פרשת בשלח

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר שמות

עלון לשבת בית אליהו

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת בשלח

נסיונות המן

הניסיון הטעמים שבמן [גלינסקי, עמוד 287, והמאמר הבא אחריו]

(שמות טז, ד) "ויאמר ה׳ אל משה, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא״ איך היה המן ניסיון, לראות האם ילכו בתורתי או לא?

החדושי הרי״ם מגור זצ״ל מבאר מה הנסיון שהיה במן –

רבותינו אומרים (יומא עה, ע״ב) שהיו טועמים במן כל הטעמים שבעולם. מה פשר הדבר? המן היה ״כזרע גד לבן״, גרגירים כאלו, פצוחים ופצפוצים. אלא שהיתה אפשרות לחוש בפה טעמים שונים ומשונים, כפי שיש היום חטיפים בכל מיני טעמים. אבל באמת היה כאן הרבה יותר.

שהרי אמרו (רש״י במדבר יא, ה) שאי אפשר היה לטעם במן טעם קישואים ואבטיחים. מפני שקשה למיניקות. ואם היה כאן טעם בלבד, ולא השתנה לכעין מהות אותו מאכל, למה היה קשה להן? חיבים לומר, שנס גדול ארע בו, שממשותו השתנתה.

[ויעיין בתשובת ״צפנת פענח״ ש-שא, סימן ג) שכתב בזה שהניסים הופכים לטבע גמור, מה שאין כן הכשפים הם רק דימיון בעלמא.

וב״טעמא דקרא״ (בשלח, ד״ה הוא הלחם) שכשטעמו במן טעם לחם בירכו ברכת המזון (ברכות מח, ע״ב), וכשטעמו טעם פירות ברכו ״בורא נפשות״].

 אח, כמה נפלא, מענין ומרתק – כיום זה מקצוע שמתמחים בו שנים, מדע לכל דבר. ויש בו מחקרים, וספרות ענפה: האפיה והבישול והצליה. באלף צורות וטעמים, ועיקר העיקרים השלובים השונים. יש סלט ויש סלט. בתוספת רוטב, כה ישדרג. והרוטב עצמו, כה הרבה מרכיבים בו. כמה ניסויים עורכים, כמה שלבים עוברים.

ובמן, נעשה הכל בריפרוף מחשבה. הבה נחשב על, נאמר, סלט עגבניות וחסה. עם קורטוב מלח ובזקת פלפל שחור. הא, אלו טעמים. נחשב על תוספת צנוברים קלויים, בהחלט מוסיף.

ואולי חמוציות? לא. לא. מהר להשמיט! ננסה רוטב טיפת חומץ ומיץ לימון, עם נגיעות סוכר. מענין, באפן חד פעמי. טוב, זה לא עסק. מצוין־ להתחיל לרשום, אחרת נשכח.

וזה, אמר החדושי הרי״ם, היה הניסיון!

״למען אנסנו״, לראות במה הראש מונח. בניסויים קולינריים, או בתורה…

״וכבר אמר אחד מן החכמים: כאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש, כן לא תתחבר בלב המאמין אהבת העולם הזה ואהבת העולם הבא. ואמרו: העולם הזה והעולם הבא כשתי נשים צרות, כאשר תרצה האחת מהן – תקציף השניה״ (״חובות הלבבות״).

וביאורו, שרבים הרוצים לזכות לרוחניות ולמעלות נשגבות. אך בתנאי אחד: בלא לותר מאומה על נוחיותם והרגליהם, תפנוקיהם ומידותיהם. וכפתגם הידוע שהאדם היה רוצה לדעת את כל התורה כולה בלילה אחד ־ וגם בלילה הזה להספיק לישון…

אבל התנא אומר שכך דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל (אבות פ״ו, מ"ד). וביאורו, המוכונות לותר על הכל למען המטרה הנכספת. רק כך יצליח.

ואני נזכר, בביאליסטוק היה משוגע נודע, מיכאל שמו. חסר בית היה, והתגורר בבית המדרש. חלקנו עימו את ארוחותינו. הוא, מילא. אבל הרגל היה לו: אוסף היה כל גרוטאה שנקרתה בדרכו. מיכאל, למה לך? 'מה אתה יודע, אפשר להרכיב מזה ארון, או מסגרת לחלון'.

מיטה לא היתה לו משלו, אבל ארון היה צריך.

חלון אין לו, אז מסגרת למה? אבל לך תתוכח עם משוגע.

אחרי גיחה אל הרחוב היה חוזר לבית המדרש, מתנשם ומתנשף. סוחב ארגז ענק, שבור, מנסה להיכנס ונחסם בפתח. פניו מאדימות והזעה ניגרת, מתנגח שוב ושוב ואין סיכוי, הארגז רחב יותר. שוטה שבעולם, זנח את הגרוטאה, ותיכנס ברוחה. אבל לך תתוכח עם משוגע!

ורבים כל כך הנוהגים כמוהו. רצונם להיכנס ״בפתח הצר״ אל טרקלין התורה עם כל גרוטאותיהם וגרוטאות שאינן נצרכות להם כל עיקר…

ובאותו ענין –

פעם ישבתי אצל הסטיפלר זצ״ל. נכנסה נכדה, הראתה לו ממתק. שאלה: ״סבא, יש לזה הכשר?״

נפנה אלי בחיוך, ואמר: ״ראה נא – כבר אין שואלים האם ראוי ורצוי לאכול ממתק ־ שואלים רק אם יש לו הכשר״…

והתוספות (כתבות קד, ע״א) מביאים דברי המדרש: עד שאדם מתפלל שתיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו…  

ועוד באותו ענין –

כשלמדתי בישיבה התאמצתי מכפי כוחי, ושלחוני להבראה לכפר קטן, בלב יערות. כפר נופש, שרבו היה חניך נובהרדוק ואצלו התארחתי. באותו כפר נופש היה עשיר אחד, סוחר חרדי מפולפל וחריף. היתה לו ביקורת רבה על ״ההפקרות״ הנובהרדוקית, המהבילה את עניני העולם. ״אם אין קמח אין תורה״, טען.

״ודאי״, עניתי לעומתו, ״אבל קמח ותו לא. ממנו אופים מצה, לחם עוני. וכבר אמרו: לחם שאלו כהוגן, בשר שאלו שלא כהוגן! ואתה, כל מעיניך בבשר, לא בלחם!״

קצף: ״אתם, הנובהרדוקים! על הכול יש בפיכם תשובה״.

אמרתי: ״יש לי שאלה, אולי תוכל להסביר לי משנה – שנינו (אבות פ״ב, מ״ז): ״מרבה בשר מרבה רמה, מרבה נכסים מרבה

דאגה, מרבה נשים מרבה כשפים, מרבה שפחות מרבה זימה, מרבה עבדים מרבה גזל,מרבה תורה מרבה חיים, מרבה ישיבה מרבה חכמה, מרבה עצה מרבה תבונה״.

ואני שואל: מדוע לפתוח בשלילה, ובטפל? מדוע לא פתח בחיוב ובעיקר, במרבה תורה מרבה חיים?״

הקדיר מצחו במחשבה, חפש תשובה.

״אענה לך״, אמרתי. ״כי אם מרבים בשר ונכסים, נשים ועבדים אי אפשר להרבות תורה!״…

ולא להרבות ישיבה, ולא להרבות עצה… כי הראש בתוך האבוס…

הביט עלי במבט מרחם, ואמר בגבה לב: ״יענקלה, אני מוכן לעשות איתך עסקה. אני מקבל על עצמי את המרבה נכסים מרבה דאגה׳, ומשאיר לך את ה׳מרבה תורה מרבה חיים׳״…

איני יודע האם הרבה נכסים, אבל את הדאגות השאיר באושויץ. ואיני יודע האם הרביתי תורה, אבל ברוך השם הרביתי חיים…

מה אם כן ראינו?

במן טעמו כל הטעמים שבעולם, לכן היה לניסיון ולמבחן במה מעיניו. להמציא טעמים חדשים במן, או טעמים חדשים בתורה.

באדם הוטבע טבע, לשאוף לעוד ועוד. אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, יש לו מנה רוצה מאתים, יש לו מאתים רוצה ארבע מאות (קהלת רבה א, בסימן לד). השאלה, למה ישאף. ״אוהב כסף לא ישבע כסף״ (קהלת ה, ט), ומצד שני נדרש פסוק זה על משה רבינו, אוהב מצוות לא ישבע מצוות (ברכות י, ע״א).

הבעל שם טוב הקדוש זצ״ל אמר דכתנת פסים״, שלאברהם אבינו היו כל מידותיו של בלעם, ולהפך. לאברהם אבינו היתה מידת ״עין טובה״ (אבות פ״ה מי״ט), כלומר מידת ההסתפקות והשמחה בחלקו (רמב״ם, שם) בגשמיות, ולבלעם היתה מידה זו ברוחניות.

ברם, אברהם אבינו שאף לעוד ועוד ברוחניות, ובה הסתפק בלעם בחלקו…

ובענין זה, ידוע הפרוש על הפסוק: ״בשמים ממעל, ועל הארץ מתחת״ (דברים ד,ל ט).

דהינו, ש״בשמים״, כלומר בענינים הרוחניים, תשאף להיות ״ממעל״, כלומר שא עיניך וראה שיש גבוהים ממך ותשתדל להעפיל לדרגתם, בבחינת ״קנאת סופרים, תרבה חכמה״ (בבא בתרא כא, ע״א) וידועים דברי רבנו יונה (אבות פ״ב מ״ז): ״במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש״. כי ״אנשים״ הם החשובים והנעלים (רש״י במדבר ע, ג), ובמקום שיש גדולים ממך ודאי שתשאף להגיע למדרגתם. אבל גם במקום שאתה הגדול, ולכאורה הגעת לפסגה, השתדל להיות ״איש״, נעלה ומרומם עוד יותר.

הכיצד? ״תראה עצמך כאילו בדור חכמי התלמוד אתה, ועימהם במקום אחד. וגם אם תשיג למעלתם, תחשוב כאילו אתה עומד עם הנביאים, ועם משה רבינו עליו השלום, ומתי תשיג לחכמתם!

ובזה, לא תתרשל לעולם מללמד, ותהיה כמעין המתגבר!״

ה״חפץ חיים״ זצ״ל היה מספר על אותו ״ידען״ בכפר, שהיה לו סידור עם הלכות ״דרך החיים״ וידע לפסוק מתי אין אומרים ״אב הרחמים״. גם לוח שנה היה לו, וידע לומר מתי ראש חודש ומתי חל המולד. והיו מכבדים אותו במנין שבכפר, וקוראים אותו ״רבי״.

 פעם נקלע לוילנה, ועלה לבית המדרש של הגר״א. מצא את הלומדים מתנצחים בהלכה חמורה ותמה על המחזה. פנה אליהם לפשוט להם ספקם, שהרי ״רבי״ הוא. על מה רבים כאן, שאל. סחו לו בקצרה: מה יהיה הדין במקרה פלוני, לשיטת הרמב״ם בסוגיא פלונית. על הרמב״ם שמע, על הסוגיא לא…

כך, אמר ה״חפץ חיים״, כאן מכבדים אותנו וקוראים לנו ״רבי״, כשנעלה למרום הרי לא נדע על מה מדברים שם, במתיבתא דרקיעא!

וזהו: ״בשמים, ממעל״.

בענינים הרוחניים שא עיניך לאלו שמעליך, ותשתדל להעפיל לדרגתם, ברם, ״ועל הארץ״, בענינים הארציים, ״מתחת״. תראה פחותים ממך, ותשמח בחלקך. לא בכדי ״השמח בחלקו״ הוא מקניני התורה (אבות פ״ו מ״ה)!

נלמד קטע גמרא (נדרים נ, ע״א) וננסה להבינו: רבי עקיבא, התקדשה לו בתו של כלבא שבוע, מעשירי ירושלים. שמע אביה, והדירה מכל נכסיו.

התגוררו במתבן, ובכל בוקר היו מלקטים את התבן שהסתבך בשערם. אמר לה: ״אילו היה לי, הייתי קונה לך ׳ירושלים׳ של זהב [תכשיט זהב, וירושלים מגלפת בו (ר"ן)] שכך ראוי לנחם ולפיס (יעוין עירובין ק, ע״ב), ולבסוף אכן העניק לה תכשיט זה (שבת נט, ע״א)].

בא אליהו, נדמה להם כאדם וקרא על הפתח: ״תנו לי מעט תבן, שאשתי ילדה ואין לי דבר להניח על הארץ עבורה ועבור התינוק!״

אמר רבי עקיבא לאישתו: ״ראי אדם, שאפילו תבן אין לו!״ כמה עלינו לשמח בחלקנו, תבן יש לנו!

אמרה ליה: ״זיל הוי בי רב״, לך ותלמד תורה. הלך ולמד שתים עשרה שנה לפני רבי אליעזר ורבי יהושע, ולאחר מכן עוד שתים עשרה שנה. חזר בראש עשרים וארבעה אלף תלמידים ואמר להם: ״שלי ושלכם, שלה הוא״.

ידוע.

ויש לי שאלה: אם כבר מגיע אליהו, מדוע כאן לא בנה להם ארמון ולא העשירם?

והתשובה, שאילו היה מעשירם היו נחלצים מעונים, אבל היינו מפסידים את רבי עקיבא! כי יש לו מנה רוצה מאתים, ויש לו ארמון רוצה שבעתיים. מה שעשה אליהו הנביא, השריש בהם את ה״על הארץ, מתחת״, וברגע שהושרשה ההכרה מיד שלחתו ללמוד תורה!

כמה נפלאים דברי החדושי הרי״ם מגור זצ״ל, שכאשר קטרגה הלבנה שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, הקדוש ברוך הוא מיעטה, הרבה צבאיה בכוכבים להפיס דעתה (רש״י בראשית א, טז). ואינו מובן: גדולה היתה, והתמעטה. במה יפיסו הכוכבים את דעתה? וענה:

תתנחם בכך שיש קטנים ממנה, ״על הארץ – מתחת״!

ואם נרכוש נקודת מבט זו, ונהיה שבעי רצון בחלקנו בגשמיות, נוכל להפנות המבט להתעלות ברוחניות: ״בשמים – ממעל״!

פרשת בשלח

האשה שותפה מלאה!

חובת האשה וחובת הבעל בהתקדמות הרוחנית [והגדת גלינסקי עמ' 281 עם מאמר שאחריו]

לסוסתי ברכבי פרעה… שואל הגר"י קמינצקי – אדם שב מבית הכנסת בליל שבת, הכל ערוך ומוכן, בעלת הבית השקיעה אין סוף, והוא אומר לה: 'כל הכבוד, את ממש סוסה הגונה!'  

הרי הסברים הוא יצטרך לתת לדיינים ברבנות… כיצד איפוא כאן אומר שלמה לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי?

אמנם זה משל, כמו שאדם לא יאמר לאישתו "אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק" אם הוא רוצה להישאר נשוי…

אך את המשל צריך להבין.

גם מרים שרה (שמות פרק טו כ -כא): "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.

וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם".

המזרחי אומר שמרים שרה עם הנשים את כל השירה, מדוע איפוא רק פסוקים אלה הוזכרו?

ועוד, ותען להם מרים – הוה ליה לומר ותען להן מרים, שהרי לנשים היא נושאת דברה?

אלא מבאר הגר"י קמינצקי שכאשר ביקשה מרים לומר שירה התריסהו הגברים כנגדה ואמרו לה מה לנשים ולשירה? והרי הגאולה היא עבור תלמוד תורה, וכתוב תעבדון את הא' על ההר הזה, ובלימוד התורה חייבים הגברים בלבד, ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם, ומה יש לנשים לשורר?

לפיכך ותען "להם" מרים, לגברים, הרי שרתם "סוס ורוכבו רמה בים", בקריעת ים סוף היה דין מדוקדק, הרשעים היו כקש נידף עולה ויורד, בינוניים ירדו כמו אבן, והצדיקים שבהם כעופרת. מתו מיד. אם כן קשה – הסוסים מדוע נענשו?

התשובה – מפני שהם סייעו לרדיפה אחר בני ישראל. המסייע נענש כעובר העבירה. ולכן גם הנשים תשוררנה על גאולת מצרים, שהרי הן מסייעות ללימוד התורה כששולחות בעליהן ובניהן לתלמוד תורה.

סיים הרב קמינצקי – שיר השירים הוא משל ליחס שבין בני ישראל למקום. כמו שהסוסה מסייעת במרדף ונענשה, כך להבדיל הצדיקים הם מרכבתו של מקום בעולם, ועל ידיהם הקב"ה מביא שפע לעולם, ולזה דימיתיך רעייתי – כנסת ישראל, ולכן תקבלי שכר טוב, שהרי טובה מדה טובה ממידת פורענות פי 500!

הוסף רבי יענקלה גלינסקי, כידוע יש להתאים לכל רכב מנוע המתאים לו, ולמשאית יש מנוע של 10000 סמ"ק, ולרכב קטן – יש אלף סמ"ק.  ואם נתקין לו מנוע גדול – הוא יתפרק… כך גם האישה – לסוסתי ברכבי פרעה – צריך להתאים עצמה לבעלה, אם הוא סוסיתא, שלא תהיה מנוע של חמשת אלפים סמ"ק טורבו… הוא פשוט יתפרק, או היא…

דבורה אשת לפידות אישתו של ברק בן אבינועם שעם הארץ היה, והיתה שולחת אותו להדליק נרות בבית המקדש, אמר לה הקב"ה את הארת את ביתי, אני אאיר את ביתך, וזכתה לנבואה. (תנא דבי אליהו רבא ט).

והרי זה מדהים, שנשים רבות זיכו את בעליהן בתלמוד תורה, ולא זכו לנבואה, ודוקא זו שזיכתה אותו בהרבה פחות – זכתה?

היא הנותנת, חוכמתה הייתה לשייכו לקדושה במידת האפשר! לפי כוחו!

אבל כאן יש אזהרה גם לבעל –

פעם היה יהודי אמיד שהיה מכניס אורחים מופלג, ואשתו נטלה חלק בעבודות ובטרחה,וביחוד קירב את החסידים של הרבי מרוז'ין זצ"ל.

לימים נפטרה אשתו, ונישא בשנית וזו הביעה מורת רוח מפעילות החסד, והוא אט אט החל מזעיף פנים לאורחים עד שחדלו מלבוא. כשהגיע לרבי שאלו הכיצד? והשיב מה אוכל לעשות אישתי השניה מתנגדת…

אמר לו הרבי "כי מרים הם, על כן קרא "שמה" מרה"…שניכם בדעה אחת, אבל אתה נתלה בה… אם היית נחוש בדעתך, גם היא הייתה מסכימה!

אדם הראשון נצטווה בציווי לא לאכול מעץ הדעת, וכשעבר אמר "האישה אשר נתת עמדי". חוה? הנחש השיאני…

קין הרג את אחיו, וכהסבר – "השומר אחי אנכי"? זה תפקידך בורא עולם, ומדוע את מבקשו מידי? [תנחומא]. בקיצור – אתה רבונו של עולם אשם רחמנא ליצלן…

אלישע בן אבויה חטא, ומי אשם? אבא שלי הועידני לתלמוד תורה שלא לשם שמים, אלא בשביל כבוד החכמים, אמא שלי הריחה דבר איסור בהריונה והאכילוה וזה גרם… כולם אשמים חוץ ממנו…

בחז"ל מובא שבן עזאי נקרא בלא תואר 'רבי' משום שלא נסמך. נפטר צעיר.

מי נקרא רבי, ונסמך, ועוד מן השמים?

רבי אלעזר בן דורדיא. אדם שהדרדר עד לדיוטא תחתונה שאשה פרוצה אמרה לו שאין לו סיכוי לשוב בתשובה .

תלמוד בבלי (עבודה זרה יז, ע"א)

אמרו עליו על ר"א בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה.

 נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר, הפיחה, אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.

 הלך וישב בין שני הרים וגבעות אמר: 'הרים וגבעות בקשו עלי רחמים'. אמרו לו: 'עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה'. אמר: 'שמים וארץ בקשו עלי רחמים'. אמרו: 'עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה'. אמר: 'חמה ולבנה בקשו עלי רחמים'. אמרו לו: 'עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה'. אמר: 'כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים'. אמרו לו: 'עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר ונמקו כל צבא השמים'.

אמר, אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. [והא הכא בעבירה הוה ומית] התם נמי כיון דאביק בה טובא כמינות דמיא.   

בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת ואמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי!

בן עזאי השקדן – לא זכה, שמואל – לא זכה, ואילו רבי אלעזר בן דורדיא – זכה???

התשובה היא, רב הוא מי שלומדים ממנו הוראה. ומרבי אלעזר בן דורדיא למדנו הוראה ולימוד, "אין הדבר תלוי אלא בי"!!

לא לתלות מצבנו באחרים. אלא לומר הדבר תלוי רק בי! לא לחפש תירוצים. לא להאשים את האישה!

אדם הראשון נענש מפני שתלה באישה, כמדרש "מכסה פשעיו לא יצליח, זה אדם הראשון. שאילו היה אומר חטאתי – היה חוזר לגן עדן!

מסקנה – על האישה לדעת כמה חלק יש לה בתורת בעלה , וכמה השתדלויות היא צריכה לעשות כדי שבעלה ישב וילמד, ובזה כל שכרה.

ועל האיש לדעת – בי הדבר תלוי, אני חייב להתאמץ, ולא לטעון – אשתי לא דוחפת אותי…

תוספת מפרשת ויקהל:

כתב הרמב"ן: (שמות לה, כא)

"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ"

ויבאו כל איש אשר נשאו לבו – על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות, וטעם אשר נשאו לבו, לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר.

רבי אייזיק  יאקליש והאוצר הטמון תחת תנורו

 

א. אדירי עולם – משני הסטוריה, מדע, רפואה, מהפכנים, אנשי יוזמה ואמביציה.

אחת הצרות שלנו- איננו מודעים לכוחות הטמונים בנו, הפיזיים והרוחניים.

בעת צרה אנו מגלים אותם: כשנרדף מארי, קרובו תחת להריסות.

ב. היכן הם ביום יום? טמונים בנו אך איננו מנצלים אותם!

משל- בעל הרכב החדיש וההילוך הרביעי…

חוקרי המח: האדם מנצל פחות מ10% מכישורי מוחו!!!

ג. מדרכי היצר – לזרוע באדם יאוש. אינך יכול! גדול עליך!

גמ"ח ההלוואות [מכספים שוכבים] והתפתחותו.

ונהי בעיניו כחגבים- וכן היינו בעיניהם…

 

פרשת בשלח

מניסים לא שבים בתשובה

"ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלוהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".

 לכאורה תמוה וכי לא יכול היה השם יתברך לעשות נס שלא ישובו למצרים ולמה היה צריך לסובב אותם דרך הים ולשנות את הטבע למענם?

עוד נרצה להבין בהמשך פרשתינו, עם ישראל זוכים וה' קורע להם את הים. הם עלו אז לדרגה גבוהה מאוד וזכו לראות מראות גדולות ועצומות כפי שמביא רש"י על הפסוק "זה אלי ואנוהו" ה' בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. עד כאן.

וכיון שהיו אז בדרגה גבוהה מאוד לכאורה זהו הזמן המתאים ביותר לקבלת התורה ובעת ההיא היה צריך להביא להם את התורה ומדוע חיכה חמישים יום?

מבאר האור החיים הקדוש על הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימת תהיינה" (ויקרא כג, טו)

בשם הזוהר (ח"ג, צז) כיון שהיו בני ישראל בטומאת מצרים ורצה ה' להתחבר לאומה זו דן בה כמשפט האישה הנטהרת לבעלה,  וכיון שעם ישראל במצרים היו בטומאה גדולה לכן הצריכם שבעה ימים כפול שבעה ימים, שהם מ"ט ימי העומר.

ואנו נשאל והרי כבר למרגלות ים סוף זכו להשגות גבוהות?

מבאר הגר"ח שמואלביץ זצ"ל אמרו חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים", ועם כל זאת רואים אנו שהשפחה נשארה במדרגתה השפילה והפחותה "שפחה" ולא נתעלו כלל הגם שזכו לראות בהתגלות ה' מדוע?

אך הביאור בזה, הנביאים מעלתם נקנתה להם בגודל ידיעתם על כן עבודתם שינתה את מהותם. מה שאין כן בני ישראל על הים זכו בדרגה זו באקראי, כזוכה מן ההפקר על כן נשארו באותה דרגה.

 ראיה רגילה אינה מביאה את האדם למהות אחרת ואינה משנה אותו במאומה. עיין שם שהאריך בזה.

לאור דברים אלו מובן היטב מדוע המתין הקב"ה לתת לבני ישראל את התורה רק לאחר חמישים יום.

 כדי שבני ישראל ישנו את מהותם ויהיו מוכנים לקבלת התורה באמת, דכל עוד שלא עבדו על עצמם ויאמינו בה' באמת, אף שיראו בעיניהם מראות גדולות לא יועיל להם מאומה

ללא אמונה לא יועילו הניסים הגדולים ביותר

וכן אמר הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל ["ממזרח שמש" בשלח]: הנס הגדול ביותר הוא שישבור אדם את טבעו והרגלו, ואפילו שאדם יראה ניסים ומחזות נפלאות בעיניו, לא יועיל כלום לולא שתקדם להם עבודת שבירת המידות. שיכול לראות ניסים גלויים ויאמר שהכל דרכי הטבע.

וכך היה אצל חיאל בית האלי שהתעלם ממיתת ילדיו ותלה זאת במקרה.

אליהו ואחאב בבית חיאל, שבועת אליהו, הזמנתו להר הכרמל,

וכן רואים אצל אליהו הנביא כאשר רצה להוכיח לעם ישראל שה' הוא האלוקים ביקש מאת ה' שתי בקשות:

א. שיענו לו מן השמים ותרד אש על המזבח

ב. שלא יאמרו מעשה כשפים הוא ועל כן אמר ב' פעמים "ענני ה' ענני" במבואר במסכת ברכות.

הסבא מקלם אמר שהבקשה השניה שלא יאמרו מעשה כשפים, הוא נס גדול יותר מהאש שירדה מן השמים. כי להכניע את הלב זהו הפלא הגדול יותר ואף כשרואים נס גלוי כזה שיורדת אש מן השמים ושורפת אפילו את המים, עדיין צריכים רחמים בכדי שיראהו ויכירו את האמת.

כי אדם מסוגל לראות ניסים עצומים ולהישאר אטום. ולתת הסברים טבעיים.

ולמעשה אנו רואים שלאחר שאליהו מוכיח את העם, הם אומרים: 'ה' הוא האלקים' ומאמינים בה', אולם מיד אחר כך אומר אליהו: "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" (מלכים א' יט, י).

היכן אותה התעוררות? היכן אותה אמונה? מה עם אותה אש נוראה שירדה מן השמים?

ממופתים לא שבים בתשובה.

זו התפעלות רגעית שאם ננצלה כראוי, נוכל לקבל בה מנוף להתחזקות. אולם לא די בה. ההתחזקות באה באופן איטי ובעבודה מאומצת. אין מתנות חינם.

אין לצפות שה' יניח ידו עלי ומיד אהיה צדיק, אדע את הש"ס, אקיים כל מצוותיו, יתבטל ממני יצר הרע, ואתחיל לחלק ברכות…

לא יעזור גם אם תלבש גלימה של בבא למשך שלושים יום… ותטבול במקוה האריז"ל והבבא סאלי, ותבקר בקברי צדיקים ארבעים יום…

תקרא שלוש מאות פעם פרק שירה, ותפקוד את הכותל ללא הפסקה… כך לא גדלים ועולים בתורה ויראת שמים. צריך עבודה איטית ומאומצת.

ללא עבודה מאומצת, תמיד נוכל לתרץ תירוצים, והעיקר לא לראות את הנס.

כאותו מעשה באותה אישה שהייתה נשואה לכהן ונפרדו דרכיהם בגט, ונשאו כל אחד לבן זוג אחר, ולאחר שנים נתגרשו ושבו זה לזו.

כהן וגרושה, אדם שהתגרש ונושא אישתו לאחר שהוטמאה. באו לבקש מר' אלי דרעי שישאל את הרב עובדיה יוסף האם ישנה איזושהי אפשרות להתיר. ובפרט שהאישה הרה ובחודש השישי! אמר להם הרב אסור! היא גרושה! היא התחתנה עם אחר! אמרו לו הרב אבל היא בהריון ממנו! אמר להם הרב זה לא יחזיק! זה יפול! ופשוט ציוה להוציאם מיד החוצה מחדרו. נסענו חזרה לגוש דן, באמצע הדרך האישה אומרת שהיא מרגישה כאבים חזקים בבטנה, פנינו מיד לתל השומר, ושם התבצעה הפלה ונולד וולד מת. ע"כ המעשה.

סיפרתי למישהי, והיא אמרה לי – 'אולי היא הפילה כי היא שמעה שהרב אמר שהיא תפיל וזה השפיע עליה פסיכולוגית'… אמרתי לה אני לא אמרתי מה לחשוב, אני ספרתי סיפור, כל אחד יחשוב מה שהוא רוצה. את תחשבי פסיכולוגית, אני אחשוב צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

ראתה שפחה ונותרה שפחה. [ר'אתה ש'פחה ע'ל ה'ים ר"ת רשע"ה. ניתן לראות אלוקות אולם להשאר רשע"ה. נלע"ד].

בזה מובן מה שכתוב "ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלוהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" שאלנו – וכי לא יכול היה השי"ת לעשות נס שלא ישובו למצרים ולמה היה צריך לסובב אותם דרך הים ולשנות את הטבע למענם?

אלא יותר קל לבקוע את הים מלהפוך את לבב העם ועל כן העדיף הקב"ה למעט בנס.

זו גם הסיבה שהיה צריך עבודה מאומצת של זיכוך והתקדשות לקראת מעמד הר סיני, ולא היה די בהשגות שהשיגו בקריעת ים סוף, מפני שהן היו ללא מאמץ מצידם, זה לא שווה הרבה, ולא מחזיק הרבה זמן מעמד…

הנה נראה, אפילו לאחר מעמד הר סיני, חלפו מ' יום ועשו להם עגל… לקחת עם של עבדים, ובתהליך מקוצר להפוך אותו לעם של מאמינים ולשנות את כל הנהגותיו – מאוד לא קל.

 

בדור האינסטנט שבלחיצת כפתור מקבלים כל מה שרוצים, אנשים חושבים שכך גם גדלים בתורה.

כשהיו מבקשים מהסטייפלר ברכה לעליה בתורה ויראה, היו אומר מברכות לא נהיים גדולים…

אדם החל קצת ללמוד ומיד עוטה גלימה, ונהיה בבא ומחלק ברכות. עושה רושם של צדיק, שקנה דרגות עצומות….

איני מדבר על זניחת כל ההסטוריה שלו, שזו עבודה בפני עצמה, אני מדבר מהיכן קנה את כל הדרגות הללו תוך זמן כל כך קצר? גם אם היה מתחיל מאפס לא היה מגיע אלא לאחר שנים של עמל, על אחת כמה וכמה כשהתחיל במינוס מאוד גדול!

 

גם בימינו היו שראו דברים מעל הטבע ולא נשתנו

אחרי מלחמת יום הכיפורים היו בעלי תשובה רבים ולא אחרי מלחמת ששת הימים. בלי הכנה אין השפעה על המדרגה של האדם!

רבינו מנחם מנדל מקוצק היה אומר שאם אנחנו היינו מגיעים לקריעת ים סוף בלי הכנה של שנה שלימה של מכות מצרים, היינו הולכים לתפוס את הדגים שהיו מונחים שם בחינם…

 

שהנה נראה גם לאחר שנה שלימה של מכות מצרים, לפני יציאתם אומר להם משה – "משכו וקחו לכם צאן" וגו'. ודורשים חז"ל (שמות רבה טז, ב) משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו שה.

הרי מדברים על בני ישראל במצרים שראו כבר תשע מכות ואף על פי כן עבדו עבודה זרה, והיו צריכים את זכות דם הפסח ודם מילה בכדי לצאת, והיו צריכים ציווי משכו ידיכם מעבודה זרה

 

וגם כשיצאו, וה' עשה להם נס של קריעת ים סוף, הנה דניאל אמר לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" ודרשו חז"ל (שמות רבה מא א ותנחומא תשא יד) ישראל עוברים בים ופסל מיכה עובר בים שנאמר (זכריה י, יא) "ועבר בים צרה", לך ה' הצדקה בקריעת ים סוף שהמים להם חומה, ולנו בושת הפנים בפסל מיכה שעבר בו. גם בזמן קריעת ים סוף עבר מיכה עם הפסל שלו.

 

קשה להבין את התנהגות ירובעם כשעידו אומר לו ישרפו על המזבח את עצמותיו כו' (מלכים א', יג), והוא שולח ידו ואומר תפסוהו, ואף על פי שראה שהמזבח נקרע כדבר הנביא, והנה ידו צומתת והוא פונה לנביא ואומר לו חל נא את פני ה' אלוקיך- ולא אלוקי…

הנביא מתפלל והיד שבה כבראשונה- מה בראשונה עומד ומקטיר אף באחרונה עומד ומקטיר – כיצד ניתן להבין כזה פאראדוכס? וכי לא ראה שה' הוא השליט בטבע?

הוא אשר אמרנו, מניסים לא מתעוררים. ואם כן – ההתעוררות היא רגעית.

השאלה מקורה בטעות. הטעות נעוצה בתפיסה שטחית של נפש האדם. רבים חושבים שאם תוכיח לאדם בעובדות מוצקות הוא מיד יקבל את הדברים ויפעל על פיהם. במציאות נפש האדם מורכבת משכל – אך גם מרגש. ולא תמיד מה שמקובל עלינו מבחינה ראציונאלית מקובל עלינו גם מבחינה רגשית.

דוגמא: תיקח מעשן כבד ותיתן לו סדרה של הרצאות בנושא העישון ונזקיו, לאחר מכן תשאל אותו האם השתכנע? והוא ישיב בחיוב.

האם זה אומר שהוא יפסיק לעשן? הוא כנראה יקח סיגריה כדי להרגע מהאינפורמציה המפחידה שנמסרה לו עתה…

ואם כן, פרעה ידע מצוין שיש בורא לעולם. זה רק לא התאים לו לשחרר בגלל זה 25 מיליון עבדים.

 

ועוד היה כאן ענין של אגו, אני פרעה מלך האימפריה המצרית, אלוה בפני עצמו… נכנע לשני זקנים מעם העבדים שלי? הרי עבד לא ברח ממצרים, ואני אשחרר חינם כל כך הרבה עבדים? ועוד במכות והשפלות? לא אשחרר.

 

כך גם ירבעם שהיה תלמיד חכם עצום, וכל חכמי ישראל לידו כעשבי השדה, לא הייתה לו בעיה באמונה בה', המרד שלו בה' נבע מאגו וחשבונות של כבוד בעניין העליה לרגל, וכן אמר לו ה' חזור בך כו'. במצב כזה האדם עוצם עיניו ומתעלם ושום דבר לא יוכל לשכנעו.

וזו גם כן התשובה לאלו השואלים, לו היה ה' עושה לנו מעט ניסים היום, שמש בגבעון דום, קריעת ים סוף, אבני אלגביש מן השמים כו', היו העם היום כולם מאמינים. וזו כאמור טעות, שהרי לאדם יש הרגלים ותאוות כו', ואין די בנס אחד כדי לגומלו מכל זה.

פרשת בשלח

פרנסה משמים!

המן – מה שיש לי טוב לי!

מעלת המן [חומש המגידים עמוד 129 ועמוד 125]

ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. ומדוע יש לקוץ בלחם כל כך מיוחד? ויענך וירעיבך ויאכילך את המן.

 המן היה בודק אם האדם הוא צדיק וזה נעשה בכל יום. לפי זה היה נקבע היכן יקבל האדם את המנה שלו היום… ובעקבות זה יש שלא היה מוצא את מנתו, ובשל כך מקבל על כורחו תענית היום כדי שלא להתבזות בעיני בני ביתו…

מדוע לא ירד המן פעם בשנה? כך שאלו תלמידיו את רשב"י.

האם זו שאלה תאורטית על מה היה פעם, או שזה משנה למעשה?

הגמרא מביאה מחלוקת בין רשב"י לבין רבי ישמעאל האם הנהג בהם מנהג דרך ארץ או שרק יעסוק בתורה, ועמדו זרים ורעו צאנכם.

לכן שאלו את רשב"י: לשיטתך, מדוע לא ירד המן פעם אחת בשנה וכך לא היו צריכים לבזבז כל כך הרבה זמן על חיפוש ויציאה יום יומיים, וכך היה להם יותר זמן פנוי לעסק התורה?

השיב להם רשב"י במשל למלך בשר ודם, שאביו קצב לו משכורתו בכל יום על מנת שיבוא להקביל בפניו בכל יום. כך בנידון דידן, אף על פי כן כדאי הוא הדבר ולו בשביל שיהיו כולם מכוונים ליבם לאביהם שבשמיים.

לצורך זה אמר ה' משה להכין צנצנת המן כדי שהנביא יוכיח לעם שפרנסתם ממרום ועליהם לעסוק בתורה.

 

ומדוע אכן קשה הדבר לאדם לעכל זאת? מדוע כל כך הוא צמוד לתחושה שהפרנסה היא מאיתנו?

נאמר בקהלת: מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש? מה נותר לו מכל שעמל תחת השמש?

וצריך ביאור, שהיה לו לומר: בכל עמלו שעמל, ולא בכל עמלו שיעמול?

תירץ הדובנ'ר על ידי משל: המוכר בחנות הספרים מקנא במוסכניק שהכנסותיו גבוהות וחוסך הרבה, ורק אני נעבאך מבזבז את זמני בגרושים… ולעומתו המוסכניק בוכה לאשתו על רוע מזלו ועל כך שהשכן ממול אולי מרויח פחות, אך הולך כמו מלך לחנות בכל יום עם חליפה ועניבה, סוגר בצהריים, בערב הוא כבר בשבע בבית, פרנסתו מסודרת לו בכבוד. ואילו אני עובד עבודה שחורה, שוכב תחת רכבים מלוכלך בשמן וגריז, בקור ובחום, נושם פיח, עובד לפעמים עד מאוחר בלילה, ולא תמיד המסחר הוא ישר…

לסיכום, בעל החנות ספרים בטוח שלעמלו של חבירו יש יתרון, וכן סבור בעל המוסך לגבי מוכר הספרים

מגלה להם שלמה המלך, הכול הבל הבלים, מה יתרון "בכל עמלו שיעמול"- ההוא, השכן שלך, "תחת השמש", שניכם צודקים, גם לעבודתך אין יתרון וגם לעבודתו אין יתרון.

מה אינו הבל? "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם"!

כל אדם סבור שלחבירו יש אושר, יש פרנסה, יש שלום בית, ילדיו מחונכים, מצב בריאותו שפיר, ורק אצלי הכול בכי רע… הדשא של השכן…

מעשה באחד ליצן שחמד לו לצון, ראה עיוור מוליך אחריו קבוצה של עוד תשעה עוורים, ופנה אל הראש ואמר לו בקול שישמעו כולם, "קח לך אלף ₪, וחלק לכל אחד מן החברים שלך מאה ₪". והלך. חבריו מיד דרשו שיעביר להם את שמסר להם ההלך, אך הוא מבטיח להם "הוא לא נתן לי כלום"!

החלו רבים איתו ואומרים לו בטח שמת בכיסך ואתה מרמה אותנו בהסתמכך על עוורוננו… מבטיח לכם שלא קיבלתי כלום, אולי זה שאחרי קיבל! ואז החלו כולם רבים איתו 'גנב' 'גזלן'…. בקיצור – שישו ושמחו…

כך האדם הולך לו כאן בעולם וסבור 'לשני יש'. רק אני נעבך לא יוצלח. רק לי אין. הרי הוא כאותו עיוור.

דע לך, לכולם אין! הכל הבל! אם כך יחיה האדם לא יתקשה להקדיש את הזמן הראוי לעסק התורה, ומבלי שתבוא עבודתו על חשבון זמן תורתו!

 

פרשת בשלח

הכפירה תלויה ברצון הלב!

עשרה ניסי קריעת ים סוף ראתה שפחה על הים. זה אלי ואנווהו, מדוע נשאר ערב רב שעשה אחר כך את העגל? מדוע השפחה נותרה כשהייתה ולא הייתה ליחזקאל בן בוזי?

מעשה שסיפר הגרש"ז אוירבך כשעברו הוריו ל'נחלת צדוק' ובאחד החדרים גר חלוץ שביקש סימן מאת ה' וקיבל כדור ביד. לב שלום עמוד קסט.

האמונה לא תלויה רק בשכל. היא תלויה גם בלב. וידעת היום – והשבות אל לבבך.

אתה יכול לדעת הכל, אולם הלב מטה אל התאוות.

היצר הרע יושב בין שני מפתחי הלב- בין הלב למוח. שלא יקבל הלב את אשר המוח משדר.

הוא מוכן לומר הרבה שטויות, העיקר לא להתבונן בשכל ישר, כי זה מחייב.

ערכים ערכו סמינר מקוצר בערבים שבו רק נתנו הוכחות לאמיתות התורה, אולם הציבור לא הגיע. הלב ממאן.

 

לכן השפחה נותרה שפחה. והערב רב נותרו ערב רב.

סיפר רבי שלום וביקורו אצל הדוקטור ועיכובו, ובדיוק על ידי זה הציל חיים והגדיר זאת מזל ושאלת ר"ש על המרצדס שהגדירה מזל…

פרשת בשלח

מה בין שירה גויית לשירה היהודית האוטנטית

מהות ה'שירה׳ ־ התפרצות של הודיה [אוצרותיהם]

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ ויאמרו לאמור אשירה ליה׳ כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים: עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו:  (שמות טו, א-ב)

״אמר הקדוש ברוך הוא לאלו הייתי מצפה"

אמרו חז״ל (מדרש רבה כג, ד): ״אז ישיר משה, הדא הוא דכתיב: ״פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה״ (משלי לא, בו). מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם ועד שעמדו ישראל שירה על הים, לא מצינו אדם שאמר שירה לקדוש ברוך הוא אלא ישראל.

״ברא אדם הראשון ולא אמר שירה. הציל לאברהם מכבשן האש ומן המלכים, ולא אמר שירה. וכן יצחק מהמאכלת, ולא אמר שירה. וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם, ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: ׳אז ישיר משה ובני ישראל׳. הוי ׳פיה פתחה בחכמה׳.

