פרשת דברים

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר דברים

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת דברים

הנהגת המשפט והנהגת הייחוד [פ' דברים ובין המצרים]

(רבי שלום מאיר ולך בספר דורש טוב על בין המצרים, עם תוספות)

דברים פרק א, כב-לג:   וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן:  וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט:  וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ:  וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ:  וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם:  וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ:  אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם:  וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם:  ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם:  וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה:  וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם:  הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם: 

בפרשתינו – משה מתאר את המסת לב העם על ידי המרגלים. ולכאורה צריך ביאור, מה רצו מהעם? הרי המרגלים תיארו את אשר ראו, והמציאות אכן קשה! וגם אם נבין שהם התייחסו לעבירות שבידם שאינם ראוים, שהרי הכעיסו את ה', בודאי שהם רואים נכון, ומה הקובלנה כנגדם?

אנו מצפים לגאולה, אך עבר קציר כלה קיץ ועדיין לא נושענו. זה מייאש ושובר, בפרט כשאנו רואים בחז"ל שמשיח יבוא בדור שכולו זכאי או כולו חייב – ומתי יהיה דור כזה אם בכלל??

האם אי פעם נהיה ראויים לגאולה?

 

הצער על הארמון שנשרף

שאלה נשאלה בבית המדרש: בתפלת מוסף של שבת, וכן בתפלת מוסף של ראש חדש, לא מובעת קינה על חרבן המקדש. והנה בשבת שחל בה ראש חדש, בה אמורה השמחה לרבות, מקוננים אנו: ״ולפי שחטאנו לפניה אנחנו ואבותינו, חרבה עירנו, ושמם בית מקדשנו וגלה יקרנו ונטל כבוד מבית חיינו״ – הכיצד?

התשובה תובן במשל:

במרכז העיר פרצה שרפה וארמון גדול עולה בלהבות. עוברי אירח שרואים את השרפה, מצטערים על הודו!הדרו של הארמון, על המבנה הגדול הקורם, השיש הנופל והחלונות המתנפצים.

1ירם, אלו שזכו לבקר בארמון – הם אבלים שבעתים, כי יודעים הם אלו שכיות חמדה היו בו, אלו שטיחים יקךים, תמונות מרהיבות, נברשות בדילח ויצירות אמנות שערכן לא יטלא בפז – וכל זה כעת עולה באש.

אבל בעלי הארמון, היודעים מה ערכם של שטרי החוב שהיו במגרות שבשידה העולה עתה בלהבות – שטרות שנתן היה לרכש תמורתם כמה וכמה ארמונות – רק הם יודעים אל נכון מה עולה כאן בלהבות!״.

כיוצא בכך האבל על חרבו בית המקדש. אץ לך יהודי שאינו אבל, אבל היהודי הפשוט מבקש על ביאת הגואל כדי שצרות הגלות תפסקנה, וישוב השפע הגשמי שהיה אז. היהודי המרומם יותר יודע על ההשפעות הרוחניות והאור הגנוז שהיה נגלה בבית המקדש, וככל שהשגתו של האדם גבוהה יותר, מבין הוא יותר את גידל האבדה.

לפיכך, בשבת ראש חדש, שהוא יום מרומם יותר, ומשפעת בו יותר השגה – גדול יותר הצער על החרבו. ביום זה מתעלה האדם יותר, וחש יותר בחסרונו של בית המקדש.

ואנו רואים זאת בעליל, שהאנשים הגדולים יותר – מתאבלים יותר על ירושלים, ועל כן יש להם יותר כלים רוחניים לזכות ולראות בבנינה, כאמור: ״שמחו את ירושלם וגילו בה כל אהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה״.

מקל שקד וסיר נפוח

הנביא ירמיהו, בתחלת ספרו, מתנבא כך:

״ויהי דבר ה׳ אלי לאמר, מה אתה ראה ירמיהו. ואמר, מקל שקד אני ראה.

וייאמר ה׳ אלי, היטבת לראות, כי שקד אני על דברי לעשיתו״. פרש רש״י: השקד הזה ממהר להוציא פרח קדם לכל האילנות, אף אני ממהר לעשות דברי.

ממשיך הנביא: ״ויהי ךבר הי אלי שנית לאמיר, מה אתה ריאה. ואמר, סיר נפוח [רותח ומבעבע ומעלה הבל] אני ריאה, ופניו מפני צפונה. וייאמר ה׳ אלי, מצפון תפתח הרעה על כל ישבי הארץ״. פרש רש״י: בבל, לצפונה של ארץ ישראל היא.

רבו הפרושים בענין שני המראות – של מקל השקד ושל הסיר הנפוח, ומדוע נאמר בראשון: ״היטבת לראות״. נגגנה אף אנו חלקנו, בעקבות דברי רבותינו.

ידו של אלקינו נטויה עלינו לשמרנו

נפתח בספור מעשה מן הגמרא (חגיגה ה ע״ב), שכידוע אינה ספר מעשים, והמעשים המזכרים בה נועדו להפקת דינים ולקחים.

התנא האלקי, רבי יהושע בו חנניה, היה בא כחם של חכמי יסראל בדור החרבן בחצר הקיסר, לבטל גזרות ולשכך חמה. להערכה רבה זכה מין חכמתו המופלגת.

פעם עלה לארמון הקיסר. באי הארמון ידעו כי עליהם לשמר על דממה מחלטת. זכות הדבור שמורה לקיסר לבדו. יועציו, היו נדברים בשפת תנועות. מפעם לפעם היה הקיסר עורך בירון פתע, לראות המבינים הם איש רמזי רעהו. ואם לאו – היה ראש היועץ נערף. כאלו היו ארחות הארמון.

עלה רבי יהושע לארמון להעתיר לבטול גזרה, וצורר מיועצי המלך, שבקש לקטרג על ישראל, הסב ממנו את פניו במופגן, כרמז.

ראה רבי יהושע, נשא ידו והניחה על ראשו. אף זאת כרמז.

הסתקרן הקיסר להבין את פשר הרמזים הללו. הח־ה לאותו צורו לצאת מן הטרקלין, ושאל את רבי יהושע: ״מה רמז לך?״

ענה רבי יהושע: ״בקש לרמז, הן אתם העם שאלקיו הסב ממנו מניו, ומדוע תרצה שהקיסר יאיר לכם פנים, אם אלקיכם נטשכם?…

״ומה ענית לו?׳,, שאל הקיסר. ״הראיתי לו, שעדין ידו של אלקינו נטויה עלינו לשמרנו״.

שמע הקיסר, והורה להכניס את הצורר. שאלו: ״מה בקשת ליראות לוי״ ענה: ״רמזתי לו, שהאלקים שלהם החץיר מהם פניו!״ רבי יהושע הבין אפוא את הרמז לאשורו.

הוסיף הקיסר ושאל: ״ומה ענה לך?״ הודה: ״זאת לא הבנתי״.

לא הבנת? הוציאוהו והרגוהו. כן ייאבדו כל אויביך הי. עד כאן סיפור הגמרא.

והספור מעורר תמיהה. בדרן כלל, הקשי הוא בהבנת כונתו של היוזם והפותח, מי יודע למה התכון, הלא איו אדם יודע מה בלבו של חברו, אבל את התשובה קל יותר לנחש ולפענח רמיזתה, שהרי מעמן השאלה והפניה היא. וכיון שהצורר אותת שהבורא הסב פניו מעם ישראל, והניח שיבינו את רמיזתו, לא היה קשי להבין שרבי יהושע ענהו באותה מטבע בהניחו ידו על ראשו, לומר שעדין ידו נטויה עלינו.

והתמיהה מתעצמת, בידענו שאותו צורר לא היה טפש, כפי הנראה, שהרי יש חכמה בגויים, והיה מיועצי המלך וחכמיו, וידע שאם לא יענה ויודה בחסרון הבנת הרמז – אחת דתו להמית. היה לו אפוא לנחש, והנחוש כה קל.

ומדוע לא עלה בדעתו הפתרון הפשוט כל כך, ולו כהשערה בעלמא, כספק?

והתשובה, שחכמתו הכשילתו. בשכל הישר, לא נתפסת תשובתו של רבי יהושע. עלינו לזכר, שהיה זה דור החרבן, בו נשרף בית אלקינו וגלה יקרנו ונטל כבוד מבית חיינו. דור בו מתו מליונים מבני עמנו ברעב ובחרב, במגפות ובשבי. בנוסף, נטבחו מליון ומאתים אלף יהודים באלכסנדריה של מצרים, וארבעה מליונים מתו בדכוי מרד בר כוכבא, ״והיו הורגים בהם עד שהסוס שקע עד חטמו בדם, ונהר הדם דרדר סלעים!״

ובכך לא די. החלה תקופת דכוי וגזרות נוראות: ״מה לך יוצא להסקל? על שמלתי את בני. מה לך יוצא להשרף? על ששמרתי את השבת. מה לך יוצא להרג? על שאכלתי מצה. מה לך לוקה בפרגול? על שעשיתי סכה, על שנטלתי לולב, על שהנחתי תפלין, על שעשיתי רצון אבי שבשמים!״ (ויקרא רבה לב, א).

את בשרו של רבי עקיבא סרקו במסרקות של ברזל, את רבי חנינא בן תרדיון כרכו בספר תורה והציתו תחתיו את האש, והניחו ספוגי צמר על לבו שלא ימות במהרה. את עורו של רבי ישמעאל כהן גדול פשטו מעליו בחייו.

על אותו דור אמר רבי חיא בר אבא: "אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדשת שמו של הקדוש ברוך הוא, אני נותן, ובלבד שיהרגוני מיד. אבל בדורו של שמד, איני יכול לסבל. מה היו עושים? היו מביאים כדוריות של ברזל ומלבנים

אותם באש ונותנים אותם תחת בית שחים, ומוציאים נפשם מהם״ (שיר השירים רבה ב, ז).

היש הסתר פנים נורא יותר. היפלא שאותו צורר הסב פניו במפגן, לבטא את הסתר הפנים המחלט: העם, שאלקיו הסב ממנו פניו.

והרי כך הזהרנו מראש: ״והסתרתי פני מהם, והיה לאכיל. ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא: הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ־ ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה״.

לא יפלא, אפוא, שנשגב מבינתו של היועץ הרשע מה רצה רבי יהושע להראות בהניחו ידו על ראשו. הן לא יתכן שהוא מחוה בכך ש״עוד ידו נטו;ה עלינו״. מה נטויה, היכן נטויה, הלא הצרות באות כגלי הים בלא הפוגה, ברוחניות ובגשמיות, בהסתר פנים מחלט!

ואכן, מה השיבו רבי יהושע, איך ןתכנו הסתר פנים ויד נטויה כאחד, ובמה מתבטאת אותה יד נטויה, אם נתנה רשות למשחית וצרה רודפת צרה!

הנהגת היחוד – השמירה על קיומנו

כדי להבין זאת, עלינו להזדקק לחכמת האמת ולפתח צוהר לתורת הרז, להשתמש במונחיה של תורת הקבלה.

רבנו הרמח״ל זצ״ל השמיענו, שיש לבורא יתברך שתי הנהגות בעולמו, זו לפנים מזו, והגדרתן: ״הנהגת המשפט״ ו״הנהגת הייחוד״. נסבירן, .ונבהיר גדריהן ותחומי פעולתן.

ההנהגה האחת, הכללית, היא ״הנהגת המשפט״, לפיה פועל העולם בגדרי שכר ועינש, והיא יסוד האמונה, וכלשון הרמב״ן זצ״ל (סוף פרשת בא): ״שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד. אלא, אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעביר עליהן יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון״.

כשנעיין בדבר נראה, שלמעשה מפתח הנהגה זו הוא ביד האדם ובחירתו.

יבחר בטוב ויכריע עצמו ואת כל העולם כלו לכף זכות, או להפך, כפי שאנשי דור המבול ואנשי סדום המיטו על עצמם כליה, וכאשר מלאה סאת האמורי הגיעו ל״לא תחיה כל נשמה״.

זהו שנאמר (איכה ג, לח): ״מפי עליון לא תצא הרעות והטוב״, רק הכל כתגובה למעשי האדם.

ברם, להנהגה זו יש סיג, והיא: ״הנהגת הייחוד״. ועקרה, שעם היות הבחירה נתונה ביד האדם והעם להרשיע עד אבדנם, לא יניח הבורא יתברך לאדם בעולם להפר עצתו ולקלקל מחשבתו. וכשעל פי ״הנהגת המשפט״ עלול להחרץ עונש גורף, שיימנע את הגשמת המטרה הכללית של הבריאה, תתערב ״הנהגת הייחוד״ ותפעל שלא לפי גדרי השכר והענש הקבועים.

לפיכך קרויה הנהגה זו בשם ״הנהגת הייחוד״, משום ש״הנהגת המשפט״ מפעלת על פי כללים שקבע הבורא יתברך, וכביכול מחייב להם, וב״הנהגת היחוד״ מוכיח הבורא שהוא יחיד בעולמו, ואינו מחויב אף לאותם כללים, אלא פועל בעולמו כרצונו, ומי ייאמר לו מה תעשה ומה תפעל.

מפאת ״הנהגת הייחוד״ מצינו, שאחז מלך יהודה היה רשע גמור, שהקריב בנו למלך והקים בבית המקדש מזבח לעבודה זרה. אך אלו היה הקב״ה מכריתו כמעלליו, היתה נפסקת שלשלת הזהב של בית דוד ומלך המשיח, ועל כן לא הפעיל הקב״ה כלפיו את ״הנהגת המשפט״ בעולם הזה, אלא ״הנהגת הייחוד״ עכבה את הפרענות, כדי שיולד חזקיהו, המלך הצדיק. ומאמון, נולד יאשייהו הצדיק, ומשמעי, מרדכי הייהודי.

הנהגה זו, היא שעומדת לעם ישראל בשעותיו הקשות. כמו שאמר מלאכי, אחרון הנביאים: ״כי אני ה׳ לא שניתי, ואתם בני יעקב לא כליתם״ (מלאכי ג, ו). ופרשוהו בזיהר הקדוש: אני ה׳ לא אשנה את מטרותי בעולם, ולפיכך לא אתן לבני ישראל לכלות, גם אם ירעו דרכם, חלילה.

הדברים מבארים בתורה הקדושה, בסוף התוכחה האימה: ״ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם, כי אני ה׳ אלקיהם״. ולירמיהו, נביא החרבן נאמר ונשנה: ״כי כה אמר ה׳, שממה תהיה כל הארץ, וכלה לא אעשה״ (ד, כז); ״בניך ובנותיך ייאכל והאויב].״ וגם בימים ההמה נאם ה׳ לא אעשה אתכם כלה״ (ה, יז-יח).

ודברים אלה מפורשים ברמח"ל בספר דעת תבונות – א – מב

ואמנם המאמין ביחוד ומבין ענינו, צריך שיאמין שהקב"ה הוא אחד יחיד ומיוחד, שאין לו מונע ומעכב כלל ועיקר בשום פנים ובשום צד, אלא הוא לבדו מושל בכל. לא מבעיא שאין רשות נגדו ח"ו, אלא הוא עצמו בורא הטוב והרע, כענין הכתוב (ישעיה מה, ז), "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה"; שאין אחר תחתיו שיהיה לו שליטה בעולם, דהיינו שאין שום שר ולא שום כח שני, כמו שחשבו עובדי עבודה זרה.

ולא עוד, אלא שהוא לבדו משגיח על כל בריותיו השגחה פרטית, ואין שום דבר נולד בעולמו אלא מרצונו ומידו, ולא במקרה, ולא בטבע, ולא במזל; אלא הוא השופט כל הארץ וכל אשר בה, וגוזר כל אשר יעשה בעליונים ובתחתונים, עד סוף כל המדרגות שבכל הבריאה כולה.

ומעוצם יחוד שליטתו הוא שאין לו שום הכרח וכפיה כלל, וכל סדרי המשפט וכל החוקים אשר חקק – כולם תלויים ברצונו, ולא שהוא מוכרח בהם כלל.

הנה כשרוצה – משעבד רצונו, כביכול, למעשי בני האדם, כענין ששנינו (אבות פ"ג, יט), "והכל לפי רוב המעשה";

וכשהוא רוצה – אינו חושש לכל המעשים, ומטיב בטובו למי שרוצה, וכמו שאמר למשה רבנו ע"ה (ברכות ז ע"א), "וחנותי את אשר אחון – אע"פ שאינו הגון". וכבר נאמר (איוב לה, ו), "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו";

ואז נאמר (ירמיהו נ, כ), "יבוקש את עון ישראל ואיננו וגו' כי אסלח לאשר אשאיר";

וכן נאמר (ישעיה מח, יא), "למעני למעני אעשה לי ואיך יחל"; (שם מג, כה), "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור".

וכן נאמר (זכריה ג, ט), "ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד". זאת נחמתנו בעניינו, כי לא על מעשינו יפקוד, ולא לזכותנו ימתין, או מחסרון מעשים יחליפינו ח"ו, אלא מפני השבועה אשר נשבע לאבותינו והברית אשר כרת.

וממה שצריך להאמין, הוא קרוב למה שהזכרנו עתה, והיינו שבהיות שהוא ית"ש אינו מוכרח במעשיו, על כן לא יוכל שום נברא להתחזק ולעשות נגדו, אפילו שישתמש מן החוקים והסדרים עצמם שהוא ית' חקק, כי הרי הוא עשאם, והוא יכול לשנותם ולבטלם כרצונו; והיינו (סנהדרין סז ע"א), "אין עוד מלבדו – ואפילו כשפים", שזכרנו למעלה. שאף על פי שלפי סדרי המערכה העליונה שרצה הקב"ה וערך, הנה כשפים מכחישים פמליא של מעלה (סנהדרין שם), הנה כשהוא רוצה – מושל בכוחו ומבטלם, והיו כלא היו, ולא כשחשבו הפתאים שיוכלו להשתמש מכליו עצמם כנגדו ח"ו. הרי ראו כי שקר נסכם, לא לעזר ולא להועיל בם, הוא אדון כל, ואין זולתו:

 

נס השרדות עם ישראל

הרי לנו הבנה מחדשת בנס המפלא של השררות עם ישראל במהלך הדורות, עליו כתב היעב״ץ זצ״ל:

״רבות צררונו, גם לא יכלו לנו לאבדנו ולכלותנו. וכל האמות הקדומות העצומות בטל קברם, סר צלם, ואנו הדבקים בה׳ אלקינו סיים היום. מה יענה בזה פילוסוף חריף, האם מקרה עשה כל אלה? חי נפשי, כי בהתבונני בנפלאות אלו, גדלו אצלי יותר מכל הנסים והנפלאות שעשה השם יתברך לאבותינו במצרים ובמדבר ובארץ ישראל. וכל מה שארך הגלות, יותר נתאמת הנס ונודע מעשה תקפו וגבורתו״.

