פרשת בשלח

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר שמות

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת בשלח

נסיון המן

הנסיון הטעמים שבמן [גלינסקי, עמ' 287, והמאמר הבא אחריו]

"ויאמר ה׳ אל משה, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא״ (שמות טז,ד)

איך היה המן ניסיון, לראות האם ילכו בתורתי או לא?

חדושי הרי״ם מגור זצ״ל מבאר בצורה מקורית את הנסיון שהיה במן.

רבותינו אומרים (יומא עה ע״ב) שהיו טועמים במן כל הטעמים שבעולם. מה פשר הדבר? המן היה ״כזרע גד לבן״, גרגירים כאלו, פצוחים ופצפוצים. אלא שהיתה אפשרות לחוש בפה טעמים שונים ומשונים, כפי שיש היום חטיפים בכל מיני טעמים. אבל באמת היה כאן הרבה יותר.

שהרי אמרו (רש״י במדבר יא,ה) שאי אפשר היה לטעם במן טעם קישואים ואבטיחים. מפני שקשה למיניקות. ואם היה כאן טעם בלבד, ולא השתנה לכעין מהות אותו מאכל, למה היה קשה להן? חיבים לומר, שנס גדול ארע בו, שממשותו השתנתה.

[ויעיין בתשובת ״צפנת פענח״ ש-שא, סימן ג) שכתב בזה שהניסים הופכים לטבע גמור, מה שאין כן הכשפים הם רק דימיון בעלמא.

וב״טעמא דקרא״ (בשלח, ד״ה הוא הלחם) שכשטעמו במן טעם לחם בירכו ברכת המזון (ברכות מח ע״ב), וכשטעמו טעם פירות ברכו ״בורא נפשות״].

 אח, כמה נפלא, מענין ומרתק – כיום זה מקצוע שמתמחים בו שנים, מדע לכל דבר. ויש בו מחקרים, וספרות ענפה: האפיה והבישול והצליה. באלף צורות וטעמים, ועיקר העיקרים השלובים השונים. יש סלט ויש סלט. בתוספת רוטב, כה ישדרג. והרוטב עצמו, כה הרבה מרכיבים בו. כמה ניסויים עורכים, כמה שלבים עוברים.

ובמן, נעשה הכל בריפרוף מחשבה. הבה נחשב על, נאמר, סלט עגבניות וחסה. עם קורטוב מלח ובזקת פלפל שחור. הא, אלו טעמים. נחשב על תוספת צנוברים קלויים, בהחלט מוסיף.

ואולי חמוציות? לא. לא. מהר להשמיט! ננסה רוטב טיפת חומץ ומיץ לימון, עם נגיעות סוכר. מענין, באפן חד פעמי. טוב, זה לא עסק. מצוין־ להתחיל לרשום, אחרת נשכח.

וזה, אמר החדושי הרי״ם, היה הניסיון!

״למען אנסנו״, לראות במה הראש מונח. בניסויים קולינריים, או בתורה…

״וכבר אמר אחד מן החכמים: כאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש, כן לא תתחבר בלב המאמין אהבת העולם הזה ואהבת העולם הבא. ואמרו: העולם הזה והעולם הבא כשתי נשים צרות, כאשר תרצה האחת מהן – תקציף השניה״ (״חובות הלבבות״ שער חשבון הנפש  ג, כה) .

וביאורו, שרבים הרוצים לזכות לרוחניות ולמעלות נשגבות. אך בתנאי אחד: בלא לותר מאומה על נוחיותם והרגליהם, תפנוקיהם ומידותיהם. וכפתגם הידוע שהאדם היה רוצה לדעת את כל התורה כולה בלילה אחד ־ וגם בלילה הזה להספיק לישון…

אבל התנא אומר שכך דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל (אבות פ״ו מ"ד). וביאורו, המוכונות לותר על הכל למען המטרה הנכספת. רק כך יצליח.

ואני נזכר, בביאליסטוק היה משוגע נודע, מיכאל שמו. חסר בית היה, והתגורר בבית המדרש. חלקנו עמו את ארוחותינו. הוא, מילא. אבל הרגל היה לו: אוסף היה כל גרוטאה שנקרתה בדרכו. מיכאל, למה לך? 'מה אתה יודע, אפשר להרכיב מזה ארון, או מסגרת לחלון'.

מיטה לא היתה לו משלו, אבל ארון היה צריך.

חלון אין לו, אז מסגרת למה? אבל לך תתוכח עם משוגע.

אחרי גיחה אל הרחוב היה חוזר לבית המדרש, מתנשם ומתנשף. סוחב ארגז ענק, שבור, מנסה להיכנס ונחסם בפתח. פניו מאדימות והזעה ניגרת, מתנגח שוב ושוב ואין סיכוי, הארגז רחב יותר. שוטה שבעולם, זנח את הגרוטאה, ותיכנס ברוחה. אבל לך תתוכח עם משוגע!

ורבים כל כך הנוהגים כמוהו. רצונם להיכנס ״בפתח הצר״ אל טרקלין התורה עם כל גרוטאותיהם וגרוטאות שאינן נצרכות להם כל עיקר…

ובאותו ענין –

פעם ישבתי אצל הסטיפלר זצ״ל. נכנסה נכדה, הראתה לו ממתק. שאלה: ״סבא, יש לזה הכשר?״

נפנה אלי בחיוך, ואמר: ״ראה נא – כבר אין שואלים האם ראוי ורצוי לאכול ממתק ־ שואלים רק אם יש לו הכשר״…

והתוספות (כתבות קד ע״א) מביאים דברי המדרש: עד שאדם מתפלל שתיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו…   ועוד באותו ענין –

כשלמדתי בישיבה התאמצתי מכפי כוחי, ושלחוני להבראה לכפר קטן, בלב יערות. כפר נופש, שרבו היה חניך נובהרדוק ואצלו התארחתי. באותו כפר נופש היה עשיר אחד, סוחר חרדי מפולפל וחריף. היתה לו ביקורת רבה על ״ההפקרות״ הנובהרדוקית, המהבילה את עניני העולם. ״אם אין קמח אין תורה״, טען.

״ודאי״, עניתי לעומתו, ״אבל קמח ותו לא. ממנו אופים מצה, לחם עוני. וכבר אמרו: לחם שאלו כהוגן, בשר שאלו שלא כהוגן! ואתה, כל מעיניך בבשר, לא בלחם!״

קצף: ״אתם, הנובהרדוקים! על הכול יש בפיכם תשובה״.״ אמרתי: ״יש לי שאלה, אולי תוכל להסביר לי משנה – שנינו (אבות פ״ב מ״ז): ״מרבה בשר מרבה רמה, מרבה נכסים מרבה דאגה, מרבה נשים מרבה כשפים, מרבה שפחות מרבה זימה, מרבה עבדים מרבה גזל,מרבה תורה מרבה חיים, מרבה ישיבה מרבה חכמה, מרבה עצה מרבה תבונה״.

ואני שואל: מדוע לפתוח בשלילה, ובטפל? מדוע לא פתח בחיוב ובעיקר, במרבה תורה מרבה חיים?״

הקדיר מצחו במחשבה, חפש תשובה.

״אענה לך״, אמרתי. ״כי אם מרבים בשר ונכסים, נשים ועבדים אי אפשר להרבות תורה!״…

ולא להרבות ישיבה, ולא להרבות עצה… כי הראש בתוך האבוס…

הביט עלי במבט מרחם, ואמר בגבה לב: ״יענקלה, אני מוכן לעשות איתך עסקה. אני מקבל על עצמי את המרבה נכסים מרבה דאגה׳, ומשאיר לך את ה׳מרבה תורה מרבה חיים׳״…

איני יודע האם הרבה נכסים, אבל את הדאגות השאיר באושויץ. ואיני יודע האם הרביתי תורה, אבל ברוך השם הרביתי חיים…

מה אם כן ראינו?

במן טעמו כל הטעמים שבעולם, לכן היה לניסיון ולמבחן במה מעיניו. להמציא טעמים חדשים במן, או טעמים חדשים בתורה.

הסתפקות – תנאי לתורה

באדם הוטבע טבע, לשאוף לעוד ועוד. אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, יש לו מנה רוצה מאתים, יש לו מאתים רוצה ארבע מאות (קהלת רבה א, לד). השאלה, למה ישאף. ״אוהב כסף לא ישבע כסף״ (קהלת ה, ט), ומצד שני נדרש פסוק זה על משה רבינו, אוהב מצוות לא ישבע מצוות (ברכות י ע״א).

הבעל שם טוב הקדוש זצ״ל אמר [ספר "כתנת פסים״ פ' צו] שלאברהם אבינו היו כל מידותיו של בלעם, ולהפך. לאברהם אבינו היתה מדת ״עין טובה״ (אבות פ״ה מי״ט), כלומר מידת ההסתפקות והשמחה בחלקו (רמב״ם, שם) בגשמיות, ולבלעם היתה מדה זו ברוחניות.

ברם, אברהם אבינו שאף לעוד ועוד ברוחניות, ובה הסתפק בלעם בחלקו…

ובענין זה, ידוע הפרוש על הפסוק: ״בשמים ממעל, ועל הארץ מתחת״ (דברים ד,לט).

דהינו, ש״בשמים״, כלומר בענינים הרוחניים, תשאף להיות ״ממעל״, כלומר שא עיניך וראה שיש גבוהים ממך ותשתדל להעפיל לדרגתם, בבחינת ״קנאת סופרים, תרבה חכמה״ (בבא בתרא כא ע״א) וידועים דברי רבנו יונה (אבות פ״ב מ״ז) : ״במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש״. כי ״אנשים״ הם החשובים והנעלים (רש״י במדבר יג, ג), ובמקום שיש גדולים ממך ודאי שתשאף להגיע למדרגתם. אבל גם במקום שאתה הגדול, ולכאורה הגעת לפסגה, השתדל להיות ״איש״, נעלה ומרומם עוד יותר.

הכיצד? ״תראה עצמך כאילו בדור חכמי התלמוד אתה, ועימהם במקום אחד. וגם אם תשיג למעלתם, תחשוב כאילו אתה עומד עם הנביאים, ועם משה רבינו עליו השלום, ומתי תשיג לחכמתם!

ובזה, לא תתרשל לעולם מללמד, ותהיה כמעין המתגבר!״

ה״חפץ חיים״ זצ״ל היה מספר על אותו ״ידען״ בכפר, שהיה לו סידור עם הלכות ״דרך החיים״ וידע לפסוק מתי אין אומרים ״אב הרחמים״. גם לוח שנה היה לו, וידע לומר מתי ראש חודש ומתי חל המולד. והיו מכבדים אותו במנין שבכפר, וקוראים אותו ״רבי״.

 פעם נקלע לוילנה, ועלה לבית המדרש של הגר״א. מצא את הלומדים מתנצחים בהלכה חמורה ותמה על המחזה. פנה אליהם לפשוט להם ספקם, שהרי ״רבי״ הוא. על מה רבים כאן, שאל. סחו לו בקצרה: מה יהיה הדין במקרה פלוני, לשיטת הרמב״ם בסוגיא פלונית. על הרמב״ם שמע, על הסוגיא לא…

כך, אמר ה״חפץ חיים״, כאן מכבדים אותנו וקוראים לנו ״רבי״, כשנעלה למרום הרי לא נדע על מה מדברים שם, במתיבתא דרקיעא!

וזהו: ״בשמים, ממעל״.

בענינים הרוחניים שא עיניך לאלו שמעליך, ותשתדל להעפיל לדרגתם, ברם, ״ועל הארץ״, בענינים הארציים, ״מתחת״. תראה פחותים ממך, ותשמח בחלקך. לא בכדי ״השמח בחלקו״ הוא מקניני התורה (אבות פ״ו מ״ה)!

נלמד קטע גמרא (נדרים נא ע״א) וננסה להבינו: רבי עקיבא, התקדשה לו בתו של כלבא שבוע, מעשירי ירושלים. שמע אביה, והדירה מכל נכסיו.

התגוררו במתבן, ובכל בוקר היו מלקטים את התבן שהסתבך בשערם. אמר לה: ״אילו היה לי, הייתי קונה לך ׳ירושלים׳ של זהב [תכשיט זהב, וירושלים מגלפת בו (ר"ן)] שכך ראוי לנחם ולפיס (יעוין ערובין ק ע״ב), ולבסוף אכן העניק לה תכשיט זה (שבת נט ע״א)].

בא אליהו, נדמה להם כאדם וקרא על הפתח: ״תנו לי מעט תבן, שאשתי ילדה ואין לי דבר להניח על הארץ עבורה ועבור התינוק!״

אמר רבי עקיבא לאישתו: ״ראי אדם, שאפילו תבן אין לו!״ כמה עלינו לשמח בחלקנו, תבן יש לנו!

אמרה ליה: ״זיל הוי בי רב״, לך ותלמד תורה. הלך ולמד שתים עשרה שנה לפני רבי אליעזר ורבי יהושע, ולאחר מכן עוד שתים עשרה שנה. חזר בראש עשרים וארבעה אלף תלמידים ואמר להם: ״שלי ושלכם, שלה הוא״. ידוע.

ויש לי שאלה: אם כבר מגיע אליהו, מדוע כאן לא בנה להם ארמון ולא העשירם?

והתשובה, שאילו היה מעשירם היו נחלצים מעונים, אבל היינו מפסידים את רבי עקיבא! כי יש לו מנה רוצה מאתים, ויש לו ארמון רוצה שבעתיים. מה שעשה אליהו הנביא, השריש בהם את ה״על הארץ, מתחת״, וברגע שהושרשה ההכרה מיד שלחתו ללמוד תורה!

כמה נפלאים דברי החדושי הרי״ם מגור זצ״ל, שכאשר קטרגה הלבנה שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, הקדוש ברוך הוא מיעטה, הרבה צבאיה בכוכבים להפיס דעתה (רש״י בראשית א, טז). ואינו מובן: גדולה היתה, והתמעטה. במה יפיסו הכוכבים את דעתה? וענה:

תתנחם בכך שיש קטנים ממנה, ״על הארץ – מתחת״!

ואם נרכוש נקודת מבט זו, ונהיה שבעי רצון בחלקנו בגשמיות, נוכל להפנות המבט להתעלות ברוחניות: ״בשמים – ממעל״!

פרשת בשלח

האשה שותפה מלאה!

חובת האשה והבעל בהתקדמות הרוחנית [והגדת גלינסקי עמ' 281 עם מאמר שאחריו]

לסוסתי ברכבי פרעה… שואל הגר"י קמינצקי – אדם שב מבית הכנסת בליל שבת, הכל ערוך ומוכן, בעלת הבית השקיעה אין סוף, והוא אומר לה: 'כל הכבוד, את ממש סוסה הגונה!'  

הרי הסברים הוא יצטרך לתת לדיינים ברבנות… כיצד איפוא כאן אומר שלמה לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי?

אמנם זה משל, כמו שאדם לא יאמר לאישתו "אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק" אם הוא רוצה להישאר נשוי…

אך את המשל צריך להבין.

גם מרים שרה. ותקח מרים הנביאה את התוף בידה [שמות פרק טו כ) וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: (כא) וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:

 

המזרחי אומר שמרים שרה עם הנשים את כל השירה, מדוע איפוא רק פסוקים אלה הוזכרו?

ועוד – ותען להם מרים – הוה ליה לומר ותען להן מרים, שהרי לנשים היא נושאת דברה?

אלא מבאר הגר"י קמינצקי שכאשר ביקשה מרים לומר שירה התריסהו הגברים כנגדה ואמרו לה מה לנשים ולשירה? והרי הגאולה היא עבור תלמוד תורה, וכתוב תעבדון את הא' על ההר הזה, ובלימוד התורה חייבים הגברים בלבד, ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם, ומה יש לנשים לשורר?

לפיכך ותען "להם" מרים, לגברים, הרי שרתם "סוס ורוכבו רמה בים", בקריעת ים סוף היה דין מדוקדק, הרשעים היו כקש נידף עולה ויורד, בינוניים ירדו כמו אבן, והצדיקים שבהם כעופרת. מתו מיד. אם כן קשה – הסוסים מדוע נענשו?

התשובה – מפני שהם סייעו לרדיפה אחר בני ישראל. המסייע נענש כעובר העבירה. ולכן גם הנשים תשוררנה על גאולת מצרים, שהרי הן מסייעות ללימוד התורה כששולחות בעליהן ובניהן לתלמוד תורה.

סיים הרב קמינצקי – שיר השירים הוא משל ליחס שבין בני ישראל למקום. כמו שהסוסה מסייעת במרדף ונענשה, כך להבדיל הצדיקים הם מרכבתו של מקום בעולם, ועל ידיהם הקב"ה מביא שפע לעולם, ולזה דימיתיך רעייתי – כנסת ישראל, ולכן תקבלי שכר טוב, שהרי טובה מדה טובה ממידת פורענות פי 500!

הוסף ר' יענקלה גלינסקי, כידוע יש להתאים לכל רכב מנוע המתאים לו, ולמשאית יש מנוע של 10000 סמ"ק, ולרכב קטן – יש אלף סמ"ק.  ואם נתקין לו מנוע גדול – הוא יתפרק… כך גם האישה – לסוסתי ברכבי פרעה – צריך להתאים עצמה לבעלה, אם הוא סוסיתא, שלא תהיה מנוע של חמשת אלפים סמ"ק טורבו… הוא פשוט יתפרק, או היא…

דבורה אשת לפידות אשתו של ברק בן אבינועם שעם הארץ היה, והיתה שולחת אותו להדליק נרות בבית המקדש, אמר לה הקב"ה את הארת את ביתי, אני אאיר את ביתך, וזכתה לנבואה. [תנדבא"ר ט].

והרי זה מדהים, שנשים רבות זיכו את בעליהן בתלמוד תורה, ולא זכו לנבואה, ודוקא זו שזיכתה אותו בהרבה פחות – זכתה?

היא הנותנת, חוכמתה הייתה לשייכו לקדושה במידת האפשר! לפי כוחו!

אבל כאן יש אזהרה גם לבעל –

פעם היה יהודי אמיד שהיה מכניס אורחים מופלג, ואשתו נטלה חלק בעבודות ובטרחה,וביחוד קירב את החסידים של הרבי מרוז'ין זצ"ל.

לימים נפטרה אשתו, ונישא בשנית וזו הביעה מורת רוח מפעילות החסד, והוא אט אט החל מזעיף פנים לאורחים עד שחדלו מלבוא. כשהגיע לרבי שאלו הכיצד? והשיב מה אוכל לעשות אישתי השניה מתנגדת…

אמר לו הרבי "כי מרים הם, על כן קרא "שמה" מרה"…שניכם בדעה אחת, אבל אתה נתלה בה… אם היית נחוש בדעתך, גם היא הייתה מסכימה!

אדם הראשון נצטווה בציווי לא לאכול מעץ הדעת, וכשעבר אמר "האישה אשר נתת עמדי". חוה? הנחש השיאני…

קין הרג את אחיו, וכהסבר – "השומר אחי אנכי"? זה תפקידך בורא עולם, ומדוע את מבקשו מידי? [תנחומא]. בקיצור – אתה רבונו של עולם אשם רחמנא ליצלן…

אלישע בן אבויה חטא, ומי אשם? אבא שלי הועידני לתלמוד תורה שלא לשם שמים, אלא בשביל כבוד החכמים, אמא שלי הריחה דבר איסור בהריונה והאכילוה וזה גרם… כולם אשמים חוץ ממנו…

בחז"ל מובא שבן עזאי נקרא בלא תואר 'רבי' משום שלא נסמך. נפטר צעיר.

מי נקרא רבי, ונסמך, ועוד מן השמים?

רבי אלעזר בן דורדיא. אדם שהדרדר עד לדיוטא תחתונה שאשה פרוצה אמרה לו שאין לו סיכוי לשוב בתשובה .

תלמוד בבלי (מסכת עבודה זרה דף יז,ע"א)

אמרו עליו על ר"א בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה.

 נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר, הפיחה, אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.

 הלך וישב בין שני הרים וגבעות אמר: 'הרים וגבעות בקשו עלי רחמים'. אמרו לו: 'עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה'. אמר: 'שמים וארץ בקשו עלי רחמים'. אמרו: 'עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה'. אמר: 'חמה ולבנה בקשו עלי רחמים'. אמרו לו: 'עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה'. אמר: 'כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים'. אמרו לו: 'עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר ונמקו כל צבא השמים'.

אמר, אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. [והא הכא בעבירה הוה ומית] התם נמי כיון דאביק בה טובא כמינות דמיא. בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת ואמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי!

בן עזאי השקדן – לא זכה, שמואל – לא זכה, ואילו רבי אלעזר בן דורדיא – זכה???

התשובה, רב הוא מי שלומדים ממנו הוראה. ומרבי אלעזר בן דורדיא למדנו הוראה ולימוד, "אין הדבר תלוי אלא בי"!!

לא לתלות מצבנו באחרים. אלא לומר הדבר תלוי רק בי! לא לחפש תירוצים. לא להאשים את האישה!

אדם הראשון נענש מפני שתלה באישה, כמדרש "מכסה פשעיו לא יצליח, זה אדם הראשון. שאילו היה אומר חטאתי – היה חוזר לגן עדן!

מסקנה – על האישה לדעת כמה חלק יש לה בתורת בעלה , וכמה השתדלויות היא צריכה לעשות כדי שבעלה ישב וילמד, ובזה כל שכרה.

ועל האיש לדעת – בי הדבר תלוי, אני חייב להתאמץ, ולא לטעון – אשתי לא דוחפת אותי…

תוספת מפ' ויקהל:

כתב הרמב"ן: (שמות לה,כא)

"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ"

ויבאו כל איש אשר נשאו לבו – על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות, וטעם אשר נשאו לבו, לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר.

רבי אייזיק  יאקליש והאוצר הטמון תחת תנורו

 

א. אדירי עולם – משני הסטוריה, מדע, רפואה, מהפכנים, אנשי יוזמה ואמביציה.

אחת הצרות שלנו- איננו מודעים לכוחות הטמונים בנו, הפיזיים והרוחניים.

בעת צרה אנו מגלים אותם: כשנרדף מארי, קרובו תחת להריסות.

ב. היכן הם ביום יום? טמונים בנו אך איננו מנצלים אותם!

משל- בעל הרכב החדיש וההילוך הרביעי…

חוקרי המח: האדם מנצל פחות מ10% מכישורי מוחו!!!

ג. מדרכי היצר – לזרוע באדם יאוש. אינך יכול! גדול עליך!

גמ"ח ההלוואות [מכספים שוכבים] והתפתחותו.

ונהי בעיניו כחגבים- וכן היינו בעיניהם…

פרשת בשלח

מניסים לא שבים בתשובה

"ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלוהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".

 לכאורה תמוה וכי לא יכול היה השי"ת לעשות נס שלא ישובו למצרים ולמה היה צריך לסובב אותם דרך הים ולשנות את הטבע למענם?

עוד נרצה להבין בהמשך פרשתינו, עם ישראל זוכים וה' קורע להם את הים. הם עלו אז לדרגה גבוהה מאוד וזכו לראות מראות גדולות ועצומות כפי שמביא רש"י על הפסוק "זה אלי ואנוהו" ה' בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. ע"כ

וכיון שהיו אז בדרגה גבוהה מאוד לכאורה זהו הזמן המתאים ביותר לקבלת התורה ובעת ההיא היה צריך להביא להם את התורה ומדוע חיכה חמישים יום?

מבאר האור החיים הקדוש על הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימת תהיינה" (ויקרא כג, טו)

בשם הזוהר ח"ג צז כיון שהיו בני ישראל בטומאת מצרים ורצה ה' להתחבר לאומה זו דן בה כמשפט האישה הנטהרת לבעלה,  וכיון שעם ישראל במצרים היו בטומאה גדולה לכן הצריכם שבעה ימים כפול שבעה ימים, שהם מ"ט ימי העומר.

ואנו נשאל והרי כבר למרגלות ים סוף זכו להשגות גבוהות?

מבאר הגר"ח שמואלביץ זצ"ל אמרו חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים", ועם כל זאת רואים אנו שהשפחה נשארה במדרגתה השפילה והפחותה "שפחה" ולא נתעלו כלל הגם שזכו לראות בהתגלות ה' מדוע?

אך הביאור בזה, הנביאים מעלתם נקנתה להם בגודל ידיעתם על כן עבודתם שינתה את מהותם. מה שאין כן בני ישראל על הים זכו בדרגה זו באקראי, כזוכה מן ההפקר על כן נשארו באותה דרגה.

 ראיה רגילה אינה מביאה את האדם למהות אחרת ואינה משנה אותו במאומה. עיין שם שהאריך בזה.

לאור דברים אלו מובן היטב מדוע המתין הקב"ה לתת לבני ישראל את התורה רק לאחר חמישים יום.

