פרשת בהעלותך

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר במדבר

 

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת בהעלותך

ענוה – הכר במחויבותך לקידום הזולת

ככל שהאדם גדול יותר – כך הוא יודע כמה הוא חסר

ענותנות משה [והגדת – עם תוספות ושינויי סדר]

מרים מדברת במשה והתורה מעידה עליו "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

רבים מתפלאים, כיצד היה משה רבינו העניו מכל האדם אשר על פני האדמה? (במדבר יב, ג)

וכי לא ידע שהוא לבדו עלה למרום והתעמת עם המלאכים והוריד את התורה וה׳ מדבר עימו פנים אל פנים? ודאי ידע.

אם כן כיצד עדיין נותר הוא עניו?

יש לנו כלל: ״אוהב כסף לא ישבע כסף״ (קהלת ה, ט), ואמרו (קהלת רבה א, לד) שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, יש לו מנה רוצה מאתים, יש לו מאתים רוצה ארבע מאות.

והקשה מהר״ם שיף (בסוף דרושיו, בסוף מסכת חולין), שאם כן תמיד חצי תאותו בידו. והסביר, שכשיש לו מנה הוא רוצה עוד מאתים, וכשהגיע למאתים רוצה עוד ארבע מאות.

ונשאלת השאלה: מדוע אינו רוצה בתחילה עוד ארבע מאות? ומדוע כשיש לו מנה שואף הוא למאתיים ולא מסתפק בעוד מאה?

התשובה היא שעדין מושגיו מצומצמים, ואינם מגיעים אלא למאתים בלבד. כשיתרחבו מושגיו, יתרחבו שאיפותיו.

 

(וכיוצא בכך אוהב תורה לא ישבע תורה (קהלת רבה, שם. ויעוין מכות י, ע״א).

כך מובא על אהרן שראה חנוכת הנשיאים וחלשה דעתו על שלא היה עימהם בחנוכת המזבח ולא הקריב קורבן. אמר לו הקב"ה: חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מטיב את הנרות בהעלותך כו'.

ותמוה, וכי לא די לו במה שהוא מקריב את כל הקורבנות? דוקא חסר לו איזה קורבן שהקריבו אחרים? התשובה היא שאוהב תורה, לא ישבע תורה, ואוהב מצוות לא ישבע מצוות.

כמו אדם בעל ממון שמתאמץ להשיג עוד – לא ייקשה לנו, שהרי רוצה הוא עוד, מדוע איפוא קשה לנו להבין שאדם כך יכול לאהוב מצוות?

נתקדם לנקדה נוספת: מה הגדרתו של עני? יודעים אנו מה הגדרת העושר, ויודעים כי ״ידיעת ההפכים, אחת״ (״מגיד משנה״ הלכות שחיטה פ״ח ה״ו). ומאחר שמצינו: איזהו עשיר, השמח בחלקו (אבות פרק ד, משנה א).

אם כן העני הוא החסר גדוש בחסרונו. ועל כן ״אביון, דל מעני. ולשון אביון, שהוא תאב לכל דבר״ (רש״י, דברים טו, ד). ככל שתאב יותר, עני הוא יותר, ואביון יותר.

ואם כן, נשאל: מי עני יותר, מי שיש לו מנה וחסרים לו רק מאתים, או מי שיש לו מאתים ותאב הוא לעוד ארבע מאות? אין ספק, תחושת האביונות של השני כפולה ומכפלת.

אנשים רבים לא גומרים את החודש. לא בעבר כשהרוויח ארבעת אלפים ₪ בחודש, וגם כעת כשמרוויח 16 אלף ₪, כיצד? פשוט הרמה שלהם עלתה… פעם היה צריך לכסות משכנתא של דירת שני חדרים, ונסע על אופניים, היום יש לו משכנתא על הוילה, ונוסע בוולוו…

עולם המושגים שלו עלה והשתדרג…

כך גם בתורה.

בן ישיבה רגיל, רוצה להיות כבחור הישיבה. מובן, יש לו מנה ורוצה מאתים.

בחור הישיבה שואף להיות כמגיד השיעור, כי יש לו מאתים ורוצה ארבע מאות.

אבל כמה חסר למגיד השיעור כדי להיות כראש הישיבה, ולראש הישיבה כדי להיות כגדול הדור, ולו כדי להיות כגדולי מעתיקי השמועה.

ואם כן, בתורה: יש מי ששבע, די לו במה שהוא יודע. בכך מעיד הוא בעצמו שאינו בגדר ״אוהב תורה״ ש״לא ישבע תורה״.

אבל אם הגיע לאהבת תורה, מה מושגיו בה?

ידוע הסיפור אודות אותו בן ישיבה שגאותו הרקיעה שחקים ולא יכול היה למצא שידוך כרום ערכו, תורה וגדולה במקום אחד. יעצו השדכן  לשקוד על ״אורחות צדיקים״ שער הענוה, התקים בו: ״נחות דרגה, ונסיב איתתא״ (יבמות סג, ע׳׳א).

עשה כן, והתודה בפני השדכן: ״אכן, גאותן הייתי ולא ידעתי״…

שמח השדכן לשמוע, והעלה את אחת ההצעות שנפסלה בגבה אפו. תמה הבחור תמיהה גדולה: ״מה זה עלה בדעתך? והלא דברים קל וחומר: אם בטרם היותי ענותן פסלתי את ההצעה, עכשיו שאני מושלם בכל, לא כל שכן?!״

מושלם בכל? לאו דוקא. אולי נאה הוא, ורהוט שיחה, אך ודאי אינו בן תורה. מנא לן? מדברי הגמרא: ״סימן לגסות הרוח, עניות דתורה״ (קידושין מט, ע״ב), ומשנתרבו היהירים נתמעטו התלמידים (סוטה מז, ע״ב)

לאור מה שאמרנו – זה פשוט!

מי שעולם המושגים שלו כל כך נמוך, שהוא בטוח שהוא מיליונר בתורה, אות היא כמה הוא עני… ככל שאדם גדול יותר כך שאיפותיו גבוהות יותר!

והמתגאה, מגלה שלדעתו או שהגיע לשלמות, או שחסר הוא אף קרטוב כדי להגיע אליה. ונמצא שמעיד הוא בעצמו שכל השגיו והשגתו, אף קרטוב…

נמצא, שסימן לגסות הרוח, עניות דתורה!

כאותו אדם שהציל את הבן של המלך, והמלך קראו לארמון ושאלו שאל מה אתן לך. ביקש הלה שהיות והוא סובל מפצעים וכל הזמן זה מגרד לו, הוא מבקש אם המלך יכול לדאוג לו ליתד תקועה בכפרו שיוכל לגרוד עליה את גבו… כמה מסכן אותו אדם, הרי יכל לבקש שהמלך ירפאו! שיתן לו את כל הכפר!!!

סימן לעניות – גובה השאיפות שלך…

סימן לגבהות הלב – עניות בתורה. אם היו לך שאיפות גבוהות היית מבין שמה שהשגת עדיין אינו מאומה!!

אז מה מתפלאים כיצד היה משה רבינו הענו מכל האדם אשר על פני האדמה (במדבר יב, ג).

ושאלנו, וכי לא ידע שהוא לבדו עלה למרום והתעמת עם המלאכים והוריד את התורה, וה׳ מדבר עמו פנים אל פנים? ודאי ידע!

אבל ידע כמה גדולה התורה, ״ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים״ (איוב יא, ט), וידע שלשלמותו חסר הוא במידת ״משה רבינו״ בכפלים. ואיך יתגאה?

לרבי עקיבא איגר היה מושג בכפלים כרבי עקיבא איגר, וידע כמה טרם השיג, כמה גדולה ועמוקה רחבה וגבוהה היא התורה, מה גדולה היא אפוא ענותנותו..

וכן הבעל התניא שאמר לו אותו המגיד שהוזמן שהמרחק בין מה שאני יודע, למה שכבודו יודע הוא רב ועצום, אך עצום ממנו לאין שיעור הוא המרחק בין מה שכבודו יודע למה שכבודו עדיין אינו יודע… וגעה הרב בבכיה.

כדי להמחיש את הדברים, נזכיר את הספור הידוע. אדם קטן קומה הרגיש אבוד במיטה הרחבה. בוקר אחד העיר את אשתו משנתה: ״נס אירע לי גבהתי בשנתי!״

״מה אתה מדבר״? מלמלה בשנתה. ״לא סתם גבהתי, מתחילת המטה ועד סופה הגעתי!״

 סוף סוף פקחה עין, ופצחה בצחוק רם: בעלה התגלגל בשנתו, והוא שוכב לרוחב המיטה…

כלפי מה הדברים אמורים?

אם ראיתם אדם גאה, שלבו גבה בהשגיו, פיקחו עין וראו שמושגיו מצומצמים, ואליהם, אכן הגיע. ואז תפקחו גם את עיניו: אתה שוכב לרוחב המיטה! צימצמת את הגבולות, ולפיכך אתה שבע רצון!

רבי אליהו לאפיאן שבכה על הפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" שכעת מכבדים אותו, אך בשערים יוודע. מתי? בשבתו עם זקני ארץ. שם למעלה יוודע גודלו האמיתי ואז אוי לה לאותה בושה!

הרחב את מושגיך, ותבין כמה מעטים השגיך!

ונזכיר בענין זה את המחלוקת הידועה (יומא פז, ע״ב) לענין תפילת נעילה ביום הכפורים. רב סובר שזו תפלה שלמה, כמנהגנו, ושמואל סובר שאין מוסיפים אלא קטע אחד: ״מה אנו, מה חיינו״ – לחרוד!

שמואל, האמורא האלוקי, ״רבנו שבבבל״, שנהירים לו שבילי רקיע כשבילי נהרדעא, ואביו הודיעו לאחר פטירתו שהוא חשוב בשמים, ולאחר חודש אלול וראש השנה ועשרת ימי תשובה, בסוף יום הכפורים בשעת נעילה, הגיע לומר: ״מה אנו, מה חיינו״? והענין, שאכן כן. דוקא לאחר שהמושגים גבהו, וההשגות התעצמו, מבינים לאשורו שאכן ״מה אנו, מה חיינו״!

 

פרשת בהעלותך

מסע מאתגר

לפום צערא אגרא

(במדבר ט, יז- כג)

(יז) "וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(יח) עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:

(יט) וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ:

(כ) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ:

(כא) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ:

(כב) אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ:

(כג) עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה"

 

 

ספר שערי הלשם (חלק ב סימן ב ,פרק ג) חטא אדם הראשון ותיקונו במהלך הדורות

 

והנה בהניסיון הנורא הזה הכניס הקב"ה את כל דור המדבר גם כן. כי כל המדבר כולו הוא מקום הס"מ וחיילותיו. ושם הוא עומד בכל כוחו ותוקפו וכמו שכתוב בפרשת תרומה: (קנז ע"א) ולא אשתכח חרבא תקיפא (מדבר עצום) בכל עלמא בר ההוא מדבר דתברו חייליה ותוקפיה ישראל ארבעים שנה. כמה דאת אמר: המוליכך במדבר הגדול והנורא. בהוא מדברא שלטא סטרא אחרא, ובעל כרחיה אזלו ישראל עליה ותברו חיליה ארבעין שנין.

ואי ישראל ישתכחו זכאין באינון ארבעין שנין, הוה מתעברא ההוא סטרא אחרא מעלמא. ומדקא ארגיזו ליה לקודשא בריך הוא כל אינון זמנין אתתקף ההוא סטרא אחרא ונפלו כלהו תמן תחות רשותיה. עד כאן לשון הזוהר הקדוש.

כי על ידי קבלת התורה וקיומה וקדושת המשכן וענני כבוד שהיה במקום המדבר נשבר כוחו ותוקפו דהס"מ הרבה מאוד. כי בדרך כלל היה כל דור המדבר כולו צדיקים גדולים ואנשים מצויינים הרבה מאוד יותר מכל דורות עולם. וכמו שמבואר בזוהר הקדוש (פרשת שלח דף קס"ב וקס"ג) ובפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק מא) ובתנא דבי אליהו רבא (פרק כג) עיין שם ושם.

אלא על ידי הליכתם במדבר, ששם הוא כל תוקפיה דס"מ, הנה זה היה גורם להם שנפלו בכמה דברים שהם העשרה ניסיונות שניסו אבותינו להקב"ה.

והיה המקום גורם להם. וזהו שכתוב על כן קרא שמה מרה. ויקרא שם המקום מסה ומריבה. ויקרא שם המקום ההוא תבערה. ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה. [א.ה. ללמדך שהמקום היה גורם!]

וכן שמעתי בזה בשם מהרי"צ במהר"ח ז"ל מוולאזין שזהו מה שכתוב על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו ובהאריך הענן כו', ויש אשר יהיה הענן ימים מספר כו', ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר כו', על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. והרי יש בזה לכאורה אריכות דברים הרבה ללא צורך. וגם עיקר הענין מה משמיענו התורה בזה.

אך התורה מדבר בשבחן של ישראל כי הנה כל המדבר כולו היה מקום חושך וצלמות והיה מלא טומאה זוהמא ורע מכל מיני קליפות וחיצונים משכן הס"מ וחיילותיו. והיה הליכת ישראל שם כדי לשבור כל תוקפיה וחיליה וכדי לבטלו ולטהר את המקום. והיה מתבטל על ידי זה מכל העולם כולו. ולכן הלכו שם ארבעים שנה שהוא כנגד מספר הארבעים מלקיות כמו שכתוב בפרשת תצוה קפ"ד ע"א. כי כל זה הוא תוקפיה וחיליה דהס"מ אשר יש לו אחיזה בזה. והוא בהיָדין ורגלין. ויונק מכללות החגת"מ הכלול כ"א מעשר והם ארבעים. ולכן הלכו במדבר ארבעים שנה לשבור תוקפיה וחיליה.

והנה יש שם במדבר גופא מקומות מחולקים אשר שם הוא יותר מזוהם ויותר טמא והיה הצורך שיתעכבו שם ישראל זמן יותר ארוך לבטלו ולטהר אותן המקומות גם כן. וכאשר באו ישראל למקומות הללו היה קשה להם מאוד והיו מרגישים תיכף חושך וצלמות וכל מיני צער ומצוקה מצרת הייצר והיו נופלים ממדרגתם הרבה ובודאי שהיו רוצים לברוח משם כברוח מהאש.

ואחר כך כאשר נתעכבו שם וטיהרו את המקום היו רוצים להישאר שם.

וזהו שאמר הכתוב על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, שלא הסתכלו על עצמם מאומה אלא שהיו עושים רצון ה' הן בחנייה והן בנסיעה.

ובהאריך הענן כו', והיו רוצים לברוח משם, עם כל זאת ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו.

ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר משום שלא היה שם מקום מזוהם כל כך, והרי היו רוצים להתעכב שם, עם כל זאת ונעלה הענן בבוקר ונסעו.

ומדבר הכתוב בשבחן של ישראל שהעמיסו על עצמן כל הטורח והעמל הזה כדי לכוף את יצרם ולכובשו בכל האפשרי. והגם שהיה קשה להם מאוד, עם כל זאת את משמרת ה' שמרו כו'.

וזה לימוד גדול להאדם לקבל עליו דין שמים במה שנסבב עליו סיבות שונות כמה פעמים אשר על ידי זה נופל ממדרגתו בהכרח, ויש לו ניסיונות גדולים מכפיית היצר. כי כל זה הוא מהעבודה המוטל על האדם פעמים באופן זה, ופעמים באופן זה, פעמים בצער ופעמים ברווח. ועל זה נאמר (קהלת ז, יד): ביום טובה היה בטוב. ורצה לומר לשמור את אותו העת כבבת עיניך. וביום רעה ראה. להתחזק עצמו בכל האפשרי. עד כאן לשונו.

 

אנו למדים מכאן מוסר גדול.

אדם נוטה לחפש לעצמו מנוחה שלווה ושקט. איננו אוהבים לעמול, להתאמץ. דור המדבר היה במציאות כזו שכל ימיו היה בשבירת היצר. וכשכבר הייתה מנוחה היה צריך ללכת למקום אחר להמשיך את העבודה.

אדם לעמל יולד. אין מקום לחפש מנוחה בעולם הזה. יש לדעת זהו עולם המעשה. עולם שבו צריך כל הזמן להתקדם ולהתאמץ. אין פנאי לנוח.

 

מעשה ברבי שמעון בן חלפתא, שהגיע ערב שבת ולא היה לו מאין להתפרנס. יצא לו חוץ מן העיר והתפלל לפני האלוהים וניתן לו אבן טובה מן השמים.

נתנה לשולחני ופירנס אותה שבת. אמרה אישתו: מהיכן אלו?

אמר לה: ממה שפרנס הקב"ה.

אמרה: אם אין אתה אומר לי מהיכן הן איני טועמת כלום!

התחיל מספר לה, אמר לה: כך נתפללתי לפני האלוהים וניתן לי מן השמים.

אמרה לו: איני טועמת כלום עד שתאמר לי שתחזירה מוצאי שבת!

אמר לה: למה?

אמרה לו אתה רוצה שיהא שולחנך חסר ושולחן חבירך מלא?

והלך רבי שמעון והודיע מעשה לרבי, אמר לו: לך אמור לה אם שולחנך חסר אני אמלאנו משלי. הלך ואמר לה.

אמרה לו: לך עימי למי שלמדך תורה.

אמרה לו רבי: וכי רואה אדם לחבירו לעולם הבא? לא כל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו? שנאמר: (קהלת יב, ה) "כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים", "עולמים" אין כתיב אלא "עולמו".

כיון ששמע כן הלך והחזיר.

רבותינו אמרו: הנס האחרון היה קשה מהראשון. כיון שפשט ידו להחזירה מיד ירד המלאך ונטלה הימנו. למה? שאין מתן שכרה של תורה אלא לעולם הבא, ליום אחרון. הוי ותשחק ליום אחרון.עד כאן.

 

מדוע כל כך סירבה אישתו לקבל את המתנה? שמעתי לבאר משום שאמרה אף אם כדברי רבי שאכן ישנה אפשרות לתת ולהעניק מחלקך לזולתך לעולם הבא, מכל מקום מה שיש לנו לעולם לא יהיה לך רבי. שבעלי לומד תורה מתוך הדחק! ועל אף כל השכר הרב שמגיע לך, עדיין לימודו של בעלי הוא לאין ערוך ושיעור!

לימוד תורה בצער- פי מאה משלא בצער! כמה שכר יכול להרויח!

 

המעשה בחפץ חיים שראה שני תלמידיו ושאלם כמה למדו היום, והשיבו אחד שלמדו כבר דף גמרא. אמר החפץ חיים לאותו אחד: אתה למדת דף, אך חבירך למד מהבוקר עד עתה מאה דף! הכיצד? תמה הלה. השיבו החפץ חיים: אחד בצער ממאה שלא בצער, ואתה הרי גדלת בראדין, מקום תורה, והוריך מראש הועידך לילך לישיבה, ומדרבנים ומעודדים אותך מהבית, אין לך ניסיונות.

אולם חבירך בא מאמריקה, שם הוריו היו רוצים לראות אותו מסודר כלכלית, והוא עזב אותם והלך במסירות נפש לנכר, לארץ רחוקה לעסוק בתורה, האם יש להשוות?

בני ישראל במדבר התקדשו והתעלו בזכות העמל, בזכות ההתאמצות הבלתי פוסקת!

המעשה באילפא ורבי יוחנן שחזר רבי יוחנן ללמוד תורה, ואילפא המשיך לעסקו.

(תענית כא, ע"א) אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין (דברים טו, ד) "אפס כי לא יהיה בך אביון". אזלו, אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה!

אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? – אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע. שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא.

אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי (דברים טו, יא) "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". רבי יוחנן הדר, אלפא לא הדר. עד דאתא אילפא, מליך רבי יוחנן. אמרו לו: אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא. אתא ההוא סבא, תנא ליה כו'…

 

מדוע זכה רבי יוחנן לכך? מדוע רק הוא שמע את דברי המלאכים?

מבאר הגראי"ל שטיינמן [ימלא פי תהלתך עמוד נד ח"ב] על פי המובא בויקרא רבה (וילנא):

(ויקרא רבה פרשה ל, סימן א) רבי יוחנן הוה מטייל, סלק מטבריא לצפורין והוה רבי חייא בר אבא מסמך ליה.

מטון חד בית חקל אמר: הדין בית חקלא הוה דידי, וזבינית יתיה בגלל למזכי באורייתא.

מטון חד דבית כרמא אמר: הדין בית כרמא דידי הוית, וזבינת יתיה בגלל למזכי באורייתא.

מטון חד דבית זיתא אמר: הדין בית זיתא דידי הוה, וזבינית יתיה בגלל למזכי באורייתא. שרי רבי חייא בכי. אמר רבי יוחנן מה את בכי? אמר ליה: אל דלא שבקת לסיבותך כלום.

אמר ליה: קלה היא בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר שנברא לשישה ימים וקניתי דבר שניתן לארבעים יום? שנאמר: (שמות לד, כח) "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה".

וכתיב: (דברים ט) "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה". כד דמך רבי יוחנן הוה דורו קורא עליו (שיר השירים ח, ז) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב רבי יוחנן את התורה בוז יבוזו לו.

 

הרי שרבי יוחנן יוחנן מסר את נפשו לתלמוד תורה, לכן זכה הוא לשמוע את דברי המלאכים ולשוב ולהיות ראש ישיבה, ושיהיו שמועותיו מפוזרות בכל הש"ס, לעומת אילפא שממנו יש אימרות בודדות בש"ס שאף הן ספק אם זהו אותו אילפא הגם שהיה תלמיד חכם עצום כמוכח מכך שתלי נפשיה באיסקרא וגם בודאי לא הלך לשנים ארוכות למסחר, ובכל זאת הפסיד לדורות!

 

 

 

 

פרשת בהעלותך

תאבון ללא גבולות

אוהב מצוות לא ישבע מצוות

השמחה בעבודת השם

(במדבר פרק ח, א-ב) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת"

 

רש"י: למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? חלשה דעת אהרון.

שואל רבי יחזקאל לוינשטיין: מה חסר לאהרון? והרי את כל הקורבנות הוא מקריב! [חכמת המצפון בהעלותך מאמר פא בשם אור יחזקאל]  

 

"וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא" (במדבר ט, ו) נושאי ארונו של יוסף, או נדב ואביהו או טמאים למת מצווה.

שואל רבי ירוחם: מה הם רוצים, הם הרי פטורים, וכי הם רוצים תורה חדשה? [שם מאמר צח]

 

אם נשאל את העשיר הגדול מה חסר לך שאתה עדיין רץ לעשות כסף, הוא יסתכל עלינו במבט של אדם המתבונן באחד שנסתתרה בינתו. אוהב כסף לא ישבע כסף. יש לו מנה רוצה מאתיים.

ואם נאמר לו יום אחד: אתה לא מרגיש טוב היום, אתה פטור היום מלצאת לעבודה. האם הוא ישמח? הוא יעצב ויצטער על שיכל להרוויח ונמנע ממנו. אבל אתה אנוס, רחמנא פטריה! לא רוצה אנוס, רוצה להרוויח!

 

אהרון לא מעונין בפטורים, הוא רוצה להרויח! אוהב מצוות לא ישבע מצוות!

מצווה- צוותא עם הבורא! אשר קדשנו במצוותיו!

 

כך גם כן אהרון. הוא מעונין בעוד קרבת ה'!    כך גם הטמאים לנפש אדם. הם חפצים לזכות בקורבן פסח!

 

רבי חנניא בן עקשיא אומר … לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.

וצריך ביאור שהרי בזה גם מחייב את ישראל שבזה יכולים להיכשל יותר!?

מבאר הגרשז"א שהאדם מקבל שכר גם על מצוות שממילא היה עושה כאדם, וכשמכוין לשם מצוה, מקבל על זה גם שכר! נטילת ידיים בבקר. נעילת נעליו בסדר מסוים. שינה בסדר מסוים, נטילה לפני האוכל. כבד את אביך כשהתקשרת הביתה. חסד כשעזרת לאדם. הימנעות מאכילת חרקים, סעודות שבת ויום טוב.

 

הזכות להיות יהודי שומר מצוות היהודים הם רבע אחוז מכלל אוכלוסיית העולם.

מתוך כלל היהודים, שומרי המצוות הם כשני מיליון. מתוכם החרדים הם כחצי מיליון, מתוכם האברכים ובני התורה הם כמאה אלף, ואני זכיתי להיות מאותם מאה אלף!  ולכן מזכירים זאת בכל תפילות המועדים- אתה בחרתנו מכל העמים!

 

האישה בת תשעים בבית לוינשטין שביקשה ברכה מהרב לאריכות ימים… כששאלה למה? השיבה שפעם בשבוע מנקים אותה והיא יכולה לקחת תפוח ולברך בורא פרי העץ, המעט זה בעיניך? האם לא כדאי לחיות בשביל זה?

 

לעומת אהרון והטמאים לנפש אדם, יש בפרשתינו את ההיפך הגמור:

כתינוק הבורח מבית הספר

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (במדבר י, לג)

 

הסבא מסלבודקא– והרי על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו? אלא שלא חשו בקושי לעזוב את הר סיני.

והיכן מצאו זאת חז"ל? בביזת הים נאמר ויַסע אותם משה, שמא ימצא לנו עוד מצוות…

כאן נאמר ויסעו– מעצמם. [שם מאמר קיב בשם אור הצפון והרב שוואב] וניתן לדרוש זאת ממה שכתוב "ויסעו מהֵר [סיני]"

 

הגאון מוילנא בכה באחזו בציציותיו בעת פטירתו!

 

ישנם כאלה שאין להם תרי"ג מצוות אלא תרי"ג בעיות.

נץ– בשביל לגמור עם זה… ד' מינים לפני כניסת החג [אתרוג ב-5 ₪… האם היית קונה טבעת לארוסתך ומספר לה שעלה לך בסה"כ 5 ₪ "במבצע"???]. תפילה– בקצרה ובדילוג. מחפש מנין מהיר, מתפלל תוך שתי דקות. אפילו כשאנו אצל צדיק אנו רוצים להישאר יותר!