ובהגדרת אנשי כנסת הגדולה: ״אלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא, איך אמה אחת יכולה להתקיים בץ האמות״ (יומא סט ע״ב).

ודאי שזה נס מפלא. אבל אלו היו ישראל ראויים לו, לא היה מרעיש כל כך, שהרי אין לה׳ מעצור להושיע ברב או במעט, ואין פלא בכך שהצדיק נושע. תקפו של הנס הוא, שבגדרי ׳הנהגת המשפט׳ יתכן והיתה להם שליטה עלינו, וקרובים היו לבצע זממם, אלא ש׳הנהגת הייחוד׳ התערבה ולא נתנה לכבות נר ישראל.

והדברים מבארים במדרש בתשובת רבי יהושע לאדרינוס קיסר שאמר לו:

״כמה גדולה כבשה [עם ישראל], שעומדת בין שבעים ץאבים״. אמר לו: ״כמה גדול הרועה שמצילה״.

מה היתה כונת הקיסר, וכי מה כחה של כבשה לגונן על עצמה ולו מפני זאב אחד?

ולדברינו, שבח הקיסר את עם ישךאל, שבזכייותיו מונע הוא מהאמות לבצע זממן. וענהו רבי יהושע, שאין כאן אלא כוחו של הרועה שמצילה. כלומר: לא ״הנהגת המשפט״, אלא ״הנהגת הייחוד״.

דעותיהם של ההסטוריונים על שרידותו של עמ"י

היסטוריון ארנולד טוינבי, מגדולי היסטוריונים של המאה ה-20, סוקר בספרו את עלייתן ושקיעתן של 21 תרבויות: המצרית, האינדית, הסינית הקדומה, הכרתית, השומרית, המאיה, הסורית, ההודית הקדומה, החיתית, ההלנית, הערבית, הפרסית, ההינדואית, המקסיקנית, היוקטונית, הבבלית, הנוצרית-אורטודוכסית ברוסיה, הנוצרית-אורטודוכסית מחוץ לרוסיה, תרבות המזרח הרחוק ביפן וקוריאה, תרבות המזרח מחוץ ליפן ותרבות המערב. אבל…

'שמירת הזהות הלאומית מצד אומה ללא עצמאות מדינית, ללא שפה מדוברת, איחדה אומה שאינה מרוכזת, אלא מפוזרת בכל קצוות תבל, ומול רדיפות נוראות רצופות – זוהי תופעה כה לא רציונלית, שמולה ניצב כל היסטוריון פעור פה'.

הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר: "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית, העם יהודי ההוא משהו מעבר לזמן".

הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייב: "כשניסיתי לאמץ את השיטה המטריאליסטית (החומרנית) ההיסטורית על ידי הצבתה מול גורל העמים, היא התנפצה אל העניין היהודי, אשר גורל נושאיו נראה נעדר הסבר לחלוטין. לפי הקריטריון המטריאליסטי והפוזיטיבי, צריכה היתה אומה זו לעבור מזמן מן העולם. קיומה הוא תופעה מסתורית ומופלאה, המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזרה קדומה".

הסופר האמריקני הרמן ווק: 'עם זה התגבר העם על שורה מדהימה של צרות ופגעים, שעל פי דרך הטבע אין לעמוד בהם. התקיימות ממושכת זו בניגוד להיגיון ההיסטורי, היא הדבר המופלא ביותר והמצריך הסבר, אף כי גם אריכות הימים כשלעצמה מפליאה היא למדי".

פרופ' ג'ורג' פרידמן, סוציולוג והיסטוריון צרפתי: "יש לעם היהודי היסטוריה שאינה כשל כל העמים. כתבתי פעם שהיהודים הם 'תאונה של ההיסטוריה', משהו שאינו תואם את הכללים המקובלים של ההיסטוריה".

הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי בלז' פסקל': "מוצא אני בקרן זווית של העולם עם מיוחד, נבדל מכל שאר גויי הארץ, העתיק בכולם. עם שקורותיו קודמות במאות שנים רבות לקורות העתיקות ביותר שישנן. עובדת קיומו של עם זה מתמיהה אותי, ונראה לי שכדאי וראוי לתת עליה את הדעת".

הסופר האמריקני מרק טווין: "המצרים, הבבלים והפרסים, עלו ומילאו את העולם בשאון הדר ויפעה, עד שהועם הזוהר והם שקעו, בלו ועברו מן העולם. היוונים והרומאים הלכו בעקבותיהם, עוררו רעש עצום ונעלמו. עמים אחרים הופיעו, נשאו ברמה את לפידם לזמן מה, אך הוא נשרף באש של עצמו, ועתה הם יושבים בצל או אבדו בכלל. היהודי ראה את כולם, והוא היום מה שהיה מאז ומעולם. אינו מראה סימני שקיעה, לא תשישות של זקנה, אין האטה בכישוריו, וערנותו לא קהתה. כולם בני תמותה בעולם מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר. מהו סוד נצחיותו?".

ההיסטוריון פרופ' שמואל אטינגר: "רבים מאד, יהודים ונוכרים, ידידים ואויבים, חזרו ושאלו גם בעת החדשה: מהו סוד התמדתם, קיומם והתחדשותם של היהודים? מדוע קבוצות גדולות יותר, תרבויות וציווליזציות חזקות לא פחות, אבדו מן העולם, נעלמו או נטמעו – הפרסים בתרבות המוסלמית, היוונים בתרבות הרומית ביזנטית. ואילו היהודים נשארו יהודים? בתודעתם ובתודעת הסביבה הם בני אברהם, יצחק ויעקב. עצם התמדת קיום זה שימשה נושא לתמיהה ולהערצה, לקנאה ושנאה כאחת".

אברהם לבני, כומר שהתגייר: "עם ישראל וקיומו הנצחי מהווים עבור העולם הנוצרי 'מסתורין', מדובר בחידה מציקה ומוחשית. במשך מאות שנים ניסתה הנצרות להיפטר ממנה יותר ממה שניסתה לעמוד על טיבה. היא השתמשה בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי להיפטר מהעם הטרדן: רדיפות, טביחות, שינון הבוז, השמצות וכל סוגי האלימות, אלא שהעם שרד, והישרדותו העל טבעית הקנתה ממד נוסף למסתורין הזה".

בפתח המאה העשרים הבחין הסופר הרוסי לב טולסטוי בתופעה ההיסטורית המיוחדת. מבלי דעת, הוא חזר כמעט מילה במילה על מילות ההגדה:

'היהודי הוא סמל הנצחיות, הוא, שלא השחיטות ולא העינויים לא יכלו להשמידו, לא אש ולא חרב האינקוויזיציה לא מחו אותו מעל פני האדמה, הוא שהיה הראשון להכריז על דברי אלוקים, הוא שהיה זמן רב כל כך שומר הנבואה ומסר אותה ליתר האנושות, אומה כזאת אינה יכולה לכהות, היהודי הוא נצחי, סמל הנצחיות'

 

מלקות כן, מיתה – לא!

על ענין זה נשא אחד מגדולי זשראל משלו, ואמר:

מעשה במושל, שבנו הסתפח לחברה רעה, התהולל והדרדר, ופרק על ורסן. לא עזרו התוכחות ולא הועילו האיומים. הכל רננו על מעשיו, ואין קץ לבושה שהעשה על אביו ומעמדו. לא ארכו הימים, ונתפס עם חבריו בעבה. העיר רגשה וסערה, נשאה עינים למשפט העתיד להערך למחרת.

בליל המשפט חמק השופט לארמון המושל. ״לא נעים״, התנצל בפני המושל, ״אבל בנך…״ ״אני יודע״, קטע המושל דבריו, ״גדולה החרפה״!

״באתי לשאול, מה אגזור עליו״. המושל השתאה, ענה בהקפדה: ״אתה השופט! אין משוא פנים בדין!

אדרבה, משום שבן המושל הוא, ומכיון שהץהר והתרה פעמים אין ספור, חמור מעשהו בכפלים!״

אבן נגלה מעל לבו של השופט. אף שתמה מה ראה המושל להתאכזר לבנו, והלא בכל זאת בן הוא, אבל שמח שלא הגבל, ושהצדק ימוצה עד תם. למחרת, גזר על בני החבורה מאסר שנה וארבעים מלקות כל אחד, ועל בן המושל גזר ששים מלקות, לאחר תוכחה ארכה ונוקבת. הכל סחו בשבחו של השופט שלא נשא פנים, והמושל שגר לו אות הצטיינות, כהוקרה על אימץ לבו ושפיטתו בלא מורא וחת.

הנדונים ספגו את המלקות ורצו את תקופת מאסרם. שחררו, וכעבר שבוע נעצרו בשנית. הפעם, באשמת שוד מזוין שבמהלכו נהרג בעל החנות. הפעם, היה צפוי גזר דין מות לכל הנאשמים.

העיר היתה כמרקחה, והשופט נחרץ: מחר יחרץ דינם. הן יד חפשית לו, למצות הדין עד תם.

באישון לילה התדפק על דלתו שלישו של המושל. הודיע בשמו: לא אכפת לו כיצד, בנו ישחרר!

– אבל… – אין 'אבל׳! כך דורש המושל וכך יהיה!

השופט קם ובקר בבית הסהר, לתחקר את חברי הכנפיה. ביהסח הדעת׳ שכח לנעל אחריו את השער. בבקר סערו הרוחות: הנערים חמקו בעד השער שלא ננעל. השופט ננזף, ונשא עלבונו בדומיה.

בלילה, זכה המושל לבקורו.

״איני מבין״, התמרמר השופט המשפל. ״בפעם שעברה באתי מיוזמתי, שאלתי האם לפעל לזכוי, וננזפתי. הודעת שאין משוא פנים, אף תמהת לבואי. מה נשתנה עתה, שלפתע נמוג הדין והתפוגג המשפט, ונצטויתי לשחרר את בנך בכל מחיר?״

והמושל ענה: ״איך לא תבין! בני זה סורר ומורה, מדרדר לתהום, וכל נסיונותי לבלמו ולעצרו, להשיבו לדרך הישר, כשלו. משנתפס בגנבתו, שמחתי. אמרתי: אולי המלקות ילמדוהו לקח, אולי המאסר ישפיע לטובה. אולי יתן אל לבו, יערך חשבון נפשו, יתנתק מחבריו הרעים וישוב לנהג כשוךה. לפיכך, הוריתי לך לנהג בו בכל חמרת הדין. אולם תקותי נכזבה. אך שחרר, וחזר לסורו. אלו היה צפוי לענש מלקות כפול, למאסר ממשך שבעתים, החרשתי. אולי בכך יתעשת. אבל הוא חבר לשד מזין והרג את הנפש. צפוי הוא למיתה. בכל זאת, בני הוא! מוכן אני ליסרו, כדי להיטיבו. אך איני מוכן – לאבדו״…

הוא שנאמר: ״ויסרתיך למשפט, ונקה לא אנקך (ירמיהו ל, יא).

הנהגה זו החלה משחר ימי האומה.

ארבע מאות שנות גלות נגזרו עלינו, וחלצנו ממצרים כעבור מאתים ועשר. ואכן, ״אמרו לו למשה: משה רבנו, איך אנו נגאלין, והלא אין בידנו אלא מאתים ועשר שנים. אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאלתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מדלג על החשבונות ועל הקצים״ (שיר השירים רבה ב, א).

ומדוע באמת דלג על הקצים וחלצם בטרם עת? משום שהגיעו למ״ט שערי טמאה ולא יכלו להתמהמה, פן ישקעו בשער ההמשים ולא תהיה להם תקומה, חלילה. לכן: ״בחפזון ;צאת מארץ מצרים״. התערבה ׳הנהגת היחוד׳ וחלצה אותם בטרם יטמעו ויאבדו חלילה.

ואמנם ביציאת מצרים הקדמה הגאלה משום ״הנהגת היחיד״ והצלת העם, אך מצינו שבגללה הקדמה גם פרענות.

הזהרנו בתורה (דברים ד, כה-כו): ״כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ, והשחתם, ועשיתם פסל תמונת כל, ועשיתם הרע בעיני ה׳ אלקיך להכעיסו, העידית, בכם היום כי אבד תיאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה, לא תאריכן;מים עליה, כי השמד תשמדון״.

הכתוב צופה תהליך הדרדרות רציף, הגלום במנח: ״ונושנתם״, שכחת נסי יציאת מצרים והנחלת הארץ, והתנתקות מהבורא עד להשחתה גמורה שתגזר עליהם כליה. ומתי מגמיק התהליך עד כדי כך? כמנין ״ונושנתם״: כעבור שמונה מאות חמשים ושתים שנה.

אך בפועל, הקדם החרבן בשנתים, ואמרו על כך בגמרא (גטין פח ע״א): ״מאי דכתיב: ׳!*שקד הי על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה׳ אלקינו׳, משום דצדיק ה׳ אלקינו – וישקיד ה׳ על הרעה ויביאה עלינו? אלא, צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, שהגלה גלות צדקיהו ועדין גלות יכמה לןימת… וכמה? עולא אמר: שהקדים שתי שנים ל׳ונושנתם׳״.

פרש רש״י: ״ואם שהו עד וונושנתם׳, היה מתקיים בהם ׳כי אבד תאבדון׳״. התערבה ׳הנהגת הייחוד׳ והקדימה גלותם כדי להצילם.

לפיכך, כאשר הראה הקב״ה לירכדהו מטה, והבין שהוא רואה מקל שקד, אמר לו: ״היטבת לראות, כי שקד אני על דברי לעשיתו״. ופרש המלבי״ם: שקידה ומהירות זו, טובה הם. לטובת ישראל והצלתם, כדי שלא תתמלא סאתם ויאבדו.

ההסתתרות וההתערבות

ויש לנו לדעת, ששתי ההנהגות האלו פועלות במשלב, כמו שנאמר (שיר השירים ב, ט): ״הנה זה עומד אחר כתלנו, משגיח מן הרולנות, מציץ מן החרכים״. ובאורו, שלפעמים רואים השגחתו עין בעין, חסדיו ונסיו, כפי שהמשגיח העומד בחלון נראה לעין המשגח. אך לפעמים מסתיר הוא פניו ואינו רוצה שיראו את השגחתו. ולפיכך, אף לא יתערב אם יציקו וירעו למשגח. אבל מציץ הוא מן החרכים, בלא להראות, ונכון להתערב באם תהיה סכנת חיים.

והמלבי״ם פירש בכך את דברי הכתוב ישעיהו מה, סו): ״אכן אתה א ל מסתתר, אלקי ישראל מושיע״. כלומר: גם כשאתה מסתתר, נכון אתה להתערב ולהושיע את ישראל. ההסתתרות, ב״הנהגת המשפט״. וההתערבות, ב״הנהגת הייחוד״.

וזו היתה תשובתו של רבי יהושע בן חנניה לאותו צורר, שאף שבוראנו הסתיר פניו מעמנו, עוד ידו נטויה עלינו!

ונוסיף, שייתכן ושתי ההנהגות תשמשנה בה בעת. שבגלות מצרים מצאנו הסתר פנים נורא, עבודת פרך המפרכת כל הגוף, והשלכת ילדים ליאור, מכמוכם בחומה ורחיצה בדמם. ובה בעת היו יולדות תחת התפוח, ומלאכי מרום משפרים את הולדות ומעיקים אותם שמן ודבש, וכשהמצרים באים להרגם נבלעים בקרקע עד שגדלים, ומבצבצים כעשב השדה ושבים לביתם עדרים עדרים – לעבודת הפרך הנוראה!

מה היתה אפוא ההנהגה, הארת פנים מפלאה, או הסתרה מחלטת?

והתשובה, שלצרך קיום העם התערבה ״הנהגת הייחוד״ בדרכים מפלאות ונסים גלויים, ומשהבטח קיומם – נמסרו להסתר פניה של ״הנהגת המשפט״.

הסיר והמקל ־ המשפט והידזוד ועתה, נשוב לנבואת ירמיהו ומחזותיה.

בתחלה ראה מקל שקד והתבשר: ״היטבת לראות״. ופרשו רבותינו שיש משענת, והיא לטובה, ויש מקל, והוא לרעה. וישנה דרגת בינים, והוא המטה, שאפשר להטותו למשענת או למקל חובלים.

וכשנשאל משה רבנו מה בידו, אמר: ״מטה״, והינו שהורה בכך שהבחירה מסורה ביד פרעה אם להשליכו לארציות ולהיות לנחש, או לאחזו כמשענת ולטובה.

אבל ירמיהו היטיב לראות שהראוהו מטה זעם בלבד, ״לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס״. והרי זו פעלת ״הנהגת המשפט״ בכל חומרתה.

אבל הבטח הבטחנו: ״בניך ובנותיך ייאכל [האויב], וגם בימים ההמה נאם ה׳ לא אעשה אתכם כלה״, ״ויסרתיך למשפט, ונקה לא אנקךָּ ו״הנהגת היחוד״ תחלץ לשמור שארית ישראל ואל ייאבד ישראל.

אשר על כן, ראה שני מחזות תכופים. המקל, בחינת קו, הרומז על ״הנהגת המשפט״, וסיר נפוח, בחינת עגול, הרומז על ״הנהגת היחיד״.

