פרשת בהר

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר ויקרא

 

ניתן למצוא חומר נוסף בענין השמיטה שבפרשתינו – כאן>>

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת בהר

פרשת בהר

לא תרדה ברעך בפרך

מאפייני עבודת-הפרך [הרב נבנצל]

(ויקרא פרק כה, מו מו) וְהִתְנַחַלְתֶּ֨ם אֹתָ֜ם לִבְנֵיכֶ֤ם אַחֲרֵיכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֲחֻזָּ֔ה לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּעֲבֹ֑דוּ וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָֽרֶך: ס

בולטת העובדה, שאיסור דומה מאוד נכתב כבר לעיל בפסוק מ״ג: ״לא תרדה בן בפרך, ויראת מאלקיך״. ועל־כן אומר רש״י כאן, ששב הכתוב לחדש לנו, שהאיסור לרדות אינו רק בעבד־עברי. גם נשיא או מלך, אסורים לרדות בפרך את נתיניהם הכפופים למרותם, למרות שאלה הם בני־חורין.

המושג: עבודת־פרך, מזכיר מיד את שיעבוד מצרים: ״ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך״ – עבודה קשה, המפרכת את הגוף ומשברתו״ (שמות א, יג, ורש״י שם).

ומה היה אופיה של אותה עבודת־פרך? – מסרו חז״ל, שנתנו מלאכת־גברים לנשים, ומלאכת נשים לגברים (סוטה יא:). ולכאורה, במלאכת־גבר הנתנת לאשה, מובר הפרך שבדבר; קשה לאשה לבצע עבודה הדורשת מאמץ וכוח רב.

אבל מדוע ראו חז״ל עבודת־פרך, גם בנתינת מלאכת־אשה – שהיא קלה יותר – לגברים?

ראשית, משום שגבר אינו רגיל במלאכה כזו. ושנית, משום שאין לגבר נטיה נפשית למלאכה שכזו.

כידוע, יש מלאכה שנפש הגבר נוטה לה, ויש מלאכה שנפשה של אשה נוטה לה!

בדרר־כלל, גברים אינם נלהבים לשבת ולסרוג. נתינת עבודת־גבר לאשה ולהפך, עבודה שאינה תואמת לצד הנפשי של העובד – הריהי איפוא מפרכת־גוף ומשברת־נפש, הן בשל חוסר־הרגילות שלו, והן בשל חוסר־המשיכה הטבעי לעיסוק זה.

תחושת הסיפוק הנפשי

אך יש גם בחינה שלישית, חמורה אולי מן הקודמות:

עבודה המפרכת, בשל חוסר־התכליתיות שבה. כשאדם עובד ומלאכתו מתקיימת, מעשה־ידיו מועיל לבריות – יש לו סיפוק: יצרתי משהו! אפילו אם עובד הוא למען הזולת ואין לו כל רווח כספי מכך – הסיפוק הוא הרווח הגדול ביותר לנפשו.

ומאידך, כשהעובד מבין שהוא טורח לשווא – זהו גדר של פרך; וכך בדיוק היה בעבודת־הפרך במצרים:

המצרים לא רצו, שהעבודה הקשה תעניק לבני ישראל סיפוק. מסירת העבודה למי שאינו מוכשר לה, הביאה את העובדים להבין, שעמלם לא נועד לפתח את כלכלת־מצרים או להגדיל את עושרה, אלא מטרתו היא אחת:

לשבור את רוחם. שאם לא כן, איזו יעילות יש בחפירת תעלות־השקאה, למשל, על־ידי נשים?

הרי היפוך עבודות נשים לגברים ולהיפך – הינו מהלך "לא כלכלי"!!

אז מה ההגיון שעומד מאחריו? – עד כמה שזה מתסכל – לשבור אותך מנטלית!

 

לכן גם, הטילו עליהם המצרים בניית ״ערי מסכנות״ (שמות שם, יא) שמסכנות את בוניהן וממסכנות אותם;

ומשום כך נקרא שמן: ״פתום״ – שכל מה שנבנה היה שוקע ופי-תהום בולעו ו׳׳רעמסס״ – שלאחר שהיו בונים מעט, היה הכל מתרוסס ומתרסק (סוטה יא. וברש"י ד"ה: ממסכנות).

כי למצרים לא היה כל עניין בעבודה יצירתית, יעילה, אלא בשבירת רוחם של ישראל. (ועיין חזקוני, אבע״ז ומהר׳׳ם על: ״למען ענתו בסבלתם״ [שמות שם] שרצו ליאשם כדי למונעם מלפרות ולרבות, דבר שהיה עיקר פחדם של המצרים).

עבודה למטרה כזו – היא שאסרה תורה בעבד-עברי.

הקונה עבד עברי – כקונה איון לעצמו

אלא שכצפוי, התורה דורשת מאתנו הרבה יותר. לא רק שיעבוד אלים וגס נאסר בתורה, אלא גם פעולות מעודנות הרבה יותר, שרוח עבודת־הפרך מרחפת עליהן; פעולות, שיש בהן מסממני עבודת־הפרך המצרית:

״לא תרדה בו בפרך״, אוסר להטיל על העבד־העברי עבודת נגרות, למשל, אם הוא איכר במקצועו.

ולמרות שגם זו עבודת גברים – אבל הוא אינו רגיל לעבודת נגרות נפשו אינה שואפת להכין שולחנות, אלא לראות צמחים מלבלבים. לכן, ניתן להעסיקו רק בעבודות שהן בתחום התמחותו,

ואפילו אסור לעשות לו ״הסבה מקצועית״ וללמדו מקצוע אחר שלא ברצונו (רמב״ם הל׳ עבדים א, ז: "ואם היתה אומנותו זאת קודם שימכר הרי זה יעשה אבל לא ילמדנו בתחלה מלאכה כלל אלא אומנות שהיה בה היא שעושה כשהיה עושה מקודם, בד"א בעבד עברי מפני שנפשו שפלה במכירה, אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו". אמנם עבודה שכל אדם עושה, כגון: לטאטא את הבית, מותר להטיל עליו, שכן כל בעל־מקצוע מטאטא את ביתו).

עוד גדר של עבודת־פרך: ״עבודה שאין לה קצבה״ (שם, ו);

אסור לומר לעבד: ״עבוד בשדה עד שאחזור מהשוק״. מותר לומר לו: ״עבוד עד השקיעה״, גם אם יש עד השקיעה שתים־עשרה שעות, אך אסור לתלות את סיום־העבודה בדבר שאין לו קצבה ידועה, גם אם ישוב מן השוק כעבור שעה בלבד. כי נפשו של העבד מתענה בכל רגע: מתי האדון ישוב כבר? אולי יתעכב? אולי ימצא חבר וישוחח אתו? זוהי ״עבודה שאין לה קיצבה״.

הצפיה הדרוכה לשובו האפשרי של האדון בכל רגע, עיני־העבד הכלות לסיום העבודה – גם אלה נכללים בעבודת־פרך.

וגדר נוסף של פרך: עבודה מיותרת. אין לומר לעבד להחם כוס־תה, בעוד האדון אינו רוצה לשתות!

סתם לתת לו ״עבודה יזומה״, כדי שלא ישב בטל (שם).

אמנם בפרט זה, אנו עולים מדרגה נוספת בסיבת איסור הרדיה:

אומר רש״י (ויק׳ כה, מג) בהקשר לכך: ״שמא תאמר: אין מכיר בדבר…״ ־ אני לא אראה לו שאיני זקוק לכוס־התה, אלא אשפוך אותה בלי שירגיש לכיור – ״..לכך נאמר: ׳ויראת מאלקיך״.

כלומר: גם אם העבד אינו יודע שאני מעביד אותו לחינם, ואינו חש ב״פרך״ ובבזיון שנוהג בו האדון – בכל זאת: ״ויראת מאלקיך״; ה׳ יודע שאין לך צורך בכך!

יהודים קדושים

ובאמת, יש להבין את המחשבה שמאחרי איסור זה: הרי האדון יכול היה לצוות עליו עבודה קשה יותר באותה שעה – כמו חרישת־שדה לה הוא זקוק – ולאיש לא היו טענות אל האדון; מדוע איפוא עובר הוא בלאו, על שהוא מתחשב בו מעט ומעסיק אותו בעבודה קלה (כי אמנם אינו רוצה שישב בטל לגמרי, כי הבטלה גורמת לדברים שליליים – כתו׳ נט:). ובפרט שהעבד אינו מודע לכך!

–              ראשית, יתכן ויש כאן את הגדר שאמרו: ״אף־על־גב דאיהו לא חזי מזליה חזי ״(אע״ג שהוא אינו רואה, מזלו רואה – מגילה ג.); יש דברים, שאדם חש בפנימיותו גם כשאינו רואה בעיניו.

אך כמדומה שאין צורך להגיע לכך, וההסבר הוא זה:

אכן, העבד לא יפגע במקרה זה מהכנת התה המיותרת – אבל האדון יפגע! נפשו תפגע מכך, אם יתרגל לזלזל בצלם־אלקים. הלא על ישראל אומר ה׳: ״עבדי הם״ – ולא עבדים לעבדים״ (ויק׳ כה, נה; ב״מ י.); האדון צריך לדעת, שיש לו עניין עם עבד־ה׳! עם המשרת האישי של מלר־מלכי־המלכים.

ודומני, שיש להעמיק ולהבין את הדבר כך:

בתחום ההלכה, ידועים המושגים: ״דחויה״ ו״הותרה״. מותר להסיע בשבת יולדת לבית־החולים,

אך אין זאת אומרת שהשבת ואיסוריה ״הותרו״ לחלוטין; במידת האפשר, חייבים למעט בפעולות האסורות בשבת, כי איסורי־השבת רק ״נדחו״ מעט, כפי צורך הצלת היולדת. מזגן יהיה מותר להדליק רק זה הכרחי לה.

כך גם בעבד־עברי: התורה מלמדת כאן, שבעצם, עבד עברי הוא קודם כל עבד ה׳. אמנם, במקרה שאין לו פרנסה והוא החליט למכור עצמו, וכן אם גנב ומכרוהו בית־דין כדי לחנכו, מותר לאדון לעבוד בו.

– אבל ההתר הוא בגדר של ״דחויה״, ולא של ״הותרה״.

אדון האדונים, ״השאיל״ לך את עבדו לשימוש מסויים מאוד, ומעבר לכך: השואל שלא מדעת הבעלים – הנו גזלן (ב״מ מא.). מותר לעבוד בעבד, אך רק לעבודה המזערית הדרושה לאדון, ואפילו לא לכוס־תה אחת יתרה.

מדוע? – ״כי לי בני־ישראל עבדים״ – שטרי קודם״! (ויק׳ שם; תו״כ כה, פה)

אני הוא האדון הראשון, הקודם לכולם, כי הוצאתי אותם משעבוד מצרים לעבודתי.

וממילא, אדון שישתמש בעבדו מעבר לדרוש לו – נמצא מועל בתנאי ההשאלה ומשתמש בממון גבוה; כי ״ קדש ישראל לה׳״! (ירמ׳ ב, ג) – שימוש יתר ביהודי, כמוהו למעילה בהקדש.

– ★ –

להיזהר בבקשת טובה מאחר

אמנם ידוע, שעבד־עברי אינו נוהג בזמן הזה (גיט׳ סה.) כך שלכאורה, אין לנו נפקא־מינא בדברים ורק ״דרוש וקבל שכר״ (סנה׳ עא.). אך לא היא.

הבאנו בפתיחה את דברי רש״י, שגם בבני־חורין שייך לאו זה; כל מי שנתונים אנשים למרותו, מוזהר שלא לרדות בהם.

ולכן גם כיום, יכול אדם לעבור על ״לא תרדה בו בפרך״, ובקלות רבה:

אדם מבקש מחברו, שיקנה לו לחם במכולת. אם מדובר בידידים ששורדים ביניהם יחסי־חברות – היום הוא עוזר לי, ומחר אחזיר לו טובה – ניחא;

אבל אם הוא עושה זאת רק מתוך כורח מסויים? משום שהוא כפוף למבקש בצורה כלשהי – הרי זו רדיה בפרך! למשל: אם שכרתי אדם לעבוד בגינה, ולכן לא נעים לו לסרב לקנות עבורי במכולת – יש בזה משום ״לא תרדה בו בפרך״ (אלא אם־כן שכרתי אותו מראש, לעבודה שהוגדרה לביצוע שליחויות שונות).

ואגב: אין זה משנה כלל, איזה סוג לחץ מופעל עליו: אם משום שאני המעביד שלו ופרנסתו תלויה בו – ולצערנו, מכשול זה שכיח מאוד – ואם משום שאני אדם נכבד וקשה לו לסרב לי.

וככל שהאדם נכבד יותר – כך קל לו להיכשל בעוון זה.

ונראה עוד, שבנוסף ללאו, עוברים בזה גם על ״ואהבת לרעך כמוך״ (ויק׳ יט, יח);

שהרי גם המבקש לא היה רוצה למלא דברי הזולת, מתוך לחץ כלשהו.

אמנם נזכיר, שיש בזה יוצאים מן הכלל: מותר לאדם להשתמש בבניו, כי הבן חייב בכבוד אביו; תלמיד חייב לעשות רצון רבו המובהק, חוץ מחליצת מנעל בתנאים מסויימים (כתו׳ צו.);

וכן מותר לרדות במי שאינו נוהג כשורה, כמובא בגמרא (ב״מ עג:).

 

מעשי גדולים

ובכל־זאת, למרות שלרב מותר להשתמש בתלמידו, ראיתי אצל מו"ר הגאון ר׳ שלמה זלמן אויערבך שליט״א, עד כמה הוא נזהר מלהשתמש בתלמיד:

בדרר־קבע, הרב אינו מבקש ממני טובה כלשהי; פעם אחת ביקש ממני איזו טובה, ושמעו איזו ״טובה גדולה״ היתה זו: להודיע לו כשתגיע שעה פלונית, משום שהוא צריך ללכת אז לרופא… – ועל בקשה זו, הוא ראה צורך להתנצל! כנראה, שהרב שליט״א חשש משום ״לא תרדה בו בפרך״. זאת, למרות שה״פרך״ לא היה נורא כל־כך (…) ולמרות שהרב רשאי להשתמש בי מפני שהוא רבי המובהק, ו״כל מלאכות שהעבד עושה לרבו, תלמיד עושה לרבו״ (כתו׳ שם) – ובכל־זאת ראיתי שהרב נזהר.

וכך ראיתי – להבדיל בין חיים לחיים – אצל מו״ר הגאון ר׳ חיים שמואלביץ זצ״ל, שנזהר מאוד שלא לבקש טובה כלשהי ממאן – רדהו, מלבד מבניו.

הוא היה נוהג לומר על שמשון, שכאשר רצה למוטט את הבית על הפלשתים בשעתו האחרונה, התפלל ואמר: ״אדנ־י אלקים, זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלקים, ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים״ (שופ' טז, כח). ומבארת הגמרא שכוונתו ב״זכרני נא״ היתה: ״זכור לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל, ולא אמרתי לאחד מהם: העבר לי מקל ממקום למקום״ (סוטה י.). אף שהיה מנהיג ישראל וראש הסנהדרין;

ולמרות שמסר נפשו למען ישראל יותר מכל שופט אחר, בזה שכל השופטים פעלו בראש צבא והוא פעל ביחידות ולא סיכן איש עמו – ועל כך אנו אומרים בהושענות: ״למען יחיד צוררים דש" (הושענא ״למען תמים״) – בכל זאת לא ביקש טובה כלשהי מאיש!

זכות זו, ראה שמשון להזכיר ברגעיו האחרונים (״שיחות מוסר״ ח״ג, עמודים לח, סו).

ודומני, שדיוקו של ר׳ חיים זצ״ל מסתמך על כך, שהנביא בחר לצטט את מילות תפילתו של שמשון. הלא במקומות רבים מצויין רק שפלוני התפלל, מבלי להביא את נוסח דבריו המדוייק. – אלא ללמדנו, שדווקא בזכות הטמונה ב״זכרני נא״ זה, בזכות שלא ביקש טובה כלשהי – נענתה תפילתו זו.

אם במשך עשרים השנה ששפט את ישראל, היה מבקש פעם אחת טובה ממישהו – שוב לא היתה בקשתו נענית!

דווקא משום שהיה שלם בהנהגה זו, זכה שה׳ זכרו לנקום בפלשתים כבקשתו: ״ויהיו המתים אשר המית במותו, רבים מאשר המית בחייו״ (שופ׳ טז, ל).

ממש מבהיל, עד כמה חמור עניין זה של רדיה בפרך.

גם זה היה בשעבוד מצרים בפרך

[כמובא בספר מזקנים אתבונן -] על מה שנאמר ״ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך׳ מפרש רש״י: ״בפרך ־ בפה רך״. המצרים לא שיעבדו את בני ישראל מיד בעבודת כפיה. גם אילו רצו בכך, לא היו יכולים. מה עשו? הלכו בדרך השכנוע. הסבירו להם את הצורך הלאומי שבעבודה זו, ואת החובה הלאומית להטות שכם, להתנדב וכו' וכו'.

בני ישראל נכנעו ללחץ המוסרי שהפעילו המצרים ברוב תחכום, ומכאן נפתחה הדרך לשעבוד האמיתי.

סוג זה של העסקה בעבודת פרך, מצוי גם בינינו, אצל יהודים ״משלנו״. בודאי שלא יעז יהודי ירא שמים לכפות על העובד שלו לבצע עבודה שאינה לפי כבודו. אבל לבקש סוכה, הלא מותר!

מדוע לא ״לבקש״, למשל, ממנהל חשבונות, לטפל גם בקיפול ההזמנות לחתונה? אמנם, הוא מבוגר ממך בעשרים שנה, ולולא שהיה תלוי בך לא היית מעלה על דעתך לבקש ממנו טובה זו.

אבל הלא יש לו ברירה לסרב, וסוף כל סוף ״על מה הוא מקבל משכורת״?

את האשה, שהזמינו כדי לעזור בבישול ובעבודות בית קלות, בודאי שלא יכריחו לשטוף את הרצפה. כי הלא הדגישה במפורש שהיא אינה מוכנה לזה. אבל לשאול, לבקש, תמיד אפשר… אולי רק היום, באופן חד-פעמי?

מדוע באמת אסור? משום שגלוי וידוע, שאין אדם בעולם המוכן מרצונו הטוב להתבזות עבור בצע כסף. אילו היית במקומו, בודאי שגם אתה היית מרגיש את העלבון. עליך להבין, שגם אם הוא מסכים, הרי לא יתכן שהוא מסכים בחפץ לב, ואין ספק שרק משום שלא נעים לו לסרב לך, הוא נענה לבקשתך. אין זו הסכמה, אלא כניעה!

ומי שסבור, שרק במעביד נאמרו הדברים, אף הוא טועה. אף מהחבר, הן הקרוב, ומהשכן, אל תבקש טובות, אם אין אתה בטוח שההסכמה תנתן בחפץ לב. ולשם כך, עליך לקיים: ״אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו״…

וכך כתב רבנו יונה ב״שערי תשובה״ (שער ג, סעיף ס):

״ובאחיכם בני ישראל לא תרדה בו כפרך" לא ישתעבד אדם בחביריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל (שלא לכבד) דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם או תועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם״.

נמצא, שכדי לא להכשל בלאו זה של ״לא תרדה בו בפרך״, זקוקים אנו למרה גדושה של יראת שמים.

לא זו בלבד, שאחרים אינם יכולים להבחין בעוולה שאנו עושים כאן, אלא גם אנו בעצמנו, אם לא נתאמץ להתעמק ולחוש את הרגשתו של הזולת, עלולים אנו – בלי שנשים לב לכך ־ להכשל בלאו זה על כל צעד ושעלו (ע״פ ר״מ אלשיך)

ישנן דוגמאות רבות ללא תרדה בו בפרך.

אדם שזורק את הכביסה שלו בצורה כזו שמטריחה את אשתו לסדר אחריו.

אדם שמשאיר אחריו ספרים בביהמ"ד כי "יש מי שמסדר".

אדם שמשאיר אחריו לכלכלוך חריג. נשפך לו משהו בביהכ"נ או אפילו בבית – והוא מצפה שמישהו אחר ינקה.

משליך אל פסולתו אל החצר או הבנין ומטיל על המנקה לנקות את הפסולת החריגה שלו.

לפעמים איזה רהיט ישן שהוציא מביתו והתעצל להוציאו עד למדרכה ולתאם עם הפינוי העירוני, ודואג שכבר איזה שכן איכפתי יוציא את הרהיט הזה החוצה.

לא נמסר:

עבד ואדון – בכל יהודי

״לא תרדה בו בפרך״, שייך איפוא באדון ובעבד־עברי; באיש ורעהו – אך גם בתוככי האדם עצמו.

שני גורמים מרכיבים את האדם: הגוף שהוא ״עפר מן האדמה ״(ברא׳ ב, ז) והנשמה: ״ויפח באפיו נשמת חיים״ (שם). שניהם שותפים המסייעים זה־לזה: הגוף מאפשר לנשמה לעבוד את ה׳, והנשמה מסייעת לגוף בהשגת צרכיו. ברם, יש ביניהם הבדל מהותי: הנשמה -היא קודש־לה׳, יצוקה מן העליונים, והגוף הוא יציר־חומר, בן העולם־הזה.

למי מהם יאה יותר השם עבד? – לנשמה. היא ה״עבדי הם״ האמיתי-, חלק אלוק ממעל, אותו השאיל ה׳ לגוף לצרכיו החיוניים בלבד. על־כן

–                      אל נא תרדה בה בפרך. אל תשתמש בנשמתך שלא לצורך. גוף האדם מוזהר ועומד, שלא לשעבד בנשמה יתר על המידה הדרושה לו.

ובמה מנצל הגוף את הנשמה מעבר לצרכיו הנחוצים? מהו השיעבוד המרכזי, ״המפרך״ וממש מתיש את הנשמה? – בזבוז יתר של זמן. הזמן היקר שקבלה הנשמה לקיום מצוות בעולם־הזה, מושחת בידי הגוף לדברים שאין לו בהם צורך, ובזה הוא מועל בהקדש שניתן ברשותו; שואל את הנשמה, לפעולות שלא מדעת המשאיל.

הסברנו בעבר (״שיחות לספר שמות״, עמי קכ) שפועל שהתחייב לבצע עבודה בקבלנות, אינו רשאי לחזור בו, ואם יעשה זאת ״ידו על התחתונה״ ויפסיד ממון (ב״מ עז.); ולעומתו, פועל שנשכר ליום או למספר ימי־עבודה, רשאי לחזור בו באמצע העבודה ו״ידו על העליונה״ (שם י.) מדוע? מה ההבדל ביניהם?

–                      ההבדל הוא, שקבלן מוכר תוצרת: שולחן שעשה, יין שסחט, וכיוצא, ובידו למכור תוצרת לאשר יחפוץ, וממילא מכרו מכר ואין הוא יכול להתחרט.

אבל פועל רגיל, מוכר את הזמן שלו; מתחייב להקדיש את זמנו למעביד – והזמן הוא כבר קודש לה׳!

הזמן ניתן לאדם אך ורק למטרה של עבודת – הבורא, מלבד הזמן הנחוץ לצרכי־הגוף ההכרחיים.

לכן מתנה הבורא עם המעביד, שפועל זה שנאלץ למכור את זמנו לפרנסתו, יוכל לחזור בו אפילו באמצע היום; אם יתבשר לפתע על ירושה שזכה בה, ויעלם האילוץ שהביא אותו למכור מזמנו היקר – ישוב מיד להקדיש זמנו לאדונו הראשון, עושה שמים וארץ.

״כפי שציווה ה׳ בפרשתנו בעניין ארץ הקודש: ״והארץ לא תמכר לצמיתות״ (ויק' כה, כג) שהמקום המקודש שזכה בו אדם, לא ימכר לאדם זר לצמיתות – כך הוא גם בזמן המקודש שנמסר לו. זמנו של הפועל הוא קודש־לה׳, ובידו הרשות להפסיק את שיעבודו למעביד בר – תמותה, ולשוב לחסות בצל מעבידו הנצחי, כי ״עבדי הם – ולא עבדים לעבדים״.

לא משנה מיהו האדון הזה

הלכה פסוקה היא, ש״חמץ בפסח, אסור במשהו״; כל העולם נוהג כך. אמנם זו רק חומרא מדרבנן – ורבינו תם וה״שאילתות״ אף חולקים ואומרים, שגם חמץ בפסח בטל בשישים – אבל כך פסק ה״שולחן-ערוך״ (או״ח תמז, א) וכולנו נזהרים באיסור דרבנן זה, שחלילה לא יפול פירור חמץ למאכל.

אבל רבותי: ביטול־זמן אסור במשהו מדאורייתא! אין בזה כל מחלוקת! רבנו תם לא חולק על כך, וגם ה״שאילתות״ לא חולק על כך. בכל איבוד־זמן לריק, עובר האדם על (במד׳ טו, לא): ״כי דבר־ה׳ וה' לקחת מתנת־ה׳ ובזבזת אותה לריק. נכון אמנם שעל הנשמה להקדיש מזמנה לגוף – הלא לשם־כך שלח אותה ה׳ ארצה – אבל שומה עלינו לזכור, שעבודה זו היא רק בגדר ״דחויה״ ולא ״הותרה״; הנשמה מושאלת לנו, לצרכים חיוניים בלבד.

נמצינו למדים, שאדם המבטל את עתותיו בינו לבין עצמו, הגם שאין זה שיעבוד לאחרים ואין כאן ״עבדים לעבדים״ – אבל איפה ״עבדי הם״?!

אמנם אינך עובד אצל פלוני – אבל כשאתה מתבטל גם אינך עובד אצלי!

עקרונית, זוהי בדיוק אותה מעילה בהקדש שברשותך. אם הנשמה עובדת לגוף, אם היא כפויה לעשות כרצונו ולהתבטל – אם־כן הריהי שוב במצב של ״עבדים לעבדים״!

אין כל הבדל, אם היא מוכרת זמנה לאדון זר ששמו: ראובן, או לאדון זר ששמו: הגוף, או היצר־הרע.

וזהו שאמר רבי יהודה הלוי בשירו: ״עבדי־הזמן – עבדי־עבדים הם; עבד־ה׳ – הוא לבדו חופשי״.

״את שאהבה נפשי ראיתם?״ (שה״ש ג, ג)

ה״מסילת ישרים״ (פ״א) ממשיל את הנשמה לבת־מלך שנשאה לכפרי, והלה ברצותו לפנקה, הביא לה מן המעדנים שבחנות־הכפר: בצל גדול ויפה, וראשי־שום טרי מעלי־ניחוח (…) – הלא פשוט שהיא סולדת מכל אלה, משום שהורגלה לאכול יונים צלויות ומעדני־מלך בבית אביה. התענוגים שגופנו מוצא בהם עניין כה רב – מאוסים הם בעיני הנשמה, החצובה מתחת לכסא־הכבוד; תאוות העולם־הזה, הם עבורה שיעבוד מפרך ושלילת חרותה האמיתית. מדוע? – כי חרות פירושה לעשות מה שרצוני מכתיב, ורצון הנשמה הוא אך ורק לעשות את רצונה׳; לשוב אל יוצרה נקיה מכל חטא. בהתמסרות למטרה זו – יש לה דרור ״עבד־ה׳ – הוא לבדו חופשי״. אך כל עוד אנוסה היא לעשות רצון אחרים – רצון הגוף – זוהי לה עבדות קשה, ובעל־כורחה היא נשארת בגוף.

וזחו שאמרו רבותינו במסכת ״שבת״ (פח:) שעל כל דיבור ודיבור ששמעו ישראל בסיני – פרחה נשמתם, והיו זקוקים לטל של תחיית־המתים. מפני ש״נפשי יצאה {דברו״! (שה״ש ה, ו) כל ימי7) שואפת הנשמה לשוב אל ה׳, ופתאום היא שומעת בסיני את שאהבה נפשה! את שהיא מבקשת יומם וליל! כביכול: ״מצא מין את מינו, ונעור״ (עירובין ט.).

וזהו עיקר ההבדל בין ישראל לעכו״ם: כשה׳ אומר למשה להזהיר את העם לבל יעלו להר סיני, ומשה עונה: אבל ״אתה העדיתה בנו״ כבר – אומר לו ה׳ ״לך רד״! (שמות יט, כא־כד) – מה שהזהרתי אין בו די! יש להזהירם שוב! כי הם נמשכים לקדושה, כמו אל אברשואבת (מגנט בלע״ז).

ולעומתם, את אומות־העולם – לסוסים לא תביא אל הקדושה! כאשר ה׳ מציע לחם תורה – חם לא ממהרים; הם לא פזיזים כישראל; צריך קור־רוח 3חיים: מה כתוב בחי ״לא תרצח״ז – לא, תודה! ״לא תגנוב״? – מצטערים, זח לא בשבילנ ו(ספרי, ברכה); ואחרי כל זאת, חם עוד מעיזים לגנות באו״ם ״רצח חפים מפשע״. נשמות ישראל תרות אחר הקדושה, כאיש תועה במדבר הנכסף ומתאווה למעט מים! אבל נפשות עכו״ם – נמלטות בבהלה כשהן לריחות קמצוץ קדושה מתקרב.

