פרשת בחוקותי

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר ויקרא

 

 

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת בחוקותי

זכות אבות – זכות או חובה?

הורים צדיקים זה מחייב!

הזכרת האבות מעוררת הקפדה [והגדת]

השל״ה הקדוש זצ״ל שאל שאלה. בסיומה של התוכחה הנוראה נאמר: ״וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור״ [ויקרא כ, מב]. אם כך, אמורה לבוא הישועה. אך לא, אלא: ״והארץ תעזב מהם, והם ירצו את עונם״ (שם, מג). התוכחה ממשיכה. מדוע? מסתבר, שבמקום לעורר רחמים והצלה, עוררה זכירת האבות כעס והקפדה. איך יובן הדבר?

הוא יובן כאשר בעין בגמרא (חולין קה ע״א) –

אמר מר עוקבא, אני לענין זה בבחינת חמץ בן  יין לעומת אבי. שאלו אבי, כשאכל בשר עתה, לא היה אוכל גבינה עד למחר באותה שעה. ואלו אני, ממתין רק לסעודה הבאה. וזה המקור להמתנת שש שעות בין בשר וחלב (באור הגר״א יורה דעה פט, ב בשם הרי׳׳ף).

ואינו מובן. וכי להוט היה כל כך אחר גבינה, שלא יכול היה להמתין יממה? ואם לא המתין, והרי אין זה חיוב, ואף אין לכך טעם [להמתנת שש שעות שני טעמים, יעוין בטור (שם) בנפקא מנה ביניהם] מדוע ראה עצמו כחומץ, יין מקולקל, מקהה שנים, שאבד שויו?

המגיד מדובנה זצ״ל ענה על כך במשל.

מעשה בעני מרוד, מזה רעב ולבוש בלואים, שהיה מקושש כל היום פרוטות בפתחי בתים, ובקושי הספיקו ללחם לאכול. פגש ברעו, מקבץ נדבות כמותו, שהיה שבע ומדשן ועטוי מחלצות.

תמה: ״הן כמוני כמוך, מה סוד הצלחתך?״

והלה גלה סודו: ״אתה עובר מדלת לדלת, משתהה כמה דקות על מפתן כל בית, ורבם עניים, מעניקים כמה פרוטות. ובינתיים עובר היום, ואין הקמץ משביע. אני, איני נוקש אלא על דלתות העשירים. שם, מעניקים דינרים״

תמה האביון: ״וכיצד יודע אתה היכן מתגורר עשיר?״

ענהו: ״לפי נרתיק המזוזה. לעניים נרתיק מעץ ומפח. לאמידים מנחשת, ולעשירים מכסף טהור!״

כמה נפלא. הודה האביון על העצה, ומהר לישמה. לוה כספים מכל מכריו והלך אל הצורף. רכש בכסף רב נרתיק מזוזה מרהיב מכסף טהור והראהו בגאוה לחברו.

הלה לא הבין: ״מה זה?״ שאל.

״נרתיק למזוזה״, השיב בגאוה.

״זאת רואה אני״, אמר הלה, ״אבל מה תעשה בו?״

לא הבין את השאלה: ״אקבעהו במזוזת ביתי וחסל סדר עניות, לא אאלץ עוד לחזר על הפתחים! הלא בעצמך אמרת, שזו מזוזתם של העשירים!״

נד לו חברו: ״שוטה שבעולם! אין המזוזה סיבת העשירות, אינה אלא סמל המעמד. ואם לחם לאכול אין בביתך, תהיה מזוזת כסף זו כמו זהב באפו של אתה יודע מי״.

כיוצא בכך, בעניננו. הלא מצד הדין אין צרך בהמתנת יממה. מדוע עשה כן אבי מר עוקבא, מיראת חטאו הנוראה. אבל זה היה רק ״נרתיק המזוזה״! כי כך פחד מכל שמץ של חטא ועוון, ״כמו שנאמר על קצת החסידים. שהיו פורשים משבעים שערים משערי ההיתר. מיראתם שער אחד משערי האסור [חה"ל ז- ה] מר עוקבא ראה עצמו  רחוק מיראת חטא מופלגת זו, ולפיכך קורא לעצמו חמץ בן יין ביחס לאביו.

אמת, ועדין לא מובן:

הוי מר עוקבא לא עבר חלילה על שום אסור, בשום דבר. לא היתה מצוה שלא קיים בשלמות, ולא היתה עברה שחטא בה חלילה. הואיל וכך, מדוע ראה עצמו כחומץ?! היה לו לומר: אני לגבי אבא, יין לעמת קונדיטון  (יין מבושם. יעץ מסכת סופרים טו, ז) יין המלכים לעומת קברנה סובניון… מיץ ענבים ליד שמפניה יוקרתית, אבל חומץ?! יין מקולקל שאבד טעמו וריחו?!

ויש כאן יסוד, והוא מחייב כל כך!

שאמרו(שבת נו ע״א): כל האומר שבני שמואל חטאו, אינו אלא טועה. שנאמר: ״ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שפטים לישראל ולא הלכו בניו בדרכיו״ (שמואל א ח, א-ג). בדרכיו לא הלכו, וגם לחטא לא חטאו. אלא לא עשו כמעשה אביהם. שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, שנאמר: ״והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה״ (שמואל א ז. טז), והם לא עשו כן, אלא ישבו בעריהם.

ותמה המאירי (שם), הלא כל השופטים והנביאים שפטו במקומם, ושמואל נהג במדת חסידות יתרה, ומה הטענה על בניו שלא הלכו בדרכיו?

והסיק מכאן, שאם האב נהג במדת חסידות יתרה, היא מחייבת את הבן לאחוז בה כמדת הדין, עד שאם יניחנה ראוי לו לענוש עליה!

ואם, מסבותיו, לא נהג מר עוקבא בחמרה יתרה של אביו, ראה עצמו כחומץ בן יין!

[ולכן בת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת, באש תשרף ולא בחנק ככל בת ישראל, שהרי אביה חסיד גדול, וכיצד התדרדרה להיכן שהגיעה?

כאן יש גם מוסר בנוגע אלינו, שאנו מודדים עצמנו ביחס לזולתנו, וזו מדידה שיקרית, אלא על האדם למדוד עצמו למול הדרישות הנדרשו ממנו, שאם חבירו נולד ברמה נמוכה ועלה קצת הגם שהוא כיום יותר מחבירו, אך הוא עצמו ירד, חבירו טוב הימנו!]

מעתה, כשתזכר לפני הקדוש ברוך הוא זכות האבות, הן ישפטונו באספקלרית שלמותם: הגומלים אנו חסד כאברהם אבינו? ניחונים ביראה כיצחק? תמימים ויושבי אהל כיעקב? ואם לא, אזי ״הארץ תעזב מהם, והם ירצו את עונם״, ה׳ ירחם!

מובא על רשב"י שלאחר שישב במערה יצתה בת קול ואמרה, צאו ממערתכם, נפקו, כל היכא דהוא מחי ר' אלעזר הוה מסי ר' שמעון. אמר לו בני די לעולם אני ואתה (שבת לג, ב).

הגמרא מספרת בפשטות, כי לאחר שיצאו רשב"י ובנו מן המערה, ראה רבי אלעזר כי האנשים עוסקים בהבלי העולם הזה ואינם עוסקים בתורה, היה רבי אלעזר מעניש אותם ורבי שמעון מרפא אותם. אמר לו רבי שמעון לבנו: בני, די לעולם אני ואתה, כלומר, די לעולם שאנו עוסקים בתורה.

אך בספר "נפשות חסידיו" מובא את מה שפירש הגה"צ רבי מרדכי אריה הלוי הורביץ רבה של באנילא זי"ע על פי מה שמובא בספרים הק' שצריך האדם לראות חסרונותיו ומעלות אחרים. כפי המסופר שפעם אחת אמר הבעל שם טוב הק' זי"ע לאחד מתלמידיו שילך לאיש פלוני בכפר פלוני כדי ללמוד ממנו מדות. הדבר היה לפלא בעיני התלמיד, כי מי לנו גדול במדות מהבעש"ט ותלמידיו. אבל לא הרהר אחר רבו, והלך לכפר ההוא. כאשר בא לשם, פנה לבית אותו אדם וביקש להתאכסן אצלו. בעל הבית קיבלו בסבר פנים יפות, ונתן לו כל מחסורו. ביקש התלמיד ללמוד את דרכי בעל הבית כאשר ציוהו רבו, וראה שהוא תלמיד חכם וחסיד ובעל מדות טובות, ועוסק תמיד במצוות ובמעשים טובים. אך לא מצא בו דבר מיוחד שיצריכו לבוא לכאן ללמדו ממנו. תוך כדי שהייתו בביתו, ראה התלמיד שבבית מתאכסן אינש דלא מעלי, והיה קשה בעיניו למה מרשה בעל הבית לאדם כזה להתגורר בביתו. אבל לא העיז לומר לו מאומה. כשנפרד התלמיד מבעל הבית, הודה לו בכל לבו על הכנסת האורחים הלבבית שזכה לו בביתו. ובתוך דבריו העיר לבעל הבית למה מחזיק אדם רשע בתוך ביתו. ענהו בעל הבית, "לא ידעתי שהוא אדם רשע, ועתה אצוה למשרתי להודיעו שעליו לעזוב את ביתי. אבל תמה אני עליך מתי מצאת זמן לעיין במעשי השני. האם כבר גמרת לבדוק את מעשיך"… הבין התלמיד שלכן שלחו הבעש"ט לכפר הזה, כדי שילמד מבעל הבית, שהעיקר צריך לפקח על מעשיו שיהיו כולם טובים בלי נדנוד חטא, ולא כאותם שדואגים על מעשי אחרים ולא על מעשיהם. וזה שאמר רבי שמעון לבנו: "בני די לעולם", אל לך להתבונן במעשי העולם, "אני ואתה" בוא ונתבונן כל אחד במעשיו שלו עצמו…  [עלון פנינים לל"ג בעומר תשעד]

וצ"ב לפ"ז למה לא אמר די לעולם – אתה! תתבונן בעצמך? למה הכניס "אני"?