ושלובים הם יחדיו, ופועלים במשתף. המקל, מקל שקד הוא, כי שקד ה׳ על הרעה להקדים שנתים ל״ונושנתם״ כדי שלא תהיה כליה, והעגול סיר נפוחהוא המורה על הרעה ומדת המשפט. כי שתי ההנהגות פועלות במשלב.

 

[הנהגת היחוד מסומנת בעיגול – כמבואר בדעת תפילה [רקובסקי] שבהתגלות הזו מונח כל המהלך של היקף הבריאה מבראשית ועד תחיית המתים. קיומו של עמ"י ואי הכחדתו לעולם.

לעומת הנהגת המשפט – [לענ"ד] שהמשפט הינו קו היושר, ללא סטיה, יקוב הדין את ההר, אם ראוי – יקבל, ואם לאו – לאו, וזהו מקל – חובלים – שחובל ללא רחם למי שמגיע לו כן על פי המשפט!]

 

לאור זאת נבין את אשר פתחנו –

שאלנו – מה רצו מהעם? הרי המרגלים תיארו את אשר ראו, והמציאות אכן קשה! וגם אם נבין שהם התייחסו לעבירות שבידם שאינם ראוים, שהרי הכעיסו את ה', בודאי שהם רואים נכון, ומה הקובלנה כנגדם?

התשובה היא – מעם שראה יציאת מצרים וקריעת ים סוף – זה היה בהנהגת המשפט?? מגיע היה לכם על פי דין?? הרי הייתם עע"ז, ואף הים לא רצה להקרע! שתי מצוות של דם פסח ודם מילה – וחוץ מזה את ערום ועריה!!

כיצד נגאלתם? בהנהגת היחוד! מעל הטבע!

קריע"ס הייתה בהנהגת היחוד, ולכן אז אומרים שירה – שיר מלשון עיגול. כך אמרו בקריע"ס. ה' מרמזת לעולם הבא, שיר לעוה"ב שאז "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", ומדוע אתם חוששים מהענקים?? גם אם אין לכם זכויות – הנהגת היחוד כפי שכבר ראיתם – אינם משגחת בזכות או חובה!

וזה בדיוק מה שאמר להם משה:

(כט) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם: (ל) ה֤' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם: (לא) וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: (לב) וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם:

(לג) הַהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ׀ לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וּבֶעָנָ֖ן יוֹמָֽם:

 

כך גם בגאולה העתידה –

כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

– גם אם ישראל אינם ראוים – ה' מביא את הגאולה – ברעותיה, ברצונו, בלא להשגיח על זכויות וחובות, כגאולה אז כן גם עתה.

וזה שאומר שם הרמח"ל:

"הנה אפילו אם לא יהיה זכות בישראל – כשיגיע עת מועד, יום נסתם בלבו, הנה על כל פנים יושיענו ודאי, כי אדון כל הוא, ויכול לעשות כן כשהוא רוצה":

*

ראייה מעמיקה מול ראייה שטחית

[פרשה ולקחה עם תוספות]

לא יאמן. העם הבזוי והשפל, העם, שרצה להשמיד את עם ישראל, זוכה ל״מטריה״ אלוקית. הפסוק מגן עליו מפני כל רצון נקמה אפשרי, העלול להתעורר בלב בני ישראל. וכה יאמר:

״אל תצר את מואב ואל תתגו בם מלחמה׳ (דברים ב, ט).

אולם, מה שנראה מוזר במבט ראשון ושטחי, הופך לשיעור אלוקי מאלף לאחר העיון המעמיק. בדיקת הרקע בכל היקפו, מעניקה מימד אחר לצוו התורה בנידון.

שיעור זה, נא לזכור, הוענק לבני ישראל על סף הכניסה לארץ. ממנו למדו, עוד בטרם היתה להם מדינה משלהם, כיצד להתייחס נכונה למציאות חיי ההווה וגם לזו שלאחר זמן. השיעור הטמון בפסוק פקח את עיניהם. הוא לימדם להבין ולהכיר את עצמם כבני אדם, מן הבחינה האישית, המדינית פוליטית וגם ההיסטורית.

מואב, כזכור לנו מפרשת ״בלק״ שבספר ״במדבר׳ ניסה באמצעות בלעם בן בעור, הקוסם והנביא מארץ עוץ, להביא כליה על עם ישראל. בלק, מלכו של עם זה, שכר בכסף רב את שירותיו של שתום העין כדי שיבוא לקלל את העם שיצא ממצרים. הוא קיווה שהקללה תשמיד את בני ישראל החונים על גבול ארצו. מואב הוא, איפוא, אוייב המחפש בכל מחיר את רעתנו. הוא ראוי, מכל הבחינות לכל עונש. לפחות — כמו עמלק.

אך, בניגוד להגיון פשוט זה, אוסרת התורה – בפסוק שצוטט לעיל – את המלחמה בו. ולא רק המלחמה הישירה. נאסרה גם ההתגרות, הפרובוקציה.

עלינו להזהר ולהשמר גם מייזום תקריות גבול העלולות לדרדר את המצב לכלל התנגשות מזויינת. החובה המוטלת עלינו לנצור את האש וגם את הטינה הטבעית והכל כך צודקת כלפי העם שכמעט והביא עלינו שואה.

לכאורה, הדברים פשוטים. לכאורה, אפשר להבין מצוו זה שהתורה מעוניינת שעם ישראל בארצו יפתח דף חדש עם שכיניו מסביב. מה שהיה היה, ואת השלום היום עושים עם האויבים של אתמול.

אך, אם זו הכוונה הרי אנו עומדים בפני קושי מעניין. אחרי פרשת בלעם בן בעור מצווה התורה למשה לצאת ולהכות את המדיינים:

״צרור את המדיינים והכיתם אותם. כי צוררים הם לכם בנכסיהם אשר נכלו לכם על דבר פעור.. ״ (במדבר כה, טז־יח).

הסיבה למכת הרג זו קשורה לנסיון המואבי להלחם בעם ישראל: מדיין הוא אשר הציע למלך מואב לשכור את שירותיו של בלעם. מדיין הוא שהסביר שרק אדם שכוחו בפיו, כבלעם, יובל לנצח את עם ישראל אשר בראשו עומד אדם כמשה – שכוחו בפיו. המדיינים גם נידבו את בנותיהם למעשה הפריצות שבשיטים, אשר גרמה למגיפה בעם ישראל. הסיבות להענשת המדיינים ברורות למדי.

אך זהו הפרדוקס:

מצד אחד נדרש משה להעניש, במלוא חומרת הדין, את המדיינים אשר רק סייעו למואבים, בעוד האוייב עצמו, מואב, שעשה הכל כדי להוציא אל הפועל את התכנית השטנית והנפשעת – זוכה לחסד האלוקי. חסד, המגן עליו מפני חרבו הנוקמת של עם ישראל.

 

בקושי זה התלבט משה עצמו. הוא הביא אותו למחשבה שאכן מותר לו ואולי הוא אפילו חייב להלחם עד מואב בפי שלחם עד המדיינים. אין שום סיבה לסלוח לאוייב שהתייצב חזיתית מול עם ישראל, ולנקום רק במי שהיה גורם סביל למלחמה זו.

אם נעביר סיטואציה זו לימינו, כלום נוכל להבין מצב בו נצא במלחמת חרמה עד קטאר, למשל, המספקת כסף ועזרה דיפלומטית לחיזבאללה, ונמחל לחיזבאללה שתקפו אותנו בפועל וירו עלינו טילים וגבו מאיתנו מחיר דמים כבד חלילה?

הוא ההגיון העולה מדבריו של משה:

״וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו — ומה מדיינים שלא באו אלא לעזור למואב אמרה תורה: ״צרור את המדיינים מואבין עצמן לא כל שכן? (ילקוט שמעוני דברים תתח).

אולם, לא כך היא דעת עליון:

״אמר לו הקב״ה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי. שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן. רות המואביה ונעמה העמונית״.

ההגיון מוגבל

הרי לנו שיעור לדוגמא. שיעור, המלמד את האדם עד כמה מבטו מצומצם. עד כמה הגיונו, ישר ככל שיהיה, הינו קצר רואי ואינו קולט יותר מאשר מאופק עד אופק. ההגיון האנושי אכן צודק, אם הוא מחליט שעליו להלחם עד מואב. זהו המוסר במיטבו. אולם, חשבונות של מעלה כוללים גם את המבט ההיסטורי העתידי, הנעלם מעין כל חי, עלי אדמות. מבט זה, משנה את תמונת המצב בתכלית. היקף ראייתו מקיף דורות רבים והוא מחייב התייחסות שונה לחלוטין. התייחסות, בפועל, כבר עכשיו.

אם עתידה, בעוד שלוש מאות שנה לצאת רות המואביה מעם מואב — זו רות שהיא אמה של מלכות בית דוד הכוללת בקרבה גם את תקוות המשיח באחרית הימים – הרי שהיא מזכה כבר כעת בזכות החנינה את המואבים הרשעים. צוו ה׳ מגן עליהם מפני חרבו הנוקמת והצודקת של משה.

המסקנה המוסרית מן הפרשה הזאת הינה מרחיקת לכת. האדם, הרואה לעינים, אינו יכול עקרונית לקבל כמעט שום החלטה, בשום נושא. אין בידו הכלים למדוד את עצמת השפעת מעשיו על העתיד. המלחמה הצודקת עד מואב עכשיו, היתה עלולה, חלילה, להרוס את אפשרות לידתה של מלכות בית דוד. כל ההיסטוריה היתה נראית אחרת, ולא לחיוב, אם משה היה נלחם עד המואבי ומכניע אותם. המסקנה ההגיונית והעקבית הינה ברורה:

אם רוצים לפעול לאורו של הצדק המוחלט, לטובתה האמיתית של האנושות, חייבים להטות אוזן לדבר ה׳.

 

(במאמר מוסגר: זו הסיבה שאין אנו יכולים להסכים לעונש מוות אפילו אם הוא מבוצע על פי חוק ליברלי, כבל שיהיה. שונה הדבר אם האדם נידון על פי הקריטריונים שקבעה התורה. או אז תהיה בידינו הערובה היחידה

שפסק הדין אכן צודק ותואם את כל המשתלשל ממנו לגבי העתיד. כי פסק הדין, במקרה זה, הוא אלוקי. אלקים ניצב בעדת אל ושומר את הסנהדרין שלא יכריעו נגד האמת).

שאול וחמלתו

דוגמא קלאסית של עימות בין האלוקי והאנושי בסוגיית עונש מוות, אנו מוצאים באי הריגתו של אגג מלך עמלק, על ידי שאול המלך. שאול טעה בדיוק בנקודה זו. הוא חמל על העמלקי. הוא התבונן ברגע העכשווי. שיקוליו אמרו רחמנות. כי מה כבר יכול להזיק עמלקי אחד הנותר בחיים. כך עולה מן המדרש ומן הפרשנות.

אולם, חז״ל מצאו כאן את נקודת התורפה. הם ניסחו את הטרגדיה של המלך הגדול והצדיק במשפט הבא: ״רבי שמעון בן לקיש אומר: כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן״(קהלת רבה ז, עה״פ ״אל תהי צדיק הרבה״).

ואם כי כוונת מאמרם היא על האכזריות בה הרג את אנשי נוב, אי אפשר להתעלם מן הנקודה ההיסטורית האכזרית שנבעה מרחמנותו הרגעית של שאול על אגג. באותו פסק חיים שזכה לו האכזר עד למותו מיד שמואל הנביא, הספיק אגג לדאוג לצאצאים שימשיכו את גזע עמלק בעולם. גזע, שהופיע במלוא עצמת רשעותו, באישיותו של המן הרשע בשושן של אחשוורוש. גזע, שהצמיח בדורנו את היטלר על תורת הגזע שלו, וזאת בהתאמה מלאה למסורת העתיקה שבידינו עוד מתקופת התלמוד שגרמניה זו עמלק. כלומר, בפרספקטיבה היסטורית, הפכה הרחמנות של שאול לאכזריות על עם ישראל. והשמיעה בקול האלוקים הברור, ללא חשבונות של הגיון אנושי, היו איפוא לא רק צוו השעה כי אם גם צוו ההגיון עצמו.

המעשה עם הרב אלישר ור' שמואל מסלנט רבני י-ם.

המעשה בר' שאול אלישר שקיבל בשנת תרס"ו מברק מנובומינסק שבוורשא מאת הרב רבינוביץ שמספר שבי-ם ישנם ב' שהעידו בוורשא שחמשה גויים רצחו א' מפקידי הממשלה, ונידונו החמשה להורג, וכעת אם ימומש פסה"ד יהיו פוגרומים כנגד היהודים, ולכן הוא מבקש שהרב יגבה מהם עדות מחדש ויחזרו בהם כי יש בזה סכנת נפשות, ואת העדות החדשה יחתמו בפני הקונסול הרוסי שבי-ם. כונסה התייעצות של חזובי העדה שדנו בסכנה ומה כדאי לעשות, וזאת לנוכח העדים שהתייצבו אחר עדותם ועמדו על כך שהיא אמת לאמיתה. זה אומר בכה וזה בכה, והרב שותק. לאחר דיון ממושך ביקש הרב את רשות הדיבור ואמר לענ"ד נראה שכל המברק מזויף, ונשלח ע"י משפחות הנאשמים כדי להצילם, ואדרבה, אם יחזרו בהם נשקפת סכנה ליהודים שם שיאמרו הגויים שהתברר שהעלילו כזב. ולכן או שלא נגיב למברק, או שנכתוב שכיון שאין אני תושב המדינה אני מנוע להתערב בנעשה שם. הדבר לא לגמרי שכנע, והרב הציע לשלוח שליח לר' שמואל סלאנטר בן התשעים שיחווה דעתו. הרב שמע, וענה בדיוק כדברי הרב אלישר. וכך אכן עשו, ובדדיעבד התברר שאכן עיניהם צפו למרחוק והמברק אכן זויף בידי משפחת הנידונים, ופקחותם של חכמי י-ם הצילה את יהודי וורשא מפוגרום.

 

רשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת ברכות דף יז עמוד א

ידוע שר' ששת היה סגי נהור, ובגמ' לקמן (נח א) יש מעשה נפלא:

"רב ששת סגי נהור הוה הוו קאזלי כולי עלמא לקבולי אפי מלכא וקם ואזל בהדייהו רב ששת, אשכחיה ההוא צדוקי אמר ליה חצבי לנהרא כגני לייא [הכלים השלמים הולכים לנהר, השבורים לאן??], אמר ליה תא חזי דידענא טפי מינך חלף גונדא קמייתא כי קא אוושא אמר ליה ההוא צדוקי אתא מלכא, אמרי ליה ר' ששת לא קאתי, חלף גונדא תניינא כי קא אוושא א"ל ההוא צדוקי השתא קא אתי מלכא, א"ל ר' ששת לא קאתי מלכא, חליף תליתאי כי קא שתקא א"ל ר' ששת ודאי השתא אתי מלכא. א"ל ההוא צדוקי מנא לך הא, א"ל דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע דכתיב צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש לא ברעש ה', ואחר הרעש אש לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה. כי אתא מלכא פתח ר' ששת וקא מברך א"ל ההוא צדוקי למאן דלא חזית ליה קא מברכת ומאי הוי עליה דההוא צדוקי, איכא דאמרי חברוהי כחלינהו לעיניה ואיכא דאמרי דר' ששת נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות".

ונראה דמבואר בגמ' דר' ששת אף על פי שהיה סגי נהור היה לו חוש ראייה יותר טוב מהצדוקי שהיה בריא ויכול לראות. ומבואר שיש כח של ראייה שקיימת אפילו בלי עיניים הראות, ואם יש לאדם כח ראייה זו כר' ששת יכול הוא לראות אפילו אם אין לו עיניים הראות, ואם אין לאדם חוש הראייה הזאת אפילו אם יש לו עיניים לא יראה כלל כאותו צדוקי.

 

והביאור בזה דיש שני שמות נרדפים לראייה: א) ראייה ב) הסתכלות.

והחילוק ביניהם הוא שבראייה הכוונה היא ראייה חיצונית, ראייה גשמית שרואה בשטחיות את מה שלפניו.

ואילו בהסתכלות הכוונה שרואה בפנימיות הדברים, וכמאמר חז"ל "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".

וזוהי בחינה של ראייה רוחנית שעומד על פנימיות הדברים. וכתוב בירמיה (פרק א', יא' – יב') "ויהי דבר ה' אלי לאמר מה אתה רואה מקל שקד אני רואה. ויאמר ה' אלי היטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו".

והכונה היא שה' שאל את ירמיה מהו הפנימיות במה שאתה רואה, וירמיה ענה שרואה עץ שקד כלומר שהבין שהשקד מרמז "כי שוקד אני על דברי לעשותו" דהיינו שראה פנימיות הרמז של המקל שקד, וע"ז נאמר לו "היטבת לראות",

דלירמיה היתה בחינת ראייה רוחנית שראה פנימיות הדברים.

ועפי"ז יש לבאר שהצדוקי היתה לו בחינת ראייה חיצונית ושטחית, דעפ"י הבנתו יסוד ענין המלכות מתבטא בכבוד והרבה פרסום, ושמכבוד המלכות הוא שיש למלך ליווי של חיילים וסוסים רבים שמריעים לפניו בחצוצרות, ולכן טעה וחשב שהגיע המלך כשהגיעו החיילים וקא אוושא, שעל פי הבנתו אז הגיע המלך.

מאידך לר' ששת היה כח של ראייה רוחנית, של ראייה לעומק ולפנימיות הדבר, וע"כ ר' ששת הבין שיסוד המלכות הוא בצניעות, ואצילות הנפש, ובשתיקה. וע"כ אמר לצדוקי "לא קאתי מלכא", שראיית הצדוקי אינה באמת מדת מלכות, ורק כששתק אמר רב ששת "קאתי מלכא".