 

ר"מ פיינשטיין שואל כיצד הייתה התדרדרות כל כך גדולה בארה"ב?

שתי משפחות חרדיות מפורסמות היו בארה״ב באותה תקופה, שכל אחת מהן הפגינה באופן מרהיב ביותר את שמירת השבת שלה… ולמרות זאת, מפליא היה לראות שילדיה של משפחה אחת גדלו וצמחו לבנים העוסקים בתורה ובמצוות כראוי, ואילו המשפחה השניה לא זכתה לכך.

ומה היו הדברים? שני ראשי המשפחות עמדו בניסיון רב עוצמה של פרנסה. כי למצוא עבודה באמריקה של הימים ההם, היתה אחת המשימות הקשות ביותר, והנה השניים הצליחו למצוא מקום עבודה שהיה אמור להכניס כסף רב, אבל הניסיון התבטא בכך שמנהלי המפעלים דרשו מהם לעבוד בשבת!…

כמובן, ששניהם עמדו בניסיון וביטלו את החוזים שחתמו עם המפעלים מחללי השבת. אך ההבדל הקטן היה נעוץ ב״אמור ואמרת״ הנ״ל.

כי האבא הראשון, שזכה שילדיו גדלו לתפארת, הגיע לביתו לאחר שהגיש את מכתב הפיטורין שלו ו … החל לרקוד עם כל המשפחה, בהדגישו בפניהם עד כמה צריך להיות האדם מאושר כאשר הוא זוכה לקיים את רצון בוראו.

ואילו האבא השני, למרות שגם הוא עמד בעצם הניסיון, אבל בשובו למעונו היה בפנים נכאות, והדגיש לבני הבית עד כמה ״קשה להיות יהודי״… וההבדל הקטן, הצמיח אחריו את ההבדל הענק (!…) בין ילדיה של המשפחה הראשונה, לזו השניה.

הראשונים, ספגו מאביהם את מקור השמחה והעידוד לקיום מצוות גם כאשר עומדים בפני האדם ניסיונות קשים.

ואילו ילדיה של המשפחה השניה, החליטו לפרוק עול, מחמת ששמעו מאביהם שקשה להיות יהודי…

 

הדוגמא שלנו כהורים לשמחה במצוות, או שהם עול בשבילנו.

אבא נראה שמח בפלאפון החדש שלו יותר מבתפילה או בסוגיא בגמרא… 

דוגמא: ילד רואה אדם הנוסע בשבת עם ילדיו לים או לפיקניק.

שואל את אבא – אבא, למה הם הולכים לים ואנחנו לבית הכנסת?? משיבו אביו – כי אנחנו דתיים… הילד מבין שהוא "נפל" על הצד הלא נכון של המפה, והוא כבר ידאג לעבור לצד של החוגגים…

אבל אם האבא אומר לו – בני מחמדי, מה שיש להם – יש גם לנו. גם אנחנו הלכנו ביום שישי לים. אבל מה שיש לנו – לעולם לא יהיה להם! חווית שלחן השבת, הביחד, אבא ואמא כמלך ומלכה, שירי שבת, מטעמי השבת וכו'.

כך האב נותן לבנו גאות יחידה, ואיני מתבטל בפני הרחוקים ממצוות!

 

הגר"ח מורה לאב שלא להעיר לבנו על התפילה אם זה יפריע לו להתפלל. הוא יראה אותך וכבר ילמד כיצד להתפלל!

האב שביקש ברכה מהרב'ה בשביל ילדו בן השנתיים ואמר שהוא נשמה גבוהה. כשנשאל מנין לו, השיב, שכבר בגיל כזה הוא לוקח מגבת ושם כטלית ולוקח קוביות של לגו ושם כתפילין! אמר לו הרב'ה לחסיד, היה כדאי שתפסיק להתפלל בבית ותתחיל להתפלל במנין…

 

'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה' והרי החילוני מסתכל על הדתי כעבד המשועבד לתורה ואינו חופשי לעשות כאוות נפשו?

משל העני שהעשיר ויום שמחתו [אוצר המשלים, מקורו בחפץ חיים]: אדם עני מרוד לבוש בלואים שהציל את בן המלך מטביעה וקיבל רשות להיכנס ליום אחד לאוצרות המלך ולקחת כל אשר תאוה נפשו, וכל אותו היום טרח והזיע ועבד, ועם כל זאת זה היה היום המאושר בחייו.

 

מבאר הגרי"ש אלישיב [מוסף יתד שבועות ס"ד] ההגדרה של עבד היא אדם שכל עבודתו היא לאדונו. בן חורין אינו מי שנח כל היום, אלא מי שכל שעובד מכניס לעצמו.

 

 

החפץ חיים מחפש את הלבנה

 

סיפר הרב משה דברשווילי זצ"ל זקן חכמי יהדות גרוזיה, תלמיד ישיבת ראדין, שפעם אחת לאחר משמר הלך בשעה מאוחרת מאוד לחדרו ובחוץ היה קור ושלג חזק, והנה ראה דמות אדם שהולך ברחוב הלוך ושוב.

בתחילה פחדתי וכמעט ששבתי חזרה לישיבה, אבל בכל זאת המשכתי. כשהתקרבתי ראיתי להפתעתי את החפץ חיים! הוא גער בי בחוזקה: באמצע הלילה? בקור שכזה? לך מיד לישון!

רצתי לחדרי שהיה בבית אחותו של החפץ חיים וסיפרתי לה בבוקר את כל המעשה והיא אמרה לי מה אתה מתפלא? זה שלושה לילות שהוא מסתובב בחוץ בקור ובשלג ומחכה שהלבנה תתגלה כדי שיוכל לברך ברכת הלבנה… [מאיר עיני ישראל ח"ד אוצה"ת בהעלותך]

 

 

בגירסה נוספת:

 

בהעלותך

רש"י: למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? חלשה דעת אהרון.

שואל רבי יחזקאל לוינשטיין: מה חסר לאהרון? והרי את כל הקורבנות הוא מקריב! [חכמת המצפון בהעלותך מאמר פא בשם אור יחזקאל]   

 

"וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא" (במדבר ט, ו)

נושאי ארונו של יוסף, או נדב ואביהו או טמאים למת מצווה.

 

שואל רבי ירוחם: מה הם רוצים, הם הרי פטורים, וכי הם רוצים תורה חדשה? [שם מאמר צח]

 

אם נשאל את העשיר הגדול מה חסר לך שאתה עדיין רץ לעשות כסף, הוא יסתכל עלינו במבט של אדם המתבונן באחד שנסתתרה בינתו. אוהב כסף לא ישבע כסף. יש לו מנה רוצה מאתיים.

ואם נאמר לו יום אחד: אתה לא מרגיש טוב היום, אתה פטור היום מלצאת לעבודה. האם הוא ישמח? הוא יעצב ויצטער על שיכל להרוויח ונמנע ממנו. אבל אתה אנוס, רחמנא פטריה! לא רוצה אנוס, רוצה להרוויח!

 

אהרון לא מעונין בפטורים, הוא רוצה להרויח! אוהב מצוות לא ישבע מצוות!

מצווה- צוותא עם הבורא! אשר קדשנו במצוותיו!

לכן משה כל כך רוצה להיכנס לארץ. רבי עקיבא מתאוה למות על קידוש ה', וכן רבי יוסף קארו.

 

הנביא אומר: "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" מהו ביאור הדברים?

משלו של המגיד מדובנא על בעל מזוודת היהלומים. כשאינך עושה בשמחה, אינך עובד אותי!!!

אמר הקוצק'ר שזה אחד משלושה משלים שאמר המגיד מדובנא ברוח הקודש. [לק"ט ח"ד עמוד רנב]

 

אמר פעם אחד האדמורי"ם יש כאלה שאומרים: כדאי לסבול כאן בעולם הזה ולקיים מצוות, כדי לזכות לכל הפחות לגן עדן. לאלה שחושבים כך יש להם לדעת שעל מצוות שסובלים מהם לא מקבלים גן עדן…

 

שמחתו של רבי נתן אדלר שניצל מ'לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו'.

 

הזכות להיות יהודי שומר מצוות היהודים הם רבע אחוז מכלל אוכלוסיית העולם. מתוך כלל היהודים, שומרי המצוות הם כשני מיליון. מתוכם החרדים הם כחצי מיליון, מתוכם האברכים ובני התורה הם כמאה אלף, ואני זכיתי להיות מאותם מאה אלף!  ולכן מזכירים זאת בכל תפילות המועדים- אתה בחרתנו מכל העמים!

 

כי טוב יום בחצריך רש"י: כי טוב יום – אשר בחצריך ולמחר ימות, מלחיות אלף שנים במקום אחר. (תהילים פד, יא)

 

האשה בת תשעים בבית לוינשטין שביקשה ברכה מהרב לאריכות ימים… כששאלה למה? השיבה שפעם בשבוע מנקים אותה והיא יכולה לקחת תפוח ולברך בורא פרי העץ, המעט זה בעיניך? האם לא כדאי לחיות בשביל זה?

 

האריז"ל רכש מעלותיו על ידי שמחה קיום המצוות.

 

בעל 'יסוד ושרש העבודה' ושמחתו הגדולה בקיום המצוות. לפני כל מצווה "יכניס שמחה בלבו". בעת שסימן כליו להפריד בין בשר לחלב- "ושמחתי כמו שהנחתי תפילין"… עולם המושגים של הגדולים!!!

 

רבי חנניא בן עקשיא אומר … לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.

וצריך ביאור שהרי בזה גם מחייב את ישראל שבזה יכולים להיכשל יותר!?

מבאר הגרשז"א שהאדם מקבל שכר גם על מצוות שממילא היה עושה כאדם, וכשמכוין לשם מצוה, מקבל על זה גם שכר! נטילת ידיים בבוקר. נעילת נעליו בסדר מסוים. שינה בסדר מסוים, נטילה לפני האוכל. כבד את אביך כשהתקשרת הביתה. חסד כשעזרת לאדם. המנעות מאכילת חרקים, סעודות שבת ויום טוב.

 

מספרים על החפץ חיים שבשנותיו האחרונות היה מוכיח את עצמו: "אולי לא היית נראה מספיק שמח ומאושר בקיום המצוות שאלו שיראו אותך יבינו שזו השמחה הגדולה ביותר להיות עובד ה' ". ואחר כך היה אומר לעצמו: "אבל אתה עדיין חי, ומי שחי עוד יכול לעשות תשובה!"

 

הדוגמא שלנו כהורים לשמחה במצוות, או שהם עול בשבילנו.

אבא נראה שמח בפלאפון החדש שלו יותר מבתפילה או בסוגיא בגמרא… 

דוגמא: ילד רואה אדם הנוסע בשבת עם ילדיו לים או לפיקניק.

שואל את אבא – אבא, למה הם הולכים לים ואנחנו לבית הכנסת?? משיבו אביו – כי אנחנו דתיים… הילד מבין שהוא "נפל" על הצד הלא נכון של המפה, והוא כבר ידאג לעבור לצד של החוגגים…

אבל אם האבא אומר לו – בני מחמדי, מה שיש להם – יש גם לנו. גם אנחנו הלכנו ביום שישי לים. אבל מה שיש לנו – לעולם לא יהיה להם! חווית שלחן השבת, הביחד, אבא ואמא כמלך ומלכה, שירי שבת, מטעמי השבת וכו'.

כך האב נותן לבנו גאות יחידה, ואיני מתבטל בפני הרחוקים ממצוות!

ר"מ פיינשטיין שואל כיצד הייתה התדרדרות כל כך גדולה בארה"ב? אבא היה חוזר הביתה ואומר בעצב ששוב לא קיבלוהו לעבודה בגלל שהוא שומר שבת. כך הבן הבין ששומר השבת סובל בשל כך. אבא לא היה נראה שמח כשאמר זאת.

הרב זילברשטיין והילד שסיפר במבחן הפומבי שאוהב צ'ולנט… כל ילד סיפר מה הכי אוהב, אחד ללמוד תורה, אחד מוסר ומידות טובות, אחד תפילה, אחד חסד, ואחד אמר שהוא הכי אוהב צ'ולנט בשבת… כשנשאל על ידי המנהל אחר המבחן מדוע אמר כן, סיפר שראה אצל אבא שהצ'ולנט הוא הדבר הכי חשוב ואפילו יותר מדברי תורה…

הגר"ח מורה לאב שלא להעיר לבנו על התפילה אם זה יפריע לו להתפלל. הוא יראה אותך וכבר ילמד כיצד להתפלל!

האב שביקש ברכה מהרב'ה בשביל ילדו בן השנתיים ואמר שהוא נשמה גבוהה כשנשאל מנין לו, השיב, שכבר בגיל כזה הוא לוקח מגבת ושם כטלית ולוקח קוביות של לגו ושם כתפילין! אמר לו הרב'ה לחסיד: היה כדאי שתפסיק להתפלל בבית ותתחיל להתפלל במנין…

 

'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה' והרי החילוני מסתכל על הדתי כעבד המשועבד לתורה ואינו חופשי לעשות כאוות נפשו?

משל העני שהעשיר ויום שמחתו [אוצר המשלים, מקורו בחפץ חיים]: אדם עני מרוד לבוש בלואים שהציל את בן המלך מטביעה, וקיבל רשות להיכנס ליום אחד לאוצרות המלך ולקחת כל אשר תאוה נפשו, וכל אותו היום טרח והזיע ועבד, ועם כל זאת, זה היה היום המאושר בחייו.

מבאר הגרי"ש אלישיב [מוסף יתד שבועות ס"ד] ההגדרה של עבד היא אדם שכל עבודתו היא לאדונו. בן חורין אינו מי שנח כל היום, אלא מי שכל מה שעובד מכניס לעצמו.

 

החפץ חיים מחפש את הלבנה סיפר הרב משה דברשווילי זצ"ל זקן חכמי יהדות גרוזיה, תלמיד ישיבת ראדין, שפעם אחת לאחר משמר הלך בשעה מאוחרת מאוד לחדרו ובחוץ היה קור ושלג חזק, והנה ראה דמות אדם שהולך ברחוב הלוך ושוב.

בתחילה פחדתי וכמעט ששבתי חזרה לישיבה, אבל בכל זאת המשכתי. כשהתקרבתי ראיתי להפתעתי את החפץ חיים! הוא גער בי בחזקה באמצע הלילה? בקור שכזה? לך מיד לישון! רצתי לחדרי שהיה בבית אחותו של החפץ חיים וסיפרתי לה בבוקר את כל המעשה והיא אמרה לי מה אתה מתפלא? זה שלושה לילות שהוא מסתובב בחוץ בקור ובשלג ומחכה שהלבנה תתגלה כדי שיוכל לברך ברכת הלבנה… [מאיר עיני ישראל ח"ד אוצה"ת בהעלותך]

 

בהמשך הפרשה אנו מוצאים את ההיפך הגמור מאהרון והטמאים.

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (במדבר י,לג)

אח"כ ישנן ב' נונין המפרידות, ויהי בנסוע הארון, שהנוני"ן באו להפריד בין הפורעניות. (שבת קטז, ע"א)

וצריך ביאור היכן היא הפורענות הראשונה?

ביאור הרמב"ן (במדבר י, לה), שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה'.

 הסבא מסלבודקא– והרי על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו? אלא שלא חשו בקושי לעזוב את הר סיני.

והיכן מצאו זאת חז"ל? בביזת הים נאמר ויַסע אותם משה, כאן נאמר ויסעו– מעצמם. [שם מאמר קיב בשם אור הצפון והרב שוואב] וניתן לדרוש זאת ממה שכתוב: "ויסעו מהֵר [סיני]"

 

ישנם כאלה שאין להם תרי"ג מצוות אלא תרי"ג בעיות.

 

נץ– בשביל לגמור עם זה… ד' מינים לפני כניסת החג [אתרוג ב-5 ₪… האם היית קונה טבעת לארוסתך ומספר לה שעלה לך בסה"כ 5 ₪ "במבצע"???]. תפילה– בקצרה ובדילוג. מחפש מנין מהיר, מתפלל תוך שתי דקות. אפילו כשאנו אצל צדיק אנו רוצים להישאר יותר!

 

בתורה נאמר בסוף הקללות: תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויבך בערום ובחוסר כל.

 

וצריך ביאור, וכי בגלל שלא עבד בשמחה יקבל את כל הקללות הללו?

"ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות וישבר אתם תחת ההר" (שמות לב,יט)

משה אינו שובר הלוחות עד שרואה מחולות. מדוע?

 

המעשה בבן שהביא תעודה שכולה שלילית ובזימרה מצוין.

מבאר רבי בונם מפשיסחא "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך", ולא די בכך, אלא עוד היית "בשמחה"…

המעשה ביהודי שביקש כפרה על אכילת חזיר

 

שאלו את החפץ חיים מה הטעם בהוצאת ספרו על הלכות לשון הרע אם ממילא רוב העולם לא יוכל לעמוד בו? השיב החפץ חיים שהסתפק בזה, והגאון רב ישראל סלנטר אמר לו שכל עבירה יוצרת משחית. עבירה מתוך כאב- יוצרת מלאך קטן שכוחו מועט.

לכן גם אם יאנח לאחר שדיבר לשון הרע- זה כבר משהו!

מעשה נורא שיכולים לראות את גודל מעלת הירהור תשובה ומובא בספר אורי וישעי [שער התפילה פ"ז],  [נכד הרב מתנות כהונה על מדרש רבה לפני כ300 שנה] וזו לשונו:

מעשה אירע בעיר אחת, באדם אחד שנטה למות וחלה את חוליו, ונכנסו אצלו חכמי ישראל לבקרו, ויזעק בקול גדול, ויאמרו: מה לך כי זעקת? ויען ויאמר: וכי אין אתם רואים שאיש עומד לנגדי והוא מלא עינים וכיתת כלבים עמו? וזה חפץ לטרוף עיני, וזה לחטוף רגלי וזה כל אברי, והתחילו לבקש רחמים עליו בתפילות הכתובים בשל"ה מה שמתפללים על שכיב מרע בר מינן, ובתוך כך נח מזעקתו והתחיל להתאנח, אמרו לו היושבים לפניו: על מה אתה נאנח?

השיב: עתה בא לכאן אחד לבוש בדים ומטה אלוקים בידו, ומכה בכלבים שלא יחבלוני, וכה אמר לי: כדאי היית שיאכלוך הכלבים עזי נפש אלה, אך הואיל ועשית זאת בעודך בריא, שכל עת שלמדת באיזה ספר והגעת באיזה דבר עבירה אשר עברת, הירהרת בליבך תשובה, אף שלא שבת בפועל, הירהורי ליבך הצילוך שלא יזיקוך, ועל שלא עשית תשובה בפועל הבהילוך, עד כאן לשונו. והרי לך גודל מעלת הירהור תשובה.

הסבא מסלבודקא היה מעיר לתלמידיו שעליהם להיות תמיד עם שמחה וחיוך על פניהם.

התלמיד מישיבה אחרת שעצבות על פניו אמור לעבור עם נכדו את הגבול בין ליטא לפולין ולהגיע למיר, תחילה תוכנן שיסע התלמיד הזה עם נכדו, אולם הסבא כעת התנגד באומרו שהוא מסופק בזכויותיו של אותו תלמיד והוא חשש בשל כך לסכנת הדרכים. [מורשת אבות ח"ה 167]

 

מדרש רבה רות פרשה ה פסקה ו

אמר רבי יצחק בר מריון בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם (בויקרא רבה לד, ח 'בלב שמח') שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו: (בראשית לז, כא) "וישמע ראובן ויצילהו מידם", בכתפו היה מוליכו אצל אביו.

ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו: (שמות ד, יד) "הנה הוא יוצא לקראתך [וראך ושמח בליבו]", בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו.

ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו: "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר", עגלות מפוטמות היה מאכילה.

 

רבי כהן ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה. ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה? אליהו כותבה ומלך המשיח, והקדוש ברוך הוא חותם על ידיהם.

הדא הוא דכתיב: (מלאכי ג, טז) "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע, וַיִּכָּתֵב ספר זכרון לפניו, ליראי ה' ולחשבי שמו"

 

שכר מצוה בהאי עלמא- על פי הערכתינו. הגר"א והעגלון שהשקיע בעולם הזה.

שבחו של אהרון שלא שינה, על אף ההתמדה לא התקררה התלהבותו!

 

נספח: גוי האומר על מנת שיחיה בני ומת בנו- פטור מלהביא נדרו. ישראל – חייב! שעושה לשם שמים!!!

שלא עשאני גוי- קלינטון!

 

 

שכר מצווה בהאי עלמא ליכא, כיצד אם כן הרשעים מקבלים כאן בעולם הזה את שכרם?

הקב"ה משלם שכר כפי הערכתינו את המצווה וכפי הקלות בה אנו מוכנים לוותר עליה.

אברך המוכן לוותר על שעה בכולל בשביל לבדוק שיק של 50 ₪ שחזר, הסדר שלו שווה חמישים ₪…

הגר"א – המצווה בין הקשות ביותר!

היהודי שהגיע לוילנא בשעת לילה ומצא את בית הגר"א מואר, והרב הכניסו ואירחו, והיהודי העגלון שאל הרב- האם לכל הפחות עולם הבא יהיה לי אחר כל הסבל הזה כאן בעולם הזה? שאלו הגר"א למעשיו, והוא סיפר שהוא עגלון שמביא לחמו בקושי, וכל יומו על פרנסתו, וזמן רב ללמוד תורה לא נשאר לו. אמר לו הגר"א אם בעוה"ז שאתה כל כך משקיע בו אתה סובל, בעוה"ב שאינך משקיע בו כלל- על אחת כמה וכמה…

 

פרשת בהעלותך

בדרך בה אדם רוצה לילך מוליכיו אותו [אוצה"ת עם תוספות]

"למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל" (במדבר ט, ז)

תמוה מאוד איך עלה בדעתם לבקש דבר כזה, כיון שנמנע מהם לעשות הפסח וכבר עבר זמנו איך לא אמרו נואש?

אלא רואים מכאן שהרצון של האדם צריך להיות תקיף וחזק ואף על פי שרואה בחוש שעל פי כשרונותיו או כוחותיו ומידותיו אין לו אפשרות כלל להצליח, מכל מקום אין לו להתייאש מן הרחמים ועליו לבקש ולשאוף לשלימות בכל אופן כי גם ברוחניות "אין עוד מלבדו" ורק ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

ולכן הצליחו לחדש כאן מצוות "פסח שני" כי עם רצון ושאיפה חזקה זוכים לעזר ה' למעלה מן הטבע ["מליץ יושר"]

(ניתן לומר ש"רצון" אותיות "נוצר". שנוצר דבר חדש. מידידי טל חן)

מסופר במדרש "שמיני", מעשה באחד שהיה מורגל מאוד בשתיית יין ובשיכרות עד שהיה מוכר את כלי ביתו ושותה בהם יין. אמרו בניו אחד לשני: באופן כזה לא ישאיר לנו אבינו שום רכוש!

מה עשו? השקו אותו יין עד שהשתכר, לקחו אותו והוציאוהו מחוץ לעיר ושמוהו במערה המוכנת לקבור בה מתים וכוונתם בזה היתה כשיתעורר ויראה היכן נמצא, זה יזכירו לשוב מדרכו הרעה, או שהתכוונו שממש ימות שם. על כל פנים, השאירוהו שם והלכו להם לביתם והוא נשאר שוכב במערה ישן בשיכרותו.

והנה אירע דבר פלא, בדיוק שם עוברת שיירת אנשים "סוחרי יין" טעונים כדי יין.

כשהגיעו ליד המערה המוכנה לקבורת אותו שיכור, בדיוק אז הם שומעים קול המולה גדולה מן העיר והיה נראה להם כקול מלחמה. מה עשו? במהירות פרקו את כל חביות היין והניחו אותם בתוך אותה המערה שהיה ישן שם אותו אדם. כשהקיץ השיכור מיינו, והנה הוא רואה נוד מלא יין נתון למראשותיו, פתח את הנוד ונתנהו לתוך פיו שלא יצטרך אפילו לקום, וכך הוא שוכב ושותה כאוות נפשו.

לאחר שלושה ימים אמרו בניו, וכי אין אנו הולכים ורואים מה נעשה באבינו? הלכו להם ובאו לאותה מערה. ומה הם רואים? אביהם שוכב ונוד היין נתון בפיו!

אמרו: אף כאן אין הקב"ה מניח אותך, והואיל והוא נותן לך, אין אנו יודעים מה לעשות נגד רצון הקב"ה.

עשו ביניהם תקנה, שכל אחד ואחד מביניהם ישקה את אביהם יום אחד יין. (ויקרא רבה יב, א)

 

אמר על זה רבי אליהו דסלר זצ"ל התפעלתי מדברי חז"ל אלו לראות אשר "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו", הוא לאו דוקא בדרך הטבע אלא גם בסיבות רחוקות כמעט על דרך נס בסיבות שונות ורחוקות ואם כך הוא לרע הרי מידה טובה מרובה.

ואם כן עד כמה גדולה הסייעתא דשמיא כי לרע רק "פותחין" אבל לטוב "מסייעין" אותו למעלה מדרך הטבע פי חמש מאות מדרגות!

 

וכן אמר הגר"ח שמולאביץ זצ"ל: מסופר בגמרא שפעם אחת הלכו יחד רבי מאיר רבי יהודה ורבי יוסי.

והנה רבי מאיר הוה דייק בשמא, כלומר היה קובע את אישיות האדם וצידקתו על פי שמו, אבל רבי יהודה ורבי יוסי לא היו מדייקים משמות האנשים.

בדרכם הגיעו לאכסניה וביקשו להישאר שם לשבות בשבת, והסכים בעל האכסניה.

שאלוהו, מה שמך? אמר להם: "כידור". אמר רבי מאיר: שמע מיניה אדם רשע הוא שנאמר "כי דור תהפוכות המה". אבל רבי יהודה ורבי יוסי לא חששו לזה, ולכן לפני שבת מסרו לבעל האכסניה את ארנקיהם כדי שישמור עליהם עד לאחר שבת.

אבל רבי מאיר שחשש לשמו לא מסר את ארנקו וכספו, והלך והטמינם בבית הקברות, ובלא לשים לב טמן את ארנקו בסמוך לקברו של אביו של בעל האכסניה. בליל שבת בא אביו של בעל האכסניה בחלום לבנו ואמר לו: בא וקח את הכסף והארנק המונחים ליד ראשי!

