פרשת דברים

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר דברים

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת דברים

אחינו המסו את לבבנו

סכנת הבהלה [והגדת גלינסקי, עמ' 21 ומעיין השבוע עמוד לג]

(דברים א, כא- לב) "רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת.

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן, וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט

וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ, וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ

וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם, וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ, אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם, וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם.

ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם.

וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה, וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם".

כשחזרו המרגלים וסיפרו על הערים הגבוהות והבצורות ובני הענק, והראו את הפירות המשונים בגודלם לתת מושג על מפלצות הענק, נתנה העדה קולה בבכי. עמד משה רבינו ואמר: ״לא תערצון ולא תיראון מהם. ה׳ אלוקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה איתכם במצרים, לעיניכם – ובמדבר אשר ראית, אשר נשאך ה׳ אלוקיך כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד בואכם עד המקום הזה – ובדבר הזה אינכם מאמינים בה׳ אלוקיכם, ההולך לפניכם באש לילה ובענן יומם״ (דברים א, כט-לג).

הן כבר הבטיח לשלוח את הצרעה לפניהם, לסמא עיני הכנענים! וכי בני ענק מחוסנים מפני עקיצת צרעה? ומה יכולים לעולל ענקים סומים, חסרי ישע! מי שהכה את המצרים בעשר מכות והטביעם בים סוף, לא יגבר על הכנענים? מה הפחד?!

ועובדה: דיבר עם בני דור דעה, ולא פעל מאומה. בכו בכיה של חינם, ונגזר שימותו במדבר, ונקבעה להם בכיה לדורות!

איך מובן? בספור מעשה:

כשהגענו לסיביר בשרו לנו שנקצבו לנו עשרים וחמש שנות מאסר. בלי משפט, אף לא למראית עין. כך, בשרירות לב. ״רואים אתם את השער מאחריכם״, אמר מפקד המחנה, ״איש לא יצא ממנו חי״. בפועל, היינו שם כשנתים, עשירית הזמן, גם זה היה די והותר.

כששוחררנו, תפס בידי חברי, ולחש בהתרגשות: ״אין לי ספק, שזה בזכות כבוד הספרים״

אולי, חשבונות שמים מי ידע. אבל למה התכון?

בסיביר שרר מחסור נורא בניר. נירות היו יקרי המציאות. אותו חבר התמזל מזלו. במקום לצאת לעבודת פרך מדי בוקר, לצעד שישה קילומטרים בשלג ולכרות במשך ארבע עשרה שעות עצי ענק בקיר המקפיא, התמנה לספר. היה מגלח בכל בוקר את זיפי זקנם של הממונים ומשפר את תסרוקתם, אומנות נקיה וקלה. לשם כך, היה עליו לנקות בכל פעם ולקנח את התער והמספרים. אין בעיה, הם יספקו לו ניירות ככל שידרש. ואכן, הביאו לו צרור דפים. תתחיל בזה, ונביא עוד.

חשכו עיניו, היו אלו דפים של ספרי קודש. בערב, כשחזרנו מעבודת הפרך, קונן בקול חנוק: ״מה אעשה, איך אוכל, איני מסוגל!״ אוי לו אם ישתמש בהם בביזיון לקינוח התער, ואוי לו אם לא ישתמש. יענש, ויודח. מה יעשה?!

אמרתי לו: ״הרגע, נמצא מוצא!״

״מה, איך, אי אפשר!״

חייבים היו להרגיעו, להסיח דעתו. אמרתי: ״הסכת ושמע פרשה מן הנביא (מלכים ב).

מלך ארם טמן מארבים למלך ישראל, ותמיד ידע מלך ישראל להיזהר מהמארב.

אמר מלך ארם לאנשיו: יש כאן מרגל המסגיר סודותינו. אמרו לו: אין למלך ישראל צורך במרגלים. אלישע הנביא עימו, ויודע בנבואתו כל סתריך. שלח לברר, ונמסר לו שהנביא שוהה בדותן. שלח את חילו לשבות את אלישע.

בבוקר יצא משרת אלישע וראה שהם מוקפים. קרא: ״אהה, אדוני, איכה נעשה!״ ענהו אלישע: ״אל תירא, כי רבים אשר איתנו מאשר איתם״. בקש שה׳ יפקח עיני הנער, וראה גדודי מלאכים סביבות אלישע. בקש אלישע: ״הך נא את הגוי הזה בסנורים״. חיילי מלך ארם הוכו בעיורון, ואלישע נהגם ומסרם ביד מלך ישראל.

נשאלת השאלה: מאחר וניצל על ידי הכאתם בסנוורים, מדוע היה עליו להזעיק גדודי מלאכים, ולפקוח עיני הנער לראותם? הלא בסופו של דבר, לא נטלו חלק בהצלתו!

הא, מה דעתך?!" שאלתי. תמה, אכן שאלה!

אמרתי: ״הנער היה מבוהל, והבהלה היא מחלה מדבקת. ואילו היה מדביק בבהלתו את אלישע היה אלישע נתקף ריפיון ויאוש, ואין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה (שבת ל, ע״ב). לכן, בראש ובראשונה, היה צריך להרגיע את הנער. ונרגע, כשראה שרבו מוקף מלאכים שישמרוהו. וכשנרגע, כיוון אלישע דעתו ובקש להכות חיל ארם בסנורים״.

הבין החבר, ונרגע. עכשיו, נחפש מוצא. ומצאתי בס"ד.

לא אכלנו מתבשילי הטרפה, ומנת הלחם הזעומה לא הספיקה לנו, ובודאי לא הספיקה כאשר נדרשו מאיתנו כוחות רבים לעמוד במכסת כריתת העצים המפרכת. קשרתי קשרים עם הממונה על אספקת הלחם- שחדתיו בזוטות, והיה נותן לי עשר מנות לחם יתרות שחולקו בין כולם. עכשיו פניתי אליו ואמרתי לו: ״כשפורסים את הכיכרות למנות, נופלים פירורים. חבל עליהם. תצרף גם אותם למנות הלחם! נתגמל אותך על כך״, הבטחתי לו. בסיביר, שחדו בזוטות.

תמה: ״איך אקבץ את הפירורים?״

עניתי: ״תפרוס את הלחם על נירות, הפירורים יפלו עליהם, ותעטוף את המנות בנירות!״

צחק: ״איפה אשיג נירות פה, במחנה!״

אמרתי: ״אתן לך עצה. תפנה לממונה על ניקיון חדרי ההנהלה. הם מקבלים באופן סדיר את העיתונים, אבל לאחר שקוראים אין בהם חפץ. שלא ישליכם, אלא יביא לך את העיתונים הישנים!״

נשאה ההצעה חן בעיניו. למחרת היום, זכינו במנת פירורים נכבדה. ואין לזלזל בה בסיביר, כי כל פירור לחם היה שוה את משקלו בזהב. וחברי הגיע עם העיתונים, וסיפר שהם סופגים הרבה יותר טוב. ואת דפי הספר העביר לנו, והיו לנו למשיבי נפש. כך הרווחנו מכל צד.

כי אין מצב שאין ממנו מוצא ובלבד שלא נתקף דיכדוך ויאוש! אבל כשנבהלים, לכודים – והפחד הוא מחלה מדבקת! ופסוק מפורש הוא: ״מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו״ (דברים כ, ח).

לוחם מבוהל אחד, עלול להדביק בבהלתו את כל הצבא!

ועם ישראל היה מבוהל. המרגלים הדביקוהו בפחדם. ככתוב: ״אחינו המסו את לבבנו״ (דברים א, כח).

וכשהלב נמס, דבר לא ישכנע!

נוסיף זאת לרשימת המשנה (אבות פ״ד, מי״ח): ״אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו, ואל תשאל לו בשעת נדרו, ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו". ואל תרגיעו בדברי טעם בשעת פחדו!

ונזכיר: כידוע, תיקנו בני ישראל את החטא הקדמון במתן תורה, ופסקו מהם מלאך המות ויצר הרע, ועליהם נאמר: ״אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם״ (תהילים פב, ו). ובחטא העגל חזר הכל למקומו. מעץ חטא אדם הראשון, ככתוב: ״אכן כאדם תמותון״ (שם, ז).

ויש להבין: הואיל ונעקר מהם היצר הרע במתן תורה, איך חטאו בעגל?

והתשובה: ״בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חושך ואפלה וערבוביה, לומר ודאי מת משה ולכך באה ערבוביה לעולם״ (רש״י שמות לב, א).

הם היו מבוהלים, ואדם מבוהל אינו אדם. למבוהל, אין תקנה!

הלא נראה מה שאמרו (ברכות כט, ע״ב): תנו רבנן, המהלך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל תפלה קצרה. ואיזו היא תפלה קצרה, רבי אליעזר אומר: ״עשה רצונך בשמים ממעל ותן נחת רוח ליראיך מתחת, והטוב בעיניך עשה, ברוך אתה ה׳ שומע תפלה״.

פרש רש״י: ״ותן להם״ ליראיך ״נחת רוח״, שלא יתערבב רוחם על ידי הבריות, כגון על ידי חיות ולסטים.

הנה כי כן, אין מתפללים על הצלה מפני החיות והליסטים, אלא על הצלה מפחד ובהלה. ״שלא יתערבב רוחם״! זה הדבר החשוב מכל!

 

אמר דוד המלך: (תהלים קיח, ו) "ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם" מכיון שאני לא ירא אלא מה', בשכר זה ודאי תבוא ההצלה "ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי" עוד אמר דוד "משמועה רעה לא יירא נכון ליבו בטוח בה' סמוך ליבו לא יירא עד אשר יראה בצריו" (תהילים קיט), בזכות "לא ירא" יזכה "ויראה בצריו" ואין לו צורך בשום השתדלות אחרת.

וכן אמר הנביא ירמיה (ירמיה יז, ז) "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" כי בזה שהוא בוטח בה' הוא הגורם ל"והיה ה' מבטחו".

וזה שאנו אומרים בתפילה "נבהלה נפשנו מרוב עצבונינו" מחמת העיצבון וחוסר הביטחון נבהלה נפשינו.

וכן מובא מרבינו האר"י ז"ל כשיש חס ושלום דבר בעיר, אין יכול הוא לשלוט אלא רק באלו שיש להם פחד, אבל באלו שמתחזקים בליבם בבטחונם על ה' ומתגברים על הפחד אין שום דבר רע יכול לשלוט בהם!

ומסופר בגמרא (ברכות ס, ע"א) יהודה בר נתן היה הולך אחרי רב המנונא, נאנח, אמר לו: יסורים אתה רוצה להביא על עצמך? שנאמר: (איוב ג, כה) "כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבא לי". ומקשה הגמרא והרי כתוב: (משלי כח, יד) "אשרי אדם מפחד תמיד". ההוא בדברי תורה כתיב. (כשדואג שלא ישכח תלמודו וחוזר על משנתו תמיד, תוספות גיטין נה, ע"ב עיין שם).

הרי שאם מפחד מאיזה דבר, על ידי הפחד מביא זאת על עצמו ויש רמז לזה מהכתוב: (משלי כט, כה) "חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב".

סגולה נפלאה כתב הגה"צ ר' חיים מוולאז'ין זצ"ל בספר "נפש החיים" (שער ג פרק יב) וזו לשונו: "ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בליבו לאמור: הלא ה' הוא האלוקים האמיתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם, וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו. ומבטל בליבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כוח ורצון בעולם ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטל מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל".

וזהו ביאור המשנה (ראש השנה כט, ע"א) "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים וכו"'.

כלומר כאשר הסתכלו כלפי מעלה על הנחש השרף והתבוננו בכוחו הרע ועם כל זה בטלוהו מליבם ולא שמו לב לכוחו הנורא ושעבדו את ליבם באמת רק לאביהם שבשמים בלבד, היו מתרפאים.

מסופר על בעל "בית הלוי" הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל: יום אחד הגיע בבהלה לביתו אחד הסוחרים שבעירו וסח בפניו את דאגתו וכה אמר האיש: המשטרה המקומית עורכת עתה חיפושים אחרי סחורה מוברחת, קבוצות של שוטרים עוברות מחנות לחנות ובודקות את הסחורה הנמצאת בה. האיש אשר בחנותו תימצא סחורה מוברחת צפוי לעונש גלות בסיביר.

מכיון שכך אמר הסוחר גדול פחדי שכן חנותי מלאה סחורה מוברחת ומה אוכל לעשות כעת? כשמוע ה"בית הלוי" את דבריו הוציא מארון הספרים ספר "נפש החיים" והחל ללמוד עם האיש את ענין ה"סגולה הנפלאה". לאחר שעתיים רצופות של לימוד הופיעה בבית הרב אישתו של בעל החנות ובפיה בשורה: "ניצלנו" אמרה האישה, "השוטרים סיימו זה עתה את בדיקת החנויות באזורנו ועל החנות שלנו דילגו וכך היה המעשה: בהגיע עת הצהרים סיימו השוטרים לבדוק את החנות הסמוכה לחנות שלנו ואז החליטו לעשות הפסקה במלאכתם, וכדי שידעו היכן להמשיך אחר ההפסקה עשו סימן על חנותנו.

משנגמרה ההפסקה התעורר ויכוח בין השוטרים אם הסימן מציין את המקום שבו סיימו את מלאכתם לפני ההפסקה או שמא זהו סימון של החנות אשר ממנה עליהם להתחיל את המלאכה אחר הצהרים. לבסוף הוכרע הויכוח כדעת האומרים שחנותנו כבר נבדקה ובדרך זו עזרנו ה' וניצלנו, סיימה האישה. כל זה אירע באותה שעה שבעל החנות ישב והגה בסגולה הנפלאה ודבק במחשבת "אין עוד מלבדו".

 

פרשת דברים

דברי תוכחה [מעין השבוע עמוד יח]

משה מוכיח את ישראל ברמז משום כבודן. ולא תשא עליו חטא – שיוכיחו בדרך כבוד.

"אל תוכח לץ פן ישנאך" אל תאמר לו אתה לץ, אלא "הוכח לחכם" אמור לו: אתה חכם וכך יאהבך…

אך יש כאן דבר פלא , ודי זהב- הוכיחן על שעשו את עגל הזהב. והרי עגל הזהב היה החטא הגדול ביותר, ביום פקדי ופקדתי, ואין לך פורענות שאין בה משום חטא העגל, ומדוע איפוא נמסר הדבר בסוף, ועוד בשם הסתמי ודי זהב? רוב זהב ותו לא?

התשובה היא שהתוכחה אינה אמורה להיות מחטטת בעסקי העבר, אלא מופנה לעתיד. כדי ללמוד מכאן ולהבא. להשתפר ולהתעלות. בנקודה הזו משה רבינו עליו השלום מאפיין בפניהם את החטא- ודי זהב. היה לכם זהב לרוב, ותמיד כשיש דבר מרובה מחפשים מה לעשות איתו. 40 יום הייתם פנויים. אין עדיין תורה, יש מן ובאר, ואתם מחפשים במה למלא את שעות הפנאי, עושים עגל ויוצאים במחולות של הוללות…

בימים אלה אנו אבלים על חרבן בית המקדש. בית המקדש היה המקום שמקשר ביננו לקודשא בריך הוא. כל עוד בית המקדש קיים וקרבנות קריבים לא היו הגויים יכולים לנו. כשפסק התמיד- החלו הצרות.

מאז שחרב הבית נפסקה מחיצה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים. למקדש היו כלל ישראל מגיעים "בעתות הפנאי". במועדים, בימים טובים, כשיש "חופש". הם לא טסו לתורקיה, או פתחו שולחן למרגלות הכנרת. הם לא גדשו את הפארקים בהמוניהם, אלא באו לשאוף מלא חופניים של קדושה. היו עולין ואוכלים מעשר שני בקדושה, ושואפים מלא חופניים קדושה וטהרה מן הכהנים בעבודתם ומאוירה של ירושלים. את ממונם היו מוציאים על דברים קדושים, על קורבנות ועל עבודת ה'. היה מוקד חיובי, פעילות רוחנית!

כיום, בתי הכנסת הם מקדש מעט. וכאן המבחן האם הקינה שלנו על בית המקדש היא אמתית. אם האדם שוקד על דלתותי יום יום, מנצל את שעות הפנאי שלו לעבודת ה', לעוד שיעור, לעוד תפילה, אזי באמת הוא שואף באמת לבית המקדש הגדול והאמיתי. אולם אם הוא בורח ממקדש מעט, ואת זמנו מבלה בחיק העגל והתמונות המרצדות בריקודים ומחולות על המרקע, אזי הוא מאנשי הדי זהב, ועל אלה יאמר ה' מה לך כי תבקש את בית המקדש הגדול, כשאת ה'מקדש מעט' אינך פוקד?

