פרשת האזינו

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר דברים

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת האזינו

 'מורשה חתימה' [ברכת מרדכי, מעובד]

 "אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד)

"צדיק וישר הוא". אמרו: בשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפטרין [נפרטין] לפניו ואומרים לו: כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני, והוא אומר: הן. ואומרים לו: חתום! וחותם. שנאמר (איוב לז, ז): "ביד כל אדם יחתום" ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר להם יפה דנתוני וכו' (תענית יא, ע"א).

פלא והפלא – מדוע נחתום – והחתימה למה? כלום קיים חשש כי נכחיש את שאישרנו? אם כבר אמרנו 'הן' – די בכך!

 

תלמוד בבלי (יבמות עח, ע"ב):

נתינים – דוד גזר עליהם, שנאמר: "ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני ישראל המה וגו'". מאי טעמא גזר עלייהו? דכתיב: "ויהי רעב בימי דוד שלוש שנים שנה אחר שנה". שנה ראשונה – אמר להם: שמא עובדי עבודת כוכבים יש בכם? דכתיב: "ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם… ועצר את השמים ולא יהיה מטר וגו'"! בדקו ולא מצאו.

שניה – אמר להם: שמא עוברי עבירה יש בכם? דכתיב: "וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אישה זונה היה לך וגו'"! בדקו ולא מצאו.

שלישית – אמר להם: שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנין? דכתיב: "נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר"! בדקו ולא מצאו.

אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. מיד: ויבקש דוד את פני ה'. מאי היא? אמר ריש לקיש: ששאל באורים ותומים. מאי משמע? אמר רבי אלעזר: אתיא פני פני, כתיב הכא: ויבקש דוד את פני ה', וכתיב התם: (במדבר כז, כא) ושאל לו במשפט האורים לפני ה'.

ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים, אל שאול – שלא נספד כהלכה, ואל בית הדמים – על אשר המית הגבעונים.

וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.

שואלת הגמרא: קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה, וקא תבע על אשר המית הגבעונים? אין, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב: (צפניה ב, ג) "בקשו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו"? באשר משפטו שם פעלו.

אמר דוד: שאול נפקו להו תריסר ירחי שתא ולא דרכיה למספדיה, נתינים ניקרינהו ונפייסינהו.

(שמואל ב' כא, ב) ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם… מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה'?

ויאמרו לו הגבעונים אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש וגו' יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' וגו', מיפייס [ניסה לפייסם] ולא פייסינהו.

אמר, שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים. רחמנים, דכתיב: (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. ביישנין, דכתיב: (שמות כ, כ) בעבור תהיה יראתו על פניכם. גומלי חסדים, דכתיב: (בראשית יח, יט) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו', כל שיש בו שלושה סימנים הללו ראוי להידבק באומה זו.

(שמואל ב' כא, ח) ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי. מאי שנא הני? אמר רב הונא: העבירום לפני ארון, כל שארון קולטו – למיתה, כל שאין ארון קולטו – לחיים.

מתיב רב חנא בר קטינא: (שמואל ב' כא, ז) "ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול"! שלא העבירו. וכי משוא פנים יש בדבר? אלא שהעבירו וקלטו, וביקש עליו רחמים ופלטו. ואכתי משוא פנים יש בדבר!?

אלא שביקש רחמים שלא יקלטנו הארון. והא כתיב: (דברים כד, טז) לא יומתו אבות על בנים וגו'! אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא.

 

(שמואל ב' כא, י) ותיקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחילת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם, וחית השדה לילה, והא כתיב: (דברים כא, כג) לא תלין נבלתו על העץ! אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבן של אלו? הללו בני מלכים הם, ומה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו: אין לך אומה שראויה להידבק בה כזו, ומה בני מלכים כך, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה! ומה גרים גרורים כך, ישראל על אחת כמה וכמה! מיד נתוספו על ישראל מאה וחמישים אלף, שנאמר: (מלכים א' ה, כט) ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר. עד כאן לשון הגמרא.

 

הקב"ה מחד- תובע עלבונו של שאול על שלא נספד כהלכה, ומאידך תובע עלבון הגבעונים.

במקום משפטו שם פעלו.

 

כבר אמר ופירש רבי ישראל מסלנט זצוקללה"ה כי רק הקב"ה הוא זה העושה את ה"צדקתך צדק" (תהלים קיט, קמב) יחד עם ה"משפטיך תהום רבה" (תהילים לו, ז). רק הקב"ה כשהוא מביא גמול לאדם לשבט או לחסד לוקח בחשבון כל ה"התלוויות" של אי מישהו אם של עצב אם של שמחה.

 

מעולם לא היה איכפת לו לבשר ודם איך יגיבו קרוביו של הנשפט, מה תהא תגובת שכניו, אף לא ילדיו וודאי לא של אי מישהו בקצווי ארץ.