ונראה דמבואר מהגמ' (הנ"ל) שראייתו של אדם והבנת מה שהוא רואה נמשכת אחר לבו, דכפי מה שלבו חושב – הוא רואה. ויל"פ דשורש החטא של המרגלים היה באמת בזה, שאע"פ שסיפרו מה שהם ראו, מ"מ ראייתם היתה מוטעת שראו בשטחיות ולא ראו בפנימיות הדברים, וכמו שפרש"י עה"פ ארץ אוכלת יושביה, "דכל מקום שעברנו מצאנום קוברים מתים, והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב באלו", ולכן חטאו ואמרו "אפס כי עז העם הזה" כי ראייתם היתה מעוותת.

אוצה"ת פ' במדבר עמ' ח':

מספרים כי בזמן הצאר ניקולאי נגזרה גזרה שאסור ליהודי לקנות אחוזה ברוסיה היה יהודי אחד שרצה לקנות אחוזה ולרשום אותה על שם גוי שהיה ידידו הטוב ונאמן עליו הלך לסבא מקלם זצ"ל לשאול בעצתו אם כדאי לסמוך על הגוי אמר לו הסבא מקלם כי תשובה לשאלתו נמצאת בתורה כששלח אברהם אבינו את אליעזר להביא אשה ליצחק אף שאליעזר היה עבד נאמן אצל אברהם שהרי כל הענינים היה עושה לו וכשמצא את רבקה הודה לה' אע"פ שלא היתה הודאה זו בפני אברהם למצוא חן בעיניו ובכל זאת לא סמך עליו אברהם אבינו בהיותו עבד כנעני והשביע אותו שבועה בנקיטת חפץ שיעשה את השליחות ואומרים המפרשים שרצה אברהם ללכת בעצמו אלא שלא היה יכול ולכן שלח את אליעזר הוכיח הסבא מקלם זצ"ל לאותו יהודי אם על אליעזר לא סמך אברהם ק"ו שעל גוי אפילו שיהא נאמן אין לסמוך שמע אותו יהודי את דבריו ולא שמע לעצתו כי דעתו היתה שמידיד כזה טוב לא תצא תקלה ואין הדבר אמור עליו קנה את האחוזה ורשם על שמו שלהגוי לבסוף כפר הגוי ביהודי וכל רכושו הלך לטמיון הרי שבכל ענין וענין ולכל אדם ואדם כתובה בתורה ההנהגה וצריך ללכת בדרך זו ואז לא יגיע לו כל מכשול וטעות.

 

ונראה דלכן הסמיכה התורה פרשת ציצית לפרשת המרגלים. דמצות ציצית יסוד ענינה לתקן חוש ראייתו של אדם שמביאו לידי חטא וכמש"כ "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'".

והיסוד של עשיית חטא מיוסד בראייה מעוותת, שהאדם רואה רק באופן שטחי וחושב שכדאי לו לחטוא. ומצות ציצית מלמדת את האדם שצריך להסתכל לעומק ולהבין פנימיות הדבר, ושלא להבין הכל כפי ראייתו השטחית. ולכן הדגישה התורה "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" – דצריך לצרף תכלת ללבן – משום דלבן מסמל שהדבר הוא מובן ופשוט וכלשון חז"ל "הדבר מחוור כשמלה". ואילו תכלת מסמל את אי – הידיעה, דאמרינן (מנחות מג ב) "תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד", והכוונה היא כמו שאין לנו ידיעה במושג הענין של כסא הכבוד, כמו"כ אין לנו ידיעה מושלמת בים וברקיע ובמה שאנו רואים במו עינינו, שהאדם רואה באופן שטחי שנוטה לראות כפי נטיית לבו, ונטיית הלב מטעה אותו לראות באופן שטחי. וצריך האדם להתעמק בראייתו ולהסתכל על העולם כולו כפי עומק הבנת התורה.

 

ובאמת זהו יסוד ושורש סיבת החטא, שחוש ראיית האדם מקולקל ואינו רואה לעומק, שאינו מבין ורואה את הקלקול והחומר שבחטא. וראייה מעוותת שרשה בנטיית הלב, דראייתו של אדם נמשכת אחרי לבו, ולכן הזהירה התורה בפרשת ציצית "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", שהלב גורם לעין לראות באופן לא נכון ומשום כך האדם בא לידי חטא.

 

מעשה בת"ח  ראש הכולל [מהרב אלקריף, דורש טוב על בין המצרים עמ' תרסג]

שהגיע אליו תורם מחו"ל רופא אמיד שהתנדב לתרום שבעת אלפים דולר. הת"ח היה צריך לכל חודש אלפיים דולר, ושקל האם להמשיך להתרים אחרים, לחודשים הבאים, או לנוח. אמרו לו שנוררים שחייב הוא להמשיך לנדנד לתורמים שאל"כ יעזבוהו ויתרמו לאחרים. הלך לשאול את הגרמ"י לפקוביץ' זצ"ל והשיב לו אתן לך עצה – ה' לא אוהב קונצים. אל תעשה עם ה' קונצים, תעבוד איתו בתמימות, ביושר. השנוררים צחקו עליו אך הוא הקשיב לדברי הרב. הרופא חזר אליו לאחר שלשה חדשים ואמר לו שראה ברכה בעסקיו, והוא רוצה לתרום קבוע בכל חודש שלשת אלפים דולר, ושיגדיל את הכולל, ושלא יגלה לאף אחד שהוא התורם… כבר חמש שנים שהוא תורם כך סיים ראש הכולל.

צדיק כתמר יפרח – ישר, אך התפוח נוטה לצדדים לחטוף מכל כיוון – ולכן לא עולה למעלה…

 

ערכו של מעשה פעוט

ועוד שיעור למדו בני ישראל כאשר שמעו צוו זה מפי האלוקים. הם למדו את ערכו המופלא של כל המעשה ולו הפעוט ביותר ואת השפעתו לדורות.

בעצם לא רק את ערכו של מעשה, כי אם גם את חשיבותה של תנודת רגש קלילה ועלומה בלב, הקובעת התנהגות מאות אלפי שנה מאוחר יותר:

״אל תתגר בם (במואב) מלחמה״ — מדגיש הפסוק שציטטנו לעיל. כאשר נפליג הלאה בפרשה ונגיע לפסוק י״ט נמצא שינוי מה ביחס הכתוב לעמון.

שם נאמר:

״אל תצורם ואל תתגר בם״ (שם יטז)

כלומר, בבני מואב: ״אל תתגר בם מלחמה״, ההדגשה היא על התגרות העלולה להוביל למלחמה. אולם, הצרת צעדים באופנים שונים מותרת ואילו כלפי בני עמון: – שום התגרות.

למה?

ובכן, רש״י על הפסוק מפצח עבורנו (על פי המדרש) את החידה:

״בשכר צניעות אמם, שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה, שקראה שם בנה מואב (כלומר, מואב).״

עמון ומואב נולדו לבנות לוט — מאביהם. (בראשית יט, לא־לח). לבת הצעירה היה רגש מפותח יותר של צניעות. היא לא הכריזה בריש גלי מי הוא אבי ילדה. בכך שינתה לדורות את ההיסטוריה של צאצאיה. צניעותה לא נעלמה

עם מותה. זו נקודה רוחנית המחלחלת בלב צאצאיה לעד, והיא קובעת כלפיה מצד התורה יחס שונה מאשר כלפי מואב.

למרות שבהתנהגותם כלפי עם ישראל נכשלו שניהם בכפיות טובה, עד כי נאסר עלינו החיתון עמם.

אלו שלושת הלקחים המוסריים על סף הכניסה לארץ:

א)        מוגבלות ראייתו של האדם.

ב)         האחריות המוטלת עליו בכל מעשה לכל הדורות.

ג)         הערך הכביר של עשייתו של המעשה הפעוט ביותר. גם בכוחו לשנות את ההיסטוריה.

*

תוכחה – לפי כוח המקבל

כיצד מוכיחים [מעיין השבוע]

מדרש מופלא ראיתי. אם כפשוטו, מזעזע הוא. הלכה היא, ידועה ומקובלת: אדם הכותב צוואה מעיד עליה עדים. עליהם להעיד גם על מצבו של הכותב שהיה באותה עת בדעה צלולה, ידע מה הוא מצווה, ולמי מעניק ונותן.

אם יש ספק בדבר, שואלים אותו שאלות שונות שיבהירו האם הוא שומר קשר עם המציאות: המכיר אתה את העומדים סביבך? מה התאריך היום? היכן אנו נמצאים? כל זה כשיש ספק בדבר, כשחולה ותש כוח הוא, שכיב מרע, מנמנם והוזה. לא על אף יהודי שבעולם.

אבל משה רבינו עליו השלום, הן לא כהתה עינו ולא נס ליחה, בצעד קל עלה למסור נשמתו בהר נבו. וקודם לכן הלך מאוהל לאוהל להיפרד מצאן מרעיתו. והיו קשורים אליו בעבותות אהבה, עד שהכריזו שלא יניחוהו למות. והנה מכנס הוא את כל העם לכנס פרידה, דברי הדרכה ותוכחה.

וזה מאמר המדרש, ילקוט שמעוני בפרשתנו:

אתה מוצא בשעה שבא משה להוכיח את בני ישראל בסוף ארבעים שנה, היו ישראל מרננים ואומרים: ״אינו בדעתו״. כיון שהרגיש בדבר, אמר: ״חייכם, שאיני אומר לכם דבר עד שאומר לכם באיזה מקום אני ואתם נתונים״, והוא אומר: ׳׳במדבר״.

״באיזה מדבר?״

והוא אומר: ״בערבה, מול סוף״.

״מי הם שכניו?״ והוא אומר: ״בין פארן ובין תופל ולכן וחצרות״.

״כמה ימים יש לנו ממצרים? ובאיזה יום אנו, וכמה ימים מכאן לסיני?״

והוא אומר: ״אחד עשר יום מחורב״.

מיד כששמעו ישראל שבירר להם הדברים, אמרו לו: ״אמור כל מה שאתה רוצה!״

לא, לא, לא! ודאי שאין הדברים כפשוטם. ודאי שלא הטילו ספק בבריאותו, בעיניהם ראו שהוא בשיאו. ולהיפך: ״תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם״!

אלא מאי, דומני שכך יש להבין את המדרש: בני ישראל עלולים היו לחשוב, שרבם ומנהיגם התעלה כל כך, עד שהתנתק מהם. עד שהיה כמלאך. שכבר איבד קשר עם העולם השפל, ומעייניו בעולמות העליונים. לפיכך, קדוש וטהור הוא, שרף ומלאך, אבל ממנו לא נקבל תוכחה. כי אין הוא מביננו, שרוי הוא בעולמות נאצלים ובספירות עליונות, מנותק ממאוויי אנוש ויצריו.

לפיכך היה צריך להוכיח שאינו מנותק, שיודע הוא יפה יפה כל מה שקורה, מחובר למציאות, ולו נאה להוכיח!

ומצינו שאליהו הנביא עמד לפני ה׳ ואמר: ״קנא קנאתי לה׳ אלוקי צבאות״, והורהו הקדוש ברוך הוא למשוח את אלישע לנביא תחתיו. וביאר ב״מאור ושמש״, ״שמחמת גודל הזדככות שנזדכך אליהו, לא היו בני דורו יכולים להשיג כוונתו ולא היה ביכולתם לקבל ממנו אורחות חיים.

לכן, כשהתאונן: "קנא קנאתי", השיב לו הקדוש ברוך הוא: "דבר זה הוא מפני ששיכלם אינו משיג גודל בהירותך וקדושתך. לכן תמשח את אלישע לנביא תחתיך, שהוא קטן ממך, ויוכלו להשיגו, וממנו ילמדו אורחות חיים כפי שיכלם".

[אפשר להוסיף: כתוב שם (מלכים א' יט, יט- כא): "וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו.

וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֶשֳּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ.

וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ".

מה ההדגשה על כך שהוא היה חורש? לומר לך שהיה מחובר לארציות. אינו כאליהו שהיה "רוח נושאו" והתעלה עד כדי שלא התחבר כלל לארציות והיה מלאך ה' ועלה בשערה השמימה. אלישע גם עובד לפרנסתו ומחובר לעבודת האדמה. הוא יוכל לתקשר עם הדור הזה].

והדברים אמורים לכל הורה ומורה, לכל מחנך ומדריך: אל תתבעו מהחניך לפי השגתכם המרוממת. רדו ״מן ההר אל העם״. לפעמים שומעים מבוגר גוער: ״איך אפשר לדבר בתפילה?!״ ודאי שהוא צודק. איך אפשר לעמוד לפני המלך ולפטפט. אבל את זה הוא מבין.

הנער אינו מבין את השאלה. מה פירוש: איך אפשר, עובדה שאפשר… מבוגר זה יוצר במו ידיו ניכור, חייץ. מצהיר שהוא והחניך חיים בשני עולמות. אז מה תביעתו, יתבשם בעולמו.

על המוכיח לשדר שהוא מבין את החניך. אך גם אם מבחינתו אפשר לשוחח בתפילה, אין זה נאה, וזה אסור.

השולחן ערוך פוסק: ״ואם שח, הוא חוטא. וגדול עוונו מנשוא״, ואנו מקיימים את ההלכות שבשולחן ערוך… להבהיר שמבינים את עולמו, ודורשים לפי מושגיו. גם אם כרוכים הדברים בירידת מדרגה מרוממותו של המוכיח. בגדר: ״תמשח לנביא, תחתיך״!

"איך אפשר לדבר לשון הרע?" אפשר ואפשר. תלמד שזה גרוע, שזה מקלקל, שזה הרסני, אבל אל תנסה להעלות אותו לפסגות אליהן אין לו שייכות, זה רק יתן לו אליבי להימנע! "זה לא בדרגה שלי"!

תוספות

יש שאומרים אם היה לנו את הרמב"ם בדורנו, אזי היינו נראים היום אחרת, או הגר"א או רבי הקדוש.

אך זו טעות מיסודה, אם הרמב"ם היה כאן הוא היה מתעלף אין סוף פעמים מהמציאות הנוראה שהייתה נגלית לעיניו.

לא זו בלבד, אלא אנו לא היינו מקבלים ממנו מאומה, כי ברור היה לנו שהוא אלפי מונים גבוה מעלינו, כך שלא היינו רואים את הדרישות שלו כמשהו בר השגה.

דומה הדבר כשאנו קוראים בספר ראשית חכמה על הסיגופים שיש לעשות על כל עוון, אנו מראש דוחים זאת ואומרים זה לא לדור שלנו… אז במקום ל"ץ תעניות שנעשה לפחות שלוש? גם זה לא, כי זה מראש אצלנו נתפס כמשהו שלא עוסק בדרגות שלנו, אז גם מעט איננו עושים!!

לעומת זאת אם היו אומרים לנו משהו בהשגה שלנו, כן היינו עושים. לדוגמא: תעשה תענית דבור לתיקון. תתענה יום אחד. תתענה חצי יום. תענית הראב"ד. מראש היו פונים אלינו ברמה המקובלת אצלנו היינו מקבלים!

כך מראש היינו אומרים הצדיק הזה נמצא לו שם בעולמות עליונים, הוא בכלל לא יודע עם מה אנו מתמודדים, וכך לא היינו מקבלים שום שינוי בעקבות תוכחתו. אנו דוחים זאת ואומרים "זה לא לדור שלנו" וזהו…

המעשה ברבי מיכל יהודה ליפקוביץ' שדיבר עם הבחור מישיבת "נתיב השבים" של דודי הרב שלום עדני הכהן, שהישיבה עמדה לסלקו, הרב פנה לחתנו הרב אריה, וביקש ממנו להתערב. הוא נכנס עימו לרבי מיכל יהודה ויצא לאחר כעשרים דקות כשפניו דומעות, נכנס קרובי לרב וראה שאף הוא מנגב דמעותיו. התברר שהרב ישב וליטף את ידו כשסיפר לו שלא רק לך יש קשיים, גם לי היו קשיים כשהייתי בגילך. כך נפגש עמו ארבע מפגשים עד שהבחור עלה על דרך המלך והיום הוא אברך רציני.

הוא לא אמר לו "מה שייך לחשוב על כאלה דברים?" או "איפה הראש שלך?" או דיבורים מסוג זה, אלא אדרבה, הראהו שגם הוא חווה כאלה ניסיונות וצלח אותם [בהרחבה מתוק האור כאן עמוד ט].

יש לסייג את הדברים. צריך להיזהר שהדבר לא ימנע מהמוכיח להתעלות! הבחור שקירב רחוקים באמריקה והיה לו מסך מרצד בביתו, ולפליאתי הסביר שהרבה מקרבי רחוקים מעפילים לגבהים ואחר כך לא מסוגלים לקרב כי הם מתרחקים מהקהל אותו הם אמורים לקרב, כדוגמת הרב אלבז שפעם היה נכנס למועדונים להשיב נשמות, וכיום זה לא לדרגה שלו, "אך אני, אמרתי לעצמי שאני אשאר בדרגה שאוכל תמיד לשוחח עמהם ולקרבם"… נעבעך…

היום הרבה יותר מקובל לקחת רמי"ם צעירים, כאשר בעבר העדיפו מבוגרים, ר"מ שהוא "תלמיד של הגר"ש שקופ" "שמע שיעורים מהגר"א קוטלר" ועוד כיוצא בזה. מדוע? מפני שהתלמידים היום מרגישים שהם הרבה יותר מתקשרים לרמי"ם צעירים שיודעים עם מה הם מתמודדים מאשר עם מבוגרים שלא מבינים לנפשם. מסופר על המשגיח של ישיבת קול תורה רבי גדליה אייזמן שבשלב מסויים פרש והפסיק למסור שיחות בישיבה. שמעתי שזה היה מפני שכבר הרגיש שאינו מסוגל לתקשר עם הדור החדש ורמתו הרוחנית.