 כדי שבני ישראל ישנו את מהותם ויהיו מוכנים לקבלת התורה באמת, דכל עוד שלא עבדו על עצמם ויאמינו בה' באמת, אף שיראו בעיניהם מראות גדולות לא יועיל להם מאומה

ללא אמונה לא יועילו הניסים הגדולים ביותר

וכן אמר הגה"צ ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל ["ממזרח שמש" בשלח]: הנס הגדול ביותר הוא שישבור אדם את טבעו והרגלו, ואפילו שאדם יראה ניסים ומחזות נפלאות בעיניו, לא יועיל כלום לולא שתקדם להם עבודת שבירת המידות. שיכול לראות ניסים גלויים ויאמר שהכל דרכי הטבע.

וכך היה אצל חיאל בית האלי שהתעלם ממיתת ילדיו ותלה זאת במקרה.

אליהו ואחאב בבית חיאל, שבועת אליהו, הזמנתו להר הכרמל,

וכן רואים אצל אליהו הנביא כאשר רצה להוכיח לעם ישראל שה' הוא האלוקים ביקש מאת ה' שתי בקשות:

א. שיענו לו מן השמים ותרד אש על המזבח

ב. שלא יאמרו מעשה כשפים הוא ועל כן אמר ב' פעמים "ענני ה' ענני" במבואר במס' ברכות.

הסבא מקלם אמר שהבקשה השניה שלא יאמרו מעשה כשפים, הוא נס גדול יותר מהאש שירדה מן השמים. כי להכניע את הלב זהו הפלא הגדול יותר ואף כשרואים נס גלוי כזה שיורדת אש מן השמים ושורפת אפילו את המים, עדיין צריכים רחמים בכדי שיראהו ויכירו את האמת.

כי אדם מסוגל לראות ניסים עצומים ולהישאר אטום. ולתת הסברים טבעיים.

ולמעשה אנו רואים שלאחר שאליהו מוכיח את העם, הם אומרים: 'ה' הוא האלקים' ומאמינים בה', אולם מיד אח"כ אומר אליהו: "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" (מלכים א',יט).

היכן אותה התעוררות? היכן אותה אמונה? מה עם אותה אש נוראה שירדה מן השמים?

ממופתים לא שבים בתשובה.

זו התפעלות רגעית שאם ננצלה כראוי, נוכל לקבל בה מנוף להתחזקות. אולם לא די בה. ההתחזקות באה באופן איטי ובעבודה מאומצת. אין מתנות חינם.

אין לצפות שה' יניח ידו עלי ומיד אהיה צדיק, אדע את הש"ס, אקיים כל מצוותיו, יתבטל ממני יצר הרע, ואתחיל לחלק ברכות…

לא יעזור גם אם תלבש גלימה של בבא למשך שלושים יום… ותטבול במקוה האריז"ל והבבא סאלי, ותבקר בקברי צדיקים ארבעים יום…

תקרא שלוש מאות פעם פרק שירה, ותפקוד את הכותל ללא הפסקה… כך לא גדלים ועולים בתורה ויראת שמים. צריך עבודה איטית ומאומצת.

ללא עבודה מאומצת, תמיד נוכל לתרץ תירוצים, והעיקר לא לראות את הנס.

כאותו מעשה באותה אישה שהייתה נשואה לכהן ונפרדו דרכיהם בגט, ונשאו כל אחד לבן זוג אחר, ולאחר שנים נתגרשו ושבו זה לזו.

כהן וגרושה, אדם שהתגרש ונושא אישתו לאחר שהוטמאה. באו לבקש מר' אלי דרעי שישאל את הרב עובדיה יוסף האם ישנה איזושהי אפשרות להתיר. ובפרט שהאישה הרה ובחודש השישי! אמר להם הרב אסור! היא גרושה! היא התחתנה עם אחר! אמרו לו הרב אבל היא בהריון ממנו! אמר להם הרב זה לא יחזיק! זה יפול! ופשוט ציוה להוציאם מיד החוצה מחדרו. נסענו חזרה לגוש דן, באמצע הדרך האישה אומרת שהיא מרגישה כאבים חזקים בבטנה, פנינו מיד לתל השומר, ושם התבצעה הפלה ונולד וולד מת. ע"כ המעשה.

סיפרתי למישהי, והיא אמרה לי – 'אולי היא הפילה כי היא שמעה שהרב אמר שהיא תפיל וזה השפיע עליה פסיכולוגית'… אמרתי לה אני לא אמרתי מה לחשוב, אני ספרתי סיפור, כל אחד יחשוב מה שהוא רוצה. את תחשבי פסיכולוגית, אני אחשוב צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

ראתה שפחה ונותרה שפחה. [ר'אתה ש'פחה ע'ל ה'ים ר"ת רשע"ה. ניתן לראות אלוקות אולם להשאר רשע"ה. נלע"ד].

בזה מובן מה שכתוב "ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלוהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" שאלנו – וכי לא יכול היה השי"ת לעשות נס שלא ישובו למצרים ולמה היה צריך לסובב אותם דרך הים ולשנות את הטבע למענם?

אלא יותר קל לבקוע את הים מלהפוך את לבב העם ועל כן העדיף הקב"ה למעט בנס.

זו גם הסיבה שהיה צריך עבודה מאומצת של זיכוך והתקדשות לקראת מעמד הר סיני, ולא היה די בהשגות שהשיגו בקריעת ים סוף, מפני שהן היו ללא מאמץ מצידם, זה לא שווה הרבה, ולא מחזיק הרבה זמן מעמד…

הנה נראה, אפילו לאחר מעמד הר סיני, חלפו מ' יום ועשו להם עגל… לקחת עם של עבדים, ובתהליך מקוצר להפוך אותו לעם של מאמינים ולשנות את כל הנהגותיו – מאוד לא קל.

 

בדור האינסטנט שבלחיצת כפתור מקבלים כל מה שרוצים, אנשים חושבים שכך גם גדלים בתורה.

כשהיו מבקשים מהסטייפלר ברכה לעליה בתורה ויראה, היו אומר מברכות לא נהיים גדולים…

אדם החל קצת ללמוד ומיד עוטה גלימה, ונהיה בבא ומחלק ברכות. עושה רושם של צדיק, שקנה דרגות עצומות….

איני מדבר על זניחת כל ההסטוריה שלו, שזו עבודה בפני עצמה, אני מדבר מהיכן קנה את כל הדרגות הללו תוך זמן כל כך קצר? גם אם היה מתחיל מאפס לא היה מגיע אלא לאחר שנים של עמל, על אחת כמה וכמה כשהתחיל במינוס מאוד גדול!

 

גם בימינו היו שראו דברים מעל הטבע ולא נשתנו

אחרי מלחמת יום הכיפורים היו בעלי תשובה רבים ולא אחרי מלחמת ששת הימים. בלי הכנה אין השפעה על המדרגה של האדם!

רבינו מנחם מנדל מקוצק היה אומר שאם אנחנו היינו מגיעים לקריעת ים סוף בלי הכנה של שנה שלימה של מכות מצרים, היינו הולכים לתפוס את הדגים שהיו מונחים שם בחינם…

 

שהנה נראה גם לאחר שנה שלימה של מכות מצרים, לפני יציאתם אומר להם משה – "משכו וקחו לכם צאן" וגו'. ודורשים חז"ל (שמות רבה טז, ב) משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו שה.

הרי מדברים על בני ישראל במצרים שראו כבר תשע מכות ואף על פי כן עבדו עבודה זרה, והיו צריכים את זכות דם הפסח ודם מילה בכדי לצאת, והיו צריכים ציווי משכו ידיכם מעבודה זרה

 

וגם כשיצאו, וה' עשה להם נס של קריעת ים סוף, הנה דניאל אמר לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" ודרשו חז"ל (שמות רבה מא א ותנחומא תשא יד) ישראל עוברים בים ופסל מיכה עובר בים שנאמר (זכריה י,יא) "ועבר בים צרה", לך ה' הצדקה בקריעת ים סוף שהמים להם חומה, ולנו בושת הפנים בפסל מיכה שעבר בו. גם בזמן קריעת ים סוף עבר מיכה עם הפסל שלו.

 

קשה להבין את התנהגות ירבעם כשעידו אומר לו ישרפו על המזבח את עצמותיו כו' [מלכים א', יג], והוא שולח ידו ואומר תפסוהו, ואע"פ שראה שהמזבח נקרע כדבר הנביא, והנה ידו צומתת והוא פונה לנביא ואומר לו חל נא את פני ה' אלוקיך- ולא אלוקי…

הנביא מתפלל והיד שבה כבראשונה- מה בראשונה עומד ומקטיר כו.' כיצד ניתן להבין כזה פאראדוכס? וכי לא ראה שה' הוא השליט בטבע?

הוא אשר אמרנו, מניסים לא מתעוררים. ואם כן – ההתעוררות היא רגעית.

השאלה מקורה בטעות. הטעות נעוצה בתפיסה שטחית של נפש האדם. רבים חושבים שאם תוכיח לאדם בעובדות מוצקות הוא מיד יקבל את הדברים ויפעל על פיהם. במציאות נפש האדם מורכבת משכל – אך גם מרגש. ולא תמיד מה שמקובל עלינו מבחינה ראציונאלית מקובל עלינו גם מבחינה רגשית.

דוגמא: תיקח מעשן כבד ותיתן לו סדרה של הרצאות בנושא העישון ונזקיו, לאחר מכן תשאל אותו האם השתכנע? והוא ישיב בחיוב.

האם זה אומר שהוא יפסיק לעשן? הוא כנראה יקח סיגריה כדי להרגע מהאינפורמציה המפחידה שנמסרה לו עתה…

ואם כן, פרעה ידע מצוין שיש בורא לעולם. זה רק לא התאים לו לשחרר בגלל זה 25 מיליון עבדים.

 

ועוד היה כאן ענין של אגו, אני פרעה מלך האימפריה המצרית, אלוה בפני עצמו… נכנע לשני זקנים מעם העבדים שלי? הרי עבד לא ברח ממצרים, ואני אשחרר חינם כל כך הרבה עבדים? ועוד במכות והשפלות? לא אשחרר.

 

כך גם ירבעם שהיה תלמיד חכם עצום, וכל חכמי ישראל לידו כעשבי השדה, לא הייתה לו בעיה באמונה בה', המרד שלו בה' נבע מאגו וחשבונות של כבוד בעניין העליה לרגל, וכן אמר לו ה' חזור בך כו'. במצב כזה האדם עוצם עיניו ומתעלם ושום דבר לא יוכל לשכנעו.

וזו גם כן התשובה לאלו השואלים, לו היה ה' עושה לנו מעט ניסים היום, שמש בגבעון דום, קריעת ים סוף, אבני אלגביש מן השמים כו', היו העם היום כולם מאמינים. וזו כאמור טעות, שהרי לאדם יש הרגלים ותאוות כו', ואין די בנס אחד כדי לגומלו מכל זה.

 

פרשת בשלח

פרנסה משמים!

ה'מן' – מה שיש לי טוב לי!

מעלת המן [חומש המגידים עמ' 129 ועמ' 125]

ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. ומדוע יש לקוץ בלחם כל כך מיוחד? ויענך וירעיבך ויאכילך את המן.

 המן היה בודק אם האדם הוא צדיק וזה נעשה בכל יום. לפי זה היה נקבע היכן יקבל האדם את המנה שלו היום… ובעקבות זה יש שלא היה מוצא את מנתו, ובשל כך מקבל על כורחו תענית היום כדי שלא להתבזות בעיני בני ביתו…

מדוע לא ירד המן פעם בשנה? כך שאלו תלמידיו את רשב"י.

האם זו שאלה תאורטית על מה היה פעם, או שזה משנה למעשה?

הגמרא מביאה מחלוקת בין רשב"י לבין רבי ישמעאל האם הנהג בהם מנהג דרך ארץ או שרק יעסוק בתורה, ועמדו זרים ורעו צאנכם.

לכן שאלו את רשב"י: לשיטתך, מדוע לא ירד המן פעם אחת בשנה וכך לא היו צריכים לבזבז כל כך הרבה זמן על חיפוש ויציאה יום יומיים, וכך היה להם יותר זמן פנוי לעסק התורה?

השיב להם רשב"י במשל למלך בשר ודם, שאביו קצב לו משכורתו בכל יום על מנת שיבוא להקביל בפניו בכל יום. כך בנידון דידן, אעפ"כ כדאי הוא הדבר ולו בשביל שיהיו כולם מכוונים ליבם לאביהם שבשמיים.

לצורך זה אמר ה' משה להכין צנצנת המן כדי שהנביא יוכיח לעם שפרנסתם ממרום ועליהם לעסוק בתורה.

 

ומדוע אכן קשה הדבר לאדם לעכל זאת? מדוע כל כך הוא צמוד לתחושה שהפרנסה היא מאיתנו?

נאמר בקהלת: מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש? מה נותר לו מכל שעמל תחת השמש?

וצריך ביאור, שהיה לו לומר: בכל עמלו שעמל, ולא בכל עמלו שיעמול?

תירץ הדובנ'ר ע"י משל, המוכר בחנות הספרים מקנא במוסכני'ק שהכנסותיו גבוהות וחוסך הרבה, ורק אני נעבאך מבזבז את זמני בגרושים… ולעומתו המוסכניק בוכה לאשתו על רוע מזלו ועל כך שהשכן ממול אולי מרויח פחות, אך הולך כמו מלך לחנות בכל יום עם חליפה ועניבה, סוגר בצהריים, בערב הוא כבר בשבע בבית, פרנסתו מסודרת לו בכבוד. ואילו אני עובד עבודה שחורה, שוכב תחת רכבים מלוכלך בשמן וגריז, בקור ובחום, נושם פיח, עובד לפעמים עד מאוחר בלילה, ולא תמיד המסחר הוא ישר…

לסיכום, בעל החנות ספרים בטוח שלעמלו של חבירו יש יתרון, וכן סבור בעל המוסך לגבי מוכר הספרים

מגלה להם שלמה המלך, הכול הבל הבלים, מה יתרון "בכל עמלו שיעמול"- ההוא, השכן שלך, "תחת השמש", שניכם צודקים, גם לעבודתך אין יתרון וגם לעבודתו אין יתרון.

מה אינו הבל? "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם"!

כל אדם סבור שלחבירו יש אושר, יש פרנסה, יש שלום בית, ילדיו מחונכים, מצב בריאותו שפיר, ורק אצלי הכול בכי רע… הדשא של השכן…

מעשה באחד ליצן שחמד לו לצון, ראה עיוור מוליך אחריו קבוצה של עוד תשעה עוורים, ופנה אל הראש ואמר לו בקול שישמעו כולם, "קח לך אלף ₪, וחלק לכל אחד מן החברים שלך מאה ₪". והלך. חבריו מיד דרשו שיעביר להם את שמסר להם ההלך, אך הוא מבטיח להם "הוא לא נתן לי כלום"!

החלו רבים איתו ואומרים לו בטח שמת בכיסך ואתה מרמה אותנו בהסתמכך על עוורוננו… מבטיח לכם שלא קיבלתי כלום, אולי זה שאחרי קיבל! ואז החלו כולם רבים איתו 'גנב' 'גזלן'…. בקיצור – שישו ושמחו…

כך האדם הולך לו כאן בעולם וסבור 'לשני יש'. רק אני נעבך לא יוצלח. רק לי אין. הרי הוא כאותו עיוור.

דע לך, לכולם אין! הכל הבל! אם כך יחיה האדם לא יתקשה להקדיש את הזמן הראוי לעסק התורה, ומבלי שתבוא עבודתו על חשבון זמן תורתו!

 

פרשת בשלח

הכפירה תלויה ברצון הלב [אוצה"ת עם תוספת]

 תניא, ר' אליעזר אומר, מניין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ושאר נביאים, שנאמר זה אלי!

מדוע נשאר ערב רב שעשה אח"כ את העגל? מדוע השפחה נותרה כשהייתה ולא הייתה ליחזקאל בן בוזי?

מעשה שסיפר הגרש"ז אוירבך כשעברו הוריו ל'נחלת צדוק' ובאחד החדרים גר חלוץ שביקש סימן מאת ה' וקיבל כדור ביד. לב שלום עמ' קסט.

האמונה לא תלויה רק בשכל. היא תלויה גם בלב. וידעת היום – והשבות אל לבבך.

האדם מורכב משכל ורגש.

אתה יכול לדעת הכל, אולם הלב מטה אל התאוות.

היצה"ר יושב בין שני מפתחי הלב- בין הלב למוח. שלא יקבל הלב את אשר המוח משדר.

הוא מוכן לומר הרבה שטויות, העיקר לא להתבונן בשכל ישר, כי זה מחייב.

ערכים ערכו סמינר מקוצר בערבים שבו רק נטו הוכחות לאמיתות התורה, אולם הציבור לא הגיע. הלב ממאן.

לכן השפחה נותרה שפחה. והערב רב נותרו ערב רב.

כתב מרן בעל ה"קהלות יעקב" ברכת פרץ

פ' וארא למדים אנו ממכת ברד הנה משה רבינו התרה במצריים ואמר להם כל אדם והבהמה אשר לא יאספו הביתה "וירד עליהם הברד ומתו" ומה כתוב לאחר ששמעו התראה זו "ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזוב את מקנהו בשדה" ויש להתפלא על אנשים אלו הלא כבר ספגו שש מכות –דם צפרדע כינים ערוב דבר שחין – וראו בחוש שדברי משה נאמנו מאד וכל מה שאומר מתקיים לבסוף ועכשיו הדבר נוגע להצלת רכושם ואינם נדרשים לשום התאמצות קשה רק להכניס האדם והבהמה לבתים ומדוע לא עשו זאת?

בתשובתו תיושב אף שאלתנו.

מבאר הסטייפלר מכאן רואים אנו הכפירה איננה תוצאה מחמת חסרון הדעת אלא מחמת הרצון ואדרבה שיבוש הדעת באה מחמת תאוותו ורצונו לכפור כי כל מה שאינו רוצה להאמין מבטלו בלבו ודיו וחושב במחשבתו זה לא כלום ונדמה לו כי כן הוא באמת וזהו מרוח הטומאה המלפפת את האדם לקבוע בלבו הכפירה בתוקף למי שרוצה לכפור ע"כ.

 

בזה ביאר הגאון ר' אלחנן וסרמן זצ"ל מובא ב"קובץ הערותי בסופו סימן א' אות י' את איסור התורה "ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" וסיים שם בזה הלשון "כי בדבר שהאדם משוחד לא יוכל להכיר את האמת אם היא נגד רצונותיו והוא כמו שיכור לדבר זה ואף החכם הגדול ביותר לא תעמוד לו חכמתו בשעה שהוא שיכור, ומעתה אין תימה מהפילוסופים שכפרו בחידוש העולם כי כפי גודל שכלם עוד גדלו יותר ויותר ונאוותיהם להנאות העוה"ז ושוחד כזה יש בכחו להטות דעת האדם לומר כי שתי פעמים שנים אינן ארבע אלא חמש ואין כח בשכל האדם להכיר את האמת וכו'" ע"ש באורך.

 

וכן כתב גם הגרא"א דסלר ז"ל "מכתב מאליהו" ח"א עמ' כתוב בפסוק "השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע" וגו' "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם" תהלים ט ב ד לכאורה יש לתמוה אם השמים מספרים והרקיע מגיד והימים מדברים והלילות יחוו דעת איך אפשר שיהיו בני אדם שלא ישמעו ולא ידעו? אם כל הבריאה אומרת שירה לפניו איך אפשר שיהיו מחוסרים אמונה שיאמרו שאינם שומעים כלום?

 

אלא מעולם לא היה מי שהוא אפיקורס באמת כל מי שכפר ידע בפנים בקרב לבו שמתעלם הוא מן האמת ומה שטוען שאינו רואה ואינו שומע היינו שאינו רוצה לראות ואינו רוצה לשמוע וזהו מהלך כל אפיקורסות כל אדם יודע את האמת בלבבו אלא שרצונותיו הרעים מביאים אותו לידי עבירות שאי אפשר לתרצן לעצמו ופנימיות לבו דוחפתו ליישב את הסתירה ע"י אפיקורסות!

 

[אלדוס האכסלי, מתלמידי דרוין כתב מאמר בסוף ימיו לו קרא: 'וידויו של כופר מקצועי' ובו התוודה שקבענו שהעולם נוצר מעצמו מפני שנח היה לנו לחיות בעולם ללא משמעות. בו נוכל לתת דרור לתאוותינו וד"ל. וכיון שכך התאמצנו להוכיח שלעולם אין משמעות… כאן הוא גילה את שאמרנו. תאוות הלב גורמת שהאדם יפעל ויעשה כפי שפועל ועושה].

 

 ובדרך זה פירשו המפרשים מה שאמרו חז"ל בברכות יב "ולא תתרו אחרי לבבכם" זה מינות וכפירה וכן מה שכתוב "אמר נבל בלבו אין אלהים" תהילים יד א והלא מינות היא במוח לא בלב? אלא הכל מתחיל בלב כי הלב מתאוה ומשתוקק לדברים אסורים וכדי שיוכל למלא את תאותיו הוא מחליט ואומר שאין הכל בידו ובכחו לעשות כפי רצונו ושאין שליטה עליו במעשיו וממילא יכול למלא את כל תאותיו בלי שום נקיפת הלב עכת"ד.

 

הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל פגש פעם באחד ששנה ופירש אמר לו אותו כופר יש לי כמה קושיות על הנהגת הבורא אמר לו ר' חיים אם יש לך קושיות הריני מוכן ליישבם אבל הקושיות שיש לך אינן קושיות אלא תירוצים על התנהגותך על קושיות יכול אני לתרץ אבל על תירוצים לא אוכל לתרץ גר' יעקב מרדזמין היה אומר אם מאמינים בבורא ית' אין קושיות, ואם אין מאמינים אין תירוצים…

 

הרוצה לכפור…

מדרש רבה בראשית פרשה ח פסקה ח

(ח) רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן אמר בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום כיון שהגיע לפסוק הזה שנאמר ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו אמר לפניו רבון העולם מה אתה נותן פתחון פה למינים? אתמהא! אמר לו כתוב, והרוצה לטעות יטעה.

 

שואל הג"ר אלחנן וסרמן לכאורה צריך להבין- אם יציעו לנו עיסקה שיש בה אפשרות להרויח מאה שקל אולם יש סיכוי להפסיד מאה אלף שקל – האם היינו הולכים ע"ז?

והרי כאן הרווח- ללמד ד"א, וההפסד- שיגיעו לכפירה בבורא עולם! האם הצר שווה בנזק המלך?

 

אלא אומר הג"ר אלחנן וסרמן דורות ע"ג דורות למדו את התורה ולא טעו, ומה שבאמת טועה אין זאת אלא שהוא רוצה לטעות. ובשבילו אין עצה, שאם הוא הרוצה הוא בסוף ימצא 'משהו' כדי שיסייע לו בטעות שלו, כנגד אלה אין מה לעשות. בגלל א' כזה לא נקפח לימוד ד"א שפסוק זה יכול ללמדנו.

 

לאדם יש תאוה, והוא כבר עוטף את זה באידיאולוגיה…

יש לו תאוה- אז הוא נותן תירוצים מדוע האדם הוא יצור פתוח ולא מקובע לבת זוג אחת…

יש לו תאוות ממון- הוא יסביר לך אידיאולוגית שמחברת ביטוח זה בכלל מצוה לגנוב! הם הרי גונבים אותנו כל הזמן!

הפסוק הזה אינו חסר לו בשביל לכפור, ואם לא זה- הוא כבר ימצא פסוק אחר…

 

מעשה היה בימי הגאון רבי יוסף לייב בלאך זצ"ל בעל "שעורי דעת" בעת ששימש כרב בעיר שדובה בחור אחד מדווניסק תלמיד המכללה בפטרבורג ששמו דודוב התארח בימי הקיץ בשדובה אצל בעל בית אחד חילוני בדיעות ושמו ישעיה לויטן בוקר אחד איבד עצמו לדעת ר"ל בעלית הבית בשחטו את עצמו בתער וידב דמו על רצפת העליה אחרי שהובל לקבורה התחילו בכל ערב ליפול בזרם חתיכות טיט וסיד מרובעות מהספון בחדרי הבית אשר תחת העליה מבלי שהיה ניכר שום סדק וחסרון בספון עצמו נפילת הטיט והסיד היתה באה ברעש ונשנית כמה פעמים בלילה

כשמוע זאת חביריו של מר לויטן החלו מתקבצים ובאים בכל לילה אל ביתו לשחוק בקלפים ולראות מה זה ועל מה זה ולמען יהיו בטוחים שלא יכנס שום אדם החדרה סגרו את הדלתות והשגיחו על הדבר בשבע עיניים אחרי כל הבדיקות הודו כולס בחרדה שאין זה אלא רוח וכח נעלם אשר על ידה נעשים דברים המוזרים האלה איש נאמן וירא ה' אשר שמו יוסף בלאך עבד במסחרו והיה הסוכן בביתו של מר לויטן הנ"ל ובשליחותו

סיפר כל זאת אל הגאון ר' יוסף זצ"ל ואמר שכל הסגולות שחשבו שהן מועילות כבר עשו בדקו ותקנו את המזוזות ליבשו את בני הבית טלית מצויצת כל אלה לא הועילו והדבר חוזר ונשנה וישאל כדת מה לעשות ויסור מעליו הנגע הזה

השיב הגאון כי איננו יודע סגולות מיוחדות נגד רוחות וכוחות נעלמים ולא יוכל אלא להורות את ההלכה כי מכיון שנשפך דם הנפש על הרצפה ונבלע בה הרי קרשי הרצפה טעונים קבורה ואפשר שזאת הסיבה שקורה להם דברים אלו בבית מיד הלכו וקיימו בפרהסיא לעיני כל בני העיר והוליכו את קרשי רצפת העליה לבית הקברות ואכן מאותו זמן שב הבית למנוחתו ויהי לפלא בעיני כולם

כתב הגאון ר' יוסף לייב בלוך בספרו "שעורי דעת" ח"א שיעור ה' התבוננתי בזה ביחוד במעשה נפלא זה ואף קטני אמונה הוכרחו להודות בכוחות נסתרים וגם הרחוקים באמונה ראו הענין ברור והוכרחו להודות בו

והנה היה אחד מכנופיותיהם אשר התעקש ולא הלך לראות המראה הנפלא הזה ונימוקו עמו לו אראה ואוכרח להודות בזה הלא בעמקי שאול אאלץ להטמן… הרי לנו עד היכן הדברים מגיעים.