רק הקב"ה כשהוא מביא את הגמול לאדם לא נעלמת ממנו שום תחושה שום רגש שום עצב שום שמחה לא דמעה ולא חיוך. הכל הכל נלקח בחשבון ותוך כדי ה"משפטיך תהום רבה" מתנהל לו בדייקנות אלוקית גם ה"צדקתך צדק לעולם". והאדם כלום לוקח הוא בחשבון את כל הנלווה אל מעשיו אף לא חלק מהם?

ומה בדבר דברים שב"דרך אגב" עלומים ובלתי נראים? ומה בדבר השפעתם לעתיד לבוא לדורות הבאים לנצח? אבל בעולם האמת כשהצלילות שולטת הנגיעות נושרות ומתגלית האמת, כשהראייה שוב אינה מוגבלת – עבר ועתיד דרים בכפיפה אחת ומסוגלים להיות נסקרים באחת, אז בא ה"מעשה" ומתגלה לעיני עושהו בגודלו הטבעי. אמנם כמעט רגע אין עושהו מכירו, לפניו ניצבת מפלצת מאויימת מרכיבים חדשים, אישים חדשים, עשיות שאינן מוכרות, לרגע אין העושה מכיר את מעשיו שהרי אחרים לגמרי המה, אחרים מכפי שהצטיירו שם בעולם הזה.

האם מפלצת זאת מעשה ידיו היא? והוא בעל כורחו מחמת האמת שבו וכושר הראייה המיוחד הקיים שם יענה: 'אמן, אמנם כן זוהי "יצירתי" אלו מעשי ידי'.

בנפול אויבך אל תשמח

מובא בספר רוח חיים על פרקי אבות (פ"ד משנה י"ט) "שמואל הקטן אומר: בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל ליבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו". וכתב הגר"ח וואלוזין: לפעמים נגזר עליו שיהיה לבוז וישמחו אויביו עליו, אך לפעמים לא נגזר עליו כי אם הצער לבד מה שנפל, אבל לאו שישמחו אויביו עליו ולכן אם אתה שמח בנפילת אויבך שמא אויב זה נגזרה עליו רק צער הנפילה ולא שמחת אויביו עליו מהנפילה ואם תשמח מנפילתו הקב"ה יחלצהו מהצער שנגזר עליו כיון שאי אפשר שיקבל בעונשו יותר ממה שנגזר עליו. נמצא שבשמחתך אתה מחלץ את אויבך מצרתו.

ועל המאמר הנ"ל דבנפול אויבך וכו' ראוי להביא מזה מה שכתוב בגמרא (נדרים מ, ע"א) רבא יומא קמא דחליש אמר לא תיגלי לאיניש דלא ליתרע מזליה מכאן ואילך אמר פוקו ואכריזו בשוקא דכל מאן דסני לי ליחדי לי וכתיב בנפול אויבך אל תשמח וכו' והשיב מעליו אפו ודרחיש לי ליבעי עלי רחמי.

דהיינו דרבא נסתפק אם היסורין שנגזרו עליו אם יסורין שיבואו על גופו בלבד ולא עם תוספת של שמחת האויבים עליו ואז כשישמחו הרי שיסתלקו ממנו היסורין כיון דלא כאלו יסורין נגזרו עליו ואם נגזרו עליו יסורין עם שמחת אויביו הרי טוב שיכריזו כדי שגם האוהבים ישמעו מיסוריו ויבקשו רחמים עליו

אמותיהן של כהנים מספקות להן מזון ומחיה

וצריך ביאור היאך שהפעולה של אמותיהן של כהנים גדולים פעלה שלא תועיל תפילתן שימותו בניהן?

דהנה מדת הדקדוק בעונש היא בתכלית הדיוק ואם נגזר לאדם עונש על זמן מסויים עם סבל מסויים הרי שאי אפשר שיהיה קיים אותו זמן של עונש עם סבל יותר גדול ממה שנגזר עליו, וכן להיפך אי אפשר שיופחת סבלו וישאר רק על משך אותו זמן עונש שנגזר עליו. אלא הכל בתכלית הדקדוק – משך זמן העונש עם דרגת הסבל שעליו לסבול ואם היה שינוי בדרגת מדת הסבל הרי שזה עלול לפעול שינויים גם במשך הזמן של העונש.

והנה, אם נגזר על רוצח בשגגה שיגלה לעיר מקלט למספר שנים מסויים עד שימות הכהן הגדול, הרי הקב"ה בוחן לב וכליות שיודע דרגת השגגה מה היא, גזר עליו במקביל את השנים הראויות לו להיות בערי המקלט בתנאי בדידות שעליו לסבול. והנה, אם אמותיהן של כהנים גדולים מביאות להם מחיה ומזון והוציאו את הרוצחים מבדידותם הרי שדרגת הסבל שלהם פחתה, ממילא יש להתאים להם בהתאם גם את משך הזמן הראוי להם לשהות בערי מקלט, דהיינו שיש להיות יותר זמן בעיר מקלט כיון שדרגת סבלם פחתה בגלל אמותיהם של כהנים גדולים שסיפקו להם מחיה ומזון! [אבני חן איטח פרשת מסעי].