ואמרתי לבאר על מה שביארנו עכשיו, שרשב"י אמר לו לא ראוי לאדם למדוד עצמו ביחס לאחרים, אלא ביחס לחובתו בעולמו, אך מה כן אדם חייב – לראות האם הגיעו מעשיו למעשי אבותיו, שלא יהיה חלא בר חמרא, ולכן אמר לו די לעולם אני ואתה. שגם אתה תהיה ביחס ל"אני", היות ואני אביך, וזה מחייב אותך ותובע ממך!

 

פרשת בחוקותי

אל תתן קצת – שלא תקח הרבה…

מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט וגו'

 (לב) וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַידֹוָד: (לג) לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל: (לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי:

מדוע שלא יעשרו כפי שמעשרין פירות? יפריש עשירית וגמרנו!

ועוד מדוע שלא יתן הראשון לה', ויספור עוד תשעה וחוזר חלילה?

התורה עוזרת לאדם פסיכולוגית שיקל עליו לתת לה', היות ובהמה זה דבר יקר, לכן אמרו לו להעביר תחת השבט ויאמר הראשון- שלי, השני- שלי וכך עד העשירי, העשירי- לבורא עולם. לאחר שה' נתן לי כ"כ הרבה, אין זה מסובך וקשה לתת אחד לבורא עולם…

ומעין זה מובא במדרש [רבה] סדר אמור פכ"ז סי' ב וז"ל

א"ר ירמיה עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומר כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו, הה"ד כעת יאמר ליעקב ולישראל וגו', ורוח הקודש אומרת מי הקדימני ואשלם, מי מל עד שלא נתתי לו בן, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג, מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית.

קודם יחוש האדם מה הקב"ה נתן לו, ובזה יקל עליו להפריש לכבוד הרבש"ע.

 

אלא שצריך להבין מדוע מזהירה התורה ולא ימירנו רע בטוב כו' מילא להחליף את הטוב שעלה לו ברע, מובן שאסור, אך מדוע שלא יחליף את הרע בטוב יותר?

נקדים מעשה, שממנו נקבל תשובה. מעשה בעיירה קלם ובמכולת שהייתה פועלת ללא מוכר וכשמצאו בקופה עודף של חמשה שקלים אמר הסבא מקלם לסוגרה. מדוע? אמר לו הרב שהרי אם אדם הניח חמשה שקלים עודפים פירוש הדבר שהוא שילם עשרה שקלים ולא היה עודף בקופה, והוא העדיף שהמכלת תהיה חייבת לו מאשר לקחת בהקפה. אדם כזה עלול בפעם הבאה שיבוא לקנות ויחסר לו חמשה שקלים לומר לעצמו והרי בפעם הקודמת אני ויתרתי והמכלת הייתה חייבת לי, לא יקרה כלום אם הפעם המכלת תוותר ואני אהיה חייב לה… וזה התחלה של הרס הסדר המופתי שאין הקפות במכלת. והמכלת אכן נסגרה.

אתה פעם אחת תמיר רע בטוב, ולאחמ"כ תרשה לעצמך להמיר טוב ברע, שהרי בפעם הקודמת אני נתתי יותר להקדש…

חשש נוסף – אתה תאמר שאתה נותן את הטוב להשם, כי לדוגמא השני לבן ויפה יותר, אך הראשון שמן יותר ולכן בחרת בו… אתה תמצא סיבות לומר שמה שאתה נותן יותר יפה…

המעשה במשאיל סיר ומחבת שילדו, ומנורת זהב שמתה…

אל תוסיף פן תגרע. זהו גם מקור איסור בל תוסיף שבתורה.

כשיעקב בא למפגש עם עשו הוא אמר לו "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי" וכי זה מענין את עשו כמה מצוות שמרת??

אלא הביאור הוא שבברכת עשיו אמר יצחק: והיה כאשר תרי"ד- ופרקת עולו מעל צוואריך. כאשר האדם מוסיף לעצמו עוד מצווה ובמקום תרי"ג יש לו תרי"ד, יש בזה משום פריקת עול הבורא.

ולכן יעקב אמר ותרי"ג מצוות שמרתי, שלא תחשוב שהוספתי עוד מצוות… לא תוכל לי!

פעמים ואדם מדקדק באיזשהו דקדוק קל כדי להשקיט את מצפונו מאותן עבירות שמציקות לו. בכך הוא חש צדיק וטוב לו עם עצמו. זו תוספת הידור שיש בה גרעון.

כאותו אחד שבא לשאול אותי האם מותר ללכת לים בתשעת הימים שלפני תשעה באב. מדובר באדם שהולך לים מעורב… מעשהו זה עליו נאמר יהרג ואל יעבור, והוא מדקדק בשאלה האם ללכת בתשעת הימים… דבר שאינו כתוב אפילו בשו"ע…

 

המעשה ברב עוקבא בר חמא שאמר שהוא חומץ בן יין שאביו אוכל חלב לאחר כ"ד שעות והוא בסעודה הבאה. מדוע שלא ינהג כאביו? התשובה היא אצל אביו היה הדבר מפנימיותו, דרגתו האמתית, ואילו אצלו היה הדבר כחיקוי גרידא, והעדיף מר עוקבא שלא להיות חקיין הגם שאינו אוחז מעשה אביו. הוא ידע שאם יעשה חיקוי יהיה בזה משום אשליה שהוא בדרגת אביו.

 

תוספת מספר אור דניאל אחרי מות עמ' רמג:

מסופר שהאדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זצ"ל נשאל פעם על ידי בדחן בחתונה אם יורשה לו לחקות אותו בפני הציבור כדי לשמח חתן וכלה האדמו"ר השיב בחיוב והאיש עלה על הבמה והחל לחקות את תפילותיו ואת דרשותיו וכו' לפתע הבחין הבדחן שהאדמו"ר יושב ובוכה מיד ירד מהבמה וחש לעבר האדמו"ר ושאלו "הלא קיבלתי רשות " "חלילה" השיב הרבי אל לך לחשוש פן פגעת בי לא זו סיבת בכייתי " מאוחר יותר התברר שכאשר ראה הרבי כיצד הלה מחקה את תנועותיו בעת התפילה ועבודת ה' שאל את עצמו "אולי גם אני מחקה את עצמי ואיני עובד את ה' באמת מתוך תחושת התחדשות פנימית " על זה בכה הרבי

על זה מזהירה התורה "לא ימירנו" תקפיד לדקדק על מצוה חמורה, ואל תתן למצוה קלה ערך רב על חשבון החמורה.

אל תוסיף – פן תגרע. ואל תרמה עצמך עם דקדוקים לחשוב שאתה צדיק, שלא תטעה את עצמך!

המעשה בעיירה קלם ובמכולת שהייתה פועלת ללא מוכר וכשמצאו בקופה עודף של חמשה שקלים אמר הסבא מקלם לסוגרה. מדוע? אמר לו הרב שהרי אם אדם הניח חמשה שקלים עודפים פירוש הדבר שהוא שילם עשרה שקלים ולא היה עודף בקופה, והוא העדיף שהמכלת תהיה חייבת לו מאשר לקחת בהקפה. אדם כזה עלול בפעם הבאה שיבוא לקנות ויחסר לו חמשה שקלים לומר לעצמו והרי בפעם הקודמת אני ויתרתי והמכלת הייתה חייבת לי, לא יקרה כלום אם הפעם המכלת תוותר ואני אהיה חייב לה… וזה התחלה של הרס הסדר המופתי שאין הקפות במכלת. והמכלת אכן נסגרה.

 

 

פרשת בחוקותי

קללת הבהלה

מעלת המתינות והסבלנות

(ויקרא כו טו) וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי:

(טז) אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם:

צ"ב, הרי המכות הן בד"כ מידה כנגד מידה, והיכן כאן המידה כנגד מידה?

מילא הארץ תירץ את שבתותיה בעקבות זאת שאנו לא שמרנו שמיטותיה,

וכן ה' ישיש את אויבינו עלינו תחת אשר לא עבדנו את ה"א בשמחה וכו' אך כאן מה המידה כנגד מידה?

 

מבאר הגר"ז סורוצקין שהבהלה כאן פירושה בהילות, פזיזות, חוסר מנוחה. מי שחי בדור הזה מרגיש את הבהלה שאוחזת בכל אדם. אין סבלנות לכלום. אין יכול לחכות בתור. אין זמן לשום דבר. אין סבלנות ומתינות. וממילא מגיעים לאלימות והתפרצות כנגד הזולת.

 

הפזיזות היא אם כל חטאת. אדה"ר לא המתין ואכל מעה"ד בטרם זמנו. אלולי כן היה מקדש על היין בער"ש והיה שותה מעה"ד בהיתר ומתקן עולם במלכות שד'י.

 

עמ,י עומדים  לתקן את חטא עה"ד במעמד הר סיני, אך בשל חוסר סבלנות של כמה שעות שמשה בושש לבוא- עשו להם עגל מסכה.

 

דוד המלך גלגול אדה"ר – אכל לבת שבע פגה.

 

החפץ חיים והסוכה שאשתו השניה ביקשה שיפרק את הסוכה…

 

העונש של בהלה בעקבות שקיימנו את מצוות ה' בבהילות בלא מתינות כמי שעושה את הדבר רק כדי להתפטר.

