמובן שעם הרמה הלימודית הגבוהה לא הייתה לבחור כל בעיה, אבל היראת שמים.

באחד הימים ראש ישיבת בריסק יוצא לאחר השיעור מבית הישיבה לרחובה של עיר ולמול עיניו הוא רואה את הבחור שאותו ביקש מרן להכניס לישיבה, עומד ובידיו עיתון חילוני מובהק והוא מעיין בו להנאתו.

כשהוא מלא טרוניה מיהר ראש הישיבה להתקשר לאותו ראש ישיבה חיפאית וסיפר לו את שראה מבקש את עזרתו "איני יודע מה לומר לך" אמר לו, "אך תזכור את שאמר הרב ש"ך: 'אם יצליח איתו הרי שבחור זה יהיה אחד מגדולי ישראל אולם אם לא הרי שעם ישראל יסבול ממנו'". הבחור נשאר בבריסק למרות הקשיים, שהרי מרן כך ביקש. היום הוא אחד מחשובי ראשי הישיבות.

אילולא טרח בו אותו זקן והטריח עצמו פעמיים לביתו של הבחור דאז מי יודע מי יודע היכן היה היום!

כמה מוסר השכל יש במעשה זה של גדול ישראל, איזו הקרבה מסירות נפש! ולמען מה כל ההשקעה? עבור בחור שהוא אינו מכיר, שאינו יודע מי הוא. אם כך היינו נוהגים כלפי כל אחד מילדי ותלמידי התלמוד תורה אולי לא היינו מאבדים רבים מהם בדרך.

חובה על כל מחנך ר"מ לקרוא ולהפנים מעשה זה אל עצמו ולהבין מהי חובתו כלפי תינוקות של בית רבן ולאיזה אבדון מגיעים אותם אלו שהשארנו בצידי הדרך.

כמה תלמידים הודבקה עליהם "תוית" והם "סומנו" ואותם המלמדים לא יכולים להשתחרר מהביטויים הנלוזים והמוכרים לרבים מן ההורים "הוא אינו יכול", "הוא לא מסוגל", "אין לו מקום אצלנו", "הוא לא משתלב בלימוד" כדאי לומר לאותם מלמדים שיש הרבה ראשי ישיבות שפעם כך אמרו עליהם, גם הנצי"ב מלוולוז'ין זצ"ל היה חלש בילדותו.

חבל שהיום מה שחסר לנו זו מסירות נפש.

 

פרשת אמור

חילול השם – מה וכיצד?

מעלת הנהרג על קידוש השם

קידוש ה'

"וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כב, לב).

 

כתב רבינו בחיי:

ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל – חילול ה' הוא עון חמור ביותר, ומצינו שויתר הקב"ה על עבודה זרה ולא ויתר על חילול ה', והוא שאמר הנביא (יחזקאל כ, לט) ואתם בית ישראל איש את גלוליו לכו עבדו ואת שם קדשי לא תחללו עוד. ואמרו רז"ל על עון זה, שאין כוח ביום הכפורים לכפר ולא בתשובה לתלות ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת:

כתב הרמב"ם:

(יסודי התורה פרק ה ,הלכה י) כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס, הרי זה מחלל את השם.

ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחיללת את שם אלוהיך אני ה'.

ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים. וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם.

 

(הלכה יא) ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם.

ואף על פי שאינן עבירות, הרי זה חילל את השם.

כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן.

או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו, הכל לפי גודלו של חכם, צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין.

 

וכן אם דיקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו ונושא ונותן באמונה ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו, הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.עד כאן לשונו.

 

חילול ה' אחת מהעבירות החמורות בתורה

 

(יומא דף פו, ע"א) "היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר.

אמר אביי: לא שנו אלא באתרא דלא תבעי אבל באתרא דתבעי לית לן בה. אמר רבינא: ומתא מחסיא אתרא דתבעי הוא.

אביי כדשקיל בישרא מתרי שותפי, יהיב זוזא להאי וזוזא להאי והדר מקרב להו גבי הדדי ועביד חושבנא.

רבי יוחנן אמר: כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין".

 

חילול ה' הוא דבר שניתן בנקל להיכשל בו.

כשאדם עושה מעשה הגורם לכך שהרואים אומרים 'ראה כיצד שומרי המצוות מתנהגים' הרי זה מחלל שם שמים. אדם צריך להרחיק עצמו מן החשד.

חומרתו של חילול ה' נוראה ביותר. אדם שלא מדבר בנחת עם הבריות, שאינו נושא ונותן באמונה, שאינו נזהר בשמירת העינים, עוקף את התור בבנק או ברמזור.

ובעצם כל עבירה שגורמת לזילות כבוד שמים הרי היא בכלל חילול ה'. אדם שמדבר בעת התפילה מחלל שם שמים. כל שומר מצות הרי הוא בכלל שגריר של בורא העולם. שגריר שמועל בתפקידו- מפטרים אותו חלילה…

החפץ חיים וזהירותו מחילול ה'.

בחוליו פתח ספר לפניו אף שלא יכל ללמוד כדי שלא יחשדוהו שמתבטל.

פעם איחר לבית הכנסת משום מיחושי מעיים וקם להסביר למתפללים את סיבת איחורו.

או שאיחר בשל שהיה שקוע בלימודו והסביר זאת למתפללים לאחר התפילה.

או שמיהר מאוד לענין דחוף והיה צריך להספיק את הרכבת וביקשוהו מבית האבלים להשלים מנין למנחה והשלים את המנין, אף שהפסיד את הרכבת ונאלץ להמתין זמן רב, ואף שכבר התפלל מנחה קודם.

 

ואמנם מצינו תקנה לעון חילול השם כשיקדש את השם כנגד מה שחלל, ולכך סמך לו [לעוון חילול ה' מצוות] ונקדשתי וכן אמר הכתוב (משלי טז, ו) בחסד ואמת יכופר עון, כלומר עון הרשע והשקר שהם הפך חסד ואמת, כענין החולי שאינו מתרפא אלא בהפכו.

ומפורש אמרו רז"ל: חטא אדם בלשון הרע יעסוק בתורה, חטא אדם בעיניו יזילם דמעות, וכן אמר דוד (תהלים קיט, קלו): "פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך", לא שמרתי לא נאמר, אלא לא שמרו.

ועוד אמרו רז"ל: אם עשית חבילות של עברות עשה כנגדן חבילות של מצות. רגלים ממהרות לרוץ לרע יהיו רצין לדבר מצוה, ידים שופכות דם נקי יקשור תפילין על ידו ויתן צדקה לעניים.

ובמדרש זה מצות עשה שבתורה לקדש את השם ברבים, וכך דרשו רז"ל: ונקדשתי בתוך בני ישראל, מסור עצמך לקדש את שמי, יכול ביחיד? תלמוד לומר ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכשהוא מוסר את עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס שנאמר (דניאל ג) והן לא ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגד, מציל ולא מציל ידיע להוא לך וגו'.

 

ומאידך המצוה הגדולה ביותר היא ונקדשתי לעיני בני ישראל. לקדש שם שמים. להאהיב שם שמים על הבריות. שרום פיסגתה הוא למסור נפש על קידוש ה'.

אולם יותר קל למסור נפש על קידוש ה' מאשר לחיות על קידוש ה', וזהו ה"ונקדשתי לעיני בני ישראל".

ובזה מכפר על עוון חילול ה'.

