פרשת בלק

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר במדבר

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת בלק

שמיעה סלקטיבית

האדם שומע מה שנוח לו [לק"ט]

 

הקב"ה אומר לבלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא. הקב"ה מבאר לבלעם שישראל ברוכים ולכן אין ללכת עם שרי בלק. בלעם שומע משהו אחר. "לא תלך עמהם"- עם אלה אין לך ללכת, הם לא ברמה שלך, והוא מבקש שישלחו משלחת רמת דרג… "עם שרים גדולים וחשובים"…

הגמרא בגיטין (מה, ע"א) מספרת שרבי עיליש אישתבאי, יום אחד ישב לידו אדם שהכיר בלשונות הציפורים. בא עורב והחל קורא לעברו של רבי עיליש. שאל רבי עיליש את הגוי מה אומר העורב? אמר לו הגוי הוא אומר שתברח. אמר רב עיליש העורב הוא שקרן ואיני סומך עליו. לאחר מכן באה יונה וקראה לעומתו. שאל את הגוי ואמר לו שאף היונה אומרת שיברח. אמר כנסת ישראל נמשלה ליונה, שמע מינה שיתרחש לי נס, ברח וניצל.

בספר הערוך הוכיח מכאן שרבי עיליש ידע בשפת העופות. והשיגו רבי עקיבא איגר בשם סדר הדורות שמכאן מוכח לכאורה בהיפך! והדבר יתבאר על פי המהרש"א ששאל מדוע האמין כלל רבי עיליש לגוי, כשם שלא האמין לעורב, כך לא היה לו להאמין לתרגומו של הגוי שחשוד לשקר?

אלא מבאר הגר"ח שמואלביץ שאכן רבי עיליש ידע שפת העופות, אולם הוא חשד בעצמו שהוא שומע מה שהוא חפץ לשמוע, ולכן שאל את הגוי האם אני שומע נכון? נמצא שדברי הגוי היו רק לאמת מה ששמע רבי עיליש. וכך תורצה שאלת המהרש"א וסדר הדורות.

כך גם בלעם, שמע מה שרצה לשמוע, ולכן אמר כן לשרים. הוא אמנם שומע אמרי אל, אך אין זו שמיעה אמיתית, מה שמכוון כנגדו, הוא כלל לא שומע.

הוא שומע אם לקרוא לך באו האנשים קום לך איתם, אך את אשר אומר אליך אותו תדבר. והוא הולך עמהם במטרה לקללם. כשה' רואה שלא שמע בקולו והולך לקללם הוא עוצרו על ידי המלאך, אך לבלעם כרגיל יש שמיעה סלקטיבית והוא רק שמע "קום לך איתם" ולא שמע להיזהר שלא לקלל את ישראל…

וכך הוא באמת הטבע האנושי, אנו שומעים מה שאנו חפצים, בעל ואישה ישמעו דרשה העוסקת בשלום בית, והדרשן מדבר על הויכוח המתמיד בין הבעל לאישה, האם הבעל קמצן או שהאישה בזבזנית, והרב מדבר על גנות הקמצנות, ועל גנות הבזבנות, והנה אך יוצאים הבעל והאישה מן הדרשה מיד כל צד פונה לעמיתו: שמעת מה הרב אמר? שמעת מה הרב אמר? כל אחד שמע מה שהוא רוצה לשמוע, האישה- שהקמצנות שלילית, והבעל שהבזבזנות שלילית…

זה שדובר עליו וכנגדו- לא יבין, ולעומתו חברו יבין אף יבין… שמיעה סלקטיבית

כך מצאנו להבדיל אלף אלפי הבדלות אף אצל דוד המלך. כשה' שלח לו את נתן הנביא והמשל לכבשת הרש, הרי כל בר דעת מיד תופס מה הנמשל, וכיצד דוד המלך החכם כל כך לא הבין מיד ועוד נסחף במשל ודן את הגזלן ברותחין?

אלא כאמור לאדם שמיעה סלקטבית, דוד לא הבין כלל שהרמז הוא עליו.

לאדם יש מנגנוני הגנה,דבר שאיננו רוצים לשמוע, איננו שומעים, דבר שאיננו מעוניינים לחשוב עליו, מבחינתנו כלל לא נאמר… ולכן אדם יושב בדרשה, ובטוח שהדברים מכוונים כנגד האחרים, הוא הרי בסדר גמור… הוא פשוט לא שם לב שהדברים כוונו אליו…

ובאמת יש לנו מקרא מפורש שהאדם שלא שם ליבו, הדבר נובע מחוסר יראת שמים, שכך נאמר במכת ברד: (שמות ט, כ- כא): "הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְדֹוָד מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים, וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר יְדֹוָד וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה".

ואכן אנו רואים את הסתירה הפנימית בדברי בלעם אף בדברים שהוא עצמו אומר, אין הוא מקשיב אפילו לעצמו, בלעם אומר: תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. הוא רוצה לחיות כגוי, אך למות כמו יהודי… כאותו יהודי מסכיל שבא לרב ואמר לו שחלם על נחש ולא ראה פרנסה, וחלם על פיל ולא נעשו לו פלאות? אמר לו הרב אתה רוצה לאכול כגוי, לישון כגוי, ולחיות כגוי, ורק לחלום כיהודי?…

כך בלעם, לחיות מעוניין כגוי, אך למות – כיהודי.

ולבסוף – הולך ומחטיא את ישראל עם בנות מדין… לא שמעת מה אתה אמרת קודם? אלא זהו הטבע האנושי, האדם שומע מה שנראה לו, וגם מה שהוא עצמו אומר לא ישמע… מצד אחד- כל אשר יאמר לי ה' אותו אדבר, לא אוכל לעבור פי ה' לעשות קטנה או גדולה, ומצד שני הולך לקלל את ישראל נגד רצונו יתברך.

 

פרשת בלק

מסירות נפש לדוגמא

המתמיד והעקשן יצליח

דביקות במטרה [מהנלע"ד]

בלעם מתבקש לקלל את ישראל. ה' מונעו, והוא מתעקש. ה' מאפשר לו והוא הולך. הבהמה לוחצת רגלו אל הקיר- והוא ממשיך. אינו נרמז. הבהמה מדברת– והוא ממשיך. המלאך מתגלה אליו– והוא ממשיך. הוא מתחיל לברך במקום לקלל– והוא ממשיך. עוד פעם בנה לי בזה שבעה מזבחות כו'.

וכן הוא נוהג שלוש פעמים ובונה עשרים ואחת מזבחות ומקריב מ"ב קורבנות! איזה מסירות נפש! איזה דבקות במטרה!

כשבאו לקרוא לו הוא חובש אתונו בעצמו, ואינו מזדקק לעוזרים. [שלא יצטרך לשלם…]

רש"י על במדבר פרק כב פסוק כא

(כא) ויחבש את אתנו – מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה שחבש הוא בעצמו. אמר הקב"ה: רשע! כבר קדמך אברהם אביהם שנאמר (בראשית כב) וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו.

יש להבין מה הכוונה באומרו כבר קדם אותך אברהם כו' ומה ענייננו לכאן?

הדבר יבואר על פי מעשה נפלא שהביא הבא"ח [שהובא באור דניאל שמות פרשת בא]

פעם פגש היצר הטוב ביצר הרע. אמר לו היצר הרע: "עד מתי נילחם זה בזה ועד מתי תתנגד לכל עצותי? והלוא כבר קרא לי שלמה המלך 'זקן' ולך קרא 'ילד' ועל הילד לשמוע לקול המבוגר".

אמר לו היצר הטוב: "אדרבה, לך קרא שלמה המלך 'כסיל' ולי קרא 'חכם' ואין החכם נשמע לכסיל".

אמר לו: "אף על פי כן בבקשה ממך השלם איתי לשעה אחת".

אמר לו: "מה תרצה לעשות באותה שעה?"

אמר לו: "ברצוני להזמין אחד מאנשיך לבית מרזח".

אמר לו היצר הטוב: "את מי תרצה להזמין?"

אמר לו: "חסיד פלוני".

אמר לו: "ומי מונע בעדך? לך והזמן אותו."

אמר לו היצר הרע: "חסיד גדול הוא ולא ישמע בקולי אלא אם כן תצטרף להזמנה".

אמר לו היצר הטוב: "כן אעשה. אתן לו רשות ללכת לאותו מושב לצים".

בא היצר הרע לאותו חסיד ודיבר על ליבו ללכת לשם, אך החסיד לא אבה לשמוע. עד שבא היצר הטוב ואמר לו: "תלך, ומה בכך? אולי יצא ממהלך זה דבר טוב רק תשמור יראת ה' בקרבך ולא תחטא".

הלך אותו חסיד לבית המרזח הקשיב מעט לדברי הליצנות שהעלו שם הלך לחדר הצדדי ששיחקו בו קלפים התבונן כשעתיים בכל אורחות בית המרזח ושב לבית.

והיצר הרע הולך אחריו לראות כיצד השפיע עליו כל מה שראה וירא והנה החסיד נכנס אל ביתו ונופל על מיטתו בקול בכיה וצעקה מרה.

נזעקה אליו רעייתו ואמרה: "מה לך אישי?" אמר לה: "כלי זהב היה לי והלילה מסרתי אותו לבדיקה ואמרו לי שהזהב מעורב בסיגים וערכו אינו רב".

אמרה לו: "מה זה תדבר, וכי מניין לך כלי זהב וכי מתוך שיכרות תדבר? "

אמר לה: "איני שיכור, ויודע אני את אשר אדבר. ליבי הוא כלי הזהב שלי אשר בו אני עובד את בוראי כל ימי, והלילה העמדתיו למבחן.

כל ימי סבור הייתי שליבי זך וטהור, זהב מזוקק ואני עובד את הבורא בחשק ובשמחה, אך הלילה הזה ראיתי עד כמה רחוק אני משלמות העבודה כאשר התבוננתי בקבוצת אנשים הישובים למשחק קלפים רתוקים ומתוחים לאין שיעור. התביישתי בעצמי כיצד אני איני רתוק כך לגמרא הקדושה…

כאשר ראיתי באיזו התלהבות שמחים וצוחקים שם ואני לא הגעתי לשמחה זו בעסק התורה והמצוות, או אז נוכחתי לדעת כמה רחוק אני משלימות עבודת ה', והלב שחשבתי שהוא זהב טהור ומזוקק התגלה לי כמעורב בסיגים ובפסולת".

כשמוע היצר הרע דיבורים אלה מת ליבו בקרבו, והוא יצא מן הבית בקומה שחוחה ובראש מורד כי לא עלתה מחשבתו בידו ויהי להיפך. למחרת בא היצר הרע לבית הכנסת לעשות את מלאכתו עם האנשים הנתונים ברשותו להחטיאם בשיחה בטלה בתוך התפילה, בתפילה בלא כוונה ובריב של כיבודים קטנוניים וראה שהנה החסיד מתפלל בכוונה עילאית בחשק ובהתלהבות כפל כפליים ממנהגו בכל יום…

ויספוק היצר כפיים ויאמר "אכן נתקיים בי מאמר חז"ל 'הגמל הלך לבקש לו קרניים וגזזו לו את האוזניים'.

 

כעת יובנו דברי רש"י 'כבר קדמך אברהם אביהם' –

בלעם רצה לעורר קטרוג על ישראל באמרו האם גם הם מתאמצים בקיום המצות כמוני בעבירות?

וכפי שאמר יעקב עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים לעבוד בדביקות כמוהו…

 

אמר לו הקב"ה: רשע, כבר קדמך אברהם אביהם, שהרי אתה מוסר נפשך בשביל הממון והכבוד, ואילו אברהם השכים על מנת לעקוד את בנו לפני!

דביקות במטרה של הגוים בהבלים שלהם, מחייבת את ישראל, ומעוררת קטרוג.

 

כשגוי מוכן להתפוצץ ולהקדיש את חייו למען ע' פילגשים זה מהווה תביעה על ישראל– האם גם אתה מוכן להקדיש- לא את חייך- אלא שעה מיומך ללימוד תורה? שעה מיומך לתפילה במנין?

בלעם אינו מתייאש. זה מחייב את כולנו. אנו מנסים מעט, ונשברים. 'קשה לי'. לא בשבילי. הלימוד קשה מדי בשבילי. לשון הרע ניסיון קשה. שמירת העינים- מאמץ גדול. ניסיתי ונכשלתי. האם גם בלעם היה מתייאש?

אם היה מדובר ברווח של מיליונים, האם גם אז היית מתייאש? צא ולמד מממלאי הלוטו למיניהם, שמשקיעים הון רב ומאמץ כל שבוע על אף שלא ראו עד עתה פירות, בתקווה אולי כעת יזכו!

ללמדך שיגעת ומצאת תאמין. אל תתיאש ותמשיך להשקיע!

רבי יוסלה מסלוצק שמגיל קטן היה שובב והלך אחר כך לוולוז'ין והתעלה שם וקיבל מכתב מאימו שמבקשת שיחזור כי החנויות נשרפו ואביו איבד פרנסתו. הלך לגר"ח והורה לו: שמע לי והשאר בישיבה. עוד מכתב בישר שהאב חולה מאוד ושיחזור. ושוב הורה הגר"ח כנ"ל. עוד מכתב בישר שהאב נפטר וכלל בתוכו תוכחה.

בכה יוסלה ושוב הורה לו הרב שישאר אחר השבעה. לאחר חמש שנים שלחו מסלוצק לבקש רב לעירם ונתן להם את יוסלה… אמר לו הרב שידע מתחילה שהכל מעשה שטן כדי להוציאו מהתורה הקדושה. כמעשה השטן אצל איוב. והוסיף הרב ואמר שפעמים והשטן מוכן להרוג עיר שלימה כדי שלא יצא תלמיד חכם גדול.

נוסף בתשס"ה

המשגיח הרב משה טיקונצ'ינסקי מסלבודקה שמילא תפקידים רבים, ובתחילת הזמן לא הגיעו הגמרות במועד לישיבות. הן הוזמנו אולם הן נשלחו מחו"ל ועדיין היו בנמל חיפה. בערב ראש חודש נמסר לו שהן הגיעו לנמל והן באוניה. יקח כמה ימים עד שישחררו אותן מן המכס. הרב לא הבין חוכמות עלה על האוטובוס לחיפה.

תלמידיו ניסו להניאו בטענה שאף אחד לא ישמע לו. אולם הוא לא חת וניגש למנהל וביקש את הגמרות והסביר שהן דחופות לו ללימודים מחר. המנהל הסביר שיש סדר ולא ניתן להוציא בלא רישום מסודר כו' אולם הרב התעקש ולבסוף אף יצא משם והגמרות תחת ידו… כשמתעקשים מצליחים!

 

מעשה מהספר אור דניאל פרשת ניצבים

שני בחורים הגיעו אל העיר הקטנה בני ברק לעת ערב ועם בואם חלה תקלה במערכת החשמל ועלטה נפלה על המקום. לפתע הבחינו השניים באור המרצד במרומי גבעה שבפאתי העיר. כאשר התקרבו השניים אל המקום ראו שם את הרב מפוניבז' זצ"ל עומד ומאיר את הקרקע הצחיחה.

שאלוהו אם יכולים הם לעזור לו בחיפושים השיב להם הרב "לא אבד לי כאן כלום". שבו השניים ושאלו: "לשם מה הוא מאיר את הטרשים?" אמר להם: "אינכם רואים? הנה לפנינו כאן על הגבעה ישיבה שלומדים בה שבע מאות בחורים וכולל המונה ארבע מאות אברכים, האזינו לריתחא דאורייתא, ראו איך מתפללים 'שמונה עשרה', הנה שם נאמר שיעור כללי, ושם אומרים עתה שיחה, הציצו לתוך חדר האוכל ולידו הפנימיה, כיצד אינכם רואים?"

שני הבחורים ראו זאת כחלום מוזר ומיהרו להסתלק מהמקום חלפו שנים והחלום היה למציאות. ישיבת פוניבז' המעטירה מתנוססת לה בראש הגבעה.

אחד משני הבחורים שפגשו את הרב מפוניבז' על גבעת הטרשים מאיר בפנסו ורואה את העתיד כחכם הרואה את הנולד, הגיע כאברך כדי להיפגש עם הרב מפוניבז' בעניין מסוים.

הוא ניגש אל הרב ושאלו אם הוא זוכר את פגישתם על הגבעה לפני למעלה מעשר שנים? נזדעק הרב לעומתו ושאל "וכי זה אתה היית שם?" ואז חיבקו ולקחו לסיור בבנין הישיבה. הוא החל להראות לו כל פינה בישיבה ואמר לו "הינך רואה, זו היא הישיבה שעל אודותיה דיברתי אז".

האברך סבר לתומו שבסוף הסיור יתבקש לתרום לישיבה לפיכך התנצל ואמר לרב שאין באפשרותו לתרום. לשמע הדברים החויר הרב ואמר לו: "האמן לי שעבור תרומה לא הייתי מבזבז עליך זמן רב כל כך. מטרת סיורנו היא שונה לחלוטין".

והמשיך בהתרגשות: "הרי אתה שליח ההשגחה העליונה, אתה תספר לדור הבא כיצד הישיבה נבנתה. הייתה שואה, נשארה אדמה חרוכה, לא היה מה לאכול ומי חשב על ישיבות?

והנה בא יהודי זקן שבור ורצוץ ורצה לבנות תורה. הוא חלם חלומות והכל לעגו, והנה הישיבה לפניך!

אמור לי, וכי אני הקמתי מבצר זה לתורה? האם אני הייתי מסוגל לעשות דבר כזה? לך וספר להם מה זה קיום נצחי של כלל ישראל, מהו קיום נצחי של תורה, הנה כאן רואים בחוש איך הקב"ה מקיים את הברית של 'כי תשכח מפי זרעו' ספר להם כיצד צמחה מתוך השואה אימפריה של תורה "

 

מעשה נוסף מספר שמחת חיים עמ' 399

בכל פעם שהיו מביאים אל מרן הגרא״מ ש״ך זצ״ל ילד, כדי לברכו בתורה ויראת שמים, היה אומר משפט אחד: אם תרצה ללמוד – תהיה גדול בתורה! (משולחנו של רבינו עמוד ק"ה).

על כוחו הרב של הרצון נלמד ממעשה הבא:

הגאון רבי זלמן סנדר שפירא זצ״ל, היה ידוע כתלמיד חכם עצום, ואף קנה שם בצידקות ובקדושה.

באחד הימים ישב רבי סנדר בחדרו ועוסק בסוגיא עמוקה, ולפתע מבעד לחלון שומע את דלייו של זימל שואב המים, כשהם מתחככים בגדר העץ הישנה המקיפה את ביתו.

מה לו לזימל בביתי בשעה זו? תמה הרב. הרי עם השחר הוא כבר מילא את החבית העומדת בחצר! ואולי זימל טעה ושכח שכבר הביא מים. או אולי אוזני הטעו אותי, ונדמה לי שהן קולות דליי המים. אולם פסיעותיו הכבדות של שואב המים אשר הדהדו במסדרון הצר שהוביל אל חדרו של הרב, לא הותירו מקום לספק. היה זה זימל שואב המים, ובודאי סיבה מיוחדת הביאתו אל הרב בשעה זו.

להוי ידוע כי לא בכל יום נזדמן זימל אל ביתו של הרב. אמנם בכל יום השכם בבקר היה ממלא את החבית שהיתה בחצר, אבל אל הבית פנימה נכנס רק לעיתים נדירות.

תשלום תמורת המים שהיה שואב לרב, מעולם לא הסכים לקבל. אם כן בודאי לא בא לשם כך. שאלות המזדמנות לפניו בחיי יום יום היה מפנה לרבי משה זאב רב בית הכנסת. ואילו בדברי תורה – לצערו לא היה לו כל שיג ושיח, כי יתום היה זימל מגיל צעיר, ומצעירותו עסק בשאיבת מים.

זה ימים מספר אשר הוא חפץ להיכנס לשטוח את משאלתו בפני הרב. עד עתה טרם מצא עוז בנפשו להפריע לרב מתלמודו, אולם אמש לאחר נידודי שינה, גמלה ההחלטה: הוא מוכרח להיכנס אל הרב מחר בבקר, ויהי מה!

ניגש לדלת ונקש, לאחר מעשה התחרט. הפחד החל פושה בו, והוא איבד את כל אומץ ליבו. לולי שנפתחה הדלת ודמותו הקורנת של הרב עמדה בפתח, אפשר שרוחו לא היתה עומדת לו, והיה נושא את רגליו ובורח.

הרב פתח. ולשונו של זימל נעתקה. זימל הגברתן עמד בפתח ורעד כעלה נידף, אולם הרב לא איפשר לו להרגיש מבוכה כל שהיא, הוא הניח את ידו על כתפו, ובקול רך אמר לו: הרי לך כיסא, שב, הירגע ותספר מה בליבך.

זימל השיב את נפשו במים צוננים שהונחו לפניו, ולאחר רגעים שהרגיש שנתיישבה דעתו פתח בדבריו. משא של שנים שהיה אצור בליבו פנימה, פרץ ויצא מפיו.

תחילה סיפר בקול שקט על ילדותו, הקשה והמרה. בקטנותו היה לומד בחיידר, ובתקופה שאביו היה חולה היה ניגש למיטתו ומנסה לשמחו והנה אביו שואלו בקול חלוש, מה למדת היום?

דמעות רותחות זלגו מעיניו של זימל, כאשר נזכר באותו יום שניצב ליד קברו הטרי של אביו, ובקול בוכים אמר את הקדיש. נזכר שאחרי ההלויה שבו כולם לביתם, והוא נחפז להיכנס אל ביתו עם אימו האלמנה, אשר ניסתה בכל כוחותיה להחזיר את החיים למסלולם, ולהתמודד לבדה עם משא החיים.

אלא שכוחותיה לא עמדו לה, ולאחר מספר חודשים נפטרה, והותירה אותי, בודד בעולמו של הקב״ה.

הרבה עברתי בחיי, הוא סיפר לרב שהאזין לו בקשב רב. לא קלה היא היתמות ומעולם לא ליקקתי דבש. אולם זה כבר לא כואב לי כל כך, התרגלתי.

כאבי הגדול הוא שעוד מעט ימלאו לי חמישים שנה ואילו לימוד תורה איני יודע!! יתום אני מתורתינו הקדושה!!

רחמי הרב נכמרו על היהודי האומלל, יהודי שכמעט לא טעם בית, חמימות של הורים ומשפחה. יהודי שעובד קשה ומתפרנס בצמצום. אין לו בעולמו מאומה, אף לא נקודה אחת ויחידה של אושר.

אולם עדיין במוחו של הרב ניקרו שאלות: מה ראה לבוא היום לשפוך בפני את כאבו, מה היום מיומים, ובמה סבור שאוכל לעזור לו.

אכן, זימל לא הניח לו לתהות זמן רב… ומיד ניגש לענין שלשמו הגיע לחדרו של הרב. וסיפר כך:

לפני שלושה שבועות הזדמן לבית הכנסת דרשן, והאריך לבאר את גודל מעלת לומדי התורה. עיני זלגו דמעות. השתוקקות עצומה אחזתני, ובליבי התעורר רצון עז ללמוד תורה.

רבי! אומר לכם את האמת: כי זה שנים שבקרבי מקנן החשק לתורה הקדושה, אלא שחשק זה הרי הוא כדליי המים המלווים אותי. ליד הבאר הם גדושים עד שפתם, וכעבור עשרים דקות, מרוקנים מכל טיפה. גם אני, כאשר אני שומע על לימוד התורה, בו ברגע מתמלא ליבי רגש עז, ומוכן ליטול גמרא ולהגות יומם וליל כמו כולם שעושים כן בבית הכנסת, אבל לאחר שעות אני שוב שוקע בטירדות היום יום, ודף הגמרא נשכח ממני עד לדרשה הבאה, וכך חוזר חלילה…

אלא שדרשתו של המגיד האחרון היתה שונה. ההשתוקקות שאחזה אותי תיכף לאחר הדרשה, לא התפוגגה, ליחה לא נס ותקפה לא פג. ומאותו יום אינני מוצא מנוחה לעצמי, והרצון להיות מיושבי בית המדרש אינו מניח לי. ומלבד זאת, מתקרב אני לשנת היובל לחיי ועודני עם הארץ, ועתה אנה אני בא?

על כן, באתי לבקש מכבוד הרב לברכני שאזכה לדעת ללמוד תורה!!

רבי זלמן, הוריד דמעה, ופנה ליהודי השבור, ואמר לו בקול רך: אמור אחרי שלוש פעמים את המשפט הבא, ובעזרת השם תתמלא בקשתך, ובכן, אמר בקול רם ובכוונה עצומה:

אני רוצה ללמוד תורה, אני רוצה ללמוד תורה, אני רוצה ללמוד תורה. ותראה ישועות.

זימל לא ידע את נפשו מרוב אושר, הנה חלומו עומד להתגשם!

מיתרי קולו נמתחו כקשת, ונהם מקירות ליבו: אני רוצה ללמוד תורה! כהד אדיר שבא מן ההרים חזרו המילים אל ליבו, וכאבו העצום על היותו עם הארץ, העצים את קריאתו השניה: אני רוצה ללמוד תורה! אמות הסיפים נעו ממקומם לשמע פעם השלישית בה התחנן זימל: אני חפץ ללמוד תורה! ודממה עמוקה נפלה בחדר.

השכנים אשר נזעקו ובאו לשמע השאגות האדירות, עמדו פעורי פה אל מול המחזה, רבי זלמן הגאון עומד באמצע חדרו חבוק עם זימל שואב המים. אולם לרב ולשואב המים לא הפריעו המבטים התמהים אשר ננעצו בהם… ״ממש קבלת התורה״ מילמל ללא הרף… ובפנותו אל זימל אמר: לך בכוחך זה ועסוק בתורה, ואם תתקל בשאלה כלשהיא הינך מוזמן לבוא ולהרצותה בפני.

זימל יצא מאושש על מנת להיכנס לבית המדרש ולא לעוזבו. הלומדים אשר הופתעו למראה הדייר החדש אשר קבע את משכנו ביניהם בבית המדרש, ניסו לייעצו עצות שונות, תתחיל עם חומש רש״י, או תנסה ללמוד עין יעקב. אבל רבי זימל לא הסתפק בכך, שאיפתו היתה ברורה, רצה להיות תלמיד חכם ממש!!

רצה לדעת ללמוד, לגדול ולעלות עוד ועוד!! ואכן להפתעת כולם, זימל לא נשבר לאחר יום יומים, אלא היה מתייצב על מקומו, עמל ומתייגע להתקדם עוד שלב ועוד שלב.

בשעה שהיה הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל, מספר סיפור זה, היה מוסיף: שואב מים אשר התיישב בערוב ימיו לעסוק בתורה, הצליח להשיג את שאיפתו. לא חלפו שנים, וראה זה פלא: אדם שהיה עם הארץ גמור עד גיל כה מאוחר, זכה בכוח רצונו העז לגדול לאחד מתלמידי חכמים המפורסמים שבדור!

ועתה הבה ונתבונן, איך הצליח זימל כל כך. אף שהתחיל בגיל מאוחר? התשובה, הרצון. כי הוא רצה, רצה בכל ליבו, וכשרוצים בכל הלב מצליחים.

ומה טיבו של רצון מכל הלב? הרבי מקוצק אמר לאברך צעיר ״רצון – פירושו הוא שלא תהיה שערה אחת בראש שלא תרצה!! ומטעם זה הורה רבי זלמן סנדר לזימל לומר בקול רם ובכל הכוח כי הינו רוצה ללמוד תורה, על מנת לזכך את רצונו שיהיה חזק, כנה ואמיתי, שיהיה רצון שכל כולו רק תורה!! ואמנם על ידי רצונו זה. זכה זימל להיות ממאורי הדור!

מראש דלעת – למהר״ם שיק

ח. עוד שם (בעמוד קצ׳׳ו) מסופר: באחד הלילות החורפיים, ישב משה הקטן על מיטתו, מכורבל בשמיכה ובמקום לישון, היה יושב ולומד. אף שגופו היה קטן וחלוש, הוא נלחם עם העייפות המשתלטת עליו, וחזר וחזר על לימודו, לפתע נפתחה הדלת, האמא עמדה ואמרה: עליך לישון, השעה מאוד מאוחרת! כן אמא! מיד אשכב לישון, רק…

רק… מה, ילדי, מה ברצונך לומר? שאלה האם. משה השיב בקול חרישי: רציתי רק לגמור לחזור על מה שלמדנו היום.

אמרה האם: יודעת אני יודעת, אבל כבר חזרת דייך! הן מאז שחזרת מהלימודים ועד עתה, אתה יושב ומשנן.

הוא הביט בעצב והשיב: כן, אמא… אבל עדיין אינני מבין את הגמרא.

האם נאנחה עמוקות, ושקעה בהרהורים. משה, בנה היקר לא זכה לכישרונות מבריקים, ולא לזיכרון טוב. לפיכך למרות אהבת התורה שבו, לא עשה חיל בלימודיו…

לאחר רגע ננערה מהרהוריה, ושוב פנתה אל משה: בני, חייב אתה לישון. יודע אתה שאינך בריא כל כך. ואם לא תישן מספיק, עלול אתה לחלות. לך לישון, ומחר בעזרת השם, תזכה להבין את השיעור…

משה, לא רצה לצער את אימו, נענה בברכת ״לילה טוב״ והניח ראשו על הכר. משה עדיין לא נרדם, לאחר שקרא קריאת שמע, חזר להרהר בקטע הגמרא שלמדו היום, עד ששקע בשינה.

למחרת בבקר, אביו רבי יוסף רואה את זוגתו שהיא בעצבות. פנה אליה: מדוע את עצובה? מה מעיק עליך?

השיבה: ליבי נקרע לגזרים, אינני יכולה לראות בצערו של משה שלנו. הילד כל כך משתוקק ומתאמץ, וההצלחה ממנו והלאה. ראה את חבריו שאינם משקיעים אפילו חלק קטן ממה שהוא משקיע, ובכל זאת מצליחים.

ומשה משקיע ולומד, גופו הקט והחלוש כורע תחת נטל המאמץ שהוא מעמיס על עצמו, ובכל זאת אינו מצליח. צר לי עליו עד מאוד! דמעות ניקוו בזוית עיניה, והיא שתקה,

רבי יוסף הרהר עמוקות, ואמר: עוד תראי בעזרת השם… אם הוא ימשיך כך, בהתמדה הזו, בצירוף תפילותייך ודמעותייך, אין ספק שיזכה להיות בן גדולי הדור.

ואכן משה הקטן המשיך במאמציו ללא הרף. יום יום חוזר על עצמו אותו מחזה. בשובו מהלימודים, היה מתיישב לחזור ולשנן את לימודו, עמל בלא הרף להבין כל מילה ומילה ומתייגע לעומק הסוגיא.

ימים נקפו, ובמשך השנים, ראשו החל להיפתח וכשרונותיו החלו לפרות, הוא עלה ונתעלה בתורה ויראה, עד שזכה להמנות בין תלמידיו של מרן החתם סופר זיע״א, ולהיות בין גדולי הדור ממש הלא הוא המהר"ם שיק הקדוש אשר היה מגדולי דורו, ובעל רוח הקודש גלוי ומפורסם.

לימים התבטא הרב על עצמו ואמר: בילדותי היה לי ראש דלעת וה׳ עזר לי שהפכתיו לראש אנושי, והכל בכוח היגיעה…

הרי לנו שכל אחד כל אחד ממש יכול להשיג ולהגיע להיות מגדולי הדורות, ואין הדבר תלוי, אלא בעמל ויגיעתו.

אכן בשורה גדולה יש כאן, אבל גם תביעה עצומה, מכיון שכ׳ל אחד יכול, ישנה תביעה על מי שאינו עושה כן! לעתיד יתבעו מכל אחד, אפילו מהחלשים, למה לא זכית להיות גאון וגדול הדור? הרי זה בידך! מדוע לא עשית דבר?

וכפי שאמר המהר״ם שיק לבני ישיבתו: מצינו שאמרו חז״ל שרבי אליעזר בן חרסום מחייב את העשירים, והלל מחייב את העניים, (יומא דף ל״ה, ע"ב. עיין שם בגמרא) ואין אחד שיכול לפטור את עצמו מהשתדלות בלימוד התורה. ואף אני אומר לכם בני: בתחילת כניסתי לגמרא הייתי קשה הבנה עד למאוד וכלל לא קלטתי את המדובר.