משל [לענ"ד] למה הדבר דומה?

למלך שהיה מעונין לשבץ יהלום יקר בטבעתו. אמר לו הצורף כבודו יודע עד כמה כבוד המלך יקר בעיני, אני מוכן ללטש את האבן היקרה ולהציבה בטבעת. המלך הסכים. חלף שבוע ועוד שבוע ועוד חודש והטבעת בוששה מלהגיע. תמיד היה לצורף הסבר. פעם הדבר נבע מלחץ הזמנות קודם, ופעם משום שזקוק לקנות כלים מיוחדים וכו'.

והנה הוזקק המלך לשבץ אבנים יקרות בכתרו. שוב פנה הצורף ואמר למלך כבודו יודע עד כמה כבודו יקר בעיני, תן לי ואני אשבץ את האבנים היקרות בכתרך. אמר לו המלך אם כבודי יקר בעיניך מזמן כבר היית מסיים לשבץ את הטבעת. טבעת קטנה טרם סיימת, אתה מעוניין לשבץ כתר גדול?…

הנמשל, בית הכנסת הוא מקדש מעט, הוא המבחן שלנו לאמיתות בקשת בית המקדש. שלא יאמר לנו הקב"ה את מקדש מעט שלי ביזיתם, ואתם מבקשים עוד את בית המקדש?

 

פרשת דברים

כמים הפנים לפנים שמעתי מהרב אסולין

(דברים פרק ב) (כו) "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר (כז) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול (כח) אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי (כט) כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ (ל) וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה (לא) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ (לב) וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה (לג) וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָו וְאֶת כָּל עַמּוֹ".

מדוע סיחון מוזכר תמיד בלי ו' ואילו כאן מזכירו בו'? [16 פעם מוזכר בתורה חסר, ו-4 פעמים מלא].

מדוע כתב ולא אבה מלך סיחון כי הקשה השם אלוקיך את רוחו ואימץ את לבבו, וכי הוא מעצמו היה כל כך צדיק שהיה מסכים?

מה הפירוש שמשה שלח דברי שלום, וכי דברי שלום יעזרו כששני הצדדים שונאים?

שלמה המלך אומר [משלי כז, יט) "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדם".

פרש"י: כמים – הללו הפנים שאתה מראה לתוכן הן מראות לך. כן לב האדם לאדם – חברו לפי מה שאדם יודע שחבירו אוהבו כן הוא מראה לו פנים.

 

כך גם ישראל טענו בפרשתינו:

(דברים א, כז) "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ"

פרש רש"י: בשנאת ה' אותנו – והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו, משל הדיוט אומר מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך.

הטעות שלהם הייתה שהם חשבו שאם אנו שונאים את ה', אז בודאי ה' שונאינו. ואינם יודעים שזה נאמר רק ב'לב האדם לאדם' ולא באדם לאלוקים.

מעשה ברבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ומה שסיפר על הרב משאדיק. קבוצת בריונים התפרצה פעם לביתו של רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ואיימה לרוצחו נפש. בתחילה הגיב הרב בשלוות נפש ובקור רוח להשתוללותם של הבריונים, אך משהגיעה ההשתוללות לשיא, פרם הרב את חולצתו וגילה את ליבו וכך הזדקר לפתע בתנועה זריזה מעל כיסאו והתיצב מולם ואמר להם בקול תקיף: "הנני מוכן לקדש שם שמים, ירו בי ורצחוני, אני מהאמת לא אזוז כמלוא הנימה!" והמשיך לבאר בקצרה את עיקרי השקפתו. בתגובה על הצעד המפתיע הזה נסוגו המתקיפים ויצאו את הבית מאוחר יותר ביאר הרב זוננפלד את פשר התנהגותו ואת הסיבה שניצל מהם על פי מעשה שהיה בעיירה שאדיק שבפולין. באותה עיירה התגורר מלשין יהודי שהפיל את חיתתו על יהודי העיירה, צרות רבות היסב המלשין לתושבי העיירה וכולם פחדו ממנו. בחוצפתו היה דורש שיתנו לו בכל שבת לשבת ב"מזרח" של בית הכנסת הגדול בעיירה ולהעלותו לתורה ל"שישי".

באחד הימים נפטר רב העיירה ובמקומו נתמנה אחד מגדולי התורה, מששמע הרב החדש על מעללי המלשין ועל חוצפתו לבוא לבית הכנסת וליטול לעצמו עליה חשובה החליט לקיים את מצות "לא תגורו מפני איש" ולשים קץ להתקלסותו של האיש בבאי בית הכנסת. באחת השבתות הופיע הרב בבית הכנסת הגדול וכאשר קרא הגבאי למלשין לעלות לתורה הכה הרב בחוזקה על העמוד שלפניו וזעק "מה לך ולתורה הקדושה?! מה לפה טמא ומשוקץ שמוסר ממונם ונפשם של ישראל לשלטונות לברך על התורה?! צא טמא!" המלשין המופתע ניסה תחילה להכות את המרא דאתרא אך המתפללים מנעו זאת ממנו. בחורי אף פנה המלשין הנעלב והזועף לעבר דלת היציאה ועזב את המקום, לא לפני ששלח אצבע מאיימת כלפי הקהל כאומר "עוד אלמדכם לקח".

לאחר כמה חודשים הוזמן הרב להיות מוהל באחד מכפרי הסביבה. כאשר עשה דרכו בלויית שנים מתלמידיו אל עבר הכפר הבחינו התלמידים במלשין הדוהר על סוסו לקראתם. פחד גדול תקפם אך הרב נשאר שליו ושאנן. הסוס הדוהר קרב אליהם, המלשין קפץ ממנו בזריזות וניגש בצעדים מהירים אל הרב, לתדהמת התלמידים נעמד ה"מוסר" על יד הרב ובהתכופפו כלפיו בהכנעה התחנן ואמר "מורנו ורבינו סלח לי! מחל לי, על כל מה שעוללתי וחטאתי כנגדך" משכילה את דבריו קפץ בחזרה על סוסו ונעלם. כשהמשיכו התלמידים הנדהמים את דרכם בליווי רבם אל מחוז חפצם, פתח הרב ואמר להם: אסביר לכם את פשר המאורע, כאשר ראיתי את המוסר דוהר על סוסו ומתקרב לקראתנו חיפשתי מפלט והצלה באחד מפסוקי התורה והקדושה והנה נזדמן לי הפסוק: (משלי כז, יט) "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".

מיד התחלתי להרהר ולהפך בזכויותיו של אותו ברנש, כמה אומלל הוא וכמה זקוק הוא לרחמים על שפל התהום המוסרי שאליו התדרדר, ומי יודע? אולי אם היה מקבל חינוך נכון בילדותו לא היה מגיע למה שהגיע. המשכתי במחשבתי להפך בזכותו עד שנכמרו רחמי עליו ונעקרה מליבי כל טינא נגדו ומכיון שכך פעל כאן הכלל של "כמים הפנים לפנים" נכנסה בו מחשבה טובה והחל להרהר "אולי הרב צודק כי הלא ודאי עשה מה שעשה מתוך כוונה טהורה לשם שמים ולא לשם קינטור" מתוך מחשבות אלה נתרכך ליבו והגיע לרגע של חרטה ובקשת סליחה.

משגמר רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל את סיפורו אמר כדברים האלה: גם אני הרהרתי כך בשעה שעמדה מולי קבוצת הבריונים והניפו באגרופיהם.

את הרעיון הזה למדתי מרבה של שאדיק. [אורחות מוסר לרב יהושע גולד, מהאיש על החומה ח"ג]

הוסיף על כך הגרי"ח זוננפלד: ואילו אני מצאתי רעיון זה בתורתנו כשבאו המלאכים אל יעקב וסיפרו לו: "באנו אל אחיך אל עשיו" שהיית אומר אחי הוא, אבל נוהג עמך כעשיו הרשע, עודנו בשנאתו (רש"י שם).

ואמנם עשיו שונא הוא ליעקב אבל גם יעקב שונא את עשיו כי "משנאיך ה' אשנא", והנה אחר כך: "וישא יעקב עיניו וירא והנה עשיו בא לקראתו וארבע מאות איש וכו"' כשיעקב ראה שהסכנה מתקרבת מה עשה? "וישתחו שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" יעקב השתחווה וכפה את מחשבותיו והיפך בזכותו של עשיו "עד אחיו" עד שנהיה כאחיו ממש. על ידי מחשבות זכות אלה נתעוררה בו האחוה אחרי שחיפש את הנקודה הטובה מתוך הרע. ומה היו התוצאות? "וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו" "נתגלגלו רחמיו ונשקו בכל לבו".

כעת נבוא לביאור הפסוקים:

משה ביקש שסיחון יסכים למעבר בני ישראל. כדי שדברי השלום יועילו הוא היה חייב להפוך את ליבו של סיחון לאהבת עם ישראל. לכן הוא חיפש איזושהי נקודת זכות וחיבור עם סיחון. ולכן כאן הוא כתוב מלא בו', שכאשר התורה מחסרת מאדם אות מורה הדבר על חיסרונו, כמו הנשיאם, עפרן, ועוד. אך כאן משה היפך בזכותו ולכן מלא בו', כצדיק. כשמשה מהפך בזכותו של אדם ללא ספק הדבר משפיע עליו, ולכן סיחון כבר היה מוכן לשלחם, אך ה' היה חפץ לתתו בידינו, ולכן היה צריך שה' יחזק את לבו כמו שכתוב (דברים ב, ל): "וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה". ה' רצה לתת לנו את ארצו ולכן הקשה את ליבו.

[תוספת שלי: ולכן נשים לב לשינוי, שבספר במדבר נאמר: (כא, כא) "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר". שם ה'סיחן' חסר, היות ושם קאי אבני ישראל שהם לא פעלו כמשה, אולם כאן לא נאמר 'וישלח ישראל' אלא 'ואשלח מלאכים' דקאי אמשה, ולכן כתוב סיחון מלא בו'].

המסקנה בעבורנו היא שאדם שחפץ להידבק באהבת חבירו ישפיע עליו מאהבתו, יחשוב עליו טוב, וידונו לכף זכות, ודבר זה ישפיע עליו לאהוב אותך. אותה אהבת חינם תשפיע עליך שיאהבך.

על פי זה נוכל להבין דבר תמוה בגמרא (גיטין דף נה, ע"ב)

 אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר. אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא. אזל, אייתי ליה בר קמצא. אתא, אשכחיה דהוה יתיב אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא? קום, פוק! אמר ליה הואיל ואתאי שבקן כו'…

הדבר תמוה מאד, וכי שמענו שאדם שונא צריך פלפולים כדי לגרש את שונאו? מה כאן כל האריכות 'הרי האדם הזה הוא שונא שלי, ואם כן מה מעשיך כאן'? וכי לא ניתן היה לקצר ולומר שראה את שונאו וגרשו?

אלא בודאי כשראה בר קמצא שהזמינו שונאו התמלא אהבה כלפיו, ובא בלב חפץ להשלים עם שונאו. ממילא גם רגש השנאה של בעל הבית אזלה לה, אך הוא בכל זאת – שכלית – אינו חפץ לראותו כאן, ולכן כדי לגרשו הוא חייב לעוררה מחדש, ולכן הוא אומר 'הרי עד עכשיו הוא היה שונא שלי, אז מה הוא עושה כאן?' שבלא לעורר השנאה הקדומה לא היתה לו סיבה עכשוית לשנאותו! ודברי פי חכם חן.

ימי חורבן הבית ואבלות, בשל שנאת חינם. נוסיף אהבה לזולתנו, וכמים הפנים לפנים כן יוסיף אהבה לנו. ובזה נזכה לבנין בית המקדש במהרה אמן כן יהי רצון.

נוסף:

ראיתי בספר דרוש מהדרשנים הליטאים שאומר שאני עומד ממול חברי אז הימין שלי מול השמאל של חברי והשמאל שלי מול הימין של חברי, והרעיון שבדבר הוא שהטבע של האדם שהוא פועל בימין, פעולה הנעשית בכח – נעשית בימין. פעולה הנעשית בחולשה – נעשית בשמאל, יד כהה.

האדם מסתכל על חבירו בימין – בראיה חזקה ובכח – על השמאל של חבירו, על חולשתו וחסרונו.

והשמאל שלי נגד הימין שלו – על מעלות חברי – הימין שלו – אני מסתכל בעיני השמאלית – במבט חלש ולא מפרגן…

והתורה דורשת, אומר המגיד הזה, התורה אומרת כמים הפנים לפנים צריך להיות בדיוק כמו שאתה מסתכל בראי הימין שלך נגד הימין שלך והשמאל שלך נגד השמאל שלך זאת אומרת שהימין שלך בעוצמת העיון שלך וההבנה והערכה לראות ולהבליט את המעלות של השני, ואת החסרונות להוריד – להסתכל בעין השמאלית ב"שמאל" הזולת – בחסרונותיו. כמים הפנים לפנים הימין נגד הימין, כן לב האדם לאדם כך צריך להיות לב האדם. [אוהב ימים טשיגל עמ' ט]

המעשה בגנב שביקש מהמלך לזרוע זרע שצומח באותו היום ובתנאי שהזורע נקי מגזל… [מתוק האור שופטים עמ' ריב]

[פנינים לג בעומר תשעד] אמר ליה רשב"י לרבי לעזרא בנו: די לעולם אני ואתה.

בספר ״נפשות חסידיו״ מובא את פה שפירש הגה״צ רבי מרדכי אריה הלוי דורביץ רב"ד של באנילא זי״ע על פי מה שמובא בספרים הקדושים שצריך האדם לראות חסרונותיו ומעלות אחרים.

כפי המסופר שפעם אחת אמר הבעל שב טוב הקדוש זי״ע לאחד מתלמידיו שילך לאיש פלוני בכפר פלוני כדי ללמוד ממנו מידות. הדבר היה לפלא בעיני התלמיד, כי מי לנו גדול במידות מהבעל שם טוב ותלמידיו? אבל לא הרהר אחר רבו, והלך לכפר ההוא. כאשר בא לשם, פנה לבית אותו אדם וביקש להתאכסן אצלו. בעל הבית קיבלו בסבר פנים יפות, ונתן לו כל מחסורו. ביקש התלמיד ללמוד את דרכי בעל הבית כאשר ציוהו רבו, וראה שהוא תלמיד חכם וחסיד ובעל מידות טובות, ועוסק תמיד במצוות ובמעשים טובים. אך לא מצא בו דבר מיוחד שיצריכו לבוא לכאן ללמדו ממנו.

תוך כדי שהייתו בביתו, ראה התלמיד שבבית מתאכסן אינש דלא מעלי, והיה קשה בעיניו למה מרשה בעל הבית לאדם כזה להתגורר בביתו. אבל לא העז לומר לו מאומה. כשנפרד התלמיד מבעל הבית, הודה לו בכל ליבו על הכנסת האורחים הלבבית שזכה לו בביתו. ובתוך דבריו העיר לבעל הבית למה מחזיק אדם רשע בתוך ביתו.

ענהו בעל הבית, ״לא ידעתי שהוא אדם רשע, ועתה אצוה למשרתי להודיעו שעליו לעזוב את ביתי. אבל תמה אני עליך מתי מצאת זמן לעיין במעשי השני. האם כבר גמרת לבדוק את מעשיך?…" הבין התלמיד שלכן שלחו הבעל שם טוב לכפר הזה, כדי שילמד מבעל הבית, שהעיקר צריך לפקח על מעשיו שיהיו כולם טובים בלי נידנוד חטא, ולא כאותם שדואגים על מעשי אחרים ולא על מעשיהם. וזה שאמר רבי שמעון לבנו: ״בני די לעולם" אל לך להתבונן במעשי העולם, ״אני ואתה" בוא ונתבונן כל אחד במעשיו שלו עצמו…

 

פרשת דברים

אדם מתמסר למה שחשוב בעיניו

רדיפת החומר ובריחה ממצוות [מעיין השבוע]

 

(רש"י דברים א, כב) ותקרבון אלי כולכם – בערבוביא, ולהלן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו'. אותה קריבה היתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן ותקרבון אלי כולכם – בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים.

