פרשת בראשית

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר בראשית

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת בראשית

*

פרשת בראשית / נח / לך לך / וירא – להבין את גודל האחריות

[אוצרותיהם]

בשלש הפרשיות הללו ישנו ענין שחוזר כחוט השני, ולמעשה – בפרשיות רבות בתורה כפי שנראה בהמשך, והוא ענין יסודי מאד בהנהגת האדם.

בראשית פרק ד, ח-יב

"וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ:

התנערותו של קין מנטילת אחריות

מספרים על ׳החוזה מלובלין שהיה מתבטא על הפרשיות הראשונות הנקראות במסגרת מעגל השנה בתחילת החורף, שהן: ״פרשיות חורפיות העטויות מעילי פרווה״. שכן הרבה ענינים מהם מכוסים מבינתנו, סתום וחתום, ונסתר.

זו גם צריכה להיות הגישה כאשר עוסקים בדמותו של קין. עלינו להבין שזהו ענין מופלא ונשגב מהבנתנו, והנגיעה שלנו בגדר המסר בענין זה, הוא רק ההתמקדות במפרשי המקרא וחז״ל ותו לא.

טענת קין

הנה קין היה אדם גדול ביותר, שזכה להשיג את מעלת הנבואה. הקב"ה הרי דבר עמו כאל נביא ד׳, וזכה בכוחות עצמו להבין את מעלת הקורבנות, כמו שכותב הרמב״ן.

התורה מספרת שקין והבל אחיו התנדבו להביא קורבנות לבוראם, וקורבנו של הבל נתקבל לרצון לפני הקדוש ברוך הוא, ולא קורבנו של קין. ענין זה העלה את חמתו, עד שבהזדמנות הבאה שנקרתה לידיו קם על הבל אחיו בשרו והרגו.

כאשר שאלו הקדוש ברוך הוא ״אי הבל אחיך״, השיב קין: ״לא ידעתי השמר אחי אנכי״?! ומפרש רש״י: ״שנעשה כגונב דעת העליונה״.

והדבר מופלא מבינתנו, כיצד יתכן שתחת זאת שיודה על האמת ויאמר שהוא זה שהרגו, נסה כביכול לרמות את דעת המקום אדון כל הארץ? הלא דבר הוא!

 

על נח נאמר שלא התפלל על דורו.

דור שלם עומד להיות מושמד, והוא אינו מתפלל. איך אפשר להבין זאת?

 

על אברהם נאמר שהוא ראה מה שהיה עם נח,

והוא כן מתפלל על דורו – ומעתיר רבות בעד הרשעים – אנשי סדום. במה היה נקודת החילוק בין אברהם לנח?

 

מרן הגאון רבי ח״ם שמואלביץ זצ״ל, ראש ישיבת מיר, עמד על נקודה זו בשיחה מיוחדת שהקדיש בנוגע למגבלת האחריות (׳שיחות מוסר' מאמר כ), תורף דבריו הנפלאים הם כך:

[אנו נקדים להם הקדמה:

ביאור הדברים בהקדם תופעה מעניינת. אדם הצריך חלילה רופא לעצמו או למי מקרוביו דואג לברר היטב מי ומה המומחיות שלו, שואל את כל מי שמבין, פונה לפירר או לצ'ולק וכד' עד שמפקיד קרובו אצלו.

אך דבר מענין אנו מוצאים שאדם עולה למטוס ומפקיד גופו רוחו ונשמתו ביד הטייס מבלי לברר האם הלה עבר את המבחנים בהצלחה מירבית, מה הנסיון שלו כו'?]

התשובה היא מפני שהרופא אחריותו למקרה מות או נזק הם פחותים. הוא לא ישלם על כך בחייו. מקסימום ירשם לו בתיק הערה, אפילו נזק כספי – מכסה הביטוח… אך הטייס משלם על טעות בחייו שלו… כאן אנו רגועים יותר…

כשאדם לוקח אחריות הוא הרבה יותר סמכותי, איכפתי, וניתן לסמוך עליו.

קין ניסה להסיר האחריות מעליו

בודאי שלא היתה כונת קין לרמות את הקדוש ברוך הוא, הרי כאמור מדובר היה באדם גדול שזכה לנבואה ובעל השגות רמות, אלא ודאי נתכון לרמות את עצמו! הוא ניסה לנער מעצמו כל אחריות, עד שבאמת היה משוכנע בעצמו שאין נוגע לו כלל היכן הבל אחיו, וכל פרשת מיתתו כלל אינה שייכת אליו!

הוא מסמיך לכך את האמור במדרש (תנחומא בראשית אות ט):

״אמר לו הקדוש ברוך הוא: אי הבל אחיך? אמר לו: לא ידעתי, השומר אחי אנכי?! אתה הוא שומר כל הבריות ואתה מבקשו מידי.

"משל למה הדבר דומה. לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפס. לבוקר תפסו השוער. אמר לו: למה גנבת את הכלים? אמר לו: אני גנב ולא הנחתי אומנותי, אבל אתה אומנותך לשמור בשער, למה הנחת אומנותך? ואתה אומר לי כך? ־

"אף קין אמר כך: אני הרגתי אותו, בראת בי יצר הרע, אתה שומר את הכל, ולי הנחת להרגו? אתה הוא שהרגתו, שאילו קיבלת קורבני כמותו לא הייתי מתקנא בו״.

חז״ל מבארים לנו בכך את כונת דבריו של קין. קין התאמץ לטהר את עצמו בק״ן טעמים, שכולם סובבים סביב ציר אחד, להשיל מעל עצמו כל עול ואחריות מהמעשה הנורא שעשה. נוח היה לו להטיל את האחריות על אחרים, שלא שמרו, שלא הגנו, רק לא על עצמו!

אמנם הקדוש ברוך הוא לא קיבל את טענותיו של קין, ואמר לו ״לקחת את דמי אחיך מידך״, אתה הוא האשם הבלעדי בהריגת אחיך. ולא זו בלבד אלא גם אשמת האדמה שפצתה את פיה, תלויה עליך ועל צואריך. על זאת אמר ״גדול עוני מנשא״! כי הבין שעיקר התביעה שבעטיה הוא נענש, היא מחמת שכפר באחריות, והרגיש שהקדוש ברוך הוא שופט אותו אינו דוקא על עצם החטא, אלא על ההתנערות והסרת האחריות מעל עצמו.

 

כך גם נח

מובא בזוהר חדש (הרשת נח, דפו״י כג א) כשיצא נח מץ התיבה וראה העולם חרב התחיל לבכות, אמר ליה הקדוש ברוך הוא, רעיא שטיא למה לא התפללת עליהם?

נח היה בטוח שענין המבול לא נוגע אליו, אך הקב"ה מפנה אליו את האשמה – מדוע לא התפללת עליהם?

אתה נושא באחריות!! ולכן נקרא המבול על שמו "מי נח"!!

אברהם – בפרשת לך לך – מבין שהאדם נושא באחריות פרטית וכללית – ומאבר"ם – אב לארם – הופך לאברהם – אב המון גויים!

מה מייחד אבא?

אבא נושא באחריות לילדים שלו! לכן אבא אחד יכול לפרנס עשרה בנים!

אבל עשרה בנים לא מפרנסים אבא אחד… כי כל אחד מפיל את האחריות על מישהו אחר…

ולכן אברהם כל ימיו עובר ממקום למקום ועושה כל אשר לאל ידו כדי לתקן את כל בני העולם, הוא חש אחריות כבדה!

 

טבע האדם להסיר מעליו האחריות

למעשה, כך זה טבעו של כל אדם. האדם שאינו עובד על עצמו אינו סובל שרובצת עליו אחריות. הן אחריות אישית והן על סביבותיו. לעולם הוא נוטה לתלות את אשמת הכשלונות באחרים, ולהסיר את האחריות מעצמו.

מכל שהאדם עובד על מידותיו, ונוטל אחריות למעשיו בשעה שטועה או נכשל, מדרגתו גדולה וחשובה יותר, ודרכה הוא בא לשכלול מעשיו ולפסגת השלמות.

אחריות החפץ חיים!…

שמעתי מיהודי צדיק וישיש רבי אליעזר ברויער זצ״ל, סיפור מופלא שהיה עד לו במחיצת ה׳סבא קדישא׳ מרן ה׳חפץ חיים׳ זצ״ל, המורה על מידת האחריות העצומה שלו, עד כמה נזהר שלא יטעו בשל מעשיו:

בצעירותו שהה רבי אליעזר תקופה קצרה בראדין, וזכה להשתתף במנין הפרטי של ה׳חפץ חיים׳ בביתו, בו היו מתפללים מספר מצומצם של תלמידים.

באפן תמידי הקפיד ׳החפץ חיים׳ לעשות את כל ההכנות הנדרשות זמן רב עוד קודם התפילה, ובזמן שהחלה התפילה תמיד היה ישוב כבר על מקומו בהכנעה ויראה עטור בטלית ותפילין. קרא את פרשת הקורבנות וקבל על עצמו עול מלכות שמים במתינות, בנועם, מילה במילה כמונה מעות.

יום אחד נשתהה ה׳חפץ חיים׳ ונכנס כאשר אחזו הציבור לפני ברכת ׳ברוך שאמר׳. הוא נגש למקומו דפק על השולחן ואמר כך: "רבותי! אל תחשדוני, אני כבר התפללתי ברכות וקורבנות מקודם…".

[ופעם אחרת איחר בערבית ונכנס אחר "ברכו", ואחר התפילה דפק על הבימה ואמר שרוצה להתנצל אבל הוא סובל כעת מחולי מעיים ולכן נאלץ לאחר! כמה חשש שלא ילמדו ממנו…].

בעל המעשה הוסיף לומר שהוא חש אז במידת האחריות העצומה שהיתה נטועה אצל ה׳חפץ חיים׳. לפי הרצינות וכובד הראש שה׳חפץ חיים׳ השמיע את ההבהרה, היה נראה באותה רצינות וכובד ראש כשהוא עומד בדרשה

בכנסיה הגדולה ומדבר בפני ראשי אלפי ישראל… וזאת למרות שלא היו שם יותר מכמה מתפללים קבועים שהכירו היטב את דרכו והליכותיו של ה׳חפץ חיים׳.

אך מחובת האחריות העצומה שבו, חשש שמא אחד מן המתי מעט הללו יכולים ללמוד ממנו חס וחלילה לאחר לתפילה אפילו איחור קל.

הבה נראה כיצד פועל מי שלוקח אחריות:

ראובן ויהודה

ראובן אומר נשליכהו לאחד הבורות, יהודה מציע למכרו לישמעאלים, מדוע שאר השבטים שותקים? והרי יוסף היה מגינם של בני השפחות, צריכים הם היו לבא להגנתו! רק ראובן ויהודה מדברים.

ראובן מציע הצעה את שני בני תמית כו' ויהודה מציע אאבד חלקי לעוה"ב, ויעקב מקבל הצעת יהודה ולא ראובן. מדוע? [י"א מפני שראובן הציע כשעוד היה יעקב שבע ואילו יהודה הציע כשתם האוכל, י"א כי הצעת ראובן אינה מעשית שהרי יעקב לא יהרוג נכדיו… ויש עוד תירוצים].

יעקב אומר ללבן הבה את אשתי ואבואה אליה. אומר רש"י (בראשית כט כא) מלאו ימי, שהרי אני בן שמונים וארבע שנה ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן:

יעקב חש אחריות עצומה לתפקיד המוטל עליו, ובשבילו הדבר כאומר לחבירו הב לי תפילין ואניח!

ולכן כאשר בן אחד נעלם – חש יעקב אחריות אדירה למצב בו הוא לא העמיד י"ב שבטים. ולכן הוא לא מוכן להתנחם. ולכן הוא אומר 'עלי היו כולנה', באחריותי ובאשמתי לא הקמתי את בית ישראל, שהנה שלחתי את יוסף למקום סכנה וזה מה שגרמתי.

יעקב חש אחריות עצומה לתפקיד המוטל עליו.

הרב גבהרד והשעון

כשאדם חש אחריות ההתנהלות שלו אחרת. סיפר הרב גבהרד שנסה פעמים רבות לקום מוקדם ולא הצליח, עד שהשכנה יום א' הפקידה אצלו מפתח של המנין של שחרית בנץ כי בעלה חלה, והוא השאיר שבעה שעונים מעוררים ולבסוף התעורר כל שעתיים ולבסוף קם רבע שעה קודם לזמן. זה נקרא אחריות.

יעקב חשש שיתבע על כך שהוא שלח את יוסף ואיבד כך את אחד מן השבטים. יש לו אחריות!

כך גם קורה בענינו של ראובן. ראובן הוא הבכור. הוא רואה חובה להציל את יוסף. יש לו אחריות. ולכן הוא מציע להציל אותו ע"מ להביאו לאביו כפי שמעיד הכתוב. ולכן כאשר הוא שב ורואה שהילד איננו הוא אומר ואני אנה אני בא – מצערו של אבא. אני אתבע על כך, אני הבכור.

ולכן יהודה ג"כ חש חובה להצילו והוא מציע למכרו לישמעאלים. הוא יודע שיתבעו אותו. הוא חש אחריות. ואכן אנו רואים שהשבטים הורידוהו מגדולתו, וירד יהודה כו' מפני שראו בו אחראי, אם היית מוחה בנו היינו חדלים.

לעומת זאת גד אשר זבולון כו' אינם חשים כלל אחריות, ממילא לא יתבעו אותם.

הרי שכאשר אדם חש אחריות הוא מתנהג אחרת.

אם צריך לעשות – אין להסתיר!

נקודה נוספת מאיר הגר"ח שמולביץ – חז"ל אומרים (תוספתא ברכות ד, טז): ״מפני מה זכה יהודה למלכות, מפני שהציל את אחיו מן המיתה, שנאמר (בראשית לז, כו): "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו".

נקודת הדבר, מסביר רבי חיים, שלמרות שגם יהודה היה בדעה אחת עם אחיו לגמור את דינו של יוסף למיתה, שדנוהו כמי שיש לו דין רודף, בכל זאת יהודה בשונה מאחיו לא הסכים לטענה שאמרו "וכסינו את דמו״, ומפרש רש״י ״נעלים את מיתתו״. חרה לו הדבר שלא הסכימו האחים ליטול על עצמם אחריות וסברו להעלים את מיתתו. מבחינתו של יהודה עובדה זו של אי נטילת אחריות בפומבי על פסק הדין שפסקו שוללת את הפסק מהיסוד.

כי פסק דין שאי אפשר לקחת עליו אחריות, אין לו קיום על פי השקפת התורה.

כדוגמת "הרב" מתיר הממזרים

שכל גדו"י אמרו שפסקיו אינם פסקים, וכשהתיר את הממזרים אמר שיש לו ב"ד, וכשאמרו לו מי הם המתירים? אמר שהם "חסויים"…

 

כך גם היה בחטא אדה"ר – התנערות מאחריות

האישה אשר נתת עמדי… לא אני – היא… אני לא ביקשתי, למה נתת? אתה אשם…

כי מרים הם – על כן קרא שמה מרה – מאשים את האישה ומרירותה – אך באמת מרים הם!

להאשים את האשה…

פעם היה יהודי אמיד שהיה מכניס אורחים מופלג, ואשתו נטלה חלק בעבודות ובטרחה, וביחוד קירב את החסידים של הרבי מרוז'ין זצ"ל. לימים נפטרה אשתו, ונישא בשנית וזו הביעה מורת רוח מפעילות החסד, והוא אט אט החל מזעיף פנים לאורחים עד שחדלו מלבוא. כשהגיע לרבי שאלו הכיצד? והשיב מה אוכל לעשות אשתי השניה מתנגדת…

אמר לו הרבי "כי מרים הם, על כן קרא "שמה" מרה"…שניכם בדעה אחת, אבל אתה נתלה בה… אם היית נחוש בדעתך, גם היא הייתה מסכימה!

כשאדם לא לוקח אחריות על חייו

האדם שלא לקח אחריות והגיע למינוס של שמונים אלף ₪ בבנק, כי גם עשרים ממילא אין לו לשלם…

או אדם שמוכר את הדירה שלו או משתמש בכסף שנתנו לו לדירה – כדי להשקיע במניות…

בארץ אף אחד לא לוקח אחריות,

כל אחד מפיל על חבירו, תסמונת הש"ג. ביפן עושים חרקירי!

כשגלעד שליט נחטף – האשימו את הש"ג, כי כל שאר המפקדים אם תרשם להם הערה זה יפגע בקידום שלהם…

נקודה זו משכילה אותנו התורה גם בפרשה זו של קין.

כמה חשובה ונחוצה היא מעלתה של נטילת אחריות. בין חלקי החטא עליו נתבע קין, יש דגש מיוחד על כך שכפר באשמה, ואילו אצל יהודה על ידי גילוי רגש אחריות זכה למלכות.

התורה מטילה על האדם את האחריות על מעשיו

באופן תמידי אנו רואים שהתורה תולה באדם את אחריותו הבלעדית על מעשיו באופן בלתי מתפשר.

כך אומרים חז׳׳ל: "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן" (בבא קמא פרק ב, משנה ו) מבחינת השקפת התורה הוא האחראי הישיר על תוצאות הפעולות שלו.

לכן גם פוטרת התורה את הקטן מחיובי מצוות קודם שגדל, ומנזקים שהזיק בקטנותו. יסוד הדבר הוא מחמת חוסר האחריות שבו! היות וקטן בטבעו אינו מסוגל ליטול אחריות על מעשיו!

בנוגע לבעלי חיים – התורה מחייבת את האדם, מפני שהוא צריך לקחת אחריות על מעשי בהמתו, ולשמרה כראוי! את הקטן לא ניתן לכלוא במכלאה ולשמרו שלא יזיק, ואם הזיק הוא רשות לעצמו. הבהמה היא ממוני ובאחריותי!

האדם בורח מאחריות

הגויים פתחו להם כל מיני גישות – "פאטאליזם" – הכל קבוע מראש, ואין כל אפשרות לשינוי.

דטרמיניזם – הכל מסובב מסיבות קודמות לו, וכל מעשה של אדם נובע מכל מיני חוויות קודמות ואינו תלוי בו.

למה כל זה?

להסיר מהאדם את האחריות למעשיו. הוא לא אשם. לא ניתן לבוא אליו בתלונה.

 

אחריות שחש אדם גדול – לילות משומרים בטהרה

סיפור מפליא ביותר סיפר הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא זצ״ל, ראש ישיבת חברון, שהיה לו עד ראיה בימי עלומיו. סיפור הממחיש לנו ברורות ׳מושגים׳ נפלאים עד כמה עצומה היא מידת האחריות שחשו גאוני וצדיקי ישראל כלפי בני דורם:

רבי שמחה זיסל התגורר בילדותו בשכונה הירושלמית המפרסמת ׳שטרויס חצר׳, אותה הקים בטוב ליבו ומהונו זקנינו הנגיד הצדיק רבי שמואל שטרויס זצ״ל. זאת לאחר שדבק בשיטתו המוסרית של ה׳סבא מקעלם׳ זצ׳׳ל, ונפשו נקשרה בנפשו, וכאשר גילו תלמידיו את רצונם לעלות ולהתגורר בארץ הקודש, הקים עבורם שכונה לשם ולתפארת, שאגדות רבות נכרכו סביב דמויות ההוד שהתהלכו בה.

בין גאוני עולם וקדושי עליון שהאצילו מקדושתם וצדקותם במשך השנים על החצר הנודעת בירושלים, בלטו דמויותיהם של הגאונים הצדיקים: רבי נפתלי אמסטרדם, רבי איצל׳ה בלאזר, רבי יוסף חיים זוננפלד, רבי שמואל הלל שינקר, רבי שמואל תפילינסקי, רבי ועוד רבים.

׳שטרויס חצר׳ נשארה כל הימים כמרכז המוסרי הגדול של ירושלים.

בחרדת קודש היו נכנסים זקנים וצעירים תלמידי חכמים ופשוטי עם, כדי להזין את העינים במראה גדולי התורה שהתגוררו בה, וכדי להתבשם מריח המוסר וההתעלות הרוחנית שהורגש בשטחה תדיר.

בחצר זו התגורר הגאון הצדיק רבי צבי הירש ויספיש זצ״ל דמות נשגבה, שהיוה מופת בכל הליכותיו, ולא היה לו בעולמו כי אם ד׳ אמות של תורה והלכה בלבד. כדרכם של גדולי ירושלים נהג אף הוא כל ימיו בפרישות יתרה וקדושה עצומה, סיפורי הוד נכרכו בירושלים סביב גדלותו בתורה צדקותו ויראתו הטהורה.

הוא נמנה על עשרת תלמידיו הראשונים של הגה״צ רבי צבי הירש מיכל שפירא זצ״ל, בעל 'ציץ הקדש', ממנו למד חי תורה. כמו כן נמנה על סגל ידידיו ורעיו של מרן הגאון רבי יוסף צבי דושינסקי זצ״ל, רבה של ירושלים, ואחינו של הגה״צ רבי דוד בהר״ן זצ״ל, מגדולי גאוני וצדיקי ירושלים.

ראש הישיבה רבי שמחה זיסל ברוידא התבטא לא אחת, שדמותו של רבי הירש וייספיש השפיעה עליו ביותר בעקבות מעשה שהיה:

היה זה בחצות לילה, רבי שמחה זיסל כתלמיד ישיבת חברון עשה את דרכו מהישיבה ששכנה בשכונת גאולה הסמוכה, לכיוון ביתו אשר ב׳שטרויס חצר׳.

בדרך הוא הבחין מרחוק בדמותו של רבי הירש וייספיש כשהוא עומד על יד לוח המודעות, ומתבונן במבט מיוחד על מודעה מסוימת. המבט המיוחד שלו במודעה ספציפית ומסוימת לא הלמה את אופיו, ועוררה תימהון.

משהתקרב אליו למקום עמדו שמע כיצד ממלמל לעצמו: ״אוי! איך האב פארפאסט!…״ [אוי! אני פספסתי…]. רבי שמחה זיסל הביט במודעה שצדה את עיניו של רבי הירש וגרמה לו להתבוננות ממושכת, ופליאתו גברה שבעתים.

היתה זו מודעה שסיפרה על מופע הוללות ופריצות, שיתקים למחרת על חוף ׳קליה׳ ים המלח. רבי שמחה זיסל קפא על עמדו כהלום רעם. היתכן שעיניו הקדושות של רבי הירש יגלו התענינות בטומאה שנודפת מידיעה מן הסוג הזה, ועוד להצטער על פיספוס מעמד מתעב שכזה…

הדבר לא נתן לו מנוח כל אותו הלילה, ושיתף בתחושותיו את אביו הגאון רבי חזקיהו אברהם ברוידא זצ״ל. בבוקר שלמחרת לאחר תפילת ותיקין, ניגש האב מתוך דרך ארץ וכבוד אל רבי הירש בהחלטה נחושה להתחקות מפיו את פיתרון הענין.

מיד כשהחל להרצות את דבריו, הפסיקו רבי הירש על אתר, בהבינו כלפי מה הדברים אמורים, ואמר שלמרות שעד כה הצליח להצניע את הדבר, נוכח כי כעת לא עלה בידו לשמור זאת בסוד, ולא נותרה בידו ברירה אלא לספר את פשר הדבר:

״קבלתי על עצמי יחד עם כמה מחברי״, אמר רבי הירש, שבכל פעם שיצר הרע וחילותיו מגבירים את כוח הטומאה בעולם, כנגדם באותה שעה נעסוק אנו בתורה הקדושה, כדי להגביר את כוח הקדושה על הטומאה. כדי שנעמוד בכך עשינו סדר מסוים שכל אחד מאיתנו יקח לעצמו לילה שבו נערך 'ערב זוהמה' ובאותן שעות לא יעסוק בשום עיסוק אחר מלבד עסק התורה הקדושה בלי הפסק של רגע. הרי לא יתכן שהסיטרא אחרא יפעל במלוא המרץ ואנו נלך אז לישון…

״והנה בדיוק אמש [שראו אותי עומד ליד לוח המודעות] הגיע תורי, והיה עלי לבדוק מהן שעות הפעילות שהשטן ירקוד בינינו. על כן הוצרכתי להתבונן במודעה הזו, ואכן ראיתי שהדבר אמור להיות הלילה, וכמעט איחרתי את המועד, לפי שמחובתי הוא ללמוד מתחילת המופע ועד סופו, שהחל בתחילת הלילה ונמשך עד אור הבקר…

״אמרתי לעצמי״, הוסיף רבי הירש, ״אם הם יכולים להתהולל כל הלילה, אז אני מסוגל ללמוד כל הלילה".

"איני יכול לתאר כמה רושם עשה עלי סיפור זה״ – הפטיר רבי שמחה זיסל.

נורא למתבונן! עד כמה חשו הצדיקים אחריות על תיקון העולם כחובתם האישית והפרטית, להשתדל להגביר בעולם את כוח הקדשה על הטומאה.

גם בהמשך החומש אנו פוגשים באדם בעל אחריות עצומה לכל מעשיו – יוסף הצדיק!

יהודה זכה למלכות – כי גילה אחריות והודה, יוסף זכה לשררה בכל מקום ואח"כ למלכות הגדולה בהסטוריה – בזכות גילוי אחריות עצומה בכל מקום.

בבית אדוניו – כל אשר לו מסר בידו, הוא אדם אחראי!

בראשית פרק לט, ז-ט

וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי: אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים:

רגש אחריות עצום!

אח"כ כשהעלילה עליו אשת אדונו – מושלך לכלא ושם [בראשית פרק לט, כב] וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה:

מגלים אדם אחראי – מפקידים בידו הכל!

אחר כך הוא מגיע לפרעה – והוא רואה 'מבוגר אחראי' – שמייעץ לו איך להנהיג את המדינה בשנות השבע על מנת להתמודד בשנות הרעב, וכולם שואלים – מי ביקש זאת מידך? והתשובה – כך מתנהג אדם אחראי!

לא 'ראש קטן', לא מתחבא, מנהיג!!

מזה פרעה מתלהב וממנה אותו על הכל! אתה תהיה על ביתי, על פיך ישק כל עמי!

התכונה המרכזית ל'מלך' – אחריות!

כך גם משה – "ה"מנהיג של כל הזמנים –

מתמסר אין קץ לעמ"י ולוקח אחריות על כל מה שקורה אתם, ומוכן שייחמה מספרו של הבוי"ת העיקר שלא ייפגעו עם ישראל!

לאור זאת נבין מדוע שאול איבד את המלכות – ודוד זכה לה

שאול לא לקח אחריות והאשים את העם. לעומת דוד שאמר חטאתי ומיד קיבל מחילה.

דוד מלכתחילה היא אדם אחראי –

[שמואל א פרק יז, כח] וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ:

ובאמת – הנביא מעיד עליו [שמואל א פרק יז, טו-כ] וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם: וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם: פ וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה וַעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ: וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח: וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה נִלְחָמִים עִם פְּלִשְׁתִּים: וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר וַיִּשָּׂא וַיֵּלֶךְ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל הַמַּעֲרָכָה וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה:

מאן מלכי – רבנן, והם רועי ישראל – תמיד חשו אחריות גם בעד שאר העם – אלה שלא הולכים בתלם!

׳איך נוכל לראות בבלע את הקדש"

אחד המנהיגים הדגולים שניוטו את כלל ישראל בדורות האחרונים, היה זה מורי ורבי מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל. איש על העדה אשר ליבו היה נתון לכל ישראל כפשוטו. היתה בו מידת אחריות מיוחדת במינה כלפי הכלל והפרט, הן בפן הרוחני והן בפן הגשמי. במישור הפנימי – של ציבור החרדים לדבר ה׳, ובמישור החיצוני – של החילוניים הרחוקים משמירת תורה ומצוות.

תמיד הרב שך היה רגיל לומר בכאב בלתי מוסתר, שגם הוא היה מאוד חפץ להצטנף בפינתו, לשבת על התורה ועל העבודה משוש חייו, ולא להתעסק בעניני הכלל: קירוב רחוקים, תנועות התשובה, העמדת הדת על תילה. אך למול עיניו עומדת דמותם של ארזי הלבנון מרן ה׳חפץ חיים׳, מרן רבי חיים עוזר גרורז׳ינסקי, מרן רבי יצחק אלחנן ספקטור ועוד רבים שבודאי היו חפצים בכך גם הם, אך הבינו שאסור לשבת בחיבוק ידים כשיש צורך לעמוד בפרץ ולגדור גדר, ולהגדיל תורה ולהאדירה.

בזיכרונם של אלפים מישראל חרוטה היטב הדרשה הנודעת שהשמיע בעוז ותעצומות, בדם לב ובקול נשנק, בעודו במעלה גיל התשעים: "איך נוכל לראות כבלע את הקדש… תצאו לרחובות תראו שמיליוני יהודים אינם יודעים מה זה שבת!… מה זה שמע ישראל!…״ ועורר את הקהל על חובת האחריות הרובצת על כתפם לדאוג לכך שידעו שיש בורא עולם! להשפיע עליהם לשוב לכור מחצבתם!

הרב שך הוכיח אז ברבים את החילוניים על כך שהם אוחזים את המקל בשני צדיו. מצד אחד הם טוענים בעלות על ארץ הקדש מכוח תורתנו הקדושה, ומצד שני הם אינם שומרים את חוקי התורה והמצוות. ״במה אתם יהודים״? ״במה אתם יהודים״? הדהדה שוב ושוב שאלתו ברמה. דבריו הנוקבים שנאמרו מתוך לב חם ואוהב, הצליחו בשעתו לעורר הדים רבים, ולחדור ללבות רחוקים ולעוררם לתשובה.

מכוח אותה מידת אחריות שהייתה בו גם במישור הפנימי, השקיע מרן הרב שך כוחות נפש וגוף עילאיים להעמדת צורת הישיבות כפי שקבל מרבותיו, לבצור את חומות עולם התורה, שיגשוג ופריחת עולם הישיבות, איחוד בני התורה תחת גדולי ישראל. תוך כדי כך שהוא נוטל על כתפיו את מלא כבד האחריות של צרכי הכלל והפרט. כאשר ראה בכך את חובתו האישית להשפיע ולתקן ככל האפשר.

הרב שך לא אוכל ארוחת בוקר

סיפר הגאון רבי מאיר הייזלר שליט״א, שכאשר התחקה פעם אחר סדר יומו של מרן הרב שך, הוא הבחין בהנהגה מדהימה שנהג בה רבו:

מדי יום כשהיה הרב שך שב מהתפילה, הקפיד למשך שעה ארכה שלא יכנס לפיו שום דבר מאכל או שתיה. גם אם ארוחת הבקר היתה מוצעת לפניו על שולחנו, לא היה נוטל את ידיו, עד לשעה מסוימת אותה הקציב לעצמו.

באחת הפעמים הרהיב עוז לשאל את הרב שך על פשר הדבר, והוא השיבו כך:

"הלא מיליוני יהודים חיים כאן בארץ הקדש ואינם יודעים מימינם לשמאלם לכל מה שקשור ל׳יידישקייט׳… הם אינם יודעים דבר׳ מהו חינוך של תורה! חינוך של אמונה! חינוך של שמירת השבת!…״

"לכן״, אמר הרב שך, ״קבעתי לעצמי זמן מסוים בו אני מצטער בצער השכינה ומתפלל למענם… בשעה זו אינני מסוגל לטעום דבר…״

בוא וראה מנהיג שחי בתחושה תמידית כי המצב הרוחני של כלל ישראל רובץ על אחריותו האישית!

אתה אחראי גם על הרהור הלב!

מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ״ל, בעל ה׳חזון יחזקאל׳, בהקדמה על התוספתא (חלק תמורה מעילה כריתות), מאיר הארה נפלאה ונכונה על המשמעות המוסרית של משפטי הקורבנות, ממנו ניקח כאמת המידה את אחריותו של האדם על מעשיו ואף על הרהוריו, ועל חשיבותו של נזר הבריאה – בעינים של תורה.

כה כותב בעל ה׳חזון יחזקאל׳:

זה הכלל גדול, כל אדם נושא באחריות למעשיו באופן יחסי. אין משפט אחד לחכם ולכסיל.

השכלתו ואחריותו של האדם הנן מקבילות אהדדי. כל מי שהוא בר דעת מתחיב במעשיו אפילו על השגגה.

ואלו העני בדעת, אשמתו קטנה אף בעשותו חטא פלילי בזדון.

״אם התורה מחיבת את האדם להביא כפרה (קורבן עולה) אפילו על הרהור הלב, נוכל ללמד מזה כמה גדולה מעלת אנוש, שהתורה עשאתו שליט ואחראי על מערכי המוח והשכל! עד שמסוגל לשמור על שרעפיו שתהיינה על טהרת הקודש! תבונה יתרה חבויה במשכיות נפשו, עד כי מסוגל להגות במוחו רק מחשבות נשגבות ונאצלות, שאינן כלל פרי יצר לבו״.

האדם שהתלונן על מחשבות זרות ושלחו הרב להתדפק על דלתו של אדם שלא פתח, שב לרב וסיפר, ואמר לו הרב תלמד- בעל הבית אחראי על ביתו ולא חייב לפתוח כשדופקים, כך גם אתה בעל הבית על מעשיך ולא חיב לפתוח כשהמחשבות מתדפקות! [קראתי].

 

ידיעת והכרת האדם ערך מעשיו

כיצד יבנה האדם בקרבו אישיות נושאת אחריות? כיצד ייצר רגשות אחריות כלפי עצמו וכלפי סביבתו?

זאת כאשר ידע האדם את ערך מעשיו וחשיבותם, עד כמה כל מצוה וכל מעשה טוב, או להבדיל כל עברה וכל מידה רעה, פועלים עליו לטוב ולמוטב, על עתידו ועל כל הבריאה כולה. אז בודאי יתחזקו אצלו רגשות האחריות, והוא לא יעשה דבר קטן כגדול ללא שיקול דעת ראוי וללא מחשבה תחילה.

שכן בני אדם אינם משערים עד כמה רבות הן ההשלכות של כל מעשה ומעשה שעושים ופועלים. כמה יחס וחשיבות מיחסים במרום על כל דבר ועל כל פרט, וההשפעה רבה היא הן כאן על העולם התחתון ובעקר ובפרט על העולמות העליונים. מתוך כך הם אינם מודעים עד כמה גדול צריך להיות רגש האחריות על מעשיהם.

 

לגדל ילדים חסרי אחריות

הדבר הקשה ביותר להורים – לראות את הילדים חסרי אחריות. שוכחים ומאבדים כל פעם בגדים / תיקים / כסף בכל מקום. לא ממלאים משימות ומטלות. מנסים תמיד להתחמק ולא לקחת אחריות.

ולמעשה – פעמים רבות ההורים בעצמם מחנכים לחוסר אחריות!

בכל בעיה קלה – מגוננים על הילד, מרחמים עליו, מתקשרים למורה שיתחשב בו, הוא מבעיר שריפות – והם במרדף כיבוי מתמיד. הם מגדלים ילד חסר אחריות!

צריך לומר לילד קלקלת? תתקן! יצרת בעיה? תתמודד איתה! תיגש למורה, תתנצל, תישא בעונש.

פלא שאחר כך – כל החיים הילד "מוגבל", כל פעם מתקשר להורים כנשוי! שיש לו בעיה כזו ובעיה אחרת

יש לילדה / לילד בעיה עם בעלה – חוזרת לישון אצל ההורים… עושה הפגנות…

הורה פיקח אומר לו – תחזור הביתה ותתמודד! בריחה היא לא שיטה!

דברי הגר"ח וולז'ין – המעשים של האדם משפיעים בכל העולמות

הנה ידועים דבריו של מרן רבי חיים מואלוז׳ין זצ״ל בספרו ׳נפש החיים׳ בשער ד, (פרק יב ועוד), שמאז שבחר הקדוש ברוך הוא באברהם אבינו ובזרעו אחריו לו לעם סגולה, נתהוה מצב שעיקר קיום העולמות הוא על ידי לימוד התורה ועשית המצוות.

נמצא איפוא שהשפעת המצוות יורדת עד העולמות התחתונים ומקימים את הבריאה, כמו שנאמר: "אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם״ (ויקרא כו, ד). תהליך הבריאה הוא שכאשר ׳בחקתי תלכו׳ בהכרח ׳ונתתי גשמיכם בעתם׳. כל העולמות הולכים ונבנים על ידי מעשיהם הטובים של ישראל, שפע הברכה מגיע בעקבותיהם ויורד מרום המדרגות בעולמות העליונים עד לעולם הזה.

וכן הוא להיפך חס ושלום, כאשר איש ישראל חוטא נוצר מכוח מעשה העוונות שלו פגם שנמשך בכל העולמות, והוא מחלחל ויורד עד לעולם הזה, ומביא כעס וחמה על העולם. נמצא שיש בכוח מעשיהם של ישראל לבנות עולמות מכל המצוות, וכן חס ושלום לסתור עולמות מכת החטאים והעוונות.

 

ובספרו ׳רוח חיים׳ (אבות ה, א) כותב רבי חיים מואלוז׳ין שאיש פשוט מכלל ישראל החוטא בחטא פשוט, הרי הוא פוגם בעולמות העליונים יותר מחטאו החמור של טיטוס הרשע שטמא את בית קדשי הקדשים!

אף גם כאן בעולם הזה, ההשפעה של הרבים תלויה ביד האדם עצמו. כאשר היהודי עושה הישר בעיני ה׳, הוא משפיע השפעה חיובית על כל כלל ישראל בכל תפוצות העולם. הוא מושך במעשיו תוספת קדושה בעולם, ובכך נמנעים מעשים שפלים ועוונות של רשעים.

משל למה הדבר דומה – פקח טיסה ואחריותו

חשבתי להמחיש נקודה זו בדוגמא נפלאה:

הבה נתאר לעצמנו לגבי אדם מסוים, שמונה על ידי הנהלת רשות שדות התעופה להיות האחראי על תאום זמני ההמראות והנחיתות בנמל. נקל לשער מה רבה היא מידת האחריות המוטלת על כתפיו.

הרי במידה וכתוצאה מנהול בלתי נכון שלו, תארע תקלה שתשבש או תשבית את לוח הטיסות של הנמל אפילו לשעה בודדת בלבד, אין לשער ואין לתאר את הקף הנזקים העצומים וההשלכות הרבות שהוא יגרום בכן לאלפי אנשים.

הן במשך שעות היום נדמה נמל התעופה לקדרה אנושית מבעבעת, עשרות אלפי בני אדם בבליל עצום של גונים, פרצופים וסגנונות מתנידים בו – מארץ אחת לשניה מדי יום. עיתויי הטיסה של כל אחד מהם נועדו באפן מתוזמן ומדוייק משקולים אישיים שונים; שמחות, לויות, פגישות חשובות ועסקיות וכיוצא באלו, אשר יש להם משקל וחשיבות מרובה ביותר.

מלבד זאת גם חלק גדול מהכנסות המדינה נמדדות על פי הפעילות הסדירה של שדות התעופה; תירות, נסיעות חשובות של נציגי ממשלה, חלק מן היבוא, ועוד כהנה וכהנה.

ולא עוד, שהרי השפעתו אינה מצטמצמת רק לנמל התעופה עליו הוא אחראי, אלא אף על נמלים נוספים ברחבי הגלובוס. זמני ההמראות והנחיתות בכל הנמלים הבינלאומיים תלויים זה בזה, ושיבוש שנגרם בנמל ׳שלו׳, משליך אף על שאר נמלי היעד.

וכל זאת עומד תחת אחריותו הבלעדית של אדם יחיד ובודד! האחראי על מערך התאום של זמני ההמראות והנחיתות.

מחמת האחריות האדירה הרובצת על כתפיו, הוא יודע שעליו להיות בהיכון לכל הודעה שמגיעה אליו מנמלי התעופה השונים, ולכל דיווח על שינויי הזמנים המתחדשים לא פעם. זאת על מנת שיהיה ערוך מידית לסדר בהתאם מחדש את לוח הטיסות ולצמצם את ה׳נזק׳ עד כמה שניתן.

וחוץ מזה אם לא יארגן את הנחיתות וההמראות כראוי – יכול לגרום לתאונות וכבר היו דברים מעולם!

איש שכזה מוכרח לעשות את מלאכתו נאמנה, חוק ולא יעבר. לא להחטיא ולא להתרשל בשום פנים ואופן!

[ברעידת האדמה האחרונה שהייתה באינדונזיה – תשרי תשע"ט -דווח על פקח טיסה שהיה צריך להנחות מטוס עמוס בנוסעים לנחיתה, וכל מי שהיה במגדל הפיקוח ברח היות והחלה רעידת אדמה, אך הפקח לא עזב עד שהמטוס נחת בביטחה, ורק לאחר מכן כשחשש שהמגדל יפול עליו ויקבור אותו – קפץ מהקומה הרביעית ונהרג.

כך מתנהג אדם שחש אחריות כבידה לתפקידו ומעשיו!

 

הרב מבריסק ופחד האחריות – והפסיקה

״הלכה למעשה״ [מהספר 'הרב מבריסק' ח"ב עמ' 127]

מורה־הוראה אחד ״נטפל״ לו לרבי חיים והקניטו על כך שעיקר עסקם של ראשי הישיבות ומרביצי התורה ברוב־דברים ופלפולים, ולא ב״הלכה למעשה״.

תשובתו של רבי חיים לאותו רב, תורה שלימה היא וצריכה לימוד. ומעשה שהיה, כך היה:

בסעודות שבת ה״שבע ברכות״ של רבי משה בן הגר״ח שנערכו בעיירה פרוז׳ינא ־ מקום מגורי חותנו הגי׳ר אליהו פיינשטיין זצ״ל , השתתף אף הג״ר אליעזר גורדוץ רבה של העיר טלז, וראש הישיבה הגדולה והידועה שבמקום.

התפתחה שיחה של תורה בין הגאונים, ורבי חיים שאל את רבי לייזער, במה עוסק הוא בתלמודו. רבה של טעלז השיב כי כעת עובר הוא על קושיותיו של רבי עקיבא אייגר בגליונותיו על השו״ע, במאמץ ליישבם ולומר עליהם תירוצים מרווחים.

נענה רבי חיים ואמר: יאמר לי מר את אחת מן הקושיות של הרעק״א והתירוץ שתירצתם אותה, ואני אומר לכם מה הם התירוצים שתירצתם על יתר הקושיות.