״אמר הקדוש ברוך הוא, לאלו הייתי מצפה. ואין ׳אז׳ אלא שמחה, שנאמר ׳אז ימלא שחוק פינו׳ (תהלים קכו, ב)״.

בספר ׳שעורי דעת׳, להגאון רבי יוסף יהודה ליב בלוך זצ״ל, אב״ד וראש ישיבת טעלז,

עמד על דברי מדרש אלו. יש להבין: הרי לא יתכן כי הדורות האחרונים של יוצאי מצרים השיגו מה שלא השיגו האבות הקדושים. אם כן, מדוע באמת לא אמרו האבות שירה?

בבאור הדבר, מקדים ראש ישיבת טעלז לבאר את תכנו, עמקו ומהותו של כח השירה, שאינו מברר לאמתו בעולם ובדור שבו אנו חיים.

אנשים סבורים שמשורר יכול להיות גם אדם קטן, שפל אנשים, שכור ובעל תאוה, אשר יקראו לו בדורנו ׳משורר עממי׳. או "משורר לאומי"…

טועים לחשב כי אפשר לאדם גס, בעל נפש שפלה, להיות משורר, אם רק קיים בו איזה כח דמיון או כשרון לבטא את דבריו בסגנון יפה ובלשון המדברת גדולות. ואכן, בדורות האחרונים התפרסמו שמות אנשים משוררים, שבהתנהגותם היו אנשים זולים ושפלים.

תיאור על נפתלי הרץ אימבר – מחבר "התקוה"
1886- אימבר עובר לכתוב בעיתון "הצבי", ממשיך להתכתש מעל דפי העיתון עם אליעזר בן-יהודה, ממשיך לשתות, מגיע שיכור לכל אירוע בו נוגנה "התקווה" ומקפיד לעשות שם בלגן צרות ובושות.

 1909- הכבד והכליות של אימבר הרוסים מרוב שתיית האלכוהול… הוא מאושפז בבית חולים בניו יורק ומת שם.

 

אולם לאמתו של דבר אין זו ׳שירה׳. זהו חקוי וצל של שירה, לבוש חיצוני הדומה לה ותו לא. מה שהצליח אותו שפל לחרז חרוזים בסגנון נעים לאזן – לא לזאת תקרא שירה!

ענין השירה הוא דבר נעלה, רם ונשגב; ועל כן המשורר צריך להיות אדם גדול, חכם ונבון, בעל נשמה גדולה וטהורה באמת. אדם כזה יכול לומר שירה.

משמעותה האמתית של השירה הנה שירת נפש היוצאת מן הלב. כאשר הלב מתמלא רגשות נעלים, המרוממים את נפש האדם וממלאים את כל חללו – מתפרצת השירה מאליה. שירה זהו בטוי חיצוני של רגשות פנימיים. דק אדם נעלה וגדול, המרומם מהבלי הזמן והתאוות החמריות, גדול המח ורחב הלב, מסגל לבטא את השירה!

אם נתבונן בדורות הקודמים מי היו המשוררים של עמנו, נוכח כי היו הם אנשים גדולים, רמי המעלה, חכמים וצדיקים, בעלי רוח נאצלת: רבי משה חיים לוצאטו, רבי שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי, רבי ישראל נג׳ארה, רבי אברהם אבן עזרא, ועוד ועוד חכמים קדושים. כל הרואה את שירתם מתפעל מחכמתם הכבירה ומהצדקות והקדשה המרגשות בכל מלה.

רוח הקדש מתבטאת ביצירותיהם. קדושים וטהורים אלו היו משוררינו, ושירתם זכתה להשתמר במשך הדורות בעם ישראל ולפעל נצורות.

השכינה ופמליא של מעלה באד להאזין לשירת רבי ישראל נג׳ארה

נביא כמה מעשים ודגמאות שמהם נלמד מהי שירה אמתית.

האר״י הקדוש זיע״א התבטא על הפזמון 'קה רבון עלם ועלמיא׳ של הגאון הקדוש רבי ישראל נג׳ארה זצ׳׳ל, המושר בבתי ישראל בליל שבת קדש, כי שיר זה מביא שמחה בכל העולמות.

בספר ׳מנהגי בעל החתם סופר׳ (פרק ה הערה יא), מובא דבר מרעיש אודות פזמון זה:

רבו של מרן ה׳חתם סופר׳ זצ״ל, הלא הוא איש האלקים רבי נתן אדלר זצ״ל, הנהיג בביתו שלא ישוררו את זמירת יקה רבון עלם׳. הסבה לכך מובאת בספר ׳משנת חכמים׳ למהר״ם חאגיז, שכאשר חבר רבי ישראל נג׳ארה שיר זה במקום מושבו בצפת, שלח אליו האר׳׳י הקדוש, שהיה גר בסמיכות מקום, להודיע לו, כי כאשר החל לשורר את השיר באה השכינה עם פמליא של מעלה לשמע את קולו. אולם היות ומרב להט והתרגשות הפשיל את שרווליו, התרחקו ממנו המלאכים ונסתלקה השכינה.

משום מעשה זה נמנע רבי נתן אדלר מלשורר בביתו נגון זה, וכך נהגו בעקבותיו גם תלמידו מרן ה׳חתם סופר׳ זצ׳׳ל וצאצאיו לימים, שאל בנו של ה׳חת"ם סופר׳.

הגאון רבי שמעון סופר זצ׳׳ל, אב׳׳ד קראקא, את אביו לפשר הענין, שכן הוא מאד התעורר מהפזמון ׳קה רבון׳. אמר לו ה׳חתם סופר׳: ״טרם אגלה לך את טעמי, נח לי שתשירו אותו״… מני אז, החלו לשיר ׳קה רבון׳ במשפחתו של החתם סופר.

כעבור שנים, הסביר ה׳חתם סופר׳ את השינוי: ״אצל הרבי רבי נתן אדלר, העובדה שהסתלקה השכינה – הרי היא סבה מספקת להפסיק לשיר מחמת כך. אבל אצלנו, מספיק ה׳הוה אמינא׳ של המלאכים שבאו מלכתחלה להאזין לשירתו, כדי שאכן נשיר אותו בשלחן השבת…״

הרב שך והשיר קה ריבון

בבחרותי, כאשר למדתי בישיבת פוניבז', שחו בני הישיבה בהתפעלות מרובה על מעשה שארע בחדרו של מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל.

היה זה כאשר הגיעו אליו זוג ערירים שבורי לב, לשמע דברי חזוק מרבן של ישראל במצבם הקשה, ולקבל ממנו טללי עדוד ותחיה. הרב שך הושיבם בחדרו, התישב לצדם והחל לדבר אל לבם ולעודדם. לאחר כמה דקות, לקח הרב שך סדור והחל לקרא יחד עמם את השיר ׳קה רבון׳, בו טמונים הרבה מיסודות האמונה.

יָהּ רִבּוֹן עַלַּם וְעַלְמַיָּא / אַנְתְּה מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא
   עוֹבָדֵי גִיבַרְתָּךְ וְתִמְהַיָּא / שְׁפַר קָדָמַי לְהַחֲוָיָא
שְׁבָחִין אֲסַדֵּר צַפְרָא וְרַמְשָׁא / לָךְ אֱלָהּ קַדִּישָׁא בָרֵא כָל נָפְשָׁא
   עִירִין קַדִּישִׁין וּבְנֵי נַשָׁא / חֵיוַת בָּרָא וְעוֹף שְׁמַיָּא
רַבְרְבִין עוֹבָדָךְ וְתַקִּיפִין / מַכִיךְ רַמַיָּא זְקִיף כְּפִיפִין
   לוּ יְחֵי גְבַר שְׁנִין אַלְפִין / לָא יֵעוּל גִיבַרְתָּךְ בְּחוּשְׁבְּנַיָּא
אֱלָהָא דִילֵיהּ יְקַר וּרְבוּתָא / פְּרוֹק יַת עָנָךְ מִפּוּם אַרְיְוָתָא
   וְאַפֵּיק עַמָּךְ מִגּוֹ גָלוּתָא / עַמָּא דִּי בְחַרְתְּ מִכָּל אוּמַיָּא
לְמַקְדְּשָׁךְ תוּב וּלְקֹדֶשׁ קוּדְשִׁין / אֲתַר דִּי בֵּיהּ יִיחְדוּן רוּחִין וְנַפְשִׁין
   יְזַמְּרוּן לָךְ שִׁירִין וְרַחֲשִׁין / בִּירוּשָׁלֵם קַרְתָּא דְשׁוּפְרַיָּא

במשך דקות ארכות עבר איתם קטע אחרי קטע בהתרגשות מרובה, כשמדי פעם זולגות עיניו דמעות. בסיום, שאל אותם הרב שך: ״היה לכם חזוק?״ משהשיבו בחיוב, אמר:

"החיזוק הזה יגרם בעזרת השם שתהיה לכם ישועה בקרוב!״ ואכן, לתקופת הימים נפקדו בזרע של קימא. ללמדנו את כחה של השירה, וכחה של אמונה הטמונה בשיר!״.

אלו היו המשוררים של כלל ישראל. הם לא היו אנשים פיוטיים, בעלי כשרון לחרז חרוזים. הם היו בעלי רוח הקדש להטביע את חותם האמונה בזמרת פיהם, ולהשפיע רוממות וקדשה לדורות במלים שיצאו מקירות לבבם הטהור!

 

גם בנגון המצטרף ומשתלב עם מלות השירה טמונות כונות מיחדות ואף עמקות.

בדומה לכך נוכחתי בשנת תש״ס, עת השתתפתי בשמחת תורה במעמד ההקפות בישיבת חברון גאלה. הבחורים רקדו בכל עז לכבודה של תורה, ושרו שוב ושוב את השיר המפורסם ״אנא, אנא, אנא עבדא דקודשא בריך הוא…״ בעצומם של הרקודים הסוערים בקש ראש הושיבה ראז, הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ״ל, לעצור לרגע. כל התלמידים התאספו סביבו, והוא אמר את הדברים הבאים:

״מדוע מי שחבר את הנגון חיבר זאת באפן שיחזרו שלש פעמים על המלה: ׳אנא, אנא, אנא׳? משום שצריך שהדבר יקבע בנפשו של כל יחיד ויחיד שהוא הוא עצמו עבד ה׳!

פעם אחת כנראה אינה מספיקה בשביל לקבע זאת עמוק עמוק בנפש״…

בשירה ובהטעמת השירה של כלל ישראל טמונים סודות גדולים! לכל תבה של הנגון, לכל עליה וירידה בטון ובמלים, יש עמק וטעם.

"יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה"

הגאון הקדוש רבי ישראל משקלוב זצ׳׳ל זכה לקבל לקח מפי רבנו הגר׳׳א מוילנא זיע״א באחרית ימיו. בהקדמתו לספרו ׳פאת השלחן' הקדיש רבי ישראל קטעים שלמים העוסקים בעצם גדלת רבו הגדול. הדברים שכתב שם נשגבים ומופלאים וראויים לתלמוד.

בתוך רבנו מצטט רבי ישראל מעשה פלא, המורה על היחס הרם שיחס הגאון מוילנא לעסק השירה ולסודות הנגינה, ועד כמה גדל עמק השגתו ברזי השירה, מעלותיה ותכונותיה. הדברים אף מלמדים אותנו על ערך המשוררים של כלל ישראל לדורותיהם. כך הוא כותב:

׳׳ולא יכלתי מלהתאפק מלהודיע ספור אמתי ונפלא אשר שמעתי מפה קדוש, תלמיד מבהק של רבנו הקדוש, רב חביב, נח נפש וצדיק, הרב הגאון החסיד המקבל הגדול המפרסם בעולם, כבוד מורנו הרב מנחם מענדל זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, מירושלים תבנה ותכונן…

׳׳…והיה בעת ששמש לפני רבנו הגאון מנוחתו עדן בהיותו בקהלה קדושה סערהייא, בשעה שסיים פרושו על שיר השירים שקבל ממנו, היה בדיחא דעתיה ושמח בשמחת תורתו הקדושה. ויקרא למחותנו הגאון הרב דסערהייא זכרונו לברכה, ולבנו הגדול הרב המפרסם מורנו הרי׳׳ל זכרונו לברכה, וצוה לסגר חדרו, והחלונות סגרו ביום והדליקו נרות הרבה.

״וכאשר סיים פרושו, נשא עיניו למרום בדבקות עצומה בברכה והודאה לשמו הגדול יתברך שמו. שזיכהו להשגת אור כל התורה, בפנימיותיה וחיצוניותיה. כה אמר: "כל החכמות נצרכים לתורתנו הקדושה וכלולים בה וידעם כלם לתכליתם…

חכמת האלגברה, המשולשים וההנדסה, וחוכמת המוזיקה, ושיבחה הרבה. הוא היה אומר אז, כי רוב טעמי תורה וסודות שירי הלויים, וסודות תיקוני הזהר, אי אפשר לידע בלעדה ועל ידה יכולים בני אדם למות, בכלות נפשם בנעימותיה, ויכולים להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה."

אך אחרי עליתו למרום  (- של הגר״א) ספר לי תלמידו הרב הנזכר, ולמען ידעו גרלת תורתו ולא ישתכח ־ כתבתיה פה…״ והדברים מרעישים!

מעלת הנגינה

לפי הקבלה יש קשר בין נגינה לנבואה על פי הכתוב: "וְעַתָּה קְחוּ-לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד-ה'."[1], האדמו"ר הזקן בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד אף הקדיש מאמר שמבאר את הפסוק על פי תורת חב"ד, וכן שאר אדמו"רי חב"ד הקפידו לשבח ולהלל את חשיבות ומעלת הניגונים. על הניגון החסידי אמר רבי ישראל ממודז'יץ: "אומרים שקרוב עולם הנגינה אצל עולם התשובה, ואני אומר שעולם הנגינה הוא עולם התשובה עצמו".

בחסידות, בייחוד בחצרות החסידיות של ברסלב (ראו ניגוני ברסלב), וויזניץ, מודז'יץ ובחב"ד, רואים עניין גדול בניגון החסידי. מספרים על רבי נחמן מברסלב שאת חידושיו היה אומר בניגון והיה אומר שלכל דבר תורה יש ניגון שונה. גם אדמו"ר הזקן מייסד תנועת חב"ד היה מדבר בניגון. לשיטת רבי נחמן מברסלב יש קשר ברור בין הסיפור החסידי לבין הניגון החסידי. הבעש"ט ביקש בעת פטירתו, לשיר את ניגונו של המגיד מזלוטשוב, ואמר שבכל עת שיושר ניגון זה בחבורה, הוא יגרום התעוררות תשובה. [ויקיפדיה].

בכל לילה כשהגיע זמן חצות הלילה היה הגה"ק בעל "מגלה עמוקות" זי"ע אומר לאשתו שתלך מן הבית, והיתה הולכת

לבית אביה ללון שם עד הבוקר. פעם סיפרה את זה לאחיה, והיו לה עשרה או שנים עשר אחים, ורצו האחים לבדוק מה

הוא עושה בזמן זה, והלכו וסבבו את הבית ושמעו קול נעימות שירת המלאכים, ומרוב מתיקות וכלות הנפש פרחה נשמתם.

גם חיל סנחריב להבדיל מתו על ידי שהקב"ה גילה אזנים ושמעו שירת המלאכים.

התפעלות תמידית ־ ללא הרגל ומלמדת

אחר שראינו כל זאת והבנו כי השירה הנה בטוי של הרגש הלב, וכאשר יש התרגשות גדולה פורצת השירה – נבין את הענין עמו פתחנו.

הנה בקריעת ים סוף הגיעה ההכרה של כלל ישראל לידי מצויה העליון ביותר, עד כי פרצה השירה מפיות כלם. היתה זו הכרה בנסיו של בורא עולם, בכבירות ההשגחה ונאדרות כחה כשכל זה חדר היטב והתמזג באישיותם של כלל ישראל, פרצה ה'שירה׳, המוכיחה על בהירות וחדות ההכרה של ׳ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׳.

עצם פריצת השירה הוכיחה על חדירת ההכרה אל תוך תוכה של האישיות, נפש וגוף כאחד. ׳שירה׳ לא אומרים- שירה אמתית אינה מתוכננת – היא פורצת! אם לא תפרץ השירה, משמע שאיננה שירה. הכרה בנס מסוגלת להביא לפרץ שירה.

להכרה זו של אמונה חושית ושל התפעלות, הגיעו כלל ישראל כשעמדו על הים.

מעתה יובן, אומר בעל ה׳שעורי דעת׳, מדוע האבות הקדושים שהיו גדולי עולם וראו נסים רבים ופלאות היוצאים מגדרי הטבע לא אמרו שירה; ומה היה מיוחד בקריעת ים סוף שגרם לכלל ישראל לשיר, ולקדוש ברוך הוא להתפעל כביכול ולומר ״לאלו הייתי מצפה״.

ההסבר הוא משום שאצל האבות הקדושים היו יסודות האמונה כה איתנים ומוחשיים, עד שהרגישו וראו את בורא העולם בכל צעד ובכל פעולה. כך לא היתה להם כל התפעלות יוצאת מגדר הרגיל! את ההתפעלות מהנהגת הקדוש ברוך הוא מעל הטבע – הם חשו גם בהנהגת הטבע עצמה. הראיה החושית של הנהגת השם יתברך היתה אצלם כדבר מן השגרה, וממילא לא ׳פרצה׳ מהם שירה.

נקח לדגמא את נס ההצלה של אברהם אבינו באור כשדים. נמרוד השליך אותו אל כבשן האש, נעשה נס והאש לא שלטה בו. למרות שהדבר נוגד את חוקי הטבע באפן מוחשי, לא היתה כאן התפעלות יוצאת דפן של אברהם אבינו, שכן מבחינתו כל הטבע הוא רק מציאותו יתברך, ולכן גם כאשר נשלל כך! הטבע הרגיל ולא שלטה בו האש ־ אין כאן שום שנוי בעצם ההכרה שהכל משלו ומכוחו הוא!,

[א.ה. ולכן הקב"ה ציפה ושמח בשירתם – הדבר דומה לאב שלו שני ילדים, א' כשרוני וא' חלש, והביא החלש ציון 85, אחרי הרבה בלתי מספיק… ודאי שלו האב מצפה בו ישמח ולו יתן פרס! כך אנו – לנו ה' מצפה ועמנו שמח!]

 

כשהרבי מתולדות אהרן הביע קורת רוח מדבריו של הרב שך

אם נתבונן בפרקי התהלים של דוד המלך ע״ה, נעים זמירות ישראל, נחזה בהתפעלות ובהתרגשות שאותן חש מול חכמת הקדוש ברוך הוא הקימת בבריאה. התפעלות עמקה זו נבעה מכך שלא נכנע תחת כח ההרגל וה׳מלומדה׳, והכל היה נראה בעיניו כחדש, כאלו היום נעשה. כל מסכת חייו של דוד המלך היתה שירה. לא רק שירה על חסדים ונסים פרטיים, אלא שיזרה מתמשכת מעניני הבריאה הטבעיים שהוא רואה בכל יום ויום. מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל, היה רגיל לומר: ״אם תעירו אותי באמצע הלילה ותשאלו אותי ׳אתה רואה את בורא עולם?׳ אשיב בבטחה: בודאי שאני רואה! עצם זה שאני פותח וסוגר את העינים, שאני יכול לכופף אצבעות כרצוני, וככלל שאני רואה, מדבר ושומע – איך כל זה עובד? מי עושה זאת אם לא בורא עולם?״

ספר לי ידידי, הרב הגאון רבי מרדכי שינברגר שליט״א, תלמיד חכם ומרביץ תורה בירושלים, שבמהלך השנים למד את אחד מנכדיו של הארמו״ר הזקן מתולדות אהרן, הגאון הצדיק רבי אברהם יצחק קאהן זצ״ל, בעל ה׳דברי אמונה׳, שהיה איש גדול ורם המעלה.

באחד הימים, ספר רבי מרדכי לתלמידיו כי זכה להיות אמש אצל מרן הרב שך ושמע מפיו דברי חזוק מיוחדים על עניני האמונה. הוא מסר במשך שעה ארכה בפני התלמידים את תאורו של הרב שך אודות החכמה העצומה הטמונה בכל אבר ואבר מגוף האדם, כשלכל אחד תפקידו ויעודו, ומנה את מעלותיו של כל אבר ואבר בפרטות.

הרב שך נקט בדגמה: אדם סוחב בידו סל ששוקל חמשה קילו. כשנשאל אותו ׳׳כיצד הנך מסוגל לסחב סל שכזה?" הוא יסביר לנו שזהו השריר. וכשנשאל ״מי מפעיל את השריר?׳׳ הוא יסביר לנו שעל כך אחראי המח, המצביא של כל האברים.

ומה זה מח? שאל הרב שך – – ׳׳סי דאך א שטיקעל שמעלציל!…  (הרי זו חתיכה קטנה של שמן) ובה טמון הכח העצום והנשגב המפעיל את כל מכונת הפלאים הזאת שנקראת ׳גוף האדם׳.

כשהנכד שב לביתו לפנות ערב׳ ספר לסבו האדמו״ר את מה ששמע מרבו. כשמע זאת הרבי, בקש לשמע מהמלמד מכלי ראשון את אשר אמר לתלמידיו.

הגבאי הרים טלפון למלמד והודיע לו כי הרבי חפץ לדבר עמו.

כשספר לי זאת רבי מרדכי, תאר בפני כיצד חש באותם רגעים בהם המתין שהרבי יגש אל השפופרת. תאוריות שונות התרוצצו במחו ־ ״מה כבר הרבי אמור לבקש ממני?׳׳ אולם הרבי רק בקש ממנו, אם לא קשה עליו הדבר, לחזר שוב על הדברים ששמע מהרב שך. המלמד אכן חזר בפני הרבי על הדברים, כשכל העת הרבי מקשיב לדברים ברכוז ומהנהן בראשו לאות הסכמה. לבסוף הפטיר הרבי בהתפעלות: ״אה! הרי זה כל כך אמת! כאלו דברים נכונים ופשוטים… נפלא! נפלא!״…

לאחר מעשה, ספרו בני הבית למלמד כי הדבורים שהשמיע לרבי בטלפון, הלהיטו מחדש את אש האמונה שיקדה בנפשו הטהורה, עד כי בתם השיחה הזילו עיניו דמעות חמות. ״אה! איזו אמונה!… איזו אמונה!…׳׳ מלמל שוב ושוב.

וכך דקות ארכות, לא הצליח הרבי להשקיט את סערת רוחו.

לבני הבית, למקרבים ולתלמידים, היה זה פרק מאלף מהו הערך אצל הרבי להארה אחת ברורה יותר באמונה, ועד כמה מוטל על האדם לעבד ולתבע מעצמו התבונניות נוספות בנפלאות הבורא וחכמתו.

לאלה הייתי מצפה

אלמלא מרוץ החיים העומד בעכרנו, היינו נותנים את הדעת על כל פעלה שהננו עושים עם הגוף המפלא בו זכה אותנו בוראנו, ואז היתה פורצת מפיותינו מאליה שירה והודיה לקדוש ברוך הוא. אך כח ההרגל מכהה את חוש ההתפעלות.

זוהי הבנה עמקה יותר במה שאמר הקדוש ברוך הוא ״לאלו הייתי מצפה״: הבורא יתברך חפץ דוקא באנשים קטנים שתפרץ מהם ה'שירה׳. יש לו שמחה מיוחדת מהכרה הבאה על ידי התבוננות והכרה באמונה.

דוקא מכח גדלותם של האבות הקדושים, לא פרצה מהם השירה. כל העת דעתם היתה דבוקה בקדוש ברוך הוא. חוץ מ׳בורא עולם׳ הם לא ראו כלום. הם לא נכנעו לכח ההרגל, ולכך לא היתה אצלם שום התפעלות; ההכרה היתה חלק בלתי נפרד מסדר יומם ומשירת חייהם.

בני ישראל שלא זכו עדין להשיג את ההכרה של האבות הקדושים לפי רום גדולותם, כאשר זכו להגיע על הים להכרה אמתית של אמונה עד שהחוו באצבע ׳זה א-לי ואנוהו׳ – מרב התפעלות פרצה מהם שירה.

זכותי מצעירותי את המחזה הנפלא, בעת שראו תלמידי ישיבת פוניבז׳ כיצד פורצת אמירת ׳אמן יהא שמיה רבה׳ מנהמת לבו הטהור של ראש הישיבה, מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ״ל. כל העומדים במחיצתו חשו אז את המשג של ׳בכל כחו׳ – ׳בכל כונתו׳. המלים נאמרו בכזו חיות, בכל הנשמה.

אחרי שאדם מכיר בגדולות הבורא, השבח פורץ ממנו באחת!

הגדרת השירה לגרח"ק

יסוד נפלא אמר מרו שר התורה, הגאון רבי חיים קניבסקי שליט״א, לאחד מתלמידיו, דברים בהם הגדיר את מהות השירה.

רבי חיים נשאל על דברי חז״ל  (מגלה לב, ב): ״הקורא בלא נגינה והשונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר ׳וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם׳״. לכאורה, ישנם אנשים שאין להם את חוש השירה. כיצד אפוא נתן לבוא אליהם בתביעה?

השיב רבי חיים: ״כשחז״ל אמרו שירה, הכונה היא להביע רגשות של שירה". כונת הדברים היא, שהלימוד יהיה עם חיות והנאה, ׳כל עצמותי תאמרנה׳, זוהי מהות הנגינה ושרש השירה!

הגרי"מ פיינשטיין

אחי מתלמידיו של הגאון הצדיק רבי יצחק שלמה אונגר זצ״ל, ראש ישיבת ׳מחנה אברהם׳ ומגדולי צדיקי הדור, ספר ספור נפלא:

לפני יותר מארבעים שנה, כאשר התקימה בירושלים ה׳כנסיה הגדולה׳ של אגודת ישראל, הגיע פוסק הדור, מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ״ל, במיוחד מארצות הברית בכדי לטל חלק במעמד.

במלון בו שהה, שמע רבי משה בערב קול נעים בוקע מאחד החדרים. היה זה קול שירתו הערבה והכוספת של רבי יצחק שלמה אונגר, שהיה הוגה בתורה כדרכו בשמחה ובנעימות מיחדת. מיד פנה אליו רבי משה וביקש לקבע עמו חברותא לימים הקרובים… קול השירה שבה את לבו של רבי משה. הוא מצא יהודי שלומד תורה מתוך שמחה, ערבות ומתיקות; לדידו, הרי זו הזדמנות פז להחכים ממנו. וכך למדו בחברותא במשך שבוע שלם במתיקות גדולה.

 

מהות הישיר׳ ויפיו – סדור הטונים וצרופם יחד

לסיום עניו זה, נביא מה שכתב המשגיח, הגאון הצדיק רבי חיים פרידלנדר זצ״ל בספר שפתי חיים  (מועדים ב, עמוד תכד), בשם רבו המשגיח, הגאון הצדיק רבי אליהו אליעזר דסלר זצ״ל. הדברים הם ראיה מחודשת ותובנה נפלאה בענין השירה. נצטט את לשונו הזהב:

״נפלאים הדברים למתבונן, כיצד מדרגת השירה תואמת ומקבילה לצורת השיר ויפי סדורו. שיר מורכב מהמשכיות של טונים, כאשר כל טון כשלעצמו אין בו את הערבות של השיר, ורק הצרוף של כל הטונים הנפרדים בהמשכיות אחת בזה אחר זה ובסדר הראוי, הוא הנותן לשיר את יפיו ואת ערבותו לאזני השומע.

״אפשר לומר שישיר׳ הוא מלשון שורה, כמו שבשורה מסדרים הדברים זה אחר זה בהמשכיות, כן הוא גם בשירה. כמבנה השירה כך מהות ענינה, שהיא הראיה הכללית למעלה מהזמן, המאוחדת את כל המארעות הנפרדים למטרה אחת – כבוד השם יתברך.

״דהיינו, לראות כיצד כל פרט הוא טבעת אחת בשרשרת הנמשכת של הנהגת השם יתברך והשגחתו מתחלת הבריאה ועד סופה, וכל פרט מהוה נדבך נוסף בבניית כבוד השם יתברך, היוצא מהבריאה כולה. על ידי הראיה הכוללת מתגלה יפי ושלמות הנהגתו יתברך״.

כאשר האדם מתבונן אחרי תקופה בכל המצבים שעברו עליו ובכל המהמורות שהצרך להתמודד עמן – לפעמים זוכה הוא לראות ולהבין כיצד הכל היה רצף ארועים ומקרים, שכל חלק מהם היה הכרחי כדי להביא את ישועתו.

כך היא מהות השירה, מבאר הרב דסלר. שירה אינה בנויה מטון אחד או מקצב אחיד; אדרבה, השיר הוא רגע לאט. רגע מהר, רגע עולה רגע יורד, ועל ידי תערובת הקולות וסוגי הטון והקצב – נוצר שיר נפלא הנוגע בנימי הלב. זהו כחה של שירה.

כך היתה השלמות ביציאת מצרים שעל ידה הגיעו לשירה ־ כאשר הבחינו כיצד כל חלקי הפאזל משתלמים ומשתלבים האחד ברעהו בצורה משלמת ומדויקת. אז הבינו את הצורך והמטרה של מכירת יוסף והכתרתו למלך׳ ירידת יעקב למצרים, הולדת פרעה, שעבוד מצרים וכדומה. במבט לאחור, הבחינו כיצד כל חלק וחלק היה הכרחי להביא את הגאלה המיחלת.

אז פרצה מפיותיהם שירה, המורכבת אף היא מאותו שורש של צרופי טון, קצב וקולות שונים׳ המשלימים למארג אחיד של שיר!

[א.ה. המהר"ל אומר ששיר זו טבעת "הבהמה יוצאה בשיר" [לצערינו בזמננו הרבה בהמות יוצאות בשיר או בסינגל או באלבום מלא…]. טבעת זו צורה שלימה מכל צדדיה. הצדיקים לעת"ל יהיו במחול. זו צורה שלימה של מעגל סביב הקב"ה. הכל מוביל אל ה' מכל כיוון בהשוויה. הכול מובן ומכל מקום רואים אלוקות].

בכך גם באר הרב פרידלנדר את דברי דוד המלך (תהלים קכו, א): ״בשוב השם את שיבת ציון היינו כחולמים״. מהו ׳היינו כחולמים׳?

הנה לעתיד לבוא, כאשר תבוא הגאולה העתידה ויפקח ה׳ את עינינו, נראה בחוש תבין כיצד כל פרטי הגלות היו אמצעי והכנה לגאלה. ראיה זו תהיה כל כך חדה וברורה עד שנתפלא על עצמנו, כיצד בזמן הגלות בעת התחדשות המארעות לא הבנו זאת, אלא אז ׳היינו כחלמים׳.

כמו בשנה, כאשר האדם חולם חלום אחר חלום, בלי קשר ביניהם, והחלומות הם דמיוניים ואינם אמתיים, כך יהיה מבטנו על מה שקרה בגלות. בתוך הסתר הזמן ראינו כל מאורע בנפרד׳ לא הבנו את הקשר ביו המארעות השונים ולא הבחנו כיצד כלם מובילים לאותה מטרה, לכן היה נדמה לנו שסבלנו צרות ויסורים. אך במבט האמתי של למעלה מהזמן שנזכה לו לעתיד לבוא, נראה בבהירות כיצד הכל היה רק לטובה. או אז ׳ימלא שחוק פינו׳ על המבט הדמיוני של ׳היינו כחלמים׳ בעת הגלות!

[אגב – שירת ישראל במקורות אינה בנויה על חרוזים ומשקלים, וזאת מפני מעלתה שמבטאת התוכן כפי שמבאר החבר למלך כוזר].

זכות הכלבים לומר שירה

כדי להשלים יריעה זו, נביא דבר מפלא שמצאנו בדברי חז״ל בענין זכיתם של הכלבים לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא. כך הובא במדרש (סוף פרק שירה, הובא ב׳ילקוט שמעוני׳ פרשת בא, רמז קפז): ״רבי ישעיה תלמידו של רבי חנינא בן דוסא היה מצטער ומתענה שמונים ושמונה תעניות ואומר: הכלבים שכתוב בהם ׳והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה׳, יזכו לומר שירה זו…

״נענה לו מלאך מן השמים, ואמר לו: ישעיה, עד מתי אתה מתענה על דבר זה? שבועה לפני הקדוש ברוך הוא, מיום שגלה לחבקוק הנביא לא גלה סודו לשום אדם בעולם. אלא בשביל שאדם גדול אתה וראוי אתה להזדקק בך, נתנו לי רשות להגיד לך במה זכו הכלבים לומר שירה: לפי שכתוב בהם ׳ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו׳… ולענין שאלה ששאלת, חזר לאחוריך, כמו שכתוב שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו״.

דברי חז״ל הללו מפליאים מאד וטעונים באור. האם אכן ׳כצעקתה׳?

בשביל קשיא אחת, הנשמעת – על פניה – די שולית, נצרך רבי ישעיה להתענות, לא תענית אחת ולא שתים אלא למעלה משמונים תעניות עד שיענה על ידי מלאך מן השמים? לא מצאנו דבר כדוגמת זה בשאר סוגיות חמורות שהוקשו לבל מאורי הדורות במשך השנים?

ופלא על פלא הוא. לפי הנראה מלשון המדרש, גם לאחר שקבל תשובה מן השמים ־ היתה זו תשובה חלקית, והזהירוהו לבלתי יהין לחקור עוד בדבר הזה. הלא דבר הוא!

רבנו המבי״ט זיע״א, בבאורו על פרק שירה, מסביר בדברים יסוד נורא. אבן, היתה כאן קושיא כה עצומה, שאין בשכל אנוש להבינה לולי יבוא מלאך להאיר את עיניו מן השמים.

מבאר המבי״ט כך: הקדוש ברוך הוא הטביע בטבעי כל יצורי הבריאה את המשג של ׳שביעה׳. האדם, ולהבדיל גם כל הבהמות, הרי הם אוכלים פעמים ושלש ביום ושבעים בכך. אך ישנו יצור אחד שלעולם לא נמצא אותו במצב של שבע. יצור זה אינו שבע רצון ושמח בחלקו אף פעם, ותמיד הוא תר ומחפש אחר אכל. יצור זה הוא הכלב, שעליו נאמר ״והכלבים עזי נפש״. היות והמאכל הוא חיי הנפש, הכלבים בעוז נפשם אינם שבעים לעולם.

זאת עומק הקושיא של רבי ישעיה. כיצד יתכן שהכלבים, שאינם שמחים בחלקם ואינם שבעים לעולם, מסגלים לומר שירה? הרי שירה במהותה פורצת רק כאשר הלב עולה על גדותיו, כאשר הנפש הומה וגואה בשבח והודיה; והכלבים הלא סותרים בטבעם את כל המשג הזה של שביעה. הם אינם מכירים משג כזה של להיות ׳שמחים בחלקם׳.

ואכן, על חומר קשיא כזו, מבלעדי שנתנה רשות מיחרת למלאך לגלות את אזנו של רבי ישעיה כי שמורה לכלבים זכות מיחדת על כך שעשו רצון השם במצרים ולא חרצו את לשונם לבני ישראל ־ מן הסתם לא היה משיג זאת בדעתו לבד. ולכן, גם לאחר שהשיבו לו מן השמים, עדין הקושיא במקומה עומדת…

עלינו להתבונן כמה מגונה היא מדתם של הכלבים, הנוטים כל העת לבכינות ולהתלוננות. הם נצרכו לזכות מיוחדת כדי לומר שירה, כי מי שמסתובב כל העת בתחושה של חסר, של צרך ותאוה בעוד ועוד – סותר בעצם את מהות השירה!

״רציתי שנאמר את ההלל לקדוש ברוך הוא על ידי שירה"

נסים באנקדוטה מענינת ששמעתי ממקור נאמן על הרב החסיד רבי בן ציון אפטר זצ׳׳ל, שנמנה על זקני עדת חסידי ברסלב. בנו של רבי בן ציון הוא העלוי המפלא שנודע בהיכלי התורה, רבי פינחס אפטר הי״ד, שהיה ידיד אמת ורע אהוב של מרן הגאון רבי נחום פרצוביץ זצ״ל, ראש ישיבת מיר, ונרצח בדמי ימיו בשואה האימה. לימים, הנציח רבי

נחום את זכרו בהוצאת כתביו לאור עולם.

רבי בן ציון התגורר בעיר בני ברק בתחלת היותה לעיר. בעת ההיא, מנין ה׳ותיקין׳ היחיד שהתקים בה היה המנין שבבית מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל. רבי בן ציון היה צועד רגלית מדי יום לפנות בקר ממקום מגוריו עד לביתו של ה׳חזון איש׳. שם היה מצטנף בפנתו ומתפלל בהתלהבות מיחדת, כלפיד אש יוקד, במתינות ובהתעוררות רבה. הוא התחבב באופן מיוחד על ה׳חזון איש׳, שהעריך את אופן עבודת השם שלו, את צהלתו בפניו ואמונתו התמה.

ביום 'ראש חדש׳ אחד, כאשר הגיע לתפלה, כבדו החזון איש לגשת כשליח צבור לפני העמוד. כשהגיעו ל׳הלל׳, אמר רבי בן ציון את ה׳הלל׳ בצורה רגילה, ללא נגונים ושירים, כמנהג המקום.

לאחר התפלה, נגש אליו ה׳חזון איש׳ ושאלו בפליאה: ׳׳רבי בן ציון, אצלכם בברסלב לא מזמרים את ההלל בשירה ובנגינה?׳׳

׳׳אצלנו אמנם נוהגים לזמר נגונים בהלל׳׳, השיב רבי בן ציון, ׳׳אך נהגתי כאן כמנהג המקום שאין מנגנים״.

אמר לו החזון איש: ״וכי בשביל מה, סבור אתה, הגשתי אותך לשליח צבור?! הרי זה מה שרציתי ־ שנהלל ונודה לקדוש ברוך הוא על ידי שירה!…״

 

פרשת בשלח

עבד ה' בלתי לה' לבדו

עם ישראל הם עבדי השם [אוצרותיהם]

(שמות פרק יג, יז-יח) וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֘ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה: (יח) וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים׀ אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

דברים מפליאים הובאו במדרש (שמות רבה כ, יח), על הפסוק ״ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף״ (יג, יח): ״מכאן אמרו רבותינו, אפלו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. שכן עשה להם הקדוש ברוך הוא, שנאמר ויסב אלהים".

דברי חז׳׳ל אלו הרי הם ׳מדרש פליאה׳ ממש. מה הקשר בין זה שהבורא יתברך סבב אותם דרך המדבר, לבין הדין המבאר במשנה שאפלו עני שבישראל צריך להסב בליל הסדר?

דודי, הגאון רבי משה קופשיץ זצ״ל, רבה של שכונת רוממה, אמר דבר נפלא מאד בבאור כונת דברי חז׳׳ל הללו.

בספר ׳מעשה השם׳ לרבי אליהו מזרחי, מדור הראשונים, כתב על דברי בעל ההגדה ״עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה׳ אלקינו משם״, כי באו להרגיש כאן את החסד הגדול שעשה עמנו הקדוש ברוך הוא.

מלבד עצם היציאה ממצרים, אף הגדיל חסדו בכך שהוא זה שהוציאנו בעל כרחו של פרעה.

שכן אלו היה פרעה שולח אותנו מרצונו, היינו משועבדים לו מצד דין ׳הכרת הטוב׳״.

זאת בא להדגיש בעל ההגדה בהזכרת שמו של הקדוש ברוך הוא: "ויוציאנו השם אלקינו משם׳׳, להורות כי חובת הכרת הטוב על היציאה היא אך ורק להשם יתברך בלבד, ומחמת כן הננו משעבדים רק לו.

והנה, מבאר במדרש (ילקוט רמז רח) כי בעת מכת בכורות, פרעה שאל היכן משה ואהרן, והיו ישראל משלחים אותו מזה לזה. החל לקרא פרעה: ׳׳משה! משה! קומו צאו״.

אמר לו משה: ׳׳לא גנבים אנחנו לצאת בלילה׳׳. אמר פרעה: ׳׳הראני פניך ודבר עמי׳׳.

אמר לו משה: ׳׳הלא הזהרתני כבר שלא אראה פניך?׳׳ השיבו פרעה: ׳׳אתה אמרת ומת כל בכור, ועתה אין בית אשר אין שם מת רחם עלי שלא אמות״.

השיב לו משה: ״אם תרצה להנצל, אמר בקול רם: ׳כלכם משחררים׳! ׳כלכם בני חורין!׳ באותה שעה נעשה נס, והרים הקדוש ברוך הוא את קולו של פרעה, והיה נשמע קולו בכל ארץ מצרים״.

כעת נבין, באר רבי משה קופשיץ במתק שפתים, את כונת רבותינו במדרש. ההסבה מסמלת את היותנו ׳בני חורין׳ מעולו של פרעה לשעבוד עבדות ה׳, כי הרי מסובים תוך כדי עשית מצוה, כאכילת מצה ומרור, שהוא קיום רצון וצווי ה׳.

וכפי שאומר ה'אור החיים' הקדוש על הפסוק "אנכי ה"א אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים – למה הדגש על "בית עבדים"?

"מבית עבדים פירוש לא הוצאתיך בדרך שישאר עליך שם עבדות, המשל אם היה ה' מוציאם בדרך בריחה וכדומה הגם שהיתה ההצלה נכונה אף על פי כן שם עבדות לא יעקר מהם כי אלה עבדי פרעה, וממה שהוציאם בכמה נוראות עד שאמר פרעה הרי אתם לעצמכם הרי אתם בני חורין כו' (ילקוט ר"ח), ועוד לו כשרדף שעשה ה' הפלא הגדול בהטבעתו בים בזה פקע שם עבדות מהם":

שלא נתחייב בהכרת הטוב לפרעה

אבל עדיין פרעה יוכל לטעון – אמנם נכון, נעקר מכם שם עבדות, אבל "אני עשיתי את זה"! אני שחררתי אתכם, ואתם חייבים לי הכרת הטוב על ידי שהכרזתי באותו לילה: ׳כלכם משחררים׳, ׳כלכם בני חורין׳!

לכן סבבם הקדוש ברוך הוא דרך המדבר וחזק את לב פרעה שירדוף אחריהם. על ידי כך נשללה טענתו של פרעה כי הוא הוציאם לחרות, כי בכך שרדף אחריהם הראה קבל עם ועולם שאינו חפץ לשחררם.