עלינו לשבח אצלו היא תפילת הדרך, את התפילין הוא מוריד כבר ובא לציון גואל, ומחפש תמיד איך 'להיות כבר אחרי'…

 

המעשה בר' פרידא . [מהר' לסרי- מדוע הב"ק לא באה לתלמיד? משום שהיא לא רצתה לחזור על הדבר 400 פעם…]

 

מסופר על ה"חכם צבי" כאשר למד בבחרותו בישיבה התאכסן אצל בעל בית אמיד אבי אביהם של משפחת רוטשילד הימצאותו בבית זה גרמה קשיים לא מעטים כיוון שבהיותו מתמיד עצום הגיע לפעמים אל הבית בשעת לילה מאוחרת בני הבית לחצו על אביהם שיוציא את הבחור וישלחהו למקום אחר אך הוא לא נענה להם כך נמשך הדבר זמן רב ובעל הבית עמד בנסיון ולא העז להוציא מילה אחת של טרוניא מפיו ויהי היום וגם בעל הבית עצמו הגיע למצב שכבר לא היה מסוגל יותר לסבול את הקשיים היה זה כאשר בדיוק באותו יום ניתקל בבעיות שונות בעניני מסחרו ופלט כמה מילים נגד הבחור ואף כי לא אמר לו במפורש שיצא מביתו אבל הנימה שהיתה בפיו גילתה על יחס שונה מעט ממה שהיה עד היום אמנם מיד לאחר מכן הרגיש בדבר והתחרט מאד על כך ואף ניגש אל הבחור וביקש ממנו בדמעות שיסלח לו לא עברה שעה קלה והנה הגיעו פרנסי הקהילה הסמוכה לבקש מהבחור שיכהן כאב"ד בעירם הבחור נאות לבקשתם וחתמו שני הצדדים בו ביום וכבר למחרת יצא ה"חכם צבי" מן הבית ועבר להתגורר בעיר ההיא בצאתו את הבית פנה לרוטשילד ואמר לו כדברים האלה אתמול כאשר לא התגברת על עצמך היה היום האחרון שהייתי צריך להשאר אצלכם עוד בתחילת בואי אליכם נגזר כך מן השמים שזה יהיה היום האחרון אם היית זוכה להתגבר עוד שעה קלה בלבד ולא היית מתרעם על הקשיים שגרמתי לך על ידי לימוד התורה שלי היית זוכה לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות עכשיו שלא זכית לכך בנים מופלגים בעשירות ובממון יהיה לך תלמידי חכמים לא יהיו לך.

המעשה ברב קובלסקי והמרק

… בכלל, אכל מעט מאד. מעולם לא פינק את גופו. אף פעם לא התייחס לאוכל, מעודו לא נראה להוט אחר מאכל מסויים, ולא שיבח מעדן. רק מאכל אחד יצא מן הכלל, עקב מעשה שהיה.

פעם, בהיותו תלמיד ישיבה, בא הביתה לביקור ביום ששי. אמו הגישה לו מרק ירקות סמיך. משהחל לאכול, שאלה לטיב המרק. הוא יצא מגדרו כדי לשבחו. נהרו פניה של האם , הנה, סוף סוף מאכל שהוא אוהב. מאז, בכל פעם שציפו בבית לבואו, המתין לו המרק שאהב. מסירותה של אם…

לפני שנישא, קיימה אמו שיחה עם כלתה לעתיד. שאלה הכלה אלו מאכלים הוא אוהב. אומר לך את האמת, אמרה האם, מעולם לא הביע דעה על מאכל, מעולם לא היה להוט אחר האוכל. פעם אחת ויחידה שיבח באוזני את המרק, ומאז אני מכינה אותו למענו, הוא אוכל אותו עד תומו, ואני מגישה לו עוד כתוספת.

היא לימדה את כלתה את אופן הכנת המרק, ומני אז, ועד יומו האחרון, לא ידעה הרבנית אילו מאכלים חביבים עליו ואילו דחויים בעיניו. טעמו באוכל היה כחידה עלומה. רק ידעה שמאכל אחד אוהב הוא, והכינה את המרק לפי המתכון שקיבלה, והוא אכן אכלו עד תומו, נכון היה אפילו לקבל תוספת. לטעמה, היה טעמו של המרק נורא, אבל על טעם וריח אין להתווכח…

לאחר פטירתו לחיי עולם, הגיע מכתב תנחומין מחבר ותיק משנים עברו, חבר שעקר לארץ אחרת, שם הגיעתו הבשורה המרה, והוא מיהר לשגר את תנחומיו בכתב.

הוא הציל את חיל הנישואין שלי, כתב אותו חבר בוידוי אישי. בינו לבין רעייתו התגלעו חילוקי דעות, ניגודי טעמים היא בישלה כך הוא רצה אחרת, היא הכינה מטעמים והוא סלד מהם.

ואז אמר לו הרב קובלסקי : בוא ואספר לך מעשה שהיה. לפני שנים הגעתי הביתה מן הישיבה, אמי הגישה לי מרק ירקות. נטלתי מלוא הכף, ועיני חשכו. המרק נתקע בגרוני, ביקשתי להקיא, טעמו היה נורא, ואז שאלה אותי אמא איך המרק? נו, מה אומר? האם אגיד לה שאיני אוהב אותו, האם אומר לה שטרחה לחינם? חלילה לי מלצער אותה. שיבחתי והיללתי אותו בכל פה, והצער שהיה לי באכילתו פג למראה פניה הקורנות. היה כדאי לאכול את כל המרק, עד תומו, אפילו את התוספת שנתנה. ומאז, אבוי, בכל פעם שבאתי הביתה,

חיכה לי המרק, ולא היתה ברירה. אמא טרחה והכינה, איך אפשר לאכזבה? ! תקוה אחת היתה לי, קרן אור בחשכה. ברצות ה', אתחתן, ואפטר מעונשו של המרק. אבל הנה התארסתי, ואמי המסורה גילתה את אוזן כלתי, שאף שאינה יודעת את טעמי, הנה דבר אחד אוהב אני מאד, את המרק הנורא… אשתי התפלאה לטעמי, אבל כאשה מסורה ביקשה להשביע את רצוני. ואני, כשם שלא רציתי לצער את אמא, כך לא יכולתי לאכזב אותה. הלוא כוונתה אך לטובה. וכך, עומד אני לשוב הביתה, ומחכה לי פינכת מרק, ואני חושב להשתנק חלילה מכל כף – ואוכל את המרק עד תומו, ואף מבקש תוספת – כדי לשמחה…

כך סיפר וסיים , ואתה מספר לי על מריבות בביתך בגלל הבדלי טעמים ?

מיני אז, לא שמעה ממני אשתי מילת ביקורת. שיבחתי והיללתי בכל פה, והשלום והשלוה שוררים במעוננו…

הרבנית קראה את המכתב, ולא ידעה את נפשה מרוב צער . מדוע, מדוע לא אמר מאומה ! ואני כל כך לא אהבתי את המרק הזה, והילדים דחוהו, ולא בישלתי אותו אלא למענו! מדוע שתק, מדוע לא אמר מלה?

אבל היתה זו שאלה, שידעה את תשובתה… (אנא עבדא)

 

 מעלת מתינותו של הלל הנשיא.

צדק ילין בה, ועתה מרצחים, כאשר מדובר בענייני צדק ומצוה, ילין בה. אין האדם ממהר. אולם כאשר מדובר ברצח ועבירה- ועתה! וזה  הסימן לדעת האם באמת הדחף נובע מיצה"ר או מיצה"ט, כשיש דחיפות ובהילות- מן הסתם מיצה"ר.  לדבר מצווה איננו ממהרים כ"כ… [אוצה"ת בשם ר' הלל וייס]

 

והפקדתי עליכם בהלה.

מבאר הגר"ז סורוצקין שהבהלה כאן פירושה בהילות, פזיזות, חוסר מנוחה. מי שחי בדור הזה מרגיש את הבהלה שאוחזת בכל אדם. אין סבלנות לכלום. אין יכול לחכות בתור. אין זמן לשום דבר. אין סבלנות ומתינות. וממילא מגיעים לאלימות והתפרצות כנגד הזולת.

הפזיזות היא אם כל חטאת. אדה"ר לא המתין ואכל מעה"ד בטרם זמנו.

משה בושש לבוא- עשו להם עגל מסכה.

דוד המלך אכל לבת שבע פגה.

העונש של בהלה בעקבות שקיימנו את מצוות ה' בבהילות בלא מתינות כמי שעושה את הדבר רק כדי להתפטר.

המעשה בר' פרידא . [מהר' לסרי- מדוע הב"ק לא באה לתלמיד? משום שהיא לא רצתה לחזור על הדבר 400 פעם…]

המעשה בחכם צבי שבעה"ב שלו העיר לו על איחוריו. מעלת מתינותו של הלל הנשיא.

צדק ילין בה, ועתה מרצחים, כאשר מדובר בענייני צדק ומצוה, ילין בה. אין האדם ממהר. אולם כאשר מדובר ברצח ועבירה- ועתה! וזה הסימן לדעת האם באמת הדחף נובע מיצה"ר או מיצה"ט, כשיש דחיפות ובהילות- מן הסתם מיצה"ר. לדבר מצווה איננו ממהרים כ"כ… [אוצה"ת בשם ר' הלל וייס]

 

פרשת בחוקותי

מדוע לא הוזכר גן עדן וגיהנם בתורה?

מדוע לא הזכר השכר המבטח בעולם הבא [ומתוק האור]

אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו… ונתתי גשמיכם בעינם ונתנה הארץ יבולה… ונתתי שלום בארץ… וחרב לא תעבור בארצכם (כו, ג-ו)

התורה הקדושה אומרת, שאם נהיה עמלי תורה ושומרי מצוות, נקבל בעד זה: גשם, פרנסה בשפע, שלום ושלוה.

מדוע לא מזכירה התורה את השכר הרוחני המובטח לנו על קיום המצוות, כמו: העולם הבא, הנאה מזיו השכינה וכיוצא בזה?