(כלי יקר דברים א, כב): ותקרבון אלי כולכם. פירש רש"י בערבוביא כו' קריבה של מתן תורה כהוגן היתה כו'. למה לו להזכיר עכשיו קריבה של מתן תורה?

אלא לפי שכל זה מענין התוכחה לומר כי עתה אני מאשים אתכם על הקריבה של מתן תורה, וכך אמר להם: במתן תורה דנתי אתכם לכף זכות כשראיתי ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם אמרתי מי יתן והיה זה לבבכם כל הימים.

האמנם כשבאתם לשלוח המרגלים באתם בערבוביא ילדים דוחפים את הזקנים אגלאי מילתא למפרע שגם קריבה של מתן תורה לא היתה כהוגן לשם שמים, ואדרבה היא ראיה שכל חפציכם קניני הגוף אבל קנין התורה רחוק מכליותיכם, ועל כן שלחו הילדים את הזקנים לפניהם לומר אתם קודמים לקבל התורה כי בישישים חכמה, ואנחנו אחרונים כי אין התורה נאותה לנו כי אמרתם אחר שכל זקן כבר כבה חום הטבעי שלו ואינו הומה אחר חמדות העולם הזה כל כך כמו שנאמר (שמואל ב' יט, לו) אם יטעם עבדך את אשר אכל על כן להם יאות להתעסק בחכמות ואנחנו נתעלסה באהבים הן עוד היום גדול, ורב מהיות קולות ה' באוהלינו לעת זקנה ככלות כוחנו וזה היה טעם לכיבודם שכבדו את הזקנים.

והמופת על זה כי סופו מוכיח על תחילתו, שהרי כשבאתם לשלוח מרגלים כדי לנחול את הארץ אשר לא יחסר כל טוב בה דחיתם הזקנים בשתי ידים לומר אנחנו קודמים להשתמש בחמדות העולם הזה אשר מן הארץ מוצאם.

ועוד היום כך המידה בישראל שדווקא בעסק התורה מכבדים זה את זה, ולפעמים הכיבוד להקל מעליו וליתן עול התורה על זולתו. ועל כל פנים כשבאים לעסק ממון גלה כבוד מישראל כי לעולם לא יכבדו הילדים את הזקנים לומר זקן זה ואינו לפי כבודו לעשות בכסף ובזהב וראוי להקדימו באיזו הנאה, אלא כל דאלים גבר ואין חכמה ואין תבונה לנגדם שוה לכלום, ונראה שרש"י דייק כל זה מדאמרו ויחפרו לנו את הארץ, 'לנו' מיותר, אלא כך פירושו: כשראה משה קריבה זו שהילדים קדמו לזקנים שאלם למה זה, והשיבו לו כדי שיחפרו לנו הארץ, לנו ולא להם, כי כל חמדות הארץ אינן שוין כי אם לנו, ומדוייק מזה שדווקא הארץ לנו אבל קנין התורה להם, מכאן הבנתי מדבריהם שגם קריבה של מתן תורה שלא כהוגן היתה. ומה שנאמר וייטב בעיני הדבר אמר, הן לו יהי כדבריכם שלכם יהיה הארץ, ולי ולכל בני גילי הזקנים תהיה התורה לנו לנחלה כי חלוקה זו ודאי ישרה בעיני ומוכן אני לקבלה, אבל מכל מקום אשמים אתם הן על פירוק עול תורה מעליכם, הן היותכם להוטין כל כך אחר קנין הממון. עד כאן לשונו.

כשאדם נאבק על דבר מסוים, הדבר מוכיח שהדבר בנפשו.

הרב מבריסק מבאר שכך היה גם כן אצל איוב, שנשאל מדוע לא זעק כאשר זרקו ילדים ליאור, וטען שלא הייתה בכך תועלת. הביא הקב"ה עליו יסורים והחל זועק. שאלוהו מדוע הינך צועק? אמר מפני היסורים. שאלוהו האם זעקותיך יעזרו? והשיב כשכואב אז צועקים… אמרו לו מדוע אם כן לא זעקת אז כשהשליכו ילדים ליאור? סימן שלא כאב לך…

כך גם כן בעניין חורבן בית המקדש. כפי שהאדם מקונן ומצטער על חורבן בית המקדש הוא מוכיח עד כמה הוא מקושר לבית המקדש. וככל שהאדם מצטער יותר על חורבן בית המקדש כך יזכה לזכות לראות בנחמתה. אמן כן יהי רצון.

דוגמא לאדם העושה מעשה לעשות רושם ולא לשם ה' בהבאת הביכורים [מעיין השבוע ח"ה ע' תעח]

יהודי בא לפני הרבי מליסקא, בעל "אך פרי תבואה" זצ"ל, והביא תשורה: זוג פמוטי נחושת ממורקים עד ברק, שהתקבלו בתודה ובברכה לכבוד שבת המלכה. הציב הרבי את הפמוטים בבית המדרש הצמוד לביתו, והאירו באור יקרות. היה שם עשיר אחד, שראה ושם אל ליבו. כעבור שבוע הופיע, ובידו צמד פמוטי זהב יקרים עד מאוד!

"פסוק הוא בהפטרת כי תבוא: תחת הנחושת אביא זהב!" צהלו פני העשיר.

אמר לו הרבי: "עד שאתה מצטט מן ההפטרה, בוא ונלמד פסוק מן הפרשה, בהבאת ביכורים נאמר: "ולקח הכהן הטנא מידך". ובמשנה שנינו כי העשירים היו מביאים ביכוריהם בטסים של כסף וזהב, והכהנים החזירום להם, אך העניים הביאו בסלי נצרים והכהנים נטלו את הסלים עם הפירות.

ובגמרא קראו על כך את הפתגם: "בתר עניא אזלא עניותא", לאמור: העניות כרוכה בעיקבותיו של העני. מביא הוא ביכוריו בסל עלוב, וגם הסל נלקח ממנו… ויש להבין: מדוע, באמת? הרי סל הנצרים הקלוע חשוב לעני לא פחות משחשוב טס הכסף לעשיר, ומדוע לא יוחזר לו?!"

מצחו של העשיר נחרש קמטים. אכן, שאלה קשה!

המשיך הרבי ואמר: הסכת ושמע. יושבת לה אישה ענייה בביקתה דלה, ולפתע נכנס בעלה בשמחה: "מזל טוב! שני עצי זית לנו, והנה הנצו ביכורים! הודו לה', גם זיתים למאכל יהיו, גם מעט שמן למאור ולסיכה, ולטבול בו את הפת. ישתבח הבורא, אשרינו שיכולים אנו להודות לו בהבאת ביכורים!" אבל מיד הופכת השמחה לתוגה: במה יביאו את הביכורים, ואין להם כלי שלם!

מיד אומרת האישה: "בעלי, אל תדאג! רד לנחל וקטוף שרביטי ערבה, ואני אקלע סל נצרים נאה!"

יושבת היא וקולעת את הסל ופיה מלא שיר ושבחה לבורא עולם. מניח בו הבעל את קומץ הזיתים ומעטר את הסל במעט פירות כאשר תמצא ידו, עולה ציון ברינה, ובהתרגשות רבה מגיש את הסל למשרתי השם בבית מקדשו.

כמה גדולה השמחה במרום, איזו עת חדווה ושעת רצון! והכל מתקבל במאור פנים, הביכורים והסל כאחד.

בהר מולו יושב עשיר באחוזתו רחבת הידיים, מעיין בתסבוכת חשבונות המשק. לפתע נכנס הסוכן: "העצים מלבלבים, הניבו ביכורים! יש להעלותם לירושלים!"

"שוב!" רוטן העשיר, "הרי רק עכשיו הבאתי מעשר ותרומה, מעשר שני ומעשר בהמה! אין לזה סוף… נו, מילא, אם מוכרחים אין מה לעשות. אבל, אתה יודע מה! בפעם הקודמת שהבאתי ביכורים ראיתי את עימנואל מתהדר בטס של כסף, האפס הזה, הכלום הזה, חושב שהוא משהו, רוצה לנקר עיניים! אני אעמיד אותו במקום, אראה לכולם מי הוא מי! תברר בחשאי מתי הוא מתכונן לעלות לירושלים, ותכין לי טס של זהב עם כן גבוה! אם כבר, שיראו כולם!"…

וכך, יחדיו, באים להיכל השם, העני בקלת הנצרים והעשיר בטס הזהב הנוצץ. נוטל הכהן את הביכורים עם הסל, קודש להשם. נוטל גם את הביכורים של העשיר. מצוה היא, אין ברירה. אבל את הטס הוא מחזיר. מקומו לא יכירנו בבית המקדש, ואף לכהן אין חפץ בו…

והרבי נטל את פמוטי הזהב, והניחם בחיקו של העשיר…

הרב החסיד ויוצא גרמניה שהתארח אצלו וביקרו על כך שמתפלל בצעקות, מדוע הרב צועק? שאל. אפשר גם לדבר! … בערב שבת ביקש להפקיד אצל הרב את הארנק. לאחר השבת כשבא לבקשו אמר לו הרב על איזה ארנק אתה מדבר? החל הלה צועק. שאלו הרב בניחותא מדוע אתה צועק? אפשר גם לדבר…

הרב מבריסק שנשאל על הקפדתו הרבה בעניין המצות ששאל וחזר ובירר שהכל נעשה כשורה ונשמר כדין ונשאל על מה הוא כל כך חושש? הרי אמרו שזה בסדר ונגמר. השיבו הרב במשל לאדם שיוצא מביתו ובכיסו מיליון דולר. כל כמה שניות הוא בודק שאכן הכסף עדיין בכיסו… ולאחר כמה שניות הוא פשוט תופס את הכיס והולך כך… אצלי המצות שוות יותר ממיליון דולר הפטיר הרב…

הגרי"ס סלאנט שהתבקש לשחוט עוף.

[מעשה היה בר"ש שבדרון ומאירקה שנפצע ובאה סבתו והרגיעה, ולאחר שראתה שמדובר בנכדה פרצה בזעקות שבר, ואז החלו הנשים להרגיעה לא נורא זה יעבור כו' … מזה יש להסיק כשמדובר במשהו ששיך לך זה כואב לך, אם זה לא כואב לך אין זה שייך לך…

כך גם ברוחניות. אם זה חשוב וכואב לך סימן שזה שייך לך. אם לא- אזי מוכיח הדבר שאין לך שייכות לזה.

מעשה היה עם הבריסקר'ב שראוהו כיצד הוא מדקדק במצוות ושואל שוב ומברר חזור וברר על מצוה שעשה האם אכן קיימה ככל מצוותיה והידוריה. שאל אותו יהודי מה כל ההידור והספיקות הרבים הללו, והרי כבודו יצא מן הסתם? ענהו הרב אם מוסרים לאדם מיליון דולר, הוא יוצא מן הבית ומשמש בכיסו, במדרגות הוא שוב ממשמש, ברחוב הוא שוב בודק, והמחמיר מניח ידו בקביעות על כיסו להיות בטוח שאכן הכסף נשאר בלא בספיקות. מצוה לדידי, סיים הרב, שווה הרבה יותר ממיליון דולר!

לרוב אנו מקפידים על השלימות בעניינים הגשמיים, שהבית והרכב והלבוש וכו' יהיו מושלמים אך שוכחים מן העיקר. מן הרוחניות.

פעם סיפר הגר"ש שבדרון מסרתי דרשה בבית הכנסת על עניין המדינה שמאפשרת חילולי שבת בפרהסיא ואכילת 'דבר אחר' ומביאה גויים לכרם בית ישראל וכו'. היו שם שני אנשים שאמרו לי רבי שלום לא צריך כל כך להתרגז, הם עוד יחזרו בתשובה, יהיה בסדר…

חלפו מספר שבועות והמדינה החלה להשית מיסים ממיסים שונים, ושוב יצא לי לפגשם כשהפעם הם מקללים את המדינה… אמרתי להם לא נורא, הם עוד ישובו בתשובה… לא נורא…

אם אתה מוטרד ממיסים יותר ממה שאתה מוטרד מרוחניות המדינה, אין זאת אלא שכספך קרוב ללבך יותר משמירת השבת וההליכה בדרכי ה'!

המעשה עם הגראי"ל שטיינמן שבא אליו אדם לבקש תשובה על עבירות חמורות שעשה, והרב אמר לו שיעשה כמה תיקונים כו' ולבסוף שאל אותו האדם האם זה ימחה את העוון? השיבו הרב האם איבדת פעם אלף ₪ אפילו חמש מאות אפילו חמשים שקלים? כן, השיב. היתה לך צביטה בלב? כן, השיב.

אם אחרי כל התיקונים אתה תרגיש צביטה בלב על העוון שעשית לפחות כמו על אובדן חמישים ש"ח, אזי יתכפר לך… [שמעתי מלוינשטיין תשע"א]

פרשת דברים

ראייה מעמיקה מול ראייה שטחית [פרשה ולקחה עם תוספות]

לא יאמן. העם הבזוי והשפל, העם, שרצה להשמיד את עם ישראל, זוכה ל״מטריה״ אלוקית. הפסוק מגן עליו מפני כל רצון נקמה אפשרי, העלול להתעורר בלב בני ישראל. וכה יאמר:

״אל תצר את מואב ואל תתגו בם מלחמה׳ (דברים ב, ט).

אולם, מה שנראה מוזר במבט ראשון ושטחי, הופך לשיעור אלוקי מאלף לאחר העיון המעמיק. בדיקת הרקע בכל היקפו, מעניקה מימד אחר לצוו התורה בנידון.

שיעור זה, נא לזכור, הוענק לבני ישראל על סף הכניסה לארץ. ממנו למדו, עוד בטרם היתה להם מדינה משלהם, כיצד להתייחס נכונה למציאות חיי ההווה וגם לזו שלאחר זמן. השיעור הטמון בפסוק פקח את עיניהם. הוא לימדם להבין ולהכיר את עצמם כבני אדם, מן הבחינה האישית, המדינית פוליטית וגם ההיסטורית.

מואב, כזכור לנו מפרשת ״בלק״ שבספר ״במדבר׳ ניסה באמצעות בלעם בן בעור, הקוסם והנביא מארץ עוץ, להביא כליה על עם ישראל. בלק, מלכו של עם זה, שכר בכסף רב את שירותיו של שתום העין כדי שיבוא לקלל את העם שיצא ממצרים. הוא קיווה שהקללה תשמיד את בני ישראל החונים על גבול ארצו. מואב הוא, איפוא, אוייב המחפש בכל מחיר את רעתנו. הוא ראוי, מכל הבחינות לכל עונש. לפחות — כמו עמלק.

אך, בניגוד להגיון פשוט זה, אוסרת התורה – בפסוק שצוטט לעיל – את המלחמה בו. ולא רק המלחמה הישירה. נאסרה גם ההתגרות, הפרובוקציה.

עלינו להזהר ולהשמר גם מייזום תקריות גבול העלולות לדרדר את המצב לכלל התנגשות מזויינת. החובה המוטלת עלינו לנצור את האש וגם את הטינה הטבעית והכל כך צודקת כלפי העם שכמעט והביא עלינו שואה.

לכאורה, הדברים פשוטים. לכאורה, אפשר להבין מצוו זה שהתורה מעוניינת שעם ישראל בארצו יפתח דף חדש עם שכיניו מסביב. מה שהיה היה, ואת השלום היום עושים עם האויבים של אתמול.

אך, אם זו הכוונה הרי אנו עומדים בפני קושי מעניין. אחרי פרשת בלעם בן בעור מצווה התורה למשה לצאת ולהכות את המדיינים:

״צרור את המדיינים והכיתם אותם. כי צוררים הם לכם בנכסיהם אשר נכלו לכם על דבר פעור.. ״ (במדבר כה, טז־יח).

הסיבה למכת הרג זו קשורה לנסיון המואבי להלחם בעם ישראל: מדיין הוא אשר הציע למלך מואב לשכור את שירותיו של בלעם. מדיין הוא שהסביר שרק אדם שכוחו בפיו, כבלעם, יובל לנצח את עם ישראל אשר בראשו עומד אדם כמשה – שכוחו בפיו. המדיינים גם נידבו את בנותיהם למעשה הפריצות שבשיטים, אשר גרמה למגיפה בעם ישראל. הסיבות להענשת המדיינים ברורות למדי.