 

וכמו כן וביתר שאת עשה האדם מעשה טוב אך אין הערכתו חורגת מגבולותיו העכשוויים והמקומיים, ראייתו מצומצמת והערכתו כבולה למישוש עין ואוזן אך כלום כך הם הדברים? הלא כל פעולה ומעשה חובקים זרועות של נצח ומכילים עולמות.

ולעתיד לבוא כשיעלה אל דין מרום ניצב בפניו ארמון פלאים ססגוני ומפואר אני הוא מעשה ידך.

הזה הוא? הכזה הוא, האמנם?

ושם בצלילות האמת ובכושר הראיה הנכון רק לעולם האמת קתות העינים, מעשהו מקבל את מימדו האמיתי והנכון. אומנם כן זהו המעשה אלו ממדיו וכך נהדריותו ומבקשים ממנו לחתום וחותם החתימה היא עצמה הינה שעת הגמול.

כשבאים לידי ההכרה המלאה ונוכחים בקוצר הראיה שהיה מנת חלקנו שם באותו עולם מוגבל אין לך עונש גדול מזה!

כשבאים לידי ההכרה המלאה ונוכחים בהיקף העצום והנורא הכלול באותו מעשה, כשעומדים בפני ארמון הפלאים הססגוני והנהדר, כשפוגשים את מעשינו במלא יפעתם וזהרם אין לך שכר גדול מזה, החתימה היא שעת הגמול.

וזו התשובה לשאלה 'מה הצורך בחתימה?'

כאן מלמדים אותנו חז"ל כי אומנם אין אנו מכירים את מעשינו ועשייתנו. אנו מעריכים את המעשה והעשייה בגבולות המישוש המקום והשעה. לעתים רחוקות לוקחים בחשבון גם את ההשפעה בגבולות העין והאוזן.

מי מתחשב עם אנחה של קרוב או שמחה של מודע? מי דואג לעצב מתלווה או מי מטיל על מואזני מעשיו חיוך של שמחה?

כשאדם שואל את חבירו אתה מוכן שאני ארחיב את המרפסת? הוא פעמים רבות ישיב לך 'כן'. אולם אם תבקש – אתה מוכן לחתום לי כאן על החוזה הזה ולאשר זאת? הוא יתחיל לגמגם, ויבקש לחשוב על הדבר, יקח את החוזה, יעיין בו ויהפוך בו שוב ושוב, ויתכן שאף יתייעץ עם עורך דין… אבל הרי הסכמת? אכן, אך לחתום – פירושו לרדת לכל הדקויות, ולהסכים.

כשיגיע האדם למעלה ישאלוהו האם עשית זאת? והוא ישיב הן. אך לא די בכך. יבקשוהו לחתום והוא חותם. הוא אומר אני מסכים לכל הפרטים, לכל ההשלכות, לכל מה שיצא מן המעשה שעשיתי. זו מהות החתימה.

לשם מה מספרים לך כל זאת? וכי ידיעה בעלמא היא? לא. כדי שתעשה את חשבונך לפני עשייתך כדי שתדע שכל מעשה מקבל את מימדיו האמיתיים על פי מהלכי נצח על פי השפעותיו והשפעת השפעותיו. כך בונה לו האדם את גמולו זהו שכרו.

 

כמה שווה צער של יהודי?

 

הגאון רבי אליהו דושניצר זצ"ל סיפר מעשה באחד מתלמידי הב"ח, שהיה מתגורר בדירה ששכר מפריץ, ופעם אחת לא היה בידו כסף לשלם לשכר דירה ואיים עליו הפריץ לגרשו מן הבית. הלך התלמיד לרבו הב"ח ותינה לפניו את צרתו, וכתב הב"ח עבורו מכתב לאחד מתלמידיו שהיה מקורב לפריץ, כי ישתדל אצלו למענו, וכאשר בא עם המכתב אליו – אמר לו שהוא נאלץ לנסוע עתה בדחיפות לעיר אחרת, ואם יתעכב בנסיעה הוא עלול לאבד את כל ממונו, והבטיח לו, שמיד כאשר יחזור יעשה למענו ככל יכולתו אצל הפריץ.

 

ואולם, עוד בטרם חזר מנסיעתו, סולק התלמיד העני ביחד עם בני ביתו מן הדירה והיו שבוע ימים בלי קורת-גג. וכשנפטר אותו תלמיד שדחה את פעולתו לטובת האיש העני – דנו אותו לגן-עדן אבל דחו אותו מגן-עדן למשך שבע שנים, כנגד אותם שבעה ימים שהאומללים היו בלא קורת-גג. [שאל אביך ח"ג רמח]

 

פרשת האזינו

נבואה שנכתבה לדור שלנו

הצור תמים פעלו

הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם. הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך.