ה״כלי יקר״ מביא שבע דעות בראשונים כתשובה:

א. לדעת הרמב״ם לא מדבר כאן כלל על שכר, אלא סלוק המפריעים כדי שיוכל האדם לעבד את בוראו.

גלוי וידוע לפני הקב״ה שכל יהודי בעצם רוצה להספיק לקיים מצוות בעולם, אלא ששאור שבעסה [-יצר הרע] ושעבוד מלכיות מעכבים. אומרת, אפוא, התורה: אם האדם מצדו ישתדל לעשות כל שביכלתו, יסלקו ממנו את כל המפריעים. ״ונתתי שלום בארץ״ – שלא יהיה מפריע מצד שעבוד המלכיות, הגויים לא יציקו לעם ישראל, והפרנסה תהיה בשפע, וממילא יוכל לעמל בתורה ולקים מצוותיה.

ב.         האבן עזרא בפרשת ״האזינו״ כתב, שהרי אמרו חז״ל (ברכות לד ע״ב): ״כל הנביאים כלן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן – ׳עין לא ראתה אלקים זולתך; יעשה למחכה לו״. כלומר, אין שפה וציור שבהם נתן להסביר מהו שכרם הרוחני של תלמידי חכמים. אם היה הקב״ה מדבר על העולם הבא, אולי אחד מאלף היה מבין משהו. כמו שאיש מחשבים, אם ידבר על עניני המחשב עם מי שאינו מתמצא בתחום – הלה לא יבין אותו. לכן כאן מדברת התורה בשפה שכלנו מבינים: גשם, פרנסה בשפע, שלום ושלוה…

ג.         רבנו בחיי כתב: העובדה שיש שכר בעולם הבא על קיום המצוות הוא דבר פשוט וטבעי שאין צורך לומר אותו. אין כאן אלא דבר נורמלי, והתורה אינה מזכירה אלא דברים שהם מעל לגדר הטבע, כגון: אם תעשה מצוות – ירד גשם, ואם תעבר עברות – לא ירד גשם. זה חידוש, שמחזור המים בטבע תלוי במעשי האדם. אבל שהנשמה תחזר לכור מחצבתה מתחת לכסא הכבוד – הלא פשוט שכך! וכי מהיכן היא באה אם לא משם? ולאן היא תלך?!

התורה גלתה לנו שיש ענש ״כרת״, האם היא צריכה לומר שאדם אשר נהג כשורה ולא התחייב כרת, שיחזור אל מתחת לכסא הכבוד? וכי לא דבר פשוט ומובן מאליו הוא?! אדם יורד למעמקים קשור בחבל ומחובר לבלון חמצן, אם ינתק את החבל לא יוכל מעתה לחזר ולעלות למעלה, אבל אם לא ינתק את עצמו ממקור חיותו – באפן טבעי ישוב למקום שממנו הגיע.

ד.         בספר הכוזרי מובא שמלך כוזר שאל: הלא הדתות האחרות מבטיחות עולם הבא ״שמן מאד״, ואלו אתם, היהודים, מה אתם מבטיחים? קצת גשם, קצת בציר? ענה לו החבר: כל אחד יכול להבטיח עולם ומלואו לעתיד לבוא, כי בין כה וכה אי אפשר לבדק ולאמת את הדברים כאן בעולם הזה. לכן אמר הקב״ה: אדרבה, תבדק אותי כאן בעולם הזה ותראה שהתורה אמת! אם תקיים מצוות – ירד גשם, אם לא תקים מצוות – לא יהיה גשם!

[הוספתי: כאותו מוכר ששאלתי אותו מדוע אצלו זה עולה מאתיים, ובחנות אחרת ראיתי את זה במאה וחמישים? הוא השיב לי – אז מדוע לא קנית אצלו? אמרתי לו מפני שאין כעת. אהה… אם כך הוא סתם יקרן, כי אני – מה שאין לי – אני נותן בחינם… מי שמחלק שיקים בלי כיסוי – אין לו בעיה לרשום בהם גם מליון דולר… מה שאין לך אתה נותן בחינם…]

ה.        דעה נוספת הובאה בספר הכוזרי: אם בחיי העולם הזה, הבטיח לנו הקב״ה שיתהלך אתנו – ״והתהלכתי בתוככם״, האם יכול להיות לנו ספק בנוגע לעולם הבא!

ו.         רב סעדיה גאון תירץ: לפני מתן תורה אנשים הקריבו קרבנות לשמש, לירח ולכוכבים. הקב״ה שם אותם לממשלה ויש להם אפשרות להיטיב, אלא שלא הרשה להם להיטיב אלא אם כן ההטבה מגיעה לאדם. עתה, כשאמרה התורה להקריב להם, כנגד זה נתנה לאדם האפשרות לעבוד באותו אופן, רק שבמקום לעבוד לגרמי השמים תעבד לקב״ה. וכשם שלשמש לירח ולכוכבים היו מקריבים טלה ובתמורה חשבו שהם מקבלים דברים – כך אמרה התורה: תעבוד לקב״ה ותמורת עבודתך תקבל שפע גשמי.

ז.         הרמב״ן כתב, שהתורה מדברת על השכר הכללי לכל העם. אם יהיה שפע, כלם ירויחו מכך. אבל עולם הבא – לכל אחד יש ׳עולם הבאי אחר ושונה מהשני, ולכן אי אפשר לכתב זאת בתורה.

ח.        ובספר ״ילקוט הגרשוני" הוסיף על דברי הראשונים תרוץ נוסף, וזאת על פ׳ משל:

סוחר גדול, שהיה מפרסם מאד כאדם ישר, החליט שנמאס לו לעבד. לקח מנהל אחד לניהול החנות, ומנהל שני לניהול המסחר בעולם. לשניהם הוא קבע שכר זהה.

המנהל השני לא היה מרוצה. ״אני נוסע ברחבי העולם, מסתכן רבות, ומקבל את אותו השכר שמקבל המנהל הראשון שרק יושב בחנות? הלא בעל הבית מפורסם כאדם ישר?״ כך קבל באזני חבריו.

בסוף השנה קרא הסוחר לשני מנהליו ונתן להם את השכר. לאחר שנתן את מה שהבטיח ביקש מהמנהל השני שיביא את פנקסי מסעותיו. התבונן בהם ואמו לו: ״אני רואה שהסתכנת במספר ארצות, ובאחרות עבדת בתנאים קשים במיוחד״ העניק לו תוספת נכבדה עבור הנסיעות הקשות וההקרבה.

לשנה הבאה, עבד המנהל השני קשה יותר ואף רשם בפנקס כל ארוע קטן שהתרחש במהלך נסיעותיו. בסוף השנה, שהיתה קשה יותר מהראשונה, הגיע עם פנקסיו לסוחר וחשב שהפעם יקבל פי שנים מהשנה שעברה.

נתן לו הסוחר סכום דומה למה שקבל בשנה שעברה. התרעם המנהל .ואמר: ״היתכן?!׳,

ענה לו הסוחר: ״בשנה שעברה לא ידעת שאני אשלם לך, לכו עבודתך היתה פי כמה יותר קשה. השנה, בכל פעם שהיית נתון בסכנה או בקשי, חשבת לעצמך: ׳אין דבר, זה שוה, הרי בסוף הוא ישלם לי! ״׳ מכאן שהיה לך פחות קשה, ממילא לא מגיע לך יותר!״

אם הקב״ה היה מגלה לנו מה השכר האמתי – אומר ה״ילקוט הגרשני״ – עבודתנו לא היתה קשה כלל, כיון שהיינו מרגישים שכל הסבל והעמל כדאיים למען השגת אותו שכרי אך כיון שלא גלה לנו הבורא את גדל השכר, הננו מתאמצים, עובדים קשה ומקימים את המצוות, ובסוף נקבל עליהן את השכר העצום המבטח לנו.

 

 

פרשת בחוקותי

כל אדם ותפקידו המיוחד לו

ויקרא כז

(לב) וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַיקֹוָק: (לג) לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל: (לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי:

נשאלת השאלה – מילא להמיר בין טוב לרע – הגיוני לאסור, אך אם עלה לי רע, ואני רוצה להמירנו בטוב – מה רע?

י"א שאם ימיר רע בטוב, מחר ימיר טוב ברע…

אך התשובה כמדומה מבוארת באריכות בסוף פרשה שלפני ההקודמת סו"פ אמור:

'מעולמו יצא' מעין גנים מאמר ב׳

א

כתוב בסוף פרשת אמור ויצא בן אשת ישראלית, והוא בן איש מצרי, בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה וגר.

שואל רש״י ויצא בן אשה ישראלית, מהיכן יצא. רבי לוי אמר מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא, לגלגל ואמר [כתוב] ביום השבת יערכנו [והיה נאכל רק לשבת הבאה] דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים. [משום שנאפית ביום שישי, ומשימים אותה בשבת על השולחן, ונאכלת לשבת הבאה, הרי תשעה ימים].

ומתניתא אמרה, מבית דינו של משה יצא מחויב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן. אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני. אמרו לו, איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגידף. עכ״ל רש״י.

מפורש מרש״י ג׳ שיטות על מה שכתוב ויצא בן אשה ישראלית, מהיכן יצא. שיטת רבי לוי שאומר מעולמו יצא. שיטת רבי ברכיה שיצא מפרשת לחם הפנים, שכתובה בתורה קודם. ושיטת הברייתא שיצא מחויב מבית דינו של משה. ולא מובן השיטה הראשונה של רבי לוי שאמר מעולמו יצא, מה הפירוש מעולמו יצא.

גם יש לדקדק שאם רש״י הביא כאן ג׳ שיטות, משמע שהבין רש״י שיש קשר בין כל הג׳ שיטות, וכולם נצרכים לפשט הפסוק. וצריך להבין מה הקשר בין כל הג׳ השיטות.