אך זהו הפרדוקס:

מצד אחד נדרש משה להעניש, במלוא חומרת הדין, את המדיינים אשר רק סייעו למואבים, בעוד האוייב עצמו, מואב, שעשה הכל כדי להוציא אל הפועל את התכנית השטנית והנפשעת – זוכה לחסד האלוקי. חסד, המגן עליו מפני חרבו הנוקמת של עם ישראל.

 

בקושי זה התלבט משה עצמו. הוא הביא אותו למחשבה שאכן מותר לו ואולי הוא אפילו חייב להלחם עד מואב בפי שלחם עד המדיינים. אין שום סיבה לסלוח לאוייב שהתייצב חזיתית מול עם ישראל, ולנקום רק במי שהיה גורם סביל למלחמה זו.

אם נעביר סיטואציה זו לימינו, כלום נוכל להבין מצב בו נצא במלחמת חרמה עד קטאר, למשל, המספקת כסף ועזרה דיפלומטית לחיזבאללה, ונמחל לחיזבאללה שתקפו אותנו בפועל וירו עלינו טילים וגבו מאיתנו מחיר דמים כבד חלילה?

הוא ההגיון העולה מדבריו של משה:

״וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו — ומה מדיינים שלא באו אלא לעזור למואב אמרה תורה: ״צרור את המדיינים מואבין עצמן לא כל שכן? (ילקוט שמעוני דברים תתח).

אולם, לא כך היא דעת עליון:

״אמר לו הקב״ה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי. שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן. רות המואביה ונעמה העמונית״.

ההגיון מוגבל

הרי לנו שיעור לדוגמא. שיעור, המלמד את האדם עד כמה מבטו מצומצם. עד כמה הגיונו, ישר ככל שיהיה, הינו קצר רואי ואינו קולט יותר מאשר מאופק עד אופק. ההגיון האנושי אכן צודק, אם הוא מחליט שעליו להלחם עד מואב. זהו המוסר במיטבו. אולם, חשבונות של מעלה כוללים גם את המבט ההיסטורי העתידי, הנעלם מעין כל חי, עלי אדמות. מבט זה, משנה את תמונת המצב בתכלית. היקף ראייתו מקיף דורות רבים והוא מחייב התייחסות שונה לחלוטין. התייחסות, בפועל, כבר עכשיו.

אם עתידה, בעוד שלוש מאות שנה לצאת רות המואביה מעם מואב — זו רות שהיא אמה של מלכות בית דוד הכוללת בקרבה גם את תקוות המשיח באחרית הימים – הרי שהיא מזכה כבר כעת בזכות החנינה את המואבים הרשעים. צוו ה׳ מגן עליהם מפני חרבו הנוקמת והצודקת של משה.

המסקנה המוסרית מן הפרשה הזאת הינה מרחיקת לכת. האדם, הרואה לעינים, אינו יכול עקרונית לקבל כמעט שום החלטה, בשום נושא. אין בידו הכלים למדוד את עצמת השפעת מעשיו על העתיד. המלחמה הצודקת עד מואב עכשיו, היתה עלולה, חלילה, להרוס את אפשרות לידתה של מלכות בית דוד. כל ההיסטוריה היתה נראית אחרת, ולא לחיוב, אם משה היה נלחם עד המואבי ומכניע אותם. המסקנה ההגיונית והעקבית הינה ברורה:

אם רוצים לפעול לאורו של הצדק המוחלט, לטובתה האמיתית של האנושות, חייבים להטות אוזן לדבר ה׳.

 

(במאמר מוסגר: זו הסיבה שאין אנו יכולים להסכים לעונש מוות אפילו אם הוא מבוצע על פי חוק ליברלי, כבל שיהיה. שונה הדבר אם האדם נידון על פי הקריטריונים שקבעה התורה. או אז תהיה בידינו הערובה היחידה

שפסק הדין אכן צודק ותואם את כל המשתלשל ממנו לגבי העתיד. כי פסק הדין, במקרה זה, הוא אלוקי. אלקים ניצב בעדת אל ושומר את הסנהדרין שלא יכריעו נגד האמת).

שאול וחמלתו

דוגמא קלאסית של עימות בין האלוקי והאנושי בסוגיית עונש מוות, אנו מוצאים באי הריגתו של אגג מלך עמלק, על ידי שאול המלך. שאול טעה בדיוק בנקודה זו. הוא חמל על העמלקי. הוא התבונן ברגע העכשווי. שיקוליו אמרו רחמנות. כי מה כבר יכול להזיק עמלקי אחד הנותר בחיים. כך עולה מן המדרש ומן הפרשנות.

אולם, חז״ל מצאו כאן את נקודת התורפה. הם ניסחו את הטרגדיה של המלך הגדול והצדיק במשפט הבא: ״רבי שמעון בן לקיש אומר: כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן״(קהלת רבה ז, עה״פ ״אל תהי צדיק הרבה״).

ואם כי כוונת מאמרם היא על האכזריות בה הרג את אנשי נוב, אי אפשר להתעלם מן הנקודה ההיסטורית האכזרית שנבעה מרחמנותו הרגעית של שאול על אגג. באותו פסק חיים שזכה לו האכזר עד למותו מיד שמואל הנביא, הספיק אגג לדאוג לצאצאים שימשיכו את גזע עמלק בעולם. גזע, שהופיע במלוא עצמת רשעותו, באישיותו של המן הרשע בשושן של אחשוורוש. גזע, שהצמיח בדורנו את היטלר על תורת הגזע שלו, וזאת בהתאמה מלאה למסורת העתיקה שבידינו עוד מתקופת התלמוד שגרמניה זו עמלק. כלומר, בפרספקטיבה היסטורית, הפכה הרחמנות של שאול לאכזריות על עם ישראל. והשמיעה בקול האלוקים הברור, ללא חשבונות של הגיון אנושי, היו איפוא לא רק צוו השעה כי אם גם צוו ההגיון עצמו.

המעשה עם הרב אלישר ור' שמואל מסלנט רבני י-ם.

המעשה בר' שאול אלישר שקיבל בשנת תרס"ו מברק מנובומינסק שבוורשא מאת הרב רבינוביץ שמספר שבי-ם ישנם ב' שהעידו בוורשא שחמשה גויים רצחו א' מפקידי הממשלה, ונידונו החמשה להורג, וכעת אם ימומש פסה"ד יהיו פוגרומים כנגד היהודים, ולכן הוא מבקש שהרב יגבה מהם עדות מחדש ויחזרו בהם כי יש בזה סכנת נפשות, ואת העדות החדשה יחתמו בפני הקונסול הרוסי שבי-ם. כונסה התייעצות של חזובי העדה שדנו בסכנה ומה כדאי לעשות, וזאת לנוכח העדים שהתייצבו אחר עדותם ועמדו על כך שהיא אמת לאמיתה. זה אומר בכה וזה בכה, והרב שותק. לאחר דיון ממושך ביקש הרב את רשות הדיבור ואמר לענ"ד נראה שכל המברק מזויף, ונשלח ע"י משפחות הנאשמים כדי להצילם, ואדרבה, אם יחזרו בהם נשקפת סכנה ליהודים שם שיאמרו הגויים שהתברר שהעלילו כזב. ולכן או שלא נגיב למברק, או שנכתוב שכיון שאין אני תושב המדינה אני מנוע להתערב בנעשה שם. הדבר לא לגמרי שכנע, והרב הציע לשלוח שליח לר' שמואל סלאנטר בן התשעים שיחווה דעתו. הרב שמע, וענה בדיוק כדברי הרב אלישר. וכך אכן עשו, ובדדיעבד התברר שאכן עיניהם צפו למרחוק והמברק אכן זויף בידי משפחת הנידונים, ופקחותם של חכמי י-ם הצילה את יהודי וורשא מפוגרום.

 

רשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת ברכות דף יז עמוד א

ידוע שר' ששת היה סגי נהור, ובגמ' לקמן (נח א) יש מעשה נפלא:

"רב ששת סגי נהור הוה הוו קאזלי כולי עלמא לקבולי אפי מלכא וקם ואזל בהדייהו רב ששת, אשכחיה ההוא צדוקי אמר ליה חצבי לנהרא כגני לייא [הכלים השלמים הולכים לנהר, השבורים לאן??], אמר ליה תא חזי דידענא טפי מינך חלף גונדא קמייתא כי קא אוושא אמר ליה ההוא צדוקי אתא מלכא, אמרי ליה ר' ששת לא קאתי, חלף גונדא תניינא כי קא אוושא א"ל ההוא צדוקי השתא קא אתי מלכא, א"ל ר' ששת לא קאתי מלכא, חליף תליתאי כי קא שתקא א"ל ר' ששת ודאי השתא אתי מלכא. א"ל ההוא צדוקי מנא לך הא, א"ל דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע דכתיב צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש לא ברעש ה', ואחר הרעש אש לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה. כי אתא מלכא פתח ר' ששת וקא מברך א"ל ההוא צדוקי למאן דלא חזית ליה קא מברכת ומאי הוי עליה דההוא צדוקי, איכא דאמרי חברוהי כחלינהו לעיניה ואיכא דאמרי דר' ששת נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות".

ונראה דמבואר בגמ' דר' ששת אף על פי שהיה סגי נהור היה לו חוש ראייה יותר טוב מהצדוקי שהיה בריא ויכול לראות. ומבואר שיש כח של ראייה שקיימת אפילו בלי עיניים הראות, ואם יש לאדם כח ראייה זו כר' ששת יכול הוא לראות אפילו אם אין לו עיניים הראות, ואם אין לאדם חוש הראייה הזאת אפילו אם יש לו עיניים לא יראה כלל כאותו צדוקי.

 

והביאור בזה דיש שני שמות נרדפים לראייה: א) ראייה ב) הסתכלות.

והחילוק ביניהם הוא שבראייה הכוונה היא ראייה חיצונית, ראייה גשמית שרואה בשטחיות את מה שלפניו.

ואילו בהסתכלות הכוונה שרואה בפנימיות הדברים, וכמאמר חז"ל "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".

וזוהי בחינה של ראייה רוחנית שעומד על פנימיות הדברים. וכתוב בירמיה (פרק א', יא' – יב') "ויהי דבר ה' אלי לאמר מה אתה רואה מקל שקד אני רואה. ויאמר ה' אלי היטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו".

והכונה היא שה' שאל את ירמיה מהו הפנימיות במה שאתה רואה, וירמיה ענה שרואה עץ שקד כלומר שהבין שהשקד מרמז "כי שוקד אני על דברי לעשותו" דהיינו שראה פנימיות הרמז של המקל שקד, וע"ז נאמר לו "היטבת לראות",

דלירמיה היתה בחינת ראייה רוחנית שראה פנימיות הדברים.

ועפי"ז יש לבאר שהצדוקי היתה לו בחינת ראייה חיצונית ושטחית, דעפ"י הבנתו יסוד ענין המלכות מתבטא בכבוד והרבה פרסום, ושמכבוד המלכות הוא שיש למלך ליווי של חיילים וסוסים רבים שמריעים לפניו בחצוצרות, ולכן טעה וחשב שהגיע המלך כשהגיעו החיילים וקא אוושא, שעל פי הבנתו אז הגיע המלך.

מאידך לר' ששת היה כח של ראייה רוחנית, של ראייה לעומק ולפנימיות הדבר, וע"כ ר' ששת הבין שיסוד המלכות הוא בצניעות, ואצילות הנפש, ובשתיקה. וע"כ אמר לצדוקי "לא קאתי מלכא", שראיית הצדוקי אינה באמת מדת מלכות, ורק כששתק אמר רב ששת "קאתי מלכא".

ונראה דמבואר מהגמ' (הנ"ל) שראייתו של אדם והבנת מה שהוא רואה נמשכת אחר לבו, דכפי מה שלבו חושב – הוא רואה. ויל"פ דשורש החטא של המרגלים היה באמת בזה, שאע"פ שסיפרו מה שהם ראו, מ"מ ראייתם היתה מוטעת שראו בשטחיות ולא ראו בפנימיות הדברים, וכמו שפרש"י עה"פ ארץ אוכלת יושביה, "דכל מקום שעברנו מצאנום קוברים מתים, והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב באלו", ולכן חטאו ואמרו "אפס כי עז העם הזה" כי ראייתם היתה מעוותת.

אוצה"ת פ' במדבר עמ' ח':

מספרים כי בזמן הצאר ניקולאי נגזרה גזרה שאסור ליהודי לקנות אחוזה ברוסיה היה יהודי אחד שרצה לקנות אחוזה ולרשום אותה על שם גוי שהיה ידידו הטוב ונאמן עליו הלך לסבא מקלם זצ"ל לשאול בעצתו אם כדאי לסמוך על הגוי אמר לו הסבא מקלם כי תשובה לשאלתו נמצאת בתורה כששלח אברהם אבינו את אליעזר להביא אשה ליצחק אף שאליעזר היה עבד נאמן אצל אברהם שהרי כל הענינים היה עושה לו וכשמצא את רבקה הודה לה' אע"פ שלא היתה הודאה זו בפני אברהם למצוא חן בעיניו ובכל זאת לא סמך עליו אברהם אבינו בהיותו עבד כנעני והשביע אותו שבועה בנקיטת חפץ שיעשה את השליחות ואומרים המפרשים שרצה אברהם ללכת בעצמו אלא שלא היה יכול ולכן שלח את אליעזר הוכיח הסבא מקלם זצ"ל לאותו יהודי אם על אליעזר לא סמך אברהם ק"ו שעל גוי אפילו שיהא נאמן אין לסמוך שמע אותו יהודי את דבריו ולא שמע לעצתו כי דעתו היתה שמידיד כזה טוב לא תצא תקלה ואין הדבר אמור עליו קנה את האחוזה ורשם על שמו שלהגוי לבסוף כפר הגוי ביהודי וכל רכושו הלך לטמיון הרי שבכל ענין וענין ולכל אדם ואדם כתובה בתורה ההנהגה וצריך ללכת בדרך זו ואז לא יגיע לו כל מכשול וטעות.

 

ונראה דלכן הסמיכה התורה פרשת ציצית לפרשת המרגלים. דמצות ציצית יסוד ענינה לתקן חוש ראייתו של אדם שמביאו לידי חטא וכמש"כ "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'".

והיסוד של עשיית חטא מיוסד בראייה מעוותת, שהאדם רואה רק באופן שטחי וחושב שכדאי לו לחטוא. ומצות ציצית מלמדת את האדם שצריך להסתכל לעומק ולהבין פנימיות הדבר, ושלא להבין הכל כפי ראייתו השטחית. ולכן הדגישה התורה "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" – דצריך לצרף תכלת ללבן – משום דלבן מסמל שהדבר הוא מובן ופשוט וכלשון חז"ל "הדבר מחוור כשמלה". ואילו תכלת מסמל את אי – הידיעה, דאמרינן (מנחות מג ב) "תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד", והכוונה היא כמו שאין לנו ידיעה במושג הענין של כסא הכבוד, כמו"כ אין לנו ידיעה מושלמת בים וברקיע ובמה שאנו רואים במו עינינו, שהאדם רואה באופן שטחי שנוטה לראות כפי נטיית לבו, ונטיית הלב מטעה אותו לראות באופן שטחי. וצריך האדם להתעמק בראייתו ולהסתכל על העולם כולו כפי עומק הבנת התורה.

 

ובאמת זהו יסוד ושורש סיבת החטא, שחוש ראיית האדם מקולקל ואינו רואה לעומק, שאינו מבין ורואה את הקלקול והחומר שבחטא. וראייה מעוותת שרשה בנטיית הלב, דראייתו של אדם נמשכת אחרי לבו, ולכן הזהירה התורה בפרשת ציצית "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", שהלב גורם לעין לראות באופן לא נכון ומשום כך האדם בא לידי חטא.

 

מעשה בת"ח  ראש הכולל [מהרב אלקריף, דורש טוב על בין המצרים עמ' תרסג]

שהגיע אליו תורם מחו"ל רופא אמיד שהתנדב לתרום שבעת אלפים דולר. הת"ח היה צריך לכל חודש אלפיים דולר, ושקל האם להמשיך להתרים אחרים, לחודשים הבאים, או לנוח. אמרו לו שנוררים שחייב הוא להמשיך לנדנד לתורמים שאל"כ יעזבוהו ויתרמו לאחרים. הלך לשאול את הגרמ"י לפקוביץ' זצ"ל והשיב לו אתן לך עצה – ה' לא אוהב קונצים. אל תעשה עם ה' קונצים, תעבוד איתו בתמימות, ביושר. השנוררים צחקו עליו אך הוא הקשיב לדברי הרב. הרופא חזר אליו לאחר שלשה חדשים ואמר לו שראה ברכה בעסקיו, והוא רוצה לתרום קבוע בכל חודש שלשת אלפים דולר, ושיגדיל את הכולל, ושלא יגלה לאף אחד שהוא התורם… כבר חמש שנים שהוא תורם כך סיים ראש הכולל.