 

בספר ״רבי יעקב״ תולדות חייו של הגר״י קמנצקי זצ״ל עמי 141, מביא מעשה מפורסם ביותר הקשור בחייו של הגרי״ק בציטביאן.

תקופה קצרה לאחר התמנותו כרב, פנה אליו יהודי וסיפר לו כי פקיד הדואר החזיר לו בטעות עודף משטר של מאה ליט, בעוד שלמעשה הוא שילם בשטר של עשרה ליט. ר״י יעץ לו להשיב את הכסף.

חלפו מספר שבועות, ור״י נכנס לבית הדואר כדי לרכוש בולים. להפתעתו, הבחין כי הפקיד מסר לו מספר בולים רב יותר מאשר אלו ששילם עבורם. החיוך שהופיע על פניו של פקיד הדואר, בעודו מוסר לו את הבולים, עורר את חשדו כי מעשהו של הפקיד היה בכוונת תחילה לנסותו, כדי לוודא האם היהודי הקודם היה בבחינת סתם אויל הגון, או שמא נהג בהתאם להוראתו של הרב החדש.

ר״י היה מאושר על ההזדמנות שנפלה בחלקו לקיים מעשה של קידוש השם, ומיד השיב את הבולים המיותרים.

לאחר שנים רבות, סיפר לו אותו יהודי כי ניצל מציטביאן כי אותו פקיד דואר היה בין התושבים המקומיים הבודדים שניאותו להסתיר יהודים במרתף ביתם, והוא היה משוכנע שההתנהגות כלפיו ביושר היתה מרכיב עיקרי בהחלטתו לסייע להצלת יהודים, עד כאן (וראה ספר ממון ישראל (בדנר, באנגלית) עמ' 50 שמביא המעשה בשינויים קלים שהוא שמע מבן של ר״י הרה״ג ר׳ אברהם שליט״א).

 

המעשה ברבי עקיבא שהתאוה מתי יבוא לידי ואקיימנו, משום שבגלגול הקודם כזמרי בן סלוא מת על חילול ה' ועתה רצה למות על קידוש ה'.

עיקר מטרת האדם בעולם הזה היא לקדש שם שמים. ולכן אם מחלל את ה' עוונו כה חמור, היות ומאבד את כל מטרתו בעולם. ולכן לא יכופר העוון עד תמותון רחמנא ליצלן.

בני עלי נענשו עונשים קשים לדורות על שחיללו את ה' במעשיהם הרעים.

 

 

תוספת מספר אוהל משה שיינרמן פרשת לך לך:

 

יש מעשה נפלא אודות אחד מתלמידי ישיבת מיר פולין ושמו הרב בורשטיין שליט"א שהיה גר עד לאחרונה במדינת אוראגווי בדרום אמריקה, שכאמור גם הוא היה מן הפליטים של ישיבת מיר שנסעו לשנחאי שבמדינת סין, וסיפר שדבר ידוע ליודעי העיתים דאז שהיפנים שהיו השליטים על שנחאי [משנת 1937 למניינם] היה להם כבר תוכנית להרוג את כל בני הישיבה ותיכננו להוציאם לים בתוך ספינה על מנת להסיעם לאיזה מקום אחר בתוך יפן, ובאמצע הים להפציץ את הספינה ולהוריד את כולם לתוך הים למיתה.

 

ברגע האחרון נתגלתה התוכנית על ידי גוי יפני אחד, והישיבה כולה ניצלה והיפנים, ימח ששמם, חשדו בגוי הזה, וחיפשו ומצאו שאכן הוא שגילה לבני הישיבה את התוכנית במלואה.

 

אנשי הממשלה לקחוהו, עינו אותו, והכו בו מכות נמרצות עד שמת מרוב המכות והעינויים שהטילו עליו.

בני הישיבה שנתגלה להם הכל, היו טרודים מאוד ממיתתו של החסיד מאומות העולם הזה.

הלא סוף כל סוף הוא היה רק גוי, ולא עשה מה שעשה כדי להרויח ממון או כבוד, אלא עשה מה שעשה כי ריחם על בני הישיבה והרגיש שזהו הדבר הנכון שצריך לעשות, וכיון שכן היה קשה להם לעכל את עונשו הנורא שעשו לו אנשי ממשלת יפן, ולמה שיתן הקב"ה רשות למשחית להשחית ולאפשר להם להרוג את הגוי החסיד מאומות העולם הזה?

 

וגם הלא הגוי הזה אינו מצווה על מצות קידוש ה' ואף על פי כן עשה מה שעשה מרצונו הטוב, בבחינת אינו מצווה ועושה.

וכי לא היה ביכולת הקב"ה להחזיקו בחיים? בודאי שכן!

אם כן, למה שלא יעשה כן? הלא מגיע לו לפחות דבר זה. והחליטו בני החבורה להיכנס פנימה לרבם הגה"צ רבי יחזקאל זצ"ל המשגיח, ולשאול לו על כל הענין, ובפרט את קושייתם הנ"ל בבחינת "הודעני נא את דרכיך" (שמות לג, יג).

 

קבוצה קטנה של מקורבים למשגיח עלו לחדרו, אבל קודם שדפקו על הדלת שמו לב למה ששמעו: הם שמעו קול בכיות שבקע מתוך החדר ושמו ליבם ואוזנם לשמוע על מה בדיוק בוכה רבם.

ושמעו דבר נורא: הם שמעו שרבם מתפלל להקב"ה: "רבונו של עולם, הלא הגוי הזה הוא סוף כל סוף גוי, והוא לא עבד לך כל החיים שלו, והוא עזר רק פעם אחת את בני הישיבה ולא יותר. ואתה נתת לו כזו מתנה שאין לשער, למות על קידוש ה'!

ואני "יחזקאל" יהודי שעובד לך כל השנים, כל כך רוצה כזו מתנה ואני לא זכיתי לכזו זכות. עד כאן דברי המשגיח זצ"ל [מספרו של הרה"צ ר' אלחנן הרצמן זצ"ל].

 

אמונה ממשית

כשהגיעו באזנינו מאורעות השואה של שריפות טרבלינקה ומידנאק, נכנסנו לחדרו של המשגיח רבי יחזקאל לווינשטין זצ"ל בכדי להיוודע אל תפיסתו של המשגיח ומחשבותיו בימי הרת עולם אלו.

והנה נבהלנו כי המשגיח יושב עם שתי ידיו על ראשו שקוע חזק מאוד ברעיונותיו ומחשבותיו כך שלא הרגיש אפילו כשנכנסנו, ובניגון של מוסר עם קול בכי קרא ואמר: "רבונו של עולם, אני כל כך מכיר טוב את כל השכנים מחצרי בוורשא. מדוע זכו כולם בלי יוצא מן הכלל למות על קידוש ה' שאין כל בריה יכולה להגיע למחיצתם ואני לא זכיתי לזה?" ["עמוד היראה והעבודה" עמוד קעח]

 

פרשת אמור

קידוש ה' [ב' מאמרים במעיין השבוע]

 

הכהן הוא ״שלוחא דרחמנא״. הכהנים משימים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים.

ותנאי יש בדבר, שיהיו ענווים. שאלמלא כן, אין הקדוש ברוך הוא חפץ בהם. ומצאו כהן גדול שהתגאה, והודח מהכהונה.

לאור כל זאת, הן יפלא: בפרשתנו מונה התורה שורה של מומין הפוסלים בכהנים: צליעה קלה או תבלול בעין, ואפילו נסדק סחוס באוזן כדי חגירת ציפורן.