וכך, לאחר שרבי אליעזר טעלזער הציג בפני רבי חיים את תירוצו על אחת הקושיות, החל רבי חיים מונה והולך מקושיא לקושיא ואומר: על קושיא זו תירצתם מן הסתם כך וכך, ורבי אליעזר עונה לעומתו: הן, אכן כך תירצתי, וכן על זה הדרך. וכך, מילאו גאוני העולם אלו את זמן השמחה בשעשועי דאורייתא.02

והנה, בסעודת ה״שבע ברכות״ השתתף אף רב באחת מערי פולין שהיה עד למשא ומתן התורני המפולפל, וכל העת הראה פנים זועפות בהפטירו,;׳נא, יא, אבער וואס מיט הלכה למעשה ־ ומה עם הלכה

למעשה״?! לאמור: מדוע אתם מתעסקים אך בפלפולי דאורייתא בעלמא – כביכול – ומזניחים את חלק ההלכה…

שני הגאונים לא מצאו לנכון להגיב על דבריו, וגם כאשר בסעודת שחרית שלמחרת חזר המחזה ונשנה, כשאותו רב לא מרפה בשאלתו ״מה עם הלכה למעשה״, לא הגיבו לדבריו והמשיכו לעסוק בשלהם, כשעל השולחן עולים בזו אחר זו קושיותיו של הגרעק״א בסדר ״אורח חיים״, ומנותחות לנתחיהן.

בעת הסעודה השלישית, כשהרב ההוא המשיך להפריח את אותה שאלה לחלל החדר שוב ושוב, החליט רבי חיים להדרש אליו, ולהגיב לדבריו:

״אתם עוסקים ב׳הלכה למעשה׳״? פנה אליו, ״אם כן אציג נא בפניך שאלה למעשה שהתעוררה אצלינו בבריסק, ותאמר מה לדעתך יש לפסוק במקרה כזה״.

הלה סבר וקיבל, ורבי חיים פתח בתיאור המקרה:

עובדא הוה, שלקראת חתונה בבית אחד מתושבי העיר בישלו כמות הגונה של בשר, והמשרתת הגויה הכניסה אל קדרת הבשר שעל האש בבלי דעת, חתיכת בשר נבלה שנקנה עבור החתול. הואיל ובקדרה נתבשלו חתיכות רבות בגדלים שונים והרוטב כבר נשפך, לא היה ניתן לעמוד על הדבר אם כנגד חתיכת בשר הנבלה היו שישים חתיכות בשר כשרה – שאילו כן היה הדין פשוט להיתר. ובכן, באו אלי בעלי השמחה, אמר רבי חיים, ושאלו כדת מה לעשות. ומה תאמרו אתם על כגון דא?

נענה אותו רב ואמר, כי הדין פשוט, מאחר והנידון הוא על תערובת של ״מין במינו״ – בשר אסור בבשר כשר, הרי שמדאורייתא ודאי שהבשר נתבטל בהיתר, שבמין במינו די בביטול חד בתרי,13) וכל מה שעל ההיתר להיות פי שישים מן האיסור בכדי לבטלו, אינו אלא מדרבנן, והיות שישנו ספק אם היו חתיכות בשר ההיתר פי ששים מן האיסור, די בכך כדי להתיר את כל הבשר שהלא קיימא לן4נ) דספק של דרבנן, לקולא.

״אז למעשה״, אמר רבי חיים, ״אתם אומרים כי כל הבשר מותר באכילה״?

– אכן, השיב הרב.

״אולם שכחתם פרט אחד״, המשיך רבי חיים ואמר, ״שאף כי אמנם מחמת איסורו של בשר הנבלה הריהו נידון כמין במינו כלפי בשר הכשר, הרי שיש כאן עוד דבר האסור, כי הלא ברור שרק הבשר הכשר נמלח והוכשר ואילו מחתיכת הבשר האסור שהושלכה לקדרה לא הוצא הדם האסור מן התורה באכילה, ודם כלפי הבשר הכשר מין בשאינו מינו הוא ־־ ותערובת מין בשאינו מינו אסורה מדאורייתא, עד כי יהיו בה ששים חתיכות היתר כנגד חתיכת האיסור,05 ואם כן במקרה שלפנינו אף כי שמא היה ששים כנגד ההיתר, מכל מקום מכדי ספק דאורייתא לא יצאנו, וקיימא לן, ספק דאורייתא לחומרא.

״אוי, ודאי, ודאי״, הגיב אותו רב לשמע הטענה, ״אכן הצדק עמכם, ' וכל הבשר אסור באכילה מפני תערובת הדם של הנבלה…״

״לא כי״, הגיב רבי חיים, ״בעצם, אף משום הדם אין לאסור את כל הבשר, שהלא אף כי איסור אכילת דם דאורייתא הוא, אין זאת אלא בדם כמות שהוא, אולם בדם שהתבשל, אין איסורו אלא מדרבנן,06 וכיון שכך, עדיין בנידון דידן יש להכשיר את הבשר ולדונו כספק דרבנן – שמא היה ששים כנגד האיסור – שהולכים בו לקולא, והבשר מותר באכילה.

״אוי וי׳/ תפס הלה את ראשו, ״איר זענט גירכעט, מותר מותר, הבשר אכן מותר באכילה״!

מותר, אומרים אתם? המשיך רבי חיים, וכי איך תאמר שהדבר מותר? אמנם, דם שנתבשל אינו אסור אלא מדרבנן, אולם במה דברים אמורים, בדם של בהמה כשרה שכל עיקר איסורו אינו אלא משום דם, ובזה הוא" שקיימא לן שכשנתבשל איסורו מדרבנן גרידא, אך בנידון דידן שהיה זה דם של בהמת נבלה, הרי שמלבד האיסור שמחמת אזהרת ״לא תאכלו על הדם״י1) עוד יש בו איסור משום ״יוצא מן הטמא״, שקיימא לן שכל היוצא מן הטמא, טמא והריהו אסור כמוהו שעל כן חלב בהמה טמאה ושל טרפה אסור, אף שאין הוא כעצם הבשר. ושוב הופך הנידון שלפנינו לנידון דאורייתא – משום ״יוצא״ – שכל ספק בו עלינו להחמיר.

– ״אכן״, הגיב הלה, ״יש כאן גם נידון של איסור דאורייתא, והבשר איפוא אסור באכילה״.

״עתה, הסכת ושמע״, אמר לו רבי חיים, ״שאליבא דאמת אינו כן, והבשר מותר באכילה. כי בעצם, חלוקים בדין זה טרפה ונבלה לגמרי. שהנה התוס׳ בפסחים הוכיחו שאיסור אכילת דם נבלה אינו משום שנידון אף הוא כחתיכת הנבלה ואסור באיסור שמחמת הבשר, אלא איסורו של דם איסור נפרד הוא מחמת שם ׳דם׳ ואינו כרוך באיסור הנבלה. עוד כתבו התוספות במסכת ביצה שרק ביצת טרפה אסורה מדאורייתא מדין ״יוצא מן האיסור״, שהרי נתגדלה ורבתה מתרנגולת טרפה האסורה, אולם ביצת נבלה אין לאוסרה מחמת כן, שהלא כל עוד היה העוף חי, עדיין היה מותר, ולא נאסר משום נבלה אלא לאחר מותו, שאז כבר פסק גידולה של הביצה, ונמצא שאין לאוסרה משום ״יוצא מן האיסור״ כלל.

על פי זה יש לומר, אמר רבי חיים, שהוא הדין גם לגבי דם; רק דם של טרפה ניתן לומר עליו שהוא גדל באיסור ויש בו משום ״יוצא מן האיסור״ מלבד עצם האיסור של אכילת דם, אך דם נבלה שלא גדל באיסור, וכאמור בדברי התום׳ לענין ביצה, שוב אין לנו לאוסרו משום יוצא מן הנבלה, ואין איסורו אלא משום דם, וכדברי התוספות דפסחים שאין שם נבלה עליו, וכיון שכך, אם הוא התבשל הרי שאז איסורו אלא מדרבנן, וכל שיש ספק גרידא המתירו, כמו בנידון זה שאפשר שהיו ששים_היתר כנגד האיסור, הרי שיש לפסוק להיתר משום ספיקא דרבנן לקולא.

״יא, יא, גירכעט ־ אכן כן הצדק עמך, הבשר מותר״, הגיב הלה.

״עתה תראה״, אמר רבי חיים לאיש בסיימו את ׳שיעורו, ״איך דנים אצלנו בבריסק בשאלות של ׳הלכה למעשה׳״!

בהזדמנות אחרת סיפר החזו״א על פסק של רבי חיים שמותר לחלל את השבת כדי להציל נער שלא ילך ללמוד בגימנסיה, ואמר, שהדין פשוט הוא שמותר לחלל שבת כדי להציל יהודי משמד, אך לחדש שהלימוד בגימנסיה כמוהו כשמד שעליו אמור דין זה, לכך צריכים אנו לפסק ולכח של רבי חיים.

14) שבת ל״ד ע״יא. וראה לענין תערובות בשדע יו״ד סי׳ צ״ח ס״ב.

15) חולין צ״ז ע״ב. זבחים שם. ועיין שו״ע שם ובנו״ב.

16) מנחות כ״א ע״א. וכמי׳ש התוס, בחולין קיי׳א ע״א ד״ה דם, וכן נפסק בטוש׳יע סי' ע״ו.

17) ויקרא י׳׳ט, כ״ו.

 

אחריותינו כלפי כלל ישראל

התבטא אבי תנועת המוסר, מרן רבי ישראל סלנטר:

"כאשר יהודי בקובנא מוסיף בלימוד הגמרא, בכך הוא מונע מיהודי מפריז להשתמד. וכן להיפך, אם יש לעמל בתורה ריפיון מהתורה, בכך נגרם ריפיון לכל הכלל״.

ומפורסמת המימרא שהיתה חביבה על הרב מבריסק מרן הגרי״ז הלוי סולוביצ׳יק זצ״ל, בשם רבי ישראל מסלנט שהתבטא על עצמו, כך:

״כשהייתי צעיר לימים חשבתי לתקן את כל העולם והשתדלתי לעשות זאת. אולם ראיתי שלא עלתה בידי. חשבתי שאומנם את כל העולם אין ביכולתי לתקן אך אולי את בני עירי אוכל לתקן. אולם כשראיתי כי גם לזאת איני מסגל החלטתי לעבד על תיקון המידות שלי בלבד…״

מכל זאת, ישכיל האדם איזה כוח ועוצמה בלתי ניתנים להשגה ולהבנה מונחים בידו. כמה משמעותית ומרחיקת לכת כל פעולה שהוא עושה על כל קיומה של הבריאה. וכאשר יתבונן האדם בעומק הדברים, הוא יתמלא רגשות אחריות, לא לגרום חלילה במעשיו השליליים להחרבתה של הבריאה ולהצר את ההשפעה הטובה המושפעת על ידי מעשינו ממרום על כל באי עולם. כך באופן טבעי יחוש אחראי יותר, ויהיה זהיר יותר במעשיו והנהגותיו.

אומנם אין זה נראה לנו בעיני בשר, אך עלינו להאמין בכך שתחת אחריותו של כל יחיד ויחיד נתון כוח עצום ונשגב! רב מימדים! לא פחות מהאחריות המוטלת על שכמו של הממונה על לוח הטיסות של נמל התעופה. שכן הנזקים שנגרמים בעקבות זאת שממרה את פי התורה, וכן לאידך גיסא כמות השפע והחיות המופעים בכל העולמות בזכות קיום התורה בתיקונה, היא לאין ערך ושיעור.

 

הרי לפנינו דרך נפלאה, כיצד לטעת בנו רגשות אחריות, בראש ובראשונה כלפי עצמנו וכלפי מעשינו. על ידי כך שנחדד את הערך הרב והחשיבות המיוחדת במינה שרוחש הקדוש ברוך הוא לפעולתנו, נתנהג כהוגן.

 

׳בדורנו בוטל המושג של יחידי'

הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ׳׳ל, ראב״ד ה׳עדה החרדית׳, היה רגיל לומר שמפני חולשת דורנו, איבדנו את המושג של ׳יחידי'.

אנשים איבדו את הדעת והמחשבה, והכל עושים על פי מעשיו של השני. כל פעולה שאדם עושה רבים מחקים אותו. לכן ההשפעה של כל יחיד היא עצומה לטוב ולמוטב, שכן זה משפיע במישרין על הנהגתם של רבים.

על אחת כמה וכמה הדברים אמורים בבני חבורה אחת, או בני ישיבה וקהילה אחת, שכל אחד מהוה נדבך נוסף בבנין האוירה של המקום, וההשפעה של כל יחיד על הכלל רבה היא וניכרת מאוד. כל חיזוק מביא בעקבותיו חיזוקים רבים, וכל ריפיון גורם לכמה ריפיונות. לכן מידת האחריות על הכלל מטלת על צוארו של כל אחד ואחד!

בפרט כשלומדים עם חברותא, יש לשים לב מלבד על איכות הלימוד בהבנה וביושר סברא, לחוש רגשות ׳אחריות׳ כלפי החברותא. לראות כיצד לגרום להיטיב שחברו יצליח בעסק התורה. הרי כשהוא מתחזק החברותא שלו מתחזק כנגדו, וכשהוא מרפה גם החברותא אוחז ריפיון. וזוהי אחריות עצומה!

כשאחד לא מגיע לשיעור, זו אחריות! אחרים גם כן מתאחרים ולבסוף לא מגיעים, הוא אחראי לרפיון הזה או אף לסגירת השיעור!

 

דבר נפלא אמר בזאת הגה״צ רבי משה אהרן שטרן זצ״ל, המשגיח דישיבת קמניץ, בשם רבו הגה״צ רבי אליהו לופיאן זצ״ל, בעל ה׳לב אליהו׳:

כאן בעולם הזה התואר ׳ראש הישיבה' ניתן למי שזכה לעמד בראשות ישיבה, למסור שיעורים כלליים ולשאת בעולה הגשמי והרוחני של הישיבה… אך בעולם האמת יתכן שדוקא בחור או אברך שקט וצנוע, שישב בפינת ההיכל ולמד בהתמדה הוא יחשב ל׳ראש הישיבה׳. מדוע? כי בזכותו ובגללו למדו מאות בחורים בישיבה בהתמדה ובשקדנות.

הוא בא ראשון בתחילת הסדר והחל ללמוד בהתמדה ובחשק. בחור נוסף שהציץ וראה אותו, נסחף גם הוא בלהט חשקת התורה, וכך הלאה והלאה מאות בחורים למדו בחשק באותו יום, מכוחו ומזכותו של הבחור הראשון שנכנס בזמן לסדר והחל ללמד בלהט ובהתלהבות…

בשמים יכתירו את אותו הבחור בתואר ׳ראש ישיבה׳ של יום פלוני! כי זכויות הלימוד והשקדנות של בני הישיבה באותו יום נזקפות לזכותו. למחרת כאשר יהיה זה חברו שיקדים לבוא ראשון לבית המדרש וכולם ימשכו אחריו, יקבע הוא כראש ישיבה של אותו היום!

כשחשים אחריות לומדים אחרת

המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל דיבר בהתפעלות גדולה אודות השנים שהיתה ישיבת מיר בגלות שנחאי, שלמרבה הפלא למדו בשנים הללו הרבה יותר טוב מבשנות שלוה. ואמר המשגיח, שהלימוד המיוחד של תלמידי הישיבה בשנחאי היה משום שלמדו מתוך דגש ותחושה של "אחריות"! ־ מכיון שתלמידי הישיבה קיבלו ידיעות ושמועות על חורבן היכלי התורה באירופה, הם חשבו שהם הבני תורה היחידים שנשארו וממילא כל האחריות של מסירת התורה מוטלת על כתפם, לכן זה מה שעורר אותם ללמוד בהתמדה כ"ב גדולה ובשקיעות בלימוד באופן נפלאה!

בספר ׳עזר מיהודה׳ מביא הגאון רבי עזריאל יהודה לייבוביץ' זצ״ל, איגרת שכתב לבני הישיבה 'עדת יראים׳, בה הוא מעוררם על שמירת סדרי הישיבה, ומידת האחריות שישנה לבחורי ישיבה על שמירת הסדרים.

הוא מצטט דברים בשם רבו הגאון רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר זצ״ל, בעל ה׳לבושי מרדכי', בשם הרב רבינו מרן ה׳חתם סופר׳ זצ״ל, כך:

אבקש להיזהר בשמירת תקנות הישיבה וסדרי הלמוד. כי המתרשל גורם רעה לעצמו ולאחרים, שילמדו ממנו וכן יעשו…

דבר זה למדתי ממורי ורבי הגאון הקדוש בעל ה׳לבושי מרדכי׳ זצ״ל, שסיפר בהזדמנות אודות רבינו ה׳חתם סופר׳ זצ״ל, שמחמת פיקוח נפש הוצרך פעם לאכול בתשעה באב והקפיד שלא ימצא שום אדם איתו בחדר, לרבות אשתו הרבנית, בכדי שלא יביא הדבר לידי מכשול.

לכן אחריות היתה מוטלת על הבחורים המבוגרים שלא יקלו בשום ענין הנוגע לסדרי הישיבה, בכדי שלא יושפעו מהם הבחורים הצעירים!…׳׳

[הגר"י לוינשטיין פעמים והיה נשאר עד שעה מאוחרת בלילה בסדר שלישי, הגם שלא היה זה מתפקידו, ואמר מפני שחש אחריות כלפי בחורים מסוימים שהוא יודע שאם הוא יצא הם מיד יצאו אחריו…]

הסבא מסלבודקא צם לתלמידיו

בספר ׳תנועת המוסר׳ מובא על ה׳סבא מסלבודקה׳ מרן הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ״ל, שהיה מרבה בתפילות להצלחתם הרוחנית של תלמידיו. יש שהיה שופך דמעות כמים למענם, יש שראה צורך לקבע צומות, ויש תלמידים שממש חלה בגללם. פעם גילה למקורביו שאחד התלמידים מן המצוינים עלה לו במחיר ליבו.

לעת זקנותו חלו רגליו וחש בהם כאבים גדולים. בהזדמנות גילה לתלמידו הגה״צ רבי יצחק ברוכזון זצ״ל, כי חולי זה בא לו מרב עמידתו בתפילה לטובת תלמידים מסוימים…

והוסיף לומר שהוא מגלה לו את הדבר משום שהוא רואה בו שהוא עתיד להיות משפיע רוחני ועליו לדעת כיצד לפעל וכמה יש להתמסר למען מטרה זו.

הרי לנו דוגמא קטנה מעוצמת מידת האחריות שהיתה טבועה בו.

סיפר הגאון רבי משה שטרנבוך שליט״א, ראב״ד "העדה החרדית" שכאשר למד בבחרותו אצל הגה״צ רבי משה שניידר זצ״ל, בישיבת ׳תורת חסד׳ בלונדון, בבוקר אחד כשהשכים קום להגיע לישיבה, ניגש אליו רבו ואמר לו בנימת תוכחה: ״מוישה! כיצד היית מסוגל לישון הלילה?!… אני לא הייתי מסוגל לעצום עין לאחר השמועה ששמעתי שבתל אביב מסתובבים יהודים בלי כיפה על ראשם״!

מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ״ל, ראש ישיבת מיר, היה סמל ודוגמא לנטילת אחריות על הכלל. יעידו מכיריו כמה דמעות שפך כמים על מצבם הרוחני של כלל ישראל, וכמה מצבו הרוחני של כל יחיד ויחיד נגע אל ליבו ועשה כל אשר לאל ידו בעבור זה.

בספר ׳מוח ולב׳ מסופר שהיתה לו לרבי חיים הנהגה קבועה לפקוד קברי צדיקים בזמנים מסוימים ולשפוך שם שיח בלב קרוע ומורתח. אחד ממקורביו שהתלוה אליו פעם כאשר נסע אל קברי האבות בחברון, היה סקרן לדעת מהו הדבר שמעיק עליו עד כדי כך, שבעקבותיו הוא מטריח את עצמו לנסוע ולהתפלל במקומות מרוחקים.

כשעמד הלה בסמוך למצבת האבות במערת המכפלה, שם את אוזנו כאפרכסת סמוך למקום עומדו של רבי חיים, ואוזניו קלטו את קולו הרוטט שדיבר בשפת היידיש, מתפלל בתחנונים וברגשות הומים, כבן המתחטא אצל אביו, בעיקר על כך שחילוניים יזכו שמן השמים יאירו את עיניהם להיוכח באמת ולשוב בתשובה.

מתוך רגשות אחריות אלו שחש רבי חיים כלפי כלל ישראל, הוא פשוט שכח את עצמו, את צרכיו האישיים, את בקשותיו הפרטיות. כל תפילותיו התמקדו ברובן ובעיקר, בכך שאחינו הטועים ישובו לכור מחצבתם…

סיעתא דשמיא בנטילת אחריות

כהשלמה ליריעה זו העוסקת במידת האחריות, יש להוסיף דברי טעם מפי הגה״צ רבי חיים וולקין שליט״א, מנהל רוחני בישיבת 'עטרת ישראל׳, ׳דעת חיים׳, המחדד לנו פן נוסף בנטילת אחריות.

חז"ל דורשים (חולין פד, ב) על הפסוק ״טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט" (תהילים קיב, ה): ״לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהן תלויים בו והוא תלוי במי שאמר והיה עולם״.

לכאורה הדברים משוללי הבנה, מעיר מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ״ל, ראש ישיבת מיר. הרי מה שייך לתת יותר ממה שיש לו בעוד אין לו? ויותר קשה מדוע באמת הוטל על האדם חיוב כל כך גדול לתת יותר ממה שיש לו?

נבאר את הדבר שהיה עם הגר"ח שמולביץ בעצמו:

ניוכח באמצעות סיפורו הנפלא של המחנך הרב יעקב גינזבורג שליט״א, מתלמידי ישיבת מיר, מעשה שארע עימו באפן אישי בעת שלמד בישיבה:

באחד הימים היתה אמורה להתקיים שמחת נישואיו של תלמיד הישיבה במושב ׳יד בנימין׳ בדרום הארץ. החתן מאוד רצה שראש הישיבה רבי חיים יסדר קידושיו בחופתו. רבי חיים אמר כי היה חפץ מאוד להשתתף בשמחה, אלא שהדבר בלתי אפשרי מבחינתו, מאחר ואם יסע עד בנימין יאלץ להמתין עד סוף החתונה להסעת התלמידים, בגלל קשיי התחבורה הציבורית והריחוק הגדול מישוב זה למרכז, ואין עיתותיו בידו לעשות זאת.

רבי יעקב ששהה בחדרו של רבי חיים באותה שעה, והבחין כיצד נמתחים על פניו של החתן דוק של עצב ואכזבה לשמע תשובתו של רבי חיים, הרהיב עוז ואמר בפני ראש הישיבה כי הוא מוכן להתחייב בלי נדר לארגן הסעה לראש הישיבה מיד לאחר החופה. בעקבות התחיבותו אכן נאות רבי חיים להגיע לחופה ולסדר בה קידושיו, לשמחתו של החתן המאושר.

 

בזמן החתונה, מיד לאחר החופה, נזכר לפתע רבי יעקב בהתחיבותו לרבי חיים וניסה למצוא נהג שעושה את דרכו כעת לירושלים, ללא הצלחה. מרבית המשתתפים נותרו ליטול ידיהם לסעודה, ומחמת אי נעימות נזהר רבי יעקב שלא להיראות מול פניו של רבי חיים עד שימצא עבורו הסעה כפי שהתחיב.

בעודו עומד מחוץ לאולם ניגש אליו אחד החברים והודיע לו כי רבי חיים קורא לו. בפיק ברכים נכנס פנימה ואמר לרבי חיים בגימגום: ״ראש ישיבה, אינני מוצא נהג". רבי חיים הגיב בפסקנות: ״סי קיין ניט זיין!… [זה לא יכול להיות…] הלא לקחתם על עצמכם אחריות. מי שנוטל על עצמו אחריות מסיעים לו מן השמים…״.

בניסיון נואש יצא שוב רבי יעקב אל מחוץ לאולם למצוא הסעה. להפתעתו רואה הוא מרחוק יהודי בעל חזות חרדית מובהקת נכנס לרכבו. "לירושלים״? – שאלו רבי יעקב, והלה השיב בחיוב. ״התרצו להסיע את ראש ישיבת מיר״? הוסיף לשאול? ״בודאי! זכות היא לי!״ – ענה הנהג.

בצעדים מהירים נכנס רבי יעקב לאולם, להודיע בשמחה לרבי חיים כי נמצא נהג שיוכל להסיעו חזרה הביתה. אך רבי חיים לא התפעל במיוחד מהמציאה, והיה ניכר כי הדבר מוחלט ופשוט בעיניו שבסוף ימצא נהג. ״אתה רואה?״, הוכיח לתלמידו בנימת ניצחון, ״מי שנוטל על עצמו אחריות מן השמים מסייעים לו למלאות את התחיבויותיו״.

עד כאן המעשה, ומכאן לתשובת רבי חיים בנוגע לחיוב "יותר ממה שיש לו":

רבי חיים אומר שמכאן לומדים יסוד נפלא – שכאשר אדם נושא באחריות מן השמים מספיקים בידו לעמוד בכל כובד הנטל שנטל על עצמו כתוצאה מאחריותו ואף יתרה מכך, ובלבד שיהיה תלוי במי שאמר והיה העולם.

הקדוש ברוך הוא מספק לו כוחות על טבעיים יותר ממה שיש לו כדי שיוכל לעמוד בהתחיבויותיו. לכן האדם נתבע על כך שלא כיבד את אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שאילו היה נושא באחריות ודואג לצרכיהם, היו מספקים לו יותר ממה שיש לו. כך גם בעניני עבודת השם, מוטל על האדם לשאת את התחיבויותיו הרוחניים כתלויים באחריותו האישית, בבחינת ״אם אין אני לי מי לי״, וכשהכרה זו תהיה טבועה בעומק נפשו, כפי גדל ההשתדלות לפרוע את חובותיו הרוחניים, כך יקבל משמים כוחות מיוחדים לשאת בכל כובד העל ולפרוע אותם.

יש בכך לימוד עצום ועצה נפלאה. אם יפנים האדם עד כמה גדול חיובו כלפי המקום, וישא אחריות למלא את חובותיו הרוחניים, הכרה זו מסוגלת לזכות אותו בסיעתא דשמיא למעלה מן הטבע להצליח ולהתעלות בכל חלקי העבודה בלימוד התורה ובקיום המצוות. אל לו לאדם להתייאש, עליו לזכור שאין דבר העומד בפני הרצון, ומן השמים מעניקים לו את הכוחות והאפשרויות לפרוע את המחויבויות הרוחניות שהאדם דורש מעצמו.

האדם לא לוקח אחריות על החיים שלו לחיות נכון ולהבין שעל הכל יביאך האלוקים במשפט

הכנסת ס"ת מש' סלהוב ז' מרחשון תשעט נמסר על ישראל הרוקדים עם התורה לעומת הגוי הרוקד עם גוויות… לרקוד עם הקב"ה. סיפרנו על אהבת התורה של המהרש"ם

כמה פעמים חזר המהרש"ם על הספר "דרכי משה"?

בשבוע זה חל יום פטירתו של יוזם ומחולל "הדף היומי", הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל. בימים אלו, שומה עלינו להתחזק בדרכו בלימוד ה"דף היומי" וללמוד מדבריו מהי הדרך בה יבחר האדם להגיע לדרגה רוחנית נאותה ולידיעת התורה. אחד הדברים שרבי מאיר שפירא זצ"ל טרח להנחיל לתלמידיו, היה ההכרה בחשיבות הרבה ובצורך לחזור על הלימוד ולחרוט אותו על לוח הלב בצורה ובאופן שלא ישכחוהו. לעיתים אף היה נוהג לספר מעשה נפלא שהוא עצמו נוכח בו, ממנו ניתן להיווכח, כיגדולי ישראל התייחסו בחשיבות רבה לחזרה על הלימוד, וסברו כי לעולם חשוב עד מאד לחזור על מה שנלמד כבר.

כך היה מעשה:

היה זה בשנת תרע"א. הגאון הצדיק רבי שלום מרדכי שבדרון זצ"ל, ה"מהרש"ם מברז'אן" נפל אל מיטת חליו ממנו לא קם. קהילות ישראל הקרובות והרחוקות, שבגליציא ומחוצה לה, עצרו את נשימתן ועקבו בחרדה אחרי מצבו של גדול הדור, שעל פי הידיעות שנשמעו מאנשי ביתו, נחלש מיום ליום. ישנן שעות שהכרתו של הצדיק מעורפלת עליו, ודומה הוא כמי שקרוב יותר לעולמות העליונים ונפשו כמהה להינתק מחומריות העולם הזה ולשוב אל כור מחצבתה, אל הזוך והטוהר השמימיים. או אז, היו המוני בית ישראל שופכים את ליבם כמים ונושאים את תחנוניהם ביתר שאת ונראה שהדמעות הרבות מתקבלות לפני שוכן מרומים. כך התהפך לו הגלגל ומצבו הבריאותי של המהרש"ם נע ונד בין שמים לארץ כאניה המיטלטלת בים הגדול.

היה זה ימים ספורים בטרם ניצחו אראלים את המצוקים. מהרש"ם שכב במיטתו ובחדר סמוך התכנסו סביב שולחן אחד כמה מגדולי הדור שהגיעו לביתו כדי לבקרו ולהעתיר תפילות לשלומו. הנוכחים שחו בינם לבין עצמם כי יש להרבות בתפילה ותורה לזכות מורנו, ולאחר שקראו בהתרגשות רבה פרקי תהלים, נתיישבו אל השולחן.

אחד מהם העלה על הפרק שאלה הלכתית הקשורה ל"שולחן ערוך" חלק "יורה דעה" וגדולי הדור החלו במשא ומתן הלכתי רחב ומסועף כשזכות לימוד התורה הקדושה מוקדשת להחלמתו של הגאון הנאבק עם מחלתו בחדר הסמוך. מששקעו גאוני ישראל במלחמתה של תורה, החלו מתדיינים זה עם זה. האחד טוען מדברי רש"י, רעהו משיבו בהוכחה מדברי הר"ן וקולות הלימוד התפשטו ויצאו את גבולות החדר והלכו ובאו להם בכל הבית ואף מחוצה לו.

בה בשעה, אין הכל זוכים להכנס אל חדרו של המהרש"ם, למעט נכדו החורג, [סבתו של רבי מאיר שפירא נישאה למהרש"ם בזיווג שני] הגאון רבי מאיר שפירא, הוא הנכנס והיוצא לשמשו ולסעדו.

והנה בעיצומו של הויכוח בין גאוני הדור, נכנס רבי מאיר שפירא אל חדר סבו והבחין כי שפתיו של החולה רוחשות דבר מה. רבי מאיר שפירא רכן בחרדת קודש אל המיטה והטה את אזניו כאומר: מוכן ומזומן אני לשמוע את אשר בפי הסבא.

המהרש"ם התחזק ושאל: על מה מדברים שם? ובעיניו צידד אל החדר הסמוך ממנו בקעו קולות רמים. על אף שהמהרש"ם לא היה באותה עת במלוא הכרתו, התיישב רבי מאיר שפירא בסמוך לסבו הגדול והרצה בפניו את עיקרי הדיון ההלכתי רחב ההיקף. לתדהמתו, נשמע הגאון המיוסר אומר: לך אמור להם שיעיינו בספר "דרכי משה" חלק או"ח סימן פלוני, שם ימצאו את מבוקשם.

רבי מאיר שפירא לא ייחס חשיבות רבה לדברים, ומפאת כבוד סבו הדגול, לא מסר ליושבי החדר את דבריו, שכן סבור היה כי הגאון החולה מתכוון בדבריו להלכה אחרת לחלוטין. את הנחתו חיזקה העובדה כי הנושא ההלכתי שבו דנו גדולי הדור היה שייך לחלק "יורה דעה" ואילו סבו ציין בפניו מראה מקום מחלק "אורח חיים".

הזמן חלף, רבי מאיר שפירא חילק את זמנו לסירוגין בין שני החדרים ובינתיים המשיכו גאוני הדור להוסיף ולהכביר בסברות וראיות כשהם משתמשים בידיעותיהם העצומות בכל מכמני הש"ס, והיו המסובים סביב השולחן נראים כדבוקים בלהבת אש התורה. שוב נכנס רבי מאיר שפירא אל חדרו של הסב, ושוב ראה את סבו מתאמץ לומר דבר כלשהו.

הוא הרכין את ראשו בשנית ולמרבה הפליאה הגאון הישיש שנראה היה כמי שמחשבותיו אינן מצויות עמו, שאל: האם הראת להם נכדי היקר את שביקשתיך? משנענה בשלילה, אמר המהרש"ם לנכדו: מדוע אינך קשוב לבקשתי, אנא, גש אל ארון הספרים, הוצא את הספר "דרכי משה" פתח אותו בסימן פלוני, והראה לנוכחים את הדברים הכתובים שם הנסובים ממש על הנושא בו הם דנים שעה ארוכה.

בפעם הזו לא יכל רבי מאיר שפירא לסרב לבקשתו המפורשת של סבו הנערץ ואכן הציג בפני החבורה את הספר ופתחו במקום בו הורה לו סבו. הנוכחים התלכדו ובאו להם סביב רבי מאיר שפירא שעמד והחזיק בידו את הספר הפתוח, ודממה השתררה בחדר. גאוני הדור חככו בראשם, מללו בזקנם, ברגע אחד בא הדיון אל קיצו. כל דבריהם כתובים היו באותו ספר, סדורים ומונחים בגאוניות רבה כממתינים לאותו רגע נשגב.

רבי מאיר שפירא שב בשנית אל חדר סבו כשפניו אומרות השתאות, ובעודו חובק את הספר בחיקו אמר לסבו האהוב: אכן, בדיוק באותו מקום מצאנו תשובה לדיון שליבנו גדולי הדור היושבים בחדר הסמוך.

המהרש"ם הבחין כי פליאה רבתי מצטיירת על פניו של נכדו, התמה למראה הבקיאות המפליגה שנגלתה לעיניו, בקיאות וידע שהוכיחו את עצמם גם בשעת דעיכת הגוף השברירי העומד להיפרד לנצח מן הנשמה הגדולה ששכנה בו. אם חשב רבי מאיר שפירא שראה דיו לאותו יום באה בקשתו הנוספת של סבו ופרסה בפניו עולם מופלא, עולם גדול ועצום שנבנה נדבך אחר נדבך בעמל עצום ובשקידה שאין לתארה.

נא הוצא את הספר מחיקך ופתח אותו, לחש הסב הדגול. רבי מאיר שפירא פתח את הספר והמתין למוצא פיו של סבו. דפדף עוד ציווה הסב, ורבי מאיר שפירא הוסיף והפך באצבעותיו את דפי הספר. עוד, עוד, נכדי היקר, דפדף עוד. אצבעותיו של רבי מאיר שפירא כבר עמדו לסיים את מלאכת הדפדוף והוא הסביר לסבו כי דפי הספר כבר נגמרו וכבר לא נותרו דפים לדפדף בהם. אך הסב בשלו: אם הגעת אל סוף הספר, הסתכל בבקשה בכתוב בכריכתו.

או אז הפך רבי מאיר שפירא את הדף האחרון ועל כריכת הספר נגלתה בפניו תגלית מרעישה: "על ספר זה חזרתי כמה מאות פעמים". משפט זה היה כתוב בכתב ידו המוכר של סבו, על כריכת הספר. רבי מאיר שפירא תלה את מבטו במהרש"ם שנשא עינים רחימאיות אל נכדו החביב ואמר לו: וכי חושב אתה שספר שחוזרים עליו מאות פעמים, שוכחים בשל טשטוש?

אחר סיפור זה היה מסיים המהר"ם שפירא: סבי המהרש"ם היה בעל כשרון עצום ולמרות זאת לא הפסיק לחזור כל ימיו. ברוך ה' בימים אלו הולכים יהודים רבים בדרכו של המהר"ם שפירא בשני הדברים, גם לומדים את ה"דף היומי" וגם בו זמנית משתדלים לשמוע פעם נוספת את ה"דף היומי" ובכך לחזור על תלמודם. יהי רצון שהגאון רבי מאיר שפירא מלובלין יהיה לנו ולכל בית ישראל למליץ יושר, אמן [מאורות הדף היומי]

*

בשגם – גם משה היה בשר ודם, עבודת ה' בעליה הדרגתית

[אוצרותיהם עם תוספות]

"ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות ילדו להם: ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו: ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה"

(בראשית ו, א-ג).

משה רבינו העפיל בדרגות שגם הוא בשר ודם

חז״ל אומרים (חולין קלט, ב): ״משה מן התורה מנין? שנאמר ׳בשגם הוא בשר׳ והיו ימיו מאה ועשרים שנה״. ומפרש רש״י (שם): ״בשגם בגימטריא כמו משה, וכתיב שם והיו ימיו מאה ועשרים שנה, וכך היו ימי חיי משה״.״

ויש להבין את עומק דברי חז״ל. ראשית, לכאורה מה הקשר והערבות בהבנת התיבות ׳בשגם הוא בשר׳ לאישיותו של אבי הנביאים משה רבנו? ויתרה מכך, הרי החל מפרשת שמות, בה נכתבה בתורה בשורת לידתו של משה, אין בתורה שום פרשה שלא מוזכר בה שמו של משה רבינו מלבד פרשת תצוה? ואם כן מה משמעות השאלה ׳משה מן התורה מנין׳, הרי היכן שרק נביט נמצא את שמו?

[ואכן בפירוש רש״י הוסיף כדי למנוע קושיא זו, שכונת השאלה היא קודם לידתו של משה היכן מרומז שהוא עתיד לבוא, אך עדיין יש מקום לבאר את עומק הדברים].

בדרך הדרוש שמעתי מפי הגאון רבי אברהם יצחק ברזל שליט״א, מראשי ישיבת ׳מיר-ברכפלד', שהסביר זאת באופן נפלא:

הרי משה רבנו הצליח להגיע לפסגת היכולת שבן אנוש מסוגל להעפיל אליה. ׳לא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים׳! ׳עבד נאמן קראת לו׳! על ידו נעשו מרבית נפלאות וגבורות ה׳ במצרים! הוא זכה שתינתן התורה על ידו ונקראה על שמו ׳תורת משה׳.

יכול האדם לטעות ולחשוב, נו! משה רבנו הרי היה כעין מלאך… משום כך זכה להגיע לדרגות הגבוהות שלו, ובכך להרגיע את מצפונו בתחושה שבין כך אינו מסוגל לפי כוחותיו להגיע למעלתו העצומה של משה רבנו, כי אין לו את המידות והתכונות שהיו למשה רבינו.

אולם חז״ל במאמרם: ״משה מן התורה מנין? שנאמר בשגם הוא בשר״ באים להפקיע מאיתנו טעות מרה זו, ומדגישים לנו בכך ששמו של משה רבנו נרמז דוקא בתיבות אלו, שגם משה רבנו היה בשר ודם! הוא לא נולד באופן שונה מכולם! גם הוא התמודד עם יצרו! גם לו היתה בחירה לטוב ולמוטב, בדיוק כפי שאצל שאר הנבראים בבריאה. ודוקא מחמת כן הוא זכה להעפיל לדרגות גבוהות, בכוח העבודה המתמדת, בכניעת היצר בעקביות, בצורה ובאופן הנכון, ורק כך זכה למה שזכה.

והם הם דברי הרמב״ם המפרסמים (הלכות תשובה ה, ב): ״אל יעביר במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי אומות העולם ורוב גלמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת בריתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירובעם… ואין לו מי שיכפהו, ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה״. וכותב על זה הרמב״ם: ״ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה״!

ככלל, זוהי טעות מושרשת אצל רבים, הסבורים לחשוב שגדולי ישראל נולדו בדרגתם הרוחנית הגבוהה ובהשגותיהם הגבוהות, ומשום כך פוטרים הם את עצמם מראש מכל דרישה ומאמץ. הם משלים את עצמם כי הסיבה שהם זכו להגיע לכך אינה אלא משום שבתכונות נפשם כבר היו אי אלו סגולות נפלאות, שבגינן הם זכו לדרגות גבוהות בעמלה של תורה, בידיעת התורה, מעלות נשגבות, קדושה, פרישות ומידות טובות.

אך כאן חז״ל מורים לנו, שגם משה רבינו כמו שאר חכמי ישראל התחילו באותה נקודת התחלה, גם הם הוצרכו לעבור את אותו מסלול מוכר של צליחת נסיונות וכבישת רצונות, בדיוק כפי שמתמודד כל יחיד ויחיד מישראל וכי רק לאחר אין ספור ניסיונות של עבודה תמה וזיכוך המידות, זכו להגיע להיכן שהגיעו בקומתם הרוחנית.

מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ׳׳ל, בעל ה׳שבט הלוי', שהה פעם בעיר מונטריאול שבקנדה, ומטבע הדבדים ביקשוהו רבני העיר לשאת דברי חיזוק בפני ראשי אלפי ישראל.

בדרשתו הוא עמד על דברי משה רבינו בפני כל בית ישראל ביום מותו:

״אתם ניצבים היום כולכם לפני ה׳ אלוקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל: טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שאב מימיך" (דברים כט, ט־י)

בהמשך שם מצווה משה להמשיך לשמור את הברית שכרת ה׳ עם אבותינו, לעובדו ולשמור לקיים את דברי התורה הזאת.

ציטט על כך הרב וואזנר את דברי המדרש (תנחומא ניצבים ב) ״אף על פי שמניתי לכם ראשים ושופטים זקנים ושוטרים, כולכם שוים לפני, שנאמר: ׳כל איש ישראל".

שאל הרב וואזנר, כיצד יתכן שהערך והחשיבות של ראשי העם והזקנים, אלו תלמידי החכמים שעוסקים בתורה יומם ולילה, יהיה שוה לפני הקדוש ברוך הוא כפי ערכם של האנשים הפשוטים, חוטבי עצים ושואבי מים?

אלא הסביר הרב וואזנר כך: ברור שאין דברי המדרש כפשוטו, אלא הכונה היא שבדבר אחד בלבד כולם שוים לפני המקום. בתביעה שנתבע כל אחד ואחד להתחזק בעבודת ה׳ ושמירת התורה והמצוות כפי כוחו. כלומר, היות שכולם נתבעים לעבוד את ה׳ כל אחד כפי כוחו, אז למרות שישנו אדם שהוא גדול יותר מחברו, אך כיון שהקטן עושה גם הוא כפי כוחו, הלכך נחשב הוא לפני ה׳ יתברך כמו האדם הגדול.

הקדוש ברוך הוא בא בתביעה לכל אדם ואדם שיעשה את המקסימום שמסוגל לעבד כפי כוחו, ותביעה זו היא אכן תביעה שוה ואחידה לכולם. כל אחד מהמקום בו הוא עומד ומהדרגה בה הוא אוחז, מחויב לראות כיצד לשפר את עבודת השם שלו ולראות כיצד להתעלות ולהתרומם עוד ועוד.

ועל דרך שפירש האור החיים׳ הקדוש (שם): "נצבים היום כולכם, פירוש: כולם יש עליהם עול זה, כל אחד לפי מה שהוא!…׳׳

בעבודת ה׳ איו פרוטקציות. כולם מתחילים מאותה נקודת התחלה. כל מעלה וכל מדרגה שהאדם מצליח להשיג, זוהי תוצרת של פרי עמל ויגיעה עצמית.