סיפר ר' שלום וביקורו אצל הדוקטור ועיכובו, ובדיוק על ידי זה הציל חיים והגדיר זאת מזל ושאלת ר"ש על המרצדס שהגדירה מזל…

ראתה שפחה על הים – ונותרה שפחה, כי לא השיבה את הידיעה אל הלב, וממילא נותרה שפחה כשהייתה!

 

פרשת ״בשלח״

חמושים בארונו של יוסף  [הרב ברוורמן יתד תשע"ז – עם תוספות]

פרשת ״בשלח״ פותחת בתיאור מסלול יציאת עם ישראל מארץ מצרים. הקב״ה מוליך את עם ישראל דרך המדבר לכיוון ים סוף. וכשהם יצאו הם לקחו עמם כלי מלחמה כפי הנאמר בפסוק: ״וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים״. ובהמשך לפסוק זה, ממשיכה התורה וכותבת: ״ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלוקים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם״ (שמות י״ג, י״ט).

יש להבין את פשר סמיכות הפסוקים, מדוע תוך כדי תיאור המסע, מציינת התורה את מעשהו של משה רבנו בקיום צוואתו של יוסף?

מיישב זאת ה״כלי יקר״ שסמיכות הפסוקים בין וחמושים עלו בני ישראל" ובין לקיחת ״עצמות יוסף״, היא בעצם עניין אחד. בני ישראל ״התחמשו״ לקראת צאתם לדרך, באמצעות עצמות יוסף!! עצמותיו של יוסף הם היו הכוח והחימוש של בני ישראל בצאתם למדבר.

כיצד בנטילת עצמות יוסף התחמשו בני ישראל?

נאמר במכילתא: ״ויקח משה את עצמות יוסף עמו״ – להודיע חוכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בביזה ־ ומשה עוסק במצוות עצמות יוסף. עליו הכתוב אומר: ״חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט״ (משלי י׳, ח׳). במדרש רבה במקום נאמר: ״אמר הקב״ה למשה עליך נתקיים: ׳חכם לב יקח מצוות׳, יוסף היה חייב לאביו לקברו מפני שהוא בנו! ואתה לא בנו ולא בן בנו ולא היית חייב לעסוק בו, וקברת אותו?״.

מזדעקת לה השאלה מדוע רק משה רבינו הוא זה שהתעסק בארונו של יוסף, היכן הם צאצאיו של יוסף בני השבטים של מנשה ואפרים?!

התשובה לכך כתובה בסוף פרשת ויחי: ״וישבע יוסף את בני ישראל… והעליתם את עצמותי מזה אתכם״.

מדוע הוא הטיל חוב זה על כלל ישראל ולא על בניו?

מיישב זאת הגאון רבי לוי דיקער זצ״ל, ראש ישיבת ״מרכז התורה״, ברעיון נפלא. כידוע שלימות מידת החסד היא: שיהיה הנותן מאפשר למקבל להשיב לו טובה בחזרה. כי אם לא כן הוא יהיה כל חייו ״אסיר תודה״ לנותן. כפי שמבאר בהרחבה מרן המשגיח ממיר רבי ירוחם זי״ע שאם הגומל חסד מעכב את המקבל מלהשיב לו טובה בחזרה, יש חיסרון במעשה החסד עצמו. כיוון שהמקבל חש את עומק תחושת הדלות והמסכנות, ומנגד הנותן חש פטרונות והתנשאות. ע״כ שלימות מעשה החסד היא מתן האפשרות למקבל להשיב לנותן את טובתו בחזרה, ובכך חש גם הוא הרגשת שמחה ב'פריעת חובו' והסרת העול מעליו.

התורה מתארת בהרחבה את אצילותו של יוסף הצדיק בפיוסו את אחיו כפי הנאמר: ״ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם… (בראשית מ״ה, ה׳־ז׳). כלומר, לא זו בלבד שלא נגרם לו כל נזק מעצם המכירה, אלא רווח גדול יצא ממכירה זו! ויוסף בגדלותו מחל להם מחילה גמורה. ובנוסף החייה וכלכל אותם. אלא שדא עקא חשש יוסף שהם יחושו רק כ״מקבלים״ ללא כל תמורה חזרה,  ואזי מעשה החסד יהיה פגום, משום כן ציווה דווקא את אחיו ולא את בניו, שהם ידאגו להעלות את עצמותיו ממצרים, ובכך יושלם מעשה החסד.

נאמר בתלמוד ירושלמי: ״שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר, ארונו של חי העולמים (ארון הברית) וארונו של יוסף, והיו אומות העולם אומרים מה טיבן של שני ארונות הללו? והיו ישראל אומרין להן, זה ארונו של יוסף עם ארונו של חי העולמים, והיו אומות העולם מונין את ישראל ואומרים, וכי אפשר לארון המת להיות מהלך עם ארונו של חי העולמים?! והיו ישראל אומרים על ידי ששימר זה מה שכתוב בזה…״ (ברכות י״ד).

במדרש תנחומא (פרשת נשא ל׳) נאמר חידוש גדול יותר: ״ולא עוד אלא שהיתה ארונו מהלכת ׳לפני׳ הארון, ואומות העולם רואין אותו, ואומרים מה טיבו של ארון זה, שהוא הולך ׳לפני׳ ארון של תורה י! וישראל אומרים זה ארון המת, שהוא מהלך לפני ארון התורה, שקיים זה כל מה שכתוב בזה עד שלא ניתנה התורה, לפיכך זכה לילך עמו… ״

במשך ארבעים שנה במדבר מהלך בראש עם ישראל ״ארונו של יוסף״. עליו נאמר בפרשתנו ״ויקח משה את עצמות יוסף״.

[וצריך להבין – שאר השבטים לא "קיימו זה מה שכתוב בזה"? מדוע רק ארון יוסף צמוד לארון ה'?

ועוד צריך ביאור] הנוסח: ״עצמות״ שנשמע לכאורה כלשון קשה, לכאורה היה עדיף לכתוב ״ארונו של יוסף״?!

מבארים בעלי החסידות מכך שהתורה בחרה דווקא בלשון זו, משמע שהיא רוצה להדגיש לנו, שמה שעם ישראל לקח עמו, זה לא את ה״ארון״ של יוסף, אלא את ה״עצמות״ שלו. שורש העניין נעוץ במילה ״עצם״ שהיא מבטאת את עצמיותו ותוקפו של האדם, העצמות הן היסוד והיציבות של האדם, וכשעם ישראל יצא ממצרים, הוא לקח עמו את ״עצמיותו״ של יוסף, את המהות הפנימית של יוסף.

ובכוח ״עצמותיו־עצמיותו״ של יוסף, הם היו ״חמושים״, והם יכלו לצאת לדרכם אל המדבר.

[בעצמיות יוסף היה "מלמד" לכלל ישראל. היה סמל דוגמא ומוסר לכלל ישראל (כפי שמיד נבאר). ולכן יוסף היה צמוד לארון שבו התורה הקדושה – שהיא המלמדת דרכי חיים לכלל ישראל.

ולכן דוקא משה לוקח את עצמות יוסף, מפני שמשה הוא ה"מלמד תורה לעמו ישראל", והוא הראוי להעביר לבנ"י את הלקח הנלמד מעצמיות יוסף.

זאת ועוד – ] כידוע בספרים הקדושים שמשה רבנו הוא בבחינת: ״נשמת כלל ישראל״, ומשום כן, כמייצג של כלל ישראל, התעסק בעצמות יוסף. [היה בזה הזדמנות להשיב ליוסף, שלא יחושו חייבים].

מהי אותה עצמיות יוסף שממנה יש ללמוד, ובגינה הוצמד ארונו לארון ה' ואף נלקח ע"י ה"מלמד תורה לעמו ישראל"?

מבאר מרן הגר״ז סורוצקין זצוק״ל, שלוש תובנות נפלאות שמסמל ארונו של יוסף הצדיק: (מעובד ע״י כותב הדברים):

א. ״לא בשמים היא״. כשבא הקב״ה לאומות העולם להציע להם את התורה, הם סירבו בטענה שאין אפשרות אנושית לקיים את מצוות התורה, וזאת מפני שההתגברות על יצרי אנוש היא נגד הטבע האנושי! בני אדם אינם יכולים להתגבר על טבעם ותאוותם! טענה זו עשתה רושם מסוים על כלל ישראל בזמנים של חולשה ורפיון, ולכן באו עצמות יוסף וטפחו על פניהם. כשהביטו על שני הארונות שהיו מהלכים זה לצד זה ארבעים שנה והכריזו: ״קיים זה מה שכתוב בזה״ הורו לכל, שאפשר לו לאדם לפטפט ביצרו הרע! התורה לא בשמים היא! כי אם ״בפיך ובלבבך לעשותו״.

ב.         בני ישראל טענו למשה רבנו: ״טוב לנו עבד את מצרים״ (שם י״ד, י״ב), מובן שטענה זו היתה מופרכת לחלוטין, אך טבע האדם שהוא זוכר בעיקר את הסוף, ומכיוון שהמצרים חלקו להם כבוד וממון רב בצאתם ממצרים, היו שחשבו שהיחס של המצרים התהפך, ומעתה יתנהגו אליהם כאל בני אדם שווים. משה רבנו הראה להם את ״ארונו של יוסף״ הביטו וראו: יוסף הצדיק הציל את מצרים מרעב ודאי, כלכלם במשך שנים, וראו כיצד גמלו לו – העבידו את בניו ואת עמו בפרך מאתיים ועשר שנים בסבל שלא יתואר! כפויי טובה אלו – ״היהפוך כושי עורו ונמר חברבורתיו"?

ג.         עם ישראל לאחר מאתיים ועשר שנות שיעבוד וסבל היו גם לאחר שחרורם עם אופי של עבדים… וכעת הגיע הזמן לזקוף את קומתם, להגביהם אל פסגת הרוממות האנושית, כיצד עושים זאת? לשם כך נלקח ארונו של יוסף לצאת בראש המחנה, אותו יוסף שלא חת ולא חשש להתייצב מול פרעה, [אותו יוסף שאומר לפרעה החושב עצמו לאלוה "אלהים יענה את שלום פרעה" – ואתה – סתם 'עובד' על העם שלך…] אותו יוסף שכלכל את המעצמה העולמית דאז – מצרים, וזאת ללא כל הכנה והכוונה, לימד את עם ישראל שבדמם זורם דם של ״בני מלכים״ ואיש לא יוכל לאורך זמן לכפוף את קומתם.

אולי ניתן להוסיף נקודה נוספת שנועדה לעורר את העם לשמור מכל משמר על השלום והאחדות! ארונו של יוסף כמו אומר לעמו: הביטו וראו כיצד זה התגלגלתי למצרים, ראו כמה קשים תוצאותיהם של הקנאה והפירוד! ומנגד הביטו וראו את אצילותו וענוותנותו של יוסף במחילתו וסליחתו לאחיו, וברודפו את השלום בתוך ממלכת בית יעקב אבינו.

[כעת הבננו את דברי הכלי יקר – שבנ"י יצאו חמושים עם ארונו של יוסף – עם הלימודים הגדולים הללו שהנחיל לנו יוסף יצאו בני ישראל למדבר, ולכן יוסף הוא הזוכה להיות סמוך לתורה, ולהלקח על ידי מנחיל התורה!] יה״ר שנזכה ללכת ולדבוק בדרכו.

 

 

פרשת בשלח

ה' לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים

ללמוד אמונה [והגדת]

"יהי בשלח פרעה את העם״ (שמות יג, יז), אין ״ויהי אלא לשון צער (מגלה י ע״ב). וכן דרשו במדרש (שמות רבה כ, ב) נוטריקון וי והי, קינה ונהי. ומדוע.

ועוד שאלה: ״ויהי בשלח פרעה את העם״. וכי פרעה הוציאם, והלא ה׳ הוציאם: ״ויהי בעצם היום הזה הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם״ (שמות יב, נא). ובלעם ידע: ״אל מוציאם ממצרים״ (במז-בר כג, כם, אתה ובלק] אמרת ״הנה עם יצא ממצרים״, לא יצא מעצמו, אלא המקום הוציאם (רש״י) –

ואיך נאמר: ״ויהי בשלח פרעה״?

ושאלה אחת מתרצת בחברתה. אמת. שהקדוש ברוך הוא הוציאם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

אבל בפועל, מה ראו? שפרעה אמר: ״קומו צאו מתוך עמי, ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם״

(שמות יב, לא-לג). מה היה כתוב בעתון למחרת? שפרעה שלחם. וזהו: ״ויהי״. אח, איזה צער על המבט המעוות, המבט השטחי והגשמי, על אי ראיית יד ה׳ במהלכים!

כסבורים אתם שעל העתון המצרי, שופרו של פרעה, אני מתלונן? אף לא על העתונים החרדים שלנו!

על מבטנו שלנו תלונתי. על השקפתנו, בכל שטחי החיים! ואספר –

העירה מיר היתה עיירת מחוז בחבל גרודנא, ובכל שבוע התקיים בה יום שוק, בו הציגו אכרי הסביבה את מרכלתם וקנו את צרכי ביתם. אוטובוס מיושן של אותם ימים היה עורך סבב בין הכפרים הפזורים סביב, והאכרים עלו עליו עם סליהם וצרורותיהם. עלה האוטובוס העמוס על גשר העץ הנטוי על הנהר בפאתי העירה. הגשר קרס והאוטובוס צלל. כארבעים וחמשה אכרים טבעו, אחד לא נצל.

סערו הרוחות וחפשו אשמים. אלו טענו שהגשר היה רעוע, בוניו אשמים. אלו טענו שלא תוחזק כראוי. אחרים סברו שמלכתחלה לא נועד לאוטובוסים כבדים, מנגר האשימו את הנהג שלא נסע בתנופה שתקל על המשקל. בקיצור, מצאו ענין לדוש בו. עלה המשגיח, רבי ירוחם ממיר זצ״ל, ונשא שיחה.

אמר: בנהג שבעולם, אדם רצח נדון למות, אין מריצים אותו אל הגרדום. עדין יש תהליך ערעור ואשרור, ובינתים משכנים אותו באגף הנדונים למות. תנאיהם אף משפרים משאר האסירים. חדרים מרווחים, ואכל בשפע. נתפסה חלית מורדים ונשפטה למות, חבריה מצרפים לאותו רוצח. נמצא ספסר בשוק השחר, נמצאו זיפני כספים, כל הנדונים למות משוכנים יחדו. משמוצו תהליכי הערעור ופסקי הדין אשרו מוציאים את כלם יום אחד, מעמידים אל הקיר מול כתת יורים, ומוציאים את פסק הדין אל הפעל. וזה מכלל ״מוראה של מלכות״, שבלעדיו ״איש רעהו חיים בלעו״ (אבות פ״ג מ׳׳ב). ידוע.

״בראש השנה יכתבון, וביום צום כפור יחתמון. כמה יעברון, וכמה יבראון.

מי יחיה, ומי ימות. מי בקצו, ומי לא בקצו. מי במים״ – ולא על היהודים בלבד, אלא: ״וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון״.

בראש השנה האחרון נגזר על אלכסיי המתגורר באזקופנא, על איגור המתגורר בבינקא, על ארבעים וחמשה אכרים בכפרי הסביבה, למות בטביעה. הם חיו על זמן שאול, ולא ידעו. לכאורה, חיו בשגרת חייהם.

ואז, נחתמה הגזרה. ועבר האוטובוס מכפר לכפר, מעלה את הנדונים למוות אחד לאחד, משלים את הסבב ועולה על הגשר, כדי לבצע את פסק הדין.

זה מה שהיה כאן, משפט שמים!

זה מה שלא היה כתוב בעתון, זה מה שלא עלה בדעתנו. זה מה שנאמר: ״ויהי״, לשון צער. כמה צערי איזה עוות!

 

עיתון – ספר מוסר

והיה רבי ירוחם ממיר זצ״ל אומר: למען האמת, אין למוד מוסר חי יותר, מרעיש יותר, מעורר יותר, מקריאת העתון. הרי עין בעין רואים בו משפטי שמים: ״מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגפה, מי בחניקה ומי בסקילה, מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט ומי יטרף, מי ישלו ומי יתיסר, מי יעני ומי יעשיר, מי ישפל ומי ירום״!

תינוק טבע באמבטיה, מתרחץ טבע בים, ״מי במים״. ישיש נשרף למוות בביתו, ״מי באש״. צעיר נדקר למות בקטטה, ״מי בחרב״. דב טרף תינוקת במחנה קיץ, ״ומי בחיה״. אדם נדרס למות – התחייב בסקילה.

[מזכיר הדבר את המעשה שפעם יהודי רצה לעורר את הציבור לפני יום הדין, ובערב ר"ה פיזר על שלחן בכניסה לביהכ"נ את כל העלונים של קופת העיר וכו' "אסון מחריד", "בדמי ימיו", "11 יתומים" ועוד ועוד מכל השנה החולפת, כדי לזעזע את הציבור – הנה הקב"ה דן כעת את עולמו, שימו לב שיש דין ויש דיין!]

נערוך אפוא נסיון: קבוצה אחת תלמד ״שערי תשובה״, ״חובות הלבבות״, ״ארחות צדיקים״ ו״מסילת ישרים״ לפני תפלת ערבית, וקבוצה שניה תקרא עתון. ונראה, איזו מהן תתפלל ערבית ביתר להט ורגש, בהרגשה שהם ׳מתפללים על דמם׳ (ברכות י ע״ב) בידיעה שהכול נחתך במרום –

אין צורך בכך, יודעים אנו מראש איך יתפללו לאחר קריאת העתון. ומדוע? משום שהעתון מדווח על: ״ויהי בשלח פרעה״, ולא על ״אל מוציאם ממצרים״!

[אנחנו בכל מאורע שואלים – למה הוא מת? מה קרה לו? איך הוא נפל בעסק? למה פלוני אושפז?

העתון מביא אותנו לכל זה. החדשות היומיומיות. כל הזמן מדסקסים שם על כל מאורע, מה הגורם, במי האשם, את מי צריך להעמיד לדין, על כתפי מי המחדל, ושוכחים שלכל גזירה יש גוזר, וה' עשה ויעשה לכל המעשים!

בעיתון ובחדשות – לכל מסובב יש סיבה. התינוק טבע באמבטיה, בשל חוסר שימת לב של אמו. המתרחץ טבע בים – בשל ששחה בחוף לא מוסדר וללא מציל. הזקן נשרף במיטתו – בשל סיגריה בוערת שהחזיק בידו בעת שהלך לישון. צעיר נדקר למות בקטטה – הוא הרגיז אותו, ו'עלה לו הסעיף' והוא דקר אותו, הבנאדם שנדרס – בשל נסיעה מטורפת של אדם שנמצא עודף אלכוהול בדמו.

העתון לכל מסובב מוצא סיבה, וזהו. הקב"ה לא בתמונה. כך אנו מורגלים בחיים שטחיים בהם לא רואים את הנהגת ה'.

מספרים על השטן שכאשר קיבל את המינוי מהרבש"ע, פנה לרבש"ע ושאל – מדוע נגזר עלי לסבול, יש לי תפקיד כל כך נורא, כל הזמן יקללו אותי, אני זה שהורג את כולם ושמי יהיה לדראון.

אמר לו הקב"ה אין לך מה לדאוג, אותך אף אחד לא יאשים. את כולם יאשימו רק לא אותך… למה הוא מת? מסיבוך של שפעת החזירים, והשני? התקף לב, והשלישי? מהמחלה, והרביעי? היה לו סוכר, וכעזה"ד, רק אותך אף אחד לא יאשים…]

פרעה בעצמו הצליח להתבלבל

[אחד היה, שלכאורה היה ברור לו שהכל נעשה מאת ה', וזה פרעה. שהרי הוא יודע שה' הוציאם ממצרים בעל כרחו, והפלא הוא] הנורא מכל, שפרעה עצמו, לאחר כל המכות, לאחר שקם לילה ממטתו, לאחר שמיהר לבקש את משה רבנו ולהתחנן לפניו שיצאו מארצו, פרעה עצמו תמה: ״מה זאת עשינו, כי שלחנו את ישראל מעבדנו״ [שמות יד, ה]! ״עשינו״ ? ! ״שלחנו״ ? ! אתם?!

ואם פרעה כך, מלכים ושליטים אחרים על אחת כמה וכמה.

״הרבה מלחמות עשינו״, טוענים הם לפני הקדוש ברוך הוא. והוא משיבם: ״שוטים שבעולם. מלחמות אני עשיתי, שנאמר (שמות טו, ג): ה׳ איש מלחמה״ (עבודה זרה ב ע״ב)!

אבל זה המבט הטבעי: ׳׳פלגי מים, לב מלך ביד ה׳. על כל אשר יחפץ יטנו״ (משלי כא, א).

ופרש המגיד מדובנא זצ״ל שיש פיה משל נפלא. אדם חפץ להשקות שדהו. חופר הוא תעלת השקיה לאורך כל השדה עד לגדת הנהר, ואז פורץ הוא את המחסום והמים מתפרצים בעז וזורמים בתעלה. אם תשאלו את המים, הם עצמאיים לחלוטין. מצאו פרצה, וחדרו בעדה, ושוטפים בלי מעצור. אך באמת, נטולי בחירה הם. החקלאי הוא שקבע את מסלולם והתוה את דרכם, והם עושים רצונו ומגשימים תכניתו. ישנה את התואי, וישנו את מסלולם.  

כך, סבור המלך שהוא שזהה את ההזדמנות והוא שהחליט לנצלה, והוא היוזם והוא הפועל. ובאמת ״פלגי מים לב מלך ביד ה׳, על כל אשר יחפץ יטנו״!

ולמעשה, כל אחד ואחד מלך בתוך ביתו, שנאמר (אסתר א, כב): להיות כל איש שרר בביתו׳ (אבות דרבי נתן, כח), ומנווט ממרום על כל צעד ושעל. היודע זאת, אשריו. ושאינו יודע, ״ויהי״, וי והי! [חייב לסייג את הדברים – למלך פעמים ואין בחירה כלל, לב מלכים ושרים ביד ה', אך גם מעשי האדם בהכוונה ובסייעתא דשמיא מאת ה', ואין לו לנכס לעצמו כל הצלחה, שה' סובב שיגיע ענין זה אליו על מנת שיצליח!]

וזו, למעשה, אחת ההוראות העקריות, אחד הלקחים העקריים. מיציאת מצרים!

בליל הסדר, ליל ספור יציאת מצרים והפקת לקחיו, ישב רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל וקרא בהגדה את הפסוקים: ״ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אתו בכל ארץ כנען״ (יהושע כד, ג), עצר ותמה: בן שלוש גלה אברהם את בוראו (נדרים לב ע״א), ומסר עצמו לכבשן האש על אמונתו, ועשה לה נפשות בחרן, ובארץ ישראל, ומכל זה לא מזכירים דבר?

ואמר בהתעוררות: אבל בלילה הזה אנו מכריזים על האמת את הכל עשה הקדוש ברוך הוא!

״ואקח ואולך – ואתן״, העקר הראשון מי״ג העקרים: ״אני מאמין באמונה שלמה – באמונה שלמה! – שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו – לבדו! – עשה עושה ויעשה לכל המעשים!״

אדם ירא שמיים חי כך רגע רגע

תמיד התקשורת עומדת נדהמת מול האמונה של הציבור שומר המצוות בעת צרה ואסון ח"ו. הם מצפים לשמוע את מה שהם רגילים – כעס וטינה כלפי הרוצח / מפגע / נהג דורס, אך להפתעתם הם שומעים קבלת דין שמים, ללא תלונה כנגד האשמים, אלא לקיחת אחריות ואמירות כמו "אבל אשמים אנחנו", "בשלי הסער הזה" ועוד ביטויים רוויי אמונה בבורא.