למחרת בבוקר סיפר בעל האכסניה את חלומו לחכמים. אמר לו רבי מאיר חלומות של ערב שבת אין בהם ממש, כי רצה רבי מאיר להסיח דעתו שלא ילך ויקח את ארנקו.

ואחר כך הלך רבי מאיר לבית הקברות ועמד ושמר שם כל אותו היום שלא יקחהו. למחרת השבת ביקשו רבי יהודה ורבי יוסי ממנו את כספם הכחיש בעל האכסניה ואמר: לא היו דברים מעולם! אמר להם רבי מאיר: מדוע לא דייקתם בשמו? אמרו לו: מדוע לא אמרת לנו?

תמה הגר"ח שמולאביץ איך יתכן שבא אליו אביו מעולם האמת לומר לבנו לגנוב?

אלא "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" הוא אפילו בדרך נס, דכיון שבעל האכסניה היה גנב ורצה לגנוב אז מביאים לו אפילו את אביו שנפטר בחלום שישכנעהו ללכת ולגנוב, קל וחומר במידה טובה שהיא כן.

 

פעם בא אדם לסבא מנובהרדוק ואמר לו: רואים שהפרנסה מקור בהשתדלות. זו עובדה…

ענהו הרב: מעשה באדם שהתווכח עם אישתו במה כדאי לסחור, הוא סבר להיות סנדלר, והיא הציעה שיהיה שען. לבסוף הוא בחר בסנדלרות. יום אחד לאחר שנים רבות של עבודה, הוא פונה לאישתו ואומר לה: תראי איזה מזל יש לנו שהקב"ה נתן אז בליבי להיות סנדלר ולא לשמוע בקולך להיות שען. ארבעים שנה אני בעסק, ומעולם לא קרה שבא אלי אדם לתקן שעון, כל הבאים מבקשים רק לתקן מנעלים… אם הייתי שען הייתי גווע ברעב…

ענתה לו אישתו שוטה שבעולם, באים אליך כי יודעים שאתה סנדלר, אך אם היו יודעים שאתה שען, היו פונים אליך בהתאם.

כך אתה השיבו הסבא, מי שרוצה שהפרנסה שלו תבוא מהקב"ה היא תבוא מאתו יתברך, אולם מי שבוחר שתבוא מנעלים – היא תבוא מנעלים.

 

אדם שיבחר בטוב, יראה את כל הסייעתא דשמיא להצליח בטוב, אולם אם יבחר ברע, יצליח גם שם, ומזה גופא יוכל לבוא לידי טעות שהנה דרך רשעים צלחה. אולם כל זה מהניסיון שהקב"ה מנסה אותו.

[המעשה עם רבי פסח מקוברין (מחבר ספר 'חידושי רבי פסח מקוברין' רבו של רבי משה פיינשטיין) כתב הרב וולבה ב'עלי שור ח"ב עמוד קכז. 'בצעירותו לא היה מן המבריקים, ופעם אחת אמר הערה לימודית בויכוח בין הלמדנים ודבריו הוכיחו עד כמה אינו בעניינים, הם גיחכו באי נוחות והוא נפגע עד עמקי נשמתו והניח ראשו על הסטנדר ונרדם.

ואמרו בחלום שיתחיל עכשיו להשקיע מרצו בלימוד מסכת בבא קמא ויתנו לו סיעתא דשמיא להצליח, וכך הוה והחל מבריק בסברותיו].

פרשת בהעלותך

נבל – המשתמש בכוחות שנתן הבורא – להכעיסו

שאיפה שלא נוצלה כהוגן [מזקנים אתבונן עם תוספות רבות, הוקלט אלעד]

והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישבו ויבכו גם בגי ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר: (יא,ח וישמע משה את העם בכה למשפחתיו, איש לפתח אהלו, ויוזר אף ה׳ מאד, ובעיני משה רע: (יא,י)

אין מקום בתורה שהוזכר ביטוי חריף כל כך של כעס; לא סתם חרון אף, אלא: ״ויחר אף ה׳ מאד״. במה שונה חטא זה מחטאים אחרים, חמורים לא פחות!

גם משה רבנו הגיב בחריפות שאין כדוגמתה, כשאמר ״אם ככה את עושה לי ־ הרגני נא הרוג"!

המפתח להבנת הדברים נמצא בתורה עצמה. כשבישר הקב״ה על העונש הצפוי, אמר: ״יען כי מאסתם את ה, אשר בקרבכם", וכתב שם רש״י: ״אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם, לא גבה לבבכם ליכנס לכל הדברים הללו״.

מה שעמד ביסוד תלונתם של בני ישראל לא היה רעבון ואף לא מחסור גשמי אחר, אלא מה שכינו ״ונפשנו יבשה״. המדרש מבאר את כוונתם: ״עכשיו אין לנו אלא המן הזה בלבד; בבוקר כן ובערב כן, בחול כן ובשבת כן, עשה אדם יום טוב אין לו לאכול אלא מן, עשה יום רע אין לו לאכול אלא מן״. כלומר: החיים שלנו הם אפורים, משעממים, הכל מתנהל על מי מנוחות. אדם מבקש להרגיש הבדל בין אוכל של שבת לאוכל של יום חול; זה מה שנותן לחיים ״צבע׳/ וללא זה החיים אינם חיים!

מה הפשט בזה?

הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם. הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך.

משלו של הח"ח על הבן המאומץ כפוי הטובה ושעון הזהב. כך גם אנו נוהג בכפיות טובה לה' על כל מעשיו הטובים לנו שהפכנו לעם ונתן לנו תורה והאכילנו מן במדבר והוציאנו ממצרים כו' ועוד לא חכם שהרי אנו מפסידים בזה את כל היעודים הטובים שה' הבטיח לכל אלה שילכו בדרכו.

מבאר ע״פ באר משה כך גם בעניינינו:

עם של עבדים נרצעים לא יבא בטענות כאלה. בהיותם במצרים, לא הרגישו בחסרון זה.
חושיהם היו קהים מדי, הציפיות מהחיים לא היו גבוהות כל כך ן די היה להם במה שנתנו להם לחיות. מה גרם לשינוי, כיצד בזמן קצר כל כך השתנו המושגים?

״אם לא נטעתי שכינתי ביניכם"! רק בזכות השראת השכינה הפכו יוצאי מצרים לאנשים אחרים, רק בזכותה כאילו נולדו מחדש. ״ואשא אתכם על כנפי נשרים״ – לא במישור הגשמי בלבד, אלא גם ברוחניות. הקב׳יה רומם אותם, הגביה אותם לדרגה עליונה, כדי שיוכלו לקבל את התורה; אין אדם מסוגל לקבל את התורה כשהוא מגושם, כשאין חושיו מפותחים.

היתה זו מתנה מן השמים, שהעניקו להם כדי שיקיימו ״ויגבה לבו בדרכי ה׳״, שינצלו את כוחם זה לשאיפה לרוחניות, לקדושה וטהרה.

אך הם הפכו את הקערה על פיה, קיבלו את המתנה, והשתמשו בה לצרכים גשמיים. אותה רוח של רוממות, אותו צמאון שניתן להם על מנת להגביר את השאיפה לתורה, הגביר בהם את התאוה לגשמיות; שוב לא הסתפקו בתענוגים הפשוטים של אוכל יומיומי, עתה נראה להם כל זה אפור, משעמם. במקום לבקש את סיפוקם בשטח הרוחני, פנו לעולם הזה:
״מי יאכילנו בשר!״ וכי כושים אנחנו, שניתן להאכיל לנו אוכל פשוט?? אנחנו עם חשוב, בעל תרבות מפותחת, אנו דורשים אוכל על רמה!

על כך יצא חרון אף ה, ביתר שאת. אם אדם חוטא בגלל טבעו הרע, יש לו פתחון פה, שכך הוא נברא. אבל לקחת את המתנה מן השמים, את השראת השכינה, ולהפוך אותה לאמצעי להגברת התאוה ־ הרי זו בגידה!

צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך

נאמר בתוה"ק צור ילדך תשי ותשכח א-ל מחוללך. הקב"ה יצר את האדם עם שכחה ולבסוף האדם שוכח את ה' ית'.

משל לבל החוב וה"שכחה"…

מי ששוכח את ה' כמוהו כמאקס שכל חייו כאן הרי הם בבחינת מוות. אדם בלא תורה כדג בלא מים. גם אם נדמה לו שהוא עושה חיים אולם לבסוף יתברר לו שהיו אלה חיים מדומים.

המבדיל בין האדם לבהמה הוא כח הזכרון. האדם זוכר את העבר, ופועל על פיו. הוא פעם החנה את רכבו בלא כרטיס וקיבל קנס, הוא כבר קונה כרטיסים ושם ברכב לפעם הבאה. הוא לומד מטעיות. הוא משפר את דרכיו. הבהמה חיה את הרגע.

התורה מצווה את האדם לזכור את יציא"מ משום שזה המחייב הגדול ביותר של האדם לבוראו. לא נא' אנכי… אשר יצרתיך, משום שזאת אין האדם זוכר, אולם זוכר הוא היטב שלפני חמשים יום היה עבד נרצע במצרים, וכעת הוא נגאל משם, במטרה שבצאתכם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. זו כל המטרה. מי שאין לו עבר, אין לו גם עתיד. העתיד שלו מת. אין לו אפי' חודש כדי לחיות… רשעים בחייהם קרויים מתים… פסח בא כדי להזכיר לנו מנין באנו ועי"ז נזכור גם לאן אנו הולכים. לכן כל ישראל יושבים בליל הסדר ומנחילים לבניהם את אשר הנחילו לנו אבותינו – את הדבר היקר מכל- את הזכרון. ליל הסדר הוא יום העצמאות האמתי של עמ"י. היום הזה נהיית לעם. הוא יום הזכרון הלאומי.

ואלמלי הוציאנו הקב"ה משם עדיין היינו אנו ובנינו משועבדים לפרעה במצרים. והרי מזמן תמה לה העבדות מן העולם, וכיצד יתכן לחשוב שאלולי הגאולה עדיין היינו בונים פירמידות לפרעה?

במגילת העצמאות נאמר שבא"י קם העם היהודי. אין לך סילוף גדול מזה. העמ"י היהודי לא קם לפני ששים שנה, אלא לפני שלשת אלפים ושלש מאות שנה. ולא בא"י אלא במדבר. לומר לך שקיום המצוות אינו תלוי בחבל ארץ אלא אפי' במדבר חייבים לקיים מצוות. הרבנים בזמנו התנגדו לכמה מהניסוחים של מגילת העצמאות, כגון לזה שב"ג שר"י סירב לציין שם שמים במגילה, ולבסוף הושגה פשרה שיכתבו "בעזר צור ישראל וגואלו"… מילים יפות לתאר את הקב"ה…

ה' עשה לנו ניסים במלחמת ששת הימים, לקחנו את הקרדיט לעצמנו. באה מלחמת יום הכיפורים…

והנה לא חלפו שנים ארוכות ורוב בניהם של הציונים מקימי המדינה אינם גרים כאן אלא שוהים בניכר… ללמדך- כשאין עבר- אין גם עתיד!

מעשה ששמעתי מפי הרב מאיר אבוחצירא [סופר בבית אליהו בסיום מסכת סנהדרין]

מעשה באדם ששמו משה שעבד כאח בביה"ח ביקור חולים בי-ם. למשה היה אח ששמו ניסים שהחליט לרדת לחו"ל לעשות עסקים. תחילה שמר על קשר עם אחיו, אולם רחוק מן העין רחוק מן הלב ולאט לאט הלך הקשר והתנתק. לאחר 20 שנה בהם עבד משה קשה לפרנסתו כשבקושי כילכל את בני ביתו הוצרך להשיא את בנותיו אולם לאיש אין פרוטה לפורטה. המליצו לו ללכת לאחיו נסים לחו"ל לנסות ולהעזר בו. הוא הגיע לחו"ל, לביהכ"נ בו הוא מתפלל ושאל האם יש כאן א' ניסים? לא השיבו לו כולם. לאחר בירורים מצא איזה זקן שאמר שאכן היה כאן א' ניסים אולם הוא שינה את שמו למאקס, והוא כבר אינו פוקד את ביהכ"נ. הוא מסר לו את הכתובת אך אמר לו תדע שיש שם גדרות והוא גר בוילה גדולה, הוא מליונר לא קטן. משה פנה ללכת והגיע לבית. הוא ראה גדרות גדולות ובדיוק באותו רגע בדיוק הוא רואה את השער נפתח, ומכונית ביואיק יוקרתית החליקה פנימה. הוא סימן לו לעצור ומיד שראה את אחיו אמר שלום ניסים, מה נשמע, המון זמן לא נפגשנו… אולם ניסים התנכר אליו ואמר לו מי אתה, אני לא מכיר אותך בכלל ופנה ללכת. אולם כאן משה עצר אותו ואמר לו אתה חושב שאני באתי לכאן כי אני צריך אותך? אני באתי לומר לך שתדע לך שנשאר לך עוד שבועיים לחיות! והסתובב ללכת. מר מאקס נכנס לוילה, והפגישה עם אחיו לא עשתה לו טוב. הוא שממילא סובל מלחץ דם, החל הלחץ דם לעלות, הוא לא נרדם בלילה, האולקוס השתולל, ולאחר שבוע הוא חש שבאמת זמנו קרב… הוא שלח לחפש את אחיו בכל העיר ולאחר שמצאוהו הביאו אותו אל מר מאקס. מאקס שאל אותו תגיד לי, אני רואה שאתה יודע מה אתה מדבר, אולי תאמר לי מה גם יכול לעזור לי לצאת מזה, הרי לא הגעת לכאן במיוחד לספר שאני הולך למות… משה שאל אותו תגיד לי עכשיו אתה מכיר אותי? כן, בטח, אתה אחי היקר משה! אהה, אם אתה מכיר אותי אני יכול להרגיע אותך, אתה תחיה בעזרת ה', אתה לא תמות. אולם קודם כל תתן לי את מה שאני צריך להשאת שתי בנותי. הוא התכונן להוציא שיק, אולם משה בהכירו את מאקס אמר לו רק במזומן! בלית ברירה הוציא מאקס ארבעים אלף דולר ונתן לאחיו. ואז פנה ושאל אולי כעת תאמר לי במה הענין? הענין פשוט, השיב משה, אני עובד בביה"ח כבר שלושים שנה, וכשאני עושה בבוקר ביקור במחלקה כולם כבר מכירים אותי ואומרים לי בוקר טוב משה, מה נשמע משה, אם יש פציינט שלא אומר לי שלום ולא מזהה אותי, אני מיד יודע שזה בעוד שבועיים הולך… כשראיתי שאתה לא מכיר אותי אמרתי אין לך יותר משבועיים להחזיק מעמד… אולם עתה שראיתי שאתה מכיר אותי נרגעתי, אתה תחזיק מעמד… אמר לו ונפרד ממנו לשלום…

הב' – נושא עון
וַהֲרֵי זֶה גָּדוֹל מֵהַקֹּדֶם שֶׁהֲרֵי לֹא יַעֲשֶׂה הָאָדָם עָוֹן שֶׁלֹּא יִבָּרֵא מַשְׁחִית כְּדִתְנַן הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת קֹנֶה לוֹ קָטֵגוֹר אֶחָד וַהֲרֵי אוֹתוֹ קַטֵּגוֹר עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר פְּלוֹנִי עֲשָׂאַנִי, וְאֵין בְּרִיָּה מִתְקַיֶּמֶת בָּעוֹלָם אֶלָּא בְּשִׁפְעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַהֲרֵי הַמַּשְׁחִית הַזֶּה עוֹמֵד לְפָנָיו וּבַמֶּה מִתְקַיֵּם, הַדִּין נוֹתֵן שֶּׁיֹּאמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי זָן מַשְׁחִיתִים יֵלֵךְ אֵצֶל מִי שֶׁעֲשָׂאוֹ וְיִתְפַּרְנֵס מִמֶּנּוּ וְהָיָה הַמַּשְׁחִית יוֹרֵד מִיַּד וְנוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ אוֹ כוֹרְתוֹ אוֹ נֶעֱנַשׁ עָלָיו כְּפִי עָנְשׁוֹ עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל הַמַּשְׁחִית הַהוּא, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה כֵן אֶלָּא נוֹשֵׂא וְסוֹבֵל הָעַיִן וּכְמוֹ שֶׁהוּא זָן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ זָן וּמְפַרְנֵס הַמַּשְׁחִית הַזֶּה עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים, אוֹ שֶׁיָּשׁוּב הַחוֹטֵא בִּתְשׁוּבָה וִיכַלֵּהוּ וִיבַטְּלֵהוּ בְּסִגֻּפָיו, אוֹ יְבַטְּלֵהוּ שׁוֹפֵט צֶדֶק בְּיִסּוּרִים וּמִיתָה, אוֹ יֵלֵךְ בַּגֵּיהִנֹּם וְשָׁם יִפְרַע חוֹבוֹ. וְהַיְנוּ שֶׁאָמַר קַיִן גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא וּפֵרְשׁוּ חֲזַ"ל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אַתָּה סוֹבֵל יֵרָצֶה זָן וּמְפַרְנֵס, וַעֲוֹנִי כָבֵד שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לְסוֹבְלוֹ פֵּרוּשׁ לְפַרְנְסוֹ עַד שֶׁאָשׁוּב וַאֲתַקֵּן, אִם כֵּן הֲרֵי זֶה מִדַּת סַבְלָנוּת גְּדוֹלָה שֶׁיָּזוּן וּמְפַרְנֵס בְּרִיָּה רָעָה שֶׁבָּרָא הַחוֹטֵא עַד שֶׁיָּשׁוּב.
יִלְמֹד הָאָדָם כַּמָּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה סַבְלָן לִסְבֹּל עֹל חֲבֵרוֹ וְרָעוֹתָיו שֶׁהֵרִיעַ עַד שִׁעוּר כָּזֶה שֶׁעֲדַיִן רָעָתוֹ קַיֶּמֶת, שֶׁחָטָא נֶגְדּוֹ וְהוּא יִסְבֹּל עַד יְתַקֵּן חֲבֵרוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל מֵאֵלָיו וְכַיּוֹצֵא:

משה רבנו הגיע לייאוש, דוקא בשל פרשה זו. כל עוד יש שאיפה לרוחניות, יכול הוא להדריך, לייסר ולקוות לשיפור. אבל אם הכלים שנועדו לעלייה ברוחניות – נהפכים לאמצעים של הגברת התאווה הגשמית, כלום תקוה יש כאן? מה יעזור לספק את תאבונם, אם כל זה מרחיק אותם עוד יותר מן היעד הרצוי? ״הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם״!…

אך ביד הקב״ה יש רפואה גם למצב זה. הלא בתוך תוכם יודעים הם מה התכלית האמיתית, אלא שהיצר הרע מסנוור אותם. ״עד אשר יצא מאפכם״, זו היא התרופה. כשיראו את התאוה כפי שהיא נראית באמת, ללא כחל ושרק, יעזבו אותה ויברחו ממנה, וממילא הכל יבא על תיקונו.

 

פרשת בהעלותך

תרדמת ההרגל השוחק [והגדת, שני מאמרים מפ' שמיני עם תוספות]

פרשתינו פותחת בהדלקת המנורה: (א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת: (ג) וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת־מֹשֶֽׁה: ״ויעש כן אהרן״ (במדבר ח, ג), להגיד שבחו של אהרן שלא שינה (רש׳׳י), הינו שההדלקה החוזרת ונשנית לא התישנה אצלו כדבר שגור, אלא עשאה תמיד בהתחדשות כאלו זו לו הפעם הראשונה.

"ויקרב אהרן את קרבן העם, ויקח את שעיר החטאת אשר אהרן הקריב חטאת לעם וישחטהו ויחטאהו [עשהו כמשפט חטאת] כראשון״ [כעגל שלו] (ייקרא ט, טו וברש״י). ויש להבין, מה ההדגשה: ״כראשון? ובכן, בראש ובראשונה, יש כאן התפעלות עצומה. החטאת שהקריב אהרן, היתה קרבנו הראשון (ויקרא ט, ח). אחריה הקריב את עולתו (שם, יב). קרבן אחר, והקרבתו אחרת. ומביאים שוב, חטאת נוספת –

והלא טבע הוא באדם, שמעשים חוזרים ונשנים נשחקת התפעלותם –

וכמו שאמרו (שבת קיח ע״ב) ש״הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף״. ומדוע, משום שבהגיע מועד התרוננות ונס, יכהו תחושותיו ולא יוכל להתעלות ולהתפעל כדבעי (מאירי, שם).

ב״בינה לעתים״ (ח׳׳א, לחוה״מ פסח) עמד על הנהגת משה רבינו, שכאשר קרן עור פניו ויראו מגשת אליו הסתיר פניו במסוה, וכשדבר עמהם הסיר את המסוה (שמות לד, ל לה). והסברא נותנת לנהג להפך, שבדברו עמם יסתיר פניו לבל יבהלו ויראו, ובפנותו מהם יגלה פניו, מאחר שאינם נגשים אליו.

והתשובה, שיראתם חיובית היתה, שיהא עליהם מורא רבם כמורא שמים (אבות פ״ד מי״ב), והוא מקניני התורה (אבות פ״ו מ״). אבל חשש שההרגל יעשה טבע ולא יתפעלו עוד, לכן כיסה פניו שלא בשעת הלמוד, כדי שיתפעלו בכל פעם מחדש.

וכתב, שזה באור המזמור (תהלים יט, ב-ג): ״השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע״, אבל הואיל ו״יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת״ והן תופעות שגורות ותמידיות, לכן ״אין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם״, ואינן מעוררות ההפעלות.

ושנינו (סנהרדין נב ע״ב): למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ, בתחלה דומה לקיתון של זהב. שוחח עמו, דומה לקיתון של כסף. נהנה ממנו, דומה לקיתון של חרס. כיון שנשבר, אין לו תקנה. וזהו שאמרו (פסחים מט ע״א) שתלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום דבריו אינם נשמעים.

וב״כלי יקר״ (ויקרא ו, כא) דרש על כך את הפסוקים: ״תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות״, כשתלמיד החכמים מבלים עם עמי הארץ, אזי ״בני ציון היקרים המסלאים בפז״ ונמשלים לקיתון של זהב, ״איכה נחשבו לנבלי חרש״ (איכה).

וידוע מה שדרשו, שכאשר בושש משה לרדת מן ההר מהרו ועשו להם עגל זהב. והלא אהרן קדוש ה׳ היה עמם, והכירוהו כנביא עוד ממצרים (רש״י שמות ד, יג), ומשה רבינו עצמו הפנה אליו (שמות כד, יד).

ומדוע לא בחרו את אהרון – בהעדר משה?

מעשה ברב עיר שנפטר, ובעירו היה גאון גדול והעדיפו להביא רב מעיר אחרת פחות ממנו בחכמה ויראה, ואמר הרב כעת נתיישבה לי השאלה הנ"ל – אנשים מעדיפים עגל זר על פני צדיק מוכר…

ההרגל מכהה את ההתפעלות עד אבדנה. הלא נראה,

שבעשותם את העגל עדיין בער ההר באש! כתוב מפורש הוא:

(דברים פרק ט טו) וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן־הָהָ֔ר וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וּשְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית עַ֖ל שְׁתֵּ֥י יָדָֽי: (טז) וָאֵ֗רֶא וְהִנֵּ֤ה חֲטָאתֶם֙ לַה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם עֲשִׂיתֶ֣ם לָכֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה סַרְתֶּ֣ם מַהֵ֔ר מִן־הַדֶּ֕רֶךְ אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה֖' אֶתְכֶֽם: (יז) וָאֶתְפֹּשׂ֙ בִּשְׁנֵ֣י הַלֻּחֹ֔ת וָֽאַשְׁלִכֵ֔ם מֵעַ֖ל שְׁתֵּ֣י יָדָ֑י וָאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם:

נורא: מיראת האש הגדולה חזרו בהם מה״נעשה ונשמע״ (תוספות שבת פח ע״א), ופחדו להמשיך ולשמוע הדברות מפי עליון וה' שבח יראתם זו (דברים ה) ועתה הרגו את חור ועשו את העגל והתהוללו בפריצות (שמות לב) לנוכח אותה אש גדולה!

כיוצא בכך, כשהמסו המרגלים את הלבבות, הזכירם משה רבינו ״אשר נשאך ה׳ אליקיך כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד בואכם עד המקום הזה, ובדבר הזה אינכם מאמינים בה׳ אלקיכם ההלך לפניכם באש לילה ובענן יומם״ (דברים א, לא-לב).

ומוכח, כתב ב״נועם אלימלך״, שמסתגלים לנסים עד שאין מבחינים בהם!

זה שבחו של אהרון שלא שינה. זה שבחו "ויחטאהו כראשון"!

 

שערי בית המקדש

וכתב רבנו יוסף יעבץ זצ״ל (אבות פ״א מ״ח). שלפיכך נצטוינו (ביחוקאל מו, ט) שהבא לבית המקדש דרך שער צפון יצא דרך שער דרום, והבא מדרום יצא מצפון, ולא ישוב דרך השער אשר בא בו, כי נכחו יצא״, ומדוע, ״הקפיד ה׳ יתברך שלא יראה השער פעמים, פן ישוה בעיניו לשער ביתו״! מרעיש!

שערי בית המקדש גבהם עשרים אמה, כגובה בנין בן ארבע קומות, ורחבם עשר, כפלים מרחב סלון ביתו. והיו של זהב (מדות פ״ב מ״ג), וכמה אפשר כבר להתפעל מפרטים וגלופים כשעוברים בהם בדרך למקדש, לראות ולהשתחוות להקריב ולהתפלל. וכשיחזור דרכם, כבר ״ישוה בעיניו לשער ביתו״!

ברם, ״בבוא הנשיא, דרך אולם השער יבוא ודרכו יצא״ (יחזקאל מו, ח), ופרש רבנו יוסף יעבץ, ״כי הנשיא להשכלתו שכלית לא יצטרך לזה [לחדש רגשותיו באמצעות שער חדש], אלא ככל שיוסיף להתמיד תגדל האהבה בלבו״!