חזרתי על ענין אחד רבות פעמים, אולי עד ארבעים פעם, והתפללתי לה׳ הרי לא פטרת מללמוד את חלושי התפיסה… הבינני נא מתורתך הקדושה ואדעה… וכה חזר הדבר על עצמו יום יום זמן רב, עד כי אומרים עלי כיום שאני יודע ללמוד, אם כי לא הגעתי לקרסולי רבותי הקדושים. ומאז אני מחייב את כל חלושי התפיסה, ואין בידם להפטר!! חזרו על לימודכם והתפללו למי שהחכמה שלו, ואז תצליחו. עד כאן דבריו.

אלו קצת מעשיות שראינו שאפילו חלשים בתפיסה, אפילו מבוגרים, כאשר יש רצון, מצליחים וזוכים להגיע לפסגות רמות.

 

פרשת בלק

אם כבר להאמין- אז ברבש"ע! [אוצר המשלים ועוד]

פתחנו בדברי האור החיים הקדוש שלמחרת מתקיים היארצייד שלו, שמבאר את השוני בין אשר תברך "מבורך" לאשר תאור "יואר", פתח בלשון עבר וסיים בלשון עתיד. וביאר האור החיים שאכן לבלעם המשוקץ לא היה כוח של ברכה, שהוא כוח להוריד את השתלשלות השפע מלמעלה, אלא כוח של קללה בלבד, כפי שהגמרא אומרת שידע לכוין את השעה שהקב"ה זועם בה.

אם כן כיצד איפוא הצליח בלעם לתת לאנשים את התחושה שהוא יכול גם לברך? הוא היה יודע באיצטגננות על אדם מסוים שהוא עתיד להעשיר, והיה ניגש אליו בשוק ונותן לו מי שבירך שיהיה עשיר.

לאחר תקופה קצרה היה הלה זוכה בלוטו, וכולם היו בטוחים שזה בזכות הברכה של בלעם… על כולם הצליח בלעם "לעבוד", חוץ מעל בלק, היות ובלעם היה תפל לבלק בכשפים, ובלק ידע רמאותו, ולכן רמז לו זאת באמרו כי ידעתי את אשר תברך מבורך, מי שאתה מברכו הוא מבורך כבר מקדמת דנא, אולם אשר תאור יואר מכאן ולהבא, שלזה אכן יש כוח בידך…

אלא שהדבר הקשה כאן בכל הענין הוא מה שרש"י שואל-

ואם תאמר מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע? והשיב, כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות לטעון: 'אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב' העמיד להם נביאים והם פרצו גדרו של עולם.

ועדיין הקושיה במקומה עומדת, מדוע לישראל הקב"ה נתן נביא כמשה ואלו לאומות נתן את המשוקץ בלעם בן בעור?

מעשה היה ברבי בונם מפשיסחה שהגיע פעם לברלין לדרוש ברופאים למחלת עיניו. יעץ לו מאן דהו לפנות לרופא פלאים המרפא בכוח סגולות. השיב לו למען האמת יהודי היה צריך לגשת לצדיק הדור ולבקש שיתפלל עליו, אלא שהתורה צוותה ורפוא ירפא, מכאן שניתנה רשות כו' אולם אם כבר אגש לרופא פלאים, עדיף שאגש לצדיק מקוזניץ.

על פי זה יובן הדבר, האומות לא האמינו במשה ובאותות שעשה היות וטענו שהם מאמינים רק במה שהם רואים ולא בדברים על טבעיים. נתן להם הקב"ה את בלעם, והם האמינו בו, מעתה נסתרה טענתם – אם אתם כבר מאמינים בכוחות על טבעיים- האמינו כבר במשה… אם כבר לגשת- גש למקור ולא לחיקוי.

וכאן יש אכן מוסר גדול. פעמים רבות אנו עדים לכך שאנשים שאומרים שאינם מאמינים בכוחות על טבעיים ובמציאות רוחנית הופכים למאמינים גדולים בכל מיני הבלים, הם שמים שום באוטו ופרסה מעל הדלת ודופקים על השולחן ואומרים חמסה על כל דבר ש'יכול אולי להזיק'…

קראתי על שחקני תיאטרון, רבים מהם ידועים בחוסר אמונתם המוחלט, וכל אחד סיפר מה 'הקמיע' שלו.

אחד לוקח איתו לכל מקום מזודה ענתיקה, ופעם אחת הוא שכח אותה וכל ההצגה הוא פישל… אחד לוקח איתו כובע קסקט עתיק ומעוך, וכן על זה הדרך…

כשאין לאדם דברים אמיתיים להיאחז בהם הוא מפתח לו דברים 'פסבדו רוחניים'.

וכך אתה מוצא אדם המאמין באנרגיות, בהילינג, יוגה, מדיטציה, בכוחות על טבעיים, בטלפאתיה, בחייזרים, אך רק בבורא עולם הוא לא מאמין… הוא מבקש הוכחות, לא על מנת לקבל, על מנת להצדיק את חוסר אמונתו… אלא כדי לומר: 'הנה אתה רואה שזה לא מוכח'…

הנפש של האדם מעצמה כמיהה לרוחניות, כשהאדם מאכיל אותה ברוחניות, היא שבעה, ואם לא, אז הוא תמיד יחפש תחליפים, בהודו, בהימלאיה, בגואה בתיאלנד, באיזה מנזר על איזה הר.

אם כבר האמנת בדברים רוחניים- מדוע לא באת לתורה, לאמת?

אלא ההסבר הוא שהאדם לא באמת אינו מאמין בדברים רוחניים ומחמת כן הוא מתרחק מתורה ומצוות, אלא באמת הוא מאמין גדול, והראיה מאותם שטויות פסבדו-רוחניות שבהן הוא מאמין ללא סייג, וכל הסיבה שהוא לא מאמין בתורה היא משום שהתורה זה דבר מחייב. לעומת שאר הדברים הכמו רוחניים שאינם דורשים ממנו מאומה.

בהמשך הפרשה אנו מוצאים את האתון לוחצת את רגל בלעם אל הקיר והוא מכה אותה וכו', מספרים על משכיל אחד שפעם אחת בא לרב ואמר לו שיש כל מיני דברים לא הגיוניים בתורה, ולדוגמא נקט באתון מפרשתינו, היכן מצאנו אתון מדברת בלשון בני אדם? שאל הלה. מה אתה מתפלא השיב הרב, אם בן אדם מדבר בשפת חמורים, מדוע שחמור לא ידבר בשפת בני אדם?…

המדרש אומר:

(בראשית רבה וילנא, צג, י) אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. בלעם חכם של העובדי כוכבים לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, הדא הוא דכתיב (במדבר כב, ל) ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא… לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ, כא) אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה.

וצריך ביאור מהו "כל אחד לפי מה שהוא"?

נבאר על פי דוגמא: לפעמים האדם נדרש לתת כסף לצדקה, והוא אומר אין לי, כשבאמת הפרוטה אינו מצויה ביותר בכיסו. אך יתבעוהו- מדוע כסף למותרות, היה לך די, ואילו לצדקה אין לך מספיק?

מדוע כשמעירים אדם לשחרית הוא אומר שאין לו כוח לקום כל כך מוקדם, ואילו כשיש איזה ריווח כספי בצידו הוא עף מהמיטה כמו מטוס?

מדוע כשאדם נדרש לבוא לשיעור הוא טוען שהוא לא כל כך מבין ולא בשבילו ללמוד, ואילו ל'קורס בחינם' הוא מוצא את הזמן ולמרבה הפלא אפילו מבין?…

זהו לפי מה שהוא, ידונו האדם על סתירות מיניה וביה שיש בו. לפי מה שהוא.

וזו גם כן הייתה התוכחה שהוכיח ה' את האומות בנותנו להם את בלעם, אם כבר אתם מאמנים בכוחות רוחניים האמינו בנביא האמת!

 

פרשת בלק

אסכולת הבלעמיסטים [מהרב דיסקין]

אבות (ה משנה יט): כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע:

 עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו

עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע

מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא. שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נה, כד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך.

[תוספת מר' טל חן:

"…עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו"

עין', רוח', נפש' ס"ת "נחש".      ט'ובה נ'מוכה ש'פלה ר"ת "שטן". לומר לך שעל ידי עין טובה, רוח נמוכה, נפש שפלה זוכים להתגבר על השטן ועל הנחש.

וגם: "להנחיל' אוהבי' יש' ואוצרותיהם' אמלא'" ס"ת: "מלא יש". לומר לך שלשכר אין סוף ותמיד הוא מלא ומתמלא. ולכן נרמז בס"ת)]

                             

רואים שהבר פלוגתא של אברהם הוא בלעם, אולי היה ראוי להיות משה מול בלעם ונימרוד מול אברהם?

ועוד, מה זה תלמידיו של בלעם הרשע, וכי כדי להיות רשע צריך רב'ה?

לבלעם היה בית מדרש, היו לו הרבה כוחות, יודע דעת עליון, כוח קללה,

אברהם היה כולו בשביל הכלל כל סגולותיו למען הזולת. עם כספו פתח בית תמחוי ואש"ל. מסירות נפש לקרב רחוקים.

בלעם קיבל הרבה כוחות. כל מחשבותיו היו מה אני יכול לעשות עם זה. כמה כסף אני יכול להוציא מזה. נלחם נגד ההיגיון, נגד בורא עולם.

 

לפי זה נבין מאמר חז"ל תמוה: אמרו חז"ל שהשרה ה' נבואה על הגויים כדי שלא יהיה להם פתחון פה כו'. אמר להם ה' אתן לכם נביא, את בלעם.

ושואלים כולם איזה נביא הם קיבלו ואיזה אנחנו?

התשובה היא שמגיע לאומה נביא לפי מה שהיא. כשהיו ישראל נזופים לא היה למשה נבואה. נבואה מקבלים בזכות העם. לפי ערך העם.

כתוב בגמרא (סוטה מח, ע"ב):

"נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך"!

 

מה הבדל בין ישראל לגוי?

האומר סלע זה לצדקה על מנת שיחיה בני- הרי זה צדיק גמור. אולם בגוי אינו כן. שאם לא נרפא בנו אין הכסף צדקה.

ישראל, גם אם לא נרפא בנו, אומר שיהיה לצדקה. אולם גוי קורא תגר. מהו תגר? לשון תגרה. אולם אפשר גם לפרש לשון סוחר, תגרי לוד, גוי אומר אני לא נותן סתם כסף, אם בורא עולם לא סיפק את הסחורה- שיחזיר ת'כסף…

[חידושי הרשב"א מסכת מגילה דף כה עמוד ב] כדאמר בריש פרק קמא דראש השנה (ד, ע"א) האומר הרי סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בניו הרי זה צדיק גמור, ואוקימנא בישראל שאינן קוראין תגר אבל באומות העולם שקוראין תגר אינו צדיק גמור,

אומר הזוהר הקדוש כל שעושים 'לגרמייהו עבדי'.

זהו ההבדל בין גוי לישראל. גוי לוקח הכל לעצמו. מה יצא לי. ישראל לשם שמים. לתת לאחרים.

 

שאלנו, הרי ישראל קיבלו נביא כמשה, והם קיבלו נביא כבלעם, ועדין פתחון פה יש להם!

אלא לא מגיע לכם נביא כמשה, זה מגיע לישראל שנותנים מעצמם שלא על מנת לקבל. לשם שמים.

אולם אצלכם אם מחברים גוי עם נבואה, מהקוקטייל הזה חייב לצאת בלעם. כשמחברים נבואה עם לגרמייהו עבדי, זה מה שיוצא.

ישראל נותן מעצמו, וכשהוא מקבל נביא, הוא נביא שנותן מעצמו לאחרים.

 

הבה נראה את ההבדל בין אברהם לבין בלעם

וישכם אברהם בבוקר אברהם משכים למצוה ובלעם משכים לעבירה. אברהם חובש חמורו בעצמו וכן בלעם בעצמו.

מה רוצים מבלעם? כשה' אומר לו לא ללכת הוא לא הולך, וכשאמרו לו ללכת, הוא הלך, מה רוצים ממנו?

שואל הגרי"ס אצל אברהם אבינו אנו רואים שה' אמר לו לעקוד את בנו והוא הולך. מה המעלה, הרי ה' דיבר איתו?

 

מבאר הגרי"ס שה' לא חייב את אברהם לעקוד את בנו, אלא רק ביקש ממנו. קח נא. תהיה לי נחת רוח אם תעקוד את בנך. אברהם שומע שזה עושה נחת רוח לה' והוא רץ. משכים. חובש בעצמו. רק לעשות רצון ה'.

כבן שרוצה לעשות רצון אביו. אם יש רק רמז, הוא מיד רץ לעשות.

 

בלעם הוא ההפך הגמור.

היתה לו סוללה של עורכי דין שלא תהיה תביעה נגדו. ידע את כל אהבת ה' לישראל, את מעלתם, את מעשיו שהם נגד ה' יתברך.

הוא יעשה הכל נגד הקב"ה, אך כשתתבע אותו מדוע עשית כך? יש לו את כל ההוכחות שהחוק עומד לצדו… אין תביעה עלי. לא עשיתי נגד הציווי. העיקר להסתדר עם מה שנאמר לי. אני כבר אמצא את הזמן שה' לא מרגיש- ואקלל.

לעשות רצון ה'? אין זה מעניינו. תכל'ס. מה יוצא לי מזה. רק תראה לא להסתבך עם החוק…

 

לאחר שהמלאך עומד לנגדו- הוא אומר בהיתממות מעושה- "ואם רע בעיניך אשובה לי"…

לא חשבתי שיש כאן בעיה… ה' הרי התיר לי… אם זה לא בסדר אני מיד חוזר… אני עושה רק מה שנאמר לי… ה' הסכים לי…

 

עוד מוכח כן ממה שענה בלעם למלאך- 'חטאתי כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי בדרך…'

התנצלותו דומה להתנצלות של אדם שנסע על מאה וחמישים קמ"ש, וכשעצר אותו שוטר הוא אמר אני מתנצל, לא ידעתי שבכביש זה יש מכמונות מהירות…

מה נאמר על אדם זה, האם הוא חפץ לשמור את החוק? לא, הוא מחפש איך להתחמק מבלי לשלם את המחיר. כך גם בלעם. ללכת נגד רצון ה' – אין לדידו בזה חטא.

העיקר הוא לא להיתפס. לא לחטוף דו"ח….

 

ההפך מאברהם. רוצה לעשות רצון ה'. לכן חז"ל העמידו את בלעם מול אברהם. אברהם הוא האנטיתזה לבלעם ולכל מה שהוא מייצג. זה כולו לשם שמים ונתינה למען הכלל, וזה כולו לשם תאוותו ומילוי תשוקותיו ומצידו שכולם ימותו.

 

ולכן אמרו מתלמידיו של בלעם, בלעם זו שיטה. זו אסכולה. שיש לה לצערנו תלמידים רבים. והתנא שהביא זאת בפרקי אבות משמיענו בזה: אדם יכול להיות יהודי בן אברהם יצחק ויעקב, אולם במידותיו הוא יכול להיות שייך לאסכולה של בלעם הרשע… הוא מתלמידיו.

ומצאתי אף שהדבר רמוז בראשי תיבות של שמם:

אברה"ם – ראשי תיבות: מ'קיים אר'צון ה'בורא ב'שלמות.

בלע"ם ראשי תיבות: ע'ושה מ'ה ב'א ל'ו…

מעשה שהיה

[הדבר מזכירני את אותו אדם שהלך והציל את הכלל ממפגע סכינאי, והוא עם נשקו התגבר עליו והרגו. וכששאלוהו מה היה הדבר הראשון שעשה, הוא סיפר שהתקשר לתחנת רדיו שמבטיחה 50 ₪ על ידיעה חדשותית שתפורסם כדי להיות הראשון שמודיע ולהרויח חמישים ₪…

לאחר מכן הוא רץ לכמה תחנות שידור כדי לסגור איתם דיל על ראיון שיוקרן בשעות הערב… מעבר לכך הוא סיכם עם בעל חנות פלאפל שאת הראיונות המצולמים לכלי התקשורת הוא יעשה מול החנות שלו כך שתקבל חשיפה ופרסום תמורת כמה מאות שקלים… לא נח לרגע… מדהים לראות אדם הזוכה למצוה כל כך עצומה, להציל נפש מישראל, חושב איך אני יכול לעשות מזה כמה גרושים… מדהים כל כך, עלוב כל כך…]

תוספת מהעלון לשבת פנינים לפרשת בלק תש"ע:

סיפר המגיד רבי יעקב גלינסקי שליט"א: כשהייתי בנובהרדוק היה מסביר הסבא מנובהרדוק זי"ע את בלעם, כך: היה פעם שמש נאמן שניקה את בית המדרש בשעת לילה מאוחרת לאחר חצות, והנה לפתע הבחין כי הגנב של העיר נכנס בשקט בשקט לבית הכנסת.

הגנב לא הבחין בו. השמש התכופף מיד מתחת אחד השולחנות להביט בעקבותיו ולתפוס אותו בגנבתו "על-חם", אחת ולתמיד!…

אז רואה השמש, והנה הגנב ניגש לארון הקודש, מנשק את הפרוכת ומתחיל לבכות!!!

השמש לא הבין מה קורה כאן, מה קרה לגנב שהגיע לארון הקודש?? אולי הגנב הניח בבית ילד חולה ושמא קרה משהו אחר. המתין בסבלנות לשמוע מה בפיו אלו בקשות ישמיע, הנה הוא שומע: "ריבונו של עולם! – תן לי רוח הקודש!" יותר הוא לא הצליח לשמוע…

אחרי שעזב את ארון הקודש, לא יכול היה השמש להתאפק, יצא מהמחבוא ודילג אחריו, ופנה אליו בחשיכה: רבי יהודי, אף אחד לא נמצא כאן, רק אני ואתה, שמעתי שהתפללת, אנא הסביר לי, מה התכוונת בבקשותיך? תאמר לי את האמת, האם השתגעת וכי רק רוח הקודש חסרה לך?… מה קרה לך ידידנו הגנב?…

ענה לו אותו גנב: אי! מה אתה לא מבין? מי כמוך יודע מה זה לילה חורפי קשה, כמה קשה לפרוץ לבית סגור ומסוגר, אני ממש מייסר את עצמי עד שאני כבר בפנים, ומאותו רגע חיפוש הארנק של בעל הדירה כל כך קשה, חיפוש בחורים ובסדקים מתוך פחד ואימה עד כי רק אנשים בודדים מסוגלים לעמוד בפחד כזה. פחד ומתח… ואילו היה לי רוח הקודש הרי הייתי יודע היכן טמונה הכספת – ופונה ישר אליה וחוסך את כל הצער החולף על ראשי…

ואז סיים הסבא מנובהרדוק ואמר: אותו דבר בלעם, הוא זוכה לדבר עם הקב"ה, היא זיכה שהקב"ה שם לו את דבריו בפיו, היא זיכה לנבואות לרוח הקודש! אבל מה הוא עושה עם זה? מקלל! מנסה להרויח כסף בכל מיני דרכים ערמומיות.

במקום לנצל את הנבואה ששרתה עליו, הוא הולך ומוכרה בנזיד עדשים, כאותו גנב שהולך להתפלל להקב"ה שיהיה לו רוח הקודש!…

אם יהיה לו רוח הקודש מה הוא יעשה בה, שטויות! כמה מוסר השכל אנו צריכים ללמוד מכך לנצל את כוחותינו וללמוד משהו מאותו טוב שהקב"ה משפיע עלינו… לא ללמוד מדרכי בלעם שכבר זכה להשראה מלמעלה, אבל לא ידע לקחת אותה לכיוון הנכון…

 

פרשת בלק

בלי עין רעה

עוג ועינו הרעה [התחלה מאור חדש פ' דברים. תוספת מוהגדת]

עוג מנסה לפגוע באבות "ויאמר ה' אלו אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו" (דברים, דברים ג, ב). אומר על זה רש"י (מקורו בבמדבר רבה יט, לב. וכן במדרשים נוספים) : ובסיחון לא הוצרך לומר "אל תירא אותו", אלא מתיירא היה משה שלא תעמוד לעוג זכות ששימש לאברהם בזמן הצלת לוט, שנאמר: "ויבוא הפליט" (בראשית, לר-לך יד, יג)

 ואמרו חז"ל במדרש דברים רבה (א, כה): ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך "אתננו" לא כתוב כאן, אלא "כי בידך נתתי אותו". אמר הקדוש ברוך הוא: כבר פסקתי דינו מימות אברהם. כיצד? – בשעה שנשבה לוט בן אחיו ובא עוג ובישר את אברהם, שנאמר: "ויבוא הפליט" (בראשית, לך-לך יד, יג), אמר ריש לקיש משום בר קפרא: "פליט" היה שמו, ולמה נקרא שמו "עוג"? – שבא ומצא את אברהם עסוק במצוות, בעוגות הפסח. ולא בא לשם שמים, אלא לשם נויה של שרה, אמר בלבו: הריני מבשר אותו והגדוד הורגו ונוטל אני את שרה אשתו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אי רשע! כך אמרת? חייך שאני נותן לך שכר רגליך ומאריך לך השנים, ומה שחשבת בלבך הריני הורג אברהם ונוטל את שרה, ביד בני בניה עתיד אותו האיש ליפול.

דבר אחר: כבר פסקתי את דינו מימות יצחק. כיצד? – בשעה שמל אברהם את יצחק בנו, עשה משתה וקרא לכל מלכי כנען, שנאמר: "ויעש אברהם משתה גדול" (בראשית, וירא כא, ח). מהו "גדול"? – שכל הגדולים היו שם. אף עוג היה שם. באותה שעה אמרו לו לעוג: לא כן הוא אומר: אברהם פרדה עקרה הוא ואינו מוליד? כיון שראה את יצחק, אמר: מהו זה? אין זה כלום, באצבעי אני הורגו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך אמרת? עוד תראה אלפים ורבבות יוצאים ממנו ובידך האיש עתיד ליפול.

דבר אחר: כבר פסקתי את דינו מימות יעקב. כיצד? – בשעה שנכנס יעקב אצל פרעה לברך אותו, שנאמר: "ויברך יעקב את פרעה" (בראשית, ויגש מז, ז) היה עוג יושב שם. באותה שעה אמר לו פרעה לעוג: לא כך היית אומר: אברהם פרדה עקרה הוא ואינו מוליד? הרי בן בנו ושבעים נפש מירכו. אותה שעה התחיל עוג מכניס עין רעה עליהן. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אי רשע! מה אתה מכניס עין רעה בבני, תימס עינו של אותו האיש, עתיד אותו האיש ליפול בידן, הרי "כי "ודך נתתי אותו" אמר הקדוש ברוך הוא, ע"כ.

מדרש זה מביא שלשה מקומות שבהם כבר נפסק דינו של עוג, ושלשת המקומות היו אצל שלשת האבות. אצל אברהם אבינו עוג נכשל בעריות – שבא לראות נויה של שרה ורצה לקחתה לאשה.

אצל יצחק אבינו עוג נכשל בשפיכות דמים – שרצה להרוג את יצחק.

ואצל יעקב אבינו נכשל בעין רעה – שרצה לשים עין הרע על יוצאי חלציו של יעקב שבעים נפש.

ננסה למצוא הסבר יותר מעמיק לשלשת הנסיונות למעלה של עוג והקשר לכל אב ואב.

כשהלך בלעם לקלל את ישראל, הלך עם אתונו עד שנפגשו עם מלאך ה'. אמרו על זה חז"ל במדרש במדבר רבה (כ, יד) הראה לו סימנין של אבות. עמד לו בראשונה היה ריוח מכאן ומכאן, ונאמר: "ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה" (במדבר, בלק כב, בג). בשנייה לא יכלה לזוז אלא לצד אחד. בשלישית אין דרך לנטות ימין ושמאל. ומה היו הסימנין האלה? – שאילו ביקש לקלל בניו של אברהם, היה מוצא מכאן ומכאן : בני ישמעאל ובני קטורה. בקש לקלל בני יצחק, היה מוצא בהן צד אחד: בני עשו, ונאמר: "ותלחץ אל הקיר" (שם, כה). בניו של יעקב, לא מצא בהם פסולת ליגע בהן, לכך נאמר בשלישית: "במקום צר" (שם, כו) זה יעקב, דכתיב : "ויירא יעקב מאד וייצר לו" (בראשית, וישלח לב, ח), ובהמשך נאמר: "אין דרך לנטות ומין ושמאל" (במדבר, בלק כה, בו) – שלא מצא פסולת באחד מבניו, ע"כ.

שלשת האבות מקבילים לשלשת המידות. אברהם – מדת החסד, יצחק – מידת הגבורה, יעקב – מידת התפארת (ראה "אסופת מערכות" לרה"י זצ"ל על סוכות, מאמר תפארת. וכן דרשה בראשית, ויצא עמוד 102). על ידי הנהגת הפרזה במידת החסד והגבורה אפשר להגיע לחסד דטומאה – גילוי עריות, ולגבורה דטומאה – שפיכות דמים. ובכדי שלא להגיע לזה, ישנה מידת התפארת, המשלבת את שתי המדות חסד וגבורה, ועל ידי זה לא מגיעים לטומאה.

אברהם אבינו, ביתו היה מושרש בחותמה של מדת החסד, הופרש ממנו ה"פסולת", חסד בטומאה – גילוי עריות, על ידי ישמעאל, כפי שמצינו בבראשית רבה (ע, יא) על הכתוב: "ותרא שרה את בן הגר המצרות אשר ילדה לאברהם מצחק" (בראשית, וירא כא, ט) דרש רבי עקיבא : אין "מצחק" אלא גילוי עריות, ע"כ.

יצחק אבינו שמדתו היתה גבורה, הופרש ה"פסולת" של מדתו של יצחק, והוא הרציחה, על ידי עשו, שעליו נאמר: "ועל חרבך תחיה" (בראשית, תולדות יז, מ).

לעומתם יעקב אבינו, מידתו תפארת, כלומר, שילוב בין המידות חסד וגבורה, כדי שלא יפריזו בשום מידה וכל מידה שומרת על חברתה, לכן מזרעו לא יצא שום פסולת.

כשבלעם בא לקלל את עם ישראל, הוא מנסה להחדיר את הקללה דרך האבות. ואמנם דרך אברהם ויצחק שיצא מהם פסולת, הוא יכול להחדיר, אבל דרך יעקב אין דרך להחדיר – "אין דרך לנטות ימין ושמאל", מכיון שמזרעו לא יצא פסולת.

לכן ניסה לקלל את עם ישראל דרך עין הרע, על ידי שמשבחם בקול גדול, וכפי שדרשו בבמדבר רבה (כ, כא) כשבא בלעם לקלל את ישראל עיקם הקדוש ברוך הוא את לשונו והתחיל לברך, נתן הקדוש ברוך הוא כוח בקולו, וקולו הלך מסוף העולם ועד סופו, כדי שישמעו האומות שהוא מברכן. ועל בלעם נאמר: "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכים – קללה תחשב לו" (משלי בז, יד). שהרי לאחר ברכתו יעץ להכשיל את עם ישראל בבנות מואב והרג כ"ד אלף מישראל, ע"כ.

כלומר, לאחר שבלעם לא מצא פרצות בעם ישראל, אמר : אשבח אותם בקול גדול ויכנס בהם עין הרע.

כמו כן עוג, הוא ניסה לפגוע ביצירת עם ישראל דרך הפרצות שמצא באבות. "אברהם אבינו" שמידתו חסד והפסולת היא חסד דטומאה – גילוי עריות, שם ניסה לפגוע בעם ישראל על ידי שיקח את שרה לאשה דרך חסד דטומאה, גילוי עריות.

"יצחק אבינו" שמדתו גבורה והפסולת היא גבורה דטומאה – שפיכות דמים, שם ניסה לפגוע בעם ישראל על ידי שפיכות דמים, שאמר: כלום באצבעי אני הורגו.

אבל אצל "יעקב אבינו" לא היתה פסולת ושם לא היתה פירצה, לפיכך ניסה עוג להכניס עין הרע, כי על דבר מושלם אפשר לפגוע רק על ידי עין הרע. לפיכך מביא המדרש את שלשת נסיונות עוג לפגוע ביצירת עם ישראל, שהם מקבילים וקשורים לאבות האומה, ובגין אותם נסיונות אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו שלא יירא מעוג, כי כבר נפסק דינו.

 

הסבר לעין הרע – מכתב מאליהו ח"ג עמ' 314

חז"ל אומרים שמי שנתעשר צריך לעשות מצוה בממונו שלא תשלוט בו עין הרע. [עירובין סד]

זה שמקנא בחבירו מתחייב מצד עצמו בכך שרע לו, שרקב עצמות קנאה, והביא זאת על עצמו.

אבל זה שעל ידו בא צער הקנאה עליו הוא גם כן נענש, ויכול להפסיד עשרו! צריך הוא מצות שיגינו עליו בפני הפורענות! ולכן יעשה בו צדקה.

 

טוב עין

יש לב רע ויש עין רעה. ולהיפך יש לב טוב ויש עין טובה. מהו ההפרש ביניהם?

 פירש מהד״ל (שם נתיב עין טוב) שמי שיש לו לב טוב אמנם רוצה טוב עבור חברו, אבל מי שיש לו עין טובה מוסיף לרצות עבורו שלמות הטוב! איננו שבע רצון עד שיראה לו בחוש כל הטוב ממש. וכן בהיפך: לב רע רוצה רע עבור חברו, ועין רעה אינה יכולה לסבול אפילו נקודה קטנה של טוב לחברו! עינו צרה בו והוא תאב לראות בו בחוש את שלמות הרעה.

לכן אמר רבי יהושע בן לוי ״אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, שנאמר טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך׳ (סוטה לח:), וביאר מהר״ל כי עין טובה היא עצמה גדרה של כוס של ברכה, שהיא בחינת ״שובע׳ ובחינת ״מלא״. ונראה שכוונתו שמי הוא המסוגל לברך את ה׳ במלוא הכרת הטוב — רק מי שמדת הנתינה שולטת בו (כמבואר בקונטרס החסד פרק יא! כרך א עמודים 47—46), ובסרט ״טוב העין״ שהוא המשביע עינו בטובם של אחרים ויש בו הרצון הטוב בשלמותו, כנ״ל.

סכנת לחם רע העין

ועוד אמר רבי יהושע בן לוי (שם): ״כל הנהנה מצרי העין עובר בלאו, שנאמר אל תלחם את לחם רע עין וגו׳ אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך״.

ועל זה כתב מהר״ל (שם) ״כי מה שנותן צר עין לאחר, דבק בו עינו הרעה, עד שהדבר ההוא מרוחק לגמרי מן העולם, ועובר בלאו, כמו אכילת דבר שהוא דבר טמא שהוא מרוחק מן האדם…״.

ונראה בפירוש דבריו הקדושים, שהרי ״עולם חסד יבנה״ וחסד הוא קיום העולם, ומי שאין בלבו חסד הריהו מתנגד למציאות העולם. ואם נהנה אדם מצר עין כזה הריהו משועבד לו, ולא ימלט מבלי שתהיה איזו השפעה ממנו עליו׳ וזוהי הסכנה והאיסור, שלא ידבק בו החסרון ח״ו.

שוב אמר רבי יהושע בן לוי (סוטה שם) ״אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי העין, שנאמר וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה, וכי על לבינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא בא לידינו ופטרנוהו… בלא מזונות! לא ראינוהו והנחנוהו, בלא לוייה״. ופירש״י ז״ל: ״ופטרנוהו בלא מזונות: כלומר, למזונות הוצרך ולא היו לו, וראה אחד נושא מזונות ובא לחוטפם ממנו לאונס רעבו, ועמד זה עליו והרגו. בלא לוייה: חבורה שילך עמהם״.

וכתב על זה מהר״ל (בנתיב עין טוב): ״כי נחשב מי שהוא רע עין, לגודל רוע הפועל, הוא כמו שפיכת דמים, דודאי עינא בישא קטיל׳ וזהו אומנות של בעל עין הרע! ואדם זה בשביל שפטרו בלא לוייה בשביל עינו הרעה נחשב זה שפיכת דמים גמור מן בעל עין הרע… שהיה פועל בו עין הרע, ובשביל ששלט בו עין הרע נהרג, ולכך מביאים עגלה ערופה״.