ב

הנה צריך לדעת שהמקלל היה לו יחוס גרוע מאוד, משום שאמו לא היתה צנועה, וכמו שכתוב ושם אמו שלומית בת דברי. מפרש רש״י למה נקראה שלומית,

׳שום שהיתה מפטפטת עם כולם, שלום עליך שלום עליך שלום עליכם, מפטפטת רברים ושואלת בשלום הכל. בת דברי, דברנית היתה, מדברת עם כל אדם, לפיכך לקלה עכ״ל.

ועל אביו כתוב בתורה והוא בן איש מצרי. ואומר רש״י הוא המצרי שהרג משה. יה הרג משה את המצרי הזה, מפורש ברש׳׳י בפרשת שמות (ב/ י״א) שהמצרי יה היה מנוגשי מצרים שהעמיד פרעה על שוטרי ישראל, והיה מעמידם מקרות :בר למלאכתם. ובעלה של שלומית בת דברי היה משוטרי ישראל שהעמיד פרעה, יזם ירדו בעם ישראל. ובגלל שהמצרי היה מעורר את שוטרי ישראל מוקדם, ראה ז שלומית בת דברי אשתו, ונתן את עיניו בה. ובא בלילה והוציא את בעלה :יתו, והוא חזר ונכנס •לבית ובא על אשתו. והיתה סבורה שהוא בעלה. וחזר :לה לביתו והרגיש במה שעשה לו הנוגש המצרי. וכשראה הנוגש המצרי שבעלה יגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום. ומאותו ביאה נתעברה בילד שהוא היה סוף המקלל.

ועל זה כתוב בפרשת שמות שם, ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו, א בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ומשה רבינו לא מבין למה הזמן הוא מכה אותו בלי סיבה. אז כתוב ויפן כה וכה, מפרש רש״י שמשה לנו ראה ברוח קדשו מה עשה לו המצרי בבית, ומה עשה לו בשדה. וירא כי אין 1ז, שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר. ויך את המצרי ויטמנהו בחול. ובודאי לא יחוס לאותו ילד, שאביו היה כזה אכזרי ומושחת במידותיו. ובודאי יתכן ;שפעות אביו ואמו השפיעו עליו לרעה,

אבל למרות כן רואים שהוא השתדל להיות בן עליה, ולהתעלות בעליה רוחנית. כמו שכתוב ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, למרות וא היה בן אשה,ישראלית לא צנועה, וגם היה בן איש מצרי, למרות כן יצא זע את אהלו במחנה דן בתוך בני ישראל.

1מה הוא עקר ממקומו והלך לגור בתוך מחנה דן. כי הוא רצה להתעלות חניות. ובתחילה הוא הלך להתגייר, כמו שכתב רש״י בתוך בני ישראל, מלמד זגייר עכ״ל. ופירש הרמב״ן שאין הכוונה שהיה צריך גירות, שהרי כל ישראל יירו במתן תורה במילה וטבילה והרצאת דמים, אלא הכוונה שהלך אחר אמו :ק בישראל, וזה הכוונה בתוך בני ישראל, שהיה עמהם, ולא רצה ללכת אחרי ו שהיה מצרי. עכ״ד הרמב׳׳ן.

כאשר נחלקו ישראל באופן שכל שבט יהיה לבד, הוא הלך בסוף המחנה, משום שהשבטים נקבעו לפי אביהם, ובמו שכתוב איש על דגלו באותות לבית אבותם, ועל כורחו הוכרח להיות בסוף המחנה.

ומי היה בסוף המחנה, כל החוטאים שהענין פלט אותם, וכמו שכתב רש״י סוף פרשת כי תצא(ב״ה, י״ח) על הפסוק ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, חסרי כח מחמת חטאם שהיה הענן פולטם עכ׳׳ל. וגם הלכו שם כל הערב רב שנפלטו ג״ב מענני כבוד, וכדאיתא בזוה״ק פרשת כי תשא דף קצ״א ב׳ וז״ל (מתורגם ללשון הקודש) בא וראה כל ענני כבוד שהלכו במדבר, לא היו מכסים אלא את בני ישראל לבדם. ואותו ענן של כבוד שכתוב וה׳ הולך לפניהם [בעמוד ענן וגד] הלך לפניהם. ואותם ערב רב וכל אותם הבהמות והכבשים והשוורים, היו הולכים מחוץ למחנה באחרונה עכ׳׳ל.

וכשראה אדם זה, שכל האנשים שנמצאים עמו בסוף המחנה, הם או בעלי עבירות שנפלטו מענני כבוד, או ערב רב רשעים שהחטיאו את ישראל בעגל, או בקר וצאן, החליט לעקור ממקומו ולהתרחק מהחברה הרעה, וללכת לחפש מקום יותר טוב.

ולאן ילך, ודאי לתוך מחנה ישראל. ולכן הלך לתוך שבט דן, משום שאמו היתה משבט דן, וקיוה ששם יניחוהו לגור. ועי״ז יוכל לגור בחברה טובה, ולהיות שמור מחברה רעה, ולהצליח להתעלות ברוחניות.

אמנם כשהגיע ליטוע את אוהלו, בא אחד מאנשי שבט דן ועיכב בעדו ולא נתן לו לגור שם. והוא מה שכתוב, וינצו במחנה, בן הישראלית, שהוא האדם הזה שאנו מדברים עליו. ואיש הישראלי, שהיה משבט דן ומחה בו שלא יטע את אוהלו שם.

וכאשר ראה שהוא רוצה לברוח מחברה רעה ובא ליטע אוהלו בחברה טובה בתוך מחנה דן, ואדם אחד עומד כנגדו ומעכב בעדו, הוא היה בטוח שבודאי זה שליח של היצר הרע שרוצה לעכב בעדו מלהתקרב אל הקדושה, כי הרי כוונתו לשם שמים. ולכן התחיל לריב עמו, כמו שכתוב וינצו במחנה. ואע״פ שאותו אדם משבט דן טען לפניו שיש פסוק שכל אחד גר לפי שבט אביו, הוא לא היה מוכן לקבל את טענתו, והיה בטוח שהוא שליח היצר הרע לעכבו. עד שכאשר ראה, אותו אחד משבט דן, שאינו שומע לו, והבין שגם לא ישמע לדיינים הקטנים שרי עשרות ושרי חמשים, אמר לו בא עימי למשה רבינו ותראה כדברי שאסור לך לגור כאן.

ומה היה סובר המקלל, בודאי היה סבור שיזכה בדין אצל משה רבינו, שהרי ונתו לשם שמים, ונכנס לבית דינו של משה רבינו ויצא מחויב, ופסקו לו שאסור לגור יחד עם שבט דן, אלא לחזור לבלקומו הראשון בסוף המחנה, יחד עם בעלי :בירה והערב רב. ואז נשבר ואמר, כל בך הרבה טרחות טרחתי ויגעתי להתקרב 1 הקדושה, ולבסוף על פי דין מונעים אותי להתקרב אל הקדושה, ומכריחים אותי .זרו־ לחברה הרעה, אי אפשי בכל זה ובכל דת זו, עמד וגידף.

 

ואנחנו עומדים ותמהים מאוד, וכי המקלל לא צדק, בודאי שהוא צדק מאוד, מהדין אדם חייב לעזוב את החברה הרעה, ולגור בסביבה טובה. ומאחר וכוונתו ־זה לשם שמים, למה לא סייעוהו מן השמים במשימתו, למה הקב״ה לא אמר שה לפני שהמקלל יגיע, שירשו לו לגור בתוך מחנה דן. וכי לא העריך את זה 'מרות שהיה לו אבא מצרי ואמא לא צנועה, למרות כן העדיף להדבק בדת ״אל ועוד לעזוב את החברה הרעה ולגור בסביבה טובה. למה לא זכה המקלל ־עתא דשמיא. ואנחנו נוסיף ונשאל את עצמינו, אם אנחנו היינו במקומו, וכי לא נו נשברים כמוהו. א״ב היכן הבחירה, והיכן הטעות של המקלל. ואיזה ידיעה ז חסר למקלל שלכן נשבר, שידיעה זו אנחנו מוכרחים לדעת כדי שלא נשבר והו.

ג

קוראים בימים אלה פרקי אבות: שנינו במסכת אבות סוף פ״ד על כרחך אתה חי. וכוונת המשנה אינה רק, שהגם שהוא רוצה למות, בכל זאת הוא חי בעל כרחו. אלא כוונת המשנה הוא גם על תנאי החיים, שעל כורחו הוא חי במצב זה שהוא חי, ובמסגרת זו ובמצבים אלו הוא נמצא בהם.

׳כפי שאנו רואים שלכל אדם יש מסגרת של חיים, המורכבת ממשפחתו שהם יו שילדו אותו, והוא לא בחר את הוריו. וכן את אחיו אחיותיו, שגם אותם הוא בחר. וכן מאשתו וילדיו, שגם את ילדיו הוא לא בחר. וכן גר במדינה מסויימת יר מסויימת ובמקום מסוים עם שכנים, שגם אותם הוא לא בחר. ובן לומד :פלל במקום מסויים או עובד במקום מסויים. ובכל מקום יש אנשים נוספים, ז אותם הוא לא בחר,

מלבד זה, כל אדם נתברך מן שמים במעלות מסויימות ובחסרונות מסויימות, ז הם משפיעים על אופיו ותכונתו. וכן קיבל מן השמים כלים כדי לחיות בהם לם, כמו עוני ועושר, חכמה או טפשות, גבורה או חולשה, כבוד או חוסר כבוד. הפרטים האלה ועוד הרבה פרטים שהוא לא החליט, כל אלו הם מהוים את המסגרת של החיים שלו, וזה נקרא העולם שלו. ולכן בן אדם חי בעולם משלו, שכך היה רצון ה׳ שאדם זה יעבוד אותו, וזה בבר הוחלט עוד לפגי שהוא נולד, ולא ניתן לשנות אותו, ועל כרחך אתה חי.