כמה יש אפוא לשבח את אהרן, בהקריבו את קורבן החטאת השני ״כראשון״!

אבל, יותר מזה, הרבה יותר –

משה רבינו אמר לאהרן: ״קח לך עגל בן בקר לחטאת״ (ויקרא ט) להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הוא על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה (רש״י). והרמב״ן (ויקרא ט, ז) הביא דברי רבותינו (תורת כהנים, מלואים ח) שהוה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו. כי בהיותו קדוש ה׳ ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו עדיין ״וחטאתי נגדי תמיד״ (תהלים נא, ה). וכשאמר לו משה רבנו ״קרב אל המזבח ועשה את חטאתך״, כי בה יכפר על התביעה היחידה שהיתה עליו וטרדה דעתו –

באיזו התלהבות, אהבה ויראה, גילה ורעדה, עשה את חטאתו זו – ובאותו רגש, דחילו ורחימו, עשה את חטאת העם –

״וישחטהו ויחטאהו כראשון״! נשגב מהשגת אנוש!

ולהאמור. זה כח האנשים הגדולים והדגולים, כנשיא שיכול להכנס ולצאת באותו שער ולהתפעל בכל פעם מחדש.

וכמו שמצינו (רש״י דברי הימים א כט, יא) שכשסיים דוד המלך כל תשבחותיו בתהלים התחיל המזמור האחרון: ״שירו לה׳ שיר חדש״ (תהלים קמט, א) כאילו לא שבחו מעולם!

שירו לה' שיר חדש – כי תהלתו בקהל חסידים…. כיום החסידים שרים תהילתו לרב'ה שלהם…

הבשם שהיה לבורסקי

לא תטמאו בהם, ונטמתם בם״ (ויקרא יא, מג), ותרגומו: ולא תסתאבו בהם, שמא תסתאבו בהם. מה נאמר כאן. ודאי שהמסתאב, מסתאב!

ל״חפץ חיים״ זצ״ל היה ספור, שהסביר הכל.

מעשה בבשם, בעל חנות בשמים, שחנותו היתה פתוחה לרחוב, וכל העובר על פניה שאף לקרבו מניחוחות ריחה ונמשך אליה לקנות בשמים יקרים ומשיבי נפש. יום אחד חשכו עיניו: ליד חנותו פתח בורסקי את מפעלו. היו הריחות הבוקעים משם מחליאים ומקבסים, והבשם עדין הנפש נאלץ להגיף את הדלתות ולהסתגר בחנותו. יושב היה בחנות הסגורה, ושופך את זעמו על הבורסקי לפני צנצנות הבשמים האילמות ובחלל החנות הריקה, כי התרוקנה החנות.

אנשים לא חלפו עוד על פניה בסלידתם מפני צחנת עבוד העורות הנוראה, וגם אם חשבו להכנס אליה ראו את הדלת המוגפת ועזבו על עקבותיהם.

הפרנסה שבתה והבית תבע את צרכיו, ויום אחד תלה הבשם על חנותו את השלט ״למכירה״.

ואז, סוף סוף, נפתחה דלת החנות. בפתח עמד השכן הבורסקי, עוטה סינר ואפוף סרחון. במבט אומד סקר את השטח. ״מקום נאה הוא״, קבע, ״יש לי הצעה עבורך. כסף אין לי כדי לרכוש את המקום, אבל נרחיב את המפעל ונעבוד יחדו. תהיה לשותפי, ונתחלק ברוחים״.

״אשקול את הדברים״, אמר הבשם בקרירות, כשהוא כולא את נשימתו.

הרעיון קומם אותו, לא עלה בדעתו להסכים להצעה. כל חפצו היה לברוח מכאן, למכור את החנות ולפתחה במקום שאוירו צח.

אבל יום רדף יום, וקונה לא בא. ההוצאות גדלו, החובות השתרגו, צפוי היה לחרפת רעב.

ההכרח לא יגונה. נשם עמקות מניחוחות חנותו, ופנה להדפק על דלתות שכנו. בקצרה הודיע על הסכמתו ומיהר לשוב לחנותו.

לא עברה שעה ארכה, והלמות פטישים נשמעו. הקיר המשתף נפרץ, וענן צחנה אפפו…

לא היתה עוד חזרה מהצעד שנעשה. למחרת התיצב וחגר סינר, חפת שרוולים וערבל את ברכת הסיד. נשם בכבדות דרך פיו, כדג ששלוהו מן המים. מפעם לפעם שגה ושאף אויר בנחיריו, והקבס החליאו. הבורסקי נד ברחמים לאיסטניס שהיה לשתפו.

ביום השני עומעם הסרחון מעט, ביום השלישי כבר היה כמעט נסבל. ביום הרביעי הטריד אך במעט, וביום החמישי נשם בטבעיות… אמנם אין אלו הבשמים להם הורגל, אבל בשום פנים ואופן אין זה נורא כל כך…!

עסק העורות הניב רווחים נאים, עלה בידו לחסוך סכום נכבד. הציעה לו רעייתו: ״אולי תפתח בכסף זה חנות בשמים בלב העיר?״

עווה פניו בסלידה, ואמר: ״איני סובל את האנשים הרכרוכיים שאינם מסוגלים לשאוף אויר פשוט, וזקוקים לניחוחם של בשמים״…

זו כוונת הכתוב המזהירנו: ״ולא תטמאו בהם – ונטמתם בם״ – (ויקרא יא, מג).

אל תנסו כלל להתקרב לצחנה, כי תדבק בכם, תתרגלו אליה וסופכם מתפלשים בה ומסתגלים אליה, ככתוב ״וילכו אחרי ההבל ־ ויהבלו״ (ירמיה ב, ה)…

וכך הסביר רבי אליה לופיאן זצ״ל את המשנה:

״ואי אתה בא לידי עברה״ (אבות פ״ב מ״א). ובגמרא: שתרגילני לידי מצוה ואל תרגילני לידי עברה, ואל תביאני לידי חטא ולא לידי עוון״ (ברכות ס ע״ב). שככל שהעברה נוראה, נוראה שבעתים ההסתגלות אליה, להסתופף ברשותה ובחסותה. [כי ״יד״ ענינה רשות, כמו: ״ויקח את כל ארצו מידו״ (במדבר כא, כ]

כלומר, שלא נתרגל אליה, בבחינת ״עבר ושנה נעשית לו כהיתר״ (יומא פו ע״ב), והרגל נעשה כטבע.

השודד המתחזה ושוטר החרש. – אתה ביד העבירה? אם לא – תעזוב!!

ובכך פרשתי ההוראה לברוח מן העברה (אבות פ׳׳ד מ״ב). לא רק שלא לעשותה. אלא גם אם עשאוה יש להמלט, שלא להסתגל!

ובעינינו ראינו, ובעצמנו חויבו. בישיבה, היינו בגן עדן. למדנו והתעלינו בתורה ובמוסר. כשנמלטנו מגרמניה הכבושה לליטא, לא גורשנו מגן העדן. נטלנוהו עמנו, עם ספרינו ברחנו. כשנערך אחרינו מצוד והוגלינו לסיביר, אחז כל אחד בתפלין ובגמרא. באנו למחנה הכפיה, ועקרו מידינו את התפלין ואת הספרים. מדורה הבעירו. באש העלום לעינינו, ולבנו מתפלץ. מוכי הלם התהלכנו, אבלים וחפויי ראש.

לכמה זמן? ליום, לשבוע?!…

בתענית צבור היו מוציאים את התיבה לרחובה של עיר, ונותנים עליה אפר כפי שנותנים אפר על ראש כל אחד ואחד. לומר: ״עימו אנכי בצרה״ (תהלים צא, ט). אמר רבי זירא: בתחלה, כשראיתי שהחכמים נותנים אפר על גבי תבה, הזדעזע כל גופי (תענית טז ע״א). זה היה בתחלה.

ואחר כך? הסתגל…

נצטט סימן בטור אורח חיים (סימן תל): שבת שלפני הפסח קורין אותו ״שבת הגדול״. והטעם, לפי שנעשה בו נס גדול בפסח מצרים מקחו בעשור לחדש (שמות יב, ג), ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה׳ (סדר עולם), ונמצא שעשירי בחדש היה שבת. ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו. ושאלום המצרים למה זה לכם? והשיבו: לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו. והיו שיניהם קהות על ששוחטים את אלוהיהם ולא היו רשאים לומר להם דבר. ועל שם אותו הנס קורין אותו ״שבת הגדול״.

ואני שואל: מתי היה הנס גדול יותר, ביום לקיחת השה כדי לשחטו, או בארבעה עשר יום לחדש, בשעת שחיטתו?!

אם כן, מדוע קוראים לשבת ״שבת הגדול״, היו צריכים לקרא לערב פסח ״יום רביעי הגדול״!

והתשובה, אחת מן השתים: או שהמצרים הסתגלו לרעיון השחיטה, וכבר לא היו שניהם קהות, אף לא כששחטו לעיניהם.

או שאנו הסתגלנו לנס ההבלגה שלהם…

 

כמה עלינו לחרוד מהסתגלות לחטא, ולא פחות מכך – מהסתגלות למצוות.

מצד אחד אמנם מבקשים ״שתרגילנו בתורתך״, ״ותרגילנו לדבר מצוה״. אבל שלא יאטם הלב ולא יכהה הרגש!

שהרי שיצה"ר עובד עלינו בב' מישורים. בענין הגשמיות הוא גורם לנו להתרגל במהרה למה שיש לנו ועי"ז אני חשים צורך מחודש להתרגש ברכב חדש, או בריהוט חדש וכדו'. לישן התרגלנו מהר.

ובעיניני רוחניות– הוא מכהה את הרגשות והחושים ונותן לנו לשקוע במלומדה.

כיצד אכן נתגבר על ההרגל הזה שלכאורה אינו מותיר לנו מקום לברוח מפניו?

העצה היא לעורר עצמו על ידי שיחות מוסר, דברי התעוררות, ספרי מוסר, התפעלות מחודשת מכל דבר ה'. החחזק במוסר אל תרף, ניצרה כי היא חייך!

ועוד, ע"י לימוד ההלכות הרלוואנטיות. כשאדם לומד הל' לשה"ר הוא מתעורר בענין. וכן בהל' שבת וכעזה"ד בכל ההלכות.

גם צדיקים מתקררים

הח"ח שראה מחלל שבת בפעם הראשונה בראדין והחל לבכות. בשבת השניה הוא בכה הרבה יותר ומיאן להרגע. כששאלוהו מה ראה על ככה, השיב, שחש שהשבת הוא כבר פחות מתרגש, וע"ז הרביתי לבכות, שכבוד השבת כבר התקרר בעיני…

מסכת שבת דף קמז ע"ב

אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, חַמְרָא דִּפְרוֹגִיתָא, וּמַיָּא דְיוֹמְסִית קִפְּחוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מִיִשְׂרָאֵל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרַךְ אִיקְלַע לְהָתָם, אִימְשִׁיךְ בַּתְרַייהוּ, אִיעַקַר תַּלְמוּדֵיהּ. כִּי הָדַר, אָתָא, קָם לְמִיקְרֵי בְסִיפְרָא, בָּעָא לְמֵיקְרֵי, (שמות יב) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם". אָמַר, "הַחֶרֶשׁ הָיָה לִבָּם". בָּעוּ רַבָּנָן רַחְמֵי עַלֵיהּ וְהָדַר תַּלְמוּדיה.

לא בכדי יעץ הסבא מקלם זצ״ל (״חכמה ומוסר״ ח״ב, מאמר ריט),

שמפעם לפעם יראה האדם עצמו כגר צדק שהיום התגייר, ובפעם הראשונה מברך ״המוציא״ וברכת המזון. ויגלה בה צפונות, מלים שלא ידענו על קיומן!

חושים בן דן

הגמ' במס' סוטה דף יג. : חושים בן דן מוריד את ראשו של עשו.

היכן היו אחיו? מדוע אף אחד לא מוריד את ראשו של עשו? שמעון ולוי הרגו עיר שלימה, יהודה מתחייב להרוג ג' שווקים במצרים, וכאן- כולם בשקט?

מסקנה– כח תרדמת ההרגל גדול ורב. ואם אדם לא יעשה מעשה לעורר עצמו הוא ישאר בתרדמתו.

נמחיש זאת בעזרת הלצה, על אותו א' שעמד בתור ברוסיה ואינו זז מפני שהוא ראשון והיאך יוותר…

א' מכוחות ההרס הגדולים של האדם- כח ההרגל.

אם נסגור תנוק משנולד בבית חשוך ונוציאו ונראהו אור שמש- יתפעל ללא קץ. מדוע איננו מתפעלים? התרגלנו.

אם יראו לאדם מת מבצבץ וצומח מן האדמה- תחית המתים- יתעלף… ועכ"ז אנו רואים חיטה מרקיבה וצומחת חדשה, או ביצה מסרחת ויוצא אפרוח חי ונושם… התרגלנו!

כשנכנסנו למטבח\אמבטי'ה\סלון המשופצים- התלהבנו, ולאט לאט זה דעך.

כך ג"כ בנוגע לרכבנו החדש, למערכת הסטראופונית, לפלאפון וכו'.

הסתגלות לתפילה

זהו המצב גם בתפילה. אנו מתפללים בצורה מונוטונית כי צריך להתפלל ואיננו 'חיים' את התפילה.

אומרים עושה שלום ואומרים לכולם שלום על שובנו מן הטיול הממושך…

להכיר טובה לראשנו הכורע אוטומטית במודים…

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ב דף ה עמוד א

"א"ר מתניה אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה"…

מגיעים לבונה ירושלים בתפילה וממשיכים בברהמ"ז…

''כרום זולות לבני אדם'': אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן. מדוע? כי התרגלו.

וזה א' הצרות הגדולות ביותר, שאדם עושה עבודת ה' מצות אנשים מלומדה. הוא התרגל. בלי הנשמה. בלי הכוונה. בצורה מונוטונית.

העצה להתגבר

כיצד אכן נתגבר על ההרגל הזה שלכאורה אינו מותיר לנו מקום לברוח מפניו?

העצה היא לעורר עצמו על ידי שיחות מוסר, דברי התעוררות, ספרי מוסר, התפעלות מחודשת מכל דבר ה'. החחזק במוסר אל תרף, ניצרה כי היא חייך!

ועוד, ע"י לימוד ההלכות הרלוואנטיות. כשאדם לומד הל' לשה"ר הוא מתעורר בענין. וכן בהל' שבת וכעזה"ד בכל ההלכות.

 

 

 

פרשת בהעלותך

מול פני המנורה – כל מעשיך לשם שמים

מקשה אחת ־ לא רק במצווה [שני מאמרים מספר 'מזקנים אתבונן']

אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות וזה מעשה המנורה מקשה זהב, עד ירכה עד פרחה מקשה היא (ח,ב-ח)

מה ראתה התורה לחזור כאן על תיאור מעשה המנורה, הלא כבר בפרשת תרומת ובפרשת ויקהל תיארה התורה בפרוטרוט כיצד נעשתה המנורה, ומה צורך יש לחזור על זה שוב?

פסוק זה מהוה המשך לפסוקים הקודמים, שבהם הודגש ענינו וחשיבותו של הנר המערבי, ולכן נבאר תחילה, מדוע באמת ציותה התורה שכל הנרות יהיו מכוונים לאותו הנר המערבי, ומדוע היא מצאה לנכון להקדיש פרשה שלמה לענין זה.

אין זה אלא שדוקא פרט זה, שכל הנרות יהיו מכוונים אל הנר האמצעי, מגלה את ההשקפה שבה על האדם לראות את עיסוקיו כאן בעולם, בין שעיסוקים אלה נמצאים בתחום המעשי, הגשמי, ובין שהם שייכים לעניני הרוח, ולדברים שבקדושה.

את ההשקפה הזאת מבטא רבנו עובדיה מספורנו כדרכו במלים ספורות:

כל השבעה [נרות] יאירו וישפיעו אור עליון לישראל, שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי, שהוא עיקר המנורה, ושכן ראוי שכוונת המיימינים העוסקים בחיי עולם, והמשמאלים העוסקים בחיי שעה, העוזרים למיימינים, תהיה להפיק רצון האל ית׳, באופן שיושג מכוונו בין כולם, וירוממו את שמו יחדיו כמו שקיבלו עליהם, כאשר העיד באמרו: ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה׳ נעשה, כלומר: כי כולנו נשלים כוונתו.

כלומר: כל אחד ואחד חייב לחיות בהכרה, שאין אפשרות לאדם בודד, גדול ככל שיהיה, להגיע לבדו אל אותו היעד, שהקב״ה ייעד לעם ישראל. מלכתחילה ניתנה לנו התורה כציבור, ככלל, כדי שעל ידי צירוף כל הכוחות בעם, ה״מיימינים״ וה״משמאלים״, הגשמיים והרוחניים, נשיג את השלמות המיוחלת.

התנאי לכך, שאכן יצטרפו כל הפעולות והכוחות, הוא שהכל יהיה ״מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי״. כשחייו של אדם נמצאים בסכנה, נאמר הכלל: ״חייך קודמים״… אבל אסור שכלל זה יהפך ח״ו לסיסמת חיים. אדרבה, חייב אדם להיות חדור בהכרה, שאין הוא חי לעצמו. את רווחיו, את הצלחותיו, את השגיו, הוא חייב להעמיד לרשות בוראו, ולרשות הכלל. ואז, רק אז, רשאי הוא לומר שקיים את יעודו בעולם.

אבל גם כשאדם כבר הגיע להכרה זו, עדיין יש ליצר הרע פתחון פה.

״נכון, צריכים וחייבים לתרום למען הכלל. בודאי, שאסור לחיות רק למען עצמו. אבל הכל?

לתת את הכל? לא יעלה על הדעת!״.

כלומר, לדבריו חייב אדם לחלק את רווחיו ־ הגשמיים והרוחניים ־ לשני חלקים: האחד, לעצמו ־ והשני, למען הכלל. מי יקבע את היחס? כמובן, בעל הבית…

האם באמת יעלה על הדעת שאדם יקריב את כל מה שיש לו לעניני עבודת ה׳?

וכי אין לעשיר רשות ליהנות מעושרו, לחיות ברמת חיים נאותה, לבסס את עצמו?

 

על שאלה זו ניתן לענות במשל.

ראובן, פקיד בעסק, נזדמן למסעדה יוקרתית, ולהפתעתו הוא רואה את שמעון, אף הוא עובד באותו עסק, יוצא ממנה. שמעון סיפר לו, שזה עתה סעד כאן על חשבון העסק. אם כן, חשב ראובן, מדוע יגרע חלקי? מיד נכנס הזמין ארוחה כיד המלך, ולמחרת הגיש את החשבון להנהלה. שם התפלאו על בקשתו; ״ממתי מגיע לך אירוח במסעדה יקרה?״ שאלו אותו. ״הלא לשמעון אתם משלמים!״ טען ראובן. ״בודאי, שמעון הוא איש מכירות, והוא נפגש במסעדה עם לקוחותינו. אנחנו לא ״מרשים״ לו, אנחנו מחייבים אותו… מן הארוחה שלו, מרויח העסק, ולכן אנחנו משלמים את ההוצאות. אבל ממה שאתה סועד להנאתך, איננו מרויחים פרוטה!״

והנמשל מובן. בהחלט מותר לעשיר לקנות בית מרווח. מותר לו לפאר אותו. מן השמים רוצים בכך ־ אבל לא בחנם… אלא משום שכך יהיה באפשרותו להכניס יותר אורחים, למשל.

מותר לו לפתח את העסק ־ משום שעל ידי כך יוכל לתמוך בלומדי תורה, בהכנסת כלה, ולהעסיק עוד עובדים יראי שמים. מותר לו לחדש בגדיו כאוות נפשו ־ כדי לנצל את הופעתו המכובדת לטובת הכלל, וכדי שאחרים, שאינם מסוגלים לזה, יקבלו את העודפים.
כל הישג צריך שיהיה מלווה במחשבה: ״מה זה יתן לאחרים? כיצד זה יקדם את עניני הכלל, מה זה יוסיף לתורה, לתפלה, שלי, ושל אחרים?״

מי שחי במחשבה כזאת, אינו נוטל חלק לעצמו וחלק נותן לה׳. אצלו, הכל הוא לה׳.

"בלתי לה' לבדו"!

אין לו צורך להחליט כמה הוא נותן – אצלו הכל נתון לה׳. הוא חי כמו כל העשירים, רק בהבדל
אחד הכל על חשבון העסק – והקרן קיימת לעולם הבא.

וזו הכוונה בפסוק, כשהוא מוסיף בסוף הפרשה את המלים ״וזה מעשה המנורה, מקשה זהב, עד ירכה עד פרחה מקשה היא״.

כשם שבמנורה אין אפשרות להדביק שני חלקים באופן מלאכותי, כך על האדם להיות ״מקשה אחת" לא לחיות בהתרוצצות תמידית בין שני הקוטבים, כאן לעצמו, וכאן לשם שמים. וכלשון חז״ל בפרקי אבות: ״וכל מעשיך יהיו לשם שמים״. (ע״פ ר״ע מספורנו)

תוספת: החזון איש הגדיר אנשים מסויימים כאנשי "הדת והחיים" – אנשים הטוענים שיש אמנם לקיים מצוות, אבל "צריך גם לחיות"… השקפה זו מנוגדת ניגוד גמור לתורה. כל עניין החיים הוא לצורך קיום התורה ומצוותיה. אין חיים + קצת מצוות. זו השקפה משובשת!

תוספת מוהגדת:

ידע את אימרתו של הגאון רבי חיים מוולוז׳ין זצ״ל כי ״האדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחרים בכל מה שיוכל״. ועל כן, ״אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך (אין ״טוב״ אלא תורה"), כי לכך נוצרת  שלא להחזיק זאת לעצמך! לזכות אחרים!

כמעשה שהיה עם הח"ח שתלמידו נתבקש לשהות בימים נוראים בכפר נידח ולשמש לכמה בע"ב כחזן, ולא נראה לו להפסיד תפילה בימים הקדושים בישיה"ק במחיצת הח"ח, וא"ל הח"ח האדם לא נברא לצורך עצמו, אלא להועיל לזולתו בכל מה שיוכל!

ביטוי לכך אנו מקבלים גם בהמשך הפרשה

(וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֘ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹסְעִ֣ים׀ אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר ה֔' אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֙נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־ה֥' דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל: (ל) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו לֹ֣א אֵלֵ֑ךְ כִּ֧י אִם־אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י אֵלֵֽךְ: (לא) וַיֹּ֕אמֶר אַל־נָ֖א תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֑נוּ כִּ֣י׀ עַל־כֵּ֣ן יָדַ֗עְתָּ חֲנֹתֵ֙נוּ֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ לְעֵינָֽיִם: (לב) וְהָיָ֖ה כִּי־תֵלֵ֣ךְ עִמָּ֑נוּ וְהָיָ֣ה׀ הַטּ֣וֹב הַה֗וּא אֲשֶׁ֨ר יֵיטִ֧יב ה֛' עִמָּ֖נוּ וְהֵטַ֥בְנוּ לָֽךְ:: (במדבר כט-לב)

התורה מאריכה בויכוח זה שבין משה רבינו לחותנו; ובכל זאת יש דבר שאינו מובן לכאורה.
מה הוסיף משה רבנו בטענתו השניה, שלא אמר כבר בתחילה?

 במה שונה הטובה שהבטיח לו בפעם השניה, מזו שהתכוון אליה בפעם הראשונה!

ונראה, שבתחילה באמת נשמעה מפי משה לכאורה הטבה אחרת מזו שהבטיח אחר כך.

״כי ה׳ דבר טוב על ישראל" כלומר: ה׳ הבטיח לנו ארץ טובה, זבת חלב ודבש, בוא עמנו ונשפיע גם עליך מטובה זו. בתחילה נשמע היה שמשה דיבר על ארץ ישראל.

על זה, היתה בפי יתרו תשובה ניצחת: אם אמנם ברצוני לגור אתכם בארץ ישראל, מדוע
צריך אני לשם כך להטלטל בכל המסעות המסוכנים דרך המדבר? עדיף שאשוב הביתה,
לארץ מדין, לשבת בבטחה בביתי ובמולדתי, ואחרי שתבואו אתם אל המנוחה ואל הנחלה,
אצטרף גם אני אליכם, ואהנה מהטובה שתיטיבו עמי!

לכן הבהיר לו משה רבנו, שכלל לא התכוון לכך. הוא התכוון לטובה הטמונה במסעות
המדבר עצמם!

הנסים והנפלאות שהקב״ה עושה עמם על כל צעד ושעל, גילוי השכינה, אכילת המן, הבאר המלווה אותם, [וזאת מעבר לזכות ללמוד תורה מפי משה ואהרון] כל אלה הם דברים שרק עכשיו, באמצע המדבר, אפשר להשיג אותם. ״כי על כן ־ ידעת חנותנו במדבר״! כבר הספקת להכיר את הרכוש הרוחני העצום, שניתן לרכוש כאן יום יום, ואיך תעזוב אותנו ותשוב למדין?

ואם תאמר, גם במדין תוכל לשמוע על כל אלה, גם שם תוכל להפיק את הלקח מפי השמועה

על זה השיב לו משה ־ ״והיית לנו לעינים״. אינה דומה שמיעה לראייה. אינה דומה דרגתו של מי שראה בעיניו, לדרגתו של מי שחי מפי השמועה בלבד.

דבר זה מפורש בפסוק: ״כי לא את בניכם אשר לא ידעו ולא ראו… כי עיניכם הרואות״

מדוע ראה משה רבנו לנכון, להתחנן כל כך אל יתרו? מדוע אמר: ״אל נא תעזוב אותנו״, אין נא אלא לשון בקשה, כלומר שלטובת עם ישראל הוא מבקש ממנו להשאר. הלא אין זה אלא טובתו של יתרו, ואם אינו רוצה, מה איכפת לנו?