פעולת עין הלרע

לפני הרבה שנים ביארנו שפעולת עין הרע מושרשת בעובדה שנפשות כל בני אדם קשורות ומעורות זו בזו וחייהם תלויים זה בזה בשורשם הרוחני, ואם אחד מקנא בחברו ועינו צרה בו, היינו שעצם מציאותו של חברו מטרידה אותו והיה רוצה לראותו בכל רע (שזוהי גדר עין רעה, כמו שביארנו בראש דברינו), אז — במדד. וחיי חברו תלויים בו, כנ״ל — יתכן ויוכל לגרום על ידי זה למעט מחברו שפע החיים, וממילא יהיה יותר עלול לנזקים ולאסון. ומהר״ל ז״ל מלמד לנו שגם אם לא איכפת לו צרכי חברו יכול זה להיחשב כעין הרע, כי כל מי שרואה לחברו צרכים חיוניים ויש בידו לעזור ולא איכפת לו, הריהו מכריז בזה שמציאותו של חברו אינה מעניינת אותו — היא מיותרת בשבילו, והרי זה גדר עין הרע. אם ״בא לידינו ופטרנוהו, ראינוהו והנחנוהו״ — בלי לטרוח עבורו להמציא לו את המעט הדרוש לו, הרי זה צרות עין וזלזול בחייו הגובלים עם שפיכת דמים.

 

איך ניצלים מעין הרע?

כשאדם מקנא בחברו ומביט בו בעין רעה, הרי הסברנו איך כח זה של עין הרע יכול להזיק לחברו. אבל הרי לית דינא בלא דינא, ובמה אשם חברו שמדת הדין פוגעת בו י ביארנו אז שיתכן שהוא נתבע במדת הדין מפני שהוא גרם, במדה מסויימת, שהראשון יקנא בו.

הרי בדוק ומנוסה הוא שמי שאינו חי בעד עצמו כלל והוא ״נותן״ ולא ״נוטל״ בכל ענייניו, איש כזה אינו מעורר קנאה כלל. כן אמרו ז״ל על זרעו של יוסף ״דלא שלטא ביה עינא בישא, דכתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין… עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו אין עין הרע שולטת בו״ (ברכות כ.).

ויש שדרשו אותו מדכתיב ״וידגו לרוב בקרב הארץ: מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם אף זרעו של יוסף כר ״ (שם). דגים אלו יש בהם שני ענינים: הם מכוסים מן העין, והם חיים כאילו בעולם אחר ואינם מתחרים עם יושבי היבשה כלל. חז״ל רוצים ללמד לנו בזה שמי שחי סמוי מן העין ושאיפותיו הם לגמרי אחרות מאלו של הרחוב, אינו מעורר קנאה לעולם.

אלא זה שפונה עורף לשאיפות הגשמיות והנפילה ובמקומן הוא מבקש עלייה רוחנית וחיי נתינה. ״ואכלת ושבעת״ נאמר רק במי שמקיים ״והיה אם שמע תשמעו… לאהבה את ה׳ אלקיכם… בכל לבבכם ובכל נפשכם״.

והרי זה נס גלוי, שדוקא בקשת הרוחניות תתן אושר בעולם הזה, ובקשת האושר הגשמי תשלול אותו. הנס הזה עומד לרשות כל אחד ואחד מאתנו. הבה נקיים אותו בעצמנו, בחיינו ממש.

דברי החזון איש בענין

יהבו ביה רבנן עינייהו ונח נפשיה, מסודות הבריאה כי האדם במחשבתו הוא מניע גורמים נסתרים בעולם המעשה ומחשבתו הקלה תוכל לשמש גורם להרס ולחרבן של גשמים מוצקים. וכדאמר פסחים נ״ב כיון דנפיש אפחזייהו שלטא בהו עינא, ובבי׳מ פ״ד א׳ לא מסתפי מר מעינא בישא, ושם ב׳ פרידא אחת יש לי בניכם, ושם ק״ז א, לא תזבין ארעא דסמיכא למתא, ובשעה שבני אדם מתפעלים על מציאות מוצלחה מעמידים את מציאות זו בסכנה.

ומ״מ הכל בידי שמים וכל שלא נגזר עליה בדין שמים לאבדן הדבר ניצל. אבל כשנגזר הדבר לאבד, מתגלגל הדבר לפעמים ע״י שימת עין תמהון על הדבר וע״י זה הוא כלה, וכדאמר ב״מ ק״ז ב׳ דרב סליק לבי קברי וכו׳ תשעין ותשעה בעין רעה, והיינו כשנגזר עליהן מיתה ביוהי׳כ הזדמן לפניהן עין רעה שגלגלה מיתתן, וכעין דאמרו מגילה כ׳יב ב׳ הא והא גרמא ליה וכן ראב״י כשהגיע זמנו ליפטר מן העולם ונגזר עליו זמנו גלגלו מן השמים סיבת מותו ע״י הערת תמהון בלב רבנן. (חזון איש ב״ב סנהדרין בסופו)

עין רעה, מתלמידיו של בלעם [המשך – מוהגדת]

עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות, מוציאים את האדם מן העולם״ (אבות פ״ב מי״א), וכולם בבלעם. העין הרעה, אחת מתכונותיו ותכונות תלמידיו, היורשים גיהנום בעולם הזה ויורדים לבאר שחת לעולם הבא (אבות פ״ה מי״ט ובתוי״ט).

וכתב רבנו יונה (אבות פ״ב מי״א), שמי שאינו שמח בחלקו ועוין את הזולת, ״אויר עולה מן המחשבה ההיא ושורף את הדברים שעיין בהם בעינו הרעה״. וידועים דברי ה״חזון איש״ זצ״ל (בבא בתרא, לקוטים סימן כא) כי ״מסודות הבריאה, כי האדם במחשבתו הוא מניע גורמים נסתרים בעולם המעשה, ומחשבתו הקלה תוכל לשמש גורמים להרס ולחרבן של עצמים מצקים״. וידוע, שרב צפה בקברים שבבית העלמין ואמר שתשעים ותשעה מתוך מאה מתו בעין הרע (בבא מציעא קז ע״ב).

״למה תתראו״, אמר יעקב לבניו (בראשית מב, א). למה ימשכו עליהם עין רעה. והורם שלא יכנסו כלם בפתח אחד למצרים כדי שלא תשלט בהם עין הרע, שכלם נאים (רש״י שם, ה).

ובספר ״אורות אלים״ מצינו ספור נורא. שר אחד היה לו בן יחיד כבן עשר. יום אחד סרקה אותו אמו והלבישתו בגדים נאים, ושלחה אותו לשחק עם הנערים. היה השר יושב בלשכתו, ושמע את מצהלות הנערים. נשא עיניו וראה במשחקם, והנער התמיר והנאה המשחק כה יפה נשא חן בעיניו. חשב: אח, אלו בני היה כמוהו –

ולא ידע כי בנו הוא… לאחר מכן פנה לביתו, לאכול. שאל את אשתו: הנער היכן הוא? אמרה לו: משחק עם הנערים. אמר: קראי לו, ונאכל יחדו.

יצאה לקרא לו, וראתה התגודדות מבוהלת. פלסה דרך, וראתה את בנה מטל לארץ. מת, בר מינן… עינו הרעה של אביו פגעה בו.

הגאון רבי אברהם הורביץ זצ״ל ישב ולמד לפני הסטייפלר זצ״ל, ונכנס אדם לשאול שאלה: לא מכבר נכנסו לגור בדירתם החדשה, ואשתו שמה לב לכך שבכל פעם שהשכנה רואה את ילדיהם ומתפעלת מהם, הם חוזרים הביתה עם כאבי ראש וסחרחורות. היא מטילה בהם עין הרע, האם לעבר דירה?״

שמע רבי אברהם וחיך: בשביל זה, לעבר דירה? הבחין הסטייפלר בחיוכו, והקפיד: ״אם הגמרא קובעת שעין הרע מזיקה, מציאות קימת היא!״

הפטיר רבי אברהם: ״מי שאינו מקפיד, אין מקפידים עמו״ (פסחים קי ע״א)

והסטייפלר אמר: ״לא אמרו כן לגבי עין הרע!״ – שהרי מזיקה היא גם צומח (בבא מציעא קז ע״א, בבא בחרא ב ע״ב) ודומם (פסחים נ ע״ב)!

כמה התפעל בלעם כשראה את ישראל שוכן לשבטיו (במדבר כד, ב) שאין פתחיהם מכונים זה כעד זה, כדי שלא יציץ לתוך אהל חברו (רש"י), שיותר יש לאדם להזהר שלא יזיק, משלא יוזק (תוספות בבא קמא כג ע״א)!

כמה זה מנגד לארח החיים הראותני והרהבתני של ימינו, להחצנת העשר ולנקור העינים, ולא מבינים, שיותר משמנקרים עיני הזולת, מנקרים עיני הזולת את נכסינו, חלילה!

ואף בדבר מצווה, הרי אמרו שהלוחות הראשונים נשתברו משום שנתנו בפרהסיה ושלטה בהם עין הרע (תנחומא שמות לא).

והגאון רבי חיים פלאג׳י זצ״ל (״לב חיים״ סימן פח) כתבו ששליח הצבור לא יהיה גם התוקע. ״משום סכנת עין הרע, שרבים יתמהו למה כוחו גדול״. וכתב, שמעשה היה באיזמיר ששליח הצבור היה גם התוקע בראש השנה, ומאותו היום ואילך הלך ונחלש עד שנפטר לבית עולמו, ותלו כולם משום עין הרע.

וספרו (בבא מציעא פד ע״ב), שרבי אלעזר ברבי שמעון בר יוחאי ורבנו הקדוש היו יושבים בצעירותם על הקרקע לפני חכמים, ומקשים ומתוצים בבקיאותם וחריפותם. אמרו חכמים: ״מימיהם אנו שותים והם יושבים על גבי קרקע?״ העלום והושיבום על הספסל. אמר רבן שמעון בן גמליאל, נשיא ישראל: ״גוזל אחד יש לי ביניכם, ואתם מבקשים לאבדו ממני?״ וכונתו, שהעין הרעה תזיק לבנו, רבנו הקדוש. שבו והורידוהו.

אמר להם רבי יהושע בן קרחה: ״מי שיש לו אב ורבי, [שאביו דאג לו שלא תזיקהו עין רעה] יחיה, ומי שאין לו אב [רבי אלעזר ברבי שמעון] ימות?״ והורידו גם את רבי אלעזר!

וזהו שאמר רבי אלעזר: ״הוי קבל [אפל וחשוך], וקיים״ (סנהדרין יד ע״א, צב ע״א), ואמרו (אבות פ״א מי״ג) ״נגד שמא אבד שמיה״, מי שנמשך ומתגדל שמו, ימשך עליו עין רעה ויאבדהו.

ואמרתי, שלכן היה משא בני קהת בכתף, ולא נתנו להם עגלות (במדבר ז, ט). וכבר חישבנו כמה כבד היה הארון, שקל למעלה משמונה טונות. ואיך יכולים היו לשאתו, אלא שהארון נשא את נושאיו (סוטה לה ע״א). אך לא ראו זאת במוחש אלא בעברם את הירדן, כאשר ריחף עם נושאיו מעל פני המים (שם, מיהושע ד, יח). ומדוע לא ריחף עמם בכל המסעות, להפעים ולהרעיש את הלבבות? מדוע, עד לבקיעת הירדן, היו הכל בטוחים לארבעת הלויים נושאים בכל כובד הארון?

ללמדנו, שאסור לנו לגרום שישתאו ויתפעמו ויקנאו בנו! אדרבה, שירחמו עלינו, ובכך ננצל מעין רעה!

לקח לדורות עולם, והחי לאורו מציל מצרות נפשו!

 

המעשה באותו יהודי שקנה בקבר רחל חוט אדום וקשר על היד ושאל אותי האם זה סגולה נגד עין הרע? והשבתי לו שזו ללא ספק סגולה לפרנסה, שהרי זה עלה לו חמשה שקלים, ולמוכר אולי אגורה, כך שבוודאי פרנסה טובה עשה עליך…

המעשה באותו אדם שנכנס לחנות וביקש שתי נורות. היה עמו בנו הקטן, והמוכר שאל אותו זה בנך? הוא ממש חומד של ילד! מיד פתח הלה את חמש אצבעותיו וביקש "תביא חמש נורות"…

 

פרשת בלק

אתה קנה או ארז?

הארז, הקנה, ומה שביניהם [והגדת, אלעד תשעז, הוקלט]

"נאמנים פצעי אוהב, ונעתרות נשיקות שונא״ (משלי כז, ו). ודרשוהו (תענית כ ע׳׳א, סנהדרין קה ע״ב):

טובה קללה שקלל אחיה השילוני את ישראל, יותר מברכה שברכם בלעם הרשע.

אחיה השילוני קללן בקנה, אמר להם לישראל: ״והכה ה׳ את ישראל כאשר ינוד הקנה במים״ (תהילים א יד, טו). מה קנה זה עומד במקום מים, וגזעו מחליף, ושרשיו מרובים, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו. אלא הולך ובא עמהן, דממו הרוחות עמד קנה במקומו.

אבל בלעם הרשע ברכם בארז, שנאמר: ״כארזים [עלי מים״] (במדבר כד), מה ארז זה אינו עומד במקום מים [שבלעם אמר: ״כארזים״, והמלאך השיבו: ״עלי מים״. והינו דכתיב (דברים כג ו): ״ולא אבה ה׳ אלקיך לשמע אל בלעם ויהפך ה׳ אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה׳ אלקיך״, שהשיבו על ידי מלאך (רש״י)]

ואין גזעו מחליף, ואפלו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, אבל כיון שנשבה בו ריח דרומית [שהיא קשה (רש״י, מבבא בתרא כה ע״ב)] עוקרתו והופכתו על פניו.

אחיה השילוני המליך את ירבעם בן נבט בדבר ה׳, והודיעו: ״והיה אם תשמע את כל אשר אצוך והלכת בדרכי ועשית הישר בעיני לשמור חקותי ומצותי כאשר עשה דוד עבדי, והייתי עמך ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד, ונתתי לך את ישראל״ (מלכים א יא, לח). והרשיע, העמיד עגלי זהב ואף סובב בכחש את אחיה להסכים עליהם (סנהדרין קב ע׳׳א), חטא והחטיא את הרבים. ואחיה הודיעו שביתו יכרת ועשרת השבטים יגלו, ״והכה ה׳ את ישראל כאשר ינוד הקנה במים״.

ובתוקף הקללה מצאו חז״ל שלוש נקודות אור: שהקנה עומד במקום מים, וגזעו מחליף [אם נקצץ, שב וצומח (בבא בתרא פ ע״ב)], וכל הרוחות אינן מזיזות אותו ממקומו. ואלו בלעם ברכם בארז, גבוה ורחב, וכל החסרונות בו. אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ורוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו.

נעמד על שלוש הנקודות אותן ביקש בלעם לשלול מישראל.

מעלה ראשונה – עומד במקום מים

הראשונה, שלא יעמדו במקום מים, אין מים אלא תורה (בבא קמא יז ע״א, פב ע״א). התורה נמשלה למים, והצדיק נמשל לעץ שתול על פלגי מים (תהלים א, ג), ועל יובל ישלח שרשיו [ירמיה יז, ח]. העם כולו משול לדגים, שאין חיותם אלא במים (ברכות סא ע״ב), והשולה דג מן המים חיב משום קוצר [ירושלמי שבת פ״ז ה״ב] ועוקר דבר מגדולו!

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא עמוד ב

תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה – לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה כי הוא חייך וארך ימיך – כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה – על אחת כמה וכמה.

שמעתי יהודי חשוב שאמר, שהתורה היא האמצעי להשראת השכינה. קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד [זהר ח״ג עג, ב], ועשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה עמהם, ומנין שאפילו חמשה ושלושה ושנים ואחד (אבות פ״ג מ״ו).

וכבר סיפרתי על אותו בטלן שהתבטל ובטל אחרים עד שה״בית הלוי״ מבריסק זצ״ל זעק עליו בנהמת לבו: ״וועלוואלע וועלוואלע, מדוע אתה מסלק את השכינה מוולוז׳ין!״

ואני התקוממתי: אין התורה אמצעי גרידא, כי גם שמבטחת השראת שכינה יש צרך בתלמוד תורה! והראיה, שגם לאחר שהקדוש ברוך הוא התגלה ליעקב אבינו והבטיחו: ״אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה״ (בראשית מו, ג), וירדו למצרים שכינה עמהם (מגלה כט ע״א), עם גדודי מלאכים ומחנותיהם (זהר ח״ב ד, א-ב) –

ועם כל זאת: ״ואת יהודה שלח להורות לפניו גושנה״ (בראשית מו, כח), לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה (רש״י).

וכבר סיפרתי שהרב מפוניבז׳ זצ״ל שאל אותי: הלא הרמב״ם כתב (הלכות עבודת כוכבים פ״א ה״ג) שיעקב אבינו ״הבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך ה׳ ולשמור מצות אברהם, וציוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא ישכח הלימוד״, ומדוע שלח את יהודה ולא את לוי לייסד את הישיבה?

וענה, שכאשר האשים יוסף את האחים כמרגלים ואסר את שמעון עד שיביאו את בנימין, ויעקב אבינו חשש למסרו, אמר יהודה: ״אנכי אערבנו מידי תבקשנו״ (בראשית מג, ט). ואיך הכניס עצמו ליערב לדבר שאינו בידו ובשליטתו, הידוע ידע מה זומם אותו משנה למלך שהתגולל עליהם בהאשמות שוא?!

והורנו יעקב אבינו שזו התכונה הנדרשת ממייסד ישיבה. להכנס להתחיבויות עתק מבלי שידע כיצד יעמוד בהן, ולה׳ הישועה. אח, מי שהכיר את המעוף של הרב מפוניבז׳ ואת ההתחיבויות שנטל על עצמו כשאינו צעיר ואינו בריא והתגבר כארי לפעול לכבוד שמים!

ומכל מקום רואים, שגם כשמובטחים בהשראת השכינה יש לבצר תורה!

ראיה נוספת מתפלת משה רבינו על יהודה.

שאמרו (מכות יא ע״א): נידוי על תנאי צריך הפרה. מנא לן, מיהודה. שאמר: ״אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים״ (בראשית מד, לח [ולשון נדוי הוא, שיהיה מנודה לאביו (רש״י)] וביקש עליו משה רחמים: ״שמע ה׳ קול יהודה, ואל עמו תביאנו״ (דברים לג, ז), שיכניסוהו למתיבתא דרקיעא. ומה עושים שם, ״צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה״ (ברכות יז ע״א), ומה צריך יותר. אבל גם כשנהנים מזיו השכינה, עדין צריך היה לתפלה שיהיו ״ידיו רב לו״ בשקלא וטריא בשמעתתא עם חכמים, ״ועזר מצריו תהיה״ לאסוקי שמעתא אלבא דהלכתא!

זה התנאי הראשון, שנעמוד במקום מים. ה״איני דר אלא במקום תורה״ (אבות פ׳׳ו מ״י), ורבי אלעזר בן ערך שפרש מחבריו ונמשך אחר אשתו למקום מים יפים ונוה יפה, סופו ששכח תלמודו וקרא ״החרש היה לבם״ במקום ״החדש הזה לכם״ (שבת קמז ע׳׳ב, ילק״ש קהלת ו).

התנאי השני – גזעו מחליף

והתנאי השני, שיהא גזענו מחליף. ״כי שבע יפול צדיק, וקם. ורשעים, יכשלו ברעה״ אחת (משלי כד, טז). לדעת ״כי יפול, לא יוטל. כי ה׳ סומך ידו״ (תהלים לז, כד). לדעת שגלגל הוא שסובב בעולם (שבת קנא ע״ב), והאותיות שאחרי ״עני״ הן ״כסף״ (״נחל קדומים״, משפטים). וכבר אמר לי ה״חזון איש״ זצ״ל, שאין האדם יכול להתיאש מדבר שאינו שלו.

ואנו, דבר איננו שלנו: לא התורה והמצוות, לא הכישורים והיכולות, הכל של הבורא יתברך, ומי נתן רשות להתיאש. ״יאוש, שלא מדעת״: אינו מורה על דעת…

כיצד עושים מרע טוב?

המדרש: (תנחומא בראשית ז) מקשה: הקדוש ברוך הוא מעיד ש״יצר לב האדם רע מנעוריו״ (בראשית ח, כא). אם הוא מעיד בו שהוא רע, מי יוכל לעשותו טוב?!

והתשובה: כמה דברים קשים יש בעולם יותר מיצר הרע, ומרים ממנו, ואנו ממתקים אותם. אין לך מר מן התורמוס, ואתה שוקד לשלקו ולהמתיקו במים שבע פעמים עד שהוא נעשה מתוק. ומה מרים שבראתי אתה ממתק לצרכך, יצר הרע המסור בידך על אחת כמה וכמה!

מה כתוב כאן? אומר לכם. הלך אדם, ומצא צמח, קטנית בר, תורמוס. טעם, ופלט בתעוב: פוי! קשה, ומר כלענה!

אמר לעצמו: מי יודע, אולי בבישול יתרכך וימתק. קטף, הביא לביתו, שפת סיר ובישל שעה ושתים. אכן התרכך, אבל מר להזויע!

מה היינו אומרים? נסינו, נכשלנו, אין זה קטנית מאכל. החסרים בלוטי סרק שאינם נאכלים? גם הוא כאחד מהם!

לא. נערוך נסיון נוסף. נשפוך את מי הבשול המרים, נשפות מים חדשים, ונבשל אותה קטנית בשנית.

עשו כן, והקטנית נשארה במרירותה. די, נשליכה ונתפטר ממנה. אך לא, החיך חש בשנוי מה, מעט פחות מר. ננסה בשלישית. המים נשפכו ומים חדשים הורתחו, ושוב ביזבזו עצים ונשרף זמן, והתורמוס מר. בלתי אכיל. טוב, ננסה פעם רביעית. עדיין מר? אז חמישית וזהו. והתורמוס במרירותו. אמת, פחות משהיה, אבל עדיין אינו אכיל. אז ננסה פעם חמישית.

מי העלה בדעתו לנסות פעם ששית? למה?! הלא נוכחת לדעת שהוא מר, שאינו אכיל. אז אם גם בפעם הששית נכשלת, ניסית פעם שביעית?!

ואז, הומתק. היה למעדן!

אז אם נסינו לכון בתפלה ונכשלנו. תענית דבור בסדר, ונכשלנו. טהרת הלשון, ונכשלנו. פעמים ושלוש וחמש ושבע. האם הצלחתנו, רכוכנו, מיתוקנו, חשובים בעינינו פחות מהתורמוס?!

ולמה ללמוד מהתורמוס, ומשבע פעמים, אם אפשר ללמד מתלמידו של רבי פרידא (ערובין נד ע״ב) ומארבע מאות פעמים! אין יאוש, ״גזעו מחליף״!

הדוגמא – האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג – שלאחר כל אשר עבר שאיבד את אשתו ואחד עשר ילדיו בשואה – בנה את משפחתו מחדש, את קרית צאנז, קומם את החסידות מאפר, כתב שו"ת ענק דברי יציב, הקים בית חולים, הקים בי"ס לאחיות, מפעל הש"ס למבחנים על הש"ס, ועוד!

רבי עקיבא – איבד את כ"ד אלף תלמידיו, והקים מחדש את התורה בישראל על ידי חמשה תלמידים!

אין יאוש בעולם כלל!

 

הנקודה השלישית –

והנקודה השלישית, והחשובה מכלן: בלעם בא לקלל את ישראל, לעקור עם בשבט פיו. למרות שידע שהם עם ה׳, ומונהגים על ידו. מוקפים בענני כבודו ועננו שוכן על המשכן. מונהגים בעמודי ענן ואש, ונזונים מלחם שמים.

ותמוה הדבר.

הרי לבן, אבי אביו, ביקש לעקור את הכל ולא עלה בידו.

פרעה נאלץ לשלחם לאחר עשר מכות וניער עם חילו בים סוף. כיצד חשב שיעלה בידו לאבדם?

והתשובה, שמשלם בארז. שכל הרוחות אינם מזיזות אותו ממקומו, ובאה רוח סערה מן הדרום ועוקרתו והופכתו על פניו. רוח הסערה היא השעה שבה הקדוש ברוך הוא כועס, ובידעו לכון אותה שעה יוכל בלעם להפנות זעמו כלפי ישראל. אז אמנם הם חזקים כארז, ולבן ופרעה לא יכלו להם, אך גם ארז חזק – רוח סערה חזקה הימנו!

והנה, לא זו בלבד שלא עלה בידו לחולל אותה סערה, ״מה אזעם לא זעם ה׳״ (במדבר כג, ח), שכל אותם ימים לא כעס ה׳ (רש״י, מברכות ז ע״א), אלא שגם אילו היה הקדוש ברוך הוא כועס הובטחנו כי ״לא מאסתים ולא געלתים לכלותם״ (ויקרא כו, מד). כאותו קנה, שבהפסק הרוחות שב ועומד במקומו!

כך העם כולו, וכך כל יחיד ויחיד בו. שישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא (סנהדרין מד ע״א) וכמה שיתרחק – לא יוכל להתנתק משרשו! להתכופף כן, להנתק ולהעקר – לא!

 

הצדיק ר' מוטל סלונימער צופה את העתיד

איש פלא היה בירושלים, הגאון הצדיק רבי מוטל סלוינימער זצ״ל. סגי נהור היה, ולא פסק פיו מגרסה. משמרות התחלפו כשהם קוראים לפניו בגמרא וברמב״ם, בשלחן ערוך ובספרי יראים.

עם פרוץ המדינה, כשהגיעו השמועות על עליית הנוער, ההעברה על דת וגזיזת הפאות – כמה פעלנו אז, בהוראת ה״חזון איש״ זצ״ל, כמה ניסינו להציל וכמה מכות ספגנו נענה ואמר כבטחון מוחלט: לא יעזור להם דבר, העם ישוב לשרשיו!

ופתח וסיפר מעשה בכפרי שהיתה לו תרנגולת מזן משבח, מהתרנגולות חומות הנוצה, שכל ביצה שהטילה היתה כפולה בגודלה. פינק אותה והתהדר והשתבח בה. שכנו חמד אותה והפציר בו למכרה, וסירב בכל תקף. חביבה היא לו כנפשו.

בוקר אחד פנה אל הלול, והתרנגלת נעלמה! מיד חשד בשכן החמדן. התדפק על דלתו: ״פתח!״ ״מי זה״, שאל השכן. הכיר את הקול, והבין שכלתה אליו הרעה. השכן יערוך חפוש, וימצא את תרנגלתו.

״אני״, הזדהה הלה. ״פתח, ולא – אפרוץ את הדלת!״ ״אפתח, אפתח, אבל המתן מעט. לבוש אני פיג'מה, והבית סתור והפוך!״

״חמש דקות, לא יותר!״ נהם הלה.

מה עושים? מצא עצה: לפת את התרנגולת, ביד אחת חסם את מקורה ובשניה תלש נוצה אחר נוצה…

את הנוצות שרף בתנור, והריח נורא. את התרנגולת דחף מתחת למטה, והוריד עליה את הכסוי. פתח את הדלת בפני השכן הזועם, והקביל פניו בתמימות: ״מה לידיד בביתי?!״ ״איפה התרנגולת שלי?!״

״קרה לה משהו״, התעגלו עיניו. ״נעלמה, נגנבה?!״ נחש…

עיני השכן ירו גיצים: ״אכן כן, נעלמה ונגנבה!״

״איי איי איי״, צקצק בלשונו. ״אלו היית מוכר לי אותה, היית נשאר עם הכסף״…

״אין רצוני בכסף, הב לי את התרנגולת!״ ״אתה חושד בכשרים! הכנס, ובדוק״

הלה מיהר לנצל את ההזמנה. נכנס וריחרח. עקצוץ נוצות חרוכות עלה באפו. חפש בכל פנה, גחן והרים את מסך כסוי המטה, וזוג עיני פנינה הביט בו בעתה. ״הוי, חמדתי, התרנגולת שלי!״ משכה אליו, ונחרד: ״מה עשית לה״, מרוטה כליל…

״הנח!״ הצליף קולו של בעל הבית, ״אין זו התרנגולת שלך! שלי היא, ומשתמש אני בנוצותיה להתקין קלמוסים לכתיבה״…

הכלל, שנים אוחזים בתרנגולת, זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי, וזה אומר כולה שלי. הלכו אל השופט. שאל את התובע: ״מה סימניה?״ וענה: ״נוצותיה חומות״ –

אף, אבוי, נוצותיה מרוטות…

״חזקה, שכל מה שתחת יד האדם שלו הוא״, הזכיר השופט…

״יש לי ראיה״, הכריז. ״יואיל השופט לבוא עמי״. הלכו השלושה.

השופט והתובע, והשכן חובק התרנגולת האומללה.

עצר בגבול בינו לבית השכן. אמר: ״אני טוען שזו תרנגולתי, והוא טוען ששלו היא. הב אותה לרגע!״

השופט תמה, והתרנגולת החליפה ידים. גחן האכר והורידה לארץ: ״בואו נראה לאן תרוץ״ –

והתרנגולת אצה וחפזה אל חצרו ואל לולה… כמו שהובטחנו בבוא הגאולה: ״מי אלה כעב תעופינה, וכיונים אל ארובתיהם״ (ישעיה ס, ח)!

הם קוצצים להם את הפאות, משנים את הבגדים, אבל דבר לא יעזור ־

היהודי שייך לבורא יתברך, ואליו ישוב!

 

להיכן שבורח – שם מקומו!

הרב מפוניבז׳ זצ״ל הראה לי משנה (כלים פי״ז מי״ג): ״כל שבים, טהור״. אם יוצרים כלי או בגד מבעל חיים ימי, אינו מקבל טומאה. ״חוץ מכלב המים, מפני שבורח ליבשה״. כל חייו מבלה הוא במים, אבל כשבאים לצודו הוא בורח ליבשה, ובכך הוכיח שבעל חיים יבשתי הוא (רע"ב).

ואמר בהתרגשות: ״ר׳ יעקב! יכול יהודי להתבוסס כל ימיו בביצת החילוניות. אם בהתרגש עליו צרה הוא פונה אל הבורא יתברך, שייך הוא לבורא יתברך

הכלב הנ"ל נראה שייך לים – אך הקובע הוא עת צרה – לאן הוא נמלט? שם מקומו!!

הרוחות מכופפות אותנו. היצר הרע שבקרבנו ורוח הרחוב שסביבנו. מכופפות, אבל לא מנתקות!

והגאון הצדיק רבי מוטל סלונימר ספר על אביו, הגאון הצדיק רבי יהורה לייב קסטלניץ זצ״ל, שהיה כותב תורותיו של הגאון הצדיק בעל ״יסוד העבודה״ מסלונים זצ״ל. ערב אחד, לפני שעלה על יצועו, ערך כהוגלו חשבון נפשו, וחשכו עיניו: התפילות אינן תפילות, והלימוד אינו לימוד, והמצוות אינן מצוות. המחשבה משוחררת, והדיבור אינו שמור, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה!

מה עושים?!

מה עושה חסיד כשמר לו, הולך אצל רבו. אבל השעה מאוחרת, אולי הרבי עלה על יצועו?!

החליט ללכת ולראות. אם דולק האור, הרבי ער. הלך, ואור דלק. לא דפק בדלת, כדי שלא להעיר את בני הבית הישנים. הן בן בית הוא. פתח בלאט –

הרבי ישב ליד השלחן, מול הדלת. ראשו בכפות ידיו, וערך חשבון נפש שלפני השינה. התפילות אינן תפילות, והלימוד אינו לימוד, והמצוות אינן מצוות. ״אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא״ (תקוני הזהר כה, ב). איפה ה״דחילו״ ואיפה ה״רחימו״. והדמעות זולגות מבעד לאצבעות ולפתע הזדעק: ״רבונו של עולם, התרחקתי אבל לא התנתקתי״!