משלו של החפץ חיים על הבן המאומץ כפוי הטובה ושעון הזהב. כך גם אנו נוהגים בכפיות טובה לה' על כל מעשיו הטובים לנו שהפכנו לעם ונתן לנו תורה והאכילנו מן במדבר והוציאנו ממצרים כו'.

ועוד, לא חכם שהרי אנו מפסידים בזה את כל היעודים הטובים שה' הבטיח לכל אלה שילכו בדרכו.

 

(דברים לב, יט- כג) "וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו.

וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם.

הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.

כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים.

אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם"

 

הסתר פנים בעקבות המריית פי ה'. דברי הגר"ח שיגיע דור שאפילו דיבוק לא יהיה.

הם קינאוני בלא אל. שלא כמו בעבר שהיו עושים להם אלילים, הדור האחרון קינאוני בטענה שאין אל חס ושלום. כנגד זאת אני אקניאם בלא עם, בגוי נבל- הפלשתינים הם לא עם, אוסף של לאומים, גוי נבל- כפוי טובה- קם על מעבידו נותן לחמו ורוצחו נפש.

אינתיפדה כנגד ישראל שנתנה להם תנאים טובים יותר מאשר תחת כל שלטון ערבי. זו מידה כנגד מידה שאנו היינו גוי נבל ושכחנו טובות ה' עמנו.

 

(דברים לב, לז- לט) "וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ.

אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה.

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל"

 

עד לפני כעשרים שנה היו כל מיני אידיאולוגיות כיצד לייצב את המצב במזרח התיכון. היו השמאלנים שדגלו בשלום ונתינה לערבים על מנת לחיות עימם בשלום. מאידך היו הימניים שדגלו בכוח הזרוע שהערבים מבינים רק כוח. ורק כך נוכל להם. מה עשה ה'? הביא להם את ברק שנתן יותר ממה שכל שמאלני העלה על דעתו. התגובה הערבית- אינתיפדת אל אקצה. באו הימניים ואמרו: אמרנו לכם- הם מבינים רק כוח. הביא הקב"ה להם את שרון שיכנס בהם. ניסינו את כוח הזרוע- והאנתיפדה רק התגברה. עד שהימני שחשבו שיגאלנו הופך פתאום שמאלני ומציע התנתקות…

 

זהו שאמר אי אלוהימו צור חסיו בו- היכן הוא אותו הכוח שאתם נסמכים עליו שיעזור לכם? יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סיתרה- תפנו אליו בבקשה שיעזור לכם… שיסתיר אתכם מפני הרעות המתרגשות עליכם…

 

(דברים לב, כט- ל) "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם.

אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם"

לו הייתה בהם חוכמה היו מבינים שהגוי הנבל הזה מקורו משמים והוא העונש שלנו על חטאינו. הוי אשור שבט אפי. הוא המקל. ואנו מנסים לנשוך את המקל…

וכי אינם מבינים שאין זה הגיוני שילד אחד עם אבן ירדוף אלף ויניס את הצבא הטוב ביותר במזרח התיכון? וכי אינם מבינים שאין זה הגיוני שמפגע מתאבד מצליח להניס רבבות?

וכי אינם מבינים שצורם מכרם וה' הסגירם בידם?

 

בסוף סוטה נאמר על דור עקבתא דמשיחא: ועל מי יש לנו להישען – על אבינו שבשמים. מדוע הגמרא חוזרת על זה שוב ושוב?

אלא כוונת הגמרא היא לומר: יודע אתה מתי יבוא משיח? כאשר העם כולו יבין שכשלו כל הקונספציות, כשלו כל ההגנות, אין לנו עוד על מי להישען אלא על אבינו שבשמים. כל עוד הם יחשבו שיש עוד כוח טבעי שיכול לעזור להם- אין להם סיכוי להיגאל.

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, מהגר"י זילברשטיין [גליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה]  קרא כאן >>>

סיפור השגחה מדהים שאימת  וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

 

פרשת האזינו

צדיק גוזר

צדיק מושל ביראת אלקים [אוצה"ת]

"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" (דברים לב, א)

פירש רש"י "האזינו השמים" שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר. ולמה העיד בהם שמים וארץ? אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת, אם יאמרו ישראל 'לא קבלנו עלינו הברית' מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שמים וארץ עדים שהם קיימים לעולם.

ועוד שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם ואם יתחייבו תהיה בהם יד העדים תחילה ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואחר כך ואבדתם מהרה על ידי האומות. עד כאן לשונו.

הקשה ה"כלי יקר" לכאורה פלא מה הכוונה שהשמים והארץ יהיו עדים וכי יש להם פה להעיד?