וכן מפורש בגמרא תענית כ״ה א׳. רבי אלעזר בן פדת היה מצבו דחוק בפרנסה מאוד, ואם כתוב מאוד, זה מאוד. הקיז דם, ולא היה לו שום דבר לאכול לאחר הקזת הדם. לקח צלע של שום והניחו בפיו. חלש לבו ונתעלף. הלכו חכמים לשאול בשלומו, וראוהו שהוא בוכה ומחייך ויוצא נצוצות של אש ממצחו. כשהתעורר שאלוהו למה בכית וחייכת. אמר להם, משום שהיה יושב עימי הקב״ה, ואמרתי לו עד מתי אצטער באותו עולם. והשיב לי, אלעזר בני, האם נח לך שאהפוך את העולם מתחילתו, ואולי תוולד בשעה שיגזר עליך מזונות. דהיינו שגם אם אחזיר את העולם לתחילתו, לא בטוח שתיפול למצב שיהיה לך מזונות. ועי״ש בגמרא את המשך המעשה.

מפורש מזה שעולמו של האדם וכל הפרטים המרכיבים את עולמו, אינם כלל בבחירה שלו, אלא הכל נקבע עוד לפני שהגיע לעולם, ואין שום מציאות לשנות את מצבו, אפילו לא לרבי אלעזר בן פדת שזוכה לדבר עם הקב״ה בעצמו.

א״כ מה תפקידו של אדם בעולם בזה, להכיר את מצבו ואת עולמו, ולחפש איך לעבוד את השי״ת בתוך עולמו, דהיינו בתוך המסגרת שהשי״ת שם אותו בה.

 

ועל זה כתב הרמח״ל בתחילת ספרו מסילת ישרים, יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו. לא כתוב מה חובתו בעולם, אלא בעולמו. מה שאתה חייב בעולם, לא בהכרח שחברך חייב, לכל אחד חיים אחרים ועולם אחר, וכל אלו יוצרים חיובים אחרים.

מי שזכה לממון רב או חכמה מיוחדת, הוא מחויב בעולמו דברים אחרים, ממי שלא זכה לממון רב או לא זכה לחכמה גדולה. לבן כותב הרמח״ל שכל אחד צריך לברר לעצמו מה חובתו בעולמו, מה אני חייב בעולם שלי בלי קשר לאחרים.

 

ד

וכאשר נתבונן על המקלל נראה, שגם אותו שמו מן השמים בתוך מסגרת מסויימת שהרכיבה את עולמו. והרי הוא לא בחר את אביו ואמו, הוא נולד לתוך עולם שאביו הוא מצרי ואמו היא לא אשה צנועה. מה תפקידו, להתאמץ ללכת בדרך ה׳ למרות הכל. לא להיות מושפע מאביו הרשע, ולהטות את עצמו לדת ישראל משום שהוא ישראל. לא להיות מושפע מאמו שלא היתה צנועה, ולהיות צנוע. ואת זה הוא באמת הצליח, וכמו שכתוב בתוך בני ישראל, ופירש״י מלמד שנתגייר. וכמו שפירש הרמב״ן, שהלך עם ישראל ולא עם המצריים. וגם לא מצאנו עליו שום טענה שלא היה צנוע. הוא באמת הצליח בחלק הזה.

אך במה הוא לא הצליח. הוא לא הצליח לחיות בתוך אותו עולם שהקב״ה שם אותו בו.

 הרי אם השי״ת שם אותו במצב שאביו מצרי, א״ב מקומו הוא בסוף המחנה, זה העולם שהשי״ת שם אותו בו בעל כורחו. ותפקידו הוא להתמודד עם כל החברה הרעה, ולמרות כן לא להיות מושפע מהם. ואם שמו אותו מן השמים שם, בודאי שגם היו לו כוחות להתמודד עם זה.

אבל הוא לא היה מוכן לחיות שם. הוא החליט שבשום אופן הוא לא יגור שם. ובאמת בפרט זה הוא היה צודק, שאדם צריך למעט את הנסיונות שלו, ובפרט בחברה רעה, שהוא צריך לברוח ממנה כבורח מפני אש. אבל כל זה הוא רק כאשר הדבר אפשרי. אבל אם מתברר לו מפי משה רבינו שתפקידו בעולמו זה לגור בסוף המחנה עם חברה רעה ובכל זאת להלחם שלא להיות מושפע, א״כ זהו תפקידו, ולא ניתן לשנות כלום.

אבל חטאו היה, שלא היה מוכן להשלים עם זה, משום שחשב שכיון שהחליט שהוא שייך לחברה טובה, אז אין שום מציאות בעולם לחיות בחברה רעה. וכשראה שתוכניותיו לא הולכים לו כרצונו, עמד וקילל ואיבד את עולמו.

ואילו היה מוכן להכיר שזהו עולמו שהקב״ה שם אותו בו, הנה כשהיה שומע מפי משה רבינו שהוא לא יכול לגור במחנה דן, היה צריך לשאול את משה רבעו עצות ודרכים מה לעשות כדי להנצל מהשפעת החברה הרעה שנגזר עליו לגור שם, ולבקש ברכה ממשה רבינו להנצל מהשפעות הרשעים. ובודאי היה מצליח, והיה בן עליה אמיתי. אבל כיון שחשב שהוא יקבע את מסגרת חייו, ולא הבין שאת מסגרת החיים קובע הקב׳׳ה, לכן בעט וקלל.

 

וזהו ביאור דברי רבי לוי מהיכן יצא, מעולמו יצא, מהיכן יצא פירושו, מאיזה נקודה יצא שהגיע למצב של ויקוב את השם ויקלל, איך הוא הגיע לזה. זה התחיל מתוך מה שמעולמו יצא, הוא החליט לצאת מהעולם הפרטי שהקב״ה שם אותו בו, והחליט לחיות חיים אחרים שהם לא עולמו, ברגע שאדם מחליט על מסגרת חיים לא כפי מה שרצון ה׳ דורש ממנו, קל מאוד כבר להגיע לקלל את השם רח״ל,

וזה הלימוד הגדול שיש לנו מהמקלל. אין ספק שכל אדם מחוייב להקל מעליו כמה שהוא יכול, את מערכת חייו הן בגשמיות והן ברוחניות, כדי שיהיה לו מה

שיותר הרחבת הדעת בגשמיות כדי שיהיה סנוי לעבודת ה׳, וגם להקל מעל עצמו ברוחניות, שיהיו לו כמה שפחות נסיונות. אן אם רואה שאין מנוס, והוא נמצא בתוך מסגרת שאינו יכול לצאת ממנה, בגשמיות או ברוחניות, עליו להבין שזהו עולמו וזה תפקידו בעולם, ולהשלים עם זה, ולחפש עצות ודרכים איך לעבוד את ה׳ בתוך מסגרת זו.

מי שמתמרד נגד המסגרת שנכפתה עליו מן השמים, יוכל בקלות להגיע למצבו של המקלל. ומי שיכנע ויבין שזו היא המסגרת וזהו העולם שלי ואני מוכרח לחיות בו, כי זהו תפקידי בעולם וזהו רצון ה׳ ממני, אדם זה יצליח מאוד בעבודת השם, כיון שנתברר ונתאמת אצלו מה חובתו בעולמו, והוא עובד את ה׳ בדיוק בדרך שהשי״ת רוצה ממנו.

מסופר על ר' נפתלי אמסטרדם תלמידו של ר' ישראל סלנטר שפ"א בפורים כשנכנס יין יצא סוד, והוא התמרמר לפני רבו ואמר לו היה לי את היר"ש של הרבה שלי, ואת הראש של השאגת אריה, ואת הלב והרגש של בעל יסוד ושורש העבודה, כי אז… אמר לו רי"ס ר' נפתלי! ביראה שלך, בראש שלך, ובלב שלך!

וזהו בפיך- שלך, ובלבבך – שלך, לעשותו! [מעין השבוע ח"ה תקסו]

 

למדנו מכאן ג׳ דרכים שעבודם יכול אדם להגיע למצב של עמד וגידף.

א) כאשר נא מהמסגרת ומהעולם שהשי״ת שם אותו, ומחליט שאינו מוכן להתמודד בעולם צמו אותו מן השמים, אלא הוא שייך למצב אחר, והמצב של ההוה מופקע אצלו

ב)         כאשר חושב שהעולם צריך להתנהג לפי תפיסת עולמו, וקיום המצוות ג׳׳כ צריכים להיות כפי מה שהוא מבין. ואינו מוכן להבין שיש להשי״ת חשבונות משלו, הן בצורת קיום המצוות, והן במצב שהשי״ת מניח את האדם בעולם.

 

כתב בספר עבודת ישראל [פרקי אבות פ"ד] 'איזהו גבור הכובש את 'יצרו'. רצ"ל יצרו המיוחד לו, שלכל אדם יש יצר מיוחד המומר לדבר אחד. ולזה צריך כל אחד לעשות לעצמו גדרים וסייגים בדברים שרואה שיצרו תוקף עליו להכשילו בו, כי כל אחד גלל כן נברא'

מסופר על רבי אריה לוין שכאשר התחיל לעסוק בירושלים במצות חסד ולקרב רחוקים ולעודד נדכאים אמרה לו אשתו הצדקנית אתה הרי ת"ח גדול ולמה אתה עוסק בענייני החסד הללו שמפסידים לך את רוב זמנך שיכלת לעסוק בתורה? השיב לה רבי אריה יש עמנו את בעל הלשם שהיה מגדולי המקובלים בדורו אלך ואשמע מה דעתו. כאשר שאל את בעל הלשם השיב לו שיש לו בקבלה איש מפי איש שכאשר אדם עוסק באיזה תחום רוחני ורואה בו הצלחה, אות וסימן הוא שזהו תפקידו בעולם ועליו להמשיך בזה. [מעין גנים במדבר].