״יראת-השמים״ של עשו

אשאל אתכם שאלה: מי ירא־שמים גדול יותר – עשו או יעקב? (!..). ^הלא כשעמד עשו למכור את הבכורה – את עבודת־המקדש הנעשית בבכורות – ויעקב מתאר לו את הסכנות הכרוכות בה: ״פרועי־ראש חייבים מיתה! שתויי־יין חייבים מיתה״ – הלא מיד: ״ויאמר עשו..״: אס־כך, משמע ש״״הנה אניכי הולך למות..״ אני עלול למות בגלל העבודה הזאת! איך אני יכול שלא לשתות יין?! ״..ולמה זה לי בכורה״?! (ברא׳ כה, לב ורש״י) – אני ירא מדין שמים! אך יעקב לעומתו, אינו ירא מן המיתות שבעבודת המקדש – אז מי לדעתכם ירא־שמים גדול יותר? אולי עשו החרד מדין שמים?

–                      מעידה התורה (שם, לד): ״ו*גז עשו את הבכירה״! שלא תהיה לך טעות: הוויתור על הבכורה לא נבע ״מעודף״ יראת־שמים, מכך שיראת־שמים היתה בעיניו ערך נכבד יותר מן הבכורה, אלא מכך שלבכורה לא היה כל ערך בעיניו! לשם מה הוא צריך בכלל לעבוד במקדש?! לשם מה להסתכן? עשו בורח מן הקדושה שאין לו בה כל עניין, והיראת־שמים היא תירוץ טוב לכך. על מה כדאי יותר לותר: על שתיית־יין מתמדת או על הבכורה? – לעשו אין ספקות: הוא שמח להתפטר מן הבכורה, מן הקדושה, ולבחור בסביאת־יין.

מספרים על אדם שיצא לתרבות־רעה וחילל שבת: תפסוהו והביאוהו אל הרב. אמר לו הרב: ״אתה צריך לקבל על־עצמך תעניות״. אמר האיש: ״אין לי כוח לצום, אני אדם חלש״. אמר לו הרב: ״אז תן ממון לצדקה״, ענה האיש: ״אני איש עני, אין לי כסף״. אמר הרב! ״טוב, אז אולי תלמד משניות ככפרה?״ – ״אין לי זמן ללמוד״ ענה מיודענו. הרב היה כבר אובד־עצות: ״אז איזו כפרה אתה רוצה?״; חשב האיש ואמר: ״אני מוכן, ככפרה, לא לעלות לתורה במשך שנתיים״… עשו – מוכן בחפץ־לב שלא לעלות לתורה; לא להתקרב אל הקודש.

נשאבים אל הקדושה!

אבל נשמות ישראל – רצות אל הקודש! נדב ואביהוא, שני ענקי־רוח –                   מתים ״בקרבתם לפני ה״ ׳(ויק׳ טז, א); הם לא הצליחו לכלוא את משאת־נפשם. ולא רק יחידי־סגולה: ה׳ אומר למשה ולאהרן: ״אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי, מתוך הלוים. וזאת עשו להם וחיו ולא ימתו.. אהרין ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על עבידתו ואל

משאו״ (במד׳ ד, יח־יט). מה קרה? מי רוצה להכרית את שבט הקהתיז!

–                      מסביר שם הספורנו, שבני־קהת היו מניחין את השולחן והמנורה והמזבחות, והיו רצים כולם לתפוש בארון כדי לשאתוי ״ומתוך כך..״

–                      ^אומר המדרש (במד״ר ה, א) – ״..היו נוהגין בקלות־ראש והיתה השכינה פוגעת בהם״. ולכן תקנתם היא, שאהרן ובניו ישימו ״אותם איש איש על עבירתו ואל משאו״; יהיה סדר ידוע, ולא יבואו לידי מריבה בקודש.

ואף שבני־קהת הם אנשים בוגרים, מיושבים בדעתם, והם רואים במרעיניהם שהמפות זו גורמת לקורבנות־בנפש – אבל אין להם שליטה על עצמם! נשמותיהם עורגות ונדחקות אל הקודש, מבלי לחשוב :על המחיר לכך.

ובאמת, זוהי תכונת עס־ישראל כולו: לאחר פרשת קרח והמאפה שחכתה בעם בעקבותיה, באים ישראל אל משה בטרוניה קשה: ״הן $וץנו אבדנו כלנו אבדנו! כל הקרב הקרב אל משכן ה׳ ימות, האם תמנו לגוע״?! (במד׳ יז, כדכח) כלומר: היות ויש סכנת־חיים כה גדולה בנושא המשכן, אזי כולנו אבודים! האם נגזר עלינו למות? וממש קשה להבין את טענתם: מה אתם רוצים ממשה?! אתם רואים בעצמכם שיש כאן סכנה; נוכחים לדעת שיש פה שדה־מוקשים – אז אל תתקרבו! וכי מדובר בילדים קטנים, חלילה?! אם מסוכן להתקרב – מה יותר פשוט מאשר לא להתקרב!?

–                      אבל הם אינם מסוגלים להתאפק! הם רואים אנשים מתים מהתקרבות בלתי נאותה – וכל זה אינו מועיל; הם נמשכים אל הקודש, כפרפר אל האור.

הרדב״ז מעיד (שו״ת הרדב״ז, סימן תרצא) על אנשים בני־זמנו המתפרצים ועולים להר־הבית, למרות שיש בכך איסור חמור! כי חיבת־הקודש, מושכת את ישראל בעבותות־אהבה סמויים.

קצת רחמנות

זהו טיבה האמיתי של נשמת ישראל; של נשמת כל־אחד מאתנו. והכלל העולה מכל הנאמר הוא, שאין לנשמה מרגוע אלא ברוחניות; בקודש, ממנו נוצרה. כל עניין אחר – מעניין אותה פחות מאשר קליפת־השום.

חרותה האמיתית, היא במילוי שאיפתה האחת והיחידה: לעלות בקודש. לחרות זו של הנשמה התכוונו, כשאמרו ״שאין לך ברחורין אלא מי שעוסק בתלמוד־תורה״ (אבות ו, ב). כי מבין מגוון האפשרויות בעבודת־ה׳, לימוד־תורה הוא עבורה פסגת החרות האפשרית, משום שאין בתורה דבר מלבד רוחניות טהורה. התורה – היא תמצית מרוכזת של כל עבודת־ה׳, והעיסוק בחכמת־אלקים – משיב את הנשמה הכלואה לחיים מעניק לה הרגשה ״ביתית״, בעודה בנכר.

אסור לרדות בפרך עבד־העברי, בבת-חורין – וגם לא בנשמתנו; בבת־החורין, שיכרוה בית־דין של־מעלה לשלטון הגוף, כדי לפרנס עצמה בקיום מצורת בעולם־הזה. אין לרדותה בפרך: לא נתיש את רוחה בעבודות שאינן תואמות את טבעה; לא נדרוש ממנה פעולה מיותרת, שאין לנו צורך חיוני בה; ואף לא נעמיס עליה עבודה ׳׳שאין ״ לה קצבה״. אסור לומר לעבד: ״ועבוד בשדה עד שאשוב הביתה מן השוק״ – וגם אנו נקפיד, לבל יכפה הגוף על הנשמה לעמול ללא קצבה ?שדות העולכרחזה, עד שובו לבית־עולמו משוקי־החומר.

יהודים רחמנים הם, וודאי ירחמו על בת־המלך הענוגה השבויה בקרבם.

 

פרשת בהר בחוקותי

כל ישראל ערבים – לטוב ולרע [הרב נבנצל]

וכשלו איש באחיו מפני חרב ואין רודף אתכם׳ (ויק׳ כו, לז).

התורה הקשה שבפרשת ״בחקותי״, נקראת ברוב השנים עם פרשת ״בהר״, ויש לפחות שלושה טעמים לצירוף פרשיות אלה דווקא:

א.         חז״ל אומרים, שעזרא הסופר תיקן שקללות פרשת ״בחקותי״ תקראנה לפני חג השבועות, שהוא יום־הדין לפרות האילן (ר״ה א, ב) ״כדי שתכלה שנה וקללותיה״; לולא הצמדת ״בחקותי״ ל״בהר״, לא היתה פרשת ״במדבר״ מפסיקה בין קריאת הקללות לשבועות, ואין זה סימן יפה ליום שהעולם נידון בו.

מטעם זה, אגב, נקרא תמיד את פרשת ״ניצבים״ ותוכחתה בחודש אלול, לפני ראש־השנה (מגי׳ לא:).

שני הטעמים האחרים לחיבור, נכונים בכל שתי פרשיות מחוברות:

ב. משום שהן קצרות. כדי לסיים קריאת כל התורה בשנה חייבים לצרף מספר פרשיות, וצירוף שתי קצרות 3וקל על השומעים.

ג. הצירוף, מעיד גם על עניין פנימי המשותף לשתיהן. ״ויקהל־פקודי״, למשל, עוסקות בהקמת המשכן!

״תזריע־מצורע״ – בעניין נגע־צרעת; ״אחרי מות־קדושים״ – בענייני עריות; ו״ניצבים־וילך״ – הן תוכחת משה לפני מותו. מכנה־משותף זה, פעמים שהוא גלוי לעין, ופעמים – כמו בפרשיות שלנו – הנו מוצפן יותר:

העניין המרכזי בפרשיות ״בהר־בחקתי״ – הוא השמיטה. מצווה זו מפורשת בתחילת ״בהר״, ונרמזת בדברי חז״ל בלבד (ערכי ל:); ואילו ״בחקותי״, מתארת את הגמול למצווה זו: השכר שבראש הפרשה הוא על שמירתה – וכאן עדיין נסתרת השמיטה; ואילו עונש התוכחה בא על אי־שמירתה, ושם שָבָה שבת־הארץ להגלות: ״אז תרצה הארץ את שבתתיה ואתם בארץ אייביכם״ (שם, לד).

תורה – חייבים לרכוש בעמל _

בנוסף לעניין השמיטה, באה התוכחה על ביטול־תורה; וכמוכח מן הפסוקים: ״אם בחקותי תלכו״ – שתהיו עמלים בתורה״ (ויק׳ כו, ג; תו״כ) אזי תזכו לברכה שבראש הפרשה – אך ״ואם לא תשמעו לי״ – להיות עמלים בתורה״ (שם, יד? תו״כ) יבוא חלילה המוזכר בתוכחה.

כי תורה הנרכשת בלא עמל וטורח – מסביר הט״ז בראש דיני ברכת־התורה (או״ח מז, א) – אינה קניין של קיימא! אין התורה מתקיימת, אלא במי שכרמית עצמו עליה (ברכי סג:) ובלא עמל, יעזוב האדם בהררגה את התורה – ואז ימצא חשוף לקללות התוכחה. אמנם, בתוכחה מופיעות גם עברות נוספות – כמו ההליכה בקרי עם ה׳ – אך אלה הנן תוצאה נגררת, של אי־שמירת שתי המצוות היסודיות: שמיטת־הארץ, המסמלת את מלכות־ה׳ בעולם ובארץ בפרט, ולימוד התורה. מובן, ששתי אלה שלובות זו בזו: לימוד תורה, מרומם ומביא את האדם לשמור שמיטה, ושמירה זו, מביאה לכך שיהיה לו זמן ללמוד תורה. ואכן עם תום השמיטה, מציין מעמד־הקהל את סיום שנת העיסוק המרוכז בתורה, ואת קבלתה המחודשת בפתח שש שנות העבודה הבאות לטובה.

כל ישראל ערבים – מניין?

והנה, אם נתבוע ברשימת העונשים החמורים שבתוכחה, מופיע לקראת סוף הרשימה עונש, השונה בסיבתו מקודמיו: ״וכשלו איש באחיו״ – דרשו חז״ל: ״איש בעוון אחיו״. לאחר שקיבל עונש על מעשיו, נענש האדם גם על מעשי חברו. ולכאורה, הכיצד?! וכי אדם יענש על מה שאחֵר עשה?! –

מכוח תמיהה זו, הסיקו חז״ל מסקנה ברורה: ״מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה״ (שבו׳ לט.).

כשם שערב להלואה, נתבע לעתים על מעשי אחר – כך הוא בעם ישראל.

מהי בעצם ערבות? – אדם שנעשה ערב להלואה שנתן צד א׳ לצד ב׳, הוא. הנו הסיבה להלואה.

רק משום שצד א׳ האמין לו וסמך עליו, הסכים להלוות לצד ב׳, ובלעדיו – לא היתה ההלואה מתבצעת.

וכיוון שהערב היה הסיבה שהולידה את ביצוע ההלואה, יתכן ויתבע גם לפרוע אותה לצד א׳ – למרות שלא נהנה מאותה הלואה – וזאת במקרה שצד ב׳ אינו משלם; אינו ממלא את חלקו בהסכם.

מתוקף ערבות זו, איפוא, עלול יהודי להענש על חטאו של יהודי אחר.

כי במעמד סיני, העביר צד א׳ תורת־אלקים לצד ב׳, וכל אדם מישראל התחייב ערבות תובענית, האומרת שהוא אחראי אישית לכך, שכל־אחד משישים הריבוא המהווים את צד ב׳, ימלאו חלקם בהסכם (סוטה לז:).

כולם היו ערבים לכולם; כולם היו סיבה לכך שה׳ הסכים ל״הלוות״ תורה לישראל, ולכן – עלולים הם גם להתבע על־כך.

הזכרנו (עיין שיחה כב) שהתורה לא נתנה ליחידים, אלא לחטיבה מאוחדת של שישים ריבוא!

כעת נתחדש לנו, שלאותה חטיבה היו שישים ריבוא ערבים. כל אדם, היה גם חלק מצד ב׳ שבהסכם, וגם ערב, לכל המרכיבים עמו את צד ב׳. ואכן השורש: ערב, עניינו ערבוב, חיבור! הערב מתחבר אל ההלואה ונעשה חלק ממנה. (שתי אותיות־היסוד של השורש הן ער, ומהן נגזר: ערג, כמיהה לחיבור, ערה: ״ומתערה אאזרח״, מתחבר [תהל׳ לז, לה]! ערוי־דם; עריות! ערך מערכה; ערם ערימה. וכדרך שורשים רבים הנושאים גם את הפוכם: ערירי; ערו עד היסוד״ [שם קלז, ז]; ״ערער..״! ״..בערבה ״ (ירם׳ לז, ו) בודד בערבה, שהיא מישור חשוף חסר־עצים – כל אלה עניינם בדידות וחוסר־חיבור).

אבל אשמים אנחנו על אחינו

ומעתה: מאחר והתורה היא יסוד האומה, ויסוד זה הופיע בעולם רק מתוך גיבוש וערבות הדדית, נמצא שכל ערב, כל־אחד מאתנו, הריהו מחוייב ישירות למצב עם ישראל, ברוחניות ובגשמיות כאחד. אדם היכול לפרנס את כל עניי־ישראל – חייב לעשות זאת;

תלמיד־חכם היכול לבכות את ישראל בתורה ובמצוות – חייב לעשות כן, מכוח היותו ערב ליסודו של עם־ה׳ בסיני.

כי ערבות פרושה, שעל הערב לעשות כל שביכולתו, כדי שכל מרכיבי צד ב׳ ימלאו את חלקם בהסכם.

אמנם, אין דיני־שמים כדיני בשר־ודם: בדיני ממונות, חייב הערב לשלם בכל מקרה! גם אם עשה מאמצים עילאיים להביא את הלווה לשלם.

אבל בדיני יודע־תעלומות, לא יתבעו מן הערב אם עשה כל שביכולתו למנוע את החטא (שבו׳ לט:) שהרי ״אונס – רחמנא פטריה״ (ה׳ פטרו – ב״ק כח:).

אחריות נסתרת – מכח חולשתינו הרוחנית

לפי־זה נשאל: אם מישהו מחלל שבת בשפת־הים, ח״ו, האם תהיה טענה כלשהי אל ערב השומר־שבת כהלכתה בביתו, או שהדבר יחשב כאונס׳ – כמדומני, רבותי, שאותו חילול־שבת מעיד, שגם השבת של שומרי־השבת לוקה בחסר! ומניין לי זאת? – מפסוק מפורש:

לאחר שאנשים מישראל חיללו שבת ביציאתם ללקוט מן, טוען ה' כלפי משה וישראל: ״עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי״ (שמות טז, כח, חזקוני). וכי משה וישראל מיאנו?! הלא ישבו ודאי ושמרו שבת על כל דקדוקיה!

וניחא, אם היה מדובר לפחות בקבוצה מתוך העם וכדומה – אבל מדובר בדתן ואבירם הידועים לשמצה, שכל ילד מכיר את מעלליהם (תו״ש שם אות קמג) – ובכל זאת! הערבים נתבעים, על שלא עשו כל שבידם למנוע את המעשה. אם כלל ישראל היה משמש דוגמה טובה יותר בשמירת השבת אם היה הוד־השבת זוהר מכל אדם, קורן מכל אוהל – לא היו השנים מעיזים לעשות את שעשו.

וכבר אמרו: ״אין לך משפחה שיש בה לסטים – שאין כולה לסטים, מפני שמחפים עליו״ (שבו׳״לט.);

כל יציאה מן הכלל, מתרחשת כשהכלל מאפשר זאת: אם בהסכמה שבשתיקה, ואם ברפיון נחישות.

מה עושה ערב ממולח?

מן היסודות אצלנו הוא, שהשאיפה הגדולה אליה צריך אדם לחתור, היא דימוי הצורה – צלם־האלקים – ליוצרה. ובמה אפשר לדמות לאלקים־חיים? – כפי הנתפס בחושינו המוגבלים, מידתו המרכזית של הבורא, השורש לכל הנהגותיו, הוא הרצון להטיב! להעניק, לגמול־חסד (שבת קלג:; וע״ע עמי כג)

ולכן במקביל, עלינו למקד את התדמותנו אליו, דווקא במידת הנתינה.

אך מה בדיוק לתת? – מאחר שכושר נתינתו של האדם מוגבל, ברור הוא שעליו לרכז את נתינתו בחיוני ביותר: בתחום הרוחני שהוא עיקר תכלית העולם, ולא בתחום הגשמי שהנו אמנם טפל הכרחי – אך מגדר טפל לא יצא.

ברם אין זאת אומרת, שאפשר למעט בנתינה גשמית לזולת.

חשוב אמנם לדעת שהנתינה הרוחנית היא עיקר, כדי שלא נהפוך את הגשמיות לעיקר – אך בפועל, עלינו לדאוג לכל צורכי החבר, כשם שגם הבורא משפיע גשמיות, כאמצעי לרוחניות. כדי שתווצר האפשרות לתת לזולת את הטוב ביותר, את הרוחניות שתועיל לו בזה ובבא;

[הגרי"ס סלאנט הורנו – העוה"ז של החבר שלך – הוא העוה"ב שלך!

הגר"ח עוזר שהיה גאון גדול, העיד עליו הגר"מ ליפקוביץ שפעם נכנס אצלו וראה אותו מכתיב לכמה אנשים בו זמנית, וגם עונה לשאלה שנשאל בע"פ. שאלו את הרב ליפקוביץ מספרים שהרב היה כותב בשתי ידיו בו זמנית? אכן, זה שמעתי, אך סיפרתי מה שראיתי.

כשהגר"י גלינסקי בצעירותו הלך אליו היה בטוח שישאלנו על מה הוא לומד, אך הרב הסתכל על נעליו ונתן לו כסף לקנות נעלים והתעניין היכן הוא אוכל וכו'.

[אמר רבי ישראל מסלנט – כשבחור מתחזק קצת בתורה ומצוות בראדין, הוא גורם לכך שהסטודנט היהודי בצרפת לא יתבולל! עמ"י עשוי כשלשלת, אם ראש השלשלת מתרומם- נמשכת אחריו כל השלשלת! ואם הוא יורד חלילה…

 

כדי לפתח רצון לשמוע את דבר־ה׳ – חובה להקדים ולהקפיד בנתינה הגשמית לזולת. מי שיקח לעצמו את המנה הטובה בארוחת־הצהרים, ולחברו יתן תירוץ טוב בריטב״א – קשה להניח שהמונים ישחרו לשתות דבריו בצמא… וחיינו: ״דרר־ארץ קדמה לתורה״ (ויק״ר ט, ג); דברים, שאינם עולים ממון ומצויים בשפע: יחס לבבי והקדשת־זמן להתעניין במצבו של תלמיד חדש; משפט־עידוד שאינו מזיק אף פעם לאף אחד – כל אלה כלולים בהתחייבות הערב. צרכיו הגשמיים של הזולת – נוגעים אל רוחניותו. אם יחוש שלא בנוח בישיבה, אם יהלך בהרגשה שקיבל חדר פחות טוב משל אחרים, ודאי לא ימליץ לחברו לבוא לישיבה, ולא ישלח את בניו אחריו וכו׳ – ממש: ״וכשלו איש באחיו״, חס־ושלום.

 

ולעומת זאת, הרעפת־חום אל החבר, תגרור רבים אחרים להתקרב לה׳, ולמלא את חלקם ?הסכם־סיני. והלא כל ערב פיקח, מעוניין שמצב־רוחם של הלווים יחיה מרומם, כדי שימלאו את חלקם בהסכם

חיוך על השפתיים עם ״בוקר טוב״ – מסוגל להבדיל בין בחירת החבר בררר־חיים מלאת אור־ה׳, לבין דשדוש בסמטאות חשוכות כל ימיו וממש כך, ללא כל מליצה.

ולפיכך, היותנו ערבים עבור כל בר ישראל באשר־הוא, מחייבת אותנו לעשות כל שלאל־ידנו כדי שיקיים את שהתחייב בסיני, ורק כך, נהיה נקיים מה׳ ומישראל. אחרת – עלול הערב להיתבע על־ידי המלווה לשלם את החוב, חלילה, כדין כל ערב;

ומן הסתם, על הטענה שלא התאמץ גם בעניין קל כמו הפגנת יחס לבבי – יתקשה ודאי הערב לענות כהלכה.

הערבות לאידך גיסא – הצלת הכלל!

היה הוא שורף – ורבי שמעון מרפא. עד שראו זקן רץ בערב־שבת, ובידיו שתי חבילות הדס להריח בהן בשבת. שאלוהו: ולשם מה שתי חבילות? אמר להם: אחת כנגד ״זכור״, ואחת כעד ״שמור״. אמר רבי שמעון לבנו: ראה כמה חביבות מצוות על ישראל! – ונתיישבה־דעת רבי אלעזר (שבת לג:). וקשה: וכי איזה מרגוע למצוקתו, מצא רבי אלעזר באותו זקן? אמנם אדם אהד מהדר במצוות – אך מה עם השאר הממשיכים לחרוש?! –

אלא שזהו סוד הפן האחר של הערבות, שבלעדיו אין הבנה לסיפור: כשם שכושלים ״איש בעוון אחיו״ – כך גם זוכים איש בזכות אחיו! גם מידת־דין מתוחה על העולם, כאותה שהיתה ברבי אלעזר באותה שעה – הופכת לחסד בזכות אדם בודד! כי עוצמת המצווה גדולה פי חמש־מאות מעוצמת החטא (תוספי סוטה ד, א) ובזכות זקן אחד המהדר בכבוד־השבת – זוכה הכלל כולו!

ומובן, שכאשר שנים עושים מצווה – זכותו של הכלל תגדל פי כמה! שכן ״אינם דומים מועטים העושים את התורה, למרובין העושים את התורה״ (רש״י לויק׳ כו, ח, מתו״כ). ושמעתי ממו״ר הגאון ר׳ נחום פרצוביץ׳ שליט״א נזצ״ל), שלכן שולחים למלחמה חיילים רבים ולא חיל בודד – למרות ש״אין לה׳ מעצור להושיע ברב או במעט״ (ש״א יד, ו) – משום שזכותם הרוחנית של יהודים רבים גדולה יותר. כאשר יהודים עושים מצווה יחדיו, יש לכל־אחד:

א) שכר על שהוא עושה מצווה; ב) שכר על שעוזר הוא לחברו לעשות מצווה.

מסופר על הגר"י גלינסקי שפ"א היה בשמחת נישואין באמריקה שם החמרנות שולטת בכיפה, ואף אנשים שומרי מצוות מחשיבים לממון מאד… ובאותה חתונה גביר אחד חיתן את בתו עם חתן אברך בן תורה. היה כל חביריו הגבירים, וחשתי שהם קצת מזלזלים בחתן שהוא בן ישיבה ו'לא פרודוקטיבי'… ביקשו ממני לקום ולדרוש, קמתי ואמרתי תדעו לכם שהחתן שלנו אמנם צעיר, אך הוא קבלן גדול! הוא בנה באוהיו, בקליבלנד, במיאמי, בניו יורק, היכן לא! וחוץ מזה הוא בן תורה אמיתי, מקפיד על קלה כבחמורה כו'… לאחר הדרשה פנה אלי הגביר ואמר לי על מה כבודו דיבר? הוא לא קבלן ולא שום דבר דומה! אמרתי לו, מה אתה סח, האם כבודו לא קורא בכל יום תלמידי חכמים חכמים מרבים שלום בעולם שנא' וכל בניך למודי ה', אל תקרי בניך אלא 'בוניך'!!! הבנאים והקבלנים הגדולים בעולםל הם הת"ח! הם הבונים את העולם, ובזכותם העולם קיים.

וכפי שאמרנו כשיהודי לומד תורה, הוא בונה את העולם גם ברוחניות וגם בגשמיות. השפע יורד לעולם בזכותו.

רבי חנינא זן את כל העולם בזכויותיו!

דוגמה לדורות

צא ולמד מעתה: אם העונש על אי־המרצת החבר לקיום־מצות, הוא גדול עד כדי האמור בתוכחה; אם ״וכשלו איש באחיו..״ הוא נורא כל־כך, עד שנאמר בעקבותיו ״ולא תהיה לכם תקומה לפני איביכם״ (שם) חלילה־וחס – כמה עצום הוא שכרו של המשתדל שחברו ילמד תורה?

של המתאמץ שעוד ועוד יהודים יאמינו בה׳ של הלומד עם חלש ממנו, וגורם בזה שיראה ברכה בלימודו ויחליט לשבת בבית־ה׳ כל ימי חייו, הוא ובניו ובני־בניו – ודאי ששכרו של ערב זה הוא ממש לאין שיעור!

וזהו שדרשו על־ ״פיה פתחה בחכמה ותורת־חסד על לשונה״ (משלי לא, כו) מיהו שתורתו זוכה לתואר: ״תורת־חסד״? – זהו המלמד תורתו לאחרים (סוכה מט:).

– עניין זה, הוא יסוד גדול בלימוד התורה. להבין שהלומד שלא על־מנת ללמד אחרים – אמנם אי־אפשר לומר שאין זו תורה כלל – אבל ללא ספק יש פגם בשלמות תורתו. ומדוע׳ – משום שמשה רבנו ציוונו לא רק שצריך ללמוד תורה, אלא גם איך צריך ללמוד: ״ראה למדתי ־ אתכם חקים ומשפטים כאשר ה׳ אלקי״ ופירשו: ״מה אני [למדתי] בחינם – אף אתם בחינם״ (דבר׳ ד, ה; נדר׳ לז.). אופן הלימוד של משה מפי הגבורה, הוא בניין אב לכל המלמדים: כשם שמשה למד בחינם, כך גם לימד העם בחינם, וכך גם ילמדו הם את תלמידיהם בחינם (רמב״ם הל׳ ת״ת א, ז. ומה שהמלמדים נוטלים כיום שכר, כבר כתבו הפוסקים:

א. שהוא שכר־בטלה – שבאותו זמן יכול היה להשתכר בעבודה אחרת!

ב. שכיוון שמלמד כל היום, הריהו כמי שאין לו ממה להתפרנס, ומותר – רא״ש, בהג״מ שם). וכן אמרו על: ״והודעתם לבניך..יום אשר עמדת לפני ה׳ אלקיך בחירב״ – שתלמד תורה לבניך, כיום אשר עמדת בחורב: מה שם ״באימה וביראה וברתת ובזיע״; מתוך תחושה נוראת־הוד, האוחזת באדם למראה הר הבוער באש עד לב־השמים – כך תלמד את בניך, כי כך לימד גם ה ׳(דבר׳ ד, ט־י; ברכי כב.).

וצריך להבין, שיסוד דרשות אלה הוא, שלא היה דבר מקרי במתן תורה!

חלק ממצות לימוד התורה הוא: ללמוד כפי שלימד ה׳; כפי שלמד משה.

וממילא: כשם שמשה למד על-מצת ללמד, כך, באותה גישה, צריך להיות גם לימוד התורה שלנו.