מעשה היה בנהג שדרס ילדה באשדוד. הנהג בא לביתם לאחר השבעה כדי להתנצל ולשאול במה יוכל לפצותם. הם אמרו לו שלא עליו תלונותיהם, שהרי הוא רק שליח. בנוגע לפיצוי – איננו מעוניינים או זקוקים לשום פיצוי. הדבר היחיד שיכול להועיל לבת שלנו כעת זה אם תקבל על עצמך לשמור שבת לעילוי נשמתה, זה ללא כל ספק יועיל לה! הנהג כל כך התרגש מהגישה האצילית של ההורים והחל לשמור שבת עד שחזר בתשובה שלימה!

מעשה מדהים על מסי"נ עבור טלית והשגחה פרטית:

 בספר ״מקדשי השם,, [שער מחמדים עמ' יז] להגה״צ רבי צבי הירש מייזליש רב דווייטצען ז"ל, מספר דברים מזעזעים שאירעו לו במחנה אושוויץ, ובין היתר מעשה נורא שהיה עמו:

פעם הרגיש ראש השומרים פעליקס ימש״ו, שהנני לובש מלית קטן מתחת לבגדי, וחמתו בערה בו שמעולם לא ראה בגד כזה, ושאלני מה זה, וכדי שלא יחשוב שגנבתי זאת עניתיו, עס איז א געטליכער קלייד (הוא מלבוש אלקי), שהבאתי עמי מביתי. (הט״ק הזה נעשה מהטלית גדול של כ״ק האדמו"ר הגה״ק מסיגעט בעל ייטב לב זי״ע והיה לו לשמירה ולסגולה להינצל בזכותו, ובמסירות נפש גדולה על המצוה).

הוא הנחית על ראשי וגופי מכות רצח בצעקות גדולות, וציוה עלי לבוא עמו לחדרו ושמה ילמדני אודות הרבש"ע. לשמע הדבר סמרו שערות ראשי, כי מובן פקודה זו היה דין מות בטוח תת ידיו הגסות, אבל נאלצתי לבוא אחריו.

בחדרו התחיל להכות אותי בכעס ורצח בעיניים, וצווח עלי אתה מדבר עוד מה״געטליכער קלייד״ (מלבוש אלקי), בזמן שהנך רואה בעיניך שבכל יום משמידים לעיניך את בני עמך וממשפחתך בכל מיני מיתות משונות ואכזריות?! בתנאים שכאלה אתה עוד יכול להזכיר שם ה, ולהאמין בו ובהנהגתו את העולם?! ואיך יעלה על שפתיך ושכלך שיש רבש״ע בעולם והוא מנהיג העולם ומדוע אינו מונע מהנאצים מלהעבירכם מן העולם בעינויים ויסורים שדוגמתם עוד לא סבלו בנ״א עלי אדמות?! אלא מן הסתם לית דין ולית דיין ח"ו וכו' כך חירף וגידף אותו רשע.

אני שכבתי על הארץ כמעט כאבן דומם מרוב יאוש ודכאון רוח ומרוב יסורים והכאות עד שהיה הדם מבצבץ כמעט מכל חלקי גופי. בשלב זה הוא פקד עלי לעמוד ולומר לו הסבר שיספק אותו, ואם לאו לא אצא מחדרו בחיים. כמובן שמצבי בשעה כזו היה נורא, כי ידעתי בעצמי שעלול האכזר הלז להרגני נפש, אם לא אמצא תשובה מחכימה להסביר לו ולהשקיט הרצחנות שבו.

אמרתי לו, אמשול לך משל למה הדבר דומה. לפרופסור גדול בעל שם עולמי, שהצליח לעשות ניתוחים על גופות חולים מסוכנים, שפעם אחת הוזקק לקנות מנעלים, ובירר על סנדלר מומחה מקצועי, והראו לו, ונכנס אליו. מדד את רגלו, סיכמו על מחיר, והתנה עמו לסיים את העבודה תוך כשבוע ונתן לו כרטיסו האישי, וסיכם עמו שיביאם אליו לבית החולים ואז יקבל התשלום במלואו.

 אחרי שבוע לקח הסנדלר את הנעליים היקרות והגיע לבית החולים. בכל מקום שהגיע הגיש את הכרטיס האישי שבידו מהפרופסור והוליכוהו עד לדלת החדר שבו ערך הפרופסור את הניתוחים, פתח הסנדלר את הדלת ויכנס לחדר הניתוחים, וראה כי הפרופסור עומד וסכין חדה בידו, ועל שלחן הניתוחים היה שר חשוב שנאלצו לעשות לו ניתוח קשה ומסובך. ראה הסנדלר שהפרופסור חותך בתוך גופו של החולה חתכים שונים ועמוקים (מה שמצא לנחוץ לנתח לרפואתו והצלתו), הסנדלר שאינו מבין שום דבר בעניני מחלה ורפואה השתומם ויתרגז על האכזריות של הפרופסור שמענה את החולה האומלל הזה ללא תכלית וסיבה, ולא די לו מחלתו וכאביו, אלא שעוד מוסיף לו הפרופסור יסורים גדולים וחתכים עמוקים בגופו הנאה, הלא אם אני מתקן נעליים, לא אחתוך בעור במקום הנאה ומשובח בשום אופן, אמר.

האם יעלה על הדעת שהפרופסור המנתח לא יסיים את הניתוח בגלל אי ההבנה של הסנדלר הזה, שאינו משיג ומבין מה שהפרופסור עושה לטובת החולה?

כך הענין בהנהגת הבורא ית״ש, האמת הוא שאין אנחנו משיגים ואין אנו מבינים כלל הנהגתו ית״ש ולמה עושה חתיכות וניתוחים במקום היותר נאה בתוך כלל ישראל, עם כל זה עלינו לדעת שבזה שאנו בשר ודם קצרי דעת שאין אנו משיגים הנהגתו של הבורא ית״ש, עי״ז איננו מתקטן דדו אצלנו, והסברתי לו משל זה באריכות.

וסיימתי לו במליצה מש״כ הגה״צ בעל ״בנין לדוד״ בפי חיי שרה שאמר על הקדוש הרבי רבי שמעון מירוסלב ז״ל שלכך האריך ימים, מפני שלא הקשה קושיות על הנהגת השי״ת וקיבל הכל באהבה, כי היה ירא שאם ישאל שאלות – יאמר לו השי״ת אם אינך מבין אז עלה השמימה ותראה שהכל על מכונו ולטובה…

כך גם בענייני וכאשר לא רציתי לעלות השמימה ולקבל הסברים, לא רציתי להרהר אחר מדותיו של הקב״ה…

כמו״כ עצתי – אמרתי לראש השומרים ימ״ש – שלא תרבה לשאול קושיות על השי״ת שאולי עי״ז יקראוך לעלות השמימה, והלא אתה עוד מקוה לצאת לחפשי מכאן ולהתחיל לחיות חיי שקט ונחת, ע״כ יותר טוב שלא להקשות יותר על השי״ת.

ובריך רחמנא שדברי מצאו חן בעיני הקאפו הרשע הזה, ובבת צחוק קל על שפתיו אמר לי הנך יהודי פיקח ותוכל ללכת מכאן לשלום ומהיום והלאה תוכל לבוא לבלוק שלי לקבל מאכלים טובים.

ובאופן זה ניצלתי בעזה״י ממות בטוח ואכזרי והודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו.

בזה לא תמו לתלאותי בשל הטלית.

במחנה שהייתי חונה היינו לערך אלף חמש מאות יהודים, וכמה שבועות לפני שנשתחררנו ע״י האמריקאים, טלטלו אותנו ממקום למקום, ועיקר כוונתם הי׳ להרחיק אותנו ממקום שהאמריקאים מתקרבים ובאים כדי שלא ניפול ביד האמריקאים ונשתחרר, ובשבת קודש האחרון לפני השחרור כבר שמענו מרחוק קול חיצים וברקים קול יוריות ותותחים של האמריקאים, והיה ניכר שהמה כבר קרובים למחנה שלנו ונתמלא שמחה לבבנו שקרוב יום הישועה, פתאום בא פקודה להרחיק אותנו ממקומינו ולהעביר אותנו למקום חדש בלתי ידוע, והפחד שלנו הי׳ שכוונתם כעת להוביל אותנו למקום שיש שם בית המוקד, כדי לקיים צוואת הרשע ימ״ש שלא להניח חי שום בר ישראל ח״ו.

והנה דרכם של הקאפו'ס הרשעים השומרים שלנו, בעת טראנספארט כזה, לחפש אצלינו, אם יש עוד מה שהוא, בעל ערך, אצל מי שהוא, בכדי שיוכלו לגזול ממנו, ובאופן זה בזזו מאתנו מנעלינו ומלבושינו הטובים האחרונים. וכך התנהג הקאפו שתחת מרותו נמצאת הבלוק שלי, המכונה בשם ווילי, ופשפש וחיפש אצלינו.

כאשר ניגש אלי ומשמש ומצא אותי מלובש בטלית הקטן עם הציצית, מיד התקצף עלי, ואולי משום שלא מצא אצלי איזה מלבוש או חפץ מועיל עבורו, וקרע בשתי ידיו בחזקה את הטלית קטן וזרקו לתוך התנור עד שנשרף לנגד עיני.

אין כח בעטי להעלות עלי גליון את גודל הצער שהיה לי מאבדן הטלית קטן הנ״ל שהוא היה לי למגן ומחסה בעת צרה וצוקה, ולא יכלתי להשלים עם העובדה שהטלית קטן החשוב איננו עוד. והרגשתי את עצמי מחוסר שמירה והגנה הראויה לשמה, כפי שהיתה לי עד כה בהיות הטלית קטן על בשרי, ומעשה הרשע הלז הוציאה ממני התפרצות היסטרית של בכי ויללות עד אין שיעור, בידעי שאנחנו עומדים בימים האחרונים לפני הישועה וצריכים אנו רחמים גדולים ושמירה מעולה לצאת לחיים ולשלום.

ובני יקירי ר׳ זלמן ליב נ״י הנמצא על ידי ניסה לנחמני על אבידתי שהלא כל האלף וחמש מאות היהודים שאתנו, לא היה להם טלית קטן מעולם מעת שבאו לאושוויץ, ומה לי לצער נפשי כל כך, אין לנו אלא להסתכל כלפי מעלה כאשר היה  השם בעזרתינו עד עתה, כן נזכה שיוציאנו בקרוב למרחב.

והנה הובילו אותנו למרכבת משא על מסילות הברזל, ושמו אותנו בתוך קרונות־הבקר שבהם נדחקנו בצפיפות איומה אחד על גבו של השני, וישבנו איש על יד אחיו מחוסרי אונים, בתוך דוחק וחום מחניק מבלי מזון ומשקה כידוע צורת הטראנספארטים של הגרמנים עם קרבנותיהם היהודים, וחכינו רק על בואם של האמריקאים , שישחררונו חיש מהר מידי המרצחים הזידונים הללו.

והנה באמצע הלילה כשניסינו להרדם קמעה, זאת היתה בעצם מן הדברים הקשים ביותר בתנאים בהם נמצאנו בתוככי הרכבת.  צורת השינה היחידה האפשריות היתה רק על ידי שהנחנו ראשנו איש על כתף חבירו.

הקאפו ווילי ששמר על קרונינו היה משתרע על ספסל ארוך שאותו העמיד באמצע הקרון, ואנו הוזקקנו להצטמצם בשאר המקום הנשאר בהצטופפות איומה. ואני השענתי את ראשי על כתף בני היקר זלמן ליב נ׳׳י שישב על ידי. אך אחרי שעלה בידי אחרי קשיים מרובים להרדם קצת, התעוררתי על ידי בני שהתלונן שהכתף כואבת לו, ואמר לי בזה״ל טאטע עש טיט מיר אזוי־ וויי. איך קען עס לענגער נישט אויסהאלטען והוא מבקש אותי שאשים ראשי על כתף חבירי שיושב לידי מהצד השני.

בתחילה מעט הקפדתי על שהפריע את שינתי, אך נעניתי כמובן לבקשתו ושמתי את ראשי על כתף רעי מצד שני, וכן בני נ״י הניח ראשו על כתף אחת מצד שלו, וכמעט באותו רגע התעוררנו מקולות נפץ אדירים, שנגרמו מידי להקת מטוסים אמריקאים שהשגיחו מלמעלה ברכבת הזאת, ובחשבם שנוסעים בה חיילים גרמנים הפציצו אותה כהוגן. פגזים התפוצצו סביבנו ברעש מחריש אזנים. ולפתע פתאום חדר רסיס את דופן הרכבת, ועבר בדיוק בין ראשי לראש בני, במקום בו הונח ראשי לפני רגע!

הרסיס פגע באופן ישיר בקאפו ווילי ששכב שרוע על הספסל וידיו מקופלות על חזהו, וקטעה בבת אחת את שתי ידיו.

הוא התפרץ בשאגות נוראיות מרוב כאב ויסורים, והתחנן אלינו שנצילו ממות ביסורים. מריעיו התלוצצו ממנו בהיותו במצב נורא כזה, בלגלגם עליו, נו דוילי קענסט דו נאד מיט דיינע הענד רייסי־ז אונד פארכרענען א טלית. [משהו כמו הלא אלו הידיים ששרפו את הטלית] והוא התחנן רק שיצילוהו, וממני ביקש סליחה על מעשהו, ושאתפלל עבורו שישאר בחיים.

תוספת:

רעיון נפלא בענין צדיק ורע לו [איני זוכר בשם איזה צדיק, הופיע באחד העלונים]

צדיק וטוב לו – צדיק בן צדיק, כשהצדיק הזה סובל – טוב לו – מועיל לו- מפני שלומד לתקן דרכיו, וגם יודע שבשל מעלליו נענש, ומקבל את הדין בשלוה, אך צדיק ורע לו – צדיק בן רשע, שהיות ואביו רשע – תולה את היסורין באביו הרשע, ואז – רע לו – הן מפני שלא תיקנוהו, והן מפני שחש סובל, שנענש בשל אחרים… ודפח"ח!

 

פרשת בשלח

להכיר את השם גם רגע לפני המוות!

וידעו מצרים כי אני ה׳ [מעין גנים אסולין ח"ג]

א.

"וידבר ה׳ אל משה לאמור. דבר אל בני ישראל, וישובו ויחנו לפני פי החירות בין פי החירות ובין הים, לפני בעל צפון, נכחו תחנו על הים. ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר. וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ואכבדה בפרעה ובכל חילו (מפרש רש״י שהוא לשון כבוד. כשהקב״ה עושה דין ברשעים, מתגדל ומתכבד). וידעו מצרים כי אני  ה' ויעשו    כן"(שמות יד,א-ה).

הענין הזה נאמר שוב למשה רבינו על הים. ויאמר ה׳ אל משה מה תצעק אלי,דבר אל בני ישראל ויסעו. ואתה הרם את מטך, ונטה את ידך על הים ובקעהו, וילכו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם, ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו. וידעו מצרים כי אני  ה' בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו.

מה שיש לעמוד כאן, על מה שכתוב וידעו מצרים כי אני  ה' על מי הכוונה. וניתן להבין זאת בב' אופנים.

א) שזה חוזר על כל החיילים של פרעה שיצאו להילחם נגד עם ישראל, שלאחר כל מה שהקב׳׳ה יתן להם יסורים, הם יגיעו להכרה כי אני ה׳. וכן אח׳׳כ (בפסוק כה) "ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל, כי ה׳ נלחם להם במצרים". הרי שהם הגיעו בסוף להכרה בהשי״ת.

יתכן לפרש שוידעו מצרים כי אני ה׳, הכוונה לאותם אנשים שנשארו במצרים ולא יצאו להילחם, שמתוך כל מה שהקב״ה יעשה באלו שיצאו להילחם, הנשארים יגיעו להכרה של כי אני ה׳.

אמנם דבר זה עצמו צריך בירור, האם נשארו אנשים במצרים, לאחר שמתו המצרים בים, או שלא נשארו?

ומצאנו בזה מחלוקת ראשונים. שיטת רש״י [ביבמות ע"ו ע"ב, ובסוטה ט ע"א] שכל המצרים מתו או טבעו בימי פרעה, ואחר כך באו אומות אחרות וישבו בארצם. 

אמנם הרשב׳יא ביבמות שם מקשה על רש״י וז״ל, ודברי תימה הם, וכי כל המצרים נטבעו, והלא לא נטבעו אלא היוצאים למלחמה עכ״ל. וכן הקשה שם הריטב״א וז״ל, ואינו נכון, שהרי לא טבעו בים אלא אותם שיצאו למלחמה עם פרעה אחר ישראל עכ״ל.

ואמנם שיטת רש״י מפורשת בפשיטות, על פי המדרש שהביא רש״י בפסוק כ״ה, על מה שכתוב כי ה׳ נלחם להם במצרים, שהכוונה כי ה׳ נלחם להם בארץ מצרים, שכשם שאלו לוקים על הים, כך לוקים אותם שנשארו במצרים עכ״ל.

אם כן משמע שכולם מתו, וכשיטת רש״י. וכן מדויק מלשון רש״י ביבמות שכתב מתו וטבעו בימי פרעה. ולא מובן מהו הלשון מתו וטבעו, הרי קודם טבעו ואח״כ מתו. ולפי זה מובן, מתו, הנשארים במצרים. וטבעו היוצאים להילחם.

וכן מפורש במדרש (שמות רבה פרשה כד, סימן ב) שלאחר מפלת מצרים, רצו ישראל לשוב למצרים, וכתוב שם בזה הלשון, אמרו לו למשה כבר מתו כולן, נחזור למצרים. אמר להם, באו ופרעו את השטר, שכך אמר לי הקב״ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה עכ״ל. משמע שכל מצרים מתו, גם מי שנשאר ולא יצא להילחם.

שו"ר דבר נפלא לרבינו הרוקח שכתב בג' מקומות דבר חדש והוא שים סוף יצא למצרים ושטף את כל המצרים. וזו לשונו, בפירושי סידור התפילה לרוקח עזרת אבותינו עמוד ע"ה: וזידים טיבעת וידידים העברת ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר למה אנו אומרים שתי טביעות, טיבעת ויכסו?

ועוד למה אומרים וזידים טיבעת, ואחר כך וידידים העברת והלא ישראל עברו תחילה ואחר כך מרכבות פרעה וחילו טבעו, כדכתיב: לגוזר ים סוף והעביר ישראל וניער פרעה, וכן אומרים במעריב: המעביר בניו בין גזרי ים סוף, ואחר כך בתהומות טיבע. אלא, כשבאו ישראל והמצריים לים מיד יצא הים וטיבע הנשאר בעיר מצרים, כדכתיב כי ה' נלחם להם במצרים ועברו ישראל הים ואחר כך וניער פרעה וחילו בים סוף עכ"ל.

וכן משמע בפרשת עקב (דברים ט,כח) בתפילת משה רבינו על עם ישראל לאחר שחטאו בעגל, שאמר בדבריו: "פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם, מבלי יכולת ה׳ להביאם אל הארץ אשר דבר להם, ומשנאתו אותם, הוציאם להמיתם במדבר". ותרגם אונקלוס, על תיבות 'הארץ אשר הוצאתנו משם': דיירי ארעא די אפקתנא מתמן.

דהיינו האנשים שגרים בארץ שהוצאתנו משם. והכוונה על אותם שבאו לגור במצרים, אחרי שכל המצרים מתו. כי לא כתוב פן יאמרו מצרים. ואמנם יש גם פסוקים שיש להם משמעות שעדין נשארו מצריים במצרים, כמו בפרשת כי תשא: "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם וגו'" (שמות לב,יב).

וכן בפרשת שלח:"ויאמר משה אל  ה' ושמעו מצרים כי העלית בכוחך את העם הזה מקרבו" (במדבר יד,יג).

 אך אין מזה קושיא על רש״י, כי רש״י יכול לפרש, שאלו שגרים עכשיו במצרים, שהגיעו מכל מיני מקומות ובאו להתישב שם, להם קורא הפסוק בשם מצרים.

ולפי זה יש להקשות, דבשלמא לפי שיטת הרשב"א והריטב״א שנשארו אנשים במצרים, מובן מה הכוונה וידעו מצרים כי אני ה', כי על ידי מה שנפרע הקב״ה מן היוצאים להילחם, ידעו הנשארים כי אני ה׳.

אבל לפי שיטת רש״י, שכולם מתו, אם כן על מי הכוונה וידעו מצרים כי אני ה׳, על כורחך על כל מצרים, שמיד אחרי שהקב״ה נפרע מהם ביסורים, הם מתו.

ונשאלת השאלה, מה התועלת בידיעתם שידעו כי אני הי, כמה רגעים לפני שהם מתו, הרי הם לא יוכלו שוב לחיות על פי ידיעה זו, ולשם מה יעשה הקב״ה כל כך אותות ומופתים עבור מיליוני אנשי מצרים, הן היוצאים להילחם, והן הנשארים במצרים, בעוד שמיד אחר כך כולם ימותו.

ובאבן עזרא (שמות יד, ד) כתב וזו לשונו: וידעו מצרים כי אני ה׳, הנשארים. גם הנטבעים לפני מותם עכ״ל. מדברי האבן עזרא משמע שסובר, שמי שנשאר במצרים ולא יצא למלחמה, נשאר בחיים, וכשיטת הרשב״א והריטב״א. ממה שפירש בהתחלה שוידעו מצרים כי אני ה׳, הולך על הנשארים. אבל מפורש עוד מדברי האבן עזרא, שבאמת היתה מטרה להודיע גם לנטבעים לפני מותם, את הידיעה הזו כי אני ה׳. וצריך להבין, איזו מטרה יש בזה.

ב.

ונראה לפרש בס״ד, שלמעשה יש מטרה לכל הבריאה להגיע להכרה בה' יתברך, וכמו שאנו מתפללים על זה בכל יום בתפילת על כן נקוה, יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון.

גם בתפילות הימים נוראים אנו מתפללים, ובכן תן פחדך ה׳ אלוהינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת. וייראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים. ונמצא לפי זה, שזהו מטרת כל הנבראים להגיע להכרה בה' יתברך.

אלא שהצדיקים מגיעים להכרה הזו מכוח בחירתם, ולכן הם גם זוכים לחיות על פי ידיעה זו, ולקיים מצוות ולזכות לחיי נצח. והרשעים שלא רצו להגיע להכרה זו, גם הם חייבים להגיע להכרה זו בעודם בחייהם, אלא שמן השמים מכריחים אותם להגיע להכרה זו רק מעט לפני מיתתם, ומיד הם מתים.

באופן שכל הבריאה כולה מוכרחת להגיע להכרה זו, אם ברצון, ואם מתוך הכרח.

ולכן היה כדאי לה' יתברך לעשות את כל מה שעשה בקריעת ים סוף, כדי שהמצרים יגיעו להכרה בה' יתברך גם רגע לפני מותם, משום שזוהי מטרת הבריאה. וכן הנשארים במצרים, גם הם היו צריכים להגיע להכרה זו, בין אם הם נשארו בחיים, ובין אם גם הם מתו.

ולכן מובן מזה, שלא יועיל לרשעים כלום, וגם רשע הכופר בעיקר, בסופו של דבר הקב״ה יכריח אותו להגיע להכרה אמיתית במציאות ה׳.

אלא שכיון שהקב״ה הכריח אותו לזה, לכן הוא יביא אותו לזה רק לפני מותו, כדי שמיד ימות, ויצטער שאין לו כבר אפשרות לחיות על פי האמת שנתגלתה לו, שאין לשער עד כמה עמוקים יסורים אלו.

ולכן אשרי מי שמגיע להכרה זו מעצמו, ששכרו הוא, שזוכה לחיות על פי הכרה זו.

נתאר לעצמנו אדם שמגלה שלפני חמש דקות תם הזמן שיכל להגיש את הכרטיס העולה בגורל ומזכה אותו בחמישים מיליון דולר. יש לתאר את צערו וגודל חרטתו? זה מצבו של הרשע רגע לפני מותו. הוא רואה שכל ימיו טעה וסובב בכחש את עצמו.

ג.

וכאשר נתבונן נראה, שהפסוקים ודברי חז״ל מלאים מיסוד זה, שלא יועיל לרשעים כלום, ובעל כורחם הם יגיעו לאמונה בה׳ ובכל יסודות האמונה, אלא שהם יקבלו עונש שמיד הם ימותו, ולא יזכו לחיות על פי אמונה זו. ונפרש כמה דוגמאות כדי לראות בבירור את היסוד הזה.

א) הנה מצאנו אצל אנשי סדום הרשעים הכופרים והמורדים בהשי״ת, שכאשר הגיע זמן עונשם, כתוב בפרשת וירא: "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש, מאת ה׳ מן השמים" (בראשית יט,כד). ופירש שם רש״י: וה' המטיר, בעלות השחר, כמו שנאמר וכמו השחר עלה. שעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה. לפי שהיו מהם עובדין לחמה ומהם ללבנה. אמר הקב״ה, אם אפרע מהם ביום, יהיו עובדי לבנה אומרים, אילו היה בלילה כשהלבנה מושלת, לא היינו חרבין. ואם אפרע מהם בלילה, יהיו עובדי חמה אומרים, אילו היה ביום כשהחמה מושלת, לא היינו חרבים. לכן כתיב וכמו השחר עלה, ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים. עכ״ל רש״י.