ורבי יהורה ליב קבל את התשובה. נסוג בלאט וסגר אחריו את הדלת…

וזה כל כך נכון, לגבי כלנו! כמה שהתרחקנו, לא התנתקנו!

 

החכם צבי והתרנגולת נטולת הלב

ונזכיר מעשה שהיה, בלשונו של ה״חכם צבי״ זצ״ל (בתשובה עד): ״מעשה בנערה אחת שפתחה בטן תרנגולת להוציא בני מעיה בשפת השלחן, וחתול אחד עומד למטה אצלה ומצפה לאכל משהו ממה שיפיל ארצה, ואמרה הנערה שלא מצאה לב בתרנגולת. ואמה, בעלת התרנגולת, אמרה: שמא, או קרוב לודאי, הושלך הלב לארץ ואכלו החתול. והנערה אומרת: אני לא השלכתי לחתול אלא הטחול, אבל הלב לא השלכתי –

והתרנגולת שמנה ובריאה וטובה, אין בה שום חסרון. ולא רקבון בבני מעיה, ולא ניכר שום רושם מלב שנמוח או נתמסמס, ולא שום שינוי בעולם מכל בני מעיה. וגם בעודה בחיים היתה חזקה ובריאה ובכל כחה, לאכול ולשתות לילך ולעוף, ושלימה בכל חושיה בכל עוז ותעצומות ככל אחת מהתרנגולות הטובות והבריאות, אלא שהנערה אמרה שלא מצאה בה לב.

ובא המעשה לפני התלמידים, והטריפוה מטעם ״ניטל הלב״ (יורה דעה מ, ה). יורנו המורה מה משפט התרנגולת –

תשובה: טועים האומרים כן, כי דבר ברור לכל אשר לבו לב חכם בקרבו ומוח לו בקדקודו, שאי אפשר לשום נברא בעולם לחיות אפלו שעה אחת בלא לב״ – ואף שהדבר ״מושכל ראשון, והאמת עד לעצמו״, האריך להוכיח זאת בראיות וושם (סימן ע) כתב לו הגאון בעל ״סמיכות חכמים״ זצ״ל ששאלה כזו באה לפניו, ולפני זקנו מהר״ל מפראג

זצ״ל, והתירוה מטעם זה] –

והקדוש ברוך הוא לבם של ישראל (שיר השירים רבה ה, ב)! אין יצור בלי לב – ואין יהודי בלי קשר לבוראו!

״תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו״ (כג, י)

׳משה קליינבוים׳ פעל מאז ומתמיד במחוזות הכי רחוקים שניתן להעלות על הדעת. עוד בפולין מונה כמונהג ׳הציונים הכלליים׳ ועם עלייתו ארצה כראש המפקדה הארצית של ׳ההגנה׳. לאחר שנמלט מהארץ מאימת האנגלים – באמצעות הסתתרות באנייה ־ מונה כממונה על העפלה מטעם ׳הסוכנות׳, ואז חבר למייסדי ׳מפלגת הפועלים המאוחדת׳ (מפ״ם). כאשר החל הטרור הסטליניסטי להתמקד ברדיפת יהודים ־ אפילו קומוניסטים – סירב לגנות זאת, עד שנאלץ לפרוש למפלגת שמאל שבשמאל חדשה בראשותו. לפני מעל עשור התפרסמו מסמכים חדשים של משרד החוץ הסובייטי מהם עולה כי בתקופת שירותו כחבר כנסת חלק עם ברית-המועצות מידע רגיש. במסמכים מאוחרים יותר עימם ערק עובד ארכיון של הקג״ב לאנגליה, הוא מוזכר כסוכן סובייטי. בשושן-פורים שנת תשל״ב מת האיש – שמוכר בשמו המעוברת ׳סנה׳ – ולמרבה ההפתעה היתה רשומה בצוואתו בקשה להיקבר בהתאם לכללי ההלכה – כולל אמירת ׳קדיש׳!

כבר בשעתו התייחס לכך הגאון רבי שלום צבי הכהן שפירא זצ״ל: בשבוע שעבר מת משה סנה, איש הגנה, סופר גדול, חבר הכנסת מהמפלגה הקומוניסטית ה׳ישראלית׳. בצוואה שלו כתב שיקברו אותו לפי דיני ישראל, ושיגידו קדיש ותהילים בלווייתו וכו׳ לכאורה מה היתה מילתו האחרונה ״תמת נפשי מות ישרים״ אז מדוע לא היה לו האומץ לומר זאת קודם לכן, הלוא הוא היה לוחם גדול במסגרת ׳ההגנה׳. היה בכוחו לדון דיני נפשות, אז למה לא היתה לו הגבורה הנפשית להצהיר שהוא מאמין באלוקי אבותיו – והרי אביו חסיד אלכסנדר היה!

 

הוא מבאר שכל עוד חי שלטו עליו תאוותיו, אבל לפני המיתה ״שהתאוות כבר אזלו ופרחו״ היתה לו האפשרות לומר את שחשב. והוא מסיים: ״אינני מאמין שלראש מפלגת הקומוניסטים בין הגויים יקרה דבר כזה שיבקש בכתב כתוב וחתום שבשעת קבורתו יגידו אחריו ׳יתגדל ויתקדש שמיה רבה׳ הוי, מה זה יהודי״! (׳המאור שבתורה׳)

 

לא נמסר:

ישראל מתחת כסא הכבוד, יותר מן המלאכים

כל זה נכון, אבל יש כאן הרבה הרבה יותר. ואני פוחד לדבר, כי הדברים גבוהים ורמים, והשגתנו בהם קלושה כל כך ־

אני זוכר שלמדתי פעם בבית, ושמעתי שמישהו נוקש בדלת. בני הקטן פתח. שמעתי שנשאל: ״אבא בבית?״ והילד ענה: ״הוא מתפלל כעת בסדור גדול״. טוב, הלה לא חשב להפריע באמצע התפלה. מהרתי והזמנתיו להכנס. ראה את הגמרא. ״הילד אמר שאתה מתפלל״ –

ודאי, זו השגתו. הוא ילד קטן ומתפלל בתלמוד תורה בסדור קטן, ואבא גדול מתפלל בסדור גדול. מנין ידע מה היא גמרא ומה הוא לימוד!

כך השגתנו שלנו, כשאנו מדברים בענינים נשגבים. אבל יש לדעתם, ולו כמושגינו.

שנינו (שבת פח ע״א) שבשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו, ״מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו״ (תהלים ח, ה). אמר הקדוש ברוך הוא למשה: החזר להם תשובה. אמר לפניו: רבונו של עולם, מתירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם. אמר לו: אחז בכסא כבודי והחזר להם תשובה.

מה כתוב כאן. מדוע ישרפוהו בהבל פיהם רק אם יחזיר להם תשובה, ומדוע אם ייאחז בכסא הכבוד יהיה מחוסן כנגד אש המלאכים?

בראש ובראשונה, נסביר ענין האש. התורה נמשלה לאש, ״הלוא כה דברי כאש״, (ירמיה כג, כט), ותלמידי חכמים כל גופם אש (חגיגה כז ע״א). התורה נתנה באש, ובלימוד רבותינו ירדה אש וסובבה אותם (סוכה כח ע״א, חגיגה יד ע״ב, טו ע״א בתוספות) ועמוד אש חפף על הלומדים בירחי כלה (תוספות ברכות יז ע״ב) –

ואמר הסטייפלר זצ״ל, שהאדם יכול לשרוד ולו לרגע ביבשה בים ובאויר, רק לא באש. האש היא תחום המופקע מן האדם. וכך יש להבין שהשגתנו בתורה מוגבלת חלקית ושטחית. כמו שאמר הגר״א זצ״ל: ״תורת ה׳ תמימה״ (תהלים יט, ח), שלא חדר אדם לפנימיותה, והיא כאש שמתחממים כנגדה. ואף תלמידי חכמים הם כאש, כי אין לנו בהם מושג, בגדר: אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם (שבת קיב ע״ב).

ולאור דבריו נבין חששו של משה רבינו, שאם יאמר למלאכים שבא לקבל התורה, ללמדה ולקיים מצוותיה, ישרפוהו. כי יאמרו שהתורה מופקעת מאתנו, ״ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים״ (איוב יא, ט), ו״אדם אם יחיה אלף שנה פעמים לא יעלה ויגיע לתכלית מצוה אחת עד עומקה ושרשה ושרש שרשה״ (הקדמת השל״ה הקדוש), ומה עוד שאנו מלאי פניות ומגרעות, וכי ראויים אנו לכתרה של תורה?!

ומה ענהו הקדוש ברוך הוא, שיאחז בכסא כבודו. ואז, מה ־

אזי ימחיש להם, שהנשמות חצובות מכסא הכבוד (זהר ח״ג כט, ב. חגיגה י ע״ב), בעולם הבריאה, והמלאכים שרשם בעולם היצירה הנמוך מהן (תקוני הזהר ד, א). וזהו שאמרו (בראשית רבה א, ד) שישראל עלו במחשבה תחלה.

וזהו שכתב מהר״ל (דרך חיים, אבות פ׳׳ג מי״ח) שישראל קרויים בנים והמלאכים עבדים.

ועל כן המלאכים מתקינים לקדוש ברוך הוא כביכול כתר מתפילתם של ישראל (חגיגה יג ע״ב), שאנו דבוקים בקדוש ברוך הוא בעצמותנו ושרשנו.

חכמת ה' בנו

וידועים דברי ה״טורי זהב״ (ארח חיים רכד, א) שהרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, ועל חכמי האומות מברך שנתן מחכמתו לבשר ודם. כי החלק נאצל מהמקור, ויש לו שיכות אליו ודבקות בו.

מה שאין כן הנותן, מתנתק ממתנתו. לחכמי האומות ה' נתן מחכמתו, והתנתק מהם!

ואמרו (דברים רבה א. יב), ומה מי שעובד עבודת כוכבים הרי הוא כמותה, שנאמר: ״כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם״ (תהלים קטו, ח), מי שעובד לקדוש ברוך הוא לא כל שכן שיהיה כמותו.

אנו חלק ה'

הגאון רבי חיים מוולוז׳ין זצ״ל למד במדרש תנא דבי אליהו (פרק א) שפותח בשבחו של מקום, ובכללו:

״עשיר, ושמח בחלקו״, ותמה: שמח בחלקו, שבח הוא לאדם שרוצה יותר ואין לו, ועם כל זה שמח הוא בחלקו. אבל הקדוש ברוך הוא, מי מעכב בעדו. אם רוצה ביותר, יבראהו!

לא נחה דעתו עד שקם ונסע אל רבו, הגאון מוילנה זצ״ל. על אתר ענהו הגאון: בראש ובראשונה יש לדעת מי הוא ׳חלקו׳, ופסוק מפרש הוא: ״כי חלק ה׳, עמו״ (דברים לב, ט). והקדוש ברוך הוא רוצה היה שהעם יהיה במצב מעולה יותר, וכל יהודי בפרט יהיה במצב מעלה יותר. ואין זו שאלה, שאם הוא רוצה יברא. כי ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״ (ברכות לג ע״ב), והבחירה נתונה בידינו. ועם זאת שמח הוא בחלקו ־ שמח בעמו, ושמח בכל יהודי כפי שהוא! ממש כהורה, שעם רצונו לראות את בנו מושלם יותר ומוצלח יותר, לא יחליפו ולא ימירו, ושמח בו כפי שהוא, על חסרונותיו ומגרעותיו! שמח בו, ושומר על קשר: ״כל מקום שגלו שכינה עמהם״ (מגלה סט ע״א), עד ל״השוכן איתם בתוך טמאתם״ (ויקרא טז, טז), עד לעשר גליות גלתה סנהדרין (ראש השנה לא ע״א) וכנגדן עשר מסעות נסעה שכינה (שם).

וכבר אמרנו שזהו שנאמר (תהלים קיח, ה): ״מן המצר קראתי יה״, ואז: ״ענני״, ומה הנך חושב, וכי ״במרחב יה״, הלא עמך אנכי בצרה (תהלים צא, טו). כיון שכך: ״ה׳ לי״, עמדי ועמי, ״לא אירא״. וכמו שנאמר (תהלים כג ד): ״גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי״! כיון שכך, כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה: ״נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים״ (במדבר לא, ב), ופירש רש״י: עתידה לבוא עת שתגלה חיבתן לעין כל, שהם יושבים לפניו ולומדים תורה מפיו ומחיצתם לפנים ממלאכי השרת, והם ישאלו להם ״מה פעל אל״. ונעיר, שמצב זה לא לצדיקים בלבד נאמר, אלא ״ליעקב ולישראל״, עמי הארץ עם תלמידי החכמים (בבא מציעא לג ע״ב), כולם בנים (קדושין לו ע״ב), וקשורים בשרשם ואינם יכולים להנתק. וגם אם כל רוח משפיעה עלינו, מכופפת אותנו ומשטחת אותנו, הרי מיד כאשר: ״דממו הרוחות, עמד קנה במקומו״!

 

פרשת בלק

צער הכלימה מר ממות

בדין שיטול שכרו [והגדת]

"וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקום מתוך העדה ויקח רומח בידו, ויבא אחר איש ישראל אל הקובה וידקור את שניהם״ (במדבר כה, ז-ח).

פנחס פעל במסירות נפש, ואמרו על כך במדרש (במדבר רבה כא, א): ״בדין הוא שיטול שכרו״. וכבר העירו על כך, שהרי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה וכל מעשה, ובמה נתיחד מעשהו זה של פנחס לקבל שכר יותר משאר המעשים?

והמגיד מדובנה זצ״ל ענה על כך במשל –

מעשה בנער יתום שרעב ללחם. בא אל סוחר עשיר ובקש: ספחני נא לעבודתך תמורת לחם לאכול ובגד ללבוש. נכמרו רחמי העשיר, ואספו לביתו. הקצה לו חדר למגוריו ואכל על שולחנו, ועזר ככל יכולתו. הביא סחורה ומדד וארז ושלח, ככל שנדרש.

בפורים ערך העשיר משתה רבתי והכול היטיבו ליבם במאכל ובמשתה, ואז הגיע סוחר נכבד וביקש כמות נכבדת של סחורה ממינים שונים.

אמר העשיר: ״הן עיניך הרואות שעת משתה לנו עתה, התכבד ושוב מחר!״

קם הנער וביקש: ״תן לי את מפתחות החנות ואני אספק את הסחורות".

השיב העשיר: ״הנח, שב ואכל, כל דבר בעתו!״

והנער בשלו: ״חבל להפסיד רוח כה נאה, הניחני ואתן לו!״

נאות העשיר, והנער הלך עם הסוחר, מכר את הסחורה והביא את תמורתה לאדוניו. שאלו העשיר: ״כמה תבקש כמשכורת קבועה?״ נפגע ונעלב: ״מי מדבר על משכורת? הלא רעב ללחם הייתי, ואתה אספתני לביתך ואמצתני כבן!״

״זה הענין!״ ענה העשיר. ״עד עתה חשבתי, שאכן עובד אתה בחפץ לב תמורת האוכל שאתה מקבל. אבל עתה נוכחתי, שקמת בעיצומה של הסעודה וויתרת על המשתה כדי לעזור במסחרי, אם כך ראוי אתה לשכר בנוסף על האוכל שאתה מקבל!״

כך גם כאן. ודאי שכל אדם זכאי לשכר על מעשיו הטובים, אבל את שכרו מקבל הוא במתנת החיים. וכמו שאמרו (ויקרא רבה ד, ב) בבאור הכתוב: ״כל עמל האדם לפיהו״, מה שסיגל אדם מצוות ומעשים טובים אינו מספיק להבל היוצא מפיו [בנשימתו, הינו למתנת החיים (״ראשית חכמה״ שער האהבה פרק ט)].

ואמרו (קידושין פ, ע״ב) בביאור הכתוב (איכה ג, לט): ״מה יתאונן אדם חי״, דיו חיים שנתתי לו. אבל פנחס פעל במסירות נפש, וויתר על מתנת החיים למען כבוד שמים. לפיכך אין בהם די למתן שכרו, ו״בדין הוא שיטול שכרו״.

אכן, פעל במסירות נפש, והיה עלול לשלם על מעשהו בחייו, אבל נתבונן בדברי הגמרא בענין שאמרו חז"ל (סנהדרין פב, ע״ב): שישה ניסים נעשו לו לפנחס. אחד, שהיה לזמרי לפרוש מן האישה, ושוב אין ניתן להרגו, ולא פירש. ואחד, שהיה לו לזעוק לאנשי שבטו לסיעו, והיו הורגים את פנחס. ואחד, שהרגם כשהם דבוקים ואחד שלא נשמטו מן הרומח, ואחד שבא מלאך והגביה את המשקוף ולא הוצרך להשפיל את הרומח [והיו נשמטים], ואחד שבא מלאך והשחית בעם [ונטרדו בני שבטו ולא הרגו לפנחס (רש״י)].

נתבונן ונראה שפנחס אכן נתון היה בסכנת חיים. שאלו היה זמרי הורג את פנחס היה פטור, שמבחינתו היה לפנחס דין רודף (סנהדרין פב, ע״א). ועלול היה להזעיק את בני שבטו לעזרו והיו עלולים להרג את פנחס. וכשיצא פנחס עמדו בני שבט שמעון לפגוע בו, וירד המלאך ונגף בהם (במדבר רבה כ, כה). וסובב עמם ברחבי המחנה, שש פרסאות על שש פרסאות (תרגום יונתן במדבר כה, ח. ויעוין בחתם סופר שם) והיו עלולים להרגו בהליכתו. סיכן עצמו, ובדין הוא שיטול שכרו.

אבל מעודי נתקשיתי, מה מציינים נס זה, ועוד כנס הראשון שנעשה לפנחס: שהיה לו לזמרי לפרוש, ולא פרש. שאילו היה פורש, לא ניתן היה להורגו. מהו נס זה? יפרוש זמרי, ולא יהרג! במה נעשה כאן נס לפנחס?!

והתשובה, שלא זו בלבד שנעשה בכך נס לפנחס, אלא שזה אכן הנס הראשון שנעשה לו. ולא רק מבחינת סדר הזמנים, אלא גם ראשון בחשיבות ובמעלה, הרבה יותר מסדרת הנסים שהצילה את חייו.

ומדוע? שכך ספרו בגמרא (סנהדרין פב, ע״ב). שכאשר ראה פנחס שבא מלאך והשחית בעם, לקח רומח בידו, שלף את חוד המתכת והניחו בחיקו, ונשען על עץ הרומח כאילו היה זה מטהו. בא אל האהל בו התאחדו זמרי וכזבי בת צור, והאהל היה מוקף בבני שמעון ששמרו על מנהיגם ולא הניחוהו להכנס.

אמר להם: מדוע סבורים אתם שלבני שמעון מותר לחיות עם בנות מדין ולבני שבט לוי אסור הדבר, וכי קדושים אנו יותר מכם?!

כיון ששמעו כך, אמרו: הניחוהו ויכנס, התירו פרושים את הדבר. סברו שאף הוא חפץ להיטמא ולהתבהם.

הניחוהו להיכנס, שהה שם רגע קט, והנה הגביה מלאך את המשקוף ויצא כשהשנים משופדים על הרומח, והחל הנגף בנוכחים ולא פגעו בו לרעה, והמגפה נעצרה.

והנה, אלו היה זמרי פורש, והיה נאסר על פנחס לפגוע בו, היה שואל את פנחס: מה לידידי בקובתי?

מה היה פנחס עונה? סתם כך, עברתי בסביבה ונכנסתי. והיה מסתובב לצאת, זמרי היה מתלוה אליו, ללוותו. אורח כה נכבד.

ומה היו הנוכחים אומרים, מה היו חושבים בני שבט שמעון שצבאו על האוהל, והשמועה היתה מתפשטת בכל מחנה ישראל כאש בשדה קוצים?

שגם בארזים נפלה שלהבת, וגם פנחס בחוטאים – אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! ואיך יכול היה להזים את הדיבה? הלא במו פיו אמר בבואו שרצונו לחטא בצותא חדא עם זמרי!

איך יכול היה לשאת פניו אל אלעזר אביו ואהרן זקנו, אל משה רבינו והזקנים!

ובושה, כמוה כמיתה!

ואספר מעשה שהיה באלטונה שבגרמניה לפני כמאתים שנה. שני חיילים יהודים שרתו בצבא הקיסר הפרוסי, ונקבעה להם תורנות שמירה בזה אחר זה. הגיע החיל למשמרת השניה, והעמדה ריקה. נחרד, היכן חברו, כיצד זנח את משמרתו?

לפתע שמע קריאה מבין השיחים. חברו התחבא שם. סיפר, נבוך, ששמע קולות חשודים ופנה לבדוק מקורם. נפל במארב, ואינו יודע מי טמנו. אויבים, או לצים.

הכלל, התגברו עליו ופשטו כל בגדיו. מפיל הוא תחנתו בפני חברו שיביא לו דבר מה ללבוש. מיהר החבר למחנה והביא לו חבילת בגדים

ובינתים נערכה ביקורת, ומצאו את העמדה ריקה. החיל השני אמור היה לאיישה, והעמידוהו למשפט. העונש על הפקרת עמדת שמירה, מות ביריה. אם ימצאו נסיבות מקלות, והלא האדם הוא אך אדם, יסתפקו במחבוש, או יענישו בהורדה בדרגה.

מהצינוק, שלח החיל שאלה לרבו, הגאון רבי יעקב אטלינגר זצ״ל: אם יספר מה שארע, יהיה חברו ללעג ולקלס, איך נפתה והוצג עירום. אבל בכך יציל את נפשו ויתחשבו בנסיבות ויקלו על עונשו. ואם יבלום פיו, עלול להיגזר עליו גזר דין מות.

האם מותר לאדם להציל עצמו, בשומו את חברו ללעג? מסופר, ששאלה זו היא שעמדה בבסיס תשובתו של הגאון מאלטונה בעל ה״ערוך לנר״, ו״בכורי יעקב״ בספרו ״בנין ציון׳ (סימן קעב) שהשיב נחרצות בשלילה: אסור באיסור מוחלט!

שהלא גמרא ערוכה היא (בבא מציעא נח ע״ב), שהמלבין פני חברו ברבים כאלו שופך דמים, ונוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. ולמדוהו מתמר, שהוציאוה לשרף ולא הלבינה פני יהודה אלא שלחה לו: ״הכר נא למי החותמת והפתילים האלה״ (בראשית לח, כה), ואם לא היה מודה לא היתה מגלה.

וסיפרה הגמרא (כתבות סז, ע״ב) שמר עוקבא היה רגיל להניח בכל יום ארבעה זהובים על פתח ביתו של עני בשכונתו. החליט העני לגלות מי גומל עמו טובה זו. מה חשב, לבטח קרוב או מכר. לא העלה בדעתו שגדול הדור יודע בעניו ומעניק לו נדבתו מדי יום ביומו.

ארב העני מאחורי הדלת והיטה אזנו לפתוח כשישמע קול המטבעות. באותו היום הלך מר עוקבא עם אישתו. שמע העני קול המטבעות ופתח את הדלת. ראה מר עוקבא את הידית זזה, והחל לברוח. שלא יראהו, ויתבייש. ראה העני את מר עוקבא ואישתו נסים, והחל רודף אחריהם. נחוש בדעתו לגלות זהותם.

חמקו לסמטה צדדית, אבל עוד מעט קט ישיגם. ראו תנור מוסק לקראת האפיה [שתנוריהם היו בחוץ (תענית יט, ע״א, בבא בתרא ז, ע״ב)] וקפצו לתוכו להיחבא בו, ונחרכו שוקיו. ובנס, לא מתו.

ואכן, בתוספות (סוטה י, ע"ב) למדו שהלבנת פנים ביהרג ואל יעבור. וכן כתב רבנו יונה זצ״ל ב״שערי תשובה״ (שער ג, אות קלט) שזו תולדת רציחה. ובתוספות (ערכין טז, ע״א) משמע שזו רציחה לשעה, שמתכרכמות פניו ושבות לקדמותן.

ומה בין המעצים עיניו של גוסס ונוטל ממנו את כוחו האחרון, שהוא כשופך דמים (שבת קנא, ע״ב), לנוטל ממנו שעה אמצעית בחייו.

ובעניין זה, הביא ה״בנין ציון״ תמיהת ה״פרי מגדים״ (בספרו ״תבת גמא״, חקירה ה) שגם אם הלבנת פנים ביהרג ואל יעבור, הרי כתבו התוספות (יומא פב, ע״א, יבמות נג, ע״ב) שאם אינו עושה מעשה, אלא רוצים לזרקו על התינוק, אינו חייב למסור עצמו.

כי נאמר אדרבה, מאי חזית שדמו של התינוק סומק טפי מדמו שלו. ואם כן, לא היתה תמר צריכה למסור עצמה שלא להלבין פני יהודה. ותמה עליו ה״בנין ציון״, שתמר בדיבורה היתה עושה מעשה להכלימו. והקושיה עצומה. אבל נראה שכונת ה״פרי מגדים״ להקשות ממעשה דמר עוקבא ואישתו, ושם הלא לא עשו מעשה, אלא שהעני הוא שרדף אחריהם, ומאי חזית שדמו של העני סמוק מדם שניהם, שהשליכו עצמם לתנור הבוער!

בעל כרחך, שהלבנת פנים חמורה יותר מהריגה. שבהריגה לא היה דין יהרג ואל יעבר באינו עושה מעשה, וכאן לא עשו מעשה ונכנסו לתנור כדי שלא יכלם מעצמו כשיראם. וכיצד יובן.

והרי זו ראיה מוכחת לדברי רבנו יונה זצ״ל ("שערי תשובה״ שער ג אות קיב) ״כי הוא העוון הגדול יותר מן המבקש נפש לספותה, כי צער הכלימה מר ממות״!

ונספר במה מדבר שם רבנו יונה.

אדם התחתן, בשעה טובה. בלילה התהפך על משכבו, לא מצא נחם לנפשו: מה עשיתי, ציפור דרור הייתי ובעיניים פקוחות נכנסתי למלכודת, למאסר עולם!

איך יוצאים מזה? הרי אין דבר קל מזה: יגרשנה, וישיב לעצמו את חרותו!

אבל אז יחתום עצמו בחותם קלון, אמש נשא אישה והיום מגרשה?! לא. מוטב להיות אלמן מלהיות גרוש. אבל איך יסדיר זאת? בקלי קלות. באותם מאתים זוז שיחסוך מכתובתה, שכר עדי שקר שיעידו שזינתה. עלובה כלה שזנתה בחפתה, היא תוצא להורג והכל ירחמו עליו. קרנו עוד תעלה בחברה!

היש מושחת גדול ממנו, היש מזימה שפלה יותר?

עשה כן, ובית הדין דרש וחקר, והאמת התגלתה. עונשים אותו, היא פרשה בתורה.

ואיך קוראים בתורה לאותו אדם? ״מוציא שם רע״. ועל מה מענישים אותו? ״כי הוציא שם רע על בתולת ישראל״ (דברים כב, יט)!

ותמה רבינו יונה: ״מוציא שם רע״, ותו לא? הלא להרגה זמם!

והתשובה היא תשובת הגמרא (כתבות מו, ע״א) שאכן כן, זמם לפשע בכפלים, להורגה תוך הוצאת שם רע עליה. ועלינו לקבוע לו שם. ואם על כף המאזנים האחת מזימת רצח, ועל השניה הוצאת שם רע, מכריעה את הכף: ״כי הוא העוון הגדול יותר מן המבקש נפש לספותה, כי צער הכלימה מר ממות״!

ועלה בידינו טעם נוסף לכך המלבין פני חברו לרבים אין לו חלק לעולם הבא (בבא מציעא נט, ע״א), מה שלא אמרו כן על הרוצח ("שערי תשובה״ שער ג אות קמא. עיין שם בטעמו). שצער הכלימה מר ממות, ועונשו חמור יותר.

 

ונספר: הגאון הצדיק רבי יעקב ישראל לובצ׳נסקי זצ״ל, חתנו של הסבא מנובהרדוק זצ״ל, היה בנו של הרב מברנוביץ׳. כשנפטר אביו, הפצירו בו בני הקהילה למלא מקומו, לא מצאו יותר ראוי ממנו לאצטלה זו. סירב בכל תוקף, ברח מן השררה, אך לבסוף נעתר. בהזדמנות הראשונה התפטר, והיה למשגיח בישיבה המקומית. מכל מקום, עם התמנותו נדרש להכריע בדיני נפשות: פרנסי העיר ביקשו הסכמתו לפטר את השמש הזקן של בית הכנסת הגדול.

קשה היתה עבודתו של השמש. היה עליו להשכים מבעוד ליל ולהסיק את התנור, שכאשר יבואו ראשוני הלומדים באשמורת הבקר, לפני תפילת ותיקין, ימצאו את המקום חם ונעים ומואר. חייב היה לשרת את הלומדים השוקדים על תלמודם לאחר תפלת ערבית, ולספק להם נרות ככל שידרשו. כשהיה אחרון המתמידים עוזב, מסדר היה את הספסלים ומחזיר את הספרים והסידורים למקומם, מנקה את שירי חלב הנרות ומדיח את כוסות החמין, גורף את התנור ומכבה את האור. כמה זמן נותר לו לשנה עד ליקיצה המוקדמת? שעה קלה, לא יותר.

עשרות שנים מלא השמש תפקידו באמונה, אבל הגיל גבר עליו. נעשה כבד תנועה, קצר ראיה וקצר רוח. אך הגרוע מכל: מסיים היה עבודתו בשעה מאחרת אחר חצות, משתרך לביתו, שוכב לנמנום קל ומקיץ בסוף זמן קריאת שמע… היו הלומדים באים בטרם שחר, ובית הכנסת נעול. חשוך. קר. אי אפשר להמשיך כך. יש למצוא שמש צעיר ונמרץ.

צודקים. אבל השמש, מה יהא עליו? את מיטב שנותיו מסר לציבור, ועתה יושלך ככלי אין חפץ בו?! זו לא רק החרפה, לא רק הבושה. לא היתה קרן פנסיה, לא דמי בטוח לאומי. ממה יחיה, יפשוט יד?

״תדברו אתו״, בקש הרב. ״העמידוהו על חומרת המצב. אולי יתעשת, וישוב לתפקד״.

הפרנסים משכו בכתפיהם: ״דיברנו, בלא סוף. אך לא הזנחה כאן, אינו מתרפה. פשוט, אינו יכול. זקן הוא, עבר זמנו״…

״אין דבר העומד בפני הרצון״, קבע הרב נחרצות. ״אני אשוחח עמו!״

״אדרבה״, אמרו הפרנסים, ״הלואי ויצליח! אבל אם לאו, הרינו מבקשים הסכמה לפטרו. הקהל אינו חייב לסבול״.

צודקים, כבר אמרנו.

פנה הרב לשוחח עם השמש הזקן, וראה זה פלא: הדברים היוצאים מן הלב נכנסו אל הלב, ושוב הוכח כי אין לך דבר העומד בפני הרצון. עובדה: העולים בטרם שחר לבית הכנסת, והרב בראשם, נתקלו בבית כנסת פתוח, מואר, מוסק. השמש בא, עשה מלאכתו וחזר לישון. מדוע לא, יערב לו. נושא הפיטורין ירד מן הפרק.

איש לא ידע, לא העלה בדעתו, שהרב אכן שוחח עם השמש, וראה שאין עם מי לדבר. נכמרו עליו רחמיו, והיה הרב קם בשתים לפנות בקר, עולה לבית המדרש, מעלה את הנרות בנברשת, עורך את העצים בתנור ומפיח בהם אש וחומק לביתו לשעה של לימוד. שב ועולה עם משכימי הקום, ומשבח באוזניהם את השמש שחזר למוטב…

לילה אחד חזר השמש לביתו בשעה שלאחר חצות. פנה כהרגלו לנמנם, והשינה ממנו והלאה. קורה, במיוחד בגיל כזה. האורלוגין צלצל אחת, אחת וחצי, שתים, שתים וחצי.

אמר לנפשו: ״אם אני ער, עלי למלא את תפקידי״…

קם, התלבש, והחל משרך רגליו בעלטה, מבוסס בשלג וקופא בצינה. כשהתקרב לבית המדרש, הופתע: המבנה, שהיה אמור להיות נעול ואפל, מואר באור יקרות!