הסכנה לטפס גבוה מדי

רבי שמשון רפאל הירש בפירושו על פסוק זה, מגדיר בין היתר את הניגודים הקיימים באדם: מצד אחד הרצון של האדם שואף לעלות מעלה מעלה בעבודת ה׳, וחפץ בקרבת אלוקים, ומצד שני הגוף נמשך למטה, הוא רודף אחרי התאוות החמדיות ומתנגד לרוח ה'.

והוא ממשיך לכתוב כך: ׳׳ניגוד זה מסתיים באדם טהור ־ על ידי הכנעת הבשר ל׳רוח ה׳ באדם׳; אך לפעמים הדבר עלול להביא לידי תוצאה הפוכה לידי הכנעת הרוח לבשר״.

והיות שכך, שבטבע האדם קיימים כל העת ניגודים שונים, של הרוח מול החומר, והרצון והגוף נלחמים כל העת זה מול זה, הרי אם יטפס באופן חד ותלול במדרגות שהוא עדין אינו אוחז בהן, בצורה בלתי מבוקרת ואחראית, ייתכן כי לבסוף יגבר חלילה הגוף על הרוח, ועלול הוא לפול בבת אחת מגובה עצום, והנזק שנפילה כזו עלולה להותיר בו, מסוגל להיות בלתי הפיך.

לכו, הגם שהשאיפות תמיד צריכות להיות גבוהות, אך אסור בשום אופן לטפס בבת אחת בעבודת השם למדרגות נשגבות של סיגופים, חוסר אכילה ושתיה, חוסר שינה וכדומה. זוהי בודאי עבודה חשובה ונשגבה בפני עצמה בשלב מאוחר יותר, אך בתחילת העבודה הרוחנית של האדם, ההיתפסות לדברים רמים ורחוקים כרוכה בסיכון גדול פי כמה וכמה מהרוח.

כך כותב הגאון מוילנא בפירושו על משלי (יט, ב -ג): "ואץ ברגלים חוטא – הם המידות. שכשירגיל האדם במידותיו הטובים נעשו לו כטבע. אך שצריך לילך במידות מדרגה לדרגה כמו הולך בסולם, ולא יקפוץ למדרגה שאינו ראוי לה. וזה הוא ׳ואץ ברגלים׳ שקופץ למידה גבוהה אשר לא לו, יגיע הוא ׳חוטא׳ וחסר מכל כי יפול ממנה״.

מבואר בגר״א, שאדם שעולה במהירות רבה מדי בדרגות של עבודת ה׳, מבלי לעלות שלב אחרי שלב בסבלנות ובאיטיות, דומה לאדם שמטפס על סולם במהירות, ומקפץ מדרגה האחת לכמה דרגות עליונות ולא לפי הסדר, ומדמה בנפשו שהוא מתקדם הרבה יותר מהר, אך למעשה הוא נמצא בסיכון עצום, ובחוסר שיווי משקל קטן הוא עלול להתרסק חלילה.

מובא בשם מרן ה׳חפץ חיים׳ זצ״ל, שביאר את נוסח התפילה שאנו אומרים בברכת ׳השכיבנו׳ בתפלת מעריב ״והסר שטן מלפנינו ומאחרינו״, כך: השטן בתחילה מנסה לעצור את האדם שלא יעבוד את הקדוש ברוך הוא כראוי, וכאשר נוכח שאינו מצליח במשימתו, הוא מנסה להשפיע בפעולה הפוכה, הוא ׳דוחף׳ את האדם מאחור שיהיה צדיק יותר, שאחמיר יותר…

האדם אינו יודע מהיכן מגיעה לו הדחיפה הזאת ואינו שם לב שזאת פעולת השטן, ופעמים כונתו לגרום לו ליפול מגובה רב יותר, שאז פעולת הנפילה היא חזקה יותר, ופעמים מטרתו היא לספק את האדם במה שעושה, ובכן הוא מרמה אותו בשאר החלקים בעבודת ה׳, ויוצא נפסד כליל! וזהו שאנו מתפללים 'והסר שטן׳ לא רק ׳מלפנינו׳ אלא גם ׳מאחרינו׳ שלא ידחוף אותנו מאחור.

הגאון רבי חיים פינחס שיינברג זצ״ל, ראש ישיבת ׳תורה אור׳, היה מביא לכך דוגמא מוחשית נפלאה:

יושב לו בחור בבית המדרש עד השעות הקטנות של הלילה, לומד בהתמדה עד השעה שתים לפנות בוקר. הוא גומר בסיפוק רב. הוא חש שאין שקדן למעלה ממנו, הן הלא הוא עזב את בית המדרש מהאחרונים ממש…

ואולם אינו שם לב שזוהי עצת היצר. גם השטן מסתובב כנגדו צוהל ושמח, בדיוק לזה הוא ציפה.

למחרת, אותו בחור אינו מצליח לפתוח את העינים, הוא מותש ועייף בקושי רב מספיק לקרא קריאת שמע בזמנה, התפילה שלו לא נאמרת בישוב הדעת, בבית המדרש של הישיבה הלימוד בסדר א׳ התחיל מאוחר וממשיך בעצלתים. אז אומנם נכון הוא למד אמש עד מאחר בלילה, הוא חש מסופק וטוב עם העובדה הזאת, אך כנגד זה הוא הפסיד רבות…

בכך הטעים הרב שיינברג את האמרה שהובאה לעיל מה׳חפץ חיים׳: ׳׳והסר שטן מלפנינו ומאחרינו״, ׳מאחרינו׳ ־ זהו אותו השטן שממליץ להיות ׳מאחרי שבת׳ בבית המדרש, אך זה נקרא שטן משום שזה על חשבון מעלות רוחניות אחרות.

זוהי אחת השיטות היותר משומשות של היצר, למלאות את ליבו של האדם תחושת סיפוק ממידה מסוימת או ממעשה טוב, כשלמעשה באמת הוא אינו מסוגל לעמוד בה לפי כוחותיו כעת, או פעמים שזה בא על חשבון דבר אחר. כך מצד אחד הוא אומנם משיג דבר מסוים, אך מהצד השני הוא מפסיד דבר אחר.

רבים מגדולי ישראל המפורסמים גדלו וצמחו דוקא על ידי התמדתם בשמירת הסדרים ובחיובים הבסיסים בלמדנות. הם הידרו דוקא בהנהגות הפשוטות והנורמליות שעל פי דין כל יהודי מחויב בהן. הם לא התנזרו מאוכל ושינה, הם גם לא ניסו לעשות סיגופים מעל ומעבר לכוחותיהם. אדרבה, הם אכלו כפי צורך הגוף, והקפידו לישון ולהתאורר כפי הצורך, יחד עם זאת הם דבקו בלימוד התורה בחשק וברציפות, בעיון תפילה, במידות טובות, וכך הם זכו להתעלות לאין שיעור.

 

ה׳חפץ חיים' היה אדם נורמלי!

שמעתי מהגאון רבי ישראל רוזנברג שליט״א, ר״מ בישיבת ׳תורה אור׳, שבאחת ההזדמנויות שוחח עם מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל אודות בחורים מסויימים שאוחזים בהנהגות משונות עם ׳חומרות׳ חריגות כמו מיעוט שינה בלילות או זילזול באכילה ושתייה והסתגפויות למיניהן.

הרב שך הביע מורת רוח מדברים אלו ותוך כדי דיבור החוה לו באצבעו על התמונה של מרן ה׳חפץ חיים׳ התלויה על הקיר ואמר לו: ״אתה רואה את התמונה הזאת? אני אומר לך שעד ביאת המשיח לא יהיה עוד כזה צדיק. ואני אומר לך: הוא התנהג כל כך נורמלי! הוא אכל כמו בן אדם! ישן כמו בן אדם!

דיבר כמו בן אדם…״

הדברים הללו שהשמיע מרן הרב שך אודות מרן ה׳חפץ חיים׳ זצ״ל, תואמים להפליא עם דברים ששמעתי בהזדמנות אחרת מפי הרה״ג רבי זלמן גודמן זצ״ל, שזכה לשמע בעצמו מה׳חפץ חיים׳. רבי זלמן שמש שנים רבות כשוחט ובודק בעיר בולטימור, ולעת זיקנה התגורר בשכונת בית וגן בירושלים, וכך שמעתי מפיו:

״כשלמדתי בישיבה קטנה, חשקה נפשי לראות את זיו פניו של ה׳חפץ חיים׳. הלכתי עם קבוצת בחורים כברת דרך ארוכה עד לביתו, וכשדפקנו על דלת ביתו השתוממנו לראות את ה׳חפץ חיים׳ בכבודו ובעצמו פותח לנו לבד אח הדלת בפשטות אופינית. הוא קיבל אותנו בחביבות רבה ובסבר פנים יפות, והכניס אותנו לחדר פנימה, שהכיל שולחן ישן ושני ספסלים פשוטים.

מיד פתח ה׳חפץ חיים׳ את פיו בדברים פשוטים בתכלית, ודיבר הישר אל ליבנו, לפי הרמה וההשגה שלנו:

"יונגלער! [צעירים!] מן הסתם הגעתם הנה, כדי לשמוע כיצד גדלים תלמידי חכמים?! זה נורא פשוט! בבקר לומדים, מתפללים, אוכלים משהו ולומדים עד הצהרים… בצהרים אוכלים משהו ונחים ומתפללים, ולומדים אחר כך עד הערב. בערב עוד קצת לומדים עד שהולכים לישון…״

מתוך הדברים נתן לנו ה׳חפץ חיים׳ אפשרות להביו את דרך גדילתו ועליתו הרוחנית האישית:

״בשביל לצמוח לא צריף להיות ער בלילות… לא נדרש האדם לקרוע עולמות… אלא הכל לעשות כפי הדרך הפשוטה!… פשוט ללמוד מהבקור ועד הצהרים ומהצהרים עד הערב, וכך גדלים… זה נורא פשוט!…׳׳

״זה נורא פשוט!.״ זה נורא פשוט!…׳׳ הפטיר ה׳חפץ חיים׳ שוב ושוב.

לאחר פטירתו של ה׳חפץ חיים׳ פירסם אחד מבאי ביתו מאמר נפלא, בו הוא שירטט קוים לדמותו. המאמר פורסם כעבור עשרות שנים שוב בספר כל כתבי החפץ חיים (חלק האגרות).

זהותו של הכותב אומנם לא נודעה, אף בנו של ה׳חפץ חיים׳, הגאון רבי אריה זצ״ל, כתב בראש המאמר: "דבריו ותאוריו הם בלי הפלגה, מי יתן ואדעהו ואכבדהו״.

דבריו הנפלאים נכתבו במסגרת רחבה וארוכה יותר, נצטט כאן רק את הדברים הנוגעים לנושא מאמרנו, הלך חייו הפשוטים של ה׳חפץ חיים׳. כך כתב אותו מקורב:

׳׳החפץ חיים לא הסתתר בחדרו הצר, הוא היה מהלך כל ימיו בשוק החיים והמעשה. היה מעורב בין הבריות, וכמעט שלא הכירו בו שהוא נבדל מעם ומורם מבני עמו.

״בתחילה היה סוחר זעיר בעירה קטנה, שסחורתו – מליחים וברזל. ועד סוף ימיו לא היה אלא מחבר סוחר, שסחורתו הם ספריו שחיבר. היו זמנים שהוא בעצמו היה נוסע עם סחורתו ״לעשות עסק״ ולעשות… נפשות לעבודת הבורא. ואף מי שאינם טהורים, כגון פקידי תחנת מסילת הברזל במרחק ידוע מראדין ידעו: הסחורה, חבילות הספרים מהרב ״חפץ חיים״ – אינה טעונה בדיקה במשקל. המשקל הוא כפי המתוה ברשימתו.

״ובין המון העם שמעתי: פעם נזדמן ה׳חפץ חיים לעזרה ביריד גדול בפונדק אחד ביחד עם בני העם, וקרה מקרה של גנבה בפונדק. התחילה הפונדקית לחשוד באורחים ואמרה בפירוש: ׳זה בעל העינים המבריקות חשוד בעיני לגנוב ביותר.״׳. עד שלבסוף באין ברירה בקול צנוע אמר: ׳אני ה׳חפץ חיים׳…

״ה׳חפץ חיים׳ היה אישיות מאירה שמתוך עמק נשמתה נבע מעיין של קדושה וטהרה ואמונה חמה, תמה, חיונית ואהבה בלי מצרים להשם, לתורתו, ללומדיה, ולכל העוסקים בה והולכים בדרכיה.

״התנהגותו היתה בלא שום התרברבות, בלא שום משמשים, בלא גבאים.

הכל בפשטות. בסגנון קל נוח, מובן ומתקבל על הלב, בדברים לוקחי נפש… פשטות במערכי ביתו ובכל סדרי חייו: החדרים גדולים, אוריריים-, הרהיטים: ספסלים ארוכים בלתי צבועים. מאכליו היו על פי קפידה לבריאותו. מלבושיו ומנעליו על פי קפידה בחשבון.

״קפידה מיוחדת היתה לו במצות ׳׳ונשמרתם לנפשותיכם״. בין לעצמו, בין לבני ביתו ובין לתלמידיו. ולא פעם סגר בידיו את הגמרא של המתמיד ביותר באמרו, שגם זו עצת היצר שיחלשו המתמידים הודות להתמדתם הנפרזה בבריאות גופם, ויקבלו אחר כך ממילא בהכרח החלשה מלימוד התורה.

"ה׳חפץ חיים׳ לא שאף להיות לא חסיד, ואף צדיק לא שאף כלל וכלל להיות. הוא שאף להיות יהודי שוקד ועמל בתורה, ההוגה בה יומם ולילה תמיד, ועמל בקיום מצוותיה בכל פרטיהן ודקדוקיהן. זה היה סלע מוצק ביראתו את את השם, טהר נפשו בים החיים בתוך חולשת בני האדם וקטנוניותיהם…

"מסביבו הומים ורועשים גלי החיים, הולמים ומכים והסלע באיתנו עומד. ו ו, ו )יר חומת חייו הארוכים, ובתנאים ובמצבים שונים למד ולמד את תורת ד׳ באמת ובפשטות, מתוך שמחת נפשו בתורה ודבקותו בה לשמור ולקיים באהבה את שמים את המצוות שביו אדם למקום וביו אדם לחברו…׳׳.

תיאורו הנפלא נותן משנה תוקף לרבינו, ומגלה לנו טפח מדרך חייו הכה פשוטה ושגרתית של מרן ה׳חפץ חיים׳. הוא לא הלך בגדולות ובנפלאות, אלא הלך בדרך נורמלית, על פי התורה בתום ואמונה. וכך זכה לצמוח ׳חפץ חיים׳!

חשובים הדברים להיכתב ולהשמע, כדי שנדע ש׳לא בשמים היא׳! האפשרות לאחוז בדרכו ולדבוק באורחותיו של ה׳חפץ חיים׳ אינה מן הנמנעת. היא אפשרית וברת בצוע, בצורה פשוטה וקלה.

בספר ׳אגרות וכתבים׳ מהמשגיח הגה״צ רבי שלמה וולבה זצ״ל, מובאת איגרת נפלאה המנוסחת בטיב לשונו, בה הוא כותב לתלמידו במתיקות רבה כך:

״כל עיקר יסוד החינוך שבו אני חינכתי במיר הוא זה כפי שאדמו״ר [מרן רבי ירוחם ממיר] זי״ע בעצמו התבטא תמיד: ׳נאר ניט קריכן אין הימל׳! (רק לא לטפס בשמים!). זה יסוד כל כך גדול, שנדמה לי שאלמלא באתי למיר אלא בשביל זה ־ דיי!

״וזה כל כך קשה לשמור, משום שתמיד מחדש מטפסים שוב לשמים. תמיד מחדש רוצים כבר להיות צדיק ואדם שלם… מי שיודע כמה אינו שלם, ויודע כמה צריך להיזהר שלא לחטוף יותר מדי, אינו נשבר אף פעם… למה לא להיות יהודי פשוט שעושה עבודתו בפשטות? למה לתבוע מעצמך כל כך הרבה?!״

נשים לב עד כמה החשיב הרב וולבה את היסוד הזה עד שנדמה לו שרק עבור זה היה ׳שוה׳ לו להגיע למיר… כנראה שזהו יסוד כה חיוני וחשוב עבור כל בן תורה כדי להצליח במשימתו. לאט ובטוח.

אחד היסודות הגדולים שהשרישו במיר!

׳רוח הקודש׳ של ה'סטייפלער׳ שהעמידה בחור על רגליו

בתקופת לימודי בישיבה היה בחור שהחל לעשות 'משמר׳ בלילות, בגלל כל מיני חשבונות מחשבונות שונים של התמדה, ובשל כך השתבש והתבלבל כל סדר יומו, ומצבו הרוחני עמד בסימן שאלה.

גם כאשר נסו לדבר על ליבו של הבחור שהדבר עלול להעיב על כל עליתו התורנית, הוא עמד איתן בדעתו שרק כך נתן לגדול כראוי. באחת הפעמים התבטא הבחור: ״רק אם ה׳סטייפלער׳ יאמר לי ברוח הקדש שלא זו הדרך, אסכים לחדול מכך״.

בזמנו היתה לי הזכות להיכנס פעמיים בשבוע למעונו של מרן ה׳סטייפלער׳ זצ׳׳ל. בקשוני חבריו של אותו בחור שבהזדמנות הראשונה שאכנס אנסה לשוחח עימו על כך ולשאול את דעתו כיצד לפעל בענינו של הבחור ההוא והנהגותיו המוזרות.

בתחילה כשהתחלתי לספר לו את הענין, הוא התרעם מדוע בכלל באתי אליו על דברים כאלו: ״הבחור איננו בריא! שילך לרופא״! – אמר בפסקנות.

אולם לאחר שנודע לו מיהו הבחור והבין שמדובר בבחור בריא בנפשו שאימץ לעצמו מנהג שטות, הסכים להקדיש זמן לשוחח עמו. אך שאל מהיכן ידע מיהו הבחור כאשר יבוא לפניו? ביראת הכבוד הצעתי לפני ה׳סטייפלער׳ רעיון מסוים שעל ידו יבין ה׳סטייפלער׳ מיהו הבחור המדבר. ה׳סטייפלער׳ נענה בחיוב להצעה.

כשנכנס הבחור יחד עם חבר נוסף, מיד זהה ה׳סטייפלער׳ לפי הסימנים שקיבל שהוא הבחור המדובר, כיבדם לשבת, והחל לומר בפניהם לשון זה:

׳׳יש שיגעון גדול היום: לומדים ביום וישנים בלילה! והלא זה פלא, שהרי הרמב״ם כותב שעיקר חכמתו של אדם נקנית בלילה?! ואפילו אם נאמר שכן צריכים לישן בלילה, אבל כאשר מתעוררים באמצע הלילה איזה התר יש להמשיך לישון? צריכים הרי לקום וללמוד על אתר! הרי זה ביטול תורה?!…״

הבחור שומע את הדברים מפורש יוצאים מפי רבן של ישראל, ונפשו צוהלת ושמחה! "ממש רוח הקודש״ הירהר לעצמו. וה׳סטייפלער׳ המשיך בדבריו:

"כיצד יתכן שדוקא בלילה הולכים לישון, ועוד עם בגד מיחד לשינה?… שיגעון! הרי אנחנו בישיבת ׳נובהרדוק׳ היינו ישנים עם הנעלים ועם הבגדים…״

והוסיף הסטייפלער, שהרי יש ראיה מהגמרא (שבת קיב, א), על כך שיש לישון עם נעלים. הגמרא אומרת ״קשר דרבנן״. וכתב על זה הר״ן: ״רבנן לא שרו מנעליהם אלא מלילי שבת ללילי שבת מיגיעת תלמודם״.

והבחור משתאה ומחריש לדעת, איך הסטייפלער מכון בדיוק לכל הלך מחשבותיו. זה הרי בדיוק מה שהוא טוען ונוהג כל הזמן.

אך כאן ׳התהפך׳ והחל לומר לבחור דברים כדורבנות:

״אבל!… יש דבר אחד שהוא יסוד כל היסודות: להיות אדם נורמלי!!! כי אם לא מתנהגים נורמלי, אז לא לומדים ולא גדלים, והתוצאות הפוכות!…

וכיון שכך, צריכים לישון עם בגדי שינה כמו כולם! צריכים לישון כל הלילה כמו כולם! לישון בלי נעלים כמו כולם! הכל כמו כולם! להיות אדם נורמלי! לא לעשות ׳חוכמות׳!…

״ומה שאנחנו ב׳נובהרדוק׳ היינו ישנים עם בגדים״, הטעים ה׳סטייפלער׳, ״הוא משום שכך היה שם הנוהג הנורמלי, אך כיום שהנוהג הוא לא כך, ורוב הציבור הולכים לישון עם בגדי שנה, כך צריך לעשות!… אחרת נשארים ׳א מארנער בחור׳! [בחור משנה!] ולבסוף אינו לומד ואינו מתפלל ונשאר משונה לכל ימיו…״

זכורני בעת שלמדתי בישיבה, היתה תקופה ממושכת שמרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל עשה ׳משמר׳ בכל ליל שבת. הוא הגיע לאחר סעודת ליל שבת לבית המדרש של חסידי בעלזא ברחוב בעלזא הממוקם לא רחוק מביתו, ושם למד במשך שעות ארוכות דפי גמרא רבים בחשק עצום ובמרץ נעורים עד עלות השחר.

הבחורים ׳תפסו׳ שכך הרב שך נוהג והיו מי שניסו לחקות אותו בהנהגת ה׳משמר׳ ולהישאר ערים כל הלילה. כשהרב שך הרגיש בתופעה ביקש להניא אותם ונימק זאת בכך שהם עלולים להיות עיפים מחר, ויצא שכרם בהפסדם.

"אני עצמי״, הצטדק הרב שך, ״מחמת העול הגדול של הרבצת תורה הרובץ על כתפי במשך כל ימות השבוע, על הכלל והפרט, לא נותר לי זמן לחזור על לימודי, ואני חש שאם לא אחזור אני ארגיש עצמי כמת. לשונו היתה: והוסיף לומר: ״עדיף לי להיות מותש ועייף מלהשתוות למת״.

"אולם אתם״, פנה בחביבות לבחורים, ״אין לכם את ההרגשה הזאת, תפקידכם לשמור על זמני השנה, על שמירת סדרי הישיבה, כי רק כך תגדלו להיות תלמידי חכמים״!

דבר נפלא שמעתי מהגאון רבי יעקב אויערבאך שליט״א:

פעם הגיע לידיו ספר מסוים שתיעד את מסכת חייו של אחד מגדולי ישראל. בהזדמנות מסוימת הוא הראה זאת לאביו מרן עמוד ההוראה הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ״ל, והצביע בפניו על נקודות אור מחייו ומהנהגותיו המיוחדות שנהג בהן אותו גדול המופיעים בספר.

התבטא רבי שלמה זלמן בענוה מופלגת, בטבעיות ובפשטות אופינית: "עליי לא יוכלו לחבר ספר!״

כשהתפלא הבן למשמע התגובה המענינת, הסביר רבי שלמה זלמן:

״מה כבר יש לכתוב עלי?! הרי אני תמיד ישנתי בלילות רגיל! אכלתי רגיל! התפללתי רגיל! התנהגתי את כל הנהגותי בצורה שגרתית ופשוטה. מעולם לא עשיתי מעשים חריגים, אז מה כבר נתן לכתב אודותי?״. פלאי פלאים!

המתמידים שצמחו ומעולם לא עשו משמרת

הגאון רבי אברהם ישעיהו ברמן זצ״ל, בנו של ראש הישיבה הגאון רבי שלמה ברמן זצ״ל, ונכדו של מרן ה׳סטייפלער׳ זצ״ל, למד בזמני בישיבת פוניבז׳, והיה רגיל לומר בצחות: ״יש לי שני דודים ששמם ׳חיים׳, שניהם מתמידים עצומים שגדלו תלמידי חכמים מופלגים מבלי שעשו מעולם ׳משמר׳. האחד הוא מרן שר התורה הגר״ח קניבסקי שליט״א, והשני הוא הגאון השקדן רבי חיים ברמן שליט״א, מרבני ישיבת פוניבז׳.

כיצד גדל מרן שר התורה? מהתמדה רצופה, משמירת הסדרים בקפדנות, ומעמידה על המשמר כל העת מבלי להרפות.

כך שמעתי מהגה״צ רבי שמואל דוד פריימן זצ״ל, שלמד בצעירותו חברותא בישיבת ׳תפארת ציון׳ עם יבדל לחיים טובים מרן רבי חיים קניבסקי שליט״א את מסכת יבמות, עוד קודם שנעשו בר מצוה.

בכל יום לפני שסים רבי חיים את הלימוד, היה משנן ומסכם על הכתב את הסוגיה על בוריה, מהן הנקודות הברורות בסוגיא, ומהן הנקודות החלוקות. מה ההוא אמינא של הגמרא ומהי המסקנה. מה טעמו של כל תנא שבגללו חלוק הוא על התנא האחר. מהי שיטת רש״י, ומה העירו עליו תוספות. לדבריו הסיכומים הללו נדמו ממש לשולחן ערוך מסודר להפליא! כשלאחר מכן הוא שינן את הסיכומים הללו שוב ושוב. כך מדי יום ויום!

כדי לזכות להגיע לדרגתו הנוכחית שכל התורה כולה פרושת ומתורת לפניו, הוא לא נצרך להישאר ער בלילות, וגם לא להסתגף באכילה ושתיה. אדרבה הוא נהג בפשטות, השקיע והתאמץ בכוחות טבעיים שלב אחרי שלב, להרגיל את עצמו מילדות להתמדה ושקידה, ולרכוש בהירות בחלקי התורה.

בקונטרס יחודי שיצא לזכרו מספרים בניו של הגה״צ רבי אלעזר צדוק טורצ׳ין זצ״ל, מחשובי תלמידי מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל, ומנהלה הרוחני של התלמוד תורה הנודע ׳תשב״ר׳ בבני־ברק, שאביהם היה רגיל לומר אודות ידידו ורעו יבדל לחיים טובים מרן שר התורה הגר״ח קניבסקי שליט״א, שלדעתו יסוד הצלחתו הרוחנית היא בזכות סדר היום הקפדני והמדוקדק שניהל כל ימיו.

יחד עם זאת שלמד בהתמדה עצומה במרבית שעותיו, נזהר מאוד לשמר על שינה ואכילה כראוי, ולכן גדל וצמח.

רבי אלעזר צדוק היה מספר שבתקופה בה חברו יחד את החיבור המופלא 'שונה הלכות׳, היה מגיע רבי חיים אל ביתו לעתים תכופות. פעמים שבא בבוקרו של יום כאשר היה בדרכו אל כולל ׳חזון-איש׳, כדי להגות יחדו בגיליונות הספר. מיד עם בואו היה מתענין אצל רבי אלעזר צדוק אם כבר הספיק לאכול פת שחרית? ואם ענה בשלילה, אזי למרות זהירותו הנודעת של רבי חיים שלא לבטל רגע אחד מזמנו, עמד על כן שיגמור לאכל במתינות פת שחרית, והוא ימתין עליו דקות אחדות, ורק אחר כך החלו ללמד. כי היסוד הראשון של האדם הוא לשמור על בריאות וחוסן גופו, ולא לזלזל בכך בשום פנים ואופן.

רבי אלעזר צדוק היה מציין לשבח את העובדה שלימודו של רבי חיים היה בבחינת ׳תורה לשמה׳. שהרי רבי חיים השקיע רבות לרכוש בקיאות, זאת עד שדודו ורבו מרן ה׳חזון-איש׳ זצ״ל, המריץ תמיד שיהיה עיקר עסק התורה בעיון נמרץ. למרות כן, כאשר נוכח רבי חיים שהוא באופן אישי דוקא כן מוכשר לכך יותר, וחש שבדרך זו תהיה לו הצלחה בתורה הקדושה, הוא לא ניסה לקפוץ לדרגות לימוד אחרות בעיון עמוק, כאשר חש שהם למעלה מהשגותיו, אלא למד בהספק מרובה ובחשק נפלא, וגמע בשקיקה דפים על גבי דפים. לבסוף גם מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל הסכים עימו, ואף סידר לו חברותות ראויות לדרך לימוד זו שדבק בה.

נציין עוד עובדה נפלאה שסיפר הגה״צ רבי משה טיקוצ׳ינסקי זצ״ל, משגיח ישיבת סלבודקה, שפעם נכנס אל בית מרן ה׳חזון-איש׳ זצ״ל בחול המועד סוכות, ולמול עיניו נגלה מראה מפעים: ה׳חזון איש׳, גיסו מרן ה׳סטייפלער׳ זצ׳׳ל ובנו יבדל לחיים מרן רבי חיים שליט״א, ישבו כל אחד וגמרתו לפניו, ושיננו בהתמדה ובקול רם את הסוגיא בה אחזו…

רבי משה הגיב בהתפעלות כי המראה הנפלא הזה המחיש לדעתו באופן הטוב ביותר מהו ׳עול קריאה׳ אליו התכון הרמב״ם בפירושו על דברי התנא באבות: ״כל המקבל עליו על תורה״, פירש הרמב״ם: ״עול הקריאה׳׳. פלאי פלאים!

׳חוטא על הנפש יקרא'

מה יפים הם ונאים מילותיו הקולעות לענין זה, של הגאון רבי יוסף יהודה ליב בלוך זצ״ל, אב״ד וראש ישיבת טעלז, בספרו ׳שעורי דעת׳, (מאמר ׳פלס מעגל רגלך׳). בהם הרחיב אודות החובה המוטלת על כל אדם להכיר את תכונות נפשו ולדעת את צרכיו, מבלי להקל ראש בכך.

הוא פותח בנקודה זו, שישנם דברים שאינם חיוניים לעצם קיום נפשו של האדם, ואף על פי כן בכלל צורך הוא. כלומר, כל מה שנצרך לו לאדם למען יעמד על מתכונת נפשו, כדי שיהיה במצב של רצון ושמחה. כדי שיהיו ערים כשרונותיו וחיים בו כל כוחותיו – בכלל צורך הוא. הוא נוקט דגמאות מעשיות לזה:

״לרוב בני אדם דרוש לקחת מן העולם יותר מכדי הסיפוק. דרוש הוא לתענוגים גשמיים, לטיול ולחברת בני אדם, להתענג מנועם הטבע וכדומה. ולאחר שנחוץ לו כל זה, אם יגמור בנפשו לפרוש מהנאות אלו, הרי זה בכלל אל תהי צדיק הרבה.

״וכבר דיברנו כמה פעמים כי אינו כדאי לאדם לפסוע בפעם אחת על מעלה עליונה הרחוקה ממדרגתו הוא, כי זה לא יתכן. מלבד יחידי סגולה שזכו להרגיש במלוא המידה בנועם התורה החיים ומתענגים בה לבד. כמו הגאון מוילנא או אף הגאון רבי עקיבא איגר שאמרו הרופאים עליו כי לפי ריפיון גופו אינם יודעים מהיכן הוא חי, אם לא כי העונג הרב שיש לו מלימוד התורה מכלכל את גופו ומחיהו. קדושים כאלו אינם צריכים להנאות גשמיות כי נפשם מתמלאת מהתענוגים הרוחניים שיש להם לאין שעור מעבודתם בתורה ומצוות, והם מכלכלים את כל כוחות נפשם עד שלא נצרך להם לקחת מתענוגי עולם הזה רק מעט מיזער.

״אבל מי שלא הגיע למדרגה רמה כזו, לו יש צורך אף לתענוגים גשמיים המעוררים בו את כוחותיו וכשרונותיו, המרחיבים את דעתו ומשביעים אותו רצון. ואם יחסר את נפשו מהם, יחסרו לו חיים ולא תהיה לו שלמות האדם כפי שנצרך לעבודת הבורא, החפץ באדם שלם, שהאדם בכל כוחותיו ועניניו יעבוד לו. לכן אם יצמצם עצמו לקחת מן העולם הזה דק כדי מחיתו חוטא על הנפש יקרא״. והן הן הדברים!

 

*

האדם מהארץ עד לשמים – או מסוף העולם עד סופו?

[הר' פינקוס עם תוספות]

 תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יב עמוד א

אמר רבי אלעזר: אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע, שנאמר למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ, וכיון שסרח – הניח הקדוש ברוך הוא ידיו עליו ומיעטו, שנאמר אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה. אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון – מסוף העולם ועד סופו היה, שנאמר למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים. כיון שסרח – הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו, שנאמר ותשת עלי כפכה. – אי הכי קשו קראי אהדדי! – אידי ואידי חד שיעורא הוא.

 

וצריך ביאור – מה חז"ל רצו להשמיענו בזה כשפעם כתוב שהיה מהארץ לרקיע, ופעם מסוף העולם ועד סופו?

בדור האחרון חלה התפתחות עצומה בשטח המדע והטכנולוגיה. בעולם המודרני בו אנו חיים, קיימות אפשרויות שלפני כמאה שנה אף אחד אפילו לא חלם עליהן. אמצעי תקשורת שונים, אמצעי תחבורה מהירים ומשוכללים ועוד, וכולם שמחים ואף מתגאים בכל הקידמה הזו. גם אנו כיהודים, איננו יכולים שלא לשמוח ולהיות מרוצים מהאפשרויות הנוחות שבידינו להגיע מעיר לעיר ע״י נסיעה במכונית, ומארץ לארץ ע״י טיסה באוירון.

אחד החידושים המופלאים שבאו לעולם מכח המדע הוא, שכיום העולם כולו כביכול נמצא על כף ידו של האדם. יושב לו איש עסקים במשרדו שבניריורק, ויודע שבאותו רגע מישהו בסין קונה כמה ק״ג של זהב.

ישנם בימינו אנשים שבכוחם לחולל שינויים משמעותיים בעולם כולו ע״י לחיצת כפתור אחת.

כל אחד מאתנו יכול לשוחח בטלפון עם קרוב משפחה המתגורר בקצה השני של העולם. ניתנה בידינו כמין שליטה בעולם כולו.

בדור הסמאטרפונים – זה גדל אלפי מונים, ואף לילד בן 8 יש את העולם בכף ידו…

זהו הישג נפלא שאי אפשר להכחישו. והתמיהה עולה מאליה, מדוע לא היו כל האפשרויות הללו לפני מאה שנים, לפני מאתיים שנה, מהזמן שהעולם נברא? הרי עד לפני כמה עשרות שנים בלבד, אדם שרצה להגיע למקום רחוק הוצרך לנסוע במשך חודשים! מה פשר אותו שפע שזכינו לו דווקא אנו, בני הדור האחרון?

 

האדם המקורי – חובק עולם

ישנו כלל גדול בפיזיקה, ומוצאים אותו בחז"ל, שאם רוצים לתפוס את המהות האמיתית של דבר, צריך לראותו בצורה המקורית שלו. לדוגמא: פורמייקה היא עץ סינטטי, והיא בעצם מיוצרת מנפט. ואפשר לשנות את צורת הנפט של העץ פעמים רבות, אך גם אחרי כל השינויים, נשאר הדבר עם המהות האמיתית שלו, וכשנפרק את הפורמייקה לגורמים יתגלה חומר הגלם שלה ־ הנפט.

כמו כן האדם. אף שמאדם הראשון עד דורנו עברו על האדם הרבה שינויים, אך עדיין אם רוצים לדעת מהו האדם במהותו, יש להתבונן במעשה בראשית מה היה אדם הראשון ולפי זה ידע כל אדם מה הוא בעצמו.

חז"ל (חגיגה יב) למדו מפסוק, שכאשר נברא אדם הראשון, גודלו היה ״מקצה השמים ועד קצה השמים״, אלא שנחלקו שם האם היה מסוף העולם עד סופו, היינו ממזרח עד מערב, או מן הארץ עד השמים. ומסיימת הגמרא ש״אידי ואידי חד שיעור הוא״, כלומר, שתי הגדרות אלו – הגדרה אחת היא.

כאשר חטא אדם הראשון, נאמר ״ותשת עלי כפכה״ – השי״ת צמצם אותו, ושוב אורכו לא היה עד השמים או עד סוף העולם, אלא מאה אמה בלבד. לאחר מכן בכל דור היתה ירידה נוספת, עד שהגיע למימדים המוכרים לנו כיום.

חז״ל באו כאן ללמדנו, שהגם שאיננו רואים את עצמנו כגבוהים עד השמים, או ארוכים מסוף העולם ועד סופו, אך האדם בצורתו המקורית כך היה, ולכן זה בעצם גם מה שאנו.

המציאות האמיתית שלנו היא: או מהארץ עד השמים או מסוף העולם ועד סופו. הגובה הזה הצטמצם לתוך הד׳ אמות שלנו, אך העובדה שזו מהותנו ־ נשארה קיימת לעולם.

 

בית כלא ־ היפך טבע האדם

אחד הדברים הקשים ביותר עבור האדם, הוא להיות כלוא בבית הסוהר. כשהייתי ילד, חשבתי לעצמי: מה כל כך גרוע להיות בבית הסוהר? הרי בית הסוהר בימינו הוא כמעט בית מלון: מקבלים אוכל חינם ושאר צרכים. ואעפ״כ ברור לכל אחד שזהו עונש נורא עבור האדם, כי להיות כלוא זהו היפך טבעו של האדם!

 

דבר זה לומדים אנו מפרשה בנביא.

בספר מלכים (מ׳׳א ב, ח־ט) מסופר, שלפני שהסתלק דוד המלך מן העולם ביקש משלמה בנו: ״והנה עמך שמעי בן גרא מבחורים והוא קללני קללה נמרצת… ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו והורדת את שיבתו בדם שאול״. בקשתו היתה לדאוג ששמעי לא ילך בשלום לקברו, למצוא דרך להורגו. שמעי בן גרא היה ראש סנהדרין. כיצד יצליח שלמה המלך להורגו בערמה? לשלמה המלך, החכם מכל אדם, היה פתרון: ״וישלח המלך ויקרא לשמעי ויאמר לו: בנה לך בית בירושלים וישבת שם ולא תצא משם אנה ואנה. והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון, ידע תדע כי מות תמות דמך יהיה בראשך״. שלמה צוה עליו להשאר בירושלים ולא לצאת ממנה כלל! ברגע שיצא – ייחשב מורד במלכות החייב מיתה!

והלא שמעי בן גרא ממילא כבר היה גר בירושלים, ואיזה מין בית סוהר היה זה עבורו?

אך שלמה בחכמתו הבין שדוקא בזה הוא ממלא את משאלת אביו להביא להריגת שמעי, ואכן כך היה: שנים מעבדיו של שמעי בן גרא ברחו, והוא רדף אחריהם מחוץ לירושלים. הדבר נודע לשלמה המלך, וכך הרגו. אילו לא היה שלמה המלך מצוה עליו שלא לעזוב את ירושלים, היה יכול לחיות שם מאה שנה ולא להרגיש צורך לעזוב את ירושלים. אך ברגע ששלמה צוה עליו לא לעזוב, טבע האדם לרצות לפרוץ החוצה ולצאת. בלתי אפשרי אחרת!

ונתבונן נא: תרנגולת יושבת בלול יום אחר יום והיא מאושרת, לא מחפשת לטייל במקומות אחרים. מדוע האדם מטבעו חפץ להגיע לכל קצווי תבל? התשובה היא, כי האדם בצורתו המקורית הוא מסוף העולם עד סופו, היה לו את כל העולם בידו, ומציאות זו טבועה בו, שעליו לכבוש את כל העולם.

נתאר לעצמנו שלוקחים אדם בגובה מאות קילומטרים ומכניסים אותו בתוך לול. הרי זה הסבל הגרוע ביותר עבורו! אדם רוצה להתמתח ולהגיע לגובה הטבעי שלו.

לכן מסוגל אדם לשבת ולהביט דרך החלון שלו במשך דקות ארוכות. יכול הוא גם לנסוע במכונית ולהביט בנוף שסביבו במשך שמונה שעות ולא להתעייף. כי דעה היא חיבור. ידיעת הדבר היא סוג של שליטה עליו. אם אני רואה ק״מ בעולם, יש לי שליטה עליו, ואם אראה עוד ק״מ ־ גם עליו תהיה לי שליטה.

כל חלק מהעולם שאני רואה, אני כובש אותו לתור המציאות שלי כאדם. זהו טבעו של כל אדם. יש לו חשק טבעי לדעת את כל העולם, כל דבר מעניין אותו, כי כך נוצר מתחילת ברייתו.

 

רחבות ־ כלפי מעלה או לצדדים

והנה חז"ל מלמדים אותנו שלמימד הזה יש שני כוונים – או כלפי מעלה, מן הארץ עד לשמים, או מסוף העולם עד סופו. אדם הראשון היה גבוה מאוד, רגליו היו על הארץ וראשו בשמים. כששכב, אורכו היה מסוף העולם ועד סופו. עד לפני כמאה וחמשים שנה, כל אדם רגליו היו על הארץ וראשו בשמים.

יהודי חי עם קדושה, עם רוחניות, וגוי חי בעולמות של כשפים, של דברים על טבעיים. האדם מטבעו הגיע השמימה. יכול היה אדם לחיות בכפר קטן, עם הצאן שלו, וכשהיו שואלים אותו: וכי אינך רוצה לראות את העולם הגדול? היה מביט בשמים, בכוכבים, והם היו עבורו המראה המרהיב ביותר. היתה לו ידיעה רחבה בחכמת האסטרונומיה, חכמת גרמי השמים.

והנה לפתע נפל האדם. עד עכשיו רגליו היו על הארץ וראשו בשמים, וכעת נפל על פניו.

אך את טבעו אי אפשר בשום אופן לשנות. לכן נתן לו הקב״ה טלפון, רדיו, אוירון ושאר האמצעים הטכנולוגים המקשרים אותו לכל קצוות תבל. כל העולם בכף ידו. כי זהו טבעו של האדם, אין אפשרות אחרת.

אם אדם לא מגיע השמימה, ואינו יכול להגיע לכל העולם ־ הוא כביכול כלוא בלול. לסבים שלנו לא היתה את הרחבות הזו.

אבל חז״ל מגלים לנו: דעו לכם, אתם והסבא שלכם בעצם אותו הדבר. ההבדל היחידי הוא שהסבא היה על רגליו וראשו בשמים, הסבא שלנו חי עם הקב׳׳ה ואנו לדאבוננו לא חיים כך. צורתנו היא – מסוף העולם ועד סופו.