להיות ״בתי־ חרושת״ לתורה

מספרים על יהודי שהיה אוסף כסף לישיבות, שבערוב־ימיו החליט שגם הוא צריך ללמוד קצת! רצה להפסיק מעיסוקו ולשבת ללמוד, אלא שהחליט להוועץ ב״חפץ־חיים״ על כך. לאחר שהציע את שאלתו, שאל אותו ה״חפץ־חיים״ שהיה אז בשנותיו האחרונות: קנית נעליים חדשות? (!..) – היהודי חשב שרחמנא ליצלן, ה״חפץ־חיים״ הזדקן וכבר אינו מדבר לעניין… אבל בכל זאת, מפני כבודו, ענה שאכן קנה. המשיך ה״חפץ־חיים״ לשאול: היכן קניוז, אצל סנדלר או בבית־חרושת? – ענה היהודי ־ בבית־חרושת, כי שם זול יותר. אמר לו ה״חפץ־חיים״: אם־כך, הסנדלר צריך להיות מליונר! כי אם בעל בית־החרושת המוכר בזול, הוא עשיר, כל־שכן שהסנדלר המוכר ביוקר, צריך להיות עשיר מופלג! תמה היהודי על הקל־וחומר: אבל בבית־החרושת מכינים עשרות זוגות ביום, והסנדלר מכין זוג אחד בכמה ימים?! אמר ה״חפץ־חיים״: זהו בדיוק! הישיבה שאתה מקיים בעבודתן, היא ״בית־חרושת״ לתורה; בעוד שאם תשב ללמוד לבד – תהיה כמו הסנדלר.

מובן, שאין מנתי לכך שכולם יקומו ויהיו ״משולחים״ עבור הישיבה (…) אלא לכך שנחיה ״משולחים״ ברוחניות! ששאיפתנו תהיה, ללמוד עבור כלל ישראל (עיין בזה: ״שיחות לספר שמות״ עמי רפד־רפו).

הרב מבריסק והשקפתו על הצבא

המעשה עם הרב מבריסק שדיבר אחר מלחמת ששת הימים ואמר שהנצחון היה בזכות העוסקים בתורה. היו שטענו אמנם כן, אך גם החיילים עשו משהו. אמר להם הרב נצחנו למרות צהל, ולא בגלל צהל. הדבר התמיה רבים.

ביאר הרב במעשה שהיה עם אביו הגר"ח וסבו הבית הלוי, שכאשר הגר"ח התארס וקיבל נדוניה מכובדת ומשפחה מפוארת הוא חש מעט תחושת גאוה. רצה אביו "להרגיעו" ואמר לו דע לך שמה שקיבלת הינו בגלל שאתה בני. השיב הבן אמנם כן, אך בל נשכח שגם אני בתור חתן נמצאתי ראוי… השיבו אביו טועה אתה, הם נתנו מה שנתנו למרות שאתה החתן ולא בשל שאתה החתן…

נצחון תלוי בעשיית רצון ה', כיצד יכול צבא שמצהיר שמגייס בנות על אף שהדבר מכביד עליו מאד וכל זאת רק כדי שלא לשעמם את החיילים ולהפוך את הצבא לאטרקטיבי? והרי בתורה נא' ומצא בך ערוות דבר ושב מאחריך! האין הנצחון למרות הצבא?

איכה רבה (וילנא) פרשה ב -ד

א"ר יוחנן (בראשית כז) הקול קול יעקב, קול אדריאנוס קיסר הרג בביתר שמונים אלף רבוא בני אדם ושמונים אלף תוקעי קרנות היו צרין על ביתר והיה שם בן כוזיבא והיו לו מאתים אלף מקוטעי אצבע, שלחו לו חכמים עד מתי אתה עושה לישראל בעלי מומין, אמר להם והיאך יבדקו, אמרו לו כל מי שאינו עוקר ארז מלבנון אל יכתב באסטרטיא שלך, והיו לו מאתים אלף מכאן ומכאן ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים לא תסעוד ולא תסכיף הדא הוא דכתיב (תהלים ס') הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו, ומה היה עושה בן כוזיבא היה מקבל אבני בליסטרא באחד מארכובותיו וזורקן והורג מהן כמה נפשות ועל זה א"ר עקיבא כך, שלש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו ובכל יום ויום מתפלל ואומר רבש"ע אל תשב בדין היום ולבסוף נתן דעתו לחזור, אתא חד כותאי ומצאו ואמר לו אדוני כל יומין דהדא תרנגולתא מתגעגע בקיטמא לית את כביש לה אלא המתן לי דאנא עביד לך דתכבישנה יומא דין, מיד עליל ביה בבוביה דמדינתא ואשכחיה לר"א דהוה קאים ומצלי, עבד גרמיה לחיש באודניה דר' אלעזר המודעי אזלון ואמרון לבר כוזיבא חביבך ר' אלעזר בעי לאשלמא מדינתא עם אדריאנוס, שלח ואתייה לההוא כותאי א"ל מאי אמרת ליה א"ל אין אנא אמר לך מלכא קטיל ליה לההוא גברא ואין לית אנא אמר לך את קטיל ליה לההוא גברא אבל מוטב ליקטליה ההוא גברא לגרמיה ולא תתפרסין מיסטירין דמלכותא, בן כוזיבא סבר בדעתיה דבעי לאשלמא מדינתא כיון דחסל ר' אלעזר צלותיה שלח ואייתיה א"ל מה אמר לך הדין כותאי, א"ל לית אנא ידע מה לחיש לי באודנאי ולא שמעת ליה כלום דאנא בצלותי קאימנא ולית אנא ידע מה הוה אמר, נתמלא רוגזיה לבן כוזיבא יהב ליה חד בעיטא ברגליה וקטליה יצאתה בת קול ואמרה (זכריה י"א) הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו, אמרה לו אתה סימית זרוען של ישראל וסימית עין ימינן, לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה, מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא:

ומי יעורר את…הערב?

אם אמורים הדברים בין אדם לחברו, אם בני־אדם נפרדים, מושפעים זה־מזה וקשורים זה־בזה בקשר אמיץ של ערבות – על־אחת־כמה־וכמה באדם עצמו. בתוכנו מצויות מידות רבות, ויש להיזהר שלא יארע בהן ״וכשלו איש באחיו״; כי רפיון במידה כלשהי – נובע מרפיון קודם, שאירע אתמול או שלשום. אם נאפשר חולשה במצווה אחת – יגרור הדבר תשישות בשאר מצוות.

מהי העצה לכך? – כשם שיש בגופנו איברים חשובים, ואיברים חשובים יותר שבלעדיהם אין חיים – כך הדבר גם במצוות. משה נתן תרי״ג מצוות כדמיון גוף מושלם, בא דוד והעמידן על אחת־עשרה חשובות, בא ישעיהו והעמידן על שש חיוניות – ולבסוף בא חבקוק, והעמיד את התורה כולה על יסוד שבלעדיו אין חיים: ״וצדיק באמונתו יהיה ״(חבק׳ ב, ד; מכות כד.). האמונה, היא נשמת־אפה של התורה, ובלעדי?! – אין כל אפשרות לקיים מצוות. וכל אדם חש בכך בבירור: כאשר האמונה איתנה – אין כל עצלות בקיום המצוות. חיזוק האמונה, הן ^עונש והן בגודל השכר הצפון, על־ידי לימוד מוסר וברור שכלי מעמיק, הוא איפוא העצה היעוצה. להיות ערבים המעוררים קודס־כל את עצמם! כי כאמור, אפילו זקן בודד יכול #כות עולם ומלואו – בתנאי שכולו היוניות ופעילות! בתנאי שהוא עמל לבשם את העולם ברה־ות־וזרס – היינו: ויערכי־רוה שהנשמה נהנת מהם – באמצעות ״זכירת״ מצוזת־העשה ו״שמירת״ הלא־תעשה, ושתכלית חייו: לרוץ לקראת שבת־של־עולם.

 

פרשת בהר

אל תנדח אבן אחר הנופל – גם אם הרשיע

לא מוותרים על שום יהודי! [הרב נבנצל עם תוספות]

פתיחת פרשת בהר היא בנושא מצוות שמיטה ויובל עם פרטי דיניהם, ולאחר מכן התורה עוברת לנושא הונאת ממון במכר "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (ויקרא כה, יד). והשאלה בולטת: מה הקשר בין המצוות הללו המופיעות ברצף?

אומר הרב נבנצל שליט"א: לפי הפשט, היות והתורה רוצה ללמד אותנו שמחיר השדה הנמכר ייקבע לפי השנים שנותרו עד היובל משעת המכירה, כפי שנאמר: "בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ" (שם טו) לכן הכתוב הסמיך דין זה למצוות יובל.

אולם הגמרא דורשת את סמיכות הפרשיות הללו והבאות אחריהן בדרך אחרת: "רבי יוסי ברבי חנינא אומר: בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית" (קידושין כ.) אבקה של שביעית פירושה איסור הקל ביותר שבהלכות שביעית, דהיינו לסחור בפירותיה;

האיסור לסחור בפירות שביעית הינו איסור עשה, כיון שנלמד מהפסוק: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" (שם ו) דרשו חז"ל: 'לאכלה ולא לסחורה', היינו לאו הבא מכלל עשה, וכל לאו הבא מכלל עשה – עשה הוא.

מה הקושי באיסור זה?

"אדם נושא ונותן בפירות שביעית – לסוף מוכר את מטלטליו שנאמר: {ויקרא כה, יג} 'בשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו' וסמיך ליה: 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך' דבר הנקנה מיד ליד" (קידושין שם) כלומר, סמיכות פרשיות אלו מלמדת אותנו שהמזלזל בדיני שמיטה, ולו באיסור הקל שבה, נענש בזה שבסופו של דבר יאלץ למכור את חפציו (הוא סחר באיסור בפירות שביעית, לכן מידה כנגד מידה יסחר בחפציו). אם אדם זה ממשיך בחטאו ולא חוזר בו, בסוף מוכר את שדותיו, שנאמר: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ" (שם כה). לא חזר בו – מוכר את ביתו שנאמר: "וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה" (שם כט) לא שת אל לבו לחזור – סוף מוכר את בִּתּוֹ (למרות שפרט זה לא כתוב בפרשתנו) שנאמר: "וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה" (שמות כא, ז) אם הוא לא דואג לתקן את מעשיו ההתדרדרות ממשיכה עד שנאלץ ללוות בריבית, שנאמר: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ" (ויקרא כה, לה) וסמיך ליה: "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית" (שם לו), מאוחר יותר מוכר את עצמו לעבד עברי, שנאמר: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ" (שם לט) לאחר מכן מוכר את עצמו לגוי שנאמר: "וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב" (שם מז) ולבסוף יתדרדר עד שימכור את עצמו לעבודה זרה עצמה, שנאמר: "אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר" (שם) "כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לעבודה זרה עצמה להיות לה שמש, ולא לאלהות, אלא לחטוב עצים ולשאוב מים" (רש"י שם) הרי לנו התדרדרות עצומה הנגררת מזלזול באיסור קל שבמצוות שביעית. התורה באה ללמדנו רעיון זה על ידי סמיכות הפרשיות הללו זו אחר זו. הגמרא מדגישה בנוסף לרעיון זה שבתחילת המהלך עדיין קל לאדם לחזור בו, אולם ככל ששונה בעבירה פעם אחר פעם, קשה יותר כיון שנראה לו כהיתר.

זהירות לעזור לנופל

והנה למרות שהתורה כועסת על אדם זה שבעקבות מעשיו הבלתי מתוקנים הגיע לדיוטא התחתונה ביותר שיכול להגיע יהודי אי פעם, הרי היא מזהירה אותנו לבל נפגע בו בכל שלב ושלב של תהליך ההתדרדרות.

 כשהוא מוכר את מטלטליו או את שדותיו התורה מזהירה אותנו: "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (שם יד) "זו הונאת ממון" (רש"י) כלומר תהיה זהיר שבזמן שחברך מקבל עונש, אתה לא תנצל את ההזדמנות להוציא ממנו ממון שלא כדין. חז"ל הגדירו את ההונאה 'שתות' דהיינו שישית מהמקח; אסור אם כן להציע לו מחיר נמוך משישית מערך המקח.

 

בשלב שהוא יורד מנכסיו התורה מצווה: "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (שם לה) "אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד" (רש"י שם)

חייבים להשתדל לתמוך בו על ידי שמסדרים לו עבודה שיוכל להתפרנס בה בכבוד ולא יצטרך ליטול צדקה מהבריות.

אם זה לא מתאפשר, התורה מצווה להלוות לו כספים ומזהירה אותנו מפני איסור ריבית "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית" (שם לו).

נימוק האיסור נכתב בצדו "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (שם) אפשר לפרש נימוק שזה על פי מה שכתוב בהמשך "אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקים" (שם לח) "שכל הדר בארץ ישראל אני לו לאלקים, וכל היוצא ממנה כעובד עבודה זרה" (רש"י).

מדוע התורה מלמדת אותנו נושא זה של מעלת ה"דר בארץ ישראל" במסגרת פרשת ריבית?

 

הפירוש הוא: אל תיקח ממנו ריבית כדי ש "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" דהיינו שיוכל לחיות אתך בארץ ולא יצטרך לברוח לחו"ל בגלל חובותיו ההולכים וגדלים בגלל הריבית, כי מטרתי בהוציאי אתכם ממצרים היא כדי שתחיו בארץ ולא חוץ ממנה.

לפי הסבר זה התורה דואגת ללווה שלמרות שבעקבות מעשיו נקלע למצב זה, ימשיך לחיות בארץ ישראל.

 

אפשר להסביר את הנימוק "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" בדרך נוספת:

חז"ל אמרו שהמלווה בריבית אינו קם בתחיית המתים (עיין תוספות ב"מ ע: ד"ה 'תשיך')

התורה באה אם כן להזהיר אותנו: 'אל תיקח מאתו נשך ותרבית' כדי שכשיחיה הלווה בתחיית המתים, גם אתה תקום ותחייה עמו, אחרת לא תזכה לקום עמו; לפי פירוש זה התורה דואגת כאן למלווה.

[המעשה במלוה בריבית שהיה גם מלשין ודרשו בעד קברו 50 רובל – סכום עתק. ובניו התלוננו למושל, וכשקרא לרעק"א לשואלו לפשר המחיר המופרז, השיב לו רעק"א שיהודי אינו קונה קבר אלא שוכר, אך הלה קונה אותו לנצח שהרי המלוה בריבית אינו קם לתחיה"מ… וקיבל המושל את הטיעון!]

 

אם ההתדרדרות נמשכת ואדם זה הגיע למצב שמכר את עצמו מפני דוחקו, התורה ממשיכה לשמור עליו ומצווה: "לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (שם מב) דהיינו אסור לבצע את המכירה בדרך בזיון, "על אבן המקח" (רש"י) בפרהסיה, באופן שהעבד מתבייש;

גם לאחר שנמכר אנו מוזהרים: "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" (שם מג) איסור זה גם הוא מתפרש בכמה אופנים:

אסור להטיל עליו עבודה ללא קצבה, כגון 'תחרוש בשדה עד שאחזור' והוא אינו יודע מתי האדון יחזור;

כמו כן אסור לתת לו לעשות מלאכה שאין בה צורך; אסור גם להטיל עליו עבודה שלא במקצועו.

וזה עוד לא הכל: חייבים לתת לעבד לאכול מה שבעל הבית אוכל, אם האדון אוכל בשר טרי – גם העבד, אם האדון שותה יין משובח – גם העבד; וכן הלאה.

ואם הגיע למצב שנמכר לגוי, חייבים לשמור שהגוי "לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ" (שם נג) ובהקדם האפשרי צריכים לגאול אותו מידו "אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ" (שם מט).

והדברים מפורשים במסכת קידושין דף כ עמוד א-ב

לא באת לידו עד שמוכר את עצמו, שנאמר: וכי ימוך אחיך ונמכר לך, לא לך אלא לגר שנאמר: לגר, ולא לגר צדק אלא לגר תושב, שנאמר: גר תושב; משפחת גר – זה עובד כוכבים, כשהוא אומר לעקר – זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה! אמר ליה: התם הא אהדריה קרא, דתני דבי רבי ישמעאל: הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודת כוכבים, אימא: לידחי אבן אחר הנופל? תלמוד לומר: אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו.

רואים מכאן עד כמה התורה דואגת לשמור על כבוד האדם למרות שמעשיו אינם מתוקנים, על אחת כמה וכמה שאנחנו צריכים להיזהר בכבוד הזולת בכל מצב, למרות שבעינינו הוא מתנהג שלא כראוי, וכשכך ננהג נצליח להשיג את האחדות הנכספת בקרב העם.

ישראל אף שהתרחק – קרוב הוא!

רבי חיים ברלין גאב"ד מוסקבה, בהיותו בערוב ימיו בירושלים. בהגיע שבת חול המועד פסח, נהרו המונים לבית מדרשו על מנת לשומעו קורא את מגילת "שיר השירים" בלהט נפש ובהשתפכות אהבה. במיוחד כשהגיע לפסוק: "הנך יפה רעיתי, הנך יפה, עינייך יונים", היה קורא בהתלהבות גדולה ומתמוגג בדמעות שליש.

תלמיד קרוב היה לו לרבי חיים ברלין, והוא רבי אריה לוין. רבי אריה לוין כתלמיד קרוב, החליט שנה אחת לשאול את רבו מהי הסיבה לכך שכשמגיע לפסוק זה מידי שנה בשנה, מתמוגג הוא בדמעות שליש, והלא פסוק זה מתאר כה יפה את האהבה השוררת בין הקב"ה לכנסת ישראל?

הבה אספר לכם את העניין, ענה רבי חיים ברלין, בהיותי רב במוסקבה, נכנס אלי פעם יהודי וביקש לדבר איתי ביחידות. חשבתי לעצמי, מי יודע לאיזו צרה נקלע אותו יהודי, עד שמתבייש לדבר בנוכחות אנשים זרים. נכנסנו לחדר צדדי, ומה הופתעתי שכל "סודו" הכיל הודעה, שאשתו ילדה בן זכר למזל טוב. והוא בא להזמינני למול אותו (רבי חיים ברלין ידוע היה כמוהל מומחה ובהיותו גאב"ד מוסקבה, מל רבים מילדי ישראל). שאלתי כמובן את אורחי, הגד נא לי יקירי מה הסודיות שבדבר, הרי רבים מלים את בניהם, כדת משה וישראל, ומה יש כל כך להסתיר? להוי ידוע למר – השיב לי, שאני גר בסביבת גויית לחלוטין, ואף אחד משכני וממכרי אינו יודע שאני יהודי. אני בעל בית מסחר גדול לצרכי דת נוצריים, וכמובן שאם יוודע שיהודי אני, אאבד את פרנסתי המרווחת (מוסקבה בימים ההם היתה עיר פרובסלבית אדוקה, ומלאה כנסיות). וכמו כן, מי יודע אם אין חשש לחיי, ועל כן בבואי להזמין את כבוד הרב למול את ילדי, הנני גם שואל עצה איך אפשר לסדר את הברית כך שאף אחד לא ירגיש בדבר. כמובן, שבמקרה כזה לא היה מקום לחשוב על קיום המצוה בהידור, במנין עשרה ובסעודת מצוה כנהוג בישראל, ולכן אמרתי לו שהוא יהיה מוכן להיות הסנדק, להחזיק את הילד על ברכיו, ואז נוכל לסדר את ברית המילה לבדנו. לא אוכל, רבי – השיבני אותי יהודי בבהלה – לב רך לי ולא אוכל להסתכל בפצוע, ואיך אוכל לראות כשימולו את בני הרך ושמא ירעדו ידי וישמט הילד מחיקי. שאלתיו עוד כמה פרטים אודות מצבו, מקום דירתו וכדומה, ויעצתיו כך: ראשית, לשלוח לאותם ימים את כל המשרתות הנכריות הנמצאות בביתו, כדי שלא יראו מה עושים שם. שנית, היות ונמצא בעיר רופא יהודי מנתח מפורסם, שאף רבים מגויי העיר מזמינים אותו, יזמינו ליום השמיני המיועד להיות נוכח בזמן הברית, ולשכניו יספר שנתגלה בתינוק פגם גופני וזקוק הוא לניתוח קל. ואני אבוא עם הרופא לזמן המיועד. הרופא יהיה הסנדק ואני המוהל. והרופא יוכל אח"כ לבקר כמה פעמים בביתו לפקח על ריפוי המילה, והכל יבוא על מקומו בשלום. ביום המיועד, בא אותו יהודי להובילני לביתו יחד עם אותו רופא מנתח מפורסם. עברנו רחובות ואיזורים שבכל שנות ישיבתי במוסקבה, לא היתה לי הזדמנות לעבור שם, כי לא דרכה שם אף פעם רגל יהודית. הגענו לביתו שהיה מסודר בנוסח אצילים כשאין בו שום סימן מסימני היהדות, ובו פסלים למיניהם וצרכי דת נוצריים רבים. סידרנו את הברית כהלכתו, כשהרופא היה הסנדק ואני המוהל. כשנפרדתי ממנו בקשתיו לסור אלי ביום השלישי למילה, כדי להודיע לי מה שלום הילד. לאחר שלושה ימים הגיע אותו יהודי לביתי, ומכיון שחשד בי שהזמנתי אותו לביתי כדי לשלם לי שכר טירחה, הושיט לי שטר של עשרה רובלים. כמובן שסרבתי לקבל. והוא חשב שאינני מסכים לסכום זה ועל כן הוסיף על הסכום. עד שהצלחתי לשכנעו, שהנני מסרב באמת לקבל שכר טירחה בעד מצוה זו. אמנם גיליתי לו את כוונתי האמיתית בכך שהזמנתי אותו לבוא אלי, מאחר ורצוני עז לדעת מה הסיבה ברית מילה שהניעה אותו לקיים את הברית במסירות נפש, למרות שלאחר שיחתי עמו וביקורי בביתו הנני רואה, שאין לו שייכות כלל וכלל ליהדות!? לשמע דברי אלו החלו עיניו להוריד דמעות. ובראש מורכן אמר: יודעני רבי, שהתרחקתי ממקור מחצבתי, ולפעמים לבי עלי דווי, אולם לפי מצבי אינני יודע אם כבר אוכל לשוב בתשובה שלימה… וכאן החל לבכות בדמעות שליש – לאחר שנרגע קמעא, המשיך, חושבני כמו כן שבני זה הרך הנימול יהיה כתוצאה ממצב זה רחוק עוד יותר ממני מהיהדות, שכן אני לכל הפחות בצעירותי גדלתי בבית הורי כיהודי לכל דבר, אולם, בני, הרי לא יכיר כלל שום סימן של חיי יהדות. אבל בכל זאת הרי יתכן –אמנם באופן מוזר ביותר – שבני זה כשיגדל, יזדמן שיכיר חיי יהודים ויהדות, ואולי יתעורר בו הניצוץ וירצה להיות יהודי, על כן אינני רוצה לחסום בפניו את הדרך לשוב למקור מחצבתנו – דבר שיקשה אם לא יהיה נימול. על כן התאמצתי בכל כוחי למולו, שתהיה הדרך פתוחה לפניו, ויוכל בקלות לשוב למקור מחצבתו!! כשהגיע רבי חיים ברלין לסיום הסיפור, החל שוב מתרגש עד לדמעות והוסיף: במאורע זה התפרש לי מאמר חז"ל על הפסוק הנ"ל: "הנך יפה רעיתי, הנך יפה עינייך יונים". שהייתי מתקשה מעולם להבינו. חז"ל דרשו את כפילות המילים "הנך יפה" כך: "הנך יפה לפני החטא, והנך יפה לאחר החטא". והדבר בלתי מובן כלל, מה היופי שלאחר החטא? אולם במאורע הנ"ל התבהרה לי כוונתם והתשובה היא בסיפא דקרא "עינייך יונים". אחת מסגולותיה הטבעיות של היונה היא, שאינה מתרחקת מקינה מרחק כזה שלא תדע את דרכה חזרה, ואת זה אנו למדים מסוגיא במסכת בבא בתרא דף כ"ג. זהו מה שאמרו חז"ל: "הנך יפה לאחר החטא" סיים רבי חיים ברלין – בן ישראל אף שחטא והתרחק מרחק רב כל כך ממקור מחצבתו, בכל זאת עדיין מפנה ראשו לאחוריו ומשתדל במסירות נפש שלא יאבד דרכו לגמרי בחזרה לקינו. ואם לא הוא, אז לכל הפחות זרעו יוכל לשוב ליהדות. וזהו השבח של "עינייך יונים", שגם היהודים הרחוקים ביותר ואפילו המומרים רחמנא ליצלן נאחזים במיצוות מילה או מזוזה בר מצווה יום כיפור או לא אוכלים חמץ בפסח משהוא שישיכו אותם ליהדות למרות שהם רחוקים ממנה (מורשת אבות).

סילוק מישיבה – מתי?

אומר הגר"י גלינסקי: באים אלי בחורים בוכיים, סלקו אותם מהישיבה, שלחו אותם הביתה –

על מה ולמה? כי אינם לומדים, הם מתבטלים, אולי עושים שטיות, נוהגים שלא כשורה.

אז מה התגובה, להשליכם לרחוב, לדחוית אבן אחר הנופל?! האם היו מוכנים להטביע אותם בים, לכבול אותם על פסי הרכבת?!

אם אך אינם מקלקלים אחרים, הלא רואים אנו שכדאי לגדל את אליפז בחיקנו. ולהבטיח, שבמקום שיהיה רוצח – יהיה שודד!

וידועים דברי ה״חזון איש״ זצ״ל, שישיבה שזורקת בחור שנחלש בלימודו וברוחניותו, כמוה כבית חולים ששולח הביתה חולים מסכנים כדי שימותו בבית, ומותם לא יזקף לחובת בית החולים, שיש בו תמותה גבוהה…

חזקיה לא מוותר על מנשה

והוספתי על זה ־

חזקיהו מלך צדיק היה, ובעל רוח הקדש. ראוי היה להיות המלך המשיח (סנהדרין צד ע״א). חלה חזקיהו, וישעיהו הנביא בא לומר לו בשם ה׳: ״צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה״ (מלכים ב כ, א). מדוע, משום שלא נשא אשה.

התנצל שלא עשה כן במרד ובמעל. להפך, התכון לכבוד שמים, כי ראה ברוח הקדש שיצאו ממנו בנים שאינם ראויים.

ענהו: מה לך בסתרים של הקדוש ברוך הוא, עליך מוטל לעשות את שלך!

אמר לו: תן לי בתך לאשה, אולי תגרם זכותי וזכותך ויצאו ממני בנים ראויים.

הבריא מחליו ונשא בת ישעיהו. נולדו לו מנשה ורבשקה. יום אחד הרכיבם על כתפיו להביאם לבית המדרש.

אמר אחד מהם: ראוי ראשו של אבא לצלות עליו דגים. אמר השני: ראוי הוא להקריב עליו לעבודה זרה.

חבטם בקרקע. רבשקה מת ומנשה חי. קרא על עצמו: ״וכילי, כליו רעים״ (ישעיה לב, ז). [כלומר, זה שהיה ׳כילי׳ במצוה זו ולא נשא אשה עד שנשא את בת ישעיהו, לא הועילו ויצאו ממנו בנים רעים (״בן יהוידע״)] (ברכות י ע״א, והגהות הב׳׳ח) –

ואכן, מנשה הכניס צלם להיכל, והרג את ישעיהו סבו, ומלא את ירושלים דם פה לפה. לבסוף נלכד ביד צבא מלך אשור ושמוהו בדוד נחושת נקוב והציתו תחתיו את האש. כיון שראה שצרתו צרה לא הניח עבודת כוכבים שלא הזכירה, שתבוא ותצילו. כיון שלא הועיל לו כלום, אמר: ״זכור אני שהיה אבי מקריא הפסוק הזה: בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה׳ אלקיך ושמעת בקולו, כי אל רחום ה׳ אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך״ (דברים ד, ל-לא), וחתר לו ה׳ חתירה מתחת כסא הכבוד, והשיבו למלכותו (פסיקתא).

ולמדנו מכאן, שגם כשידע ברוח הקדש מי יהיה מנשה, ונוכח ש״כליו רעים״, ויהיה כה רחוק מעולמו של אביו, לא חדל ללמדו, והקריא לו ושנן לו. ואכן הרשיע מכל שהיו לפניו, חטא והחטיא, רע לשמים ורע לבריות וכעבור עשרות שנים, בעת צרה ומצוקה, נזכר בפסוק שהקריאו אביו, ונתפס בו, ושב בתשובה, והיה למלך כשר במשך שלושים ושלוש שנים (סדר עולם, וסנהדרין קג ע״א)!