*

כח השתיקה

[לק"ט עם תוספות]

 בשכר שתיקה ושכר שיחה נאה ״אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב, ט) רשי: לא אסר להם על מואב אלא מלחמה, אבל מיראים היו אותם, ונראים להם כשהם מזויינים. לפיכך כתוב ׳ויגר מואב מפני העם׳ – שהיו שוללים ובוזזים אותם. אבל בבני עמון נאמר "ואל תתגר בם" – שום גירוי, בשכר צניעות אמם, שלא פירסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה שקראה שם בנה מואב. עד כאן לשונו.

 לפעמים זוכה אדם שעל ידי חסימת פיו מתקיים העולם – אומר החפץ חיים״ במאמר ״כבוד שמים״. דוגמא לדבר: הכובש עצמו שלא לענות כאשר מבזים אותו בשעת מריבה, וכמו שאמרו חז״ל: "תולה ארץ על בלימה – על מי העולם מתקיים? על מי שבולם פיו בשעת מריבה״. יש בדבר משום מידה כנגד מידה.

יש זמנים שעל-ידי העוונות מתרבים המקטרגים ומאיימים על קיומו של העולם. הצלת העולם בעת כזאת יכולה לבוא על ידי סתימת פיות המקטרגים. וכיצד זוכים לבלימת פיהם? על ידי מידה קדושה זו של שתיקה. דוגמא לשכר הגדול הניתן עבור שתיקה מוצאים אנו כאן בעניו לוט וזרעו. לעיל (ב, ה) אומר רש״י: ״עשר עממיו נתתי לו (לאברהם): שבעה לכם, וקיני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר. אחת מהן לעשו, והשתים לבני לוט – בשכר שהלך איתו למצרים ושתק על מה שהיו אומרים על אישתו אחותו היא, עשאו כבנו״. הרי לנו אדם כלוט, שנאמר עליו ״הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו״ (רש״י בראשית יג, יא), בכל זאת כיון ששתק, זכה להיות נידון בענין הירושה כבנו של אברהם. ומכאן נידון בקל וחומר לכמה טובות יזכה אדם מישראל כאשר יבלום את פיו מלהשיב בשעת מריבה.

 בין יוצאי חלציו של לוט רואים אנו שינוי בין שכרם של בני מואב לבין שכרם של בני עמון, וגם זה בזכות שמירת הלשון. אצל מואב נאמר ״אל תתגר בם מלחמה״, מלחמה נאסרה, אבל מותר היה להתגרות בהם ולהפחידם. לעומת זאת, אצל בני עמון נאמר ״אל תתגר בם״ – עצם ההתגרות נאסרה. פשר ההבדל: הבת הצעירה של לוט צנועה היתה ונקטה לשון נקיה ולא פירסמה גנות אביה כמו שעשתה אחותה הבכירה שקראה שם בנה מואב. מכאן אומר ה״חפץ חיים״, בפתיחה ל״חובת השמירה" נוכל ללמוד בקל וחומר: ומה בנות לוט שלא נצטוו על נקיות הלשון, בכל זאת לא קיפח הקב״ה שכר שיחה נאה ונתן לצעירה שכרה לאחר מאות שנים, כל שכן אדם מישראל שדיבורו עומד ברומו של עולם, ראוי הוא לשכר על שיחה נאה. ומנין שאכן דיבורו של אדם מישראל חשוב כל כך? מדיני הקדש, קידושין, נדרים ושבועות. על ידי דיבור קל אדם הופך חפץ חולין להקדש, אוסרו בהנאה, ומחייב את הנהנה ממנו בקורבן. וכן האומר לאישה ׳הרי את מקודשת לי׳ ונותן לה פרוטה, נעשית אשת איש ואסורה באיסור חמור על כל העולם. וכך גם דיני נדרים ושבועות. ומאחר שכה גדול כוח דיבורו של אדם מישראל, בוודאי ובוודאי שמשגיחים מלמעלה על כל הגה שמוציא מפיו, ומענישים אותו על חטאי הלשון. וכנגד זה מרבים בשכרו כאשר הוא בולם את פיו או כאשר הוא נזהר לדבר בלשון נקיה.

מגיד לאדם מה שיחו

יוצר רוח ובורא הרים ומגיד לאדם מה שיחו. לא רק מה דיבר, אלא מה גרם בשיחו. כשיבוא לדין יראוהו מה גדול כוח הדיבור וכמה הרס הוא גורם בעולמות העליונים.

הבא"ח מבאר מה הקשר בין זאת שה' יוצר רוח ובורא הרים לכך שמגיד לאדם מה שיחו?

ומקדים לכך שאלה- מדוע ברא ה' הרים, בעלי עליות ומורדות מכבידות? מפני שבלא זה, הרוחות היו הורסות כל חלקה טובה.

מדוע איפוא ברא ה' רוח, ולעוצרה ברא הרים? שלא יברא רוח ולא הרים!

מבאר הבא"ח הרוח נבראה להודיע לאדם מה שיחו. כדי להראות לאדם מה 'בסך הכל' רוח מסוגלת לעשות!

ועוד הוא מבאר שפעמים והרוח מפרקת הרים, וזה עצמו מוכיח לאדם מה כוח הרוח… וממנה ילמד מה שיחו!

שתיקתה של רחל

כאשר רחל רואה שלאה עומדת להיכנס לחופה במקומה, היא מוסרת לה את הסימנים. בעצם לא כתוב שרחל לימדה אותה את הסימנים אלא מסרה לה. מה ביאור הענין?

ועוד, כיצד לאחר מסירת הסימנים, בעת שמתגלע ויכוח בין רחל ללאה, אומרת לאה: "המעט קחתך את אישי"?? וכי שכחה שרחל מסרה לה ברוב טובה את הסימנים??

אלא מבאר הגר"ש שבדרון הסימנים שעשו רחל ויעקב היו הלכות נדה חלה והדלקת הנר. אמרה לה רחל ללאה ראי אחותי את עומדת להינשא, חשוב שתדעי כמה הלכות נחוצות. ואז למדה אותה את כל ההלכות שהן בעצם הסימנים.

כאשר מגיע ליל הכלולות יעקב מתחיל לשאול את לאה את ההלכות שנקבעו כסימנים והנה לאה שולטת בחומר… איזה מזל שרחל לימדה אותי את ההלכות הללו בדיוק עכשיו! וכך לאה אינה מרגישה במעשה העצום שרחל עשתה בשבילה.

אין פלא איפוא שהיא אומרת לה המעט קחתך את 'אישי', שהרי את סרח עודף בנישואין הללו, שאני הרי נשאתי ראשונה ואת נוספת אחרונה ועוד לוקחת את אישי!

רחל הייתה צריכה כאן לעצור אותה ולספר לה דברים כהויתם… אולם היא אינה עושה זאת, ואוחזת בפלך השתיקה. ועוד אומרת לה את צודקת.

כל ימיה נתנה לה רחל את ההרגשה שהיא, לאה, העיקר ואני רחל רק נוספתי כאן. זה המעשה העצום של רחל שאינו חד פעמי אלא כל ימי חיי יעקב ונשיו!

רחל זוכה בזכות הוותרנות שלה לשכר גדול, שהנה לאחר הדין ודברים שהיה לה עם לאה המעט קחתך את אישי כו', נאמר 'ויזכור אלוקים את רחל ויפתח את רחמה. מפרש רש"י שזכר לה שמסרה את סימניה. לאחותה. נשאלת השאלה והרי את הסימנים מסרה כבר לפני שבע שנים, ומדוע רק כעת ה' זוכר לה זאת?

והתשובה נפלאה לאור הדברים האמורים. שאכן ותרנות גדולה הייתה מצידה לאחותה במסירת הסימנים, אולם המעשה שנעשה כאן הוא הרבה יותר גדול! ובזכותו נפקדת אף היא בילדים.

ואם נתבונן נראה שעל פניו נראה שרחל הפסידה במסירת הסימנים שהרי היא כל ימיה כ'כינור שני', ולאה היא האישה הראשית כביכול, ועוד מושכת 'אש' כלפיה כפי שראינו. אולם התורה מגלה לנו שנדע שרחל לא הפסידה מאומה, כי ממצוה לא מפסידים. והנה כעת מגלה לנו התורה שרחל הייתה אמורה להיות עקרה, ואלמלא מסרה הסימנים כך הייתה נותרת!

ואז הייתה נדחית הצידה, והיה יעקב נושא את לאה אולם 'מהדלת הראשית' ולא מ'האחורית'…

מסקנה- בית ישראל נבנה על חסד. רחל בונה את ביתה על חסד, ואף זוכה לבנים בזכות החסד. עולם חסד יבנה. כשלבן בפרשתינו מרמה את יעקב על ימין ועל שמאל, יעקב נוהג עמו בצדק, רחל נוהגת בחסד. כי כך נבנה בית יעקב. ולבסוף מלבן לא נותר מאומה, ומבית יעקב יצא עם ישראל שחי וקיים לעולם. מחסד וצדק ויושר לא מפסידים!

וזוכה רחל מכוח שתיקתה, ונולד ממנה בנימין ששתק בעת שידע שהמושל הוא יוסף, ולא גילה לאחיו. אבנו בחושן – ישפה, יש-פה – ואינו מדבר!

ממנה יצא גם שאול שאחר שאמרו עליו בעת שנמשח למלך "מה יושיענו זה" אחז בפלך השתיקה ויהי כמחריש. (תוספת מר' טל חן:

כמו כן נאמר על שאול "נ'חבא' א'ל' ה'כלים'" – ס"ת אל"ם. שעשה עצמו כאילם שאחז בפלך השתיקה. ור"ת נא"ה שהיה משכמו ומעלה)

וממנה יוצאת אסתר, אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה, ויש אף אומרים שזה הנס הגדול ביותר שבמגילה שאישה שותקת…

שתיקת הכלבים הכלבים זוכים לדורות "ובשר טריפה בשדה לכלב תשליכון אותו" – בזכות ששתקו ולא נבחו בזמן יציאת מצרים, ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו.

ויש לנו לשים לב , על מה קיבל הכלב שכר כל כך גדול, למרות שהוא עז פנים ואינו יודע שבעה? על השתיקה.

ועל מה קיבל לוט שכר כל כך גדול? על השתיקה ששתק ולא גילה על שרה שהיא אישתו של אברהם.

על מה קיבלה רחל שכר שהגאולה בזכותה? על השתיקה בעת מסירת הסימנים. אסתר שותקת ולא מגדת עמה ומולדתה.

רואים מזה שלשתוק הוא דבר קשה מאוד, הרבה יותר מלדבר או מלעשות מצוות. ואף על פי שאף אדם לא יודע שאדם זה עמד בניסיון, משום ששתק ולא ידוע שהיה לו יצר הרע לדבר ועמד בניסיון ושתק, בכל זאת הקב״ה שהוא בוחן לבות וכליות, הוא יודע גם את הניסיון שיש לאדם במחשבתו, והוא יודע שאדם זה רצה לדבר ושתק, ועל זה הוא נותן לו שכר גדול ועצום.

וחז״ל הפליגו עוד במעלת השתיקה כאשר מגיעים על האדם יסורים מן השמים, ואמרו בזבחים (קטו, ע"ב) על אהרן ששתק כשמתו בניו: כיון שמתו בני אהרן אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש את שמו של הקב״ה, כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק, וקיבל שכר, שנאמר וידום אהרן.

וכן בדוד הוא אומר (תהלים לז, ז) דום לה׳ והתחולל לו, אף על פי שמפיל לך חללים חללים, את שתוק.

וכן בשלמה הוא אומר (קהלת ג, ז) עת לחשות ועת לדבר, פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר, ומקבל שכר על הדיבור. עד כאן לשון הגמרא. ומתוך דברי חז״ל שהפליגו במעלת השתיקה, נראה, שהשתיקה בזמן שאדם רוצה לדבר, היא קשה מאוד, ולכן נותנים על זה שכר גדול מן השמים.

ועל פי זה נבין מה שאמרו חז״ל (חולין פט, ע"א): אמר רבי אילעא, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם עצמו בשעת מריבה, שנאמר (איוב כו, ז) תולה ארץ על בלימה. מפרש רש״י בולם עצמו, סוגר את פיו.

כפי הנראה, לשתוק בשעת מריבה זה כל כך קשה, שאם הוא שותק הוא מקבל שכר כזה גדול שכל העולם מתקיים בגללו, גם בזמן שאין לעולם זכות קיום. ואדם אחד בשתיקתו, פועל קיום לכל רבי רבבות ברואי העולם,

והעיקר בכל זה הוא ההרגל, להרגיל את עצמו לא לפזר את כוח הדיבור שלו בחינם, וכמו שאמרו חז״ל (חולין פט, ע"א): אמר רבי יצחק, מאי דכתיב האומנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם, מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם.

לק"ט עמוד פא מעלה זו מצינו אצל אהרון בעת פטירת בניו, "וידום אהרון".

נחשוב על המעמד. יום חנוכת המשכן. כולם שרויים בשמחה, הקרבנות קרבים, ואש אלוקית יורדת משמים ואוכלת את העולה. השכינה שורה במעשה ידיהם. והנה נדב ואביהוא מביאים קטורת ועמה אש זרה להקריבה לפני ה'. האש יוצאת מאת ה' ואוכלת את נדב ואביהוא.

השמחה הגדולה הופכת לתוגה. הששון הופך לאבל. שני בנים ביום אחד. שני בנים צדיקים שעליהם אומר משה ידעתי שהמקום יתקדש בקרובי, אך לא ידעתי אם על ידי או על ידך, וכעת יודע אני שהם גדולים ממני וממך. קשה לאדם לאבד את בנו אף אם הוא רשע ובעל מעללים, ואף אם הוא הביא זאת על עצמו, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בבן צדיק, שהתכוין לכאורה לטובה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בשני בנים צדיקים שכאלה.

מה התגובה?

היינו מצפים לקושי, לתמיה, לשאלה. גם איוב שהתייסר על לא עוול בכפו לפי תפיסתו, הקשה קושיות ותמה על דינו של הקב"ה עד שאמר שמא נתחלף לך בין איוב לאויב?

אך אהרן מפגין כאן גדלות נפש עצומה. שתי מילים הצופנות בחובן כה הרבה. "וידום אהרון". שתיקה. שתיקה המבטאת קבלת הדין. שתיקה המבטאת הצדקת דין שמים, גם כשעל פניו אין המציאות מובנת.

מישהו דורך לנו על יבלת, ואנו צועקים. לפעמים אף מבלי משים, זעקה הפורצת מאליה. וכאן שליטה עצמית כל כך מוחלטת. ואין מדובר כאן באדם אטום לרגשות חלילה, מדובר על אהרון הכהן, שחז"ל מעידים עליו אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. הוא אשר ישראל בוכין אחר פטירתו וממאנים להנחם. ובכל זאת שולט בעצמו ללא מצרים.

כיצד מגיעים לכך?

המאמין בה' יודע שהכל מאיתו לטובה, והגם שהתורה לא אוסרת את הבכי, מוסיף שם הרמב"ן – שהבכי מתעורר בטבע, מכל מקום האבילות היתירה כמוה כהתרסה כלפי בורא עולם, ואי קבלת דינו הצדק!

אהרון נמצא בדרגה הגבוהה הזו, ולכן הוא מסוגל לידום. קבלת דין שמים באהבה. ללא פקפוקים. ללא ספקות או טענות.

 

אולם יש דרגה גבוהה מזו. אצל דוד המלך נאמר למען "יזמרך כבוד ולא ידום, ה' אלוקי לעולם אודך" דוד לא נדם, הוא עוד זימר! כמו שאמרו חז"ל: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ואמרו חז"ל: לקבולינהו בשמחה. דוד על כל הרדיפות שעבר, על כל הצרות, בנו שמרד כנגדו וביקש את נפשו, שאול שרצה להורגו, אחיו שחשדוהו בממזרות, בנו אבשלום שנהרג, בנו אמנון שנהרג, אישתו שניתנה לאחר, אחיתופל שביקש רעתו, ועוד ועוד, ודוד אינו נודם, הוא מזמר!

ועל פי זה מבארים את המעשה שהגמרא מביאה על נבוכדנצאר

(סנהדרין דף צב, ע"ב) תנו רבנן: בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, אמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל לך והחייה מתים בבקעת דורא. כיון שהחייה אותן באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע על פניו. אמר, מה טיבן של אלו? אמרו לו, חבריהן של אלו מחיה מתים בבקעת דורא. פתח ואמר אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותיה מלכות עלם ושלטניה עם דר ודר וגו' אמר רבי יצחק יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע שאילמלא (לא) בא מלאך וסטרו על פיו ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים.

וצריך ביאור, וכי אין בחירה חופשית? והרי הוא רוצה לקיים מצוה?

אלא דוד זימר להשם יתברך כשהיו לו את כל הצרות, עם כל הבעיות והרדיפות, בכל זאת יזמרך כבוד ולא ידום. אולם אתה נבוכדנצאר שר כשטוב לך, ומזמר כשנעים לך, האם אתה מסוגל כך לשיר ולזמר גם כשלא טוב לך? גם כשקשה לך? גם כשאתה חוטף סטירות? מה עשה המלאך, נתן לו סטירה ואמר לו עכשיו נראה אותך שר…. ואז למרבה הפלא נבוכדנצאר נדם!

הגרש"ז אוירבך מספר על האדר"ת שכאשר נפטרה בתו התמהמה בצאתו להלויה, שלא כדרכו שהיה דייקן. לאחר כעשרים דקות יצא מחדרו וניגש להלויה. לימים כששאלוהו על כך הסביר שחז"ל אמרו שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ובזמן הזה השתדלתי להביא את עצמי לתחושת השמחה שליוותה אותי בעת שבאה בתי לעולם, ולברך מתוך אותה תחושה את הברכה "ברוך דיין האמת".

*

סכנת הבהלה – אחינו המסו את לבבנו

[והגדת גלינסקי, עמ' 21 ומעיין השבוע עמוד לג]

(דברים א, כא- לב) "רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת.

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן, וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט

וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ, וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ

וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם, וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ, אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם, וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם.

ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם.

וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה, וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם".

כשחזרו המרגלים וסיפרו על הערים הגבוהות והבצורות ובני הענק, והראו את הפירות המשונים בגודלם לתת מושג על מפלצות הענק, נתנה העדה קולה בבכי. עמד משה רבינו ואמר: ״לא תערצון ולא תיראון מהם. ה׳ אלוקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה איתכם במצרים, לעיניכם – ובמדבר אשר ראית, אשר נשאך ה׳ אלוקיך כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד בואכם עד המקום הזה – ובדבר הזה אינכם מאמינים בה׳ אלוקיכם, ההולך לפניכם באש לילה ובענן יומם״ (דברים א, כט-לג).

הן כבר הבטיח לשלוח את הצרעה לפניהם, לסמא עיני הכנענים! וכי בני ענק מחוסנים מפני עקיצת צרעה? ומה יכולים לעולל ענקים סומים, חסרי ישע! מי שהכה את המצרים בעשר מכות והטביעם בים סוף, לא יגבר על הכנענים? מה הפחד?!

ועובדה: דיבר עם בני דור דעה, ולא פעל מאומה. בכו בכיה של חינם, ונגזר שימותו במדבר, ונקבעה להם בכיה לדורות!

איך מובן? בספור מעשה:

כשהגענו לסיביר בשרו לנו שנקצבו לנו עשרים וחמש שנות מאסר. בלי משפט, אף לא למראית עין. כך, בשרירות לב. ״רואים אתם את השער מאחריכם״, אמר מפקד המחנה, ״איש לא יצא ממנו חי״. בפועל, היינו שם כשנתים, עשירית הזמן, גם זה היה די והותר.

כששוחררנו, תפס בידי חברי, ולחש בהתרגשות: ״אין לי ספק, שזה בזכות כבוד הספרים״

אולי, חשבונות שמים מי ידע. אבל למה התכון?

בסיביר שרר מחסור נורא בניר. נירות היו יקרי המציאות. אותו חבר התמזל מזלו. במקום לצאת לעבודת פרך מדי בוקר, לצעד שישה קילומטרים בשלג ולכרות במשך ארבע עשרה שעות עצי ענק בקיר המקפיא, התמנה לספר. היה מגלח בכל בוקר את זיפי זקנם של הממונים ומשפר את תסרוקתם, אומנות נקיה וקלה. לשם כך, היה עליו לנקות בכל פעם ולקנח את התער והמספרים. אין בעיה, הם יספקו לו ניירות ככל שידרש. ואכן, הביאו לו צרור דפים. תתחיל בזה, ונביא עוד.

חשכו עיניו, היו אלו דפים של ספרי קודש. בערב, כשחזרנו מעבודת הפרך, קונן בקול חנוק: ״מה אעשה, איך אוכל, איני מסוגל!״ אוי לו אם ישתמש בהם בביזיון לקינוח התער, ואוי לו אם לא ישתמש. יענש, ויודח. מה יעשה?!

אמרתי לו: ״הרגע, נמצא מוצא!״

״מה, איך, אי אפשר!״

חייבים היו להרגיעו, להסיח דעתו. אמרתי: ״הסכת ושמע פרשה מן הנביא (מלכים ב).

מלך ארם טמן מארבים למלך ישראל, ותמיד ידע מלך ישראל להיזהר מהמארב.

אמר מלך ארם לאנשיו: יש כאן מרגל המסגיר סודותינו. אמרו לו: אין למלך ישראל צורך במרגלים. אלישע הנביא עימו, ויודע בנבואתו כל סתריך. שלח לברר, ונמסר לו שהנביא שוהה בדותן. שלח את חילו לשבות את אלישע.

בבוקר יצא משרת אלישע וראה שהם מוקפים. קרא: ״אהה, אדוני, איכה נעשה!״ ענהו אלישע: ״אל תירא, כי רבים אשר איתנו מאשר איתם״. בקש שה׳ יפקח עיני הנער, וראה גדודי מלאכים סביבות אלישע. בקש אלישע: ״הך נא את הגוי הזה בסנורים״. חיילי מלך ארם הוכו בעיורון, ואלישע נהגם ומסרם ביד מלך ישראל.

נשאלת השאלה: מאחר וניצל על ידי הכאתם בסנוורים, מדוע היה עליו להזעיק גדודי מלאכים, ולפקוח עיני הנער לראותם? הלא בסופו של דבר, לא נטלו חלק בהצלתו!

הא, מה דעתך?!" שאלתי. תמה, אכן שאלה!

אמרתי: ״הנער היה מבוהל, והבהלה היא מחלה מדבקת. ואילו היה מדביק בבהלתו את אלישע היה אלישע נתקף ריפיון ויאוש, ואין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה (שבת ל, ע״ב). לכן, בראש ובראשונה, היה צריך להרגיע את הנער. ונרגע, כשראה שרבו מוקף מלאכים שישמרוהו. וכשנרגע, כיוון אלישע דעתו ובקש להכות חיל ארם בסנורים״.

הבין החבר, ונרגע. עכשיו, נחפש מוצא. ומצאתי בס"ד.

לא אכלנו מתבשילי הטרפה, ומנת הלחם הזעומה לא הספיקה לנו, ובודאי לא הספיקה כאשר נדרשו מאיתנו כוחות רבים לעמוד במכסת כריתת העצים המפרכת. קשרתי קשרים עם הממונה על אספקת הלחם- שחדתיו בזוטות, והיה נותן לי עשר מנות לחם יתרות שחולקו בין כולם. עכשיו פניתי אליו ואמרתי לו: ״כשפורסים את הכיכרות למנות, נופלים פירורים. חבל עליהם. תצרף גם אותם למנות הלחם! נתגמל אותך על כך״, הבטחתי לו. בסיביר, שחדו בזוטות.

תמה: ״איך אקבץ את הפירורים?״

עניתי: ״תפרוס את הלחם על נירות, הפירורים יפלו עליהם, ותעטוף את המנות בנירות!״

צחק: ״איפה אשיג נירות פה, במחנה!״

אמרתי: ״אתן לך עצה. תפנה לממונה על ניקיון חדרי ההנהלה. הם מקבלים באופן סדיר את העיתונים, אבל לאחר שקוראים אין בהם חפץ. שלא ישליכם, אלא יביא לך את העיתונים הישנים!״

נשאה ההצעה חן בעיניו. למחרת היום, זכינו במנת פירורים נכבדה. ואין לזלזל בה בסיביר, כי כל פירור לחם היה שוה את משקלו בזהב. וחברי הגיע עם העיתונים, וסיפר שהם סופגים הרבה יותר טוב. ואת דפי הספר העביר לנו, והיו לנו למשיבי נפש. כך הרווחנו מכל צד.

כי אין מצב שאין ממנו מוצא ובלבד שלא נתקף דיכדוך ויאוש! אבל כשנבהלים, לכודים – והפחד הוא מחלה מדבקת! ופסוק מפורש הוא: ״מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו״ (דברים כ, ח).

לוחם מבוהל אחד, עלול להדביק בבהלתו את כל הצבא!

ועם ישראל היה מבוהל. המרגלים הדביקוהו בפחדם. ככתוב: ״אחינו המסו את לבבנו״ (דברים א, כח).

וכשהלב נמס, דבר לא ישכנע!

נוסיף זאת לרשימת המשנה (אבות פ״ד, מי״ח): ״אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו, ואל תשאל לו בשעת נדרו, ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו". ואל תרגיעו בדברי טעם בשעת פחדו!

ונזכיר: כידוע, תיקנו בני ישראל את החטא הקדמון במתן תורה, ופסקו מהם מלאך המות ויצר הרע, ועליהם נאמר: ״אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם״ (תהילים פב, ו). ובחטא העגל חזר הכל למקומו. מעץ חטא אדם הראשון, ככתוב: ״אכן כאדם תמותון״ (שם, ז).

ויש להבין: הואיל ונעקר מהם היצר הרע במתן תורה, איך חטאו בעגל?

והתשובה: ״בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חושך ואפלה וערבוביה, לומר ודאי מת משה ולכך באה ערבוביה לעולם״ (רש״י שמות לב, א).

הם היו מבוהלים, ואדם מבוהל אינו אדם. למבוהל, אין תקנה!

הלא נראה מה שאמרו (ברכות כט, ע״ב): תנו רבנן, המהלך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל תפלה קצרה. ואיזו היא תפלה קצרה, רבי אליעזר אומר: ״עשה רצונך בשמים ממעל ותן נחת רוח ליראיך מתחת, והטוב בעיניך עשה, ברוך אתה ה׳ שומע תפלה״.

פרש רש״י: ״ותן להם״ ליראיך ״נחת רוח״, שלא יתערבב רוחם על ידי הבריות, כגון על ידי חיות ולסטים.

הנה כי כן, אין מתפללים על הצלה מפני החיות והליסטים, אלא על הצלה מפחד ובהלה. ״שלא יתערבב רוחם״! זה הדבר החשוב מכל!

 

אמר דוד המלך: (תהלים קיח, ו) "ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם" מכיון שאני לא ירא אלא מה', בשכר זה ודאי תבוא ההצלה "ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי" עוד אמר דוד "משמועה רעה לא יירא נכון ליבו בטוח בה' סמוך ליבו לא יירא עד אשר יראה בצריו" (תהילים קיט), בזכות "לא ירא" יזכה "ויראה בצריו" ואין לו צורך בשום השתדלות אחרת.

וכן אמר הנביא ירמיה (ירמיה יז, ז) "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" כי בזה שהוא בוטח בה' הוא הגורם ל"והיה ה' מבטחו".

וזה שאנו אומרים בתפילה "נבהלה נפשנו מרוב עצבונינו" מחמת העיצבון וחוסר הביטחון נבהלה נפשינו.

וכן מובא מרבינו האר"י ז"ל כשיש חס ושלום דבר בעיר, אין יכול הוא לשלוט אלא רק באלו שיש להם פחד, אבל באלו שמתחזקים בליבם בבטחונם על ה' ומתגברים על הפחד אין שום דבר רע יכול לשלוט בהם!

ומסופר בגמרא (ברכות ס, ע"א) יהודה בר נתן היה הולך אחרי רב המנונא, נאנח, אמר לו: יסורים אתה רוצה להביא על עצמך? שנאמר: (איוב ג, כה) "כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבא לי". ומקשה הגמרא והרי כתוב: (משלי כח, יד) "אשרי אדם מפחד תמיד". ההוא בדברי תורה כתיב. (כשדואג שלא ישכח תלמודו וחוזר על משנתו תמיד, תוספות גיטין נה, ע"ב עיין שם).

הרי שאם מפחד מאיזה דבר, על ידי הפחד מביא זאת על עצמו ויש רמז לזה מהכתוב: (משלי כט, כה) "חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב".

סגולה נפלאה כתב הגה"צ ר' חיים מוולאז'ין זצ"ל בספר "נפש החיים" (שער ג פרק יב) וזו לשונו: "ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בליבו לאמור: הלא ה' הוא האלוקים האמיתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם, וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו. ומבטל בליבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כוח ורצון בעולם ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטל מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל".

וזהו ביאור המשנה (ראש השנה כט, ע"א) "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים וכו"'.

כלומר כאשר הסתכלו כלפי מעלה על הנחש השרף והתבוננו בכוחו הרע ועם כל זה בטלוהו מליבם ולא שמו לב לכוחו הנורא ושעבדו את ליבם באמת רק לאביהם שבשמים בלבד, היו מתרפאים.

מסופר על בעל "בית הלוי" הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל: יום אחד הגיע בבהלה לביתו אחד הסוחרים שבעירו וסח בפניו את דאגתו וכה אמר האיש: המשטרה המקומית עורכת עתה חיפושים אחרי סחורה מוברחת, קבוצות של שוטרים עוברות מחנות לחנות ובודקות את הסחורה הנמצאת בה. האיש אשר בחנותו תימצא סחורה מוברחת צפוי לעונש גלות בסיביר.

מכיון שכך אמר הסוחר גדול פחדי שכן חנותי מלאה סחורה מוברחת ומה אוכל לעשות כעת? כשמוע ה"בית הלוי" את דבריו הוציא מארון הספרים ספר "נפש החיים" והחל ללמוד עם האיש את ענין ה"סגולה הנפלאה". לאחר שעתיים רצופות של לימוד הופיעה בבית הרב אישתו של בעל החנות ובפיה בשורה: "ניצלנו" אמרה האישה, "השוטרים סיימו זה עתה את בדיקת החנויות באזורנו ועל החנות שלנו דילגו וכך היה המעשה: בהגיע עת הצהרים סיימו השוטרים לבדוק את החנות הסמוכה לחנות שלנו ואז החליטו לעשות הפסקה במלאכתם, וכדי שידעו היכן להמשיך אחר ההפסקה עשו סימן על חנותנו.

משנגמרה ההפסקה התעורר ויכוח בין השוטרים אם הסימן מציין את המקום שבו סיימו את מלאכתם לפני ההפסקה או שמא זהו סימון של החנות אשר ממנה עליהם להתחיל את המלאכה אחר הצהרים. לבסוף הוכרע הויכוח כדעת האומרים שחנותנו כבר נבדקה ובדרך זו עזרנו ה' וניצלנו, סיימה האישה. כל זה אירע באותה שעה שבעל החנות ישב והגה בסגולה הנפלאה ודבק במחשבת "אין עוד מלבדו".

*

כמים הפנים לפנים

[מהרב אסולין]

(דברים פרק ב) (כו) "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר (כז) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול (כח) אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי (כט) כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ (ל) וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה (לא) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ (לב) וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה (לג) וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָו וְאֶת כָּל עַמּוֹ".

מדוע סיחון מוזכר תמיד בלי ו' ואילו כאן מזכירו בו'? [16 פעם מוזכר בתורה חסר, ו-4 פעמים מלא].

מדוע כתב ולא אבה מלך סיחון כי הקשה השם אלוקיך את רוחו ואימץ את לבבו, וכי הוא מעצמו היה כל כך צדיק שהיה מסכים?

מה הפירוש שמשה שלח דברי שלום, וכי דברי שלום יעזרו כששני הצדדים שונאים?

שלמה המלך אומר [משלי כז, יט) "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדם".

פרש"י: כמים – הללו הפנים שאתה מראה לתוכן הן מראות לך. כן לב האדם לאדם – חברו לפי מה שאדם יודע שחבירו אוהבו כן הוא מראה לו פנים.

 

כך גם ישראל טענו בפרשתינו:

(דברים א, כז) "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ"

פרש רש"י: בשנאת ה' אותנו – והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו, משל הדיוט אומר מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך.

הטעות שלהם הייתה שהם חשבו שאם אנו שונאים את ה', אז בודאי ה' שונאינו. ואינם יודעים שזה נאמר רק ב'לב האדם לאדם' ולא באדם לאלוקים.

מעשה ברבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ומה שסיפר על הרב משאדיק. קבוצת בריונים התפרצה פעם לביתו של רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ואיימה לרוצחו נפש. בתחילה הגיב הרב בשלוות נפש ובקור רוח להשתוללותם של הבריונים, אך משהגיעה ההשתוללות לשיא, פרם הרב את חולצתו וגילה את ליבו וכך הזדקר לפתע בתנועה זריזה מעל כיסאו והתיצב מולם ואמר להם בקול תקיף: "הנני מוכן לקדש שם שמים, ירו בי ורצחוני, אני מהאמת לא אזוז כמלוא הנימה!" והמשיך לבאר בקצרה את עיקרי השקפתו. בתגובה על הצעד המפתיע הזה נסוגו המתקיפים ויצאו את הבית מאוחר יותר ביאר הרב זוננפלד את פשר התנהגותו ואת הסיבה שניצל מהם על פי מעשה שהיה בעיירה שאדיק שבפולין. באותה עיירה התגורר מלשין יהודי שהפיל את חיתתו על יהודי העיירה, צרות רבות היסב המלשין לתושבי העיירה וכולם פחדו ממנו. בחוצפתו היה דורש שיתנו לו בכל שבת לשבת ב"מזרח" של בית הכנסת הגדול בעיירה ולהעלותו לתורה ל"שישי".

באחד הימים נפטר רב העיירה ובמקומו נתמנה אחד מגדולי התורה, מששמע הרב החדש על מעללי המלשין ועל חוצפתו לבוא לבית הכנסת וליטול לעצמו עליה חשובה החליט לקיים את מצות "לא תגורו מפני איש" ולשים קץ להתקלסותו של האיש בבאי בית הכנסת. באחת השבתות הופיע הרב בבית הכנסת הגדול וכאשר קרא הגבאי למלשין לעלות לתורה הכה הרב בחוזקה על העמוד שלפניו וזעק "מה לך ולתורה הקדושה?! מה לפה טמא ומשוקץ שמוסר ממונם ונפשם של ישראל לשלטונות לברך על התורה?! צא טמא!" המלשין המופתע ניסה תחילה להכות את המרא דאתרא אך המתפללים מנעו זאת ממנו. בחורי אף פנה המלשין הנעלב והזועף לעבר דלת היציאה ועזב את המקום, לא לפני ששלח אצבע מאיימת כלפי הקהל כאומר "עוד אלמדכם לקח".

לאחר כמה חודשים הוזמן הרב להיות מוהל באחד מכפרי הסביבה. כאשר עשה דרכו בלויית שנים מתלמידיו אל עבר הכפר הבחינו התלמידים במלשין הדוהר על סוסו לקראתם. פחד גדול תקפם אך הרב נשאר שליו ושאנן. הסוס הדוהר קרב אליהם, המלשין קפץ ממנו בזריזות וניגש בצעדים מהירים אל הרב, לתדהמת התלמידים נעמד ה"מוסר" על יד הרב ובהתכופפו כלפיו בהכנעה התחנן ואמר "מורנו ורבינו סלח לי! מחל לי, על כל מה שעוללתי וחטאתי כנגדך" משכילה את דבריו קפץ בחזרה על סוסו ונעלם. כשהמשיכו התלמידים הנדהמים את דרכם בליווי רבם אל מחוז חפצם, פתח הרב ואמר להם: אסביר לכם את פשר המאורע, כאשר ראיתי את המוסר דוהר על סוסו ומתקרב לקראתנו חיפשתי מפלט והצלה באחד מפסוקי התורה והקדושה והנה נזדמן לי הפסוק: (משלי כז, יט) "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".