הכיצד?

ואז הבין, וההכרה הלמה בו כקורנס: כל זמן שהיה כוחו במותניו, רעדו ממנו חסרי הבית, ארחי פרחי, לא העזו להשתכן בבית המדרש. אך עתה, התנחלו בו. עשאוהו לביתם! איזו חוצפה, איזו עזות פנים!

הכעס מילא אותו כוחות עלומים. בצעד מאושש עלה לבית המדרש ופתח את הדלת בתנופה. ואכן, כאשר שיער כן היה: אורח השתלט על המקום. לא הסתפק בהעלאת הנרות בנברשת, אלא עוסק הוא בהסקת התנור הגדול, מעשה בעל בית!

״היי, אתה, מי נתן לך רשות?! אלו עצי הקדש, רכוש בית הכנסת! כבה את האש, ומיד!״

הרב גחן על העצים הקרים והלחים, שקד כהרגלו להפיח בהם אש, ולא היה זה קל. שמע את קולו של השמש, את גרירת רגליו, ונחרד: אם יזדקף, יזההו השמש. יזהה ויבין…

יבין מי קם מבעוד לילה, מי טורח לבוא ולהסיק את בית המדרש. הרב בכבודו ובעצמו.

יבין ויתבייש בעצמו, בחולשתו, בגילו, באוזלת ידו. לא, אינו יכול להזדקף ולהראות בפניו. לא כעת.

והשמש כבר מאחוריו, פיו מלא נאצות וחרפות. כעת ודאי שלא יוכל לצאת. השמש יראה את מי חרף וגידף…

"חרש, אתה אינך שומע?״ צרח השמש, והחל לכבד במתת יד את חלק הגוף שמחוץ לתנור…

כעת, ודאי ודאי שלא יוכל לצאת!

למזלו, חלש היה השמש, במיוחד לאחר ליל השמורים, ושבעתים לאחר שהותש כוחו בצרחות ובמכות. עייף, פנה משם בגרירת רגלים ובלב זועף.

בינתים, נשאו מאמצי הרב פרי. האש נאחזה בזרדים שהשמיעו קול פיצפוץ עליז. כשראה הרב שרגלי השמש מתרחקות, מיהר ונרתע מהתנור המתלקח – וכל זקנו חרוך…

חמק סחור סחור ואיגף את השמש, שצרח אחריו בהבטחות לתפסו… שב הרב לביתו, והרבנית נדהמה למראה פניו: ״יעקב ישראל, היכן הזקן שלך?!״

סח לה הכל, ובקש שתנצור את הסיפור כל חיי השמש. ביקש צעיף לעטוף את פניו בצאתו, כאדם הסובל ממחושי שיניים.

שמעה הרבנית, ואמרה: ״יעקב ישראל, יש לי שאלה. מה היית עושה, אילו היה השמש נשאר מאחוריך עוד שתי דקות?״ שהרי ברגע האחרון נחלץ. כאשר החלה האש להאחז בזרדים והזקן נחרך. עוד שתי דקות, והיתה מתלקחת שם להבה עזה, מדורה במלא עזה!

״איני מבין מה השאלה״, ענה הרב. ״אם חז״ל קבעו שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו, כשהוא בתוך כבשן האש ודאי אסור לו לצאת!״…

אמור מעתה במה הסתכן פנחס יותר, ומה העדיף יותר? שהכל ידעו שבא לקנאות קנאת השם צבקות ונהרג על כך, על קידוש השם, והכל יוקירוהו ויספדו לו.

או בכך שזמרי יפרוש, ולא יוכל להרגו, ויצא עימו ללוותו, והכיל ילעיזו שגם הוא בחוטאים,

הן פיו ענה בו, מה נוראה הבושה ומה צורבת הכלימה, וצער הכלימה מר ממות!

איזה נס נעשה לו, שזמרי לא פרש – כמה הסתכן, לא רק במות אלא גם בבושה נוראה – ״בדין הוא, שיטיל שכרו״!

ואנו, האם נלמד מכך להיזהר בכבוד הזולת, ולהימנע מהכלמה המרה ממות?!

 

פרשת בלק

מעלת שמירת קדושת העיניים

פתח לשער הקדושה [מהקדמת הספר 'קדושת החיים' נשרי, עם תוספות]

שיחת הג"ר יעקב מאיר זוננפלד שליט"א רבה דרכסים-כפר חסידים וראש ישיבת נכנסת חזקיהו" לצעירים

בסוף הפרשה אנו עומדים על עצת בלעם הרשע שהחטיא את ישראל בבנות מדין. הדבר גרם למגפה קשה שהרגה 24 אלף מישראל.

הקדמה: בקריאת שמע אנו אומרים פעמיים בכל יום, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" ואף שהוא לאו מדאורייתא, עם כל זה רבים וטובים מבני התורה, מתייחסים לשמירת העינים כאל מנהג חסידות והנהגה טובה ותו לא. אך זה גופא מתעתועי היצר, אשר כל מגמתו להכשיל את האדם על כל צעד ושעל, ובאופן מיוחד את בני התורה המקיימים את העולם בתורתם, אשר כל פגם בקדושתם הריהו פוגם בתורתם.

כפי שביאר המשגיח דמיר רבי ירוחם זצ"ל, שבעלי חיים מסוגלים לעכל את המאכלים המקולקלים ביותר, מבלי שהדבר יזיק להם כלל וכלל, כי מערכת העיכול שלהם היא גסה ביותר, ואילו האדם אשר מערכת העיכול שלו עדינה ביותר, הרי שקלקול כל שהוא במאכלו, מחליאה ומסכנת את בריאותו.

כך הוא הדבר גם ברוחניות, ככל שהאדם עסוק יותר בלימוד התורה הרי שהתורה מקדשתו ומטהרתו, עד שכלי העיכול הרוחניים שבו נפגמים מכל שמץ של טומאה.

וכידוע, שמרן המשגיח רבי יחזקאל לעוינשטיין זצ"ל, היה חרד ביותר כל אימת שהיה עליו לצאת לרחובה של עיר, וכפי ששמעתי מהגר"ש ברעוודא שליט"א, שנסע עם המשגיח במכונית, ולפתע הוריד המשגיח בחרדה את ראשו אל בין ברכיו, וכשנשאל לפשר החרדה הזאת, ענה ואמר, היות והמכונית מתקרבת סמוך לבית קולנוע, והאור הבוקע מהרחבה הסמוכה עלול להאיר לתוך המכונית, אין לשער את גודל הנזק למצבו הרוחני של האדם מאור טמא זה, ועל כן הכנסתי ראשי אל בין ברכי כי בעצימת עינים לא סגי. הרי שככל שהאדם גדול יותר כל שמץ של טומאה מורגש ומפריע יותר.

אי לכך, כאשר אנו רואים את גודל חרדתם של רבותינו גדולי עולם לקדושת העינים, כמה מוטלת עלינו החובה להתחזק ביתר שאת וביתר עוז.

ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם הלב והעינים שני סרסורי העבירה. העינים רואות והלב חומד.

 וקשה אם כן מדוע לא נאמר ולא תתרו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם?

בן איש חי ש"ר פרשת ואתחנן

ולכן צריך האדם להיזהר בעולם הזה בפגם המגיע לעיניו יותר מכל האיברים יען כי כל אבר שחוטא הגוף בו, הנה הוא פוגם כנגדו באבר של נשמתו, ומאחר שתכלית המעלה של הנאת נשמת האדם הוא בעינים לכך צריך לקדש ולטהר העינים שלו בהיותו בעולם הזה יותר מכל איברים שלו.

 ובזה מובן ענין המעשה דרבי מתיא בן חרש שהביא בעל סדר הדורות בשם מדרש אבכיר וזו לשונו: רבי מתיא בן חרש היה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה וזיו פניו דומות לחמה וקלסתר פניו למלאכי השרת, מפני שמימיו לא נשא עיניו באישה.

פעם אחת עבר שטן ונתקנא בו. אמר: אפשר אדם כזה לא חטא? אמר לפני הקב"ה: רבונו של עולם, רבי מתיא בן חרש מה הוא לפניך?

אמר לו: צדיק גמור הוא!

אמר לו: תן לי רשות ואסיתנו.

אמר לו: אין אתה יכול לו, ואף על פי כן, לך!

הלך ונדמה לו כאישה יפה, שלא היה כדמותה לעולם מימות נעמה אחות תובל קין שטעו בה המלאכים הנפילים, ועמד לפניו.

כיון שראהו הפך פניו לאחוריו, ועמד לצד שמאל והפך פניו לימין, והיה מתהפך לכל צד.

אמר רבי מתיא, מתיירא אני שמא יתגבר עלי יצרי ויחטיאני. קרא לתלמיד שהיה משרת לפניו ואמר לו: לך והביא לי אש ומסמר. והביא לו וביער המסמר באש ונתנו בעיניו ונסתמא.

וכשראה השטן כך נזדעזע ונפל לאחוריו. באותה שעה קרא הקב"ה למלאך רפאל ואמר לו: לך ורפא את מתיא בן חרש. בא ועמד לפניו, אמר לו: מי אתה?

אמר לו: רפאל, ששלחני הקב"ה לרפאות עיניך.

אמר לו: הניחני. מה שהיה היה.

חזר לפני הקב"ה, אמר לו: כך וכך אמר לי.

אמר לו הקב"ה: לך ואמור לו שאני ערב שלא ישלוט בו יצר הרע, ומיד ריפא אותו. עד כאן.

וכתב הרב ז"ל שם מדברי המקובלים ז"ל, וזו לשונו: רבי מתיא בן חרש היה פלטי בן ליש שלקח את מיכל בת שאול ונעץ חרב בינו לבינו.

ועם כל זאת לא היה לו לעכבה, דהוה ליה לומר לשאול המלך עליו השלום אין אני רוצה ליקח אותה, ובמקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. ועל זה נאמר נשי עמי תגרשו מבית תענוגיה.

ואף על פי שלא נגע בה, מכל מקום בעל כרחו נהנה ממראית עין שזנו עיניו במה שאינו שלו, כי אצלו היתה יושבת ושוכבת, ולכן רצה עתה לתקן דבר זה ונתגלגל ענין זה לידו כדי שיצער עצמו ויעוור עיניו ובעבור זה נמסר בתחילה ביד השטן להסיתו והוא נתאזר נגד יצרו ולא רצה להביט בפניה ושניהם פלטי ומתיא היו ניצוץ יוסף המלך עליו השלום. עד כאן לשונו, יעויין שם.

…נמצא לפי האמור דפלטי הוצרך להתגלגל ולסבול צער הגדול הזה של עיוורון עינים שעיוור אותם בידים בגחלת של ברזל שהוא צער דאי אפשר לאדם לסבלו, וכל זה בעבור הזנת עינים שלו שזנו מן ראיית אישה שאינה שלו בעל כרחו ושלא ברצונו, והדבר יפלא על מה היתה כל החרדה הזאת שהוצרך להתגלגל כדי לסבול צער הגדול הזה? אך כפי האמור מובן שפיר מפני שתכלית הנאת הצדיקים והזנתם הוא בעינים שלהם בגן עדן העליון, לכך צריך לדקדק בדבר הנוגע לעיניים. אפילו בעבור דבר קל כחוט השערה לסבול עליו צער קשה ומר מאוד כדי לנקותם ולזככם היטב היטב לגמרי.

נמצא שההסתכלות תלויה באדם עצמו, ובכוחו לבלום ולעצום עינו מראות ברע, ולכן התורה פותחת בלא תתורו אחרי לבבכם- שהלב החומד את הראיה הוא המתחיל בעבירה.

לא נמסר:

מסופר על ר"מ אבוחצירא שפעם אחת היה בשדה תעופה להקביל את אביו והיה שם אחד שפגש אותו שם, ואחרי זה שוב פגשו בביתו והזכירו שפגשו בשדה התעופה. רבי מאיר נאנח בצער ואמר: 3 שנים לקח לי לתקן את הראיה האסורה שהייתה שם!

ולכן זכה להיות רואה מסוף העולם ועד סופו כמו המעשה בקצין מצה"ל שבנו נחטף באנגליה והרב צייר לו בדיוק היכן הוא מוחזק ואמר לו שישחררוהו בקרוב בלא נזק, והרב מעולם לא היה באנגליה!

כתב המהר"ל שההסתכלות היא חיבור למה שאדם רואה, ולכן אסור להסתכל בפני אדם רשע, הוא בבחינת מת והעדר, וגם עיניו הופכות למציאות של העדר ונחלשות.

ולכן לוט צווה שלא להסתכל שלא יחובר אליהם ואז יספה עמהם.

ולכן משה זוכה לראות את הארץ, ומה זה יתן לו? והרי אינו מתחייב במצוותיה כרצונו? אלא התחבר אליה בעיניו.

ולכן ביעקב נאמר ועיני ישראל כבדו מזוקן… ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם. מהו קישור הפסוק לתחילתו? אלא אם היה רואה היה מתחבר אליהם, וכשאינו רואה נאלץ להסתפק בחיבוק ונישוק. משמע שההסתכלות מעלתה גדולה יותר!

 

 

ועל פי זה נבין מדוע עיקר מלחמתו של היצר הרע היא בהסתכלות בעריות, שריש לקיש אמר: טוב מראה עינים מהלך נפש- טוב מראה עינים באישה, מגופו של עבירה. מדוע? כיוון שהעובר עבירה מתחרט, ואלו המסתכל אומר לעצמו מה עשיתי? והרי לא קרבתי אצלה!

ולכן אמר ריש לקיש נואף בעיניו נקרא נואף, שהוא ממש חיבור לדבר העבירה!

וסיבת הדבר משום שהעינים הם המקור הכי רוחני שבחושי האדם, והם מעל הפה ואף והאוזניים, שכל אלה צריכים ממשות הדבר כדי להכירו, ואילו העינים רוחניות הם, ולכן ההנאה בעולם האמת היא בראיה- זה ה' קיוינו לו, ונהנים מזיו השכינה.

ולכן יד ליד לא ינקה מעונש גיהנום– זה המרצה מעות מידו לידה, כיוון שהנאתו רוחנית- נענש בעולם הרוחני.

עצימת העינים עת רצון ויכול לבקש מאת ה' את אשר יעלה על ליבו.

ואין מי שלא מושפע, כמעשה שהיה עם רבי אליהו לאפיאן ותלמידו שהיה צריך לצאת לחתונה.

כיצד מתמודדים?

והנה הדרך הטובה והמועילה ביותר להישמר מרוחות הפרצים הטמאות המנשבות כיום בכל עוז, נחלקת לשני חלקים, האחד בבחינת "סור מרע" ,והשני בבחינת 'עשה טוב,'.

פרק א' ראשית דבר, נבאר בס"ד את הדרך שהיא בבחינת "סור מרע". והנה התנאי המוקדם לנצח במלחמה, שיהא האדם מודע שהוא נמצא במלחמה, וכי היצר אורב לו על כל צעד ושעל להורידו לבאר שחת, אך ידיעה זו בלבד עדיין אינה מספקת כדי לנצח, אלא עליו לגלות מה הם כלי הנשק העומדים לרשותו של היצר, כדי שיוכל לעמוד כנגדו.

כאשר נתבונן בדברי חז"ל, נשכיל לדעת מה הם תכסיסי היצר, וכיצד הוא מצליח להחדיר את העבירות החמורות ביותר בכל מקום, בכל זמן, ולכל אדם באשר הם, אך מתוך הבנת עורמתו של היצר ובמה כוחו גדול, נוכל גם להבחין במקור חולשתו, אשר זהו המפתח ליכולת האדם להינצל ממנו ואף לנצחו.

והנה מצאנו בסוגית הגמרא (סנהדרין קו, ע"א) כיצד הצליח בלעם הרשע להחטיא בעבירות החמורות ביותר, כעבודה זרה וגילוי עריות, את בני ישראל בדרגתם הגבוהה כדור דעה, ולמרות הימצאם לכאורה במצב השמור ביותר מעבירות כגון אלו, בהיותם מוקפים בענני כבוד, אוכלי לחם אבירים ושותים מבארה של מרים.

וז"ל הגמרא: על הפסוק: "הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך" וכך אמר בלעם לבלק: אלוקיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה, עשה להם קלעים, והושב בהן זקנה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להם כלי פשתן, ובשעה שישראל אוכלים ושותים ושמחים ויוצאים לטייל בשוק, אומרת לו הזקנה: אי אתה מבקש כלי פשתן, זקנה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות שתים ושלוש פעמים, ואחר כך אומרת לו: הרי אתה כבן בית, שב ברור לעצמך, וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יין של נכרים, אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו, אמר לה: השמיעי לי!

הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה. אמר לה: הלוא יהודי אני, אמרה לו: ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור. והוא אינו יודע שעבודתה בכך, ולא עוד אלא שאיני מניחתך עד שתכפור בתורת משה רבך, עד כאן.

כאשר נתבונן הדק היטב בסוגיא זו, נזכה להכיר את מקור כוחו של היצר מחד, ואת מקור חולשתו מאידך, וכך נדע בס"ד להיזהר שלא להילכד במלכודות הערמומיות אשר היצר מעמיד לנו על כל צעד ושעל.

כדי להבין את עומק הדברים, עלינו להקדים בדברי המדרש רבה על הפסוק "לפתח חטאת רובץ" (בראשית רבה כב, ו) אמר רבי אבא: היצר הזה דומה לליסטים שפוף, שהיה יושב בפרשת דרכים, כל מאן דעבר הוה אמר: הב מה דעלך, עבר פיקח אחד וראה שאין בו תוחלת לגזול לו כלום, התחיל מכתתו. עד כאן לשונו.

ופירשו מפרשי המדרש, שהיצר דומה לליסטים היושב על פרשת דרכים, אך מרחוק אינו נראה כליסטים, היות ובמראהו החיצוני הוא נראה כחלש ושפוף אשר אין מה לחשוש ממנו, ומשום כך אינם חוששים להתקרב אליו, ורק לאחר שמתקרבים אליו, הוא מתנפל על האדם במלוא כוחו ועוצמתו, עד שהאדם נופל שדוד לרגליו. אך אותו פיקח ראה שהליסטים אין בו כוח לגזול ממנו כלום, הקדים הפקח ושבר את כוחו, עד כאן.

דברי המדרש צריכים ביאור, הרי ברור שלאותו ליסטים היה כוח רב מאוד, כי הרי היה מתנפל בעוצמה רבה על כל מי שלא נזהר מפניו, ומה שהיה נראה שפוף, הרי זאת היתה העמדת פנים חלשות כדי שלא יחששו להתקרב אליו, ואם כן מה הפירוש שאותו פיקח ראה שאין בו כוח לגזול ממנו? ועוד, איך הצליח לשבור את כוחו?

כמו כן צריך ביאור איך המדרש מבאר במשל זה את הפסוק "לפתח חטאת רובץ.

הדברים יתבארו כמין חומר לפי מה שכתב הגר"א ז"ל על הפסוק "לפתח חטאת רובץ", וזו לשונו: תשוקתו של היצר הרע אליך, שתתחיל אתה לפתוח לו, אבל בלעדי סיבת פתיחתך, יהיה נכון לבך בטוח כי "לא יקרב באוהליך ולא תגור ממנו" עד כאן לשונו.

ביאור דבריו, שהיצר מצדו אינו יכול לשלוט באדם כל עוד שהלה לא פתח לו פתח, ורק לאחר פתיחת הפתח מצד האדם, רק אז היצר השתלט עליו. אך עדיין לא ברור לנו מהו אותו פתח מסוכן, כדי שנדע להישמר עליו מכל משמר.

כאן עלינו לחזור לדברי המדרש, המתאר את היצר כליסטים אשר מעמיד פנים של חלש ושפוף שאין לחשוש ממנו כלל, ולאחר שמתקרבים אליו הוא מפעיל את מלוא עוצמתו, אך אותו פקח גילה את האמת, כי אותו ליסטים, אם רק לא יתקרב אליו האדם, הרי הוא חוסר אונים מוחלט. וזו הכוונה שהפיקח ראה שהליסטים אינו יכול ליגזול ממנו כלום, דהיינו כל עוד שהאדם יזהר לא להתקרב אליו הרי שהליסטים מצדו אין לו שום כוח להזיקו.

לאור הדברים האלה, נבין איך אותו פיקח כתת את כוחו של היצר, כי הנה ישנן שתי דרכים איך לנצח את היצר.

האחת – נאבקים בו מאבק מר ועיקש, אך אז על האדם להיאבק בכל כוחו כדי לנצחו.

אולם לעומת זאת, הקב"ה גילה לקין, שהדרך היעילה ביותר לניצוח היצר היא, שהאדם לא יתקרב אליו כלל, ואז היצר לא יוכל לו. וזהו "לפתח חטאת רובץ".

כי כאשר האדם מצדו לא יפתח את הפתח, היצר לא יתקרב אליו כלל. זהו אם כן הניצחון היעיל ביותר נגד היצר, וכך כתת אותו הפיקח, כי כל ניצחון על היצר מתיש את כוחו עד רדתו.

אך עלינו להבין מהי המשמעות המעשית של הדברים, שהרי בדברי המדרש יש כאן תיאור של שני הצדדים, בחלק הראשון מתואר כיצד היצר לוכד את האדם לרשתו, והוא על ידי שמראה את עצמו כשפוף וחלש וכך האדם מתקרב אליו. ולא מובן מהי המשמעות של אותה התחזות מוטעית, אשר גורמת לאדם ליפול ברשתו. ואילו בחלק השני מתואר כיצד הפקח מנצח את היצר על ידי כך שאינו מתקרב אליו כלל.

אך לא מובן מהי המשמעות המעשית של עמידת היצר על פרשת דרכים, דהיינו שהיצר כאילו נמצא מחוץ לנפש האדם, וזה צריך ביאור, האם היצר הוא חיצוני בלבד שאפשר להתרחק ממנו? הרי היצר מעורב בכל כוחות נפשנו.

וכמו שכתוב בחובות הלבבות בפ"ה משער יחוד המעשה וז"ל: בן אדם ראוי לך לדעת, כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך, והמעורב במזג רוחך, והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים וכו', עג כאן. ואם כן איך יתכן לא להתקרב אליו?

הדברים יתבארו כמין חומר לאור דבריו המאירים של הגר"א ז"ל ("אהל יעקב" על הפסוק לפתח חטאת רובץ) וזו לשונו: כי הספק הוא פתח ומבוא ליצר הרע שיבוא, עד כאן לשונו.

ביאור דבריו, שכאשר האדם יחליט באופן מוחלט לא לעבור עבירה, היצר אינו מפתהו לכך כלל, משום שאז הפתח נעול לפניו, ורק כאשר האדם מסתפק אם לעבור עבירה או לא, זוהי פתיחת הפתח לפני היצר ואז הוא מתנפל על האדם בכל כוחו. ואמנם בנוגע לעבירות שמנוי וגמור אצל האדם שלא לעשותם, כגון אכילת חזיר וכדומה, הרי אין לאדם שום מאבק עם יצרו, ורק באותם עבירות שהאדם אינו נחוש בדעתו שלא לעשותם, שם עיקר המאבק בינו לבין יצרו.

זהו אם כן עומק הביאור בדברי המדרש, שאף על פי שהיצר מעורב בכל כוחות נפשנו, אך בנוגע לעבירות שאין לאדם כל ספק, וברור לו שלא לעשותם, כאן היצר עומד כביכול בחוץ ואין לו שום אפשרות של כניסה, ויתכן גם שזוהי המשמעות של פרשת דרכים, דהיינו במקום שישנם כמה דרכים ולא דרך אחת בלבד, שם הוא מיקומו המדוייק של היצר.

אך כדי להבין את המשמעות המעשית כיצד היצר מושך אליו את האדם על ידי העמדת פנים חלושות ושפופות, עלינו לעיין שוב בדברי הגר"א ז"ל (דברי אליהו שם) וז"ל:

(במדבר רבה יט, ב) אמר רבי שמואל בר נחמני: אמרו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרות? אמר: אני פרצתי גדרו של עולם. פירושו, הנחש הוא היצר הרע, ושואלים אותו למה אתה מפתה את האדם בתחילת הפיתוי בסייג וגדר ולא בעצם העבירה?

והשיב על זה, אני שפרצתי גדרו של עולם, שפיתיתי את חוה לאכול מעץ הדעת, לא עלתה בידי, עד שפיתיתי אותה לעבור על הגדר שהוא הנגיעה, ומאותו פרק למדתי לעשות כן להיות מצוי בן הגדרות, עד כאן לשונו.

ביאור הדברים נראה, לפי מה שנתבאר לעיל, שהיצר אינו יכול לשלוט באדם אשר אינו מסתפק כלל לעבור על דבר ה', כי ביחס אל אותו אדם היצר מצוי מחוץ לפתח. אך יש לו דרך איך בכל זאת למשוך את האדם לעבור עבירה, וכאן אנו לומדים את חומר ענין הגדרים.

שהרי מצאנו בתורה ובמיוחד בדברי חז"ל, עד כמה צריך האדם לגדור עצמו שלא להתקרב כלל אל העבירה, וכמו שאמרו חז"ל: "סחור סחור… לכרמא לא תקרב", וכדומה, כי כאשר האדם מתקרב אל עצם העבירה נכנס הוא על ידי כך לתחומו של היצר, וכאן יש לו את האפשרות והכוח לשלוט באדם, וכאשר צריך לעמוד פנים אל פנים עם היצר, נכנסים במכוון ובמודע למאבק מר ועיקש אשר תוצאותיו מי ישורנה.

זהו ביאור דברי המדרש שהיצר מעמיד פנים חלושות. פירושו, שהיצר מפתה את האדם שלא יהסס מלהתקרב אליו, והאדם מתפתה לכך, כי סמוך ובטוח הוא בעצמו שלא יכשל ואין לו לחשוש מלהתקרב, אך כאשר הוא מגיע לתחום שליטתו של היצר, נאלץ בעל כורחו להאבק פנים אל פנים מול היצר במלוא כוחו.

וכמו שמצינו בגמרא (שבת יב, ע"ב) לא יקרא לאור הנר שמא יטה, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה! פעם אחת קרא וביקש להטות, רבי נתן אומר קרא והטה. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר, עד כאן.

רבי ישמעאל העיד על עצמו שהיה בטוח שלא יבוא לידי חילול שבת, וממילא אין לו לחשוש מלקרוא לאור הנר. קרא והטה, ללמדנו, שכאשר נכנסים לתחומו של היצר, גם האדם הגדול ביותר אינו בטוח בניצחונו, ואם בארזים נפלה שלהבת מה יאמרו אזובי הקיר.

מעתה תתבאר כמין חומר סוגית הגמרא בענין עצתו של בלעם, כיצד להצליח להחטיא את דור הדעה בעבירות החמורות ביותר, שהרי ברור שבנוגע לעבירות חמורות אלו לא היתה ליצר שום אפשרות שליטה עליהם, כי היה מנוי וגמור בקרב ישראל שאין להעלות על הדעת לעבור על עבירות אלו, אך כאן נתן בלעם את עצתו, שאם אי אפשר להכניס עבודה זרה וגילוי עריות למחנה ישראל, צריך למשוך את עם ישראל אל העבירות, וזה צריך להיעשות בצורה מחוכמת שלא ירגישו שהדרך מובילה לעבודה זרה וגילוי עריות.

וכעת נמנה אחד לאחד את דרכי ההיתר אשר קירבו את עם ישראל אל תחום שליטתו של היצר עד שנכשלו באופן החמור ביותר וכפי שמגלים לנו חז"ל בסוגיא שם:

הפתח הראשון – "בשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחים".

ההמשך היה – "ויוצאין לטייל". פתח נוסף – "והם מתאוין לכלי פשתן".

בהמשך, כאשר הוא מטייל בשוק, מתגלה לו שישנה מכירת פשתן מוזלת, וכאשר הוא בודק מחירים מתברר כי "זקינה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות שתים ושלוש פעמים", הנחה של שלוש מאות אחוזים אינה דבר של מה בכך! ואם הקב"ה חס על ממונם של ישראל, ישראל עצמם לא כל שכן??

והלה מחליט לנצל את ההנחה ורוחו טובה עליו.

כאן מתחיל החבל להתהדק, והוא עדיין לא מרגיש שמובילים אותו לשחיטה: "ואחר כך אומרת לו, הרי אתה כבן בית, שב ברור לעצמך" מציעים לו שירות עצמי ובלבד שירגיש את עצמו בבית.

לאחר גמר העיסקא אין שום מניעה לשתות 'לחיים', ואמנם "אמרה לו רצונך שתשתה כוס של יין" והיין גם כשר למהדרין שהרי "עדיין לא נאסר יין של נכרים"!

כעת, כאשר הוא כבר עבר את כל דרכי ההיתר המובילות לעצם העבירה והוא כבר נמצא בתחום שיפוטו של היצר, כאן ועכשיו זה הזמן להסתער עליו בכל הכוח, ואומנם במהירות מדהימה מתחילה ההידרדרות הנוראה, "כיון ששתה בער בו, אמר לה: השמיעי לי! הוציאה יראתה מתוך חיקה אמרה לו: עבוד לזה. אמר לה: יהודי אני. אמרה לו: מה איכפת לך וכו', ולא עוד אלא שאיני מניחתך עד שתכפור בתורת משה רבך".

כאן, בתחומו של היצר, האדם מתמוטט ועובר על שתי העבירות החמורות ביותר- עבודה זרה וגילו עריות, וכל זה משום שלא נשמר ולא נזהר, ועבר את כל שערי ההיתר שהובילוהו לשאול תחתית.

[ובגמרא (סנהדרין דף קו, ע"א) מובא שערומות פגעו בהן – ותקראן וגו' משמע גופן היה פוגע בהן: ללמדנו עד כמה היה קשה שם פיתוי היצר!].

כמה מתאימים לכאן דברי הגמרא (סוכה נב, ע"א) אמר רבי אסי: יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה, עד כאן. אשרי האדם היודע להבחין באותה שעה שהיצר מתחיל לכרוך סביבו את החוט הדק של בוכיא, שעליו לנתק את החוט במהרה, לפני שיהפוך לעבותות העגלה.

לאחר שזכינו בס"ד להבין ולהשכיל בסוגיא זו של "לפתח חטאת רובץ", עלינו ליישם את הדברים באופן מעשי, הן בנוגע לכל דרכי עבודת ה', ובמיוחד בענין שמירת הקדושה, כאשר בזמננו הטומאה מושלת בכל עוז והיצר תוקף בכל כוחו, עד שלפעמים האדם מרגיש חוסר אונים מוחלט מול כל פיתויי היצר הנוראים.

אומנם לאחר המתבאר כעת עלינו לזכור את היסוד הגדול, שהיצר עם כל כוחו לא יוכל להתקרב אלינו אם אנו לא נפתח בפניו את פתח הספק.

אם כן ראשית דבר, עלינו להחליט בהחלטה נמרצת שאנו שומרים על קדושת העינים בכל תוקף – ויהי מה!

לאחר קבלה מוחלטת זו, יחוש האדם לפתע הרגשת הקלה נפלאה, כי כל עוד שדבר זה לא היה מוחלט אצלו, הרי הוא היה נמצא במאבק תמידי עם היצר, אך מיד עם ההחלטה הברורה שאינה משתמעת לשני פנים, האדם זוכה והיצר מרפה ממנו, מאחר והוא הוצא אל מחוץ לפתח. אך גם עכשיו כאשר היצר רובץ ליד פתחנו, הוא לא מרפה מלתכנן איך להחזיר את האדם לתחום שליטתו, וכאן הוא יעמיד פני חלש ושפוף כדי שנחשוב שכבר ניצחנו אותו באופן מוחלט, ואין לנו שוב לחשוש מפניו, ואט אט יתחיל למשוך אותנו אליו בעורמתו בכל מיני דרכים "כשרות" ו"מותרות", ולכן עלינו להיזהר ולהישמר מכל משמר לא להתקרב בשום פנים ואופן אל מקומות שהיצר יוכל להכשילנו.

להשתדל מאוד למעט ביותר בהליכה ברשות הרבים כי המכשולות נמצאים היום על כל צעד ושעל, וגם אם מוכרחים לצאת לרשות הרבים, יש לבחור ללכת בדרכים אשר בהם הסיכויים הפחותים ביותר להיכשל במראות האסורות, וכמו שאמרו חז"ל: אי איכא דרכא אחרינא רשע הוא (בבא בתרא נז, ע"ב).