ההבדל בין אליפז לעמלק

כמה נפלאים דברי המדרש (דברים רבה ב, כ) על הפסוק (משלי י, טז): "פעולת צדיק לחיים, תבואת רשע לחטאת״. ״פעולת צדיק לחיים״ זה אליפז, שגדל בחיקו של יצחק. ״ותבואת רשע לחטאת״ זה עמלק, שגדל בחיקו של עשו –

איזו אחריות מוטלת על האב ועל הסב – ובימינו, גם על גן הילדים והתלמוד תורה, והישיבה הקטנה והגדולה ־ על כל מי שהילד והנער ״גדלים בחיקם״!

הרב צדקה והתלמיד שלא למד

המעשה עם הרב צדקה והר"מ בפורת יוסף שהמליץ להרחיק בחור משום שאינו לומד, והרב צדקה שאל אותו האם התעניתָ בשבילו?? מי מאתנו חשב להפסיד ארוחה בשביל תלמיד? לרב צדקה הרי את זה היית עושה בשביל בנך, ומדוע לא תעשה בשביל אותו תלמיד?

כ״ק מרן אדמו״ר ה״בית ישראל״ מגור זצוק״ל לא הניח לאברכים החריפים להרחיק משורותיהם אפילו את מי שסרח ונכשל, כדי שלא לדחות אבן אחר הנופל, ומתוך ידיעה מבוססת שאם ירחיקוהו מן ה״שטיבל״ יפול לגמרי החוצה. סבור היה, שכל זמן שרגלו של זה דורכת על מפתן בית המדרש, אין להתייאש ממנו. שנינו במס׳ תמורה (י״א ע״א): ״האומר רגלה של זו עולה, פשטה קדושה בכולה״, מכאן רמז, שאפילו רק קידש רגלו בהליכה לבית המדרש, סופו שיתקדש כולו.

מרגלא בפומיה משם הרבי ר׳ זושא מאניפולי זי״ע שפירש את הכתוב בפרשת האזינו: ״כי דור

תהפוכות המה״ — לעולם אין לדעת מה קורה עם איש יהודי, כן תהפוכות הוא, היום הינו חוטא ומחר ישוב ויתהפך פתאום ליהודי טוב ממש. מי מסוגל לחדור לנבכי נפשו של אדם מישראל שהוא חלק אלקי ממעל.

[״פאר ישראל״ (ירושלים תשנ״ח) ח״א, ע׳ קכ״ד]

מנחם מנדל וידר [שוב] ששב

בעיירת "בוהוש" (חבל מרמרוש – רומניה), לפני עשרות שנים, היה בחור עילוי גדול, כשרון מטאורי. כשהיה בן 17, אביו, שהיה רב העיירה – נפטר. הבחור, מנדל וידר (שוב) שמו, רצה לרשת את כס הרבנות, אולם אנשי העיירה רצו רב מבוגר יותר. מנדל וידר כל כך כעס, טרק את הדלת ואמר, כך הם מתייחסים אלי? אני אלמד אותם לקח! עזב את העיירה, נסע לאיטליה, והתנצר. כעבור תקופה, נכנס לבית ספר לכמורה, עלה ונתעלה, ובסופו של דבר מונה לקרדינל בהונגריה.

נציין, שאת שמו הוא לא שינה. "קרדינל מנדל וידר"…

הוא לחם ביהודים בצורה נוראה, הוא ליבה אנטישמיות, ערך ביטאונים מלאים דברי ארס, הוא ליבה את "פלוגות צלב הברזל", בקיצור, צרות צרורות… הוא היה כל כך "מוצלח", שאפילו הגרמנים במלחמת העולם השנייה לא נגעו בו…

ויהי היום – והקרדינל נעלם. אף אחד לא ידע היכן הוא, חוץ מאחד – "הרבי מסקולען".

הרבי מסקולען, נודע כמי שפתח את ביתו לכל ניצולי השואה. בביתו הקט הסתובבו ילדי ניצולים. גם אנשים מבוגרים שדעתם נטרפה עליהם מרוב צער. הוא היה מעין חוף מבטחים לכל היתומים והאומללים. הרבי מסקולען, הקים מסגרות רבות ליתומים, בארץ וגם בחו"ל. יום אחד הופיע איש מיוסר בביתו של הרבי מסקולען בחוץ לארץ, ובקושי יכול היה לפצות פיו. הוא נאנח ובכה חליפות. עד שלבסוף ניגש לרבי ואמר לו: אני, כך אמר בגמגום, אני מנדל וידר…

הרבי קרבו והדריכו, וכמובן הסתיר את זהותו. לבסוף, מנדל עלה לארץ והתגורר בצפת, מצבתו ממוקמת עד היום בקצה בית הקברות, והוא ביקש, שכל מי שעובר ליד קברו שיאמר פרק תהילים לעילוי נשמתו.

למה אני מספר את זה?

יום אחד הרבי קרא ואמר לו, מנדל, יש לי שאלה… קשה לי להיזכר בעברך, אבל אני מוכרח לשאול – התנצרת, עשית צרות לעם היהודי, למה לא שינית את שמך?? שם יהודי מובהק…

אמר לו מנדל, שם משפחתי הוא "וידר", וידר באידיש זה "שוב", תמיד ידעתי שיבוא יום ואשוב…

 

סיפר הרב שמואל אליהו בן הרב מרדכי אליהו [קול צופיך]

 סיפר קצין צבאי בכיר: ההיכרות שלי עם הרב התחילה באמצע שנות ה-70, עוד בהיותי בחור בישיבה ולאחר מכן בשירות הצבאי שלי. לאחר מכן זכיתי להיות תלמידו של הרב ולקבל ממנו הסמכה לרבנות.

לרב אליהו זצ"ל הייתה אהבת ישראל אמיתית. כשעמדתי לפני גיוס, התייעצתי עם הרב והוא עודד אותי להתגייס ליחידה קרבית מאוד. את כל שירותי עשיתי באותה יחידה, ולפני כל יציאה לפעולות מסובכות ומורכבות הייתי מגיע אל הרב עם הצוות שלי, והוא היה מברך אותנו.

ביום מסוים מדינת ישראל קיבלה על מגש של כסף מידע מודיעיני מדויק מאוד והחליטה שצריך לפעול. הצוות שלי ואני היינו אמורים לבצע את אותה פעולה. בנינו כל מיני מודלים ותרחישים לפעולה, וכשהכול היה מוכן באתי לרב ואמרתי לו: הפעם זה יותר מורכב מכל המבצעים הקודמים. זה מסובך מאוד. הודיתי שאני גם קצת מפחד.

הרב עודד אותי, ואמר: אל תדאג, אני אתך כל הזמן. לכו לשלום, תחזרו לשלום, ה' אתך. אל תדאג. בסיום השיחה הוא לחץ לי את היד חזק ואמר: תזכור דבר אחד, לא מוותרים על אף יהודי אף פעם. אתה שומע? לא מוותרים על אף יהודי. הסתכלתי על הרב ולא הבנתי מה הקשר בין זה לבין הפעולה שאנחנו הולכים לבצע. הוא לא הסביר, רק לחץ לי את היד בפעם השלישית ואמר: לא מוותרים על אף יהודי.

כלי טיס של חיל האוויר לקחו אותנו לאן שלקחו, עברנו ממקום למקום והתקרבנו ליעד הסופי. בהיותנו במקום האחרון שמענו לעת ערב קולות בעברית תנ"כית שקוראים לנו במבטא ערבי כבד: הצילוני נא, הביאוני נא. יהודי אני, הצילו אותי.

זה לא היה תקין שזיהו אותנו. הדבר הראשון שחשבנו עליו הוא שיש כאן תחבולה. מלכודת. הארנו על האיש שקרא לנו והורינו לו להוריד את בגדיו [כנראה לודא שאינו חמוש או עם חגורת נפץ], הכנסנו אותו למקום שהיינו בו, והוא סיפר שכבר עשרים שנה הוא גר בכפר קרוב למקומנו עם אשתו ושני בניו. הם חיים כמו אנוסים, אנשי הכפר לא יודעים שהם יהודים. אם היו יודעים, היו הורגים אותם מיד. הוא ביקש: תוציאו אותנו משם והביאו אותנו לארץ ישראל.

זה לא פשוט להיכנס לכפר כזה להוציא את משפחתו. אם מדובר במלכודת, גמרנו על כל היחידה. בדקנו את המידע, הצלבנו דברים. בסופו של דבר זכרתי היטב את הדברים שאמר לי הרב מרדכי אליהו זצ"ל. נכנסנו לבית שלו בכפר בדרך מתוחכמת ושם פגשנו את אשתו ואת ילדיו.

בבית שלו ראיתי משהו שאם לא הייתי רואה אותו בעיני, הייתי אומר שזה סיפור מהסרטים. הוא היה נגר במקצועו, וחדר השינה שלו נראה כמו חדר שינה רגיל לגמרי. אבל הייתה שם דלת הזזה נסתרת שמאחוריה הייתה נישה קטנה ובה פמוטים, תפילין, חנוכייה, מגילת אסתר, ספרי קודש ותשמישי קדושה אחרים. כשראה את פליאתנו אמר: בחדר הקטן הזה היהדות שלנו. כאן אשתי מדליקה נרות שבת, כאן מדליקים נרות חנוכה, כאן קוראים את מגילת אסתר. מחוץ לחדר הזה אין זכר ליהדות. גם אין מזוזה. הוא ביקש שניקח את כל חפצי הקודש האלה לארץ ישראל.

לקחנו את חפצי הקודש, ויצאנו מן הכפר. מחוץ לכפר חיכו לנו כוחות אחרים, הם הביאו את המשפחה בדרך לא דרך למטוסים של חיל האוויר שהטיסו אותם לארץ ישראל. אנחנו המשכנו בדרכנו לביצוע הפעולה שהצליחה, ב"ה.

כעבור תשעה חודשים הרב ביקש שאבוא אליו עם הצוות שביצע את הפעולה. הגענו אל הרב ונכנסנו אל לשכתו.

היהודי הנ"ל היה שם. הרב ביקש מאותו יהודי: ספר לנו קצת על החיים שלך עד שהביאו אותך לארץ. אותו יהודי סיפר על החיים שהיו להם שם. איך הם שמרו שבת. הוא סיפר כי הם לא אכלו בשר או עוף במשך עשרים שנה, כי לא היה שוחט. התושבים האחרים קראו להם "המשוגעים של הכפר", כי הם לא אכלו באף בית אחר. אשתו טבלה כל פעם במעיין אחר שלא יזהו. הוא היה שומר שאף אחד לא יתקרב. כך הם שמרו על היהדות שלהם, ממש כמו האנוסים אבל בימינו.

לפתע שמתי לב שהרב אליהו בוכה. מעולם לא ראיתי את הרב בוכה, הוא הסתכל עלי, שם את ידו על כתפי, קרא לי בשם החיבה שלי ואמר: אני לא בוכה מצער, אני בוכה משמחה. אני שמח שיש לנו עם כזה!

 

 

פרשת בהר

המציאות חזקה – אך אסור לאבד תקוה!

טוב מראה עיניים – גם זה הבל

פרשת בהר – קישור ההפטרה [״והגדת״]

ירמיהו פרק לב (ו) וַיֹּ֖אמֶר יִרְמְיָ֑הוּ הָיָ֥ה דְּבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: (ז) הִנֵּ֣ה חֲנַמְאֵ֗ל בֶּן־שַׁלֻּם֙ דֹּֽדְךָ֔ בָּ֥א אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר קְנֵ֣ה לְךָ֗ אֶת־שָׂדִי֙ אֲשֶׁ֣ר בַּעֲנָת֔וֹת כִּ֥י לְךָ֛ מִשְׁפַּ֥ט הַגְּאֻלָּ֖ה לִקְנֽוֹת: (ח) וַיָּבֹ֣א אֵ֠לַי חֲנַמְאֵ֨ל בֶּן־דֹּדִ֜י כִּדְבַ֣ר ה֘' אֶל־חֲצַ֣ר הַמַּטָּרָה֒ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֡י קְנֵ֣ה נָ֠א אֶת־שָׂדִ֨י אֲשֶׁר־ בַּעֲנָת֜וֹת אֲשֶׁ֣ר׀ בְּאֶ֣רֶץ בִּנְיָמִ֗ין כִּֽי־לְךָ֞ מִשְׁפַּ֧ט הַיְרֻשָּׁ֛ה וּלְךָ֥ הַגְּאֻלָּ֖ה קְנֵה־לָ֑ךְ וָאֵדַ֕ע כִּ֥י דְבַר־ה֖' הֽוּא: (ט) וָֽאֶקְנֶה֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה מֵאֵ֛ת חֲנַמְאֵ֥ל בֶּן־דֹּדִ֖י אֲשֶׁ֣ר בַּעֲנָת֑וֹת וָֽאֶשְׁקֲלָה־לּוֹ֙ אֶת־הַכֶּ֔סֶף שִׁבְעָ֥ה שְׁקָלִ֖ים וַעֲשָׂרָ֥ה הַכָּֽסֶף: (י) וָאֶכְתֹּ֤ב בַּסֵּ֙פֶר֙ וָֽאֶחְתֹּ֔ם וָאָעֵ֖ד עֵדִ֑ים וָאֶשְׁקֹ֥ל הַכֶּ֖סֶף בְּמֹאזְנָֽיִם: (יא) וָאֶקַּ֖ח אֶת־סֵ֣פֶר הַמִּקְנָ֑ה אֶת־הֶֽחָת֛וּם הַמִּצְוָ֥ה וְהַחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַגָּלֽוּי: (יב) וָאֶתֵּ֞ן אֶת־הַסֵּ֣פֶר הַמִּקְנָ֗ה אֶל־בָּר֣וּךְ בֶּן־נֵרִיָּה֘ בֶּן־מַחְסֵיָה֒ לְעֵינֵי֙ חֲנַמְאֵ֣ל דֹּדִ֔י וּלְעֵינֵי֙ הָֽעֵדִ֔ים הַכֹּתְבִ֖ים בְּסֵ֣פֶר הַמִּקְנָ֑ה לְעֵינֵי֙ כָּל־הַיְּהוּדִ֔ים הַיֹּשְׁבִ֖ים בַּחֲצַ֥ר הַמַּטָּרָֽה: (יג) וָֽאֲצַוֶּה֙ אֶת בָּר֔וּךְ לְעֵינֵיהֶ֖ם לֵאמֹֽר: (יד) כֹּֽה־אָמַר֩ ה֨' צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָק֣וֹחַ אֶת־הַסְּפָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה אֵ֣ת סֵפֶר֩ הַמִּקְנָ֨ה הַזֶּ֜ה וְאֵ֣ת הֶחָת֗וּם וְאֵ֨ת סֵ֤פֶר הַגָּלוּי֙ הַזֶּ֔ה וּנְתַתָּ֖ם בִּכְלִי־חָ֑רֶשׂ לְמַ֥עַן יַעַמְד֖וּ יָמִ֥ים רַבִּֽים: (טו) כִּ֣י כֹ֥ה אָמַ֛ר ה֥' צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל ע֣וֹד יִקָּנ֥וּ בָתִּ֛ים וְשָׂד֥וֹת וּכְרָמִ֖ים בָּאָ֥רֶץ הַזֹּֽאת:

ירמיהו הנביא התנבא בשם ה׳, שלמרות שנבואות החרבן מתגשמות לנגד עיניהם, והמצור נותן אותותיו, והסוללות מוצבות והעתיד מאיים וקודר, ״עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת״, כי הגלות לא תארך אלא שבעים שנה (ירמיה כה, יב. כס, י. דניאל ט, ב).

מדוע לא די היה בנבואה? מדוע נצרכו קנית השדה וכתיבת השטר וצווי שמירתו, ולחזק הדבר בשאלה הפותחת בידיעה כי ״לא יפלא ממך כל דבר״, ובתשובה הפותחת בהכרזה: ״הממני יפלא כל דבר״?!

והתשובה על כך תנתן בספור מעשה.

בירושלים היה אדריכל חרדי בשם יעקב יהודה. ששקד על בניית תבנית בית המקדש, על כל מבואותיו ולשכותיו. מובן שנעזר במסכת מדות עם כל מפרשיה ובדברי הגמרא והרמב״ם, ונועץ בגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל. לימים התבקש להציג את הדגם בתערוכה נודדת ברחבי ארצות הברית. מכיון ששם לא הכירוהו, עלה לבית רבי איסר זלמן לקבל מכתב המלצה והסכמה על הדגם שבנה. סוף דבר, הדגם הוטען על אניה שהפליגה לארצות הברית, ועקבותיו נעלמו. אבל מכתב ההמלצה שרד, והוא פתח במלים: ״טוב מראה עינים מהלך נפש, גם זה הבל ורעות רוח״ (קהלת י, ט). ומפרש הגאון בעל ״אבן האזל״ זצ״ל:

טבע מוטבע באדם, שהוא מתפעל יותר ממראה עינים, מדבר מוחשי, מאשר מהבנה שכלית וידיעה גרידא. ובאמת, ״זה הבל ורעות רוח״, הינו חסרון המוטבע באדם.

וכבר אמרו גדולי המוסר: רבונו של עולם, את התאוות הנחת להתגולל בראש חוצות, ואת הגיהנם הצנעת בספר ״ראשית חכמה״… וכבר אמר הסבא מקעלם זצ״ל (״חכמה ומוסר״ ח״א מאמר כח): ״ההפרש מה בין צדיק לרשע, הוא רק כוח הציור״. לראות את הגיהנום למוחשי, ולא לידיעה גרידא!

ועם כל זאת, ודאי שמשה רבנו ניחן ב״כח הציור״, שהרי דיין היה לכל ישראל, והורנו שלעולם יראה דיין כאלו גיהנם פתוחה תחתיו (יבמות קט ע״ב). ואמרו (במדבר רבה כג, ה) שכאשר עלה להר נבו הראהו ה׳ גם כן העדן והגיהנם, ״התחיל משה מתירא מן הגיהינם. אמר לו: הראיתיך בעיניך, ושמה לא תעבור״ (דברים לד, ד)

וכתב הסבא מקעלם זצ״ל (׳חכמה ומוסר״ ח׳׳א מאמר ל): ״ישתוממו כל אנשי לבב, חיל ורעדה יאחזו, בראותם דבר מבהיל כזה!״ –

הן משה רבינו עצמו הודיע לישראל שכר ועונש, ועלה שמים וירד, ובכח הציור ראה כל ימיו כאלו גיהנם פתוחה מתחתיו –

אבל עכשו הראוהו במוחש, ו״התחיל מתירא״, כאלו כעת התחיל לפחד. כי אף לגביו אינה דומה שמיעה לראיה!

ונזכיר, שכאשר אמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו ששיחת עמו ועשה העגל, נטל הלוחות וירד. ובראותו את העגל, שבר הלוחות, ״הרי שנתפעל מן הנראה לעינים ונצטער וחרה אפו יותר ממה שנתפעל מן הנשמע. ואף על פי שהיה יודע שהנאמר לו מפי ה׳ יתברך אמת גמור בלי ספק״ (ספר העיקרים, מאמר ד פרק טו)!

ורבנו הרמב״ן זצ״ל כתב (שמות ד, ג), שבמחזה הסנה לא היה די לומר למשה להשליך המטה לפני פרעה ויהיה לנחש, אלא נצטוה לעשות כן בפועל בו במקום, ״למען יתחזק הענין בלבו של משה״. כי ״טוב מראה עינים מהלך נפש״!

לכן נצטוה ירמיהו הנביא לקנות השדה בפועל ״לעיני כל היהודים היושבים בחצר המטרה״ (ירמיה לב, יב), ולשקול הכסף שבעה שקלים ועשרה הכסף – ולכתב השטר ולהעיד עדים ולשימו בכלי חרס, כדי להפך את ״הלך הנפש״ ל״מראה עינים״!

והלא זה כל ענין השמיטה והיובל, להשריש שלה׳ הארץ. ולהחזיר השדות ביובל, להשריש ״כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי״ (ויקרא כה, כג). וכי אינם יודעים זאת, שלה׳ הארץ ומלאה תבל ויושבי בה?

אבל ידיעה היא דבר אחד, וראיה ועשיה בפועל דבר אחר.

וזה ענין ״שמיטה אצל הר סיני״ (רש״י ויקרא כה, א). ״הר סיני״ היא הידיעה, והשמיטה השרשה בפועל.

[וכך יובנו גם דברי הספורנו בבאור: ״וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו״, כאשר יספק זה אצלכם ולא תבטחו שיהיה המעט מספיק באיכותו. לא חסרון אמונה כאן, אלא אותו הבל ורעות רוח של טוב מראה עינים מהלך נפש].

והתורה, מלשון הוראה (זהר ח״ג נג, ב). נלמד את הצורך בהמחשה חיה. ואולי זו חכמתו של אותו מלמד תינוקות שירד לפני התבה בשנת בצורת, אמר משיב הרוח ונשבה רוח, אמר מוריד הגשם וירד גשם. שאלו רב למעשיו, ואמר שהוא מלמד לבני עניים כבני עשירים ואינו גובה מהם שכר למוד. ויש לו ברכת דגים, ונער שאינו רוצה ללמוד משחדו ומרצהו עד שילמד. שיש הבטחות עתידיות: ״יעשוך חכם, ויעטוך גלמת זהב, ויקראוך רבי״ (בבא מציעא פה ע״א),

אבל לנער מדברים במזומן – "ויש דגים בברכה", מול העינים, וטוב מראה עינים מהלך נפש!

ותובן ברייתא, שרבים כל כך התקשו בהבנתה.

ששנינו (לפות כד ע״א): וכבר היה רבן גמליאל ורבי אליעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי ברחוק מאה ועשרים מיל. התחילו בוכין, ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: ״מפני מה אתה מצחק?״ אמר להם: ״ואתם מפני מה אתם בוכים?״

אמרו לו: ״הללו כושים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבים בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש, ולא נבכה?״

אמר להם: ״לכך אני מצחק. ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה!״

שוב פעם אחת היו עולים לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון להגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקודשים. התחילו הם בוכים, ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: ״מפני מה אתה מצחק?״

אמר להם: ״מפני מה אתם בוכים?״

אמרו לו: ״מקום שכתוב בו: והזר הקרב יומת (במדבר א, נא) ועכשו שועלים הלכו בו, ולא נבכה?״

אמר להם: ״לכך אני מצחק. שנאמר: ואעידה לי עדים נאמנים, את אוריה הכהן ואת זכריה (ישעיה ח, ב). וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה נאמר: לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער (מיכה ג, יב), ובזכריה נאמר: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלים (זכריה ח) עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתירא שלא תתקים נבואתו של זכריה. עכשו, שנתקימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקימת״ –

בלשון הזה אמרו לו: ״עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו״.

וכבר שאלו רבותינו, שבודאי האמין רבי עקיבא בנבואת נביאי האמת וצדק, ומדוע נצרך לראית השועל שיצא מבית קדשי הקדשים כדי לשמוח בנבואת הנחמה?

והתשובה, כאמור, שראיה מוחשית של קיום נבואה – השפעתה חזקה בהרבה על האדם, ומביאה לשמחה מוחשית בגאולה המבטחת.

ומכאן ללקח העקרי של ההפטרה –

והוא קשור בסיפור זה על רבי עקיבא וחבריו.

שהנביא ירמיהו הזהיר מפני החורבן המתקרב, לא זו בלבד אלא שאת כל מגלת איכה, קינות המצור והחרבן והגלות, כתב ירמיהו עוד במלכות יהויקים (ירמיה לו. איכה רבה ג, א). כי ראה הדברים ברוח קדשו במוחשיות (אברבנאל ומלבי׳׳ם ירמיה לו, ד) –

והנה מתגשמים הדברים לנגד עיניו, ״הסוללות באו העיר ללכדה, והעיר ניתנה ביד הכשדים הנלחמים עליה מפני החרב והרעב והדבר״ (ירמיה לב, כד) –

ונצטוה לחיות עם העתיד, ולקנות השדה ולשמור על השטר!

[הרי שהגם שהמוחש כאמור – חזק מן הכל, וטוב מראה עיניים מהלך נפש –

עם כל זה אסור לאדם להתפעל מהמוחש, ועליו לדעת שהוא זמני! שהמציאות תשתנה, ולהתעודד!]

וכך רבי עקיבא, שומע קול המונה של רומי, ושמח בשמחה המעותדת לישראל, ״לעושי רצונו על אחת כמה וכמה״. רואה שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, ושמח בנחמות הגאלה העתידה!

לכל בן ישיבה, לכל אברך, ובעצם לכל אדם, יש זמנים קשים. במיחד כשעורכים חשבון נפש, והמאזן לא מזהיר. ועלולים לפול ליאוש, וזה אסור, וגם כוזב. כי העננים יתפזרו והשמש תזרח, וחייבים להחזיק מעמד עד אז.

זה נקרא לחיות עם העתיד!

[דבר נוסף יש לדעת – הסטייפלר היה מרבה לומר – "קץ שם לחושך" נאמר באיוב. לכל צרה יש קץ. אין צרה שהיא ללא גבול. יש לדעת שגם ליסורים יש קץ. ולאחמ"כ הכל ישתנה לטוב. וכל דעביד רחמנא לטב עביד. "לכל תכלה ראיתי קץ". לכל דבר בעל תכלית יש קץ וסוף, וגם ליסורים. כך שאין לאדם להיות מוטרד מן היסורים, בידעו שהם זמניים וברי חלוף. ואם תאמר הרי יש שמתו מיסוריהם? התשובה היא שלאחר המוות אכן תמים היסורים! שהרי בזכותן זוכה להגיע לג"ע העליון מזוכך מכל חטא ועוון!].

תוספת והשלמה ממאמר 'בן העולם הבא' [פ' מקץ, לענ"ד] ויפג ליבו כי לא האמין להם

תמוה מאד לקבל שיעקב חושד שמא השבטים משקרים לו? ועוד למדונו חז"ל שאין אדם משקר ב'מילתא דעבידא לאגלויי' וכאן זו מילתא דעבידא לאגלויי.

ובפרט שמעשה אכזריות ורשע הוא להתל באדם שבנו נעדר כ"ב שנה ולשחוק בו ולומר בנך חי… ויתברר ששקרוהו, עאכו"כ כשמדובר בשבטי י-ה שחלילה יהתלו באביהם יעקב חלילה!

ובפרט שהאנטרס שלהם שאין יוסף חי, שכעת יתברר ששקרוהו כשאמרו שמת, וכי למה ישקרוהו בכגון דא?

לאחר שראה יעקב את העגלות הוא השתכנע 'עוד בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות', מה ראה עתה ששכנעו?

ואם נבאר שסימן מסר לו שעסקו בעגלה ערופה תחזור השאלה הראשונה וכי רק סימן חסר לו? ללא זה חשב שמהתלים בו?

הגמ' במסכת תענית דף כב/א : בי ברוקא חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט הוה שכיח אליהו גביה אמר ליה איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי אמר ליה לא … אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי אמר ליה הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו אזל לגבייהו אמר להו מאי עובדייכו אמרו ליה אינשי בדוחי אנן מבדחינן עציבי [רש"י: בדוחי – שמחים, ומשמחים בני אדם:] אי נמי כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו טרחינן ועבדינן להו שלמא:

נשאלת השאלה והרי כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, ומדוע מצא רק את אלו?

מבארים המפרשים שיש גדר של 'חלק לעוה"ב' ויש 'בן העוה"ב' חלק לעוה"ב זה אדם שמהלך בעוה"ב כאדם שנתנו לו חלק וחדר, ואין לו רשות להכנס לשאר המלון.

בן העוה"ב זהו אדם שחי כאן ביננו כסולם המוצב ארצה אך ראשו מגיע השמימה. הוא בעולמות עליונים. הוא עם הקב"ה. אינו באמת חי בעוה"ז. אין העוה"ז מענין אותו אלא ככלי המשמש להגיע לעוה"ב. בכל ענייניו הוא שוקל האם הדבר יזכהו בעוה"ב או לא.

הגמ' אומרת שעל הצרות מברכין בעוה"ז ברוך דיין האמת, ולעוה"ב הטוב והמטיב. והרי לעתי"ל לא תהיה כל צרה, ומדוע איפוא יהיה צורך לברך זאת?

מבארים המפרשים שכוונת הגמ' שלעת"ל יברכו על הצרות שהיו כאן בעוה"ז הטוב והמטיב. פירושו שלעת"ל יובן שהכל היה לטובה, כאדם שבכה על שהפסיד את הטיסה, ולאחמ"כ התברר לו שהיה זה לטובתו, שהמטוס התרסק.

האנשים הללו הם אנשי שמחים ומשמחים, כיצד ניתן לשמוח ולשמח אדם הלוקה בצרה?

רק אם באמת אתה מרגיש שכל זה באמת לטובה.

כיצד ניתן לחוש כן? רק אם אתה בן העוה"ב. חי את העוה"ב כבר כאן בעוה"ז. אלו היו אותם האנשים. וממילא כשחיים כך הכל לטובה. ניתן לשמוח ולשמח.