הפועל ולימוד התורה

בישיבת פוניבז׳ עבד פועל שהיו צריכים אותו רק לכמה שעות בכל יום, ובמשך שאר היום הסתובב בטל. מכל מיני סבות היו צריכים לתת לו משכרת שלמה, כאלו הוא עובד יום שלם. הרב מפוניבד דאג שיש בכך שמוש לא הגון בכספי הקדש ורצה לפטר אותו. אך כיצד עושים זאת?

הרב הורה לומר לו שביתר השעות, בהן אינו עובד, עליו לשבת וללמד בחברותא באולם בית המדרש… כשהפועל שמע את זה – הוא ברח מעצמו…

לגבי דידו, היה למוד תורה ״בשמים״. זה עשה לו ״שחור בעינים״. ללמוד תורה? זה לא בשבילי…

מאידך גיסא, תראו את הצמאון האדיר ללמוד שקיים אצל אלו שעשו את ה״סוויץ״׳ בראש… הרי רואים בחוש כיצד הם ״משתגעים ומתלהטים אחריה״…

התורה, התשובה, יכולה להיות ״בשמים״ – ויכולה להיות ״בפיך ובלבבך״! תלוי היכן, ובאיזה שלב, אתה אוחז…

השבת – זמן להתרומם

בעצם, שבת היא לכאורה בית הכלא הגדול ביותר שיש לנו. לוקחים אדם שבאפשרותו להתמתח מסוף העולם ועד סופו, יכול לנסוע מצפון הארץ לדרומה בכמה שעות, וכביכול מכריחים אותו לחיות בתוך הד׳ אמות שלו האמת היא שבשבת הקב׳׳ה זוקף את האדם. במקום שיגיע מטבריה לאופקים או מארץ ישראל עד סין – ראשו מגיע השמימה! במקום להתקשר בטלפון מארץ ישראל לניו-יורק, יש ליהודי כביכול ׳קו טלפון׳ ישיר למעלה, לקב״ה, כמו שהיה ליהודי מלפני מאה שנה. הוא אומר ״ברוך אתה ה׳״, וזהו קשר הרבה יותר ארוך ויותר מרגש.

אנחנו מתגאים בכך שאנו יודעים מה שקורה בעולם. אך באמת אין במה להתגאות. אדם כביכול שוכב על הארץ!

כל הכלים המודרניים הם מתנות מהקב״ה הנצרכות לנו מכורח המציאות שלנו. האדם כאדם מוכרח שתהיה לו שליטה על כל העולם. לא לדעת מה קורה בסין וברוסיה, וכיצד המכונית של שנות האלפיים תיראה, ומה קורה בעולם הרפואה והפיזיקה ־ הניתוק הזה מהעולם הוא פשוט גזר דין מוות עבורו!

בא הקב״ה בשבת קודש ומציע לאדם: במקום לשכב על הארץ ולהיות מסוף העולם ועד סופו – תתרומם!

וכשתעשה זאת תגלה שהעולם לא פחות מעניין, לא פחות יפה.

זה פשוט מימד אחר של העולם, מהארץ עד לרקיע.

[לכן כתוב שאדם הראשון בשבת עשה תשובה, ושבת מלשון לשוב, מפני שבכך שב אל מצבו המקורי – להתענין ולעמוד מלמטה כלפי מעלה – ברוחניות, ולא לרוחב – בגשמיות! כשאדם הראשון חטא אמר "מזמור שיר ליום השבת" כשעשה תשובה!].

מעשה בעשיר שהיה מוכן לתרום במקום 10.000 דולר לכל אברך שיבחן מיידית על הש"ס, ונבחנו עשרה אברכים, וכשרצה לקחת פרטים גילה שאף לא לאחד מהם היה פלאפון!!! [פשוט, מינמאלי, כשר…]

׳׳עולמך תראה בחייך׳

כשתלמידי חכמים היו נפרדים זה מזה, היו אומרים: ״עולמך תראה בחייך״ (ברכות יז ע׳׳א), כלומר, תנסה לגלות שבחיים שלך אפשר למצוא את היופי של החיים.

אדם אינו יכול לחיות ללא שיש לו בכף ידו את כל העולם, כך הוא נברא. השאלה היא של מי העולם שיש לנו בכף ידינו!

הברכה היתה: ״עולמך״, העולם שירשת מאברהם, יצחק ויעקב – אותו תמצא! [יותר נראה לבאר – עולמך – הפנימי – לא ה"רייטינג" החיצוניות, הנייס…]

על הפסוק בתהלים (סח, ז) ״מוציא אסירים בכושרות״, דורשים חז״ל: ״אין אסירים אלא תלמידי חכמים, שמוסרין עצמן למקרא ולמשנה למדרש הלכות ואגדות״ (תנדבא״ר פל׳׳ה).

האם יש משהו צר יותר מד׳ אמות של ישיבה?

הבית הסוהר הגדול ביותר הוא הישיבה. אר באמת זה עולם – אבל כלפי מעלה, עם כל היופי, עם כל הצבע. הוא המעניין ביותר, העמוק ביותר. ״עולמך תראה בחייך״ – אל תחכה עד שתעזוב את העולם, אלא תהנה עכשיו מהעולם שאתה חי בו כי ברגע שאדם עוזב את צורת החיים של ״מסוף העולם ועד סופו״, ממילא צורת החיים נהפכת ל״מהארץ עד הרקיע״.

סדר העבודה מוכרח להיות: סור מרע ועשה טוב. קודם כל להתפטר מהמחשבה שעלינו לדעת כל מה שקורה בעולם, וזה קשה כמיתה. אך כשנעשה זאת – באופן אוטומטי נחפש להיות בני אדם בעלי רחבות והיקף של עולם ומלואו. או אז, נמצא בעז״ה את התורה הקדושה והיא תהיה חיינו ואורך ימינו.

מכאן לא נמסר ולא הוקלט:

בואו ונראה בהמשך הפרשה – מה קורה כשמשנים את הזווית – מהזווית המאוזנת לזוית האנכית – מקצה עולם ועד קצהו – לזוית של מהארץ ועד לרקיע.

חלוקת העולם ע״י קין והבל [מ'מדרש אור חדש' עם תוספות. סעודה שלישית בבית אליהו. לא הוקלט]

״ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה״ (בראשית, בראשית ד, ב).

אך אנו מוצאים במדרש אגדה על הכתוב: ״ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו״ (בראשית, בראשית ד, ח), אמר קין להבל: אתה אומר שיש עולם אחר, בא נחלוק, אני אטול העולם הזה בחלקי, ואתה בחלקך טול עולם הבא. כיון שראה קין להבל שהיה רועה צאנו בשדה, אמר לו קין: לא כבר חלקנו ונפל העולם הזה בחלקי? למה תרעה צאנך בחלקי? אמר לו הבל: אני לא קבלתי כדי שאניח צאני בלא מרעה ואי אפשר בלא רעיה. ומתוך דברים אלו נפלה קטטה ביניהם והרג קין להבל.

ומדוע? – ״ויקם קין אל הבל אחיו" מלמד שנתקוטטו שניהם ועלה הבל לקין והפילו וריחם עליו ועזבו ולא נשמר ממנו, ועמד קין והרג את הבל אחיו, ע״כ.

 

רואים ממדרש זה, שקין והבל עשו ביניהם הסכם חלוקה בין גשמיות העולם הזה, שזה שייך לקין, ובין רוחניות העולם הבא, שזה שייך להבל.

כמו כן החלוקה הזו באה לידי ביטוי בשמותיהם. ״קין״ מסמל את ענייני הקנין בעולם הזה, ו״הבל״ מסמל שכל מה שבעולם הזה הוא ככתוב: ״הבל הבלים״ (קהלת א, ב) והעיקר הם חיי הרוח והעולם הבא, כפי שכתוב בסוף קהלת: ״סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם, כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע״ (קהלת יב, יג-יח. וכן מפרש הרמב״ן: וקראה האחד בשם קנין והשני הבל, כי קנין האדם – להבל דמה, ע״כ (וראה פירוש מורחב ה'כלי יקר' כאן).

לאחר שישנו הסכם החלוקה הנ״ל, הבל כביכול מפר אותו ונכנס לתחומו של קין, וקין אינו מוכן לוותר לו. ולמרות שבתחילה הבל נצחו במאבק וריחם על קין אחיו, התאכזר קין והרג את הבל – האח היחיד.

אך אנו רואים שהתרעומת של קין התפרצה לאחר שקין הביא מפרי האדמה מנחה לה׳ וקרבנו לא התקבל, לעומתו הבל הביא מנחה לה׳ מבכורות צאנו, וקרבנו התקבל. אזי יצא זעמו של קין ונכנס בדברים עם הבל אחיו (לפי המדרש לעיל) בענייני זכויות הבל בעולם הזה ובסופו של דבר הרג את הבל.

ננסה להבין מדוע דווקא לאחר מעשה הקרבת הקרבנות התפרץ אותו ויכוח שהסתיים במות הבל?

אך נראה דאף שבאמת היה הסכם בחלוקת העולם הזה והעולם הבא בין קין והבל; קין התעסק בקנייני העולם הזה, והבל אמור היה להתעסק ברוח, בחיי העולם הבא, אבל בפועל – הבל נהיה גם לרועה צאן. אבל למרות שהבל הפר את ההסכם, קין כביכול מוותר ומעלים עין כל זמן שאינו רואה ממש שהבל זכה לעולם הבא.

אכן, הבל, כדי למנוע קנאה ומחלוקת מאחיו בגלל ההסכם שעשו, בחר אומנות שונה מאחיו, ומסביר ה ״כלי יקר״ מדוע הכתוב (בראשית, בראשית ר, ב) מקדים את אומנות הבל האח הקטן מאומנות קין האח הגדול ואומר: ״ויהי הבל רועה צאן וקין עובד אדמה״? אלא מכיון שרצה הבל להתרחק מקנאה ומחלוקת, לכן בחר באומנות שונה, ולכן אומר הכתוב: ״ויהי הבל רועה צאן״ מחמת ש'קין היה עובד אדמה' ע״כ.

[דבר זה אגב מראה פחיתותו של קין, שכל עוד שאינו רואה את הבל מקבל משהו מהעוה"ב – הוא לא מוטרד. בהמשך יתבאר שהוא כפר בעוה"ב, "לית דין ולית דיין ולית עלם אחרן". אין לו בעיה "לפרגן" להבל עולם הבא שהוא ממילא אינו מאמין בו…

מזכיר הדבר שפ"א חיפשתי מוצר מסוים ומצאתי בחנות במחיר של 100 ש"ח, ושאלתיו אבל מישהו אחר [ללא נקיבת שם] מוכר את זה בשמונים? מדוע לא קנית אצלו? נשאלתי בתגובה, והשבתי – מפני שכעת אין לו. אהה… השיב לי הלה, אז הוא יקרן, מפני שאני, מה שאין לי, אני נותן בחינם!!…

קין מפרגן להבל מה שלדעתו "אין לו"…]

כל זה היה טוב עד שעת הקרבת הקרבנות. אבל כשמגיע מעשה הקרבת הקרבנות וקין מקריב ראשון וקרבנו לא מתקבל, והבל מחקה את קין ומקריב קרבן לנגד עיני אחיו, וקרבנו מתקבל, רואה קין בעליל שהבל זכה לחלק של העולם הבא, מיד בערה חמתו של קין ודרש לקיים את ההסכם כלשונו: שלא יהיה להבל חלק בעולם הזה.

אשמתו של הבל

המפרשים דנים מה חטא הבל שנגזר עליו למות. לאור הדברים הללו יש לנו תשובה.

כל הענין נבע מניקור־עיניים שגרם הבל. וכי לא יכל להקריב את קרבנו לא לעיני קין? וכי לא יכל לחפש מקום מרוחק ולהקריב שם קורבנו?

וכשעשה כן, הראה לקין שחלק עולם הבא שייך לו, אזי פרצה הקנאה של קין ודרש את כל זכויותיו לפי ההסכם.

יעקב ועשיו

לאחר שיעקב לקח את הברכות מתחת ידי עשו, מייעצת לו רבקה אמו לברוח מפני עשו אחיו פן יהרגנו.

נשאלת השאלה, מדוע חששה רבקה לחשש שנראה כה מוגזם שעשו יהרוג את אחיו היחידי יעקב? ואפילו עשו שחשב להרוג את יעקב התכוון לעשות זאת רק לאחר מות יצחק אביו, כפי שאומר הכתוב: ״יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי״ (בראשית, תולדות כז, מא), ועד אז – רוב הסיכויים הם שהענין ירגע או אפילו ישכח או יסלח, א״כ מדוע רבקה עמדה על כך שיעקב יברח ויצחק הסכים לכך?

 

חלוקת העולמות בין יעקב לעשיו

מצינו במדרש אגדה על הכתוב: ״ויתרוצצו הבנים בקרבה״ (בראשית, תולדות כה, כבר אמר עשו ליעקב: בוא ונחלוק העולם, אמר לו: טול אתה העולם הזה ואני אטול עולם הבא. וכן עשו אמר ליעקב: טול אתה העולם הבא ואני אטול עולם הזה, ע״ב.

היה הסכם חלוקה בין יעקב ועשו, בין העולם הבא ־ רוחניות ליעקב, ובין העולם הזה־גשמיות – לעשו. וכל זמן שיעקב היה ״איש תם יושב אהלים״ (בראשית, תולדות כה, כז) אזי עשו אמור לפרנס את יעקב וישנו שלום ביניהם.

אבל במעשה הברכות שיעקב לקחם מעשו במרמה, ועיקר הברכות הם ברכות גשמיות, כאן נכנס יעקב לתחומו של עשו וכביכול הפר את ההסכם.

הן רבקה והן יצחק רואים מעשה ונזכרים במעשה האחים קין והבל, כמו ששם היה הסכם דומה ואפילו שלא בוצע בתחילה במלואו קין לא הקפיד, אבל כשראה מול עיניו כיצד הבל זוכה בחלקו שלו, העולם הבא, קם והרגו למרות שהוא אח יחיד. כך גם אצל יעקב ועשו, יעקב הפר את ההסכם, ואם עשו לאחר שלקחו ממנו את הברכות יראה מול עיניו כיצד יעקב מצליח להרבות צאן ונכסים, אזי תכנס קנאה עזה בעשו ויהיה מסוגל להורגו למרות שהוא אח יחיד, לכן יעצו רבקה ויצחק לבנם יעקב: לך ברח מפני עשו אחיך.

ואמנם כן, אנו מוצאים לאחר הרבה שנים שיעקב עומד לפגוש את עשו והוא בעל משפחה ורכוש, אומר הכתוב: ״ויירא יעקב מאוד ויצר לו״ (בראשית, וישלח לב, ח). ונאמר בתנא דבי אליהו זוטא (יט, ג): וכשבא יעקב מבית לבן וראה עשו שיש ליעקב נשים ובנים ועבדים ושפחות ובהמות וכסף וזהב, מיד אמר עשו ליעקב: יעקב אחי! לא כך אמרת לי שתיטול אתה העולם הבא ואני אטול העולם הזה? ומנין לך כל העולם הזה? – נשים ובנים וממון עבדים ושפחות? למה אתה משתמש ונהנה מן הדברים שבעולם הזה כמותי? ע״כ. (ראה דרשה בראשית, ויצא עמוד 115).

מסקנה

מסתבר, איפוא, שמה ששומר עלינו מפני שנאתו של עשו, היא עובדת היותנו מסתגרים בדל"ת אמותנו בשמירת -עינים דוגמת יוסף ות"ת כדוגמת יששכר ובשמירת כל דבר שבקדושה הקשור לתורה וליראה. כדברי יעקב לבניו – "למה תתראו"

כי האנטישמיות החלה תמיד במקום בו ניסו יהודים להיכנס לתוך מערכותיהם של הגויים.

אם בדרכי איסור, כמו נשאי דגל ההשכלה באשכנז, המדינה אשר המיטה על העם היהודי את האסון הגדול מיום היותו לגוי,

ואם כמו רבי שלטון שבספרד, ממלכה אשר העלתה על מוקד האש הרבה מבניו ובנותיו של עם ישראל. כי במקום שובו היתה התקרבות, שם באו הגוים ויצרו את הריחוק.

וכבר מפורסם שהאברבנאל נקרא כן ע"ש היהלום שרכש לאשתו וכל רואהו היה קורא "בראבו – נלה" בראבו על היהלום…

כשישב היהודי בבית המדרש, ראה בו הגוי תמהוני ומוזר שאין לו כל עסק עמו. כשניסה, יעקב להיות שר או ציר בפרלמנט של עשו, הוא נתקל מידית בשנאה ובבוז.

קין מול הבל – יעקב מול עשיו –

דמויות שהתפרסותם בעולם הם מקצה העולם ועד קצהו, או מהקרקע ועד לרקיע.

כשההתפרסות מקצה העולם ועד קצהו – אין שבעה. חסר לקין או עשיו משהו בעולם בעקבות הבל או יעקב?

אלא זה טבעו של המגושם – רצונו להשיג הכ———-ל!!! ללא גבול. ללא מידה.

רדיפתו אחר החדשות, הקורה בעולם כולו – היא ללא גבול.

רדיפתו אחר העולם הזה – אינה מצטמצמת למה שנצרך לי. אלא שלי יהיה הכל – ולאחי – כן – אחי – לא כלום!!

נלמד מפרשייתינו – אחר מה לרדוף, במה לעסוק, ונהיה עם הראש לשמים הגם שהרגליים מוצבות בקרקע!

*

נלמד לומר תודה!

[״לכי ומעטי את עצמך״ – והגדת]

הגמרא מספרת (חולין ס ע״ב) שהשמש והירח נבראו זהים בגדלם, שנאמר: ״ויעש אלקים את שני המאורות הגדלים״ (בראשית א, טז) [ובאר הגר״א, שבכל מקום שנאמר שני, הכונה שהם זהים, כמו שאמרו (יומא סב ע״א) ששעירי יום הכפורים יהיו שוים במראה בקומה ובדמים, שכתוב בהם שלוש פעמים ״שני״. והוא הדין בשתי צפרי המצורע (נגעים פי״ד מ״ה) מדכתיב ״שתי צפרים חיות טהרות״ (ויקרא יד,ד). אף כאן, ״את שני המארת״, ששוים בגדלם.]

טענה הלבנה שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, אמר לה הקדוש ברוך הוא: לכי ומעטי את עצמך.

אמרה הואיל ואמרתי דבר הגון אמעט עצמי? אמר הקדוש ברוך הוא, הביאו עלי כפרה כביכול שמעטתי את הירח.

כל הענין היא מסתרי תורה. ולאר״י הקדוש אריכות גדולה בהסברו, ואין לנו עסק בנסתרות. אבל הואיל והענין לא כתוב בזהר הקדוש, ב״מדרש הנעלם״, אלא בגמרא, וחובה על כל יהודי ללמדו, יש בו לקח גם בפשטות הבנתו אף אם לא נשיג סודו.

ובפשוטו, הענין כלו מקשה – אם הלבנה אמרה דבר הגון, מדוע מיעטה הקדוש ברוך הוא? ואם אין ממש בטענתה, מדוע להתיחס לדבריה, ועוד לשאת אשמה כביכול, ״הביאו עלי כפרה״!

אבל, הבה נתבונן –

הלא גם בתחלה, כשנבראו שוים בגדלם, היתה השמש מאור עצמי יוקד וזוהר, והלבנה מקבלת אורה מהשמש [והראיה, שגם לעתיד לבוא, כשתתמלא פגימת הלבנה. יהיה ״אור הלבנה כאור החמה – ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים״ (ישעיה ל, כו)]. ןאיך זה עלה בדעתה שיש כאן שני מלכים, והיא הראויה לכתר!?

ברם, דבר גדול אמרה הלבנה, וטענה חזקה בפיה!

שהרי אמרו (ויקרא רבה לד, ח), שיותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. שהרי רות אומרת: ״ושם האיש אשר עשיתי עמו היום, בעז״ (רות ב, יט), הרבה פעלות וטובות עשיתי עמו היום בשביל פרוסה שנתן לי –

בעל הבית נותן פרוסה, וזוכה בעולם הבא. מי נותן יותר למי! כיון שכך, טענה הלבנה, אמנם השמש נותנת ואני המקבלת אבל המקבל עושה עם הנותן יותר משהנותן עושה עם המקבל! וזו טענה נכונה וצודקת. דבר הגון אמרה. כך הוא לפי האמת –

אבל למקבל אסור לחשב כך!

המקבל צריך להוקיר את הנותן ולחוש כלפיו הכרת טובה. ואם טענה כך, כפיות טובה כאן – ולכי ומעטי את עצמך!

אל תעשי את החשבונות של הנותן, מעטי עצמך ותני לו את הכתר!

בגמרא (יבמות סג ע״א) סיפרו, שאשתו של רבי חיא היתה מצערתו. למרות זאת, בכל עת היה קונה עבורה דברים, מביא לה מתנות. תמה רב, רבינו: הלא משביעה אותך מרורים! ענהו: דינו שמגדלות בנינו, ומצילות אותנו מן החטא.

״מצילות אותנו מן החטא״, ניחא. אבל ״מגדלות בנינו״ – וכי בניו הם, ולא בניה?! והואיל ובניה הם, טורחת היא בגדולם מפני טבעה האמהי!

והתשובה, יסודית: בחובת הכרת הטוב, אין זה עסקך מדוע הלה עושה זאת. אתה נהנה, חובה עליך להכיר טובה!

וכפיות טובה זו כבר מוזכרת בפרשתינו – אדה"ר שנתבע על האכילה מעה"ד טען – האשה אשר נתת עמדי וגו' אומרים חז"ל – כאן כפר בטובה!

זהו ששנינו: ״אורח טוב מה הוא אומר, כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי. כמה בשר הביא לפני. כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות הביא לפני, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי. אבל אורח רע מה הוא אומר, מה טרח טרח בעל בית זה, פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחת שתיתי. כל טרח שטרח בעל בית זה לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו (ברכות נח ע״א).

מי מהם צודק? ודאי שהאורח הרע! אבל כפוי טובה הוא, אינו בן אדם!

כי בענין הכרת הטוב אין זה ענינך מדוע טרח. כל מעיניך, במה שקבלת!

זכורני, כשלמדנו בישיבה קבלנו פרוטות בהן שלמנו ארוחותינו בבית ישישה אחת.

יום אחד אמרה לנו: ״אתם יודעים שאתם מקבלים כאן אכל בחינם!״ תמהנו, הלא אנו משלמים בפרוטותינו הדלות!

ענתה לעומתנו: ״גם אני מקבלת מכם כסף בחנם!״.״ מה רצתה לומר? אך זאת שעליכם להודות לי, ועלי להודות לכם – זה המבט של הכרת הטוב!

הכרת הטוב נצרכת מאד בבית שיכיר אדם טובה לאשתו על כל אשר משתדלת בעבורו, ולא יזכור רק החסרונות, וכן האשה עבור הבעל, וכן הילדים להורים, ועובד לבוס, והבוס לעובד וכעזה"ד.

האדם באופן טבעי מעונין להסיר זאת מעליו ולכן הוא אומר תמיד – זה לא טובה, הוא חייב לי זאת! זה מגיע לי! הבעל חייב לפרנס, האשה חייבת לסדר ולארגן את הבית ולגדל הילדים, הבוס חייב לשלם לי העובד חייב לעבוד והוא בא בשביל המשכורת וכו'. לא זה קו ההשקפה התורני הנכון. התורה דורשת שנכיר טובה גם למי שעשה זאת מטעמיו הוא, בשורה התחתונה – לי יצא תועלת מכך, ועלי להכיר טובה!

להכיר בטובה!

אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיעניק לנו כל טוב, לפיכך חובה עלינו לדעת מה התנאי לעשיית טובה. לדעת למי הקב"ה מוכן הוא לגמל טובה חנם ולמי אינו מוכן. והדברים מבארים בפרשתנו:

״וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה׳ אלקים על הארץ, ואדם אין לעבד את האדמה״ (בראשית ב, ה), פרש רש״י: למה לא צמחו, ״כי לא המטיר״. ומה טעם לא המטיר, לפי ש״אדם אין לעבד את האדמה״ ואין מכיר בטובתם של גשמים. וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים.

ההבנה השגורה ברש״י. שהגשמים תלויים בתפלה, והמתינו שיבוא האדם ויתפלל עליהם. אבל לא זה מה שכתוב ברש״י!

כתוב ברש״י:

״ואדם אין לעבוד את האדמה״, ואין מכיר בטובתם של גשמים.

ופרש המהר״ל (״גור אריה״, שם): ואסור לעשות טובה למי שאינו מכיר בטובה. ״וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו״. שאם לא היה מתפלל עליהם מכל שכן שלא היה נותן המטר. שהרי האדם מכיר בטובתם ובכל זאת אינו מתפלל עליהם, אם כן הוא כפוי טובה, והוא יותר גרוע ממי שאינו מכיר בטובת המטר! [ומצינו (תוספות עבודה זרה ה ע״א) שמי שאינו מבקש כדי שלא יצטרך להודות כשקבל, הוא כפוי טובה].

בינינו לבין הקדוש ברוך הוא יש כעין הסכם, ״חלוקת עבודה״: ״לה׳ הישועה, על עמך ברכתך סלה״ (תהלים ג, ט). ה׳ משפיע כל טוב. ומה עלינו לעשות? לברכו ולהודות לו, להכיר בטובה (אלשיך)

והשל״ה הקדוש פרש, שכאשר יודעים שלה׳ הישועה, ומכירים בטובתו, יוצרים נכונות במרום להמשיך ולהעניק ולהשפיע: ״על עמך ברכתך סלה״, לעולם.

וכך פרש את הכתוב: ״יודו לה׳ חסדו״, כשמודים על חסד אחד, באה התעוררות להשפיע השפעות רבות, ״ונפלאותיו לבני אדם״ [תהלים קז, ח].

והחיד״א פרש בכך: ״הודו לה׳ כי טוב״, כשמורים לו על טובו, על ידי כך ממשיכים ״כי לעולם חסדו״ (תהלים קיח, א), ועל ידי ״שירו לה׳ ברכו שמו״, משפעת טובה תמידית ו״בשרו מיום ליום ישועתו״ (תהלים צו, ב).

ורבנו יונה (״שערי תשובה״ שער ג׳ אות יז) מנה זכירת חסדי הבורא יתברך עלינו במצות עשה, שנאמר: ״וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלוקיך זה ארבעים שנה במדבר… ויאכילך את המן… שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה״ (דברים ח, ב-ד)ודוד אמר: ״ויתבוננו חסדי ה׳״ (תהלים קז, מג), תאמר: ״כי חסדך לנגד עיני״ (תהלים כו, ג).

וכתב בעל ספר ״חרדים״ (ט, פג): ומזה [ממצות וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלוקיך במדבר״] נלמד מקל וחומר: אם נצטוינו לזכור לדורות החסדים שעשה עם אבותינו, כל שכן שכל אחד מישראל חיב לזכור החסדים שעושה עמנו תמיד, הן לכלל ישראל, כמו שאומרים ״לולי ה׳ שהיה לנו בקום עלינו אדם אזי חיים בלעונו״ (תהלים קכד, ב-ג), וכן חייב כל אדם לזכור החסדים שגמלו ה׳ יתברך מעת שיצרו בבטן אמו. ואז יכנע לפניו ויבוש, וישוב בתשובה שלמה.

אם כך, מקימים בזה מצות עשה, ומשיגים בכך תוספת טובה וברכה. ובנוסף, הרי התפלה מקובלת ביותר בשעת מצוה (רבנו בחיי עימות יט, ג). וכשאנו זוכרים החסדים שנעשו עמנו עד כה, תקובל תפילתנו שימשיכו ויגברו!

באנטוורפן מתגורר יהודי ששהיתי אתו בסביר, בזמנים הקשים. בכל פעם שאני עולה לפקוד את מעונו, הוא מקדם פני בבקשה: ״רבייעקב. אל תדבר על סיביר!״ טוב, רצונו הוא כבודו וכל מה שאומר לי בעל הבית אני עושה, חוץ מצא. אבל האמת, איני מבין. אדרבה, וזכרת את כל הדרך״, כמה חסדים ליוו אותנו, ןאיך נחלצנו בסוף, ויצאנו מצרה לרוחה. למה לא להזכיר ולהודות בלא הרף!

ועל מה יש להודות? על מה לא!

אנשים מודים על הדברים הגדולים, על ההצלחות ברוחניות ובגשמיות. ושוכחים, שהדברים הגדולים באמת הם הנראים כפשוטים. הכליות פועלות, והלב, והראות. ברוך השם שאיננו מבינים לאשורם דברי הגמרא (שבת יא ע״א), כל חולי ולא חולי מעים, כל כאב ולא כאב לב, כל מחוש ולא מחוש ראש, כל רעה ולא אשה רעה.

יעקב אבינו, באחרית ימיו, מוקף בבניו, שבטי יה, בכבוד והערצה, נושא תודה לה׳. על מה? ״האלוקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה״. הרועה, דואג למרעה: ה׳ שזן אותי (בראשית מח, טו ובתרגום)

בראש ובראשונה, תודה על האוכל!

מי חושב על כך?!

״כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואני משכים ומוצא כל אלו מתקנים לפני!״(ברכות נח ע״א).

כבר חישבו ומצאו שארבעים ושנים אנשים עבדו עבור הלחם שלי –

ומי מדבר על השמש שזרחה עבורו, והגשמים שירדו למענו, והאדמה שנתנה לשדה, ועל הטרקטור שפילח רגביה, ובית החרושת שיצר אותו, והאנשים שעובדים בו –

הלא הכל בכלל: ״חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם״ (סנהדרין לז ע״א). הכל בכלל: ״אורח טוב מהו אומר, כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי. כמה בשר הביא לפני כמה יין הביא לפני כמה גלוסקאות הביא לפני, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי!״ (ברכות נח ע״א).

הלא לכן תקנו לנו לברך ״יוצר אור״, להרגיש שהשמש זורחת עבורי, ועלי להודות עליה. ״רוקע הארץ על המים״, כדי שאני אעמוד על קרקע מצקה – ״כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי״!

מישהו שאל אותי, מהו שנהגו – בחוץ לארץ (יעוין ב״משנה ברורה״ קכח, ס) לומר לכהנים ״יישר כח״ בירידתם מן הדוכן. הלא בסך הכל קיימו מצוותם.

השאלה קוממה אותי: ואם מצוותם היא, מה זה עסקך? קבלת ברכה, עליך להודות!

אז הודינו לקדוש ברוך הוא על ״הדור נאה זיו העולם״, על החיים והבריאות, המזון והלבוש ועל קורת הגג. על המשפחה ועל החברה, על מוסדות הלמוד ועל האפשרות ללמד, על אין ספור הפרטים שבכל אלו ועל עוד ועוד? ־

כי אם לא, חלילה, ״אסור לעשות טובה למי שאינו מכיר בטובה״ ואם אכן כן, מוכן עבורנו אוצר גדוש של מתנת חנם, המצפה למכירי הטובה!

*

לקבל – רק בתפילה!

[״ואדם אין׳ – והגדת]

"וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח. [ולמה?] כי לא המטיר ה׳ אלקים על הארץ. [ומה טעם לא המטיר, כי] אדם אין לעבוד את האדמה״, ואין מכיר בטובתן של גשמים. וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם, וצמחו האילנות והדשאים (בראשית ב, ה וברש״י). וכך אמרו בגמרא (חולין ס ע״ב): שיצאו דשאים ועמדו על פתח הקרקע עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו, ללמדך שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפלתם של צדיקים. רב נחמן בר פפא היתה לו גינה, וזרעה ולא הצמיחה. בקש רחמים וירד מטר והצמיחה. אמר, זהו ששנינו שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתנו.

לאה ידעה ברוח קדשה שליעקב אבינו יהיו ארבע נשים, ושנים עשר שבטים. שלושה לכל אחת. ילדה את ראובן שמעון ולוי, והוסיפה וילדה את יהודה. וקראה כך שמו לאמר: ״הפעם אודה את ה׳״ (בראשית כט, לה), שנטלתי יותר מחלקי (רש״י). נפלא. ואמרו על כך (ברכות ז ע״ב), שמיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה לקדוש ברוך הוא עד שבאה לאה והודתו, שנאמר: ״הפעם אודה את ה׳״ – ״ותעמוד מלדת״.

למה לא המשיכה ללדת? הלא הודתה. ובארו בו (״דברי תורה״ ח״א אות י בשם החוזה מלובלין זצ״ל), שעמדה מלדת משום שלא ביקשה על העתיד!

ואם לא מבקשים, לא נותנים!

מרעיש הדבר: הקדוש ברוך הוא מטיל על משה שליחות, לגאול את ישראל. משה רבינו מסרב: ״בי ה' לא איש דברים אנכי, כי כבד פה וכבד לשון אנכי״ (שמות ד,י). ״כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים״ (רמב״ן). והקדוש ברוך הוא ענהו: ״לך, ואנכי אהיה עם פיך״ (שם, יב) ״ובעת שתדבר יהיו דבריך נכונים״ (שמות רבה ג,טו) ורמב״ן שם). ומשה רבינו מפציר: ״שלח נא ביד תשלח״ (שם,יג) ״ויאמר: שלח נא ביד אדם מדבר צחות, שיהיה כשר וראוי לשליחות נכבדת כזאת, ואל תשלח ביד כבד פה וכבד לשון ותהיה עם פיו בבואו אל פרעה, כי איננו דרך כבוד ומעלה להיות שליחך ערל שפתים, כי לא ישמעו כל העמים בדברו אל המלך [בתקיפות], ויהיה זה חסרון בעיניהם״ (רמב״ן). והודיעו הקדוש ברוך הוא, שאהרן יהיה מתורגמנו –

לא מובן: מדוע לא רפאו הקדוש ברוך הוא?!

היה מסיר את כבדות שפתיו, ולא היה עוד מקום לסירוב מחשש לחלול שם שמים!

וכתב הרמב״ן (שמות ד, י): שהקדוש ברוך הוא, כיון שלא התפלל על כך, לא רצה לרפאותו״!

נורא ־ בלא תפלה, לא נותנים!

כזו עת רצון היתה במעמד הר סיני, ונעקר יצר הרע מלבם (שיר השירים רבה א, ט), ואמר הקדוש ברוך הוא: ״מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם״ (דברים ה,כו). ואמרו רבותינו (עבודה זרה ה ע״א), שבשמעם כן היה להם לומר: ״תן אתה״ –

והיינו מצויים לנצח בדרגת היראה וקבלת על מצוות כבשעת מתן תורה! ומכיוון שלא ביקשו לא קבלו, וחלפה השעה!

זהו ששנינו (ברכות נד ע״א) שצריך לתת הודאה על לשעבר ולצעוק על העתיד, והרמב״ם (הלכות ברכות (פ"י הלכה כו) היפך הסדר: ״כללו של דבר, לעולם יצעק אדם על העתיד לבוא ויבקש רחמים, ויתן הודאה על מה שעבר ויודה וישבח כפי כחו. וכל המרבה להודות את ה׳ ולשבחו תמיד הרי זה משובח״].

וכך תקנו ב״נשמת כל חי״: עד הנה עזרונו רחמיך, ואל תטשנו לנצח.

וב״מודים דרבנן״: ברכות והודאות על שהחייתנו וקימתנו, כן תחיינו ותקימנו.

ובברכת הגאולה בהגדה: והגיענו הלילה הזה, כן ה׳ אלוקינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים.

וב״ריבון כל העולמים״ בליל שבת: מודה אני לפניך על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי.

ובברכת ״הגומל״ עונים למברך: ״מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה״ [והמברך אינו מבקש על העתיד, כי אז היתה זו ברכה ארוכה והיה צריך לחתם בברכה (תוספות ברכות יד ע״א, מהירושלמי)].

ואספר ־

בסערת מלחמת העולם הראשונה גלתה ישיבת מיר ליפן, והתעלו בתורה בראשות האריות שבחבורה, ובראשם הגאון רבי אריה ליב מאלין זצ״ל. לאחר המלחמה עברו לארצות הברית. חלקם עלו לארץ, וחלקם יסדו את ״כולל מיר״ בארצות הברית. הגאון רבי מיכל זלמן שורץ שהיה אז נער בן שבע עשרה, ונפשו דבקה ברבי ליב מאלין הפציר ברבי שיפתח ישיבה וירביץ בה תורה, והוא ידאג לתלמידים, ויביא את חבריו,והרבי נאות לבקשתו. מיכל זלמן הלהיב שנים מחבריו, והם נסעו עמו במשך כשעתים ממחנה הקיץ בו שהו בהרים, למעונו של רבי ליב. הגיעו ונבחנו, ובסיום המבחן הביט בהם בשתיקה. נפשם יצאה לדעת את התשובה. כעבר כעשר דקות מתוחות הפטיר: ״נו, תשובו בעוד יומיים״.

תמהו. שבו למחנה, וכעבר יומיים נסעו כשעתים, הגיעו ונבחנו שוב. שאלות חדשות, ונתוח תשובותיהם, הורה באלו נקודות ענו כהלכה ובאלו נדרשה הרחבה. ולבסוף הביט בהם כעשר דקות מיסרות עד שאמר: ״נו, תשובו בעוד יומיים״.

זה כבר קומם, אבל קבלו את הדין. חזרו למחנה וכעבר יומיים שבו. קיבל פניהם כמכרים ותיקים והחל את המבחן מבראשית. שאל שאלות חדשות, שקל והרחיב את התשובות, ובסיום המבחן הביט בהם בשתיקה

לפני שעברו עשר הדקות, לפני שיאמר להם שוב שיחזרו בעוד יומים, קפץ אחד מהם, רבי יהושע רובנץ, וקרא: ״ייאמר נא ראש הישיבה, האם התקבלנו או לא?!״

הביט בו בתמהון: ״ודאי! התקבלתם כבר בפעם הראשונה!״

תמהו לעומתו: כל הטורח הזה למה, ומדוע לא הודיעם מיד?

וענה בכבד ראש: ״משום שלא בקשתם –

וכשלא מבקשים, אין לתת!״

אכן, כשלא מבקשים אין לתת – אך גם כשמבקשים, תלוי איך מבקשים! –

שמעתי מהרב שך זצ״ל, שדודו הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל אמר לו, ששמע מהנצי״ב מוולוז׳ין זצ״ל שהעיד על עצמו, שביום שאינו בוכה בברכת ״אהבה רבה״ בדמעות שליש באמת: ״ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמע ללמד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, והאר עינינו בתורתך״ –

באותו יום אינו מחדש בתורה!

והמהר״ם מברז'אן זצ״ל כתב ("גלוי דעת״, במלואים) שאמר הגאון הקדוש הרבי רבי שמעלקא מניקלושבורג זצ״ל, שמי שאינו מכוון בברכת ״אהבה רבה״ ובברכת ״אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה״, לא יוכל לכוון בלמודו באותו היום לאמיתה של תורה. ופעם אמר לו תלמיד, שלא כיון בתפלתו וחידש חדוש אמיתי. ביקש לשמעו, וסתרו!

והלא כבר אמרו מה יעשה אדם ויחכם, ימעט בעסק וירבה בישיבה. הרבה עשו כן ולא עלתה בידם, אלא יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו. שנאמר: ״כי ה׳ יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה״. מאי קא משמע לן, דהא בלא הא לא סגי.

יש צורך בהתמדה ויגיעה, אך חובה להסמיך להם תפלה ולא תפלה שגורה בלבד, אלא: ״אין לך דבר שמזכה לאדם להשיג ישרות התורה ולפענח מצפונים בדרכי יושר ואמת, אלא להתפלל לה׳ בדמע!״ ("יערות דבש", דרוש ד).

וידוע הסיפור כשיצא לאור הספר ״עמודי אור״ להגאון מסובאלק זצ״ל, עורר התפעלות רבה בעולם התורה. הכל סחו בחידושיו המופלאים. גם הדיין דקובנא לא שבע מהעיון בו, והמליץ לפני רבה של קובנא באותם ימים, הגאון האדיר רבי יהושע ליב דיסקין זצ״ל, ״השרף מבריסק״, שיעיין בו. התנצל בפניו שאין לו פנאי: כל עיתותיו מקדשות להתעלות בתורה ולעניני העיר. לחץ ולחץ: על הרב להכיר את דרך הלימוד המחדשת. הכל סחים בחדושים המופלאים, והרב צריך להיות מעודכן!

״הבא את הספר״, אמר מהרי״ל דיסקין, ורץ עשה זאת בשמחה.

הושיט, והרב אמר: ״הלא הודעתיך שאין לי פנאי. מה הנושא הראשון שהוא דן בו?

אמר הדיין: ״הוא חוקר, האם על בתי התפלין להיות עשויים מעור אחד״.

שאל הרב: ״ומה חידש בענין?״

הרצה הדיין את כל המהלך: בתחלה הביא ראיה מ״דבק שברי שופרות״, ודחה. הביא ראיה מהדבקת קלף הפרשיות, ודחה. מהדבקת רצועות תפלין השנויה במחלוקת הראשונים, וחילק. והסיק להכשיר ממשנה במסכת כלים ומסוגית זקן ממרא במסכת סנהדרין. כשסיים, שאל הרב: ״ומה הנדון בסימן השני?״ הקריא הדיין: ״לבאר שיטות הפוסקים בדין אסור הסח הדעת בתפלין. אמר הרב: ״הוא פותח בקושית ה׳שאגת אריה׳ מהגמרא ביומא על הסוגיא בשבת, ומוסיף להקשות כך וכך, ומביא דברי הרמב״ם בענין רצוי הציץ, ומחלק כך וכך, וממילא מיושבת קושית ה׳שאגת אריה׳ – ואולי הביא גם דברי ׳שער המלך׳״ – ״כן, הביאם בהגה״ה״. ״ניחא. והסימן הבא״ – ״בענין נשים ותלמוד תורה״.

״ודאי הביא דברי ה׳מגן אברהם׳ בסימן קכח, והמשיך להקשות ה׳טורי אבן׳ על דברי רש״י בראש השנה לג, וחילק כך וכך מסוגיית הגמרא בחולין פד״ – וכך, קו לקו, טוה את כל המהלך, לפליאת הדיין. והמשיך כך, סימן אחר סימן. הדיין מקריא את הכותרת והרב אורג את המהלך. הרקע. הקושיות, החילוקים, הראיות, ועד למסקנה. ולא ברוח הקדש, אלא בגאונותו העצומה ובקיאותו המפלאה והבנת קו המחשבה של הגאון המחבר.

כך, עד שהגיעו לסימן ל. בענין חולה שיש בו סכנה, שמאכילים אותו ׳הקל הקל, תחלה׳ ־־

אמר הרב: ״ודאי פתח בדברי ה״חכם צבי״ סימן קל״ח״ – ״לא״, אמר הדין. ״אבני מלואים״ סימן יח?״ ־ ״לא״, אמר הדיין.

״נודע ביהודה״ מהדורה קמא ארח חיים לו״ – ״לא״.