מאה וארבעים מומים נמנו ברמב״ם. חז״ל אף הוסיפו כמה מומין מפני מראית העין, כגון שנשרו שיניו או ריסי עיניו. ואנו עומדים ותוהים: אם לפנינו שני כהנים: האחד גאון וקדוש, צדיק ומקובל, אלא שבעל מום הוא  ויש להניח שבשל כך נדכה הוא ועניו שבעתיים,  ומולו כהן בור ועם הארץ, זחוח דעת ושחצן, אבל אין בו מום.

על כורחנו חייבים אנו לבחור בשני, ולראשון אסור לעבוד במקדש, ואסור אף להיכנס למקדש, ואם נכנס או עבד לוקה ועבודתו פסולה! מדוע?

בספר ״החינוך״ מצויה התשובה, והיא נוקבת כל כך! האדם רואה לעיניים, ומבטו שטחי. ואם יראה כהן בעל מום תזולזל עבודת הקודש בעיניו, יגרם חילול שם שמים, רחמנא ליצלן. ולפיכך כדאי לנו לוותר על שגב כוונותיו וייחודיו של כהן צדיק וקדוש, אף אם יהיה איש אלוקים ובעל רוח הקודש, ובלבד שלא יגרם שמץ של חילול השם!

והתורה הרי נצחית היא, ולקחיה תקפים בכל דור ולכל אדם. נתאר לעצמנו אדם הממהר לשיעור, ללמוד או אפילו ללמד.

האוטובוס מאחר, והתור משתרך, והשעה עוברת.

והנה מגיע האוטובוס, והוא מלא ודחוס. הנהג יסגור עוד מעט את הדלת, ואם לא יעקוף את התור אז האוטובוס יסע בלעדיו, והקהל של השיעור יתפזר. ביטול תורה דרבים. אבל אם יעקוף, מה יאמרו, ובצדק?!

מה גדולה האחריות שלא לגרום לחילול השם, ודוחה היא כל שיקול אחר!

על אחת כמה וכמה שאיני אומר שיעור, ואיני מאחר אליו, והקהל לא יתפזר. סתם ממהר. כמה עלי להיזהר שלא לעקוף תור, שלא לפתוח פתח לחילול השם!

 

סיפר אדם שחזר מהמלחמה בויאטנם. כמעט כל החברים שלי או שחזרו בארון או שהשתבשו ויצאו מדעתם. כשיש מלחמה רגילה בה אתה יודע מי נגד מי והיכן האויב ממולך, אתה מסוגל להילחם ולהישאר שפוי. אבל כ׳שאתה מפטרל בסבך בג׳ונגל ומאחורי כל עץ עלולות לבלוש אחריך עיניים בוחנות, עלול להיות מכוון כנגדך קנה רובה. כשבכל צעד אתה עלול להפעיל מוקש החבוי במרבד העלים, להיתקל בחוט המתוח בין שני גזעים. ואז יבזיק הברק וירעים הרעם, וכל הפטרול יעוף לאוויר. זה נורא!

הוא דיבר וקולו רעד, שב לחוות את הפחד והאימה. ואני נזכרתי, שלנו יש את הווייטנאם שלנו, וזהו פסוק בפרשת השבוע.

כל העבירות הן אויב, אבל אויב שניצב מולינו, גלוי וחשוף, מטרה מוגדרת.

אבל יש אחת שהיא כמוקש, כמארב. אדם הולך לתומו, ומפעיל מטען צד. אם לא יהיה מודע לסכנה, אם לא ינקוט אמצעי זהירות כפולים ומכופלים, לא ידע מהיכן תצוץ. הכוונה היא לציווי: ״ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל״. איסור לחלל את השם, וציווי לגרום לקידוש שם שמים.

זהו האיסור החמור ביותר בתורה. לא מכפרת עליו התשובה בלבד, אף לא בצירוף יום הכיפורים, ואפילו לא ייסורים נוראים, עד למוות! וזהו איסור שאינו תלוי בנו, אלא בנקודת המבט של הרואים אותנו ושופטים אותנו. של חברים לעבודה, שכנים לבניין, בני משפחה. לא זו בלבד, אלא שאמרו עליו: ״אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם״, גם הדורך בשוגג על מוקש, הוא  מתפוצץ! מהו חילול השם?

יש חילול השם ששייך לאנשים גדולים. מהם מצפים לשלימות, וכל סטייה מהשלימות עלולה להביא לחילול השם. כשרבי יוחנן נדרש לדוגמה לעוון זה, אמר: כגון אני, אם אלך ארבע אמות, כשני מטרים(!),  בלי ששפתי ירחשו דברי תורה.

ופירש רש״י, שהמדובר כשנחלש מחמת לימודו, ונופש מעט. אבל הרואים אינם יודעים זאת. וחייב הוא להתחשב בטעותם, ובכך שידינוהו לכף חובה בלא הצדקה  ואחד שוגג ואחד מזיד בעוון זה!

ה״חפץ חיים״ זצ״ל נחפז פעם בדרכו, ביקש להספיק להגיע לרכבת הנוסעת לווילנה. חייב היה להגיע לעיר הבירה הליטאית, לצורך חשוב ביותר. כאשר עבר באחד הרחובות, פנה אליו אדם וביקשו לסור לבית אבל, להשלים מניין לתפילת מנחה. ה״חפץ חיים״ כבר התפלל מנחה, והרכבת עמדה לנסוע. אבל אם יסרב, יאמרו שבגללו לא היה מניין. נכנס, השלים למניין, ואיחר את הרכבת. והמתין בבית הנתיבות, בקור העז, במשך שעות, לרכבת הבאה  ובלבד שלא יגרם שמץ של חילול השם…

ויש חילול השם של בחור ישיבה, חלילה, ולעומתו  קידוש השם שלו: ״שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה, ומשמש תלמידי חכמים, ודיבורו בנחת עם הבריות, ומשאו ומתנו באמונה. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שגידלו לתורה, אשר רבו שלימדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה! פלוני שלמד תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו! עליו הכתוב אומר: ״ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר!״.

התנהגות הולמת, בוגרת, מיושבת, מנחילה כבוד וגורמת לקידוש שם שמים. וזו המצוה, שאין גדולה כמוה! שאין נשגבת ממנה! המצוה שעבורה נבראנו, ״ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו״, ועבורה נברא העולם: ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו״!

אכן, כך הוא. אבל כשם שכל בית ישראל נושא עין לגדולי התורה, ומשום כך חייבים הם להקפיד על כל צעד מצעדיהם שיגרום לקידוש השם, עד שאמרו שאסור שימצא רבב וכתם על בגדו של תלמיד חכם. וכשם שבעלי הבתים נושאים עין לתלמידי הישיבה, והם נושאי כבוד התורה  כך צריך כל יהודי דתי וחרדי לדעת, שהוא מייצג את כלל הציבור הדתי בעיני הציבור המוגדר כחילוני. אדם החובש כיפה שיעקוף את התור  גם אם יש לו את כל הסיבות שבעולם  מיד יאמרו: ״הדתיים האלו״. ומה זה, אם לא חילול השם, חלילה! אם הוא ישליך חפיסת סיגריות ריקה ברחוב, יאמרו שהדתיים מלכלכים את חוצות העיר. אם יפגר בתשלום דמי ועד הבית, יגידו שהדתי עדיין לא שילם. ומי מדבר על צ׳ק שחזר, הצ'ק של הדתי ההוא… כל אלו הם מוקשים שעלולים לעלות עליהם מבלי משים. ואנו, אין בידינו לנטרלם. רק להציב את השלט: ״זהירות, שדה מוקשים״…

 

 

 

פרשת אמור

לא נהגו כבוד זה בזה

ספירת העומר והאחדות

ספירת העומר-ציפיה למתן תורה, בכח האחדות

הרמב"ם אומר שיש לברר את טעמי המצוות על מנת שנקיימן בכוונה.