וכאשר האדם מצידו יעשה את כל המאמצים למעט ביותר מלהתקרב אל המכשולות הנוראים – הן במחשבות – דהיינו להחליט בהחלטה גמורה על שמירת עיניו ומחשבתו – והן במעשה – על ידי שימנע בכל כוחו לא להתקרב אל היצר בתחום ממשלתו, ירגיש האדם הרגשה נפלאה שהיצר שוב אינו שולט עליו וכמו שכתוב במדרש שעל ידי שהפיקח לא התקרב אל אותו ליסטים הרי שבכך הוא כיתת את כוחו, והוא בדוק ומנוסה והבא ליטהר מסייעין בידו, ויהי רצון שיקויים בנו והתקדשתם והייתם קדושים.

 

פרשת בלק

המדד הרגשי מול השכלי

״לא הביט און ביעקב״ [והגדת]

"לא הביט און ביעקב״ (במדבר כג, כא), פירש רש״י: לא הביט הקדוש ברוך הוא און שביעקב, כשהם עוברים על דבריו אינו מדקדק אחריהם להביט באווניות שלהם ובעמל שהם עובדים על דתו. ״ולא ראה עמל בישראל״, לשון עבירה, כמו: ״הרה עמל״ (איוב טי, לה), ״עמל וכעס תביט״ (תהלים י, יד), לפי שהעברה היא עמל לפני המקום. ״ה׳ אלקיו עמו״, אפילו מכעיסין וממרים לפניו אינו זז מתוכם. ״ותרועת מלך בו״, לשון חיבה ורעות, כמו ״רעה דוד״ (שמואל ב טו, לז), חבר דוד. ״ויתנה למרעהו [אשר רעה לו״] (שופטים יד, כ). וכן תרגם אונקלוס: ״ושכינת מלכהון ביניהון״.

יש להזהר שלא להקשות קשיות. כידוע כתב הרב מבריסק זצ״ל שני ספרים, חידושים על הרמב״ם ובאורים על התורה. לחדושיו על הרמב״ם מסכת אחידה: צטוט ההלכה, קושיא חמורה, ו״צריך עיון״. לאחר מכן העמקה בסוגיא והצבת גדריה ויסודותיה, ודברי הרמב״ם מיושבים כמין חומר, מאירים ושמחים. לעומת זאת, בספרו על התורה לא פתח בקושיא ולא הציב ״צריך עיון״, אלא פתח בהסבר הבהיר ובחידוש מאיר העינים. ומדוע, כי על התורה לא שואלים שאלות. המבין, אשריו.

לפיכך, גם אנו לא נשאל מהו ״לא הביט און ביעקב״. והרי שלח הנביאים להוכיח, ומסרנו ביד צרינו, ושלחנו לגלות. לא נשאל, אלא נסביר.

נפתח בדברי הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ״ל שתמה (ב״אגרת המוסר״) איך יכול היה משה רבינו עליו השלום להיות הענו מכל האדם אשר על פני האדמה (במדבר יב, ג). כלום לא ידע שזכה וזיכה את הרבים ובכל בית ה׳ נאמן הוא, איש האלקים הוא ופניו קומות בזיו השכינה. ואיך יוכל לחשב עצמו פחות וירוד מכל אדם!

ברם, עד שאנו תמהים על משה רבנו נתמה על עצמנו, איך אנו מתגאים. האיננו יודעים שמקננת בנו כל מדה רעה, שאנו ריקים מכל חכמה, שאיננו יודעים ולו סוגיא אחת על בוריה, שאנו דלים וריקים ואין בנו מעשים!

והתשובה, חידש רבי ישראל מסלאנט זצ״ל, שיש באדם שתי מערכות שקולים, שכלית ורגשית. השכלית מפוכחת. שתים ועוד שתים הן תמיד ארבע, משום שזה שקול שכלי, קר ומפוכח. אבל יש מערכת ועשית, והיא פועלת באפן שונה. מתמקדת במה שהיא חפצה ומעניקה לו כל המשקל, והשאר מטשטש ואינו שוקל.

לדוגמה, נזכיר שתי צורות צילום. האחת, שכל העצמים מצולמים באותה חדות. האדם והנוף, כשם שאפשר לספור שערותיו כך אפשר למנות עלי העץ שמאחוריו. וצורת צלום המתמקדת בדמות העקרית, וכל השאר מטשטש. כך ההבדל בין השקול השכלי, לרגשי.

והאדם שופט את עצמו במאזנים הוגשיות. שאלנו איך יוכל להתגאות בהיותו מודע לחסרונותיו. והתשובה, שאכן מודע הוא להם. אבל עם זאת, הלא גם מעלות לו. גם מדות טובות וגם כוונות טובות, וריקנים שבישראל מלאים מצוות כרמון. והעדשה ממקדת על המעלות ומעניקה להם כל המשקל, ואינה מתעלמת מהחסרונות, אבל אינם שוקלים. במלים אחרות: התחושה היא ש״אני״ הם המעלות שבי, והחסרונות טפלים וארעיים, לא נחשבים… הבעיה היא, שאת הזולת אנו שופטים בהתמקדות הפוכה. החסרונות שלו משייכים לאישיותו, ומעלותיו טפלות ואינן משמעותיות.

ומבינים אנו, שמשה רבינו ״הפך את המשקפת״. בעצמו אבחן נקרת חוסר שלמות ושם עליה כל הדגש, להשתלם ולהשתפר. ובזולת, התמקד במעלותיו. וממילא, היה לעניו מכל האדם…

עד כאן יסודו המאיר של מאור עינינו, רבי ישראל מסלאנט. ומובן הכלל ההלכתי, שאין אדם משים עצמו רשע (כתבות י ע׳׳ב). עד שפרעה יכול לומר על עצמו: ״ה׳ הצדיק ואני, ועמי הרשעים״ (״תורת משה״ סוף וארא בשם המדרש). כי אור וחשך משמשים באדם בערבוביה, ואין לך מעשה שלילי שאין בו צד זכות, כשם שאין מעשה חיובי שאין בו נקודת חסרון. לכן הלכה פסוקה היא, שסנהדרין שראו כלם לחובה, פוטרים אותו מן המיתה (סנהדרין יז ע״א). לפי שאין לך מעשה שאין בו נקודת זכות.

ואינה נאבדת. הלא נראה מה שאמרו (נזיר כג ע״ב) שבכיכר מ״ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות [שיצא ממנה שלמה שהעלה אלף עולות (סוטה מז ע״א)], אף על פי שהיו אלו קורבנות של השחתה, כדי לאבד את עם ישראל.

והכלל ש״אין אדם משים עצמו רשע״ הוא בלשון המעטה. בעיניו, אין צדיק כמותו. ״דרך אויל ישר בעיניו״ (משלי יב, טו). עבור מי נוצר גן העדן, אם לא עבורו! אבל גם כשפוסקים דינו לגיהנם, מבין הוא –

שהרי ידוע שכשעושה הצדיק לעולם העליון מעבירים אותו למנוחתו דרך הגיהנם, כדי שייעלה משם את הרשעים שבכוחו להוציאם. ואמרו (״שפע חיים״, בשם הרב מגורליץ זצ״ל) שלכן ״רשעים, אפלו על פיתחה של גיהנם אינם חוזרים בתשובה״ (ערובין יט ע״א), כי בטוחים הם שנשלחו כצדיקים, כדי להעלות משם נשמות…

רבי חיים שמואלביץ זצ״ל הצביע על הכתוב בספר ירמיהו (ב, לד-לה): ״גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים. לא במחתרת מצאתים. ותאמרי [בלבך (רש״י)] כי נקיתי [אשר זכאה אני נפשי (רש״י)], אך שב אפו ממני. הנני נשפט אותך [בא עמך במשפט (רש״י)] על אמרך לא חטאתי!״

יכול רוצח לומר – ״כי נקיתי, זכאה אני נפשי!״ לכן השוחד מעוור עיני פיקחים (שמות כג, ח). שאמרו: מאי ״שוחד״, שהוא חד. שכיון שקבל ממנו שוחד התקרבה אליו דעתו, והרי הוא כגופו, ואין אדם רואה חובה לעצמו (כתבות קה ע״ב). כי ברגע שקבל שיחד מאזניו מאזנים רגשיות ולא שכליות, ומתמקד בנקודות הזכות של נותן השוחד ומעניק להן את כל כובד המשקל.

ולכן האוהב [את חבירו] פסול לדון [אותו] (סנהדרין כט ע״א), ״דמקרבה דעתיה״ ואינו רואה לו חובה. והינו כמו שנתבאר, שצד הזכות, קלוש ככל שיהיה, יכריע את הכף.

[ולהאמור, נפשט ספקו של ״שער המשפט״ (חשן משפט סימן ז אות ב) באוהב שדן לחובה, האם דינו דין בדיעבד. שאם זין לחובה, אינו אוהב!

ולאידך גיסא, ידוע המעשה ששני עדים העידו באשה שאסורה על בעלה ובנה אסור לבוא בקהל. גרשה הבעל, וכעבר שנים פנה הבן ובקש שיעעו בדינו ויתירוהו להנשא. נכנס הגאון רבי עקיבא איגר זצ״ל בעבי הקורה, ושלח את השאלה גם לחתנו, ה״חתם סופר״ זצ״ל. בתשובתו, דן ה״חתם סופר״ מה יהא הדין, אם אותם עדים היו קרובים. וכתב הגאון רבי עקיבא איגר זצ״ל (בתשובותיו, פסקים סימן קכח): ׳וראיתי כמה גדול כחם של צדיקים. כי חידוש הוא, שדן ללא שנשאל. ואולם אחר שעמד הרב דפילא על החקירה נודע שבאמת העדים הם קרובים זה לזה, ורוח ה׳ דבר בו״. ומספר, שכאשר הגיעו הדברים ל״חתם סופר״ נענה ויאמר: ״אין כאן רוח הקדש. אלא שלאסור אשה על בעלה ולפסל את הילד, לכך מסוגלים ביותר – או שונאים, או קרובים…])

וזה פשט הכתוב: ״לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה׳ אלוקיו עמו ותרועת מלך בו״. הואיל וה׳ עמנו, והוא רעהו ומחבבנו, אינו רואה לנו חובה ומלמד עלינו זכות, ולו באפן הדחוק ביותר. ועל דרך שאמרו (יומא כ ע״א) שנעברו עברות חמורות ביום הכפורים, אליהו הנביא נשאל לתגובת הבורא יתברך, וענה שאמר: ״לפתח חטאת רובץ״ [בראשית ד, ז], ופרש רש״י: היצר הרע מחטיאו בעל כרחו. בתנאי אחד: שאכן יהיה ״ה׳ אלהיו עמו,״. שלא נגרש השכינה חלילה.

ואיך מגרשים השכינה, בגאוה. שהרי נאמר: ״אני את דכא״ (ישעיה נז, טו), וכשארם מתגאה אומר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולים לדור בעולם כאחד (סוטה ה ע״א), והמהלך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי השכינה (ברכות מג ע״ב).

ידוע המעשה: דה״אוהב ישראל״ מאפטא זצ״ל הגיע לעיר אחת ונאספו הכל להקביל פניו. היה שם פרנס, גביר שזכה לשני שלחנות, תורה וגדלה במקום אחד. גדוש מעלות, וידע זאת. הציע שיתארח בביתו, יפנה אגף לכבודו. הודיע שישקול.

היה שם יהודי שהתרחק, התרועע עם הגויים וחיקה ארחותיהם. כשראה שנוהרים לקבל פני הרב מאפטא הצטרף. נפעם בראותו הדרת פניו ואמר: ״רבי, יואיל להתארח בביתי!״ על אתר קבל הרב את ההצעה.

היתה זו סטירה מצלצלת על לחי הפרנס. הזדעק ואמר: ״הרבי יודע לאן פונה הוא להתארח? מזוזה אין שם! וביתי, בית מלא ספרים!״… ״האמן לי״, ענהו הרב, ״גם אני חפץ כל כך להתארח בביתך, ולא בביתו! אבל מה אעשה, וההלכה מכתיבה את צעדינו!״

״הלכה?״ תמה הפרנס. ״בהלכה כתוב להתארח בביתו ולא בביתי? אני מוזכר בשלחן ערוך? והוא, הוא מוזכר בו?!״ לא יתכן!

״לא בדיוק״, הורה הרב. ״בהלכה נאמר שיש ללכת בדרכי הבורא, שנאמר (דברים כח, ט) ״והלכת בדרכיו״ (ספר המצוות, מצות עשה ח). והנה, בבורא יתברך נאמר: ״השוכן איתם בתוך טמאותם״, אף על פי שהם טמאים, שכינה ביניהם. אבל אודות הגאה, אמר הבורא: ״אין אני והוא יכולים לדור כאחד״. נמצא, שהשכינה שורה בביתו ולא בביתך, אף אני אלך בדרכיו של מקום ואתאכסן בביתו ולא בביתך״…

ואז, כאשר ״ה׳ אלקיו עמו״, אזי ״ותרועת [לשון אהבה ורעות רש״י)] מלך בו״, והאוהב אינו רואה לחובה, ו״לא הביט און ביעקב״!

 

פרשת בלק

גורם ההפתעה

העביט [והגדת]

מי האנשים האלה עמך? כתב רש"י שה' בא להטעותו כו' עיין שם.

מדרש נוקב כל כך מצינו [ילקוט שמעוני תורה פרשת בראשית] ארבעה הם, שהקיש הקדוש ברוך הוא על קנקנם, ומצאם עביט של שופכין. ואלו הם, ארם וקין, ובלעם וחזקיהו.

לפני שנמשיך, נתבונן מי הם הארבעה. מי נמצא ״עביט של מי שופכין״?

אדם הראשון, לפני שנענש, שכתב עליו הרמח״ל זצ״ל (״דעת תבונות״ קכ) ״שהיה זך גופו כמציאות המלאכים ממש, וגשמיותו, היתה כרוחניות שלנו. עתה, צא וחשב רוחניותו איך היתה״. וגם לאחר החטא נעלה הוא מהאבות הקדושים (בבא בתרא נח, ע״א).

חזקיהו המלך, שהיה ראוי להיות המלך המשיח (סנהדרין צד, ע״א) – וקין, שנשאר נביא גם לאחר חטאו (בראשית ד, ט), ובלעם, שהשיג נבואתו כעין נבואת משה רבינו (ספרי, סוף ברכה). והם, עביטי שופכין?!

מפרש המדרש: אדם, שנאמר: ״ויאמר האדם, האישה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ, ואוכל״ (בראשית ג, יב). קין, שנאמר: ״ויאמר ה׳ לקין אי הבל אחיך, ויאמר לא ידעתי השומר אחי אנכי״ (בראשית ד, ט). בלעם הרשע, שנאמר: ״מי האנשים האלה עמך ויאמר בלעם אל האלוקים בלק בן צפר שלח אלי״ (במדבר כב,ט- י). חזקיהו, שנאמר: ״ויבוא ישעיהו הנביא אל המלך חזקיהו ויאמר אליו מה אמרו האנשים [האלה שלוחי מלך בבל] ומאין יבואו אליך. ויאמר חזקיהו מארץ רחוקה באו, מבבל״ (מלכים ב כ, יד). והיו צריכים לומר לקדוש ברוך היא: ריבונו של עולם, הכל גלוי לפניך ואין כל דבר נעלם ממך, ולי אתה שואל?!

כיצד איפוא כשלו בכך כאלה אנשים גדולים?

מסופר מעשה על סוחר אחד שהיה צריך להעביר סחורה יקרה לעיר, שכר עגלון. בשלב כלשהו העגלון החל לנמנם בדרך, והסוחר שחשש לנפשו וסחורותיו, אמר לו שיחליפנו בהנהגת הסוסים. כשהגיעו לעיר, מיד קפץ העגלון ואמר לסוחר – תודה עגלון יקר, אני אוריד כאן את הסחורה. הסוחר נזעק – חצוף! אני הסוחר ואתה העגלון!

ויכוחם נמשך זמן רב ובקולי קולות, עד שהומלץ להם לגשת לרב. הרב שמע את הצדדים, ואף היה נראה לו שהצדק עם הסוחר האמיתי, אך ביקש שיחכו בחדר ההמתנה. הם המתינו חצי שעה ושעה, והתנמנמו. ואז בהפתעה פתח הרב את הדלת וצעק – ייכנס העגלון! מיד קפץ ה"סוחר המתחזה" כדי להיכנס, אך לאחר שבריר שניה התעשת בזוכרו שכעת הוא הסוחר, אך היה זה שבריר שניה מאוחר מדי… נגלה לכל שהוא העגלון האמיתי… כלפי מה הדברים אמורים?

אומר רבי ירוחם ממיר זצ״ל (״דעת חכמה ומוסר״ ח״ב מאמר מו) שענין ״בדקן" הינו שבא עליהם פתאום, ובכך נבחנו. שאילו היה בא לאדם וקין לבלעם ולחזקיהו בשעת גדלות המוחין, בשעת רוממות הדעת, ודאי לא היו מצטדקים ומתממין, ודאי שהיו עונים: ״הכיל גלוי לפניך ולנו אתה שואל?״. אבל בשעת הסח הדעת, הפכו מכלי זהב לעביטי שופכין!

והוסיף, ועתה מובן שזה ענין ״והסר שטן מלפנינו ומאחרינו״.

כשהניסיון לפנינו ואנו ערוכים לפגוש בו, נקל להתמודד עימו. אבל פעמים כה רבות תוקף הוא מאחור, ובטרם יודע האדם מי ומה, וכבר נפל שדוד.

אילו היו באים אל קין בלעם או חזקיהו ושואלים: היודע אתה שה׳ יודע הכל? ודאי, מה השאלה! המעלה אתה על דעתך שהוא זקוק לך שתספר לו? הן מופקע הדבר! אבל כשהופתעו, כשלא עמדו על המשמר, כשלו ונפלו.

וידועים דברי הגמרא (עירובין ק, ע״ב) בביאור ׳״מלפנו מבהמות ארץ, ומעוף השמים יחכמנו״ (איוב לה, יא), שאלמלא נתנה תורה היינו למדים גזל מנמלה ועריות מיונה.

״ומעוף השמים יחכמנו״, כחכם הרואה את הנולד (תמיד לב, ע״א).

[דברי המפרש אודות המיילדת הנקראת "חכמה" – כי היא רואה את הנולד…]

יחודו של העוף שתדיר עומד העוף על המשמר, ואין להפתיעו מאחור!

הן אלו דברי ה״חובות הלבבות״ (שער יחוד המעשה פרק ה) וידוע שאמרו ששנים הכירו את היצר הרע על בוריו, הקדוש ברוך הוא ובעל ״חובות הלבבות״. וכתב: ״אתה ישן לו, והוא ער לך, ואתה מתעלם ממנו והוא אינו מתעלם ממך״. ופסוק מפורש הווא: ״פעם בחוץ פעם ברחובות, ואצל כל פנה תארוב״ (משלי ז, יב).

וכבר אמרו: היצר הרע מלא עינים (עבודה זרה כ, ע״ב. ועיין בבא בתרא טז, ע״א), לכמה עינים נצרכים כדי להינצל ממנו!

ובשעה של ריפיון, של איבוד עשתונות, של בהילות או רפיסות, וכבר נפלו ברשתו, וכבר מציג את האדם בקלונו: ראו עביט של שופכין!

נתבקשתי לסדר קידושין. ברצון, לטול חלק במצוה רבה. בסעודת המצוה התבקשתי לשאת דברים. קמתי ואמרתי: מורי ורבותי, אומר לכם רעיון שהתחדש לי בשעת סידור הקידושין.

הר״ן כתב (נדרים ל, ע״א) שמכיון שהתורה אמרה; ״כי יקח איש אישה״ (דברים כב, יג) ולא ״כי תלקח אישה לאיש״, אין האישה יכולה להכניס עצמה לרשות הבעל. ומשום כך, אם אמרה ״הרי אני מקודשת לך׳ לא אמרה כלום (קידושין ה, ע׳׳ב). אם כן, מה פעולתה בקידושין? כתב הר״ן: מכיון שהיא מסכימה לקידושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשימה עצמה לגבי הבעל כדבר של הפקר, והבעל מכניסה לרשותו. ידוע.

הבה נתבונן.

נערה זו היתה פנויה, ומותרת לכל העולם. ומשעה שנתקדשה היא אשת איש גמורה, ואסורה לכל העולם כהקדש, ואם תמעל מעל, מיתתה בסקילה ה׳ ירחם. מה חולל את המפנה הזה, שנוי דין כה קיצוני, ומעתה ועד עולם. רגע אחד של ביטול דעתה ורצונה…

כמה על האדם לחרוד מרגע אחד של ביטול דעתו ורצונו, וכבר יכניסו היצר הרע לרשותו…      

תוספת: כשאדם הראשון ישן – הנחש פיתה את חווה. רגע של חוסר שימת לב, הביא הרס לכל העולם.

על האדם להיות דרוך, מוכן להיות לכל הפתעה. בבחינת סור מרע – שהיצר הרע לא יפתיע אותנו בניסיון פתאומי.

הבה נראה [במאמר הבא] שאדם צריך להיות דרוך  גם בעשה טוב ולא לפספס שום הזדמנות למצוה!

המשך ממאמר נוסף – חמור נשאר חמור [מהגר"י גלינסקי והגדת]

זכורני, ששאלו בישיבה: ב״שולחן ערוך״ (אורח חיים א, ג) נפסק, שראוי לכל ירא שמים להיות מיצר ודואג על החורבן. וכי מי שאינו ירא שמים אינו צריך להתאבל על החורבן? ותירצו ודאי שהוא חייב, אך לקונן על חסרון דבר מה, צריך תחילה לחוש שאכן הוא חסר לו, ומה יעשה ואין זה חסר לו…

ובענין זה, מסופר שכפרי אחד שב מדרשת ״שבת הגדול״ בעירה הסמוכה. פנה לאישתו, מודאג: ״הרב אומר שבניסן נגאלו ובניסן עתידן להיגאל, החודש הזה יבוא המשיח ויעלנו לארץ ישראל! ומה יהיה על הבקתה שבנינו בזעת אפינו, מה יהיה על הפרות והתרנגולים גינת הירק. את הכל נאלץ להשאיר מאחרינו?!״

״קטן אמונה אתה״, נזפה בו אשתו. ״הקדוש ברוך הוא כבר הצילנו מצרות כה רבות, ודאי יצילנו גם מצרה זו!״

לא נעים לשמע תוכחה, ודאי שלא מפי האישה. מיד שנה טעמו: ״יודעת את, אולי אין זו צרה כה גדולה! הלא הקוזקים פושטים לאחרונה וחומסים מכל הבא ליד. שתי פרות טבחו, ותרנגולים החרימו!״

מה שנכון, נכון. אולי בכל זאת כדאי שהמשיח יבוא, ונעקר למקום בטוח יותר?!

חשבה, ומצאה מוצא: ״אתה יודע מה? נבקש מהקדוש ברוך הוא שכאשר יביא את המשיח, יעלה את הקוזקים לארץ ישראל, ואנו נשאר פה באין מפריע״…

ועכשיו, נשאלות כאן שתי שאלות.

הראשונה, מה זה שיך לפרשת בלק. מלבד העובדה שהיא נקראת תמיד בראשית שלושת שבועות האבל על החורבן.

והשאלה השניה, מדוע זה כך? מדוע אין מעינינו בגאלה? אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, כאשר אחת השאלות בו היא: ״צפית לישועה״ (שבת לא, ע״א).

שמעתי מאדם שהשתתף בכנסיה הגדולה של אגודת ישראל בוינה. ה״חפץ חיים״ זצ״ל היה לעת זקנותו המופלגת, ישב על כסא גדול, קהל רב התגודד סביבו, לשמע אמרותיו. בנחישות מירפק לעצמו את הדרך, ושמע משפט אחד בטרם הכריעו הלחץ ונפלט: ״בכל יום, בכל תפילת עמידה, אנו עומדים ומבקשים: את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך, כי לישועתך קוינו כל היום"

האומנם ׳לישועתך קוינו׳יי – האומנם ׳כל היום?!״…

זה מה ששמע, וסיפק לו חומר למחשבה למכביר… והתשובה לשאלה הראשונה תינתן בתשובה לשאלה השניה:

כידוע, שלבים שונים יש בבריאה. דומם, צומח, חי, ומעליהם האדם: ״מדבר״.

פעם אחת ויחידה בכל ימי עולם ניתנה לבעל חיים היכולת לדבר. לאתונו של בלעם. סוף סוף יכולה היא לומר לאדוניה מה דעתה עליו, יכולה היא לשוחח עימו כשוה אל שוה.

מה היה ראוי שתאמר? שתי מלים: ״רד ממני!״

באיזו זכות אתה משתרר עלי, חובש ורותם ורוכב? אולי נתחלף?!

כרע על ארבע, ואטעימך את ההרגשה… ומה אמרה?

״הלא אנוכי אתונך״, למה אתה מכה?! תרתום, תרכוב, אבל ברחמים, אל תצליף…

ומדוע לא אמרה כן? כי חמור נשאר חמור.

תוספת: קיבלת הזדמנות ואת מדברת שטויות?

כפי שעל האדם להיות דרוך ומוכן למתקפת היצר הרע, כך עליו להיות דרוך ומוכן לנצל הזדמנויות של היצר הטוב!

ומספרים – הצאר הרוסי סקר מסדר של קוזאקים. עבר בין שדרת החבלים הזקופים, חנוטים במדיהם המרהיבים ומצליבים חרבותיהם מעל ראשו. עבר תחת חופת הלהבים, ולפתע הנחית אחד הקוזאקים את חרבו על ראש הקיסר, לשספו באבחה. על אתר התעשת החיל הניצב מולו, והסיט את חרבו. חיי הצאר נצלו ממות. מיד לפתו את המתנקש גרורהו משם, סופו נחרץ.

הצאר גילה שליטה עצמית למופת. המשיך בדרכו עד לאוהל הפיקוד, ושלח לקרא לקוזאק שהצילו. ״מי אתה?״, שאל.

הצדיע: ״טוראי ולדימיר, מלכי״. ״הצלת את חיי מלכך״. הצדיע: ״זו חובתי וזכות עבורי, מלכי״. ״הצאר חייב לך הכרת תודה, והצאר אינו אוהב להיות חייב. אמור מה מבוקשך״.

הצדיע: ״מלכי, מפקד הבסיס מתאנה לי ומתעלל בי. שולל חופשות ומטיל מטלות וגוזר עונשים בעלילות שוא. יצוה שיפסיק להתנכל לי!״ ״כן אעשה, אתה משוחרר!״ הצדיע, ויצא.

הצאר הביט לעבר מפקד הבסיס, שמצא לנכון להתנצל. קטע את דבריו: ״זכור את שתי הוראותי: האחת, להפסיק את כל ההתנכלויות כלפיו מהיום והלאה. אין להענישו, יעשה מה שיעשה!

והשניה, שלא להעלותו בדרגה! טוראי ישאר, עד לשחרורו מהשרות״. תמה המפקד, ושאל: ״מדוע, מלכי?״ העלאה בדרגה מתבקשת כאן!

והצאר ענה: ״כי איני חפץ בקצינים שוטים, הרי יכול היה לבקש להתמנות כמפקד הבסיס״. אך מבטו מצומצם, מבט של טוראי. כל מבוקשו, שלא יתעללו בו.

כאתונו של בלעם, וכמונו.

כל מבוקשנו, שלא יתעללו בנו, שלא נסבול יותר מדאי מצרות הגלות. שהקוזאקים לא יחמסו את תרנגולותינו. במקום לבקש שתבוא הגאולה, ויאיר האור, וישפע השפע, ותבוא הרוחה, ויורעף העושר, רוחני וגשמי כאחד!

 

פרשת בלק

נפלת – אל תשבר לרסיסים!

לא לחטוא גם בזמן יאוש ומשבר מעין גנים מאמר ב׳

א.

          בפרשת בלק, התורה מספרת לנו על בלעם איך שניסה לקלל את ישראל, ולא עוד, אלא שלבסוף הציע עצה נוראה להחטיא את ישראל, ועל ידי זה הקב״ה יכעס והוא עצמו יעניש אותם. וזה באמת הצליח.

כאן כדאי לעמוד על מהלך הדברים, באיזה אופן התדרדר בלעם עד שהגיע לאן שהגיע, עד שכתוב במשנה (בבלי סנהדרין צ, א) שאין לו חלק לעולם הבא. מה היה המפנה, שהפיל אותו לשאול תחתיות.

בתחילת הפרשה כתוב שבלק שולח שליחים לבלעם, כדי שיבוא אליו לקלל את ישראל.

מה משיב בלעם לשלוחי בלק? לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר -דבר ה׳ אלי. הוא מיד מדגיש, שהוא נמצא תחת רשות הקב״ה, והוא לא יכול לעשות כלום בלי רשותו.

ויבא אלוהים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך. משיב בלעם: בלק מלאך מואב שלח אלי, שאבוא לקלל את ישראל. משיב לו הקב״ה: לא תלך עמהם, לא תאור את העם כי ברוך הוא.

בלעם קם בבוקר ואומר לשרי בלק לכו אל ארצכם, כי מאן ה׳ לתתי להלוך. לא קיבלתי רשות מהקב״ה, אני לא יכול ללכת.

בלק שולח עוד שליחים. אומר להם בלעם: אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב – לא אוכל לעבור את פי ה׳ אלוהי לעשות קטנה או גדולה. ועתה שבו נא בזה גם הלילה, ואדעה מה יוסיף ה׳ דבר עימי.

וירא אלוהים אל בלעם לילה ויאמר לו, אם לקרוא לך באו האנשים, ואתה רוצה ללכת איתם כדי לומר לבלעם שאין לך רשות לקלל, אבל כיון שבאתי אליך תשלם טירחה, קום לך איתם. ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה.

בלעם לא רוצה לעשות איזה דבר נגד רצון ה'. הוא יודע שכל השפע שלו, זה מהקב״ה, הוא נותן לו נבואה, הוא נותן לו כבוד וכסף, הוא נותן לו כוח לקלל או לברך. הוא לא יכול לעשות כלום בלי הקב"ה.

כאשר הוא מגיע בסוף לבלק, ובלק שואל אותו, הלא שלח שלחתי אליך לקרוא לך למה לא הלכת אלי, האומנם לא אוכל כבדך? ויאמר בלעם אל בלק הנה באתי אליך, עתה היכול אוכל דבר מאומה, הדבר אשר ישים אלוהים בפי אותו אדבר.

שואל אותו בלק מה לעשות, אומר לו בלעם תבנה שבעה מזבחות, אולי אני אצליח לעשות משהו. בלק בונה את המזבחות, ובלעם הולך יחידי, אולי הוא יזכה לקבל איזה רשות מהקב״ה. הקב״ה שם דבר בפי בלעם ואומר לו שוב אל בלק וכה תדבר, והוא חוזר ומברך.

אומר בלק לבלעם מה עשית לי, לקוב אויבי לקחתיך, והנה ברכת ברך. ויען ויאמר, הלא את אשר ישים ה׳ בפי אותו אשמור לדבר. אני לא ברשות עצמי. הקב״ה מחליט בשבילי מה לדבר.

אומר בלק לבלעם בא נלך למקום אחר ששם אני צופה שתהיה פורענות לישראל, אולי שם תצליח הקללה. והוא לוקח אותו אל ראש הפיסגה, מפרש רש״י, ראה בלק ששם עתידה פירצה להיפרץ בישראל, ששם מת משה, כסבור ששם תחול עליהם הקללה, וזו היא הפירצה שאני רואה. עד כאן לשונו.

אומר בלעם תבנה לי שבעה מזבחות, ואני אנסה שוב לבקש רשות מהקב״ה. כתוב ויקר ה׳ אל בלעם וישם דבר בפיו ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר. ובלעם שוב מברך. אומר לו בלק גם קוב לא תקבנו, גם ברך לא תברכנו. ויען בלעם ויאמר אל בלק הלא דברתי אליך לאמור, כל אשר ידבר ה׳ אותו אעשה.