צדיק כתמר יפרח – ישר, אך התפוח נוטה לצדדים לחטוף מכל כיוון – ולכן לא עולה למעלה…

 

ערכו של מעשה פעוט

ועוד שיעור למדו בני ישראל כאשר שמעו צוו זה מפי האלוקים. הם למדו את ערכו המופלא של כל המעשה ולו הפעוט ביותר ואת השפעתו לדורות.

בעצם לא רק את ערכו של מעשה, כי אם גם את חשיבותה של תנודת רגש קלילה ועלומה בלב, הקובעת התנהגות מאות אלפי שנה מאוחר יותר:

״אל תתגר בם (במואב) מלחמה״ — מדגיש הפסוק שציטטנו לעיל. כאשר נפליג הלאה בפרשה ונגיע לפסוק י״ט נמצא שינוי מה ביחס הכתוב לעמון.

שם נאמר:

״אל תצורם ואל תתגר בם״ (שם יטז)

כלומר, בבני מואב: ״אל תתגר בם מלחמה״, ההדגשה היא על התגרות העלולה להוביל למלחמה. אולם, הצרת צעדים באופנים שונים מותרת ואילו כלפי בני עמון: – שום התגרות.

למה?

ובכן, רש״י על הפסוק מפצח עבורנו (על פי המדרש) את החידה:

״בשכר צניעות אמם, שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה, שקראה שם בנה מואב (כלומר, מואב).״

עמון ומואב נולדו לבנות לוט — מאביהם. (בראשית יט, לא־לח). לבת הצעירה היה רגש מפותח יותר של צניעות. היא לא הכריזה בריש גלי מי הוא אבי ילדה. בכך שינתה לדורות את ההיסטוריה של צאצאיה. צניעותה לא נעלמה

עם מותה. זו נקודה רוחנית המחלחלת בלב צאצאיה לעד, והיא קובעת כלפיה מצד התורה יחס שונה מאשר כלפי מואב.

למרות שבהתנהגותם כלפי עם ישראל נכשלו שניהם בכפיות טובה, עד כי נאסר עלינו החיתון עמם.

אלו שלושת הלקחים המוסריים על סף הכניסה לארץ:

א)        מוגבלות ראייתו של האדם.

ב)         האחריות המוטלת עליו בכל מעשה לכל הדורות.

ג)         הערך הכביר של עשייתו של המעשה הפעוט ביותר. גם בכוחו לשנות את ההיסטוריה.

 

פרשת דברים

תוכחה – לפי כוח המקבל

כיצד מוכיחים [מעיין השבוע]

מדרש מופלא ראיתי. אם כפשוטו, מזעזע הוא. הלכה היא, ידועה ומקובלת: אדם הכותב צוואה מעיד עליה עדים. עליהם להעיד גם על מצבו של הכותב שהיה באותה עת בדעה צלולה, ידע מה הוא מצווה, ולמי מעניק ונותן.

אם יש ספק בדבר, שואלים אותו שאלות שונות שיבהירו האם הוא שומר קשר עם המציאות: המכיר אתה את העומדים סביבך? מה התאריך היום? היכן אנו נמצאים? כל זה כשיש ספק בדבר, כשחולה ותש כוח הוא, שכיב מרע, מנמנם והוזה. לא על אף יהודי שבעולם.

אבל משה רבינו עליו השלום, הן לא כהתה עינו ולא נס ליחה, בצעד קל עלה למסור נשמתו בהר נבו. וקודם לכן הלך מאוהל לאוהל להיפרד מצאן מרעיתו. והיו קשורים אליו בעבותות אהבה, עד שהכריזו שלא יניחוהו למות. והנה מכנס הוא את כל העם לכנס פרידה, דברי הדרכה ותוכחה.

וזה מאמר המדרש, ילקוט שמעוני בפרשתנו:

אתה מוצא בשעה שבא משה להוכיח את בני ישראל בסוף ארבעים שנה, היו ישראל מרננים ואומרים: ״אינו בדעתו״. כיון שהרגיש בדבר, אמר: ״חייכם, שאיני אומר לכם דבר עד שאומר לכם באיזה מקום אני ואתם נתונים״, והוא אומר: ׳׳במדבר״.

״באיזה מדבר?״

והוא אומר: ״בערבה, מול סוף״.

״מי הם שכניו?״ והוא אומר: ״בין פארן ובין תופל ולכן וחצרות״.

״כמה ימים יש לנו ממצרים? ובאיזה יום אנו, וכמה ימים מכאן לסיני?״

והוא אומר: ״אחד עשר יום מחורב״.

מיד כששמעו ישראל שבירר להם הדברים, אמרו לו: ״אמור כל מה שאתה רוצה!״

לא, לא, לא! ודאי שאין הדברים כפשוטם. ודאי שלא הטילו ספק בבריאותו, בעיניהם ראו שהוא בשיאו. ולהיפך: ״תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם״!

אלא מאי, דומני שכך יש להבין את המדרש: בני ישראל עלולים היו לחשוב, שרבם ומנהיגם התעלה כל כך, עד שהתנתק מהם. עד שהיה כמלאך. שכבר איבד קשר עם העולם השפל, ומעייניו בעולמות העליונים. לפיכך, קדוש וטהור הוא, שרף ומלאך, אבל ממנו לא נקבל תוכחה. כי אין הוא מביננו, שרוי הוא בעולמות נאצלים ובספירות עליונות, מנותק ממאוויי אנוש ויצריו.

לפיכך היה צריך להוכיח שאינו מנותק, שיודע הוא יפה יפה כל מה שקורה, מחובר למציאות, ולו נאה להוכיח!

ומצינו שאליהו הנביא עמד לפני ה׳ ואמר: ״קנא קנאתי לה׳ אלוקי צבאות״, והורהו הקדוש ברוך הוא למשוח את אלישע לנביא תחתיו. וביאר ב״מאור ושמש״, ״שמחמת גודל הזדככות שנזדכך אליהו, לא היו בני דורו יכולים להשיג כוונתו ולא היה ביכולתם לקבל ממנו אורחות חיים.

לכן, כשהתאונן: "קנא קנאתי", השיב לו הקדוש ברוך הוא: "דבר זה הוא מפני ששיכלם אינו משיג גודל בהירותך וקדושתך. לכן תמשח את אלישע לנביא תחתיך, שהוא קטן ממך, ויוכלו להשיגו, וממנו ילמדו אורחות חיים כפי שיכלם".

[אפשר להוסיף: כתוב שם (מלכים א' יט, יט- כא): "וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו.

וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֶשֳּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ.

וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ".

מה ההדגשה על כך שהוא היה חורש? לומר לך שהיה מחובר לארציות. אינו כאליהו שהיה "רוח נושאו" והתעלה עד כדי שלא התחבר כלל לארציות והיה מלאך ה' ועלה בשערה השמימה. אלישע גם עובד לפרנסתו ומחובר לעבודת האדמה. הוא יוכל לתקשר עם הדור הזה].

והדברים אמורים לכל הורה ומורה, לכל מחנך ומדריך: אל תתבעו מהחניך לפי השגתכם המרוממת. רדו ״מן ההר אל העם״. לפעמים שומעים מבוגר גוער: ״איך אפשר לדבר בתפילה?!״ ודאי שהוא צודק. איך אפשר לעמוד לפני המלך ולפטפט. אבל את זה הוא מבין.

הנער אינו מבין את השאלה. מה פירוש: איך אפשר, עובדה שאפשר… מבוגר זה יוצר במו ידיו ניכור, חייץ. מצהיר שהוא והחניך חיים בשני עולמות. אז מה תביעתו, יתבשם בעולמו.

על המוכיח לשדר שהוא מבין את החניך. אך גם אם מבחינתו אפשר לשוחח בתפילה, אין זה נאה, וזה אסור.

השולחן ערוך פוסק: ״ואם שח, הוא חוטא. וגדול עוונו מנשוא״, ואנו מקיימים את ההלכות שבשולחן ערוך… להבהיר שמבינים את עולמו, ודורשים לפי מושגיו. גם אם כרוכים הדברים בירידת מדרגה מרוממותו של המוכיח. בגדר: ״תמשח לנביא, תחתיך״!

"איך אפשר לדבר לשון הרע?" אפשר ואפשר. תלמד שזה גרוע, שזה מקלקל, שזה הרסני, אבל אל תנסה להעלות אותו לפסגות אליהן אין לו שייכות, זה רק יתן לו אליבי להימנע! "זה לא בדרגה שלי"!

תוספות

יש שאומרים אם היה לנו את הרמב"ם בדורנו, אזי היינו נראים היום אחרת, או הגר"א או רבי הקדוש.

אך זו טעות מיסודה, אם הרמב"ם היה כאן הוא היה מתעלף אין סוף פעמים מהמציאות הנוראה שהייתה נגלית לעיניו.

לא זו בלבד, אלא אנו לא היינו מקבלים ממנו מאומה, כי ברור היה לנו שהוא אלפי מונים גבוה מעלינו, כך שלא היינו רואים את הדרישות שלו כמשהו בר השגה.

דומה הדבר כשאנו קוראים בספר ראשית חכמה על הסיגופים שיש לעשות על כל עוון, אנו מראש דוחים זאת ואומרים זה לא לדור שלנו… אז במקום ל"ץ תעניות שנעשה לפחות שלוש? גם זה לא, כי זה מראש אצלנו נתפס כמשהו שלא עוסק בדרגות שלנו, אז גם מעט איננו עושים!!

לעומת זאת אם היו אומרים לנו משהו בהשגה שלנו, כן היינו עושים. לדוגמא: תעשה תענית דבור לתיקון. תתענה יום אחד. תתענה חצי יום. תענית הראב"ד. מראש היו פונים אלינו ברמה המקובלת אצלנו היינו מקבלים!

כך מראש היינו אומרים הצדיק הזה נמצא לו שם בעולמות עליונים, הוא בכלל לא יודע עם מה אנו מתמודדים, וכך לא היינו מקבלים שום שינוי בעקבות תוכחתו. אנו דוחים זאת ואומרים "זה לא לדור שלנו" וזהו…

המעשה ברבי מיכל יהודה ליפקוביץ' שדיבר עם הבחור מישיבת "נתיב השבים" של דודי הרב שלום עדני הכהן, שהישיבה עמדה לסלקו, הרב פנה לחתנו הרב אריה, וביקש ממנו להתערב. הוא נכנס עימו לרבי מיכל יהודה ויצא לאחר כעשרים דקות כשפניו דומעות, נכנס קרובי לרב וראה שאף הוא מנגב דמעותיו. התברר שהרב ישב וליטף את ידו כשסיפר לו שלא רק לך יש קשיים, גם לי היו קשיים כשהייתי בגילך. כך נפגש עמו ארבע מפגשים עד שהבחור עלה על דרך המלך והיום הוא אברך רציני.

הוא לא אמר לו "מה שייך לחשוב על כאלה דברים?" או "איפה הראש שלך?" או דיבורים מסוג זה, אלא אדרבה, הראהו שגם הוא חווה כאלה ניסיונות וצלח אותם [בהרחבה מתוק האור כאן עמוד ט].

יש לסייג את הדברים. צריך להיזהר שהדבר לא ימנע מהמוכיח להתעלות! הבחור שקירב רחוקים באמריקה והיה לו מסך מרצד בביתו, ולפליאתי הסביר שהרבה מקרבי רחוקים מעפילים לגבהים ואחר כך לא מסוגלים לקרב כי הם מתרחקים מהקהל אותו הם אמורים לקרב, כדוגמת הרב אלבז שפעם היה נכנס למועדונים להשיב נשמות, וכיום זה לא לדרגה שלו, "אך אני, אמרתי לעצמי שאני אשאר בדרגה שאוכל תמיד לשוחח עמהם ולקרבם"… נעבעך…

היום הרבה יותר מקובל לקחת רמי"ם צעירים, כאשר בעבר העדיפו מבוגרים, ר"מ שהוא "תלמיד של הגר"ש שקופ" "שמע שיעורים מהגר"א קוטלר" ועוד כיוצא בזה. מדוע? מפני שהתלמידים היום מרגישים שהם הרבה יותר מתקשרים לרמי"ם צעירים שיודעים עם מה הם מתמודדים מאשר עם מבוגרים שלא מבינים לנפשם. מסופר על המשגיח של ישיבת קול תורה רבי גדליה אייזמן שבשלב מסויים פרש והפסיק למסור שיחות בישיבה. שמעתי שזה היה מפני שכבר הרגיש שאינו מסוגל לתקשר עם הדור החדש ורמתו הרוחנית.

 

פרשת דברים

כח השתיקה [לק"ט עם תוספות]

 בשכר שתיקה ושכר שיחה נאה ״אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב, ט) רשי: לא אסר להם על מואב אלא מלחמה, אבל מיראים היו אותם, ונראים להם כשהם מזויינים. לפיכך כתוב ׳ויגר מואב מפני העם׳ – שהיו שוללים ובוזזים אותם. אבל בבני עמון נאמר "ואל תתגר בם" – שום גירוי, בשכר צניעות אמם, שלא פירסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה שקראה שם בנה מואב. עד כאן לשונו.

 לפעמים זוכה אדם שעל ידי חסימת פיו מתקיים העולם – אומר החפץ חיים״ במאמר ״כבוד שמים״. דוגמא לדבר: הכובש עצמו שלא לענות כאשר מבזים אותו בשעת מריבה, וכמו שאמרו חז״ל: "תולה ארץ על בלימה – על מי העולם מתקיים? על מי שבולם פיו בשעת מריבה״. יש בדבר משום מידה כנגד מידה.

יש זמנים שעל-ידי העוונות מתרבים המקטרגים ומאיימים על קיומו של העולם. הצלת העולם בעת כזאת יכולה לבוא על ידי סתימת פיות המקטרגים. וכיצד זוכים לבלימת פיהם? על ידי מידה קדושה זו של שתיקה. דוגמא לשכר הגדול הניתן עבור שתיקה מוצאים אנו כאן בעניו לוט וזרעו. לעיל (ב, ה) אומר רש״י: ״עשר עממיו נתתי לו (לאברהם): שבעה לכם, וקיני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר. אחת מהן לעשו, והשתים לבני לוט – בשכר שהלך איתו למצרים ושתק על מה שהיו אומרים על אישתו אחותו היא, עשאו כבנו״. הרי לנו אדם כלוט, שנאמר עליו ״הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו״ (רש״י בראשית יג, יא), בכל זאת כיון ששתק, זכה להיות נידון בענין הירושה כבנו של אברהם. ומכאן נידון בקל וחומר לכמה טובות יזכה אדם מישראל כאשר יבלום את פיו מלהשיב בשעת מריבה.

 בין יוצאי חלציו של לוט רואים אנו שינוי בין שכרם של בני מואב לבין שכרם של בני עמון, וגם זה בזכות שמירת הלשון. אצל מואב נאמר ״אל תתגר בם מלחמה״, מלחמה נאסרה, אבל מותר היה להתגרות בהם ולהפחידם. לעומת זאת, אצל בני עמון נאמר ״אל תתגר בם״ – עצם ההתגרות נאסרה. פשר ההבדל: הבת הצעירה של לוט צנועה היתה ונקטה לשון נקיה ולא פירסמה גנות אביה כמו שעשתה אחותה הבכירה שקראה שם בנה מואב. מכאן אומר ה״חפץ חיים״, בפתיחה ל״חובת השמירה" נוכל ללמוד בקל וחומר: ומה בנות לוט שלא נצטוו על נקיות הלשון, בכל זאת לא קיפח הקב״ה שכר שיחה נאה ונתן לצעירה שכרה לאחר מאות שנים, כל שכן אדם מישראל שדיבורו עומד ברומו של עולם, ראוי הוא לשכר על שיחה נאה. ומנין שאכן דיבורו של אדם מישראל חשוב כל כך? מדיני הקדש, קידושין, נדרים ושבועות. על ידי דיבור קל אדם הופך חפץ חולין להקדש, אוסרו בהנאה, ומחייב את הנהנה ממנו בקורבן. וכן האומר לאישה ׳הרי את מקודשת לי׳ ונותן לה פרוטה, נעשית אשת איש ואסורה באיסור חמור על כל העולם. וכך גם דיני נדרים ושבועות. ומאחר שכה גדול כוח דיבורו של אדם מישראל, בוודאי ובוודאי שמשגיחים מלמעלה על כל הגה שמוציא מפיו, ומענישים אותו על חטאי הלשון. וכנגד זה מרבים בשכרו כאשר הוא בולם את פיו או כאשר הוא נזהר לדבר בלשון נקיה.