מדוע ספירת העומר?

אדם היושב באגף האיקסים מסמן איקס על כל יום שעובר משום שהוא עורג לחופש. כך גם כן אנו מסמנים כל יום שעובר מתוך כמיהה ליום שבו זכינו למתן תורה.

כל יום משילים שער טומאה אחד ומתעלים בשער קדושה אחד.

ההכנה למתן תורה מתבצעת על ידי התחזקות בבין אדם לחבירו.

אלה חמישים יום של גיבוש לקראת המטרה הנשגבה – קבלת התורה.

כשהיו בגלות אמר להם משה: עתה נודע הדבר של אורך הגלות, משום שיש ביניכם מלשינים.

מתן תורה היה תופעה חד פעמית בהסטוריה שבני אדם היו באחדות מלאה כאיש אחד בלב אחד, ולכן ניתנה תורה.

ולכן תלמידי רבי עקיבא מתו דוקא בתקופה זו משום שכעת הפגם באחדות הוא גדול, והם לא נהגו כבוד זה בזה.

ואין הכוונה חלילה שביזו זה את זה, אלא כשאחד אמר סברא- השאר לא פירגנו. הם לא נזהרו עד הקצה האחרון בכבוד זולתם.

רבי ברוך בער וביתו והשידוך שהתבטל ומכתב ההמלצה שכתב לחתן. [חייים של תורה ב' עמ' רצו]

יש התמהים והרי היו הרבה אסונות לעם ישראל ומדוע דוקא על ענין זה ראו לעשות אבלות מתמשכת?

כל התורה שיש לנו כיום, היא מחמישה תלמידים של רבי עקיבא שלאחר המגיפה. אילו היו נוהגים כבוד היתה לנו תורה פי 4800 ממה שיש לנו היום. וזה הפסד נצחי שלעולם לא יוכל לתקון. ללמדנו מה כוח ההרס של זילזול בזולת.

ובמדרש אחר נאמר שהייתה עיניהם צרה זה בזה. וזה היה גורם לכל האי כבוד. [ר' חיים של תורה ב' עמ' רצה.]

 

(ויקרא רבה כו, ב וגם עין יעקב על ירושלמי מסכת פאה אות טו)

רבי יוסי ממלחיא ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמרו: מצינו תינוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, והוה דוד מצלי עליהון. הדא הוא שדוד אומר: (תהלים יב, ח) "אתה ה' תשמרם", אתה ה' נטר אורייתהון בלבהון.

תנצרנו מן הדור זו לעולם, מן הדור ההוא שהוא חייב כליה.

אחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין?

אלא על ידי שהיו בהם דלטורין היו נופלין. הוא שדוד אומר: (תהלים נז, ה) "נפשי בתוך לבאים", לבאים זה אבנר ועמשא שהיו לביאים בתורה, "אשכבה לוהטים" זה דואג ואחיתופל שהיו להוטין אחר לשון הרע, "בני אדם שניהם חנית וחצים" אלו אנשי קעילה דכתיב בהם (שמואל א' כג, יא) "היסגירוני בעלי קעילה בידו".

"ולשונם חרב חדה" אלו הזיפים דכתיב בהון: (תהלים נד, ב) "בבא הזיפים ויאמרו לשאול".

באותה שעה אמר דוד: וכי מה השכינה עושה בארץ (שם נז, ו) "רומה על השמים אלהים", סלק שכינתך מביניהון.

אבל דורו של אחאב כולן עובדי עבודת כוכבים היו ועל ידי שלא היו בהן דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין. הוא שעובדיה אמר לאליהו:  (מלכים א' יח, יג): "הלא הוגד לאדוני וגו' ואכלכלם לחם ומים" אם לחם, למה מים? אלא מלמד שהיו המים קשים לו להביא יותר מן הלחם ואליהו מכריז בהר הכרמל ואומר: (שם יח, כב): "אני נותרתי נביא לה' לבדי" וכל עמא ידעי ולא מפרסמי למלכא!

 

חבור עצבים אפרים- הנח לו! חלק ליבם – עתה יאשמו.

המעשה עם מנדל בייליס בשנת תרע"ב והפסוק אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויין אדם.

אנשי מגדל בבל נענשו רק לאחר שבלל ה' את שפתם, שבלי זה לא ניתן היה לפגוע בהם, שהרי ותהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים.

תוספת: פנינים שבועות תשע"ב.

ואין יותר מתאים מכאן בכדי להביא את הסברו הנפלא של הגה״ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי״ע, על מאמר חז״ל (זבחים קטז, ע"א): ״כשניתנה תורה לישראל נתקבצו אומות העולם אצל בלעם הרשע ושאלו אותו: שמא מבול בא לעולם? אמר להם: ה׳ עוז לעמו יתן.

פתחו כולם ואמרו: ה׳ יברך את עמו בשלום״.

ויש להבין, למה דימו אומות העולם כשניתנה התורה שהיה הקב״ה מביא מבול על העולם? ומה היתה תשובתו של בלעם אליהם? אלא ענה והסביר: שאחדות בין הבריות נובעת לפעמים בגלל סכנה משותפת, כי בעת צרה מתקבצים הרבה כיתות נפרדות ועושות שלום ביניהן כדי שינצלו מהצרה. אמנם, אין זו אחדות אמיתית. ועד שעת מתן תורה לא היה זמן שהיו כל הברואים יחד בשלום, רק בשעת סכנת המבול נתקיים ״וגר זאב עם כבש״ כששהו ביחד בתיבת נח. אבל אין אנו מצפים לשלום כזה, אלא לשלום אמיתי שישלוט גם בשעת רגיעה ושלוה.

ולכן כשקיבלו ישראל את התורה באחדות שלימה כאיש אחד בלב אחד – ראו זאת האומות וחשבו אולי חשש סכנה גורם את האחדות – "שמא מבול בא לעולם", השיב להם בלעם: "ה׳ עוז לעמו יתן" – אחדות זו היא אחדות אמיתית, היא אחדות מפני שה׳ נתן את עוזו – את התורה לעם ישראל, והיא זו שמאחדת אותם במטרה המשותפת לקבל את התורה שניתנת לקיום אך ורק באחדות כלל ישראל.

כששמעו זאת אומות עולם, מיד פתחו ואמרו: ״ה׳ יברך את עמו בשלום״ – כי השלום הזה אין הוא תוצאה של קללה, אלא ברכה יש בו…

 

 

פרשת אמור

שבע שבתות 'תמימות' – שלמות!

מעלת הרציפות והעקביות

 (ויקרא פרק כג, טו- טז) "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה, עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִישִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'".

 

חז"ל דרשו תמימות – שלימוֹת. להלכה אנו פוסקים שאם אדם הפסיד יום אחד בספירה אינו ממשיך לספור כדרכו אלא סופר מעתה ואילך בלא ברכה. מדוע? מה ההקפדה הגדולה שלא יפסיד יום אחד?

 

מספרים על הגר"ח שמאולביץ שהיה נוכח בעת שהרב טננבוים הספיד אדם גדול, הלה פיאר את צדקותו ואת גדלותו בתורה ועוד.