הרב קם ממקומו, ניגש לקפת הצדקה, נשא תפלה קצרה ושלשל פרוטה, מטבע נחשת של קופיקה. פנה אל הדיין ואמר: ״הוא פותח בדברי ה״פרשת דרכים״ – והכל זרם בשטף, עד סוף הספר!

כשהגיעו הדברים לאזני ה״בית הלוי״ מבריסק זצ״ל, התפעל וקרא: עד עכשיו ידעתי שאפשר ׳לדעת ללמוד׳ כשיש ׳ראש׳ טוב, א-גוטע ק'אפ. כעת נודע לי, שצריך לצרף ׳קופיקה׳ ל׳קאפ׳ – לצרף תפלה לכשרון! כי אם לא מבקשים, לא נותנים!

*

בסוף – צדיק וטוב לו, רשע ורע לו!

ה' שעה לקרבן הבל, והרי לא יצא לו מזה כלום, שהרי לא נותר ממנו מאומה, ולעומת זאת קין שה' לא שעה למנחתו ראה שבע דורות עד דור המבול, ונהנה מן העולם? היכן הצדק?

וכדאי להעתיק בזה דברי החת״ס ז"ל [פ' בראשית]וזלה״ק, וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו וגו'. בתחלת תורתינו הקדושה נתן לנו מקום להורות דרכיו יתברך שמו, כי הנה שעה אל קרבנו של הבל, ונראה ונתבונן מה היה לו תכלית מזה, לימים אחדים נהרג, וזה אשר לא שעה ה׳ אל מנחתו הרגו ונמלט עד ז׳ דורות וראה בני בני בניו לאלפים ורבבות בוני עיירות ומדינות (עי׳ שהש׳׳ר פל״א י״ח), והצדיק הזה הבל אשר שעה ה׳ אל מנחתו לא נשאר לו שם ושארית בעולם הזה, וא״כ מה היה לו מצדקתו וממנחתו?

וזה מורה לנו כי אין תכלית האדם חיי העולם הזה והבליו, ודרך רשעים אשר צלחה אין ראיה כי חפץ ה׳ בם ובמעשיהם, אלא טובתם להאבידם עדי עד, וכל בני קין אחר אלף ות״ר שנה נאבדו במבול ולא נשאר להם שם ושארית, והבל אחר ק״ל שנה נתגלגל בשת שממנו הושתת העולם, ואח״כ בנח בונה עולם השני אחר המבול, ואח"כ במשה רבינו ע״ה שבשבילו נברא כל העולם כולו, נשמ״ה ר״ת נ׳ח ש'ת מ׳שה ה׳בל, עכדה״ק.

העולה לנו מזה כי ח"ו לא יחשוב האדם בכל הדבר הנעשה בעולם כי מקרה היא, דעל הכל אית דין ואית דיין, וזה הודיע הקב״ה לאברהם אבינו ע״ה בברית בין הבתרים, דכל הצרות שיבואו על ישראל במצרים הכל בא מאתו יתברך לטובתם, שיזדככו ויהי׳ ראויים להיות עם סגולתו של הקב״ה.

ובפרשת בא כתב עוד וז״ל, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי, פירשי׳י ורמב״ן שחקתי לשחוק והיתול, והנה המכות היו חלאים רעים ונאמנים ולא שחוק והיתול.

אבל הוא ענין נפלא למתבונן, כי זה כמו שתי מאות ועשרים שנה כל רואיהם יכירו כח שר של מצרים ומזלם הגדול, שהרי מיום חלום פרעה ופתרון יוסף, נראה בעליל כי מגבהי מרומים הגביה את פרעה וממלכתו 'על גפי מרומי קרת' [משלי פרק ט, ג] בכל הארצות היה רעב ולמצרים שובע בשבע שנים כדי שיוכלו לכלכל כל הארצות ולצבור ממונם וכל אשר להם ולשעבדם תחתיו, איש א׳ גדול ומופלא היה בעולם נאמן לנביא אלקים יעקב אבינו שמו, וביתו וכל זרעו נתגלגלו למצרים עם כל עשרם ורכושם, עד שברכו הנביא ועלה נילוס לרגליו, ולבסוף נעשו בניו לו רומסי חומר וטיט ומי יאמר לו מה יעשה, הלוא כל רואה כה הצלחת מזלו ושפע שר שלו משך ר״י שנים, ומי הוא אשר לא יפתה לבבו להאמין בע״ז של מצרים, אך בבוא יומו האחרון עת לצאת בני ישראל ממצרים, והמצריים הוכו בכל מכה במצרים ובים, ונשארו מלכות שפלה, כי רוב מקניהם מתו בדבר, וגבוריהם סוס ורכב נטבעו בים, והארבה והברד לא השאיר מהי׳ בכל המדינה, וכל ממונם ועשרם נטלו ישראל וינצלו את מצרים, וכל אוצרות שהכניסו בימי רעב הטביע בים ונטלו ישראל בבזות הים, הבוחן את זה יבין לאשורו למפרע כי נם עושר שמור לבעליו לרעתם, ולא זכו לכל הטוב אלא כדי שיבואו ישראל ויטלו העושר ההוא והם יאבדו,

ע״ד שאמרו חכמינו ז״ל (שבת ל׳ ע״ב) טוב כעס משחוק, טוב כעס שכועס הקב״ה על הצדיקים, משחוק שמשחק עם הרשעים בעולם הזה.

והיינו אשר התעללתי ושחקתי במצרים בימי טובותם, ואת אותותי אשר שמתי בם בימי פורענותם, וידעתם כי אני ה', ואל יטעה איש ולא יתפתה ברשע וטוב לו וצדיק ורע לו, כי אחרית רשעים נכרתה ואחרית לאיש שלום, עכ״ד הנפלאים.

וכן רואים אצל הרן אחיו של אברהם, כשכאשר יצא אברהם מכבשן האש, וחשש נמרוד שיאבד את כל שילטון הכפירה שלו, הכריז שמי שמאמין באלהי אברהם יזרק גם הוא לכבשן האש, והרן אמר אני מאמין באלהי אברהם, ונזרק לכבשן האש ונשרף, כמפורש ברש״י סו״פ נח. ובזה לא נתבטל הבחירה בעולם, בראותם שגם מי שהאמין נשרף. ועל ידי זה היה שייך שנמרוד ימשיך את שילטון הכפירה שלו.

והנה באופן שיטחי הנראה לעינים, נראה שהרן מסר נפשו למען השי״ת ולא יצא לו כלום מזה, שהרי נשרף ומת, אבל אם מתבוננים רואים שכל עם ישראל יצא ממנו!

כי כל האמהות הקדושות. שרה רבקה רחל ולאה בלהה וזילפה יצאו ממנו ממש, וכל שושלת מלכות בית דוד עד משיח צדקינו יצא ממנו ממש.

שהרי הרן השאיר אחריו ג׳ ילדים, לוט, ושרה ומילכה, כמפורש בסוף פרשת נח. ושרה נישאה לאברהם ומלכה נישאה לנחור, [ששניהם- אברם ונחור היו אחי הרן].

והנה שרה אמנו היא בתו של הרן. והרי לנו ששרה יצאה ממנו ממש.

וממילכה בת הרן ונחור נולד בתואל ובתואל הוליד את רבקה – נמצא רבקה אמנו נינת הרן, כמפורש בסוף פרשת וירא. הרי לנו את רבקה שהיתה מזרע הרן.

ואח של רבקה לבן הוליד את רחל ולאה בלהה וזילפה, נמצאו הן בנות נין של הרן!

וכש״כ רש״י בסו״פ ויצא (ל״א. נ׳) שגם בלהה וזילפה היו בנות לבן. הרי לנו שכל האמהות הקדושות יצאו מהרן עצמו, ומשם נמשכו כל ישראל.

ולוט בן הרן הרי יצא ממנו מואב שממנו יצאה רות המואביה אם מלכות בית דוד, עד משיח צדקינו.

הרי שהשי״ת שילם להרן על מסירות נפשו באופן נפלא ביותר.

אמנם למראית העין לא היה נראה כן, כי השי״ת לא שילם מיד. אלא שהשי״ת הוא ארך אפים ויש לו סבלנות לשלם גם לדורות שאח״כ. וזה יסוד גדול להאמין ולדעת ששום מעשה אינו נאבד.

המעשה עם זורק האבן הראשונה על זכריה הנביא.

המעשה ברופאה ששאלה על אילן רמון שאח"כ מת גם בנו בתאונת מטוס, ושאלה היכן הצדק? ולא רציתי להשיב לה, אח"כ החלה לבדוק את אשתו ולחצה על בטנה ואמרה לה סליחה שאני אכאיב לך קצת כעת. מיד אמרתי לה – למה שתכאיבי לה? והיא אמרה זה במגמה לבדוק אותה. השיב לה אותו אדם – אני לא מבין ברפואה, אך אני סומך שאם את מכאיבה לה זה בודאי בכוונה טובה, האם אין את מבינה שאת הרבה פחות מבינה בהנהגת הבורא, וממילא עליך להבין שאם ה' מכאיב זה ודאי לטוב!

שני השעירים שהיו בביהמ"ק והאחד נראה כהולך לטיול וחבירו מסכן עולה ע"ג המזבח…

*

יצר הרע כתלמיד חכם נדמה לו

[וייצר ה' אלוהים את האדם – ארשת שפתינו מא' יא]

אחז״ל ״וייצר״ בשני יודי״ן. כי הקב״ה ברא את האדם בשני יצרים, יצר הטוב ויצר הרע. והנה בענין זה יש לכאורה סתירה בין שני מאמרי חז״ל, וכבר עמדו המפרשים על סתירה גדולה בדברי חכמנו ז״ל,

אשר מצד אחד אמרו בגמרא (קידושין ל,ב): ״הקב״ה אמר להם לישראל: בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה איך אתם נמסרים בידו״. משמע מזה שיש בידי אדם העוז והכח להתגבר על יצרו על ידי עסק התורה.

אולם מצד שני אמרו שם בגמרא מיניה וביה: ״יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב״ה עוזרו אין יכול לו שנאמר אלקים לא יעזבנו בידו״.

הרי לנו מבואר שאין בכח אנושי להתגבר על היצר ללא העזר האלקי מצדו יתברך שמו? [עיין ב״ערבי נחל״ פר׳ כי תצא מה שתירץ בזה].

ונראה ליישב הסתירה בין ב׳ המאמרים, כשנקדים ליישב מה שהקשו על מה שפירש רש״י ז״ל (בראשית ב,כה), שרק אחרי שאכל אדם הראשון נכנס בו יצר הרע, וכלשונו: ״אע״פ שנתנה בו דעה לקרות לו שמות, לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע״.

וידוע מה שתמהו על זה המפרשים הפלא ופלא, איך יתכן לומר שלפני חטא אדם הראשון לא היה בו יצר הרע, הלא אנו רואים שאדם הראשון עבר על ציווי של הקב״ה ואכל מעץ הדעת, ואם לא היה בו יצר הרע מה גרם לו למרוד באזהרת ה׳ שלא יאכל מעץ הדעת?

עוד יש לתמוה, מדוע נענש הנחש על שפיתה את אדם וחוה לאכול מעץ הדעת, וכמו שכתוב (בראשית ג,יד): ״ויאמר ה׳ אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה״, וקשה, הלא הנחש הוא היצר הרע שנברא למטרה זו לפתות את האדם לדבר עבירה, ואם כן מדוע נענש הנחש על כך?

ליישב כל זה נקדים הקדמה נפלאה: מאור ישראל הבעש״ט הק׳ זי״ע אמר לפרש רמז הגמרא (שבת עה,א): ״שוחט משום מאי מחייב? אמר רב משום צובע״. ופירשו התוספת (ד״ה שוחט): ״אשוחט דעלמא קאי״.

וביאר בדברי קדשו, ע׳יפ מה שמבואר בגמרא (סוכה נב,א): ״לעתיד לבא מביאו הקב״ה ליצר הרע ושוחטו״. וזהו ששואלת הגמרא: ״שוחט משום מאי מחייב״? כלומר היצר הרע שהוא שוחט בני אדם על ידי שמפתה אותם לדבר עבירה, מדוע הוא חייב מיתה לעתיד לבא, הלא לשם כך נברא לפתות את האדם לדבר עבירה?

וזהו שפירשו התוספות: ״שוחט משום מאי מחייב, שוחט דעלמא״, הוא היצר הרע השוחט את כל העולם על ידי שמפיל אותם ברשתו, והשאלה היא: ״משום מאי מחייב״? על כך מתרץ רב: ״משום צובע״,

וביאור הענין הוא, כי יש ב׳ סוגי יצר הרע הנלחמים עם האדם לבטלו מלקיים רצון בוראו, יצר הרע א׳ הוא אותו יצר שבא אל האדם בגלוי ואינו מסתיר כלל שכוונתו לדבר עבירה ח״ו.

והנה יצר הרע כזה למרות שהוא מסוכן, הרי בכל זאת מכיון שהוא בא בגלוי ואינו מסתיר כוונתו, יכול אדם ירא שמים להישמט ממנו ולהתגבר עליו.

אולם יצר הרע ב׳ יותר מתוחכם, שהוא יודע שאם יבא אל יהודי ירא שמים בגלוי לפתותו לעבירה גרוש יגרשוהו מבתי לבו בבושת פנים, ולכן הוא בא במירמה ובחלקלקות לשונו להפיל את האדם ברשתו על ידי שהוא צובע את העבירה למצוה, ומוכיח לו בכל מיני הוכחות ופלפולים שמעשה זה הוא אינו עבירה אלא מצוה.

ברור שיצר הרע כזה הוא מסוכן מאד מאחר שאין בידי אדם להישמר מפניו בקלות, מכיון שהוא מחשיבו ליצר טוב המסייעו לעבוד את ה׳. והנה הקב״ה ברא אמנם את היצר הרע ונתן לו רשות לפתות את האדם לדבר עבירה, אך תנאי התנה הקב״ה שיבא בגלוי לאדם ויגלה לו שכוונתו לעבירה, אבל בשום אופן לא ניתנה לו רשות לרמות את האדם ולהפוך את העבירה למצוה. והיות שהוא מרד בבורא עולם על ידי שרימה את האדם בהפכו עבירה למצוה, לכן ענוש יענש לעתיד לבא שיבא הקב״ה וישחוט אותו.

וזהו פי׳ הגמרא: ״שוחט משום מאי מחייב״, מדוע חייב היצר הרע מיתה לעתיד לבא?

״רב אמר משום צובע״, מחמת שהוא צובע את העבירה ועושה ממנה מצוה אשר על כך לא קיבל רשות עכדה״ק.

ומה מתוק הוא פירוש הבעש״ט הק׳ שמפרש ע״י האמור רמז המשנה: ״איזהו מקומן של זבחים קדשי קדשים שחיטתן בצפון״.

דהנה מה שמחטיא היצר הרע אנשים פשוטים מובן היטב, שהוא עושה כן אפילו כשהוא מגלה שכוונתו לעבירה.

אולם שואל התנא: ״איזהו מקומן של זבחים קדשי קדשים״, איך זובח היצר הרע ומחטיא את הצדיקים הנקראים קדשי קדשים, שהרי אם יגלה שכוונתו לעבירה בודאי גרוש יגרשוהו בבושת פנים?

על כך מתרץ התנא: ״שחיטתן בצפון״״, היצר הרע אינו שוחט אותם בגלוי שמגלה להם שכוונתו לעבירה, אלא מצפין ומטמין את כוונתו הרעה ומלביש את פיתויו כאלו מצוה לעשות כך וכך.

הגה׳יק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי״ע ב״קדושת לוי״ (פרשת וישלח) והגה״ק החוזה מלובלין זי״ע בספר ״זאת זכרו" (שם), מפרשים שעל זה התפלל יעקב אבינו(בראשית לב,יא): ״הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו״, כלומר הצילני נא מיצר הרע כזה שהוא רוצה להפילני ברשתו על ידי שהוא עושה עצמו כאילו הוא ״אחי׳ ורוצה לסייע לי בעבודת ה' ״״כי ירא אנכי אותו״׳ אני ירא מיצר הרע כזה בהיות שקשה מאד להתגונן כנגדו, מאחר שהוא בא ברמיה וצובע את העבירה למצוה.

הגה״ק בעל ״אבני נזר״ מפרש ע״׳פ זה המחלוקת בגמרא (חולין צא,א) על הפסוק (בראשית לב,כד): ״ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר, רבי שמואל בר נחמני אמר כגוי נדמה לו, רבא בר עולא אמר כתלמיד חכם נדמה לו״.

והענין הוא ע״פ מה שאמרו חז״ל מלאך זה שנאבק עם יעקב הוא שרו של עשו, וידוע ששרו של עשו הוא היצר הרע. וזהו שהשמיעונו חכמים אלו איך הוא דרכו של היצר הרע להילחם עם איש ישראל, כי לפעמים בא היצר הרע להילחם עם האדם בבחינת: ״כגוי נדמה לו״, שהיצר הרע פועל בגלוי כגוי ומפתה את האדם לעבירה, ולפעמים ״כתלמיד חכם נדמה לו״, שהיצר הרע מתלבש באיצטלא של תלמידי חכמים, ובא לפתות את האדם על ידי שהוא מוכיח לו שהעבירה היא ממש מצוה גמורה.

ומעתה מיושבת היטב הקושיא, איך חטאו אדם וחוה בעץ הדעת, הלא לפני החטא לא היה בהם יצר הרע?

כי מה שאמרו חז״ל שלפני החטא של אכילת עץ הדעת לא היה בהם יצר הרע, הכוונה על אותו ״יצר רע׳ שנדמה כגוי ומפתה את האדם לרע ממש, כי לפני אכילת עץ הדעת עדיין היו מזוככים ולא נתאוו לשום לדבר רע.

ולפי״ז מדוייק היטב לשון רש״י ז״ל (בראשית ב,כה): ״לא ניתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע״, כלומר אותו יצר הרע המפתה בגלוי לרע לא נכנס בו עד שאכל מעץ הדעת.

אולם גם לפני החטא היה להם אותו יצר רע שנדמה כתלמיד חכם הרוצה לסייע לאדם בעבודת ה' כי אף שלא נתאוו לרע אבל הרי יצר רע הופך את העבירה למצוה, ואכן כך הפיל הנחש את אדם וחוה ברשתו, ע״י שפיתה אותם שאדרבה מצוה גדולה הם עושים במה שהם אוכלים מעץ הדעת בבחינת: ״גדולה עבירה לשמה״׳, וכמו שמבואר בספרים הקדושים שפיתה אותם שראוי להם למסור נפשם באכילת עץ הדעת, כי על ידי זה יזכו להשגות גדולות בידיעת הטוב והרע אשר מטעם זה הוא נקרא בשמו: ״עץ הדעת טוב ורע״.

ומה נפלא להבין לפי האמור הפסוק הראשון בפרשת אכילת עץ הדעת (בראשית ג, א): ״״והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה׳ אלהים״ ומפרש התרגום אונקלוס: ״וחויא הוה 'חכים' מכל חות ברא״. והענין הוא שהתורה הקדושה רוצה לפרש לנו, איך יתכן שהנחש הפיל את אדם וחוה ברשתו, הלא לפני חטא אכילת עץ הדעת לא היה בהם יצר הרע?

לכן בא הכתוב לתרץ קושיא זו: ״והנחש היה ערום מכל חית השדה״, הוא היה יותר ערמומי מכל חית השדה, ולכן היה יכול להתלבש באיצטלא של תלמיד חכם ולפתות את אדם וחוה בפלפולים שונים, שאדרבה מצוה גדולה היא לאכול מעץ הדעת.

ויש להוסיף על זה רמז נאה, שמטעם זה נקרא אותו יצר הרע הצובע את העבירה למצוה בתואר נחש, ע״פ מה שמבואר במדרש (ב״ר יז,ה): ״נובלות חכמה של מעלה תורה״. וכן נח״ש ראשי תיבות: נ'ובלות ח׳כמה ש'למעלה, לרמז שדרכו של יצר רע זה להשתמש עם נובלות חכמה שלמעלה תורה להפוך את העבירה לשמה.

ולפי״ז יתבאר ג״כ עומק ענין קציצת רגלי הנחש אחרי חטא עץ הדעת, שמכיון שראה הקב״ה שהנחש בגד בתפקידו והוא משתמש בערמה להפוך את העבירה למצוה, לכן קצץ הקב״ה את רגליו להחליש ולהמעיט את כוחו שלא יוכל כל כך לפתות את האדם, כי אם ישאר במלוא כוחו ועוד ישתמש בדרך רמיה להפוך את העבירה למצוה, כי אז כמעט שלא תהיה שום מציאות לעמוד כנגדו.

ומה נחמד לפרש עפ״ז מאמר הקב״ה ״ויאמר ה׳ אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה״, דהנה מבואר בגמרא (ע״ז ב,ב): ״ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה״.

וזהו שאמר הקב״ה אל הנחש: ״כי עשית זאת״, כלומר הן אמת שהיה לך רשות לפתותם לדבר עבירה, אבל: ׳כי עשית זאת׳ מחמת שהפכת את העבירה למצוה ועשית מהעבירה ׳זאת, כאילו תורה היא, לכן: ״ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך״.

כיון שבאנו לידי כך, תתיישב היטב הסתירה הגדולה בין ב׳ המאמרים בענין ההתגברות על היצר והכל על מקומו יבא בשלום, כי מאמר הראשון שאומר הקב״ה לישראל: ״בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו״, הכוונה על אותו יצר הרע שברא הקב״ה ונתן לו רשות לפתות את האדם לדבר עבירה בגלוי,

וזהו שמדגיש הקב״ה ״בראתי יצר הרע״, אותו יצר הרע כפי שבראתי לפני שבגד בתפקיד שלו, הנה בעד יצר הרע זה בודאי שהעצה להתגבר עליו הוא על ידי עסק התורה, שבזה תתווסף בו קדושה שיוכל להתגבר על היצר שהוא יודע שכוונתו לעבירה.

אולם מאמר ב׳ של ר׳ שמעון בן לקיש: ״יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו… ואלמלא הקב״ה עוזרו אין יכול לו״, הכוונה על אותו יצר שבגד בתפקידו על ידי שהוא צובע את העבירה למצוה, והוא נקרא 'יצרו של אדם, שהרי לפי המבואר נתפס אדם הראשון ברשתו של יצר הרע זה בבחי׳ ״והנחש היה ערום״, וכנגד יצר הרע זה אי אפשר להשתמש רק עם העצה של עסק התורה, אלא צריך סיוע מיוחד מלמעלה, ויפה אמר: ״אלמלא הקב״ה עוזרו אין יכול לו״.

והנה בהקדמת ה׳אמרי יוסף״ לספר לקוטי תורה וש״ס למהרי״א מביא בשם הרבי ר׳ שמעלקא מניקלשבורג זי׳׳ע, שדיבר בקדשו על גודל מעלת הענוה שרק על ידה יוכל איש ישראל להתגבר על היצר, שהרי כלל גדול הוא בגמרא (סוטה ה,א) שאין הקב"ה משרה שכינתו רק על העניו, אבל על בעל גאוה אמרו (שם): ״כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב״ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם״. ומכיון שאי אפשר להתגבר על היצר בלי עזרת ה׳ וכמו שאמרו: ״אלמלא הקב״ה עוזרו אין יכול לו״, נמצא שהבעל גאוה שאין הקב׳׳ה רוצה לדור עמו אין לו עזרה להתגבר על היצר עכדה״ק.

כאשר נצרף דבר זה עם מה שנתבאר שעל אותו יצר שצובע לעבירה אמרו חז״ל: ״אלמלא הקב״ה עוזרו אין יכול לו״,

א״כ מבואר כי מי שמתגאה אפילו אם יוכל להתגבר על אותו יצר שבא בגלוי לפתות את האדם לדבר עבירה, אבל ברור שלא יוכל להתגבר על אותו יצר שצובע עבירה למצוה, שהרי כנגד יצר זה אין שום עצה ושום תבונה בלי עזרתו יתברך שמו, ומכיון שאין הקב״ה רוצה לדור עם בעל גאוה נמצא שאין ספק שנפול יפול ברשת יצר זה שצובע עבירה למצוה.

היוצא לנו מכל זה, שכנגד אותו יצר שבא בגלוי לפתות את האדם לדבר עבירה מועלת העצה של עסק התורה, ועל זה אמר הקב״ה: ״בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין״,

אבל בעד אותו היצר שמרמה את האדם וצובע את העבירה למצוה, אין שום עצה כי אם להישען על אבינו שבשמים, להתפלל לפניו שיאיר עינינו ויגלה לנו מהי עבירה באמת ומהי מצוה באמת, אשר על כך אמרו חז'ל: ״אלמלא הקב״ה עוזרו אין יכול לו״.

יתכן לרמז ענין זה בדברי חכמינו ז"ל (אבות פ״ב מ״ב): ״יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון. ונקדים מה שהביא ב״אגרא דפרקא״ (סי׳ מח) בשם הרה"ק רבי צבי הירש מזידיטשוב זי״ע כי דר״ך אר״ץ בגימטריא תפל״ה. ולפי׳ז יש לומר פי׳ המשנה: ״יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ״, נתנו לנו חכמנו ז״ל בזה ב׳ עצות איך לבטל ב׳ סוגי היצר, עצה א׳ ״תלמוד תורה״ שעל ידי זה מבטל את היצר הרע שמגלה שכוונתו לדבר עבירה, בבחי׳: ״בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין״, אמנם בעד היצר הרע המתלבש באיצטלא דרבנן, הנה כנגדו אין שום עצה כי אם להתפלל לאבינו שבשמים בבחינת דרך אר״ץ בגימטריא תפל״ה, וזהו שמסיים: ״שיגיעת שניהם משכחת עון. והנה שנינו בגמרא (סוכה, נב,א): ״לעתיד לבא מביאו הקב״ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה, הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכים ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה״. ותמהו המפרשים איך יתכן שלצדיקים נדמה היצר הרע כהר גבוה ולרשעים נדמה רק כחוט השערה? אומר על כך ב״ערוגת הבשם׳׳ (פר׳ כי תצא) שהכוונה כאן על ב׳ סוגי יצר הרע, כי הרשעים כשיראו לעתיד לבא שהם נפלו בפח באותו יצר שמגלה בפירוש שכוונתו לדבר עבירה, א״כ יצר רע כזה הוא רק כחוט השערה שהרי אינו בא במרמה, ולכן יבכו באומרם: ״היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה״. אולם לצדיקים אשר אין להם אותו יצר שבא בגלוי לפתותם לדבר עבירה אלא אותו יצר שצובע העבירה למצוה, וא"כ יצר רע כזה הוא דומה להר גבוה שאי אפשר לכובשו, ולכן יבכו באומרם: ״היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה״, הלא ברור שאין זה בכוחנו אלא בכח ה׳ בבחי׳ ״אלמלא הקב״ה עוזרו אין יכול לו״. וחלק מן הדברים האמורים ראיתי מפרי עטו של הגר״פ פרידמן שליט״א לענין אחר, ודפח״ח. מאמר יב

ענוותנו של ר"מ מפארמישלן פנינים תשעב פ' ראה:

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה׳ אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה׳ וכו׳ (יא. כו-כח) מסופר, כי בליל שבת אחת נכנס הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע

לערוך את שולחנו בבית מדרשו, והנה ברוח קדשו הוא מרגיש שאחד היושבים בשולחנו מחזיק מעצמו… ואף נותן לכולם להבין כך… מיד פתח רבי מאיר׳ל כדרכו הידועה והסביר את דברי הפסוק: "ראה 'אנכי," – מדת ה"אנכי" (דהיינו להרגיש ב׳אנכיות׳ מתנשא חשוב ומכובד), "נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – יש בה גם ברכה וגם קללה. "את הברכה אשר תשמעון" – הגאות לשם שמים לשם קיום המצוות כמו "ויגבה לבו בדרכי ה," גאות כזו היא ברכה. "ואת הקללה אם לא תשמעון" – אבל שלא לשם קיום המצוות, ה"אנכי" היא קללה!…

וזהו גם הפירוש "אם תטיב שאת" (בראשית ד. ז) – בכדי להיטיב את עצמך יכול אתה "שאת" – להתנשא. "ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ" – הגאות היא חטא!…

ונאים הדברים למי שאמרם. דהרי ידוע הוא, שמימיו לא קרא הרה"ק מפרמישלאן זי"ע על עצמו – "אני" או "אנכי" – שהרי לא ראה עצמו כ׳מי׳ או כ׳מה׳ כדי שיוכל לכנות את עצמו בתואר של יישות ואנוכיות. אלא כך היה אומר על עצמו" "מאיר אמר", "מאיר הלך", "מאיר עשה" – כאדם המדבר על אודות זולתו. וכזה היה סגנון שיחתו כל ימי חייו. ואף הוא היה אומר: "בדין הוא, שיהיו למאיר שפלות והכנעה לפני בורא עולם יתברך שמו, שהרי הבורא יתברך שמו, "היה, הווה ויהיה" – ואילו מאיר, הוא ההיפך המוחלט: לא היה, לא יהיה, וגם עכשיו – מי הוא ומה הוא?!"…

את גודל ענוותנותו אפשר גם לראות מן הסיפור המרתק הבא: היה זה באחד הימים כאשר הגיע זמן תפילת שחרית, ובבית מדרשו של הרבי ממתינים בני המנין הקבוע לכניסתו של הרבי לתפילה. אולם, דלת חדרו הפונה אל ההיכל, מתמהמהת היתה מלהיפתח. חלפו כבר שעה ושעתיים מן הזמן הקבוע, והדלת איננה נפתחת. מתוך החדר, נשמעה רק אוושת צעדיו הנמרצים של הרבי, בפוסעו הלוך ושוב מבלי מצוא מנוח… ללבו של הגבאי, התגנב חשש, שמא דווקא בו תלוי הקולר לעיכוב התפילה, ומשום מעשה שהיה: באותו הבוקר, בשעת שחר מוקדמת, הגיע רכוב על סוסו, יהודי אחד מבני הכפרים הסמוכים, וביקש להיכנס אל הקודש פנימה, כדי להתברך מפי הרבי בברכת הצלחה, לאיזושהי עיסקה שנזדמנה לפניו. אולם, הגבאי דחהו, והורה לו להמתין עד לאחר התפילה – בשעה ששערי בית הרבי נפתחים בפני כל שאר הבאים לשחר את פניו ולבקש את ברכותיו. מששמע האיכר, כי יהיה עליו להמתין מספר שעות, עד אשר יוכל להיכנס אל הרבי, התרתח מזעם, והחל משמיע קולו בצעקות רמות: "הייתכן?! לעכב אדם טרוד כמוני, זמן רב כל כך?! והלא עלי למהר ולחזור אל משק ביתי שבכפר, כדי לבצע את העבודה הרבה המוטלת עלי! השיב לו הגבאי: תדע, כי נכון הרבי להפקיר את כל אשר לו, למען איש מישראל המתדפק על שעריו, אולם, עתה, בהכנותיו הנעלות לתפילה הוא עוסק, והאיך אפשר לדחות עבודת שמים מפני ענייני מסחר שלך?! אבל הכפרי המגושם עמד על שלו ולא הירפה. בקולו הרועם, שפך את חמתו על ראש הגבאי, וכמעט שלא הרים עליו יד…

כאשר הגיעו הדין והדברים לאוזני הרבי היושב בחדרו, קם ויצא החוצה, לראות בשל מי הסער הגדול הזה. כיון שראה האורח את הרבי יוצא מחדרו, מיד אץ לקראתו, והחל מסיח לפני בנשימה אחת את כל מה שהיה לו לומר, על אודות העיסקה שנזדמנה לידו. החווה הרבי בידו כלפי האיש, ורמז לו להיכנס אליו החדרה. ולמען הניח דעתו של יהודי ולשכך את זעפו, נתיישב הרבי והאזין בניחותא לכל שיחו ושיגו על עסקי מחייה וכלכלה. אחרי שכילה הלה לספר את כל אשר עם לבבו, השיב לו הרבי מה שהשיב, ופטרו מלפניו. מני אז, חלפו כמה שעות, והרבי נותר סגור בחדרו. היה אפוא, הגבאי, כמעט בטוח, כי כל העיכוב בכניסה לתפילה, אינו נובע אלא מביקורו של אותו אורח מוזר אצל הרבי, והיה, אפוא, לבו נוקפו, שמא לא עשה דיו כדי למנוע את הפרעת הרבי מהכנותיו לתפילה…

סוף כל סוף, בשעה מאוחרת מאד, נפתחה הדלת, ועל הסף הופיע הרבי. הוא ניגש אל מקומו בבית המדרש ופתח בתפילה בנעימות כדרכו. לאחר התפילה נכנס הגבאי אל חדרו של הרבי כמידי בוקר, כשבידו ארוחת הבוקר שנוהג היה הרבי לטעום לאחר התפילה. אבל עם היכנסו פתח הרבי ומספר לו: השומע אתה? נס גדול ארע היום למאיר, שיכול היה לעמוד ולהתפלל לפני הקב"ה, שאלמלא כן, מי יודע אם יכול היה מאיר היום להתפלל כלל! והמשיך הרבי וסיפר: מיום עומדו על דעתו, אין מאיר עומד להתפלל לפני הקב"ה, עד שאינו בטוח בנפשו, ללא שום פקפוק וללא שום ספק כלל, כי פחות ונקלה הוא, מכל האדם אשר על פני האדמה! כל עוד נדמה למאיר, ולו בדמיון קל שבקלים, כי חשוב וטוב ועדיף הוא על פני נפש אחת מישראל, תהא אשר תהא – אין מאיר מהין לפצות את פיו בתפילה לפני אביו שבשמים, לבל תהיה תפילתו ׳תועבה׳, חלילה וחס, כענין שנאמר: (משלי טז,ה) "תועבת ה׳ כל גבה לב". והנה, הבוקר הזה, כאשר שמע מאיר את צעקותיו וראה את כעסו של האיש הכפרי, נכמרו רחמיו בקרבו ולא יכול היה להתאכזר ולאטום את אוזניו משמוע אל בקשתו. בתוך הדברים, גילגל האיש והסיח לפי תומו, על מלאכתו ועל פרנסתו. אף הוא לא התבושש, ומבלי הנד-עפעף סיפר, כי מתעסק הוא בגידול "דברים אחרים" ובפיטומם, וכלל לא חש ולא הבין, כי ישנו איזה חסרון בדבר.

לאחר שיצא הלה והלך לו, חש מאיר בנפשו, כי איננו מסוגל לעמוד ולהתפלל! מכל העולם כולו היה מאיר נחות ושפל, כמו תמיד, אולם, מאותו יהודי, המסוגל לגדל ׳דבר-אחר׳ ולהתפרנס מכך, ועוד לספר על כך ללא שמץ של בושה – יותר ממנו, לא יכול היה מאיר לחוש את עצמו שפל! שהרי סוף סוף, אחרי כל מגרעותיו וחסרונותיו של מאיר – הרי אינו מפטם ׳דבר-אחר׳, חלילה!… היה אפוא, מאיר, בצרה גדולה. השעות הולכות וכלות, העת מתאחרת, בבית המדרש יושב המנין וממתין – ומאיר איננו יכול להתפלל! בשום פנים ואופן, אינו יכול! שהרי חש הוא עצמו גבה-לב, כלפי האיכר המפטם ׳דברים אחרים׳!… אך לבסוף, השגיחו מן השמים בצערו של מאיר, חסו עליו, בזכות אבותיו הקדושים, ועשו לו נס: לפתע, עלתה בלבו של מאיר מחשבה לאמור: אילו היית אתה, מאיר, איכר כה גס ומגושם, המגדל 'דבר- אחר' חלילה, כלום היית עוד משכים למעונו של צדיק, כדי להתברך מפיו להצלחת עסקיך?! בוודאי שלא! אפילו שמץ של אמונת חכמים לא היה נמצא בך! הרי לך, אפוא, כי אותו איכר, חשוב ויקר ממך עשרת מונים!… מיד, יכול היה מאיר להיכנס לבית המדרש ולעמוד ולהתפלל…

חידוש משמים בחלום [מאד הוי שפל רוח]

על ידידיו הקרובים של הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, ראש ישיבת חכמי לובלין ומחולל הדף היומי, נמנה הגאון רבי אריה צבי פרומר זצ״ל הי״ד שנודע בכינויו הגאון מקוזייגלוב, בעל היארץ צבי', כשנפטר, היה הגאון מקוז׳יגלוב שבור לאנחות, ממאן להינחם על הסתלקות רבי מאיר מהעולם… שבועות וחדשים חלפו עליו בצער רב, ובאבל שאין לו סוף. הידיעה כי הסתלק מהעולם ולא ישוב עוד, היתה כה קשה בעבורו עד שלא הצליח להתאושש ממנה גם בחלוף תקופה ארוכה… והנה, כך הוא מגלה בספרו, לילה אחד נגלה אליו הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, בחלום הלילה.

לא פחות ולא יותר: הגאון נח על יצועו, שרוי בשינה עמוקה, ולנגד עיניו, כמלאך זוהר ממעל, ניצב מעדנות דמות חייו הנערצת, רבי מאיר שפירא זצ״ל…

כל תיאור לא יצליח, כל דיבור לא יבטא. לפתע פתאום, באמצע הלילה, דמות שעברה לא מכבר לעולם שכולו טוב נגלית לנגד עיניו. מה יש לבקש יותר מזה?

הגאון מקוזייגלוב נרתע תחילה מהמחזה המבעית, אך נרגע לנוכח חיוכו של רבי מאיר, שהיה רחב ומאיר עוד יותר מבחיי חיותו. 'בוודאי התקבל.הרבי בכבוד מלכים בבית דין של מעלה' לחש הגאון מקוזייגלוב בחלום, הרי רוכב ערבות שש ושמח בבוא נפש נקי וצדיק…

הגאון מקוזייגלוב הוסיף להתבונן במראה פניו, ודמותו היתה עבורו למשיבת נפש. רבי מאיר עודדו להינחם על האבל הכבד, ולהמשיך בעשיה תורנית עניפה. אלא שהגאון מקוזייגלוב רצה לשמוע גילוי מעולם האמת, ושאל כיצד התקבל בשמי מעל…

השיב רבי מאיר, וגילויו מדהים ומעורר, מסר מהעולם העליון, מין נבואה נפלאה ויוצאת דופן: 'חז״ל אומרים בפרקי אבות, 'מאוד מאוד הוי שפל רוח'. דע לך, כי בעולם העליון גם אדם גדול, וגם דברים גדולים שעשה נבדקים במדד 'מאוד מאוד הוי שפל רוח'. שם למעלה, נבדק האדם ונמדדים מעשיו, במדד ׳שפלות הרוח' שנלוותה אליהם…׳

כי אם האדם מגיע להישגים, מגיע לדרגות, מצליח להתקדם – אך רוחו לפתע גבוהה, הוא כבר אינו מתייחס לכל אדם, כבר צריך'פרוטקציה׳ לדבר אתו – הרי כל מה שעשה והשיג מצטמק ערכו, קטן שכרו… אך אם אדם למרות הישגיו ועם הצלחותיו ועל אף דרגותיו, מצליח להיות'מאוד מאוד הוי שפל רוחי – ערך מעשיו והצלחותיו והישגיו גבוהים שבעתיים!

כך סיפר רבי מאיר בחלום, ולא יסף.

הישגיו של רבי מאיר שפירא ידועים: הקמת ישיבת חכמי לובלין שהיתה אם הישיבות בפולין, ייזום והפעלת רעיון הדף היומי ־ הפועל עד היום בהצלחה כבירה שאין שניה לה. ואת כל ההישגים האלה, כך גילה בעצמו, לא מודדים בשעות הלימוד בישיבה, בכמות שיעורי הדף היומי, או בדפי הגמרא לרבבות שנלמדו את כל ההישגים האלה מודדים במדד שפלות הרוח, במדד הענווה!

גדול הדור במגרש המשחקים…

גדול הדור בתקופת תקומת יהדות ארצות הברית, היה הגאון הגדול רבי משה פיינשטיין זצ״ל. ענק רוח, שגאונותו בתורה היתה ביטוי להתמדתו המופלאה במשך עשרות שנים, והכרעותיו ההלכתיות משמשות עד היום אבן דרך מרכזית בפסיקת ההלכה.

ישיבת 'תפארת ירושלים' שעמד בראשה, היתה אבן שואבת לצורבים צעירים, תלמידי חכמים צעירים בתחילת דרכם הרוחנית. יחד עם נשיאתו בעול הנהגת הדור כולו, היה רבי משה אב הישיבה, בה הרביץ תורתו ובין כתליה שהה ברוב שעות היום. היה זה ביום רגיל ושגרתי. רבי משה מגיע כדרכו לישיבה בשעת צהריים מוקדמת, ומיד במסדרון הכניסה שם לב לילד קטן כבן שמונה, עומד נבוך ומבולבל על יד הטלפון הציבורי. רבי משה עצר את צעדיו, ועצר על יד הילד. הניח יד רכה על כתפו ושאל בנועם: 'ילד, מה שמך?' 'פיליפ'. ענה הילד קצרות. 'האם הנך זקוק לעזרה? האם חסר לך משהו? מדוע אתה עומד כאן נבוך ותוהה?' הוסיף רבי משה לשאול.

הילד גמגם קלות והשיב: 'אני… הייתי זקוק לאסימון… כלומר, הייתי צריך להתקשר להוריי, והיה לי אסימון לטלפון הציבורי. אך עד שהגעתי לטלפון, אני מפשפש בכיסים ואינני מוצא את האסימון…' ענה הילד במבוכת מה. 'חכה רגע,' אומר רבי משה, 'אני כבר מביא לך אסימון. חכה לי כאן כמה דקות, טוב?' אומר רבי משה. וכהרף עין, נראה גדול הדור, מנהיג יהדות ארצות הברית, מי שיבול מבורך של כמה וכמה כרכי'אגרות משה' כבר נכתבו בקולמוסו, ראש ישיבה נערץ וגדול תורה מופלג, רץ במעלה המדרגות אך לא ממהר לפנות למקומו במזרח היכל בית המדרש, אלא מתחיל להתרוצץ, מחפש לקנות אסימון… לא בקלות מצא רבי משה אסימון.