מיד התחלתי להרהר ולהפך בזכויותיו של אותו ברנש, כמה אומלל הוא וכמה זקוק הוא לרחמים על שפל התהום המוסרי שאליו התדרדר, ומי יודע? אולי אם היה מקבל חינוך נכון בילדותו לא היה מגיע למה שהגיע. המשכתי במחשבתי להפך בזכותו עד שנכמרו רחמי עליו ונעקרה מליבי כל טינא נגדו ומכיון שכך פעל כאן הכלל של "כמים הפנים לפנים" נכנסה בו מחשבה טובה והחל להרהר "אולי הרב צודק כי הלא ודאי עשה מה שעשה מתוך כוונה טהורה לשם שמים ולא לשם קינטור" מתוך מחשבות אלה נתרכך ליבו והגיע לרגע של חרטה ובקשת סליחה.

משגמר רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל את סיפורו אמר כדברים האלה: גם אני הרהרתי כך בשעה שעמדה מולי קבוצת הבריונים והניפו באגרופיהם.

את הרעיון הזה למדתי מרבה של שאדיק. [אורחות מוסר לרב יהושע גולד, מהאיש על החומה ח"ג]

הוסיף על כך הגרי"ח זוננפלד: ואילו אני מצאתי רעיון זה בתורתנו כשבאו המלאכים אל יעקב וסיפרו לו: "באנו אל אחיך אל עשיו" שהיית אומר אחי הוא, אבל נוהג עמך כעשיו הרשע, עודנו בשנאתו (רש"י שם).

ואמנם עשיו שונא הוא ליעקב אבל גם יעקב שונא את עשיו כי "משנאיך ה' אשנא", והנה אחר כך: "וישא יעקב עיניו וירא והנה עשיו בא לקראתו וארבע מאות איש וכו"' כשיעקב ראה שהסכנה מתקרבת מה עשה? "וישתחו שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" יעקב השתחווה וכפה את מחשבותיו והיפך בזכותו של עשיו "עד אחיו" עד שנהיה כאחיו ממש. על ידי מחשבות זכות אלה נתעוררה בו האחוה אחרי שחיפש את הנקודה הטובה מתוך הרע. ומה היו התוצאות? "וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו" "נתגלגלו רחמיו ונשקו בכל לבו".

כעת נבוא לביאור הפסוקים:

משה ביקש שסיחון יסכים למעבר בני ישראל. כדי שדברי השלום יועילו הוא היה חייב להפוך את ליבו של סיחון לאהבת עם ישראל. לכן הוא חיפש איזושהי נקודת זכות וחיבור עם סיחון. ולכן כאן הוא כתוב מלא בו', שכאשר התורה מחסרת מאדם אות מורה הדבר על חיסרונו, כמו הנשיאם, עפרן, ועוד. אך כאן משה היפך בזכותו ולכן מלא בו', כצדיק. כשמשה מהפך בזכותו של אדם ללא ספק הדבר משפיע עליו, ולכן סיחון כבר היה מוכן לשלחם, אך ה' היה חפץ לתתו בידינו, ולכן היה צריך שה' יחזק את לבו כמו שכתוב (דברים ב, ל): "וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה". ה' רצה לתת לנו את ארצו ולכן הקשה את ליבו.

[תוספת שלי: ולכן נשים לב לשינוי, שבספר במדבר נאמר: (כא, כא) "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר". שם ה'סיחן' חסר, היות ושם קאי אבני ישראל שהם לא פעלו כמשה, אולם כאן לא נאמר 'וישלח ישראל' אלא 'ואשלח מלאכים' דקאי אמשה, ולכן כתוב סיחון מלא בו'].

המסקנה בעבורנו היא שאדם שחפץ להידבק באהבת חבירו ישפיע עליו מאהבתו, יחשוב עליו טוב, וידונו לכף זכות, ודבר זה ישפיע עליו לאהוב אותך. אותה אהבת חינם תשפיע עליך שיאהבך.

על פי זה נוכל להבין דבר תמוה בגמרא (גיטין דף נה, ע"ב)

 אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר. אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא. אזל, אייתי ליה בר קמצא. אתא, אשכחיה דהוה יתיב אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא? קום, פוק! אמר ליה הואיל ואתאי שבקן כו'…

הדבר תמוה מאד, וכי שמענו שאדם שונא צריך פלפולים כדי לגרש את שונאו? מה כאן כל האריכות 'הרי האדם הזה הוא שונא שלי, ואם כן מה מעשיך כאן'? וכי לא ניתן היה לקצר ולומר שראה את שונאו וגרשו?

אלא בודאי כשראה בר קמצא שהזמינו שונאו התמלא אהבה כלפיו, ובא בלב חפץ להשלים עם שונאו. ממילא גם רגש השנאה של בעל הבית אזלה לה, אך הוא בכל זאת – שכלית – אינו חפץ לראותו כאן, ולכן כדי לגרשו הוא חייב לעוררה מחדש, ולכן הוא אומר 'הרי עד עכשיו הוא היה שונא שלי, אז מה הוא עושה כאן?' שבלא לעורר השנאה הקדומה לא היתה לו סיבה עכשוית לשנאותו! ודברי פי חכם חן.

ימי חורבן הבית ואבלות, בשל שנאת חינם. נוסיף אהבה לזולתנו, וכמים הפנים לפנים כן יוסיף אהבה לנו. ובזה נזכה לבנין בית המקדש במהרה אמן כן יהי רצון.

נוסף:

ראיתי בספר דרוש מהדרשנים הליטאים שאומר שאני עומד ממול חברי אז הימין שלי מול השמאל של חברי והשמאל שלי מול הימין של חברי, והרעיון שבדבר הוא שהטבע של האדם שהוא פועל בימין, פעולה הנעשית בכח – נעשית בימין. פעולה הנעשית בחולשה – נעשית בשמאל, יד כהה.

האדם מסתכל על חבירו בימין – בראיה חזקה ובכח – על השמאל של חבירו, על חולשתו וחסרונו.

והשמאל שלי נגד הימין שלו – על מעלות חברי – הימין שלו – אני מסתכל בעיני השמאלית – במבט חלש ולא מפרגן…

והתורה דורשת, אומר המגיד הזה, התורה אומרת כמים הפנים לפנים צריך להיות בדיוק כמו שאתה מסתכל בראי הימין שלך נגד הימין שלך והשמאל שלך נגד השמאל שלך זאת אומרת שהימין שלך בעוצמת העיון שלך וההבנה והערכה לראות ולהבליט את המעלות של השני, ואת החסרונות להוריד – להסתכל בעין השמאלית ב"שמאל" הזולת – בחסרונותיו. כמים הפנים לפנים הימין נגד הימין, כן לב האדם לאדם כך צריך להיות לב האדם. [אוהב ימים טשיגל עמ' ט]

המעשה בגנב שביקש מהמלך לזרוע זרע שצומח באותו היום ובתנאי שהזורע נקי מגזל… [מתוק האור שופטים עמ' ריב]

[פנינים לג בעומר תשעד] אמר ליה רשב"י לרבי לעזרא בנו: די לעולם אני ואתה.

בספר ״נפשות חסידיו״ מובא את פה שפירש הגה״צ רבי מרדכי אריה הלוי דורביץ רב"ד של באנילא זי״ע על פי מה שמובא בספרים הקדושים שצריך האדם לראות חסרונותיו ומעלות אחרים.

כפי המסופר שפעם אחת אמר הבעל שב טוב הקדוש זי״ע לאחד מתלמידיו שילך לאיש פלוני בכפר פלוני כדי ללמוד ממנו מידות. הדבר היה לפלא בעיני התלמיד, כי מי לנו גדול במידות מהבעל שם טוב ותלמידיו? אבל לא הרהר אחר רבו, והלך לכפר ההוא. כאשר בא לשם, פנה לבית אותו אדם וביקש להתאכסן אצלו. בעל הבית קיבלו בסבר פנים יפות, ונתן לו כל מחסורו. ביקש התלמיד ללמוד את דרכי בעל הבית כאשר ציוהו רבו, וראה שהוא תלמיד חכם וחסיד ובעל מידות טובות, ועוסק תמיד במצוות ובמעשים טובים. אך לא מצא בו דבר מיוחד שיצריכו לבוא לכאן ללמדו ממנו.

תוך כדי שהייתו בביתו, ראה התלמיד שבבית מתאכסן אינש דלא מעלי, והיה קשה בעיניו למה מרשה בעל הבית לאדם כזה להתגורר בביתו. אבל לא העז לומר לו מאומה. כשנפרד התלמיד מבעל הבית, הודה לו בכל ליבו על הכנסת האורחים הלבבית שזכה לו בביתו. ובתוך דבריו העיר לבעל הבית למה מחזיק אדם רשע בתוך ביתו.

ענהו בעל הבית, ״לא ידעתי שהוא אדם רשע, ועתה אצוה למשרתי להודיעו שעליו לעזוב את ביתי. אבל תמה אני עליך מתי מצאת זמן לעיין במעשי השני. האם כבר גמרת לבדוק את מעשיך?…" הבין התלמיד שלכן שלחו הבעל שם טוב לכפר הזה, כדי שילמד מבעל הבית, שהעיקר צריך לפקח על מעשיו שיהיו כולם טובים בלי נידנוד חטא, ולא כאותם שדואגים על מעשי אחרים ולא על מעשיהם. וזה שאמר רבי שמעון לבנו: ״בני די לעולם" אל לך להתבונן במעשי העולם, ״אני ואתה" בוא ונתבונן כל אחד במעשיו שלו עצמו…

*

ה' לא מקפח שכר כל בריה

רעיון נפלא על האבות והיוצא מהם, ועל עוג מלך הבשן [מדרש אור חדש פרשת דברים]

עוג מנסה לפגוע באבות "ויאמר ה' אלו אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו" (דברים, ג, ב). אומר על זה רש"י (מקורו בבמדבר רבה יט, לב. וכן במדרשים נוספים) : ובסיחון לא הוצרך לומר "אל תירא אותו", אלא מתיירא היה משה שלא תעמוד לעוג זכות ששימש לאברהם בזמן הצלת לוט, שנאמר: "ויבוא הפליט" (בראשית יד, יג)

ואמרו חז"ל במדרש (דברים רבה א, כה): ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך "אתננו" לא כתוב כאן, אלא "כי בידך נתתי אותו". אמר הקדוש ברוך הוא: כבר פסקתי דינו מימות אברהם. כיצד? בשעה שנשבה לוט בן אחיו ובא עוג ובישר את אברהם, שנאמר: "ויבוא הפליט" (בראשית יד, יג), אמר ריש לקיש משום בר קפרא: "פליט" היה שמו, ולמה נקרא שמו "עוג"? שבא ומצא את אברהם עסוק במצוות, בעוגות הפסח. ולא בא לשם שמים, אלא לשם נויה של שרה, אמר בליבו: הריני מבשר אותו והגדוד הורגו ונוטל אני את שרה אשתו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אי רשע! כך אמרת? חייך שאני נותן לך שכר רגליך ומאריך לך השנים, ומה שחשבת בליבך הריני הורג אברהם ונוטל את שרה, ביד בני בניה עתיד אותו האיש ליפול.

דבר אחר: כבר פסקתי את דינו מימות יצחק. כיצד? בשעה שמל אברהם את יצחק בנו, עשה משתה וקרא לכל מלכי כנען, שנאמר: "ויעש אברהם משתה גדול" (בראשית כא, ח). מהו "גדול"? שכל הגדולים היו שם. אף עוג היה שם. באותה שעה אמרו לו לעוג: לא כן הוא אומר: אברהם פרדה עקרה הוא ואינו מוליד? כיון שראה את יצחק, אמר : מהו זה? אין זה כלום, באצבעי אני הורגו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך אמרת? עוד תראה אלפים ורבבות יוצאים ממנו ובידך ובידם אותו האיש עתיד ליפול.

דבר אחר: כבר פסקתי את דינו מימות יעקב. כיצד? בשעה שנכנס יעקב אצל פרעה לברך אותו, שנאמר: "ויברך יעקב את פרעה" (בראשית מז, ז) היה עוג יושב שם. באותה שעה אמר לו פרעה לעוג: לא כך היית אומר: אברהם פרדה עקרה הוא ואינו מוליד? הרי בן בנו ושבעים נפש מירכו. אותה שעה התחיל עוג מכניס עין רעה עליהן. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אי רשע! מה אתה מכניס עין רעה בבני, תימס עינו של אותו האיש, עתיד אותו האיש ליפול בידן, הרי "כי בידך נתתי אותו" אמר הקדוש ברוך הוא. עד כאן.

מדרש זה מביא שלושה מקומות שבהם כבר נפסק דינו של עוג, ושלושת המקומות היו אצל שלושת האבות. אצל אברהם אבינו עוג נכשל בעריות, שבא לראות נויה של שרה ורצה לקחתה לאישה.

אצל יצחק אבינו עוג נכשל בשפיכות דמים, שרצה להרוג את יצחק.

ואצל יעקב אבינו נכשל בעין רעה, שרצה לשים עין הרע על יוצאי חלציו של יעקב שבעים נפש.

ננסה למצוא הסבר יותר מעמיק לשלושת הניסיונות למעלה של עוג והקשר לכל אב ואב.

כשהלך בלעם לקלל את ישראל, הלך עם אתונו עד שנפגשו עם מלאך ה'. אמרו על זה חז"ל במדרש (במדבר רבה כ, יד) הראה לו סימנין של אבות. עמד לו בראשונה היה ריוח מכאן ומכאן, ונאמר: "ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה" (במדבר כב, כג). בשנייה לא יכלה לזוז אלא לצד אחד. בשלישית אין דרך לנטות ימין ושמאל. ומה היו הסימנין האלה?

שאילו ביקש לקלל בניו של אברהם, היה מוצא מכאן ומכאן : בני ישמעאל ובני קטורה. ביקש לקלל בני יצחק, היה מוצא בהן צד אחד: בני עשיו, ונאמר: "ותלחץ אל הקיר" (במדבר כב, כה). בניו של יעקב, לא מצא בהם פסולת ליגע בהן, לכך נאמר בשלישית: "במקום צר" (שם, כו) זה יעקב, דכתיב : "ויירא יעקב מאוד וייצר לו" (בראשית לב, ח), ובהמשך נאמר: "אין דרך לנטות ימין ושמאל" (במדבר כב, כו), שלא מצא פסולת באחד מבניו. עד כאן.

שלושת האבות מקבילים לשלושת המידות.

אברהם – מדת החסד, יצחק – מידת הגבורה, יעקב – מידת התפארת (ראה "אסופת מערכות" לרה"י זצ"ל על סוכות, מאמר תפארת. וכן דרשה בראשית, ויצא עמוד 102).

על ידי הנהגת הפרזה במידת החסד והגבורה אפשר להגיע לחסד דטומאה- גילוי עריות, ולגבורה דטומאה – שפיכות דמים. ובכדי שלא להגיע לזה, ישנה מידת התפארת, המשלבת את שתי המידות חסד וגבורה, ועל ידי זה לא מגיעים לטומאה.

אברהם אבינו, ביתו היה מושרש בחותמה של מידת החסד, הופרש ממנו ה"פסולת", חסד בטומאה – גילוי עריות, על ידי ישמעאל, כפי שמצינו בבראשית רבה (נג, יא) על הכתוב: "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק" (בראשית כא, ט) דרש רבי עקיבא : אין "מצחק" אלא גילוי עריות. עד כאן.

מידתו של יצחק אבינו היתה גבורה. וה"פסולת" של מידתו, הרציחה, הופרשה על ידי עשיו שעליו נאמר: "ועל חרבך תחיה" (בראשית כז, מ).

לעומתם יעקב אבינו, מידתו תפארת, כלומר, שילוב בין המידות חסד וגבורה, כדי שלא יפריזו בשום מידה וכל מידה שומרת על חברתה, לכן מזרעו לא יצא שום פסולת.

כשבלעם בא לקלל את עם ישראל, הוא מנסה להחדיר את הקללה דרך האבות. ואמנם דרך אברהם ויצחק שיצא מהם פסולת, הוא יכול להחדיר, אבל דרך יעקב אין דרך להחדיר, "אין דרך לנטות ימין ושמאל", מכיון שמזרעו לא יצא פסולת.

לכן ניסה לקלל את עם ישראל דרך עין הרע, על ידי שמשבחם בקול גדול, וכפי שדרשו בבמדבר רבה (כ, כא) כשבא בלעם לקלל את ישראל עיקם הקדוש ברוך הוא את לשונו והתחיל לברך, נתן הקדוש ברוך הוא כוח בקולו, וקולו הלך מסוף העולם ועד סופו, כדי שישמעו האומות שהוא מברכן. ועל בלעם נאמר: "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכים קללה תחשב לו" (משלי כז, יד). שהרי לאחר ברכתו יעץ להכשיל את עם ישראל בבנות מואב והרג עשרים וארבע אלף מישראל. עד כאן.

כלומר, לאחר שבלעם לא מצא פרצות בעם ישראל, אמר: אשבח אותם בקול גדול ויכנס בהם עין הרע.

כמו כן עוג, הוא ניסה לפגוע ביצירת עם ישראל דרך הפרצות שמצא באבות. "אברהם אבינו" שמידתו חסד והפסולת היא חסד דטומאה – גילוי עריות, שם ניסה לפגוע בעם ישראל על ידי שיקח את שרה לאישה דרך חסד דטומאה, גילוי עריות.

"יצחק אבינו" שמידתו גבורה והפסולת היא גבורה דטומאה – שפיכות דמים, שם ניסה עוג לפגוע בעם ישראל על ידי שפיכות דמים, שאמר: כלום באצבעי אני הורגו.