לאחר שסיים, קם הגר"ח ואמר: חוששני שמא נהיה מאלה שנענשו על שהספידו אדם גדול שלא כהלכה.

הספידו, אך לא כהלכה. יש הלכות להספד.

על אברהם נאמר שבא לספוד לשרה ולבכותה. במה הספידה? בצידקותה? בגדלותה בנבואה? בקידוש ה' שהייתה מגיירת הנשים? שהיה ענן קשור באהלה? שהייתה ברכה בעיסה? שהנר דלק מערב שבת לערב שבת? הרי כל מזמור אשת חייל נדרש עליה. במה הספידה?

 

ויהיו חיי שרה כו' שני חיי שרה, שכולם שוים לטובה.

שנאמר: יודע ה' ימי תמימים. אין לך שבח גדול מן הכולם שוים לטובה. הרציפות היא המעלה הגדולה במעלות.

 

ולעומתו, הגנאי הגדול ביותר שאומרים על האדם, זה שהוא לא יציב, שהוא סובל ממצבי רוח משתנים. שהוא מתלהב ממשהו ולאחר מכן עוזבו.

בכך – סיים הגר"ח יש להספיד אדם גדול. שכל חייו היו מסכת אחת שלימה של עבודת ה'. רציפות ללא עליות ומורדות. ללא הפסקות ומנוחות.

אנו בימי הספירה מתוודעים לדמותו של רבי עקיבא

הלך ללמוד תורה, ולאחר י"ב שנה שב לעירו. שמע קשיש אחד שהיה מצער את אישתו: 'עד מתי תהיי אלמנה חיה?' והיא עונה לו: 'אם היה שומע לקולי היה ממשיך בלימודו עוד י"ב שנה!'

אמר רבי עקיבא: אם כן, ניתנה לי רשות.

שב על עקבותיו ולמד עוד י"ב שנה, וחזר לאחר י"ב שנה, וחזר לאחר כ"ד שנות בראשות כ"ד אלף תלמידים. שמעה אישתו ויצאה לקראתו. ביקשו התלמידים לדוחפה אמר להם: הניחו לה! שלי ושלכם, שלה היא.

שואל הגר"ח: הרי רבי עקיבא כבר עזב את הישיבה, כבר הגיע לבית מדוע לא נכנס לשמח את אישתו? לפחות יכנס לומר שלום?

התשובה – מפני ששתים עשרה ועוד שתים עשרה, רק במתמטיקה שוים 24.

בתורה שתים עשרה ועוד שתים עשרה לעולם לא ישוו לעשרים וארבע רצופים.

משל למה הדבר דומה?

לאדם שהניח קומקום להרתיחו. אם להרתיחו לוקח ארבע דקות, ואנו נניחו שלוש דקות על האש, ושוב לאחר שיצטנן מעט נשיבו לאש ונורידו וחוזר חלילה וכו', הוא לעולם לא ירתח!

כך כשהאדם עולה, ושוב יורד, ושוב עולה, ושם נופל לעולם לא יקנה לעצמו שום מעלה. תמיד ישוב לנקודת ההתחלה!

כל המעלות נרכשות בזכות הרציפות.

ואברהם זקן בא בימים כל ימיו עימו.

אין מצב שיום אחד לא הגעתי לבית הכנסת כי לא הסתדר לי, או שביום זה הייתי עייף, ויום ההוא היה לי עניין דחוף לסדר, וכן על זה הדרך.

יתכן ויש לנו תירוצים למכביר. אולם מתירוצים לא צומחים בעבודת ה'. נשארים עם תירוצים.

בן אדם שיכול לעשות לפרנסתו ואינו עושה מאומה, לא יעזרו כל תירוציו. כסף לא יהיה לו. כך גם ברוחניות.

מגיהנום אולי אפשר להינצל, אך לגן עדן אי אפשר לזכות עם תירוצים.

קביעות פירושו להגיע כל יום לשיעור. כמו שארוחת בוקר אינך מפסיד אף לא יום אחד וסועד בקביעות…

 

לכן נבין את הדיעה הסוברת שגם אם החסיר יום אחד מלהניח תפילין הרי הוא בכלל קרקפתא דלא מנח תפילין שאמרו חז"ל שאינו קם בתחית המתים ונקרא מפושעי ישראל בגופן. מדוע? רק בשל יום אחד?

כן, מפני שחסר כאן ברציפות!

הגר"א עסק בתורה עשרים שעות ביממה.

למען האמת כולנו מבינים שרציפות היא שלימות, וכולנו אכן שואפים לשלימות.

אם לאדם יש סריטה ברכב החדש, הוא מוטרד מזה עד שיתקנה. אם מרצפה שבורה בביתו הוא ידאג להחליפה, אם איזה פונקציה בפלאפון שלו לא תעבוד הוא לא ינוח עד שיתקנו או ישדרג…

אבל אינך זקוק לה? כן, אבל אם אזדקק?… טבע האדם לשאוף לשלימות.

רק חבל שהוא מנתב זאת לעניינים גשמיים. בעניינים גשמים אנו דורשים רציפות, לא נסכים שיום אחד הפועל יגיע ויום לא, שיום אחד האישה תכין צהרים ויום לא, שיום אחד הכביסה לא תהיה נקיה או מגוהצת. בחיים אנו מבינים שצריך רציפות של תקינות.

כך עלינו להבין גם ברוחניות.

 

מספרים שלאבא אחד היה בן שהיה מבזבז ימיו ועיתותיו במשחקים והשתובבויות, בדברי בטלה והבל. כל מוסר שהיה האב נותן לבנו שינצל זמנו וילמד, היה נופל על אוזניים ערלות. מה שתשיג היום בני יהיה לך לעתיד, לאחר מכן מעוות לא יוכל לתקון. ימי הבחרות לא ישובו.

אך הדברים נכנסו מכאן ויצאו מכאן. ביקש האב מבנו שכל יום שהינו מבטל שיקח פטיש ומסמר ויתקע בלוח. לוח ענק עם 365 משבצות. וכך היה הבן עושה. לאחר תקופה ארוכה החליט הבן לשנות דרכיו, והנה כל הלוח מלא מסמרים. החל הבן לומד, ובכל יום שלמד אמר לו אביו כעת תוציא מסמר מן הלוח. וכך למד בהתמדה ובתום השנה הגיע הבן לאביו והראה לו את הלוח בסיפוק, הנה אבא, כעת כל המסמרים הוצאו! אכן, השיב לו אביו, אך הלוח נותר עם חורים שלא תוקנו…

הגר"א אומר שעל האדם יהיה לתת דין וחשבון. מהי הכפילות?

דין על מה העבירה שעשה, וחשבון על המצוה שיכל לקיים באותו הזמן. גם אם מהדין נינצל על ידי טענות, וגם אם נעשה תשובה על העבירות שנעשו, אך חשבון בכל אופן נצטרך לתת על הזמן שיכלנו לנצלו ולא ניצלנוהו. חורים נשארו!

 

כך על האדם לדעת גם אם זמנו בעתיד ינוצל, אולם את שהפסיד לא יוכל להשלים, ויום שעבר מת, החור נשאר לנצח. זהו ואברהם זקן בא בימים. כל ימיו איתו. זו מעלת שרה. יודע ה' ימי תמימים.

 

וכעת נבין את הקשר של ספירת העומר למתן תורה. ספירת העומר היא ההכנה למתן תורה, אם הפסדנו יום אי אפשר להשלימו. ממשיכים לספור בלא ברכה. אם הפסדתי יום אז הכל לא שוה כלום?