נמצא, כי אחת הסבות לכך ש׳ויסב אלקים את העם דרך המדבר׳, היא כדי להפקיע את טענת השחרור של פרעה, שהרי רדף אחריהם והראה שלא היה חפץ לשחררם מרצונו, ומה ששחרר בלילה ההוא – נעשה מתוך אלוץ וכפיה.

כיון שכן, כל ישראל משעבדים רק להשם יתברך, ואפלו עני שבישראל, דגמא של הקטן בעם, אין לו שום חובת הכרת הטוב ושעבוד אלא לקדוש ברוך הוא, שכלנו עבריו ומחייכים להוקיר טובה לו ורק לו.

ולזה רמז בעל ההגדה:

'ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים', ובמעשי ה' (ח"ב דף כג ע"ב) הקשה מנין שלא היינו נגאלים באופן אחר? ועוד, למה הוציאנו ה' דוקא ביד חזקה, ולא פעל אצל פרעה שישחרר את בני ישראל מרצונו הטוב?

והשיב, שאילו הקדוש ברוך הוא לא היה מוציא את בני ישראל בעצמו, אלא פרעה היה מוציאם מרצונו הטוב, אז היינו משועבדים תמיד להכיר טובה לפרעה, שהעבד שאדוניו שחרר אותו מרצונו, אין לו רום לבב, כי עד כל ימי עולם הוא כפוף תחת האדון… שאין ספק שהעבד המשוחרר שאדוניו שחררו לעולם, העבד ההוא עם היות שלא יקרא עבד, עם כל זה הוא משועבד לאדוניו, וכן בניו ובני בניו עד עולם, דאל"כ היה כפוי טובה.

ועל ידי שהשי"ת הוציאנו ביד חזקה והטביע את המצרים בים, הרי כולנו חייבים להודות לה' לבדו על נסיו ונפלאותיו ואין אנו ובנינו משועבדים להודות לפרעה. עכ"פ למדנו מכאן שרצון ה' שלא נהיה משועבדים בחיוב של הכרת הטוב לפרעה מלך מצרים.

 

"ועכשו קרבנו המקום לעבודתו"

מטרת יציאת מצרים היתה להכניסנו תחת על שעבוד הבורא ועבודת השם. קריעת ים סוף העלתה אותנו בדרגת האהבה והחיבה לכדי ׳בנים׳. וכאן יש לדעת: אצל הקדוש ברוך הוא, אין העבדות מהוה סתירה לאהבתנו כ׳בנים׳!

אדרבה, נתינת התורה, החקים והמשפטים – היא דוקא מחמת האהבה הגדולה שלו כלפינו: ׳׳חפץ הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות״. התורה והמצוות הן זכות בעבורנו – ׳לזכות את ישראל׳! זה פרי אהבתו יתברך כלפינו.

העבודה המטלת עלינו היא להרגיש ולהחיות בתוכנו את השמחה הגדולה בעל השעבוד של הבורא, לחוש את האשר בקיום המצוות ולהחיות את השמחה בקרבנו על הזכות שנפלה בחלקנו ־ להקרא ׳עבדי השם׳.

מרן החזון איש זצ״ל התבטא פעם: ׳׳הרגעים הכי שמחים ומאשרים שלי הם כאשר חש אני את עצמי כעבד השם! טפל לעשיית רצונו יתברך! בכך אני חש את האשר הכי גדול!…״

בצורה זו חי החזון איש כל ימיו משועבדים לרצונו יתברך״, כמי שאיו לו רצון משלו כלום זולת רצון אדונו, כפי שחש עבד.

שמעתי מאבי מורי שליט״א, ששמע ממקור נאמן ספור על יהודי שלא היתה לו אפשרות, לא עלינו, להוציא את יציאותיו כרגיל, ונזקק לאדם צמוד שיסיע לו; עבודה מאד לא מכובדת ובלתי נעימה, בלשון המעטה. הלה התקשה במציאת אדם כזה שיואיל בטובו לסיע לו.

בעירת מגוריו באותם ימים, היה בבית המדרש בחור צנוע שהיה יגע על תלמודו יום וליל, ולא פסק פומיה מגירסא. אך כאשר הגיע לאזניו הצרך לטפל באותו יהודי, מיד קם ואמר: ״הנני! אני אטפל בו״. וכך היה הולך בכל יום ומטפל בו בשמחה, מתוך תחושה של קיום רצון ה׳.

למרות היותו שקדן עצום, הוא סבר כי היות וזוהי מצוה המגדרת כאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, הרי היא דוחה את מצות תלמוד תח־ה-, והוא קם ועשה מעשה, באותה שמחה וגיל כבזמן למודו.

״יודעים אתם מה היה שמו של אותו בחור?״ סים אבי מורי שליט״א, ״אברהם ישעיהו קרליץ… מי שנודע לימים כגאון ישראל, בעל החזון איש! עם כל העדינות והאיסטניסטיות שהיו בו, קיים זאת בשמחת לב, כי זהו רצון השם!״

משמעות המעשה היא, ש׳עבד׳ פרושו שעבוד מחלט תחת רשות ורצון אדונו. אם כך, מה לי לעשות רצונו על ידי למוד התורה, ומה לי לעשות רצונו בקיום מצוה זו, שמנחת בקרן זוית ואין מי שיטלנה.

נורא נוראות!

הגאון דבי דוב לפין זצ״ל, חתנו של הגאון דבי חזקיהו יוסף מישקובסקי זצ״ל – אב״ד קריניק ־ וחותנו של הגאון רבי משה מרדכי חדש זצ״ל, ראש ישיבת 'אור אלחנן׳, ספר כי הזדמן לו פעם להגיע לראדין ולהכנס למעון קדשו של הסבא קדישא, מרן החפץ חי-ים זצ״ל.

במהלך שיחתם, פנה אליו ה׳חפץ חיים׳ בשאלה: ״אמור לי – כיצד משכנעים בעולם האמת את הנשמה שכדאי לה לרדת לעולם הזה?״

ה׳חפץ חיים׳ הרחיב את שאלתו: ׳׳הן אמרו חז״ל (אבות ד, כב): ׳על כרחך אתה נוצר, על כרחך אתה נולד, על כרחך אתה חי׳. אולם מסתבר כי למרות זאת נותנים לה ׳טעם טוב בפה׳ ולא שולחים אותה בלי להרגיע אותה. מה כבר נתן לומר לנשמה?״

רבי דוב לא ענה, ולאחר דקת דומיה השיב ה׳חפץ חיים׳ עצמו: "אומרים לנשמה, כי בעולם האמת אמנם מסוגל האדם להיות בקי בש״ס – אבל להיות עבד השם הוא יוכל להיות רק בעולם הגשמי! שם יש נסיעות, שם יש קשיים, ועל ידי ההתגברות הנו נעשה עבד השם! כך מפייסים את הנשמה על ירידתה לעולם…"

כל הון שבעולם לא ישוה לזכות העצומה שיכול האדם להשיג בחייו עלי אדמות, להקרא בתאר ׳עבד השם׳. זהו האושר הגדול ביותר שקיים.

שש שעות של שעבוד לקדוש ברוך הוא

הגאון רבי משה קופשיץ זצ״ל, רבה של שכונת רוממה, היה חוזר בהתפעלות על אמרה אותה שמע פעם מיהודי ישיש, מחשובי חסידי קרלין.

אותו יהודי חסידי חשף בפני רבי משה את רגשי לבו, לב חם וגדוש באהבת הבורא – "ישנה אמרה מקבלת אצל בני אדם: ׳לא שוה לי להתבשר עבור חתיכה קטנה של בשר, כי אז אהיה מנוע במשך שש שעות לאכול חלבי׳! כך רגילים לומר".

"אבל אני", אמר אותו יהודי, "אדרבה – כאשר מציעים לי לטעם חתיכת בשר קטנה, שמח אני: הרי בכך אני נעשה משועבד לקדוש ברוך הוא למשך שש שעות! אני הופך להיות מצוה על ידו למשך שש שעות שלא לאכול מאכלי חלב. לא בגלל ההנאה המועטת של האכילה שכמעט ואינה מרגשת, אלא אך ורק כי אני מרגיש בזה עבדות. אה! איזו זכות היא להיות משעבד לקדוש ברוך הוא!״…

רבי משה היה חוזר ומתפעל מדבריו, שנאמרו ברגש קדש, בתום ובאמונה. הוא שיבח את דבריו ואמר: "זו עבדות! זהו עבד השם במיטבו!"

[כך לפעמים אדם לוקח פרי ומנגב אותו, כדי שלא יצטרך ליטול ידיים. מדוע לא תטול את ידיך ותקיים מצוה מדרבנן??]

 

[קראתי על א' מגדו"י במוסש"ק שהנאצי הקלגס הוציאו עם טליתו ובגדי רבנותו שיקלף את האספלט בידים חשופות. הוא פנה אליו בסדיזם ושאל 'האם זה מוצא חן בעיניך?' והרב ענה 'כעבד לרבש"ע – מה שהרבש"ע עושה מוצא בעיני!'].

 

תנחומי הגר"ש ואזנר

נוכחתי בעת שהגיע מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ״ל, בעל ׳שבט הלוי׳, לנחם את דודי, מרן הגאב״ד הגאון רבי נסים קרליץ שליט״א, כשישב 'שבעה׳ על בתו הרבנית רוזנברג ע״ה, אשת חבר להגאון רבי שריאל רוזנברג שליט״א, רב שכונת ׳רמת דוד׳ בבני ברק.

אחר ששמע את כאבם של האבלים והשתתף בצערם, התבטא הרב וואזנר כך:

״למעשה, אי אפשר לנחם אב על הסתלקות בתו, או בעל על אשת נעוריו, וכן בנים על אמם, השם ירחם. הרי גדול שברם וכאבם. אולם רצון השם הוא שננחם, ורצון השם הוא שהאבלים יקבלו תנחומים, ובידו לגרום לכך שהם יתנחמו. לכן אני כעת מנחם אתכם״.

קם הרב וואזנר, אמר את הנסח הנהוג ״המקום ינחם אתכם…״, ויצא.

מלותיו של הרב וואזנר הותירו רשם רב על השומעים. במלים אלו תמצתה תכלית חייו ומעשיו של היהודי כאן בעולם הזה – כל פעולה שלו נגזרת ונקבעת אך ורק מרצון השם יתברך! אנו עבדים, וכל מעשיו של עבד נקבעים על פי צווי ורצון אדונו בלבד.

לוית הגרי"מ פיינשטיין

לרבים זכור מסע הלויתו של מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ״ל, שנפטר ביום תענית אסתר, ומטתו הגיעה לקבורה בארץ הקדש ביום פורים דמקפין. מסע הלויה השתרך לאטו בירושלים ביום הפורים, כשלאחריו מהרו כלם לפנות לסעודת פורים.

אחד המשתתפים הפטיר בפני עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ״ל: ״כיצד אפשר לשמח כעת בשמחת הפורים לאחר השבר אשר השברנו?״

מחה בו רבי שלמה זלמן: ״איננו אלא עבדים למקום, ואנו עושים רצונו יתברך בלי תערובת של הרגשים אישיים. כאשר הוא מצוה עלינו להתאבל על החכם – אנו מקימים דבריו, וכאשר הוא מצוה עלינו לשמח בשמחת הפוריםאנו מיד פושטים צורה ומחליפים צורה במצותו״.

ההספד על אשתו

מרטיט לב היה הספדו של הגאון הצדיק רבי בנימין פינקל שליט״א, מראשי ישיבת מיר, בהלוית אביו, דודי הגאון רבי אריה פינקל זצ״ל, ראש ישיבת מיר ברכפלד. במשאו ספר רבי בנימין כי בעת שנפטרה אמו, הרבנית הצדקנית מרת אסתר ע״ה, חשף רבי אריה טפח מזכוך נפשו וטהרתה.

בשעת הקבורה, כשהלב עדין מקרב להאמין, והוא רותח וכואב מלעכל את האבדה, התבטא רבי אריה בפשטות: ״אצלי, להניח רגבי עפר על קברה של אשת נעורי, זה כמו לבנות סוכה… זו מצוה וזו מצוה, קיום צויי השם ורצונו יתברך, והריני עושה זאת בשמחה ככל המצוות!״.

כך כותב הטור (ארח חיים סימן רכב): ״חיב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה כדרך שמברך על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם, נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד השם, שהיא שמחה לו״.

נורא ואיום! זהו בטוי אמתי של עבד השםבטול הישות, הכנעת הטבע, ושעבוד הרצוו האישי כליל לרצונו יתברך.

עבד הוא רק לה' לבדו!

דבר נוסף נשים לב-

הקב"ה הוציאנו ממצרים והוא גאלנו מבית עבדים, ויש לנו הכרת הטוב כלפיו, אך אם הייתה לנו עוד הכרת הטוב כלשהי – היה בזה פגם! עבד זה בכל רמ"ח ושס"ה, אם הוא גם קצת משועבד במשהו למישהו אחר – זה כבר לא עבד.      דומה הדבר לעבד שאדונו מבקש ממנו דבר מה אך הוא בדיוק עסוק בענין אחר שהוא חייב לעשות כעת. האדון יחוש פגוע. "אתה עבד שלי ואתה משועבד רק לי"!

עבד ה' אין לו שום חובות אחרים אלא רק להקב"ה! ולזה הוציאנו ה' מבית עבדים ומעבדות לכל זר, בלתי לה' לבדו!

אבי החזו"א ויוה"כ

סיפר הגר"ח קנייבסקי שסיפר לו החזו"א שפ"א היה אביו חלש ביוה"כ ושאל לרופא וא"ל שיצום לפי הרגשתו, ברגע שירגיש שאינו מסוגל שיפסיק את הצום. אביו של החזו"א עשר דקות לפני סוף הצום אכל. אנו היינו אומרים אם כבר הגעת לכאן, תסיים! אך לא, לאבי החזו"א לא היה ענין לסמן לעצמו 'וי' – צמתי ביוה"כ, אלא הוא עבד ה', כשיש מצוה לאכול, אוכלים. מבלי חשבונות זרים. [הח"ח והיהודי שאמר לו שצם הגם שאסרו עליו הרופאים – השיבו הח"ח אתה לא "צמת", אתה פשוט "לא אכלת"…]

מספרים על הרב מבריסק שלא ניתן היה לעמוד על מידותיו. פעם היה רך כקנה, ופעם קשה כארז. פעם ותרן מאין כמוהו ופעם מתעקש ללא ויתור. והפשט הוא שהרב ליטש מידותיו שלא הייתה לו מידה שמאפיינת אותו, אלא כל כולו עבד להשם יתברך! ולכן בכל עת הדרישות הן אחרות, ולא עובדים לפי "טבע" אלא לפי רצון הבורא!

על משה נאמר "וימת שם משה עבד השם". כיצד לא יראתם לדבר "בעבדי במשה" משה הוא בחינת עבד. עבד השם אינו פועל לפי רצונות אלא מתבטל לחלוטין לקב"ה!

 

 

פרשת בשלח

אני ה' רופאך או לדרוש ברופאים? [מבוסס על דברים שאמר הרב דיסקין, עם תוספת מרובה]

שמות פרק טו, כו

(כו) וַיֹּאמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל׀ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֹתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כָּל־ חֻקָּ֑יו כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' רֹפְאֶֽךָ:

אם לא ישים עלינו מחלות – אז למה אנו זקוקים לה' רופאך?

אמר רבי יוחנן מקרא זה בעצמו נדרש אם תשמע – לא אשים ואם לא תשמע אשים, ואעפ"כ אני ה' רופאך.

מכאן משמע שה' הוא הרופא. מאידך חז"ל אומרים ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא.

ידועים הם דברי רבנו הרמב׳׳ן (בחוקותי כו,יא) בענין מה שאמרו חז״ל ״ורפא ירפא ־ מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות״.

אמנם ניתנה רשות לרופא לרפאות, אך אם ניתנה רשות לחולה לדרוש ברופאים, זה ענין אחר;

כאן יש ״לכתחילה״ ו״בדיעבד״. ״בהיות ישראל שלמים וכן רבים … לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם, לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך ה׳ לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא… וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו, לא ידרשו ברופאים רק בנביאים … אבל הדורש ה׳ בנביא לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה׳״.

האם זאת אומרת שכל מי שמבקר אצל הרופא עושה מעשה מפוקפק?

האם גדולי ישראל אינם הולכים לרופאים? רבותינו בדורות קודמים, קדושי עליון, דרשו ברופאים. כיצד זה מסתדר עם דברי הרמב"ן?

הסיבה שדור המדבר לא נכנסו לארץ

אבן עזרא על שמות פרק יד פסוק יג: (יג) התיצבו וראו את ישועת ה' – כי אתם לא תעשו מלחמה רק תראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם. ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם.

התשובה כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל.

והשם לבדו שהוא עושה גדולות. ולו נתכנו עלילות. סיבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות. והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות:

א. דברי הראב"ע מתמיהים, שהרי מפורש בפרשת שלח לך שהטעם שלא נכנסו אותו הדור לארץ היה משום שהוציאו דיבת הארץ רעה, כמ"ש [במדבר פרק יד] (כב) כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: (כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ:

וא"כ איפוא מדוע נצרך הראב"ע לטעמים חדשים שלא כתובים במקרא?

ב. ועוד יש להקשות לשיטת הראב"ע – האם הם באמת היו מסוגלים לצאת ממצרים? להלחם בעמלק? לקרוע הים? אלא מאי, הקב"ה עשה להם ניסים, א"כ מדוע שלא יעשה להם ניסים גם בכניסתם לארץ?

חטא המרגלים

כדי להבין את הדברים, עלינו לחזור לאחור לפרשת שלח לך.

בנ"י מבקשים לשלוח מרגלים לתור את הארץ. הדבר לצנינים בעיני ה'. אני אמרתי להם שהיא טובה, סופם שעתידים לטעות בה.

מה רע לשלוח מרגלים? לנסות להבין כיצד להכנס ולכבוש?

 

המעשה בסבא מנובהרדוק

פעם בא אדם לסבא מנובהרדוק וא"ל רואים שהפרנסה מקור בהשתדלות. זו עובדה…

ענהו הרב מעשה באדם שהתווכח עם אשתו במה כדאי לסחור, הוא סבר להיות סנדלר, והיא הציעה שיהיה שען. הוא לבסוף בחר בסנדלרות. יום אחד לאחר שנים רבות של עבודה, הוא פונה לאשתו ואומר לה, תראי איזה מזל יש לנו שהקב"ה נתן אז בליבי להיות סנדלר ולא לשמוע בקולך להיות שען. ארבעים שנה אני בעסק, ומעולם לא קרה שבא אלי אדם לתקן שעון, כל הבאים מבקשים רק לתקן מנעלים…

אם הייתי שען הייתי גווע ברעב…

ענתה לו אשתו שוטה שבעולם, באים אליך כי יודעים שאתה סנדלר, אך אם היו יודעים שאתה שען, היו פונים אליך בהתאם.

כך אתה השיבו הסבא, מי שרוצה שהפרנסה שלו תבוא מהקב"ה היא תבוא מאתו ית', אולם מי שבוחר שתבוא מנעלים- היא תבוא מנעלים.

תבחר מסלול

נמצא שישנם שני מסלולים בהם ניתן לעבור את העולם הזה. המסלול המגושם והארצי, והמסלול הרוחני. האדם בוחר לו את המסלול, ושם מנהיגים אותו.

אדם שבחר בדרך חתחתים, מלאה מהמורות ובורות, שלא יתלונן שנפל ונחבל.

היית בוחר ב"מסלול הבטוח", הייתי מוגן ובידיים טובות!

ההנהגה של הקב"ה עם האדם במידת הבטחון שככל שהאדם מעמיד עצמו במצב של בטחון בקב"ה כך ה' מסייעו ומצילו, וככל שהאדם סומך על עצמו, ה' מניחו ביד עצמו ומסיר השגחתו מעליו.

ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו, אין כאן כפילות לשון, אם אתה תבטח בה', אזי ה' יהיה מבטחך ויסייע בידך. אולם אם לא תבטח בה', אזי לא יהיה ה' למבטח לך ולמנוס לך.

המסלול שבחרו המרגלים והעם

העם מבקשים לשלוח מרגלים.

מדוע? הרי אתם יצאתם ממצרים על כנפי נשרים, בניסים על טבעיים, מי שהוציאכם ממצרים יכניסכם לארץ! לא צריך לשאול הרבה שאלות!

אבל הם בחרו במסלול הטבעי. אנו נבדוק, את הארץ, אנו נראה את העם היושב בה, את הביצורים והצבא.

משה שלח אותם והוא מבקש מהם לתת את ליבם לששה עניינים:

(ספר במדבר פרק יג טז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח משֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ:

(יז) וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר: (יח) וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב:

(יט) וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא ישֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים:

(כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֶשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:.

כולם ענו על חמשת השאלות הטבעיות, החזק הרפה, הבמחנים אם במבצרים כו', רק יהושע וכלב ענו על השאלה הרוחנית, השישית –  היש בו עץ – אדם היכול להגן כעץ. ותשובתם – סר צילם מעליהם– היה להם אדם כשר שהיה מגן על דורו כעץ.

הויכוח א"כ בין יהושע למרגלים כיצד להתבונן על הכניסה לארץ, בצורה צבאית בטחונית, או רוחנית אלקית.

כשמסתכלים במבט רוחני – לא מפסידים

סיפר הרב שלמה לוינשטיין שליט"א מעשה מדהים שאירע בארץ בשנת התשס"ה:

"ישנו יהודי חשוב שזכה לעשות חיל בעסקים. הוא ביצע עסקאות מוצלחות ושמו הלך וגדל בכל מקום בעולם. הוא פתח מפעלים וההצלחה האירה לו פנים. והנה, באחד הימים, רצה הוא לערוך עסקה חדשה ומפתה שעמדה על הפרק, אך לצורך כך הוא נזקק להלוואת ענק –  300,000 ₪ זה היה הסכום שנדרש לו לביצוע העסקה. הכספים הרבים שהשקיע וההלוואות הרבות שכבר לקח לעסקאות אחרות לא אפשרו לו להשיג סכום שכזה. הוא החליט להגיע לביתו של אחד הגבירים החרדים בארץ ולבקש את עזרתו. הוא קבע עמו פגישה והגיע לביתו. "שלום עליך", פנה העסקן החרדי אל הגביר. "זקוק אני בדחיפות לעזרתך. הנני עסקן חרדי גדול בעל חברת… וכעת ישנה עסקה גדולה שעומדת על הפרק ועל מנת שאוכל לבצעה, דרוש אני להלוואה של  300,000 ₪ מיידית. אנא, עזור לי וב"ה אשיב לך סכום זה בעוד מספר חודשים".

הגביר החרדי שהיה נדיב לב, שמע את דבריו והנהן בראשו כאות הסכמה. "אך מי הם הערבים שלך?", שאל הגביר את העסקן. "מי הם האנשים הערבים, שאם לא תחזיר לי את הכסף, אגבה מהם את הסכום המלא?". העסקן החרדי הביט בגביר בתמיהה ואמר: "אתה פוגע בי! אני נראה לך כאדם לא אמין שיגנוב לך את הכסף? הרי שמי מפורסם בכל הארץ!".  "חלילה", אמר הגביר, "אינני חושד בך, אך  300,000 ₪ זה לא סכום קטן, ולשם כך אני צריך ערבים". "שמע, איני מסוגל לבייש את עצמי ולבקש מאנשים שיהיו ערבים שלי, אך אם אתה רוצה, אני מוכן שרק מישהו אחד יהיה הערב שלי, והוא – הקב"ה. אם לא אחזיר לך את הכסף – הוא יחזיר לך אותו", אמר העסקן בתדהמה לגביר. הגביר התאושש מדבריו ואמר: "בסדר גמור, תחתום לי על שטר ההלוואה ולמטה נכתוב כי הקב"ה הוא הערב שלך, במידה ולא אקבל את כספי". הגביר הוציא שטר ובו נחתמה פרטי ההלוואה וזמן הפירעון, כשבשולי השטר נכתב כי בורא עולם הוא הערב.

והנה, עברו להם הימים והחודשים וזמן הפירעון הגיע. הגביר הרים את השפורפרת והתקשר אל העסקן, אך מהצד השני של השפורפרת אין קול ואין עונה. הוא ניסה להשיג אותו בכל דרך אפשרית, דרך קרובי משפחה וחברים, אך מאמציו עלו בתוהו – העסקן לא עונה לטלפונים ואין מי שיודע היכן הוא נמצא. חששותיו של הגביר התאמתו, כנראה שהעסקן לקח את הכסף וברח עמו. מה עושים עכשיו? על פי העסקה שנחתמה, אם העסקן לא יחזיר את כספו, הערב, הלא הוא הקב"ה, מתחייב להשיב את הכסף.

הגביר הרים את עיניו לשמיים ופנה אל הקב"ה בשפה שלו: "ריבונו של עולם, הסכמתי לעזור לאותו עסקן שהיה זקוק לעזרתי והסכמתי להלוות לו, כי נתתי בך אמון שאתה הערב שלו, ובמידה והוא לא ישיב לי את הכסף – אתה הוא זה שתשיב לי את הכסף. אך לא את הכסף אני דורש ממך, בורא עולם, כסף ב"ה לא חסר לי. אך בקשה אחת יש לי ממך – יש לי בת בוגרת בבית, כבת 25 שלא מצאה את זיווגה מזה מספר שנים, אנא ה' שלח לה את החתן שלה, זוהי בקשתי ממך בהלוואה זו. בעבור האמונה שבטחתי בך והסכמתי להלוות לעסקן את הכסף – שמע את בקשתי ושלח לה את זיווגה", אמר והחזיר את שטר ההלוואה.

לא עברו שבועיים ימים… ובתו של הגביר התארסה בשעה טובה ומוצלחת. בבית הגביר נערכה מסיבת האירוסין כשהגביר מודה לה' על החזרת ההלוואה.

והנה, לאחר מספר שבועות דפיקות בביתו של הגביר. היה זה העסקן החרדי שנעלם בפתאומיות. "שלום עליכם", אמר העסקן והוסיף להתנצל: "אני ממש מבקש את סליחתך על איחור מועד תשלום ההלוואה, לא הייתי בארץ תקופה ארוכה, וכעת באתי להשיב לך את כל ההלוואה, הנה היא לפניך", אמר והוציא סכום של  300,000 ₪ ממזוודתו. "אין בכך צורך", חייך הגביר, "הערב כבר שילם על הכל". העסקן התבלבל לרגע ואמר: "אל תתלוצץ עליי, אמרתי לך שאני מתנצל על האיחור, קח בבקשה את כספך". אך הגביר השיב ואמר: "איני לוקח את הכסף הזה, הוא לא שייך לי, אני כבר קיבלתי את הלוואתי, אומנם לא בכסף, אך קיבלתי זאת בדבר השווה יותר מכך, ולכן הכסף שבידיך לא שייך לי". הגביר סיפר לעסקן את המאורעות, אך העסקן לא הסכים לקחת את הכסף אליו. "הכסף הזה שלך ואני אעמוד במילה שלי", הוא אמר.

לבסוף הם החליטו ללכת אל מרן הרב שטיינמן שליט"א שיפסוק להם בנידון. הרב שטיינמן שמע את דבריהם ואמר: "אם העשיר טוען כי הערב, הקב"ה, שילם לו את ההלוואה, הרי שאם כעת הלווה, הלא הוא העסקן, רוצה להחזיר את הכסף – עליו להשיב את הכסף אל הערב, שהרי הערב 'שילם על כך'". "כיצד אשלם את הכסף לקב"ה?", שאל העסקן את הרב שטיינמן שליט"א. הרב שטיינמן הביט בעסקן ואמר לו: "השנה היא שנת השמיטה, ואם אתה רוצה לשלם את הסכום לקב"ה – תן את הכסף ל 'וועד השמיטה' בארץ ישראל המאפשר לחקלאים לשמור על השמיטה", וכך עשה.

 

הביאור בראב"ע

וזה עומק דברי הראב"ע, בודאי שאם הם היו בוחרים לסמוך על הקב"ה היו נכנסים לא"י ללא מלחמה, ללא מאבק ארוך, כמו שנלחמו מלחמה קצרה כנגד סיחון, עוג, אבני אלגביש היורדים מן השמים, את הצרעה ישלח ה"א לפניך והמם מהומה גדולה וכו'.

אולם הבעיה הייתה שבמקום ללכת על בטחון הם התחילו לשאול את חוו"ד של המטכ"ל, והשב"כ, והמוסד, והם אכן תיארו להם כמה טילים יש, כמה צנטריפוגות כבר פועלות, כמה כורים כבר מוכנים, כמה מטוסים ופצצות יש לאויב, והם נתקפו בחרדה.

הם הסתכלו במשקפיים צבאיות בטחוניות אמר להם הקב"ה אם מסתכלים בכאלה משקפים אכן צריכים צבא, צריכים מלחמות, צריכים נשק, ולזה גם יש כללים, הכללים הם שדור שפל שיצא מעבדות לא יכול לעמוד בכזאת מלחמה, אבל אם היו בוחרים בדרך של יהושע וכלב עלה נעלה והולכים עם משקפיים של בטחון בה', אזי לא היה צריך מלחמות ולא היה בעיה עם כך שהם עבדים.

וא"כ הכל מתורץ, האבן עזרא אינו ממציא טעם חדש, הוא מבאר שמותם במדבר אינו עונש, אלא מסלול שהם בחרו שכיבוש הארץ יהיה בדרך טבעית צבאית, ואם זו הדרך, תיאלצו למות במדבר, כי באופן טבעי אכן אינכם יכולים להלחם.

 

והדברים מפורשים בספר שופטים:

שופטים פרק ג

(א) וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ  ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן: (ב) רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם: (ג) חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת: (ד) וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת  ה' אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה:

רש"י  (ב) רק למען דעת – רק לדבר הזה לבדו הניחם למען דעת ולהתבונן דורות בני ישראל הבאים מה החטא גורם כי עתה הם זקוקים ללמדם מלחמה: רק אשר לפנים – שהיו עומדים לשרת את ה': לא ידעום – למלחמות הללו וטכסיסיהם ולא נצרכו להם: ע"כ.

בזמן יהושע לא היו צריכים ללמוד מלחמה, שהיו להם ניסים גלויים. ורק עתה שיצאו מכח האלוקי הוצרכו ללמוד מלחמה.

החזו"א ובן גוריון

ב"ג שר"י רצה לגייס בנות. החזו"א הודיע לאחותו שזה יהרג ואל יעבור, ואם יבואו לגייסם – שיהיו מוכנות למסור את הנפש, וכך גם פרסם לרבים.

כשאמרו לב"ג שלא יוכל להוציא זממו כל עוד החזו"א מתנגד, הוא שאל איזה משרה הוא נושא? דיין? רב ראשי? ראש ישיבה? אמרו לו לא, רב בבני ברק שכל העולם שומע בקולו.

[ב"ג הקים את הרבנות הראשית והיכל שלמה כדי שיוכל לשלוט ברבנים דרך המשכורת שהוא נותן להם. וכבר היה רב שתמורת הבטחה למינוי רב ראשי התיר ממזרים… הוא גם רצה להקים מחדש את מוסד הסנהדרין מאותה סיבה ופנה לרב הרצוג, והרב דחהו בטיעון שיש בעיה למצוא דיינים העומדים בקריטריונים… לדוגמא? "שונאי בצע" אנשים השונאים ממונם בדין" "מה הבעיה?" שאל ב"ג, הכל פונקציה של כסף, תוסיף עוד קצת כסף תמצא גם שונאי בצע… כך עובד הראש של מי של מעט זמן עמד על הראש…].

בכל אופן הוא החליט שעליו לפגוש את החזו"א כדי לשכנעו בנחיצות הענין.

מסופר על החזו"א שפ"א אמר לו ב"ג שר"י אם תפרוץ מלחמה, תקחו את הגמ' להלחם? אמר לו הרב משל על האדם שהלך בשלג וקפאו אוזניו ויעץ לו העגלון שישפשף בשלג ואכן הפשירו, וסיפר זאת לאשתו בשמחה, ואמרה לו מה הנס? והשיב לה תארי לך שהיה יום שטוף שמש, במה היייתי משפשף אזני?…

כך אתם לאחר שהחלטתם על גאולה טבעית "ניקח גורלנו בידינו", אתם חייבים צבא, אך אם לא הייתם מכניסים אותנו לבוץ הזהה, לא היינו צריכים צבא כלל!

בחרת במסלול הטבעי – וכעת אתה שואל אותי כיצד נלחם??

 

כדברי ספר חובות הלבבות – השער הרביעי – שער הבטחון – הקדמה:

ומי שבוטח בזולת ה' מסיר האלהים השגחתו מעליו ומניח אותו ביד מי שבטח עליו, ויהיה כמי שנאמר בו (ירמיה ב יג): כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים. ואמר (תהלים קו כ): וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ואמר הכתוב (ירמיה יז ז): ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, ואמר (תהלים מ ה): אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, ואמר (ירמיה יז ה) : ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. ואם יבטח על חכמתו ותחבולותיו וכח גופו והשתדלותו, [יעזבהו ה' לנפשו] וייגע לריק, ויחלש כחו, ותקצר תחבולתו מהשיג חפצו, כמו שאמר הכתוב (איוב ה יג): לוכד חכמים בערמם, ואמר (קהלת ט יא): שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם, ואמר (תהלים לד יא): כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב ואם יבטח ברוב עשרו, יוסר ממנו ויישאר לזולתו, כמו שאמר הכתוב (איוב כז יט): עשיר ישכב ולא יאסף עיניו פקח ואיננו, ואמר (משלי כג ד): אל תיגע להעשיר מבינתך חדל, ואמר (משלי כג ה): התעיף עיניך בו ואיננו, ואמר (ירמיה יז יא): בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל, או תימנע ממנו הנאתו בו, כאשר אמר החכם (קהלת ו ב): ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו, ויהיה אצלו פקדון ששומר אותו מן הפגעים עד שישוב למי שהוא ראוי לו, כמו שאמר (קהלת ב כו): ולחוטא נתן ענין לאסף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים, ואמר (איוב כז יז): יכין וצדיק ילבש וכסף נקי יחלוק.

כך מצאנו אצל דוד שנלחם בגלית ללא חרב וחנית. הכיצד? אני בא אליך בשם ה' אלקי ישראל אשר חרפת.

וכך חזקיה הולך לישון וסומך על ה' שבא ומכה מאה ושמונים אלף ראשי גייסות.

אם סומכים על ה' אין שום חשש מגבורת האויבים ומכוחם, ואז גם עם של עבדים יכול לכובשם. אך אם באמת וסמכים על גבורתם- אזי אכן אתם צודקים, לא תוכלו לכובשה, ולא נותר לכם אלא למות במדבר.

לאור זאת נבין את אשר פתחנו בו

כיצד הרמב"ן שולל הדרישה ברופאים, הרי כך נהגו גם גדו"י?

ונקדים לכך את דברי המשנה: [ מסכת פסחים פרק ד משנה ט]

"ששה דברים עשה חזקיה המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו …גנז ספר רפואות והודו לו":

ספר תשב"ץ קטן סימן תמה

הא דאמרינן חזקיהו גנז ספר רפואות והודו לו. וא"ת מאין בא לו ספר רפואות. וי"ל כשהיה נח בתיבה היו עמו שדין רוחין ולילין והיו מזיקין אותו עד שנעשו רובם חולים וגם מפני ריח רע. עד שבא מלאך אחד ולקח אחד מבני נח והביא אותו לגן עדן ולמד אותו כל רפואות שבעולם. ואותם רפואות כתבו בספר וזהו נקרא ספר רפואות:

ופרש"י ז"ל כדי שיבקשו רחמים לפי שלא היה לבם נכנע שמתרפאין מיד עכ"ל.

והרמב"ם בפיה"מ דוחה לחלוטין את דברי רש"י:

 [י] הלכה זו היא תוספתא, אבל ראיתי לפרשה ג"כ לפי שיש בה תועליות. ספר רפואות, היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו, כגון מה שמדמין בעלי "הטלסמאת" שאם עושין "טלסם" בסדר מסוים מועיל לחולי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים… וכאשר קלקלו בני אדם ונתרפאו בו גנזו.

ואפשר שהיה ספר שיש בו הרכבת סמים המזיקין כגון סם פלוני מרכיבין אותו כך, ומשקין אותו כך, וגורם למחלה זו וזו, ורפואתו בכך וכך, שכשיראה הרופא אותם המחלות ידע שסם פלוני השקוהו ונותן לו דברים נגדיים שיצילוהו, וכאשר קלקלו בני אדם והיו הורגין בו גנזו.

ולא הארכתי לדבר בענין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי ששלמה חיבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא פנה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו.

ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה', והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו.

 

מה האמת? רש"י והרמב"ן – שיש ברפואה חוסר אמונה, או ברמב"ם שיש בזה ענין כמו אכילה?

מבאר הרב דסלר ששניהם אמת, רק מדובר בדרגות.

כשנתעמק בדבר נווכח ששיטות הרמב"ם והרמב"ן אינן חלוקות, אלא שכל אחד מדבר על מדרגה אחרת. המדרגה העליונה היא, שמבחין האדם בכל מקריו ובכל אשר סובב אותו את הנהגת השי"ת הישירה, שאינה תלויה בסבות, והוא יפנה בכל אשר הוא צריך רק אל השי"ת, כי הוא מקור לכל.

במדרגה זו, אם יחלה האדם ילך אל הנביא לדרוש לסבה הרוחנית של מחלתו, לידע מה השי"ת שואל מעמו, כדי לתקן את אשר עיוות, אם ילך אדם זה אל הרופא להתרפא ברפואה טבעית, בזה פונה לבו מהשי"ת, שכן מעשהו מורה כאילו אפשר חס ושלום לעקוף את רצון הבורא, ולהתרפא בלי לתקן את השורש הפנימי שגרם למחלה, את אשר חיסר ועיוות בעבודת ה'…

 

במדרגה התחתונה מבחין האדם בסבות טבעיות, לכן השי"ת מסתיר את הנהגתו ממנו, ומנהיגו באמצעות סבות טבעיות, כדברי הרמב"ן, "וה' הניחם למקרה הטבעים". אדם זה, אף שבודאי מוטל עליו להתפלל אל השי"ת לרפאותו, צריך להשתמש ברפואות טבעיות, ולהודות להשי"ת על שהמציא לו רפואה לחליו…

אדם הנמצא במדרגה זו, ובכל זאת מונע את עצמו מרפואה, משום שחושש להשתמש באמצעים טבעיים, עליו כותב הרמב"ם שזו איוולת, ודעתו קלה ומשובשת, כי הכלל הוא שעבודת האדם צריכה להיות לפי מדרגתו… (חלק ג עמוד רעא)

ואם כן –  הרמב"ן מדבר על אותה תקופה, שבה עמד עם ישראל בכל עניניו תחת השגחתו הישירה של הקב״ה ללא השפעה מצד מהלכי הטבע, בזמן שהקשר בין החטא למחלה היה ישיר ובלתי נמנע.

בתקופה זו, לא היה מקום לרופא לרפאות, כי ריפוי זה אינו מרפא את החטא שהוא שורש המחלה. כל עוד לא יתוקן החטא לא תעזור שום רפואה, וכשיבוא החטא על תיקונו ־ שוב אין צורך ברופאים! המחלה תיעלם מאליה.

מי שבכל זאת ילך לבקר אצל רופא, יעיד על עצמו שאינו חפץ להיות תחת השגחת הבורא עולם.

ואכן רפואתו אינה אלא על ידי הרופאים.

לא כן הם פני הדברים היום, דרכי ההשגחה הם בבחינת נסתר, השכינה בגלות, הטבע מכתיב את צעדינו, וההשגחה הפרטית מנווט אותו רק מאחורי הקלעים. במצב זה עלינו להכנע לתכתיבי הטבע, ולקיים את הציווי ״ונשמרתם מאד לנפשותיכם״ על ידי שמירה קפדנית של חוקי הרפואה. אמנם עלינו להצר על כך שבעוונינו הגענו למצב זה, אך את הנעשה אין להשיב, ועלינו להתנהג בהתאם למצב הנתון.

 

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״אמנם, ענהו הרנ״נ, הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מדותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שלחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות ויו״ט לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנכי, מודה אני, לא שמתי כ״כ לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שלחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

״אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שלחן חותני. דברתי עם אשתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שלחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אשתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

ספרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שלחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באמרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אשתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את ר׳ זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שלחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן – פנה הצריז״ס לחתנו ־־ לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעזבך אותנו ישארו המים – מים״.

״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד את אשתי על שלחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

ר' לעיל בנוסף סיפור דומה שסיפר קובי לוי ואירע בתימן.

כעת נבין את פרשת המלך

שאלנו – איזו מן מצוה זו – שימת מלך שתלויה בבחירתנו?

האמת היא, שאין לנו צורך במינוי של מלך; כל עוד שאנו חיים בהרגשה שה׳ הוא מלכנו, השולט עלינו לחיים ולמוות, פשוטו כמשמעו, כל עוד שידיעה זאת היא המדריכה את כל חיינו, הרי אין לך מצב טוב מזה.

אך כשיאמרו ״אשימה עלי מלך״, אות היא לכך שהזמנים השתנו… הדבר מוכיח בעליל, שעם ישראל ירד מדרגתו, ששוב אין כאן הרגשה שלמה שחיים במצב של השגחה פרטית, והטבע כבר החל לתפוס מקום בחשיבה.

אות היא שבחרנו במסלול הגשמי.

במדה מסוימת, הגענו למצב שאנחנו ״ככל הגוים אשר סביבותי״… ואם אכן הגיעו למצב זה, אי אפשר להתעלם ממנו, אי אפשר להמשיך ללא הנהגה נראית ומוחשית, ללא מלך בשר ודם המטיל את אימתו על הבריות. שהרי אם אין יראת אלוקים במקום הזה – והרגוני!

אם הייתה יראת ה' – היה די שה' היה למלך עלינו, אך כשבוחרים במסלול הגשמי – ללא הקב"ה – ממילא אנו מדורדרים רוחנית, וזקוקים לגדרות וסייגים גשמיים שיטיל עלינו המלך!

ברגע זה אכן מצווה התורה: ״שום תשים עליך מלך!״ ־ חובה ולא רשות.

אם נעיין בספר שמואל (א,ח) נראה שהדברים מפורשים שם כדברינו. [וכך מפורשים במלבי"ם].

כאשר באו זקני ישראל אל שמואל בדרישה למנות להם מלך, נאמר: ״וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו״. מודגש כאן, שעצם האמירה היא שהיתה פסולה בעיני שמואל.