אבל אצל "יעקב אבינו" לא היתה פסולת ושם לא היתה פירצה, לפיכך ניסה עוג להכניס עין הרע, כי על דבר מושלם אפשר לפגוע רק על ידי עין הרע. לפיכך מביא המדרש את שלושת ניסיונות עוג לפגוע ביצירת עם ישראל, שהם מקבילים וקשורים לאבות האומה, ובגין אותם ניסיונות אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו שלא יירא מעוג, כי כבר נפסק דינו.

 

רדיפת החומר ובריחה ממצוות – אדם מתמסר למה שחשוב בעיניו

[מעיין השבוע]

(רש"י דברים א, כב) ותקרבון אלי כולכם – בערבוביא, ולהלן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו'. אותה קריבה היתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן ותקרבון אלי כולכם – בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים.

(כלי יקר דברים א, כב): ותקרבון אלי כולכם. פירש רש"י בערבוביא כו' קריבה של מתן תורה כהוגן היתה כו'. למה לו להזכיר עכשיו קריבה של מתן תורה?

אלא לפי שכל זה מענין התוכחה לומר כי עתה אני מאשים אתכם על הקריבה של מתן תורה, וכך אמר להם: במתן תורה דנתי אתכם לכף זכות כשראיתי ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם אמרתי מי יתן והיה זה לבבכם כל הימים.

האמנם כשבאתם לשלוח המרגלים באתם בערבוביא ילדים דוחפים את הזקנים אגלאי מילתא למפרע שגם קריבה של מתן תורה לא היתה כהוגן לשם שמים, ואדרבה היא ראיה שכל חפציכם קניני הגוף אבל קנין התורה רחוק מכליותיכם, ועל כן שלחו הילדים את הזקנים לפניהם לומר אתם קודמים לקבל התורה כי בישישים חכמה, ואנחנו אחרונים כי אין התורה נאותה לנו כי אמרתם אחר שכל זקן כבר כבה חום הטבעי שלו ואינו הומה אחר חמדות העולם הזה כל כך כמו שנאמר (שמואל ב' יט, לו) אם יטעם עבדך את אשר אכל על כן להם יאות להתעסק בחכמות ואנחנו נתעלסה באהבים הן עוד היום גדול, ורב מהיות קולות ה' באוהלינו לעת זקנה ככלות כוחנו וזה היה טעם לכיבודם שכבדו את הזקנים.

והמופת על זה כי סופו מוכיח על תחילתו, שהרי כשבאתם לשלוח מרגלים כדי לנחול את הארץ אשר לא יחסר כל טוב בה דחיתם הזקנים בשתי ידים לומר אנחנו קודמים להשתמש בחמדות העולם הזה אשר מן הארץ מוצאם.

ועוד היום כך המידה בישראל שדווקא בעסק התורה מכבדים זה את זה, ולפעמים הכיבוד להקל מעליו וליתן עול התורה על זולתו. ועל כל פנים כשבאים לעסק ממון גלה כבוד מישראל כי לעולם לא יכבדו הילדים את הזקנים לומר זקן זה ואינו לפי כבודו לעשות בכסף ובזהב וראוי להקדימו באיזו הנאה, אלא כל דאלים גבר ואין חכמה ואין תבונה לנגדם שוה לכלום, ונראה שרש"י דייק כל זה מדאמרו ויחפרו לנו את הארץ, 'לנו' מיותר, אלא כך פירושו: כשראה משה קריבה זו שהילדים קדמו לזקנים שאלם למה זה, והשיבו לו כדי שיחפרו לנו הארץ, לנו ולא להם, כי כל חמדות הארץ אינן שוין כי אם לנו, ומדוייק מזה שדווקא הארץ לנו אבל קנין התורה להם, מכאן הבנתי מדבריהם שגם קריבה של מתן תורה שלא כהוגן היתה. ומה שנאמר וייטב בעיני הדבר אמר, הן לו יהי כדבריכם שלכם יהיה הארץ, ולי ולכל בני גילי הזקנים תהיה התורה לנו לנחלה כי חלוקה זו ודאי ישרה בעיני ומוכן אני לקבלה, אבל מכל מקום אשמים אתם הן על פירוק עול תורה מעליכם, הן היותכם להוטין כל כך אחר קנין הממון. עד כאן לשונו.

כשאדם נאבק על דבר מסוים, הדבר מוכיח שהדבר בנפשו.

הרב מבריסק מבאר שכך היה גם כן אצל איוב, שנשאל מדוע לא זעק כאשר זרקו ילדים ליאור, וטען שלא הייתה בכך תועלת. הביא הקב"ה עליו יסורים והחל זועק. שאלוהו מדוע הינך צועק? אמר מפני היסורים. שאלוהו האם זעקותיך יעזרו? והשיב כשכואב אז צועקים… אמרו לו מדוע אם כן לא זעקת אז כשהשליכו ילדים ליאור? סימן שלא כאב לך…

כך גם כן בעניין חורבן בית המקדש. כפי שהאדם מקונן ומצטער על חורבן בית המקדש הוא מוכיח עד כמה הוא מקושר לבית המקדש. וככל שהאדם מצטער יותר על חורבן בית המקדש כך יזכה לזכות לראות בנחמתה. אמן כן יהי רצון.

דוגמא לאדם העושה מעשה לעשות רושם ולא לשם ה' בהבאת הביכורים [מעיין השבוע ח"ה ע' תעח]

יהודי בא לפני הרבי מליסקא, בעל "אך פרי תבואה" זצ"ל, והביא תשורה: זוג פמוטי נחושת ממורקים עד ברק, שהתקבלו בתודה ובברכה לכבוד שבת המלכה. הציב הרבי את הפמוטים בבית המדרש הצמוד לביתו, והאירו באור יקרות. היה שם עשיר אחד, שראה ושם אל ליבו. כעבור שבוע הופיע, ובידו צמד פמוטי זהב יקרים עד מאוד!

"פסוק הוא בהפטרת כי תבוא: תחת הנחושת אביא זהב!" צהלו פני העשיר.

אמר לו הרבי: "עד שאתה מצטט מן ההפטרה, בוא ונלמד פסוק מן הפרשה, בהבאת ביכורים נאמר: "ולקח הכהן הטנא מידך". ובמשנה שנינו כי העשירים היו מביאים ביכוריהם בטסים של כסף וזהב, והכהנים החזירום להם, אך העניים הביאו בסלי נצרים והכהנים נטלו את הסלים עם הפירות.

ובגמרא קראו על כך את הפתגם: "בתר עניא אזלא עניותא", לאמור: העניות כרוכה בעיקבותיו של העני. מביא הוא ביכוריו בסל עלוב, וגם הסל נלקח ממנו… ויש להבין: מדוע, באמת? הרי סל הנצרים הקלוע חשוב לעני לא פחות משחשוב טס הכסף לעשיר, ומדוע לא יוחזר לו?!"

מצחו של העשיר נחרש קמטים. אכן, שאלה קשה!

המשיך הרבי ואמר: הסכת ושמע. יושבת לה אישה ענייה בביקתה דלה, ולפתע נכנס בעלה בשמחה: "מזל טוב! שני עצי זית לנו, והנה הנצו ביכורים! הודו לה', גם זיתים למאכל יהיו, גם מעט שמן למאור ולסיכה, ולטבול בו את הפת. ישתבח הבורא, אשרינו שיכולים אנו להודות לו בהבאת ביכורים!" אבל מיד הופכת השמחה לתוגה: במה יביאו את הביכורים, ואין להם כלי שלם!

מיד אומרת האישה: "בעלי, אל תדאג! רד לנחל וקטוף שרביטי ערבה, ואני אקלע סל נצרים נאה!"

יושבת היא וקולעת את הסל ופיה מלא שיר ושבחה לבורא עולם. מניח בו הבעל את קומץ הזיתים ומעטר את הסל במעט פירות כאשר תמצא ידו, עולה ציון ברינה, ובהתרגשות רבה מגיש את הסל למשרתי השם בבית מקדשו.

כמה גדולה השמחה במרום, איזו עת חדווה ושעת רצון! והכל מתקבל במאור פנים, הביכורים והסל כאחד.

בהר מולו יושב עשיר באחוזתו רחבת הידיים, מעיין בתסבוכת חשבונות המשק. לפתע נכנס הסוכן: "העצים מלבלבים, הניבו ביכורים! יש להעלותם לירושלים!"

"שוב!" רוטן העשיר, "הרי רק עכשיו הבאתי מעשר ותרומה, מעשר שני ומעשר בהמה! אין לזה סוף… נו, מילא, אם מוכרחים אין מה לעשות. אבל, אתה יודע מה! בפעם הקודמת שהבאתי ביכורים ראיתי את עימנואל מתהדר בטס של כסף, האפס הזה, הכלום הזה, חושב שהוא משהו, רוצה לנקר עיניים! אני אעמיד אותו במקום, אראה לכולם מי הוא מי! תברר בחשאי מתי הוא מתכונן לעלות לירושלים, ותכין לי טס של זהב עם כן גבוה! אם כבר, שיראו כולם!"…

וכך, יחדיו, באים להיכל השם, העני בקלת הנצרים והעשיר בטס הזהב הנוצץ. נוטל הכהן את הביכורים עם הסל, קודש להשם. נוטל גם את הביכורים של העשיר. מצוה היא, אין ברירה. אבל את הטס הוא מחזיר. מקומו לא יכירנו בבית המקדש, ואף לכהן אין חפץ בו…

והרבי נטל את פמוטי הזהב, והניחם בחיקו של העשיר…

הרב החסיד ויוצא גרמניה שהתארח אצלו וביקרו על כך שמתפלל בצעקות, מדוע הרב צועק? שאל. אפשר גם לדבר! … בערב שבת ביקש להפקיד אצל הרב את הארנק. לאחר השבת כשבא לבקשו אמר לו הרב על איזה ארנק אתה מדבר? החל הלה צועק. שאלו הרב בניחותא מדוע אתה צועק? אפשר גם לדבר…

הרב מבריסק שנשאל על הקפדתו הרבה בעניין המצות ששאל וחזר ובירר שהכל נעשה כשורה ונשמר כדין ונשאל על מה הוא כל כך חושש? הרי אמרו שזה בסדר ונגמר. השיבו הרב במשל לאדם שיוצא מביתו ובכיסו מיליון דולר. כל כמה שניות הוא בודק שאכן הכסף עדיין בכיסו… ולאחר כמה שניות הוא פשוט תופס את הכיס והולך כך… אצלי המצות שוות יותר ממיליון דולר הפטיר הרב…

הגרי"ס סלאנט שהתבקש לשחוט עוף.

[מעשה היה בר"ש שבדרון ומאירקה שנפצע ובאה סבתו והרגיעה, ולאחר שראתה שמדובר בנכדה פרצה בזעקות שבר, ואז החלו הנשים להרגיעה לא נורא זה יעבור כו' … מזה יש להסיק כשמדובר במשהו ששיך לך זה כואב לך, אם זה לא כואב לך אין זה שייך לך…

כך גם ברוחניות. אם זה חשוב וכואב לך סימן שזה שייך לך. אם לא- אזי מוכיח הדבר שאין לך שייכות לזה.

מעשה היה עם הבריסקר'ב שראוהו כיצד הוא מדקדק במצוות ושואל שוב ומברר חזור וברר על מצוה שעשה האם אכן קיימה ככל מצוותיה והידוריה. שאל אותו יהודי מה כל ההידור והספיקות הרבים הללו, והרי כבודו יצא מן הסתם? ענהו הרב אם מוסרים לאדם מיליון דולר, הוא יוצא מן הבית ומשמש בכיסו, במדרגות הוא שוב ממשמש, ברחוב הוא שוב בודק, והמחמיר מניח ידו בקביעות על כיסו להיות בטוח שאכן הכסף נשאר בלא בספיקות. מצוה לדידי, סיים הרב, שווה הרבה יותר ממיליון דולר!

לרוב אנו מקפידים על השלימות בעניינים הגשמיים, שהבית והרכב והלבוש וכו' יהיו מושלמים אך שוכחים מן העיקר. מן הרוחניות.

פעם סיפר הגר"ש שבדרון מסרתי דרשה בבית הכנסת על עניין המדינה שמאפשרת חילולי שבת בפרהסיא ואכילת 'דבר אחר' ומביאה גויים לכרם בית ישראל וכו'. היו שם שני אנשים שאמרו לי רבי שלום לא צריך כל כך להתרגז, הם עוד יחזרו בתשובה, יהיה בסדר…

חלפו מספר שבועות והמדינה החלה להשית מיסים ממיסים שונים, ושוב יצא לי לפגשם כשהפעם הם מקללים את המדינה… אמרתי להם לא נורא, הם עוד ישובו בתשובה… לא נורא…

אם אתה מוטרד ממיסים יותר ממה שאתה מוטרד מרוחניות המדינה, אין זאת אלא שכספך קרוב ללבך יותר משמירת השבת וההליכה בדרכי ה'!

המעשה עם הגראי"ל שטיינמן שבא אליו אדם לבקש תשובה על עבירות חמורות שעשה, והרב אמר לו שיעשה כמה תיקונים כו' ולבסוף שאל אותו האדם האם זה ימחה את העוון? השיבו הרב האם איבדת פעם אלף ₪ אפילו חמש מאות אפילו חמשים שקלים? כן, השיב. היתה לך צביטה בלב? כן, השיב.

אם אחרי כל התיקונים אתה תרגיש צביטה בלב על העוון שעשית לפחות כמו על אובדן חמישים ש"ח, אזי יתכפר לך… [שמעתי מלוינשטיין תשע"א]

*

דברי תוכחה

[מעין השבוע עמוד יח]

משה מוכיח את ישראל ברמז משום כבודן. ולא תשא עליו חטא – שיוכיחו בדרך כבוד.

"אל תוכח לץ פן ישנאך" אל תאמר לו אתה לץ, אלא "הוכח לחכם" אמור לו: אתה חכם וכך יאהבך…

אך יש כאן דבר פלא , ודי זהב- הוכיחן על שעשו את עגל הזהב. והרי עגל הזהב היה החטא הגדול ביותר, ביום פקדי ופקדתי, ואין לך פורענות שאין בה משום חטא העגל, ומדוע איפוא נמסר הדבר בסוף, ועוד בשם הסתמי ודי זהב? רוב זהב ותו לא?

התשובה היא שהתוכחה אינה אמורה להיות מחטטת בעסקי העבר, אלא מופנה לעתיד. כדי ללמוד מכאן ולהבא. להשתפר ולהתעלות. בנקודה הזו משה רבינו עליו השלום מאפיין בפניהם את החטא- ודי זהב. היה לכם זהב לרוב, ותמיד כשיש דבר מרובה מחפשים מה לעשות איתו. 40 יום הייתם פנויים. אין עדיין תורה, יש מן ובאר, ואתם מחפשים במה למלא את שעות הפנאי, עושים עגל ויוצאים במחולות של הוללות…

בימים אלה אנו אבלים על חרבן בית המקדש. בית המקדש היה המקום שמקשר ביננו לקודשא בריך הוא. כל עוד בית המקדש קיים וקרבנות קריבים לא היו הגויים יכולים לנו. כשפסק התמיד- החלו הצרות.

מאז שחרב הבית נפסקה מחיצה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים. למקדש היו כלל ישראל מגיעים "בעתות הפנאי". במועדים, בימים טובים, כשיש "חופש". הם לא טסו לתורקיה, או פתחו שולחן למרגלות הכנרת. הם לא גדשו את הפארקים בהמוניהם, אלא באו לשאוף מלא חופניים של קדושה. היו עולין ואוכלים מעשר שני בקדושה, ושואפים מלא חופניים קדושה וטהרה מן הכהנים בעבודתם ומאוירה של ירושלים. את ממונם היו מוציאים על דברים קדושים, על קורבנות ועל עבודת ה'. היה מוקד חיובי, פעילות רוחנית!

כיום, בתי הכנסת הם מקדש מעט. וכאן המבחן האם הקינה שלנו על בית המקדש היא אמתית. אם האדם שוקד על דלתותי יום יום, מנצל את שעות הפנאי שלו לעבודת ה', לעוד שיעור, לעוד תפילה, אזי באמת הוא שואף באמת לבית המקדש הגדול והאמיתי. אולם אם הוא בורח ממקדש מעט, ואת זמנו מבלה בחיק העגל והתמונות המרצדות בריקודים ומחולות על המרקע, אזי הוא מאנשי הדי זהב, ועל אלה יאמר ה' מה לך כי תבקש את בית המקדש הגדול, כשאת ה'מקדש מעט' אינך פוקד?

משל [לענ"ד] למה הדבר דומה?

למלך שהיה מעונין לשבץ יהלום יקר בטבעתו. אמר לו הצורף כבודו יודע עד כמה כבוד המלך יקר בעיני, אני מוכן ללטש את האבן היקרה ולהציבה בטבעת. המלך הסכים. חלף שבוע ועוד שבוע ועוד חודש והטבעת בוששה מלהגיע. תמיד היה לצורף הסבר. פעם הדבר נבע מלחץ הזמנות קודם, ופעם משום שזקוק לקנות כלים מיוחדים וכו'.

והנה הוזקק המלך לשבץ אבנים יקרות בכתרו. שוב פנה הצורף ואמר למלך כבודו יודע עד כמה כבודו יקר בעיני, תן לי ואני אשבץ את האבנים היקרות בכתרך. אמר לו המלך אם כבודי יקר בעיניך מזמן כבר היית מסיים לשבץ את הטבעת. טבעת קטנה טרם סיימת, אתה מעוניין לשבץ כתר גדול?…

הנמשל, בית הכנסת הוא מקדש מעט, הוא המבחן שלנו לאמיתות בקשת בית המקדש. שלא יאמר לנו הקב"ה את מקדש מעט שלי ביזיתם, ואתם מבקשים עוד את בית המקדש?

 

 

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת דברים”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א