לא, אך אין בזה כבר 'ברכה'. ברכה הוא לשון ריבוי.

ב'ר'ך' הן האותיות הראשונות של הכפולות בא"ב. בכ"ר מקבל פי שניים. הברכה שרויה כשלא מחסירים אף יום בדרך למתן תורה. בדרך להתקדמות במצוות ה'. אם החסרנו יום, חסר בברכה.

זהו לקחה של ספירת העומר – שבע שבתות תמימות תהיינה!

תוספת על רעיון זה של חשיבות הזמן והרציפות יש בספר אור דניאל בראשית עמ' רפה.

 

 

פרשת אמור

האחדות וספירת העומר, וחטאם של תלמידי רבי עקיבא שנענשו דוקא משום שלתורה זוכים באחדות, והם, עוסקי התורה היו בלא אחדות, ועוד שלא נהגו כבוד זה לזה מתוך שבזו לכבוד, ולא החשיבוהו, אולם היה בזה משהו דק מן הדק של חוסר פירגון-שלא שמחו כל אחד כשחבירו כיוון לאמת.

וזהו "שהייתה עיניהם צרה זה בזה". ונתבעו על כך ביותר היות והיו תלמידי רבי עקיבא שהיה השיא בעין טובה ובראיית הטוב בזולתו, כפי שראינו שדן את מעסיקו לכף זכות, ובכל טענה שטען לו מצא כף זכות שאין לו ממון וכו'.

ומדוע באמת רבי עקיבא לא הוכיחם? משום שהוא היה דן אותם לכף זכות שסבר שבאמת מאסו הכבוד ומזה נובעת הנהגתם, וכשראה שמתו, הבין שהיה כאן פגם ולכן הזהיר את תלמידיו הבאים שלא ינהגו כמותם.

 

 

 

פרשת אמור

התפקיד שתפור עליך!

מעולמו יצא – דע תפקידך בעולמך [שודר ברשת א']

'מעולמו יצא' מעין גנים מאמר ב׳

 

א. כתוב בסוף פרשתינו אמור: "ויצא בן אשה ישראלית, והוא בן איש מצרי, בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה וגו' ".

שואל רש״י: ויצא בן אישה ישראלית, מהיכן יצא? רבי לוי אמר מעולמו יצא.

ומתניתא אמרה, מבית דינו של משה יצא מחויב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן. אמרו לו: מה טיבך לכאן, אמר להם: מבני דן אני. אמרו לו: איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגידף. עד כאן לשון  רש״י.

דברי רבי לוי תמוהים מה הפירוש "מעולמו יצא"?

גם שיטת הברייתא שיצא מחויב מבית דינו של משה – לא ברורה, וכי מי שיוצא מחויב מבית דין על נחלה שלא מגיעה לו, יוצא ומגדף את השם??

 

ב. הנה צריך לדעת שהמקלל היה לו יחוס גרוע מאוד, משום שאימו לא היתה צנועה, וכמו שכתוב: "ושם אמו שלומית בת דברי". מפרש רש״י: למה נקראה שלומית?

על שום שהיתה מפטפטת עם כולם, שלום עליך, שלום עליך, שלום עליכם, מפטפטת דברים ושואלת בשלום הכל. בת דברי, דברנית היתה, מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה עכ״ל.

ועל אביו כתוב בתורה והוא בן איש מצרי. ואומר רש״י הוא המצרי שהרג משה.

מתי הרג משה את המצרי הזה? מפורש ברש׳׳י בפרשת שמות (שמות ב, יא) שהמצרי היה היה מנוגשי מצרים שהעמיד פרעה על שוטרי ישראל, והיה מעמידם מקרות הגבר למלאכתם.

ובעלה של שלומית בת דברי היה משוטרי ישראל שהעמיד פרעה, כדי שהם ירדו בעם ישראל. ובגלל שהמצרי היה מעורר את שוטרי ישראל מוקדם, ראה את שלומית בת דברי אישתו, ונתן את עיניו בה, ובא בלילה והוציא את בעלה מביתו, וחזר ונכנס לבית ובא על אישתו. והיתה סבורה שהוא בעלה.

חזר בעלה לביתו והרגיש במה שעשה לו הנוגש המצרי. וכשראה הנוגש המצרי שבעלה הרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום. ומאותו ביאה נתעברה בילד שהוא היה סוף המקלל.

ועל זה כתוב בפרשת שמות שם: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". ומשה רבינו לא מבין למה כל הזמן הוא מכה אותו בלי סיבה. אז כתוב ויפן כה וכה, מפרש רש״י שמשה רבנו ראה ברוח קודשו מה עשה לו המצרי בבית, ומה עשה לו בשדה. וירא כי אין איש, שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר. ויך את המצרי ויטמנהו בחול.

ובודאי יחוס כה שלילי, שאביו היה כזה אכזרי ומושחת במידותיו, יוצר קילקול והשפעות מאביו ואימו לרעה, אבל למרות כן רואים שהוא השתדל להיות בן עליה, ולהתעלות בעליה רוחנית.

 

וזה שאמר הכתוב ויצא בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, למרות שהוא היה בן אישה ישראלית לא צנועה, וגם היה בן איש מצרי, למרות כן יצא ונטע את אוהלו במחנה דן בתוך בני ישראל.

ולכן הוא עקר ממקומו והלך לגור בתוך מחנה דן. כי הוא רצה להתעלות ברוחניות. ובתחילה הוא הלך להתגייר, כמו שכתב רש״י "בתוך בני ישראל", מלמד שהתגייר. עד כאן לשונו.

ופירש הרמב״ן שאין הכוונה שהיה צריך גירות, שהרי כל ישראל התגיירו במתן תורה במילה וטבילה והרצאת דמים, אלא הכוונה שהלך אחר אימו ונדבק בישראל, וזה הכוונה בתוך בני ישראל, שהיה עימהם, ולא רצה ללכת אחרי אביו שהיה מצרי. עד כאן דברי הרמב׳׳ן.

כאשר נחלקו ישראל באופן שכל שבט יהיה לבד, הוא הלך בסוף המחנה, משום שהשבטים נקבעו לפי אביהם, וכמו שכתוב איש על דגלו באותות לבית אבותם, ועל כורחו הוכרח להיות בסוף המחנה.

ומי היה בסוף המחנה? כל החוטאים שהענן פלט אותם. וכמו שכתב רש״י סוף פרשת כי תצא (שמות כה, יח) על הפסוק ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, חסרי כוח מחמת חטאם שהיה הענן פולטם עד כאן לשונו. וגם הלכו שם כל הערב רב שנפלטו גם כן מענני כבוד,

וכדאיתא בזוהר הקדוש (פרשת כי תשא דף קצ״א, ע"ב) וזו לשונו: (מתורגם ללשון הקודש) בא וראה כל ענני כבוד שהלכו במדבר, לא היו מכסים אלא את בני ישראל לבדם. ואותו ענן של כבוד שכתוב וה׳ הולך לפניהם [בעמוד ענן וגד] הלך לפניהם. ואותם ערב רב וכל אותם הבהמות והכבשים והשוורים, היו הולכים מחוץ למחנה באחרונה. עד כאן לשונו.