 

הגמ׳ במס' חגיגה (ה🙂 אומרת: 'שלושה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום, על שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק'.

והקשה שם המהרש״א, מדוע בוכה הקב״ה על מי שא״א לו לעסוק ועוסק, הלא אדרבה, יש לשמוח על זה!

בספר ״לב שלום״ פ׳ ויגש (עמ׳ ת״י) הביא הגר״ש שבדרון זצ״ל מה שביאר בזה אביו ר׳ יצחק זצ״ל, שכל אדם צריך למצות את כוחותיו לפי התכונות שלו, יש מי שראשו ראוי לעסוק בעיון לחדש ולהעמיק, ובעצלותו אומר לנפשו ״לי מתאים ללמוד בקיאות״, וכך מכלה לריק את שנותיו. ויש להיפך, שלפי כשרונותיו מתאים יותר להשיג את התורה דרך ידיעות רבות, ובסוף יוכל גם להתעמק, אולם רוצה בכל זאת להיות כמו חבריו שלומדים כבר בעיון גדול, ועל ידי זה אינו רואה ברכה בעמלו. וכן יש אשר נמשך אחר לימוד ההלכה, ולומד ב'כולל עיון' ויש להיפך, יש נמשך אחר אגדות חז"ל ומדרשים, ויש אחר תורת הסוד. ועל שניהם הקב״ה בוכה. גם על מי שאי אפשר לו ״לעסוק״ בתורה, היינו בעיון, ועוסק שלא כפי טבעו, כי אז אינו ממצה את כוחותיו ואין לו סיפוק בלימודו, וישאר לבסוף ריקן מתורה ר״ל.

 

ב'שבט מוסר' [שם] ומפאת חשיבותם לרבים אשר לא ידעום, העתקתי דבריו:

'והנני מוסר לך דבר אשר תרדוף אחריו ויהיה חיים לנפשך וענקים לגרגרותיך, לעולם יהא עיקר למודך בדבר של תורה שלבך חפץ יותר, אם בגמרא, או בדרוש, או ברמז, או בקבלה, וכמ"ש בגמ' ע"ז דף י"ס "כי אם בתורת ה' חפצו" א"ר אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ.

וביאר האריז"ל [ספר הגלגולים פ"ד] שיש בני אדם שכל חפצם ועסקם בפשטי התורה, ויש שעוסק בדרוש, ויש ברמז, או בגימטריות, או בדרך האמת, כי הכל לפי מה שנתגלגל עליו בפעם ההיא דכיון שכבר השלים בפעם אחרת שאר העניינים אין צורך לו שבכל גלגול יעסוק בכולם עכ"ל האריז"ל.

ולכן אל תביט לדברי המתנגדים למה שחשקת ללמוד בו, באמרם לך 'למה אתה מוציא כל ימיך בפרט זה של תורה ולא בפרט אחר'? משום שעל מה שחשקת ללמוד – על דבר זה באת לעולם!

ואם תשמע לדבריהם יכריחוך [משמים] להתגלגל בזה העולם פעם אחרת, ולעבור נפשך בְחֶרב חדה של מלאך המוות ולטעום טעם מיתה להשלים זאת! ולכן אל תשמע לדברי המשחית נפשך הזה.

ודע כי השטן מתלבש באלו האנשים להדאיג ולצער ולהכאיב נפש הלומד ועוסק בתורה בחלק שאיוותה נפשה לעסוק, כדי להבדילו משם שלא ישלים נפשו על מה שבא להשלימה ולהצריכו גלגולים רבים.

ולכן היו החכמים זהירים ביותר במצוות מסוימות, כל חכם במצווה אחרת, שידע על פי שורש נפשו שאיוותה בא לתקן, ומסר נפשו עליה. עכ"ד השבט מוסר.

 

עוד מצינו בחז״ל (פסיקתא רבתי פ׳ כ״ה ד״ה עשר) וז״ל: נבות היה קולו נאה והיה עולה לירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשמוע קולו, פעם אחת לא עלה, והעידו עליו אותם העדים בני בליעל ונאבד מן העולם, מי גרם לו? על שלא עלה לירושלים בראיה לכבד את ה׳ ממה שחננו, עכ״ל.

ולכאורה תמוה מאוד, וכי בגלל עוון זה שהיה בידי נבות היזרעאלי שלא עלה פעם אחת לרגל ולא רצה לשורר בקולו, וכי ע״ז מגיע עונש מות? ושמעתי בשם הגרש״ז אוירבאך זצ״ל לבאר כעין היסוד הנ״ל, שמאחר וזה היה התפקיד המיוחד שלו בעולם, שע״כ ניתן לו קול ערב במיוחד, ממילא כשלא ביצע זאת, שוב לא היה לו זכות קיום. כי לכל אדם ואדם בבריאה יש את התפקיד המיוחד לו. [עלי ורדים סוטה כב.].

 

 

שאלנו– מילא להמיר בין טוב לרע – הגיוני לאסור, אך אם עלה לי רע, ואני רוצה להמירנו בטוב – מה רע?

התשובה – עצם השאלה נובעת מ'אני יודע מה טוב', אולם האדם זקוק למידת ענוה והיא ההשלמה עם רצון השי"ת. ה' רוצה דוקא את העשירי הגם שהוא רע. מי יאמר לו מה תעשה? ה' רוצה דוקא פת צוננת, מי יקבע לו? וכי אתה מבין את רצון ה'? ה' רוצה שאתה תהיה דוקא במקום ההוא ושם תתמודד, מי אמר שחביב לו יותר עבודת חבירך שנולד בתנאים אופטימליים?

[המעשה עם המגיד מדובנא והעשיר שערק ביום הפורים לביהמ"ד ומשלו לעורק מחיל אל חיל אחר בעת הקרב].

 

 

פרשת בחקתי

השמירה האמתית – צבא או תורה?

ההגנה האמתית [אוצה"ת]

"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ונתתי גשמיכם בעתם ונתתי

שלום בארץ וחרב לא תעבר בארצכם" כג ג ו

כתוב במדרש ר' מנחם חתנא דר' אלעזר בר אבינא אמר מהו שאמר דוד חשבתי דרכי וגו' חשבתי מה שכתבת לנו בתורה "אם בחקתי תלכו" ומה כתוב על זה "ונתתי שלום בארץ" "ואם לא תשמעו לי" מה כתוב על זה "ויספתי ליסרה אתכם" צריך להבין מה שייך כאן הענין של "חישבתי" בזמן שהדבר כתוב בתורה בפירוש?

 ברם הענין הוא כי לפעמים נדמה לאדם כי השלום בארץ תלוי בהרבה סיבות ובהרבה גורמים ואינו מבין את הסיבה העיקרית אמר דוד המלך התבוננתי והגעתי למסקנה שאין פתרון אחר לבעיות הכלל והפרט רק קיום התורה.

 ויש להסביר את זה ע"י מעשה שהיה באסיפת הרבנים בפטרבורג התאספו שם גדולי הרבנים לטכס עצה לביטול הגזירות הרעות שגזרו על כלל ישראל והם שלחו שתדלן משכיל חלוני ומתבולל שהיתה לו דריסת רגל אצל המושלים בממשלה שיבטל את הגזירה ולאחר שהצליח בשליחותו אמר לרבנים והתפאר לפניהם כי דרכו כמתבולל צודקת שהרי הוא פעל והצליח לבטל את הגזירה ואילו הרבנים לא פעלו כלום כי אין להם אפילו דרך כניסה אל השלטון

ענה לו אחד הרבנים בפקחות ואמר משל למה הדבר דומה לאחד שנסע בחורף וקפא גופו מחמת הקור העז יעץ לו אדם אחד את העצה הידועה במקרה כזה לשפשף את כל גופו הקפוא בשלג ובזה הגוף מתחמם והדם מתחיל לזרום בו כאשר סגולה זו הועילה לו אמר בהתרגשות "תודה לאל שיש שלג כי אילו לא היה שלג לא היה עם מה להחיות את גופי הקפוא" השיבו לו שוטה שבעולם אילו לא היה השלג לא היה גופך קופא ולא היית זקוק לשלג וכך אמר גם לשתדלן החילוני אתה חושב כי אתה בטלת את הגזירה הרי כל הגזירות באות רק בגלל הפושעים המתבוללים

כאותו שהציל את הנופל בבור ועזר לו בכל כוחו וראה זאת אחד והתפעל ממסי"נ עבור חבירו. א"ל אל תתפעל, זה אני חפרתי את הבור…

כאותו שבא לחזו"א בשבת וא"ל הרב ,אל תדאג אם תשמע יריות, זה מכחותינו, מהלח"י, אנו עושים כאן אימונים… א"ל החז"א אני יותר מודאג מהיריות שלכם [בחילול שבת] מאשר של הערבים…

ואנו מוצאים על זה גמרא מפורשת דאמר רבי אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ ומעשה היה שהטילו על אנשי טבריה לעשות עטרה כתר למלך באו עמי הארצות לרבי ושאלוהו האם החכמים ישתתפו בדמי העטרה ענה להם לא אמרו לו אם כן נברח אמר להם ברחו ברחו חצי העיר מחל המלך את דמי חצי העטרה.

באו הנשארים לרבי ושאלוהו האם החכמים ישתתפו בדמי העטרה ענה להם לא אמרו לו אם כן נברח אמר להם ברחו.

ברחו כולם ולא נשאר רק כובס אחד הטילו עליו את כל הוצאות העטרה לבסוף ברח גם הוא ולא נשאר מי שישלם ומחל המלך את הכל.