 

פרשת בהר

״עבדי הם – עבד ה' לבד חופשי״ [שני מאמרים מ'והגדת']

ידוע הסיפור (״אגרת המוסר״ לרבי שם טוב פלקירה, נו) במלך שראה אדם של צורה שחוכמתו האירה פניו. התענין ושאל: ״מי אתה?״

ענהו: ״אני המלך!״

איזו עזות! הלא זו מרידה במלכות (עיין גיטין נו, ע״א)!

אבל, מי יודע, אולי מושל הוא על מדינה רחוקה!

הוא אינו נראה כמורד במלכות, חצוף או טיפש. נברר, למה התכון.

האריך המלך אפו, ואמר: ״ככל הידוע לי, אני מלכה של ארץ זו. על מה מולך אתה?״

ענהו החכם: ״אני מושל, על מי שאתה עבדו!״

״חידות לי דבריך!״ רטן המלך.

״אל נא באפך, מלכי. אני עבדך, אבל אתה עבד לעבד. כי אני מושל בתאוותי, ואתה עבד להן!״

והדברים מבוארים בספר ״הכוזרי״ (מאמר ג׳ אות ב-ה). מלך כוזר ביקש מהחבר, החכם היהודי, לתאר את החסיד. את מי רואה היהדות כמי שהגיע לפסגה.

ונצטט – אמר החבר: ״החסיד הוא האיש המופקד על מדינתו, הנותן לכל יושביה את לחם חוקם ומספק להם כל צורכם במידה נכונה. והוא נוהג בכולם בצדק, לא יעשוק איש מהם ולא יתן לאיש יותר ממנתו הראויה לו. ולפיכך הוא מוצא את כולם בשעה שהוא צריך להם, נשמעים לו וממהרים להענות לקריאתו, עושים ככל אשר יצוום ונזהרים מכל אשר יאסר עליהם!״

אמר הכוזרי: ״לחסיד שאלתיך, לא למושל״

אמר החבר: ״החסיד, הוא הוא המושל!״

והסביר: ״שהרי כל כוחותיו וחושיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו והוא מנהיג אותם. כמו שנאמר: ״טוב ארך אפים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר״ (משלי טז, לב).

והוא חוסם את תאוותיו ומציב להם גבולות, לאחר שקצב חלקם במידה הראויה במאכל ומשתה. וחוסם את הכעס המבקש להתפרץ להוכיח שלטונו, אחר שנתן לו חלקו בניצוח בויכוחי חוכמה ובגערה ברעים. וכך בכל כוחות נפשו ומידותיו״.

וכשתמצי לומר, אלו דברי רבותינו (בבא מציעא י, ע״א) על הפסוק ״עבדי הם״ (ויקרא כה, מב), ולא עבדים לעבדים.

כלומר, שנהיה עבדי ה׳ ומשוחררים מכבלי היצר הרע, ולא עבדים לעבדים ליצרם. וכדברי רבינו יהודה הלוי: ״עבדי הזמן עבדי עבדים הם, ועבד ה׳ הוא לבדו חופשי. על כן בבקש אנוש חלקו, חלקי ה׳ אמרה נפשי!״

מעשה באדם שהיה מכור לטיפה המרה, שתיין מועד. ביזבז עליה את כספו ואיבד בה את ימיו ואת פכחונו. חברו עליו חבריו ובני משפחתו, ניסו להניאו מהרגלו. כל אחד העלה טעם אחר בגנות השיכרות. הפטיר כנגדם: ״כסבורים אתם לשכנעני?! יודע אני מאה טעמים מדוע לא לשתות יין שרף, והטעם של היין שרף מכריע את כולם״ – האינו עבד?!

מאן מלכי? מי הם המלכים? אמרו רבותינו (גיטין סב, ע״א), רבנן! שנאמר: ״בי [בתורה] מלכים ימלוכו״ (משלי ח, טו)!

שהתורה נותנת ללומדיה מלכות וממשלה (אבות ריש פרק ו). למלוך, בראש ובראשונה, על עצמם!

זהו שאמרו במדרש (בראשית רבה לד, י) והסבא מקלם אמר, שדיוקים אלו בלשון הכתוב מורים בעליל שהתורה מן השמים. ולשים לכך לב, אפשר רק ברוח הקודש! – מה בין צדיק לרשע, הלא גם הרשע יודע שדרכו שגויה, וכאומרם (שבת לא, ע״ב) שיודעים הרשעים שדרכם למיתה.

אלא שהרשעים הם ברשות ליבם. נסחפים ונגררים על ידי מידותיהם ומאוייהם. שנאמר: ״אמר נבל בליבו״ [מתוך מאסר לבו] (תהלים יד, א), ״ויאמר עשו בליבו״ (בראשית כז, מא). ״ויאמר ירבעם בליבו" (מלכים א יב, כו), ״וייאמר המן בליבו״ (אסתר ו).

אבל הצדיקים ליבם ברשותם, שנאמר: ״וחנה היא מדברת על ליבה״ (שמואל א' א, יג), ״ויאמר דוד אל ליבו״ (שם כז, א), ״וישם דניאל על ליבו׳ (דניאל א, ח).

זה המבחן, ואין בילתו – האם אתה עבד, או מלך. האם ליבך ברשותך, או אתה ברשותו!

ומסופר, שהיה יהודי שקיבל מבני ביתו הסכמה להגשים חלום ישן, כיסופים לוהטים: לשהות בליל הסדר במחיצת רבו, הגאון הקדוש ה״אבני נזר״ מסוכאטשוב זצ״ל.

נו, מי ינהל את ה׳סדר׳ בביתו? אותו יהודי הכין הכל בביתו, בדק חמץ עד אחר חצות, נטל צרורו ועלה לעגלה שתביאהו לסוכאטשוב.

עם שחר יתפלל במנין וישמע סיום מסכת, שבכור הוא, ויפטר מתענית בכורים. יכין עצמו לחג ויקבל פני רבו ברגל.

הכל השתבש כשציר העגלה נשבר על אם הדרך והעגלון הודיע שחייבים לחכות לאור הבוקר. נזעיק נפח מהכפר הסמוך.

לא היתה ברירה. נימנם בעגלה, ובהפציע השחר הלך העגלון אל הכפר, והוא התעטף בטלית והניח תפילין והתפלל כותיקין.

כשהעגלה תוקנה טיפסה השמש למרומי השמים. לעירה הגיע בשעת צהרים. מובן ש׳סיום׳ לא שמע, ולראשונה בחייו התענה תענית בכורים.

אמש לא התפנה לאכילה עקב טרדותיו, היום אינו אוכל בגין צומו. שרד את התפילה וההלל. הרבי נכנס לעריכת הסדר. שמע קידוש ושתה כוס ראשון. בטנו קירקרה, שועה לאוכל, והנה העבירו בין המסובין את קערת הכרפס, בלבוסין טבולים במי מלח.

כל אחד צבט לעצמו פחות מכזית, כהלכה. אבל הוא, אורו עיניו, חפן תפוח אדמה ענק, ובתאותנות נעץ בו שיניו.

ולפתע שמע את הרבי ממלמל לעצמו בראש השולחן: ״איני מבין איך יכול האדם לחג את חג החירות, כשהוא משועבד לתפוח אדמה!״ ונחנו, מה…

״עבדי הם!״ [ב]

הבה נמשיך עם העבד העברי:

כשמגיע זמנו של העבד עברי להשתחרר והוא ממאן וטוען: ״אהבתי את אדני את אישתי [השפחה הכנענית שאדונו נתן לו] ואת בני [שזו ילדה], לא אצא חופשי, והגישו אדוניו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אוזנו במרצע ועבדו לעולם [דהינו עד היובל]. (שמות כא, ה).

וכתב רש״י: מה ראתה אוזן להירצע מכל שאר איברים שבגוף? אוזן ששמעה על הר סיני ״כי לי בני ישראל עבדים״ (ויקרא כה, נה) והלך וקנה אדון לעצמו, תירצע.

ומה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקדוש ברוך הוא: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי ״כי לי בני ישראל עבדים״, עבדי הם ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם.

והשאלה ידועה: איפה שמעה האוזן על הר סיני ״כי לי בני ישראל עבדים״? אין כזה פסוק בעשרת הדיברות.

והיכן אמר הקדוש ברוך הוא: ״כי לי בני ישראל עבדים״ כשפסח על המשקוף והמזוזות?

ומציאה מצאתי בחזקוני בתחילת פרשת משפטים (שמות כא, א): ״כי מעיינא בענין שפיר, הסברא נותנת שכל הפרשה, מ״כי תקנה עבד עברי״ (שמות כא, ב) ועד ״ושש שנים תזרע [את ארצך ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה״] (שמות כג, י), נכללה בפרשת בהר. ועל זה פרש רש״י: ״ואלה [המשפטים אשר תשים לפניהם״] מוסיף על הראשונים, כלומר על הדינים הכתובים בפרשת בהר״.

ואם כן, ״אוזן ששמעה על הר סיני״, הינו בפרשת בהר שנאמר בפתיחתה: ״וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמור״ (ויקרא כה, א). והפרק מסתיים בפסוק: ״כי לי בני ישראל עבדים״ ולא עבדים לעבדים, ״עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה׳ אלוקיכם״, הרי שביציאת מצרים, ובפסיחה על הפתח, הודיענו ה׳ שהוא אלוקינו אין עוד, ושלא נחפש אדונים זולתו.

כמה נפלא, ״תורת אמת היתה בפיהו״ (מלאכי ב, ו)!

והדברים עמוקים יותר, אנו אומרים (בגאולה תפילת ערבית) ״ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם״. ושתים הן השאלות:

ראשית, מהו ״מתוכם? וכן כתוב: ״ויקרא [פרעה] למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי״ (שמות יב, לא). מהו ״תוך׳ זה?

והשאלה השניה, איך אפשר לומר שיצאנו ממצרים ״לחרות עולם״,

והלא שבנו והשתעבדנו, ובכל שנה מייחלים אנו: ״השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין״!

והתשובה, ששנינו (מכילתא בשלח): ״או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי״ (דברים ד, לד) [מלשון קרביים (האם הכוונה "קירביים"?)], כאדם שהוא שומט [מילד] את העובר ממעי פרה.

כלומר, זה היה מצב בני ישראל במצרים, בבחינת ״עובר, ירך אימו״ (סנהדרין פ, ע״ב), שהעובר אוכל ממה שאימו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה (נידה ל, ע״ב) נושם דרך אימו ובאמצעותה, דאין לו חיים עצמאיים, כך היו ישראל במצרים, עד שהמלאכים קיטרגו ואמרו: מה נשתנו אלו מאלו (ויקרא רבה כג, ב. מדרש תהלים טו, ה).

וזהו שאמרו (אבות פ״ד מכ״ב) ״על כורחך אתה נולד״, שבשעת הלידה אינו רוצה לצאת ומלאך מוציא בעל כורחו (רע׳׳ב), כפי שנראה מבכיתו וצעקתו בשעת לידתו (״תפארת ישראל״), כך רוב מכריע מבני ישראל לא רצו כלל לצאת ממצרים, ומתו בשלושת ימי האפילה, ולא יצאו אלא אחד מחמישה או מחמש מאות, כמו שנאמר (שמות יג, יח) ״וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים״ (מכילתא בא יב).

ובכך פירשו מה שאמרו (מכילתא יתרו א) שעבד לא היה יכול לצאת ממצרים, שלא רצו להיפרד ולהתנתק מטומאת מצרים [שהרי משה רבינו כן יצא ממצרים, ואהרון יצא לקראתו, ובני אפרים יצאו שלושים שנה לפני כן (תרגום יונתן שמות יג, יז)]. זהו: ״מתוכם״, שחשו כאלו הם חלק מהמצרים, סאובם ותרבותם.

ומזה, הוציאנו לחרות עולם. כי גם אם ישלטו בנו אדונים זרים, בפנימיותנו לא נתבטל אליהם ולא נידבק בהם. אלא ״ואתם הדבקים, בה׳ אלוקיכם״ (דברים ד, ד) דבוקים ממש, ואלו ״הנצמדים לבעל פעור״ (במדבר כה, ה. תהלים קו, כח) כצמיד רפוי (סנהדרין סד, ע׳א).

וביתר עמקות, פרש ב״מי השלוח״ (ראש השנה, אות נ), ש״חרות עולם״ אין פירושו רק מכאן ולהבא. אלא אף למפרע, שנפקחו עינינו להבין שמעולם לא היינו משועבדים בפנימיותנו.

כפי שמספרים על אותו חושם שנתפס בניסיון גניבה.

אמר לו הלוכד בחומרה: ״תפוס חבל זה בידך!״

קשר הלוכד את הקצה השני לגדר, והלך להזעיק את המשטרה. והחושם עומד חסר אונים, שהרי קשור הוא בקשר אמיץ לגדר… שוטה שבעולם, שמט את הקצה שבידך, וברח! אבל על כן חושם הוא…

ומסופר, שלשלמה המלך היה עבד נאמן שיצא לחופשי. כאות הוקרה, לימדו שלמה את שפת החיות והעופות, אך באזהרה חמורה: שינצור זאת לעצמו. ביום שיספר, ימות!

שב הלה לכפרו, לביתו ולמשפחתו. היו לו שור וחמור לעבודת השדה. בנפרד, כמובן, זה או זה.

החמור היה חולה ולא אכל מחוסר תאבון.

רתם את השור למחרשה ועבד בו כל היום והחזירו אל הרפת, ואז שמע אותו גונח מכאב העבודה.

אמר לו החמור: ״מדוע אינך עושה כמוני? אני מזגג עינים ונמנע מלאכול לשעה, בעל הבית סבור שאני חולה ומניחני לנפשי. כך זוכה אני ביום של מנוחה ובטלה!״

שמע את עורמת החמור וצחק צחוק גדול.

תמהה אישתו: ״על מה הצחוק?״ נזכר באזהרת שלמה, שימות אם יספר שמבין הוא את שפת הבהמות. התחמק מתשובה, ואישתו לא לחצה.

למחרת הגיע להמשיך בעבודה, וראה שהשור מזגג עיניים ושובת רעב. צחק מקרב לב, ואישתו שבה ותמהה: ״צחוק זה, למה?״

הפטיר משהו והסיט את הנושא.

רתם את החמור למחרשה ועבד בו כל היום. כשהחזירו, פחד החמור שהשור עלה על הגל, ומעתה יטיל עליו את כל העבודה. אמר לו החמור לשור:

״השמעת? בעל הבית אמר לאישתו המתלוה אליו: מילא החמור. אם חולה הוא לפרקים מה נוכל לעשות. אבל אם השור ימשיך לחלות, נמהר לשוחטו לפני שיתפגר לנו״…

אין מה לומר, מוח פורה לו, והאיש צחק וצחק להמצאה. הפעם לא ויתרה אישתו: ״מה מצחיק שם, ברפת! חייב אתה לגלות!״

נרעש והתגונן, אינו יכול, אם יגלה – ימות!

״לא אכפת לי״, זעקה, ״אל תסתיר דבר! מפני לא יסתירו ולא יעלימו, עליך לגלות, לספר הכל!״

״טוב, טוב״, נכנע, ״אבל הניחיני ואכתוב צואה!״.

״כרצונך, אני ממתינה!״

מדוכדך הלך לחדרו, והכלב הנאמן משתרך אחריו, חש באסון הממשמש ובא. בהתקרבם לפתח הבית, ראה הכלב את התרנגול זחוח, צוארו מורם וכרבולתו זקופה.

״הלא תבוש״, גער בו הכלב. ״אדוננו עומד למות ואתה מנופח מחשיבות!״

צחק התרנגול: ״אם הוא טיפש, חייב אני לשאת בצרתו? עשרים נשים לי, וכולן כנועות וצייתניות! יטיל מקל ויניף, ויעמידה במקומה!״ אורו עיני האיש: כה צודק הוא! על מה הולך הוא להרוג את עצמו? על להגה של אישתו?!

מיד פנה ואמר בנחרצות: ״אצחק כרצוני, ואיני רוצה לשמוע מילה!״ נחפזה לומר: ״לא אמרתי דבר! עשה כרצונך!״…

מובן שזה משל. שלא תחשבו חלילה אחרת. אינו נסוב על האישה. משל הוא לכל כוחות ״מצרים״ שהתמכרנו להם, לכל ההשפעות החיצוניות שהכתמנו על עצמנו. להשפעת הסביבה וסחף החברה, לנהיה אחר האופנה וגחמותיה וכניעה למוסכמות רדודות.

ואספר מעשה שהיה: הלכתי ברחוב, ומכונית עוצרת. ״לאן הרב צריך?״

אמרתי לו לאן פני מועדות.

״שהרב יעלה״.

נו, חסד עצום. באמת, כאלו מושבים אין גם בבית. ומיזוג אויר, מחיה נפשות. וריח, כמו מטהר אויר.

״מה הרב מחפש? הכפתור בצד ימין, למטה״. להרים ולהוריד את גב המושב?

״לא, אני מחפש את היהלומים״.

הסתכל עלי, כמעט עשה תאונה. איזה יהלומים?

״תבין״, אמרתי, ״במדרש כתוב שביזת הים היתה גדולה מביזת מצרים, כי המצרים שיבצו יהלומים בריתמות הסוסים. וכלשון רש״י (שמות טו, כב): ״שעיטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות״.

מעולם לא הבנתי. לשבץ ריתמות סוס ביהלומים? אבל כשאני רואה את הפאר של המכונית זה מסתדר היטב, אתה מבין, הסוסים היו המכוניות של פעם״…

עודנו מדברים, והנהג צופר בחמת זעם. מכונית עקפה אותנו במהירות, והוא האדים מכעס: ״חוצפה שכזו, שבעים ותשע עוקף מודל שמונים ושש!״

זה נשמע לי כמו מספר של ביטוח לאומי. כשהבנתי, שאלתי אותו: ״תגיד לי, על זה אתה חושב כשאתה אומר: אין לנו מלך אלא אוטו?!״ טוב, אני מחכה שתסיימו לצחוק…

הסבא מסלבודקה היה תמיה, למה לא בוכים כששומעים רעיונות כאלו. לא, לא לבכות עליו, בתור ״נשיאה בעול״. לבכות עלינו. שהרי האוטו הוא רק משל. הנביא תובע שלא יתהלל החכם בחוכמתו, ולא הגיבור בגבורתו, ולא העשיר בעושרו, ״כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידע אותי״ (ירמיה ט, כב- כג).

אז מה זה משנה אם מנפחים את הגאוה דרך הכישרונות – ״החכם בחכמתו״.

או בטיפוח החיצוניות – ״הגיבור בגבורתו״.

או הרכוש והאוטו, ״העשיר בעושרו״.

 איך יוכל לומר ״אין לנו מלך אלא אתה״, כשהכתיר עצמו למלך. ״מלך אביון״ בלי עם. ״כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידע אותי״.

עד כמה: ״אין לנו מלך אלא אתה״!

יערוך חשבון נפשו, עד כמה המליך על עצמו אדונים והפך להם לעבד נרצע, ויבין, עד כמה ״יצא ממצרים״!

שהרי מהי הגדרת העבד, ומהי הגדרת בן החורין? העבד הוא המשועבד לזולתו. ואין זה משנה אם נמכר בגנבתו בעל כורחו, או שיעבד עצמו כעבד הנרצע.

בן החורין אינו כפוף לאדם, זולת לצו מצפונו ולרצונו העצמי.

לכן, ״אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה״ (אבות פ״ו מ״ב). שכל השאר משועבדים לחברה ולאופנה, למידותיהם וליצר הרע.

והריני מעיד, אוהב אני לשמח יהודים, ולההביל עניני העולם בליצנותא דעבודה זרה, כפי שלמדנו בנובהרדוק.

והעליתי בת שחוק על שפתי גדולי גדולים – מלבד אחד: המשגיח, רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל. שומע היה את דברי בכובד ראש, מעיין בהם, מעיר עליהם, ולעולם לא חייך!

כסבור הייתי, שזה מחמת כובד הראש שהיה שרוי בו תדיר, היראה שהיתה חופפת עליו.

ראו בו במוחש את ה״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״, ואת תוצאת הפחד והיראה הכתובים ברמ״א, בתחילת השולחן ערוך. אבל הן ראיתיו מחייך: כששימח חתן, כשעודד אנשים מדוכאים! וחשבתי: למה דוקא להלצותי אינו מגיב?

והבנתי: חניך קלם הוא. ובקלם חינכו להיות בני חורין!

מאי משמע? כשמישהו משמיע הלצה וגורם לכולם לחייך, וכי הוא אדון לי, הוא יקבע את תגובתי?

הוא שליט על מצב רוחי, ברצותו אחייך וברצותו ארצין? לא ולא, אני הוא שאחליט אימתי אחייך! זה בן חורין! זוהי החירות האמיתית!

 

פרשת בהר

השמיטה ונסיונה – עופרת רותחת שהופכת לריבה מתוקה!

מרקחת של ורדים [והגדת]

פרשתינו פותחת במצוות השמיטה.

התורה גילתה לנו יסוד זה, בציווי שנת השמיטה.

(ויקרא רבה א, א) "ברכו ה׳ מלאכיו, גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו" (תהלים קג, כ) במה הכתוב מדבר? אמר רבי יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר. בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד, לשבוע אחד, לחודש אחד, שמא לשנה שלמה. וזה רואה שדהו מוברת, כרמו מובר, ומשלם מיסים, ושותק. יש לך גיבור גדול מזה?

וישאל הסבא מסלבודקה זצ״ל, הלא פסוק זה נאמר (שבת פח, ע״א) על בני ישראל, דור דעה, באמירת ״נעשה משמע״ (שמות כד, ג) ויצאה בת קול ואמרה: ״מי גילה רז זה לבני, שמלאכי השרת משתמשים בו״, ומלאכים ירדו וקשרו שני כתרים לכל אחד ואחד מישראל ,וכאן זוכים איכרים פשוטים, עמי הארץ כפשוטם, להתעלות לדרגה זו?

והשיב, שלאחר מתן תורה, יכול כל יהודי להגיע לדרגת מלאך!

ויבואר בדברי קודשו של רבי ברוך בער זצ״ל, שתמה: במתן תורה אמרו: ״קול ה׳ בכח״ (תהלים כט, ד) ״בכוחו״ לא נאמר, אלא ״בכח״, בכוחו של כל אחד ואחד. שיוכלו לסבלו (שמות רבה ה, ט).

ואם כך, מדוע יצאה נשמתם, ככתוב (שיר השירים ה, ו) ״נפשי יצאה בדברו״ (שבת פח, ע״ב)?

ותירץ, שבכונה תחילה היה כן, כדי שיהיו בריה חדשה ויקבלו ״נשמה של תורה״. נשמה של תורה ושל מתן תורה!

ובנשמה זו, במהות זו, קל לכל יהודי למסור עצמו כליל לרצון ה׳!

 

אבל לא מובן: וכי איזו מסירות נפש זו? באיזה ניסיון עמדו?

והלא הקדוש ברוך הוא הבטיח: ״וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים״ (ויקרא כה, כא) ?

נבאר בהקדם מעשה שהיה:

נספר מעשה שארע לפני כשבע מאות שנה. בזמן הרמב״ן, ומובא בספר ״חמדת ימים״ (לאלול, פרק ה. וכעין זה שם פרק א) אדם אחד היה רשע גמור ורע מעללים, וידע בעצמו שתשובתו קשה להתקבל. פעם שאל בשחוק את המקובל האלוקי רבי משה די ליאון זצ״ל, האם יש תשובה למכתו. ואמר לו שאין תשובה, אלא אם יקבל עליו מיתה לכפרת עוונותיו.

שאל: ״ואם אקבל עלי מיתה, יהיה לי חלק בגן העדן?״

אמר לו: ״הן״.

אמר לו: ״השבע לי שיהיה מקומי בשכנותך״, נשבע לו שידאג לקרבו אליו בגן העדן.

בשומעו, הלך אחריו לבית מדרשו, לקבל על עצמו מיתה.

הודיעו הרב שמיתתו בשריפה, והשריפה על פי דין תורה אינה במדורת זמורות, אלא ביציקת עופרת רותחת השורפת את קרבי הנדון.

הביאו את העופרת, והרב הצית תחתיה את האש ונפח במפוח עד שהותכה.

השכיבו על הספסל וקשר עיניו בסודר, ואמר לו: ״התודה על כל עוונותיך לאלוקינו וקבל על מלכות שמים בלבב שלם, ואמור שמע ישראל, וקבל עליך המיתה חלף עוונותיך שהכעסת כל ימיך לבוראך!״

ופרץ בעל התשובה בבכייה גדולה ומרה לעיני כל החכמים והזקנים שהתקבצו שם.

ואז אמר לו הרב: ״החזק פיך ואמלאהו ביציקת העופרת המותכת״. פער האיש פיו, והרב יצק לתוכה מרקחת עלי ורדים, ואמר לו: ״וסר עונך, וחטאתך תכופר״.

זעק האיש: ״למען כבוד יוצרנו הרגני נא הרוג, כי למה לי חיים מאחר שעוונות, רבו למעלה ראשי״!

ענהו הרב: ״אל תירא ואל תחת, כי כבר רצה האלוקים את מעשיך״. ומאז והלאה היה לבעל תשובה גמור ולא זז מבית מדרשו של הרב.

וכשהתבקש הרב לבית דין של מעלה הפציר בתפילה שימות גם הוא, ולפני פטירתו אמר: ״פנו מקום לרבי משה די ליאון שבא לקיים שבועתו להוליכני לגן העדן לצדו״, ולאחר פטירתו ראוהו כמה זקנים בחלומם כשהוא יושב במחיצת רבו ולומד עמו.

עד כאן הסיפור, ולא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו.

רבים כל כך מצויים במצבו של אותו אדם. עברו ושנו, הסתגלו והתרגלו, ובטוחים שהחזרה בתשובה ושינוי הדרך קשים ומרים כמוות, ונרתעים.

אבל, הפלא ופלא, אך ינסו, יסכימו ויקבלו ויגלו שזו מרקחת מתוקה!

והתשובה כך גם בענייננו:

שמלכתחילה מהסס האדם, וחושש, וסובר שנתבע למסירות נפש, להיקלע למחסור, הוא ומשפחתו, ומקבל על עצמו, על מנת כן.

ואז, רואה הוא שזו ״מרקחת של עלי ורדים״, שיש לו יבול לשלוש שנים, ואין כל ניסיון!

כיוצא בכך אמרו (שיר השירים רבה ז, יד) שחנניה מישאל ועזריה נדרשו להשתחוות לצלמו של נבוכדנצר והסכימו בדעתם למסור נפשם לכבשן האש, אף שיכלו לברוח, כדי לקדש שם שמים ברבים.

ושאלו את יחזקאל הנביא האם יעשה להם נס, נמלך בשכינה ונמסר לו שלא יעשה להם נס. אמרו: על דעת כן! ומסרו נפשם, והשליכו לכבשן, וכמה ניסים נעשו להם שם (יעוין סנהדרין צב ע״ב)!

בואו חשבון – הכפורת שעל ארון הברית, עוביה טפח (סכה ה, ע״א), כעשרה סנטימטרים. ומידות הארון, אמה וחצי רוחב על אמתים וחצי אורך [והרמב״ם פסק (בהלכות בית הבחירה פ״ג, כרבי מאיר, שגם אמת כלים בת שישה טפחים].

נמצא שיש בכפורת כמאה ועשרים אלף סנטימטרים מעוקבים זהב, ומשקל סנטימטר מעוקב זהב כעשרים גרם. נמצא משקל הכפורת כשני טון וארבע מאות קילוגרמים.

יש להוסיף לכך את משקל הכרובים שהיו מקשה אחת זהב טהור סוככים בכנפיהם על הכפורת, ולכל הפחות הכפילו משקלה.

נוסיף לכך את תחתית הארון שגם היא היתה בעובי טפח זהב [סוכה ד:] ונצרף את עובי הציפוי של כותלי הארונות הפנימי והחיצוני, שלדעת ה״פליתי״ (יורה דעה מג, ה) היו כשליש אצבע, שמונה מילימטרים.

מבלי להביא בחשבון את משקל הלוחות ושברי הלוחות שבארון, שקל הארון כשמונה טונות.

בחרו ארבעה לויים לשאת את הארון – שמונה טון! אפשרי?

אבל הארון נושא את נושאיו! (סוטה לה, ע״א)

נשאו, והינשאו!

הרב הלפרין ושמירת השבת [מוסש"ק יתד פ' אמור תשע"ה]

ביום שישי ערב שבת קודש פרשת אחרי מות ־ קדושים, הגאון ר״א מן שליט״א נסע מבני ברק לפ״ת למסור את שיעורו, במונית מחברת ׳דקר׳ הוותיקה.

״ברוך השם, אתה עובד בחברה שומרת שבת״ – אמר הרב מן שליט״א לנהג, בקורת רוח.