וכשראה אדם זה, שכל האנשים שנמצאים עימו בסוף המחנה, הם או בעלי עבירות שנפלטו מענני כבוד, או ערב רב רשעים שהחטיאו את ישראל בעגל, או בקר וצאן, החליט לעקור ממקומו ולהתרחק מהחברה הרעה, וללכת לחפש מקום יותר טוב.

ולאן ילך? ודאי לתוך מחנה ישראל. ולכן הלך לתוך שבט דן, משום שאימו הייתה משבט דן, וקיוה ששם יניחוהו לגור, ועל ידי זה יוכל לגור בחברה טובה, ולהיות שמור מחברה רעה, ולהצליח להתעלות ברוחניות.

אמנם כשהגיע ליטוע את אוהלו, בא אחד מאנשי שבט דן ועיכב בעדו ולא נתן לו לגור שם. והוא מה שכתוב, וינצו במחנה בן הישראלית, שהוא האדם הזה שאנו מדברים עליו, ואיש הישראלי, שהיה משבט דן ומחה בו שלא יטע את אוהלו שם.

וכאשר ראה שהוא רוצה לברוח מחברה רעה ובא ליטע אוהלו בחברה טובה בתוך מחנה דן, ואדם אחד עומד כנגדו ומעכב בעדו, הוא היה בטוח שבודאי זה שליח של היצר הרע שרוצה לעכב בעדו מלהתקרב אל הקדושה, כי הרי כוונתו לשם שמים. ולכן התחיל לריב עמו, כמו שכתוב וינצו במחנה.

ואף על פי שאותו אדם משבט דן טען לפניו שיש פסוק שכל אחד גר לפי שבט אביו, הוא לא היה מוכן לקבל את טענתו, והיה בטוח שהוא שליח היצר הרע לעכבו. עד שכאשר ראה, אותו אחד משבט דן, שאינו שומע לו, והבין שגם לא ישמע לדיינים הקטנים שרי עשרות ושרי חמישים, אמר לו בא עימי למשה רבינו ותראה כדברי שאסור לך לגור כאן.

ומה היה סובר המקלל, בודאי היה סבור שיזכה בדין אצל משה רבינו, שהרי כונתו לשם שמים, ונכנס לבית דינו של משה רבינו ויצא מחויב, ופסקו לו שאסור לגור יחד עם שבט דן, אלא לחזור למקומו הראשון בסוף המחנה, יחד עם בעלי עבירה והערב רב. ואז נשבר ואמר, כל כך הרבה טרחות טרחתי ויגעתי להתקרב אל הקדושה, ולבסוף על פי דין מונעים אותי להתקרב אל הקדושה, ומכריחים אותי לחזור לחברה הרעה, אי אפשי בכל זה ובכל דת זו, עמד וגידף.

 

ואנחנו עומדים ותמהים מאוד, וכי המקלל לא צדק? בודאי שהוא צדק מאוד,

יש דין שאדם חייב לעזוב את החברה הרעה, ולגור בסביבה טובה. ומאחר וכוונתו הייתה לשם שמים, למה לא סייעוהו מן השמים במשימתו? למה הקב״ה לא אמר לפני שהמקלל יגיע, שירשו לו לגור בתוך מחנה דן?

וכי לא העריך את זה שלמרות שהיה לו אבא מצרי ואמא לא צנועה, למרות כן העדיף להדבק בדת ישראל ועוד לעזוב את החברה הרעה ולגור בסביבה טובה?

למה לא זכה המקלל לסייעתא דשמיא? ואנחנו נוסיף ונשאל את עצמינו, אם אנחנו היינו במקומו, וכי לא אנו נשברים כמוהו?

אם כן, היכן הבחירה, והיכן הטעות של המקלל? ואיזה ידיעה הייתה חסרה למקלל שלכן נשבר, שידיעה זו אנחנו מוכרחים לדעת כדי שלא נישבר כמוהו.

ג

שנינו במסכת אבות סוף פרק ד על כרחך אתה חי.

וכוונת המשנה אינה רק שהגם שהוא רוצה למות, בכל זאת הוא חי בעל כורחו.

אלא כוונת המשנה היא גם על תנאי החיים, שעל כורחו הוא חי במצב זה שהוא חי, ובמסגרת זו ובמצבים אלו שהוא נמצא בהם.

 

כפי שאנו רואים שלכל אדם יש מסגרת של חיים, המורכבת ממשפחתו שהם שילדו אותו, והוא לא בחר את הוריו. וכן את אחיו אחיותיו, שגם אותם הוא לא בחר. וכן מאישתו וילדיו, שגם את ילדיו הוא לא בחר. וכן גר במדינה מסויימת ובמקום מסוים עם שכנים, שגם אותם הוא לא בחר.

וכן לומד ומתפלל במקום מסויים או עובד במקום מסויים ששם יש אנשים נוספים, אשר אותם הוא גם כן הוא לא בחר.

מלבד זה, כל אדם נתברך מן שמים במעלות מסוימות ובחסרונות מסוימים, והם משפיעים על אופיו ותכונתו. וכן קיבל מן השמים כלים כדי לחיות בהם בעולם, כמו עוני ועושר, חכמה או טיפשות, גבורה או חולשה, כבוד או חוסר כבוד.

הפרטים האלה ועוד הרבה פרטים שהוא לא החליט, כל אלו הם מהוים את המסגרת של החיים שלו, וזה נקרא העולם שלו.

ולכן כל אדם חי בעולם משלו, שכך היה רצון ה׳ שאדם זה יעבוד אותו, וזה כבר הוחלט עוד לפני שהוא נולד, ולא ניתן לשנות אותו, ועל כורחך אתה חי.

 

וכן מפורש בגמרא (תענית כה, ע"א) רבי אלעזר בן פדת היה מצבו דחוק בפרנסה מאוד, ואם כתוב מאוד, זה מאוד.

הקיז דם, ולא היה לו שום דבר לאכול לאחר הקזת הדם. לקח צלע של שום והניחו בפיו. חלש ליבו ונתעלף. הלכו חכמים לשאול בשלומו, וראוהו שהוא בוכה ומחייך ויוצאים ניצוצות של אש ממצחו. כשהתעורר שאלוהו למה בכית וחייכת?

אמר להם, משום שהיה יושב עימי הקב״ה, ואמרתי לו עד מתי אצטער באותו עולם?

והשיב לי: אלעזר בני, האם נח לך שאהפוך את העולם מתחילתו, ואולי תיוולד בשעה שיגזר עליך מזונות? דהיינו שגם אם אחזיר את העולם לתחילתו, לא בטוח שתיפול למצב שיהיה לך מזונות. ועיין שם בגמרא את המשך המעשה.

מפורש מזה שעולמו של האדם וכל הפרטים המרכיבים את עולמו, אינם כלל בבחירה שלו, אלא הכל נקבע עוד לפני שהגיע לעולם, ואין שום מציאות לשנות את מצבו, אפילו לא לרבי אלעזר בן פדת שזוכה לדבר עם הקב״ה בעצמו.

אם כן מה תפקידו של אדם בעולם הזה? להכיר את מצבו ואת עולמו, ולחפש איך לעבוד את השם יתברך בתוך עולמו, דהיינו בתוך המסגרת שהשם יתברך שם אותו בה.

ועל זה כתב הרמח״ל בתחילת ספרו מסילת ישרים, יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו.

לא כתוב מה חובתו בעולם, אלא בעולמו. מה שאתה חייב בעולם, זה לא בהכרח מה שחברך חייב, לכל אחד חיים אחרים ועולם אחר, וכל אלו יוצרים חיובים אחרים.