וגם כאן לא מובן, מתי יגידו עובדי החמה והלבנה את דבריהם? ודאי כאשר הם יתחילו להרגיש איך שהם נשרפים מהגופרית והאש. ומיד אחר כך, הם ימותו. אם כן מה איכפת לנו שיגידו כך? הרי בין כך מיד כולם ימותו.

ואין לומר שזה הולך על עובדי החמה והלבנה שבעולם, שהרי מדויק מלשון רש״י שזה הולך על אנשי סדום, כמו שכתב רש״י בלשונו: 'לא היינו חרבים'. אם כן, מה יש לנו לחוש לדבריהם, הרי אף אחד לא ישמע את זה, כי מיד כולם ימותו.

אלא שזהו יסוד הדברים. כל הבריאה מוכרחת להגיע לאמונה, ומי שלא יעשה את זה מרצונו, יוכרח לעשות את זה בעל כורחו, ולא יועיל לו כלום לברוח מזה. ולכן גם אנשי סדום חייבים להגיע לאמונה ברורה בה' יתברך, אפילו אם מיד אחפ כך ימותו. ולכן הביא הקב״ה עליהם את הפורענות בעלות השחר, כדי שיגיעו לאמונה עוד בחייהם, אע״פ שמיד אחר כך הם ימותו.

ב) וכך מצאנו עוד בפרשת בהעלותך (במדבר יא,ד) שבני ישראל בכו ואמרו מי יאכילנו בשר, ומפורש שם ברש״י (פסוק כב) ששיטת רבי שמעון, שבאמת חשבו ישראל, שקצרה ידו של הקב״ה, ואין בכוחו להספיק בשר לכל ישראל.

ובאמת מצד זה, היה ראוי להם להיענש מיד ולמות. אמנם מפורש שם (פסוק לא) ורוח נסע מאת ה׳ ויגז שלוים מן הים וגו', הממעיט אסף עשרה חמרים וגו'. ועל ידי זה הם ראו שידו של הקב״ה לא קצרה, והוא יכול להשפיע להם בשר בשפע רב. ולאחר, שהגיעו לידיעה זו כתוב: "הבשר עודנו בין שיניהם ואף ה׳ חרה בעם ויך ה׳ בעם מכה רבה מאוד", הרי לנו גם כאן שהם נענשו רק אחרי שהגיעו לאמונה בעל כרחם.

ג. את היסוד הזה מצאנו עוד בספר מלכים (ב', פרק ז) מסופר שם על תקופה נוראה בעם ישראל, כאשר בן הדד מלך ארם, עשה מצור על שומרון, עד שהרעב הגיע למצב שראש חמור היה עולה שמונים כסף, ורובע קב של צואת יונים עולה חמישה כסף, ואלישע הכריז נבואה בדבר ה' שמחר בשעה הזו ימכרו סאה סולת בשקל וסאתים שעורים בשקל, בשער שומרון.

כתוב אחר כך, ויען השליש אשר למלך נשען על ידו, את איש האלוהים ויאמר, הנה ה׳ עושה ארובות בשמים, היהיה כדבר הזה, ויאמר הנכה רואה בעיניך ומשם לא תאכל. אלישע אומר לו, אתה עצמך תראה את זה בעינים שלך, אבל לא תזכה ליהנות מברכה זו. וכך היה אחר כך, שהעם רמסו אותו מרוב הדוחק שהלכו לשלול שלל, והוא מת, לאחר שראה בעיניו את קיום דבר ה׳.

וגם כאן יש להקשות, אם אלישע מבין, שעל דברי כפירה אלו מגיע עונש מות, למה הוא צריך לומר לו הנך רואה בעיניך? שיגיד לו, בגלל שאמרת כך, תמות. ומיד הוא ימות.

והתשובה לזה, שאם השליש ימות מיד, נמצא שהוא מת מתוך כפירה, ולא מתוך אמונה בה' יתברך שבכוחו לעשות הכול נגד הטבע.

לכן אלישע אמר לו, הנך רואה בעיניך, ותגיע להכרה זו עוד בחייך, אבל מיד אחר כך תקבל עונש למות, על מה שכפרת ביכולת ה' ובנבואת עבדיו הנביאים. (ועיין עוד בפרשת אמור, מאמר חיזוק באמונה בשכר ועונש״, מה שביארנו עוד מיסוד זה בס״ד).

ד.

ועל פי זה יתכן לפרש בס״ד את המעשה המובא בברכות (נח,ע"א).

הגמרא מספרת שם, שרב ששת היה סגי נהור. ופעם אחת הגיע המלך לעירו, והלכו כולם לקבל את פני המלך, וגם רב ששת קם והלך עם כולם.

מצא אותו צדוקי אחד ואמר לו, הכדים השלמים הולכים לנהר לשאוב מים, אבל הכדים השבורים להיכן הולכים? כך, מי שרואה בעיניו, ילך לקבל את המלך. אבל אתה שאינך רואה, הרי אתה כמו כד שבור, שהרי אינך יכול לראות את המלך, להיכן אתה הולך?

השיב לו רב ששת, בא ותראה, שאני אדע יותר טוב ממך, מתי המלך מגיע.

מספרת הגמרא, שעברה קבוצה ראשונה של חיילים, וכאשר נעשה שקט, אמר לו הצדוקי לרב ששת: עכשיו בא המלך. אמר לו רב ששת: לא בא המלך. עברה קבוצה שניה של חיילים, כאשר נעשה שקט, אמר לו הצדוקי, עכשיו בא המלך: אמר לו רב ששת, לא בא המלך. עבר קבוצה שלישית של חיילים, כאשר נעשה שקט, אמר רב ששת לצדוקי: ודאי עכשיו בא המלך.

שאל אותו הצדוקי, מנין לך דבר זה. השיב לו רב ששת, משום שמלכות הארץ הוא כעין מלכות שמים. וכתוב (בספר מלכים א׳. פרק י״ט): "צא ועמדת בהר לפני  ה' והנה ה׳ עובר, ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה׳. ואחר הרעש אש, לא באש ה׳. ואחר האש, קול דממה דקה".

כאשר עבר המלך, פתח רב ששת ובירך את הברכה שמברכים על מלכי עובדי כוכבים, ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם. אמר לו הצדוקי: למי שלא ראית אותו, אתה מברך. ורב ששת לא ענה לו.

שואלת הגמרא, ומה היה על אותו צדוקי, איזה עונש הוא קיבל על זה שהוא קרא לרב ששת כד שבור, וחשב שהאדם הוא רק גוף, מבלי נשמה. ומי שיש לו גוף עם פגם, הוא נחשב לכד שבור, שאין מה לעשות עמו.

אומרת הגמרא, יש אומרים שחבריו של הצדוקי נקרו את עיניו. ויש אומרים שרב ששת עצמו נתן בו את עיניו, ונעשה גל של עצמות.

ויש להקשות, שאם רב ששת הבין שמגיע לצדוקי עונש מות, על מה שמזלזל בכבוד תלמידי חכמים וקורא אותם כד שבור, למה הוא המשיך לדבר עם הצדוקי ולהסביר לו שהוא רואה יותר טוב ממנו. ולמה מיד כשהוא קרא לו כד שבור, הוא לא עשאו גל של עצמות?

וגם לפי השיטה שחבריו נקרו את עיניו, משמע שמן השמים הענישו אותו רק לאחר כל המעשה, ולמה לא נענש מיד כשקרא לרב ששת כד שבור?

אלא שזהו מה שביארנו קודם. אם רב ששת היה מעניש אותו מיד, או שחבריו היו מענישים אותו מיד, הוא לא היה רואה את האמת, שרב ששת מכוח התורה שבו ידע יותר טוב ממנו, והוא לא היה מבין עד היכן מגיע כוחם של חכמי ישראל. לכן רב ששת הסביר לו את האמת, שחכמי ישראל יודעים יותר מכל אחד, מכוח חכמת התורה. ורק אחרי שהשיג את האמת, אז נענש. כדי שימות או יענש מתוך הכרת האמת. אבל הוא כבר לא יזכה לחיות ע״פ השקפה זו, כמו שמענישים מן השמים את כל הרשעים,

ה.

עוד מעשה, המובא בבא בתרא (עה, ע"א). הגמרא מספרת שם, שרבי יוחנן ישב ודרש, עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלושים על שלושים וחוקק בהם עשרים על עשרים, ומעמידן בשערי ירושלים. ליגלג עליו אותו תלמיד, עכשיו אבן טובה אפילו בגודל של ביצת עוף ששמו ציצלא, אין בנמצא, ואבנים טובות בגודל כזה יהיו נמצאות?

לימים הפליגה ספינתו בים, וראה את מלאכי השרת שהיו מנסרים אבנים טובות ומרגליות שהם שלושים על שלושים, וחקוק בהן עשר ברום עשרים. אמר להם: אלו למי? אמרו לו: שעתיד הקב״ה להעמידן בשערי ירושלים. בא לפני רבי יוחנן, אמר לו, דרוש רבי, לך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי. אמר לו רבי יוחנן, ריקא! אלמלא לא ראית לא האמנת, מלגלג על דברי חכמים אתה, נתן עיניו בו, ונעשה גל של עצמות.

לפנינו מעשה נפלא, תלמידו של רבי יוחנן רואה מלאכי השרת, ושואל אותם והם משיבים לו, וכל זה למה? כדי שיתאמת אצלו דברי רבי יוחנן.

אומנם יש לשאול, כיון שסוף סוף הוא לא האמין לרבי יוחנן, למה טרחו מן השמים להראות לו את אמיתות דברי רבי יוחנן?

 ועוד, כיון שרבי יוחנן הבין שבגלל שהוא לא האמין, מגיע לו עונש מיתה, למה סיבבו מן השמים שימות רק לאחר שראה את אמיתות דברי רבי יוחנן. ולמה לא סיבבו מן השמים שרבי יוחנן ידע שהוא לא מאמין, ויתן בו עיניו מיד. ואם כבר טרחו מן השמים להראות לו את המלאכים, למה סיבבו שימות? הרי עתה הוא מאמין, ויוכל להמשיך לחיות את חייו כאדם מאמין.

אלא הוא הדבר אשר דברנו. ברור הדבר שאותו תלמיד היה חייב מיתה משום שליגלג על דברי חכמים. אומנם אם היה מת מיד, היה מת מתוך מחשבה שדברי ררבי יוחנן אינם אמת, והרי מטרת כל הבריאה לבא לאמונה, לכל הפחות רגע לפני המות.

לכן הסכימו מן השמים לתת לו גילוי מוחשי עם מלאכי השרת, כדי שיראה את האמת, ומיד אח״כ ימות מתוך אמונה. ולא זכה להמשיך לחיות את חייו מתוך אמונה, משום שכיון שלא הגיע לאמונה מכוחות עצמו, לא זכה לחיות חיים כאלו, אלא רק להגיע לאמונה ולמות מיד אחר כך.

ו.

ומצאנו בגטין (נו, ע"ב) שאצל טיטוס, ההנהגה היתה מן השמים ללמדו אמונה גם לאחר מותו. כדאיתא שם, שאמר לפני מותו, שישרפוהו לאחר מותו ויפזרו את אפרו בשבעה ימים, כדי שלא ימצא אותו אלוהי היהודים ויעמידהו בדין. הרי שהיה סבור שבאופן זה שיפזרו את אפרו בשבעה ימים, אין כח בהקב״ה להעמידו בדין. וכשהעלהו אונקלוס באוב, שאל אותו דינו של אותו האיש במה, השיב לו שדנים אותו במה שפסק על עצמו, כי כל יום אוספים את אפרו, ודנים אותו, ושוב שורפים אותו ומפזרים את אפרו בשבעה ימים. הרי שלימדוהו אמונה גם לאחר מותו, בחלק שלא השיג בחייו. ולמה רשעים אחרים למדו אמונה בחייהם קודם מותם, וטיטוס זכה ללמוד אמונה גם לאחר מותו?

ונראה שהוא משום שטיטוס למד אמונה גם בחייו, ובכל פעם התקדם מעט, לכן גם לאחר מותו זכה להתקדם. שהרי מפורש בגמרא שבהתחלה כבר האמין טיטוס באלוהי ישראל, אומנם הוא חשב שהוא טיטוס יותר גיבור ממנו, ולכן אמר: 'אי אלהימו צור חסיו בו', וחירף וגידף כלפי מעלה ועשה מה שעשה בקודש הקדשים. וכשנטל סיף וגידר את הפרוכת ונעשה נס ויצא דם, והיה סבור שהרג את אלוהי ישראל.

וכשעמד עליו נחשול בים, הבין שאלוהי ישראל קיים, אבל חשב שכל כוחו הוא רק במים. וכשעלה ליבשה ונכנס יתוש לתוך חוטמו, הבין שאלוהי ישראל קיים גם ביבשה. אבל עדין חשב שאין בכוחו לאסוף את אפרו מן הים ולהעמידו בדין. הרי לנו שבמה שראה האמין, ובכל פעם התקדם יותר באמונה. לכן המשיכו ללמדו אמונה גם לאחר מותו.

אבל שאר הרשעים הכופרים בה' יתברך, אין להם זכות להתקדם באמונה במותם, משום שגם בחייהם לא התקדמו באמונה. אלא מגלים להם את האמונה בחייהם, ומיד מתים. וכן אצל ישראל שתובעים מהם אמונה, מי שלא מאמין בפרטים מסויימים עד שיראה, גם כן מגלים לו את האמונה בחייו ומיד מת, כעובדא של תלמיד רבי יוחנן.

אשרי מי שמגיע לאמונה מכוחות עצמו, שאז שכרו שהוא חי את חייו מתוך אמונה. אוי להם לרשעים, שמגיעים לאמונה בעל כורחם, אבל כבר אין להם זכות להמשיך לחיות את חייהם על פי האמונה. וכמו שרואים גם בפרשת השבוע שכתוב, וידעו מצרים כי אני ה׳, ומיד מתו. ולכן אשרי מי שמתאמץ להאמין בכל יסודות האמונה בכוחות עצמו, שאז יחיה חיים נצחיים בעולם הזה ובעולם הבא.

 

 

פרשת בשלח

דיה לצרה בשעתה

אל תצר צרת מחר [נלע"ד]

תוספת מרובה על הענין של "אל תצר צרת מחר" – ר'  והגדת פרשת שמות עמ' 20

מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. וכי מה נדרש מהאדם לעשות כאשר הוא נמצא במצב סכנה?

יבואר על פי מעשה ברב צבי הירש לוין שהיה נחשב לגאון עוד מצעירותו, ואלמנה אחת לקחתו לחתן לבתה ודאגה לכל צרכיו עד שנפטרה ונשבר מטה לחמם, והיה מצבם קשה כו' וישבו לאכול ארוחת בוקר, לאחר שהכול נמכר והאישה נעצבה ואמר לה בעלה: מה יש להתייאש? הרי ישועת ה' כהרף עין לאחר שרפתה כל עין ואין להצטער על העתיד.

ואך סיימו לאכול הגיע הדוור ובידו מכתב מינוי לרבנות מקהילת ברלין…

זאת הטענה על בני ישראל, מה לכם כי תיבהלו ממצב בו עדיין אין מצב סכנה, שהרי יש עדיין כמה פסיעות עד לים!

דבר זה מצוי מאוד בענייני פרנסה שהאדם מודאג מהעתיד ואינו נותן לליבו שהיום יש לו פת בסלו, ובכל זאת מטריד עצמו בצרת מחר וחז"ל אמרו הרי זה מקטני אמנה!

וזה בדיוק עניינו של המן בפרשתינו, שהוזהרו שלא להניח למחר, ומי שהניח הובאש, לומר לך שאין לדאוג ליום מחר, ומי שדאג לך היום הוא שידאג שתאכל גם מחר.

המעשה באם ובתה שישבו ובכו ליד האילן שנטה מעל הנהר שהרי הבת תגדל ותלד והבן יטפס על האילן ויתכן שיפול לנהר השוצף…

 [עמלק גם אוהב לדחות למחר, מחר תלמד, מחר תתחיל, מהמשכורת הבאה תפריש מעשרות, מהמחזור הבא תלמד הדף היומי, מהמסכת הבאה תצטרף לשיעור וכן על זה הדרך. הגר"ש שבדרון והמשחק הגורלי מחר…]

 

תוספת מפנינים פ' ויחי תשע"ב:

"ויברכם ביום ההוא לאמור" (בראשית מח, כ)

מהו הדיוק ״ביום ההוא לאמור״? חשבתי לפרש על פי דבריו הנפלאים של הגה״ק בעל החתם סופר זי״ע בהסבר הפסוק ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם חיים כולכם היום״ (דברים ד,ד). שעצה טובה נותנת התורה בפסוק הזה לאדם איך להתגבר על יצרו!

כי אם האדם מעלה על ליבו שיחיה שבעים שנה ויצטרך תמיד ללא הרף ללחום עם היצר הרע, יכול הוא בקלות להתייאש ולבוא לידי מסקנה, שלא כדאי להתנגד לו, כי ממילא לא יוכל להכניעו ולהתגבר עליו.

אז איך יתנהג? אלא יאמר ויחשוב בליבו: אני אין לי לחיות אלא את היום הזה בלבד, וביום הזה אני לא שומע לעצת יצרי.

יום אחד זה לא כל כך נורא, וכך בכל יום יאמר לעצמו מחדש: רק היום ותו לא!

וכך יוכל להתגבר על יצרו בנקל ולא ישבר מכך שמחכה לו עוד שבעים שנה… וממשיך וכותב: שזה מה שכתוב בפסוק, ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם״ – אם רצונכם להיות דבוקים בה׳ אלוקיכם ולנצח את היצר הרע, העצה לכך היא: ״חיים כולכם ׳היום׳״ – תחשבו כל הזמן בלבכם שאתם חיים רק ״היום״ בעולם, וממילא תצליחו להיות דבוקים בתורה ללא שום פחד וחשש… וזהו הפשט גם כאן: ״ויברכם ׳ביום ההוא׳ לאמור״ – שברכם יעקב שיהא רגיל בפיהם לאמור: ״ביום ההוא״ – שאין לנו אלא אותו יום בלבד, ורק כך תוכלו לנצח את היצר הרע.

וממילא אם ככה תעשו, תזכו: ״כי בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה… ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל וכו' (בראשית מח, כ).

הרה״ק רבי אשר מקרלין זי״ע היה אומר: ״ויברכם ביום ההוא לאמור״ – היינו, ברכם שלא לומר למחר אעשה, כי אם היום דווקא, ושלא לחשוב על יום מחר, כי אם על היום הזה…

יש את האימרה הידועה הקשורה לענין הנ״ל, על הפסוק (שמות יז,ט) ״ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק, מחר אנוכי ניצב על ראש הגבעה״.

דרכו של עמלק היא לקרר כל התלהבות והתעוררות של קדושה באדם – ״אשר קרחה בדרך״, ולכן כשמגיע איזה רצון והתעוררות לאדם לעשות מעשה טוב, או לקבל קבלה טובה, מיד מגיע היצר הרע שהוא עמלק, ואומר, למה לך כבר ברגע זה להתחיל? תתחיל מחר! ולמחרת כבר מתפוגג הרצון והחשק שהיה באותו זמן של ההתעוררות. וזה מה שאמר משה רבינו ליהושע, צא והלחם בעמלק מחר! חייבים להילחם בעמלק – היצר הרע שדרכו לדחות כל דבר למחר!

אבל אנו צריכים כנ״ל – ״ביום ההוא לאמור״ באותו רגע להכניס את שלהבת התעוררות לידי מעשה ואמירה ולא לדחות ליום המחר…

 

שמות (פרק יז,א)  וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם:

הניסיון מקודם היה כיצד יבקשו. האם ילונו או שיבקשו יפה.

והרי ניסיונות כאלה כבר היו להם והם כשלו, מדוע לנסותם שנית, ובפרט מאחר שירדה מדרגתם?

כאן ה' מנסה אותם האם יבקשו בעוד שאינם צריכים.

 (ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה':

(ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא:

[מדוע חזר על תלונתם פעמים? ומדוע בתחילה משה גוער בהם, ורק בפעם השניה פונה לה'?]

מבאר הרמב"ן שמות פרק יז פסוק א

וכן היה הדבר בלבם לנסות כאשר אמר (בפסוק ז), ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין, ואז רפתה רוחם מעליו, ועמדו יום או יומים מסתפקים במים שבכליהם, ואחרי כן ויצמא שם העם למים וילן העם על משה, כענין התרעומות אשר המה עושים בכל מקום לבקש דבר, שיאמרו למה זה העליתנו ממצרים. וכראות משה כי צמאו התפלל לשם והגיד לפניו צרתו במריבה שעשו עמו בראשונה.

נמצא איפוא שהעם בתחילה רבו עם משה ועם ה' לנסותו האם הוא מסוגל לספק צרכיהם, וזה היה עדיין כשלא היו צריכים! ולכן לא כתב ויצמא שם העם ולכן רק לאחר מכן כשתמו המים מכליהם אכן ויצמא שם העם למים, ואז משה מתפלל לה'.

המעשה ברב מבריסק והלחם שבני ביתו השאירו למחר – ערב יום הכיפורים, ולבסוף הביאו לו לחם ללא חשש חדש, אך הפסידו את הדגים שנפלו ונפסדו בגלל חוסר הביטחון.

וכן מצינו בסוף פרשתינו, [נלע"ד] קום הלחם בעמלק מחר . עמלק גימטריא ספק. הוא היצר הרע המקרר את האדם ומטיל בליבו ספקות באמונה. כיצד? הוא שואל אותו מחר מה תאכל? מה יהיה? הוא מודאג מיום המחר… צא הלחם בעמלק המעורר אצלך ספיקות מחר…

 

פרשת בשלח

להוציא את מצרים מאתנו [הרב שלמה אסולין במעין גנים, עם קצת תוספות]

ויהי בשלח פרעה את העם… פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. פרש"י שחשש ה' על ב' דברים:

א.פן ינחם העם, שמא יחשבו מחשבה להתחרט על שיצאו.

ב.שמא ישובו בפועל.

וצריך ביאור למה חשש ה' ממחשבתם? הרי החשש הוא רק פן ישובו בפועל?

מקובל לומר בתפילות שבת ויום טוב זכר ליצאת מצרים, וצריך ביאור מדוע לא אומרים זכר ליצאת בני ישראל ממצרים? יציאת מצרים משמע יציאה של מצרים, ולא של בני ישראל ממצרים? כמו שיצא שמעון מראובן, ואנו נקרא לזה 'יציאת ראובן'…

להבין הדבר נקדים הקדמה.

האדם מורכב מגוף ונפש. חולי הגוף ברפואת הנפש, אך חולי הנפש אינו תלוי ברפואת הגוף, וזה שאמר הכתוב (משלי יח,יד) "רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ, וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה?"

רוח בריאה יכולה להוציא את האדם מצרת גופו, אולם כשהרוח חולה מי ירפאנה?

חולי הנפש הוא ע"י ביזיון גדול, השפלה, או משא כבד על רוחו שאינו יכול לשאתו.

גם אם יצא האדם מהצרה הגשמית, אך פעמים 'הלם הקרב' והצרה הנפשית תלווה אותו עוד ימים רבים.

 

כמו אנשים רבים שהיו בשואה שאמנם יצאו מן השואה אך השואה לא יצאה מהם…

לישראל במצרים הייתה פגיעה בגוף ובנפש. עבודת פרך שאין בה תועלת. זו הייתה גם גלות הנפש.

שיעבוד הנפש היה הן מהבחינה הטראומטית מהסבל הרב, והן מהבחינה החיובית של הקשר הרגשי למקום שגרת בו, גדלת בו, ויש לך אף כמה זכרונות נעימים ממנו.

בדומה לרוסי שהיגר מרוסיה הגם שסבל שם מהשלטון הסובייטי, מכל מקום, יש לו זכרונות חיוביים והוא חש מין פטריוטיות רוסית, ויפָגע אם יפגעו ברוסים. כך יש חשש שישראל ישארו עדיין קשורים איכשהו רגשית למצרים.

בשרו של יתרו נעשה חה'ים חה'ים בראותו את שנעשה למצרים.

 

לפי זה כשיצאו ישראל ממצרים, הייתה כאן לא רק יציאה מן השיעבוד הגשמי, אלא גם מן השעבוד הרוחני, הנזק הנפשי, או הקשר הרגשי למצרים. בל נשכח שמצרים הייתה אימפריה. מי שגדל בה חש כחלק מ'דבר גדול', סוג של גאוות יחידה.