אומר בלק בא ננסה פעם שלישית, יש עוד מקום שאני רואה פורענות על ישראל, המקום הזה נקרא ראש הפעור, אולי יישר בעיני האלוהים וקבות לי משם. אומר רש״י, קוסם היה בלק וראה שהן עתידין ללקות על ידי הפעור, ולא היה יודע במה. אמר שמא הקללה תחול עליהם משם. עד כאן לשונו. אומר בלעם תכין לי שוב שבעה מזבחות ואני אנסה שוב.

אבל בלעם כבר מבין שהקב״ה לא ירשה לו, הוא כבר ניסה ולא הצליח. אם הוא יבקש שוב מהקב״ה רשות, הקב״ה לא ירשה לו, ויתן לו עוד ברכות לברך את ישראל. אם כן מה עושים?

מחליט בלעם לעקוף את הקב״ה, ולא לבקש רשות ממנו לקלל את ישראל. אלא להזכיר את העבירות של עם ישראל ולקלל אותם בגלל העבירות, ואז הקללה מיד תחול, [כי מידת הדין תקטרג ואין ברירה, מן שמיא יאלצו להעתר לה]

זה מה שכתוב וירא בלעם כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל, ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, הוא לא הלך לקראת ה׳ כפעם בפעם, כמו שהוא עשה בשתי הפעמים הקודמות שהוא הלך לקראת נחשים, לנחש אולי יקרה ה׳ לקראתו ויסכים לקללם. אלא מה הוא החליט, אומר רש״י, אמר בלעם רוצה הקב״ה או לא רוצה לקללם, אני אקלל אותם, אזכיר עוונותיהם, והקללה על הזכרת עוונותיהם תחול.

ולכן מה עשה, וישת אל המדבר פניו, אומר אונקלוס שהוא שם את פניו לנגד העגל שעשו ישראל במדבר, ורצה להזכיר את העוון הזה, ולקלל את ישראל בגלל עבירה ואז הקללה תצליח.

מה עשה הקב״ה, הוא נתן לבלעם לראות את עם ישראל לפני זה, ובלעם רואה את ישראל שוכן לשבטיו, אומר רש״י שהוא ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואין ישראל עורבין זה עם זה. וכן ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ אחד לתוך אוהל חברו. והוא כל כך התפעל מזה, ומכוח אותה התפעלות של הצניעות של עם ישראל, כתוב ותהי עליו רוח אלוהים, אומר רש״י עלה בליבו שלא יקללם. ומיד שרתה עליו רוח נבואה, והוא בירך פעם שלישית.

בפעם הזאת כבר מגיב בלק בחריפות. ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו. אמר בלק אל בלעם לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלוש פעמים. ועתה ברח לך אל מקומך, אמרתי כבד אכבדך, והנה מנעך ה׳ מכבוד.

ויאמר בלעם אל בלק הלא גם אל מלאכיך אשר שלחת אלי דברתי לאמור אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי ה׳, לעשות טובה או רעה וכל אשר ידבר ה׳ אותו אדבר.

מכל פסוקים אלו, נראה שוב ושוב, שבלעם כל הזמן מבין שהוא מוכרח להתכופף לפני רצון ה׳, והוא לא יכול לעשות כלום, בלי רשות מהקב״ה. אם כן בלעם לא עשה כלום נגד רצון ה׳, והיחסים שלו עם הקב״ה נמצאים כמו בתחילה.

 

ב.

באים חז״ל ואומרים, שלמעשה קרה לבלעם משהו ביחס לקשר שלו עם הקב״ה.

כשבלעם ניסה לעקוף את הקב״ה בפעם השלישית, והחליט להזכיר את עוונותיהם של ישראל ולקללם, והקללה תחול על העבירות. והוא אמר, בין אם הקב״ה רוצה ובין אם הוא לא רוצה, אני אצליח לקלל. באותו זמן הוא הפסיד את מעלותיו שנתן לו הקב״ה.

וכך כותב רש״י על הפסוק שאמר כאן בלעם, אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה׳. למה לא כתוב את פי ה׳ אלוהי, כמו שהוא אמר מקודם?

אומר רש״י, כאן לא נאמר אלוהי כמו שנאמר בראשונה, לפי שידע שנבאש בהקב׳׳ה ונטרד. הוא ידע שהקב״ה כבר לא מחבב אותו כמו מקודם, והוא לקח לו את כל המעלות שהיו לו. ולכן הוא אומר, לא אוכל לעבור את פי ה', והוא לא אומר אלוהי. למה? כי מקודם הוא היה אלוהי, כי היה לי קשר מיוחד איתו, והוא עוד החזיק ממני. אבל עכשיו, כבר איבדתי את מעלותי ואת חשיבותי אצלו, וכבר אינו אלוהי המיוחד לי שהיה לי מקודם.

 

וכאן עושה בלעם את טעות חייו, או אם תרצו 'מותו'…

הוא אומר לבלק, ועתה, עכשיו שזהו המצב שהקב״ה לקח ממני את כל המעלות והמדריגות שהיו לי, תדע לך הנני הולך לעמי. אומר רש״י, מעתה הנני כשאר עמי, שנסתלק הקב״ה מעלי. עד כאן לשונו.

אמר בלעם לבלק, תדע לך, הניסיון השלישי שלי לקלל את ישראל ולעקוף את הקב״ה עלה לי ביוקר. נעשיתי כמו אדם רגיל. כבר אין לי כוח לקלל או לברך. אין לי כוח לקבל נבואה אצל הקב״ה. אני כמו אחד משאר העם.

אבל, אומר בלעם, אני עדין שוה, אני יכול לתת לך עצה איך להרוג מישראל לכה איעצך. אומר רש״י לכה איעצך מה לעשות, ומה היא העצה, אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא, ואתה תחטיא את ישראל בזימה, והוא כבר יהרוג אותם בעצמו. וכן עשה בלק, ונהרגו כ״ד אלף מישראל. מסיים רש״י, תדע ראיה שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזימה, שהרי נאמר בפרשת מטות (במדבר לא, טז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. הרי שבלעם הציע הצעה זו.

למה בלעם לא נתן את העצה הזו בהתחלה. אלא, כל זמן שהוא ידע שהוא צריך את הקב״ה, שיתן לו נבואה, ויתן לו כחו לקלל ולברך, ודרך זה הוא יוכל להשיג הרבה כבוד והרבה כסף, הוא לא העיז להציע עצה כזו, שתגרום כזה חורבן של עם ישראל. הוא הבין שאם הוא יציע עצה כזו, הקב״ה יכעס עליו ויקח ממנו את כל דרגותיו.

אבל כשהוא ניסה לקלל בפעם השלישית ולעקוף את הקב״ה ולהזכיר את עוונותיהם של ישראל, והוא חשב שהקב״ה לא יכעס עליו, כי סוף סוף עם ישראל חטאו. ובכל זאת הקב"ה לקח ממנו את כל דרגותיו. והוא עכשיו כמו כל אחד מהמון העם, אז הוא אמר לעצמו, אם אין לי מהקב׳׳ה כלום, מה יש לי להפסיד, לפחות אשיג קצת כבוד וכסף, ואז נתן את העצה הנוראה הזו.

אם כן מה הביא אותו לתת את העצה הזו, המשבר שהוא נשבר שהוא הפסיד את כל מעלותיו. לכן הוא אמר. אם הקב״ה כבר לא טוב איתי, גם אני לא אהיה טוב אתו.

נמצא שכל הקשר של בלעם עם הקב״ה היה, רק בגלל שהקב״ה השפיע עליו דברים עליונים יותר מכולם, ולא היה כדאי לו לקלקל את הקשרים שלו עם הקב״ה. ברגע שהוא הבין שכבר אין לו קשרים עם הקב״ה, הוא החליט להיות חוטא ולהחטיא את הרבים, ולהכריח את הקב״ה שהוא עצמו יכעס על בניו ויכה אותם ויהרוג מהם.

ג.

מה היתה התוצאה מזה? שבלעם הפסיד את חלקו לעולם הבא בגלל זה.

המשנה בתחילת פרק חלק בסנהדרין אומרת שאין לבלעם חלק לעולם הבא. למה אין לו חלק לעולם הבא? לא בגלל שהוא ניסה לקלל את ישראל, זה עוד אפשר להבין אותו. הוא לא הפסיד בזה את חלקו לעולם הבא, משום שהוא פעל כל הזמן בשיתוף פעולה מלא הקב״ה, וביקש ממנו רשות, ואין שום סיבה שהוא יפסיד את חלקו לעולם הבא בגלל זה.

          גם בפעם השלישית שהוא ניסה לקלל את ישראל, וניסה לעקוף את הקב״ה, הוא לא הפסיד את חלקו לעולם הבא. די היה לו שנענש, שנלקחו ממנו כל מעלותיו, ונעשה כאדם פשוט. זה היה עונשו, ולא יותר.

מה גרם לו לאבד את חלקו לעולם הבא? העצה שהוא הציע אחר כך להחטיא את עם ישראל בזנות. וכן מפורש בירושלמי סנהדרין (פ״י ה״ב, דף נ״א סוף ע״ב) ששואל על שבלעם איבד את חלקו לעולם הבא, וכי מה עשה בלעם? (פירוש, הרי רצה לקלל ולא קלל אם כן מה הוא עשה שאיבד את חלקו לעולם הבא?)

מתרץ הירושלמי, על ידי שנתן בלעם לבלק בן צפור להפיל את ישראל בחרב, אמר לו, אלוה של אומה הזו הוא שונא את הזנות, אלא העמידו בנותיכם בזימה ואתם שולטין בהם.

כך רואים בגמרא (גיטין נז, ע"א) שכאשר אונקלוס העלה את בלעם באוב, הוא שאל אותו במה דנים אותך באותו עולם, אמר לו בשכבת זרע רותחת. אומר שם רש"י מידה כנגד מידה, שבעצתו התחיל העם לזנות אל בנות מואב. עד כאן לשונו. זה היה החטא הגדול של בלעם. לא מה שהוא רצה לקלל את ישראל.

ולמרות שאת כל העצה הזו נתן בלעם כשהוא היה שבור, וראה שהפסיד את כל דרגותיו. בכל זאת התורה לא התחשבה בו, והיא קבעה שאין לו חלק לעולם הבא, ויהיה נידון בגיהנום מידה כנגד מידה על מה שנתן עצה. גם אם אדם שבור, ומרגיש שהקב״ה לא מחזיק ממנו, ונדמה לו שהקב״ה כבר לא מעונין בו, זה עדין לא מצדיק לעשות פעולות של יאוש, שענינם עבירות חמורות. ומי שיעשה כך, הוא יענש בכל חומר הדין.

ד.

רעיון דומה לזה מצאנו בפרשת קרח, שרש״י מביא שקרח נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל. וקשה אם כן למה לא חלק קרח על משה רבינו מיד כשהעמיד את אליצפן לנשיא, ולמה המתין עד לאחר חטא המרגלים כדי לחלוק על משה רבינו? ואם רצה כהונה גדולה של אהרן, למה לא חלק על אהרן מיד כשנעשה כהן גדול?

כותב הרמב׳׳ן בתחילת פרשת קרח. והנה ישראל בהיותם במדבר סיני, לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם, היו המתים מועטים וניצולו בתפילתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה. והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואילו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היו העם סוקלים אותו. ולכן סבל קרח את גדולת אהרן, וסבלו הבכורים מעלת הלויים (אף על פי שנלקחה מהם הכהונה) וסבלו כולם את מעלת משה.

אבל בבואם אל מדבר פארן, ונשרפו באש התבערה ומתו בקברות התאוה רבים וכאשר חטאו במרגלים, לא התפלל משה עליהם (רק שלא יהיה חילול ה׳) ולא בטלה הגזירה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגיפה לפני ה׳ (דהיינו המרגלים) ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו.

אז היתה נפש כל העם מרה, והיו אומרים בליבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו (של משה) וחשב כי ישמעו אליו העם. וזה טעם להמיתנו במדבר, אמרו הנה הבאת אותנו אל המקום הזה, ולא קיימת לנו מה שנדרת לתת לנו ארץ, זבת חלב ודבש, כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרעינו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויבטלו מן הבנים מה שנדרת להם, כאשר נתבטל מן האבות. וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה, אחר גזירת המרגלים מיד. עד כאן לשון הרמב״ן.

 

מפורש מדברי הרמב״ן שכל מה שעורר קרח מחלוקת, זה היה בעיתוי מוצלח שהוא ראה שאנשים ממורמרים על משה רבינו ושהם לא נכנסים לארץ,

ובאמת קרח הצליח למשוך אחריו את כל עם ישראל מחמת מצב זה. ובכל זאת, וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר, הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה כרגע. גם אם אדם ממורמר, עדין אין לו היתר לעשות עבירות חמורות, הוא אולי יכול קצת להישבר, אבל לא ללכת בקיצוניות לצד השני.

וזה שורש החטא של קין, כשראה שהוא מביא מנחה לה׳ לתקן את האדמה מקללתה, והבל הביא גם הוא, והוא אין לו השגות לכן הביא מבכורות צאנו ולא מפרי האדמה שנתקללה. ובכל זאת הקב״ה קיבל את מנחת הבל, ואל קין ואל מנחתו לא שעה. וקין היה ממורמר מאוד, מה אני עשיתי, שהקב״ה לא מקבל את מנחתי? ועוד הוא מקבל את מנחת הבל. ויחר לקין מאוד ויפלו פניו. הוא כעס מאוד, וגם נעשה עצוב.

ה' חשש מהמצב הזה, שקין היה גם כועס וגם עצוב, זה מצב של מרמור, לאן זה יגיע. לכן הוא פונה לקין ואומר לו: למה חרה לך ולמה נפלו פניך? הלא אם תטיב שאת, אם תמשיך להיטיב מעשיך, בסוף תתרומם עוד יותר מהבל. ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. לפתח מצבך שאתה כועס ועצוב, רובץ שם חטאת גדולה מאוד, ותזהר על מעשיך.

ואכן, ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. זה החטאת שרבצה לפתח מצבו של קין שהיה כועס ועצוב, והרגיש ממורמר. ובכל זאת הקב״ה ענש אותו ולא ויתר לו. כי גם כשאדם כועס ועצוב, ונדמה לו שכל עולמו חרב עליו הוא חייב לדעת שאסור לו לעשות פעולות של עבירות חמורות מתוך יאוש.

ה.

עלינו להתבונן ממה שכותבת לנו התורה במעשים אלו. בודאי שיוכל להיות שאדם מרגיש שחרב עליו עולמו, והקב״ה מאס בו. מותר לו להיות שבור. אסור לו, לעשות עבירות. זה קו אדום, גם אם הוא לא יכול לקיים את עבודת ה' כראוי, אבל עדין הוא צריך לשמור את עצמו מעבירות.

אדם כמו בלעם, שהרגיש שהקב״ה לקח ממנו את כל המדריגות, אבל עדיין היה שוה, עדיין היה לו חלק לעולם הבא. יתכן שאם הוא היה מבקש מהקב״ה סליחה על מה שהוא ביקש לעקוף אותו בפעם השלישית, הקב״ה היה מחזיר לו את כל הדרגות שלו.

מה שהכי הרס אותו, זה מה שהוא החליט, אם הקב״ה מרחיק אותי ועושה אותי אדם פשוט, אני אראה לו מה אני מסוגל לעשות. הוא חשב שכבר אין לו מה להפסיד, והאמת שהיה לו הרבה מה להפסיד, והוא באמת הפסיד.

 

האדם שהכרתי שהיה חסיד ברסלב עם זקן ופאות ופרק עול, ושאלתיו מה עבר עליו, וכפי שחשבתי, השיב שהוא התגרש.

 

לעומת זאת אנו רואים הנהגה אחרת אצל יעקב אבינו. במשך עשרים ושתיים השנים שנלקח ממנו יוסף, כתוב שנסתלקה ממנו השכינה. ברור שעבודתו של יעקב אבינו באותם עשרים ושתיים השנים בלי שכינה, זה לא כמו עבודת ה׳ שהיתה לו עם השכינה.

בכל זאת הוא החזיק מעמד, ולא כפר בה' ולא עשה שום עבירה. למרות שהוא לא הבין למה נסתלקה ממנו השכינה. ולבסוף הוא זכה, שהקב״ה החזיר לו את השכינה, וזכה לראות את כל שנים עשר השבטים בצדקותם חיים וקיימים.

הקב"ה ברחמיו העצומים יחזק כל אחד מאיתנו עם כוחות נפש וגוף לעמוד בכל הניסיונות שכל אחד צריך לעמוד בימי חייו. ולא לחטוא בשום עבירה, גם בזמן ירידה. ונזכה להיות עבדי ה׳ באמת.

החפץ חיים והבן שנפטר לו, ובכל זאת אמר לשטן שלא יעזור לו מאומה, הוא לא יכנע ויסיים את המשנה ברורה.

 

פרשת בלק

הדרך לקבל איתותים

כוחו של רמז שמימי [אלה הדברים שלזינגר]

ויחר אף אלוקים כי הולך הוא, ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו.

צריך ביאור מדוע בתחילה כתוב אלוקים ולאחר מכן כתוב מלאך ה'- שהוא רחמים?

כל אדם שמאמין בהשגחה פרטית יודע שכל מעשהו מכוון מאת ה', ומרגיש ברמז כלשהו מהו רצונו יתברך, והדבר מעוררו לחשבון נפש.

מסופר על הגר"ח וולוז'ין שפעם אחת היה ביריד השנתי בזלוה, ורבי חיים שהיה סוחר פגש אחד ממכיריו והלה שאלו מה לך פה רבי חיים ומה מעשיך אתה פה? בשעת מעשה השיבו הגר"ח שהוא בא בתורת חלפן, אולם הנעימה והאופן שבא נאמרו הדברים השפיעו עליו השפעה מכרעת. מה לך פה, ומה מעשיך אתה פה, באמת חשב לעצמו, מה לו פה? מה מעשהו הוא כאן? מה הפירוש חלפן, הרי הוא מחליף עולם נצחי בעולם עובר! מהיום קיבל על עצמו שיהיה אמנם חלפן, אך יחליף עולם חולף בעולם נצחי… והוא חזר לוולוז'ין והחל לייסד את הישיבה המהוללה ישיבת וולוז'ין.

לימים סיפר הגר"ח את המעשה, ואף הסמיכו מן הכתובים,

(שמואל א' ט, ו) "וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּה נָא אִישׁ אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת וְהָאִישׁ נִכְבָּד כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא עַתָּה נֵלְכָה שָּׁם אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ עָלֶיהָ"

וצריך ביאור מדוע לא אמרו שהנביא יאמר לנו את הדרך אשר נלך בה בלשון עתיד?

אלא התירוץ הוא שהם כבר הבינו שכל הענין לא פשוט, ומן השמים מובילים אותם למטרה מסוימת, אלא שעדין לא תפסו מהי, ולכן הלכו לנביא שיפתור להם חידתם ויבאר להם הענין.

 

כך גם אצל בלעם. הוא מקבל איתותים רבים.

הקב"ה, מידת אלוקים, כועס על שהולך הוא, אולם הקבמרחם עליו, מידת יקוק שולח לו מלאך להצילו. שלחו לו מלאך, פתחו לו את פי האתון, שינו לו הטבע, אולם הוא נשאר בשלו.

כל אדם מקבל איתותים מלמעלה. השאלה היא מה יעשה בהם.

האם ימשיך כבלעם ויתעלם עד לסוף המר, או שיתעורר וישנה דרכיו.

הבחור והתפילין ששכח במטוס. [נפלאותיו לבנ"א]

 

פרשת בלק

כשהלב ממאן לא יועיל שכנוע [שיחות לספר שמות לרב נבנצל פרשת וארא]

החל מראש השנה ועד ליציאה בניסן בני ישראל הפסיקו לעבוד במצרים (ראש השנה יא, ע"א) וכך העבדים אינם עובדים עוד בעוד האדונים ממשיכים להתייסר קשות על ידי המכות, אבל אותו רשע מסרב לשלח את ישראל בעקשנות בלתי מובנת שמעוררת את השתאותנו מחדש מדי שנה בשנה. ובאמת היו שדייקו מדוע נאמר שלפרעה יש כבד במקום לב? מה המיוחד באיבר זה דווקא? אלא שחז"ל אמרו שכשם שהמלח מוציא את הדם מבשר הבהמה ובכך מכשיר אותו לאכילה כך היסורין ממרקין עוונותיו של אדם ומכשירים את נפשו (ברכות ה, ע"א).

אולם ישנו איבר אחד שלא די במלח כדי להכשירו וזהו הכבד. לכבד נחוצה גם צליה באש. ליבו של פרעה משול איפוא לכבד שאין לו די במלח החיים בייסורים כדי להכשירו והוא זקוק לתהליך קשה וכואב יותר של זיכוך. כיצד קורה הדבר? כיצד אין החוכמה הגדולה מייעצת לאדם את הדרך הנכונה שיש ללכת בה? איך מצליח הלב לשבש את המערכות המתוחכמות של השכל והמוח? ניתן אולי להטעים את הדברים כך:

נקודת התורפה של השכל

השכל הנו אמנם המחשב המשוכלל ביותר בעולם והוא מסוגל לפתור בעיות קשות ומסובכות מאוד באלפית השניה. אבל ככל מחשב חייב גם המוח לקבל את נתוני הבעיה. נתונים שעל פיהם, ורק על פיהם, יוכל לפתור את הבעיה. מובן אם כן שהכל תלוי בנתונים המוגשים לשכל ואם אלה לא יהיו מדוייקים או חלקיים בלבד יהיה גם הפיתרון שיציע המוח מוטעה. מיהו איפוא מספק את הנתונים למוח? הלב.

ובזה טמונה התשובה. מסירת הנתונים למוח מסורה לחסדו של הרצון הפנימי שבאדם. ולא אחת רואים את הדבר במציאות: יכול אדם להיות חכם מחוכם בכל שטחי החיים אבל כשהדבר נוגע למעט תאוות גוף שלו ניצבת לפנינו אישיות שונה לחלוטין.

 באים ואומרים שעולם הרפואה כולו על מחקריו השונים מצביעים שוב ושוב על כך שהעישון מזיק לבריאות ויתכן אף ואותו מעשן הוא אדם דתי היודע יפה את חומרת הלאו של (דברים ד, טו): "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" ובכל זאת הוא ימשיך לעשן. מדוע? כי הוא רוצה לעשן. וכשהלב רוצה לעשן הוא מספק למוח נתונים כוזבים כאילו אין הדבר נורא כל כך. ראשית לוחש הלב פנימה הרי אני עצמי מכיר מעשנים רבים שאינם יודעים מיחוש מהו. ושנית, אני גם מכיר כאלה המתנזרים מעישון ודווקא הם חולים בכל אותן מחלות לא עלינו. ובכלל אם העישון אכן מסוכן כל כך מדוע מעשנים הרופאים עצמם? ברור איפוא שעל פי נתונים שכאלה אין למערכת היקרה המשוכללת של האדם ברירה והיא תמשיך ותאפשר לו לעשן אל מותו רח"ל כי המוח מצידו הוא חסר פניות מה שאין כן הלב.

אם פרעה אינו רוצה לשחרר את ישראל הוא פשוט אינו רואה את המכות והסבל הנילווה אליהן. כלומר העיניים רואות אומנם, אבל בדרך מן העין הרואה, אל המוח שמעבד את הנתונים דואג הלב ליפות את מה שראתה העין ולהגיש אותו למוח מתוך "גישה אוהדת". וכשאלה הם הנתונים שמקבל המוח, שהמצב בעצם אינו נורא כל כך ושאפשר לחיות עם המכות, הרי שהוא מגיש פיתרון שהוא אכן נכון לנתונים שהוצגו לו ומחליט שאין לשלח את ישראל.

הקוסם הגדול שתום העין והלב

כדברים הללו ממש מצינו בחכם אחד מחכמי אומות העולם- בלעם. גדלותו של בלעם היתה בכך שהיה מנחש. היינו אדם היודע לקרוא ולפרש מתוך כל מקרה פעוט שקורה את העתיד להתרחש. אם אדם אוכל למשל ופיתו נפלה מפיו סימן הוא שיארע לו נזק כלשהו. אם בא שועל מצד שמאלו של האדם סימן רע הוא. וכן בנחש אבל דווקא אם יבוא הנחש מצד ימינו של האדם (סנהדרין סה:) אנו איננו מבינים את הקשר שבין הדברים, אבל המנחש החכם הוא המומחה בשטח זה וגם אם לנו נראה בפשטות שאין לייחס חשיבות כלשהי למקרים שכאלה. וכי לא קורה שהפרוסה נופלת למי מאיתנו בעת הארוחה? אבל המנחש יודע בוודאות שאין מקרים בחיים. מאחורי כל תזוזה שהיא, ולו הזעירה ביותר מסתתר מסר כלשהו.

והנה אותו בלעם הקוסם שבכל הארץ יצא שמעו ואפילו מחוץ לגבולות ארצו, הולך עם שליחי מלך מואב לקלל חלילה את ישראל. עוד הוא בדרך ולפתע מתרחשים דברים בלתי מובנים: האתון ששירתה אותו בנאמנות שנים רבות נוטה פתאום מן הדרך הסלולה ובוחרת ללכת בשדה דבר המקשה עליה את ההליכה ללא ספק. אחר כך היא לוחצת ללא סיבה את רגלו אל גדר האבנים שבצד הדרך. ומאוחר יותר אף רובצת תחתיה באופן תמוה. מעשים כפי שבלעם מודה בהמשך שמעולם לא עשתה בעבר (במדבר כב, ל).

כל מנחש מתחיל היה ודאי מוצא כר נרחב של פעילות באירועים מוזרים כאלה שאפילו בעיני אדם מן השורה אינם שיגרתיים, [א.ה. כגון אם לא הזדמנה המעבורת, לא ללכת למסחר אותו יום וכדומה] אבל בלעם גדול המנחשים ממשיך בדרכו כאילו לא אירע דבר…

ואז משתנים סדרי בראשית עבורו ומן השמים פותחים את פי האתון [אגב מכאן ראיה לגדולת בלעם שלא נבהל אלא השיב לאתון. ורואים שהאמין בפשטות שמי שאמר לאדם וידבר יכול לומר לאתון שתדבר] ולבסוף נאלצים אף לגלות את המלאך לעיניו אבל גם אז הוא עדיין אינו בטוח שרוצים ממנו משהו!

ולאחר איתותים עבים כקורה שראה, הוא שואל בתמימות ובספקנות רבה את המלאך:  "עתה אם רע בעיניך אשובה לי"… (במדבר כב, לד) כלומר אם יש בכל הדברים המשונים שאירעו כאן איזשהוא "רמז דק" שאשוב הריני מוכן לשוב…

 

כשמדרגה רוחנית משמשת לרעה

מה קרה? היכן חכמתו של הקוסם המבין דבר מתוך כל דבר? אלא ש"לב אין" הלב רוצה לקלל את ישראל חלילה וממילא לא יכול המוח החכם למנוע מבעל התאווה את זממו. אכן "למה זה מחיר ביד כסיל" כל האמצעים שניתנו לבלעם לא הועילו כנגד נטיית לבו הרע. לא המוח והחכמה הגדולה וגם לא הנבואה העליונה, כל אלה הם ללא הועיל כש"לב אין"' ואדרבה כאשר אדם מקבל כוח עליון ואינו משתמש בו לייעודו הוא ישתמש בו לרעה וכפי שאכן עשה בלעם במעלות הגבוהות שקיבל ועקר את מעט הצניעות שהיתה באומות העולם שכן האומות גדרו עצמן מעריות אחר המבול. ובלעם נטל את המתנה היקרה שניתנה לו- הנבואה, והשתמש בה להשחתת בנות מואב בשיטים.

הפלא האמיתי

מו"ר הרה"ג רבי גדליה איזמן שליט"א נהג לומר בישיבת "קול תורה" שהנס הזה שבלעם, הטמא שבטמאים, מתנבא הינו גדול לאין ערוך מן הנס שביכולת האתון לדבר, כי בין דרגת "חי" ל"מדבר" מפרידה דרגה אחת בלבד, ואילו המרחק מ"מדבר" ועד לנבואה הוא גדול לאין שיעור.

עובדה שה"מסילת ישרים" מונה מידות על גבי מידות עד לדרגת הנבואה. הוסף לכך את סברתם של חז"ל לדרוש את בלעם לגנאי ככל שרק ניתן (סנהדרין קו, ע"ב) בניגוד לשאר המנויים כמי שאין להם חלק לעולם הבא שאין להרבות בדרישת גנותם משום שהיו בכל זאת בעלי מדריגה, אבל בבלעם דורשים לגנאי ככל האפשר משום שלא היה בו שמץ של טובה.

נמצא, אומר הר"ר גדליה שליט"א, שאם בכל זאת שכנה הנבואה באדם שפל שכזה זהו באמת נס מופלא. מכל מקום כאשר רואים מה עולל בלעם עם הנבואה שואלים באמת בכאב "למה זה מחיר ביד כסיל?" חבל שמתנה נדירה שכזו ניתנת לכסיל שמבזבז ומשחית אותה לריק

[א.ה. עיין בדברי המלבי"ם על פסוק זה:

מלבי"ם על משלי פרק יז פסוק טז – חלק באור הענין: למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין – יש הבדל בין הלוקח בכסף ובין הלוקח במחיר, שהלוקח בכסף נותן דבר הניתן בהוצאה, אבל הלוקח במחיר ובחליפים מחליף ונותן בעד דבר חפץ דבר שחפץ בו והכסיל, שגדרו שאוהב תאוה, וכשבא לקנות חכמה היא תעצרהו בעד תאוותיו, נדמה לו שנותן מחיר בעד חכמה, שאם יחזיק בחפץ החכמה יצטרך לתת בעדה חפץ התאוה שהוא גם כן דבר יקר בעיניו, והוא אין לו לב שהוא כח המושל לעצור בעד תאוותיו וללכת בחוקי החכמה.

מלבי"ם לספר משלי פרק יז פסוק טז – חלק באור המלים: מחיר – מציין החליפין ומחיר שדה עתודים, וכשבא על הכסף, יציין הכסף כדרך חליפין כאלו היה חפץ ונותנו, מחיר הדבר הנקנה. וגדר הכסיל מבואר בכל הספר שהוא מי שמואס בחוכמה מפני תאותו, ולב בא תמיד על כוח הממשלה אשר בנפש לעצור בעד התאוה ויצריו הרעים, כמו שכתבתי בכמה מקומות.

בכיו של רב יהודה

אלא שאם חושב מישהו שהדברים אמורים בחכמי אומות העולם בלבד, הנה לנו שחוסר "לב" חוסר רצון להשתלט על תאוות הלב פוגע גם בגדולי חכמי ישראל. גם במי שהיו מלאים וגדושים בתורה הגמרא במס' חגיגה מספרת ששמואל פגע ברב יהודה תלמידו כשהוא עומד בפתח הבית ובוכה. מדוע הנך בוכה? שואל הרב את תלמידו המובחר. ורב יהודה עונה ואיך לא אבכה אם דואג האדומי ואחיתופל ענקי התורה שהיו שונים "שלוש מאות הלכות פסוקות במגדל הפורח באוויר", בין אם נפרש שמדובר בסוגיות טהרה וטומאה או בענייני כישוף שהיו בקיאים גם בהם, ובין אם על פי הסוד שידעו שלוש מאות טעמים לכך שהאות למד גבוהה כמגדל מכל האותיות (רש"י שם ובסנהדרין קו, ע"ב) אם גדולי תורה אדירים שכאלה הדרדרו לדרגה נחותה כל כך עד שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ, ע"ב) אם כן מה נעשה אנו? מה יהיה סופנו אנו הקטנים? מתייפח רב יהודה.

וקול בכיו זה של רב יהודה נוקב וחודר קירות הלב בעוצמה מהאמת שבו. כי אם אישיות תורנית כדואג האדומי שהיה ראש הסנהדרין בתקופת שאול (שוחר טוב נב) ואם אחיתופל, שדוד המלך עם כל גדולתו מעטרו בתואר "רבי אלופי ומיודעי" (אבות ו, ג) אם לארזי תורה כמותם לא עמדה התורה העצומה שבהם כמגן והם ירדו לדיוטה תחתונה כל כך של שפיכות דמים והכשלה בעריות, הרי שהדבר מזעזע! לכל מי שמאמין בקדושתה האלוקית של התורה, קשה לעכל תופעה מכאיבה וצורבת זו המזעזעת את האמונה הבסיסית שבתוכנו שעיסוק בתורה מקדש את האדם והופך אותו לרוחני יותר לנעלה ואציל נפש יותר.