מי שזכה לממון רב או חוכמה מיוחדת, הוא מחויב בעולמו דברים אחרים, ממי שלא זכה לממון רב או לא זכה לחכמה גדולה.

לכן כותב הרמח״ל שכל אחד צריך לברר לעצמו מה חובתו בעולמו, מה אני חייב בעולם שלי בלי קשר לאחרים.

[המעשה עם המגיד מדובנא והעשיר שערק ביום הפורים לבית המדרש, ומשלו לעורק מחיל אל חיל אחר בעת הקרב].

ד

וכאשר נתבונן על המקלל נראה, שגם אותו שמו מן השמים בתוך מסגרת מסויימת שהרכיבה את עולמו. והרי הוא לא בחר את אביו ואמו, הוא נולד לתוך עולם שאביו הוא מצרי ואימו היא לא אישה צנועה. מה תפקידו? להתאמץ ללכת בדרך ה׳ למרות הכל. לא להיות מושפע מאביו הרשע, אלא להטות את עצמו לדת ישראל משום שהוא ישראל. לא להיות מושפע מאימו שלא היתה צנועה, ולהיות צנוע. ואת זה הוא באמת הצליח לעשות, וכמו שכתוב בתוך בני ישראל, ופירש״י מלמד שנתגייר. וכמו שפירש הרמב״ן, שהלך עם ישראל ולא עם המצריים. וגם לא מצאנו עליו שום טענה שלא היה צנוע. הוא באמת הצליח בחלק הזה.

אך במה הוא לא הצליח, הוא לא הצליח לחיות בתוך אותו עולם שהקב״ה שם אותו בו.

 הרי אם השם יתברך שם אותו במצב שאביו מצרי, אם כן מקומו הוא בסוף המחנה, זה העולם שהשם יתברך שם אותו בו בעל כורחו. ותפקידו הוא להתמודד עם כל החברה הרעה, ולמרות כן לא להיות מושפע מהם. ואם שמו אותו מן השמים שם, בודאי שגם היו לו כוחות להתמודד עם זה.

אבל הוא לא היה מוכן לחיות שם. הוא החליט שבשום אופן הוא לא יגור שם.

ובאמת בפרט זה הוא צדק, שאדם צריך למעט את הניסיונות שלו, ובפרט בחברה רעה, שהוא צריך לברוח ממנה כבורח מפני אש. אבל כל זה הוא רק כאשר הדבר אפשרי. אבל אם מתברר לו מפי משה רבינו שתפקידו בעולמו זה לגור בסוף המחנה עם חברה רעה ובכל זאת להילחם שלא להיות מושפע, אם כן זהו תפקידו, ולא ניתן לשנות כלום.

אבל חטאו היה, שלא היה מוכן להשלים עם זה, משום שחשב שכיון שהחליט שהוא שייך לחברה טובה, אז אין שום מציאות בעולם לחיות בחברה רעה. וכשראה שתוכניותיו לא הולכים לו כרצונו, עמד וקילל ואיבד את עולמו.

ואילו היה מוכן להכיר שזהו עולמו שהקב״ה שם אותו בו, הנה כשהיה שומע מפי משה רבינו שהוא לא יכול לגור במחנה דן, היה צריך לשאול את משה רבנו עצות ודרכים מה לעשות כדי להינצל מהשפעת החברה הרעה שנגזר עליו לגור שם, ולבקש ברכה ממשה רבינו להינצל מהשפעות הרשעים, ובודאי היה מצליח והיה בן עליה אמיתי.

אבל כיון שחשב שהוא יקבע את מסגרת חייו, ולא הבין שאת מסגרת החיים קובע הקדוש ברוך הוא, לכן בעט וקלל.

 

וזהו ביאור דברי רבי לוי מהיכן יצא, מעולמו יצא.

מהיכן יצא פירושו, מאיזה נקודה יצא שהגיע למצב של ויקוב את השם ויקלל, איך הוא הגיע לזה. זה התחיל מתוך מה שמעולמו יצא, הוא החליט לצאת מהעולם הפרטי שהקב״ה שם אותו בו, והחליט לחיות חיים אחרים שהם לא עולמו, ברגע שאדם מחליט על מסגרת חיים לא כפי מה שרצון ה׳ דורש ממנו, קל מאוד כבר להגיע לקלל את השם רחמנא ליצלן.

וזה הלימוד הגדול שיש לנו מהמקלל. אין ספק שכל אדם מחוייב להקל מעליו כמה שהוא יכול, את מערכת חייו הן בגשמיות והן ברוחניות, כדי שיהיה לו מה שיותר הרחבת הדעת בגשמיות כדי שיהיה פנוי לעבודת ה׳, וגם להקל מעל עצמו ברוחניות, שיהיו לו כמה שפחות ניסיונות.

אך אם רואה שאין מנוס, והוא נמצא בתוך מסגרת שאינו יכול לצאת ממנה, בגשמיות או ברוחניות, עליו להבין שזהו עולמו וזה תפקידו בעולם, ולהשלים עם זה, ולחפש עצות ודרכים איך לעבוד את ה׳ בתוך מסגרת זו.

מי שמתמרד נגד המסגרת שנכפתה עליו מן השמים, יוכל בקלות להגיע למצבו של המקלל. ומי שיכנע ויבין שזו היא המסגרת וזהו העולם שלי ואני מוכרח לחיות בו, כי זהו תפקידי בעולם וזהו רצון ה׳ ממני, אדם זה יצליח מאוד בעבודת השם, כיון שנתברר ונתאמת אצלו מה חובתו בעולמו, והוא עובד את ה׳ בדיוק בדרך שהשם יתברך רוצה ממנו.

מסופר על רבי נפתלי אמסטרדם תלמידו של רבי ישראל סלנטר שפעם אחת בפורים כשנכנס יין יצא סוד, והוא התמרמר לפני רבו ואמר: לו היה לי את היראת שמים של הרבה שלי, ואת הראש של השאגת אריה, ואת הלב והרגש של בעל יסוד ושורש העבודה, כי אז… אמר לו רי"ס: ר' נפתלי! ביראה שלך, בראש שלך, ובלב שלך!

וזהו בפיך- שלך, ובלבבך – שלך, לעשותו! [מעין השבוע ח"ה תקסו]

 

כתב בספר עבודת ישראל 'איזהו גבור הכובש את 'יצרו' (פרקי אבות פ"ד), רצה לומר יצרו המיוחד לו, שלכל אדם יש יצר מיוחד המומר לדבר אחד. ולזה צריך כל אחד לעשות לעצמו גדרים וסייגים בדברים שרואה שיצרו תוקף עליו להכשילו בו, כי כל אחד [ב]גלל כן נברא'

מסופר על רבי אריה לוין שכאשר התחיל לעסוק בירושלים במצות חסד ולקרב רחוקים ולעודד נדכאים אמרה לו אשתו הצדקנית: אתה הרי תלמיד חכם גדול ולמה אתה עוסק בענייני החסד הללו שמפסידים לך את רוב זמנך שיכלת לעסוק בתורה? השיב לה רבי אריה יש עמנו את 'בעל הלשם' רבי שלמה אלישוב שהיה מגדולי המקובלים בדורו אלך ואשמע מה דעתו. כאשר שאל את בעל הלשם השיב לו שיש לו בקבלה איש מפי איש שכאשר אדם עוסק באיזה תחום רוחני ורואה בו הצלחה, אות וסימן הוא שזהו תפקידו בעולם ועליו להמשיך בזה. [מעין גנים במדבר].

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת אמור”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א