[כפי שמסופר שפסיכולוג אחד התפעל מכך שבני ישראל ראו את המצריים מתים על שפת הים, ואומר המדרש שכל אחד הכיר בגוי ששיעבד בו, ונתן רגלו על צווארו, וראהו נופח נשמתו. שהרי על פי תורת הפסיכולוגיה,הדרך כדי שאדם ישתחרר מטראומה מאדם שהצר לו היא ע"י שיראה את אותו האדם נענש וסובל על מעשהו, וכך משתחרר מהמכה הנפשית, וגם מזה ה' דאג להוציא אותם…]

 

וזה שכתוב על הגאולה העתידה, ועם נברא יהלל יה, פרש"י שנעשה כבריה חדשה, משום שלא נשארה בהם שום השפעה של הגלות והם כתינוק שנולד בלי שום זכר להיסטוריה שלו.

ולכן מובן מדוע פעם אחת כתוב יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, ובפסוק אחר כתובה ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם.

שהפסוק הראשון מדבר על יציאת הגוף, והם יצאו בעצמם. ולעומת זאת הפסוק השני מדבר על הוצאת הרושם שנטבע בנפש, וזה הוציא ה'!

לאור זאת נבין מדוע היא נקראת 'יציאת מצרים', משום שהיה צריך להוציא את 'מצרים' מתוך בני ישראל, הן לשחרר אותם מהטראומה המצרית, והן לשחרר אותם מהרצון לשוב למצרים. וזו עיקר הגאולה.

 

ולפי זה מובן מה שכתוב פן ינחם העם כו' שהיה כאן ב' חששות: א.פן ינחם העם לחשוב מחשבה לשוב, וזה מראה שבנפשם עדיין הפגם קיים ויש בנפשם רצון לשוב למצרים.

ב, שמא ישובו בפועל בגופם.

לכן מובן מדוע בכל פעם שאמרו בני ישראל מדוע העליתנו מארץ מצרים, אפילו שלא חזרו בפועל פגעו בעצם יציאת מצרים משום שבכלל הנס היה ההתנתקות מהזיקה למצרים, והם עוררו עצמם שוב, הגם שניתקם ה'.

לפי זה יש לבאר את שאמר יעקב לנשיו שכדאי להם לצאת מבית לבן, ולבסוף שגם ה' ציווהו, והוא פלא, אלא שידע יעקב שבקל יוכל להוציא את נשיו מבית לבן, אך יהיה קשה יותר להוציא את בית לבן מנשיו… להתנתק ריגשית ונפשית משם לנצח. לצורך זה היה עליו לשכנעם בדברים ולספר להם רמאויותיו וכו',הן השיבו לו דע לך שגם לנו אין רגשות כלל לכאן שהלא כנוכריות נחשבנו לו כו' ,ולכן כל אשר יאמר לך ה' עשה.

הראב"ע מבאר מדוע דור המדבר מתו במדבר, משום שהיו דור של עבדים שאינו מסוגל לקום בפני אדוניו.

 כפי שראינו כשנרדפו ע"י מצרים נבהלו הגם שהיו חמושים, ולא יצאו להלחם, שזה טבעו של עבד. רק דור חופשי מעבדות שגדל במדבר יוכל להקים עם חדש בארץ ישראל, ללא מורא, להילחם מלחמות ה'.

 

פרשת בשלח

אמונה מול ידיעה

עמ"י מגיע כעת לאמונה. והרי הייתה להם אמונה גם קודם לכן?

כמ"ש  [ד לא] וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

מעשה שהיה עם ר"י אייבשיץ והקיסר שרצה לבוחנו.

דברי הסבא מקלם על המשכנע שלחם טוב וטעים ומזין  לעומת אותו שנתן לו לטעום לחם.

האדמו"ר ששאל את חסידיו אם הם מאמינים שיש בורא.

כך עד עתה הייתה האמונה בלב, כעת היא אמונה חושית.

לא ניתן לראות את כל הניסים ולהשאר אדיש.

עשרה ניסים מונה ר' בחיי פי"ד פסוק כא

א. האחד הבקעו המים כפשט הכתוב ויבקעו המים.

ב. כי אחר שנבקעו נעשו כמין קובה כדמות גג מתוח ופרוס מלמעלה

ג. שנתקשה קרקע הים כקרקע יבשה הוא שכתוב הלכו ביבשה.

ד. שהיה דרך המצריים לח כמו טיט,

ה. שנקפאו המים הוא שכתוב קפאו תהומות, והוא מלשון (איוב י) וכגבינה תקפיאני, ונתקשו כאבנים

ו. שלא נקפאו חתיכה אחת אלא חתיכות רבות כענין אבנים רבות שהיו מסודרות קצתם על קצתם

ז. נעשו י"ב גזרין לי"ב שבטים ויש בזה רמז בשירה הוא שכתוב זה אלי ואנוהו עשה לי דרכים כמנין "זה".לגוזר ים סוף לגזרים.

ח. שנקפאו כזכוכית והיו הגזרים ההם לבנים בהירים כשוהם כדי שיהיו רואים אלו לאלו בעברם

ט. שהוציא להם מים מתוקים מתוך מלוחים

י. שנקפאו ונתקשו אחר הזלת המתוק ואחר שלקחו מהם מה ששתו עד שלא היו יורדים לארץ היו נקפאים בלב ים הוא שכתוב נצבו כמו נד נוזלים קפאו. כי הדבר הנוזל היה נקפא בלב ים.

לאחר כל הניסים הללו, וראיית יד ה', כמשאחז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, האמונה הופכת להיות מוחשית. מצביעים ואומרים זה אלי.

רעק"א ובנו שנתפס לחסידות קוצק והמשרתת.

 

פרשת בשלח

נסיונות החיים [הרב שלמה אסולין שליט"א מקול הלשון]

החלק השני של פרשתינו עוסק בניסיונות שה' ניסה את אבותינו במדבר.

בני ישראל עדיין לא השתחררו לגמרי מעול מצרים, וכבר החלו הניסיונות. פתאום אין מים, אין לחם, מדוע? עוד לא קיבלו אפילו תורה, וכבר ניסיונות כאלה קשים?

כל זה קשה רק למי שאינו יודע מטרת בריאת העולם. הרמח"ל כותב במסילת ישרים שאחת המטרות שהאדם בא לעולם הזה היא כדי לעמוד בניסיונות. ואף רגע אין האדם פטור מעמידה בניסיון.

מרגע שהסתיימו הניסים החלו הניסיונות.

בשביל פרעה, גם עשר המכות היו ניסיונות. חושבים שהוא באמת לא עמד בניסיונות. אך באמת מכת בכורות הייתה ניסיון שפרעה עמד בו.

ערב לפני מכת בכורות הפגינו הבכורות לפני ארמונו של פרעה ודרשו שפרעה ישלח את העם. פרעה התנגד ואמר אנו נלך עד הסוף ואז שלח אליהם את הצבא והיו מכים אלה את אלה, כמו שכתוב למכה מצרים בבכוריהם. שהכו אלה את אלה. ולבסוף כששלחם היתה כאן עמידה בניסיון שפרעה קיבל עליה שכר.

השכר היה: בעבור ששילחם – ולא תתעב מצרי.

 

וילכו שלושת ימים במדבר ולא מ צאו מים. מה עושים? יש אפשרות להתפלל לה' או לבקש ממשה שיתפלל, ויש אפשרות שיבואו בטענה וכי זו הדרך להוציא עם למדבר בלא לדאוג לעם?

הניסיון כאן היה האם יבקשו יפה כעבד מרבו או שילונו וירגנו.

שמות פרק טו פסוק כה

"וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ".

 

רש"י (שמות פרק טו)

"ושם נסהו – לעם, וראה קושי ערפן שלא נמלכו במשה בלשון יפה, בקש עלינו רחמים שיהיה לנו מים לשתות, אלא נתלוננו"

זה היה הניסיון. רק שיבקשו יפה.

ויבואו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם. ה' מראה להם שהנה יש מים במדבר, אלא היה זה לנסותכם.

 

שמות פרק טז

(א) "וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(ב) וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר:(ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב"

אגב, כל התלונות מוכיחות שאנחנו צאצאים לעם היהודי הקדום… עם נרגן…

היו כאן שלושה חטאים:

א. התלונה עצמה. לא בקשו ממשה שיתפלל עליהם.

ב. הם ביקשו בשר בזמן שהיה להם בשר ובהמות.

ג. הוצאתם אותנו. אנו הוצאנו? ה' הוציאכם.

הניסיון דומה לילד שלומד בכיתה ואינו מצליח, מעניקים לו פרסים ואם גם זה לא עוזר, מורידים אותו כיתה. ואם גם זה לא עזר מורידים אותו עוד כיתה. הוא לא ברמה המתאימה. ואם יש ילד חריף שקולט מהר ומשתעמם בכיתתו, מעלים אותו כיתה, ואולי עוד כיתה.

כך גם בענין הניסיונות.

מי שלא עומד בניסיונות מורידים אותו כיתה. משיב ה' אני אוריד לכם לחם מן השמים.

אינכם יכולים לעמוד בניסיון שאין ולבקש ולא להתלונן, אנסה אתכם בניסיון פחות. הניסיון יהיה הילך בתורתי אם לא.

רש"י שמות פרק טז פסוק ד

(ד) "דבר יום ביומו – צורך אכילת יום ילקטו ביומו, ולא ילקטו היום לצורך מחר"

"למען אנסנו הילך בתורתי – אם ישמרו מצות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט"

דרגת הניסיון יורדת. האם ישמרו מצוותיו, ולא יותירו, אלה ניסיונות קלים יחסית, אין כאן ניסיון שאין אוכל, אלא סה"כ איך תתנהג איתו, שבזה כבר אין פיתוי או קושי.

אך גם בזה הם לא עומדים

שמות פרק טז (כ) "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה"

גם בניסיון הנוסף הם לא עומדים:

שמות פרק טז

(כז) "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: (כח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי"

אומר להם ה' עד לאן עוד אוריד לכם את דרגת הניסיון? הגעתם לדרגה הנמוכה ביותר, ציווי כל כך פשוט לא לצאת בשבת ללקט או לא להותיר עד בוקר גם זה קשה לכם?

ה' מוריד את הניסיון יותר.

שמות פרק יז

(א) "וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם"

הניסיון מקודם היה כיצד יבקשו. האם ילונו או שיבקשו יפה.

והרי ניסיונות כאלה כבר היו להם והם כשלו, מדוע לנסותם שנית, ובפרט מאחר שירדה מדרגתם?

כאן ה' מנסה אותם האם יבקשו בעוד שאינם צריכים.

 (ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה':

(ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא:

מבאר הרמב"ן שמות פרק יז פסוק א

וכן היה הדבר בלבם לנסות כאשר אמר (בפסוק ז), ועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין, ואז רפתה רוחם מעליו, ועמדו יום או יומים מסתפקים במים שבכליהם, ואחרי כן ויצמא שם העם למים וילן העם על משה, כענין התרעומות אשר המה עושים בכל מקום לבקש דבר, שיאמרו למה זה העליתנו ממצרים. וכראות משה כי צמאו התפלל לשם והגיד לפניו צרתו במריבה שעשו עמו בראשונה.

 

נמצא איפוא שהעם בתחילה רבו עם משה ועם ה' לנסותו האם הוא מסוגל לספק צרכיהם, וזה היה עדיין כשלא היו צריכים! ולכן רק לאחר מכן כשתמו המים מכליהם, אכן ויצמא שם העם למים, ואז משה מתפלל לה'.

(ד) "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי"

(ה) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ"

(ו) "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל"

(ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן"

לא עמדו בשום ניסיון.

שמות פרק יט

(א) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:

(ב) וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר:

פרש"י שמות פרק יט

(ב) "ויסעו מרפידים – למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר כתב שברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו, אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה"

היינו חושבים שהם היו במצב כל כך ירוד ברפידים מי יודע כמה שנים יקח להם עד שיהיו מסוגלים לקבל תורה?

אלא להקיש נסיעתם לרפידים לביאתם למדבר סיני. מה ביאתם לסיני בתשובה אף נסיעתם מרפידים בתשובה.

כאן למדנו מה כוחה של תשובה. שאפשר להגיע מריפיון של רפידים עד לקבלת התורה. תחזור בתשובה ותעפיל למדרגות גבוהות.

שבע יפול צדיק וקם. יש חושבים שנופל שבע וכל פעם קם. אך פירושו שגם אם יפול שבע פעמים לא יתיאש, ויקום באחרונה!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת בשלח

אשר התעללתי במצרים

כיצד הטעה ה' את פרעה [אוצרות התורה, עם תוספת מדברי האור החיים]

"למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה"'

פירש"י התעללתי שחקתי כי אני מצחק בו שאני מכביד את לבו ועושה הנקמות בו כטעם "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" [רמב"ן]

יצר הרע "מנוול"

וכן הוא גם דרכו של יצר הרע שיוצרו קראו רע שנאמר "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", משכנע את האדם שהבלי העולם ותענוגיו הם ערבים טובים ומתוקים, ורק טובה תצמח לו אם ילך אחר תאוות בעולם הזה, ונשמתו הטהורה שבקרבו והיצר הטוב מואסים בתענוגי העולם וחושקים למצוות ומעשים טובים.

 האדם מתעקש ללכת אחרי שכנועיו של יצר הרע ולבסוף לאחר שבעים שנה מתברר לו שהכל היה סבל.

כלשון ה"מסילת ישרים" "כי מה הם חיי האדם בעולם הזה או מי הוא ששמח ושלו ממש בעולם הזה "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון" בכמה מיני צער ותלאים ומכאובים וטרדות":

ואחר כל זאת המות, ולאחר מכן בא היצר הוא השטן הוא מלאך המות ונותן לו דין וחשבון על כל מה שנהנה מעולם הזה ללא צורך, והוא בעצמו מעניש אותו ומיסר אותו בגיהנום על כל הנאות העולם הזה, שהוא שיכנע אותו שכדאי לו להנות מהם.

אם כן, מה הרויח האדם בעקשנותו לשמוע בקול יצרו הרע? גם סבל שבעים שנה וגם יענש ביסורי הגיהנום!

משל למה הדבר דומה שתי עיירות של יהודים שהיו בשני צידי הגבול שבין פולין ורוסיה וביניהם כשלשה קילומטרים.

והנה קבצן אחד רצה להבריח סחורה מצד אחד של הגבול אל הצד השני ולהרויח כמה פרוטות. בלילה לקח הוא חבילה גדולה על כתפיו והחל צועד לעבר השני של הגבול. עוד הוא הולך לאיטו בקומה כפופה תחת עול המשא רואה הוא לפתע לפניו שוטר. כמובן הקבצן נפחד מאוד השליך החבילה מעל כתפיו והמתין לתוצאות, אבל לרוב פליאתו השוטר מביט עליו רואה אותו ואינו אומר כלום משראה שאין השוטר עושה מאומה ניגש בפסיעות מהוססות אל החבילה לקח אותה על כתפו המשיך אט אט בדרכו והשוטר עדיין מביט עליו, וכך המשיך בדרכו.

לבסוף כשכבר הגיע ממש לגבול והנה עוד כמה פסיעות הוא בעבר השני ניגש אליו השוטר וצעק: מה יש לך בחבילה?! הקבצן התחיל לגמגם כמובן, והשוטר הבין מיד במה מדובר נפנף לו בחרבו והורה לו ללכת עמו לתחנת המשטרה הקרובה. אמר לו היהודי: רשע מרושע שכמותך, הלא ראית אותי מיד בהתחלה וגם הלכת אחרי כל הדרך, מדוע שתקת ונתת לי לשאת את המשא הכבד הזה כל הדרך לשוא?

מדוע באמת? כי השוטר העדיף שהוא יסחב זאת לתחנת המשטרה ולא אצטרך אני לסוחבה…

כך היא דרכו של יצר הרע, מלאך המות מניח לאדם את הבלי העולם ותענוגיו ומשכנעו שכדאי לו להנות מהם ושרק יהיה לו טוב מזה בזה ובבא, וכשאדם גומר לבלות "בטוב" המדומה שבעים שנה, בא אליו הוא בעצמו ומעניש אותו על כל מה שעשה!

אפשר לומר שעל כן נקרא יצר הרע בלשון חז"ל "מנוול" כמאמרם: "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" (קידושין ל,ע"ב), ללמדנו שאם בוא יבוא יצר הרע אל האדם לשכנעו שכדאי לו להנות מהבלי העולם ותענוגיו, דע עם מי יש לך עסק עם "מנוול" ולא תשמע בקולו! שלא זו בלבד שכאן בעולם הזה אין צדק בדבריו, אלא עוד יבוא לעתיד לבוא הוא בעצמו ויעניש אותך באכזריות נוראה על כל הנאה קטנה ביותר שנהנת בעולם הזה. וכשתתבונן בזה אין ספק שלא תתפתה לשכנועיו ותמשך אך ורק לבית המדרש ששם נוחלים נחת ועונג אמיתי בזה ובבא, ד"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

אור דניאל פ' קדושים:

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר" איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול.

 קבץ וצבר פרוטה לפרוטה עד שיום מן הימים עלה בידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה העיר הגדולה.

 בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי" הקרקס הפלאי הגיע לעיר, נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו "שלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רובל".

 דמיונו של הכפרי החל להתלהב, חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל! רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים, סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס, אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים: "רואה סוס זה, עליך לרדוף ולרדוף אחריו, והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל, היכון", הפשיל הכפרי את שרווליו, קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות.

 שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו. בהתחלה דימה שהנה עוד מעט, עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו, אך אט אט עזבוהו כוחותיו, בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח. בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל, עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש.

 לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם הפסיד הון כה רב והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה. "רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד כל כך גדול".

 רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרבה כסאות, הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו. והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח לרדוף אחרי הסוס זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי…

אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אחרי ה"אלוה" ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו, עצור. בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב.

 רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו.

 

פרשת בשלח

טעות פרעה – ב' אלהויות

הבה נראה הסבר נוסף לשאלה – מה ההיגיון להתעקשות פרעה?

[ואף שלבסוף הקשה ה' את לבו, מכל מקום במכות הראשונות סרב מעצמו?]

וכעין זה יש לשאול על טיטוס

תלמוד בבלי מסכת גיטין (דף נו,ע"ב)

אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס הוה. בעי לאיגיורי, אזל אסקיה לטיטוס בנגידא, אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא? אמר ליה: ישראל.

 מהו לאידבוקי בהו? אמר ליה: מילייהו נפישין ולא מצית לקיומינהו, זיל איגרי בהו בההוא עלמא והוית רישא דכתיב היו צריה לראש וגו' כל המיצר לישראל נעשה ראש.

 אמר ליה: דיניה דההוא גברא במאי? אמר ליה במאי דפסיק אנפשיה. כל יומא מכנשי ליה לקיטמיה ודייני ליה וקלו ליה ומבדרו אשב ימי.

 אזל אסקיה לבלעם בנגידא אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא? אמר ליה: ישראל. מהו לאידבוקי בהו? אמר ליה: לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים. אמר ליה: דיניה דההוא גברא במאי? אמר ליה בשכבת זרע רותחת.

 אזל אסקיה בנגידא לפושעי ישראל [אותו האיש יש"ו] אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא? אמר ליה: ישראל.

 מהו לאדבוקי בהו? אמר ליה: טובתם דרוש רעתם לא תדרוש, כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו. אמר ליה: דיניה דההוא גברא במאי? אמר ליה בצואה רותחת, דאמר מר כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם עובדי עבודה זרה:

הרי הוא כבר שם, ואם כן הוא כבר רואה את האמת וכיצד מייעץ רע?

ועוד, הוא עצמו מספר שנענש על מעשיו, וכיצד הוא מייעץ לבן אחותו לעשות כמעשיו?

מבאר מהרי"ל בלוך האומות אז האמינו בב' רשויות, האל הטוב והאל הרע, הנלחמים ביניהם, וכשאחד גובר- השני נכנע תחתיו.

וכנגד זאת אמר ישעיה (פרק מה, ה) "אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי"

(ו) לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד:

(ז) יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אלה:

(כא) הַגִּידוּ וְהַגִּישׁוּ אַף יִוָּעֲצוּ יַחְדָּו מִי הִשְׁמִיעַ זֹאת מִקֶּדֶם מֵאָז הִגִּידָהּ הֲלוֹא אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי:

(כב) פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד:

כתב הכלי יקר על דברים פרק לב פסוק לט

"רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל"

כפל לומר אני אני להוציא מדעת האומרים:'שתי רשויות הם אחד מושל על הטובות ואחד מושל על הרעות'. וכן אמרה חנה (שמואל א' ב, ג) אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה, לומר שיש שני גבוהים כאמור אלא הכל יצא מהתחלה אחת, כי אל דעות ה' – אל אחד עם דעות רבות, ה' מוריש ומעשיר, ה' ממית ומחיה (שם ב,ו). הוא מוריד שאול, והוא יעל. כי הוא יתברך פועל כל ההפכים.

ופירש הר"ר משה מקוצי בתחילת מצות עשה בשם רבינו סעדיה להשיב לכופרים האומרים שתי רשויות הם, אם שניהם רשאים לעשות כל אחד מה שירצה ובקש האחד להחיות את האדם והאחד להמיתו ראוי שיהיה האיש ההוא מת חי חי מת לאלתר כהרף עין כו'. לכן אמר כאן אני אני הוא מושל על הטובות ועל הרעות ואין אלהים עמדי. והמופת על זה אני אמית ואחיה ואין מידי מציל. ואילו היה אחד עמדי היה מציל מידי והיה מת חי חי מת כהרף עין ומזה תבין ותשכיל כי אין אלהים עמדי.

ספר קול אליהו על בראשית פרק כה פסוק כב

בפסוק "ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנוכי ותלך לדרוש את ה"(בראשית כה,כב), יש לפרש על פי דרך רמז על פי מה דאיתא בגמרא בכמה דוכתי (פסחים כב ע"ב, בבא קמא מא ע"ב, קידושין נז ע"א, בכורות ו,ע"ב): שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע ל'את ה' אלוקיך תירא' פירש וכו'.

 עד שבא ר' עקיבא ודרש: 'את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים'. והנה רש"י ז"ל פירש כאן בשם המדרש על הפסוק 'ויתרוצצו הבנים בקרבה', כשהיתה עוברת על פתחי עבודה זרה היה עשו מפרכס לצאת, וכשהיתה עוברת על פתחי שם ועבר היה יעקב רוצה לצאת.

והנה, רבקה לא היתה יודעת שהם שני עוברים והיתה סוברת שהוא עובר אחד, אם כן היה מקום להרהר ח"ו שיש שתי רשויות כיון שהוא עובר אחד ויש שני הפכים בנושא אחד, ועל כן הרהרה ותאמר אם כן למה זה אנוכי, רוצה לומר מה שכתוב בעשרת הדיברות אנוכי ה' אלקיך [ואין עוד מלבדו] שהוא נגד מה שאירע לה ברציצה זו לכן ותלך לדרוש את ה'. רוצה לומר לדרוש הפסוק את ה' אלוקיך תירא, ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך אחד צדיק ואחד רשע, ואל יעלה על דעתך כלל שיש ח"ו שתי רשויות. (שם משמואל על התורה):

פרעה האמין שמשה הוא מייצגו של אל הטוב הדואג לעבדים הסובלים, וכעת האל הטוב גובר, ואני מכוחות האל הרע, ועלי רק "למשוך זמן" עד שיגבר האל הרע, ואז- יפסקו המכות, וישוב המצב לקדמותו. וככל שנרבה רע בעולם– יגדל כוחו של האל הרע, ויחזור לשלוט על האל הטוב.

ולכן אמר תכבד העבודה על האנשים כו' על מנת להגביר הרע בעולם.

ולכן בפרשת בשלח , כשראה פרעה ש"נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר" חשב שכעת התהפך הגלגל וכעת הזמן להשיב המצב לקדמותו.

וכן בטיטוס – הוא מייעץ רע על מנת שעל ידי זה יגבר הרע בעולם ויגדל כוחו של האל הרע, ואז גם אני טיטוס אצא מגיהנום ששם אותי האל הטוב.

ולכן כאשר שמע פרעה שנבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר הבין שהנה כעת הכל השתנה, האל הרע התעורר, ולכן לא יכלו לו ישראל לפי החירות, וכעת הוא מתחיל לגבור. ובשל כך הוא יוצא לרדוף אחר בני ישראל.

וזה יסביר את הפלא העצום שלדעת הרמב"ן גדול מכל מכות מצרים, כיצד אנשים ברי דעת נכנסים אחר בני ישראל לתוך הים כשהם יודעים שיש כאן נס עצום להציל את בני ישראל? וכי לא הבינו שהמים יסגרו עליהם? אלא שאמרו שאומנם אלוהיהם הצילם, אך האלוה שלנו שכעת התעורר והתגבר יסייע בידינו להרגם ודו"ק. [נלע"ד].

רעיון מהאריז"ל

[מהאריז"ל בליקו"ת, מהשלה"ק, מגלה עמוקות, ומספר נעים זמירות ישראל גרנשטנקורן]

(ו) "וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ: (ז) וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ: (ח) וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה: (ט) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן" (שמות יד,ו-ט)

קשה א. שש מאות רכב וכל רכב מצרים, למה הכפילות, והלא בכלל מאתיים מנה?