מה ענה לו הקב״ה? ״שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך, כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם״. הדברים מפליאים – בגלל שמאסו בה׳ חייבים לשמוע בקולם??

אלא מפורש כאן שעם כל השלילה שבה, מחייבת בקשה זו את מינויו של המלך.

משל למה הדבר דומה?

לבת הגביר שהשתדכה עם בן הרב, והגביר התחייב לתת את כל ענייני החתונה, רק עמד על כך שאבי החתן ילביש את בנו. האב אמר בשמחה, רק שאין לי פרוטה לפורטה. התעקש הגביר, והשידוך התבטל. הוצעה לגביר הצעה לשדך בתו לבן גביר אחר, שהיה הולל ופוחז, אך אביו התחייב לתת מחצה במחצה. כמעט והשידוך יצא לפועל, ולבסוף גם שם התפוצץ הענין. החליט הגביר לחזור לשידוך עם בן הרב. הרב שידע מכל הענין, שלל מכל את השידוך עם בת הגביר. מדוע? שאל השדכן, הרי כבר עמדתם לסגור! אכן השיב הרב, כי בתחילה סברתי שגביר זה מוקיר רבנן ומעריך תורה, אמרתי אכן ראוי להשתדך אתו, אך כעת שראיתי שהוא מוכן להשיא בתו לע"ה רק בשביל כמה אלפי דולרים ולוותר על חתן ת"ח, עם אדם מסוג זה אין רצוני להשתדך!

לאחר שבנ"י דרשו מלך והלכו על המהלך הטבעי, אמר ה' כעת הוכיחו שאינם ראויים להשגחתי וקרבתי, ולכן חובה כעת יהיה לשים עליהם מלך!

כל עוד שאנו ״ככל הגוים אשר סביבותיי" אסור לנו להזניח את חובת ההשתדלות כפי שאנו מצווים לעשות;

אך בד בבד עם קיום חובה זו נזכור, שככל שנתקרב לה׳ ונוסיף להתחזק באמונה, אמצעים אלה ייהפכו למיותרים, ונזכה ליום שנוכל להכריז ״ה׳ הוא מלכנו״!

[ובעומק הענין – הסיבה שהם ביקשו מלך, מפני שהמסלול הרוחני – אמנם קורץ מאד, השגחה צמודה והצלה מן האוייבים מעל הטבע, אך מאידך מחייב מאד, כשהיו ישראל במדבר על כל צעד ושעל שלא עמדו בדרישות – כאן מתו כ"ד אלף, כאן הוקעו לנגד השמש, כאן נהרגו ע"י בני לוי כאן בערה בם אש ה' וכו'. השגחה צמודה היא תובענית ומחייבת, ואף אדם – לא אברך בכולל ולא בחור בישיבה ולא פקיד במשרד – מעונין שיצמידו לו מצלמות שמתעדות אותו ללא הפסקה לוודא שאינו מתבטל…]

 

כל עוד שאנו ״ככל הגוים אשר סביבותיי" אסור לנו להזניח את חובת ההשתדלות כפי שאנו מצווים לעשות;

אך בד בבד עם קיום חובה זו נזכור, שככל שנתקרב לה׳ ונוסיף להתחזק באמונה, אמצעים אלה ייהפכו למיותרים, ונזכה ליום שנוכל להכריז ״ה׳ הוא מלכנו״!

סיפור שסיפר קובי לוי:

את הסיפור הבא סיפרה לי סבתא הדסה מן המושב בשרון. היא לא יודעת לקרוא, גם לא לכתוב, אבל האמונה שלה בהשגחה האלוקית, ובעיקר בברכה של הצדיקים שהם לעיתים המחברים ביננו לבין השפע האלוקי, גדולה ונעלה לא פחות משל תלמידי חכמים מובהקים.

"תראה, אתה אדם צעיר, וספק אם נתקלת בחייך בניסים גלויים מעל לטבע. ספק רב. אבל אני יכולה לספר לך, שלפני כ- 70 שנה בעודי נערה צעירה בעיירה קטנה בתימן חוויתי סוג של נס, שכל בני משפחתי היו שותפים לו, והוא נשמר בין כותלי ביתנו הקטן במשך שנים לא מעטות.

"אבא שלי היה יהודי מלומד אך פשוט. הוא יצא מדי בוקר לאחר תפילת הנץ לעמל יומו בשדה, ולעת ערב עסק בחוכמת הקבלה בבית המדרש עד אחרי חצות לילה. אחרי תיקון חצות היה נרדם לשעות ספורות, קם לתפילה, לעמל וחוזר חלילה. לאבא ואמא נולדו בלי עין הרע 11 בנות. רק בנות. ביתנו הקטן היה סמוך ונראה לבית הכנסת הגדול בעיר. פתח מול פתח, כשהרווח המפריד בין הפתחים הוא לא יותר משלושה מטר. רב העיר שהיה ידידו האישי של אבא ביקש ממנו שיקפיד על בנותיו, שלא תצאנה החוצה – חלילה וחס – בזמן התפילות, וכמובן בתחילת סדרי הלימוד או בסופן, כדי שלא יהיה מפגש מיותר בין הלומדים והמתפללים לבין בנותיו.

"ואני זוכרת שזה היה אצלנו אורח-חיים. גדלנו על יסוד הצניעות כמו האוויר שנשמנו. בת גדולה חינכה את אחותה הקטנה להקפיד על לבוש צנוע, ולימדה אותה שאין יוצאים סתם כך לרחוב, ובוודאי לא בזמן התפילות והלימודים. "כל כבודה בת מלך פנימה" לא היתה סיסמא סתמית, זו היתה שיגרה שאין מפרים אותה, אלא שומרים עליה באדיקות.

"הרב אמר לאבא "תשמע יחיא, אתה יודע שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אז תדע לך, שאם תשמור את בנותיך סמויות מן העין, מעונך יחוש בחוש בברכת השם".

"ועכשיו אני אגלה לך מה היתה הברכה שזכינו לה. אבא היה משתכר פרוטות ספורות, ואותם היה מעביר לידי רב העיר לסייע למשפחות נזקקות. אנחנו, למרות שהיינו משפחה ברוכה, תמיד היינו שבעות ובריאות. מעולם!!!, תשמע טוב, מעולם! לא חסר לנו סוכר, או קמח, או אורז או פחמים. המוצרים הללו היו מוצנעים בתוך כדי חרס ענקיים ומשם מדי יום היינו מוציאות את מנת המזון היומית שלנו."מעולם לא נשלחנו לחנות שבעיר להביא סוכר, קמח, פחמים או אורז. במשך שנים רבות היינו דולים מן הכדים ומתפרנסים, כמו אותו נס כד השמן שמילא כלים על כלים עד כי תמו הכלים. אנחנו חיינו בתוך הנס הזה, וכמעט התרגלנו אליו. אבא היה אומר לנו מדי פעם "בנות, הכי טוב לשתוק, כמו שאתן יושבות בבית צנועות ושלוות, תשמרו גם את הפה צנוע ושקט. הצניעות והשתיקה זו הברכה". "אינני זוכרת שחלינו אי פעם. היינו חסונות ובריאות, יעילות וחרוצות, מן הבית שלנו יצאו מאכלים ותבשילים לכל עניי העיר, ובשפע. וכשהיו שמחות אנחנו הבנות של יחיא, היינו הקייטרינג של אותה שמחה, חינם אין כסף. אבא היה קונה כבש על חשבונו, ושאר המאכלים נשלפו אחר כבוד מכדי החרס אל הסירים והתנור. וכל חיינו, עד נישואינו, עברו עלינו בתוך ארבע האמות הקדושות של הבית… עד שיום אחד… אבא נסע לדרך ארוכה, עם בית דינו של רב העיר לעשות איזו מצווה. לאחר מספר ימים שמענו נקישה על הדלת, בשעת בוקר. אחותינו הקטנה היתה בת תשע או עשר והיא פתחה בזהירות את הדלת. בפתח ניצב אחד מפרנסי העיר, הוא ביקש מאחותי להודיע שיש היום שמחה בעיר, וצריך להכין סעודה גדולה, ואבא הבטיח לו שנעזור. הוא הוציא מארנקו 10 מטבעות הניחם על השולחן ואמר: "הנה כאן 10 פרוטות, תקנו בהן את המצרכים שאתן זקוקות להן… "אחותי הקטנה, בתמימותה אמרה "לא צריך כבודו, אנחנו אף פעם לא קונות מצרכים. כל הזמן אנחנו מוציאות קמח, אורז, סוכר מכדי החרס, ואף פעם זה לא נגמר…". "וכאן זה נגמר" מתאנחת סבתא הדסה. "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין מן הרגע שהעין נכנסה לתוך הברכה, הסתיימה הברכה ונעלמה לה. אתה מבין, סוג כזה של ברכה כבר לא מכירים בדור הזה.

 

נמצא לסיכום שהאדם יכול לבחור לו מסלול. האם אתה במסלול הרוחני או הגשמי. ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו.

ענני כבוד מרמזים לסוכה ברמה הגבוה שלה. עליה דיבר הרמב"ן. אבל להמון אין זו הדרגה המצויה.

הסוכה הגשמית שנצטווינו לבנות – מלמדת גם אם אנו במסלול הגשמי – ישנה אפשרות להיות מחובר לאין סוף, ולבטוח בה', גם אם אין זה בטחון מושלם של "מה לרופאים בבית עובדי ה'", אבל על כל פנים בטחון ברמה הארצית שלנו.

לבנות סוכה, בעצמי, ולדעת שהשמירה היא מאת ה'. אין בכח עצים ובדים להצילני. רק בך חסיה נפשי!

 

 

עמלק ושיטות היצר

פרשת בשלח

עמלק ו'אנשי המחר' [פורסם בעתון 'משפחה' באדר תשעב]

נפתח במעשה אותו סיפר הגרש"ז אוירבך זצ"ל.

בצעירותו, גרו הוריו בשכונת 'נחלת צדוק' שבירושלים. באותה דירה דרו בצוק העיתים גם 'חלוץ' ורעייתו, שלא בדיוק היו 'שומרי מצוות'…

הרבנית אוירבך דיברה על ליבם שישתדלו להתחשב ברגשותיהם ולא לחלל שבת. הם הסכימו, אולם כבר בשבת הראשונה הפרו את הבטחתם. הרבנית שלחה את בנה – רבי שלמה זלמן שיפעל כחכמתו לסדר את הענין… בבירור קצר התברר שהללו כלל לא ידעו מה נקרא 'לחלל שבת', ולתומם חשבו שמותר לכתוב בשבת.

תוך כדי הדברים נתגלגלה השיחה בין בעל הבית לבין הבחור שלמה זלמן, והחלוץ החל לספר על עצמו. 'אל תסתכל עלי ככה, אני יהודי מאמין'! פתח את דבריו. גדלתי בבית של רפורמים ולא ידעתי מאומה על יהדות. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התגייסתי לצבא. תוך זמן קצר מצאתי עצמי שוכב בתוך שוחה, ויורה ללא הפוגה לעבר קוי האויב. היו לידי יהודים שומרי מצוות, ושמתי לב לדבר מענין. הם מדי פעם היו מוציאים ספר קטן ממלמלים בהתלהבות, ולאחר מכן נראים הרבה יותר רגועים…

 שאלתי יום אחד את אחד מחברי – מה זה הספר הזה שאתם ממלמלים מתוכו? והלה פתח בהרצאה שלימה על יהדות. הוא דיבר על הקב"ה ועל השגחה פרטית, ועל כך שאיננו כאן במקרה, ושהוא מדבר עם אבא שבשמיים ומוצא בכך נוחם.

שעות רבות הרהרתי בדברים, עד שהתחלתי לבכות – מדוע אבי לא למדני כל זאת? וכך תוך כדי שאני יורה לעבר קוי האויב אני פונה לריבונו של עולם ואומר: ריבונו של עולם, אם אתה אכן קיים, אני מתחנן אליך, אנא תן לי סימן לכך! ואז חשבתי לעצמי איזה דבר יכול להוות סימן? ואמרתי – אם אתה קיים, אנא תדאג שאצא מהמלחמה חסרת הפשר הזאת, שיפגע בי כדור בדיוק באצבע כך שלא אוכל לירות יותר, וישחררו אותי מהתופת הזאת!

איך שסיימתי את דברי, הלא יאמן קרה! פגע בי רסיס בדיוק באצבע, ומיד פינו אותי משם ולא חזרתי יותר לקרב. החלוץ הציג את אצבעו עליה נכרו סימני החבלה כאומר 'אצבע אלוקים היא'!

באותו רגע גמלה החלטה בליבי, מיד בסיום המלחמה אני הולך ללמוד יהדות ולהכיר את בורא העולם! כשנסתיימה המלחמה נותרו לי עוד שלושה חודשים כדי להשלים את התואר שלי באגרונומיה, אמרתי לעצמי רק אסיים את התואר – ומיד לישיבה! ואכן סיימתי את לימודי, אך מה אומר – אותם רגשות קודש שאפפוני אז, אותה התלהבות רוחנית – הצטננה, ושוב כבר לא בער לי ללכת ללמוד יהדות, והנה אתה רואה אותי היום – לא מבין אפילו מה זה 'חילול שבת'…

* * *

זכור את אשר עשה לך עמלק… אשר קרך בדרך… חז"ל אומרים קרך – קיררך. במה דרך היצר הרע, הוא עמלק לקרר את האדם?

מצאנו ביטוי מענין הקשור לעמלק. 'מחר'.

'ויאמר משה אל יהושע צא הלחם בעמלק מחר'. 'ויכם דוד [את העמלקי] מהנשף ועד הערב למחרתם'.

חז"ל אומרים למודים הם העמלקים ללקות ביום מחר' (רש"י שמואל א',ל,יז).

גם אסתר מזמינה את המלך והמן 'אל המשתה אשר אעשה להם ומחר אעשה כדבר המלך'. ולבסוף היא מבקשת להשלים את המכה לעמלק 'אם על המלך טוב ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום ואת עשרת בני המן יתלו על העץ'.

מה הרעיון המונח בקשר בין עמלק ל'מחר'?

אדם רוצה לקבל על עצמו קבלה טובה. דרך היצר הרע שלא 'לתקוף חזיתית'. הוא מאגף. 'אכן, קבלה טובה היא', יאמר לך. 'אבל ממחר בעזרת השם'… אתה רוצה להתחיל להצטרף לדף היומי. בודאי! מהמחזור הבא… תתחיל כבר מהתחלה, ממסכת ברכות… אתה רוצה להתחיל להקפיד על 'מעשר כספים' – מהמשכורת הבאה… גם הדיאטה – מיד אחרי החגים הבאים עלינו לטובה…

אשר קרך. קררך. ההתלהבות מתפוגגת, הרגש קהה, ואנו בכלל שוכחים שרצינו לקבל איזושהי קבלה טובה….

זו שיטתו של עמלק. 'מחר'. יש אנשים שלעולם לא ידחו דבר למחר כל עוד באפשרותם לדחותו למחרתיים

אומרת לנו התורה 'צא הלחם בעמלק מחר'. תלחם בעמלק הזה, ביצר הרע הזה, הקרוי 'מחר'. אל תאבה לו!

מעין זאת מבארים את מאמר חז"ל שכאשר קיבלו ישראל את התורה כפה הקב"ה עליהם הר כגיגית. אמר להם אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם! 'שם'? הרי נכון יותר היה לומר 'כאן' תהא קבורתכם?

אלא מרמזים לנו חז"ל אתה יודע מה 'קובר' את הבנאדם? ה-'שם'… כשאגיע לשם – אסדר את זה, כשאסיים את התלמוד תורה, בישיבה קטנה – שם אשתנה… כשרק אעלה לישיבה גדולה – זהו, התחלה חדשה, שם אהיה אדם אחר, כשרק אתחתן בעזרת השם שם אני מתחיל דף חדש… 'כשאסיים את לימודי האגרונומיה'… 'שם'… – תהא קבורתכם!

אז מה כן? 'היום אם בקולו תשמעו'! 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם' – רצונכם להידבק בה' אלוקיכם?- 'חיים כולכם – היום'! לא דוחים למחר, לא 'שם', אלא כאן ועכשיו.

ונסיים בברכת יעקב לבניו – 'ויברכם ביום ההוא לאמור' ביאר הרה״ק רבי אשר מקרלין זי״ע: ברכם יעקב שלא ידחו דברים למחר, כי אם יפעלו ויעשו 'ביום ההוא' דווקא… וזו הברכה הגדולה ביותר!

 

המעשה עם ר' שלום שבדרון וא' מבאי השיעור שלא יכל להגיע למחרת בגלל שיש משחק מכריע…

תוספת מפנינים פ' ויחי תשע"ב:

ויברכם ביום ההוא לאמר (מח. כ)

מהו הדיוק ״ביום ההוא לאמור״? חשבתי לפרש על פי דבריו הנפלאים של הגה״ק בעל החתם סופר זי״ע בהסבר הפסוק ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם חיים כולכם היום״ (דברים ד.ד). שעצה טובה נותנת התורה בפסוק הזה לאדם איך להתגבר על יצרו! כי אם האדם מעלה על לבו שיחיה שבעים שנה ויצטרך תמיד ללא הרף ללחום עם היצר הרע, יכול הוא בקלות להתייאש ולבוא לידי מסקנה, שלא כדאי להתנגד לו, כי ממילא לא יוכל להכניעו ולהתגבר עליו. אז איך יתנהג? אלא יאמר ויחשוב בליבו: אני אין לי לחיות אלא את היום הזה בלבד, וביום הזה אני לא שומע לעצת יצרי. יום אחד זה לא כ״כ נורא, וכך בכל יום יאמר לעצמו מחדש: רק היום ותו לא! וכך יוכל להתגבר על יצרו בנקל ולא ישבר מכך שמחכה לו עוד שבעים שנה… וממשיך וכותב: שזה מה שכתוב בפסוק, ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם״ – אם רצונכם להיות דבוקים בה׳ אלוקיכם ולנצח את היצר הרע, העצה לכך היא: ״חיים כולכם ׳היום׳״ – תחשבו כל הזמן בלבכם שאתם חיים רק ״היום״ בעולם, וממילא תצליחו להיות דבוקים בתורה ללא שום פחד וחשש… וזהו הפשט גם כאן: ״ויברכם ׳ביום ההוא׳ לאמר״ – שברכם יעקב שיהא רגיל בפיהם לאמור: ״ביום ההוא״ – שאין לנו אלא אותו יום בלבד, ורק כך תוכלו לנצח את היצר הרע. וממילא אם ככה תעשו, תזכו: ״כי בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה… ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל וכוי (מח. כ) הרה״ק רבי אשר מקרלין זי״ע היה אומר: ״ויברכם ביום ההוא לאמור״ – היינו, ברכם שלא לומר למחר אעשה, כי אם היום דווקא, ושלא לחשוב על יום מחר, כי אם על היום הזה…

יש את האמרה הידועה הקשורה לענין הנ״ל, על הפסוק (שמות יז׳. ט) ״ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא והלחם בעמלק, מחר אנכי נצב על ראש הגבעה״. דרכו של עמלק היא לקרר כל התלהבות והתעוררות של קדושה באדם – ״אשר קרך בדרך״, ולכן כשמגיע איזה רצון והתעוררות לאדם לעשות מעשה טוב, או לקבל קבלה טובה, מיד מגיע היצה״ר שהוא עמלק, ואומר, למה לך כבר ברגע זה להתחיל? תתחיל מחר! ולמחרת כבר מתפוגג הרצון והחשק שהיה באותו זמן של ההתעוררות. וזה מה שאמר משה רבינו ליהושע, צא והלחם בעמלק מחר! חייבים להילחם בעמלק – היצה״ר שדרכו לדחות כל דבר למחר!

אבל אנו צריכים כנ״ל – ״ביום ההוא לאמר״ באותו רגע להכניס את שלהבת התעוררות לידי מעשה ואמירה ולא לדחות ליום המחר…

 

ניתן לדבר: הנושא של עבד ה' המובא בשיחות מוסר שבזה היה החטאו של שאול ושל חזקיה כו' עי"ש.

וניתן להוסיף לענ"ד שזוהי מידת עמלק 'ולא ירא אלקים' שאינו מקבל ע"ע עבדות כל שהיא אלא בהפקירא הוא. ודורו של מרדכי תיקן את העוון ע"י שנכנעו לדברי מרדכי וצמו ושבו בתשובה אע"פ שבהגיון הגזירה בגלל מרדכי, בכ"ז קיבלו לדברי שמים שהעוון בנהנו מסעודת אותו רשע.

וזהו ג"כ פורים – עדלאידע- ביטול ההבנה העצמית שלי [מכח השתיה] לרבש"ע. עד שכבר אינני חושב מעצמי כדאי או לא כדאי– אלא כל כולי עבד לרצון ה'.

הדגשה נוספת יש כאן בפסוק:

אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם!!!

ויברכם ביום ההוא לאמר (מח. כ)

מהו הדיוק ״ביום ההוא לאמור״? חשבתי לפרש על פי דבריו הנפלאים של הגה״ק בעל החתם סופר זי״ע בהסבר הפסוק ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם חיים כולכם היום״ (דברים ד.ד). שעצה טובה נותנת התורה בפסוק הזה לאדם איך להתגבר על יצרו! כי אם האדם מעלה על לבו שיחיה שבעים שנה ויצטרך תמיד ללא הרף ללחום עם היצר הרע, יכול הוא בקלות להתייאש ולבוא לידי מסקנה, שלא כדאי להתנגד לו, כי ממילא לא יוכל להכניעו ולהתגבר עליו. אז איך יתנהג? אלא יאמר ויחשוב בליבו: אני אין לי לחיות אלא את היום הזה בלבד, וביום הזה אני לא שומע לעצת יצרי. יום אחד זה לא כ״כ נורא, וכך בכל יום יאמר לעצמו מחדש: רק היום ותו לא! וכך יוכל להתגבר על יצרו בנקל ולא ישבר מכך שמחכה לו עוד שבעים שנה… וממשיך וכותב: שזה מה שכתוב בפסוק, ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם״ – אם רצונכם להיות דבוקים בה׳ אלוקיכם ולנצח את היצר הרע, העצה לכך היא: ״חיים כולכם ׳היום׳״ – תחשבו כל הזמן בלבכם שאתם חיים רק ״היום״ בעולם, וממילא תצליחו להיות דבוקים בתורה ללא שום פחד וחשש… וזהו הפשט גם כאן: ״ויברכם ׳ביום ההוא׳ לאמר״ – שברכם יעקב שיהא רגיל בפיהם לאמור: ״ביום ההוא״ – שאין לנו אלא אותו יום בלבד, ורק כך

תוכלו לנצח את היצר הרע. וממילא אם ככה תעשו, תזכו: ״כי בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה… ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל וכוי (מח. כ) הרה״ק רבי אשר מקרלין זי״ע היה אומר: ״ויברכם ביום ההוא לאמור״ – היינו, ברכם שלא לומר למחר אעשה, כי אם היום דווקא, ושלא לחשוב על יום מחר, כי אם על היום הזה…

יש את האמרה הידועה הקשורה לענין הנ״ל, על הפסוק (שמות יז׳. ט) ״ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא והלחם בעמלק, מחר אנכי נצב על ראש הגבעה״. דרכו של עמלק היא לקרר כל התלהבות והתעוררות של קדושה באדם – ״אשר קרך בדרך״, ולכן כשמגיע איזה רצון והתעוררות לאדם לעשות מעשה טוב, או לקבל קבלה טובה, מיד מגיע היצה״ר שהוא עמלק, ואומר, למה לך כבר ברגע זה להתחיל? תתחיל מחר! ולמחרת כבר מתפוגג הרצון והחשק שהיה באותו זמן של ההתעוררות. וזה מה שאמר משה רבינו ליהושע, צא והלחם בעמלק מחר! חייבים להילחם בעמלק – היצה״ר שדרכו לדחות כל דבר למחר!

אבל אנו צריכים כנ״ל – ״ביום ההוא לאמר״ באותו רגע להכניס את שלהבת התעוררות לידי מעשה ואמירה ולא לדחות ליום המחר…

 

כך היה אומר הח"ח בשם גאון אחד ידמה לעצמו שלושה דברים

א שלא נותר לו לחיות אלא יום אחד בלבד

ב שמוטל עליו ללמוד רק את דף הגמרא או פרק המשניות שבהם הוא עוסק

ג שהוא היחיד בעולם כולו המצווה על לימוד התורה ובו תלוי קיום כל העולם.

זהו אברהם שמסר נפשו עק"ה כשהושלך לכבשן האש. רק מי שאיתן ובטוח באמונתו יעשה כן. מי שיש לו איזשהו ספק- יברח. 'לך תדע, אולי אני טועה וכל האומות צודקות וסתם אני מאבד את חיי'? לאברהם אין ספיקות.

הקושי של האדם לעמוד בנסיון משום שהוא לא החליט בצורה ודאית שאין עליה עוררין לעמוד בנסיון.

אם היה מוחלט אצלו שיעמוד- היה מצליח.

פעם היה אדם שעישן. הוא החליט להפסיק. שאלתי אותו אם הוא גמר עם הסגריות והוא אמר לי אני מקווה שכן, בעז"ה. אמרתי לעצמי אדם זה יחזור לעשן. ההחלטה שלו לא הייתה נשמעת מספיק נחרצת. וכך אכן היה.

אם אדם אומר אי"ה אגיע מחר לשיעור, אם לא יהיו לי עיכובים, הוא מזמין עיכובים.

אם אדם אם ה' יתן לי כח אסיים את המסכת, את הש"ס, את השו"ע, רוב הסיכויים שגם לאמצע לא יגיע. פשוט לא יהיה לו כח.

רק בהחלטה גמורה ומושלמת יש סיכוי שהאדם יצליח.

ולכן יצה"ר מודע לכך ומונע מאתנו החלטה כזאת, הוא מבהיל אותנו שזה מחייב, שאסור אח"כ להפסיק, שזה כמו נדר, ועוד כל מיני דברים מסוג זה ע"מ לבעתנו ולהביאנו לסגת מהחלטתנו.

אלא שבאמת האדם בתוך תוכו רוצה להשאיר לו פתח לחרטה, לויתור על הקבלה שקיבל ע"ע, ולכן הוא מחליט בשפה רפה. כמו הבחור עם הכסף. הוא לא בטוח בעצמו, והוא בעצם בורח.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יט עמוד ב

כתיב פלטי וכתיב פלטיאל אמר רבי יוחנן: פלטי שמו, ולמה נקרא שמו פלטיאל – שפלטו אל מן העבירה, מה עשה? נעץ חרב בינו לבינה, אמר: כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זה.

נשאלת השאלה, וכי מה תעזור החרב? וכי אינו יכול להסירה?

אלא נעיצת החרב היא כדי להחליט לעצמי אני לא אזוז מכך ויהי מה. החלטה החזקה וחדה כחרב. החלטה כזו אכן תוכל לעמוד שנים רבות.

אם הקבלה מותירה פתח לחרטה- אזי לפתח חטאת רובץ…

כאותו אדם שהחליט להוציא את הטלויזיה מביתו, והניחה בבוידם. זו דוגמא לכך שאדם משאיר לו פתח לשוב לעבירה. יש לאדם לשרוף את הגשרים של העבירה שלפתח חטאת רובץ.

דבר זה נלמד מן התורה, ולא נחם א' דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר א' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. אם נלך במקום שקרוב לשוב מצרימה יש סיכוי שיתחרטו וישובו. עדיף להרחיק ממוקדי העבירה.

מהי הדרך שהקבלה תהיה מוחלטת ?

לעשותה מיד בעת הקבלה המוחלטת. אם לא יש סיכויים רבים שלא תתחיל לעולם. לתקוע יתד ראשונה באופן מיידי.

שלא כעמלק הדוחה הכל למחר. צא הלחם בעמלק מחר.

כעת נבין היכן היה נסיונו של אברהם. ה' אכן שכנעו שהדבר כדאי לו. אך הוא יכל להתחיל ללכת ולומר שלום לקרובים, לעשות מסיבות פרידה המוניות לכל מכריו, ולהתמהמה. ידע אברהם שזהו פתח שאחריו יתכנו עיכובים רבים.

אומר האור החיים על בראשית פרק יב פסוק ד

(ד) וילך אברם וגו' כל הכתוב מיותר, שהרי אומר בסמוך בסדר הודעת ההליכה ויקח אברם וגו' ויצאו ללכת וגו':

 אכן כוונת הכתוב היא להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת, אלא בגמר דברי ה' "לך לך" תיכף וילך אברם ולא נתעכב לשום סיבה ועזב את אביו ומולדתו ושיעור תיבת כ"ף "כאשר" הודעת הזמן שהיה סמוך לדבר ה' אליו:

כך נראה עובד ה' באמת. זהו אברהם המשכים בבוקר לעקוד בנו הגם שהיום ארוך.

הממהר לשמוע בקול שרה ולסלק בן הגר המצחק כציווי ה' אף שזה נגד טבעו ורצונו.

זהו אברהם שרץ אל האורחים לפני שהיצה"ר יספק לו תירוץ אני כעת מדבר עם בורא עולם… שהאורחים יחכו.

היום אם בקולו תשמעו. 'שם' תהא קבורתכם. את רצון ה' צריך לעשות כאן ומיד בצורה מוחלטת, אכי"ר.

 

פרשת בשלח

ערכו של מעשה קטן

ערכו העצום של חלקיק מצוה!

כוחה של מצוה [חלק מוהגדת, עם הרבה תוספות]

"חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך׳ (תהלים קיט, סב). ואמרו במדרש (שמות רבה יח, ב) שזה ליל מכת בכורות שהיתה בחצי הלילה (שמות יא, ח), שהיה משפט למצרים, וצדקה לישראל להצילם. שלא היו בידם מצוות להתעסק בהן שיגאלו, ונתן להם שתי מצוות, דם פסח ודם מילה. שנאמר (יחזקאל טז): ״ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי״ (רות רבה ו, א).

נתבונן אפוא בפעולת מצוה, מה רב כוחה.

עם ישראל שקוע היה במ״ט שערי טמאה, ועבד עבודה זרה – עד שאחרי תשע מכות, על סף הגאלה, היה עוד צורך לדחוק בהם: משכו ידיכם מעבודה זרה (רש״י שמות יב, ו) י ״ואמר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו, וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים״ (יחזקאל כ, ל), זה היה מצבם –

ובאו שתי מצוות, והצדיקו גאולתם! היש לנו משג בפעולת מצוה?! ויותר מכך –

נוסיף ונזכיר דברי המדרש: היה הקדוש ברוך הוא מבקש לגאלן ולא היתה להם זכות. קרא למשה ואמר: לך ומול אותם. והרבה מהם לא היו מקבלים עליהם למול! נורא: מוכנים להשאר עבדים במצרים, ובלבד שלא לפצוע עצמם!

נמשיך: אמר הקדוש ברוך הוא שיעשו הפסח, וגזר על רוחות שמנשבות בגן העדן שידבקו בקרבן הפסח, ונתקבצו אצל משה ואמרו: בבקשה ממך האכילנו מפסחך, מפני שהיו עייפים מן הריח. אמר להם: אם אין אתם נימולים אין אתם אוכלים. מיד נתנו עצמם למול, והיה הקב"ה עובר ומנשק כביכול כל אחד ואחד".

חז"ל אומרים "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמייך חיי", שבזכות דם מילה ודם הפסח נגאלו בני ישראל ממצרים. והנה, ישנם רבים מבני ישראל שמוכנים לוותר על הגאולה מהשעבוד בגלל פחד מכאב המילה?!

וביותר מכך, סופו של דבר אותם האנשים מתרצים למול רק בשביל לאכול מקורבן הפסח, ואת קורבן הפסח רצונם לאכול לא מחמת המצווה אלא מחמת ריח הגן עדן שבו, ואם כן נמצא שקיימו את שתי המצוות שלא לשם המצווה אלא לשם עצמם, ואלו הן המצוות שבזכותם הם נגאלו? הייתכן?!

הסביר את זה המגיד רבי יענקלה גלינסקי זצ"ל במעשה: עליתי פעם לביתו של הרה"ג חיים קרייזוירט זצ"ל רבה של אנטוורפן עיר היהלומים. כדרכו קיבלני בסבר פנים יפות, ואמר לי: "תשמע דין תורה מענין שהיה אצלי אמש. מתווך תיווך עסקת יהלומים ותבע את חלקו שש אלפיות האחוז, והיהלומן הסכים לתת רק חמש אלפיות האחוז בלבד! השומע אתה? דין תורה על אלפית האחוז"!

חיך הרב, וגם אני גיחכתי על קטנוניות זו של היהלומן והמתווך. אך אז הרצין הרב ואמר: "אבל הקרן הייתה 15 מליון דולר, שאז אלפית האחוז מהוה סכום נאה בהחלט – 15.000$!!".

 

הגמ' במס' קידושין דף מ' אומרת:

ת"ר לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה בשביל חטא יחידי שחטא אובד ממנו טובות הרבה.

לכאורה, מופקע כל כך: לראות עצמנו כחציו זכאי וחציו חייב?

הרי רבא הקדוש העיד על עצמו ״כגון אני, בינוני״ (ברכות סא ע״א).

ואנו, בינונים?! הן ״לב יודע מרת נפשו״ (משלי יד, י), המאזן אינו חיובי. ואיך נצטוינו, רבא ואני, לראות עצמנו חצינו זכאים וחצינו להפוך? או שאנו טועים או שרבא טועה ח"ו?!

 

למעשה – איננו יודעים מה רב ערכו של מעשה טוב.

אמרו (קדושין לט ע״ב), ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, שנאמר: ״היום״ לעשותן, ולמחר לקבל שכרן (ערובין כב ע״א).

ופרשו ה״הפלאה״ והפנים יפות״ במה שאמרו (אבות פ״ד מט״ז), שיפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, יותר מכל חיי העולם הזה. והרי אין לך מצוה, איך שנעשית, שלא מגיעה עליה ״שעה אחת״, זמן מועט, של ״קורת רוח״, הנאה מועטת, בעולם הבא.

ואין כל ״חיי העולם הזה״ יכולים להכילה!

ועל מה נותנים שכר של קורת רוח? הרי על מצוה יש ג"ע ולא רק קורת רוח!?

מבארים כגון אדם שישב רגל על רגל, ומיד תפס עצמו ואמר אין זה מכובד לישב כך לפני מה"מ הקב"ה! זה לא מ"ע מדאורייתא ואף לא מדרבנן. זה כבוד שמים שהתעורר בליבו. על זה מגיע לו קורת רוח בעוה"ב!

ועדין לא התחלנו להבין ולהשיג רוב טובו של הבורא יתברך עלינו, וכמה שמח בכל התקדמות שלנו!

המעשה עם הגר"ח והגר"א

נפתח בספור מעשה שהיה. הגאון רבי חיים מווילויז׳ין למד בספר ״תנא דבי אליהו״, שפותח בשבחו של מקום: ״ברוך המקום ברוך הוא שבתבונתו ברא עולמו ושמח בחלקו״ ־ נרעש: איזה שבח זה, לבורא יתברך?! על אדם המוגבל באמצעיו יאמר: איזהו עשיר, השמח בחלקו (אבות פ״ד מ״א). אבל הבורא, הכל יכול, הרי אין מונע בעדו. אם ירצה עוד, יבראהו!

קם ונסע לוילנה, לשאל פי רבו, הגאון זצ״ל. אך שמע הגאון, השיב על אתר: אמת, ודאי יכול הבורא יתברך ליצר כל מה שברצונו. אבל יש דבר אחד שהחליט מרצונו שלא יתערב בו: ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״ (ברכות לג ע״ב). גם אם ירצה שהעם בכללותו, וכל אחד ואחד, יוסיף ויתעלה ברוחניות, ימתין למעשינו. ועל עם ישראל נאמר: ״כי חלק ה׳ עמו״ (דברים לב, ט). והקדוש ברוך הוא ״שמח בחלקו״, שמח בבני ישראל בכללותם, ובכל יהודי ויהודי, כפי מה שהוא!

משל למה הדבר דומה? הורים צפו לבן, קוו לבן, התפללו לבן, והנה נולד… ילד פגוע, רחמנא לצלן. לא לכך התפללו, לא לכך יחלו. אבל הם אוהבים אותו, ומטפלים בו, ומקדמים אותו, ושמחים כל כך בכל התפתחות, זעירה ככל שתהיה….

כך שמח ה׳ בי. קווה שאהיה טוב יותר, שאתקדם מהר יותר, רצוף יותר, אבל דוקא משום כך שמח בכל ניצוץ של אור, בכל שביב התקדמות!

ונניח, ה׳ ירחם. נניח שיש להורים אלו שני בנים. האחד מבריק, כשרוני, טוב לב ואציל נפש, שקדן וירא שמים, פאר הכתה. ואחריו נולד תינוק האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, שקוע בבועה אטומה, ילד אוטיסט, רחמנא לצלן. מחבקים ומלטפים ומדברים ושרים ומגרים, ולשוא.

יום אחד, קורים שני דברים: הבן הבכור מביא הביתה תעודת הצטינות, ואחיו מיקד פעם ראשונה מבט, ומלמל: ״אמא״

– במי שמחים יותר, ממי מתפעלים יותר?  – לדאבון הלב, מאתנו…

אישות לבהמה?

נסביר יותר. שאלתי פעם את הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט״א: הקדוש ברוך הוא אמר לנח: ״מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים, איש ואשתו״ (?.ראשית ז, ב). מענין: מי סדר להם קדושין?!

הפטיר: הן זו שאלת הגמרא (סנהדרין קח ע״ב): "אישות לבהמה מי אית לה?" ותרצו: מאותם שלא נעבדה בהם עברה. שההשחתה חלחלה לכל בעלי החיים! חיו מין עם שאינו מינו, והם לא נזקקו אלא למינם.

הבהרתי: הרי זו שאלתי! ומה אם לא השחיתו דרכם, איך מתרצת השאלה. איך אפשר לומר על בהמות ״איש ואשתו״. איזו סבלנות יש לו: הסתכלו שם בצד, אמר.

זה בסדר, כבר הסתכלתי. מובא שם בשם ה״ערוך״: ״פירוש. בשביל שלא באו על שאינן מינן, עשה להן כבוד וכתב להן אישות כבאדם״.

ואכן, לכך חתרתי. שאלתי: לפי זה, בדורנו, שקרן התורה ירדה כל כך, והרחוב גדוש השחתה וסאוב, ובן תורה שוהה בהיכלה, גם אם אינו לומד בשקידה, קצת חולם, קצת מפטפט, וקצת לומד –

התרגש רבי חיים ואמר: אין ספק, נחשב הוא במרום כרבי עקיבא איגר!

לא, לי אין משג ברבי עקיבא איגר, אבל לרבי חיים הרי יש ויש!

עניתי ואמרתי: בכך התישבו לי דברי המדרש (ויקרא רבה כו, ז), הראהו הקדוש ברוך הוא למשה דור דור ושופטיו ומלכיו, חכמיו ומנהיגיו, שוטריו ופרנסיו, חומסים וגזלניו,  לא מובן. מילא שופטיו וחכמיו, בקש לראות ושמח לראות. אך לשם מה הךאוהו חומסיו וגזלניו? [ומעי"ז מספרים על רבי נפתלי מרופשיץ ששאל והשיב על אתר, אם יראו לאדה"ר את ר' נפתלי הוא יגיב – נו נו, עוד "חכם"… אך כשיראו לו את הדור, יגיד אכן, לעומת הדור, ראוי נפתלי להיקרא חכם…

אבל הדורות הולכים ומתמעטים וכראות משה רבינו גדולי הדורות האחרונים חלשה דעתו. הראהו הקדוש ברוך הוא את הדור, ולעמתו יפתח בדורו כשמואל בדורו! ונענע לי בראשו…

הרב בארץ ומצודתו פרושה בב"ד של מעלה

המהרש"ם חלה בטיפוס ר"ל, ובימי חוליו חלם שעומד הוא לדין בבי"ד של מעלה, ובדינו מיימינים ומשמאילים, ויצא חייב, ונידון למיתה.

מסרו אותו לשליח ויעף עמו באויר ובתוך כך בא שליח שני וצעק שיחזירו אותו לבית המשפט. החזירו השליח ועמדו בבית הדין.

שם בבית הדין עמד הרב הצדיק ר' יצחק אייזיק מזדיטשוב, שהמהרש"ם לא הכירו כלל.

שאל ר' יצחק איזיק מדוע חייבו אברך זה בדין? הלא הוא מתמיד גדול בתורה, יום ולילה לא ישבות.

השיב לו אחד מהמשמאילים: אפח פעם אחת ברוח פי ואאפח את כל התורה שלמד.

ענהו הרב בכעס- האם גם בזמננו זה תביטו על מי שיושב ולומד היאך הוא לומד? ברצונכם שילמדו גם בזמן הזה באורך הגלות בכל הכוונות לשמה? חזרו בית הדין ודנוהו לחיים. שאל המהרש"ם מי הוא זה שלימד זכות עלי? והשיבוהו זהו הצדיק ר' יצחק אייזיק.

המהרש"ם הקיץ מחלומו ותפעם רוחו, אך לא סיפר את דבר החלום לאדם. חוליו הלך וגבר מיום ליום. כשמוע אחי המהרש"ם- הרב ר' יעקב ז"ל- שאחיו חולה מסוכן, נכנס לר' יצחק אייזיק שהוא היה מחסידיו, ונתן עבורו פדיון נפש.

השיב לו הצדיק: תסע מיד בחזרה ותאמר לו שלא יפחד כלל וכלל, בקרוב הוא יתרפא בגוף ובנפש, שמו שלום ויהיה שלום בגופו, שלום בממונו, שלום בתורתו!

וכך אכן היה. החולי הלך והתמעט, וכעבור מספר ימים נרפא המהרש"ם כליל. כששב לאיתנו אמר בלבו לסוע לזידיטשוב, וכן עשה. כשהגיע לפתח ביתו של הרה"צ ר' יצחק אייזיק, מיד זיהה המהרש"ם שהוא הוא זה שעמד אז לפני הב"ד של מעלה והליץ טוב בעדו! הוא נבהל עד מאוד, ונשאר כך עומד בפתח מבלי יכולת להוציא הגה מפיו.