מגיד לאדם מה שיחו

יוצר רוח ובורא הרים ומגיד לאדם מה שיחו. לא רק מה דיבר, אלא מה גרם בשיחו. כשיבוא לדין יראוהו מה גדול כוח הדיבור וכמה הרס הוא גורם בעולמות העליונים.

הבא"ח מבאר מה הקשר בין זאת שה' יוצר רוח ובורא הרים לכך שמגיד לאדם מה שיחו?

ומקדים לכך שאלה- מדוע ברא ה' הרים, בעלי עליות ומורדות מכבידות? מפני שבלא זה, הרוחות היו הורסות כל חלקה טובה.

מדוע איפוא ברא ה' רוח, ולעוצרה ברא הרים? שלא יברא רוח ולא הרים!

מבאר הבא"ח הרוח נבראה להודיע לאדם מה שיחו. כדי להראות לאדם מה 'בסך הכל' רוח מסוגלת לעשות!

ועוד הוא מבאר שפעמים והרוח מפרקת הרים, וזה עצמו מוכיח לאדם מה כוח הרוח… וממנה ילמד מה שיחו!

שתיקתה של רחל

כאשר רחל רואה שלאה עומדת להיכנס לחופה במקומה, היא מוסרת לה את הסימנים. בעצם לא כתוב שרחל לימדה אותה את הסימנים אלא מסרה לה. מה ביאור הענין?

ועוד, כיצד לאחר מסירת הסימנים, בעת שמתגלע ויכוח בין רחל ללאה, אומרת לאה: "המעט קחתך את אישי"?? וכי שכחה שרחל מסרה לה ברוב טובה את הסימנים??

אלא מבאר הגר"ש שבדרון הסימנים שעשו רחל ויעקב היו הלכות נדה חלה והדלקת הנר. אמרה לה רחל ללאה ראי אחותי את עומדת להינשא, חשוב שתדעי כמה הלכות נחוצות. ואז למדה אותה את כל ההלכות שהן בעצם הסימנים.

כאשר מגיע ליל הכלולות יעקב מתחיל לשאול את לאה את ההלכות שנקבעו כסימנים והנה לאה שולטת בחומר… איזה מזל שרחל לימדה אותי את ההלכות הללו בדיוק עכשיו! וכך לאה אינה מרגישה במעשה העצום שרחל עשתה בשבילה.

אין פלא איפוא שהיא אומרת לה המעט קחתך את 'אישי', שהרי את סרח עודף בנישואין הללו, שאני הרי נשאתי ראשונה ואת נוספת אחרונה ועוד לוקחת את אישי!

רחל הייתה צריכה כאן לעצור אותה ולספר לה דברים כהויתם… אולם היא אינה עושה זאת, ואוחזת בפלך השתיקה. ועוד אומרת לה את צודקת.

כל ימיה נתנה לה רחל את ההרגשה שהיא, לאה, העיקר ואני רחל רק נוספתי כאן. זה המעשה העצום של רחל שאינו חד פעמי אלא כל ימי חיי יעקב ונשיו!

רחל זוכה בזכות הוותרנות שלה לשכר גדול, שהנה לאחר הדין ודברים שהיה לה עם לאה המעט קחתך את אישי כו', נאמר 'ויזכור אלוקים את רחל ויפתח את רחמה. מפרש רש"י שזכר לה שמסרה את סימניה. לאחותה. נשאלת השאלה והרי את הסימנים מסרה כבר לפני שבע שנים, ומדוע רק כעת ה' זוכר לה זאת?

והתשובה נפלאה לאור הדברים האמורים. שאכן ותרנות גדולה הייתה מצידה לאחותה במסירת הסימנים, אולם המעשה שנעשה כאן הוא הרבה יותר גדול! ובזכותו נפקדת אף היא בילדים.

ואם נתבונן נראה שעל פניו נראה שרחל הפסידה במסירת הסימנים שהרי היא כל ימיה כ'כינור שני', ולאה היא האישה הראשית כביכול, ועוד מושכת 'אש' כלפיה כפי שראינו. אולם התורה מגלה לנו שנדע שרחל לא הפסידה מאומה, כי ממצוה לא מפסידים. והנה כעת מגלה לנו התורה שרחל הייתה אמורה להיות עקרה, ואלמלא מסרה הסימנים כך הייתה נותרת!

ואז הייתה נדחית הצידה, והיה יעקב נושא את לאה אולם 'מהדלת הראשית' ולא מ'האחורית'…

מסקנה- בית ישראל נבנה על חסד. רחל בונה את ביתה על חסד, ואף זוכה לבנים בזכות החסד. עולם חסד יבנה. כשלבן בפרשתינו מרמה את יעקב על ימין ועל שמאל, יעקב נוהג עמו בצדק, רחל נוהגת בחסד. כי כך נבנה בית יעקב. ולבסוף מלבן לא נותר מאומה, ומבית יעקב יצא עם ישראל שחי וקיים לעולם. מחסד וצדק ויושר לא מפסידים!

וזוכה רחל מכוח שתיקתה, ונולד ממנה בנימין ששתק בעת שידע שהמושל הוא יוסף, ולא גילה לאחיו. אבנו בחושן – ישפה, יש-פה – ואינו מדבר!

ממנה יצא גם שאול שאחר שאמרו עליו בעת שנמשח למלך "מה יושיענו זה" אחז בפלך השתיקה ויהי כמחריש. (תוספת מר' טל חן:

כמו כן נאמר על שאול "נ'חבא' א'ל' ה'כלים'" – ס"ת אל"ם. שעשה עצמו כאילם שאחז בפלך השתיקה. ור"ת נא"ה שהיה משכמו ומעלה)

וממנה יוצאת אסתר, אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה, ויש אף אומרים שזה הנס הגדול ביותר שבמגילה שאישה שותקת…

שתיקת הכלבים הכלבים זוכים לדורות "ובשר טריפה בשדה לכלב תשליכון אותו" – בזכות ששתקו ולא נבחו בזמן יציאת מצרים, ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו.

ויש לנו לשים לב , על מה קיבל הכלב שכר כל כך גדול, למרות שהוא עז פנים ואינו יודע שבעה? על השתיקה.

ועל מה קיבל לוט שכר כל כך גדול? על השתיקה ששתק ולא גילה על שרה שהיא אישתו של אברהם.

על מה קיבלה רחל שכר שהגאולה בזכותה? על השתיקה בעת מסירת הסימנים. אסתר שותקת ולא מגדת עמה ומולדתה.

רואים מזה שלשתוק הוא דבר קשה מאוד, הרבה יותר מלדבר או מלעשות מצוות. ואף על פי שאף אדם לא יודע שאדם זה עמד בניסיון, משום ששתק ולא ידוע שהיה לו יצר הרע לדבר ועמד בניסיון ושתק, בכל זאת הקב״ה שהוא בוחן לבות וכליות, הוא יודע גם את הניסיון שיש לאדם במחשבתו, והוא יודע שאדם זה רצה לדבר ושתק, ועל זה הוא נותן לו שכר גדול ועצום.

וחז״ל הפליגו עוד במעלת השתיקה כאשר מגיעים על האדם יסורים מן השמים, ואמרו בזבחים (קטו, ע"ב) על אהרן ששתק כשמתו בניו: כיון שמתו בני אהרן אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש את שמו של הקב״ה, כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק, וקיבל שכר, שנאמר וידום אהרן.

וכן בדוד הוא אומר (תהלים לז, ז) דום לה׳ והתחולל לו, אף על פי שמפיל לך חללים חללים, את שתוק.

וכן בשלמה הוא אומר (קהלת ג, ז) עת לחשות ועת לדבר, פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר, ומקבל שכר על הדיבור. עד כאן לשון הגמרא. ומתוך דברי חז״ל שהפליגו במעלת השתיקה, נראה, שהשתיקה בזמן שאדם רוצה לדבר, היא קשה מאוד, ולכן נותנים על זה שכר גדול מן השמים.

ועל פי זה נבין מה שאמרו חז״ל (חולין פט, ע"א): אמר רבי אילעא, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם עצמו בשעת מריבה, שנאמר (איוב כו, ז) תולה ארץ על בלימה. מפרש רש״י בולם עצמו, סוגר את פיו.

כפי הנראה, לשתוק בשעת מריבה זה כל כך קשה, שאם הוא שותק הוא מקבל שכר כזה גדול שכל העולם מתקיים בגללו, גם בזמן שאין לעולם זכות קיום. ואדם אחד בשתיקתו, פועל קיום לכל רבי רבבות ברואי העולם,

והעיקר בכל זה הוא ההרגל, להרגיל את עצמו לא לפזר את כוח הדיבור שלו בחינם, וכמו שאמרו חז״ל (חולין פט, ע"א): אמר רבי יצחק, מאי דכתיב האומנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם, מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם.

לק"ט עמוד פא מעלה זו מצינו אצל אהרון בעת פטירת בניו, "וידום אהרון".

נחשוב על המעמד. יום חנוכת המשכן. כולם שרויים בשמחה, הקרבנות קרבים, ואש אלוקית יורדת משמים ואוכלת את העולה. השכינה שורה במעשה ידיהם. והנה נדב ואביהוא מביאים קטורת ועמה אש זרה להקריבה לפני ה'. האש יוצאת מאת ה' ואוכלת את נדב ואביהוא.

השמחה הגדולה הופכת לתוגה. הששון הופך לאבל. שני בנים ביום אחד. שני בנים צדיקים שעליהם אומר משה ידעתי שהמקום יתקדש בקרובי, אך לא ידעתי אם על ידי או על ידך, וכעת יודע אני שהם גדולים ממני וממך. קשה לאדם לאבד את בנו אף אם הוא רשע ובעל מעללים, ואף אם הוא הביא זאת על עצמו, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בבן צדיק, שהתכוין לכאורה לטובה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בשני בנים צדיקים שכאלה.

מה התגובה?

היינו מצפים לקושי, לתמיה, לשאלה. גם איוב שהתייסר על לא עוול בכפו לפי תפיסתו, הקשה קושיות ותמה על דינו של הקב"ה עד שאמר שמא נתחלף לך בין איוב לאויב?

אך אהרן מפגין כאן גדלות נפש עצומה. שתי מילים הצופנות בחובן כה הרבה. "וידום אהרון". שתיקה. שתיקה המבטאת קבלת הדין. שתיקה המבטאת הצדקת דין שמים, גם כשעל פניו אין המציאות מובנת.

מישהו דורך לנו על יבלת, ואנו צועקים. לפעמים אף מבלי משים, זעקה הפורצת מאליה. וכאן שליטה עצמית כל כך מוחלטת. ואין מדובר כאן באדם אטום לרגשות חלילה, מדובר על אהרון הכהן, שחז"ל מעידים עליו אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. הוא אשר ישראל בוכין אחר פטירתו וממאנים להנחם. ובכל זאת שולט בעצמו ללא מצרים.

כיצד מגיעים לכך?

המאמין בה' יודע שהכל מאיתו לטובה, והגם שהתורה לא אוסרת את הבכי, מוסיף שם הרמב"ן – שהבכי מתעורר בטבע, מכל מקום האבילות היתירה כמוה כהתרסה כלפי בורא עולם, ואי קבלת דינו הצדק!

אהרון נמצא בדרגה הגבוהה הזו, ולכן הוא מסוגל לידום. קבלת דין שמים באהבה. ללא פקפוקים. ללא ספקות או טענות.

 

אולם יש דרגה גבוהה מזו. אצל דוד המלך נאמר למען "יזמרך כבוד ולא ידום, ה' אלוקי לעולם אודך" דוד לא נדם, הוא עוד זימר! כמו שאמרו חז"ל: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ואמרו חז"ל: לקבולינהו בשמחה. דוד על כל הרדיפות שעבר, על כל הצרות, בנו שמרד כנגדו וביקש את נפשו, שאול שרצה להורגו, אחיו שחשדוהו בממזרות, בנו אבשלום שנהרג, בנו אמנון שנהרג, אישתו שניתנה לאחר, אחיתופל שביקש רעתו, ועוד ועוד, ודוד אינו נודם, הוא מזמר!

ועל פי זה מבארים את המעשה שהגמרא מביאה על נבוכדנצאר

(סנהדרין דף צב, ע"ב) תנו רבנן: בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, אמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל לך והחייה מתים בבקעת דורא. כיון שהחייה אותן באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע על פניו. אמר, מה טיבן של אלו? אמרו לו, חבריהן של אלו מחיה מתים בבקעת דורא. פתח ואמר אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותיה מלכות עלם ושלטניה עם דר ודר וגו' אמר רבי יצחק יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע שאילמלא (לא) בא מלאך וסטרו על פיו ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים.

וצריך ביאור, וכי אין בחירה חופשית? והרי הוא רוצה לקיים מצוה?

אלא דוד זימר להשם יתברך כשהיו לו את כל הצרות, עם כל הבעיות והרדיפות, בכל זאת יזמרך כבוד ולא ידום. אולם אתה נבוכדנצאר שר כשטוב לך, ומזמר כשנעים לך, האם אתה מסוגל כך לשיר ולזמר גם כשלא טוב לך? גם כשקשה לך? גם כשאתה חוטף סטירות? מה עשה המלאך, נתן לו סטירה ואמר לו עכשיו נראה אותך שר…. ואז למרבה הפלא נבוכדנצאר נדם!

הגרש"ז אוירבך מספר על האדר"ת שכאשר נפטרה בתו התמהמה בצאתו להלויה, שלא כדרכו שהיה דייקן. לאחר כעשרים דקות יצא מחדרו וניגש להלויה. לימים כששאלוהו על כך הסביר שחז"ל אמרו שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ובזמן הזה השתדלתי להביא את עצמי לתחושת השמחה שליוותה אותי בעת שבאה בתי לעולם, ולברך מתוך אותה תחושה את הברכה "ברוך דיין האמת".

 

פרשת דברים

ה' לא מקפח שכר כל בריה

רעיון נפלא על האבות והיוצא מהם, ועל עוג מלך הבשן [מדרש אור חדש פרשת דברים]

עוג מנסה לפגוע באבות "ויאמר ה' אלו אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו" (דברים, ג, ב). אומר על זה רש"י (מקורו בבמדבר רבה יט, לב. וכן במדרשים נוספים) : ובסיחון לא הוצרך לומר "אל תירא אותו", אלא מתיירא היה משה שלא תעמוד לעוג זכות ששימש לאברהם בזמן הצלת לוט, שנאמר: "ויבוא הפליט" (בראשית יד, יג)

ואמרו חז"ל במדרש (דברים רבה א, כה): ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך "אתננו" לא כתוב כאן, אלא "כי בידך נתתי אותו". אמר הקדוש ברוך הוא: כבר פסקתי דינו מימות אברהם. כיצד? בשעה שנשבה לוט בן אחיו ובא עוג ובישר את אברהם, שנאמר: "ויבוא הפליט" (בראשית יד, יג), אמר ריש לקיש משום בר קפרא: "פליט" היה שמו, ולמה נקרא שמו "עוג"? שבא ומצא את אברהם עסוק במצוות, בעוגות הפסח. ולא בא לשם שמים, אלא לשם נויה של שרה, אמר בליבו: הריני מבשר אותו והגדוד הורגו ונוטל אני את שרה אשתו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אי רשע! כך אמרת? חייך שאני נותן לך שכר רגליך ומאריך לך השנים, ומה שחשבת בליבך הריני הורג אברהם ונוטל את שרה, ביד בני בניה עתיד אותו האיש ליפול.

דבר אחר: כבר פסקתי את דינו מימות יצחק. כיצד? בשעה שמל אברהם את יצחק בנו, עשה משתה וקרא לכל מלכי כנען, שנאמר: "ויעש אברהם משתה גדול" (בראשית כא, ח). מהו "גדול"? שכל הגדולים היו שם. אף עוג היה שם. באותה שעה אמרו לו לעוג: לא כן הוא אומר: אברהם פרדה עקרה הוא ואינו מוליד? כיון שראה את יצחק, אמר : מהו זה? אין זה כלום, באצבעי אני הורגו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך אמרת? עוד תראה אלפים ורבבות יוצאים ממנו ובידך ובידם אותו האיש עתיד ליפול.