למרות רצונם הכנה לסייע, רוב תלמידי הישיבה לא החזיקו כזה בכיסם באותם ימים. אם היה מישהו זקוק לאסימון – היה הולך ורוכש אסימון, מדבר בטלפון וזהו. בתום מאמץ לא קל ומרדף לא קצר מצא רבי משה אסימון, ושם פעמיו בחזרה אל פיליפ, הממתין על יד הטלפון הציבורי…

אך כשהגיע לפיליפ נשבר לבו בקרבו. הילד עמד ובכה בכי תמרורים! 'מה קרה פיליפ? חשבת ששכחתי ממך? הנה, מצאתי לך אסימון', מחייך רבי משה, ומוציא את האסימון מכיסו…

'לא: העווה הילד את פניו, 'אינני זקוק לאסימון כבר. הוא הגיע מאוחר מדי…' קונן בדמעות…

׳מדוע?' שואל רבי משה, ומתכופף לגובהו של פיליפ בן השמונה. 'הנה, קח את האסימון ותוכל להתקשר להוריך…' כמעט ׳מתחנן׳ רבי משה… ׳אין לי מה להתקשר אליהם יותר' רוקע הילד ברגליו, 'מאוחר מדי! רציתי להתקשר להוריי, לספר להם שמצאתי כאן חבר, את דיויד, ואני רוצה להישאר לשחק אתו ואז אאחר הביתה. עד שהגיע האסימון כבר מצא דיויד חברים אחרים לשחק איתם, ואני כבר יכול לחזור הביתה' התייפח בבכי…

'לא נורא, צדיק, אל תבכה', אומר רבי משה ברכות. 'הנה, קח את האסימון, התקשר הביתה והודיע להוריך שאתה מאחר. אחר כך נלך ביחד לחפש את דיויד, ובוודאי הוא ישמח לשוב ולשחק איתך', מציע רבי משה.

לשמחתו לא היה גבול, כשהבחין שפיליפ מתרצה… רבי משה תוחב את האסימון בטלפון, והילד מחייג את המספר. מודיע להוריו על האיחור, ואמו מסיימת את השיחה שעה שאין לה שמץ של מושג מי נתן לבנה את האסימון, וכי גדול הדור עומד על ידו באותה עת, ממתין לסיומה של השיחה… 'עכשיו,' אומר רבי משה בחיוך מאושר, 'הבה נלך לחפש את דיויד.' בפשטות שאין מילים לתארה הוא נוטל את ידו של פיליפ, ויחדיו הם יוצאים מבנין הישיבה, ענק הרוח וילד בן שמונה, צועדים יד ביד…

רבי משה מבחין בחבורה של ילדים משחקים, ושואל את פיליפ: ׳אתה רואה כאן את דיויד?'

הילד סוקר את ילדי החבורה, ומניע ראשו אנה ואנה לשלילה. 'לא, דיויד לא פה', הוא אומר מאוכזב.

'לא נורא,' אומר רבי משה, 'נמשיך לחפש. בעזרת השם עוד נמצא אותו'… וגאון הגאונים מוותר על עיון בסוגיא חמורה, מתפשר על הקפדתו בשמירת זמני הסדרים, זונח את סדר יומו העמוס לעייפה, ו…ממשיך לשוטט ברחובות מנהטן, יד ביד עם פיליפ הקטן…

הילד סוקר עוד חבורות משחקים, ומרבה להתאכזב. דיויד לא נמצא בהן. רבי משה לא זונח אותו לאורך כל החיפושים, ותר יחד עמו אחרי קבוצות ילדים נוספות… לפתע אורו עיניו של פיליפ. 'הנה, הנה דיויד!' קרא בשמחה, אך מיד השתנה טון דיבורו לעצוב וכאוב – 'אבל הוא כבר מצא לעצמו חבר אחר לשחק אתו', שב הילד לקונן…

רבי משה לא נרתע, וניגש לדיויד ולחברו. שני הילדים נבהלו קמעא כשראו את גדול הדור קרב לעברם, ועוד קורא אחד מהם בשמו: יאמרו נא, מי משניכם הוא דיויד?' 'אני' השיב אחד מהם, מסמיק עד תנוכי אוזניו… 'ומה) שמו של חברך?' הוסיף רבי משה ושאל. 'מוריץ' השיב דיויד במבוכה.

'יפה) מאוד', אומר רבי משה, ומחייך חיוך רחב. כעת, יורד גדול הדור מארבע אמות של הלכה, היישר לחדר הדיונים באולם המשחקים.. ׳אמור נא מוריץ, האם תסכים לשחק בשלישיה, אתה דיויד ופיליפ?'

'כן', הנהן מוריץ בראשו. עתה ממהר רבי משה ׳לתפור' את קצוות העסקה. 'דיויד יקירי, אומר רבי משה במתיקות, 'אני יודע שחיכית לפיליפ הרבה זמן, המתנת לו בסבלנות ראויה לשבח. אבל האמת, הוא לא היה אשם בכלל שהתעכב מלבוא לשחק אתך…

הרי בוודאי תסכים כי היה עליו להודיע להוריו על האיחור, ולשם כך הוא היה זקוק לאסימון. הוא לא אשם שאני קצת מבוגר, ולקח לי הרבה זמן להשיג אסימון… אני אשם בכך, דיויד. אל תכעס על פיליפ, הוא היה בסדר, אני לא הייתי בסדר… אתה מסכים לצרף גם אותו למשחק ותשחקו שלושתכם ביחד?' קיבל דיויד את 'התנצלותו' של רבי משה, וסלח לפיליפ על האיחור. ולא עלה רבי משה חזרה להיכל הישיבה, עד שבדק שוב ושוב כי המשחק מתנהל כהלכה, להנאתם של שלושת הילדים…

אם היה רבי משה דמות מופת בתורה, על אחת כמה וכמה שהוא דמות מופת בענווה – כי אם גדול הדור מסוגל לנהוג בכזו פשטות, להיות כה שפל רוח בעיני עצמו, לנהוג בכזו סבלנות נדירה מול ילד רך – הוי עבורנו הדברים קל וחומר… לפעמים מטריחים אותנו בדברים של מה בכך, לפעמים מבקשים טובה שאולי אינה מתאימה לערכינו…, ואפילו – פוגעים בכבודנו במידה רבה, בזה שאנו חושבים שחובתנו להשיב מנה אחת אפיים, אולי רק כדי לשמור על הכבוד המקצועי, הערך המשפחתי, הזהות הייחודית…

הבה ניזכר, נתרגש מהמראה המדהים הזה. איך גאון הדור, ענק הרוח, מחפש ומתרוצץ, משוטט וטורח, בשביל אסימון לפיליפ. האם היה זה לפי כבודו ומעמדו? האם כך נאה ויאה?

ואחר כך, איך הוא מחפש את דיויד, מתנצל כאילו עשה עוול, מסדיר את היחסים בין פיליפ לדיויד ומוריץ – האם זה לפי מעמדו, שמירת הזמנים שלו, וגדלותו האינסופית?

כנראה שכן! כי ככל שאדם גדול יותר – הוא עניו יותר. הוא יודע את דרגתו, מכיר בערכו, אך נכון לסייע לכל אדם, הוא לא רואה פחיתות כבוד בכך, וגדלותו – בענוותנותו!

קוד סודי שכזה?

אלפי יהודים פקדו את חדרו של מורי ורבי כ״ק מרן האדמו״ר מנדבורנה זי״ע. לכולם הרבי הקשיב בחום ובאכפתיות, בירך מקירות לבו הבוער באהבת ישראל, ונתן עצות טובות ומועילות לנושאים שעלו על שולחנו.

יחיד ומיוחד מבין הפוקדים את בית הרבי, היה יהודי בשם 'הרב הורוויץ', איש מהמסתופפים בצל הרבי לא ידע את שמו הפרטי, ואף הגבאים לא ידעו את זהותו. גם מראה פניו היה בגדר סוד, ועם זאת, זכה'הרב הורוויץ׳ לכבוד מלכים… 'הרב הורוויץ' היה האדם היחיד בתבל, שהרבי טיפל אישית בקבלתו. הרבי הזהיר את הגבאים חזור והזהר, כי אם יתקשר 'הרב הורוויץ' – יעבירו אליו את השיחה על אתר, כי הוא בעצמו רוצה לשוחח אתו. כן הורה הרבי, כי הוא בעצמו יסכם עם 'הרב הורוויץ' מתי יעלה לשוחח עמו בביתו, מחוץ לשעות קבלת הקהל הרגילות בחדר הרבי…

בתחילה היה הדבר לפלא, אך עם הזמן – התרגלו הגבאים לענין, וסברו כי כנראה 'הרב הורוויץ' זה הינו צדיק נסתר רם מעלה, שאינו חפץ להיחשף בפני הציבור, אך עסקים שמימיים לו עם הרבי…

כך נמשך הדבר תקופה ממושכת. פעם בכמה ימים היה מתקשר 'הרב הורוויץ: ומועבר ישירות לרבי. הרבי היה מתאם אתו את שעת הביקור בביתו, ואיש לא ידע ולא ראה, לא שמע ולא הכיר…

היתה זו שעת ערב מוקדמת, ושוב צלצל הטלפון של הגבאי. על הקו היה 'הרב הורוויץ' בכבודו ובעצמו. 'בבקשה, בבקשה', אומר הגבאי ביראת כבוד, ומעביר את הטלפון אל הרבי. הרבי סיכם עם ׳הרב הורוויץ' את שעת ביקורו, והמשיך בסדר יומו, כרגיל…

אלא שאותו ערב, היה עומס עצום בקבלת הקהל. רבים רבים שיחרו לפתח בית הרבי, והרבי הקשיב לכל אחד בסבלנות נדירה. רק אחרי אחרון פוקדי בית הרבי, בשעת ליל מאוחרת מאוד, סיים הגבאי את עבודתו, ועדיין – עייפותו עשתה את שלה, והוא התמהמה קמעא עד שיצא מבית הרבי…

אך יוצא הגבאי, ועיניו נקרעות בתדהמה. לנגד עיניו הוא רואה את לא אחר מאשר 'זעליג׳(שם בדוי) מעבר לכביש, בדרכו לבית הרבי…

מבטו ההמום לא נרגע, אולי אף החמיר, כשעקב בעיניו וראה כי אכן כן – ׳זעליג' מועיד את פעמיו לבית הרבי… כאן הוסרה המסכה, ובנקודה זו נודע הדבר:

היה זה לפני כמה שנים. יהודי אומלל ושבור לב בשם 'זעליג' היה מגיע אל הרבי בקבלת הקהל, מבקש להיכנס לשוחח. רגע אחרי שנכנס – היה נשמע טון דיבורו הגס למרחקים, כאשר הוא מכלה את זמנו של הרבי לריק, בדיבורי שטות והבל שאינם תואמים למעמדו…

'זעליג' לא היה אשם. תלאות החיים הפכוהו לכזה. אדם שבריאותו הנפשית לקויה במידה חמורה לא עלינו, אי אפשר לבוא אליו בטענות כאשר דווקא צעקות ודיבורי הבל בחדרו של אדם גדול והדור בישראל מרגיעים את נפשו הסוערת… כך מצא ׳זעליג' לעצמו מקום להשתחרר – הגיע לבית הרבי בקבלת קהל, נכנס פנימה כאחד האדם, ובתוככי החדר היה מבצע את זממו ־ צועק ומפטפט, פעמים מבייש ומנדנד, וכך בא על סיפוקו…

כשהדבר נשנה כמה וכמה פעמים, הבינו הגבאים'עם מי יש להם עסק'. בפעם הבאה שדמותו של 'זעליג' נראתה, ניגשו אליו ודחו אותו בטון מכובד אך אינו משתמע לשתי פנים. תחילה ניסו לדחותו בנעימות, וכשהדבר לא עלה בידם – נאלצו לפעול בתקיפות. הן לא יעלה על הדעת שאדם יטריד בחינם את הרבי ואין פוצה פה?! אלא שזעליג זה, מצא לעצמו דרך לא דרך, הצליח להגיע אל הרבי, ואף התאונן על הגבאים שמקשים עליו להגיע אל הרבי… או אז, סיכם הרבי עמו את סוד חייו: מעתה לא ייקרא שמו עוד 'זעליג', כי אם 'הרב הורוויץ', ומעתה, יוכל להתקשר לגבאים ככל שירצה, יזדהה בשמו החדש שהפך לקוד האישי הסודי שלו, והרבי יורה לו מתי לבוא…

תקופה ארוכה, כאמור, נמשך ההסדר המדובר. 'זעליג' עבר שינוי השם ל'הרב הורוויץ', והרבי המשיך להזמינו אליו לשיחות אישיות בתנאי אח״מים, כדי לשמוע את תלונותיו, להקשיב לצעקותיו, להאזין להבליו… הכל, כדי שהרב הורוויץ יוכל להמשיך במלאכתו להטריד את הרבי, וכדי שהגבאים לא ימנעו בעדו, הוא מקבל 'שינוי השם' לקוד סודי אישי.

סבלנות. איזו מידה נפלאה, יקרה ונדירה. משה רבנו, גדול המנהיגים הדגולים, הצטיין בהיותו עניו מאוד – שפל וסבלן. זו תכונה אמיתית הנדרשת למנהיג, וככל שהוא גדול יותר – היא נדרשת במידה רבה יותר – פשוט להיות סבלן! כולנו מנהיגים. ראשי משפחות, מובילים בחברה, אומרי שיעורים. מנהיג אמיתי, ואדרבה, ככל שהוא גדול יותר – הוא מוכן לסבול הטרדות, נדנודים, בושות, בזבוז זמן והתעסקות עם אנשים שאינם לפי כבודו. המעמד אינו משחק תפקיד, גם לא הדרגה הרוחנית. ההיפך – ככל שאלה גדולים וגבוהים יותר, כך מתרבה הסבלנות וגדלה הענווה, היכולת לסבול כל יהודי באשר הוא!

*

יצה"ר מחטיא, ונותן הרגשה שניצחת | כדאי שתתחיל להתרגז…

[דרכו של יצה"ר ככלבי רומי – אוצה"ת]

(ספר בראשית פרק ד א) וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה':

(ב) וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה:

(ג) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה':

(ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ:

(ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו:

(ו) וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ:

(ז) הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ

 

במדרש [ב"ר כב ו] כתוב "לפתח חטאת רובץ" א"ר תנחום בר מריון יש כלבים ברומי שיודעים להשתדל לפרנסתם בחכמה איך?

הולך ויושב הכלב בשוק לפני הנחתום המוכר פת ועושה עצמו כאילו מתנמנם כדי שהפלטר [האופה] לא ישמור עצמו ממנו וכאשר רואה הפלטר שהכלב ישן גם הוא מנמנם.

כיון שאין הוא חושש כלל מפני הכלב ואז הכלב קם ושומט את כל הכיכרות על הקרקע ובעוד שהפלטר מקבצם ומאספם נמצא הוא משתכר ככר אחד – והולך לו.

כך מתארים חז"ל וממשילים את דרכו של היצה"ר הנוהג ככלב הזה בערמה

דבר ראשון למדנו- היצר מחכה לפתח, אלמלא ישן בעה"ב – לא היה הכלב חושב לעשות מה שעשה. צריכים אנו ליזהר שלא לפתוח לו פתח כלשהו, ואז אין לנו סכנה ממנו.

הנחש בא בדברים עם חוה, ומכאן הדרך קצרה לחטא. אם מראש הייתה נמנעת מלשוחח עמו ואומרת לו איני שומעת לך לעבור פי ה' – הייתה ניצלת ממנו.

אך אם נתבונן מעט תתעורר לנו שאלה על המשל וממילא על הנמשל

דהנה מה רוצה הכלב ככר אחד בלבד שהרי זה מה שמשיג מכל הענין אם כך מדוע הופך הוא את כל הככרות כולם ובזה גורם לבעה"ב להתעורר בודאי ורק אח"כ חוטף ככר אחד, יגש ויקח מן הערימה ככר אחד ילך לדרכו וחסל? ובכך גם יש סיכוי שבעה"ב כלל לא יתעורר!!

ועוד המדרש כביכול מתפעל מחכמתם, לכאורה זו טפשות של אותם כלבים?

נפתח במעשה שהיה –

מעשה היה באחד שהיה נתפס כ"שוטה" הכפר, ומדי פעם היו נהנים להתלוצץ על חשבונו – היו מראים לו מטבע של 10 רובל לדוגמא, שהיה קטן בקוטרו ממטבע אחר של 5 רובל, ואומרים לו "קח לך מטבע אחת" והוא לרוב טפשותו כביכול היה בוחר במטבע הגדול "פיזית" מהמטבע הגדול בערכו, לקול צחוקם של הסובבים…

פעם פנה אחד לאותו "שוטה" ואמר לו מדוע אינך לוקח את המטבע הגדול בערכו? וכי אינך מבין שהמטבע הקטן בגודלו בעצם גדול בשוויו? השיבו השוטה בלחישה – וכי אינך מבין? ברגע שאקח את המטבע הגדול בערכו – ייפסק המשחק…. ומאז לא יציעו לי עוד מטבע של 5 רובל בחינם…

 

כך גם בענייננו – אילו היה לוקח הכלב ככר אחד והולך לא היתה במעשיו "חכמה" יתירה שהרי מה שעושה עצמו מתנמנם לבל יבחינו בו הרי זה מנהג פשוט של כל גנב הבא בלילה בהיחבא ואין בזה שום חכמה

היכן באה לידי ביטוי החכמה של הכלבים. רק בהתחכמות מראש כיצד לגנוב באופן שיוכל לחזור על כך בפעם הבאה.

הכלב יודע שאם יגש לגנוב ככר אחד וילך הלא יקום עליו רוגזו של בעה"ב ויישמר להבא לבל יקום עליו הכלב וישנה באיוולתו, לפיכך מתחכם הכלב לגנוב מחד גיסא, ולהרגיע את הבעלים מאידך וכיצד?

הולך הוא והופך את כל הדוכן המלא בלחמים ואז מיד נזעק הבעה"ב על כל פרנסתו מגרש בחפזה את הכלב וכשהוא בורח בזריזות חש בעה"ב כמנצח.

אלא מאי כשסופר את הלחמים רואה שחסר לחם אחד זה כבר לא נורא הוא מתנחם בכך שסוף סוף את כל הכיכרות פרט לאחד הצליח להציל. הרגשה זו מרגיעה אותו להתנמנם בשנית, כך חוזר הכלב שוב על מעשיו ושוב נותן לפלטר להרגיש מנצח ושוב עושה כן בשלישית, ותמיד הפלטר יוצא מנצח והכלב לעומתו "מוצא פרנסתו בחכמה"…

כאותם "חכמי הכפר" שחושבים שהם יוצאים מנצחים בלעגם על "שוטה הכפר" שמוצא פרנסתו בחכמה…

 

כלפי מה הדברים אמורים? מה המדרש רוצה ללמדנו בסיפור על כלבי רומי?

כך היא עורמתו של היצה"ר הפוחד שמא יקום עליו האדם למלחמה לאחר שנכשל בפעם הראשונה ושוב לא יוכל לו.

מה עושה היצה"ר? נותן לאדם שוחד שירגיש גם מנצח.

שיטתו היא לתת לאדם להרגיש מנצח אם גרר אותו לקום מאוחר עוזר לו להתפלל בכוונה העיקר שיתרגל לישון מאוחר.

אח"כ מפריע לו גם להתפלל אבל ממציא לו איזו גמילות חסד חשובה…

הוא מבטל אותו משיעור – אך מזמן איזה מעשה חסד, כך שיאמר האדם לא נורא, עזרתי ליהודי…

אתה פוגע באדם אחר ומעיר לו על התנהגותו והוא נעלב מאד, אך בעקבות הדברים משהו אצלו השתנה. אתה אולי קצת עם נקיפות מצפון, אך מייד נרגע – נו – זה הועיל! שווה לאבד את העוה"ב על זה??

כך נוהג לו יצה"ר במהלך של שמאל דוחה וימין מקרבת תמיד מוצא האדם מצוות נדירות בזמן הלימוד ות"ת בזמן התפילה היצה"ר מכה את האדם ומזדרז לחבוש את פצעיו לבל יכעס יותר מדאי.

 

חז"ל במדרש זה מלמדים אותנו פרק בתחבולות יצר הרע. במדרש העוסק בפרשה הראשונה בה פגשנו ביצה"ר ובנזקיו, מלמדים אותנו חז"ל כיצד נשים לב לתחבולותיו ונלמד להזהר ממנו!

 

ועל זה הזהירו חז"ל ואמרו "לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר" ופירש רש"י ירגיז יעשה מלחמה עם יצה"ר.

לשון "ירגיז" שנקטו חז"ל צריכה ביאור מדוע לא אמרו ילחם אדם או יריב וכדומה?

אך עפ"י המתבאר כוונת הגמרא לרמוז לנו יסוד זה שהיצה"ר מומחה גדול כיצד להכות באדם בלי שיתרגז ויתקומם עליו ועל כן צריך מאמץ רב רק בכדי "להתרגז" לקום למלחמה לא להיות שאנן ושליו לצאת לקרב.

וזהו אמרו "לעולם ירגיז אדם" כי בלי שהאדם ירגיז את עצמו יכעיס את עצמו ויתקומם ילכדהו היצה"ר ברישתו אט אט בחכמה רבה ויוציאהו ריק מכל נכסיו הרוחניים ["קול דודי דופק"]

בספר "גוילי אש" מובא הרעיון הנ"ל ומביא שם עוד דוגמאות לזה אדם מתקוטט עם חבירו עד שהדברים מגיעים לקטטה רצינית בביטויים חריפים ומעליבים והשנאה הולכת וגוברת בקרבו נגד יריבו ולפי עצת יצרו הוא מבקש לגנות את חבירו עד עפר או אפילו עד שאול תחתית אבל הוא מתגבר על כך ואינו מעליב אותו עד כדי כך אלא בביטויים פחות חריפים וכו' ואח"כ מתפאר ראו את "צדקתי" שאני מן הנעלבים ולא מן העולבים…

אדם בעל עסקים היצה"ר מסיתו לחלל שבת כדי להרויח ממון ואין אדם זה מקיים עצתו של היצה"ר אבל בכל זאת מאחר בערב שבת ומקדים בצאת השבת והוא עוד מתפאר לאמר ראו את "גבורתי" היצר ביקש להעבירני על דעתי ולא עלתה בידו ע"ש עוד.

אדם הולך ברחוב, ומסתכל לצדדים. יצרו מפתהו להביט. הוא אינו מביט, רק מסתכל בהעברה. ויש לו תחושה אני צדיק. לא היבטתי… אמנם הסתכלתי, אך היה זה רק כדי לדעת היכן לא להביט…

אדם רוצה לדבר לשוה"ר, אך יודע שזה אסור, אז הוא אומר לך "אני לא רוצה לדבר לשוה"ר ולומר לך כל מה שאני יודע עליו…" ועוד מרגיש הגון שלא דיבר לשוה"ר…

זו שיטתו של היצה"ר, לא 'למשוך את החבל' יותר מדי, כדי שיוכל לשוב ולהחטיא את האדם בשנית ולא יתרעם עליו.

 מה תפקידו של האדם במצב כזה?

נבין בהקדם מעשה שהיה –

מסופר על רבי אריה לווין זצ״ל שנתקל פעם באדם שהיה עסוק בפרנסתו במשך כל היום, וגם בשעות הלילה לא מצא פנאי להשתתף בשיעורי תורה, וביקש לעודדו ולחזקו.

ניגש אליו ר׳ אריה ואמר לו כדברים האלה. כתוב בגמרא (ברכות ה.) ״לעולם ירגיז אדם יצה״ט על יצה״ר״, וכו'. חשבת פעם מה פירושה של המילה 'ירגיז'? ובכלל, כיצד מרגיזין את היצה״ט על היצה״ר?

אלא ביאור הדברים, משל לשני יהודים שהחזיקו בשתי חנויות, אחת ליד השניה. חנות אחת היתה מליאה בלקוחות במשך כל שעות היום, והעסקים שם שיגשגו בצורה יוצאת מן הכלל, ואילו בחנות השניה היה בדיוק להיפך. איש לא התעניין בה ולא ניכנס אל ד׳ אמותיה והבעלים הגיעו בשל כך למצב של עניות גדולה.

פעם, בסיומו של היום, לאחר שהמוני לקוחות כבר פקדו את חנותו של העשיר ואילו החנות השנייה נותרה ריקה, הגיע קונה אחד וניכנס אל החנות השניה. כשראה זאת העשיר, פנה אל הלקוח ההוא וניסה לשדלו בדברים כדי שיבוא אליו ולא אל העני.

פתח העני בצעקות רמות וכינה את חבירו – בעליה של החנות המשגשגת – בכל כינויי הגנאי האפשריים. ׳איך הינך מעז לגנוב לי את הלקוח היחיד שפקדני במשך כל היום? האם אין די לך בלקוחות שלך שהינך בא לחמוס ממני גם את הלקוח היחיד הזה׳?

כל מי ששמע את טענותיו של העני, הזדהה עימו לחלוטין. הטענות היו כל כך צודקות שהן שיכנעו את כולם. זה ניקרא ״להרגיז״. דהיינו, שטוענים טענה חזקה נגד הצד השני עד שהוא מסתלק מאליו.

והנמשל, המשיך ר׳ אריה לווין, הוא בדיוק מה שקורה איתך. במשך כל היום מצליח היצה״ר לנצח אותך, ושובה אותך בעסקי הפרנסה עד שלא נותר לך פנאי ללמוד. והנה גם בשעות הערב כשהינך מגיע כבר להתפלל, הוא בא אליך ומנסה לשכנעך שלא תישאר בבית המדרש לשיעור גמרא, והרי הוא ממש כאותו עשיר המנסה לחטוף לחבירו העני את הלקוח היחיד שהגיע אליו בסוף היום.

הנך צריך איפוא ״להרגיז״ את היצה״ר ולומר לו: לא די לך במה שהינך מצליח להוציא אותי מבית המדרש במשך כל שעות היום אלא שגם עתה, לקראת הערב, אתה מסית אותי שלא לבוא לשיעורי!

דבריו היוצאים מן הלב של ר׳ אריה, נכנסו לליבו של היהודי ועשו בו רושם רב, ושינה מאותו יום את אורח חייו והחל להשתתף בשיעורי תורה. (״טובך יביעו״)

צריך להתרגז על היצה"ר – ורק כך ניתן להרחיקו מעלינו!

[הנחש בין הגדרות

במדרש (במדבר רבה חוקת יט,ב) כתוב א"ר שמואל בר נחמני אמרו לו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרות אמר אני פרצתי גדרו של עולם ע"ש הקשה הגר"א מהי תשובתו של הנחש לכאורה אדרבה היה צריך להיות באמצע הדרך למרמס לכל עובר ולא להסתופף בין הגדרות, שהרי הוא פרץ גדרות?

אלא מיישב דהנה ידוע כי הנחש הוא היצה"ר שואלים אותו למה אתה מצוי בין הגדרות כלומר למה אתה מפתה ומכשיל את האדם בסייגים וגדרים ואין אתה מפתה על העבירות עצמן השיב תשובה נצחת וכה אמר אני הוא שפרצתי גדרו של עולם רצונו לומר כשפתיתי את חוה לאכול מעץ הדעת לא עלה בידי עד שפתיתי אותה לעבור על הגדר שהוא הנגיעה שאדם וחוה עשו לעצמם גדר שלא לנגוע בעץ כמ"ש "ולא תגעו בו" ואז ע"י הגדר עלה בידי לפתות אותה לאכול מעץ הדעת ומאותו פרק למדתי לעשות כן להיות מצוי רק בין הגדרות ובאופן זה אני מצליח להפיל את האדם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. [אוצה"ת בראשית]

המעשה עם השיכור הנובהרדוקאי שהיה שותה ללא הגבלה, וסיכמו עמו שיקבל סייג שלא ישתה בלי 'חברותא', אולי זה קצת יגביל אותו… ולבסוף מזג הכוסות ונח זבוב על אחד הכוסות – ומיהר לשתות – גם זבוב זה חברותא…

החכמה להתרחק מן החטא! [מ'להגיד']

אור דניאל פ' קדושים:

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר" איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול קבץ וצבר פרוטה לפרוטה עד שיום מן הימים עלה בידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה העיר הגדולה בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי" הקרקס הפלאי הגיע לעיר נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו "שלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רובל" דמיונו של הכפרי החל להתלהב חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל! רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים "רואה סוס זה עליך לרדוף ולרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל היכון" הפשיל הכפרי את שרווליו קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו בהתחלה דימה שהנה עוד מעט עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו אך אט אט עזבוהו כוחותיו בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם הפסיד הון כה רב והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה "רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד כ"כ גדול" רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרבה כסאות הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח לרדוף אחרי הסוס זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי… אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אחרי ה"אלוה" ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו עצור בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו.

*

צורת האדם נמדדת ביחס לסרגל של התורה!

[זה ספר תולדות האדם – ארשת שפתינו מא' טז]

דברים שנאמרו מפי מו"ר מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל בשיחה בישיה"ק ישיבת פוניבז' המעטירה.

כתוב בפרשת בראשית "זה ספר תולדות אדם ביום היולדו" המובן הפשוט הוא שהפסוק מתייחס לתולדות האדם וצאצאיו המנויים בפרשה מכאן ואילך.

הרמב"ן מעיר מדוע נאמר "ספר" תולדות מתאים היה יותר הלשון "אלו תולדות אדם"

ולכן מפרש הרמב"ן "ולפי דעתי ירמוז לכל התורה כי כל התורה כולה ספר תולדות אדם"

נתבונן במשמעות הדברים בצורה מעמיקה.

כל ספר העוסק בהיסטוריה של יחיד או של עם או שעוסק במניין ושלשלת הדורות של יחיד ועם הרי הוא מטבעו עוסק בעבר ולא בעתיד כל מהותה של ההיסטוריה היא תיאור העבר על כל היבטיו לעומת זאת ספר של חוקים והוראות הוא ספר המיועד אל העתיד וספר של חוקים לא יכול משום כך להיחשב "ספר תולדות" שכן מציאותו נוגדת לכך

ואם כן יש להבין שהתורה כולה היא "ספר תולדות אדם" התורה הרי היא ספר מצוות ספר אל העתיד!

 

כתובה כאן הבנה עמוקה מאירת עיניים התורה איננה ספר חוקים התורה תורת חיים היא ספר התורה מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל" הוא ציור שהועמד ובו גלופה דמות של אדם זהו אדם כך כזה ראה וקדש!

רצונך לדעת אדם מהו ואיך עליו להיראות האדם צריך להיראות ככתוב מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל" זה ספר תולדות אדם זהו אכן ספר תיאור בדומה לספר תולדות תיאור אדם מה הוא.

ונבאר את הדברים יותר רואים לפעמים בובת אדם המוצגת בחלון ראווה לבושה בהתאם עד כי נראית הדמות כאדם של ממש אולם זהו עדיין דמיון בלבד אין בכך כדי להציג את האדם בעצמו.

גם תמונה מצולמת קולטת את הפנים החשופות בלבד אך איננה יכולה להקיף את כל זוויות הגוף אפילו את האצבעות איננה יכולה להקיף מכל צדיהן.

צילום הרנטגן קולט כבר מעבר לתמונה הרגילה הוא משקף את מה שבתוך הגוף ואת העצמות אך בוודאי איננו משקף עדיין את מכלול האדם וגם אם יש מיכשור המאפשר כבר לראות את מה שלפני ולפנים בגוף הרי בכל זה אין עדיין תשקיף של מיליוני התאים והנימים שבגוף הרופאים יודעים שיש אך אינם יכולים לראות את מה שיש וכי ניתן לצלם ולראות את כל האדם.

התורה לעומת זאת היא ספר תולדות אדם בתורה יש צילום של האדם המקיף את כל כולו את הנגלה ואת הנסתר את התוך ואת תוך תוכו כל הפניות וכל הזוויות "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן" אין פינה אחת שלא הגיעה אליה התורה נר ד' ואמרה מה צריך להיעשות בה! לכל פינה באדם יש דינים כיצד לנהוג עמה!

 

מלבד מציאות האדם מציגה התורה תיאור של כל יצר מחשבות לבו של האדם וכי היכן ניתן לקלוט צילום או תיאור של מחשבות? והתורה מציגה ספר תולדות אדם הכולל את נגלהו ואת נסתרו את תוכו ותוך תוכו ואת מחשבותיו ויצריו ספר תולדות האדם מקיף הכל אין מחבוא מפניו ואין נסתר מנגד עיניו "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" אסתכל באורייתא וברא עלמא האדם מקביל לספר התורה כל אות וכל תג בתורה הם בקשר לאדם הנברא וכל התורה היא היא דמותו וצלמו!

יתר על כן כל צילום מקטין את המציאות אפילו העין הקולטת דברים ממרחק רואה אותם בצורה מוקטנת הכוכבים הנראים לעינינו כגודל זית יש מהם הגדולים מכדור הארץ ככתוב ברמב"ם שום צילום לא יוכל להיות תיאור נכון של השמש והירח אילו רק ניתן היה להתרשם מהו גודלם האמיתי של הירח והכוכבים עד כמה היינו מתפעלים והתורה התורה הקדושה ספר תולדות האדם היא מקיפה את כל גודלו האמיתי של האדם האדם הרי הוא יציר כפיו של הקב"ה האדם הוא גדול עד מאוד אלא שלעיני הבשר שלנו נראה האדם קטן אך הוא איננו קטן אלא מוקטן לעינינו מפני שראייתנו איננה מקיפה את גודלו האמיתי כשם שאיננה מקיפה את גודלם של גרמי השמים לנו נדמה על כל מיני מעשים או מידות שהם דברים של מה בכך לא נורא אך הצילום של התורה המציג את האדם בגודלו המלא מראה עד כמה המעשה הפעוט הזה גם הוא גדול ונורא!

 

בספר תולדות האדם כלולה מסכתא דרך ארץ שהיא חלק מהתורה ולעיני ספר תולדות האדם מקבלות כל מידה והנהגה רעה ממדים גסים וקשים. לנו מצטייר שרציחה היא דבר נורא אך אין זאת אלא מפני שעין העדשה שלנו קולטת את מהותו של האדם בצורה מוקטנת עד כדי כך שפגימות קלות יותר אינן נראות בכלל אך התורה מציגה את האדם בממדיו האמיתיים הגדולים עד מאוד ועל רקע כזה כל פגימה נראית כשהיא מוגדלת.

לאור הדברים האמורים נדע שמה שאמרו חז"ל על הפסוק "וסביביו נשערה מאד" מלמד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה עלינו להבין שאין הפירוש שמדקדקים איתם על חוט השערה אלא שאין זה חוט השערה לנוכח גודלו האמיתי של הצדיק הפגם מקבל מימד שונה חל שינוי בכל המכוון לא זהו האדם שהוצג בספר תולדות אדם זה ספר תולדות אדם ואדם עם חטא הוא לא כזה

 

לכן אנו רואים בתורה דברים הנחשבים חטאים ולעינינו נדמה שהם מעשים טובים חטא אדם הראשון שבעטיו נקנסה מיתה עד סוף כל הדורות נגרם על ידי כך שהוסיפה חוה על ציווי ד' באמרה שנצטוותה גם שלא לגעת בעץ הדעת כתוצאה מכך דחפה הנחש ופיתה אותה שכשם שמנגיעה לא נענשה כך אם תאכל לא תיענש לעינינו נדמה שמצווה עשתה בגדרה גדר וסייג למצוות אך כשם שאחז"ל שבזמן הגלות לא אמרו מתחילה האל הגדול "הגיבור והנורא" כיון שנכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו ומתוך שיודעים שהקב"ה אמת לא כזבו בו כמו"כ לא היה עליה להגיד דבר בשם ד' לא תוסיף ולא תגרע ונגרמה מיתה לדורות עולם

 

כיוצא בזה בחטא קין שלא הביא מבכורות צאנו הרי לא ייתכן שרצה לחסוך כסף שהרי כל העולם עמד לרשותו אך ניכרה במעשיו מידה של אי רצון מספיק לתת ועל המידה הזאת נאמר לו "אם לא תיטיב…לפתח חטאת רובץ" בעיני התורה זוהי חטאת ממש

 

גם מה ששאל אברהם אבינו "במה אדע כי אירשנה" אינו נראה בעינינו חטא כלל הרי קודם לכן תוך כדי דיבור נאמר "והאמין בד' ויחשבה לו צדקה" ומאי איכא אם שאל באיזו זכות אירשנה בפירוש רש"י אך לאור המימד של האדם כפי שמוצג בספר תולדות האדם קיבלו הדברים פני חטא במידה שעליה נאמר "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך"

 

ומה סבורים אנו באמור יעקב אבינו לרחל "התחת אלקים אנכי" נדמה שנטע בה אמונה במשפט ד' וכי אנכי תחת אלוקים ד' ברצונו עושה אך התורה אומרת על כך חייך שבניך עומדים לפני בניה לא כך היה יעקב צריך לנהוג הכלל בכל זה הוא שאופיים של המעשים אינו נקבע בהתאם למה שנראה לנו בגודלו של אדם אלא בהתאם להשפעתם על מראה האדם כפי המימד המוצג בזה ספר תולדות אדם ספר תולדות האדם מציג איך צריך להיראות וכל שינוי שחל גורם שהאדם הוא אחר מהמכוון שהוצג בספר

 

הרי כך הם פני הדברים גם ביהלומים מלטשים ומנקים את היהלום וככל שהיהלום נשאר גדול ונקי לאחר כל הליטושים כך מתייקר ערכו ומעתה אם הימצא תימצא בקצה היהלום פגימה קלה האם יאמר מאן דהוא דל מהכא חלק הפגום הרי דווקא מפני שהוא גדול כל כך הפגימה גורמת שיאבד את כל ערכו שהרי ביהלום גדול הפגם משפיע יותר

וכן להבדיל אתרוג יפהפה שיש בו רק נקודה שחורה קטנה… או חסרון קטן מגוף הפרי…

כאותו אדם שהציעו לו שידוך והבטיחוהו שהיא מושלמת, והוריה נותנים הכל… חשד הלה שיש בה איזשהו חסרון הניכר, וחקר את השדכן שהשיבו אין לה שום חסרון חוץ מזה שהיא 'מעט מעוברת'…

 

התורה העמידה בפנינו דמות אדם כמו שהוא בצלמנו כדמותנו ובגודלו של צלם האלוקים ניכרים כתמים שלעינינו הם קטנים וככל שהאדם גדול גדל הכתם ועמוק החיסרון ה"ספר תולדות אדם" הוא אדם ללא "במה אדע" ללא "התחת אלוקים אנכי" גם דברים כאלו מהווים שינוי מהדמות שהעמידה התורה ומהווים כתם

לפיכך נברא האדם יחידי חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם כל אדם צריך להעריך את עצמו בוודאי שצריך לעבוד ולעמול ובוודאי שאין זה קל אך להבין צריך מהו אדם וכשמבינים זה עוזר בתקופתנו בדור פרוץ כל כך כשהרחוב שקוע בגסות איומה הרי הפינה היחידה שניתן לתבוע הבנה כזו היא בישיבות והדרך המעשית שלנו היא אחת אין לנו שייכות לדברים אחרים אלא כמה שיותר תורה וכמה שיותר ידיעת התורה מסכתא אחר מסכתא ולחזור ולדעת להבין הדברים ללמוד ולדעת וכשלומדים ויודעים תורה עושים את המוטל עלינו ובענייני דרך ארץ חלילה להקל קורה שאחד מהחבורה חסר במשך תקופה ואיש אינו שואלו בשובו לשלומו וכי דבר של מה בכך הוא לזלזל בין אדם לחברו כואב לראות שמחד גיסא מדקדקים במעשר כספים ומאידך עומדים אנשים על דעתם ונגרמים עימותים היחס לזולת הוא מצווה יותר מאריכות בתפילת שמונה עשרה "זה ספר תולדות אדם" אורו עיניי כשהבנתי את הדברים כך

 

מעשה בכפרי שביקש לו חתן ת"ח ושילם טבין ותקילין וקיבל את המוצלח שבישיבה והתחייב להחזיקו על שלחנו עשר שנים. לאחר החתונה שם לב שחתנו מבזבז זמנו, ואינו שוקד על תלמודו. לאחר כשנה החליט להעיר לו. השיבו החתן הרי אני ת"ח יותר מכל הכפריים כאן, אני מוכן לעמוד מולם למבחן… השיבו חמיו ואמר לא, אני אקח אותך לישיבה ושם אעמידך למבחן ואראה מה נותר מתורתך, לא מול הכפריים הנבערים כאן…

כך התורה מעמידה בפנינו צלם ודמות אדם. אך האדם מסתכל ברחוב ורואה עצמו כמושלם… לידם? אני מלאך… וזה מאד מטעה! אשה מרשה לעצמה ללכת שלא ע"פ גדרי הצניעות כהלכה, כי היא מרגישה צדיקה ליד השכנות שלה שלהן אין צניעות מנימלית,

אדם מרשה לעצמו להסתפק בלימוד שתי הלכות ביום כי הוא מרגיש עצמו צדיק ליד שכנו שמעולם לא פתח ספר…

הוא גם מרשה לעצמו להשתמש בחפץ של חבירו כי הוא לא גזלן לעומת שכנו שגונב בריש גלי… וכן עזה"ד.

את האדם ימדדו לפי 'זה ספר תולדות אדם'! זה האנך, זו המידה, זה הפלס!

*

תשמח על שטוב לזולתך! | עולם חסד יבנה

 [ברכת מאיר מדן סימן כה]

"ויאמר ה' אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך הלא אם תיטיב שאת" (בראשית ד,ו-ז) מה היא שאלת ה' לקין "למה חרה לך ולמה נפלו פניך" מי הוא זה שלא יחרה אפו ולא יעלב על כך שאין ה' רוצה את קרבנו?

נקדים מעשה המובא בספר אמונה ובטחון פ"א אות י"ג כתב החזו"א "מעשה בחסיד אחד שהזמין אורח לסעוד אצלו בשבת ובביתו כבר הכינו בלבם קבלת פני האורח כי גם בני ביתו אהבו את האורחים ואמנם המחלק את האורחים לא ידע מהזמנתו של החסיד וישלח את האורח לאשר הכין לו כאשר שב החסיד בליל שב"ק מבהכנ"ס לא מצא כבר את האורח ויבא בגפו הביתה וכששמעו בני ביתו שאין להם אורח התעצבו מאד ויאמר להם החסיד אין האורח כאחד מהנכסים לעשות בו סחורה דאגתי רק שיהיו לאורח צרכיו וסעודת שבת אבל אחת היא לי אם קבל זה ממני או מזולתי לא כן מנת חלקם של דלת עם אם הוא אוהב לעשות טוב לא ימנע ממנו צרות עין ואין דעתו נוחה לראות אחרים במלאכתו" זהו תרחיש נפלא לצורה בה יש לשמוח שהשני מרגיש טוב אע"פ שלא אני הוא המטיב.

איננו מבינים את שאלת ה' משום שאיננו מבינים את תכלית הבריאה. נקודת המוצא לכך היא שהעולם מושתת על חסד "עולם חסד יבנה" בעת שיגיע האדם להכרה שהוא בא להאי עלמא בשליחות "להיטיב לשני' ולשמוח בשמחת השני ורק ע"י כך יתרומם אזי ייראה גם עולמו האישי אחרת.