כששבה רוחו אליו קידמו הרב בשלום, ושאל אותו: האם אתה יושב ולומד בהתמדה?…

מסיים בנו של המהרש"ם: ומאז נסע אבי לזידטשוב עד שנסתלק ר' יצחק אייזיק זצ"ל, וגם אותי לקח עמו פעם אחת לחג השבועות כשהייתי בן י"ג שנים, וחלום זה כבר נתפרסם במדינת גאליציא לכמה וכמה אנשים אשר שמעו מפיו הקדוש, וחברא חברא אית ליה. [שאל אביך ויגדך ח"ג עמ' רצ"ז]

 

נפלתי – קמתי

לפעמים האדם נכשל, והוא נשבר. אך אינו זוכר – כעת אני כמו הילד האוטיסט להבדיל. כעת כל מעשה שלי – הוא פנינה. דוקא בגלל שנפלתי. ואם דוקא כעת לא נחדל מקיום התורה, ואנו מנסים להתנער מעפר, לשנות כוון, לשחות נגד הזרם. וזה קשה כל כך, ולפום צערא אגרא (אמת פ״ה מכ״ג), כמה חשובה כל מצוה, וכמה שמחים עליה!

בני נח וזכות הקיום שלהם

דוגמת מה שמצינו (חלין צב ע״ב), שמתוך שלושים מצוות שקבלו עליהם בני נח, אינם מקימים אלא שלוש. במלים אחרות: פשיטת רגל של תשעים אחוזים! ואלו שלוש? לא איסור עבודה זרה, גלוי עריות או שפיכות דמים.

לא זו בלבד שהורגים, עוד אוכלים בשר הנרצחים, איזו זועה. ומודעים הם לזוועה, ולפיכך אינם מוכרים אותו באטליז. זו הזכות שיש להם.

ואינם כותבים כתובה לזכר – את הזכות הזאת כבר אבדו האומות…

ואותה מצינים לשבח… כי אצל אוכלי אדם, יש להעריך גם ״מצוה״ כזאת…

 

נח צדיק או לא נחשב למאומה?

רש"י מביא שתי דעות מה היה מצבו של נח לו היה בדור של אברהם. אחד אומר דוקא בדורותיו היה צדיק, אך אם היה בדור של אברהם לא היה נחשב למאומה. אחד סובר שאם בדורו שהיו רשעים היה צדיק עאכו"כ שאם היה בדור אברהם היה צדיק יותר.

למדנו המהר"ל שאין מחלקת כלל בחז"ל, ועאכו"כ בדברי אגדה. מהי האמת אם כן?

 התשובה פשוטה. שתי הדעות אמת. לדעה הראשונה אם היינו נוטלים את נח ומעמידים אותו מול צדקות אברהם בדורו של אברהם לא היה נחשב הוא למאומה. ביחס לדורו בלבד היה צדיק.

הדעה השניה אינה חולקת, רק סוברת שאם נח היה נולד בדורו של אברהם ללא כל ספק היה מתעלה יותר, שאין רשעים מפריעים להתעלותו, ואז עאכו"כ שהיה נחשב לצדיק.

הרב שטיינמן והיהודי שאביו בא אליו בחלום לבקש שילמד בעבור נשמתו, ונאנח הרב ואמר למשמשו, אתה שומע, צריך לנצל את הזמן בעוה"ז, שלא נבוא לאחר המאה ועשרים לילדים שלנו כדל שואל על פתח ונבקש שילמדו משהו בעבורנו…

חיזוק גדול בדורנו

זה חיזוק גדול לנו. אנו חיים בדור של ערוצים, כבלים, אינטרנט, וידאו, טיוי, כל הסחי והמאוס ישירות אליך הבייתה. ואף אם האדם יוצא לרחוב הרחוב מלא זהמה ופריצות. כיצד ניתן לעבוד את ה' בכזה מצב?

התשובה לכך בשאלתו של מהרח"ו את האריז"ל כיצד ניתן לתקן בדורנו דור שפל את מה שהנשמות שהיו כבר בדורו של רשב"י, או הנביאים, או מרע"ה לא הצליחו לתקן? [יש לציין שזאת הוא שאל בתקופה בה אנשים עוד היו הולכים לבושים ברחוב, בדורנו השאלה תתעצם שבעתיים!]

השיבו האריז"ל דע לך שכיון שזהמה גדולה ירדה לעולם, כל מעשה קטן של האדם בדור הזה משפיע רבות פי כמה וכמה ממעשה גדול בדורות הקדומים. היום כל מאמץ, כל עצימת עין מאיסור, כל התגברות קטנה לעבודת ה' משפיעה תיקון עצום! כל התגברות לתפילה, לשיעור, לקיום מצוות נחשבת לדבר עילאי שבכוחו לתקן מה שבדורות הקודמים היו צריכים להשקיע רבות על מנת לתקן.

זהו נח. אמנם אם היה בדורו של אברהם לא היה נחשב למאומה, אך המאמצים הכבירים שעשה להתגבר על זהמת אנשי דורו היא שהביאה אותו לדרגת צדיק תמים, בוחנים את האדם ביחס למפריעים ולדור!

אמן יהא שמיה רבה בשביל לחם לישיבה

מ_יסד ישיבת לומדה, הגאון רבי אליעזר שולביץ זצ״ל, תלמידו של רבי ישראל סלאנטער זצ״ל, בא לפני ה״חפץ חיים״ זצ״ל. אמר: ״רבי, הגיעו מים עד נ?ש. אךבע מאות בחורים בישיבה, ואין להם לחם לאכל!״

נאנח ה״חפץ חיים״: ״כבודו יודע מארבע מאות תלמידיו, ואני יודע מאלפי תלמידי כל הישיבות. מנסים אותנו בלמוד תורה מתוך הדחק!״

אמר לו: ״.רבי, לא באתי לקונן, באתי לפתיר את המצב!״ אורו עיני ה״חפץ חיים״: ״הכיצד?״

אמר: ״יודע אני ש׳שכר מצוה בהאי עלמא ליכא׳, משום שאין בכל העולם ומלאו כדי לשלם ולו שכר מצוה אחת, ולו של המצוה הקלה ביותר. אבל אין בררה, כשהילרים חייבים שוברים את החסכונות. ברוך השם, הךכה תורה למךתי ןהךבה תורה למךתי, ואני מלא מצוות כרמון. אבקש לפרט לי שכר ׳אמן יהא שמיה רבה׳ אחד, עבור לחם לבני הישיבה!״

זה אפוא הפתרון שמצא.

אמר לו ח״חפץ חיים״: ״אם !ה מבקשו, יתפלל ויבקש!״

ענה ברגש: ״זהו, שהתפללתי ובקשתי ולא נעניתי. אבל למעלתו ישמעו, ודאי יוכל לפעל. יבקש זאת, למעני!״

סרב ח״חפץ חיים״: ״כבודו רוצה, יבקש. אני לא אבקש עבורו. איני רוצה לקנות לעצמי שונא!״

״שונא? איזה שונא?!״

אולי מלאכים יקטו־גו, כהות עליונים ירדפוהו – לא: ״איני רוצה שכבודו יכעס עלי!״ תמה: ״אני? הרי אני המבקש!״ ״אמת, אבל א?זביר לכבודו ־

הלא האדם אינו חי לעולם. יבוא יום, והנשמה תעלה למרום. וכבודו, כעדותו, מלא וגדוש בתורה ובמצוות. יוליכוהו אצל הארמון שבנה לעצמו בגן עתו.

המלאך ילוהי מטרקלין לטרקלין, לא תשבע העין מו־אות והנפש לחנות. ואז עיעו לדלת אחת, ינסו לפתיח, ןהיא נעולה.

מה זה? ־

אה, זו ה׳אמן יהא שמיה רבה׳, שהמיר בשכר בעולם הזה, עבור לחם לאכיל.

אני?! אני המךתי שכר נצחי עצום ורב בשביל לחם כלה תפסד?! אכן כן, כך בקשת!

ךאז תזכר שאכן כך בקשת, ותתמךמר. תיאמר: מילא אני. בקשתי כי לא ידעתי מה עצום ורב השכר. אבל אתם, למה נעניתם? למה הסכמתם?!

ויענו לך: האמת, לא הסכמנו. אבל פנית לישראל מאיר – ה״חפץ חיים״ – ןהוא פעל זאת!

כמה תצטער! הוא?! למה עשה לי כן – ומאז, ולנצח, תקפיד עלי. ואני איני רוצה לרכיש שונא! לא. אם תרצה, פעל זאת בעצמך!…

המצוה, ושכרה [המעשה בבנש"ק וכזית המצה בגטו ובואו בחלום לבקש את שכר המצוה. נמסר לעיל]

אז מבינים שגם שכר מצוה שאינה לשמה הוא עצום ורב. ואם בשתי מצוות שנעשו שלא לשמן העלו את אותם האנשים ממ"ט שערי טומאה של מצרים לגואלם ולהעמידם לרגלי הר סיני, נבין עד כמה אהלי התורה מעלים את האדם מכף חובה לכף זכות, שהרי כל מילה ומילה ערכה גדול יותר מכל תרי"ג המצוות (כמובא ב"שנות אליהו" תחילת מסכת פאה).

תוספות:

קברות למיתות ב"ד

דגמה נוספת, שמעתי מפי רבי אליה לופיאן זצ״ל. בגמרא (סנהדרין מז ע״א) מבאר שיחדו שני בתי קברות להרוגי בית דין. הנסקלים והנשרפים לחוד, והנהרגים והנחנקים בפני עצמם, כי עברתם ומיתתם קלה יותר, ואין לקבור רשע קל אצל רשע חמור.

ולדוגמא, ידוע שבזמנם עבר פרק זמן בין הקדושין לנשואין. המקודשת דינה כאשת איש ועדין בבית אמה, להכין צרכי נדוניתה. אם בגדה אותה עת בבעלה דינה בסקילה החמורה. מה שאין כן הנשואה שבבית בעלה, דינה בחנק הקל.

ומדוע, משום שאימת בעלה עליה, ועוברת העברה בלב הולם מפחד. ומי שהדרדרה לשחיתות וסאוב של זנות, גם זו נקדת אור בחשכה!

זה שאומר הרמבם מהו השקול העקרי: דוקא מי שלא נמצא בו אלא דבר טוב אחד שוקלת מצותו משקל רב כל כך, כי אצלו מעריכים שבעתים כל תזוזה לטובה. כחולה השרוי בעלפון, שאם יזיז אצבעו יהיה זה יום שמחה!

אפילו זכות ק"ש

כיוצא בכך מצינו, שביציאתם למלחמה היה הכהן מכריז: ״שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם״ (דברים כ, ג). שאפלו אין בידכם אלא מצות קריאת שמע שחרית וערבית, ראויים אתם להנצל (ו־ש״י).

הגע עצמך: מי שאין בידו אלא מצות קריאת שמע, נקל להבין באיזו חשכה הוא שרוי. כמה עברות עובר, ביודעין ובלא יודעין. והשטן הן מקטרג בשעת הסכנה (שבת לב ע״ב), ןאין שעת סכנה כמלחמה.

ותמוה: יעקב אבינו, שהעיד בעצמו: ״עם לבן גרתי, ותרי״ג מצוות שמרתי״ (רש״י לראשית לב, ה), והובטח מפי עליון בשמירה (שם כח, טו), פחד בהתקרב עשו שמא גרם החטא (ברכות י ע״א). חטא דק מן הדק, וכבר פן יבוא והכני אם על בנים״.

וכאן, זכות קריאת שמע לבד, וכבר ״ראויים אתם להנצל״?!

והתשובה: דוקא משום כך! שביב אור באפלה. הילד הפגוע הקורא ״אבא״…

הח"ח ואחד בצער

הח"ח שראה תלמידים בישיבתו ושאלם היכן אוחזים, וא"ל א' מהחברותא שהספיקו מהבוקר דף אחד. השיבו הח"ח אתה הספקת דף, חברך מאה דף! כיצד? הוא גדל בבית דשן באמריקה ובא לכאן במסי"נ, וא' בצער ממאה שלא בצער!!

 

פרשת ״בשלח״

חמושים בארונו של יוסף [הרב ברוורמן – עם תוספות]

פרשת ״בשלח״ פותחת בתיאור מסלול יציאת עם ישראל מארץ מצרים. הקב״ה מוליך את עם ישראל דרך המדבר לכיוון ים סוף. וכשהם יצאו הם לקחו עמם כלי מלחמה כפי הנאמר בפסוק: ״וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים״. ובהמשך לפסוק זה, ממשיכה התורה וכותבת: ״ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלוקים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם״ (שמות י״ג, י״ט).

יש להבין את פשר סמיכות הפסוקים, מדוע תוך כדי תיאור המסע, מציינת התורה את מעשהו של משה רבנו בקיום צוואתו של יוסף?

מיישב זאת ה״כלי יקר״ שסמיכות הפסוקים בין וחמושים עלו בני ישראל" ובין לקיחת ״עצמות יוסף״, היא בעצם עניין אחד. בני ישראל ״התחמשו״ לקראת צאתם לדרך, באמצעות עצמות יוסף!! עצמותיו של יוסף הם היו הכוח והחימוש של בני ישראל בצאתם למדבר.

כיצד בנטילת עצמות יוסף התחמשו בני ישראל?

נאמר במכילתא: ״ויקח משה את עצמות יוסף עמו״ – להודיע חוכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בביזה ־ ומשה עוסק במצוות עצמות יוסף. עליו הכתוב אומר: ״חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט״ (משלי י׳, ח׳). במדרש רבה במקום נאמר: ״אמר הקב״ה למשה עליך נתקיים: ׳חכם לב יקח מצוות׳, יוסף היה חייב לאביו לקברו מפני שהוא בנו! ואתה לא בנו ולא בן בנו ולא היית חייב לעסוק בו, וקברת אותו?״.

מזדעקת לה השאלה מדוע רק משה רבינו הוא זה שהתעסק בארונו של יוסף, היכן הם צאצאיו של יוסף בני השבטים של מנשה ואפרים?!

התשובה לכך כתובה בסוף פרשת ויחי: ״וישבע יוסף את בני ישראל… והעליתם את עצמותי מזה אתכם״.

מדוע הוא הטיל חוב זה על כלל ישראל ולא על בניו?

מיישב זאת הגאון רבי לוי דיקער זצ״ל, ראש ישיבת ״מרכז התורה״, ברעיון נפלא. כידוע שלימות מידת החסד היא: שיהיה הנותן מאפשר למקבל להשיב לו טובה בחזרה. כי אם לא כן הוא יהיה כל חייו ״אסיר תודה״ לנותן. כפי שמבאר בהרחבה מרן המשגיח ממיר רבי ירוחם זי״ע שאם הגומל חסד מעכב את המקבל מלהשיב לו טובה בחזרה, יש חיסרון במעשה החסד עצמו. כיוון שהמקבל חש את עומק תחושת הדלות והמסכנות, ומנגד הנותן חש פטרונות והתנשאות. ע״כ שלימות מעשה החסד היא מתן האפשרות למקבל להשיב לנותן את טובתו בחזרה, ובכך חש גם הוא הרגשת שמחה ב'פריעת חובו' והסרת העול מעליו.

התורה מתארת בהרחבה את אצילותו של יוסף הצדיק בפיוסו את אחיו כפי הנאמר: ״ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם… (בראשית מ״ה, ה׳־ז׳). כלומר, לא זו בלבד שלא נגרם לו כל נזק מעצם המכירה, אלא רווח גדול יצא ממכירה זו! ויוסף בגדלותו מחל להם מחילה גמורה. ובנוסף החייה וכלכל אותם. אלא שדא עקא חשש יוסף שהם יחושו רק כ״מקבלים״ ללא כל תמורה חזרה,  ואזי מעשה החסד יהיה פגום, משום כן ציווה דווקא את אחיו ולא את בניו, שהם ידאגו להעלות את עצמותיו ממצרים, ובכך יושלם מעשה החסד.

נאמר בתלמוד ירושלמי: ״שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר, ארונו של חי העולמים (ארון הברית) וארונו של יוסף, והיו אומות העולם אומרים מה טיבן של שני ארונות הללו? והיו ישראל אומרין להן, זה ארונו של יוסף עם ארונו של חי העולמים, והיו אומות העולם מונין את ישראל ואומרים, וכי אפשר לארון המת להיות מהלך עם ארונו של חי העולמים?! והיו ישראל אומרים על ידי ששימר זה מה שכתוב בזה…״ (ברכות י״ד).

במדרש תנחומא (פרשת נשא ל׳) נאמר חידוש גדול יותר: ״ולא עוד אלא שהיתה ארונו מהלכת ׳לפני׳ הארון, ואומות העולם רואין אותו, ואומרים מה טיבו של ארון זה, שהוא הולך ׳לפני׳ ארון של תורה י! וישראל אומרים זה ארון המת, שהוא מהלך לפני ארון התורה, שקיים זה כל מה שכתוב בזה עד שלא ניתנה התורה, לפיכך זכה לילך עמו… ״

במשך ארבעים שנה במדבר מהלך בראש עם ישראל ״ארונו של יוסף״. עליו נאמר בפרשתנו ״ויקח משה את עצמות יוסף״.

[וצריך להבין – שאר השבטים לא "קיימו זה מה שכתוב בזה"? מדוע רק ארון יוסף צמוד לארון ה'?

ועוד צריך ביאור] הנוסח: ״עצמות״ שנשמע לכאורה כלשון קשה, לכאורה היה עדיף לכתוב ״ארונו של יוסף״?!

מבארים בעלי החסידות מכך שהתורה בחרה דווקא בלשון זו, משמע שהיא רוצה להדגיש לנו, שמה שעם ישראל לקח עמו, זה לא את ה״ארון״ של יוסף, אלא את ה״עצמות״ שלו. שורש העניין נעוץ במילה ״עצם״ שהיא מבטאת את עצמיותו ותוקפו של האדם, העצמות הן היסוד והיציבות של האדם, וכשעם ישראל יצא ממצרים, הוא לקח עמו את ״עצמיותו״ של יוסף, את המהות הפנימית של יוסף.

ובכוח ״עצמותיו־עצמיותו״ של יוסף, הם היו ״חמושים״, והם יכלו לצאת לדרכם אל המדבר.

[בעצמיות יוסף היה "מלמד" לכלל ישראל. היה סמל דוגמא ומוסר לכלל ישראל (כפי שמיד נבאר). ולכן יוסף היה צמוד לארון שבו התורה הקדושה – שהיא המלמדת דרכי חיים לכלל ישראל.

ולכן דוקא משה לוקח את עצמות יוסף, מפני שמשה הוא ה"מלמד תורה לעמו ישראל", והוא הראוי להעביר לבנ"י את הלקח הנלמד מעצמיות יוסף.

זאת ועוד – ] כידוע בספרים הקדושים שמשה רבנו הוא בבחינת: ״נשמת כלל ישראל״, ומשום כן, כמייצג של כלל ישראל, התעסק בעצמות יוסף. [היה בזה הזדמנות להשיב ליוסף, שלא יחושו חייבים].

מהי אותה עצמיות יוסף שממנה יש ללמוד, ובגינה הוצמד ארונו לארון ה' ואף נלקח ע"י ה"מלמד תורה לעמו ישראל"?

מבאר מרן הגר״ז סורוצקין זצוק״ל, שלוש תובנות נפלאות שמסמל ארונו של יוסף הצדיק: (מעובד ע״י כותב הדברים):

א. ״לא בשמים היא״. כשבא הקב״ה לאומות העולם להציע להם את התורה, הם סירבו בטענה שאין אפשרות אנושית לקיים את מצוות התורה, וזאת מפני שההתגברות על יצרי אנוש היא נגד הטבע האנושי! בני אדם אינם יכולים להתגבר על טבעם ותאוותם! טענה זו עשתה רושם מסוים על כלל ישראל בזמנים של חולשה ורפיון, ולכן באו עצמות יוסף וטפחו על פניהם. כשהביטו על שני הארונות שהיו מהלכים זה לצד זה ארבעים שנה והכריזו: ״קיים זה מה שכתוב בזה״ הורו לכל, שאפשר לו לאדם לפטפט ביצרו הרע! התורה לא בשמים היא! כי אם ״בפיך ובלבבך לעשותו״.

ב.         בני ישראל טענו למשה רבנו: ״טוב לנו עבד את מצרים״ (שם י״ד, י״ב), מובן שטענה זו היתה מופרכת לחלוטין, אך טבע האדם שהוא זוכר בעיקר את הסוף, ומכיוון שהמצרים חלקו להם כבוד וממון רב בצאתם ממצרים, היו שחשבו שהיחס של המצרים התהפך, ומעתה יתנהגו אליהם כאל בני אדם שווים. משה רבנו הראה להם את ״ארונו של יוסף״ הביטו וראו: יוסף הצדיק הציל את מצרים מרעב ודאי, כלכלם במשך שנים, וראו כיצד גמלו לו – העבידו את בניו ואת עמו בפרך מאתיים ועשר שנים בסבל שלא יתואר! כפויי טובה אלו – ״היהפוך כושי עורו ונמר חברבורתיו"?

ג.         עם ישראל לאחר מאתיים ועשר שנות שיעבוד וסבל היו גם לאחר שחרורם עם אופי של עבדים… וכעת הגיע הזמן לזקוף את קומתם, להגביהם אל פסגת הרוממות האנושית, כיצד עושים זאת? לשם כך נלקח ארונו של יוסף לצאת בראש המחנה, אותו יוסף שלא חת ולא חשש להתייצב מול פרעה, [אותו יוסף שאומר לפרעה החושב עצמו לאלוה "אלהים יענה את שלום פרעה" – ואתה – סתם 'עובד' על העם שלך…] אותו יוסף שכלכל את המעצמה העולמית דאז – מצרים, וזאת ללא כל הכנה והכוונה, לימד את עם ישראל שבדמם זורם דם של ״בני מלכים״ ואיש לא יוכל לאורך זמן לכפוף את קומתם.

אולי ניתן להוסיף נקודה נוספת שנועדה לעורר את העם לשמור מכל משמר על השלום והאחדות! ארונו של יוסף כמו אומר לעמו: הביטו וראו כיצד זה התגלגלתי למצרים, ראו כמה קשים תוצאותיהם של הקנאה והפירוד! ומנגד הביטו וראו את אצילותו וענוותנותו של יוסף במחילתו וסליחתו לאחיו, וברודפו את השלום בתוך ממלכת בית יעקב אבינו.

[כעת הבננו את דברי הכלי יקר – שבנ"י יצאו חמושים עם ארונו של יוסף – עם הלימודים הגדולים הללו שהנחיל לנו יוסף יצאו בני ישראל למדבר, ולכן יוסף הוא הזוכה להיות סמוך לתורה, ולהלקח על ידי מנחיל התורה!]

יה״ר שנזכה ללכת ולדבוק בדרכו.

פרשת בשלח

ה' לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים

ללמוד אמונה [והגדת]

"יהי בשלח פרעה את העם״ (שמות יג, יז), אין ״ויהי אלא לשון צער (מגלה י ע״ב). וכן דרשו במדרש (שמות רבה כ, ב) נוטריקון וי והי, קינה ונהי. ומדוע.

ועוד שאלה: ״ויהי בשלח פרעה את העם״. וכי פרעה הוציאם, והלא ה׳ הוציאם: ״ויהי בעצם היום הזה הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם״ (שמות יב, נא). ובלעם ידע: ״אל מוציאם ממצרים״ (במז-בר כג, כם, אתה ובלק] אמרת ״הנה עם יצא ממצרים״, לא יצא מעצמו, אלא המקום הוציאם (רש״י) –

ואיך נאמר: ״ויהי בשלח פרעה״?

ושאלה אחת מתרצת בחברתה. אמת. שהקדוש ברוך הוא הוציאם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

אבל בפועל, מה ראו? שפרעה אמר: ״קומו צאו מתוך עמי, ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם״

(שמות יב, לא-לג). מה היה כתוב בעתון למחרת? שפרעה שלחם. וזהו: ״ויהי״. אח, איזה צער על המבט המעוות, המבט השטחי והגשמי, על אי ראיית יד ה׳ במהלכים!

כסבורים אתם שעל העתון המצרי, שופרו של פרעה, אני מתלונן? אף לא על העתונים החרדים שלנו!

על מבטנו שלנו תלונתי. על השקפתנו, בכל שטחי החיים! ואספר –

העירה מיר היתה עיירת מחוז בחבל גרודנא, ובכל שבוע התקיים בה יום שוק, בו הציגו אכרי הסביבה את מרכלתם וקנו את צרכי ביתם. אוטובוס מיושן של אותם ימים היה עורך סבב בין הכפרים הפזורים סביב, והאכרים עלו עליו עם סליהם וצרורותיהם. עלה האוטובוס העמוס על גשר העץ הנטוי על הנהר בפאתי העירה. הגשר קרס והאוטובוס צלל. כארבעים וחמשה אכרים טבעו, אחד לא נצל.

סערו הרוחות וחפשו אשמים. אלו טענו שהגשר היה רעוע, בוניו אשמים. אלו טענו שלא תוחזק כראוי. אחרים סברו שמלכתחלה לא נועד לאוטובוסים כבדים, מנגר האשימו את הנהג שלא נסע בתנופה שתקל על המשקל. בקיצור, מצאו ענין לדוש בו. עלה המשגיח, רבי ירוחם ממיר זצ״ל, ונשא שיחה.

אמר: בנהג שבעולם, אדם רצח נדון למות, אין מריצים אותו אל הגרדום. עדין יש תהליך ערעור ואשרור, ובינתים משכנים אותו באגף הנדונים למות. תנאיהם אף משפרים משאר האסירים. חדרים מרווחים, ואכל בשפע. נתפסה חלית מורדים ונשפטה למות, חבריה מצרפים לאותו רוצח. נמצא ספסר בשוק השחר, נמצאו זיפני כספים, כל הנדונים למות משוכנים יחדו. משמוצו תהליכי הערעור ופסקי הדין אשרו מוציאים את כלם יום אחד, מעמידים אל הקיר מול כתת יורים, ומוציאים את פסק הדין אל הפעל. וזה מכלל ״מוראה של מלכות״, שבלעדיו ״איש רעהו חיים בלעו״ (אבות פ״ג מ׳׳ב). ידוע.

״בראש השנה יכתבון, וביום צום כפור יחתמון. כמה יעברון, וכמה יבראון.

מי יחיה, ומי ימות. מי בקצו, ומי לא בקצו. מי במים״ – ולא על היהודים בלבד, אלא: ״וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון״.

בראש השנה האחרון נגזר על אלכסיי המתגורר באזקופנא, על איגור המתגורר בבינקא, על ארבעים וחמשה אכרים בכפרי הסביבה, למות בטביעה. הם חיו על זמן שאול, ולא ידעו. לכאורה, חיו בשגרת חייהם.

ואז, נחתמה הגזרה. ועבר האוטובוס מכפר לכפר, מעלה את הנדונים למוות אחד לאחד, משלים את הסבב ועולה על הגשר, כדי לבצע את פסק הדין.

זה מה שהיה כאן, משפט שמים!

זה מה שלא היה כתוב בעתון, זה מה שלא עלה בדעתנו. זה מה שנאמר: ״ויהי״, לשון צער. כמה צערי איזה עוות!

עיתון – ספר מוסר

והיה רבי ירוחם ממיר זצ״ל אומר: למען האמת, אין למוד מוסר חי יותר, מרעיש יותר, מעורר יותר, מקריאת העתון. הרי עין בעין רואים בו משפטי שמים: ״מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגפה, מי בחניקה ומי בסקילה, מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט ומי יטרף, מי ישלו ומי יתיסר, מי יעני ומי יעשיר, מי ישפל ומי ירום״!

תינוק טבע באמבטיה, מתרחץ טבע בים, ״מי במים״. ישיש נשרף למוות בביתו, ״מי באש״. צעיר נדקר למות בקטטה, ״מי בחרב״. דב טרף תינוקת במחנה קיץ, ״ומי בחיה״. אדם נדרס למות – התחייב בסקילה.

[מזכיר הדבר את המעשה שפעם יהודי רצה לעורר את הציבור לפני יום הדין, ובערב ר"ה פיזר על שלחן בכניסה לביהכ"נ את כל העלונים של קופת העיר וכו' "אסון מחריד", "בדמי ימיו", "11 יתומים" ועוד ועוד מכל השנה החולפת, כדי לזעזע את הציבור – הנה הקב"ה דן כעת את עולמו, שימו לב שיש דין ויש דיין!]

נערוך אפוא נסיון: קבוצה אחת תלמד ״שערי תשובה״, ״חובות הלבבות״, ״ארחות צדיקים״ ו״מסילת ישרים״ לפני תפלת ערבית, וקבוצה שניה תקרא עתון. ונראה, איזו מהן תתפלל ערבית ביתר להט ורגש, בהרגשה שהם ׳מתפללים על דמם׳ (ברכות י ע״ב) בידיעה שהכול נחתך במרום –

אין צורך בכך, יודעים אנו מראש איך יתפללו לאחר קריאת העתון. ומדוע? משום שהעתון מדווח על: ״ויהי בשלח פרעה״, ולא על ״אל מוציאם ממצרים״!

[אנחנו בכל מאורע שואלים – למה הוא מת? מה קרה לו? איך הוא נפל בעסק? למה פלוני אושפז?

העתון מביא אותנו לכל זה. החדשות היומיומיות. כל הזמן מדסקסים שם על כל מאורע, מה הגורם, במי האשם, את מי צריך להעמיד לדין, על כתפי מי המחדל, ושוכחים שלכל גזירה יש גוזר, וה' עשה ויעשה לכל המעשים!

בעיתון ובחדשות – לכל מסובב יש סיבה. התינוק טבע באמבטיה, בשל חוסר שימת לב של אמו. המתרחץ טבע בים – בשל ששחה בחוף לא מוסדר וללא מציל. הזקן נשרף במיטתו – בשל סיגריה בוערת שהחזיק בידו בעת שהלך לישון. צעיר נדקר למות בקטטה – הוא הרגיז אותו, ו'עלה לו הסעיף' והוא דקר אותו, הבנאדם שנדרס – בשל נסיעה מטורפת של אדם שנמצא עודף אלכוהול בדמו.

העתון לכל מסובב מוצא סיבה, וזהו. הקב"ה לא בתמונה. כך אנו מורגלים בחיים שטחיים בהם לא רואים את הנהגת ה'.

מספרים על השטן שכאשר קיבל את המינוי מהרבש"ע, פנה לרבש"ע ושאל – מדוע נגזר עלי לסבול, יש לי תפקיד כל כך נורא, כל הזמן יקללו אותי, אני זה שהורג את כולם ושמי יהיה לדראון.

אמר לו הקב"ה אין לך מה לדאוג, אותך אף אחד לא יאשים. את כולם יאשימו רק לא אותך… למה הוא מת? מסיבוך של שפעת החזירים, והשני? התקף לב, והשלישי? מהמחלה, והרביעי? היה לו סוכר, וכעזה"ד, רק אותך אף אחד לא יאשים…]

פרעה בעצמו הצליח להתבלבל

[אחד היה, שלכאורה היה ברור לו שהכל נעשה מאת ה', וזה פרעה. שהרי הוא יודע שה' הוציאם ממצרים בעל כרחו, והפלא הוא] הנורא מכל, שפרעה עצמו, לאחר כל המכות, לאחר שקם לילה ממטתו, לאחר שמיהר לבקש את משה רבנו ולהתחנן לפניו שיצאו מארצו, פרעה עצמו תמה: ״מה זאת עשינו, כי שלחנו את ישראל מעבדנו״ [שמות יד, ה]! ״עשינו״ ? ! ״שלחנו״ ? ! אתם?!

ואם פרעה כך, מלכים ושליטים אחרים על אחת כמה וכמה.

״הרבה מלחמות עשינו״, טוענים הם לפני הקדוש ברוך הוא. והוא משיבם: ״שוטים שבעולם. מלחמות אני עשיתי, שנאמר (שמות טו, ג): ה׳ איש מלחמה״ (עבודה זרה ב ע״ב)!

אבל זה המבט הטבעי: ׳׳פלגי מים, לב מלך ביד ה׳. על כל אשר יחפץ יטנו״ (משלי כא, א).

ופרש המגיד מדובנא זצ״ל שיש פיה משל נפלא. אדם חפץ להשקות שדהו. חופר הוא תעלת השקיה לאורך כל השדה עד לגדת הנהר, ואז פורץ הוא את המחסום והמים מתפרצים בעז וזורמים בתעלה. אם תשאלו את המים, הם עצמאיים לחלוטין. מצאו פרצה, וחדרו בעדה, ושוטפים בלי מעצור. אך באמת, נטולי בחירה הם. החקלאי הוא שקבע את מסלולם והתוה את דרכם, והם עושים רצונו ומגשימים תכניתו. ישנה את התואי, וישנו את מסלולם.  

כך, סבור המלך שהוא שזהה את ההזדמנות והוא שהחליט לנצלה, והוא היוזם והוא הפועל. ובאמת ״פלגי מים לב מלך ביד ה׳, על כל אשר יחפץ יטנו״!

ולמעשה, כל אחד ואחד מלך בתוך ביתו, שנאמר (אסתר א, כב): להיות כל איש שרר בביתו׳ (אבות דרבי נתן, כח), ומנווט ממרום על כל צעד ושעל. היודע זאת, אשריו. ושאינו יודע, ״ויהי״, וי והי! [חייב לסייג את הדברים – למלך פעמים ואין בחירה כלל, לב מלכים ושרים ביד ה', אך גם מעשי האדם בהכוונה ובסייעתא דשמיא מאת ה', ואין לו לנכס לעצמו כל הצלחה, שה' סובב שיגיע ענין זה אליו על מנת שיצליח!]

וזו, למעשה, אחת ההוראות העקריות, אחד הלקחים העקריים. מיציאת מצרים!

בליל הסדר, ליל ספור יציאת מצרים והפקת לקחיו, ישב רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל וקרא בהגדה את הפסוקים: ״ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אתו בכל ארץ כנען״ (יהושע כד, ג), עצר ותמה: בן שלוש גלה אברהם את בוראו (נדרים לב ע״א), ומסר עצמו לכבשן האש על אמונתו, ועשה לה נפשות בחרן, ובארץ ישראל, ומכל זה לא מזכירים דבר?

ואמר בהתעוררות: אבל בלילה הזה אנו מכריזים על האמת את הכל עשה הקדוש ברוך הוא!

״ואקח ואולך – ואתן״, העקר הראשון מי״ג העקרים: ״אני מאמין באמונה שלמה – באמונה שלמה! – שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו – לבדו! – עשה עושה ויעשה לכל המעשים!״

אדם ירא שמיים חי כך רגע רגע

תמיד התקשורת עומדת נדהמת מול האמונה של הציבור שומר המצוות בעת צרה ואסון ח"ו. הם מצפים לשמוע את מה שהם רגילים – כעס וטינה כלפי הרוצח / מפגע / נהג דורס, אך להפתעתם הם שומעים קבלת דין שמים, ללא תלונה כנגד האשמים, אלא לקיחת אחריות ואמירות כמו "אבל אשמים אנחנו", "בשלי הסער הזה" ועוד ביטויים רוויי אמונה בבורא.

מעשה היה בנהג שדרס ילדה באשדוד. הנהג בא לביתם לאחר השבעה כדי להתנצל ולשאול במה יוכל לפצותם. הם אמרו לו שלא עליו תלונותיהם, שהרי הוא רק שליח. בנוגע לפיצוי – איננו מעוניינים או זקוקים לשום פיצוי. הדבר היחיד שיכול להועיל לבת שלנו כעת זה אם תקבל על עצמך לשמור שבת לעילוי נשמתה, זה ללא כל ספק יועיל לה! הנהג כל כך התרגש מהגישה האצילית של ההורים והחל לשמור שבת עד שחזר בתשובה שלימה!

מעשה מדהים על מסי"נ עבור טלית והשגחה פרטית:

 בספר ״מקדשי השם,, [שער מחמדים עמ' יז] להגה״צ רבי צבי הירש מייזליש רב דווייטצען ז"ל, מספר דברים מזעזעים שאירעו לו במחנה אושוויץ, ובין היתר מעשה נורא שהיה עמו:

פעם הרגיש ראש השומרים פעליקס ימש״ו, שהנני לובש מלית קטן מתחת לבגדי, וחמתו בערה בו שמעולם לא ראה בגד כזה, ושאלני מה זה, וכדי שלא יחשוב שגנבתי זאת עניתיו, עס איז א געטליכער קלייד (הוא מלבוש אלקי), שהבאתי עמי מביתי. (הט״ק הזה נעשה מהטלית גדול של כ״ק האדמו"ר הגה״ק מסיגעט בעל ייטב לב זי״ע והיה לו לשמירה ולסגולה להינצל בזכותו, ובמסירות נפש גדולה על המצוה).

הוא הנחית על ראשי וגופי מכות רצח בצעקות גדולות, וציוה עלי לבוא עמו לחדרו ושמה ילמדני אודות הרבש"ע. לשמע הדבר סמרו שערות ראשי, כי מובן פקודה זו היה דין מות בטוח תת ידיו הגסות, אבל נאלצתי לבוא אחריו.

בחדרו התחיל להכות אותי בכעס ורצח בעיניים, וצווח עלי אתה מדבר עוד מה״געטליכער קלייד״ (מלבוש אלקי), בזמן שהנך רואה בעיניך שבכל יום משמידים לעיניך את בני עמך וממשפחתך בכל מיני מיתות משונות ואכזריות?! בתנאים שכאלה אתה עוד יכול להזכיר שם ה, ולהאמין בו ובהנהגתו את העולם?! ואיך יעלה על שפתיך ושכלך שיש רבש״ע בעולם והוא מנהיג העולם ומדוע אינו מונע מהנאצים מלהעבירכם מן העולם בעינויים ויסורים שדוגמתם עוד לא סבלו בנ״א עלי אדמות?! אלא מן הסתם לית דין ולית דיין ח"ו וכו' כך חירף וגידף אותו רשע.

אני שכבתי על הארץ כמעט כאבן דומם מרוב יאוש ודכאון רוח ומרוב יסורים והכאות עד שהיה הדם מבצבץ כמעט מכל חלקי גופי. בשלב זה הוא פקד עלי לעמוד ולומר לו הסבר שיספק אותו, ואם לאו לא אצא מחדרו בחיים. כמובן שמצבי בשעה כזו היה נורא, כי ידעתי בעצמי שעלול האכזר הלז להרגני נפש, אם לא אמצא תשובה מחכימה להסביר לו ולהשקיט הרצחנות שבו.

אמרתי לו, אמשול לך משל למה הדבר דומה. לפרופסור גדול בעל שם עולמי, שהצליח לעשות ניתוחים על גופות חולים מסוכנים, שפעם אחת הוזקק לקנות מנעלים, ובירר על סנדלר מומחה מקצועי, והראו לו, ונכנס אליו. מדד את רגלו, סיכמו על מחיר, והתנה עמו לסיים את העבודה תוך כשבוע ונתן לו כרטיסו האישי, וסיכם עמו שיביאם אליו לבית החולים ואז יקבל התשלום במלואו.

 אחרי שבוע לקח הסנדלר את הנעליים היקרות והגיע לבית החולים. בכל מקום שהגיע הגיש את הכרטיס האישי שבידו מהפרופסור והוליכוהו עד לדלת החדר שבו ערך הפרופסור את הניתוחים, פתח הסנדלר את הדלת ויכנס לחדר הניתוחים, וראה כי הפרופסור עומד וסכין חדה בידו, ועל שלחן הניתוחים היה שר חשוב שנאלצו לעשות לו ניתוח קשה ומסובך. ראה הסנדלר שהפרופסור חותך בתוך גופו של החולה חתכים שונים ועמוקים (מה שמצא לנחוץ לנתח לרפואתו והצלתו), הסנדלר שאינו מבין שום דבר בעניני מחלה ורפואה השתומם ויתרגז על האכזריות של הפרופסור שמענה את החולה האומלל הזה ללא תכלית וסיבה, ולא די לו מחלתו וכאביו, אלא שעוד מוסיף לו הפרופסור יסורים גדולים וחתכים עמוקים בגופו הנאה, הלא אם אני מתקן נעליים, לא אחתוך בעור במקום הנאה ומשובח בשום אופן, אמר.

האם יעלה על הדעת שהפרופסור המנתח לא יסיים את הניתוח בגלל אי ההבנה של הסנדלר הזה, שאינו משיג ומבין מה שהפרופסור עושה לטובת החולה?

כך הענין בהנהגת הבורא ית״ש, האמת הוא שאין אנחנו משיגים ואין אנו מבינים כלל הנהגתו ית״ש ולמה עושה חתיכות וניתוחים במקום היותר נאה בתוך כלל ישראל, עם כל זה עלינו לדעת שבזה שאנו בשר ודם קצרי דעת שאין אנו משיגים הנהגתו של הבורא ית״ש, עי״ז איננו מתקטן דדו אצלנו, והסברתי לו משל זה באריכות.

וסיימתי לו במליצה מש״כ הגה״צ בעל ״בנין לדוד״ בפי חיי שרה שאמר על הקדוש הרבי רבי שמעון מירוסלב ז״ל שלכך האריך ימים, מפני שלא הקשה קושיות על הנהגת השי״ת וקיבל הכל באהבה, כי היה ירא שאם ישאל שאלות – יאמר לו השי״ת אם אינך מבין אז עלה השמימה ותראה שהכל על מכונו ולטובה…

כך גם בענייני וכאשר לא רציתי לעלות השמימה ולקבל הסברים, לא רציתי להרהר אחר מדותיו של הקב״ה…

כמו״כ עצתי – אמרתי לראש השומרים ימ״ש – שלא תרבה לשאול קושיות על השי״ת שאולי עי״ז יקראוך לעלות השמימה, והלא אתה עוד מקוה לצאת לחפשי מכאן ולהתחיל לחיות חיי שקט ונחת, ע״כ יותר טוב שלא להקשות יותר על השי״ת.

ובריך רחמנא שדברי מצאו חן בעיני הקאפו הרשע הזה, ובבת צחוק קל על שפתיו אמר לי הנך יהודי פיקח ותוכל ללכת מכאן לשלום ומהיום והלאה תוכל לבוא לבלוק שלי לקבל מאכלים טובים.

ובאופן זה ניצלתי בעזה״י ממות בטוח ואכזרי והודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו.

בזה לא תמו לתלאותי בשל הטלית.