אם אדם כאחיתופל שחז"ל הפליגו בשבחו דברים מבהילים, שהיה אומר למשל למי שבא לשאול בעצתו "עשה כך וכך ואם אין אתה מאמין לי לך שאל באורים ותומים והיה הולך ושואל ומוצא כדבריו" (ירושלמי סנהדרין) וכן אמרו במדרש שהיה דומה יותר למלאך מאשר לאדם (שוחר טוב ג, ד) אם עוצמה רוחנית שכזו עשויה להיעלם במחי תאווה, הרי שעלול אדם לשאול עצמו האם אכן כדאי להשקיע מאמץ בלימוד התורה?

האם אין הוא בבחינת זורע לריק עמל? והרהורים נוגים אלה הם שהביאו את רב יהודה לשברון לב עד דמעות.

שני מסלולים נפרדים

וכאן חידש שמואל לתלמידו יסוד שהוא בעצם עיקר העיקרים של דברינו. יסוד אותו קיפל האמורא הגדול בשלוש מילים קצרות "טינה היתה בליבם" אם "לב אין" ניחם- לימד הרב את התלמיד הבוכה, אם אין לדואג האדומי לב שרוצה להיבנות על ידי תורת ה' הרי שכל התורה שבמוחו אינה שווה לכלום!

ולכן אף שהוא יודע את כל הלכות לשון הרע על כל דרשותיהן אין הדבר עומד אצלו בסתירה לכך שהוא רוצה לספר לשון הרע על אחימלך הכהן, ולכך שהוא הורג אחר כך במו ידיו את כל נוב עיר הכהנים מעולל ועד זקן (שמואל א' כב, ט- י)ט כי כש"לב אין", כשהלב אינו מוכן להכניע את מאוויו בפני מצוות התורה, הרי שאין קשר בין המוח והשכל שיודעים את התורה לבין מעשיו של הגוף שמתחתיהם, וכאילו עומדים בפנינו שני חלקים נפרדים לחלוטין, הראש והפה מפליאים לדרוש בבית המדרש, אך הידיים מבצעות את מה שמכתיבה התאווה.

וכמו שדרשו את הפסוק (סנהדרין קו, ע"ב) "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי" שכביכול שאל הקדוש ברוך הוא את דואג בלגלוג "כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע מה אתה דורש בהם?"

קשה אומנם להסתגל לרעיון אך זוהי המציאות. זהו מבנהו המורכב של האדם. הלב, הרצון הפנימי הוא הוא שקובע הכל ועל פיו ישק כל דבר.

ובשעה שאדם עומד על דעתו בנקודה בה הוא ניצב בצומת חייו וחייב להחליט: למעלה אל הקדושה או למטה אל מאווי הלב העכשוויים, אם באותה נקודה לא ישלוט הוא בליבו ו"הצדיקים ליבן ברשותן" (בראשית רבה לד, י) והרצון הפנימי העמוק יבחר במסלול השלילי, אז לא תוכל התורה שילמד אחר כך לשנות בו דבר.

ובלשון חז"ל: "דואג ואחיתופל אף על פי שנעשו בני תורה היו כתחילתן" (במדבר רבה יח, יז) דבר לא נשתנה באישיותם כיוון שמלכתחילה היה היסוד לכל תורתם פסול, "דואג ואחיתופל באו ולמדו כל דיקדוקי תורה ולבם מלא הוללות" (שוחר טוב קיט), אכן הפעם עולה נימה של עצב באומרנו את הפסוק (משלי יז, טז): "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין", אם אדם ניגש לקנות תורה בלי רצון אמיתי להשתנות ולהבנות על ידה, אומר שמואל לרב יהודה, או אז חבל באמת על המאמצים ועל עשיית הלילות כימים.

חבל על העמל העצום שהשקיעו דואג ואחיתופל באיחסון התורה במוחם כי "אוי להם" דרשו חז"ל בפסוק זה, "לשונאיהן (לשון נקיה) של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים" (יומא עב, ע"ב).

התורה אמצעי עזר לכוונת שבלב

וכך מובנת לנו היטב העצה שיעץ רבא לתלמידי חכמים שקדנים שראה שאינם טורחים לקיים את שלמדו "בבקשה מכם, אל תירשו שני גהינום", דהיינו חבל לעמול ולמות באהלה של תורה ולא ליהנות מהעולם הזה ולבסוף לבוא לעולם הבא וגם שם לירש גהינום (יומא עב, ע"ב. רש"י ומאירי).

ואף שלכאורה היינו אומרים שכדאי בכל זאת שימשיכו ללמוד תורה אולי קדושתה העליונה תרומם אותם במשך הזמן, אבל רבא מחדש לנו כשמואל קודמו, שאם אין רצון בסיסי לקיים את הנלמד, אם הגישה היסודית ללימוד התורה אינה מתוך מוכנות נפשית להתאים את רצוני לרצונו של נותן התורה אין כל סיכוי לתורה שכזו!

בדיוק כפי שאם נכוון את המקלט שלנו לתחנה א' לא נצליח לעולם לקלוט את המשודר בתחנה ב' וכל בר דעת מבין שגם יער אנטנות מתוחכמות לא יועילו דבר.

התורה היא האמצעי ה"מתוחכם" ביותר לקליטת רצון הבורא בצורה המירבית והמעולה ביותר אך מי שכיוון דעתו לקלוט את תשוקות ליבו כיצד זה תוכל התורה לסייע בידו?

לפיכך מוטב לכם, ממליץ רבא לאותם תלמידים, לשנות את הגישה ללימוד התורה כי בדרככם זו רק תאבדו את העולם הזה והנאותיו הזמניות וגם לא תשיגו דבר בתחום התורה

נבואה – כלי הנתון ביד האדם לטוב או לרע

ואדרבא, כפי שמצינו אצל בלעם הרשע שבשל תאוות לבו הרע הפכה הנבואה בידו לכלי משחית כך הוא גם בתורה. אותה תורה עצמה אותו אמצעי אלוקי נשגב לקליטת רשמי קודש בנפש, מסייע לקליטת התאוות ולהחדרתם לנפש אם הולך האדם בשרירות ליבו.

 וכבר הדגישו רבותינו עניין זה שם בדייקם בפסוק "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" (דברים ד, מד) שאם זוכה האדם ולומד תורה לשמה הרי היא לו סם חיים ואם אין זוכה לכך, הריהי לו כסם המוות. אותה תורה אותם דינים ואותם רעיונות ממש עלולים לדרדר את מי שנתן דרור לליבו אל עברי פי פחת.

ואמר בזה הרה"ג אברהם ברדקי שליט"א בשם הגר"א שלא לחינם נמשלה התורה לגשם "יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי" (דברים לב, ב ועיין תענית ז, ע"א) המטר – מצמיח כל מה שאתה טומן באדמה. אם טמונים זרעים יצמיח הגשם פירות לתפארת אך אם טמונים בליבו של האדם קוצים יצמחו קוצים ודרדרים, ובמקרה זה הגשם דבר ה' רק יצמיח אותם במהירות רבה יותר!

הפיסגה ידיעת ה' במעשה

והאמת היא שרעיון זה בדבר הפרדה אפשרית שבין ידיעת התורה שבשכל לבין ידיעת ה' המתבטאת בקיום הנלמד הלכה למעשה עניין זה אינו מצוי רק בדברי חז"ל אלא מפורש הוא בפסוקים מלאים בדברי הנביאים.

ירמיהו הנביא אומר "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" (ירמיהו ט, כב- כג) לאיזו חכמה מתכוון ירמיהו באומרו שאין להתהלל בה? לחכמת התורה שהיא אם לכל החכמות וכולן כלולות בה. וכפי שאומר הנביא עצמו קודם לכן "איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו" (ירמיהו ח, ח).

נמצא שאם הנביא אומר שאין להשתבח בחכמת התורה משמע שמעל לחכמת התורה קיימת עדיין מדריגה עליונה יותר והיא "השכל וידוע אותי" ידיעת ה' וקיום רצונו.

כי כאשר התורה נשארת בתחום העיוני גרידא ואינה יורדת אל עולם המעשה הרי שעל חכמים שכאלה אומר הנביא שם

(ירמיה פרק ח, ט) "הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר ה' מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" שדווקא חוכמה זו הופכת להם למכשול ולמלכוד מפני שיודעים הם את שצריך לעשות ובכל זאת "הנה בדבר ה' מאסו" אם כן תמיה הנביא, "וחכמת ה' להם" מה הועילה להם חכמת התורה שרכשו? ראה מהר"י קרא שם לפ"ח ולפ"ט רש"י ורד"ק.

השאיפה – התמזגות עם הנלמד

העולה לנו מדברים אלה הוא שיכול אדם להיות מלא וגדוש בחכמת התורה ולא לדעת את ה'.

ואם כך שומה על כל אחד לעצור לבדוק עצמו ולוודא שהתורה שהוא לומד היא אכן תורה "עם לב"! עם שאיפה אמיתית לקיים את שהוא לומד ולא חכמה עיונית גרידא! לא רק משהו ש"מפתח את השכל" כפי שמתבטאים בחוגים מסויימים שהרי "חכמה בגויים תאמין" (איכה רבה ב, יג) נאמר לא רק על חוכמות המדע למיניהן אלא גם על התורה שלנו שגויים רבים בקיאים בה היטב והם משתתפים אפילו בחידון התנ"ך העולמי ומפגינים ידע רב.

אבל "תורה בגויים אל תאמין" כי "תורה" היא מלשון הוראה. חוכמה אלוקית המורה לאדם כיצד להנהיג את חייו ולהם היא אינה יותר מאשר חוכמה כיתר החוכמות והמקצועות.

אדם צריך לדעת שכאשר הוא נכנס לבית המדרש הוא נכנס לבנות את ליבו מחדש ואף על פי שיש חשיבות מרובה בלימוד דפים רבים ככל שניתן, זו אינה התכלית הסופית, הולכים לקנות לב, לב שרוצה באמת להתמלא בתורה ולקיים אותה. מובן שראשית יש ללמוד עם ההיגיון להתייגע ולעמול בהבנה השכלית של עוד רמב"ן עוד רשב"א, אבל יש ללמוד אותם מתוך הכרה שעלי לאמץ את הדברים אל ליבי, מתוך הבנה שמטרת העל היא לבנות לי לב השואף לעשות רצון אבי שבשמים, לא להסתכל על הלימוד כאילו אני בנוי ומושלם כבר ואני רק מתבונן, אמנם בעניין ובהנאה אבל כמשקיף מן הצד, על דברי רבותינו "ראשונים" ו"אחרונים" כי גישה שכזו הופכת את תורת ה' לחוכמה שהיא חיצונית ל"אני" של האדם. לדבר שאין בו ממש, למאמץ מיותר שבאמת חבל לבזבז עליו את הזמן ואת העולם הזה, בעוד שמטרת התורה היא להכשיר אותנו לחיי העולם הבא!

 

 

 

פרשת בלק

אין המצוות לטורח עלינו [לק"ט עמ' רנ]

"לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו"

מהו לא ראה עמל בישראל?

דרך האדם שבדבר שאוהב עושהו אף אם קשה הדבר, ואילו בדבר שאינו אוהבו יקשהו לעשותו אף אם קל הדבר. הקב"ה לא ראה עמל בישראל, היות והם עושים את כל מעשיהם בשמחה, ללא לאות ועמל, אלא כראוי לפקודי ה' משמחי לב.

שאם נאמר לאדם להרים אבנים רבות, הדבר יקשה עליו מאד, אולם אם יהיו אלה אבנים טובות ומרגליות ונאמר לו שכל מה שמרים שלו הוא, הדבר יהיה קל לו, והוא אף לא יפסיק לסעוד או להתפנות, אלא יעבוד ללא לאות…

המעשה ברבי זלמלה מוולוז'ין שהרים ארון ספרים גדול כדי להגיע לגמרא שהיה צריך, על אף שהדבר היה למעלה מכוחותיו.

וזה מתקשר לעניין נוסף בפרשה, האתון פותחת פיה ומוכיחה את בלעם. אמר אבא כהן ברדלא: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, ומה בלעם לא יכל לעמוד בתוכחת אתונו, אנו שלא נוכל לעמוד בתוכחתו של הקב"ה שעתיד להוכיח כל אדם לפי מה שהוא על אחת כמה וכמה!

המעשה עם ריש לקיש שברגע שקיבל על עצמו עול מצוות לא יכל לקפוץ מעבר לנהר, היות ולא ראה כבר בזה עיניין.

מהו "לפי מה שהוא"?

אתה שואל אדם מדוע אינו בא לשיעור, והוא אומר לך שאין לו זמן. בשמים לא ישאלוהו מן התורה ומן הכתובים וכו' אלא לפי מה שהוא, יראו לו כמה זמן היה לו בשביל עיתון, תקשורת, הבלים, ושאר מרעין בישין, ורק ללמוד לא היה לך זמן?

מדוע לא קמת לתפילה? "איני מסוגל לקום מוקדם", יראו לו כיצד הוא קם בארבע לפנות בוקר לצורך עבודה או טיול, ורק לקום להתפלל אין לו כוח?

אדם חוזר בשמונה מהתפילה, ורואה אדם שהולך להתפלל, וחושב לעצמו כיצד הוא יכול להתפלל כל כך מאוחר? ולאחר כמה ימים הילד שיגע אותו בלילה והוא הולך להתפלל בשמונה וחוזר בתשע מהתפילה… יראו לו את הביקורת שהוא העביר עליו לפני שבוע… ידונו אדם לפי מה שהוא.

 

פרשת בלק

כוחן ההרסני של המידות הרעות

פתחנו בדברי האור החיים שמבאר מדוע ה' כביכול חוזר בו ומתיר לבלעם ללכת לאחר שאסר לו, ולבסוף כשהוא הולך ה' כועס עליו ושולח מלאך לעצור אותו בדרך?

ומבאר שהיה חשש בכל צד שה' היה מצוה את בלעם. אם היה מתיר לו ללכת, היה סבור בלעם שה' אינו יכול למנוע אותו, ולכן ה' בתחילה אסר עליו. ואם היה אוסר עליו ללכת היה בלעם סבור שה' חושש ממנו ואינו רוצה שילך מפני שחושש מקללותיו…

ולכן ה' בתחילה אסר לו ללכת כדי להראות לו שאינו ביד עצמו אלא נתון ביד ה', ולבסוף התיר לו ללכת כדי שלא יחשוב שה' חושש מקללותיו, אדרבה, בוא ותקלל ונראה מה יהיו התוצאות…

אלא שלא ברור מה הייתה המחשבה של בלעם. האם חשב שהוא יוכל לבוא ולקלל נגד רצון השם יתברך? וכי ניתן לעשות דבר מה נגד רצונו יתברך? והגם שה' הטעה אותו כששאל לו מי האנשים האלה, מכל מקום ברור שבלעם ידע על כוח ה', וכיצד סבר להצליח נגד רצונו יתברך?

התשובה היא שחז"ל הורונו שהקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. חוץ מן המשמעות הפשוטה שהם הורגים את האדם, יש משמעות נוספת.

אדם המונע מכוח, קנאה, תאוה וכבוד עושה דברים היוצאים מגדרי העולם. הוא עושה דברים משונים ותמוהים שאינם נתפסים בהיגיון. לכן תמצא אנשים שמשתטים ועושים הבלים והכל כדי להכלל בספר השיאים… לתקופה קצרה, עד שיבוא המשוגע הבא ויצליח מעט יותר ממך…

כשהאדם מונע על ידי כח תאוה לממון הוא מסוגל לעשות הרבה שטויות. את בלעם פיתה הממון. יש אנשים שמוכנים לעשות דברים שהם סיכון לחייהם ובכל זאת להישאר בעבודתם מפני שהם מרויחים הרבה כסף… אם תראה אדם הנוסע בשעת לילה מאוחרת לקנות סיגריות או לחפש פיצריה פתוחה, סימן הדבר שהוא לוקה בתאוה. רק אדם כזה עושה דברים החורגים מההיגיון האנושי.

אם זאת הייתה אישתו הוא היה אומר לה: אין לי כוח לבוא לקחת אותך, תקחי מונית… אך לתאוותו הוא מוצא כוחות עלאיים…

 

פרשת בלק

רעיונות על הפרשה

מידות רעות

ולא קם נביא עוד כמשה- אבל באומות העולם קם, וזהו בלעם. מדוע זכו האומות שה' נתן להם נביא?

אמרו חז"ל שלא יבואו האומות ויטענו שאם היה לנו נביא כמשה היינו הולכים בדרך ה', אמר להם ה' אתן גם לכם נביא, וזהו בלעם.

וצריך ביאור שהרי ההבדל בין משה לבלעם הוא כמשמים לארץ, ועדיין יש פיתחון פה לאומות לטעון: להם נתת משה, ולנו משוקץ כבלעם?

משל לאישה שהתארחה אצל חבירתה וטעמה תבשיל מיוחד ביותר. לקחה את המתכון, וכשבישלה היה טעמו חמוץ ומגעיל ושונה בתכלית ממה שטעמה אצל חבירתה. חשבה אולי חבירתה הסתירה פרטים… שאלה אותה חבירתה האם שטפת את הסיר לפני שבישלת? לא. השיבה. אם כן ההסבר ברור…

ה' הציע את התורה לאומות כפי שהציע לישראל. הם סירבו. הם סברו שניתן להיות בן אדם אנושי גם בלא תורה. הן ביקשו להם נביא, והם קיבלו את בלעם. כך נראה נביא בלא תורה. הסיר מטונף. כל שתבשל, אפילו מטעמים- יהיה מקולקל. האדם מטונף, אין לו תורה.

יתירה מכך. המאכלים שהתבשלו בסיר מלוכלך, גרועים יותר מאשר לא היו מתבשלים כלל. כך הנבואה בלא תורה גרועה ממצב רגיל בלא נבואה. שהנה על ידי הנבואה דירדר עצמו יותר.

חז"ל אמרו (אבות פ"ה מי"ט): כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע.

עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא שנאמר (משלי ח) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא.

אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נה) ואתה אלוהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך.

בלעם השתמש בכוחותיו כדי לפתח את מידותיו הרעות. הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. כפי שקרה לבלעם. הכוח הרב הביאו לידי גאוה ודרישת כבוד, שישלח שרים יותר חשובים…

לתאווה– אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב… ולעין רעה וצרה וקנאה– מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל…

וכשיש מידות רעות– אין גבולות ואין מעצורים. מסוגלים לפעול גם נגד בורא עולם. ה' אומר אל תלך והוא הולך.

ביאור האור החיים הקדוש על השינוי בין תשובת ה' בתחילה לתשובה בסוף.

אהבת הממון אינה יודעת מעצורים, גם מלאך לא יכול לעצור אותו. כשיצאו מביתו- שילחם 'על הבוקר' שלא יצטרך ליתן ארוחת בוקר…

לעם ישראל יש תורה. עם תורה אפשר להיות משה רבינו. בלי תורהבלעם.

מסקנה:

האדם מקבל כלים מאת הבורא. בידו להשקיע בתורה ולמלא אותם במידות טובות ויראת שמים ובידו למלא אותם בזבל שלא יועיל במאומה.

מה אתה עושה עם השכל? משקיע בשיטה למילוי טוטו, או משקיע באיזה סוגיה מורכבת?

וככל שהכלים יותר גדולים התביעה יותר גדולה! על בלעם התביעה נוראה כי קיבל כלים עצומים.

היהודי הגוסס וחמדת הממון –שגם אם תתנו לי כסף כעת אקחנו ואניח תחת לכרי…

אותו אחד שאישתו נפטרה ורכן על גופה להוציא הכפתורים היקרים ממעילה…

מה הביא את הגרי"ס להפיץ את לימוד המוסר? יהודי ששלף נעלו וביקש מאבי החתן, גביר שהיה פעם סנדלר, שיאמר לו כמה יעלה תיקון…

אור דניאל פרשת מצורע

הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בעת ששכב במחלקה לטיפול נמרץ במצב קשה וסבל יסורים וכאבים נוראים, ורק כאשר הרופאים קבעו כי מצבו התייצב ויצא מכלל סכנה, הורשו בני המשפחה להיכנס לדקות ספורות כי עדיין סבל מכאבים חזקים מאוד בליבו ואסורה הייתה לו שום התאמצות.

משנכנסו לחדר מצאוהו שקוע בהרהורים מצחו היה מכווץ ועיניו נראו מהורהרות, המוניטור הראה שהוא סובל מכאבים חזקים ולפתע שמעוהו מתחיל לבכות ואמר לעצמו שאלו אינם ייסורים של אהבה מפני שהם מבטלים אותו מלימוד תורה ואז שמעו אותו בקולו החלוש אומר "תשל"ה תשל"ד " וכו' וכו'.

הרופא נכנס לפתע לחדר והביט במוניטור ומיד הוציא את כולם מן החדר באומרו שהחולה מתאמץ יותר מדי וקצב פעימות הלב אינו סדיר. הימים חלפו ורבי משה התאושש מההתקף הקשה. באחד הימים לא יכול היה נכדו להתאפק יותר ושאל את סבו "מה פשרם של מספרי השנים שמילמלת תוך כדי כאבים עזים?"

רבי משה נרתע מעט בבהלה "האם הבעתי מחשבותי בקול? אם כך הבה אספר לך: הייסורים שעברו עלי לא היו ייסורים של אהבה כי ניסיתי בכל כוחי ללמוד תורה ולא עלה בידי, והתחלתי לחשוב מדוע באו אלי ייסורים כאלה. אין זאת כי חטאתי ועלי לפשפש במעשיי.

סקרתי את כל שנותיי שנה אחר שנה פישפשתי וחיטטתי בכל מאורע ומאורע שעבר עלי חקרתי ובדקתי האם חטאתי חטא כלשהו, האם ביטלתי אי פעם מלימוד תורה.

הפלגתי אחורנית עשר שנים עשרים שנה שלושים ארבעים וכשחקרתי את מעשיי מלפני כשישים שנה נזכרתי בעוון מימי נעוריי ואז הבנתי מדוע בא לי כל זאת. היה זה בהיותי בישיבתו של הגאון רבי פסח פרוסקין זצ"ל.

יום אחד בעת השיעור זרק ראש הישיבה לחלל האוויר קושיא חמורה. היכל הישיבה רעש וגעש הבחורים החלו להתנצח ביניהם כשהם מעלים סברות לכאן ולכאן ומנסים את כוחם בתירוץ הקושיא.

לאחר כמחצית השעה השתתקו הכל, הסערה קמה לדממה ואפילו האריות שבחבורה לא הצליחו לפצח את הקושיא המסובכת. לפתע כאילו אור הבזיק במוחי והסוגיה התבהרה לי להפליא!

קמתי אנוכי מהצעירים שבחבורה ובקול צלול אמרתי את התירוץ. היה זה תירוץ גאוני ומבריק וכל הקושיות התיישבו כלא היו. ראש הישיבה קם ממקומו והכריז 'אכן בני זהו התירוץ המבוקש, זכית לכוון אל האמת!'

הכל קמו והביטו בי בהתפעלות ואני ליבי גאה בי, הרגשה נפלאה של סיפוק הציפה אותי, חשתי רגש דק מן הדק של גאווה והתנשאות"

"יותר משישים שנה עברו מאז " המשיך רבי משה כשקולו נחנק מבכי "הקב"ה המתין לי זמן כה רב כדי שאחזור בתשובה על חטא זה אך לדאבוני לא זכרתי אותו ולא התחרטתי עליו ועל הרגשת ההתנשאות בלב נענשתי עתה בליבי"

אדם שיכול בהחלטיות כזאת להעיד על עצמו שלא התגאה משך שישים שנה לית דין בר נש!!

 

פרשת בלק

רעיונות על הפרשה

נפש רחבה-נפש שפלה

פרש רש"י שהדבר נלמד מדברי בלעם שאמר: אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה'. אמר, ראוי הוא לתת כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חיילות רבות ועדיין ספק נוצח, ואני ודאי נוצח.

וקשה שהרי אמר "לא אוכל לעבור את פי ה'" אף לו יתנו לי כסף וזהב, אם כן הוא "צדיק"?

אלא כאן למדנו מהו עולם המושגים של בלעם. מה יכול לשכנע אותו. למה הוא מתאוה.

 

והרי אף רבי יוסי בן קיסמא אמר כן? כמובא במשנה באבות:

(אבות ו, י) "אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּך בַּדֶּרֶך וּפָּגַע בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם, אָמַר לִי, רַבִּי מֵאֵיזֶה מָקוֹם אָתָּה? אָמַרְתִּי לוֹ, מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אָנִי, אָמַר לִי, רַבִּי רְצוֹנְר שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִּמְקוֹמֵנוּ וַאֲנִי אֶתֵּן לְר אֶלֶף אֲלָפִים דִּנְרֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת? אָמַרְתִּי לוֹ אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָר אֶלָּא בִּמְקוֹם תּוֹרָה, וְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי דָוִד מֶלֶר יִשְׂרָאֵל, טוֹב לִי תּוֹרַת פִּיך מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף".

א. לרבי יוסי בן קיסמא מישהו הציע. ואילו בלעם דיבר מהרהורי ליבו.

ב. ועוד, כשאדם אומר "גם אם יתנו לי כך וכך לא אעשה כן" ונוקב סכום אגדי שאינו שייך במציאות ודאי מתכוין שלא יעשה כן לעולם. אולם אם אומר סכום גדול אך בר השגה, סימן שאכן מצפה לסכום זה…

 

מיד הוא מוסיף שאין הוא יכול לעבור את פי ה' כו' ואם כן כיצד הוא ודאי נוצח? אלא לא מקשים על בעלי נפש רחבה. הם בכל מקרה בטוחים שהכל מגיע להם…

מחמד ממון אחרים. רוצה שהכל יהיה שלו.

 

כשיצאו מביתו- אומר האור החיים: שילחם 'על הבוקר' שלא יצטרך ליתן ארוחת בוקר…

היהודי הגוסס וחמדת הממון, שגם אם תתנו לי כסף כעת אקחנו ואניח תחת לכרי…

אותו אחד שאימו נפטרה ורכן על גופה להוציא הכפתורים היקרים ממעילה…

 

וזה ההיפך מאברהם שאינו חפץ אף במגיע לו. נפש שפלה. אם מחוט ועד שרוך נעל. מכבד האורחים אף ביקר ביותר- לשון של בקר. ביתו פתוח לרווחה.

המעשה באברך שנודע לו על ירושה שאישה זקנה ערירית שהייתה בידידות עם הוריו הורישה לו שיק שמן על ידי העורך דין ולא נטל את הכסף עד שבירר עם הרב סילמן והתברר לו שאינו יכול לקחתו היות ולא עשו קנין.

ראש הישיבה [הרב כהנמן כמדומני] שהלך והחזיר סכום כסף גדול לאחד מן העשירים שתרם לו, כשהתברר לו שהלה חי עם גויה.

 

פרשת בלק

דקדוק בלשון הקודש – מה בין עמם לאיתם?

בתחילה לא תלך עמהם, אחר כך קום לך אתם, ואחר כך ויחר אף ה' כי הולך הוא?

כל הקושיה נובעת מפני שאיננו מכירים את לשון הקודש, ואם היינו מכירים אותה היינו קוראים את התורה נכון ולא הייתה לנו שום תמיהה.

לשון הקודש שונה מהותית משאר הלשונות שהינן הסכמיות. הוחלט שלשולחן יקראו טייבל- ובה במידה היה ניתן להחליט שיקראו לו צ'ייר.

לשון הקודש הינה מתוכננת וכל שם עצם מבטא במדויק את הדבר אותו הוא מגדיר.

נאמר על אדם הראשון שהיה חכם ביותר וידע לקרוא שמות לכל בעלי החיים. מהי החוכמה הגדולה בכך?

אלא אדם הראשון חקר והתעמק בתכונת כל בעלי חיים ועל פי זה הגדירו בשם המתארו במדויק.

לדוגמא: בהמה- בה- מה, שאין לה אפשרות התפתחות רוחנית.

כלב– כולו לב לאדוניו.

חתול– מתחתל בכיסוי צואתו.

חמור– כולו חומר.

סוס– לשון שש ושמח, והוא גם הבעל חיים היחיד שצוהל…

אריה– מטיל יראה על רואיו.

גמל– מסוגל להיגמל לשבועות משתיית מים.

פיל– כל רואיו מתפלאים על השוני שבו.

פרד– שלעולם ישאר פרד ולא יוליד עוד אחד כמוהו.

עוף– שעף.

ציפור– שצופרת ומצייצת.

דג– מלשון וידגו לרוב שפרים ורבים.

שרץ– שתנועתו נראית כרחישה [עיין רש"י]

רמשים– שגופם רומש את הארץ להבדיל משאר בעלי החיים שגופם גבוה מהארץ.

לשון הקודש הינה מתוכנננת כפי שניתן לראות שישנן 'משפחות' לשוניות. השורש 'פר' מרמז על התפתחות ויציאה מתוך מסגרת החוצה.

פרא– יוצא מן המסגרת המתורבתת.

פרד– נפרד מן הכלל.

פרה– ורבה ומאחד יוצאים רבים.

פרז– עיר שאינה מוקפת חומה ודייריה יוצאים מחוץ לגבולותיה.

פרח– היוצא מתוך הניצן הסגור.

פרט– שטר מאוחד שנפרט למטבעות רבים.

פרי– יוצא מתוך הפרח.

פרך– דבר שלם שפרכו לחתיכות.

פרם– דבר תפור שפרמו לחלקים.

פרס– מפה מקופלת.

פרע– את ראש האשה.

פרץ– יציאה מתוך השלם החוצה.

פרק– דבר שלם שפורק.

פרר– דבר שלם שפורר לחלקים.

פרש– יציאה מתוך הכלל השלם.

כמו כן יש לדעת שבלשון הקודש אין מילים נרדפות. כל מילה מבטאת במדויק את הדבר המסוים שאותו היא מגלמת בתוכה. לדוגמא: גילה רינה דיצה חדווה שמחה ששון עליצה עליזה – כל אחד מבטא שמחה מסוג אחר. כך גם דל דך מך רש עני אביון – כל מילה מבטאת עניות מסוג אחר. יש עני בנכסים ויש ברוח ויש בתורה כו'.

אומר הגר"א שכך גם כן יש הבדל בין 'עם' ל'את' בלשון הקודש.

'עימם'– פירושו בהשוויה גמורה לשם אותה מטרה בלב אחד.

'איתם' פירושו התלוות בדרך שלא לשם אותה מטרה או תכלית אלא חיבור טכני גרידא.

כעת לאחר שהמילון התנכ"י בידינו, ניגש לפסוקים ונראה שכל קושייתינו נבעה מחוסר הבנה והכרה את לשון התורה:

בתחילה אומר לו ה': לא תלך עימהם– בהשוויה, בכוונה לדרוש רעת ישראל.

אחר כך אומר לו ה': קום לך 'איתם'– התלוות טכנית גרידא, שלא לשם קללה.

אולם אחר כך בלעם 'עושה שבת לעצמו' והולך 'עימם' וילך בלעם עם שרי מואב. ממילא מובן מדוע ויחר אף ה' כי הולך הוא! שהרי חרג מן ההוראות שנתנו לו. חרג מתנאי השחרור… [ראה פסקים כא ולה ברש"י ודו"ק].

אחר כך: (במדבר כב, לה) "וַיֹּאמֶר מַלְאַך ה' אֶל בִּלְעָם לֵר עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיך אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶך בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק".

כאן משנה ה' את ההוראות ומתיר לבלעם לילך 'עם' והדבר מעורר תמיהה, ולכן רש"י מסביר:

לך עם האנשים – (במדבר רבה) בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.

ואפס – על כרחך את הדבר אשר אדבר וגו'.

לך עם האנשים כי חלקך עמהם וסופך להאבד מן העולם.

עם שרי בלק – שמח לקללם כמותם. עד כאן לשונו.

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת בלק”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

שלחן ערוך חלק א