אך טעות היא בידינו. תכלית הטובה שמשפיע הקב״ה על עם ישראל, אינה כדי שישבו הם ויתענגו עליה, אלא תכליתה היא ־ שיתחלקו בטובה זו עם אחרים, שישפיעו מאור התורה לאלה שלא זכו אליה. טובה שאין עמה אפשרות להיטיב ולהשפיע ממנת לאחרים, אין זו טובה מושלמת.

ויותר מזה – גם דרגתו של בעל הטובה, תלויה היא בדרגתו של מי שהוא משפיע עליו ממנה. ככל שההשפעה תהיה מושלמת יותר, ככל שיצליח יותר במשימה של ״הטבה לאחרים״, כך תגדל גם דרגתו הוא. השפע הרוחני המושפע על הכלל ועל הפרט, קונה שביתה אצלו באותה מדה ובאותה דרגה, שהוא משתמש בו כדי להעבירו ולהפיצו לזולתו.

ולכן אמר משה ליתרו: ״והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה׳ עמנו״ – מה היא טובה זו? ״והטבנו לך״! ההטבה היא חלק מהטובה, אין הטובה מטרה בפני עצמה, אלא עיקר תכליתה ־ שנוכל בעזרתה להיטיב לאחרים.

נמצא, שעל ידי קבלת הטובה תיטיב אתה עמנו, בכך שתעזור לנו להגיע אל תכליתה.

ואם תאמר, הלא גם במדין נוכל להשפיע עליך, לא היא, שם במדין, לא תהיה ההשפעה אלא בגדר ״ידיעה״, ואילו אנחנו שואפים לזכות לדרגה נעלה יותר, לדרגה של ״ראייה״, לקניו התורה באופן מוחשי,

ועל כן מבקשים אנו ממך: ״והיית לנו לעינים״, תשאר כאן, תראה את הנסים בעיניך, תושפע על ידיהם במובן של ראייה מוחשית, כדי שגם אנו ־ נזכה לדרגה זו…

הדברים מובנים על פי מה שהשריש לנו הרב דסלר, שכאשר אדם פועל פעולה מכח אדם אחר, האדם האחר מתעלה, היות והוא היה כלי להתעלות חבירו!

בכך שאתה תושפע רוחנית – נתעלה אף אנו שהרי אנו הכלים להתעלותך!

תוספת מ'והגדת':

המדרש מספר, שיהודי תבע מרבי ינאי את כספו. ״איזה כסף?״ תמה רבי ינאי. ״כבודו מחזיק ברכושי שלא כדין״, האשימו האיש. ורבי ינאי דרש הסבר, לא ידע מה הוא סח. סיפר האיש: עובר הייתי מאחרי בית הכנסת, ושמעתי את הילדים קוראים: ״תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב", ירושה היא לקהל ישראל. ולא אמרו שהתורה היא ״ירושת ינאי״. אם כן, מדוע כבודו חכם ורב ואני בור ועם הארץ? משום שכבודו מחזיק בידו גם את ירושתי! חייב הוא איפוא לתת לי את חלקי!

אכן, זה המבט! במדרש אמרו על הפסוק: תהלים פרק סא

(ח) ״יֵשֵׁ֣ב ע֭וֹלָם לִפְנֵ֣י אֱלֹהִ֑ים חֶ֥סֶד וֶ֝אֱמֶ֗ת מַ֣ן יִנְצְרֻֽהוּ״. אמר דוד: ״ריבון העולם, יישב עולם לפני אלקים!״ למה יש בעולם מעמדות כלכליים, עשירים ועניים. אלו עומדים, אלו יושבים ואלו רובצים? ״אמר לו הקדוש ברוך הוא: אם אעשה את עולמי שווה  חסד אמת מי ינצור?״ מי יעשה צדקה? בכוונה תחילה נברא העולם כך, שכל האנשים צריכים אלו לאלו, ומועילים אלו לאלו, וממלאים בכך את ייעוד החסד.

ועדיין  תמה הגאון הקדוש רבי יעקב יוסף מפולנאה זצ״ל  התמיהה קיימת:

מבינים אנו מדוע יש עניים ועשירים, מעמדות כלכליים. אבל מדוע אלו חכמים ואלו טיפשים

אך התשובה זהה: כדי שהחכמים ילמדו את החכמים פחות! רק משום כך קיבלו את חכמתם וכישוריהם, ואם לא ייטיבו בהם עם זולתם עלולים הכישרונות להלקח מהם!

דוגמא מובהקת לכך יש לראות במעשה שמסופר על רבי יורחם ליבוביץ המשגיח דישיבת מיר שפ"א נסע ברכבת וברגע שבו ננעלו דלתות הקרון נפלה מידו כפפה אחת על הרציף. הרב לא יכל להספיק לקחת את הכפפה מפני שדלתות הקרון ננעלו, אך הוא מיד הסיר את כפפתו השניה והשליך גם אותה מעבר לחלון לעבר חברתה… יתכן וכל אחד היה מגיע לכזאת מסקנה אחרי שעתיים של מחשבה…

 

פרשת בהעלותך

מעלת ההסתר

״שלך גדולה משלהם״ [והגדת]

[בנתניה הבאנו את השאלה על אהרון, על ר' יוחנן ועל הגמ' של רחב"ת, ותירצנו בהקדם המעשה עם הדיבוק, ואז יישבנו את השאלות בסדר חוזר].

פעם באתי לפני הרב שך זצ״ל. אמר לי: ״רבי .יעקב, זאג עפעס״, אמר משהו!

אמרתי: הגמרא (ברכות ה ע״ב) מספרת שרבי אלעזר חלה, עלה רבי יוחנן לבקרו. ראהו מתגורר בבית אפל. ״גלייה לדרעיה ונפל נהורא״, גילה זרועו ונתמלא הבית אורה.

ויש לשאול: וכי פניו של רבי יוחנן לא קרנו כזרועו? אם כן, בהכנסו לבית ״עמיה שרא נהורא״, והואר הבית! ומדוע היה עליו לגלות זרועו כדי להאיר?

ומוכח מכאן, שמה שמסתר, הוא שמאיר! כמה נהנה!

והוספתי: רש"י כותב (במדבר ח, ב), למה נסמכה פרשת המנורה להקרבת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות.

ובמה גדולה הדלקת הנרות מקורבנות הנשיאים?

שהקורבנות היו על המזבח החיצון, ובפרסום. וההדלקה נעשתה בפנים, ובחשאי!

נענה הרב שך ואמר: זה גם הפשט במעשה שבגמרא (עבודה זרה יח ע״א): תנו רבנן, כשחלה רבי יוסי בן קסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: ״חנינא אחי, אי אתה יודע שאמה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את ביתו [של הקדוש ברוך הוא] ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו ועדין היא קימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [והם גזרו על כך (רש׳׳י)] ומקהיל קהילות ברבים וספר [תורה] מונח לך בחיקך!״ אמר לו: ״מן השמים ירחמו״.

אמר לו: ״אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר התורה באש!״

אמר לו: ״רבי, מה אני לחיי העולם הבא?״

אמר לו: ״כלום מעשה בא לידך״ [ואשמע איך אתה נוהג (רש׳׳י)]. אמר לו: ״מעות של פורים [שהנחתים לסעודת פורים] נתחלפו לי במעות של צדקה [וסבור הייתי שארנק של צדקה הוא, ולא נפרעתי מארנק של צדקה (רש״י)] וחלקתים לעניים״.

אמר לו: ״אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי!״ ואינו מובן: תנא קדוש, שמסר נפשו על הקהלת קהלות ברבים בשעת הגזרה ולמוד תורה והנחלתה, צריך לשאול מה אני לעולם הבא?

וכשנשאל כלום מעשה בא לידו, זה מה שמצא, שפעם העניק מכיסו מעות צדקה ולא קיזזם מקופת הצדקה, זה ותו לא?

ועל זה אמר רבי יוסי בן קיסמא שבכך הוא מקנא, הלואי עליו! מה כתוב כאן?!

אלא שהקהלת קהילות ברבים ולימוד תורה במסירות נפש, ככל שהם גדולים ונשגבים, ברבים הם. והכתוב אומר: ״הגיד לך אדם מה טוב ומה ה׳ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך״ (מיכה ו, ח). מהו ״לכת״? זו הוצאת המת והכנסת כלה לחפה [שנאמר בהם ״לכת״: ״טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה״ (קהלת ז, ב)]. והלא דברים קל וחומר ומה דברים שדרכם להעשות בפרהסיא אמרה תורה ״הצנע לכת״, דברים שדרכם לעשותן בצנעה על אחת כמה וכמה (סוכה מט ע״ב)!

כעבור שנים הבנתי, שלא היתה זו אימרה גרידא, אלא בבחינת: ״הוא, היה אומר״. לא אמר אלא מה שקיים בעצמו.

היה זה לעת זקנותו המפלגת. כחו  תש, והרב חנניה צ׳ולק טיפל בו במסירות. יום אחד שמע את הרב שך גונח: ״במה אבוא לעולם העליון. מה אביא אתי!״ ־

אם בארזים נפלה שלהבת!

אמר הרב צ׳ולק: ״מה פרוש, הרב יבוא עם שבעים שנות חנוך, והעמדת אלפי תלמידים!״

״אה״, בטל את דבריו. ״במה אתיצב בפני בית דין של מעלה״, שב וגנח.

״כל עולם הישיבות נזקף לזכותו, פריחת התורה בדורנו!״ הזכיר הרב צ׳ולק.

״אה״, שב ובטל. ״במה אבוא למרום״…

״בכל כרכי ׳אבי עזרי׳, על המון מהדורותיו!״ נסה הרב צ׳ולק.

״אה״. היתה התשובה.

התרגש הרב צ׳ולק: ״יסביר לי, למה לא יבוא בכל אלו, מי זכה כמותו!״

״הלא תבין״, ענהו, ״עבור כל אלו קבלתי כבוד. ולבוא למרום עם מפעלים גדולים וכבירים שקבלו עליהם כבוד, זה כמו לעלות לאוטובוס עם כרטיסיה מנוקבת״…

למעלה, במרום, נחשבים רק מעשים של ״הצנע לכת עם אלקיך׳!

ואמרתי, שזה פסוק מפורש: ״אל תירא כי יעשיר איש, כי ירבה כבוד ביתו. כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו״ (תהלים מט, יז יח).

 ויש להבין: מהו ״כי לא במותו יקח הכל״, הכל אינו לוקח, וקצת לוקח?

והלא אין כיסים בתכריכים, ״ואין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד״ (אבות פ׳׳ו מ״י)!

ובדרך הלצה אמרתי, שבדרך כלל אומדים כל עשיר בסכום מסוים. הוא מערך בעשרים, שלשים, ארבעים מיליון דולר. מגיע היום והוא הולך בדרך כל הארץ. מתקבצים היורשים וסוקרים את הנכסים. נכסים אלו משעבדים ואלו ממשכנים, אלו ממנפים ואלו אבדו ערכם. אין צרך לרחם עליהם, עדין נותרו כמה מיליונים. אבל דברי על עשרות מיליונים. טוב, אותם הוא נטל עמו…

זה, כאמור, בדרך הלצה. ובפשוטו של מקרא פרש הראב״ע, שאינו לוקח מאומה. וכמו: ״נפשנו יבשה אין כל״ (במדבר יא), אין כלום. ובדרך דרוש אמרתי, שהכונה על הנכסים הרוחניים, שאותם הוא לוקח עמו. אבל לא הכל.

ומה אינו נוטל עמו? ״לא ירד אחריו כבודו״, מעשים שקיבל עליהם כבוד. עליהם, קבל שכרו בחייו!

הובא במשנת הגלגולים:

פעם כאשר איימו על הדיבוק שאם לא יצא יקחו אותו אל הגר"א מוילנא, השיב הרוח: "איני מפחד ממנו, כי להגר"א אין עסק עימנו (כהקדמת הגר"א לספרא דצניעותא) כך סיפר החפץ חיים לתלמידו רבי שלמה בלוך.

עוד שאלו אותו האם ידוע לו מי הם הל"ו צדיקים שבדור? הדיבוק מנה שמות רבים לא ידועים ביניהם גם הגר"א, אלא שאת הגר"א מוילנא לא מנה בין הראשונים ממש. שאלו אותו וכי הגר"א אינו הראשון או לפחות משלושת הראשונים?! והשיב "לא, מפני שהוא הרי קצת מפורסם, הרי חלק ממעלותיו מפורסמות"….

 

וה״חפץ חיים״ זצ״ל אמר, שבכל ההנאות שבעולם רחוק הוא שיקבל בהן האדם שכר מצוותיו, כי השכר המעתד רוחני והשכר בעולמנו גשמי, ולא קרב זה אל זה, שהרי ״יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי העולם הזה״ (אבות פ״ד מי׳׳ז), ועל כן ״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא״ (קדושין לט ע״ב).

אבל הכבוד הוא עונג רוחני, ועל ידו עלול להיות מנוכה מהשכר הרוחני.

וכבר היה מעשה, שה״חפץ חיים״ הגיע למוסקבה בעניני ישיבתו ובקש לשמור דבר בואו בסוד, שלא ימתינו לו בבית הנתיבות ולא יעלו לאכסניתו. אחד ממקורביו הביע אכזבתו: מדוע מנע מאתנו את הזכות לחלק כבוד לתורה!

ענהו במתק שפתיו: ״אשתף ודאי אופה פשטידה לכבוד שבת. ניחוחה נודף בכל הדירה. אבל אם תבקש ממנה פרוסה, תיאמר לך: את הפשטידה שומרים עבור שבת! כף, ״מי שטרח בערב שבת ייאכל בשבת, ומי שטרח בעולם הזה ייאכל בעולם הבא״ (עבודה זרה ג ע״א). אבל מי שנהנה מכבוד בעולם הזה, אוכל בערב שבת את הפשטידה!״

ושנינו (בבא בתרא עה ע״א) שלעתיד לבוא כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו. ופרשו גדולי נובהרדוק ש״חופה״ ענינה כסוי [כמו ״חפיא בדיקולא״ (עבודה זרה לט ע״א), כסהו בסל (רש״י)]. כל אחד מצטער מדוע לא השכיל לכסות ולהסתיר עצמו כחברו, ןאכל עולמו בחייו בפרסומו!

ולא לעולם הבא בלבד זוכים בהצנע לכת, אלא גם להשגות גבוהות ורמות בעלמא הדין. שהרי דבורה היתה אחת משבע ?ביאות שעמדו לישראל, ושפטה אותם (מגלה יד ע״א). ונאמר: ״ודבורה אשה נביאה, אשת לפידות״ (שופטים ד, ח, שהיותה עושה פתילות למקדש (מגלה שם).

ובמדרש (תנא דבי אליהו רבה, פרק ט) אמר אליהו הנביא: מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין ישראל בין נכרי, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקדש שורה עליו. כף אמרו, בעלה של דבורה עם הארץ היה. אמרה לו אשתו:

בוא ואעשה לך פתילות והולך אותם לבית המקדש שבשילה, כדי שיהיה חלקו בין אנשים כשרים שבהם ותזכה לעולם הבא. והוא היה עושה פתילות עבות כדי שיהיה אורן מרבה, לפיכך נקרא שמו לפידות.

בראש ובראשונה, איזה לקח נפלא הלא אין הנבואה שורה אלא על החכם (שבת צב ע״א), שהוא ״גדול בחכמה ובעל דעה רחבה עד מאד ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג, ומסתכל בחכמתו של הקדוש ברוך הוא כולה״ (רמב׳׳ם, הלכות יסודי התורה פ״ז ה״א). דבורה היתה אפוא אשה חכמה ונבונה, בעלת השגות מרוממות, נשגבות ונעלות. וזכתה לבעל עם הארץ. ומה, לא הלכה לרבנות בתואנה של ״אי התאמה״, גם לא דחפה אותו ללמוד שלוש סדרים. עם הארץ הוא, יעשה מה שיודע. יביא פתילות לבית המקדש, ולפי מעשיו תשרה עליו רוח הקדש!

הביא פתילות עבות ומאירות, והיו הכל קוראים לו לפידות. הרב לפידות, כנהוג. ולאשתו קראו אשת לפידות. ולא ידעו, שהיא שהגתה את הרעיון, והיא שעשתה את הפתילות (דברי הגמרא). קיבל את כל הכבוד והיא הצטנעה, וזכתה לנבואה:

״שלך גדול משלהם״, אין כשכר מעשה בהצנע לכת!

 

בהעלותך

מטרת העונש- זיכוך

זכרון מעשה מרים ולקחו לדורנו [מתוק האור]

תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף (יב, יד)

במסכת מנחות (צה ע״א) מביאה הגמרא מחלקת בין רבי אליעזר לחכמים האם בשעת סילוק מחנות יש שילוח מצרעים או לא. כלומר, בשעת חנייתם של בני ישראל בודאי אלצו המצורעים לצאת מחוץ לשלש מחנות כמפורש בתורה (ויקרא יג, מו): "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". אך לענין הנהגתם בעת שנסעו בני ישראל נחלקו החכמים, לדעת רבי אליעזר בשעת נסיעתם היה מותר למצורעים ללכת בצוותא חדא עם כלל ישראל, ולדעת חכמים אף אז נסעו המצרעים בנפרד אחרי מחנה ישראל.

והנה, במסכת ברכות (נד ע״א) למדו חז״ל מהפסוק (במדבר כא, יד): "את והב בסופה ואת הנחלים ארנון" על נס נפלא שארע לבני ישראל במדבר: בדרכם לארץ היה על בני ישראל לעבר דרך נחל ארנון שזרם בנתיב צר בין שני הרים נישאים, כאשר שמעו על כך האמוריים שישבו בראש ההר, החליטו להפתיע את בני ישראל ולצורך כך התחבאו במערות בהרים שלצד הנחל, משם, סברו, יקל עליהם להפתיע את בני ישראל ולהרג בהם בחיצים וכלי משחית.

ככל הנראה מערך הרגול של האמוריים לא היה מספיק מפתח… הם שכחו לברר פרט מאד חשוב – בראש מחנה ישראל הלך ארון ברית ה' והפך כל הר ובקעה למישור כך, להקל על בני ישראל את הדרך. בטרם עברו בני ישראל את מעברות נחל ארנון התחברו ההרים שלפניהם איש אל אחיו והפכו למישור, תוך שהם הופכים את כל שוכני המערות שבקרבם לאוסף של איברים מרוטשים.

הדבר לא היה אמור להתגלות לבני ישראל, אלמלא היו שני מצרעים בשם "את והב", שכיון שהלכו לאחר המחנה כדינם, ראו כיצד שבים ההרים למקומם ומתוך המערות שביניהם שוטף הנחל את דם האמוריים והלכו וספרו זאת לבני ישראל שמיד פתחו ואמרו שירה לפני ה'.

עד כאן הכל ברור, אולם אם נתבונן בדברי התרגום נגלה שאונקלוס לא פרש את המלים 'את והב' כדברי הגמרא, אלא כתב: ׳קרבין [-מלחמות] עבד ה׳ על ימא דסוף וגבורן [-גבורות] על נחלי ארנון. את הסיבה לכך באר הצל״ח |וכן הובא ב׳פנינים יקרים׳ בשם רבי זלמל׳ה מוולוז'ין] שכיון שרבי אליעזר שהיה רבו אונקלוס סבר שהמצורעים היו צריכים להיות מחוץ למחנה רק בשעת חנית המחנות ובשעת הליכתם התר להם ללכת בתוך מחנה ישראל, לא יתכן ש"את והב" ראו דברים ששאר בני ישראל ישראל לא יכלו לראות. לכן פרש אונקלוס את הפסוק בענין אחר לגמרי.

■ ■ ■

אלא שלדברי רבי אליעזר יהיה עלינו למצא ישוב נאות לפסוק בפרשתנו: ׳והעם לא נסע עד האסף מרים׳ – אם אכן הורשו המצרעים להלך בתוך בני ישראל בשעת מסע המחנות, מדוע המתינו כל ישראל מלנסע עד שתרפא מרים מצרעתה וכי כבוד הוא לה שיהיו הכל שמים לב לצרעתה? הלא אדרבה, ככל שימהרו לנסוע ירבה כבודה, שהרי לדברי רבי אליעזר תוכל היא להצטרף למסעם כשוה בין שווים!

כדי לענות על שאלה זו כדאי שנתבונן מעט במשמעות המשג ׳עונש׳, ודרך אגב אולי נבין מדוע ישנם כיום, לצערנו, כל פך הרבה בעלי לשון הרע, ומעולם לא ראינו מי שקבל על כך צרעת.

■ ■ ■

בתורתנו הקדושה נשנתה פרשת 'עדים זוממים׳. משמעותה של פרשה זו היא, שאם באו, דרך משל, שני אנשים והעידו על פלוני שחלל שבת פלונית במקום פלוני בפניהם, ולא שת לבו להתראה שהתרו בפניו ׳אל תחלל, שאם תחלל תומת בסקילה׳ אלא המשיך במעשיו. מוטל על בית דין לחקור היטב את העדים ואם נמצאו דבריהם מכוונים פוסק בית הדין את דינו של אותו אדם למיתה.

אך אם בזמן ההמתנה לבצוע גזר הדין הגיעו שני עדים חדשים, והעידו שבאותה שעה שלטענת הראשונים ראו את פלוני מחלל את השבת במקום פלוני היו הם בכלל במקום אחר, מבטלים הדיינים את דינו של אותו אדם, ובמקומו גוזרים מיתה על העדים הזוממים.

כיצד יהיה הדין אם אחרו העךים השניים את המועד והגיעו שתי דקות לאחר שהוציאו את אותו אדם להורג? כאן באו הצדוקים וטענו: בודאי עלינו להרג את הזוממים! קל וחומר – אם על רצונם להרג אמרה התורה ׳ועשיתם לו כאשר זמם׳, על אחת כמה וכמה אם כבר עלה בידם להרג! אך חכמים ברחב דעתם דרשו את לשון הכתוב ׳כאשר זמם לעשות לאחיו׳ – כל זמן שהוא אחיו – ניתן לקיים בו ׳כאשר זמם׳ ומשעה שנהרג שוב לא נתן לכנותו כאחיו וממילא אין להרגו.

דרך אגב, תמהו הראשונים על דברי חכמים, הרי בפרשת יבום מזכירה התורה כמה פעמים המלה ׳לאחיו׳ ביחס לאדם שכבר נפטר? ותרץ הגאון רבי עזריאל הילדסהימר שיש חלוק בין יבום לעדות: מצות יבום מתקיימת דוקא באח אמיתי – עובדה שאינה יכולה להשתנות לאחר מיתה. אך בעדות הרי אח אמתי פסול לעדות, ואם למרות זאת נקטה התורה בפרשת עדות ׳לאחיו׳, בודאי התכונה ל׳אחיו במצוות׳, ממילא, כל זמן ששניהם מחייבים במצוות יכולים הם להחשב כאחים, ומרגע שהאחד מת ונפטר מן המצוות שוב אין לכנותם כאחים.

מדוע באמת לא דרשו חכמים קל וחמר כפי שעשו זאת הצדוקים?

הרמב״ן באר שיש כאן חשבון פשוט. כיון שהקב״ה כביכול נמצא בקרב הדינים בשעה שעומדים לדון, כלשון הכתוב (תהלים פב, א): ׳אלקים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט׳, אילו אותו פלוני שהעידו עליו שחלל את השבת היה באמת זכאי, היה הקב״ה דואג שהעדים המזימים יבואו שתי דקות לפני הזמן ולא שתי דקות אחרי… אם בכל אפן הספיקו בית דין להוציאו להורג, בודאי היו כאן חשבונות שמים שאיננו יודעים.

הסמ״ג (לאוין מ') באר זאת על פי דרשת חז״ל (סנהדרין סד ע״ב) על הכתוב (ויקרא יח, כא): ׳ומזרעך לא תתן להעביר למולך ׳מזרעך ולא כל זרעך׳, כלומר, אדם שהעביר חלק מזרעו למולך חייב מיתה, אך אם העביר את כל צאצאיו למולך הרי הוא פטור. ואף כאן היה מקום לתמיה, כיצד יתכן שזה שחטא והעביר רק פעם אחת נענש כרת, וזה ששנה ושלש בחטאו והעביר את כל צאצאיו נפטר לגמרי?

אלא, מבאר הסמ״ג, אם באמת הסבה שצונו הקב״ה על הדינים היתה כדי להפרע מהחוטא על מעשהו, לא היינו צריכים להעמיד בית דין, שהרי כבר אמרו חז״ל שאף שארבע מיתות בטלו, דין ארבע מיתות לא בטלו – אדם שדינו בשריפה ימות לבסוף בארסו של נחש, אדם שדינו בסקילה יפיל מהגג וכו'. הקב״ה יכול לדון את החוטא בעצמו, הסיבה שהטיל זאת עלינו היא משום שבכך תהיה כפרה גדולה יותר לחוטא. לכן דוקא זה שהעביר רק בן אחד למלך חייב כרת, משום שחטאו ניתן לכפרה. אך לזה שהירבה לחטוא והעביר את כל בניו ממילא לא תהיה כפרה על ידי המיתה, ולפיכך אין כל סבה להרגו.

כן אף לענין דין ׳כאשר זמם׳. לאדם שרק זמם להרג את חברו יכולה להיות כפרה על ידי שיעשו לו כאשר זמם לעשות לאחיו, אך אם כבר התקיים רצונו ונהרג אדם מכחו שוב לא תועיל לו כפרה, לכן אמרה התורה ׳כאשר זמם ולא כאשר עשה׳.