א"כ נוכל להבין את שאלת ה' כך למה נפלו פניך מה לך נעלב נכון הוא שלא קיבל ה' את קרבנך ברם האם זו סיבה להשבר הרי לעומת אי קבלת קרבנך ה' קיבל את קרבן אחיך א"כ מדוע לא תשמח הן באת לעולם לשמוח בהצלחת השני ולא בהצלחה שלך א"כ למה נפלו פניך?

אם "תיטיב" אך אם תחשוב על השני אזי "שאת" תתרומם אך אם תחשוב על הצלחתך יפלו פניך שנה את המבט שלך !

נתרגם זאת למציאות שלנו בחור נכשל במבחן פניו נפולות או פלוני לא מצא שידוך לבתו והוא מוטרד אזי נשאלת השאלה שה' שאל את קין מדוע פניכם נפולות הלא חברך הצליח במבחן, בת שכנך התארסה,

אם פניך נפולות סימן שאינך שמח בשמחת השני אין שאיפתך היחידה שלשני יהיה טוב אמנם טבעי שתשאף שאף לך יהיה טוב ברם מדוע הצלחתו ואשרו של חברך אינם ההצלחה שלך הרי לכך נוצרת כשם שיד שמאל לא תעלב אם יד ימין תהיה יותר חזקה כיון שהיא גוף אחד עם יד ימין כך צריך כל אחד לחוש שהוא גוף אחד עם השני

זו התשובה שהשיב ה' לקין הרי הבל שמח שקבלו את קרבנו האם אין זו סיבה מספקת לשמוח שקורבנו של הבל התקבל א"כ מדוע אינך שמח שקבלו את קרבנו של הבל תחיה את השני תחוש את השני לכאורה האם דרישה זו מוצדקת הלא זה כעליה לרקיע ממש היכול נברא לשמוח כ"כ בהצלחת השני עד כדי כך שלא יצטער בכשלונו הוא אך כאן עלינו לדעת שהכל תלוי בדעת בזוית הראיה במחשבה ובהשקפה אחד שמסייע לחברו לשאת משא בעל חסד הינו ברם אם יבקש תשלום הרי הוא סבל זוהי כוחה של מחשבה אם נוטל אתה פרוטה הפכת מבעל חסד לפועל פשוט שניים חופרים בכביש הראשון מתלונן על העבודה הקשה והמשכורת הזעומה השני צוהל על בניין ארץ ישראל הנה כי כן הוא הכל תלוי במחשבה ובכוונה שתי עקרות בית הראשונה מתלוננת "לשם מה למדתי כ"כ הרבה שנים" "אני רק מנקה ושוב מלכלכים" השניה מזמרת על חיי משפחה נפלאים על בית חם חינוך ילדים

שניים עובדים במטבח הישיבה מקלפים תפו"א שוטפים רצפה הראשון מתלונן על המשכורת שהתאחרה השני מזמר זמירות לתורה כמה טוב לשמש בני תורה

שניים עובדים במקום אחד כשאחד מקבל משכורת גבוהה מחבירו, הראשון – אין עוול מדומה זה כואב לו כי שמח הוא בחלקו, השני הולך ממורמר מדוע לא מעריכים את העבודה שלו.

הכיצד בהכרח עלינו להבין שהכל תלוי בכוונה ובמחשבה במטרה ובמניע לעבודה כשאדם עובד עבור "כסף" "כבוד" אזי כשלא משיג הוא את מטרתו הוא ממורמר אולם כשאדם עובד בשביל "הערך" "האידיאל" "חינוך" "תורה" "משפחה" "ארץ ישראל" שכר מצוה מצוה מכאן שהאדם קובע את מעמדו על פי המחשבה כשהמחשבה להיטיב לשני כשההשקפה שהכבוד שלי הוא הצלחת השני אזי האדם מתרומם יש להחדיר השקפה זו כמצוה החשובה ביותר כשם שחדור בראשנו שתפילין ואתרוג הנם מצוות ולכן אנו שמחים בהן כך צריכים אנו להחדיר לראשנו שהשמחה בהצלחת השני זוהי מצוותנו

זוהי תשובת הקב"ה לקין "אם תיטיב שאת"

אבל אם תחיה בשביל הכבוד בשביל קנאת איש מרעהו בשביל שלשני לא יהיה אז יחרה לך ויפלו פניך אם כל מטרת החיים "להטיב" "עולם חסד יבנה" אזי "שאת" מתרוממים ואין מקום לתלונות בעולמנו שלנו משפיעים המחנכים על תלמידיהם לקיים מצוות ע"י שמפליגים במעלת התורה והמצוות מיום שבחור מגיע לבית המדרש שומע הוא שהתורה יקרה מפנינים עד שכדאי להקריב ולמסור את הנפש על התורה כך שכאשר הוא נמצא במלחמה בין תאוות העולם הזה לבין תורה ומצוות חודרות השיחות ששמע אל לבו ומוחו ומתאמץ ומקריב הוא את כל חייו עבור התורה אבל אין שומעים הרבה בשיחות שמטרת החיים לשמוח בשמחת השני אמנם מדברים על חסד אולם זה נתפס במחשבה לתת לשני צדקה להשאיל לשני אפי' לחייך לשני אם היה אדם שומע מאז לידתו מאביו ואמו "זאת שאחיך הצליח זו הצלחתך שלך" "אפילו שנכשלת אתה שמח בהצלחת אחיך" אם על זה היו מדברים היה הערך של "להיטיב" חודר עמוק פנימה ומטרת האנשים היתה אחרת האדם במהותו "אנוכי" הוא אוהב את עצמו ההפך מאנוכיות זו היא לתת לשני לשמוח עם השני ולהשתוקק רק שלשני יהיה טוב אע"פ שהאדם במהותו הוא אנוכי צריך לחנכו בכדי שהאנוכיות שלו תהיה "אני מאושר שלשני טוב ממני בזה מלאתי את היעוד שלי" חסרוננו הגדול כבני אדם הוא שהורגלנו מקטנותנו להתחרות בשני ולהשיג את השני על כן צריכים אנו להאבק ולהרגיל עצמנו רק להטיב עם השני

בהספד על האדמו"ר מסאטמר סיפר מרן ראש הישיבה הרב שך זצוק"ל סיפרו לי על מקרה בו נכנס אליו יהודי והתאונן על מר גורלו על אשתו ובנו החולים ועל אשר אין בידו לשלם שכר רפואתם המעשה הנ"ל זעזע את האדמו"ר הקדוש הוציא הוא את כל הכסף שהיה ברשותו ונתן לו כשיצא אמר לו אחד מבאי ביתו "רבנו יודע אני נאמנה כי שקר בפיו" "מנין לכם?" שאל האדמו"ר "אשתו ובניו בריאים ושלמים" השיב החסיד "באמת?" שאל האדמו"ר ופניו צהלו משמחה "האם אתם אומרים את האמת?…""הודו לה' כי בני ביתו בריאים" "מוטב לתת כסף לבטלה ויהיו הם בריאים מאשר לתת כסף לצדקה ויהיו הם חולים" סיים האדמו"ר …

מעשה "איש השנה" איש השנה שנבחר ע"י אחת האוניברסיטאות בארה"ב היה יהודי מצליח שבבעלותו היו שמונה מאות מסעדות שהזרימו ל"חשבונו" סכומי עתק של מאות מליוני דולרים התופעה הבולטת והמיוחדת שמשכה את עיני מנהלי האוניברסיטה בבואם להעניק לו את תואר איש השנה היתה העובדה שכל אלפי העובדים במפעליו אהבו את היהודי והיו מוכנים לעבוד במסעדותיו גם בחצי מן המשכורת שהיה משלם בראיון שנערך עם היהודי "איש השנה" הוא נשאל "אנו מבינים שהצלחתך הכלכלית באה עקב היותך מהעם היהודי שיש לו כישורים גדולים למסחר אולם מפתיעה אותנו העובדה שכל אלפי העובדים במפעליך אוהבים אותך מאד עובדה שהיא הפוכה מהמצוי שכל פועל אינו מחבב את מעבידו אלא מלא תלונות כנגדו ספר לנו את הסוד הגדול כיצד זכית לרכוש את לב פועליך שאוהבים אותך כל כך" השיב היהודי "עד לפני מספר שנים הייתי אדם 'אנוכי' שכל שאיפתו להיות 'מצליחן וחזק' אולם לפני מספר שנים השתתפתי בטיול תיירים שנסעו לארץ ישראל מדריך התיירים רצה להראות לנו 'חוויות מיוחדות' שיש בארץ ישראל שאינם בכל העולם כולו הוא לקח אותנו לישיבת מיר בירושלים היו שם שלשת אלפים אברכים ובחורים שלמדו בצפיפות באולם הקטן יחסית בכל משבצת עמדו ארבעה לומדים והתווכחו בהתלהבות כשהם מניפים את ידיהם לכל עבר כל אחד השתמש משום מה דווקא ב'אגודלו' שעה שהוא מוסר את דברו הרעש באולם היה גדול מאוד כך שלא תפסתי כיצד כל אחד מקשיב ומתרכז לדברי חברו קשה לדבר ולהקשיב שעה שעשרות דוברים מדברים סביבך ואינך יודע מי מדבר אליך ומי מקשיב לדבריך אך השלווה נבטה מעיניהם, הרוממות האירה מפניהם מחזה כזה לא זכיתי לראות בכל ארצות הברית הגדולה אבל ה'חויה' הגדולה ביותר שראינו חויה שגרמה לי לעשות את המהפך בחיי היתה שעה שנכנסנו לחדרו הקטן של ראש הישיבה ראש הישיבה יהודי שנראה חולה וחלש כל תזוזה עולה לו במאמץ כל מלה היוצאת מפיו נראית כנס גלוי [הרב פינקל זצ"ל היה חולה פרקינסון] חולש ראש הישיבה על שלשת אלפי תלמידיו מכיר ויודע כל אחד ואחד אהוב ונערץ על כולם התלמידים מאזינים בשקיקה לדבריו וסרים בשמחה למרותו לתומנו חשבנו שראש הישיבה יטיף לנו מוסר על שמירת השבת בטוחים היינו שיהודי חרדי אינו מבין בענייני ה'עולם' לבד קיום מצוות 'נושנות עליהם אבד הכלח' עפ"ל.

איזה 'מסר' קבלתם מהשואה שהיתה לפני חמישים שנה? הפתיע אותנו ראש הישיבה בשאלתו.

לשאלה כזו לא ציפינו ואחר מחשבה קמתי ועניתי הגרמנים רצו להשמיד את העם היהודי לפני חמישים שנה שעה שהיינו חלשים יותר זה לא יהיה הכרזתי בגאוה אנחנו חזקים חכמים לא נהיה יותר יהודים גלותיים נרדפים יש בנו כוחות אדירים ואיש לא יצליח יותר להרע לנו השבתי בגאוה לראש הישיבה שנראה כיהודי גלותי…

חיוך מלא רחמים היה נסוך על פניו למשמע תשובתי מדוע ראש הישיבה מחייך שאלתי מתפלא ולא מבין את משמעות חיוכו.

כיון שתשובה יפה כזו נאמרה פעם נהניתי לשמוע אותה שנית השיב ראש הישיבה.

ממי שמע ראש הישיבה תשובה כזו? תמהתי אינני זוכר בדיוק ממי אבל היא נאמרה לפני חמישים שנה חודשים מספר לפני השואה מפי מליוני יהודים שבטוחים היו שלא תפרוץ שואה יהודים משכילים אהובים ונערצים ע"י בני עמם הגרמנים לא יתכן שאיש ירצה ויצליח להרע להם.

אני מבקש להוסיף- המשיך ראש הישיבה את דבריו המאלפים אל תהיו בטוחים שאיש לא יוכל להרע לעם היהודי אמנם כולכם בטוחים שאתם 'מצליחנים' ואתם חזקים אבל אין לנו ערבות שלא תהא שואה נוספת סיים ראש הישיבה כשכולנו נדהמים מדבריו.

ומה ראש הישיבה למד מהשואה שאלתי כאן עמד ראש הישיבה ומסר לנו שיעור מאלף תורת הגרמנים היתה שהם הגזע הטהור והמרומם בבריאה הרוממות שנראתה אצל העם היהודי סתרה את תורתם שברה את גאוותם קנאתם ושנאתם הגדולה הביאה אותם להחלטה לעקור את הרוממות והגדלות היהודית שאיפתם היתה לעקור את צלם האלקים מהיהודים להפוך אותם לבהמות.

הם לקחו את הדמויות החשובות והמורמות ביותר בעם ישראל והשפילו אותם במטרה להמאיסם בעיני הבריות רבנים טהורים נצטוו לטאטא בזקנם את הרחובות פיאותיהם של תינוקות של בית רבן נמרטו גדולי ישראל הילכו עירומים ורעבים בחוצות קריה.

אחד מראשי הישיבות מסר רעיון יסודי שהינו סוד קיומו של עם ישראל רעיון זה עבר מפה לאוזן 'הגרמנים מעוניינים לעקור מעמנו את צלם האלקים נזכור יהודי שונה מבהמה ' בהמה חיה על פי אינסטינקטים גירויים ויצרים אדם שחי על פי אנוכיותו דומה לבהמה כל הנהגותיו צועדות אחר גירוייו שאיפתו להיות 'מצליחן' חזק וחכם תולדה היא ליצר הבהמי החייתי של האדם. אולם יהודי איננו בהמה לא נחיה על פי תאוותנו ויצרנו המדד אם האדם משועבד לתאוותיו האנוכיות או מושל עליהם מתבטא בשאלה האם מסוגל הוא לחיות ולחוש את חבריו.

לכן נחיה כדי לעזור לשני את האוכל הדל שלנו ניתן לחבר את העבודה והשינה שלנו ניתן לשני כך שיהודים רבים עשו את עבודת חבריהם הנחשלים על חשבון שעות השינה שלהם ישנם יהודים שרעבו לפת לחם באשר את פת לחמם נתנו לחלשים אמנם את הזקן והפיאות הורידו להם את גופם שברו אבל ב"אדם" שבהם לא הצליחו ליגע כיון שהכל ניתן לשני מסר זה קבלתי מהשואה כך שאת כל חיי על אף בריאותי הרופפת אני נותן לשני.

אומלל הוא האדם החי בשביל עצמו. מאושר הוא האדם שחי על פי רצון בוראו.

הגרמנים על אף כשרונם האכזרי לא הצליחו להפוך את היהודי לבהמה.

אולם מה שלא הצליחו הגרמנים הצליח הכסף האמריקאי לעשות והפך רבים מהיהודים לבהמות סיים ראש הישיבה.

שיחה זו הראתה לי בחוש שכל החיים שלי עד היום הינם טעות בטוח הייתי שאני גדול ומצליחן והנה התגלה לי ע"י יהודי חלוש ושבור שאני קטן הרבה מבהמה אמר 'איש השנה'.

מאז השתניתי וכל עבודותי לא להיות מצליחן אומלל אלא לעבוד עבור השני לכן אוהבים אותי" סיים 'איש השנה' את דבריו למנהלי האוניברסיטה.

אדם החי עבור הצלחתו אדם שאינו מסוגל להינתק מעצמו כל משבר כלכלי טורד את מנוחתו כשנתקל בבעיה בריאותית חריפה נשבר חש הוא שחרב עליו עולמו בעולמנו אנו עולם התמורות עובר האדם משברים רבים משברים אלו מערערים את בטחונו וחוסנו.

גם לאומה היהודית מזדמנים משברים השוברים את חוסנה ובטחונה הלאומי כאשר לא מצליח ה"מצליחן' לעמוד בקשיים תוגתו הגדולה משכיחה ממנו את ימי השלוה והשמחה אדם המגיע לימי הזקנה ננטש ע"י קרוביו ומשפחתו מצפה ליום בו יזכה ויעזוב את עולמו.

לעומתו אדם שהתחנך לחיות שלא על פי רצונותיו חי הוא לקיים את מצות רצון בוראו שאיפתו להרבות כבוד שמים מסוגל הוא להינתק מעצמו ולחיות עבור השני.

אדם זה לא ישבר לעולם אדם זה מעיד שצלם אלקים אינו בהמה. היהודים ה"גלותיים" הוכיחו שיהודי אינו בהמה.

דווקא משהוקמה המדינה דגלי פאר מפארים את בניניה הפך האדם לבהמה.

הרב מפוניבז' שיכל את שנים עשר בניו בשואה האיומה כבן שישים הגיע לבדו לארץ ללא משפחתו שאבדה אדם אחר בגילו מצפה להישען על בניו וליהנות מנכדיו אנשים שאיבדו את משפחתם נכנסים לדיכאון לעת זקנתם ומצפים למוות שיבא לגאול אותם.

לעומתם,הרב מפוניבז' בגיל שישים התנהג כאברך צעיר ובמרץ נעורים בנה את אם הישיבות ישיבת פונוביז' המפוארה.

בתחילה ראו אותו כיהודי תמהוני על שמשנס הוא את מותניו וכל מרצו וכוחו לבנות בנייני פאר בזמן שעדיין לא הצליח להשיג למעלה ממנין תלמידים איש לא חלם באותה שעה שהתורה שאבדה בשואה תחזור ליושנה ותבנה בארץ ישראל ע"י הרב הזקן מהיכן קבל כוחות אלו?

כבוד שמים. מי שניתק מהתאוות והאנוכיות וכל רצונו לעזור לשני ולעסוק בכבוד שמים מקבל כוחות של סייעתא דשמיא. אולם הנאתו אינה "הצלחתו" הנאתו היא עצם השגתו השקפתו ומגמתו "אם תטיב שאת" עולם חדש "עולם חסד יבנה".

*

העולם מנצל אותך, או אתה את העולם?

[וירדו בדגת הים ובכל הארץ – אלה הדברים שלזינגר]

"ויאמר אלקים נעשה אדם…וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ"

וצריך להבין לענין מה נצטווה האדם 'וירדו בדגת הים וגו' ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ' האם ישנו נברא בעולם שאינו רוצה לשלוט על כל הטבע עד שיש צורך לצוות ולבקש ממנו שישלוט על הטבע?

כפי הנראה רוצה רש"י ז"ל ליישב קושיא זו ולכן הוא מפרש "וירדו בדגת הים יש בלשון הזה לשון רידוי ולשון ירידה זכה רודה בחיות ובבהמות לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו"

כלומר האדם נצטווה להיות בדרגה כזו שיזכה לשלוט על כל הנבראים אולם כאשר נתבונן היטב בדברי רש"י נראה שטמונה כאן נקודה מאד עמוקה בהבדל העצום והמהותי שיש בין אדם החי את חייו ע"פ דרך התורה ומצוות ה' לעומת אדם חומרי שאינו יודע תורה ועבודת ה' מהי וכל חייו הם רק חיים גשמיים וחומריים.

כדי לבטא עומק ענין זה כתב הגר"פ פרידמן דברים של טעם.

נצייר לעצמנו מצב של אדם חומרי שאינו בן תורה שהגיע לימי הזקנה בגיל ששים או שבעים מדובר באדם שבעולם הנאור והחומרי הוא נקרא "אדם מצליח" כי הצליח במשך ימי חייו לאגור הרבה כסף ולבנות בתים והנה הוא יושב לו בביתו שקוע בתוך כסא רחב רך ונוח ילדיו בני עשרים ושלשים אשר באו לבקר אותו עסוקים בויכוח על כסף ועסקים נכדיו הקטנים מתרוצצים ומסתובבים להם בין רגליו הכבדות של הסבא לכאורה הכל טוב ויפה כסף נכסים ילדים ונכדים.

אולם בכל זאת יש משהו כבד המעיק על לבו החלש כל כולו שקוע בהרהורים על כל מה שעבר עליו בסקירה אחת הוא סוקר את כל ימי חייו מגיל צעיר עד הגיעו לימי זקנה ואנחנו ננסה להשתתף בהרהוריו המתרוצצים בראשו העיף הוא נזכר בימי נעוריו כשהוא היה בגיל עשרים וגילה כביכול את העולם החומרי במלוא יפיו והדרו כפי שנראה לו אז הוא ראה את הכסף הנוצץ המתגלגל מיד ליד את ההזדמנות לנסות את מזלו בעשיית עסקים את היכולת להרויח ולקנות מכל אשר יעלה על רוחו למלאות את בטנו במאכלים ערבים ומתוקים ובקיצור לחיות כפי שחשב אז חיים מלאי תוכן הוא נזכר איך שהתנפל בסערת רוח על עולם העסקים בחשבו הנה אני הולך עכשיו לכבוש את הטבע ולנצלו לצרכי בלי ליאות עבד יומם ולילה והשקיע את כל כוחו ומרצו כדי להצליח לאט לאט עלה מעלה מעלה עד שהרגיש את הכסף ממלא את כיסיו הוא התחיל לקנות אוכל יותר טוב להנות ולבלות עד שלא היה יכול להתאפק מלצחוק על הטבע שנכנע תחתיו והכריז לעצמו כל העולם לא נברא אלא בשבילי כך הוא סוקר את חייו "המוצלחים" את כל הבנינים שבנה עד הגיעו למצבו העכשוי כשילדיו ממשיכים בדרכו וגם להם יש שאיפה עצומה לכבוש את הטבע.

אלא שלמרות כל ההצלחות שלו הוא איננו מרגיש בנוח מחשבה קשה וכבדה מציקה לו ואיננה נותנת לו מנוח אחרי עמל של כל כך הרבה שנים דוקא עכשיו שהוא כבר מסודר בחיים מכל הבחינות כשהוא היה יכול להתחיל לקצור את הפירות שזרע בכל כך הרבה עמל ויגיעה להנות מחיי רווחה להשתעשע עם ילדיו ונכדיו והנה כאן כואבות לו הרגלים הממאנות לשאת את גופו הדל כפי שהיה רגיל מאז מקדם הלב חלש ואיננו מתפקד כמו שצריך יש לו כאבי ראש בוקר וערב בקיצור שבר כלי הרופאים אמנם מסבירים לו שכל זה בא בעקבות ימי הזקנה כך הוא סדר העולם ואין מה לעשות.

אולם הזקן יושב ומתפלא כולו ממורמר איפה הצדק והיושר האם לא היה ראוי יותר שדוקא עכשיו בימי הזקנה אחרי שכבר תרם את תרומתו לחברה ולטבע בנה את מה שהיה יכול לבנות הוליד ילדים ונכדים שימשיכו לבנות את הטבע יהיה בריא ושלם ויוכל להנות מהעולם?

מתוך התבוננות זו הוא מגיע לידי מסקנה איומה מסקנה שמזעזעת את עצמותיו היבשות מכף רגלו ועד ראשו.

כל ימי חייו הוא חי בדמיון כוזב ומטופש הא הרי חשב שהוא צוחק על הטבע ומנצלו לצרכיו אבל למעשה צחק הטבע עליו וניצל אותו מכל וכל לצרכיו עכשיו בימי הזקנה כשהדם הרותח של ימי הנעורים התקרר יש לו אפשרות להתבונן במצב חייו ביתר בהירות ואז מתגלה לו מה שאומר הרמב"ם "לולי המשוגעים לא היה העולם מתקיים" הוא היה אחד מהמשוגעים שהטבע ניצל אותו על מנת לקיים העולם…

הוא מבין ויודע שעל מנת שהטבע יתקיים צריך שיהיו אנשים שיעסקו בבנינו של עולם אולם כדי לעבוד ולבנות צריך כח גופני ורצון עז ולכן מעמיד הטבע לאדם גירויים חומריים בכל מיני צורות הדוחפים אותו לעסוק בעניני עולם הזה.

למשל בכדי שיהיה לו לאדם כח גופני לעבוד עבודת פרך מעמיד הטבע מאכלים שונים שנראים לעין ערבים ומתוקים האדם ממלא את בטנו באוכל ושתיה בחשבו שאין דבר טוב מהם אולם הטבע כבר קיבל את שלו ע"י שהאדם יש לו כח לעבוד ולבנות את הטבע.

ואז נוצר גלגל שהאדם החומרי אינו יכול להשתחרר ממנו הוא אוכל ושותה וישן כדי שיהיה לו כח לעבוד ולעשות עסקים בזיעת אפיו הוא עובד ועושה עסקים כדי להרויח כסף שיוכל שוב למלאות את בטנו באוכל ושתיה ושוב הוא אוכל ושותה וישן כדי שיהיה לו כח מחר להמשיך בעבודתו וכך חוזר הגלגל ומתגלגל שוב ושוב מיום ליום בלי שום תכלית ומטרה ועל זה כבר אמר דוד המלך ע"ה "סביב רשעים יתהלכון" כל ימי חייהם הם הולכים סביב סביב כגלגל אוכלים שיהיה להם כח לעבוד עובדים שיהיה להם כסף לקנות אוכל וחיים סביב סביב כשור שנטרפה עליו דעתו.

ובכן מתבונן לו מיודענו הזקן מי הרויח מכל הגלגל הזה של אוכל שתיה שינה ועבודה האדם שלא נשאר לו שום זכר ותועלת מכל מאות טונות האוכל שאכל במשך ימי חייו אין ספק שרק אחד הרויח מהגלגל הזה הלא הוא הטבע האדם הפיקח כביכול חשב שהוא כובש ומנצל את הטבע ולא הרגיש איך שהטבע כבש אותו וניצל אותו מכל וכל הוא קנה ומכר בנה והוליד הכל למען קיום הטבע.

עובדא זו מתגלה לו רק בהגיעו לימי הזקנה שבור ורצוץ מכף רגלו ועד ראשו אזי מתגלה לו האמת המרה שהטבע ניצל אותו עד תום וכשכבר גמר את התפקיד שלו בבניית חלקו אזי במקום להנות מהפירות שהוא זרע בכל כך עמל ויגיעה הוא מושלך ע"י הטבע בצד כסמרטוט שאין לו הופכים כל האברים מתבלים וגופו נחלש מיום ליום עד שהוא מת ואז האדמה בולעת אותו באכזריות והטבע האכזרי מחזיר אותו לעפר אוי כמה זה מצחיק ואכזרי. הגביר שחשב אתמול שהוא כובש את העולם הפך להיות היום כמה גרגירי חול בתוך החול האין סופי של הטבע.

פותח לו הזקן את עיניו הכואבות ומסתכל על ילדיו ונכדיו הוא רואה אותם מלאי כח ומרץ כפי שהוא היה בימי נעוריו לכבוש את הטבע הוא שומע איך שהם מתכננים להרויח כסף ולהנות מן העולם משתתפים בריצה המטורפת והמטופשת אחרי הכסף הנוצץ ואז הוא אומר לעצמו איזה טיפש הייתי לא רק שנתתי לטבע לנצל אותי אלא גם העמדתי לטבע מנוצלים חדשים ילדים ונכדים שגם הם בתומם חושבים לנצל את הטבע ולא יודעים את האמת שהטבע האכזרי ינצל אותם ורק אח"כ בימי הזקנה ישליך אותם בצד באכזריות כאבן שאין לה הופכין.

נשאלת השאלה איך משתנה מצב זה אצל יהודי שומר תורה ומצוות האם הוא איננו מנוצל ע"י הטבע לבנות את העולם האם הוא איננו מושלך בצד בימי הזקנה כאבן שאין לה הופכין?

התשובה היא פשוטה וברורה יהודי בן תורה איננו מנוצל ע"י הטבע אלא הוא מנצל את הטבע עד תום.

יהודי שעמדו רגליו על הר סיני יודע ומאמין שהבורא ית"ש הוא זה אשר ברא את הטבע וכמו שכבר אמרו דורשי רשומות הטב"ע בגימטריא אלהי"ם.

הם יודעים ג"כ שהעולם הזה איננו סוף פסוק של החיים האמיתיים אלא העולם הזה הוא פרוזדור שבו מתכוננים להיכנס לטרקלין הוא עולם הבא.

העולם הזה הוא המקום היחידי שבו יכול אדם לקיים מצוות ומעשים טובים בפועל ולקבל שכר על זה הקב"ה ברא כל עניני עולם הזה כדי שיבא יהודי ויעשה מעור בהמה קלף לכתוב עליו ספר תורה תפילין ומזוזה שיקח חטים ויעשה מהם מצות לפסח שיקח עצים ויעשה מהם סוכה לשבת בה ינענע את הד' מינים וכן שאר תרי"ג מצוות.

כל אלו המצוות אפשר לקיים רק בעולם הזה כי על עולם הנשמות כבר אמר החכם מכל אדם "כי אין מעשה וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה" נמצא שיהודי בן תורה מנצל את הטבע שברא הבורא ב"ה על מנת לקיים את רצונו של ה' ועי"ז להגיע לתכלית השלימות לעלות במעלות רמות בעולם העליון להנות מזיו השכינה.

כשמגיע זמנו של יהודי בן תורה בימי הזקנה הוא יודע שהגוף איננו אלא לבוש המלביש את הנשמה הרוחנית והניצוץ האלקי שבתוך האדם המות הוא מצב שבו פושט האדם האמיתי שהיא הנשמה את הלבוש הגופני ועולה לעולם הנשמות להתלבש בלבוש רוחני שנוצר מקיום רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה.

יהודי בן תורה כשמסתכל על ילדיו ונכדיו אינו מרגיש שהוא העמיד לטבע מנוצלים חדשים אלא הוא יודע ושמח שזכה להעמיד דור חדש אשר גם הם ימשיכו לנצל את הטבע עד תום על מנת לעלות במעלות הסולם העולה בית א ל.

זהו עומק פירוש הפסוק "ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ" תכלית הבריאה היא "וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ" שיהיה האדם שולט ומנצל את כל עניני הטבע לעבודת ה' שהאדם ישלים עצמו ולא ח"ו להיפך שהטבע ינצל את האדם וישעבד אותו לצרכו.

ולכן פירש רש"י ז"ל "וירדו בדגת הים יש בלשון הזה לשון רידוי ולשון ירידה זכה רודה בחיות ובבהמות לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו"

המעשה בניקסון והדייג ששכב בהנאה על חוף הים כשסיים לדוג את כמות הדגים היומית, הנשיא ייעץ לו שיעבוד הרבה ויקנה רשת ואח"כ סירת דייג ואח"כ צי ומה יצא לי מזה? תוכל לשכב על חוף הים בכיף מבלי צורך להתאמץ… שוטה, השיבו הדייג, את זה אני עושה כבר עכשיו מבלי צורך להתאמץ בכל מה שאתה מציע…

אור דניאל פ' קדושים:

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר" איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול קבץ וצבר פרוטה לפרוטה עד שיום מן הימים עלה בידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה העיר הגדולה בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי" הקרקס הפלאי הגיע לעיר נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו "שלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רובל" דמיונו של הכפרי החל להתלהב חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל! רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים "רואה סוס זה עליך לרדוף ולרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל היכון" הפשיל הכפרי את שרווליו קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו בהתחלה דימה שהנה עוד מעט עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו אך אט אט עזבוהו כוחותיו בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם הפסיד הון כה רב והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה "רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד כ"כ גדול" רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרבה כסאות הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח לרדוף אחרי הסוס זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי… אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אחר ה"אלוה" ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו עצור בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו.

*

הרוצה לטעות – בכל מקרה יטעה

מדרש רבה בראשית פרשה ח פסקה ח

(ח) רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן אמר בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום כיון שהגיע לפסוק הזה שנאמר ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו אמר לפניו רבון העולם מה אתה נותן פתחון פה למינים? אתמהא! אמר לו כתוב, והרוצה לטעות יטעה.

שואל הג"ר אלחנן וסרמן לכאורה צריך להבין- אם יציעו לנו עיסקה שיש בה אפשרות להרויח מאה שקל אולם יש סיכוי להפסיד מאה אלף שקל – האם היינו הולכים ע"ז?

והרי כאן הרווח- ללמד ד"א, וההפסד- שיגיעו לכפירה בבורא עולם! האם הצר שווה בנזק המלך?

אלא אומר הג"ר אלחנן וסרמן דורות ע"ג דורות למדו את התורה ולא טעו, ומי שבאמת טועה אין זאת אלא שהוא רוצה לטעות. ובשבילו אין עצה, שאם הוא הרוצה הוא בסוף ימצא 'משהו' כדי שיסייע לו בטעות שלו, כנגד אלה אין מה לעשות. בגלל א' כזה לא נקפח לימוד ד"א שפסוק זה יכול ללמדנו.

מסופר על בחור שהיה בישיבה ופרש, ולימים כשפגש ברה"י ברחוב אמר לו: הרב אני עזבתי מפני שהיו לי קושיות. מיד הפסיקו הרב ואמר לו לא קושיות היו לך, תירוצים יש לך….

לאדם יש תאוה, והוא כבר עוטף את זה באידיאולוגיה… יש לו תאוה- אז הוא נותן תירוצים מדוע האדם הוא יצור פתוח ולא מקובע לבת זוג אחת… יש לו תאוות ממון- הוא יסביר לך אידיאולוגית שמחברת ביטוח זה בכלל מצוה לגנוב! הם הרי גונבים אותנו כל הזמן! הפסוק הזה אינו חסר לו בשביל לכפור, ואם לא זה- הוא כבר ימצא פסוק אחר…

עפ"ז נבין את הרש"י שבתחילת הפרשה

(א) בראשית – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומה טעם פתח בבראשית משום (תהלים קי"א) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:

וצ"ב וכי הגויים ישתכנעו מזה? וכי הם יקבלו מאתנו את הדברים הללו?

אלא כמו שאמרנו- התורה כותבת את המציאות ומלמדת אותנו מהי האמת המוחלטת. אם יש מי שירצה להתכחש לזה- גם התגלות אלוקית לא תעזור לו. התורה מדברת למי שרוצה לשמוע ומלמדת אותו תורת חיים.

ב"ג שר"י השתמש ברש"י הזה באו"ם כדי להוכיח את הקושן שלנו על א"י אולם מיד שאלוהו הרי באותו קושן כתוב גם לשמור שבת…

תוספת:

כך ג"כ מצינו אצל פרעה שה' אמר למשה בחצות ומשה אמר כחצות כדי שלא יאמר פרעה הנה זה לא היה בדיוק בחצות… ונשאלת השאלה וכי מה יש באי דיוק של כמה דקות, והרי כל המכות וכל שאמר עד עתה התקיים בדיוק נפלא, וה' כבר הראה את כוחו? אלא כמו שאמרנו, פרעה הוא בבחינת רוצה לטעות, וממילא כל תירוץ ולו הקלוש ביותר יכול לשמשו כסיבה שלא לשלח את בנ"י. אמר משה- איני רוצה לספק לו את התירוץ הזה…

 

*

הקנאה ותוצאותיה ההרסניות

[ברכת מרדכי אזרחי עם תוספת מרובה]

בפרשתינו אנו עדים לאחת המידות הקשות שבאדם, שהמיטו אסונות רבים על האנושות.

א. הקב"ה מצוה שיהיו ב' מאורות ברקיע השמים.

(בראשית א-טז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים: ופרש"י: המאורות הגדולים – שוים נבראו ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד: ואת הכוכבים – ע"י שמיעט את הלבנה (ב"ר) הרבה צבאיה להפיס דעתה:

הירח אינה יכולה לקבל שישמש עמה עוד מאור. היא מבקשת למעט את השמש. קנאה.

ב. ה' אומר לאדה"ר שלא לאכול מעה"ד. חוה אוכלת ומאכילה אף לאדה"ר. כיצד הנחש מפתה את חוה?

[בראשית ג-ה] כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:

רש"י : כי יודע – כל אומן שונא את בני אומנתו מן העץ אכל וברא את העולם (ב"ר): והייתם כאלהים – יוצרי עולמות:

הוא אומר לה למה שרק הקב"ה ינהל את העולם ולא אתם? הוא גם אכל מעה"ד וכך נהיה יוצר עולמות. חוה מקנאה ואוכלת.

ג. אח"כ היא מחטיאה את אדה"ר. מדוע? הרי כבר התבררה לה הטעות?

(שם ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: רש"י: ותרא האשה – ראתה דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו (ב"ר): כי טוב העץ – להיות כאלהים: וכי תאוה הוא לעינים – כמו שאמר לה ונפקחו עיניכם: ונחמד העץ להשכיל – כמו שאמר לה יודעי טוב ורע: ותתן גם לאישה – שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אחרת:

חוה מקנאת שמא בעלה יתחתן עם אחרת. קנאה.

ד. [בראשית ד-ג] וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה': (ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ: (ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו:

קין מביא קרבן. הבל גם רוצה להקריב. כאן אנו פוגשים לראשונה בקנאה חיובית, קנאת סופרים. ה' שועה למנחת הבל היפה והמפוארת ולא למנחת קין. קין אינו יכול לקבל זאת ונופלים פניו. הוא כ"כ ממורמר עד שהוא הופך לרוצח הראשון בהסטוריה. הרוצח הגדול ביותר בהסטוריה- רצח חצי עולם!

מדוע הוא עשה זאת? התשובה נמצאת בשאלת ה' לקין: (ו) וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ:

מה השאלה, וכי אין התשובה ברורה- חרה לי כי לא שעית למנחתי? אלא השאלה היא למה חרה לך- האם מפני שלא קיבלתי את מנחתך או מפני שקיבלתי את מנחת אחיך!!!??? קנאה.

החומד והקנאי שהלכו בדרך והיה מוכן הקנאי שיוציאו לו עין ובלבד שיוציאו לחבירו שתיים…

אם נסכם את הקלקולים שהביאה הקנאה רק עד כאן- בפרשת בראשית- הרי זה נורא ואיום! הביאה למיתה לעולם ולעצב תלדי בנים ולכל שאר הקללות שקוללו אדם וחוה וקוללה האדמה, הביא לרציחת חצי עולם! הכל בשל קנאה.

הכח המניע את הבריאה הוא כח הקינאה. החכם מכל אדם אומר: [קהלת ד-ד] וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ:

וכתב המסילת ישרים פרק יא – בפרטי מדת הנקיות

ולולי זה, כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיוכל, ללבוש מה שיכסה ערותו, ולשכון בבית שתסתירהו מן הפגעים והיתה פרנסתו קלה עליו ולא היה צריך להתיגע להעשיר כלל, אלא שלבלתי ראות עצמו שפל ופחות מרעיו מכניס עצמו בעובי הקורה הזאת ואין קץ לכל עמלו. על כן אמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ד): הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.

אם האדם לא מתקן את מידותיו ומשפרן, הוא נותר עם אותן מידות קלוקלות, והן בבחינת חומר נפץ המסוגל להרוג עולם שלם! קנאה.

וקנאה זו חוסר אמונה היא. שאם הנך מאמין יודע אתה ש'אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפי' כמלא נימא', 'ואפי' ריש גרגותא משמיא ממנו ליה' וממילא מאמין אתה שחלקך לא יגרע ומה לך כי תקנא במה שאינו מגיע לך?

הקנאה הטובה היא קנאת סופרים. חברי התקדם רוחנית, מה איתי? חברי כבר סיים כו"כ מסכתות, מה איתי? אם בעקבות קנאה זו אני מתחיל לנסות ולהתקדם- זוהי קנאה חיובית. אולם אם בעקבות הקנאה אני מנסה לגמד ולבטל ולהפסיק את חברי מהתקדמותו כדי שזה לא יציק לי- הרי שלא השתחררתי מאותה קנאה קמאית שנואה וקלוקלת שהמיטה שואה על העולם!

תוספת: אמרו רבותינו "אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו" [סנהדרין נט ב]

קהלת פרק ה

(יא) מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן:

פ' ר' אברהם בן הגר"א מתוקה שנת העובד היות והוא עייף מעבודתו, אלא שמקנאתו של העובד לעשיר שהוא שבע, אין זה מניח לו לישון… [מגילת רות עם פי' הגר"א לקט אמרים עמ' ח']

בראשית רבה (וילנא) פרשה כב

ז ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם וגו', על מה היו מדיינים, אמרו בואו ונחלוק את העולם אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין, דין אמר ארעא דאת קאים עליה דידי, ודין אמר מה דאת לביש דידי, דין אמר חלוץ, ודין אמר פרח, מתוך כך ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר שניהם נטלו את הקרקעות, ושניהן נטלו את המטלטלין, ועל מה היו מדיינין, אלא זה אומר בתחומי בהמ"ק =בית המקדש= נבנה, וזה אומר בתחומי בהמ"ק נבנה, שנא' ויהי בהיותם בשדה, ואין שדה אלא בהמ"ק, היך מה דאת אמר (מיכה ג) ציון שדה תחרש, ומתוך כך (בראשית ד) ויקם קין אל הבל אחיו וגו', יהודה בר אמי אמר על חוה הראשונה היו מדיינין, אמר רבי איבו חוה הראשונה חזרה לעפרה ועל מה היו מדיינין אמר רבי הונא תאומה יתירה נולדה עם הבל זה אומר אני נוטלה שאני בכור, וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי, ומתוך כך ויקם קין.

מריבת קין והבל= מדוע? המדרש מונה שלש סיבות- הם רבו על קרקעות, על התאומה היתירה, על הקרבן שלא התקבל ברצון.

המדרש כאן מאפיין בפנינו את שלש הסיבות למחלוקת שהיו בשרש הבריאה, והן הן הסיבות למריבות הכלל עולמיות והפרטיות בין אדם לחבירו עד היום הזה.

א. קרקעות ומשאבים- טריטוריה, נפט. עד היום. אמריקה נלחמה כנגד עירק לא בשביל כווית אלא בשביל הנפט שלה. גם אדם עם שכנו, על חניה, על מרפסת שסגר וכד'.

ב. על זיווג. גם היום אנשים יוצאים למלחמה על בת זוג, והרבה ממעייני העולם שקועים בענייני ניאוף וזנות ה"י.

ג. דת. האיסלם, הנצרות בעבר, רצח המונים.

הקב"ה תובע את קין על זאת ומבהיר בכך שאין שום סיבה ליצור מחלקת ומריבה על אף אחת משלש הסיבות המנויות כאן!

המעשה בח"ח ובסוכה שאשתו התנגדה למקומה.

המעשה באדמו"ר מאוז'רוב בעל האש דת שפ"א נכנס אליו יהודי שהיה מנהל קהילה וביכנ"ס עם רב גדול והכל התנהל למישרים, עד שלאחרונה נכנסו מתפללים חדשים שהחלו לערער על אמינותו, יושרו, מסירותו ועוד.

שאלו הרבי- "מה אני עושה באמריקה"?

הלה לא הבין. הסביר הרבי הרי כשבאתי לכאן לא היה כאן כלום. שממה רוחנית, אז מדוע הגעתי?