ב. קשה כיצד מלאו ליבו של פרעה לרדוף אחר בני ישראל ובפרט להיכנס לים, והלא נתיירא ממושיען של ישראל ונתחכם לדונם במים אחר שכבר נשבע שלא יבוא מבול לעולם, וכעת שנכנס למים יהיה נידון במים!

מדוע פעם אחת אמר סוס ורוכבו רמה בים, ופעם אחת אמר ירה בים?

כתוב בכתבי האריז"ל בני ישראל יצאו ממצרים בכוח השם בן ע"ב היוצא מן הפסוקים ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם: ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה: ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים:

לדוגמא: י' ילחם לכם ואתם תחרישון. כתב האריז"ל שהראשי תיבות הם שם קדוש יל"י. שהוא השם השני שיוצא מהמילים ויסע הלילה ויט.

וכן כידוע ששם וה"ו הוא שם קדוש מע"ב, והוא הראשון מהם, וזה שרמז בפסוק וה"וא עבר בן הגזרים, א- גי' הו"א נגזר הים לי"ב חלקים, ועוד שעל ידי שם וה"ו משם ע"ב עבר עם ישראל בין הגזרים.

סה"כ שלושה פסוקים שכל פסוק מכיל ע"ב אותיות, וכל שם בן ע"ב מכיל ע"ב מילים בנות ג' אותיות המורכבות מהפסוקים הללו, אות ראשונה מפסוק ויסע, אות אחרונה מפסוק ויבא, ואות ראשונה מפסוק ויט. וחוזר חלילה.

נמצא ששם בן ע"ב כפול שלש = רי"ו. 216 אותיות. גימטריא ארי"ה, כנגד אריה שבמרכבה, ופני אריה מימין. וכן גימטריא גבור"ה. ה' גבור מלחמה.

זה לעומת זה עשה אלוקים ואף הוא לקח רי"ו שמות הטומאה מן המרכבה הטמאה להלחם כנגד רי"ו שמות הקדושה של שם בן ע"ב.

וזהו ויקח שש מאות רכב בחור, לרמז על מרכבה הטמאה מצד הסטר"א, ולקח שש מהאות רכ"ב, שרכ"ב עולה 222, [שהוא בגימטריא מלא"ך סמא"ל. מגלה עמוקות] ואם ניקח ממנו שש נקבל 216, בגימטריא בחו"ר, כדי להילחם במרכבה הקדושה בשם בן ע"ב העולה 216.

ושלישים על כולו– ששם בן ע"ב משולש באותיות שלכך עולה 216. [ונרמזה מרכבת פרעה הטמאה גימטריא רי"ו בפסוק המודיע על גלות מצרים כ"י ג"ר יהי"ה זרעך סופי תיבות יר"ה. לרמז שיהיו תחת מרכבת הטומאה. אגרא דכלה].

מה עשה הקב"ה?

ויסר את אופן מרכבותיו. הסיר ה' אות אחת מאופן המרכבה הטמאה של פרעה [והאופן נמנה לאחד, כמו שכתוב "והנה אופן אחד בארץ"] ונשאר איפוא מ- 216 סך 215, גימטריא יר"ה, וזהו מרכבות פרעה וחילו יר"ה בים.

מרכבתו– למעלה, וחילו כאן למטה, ובאשר כל דבר שבטומאה יש לו ניצוץ קדוש המחייהו כידוע, ובהתבטל אותו ניצוץ קדוש יתבטל הדבר, ה' נטל את אותו ניצוץ קדוש ממרכבתו, שהוא האחד הנ"ל.

[וזה שאמר אצל יוסף וירכיבהו במרכבת המשנה אשר לו, שרצה להשליט עליו את מרכבתו הטומאה, שהיא שניה לקדושה. אולם ויאסור יוסף את מרכבתו, שהכניע מרכבת פרעה [בספר נעים זמירות ישראל גרנשטנקורן]

ומדוע לקח שש מאות רכב?

משום שנאמר בפסוק איכה ירדוף אחד אלף. ועם ישראל שש מאות אלף, לכך הוצרכו לשש מאות.

אולם עדיין צריך ביאור, והרי שניים יניסו רבבה, דהיינו עשרת אלפים, ואם כן למאה אלף- צריך עשרים, ולשש מאות אלף די במאה עשרים, ומדוע נטל שש מאות?

אלא התשובה היא שעם ישראל היוצא ממצרים היה חמישית מגודלו האמיתי המופיע במרשם האוכלוסין של פרעה. לדעתו הם יותר בפי חמש, ואם נכפיל 120 פי חמש נקבל שש מאות… [שמעתי מהרב דיסקין].

 

 

פרשת בשלח

הגשמיות- על ה', הרוחניות- עלינו

נמסר הרעיון על ההבדל בין המעבר בארץ פלישתים למעבר במדבר וביאורו של החפץ חיים על העדיפות של מקום סכנה גשמית, על מקום סכנה רוחנית.

המעשה ברב מבריסק והתלמיד שלימים פתח עסק למכירת סוכר והרב שאלו מה אתה עושה והשיבו על הסוכ.ר וכן בשנית ובשלישית עד שהסביר לו הרב שכוונתו מה הוא עושה ולא מה ה' עושה עמו.

[על פי זה מסבירים את שאמר יעקב אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי וגו'. פירש"י ושבתי בשלום- שלם מן החטא. מניין לרש"י לפרש כן? אולי הפירוש הוא שאשוב בשלום מנזק מעשיו הרשע?

אלא בתחילה יעקב מונה את הדברים שה' יעשה עמו, ושמרני, ונתן לי כו', בעל כורחנו שכאן מדובר בעניינים הגשמיים שביד ה' הם.

אולם לבסוף הוא משנה את לשונו ואומר ושבתי בשלום, ולא ממשיך כדרכו קודם- והשיבני בשלום! מה הטעם?

משום שכאן הוא מדבר במה שיש בידו לעשות, ואינו ביד הבורא, שהכל בידי שמיים חוץ מיראת שמים, ובעל כורחנו שמדובר בדבר התלוי בי, והוא שלימות מן החטא].

המעשה בגרחי"ל משקובסקי ששרף את ספריו של הרוכל בגין הכפירה שהייתה בהם, והציע לו לשמש כמצלצל בפעמון בכנסיה…

 

 

ניסיון הבטחון

שמות פרק יד (כב) "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם"

(כט) "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם"

ביאור הגר"א  – בפסוק כ”ט שבפרק זה כתוב: ״ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, והמים להם
חמה מימינם ומשמאלם" ומקשה הגר״א שלש קושיות: א) למה חחרת התורה פעמיים על אותו הדבר? ב) למה בפעם הראשונה אומרת התורה קודם "בתוך הים" ואח״כ ״ביבשה" ובפעם השניה אומרת התורה קודם ״ביבשה" ואח"כ "בתוך הים״ ? ג) למה בפסוק הראשון כתובה המילה ״חומה״ בר, ובפעם השניה בפסוק כתובה המילה ״חמה״ בלי ו׳י – ועונה הגר׳׳א כך: היו מבני ישראל שאמונתם היתה שלמה בה/ וכשה׳ אמר שקודם צריכים ישראל להיכנס לתוך הים עד שיגיעו מים עד נפש, ורק אחי׳כ יתרחש הנם וייבקע הים, עשו כצוו ה׳ באמונה בו ובביטחון. אלה היו בעיקר מבני שבט יהודה ובראשם נחשון, ולכן בפסוק הראשון, כתוב קודם ״בתוך הים״ ואח״ב ״ביבשה" ואמנם לאלה הים נבקע: ״והמים להם חומה (בר) מימינם ומשמאלם״. אך היו מבני ישראל, ביחוד מבני שבט דן (פסל מיכה) שהיו אחרונים (״דן מאסף לכל המחנות״), הם היו רפויים באמונתם ואמרו בלבם: ״נראה קודם אם הים באמת מתבקע ונהפך ליבשה״. ואח׳יכ נכנס״, ולכן ביחס לאלה כתוב בפעם השניה: ״הלכו ביבשה״ ואח״כ ״בתוך הים״, הם עוררו בכך קטיגוריה בשמים, ולכן כתוב לגביהם: "והמים להם חמה״ בלא ו', ואפשר לקרוא את המילה הזו בלא ו׳ גם כמילה ״חמה" – הח׳ בצירה, כלומר: כעם. ובמה זכו שגם להם נבקע הים? כי ה׳ אמר, כי אכן לא נהגו כהוגן, אך בסופו של דבר, גם הם יקבלו על עצמם את מצוות התורה ובראשן: מזוזה, תפילין וטלית: מימינם – מזוזה, משמאלם ־ תפילין, ומאחריהם: טלית [עפ״י ״אהל־יעקב״ בשם הגר״א עפ״י מנחות מ״ג:.]

וזהו ניסיון קשה, לא רק לזמר אמונה, אלא גם ליישם בשטח, להיות בעל בטחון.

אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום.

האם ובתה שעמדו ליד האילן ובכו על הבן שיוולד ויפול לנהר…

 

במה ידע האדם שאכן הוא בעל אמונה?

מובא בספרי הקדמונים שהאמונה היא האילן, והבטחון הוא הפרי. מעלת האילן נמדדת ע"י בדיקת הפירות.

וכך כתב החזון איש באמונה ובטחון- האמונה היא ההלכה, והבטחון הוא הלמעשה. בכך נבחן האדם האם ההלכה היא רק מן הפה ולחוץ.

ודבר זה נמצא בפרשתינו.

מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו. והרי הצעקה היא הנדרשת בעת צרה?

אלא בני ישראל היו עובדי עבודה זרה ולא הייתה להם זכות להיגאל. הם נזקקו להפגין בטחון מוחלט בקב"ה. כעת שום דבר אחר לא יועיל. לכן יש להתקדם עד שיגיעו מים עד נפש, ואז תבוא הגאולה. כעת הזמן למעשים לא לתפילות!

כך הוא בטבע. ישועת ה' כהרף עין. רגע אחד- טובעים, וברגע השני נס עצום. עד שנכיר שאין עוד אפשרות טבעית ונאמין בצורה מוחלטת בה'- אז תבוא הישועה.

הגמרא בסוטה ועל מי יש לנו להשען- על אבינו שבשמים. והרי בכל הדורות כן?

משיח יבוא כשנבין באמת שאין לנו על מי להישען. לא צבא, ולא ארה"ב, לא אטום ולא כוח הרתעה. לא נתינה ולא התנתקות.

וזהו ניסיון קשה, לא רק לזמר אמונה, אלא גם ליישם בשטח, להיות בעל בטחון.

לאחר הפגנת האמונה, משמים בוחנים אותם ב"למעשה", בבטחון.

בסוף הפרשה אנו מוצאים ביטוי לכך:

"וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט:(יח) וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ"(שמות טז, יז)  

לא די לדעת, אלא גם בהתנהגות לנהוג כמי שאכן בוטח! שהרי לבסוף לא תקבל יותר ממה שמגיע לך…

מר געש שכיון את התנועה בכניסה לירושלים…

המשל של בת המלך והמציל שרצה לשמוע את קולה הרע בא לטובה ולהתעוררות. לק"ט צא. לב שלום עמ' קעז.

באז חטא משה ובאז אמר שירה. כעין הנ"ל. לק"ט קא.

אור דניאל פ' בהר

הרב מפוניבז' בעת שהותו בחו"ל למטרת גיוס כספים עבור ישיבת פונוביז' נקלע לפרנקפורט, והתארח בביתו של רבי יעקב רוזנהיים זצ"ל.

 המארח שחס על כבודו של הרב מפונוביז', רצה לחסוך ממנו ביזיונות ופנה אליו ואמר לו: "רבי מהו הסכום שחשב רבנו להתרים בעירנו פרנקפורט"? הרב כהנמן חשב רגע ונקב בסכום, שמע זאת רבי יעקב רוזנהיים ואמר: "יואיל כבוד הרב לשבת בבית ולא יטריח את עצמו ואני אדאג להפגישו עם גביר פלוני או אלמוני ובעזרת ה' נגייס את התרומות בלי שראש הישיבה יתבזה".

 שמח הרב מפונוביז' על הרעיון והסכים לו, ואכן מידי פעם היה המארח רבי יעקב מדבר עם תורם זה או אחר, ולאחר מכן היה לוקח את הרב מפונוביז' לאותו גביר אשר הרים תרומה נכבדה כראוי לכבודו של ראש הישיבה.

 אחד הגבירים של העיר עמד לנסוע לתקופה קצרה אל מחוץ לעיר, הדבר נודע לרבי יעקב ערב הנסיעה והוא מיהר לפנות אליו. הנדיב אשר הסכים בשמחה להיפגש עם הרב כהנמן בא במיצר מאחר ולא מצא זמן פנוי על מנת לקבלו. לאחר מחשכה קלה אמר לרבי יעקב "בעזרת השם מחר בבוקר אני יוצא לתחנת הרכבת וכשהרכבת היוצאת בשעה שמונה תתכונן לנסיעה אשוחח עם הרב בניחותא אם הוא יאות לבוא ולשוחח עמי".

בשבע בבוקר הרב מפונוביז' פותח את אשמורות עיניו והנה הוא מגלה שקם מאוחר מהמתוכנן. מעולם לא קרה לו דבר כזה. כשנזכר בפגישה המתוכננת נפל ליבו בקרבו.

הירהור עלה בקרבו "מה אעשה? האם אלך להתפלל בציבור ועל ידי כך לא אפגוש את אותו אדם ואפסיד את תרומתו, או שמא עדיף עניין זה של תלמוד תורה דרבים מתפילה בציבור"

לא עברו רגעים מעטים והרב מפונוביז' גמר בליבו: "הנני הולך להתפלל שחרית בציבור במיוחד, שהרי איני מטריח את אותו אדם לשווא שהלא הוא עצמו אמר שאם אבוא ישוחח עמי ואינו ממתין לי במיוחד".

 פנה הרב לבית הכנסת התפלל בניחותא ולאחר התפילה הזדרז ומיהר לתחנת הרכבת כשהוא מקווה שאולי למרות הכל יצליח לפוגשו. כשהגיע לתחנה גילה שהרכבת יצאה מזה זמן ורק מעט אנשים שהמתינו לרכבת הבאה שהו בתחנה.

ישב רבי יוסף כהנמן על ספסל כדי לפוש קמעא מהדרך המהירה שעשה והנה לא עוברת שעה קלה ואותו גביר מגיע בריצה וכשכולו מתנשף ניגש הוא אל הרב לחץ את ידו ופתח בסדרת התנצלויות "ימחול לי רבנו היה לי עיכוב בלתי צפוי אוי ואבוי לי שראש הישיבה המתין לי זמן כה רב", וכך הכביר במילים והתנצלויות מיהר רבי יוסף כהנמן להרגיעו ואמר "בסיעתא דשמיא גם אני התעכבתי באורח בלתי צפוי".

 אך הגביר בשלו "מילא כבוד הרב גם אם לא היה מגיע הרי לא היה הדבר מעכבני שהרי הרב לא אמר שיבוא, ואילו אני קבעתי עם כבודו שאפגשנו בשעה פלונית" עוד הוסיף ואמר: "הרי יש כאן עניין של כבוד התורה שהתבזה", הוציא סכום נכבד ביותר ממקטורנו ומסרו לרב כתרומה להחזקת הישיבה.

 הרב מפונוביז' הוסיף ואמר על סיפור זה הלא אם הייתי רץ בבוקר בלי להתפלל וממתין לנדיב הרי לאחר שהייתי ממתין עד בוש הייתי מתייאש והולך בחזרה לביתי ומפסיד את התרומה, ואילו עתה אדרבה בזכות שהתעכבתי לצורך מצווה השגתי תרומה נכבדה לישיבת פונוביז'.

השלך על ה' יהבך [אוצה"ת בהר]

אמר הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל: סיפר לי איש נאמן על סבו שהיה רב בליטא בשנת תרצ"ה, אמרו לו שעליו להתייצב לצבא, עשה הוא את כל המאמצים כדי להשיג שחרור אך ללא הועיל, לא הצליח להשיג שחרור.

הואיל וכך החליט לברוח לארץ ישראל, אלא שהכסף שהיה ברשותו הספיק כדי להגיע עד מצרים, לא ידע איפה ומה לעשות, אבל גמר אומר בלבבו "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך", והחליט לצאת לדרך. תחנתו הראשונה היתה באחת מערי גרמניה ומשם התכונן להמשיך ברכבת ליעדו הבא אל אחד הנמלים כדי לעלות שם על אוניה.

הוא ניגש לקנות כרטיס נסיעה ברכבת, נתן לקופאי שטר של עשר מארק אך הקופאי נתן בידו עודף בחושבו כי נתן מאה מארק. כשראה מה קרה והרי זה גזל עכו"ם חזר לקופאי להשיב את הכסף, אך הקופאי גער בו ואמר לו לעזוב את המקום.

 חשב איפוא שהפקיד לא הבינו לכן שב והסביר שנתן שטר של עשר מארק וקיבל עודף כאילו היה זה מאה מארק, אולם הפקיד סרב לשמוע אותו וצעק כי יחדול להטרידו, ועוד ליווה אותו במטר של גידופים וקללות סבי, מספר נכדו לא יכל להבין למה הוא מסרב בכל התוקף לקבל כסף בחזרה עד שמישהו במקום הסביר לו כי בגרמניה אם מישהו עושה טעות כזו מפטרים אותו מן העבודה, ואזי כדאי לאותו קופאי שיוציא כסף מכיסו ובלבד שלא להודות בטעות שעשה עכשיו כבר היה לו מספיק כסף להגיע לארץ ישראל "[שאל אביך ויגדך]"

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאוד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאוד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״אמנם, ענהו הרב נטע נאטקין, הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מידותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שולחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות ויו״ט לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנוכי, מודה אני, לא שמתי כל כך לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שולחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

״אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שולחן חותני. דברתי עם אישתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שולחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אישתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

ספרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שולחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באומרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אשתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את ר׳ זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שלחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן – פנה הצריז״ס לחותנו ־ לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעוזבך אותנו ישארו המים – מים״.

״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד את אישתי על שולחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

 

פרשת בשלח

מידה כנגד מידה

מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה כו'. החילוק בין שירה בשעת צרה לשירה לאחר הצרה.

ביאור נוסף על פי המלאכים שאמרו שירה ומתו חילו של סנחריב. כך ה' לא רצה שימותו מצרים ע"י שירה, רק ע"י טביעה בים. שהרי מעשי ידי, הם בני ישראל טובעו בים, ומצרים ימותו ע"י שירה? מידה כנגד מידה שימותו אף הם בטביעה.

וכן מצינו את המידה כנגד מידה בכל מכות מצרים, ואף בפרשתינו יוסף התעסק בקבורת אביו, והגדול שבישראל מתעסק בקבורתו, והגדול שבעולם מתעסק בקבורתו של משה.

משה מתעסק בקבורתו של יוסף ומפסיד על ידי זה אסיפת ממון רב מביזת הים. אף הקב"ה מעשירו מידה כנגד מידה, ומהפסולת של הלוחות הוא מתעשר. 'פסול לך', הפסולת שלך.

הם אוספים ממון במקום לעסוק במצווה של קבורת יוסף והממון הזה הורג אותם בחטא העגל.

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, שסיפר הגר"י זילברשטיין, הובא בגליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה – הובא לעיל.

 

 

 

פרשת בשלח

שכר מקבלים גם אם מצליחים מעט! [לא הוקלט]

א.

שמות פרק יד

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם: (ג) וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: (ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' וַיַּעֲשׂוּ כֵן:

רש"י שמות פרק יד פסוק ד

ויעשו כן – להגיד שבחן ששמעו לקול משה, ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו, אנו צריכים לברוח, אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם:

כמה זמן החזיק השבח הזה? עד שהם רואים את מצרים…

 (י) וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה': (יא) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: (יב) הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר: (יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: (יד) ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן:

חוכמה להאמין כל עוד שאין סכנה? מה השבח הגדול?

ב.

מעין זה אנו רואים בדברי חז"ל על הפסוק וגם צידה לא עשו להם. אמרו חז"ל זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. שיצאו ללא אוכל ומזון.

כמה זמן זה החזיק? ראינו. עד שחסר להם מזון… מה המעלה הגדולה אם באמת בעת קושי הם לא עומדים?

ג.

בשירה נאמר נטית ימינך תבלעמו ארץ. זכו לקבורה. מדוע? מפני שפרעה אמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים.

כמה זמן זה החזיק? עד שנטלו ממנו את הברד, מיד לאחר מכן הקשה את ליבו. זו זכות? על זה מגיע שכר?

מסקנה

מכאן אנו חייבים להגיע למסקנה שברוחניות אין הדבר דומה לגשמיות. ברוחניות אם ברגע מסוים היה האדם הגון ועמד בניסיון, הגם שלאחר מכן  כשל, אין הרגע הקודם נגרע בשל כך! שכרו על כך מושלם!

הוא חקק מציאות בבריאה במעשה הטוב שעשה. הם היו מוכנים ללכת לכיוון מצרים על אף הסכנה שבדבר- יש כאן להגיד שבחן ומגיע להם שכר. הם יצאו בלא צידה, על זה מגיע להם שכר.

גם פרעה, ה' לא מקפח שכר שיחה נאה. הגם שלאחר מכן מרד, אך בתחילה הודה ואמר ה' הצדיק, מגיע לו שכר.

 

פעמים אדם נופל ונשבר ולא שב לעצמו. מכאן למדנו שכל רגע שהאדם ראוי, הוא מקבל שכר אפילו אם לאחר מכן הרשיע. אם כן מדוע תישאר ברשעך כשאתה יכול לעשות רצון קונך ולשוב?

ולמדנו עוד שניתן לשוב אפילו ממצבים קשים, ולהתחזק ואפילו להגיע עד מתן תורה!

ראינו אפילו אצל ר' יוחנן כהן גדול, שהיה שמונים שנה בכהונה גדולה. ולאחר מכן נהיה צדוקי. האם מה שעשה ירד לטמיון?

ויהי בימי מתתיה בן יוחנן כוהן גדול. זכה שיצאו ממנו החשמונאים שהיו מקדשי שם שמים ברבים והנחילו לנו ניסים ופלאות וחג ה'.

אין מעשה טוב נעדר הגם שהאדם לאחר מכן כשל.

[א.ה. כ' באוצרות התורה [ח"א עמ' לא] נחלקו האחרונים מיהו אותו ר' יוחנן כהן גדול, התשב"ץ ח"ג ס"ס קל"ה וב"תפארת ישראל" מסכת פרה פ"ג מ"ה אות מ"א כתבו שהוא יוחנן אביו של מתתיהו כהן גדול חשמונאי אמנם בשם הגר"א ז"ל כתוב ונ"ל שב' יוחנן הוו, אחד אביו של מתתיהו כהן גדול והוא היה צדיק גמור מראש ועד סוף והשני יוחנן בן שמעון בן מתתיהו כהן גדול ובו דברו כאז עכ"ל ע"ע עוד בספר "אוצרות התורה" חנוכה עמוד רמ"ו עכ"ל]

 

אפילו מעשה אחד שמעורב טוב ורע, על הטוב יקבל טוב ועל הרע יקבל רע.

כך גם רואים אצל בנות צלפחד שאביהן חילל שבת וקושש עצים, על מנת שידעו עד כמה חמור עוון חילול שבת. מה היה עונשו? הומת, אך זכה לבנות חכמניות שראו את שלא ראה משה. הנה שמעשה אחד מחלקים לשניים. על חציו יענש, ועל חציו יקבל שכר.

נסיים במעשה. בחור אחד בא לסטייפלער וסיפר לו שהוא מרבה להיכשל בחטאות נעורים והיה מיואש. אמר לו הרב אתה כל הזמן נכשל? אמר לו כן. ואף פעם אינך מתגבר? לעתים רחוקות כן.

 אמר לו הרב אם כן אין לך מושג איזו זכות יש לך על אותה הפעם שהתגברת! והיה דרכו לומר שהספרים הקדושים הרבו לכתוב על העוון, אך לא כתבו כמה גדול מי שמתגבר אפילו פעם אחת!

עם ישראל מקבל תורה אחר כל הנפילות. עם ישראל נזכר לזכות הגם שלבסוף יפלו!

תוספת: עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ר' בספר אור דניאל פ' עקב עמ' קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ.

אור דניאל במדבר:

סיפר החייל רפאל אוסטרוב, חודש תמים היו החיילים מרותקים למוצב נידח אי שם בלבנון ומאז חופשתם האחרונה לא זכו לשמוע את קולה של אמא.

כיוון שבמלחמה זו הפלאפון עדיין לא היה מצוי, והנה בשבת בצהריים "באה הישועה", לחיילים למוצב הגיעה ה"חייגנית" הלא היא הניידת שלאורכה מותקנים שמונה עמדות טלפון.