[תוספת: ואם תשאל – וכי אין לו כפרה רק בשל שהרג? הרי אם רצח בפועל – דינו בסייף, וכי מעשיהם חמורים מאדם שרצח בידיו? התשובה היא כן! בספר 'לא רציונלי ולא במקרה' עשו מספר מחקרים (שידועים לבעלי המוסר אף בלא מחקר…) ומצאו שרוב בניה"א לא יגזלו ממון באופן רשמי, אך כל דבר שירחיק מעט את הגזילה מגזילה 'ראסמית' – הופך להיות קל יותר. הרבה אנשים נטלו פחיות שהושארו במקרר, וכשהשאירו כסף – לא לקחו. כך רבים ייטלו עטים וניירות בסיום ההרצאה, ובזמן שמדובר בכסף, אף אחד לא היה מעלה על הדעת לגנוב. כמו"כ רבים יגזלו מביטוח, אך לא יכנסו לחברה וייקחו כסף שנמצא שם באחת המגירות, גם אם אין חשש שייתפסו… כך עדים אלה מוגי לב ועשו מעשיהם ברמיה בכך שרצו לרחוץ בנקיון כפיהם ומצפונם ונתנו לדיינים להמית את האדם הזה, 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'… ולכן מעשיהם כה חמורים! הם רצו לרצוח על ידי גורם שלישי, ועוד להשאר במצפון נקי… (זו אגב הסיבה שהתורה אומרת יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, כדי שיידעו שהם יצטרכו בעצמם לרצוח, ולא יחשבו שידיהם יישארו נקיות. כאן אפשר להעמיד ברוצח שבו אין דין יד העדים לעיכובא כמבואר בסנהדרין מה.)]

בהגדה של פסח ׳מעשה רב' של הרב שלום מאיר ולך הביא ספור נפלא שארע עם הרידב״ז בעודו משמש כרבה של העיר סלוצק, טרם עלה לארץ הקדש לשמש כרבה של צפת.

בעיר סלוצק התגורר קצב ירא שמים ולו איטליז מצליח. ביום חמישי אחד עבר ליד חנותו רופא יהודי מן המשכילים באחת משעות אחר הצהרים המאחרות,

והתפלא לראות כיצד לפתע – ברגע אחד מתרוקנת החנות מיושביה. מבט נוסף הספיק לו בשביל להבין שהקונים לא עזבו את החנות לפני שגרשו משם על ידי בעל הבית בעצמו.

הדבר הפליא מאד את הרופא ולאחר שנעל בעל הבית את חנותו ויצא לדרכו הביע בפניו הרופא את תמיהתו: ״כיצד יתכן שדוקא ביום חמישי, היום העמוס ביותר בשבוע, מרשה אתה לעצמך לגרש מחנותך את הקונים?״

״פשוט מאד!״ הסביר הקצב בתמימות, ״בעוד כמה דקות מתחילים מנחה. אחרי מנחה יש שעור ואחרי השיעור יש ערבית… אני מוכרח לסגר את העסק…"

והפרנסה?״ – תמה הרופא. "הפרנסה משמים!״ השיב הקצב. ״נכון״, התעקש הרופא, ״אך בכך, להוציא את הפרנסה בכח מהחנות צריך גם לשאול את הצד השני, האנשים הללו באו לקנות! כיצד יכול אתה להוציא אותם?״

ענה לו הקצב: ״שתי תשובות מוכנות יש בידי! א. אני לא מוציא אותם בכח. הם יבואו אחר כך. ב. ככל הנראה אינני עתיד לחיות מעבר לגיל מאה ועשרים, עלי לדאוג גם לעולם הבא שלי.״

״אתה מאמין בעולם הבא?״ תהה הרופא. – ״בודאי!״ ענה הקצב בלי למצמץ.

״שמא חפץ אתה לקנות גם את שלי״ – שאל הרופא בקול שלא נעדר ממנו שמץ של לעג. -״בכמה תמכור לי אותו?״ שאל הקצב במקום תשובה.

רובל אחד בלבד הפריד בין הקצב חדור האמונה לעולם-הבא של אותו פוחז, ומשזה החליף ידים נסגרה לה עסקה לשביעות רצון שני הצדדים.

שנים עברו. הקצב המשיך להיות קצב והרופא המשיך להיות רופא, ובבקר בהיר אחד מופיעה בפתח חנותו של הקצב אשה בוכיה אשר חזותה העידה עליה שאינה שייכת למחנה היראים, נגשת אל הקצב ובפיה שאלה: ״האם זוכר אתה את ד״ר פלוני?״

-״נו, הוא היה רופא לטחורים״ – מנסה האשה לעורר את זכרונו. ״ברוך הי, מעולם לא סבלתי מהבעיה, לא הכרתי אותו ואינני רוצה להכירו!״

״משהו כאן מאד מוזר״, אומרת האשה, ״הרופא הזה היה בעלי עד אשר נפח את נשמתו לפני כמה חדשים. מאז אין לי מנוחה, פעם בכמה לילות הוא בא אלי בחלום ומספר לי שהוא בעולם האמת, ושבמשפט שנערך לו נגזר דינו לגיהנם לאחר שכמעט לא נמצאו לו זכיות שתהוינה משקל נגד לעברות הרבות שעשה.

מאידך גיסא, הוא טען שלא מסתבר שכמעט ואין לו זכיות, שהרי בתפקידו כרופא עשה הרבה מעבר למתבקש, עזר להמון אנשים חנם אין כסף ונתן את כל כלו בשביל החולים ובני משפחותיהם. בשמים אמתו את טענותיו, אך הזכירו לו שלפני כמה שנים מכר את כל הזכיות שדבר עליהם לקצב פלוני.״

״ברחמים גדולים הצליח בעלי לקבל התר מיחד לבוא אלי בחלום ולספר לי את הספור כדי שאספר אותו בפניך. בפעמים הראשונות לא התיחסתי, משום שאיני מאמינה בדברים הללו, אך בסוף לא היתה לי בררה אלא להגיע לכאן ולבקש ממך לבטל את העסקה״.

לאחר ששמע את הדברים נזכר הקצב באותו מקרה, אך כאשר הציעה לו האשה לקחת את הרובל בחזרה ולבטל את העסקה סרב. ״את האמת״ – אמר הקצב – ״כשרכשתי מבעלך את העולם הבא שלו, לא חשבתי שהוא שוה יותר מרובל, אך לאחר שסיפרת לי את מה שעבר עליו בשמים, אני מבין שככל הנראה העולם הבא שלו היה שוה הרבה, היו לו הרבה זכיות ואני בהחלט לא מעונין לותר עליהן בשביל רובל.״

משלא הועילו כל נסיונותיה ולחציה לשנות את דעתו, שבה האשה לביתה בפחי נפש .וידעה שהלילה שוב לא תהיה לה מנוחה. בלילה, כמצפה, שוב בא בעלה בחלום ולאחר שספרה לו את קורות היום הורה לה לתביע את הקצב לדין תורה אצל הרידב״ז. למחרת בבקר, לאחר תפלת שחרית יוצא הרידב״ז עם סיעת תלמידי חכמים מתפלת שחרית ומולו באה אשה ומספרת לו ספור מוזר. הרידב"ז שומע ושואל את האשה: ״ומה את רוצה שאעשה?״

״אני רוצה לתבוע אותו לדין תורה!״

״מצוין, היום בחמש אחר הצהרים בבית הכנסת הגדול של סלוצק״ – חתם הרב את השיחה.

ברבע לחמש אחר הצהרים כבר לא היה מקום להכניס סיכה בבית הכנסת, כל בני העיר סלוצק התקבצו ובאו לבית הכנסת כדי לצפות בדיון המענין. בשעה חמש בדיוק נכנס הרידב״ז עם עוד שני דינים. לאחר שהאשה סיפרה את הספור פונים הדינים לקצב ושואלים אותו: ״מה יש לך לומר?״ הקצב ענה להם את אותה תשובה שענה לאשה כמה ימים קודם: ״כשקניתי לא ידעתי שזה שוה משהו, עכשיו אני יודע שזה שוה, מדוע אוותר על זה?!״

בזמן שהדינים התייעצו ביניהם, נחלקו הדעות בקהל הרוגש, הצדקנים טענו שעל הקצב לשעות לדמעות האלמנה ולוותר, הלמדנים טענו שהמכירה נעשתה בכלל היא 'אסמכתא׳ ו'אסמכתא' לא קניא, והיו גם כאלו שהצדיקו את הקצב – הרי הוא קנה את זה בכסף…!

לאחר חצי שעה סיימו הדינים את ההרדעצות ושקט השתרר בהיכל.

״פסק הדין מחלק לשלושה חלקים״, פתח הרידב״ז: החלק הראשון ־ אין בכלל משג של ׳למכור עולם הבא'! אם מישהו סירב לך כסף ואין לו לשלם, יכול הוא מדין ׳שעבודא דרבי נתן׳ לומר לך ־ לך לפלוני שחייב לי סכום דומה ותגבה ממנו את החוב שאני חייב לך. אך הקב״ה לא חייב לאף אחד! וכבר אמרו חז״ל (ויק״ר פכ״ז) על הכתוב (איוב מא, ג): ימי הקדימני ואשלם׳ – מי קילס לפני עד שלא נתתי לו נשמה, מי מל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו בית וכו' – הקב״ה לא נתן לנו מצוות סתם, קודם כל הוא נתן לנו בחסד וברחמים בית לדור בו, ואחר כך הוא בסך הכל בקש מעמנו לשים בו מזוזה, כאשר הוא נותן לנו שכר על כך זה עוד חסד, האם זה אומר שאנו יכולים למכור זאת למישהו אחר?!

משל למה הדבר דומה, לאדם שהשכיר עצמו לחטב עצים ביער במשך יום שלם תמורת מאה שקלים, את אותם מאה שקלים הוא יכול למכר, אך האם יכול הוא למכר את ה׳סבלת לב-ראה' שהשתפרה לו לאחר יום כזה, את אויר היער הצלול והמבריא שהוא שאף לקרבו במשך כל היום? לא! זה חלק ממנו! אי אפשר למכר עולם הבא, זה חלק מהנשמה, זה לא משהו חיצוני. אדם עשה מצוה, המצווה הזו מאירה את נשמתו והופכת לחלק ממנה – למכר אותה הוא לא ;כול.

נמצא, אפוא, שהמכירה בטלה ומבטלת!

הקהל נשם לרוחה… והרידב״ז המשיך לחלק בי. החלק השני של פסק הדין, המשיך הרידב״ז, נכון שמכירת עולם הבא אינה תופסת, אך מי שמכר את העולם הבא שלו אין לו חלק לעולם הבא! זו משנה מפורשת בסנהדרין: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא… ואלו שאין להם חלק לעולם הבא – האומר אין תחית המתים מן התורה׳. מי שמוכר את העולם הבא שלו הרי הוא כמצהיר בגלוי שאין עתיד לנשמתו כיון שלא תהיה תחיית המתים, וכךבךי המשנה – אם הוא לא מאמין בזה הוא לא יזכה לזה.

העולם הבא אינו שיך לקצב, אך גם לא לרופא!

מכאן המשיך הרידב״ז לחלק השלישי והמסכם: הואיל ועל ידי הדין־תורה הזה נעשה חזוק גדול מאד, וכתוצאה ממנו בלבותיהם של תושבי סלוצק התחזקה לאין ערוך האמונה בעולם הבא ובשכר המצוות, נזקף החיזוק הזה כולו לזכותו של הרופא דנן, והואיל שלא יתכן שה׳תלמידים׳ ישבו בגן עדן וה׳רב׳ בגיהנם. גוזרים אנו שהרופא יזכה לעולם הבא, וכשם שפסקנו בבית דין של מטה כך יפסקו בבית דין של מעלה…

אם כזה הוא החשבון, גם לי יש חלק בחזוק הזה, הלא כן?! – חשב הקצב וכמו קרא את מחשבותיו סיים הרידב״ז: כיון שבחיזוק זה שותפים הרופא והקצב שוה בשוה, יתחלקו הם אף בשכר שוה בשוה.

■ ■ ■

וכעת לשאלה בה פתחנו: האם מרים לא היתה מעדיפה שייסעו המחנות ובכך לא תצטרך להתבייש ולהיות מחוץ למחנה שבעה ימים? התשובה היא: זה לא עונש, זו כפרה! כיום אדם שמדבר לשון הרע לא נענש בצרעת, כיון שאנו לא בדרגה מספיק גבוהה בשביל להבין שהייסורים הבאים עלינו הם כפרה, אין טעם לתת ענש לאדם שאפלו לא יבין שזהו עונש. אולם מרים בודאי העדיפה להיות מחוץ למחנה שבעה ימים כדי שתהיה לה כפרה.

ופרט נוסף – מכך שמרים היתה שבעה ימים מחוץ למחנה, כמה חיזוק נוסף בעם ישראל באותו דור, וכמה חיזוק נוסף להם בדורות הבאים שעל לשון הכל שגור 'זכור את אשר עשה ה׳ אלקיך למרים׳, אף היסוד הנורא של ׳מדה כנגד מדה׳ אשר נלמד ממרים, מעורר עד עצם היום הזה את בני האדם לשוב בתשובה הכל נזקף לזכותה!

הדברים דלעיל נוגעים אל כל אחד מאתנו… אנו חיים בחברה בה הכל משפיעים ומשפעים. נקבע זמן לתפלת שחרית בשבע בבקר, מישהו מגיע לתפלה בשבע בדיוק ומגלה בית כנסת מלא – האם הוא יגיע מחר בשבע? לא! מחר הוא ישתדל להיות שם כבר בחמש דקות לשבע, בבית כנסת כזה לבוא בשבע זה כבר נקרא לאחר. ולהפך, אם יגיע אדם בשבע ויגלה בית כנסת ריק, מחר הוא יבוא כבר בשבע ועשר דקות. החברה משפיעה עלינו, אך עלינו להכיר בכך שכל אחד ואחד מאתנו יכול להשפיע על כלל החברה.

שעור שאתה משתתף בו. אם אתה מגיע לשעור אתה לא מחזק רק את עצמך, אלא את כל מי שרואה בכך סימן שהשעור הזה הוא משהו רציני וממילא גם הוא רוצה להיות חלק ממנו. אך אם אינך מגיע, מעבר להפסד האישי שלך, מחר עוד מישהו מרשה לעצמו לותר, מחרתים עוד מישהו, ומהר מאד השעור יתבטל.

בחברה בה אנו חיים, התנהגות רצינית ואכפתית בקיום המצוות תוכל להביא לחזוק לכל מי שחי מסביבנו, וממילא גם לנו עצמנו.

זכור את אשר עשה ה׳ אלקיך למרים!

פרשת בהעלותך

 

העולם ניזון מהצדיקים המסתפקים במועט

על מה הבכי [והגדת גלינסקי]

"והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר״ (במדבר יא, ד).

״והאספסף״ אלו ערב רב שנאספו אליהם בצאתם ממצרים (רש״י). וזו הדעה האחת במדרש (במדבר רבה טו, כד).

והדעה השניה: ״והאספסף״ אלו סנהדרין, שנאמר (במדבר יא, טז) ״אספה לי שבעים איש מזקני ישראל״. ותמוה, לכאורה: מה לסנהדרין להתאוות תאוה?

להבין זאת, נזכיר מה שכתב בתשובת ״כתב סופר״ (אורח חיים סימן לח) בשם אביו מרן ה״חתם סופר״ זצ״ל, לישב דברי רש״י על הפסוק ״זכור את יום השבת לקדשו״ (שמות כ, ח), שכתב: תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת.

ותמה הרמב״ן, שבגמרא (ביצה טז, ע״א) אמרו כן על שמאי הזקן, שהיה אוכל כל ימיו לכבוד שבת. כיצד, מצא בהמה נאה, אמר תהא זו לכבוד שבת. למחר מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, כל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר: ״ברוך ה׳ יום יום יעמוס לנו״ (תהלים סח, כ). ומדוע פסק רש״י כבית שמאי ולא כבית הלל?

ופרש, שהלל כל מעשיו היו לשם שמים, לפיכך גם אכילתו בחול באותה קדושה שאכל בשבת. ובית שמאי לא בטחו בעצמם שאכילתם כך לשם שמים, לכן הותירו מיום חל לשבת. וכל שכן אנו, שיש לנו לנהוג בענין זה כבית שמאי.

וציין ה״כתב סופר״ לדברי הרמב״ן (שמות טז, יב), והשלו לא בא ברבוי, ״ויתכן שהיו גדולים לוקטים אותו, או שהיה מוזמן לחסידים שבהם, וצעיריהם היו תאבים לו ורעבים ממנו״ עד שהתאוו לו בפרשתנו, ובא בריבוי עצום ורב. והוא דבר פלא, שהיו מביאים השליו דוקא לגדולים ולחסידים לפי שהיה כל מאכלם בקדושה וכדברי ה״מסילת ישרים״ (פרק כד) שמאכל הצדיקים הוא כקורבן ומשקיהם נסכים!

ולכן אמר הקדוש ברוך הוא למתאוים: ״התקדשו למחר ואכלתם בשר״ (במדבר יא, יח). שאם יקדשו עצמם כגדוליהם וחסידיהם, יאכלוהו בקדושה. ואם לאו, חלילה, יזמנו עצמם לפורענות כפרוש רש״י. עד כאן דבריו.

ויובנו דברי המדרש, ש״האספסף״ יתפרש גם על הסנהדרין, שמאכלם בקדושה וכקורבנות, וביקשו מאכלים כדי לתקנם [ועל דרך שכתב ב״בני יששכר״ (מאמרי השבתות ג, ג) שה״עטרת צבי״ זצ״ל חקר איזו ברכה ברכו על המן? נענה הרב המקובל רבי ישראל דב זצ״ל וענה, שענין הברכה הוא לברר ניצוצות קדושים ולהעלותם, והמן היה לחם מן השמים שכולו מברר, ולא נצרך לברכה] [א.ה. ולכן לא די היה לסנהדרין במן, ורצו מאכל ממשי לבררו]..

אבל אם כן, נשאלת כאן שאלה, אם ה״אספסוף״ אלו הערב רב, והתאוו לבשר תאוה, מובן ההמשך: ״וישובו ויבכו בני ישראל, ויאמרו מי יאכילנו בשר״, שהחדירו תאוה גם בבני ישראל.

אבל אם נפרש שהיו אלו הסנהדרין, ובקשו לאכול בקדושה, ובאכילת קודשי קודשים, מה להמון העם ולהשגות אלו, ואיך הביאום לבכות בעקבותיהם?

אלא שאמרו (ברכות יז, ע״ב) שבכל יום ויום בת קול יוצאת ומכרזת: כל העולם כלו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. [א.ה. מבאר הגר"ח וולז'ין ועוד ש"בשביל" פירושו דרך השביל של ר' חנינא ניזון כל העולם].

והינו, שבכל יום ויום יורד לעולם שפע עצום ורב עבור הצדיקים, עקב עבודתם. אבל הואיל ודי להם בקב חרובין, בדרך כלל העולם כולו נהנה מברכותם. וזהו שנאמר: ״אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם הצדיקים יאכלו [כל בני העולם] (ויעיין בסוף סוכה).

אבל אם ״צדיק אכל לשובע נפשו״, אזי ״ובטן רשעים תחסר״ (משלי יג, כה), כי מנין יהיה שפע עבורם?

ואספר: הייתי באנטוורפן, ועליתי לבית גביר מוקיר תורה. התרמתי אותו להחזקת תורה, ואמר לי: ״רבי יעקב, הלא מסתובב אתה בכל העולם להתרים לתורה, אמור לי: מי הנדיב הגדול ביותר?״

עניתי: ״אגלה לך. הנדיבים הגדולים ביותר הם אברכי הכוללים הממיתים עצמם באוהלה של תורה מתוך הדחק!״

תמה, והסברתי: ״הרי כל השפע בעולם בא בזכותם. המשנה מונה כמה דברים שהאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה, בעוד שבשאר המצוות ״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא״ (קדושין לט, ע״ב), ומסיימת שתלמוד תורה כנגד כולם. ובגמרא (עבודה זרה יט, ע״ב) הביאו פסוקים מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, שהעוסק בתורה נכסיו מצליחים. ומתוך שדי להם בקב חרובין משפיע שפע זה לכל העולם כלו, היש נדיבים כמותם?״

וסיפרתי לו, שבגבור שנאת היהודים בפולין הגיעו לכך שמאנו לטפל בחולים יהודים, ובאו לידי סכנת נפשות. קראו לאסיפה בעיר לידא בראשות ה״חפץ חיים״ זצ״ל, להתרים להקמת בית חולים יהודי. קם גביר מאושמינא, והודיע שהוא תורם עשר מיטות בבית החולים. נאה ויאה.

ביקש ה״חפץ חיים״ להודות לו, ונכנסה קבוצת בני ישיבה לקבל ברכה. אורו פניו וברכם ברכת כהן באהבה. תשומת הלב הזו חרתה לאותו גביר, ושאל: ״ילמדנו רבנו, כמה מיטות תרמו בני ישיבה אלו?״

התרגש ה״חפץ חיים״, ״מה אתה יודע, כל אחד מהם תרם עשרים מיטות!״

התבלבל הגביר, הרי עודם בחורים צעירים, חסרי כל!

הסביר ה״חפץ חיים״: ״בלימודם, מונעים הם עשרות יהודים מלחלות ולתפוס מיטות״…

אמת לאמתה, ופסוק מפורש (בראשית יח, כו) "ונשאתי לכל המקום, בעבורם״, כמבואר בגמרא (סנהדרין צט, ע״ב). אבל יותר מכך – גם עושרו של אותו גביר, ויכולתו לתרום את עשר המיטות, הגיע מכוח זכיותיהם?

אותו גביר זחוח דעת לא ידע זאת, אבל בני דור דעה ידעו גם ידעו. וכששמעו שהצדיקים מבקשים את השפע עבור עצמם, גם אם למטרה רוחנית נעלה, נרעשו ובכו ״מי יאכילנו בשר״, מנין יהיה לנו עתה שפע, מאיפה נשיגו?

זהו שנאמר: ״שמח זבולן בצאתך, ויששכר באהליך״ (דברים לג, יח). אם לומדי התורה שוכנים באוהלים, ישמחו הסוחרים בהצלחת מסחרם, כי השפע שיניב לימוד התורה יפנה אליהם וישבעו בטובה – אבל שלפחות יכירו טובה, וידאגו לקב החרובים!

 

פרשת בהעלותך

והאיש משה עניו – הכרת תפקידנו בעולם  [מעין השבוע עם תוספות]

 

שר התורה, הגאון רבי עקיבא איגר זצ״ל, ענק רוח היה, אך קטן קומה. מרוב שקידה נכפף גבו, ומיזער עוד יותר את קומתו.

נערץ ונקדש היה, ובני דורו העריצוהו בלא גבול. כשנסע לוורשה בעסקי הכלל נהרו המונים לחזות בהדרת קודשו.

הגיעה מרכבתו אל האכסניה, הגאון הקדוש הוקף ברבני העיר ופרנסיה ועלה במעלות. הסתובב, וראה את הרחוב כולו, מקצה לקצה, שחור מרוב אדם. המונים נשאו עיניים בהתרגשות עצורה.

״תמהני״, חכך בקול, ״האין בוורשה אנשים נמוכים בעלי חטוטרת?!״…

[יש מספרים שהגאון רבי עקיבא איגר כתב מכתב לשואב המים בעיירה והכתירו בתארים מופלגים, וכששאלוהו: העושה הוא ממנו שחוק? השיב הגאון רבי עקיבא איגר: חלילה לי, רק כך ראיתי שגם כותבים לי, הגם שאין בי לא מיניה ולא מקצתיה….

החזון איש שלל סיפור זה מכל וכל ואמר שהמשכילים הפיצוהו כדי לשים לשחוק את התמימות של הגאון רבי עקיבא איגר כביכול. והוכיח כהוכחת הגרא"מ שך].

סיפרו סיפור זה לפני מרן הגרא״מ שך זצ״ל, והיקשו: ״הייתכן שכה תמים היה? האם לא ידע שהוא גדול הדור, ונאספו ובאו לכבודו?״

נענה הגרא״מ שך: ודאי ידע זאת, ובידינו ראיה לכך!

וסיפר: בשעתו, התגלע ריב בין מדפיסי סלוויטה, שהיו גאונים וצדיקים, נכדי הצדיק רבי פינחס מקוריץ זע״ל, לבין מדפיסי ווילנה. הסיכסוך הגיע לשולחנם של גדולי הדור, והגאון רבי עקיבא איגר צידד עם מדפיסי ווילנה. רמזו מדפיסי סלוויטה שהגאון נתון היה ללחצים מצד בני משפחתו, ופסק דינו אינו חף מנגיעות. שמע הגאון, והקפיד על הלעז. מיד נגעה בהם יד ה׳.

הם נאסרו בעלילת שוא שטפלו עליהם השלטונות, ונידונו לעונש מלקות ולמאסר ממושך והבינו שנענשו בהקפדת גדול הדור, ושיגרו משלחת לפייסו.

אמר הגאון: ״אילו בי אישית פגעו, מחול להם. אבל על דין תורה הוציאו לעז, וחילול השם יש בדבר, לומר שהדיינים מוטים בפסק דינם, ואין לכך כפרה!״

אמרו: ״אבל בני תורה הם, ומיוחסים. יעשה רבינו למען כבוד התורה!״

ותשובתו נחרצת היתה: ״כבוד התורה בדור זה, הוא אני!״

הרי שידע מעלתו. חכם היה, המכיר את מקומו. ואם כן, איך תמה על ההמונים שבאו לראותו?

השיב הגרא״מ שך: ״ידע מעלתו וצריך היה לתמוה על הבאים לראותו״…

עד כאן דבריו, ואנו תמהים: מה פשר הדברים, כיצד יובנו?

בפרשתנו קראנו: ״והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה״. אף כאן, כיצד יובן: האם לא ידע שגדול וקדוש הוא מכל העם? שעלה למרום והתעמת עם שרפי קודש? שקיבל תורה מפי עליון?

האם לא ידע שלא נטל חלק בכל חטאי העם, שאין שני לו בדרגת הנבואה, בידיעת התורה, במעלות הקדושה והטהרה. בכישורים, ובניצולם?

ודאי, ידע גם ידע. ואיך היה כה עניו?

כי ידע דבר נוסף.

ידע את אימרתו של הגאון רבי חיים מוולוז׳ין זצ״ל כי ״האדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחרים בכל מה שיוכל״.

ועל כן, ״אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך (אין ״טוב״ אלא תורה"), כי לכך נוצרת  שלא להחזיק זאת לעצמך! לזכות אחרים!

כמעשה שהיה עם החפץ חיים שתלמידו נתבקש לשהות בימים נוראים בכפר נידח ולשמש לכמה בעלי בית כחזן, ולא נראה לו להפסיד תפילה בימים הקדושים בישיבה הקדושה במחיצת החפץ חיים, ואמר לו החפץ חיים: האדם לא נברא לצורך עצמו, אלא להועיל לזולתו בכל מה שיוכל!