והרב ענה. סבי היה השלישי לשושלת אוז'רוב. אבי היה רב העיירה. סבי נפטר. אבי התמנה לאדמו"ר, ואותי מינו לרב. פתחתי ישיבה וארגנתי שיעורי תורה. הוצעו לי רבניות בערים גדולות אך סירבתי. פרצה מלחה"ע הראשונה הרוסים נכנסו ושללו ובזזו והרסו ושרפו הכל. חזרנו לעיירה והאצתי בתושבים להחל מחדש. במחלת דבר שפרצה איבדתי את אשתי ושלשת ילדי.

באותה שנה נפטר גם אבי. ירשתי את האדמו"רות. הוקם ביהמ"ד וישיבה בניתי ביתי מחדש.

באוז'רוב התגורר דוד קשיש קרוב משפחה והתקבצו סביבו כמה נרגנים שטענו שהרבנות ראויה לו ואף האדמורו"ת…הם היו מיעוט מבוטל. אולם רק הרחתי ריח של מחלוקת וברחתי כל עוד רוחי בי. עד לאמריקה. שלא יפתוני לחזור.

והיום אוז'רוב שוב חרבה. הנאצים פלשו לעיירה, העמידו את היהודים כצופים משני צידי הכביש והוציאו את הרב הקשיש מביתו עקרו את הארון קודש ובו סה"ת והעמיסוהו על גבו והריצוהו בלעג ובשחוק עד שכרע כשל ונפל ונקבר תחת ארון הקודש. הי"ד.

שמע לקולי שוב לביתך חשוב על הסיפור. מחר נדון בו שוב.. למחרת הגיש הלה את התפטרותו.

*

"ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד"

[לא הוקלט. ארשת שפתינו שלזינגר]

כתב בעל המאור ראש השנה דף כ ב "דע לך כי אין היום והלילה שוים בזמנם כאחת בכל מקומות היישוב ולא בכל הארץ כולה כי כל כ"ד שעות מן היום ומן הלילה כל שעה מהן היא 'ערב' במקום אחד ו'בוקר' במקום אחר על פני אורך הארץ כולה והיא בהקפת הגלגל עליה המקיף ממזרח למערב וזהו הפירוש בויהי ערב ויהי בוקר האמור בימי בראשית"

דהיינו לדעת בעל המאור הערב והבוקר משמשין כל הזמן אם במקום אחד יש בוקר כי אז במקום אחר על כדור הארץ יש ערב ואולי אפילו נבראו יחד כשכל אחד מהם משמש בו בזמן ובאותה שעה

כפי שאומר בעל המאור לענין הערב והבוקר כך מצינו לענין השמים והארץ הגמרא במס' חגיגה (יב ע"א) "תנו רבנן בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה ואחרי כן נבראת הארץ שנאמר בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ

ובית הלל אומרים ארץ נבראת תחילה ואח"כ שמים שנאמר ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים וכו'

וחכמים אומרים זה וזה כאחת נבראו שנאמר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדיו וכו'" עכ"ד הגמרא

וכבר במדרש רבה (בראשית א טו) הקשה התנא רבי שמעון בן יוחאי "תמיה אני האיך נחלקו אבות העולם בית שמאי ובית הלל על בריית שמים וארץ" וגם מה רצו לאלפינו בינה במחלוקת זו,ועוד לא מובן מה הכריעו חכמים במחלוקת זו כשאמרו "זה וזה כאחת נבראו" ובודאי כוונה עמוקה טמונה גם במחלוקת זו וגם בהכרעת חכמים

הנה מצינו באבות (פרק ג' משנה יז) "אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח" ופירש שם רבי עובדיה מברטנורא "מי שאין לו מה יאכל האיך יעסוק בתורה ומה יועיל לו הקמח שבידו הואיל ואין בו תורה נוח לו שלא היה לו קמח והיה מת ברעב"

אלא שנשאלת השאלה מה יש להקדים האם יש להקדים את התורה משום דאם יקדים הקמח תהיה שאלת הגמרא (קידושין כט ב) "ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה" כלומר אי אפשר שיהיה ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה ומאידך גיסא היאך יעסוק בתורה ללא פרנסה ומנין יחיה מאחר שנגזרה הגזירה על האדם שיזדקק לעמול לפרנסתו

בזה נחלקו בית שמאי ובית הלל האם יש להקדים את הרוחניות את "השמים" או שמא יש להקדים את הגשמיות את "הארץ" סוברים בית שמאי ללא תורה אין חיים ללא תורה אין העולם מתקיים שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" ודרשו חז"ל אין ברית אלא תורה ובלא תורה אין שום ערך לכל דבר אחר וגם לא לחיים עצמם ובכל מקום ובכל זמן "השמים" קודמים זוהי שיטת בית שמאי גם בענינים אחרים –

כמו ההיא דתוספתא בבא קמא פרק י ב "הגוזל את המריש ובנאו בבירה בית שמאי אומרים יקעקע את הבירה ויטול את המריש ובית הלל אומרים מחשב כל מה שהיה שווה ונותן לבעליו מפני תקנת השבין" סוברים בית שמאי שגם בית אי אפשר לבנות על יסודות של שקר ושל גזל ולכן יקעקע את הבית ויחזיר את המריש כי יסוד החיים כולם היא התורה ואי אפשר לבנות שום דבר על יסודות המנותקים מערכי תורה ומצוה ועל כך אמרו הדרשנים "משיב הרוח ומוריד הגשם" אם תשיב אליך את הרוחניות כי אז הקב"ה יוריד לך את הגשמיות ועכ"פ הכל תלוי במידת הרוחניות שתשיב לעצמך

לא כן סוברים בית הלל אמנם בודאי וברור הוא שהתורה היא היסוד והשורש לכל אולם התורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכי השרת והתורה ניתנה לחיים "וחי בהם" ולא למתים וחייבים להתאים את החיים לתורה שניתן יהיה גם לקיימה

ומשום כך מצינו שבית הלל תיקנו הרבה תקנות לתיקון העולם ראה משנה בגיטין פ"ד משנה ג ואף "הפרוזבול" תקנת הלל היתה כדי שילוו לעניים לפני שנת השמיטה ולא יעברו על לאו מן התורה ומשום כך גם סברו בית הלל שלא צריך לקעקע את הבית דאז מי יחזיר את "המריש" שגזל ומי יקיים את מצות העשה של "והשיב את הגזילה אשר גזל" אבל יכול להעריך את ערך הגזילה ולהשיבו בממון "מפני תקנת השבין"

וזוהי עומק כוונת בית הלל כשטענו שהארץ נבראה תחילה כי כדי לשרת את השמים כדי לקיים תורה ומצוות צריך לעמוד על קרקע איתנה בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"

מחלוקת דומה למדנו בגמרא (כתובות טז ב – יז א) "תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא כלומר צריך לומר את האמת בפניה ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה אמרו להם בית שמאי לבית הלל הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה והתורה אמרה (שמות כג ז) מדבר שקר תרחק

אמרו להם בית הלל לבית שמאי לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו וכו'" כלומר לבית שמאי אין משוא פנים אין סטיה מן האמת אם היא מכוערת יש לומר לה את האמת כפי שהיא כי התורה איננה סובלת את השקר ואין שניהם יכולים לדור בכפיפה אחת

מאידך סוברים בית הלל דלא יתכן שהאמת תהיה נתונה רק למלאכי השרת את האמת אפשר להתאים גם לבני אדם מבקשי האמת ומאחר וכבר לקחה לאשה ומאחר וצריך לשבחה בעיני בעלה לכן אומרים לה כלה נאה וחסודה

סוברים חכמים דבשתי השיטות יש סכנה מסויימת להיות האדם כולו שמיימי ומנותק מן הארציות לאו כל אדם יכול לעמוד בו והרבה רצו לעשות כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם מאידך להיות האדם שקוע בארציות יש גם בכך סכנה דהאדם עלול כל כך לשקוע בארציות עד שכבר לא יוכל לצאת הימנה ולא יוכל שוב להידבק בתורה ובמצוות

ולכן סברו חכמים דהשמים והארץ יחד נבראו ועל האדם לתכנן את חייו כדי שישולבו בהם גם שמים וגם ארץ כדי שיוכל להיות דבוק בתורה וביראה ומאידך יהיה מסודר מן הבחינה החומרית הגשמית כדי שלא ינתק ח"ו מערכי שמים והדברים חייבים להיות משולבים אשה אל אחותה ורק כך ניתן לקיים גם את התורה וגם את הקמח

בשילוב זה נבראה כל הבריאה כולה וכמאחז"ל בב"ר פי"ד והובא בפירש"י בראשית פרק ב' פסוק ז "ביום הראשון נבראו שמים וארץ בשני ברא רקיע לעליונים ובשלישי תראה היבשה לתחתונים ברביעי ברא מאורות לעליונים ובחמישי ישרצו המים לתחתונים בששי בא לבוראות האדם אמר אם אני בורא אותו מן העליונים הרי העליונים רבים מן התחתונים בריאה אחת אם אני בורא אותו מן התחתונים הרי התחתונים רבים על העליונים בריאה אחת ואין שלום בעולם אלא אני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים וזה שנאמר "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה" מן התחתונים ואח"כ "ויפח באפיו נשמת חיים" מן העליונים גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים"

גם השבוע כולו נברא בשילוב של ששת ימי המעשה ולאחריו יום השבת ובמאמר חז"ל במדרש "אמרה תורה רבונו של עולם כשישראל נכנסים לארץ מה תהא עלי כל אחד מישראל הולך לחרוש ולזרוע שדהו ואני מה תהא עלי אמר לה יש לי זיווג אחד שאני נותן לך זהו יום השבת שישראל בטלין ממלאכה והם נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועוסקים בתורה" וכמאחז"ל במדרש שוחר טוב צ ב "ראו בי ה' נתן לכם את השבת" מה "ראו" אמר רבי יוסי ראו את המרגלית שאני נותן לכם משך כל ימות השבוע הם ימי המעשה ושבת קודש "קודש לה'" וכך שוב שילוב בין שמים לבין הארץ וכפי שאנו אומרים בתפילת "יקום פורקן" מחד "ומזוני רויחי" ומאידך "וסיעתא דשמיא" מחד "ובריות גופא" ומאידך "ונהורא מעליא" מחד "זרעא חיא וקימא" ומאידך "זרעא די לא יפסוק ודי לא יבטול מפתגמי אורייתא"

מעתה יובן מה שנאמר בכתוב "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו" (בראשית ו, ה-ו)

שני מיני עבירות יש עבירות האדם "בארץ" שהן מצד החומריות של האדם שנוצר מן האדמה ויש עבירות שהן מצד "מחשבות ליבו" מצד שכלו ונפשו מן הפגם הרוחני שבו

וזה שאמר הכתוב "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" כלומר שהיו כן שתי עבירות גם "רעת האדם בארץ" וגם "מחשבות לבו רק רע כל היום" שהיו מינים ואפיקורסים ומסיים על זה המהר"מ שיף על זה אומר הפסוק "וינחם ה' וגו' כי עשה את האדם בארץ" כי על החטאים שבאים מצד החומרי מגוף האדם את אלה מוכן ה' למחול ולהנחם עליהם

אבל "ויתעצב אל ליבו" החטאים שבאים מצד "ליבו" עליהם הוא מתעצב אינו מוחל ואינו סולח ואינו מתנחם ולפיכך אמר "אמחה את האדם אשר בראתי"

המעשה ברבי ואנטונינוס והבוסתן והשומרים הסומא והחיגר.

*

בעיצבון תאכלנה

[מעיין השבוע עמ' כא לא הוקלט].

שואל בעל עוללות אפרים כיצד התורה אומרת בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, מילא העמל והטורח לפרנסה הם אכן בעיצבון, אך האכילה היא בשמחה, מדוע איפוא התורה אומרת בעצבון תאכלנה?

נבאר במשל של הרמב"ם על מלך שהובאו לפניו שני דינים לדונם. א' בשר החשוב של המלך שקנה סוס מפואר לעצמו במקום לאפשר לקנותו לאורוות המלך. והמשפט השני של העבד שסרח ונרדם בשמירה. דן המלך את שניהם לנקות את הרפש באורוות.

שמח העבד והלך והתגאל במדמנה ובניקוי הרפש. הוא חשב שידון במלקות קשות או עונש חמור אחר, והנה יצא בזול. אולם השר חוורו פניו. עונש כל כך נורא. הוא נטל את הדלי בקצות אצבעותיו וניגש כשהוא מסתכל שאף אחד לא יראנו והשתדל מאד לשמור על נקיון בגדיו ועשה כל מלאכתו בסלידה והמתין לערבו של יום שיוכל לרחוץ מזהמת הגללים…

הנמשל הוא ההתיחסות לצרכי הגוף. החכם מתייחס לצרכי הגוף כאל גזירת מלך שאי אפשר בלעדיהם. הסבא מסלבודקא? [ראיתי אח"כ מובא כן על הח"ח ועל הגר"ש מקאליש ועל הרה"צ ר' ישראל מרוז'ין] היה אוכל מבלי להתכופף לצלחת. שלא להראות שעבוד למאכל.

אולם האדם המגושם אוכל ומתלבש בשמחה ובשקיקה, כלשון חובות הלבבות עושים את בטנם אלוהיהם ותורתם מלבושיהם" יש תורה מיוחדת מה ללבוש ומה הולך עם מה ומהו צו האופנה…

ע"ז מלמדתנו התורה בעצבון תאכלנה. תתעצב על שצריך אתה לאכול ולהתגשם. זהו המבט הנכון על תאוות העוה"ז. לא כאלה המכינים ארוחתם שעות ארוכות עם כל כללי הטקס…

סיפורו של טומא לפיד – [בעהמח"ס 'פפריקע' אודות תאוות האכילה…] על נסיעתם שלש שעות ואכילה שלש שעות וחזרה שלש שעות…

*

נעשה אדם – יחד!

[לא הוקלט. שלזינגר]

נאמר בפרשתינו (בראשית א) כי "ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" ראשונים ואחרונים, במדרש ובשאר המפרשים נתייגעו להבין את לשון התורה 'נעשה אדם' בלשון רבים הרי הקב"ה יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים והוא לבדו היה הווה ויהיה וא"כ מן הראוי היה לומר 'אעשה אדם' בלשון יחיד ולא בלשון רבים? וראה בפרש"י שפירש שהקב"ה רצה ללמדנו שהגדול צריך להתייעץ עם הקטן ממנו ראה שם .

וכתב בספר 'ישמח משה' פירוש נפלא בהקדם מה שדקדק בספר "העיקרים" מאמר ג פ"ב שביצירת כל בעלי החיים נאמר "וירא אלוקים כי טוב" ואילו ביצירת האדם שהוא נזר תפארת הבריאה לא נאמר בו 'כי טוב' וכתב לבאר שאצל כל בעלי החיים אין בהם שום שלימות חוץ מעצם מציאותם בעולם נמצא שברגע שנבראו בעולם כבר הושלמה תכלית בריאתם ומציאותם ומשום כך נאמר בהם 'כי טוב' אבל 'האדם' לא בא לידי שלימות בעצם בריאתו ומציאותו בעולם שהרי האדם הוא בעל בחירה והוא צריך לעמול קשה עד שיגיע למדריגת אדם שיהא מותר מן הבהמה ולכן לא כתוב אצלו 'כי טוב' להורות שעדיין לא הגיע לשלימותו אלא מתפקידו לעבוד קשה עד שיגיע למצב שיהא 'כי טוב' .

לפי"ז מפרש בספר 'ישמח משה' מה שאמר הקב"ה 'נעשה אדם' כי תואר 'אדם' מורה על שלימות ומדרגה גבוהה מזו של הבהמה ועל כן לא יתכן לומר 'אעשה אדם' שזה מורה שהקב"ה בורא את האדם שיהיה בשלימות מעצמו ומעצם ברייתו בלא שום עבודה ויגיעה ח"ו. הסיבה שהתורה כתבה 'נעשה אדם' ופנתה בכך אל האדם עצמו בבקשה בוא אני ואתה נעשה אותך לאדם כי ע"י עבודה ויגיעה מתמדת יעזור לו הקב"ה שיוכל להשלים עצמו ולהגיע למדריגת אדם וכדברי חז"ל (קידושין ל ב)" "יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום וכו' ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" נמצא שהקב"ה יחד עם האדם עושים את האדם לאדם מושלם

לפי"ז כתב הגר"פ פרידמן דהנה ידוע שכמו שהקב"ה הוא נצחי כך דיבורו הוא נצחי וכמו שמצינו במתן התורה דברים ה יט "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם… קול גדול ולא יסף" ומפרש בתרגום אונקלוס "קל רב ולא פסק" כלומר אותו קול חוצב להבות אש שהשמיע הקב"ה במתן תורה הוא קול גדול שאינו נפסק אף פעם ובכל זמן ועידן כשיהודי בעולם רוצה לקבל עליו עול תורה הרי הוא יכול לקלוט את אותו קול גדול שהשמיע הקב"ה במתן תורה

וכן מביא בעל התניא שער היחוד והאמונה פ"א בשם הבעש"ט "הנה כתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים ופי' הבעש"ט כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם כדכתיב ודבר אלוקינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים לעד"

[דברי האריז"ל על הפסוק בפרשתינו [דברים פרק ח ג) וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדם: מבאר האריז"ל כיצד היא חיות הנשמה, והרי אין הנשמה נהנית מן המאכל הגשמי, וא"כ מדוע כאשר אין לגוף אוכל גשמי הנשמה פורחת, מה הקשר שלה לאוכל הגשמי? מבאר האריז"ל [הו"ד בנפה"ח עם פי' הקדמות ושערים, ש"ב פ"ו עמ' רנג] כאשר ה' ברא את העולם הוא במוצא פיו יצרו, ואמר 'תדשא הארץ' והוציאה הארץ דשאים, אמר 'עץ פרי עושה פרי למינהו' והוציאה הארץ פירותיה. בכל פרי יש ניצוץ קדוש המחיהו מאותו דיבור שאמר ה', ואין הדיבור ההוא מתבטל, ש'לעולם ה' דברך ניצב בשמים', ואם היה מתבטל ח"ו היה העולם מתבטל. כאשר האדם אוכל גם הנשמה נהנית מן המאכל. הגוף מן החלק החומרי-גשמי, והנשמה מן הניצוץ הרוחני ההוא. כשאדם אינו אוכל, אין הנשמה מקבלת את החיות שלה ופורחת מן הגוף. וזה שאמר 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם' לא על הלחם החומרי גשמי לבדו, שבזה אין די לחיותו, אלא 'על כל מוצא פי ה' יחיה האדם', על הניצוץ הקדוש ההוא שהוא מוצא פי ה' בבריאת העולם. ולכן אין כח בד"ת או תפילה להחיות את האדם, שהם בלא גשמיות, ורק הלחם שהוא מורכב מגשמי ורוחני הם מסוגלים להחיות את האדם. [המן לעומת זאת היה כולו רוחני ללא פסולת, ולכן היה כולו נבלע באברים, שחלק הפסולת שבמזון יוצא בהפרשות, וחלק הטוב הופך לדם ומחיה את הגוף. וכן בקרבן היתה האש שורפת חלק הפסולת ונותר בשר הקרבן שהיה נבלע באברים. ולפ"ז נלע"ד (ויתכן שזה גופא נתכוין האריז"ל בדבריו) ברור הקשר בין תחילת הפסוק לסופו, 'ויאכילך את המן אשר לא ידעת וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם וגו', כאשר אכלנו המן אז נתוודענו לכך שבעצם המחיה את האדם הוא הניצוץ הקדוש שבמאכל וממילא עי"ז הודיענו ה' שגם בלחם שאנו אוכלים על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.]

נמצינו למדים לפי"ז שאותו דיבור שדיבר הקב"ה אל האדם בשעת הבריאה 'נעשה אדם' הוא קול גדול ולא פסק כי בכל עת ובכל זמן מבקש ומתחנן הבורא ית"ש אל האדם 'נעשה אדם' הבה יחד אני ואתה נעשה ונתקן את האדם שבך שתגיע לשלימות ותזכה להיקרא בתואר 'אדם'. על האדם רק לחדד את חושיו הרוחניים על מנת לקלוט את ההתעוררות מלמעלה המתחננת ומבקשת 'נעשה אדם'

המעשה עם ר' צבי ענבל באוטובוס חתול מוכרח להיות חתול, אתה יכול להיות גם בן אדם.

דברי א' מגדו"י שאמר שדרוין טען שהאדם בא מן הקוף משום שלא ראה את ר' ישראל מסלנט. לו היה רואה מהי צורת אדם היה מבין שאין כל קשר בינו לקוף. ואני הוספתי שדרוין הסתכל בראי ולכן חשב שהאדם מקורו מן הקוף..

ולפ"ז נבין את שנאמר טוב שם טוב משמן טוב. על האדם שיש לו שם טוב, שעושה רצון קונו, שייך לומר 'טוב'!!!

'להיות בן אדם' [שמעתי מהרב לוינשטיין]

מעשה באדם שטעה ביער, ופגש בקוף. אמר לו האדם אתה יודע שאנחנו אחים! כיצד תמה הלה. על פי דרוין! נו, שיהיה, אמר הקוף. מה אני יכול לעזור לך? תעזור לי לצאת מהיער. החל הקוף מוליך אותו והנה לפתע למולם אריה. מיד עזר הקוף לאדם וטפסו על עץ. מקום שאליו האריה לא יכול להגיע. עמד האריה למטה ואמר תשמעו חבר'ה בלי אחד מכם אינני זז מכאן. אין חשש, אמר הקוף לאדם, הוא יתייאש וילך. לאחר זמן החליטו שילכו לישון ואחד ישמור. תישן ראשון אמר האדם לקוף ובעוד שעתיים אעיר אותך. הלך הקוף לישון, והאדם נותר לשמור. לאחר חצי שעה הוא חושב לעצמו, הרי האריה יסתפק באחד, והוא קוף ואני אדם, לאחר לבטים הוא נתן בעיטה רצינית לקוף לכיון מטה… הקוף עף בבהלה ולא הצליח להאחז בידיו, אך בזנבו אחז בענף וניצל. הוא חזר למעלה. איזה בושות! חשב האדם לעצמו. הקוף עלה על ענף גבוה ודק יותר, מקום שלא יוכל להגיע אליו האדם, והלך לישון, וגם האדם הלך לישון. לאחר שעתיים מעיר הקוף את האדם ואומר לו בוא נלך האריה נרדם. הם הולכים בזריזות עד שהקוף מוציאו מן היער, ומראה לו אתה רואה שם – יש בתים וגרים בנ"א, משם תוכל למצוא את דרכך. הודה לו האדם ונפרד ממנו לשלום. לאחר כמה צעדים הוא מרגיש טפיחה על השכם, הוא מסתובב והקוף אומר לו – 'אה, שכחתי לבקש ממך משהו, כשאתה מגיע לשם, אל תספר שאתה אחי'…

הקוף מתבייש להיות אח של 'חיה' כזו…

דרשת בראשית מהרב לאו

א. שבת טענה אין לי בן זוג. וכי לכולם יש בן זוג? והרי לשמים אין בן זוג וכו'? אלא ליום א' יש בן זוג את יום רביעי שבו נסתיימה בריאת האור ותלייתו. ליום ב' את יום ה' שבו נסתיימה יציאת הדשאים מן הכח אל הפועל, ונסתיימה יצירת המים והפרדתן. ליום ג' את יום ו' כו' ורק לשבת אין בן זוג וכנס"י הוא בן זוגה.

ב. הכרת הטוב.

המידה החשובה ביותר אצל האדם הכרת הטוב. משל ארוך על ההוא שיש סיכוי להציל לו עשרים וחמש אחוז מהראיה של עין א' שיוכל מעט לראות וטס לחו"ל והמנתח הגדול עשה לו ניתוח תמורת חמשים אלף דולר ועתה בא המנתח לארץ ורוצה להתארח אצלך- האם תסכים לארחו? ודאי! לעונג ולכבוד הוא לי! אתה תצא מגדרך להנעים את זמנו, על כי הציל לך את רבע עינך. וכאן – אומר חוה"ל הקב"ה לא נתן לך רבע עין- אלא שתיים, לא בגיל שלושים- מגיל אפס, לא תמורת חמשים אלף דולר- אלא חינם אין כסף, ולא רק עין אלא את כל חושיך, את חייך, ואתה אינך יכול להקדיש לו שעה שעתיים מיומך לתפילה לשיעור?

הקב"ה יצר את האדם ואמר לברוא לו אשה. (ב-יח) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:

ובמקום שתתחיל בריאת האשה ישנו הפסק בענין שאינו קשור: (יט) וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: (כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: ורק אז ה' מתחיל בבריאת האשה. מדוע איפוא לא ברא ה' מיד את האשה?

ה' יודע שלא טוב היות האדם לבדו, אולם האדם עדיין אינו דורש זאת. לכן הוא נותן לו לקרוא שמות לכל בע"ח שיראה שלכל א' יש בן זוג ורק לו אין, ואז הדרישה תבוא ממנו. כדי שלא יהיה כפוי טובה. כדי שיזכור שהוא זה שביקש. אולם זה לא עזר הרבה. כאשר הוא חטא מיד בא לקב"ה בטרוניא- אתה אשם, רבש"ע, הרי אתה נתת לי את היצור הזה שנקרא אשה, ומה לך כי תלין עלי?

ג. ירידת הדורות.

ה' שואל אותו 'איכה', והוא משיב תשובה מבולבלת- (ג,י) וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: ה' מתקיף אותו מיד מתוך תשובתו- (יא) וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: וכן בצורה חסרת חוט שדרה הוא מאשים את אשתו… (יב) וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל:

דור הבנים- קין כבר רוצח, וכאשר נשאל אי הבל אחיך- מעיז פניו ומשקר מחציף פנים ושואל

ספר בראשית פרק ד

(ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי:

וכי אני שומר ראש שלו? מה אני חברת אבטחה?

הדור הבא שרוצח שניים- למך, אינו כ"כ למך, והא לאחר רצח של שניים מחבר שיר…

ספר בראשית פרק ד

(כג) וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאֲזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי:

ועכשיו שינסה מישהו לפגוע בי, אם קין שהרג א' נאמר עליו- שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם [מי שפוגע ב]קָיִן, [אזי] וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת בראשית

גם לי גם לך לא יהיה…

הקנאה והכבוד [ברכת מאיר מדן]

"ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" בראשית ד ח

ד. [בראשית ד-ג] וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה': (ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ: (ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו:

קין מביא קרבן. הבל גם רוצה להקריב. כאן אנו פוגשים לראשונה בקנאה חיובית, קנאת סופרים. ה' שועה למנחת הבל היפה והמפוארת ולא למנחת קין. קין אינו יכול לקבל זאת ונופלים פניו. הוא כ"כ ממורמר עד שהוא הופך לרוצח הראשון בהסטוריה. הרוצח הגדול ביותר בהסטוריה- רצח חצי עולם!

(ו) וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ:

מה השאלה, וכי אין התשובה ברורה- חרה לי כי לא שעית למנחתי? האם אין זו סיבה מספקת לכעס?

במדרש מבואר שקין הרג את הבל מכיון שהבל וקין נחלקו בקניני העולם קין נטל את הקרקע והבל נטל את הצאן לאחר מכן דרש קין מהבל שלא ידרוך על הקרקע שלו. מה חסר היה לקין? כלום אין לו מספיק שטח להלך בכל כדור הארץ?

שאלה כעין זו נשאלת על דור המבול עליהם אומרים חז"ל שנחתם דינם על הגזל. מה חסר היה להם שנתאוו לגזול הלא היו הם מועטים והעולם גדול ומלא רכוש מדוע א"כ נתאוו לגזול?

מעשה היה ברב שבא לפניו אדם לשאול שאלה בנוגע לטרפיות, והרב הטריף את הבהמה. למחרת בא אותו האדם לדין תורה עם חבירו על מאתיים ₪. הרב פסק לרעתו. קשה היה לו לקבל זאת. הוא התווכח, שאל, הקשה, ביקש מקורות. אמר לו הרב – איני מבין, אתמול היית כאן והטרפתי לך בהמה בשווי של אלפיים ₪ ושתקת וקיבלת את הדין באהבה. היום מדובר על הפסד של מאתיים ₪ והנך מתעמת? אשיב לך מה ההבדל, המשיך הרב, אתמול אמנם הפסדת כסף, אך היום השכן שלך מקבל אותו… זה – אינך מסוגל לשאת…

הנה כאשר אדם מקבל משכורת שמח עמה. קבל הוא העלאה במשכורת ולכן הוא יותר שמח. אבל כשמגלה לפתע שחברו מקבל מספר פרוטות יותר ממנו בעד אותה עבודה זועק הוא חמס היכן הצדק!!! מה לך נזעק ממתי נהיית זועק על הצדק? כואב לך שהשני נשכר.

ניתן לראות זאת גם בחיי תלמידים.

תלמיד "שבור" בציון "9" כאשר חברו קבל ציון "10"

אולם שמח הוא בציון "6" כאשר חברו קבל ציון "5" …

ה"מסילת ישרים" בפרק י"א כותב "כללו של דבר הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם ולולי זה כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיאכל ללבוש מה שיכסה ערותו ולשכון בבית שיסתירהו מן הפגעים" עכ"ל

מכאן למד הגר"ח שמואלביץ ומובאים דבריו בספר מח ולב "על השולחן מונחת מנה אחד המסובים נוטל את המנה

האם הינו סתם בעל תאוה?"

ה"מסילת ישרים" ילמד פשט אחר. "אם אני לא אתכבד במנה היא עלולה לפול בחלקו של השני"…

 

אדם זורק מאוורר שהתקלקל. מחלון ביתו הוא רואה את השכן מעלה אותו לביתו, ולבסוף מצליח לתקנו. קשה לו עם זה. הוא היה מעדיף לראות את המאוורר נגרס ברכב הדחס המפנה את האשפה מאשר משמש את שכנו… מה תאמר, אולי כאבו הוא 'יכלתי אני לתקנו ולא הייתי מפסיד' ואינו כואב שזכה בו חבירו? הגע עצמך. לו היה נגרס המאורר במכונית האשפה, ויאמרו לו יום למחרת שהבעיה של המאוורר הייתה פשוטה וקלה לתיקון וחבל שנזרק. הוא היה אומר 'כפרת עוונות, כבר קניתי אחר', אך כשחבירו קבלו, קשה לו…

טבע רע שיש לאדם. קשה לו לראות בטובת הזולת. לשמוח בשמחתו.

 

במשפט שלמה פסק החכם מכל אדם את פסקו המפורסם "גזורו". זאת ידע שלמה המלך בחוכמתו שהאם האמיתית לא תתן לרצוח את בנה ניחא.

אולם מנין ידע שהאם הגנבת תתן יד לרצח, אולי שתיהן לא היו מסכימות לפסק הנורא של "גזורו"?

שלמה שאל את עצמו מדוע שאשה תגנוב ילד שאינו שלה? האם האנוכית מוכנה למסור נפש לעמול קשה בטיפול בילד שאינו שלה, להתמסר אליו, לקום אליו בלילה, לטפחו ולגדלו, ולבסוף אף להוריש לו את ממונה, מדוע?

בהכרח שיצרה הסיתה. לשנינו היה ילד, כעת לי אין ולחברתי יש. היא מוכנה לשאת בכל העמל הנ"ל ובלבד שלחברתה לא יהיה! אין לי ברירה ואני אגדלו, אך העיקר שלה לא יהיה.

מכאן שעיקר היצר הרע שלשני לא יהיה!

מזה הסיק שלמה שבודאי אם תעלה הצעה של 'גם לי גם לך לא יהיה' אמא כזו תסכים, גם לפסק של "גזורו". הלא בכך תרויח כפליים, לחברתה אין ילד והיא אינה צריכה לטפל בילד… ובלבד שחברתה תסבול שלה לא יהיה ילד…

אמר אחד החכמים אמרו לאחד תקבל כל מה שתבקש אבל שכנך יקבל פי שניים והשיב "אם כך הדבר אני מבקש שתעקרו לי עין"

כאלו הם הכוחות השפלים שיש בו באדם כוחות אדירים להרע.

גם קין ודור המבול מוותרים על הכל ובלבד שלשני לא יהיה. שהשני יסבול.

ואנו בהביטנו על עצמנו האם שונים אנו? "לולי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו"! [ע"כ ברכת מאיר עם תוספות]

לאור זאת תובן שאלת בורא עולם לקין 'למה חרה לך'- שאלו השי"ת מה באמת כאב לך, האם זאת שלא קיבלתי את מנחתך או העובדה שקיבלתי את מנחת אחיך!!!???

לאור זאת נבין דבר תמוה.

(בראשית ג,ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: רש"י: ותרא האשה – ראתה דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו (ב"ר): כי טוב העץ – להיות כאלהים: וכי תאוה הוא לעינים – כמו שאמר לה ונפקחו עיניכם: ונחמד העץ להשכיל – כמו שאמר לה יודעי טוב ורע: ותתן גם לאישה עמה– שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אחרת:

 לאחר כל המעלות של העץ, מדוע לא נאמר שהיא הביאה לו משום שרצתה שבאמת יזכה גם הוא למה שהיא זכתה??? מדוע לטפול עליה האשמה שעשתה כן רק כדי שלא יקח אחרת תחתיה?

חז"ל דרשו זאת מיתור המלה 'עמה'. היא אמרה אתן לו ונאכל יחד. מה שיקרה לי יקרה גם לו. לא אוכל לבד שמא אמות מיד, אלא אתו וכן מפורש בפרדר"א שאכלה היא מצד זה והוא מצד זה יחד. [כך באר ר' מנשה מאיליא עוד בהיותו בן חמש. תורת הפרשה זכאי. ובברית אברם שפירא באר שהדיוק מהמילה 'עמה' הוא שרצתה שישאר עמה ולא עם אחרת. ויש מי שכתב שרש"י לא ציטט בפירושו את המילה 'עמה', ויתכן שדיוקו של רש"י הוא מהמילה 'גם' לאשה. מה שיהיה לי שיהיה 'גם' לו]

נלע"ד שללמדנו באו חז"ל, שכח הקנאה באדם כ"כ רב, וצרות העין כל כך גדולה, שאם יש לנו ב' פרשנויות למעשה חוה בהכרח עלינו לנטות לצד האומר שעשתה כן מקנאה, יותר מאשר מתוך דאגה כנה לבעלה ולרווחתו…

[ר' חצקל לוינשטיין (א' מכתבים עמ' קעח) עומד מכאן על דברי חז"ל שאמרו עשר מיתות ולא קנאה אחת, שהרי על כף המאזניים כעת תלויים חייה, והיא כלל אינה מוטרדת מזה, ומה שמטריד אותה כעת זה 'אבל מה יקרה אם בעלי יחיה'

ר' חיים זייטשיק (אור חדש ח"ב עמ' תתז) למד מכאן שקשה מאד לאדם להיות חוטא בין צדיקים. שמישהו יהיה מעלי? זאת גם הסיבה שמפריע לחילוני לראות דתי שומר מצוות. הוא נלחם כנגדו. מדוע? הוא חושב לעצמו מה, רק אני אהיה רשע? שאתה תרגיש שאתה מעלי?

בל נטעה לחשוב שזו מידה של קנאה שיש רק באשה. המובאה הבאה תוכיח לא כך.

מובא בספר דברים [פרק כ]

(ה) וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: (ו) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: (ז) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה: ופרש"י דבר של עגמת נפש הוא זה.

ביאור הדברים לאור האמור, האדם הזה לא יהיה מסוגל להתרכז במלחמה. מעייניו יהיו נתונים לבית החדש, לכרם החדש, לאשה החדשה, ומה יהיו מחשבותיו הנוגות? שמא הוא ימות במלחמה? שמא לא ישוב לאשתו לביתו ולכרמו? מה יגרום לו 'עגמת נפש' שלא יוכל להלחם כראוי? ה'איש אחר יחנכנו/יחללנו/יקחנה'!!!

וכן מצאנו אצל ירבעם שלא היה מוכן לחזור בו רק משום החשש ש'בן ישי בראש'. לזאת אינני מוכן.

מעשה נפלא שסיפר הרב ישראל לוגאסי שליט"א ממנו נלמד כיצד ילוד אשה יכול להעפיל לפסגות שדורש טובת חבירו על חשבונו! [אור דניאל במדבר עמ' עט].

לא בכל יום מזדמן לאדם למצוא עבודה המתאימה לכישרונותיו ודרישותיו. מעשה בשתי ידידות בלב ונפש שרה ורבקה שחיפשו עבודה משרדית. הצעת עבודה שפירסם מפעל מסוים קסמה להן מאוד וכל אחת בלי ידיעת חברתה הגישה מועמדות לעבודה במפעל. שרה אישה נשואה ואם לילדים ציפתה בקוצר רוח לרגע שבו תיגש לראיון ואולי סוף סוף תזכה לקבל עבודה ובכך בעלה האברך יוכל להמשיך בלימוד תורה בכולל, חברתה רבקה חשבה אף היא להתקבל לעבודה ובכך לאגור סכום כסף עד אשר תמצא את בן זוגה באחד הימים. נפגשו שתי הידידות ותוך כדי שיחה על הא ועל דא התברר להן שהיום שתיהן הולכות לראיון באותו המפעל בשעות שונות ,רבקה הוזמנה לשעה עשר בבוקר וחברתה שרה הוזמנה לשעה אחת בצהריים. בעל המפעל ואשתו ראיינו את המועמדים הראיון עם רבקה היה תכליתי וקצר מנהלי המפעל התרשמו מאוד מכישרונותיה ממקצועיותה ואף מהליכותיה הנעימות ובו במקום החליטו לתת לה תשובה חיובית ואף הודיעו לה שהיא יכולה להתחיל בעבודה באופן מיידי "כיוון שהוזמנו בחורות נוספות לראיון מן הנימוס שאנו אכן נקיים את הראיון עימן אך אנו החלטיים לקבלך לעבודה ואנו בטוחים שלא תימצא בחורה ראויה כמוך" אמר בעל המפעל לרבקה.השכר והתנאים שהוצעו לרבקה קסמו לה מאוד ועבודה מסוג זה לא מוצאים כל יום, לקראת תום הראיון שאלו המראיינים אם יש לה בקשות מיוחדות או שיש לה שאלות כלשהן בנוגע לעבודתה "כן יש לי בקשה אחת" אמרה רבקה "בבקשה אני מוכן להאזין" הפטיר בעל המפעל. "אנא היעתר לבקשתי בעוד כשלש שעות חברתי הטובה שמה שרה היא נשואה ואם לילדים גם היא הוזמנה אליכם לראיון בעלה אברך ומשכורתו הדלה מהכולל אינה יכולה להספיק להם, אני עדיין רווקה וחיה עם הוריי אין לי דאגות פרנסה על כן אבקש מאוד קבלו אותה לעבודה במקומי והקב"ה יעזור וידאג גם לי למקום עבודה" הלם אחז בבעל המפעל ואשתו,הם מעולם לא שמעו על בקשה מוזרה שכזאת שאדם יבקש עבודה עבור חברו ויוותר על מקומו ומשכורתו בבקשה מעין זו לא נתקלו בכל שנות ניהולם את המפעל! ברם התמימות והאמת שבבקשתה לא הותירו מקום לספק רבקה מבקשת ששרה תתקבל לעבודה. ואכן לאחר כשעה הגיעה שרה לראיון גם היא עשתה רושם מצויין אך עדיין מרחק רב היה בינה לבין רבקה אולם בעל המפעל אכן נעתר לבקשתה של רבקה וקיבל את חברתה שרה כמזכירה במפעל. שרה נכנסה לעבודה במרץ והוכיחה כי העיסקה עימה הייתה כדאית, אך כל העת אשת בעל המפעל לא יכלה להירגע מכך שבחורה צעירה כרבקה עשתה מעשה כה גדול שהיא אינה זוכרת כדוגמתו. בליבה גמלה ההחלטה הברורה שאין כלה יותר מושלמת וראויה ממנה עבור בנה ללא היסוסים הרימה אשת המנהל את שפופרת הטלפון וחייגה לרבקה "שלום לך מדברת בעלת המפעל שבו רואיינת לפני זמן קצר" "שלום וברכה" הגיבה רבקה בהתפעלות "מה שלומכם" "ברוך השם טוב מאוד רבקה אנא ממך אודה לך אם תיכנסי היום או מחר למפעל אני רוצה לשוחח איתך" "בבקשה אשמח מאוד להגיע ובע"ה אגיע מחר אחה"צ אך אולי תוכלי לספר לי במה העניין" התעניינה רבקה ובליבה התגנב חשש שמא חברתה הטובה שרה "מאכזכת" בעבודתה, "לא כדאי לשוחח על כך בטלפון בואי לכאן נשמח לראותך שוב במפעלנו" ענתה בחביבות בעלת המפעל "אני מקווה שלא פיטרתם את שרה ואת רוצה ש.." כמעט ועלו דמעות בעיניה של רבקה "לא אל דאגה ודאי שלא שרה היא מעולה ב"ה העניין הוא אישי יותר אנא ממך בואי" למחרת כמתוכנן הגיעה רבקה חייכנית ומרוגשת סקרנית מאוד לדעת על מה מבקשת לדבר איתה בעלת המפעל, רבקה ובעלת המפעל התרגשו מאוד בפגישה המחודשת ביניהן וללא שהיות מיותרות הציעה לרבקה את בנה כחתן עבורה "דעי לך בני תואם הוא את מידותייך בעדינותו ביראת השמים שבו וכמובן במידותיו הנעלות, ואני מבקשת להציע אותו לחתן עבורך" אמרה לה הלם אחז ברבקה היא לא ציפתה להפתעה כזו וללא היסוס השיבה "אשמח להיפגש עמו" ענתה רבקה מופתעת ואכן תוך זמן קצר ידעה רבקה שהזיווג משמים "אל הנער הזה התפללתי" אמרה לאמו המרוגשת "הקב"ה זיכה אותי בבנך היקר שכל בת ישראל הייתה מייחלת להשתדך עמו" "אני כה שמחה שהזיווג עלה יפה" הפטירה מנהלת המפעל "דעי לך המעשה שעשית בו ויתרת על מקום עבודה עם שכר גבוה במיוחד שבה את לבי, מאותו יום בו נפגשנו ראיתי אותך בדמיוני משתדכת עם בני ואולי עתה אני אפתיע אותך בדבר נוסף דעי לך רבקה,את למען חברתך ויתרת על משכורת חודשית בסך כמה אלפי שקלים אני רוצה לבשר לך שמיד לאחר נישואיכם את ובעלך תהיו שותפים במפעל, בעלך לא יצטרך לעבוד, חשקה נפשו ללמוד תורה ובזכות השותפות לא יהיו לך דאגות פרנסה הסכום שהותרנו בידו הוא גדול ביותר" זו כוחה של הנתינה. נתינה בלב שלם גוררת אחריה שכר גדול תרתי משמע.

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת בראשית”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א