"יש לכם שעתיים בדיוק כדי לפטפט עם מי שאתם רוצים", שאג נהג החייגנית עב הכרס בקולו האימתני "אתם לא המוצב היחיד בגיזרה וגם במוצבים אחרים אוהבים לפטפט".

כל החבר'ה עטו כמובן על המציאה כמוצא שלל רב וניצלו כל רגע פנוי כדי לשוחח עם המשפחה ועם החברים. רק רפי, הדתי היחיד במוצב לא השתתף בחגיגה, הוא נשאר ספון בחדרו כשהוא רכון על חומש ומנסה לשווא לעיין בפרשת השבוע 'הם לא מצאו זמן אחר לשלוח את החייגנית חוץ מבשבת'? רטן בליבו. 'איפה הרב החטיבתי'?

"רפי מה קרה לך למה אתה לא הולך להתקשר הביתה"? שאלו אותו חבריו, ואף הוא כיהודי הגון, השיב בשאלה: "שכחתם ששבת היום"?

"אז מה אם שבת היום"? שאל בתום לב נימרוד הקיבוצניק המתולתל, "זה ממש פיקוח נפש לדבר עם ההורים המודאגים ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך' "?

אחרים הציעו עצמם כ"גויים של שבת", הם יחייגו בשביל רפי וגם יחזיקו לו את השפופרת שרק ידבר.

ואולם שום דבר לא שיכנע את רפי "הסרבן" אחרי שחלפו השעתיים המוקצבות למוצב ניגש הנהג הקשוח להתניע את החייגנית אך לשווא המנוע לא הראה כל סימן חיים. כדי להרגיע את הנהג הנרגן לקחו אותו למטבח.

כמובן עם צאת השבת האיצו החבר'ה ברפי: "יצאו כבר כוכבים אז טוס מהר וטלפן!"

אחרי שהתקשר לכל מי שרצה הציעו החיילים לנהג לנסות את מזלו שוב אולי הרכב יזוז, וראה זה פלא המנוע נדלק מיידית.

מסירותו של בחור לתורה

מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים', מעשה בבחור שחזר בתשובה ועזב את הכל והלך ללמוד בישיבה לבעלי תשובה בבאר יעקב. האבא שהוא אדם עשיר אמר לו שהוא ינשל אותו מן הירושה, והבן לא התרשם.

הוא התקשר לאחיו בחו"ל וסיפר לו שהבן 'הלך'… לאן? שאל הדוד, והוא השיב – לישיבה… הדוד אמר לו שהוא בא ארצה לדבר איתו… האב אמר לו שידברו בטלפון, אך הדוד אמר שהוא צריך להגיע שיש דברים שהם לא לטלפון… כשהגיע הדוד הוא נכנס לסוכנות מרצדס, וקנה את המרצדס הכי חדישה עם גג נפתח כו', והלך לבקר את האחיין בישיבה. הוא הגיע והם התחבקו כו', והוא שאל אותו אם הוא רוצה סיבוב… הבחור הסכים והם 'קרעו' את באר יעקב.

לאחר שסיימו ובאו להיפרד, גלגל הדוד את המפתחות בידו ואמר לאחיין, אתה רוצה את הרכב הזה? אני קניתי אותו או בשבילך או בשביל אחיך הקטן. אם תעזוב את הישיבה אתה תקבל אותו ואם לא אחיך יקבל אותו… שמע הבחור את הדברים והנחית חבטה על גב דודו ואמר לו, אני לא מתרשם ממרצדס, וגם אם היית מביא לי שתי משאיות עמוסות במרצדסים חדישים, לא הייתי עוזב את הישיבה… ואם אתה חושב שבאיזה חתיכת פח ממורק תצליח למכור את אמונתי בבורא עולם, אתה טועה. אני מאמין בדבר הגדול ביותר בעולם, שיצר אותי ואותך, ואני זוכה ללמוד את תורתו. את זה אחליף בהבלים מסוג זה? ואם אתה חושב שאתה גדול, אנא, תברא בבקשה רק גרגיר חול אחד. לא מכונית ולא אדם. רק גרגיר חול אחד.

הדוד התרשם מאוד מהדברים, והוא ביקש להיכנס לבית המדרש כדי לראות למה הבחור כל כך קשור שאפילו רכב חדיש שהיה מטריף כל ראש של בחור, לא מדבר אליו. והם נכנסו לבית המדרש ועסקו שעה ארוכה בתורה.

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו!

 

פרשת בשלח

עמלק ו'אנשי המחר' [מאמר שכתבתי לעתון 'משפחה' באדר תשעב]

נפתח במעשה אותו סיפר הגרש"ז אוירבך זצ"ל.

בצעירותו, גרו הוריו בשכונת 'נחלת צדוק' שבירושלים. באותה דירה דרו בצוק העיתים גם 'חלוץ' ורעייתו, שלא בדיוק היו 'שומרי מצוות'…

הרבנית אוירבך דיברה על ליבם שישתדלו להתחשב ברגשותיהם ולא לחלל שבת. הם הסכימו, אולם כבר בשבת הראשונה הפרו את הבטחתם. הרבנית שלחה את בנה – רבי שלמה זלמן שיפעל כחכמתו לסדר את הענין… בבירור קצר התברר שהללו כלל לא ידעו מה נקרא 'לחלל שבת', ולתומם חשבו שמותר לכתוב בשבת.

תוך כדי הדברים נתגלגלה השיחה בין בעל הבית לבין הבחור שלמה זלמן, והחלוץ החל לספר על עצמו. 'אל תסתכל עלי ככה, אני יהודי מאמין'! פתח את דבריו. גדלתי בבית של רפורמים ולא ידעתי מאומה על יהדות. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התגייסתי לצבא. תוך זמן קצר מצאתי עצמי שוכב בתוך שוחה, ויורה ללא הפוגה לעבר קוי האויב. היו לידי יהודים שומרי מצוות, ושמתי לב לדבר מענין. הם מדי פעם היו מוציאים ספר קטן ממלמלים בהתלהבות, ולאחר מכן נראים הרבה יותר רגועים…

 שאלתי יום אחד את אחד מחברי – מה זה הספר הזה שאתם ממלמלים מתוכו? והלה פתח בהרצאה שלימה על יהדות. הוא דיבר על הקב"ה ועל השגחה פרטית, ועל כך שאיננו כאן במקרה, ושהוא מדבר עם אבא שבשמיים ומוצא בכך נוחם.

שעות רבות הרהרתי בדברים, עד שהתחלתי לבכות – מדוע אבי לא למדני כל זאת? וכך תוך כדי שאני יורה לעבר קוי האויב אני פונה לריבונו של עולם ואומר: ריבונו של עולם, אם אתה אכן קיים, אני מתחנן אליך, אנא תן לי סימן לכך! ואז חשבתי לעצמי איזה דבר יכול להוות סימן? ואמרתי – אם אתה קיים, אנא תדאג שאצא מהמלחמה חסרת הפשר הזאת, שיפגע בי כדור בדיוק באצבע כך שלא אוכל לירות יותר, וישחררו אותי מהתופת הזאת!

איך שסיימתי את דברי, הלא יאמן קרה! פגע בי רסיס בדיוק באצבע, ומיד פינו אותי משם ולא חזרתי יותר לקרב. החלוץ הציג את אצבעו עליה נכרו סימני החבלה כאומר 'אצבע אלוקים היא'!

באותו רגע גמלה החלטה בליבי, מיד בסיום המלחמה אני הולך ללמוד יהדות ולהכיר את בורא העולם! כשנסתיימה המלחמה נותרו לי עוד שלושה חודשים כדי להשלים את התואר שלי באגרונומיה, אמרתי לעצמי רק אסיים את התואר – ומיד לישיבה! ואכן סיימתי את לימודי, אך מה אומר – אותם רגשות קודש שאפפוני אז, אותה התלהבות רוחנית – הצטננה, ושוב כבר לא בער לי ללכת ללמוד יהדות, והנה אתה רואה אותי היום – לא מבין אפילו מה זה 'חילול שבת'…

* * *

זכור את אשר עשה לך עמלק… אשר קרך בדרך… חז"ל אומרים קרך – קיררך. במה דרך היצר הרע, הוא עמלק לקרר את האדם?

מצאנו ביטוי מענין הקשור לעמלק. 'מחר'.

'ויאמר משה אל יהושע צא הלחם בעמלק מחר'. 'ויכם דוד [את העמלקי] מהנשף ועד הערב למחרתם'.

חז"ל אומרים למודים הם העמלקים ללקות ביום מחר' (רש"י שמואל א',ל,יז).

גם אסתר מזמינה את המלך והמן 'אל המשתה אשר אעשה להם ומחר אעשה כדבר המלך'. ולבסוף היא מבקשת להשלים את המכה לעמלק 'אם על המלך טוב ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום ואת עשרת בני המן יתלו על העץ'.

מה הרעיון המונח בקשר בין עמלק ל'מחר'?

אדם רוצה לקבל על עצמו קבלה טובה. דרך היצר הרע שלא 'לתקוף חזיתית'. הוא מאגף. 'אכן, קבלה טובה היא', יאמר לך. 'אבל ממחר בעזרת השם'… אתה רוצה להתחיל להצטרף לדף היומי. בודאי! מהמחזור הבא… תתחיל כבר מהתחלה, ממסכת ברכות… אתה רוצה להתחיל להקפיד על 'מעשר כספים' – מהמשכורת הבאה… גם הדיאטה – מיד אחרי החגים הבאים עלינו לטובה…

אשר קרך. קררך. ההתלהבות מתפוגגת, הרגש קהה, ואנו בכלל שוכחים שרצינו לקבל איזושהי קבלה טובה….

זו שיטתו של עמלק. 'מחר'. יש אנשים שלעולם לא ידחו דבר למחר כל עוד באפשרותם לדחותו למחרתיים

אומרת לנו התורה 'צא הלחם בעמלק מחר'. תלחם בעמלק הזה, ביצר הרע הזה, הקרוי 'מחר'. אל תאבה לו!

מעין זאת מבארים את מאמר חז"ל שכאשר קיבלו ישראל את התורה כפה הקב"ה עליהם הר כגיגית. אמר להם אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם! 'שם'? הרי נכון יותר היה לומר 'כאן' תהא קבורתכם?

אלא מרמזים לנו חז"ל אתה יודע מה 'קובר' את הבנאדם? ה-'שם'… כשאגיע לשם – אסדר את זה, כשאסיים את התלמוד תורה, בישיבה קטנה – שם אשתנה… כשרק אעלה לישיבה גדולה – זהו, התחלה חדשה, שם אהיה אדם אחר, כשרק אתחתן בעזרת השם שם אני מתחיל דף חדש… 'כשאסיים את לימודי האגרונומיה'… 'שם'… – תהא קבורתכם!

אז מה כן? 'היום אם בקולו תשמעו'! 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם' – רצונכם להידבק בה' אלוקיכם?- 'חיים כולכם – היום'! לא דוחים למחר, לא 'שם', אלא כאן ועכשיו.

ונסיים בברכת יעקב לבניו – 'ויברכם ביום ההוא לאמור' ביאר הרה״ק רבי אשר מקרלין זי״ע: ברכם יעקב שלא ידחו דברים למחר, כי אם יפעלו ויעשו 'ביום ההוא' דווקא… וזו הברכה הגדולה ביותר!

פרשת בשלח

התמודדות עם נסיונות [הרב וואלך תשס"ז מקול הלשון בסדר חדש]

העם לשון גחלים עוממות. כבויות [אבודרהם].

כמו שגולם הוא חומר בלתי מעובד, כך גם מי שלא עיבד עצמו קרוי גולם ,עם, גחלים שיש לנפוח בהם לעשותן אש.

לבסוף נאמר וחמושים יצאו בני ישראל מארץ מצרים. שואל הכלי יקר מדוע כעת קרא להם 'בני ישראל'?

וחמושים- בכלי נשק. במדרש נאמר שלכל אחד היו ה' כלי זין. למה היו צריכים כלי נשק? ומדוע דוקא חמישה?

 

מעשה בבני זוג שמצבם בפולין היה קשה כלכלית והחליטו להגר. הבעל אמר: 'לאמריקה', ששם המצב הכלכלי טוב. היא אומרת ח"ו, אמריקה היא טירוף. אין כשרות אין שבת אין תורה. רק ארץ ישראל. הוא אומר ארץ ישראל אין פרנסה, היא מדבר! פלוני היה וחזר, ואלמוני גם כן וכו'.

 הלכו לחפץ חיים ,אמר להם טוב שבאתם, כל דבר פתרונו כתוב בתורה. בני ישראל יצאו ממצרים וה' לא נחם דרך ארץ פלישתים פן ילחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. מדוע? והרי ה' שומר עליהם, והרי את הצרעה שלח לפניהם? עמלק ה' הביסו! וכדי להימנע ממלחמה ה' שולחם למדבר, וכי שם אין מלחמות? עמלק, וסיחון ועוג ובלק ובלעם.

מבאר החפץ חיים שלכל אומה יש איזה כוח ומאפיין. לכל אומה יש מאפיין שבגללו הם סירבו לקבל התורה. התשתית של ישמעאל גניבה. איננו יכולים לקבל תורה שכתוב בה לא תגנוב. התשתית של עשיו רציחה, איננו יכולים לקבל תורה שבה כתוב לא תרצח.

 הפלישתים, מהותם היא ליצנות. קראו לשמשון ויצחק לנו. במושב ליצים לא ישב, זה אברהם שלא ישב בארץ פלישתים. ליצנות זה להתייחס בזילזול לדברים. לא להחשיב אותם כראוי. קורח חלק על משה, וכיצד סחף ר"נ ראשי סנהדראות? בליצנות. כך ניתן לעקוף את השכל. ליצנות זה סוחף. כמגן משוח בשמן. זה הסתירה בין רוחניות לליצנות שהרוחניות היא להחשיב דברים רוחניים. והליצנות היא לזלזל בהם.

אם היו עוברים דרך ארץ פלישתים היתה הליצנות מחלחלת. גם דרך ענני הכבוד. כשיש ליצנות השכינה מסתלקת. ואז גם אין הגנה פיזית. אזי יש פחד שיראו מלחמה וישובו מצרימה. אין סייעתא דשמיא. ה' לא איתם.

שאל החפץ חיים האם באמריקה אין מניחי תפילין? אין מקיימי מצוות? כיצד איפוא חלק גדול עובד בשבת? אלפי יהודים יש שם ולא הצליחו לייסד שם חיידר, ישיבה? אלא התשובה היא שאמריקה של היום היא פלישתים של אז. אווירה של קלות ראש.

אלא מה, ארץ ישראל היא מדבר? זה שאמר הכתוב ויסב ה' את ישראל דרך המדבר. זה עדיף. דרך ארוכה, מיוסרת, אך בטוחה. הגיעו הזוג והתיישבו בארץ ישראל והצליחו במעשיהם.

היסוד שלמדנו הוא שיש להתרחק מן הניסיון.

 

אין לך בריה שאין הקב"ה מנסה. החיים רצופים ניסיונות, אך המדרש מדגיש שהקב"ה מנסה. בכתר ש"ט כתוב בשם בעש"ט שהעולם הזה הגדרתו עולם הניסיונות. המסילת ישרים בפ"א אומר שעיקר מציאות האדם בעולם הזה היא לקיים מצות, לעבוד את ה' ולעמוד בניסיונות.

הדבר תמוה, שאם נמשיל זאת, זה כמו שנאמר שמטרת המכונית להגיע מהר, להיות נוחה, מוגנת, ולהימנע מהתנגשות… האם זו מטרתה? להימנע מהתנגשות? לזה היא נוצרה?

המטרה של הניסיון אינה לבדוק אותנו. אלא לגדל אותנו. נתת ליריאיך נס להתנוסס. כל ניסיון שעומד בו מעלה אותו.

אומר הרמב"ן שה' לא אהב את אברהם משום שקיים מצוות. היו כאלה שקימו לא פחות ואולי יותר. שמתו בעטיו של נחש. אלא ה' אהב את אברהם מפני שעמד בנסיונות.

דוד שאל במה זכו האבות הקדושים שמוזכר שמם בתפילה? אמר לו ה': ניסיתי אותם. כך הם נתעלו וזכו לכך.

ה' צדיק יבחן. משל לפשתני שמכה בפשתן שהוא חזק ויתרכך ולא יקרע.

מבאר הנצי"ב והאלשיך שההכאה בפשתן הופכת אותו לפשתן מעולה ומוגמר שניתן ליצור ממנו חבלים. אמנם ההכאה נראית כיסורים, כקלקול, אך היא עילוי ובניה. רק ע"י יסורים ניתן לגדול. והוא מכה רק בפשתן שיכול לעמוד במכות.

הרב ממוגלוניצא אמר לאחיינו הרב מקוזניץ שביקש ממנו ברכה, אמר לו: מה אברך אותך? שלא יהיו לך ניסיונות? זו לא ברכה. אין אדם גדל בלא ניסיון. אברך אותך שכשיבוא לך ניסיון תדע שזהו ניסיון.

רק אחר הניסיון העשירי אמר ה' לאברהם עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, רק עתה התחשלת די והגעת למדרגה זו, ונהיית ירא אלוקים בפועל.

לכן אמרו חז"ל שאין הקב"ה מנסה אדם בניסיון שלא יוכל לעמוד בו. שהרי המטרה היא לבנותו בניסיון, ולא לבדוק האם יכשל.

ולכן כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו. שהרי יכול לעמוד בו והדבר יבנהו!

השבעתי אתכן בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. אומר הרמב"ן מהו עד שתחפץ? אם יש בך איזשהו רגש, איזו התעוררות תוציא אותו אל הפועל במעשה, אז הוא יחקוק בך השפעתו. רגש ערטילאי אין בו השפעה. שתחפץ לשון חפץ.[צ"ב]. לכן אברהם בעקידה קיבל אייל לעשות משהו עם הרגש, אייל אחר. במקום.

נישא לבבנו אל כפיים אל אל בשמים. ברגש לא די, צריך להוציא לפועל בכפיים. [הר"י אסד].

לכאורה אם כן היה עלינו לרוץ לניסיונות? מדוע נצטוונו לברוח מהם?

כותב המאור עניים בהשמטות, מצרים היתה מקום של ניסיונות. אברהם ירד למצרים, ויעל אברהם ממצרים- שנתעלה מן הניסיון הזה. כן בני ישראל נתעלו מניסיונות מצרים. אע"פ כן נאסר עלינו לשוב לשם, מדוע? משום שאסור להכניס עצמו לניסיון.

מפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה' מבאר הברטנורא שמפסיק לברך ברכת האילנות. מדוע מתחייב בנפשו?  אתה לומד – אתה מחוסן. אתה מפסיק ללמוד אתה מסתכן. אין לדעת לאן תגיע.

המהר"ל מפראג מבאר כך את ניסיונו של דוד המלך עליו השלום: כל עיתותיו עסק בתורה ובתפילה. והנה ראה ציפור שעפה ובא לירות בה חץ ופגע במחצלת שמאחריה רחצה בת שבע. 'נודי הרכם ציפור'. הר שבכם – ציפור נדדתו. כשרואים ציפור תחזור ללמוד. אי אפשר לדעת להיכן תגיע משם.

אנו רואים שגדולים לא הביטו מחוץ לד' אמותם. שלא להיכנס לניסיון.

מדוע?

אדם יודע אמנם שהוא יכול לעמוד בניסיון, אך הוא שוכח שזה לא מכוחו. שה' הוא שעזרו. רגלי חסידיו ישמור. הבא ליטהר מסייעין לו. אנו עומדים בניסיון כי יש לקב"ה מחויבות שלא להביא עליך ניסיון שגדול עליך. שהרי הוא נועד לבנות אותך. אך כל זאת כשהקב"ה מביא עליך את הניסיון, אך אם אתה מביא עליך את הניסיון, כאן אין שום הבטחה שאכן הוא לפי מידותיך ותוכל לעמוד בו ותהיה לך את הסיעתא דשמיא מה' להצליח.

וזה כשלונו של דוד המלך עליו השלום, שהוא ביקש ניסיון. ביקשת, תעמוד בזה לבד. וכן שלמה שנשא אלף נשים.

החזון איש מוסיף ב'אמונה וביטחון', שלעולם לא יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר שמא עושים לי נס, שמא לא עושים לו נס, ואם עושים שמא ינכו לו מזכויותיו. אומר החזון איש אם זה נכון לגבי סכנה גשמית על אחת כמה וכמה לגבי סכנה רוחנית.

אם אתה מביא על עצמך את הניסיון, אתה מביא עצמך למקום סכנה, ספק אם תעמוד בה, ואם כן ינכו לך מזכויותיך.

עצת הגרי"ס להנצל מנסיונות

[עצה ראשונה- ע"ש. העצה השניה-] להקטין הדבר. ניסיון גדול – קשה, וקטן – קל. דוגמא: אומר הסבא מנובהרדוק, אדם שמצבו הכלכלי קשה, והנה מצא בשבת שטר של מאתיים ₪, זה נסיון בשבילו.

אם הוא בעל בית פשוט זה לא ניסיון, הוא הולך לבית הכנסת וחסל. אך אם הוא תלמיד חכם כאן זה מסתבך… ילדיו חולים וזה ספק פיקוח נפש, ובפרט שזה מוקצה מדרבנן, והרי יש עירוב כו'. אם יחשוב לעצמו בטח מאחורי השטר אמצא את הפרסומת של בית הדפוס… כאן יותר קל לו. הוא הקטין את הניסיון. גם להיכשל וגם לצאת נעבאך…

[כך גם כן היה עם יעקב ונשותיו שאמר להם שהן צריכות לעזוב את בית לבן אביהן, שהרי לא טוב כאן וכדאי לעזוב וכו' ואחר כך אומר וגם ה' אמר לי לעזוב. כעת הרבה יותר קל להן לקבל, הניסיון הוקטן].

חז"ל נתנו לנו תמיד את העצות כיצד להקטין את הניסיון.

רבית זה ניסיון, אך אם אומרים לנו שכל המלוה בריבית נכסיו מתמוטטים- יותר קל לנו להתגבר.

כל הוצאות האדם קצובים מראש השנה חוץ משבתות וימים טובים. קשה להוציא כסף, אם אומרים לך שיחזירו לך, למה לא תוציא בנדיבות?

אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק בא על ידה. כך מקילים על הניסיון.

ר' עמרם חסידא שזעק: 'נורא בבי עמרם'. כך הוא פוגג את הניסיון.

אומרת הגמרא בנדרים: מנין שנשבעין לקיים את המצוה, שנאמר: 'נשבעתי ואקיימה וגו' ' השבועה מחייבת ומסנדלת את האדם ומקילה על הניסיון.

הרב דסלר החליט להפסיק לעשן. הוא דפק על הבימה והודיע שמהיום הוא מפסיק לעשן. הוא הקל על הניסיון. כעת גם אם ירצה איזה בושות תהיינה לו מתלמידיו!

בכל ניסיון יש התגוששות בין היראת שמים לפיתוי. על האדם להקטין את הניסיון, ומאידך להגדיל את היראת שמים.

את עדי השקר מאיימים מחד שהעולם הזדעזע על שבועת שקר, ומגדילים להם את היראת שמים, ומאידך אומרים להם אאוגרייהו זילי. שנעיד שקר והם יצחקו עלינו???

כל הכועס כל מיני גיהנום שולטין בו, זו עבירה חמורה, ומאידך תחתוניות שולטות בו, מקטין הניסיון.

כל המתייהר שכינה מסתלקת ממנו, והוא מבוזה אף על בני ביתו.

כל זה כתוב אצלנו בפסוק.

לכן מבאר הכלי יקר חמושים שהיו עם חמישה חומשי תורה. והם נקראים כלי זין היות ובתורה יש ז' ספרים. עומדות היו רגלינו בשעריך י-ם בזכות שערים המצוינים בהלכה שבירושלים.

חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיה. הנשק שלנו הוא התורה והתפילה. אשר לקחנו מיד האמורי בחרבי ובקשתי בצלותי ובעותי. אלו הכלי זין האמתיים.

'וחמושים יצאו' פירוש, ביראת שמים שקנו בקריעת ים סוף זה שרוממם לפסגות ונתן להם את הכוח לנצח. זה שאמר המדרש שחמושים רומז על הדרגות הרוחניות של עם ישראל. חמישה כלי זין, הם חמישה חומשי תורה. כשנפלו ממנה ברפידים ויבוא עמלק.

לכן ביצאת מצרים קרויים 'העם' שהיו בדרגה נמוכה.

אך אח"כ קנו דרגות ואז נקראים 'בני ישראל'.

 

איך מרחיקים את הניסיון?

 א. מקטינים אותו – ויסב את את בני ישראל דרך המדבר ים סוף, יותר קשה יהיה להם לשוב מצרימה.

ב. להגדיל את היראת שמים- 'וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים', מבאר הכלי יקר עם חמישה חומשי תורה, עם היראה של קריעת ים סוף.

מעשה שסיפר הרב יודקובסקי על מסירותו של בחור לתורה – הובא לעיל בדף זה.

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת בשלח”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'