אמר רבי ראיתם שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ ע"ב ח לצערנו רבים סבורים כיום שבעיות בטחוניות כלכליות וחברתיות ניתן לפתור בכל מיני דרכים הם אינם מעלים על דעתם כלל למצוא מזור לבעיותיהם בדרך של "אם בחוקתי תלכו" "נחלת אליעזר" מהגהת חזקיהו קאהן זצ""

בספר "לקח טוב" מביא על ענין זה משל נפלא מהגר"י גלינסקי כיודע הבדואים מקום חיותם במדבר ע"כ את המים הנצרכים להם למחייתם נאלצים הם לשאוב מבורות הנמצאים במרחק רב ממקום מגוריהם ולטלטלם בפחים ע"י חמורים ויהי היום ומספר אנשים מקרב הבדואים ביקרו בכרך הגדול לתמהונם ראו שאינם נזקקים להביא מים ממרחקים אלא בכל בית מצוי ברז שממנו נובעים מים מתוקים חמדו הבדואים את השכלול הנפלא ורכשו כמות ניכרת של ברזים על מנת להתקינם בכל אחד מן האהלים שבמקום מושבם כאשר תמה מלאכת הרכבת הברזים נוכחו לדעת לאכזבתם כי אין מים יוצאים מתוכם מיד הזעיקו את בעלי המלאכה שבעיר שיבואו לראות מדוע שונים הברזים שלהם וכשהגיעו לעירם גיחכו על בורותם כיצד יעלה על הדעת שיצאו מים מהברזים בלא שתחברום לצנור המוביל את המים מתוך הבאר כן התורה מבטיחה שפע ברכה והצלחה אם רק נשכיל להתחבר אל מקור מים חיים התורה ולזה אמר עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים.

תרומת תלמידי הח"ח לבית חולים באחת הערים בליטא נערכה פעם אסיפה למען הקמת בית חולים יהודי ובראש האסיפה עמד ה"חפץ חיים" זצ"ל כמובן מאליו שבין המשתתפים היו כמה וכמה גבירים שכל אחד מהם התחייב בתרומה אחד תרם מטה והיו כאלה שתרמו כמה מטות ה"חפץ חיים" כיבד מאד את הגבירים חייך אליהם והעריך את תרומותיהם שעושים בכך חסד גדול בין הבאים היו גם כמה תלמידי ישיבות שאותם קיבל ה"חפץ חיים" בכבוד גדול מאד ודבר זה חרה מאד לגבירים היתכן? אנחנו נותנים מאודנו ומכספנו הון רב ואלו אינם נותנים מאומה ומדוע גם אותם מכבדים?

היו אפוא ביניהם שעמדו ושאלו את ה"חפץ חיים" בעקיצה כמה מיטות תרמו בני הישיבות הללו? …

השיב להם מיד ה"חפץ חיים" מה אתם מדברים כל אחד מהם נתן חמישים מיטות תמהו הללו ושאלו מה פירוש שנתנו חמישים מיטות הלא זה סכום עצום והלא אנחנו עם כל כספנו לא תרמנו אלא עשר מיטות לכל היותר והם נתנו חמישים? חזר ה"חפץ חיים" על תשובתו ואמר כן כן כל אחד מהם תרם חמישים מיטות שלא יהיו כל אחד מהם כאשר יושב ועוסק בתורה נותן שיימנעו חמישים חולאים הם תורמים את המיטות שלא יהיו בבית החולים התורה היא מגינה ומצילה תורתם תציל אנשים רבים ממחלות וצרות!;

 

 

 

פרשת בחוקותי

יסוד העולם – לימוד התורה

אם בחוקותי תלכו… שתהיו עמלין בתורה.

הקושי צץ מיד בקריאת הפסוק. מהו "בחוקותי תלכו", אם קיום המצות והרי מיד אומר ואת מצוותי תשמרו?

רש"י מבאר שתהיו עמלים בתורה.

וביאור זה צריך עיון, מדוע אין די בשמירת המצוות?

ועוד יש להבין מהו הלשון עמלים, האם אין די לכתוב שתעסקו בתורה?

המשל לבדוואי שראה ברזים והחליט לרכוש למאהל ולבסוף התברר שהם מקולקלים, אך בירור קצר העלה שהוא לא חיבר אותם למים…

התורה היא המים, והיא הדבר היחיד שיכול לשמור את קיום המצוות.

ובאמת ראינו שעסק התורה יקר בעיני ה' עד שה' אומר הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. שהמאור שבה מחזירן למוטב.

ומשום כך אמרו שהקב"ה ויתר על ג"ע ולא ויתר על ביטול תורה. נשאלת השאלה מדוע, וכי ביטול תורה יותר חמור מע"ז? אלא התשובה היא שביטול תורה הוא הגורם לכל העבירות שאם היה עוסק בתורה לא היה מגיע למצב כזה.

הבורר בשבת קליפה א' חייב כאילו הדליק חשמל. רק מי שלומד יודע. אם בחוקותי תלכו- ועי"ז את מצותי תשמרו.

ועפ"ז מבארים את שכתוב שאם ראה אדם יסורים שבאים עליו יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה. וצ"ב והרי פישפש כבר ולא מצא ובין השאר בדק גם ביטול תורה, מדוע איפוא כעת יש לו לתלות בביטול תורה?

אלא הביאור לא מצאת – תתלה בביטול תורה, שאם היית לומד ודאי היית מוצא…

ולכן השאלה הראשונה שישאל האדם- האם קבעת עתים לתורה.

תלמוד בבלי מסכת יומא דף לה/ב

תנו רבנן עני ועשיר ורשע באין לדין לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו כלום עני היית יותר מהלל אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרעפיק חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת עשיר אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא אמר להן בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה אמרו לו חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך ומימיו לא הלך וראה אותן אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה רשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי (היה) [הייתי] אומרים לו כלום נאה היית מיוסף אמרו עליו על יוסף הצדיק בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית אמרה לו השמע לי אמר לה לאו אמרה לו הריני חובשתך בבית האסורין אמר לה ה' מתיר אסורים הריני כופפת קומתך ה' זוקף כפופים הריני מסמא את עיניך ה' פוקח עורים נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה לעולם הבא נמצא הלל מחייב את העניים רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים יוסף מחייב את הרשעים:

הנאה יאמר הייתי טרוד ביצרי. וכי זו טענה? כמו שנשאל אדם מדוע לא באת לשיעור ויאמר בדיוק אז שדדתי בנק…

או מורה ישאל את תלמידו מדוע לא הגעת לשיעור, והוא יאמר משום שהייתי עסוק בפינצ'ור גלגלי רכבו של המנהל…

אלא מבארים בעלי המוסר שהשאלה על עסק התורה כל כך קשה ונוקבת שהאדם יעדיף לטעון כל טענה ולו המופרכת ביותר ובלבד שינצל מהשאלה הקשה כל כך מדוע לא עסקת בתורה!

אם נחזור לדוגמא הראשונה- אם יאשימו את התלמיד ברצח, הוא ודאי יתנצל שבאותו הזמן היה לו אליבי, הוא עסק ביצירת נזק לרכב המנהל, שזהו עוון קל יחסית לעומת רצח. כאן ההתנצלות תהיה מובנת. כך גם בנוגע לביטול תורה.]

מה שנשאר להבין מהו עמלים בתורה?

ביאר הח"ח: אנו או' בתפילת ר' נחוניא בן הקנה שאנו עמלים והם עמלים אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. וכי כן הוא שואל הח"ח, והרי אף האדם שאינו שומר תומ"ת עמל ומקבל שכר בסוף החדוש וא"כ אף הוא מקבל שכר?

מבאר הח"ח ע"י משל לאדם שהזמין חליפה אצל חייט וכאשר הגיע לקבלה מצא שאינה מתאמה למידותיו והחייט השחית לריק את הבד. היעלה על הדעת שהחייט יבקש תשלום עבור הזמן הרב והעמל שהושקע בעצם תפירת החליפה הלקויה? ודאי שלא. אדם שעסק בסוגיא עמוקה והתחבט בשאלה במשך זמן רב, ולבסוף לא הצליח להגיע לאיזשהו פשט, האם נאמר שאף הוא לא יקבל שכר? בודאי שכן. מהו ההבדל? בכל תחום השכר משולם עבור התוצאה. אם החייט סיים את החליפה במשך שעתיים, האם יעלה על הדעת להפחית את שכרו? ודאי שלא. אותי מענינית התוצאה. מצידי שיברא את החליפה ע"י שם. אולם בלימוד התורה האדם מקבל שכר לא על התוצאה אלא על העמל, וכפי שעמלו רב יותר יקבל שכר גדול יותר.

 

 [ועי' בספר השל"ה הקדוש – מסכת שבועות – פרק נר מצוה (כג) ביאור נפלא בענין]

מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח- יעסוק בתורה! זה ההגנה הטובה ביותר. וזו גם המסקנה של פרשתינו. לא טנקים ולא מטוסים ולא כח. רק בתורה.

נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו כו' וכי חסרות להן מצוות? טל אורות טלך- מי שיש לו טל תורה- טל תורה מחייהו.

 

 

 

פרשת בחוקותי

חיזוק האמונה בשכר ועונש – מעין גנים ח"א

למה צריך לשכנע אותנו להאמין בשכר ועונש? יש רגש ויש שכל. השכל יודע הרבה, אך החכמה להוריד את הדברים אל הלב. וידעת והשבות כו' השכל קולט בפעם אחת, הלב צריך שינון תמידי. הגרי"ס ושינונו ענייני היראה. הגם שהיה גאון עצום.

לכן אנו מזכירים יציא"מ. שנזכור זאת ע"י הפעלת הרגש.

הג"ר ראובן פיין שהיה מקובל שאל פעם את הגרי"ס מדוע אינו לומד קבלה? השיב לו הגרי"ס מה ענין לי לדעת היכן הקב"ה יושב אם בזבול או במקו"א, די לי לדעת שלשה דברים: א. שלמעלה מרביצים על כל עבירה, ב. מרביצים חזק ג. ומדקדקים מאד [ בנוגע לשלישי איני בטוח].

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת בחוקותי”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'