שלא כצפוי פתח הנהג את סגור ליבו (הלב שעדיין סגור למחצה) וכה סיפר בכנות:

אספר לכבוד הרב דבר מעניין. בצעירותי לפני כעשרים ושלוש שנים, אולי יותר, הייתי חבר בחברת מוניות שאינה שומרת שבת. עבדתי כמו חמור, שבע ימים בשבוע. ומדוע? כי היו לי חובות מצטברים ומשכנתא, ועמלתי קשות לכסות את החובות מכל הצדדים. חשבתי שמוכרחים לעבוד. לילה אחד בשעה שתים עשרה, יצאתי מתל השומר לבני ברק בנסיעה עם יהודי בשם יוסף הלפרין, את השם אני זוכר, אבל את הכתובת כבר שכחתי.

בחוץ ירד גשם שוטף, ובפנים הרכב החדיש הייתה אוירה נעימה, ויוסף הלפרין, (אולי הוא הרב יוסף הלפרין זצ״ל) העיר את תשומת ליבי בכאב על כך שאני חבר בחברה שאינה שומרת שבת, ועובד בשבת קדש. הסברתי לו כי יש לי חובות וביום שבת הפדיון היומי גבוה מביום חול, ואני לא יכול לוותר על העבודה (רחמנא ליצלן).

לפתע, יוסף הלפרין אמר לי בכנות: הבה נעשה עסק, אתה מהיום מפסיק לעבוד בשבת, תשב בסוף כל חודש, תערוך מאזן כספי של הפרנסה החודשית, ואת ההפרשים אני אשלם לך מכיסי. אני מבטיח. ראיתי שהדברים יוצאים מליבו והוא מבטיח בכל לב. הוא הוסיף: ואם אתה לא בטוח שאני אעמוד בדיבורי, אני משאיר אצלך שני שמות של יהודים מבני ברק שתוכל לברר עלי האם אני אמין.

כיוון שדיבר בתום לב ומתוך לב יהודי, שאלתיו: ואיך תדע אם אני שומר על ההסכם…

בהסתכלות אחת על העיניים שלך, אדע בדיוק האם אתה אומר אמת או לא, והאם עבדת חלילה בשבת. יצאנו לדרך.

ומאותו יום אינני עובד בשבת. לאחר תקופה עברתי כאן לחברת דקר. אינני דתי. אבל בעבודה אני לא עובד ביום השבת. כך אני מתנהג, וכך חינכתי את ילדי, שלא יעבדו בשבת בשום אופן! אנחנו יהודים שלא עובדים שבעה ימים בשבוע. זה סופי אצלי.

ומה עם הכסף? כמה כסף קיבלת מהרב הלפרין?

מאז, לא פניתי אליו אפילו פעם אחת. כי חודש אחרי חודש, שנה ועוד שנה, מעולם לא הרווחתי פחות מאותו חודש שסיימתי את חילול השבת.

האמת. שכאשר חלפה חצי שנה, התיישבתי לערוך חשבון יותר מדוקדק ולחפש: איך זה שבאמת אין ירידה בפדיון החודשי, וכי נופל לי כסף משמים? וכי באמצע השבוע הנסיעות מתרבות? ישבתי עם אישתי ובחנתי טוב מקרוב, ונוכחתי לראות כי לפעמים באמת היו נסיעות יותר בימי החול, אבל בדרך כלל, פשוט, ההוצאות ירדו, פחתו, התמעטו, והוצאות שונות שהיו נלוות תמיד לכלכלת הבית והמשפחה פחתו.

ומאז, כבר חלף כמעט חצי יובל שנים, וכבר שכחתי את הכתובת שלו, אולי אתם מכירים אותו מבני ברק תמסרו לו ׳תודה רבה׳ בשמי, ואם לא תפגשו אותו, ודאי א-לוקים כבר נותן לו תודה בשמי. סיים הנהג.

הרב מן שליט״א שמע שתק והירהר. הנסיעה הגיעה לסופה, והרב נפרד ממנו בברכת ׳שבת שלום׳ לבבית ועודדו להוסיף ולהיות יהודי מושלם.

לגופו של דבר, ישנם סיפורים נוספים מהסוג הזה (כפי שהעיד בפנינו גם הגאון רבי ניסן גולדברג שליט״א ר״מ הישיבה הגדולה ״אור ישראל״ ו״ראשון לציון״ על ידיעה מכלי ראשון של מקרה דומה בבעל מסעדה בחיפה שנעשה איתו הסכם חתום מהסוג הזה, וסוף ההסכם היה שלא היה צורך לשלם פרוטה) אך במקרה דנן ישנו חידוש נוסף כי היהודי המדובר עדיין לא שב בתשובה, ועם כל זאת ״השבת היא מקור הברכה״ נקודתית למעשה שלו, היינו, בעבודה שבה שומר שבת יש לו ברכה, אפילו שלא זוכה לשמור שבת במלואה, אבל, ממעט בחילול שבת בפרהסיה, בעבודה הזו קיבל ברכה של שבת.

מרן הגר״ח קניבסקי שליט״א ששמע את הסיפור מפי תלמידו הגאון רבי אליהו מן שליט״א, הסכים לקביעה הנ״ל שאכן מוכח כן שהברכה תחול לנקודה מסוימת.

״אם תמצאו את הרב יוסף הלפרין מבני ברק תמסרו לו ׳תודה רבה׳ בשמי״״

פרשת בהר

ולא תונו איש את עמיתו

כמה שווה צערו של הזולת?  [והגדת עמ' 433]

המעשה עם רבי ברוך בר מקמיניץ שביקש מאחד מבני הישיבה שישלח מכתב לרבי יונה קרפילוב בעל 'יונת אלם' הי"ד, שלמד בעבר בישיבתו, ועבר למיר ועתה ביקש ממנו שיבוא לקאמניץ לעזור לו בעריכת ספריו ברכת שמואל. למחרת שאל רבי ברוך בר האם שלחת את המכתב? והתלמיד השיב שטרם הספיק, שמח רה"י ואמר טוב שלא שלחת… מדוע? אמנם אין טוב כרבי יונה, אך אם יראו מטובי הלומדים כאן בישיבה ששלחתי לקרוא לו ולא הסתפקתי בהם, הם עלולים להיפגע…

מה המקור למעשהו? פסוק בפרשתינו:

"ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז).

כתב רבינו יונה באיגרת התשובה: שאסור לצער כל איש מישראל בין בדברים בין במעשה.

ובלשון החינוך מצוה שלח: שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם.

לכאורה עדיין יש להבין אולי כל זה כשיש לו כוונה לצערו, מה שאין כן כאן שכוונתו לזיכוי הרבים בדברי תורתו, ומה יעשה שיש מי שמצטער?

הוא מצא זאת בגמרא מפורשת:

חכמים נימנו להוריד את רבן גמליאל מנשיאותו ולא מינו את רבי יהושע מפני שהוא בעל המעשה. הויכוח היה איתו.

ופרש"י שעשה לרבן גמליאל צער גדול יותר. וכתב המאירי שהגם שיש להעבירו משררתו, אין ליתנה למי שבשבילו ארע לו דבר זה, אף על פי שהוא ראוי לכך, מפני שיש בכך חלישות הדעת יתירה.

וכן מצינו במחלוקתו של קרח שלא אהרון אסף את המחתות בהם מתו בעלי המחלוקת אלא אלעזר בנו.

וצריך ביאור, מילא במחתות אכן לא משנה מי יאספם, ולכן יאספם אלעזר שלא ייפגעו משפחות ההרוגים, אך כאן הרי אנו מוותרים על נשיא ענק בתורה, שמתאורי חז"ל בתלמוד מובא שהיה אב בית דין של רבן גמליאל, שבעצמו התפעל מחוכמתו המופלגת, גדול בנסתר כבניגלה, וחכימא דיהודאי ומתלמידי רבן יוחנן בן זכאי בזמן המקדש, ושרת בו כלוי ומשורר!

על כל זה כדאי לוותר כדי לא לפגוע בעקיפין ברגשות רבן גמליאל!

האברך שלן בחדרו של רבי יהודה סגל הצדיק ממנשסטר וראה שהרב לא שם ספל עם מים ליד מיטתו.

הרב הסביר לו היות והוא קם לפניו אינו רוצה להפריעו ולעוררו כשיטול ידיו, שהרי השבות יעקב פסק שבשעת הדחק אפשר להקל ולהחשיב כל הבית כארבע אמות.

הרב מבריסק לא יבנה בית המקדש אם לצורך כך יהודי יפגע!

המעשה בגרי"ס והעוזרת האלמנה שבביתו, שבגינה שינה את סדר יומו וקם מאוחר היות והיתה קמה אחריו לנעול הדלת.

מסופר על [כמדומני] רבי איסר זלמן מלצר שפעם אחת מסר שיעור בביתו, וציטט גמרא ונקב את מקום הדף: כא עמוד ב'.

והיה שם בחור שמיד תיקן אותו ואמר בדף כב עמוד ב'!

הרב מיד אמר שוב: כא עמוד ב', והתלמיד חזר שוב. מיד קם התלמיד ללכת להביא את הגמרא ולהוכיח את טענתו, אולם הרב מיד עצר בעדו ואסר עליו להביא את הגמרא. נאלץ התלמיד להמשיך ולשבת.

לאחר מכן בתום השיעור כששב לישיבה היה להוט למצוא את המקום המדויק ולהוכיח לרב שהוא הצודק, אולם להפתעתו מצא שאכן הרב צדק ולא הוא…

הוא שב להתנצל בפני הרב, והרב אמר לו ידעתי שאתה טועה ומשום כך אף התנגדתי כל כך שתביא את הגמרא, כדי שלא תתבייש… והתלמיד חשב שהרב רוצה למנוע בושה מעצמו

לכאורה כאן נשאל, הרי הוא רוצה להתבייש ולהצטער – שיתבייש! מדוע אני צריך למונעו?

המעשה שצריך להבין – הגמרא מספרת על מר עוקבא שבשכנותו היה דר עני. בכל יום היה רגיל מר עוקבא להשליך לו ארבעה זוזים בחור של ציר הדלת, העני מצאם ולא ידע מי הניחם שם.

פעם אחת אמר העני בלבו אארוב ואראה מי משליך לי את הכסף. אותו היום התאחר מר עוקבא בבית המדרש וכשהלך לבית העני התלוותה אליו אישתו, כיוון שהרגיש בהם העני יצא ממחבואו כדי לראותם אבל הם ברחו מפניו. במנוסתם ראו תנור, נכנסו שניהם לתוכו והתחבאו שם.

אותו תנור גרפו ממנו את הגחלים ממש זמן קצר קודם לכן ועדיין חומו עימו. רגליו של מר עוקבא נכוו אמרה לו אישתו: "שים רגליך על רגליי ותינצל, מכיוון שרגליי לא נכוות".

חלשה דעתו של מר עוקבא שרק בו שלט חום האש. ניחמה אותו אישתו "זכותי גדולה מזכותך היות ואני נמצאת בתוך הבית, עניים פוגשים אותי ואני מחלקת להם לחם ובשר ומיני מזונות הראויים לאכילה ואילו אתה נותן להם מעות והם צריכים לטרוח ולהכין לעצמם סעודה".

ומקשים העולם מה כל החרדה של מר עוקבא ואישתו ולמה להם לברוח לתנור הרי העני כשרדף אחריהם הביא את הבושה על עצמו מרצונו ומדוע מסרו נפשם?

ברם מאחר שנקטו חז"ל לשון "נוח לו לאדם" נמצא שאין מדברים כאן בחיובים אלא מדובר כאן בנוחיות ובנעימות, והמחפש נוחיות נצחית מעדיף להפיל את עצמו לתנור בוער מאשר לגרום הלבנת פנים!

פרשת בהר

אבק שביעית וחומרתם של איסורי סייג דרבנן [מתוק האור]

ושבתה הארץ שבת לה׳ (ויקרא כה, ב)

רבי יוסי ברבי חנינא אומר: בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית: אדם נושא ונותן בפירות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר (ויקרא כה, יג): "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו", וסמיך ליה: וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד – דבר הנקנה מיד ליד, לא הרגיש, לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר (ויקרא כה, כה): "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו", לא באת לידו עד שמוכר את ביתו, שנאמר (שם, כט): "כי ימכור בית מושב עיר חומה…" לא באת לידו עד שמוכר את עצמו ״לעבודת כוכבים עצמה! (קידושין כ, ע״א)

 

זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה – לחטוב עצים ושאר צרכיה (רש״י שם).

בל נטעה, הגמרא אינה מדברת כאן כלל על אדם העובר על איסור שביעית מדאוריתא כגון: לחרוש לזרוע לקצור וכדומה, הגמרא מדברת על 'אבק שביעית׳ – על איסורים מדרבנן, על איסור סחורה בפירות שביעית.

 

״אדם נושא ונותן בפירות שביעית״ – הוא ׳בסך הכל' עבר על איסור מדרבנן, ומה העונש שלו?! לסוף מוכר את מטלטליו, את שדותיו, את ביתו… על מה ולמה מגיע לו כל העונש הזה, על איסור מדרבנן?

התשובה היא כן, זוהי חומרתו של אסור מדרבנן!!!

הסוחר בפירות שביעית ־ חוטא ומחטיא. הגמרא מביאה:

 

(בבא קמא נ, ע״ב) ״תנו רבנן: לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים. מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים, ומצאו חסיד אחד, אמר לו: ריקא! מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך? ליגלג עליו.

לימים נצרך למכור שדהו, והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים. אמר: יפה אמר לי אותו חסיד: מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך״.

 

מבאר שם ה״בן יהוידע״ על דרך המוסר: ישנן שתי מדרגות בחוטאים: ישנו אדם שחוטא בינו לבין עצמו. עוונו חמור, אך לכל הפחות אין הוא מושך אחריו בני אדם אחרים. והיה ועשה הוא תשובה כראוי, נמחק לו חטאו בלא להותיר רושם.

אך ישנו אדם שלא מתאים לו לחטוא לבד, הוא צריך לשתף אחרים בחטאו, הוא מלמד אחרים איך לחטוא.

לאדם כזה לא תעזור התשובה, אף אם יחזור בתשובה על חטאו, תמיד ימצא מישהו שידאג לגיהנום שלו… הרי יש לו תלמידים רבים שמעשיהם וחטאיהם הם פירות חטאו הראשון, וכשחוטאים הם מסיבתו, הרי זה כאלו חטא הוא בעצמו.

 

אומר ה״בן יהוידע״: על אותם בני אדם כונו חז״ל במאמרם: ״לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים״ – אתה רוצה לחטוא, לפחות אל תשתף עימך אחרים, משום שאם תשתף עימך אחרים תהפוך את חטאך ל'מעוות לא יוכל לתקון׳, ומי יודע אם תצליח אי פעם למחות את טינופת חטאך.

אותו אדם היה מסקל מרשותו לרשות הרבים, כלומר, היה חוטא ומחטיא.

מצאו חסיד אחד ואמר לו: טיפש, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך? הרי בכך שמחטיא אתה את הרבים, אף אם תחזור בתשובה, יעברו לרשותך בעולם הבא עוונות של אחרים שנעשו בהשפעתך ותקבל עליהם גיהנום.

לימים הוצרך אותו אדם למכור שדהו, כלומר, הוא מת ואיבד את חלקו השמור לו לעולם הבא לטובת אחרים. או אז, בהיותו מהלך באותה רשות הרבים, ונכשל באותן אבנים – דהינו כשנחל את הגיהנום השייך לרבים שחטאו מחמתו, ונענש על אותם חטאים שהשליך ברשות הרבים ונכשלו אחרים מחמתם, הודה ואמר:

יפה אמר לי אותו חסיד: מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך…

איסור סחורה בפרות שביעית מוגדר בגמרא כאבק׳. למה דוקא 'אבק׳? משום שכאבק המתפזר בכל מקום, כך הוא חטאו של הסוחר בפירות שביעית. מדוע?

אותו אדם שסוחר בפירות שביעית, הולך ורוכש בכסף זה ארון, בית, בגדים, ספרים או אוכל… נמצא, שמלבד עצם עוון חילול קדושת שביעית, מוסיף הוא וגורם לכך שקדושת שביעית נתפסת בפריטים רבים שרכש מדמי פירות השביעית, וכך מופצת היא בשגגה בחוצות, ורבים עלולים להיכשל בכך.

ולא בכדי הסמיכה התורה בפרשתנו את הפסוקים המדברים על מצות השמיטה, לפסוקים המדברים על המוכר עצמו, אלא כדי ללמדנו שהעובר על תקנת חז״ל שלא לסחור בפירות שביעית, סופו להתדרדר מטה מטה עד שיגיע לידי כך שימכור את עצמו לשמש לפני עבודה זרה כחוטב עצים ושואב מים…

 

העובר על דברי חכמים חיב מיתה

נתבונן נא, אותו אדם מוכר את ביתו, לווה בריבית, מוכר עצמו לעבוד לעבודה זרה וכל זאת למה?! משום שעבר על איסור דרבנן אחד!

מהו איסור דרבנן? מבואר בגמרא (ברכות ד, ע״ב) שזהו בסך הכל הרחקה!

חכמים עשו סייג לתורה כדי להרחיק את האדם מן העברה. ולמרות זאת אומרת הגמרא (שם) כי ״כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה״.

אם נרצה לקבל מבט עד כמה הפליגו חכמים בחומרתו של איסור מדרבנן, הבה ונתבונן במעשה המופלא שמביאה הגמרא במסכת עירובין (כא, ע״ב):

״מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין, והיה רבי יהושע הגרסי משרתו. בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במידה. יום אחד מצאו שומר בית האסורין, אמר לו: היום מימיך מרובין, שמא לחתור בית האסורין אתה צריך! שפוך חציין, ונתן לו חציין. כשבא אצל רבי עקיבא, אמר לו: יהושע, אין אתה יודע שזקן אני, וחיי תלויין בחייך? סח לו כל אותו המאורע. אמר לו: תן לי מים שאטול ידי.

אמר לו: לשתות אין מגיעין, לטול ידיך מגיעין? אמר לו: מה אעשה שחייבים עליהן מיתה. מוטב אמות מיתת עצמי, ולא אעבור על דעת חברי. אמרו: לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו. כששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה בזקנותו כך, בילדותו על אחת כמה וכמה. ומה בבית האסורין כך, שלא בבית האסורין על אחת כמה וכמה״.

 

והנה, כאשר הוציאו את רבי עקיבא למיתה ביסורים איומים וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, הוא קבל על עצמו עול מלכות שמים וזעק ״שמע ישראל הי אלוקינו ה׳ אחד״, וכשהתפלאו תלמידיו ואמרו לו: ״רבנו עד כאן?"

אמר להם: ״כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: בכל נפשך, אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקימנו?״

כעת, בעודו אסור בבית האסורים, מתכונן רבי עקיבא למסור את נפשו, כפי שציפה בכל השנים, ויודע כי מותו קרוב מאוד, אולם אם ישתמש במים לנטילת ידים כתקנת החכמים, הוא עלול למות בצמא מיתה עצמית ולהפסיד את הכל…

 

ולמרות הכל מכריע הוא בלא היסוס: מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חברי! מדוע?!

משום שזהו איסור דרבנן, וכדי שלא לעבור עליו, חלילה, עדיף להפסיד את הכול!

ספור נוסף, שאף הוא ממחיש את התובנה הזו, מביאה הגמרא בבבא קמא (פ, ע״א):

״מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מליבו, ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח משחרית לשחרית, והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חבריו לבקרו, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם, ואמרו: ליסטים מזוין בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו?!

ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עוון של אותה העז. ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עוון אלא עוד אותה העז, שעברתי על דברי חברי״.

 

מדוע הורו חכמים שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל? אומר רש״י (שם עט, ע״ב): ״משום ישוב ארץ ישראל, שמבעיר [מכלה] את השדות״.

אותו חסיד היה צריך את העז לרפואתו, אלא שהיה הוא ׳חולה שאין בו סכנה׳, ולכן לא היה לו להתיר זאת לעצמו (מהרש״א).

 

העובדה שקשר את העז למיטתו, כדי שלא תרעה, חלילה, בשדות אחרים, לא הועילה לו, עד שכינוהו חבריו ׳ליסטים מזוין׳, ואף הוא, כשפישפש במעשיו טרם מיתתו, לא מצא בעצמו כל עוון הראוי לתלות בו את עונש המיתה שנגזר עליו, זולת עוון זה שעבר על תקנת חכמים.

 

אי זהירות בתקנות חכמים ־ תחלתו של מדרון חלקלק

 

בלא שימת לב מספקת עלולים בני האדם לזלזל באיסורים דרבנן, ולכך הסמיכה התורה את מצות השמיטה לפסוקים המדברים על אדם שמוכר את מטלטליו, ביתו ושדהו, בכדי להודיע ולהתרות כי המזלזל באיסור דרבנן מעמיד את עצמו בפתחו של מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו.

רבנו יונה, בספרו שערי תשובה (תחילת שער ג) טורח ומאריך לבאר את חומרתן של תקנות חז״ל, וראוי להתבונן בדבריו:

״ועתה הלא לך לדעת, מפני מה העובר על דברי חכמים חייב מיתה יותר מן העובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה.

וזה פשר הדבר: כי העובר על דברי חכמים, אשר מלאו ליבו לעשות כן, כי תקל מצותם בעיניו, לא מהתגבר יצרו עליו, אבל כי תכהינה עיניו מראות אור דבריהם ולא יהלך לנגה האמונה, ולא משך בעול גזרתם, ולא יטרח לקים מאמרם כי לא נכתב בספר התורה, ולא נהג כדרך העובר על דברי התורה אשר נפשו מרה לו ונקוט בפניו, ויירא ויצר לו כי ישיאנו יצרו לחטוא״.

 

אדם שחילל שבת, ולו פעם אחת, אינו מוצא מקום לשים את עצמו, הוא מסתובב ימים רבים דואב ודואג על שעבר איסור מדאוריתא.

אך אדם שעבר על איסור מדרבנן אומר לעצמו: "נו, בסך הכל דרבנן״ ואחרי שעה שעתים – מקסימום יום יומים כבר שוכח מהכל.

אומר רבנו יונה:

״על כן, משפט מות יהיה לאיש, כי הפיל דבר אחד מכל דבריהם הטובים, והנה הוא כאומר: (תהילים ב, ג): "ננתקה את מוסרותימו"!

ודומה למה שכתוב בענין זקן הממרה את פי החכמים (דברים יז, יב): והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן׳ וגו״׳.

חילוק נוסף, אומר רבנו יונה:

״כי האיש ההוא רחוק מן התשובה, אחרי אשר אין הדבר חמור עליו, כי ישגה באולתו תמיד. והחטא הקל עונשו יותר מן החמור בהיכשל בו החוטא פעמים רבות״.

 

העובר על אסור מדאוריתא, צערו ועוגמת נפשו גורמים לו למהר ולשוב בתשובה, אך העובר על איסור מדרבנן, כיון שאין הדבר חמור בעיניו, לא די בכן שאין הוא חוזר בתשובה, אלא אף מוסיף ושונה באולתו.

במסכת עבודה זרה (כט, ע״ב) מביאה המשנה, שרבי ישמעאל שאל את רבי יהושע בשעה שהיו מהלכיו בדרך, מדוע אסרו חכמים לאכול גבינה שנעשתה על ידי עכו״ם, השיב לו רבי יהושע תשובה, אך רבי ישמעאל דחה אותה על אתר, השיב לו רבי יהושע תשובה אחרת ואף אותה דחה רבי ישמעאל.

משכך, מספרת המשנה: ״השיאו לדבר אחר״, כלומר, הטה את הדיון לנושא אחר ואמר לו: "ישמעאל אחי, היאך אתה קורא (שה״ש א, ב): כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודיך? כלומר: מי אומר זאת, כנסת ישראל לקב״ה, או הקב״ה לכנסת ישראל?

 

אמר לו: כי טובים דודיך. אמר לו: אין הדבר כן, שהרי חברו מלמד עליו לריח שמניך טובים״. בכתוב השני מבאר שכנסת ישראל היא שמדברת כאן אל הקב״ה ולא להיפך.

ומה אומרת כנסת ישראל לקב״ה?

מבארת הגמרא (עבודה זרה לה, ע״א): ״מאי כי טובים דודיך מיין? כי אתא רב דימי אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה: ריבונו של עולם, ערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה״.

ומבאר רש׳׳י: ״דברי דודיך – דברי סופרים״.

 

וממשיכה הגמרא ומבארת, שכשהיו גוזרים חכמים גזרה חדשה על הציבור, לא היו מגלים את טעמה עד עבור שנים עשר חודש, מפני שחששו שמא אם יגלו את הטעם, ימצא אדם שיחלוק על טעם זה ויפיץ את משנתו ברבים, ומתוך כך יזלזלו המון העם בתקנת חכמים. לכן, לא היו מגלים את טעם הגזרה שנים עשר חודש, ורק כעבור י״ב חודש, כשכבר התרגלו המון העם לקיים את התקנה, וכבר אין מקום לחשוש פן יזלזלו בה, היו מגלים את טעמה.

כיון שאיסור אכילת גבינות של גוים היתה גזרה חדשה, לא רצה רבי יהושע לגרום לכך שיתגלה טעמה, ולכן לאחר שניסה לדחות את רבי ישמעאל בסיבות שונות, הביא לפניו את הכתוב ״כי טובים דדיך״, שממנו למדים עד כמה יש להיזהר בתקנות חז״ל.

 

וממשיך רבנו יונה בדברים כדרבנות:

״ואנחנו צריכים לפרש גם את זה: ידוע תדע כי יראת ה׳ יסוד המצוות, שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה׳ אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה את ה' אלוקיך׳.

ובזה ירצה ה׳ את ברואיו, כמו שנאמר (תהלים קמז, יא): 'רוצה ה׳ את יראיו'. ותקנות חכמים וגדריהם יסוד לדרך היראה, כי עשו גדר והרחקה פן תיגע יד אדם באיסור התורה, כבעל השדה אשר יעשה גדר לשדהו מאשר יקר בעיניו, כי ירא פן יכנסו בו בני אדם והיה למשלח שור ולמרמס שה, כענין שנאמר (ויקרא יח, ל): ׳ושמרתם את משמרתי׳ – עשו משמרת למשמרתי״ (מועד קטן ה,ע"א).

 

יאמר האדם: נו, אז מה, לכן יש להיזהר בתקנות חז״ל יותר מן הדינים המפורשים בתורה?

אלא שבידיו של רבנו יונה תשובה ברורה:

״ורוב הזהירות, והגדר וההרחקה מן האיסור הלא זה מעיקרי המורא, והמרבה להיזהר יגיע אל השכר הגדול, כמו שנאמר (תהלים יט, יב): ׳גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב'. על כן אמרו: חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה, כי דבריהם וגזרותיהם מעקרי היראה״.

 

בהמשך הדברים כותב רבנו יונה:

״גם הכת אשר אינם נזהרים מגבינה של עובדי עבודה זרה ובישולי עובדי עבודה זרה, כי יקלו דברי חכמים בעינם, אף על פי שחוטאים למלא בטנם, הנה בזו לדברי חכמים ושברו עול התורה והמורא. גם עליהם אמרו: העובר על דברי חכמים חייב מיתה!״

 

רבנו יונה בדבריו הקדושים נטע בקירבנו מושג חדש ונשגב, והוא: כבוד חכמים!

העובר על דברי חכמים חייב מיתה, מפני ששמירת כל גדרי התורה מתחילה ונגמרת בכך שיש לנו חכמים, אלמלא הם, היתה התורה נשכחת מעמנו כבר מזמן.

 

זהירות בכבוד חכמים כמפתח לחינוך הדורות הבאים בדרך התורה

מה נואלו אותם הרגילים למדוד את כבוד החכמים לפי הכוח הפוליטי שיש להם, לפי כמות המנדטים שיכולים הם להביא.

אנו, לעומתם, חונכנו לדעת ולהבין מה גדול כוחם של חכמי התורה.

חכמי התורה אינם נמדדים בכח פוליטי, הם היסוד של התורה כולה, של החינוך של הדור הבא, של החינוך שלנו עצמנו!!!

אם ילדינו יראו עד כמה חכמי התורה מכובדים בעינינו, ישאפו אף הם ללכת בדרכם, לגדול כמותם. אך אם, חלילה, יראו הם בעינינו ולו שמץ של זילזול כלפיהם, עלולים הם להבין להיפך…

רבי נסים קרליץ שליט״א הסביר כי כל אדם בעולם אוהב כבוד ושונא את ההיפך מכך, לפיכך כאשר ילד מבחין בישיבה או בבית הכנסת שאת העליה המכובדת ביום הכפורים מקבל הרב או ראש הישיבה, מתעורר בו חשק עז להיות גם כן גאון גדול.

באותה מידה, כאשר בחדר או בבית הספר נותנים כבוד לילד שמתנהג כראוי ולומד היטב, נוצרת תחרות חיובית וכולם רוצים להיות כמותו.

לעומת זאת, אם המחנכים נוטלים את הכלי שבידם, ומעניקים כבוד לא רק לתפילה יפה או להתנהגות נאותה, אלא גם עבור הצלחה בלימודי אנגלית – מאבדים הם את הכוח שלו.