אלא ביאר: אמרו רבותינו על הפסוק "יום השישי" לומר שכולם תלויים ועומדים עד יום שישי בסיון, אם יקבלו ישראל את התורה מוטב ואם לאו יחזור העולם לתוהו ובוהו.

ומאחר ואנו רואים שהם קיימים ולא חזרו לתוהו ובוהו זהו מופת חותך שקיבלו ישראל את התורה וזו העדות של השמים וארץ שהם קיימים לעולם כי קיומם מעיד על קבלת התורה.

אומנם פירושו קשה, מה יועיל לאדם הכופר במתן תורה להאמין שהתורה אמת מאחר שכתוב בה שקיום שמים וארץ תלויים בקבלתה הלא אינו מאמין כלל בתורה אלא אם נדחוק ונאמר שהוא מאמין בתורה ורק לא מאמין שקיבלו את הברית כלשון רש"י.

 

צדיק המושל בבריאה אות על קבלת התורה

נראה לבאר באופן נוסף

אמרו חז"ל על הפסוק "צדיק מושל יראת אלוקים" אמר הקב"ה: אני מושל באדם ומי מושל בי? צדיק! הקב"ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה, הצדיק גוזר גזירה והקב"ה מקיימה שנאמר "ותגזר אומר ויקם לך".

והרי זה דומה לבן היודע שאביו אוהבו אהבה עזה ומכריח את אביו שיבטל רצונו מפני רצונו ובמה מכריחו? באהבתו, שהאב ירא לעשות דבר שיפגום מעט באהבתו לבנו ושמא יהיה לבנו צער אחד מיני אלף אם לא יתקיים רצונו בשלמות על כן ממלא רצונו.

כפי שדיברנו על חוני המעגל שאמר לו שמעון בן שטח שהיה צריך לגזור עליו נידוי, אולם מה אעשה שאתה כבן המתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו!

 

כן הוא כביכול הקב"ה עם אוהביו השליטם על הטבע וממלא רצונם וכפי שמצינו מעשים רבים על צדיקים שהכריחו טבע כל היצורים לחפצם ורצונם כנאמר "תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו"

צדיק גוזר והקב"ה מקיים!

מסופר על רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל ה"בבא סאלי" כשבא להתיישב בעיר בודניב נודע לו שמקוה הטהרה במקום עתיק ומקשה את השימוש בו. זימן את פרנסי העדה והורה להם לבנות מקוה חדש ומהודר.

סיום בנית המקוה היה בחודש תמוז וסברו כולם שיצטרכו לחכות עד לעונת הגשמים, והנה עמד רבנו ונשא עיניו כלפי שמיא ואמר: ריבונו של עולם! צויתנו להתנהג בקדושה ובטהרה וכך אנו חפצים לחיות, עשינו את המוטל עלינו ועתה עשה את שלך למען שמך הקדוש!

לא הספיקו הנוכחים לשוב לבתיהם עד שהתקדרו השמים הבהירים בעננים וגשם עז ניתך ארצה ובור המים נתמלא על גדותיו. אולם השמחה שאפפה את כולם הושבתה. לאחר שעות אחדות רבנו נוכח לראות כי בקצה התעלה שדרכה נשפכו מי הגשמים למקוה הונח מרזב מברזל הפוסל את המקוה לשיטת ה"בית יהודה", ואף כי שיטת יחיד היא ואף השולחן ערוך מתיר בזה הורה רבנו לרוקן את המקוה ממימיו שיהיה המקוה מהודר.

לא הועילו כל שכנועי התלמידים למנוע את דעתו בזה שהרי לא כל יומא מתרחיש ניסא וקל וחומר לא כמה פעמים ביום אחד. לאחר שרוקנו והחליפו את המרזב מברזל לעץ עמד וקרא: מרן ה"בית יהודה" עשינו כהוראתך ופסלנו את המקוה, עמוד נא והתפלל לפני כיסא הכבוד ששוב ירדו גשמים למען טהרת ישראל!

והנה לא אחרו משמים למלא בקשתו וירדו גשמים ומילאו את המקוה וכל הנוכחים ראו מהו כח התורה

 

וזה שאמר ירמיהו (ירמיהו יד, כב) "הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים הֲלֹא אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה".

 

וזה שאמר משה לבני ישראל קודם מותו כדי להלהיבם לאהבת ה' ולתורתו, "האזינו השמים ואדברה" כאשר אדבר לשמים המה מוכרחים להאזין לדברי,"ותשמע הארץ אמרי פי" וכן הארץ מוכרחת לשמוע לאמרי פי, "יערף כמטר לקחי" וגו' גם על המטר ועל הטל אוכל לצוות כרצוני "כי שם ה' אקרא", כאשר אקרא אל ה' ואעבדנו אזי אתם השמים והארץ וכל תולדותיהם "הבו גודל לאלוקינו" תעשו ככל אשר אצוה עליכם ובזה יתגדל ויתקדש שמו של ה' כמו שנאמר ישראל אשר בך אתפאר. עד כאן מחומש רב פנינים

[המעשה בנהר גינאי שחלק מימיו לרפב"י]

לפי זה ניתן לומר שזוהי העדות שמעידים השמים והארץ על קבלת התורה בזה שיראו כולם שטבע העולם כפוף לאדם העוסק בתורה ומקיים את מצוותיה, זו עדות נפלאה על קבלת התורה שאם לא כן במה כוחו לשנות את הטבע!