במחנה שהייתי חונה היינו לערך אלף חמש מאות יהודים, וכמה שבועות לפני שנשתחררנו ע״י האמריקאים, טלטלו אותנו ממקום למקום, ועיקר כוונתם הי׳ להרחיק אותנו ממקום שהאמריקאים מתקרבים ובאים כדי שלא ניפול ביד האמריקאים ונשתחרר, ובשבת קודש האחרון לפני השחרור כבר שמענו מרחוק קול חיצים וברקים קול יוריות ותותחים של האמריקאים, והיה ניכר שהמה כבר קרובים למחנה שלנו ונתמלא שמחה לבבנו שקרוב יום הישועה, פתאום בא פקודה להרחיק אותנו ממקומינו ולהעביר אותנו למקום חדש בלתי ידוע, והפחד שלנו הי׳ שכוונתם כעת להוביל אותנו למקום שיש שם בית המוקד, כדי לקיים צוואת הרשע ימ״ש שלא להניח חי שום בר ישראל ח״ו.

והנה דרכם של הקאפו'ס הרשעים השומרים שלנו, בעת טראנספארט כזה, לחפש אצלינו, אם יש עוד מה שהוא, בעל ערך, אצל מי שהוא, בכדי שיוכלו לגזול ממנו, ובאופן זה בזזו מאתנו מנעלינו ומלבושינו הטובים האחרונים. וכך התנהג הקאפו שתחת מרותו נמצאת הבלוק שלי, המכונה בשם ווילי, ופשפש וחיפש אצלינו.

כאשר ניגש אלי ומשמש ומצא אותי מלובש בטלית הקטן עם הציצית, מיד התקצף עלי, ואולי משום שלא מצא אצלי איזה מלבוש או חפץ מועיל עבורו, וקרע בשתי ידיו בחזקה את הטלית קטן וזרקו לתוך התנור עד שנשרף לנגד עיני.

אין כח בעטי להעלות עלי גליון את גודל הצער שהיה לי מאבדן הטלית קטן הנ״ל שהוא היה לי למגן ומחסה בעת צרה וצוקה, ולא יכלתי להשלים עם העובדה שהטלית קטן החשוב איננו עוד. והרגשתי את עצמי מחוסר שמירה והגנה הראויה לשמה, כפי שהיתה לי עד כה בהיות הטלית קטן על בשרי, ומעשה הרשע הלז הוציאה ממני התפרצות היסטרית של בכי ויללות עד אין שיעור, בידעי שאנחנו עומדים בימים האחרונים לפני הישועה וצריכים אנו רחמים גדולים ושמירה מעולה לצאת לחיים ולשלום.

ובני יקירי ר׳ זלמן ליב נ״י הנמצא על ידי ניסה לנחמני על אבידתי שהלא כל האלף וחמש מאות היהודים שאתנו, לא היה להם טלית קטן מעולם מעת שבאו לאושוויץ, ומה לי לצער נפשי כל כך, אין לנו אלא להסתכל כלפי מעלה כאשר היה  השם בעזרתינו עד עתה, כן נזכה שיוציאנו בקרוב למרחב.

והנה הובילו אותנו למרכבת משא על מסילות הברזל, ושמו אותנו בתוך קרונות־הבקר שבהם נדחקנו בצפיפות איומה אחד על גבו של השני, וישבנו איש על יד אחיו מחוסרי אונים, בתוך דוחק וחום מחניק מבלי מזון ומשקה כידוע צורת הטראנספארטים של הגרמנים עם קרבנותיהם היהודים, וחכינו רק על בואם של האמריקאים , שישחררונו חיש מהר מידי המרצחים הזידונים הללו.

והנה באמצע הלילה כשניסינו להרדם קמעה, זאת היתה בעצם מן הדברים הקשים ביותר בתנאים בהם נמצאנו בתוככי הרכבת.  צורת השינה היחידה האפשריות היתה רק על ידי שהנחנו ראשנו איש על כתף חבירו.

הקאפו ווילי ששמר על קרונינו היה משתרע על ספסל ארוך שאותו העמיד באמצע הקרון, ואנו הוזקקנו להצטמצם בשאר המקום הנשאר בהצטופפות איומה. ואני השענתי את ראשי על כתף בני היקר זלמן ליב נ׳׳י שישב על ידי. אך אחרי שעלה בידי אחרי קשיים מרובים להרדם קצת, התעוררתי על ידי בני שהתלונן שהכתף כואבת לו, ואמר לי בזה״ל טאטע עש טיט מיר אזוי־ וויי. איך קען עס לענגער נישט אויסהאלטען והוא מבקש אותי שאשים ראשי על כתף חבירי שיושב לידי מהצד השני.

בתחילה מעט הקפדתי על שהפריע את שינתי, אך נעניתי כמובן לבקשתו ושמתי את ראשי על כתף רעי מצד שני, וכן בני נ״י הניח ראשו על כתף אחת מצד שלו, וכמעט באותו רגע התעוררנו מקולות נפץ אדירים, שנגרמו מידי להקת מטוסים אמריקאים שהשגיחו מלמעלה ברכבת הזאת, ובחשבם שנוסעים בה חיילים גרמנים הפציצו אותה כהוגן. פגזים התפוצצו סביבנו ברעש מחריש אזנים. ולפתע פתאום חדר רסיס את דופן הרכבת, ועבר בדיוק בין ראשי לראש בני, במקום בו הונח ראשי לפני רגע!

הרסיס פגע באופן ישיר בקאפו ווילי ששכב שרוע על הספסל וידיו מקופלות על חזהו, וקטעה בבת אחת את שתי ידיו.

הוא התפרץ בשאגות נוראיות מרוב כאב ויסורים, והתחנן אלינו שנצילו ממות ביסורים. מריעיו התלוצצו ממנו בהיותו במצב נורא כזה, בלגלגם עליו, נו דוילי קענסט דו נאד מיט דיינע הענד רייסי־ז אונד פארכרענען א טלית. [משהו כמו הלא אלו הידיים ששרפו את הטלית] והוא התחנן רק שיצילוהו, וממני ביקש סליחה על מעשהו, ושאתפלל עבורו שישאר בחיים.

רעיון נפלא בענין צדיק ורע לו [איני זוכר בשם איזה צדיק, ראיתי באיזה עלון]

צדיק וטוב לו – צדיק בן צדיק, כשהצדיק הזה סובל – טוב לו – מועיל לו- מפני שלומד לתקן דרכיו, וגם יודע שבשל מעלליו נענש, ומקבל את הדין בשלוה, אך צדיק ורע לו – צדיק בן רשע, שהיות ואביו רשע – תולה את היסורין באביו הרשע, ואז – רע לו – הן מפני שלא תיקנוהו, והן מפני שחש סובל, שנענש בשל אחרים… ודפח"ח!

 

פרשת בשלח

להכיר את השם גם רגע לפני המוות

וידעו מצרים כי אני ה׳ [מעין גנים אסולין ח"ג]

א. "וידבר ה׳ אל משה לאמור. דבר אל בני ישראל, וישובו ויחנו לפני פי החירות בין פי החירות ובין הים, לפני בעל צפון, נכחו תחנו על הים. ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר. וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ואכבדה בפרעה ובכל חילו (מפרש רש״י שהוא לשון כבוד. כשהקב״ה עושה דין ברשעים, מתגדל ומתכבד). וידעו מצרים כי אני  ה' ויעשו    כן"(שמות יד,א-ה).

הענין הזה נאמר שוב למשה רבינו על הים. ויאמר ה׳ אל משה מה תצעק אלי,דבר אל בני ישראל ויסעו. ואתה הרם את מטך, ונטה את ידך על הים ובקעהו, וילכו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם, ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו. וידעו מצרים כי אני  ה' בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו.

מה שיש לעמוד כאן, על מה שכתוב וידעו מצרים כי אני  ה' על מי הכוונה. וניתן להבין זאת בב' אופנים.

א) שזה חוזר על כל החיילים של פרעה שיצאו להילחם נגד עם ישראל, שלאחר כל מה שהקב׳׳ה יתן להם יסורים, הם יגיעו להכרה כי אני ה׳. וכן אח׳ר כך (בפסוק כה) "ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל, כי ה׳ נלחם להם במצרים". הרי שהם הגיעו בסוף להכרה בהשם יתברך.

יתכן לפרש שוידעו מצרים כי אני ה׳, הכוונה לאותם אנשים שנשארו במצרים ולא יצאו להילחם, שמתוך כל מה שהקב״ה יעשה באלו שיצאו להילחם, הנשארים יגיעו להכרה של כי אני ה׳.

אמנם דבר זה עצמו צריך בירור, האם נשארו אנשים במצרים, לאחר שמתו המצרים בים, או שלא נשארו?

ומצאנו בזה מחלוקת ראשונים. שיטת רש״י (ביבמות ובסוטה ט' א') שכל המצרים מתו או טבעו בימי פרעה, ואחר כך באו אומות אחרות וישבו בארצם. 

אמנם הרשב׳יא ביבמות שם מקשה על רש״י וז״ל, ודברי תימה הם, וכי כל המצרים נטבעו, והלא לא נטבעו אלא היוצאים למלחמה עכ״ל. וכן הקשה שם הריטב״א וז״ל, ואינו נכון, שהרי לא טבעו בים אלא אותם שיצאו למלחמה עם פרעה אחר ישראל עכ״ל.

ואמנם שיטת רש״י מפורשת בפשיטות, על פי המדרש שהביא רש״י בפסוק כ״ה, על מה שכתוב כי ה׳ נלחם להם במצרים, שהכוונה כי ה׳ נלחם להם בארץ מצרים, שכשם שאלו לוקים על הים, כך לוקים אותם שנשארו במצרים עכ״ל.

אם כן משמע שכולם מתו, וכשיטת רש״י. וכן מדויק מלשון רש״י ביבמות שכתב מתו וטבעו בימי פרעה. ולא מובן מהו הלשון מתו וטבעו, הרי קודם טבעו ואח״כ מתו. ולפי זה מובן, מתו, הנשארים במצרים. וטבעו היוצאים להילחם.

וכן מפורש במדרש (שמות רבה כד, ב) שלאחר מפלת מצרים, רצו ישראל לשוב למצרים, וכתוב שם בזה הלשון, אמרו לו למשה כבר מתו כולן, נחזור למצרים. אמר להם, באו ופרעו את השטר, שכך אמר לי הקב״ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה עכ״ל. משמע שכל מצרים מתו, גם מי שנשאר ולא יצא להילחם.

שו"ר דבר נפלא לרבינו הרוקח שכתב בג' מקומות דבר חדש והוא שים סוף יצא למצרים ושטף את כל המצרים. וזו לשונו, בפירושי סידור התפילה לרוקח עזרת אבותינו עמוד ע"ה: וזידים טיבעת וידידים העברת ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר למה אנו אומרים שתי טביעות, טיבעת ויכסו?

ועוד למה אומרים וזדים טיבעת, ואחר כך וידידים העברת והלא ישראל עברו תחילה ואחר כך מרכבות פרעה וחילו טבעו, כדכתיב: לגוזר ים סוף והעביר ישראל וניער פרעה, וכן אומרים במעריב: המעביר בניו בין גזרי ים סוף, ואחר כך בתהומות טיבע. אלא, כשבאו ישראל והמצריים לים מיד יצא הים וטיבע הנשאר בעיר מצרים, כדכתיב כי ה' נלחם להם במצרים ועברו ישראל הים ואחר כך וניער פרעה וחילו בים סוף. עד כאן לשונו.  

וכן משמע בפרשת עקב (דברים ט, כח) בתפילת משה רבינו על עם ישראל לאחר שחטאו בעגל, שאמר בדבריו: "פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם, מבלי יכולת ה׳ להביאם אל הארץ אשר דבר להם, ומשנאתו אותם, הוציאם להמיתם במדבר". ותרגם אונקלוס, על תיבות 'הארץ אשר הוצאתנו משם': דיירי ארעא די אפקתנא מתמן.

דהיינו האנשים שגרים בארץ שהוצאתנו משם. והכוונה על אותם שבאו לגור במצרים, אחרי שכל המצרים מתו. כי לא כתוב פן יאמרו מצרים. ואמנם יש גם פסוקים שיש להם משמעות שעדין נשארו מצריים במצרים, כמו בפרשת כי תשא: "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם וגו'" (שמות לב, יב).

וכן בפרשת שלח:"ויאמר משה אל  ה' ושמעו מצרים כי העלית בכוחך את העם הזה מקרבו" (במדבר יד, יג).

 אך אין מזה קושיא על רש״י, כי רש״י יכול לפרש, שאלו שגרים עכשיו במצרים, שהגיעו מכל מיני מקומות ובאו להתישב שם, להם קורא הפסוק בשם מצרים.

ולפי זה יש להקשות, דבשלמא לפי שיטת הרשב"א והריטב״א שנשארו אנשים במצרים, מובן מה הכוונה וידעו מצרים כי אני ה', כי על ידי מה שנפרע הקב״ה מן היוצאים להילחם, ידעו הנשארים כי אני ה׳.

אבל לפי שיטת רש״י, שכולם מתו, אם כן על מי הכוונה וידעו מצרים כי אני ה׳, על כורחך על כל מצרים, שמיד אחרי שהקב״ה נפרע מהם ביסורים, הם מתו.

ונשאלת השאלה, מה התועלת בידיעתם שידעו כי אני הי, כמה רגעים לפני שהם מתו, הרי הם לא יוכלו שוב לחיות על פי ידיעה זו, ולשם מה יעשה הקב״ה כל כך אותות ומופתים עבור מיליוני אנשי מצרים, הן היוצאים להילחם, והן הנשארים במצרים, בעוד שמיד אחר כך כולם ימותו.

ובאבן עזרא (שמות יד, ד) כתב וזו לשונו: וידעו מצרים כי אני ה׳, הנשארים. גם הנטבעים לפני מותם עכ״ל. מדברי האבן עזרא משמע שסובר, שמי שנשאר במצרים ולא יצא למלחמה, נשאר בחיים, וכשיטת הרשב״א והריטב״א. ממה שפירש בהתחלה שוידעו מצרים כי אני ה׳, הולך על הנשארים. אבל מפורש עוד מדברי האבן עזרא, שבאמת היתה מטרה להודיע גם לנטבעים לפני מותם, את הידיעה הזו כי אני ה׳. וצריך להבין, איזו מטרה יש בזה.

ב.

ונראה לפרש בס״ד, שלמעשה יש מטרה לכל הבריאה להגיע להכרה בה' יתברך, וכמו שאנו מתפללים על זה בכל יום בתפילת על כן נקוה, יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון.

גם בתפילות הימים נוראים אנו מתפללים, ובכן תן פחדך ה׳ אלוהינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת. וייראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים. ונמצא לפי זה, שזהו מטרת כל הנבראים להגיע להכרה בה' יתברך.

אלא שהצדיקים מגיעים להכרה הזו מכוח בחירתם, ולכן הם גם זוכים לחיות על פי ידיעה זו, ולקיים מצוות ולזכות לחיי נצח. והרשעים שלא רצו להגיע להכרה זו, גם הם חייבים להגיע להכרה זו בעודם בחייהם, אלא שמן השמים מכריחים אותם להגיע להכרה זו רק מעט לפני מיתתם, ומיד הם מתים.

באופן שכל הבריאה כולה מוכרחת להגיע להכרה זו, אם ברצון, ואם מתוך הכרח.

ולכן היה כדאי לה' יתברך לעשות את כל מה שעשה בקריעת ים סוף, כדי שהמצרים יגיעו להכרה בה' יתברך גם רגע לפני מותם, משום שזוהי מטרת הבריאה. וכן הנשארים במצרים, גם הם היו צריכים להגיע להכרה זו, בין אם הם נשארו בחיים, ובין אם גם הם מתו.

ולכן מובן מזה, שלא יועיל לרשעים כלום, וגם רשע הכופר בעיקר, בסופו של דבר הקב״ה יכריח אותו להגיע להכרה אמיתית במציאות ה׳.

אלא שכיון שהקב״ה הכריח אותו לזה, לכן הוא יביא אותו לזה רק לפני מותו, כדי שמיד ימות, ויצטער שאין לו כבר אפשרות לחיות על פי האמת שנתגלתה לו, שאין לשער עד כמה עמוקים יסורים אלו.

ולכן אשרי מי שמגיע להכרה זו מעצמו, ששכרו הוא, שזוכה לחיות על פי הכרה זו.

נתאר לעצמנו אדם שמגלה שלפני חמש דקות תם הזמן שיכל להגיש את הכרטיס העולה בגורל ומזכה אותו בחמישים מיליון דולר. יש לתאר את צערו וגודל חרטתו? זה מצבו של הרשע רגע לפני מותו. הוא רואה שכל ימיו טעה וסובב בכחש את עצמו.

ג.

וכאשר נתבונן נראה, שהפסוקים ודברי חז״ל מלאים מיסוד זה, שלא יועיל לרשעים כלום, ובעל כורחם הם יגיעו לאמונה בה׳ ובכל יסודות האמונה, אלא שהם יקבלו עונש שמיד הם ימותו, ולא יזכו לחיות על פי אמונה זו. ונפרש כמה דוגמאות כדי לראות בבירור את היסוד הזה.

א) הנה מצאנו אצל אנשי סדום הרשעים הכופרים והמורדים בהשם יתברך, שכאשר הגיע זמן עונשם, כתוב בפרשת וירא: "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש, מאת ה׳ מן השמים" (בראשית יט,כד). ופירש שם רש״י: וה' המטיר, בעלות השחר, כמו שנאמר וכמו השחר עלה. שעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה. לפי שהיו מהם עובדין לחמה ומהם ללבנה. אמר הקב״ה, אם אפרע מהם ביום, יהיו עובדי לבנה אומרים, אילו היה בלילה כשהלבנה מושלת, לא היינו חרבין. ואם אפרע מהם בלילה, יהיו עובדי חמה אומרים, אילו היה ביום כשהחמה מושלת, לא היינו חרבים. לכן כתיב וכמו השחר עלה, ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים. עכ״ל רש״י.

וגם כאן לא מובן, מתי יגידו עובדי החמה והלבנה את דבריהם? ודאי כאשר הם יתחילו להרגיש איך שהם נשרפים מהגופרית והאש. ומיד אחר כך, הם ימותו. אם כן מה איכפת לנו שיגידו כך? הרי בין כך מיד כולם ימותו.

ואין לומר שזה הולך על עובדי החמה והלבנה שבעולם, שהרי מדויק מלשון רש״י שזה הולך על אנשי סדום, כמו שכתב רש״י בלשונו: 'לא היינו חרבים'. אם כן, מה יש לנו לחוש לדבריהם, הרי אף אחד לא ישמע את זה, כי מיד כולם ימותו.

אלא שזהו יסוד הדברים. כל הבריאה מוכרחת להגיע לאמונה, ומי שלא יעשה את זה מרצונו, יוכרח לעשות את זה בעל כורחו, ולא יועיל לו כלום לברוח מזה. ולכן גם אנשי סדום חייבים להגיע לאמונה ברורה בה' יתברך, אפילו אם מיד אחפ כך ימותו. ולכן הביא הקב״ה עליהם את הפורענות בעלות השחר, כדי שיגיעו לאמונה עוד בחייהם, אע״פ שמיד אחר כך הם ימותו.

ב) וכך מצאנו עוד בפרשת בהעלותך (במדבר יא, ד) שבני ישראל בכו ואמרו מי יאכילנו בשר, ומפורש שם ברש״י (פסוק כב) ששיטת רבי שמעון, שבאמת חשבו ישראל, שקצרה ידו של הקב״ה, ואין בכוחו להספיק בשר לכל ישראל.

ובאמת מצד זה, היה ראוי להם להיענש מיד ולמות. אמנם מפורש שם (פסוק לא) ורוח נסע מאת ה׳ ויגז שלוים מן הים וגו', הממעיט אסף עשרה חמרים וגו'. ועל ידי זה הם ראו שידו של הקב״ה לא קצרה, והוא יכול להשפיע להם בשר בשפע רב. ולאחר, שהגיעו לידיעה זו כתוב: "הבשר עודנו בין שיניהם ואף ה׳ חרה בעם ויך ה׳ בעם מכה רבה מאוד", הרי לנו גם כאן שהם נענשו רק אחרי שהגיעו לאמונה בעל כרחם.

ג. את היסוד הזה מצאנו עוד בספר מלכים (ב', פרק ז) מסופר שם על תקופה נוראה בעם ישראל, כאשר בן הדד מלך ארם, עשה מצור על שומרון, עד שהרעב הגיע למצב שראש חמור היה עולה שמונים כסף, ורובע קב של צואת יונים עולה חמישה כסף, ואלישע הכריז נבואה בדבר ה' שמחר בשעה הזו ימכרו סאה סולת בשקל וסאתים שעורים בשקל, בשער שומרון.

כתוב אחר כך, ויען השליש אשר למלך נשען על ידו, את איש האלוהים ויאמר, הנה ה׳ עושה ארובות בשמים, היהיה כדבר הזה, ויאמר הנכה רואה בעיניך ומשם לא תאכל. אלישע אומר לו, אתה עצמך תראה את זה בעינים שלך, אבל לא תזכה ליהנות מברכה זו. וכך היה אחר כך, שהעם רמסו אותו מרוב הדוחק שהלכו לשלול שלל, והוא מת, לאחר שראה בעיניו את קיום דבר ה׳.

וגם כאן יש להקשות, אם אלישע מבין, שעל דברי כפירה אלו מגיע עונש מות, למה הוא צריך לומר לו הנך רואה בעיניך? שיגיד לו, בגלל שאמרת כך, תמות. ומיד הוא ימות.

והתשובה לזה, שאם השליש ימות מיד, נמצא שהוא מת מתוך כפירה, ולא מתוך אמונה בה' יתברך שבכוחו לעשות הכול נגד הטבע.

לכן אלישע אמר לו, הנך רואה בעיניך, ותגיע להכרה זו עוד בחייך, אבל מיד אחר כך תקבל עונש למות, על מה שכפרת ביכולת ה' ובנבואת עבדיו הנביאים. (ועיין עוד בפרשת אמור, מאמר חיזוק באמונה בשכר ועונש״, מה שביארנו עוד מיסוד זה בס״ד).

ד.

ועל פי זה יתכן לפרש בס״ד את המעשה המובא בברכות (נח, ע"א).

הגמרא מספרת שם, שרב ששת היה סגי נהור. ופעם אחת הגיע המלך לעירו, והלכו כולם לקבל את פני המלך, וגם רב ששת קם והלך עם כולם.

מצא אותו צדוקי אחד ואמר לו, הכדים השלמים הולכים לנהר לשאוב מים, אבל הכדים השבורים להיכן הולכים? כך, מי שרואה בעיניו, ילך לקבל את המלך. אבל אתה שאינך רואה, הרי אתה כמו כד שבור, שהרי אינך יכול לראות את המלך, להיכן אתה הולך?

השיב לו רב ששת, בא ותראה, שאני אדע יותר טוב ממך, מתי המלך מגיע.

מספרת הגמרא, שעברה קבוצה ראשונה של חיילים, וכאשר נעשה שקט, אמר לו הצדוקי לרב ששת: עכשיו בא המלך. אמר לו רב ששת: לא בא המלך. עברה קבוצה שניה של חיילים, כאשר נעשה שקט, אמר לו הצדוקי, עכשיו בא המלך: אמר לו רב ששת, לא בא המלך. עבר קבוצה שלישית של חיילים, כאשר נעשה שקט, אמר רב ששת לצדוקי: ודאי עכשיו בא המלך.

שאל אותו הצדוקי, מנין לך דבר זה. השיב לו רב ששת, משום שמלכות הארץ הוא כעין מלכות שמים. וכתוב (בספר מלכים א׳. פרק י״ט): "צא ועמדת בהר לפני  ה' והנה ה׳ עובר, ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה׳. ואחר הרעש אש, לא באש ה׳. ואחר האש, קול דממה דקה".

כאשר עבר המלך, פתח רב ששת ובירך את הברכה שמברכים על מלכי עובדי כוכבים, ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם. אמר לו הצדוקי: למי שלא ראית אותו, אתה מברך. ורב ששת לא ענה לו.

שואלת הגמרא, ומה היה על אותו צדוקי, איזה עונש הוא קיבל על זה שהוא קרא לרב ששת כד שבור, וחשב שהאדם הוא רק גוף, מבלי נשמה. ומי שיש לו גוף עם פגם, הוא נחשב לכד שבור, שאין מה לעשות עמו.

אומרת הגמרא, יש אומרים שחבריו של הצדוקי נקרו את עיניו. ויש אומרים שרב ששת עצמו נתן בו את עיניו, ונעשה גל של עצמות.

ויש להקשות, שאם רב ששת הבין שמגיע לצדוקי עונש מות, על מה שמזלזל בכבוד תלמידי חכמים וקורא אותם כד שבור, למה הוא המשיך לדבר עם הצדוקי ולהסביר לו שהוא רואה יותר טוב ממנו. ולמה מיד כשהוא קרא לו כד שבור, הוא לא עשאו גל של עצמות?

וגם לפי השיטה שחבריו נקרו את עיניו, משמע שמן השמים הענישו אותו רק לאחר כל המעשה, ולמה לא נענש מיד כשקרא לרב ששת כד שבור?

אלא שזהו מה שביארנו קודם. אם רב ששת היה מעניש אותו מיד, או שחבריו היו מענישים אותו מיד, הוא לא היה רואה את האמת, שרב ששת מכוח התורה שבו ידע יותר טוב ממנו, והוא לא היה מבין עד היכן מגיע כוחם של חכמי ישראל. לכן רב ששת הסביר לו את האמת, שחכמי ישראל יודעים יותר מכל אחד, מכוח חכמת התורה. ורק אחרי שהשיג את האמת, אז נענש. כדי שימות או יענש מתוך הכרת האמת. אבל הוא כבר לא יזכה לחיות ע״פ השקפה זו, כמו שמענישים מן השמים את כל הרשעים,

ה.

עוד מעשה, המובא בבא בתרא (עה, ע"א). הגמרא מספרת שם, שרבי יוחנן ישב ודרש, עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלושים על שלושים וחוקק בהם עשרים על עשרים, ומעמידן בשערי ירושלים. ליגלג עליו אותו תלמיד, עכשיו אבן טובה אפילו בגודל של ביצת עוף ששמו ציצלא, אין בנמצא, ואבנים טובות בגודל כזה יהיו נמצאות?

לימים הפליגה ספינתו בים, וראה את מלאכי השרת שהיו מנסרים אבנים טובות ומרגליות שהם שלושים על שלושים, וחקוק בהן עשר ברום עשרים. אמר להם: אלו למי? אמרו לו: שעתיד הקב״ה להעמידן בשערי ירושלים. בא לפני רבי יוחנן, אמר לו, דרוש רבי, לך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי. אמר לו רבי יוחנן, ריקא! אלמלא לא ראית לא האמנת, מלגלג על דברי חכמים אתה, נתן עיניו בו, ונעשה גל של עצמות.

לפנינו מעשה נפלא, תלמידו של רבי יוחנן רואה מלאכי השרת, ושואל אותם והם משיבים לו, וכל זה למה? כדי שיתאמת אצלו דברי רבי יוחנן.

אומנם יש לשאול, כיון שסוף סוף הוא לא האמין לרבי יוחנן, למה טרחו מן השמים להראות לו את אמיתות דברי רבי יוחנן?

 ועוד, כיון שרבי יוחנן הבין שבגלל שהוא לא האמין, מגיע לו עונש מיתה, למה סיבבו מן השמים שימות רק לאחר שראה את אמיתות דברי רבי יוחנן. ולמה לא סיבבו מן השמים שרבי יוחנן ידע שהוא לא מאמין, ויתן בו עיניו מיד. ואם כבר טרחו מן השמים להראות לו את המלאכים, למה סיבבו שימות? הרי עתה הוא מאמין, ויוכל להמשיך לחיות את חייו כאדם מאמין.

אלא הוא הדבר אשר דברנו. ברור הדבר שאותו תלמיד היה חייב מיתה משום שליגלג על דברי חכמים. אומנם אם היה מת מיד, היה מת מתוך מחשבה שדברי ררבי יוחנן אינם אמת, והרי מטרת כל הבריאה לבא לאמונה, לכל הפחות רגע לפני המות.

לכן הסכימו מן השמים לתת לו גילוי מוחשי עם מלאכי השרת, כדי שיראה את האמת, ומיד אח״כ ימות מתוך אמונה. ולא זכה להמשיך לחיות את חייו מתוך אמונה, משום שכיון שלא הגיע לאמונה מכוחות עצמו, לא זכה לחיות חיים כאלו, אלא רק להגיע לאמונה ולמות מיד אחר כך.

ו.ומצאנו בגטין (נו, ע"ב) שאצל טיטוס, ההנהגה היתה מן השמים ללמדו אמונה גם לאחר מותו. כדאיתא שם, שאמר לפני מותו, שישרפוהו לאחר מותו ויפזרו את אפרו בשבעה ימים, כדי שלא ימצא אותו אלוהי היהודים ויעמידהו בדין. הרי שהיה סבור שבאופן זה שיפזרו את אפרו בשבעה ימים, אין כח בהקב״ה להעמידו בדין. וכשהעלהו אונקלוס באוב, שאל אותו דינו של אותו האיש במה, השיב לו שדנים אותו במה שפסק על עצמו, כי כל יום אוספים את אפרו, ודנים אותו, ושוב שורפים אותו ומפזרים את אפרו בשבעה ימים. הרי שלימדוהו אמונה גם לאחר מותו, בחלק שלא השיג בחייו. ולמה רשעים אחרים למדו אמונה בחייהם קודם מותם, וטיטוס זכה ללמוד אמונה גם לאחר מותו?

ונראה שהוא משום שטיטוס למד אמונה גם בחייו, ובכל פעם התקדם מעט, לכן גם לאחר מותו זכה להתקדם. שהרי מפורש בגמרא שבהתחלה כבר האמין טיטוס באלוהי ישראל, אומנם הוא חשב שהוא טיטוס יותר גיבור ממנו, ולכן אמר: 'אי אלהימו צור חסיו בו', וחירף וגידף כלפי מעלה ועשה מה שעשה בקודש הקדשים. וכשנטל סיף וגידר את הפרוכת ונעשה נס ויצא דם, והיה סבור שהרג את אלוהי ישראל.

וכשעמד עליו נחשול בים, הבין שאלוהי ישראל קיים, אבל חשב שכל כוחו הוא רק במים. וכשעלה ליבשה ונכנס יתוש לתוך חוטמו, הבין שאלוהי ישראל קיים גם ביבשה. אבל עדין חשב שאין בכוחו לאסוף את אפרו מן הים ולהעמידו בדין. הרי לנו שבמה שראה האמין, ובכל פעם התקדם יותר באמונה. לכן המשיכו ללמדו אמונה גם לאחר מותו.

אבל שאר הרשעים הכופרים בה' יתברך, אין להם זכות להתקדם באמונה במותם, משום שגם בחייהם לא התקדמו באמונה. אלא מגלים להם את האמונה בחייהם, ומיד מתים. וכן אצל ישראל שתובעים מהם אמונה, מי שלא מאמין בפרטים מסויימים עד שיראה, גם כן מגלים לו את האמונה בחייו ומיד מת, כעובדא של תלמיד רבי יוחנן.

אשרי מי שמגיע לאמונה מכוחות עצמו, שאז שכרו שהוא חי את חייו מתוך אמונה. אוי להם לרשעים, שמגיעים לאמונה בעל כורחם, אבל כבר אין להם זכות להמשיך לחיות את חייהם על פי האמונה. וכמו שרואים גם בפרשת השבוע שכתוב, וידעו מצרים כי אני ה׳, ומיד מתו. ולכן אשרי מי שמתאמץ להאמין בכל יסודות האמונה בכוחות עצמו, שאז יחיה חיים נצחיים בעולם הזה ובעולם הבא.

 

פרשת בשלח

דיה לצרה בשעתה

אל תצר צרת מחר [נלע"ד]

תוספת מרובה על הענין של "אל תצר צרת מחר" – ר'  והגדת פרשת שמות עמ' 20

מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. וכי מה נדרש מהאדם לעשות כאשר הוא נמצא במצב סכנה?

יבואר על פי מעשה ברב צבי הירש לוין שהיה נחשב לגאון עוד מצעירותו, ואלמנה אחת לקחתו לחתן לבתה ודאגה לכל צרכיו עד שנפטרה ונשבר מטה לחמם, והיה מצבם קשה כו' [עיין בקלסר פרה"ש במלואו],וישבו לאכול ארוחת בוקר, לאחר שהכול נמכר והאישה נעצבה ואמר לה בעלה: מה יש להתייאש? הרי ישועת ה' כהרף עין לאחר שרפתה כל עין ואין להצטער על העתיד.

ואך סיימו לאכול הגיע הדוור ובידו מכתב מינוי לרבנות מקהילת ברלין…

זאת הטענה על בני ישראל, מה לכם כי תיבהלו ממצב בו עדיין אין מצב סכנה, שהרי יש עדיין כמה פסיעות עד לים!

דבר זה מצוי מאוד בענייני פרנסה שהאדם מודאג מהעתיד ואינו נותן לליבו שהיום יש לו פת בסלו, ובכל זאת מטריד עצמו בצרת מחר וחז"ל אמרו הרי זה מקטני אמנה!

וזה בדיוק עניינו של המן בפרשתינו, שהוזהרו שלא להניח למחר, ומי שהניח הובאש, לומר לך שאין לדאוג ליום מחר, ומי שדאג לך היום הוא שידאג שתאכל גם מחר.

המעשה באם ובתה שישבו ובכו ליד האילן שנטה מעל הנהר שהרי הבת תגדל ותלד והבן יטפס על האילן ויתכן שיפול לנהר השוצף…

 [עמלק גם אוהב לדחות למחר, מחר תלמד, מחר תתחיל, מהמשכורת הבאה תפריש מעשרות, מהמחזור הבא תלמד הדף היומי, מהמסכת הבאה תצטרף לשיעור וכן על זה הדרך. הגר"ש שבדרון והמשחק הגורלי מחר…]

 

תוספת מפנינים פרשת ויחי תשע"ב:

"ויברכם ביום ההוא לאמור" (בראשית מח, כ)

מהו הדיוק ״ביום ההוא לאמור״? חשבתי לפרש על פי דבריו הנפלאים של הגה״ק בעל החתם סופר זי״ע בהסבר הפסוק ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם חיים כולכם היום״ (דברים ד, ד). שעצה טובה נותנת התורה בפסוק הזה לאדם איך להתגבר על יצרו!

כי אם האדם מעלה על ליבו שיחיה שבעים שנה ויצטרך תמיד ללא הרף ללחום עם היצר הרע, יכול הוא בקלות להתייאש ולבוא לידי מסקנה, שלא כדאי להתנגד לו, כי ממילא לא יוכל להכניעו ולהתגבר עליו.

אז איך יתנהג? אלא יאמר ויחשוב בליבו: אני אין לי לחיות אלא את היום הזה בלבד, וביום הזה אני לא שומע לעצת יצרי.

יום אחד זה לא כל כך נורא, וכך בכל יום יאמר לעצמו מחדש: רק היום ותו לא!

וכך יוכל להתגבר על יצרו בנקל ולא ישבר מכך שמחכה לו עוד שבעים שנה… וממשיך וכותב: שזה מה שכתוב בפסוק, ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם״ – אם רצונכם להיות דבוקים בה׳ אלוקיכם ולנצח את היצר הרע, העצה לכך היא: ״חיים כולכם ׳היום׳״ – תחשבו כל הזמן בלבכם שאתם חיים רק ״היום״ בעולם, וממילא תצליחו להיות דבוקים בתורה ללא שום פחד וחשש… וזהו הפשט גם כאן: ״ויברכם ׳ביום ההוא׳ לאמור״ – שברכם יעקב שיהא רגיל בפיהם לאמור: ״ביום ההוא״ – שאין לנו אלא אותו יום בלבד, ורק כך תוכלו לנצח את היצר הרע.

וממילא אם ככה תעשו, תזכו: ״כי בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה… ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל וכו' (בראשית מח, כ).

 

הרה״ק רבי אשר מקרלין זי״ע היה אומר: ״ויברכם ביום ההוא לאמור״ – היינו, ברכם שלא לומר למחר אעשה, כי אם היום דווקא, ושלא לחשוב על יום מחר, כי אם על היום הזה…

יש את האימרה הידועה הקשורה לענין הנ״ל, על הפסוק (שמות יז, ט): ״ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק, מחר אנוכי ניצב על ראש הגבעה״.

 

דרכו של עמלק היא לקרר כל התלהבות והתעוררות של קדושה באדם – ״אשר קרחה בדרך״, ולכן כשמגיע איזה רצון והתעוררות לאדם לעשות מעשה טוב, או לקבל קבלה טובה, מיד מגיע היצר הרע שהוא עמלק, ואומר, למה לך כבר ברגע זה להתחיל? תתחיל מחר! ולמחרת כבר מתפוגג הרצון והחשק שהיה באותו זמן של ההתעוררות. וזה מה שאמר משה רבינו ליהושע, צא והלחם בעמלק מחר! חייבים להילחם בעמלק – היצר הרע שדרכו לדחות כל דבר למחר!

אבל אנו צריכים כנ״ל – ״ביום ההוא לאמור״ באותו רגע להכניס את שלהבת התעוררות לידי מעשה ואמירה ולא לדחות ליום המחר…

 

שמות (פרק יז, א): "וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם".

הניסיון מקודם היה כיצד יבקשו. האם ילונו או שיבקשו יפה.

והרי ניסיונות כאלה כבר היו להם והם כשלו, מדוע לנסותם שנית, ובפרט מאחר שירדה מדרגתם?

כאן ה' מנסה אותם האם יבקשו בעוד שאינם צריכים.

 (ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה':

(ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא:

[מדוע חזר על תלונתם פעמים? ומדוע בתחילה משה גוער בהם, ורק בפעם השניה פונה לה'?]

מבאר הרמב"ן שמות פרק יז פסוק א

וכן היה הדבר בלבם לנסות כאשר אמר (בפסוק ז), ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין, ואז רפתה רוחם מעליו, ועמדו יום או יומים מסתפקים במים שבכליהם, ואחרי כן ויצמא שם העם למים וילן העם על משה, כענין התרעומות אשר המה עושים בכל מקום לבקש דבר, שיאמרו למה זה העליתנו ממצרים. וכראות משה כי צמאו התפלל לשם והגיד לפניו צרתו במריבה שעשו עמו בראשונה.

נמצא איפוא שהעם בתחילה רבו עם משה ועם ה' לנסותו האם הוא מסוגל לספק צרכיהם, וזה היה עדיין כשלא היו צריכים! ולכן לא כתב ויצמא שם העם ולכן רק לאחר מכן כשתמו המים מכליהם אכן ויצמא שם העם למים, ואז משה מתפלל לה'.

המעשה ברב מבריסק והלחם שבני ביתו השאירו למחר – ערב יום הכיפורים, ולבסוף הביאו לו לחם ללא חשש חדש, אך הפסידו את הדגים שנפלו ונפסדו בגלל חוסר הביטחון.

וכן מצינו בסוף פרשתינו, [נלע"ד] קום הלחם בעמלק מחר . עמלק גימטריא ספק. הוא היצר הרע המקרר את האדם ומטיל בליבו ספקות באמונה. כיצד? הוא שואל אותו מחר מה תאכל? מה יהיה? הוא מודאג מיום המחר… צא הלחם בעמלק המעורר אצלך ספיקות מחר…

פרשת בשלח

להוציא את מצרים מאתנו [הרב שלמה אסולין במעין גנים, עם קצת תוספות]

ויהי בשלח פרעה את העם… פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. פרש"י שחשש ה' על שני דברים:

א. פן ינחם העם, שמא יחשבו מחשבה להתחרט על שיצאו.

ב. שמא ישובו בפועל.

וצריך ביאור למה חשש ה' ממחשבתם? הרי החשש הוא רק פן ישובו בפועל?

מקובל לומר בתפילות שבת ויום טוב זכר ליצאת מצרים, וצריך ביאור מדוע לא אומרים זכר ליצאת בני ישראל ממצרים? יציאת מצרים משמע יציאה של מצרים, ולא של בני ישראל ממצרים? כמו שיצא שמעון מראובן, ואנו נקרא לזה 'יציאת ראובן'…

להבין הדבר נקדים הקדמה.

האדם מורכב מגוף ונפש. חולי הגוף ברפואת הנפש, אך חולי הנפש אינו תלוי ברפואת הגוף, וזה שאמר הכתוב                            (משלי יח, יד) "רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ, וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה?"

רוח בריאה יכולה להוציא את האדם מצרת גופו, אולם כשהרוח חולה מי ירפאנה?

חולי הנפש הוא ע"י ביזיון גדול, השפלה, או משא כבד על רוחו שאינו יכול לשאתו.

גם אם יצא האדם מהצרה הגשמית, אך פעמים 'הלם הקרב' והצרה הנפשית תלווה אותו עוד ימים רבים.

 

כמו אנשים רבים שהיו בשואה שאמנם יצאו מן השואה אך השואה לא יצאה מהם…

לישראל במצרים הייתה פגיעה בגוף ובנפש. עבודת פרך שאין בה תועלת. זו הייתה גם גלות הנפש.

שיעבוד הנפש היה הן מהבחינה הטראומטית מהסבל הרב, והן מהבחינה החיובית של הקשר הרגשי למקום שגרת בו, גדלת בו, ויש לך אף כמה זכרונות נעימים ממנו.

בדומה לרוסי שהיגר מרוסיה הגם שסבל שם מהשלטון הסובייטי, מכל מקום, יש לו זכרונות חיוביים והוא חש מין פטריוטיות רוסית, ויפָגע אם יפגעו ברוסים. כך יש חשש שישראל ישארו עדיין קשורים איכשהו רגשית למצרים.

בשרו של יתרו נעשה חה'ים חה'ים בראותו את שנעשה למצרים.

 

לפי זה כשיצאו ישראל ממצרים, הייתה כאן לא רק יציאה מן השיעבוד הגשמי, אלא גם מן השעבוד הרוחני, הנזק הנפשי, או הקשר הרגשי למצרים. בל נשכח שמצרים הייתה אימפריה. מי שגדל בה חש כחלק מ'דבר גדול', סוג של גאוות יחידה.

[כפי שמסופר שפסיכולוג אחד התפעל מכך שבני ישראל ראו את המצריים מתים על שפת הים, ואומר המדרש שכל אחד הכיר בגוי ששיעבד בו, ונתן רגלו על צווארו, וראהו נופח נשמתו. שהרי על פי תורת הפסיכולוגיה,הדרך כדי שאדם ישתחרר מטראומה מאדם שהצר לו היא על ידי שיראה את אותו האדם נענש וסובל על מעשהו, וכך משתחרר מהמכה הנפשית, וגם מזה ה' דאג להוציא אותם…]

 

וזה שכתוב על הגאולה העתידה, ועם נברא יהלל יה, פרש רש"י שנעשה כבריה חדשה, משום שלא נשארה בהם שום השפעה של הגלות והם כתינוק שנולד בלי שום זכר להיסטוריה שלו.