כבוד החכמים הוא אמצעי בעל משקל רב בחינוך הדורות הבאים, שכן בכך מכריזים אנו באוזני הדורות הבאים: 'ראו עד כמה מכובד פלוני שלמד תורה! עלינו לשמע בקולו! הוא זה שיקבע לנו, הוא זה שיאיר את דרכנו ויחליט על כל עניננו.

אולם במקרה שחלילה, מזלזלים בדעת גדולי הדור וממרים את דבריהם, התוצאות המרות הן לא רק עצם העוון של ביזוי כבוד החכמים, כי אם גם השלכות הרסניות על חינוך הדורות הבאים, המבחינים שתלמידי חכמים אינם כה נכבדים, בסופו של דבר.

לא רק חינוכו של אותו ילד אבד, כי אם גם כל הדור הבא ספג נזק עצום, שאי אפשר לשער אותו!

עלינו לזכר שאין כל משמעות לכוח פוליטי כזה או אחר, אלא אנו בוחרים לכופף את עצמנו בפני אלו שהגו בתורה ושנו בה, בהתמדה עקבית, מתוך יראת שמים אמיתית, וקיום מצוות בתכלית הדיקדוק במשך שנים ארוכות. זהו המבחן היחיד לתלמיד חכם אמיתי!

 

מצער לומר את הדברים, אך זו המציאות – בדורנו ישנם תלמידי חכמים אמתיים רבים, אך כבודם מתבזה בראש כל חוצות, וכל אדם אינו מפחד לומר את דעתו ולחלוק על דעתם…

רבי שלום שבדרון אמר פעם וורט נפלא בשם רבי חיים מבריסק:

הגמרא אומרת (מועד קטן כה, ע״ב): ״אם בארזים נפלה שלהבת – מה יעשו אזובי קיר״.

הארזים אלו גדולי התורה, אלו ששקדו ולמדו שבעים שמונים שנה, עד שגדלו לארזים נשאים – ״כארז בלבנון ישגה״. כשאחד כזה נופל ונפטר, יש לחשש ממה שיאמרו אזובי הקיר.

מדוע דוקא אזובי הקיר, וכי אזוב אינו גדל על האדמה? אומר רבי חיים בריסקער: האזוב הגדל על הריצפה רואה את התלמיד חכם במלא גבהו, הוא מביט עליו מלמטה למעלה, וגם אם אינו מבין מה זה תלמיד חכם, אין הוא יכול לומר מילה, הרי הוא כזה גבוה ואני כזה נמוך, ומה יש לי בכלל לומר פה?!

הבעיה מתחילה עם אזובי הקיר. ישנו אזוב הגדל על הקיר, והקיר הוא בגובה של עץ הארז. כשאזוב כזה מביט על הארז יכול הוא לומר: רגע, במה גדול הוא ממני? שנינו באותו גובה! וכי אני לא יודע להנהיג דור? וכי אני לא הסתובבתי אצל גדול פלוני או אלמוני וראיתי איך מנהיגים?

אלא שדבר אחד שכחת… הארז צמח במשך שמונים שנה מלמטה, אתה גדלת מהקיר למעלה, אתה בסך הכל אזוב. וגם אם אינך אזוב, איך אתה מסוגל לדבר כנגד גדול בישראל?

 

לעתים בפטירתו של אדם גדול נותר אחריו חלל ריק, ונראה שאין מי שיצליח למלא את מקומו, אלא שברוך ה׳, לא אלמן ישראל, ותמיד ישנם תלמידי חכמים וגדולי תורה נוספים. ואמנם לא קל לקבל פתאום סמכות חדשה, ובפרט לאלו שהכירו את מעלת הדורות הקודמים, והם עצמם זכו להסתופף תחת צילם, או ללמוד ביחד עם אלו שכעת זכו למלוך על כל העם.

אולם, הקושי בקבלת המרות החדשה עלול לחולל שמות בכרם בית ישראל, שכן אותו אדם צעיר, ששומע ביקורת או מבחין בזילזול על הרב שלו כעת, אינו מסוגל לקבל ממנו יותר, והוא מוצא את עצמו תלוש, ללא הגדולים של הדורות הקודמים וללא הגדולים של דורו שלו…

והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה

לאחרונה אירעו בבני ברק כמה וכמה מקרים מחרידים של שרפת ספרי תורה. השורף התגלה כאדם שאינו שפוי בדעתו, אולם אלו הן רק הנסיבות. הסיבה האמתית טמונה עמק אצלנו…

תלמידי חכמים שישבו על המדוכה ודנו מה צריך הצבור לתקן, פירסמו בעיר בני ברק את איגרת החלום ששלח רבי מרדכי אושמינער זצ״ל מגדולי וקדושי ליטא, לרבי פינחס מיכאל מאנטיפאלא, ובה סיפר לו שמהר״י בן לב, שנפטר מאות שנים קודם, בא אליו לאחרונה חמש פעמים בחלום וסיפר לו, כי אחד מאבות אבותיו שהיה חי בזמנו של מהר"י בן לב בעיר סלוניקי, והיה אדם אלים, הכהו על לחיו לפני כל אנשי השוק, אחרי שפסק את דינו לרעתו. ומכיון שהיה איש עשיר ותקיף, ולא מחו בו אנשי העיר, נגזרה עליהם הגזרה, ובאותו לילה פרצה שרפה נוראה בעיר, ועלו באש כחמשת אלפים בתי יהודים, וכמה בתי כנסיות ובתי מדרשות, ומתו מאות יהודים.

כיון שכך, כבר מאות שנים אין לאדם זה תקומה, ולכן, מוטל על רבי מרדכי שהוא מיוצאי חלציו, לתקן את עוונו על ידי שיקנה את הספר ״שו"ת מהר״י בן לב״ ויהגה בו במשך ארבע שנים, עד שיהיה שגור על לשונו.

לשאלת רבי מרדכי מהיכן ישיג את הספר, ענה לו המהר"י בן לב כי יבקשנו מהרב הקדוש רבי פינחס מיכאל מאנטיפאלא ולא יהסס לשלם לו על כך ככל אשר ישית עליו.

לפי זה מחובתנו לתקן כעת את עוון כבוד החכמים, הבזוי אצלנו. אותו אדם שסחר בפרות שביעית ודאי ניסה להקל בחומרת עונשו, וסבר כי חטאו הוא ״רק״ מדרבנן. אך הוא לא ידע ש'דרבנן׳ זה מחזיק את כל התורה כולה, כבוד החכמים וגזרותיהם, ועל ידי כך מחזק את כל הדור.

 

פרשת בהר

שבתותי תשמורו – סייג לשבת

תוספת שבת [לענ"ד]

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר… ושבתה הארץ וגו' חז"ל שואלים מה ענין שמיטה אצל הר סיני? ותירצו מה שתרצו. אנו נרצה לראות ביאור נוסף בענין.

הפרשה שלנו פותחת בשבת ומסיימת בשבת. "את שבתותי תשמורו ומקדשי תראו אני ה' ".

צריך ביאור, מהו ענין ה'תשמורו'? ומהו המכנה המשותף בין השבת שבסוף הפרשה לשבת הארץ שבתחילת הפרשה?

תשמורו מבטא כמה משמעויות.

א. כמו עשו משמרת למשמרתי.

ב. לשון המתנה. ואביו שמר את הדבר.

התורה מצוה לעשות משמרת למשמרת יום השבת, לקבל את השבת מוקדם כדי שעל ידי כך יהיה ניכר כבוד השבת. כשאדם מקבל את השבת ברגע האחרון, הוא מראה בזה את זילות השבת בעיניו.

האדם חי לפי תבניות מסודרות. בשעה פלונית נכנסת שבת. בשעה פלונית אני מסיים ללמוד. בשעה פלונית מסתיימת התפילה, וכן על זה הדרך.

 

קשה מאוד לאדם לשנות את ההרגלים שלו ואת דפוסי ההתנהגות וסדר היום שלו. קשה מאוד לאדם לקבל את השבת חצי שעה קודם. משום שזה הקרבה בשבילו. כמו שקשה לו לאדם להישאר ללמוד עוד עשר דקות אחר שנגמר הסדר או השיעור.

אמרתי פעם על דרך הלצה 'יש קונה עולמו בשעה אחת', האברך מסיים את הכולל בוקר בשעה אחת. ומיד קם והולך לענייניו, הדחופים ללא כל ספק. אולם מי שנשאר ללמוד עוד עשר דקות, קונה עולמו. אלה הן דקות נטו לשם שמים. שלא מקבלים עליהם מילגה… 'יש קונה עולמו בשעה 13:00…

מצוה התורה תוסיף מהחול על השבת. כך גם מצוה התורה להוסיף תוספת שביעית. בזה ניכר שהשביעית יקרה בעינינו.

 

סיפר הגר"ש קפלן זצ"ל רבה של צפת: בשנות בחרותי כאשר למדתי בישיבת מיר התאכסנתי אצל משפחה שגרה שם בעיירה.

בן יחיד היה לאותה משפחה ושמו בערל'ה. באחד מימי שישי כאשר קמתי בבוקר ראיתי את בעל הבית מתכונן ליציאה לשוק העיירה לצורך מסחר. שוק זה היה יריד מרכזי לכל העיירות שבסביבה.

 

בצאתו מהבית אמרה לו אשתו כמה פעמים: "ערב שבת היום, אל תשכח לחזור מוקדם". כאשר שבתי לאכסניא בשעות הצהרים לאחר תפילת מנחה, מצאתי את בעלת הבית עומדת ליד החלון ומשקיפה לעבר הרחוב במתח ובעצבנות כשהיא חוזרת ואומרת לעצמה: עוד מעט שבת, עוד מעט שבת. לשמע הדברים נדהמתי ותמהתי ואמרתי לה: הן עוד היום גדול, מדוע איפוא הינך מודאגת כל כך?

כתשובה לשאלתי אמרה לי האישה: בוא ואספר לך מעט מתולדות חיינו ואז תבין פשר הדבר.

שנים רבות היינו נשואים יחד בעלי ואני ולא זכינו להיפקד בבנים החלה האישה לספר.

בעזרת השם יתברך זכינו לבן זכר לאחר שנות סבל ועוגמת נפש. אולם לדאבוננו לא התפתח הילד כראוי ורבות סבלנו בגידולו. ביקרנו עימו אצל רופא העיירה ולדאבון ליבנו הוא קבע שכפי הנראה בננו סובל ממום בלב. הוא הוסיף ואמר לי אין אפשרות לעזור לכם אך בוילנא ישנו רופא גדול פנו אליו אולי הוא יוכל לעזור לכם.

 

נסענו לוילנא אל הרופא ובפעם הראשונה שביקרנו אצלו הוא לא איבחן בבירור את מצבו של הילד, אולם בפעם השניה שבאנו אליו אמר לנו בצורה פסקנית וחד משמעית לילד הזה אין סיכוי לחיות יותר מאשר שנים אחדות. חבל להשקיע כסף בניסיון לרפאותו חיזרו לביתכם והשלימו עם המציאות.

יצאנו מבית הרופא שבורים ורצוצים ולא ידענו אנה פנינו מועדות. בקושי הגענו לאכסניה שלנו בוילנא ושם פרצתי בבכי תמרורים ומאנתי הנחם.

דיירי האכסניה אשר שמעו על אודות הצרה שפקדה אותנו אמרו לנו הנה אתם נוסעים לביתכם במיר כדאי לכם לסור בדרך לראדין שם מתגורר הצדיק הקדוש ה"חפץ חיים" פנו אליו ובודאי תוושעו.

 

דברים אלה הפיחו בנו זיק של תקוה. נסענו מיד לראדין ושמנו פנינו לעבר ביתו של ה"חפץ חיים". מה גדולה היתה אכזבתנו כאשר נאמר לנו שאין מכניסים לביתו אנשים כי הוא חלוש ביותר ואין באפשרותו לקבל קהל. עמדנו אובדי עצות ותהינו מה נעשה עתה.

לפתע ראינו את בעל נכדתו של החפץ חיים. אברך צעיר שלמד בעבר בישיבת מיר והיה מתגורר בביתנו. לבקשתנו הוא הכניס אותנו אל סבו וסיפרנו לו את השתלשלות הדברים עד לידת בננו ואת דבר מחלתו.

לשמע הדברים אמר החפץ חיים במה אוכל לעזור לכם? הרי כסף אין לי ומה עוד אוכל לסייע לכם?

'שוב פרצתי בבכי מר ודמעות שליש זלגו מעיני. הנכד שהכניס אותנו הוסיף ואמר לסבו: והרי זה בן יחיד!

אז פנה אלי החפץ חיים בלשון חיבה ואמר לי טאכטערל, בתי, קבלי עליך להקדים לקבל את שבת מלכתא.

לשאלתי מה נדרש ממני באופן מעשי כדי לקיים קבלה זו השיב ואמר:

ביום ששי בחצות היום תהיה מפת שולחן השבת פרוסה ופמוטי הנרות סדורים עליה, ומזמן הדלקת הנרות ואילך אל תעשי שום מלאכה. הדברים יצאו מפי הצדיק הקדוש וקבלה נחושה גמלה מיד בליבי לקיים את דברי הצדיק במלואם!

מיד בהגיענו אל ביתנו שבמיר חל שיפור ניכר במצבו של הילד עם הזמן הוא החל לאכול יותר ויותר ולהתפתח בצורה רגילה כשאר בני גילו.

כאשר שבנו לביקורת אצל הרופא אשר שלחנו בשעתו לוילנא הוא השתומם למראה עיניו.

הוא לא יכל להבליג על תמהונו והוציא מכיסו סכום כסף נכבד והורה לנו לנסוע לרופא המומחה שבוילנא וביקש שהלה יקבע מה מצבו של הילד ויתן הסבר לשינוי המדהים שחל במצבו.

 

כשהגענו לוילנא אל הרופא אמר לנו: האם אתם חומדים לי לצון? זהו ילד אחר קבע בפסקנות. אין זה אותו ילד שבדקתי לפני תקופה קצרה. אמרנו לו בן יחיד הוא לנו והלואי שהיינו זוכים לבנים נוספים…

חזר הרופא ושאל האם הייתם בוינה במרכז הרפואי העולמי? וכשהשבנו בשלילה שאל אם כן היכן הייתם? אז אמרנו לו היינו אצל ה"חפץ חיים" והוא יעץ לנו את עצתו.

נענה הרופא ואמר: אנחנו הרופאים מסוגלים לתקן את הקיים.

לב פגום אנו מנסים לתקן, החפץ חיים יכול לברוא יש מאין.

עכשיו אני יכול לגלות לכם: הלב של בנכם היה אכול לגמרי במצב של "אין"!

סיימה בעלת הבית את סיפורה ואמרה: עכשיו הינך מבין מדוע אני כה עצבנית מכך שבעלי עדיין לא הגיע?

 

ומכאן יוצאת הקריאה אליך בת ישראל: התוכלי לקבל על עצמך להקדים את כניסת השבת כהגדרתו של האי סבא קדישא?

ואתה, בעל יקר האם תדאג לאפשר את המצב הזה בביתך כדבריו של מרן החפץ חיים [מאיר עיני ישראל ח"ג עמ' 558] [לק"ט שבת עמ' כח]

לאור זאת נבין מה ענין שמיטה להר סיני.

כשם שבהר סיני היה צורך לעשות גדרות וסייגים, שלא להתקרב להר ולא לנגוע בקצהו, הגם שהאש אוכלה נמצאת בראש ההר ולא בתחתיתו, מכל מקום יש לעשות משמרת וסייג, כך גם כן בשמיטה ובשבת יש לעשות סייגים ולקבל את השבת מוקדם.

וכשם שמעמד הר סיני היה צריך הכנה ומשה הוסיף עוד יום כדי שיקבלו את התורה מתוך הכנה ראויה ולא מתוך בהילות, כך גם כן את השבת יש לקבל מתוך הכנה ראויה ולא מתוך שיער רטוב מהמקלחת או מתוך לחץ של ההכנות האחרונות הגובלות בחילול שבת…

 

פרשת בהר

העני עמך – חוש בצערו!

לחוש בצער הזולת

(ויקרא כה, לה) "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמך".

צריך ביאור, מהי משמעות המילה "עימך"?

מבאר הדובנע'ר על פי משל לפדגוג שמסר לו המלך את בנו שילמדנו את כל החוכמות הידועות בזמנו וכן אכן עשה.

לימדו עד שעמד למבחן ונמצא בקי בכל החוכמות הפלא ופלא. אמר המלך: כעת בני ראוי לרשת את כסאי ויוכל להעמיד את הממלכה באופן ראוי וישר.

אמר לו הפדגוג למלך: יש לי ללמדו רק עוד דבר אחד, אנא שלחהו לביתי ושם אורהו. הגיע הבן לבית הפדגוג, נטלו הלה וכפתו, והחל מפליא בו מכותיו עם שוט מצליף. החל הבן צועק: למה? מה עשיתי?

אולם הלה לא שעה לצעקותיו והמשיך להכותו עד זוב דם. לאחר עשרים וחמישה מלקות, שנראה היה שה"שיעור" נקלט אצלו היטב, שילחו הפדגוג לביתו. שב הבן בוכה לבית המלך וחמת המלך בערה בו. קרא למחנך ושאל- מה ראית על ככה? זהו מרד במלכות להכות את יורש העצר!!

אסביר לך, אמר המחנך. בנך מחר ישב על כס המלוכה. הוא ישפוט את העם. יביאו לפניו אדם שנאשם בגניבה. הוא מיד יגזור עליו "חמש מאות מלקות"! בנך מעולם לא קיבל מלקות ואינו יודע טעמן. הוא אינו יודע שלאחר החמישים הלה יתעלף, במאה יפח נשמתו, ובחמש מאות יהפוך לעיסת בשר. לכן נתתי לו כעת שיעור שידע להשתמש בכוח שבידו במתינות. שידע מהו טעמה של מכה.

הנמשל- האדם יכול לשמוע את צעקת הדל, אולם להבינה באמת ולהיכנס למצבו- לא ניתן אלא אם כן יתאמץ לחוש את תחושותיו. יכנס לנעליו.

מסופר על נפוליאון שפעם אחת ברח מהאויבים, והחביאו אדם תחת השחת בביתו. כשהגיעו הרודפים החלו לדקור את השחת בכל מקום, אולם למזלו הם לא פגעו בו. לאחר שיצאו הזמין אותו נפוליון לארמונו לכשתסתיים המלחמה, ויתן לו כל שיבקש. כשהגיע הלה לארמון שאלו המלך: מה תבקש?

אמר לו: רציתי רק לדעת מה הייתה הרגשתך כשבאו האוייבים ודקרו את השחת? נפוליאון התרתח בשומעו את השאלה וציוה מיד לתלות את החוצפן. הביאוהו אל החבל וכרכוהו על צוארו ומתחוהו היטב, ורגע לפני שהתליין משך את הסד שתחת לרגליו ציוה המלך לחנון אותו.

קרא לו המלך ושאלו איך הרגשת רגע לפני? כעת תבין איך אני הרגשתי. לא הייתה לי שום דרך אחרת להסביר לך זאת. הייתי חייב שתחווה זאת כדי לדעת באמת מהי התחושה.

המעשה ברב שדיבר עם העשיר על עצים לצורך העניים להסקת ביתם הקפוא, מחוץ לביתו, כשהעשיר מבקש: 'בוא נכנס פנימה', והרב אמר לו: 'כבר אני מסיים', ולאחר דקות ארוכות נענה העשיר ונתן תרומה הגונה.

שאל העשיר את הרב: מדוע לא נכנסת במקום שנסבול שנינו בחוץ?

אמר לו הרב: כששנינו בחוץ אנו יכולים להבין את המצב של העניים ביתר קלות, ולהזדהות עם תחושותיהם.

רק אם תחוש את העני עימך- כאילו אתה עני ונזקק, רק אז תוכל לסייע למסכן ואומלל זה.

[המעשה באדמו"ר צמח צדק שהיה יוצא מ"יחידות" כשכל בגדיו רטובים, וכשנשאל על ידי הגבאי מדוע, השיב שהוא צריך להחליף חמש עשרה פעם את בגדיו במשך שעה אחת, וזה מעייף ולכן הזיע.

והסביר הרב שכל אחד שנכנס הוא צריך להיכנס ל"חליפה" שלו כדי לחוש את בעייתו ולעזור לו, וזה מאמץ עצום ומעייף].

מספר אוצרות התורה בשלח:

בהספד שנשא הגאון רבי שמואל אוירבך שליט"א על אביו הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, אמר: זוכר אני שהיה מספר תמיד על הגאון ה"ברוך טעם" שפעם עשה שידוך לבנו עם בת של בעל בית עשיר גדול, ובאותו תקופה השואב מים של אותו מקום חלה והברוך טעם היה בצער גדול ולא יכל להתרכז ולא יכל לאכול והיה מתפלל עליו שיבריא.

פעם הגיעו המחותנים וראו שפניו אינם כתמול שלשום וחשבו אולי רוצה לחזור בו מהשידוך אמרו להם המשפחה: חס ושלום, אלא כל זה בגלל השואב מים שחולה.

ואז נכנסה המחותנת לרב ואמרה לו: מה הרב עושה? נכון, אומנם צריך להתפלל אבל לא צריך עד כדי כך להצטער.

כששמע הברוך טעם את הדיבורים האלה ביטל מיד את השידוך באומרו אם אין לאישה הזאת שום רחמנות להשתתף בצערו של הזולת לא ראוי להשתדך איתם!

וכן היתה דרכו של הגאון רבי שלמה זלמן זצ"ל להרגיש את צערו של הזולת כצערו של עצמו.

פעם שמע על אלמנה צעירה באמריקה עם שישה יתומים. הרים טלפון ואמר:

פה מדבר הרב שלמה זלמן אוירבך, אף על פי שתמיד לא אמר 'הרב', ודיבר איתה עשרים דקות וניחם אותה ואחר כך דיבר עם היתומים אפילו שלא הכיר אותם ובכל ערב חג היה מטלפן לאלמנות להרנין את ליבם.

סיפר רב אחד בירושלים: נסעתי בבין הזמנים לבקר חולה זקן בבית חולים בהר הצופים והתנצלתי בפניו על שלא יכולתי לבא לפני בין הזמנים. החולה סיפר לי שרבי שלמה זלמן היה אצלו באותו בוקר וזוהי הפעם השישית שכבר בא לבקרו.

עד שאנחנו חושבים שאנחנו עושים מעשה חסד אצלו זה כבר היה פעם השישית…

 

פרשת בהר

מעלת הבטחון והשמיטה בקוממיות

בטחון או השתדלות?

 

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַידֹוָד.

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַ ה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. (ויקרא כה, א-ג).

 

"וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ? וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים.

וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן" (ויקרא כה, כ- כג)

 

וכבר ידועים סיפורים רבים במושב קוממיות ומקומות נוספים וגם אצל יחידים כמו אביו של הרב מוצפי ועוד שזכו לראות עין בעין ברכה זאת גם בדורנו.

 

וכי משום שנשאל יצוה ה' ברכתו? והרי השאלה מבטאת חוסר אמונה!

מבאר רבי אליהו לאפיאן: אילולי שאלנו, היינו מקבלים את אותה הכמות והיה מתברך במעינו. השאלה גרמה לחסרוננו, שנצטרך לעבוד פי שלוש.

 

פרדוקס ההשתדלות והביטחון– אין אדם נוגע במוכן לחבירו… מזונותיו של אדם קצובין לו…. וברכתיך בכל אשר תעשה.

 

ביאור המסילת ישרים.

ספר מסילת ישרים (פרק כא, בדרכי קניית החסידות): "אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שההשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות".

 

החפץ חיים וחנות המכולת. [לא ביארנו את דברי הרב דסלר שלפי הביטחון כן ימעט בהשתדלות].

ניסיון יומיומי. האם נראה את יד ה', או שנחשוב שההשתדלות גרמה או הוסיפה.

המשכורת בסוף החודש– מעבודתי או מגזרת ה'? הרי בתלוש רשום לפי שעות!

התקבלתי לעבודה- בגלל ההמלצות וכשרונותי, או בגלל שזהו רצון ה'?

רבי אליהו לאפיין והבחור בישיבה שרצה ללמוד מקצוע. מי אמר שתתחתן? שיהיו לך ילדים? שתמצא עבודה?

משל העני שעבד אצל אחד ואכל אצל חבירו… כך המרבה בהשתדלות.

מעשה בזה עם אותו אדם שהייתה שריפה בחנויות הסמוכות לחנותו והציעו לו לקנות ממנו את החנות, והוא לא הסכים אפילו כשהאש התקרבה אליה, ואמר לו הבריסק'ר-רב שזו שטות ולא ביטחון…

והסיק מזה הרב – מה שנגזר נקבל אפילו אם יהיה האדם שוטה… [טללי אורות]

בעל בית הדפוס וביטחונו.

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז"ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאוד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: "והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

"אמנם", ענהו הרנטע נאטקין, "הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מידותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…

כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שלחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות וימים טובים לא אכלתי את סעודתי יחד עם אישתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה.

ואנוכי, מודה אני, לא שמתי כל כך לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: "ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שלחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שלחן חותני. דיברתי עם אישתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שולחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אישתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

סיפרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שולחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: "נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

"לא", עניתי, "המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

"טועה אתה יקירי", ענני הצריז״ס, "באומרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!"

ויקרא את אישתו רבקה ויאמר לה: "הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!"

ותספר: "שאלתי אותו, את רבי זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שולחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

ויענני: "והלא התניתי עימו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך לתוכו יום יום מעט מים ויהפוך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

"ובכן" – פנה הצריז״ס לחתנו, "לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעוזבך אותנו ישארו המים – מים״.

"אבל" – שאלתי את חותני "אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד עם אישתי על שולחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?"

"אכן" ענה הצריז״ס, "יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…"

 

וכי תאמרו מה נאכל… וצוויתי את ברכתי… וכי משום שנשאל יצוה ה' ברכתו? והרי השאלה מבטאת חוסר אמונה!

מבאר רבי אליהו לאפיאן אילולי שאלנו, היינו מקבלים את אותה הכמות והיה מתברך במעינו. השאלה גרמה לחסרוננו, שנצטרך לעבוד פי שלוש.

פרדוקס ההשתדלות והביטחון– אין אדם נוגע במוכן לחבירו… מזונותיו של אדם קצובין לו…. וברכתיך בכל אשר תעשה. ביאור המסילת ישרים.

ספר מסילת ישרים (פרק כא, בדרכי קניית החסידות) "אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שההשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות".

החפץ חיים וחנות המכולת. [לא ביארנו את דברי הרב דסלר שלפי הביטחון כן ימעט בהשתדלות.

ניסיון יומיומי. האם נראה את יד ה' או שנחשוב שההשתדלות גרמה או הוסיפה.

המשכרת בסוף החודש– מעבודתי או מגזרת ה'? הרי בתלוש רשום לפי שעות!

התקבלתי לעבודה- בגלל ההמלצות וכשרונותי, או בגלל שזהו רצון ה'?

רבי אליהו לאפיין והבחור בישיבה שרצה ללמוד מקצוע. מי אמר שתתחתן? שיהיו לך ילדים? שתמצא עבודה?

משל העני שעבד אצל אחד ואכל אצל חבירו… כך המרבה בהשתדלות.

מ מעשה בזה עם אותו אדם שהייתה שריפה בחנויות הסמוכות לחנותו והציעו לו לקנות ממנו את החנות, והוא לא הסכים אפילו כשהאש התקרבה אליה, ואמר לו הבריסק'ר-רב שזו שטות ולא ביטחון…

והסיק מזה הרב – מה שנגזר נקבל אפילו אם יהיה האדם שוטה… [טללי אורות]

רש"י (ויקרא כה, לח) אשר הוצאתי וגו' – והבחנתי בין בכור לשאינו בכור אף אני יודע ונפרע מן המלוה מעות לישראל בריבית ואומר של נכרי הם.

וצריך ביאור, מדוע דוקא המשל הוא בהבחנה בין טיפה לטיפה?

אלא נלע"ד שהמלוה בריבית אינו בוטח בה', ולכן מבטיח עצמו על ידי משכורת חודשית נגד רצון ה' שאסר זאת. וחושב שאין ה' משגיח בפרטים ליתן לכל אחד די מחסורו ומה שנקצב לו, לכך מודיע לו ה' שאני ה' אשר הבחנתי בין טיפה של בכור כו', ובודאי יכול להבחין ליתן לך החסר לך, ולא תרויח ממה שתיקח באיסור.

בעל בית הדפוס וביטחונו.

אור דניאל פרשת בהר

הרב מפונוביז' בעת שהותו בחו"ל למטרת גיוס כספים עבור ישיבת פונוביז' נקלע לפרנקפורט והתארח בביתו של רבי יעקב רוזנהיים זצ"ל.