 

בחו"ל היו מקומות רבים שכאשר הייתה בצורת היו קוראים לחכם היהודי ואומרים לו אם תוך שלושה ימים לא ירד גשם – כל היהודים יגורשו מן העיר! וזה עבד. היהודים נכנסו לבית הכנסת ובקעו שערי שמים וירד גשם. גם הגוי ידע שיש ליהודים אבא שנעתר לתפילותיהם.

 

מסופר על תלמידו של רבי יהודה צדקה זצ"ל שפסקו עליו הרופאים כי אין הוא יכול להביא ילדים לעולם, ועל כן נשאר רווק. רבו שחיבבו, כאב את כאבו והשתתף עמו בתפילות שיושיעו ה' מצרתו. בהיותו מקורב לגה"צ רבי מאיר אבוחצירא זצ"ל הציע לו שילך אל הרב שיחזקו באמונה לדעת כי מאת ה' היתה זאת הגם כי נפלאת היא בעינינו.

נסע התלמיד וסיפר לרב את סיפורו בחור מבוגר אני, לא באתי בברית הנישואין מפאת… קטע אותו הרב ואמר: בקרוב תמצא את זווגך ההגון ותזכה לראות בנים ובנות! כשמוע הבחור את דבריו שמח שמחה רבה ונטש את הבית. כשהגיע ירושלימה נכנס אל רבו וסיפר לו דברים כהוויתן. בשמעו תמה לדברים אלו והחליט לנסוע בעצמו. בהגיעו כיבדו רבי מאיר כערכו הרם. הגר"י צדקה זצ"ל נגש ישר לענין: הרב הבטיח אתמול בנים ובנות לתלמיד פלוני הלה לא נישא מחמת שאינו יכול להביא ילדים הרופאים הגדולים ביותר ראו את הממצאים וסמכו ידיהם על קביעה מצערת זו עתה נכנס הבחור לאשליה וציפייה. חוששני שפשוט לא הספיק לספר את סיפורו לא הספיק לסיים את דבריו ואמר לו רבינו יהיו לו ילדים! הגר"י צדקה אשר ידע את כוחו של רבינו, הורה לבחור לסמוך על דבריו ולחפש שידוך. לאחר זמן מצא את זיווגו ונישא, בביתו של אותו תלמיד יש עשרה ילדים אשר נולדו לו! יש לו בבית גם תיק שלם של מסמכים רפואיים הקובעים ברורות שאין הוא יכול להיות אבא. אפילו אדם שליבו לב אבן, בראותו מעשים אלו ימס לבבו ויאמין "כי ה' אמת ותורתו אמת" דאם לא כן היאך הצדיקים בכוחם לפעול ולעשות דברים נגד הטבע?

 

אולם החפץ חיים למדנו יותר ממה שיש להתפעל מצדיק גוזר והקב"ה מקיים, יש להתפעל מהקב"ה גוזר והצדיק מקיים… ה' מלך עלוב וארך אפיים כו' אולם הצדיק משבר טבעו ועושה רצון ה' נגד הנהגתו! וזה תפקידנו בימים אלה של עשרת ימי תשובה.

מעלת עסק התורה לטהר האדם

"זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמור" (במדבר יט, ב)

המדרש רבה פותה את הפרשה: ״זאת חוקת״ זה שאמר (איוב פרק יד, ד) ״מי יתן טהור מטמא, לא אחד״.

ולכאורה מה השייכות של פסוק זה לפרשתינו? אלא מסביר הרה״ק בעל השארית מנחם מוישווא זי״ע: בתורתינו הקדושה יש בה את כוח הטהרה, לטהר את נפשות ישראל מזוהמתם. וכאשר תכתוב תיבת ״טמא״ במילוי האותיות: טי״ת, מ"ם, אל״ף, יעלה בגימטריא: תר״י (שש מאות ועשר). והנה ״תורה״ בגימטריא: תרי״א (שש מאות ואחד עשרה) וזה רמז, שגם אם הטמא הוא מלא בטומאה, יען שעשה את כל התועבות, עם כל זה תורתינו הקדושה, קדושתה למעלה מטומאתו, והרי היא מעלה אותו מטומאה לטהרה…

וזה ביאור הפסוק ״מי יתן טהור מטמא״. למי יש כוח נפלא כזה לטהר את הטמא מטומאתו בזמן שהוא התמלא בטומאה? על זה משיב הפסוק ״לא אחד״ בתמיהה. האם לתורתינו הקדושה יבצר ממנה כוח הטהרה, והאם איננה יתירה במספר על הטמא. ומורה לנו שקדושת התורה מתגברת על הטמא אפילו כשהוא מלא בטומאה, ומעלה אותו מטומאה לטהרה…