דבר אחר: כבר פסקתי את דינו מימות יעקב. כיצד? בשעה שנכנס יעקב אצל פרעה לברך אותו, שנאמר: "ויברך יעקב את פרעה" (בראשית מז, ז) היה עוג יושב שם. באותה שעה אמר לו פרעה לעוג: לא כך היית אומר: אברהם פרדה עקרה הוא ואינו מוליד? הרי בן בנו ושבעים נפש מירכו. אותה שעה התחיל עוג מכניס עין רעה עליהן. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אי רשע! מה אתה מכניס עין רעה בבני, תימס עינו של אותו האיש, עתיד אותו האיש ליפול בידן, הרי "כי בידך נתתי אותו" אמר הקדוש ברוך הוא. עד כאן.

מדרש זה מביא שלושה מקומות שבהם כבר נפסק דינו של עוג, ושלושת המקומות היו אצל שלושת האבות. אצל אברהם אבינו עוג נכשל בעריות, שבא לראות נויה של שרה ורצה לקחתה לאישה.

אצל יצחק אבינו עוג נכשל בשפיכות דמים, שרצה להרוג את יצחק.

ואצל יעקב אבינו נכשל בעין רעה, שרצה לשים עין הרע על יוצאי חלציו של יעקב שבעים נפש.

ננסה למצוא הסבר יותר מעמיק לשלושת הניסיונות למעלה של עוג והקשר לכל אב ואב.

כשהלך בלעם לקלל את ישראל, הלך עם אתונו עד שנפגשו עם מלאך ה'. אמרו על זה חז"ל במדרש (במדבר רבה כ, יד) הראה לו סימנין של אבות. עמד לו בראשונה היה ריוח מכאן ומכאן, ונאמר: "ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה" (במדבר כב, כג). בשנייה לא יכלה לזוז אלא לצד אחד. בשלישית אין דרך לנטות ימין ושמאל. ומה היו הסימנין האלה?

שאילו ביקש לקלל בניו של אברהם, היה מוצא מכאן ומכאן : בני ישמעאל ובני קטורה. ביקש לקלל בני יצחק, היה מוצא בהן צד אחד: בני עשיו, ונאמר: "ותלחץ אל הקיר" (במדבר כב, כה). בניו של יעקב, לא מצא בהם פסולת ליגע בהן, לכך נאמר בשלישית: "במקום צר" (שם, כו) זה יעקב, דכתיב : "ויירא יעקב מאוד וייצר לו" (בראשית לב, ח), ובהמשך נאמר: "אין דרך לנטות ימין ושמאל" (במדבר כב, כו), שלא מצא פסולת באחד מבניו. עד כאן.

שלושת האבות מקבילים לשלושת המידות.

אברהם – מדת החסד, יצחק – מידת הגבורה, יעקב – מידת התפארת (ראה "אסופת מערכות" לרה"י זצ"ל על סוכות, מאמר תפארת. וכן דרשה בראשית, ויצא עמוד 102).

על ידי הנהגת הפרזה במידת החסד והגבורה אפשר להגיע לחסד דטומאה- גילוי עריות, ולגבורה דטומאה – שפיכות דמים. ובכדי שלא להגיע לזה, ישנה מידת התפארת, המשלבת את שתי המידות חסד וגבורה, ועל ידי זה לא מגיעים לטומאה.

אברהם אבינו, ביתו היה מושרש בחותמה של מידת החסד, הופרש ממנו ה"פסולת", חסד בטומאה – גילוי עריות, על ידי ישמעאל, כפי שמצינו בבראשית רבה (נג, יא) על הכתוב: "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק" (בראשית כא, ט) דרש רבי עקיבא : אין "מצחק" אלא גילוי עריות. עד כאן.

מידתו של יצחק אבינו היתה גבורה. וה"פסולת" של מידתו, הרציחה, הופרשה על ידי עשיו שעליו נאמר: "ועל חרבך תחיה" (בראשית כז, מ).

לעומתם יעקב אבינו, מידתו תפארת, כלומר, שילוב בין המידות חסד וגבורה, כדי שלא יפריזו בשום מידה וכל מידה שומרת על חברתה, לכן מזרעו לא יצא שום פסולת.

כשבלעם בא לקלל את עם ישראל, הוא מנסה להחדיר את הקללה דרך האבות. ואמנם דרך אברהם ויצחק שיצא מהם פסולת, הוא יכול להחדיר, אבל דרך יעקב אין דרך להחדיר, "אין דרך לנטות ימין ושמאל", מכיון שמזרעו לא יצא פסולת.

לכן ניסה לקלל את עם ישראל דרך עין הרע, על ידי שמשבחם בקול גדול, וכפי שדרשו בבמדבר רבה (כ, כא) כשבא בלעם לקלל את ישראל עיקם הקדוש ברוך הוא את לשונו והתחיל לברך, נתן הקדוש ברוך הוא כוח בקולו, וקולו הלך מסוף העולם ועד סופו, כדי שישמעו האומות שהוא מברכן. ועל בלעם נאמר: "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכים קללה תחשב לו" (משלי כז, יד). שהרי לאחר ברכתו יעץ להכשיל את עם ישראל בבנות מואב והרג עשרים וארבע אלף מישראל. עד כאן.

כלומר, לאחר שבלעם לא מצא פרצות בעם ישראל, אמר: אשבח אותם בקול גדול ויכנס בהם עין הרע.

כמו כן עוג, הוא ניסה לפגוע ביצירת עם ישראל דרך הפרצות שמצא באבות. "אברהם אבינו" שמידתו חסד והפסולת היא חסד דטומאה – גילוי עריות, שם ניסה לפגוע בעם ישראל על ידי שיקח את שרה לאישה דרך חסד דטומאה, גילוי עריות.

"יצחק אבינו" שמידתו גבורה והפסולת היא גבורה דטומאה – שפיכות דמים, שם ניסה עוג לפגוע בעם ישראל על ידי שפיכות דמים, שאמר: כלום באצבעי אני הורגו.

אבל אצל "יעקב אבינו" לא היתה פסולת ושם לא היתה פירצה, לפיכך ניסה עוג להכניס עין הרע, כי על דבר מושלם אפשר לפגוע רק על ידי עין הרע. לפיכך מביא המדרש את שלושת ניסיונות עוג לפגוע ביצירת עם ישראל, שהם מקבילים וקשורים לאבות האומה, ובגין אותם ניסיונות אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו שלא יירא מעוג, כי כבר נפסק דינו.

 

פרשת דברים

בכי של חינם מול בכי של תקווה [ברוורמן יתד תשע"ג]

[השיעור הקולי נמצא בשיעורי ט' באב]

נאמר במגילת איכה: ״בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה״ (איכה א, ב), ״במסתרים תבכה נפשי״. מובא בגמרא (תענית כט, ע"א) ׳״ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא׳ (במדבר יד, א) – אמר רבה אמר יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב״ה: אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות״.

מהגמרא משמע שישנה זיקה מהותית בין הלילה שבו בכו ישראל בחטא המרגלים ובין הבכייה על חורבנות בית המקדש, ודבר זה טעון בירור: א. מהו הקו המקשר בין שתי הבכיות הנ״ל, כיצד גרם הבכי בחטא המרגלים לבכי בחורבנות בתי המקדש? ב. ואם יבכו בכי של אמת יכפר הוא על בכי של חינם? ג. התורה פעמים רבות מתייחסת ל ״סוגית הבכייה״. אברהם בכה, יעקב אבינו בכה, עשיו הרשע בכה, יוסף בכה פעמים רבות, עם ישראל בוכה כמה פעמים וכו', מה פשרה של בכייה בהשקפה תורנית? מה מעלת הבכייה החיובית וחסרונה כשלילית?

מסברים המפרשים ששורש המילה בכי נגזר מהמושג – ״מבוכה״ כפי שאמר פרעה: ״נבוכים הם בארץ״, נמצאים הם בדרך ללא מוצא. ישנם כמה סוגי בכי. הבכי הנפוץ ביותר הוא בכי של כאב, אדם הנמצא במצוקה קשה בחייו, כל זמן שיש לו סיכוי כלשהו לצאת ממנה בדרך הטבע הוא עושה ככל שביכולתו לפתור את הבעיה. אך כאשר הוא עשה את כל שביכולתו לצאת מהסבך אולם לאסונו הוא במצב ביש ואין מוצא, אז עלול הוא לפרוץ בבכי המגלה חדלון, אין אונים, ייאוש, וכאב אין קץ.

כפי המסופר על הגר אם ישמעאל כאשר טיפת המים האחרונה כלתה ונשארה עם ילד מתייבש במדבר הצחיח, השליכה את הילד, ופרצה בבכי. בכי משדר מצב מצוקתי של אין מוצא על פי דרך הטבע. האדם הבוכה מתכנס בתוככי עצמו, שוקע ביגונו.

את פשר הבכייה של עם ישראל בעקבות האינפורמציה השלילית של המרגלים, מבאר המהר״ל ב״נצח ישראל״ פרק ח וזו לשונו: ״כל הדברים הטבעיים משתוקקים אל מקומם הטבעי, ואם היה הארץ לישראל מקום טבעי והיו משתוקקים אל הארץ, היה נשאר זה נצחי. אבל היה כאן ההפך, שבכו בכייה של חינם ולא רצו לבוא אל הארץ, לכך מורה זה שאין הארץ מקום הטבעי לישראל ולכך לא היו נשארים שם. וזה שאמר שהיו בוכים בכייה של חינם ומאסו בארץ חמדה, ודבר זה נקבע להם בכייה לדורות, שהיה גורם שגלו מן הארץ. כי הבכייה שהיו בוכים מורה שאין הארץ שייך להם לגמרי כי חן מקום על יושביה, וכל דבר משתוקק למקומו שהוא טבעי לו והם בכו, וזה מורה כי אין הארץ שלהם לגמרי ולכך גלו. ודבר זה מבואר מאוד ודווקא היה תולה בדור שיצאו ממצרים כי התחלת ועיקר ישראל הוא הדור שיצאו, וכאשר מאסו בארץ חמדה, נראה כי אין הארץ מקומם הטבעי לגמרי״.

מדוע לא רצו לבוא אל הארץ כשהם נמצאים במדבר הצחיח? התשובה נעוצה במבט השקפתי של עם ישראל שבארץ ישראל ההתנהלות תהיה על פי דרך הטבע בלבד. ובעקבות האינפורמציה השלילית על הארץ שמסרו המרגלים, פרצו עם ישראל בבכייה הקולקטיבית. בבכי של ייאוש, בכי של חוסר אמון בהבטחת הקב״ה.על ארץ חמדה ארץ שעיני ה׳ אלוקיך בה, שההנהגה בה היא מעל הטבע. העם חיפש טבע וגילה זרות לחיים מעל הטבע למרות ארבעים שנות ניסים ונפלאות. זהו בכי של חינם, של כפיות טובה. חיים אתם בדרך נס, כל קיומכם ועתידכם הוא לא על פי דרך הטבע! מדוע אם כן בוכים אתם? אלא הוכיחו הם שהארץ הזו לא ראויה לאלה אשר בכו. אז מה אם כן אשמים הילדים שלא בכו והם עתידים לבכות בכי של אמת?

התשובה היא שיש עוד סוג של בכי והוא בכי של בקשה, כמיהה וכיסופין, כמו הבכי של ישמעאל עצמו כפי הנאמר בתורה: ״וישמע אלוקים את קול הנער״, מדוע לא לקול אימו הגר שבכתה? התשובה היא שאימו התייאשה ממנו לגמרי ולכן השליכה אותו ואמרה: ״אל אראה במות הנער״, היא התייאשה לגמרי והבינה שהוא הולך למות. אך הוא לא התייאש, הוא בכה על עצמו וביקש רחמים על עצמו, כפי שרש״י במקום אומר: ״מכאן שיפה תפילת החולה״. זה בכי של תקווה ואמונה.

הבכיה על חורבן הבית היא בבחינת תשובת המשקל, ״בכי של תקווה״. הנביא אומר: ״שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה״ (ישעיה סו, י). המתאבלים על ירושלים, מראים שהיא חיה בליבם, אינם מתייאשים ממנה ומבניינה. מכיוון שבמדבר בכו בני ישראל בכי של מיואשים, בכי של חינם, לכן קבע להם הקב״ה את הבכי של תשעה באב.

בכי על ירושלים מורה על דבר השמור בלב וממאן להיפרד מירושלים כפי הנאמר: ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״. בכי חיובי זה של געגועים הוא בכי המאפשר ליטול חלק בבניין ירושלים, לכן הבכי שנקבע לדורות הוא בכי של תיקון מהבכי השלילי שהיה במדבר. הבכי על ירושלים הוא תפילה וזעקה על העבר, ההווה והעתיד. בכי על ירושלים הנצחית, על עברה המפואר, על ההווה העגום, ועל העתיד הזוהר(מתוך הספר הנפלא: ״שבח הנחמה״).

ישנו כאב נורא המוגדר ברפואה כאב ״פאנטום״. זהו כאב של אדם, רחמנא ליצלן, שנקטע לו איבר כמו רגל או יד השם ישמור. אדם זה בתקופה הראשונה מרגיש כאבים עצומים באיבר שאינו קיים! ההסבר לכאב זה מוסבר מכיוון שמוח האדם עדיין אינו קולט שהאיבר נקטע מהאדם, לכן הוא משדר כאבים כאילו האיבר קיים.

המעניין בכאב זה שאם חס ושלום נקטע איבר לאדם בתאונה והאיבר נמצא בידי הצוות הרפואי, אם עדיין יש לו כאבי פאנטום ניתן לחבר את האיבר, אך אם פסקו כאבים אלו, אות היא שהמוח ׳הבין׳ שאין איבר, אזי הוא התנתק עצבית מהאיבר הקטוע והרגל לא תתחבר. כך הוא בחורבן ירושלים, כל עוד יש לנו ״כאבי פנטום״ על ירושלים, אות היא שהמוח נשאר בירושלים המשדר עצבית כי שייכים אנו לירושלים. ועל זה נאמר כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה כשהדגש הוא על ״הזוכה״ בהווה, שהמוח ממאן לקבל ולהשלים עם חורבן הבית. יהי רצון שנזכה השנה בתשעה באב להיות בין אלה שיזכו לשמוח את שמחת ירושלים בבנינה.

 

פרשת דברים

על מה אבדה הארץ [דרשות למועדים זכאי עמ' 306]

(בבא מציעא פה, ע"א) אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה.

השאלה זועקת, וכי משום שלא ברכו בתורה תחילה תחרב ארץ ישראל ויחרב בית המקדש ומיליוני בני אדם יפלו בשבי ובחרב ובביזה?

ועוד הרי הורונו חז"ל שבית המקדש הראשון חרב משום שהיו בו שלוש עבירות, וכאן מחדש דבר חדש?

מפרש הר"ן (נדרים פא, ע"א) "שאין מברכים בתורה תחילה – תחילת עסקם בכל יום דהיינו לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר.

דבר זה נשאל לחכמים וכו' ולא פרשוהו – מדכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי מכלל דליכא דידע להדורי טעמא אלא קודשא בריך הוא בלחוד.

 ומצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפרשו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחילה כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה והיינו לא הלכו בה כלומר בכונתה ולשמה אלו דברי הרב החסיד ז"ל והם נאים ראויין למי שאמרם".

 

ותירוץ זה אף הוא תמוה, וכי משום כך ראויים הם לעונשים כל כך כבדים? והרי אמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה?

ועוד קשה מה ששאלנו שהרי מפורש בכתובים שבית ראשון חרב על שהיה בהם עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים?

אם נרצה להמשיל זאת, דומה הדבר לשני בני אדם שנשאל אותם משום מה פלוני מת? אחד יגיד לנו הוא היה שתיין כרוני, אלכוהוליסט.

ונשאל את חבירו והוא יגיד לנו שהוא מת משחמת הכבד. מיד נתמה זה לא מה ששמענו מהשני? התשובה היא אחד מדבר על הגורמים הפנימיים ואחד על התוצאות.

מבאר רבי איצלה פטרבורגר שאכן אובדן הארץ היה משום שלוש עבירות, אלא שחז"ל מבארים לנו: כיצד התדרדרו לכך? על שלא ברכו בתורה תחילה. מבאר הרן שלא הייתה חשובה בעיניהם לברך עליה.

כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה. כדברי התנא באבות:

(אבות ו, א) "שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם. רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו נקרא ריע אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות משמח את המקום משמח את הבריות ומלבשתו ענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר ונאמן ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות ונהנין ממנה עצה ותושיה בינה וגבורה שנאמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים".

ולכן החכמים לא ידעו לפרש סיבת אובדן הארץ, כי ראו שלומדים תורה.

מבאר הגר"ח בשם הגר"א שכאשר הלימוד הוא שלא לשמה על מנת להגיע לשמה זה חיובי, אולם אם השלא לשמה הוא המטרה, זה פסול. כך היה גם באנשי ירושלים, שלא עסקו בתורה שלא לשמה על מנת להגיע ללשמה, אלא עסקו שלא לשמה כמטרה, וזה שאמר הפסוק על עזבם את תורתי, שלמדו "תורתם".

 

אולם תמיה הגר"י בלאזר, הגמרא בסוטה מלמדת שהתורה מגינה מיסורים ומצילה מיצר הרע. ואם כן כיצד בכלל הגיעו לכל השלוש עבירות החמורות ומדוע לא הצילה אותם התורה?

הגמרא מספרת על דוד שהבגדים לא חממוהו. הטעם לכך משום שכרת כנף מעיל שאול. ואף על פי שהיה זה לאות לו שיכל להורגו ולא שלח ידו במשיח ה', מכל מקום היה כאן ביזיון של הבגדים, וכלל בידנו שכל המבזה דבר אינו נהנה ממנו, ודוד שביזה הבגדים לכן לא חממוהו. ה' נוטל טבע הבגד ואינו מחמם.

(שמואל א' ג, יד) "וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם"

תלמוד בבלי: (ראש השנה יח, א) אמר רבא: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה. אביי אמר: בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים.

על פי זה מבאר הגר"י בלאזר את שאלת הגמרא על מה אבדה הארץ? והרי התורה הייתה צריכה להצילם מיצר הרע? על כך משיבה הגמרא על עזבם את תורתי שלא הייתה התורה חשובה בעיניהם, ולכן אין בכוח תורה כזאת להגין ולהציל.

סיפורים על הגרי"ש והתמדתו, כוח התורה, הלך לבקר את הגר"ע כשנפל מסולם לאחר שעסק בתורה ושבר את ידו ואמר שאדם שנפל מתוך שקיעות בתורה יש לבקרו…

 

פרשת דברים

ימי החורבן- חיזוק בבין אדם לחבירו [מעיין השבוע עמוד ט']

משה מוכיח את ישראל בלשון רכה כדי שלא לפגוע בהם. אף על פי שהתוכחה נאמרה בלשון כללית, ולא באופן אישי, ולא באותה העת אלא לאחר ארבעים שנה, מכל מקום חשש עדיין מהלבנת פניהם.

הגמרא אומרת על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. שהזמין את קמצא לסעודה והביא את בר קמצא כו'

מכאן הנלע"ד: בית המקדש כמוה כנשמה, ועם ישראל כגוף. כאשר הגוף שלם, הנשמה פועלת כיאות. אולם אם הלב אינו מספק את הדם לשאר האברים ולכן גם הריאות מחליטות לעשות שביתה, ואז הכליות נחות וכו' הנשמה לבסוף פורחת. גוף חי פירושו אחדות. זהירות בכבוד הזולת. ירושלים לא נתחלקה לשבטים. יחד שבטי ישראל. כי שם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה'. אם אין אחדות אין הנשמה – בית המקדש, יכולה לשרות.

וזהו קמצא ובר קמצא. מי שמקמץ בהארת פנים לזולתו. מקמץ בפירגון. מקמץ בעזרה לזולת ובסיוע לנזקק. מסמל הוא את הפירוד והחורבן.

ולכן דוקא לפני תשעה באב אנו קוראים שמשה מוכיח את עם ישראל ברמז. ללמדנו על כבוד הזולת שהימים הללו תובעים מאיתנו.

המעשה [שלא היה ולא נברא, ואינו ממקורותינו כלל, הרב רצאבי האריך לעסוק בזה] עם שני האחים שירשו קרקע מאביהם שנפטר, והאחד רווק והשני בעל משפחה וילדים, וקם הנשוי באמצע הלילה והעביר חלק מהיבול לאחיו שזקוק לכסף על מנת להתחתן וכו' ואילו אחיו קם לשם אותה מטרה, אחי נשוי ויש לו משפחה וילדים לפרנס, וקם על מנת לחלוק לאחיו יותר, ונפגשו באמצע הלילה והתחבקו באהבת אחים. [המעשה ביתר פירוט במדרש אור חדש על פרשת שופטים עמ' 376]

מקום המקדש הוא מקום של אהבת רעים, בעת שאהבה וקרבה זאת נפסקה המקדש חרב. ה' יבנהו מהרה אמן כן יהי רצון.

מסירות נפשו של ר' יעקב לובצ'נסקי

הגאון הצדיק רבי יעקב ישראל לובצ׳נסקי זצ״ל, חתנו של הסבא מנובהרדוק זצ״ל, היה בנו של הרב מברנוביץ׳. כשנפטר אביו, הפצירו בו בני הקהלה למלא מקומו, לא מצאו ראוי ממנו לאצטלה זו. סירב בכל תקף, ברח מן השררה, אך לבסוף נעתר. בהזדמנות הראשונה התפטר, והיה למשגיח בישיבה המקומית. מכל מקום, עם התמנותו נדרש להכריע בדיני נפשות: פרנסי העיר ביקשו הסכמתו לפטר את השמש הזקן של בית הכנסת הגדול.

קשה היתה עבודתו של השמש. היה עליו להשכים מבעוד ליל ולהסיק את התנור, שכאשר יבואו ראשוני הלומדים באשמורת הבקר, לפני תפלת ותיקין, ימצאו את המקום חם ונעים ומואר. חייב היה לשרת את הלומדים השוקדים על תלמודם לאחר תפלת ערבית, ולספק להם נרות ככל שידרשו. כשהיה אחרון המתמידים עוזב, מסדר היה את הספסלים ומחזיר את הספרים והסידורים למקומם, מנקה את שירי חלב הנרות ומדיח את כוסות החמין, גורף את התנור ומכבה את האור. כמה זמן נותר לו לשנה עד ליקיצה המוקדמת? שעה קלה, לא יותר.

עשרות שנים מלא השמש תפקידו באמונה, אבל הגיל גבר עליו. נעשה כבד תנועה, קצר ראיה וקצר רוח. אך הגרוע מכל: מסיים היה עבודתו בשעה מאחרת אחר חצות, משתרך לביתו, שוכב לנמנום קל ומקיץ בסוף זמן קריאת שמע… היו הלומדים באים בטרם שחר, ובית הכנסת נעול. חשוך. קר. אי אפשר להמשיך כך. יש למצוא שמש צעיר ונמרץ.

צודקים. אבל השמש, מה יהא עליו? את מיטב שנותיו מסר לצבור, ועתה יושלך ככלי אין חפץ בו?! זו לא רק החרפה, לא רק הבושה. לא היתה קרן פנסיה, לא דמי בטוח לאמי ממה יחיה, יפשוט יד?

״תדברו אתו״, בקש הרב. ״העמידוהו על חומרת המצב. אולי יתעשת, ישוב לתפקד – ״

הפרנסים משכו בכתפיהם: ״דברנו, בלא סוף. אך לא הזנחה כאן, אינו מתרפה. פשוט, אינו יכול. זקן הוא, עבר זמנו״…

״אין דבר העומד בפני הרצון״, קבע הרב נחרצות. ״אני אשוחח עמו!״

״אדרבה״, אמרו הפרנסים, ״הלואי ויצליח! אבל אם לאו, הרינו מבקשים הסכמה לפטרו. הקהל אינו חייב לסבל״.

צודקים, כבר אמתו.

פנה הרב לשוחח עם השמש הזקן, וראה זה פלא: הדברים היוצאים מן הלב נכנסו אל הלב, ושוב הוכח כי אין לך דבר העומד בפני הרצון. עובדה: העולים בטרם שחר לבית הכנסת, והרב בראשם, נתקלו בבית כנסת פתוח, מואר, מסק. השמש בא, עשה מלאכתו וחזר לישון. מדוע לא, יערב לו. נושא הפטורין ירד מן הפרק.

איש לא ידע, לא העלה בדעתו, שהרב אכן שוחח עם השמש, ודאה שאין עם מי לדבר. נכמרו עליו רחמיו, והיה קם בשתים לפנות בקר, עולה לבית המדרש, מעלה את הנרות בנברשת, עורך את העצים בתנור ומפיח בהם אש וחומק לביתו לשעה של למוד. שב ועולה עם משכימי הקום, ומשבח באזניהם את השמש שחזר למוטב…

לילה אחד חזר השמש לביתו בשעה שלאחר חצות. פנה כהרגלו לנמנם, והשינה ממנו והלאה. קורה, במיוחד בגיל כזה. האורלוגין צלצל אחת, אחת וחצי, שתים, שתים וחצי.

אמר לנפשו: ״אם אני ער, עלי למלא את תפקידי״…

קם, התלבש, והחל משרך רגליו בעלטה, מבוסס בשלג וקופא בצינה. כשהתקרב לבית המדרש, הופתע: המבנה, שהיה אמור להיות נעול ואפל, מואר באור יקרות!

הכיצד?

ואז הבין, וההכרה הלמה בו כקורנס: כל זמן שהיה כוחו במתניו, רעדו ממנו חסרי הבית, ארחי פרחי, לא העזו להשתכן בבית המדרש. אף עתה, התנחלו בו. עשאוהו לביתם! איזו חוצפה, איזו עזות פנים!

הכעס מילא אותו כוחות עלומים. בצעד מאושש עלה לבית המדרש ופתח את הדלת בתנופה. ואכן, כאשר ׳שער כן היה: אורח השתלט על המקום. לא הסתפק בהעלאת הנרות בנברשת, אלא עוסק הוא בהסקת התנור הגדול, מעשה בעל בית!

״היי, אתה, מי נתן לך רשות?! אלו עצי הקדש, רכוש בית הכנסת! כבה את האש, ומיד!״

הרב גחן על העצים הקרים והלחים, שקד כהרגלו להפיח בהם אש, ולא היה זה קל. שמע את קולו של השמש, את גרירת רגליו, ונחרד: אם יזדקף, יזההו השמש. יזהה, יבין…

יבין מי קם מבעוד לילה, מי טורח לבוא ולהסיק את בית המדרש. הרב בכבודו ובעצמו.

יבין, ויתבייש בעצמו, בחולשתו, בגילו, באזלת ידו. לא, אינו יכול להזדקף ולהראות בפניו. לא כעת.

והשמש כבר מאחוריו, פיו מלא נאצות וחרפות. כעת ודאי שלא יוכל לצאת. השמש יראה את מי חרף וגדף…

"חרש, אתה אינך שומע?״ צרח השמש, והחל לכבד במתת יד את חלק הגוף שמחוץ לתנור…

כעת, ודאי ודאי שלא יוכל לצאת!

למזלו, חלש היה השמש, במיוחד לאחר ליל השמורים, ושבעתים לאחר שהותש כוחו בצרחות ובמכות. עייף, ופנה משם בגרירת רגלים, בנהם זועף.

בינתים, נשאו מאמצי הרב פרי. האש נאחזה בזרדים שהשמיעו קול פצפוץ עליז. כשראה הרב שרגלי השמש מתרחקות מהר ונרתע מהתנור המתלקח – וכל זקנו חרוך…

חמק סחור סחור ואיגף את השמש, שצרח אחריו בהבטחות לתפסו… שב הרב לביתו, והרבנית נדהמה למראה פניו: ״יעקב ישראל, היכן הזקן שלך?!״

סח לה הכל, ובקש שתנצור את הסיפור כל חיי השמש. בקש צעיף לעטוף את פניו בצאתו, כאדם הסובל ממחושי שיניים.

שמעה הרבנית, ואמרה: ״יעקב ישראל, יש לי שאלה. מה היית עושה, אלו היה השמש נשאר מאחוריך עוד שתי דקות?״ שהרי ברגע האחרון נחלץ. כאשר החלה האש להאחז בזרדים והזקן נחרך. עוד שתי דקות, והיתה מתלקחת שם להבה עזה, מדורה במלא עזה!

״איני מבין מה השאלה״, ענה הרב. ״אם חז״ל קבעו שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו, כשהוא בתוך כבשן האש ודאי אסור לו לצאת!״…

 

פרשת דברים

ט' באב – השפע שבעולם – או לקדושה או לטומאה [בשם הרב פינקוס]

השפע הגדול שיש לנו הוא משום שלאחר השואה ה' הוריד שפע גדול לעולם, אולם אנו לא נצלנו אותו לקדושה וכל שפע שאינו מנוצל לקדושה, הסטרא אחרא חוטפת אותו ומנצלת אותו לצרכיה. לכן מזווינו מלאים מפיקים מזן אל זן דבר שלא היה מעולם, וכל דלפון היום חי כגביר של פעם. מהיכן השפע? מהשפע הרוחני שהתגשם מפני שלא ניצלנו אותו!

מעשה בבעל הדואר שהיה גוי אלים והזמין את היהודי לחתום על טופס ונתן לו עשרה רובל שנשלחו אליו. היהודי הלך שמח, אך לא ידע שהלה לקח תשעים רובל ונתן לו רק עשר רובל מהמאה שנשלחו בעבורו… כך אנו שמחים בעבודת ה' שלנו, ובלימוד התורה וכו' ואיננו יודעים שאנו שמחים בעשר רובל כשמגיע לנו כל המאה! אם היינו זכאים היינו זוכים לדוד המלך בביאתנו לארץ אך אנו לא נצלנו זאת לקדושה וקיבלנו דוד בן גוריון…

 

 

מנזקי החורבן, והציפיה לגאולה

אנו מתקרבים לתשעה באב, יום של צרות לאורך הדורות ולצערינו איננו חשים שום צער. בעבר, גדול ישראל היו בוכים ומתפלשים בעפר על חורבן בית ה', ולנו המושג הזה זר לחלוטין.

משל לאותו כפרי שראה לאורחו הקורא תיקון חצות כו' אז שהרב יתפלל שהמשיח יעלה את הקוזקים לארץ….

לחפץ חיים היה מעיל שהיה מוכן לקראת ביאת המשיח.

מאז החורבן אנו בהסתר פנים, התגברו הצרות, אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, הפרנסה והשפע התמעטו בעולם, ניטל הטעם מן הבשר והפירות, ניטלה הברכה מן העיסה,

ניתנה מחיצה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, אנו מתפלללין ולא נענים, ירידה והתדרדרות רוחנית, ולעומת זאת בזמן בית המקדש היה ניתן לראות אלוקות בעיניים. ניסים קבועין שהיו בבית המקדש: עמוד ענן הקטורת, לא נראה זבוב בבית המטבחיים ולא ציפור מעל בית המקדש, גשמים אינן מכבים אש המערכה, שברי כלי חרס היו נבלעין במקומן, הפת הייתה נשארת חמה,

צער השכינה מאז החורבן – דברי השכינה לבית יוסף, שאילו הייתם יודעים אחד מאלף מצערי לא היה ערב לכם לאכול ולשתות כו'

למה לא בא בן ישי? אל הלחם… משום שמבקשים כל הזמן על הפרנסה ולא על גלות וצער השכינה.

משל [בשם האלשיך?] לאם שהעדיפה את מותה מפני מות בנה העובר, ורק ביקשה שכשיגיע לגיל שלוש עשרה יספרו לו שאימו מסרה נפשה בעבורו וביקשה שיאמר קדיש בהרבה רגש ומכל הלב לעילוי נשמתה. כשהגיע הבן לגיל שלוש עשרה ואמר קדיש הוא עשה זאת באדישות וללא רגש אמיתי. כששאלוהו הכיצד הוא יכול להיות אטום כל כך, הוא השיב:איך אפתח רגש לאם שמעולם לא ראיתי?

חוברת בית קדשנו ותפארתנו- קרבת אלוקים- עמ' 14 –19

הגוים ידעו וחששו מקרבת ה' לישראל- עמ' 31

ביטול השפע הגשמי בעקבות החורבן- עמ' 40

מעשה בנפוליאון והיהודים בבית הכנסת שבכו על חורבן הבית.

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת דברים”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'