 

המדרש מספר, שיהודי תבע מרבי ינאי את כספו. ״איזה כסף?״ תמה רבי ינאי. ״כבודו מחזיק ברכושי שלא כדין״, האשימו האיש. ורבי ינאי דרש הסבר, לא ידע מה הוא סח. סיפר האיש: עובר הייתי מאחורי בית הכנסת, ושמעתי את הילדים קוראים: ״תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב", ירושה היא לקהל ישראל. ולא אמרו שהתורה היא ״ירושת ינאי״. אם כן, מדוע כבודו חכם ורב, ואני בור ועם הארץ? משום שכבודו מחזיק בידו גם את ירושתי! חייב הוא איפוא לתת לי את חלקי!

אכן, זה המבט! במדרש אמרו על הפסוק: ״יישב עולם לפני אלוקים, חסד ואמת מן ינצרוהו״. אמר דוד: ״ריבון העולם, יישב עולם לפני אלוקים!״ למה יש בעולם מעמדות כלכליים, עשירים ועניים. אלו עומדים, אלו יושבים ואלו רובצים?

״אמר לו הקדוש ברוך הוא: אם אעשה את עולמי שווה  חסד אמת מי ינצור?״

מי יעשה צדקה? בכוונה תחילה נברא העולם כך, שכל האנשים צריכים אלו לאלו, ומועילים אלו לאלו, וממלאים בכך את ייעוד החסד.

ועדיין, תמה הגאון הקדוש רבי יעקב יוסף מפולנאה זצ״ל , התמיהה קיימת: מבינים אנו מדוע יש עניים ועשירים, מעמדות כלכליים. אבל מדוע אלו חכמים ואלו טיפשים?

אך התשובה זהה: כדי שהחכמים ילמדו את אלו החכמים פחות! רק משום כך קיבלו את חוכמתם וכישוריהם, ואם לא ייטיבו בהם עם זולתם עלולים הכישרונות להילקח מהם!

מי שיודע זאת, מי שחדור בתחושה זו, לא יתגאה. כפי שפקיד הבנק אינו מתגאה בעושרו, בהון העתק שעובר תחת ידו כל היום, ביודעו שאינו שלו, שאינו אלא פקיד.

ולמעשה, משועבד הוא שיעבוד כפול: משרת הציבור מצד אחד, ומשרת בעלי הבנק מצד שני. והוא עצמו, אינו אלא מקבל משכורת, ועין אלקטרונית עוקבת אחריו, לוודא שהכל יעבור הלאה לכיסי האנשים, או לקופת הבנק…

 

מעתה, יואר באור חדש המעשה הנפלא בתייש הקדוש. נחזור עליו בקצרה: השרף מקוצק זצ״ל שאף לשלימות, חתר אליה בכל כוחו. חשב לגבש עדה של בני עלייה, בלתי לה׳ לבדו. אך המונים צרו על דלתו בבקשת ישועה ורחמים, רפואה ופרנסה, וגזלו מזמנו היקר וממעייניו.

כשפגש בחבירו, הצדיק רבי יצחק מוודקה זצ״ל סיפר לו את המעשה בתייש הקדוש שהיו קרניו ארוכות ארוכות והיה מחככן בכוכבים ומלטשן, הכוכבים ספגו ברק והאירו באור יקרות.

יום אחד איבד יהודי את קופסת הטבק שלו. בא לפני התייש וביקש: ״הורד קרנך ואקטום פיסה, אשייף ממנה קופסת טבק״. נעתר התייש לבקשה. הגיע האיש לבית הכנסת ובידו קופסה מאירה ומזהירה. ״מהתייש הקדוש״, אמר. נהרו המונים ועמדו בתור, והתייש נענה לכל אחד ברצון, קטמו פיסה אחר פיסה, עד שגדעו קרניו. ועתה רועה הוא באחו, תייש ככל התיישים, ומתגעגע לימים עברו, בהם חיכך קרניו בכוכבים…

איזה משל מרטיט!

פעם, בפשיסחא, ׳התחככנו בכוכבים׳, ליטשנו בהם קרנינו, העפלנו לשחקים. באו וגדעו פיסה אחר פיסה, והקטינו אותנו לכלל ׳תייש׳ רגיל…

אבל כשנעיין במשל, ירעיש שבעתיים: וכי מי חשוב יותר, תייש  יהא קדוש כאשר יהיה או אנשים, ומכל שכן רבים? ודאי שהאדם הוא נזר הבריאה, וכולם, כולל התייש, לא נבראו אלא לשמשו! ואם האדם חפץ בקופסת טבק, חייב התייש לספקה מקרניו! אם כן, על מה הצטער התייש, הרי מילא את ייעודו? על דבר אחד הצטער: מדוע גדעו את קרניו עבור קופסאות טבק. מדוע לא יצרו מהן שופרות.

אבל ביסודו של דבר, זה המבט. שהאדם לא לעצמו נברא. ואם קרניים לי, מאירות ומזהירות ככל שיהיו, עלי להעמידן לרשות דורשיהן. אם לקופסאות טבק, ואם לשופרות… ובאם לאו, ייגדעו הקרניים.

כששהה משה רבינו במרום והעם חטא, אמר לו הבורא: ״לך רד, כי שיחת עמך״ רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה, אלא בשביל ישראל. עכשיו, שישראל חטאו, אתה למה לי!

ואם זה המבט, כלום יתגאה ׳התייש׳ על בני האדם?!

כמו שהאדם שיש לו ממון נועד הוא כדי שיטיב לזולתו ויתן לו את המגיע לו, כך בענין התורה!

הגרע"י מוסר שיעור במוצ"ש שיש להתפעל ממנו כיצד אדם גדול מסוגל למסור שיעור ברמה כל כך נמוכה שגם אמזלג ובטיטו מבאר שבע ובית שאן יבינו. מבלי שיכניס 'רייד' ולומד'ס, שהרי הוא מונח בכל הסוגיות הללו בכל רמ"ח ושס"ה.

ומכאן, אלינו.

אם זה היה מבט אבי הנביאים, אם זה היה מבט שר התורה ומבט השרף הנורא, אנו על אחת כמה וכמה! יראה כל אחד עצמו כתייש, המקריב קרני הודו למשפחה, לקהילה ולחברה!

 

 

פרשת בהעלותך

מאש תאוה לאש הקדושה

ותשקע האש״ [מעין השבוע עם תוספות]

(במדבר יא, א- ג) "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה, וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'"

 

(רש"י במדבר יא, א) ויהי העם כמתאננים – אין מתאוננים אלא לשון עלילה, מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום וכן הוא אומר בשמשון          (שופטים יד, ד) כי תואנה הוא מבקש.

 

רע באזני ה' – תואנה שהיא רעה באזני ה' שמתכוונים שתבא באזניו ויקניט. אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים, שלא נחנו מענוי הדרך.

 

ויחר אפו – אני הייתי מתכוין לטובתכם שתכנסו לארץ מיד.

 

ותשקע האש – שקעה במקומה בארץ שאילו חזרה לאחת הרוחות היתה מקפלת והולכת כל אותו הרוח.

העם ולא הכשרים בו התאוננו, והיה הדבר רע בעיני ה׳. חרה אפו, ובערה בהם אש ה' ותשקע האש.

 

נספר מעשה שהיה. מעשה נפלא כשלעצמו, ויפה שבעתיים כשמפיקים ממנו את ליקחו. בימי מלחמת נפוליאון, כשהקיסר הצרפתי כבש את אירופה בסערה, הגיעו גדודיו לעיר קטנה בפולניה. קוז׳ניץ שמה.

באחד הימים פרצה במקום שריפה. וזה דבר השריפות, שהיו מכלות כפרים ועיירות לעיתים תכופות.

הבתים עשויים היו עץ, והגגות מחופים קש, ובכל ביקתה תנור, אותו הסיקו ללא הרף בימות הגשמים, להחזיק מעמד בקור הנורא ולבישול ואפיה. ולכל תנור הייתה ארובה, לנקז את העשן הרב. די היה בהתלהטות האש ובכמה גיצים שיצאו מאחת הארובות, כדי שגג הקש יתלקח, הביקתה תעלה באש, הרוח תסיט אותה לביקתה הבאה, ורחוב שלם יהיה תוך דקות לאודי פחמים.

דא עקא, שכאשר היתה פורצת שריפה, לא היו ברזי שריפות בנמצא. לא היו כלל ברזים בנמצא. היתה באר שכונתית, בה שאבו מים בדליים, וכשהיתה פורצת שריפה, היו הכל רצים בדליים חצי מלאים, שהיו כיריקות ננסים מול עמוד האש הרועם, הכובש ביקתה אחר ביקתה ללא רחם…

לאושרם של תושבי קוז׳ניץ שהה בעירם חיל הכיבוש. ומפקדו ראה עצמו מחוייב לשלום נתיניו ורכושם. מיד הזעיק את חייליו החסונים והורה להם לשאוב מים ולהעבירם בשרשרת למקום השריפה המשתוללת. פעולה שהיה בה משום הבעת רצון טוב יותר מאשר תועלת…

ובקוז׳ניץ פעל באותם ימים איש פלא, איש אלוקים קדוש, המגיד מקוז׳ניץ זצ״ל, שר התורה ועמוד העבודה, גאון בנגלה ובנסתר. חלש וידוע חולי מנעוריו, שכאשר הגיע לעבודת הבורא היה מתגבר כארי, ללא מליצה.

כאשר השריפה השתוללה, והיתה סכנה שתכלה את העיר כולה, ביקש המגיד הקדוש שישאוהו אל מקום השריפה, ועשו כן. נשאוהו ממיטתו והושיבוהו על כיסא, והביאוהו למקום השריפה, בו עמלו החיילים לשוא.

העמידו את הכסא לארץ והמגיד הקדוש הביט באש וראה זה פלא. היא התערבלה לפתע, התכנסה במקומה, והחלה לדעוך. תוך רגע קט שקעה האש.

נפעם ונרגש הודה הגנרל לרב הקדוש, איש הפלא.

לא עבר זמן רב, והגדוד הצטווה להמשיך במסעו לתוככי רוסיה, שם ספג הצבא הצרפתי את מפלתו הניצחת ונמלט בעור שיניו מערבה. נסוג מרוסיה ופולין, ושב לצרפת דרך גרמניה.

ושם, בגרמניה, הודיעו לגנרל ששריפה פרצה בעיר. יואיל לשלוח את חיילי הגדוד לעזור בפעולות הכיבוי. ״אין צורך בכך אמר הגנרל". מיהר למקום השריפה והורה להביא בפניו את הרב המקומי.

הרב הובא, רב ״מתקדם״, זקנקנו קצוץ ומטופח, עניבתו מסומרת למקומה בסיכת פנינה, וכנפות מעילו המהודר מתנפנפות ברוח. התייצב לפני הגנרל, שהורה בשרביטו על האש המשתוללת. ״כבודו הוא הרב המקומי?״ שאל הגנרל. ״אכן כך״, השיב הרב.

״אם כן, יואיל נא לכבות את השריפה!״ פקד הגנרל. ״איך, כיצד?!״ תמה הרב. ״מה פירוש איך? יביט כבודו באש, ותשקע!״ הרב היה המום. לא הבין. ״איני יכול!״ הצטדק.

״אם כן. אינך רב! מתחזה אתה״, הרעים הגנרל. ובו במקום הדיחו ממשרתו, והורה להלקותו חמישים מלקות… מעשה שהיה הוא, אבל כאן הובא משום הסמליות שבו.

 

מהיכן הכוח להדעיך האש?

 

מדרש פליאה מצינו באותה אש ששקעה. שקעה, אומר המדרש, אבל לא דעכה. אלא ״שקעה בארץ ולא חזרה עוד למקומה, אלא נכנסה אל אוהל מועד, וכל קורבנות שהיו ישראל מקריבין במדבר אותה אש יוצאת ואוכלת אותם״.

מופלאים הדברים: כדי לאכול את הקורבנות, ירדה אש מן השמים ושרתה על המזבח כל ימי המדבר, עד לבניית בית המקדש בו נבנה מזבח אבנים, ושוב ירדה עליו אש מן השמים ושרתה עליו עד לחורבן הבית. ואף במקדש שני ירדה אש מן השמים, ובחנוכת המזבח בימי החשמונאים. אש קדושה ועילאית.

כיצד יובן איפוא שהאש שירדה מן השמים לכלות במתאוננים, אש של הקפדה ועונש, היתה לאש ריצוי וקודש!?

 

ותשובת הדברים, בהסברו של הגאון הקדוש רבי צדוק הכהן מלובלין זצ״ל בעניין חטא המתאוננים. ויסודם, שמשפטי שמים במידה כנגד מידה. דור המבול חטאו בתאוות ונימחו במים, סמל התאוות, ועוד: ברותחין קילקלו (אש התאוות) וברותחין נידונו.

כיוצא בכך, חטא המתאוננים היה, כפי שכתב רבינו הרמב״ן זצ״ל:

״כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים. והיה רע בעיני ה׳, שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם. והם היו כאנוסים ומוכרחים, מתאוננים ומתרעמים על עניינם״.

ממה נובעת התמרמרות זו? מה מקורה?

זאת רמז הבורא יתברך בעונשם. יש שני סוגי בני אדם. יש קרים ואדישים, רפי ידיים ונסרכים. משלימים עם כל מצב. ויש כאלו התוססים, מתלהבים ומתלהמים. השאלה היא, לאיזה כיוון הם חותרים, מה מבקשים הם להשיג.

המתאוננים, המתלוננים, מלאי הטענות והטרוניות. לאיזה סוג הם שייכים? לכאורה, לסוג הראשון, הנרפה והאדיש, המוצא פורקן במחאות רפות ואי שביעות רצון. הכבד לכל דבר שבקדושה.

מדוע איפוא לא לקו בשלג? מדוע לקו באש? הרי אין זה מידה כנגד מידה!?

 

נקדים סיפור מעשה שהיה, סיפור כה מאלף, ובו נקבל תשובה לשאלתינו!

בזמנו, לפני כיובל, היה בחור בישיבת פוניבז׳ שלא מצא סיפוקו בלימוד התורה. את עולמו מצא בתנועת נוער דתית, בפעילות ובהדרכה.

הישיבה דרשה התמסרות מלאה ללימוד, והבחור סירב, ומצא עצמו מחוץ לכתליה. נרשם לישיבה אחרת, אבל גם בה המשיך בפעילותו, והגיע לעימותים עם ההנהלה. חברו, שחרד מפני הבאות, נועץ במרן ה״חזון איש״ זצ״ל וביקש רשותו להביא את הבחור. הרשות ניתנה. שיכנע את הבחור לבוא עימו אל ה״חזון איש״.

האיר לו ה״חזון איש״ פנים, שאלו מה לומדים עתה בישיבה, בקושי ידע. ה״חזון איש״ התייחס לכך בסלחנות, והחל חוזר בפניו במתיקות עצומה על דברי הגמרא ושיטת התוספות, והיו הדברים מאירים ושמחים. לפתע הדהימם בקושיא עצומה על דברי התוספות.

החבר, ששלט בסוגיא על בוריה, ניסה ליישב את הקושיא, וללא הצלחה. חייך ה״חזון איש״, ואמר: ״לא נורא. חיזרו לישיבה, ותחשבו בעניין. שאלו את רבותיכם. בשבוע הבא אני מצפה לראותכם, ותשובה בפיכם!״

כך נפרד מהם, בברכת הצלחה.

חזרו לישיבה, והחבר מיהר לשוב על עיקבותיו. נכנס אל ה״חזון איש״ ובפיו פליאה: ״רבי, הלא הבאתי אותו בגלל פעילותו בחברת הנוער, המסכנת את שהותו בישיבה מדוע לא הזכיר זאת, אף לא ברמז!״

וה״חזון איש״ ענה במשפט מפתח: ״אי אפשר לקחת משהו מאדם, בלא להעניק לו דבר אחר בתמורה!״

אם מוצא הוא את עולמו בתנועת הנוער וינתקוהו ממנה, גם אם יישמע ויציית, גם אם יצליחו, יפול לדיכדוך ולשיממון. לא זו הדרך. יש לנתב את האש, לעשותה ל״אש של מזבח״: להקנות לו טעם בלימוד התורה, הרגשת נועם תורה.

וזאת עשה באמצעות הקושיא, והציפיה לתשובה, והדיון בה, והשאלה הבאה. כן, כיום מכהן הבחור כראש ישיבה.

כך פעל משה רבינו, וכך צריך לפעול כל רועה נאמן. כל מורה והורה! לא לדכא את האש, אלא להפכה ל״אש של מזבח״!

 

וכעת נבוא לבאר את חטאם של המתאוננים.

רבותינו השמיעונו, שאש הגיהנם היא השתקפות להט העבירה. והנרפים והאדישים למצוות, נידונים בגיהנם של שלג. המתלוננים נידונו באש, ועונשם גילה לנו את סודם: אמנם נסרכו כבעל כרחם אחר עמודי האש והענן, והכל היה עליהם לטורח. אך לא ריפיון ותיסכול כאן, ההיפך הוא הנכון: מדוע חשים הם כך, משום שבוערת בהם אש התשוקה להימצא במקום אחר. לשקוע בתאוות, להתהולל ולהסתאב!

והרי זה פוקח עיניים, ומרעיש לב! אם ראית אדם שאינו מוצא מקומו ברוחניות, שמשתעמם בשיעור תורה, שהתפילה עליו לטורח, הסיבה אחת: מעייניו במקום אחר, ליבו בעולם אחר.

״כי מן הנמנע שתתבסס אהבת הבורא בליבנו, עם התבסס אהבת העולם בנו״, ״וכבר אמר אחד מן החכמים: כאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש, כן לא תתחבר בלב אחד אהבת העולם הזה ואהבת העולם הבא!״

לכן העונש אכן הוא מידה כנגד מידה – אש כנגד אש.

מה אם כן העצה? משה רבינו בא, מנחיל את התורה, והשקיע את האש. לא כיבה אותה, לא הדעיך אותה. אלא השקיעה בארץ, ״עשאה שקועה וטבועה בכל חלקי מעשי איש הישראלי, שקוע ומקושר במצוות התורה״.

וביאורו: אש התאוות היא אש זרה, אש חיצונית, אש הורסת ואינה בונה. אש המותירה אחריה אדמה חרוכה. אבל אש התורה והמצוות בונה את האדם, מיישרת אורחותיו, ממלאתו תוכן, ומזככת וגודשת: ״תלמידי חכמים, כל גופם אש!״

המטרה, מטרת המורה וההורה ומטרת האדם בשיפורו העצמי, אינה לדכא את האש, אלא להפנימה ולנתבה. להפכה לאש שעל המזבח, לאש קודש ושלהבת התקרבות לבורא!

כך הפכה האש הזרה, הקשה, אש הדין וחרון האף, לאש של קדושה, של ריצוי וקירוב להשם יתברך!

 

זה היה הכוח של המגיד מקוז'ניץ להדעיך את האש, כי מי שמדעיך את אש התאוה והופך אותה לאש של קדושה, אכן מסוגל להדעיך אש אמיתית ולכבותה!!

 

אדם אחד התבקש מאוד לשמור שבת, שוכנע, והבטיח שאת השבת הקרובה ישמור. אכן הוא שמר אותה כראוי. במוצ"ש כשנשאל: נו, איך ה'מעין עולם הבא'?

הוא מיד התפרץ, מעין עולם הבא? הרגשתי מעין גיהנום! כלוא בבית מבלי יכולת לזוז! לא נסיעה, לא טיול, לא מחשב, לא מרקע, לא פלאפון לא מייל… כל השבת בעוצר!

האמת? הוא צודק. במצב שלו, רוקנת אותו מעיסוק אחד, מתחום ענין אחד, אך לא נתת לו מאומה בתמורה! מה היה צריך לעשות? להביא אותו למשפחה ששומרת שבת, להטעימו שולחן שבת, שירי שבת ודברי תורה, להביאו לבית הכנסת לליל שבת לשיר לכה דודי כו' תמלא לו את החסר בקדושה, כך לא ירגיש את חיסרון הטומאה!

 

מעשה שסיפר לי אדם שבנו קיבל פתק מן החיידר שהמלמד שינה תורנויות ונתן לבנו תורנות 'צילום', שהוא צריך לרוץ כל פעם למשרד ולהביא למזכירה להקליד ושוב לחזור ולהגיה ושוב להחזיר ולצלם כו' דבר שדורש מאמץ.

הוא הוסיף בפתק שיש בתפקיד שנתן לבנו 'תיעול אנרגיות'…

אכן, בני מלא אנרגיות, אם לא נתעל אותן חיובית, הוא מציק לזה, ומפריע להוא, ומשתובב פה ושם, אין טעם להרחיק אותו מכך, עדיף להכניס לו משימות חיוביות וכך לתעל את האנרגיות בצורה חיובית.

 

סיפור השגחה מדהים שאימת  וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, מהגר"י זילברשטיין [גליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה]  קרא כאן >>>

 

 

פרשת בהעלותך

שלא תכווה בגחלתן

כבוד תלמידי חכמים [אוצרות התורה]

 

כיצד לא יראתם לדבר בעבדי במשה. היזהר בגחלתם שמא תכווה. מרים מתבזה לעיני כל ישראל בשל פגיעתה במשה. הגם שמשה לא הקפיד לגודל ענוותנותו, כפי שבאה לידי ביטוי במעשה המובא בפרשתינו שאלדד ומידד התנבאו במחנה, ומשה אמר: ולואי והיו כל עם ה' נביאים.

אלדד ומידד מתנבאים במחנה. בתיה בת פרעה אמרה כי "מן המים משיתיהו" מדוע לא קיצרה ואמרה ממים משיתיהו?

מבאר הר"ש מאוסטרופולי כיון שידעה שאותיות ממי"ם מרמזות על דבר לא טוב, ממי"ם ר"ת משה מת יהושע מכניס.

אלדד ומידד התנבאו במחנה. מה התנבאו? משה מת יהושע מכניס. הדבר רמוז באותיות במחנ"ה. מח- נ"ה. רוצה לומר, הם מחו מהמילים 'מן המים' את האותיות נ"ה, ונותר ממי"ם. ראשי תיבות משה מת יהושע מכניס. [אוצרות התורה בהעלותך עמ' קא]

נשיכתם נשיכת עקרב כו'.

מעשה נורא על בעלי דפוס סאלויטא והגרעק"א [קונטרס הזהרו בגחלתן עמ' נט]

 

מעשה ברבי משה בנו של רבי פנחס מקוריץ, ובניו רבי שמואל אבא, ורבי פנחס, שהתאמנו והתמחו במלאכת הדפוס, ויעצו אותם לייסד בעיר סלאוויטא בית דפוס, ולהדפיס שם את כל ספרי התלמוד כולם, בהוד והדר, כמו שנאמר: ״זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות. ספר תורה נאה ודיו נאה בלבלר אומן וכו׳ (שבת קלג, ע"ב).

כשניגשו רבי משה ובניו לעבודת קודש זו, פנו לגדולי הדור ממזרח וממערב לכתוב להם הסכמה שבמשך עשר שנים מיום סיום הדפסת התלמוד בעיר סלאוויטא, לא יוכל שום אדם להדפיס את הש״ס, כי יהיה בזה משום השגת גבול.

וכן הסכימו גדולי הרבנים, ומתוכם, החתם סופר, והגאון רבי עקיבא איגר, ועוד רבנים, ואז זכו רבי משה ובניו והדפיסו את כל התלמוד בהידור רב, במשך כחמש שנים. ורבו הקופצים הקונים את הש״ס, ובמשך שנים אחדות נמכרו כמעט כל העותקים. רבי משה ובניו שהיו שותפים למפעל ההדפסה, חשבו לחזור ולהדפיס את התלמוד בדפוס שלהם. אך נודע להם כי רבי מנחם מן, מעיר וילנא, אבי משפחת ראם, ניגש גם הוא להדפיס את התלמוד בווילנא, אף שעדיין לא מלאו עשר שנים מיום גמר הדפסת התלמוד בסלאוויטא.

מדפיסי סלאוויטא פנו אל גדולי הרבנים, ובתוכם גם להגאון רבי עקיבא איגר, בדרישה שיכריזו איסור על יסוד הסכמתם הראשונה על דפוס ווילנא.

והגאון רבי עקיבא איגר אשר למוצא פיו היו מייחלים כל בני הגולה, ודבריו נשמעים כדברי האורים, אחר ששמע טענת שני הצדדים, פסק הלכה למעשה, כי מאחר שמדפיסי סלאוויטא מכרו כמעט את כל העותקים של התלמוד שהדפיסו, ואחר שהמדפיס של ווילנא הביע את נכונותו לקנות את כל העותקים הנשארים בדפוס סלאוויטא, במחיר אשר יושת עליו, אין מדפיסי סלאוויטא יכולים לעכב את ההדפסה בווילנא, והרשות ביד משפחת ראם להדפיס מחדש את כל התלמוד בווילנא, להגדיל תורה ולהאדירה, אמנם היו כמה רבנים שהצדיקו את מדפיסי סלאוויטא, אבל דברי הגאון רבי עקיבא איגר הכריעו את הכף לטובת מדפיסי ווילנא.

אך רבי משה ובניו, בראותם שיש רבנים שעמדו לימינם, שגו ושמעו לעצת אנשים בלתי מהוגנים, ופירסמו ברבים, שאין לסמוך על ההיתר של רבי עקיבא איגר למדפיסי ווילנא, כי הוא כבר זקן בא בימים, (אז היה הגאון רבי עקיבא איגר בגיל למעלה משבעים שנה), וכל מעשיו על פי רצון בנו הגאון רבי שלמה איגר, דברים אלו הרתיחו מאוד את הגאון רבי עקיבא איגר והוציאוהו מגדר ענותנותו, והביע דעתו הברורה במכתב (מיום ד׳ טבת תקצ״ו) וזו לשונו:

מאוד הומה ליבי על העזות והחוצפה של מדפיסי סלאוויטא, ודבריהם דברי נאצה הם, לא בלבד על בני הגאון נר״ו שהטה את לבבי, אלא גם עלי, שיכולים לפתות אותי לפסוק שלא כדין, ובאמת שבכל ההסכמות ששלחו אלי מדפיסי סלאוויטא, לא מצאתי שום ממש לזכותם, אפילו על אחד מאלף, ומה הם רוצים ללכת בחוזקה, אינני מוחל להם כלל וכלל, כי על בזיון התורה אי אפשר למחול. הק׳ עקיבא בהרב משה גינז ז"ל. ואז עמד מול היכל הקודש, ואמר מתוך צער ועוגמת נפש, "רבונו של עולם, תורתך אני לומד, ועל פי תורתך אני פוסק, אפילו אם אני מוחל על כבודי, על כבוד תורתך אתה לא תמחול"! והוי כשגגה היוצאת מלפני השליט.