[פנינים ויקה"פ תשע"ב]

 

פרשת האזינו

איזהו חכם [והגדת + שפתי חיים + תוספות]

עבר עבירה ושנה בה

עברנו את ר"ה, ואנו בעשרת ימי תשובה. אנו מקבלים קבלות, מתחזקים, ומשום מה מוצאים את עצמנו בכל סוף שנה שוב בנקודת ההתחלה – ללא התקדמות וללא תזוזה. מדוע? מה קורה לנו?

בפרשתינו נאמר: "הלה׳ תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם״ (דברים לב)

צריך להבין – מה הביטוי "לא חכם"? מדוע לא אמר "טיפש" או "סכל"? ועוד – לאחר 'שבח' כזה של "נבל" – "לא חכם" נשמע כקומפלימנט… הרי אנו לא אומרים "פלוני מושחת וגם לא מנומס"…

רש"י מסביר "ולא חכם – להבין את הנולדות". כי ״איזהו חכם, הרואה את הנולד״ (תמיד לב ע״א. באבות לא כתיב איזהו חכם וכו' אלא איזוהי דרך ישרה כו' הרואה את הנולד).

מה כוונת הדברים?

שנינו (במסכת סוכה נב ע״א): לעתיד לבוא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה –

ולא מובן. הלא כולם עומדים שם כאחד, צדיקים ורשעים צופים באותו יצר הרע המובל לשחיטה. כיצד יתכן שאלו רואים אותו כך ואלו רואים אותו כך? –

ומי מהם צודק, הצדיקים או הרשעים. מה הוא באמת, הר או חוט שערה?

וגם – לכאורה הרי ההיפך הוא הנכון – לצדיק הוא נדמה כחוט השערה, שהרי התגבר עליו בקלות,

ולרשע – כהר גבוה – שהרי התקשה להתמודד עמו וחש שהוא מטפס על הר עצום!?

ואמר הסבא [מנובהרדוק] זצ״ל: הוא הר, המורכב מחוטי שערות! כמה נפלא, כמה מרעיש!

״היצר הרע, תחלתו כחוט של עכביש, ולבסוף [כשהאדם נמשך אחריו מעט, מתגבר והולך בו (רש״י)] דומה כעבותות העגלה. שנאמר (ישעיה ה, יח): הוי מושכי העוון בחבלי השוא, וכעבות העגלה חטאה״ (סכה נב ע״א).

תחלתו כסיב דק, וסופו כעבותות העגלה, שבכוחם למשוך עגלה מלאה. וממה עשויים העבותות? מסיבים שזורים!

עבר אדם עבירה, נוראה ואימה: ״כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין, וקשורה בו ככלב (סוטה ג ע״ב. עבודה זרה ה ע״א). ימהר, וישוב בתשובה –

אבל כיון שעבר ושנה, נעשית לו כהיתר (קדושין כ ע״א) ושוב לא ישוב בתשובה (מועד קטן כז ע״ב, יומא פז ע״ב)! וכי מי ישוב בתשובה על דבר מותר?!

ובפעם השלישית, אמרו בנובהרדוק, כבר נעשית לו כמצוה!…

ההבדל הוא שהצדיק הבין כבר מהתחלה שמהחוט הדק הזה עוד יצמח הר גבוה של חוטים, והוא ממהר לקרעו כבר מתחילה, כי נדמה לו כבר מעכשיו כהר גבוהה! הוא יודע כיצד זה יסתיים!

אך הרשע – לא רואה את הסוף, ונכשל, ולבסוף יבין – איזה שוטה, זה היה בסה"כ חוט השערה, כיצד לא התגברת??

ו״איזהו חכם, הרואה את הנולד״. מבין ש״כך דרכו של היצר הרע. היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך ועבוד עבודה זרה, והולך ועובד״ (שבת קה ע״ב).

 

לאור זאת הדבר מובן הקשר בין "נבל" ל"לא חכם" – הא בהא תליא, שהרואה את הנולד לא יהיה נבל. הוא מראש צופה את הקלקול העתידי, ועוצר מלכתחילה!!

החכם פורש – עוד לפני שיהיה נבל!! ומי שלא – הופך להיות נבל, מפני שלא היה "חכם" לראות הנולד!

 

כפה עליהם הר כגיגית

ואמר הסבא [מנובהרדוק] זצ״ל, שזהו שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא הר כגיגית במתן תורה (שבת פח ע״א). הראה להם במוחש שחייבים לקיים כל המצוות ולהמנע מכל העברות, כי אם יתפתו ולו כחוט השערה, יכנסו לסחרור שסופו מי ישורנו!