ולכן מובן מדוע פעם אחת כתוב יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, ובפסוק אחר כתובה ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם.

שהפסוק הראשון מדבר על יציאת הגוף, והם יצאו בעצמם. ולעומת זאת הפסוק השני מדבר על הוצאת הרושם שנטבע בנפש, וזה הוציא ה'!

לאור זאת נבין מדוע היא נקראת 'יציאת מצרים', משום שהיה צריך להוציא את 'מצרים' מתוך בני ישראל, הן לשחרר אותם מהטראומה המצרית, והן לשחרר אותם מהרצון לשוב למצרים. וזו עיקר הגאולה.

 

ולפי זה מובן מה שכתוב פן ינחם העם כו' שהיה כאן ב' חששות: א. פן ינחם העם לחשוב מחשבה לשוב, וזה מראה שבנפשם עדיין הפגם קיים ויש בנפשם רצון לשוב למצרים.

ב. שמא ישובו בפועל בגופם.

לכן מובן מדוע בכל פעם שאמרו בני ישראל מדוע העליתנו מארץ מצרים, אפילו שלא חזרו בפועל פגעו בעצם יציאת מצרים משום שבכלל הנס היה ההתנתקות מהזיקה למצרים, והם עוררו עצמם שוב, הגם שניתקם ה'.

לפי זה יש לבאר את שאמר יעקב לנשיו שכדאי להם לצאת מבית לבן, ולבסוף שגם ה' ציווהו, והוא פלא, אלא שידע יעקב שבקל יוכל להוציא את נשיו מבית לבן, אך יהיה קשה יותר להוציא את בית לבן מנשיו… להתנתק ריגשית ונפשית משם לנצח. לצורך זה היה עליו לשכנעם בדברים ולספר להם רמאויותיו וכו',הן השיבו לו דע לך שגם לנו אין רגשות כלל לכאן שהלא כנוכריות נחשבנו לו כו' ,ולכן כל אשר יאמר לך ה' עשה.

הראב"ע מבאר מדוע דור המדבר מתו במדבר, משום שהיו דור של עבדים שאינו מסוגל לקום בפני אדוניו.

 כפי שראינו כשנרדפו על ידי מצרים נבהלו הגם שהיו חמושים, ולא יצאו להלחם, שזה טבעו של עבד. רק דור חופשי מעבדות שגדל במדבר יוכל להקים עם חדש בארץ ישראל, ללא מורא, להילחם מלחמות ה'.

פרשת בשלח

אמונה מול ידיעה

עמ"י מגיע כעת לאמונה. והרי הייתה להם אמונה גם קודם לכן?

התורה מצווה את הישראל לדעת שיש בורא לעולם. שאר הדתות אינן טוענות שהן יכולות להוכיח את עצמן!

אם כן מה מקום עוד לאמונה – אם הכל ניתן להוכחה? יש לדעת שתמיד ישארו דברים שנעלמים מאתנו. לדוגמא להוכיח שהרע שיש לאדם עכשיו הוא באמת לטובה – את זה לא ניתן להוכיח, אבל יש חובה להאמין! האמונה מתחילה היכן שהשכל נגמר! במעמד הר סיני אני יודע, בביאת המשיח אני מאמין!

כמ"ש  [ד לא] וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

מעשה שהיה עם ר"י אייבשיץ והקיסר שרצה לבוחנו. המעשה בר' יהונתן אייבשיץ שהמלך התחבא לו בארמון והוא ידע לפי הוילונות המוגפים היכן חדרו של המלך וכששאלו ואם לא היה הוילון מוגף? השיב הייתי הולך אחרי הרוב שהיו מורים לי היכן חדרך. הנה- אמר המלך בנצחון – הרוב הם נוצרים מדוע אינכם נוצרים? השיבו הילד – כעת שאני יודע היכן חדרך – האם הייתי מקשיב לרוב? כך גם כשלנו יש דת אמת – מה מקום יש לרוב??

דברי הסבא מקלם על המשכנע שלחם טוב וטעים ומזין  לעומת אותו שנתן לו לטעום לחם.

האדמו"ר ששאל את חסידיו אם הם מאמינים שיש בורא, הם ענו לו – בודאי! אני לא מאמין השיב האדמו"ר לתדהמתם. והוסיף – אני יודע!

כך עד עתה הייתה האמונה בלב, כעת היא אמונה חושית.

לא ניתן לראות את כל הניסים ולהשאר אדיש.

עשרה ניסים מונה ר' בחיי פי"ד פסוק כא

א. האחד הבקעו המים כפשט הכתוב ויבקעו המים.

ב. כי אחר שנבקעו נעשו כמין קובה כדמות גג מתוח ופרוס מלמעלה

ג. שנתקשה קרקע הים כקרקע יבשה הוא שכתוב הלכו ביבשה.

ד. שהיה דרך המצריים לח כמו טיט,

ה. שנקפאו המים הוא שכתוב קפאו תהומות, והוא מלשון (איוב י) וכגבינה תקפיאני, ונתקשו כאבנים

ו. שלא נקפאו חתיכה אחת אלא חתיכות רבות כענין אבנים רבות שהיו מסודרות קצתם על קצתם

ז. נעשו י"ב גזרין לי"ב שבטים ויש בזה רמז בשירה הוא שכתוב זה אלי ואנוהו עשה לי דרכים כמנין "זה".לגוזר ים סוף לגזרים.

ח. שנקפאו כזכוכית והיו הגזרים ההם לבנים בהירים כשוהם כדי שיהיו רואים אלו לאלו בעברם

ט. שהוציא להם מים מתוקים מתוך מלוחים

י. שנקפאו ונתקשו אחר הזלת המתוק ואחר שלקחו מהם מה ששתו עד שלא היו יורדים לארץ היו נקפאים בלב ים הוא שכתוב נצבו כמו נד נוזלים קפאו. כי הדבר הנוזל היה נקפא בלב ים.

לאחר כל הניסים הללו, וראיית יד ה', כמשאחז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, האמונה הופכת להיות מוחשית. מצביעים ואומרים זה אלי.

רעק"א ובנו שנתפס לחסידות קוצק ושאלו אביו מה עשית שם שנתיים? והשיב שלמד שיש בורא לעולם. בשביל זה בזבזת שנתיים? תמה רעק"א ושאת את המשרתת יש בורא לעולם? ודאי! השיבה. אמר לו בנו – אבא – המשרתת אומרת, אך אני יודע!

 

פרשת בשלח

ניסיונות החיים [הרב שלמה אסולין]

החלק השני של פרשתינו עוסק בניסיונות שה' ניסה את אבותינו במדבר.

בני ישראל עדיין לא השתחררו לגמרי מעול מצרים, וכבר החלו הניסיונות. פתאום אין מים, אין לחם, מדוע? עוד לא קיבלו אפילו תורה, וכבר ניסיונות כאלה קשים?

כל זה קשה רק למי שאינו יודע מטרת בריאת העולם. הרמח"ל כותב במסילת ישרים שאחת המטרות שהאדם בא לעולם הזה היא כדי לעמוד בניסיונות. ואף רגע אין האדם פטור מעמידה בניסיון.

מרגע שהסתיימו הניסים החלו הניסיונות.

בשביל פרעה, גם עשר המכות היו ניסיונות. חושבים שהוא באמת לא עמד בניסיונות. אך באמת מכת בכורות הייתה ניסיון שפרעה עמד בו.

ערב לפני מכת בכורות הפגינו הבכורות לפני ארמונו של פרעה ודרשו שפרעה ישלח את העם. פרעה התנגד ואמר אנו נלך עד הסוף ואז שלח אליהם את הצבא והיו מכים אלה את אלה, כמו שכתוב למכה מצרים בבכוריהם. שהכו אלה את אלה. ולבסוף כששלחם היתה כאן עמידה בניסיון שפרעה קיבל עליה שכר.

השכר היה: בעבור ששילחם – ולא תתעב מצרי.

 

וילכו שלושת ימים במדבר ולא מ צאו מים. מה עושים? יש אפשרות להתפלל לה' או לבקש ממשה שיתפלל, ויש אפשרות שיבואו בטענה וכי זו הדרך להוציא עם למדבר בלא לדאוג לעם?

הניסיון כאן היה האם יבקשו יפה כעבד מרבו או שילונו וירגנו.

שמות פרק טו פסוק כה

"וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ".

רש"י (שמות פרק טו)

"ושם נסהו – לעם, וראה קושי ערפן שלא נמלכו במשה בלשון יפה, בקש עלינו רחמים שיהיה לנו מים לשתות, אלא נתלוננו"

זה היה הניסיון. רק שיבקשו יפה.

ויבואו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם. ה' מראה להם שהנה יש מים במדבר, אלא היה זה לנסותכם.

 

שמות פרק טז

(א) "וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(ב) וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר:(ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב"

אגב, כל התלונות מוכיחות שאנחנו צאצאים לעם היהודי הקדום… עם נרגן…

היו כאן שלושה חטאים:

א. התלונה עצמה. לא בקשו ממשה שיתפלל עליהם.

ב. הם ביקשו בשר בזמן שהיה להם בשר ובהמות.

ג. הוצאתם אותנו. אנו הוצאנו? ה' הוציאכם.

הניסיון דומה לילד שלומד בכיתה ואינו מצליח, מעניקים לו פרסים ואם גם זה לא עוזר, מורידים אותו כיתה. ואם גם זה לא עזר מורידים אותו עוד כיתה. הוא לא ברמה המתאימה. ואם יש ילד חריף שקולט מהר ומשתעמם בכיתתו, מעלים אותו כיתה, ואולי עוד כיתה.

כך גם בענין הניסיונות.

מי שלא עומד בניסיונות מורידים אותו כיתה. משיב ה' אני אוריד לכם לחם מן השמים.

אינכם יכולים לעמוד בניסיון שאין ולבקש ולא להתלונן, אנסה אתכם בניסיון פחות. הניסיון יהיה הילך בתורתי אם לא.

רש"י שמות פרק טז פסוק ד

(ד) "דבר יום ביומו – צורך אכילת יום ילקטו ביומו, ולא ילקטו היום לצורך מחר"

"למען אנסנו הילך בתורתי – אם ישמרו מצות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט"

דרגת הניסיון יורדת. האם ישמרו מצוותיו, ולא יותירו, אלה ניסיונות קלים יחסית, אין כאן ניסיון שאין אוכל, אלא סה"כ איך תתנהג איתו, שבזה כבר אין פיתוי או קושי.

אך גם בזה הם לא עומדים

שמות (טז, כ): "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה"

גם בניסיון הנוסף הם לא עומדים:

שמות פרק טז

(כז) "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ.

(כח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי"

אומר להם ה' עד לאן עוד אוריד לכם את דרגת הניסיון? הגעתם לדרגה הנמוכה ביותר, ציווי כל כך פשוט לא לצאת בשבת ללקט או לא להותיר עד בוקר גם זה קשה לכם?

ה' מוריד את הניסיון יותר.

שמות פרק יז

(א) "וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם"

הניסיון מקודם היה כיצד יבקשו. האם ילונו או שיבקשו יפה.

והרי ניסיונות כאלה כבר היו להם והם כשלו, מדוע לנסותם שנית, ובפרט מאחר שירדה מדרגתם?

כאן ה' מנסה אותם האם יבקשו בעוד שאינם צריכים.

 (ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה':

(ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא:

מבאר הרמב"ן שמות פרק יז פסוק א

וכן היה הדבר בלבם לנסות כאשר אמר (בפסוק ז), ועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין, ואז רפתה רוחם מעליו, ועמדו יום או יומים מסתפקים במים שבכליהם, ואחרי כן ויצמא שם העם למים וילן העם על משה, כענין התרעומות אשר המה עושים בכל מקום לבקש דבר, שיאמרו למה זה העליתנו ממצרים. וכראות משה כי צמאו התפלל לשם והגיד לפניו צרתו במריבה שעשו עמו בראשונה.

 

נמצא איפוא שהעם בתחילה רבו עם משה ועם ה' לנסותו האם הוא מסוגל לספק צרכיהם, וזה היה עדיין כשלא היו צריכים! ולכן רק לאחר מכן כשתמו המים מכליהם, אכן ויצמא שם העם למים, ואז משה מתפלל לה'.

(ד) "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי"

(ה) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ"

(ו) "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל"

(ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן"

לא עמדו בשום ניסיון.

שמות פרק יט

(א) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:

(ב) וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר:

פרש"י שמות פרק יט

(ב) "ויסעו מרפידים – למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר כתב שברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו, אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה"

היינו חושבים שהם היו במצב כל כך ירוד ברפידים מי יודע כמה שנים יקח להם עד שיהיו מסוגלים לקבל תורה?

אלא להקיש נסיעתם לרפידים לביאתם למדבר סיני. מה ביאתם לסיני בתשובה אף נסיעתם מרפידים בתשובה.

כאן למדנו מה כוחה של תשובה. שאפשר להגיע מריפיון של רפידים עד לקבלת התורה. תחזור בתשובה ותעפיל למדרגות גבוהות.

שבע יפול צדיק וקם. יש חושבים שנופל שבע וכל פעם קם. אך פירושו שגם אם יפול שבע פעמים לא יתיאש, ויקום באחרונה!

 

פרשת בשלח

אשר התעללתי במצרים

כיצד הטעה ה' את פרעה [אוצרות התורה, עם תוספת מדברי האור החיים]

ספר שמות פרק י

(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ:

(ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':

פירש"י התעללתי שיחקתי. כי אני מצחק בו שאני מכביד את לבו ועושה הנקמות בו כטעם "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" [רמב"ן]

יש להבין מהו אותו 'משחק' שה' שיחק בפרעה הרשע?

כדי להבין את הדברים נקדים את דברי האור החיים שתמה בפ

פרק י (ג) וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: (ד) כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ: (ה) וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה:

(ו) וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה:

בשלב הזה יש מי שמתפכח, ופונה לפרעה:

(ז) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם:

לכאורה נראה שפרעה משתכנע:

(ח) וַיּוּשַׁב אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים:

(ט) וַיֹּאמֶר משֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ:

(י) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם:

(יא) לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה:

הנה פתאום הוא שינה את הגישה – וחוזר לסירובו!

ועוד לא מובן – מה עם החרטומים? לא שומעים אותם יותר מכאן ואילך! במה פרעה שכנע אותם?

וכעת נעמוד על מספר שאלות שאחת גוררת חברתה וכל אחת קשה מחברתה, התאזרו בסבלנות:

ואם כבר אנו מחפשים הגיון, שואל האור החיים הקדוש –

ולהבין הענין נשכיל בחקור בענין מה היתה דעתו של פרעה ועבדיו מתחילת הענין, האם יש שוטה גמור בעולם שיסבול כל הרעות והצרות ההמה ויכניס עצמו בסכנות נפשות, ועוד לו שלקה אלוהו שהוא היאור, ואבדו צאנו ומקנהו, ואבדו צמחי אדמה, וכמעט ספו תמו, כאומרו הטרם תדע כי אבדה מצרים, ומן הסתם לא יאמן כי כל כך טיפש היה!

והגם כי הקשה ה' את רוחו, עם כל זה צריך שתהיה לו איזו סברא שבה יתלה טפשותו!

 

וביותר תגדל התמיהה – שהרי ה' לא ביקש ממנו לשחרר לגמרי את עם העבדים, אלא רק לשלוח אותם דרך שלשת ימים, עם כל זה הרי בכל שליחותיו לא אמר אלא ויחוגו לי במדבר, ויעבדוני, הרי שה' לא ביקש ממנו לשלוח אותם לחלוטין, אלא רק שלשה ימים לחוג במדבר!

ועוד יקשה – האם הקב"ה חושש מפרעה? למה הוא מסובב אותו בכחש? 'נלך רק לשלשה ימים' – שיאמר לו באופן ראסמי – עם ישראל הם עם חופשי, תמה לה העבדות, ומעתה הם בני ואני אוציא אותם בין תסכים ובין לא.

מזה מגיע למסקנה האור החיים הקדוש שבעצם המטרה הייתה להטעות את פרעה ולהכניס אותו לדילמה.

מצד אחד – יתכן והאלוה הזה הוא אכן כל יכול כמו שנראה מהמכות שהוא מחטיף, ורק רוצה שיחוגו לו במדבר ויזבחו קרבן ומיד אח"כ הם חוזרים.

מצד שני – ה' מבקש ממני, מתחנן, וגם רק לשלשה ימים, אם הוא כל יכול שיקח אותם וילך! יתכן וה' הוא לא כל יכול, ולכן הוא מבקש שלשה ימים, ובכוונתו לברוח עם העם! ואם הוא לא כל יכול – אז אני אתנגד לו ואסרב!

ולזה פרעה ועבדיו היות ולא האמינו בעיקרי האמונה חשבו כצד הב', ולזה הקשו ערפם ומאנו לקבל מאמר ה', כי אמרו אין בכוחו ח"ו להכריח הכרח גדול [לאלצו לשלחם], וזה לך האות המופלא – שערום יערים!, ולזה הקשו לבם.

במכה השמינית החרטומים מתעוררים ושואלים את עצמם אולי בכל זאת האמת שה' הוא כל יכול ורק רוצה שיצאו לשלשה ימים ומיד יחזרו? הנך רואה פרעה שמצרים עומדת להשמד, הטרם תדע כי אבדה מצרים? זה הוכחה שה' הוא כל יכול! ולכן 'שלח את האנשים ויעבדו את אלהיהם'!,

ולפי זה הכריחו שני דברים, הא' שישראל לא ילכו בהחלט, והצדיקו מפלאי המכות כי אם היה ה' חפץ להוציאם בהחלט אין מידו מציל.

מה עושה עם הראיות הללו פרעה?

אומר להם פרעה לחרטומים – אתם כה תמימים לחשוב שאת כל הבלגן הזה במצרים עשו משה ואהרון ואלוהיהם רק בשביל שלשה ימי תפילה במדבר?… אוכיח לכם שהם מתכוונים לברוח!

פרעה קורא למשה ואהרון ושואל אותם: [פרק י ח) וַיּוּשַׁב אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים?:

(ט) וַיֹּאמֶר משֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ:

הנה אומר פרעה לחרטומים – כך יוצאים מי שרק 'הולכים להתפלל'? בנערינו, בזקנינו בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו? תקח בהמה אחת לקרבן ותלך! וממתי מביאים ילדים לכנסיה? מה זה מקום לילדים?

עכשיו אנו מבינים מדוע פרעה כל כך מתעקש הגם שלכאורה המצב אבוד, כי ה' נתן לו להבין שהוא אלוה חלש, כדי שפרעה יתעקש!

וכן הבנו מדוע החרטומים בתחילה אמרו לו לשלוח, ולבסוף השתכנעו מההגיון שבדבריו.

כעת גם הבנו מדוע ה' מבקש 'דרך שלשת ימים' ולא מבקש ישירות תשלחם לחופשי. היה זה כדי להטעותו.

אם נסכם עד כאן –

התחלנו להבין את דברי רש"י והרמב"ן שפתחנו בהם

(ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':

פירש"י התעללתי שיחקתי. כי אני מצחק בו שאני מכביד את לבו ועושה הנקמות בו כטעם "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" [רמב"ן]

נמצא שה' היתל ושיחק בפרעה. הוא סבר שהוא על הסוס, והוא יתעקש, אך הדבר שב אל פניו, ושילם מחיר כבד.

והדבר כעין המעשה המובא ברבי יוסי בן קסמא שנשבו שני בניו מירושלים ע"י שר אחד משרי אדום שגזל אותם ושבא אותם.

הלך רבי יוסי לשם ואמר לאותו השר טול מאה מנה ותן לי את שני ילדי.

לא הסכים השר, והלך רבי יוסי התענה והתפלל לפני הקב"ה להושיעו ולהשיב לו את שני ילדיו.

 שלח הקב"ה את המלאך מיכאל שילקה את השר בחולי גדול בבטנו והיה צערו גדול ולא יכל לסבלו.

אמרו לו אוהביו שמא חולי זה בא לך בסיבתו של אותו יהודי שבא לפדות את בניו ולא רצית לתנם לו?

מיד שלח השר אחרי רבי יוסי שיבוא אליו כיון שנכנס רבי יוסי לחדרו סר ממנו כאבו.

אמר לו השר תן לי המאה מנה שאמרת וטול את שני הילדים.

אמר לו רבי יוסי נותרו לי רק שמונים מנה בלבד… כעס עליו השר וגרשו מביתו.

לאחר שיצא גבר חוליו של השר וחש כאבי תופת, חזר וקרא לרבי יוסי ואמר לו תביא השמונים וקח את הילדים1

אמר לו רבי יוסי נותרו לי רק חמישים מנה… גער בו השר והיה החולי הולך וגדל עד שלא יכל השר לסבול יותר…

סוף דבר אמר השר לרבי יוסי מה רצונך? אמר לו רצוני לטול את הילדים בחינם.

אמר לו טוב קח ולך. ענה רבי יוסי ואמר ומה עם שכר העבודה שעבדת בהם בפרך מאז ששבית אותם עד היום הזה? איני זז מכאן עד שתפרע לי אותו.

סוף דבר עשו חשבון ועלה לו שמונים מנה. הוכרח השר לשקול לו שמונים מנה לקח רבי יוסי את הכסף ואת הילדים והלך לביתו מה הועילה לו עקשנותו רק הפסד [מובא בפי' "מקדש דוד" לר' דוד הנגיד נכדו של הרמב"ם מס' אבות פ"ח]

דומה הדבר למובא במדרש ילקוט שמעוני תורה פרשת בשלח [רמז רכה]

תנא ר' ישמעאל משל למה הדבר דומה למלך שאמר לעבדו צא והבא לי דג מן השוק. הלך והביא לו דג מבאיש.

אמר ליה חייך שאחד משלשה אתה לוקה. או שתאכל את הדג הסרוח. ב. או עשר מלקות אתה לוקה ג. או אתה משלם מאה זהובים. החל העבד לאכול הדג וכמעט שסיימו ולא יכל והעדיף את המלקות וכמעט שקיבל הכל ולא יכל, ולבסוף שילם מאה זהובים… כך אמר הקב"ה לפרעה רשע חייך עשר מכות אתה לוקה אלו עשר מכות,

וממון אתה נותן – וינצלו את מצרים, וישראל אתה תשלח [תבלע את הדג הסרוח]- לכך נאמר ויהי בשלח פרעה:

והנה מעין זאת ממש היה אצל פרעה הרשע.

הקב"ה הורה לפרעה לשלח את בנ"י מארצו פרעה התעקש ולא רצה לשלחם וחשב שירויח בזה שבנ"י ישארו במצרים לעולם ויהיו לו עבדים לעולם ועד. ומה הרויח בהתעקשותו? לבסוף גם שלח את בנ"י גם הנחילם את ממון מצרים וגם ספג מכה אחר מכה ורבים ממצרים מתו ואבדה ארצו, ובנ"י נשארו חיים וקיימים "ה' ישחק למו" מה יצא לו מכל העקשנות? נשאר ריק וספג מכות.

ח

לק מן השחוק היה גם בזה ששלושת הימים שביקש משה היה הסיבה לכך שלאחמ"כ רדף פרעה אחר בנ"י ע"מ להטביעו בים. אם לא היה עושה עמו כן מה היה משכנעו לצאת אחריהם? רק משום שברח העם. האין זה שחוק ששחק בו ה'?

יצה"ר "מנוול"

וכן הוא גם דרכו של יצה"ר שיוצרו קראו רע שנאמר "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" משכנע את האדם שהבלי העולם ותענוגיו הם ערבים טובים ומתוקים ורק טובה תצמח לו אם ילך אחר תאוות בעוה"ז.

ונשמתו הטהורה שבקרבו והיצה"ט מואסים בתענוגי העולם וחושקים למצוות ומעשים טובים אך האדם מתעקש ללכת אחרי שכנועיו של יצר הרע ולבסוף לאחר שבעים שנה מתברר לו שהכל היה סבל.

כלשון ה"מסילת ישרים" "כי מה הם חיי האדם בעה"ז או מי הוא ששמח ושלו ממש בעה"ז "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון" בכמה מיני צער ותלאים ומכאובים וטרדות":

ואחר כל זאת המות ולאחר מכן בא היצר הוא השטן הוא מלאך המות ונותן לו דין וחשבון על כל מה שנהנה מעוה"ז ללא צורך והוא בעצמו מעניש אותו ומיסר אותו בגיהנם על כל הנאות העוה"ז שהוא שכנע אותו שכדאי לו להנות מהם א"כ מה הרויח האדם בעקשנותו לשמוע בקול יצרו הרע גם סבל שבעים שנה וגם יענש ביסורי הגיהנום!

משל למה הדבר דומה שתי עיירות של יהודים שהיו בשני צידי הגבול שבין פולין ורוסיה וביניהם כשלשה קילומטרים. והנה קבצן אחד רצה להבריח סחורה מצד אחד של הגבול אל הצד השני ולהרויח כמה פרוטות. בלילה לקח הוא חבילה גדולה על כתפיו והחל צועד לעבר השני של הגבול. עוד הוא הולך לאיטו בקומה כפופה תחת עול המשא רואה הוא לפתע לפניו שוטר. כמובן הקבצן נפחד מאד השליך החבילה מעל כתפיו והמתין לתוצאות אבל לרוב פליאתו השוטר מביט עליו רואה אותו ואינו אומר כלום משראה שאין השוטר עושה מאומה ניגש בפסיעות מהוססות אל החבילה לקח אותה על כתפו המשיך אט אט בדרכו והשוטר עדיין מביט עליו. וכך המשיך בדרכו לבסוף כשכבר הגיע ממש לגבול והנה עוד כמה פסיעות הוא בעבר השני ניגש אליו השוטר וצעק מה יש לך בחבילה הקבצן התחיל לגמגם כמובן והשוטר הבין מיד במה מדובר נפנף לו באקדחו והורה לו ללכת עמו לתחנת המשטרה הקרובה. אמר לו היהודי רשע מרושע שכמותך הלא ראית אותי מיד בהתחלה וגם הלכת אחרי כל הדרך מדוע שתקת ונתת לי לשאת את המשא הכבד הזה כל הדרך לשוא?

מדוע באמת? כי השוטר העדיף שהוא יסחב זאת לתחנת המשטרה ולא אצטרך אני לסוחבה…

כך היא דרכו של יצר הרע מלאך המות מניח לאדם את הבלי העולם ותענוגיו ומשכנעו שכדאי לו להנות מהם ושרק יהיה לו טוב מזה בזה ובבא וכשאדם גומר לבלות "בטוב" המדומה שבעים שנה בא אליו הוא בעצמו ומעניש אותו על כל מה שעשה!

אפשר לומר שעל כן נקרא יצה"ר בלשון חז"ל "מנוול" כמאמרם "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" [קידושין ל] ללמדנו שאם בא יבוא יצה"ר אל האדם לשכנעו שכדאי לו להנות מהבלי העולם ותענוגיו דע עם מי יש לך עסק עם "מנוול" ולא תשמע בקולו! שלא זו בלבד שכאן בעוה"ז אין צדק בדבריו אלא עוד יבוא לעתיד לבוא הוא בעצמו ויעניש אותך באכזריות נוראה על כל הנאה קטנה ביותר שנהנת בעוה"ז וכשתתבונן בזה אין ספק שלא תתפתה לשכנועיו ותמשך אך ורק לבית המדרש ששם נוחלים נחת ועונג אמיתי בזה ובבא ד"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

לא נמסר – אור דניאל פ' קדושים:

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר" איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול קבץ וצבר פרוטה לפרוטה עד שיום מן הימים עלה כידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה העיר הגדולה בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי" הקרקס הפלאי הגיע לעיר נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו ישלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רוכל " דמיונו של הכפרי החל להתלהב חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים "רואה סוס זה עליך לרדוף ולרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל היכון " הפשיל הכפרי את שרווליו קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו בהתחלה דימה שהנה עוד מעט עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו אך אט אט עזבוהו כוחותיו בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם הפסיד הון כה רב והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה "רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד ב"כ גדול " רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרכה כסאות הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח לרדוף אחרי הסוס זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי… אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אח ה"אלוה" ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו עצור בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו.

רעיון מהאריז"ל

[מהאריז"ל בליקו"ת, מהשלה"ק, מגלה עמוקות, ומספר נעים זמירות ישראל גרנשטנקורן]

(ו) "וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ: (ז) וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ: (ח) וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה: (ט) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן" (שמות יד,ו-ט)

קשה א. שש מאות רכב וכל רכב מצרים, למה הכפילות, והלא בכלל מאתיים מנה?

ב. קשה כיצד מלאו ליבו של פרעה לרדוף אחר בני ישראל ובפרט להיכנס לים, והלא נתיירא ממושיען של ישראל ונתחכם לדונם במים אחר שכבר נשבע שלא יבוא מבול לעולם, וכעת שנכנס למים יהיה נידון במים!

מדוע פעם אחת אמר סוס ורוכבו רמה בים, ופעם אחת אמר ירה בים?

כתוב בכתבי האריז"ל בני ישראל יצאו ממצרים בכוח השם בן ע"ב היוצא מן הפסוקים ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם: ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה: ויט משה את ידו על הים ויולך ידוד את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים:

לדוגמא: י' ילחם לכם ואתם תחרישון. כתב האריז"ל שהראשי תיבות הם שם קדוש יל"י. שהוא השם השני שיוצא מהמילים ויסע הלילה ויט.

וכן כידוע ששם וה"ו הוא שם קדוש מע"ב, והוא הראשון מהם, וזה שרמז בפסוק וה"וא עבר בן הגזרים, א- גי' הו"א נגזר הים לי"ב חלקים, ועוד שעל ידי שם וה"ו משם ע"ב עבר עם ישראל בין הגזרים.

סה"כ שלושה פסוקים שכל פסוק מכיל ע"ב אותיות, וכל שם בן ע"ב מכיל ע"ב מילים בנות ג' אותיות המורכבות מהפסוקים הללו, אות ראשונה מפסוק ויסע, אות אחרונה מפסוק ויבא, ואות ראשונה מפסוק ויט. וחוזר חלילה.

נמצא ששם בן ע"ב כפול שלש = רי"ו. 216 אותיות. גימטריא ארי"ה, כנגד אריה שבמרכבה, ופני אריה מימין. וכן גימטריא גבור"ה. ה' גבור מלחמה.

זה לעומת זה עשה אלוקים ואף הוא לקח רי"ו שמות הטומאה מן המרכבה הטמאה להלחם כנגד רי"ו שמות הקדושה של שם בן ע"ב.

וזהו ויקח שש מאות רכב בחור, לרמז על מרכבה הטמאה מצד הסטר"א, ולקח שש מהאות רכ"ב, שרכ"ב עולה 222, [שהוא בגימטריא מלא"ך סמא"ל. מגלה עמוקות] ואם ניקח ממנו שש נקבל 216, בגימטריא בחו"ר, כדי להילחם במרכבה הקדושה בשם בן ע"ב העולה 216.

ושלישים על כולו– ששם בן ע"ב משולש באותיות שלכך עולה 216. [ונרמזה מרכבת פרעה הטמאה גימטריא רי"ו בפסוק המודיע על גלות מצרים כ"י ג"ר יהי"ה זרעך סופי תיבות יר"ה. לרמז שיהיו תחת מרכבת הטומאה. אגרא דכלה].

מה עשה הקב"ה?

ויסר את אופן מרכבותיו. הסיר ה' אות אחת מאופן המרכבה הטמאה של פרעה [והאופן נמנה לאחד, כמו שכתוב "והנה אופן אחד בארץ"] ונשאר איפוא מ- 216 סך 215, גימטריא יר"ה, וזהו מרכבות פרעה וחילו יר"ה בים.

מרכבתו– למעלה, וחילו כאן למטה, ובאשר כל דבר שבטומאה יש לו ניצוץ קדוש המחייהו כידוע, ובהתבטל אותו ניצוץ קדוש יתבטל הדבר, ה' נטל את אותו ניצוץ קדוש ממרכבתו, שהוא האחד הנ"ל.

[וזה שאמר אצל יוסף וירכיבהו במרכבת המשנה אשר לו, שרצה להשליט עליו את מרכבתו הטומאה, שהיא שניה לקדושה. אולם ויאסור יוסף את מרכבתו, שהכניע מרכבת פרעה [בספר נעים זמירות ישראל גרנשטנקורן]

ומדוע לקח שש מאות רכב?

משום שנאמר בפסוק איכה ירדוף אחד אלף. ועם ישראל שש מאות אלף, לכך הוצרכו לשש מאות.

אולם עדיין צריך ביאור, והרי שניים יניסו רבבה, דהיינו עשרת אלפים, ואם כן למאה אלף- צריך עשרים, ולשש מאות אלף די במאה עשרים, ומדוע נטל שש מאות?

אלא התשובה היא שעם ישראל היוצא ממצרים היה חמישית מגודלו האמיתי המופיע במרשם האוכלוסין של פרעה. לדעתו הם יותר בפי חמש, ואם נכפיל 120 פי חמש נקבל שש מאות… [שמעתי מהרב דיסקין].

 

פרשת בשלח

טעות פרעה – ב' אלהויות

הבה נראה הסבר נוסף לשאלה – מה ההיגיון להתעקשות פרעה?

[ואף שלבסוף הקשה ה' את לבו, מכל מקום במכות הראשונות סרב מעצמו?]

וכעין זה יש לשאול על טיטוס

תלמוד בבלי מסכת גיטין (דף נו, ע"ב)

אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס הוה. בעי לאיגיורי, אזל אסקיה לטיטוס בנגידא, אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא? אמר ליה: ישראל.

 מהו לאידבוקי בהו? אמר ליה: מילייהו נפישין ולא מצית לקיומינהו, זיל איגרי בהו בההוא עלמא והוית רישא דכתיב היו צריה לראש וגו' כל המיצר לישראל נעשה ראש.

 אמר ליה: דיניה דההוא גברא במאי? אמר ליה במאי דפסיק אנפשיה. כל יומא מכנשי ליה לקיטמיה ודייני ליה וקלו ליה ומבדרו אשב ימי.

 אזל אסקיה לבלעם בנגידא אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא? אמר ליה: ישראל. מהו לאידבוקי בהו? אמר ליה: לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים. אמר ליה: דיניה דההוא גברא במאי? אמר ליה בשכבת זרע רותחת.

 אזל אסקיה בנגידא לפושעי ישראל [אותו האיש יש"ו] אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא? אמר ליה: ישראל.

 מהו לאדבוקי בהו? אמר ליה: טובתם דרוש רעתם לא תדרוש, כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו. אמר ליה: דיניה דההוא גברא במאי? אמר ליה בצואה רותחת, דאמר מר כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם עובדי עבודה זרה:

הרי הוא כבר שם, ואם כן הוא כבר רואה את האמת וכיצד מייעץ רע?

ועוד, הוא עצמו מספר שנענש על מעשיו, וכיצד הוא מייעץ לבן אחותו לעשות כמעשיו?

מבאר מהרי"ל בלוך האומות אז האמינו בב' רשויות, האל הטוב והאל הרע, הנלחמים ביניהם, וכשאחד גובר- השני נכנע תחתיו.

וכנגד זאת אמר ישעיה (ישעיה מה, ה) "אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי"

(ו) לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד:

(ז) יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אלה:

(כא) הַגִּידוּ וְהַגִּישׁוּ אַף יִוָּעֲצוּ יַחְדָּו מִי הִשְׁמִיעַ זֹאת מִקֶּדֶם מֵאָז הִגִּידָהּ הֲלוֹא אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי:

(כב) פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד:

כתב הכלי יקר על דברים פרק לב פסוק לט

"רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל"

כפל לומר אני אני להוציא מדעת האומרים:'שתי רשויות הם אחד מושל על הטובות ואחד מושל על הרעות'. וכן אמרה חנה (שמואל א' ב, ג) אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה, לומר שיש שני גבוהים כאמור אלא הכל יצא מהתחלה אחת, כי אל דעות ה' – אל אחד עם דעות רבות, ה' מוריש ומעשיר, ה' ממית ומחיה (שם ב,ו). הוא מוריד שאול, והוא יעל. כי הוא יתברך פועל כל ההפכים.

ופירש הר"ר משה מקוצי בתחילת מצות עשה בשם רבינו סעדיה להשיב לכופרים האומרים שתי רשויות הם, אם שניהם רשאים לעשות כל אחד מה שירצה ובקש האחד להחיות את האדם והאחד להמיתו ראוי שיהיה האיש ההוא מת חי חי מת לאלתר כהרף עין כו'. לכן אמר כאן אני אני הוא מושל על הטובות ועל הרעות ואין אלהים עמדי. והמופת על זה אני אמית ואחיה ואין מידי מציל. ואילו היה אחד עמדי היה מציל מידי והיה מת חי חי מת כהרף עין ומזה תבין ותשכיל כי אין אלהים עמדי.

 

ספר קול אליהו על בראשית פרק כה פסוק כב

בפסוק "ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנוכי ותלך לדרוש את ה"(בראשית כה,כב), יש לפרש על פי דרך רמז על פי מה דאיתא בגמרא בכמה דוכתי (פסחים כב ע"ב, בבא קמא מא ע"ב, קידושין נז ע"א, בכורות ו,ע"ב): שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע ל'את ה' אלוקיך תירא' פירש וכו'.

 עד שבא ר' עקיבא ודרש: 'את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים'. והנה רש"י ז"ל פירש כאן בשם המדרש על הפסוק 'ויתרוצצו הבנים בקרבה', כשהיתה עוברת על פתחי עבודה זרה היה עשו מפרכס לצאת, וכשהיתה עוברת על פתחי שם ועבר היה יעקב רוצה לצאת.

והנה, רבקה לא היתה יודעת שהם שני עוברים והיתה סוברת שהוא עובר אחד, אם כן היה מקום להרהר ח"ו שיש שתי רשויות כיון שהוא עובר אחד ויש שני הפכים בנושא אחד, ועל כן הרהרה ותאמר אם כן למה זה אנוכי, רוצה לומר מה שכתוב בעשרת הדיברות אנוכי ה' אלקיך [ואין עוד מלבדו] שהוא נגד מה שאירע לה ברציצה זו לכן ותלך לדרוש את ה'. רוצה לומר לדרוש הפסוק את ה' אלוקיך תירא, ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך אחד צדיק ואחד רשע, ואל יעלה על דעתך כלל שיש ח"ו שתי רשויות. (שם משמואל על התורה):

פרעה האמין שמשה הוא מייצגו של אל הטוב הדואג לעבדים הסובלים, וכעת האל הטוב גובר, ואני מכוחות האל הרע, ועלי רק "למשוך זמן" עד שיגבר האל הרע, ואז- יפסקו המכות, וישוב המצב לקדמותו. וככל שנרבה רע בעולם– יגדל כוחו של האל הרע, ויחזור לשלוט על האל הטוב.

ולכן אמר תכבד העבודה על האנשים כו' על מנת להגביר הרע בעולם.

ולכן בפרשת בשלח , כשראה פרעה ש"נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר" חשב שכעת התהפך הגלגל וכעת הזמן להשיב המצב לקדמותו.

וכן בטיטוס – הוא מייעץ רע על מנת שעל ידי זה יגבר הרע בעולם ויגדל כוחו של האל הרע, ואז גם אני טיטוס אצא מגיהנום ששם אותי האל הטוב.

ולכן כאשר שמע פרעה שנבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר הבין שהנה כעת הכל השתנה, האל הרע התעורר, ולכן לא יכלו לו ישראל לפי החירות, וכעת הוא מתחיל לגבור. ובשל כך הוא יוצא לרדוף אחר בני ישראל.

וזה יסביר את הפלא העצום שלדעת הרמב"ן גדול מכל מכות מצרים, כיצד אנשים ברי דעת נכנסים אחר בני ישראל לתוך הים כשהם יודעים שיש כאן נס עצום להציל את בני ישראל? וכי לא הבינו שהמים יסגרו עליהם? אלא שאמרו שאומנם אלוהיהם הצילם, אך האלוה שלנו שכעת התעורר והתגבר יסייע בידינו להרגם ודו"ק. [נלע"ד].