בימים ההם אירע דבר נורא ואיום, ומעשה שהיה כך היה, פועל אחד שהיה כורך ספרים במקצועו, והיה עוסק בכריכת ספרי התלמוד של סלאוויטא, מתוך שכרותו וקלות דעתו, תלה את עצמו בבית הדפוס, ומת, המשכילים שהיה דפוס סלאוויטא כשיכים בעיניהם, כי שם נדפסו כל מיני ספרי קודש, השתמשו במקרה זה במלשינות, ואכלו קורצא בי מלכא, שהפועל נתלה באשמת האחים בעלי הדפוס.

שלטונות רוסיא ראו את המציאה ונפלו עליה ברוב שנאת ישראל המפעפעת בהם, ואסרו באזיקים את האחים, (את הרב רבי משה לא אסרו מפני זקנותו המופלגת), עם חקירה מסועפת יום יום, במשך שלוש שנים, כשהם מוטלים בבית הסוהר עם שודדים ורוצחים, ובעינויים קשים ומרים, ולבסוף ניתן פסק דין אכזרי מבית המשפט של רוסיא, שהאחים יעברו בין שתי שורות של חיילים רוסים שכל אחד שוט בידו, ועל האחים לקבל מיד החיילים אלף וחמש מאות מכות בשוטים, ואם ישארו בחיים יוגלו לסיביר כל ימי חיייהם.

בערב ראש חודש אלול תקצ״ט בוצע פסק הדין האכזרי הלזה, על כיכר הרחבה עמדו שתי שורות של חיילים, שורה מול שורה, וכל שורה בה מאתיים וחמישים חיילים, ובידם מאתים וחמישים שוטים, ובתוך המעבר הצר שבין השורות צריך היה כל אחד מהאחים לעבור שלוש פעמים, ולספוג את המכות וההצלפות, השוטרים נגשו אל אחד האחים פשטו את מלבושיו, ואף את כותנתו לעורו, רק כיפתו הלבנה נשארה על ראשו, זאת היתה בקשתו היחידה אשר מילאה הרשות הרוסית, ובלחש הפקיד את רוחו ביד אלוהיו, ידיו אסורות, גופו ערום, ואת גבו נתן למכים.

והשוטים הורמו והורדו והוצלפו על גבו הערום. ופתאום עמד מלכת והשבטים מוסיפים להצליף לו על גבו, כיפתו הלבנה צנחה מעל ראשו, וידיו כבולות באזיקים ואינו יכול להרימה, ובגילוי ראש אסור ללכת, שבטו של אחד החיילים פגע בעינו הימנית, ונשאר תבלול על עינו הימנית כל ימי חייו. הרגיש אחד מן החיילים בדבר. הרים לו את כיפתו וחבשה לראשו המוכה, ואז הלך הלאה.

שלוש פעמים עבד דרך שורות החיילים, ונשאר בחיים. ואחר שלקחוהו לבית החולים, העבירו את האח השני, אשר גם הוא קיבל אלף וחמש מאות מכות בשוטים. גזירה זו על האחים החישה את קיצו של אביהם, ובשנת ת״ר הלך לעולמו. ואחרי השתדלויות רבות ושוחדים שונים מצד חסידי קוריץ וסלאוויטא, קיבלו האחים חנינה מאת ניקולאי העריץ שם רשעים ירקב. וגלות סיביר הוחלפה במאסר עולם במוסקבה, ורק אחר מותו של ניקולאי ימח שמו, כשעלה אלכסנדר השני על כסא מלכות רוסיה, בשנת תרט״ז, קרא לאחים דרור.

והאחים הללו הצדיקו עליהם את הדין, שקבלו את העונש על שפגעו בכבודו של הגאון רבי עקיבא איגר, והיו חוזרים על המשנה: ״והוי מתחמם כנגד אורם של חכמים, והוי זהיר בגחלתם שלא תכוה, שנשיכתם נשיכת שועל, ועקיצתם עקיצת עקרב, ולחישתם לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש׳׳,

בספר 'דבר בעתו' [שוורץ פרשת בהעלותך] מוסיף ידיעה נוספת:

המשטרה הרוסית הכבידה מאוד את ידה על בעלי הדפוס והם חשו שזה עונש שמיימי ופנו אל רבי עקיבא איגר שיסלח להם. אך לא פנו בהכנעה אלא בדרישה, שהיות וזה כבוד התורה שהם היו תלמידי חכמים לכן עליו לסלוח להם כיון שהדבר היה לא מתוך הכרה בטעות הקפיד עליהם רבי עקיבא איגר ואמר כבוד התורה של הדור זה אני כי הוא היה צריך לשמור על מעמדו הסמכותי בהלכה והם עירערו על כך.

[ע"ע אוצרות התורה עמ' קיז]

 

 

פרשת בהעלותך

 

שבחו שלא שינה [מעין השבוע עמוד קטו]

(במדבר ח, ג)  ויעש כן אהרן – (ספרי) להגיד שבחו של אהרן שלא שינה.

רש"י על במדבר פרק ח פסוק כב: כאשר צוה ה' וגו' כן עשו – להגיד שבח העושין והנעשה בהם שאחד מהן לא עכב.

 

יש להבין מהו שבחו של אהרון שלא שינה. וכי היינו מעלים על הדעת שאהרון קדוש ה' ישנה על ציווי ה'?

והרי אם היה רבי שמעון בר יוחאי או הבא"ח או הבבא סאלי מצוה אותנו משהו היינו משנים? על אחת כמה וכמה כשהקב"ה מצווה!

 

מבאר המגיד מדובנא בעזרת משל לשלושה חולים שהרופא ציוה אותם לקחת תרופה, אחד לא היה מבין גדול ולקח כפי שצווה והחלים.

השני היה מבין, אולם בכל זאת ביטל דעתו ולקח את התרופות והחלים.

השלישי היה גם כן מבין, ומה שהבין לקח ומה שלא הבין לא לקח. הוא מת בחוליו.

המעלה של אהרון היא שעל אף שהבין הכל ויכל לעשות קצת בשינוי מתוך מגמה טובה לקיים ביתר כוונה בכל זאת לא שינה מאומה ממה שציווהו. לא שינה במאומה. ואני בתומי אלך.

 

ועוד יש לבאר, האדם בדרך כלל נוטה להתרגל למצבו בכל ענין. בענייני גשמיות האדם מתרגל למצבו ותמיד שואף ליותר. לשדרג את הפלאפון ואת הרכב ואת הסלון ואת האמבטיה ואת מקום העבודה וכו' והרי התלהבנו בתחילה? אלא התלהבות מתפוגגת ואנו נכנסים לשיגרה וחשים שמה שיש לנו אינו מספק יותר.

כשמדובר בעבודת ה' המצב קשה שבעתיים. בעל תשובה מתלהב בהתחלה. זהו חסד ה' שנותן לו הארת פנים על מנת לסייע בידו. לאחר זמן, ההתלהבות דועכת והוא נכנס לשיגרה, ועושה את עבודת ה' מונוטונית, ללא רוח חיים, ואולי אפילו כדי לפרוק כבר מעליו את עול המצוה.

אהרון על אף שהדליק את המנורה פעמים רבות מכל מקום לא שינה את התלהבותו המקורית! זוהי מעלה גדולה וחשובה!

 

כך גם כן עם הלויים, אולם כאן כבר מדובר במעלת הכלל. ישנם כ"ב אלף לויים. כולם מגיעים כאיש אחד לעבור תנופה כפי ציווי משה, ואין מי שיתנגד או יעכב. ביטול עצמי לדבר ה'. בלי שינויים.

 

אם אחד מישראל היה מעכב לא היו הלויים מתקדשים, שהרי נאמר למשה והקהלת את כל עדת בני ישראל, וכל השש מאות אלף מגיעים להנפה של הלויים. מעשה הנעשה על ידי הכלל כולו שונה מהותית ממעשה שנעשה על ידי הפרט. אילו שמרו ישראל שבת אחת לא הייתה שולטת בהם אומה ולשון! אילו שמרו ב' שבתות מיד היו נגאלין. האסון החל כשדתן ואבירם הלכו ללקוט מן בשבת. מעשהו של הפרט משליך על מעשה הכלל.

אומר הזוהר הקדוש שאיל הייתה חבורה אחת מושלמת – כנישתא חדא, מיד תבוא הגאולה. היה אחד מגדולי ישראל רבי אשר מלעמליין שהחל להשיב את ישראל לבוראם בחו"ל ועשה שאלת חלום מדוע אין נגאלין ואמר לו רבי שמעון בר יוחאי אני לא אמרתי אלא בארץ ישראל.

זהו מוסר גדול בשבילנו, אחד מחייב את כל בני החבורה!

 

אחד שלא מגיע לשיעור, אחד שלא מגיע לתפילה במנין, אחד שלא מצטרף עם הציבור במעשיהם, יש לו כוח להשפיע שלילית על כל בני החבורה!

מי שפורש מן הציבור אינו רואה בנחמתם. הכלל מחייב. לציבור מעלה גדולה. היחיד נידון בפני עצמו ודינו קשה.

מעלת תפילה בציבור.

 

 

 

פרשת בהעלותך

לא ניתן לרצות נירגן

המתאוננים [חלק מעיין השבוע קכב עם תוספות]

 

"ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה', ויחר אפו ותבער בם אש ה'" (במדבר יא-א)

 

לו היה לנו מקצת מחיי דור המדבר, מוקפים ענני כבוד, ענן לפניהם מיישר לפניהם הדרך, בכל יום ארוחת מן בשלל טעמים, בנוסף השליו, עדרי צאן ובקר "לא חסרת דבר".

אמרו חז"ל שכל דבר שהיו חפצים היה נברא לפניהם. מרע"ה הולך בראשנו, אהרון במשכן מגיד שיעור פרטי. לא חסר מאומה. ללא כל ספק היינו מאושרים.

ולעומת זאת אנו מוצאים: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'".

אמרו: כמה הצטערנו בדרך הזו! שלושה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך. עינוי? והרי היו נישאים על גבי ענני כבוד! כעונש בערה בם אש ה'. משה התפלל ושקעה האש.

לא למדו לקח ורצו בשר. והרי עלה איתם מקנה רב? אלא רצו בשר עוף…

מתלוננים על המן, שהוא לחם אבירים, שמא יתקלקל בתוך מעינו… מה הם רוצים?

 

פתרון התעלומה נמצא בהמשך הפרשה

 

(במדבר יא, כא – כג) "וַיֹּאמֶר משֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים, הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם, וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה הֲיַד יְדֹוָד תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא"

 

תמיהת משה פלאית. וכי משה מסופק ביכולת השם יתברך? והרי אין ספק שהקב"ה מסוגל להכל, וכיצד משה תמיה האם די במה שיביא ה'? ועוד, הרי היה להם צאן ובקר, ואם כן ללא ספק מצא להם, אף במה שיש להם עתה, שהרי הגיעו לארץ עם בני גד עם צאן רב, ואם כן אף במה שיש להם ודאי מצא להם!

מיישב האור החיים הקדוש שמשה טען לקב"ה: אם תרצה לספק אותם לעולם לא יתכן הדבר.

שהרי משה מבין שהקב"ה מעונין לתת להם בשר מסוג אחד, ועל כן טען העם הזה נרגן, ומה שלא תיתן להם לא יספיק להם, ואם כן אין כלל טעם לנסות לספק אותם.

"ואתה אמרת בשר אתן להם", משמע מין בשר אחד, מה הוא הבשר שתתן, הצאן ובקר וגו'. ומצא להם, פירוש מבוקשם, אם את כל דגי, פירוש כל מיני דגים וגו' ומצא להם, פירוש מבוקשם, הלא כשתתן להם בשר צאן ובקר, יאמרו חפצים באיל וצבי, וכשתתן להם איל וצבי יאמרו חפצים בבשר עופות, וכשתתן להם עופות יאמרו דגים".

(אור החיים במדבר יא, כא)

 

מסקנה– אדם נרגן אף פעם לא טוב לו. תמיד ימצא על מה להתלונן. תמיד ימצא שהוא מסכן. שקלקלו לו, שהרסו לו. שרע לו. שהכל נגדו… אף פעם לא מרוצה.

כאותו נוסע באוטובוס שעלה והחל לבכות. שאלו הנהג מדוע, והשיבו שאין לו כסף לנסיעה. נתן לו הנהג כרטיס בחינם. והנה לאחר מספר דקות רואה ששוב בוכה. שאלו מדוע, והשיב משום שכולם קיבלו עודף ואני לא…

אם היו מספרים לסבינו מלפני שלושה ארבעה דורות שיש אנשים שאינם צריכים לשאוב מים מבאר, היה מתפעל. מים יוצאים מן הקיר קרים או חמים לפי בחירה, היה חושב שאלו דמיונות…

שלא צריך לחטוב עצים אלא בלחיצת כפתור ניתן לבשל, ותנור חשמלי ומיקרוגל ומצנם וצ'יפסר ואופה לחם ומנגל ומכונת כביסה ומדיח כלים ומזגן וכו', היה אומר נו, אתה בטח מדבר על ימות המשיח. ומנורות חשמל ושעוני יד ומחשב ומדפסת וספרים ללא קץ וכו', הרי היה משתומם מהתפעלות והיה אומר אלה אנשים המאושרים עלי אדמות, ממש גן עדן. ורכב ופלאפון ופאקס ומטוס וחללית ומעדנים ארוזים מכל הסוגים….

והנה אנו שואלים, האם אנו מאושרים יותר מסבינו? ניתן לומר בודאות שלא. מדוע? והרי יש לנו כל זאת?

המעשה ביולדת שהתייסרה שעות ארוכות בלידה, ובחוץ בעלה כוסס שיניו בלחץ איום. ולאחר שלבסוף הולד יצא, בישרו לבעלה ואמרו לו שנולדה לו בת. בת? הוא אמר, ברוך השם, לפחות כשתגדל היא לא תסבול כמוני…

מסקנה – להיות מאושר תלוי באדם עצמו ולא בהתקדמותו החומרית. זה לא עושה את העולם למאושר יותר, אלא לניזקק יותר לפסיכולוגים.

כשאדם נרגן, תמיד לא טוב לו, הוא יוכל להיות במדבר עם כל טוב, וימצא סיבה להתלונן. לחיות בדורנו וימצא על מה לקטר. אדם צריך לראות את כל הטוב שיש לו ולהודות לבורא. להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהבין אשרי וטוב לי.

לדעת להכיר כמה טוב לנו – מכתב מחיה מברלין 1940 לאיתי מישראל 2015

קראתי שגננת אחת שלחה היום ילדים הביתה עם טלאי צהוב כ"פעילות חינוכית". אז לפני שמתנפלים על כלל עובדי מערכת החינוך, הנה, לאיזון, משהו שכתב היום מורה אחר. שמו אסף אולשיצקי, והוא מחנך בכיתה ח' בחטיבת הביניים "קלמן" ברמת השרון. מוזמנים להפיץ.

מפגש דמיוני בין חיה ארליך, מברלין של הרייך, לאיתי נאור, מתל אביב בישראל

חיה: היי, אתה נראה מאוד מדוכדך.

איתי: אכן, ימים קשים עוברים עליי.

חיה: אולי אוכל לעזור?

איתי: איך? יש לך קשרים במשרדי אל-על?

חיה: מה זה אל-על?

איתי: זו חברת תעופה ישראלית גדולה.

חיה: יש חברת תעופה ישראלית?

איתי: בוודאי, לכל מדינה יש חברת תעופה, לפחות אחת, אז גם למדינת ישראל יש חברת תעופה.

חיה: מדינת ישראל? יש מדינה לעם היהודי? איפה היא?

איתי: בין מצרים לסוריה, בין ירדן לים התיכון.

חיה: זו לא ארץ התנ"ך במקרה? ארץ החלומות?

איתי: חלומות?! חלומות באספמיה. הכל שם מתנהל על הפנים.

חיה: מה למשל?

איתי: מה לא?! במשטרה יש מלא פרשיות…

חיה: רגע, משטרה? מי השוטרים? יהודים שוטרים?

איתי: בטח, אלא מי?

חיה: הנאצים! או הפולנים, ההונגרים, הרומנים, כל השאר, אתה יודע.

איתי: מה פתאום, זו הארץ שלנו! בקיצור, מערכת המיסים מעצבנת, הביטוח הלאומי לא מקשיב לך…

חיה: מה בונים עם המיסים שלכם? מחנות עבודה?

איתי: מה? בונים ערים חדשות, כבישים, תאורה, פארקים, את יודעת… כמו שאומרים: "מיישבים את הארץ".

חיה: אז מה רע בזה?

איתי: שזה מאוד יקר לחיות פה. הכול בישראל יקר. הדירות, הרכבים, הקניות, אפילו להחנות בעיר את הרכב עולה כסף.

חיה: יש לך רכב אישי?

איתי: ברור! שני רכבים. אחד לאישה. שנוכל גם לקחת את הילדים לחוגים, להצגות…

חיה: נשמע גן עדן. אני הכי אוהבת הצגות ביידיש.

איתי: יידיש? זה פאסה ממזמן. רק עברית!

חיה: מדברים אצלכם בשפה שלנו? עברית? יש לי צמרמורת…

איתי: צמרמורת, תראי איזה צמרמורת תרגישי כשיקראו לך למילואים בדיוק בחודשי העומס בעבודה, כשהבוס שלך לחוץ טילים. זה סיוט!

חיה: מילואים? תסביר.

איתי: נו, גיוס לכמה שבועות לצבא.

חיה: יש לכם צבא? מה, מרשים לכם להילחם?

איתי: את צוחקת? מי צריך להרשות לנו?

חיה: אז זה בטח צבא עם אלות, כמו המשטרה היהודית פה.

איתי: אלות? איפה את חיה? יש טנקים, מטוסים, ספינות, מלא חיילים.. הכול יש לנו… אבל לא קל פה… בסוף הממשלה עושה מה שהיא רוצה.

חיה: יש לכם פרלמנט משלכם?

איתי: פרלמנט.. חחח… את יודעת, אנשים שיושבים ומחממים את הכיסאות ארבע שנים, במקרה הטוב, עד שבוחרים בהם שוב.

חיה: בוחרים בהם? אפשר לבחור הנהגה אצלכם? זו לא דיקטטורה?

איתי: דמוקרטיה גבירתי, דמוקרטיה. וזו בדיוק הבעיה! שהרוב כופה את דעתו על המיעוט הצודק.

חיה: אז יש לכם ארץ תנכ"ית, מדינה, שוטרים, צבא, פרלמנט, דמוקרטיה, כלכלה… אם היה לי דבר אחד מכל זה הייתי מודה לאלוקים כל יום.

איתי: עזבי, את לא מבינה כלום. בקיצור, אני רוצה לעזוב, לרדת מהארץ, לשנות אווירה, ללכת למקום אחר, פתוח, מכיל, בלי הרבה עומס, משהו סטרילי כזה, בלי אויבים בכל פינה.

חיה: לאן תלך?

איתי: חשבתי על ברלין, בגרמניה.

 

מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג, לט)

פירש רש"י (בקידושין פ:) 'למה יתרעם אדם על הקורות הבאות עליו, אחר כל החסד שאני עושה עמו, נתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה. וכי גבר הוא על חטאיו? וכי לא חטא לי? וכי בצדקתו הוא חי? '.

 

החסיד שכתב מכתב לרבו, ובו התאונן על דירתו הקטנה ובני משפחתו המרובים, זה היה תוכן המענה:

"קראתי מכתבך, ולא הבנתי מילה וחצי מילה.

מבין השורות הבנתי, כי יש לך אישה. הידעת כי יש המוכנים לשלם כל אשר להם עבור מציאת בן זוג? והנה זיכה אותך הקב"ה בזיווג מן המיטב ואתה מתלונן?

שנית, המשכתי ונוכחתי לקרוא כי יש לך ילדים, ולא אחד ולא שניים אלא בית מבורך בבנים ובנות. שומו שמים. וכי אינך יודע שיש הבוקעים רקיעים עבור שיהיה להם ילד אחד, ואתה מתהלך לך בין ברכת ה' ורוטן? אתמהה.

שלישית, ממשיך אתה לספר כי נתברכת בקורת גג. יש לך מחסה ממטר, ומסתור מן החמה, בה בשעה שאלפים אחרים נודדים ואין להם היכן להניח ראשם.

ובכן, יהודי יקר, הרי נתברכת בכל טוב ומיטב, מלא אתה וגדוש בברכת ה', איככה תשא ראש לבקש עוד? אלא מאי? דוחק הפרנסה? צפיפות הבית ברוך השם? הכר בחסדי הבורא שגמל עמך עד הנה, רק לאחר מכן קווה לחסדים נוספים.

כמה צריך להודות!

 

כאשר נתבונן ב״חצי הכוס המלאה״ נשכיל לראות כי מצבנו בעצם הוא טוב ומעולה ויש לנו במה להתברך, להתעודד ולעודד אחרים.

מישהו כתב מכתב, שיש בו משום עידוד רב לכל אדם בכל מצב:

״האם יש לך מזון במקרר? בגד לגופך? גג על ראשך? מקום לישון בו? אתה עשיר יותר מ- 75% מהאנשים בעולם!״

האם יש לך כסף בבנק? כסף בארנק? כסף קטן בקערה? אתה נמנה בין 8% העשירים בעולם!״

האם התעוררת הבוקר יותר בריא מחולה? אתה מבורך יותר מ-1,000,000 אנשים שלא ישרדו עד סוף השבוע!

אם לא חווית אף פעם את סכנות המלחמה… את בדידות הכלא… את זוועת העינוי או את ייסורי הרעב, אתה יותר טוב מ500,000,000 אנשים בעולם!
אם אתה יכול ללכת לבית הכנסת, מבלי לפחד מהטרדה, מעצר, עינוי או מוות, אתה במצב יותר טוב מ 3,000,000,000 אנשים בעולם!
אם אתה יכול להרים ראש ולחייך? אתה מבורך כי מתוך האנשים שיכולים, רובם לא עושים זאת!

"אם הוריך עדיין בחיים ועדיין נשואים, אתה מזן מאוד נדיר.

אם אתה יכול לקרוא את המסר הזה, אתה מבורך פעמיים, פעם אחת כי מישהו חשב עליך, ופעם שניה כי יותר משני מליארד אנשים לא יודעים קרוא וכתוב!.

לסיכום: ״אושר אמיתי לא ניתן להשיג, כי הוא בעצם כבר קיים… עלינו רק לפקח את העיניים ולהבחין בו״…

 

מעשה הממחיש שהאושר הוא אצלך בבית

היה היה ילד קטן שגר בחווה מרוחקת. בכל בוקר היה מתעורר מוקדם, אפילו לפני זריחת השמש, כדי לעבוד בשדה. כשהיה מזהה שהשמש מתחילה לטפס בשמיים, הוא היה עוצר ממלאכתו, מטפס על הגדר ובמשך דקות ארוכות יושב וצופה אל האופק. שם, רחוק רחוק היה בית עם חלונות מזהב.

הילד הפליג בדמיונות כמה נפלא לגור שם בבית עם החלונות מזהב. 'אם הם יכולים להרשות לעצמם חלונות מזהב' חשב לעצמו, 'אז בוודאי שיש להם דברים נפלאים בבית, רהיטים וחפצים מדהימים ביופיים!' הוא הבטיח לעצמו כי יום אחד הוא ילך עד לשם ויראה את המקום הנפלא.

יום אחד אביו ביקש ממנו ללכת העירה והילד ידע כי זו ההזדמנות שלו לצאת למסע. הוא ארז כריך ויצא לדרך.

חצה את שדה החיטה, חלף על פני אורוות הסוסים וטיפס בנחישות על הגבעות שהפרידו בינו לבין הבית עם החלונות מזהב.

הדרך הייתה ארוכה והשעות שבילה בשוק לא הותירו לו די זמן ללכת אל הבית המוזהב, אך הילד היה נחוש ונתן לליבו לכוון אותו אל היעד.

כשהגיע, הבין שכנראה העריך לא נכון את המרחק והלך לאיבוד בדרך, כיוון שמה שחשב שהוא הבית עם חלונות הזהב, לא היה נוצץ ומפואר אלא בית רעוע עם גדר שבורה וקירות מקולפים.

השמש החלה לשקוע והילד לא ידע מה לעשות. הוא ניגש אל דלת הבית ודפק. ילדה קטנה שנראתה בת גילו, פתחה את הדלת בהיסוס. הוא שאל אם היא יודעת אולי היכן נמצא הבית עם החלונות מזהב. "כמובן!" ענתה הילדה והזמינה אותו אל המרפסת.

בעודו עומד שם, הביט הילד אל המקום ממנו בא. שם, הרחק באופק הוא זיהה את החווה, וקרני השמש השוקעת צבעו את חלונות ביתו בזהב.

יש פעמים בהן דברים רחוקים ומסתוריים קוסמים לנו מאוד ואנו שוגים בחלומות על מציאות טובה ויפה יותר, הרחק מהחיים שסביבנו.

פתגם ישן אומר "לא כל הנוצץ זהב" – כלומר, לא כל מה שנראה יקר, מבריק ונפלא, הוא אכן כזה. אך היופי של הסיפור הוא לא רק בהבנה שיש דברים שנראים נוצצים רק למרחוק, אלא שכלל לא צריך להסתכל רחוק!

לכל אחד מאיתנו יש בית עם חלונות זהב, כל אחד מאיתנו הוא בית עם חלונות זהב! הכל תלוי בנקודת המבט.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת בהעלותך”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

שלחן ערוך חלק א