המארח שחס על כבודו של הרב מפונוביז' רצה לחסוך ממנו ביזיונות ופנה אליו ואמר לו: "רבי, מהו הסכום שחשב רבנו להתרים בעירנו פרנקפורט?"

הרב כהנמן חשב רגע ונקב בסכום. שמע זאת רבי יעקב רוזנהיים ואמר: "יואיל כבוד הרב לשבת בבית ולא יטריח את עצמו ואני אדאג להפגישו עם גביר פלוני או אלמוני ובעזרת ה' נגייס את התרומות בלי שראש הישיבה יתבזה".

שמח הרב מפונוביז' על הרעיון והסכים לו. ואכן מידי פעם היה המארח רבי יעקב מדבר עם תורם זה או אחר ולאחר מכן היה לוקח את הרב מפונוביז' לאותו גביר, אשר הרים תרומה נכבדה כראוי לכבודו של ראש הישיבה.

אחד הגבירים של העיר עמד לנסוע לתקופה קצרה אל מחוץ לעיר, הדבר נודע לרבי יעקב ערב הנסיעה והוא מיהר לפנות אליו. הנדיב אשר הסכים בשמחה להיפגש עם הרב כהנמן בא במיצר מאחר ולא מצא זמן פנוי על מנת לקבלו. לאחר מחשבה קלה אמר לרבי יעקב: "בעזרת השם, מחר בבוקר אני יוצא לתחנת הרכבת, וכשהרכבת היוצאת בשעה שמונה תתכונן לנסיעה, אשוחח עם הרב בניחותא אם הוא יאות לבוא ולשוחח עימי".

בשבע בבוקר הרב מפונוביז' פותח את אשמורות עיניו והנה הוא מגלה שקם מאוחר מהמתוכנן. מעולם לא קרה לו דבר כזה! כשנזכר בפגישה המתוכננת נפל ליבו בקירבו.

הירהור עלה בקרבו: "מה אעשה? האם אלך להתפלל בציבור ועל ידי כך לא אפגוש את אותו אדם ואפסיד את תרומתו, או שמא עדיף עניין זה של תלמוד תורה דרבים מתפילה בציבור".

לא עברו רגעים מעטים והרב מפונוביז' גמר בליבו: "הנני הולך להתפלל שחרית בציבור. במיוחד שהרי איני מטריח את אותו אדם לשווא, שהלא הוא עצמו אמר שאם אבוא ישוחח עימי ואינו ממתין לי במיוחד".

פנה הרב לבית הכנסת, התפלל בניחותא, ולאחר התפילה הזדרז ומיהר לתחנת הרכבת כשהוא מקווה שאולי למרות הכל יצליח לפוגשו. כשהגיע לתחנה גילה שהרכבת יצאה מזה זמן ורק מעט אנשים שהמתינו לרכבת הבאה שהו בתחנה.

ישב רבי יוסף כהנמן על ספסל כדי לפוש קמעא מהדרך המהירה שעשה, והנה לא עוברת שעה קלה ואותו גביר מגיע בריצה וכשכולו מתנשף ניגש הוא אל הרב, לחץ את ידו ופתח בסדרת התנצלויות: "ימחול לי רבנו, היה לי עיכוב בלתי צפוי אוי ואבוי לי שראש הישיבה המתין לי זמן כה רב!"

וכך הכביר במילים והתנצלויות. מיהר רבי יוסף כהנמן להרגיעו ואמר: "בסיעתא דשמיא גם אני התעכבתי באורח בלתי צפוי".

אך הגביר בשלו: "מילא כבוד הרב גם אם לא היה מגיע הרי לא היה הדבר מעכבני שהרי הרב לא אמר שיבוא, ואילו אני קבעתי עם כבודו שאפגשנו בשעה פלונית", עוד הוסיף ואמר: "הרי יש כאן עניין של כבוד התורה שהתבזה".

הוציא סכום נכבד ביותר ממקטורנו ומסרו לרב כתרומה להחזקת הישיבה. הרב מפונוביז' הוסיף ואמר על סיפור זה: הלא אם הייתי רץ בבוקר בלי להתפלל וממתין לנדיב הרי לאחר שהייתי ממתין עד בוש הייתי מתייאש והולך בחזרה לביתי ומפסיד את התרומה, ואילו עתה אדרבה בזכות שהתעכבתי לצורך מצווה השגתי תרומה נכבדה לישיבת פונוביז'.

השלך על ה' יהבך [אוצה"ת בהר]

אמר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל: סיפר לי איש נאמן על סבו שהיה רב בליטא, שבשנת תרצ"ה אמרו לו שעליו להתייצב לצבא. עשה הוא את כל המאמצים כדי להשיג שחרור אך ללא הועיל, לא הצליח להשיג שחרור.

הואיל וכך החליט לברוח לארץ ישראל, אלא שהכסף שהיה ברשותו הספיק כדי להגיע עד מצרים. לא ידע איפוא מה לעשות, אבל גמר אומר בלבבו: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך", והחליט לצאת לדרך.

תחנתו הראשונה הייתה באחת מערי גרמניה, ומשם התכונן להמשיך ברכבת ליעדו הבא, אל אחד הנמלים כדי לעלות שם על אוניה. הוא ניגש לקנות כרטיס נסיעה ברכבת, נתן לקופאי שטר של עשר מארק אך הקופאי נתן בידו עודף בחושבו כי נתן מאה מארק.

כשראה מה קרה והרי זה גזל עכו"ם [הגם שטעות הגוי מותרת, הרב כנראה פעל מצד קידוש ה' שייצא מזה] חזר לקופאי להשיב את הכסף אך הקופאי גער בו ואמר לו לעזוב את המקום. חשב איפוא שהפקיד לא הבינו לכן שב והסביר שנתן שטר של עשר מארק וקיבל עודף כאילו היה זה מאה מארק.

אולם הפקיד סרב לשמוע אותו, וצעק כי יחדול להטרידו ועוד ליווה אותו במטר של גידופים וקללות.

סבי, מספר נכדו, לא יכל להבין למה הוא מסרב בכל התוקף לקבל כסף בחזרה, עד שמישהו במקום הסביר לו כי בגרמניה אם מישהו עושה טעות כזו מפטרים אותו מן העבודה, ואזי כדאי לאותו קופאי שיוציא כסף מכיסו ובלבד שלא להודות בטעות שעשה, עכשיו כבר היה לו מספיק כסף להגיע לארץ ישראל. "[שאל אביך ויגדך]"

הירא מה' רגוע ושלו

בהקשר לכך אמר רבי שלום שבדרון זצ"ל רעיון נפלא: מסופר בנביא, כי יונה ברח תרשישה והטיל ה' רוח סערה בים והפילו המלחים גורלות, ונפל הגורל על יונה.

"ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו מה מלאכתך ומאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה"?

והנה כשנדייק בלשון הפסוק נמצא תיבות מיותרות, דכמו שהם שאלו מה מלאכתך, ומאין תבוא, היה להם לסיים ומי עמך בלשון שאלה, ואילו בפסוק הלשון "ואי מזה עם אתה". כלומר לא שאלוהו לאיזה עם הוא משתייך אלא תמהו על כלל העם שהוא משתייך אליו מהי תכונת העם הזה.

ולכאורה מה ראו בו שהביאם לתמוה על עמו? אלא יונה הנביא היה נראה בעיניהם כחידה סתומה.

הנה מתחוללת רוח סערה גדולה בים, והאוניה עולה הרים ויורדת תהומות ועוד מעט קט והיא נשברת, ובמצב זה כל ציבור נוסעי האוניה נעמד על רגליו, רעש גדול ומהומה גדולה נעשית שם וכולם זועקים איש אל אלוהיו מטילים לים את הכלים להקל מעליהם, ואילו יונה "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב", את יונה לא מדאיג שום דבר הוא יורד אל ירכתי הספינה ונשכב ולא רק זאת אלא ממשיך הפסוק לומר "וירדם"! כל כך רגוע היה עד שנרדם כאילו שוכב עתה בביתו.

כשמצאוהו לא יכלו להכיל רעיון זה האיך מסוגל אדם להירדם במצב כזה, ועל זה תמהו "ואי מזה עם אתה"?

כלומר איזה סוג בריה אתה? והשיב להם יונה: תמהים אתם האיך אני כה רגוע ושלו? דעו לכם, "את אלוקי השמים אני ירא אשר עשה את הים והיבשה".

כלומר הירא מלפני ה' ומאמין בו, מרגיש עצמו בסערת ים כשוכב על ארץ מבטחים, שהרי הכל מעשי ה' וים כיבשה לפניו.

ואין צורך לפחד מפני סערת ים כלל כי זוהי מידת היראה, הירא מה' אינו מפחד משום דבר בעולם ביודעו כי אין עוד מלבדו [אוצה"ת עקב]

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז"ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאוד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: "והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

"אמנם", ענהו הרנטע נאטקין, "הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מידותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…

כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שלחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות וימים טובים לא אכלתי את סעודתי יחד עם אישתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה.

ואנוכי, מודה אני, לא שמתי כל כך לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: "ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שלחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שלחן חותני. דיברתי עם אישתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שולחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אישתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

סיפרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שולחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: "נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

"לא", עניתי, "המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

"טועה אתה יקירי", ענני הצריז״ס, "באומרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!"

ויקרא את אישתו רבקה ויאמר לה: "הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!"

ותספר: "שאלתי אותו, את רבי זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שולחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

ויענני: "והלא התניתי עימו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך לתוכו יום יום מעט מים ויהפוך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

"ובכן" – פנה הצריז״ס לחתנו, "לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעוזבך אותנו ישארו המים – מים״.

"אבל" – שאלתי את חותני "אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד עם אישתי על שולחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?"

"אכן" ענה הצריז״ס, "יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…"

 

 

פרשת בהר

ארעיות העולם הזה

כוחי ועוצם ידי

(ויקרא כה, כה- כח) "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו, וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ, וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ, וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ"

מדוע הזהירה התורה שהארץ לא תימכר לצמיתות? דבר זה הרי אין לו אח ורע בשום צורת מכירה בעולם?

ועוד יש להבין מדוע מצווה האדם לשמוט את עבודת הקרקע בשנה השביעית?

ישנם שני דברים בעולם הנותנים לאדם תחושת קביעות בעולם הזה, תחושת גבהות הלב וכוחי ועוצם ידי.

והם ביתו ועבודתו. הבית- ביתו הוא מבצרו הוא חש בו ביטחון.

כל היום הוא כוסף לשוב לביתו אל המקום שבו הוא חש כל כך בטוח ושקט.

הדבר השני שנותן לאדם תחושת קביעות בעולם הזה הוא העבודה. הוא מרגיש שהוא המפרנס והכל תלוי בחוכמתו ורוב מעשיו. אתה שואל אדם מי אתה? והוא עונה אני ד"ר פלוני. אני עו"ד פלוני. וכי שאלתי במה אתה עוסק? אלא מה, האדם הזה כל כך חש הזדהות עם עבודתו, עד שהוא הופך להיות השם השני שלו…

רוצה להפוך אדם לתלוש עד כדי אובדן החשק לחיות? פטר אותו מעבודתו!

 

אם נבקש מאדם שישבות חודש מעבודתו השאלה הראשונה שהוא ישאל היא: 'מהיכן אני אתפרנס? יש לי חובות, משכנתא, שכירות' כו'.

באה התורה ומצוה אותו במצוות שיסייעו לו להבין שהוא רק ארעי כאן בעולם הזה.

 

מצוה התורה שאדם שקונה קרקע מחבירו ינטוש את הקרקע וישיבנה לחבירו בשנת היובל. אדם שיודע שהוא צריך להשיב את הבית אינו רואה בביתו מקום של קבע. הוא אינו חש שהעולם הזה הוא מקום שישאר בו לעד. הוא הרי אמור להשיב אותו בעוד מספר שנים.

כך גם אדם שמוביר את שדהו בשמיטה. הוא אינו חש שהוא בעל הבית. הקב"ה הוא בעל הבית "כי לי הארץ" "כי גרים ותושבים אתם עמדי" הוא חדל מכל מלאכתו ומתחיל לסמוך על הקב"ה.

הוא תופס שבעצם הוא רק בורג קטן, שהנה גם בלי שדהו שנה שלימה הוא לא מת ברעב שהרי ה' נתן לו פי שלוש בשנה השישית. אם כן, הקב"ה הוא המפרנס.

כך הוא חדל מן התחושה של כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה.

הוא יודע שהוא אינו עושה כלום והכל מאתו יתברך.

הבוטח בהשתדלות מפסיד

השתדלות האדם אינה מועילה, ואדרבה, אם בוטח בה מפסיד!

כמאמר הכתוב (תהלים לד, יא): "כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב".

נשים לב לדבר מענין – מדוע בעלי חיים החלשים מוצאים את מזונם בלי טרחה מרובה, כמו הנמלה ושאר רמשים. ואילו בעלי חיים החזקים צריכים לשחר לטרף?

כתב רבי אברהם בן הרמב"ם בספרו "המספיק לעובדי ה"' (שער הביטחון), בעלי חיים החזקים בוטחים בכוחות עצמם וזו הסיבה שצריכים להתייגע לפרנסתם וזו לשונו: מי שאינו בוטח בה' יתעלה הרי הוא מן המורדים והסוררים ולכן יענישו ה' בהכרתת פרנסתו וכמו שאמר דוד בניגוד לדורשי ה': "כפירים רשו ורעבו". עד כאן לשונו.

 

מספרים שהגאון ר' אליהו לידר זצ"ל הגיע פעם לעיר אחת והתארח אצל גביר מסוים שהיה עשיר מופלג.

בעת שהותו בבית שמע האורח את בעל הבית מתבטא ביהירות שכיוון שהוא שולט על נכסים רבים אין לו ממה לפחד שהרי אף אם חלק מהם יאבדו או יוחרמו על ידי הממשלה יהיו לו תמיד תחליפים.

הרב לידר האורח נחרד מעצם הדיבורים וביקש ממארחו לחדול מכך אך הגביר המשיך להתרברב בממונו.

שנים מספר לאחר מכן עבר הצאר ניקולאי בעיר מגוריו של הגביר ובדרכו חצה את גשרי המקום שניבנו על ידי הגביר היהודי שזכה בזמנו במכרז של הממשלה וקיבל את הזכות הבלעדית לפרויקט.

הגשרים הללו נועדו למשאות קלים ולא לגדודי פרשיו של הצאר, שהגיעו כמובן בכרכרות גדולות שהיו עמוסות בציוד רב. והנה לאחר שכמה חיילים חצו את הגשרים קרסו אלה תחתיהם ועשרות לוחמים מטובי מפקדיו של צבא הצאר נהרגו.

בימים ההם היה נחשב דבר זה כבגידה בצאר עצמו. במיוחד כשהאחראי לפרויקט זה הינו יהודי, ברור היה שאחת דינו למות.

כל עוד רוחו בו רץ העשיר לביתו שלף מהארון מלוא חופניו שטרות כסף ונמלט מן העיר, תוך שהוא שם את ביטחונו על הכסף.

בטוח היה שכאשר יראו האנשים את הכסף הרב שבאמתחתו יקבלוהו בכבוד גדול בכל מקום אליו יגיע.

בהיותו בדרך מישמש כל העת בכיסו כדי לוודא שהשטרות לא נפלו לו אלא שלתדהמתו לא היתה גבול כאשר באחת התחנות הוא מגלה שמרוב המהירות והבהילות, טעה טעות חמורה ובמקום לקחת את שטרי הכסף נטל עמו שטרות אחרים לגמרי שאין לו בהם כל תועלת ואינם שווים מאומה…

נוכח "הגביר" שהוא עני ואביון. בלית ברירה החל לחזר אחר הפתחים וביקש מיהודים רחמנים שיתנו לו נדבות, כיתת רגליו ביערות וסבל יסורים רבים. בשבת אחת התארח באכסניה המיוחדת לעניים ובאותו בית שהה גם הגאון רבי אליהו לידר. כשנפגשו השניים פרץ הגביר לשעבר בבכי מר ואמר: "עוד נשמעות באוזני מילותיך שאמרת לי שלא אתרברב יותר מדי, שגלגל חוזר בעולם".

החפץ חיים היה נוהג לחזור על מעשה זה פעמים רבות להוכיח שאין האדם עושה מאומה והכל נתון בידי הקב"ה המשגיח על כל אחד ואחד [אוצה"ת עקב]

 

זה הלקח הנלמד מפרשתינו. שנזכור שאנו ארעיים כאן. לא נתלה בטחוננו בקרקע או בית או נכסים. לה' הארץ ומלואה, ומה שנשאר לו לאדם זה רק המעשים הטובים שאותם יקח לעולם הבא.

דוד המלך אומר 'טוב לחסות בה' מבטוח באדם'.

מחסה – אדם מתחבא מאחורי דבר מה, מבלי שהובטחה לו הגנה, לעומת זאת בטחון – פירושו שהובטחה לו הגנה. טוב יותר אפילו לחסות בה' מאשר לבטוח באדם….

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

 

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז"ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאוד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: "והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

"אמנם", ענהו הרנטע נאטקין, "הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מידותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…

כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שלחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות וימים טובים לא אכלתי את סעודתי יחד עם אישתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה.

ואנוכי, מודה אני, לא שמתי כל כך לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: "ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שלחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שלחן חותני. דיברתי עם אישתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שולחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אישתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

סיפרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שולחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: "נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

"לא", עניתי, "המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

"טועה אתה יקירי", ענני הצריז״ס, "באומרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!"

ויקרא את אישתו רבקה ויאמר לה: "הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!"

ותספר: "שאלתי אותו, את רבי זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שולחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

ויענני: "והלא התניתי עימו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך לתוכו יום יום מעט מים ויהפוך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

"ובכן" – פנה הצריז״ס לחתנו, "לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעוזבך אותנו ישארו המים – מים״.

"אבל" – שאלתי את חותני "אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד עם אישתי על שולחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?"

"אכן" ענה הצריז״ס, "יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…"

 

 

פרשת בהר

האם התורה דמוקרטית?

 

הפרשה שלנו עוסקת בשמיטה שבה האדם עוזב את שדהו ומפקירה לעניים למשך שנה תמימה. התורה גם מצווה על לקט שכחה ופאה. מעשר ראשון ושני, חלה ותרומה, מעשר עני וביכורים. ועוד עשרים וארבע מתנות כהונה.

אדם שואל את עצמו: כל כך הרבה לתת? זה המון! מדוע התורה כל כך תובעת ממני להקריב מעצמי?

 

התורה מצוה בפרשתינו לקונה קרקע מחבירו – תחזיר את הקרקע לאחר חמישים שנה למי שקנית אותה ממנו.

זה קשה מאוד. קניתי, השקעתי, עדרתי, זרעתי, נטעתי ועתה – אחרי ארבעים שנה הכל חוזר?

 

הבה נראה מה פרש"י על הפסוק 'כי לי הארץ' –

(ויקרא כה, כג) והארץ לא תימכר לצמיתות … כי לי הארץ – אל תרע עינך בה, שאינה שלך.

יש ניסיון קשה לאדם לאחר שנקשר לאדמתו אותה עיבד ברוב מאמץ והנה כעת הוא צריך להשיבה, אומר רש"י שלא יהיה קשה לך, היא אינה שלך.

 

הרעיון העומד כאן מהווה היפוך ושינוי החשיבה בצורה שתעזור לנו להתגבר על יצרנו.

נבאר בעזרת משל.

אחד הדברים שמפריעים לאדם שקלט את המושגים של הרחוב, הוא מדוע התורה אינה 'דמוקרטית'. התורה נכנסת לאדם לצלחת וקובעת לו את כל סדר החיים מרגע שקם ועד שינום שנת עולמים. מה לאכול ומה לא, מה לראות ומה לא וכו'…

התשובה- התורה אינה סותרת את הדמוקרטיה, ואדרבה, היא הדמוקרטיה בהתגלמותה.

אדם קנה דירה ורוצה לשפץ את ביתו. מביא חומר ופועלים, והנה מגיעים פקחים מהעיריה ודורשים רישיון בבקשה! מה רישיון תמה הלה, לא הוצאתי מרפסת ולא חרגתי בבניה, בתוך שלי אני משפץ! בודאי שהוא צודק.

 

אולם נתאר לעצמנו אדם שוכר חדר בפלאז'ה לחודש, ולמחרת הוא החליט לחלק את החדר קצת שונה, ולהרחיב את האמבטיה על חשבון החדר ולשנות את גוון הקירות וכו'.

למחרת מגיע בעל המלון ורואה את הפועלים והמלט והאסלות וכו' ושואל מה אתם עושים כאן? והם משיבים מחדר 409… הלה מזמין שוטרים שמפנים אותו אחר כבוד מחדרו לחדר המאסר… הלו! מה זה רוסיה פה? אין כאן דמוקרטיה? איני יכול לשפץ את חדרי?

 

כך גם בעניינו, עם העיניים שלך אתה יכול לראות מה שאתה רוצה, עם הפה שלך לאכול מה שאתה רוצה וכן על זה הדרך, אלא שהם אינם שלך, וזה שנתן לך הוא הבעלים, והוא אוסר עליך! הוא בעל הבית מלון. לא מתאים לך? אין לך ברירה. גם לצאת מהמלון אינך יכול, שהרי לצורך כך עליך לחבול בגופך, דבר שאינו שלך…

 

אדם נולד והוא סבור שהגוף שלו והידים שלו והעיניים שלו והמחשבות שלו, והנה הוא גדל ואומרים לו אסור, צריך לעשות כך, ולברך ולהתפלל וללמוד וכו' גונבים ממנו הכל, אין הוא פנוי לעצמו וכל הזמן דורשים ממנו קורבנות.

ברגע שהאדם יודע ששום דבר לא שלי, כי לי הארץ אז שום דבר לא קשה, הפה לא שלך, אינך יכול להוציא מה שתרצה ולהכניס מה שתרצה, בפה שלך תעשה מה שבא לך, אולם הפה אינו שלך!

 

דומה הדבר לסוכן נוסע שמחלק סחורה – עוגות לקונדטוריות, וקיבל לשם כך רכב והוצאות דלק, והנה נעלם הלה לשלושה ימים.

בעל הבית מחפש אחריו בנרות, ולאחר שלושה ימים הפלאפון הפך לזמין והבעל בית שואג עליו: לאן נעלמת עם הסחורה והרכב?? – הקונדטוריות בלחץ! והוא משיב בניחותא, תשמע בנאדם, צריך גם קצת להתאוורר… ירדתי לאילת לשלושה ימים…

לקח את הרכב של בעל הבית, מילא בנזין עם הדלקן של בעל הבית, אכל מהעוגות שבאוטו, ו'עשה חיים' על חשבון בעל הבית…

מה נאמר על החצוף הזה? ברכב שלך – תעשה מה שתרצה, בדלק שלך, באוכל שלך, בזמן שלך! כל אלה לא שלך!

 

ואדם חי כאן שבעים שנה ב'רכב' של בעל הבית, 'מתדלק' מהעולם של בעל הבית, אוכל מהעוגות של בעל הבית, ועוד שואל מדוע נכנסים לו לצלחת, ויש לו השגות על טעם העוגות וטיב הרכב… לא חוצפה!?

 

עתה נראה כיצד כל זה מקל על האדם לקיים מצוות בוראו.

אמרו לי להפריש מעשרות מממוני. זה קשה!

משל למה הדבר דומה? אדם שתורם ונותן אלף שקל, מודים לו מאוד. אלף דולר כבר שולחים תעודת הוקרה.

עשרים אלף דולר עושים לו דינר וסעודת הוקרה ו'ידידנו', וידיד המוסדות' ועוד…

לכאורה מה ההתרגשות הגדולה? והרי יש כאן בעירנו אנשים טובים שמחלקים בכל יום מאות אלפי דולרים ואף אחד לא עושה מזה עסק. היכן? בבנק דיסקונט, מזרחי, הפועלים ועוד… עני יבקש צדקה לא יתן לו אלא חצי שקל…

 

מדוע? התשובה פשוטה. כשהכסף שלך קשה לך לתת. אולם כשזה אינו שלך מה הבעיה לתת… הפקיד נותן כסף שאינו שלו ולכן אפילו אינו חש קושי להיפרד ממנו…

כך לאדם קשה לתת משום שחושב שזה שלו, אולם אם היה יודע האדם שכלום לא שלו אזי מה איכפת לי לתת? לא היה חש הקרבה כלל!

וזו גמרא מפורשת:

(נדרים ט, ע"ב) "אמר (רבי) שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים!

 

מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: (במדבר ו, ב) איש… כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' ".

 

אם היה השיער שלי, היה לי קשה. אולם אינו שלי ואיני אלא פקיד.

כל זמן שהאדם בטוח שהוא ירד להנות מהעולם הזה לא יוכל לעובדו בלבב שלם. תמיד יחוש שהוא מקריב ולוקחים ממנו את זמנו ורצונו ותאוותו ורק דורשים ממנו.

אם יפְנים האדם שכל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו, יבין שלא את שלו מבקשים ממנו. אלא את של הקב"ה, ה' דורש ממנו מעט מן המעט ממה שהעניק ונתן לו!

 

הגם שהתיאור הנ"ל על כך שעל כרחך את חי, ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה מת, נשמע מאד מתסכל, אך אם נתבונן נראה כמה חסד יש בכך שה' 'יעקב בחר לו יה', ואיננו כשאר הגויים.

אנו בן פרטי של הקב"ה, ומאיתנו יש לו דרישות. ומדוע? משום שה' רוצה שיטב לנו! ה' רוצה שלא נאכל דברים המזיקים לנו. שלא נרדוף אחר הנאות הפוגעות בגופנו ובנשמתנו.

 

מי נהנה יותר מסוכריה, זה שאוכל כל יום, או זה שאוכל פעם בשבוע? ודאי שמי שאוכל פעם בשבוע. התורה פשוט באה לקבוע לנו מינונים. אל תאכל את כל חבילת הסוכריות בבת אחת. אתה תחטוף כאב בטן… קח את הנאות העולם במינונים שקבעה התורה ותוכל גם להנות בהם באמת.

לגוי הכל מותר. שום דבר כבר לא יכול לפגוע בו. הוא גם לא בן ישיר לקב"ה. עליהם אין השגחה פרטית, בהם לא תלוי קיום העולם, אין הם מעותדים לחיי עולם הבא, לכן אין מהם דרישות.

 

ויקרא רבה (פרשה כז, ב וילנא)

"אמר ירמיה ב"ר אלעזר עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומר כל מי שפעל עִם אל יבוא ויטול שכרו. הדא הוא דכתיב: כעת יאמר ליעקב ולישראל וגו' (במדבר כג, כג).

רוח הקודש אומרת: מי הקדימני ואשלם, מי קלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה, מי מלל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג, מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית, מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום, מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים, מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית, מי הפריש לפני פאה עד שלא נתתי לו שדה, מי הפריש לי תרומה עד שלא נתתי לו גורן, מי הפריש לפני חלה עד שלא נתתי לו עיסה, מי הפריש לפני קורבן עד שלא נתתי לו בהמה, הדא הוא דכתיב שור או כשב או עז.

 

אם תתן לילד חפיסת שוקולד ותבקש טבליה, הוא יסרב. זה שלי! הוא יאמר לך. תן לו משלו שאתה ושלך שלו. כל מה שיש לך הוא ממנו יתברך, ואתה עוד חש שאתה מקריב?

וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך.

[אמר המהר"ם שפירא מלובלין פירוש על המשנה בסוף גיטין: בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו.

לכאורה תמוה, זו סיבה להתגרש?

אלא כך הפירוש: קורה והתבשיל נשרף. מה עושה אישה טובה? נותנת לבעלה את החלק העליון והטוב, ולוקחת לעצמה את השרוף שבתחתית הסיר. הוא לא צריך לסבול בשביל טעותה. מאידך אישה בינונית אומרת נחלק ביננו את 'התוצאות' לטוב ולרע.

אבל אישה רעה לוקחת לעצמה את הטוב שמלמעלה, ולבעלה נותנת את השרוף… זה הפירוש הקדיחה 'תבשילו' ולא 'תבשילה'… זו אישה רעה שמותר לגרשה…

המשיך הרב והסביר כן הוא בעניני צדקה, פעמים והמצב קשה והרווחים מועטים. יש שמאמין שהכל נגזר מלמעלה, ולכן אדרבה עוד ממשיך ונותן כמנהגו. על ידי הצדקה יתרבה השפע.

יש שאומר המצב קשה, אצמצם בהוצאותי ובהוצאות הצדקה.

אולם יש אדם שראשית לכל סוגר את ברז הצדקה… כאותו שזורק מהספינה הטובעת את הטלית והתפילין… זהו בחינת 'הקדיחה תבשילו' כקורא תיגר על הקב"ה אתה ממעט רווחי, אני לא אתרום 'לך'… זה בחינת 'אישה רעה'! [גליון פנינים לפ' ראה תש"ע]

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת בהר”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א