 

פרשת בשלח

כיצד הטעה ה' את פרעה [אור החיים הקדוש]

אור החיים שמות פרק יד

(ה) ויגד למלך וגו' כי ברח וגו' ויהפך לבב וגו' אל העם. צריך לדעת אומרו כי ברח ולא אמר כי הלך שיראה שראו בהם סימן בריחה. עוד קשה אומרו ויהפך וגו' משמע שנתחרטו על הדבר אשר עשוהו והדברים תמוהים וכי לרצונם עשו והלא הוכו מכות גדולות עד כמעט ספו ותמו ובעל כרחו שלחום ואיך יהפך לבם בדבר שלא לרצונם עשוהו, וקשה עוד אומרם מה זאת עשינו וגו' כמתרעמים על עצמם על עשות דבר שלא כהוגן והלא לא עשו אלא בעל כרחם ומה יתאונן אדם על דבר שעשאו בעל כרחם. ואפשר לומר על דרך מאמרם ז"ל (זהר ח"ב מ"ה ב) כי העם הוא ערב רב וכמו שכתבנו בתחלת הפרשה ופירוש הכתוב כך הוא ויוגד למלך מצרים כי ברח העם פירוש העם אשר שלח הוא עם ישראל לטעם נכון אצלו להשיב בני ישראל הן עתה ברחו והלכו להם ולאלו יתיחס הבריחה כי זולת הבריחה אין מצילם מיד פרעה כי הם עמו ועבדיו, ויהפך לבב פרעה וגו' פירוש שנחמו על אשר שלחום פירוש לעם לא על ישראל, ויאמרו מה זאת עשינו פירוש תמוהים הם על מעשיהם ששלחו העם, וטעם התמיהה הוא כי שלחנו את ישראל מעבדנו פירושו על דרך אומרם ז"ל (ילקוט ר"ח) כי פרעה כתב גט שחרור לישראל ואמר להם הרי אתם לעצמיכם הרי אתם בני חורין, והוא אומרו שלחנו בגט שילוחים, מעבדנו שאין להם משפט עבד, והגם שאפשר שעלה על דעתם שיחזרו לא יעבוד בהם עוד עבודת עבד, וכיון שכן תחזור העבודה הצריכה למלך על העם, ומעתה כיון שברח העם מי יעבוד. גם בזה רמז למה לא חששו על בריחת העם הנזכר כשירגישו שתכבד העבודה עליהם, ולזה תיכף ומיד הכינו עצמם לרדוף, והנה לפי מה שפירשתי אין הרדיפה אלא על העם ואמר הכתוב כי ה' חזק לבו של פרעה וירדוף גם אחרי בני ישראל ולא לעם בלבד:

עוד נראה על פי מה שפירשתי בפרשת בא (י' ז') כי טעם שהקשו ערפם פרעה ועבדיו הוא לחושבם כי דברי ה' בדרך זה הם דרך ערמה וזה יגיד כי לא יוכל עשות כל חפצו חס ושלום, והנה ביום הכות ה' אותם מכת בכורות וימדדם פגרים מתים רעשו ורעדו והצדיקו הדברים כי אלהי ישראל כל יכול להחריב עולם ומכל שכן מצרים ולפי סברא זו יתחייבו לומר כי מה שאמר ה' דרך ג' ימים אין ערמה חס ושלום אלא אמת יהגה והוכחת פרעה ממה שהולכים כלם יחד אינה הוכחה כטעם האמור בדברי משה (שם) כי חג ה' וגו' וזה היה להם למשען שהשאילו ממונם לישראל והונם כי נתחזק בלבם כי שוב ישובו ישראל מצרים, גם לא חששו כי עשה ה' הדבר בדרך זה כדי שישאילום לצד שהכירו שהי' ה' יכול להכריחם גם על זה לתת כל ממונם, מה גם לדבריהם ז"ל (שמות רבה פי"ד) שגילו מצפוניהם בימי חושך מצרים וידעו מצרים בזה ואם כן מטעם זה היה להם ליטול הכל באין רואה, וכאשר הגיד המגיד לפרעה אמר אליו כי ברח העם פירוש לפי מה שעלה במסקנתם כפי ההוכחות כי מה' לא היה הדבר בהחלט הליכות עולם אם כן מה שלא רצו ישראל לחזור כי רצו לברוח ממצרים וללכת הליכה מוחלטת ולא מן ה' הוא הדבר, לזה ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם פירוש לא לצד המוציא כי המוציא עדיין בחזקת כי לא הוציא אלא לשעה אלא למה שנוגע לעם למה לא חששו להם שיברחו, והוא אומרם מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו פירוש הגם שהיה לנו לשולחם לגזירת אלהיהם אף על פי כן לא היינו שולחים אותם בדרך זה שיוכלו לברוח מעבדנו, כי היו יכולין לשלוח עמהם חיל מצרים ורכבו ופרשיו עד עבוד אלהיהם במדבר וישובו למצרים:

או יאמר כי באמצעות המגיד שהגיד שברחו נתהפך לבב פרעה על מה שהכריעו כי אלהי ישראל כל יכול והרי זה לך האות בבירור כי לא יכול על הכל ממה שדבר דרך ערמה אמור מעתה במופת חותך כי לא היה בו חס ושלום כח להוציאם בהחלט והוצרך לגניבת דעת, ודקדק הכתוב לומר לבב לומר כי ב' לבבות הוכרעו בדבר כי הגם שבתחלה קודם שלח ישראל היה חושב מחשבה זו כי אין כח בידו להוציאם בהחלט ממה ששואל בדרך זה אף על פי כן היה לו לב אחר דוחה סברא זו ואומר אולי כי אינו חפץ בהם אלא לשעה, ומעתה פרחה לה טענה זו והסכימו ב' הלבבות יחד אל העם לבלתי שלחם שהוברר אצלם צד האחר. ואמרו מה פעולה רעה זאת עשינו כי שלחנו וגו' שלמפרע אנו רואים שלא היה יכול להוציאם בהחלט מטעם שכתבנו לזה ויאסר את רכבו:

 

פרשת בשלח

ההבדל בין 'העם' ל'בני ישראל' [אור החיים הקדוש]

אור החיים שמות פרק יג פסוק יז

(יז) ויהי בשלח וגו'. צריך לדעת למה אמר לשון צער במקום גילה ורנן. עוד למה כינה הענין בפרעה ולא באדון המעשים כי הוא המוציא אותנו מארץ מצרים. אכן הכתוב יגיד הסיבה שגרמה כל הצער שנצטערו ישראל ברדיפת פרעה. ואמר תדע סיבת הדבר לצד שלא הוציא ה' את ישראל אלא לרצונו של פרעה, כפה אותו עד שנתרצה ושלחם ואמר להם קומו צאו מזה חשב מחשבות לרדוף אחריהם כאשר אבאר בעזרת השם, ובזה גרם צער לישראל, וגם לעצמו גרם איבוד לו ולאומתו. וצא ולמד כי הקדוש ברוך הוא יקפיד על כליון הנבראים כמובא בדבריהם ז"ל (מגילה י' ב) מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. וכנגד כל זה אמר הכתוב ויהי לשון צער, ומי גרם כל צער זה בשלח פרעה, שאם היה ה' מוצאים שלא לרצונו הגם שלא היה חפץ לשלחם לא היה לו מקום לרדוף, אלא עינו הטעתו שהיה הדבר תלוי בו ולזה חשב לשוב לקחתם. ואומרו ולא נחם בוא"ו בתחלת הודעת ענין, יכוין תוס' על הגדת צער הקודם הרמוז בתיבת ויהי כנזכר:

עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (זהר ח"ב מ"ה ב) כי כל מקום שיכנה ישראל בשם עם ירמוז על ערב רב, ולזה תמצא בענין זה לפעמים מזכיר שמם העם ולפעמים מזכירם בני ישראל דכתיב וחמושים עלו בני ישראל וגו' הרי זה מראה באצבע כי העם לא מבני ישראל המה. ואמרו ז"ל (שמות רבה פמ"ב) כי השחתת ישראל במדבר זה הוא סיבתו, הם אמרו נתנה ראש וגו', הם אמרו עשה לנו וגו', וזה הוא אומרו ויהי צער גדול לשונאיהם של ישראל בשלח פרעה את העם פירוש ערב רב ששלחם פרעה לא ה' ברוך הוא הוציאם כי לא בא אלהים לקחת לו אלא גוי גדול נחלתו יתברך אלא פרעה שלחם, וטעמו היה לכוף את ישראל לשוב מצרים, והם מצאו מקום להדבק בישראל וסובב בתכליתם צער לישראל כנזכר. ולדרך זה ידוייק על נכון אומרו ולא נחם אלהים כי קרוב הוא פירוש קרוב הוא לרמוז העם מקרוב בא ואין לו חוזק בקדושה. או קרוב הוא להרשיע ויסובב רעה גם לישראל והרעה היא כי אמר וגו' פן ינחם בראותם, וידוייק על נכון אומרו ולא נחם בתוס' וא"ו בתחלת ענין לומר כי זה נוסף על כמה צער שגרמו להם הרמוז בתיבת ויהי וגו' ועוד להם ולא נחם:

עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (שם פ"כ) כי פרעה עשה לישראל לויה, ולפי זה יגיד הכתוב צער הנמשך להם מזה ואמר ויהי לשון צער לסיבת שלח פרעה כי יצטרך הדבר להיות שיטול שכר פסיעותיו. וצא ולמד משכר פסיעות של אותו רשע נבוכדנצר (סנהדרין צ"ו א) וכל שכר שיקצוב לו ה' יהיה גורם רעה לשונאיהם של ישראל, אשר על כן נתחכם ה' ובטל מצותו ממנו ונתחכם שלא הוליכם דרך קרוב שמן הסתם לשם יערים פרעה ללותם ובזה בטלה מחשבתו כאילו לא ליוה אותם. נמצא מי גרם שלא הלכו ישראל דרך קרוב לווייתו של פרעה, וטעם אומרו ולא נחם בתוס' וא"ו לדרך זה לרמוז כי צער אחר גרם הדבר זולת זה שעל כל פנים הגיעו קצת זכות בלויה וזה סיבה שנכנסו ישראל בסכנה ברדיפתו כאמור בדבריהם ז"ל (שמות רבה פכ"א) בפסוק ולא קרב זה וגו' ובפסוק מה תצעק אלי וגו' וכמה הרפתקי דעדו עלייהו. ואומרו כי אמר וגו' הוא טעם אחר וכאלו אמר וכי אמר, ותולדות מיחושו הוא לצד שליחת העם שהם ערב רב כמו שרשמנו בדרך ב':

פרשת בשלח

הגשמיות- על ה', הרוחניות- עלינו

נמסר הרעיון על ההבדל בין המעבר בארץ פלישתים למעבר במדבר וביאורו של החפץ חיים על העדיפות של מקום סכנה גשמית, על מקום סכנה רוחנית.

המעשה ברב מבריסק והתלמיד שלימים פתח עסק למכירת סוכר והרב שאלו מה אתה עושה והשיבו על הסוכ.ר וכן בשנית ובשלישית עד שהסביר לו הרב שכוונתו מה הוא עושה ולא מה ה' עושה עמו.

[על פי זה מסבירים את שאמר יעקב אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי וגו'. פירש"י ושבתי בשלום- שלם מן החטא. מניין לרש"י לפרש כן? אולי הפירוש הוא שאשוב בשלום מנזק מעשיו הרשע?

אלא בתחילה יעקב מונה את הדברים שה' יעשה עמו, ושמרני, ונתן לי כו', בעל כורחנו שכאן מדובר בעניינים הגשמיים שביד ה' הם.

אולם לבסוף הוא משנה את לשונו ואומר ושבתי בשלום, ולא ממשיך כדרכו קודם- והשיבני בשלום! מה הטעם?

משום שכאן הוא מדבר במה שיש בידו לעשות, ואינו ביד הבורא, שהכל בידי שמיים חוץ מיראת שמים, ובעל כורחנו שמדובר בדבר התלוי בי, והוא שלימות מן החטא].

המעשה בגרחי"ל משקובסקי ששרף את ספריו של הרוכל בגין הכפירה שהייתה בהם, והציע לו לשמש כמצלצל בפעמון בכנסיה… [הכל מהקלסר].

אחר השיעור בסעודת אזכרה נמסר הוורט מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה וצבא סנחריב שמת בשירה.

וכן הוורט על ותען להם מרים סוס ורוכבו רמה בים. [ג"ז שם].

 

ניסיון הבטחון

שמות פרק יד:

(כב) "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם"

(כט) "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם"

ביאור הגר"א  – מוסרי הנפש נכנסו תחילה בתוך הים – ורק אח"כ נבקע ונעשה יבשה – ולכן זכו שהמיים להם חומה. אך החוששים וקטני האמנה לא נכנסו עד שהיה 'ביבשה בתוך הים' ולכן עליהם היו המים חימה וכעס.

וזהו ניסיון קשה, לא רק לזמר אמונה, אלא גם ליישם בשטח, להיות בעל בטחון.

אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום.

האם ובתה שעמדו ליד האילן ובכו על הבן שיוולד ויפול לנהר…

 

 

במה ידע האדם שאכן הוא בעל אמונה?

מובא בספרי הקדמונים שהאמונה היא האילן, והבטחון הוא הפרי. מעלת האילן נמדדת ע"י בדיקת הפירות.

וכך כתב החזון איש באמונה ובטחון- האמונה היא ההלכה, והבטחון הוא הלמעשה. בכך נבחן האדם האם ההלכה היא רק מן הפה ולחוץ.

ודבר זה נמצא בפרשתינו.

מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו. והרי הצעקה היא הנדרשת בעת צרה?

אלא בני ישראל היו עובדי עבודה זרה ולא הייתה להם זכות להיגאל. הם נזקקו להפגין בטחון מוחלט בקב"ה. כעת שום דבר אחר לא יועיל. לכן יש להתקדם עד שיגיעו מים עד נפש, ואז תבוא הגאולה. כעת הזמן למעשים לא לתפילות!

כך הוא בטבע. ישועת ה' כהרף עין. רגע אחד- טובעים, וברגע השני נס עצום. עד שנכיר שאין עוד אפשרות טבעית ונאמין בצורה מוחלטת בה'- אז תבוא הישועה.

הגמרא בסוטה ועל מי יש לנו להשען- על אבינו שבשמים. והרי בכל הדורות כן?

משיח יבוא כשנבין באמת שאין לנו על מי להישען. לא צבא, ולא ארה"ב, לא אטום ולא כוח הרתעה. לא נתינה ולא התנתקות.

וזהו ניסיון קשה, לא רק לזמר אמונה, אלא גם ליישם בשטח, להיות בעל בטחון.

לאחר הפגנת האמונה, משמים בוחנים אותם ב"למעשה", בבטחון.

בסוף הפרשה אנו מוצאים ביטוי לכך:

"וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט:(יח) וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ"(שמות טז, יז)  

לא די לדעת, אלא גם בהתנהגות לנהוג כמי שאכן בוטח! שהרי לבסוף לא תקבל יותר ממה שמגיע לך…

מר געש שכיון את התנועה בכניסה לירושלים…

המשל של בת המלך והמציל שרצה לשמוע את קולה הרע בא לטובה ולהתעוררות. לק"ט צא. לב שלום עמוד קעז.

באז חטא משה ובאז אמר שירה. כעין הנ"ל. לק"ט קא.

אור דניאל פרשת בהר

הרב מפונוביז' בעת שהותו בחו"ל למטרת גיוס כספים עבור ישיבת פונוביז' נקלע לפרנקפורט, והתארח בביתו של רבי יעקב רוזנהיים זצ"ל.

 המארח שחס על כבודו של הרב מפונוביז', רצה לחסוך ממנו ביזיונות ופנה אליו ואמר לו: "רבי מהו הסכום שחשב רבנו להתרים בעירנו פרנקפורט"? הרב כהנמן חשב רגע ונקב בסכום, שמע זאת רבי יעקב רוזנהיים ואמר: "יואיל כבוד הרב לשבת בבית ולא יטריח את עצמו ואני אדאג להפגישו עם גביר פלוני או אלמוני ובעזרת ה' נגייס את התרומות בלי שראש הישיבה יתבזה".

 שמח הרב מפונוביז' על הרעיון והסכים לו, ואכן מידי פעם היה המארח רבי יעקב מדבר עם תורם זה או אחר, ולאחר מכן היה לוקח את הרב מפונוביז' לאותו גביר אשר הרים תרומה נכבדה כראוי לכבודו של ראש הישיבה.

 אחד הגבירים של העיר עמד לנסוע לתקופה קצרה אל מחוץ לעיר, הדבר נודע לרבי יעקב ערב הנסיעה והוא מיהר לפנות אליו. הנדיב אשר הסכים בשמחה להיפגש עם הרב כהנמן בא במיצר מאחר ולא מצא זמן פנוי על מנת לקבלו. לאחר מחשכה קלה אמר לרבי יעקב "בעזרת השם מחר בבוקר אני יוצא לתחנת הרכבת וכשהרכבת היוצאת בשעה שמונה תתכונן לנסיעה אשוחח עם הרב בניחותא אם הוא יאות לבוא ולשוחח עמי".

בשבע בבוקר הרב מפונוביז' פותח את אשמורות עיניו והנה הוא מגלה שקם מאוחר מהמתוכנן. מעולם לא קרה לו דבר כזה. כשנזכר בפגישה המתוכננת נפל ליבו בקרבו.

הירהור עלה בקרבו "מה אעשה? האם אלך להתפלל בציבור ועל ידי כך לא אפגוש את אותו אדם ואפסיד את תרומתו, או שמא עדיף עניין זה של תלמוד תורה דרבים מתפילה בציבור"

לא עברו רגעים מעטים והרב מפונוביז' גמר בליבו: "הנני הולך להתפלל שחרית בציבור במיוחד, שהרי איני מטריח את אותו אדם לשווא שהלא הוא עצמו אמר שאם אבוא ישוחח עמי ואינו ממתין לי במיוחד".

 פנה הרב לבית הכנסת התפלל בניחותא ולאחר התפילה הזדרז ומיהר לתחנת הרכבת כשהוא מקווה שאולי למרות הכל יצליח לפוגשו. כשהגיע לתחנה גילה שהרכבת יצאה מזה זמן ורק מעט אנשים שהמתינו לרכבת הבאה שהו בתחנה.

ישב רבי יוסף כהנמן על ספסל כדי לפוש קמעא מהדרך המהירה שעשה והנה לא עוברת שעה קלה ואותו גביר מגיע בריצה וכשכולו מתנשף ניגש הוא אל הרב לחץ את ידו ופתח בסדרת התנצלויות "ימחול לי רבנו היה לי עיכוב בלתי צפוי אוי ואבוי לי שראש הישיבה המתין לי זמן כה רב", וכך הכביר במילים והתנצלויות מיהר רבי יוסף כהנמן להרגיעו ואמר "בסיעתא דשמיא גם אני התעכבתי באורח בלתי צפוי".

 אך הגביר בשלו "מילא כבוד הרב גם אם לא היה מגיע הרי לא היה הדבר מעכבני שהרי הרב לא אמר שיבוא, ואילו אני קבעתי עם כבודו שאפגשנו בשעה פלונית" עוד הוסיף ואמר: "הרי יש כאן עניין של כבוד התורה שהתבזה", הוציא סכום נכבד ביותר ממקטורנו ומסרו לרב כתרומה להחזקת הישיבה.

 הרב מפונוביז' הוסיף ואמר על סיפור זה הלא אם הייתי רץ בבוקר בלי להתפלל וממתין לנדיב הרי לאחר שהייתי ממתין עד בוש הייתי מתייאש והולך בחזרה לביתי ומפסיד את התרומה, ואילו עתה אדרבה בזכות שהתעכבתי לצורך מצווה השגתי תרומה נכבדה לישיבת פונוביז'.

השלך על ה' יהבך [אוצה"ת בהר]

אמר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל: סיפר לי איש נאמן על סבו שהיה רב בליטא בשנת תרצ"ה, אמרו לו שעליו להתייצב לצבא, עשה הוא את כל המאמצים כדי להשיג שחרור אך ללא הועיל, לא הצליח להשיג שחרור.

הואיל וכך החליט לברוח לארץ ישראל, אלא שהכסף שהיה ברשותו הספיק כדי להגיע עד מצרים, לא ידע איפה ומה לעשות, אבל גמר אומר בלבבו "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך", והחליט לצאת לדרך. תחנתו הראשונה היתה באחת מערי גרמניה ומשם התכונן להמשיך ברכבת ליעדו הבא אל אחד הנמלים כדי לעלות שם על אוניה.

הוא ניגש לקנות כרטיס נסיעה ברכבת, נתן לקופאי שטר של עשר מארק אך הקופאי נתן בידו עודף בחושבו כי נתן מאה מארק. כשראה מה קרה והרי זה גזל עכו"ם חזר לקופאי להשיב את הכסף, אך הקופאי גער בו ואמר לו לעזוב את המקום.

 חשב איפוא שהפקיד לא הבינו לכן שב והסביר שנתן שטר של עשר מארק וקיבל עודף כאילו היה זה מאה מארק, אולם הפקיד סרב לשמוע אותו וצעק כי יחדול להטרידו, ועוד ליווה אותו במטר של גידופים וקללות סבי, מספר נכדו לא יכל להבין למה הוא מסרב בכל התוקף לקבל כסף בחזרה עד שמישהו במקום הסביר לו כי בגרמניה אם מישהו עושה טעות כזו מפטרים אותו מן העבודה, ואזי כדאי לאותו קופאי שיוציא כסף מכיסו ובלבד שלא להודות בטעות שעשה עכשיו כבר היה לו מספיק כסף להגיע לארץ ישראל "[שאל אביך ויגדך]"

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאוד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאוד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״אמנם, ענהו הרב נטע נאטקין, הצדיק רבי ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מידותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שולחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות ויו״ט לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנוכי, מודה אני, לא שמתי כל כך לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שולחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

״אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שולחן חותני. דברתי עם אישתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שולחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אישתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

ספרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שולחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באומרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אשתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את ר׳ זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שלחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן – פנה הצריז״ס לחותנו ־ לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעוזבך אותנו ישארו המים – מים״.

״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד את אישתי על שולחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

 

פרשת בשלח

מידה כנגד מידה

מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה כו'. החילוק בין שירה בשעת צרה לשירה לאחר הצרה.

ביאור נוסף על פי המלאכים שאמרו שירה ומתו חילו של סנחריב. כך ה' לא רצה שימותו מצרים ע"י שירה, רק ע"י טביעה בים. שהרי מעשי ידי, הם בני ישראל טובעו בים, ומצרים ימותו ע"י שירה? מידה כנגד מידה שימותו אף הם בטביעה.

וכן מצינו את המידה כנגד מידה בכל מכות מצרים, ואף בפרשתינו יוסף התעסק בקבורת אביו, והגדול שבישראל מתעסק בקבורתו, והגדול שבעולם מתעסק בקבורתו של משה.

משה מתעסק בקבורתו של יוסף ומפסיד על ידי זה אסיפת ממון רב מביזת הים. אף הקב"ה מעשירו מידה כנגד מידה, ומהפסולת של הלוחות הוא מתעשר. 'פסול לך', הפסולת שלך.

הם אוספים ממון במקום לעסוק במצווה של קבורת יוסף והממון הזה הורג אותם בחטא העגל.

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, מהגר"י זילברשטיין [גליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה]  קרא כאן >>>

סיפור השגחה מדהים שאימת  וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

 

שכר מקבלים גם אם מצליחים מעט!

א.

שמות פרק יד (א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם:

(ג) וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר:

(ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' וַיַּעֲשׂוּ כֵן:

רש"י שמות פרק יד פסוק ד

ויעשו כן – להגיד שבחן ששמעו לקול משה, ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו, אנו צריכים לברוח, אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם:

כמה זמן החזיק השבח הזה? עד שהם רואים את מצרים…

 (י) וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה': (יא) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: (יב) הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר: (יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: (יד) ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן:

חוכמה להאמין כל עוד שאין סכנה? מה השבח הגדול?

ב.

מעין זה אנו רואים בדברי חז"ל על הפסוק וגם צידה לא עשו להם. אמרו חז"ל זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. שיצאו ללא אוכל ומזון.

כמה זמן זה החזיק? ראינו. עד שחסר להם מזון… מה המעלה הגדולה אם באמת בעת קושי הם לא עומדים?

ג.

בשירה נאמר נטית ימינך תבלעמו ארץ. זכו לקבורה. מדוע? מפני שפרעה אמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים.

כמה זמן זה החזיק? עד שנטלו ממנו את הברד, מיד לאחר מכן הקשה את ליבו. זו זכות? על זה מגיע שכר?

מסקנה

מכאן אנו חייבים להגיע למסקנה שברוחניות אין הדבר דומה לגשמיות. ברוחניות אם ברגע מסוים היה האדם הגון ועמד בניסיון, הגם שלאחר מכן  כשל, אין הרגע הקודם נגרע בשל כך! שכרו על כך מושלם!

הוא חקק מציאות בבריאה במעשה הטוב שעשה. הם היו מוכנים ללכת לכיוון מצרים על אף הסכנה שבדבר- יש כאן להגיד שבחן ומגיע להם שכר. הם יצאו בלא צידה, על זה מגיע להם שכר.

גם פרעה, ה' לא מקפח שכר שיחה נאה. הגם שלאחר מכן מרד, אך בתחילה הודה ואמר ה' הצדיק, מגיע לו שכר.

 

פעמים אדם נופל ונשבר ולא שב לעצמו. מכאן למדנו שכל רגע שהאדם ראוי, הוא מקבל שכר אפילו אם לאחר מכן הרשיע. אם כן מדוע תישאר ברשעך כשאתה יכול לעשות רצון קונך ולשוב?

ולמדנו עוד שניתן לשוב אפילו ממצבים קשים, ולהתחזק ואפילו להגיע עד מתן תורה!

ראינו אפילו אצל ר' יוחנן כהן גדול, שהיה שמונים שנה בכהונה גדולה. ולאחר מכן נהיה צדוקי. האם מה שעשה ירד לטמיון?

ויהי בימי מתתיה בן יוחנן כוהן גדול. זכה שיצאו ממנו החשמונאים שהיו מקדשי שם שמים ברבים והנחילו לנו ניסים ופלאות וחג ה'.

אין מעשה טוב נעדר הגם שהאדם לאחר מכן כשל.

[א.ה. כ' באוצרות התורה [ח"א עמ' לא] נחלקו האחרונים מיהו אותו ר' יוחנן כהן גדול, התשב"ץ ח"ג ס"ס קל"ה וב"תפארת ישראל" מסכת פרה פ"ג מ"ה אות מ"א כתבו שהוא יוחנן אביו של מתתיהו כהן גדול חשמונאי אמנם בשם הגר"א ז"ל כתוב ונ"ל שב' יוחנן הוו, אחד אביו של מתתיהו כהן גדול והוא היה צדיק גמור מראש ועד סוף והשני יוחנן בן שמעון בן מתתיהו כהן גדול ובו דברו כאז עכ"ל ע"ע עוד בספר "אוצרות התורה" חנוכה עמוד רמ"ו עכ"ל]

 

אפילו מעשה אחד שמעורב טוב ורע, על הטוב יקבל טוב ועל הרע יקבל רע.

כך גם רואים אצל בנות צלפחד שאביהן חילל שבת וקושש עצים, על מנת שידעו עד כמה חמור עוון חילול שבת. מה היה עונשו? הומת, אך זכה לבנות חכמניות שראו את שלא ראה משה. הנה שמעשה אחד מחלקים לשניים. על חציו יענש, ועל חציו יקבל שכר.

נסיים במעשה. בחור אחד בא לסטייפלער וסיפר לו שהוא מרבה להיכשל בחטאות נעורים והיה מיואש. אמר לו הרב אתה כל הזמן נכשל? אמר לו כן. ואף פעם אינך מתגבר? לעתים רחוקות כן.

 אמר לו הרב אם כן אין לך מושג איזו זכות יש לך על אותה הפעם שהתגברת! והיה דרכו לומר שהספרים הקדושים הרבו לכתוב על העוון, אך לא כתבו כמה גדול מי שמתגבר אפילו פעם אחת!

עם ישראל מקבל תורה אחר כל הנפילות. עם ישראל נזכר לזכות הגם שלבסוף יפלו!

תוספת: עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ר' בספר אור דניאל פ' עקב עמ' קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ.

אור דניאל במדבר:

סיפר החייל רפאל אוסטרוב, חודש תמים היו החיילים מרותקים למוצב נידח אי שם בלבנון ומאז חופשתם האחרונה לא זכו לשמוע את קולה של אמא.

כיוון שבמלחמה זו הפלאפון עדיין לא היה מצוי, והנה בשבת בצהריים "באה הישועה", לחיילים למוצב הגיעה ה"חייגנית" הלא היא הניידת שלאורכה מותקנים שמונה עמדות טלפון.

"יש לכם שעתיים בדיוק כדי לפטפט עם מי שאתם רוצים", שאג נהג החייגנית עב הכרס בקולו האימתני "אתם לא המוצב היחיד בגיזרה וגם במוצבים אחרים אוהבים לפטפט".

כל החבר'ה עטו כמובן על המציאה כמוצא שלל רב וניצלו כל רגע פנוי כדי לשוחח עם המשפחה ועם החברים. רק רפי, הדתי היחיד במוצב לא השתתף בחגיגה, הוא נשאר ספון בחדרו כשהוא רכון על חומש ומנסה לשווא לעיין בפרשת השבוע 'הם לא מצאו זמן אחר לשלוח את החייגנית חוץ מבשבת'? רטן בליבו. 'איפה הרב החטיבתי'?

"רפי מה קרה לך למה אתה לא הולך להתקשר הביתה"? שאלו אותו חבריו, ואף הוא כיהודי הגון, השיב בשאלה: "שכחתם ששבת היום"?

"אז מה אם שבת היום"? שאל בתום לב נימרוד הקיבוצניק המתולתל, "זה ממש פיקוח נפש לדבר עם ההורים המודאגים ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך' "?

אחרים הציעו עצמם כ"גויים של שבת", הם יחייגו בשביל רפי וגם יחזיקו לו את השפופרת שרק ידבר.

ואולם שום דבר לא שיכנע את רפי "הסרבן" אחרי שחלפו השעתיים המוקצבות למוצב ניגש הנהג הקשוח להתניע את החייגנית אך לשווא המנוע לא הראה כל סימן חיים. כדי להרגיע את הנהג הנרגן לקחו אותו למטבח.

כמובן עם צאת השבת האיצו החבר'ה ברפי: "יצאו כבר כוכבים אז טוס מהר וטלפן!"

אחרי שהתקשר לכל מי שרצה הציעו החיילים לנהג לנסות את מזלו שוב אולי הרכב יזוז, וראה זה פלא המנוע נדלק מיידית.

 

הבחור ומסירות נפשו לתורה – מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים'>>>

 

 

פרשת בשלח

התמודדות עם נסיונות [הרב וואלך תשס"ז מקול הלשון בסדר חדש]

העם לשון גחלים עוממות. כבויות [אבודרהם].

כמו שגולם הוא חומר בלתי מעובד, כך גם מי שלא עיבד עצמו קרוי גולם ,עם, גחלים שיש לנפוח בהם לעשותן אש.

לבסוף נאמר וחמושים יצאו בני ישראל מארץ מצרים. שואל הכלי יקר מדוע כעת קרא להם 'בני ישראל'?

וחמושים- בכלי נשק. במדרש נאמר שלכל אחד היו ה' כלי זין. למה היו צריכים כלי נשק? ומדוע דוקא חמישה?

 

מעשה בבני זוג שמצבם בפולין היה קשה כלכלית והחליטו להגר. הבעל אמר: 'לאמריקה', ששם המצב הכלכלי טוב. היא אומרת ח"ו, אמריקה היא טירוף. אין כשרות אין שבת אין תורה. רק ארץ ישראל. הוא אומר ארץ ישראל אין פרנסה, היא מדבר! פלוני היה וחזר, ואלמוני גם כן וכו'.

 הלכו לחפץ חיים ,אמר להם טוב שבאתם, כל דבר פתרונו כתוב בתורה. בני ישראל יצאו ממצרים וה' לא נחם דרך ארץ פלישתים פן ילחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. מדוע? והרי ה' שומר עליהם, והרי את הצרעה שלח לפניהם? עמלק ה' הביסו! וכדי להימנע ממלחמה ה' שולחם למדבר, וכי שם אין מלחמות? עמלק, וסיחון ועוג ובלק ובלעם.

מבאר החפץ חיים שלכל אומה יש איזה כוח ומאפיין. לכל אומה יש מאפיין שבגללו הם סירבו לקבל התורה. התשתית של ישמעאל גניבה. איננו יכולים לקבל תורה שכתוב בה לא תגנוב. התשתית של עשיו רציחה, איננו יכולים לקבל תורה שבה כתוב לא תרצח.

 הפלישתים, מהותם היא ליצנות. קראו לשמשון ויצחק לנו. במושב ליצים לא ישב, זה אברהם שלא ישב בארץ פלישתים. ליצנות זה להתייחס בזילזול לדברים. לא להחשיב אותם כראוי. קורח חלק על משה, וכיצד סחף ר"נ ראשי סנהדראות? בליצנות. כך ניתן לעקוף את השכל. ליצנות זה סוחף. כמגן משוח בשמן. זה הסתירה בין רוחניות לליצנות שהרוחניות היא להחשיב דברים רוחניים. והליצנות היא לזלזל בהם.

אם היו עוברים דרך ארץ פלישתים היתה הליצנות מחלחלת. גם דרך ענני הכבוד. כשיש ליצנות השכינה מסתלקת. ואז גם אין הגנה פיזית. אזי יש פחד שיראו מלחמה וישובו מצרימה. אין סייעתא דשמיא. ה' לא איתם.

שאל החפץ חיים האם באמריקה אין מניחי תפילין? אין מקיימי מצוות? כיצד איפוא חלק גדול עובד בשבת? אלפי יהודים יש שם ולא הצליחו לייסד שם חיידר, ישיבה? אלא התשובה היא שאמריקה של היום היא פלישתים של אז. אווירה של קלות ראש.

אלא מה, ארץ ישראל היא מדבר? זה שאמר הכתוב ויסב ה' את ישראל דרך המדבר. זה עדיף. דרך ארוכה, מיוסרת, אך בטוחה. הגיעו הזוג והתיישבו בארץ ישראל והצליחו במעשיהם.

היסוד שלמדנו הוא שיש להתרחק מן הניסיון.

 

אין לך בריה שאין הקב"ה מנסה. החיים רצופים ניסיונות, אך המדרש מדגיש שהקב"ה מנסה. בכתר ש"ט כתוב בשם בעש"ט שהעולם הזה הגדרתו עולם הניסיונות. המסילת ישרים בפ"א אומר שעיקר מציאות האדם בעולם הזה היא לקיים מצות, לעבוד את ה' ולעמוד בניסיונות.

הדבר תמוה, שאם נמשיל זאת, זה כמו שנאמר שמטרת המכונית להגיע מהר, להיות נוחה, מוגנת, ולהימנע מהתנגשות… האם זו מטרתה? להימנע מהתנגשות? לזה היא נוצרה?

המטרה של הניסיון אינה לבדוק אותנו. אלא לגדל אותנו. נתת ליריאיך נס להתנוסס. כל ניסיון שעומד בו מעלה אותו.

אומר הרמב"ן שה' לא אהב את אברהם משום שקיים מצוות. היו כאלה שקימו לא פחות ואולי יותר. שמתו בעטיו של נחש. אלא ה' אהב את אברהם מפני שעמד בנסיונות.

דוד שאל במה זכו האבות הקדושים שמוזכר שמם בתפילה? אמר לו ה': ניסיתי אותם. כך הם נתעלו וזכו לכך.

ה' צדיק יבחן. משל לפשתני שמכה בפשתן שהוא חזק ויתרכך ולא יקרע.

מבאר הנצי"ב והאלשיך שההכאה בפשתן הופכת אותו לפשתן מעולה ומוגמר שניתן ליצור ממנו חבלים. אמנם ההכאה נראית כיסורים, כקלקול, אך היא עילוי ובניה. רק ע"י יסורים ניתן לגדול. והוא מכה רק בפשתן שיכול לעמוד במכות.

הרב ממוגלוניצא אמר לאחיינו הרב מקוזניץ שביקש ממנו ברכה, אמר לו: מה אברך אותך? שלא יהיו לך ניסיונות? זו לא ברכה. אין אדם גדל בלא ניסיון. אברך אותך שכשיבוא לך ניסיון תדע שזהו ניסיון.

רק אחר הניסיון העשירי אמר ה' לאברהם עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, רק עתה התחשלת די והגעת למדרגה זו, ונהיית ירא אלוקים בפועל.

לכן אמרו חז"ל שאין הקב"ה מנסה אדם בניסיון שלא יוכל לעמוד בו. שהרי המטרה היא לבנותו בניסיון, ולא לבדוק האם יכשל.

ולכן כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו. שהרי יכול לעמוד בו והדבר יבנהו!

השבעתי אתכן בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. אומר הרמב"ן מהו עד שתחפץ? אם יש בך איזשהו רגש, איזו התעוררות תוציא אותו אל הפועל במעשה, אז הוא יחקוק בך השפעתו. רגש ערטילאי אין בו השפעה. שתחפץ לשון חפץ.[צ"ב]. לכן אברהם בעקידה קיבל אייל לעשות משהו עם הרגש, אייל אחר. במקום.

נישא לבבנו אל כפיים אל אל בשמים. ברגש לא די, צריך להוציא לפועל בכפיים. [הר"י אסד].

לכאורה אם כן היה עלינו לרוץ לניסיונות? מדוע נצטוונו לברוח מהם?

כותב המאור עניים בהשמטות, מצרים היתה מקום של ניסיונות. אברהם ירד למצרים, ויעל אברהם ממצרים- שנתעלה מן הניסיון הזה. כן בני ישראל נתעלו מניסיונות מצרים. אע"פ כן נאסר עלינו לשוב לשם, מדוע? משום שאסור להכניס עצמו לניסיון.

מפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה' מבאר הברטנורא שמפסיק כדי לברך ברכת האילנות. מדוע מתחייב בנפשו?  אתה לומד – אתה מחוסן. אתה מפסיק ללמוד אתה מסתכן. אין לדעת לאן תגיע.

המהר"ל מפראג מבאר כך את ניסיונו של דוד המלך עליו השלום: כל עיתותיו עסק בתורה ובתפילה. והנה ראה ציפור שעפה ובא לירות בה חץ ופגע במחצלת שמאחריה רחצה בת שבע. 'נודי הרכם ציפור'. הר שבכם – ציפור נדדתו. כשרואים ציפור תחזור ללמוד. אי אפשר לדעת להיכן תגיע משם.

אנו רואים שגדולים לא הביטו מחוץ לד' אמותם. שלא להיכנס לניסיון.

מדוע?

אדם יודע אמנם שהוא יכול לעמוד בניסיון, אך הוא שוכח שזה לא מכוחו. שה' הוא שעזרו. רגלי חסידיו ישמור. הבא ליטהר מסייעין לו. אנו עומדים בניסיון כי יש לקב"ה מחויבות שלא להביא עליך ניסיון שגדול עליך. שהרי הוא נועד לבנות אותך. אך כל זאת כשהקב"ה מביא עליך את הניסיון, אך אם אתה מביא עליך את הניסיון, כאן אין שום הבטחה שאכן הוא לפי מידותיך ותוכל לעמוד בו ותהיה לך את הסיעתא דשמיא מה' להצליח.

וזה כשלונו של דוד המלך עליו השלום, שהוא ביקש ניסיון. ביקשת, תעמוד בזה לבד. וכן שלמה שנשא אלף נשים.

החזון איש מוסיף ב'אמונה וביטחון', שלעולם לא יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר שמא עושים לי נס, שמא לא עושים לו נס, ואם עושים שמא ינכו לו מזכויותיו. אומר החזון איש אם זה נכון לגבי סכנה גשמית על אחת כמה וכמה לגבי סכנה רוחנית.

אם אתה מביא על עצמך את הניסיון, אתה מביא עצמך למקום סכנה, ספק אם תעמוד בה, ואם כן ינכו לך מזכויותיך.

עצת הגרי"ס להנצל מנסיונות

[עצה ראשונה- ע"ש. העצה השניה-] להקטין הדבר. ניסיון גדול – קשה, וקטן – קל. דוגמא: אומר הסבא מנובהרדוק, אדם שמצבו הכלכלי קשה, והנה מצא בשבת שטר של מאתיים ₪, זה נסיון בשבילו.

אם הוא בעל בית פשוט זה לא ניסיון, הוא הולך לבית הכנסת וחסל. אך אם הוא תלמיד חכם כאן זה מסתבך… ילדיו חולים וזה ספק פיקוח נפש, ובפרט שזה מוקצה מדרבנן, והרי יש עירוב כו'. אם יחשוב לעצמו בטח מאחורי השטר אמצא את הפרסומת של בית הדפוס… כאן יותר קל לו. הוא הקטין את הניסיון. גם להיכשל וגם לצאת נעבאך…

[כך גם כן היה עם יעקב ונשותיו שאמר להם שהן צריכות לעזוב את בית לבן אביהן, שהרי לא טוב כאן וכדאי לעזוב וכו' ואחר כך אומר וגם ה' אמר לי לעזוב. כעת הרבה יותר קל להן לקבל, הניסיון הוקטן].

חז"ל נתנו לנו תמיד את העצות כיצד להקטין את הניסיון.

רבית זה ניסיון, אך אם אומרים לנו שכל המלוה בריבית נכסיו מתמוטטים- יותר קל לנו להתגבר.

כל הוצאות האדם קצובים מראש השנה חוץ משבתות וימים טובים. קשה להוציא כסף, אם אומרים לך שיחזירו לך, למה לא תוציא בנדיבות?

אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק בא על ידה. כך מקילים על הניסיון.

ר' עמרם חסידא שזעק: 'נורא בבי עמרם'. כך הוא פוגג את הניסיון.

אומרת הגמרא בנדרים: מנין שנשבעין לקיים את המצוה, שנאמר: 'נשבעתי ואקיימה וגו' ' השבועה מחייבת ומסנדלת את האדם ומקילה על הניסיון.

הרב דסלר החליט להפסיק לעשן. הוא דפק על הבימה והודיע שמהיום הוא מפסיק לעשן. הוא הקל על הניסיון. כעת גם אם ירצה איזה בושות תהיינה לו מתלמידיו!

בכל ניסיון יש התגוששות בין היראת שמים לפיתוי. על האדם להקטין את הניסיון, ומאידך להגדיל את היראת שמים.

את עדי השקר מאיימים מחד שהעולם הזדעזע על שבועת שקר, ומגדילים להם את היראת שמים, ומאידך אומרים להם אאוגרייהו זילי. שנעיד שקר והם יצחקו עלינו???

כל הכועס כל מיני גיהנום שולטין בו, זו עבירה חמורה, ומאידך תחתוניות שולטות בו, מקטין הניסיון.

כל המתייהר שכינה מסתלקת ממנו, והוא מבוזה אף על בני ביתו.

כל זה כתוב אצלנו בפסוק.

לכן מבאר הכלי יקר חמושים שהיו עם חמישה חומשי תורה. והם נקראים כלי זין היות ובתורה יש ז' ספרים. עומדות היו רגלינו בשעריך י-ם בזכות שערים המצוינים בהלכה שבירושלים.

חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיה. הנשק שלנו הוא התורה והתפילה. אשר לקחנו מיד האמורי בחרבי ובקשתי בצלותי ובעותי. אלו הכלי זין האמתיים.

'וחמושים יצאו' פירוש, ביראת שמים שקנו בקריעת ים סוף זה שרוממם לפסגות ונתן להם את הכוח לנצח. זה שאמר המדרש שחמושים רומז על הדרגות הרוחניות של עם ישראל. חמישה כלי זין, הם חמישה חומשי תורה. כשנפלו ממנה ברפידים ויבוא עמלק.

לכן ביצאת מצרים קרויים 'העם' שהיו בדרגה נמוכה.

אך אח"כ קנו דרגות ואז נקראים 'בני ישראל'.

 

איך מרחיקים את הניסיון?

 א. מקטינים אותו – ויסב את את בני ישראל דרך המדבר ים סוף, יותר קשה יהיה להם לשוב מצרימה.

ב. להגדיל את היראת שמים- 'וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים', מבאר הכלי יקר עם חמישה חומשי תורה, עם היראה של קריעת ים סוף.

הבחור ומסירות נפשו לתורה – מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים'>>>

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת בשלח”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א