כמה עמקו דברי חכמים: ״אמר להם, אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם״ (שבת, שם). לא מובן. ראוי היה לומר: ״פה תהא קבורתכם״! אבל כעת זה רק חוט שערה, והיום ייאמר עשה כך ומחר עשה כך, עד שיהיה כהר, ואז, שם תהא קבורתכם!

החכם לא מגיע לכך – הוא עוצר מראש! מעשה שהיה בירושלים של מעלה שופך אור כיצד התייחסו אז ל"התחלה" של פיתוי היצר

מפת משי לא מוסיפה יראת שמים מסופר על רבי פסח שהיה גדול בתורה, ומקצועו היה בעיקר שימוש תלמידי חכמים, הוא התקשר במיוחד למגיד מוילקומיר. רוב היממה שהו זה אצל זה, וכל לילה ערכו יחדיו תיקון חצות ליד הכותל, ולמדו ועסקו יחדיו בהלכה. והנה באחד הימים, הרגיש רבי פסח, כי פני המגיד אינם כתמול שלשום, ויותר על כן, מרבה המגיד לצטט לפניו בכל יום מאמרי חכמינו המדברים בגנות המותרות ובעניני העולם הזה, וכיצד דברים אלו עלולים להעביר את האדם על דעתו ודעת קונו. ויותר מזה, עלולים להמיט שואה על עיר הקודש כולה.

רבי פסח, למרות שאימץ את מחשבתו, לא הצליח לרדת לסוף דעתו. היכן המותרות שראה המגיד בביתו? — שאל את עצמו כמה פעמים ביום. הריני חי בדחקות איומה, בשר ודגים עולים על שולחני רק כדי טעימה בשבת ויום טוב. ילדי לבושים טלאים, דירתי כולה ריקה מרהיטים, היכן המותרות?

כאב לבו מאד, עד שהחליט להעיז לשאול, היה זה ביום אחד אחר שיעורם בגמרא, כאשר המגיד ציטט לפניו את דברי המהרש״א על מאמר חכמינו (ברכות נז:), שלשה דברים מרחיבים דעתו של אדם, (שכתב שם בזה הלשון: היינו שיהיה דעתו ונפשו רחבה לחזר אחר תענוגי עולם הזה, כמו שאמרו בבלעם ונפשו רחבה), וחכמינו סיפרו לנו את הדברים, שנדע להזהר מהם.

פרץ רבי פסח בבכי ושאל: רבי! על מה מכוונים דבריו בענין המותרות? וכי אלו מותרות ראה בביתי? — אוציאם מיד! לפני שבועיים בראש חודש — הסביר המגיד — כאשר הייתי בביתך, נבהלתי לראות שהשולחן מכוסה במפת משי, הכך נאה לתלמיד חכם וירא שמים? הלא ידעת את דברי חכמינו על היצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ומחר עשה כך. העלה בדעתך כמה חילול השם יש בדבר זה. המילים ״חילול ה"׳ יצאו מפי המגיד, ופני רבי פסח חפו.

בשברון לב סיפר את סיפור מפת המשי: לפני שנים רבות בעת ששימש בנערותו כשמש בבית המדרש בקובנא, חלה אחד הפרנסים, ותקופה ארוכה התנדב רבי פסח לבוא לביתו, וללמוד אתו שעתיים בכל יום פרקי משניות, פרשת השבוע ותהילים. כאשר הבריא הפרנס, הפציר ברבי פסח שיקבל שכר הגון, אך הלה סירב, בינתיים עלה לארץ ישראל, הפרנס חזר לעסקיו, והענין נשכח מן הלב.

והנה, לפני כחודש, מקבל רבי פסח חבילה מקובנא. בחבילה היתה מפת משי יקרה בצירוף מכתב מבניו של אותו פרנס: "בהיות כי אבינו נפטר, והוא בצוואתו הוריש לרבי פסח את המפה, תמורת מסירותו אליו בימי חוליו לפני שלושים שנה, מבקשים אנו ממנו, לסייע בידינו לקיים את דברי המת, לקבל את המתנה ולפרוש על שולחנו בעיר הקדש״. אשתו הצדקנית של רבי פסח סירבה: לשם מה לנו מפת משי? האם תוסיף לנו יראת שמים? או חכמת התורה לבנינו? וכמעט שהחליטה להחזיר את המתנה לקובנא, אך רבי פסח עיכב בעדה: היתכן לבייש את בני המשפחה המתאבלים על אביהם? היתכן שלא לקיים את דברי המת?

המגיד שמע את דבר המעשה ולא השתכנע. הלכו לבוררות אצל רבי שמואל מסלנט — רבה של ירושלים. לאחר שעה ארוכה של התדיינות פסק: ״ישנם צדדים לכאן ולכאן. קיום דברי המת, דבר גדול הוא. הלבנת פנים, חמורה היא מאד, אולי יוודע למשפחה בקובנא שהמפה אינה בשימוש. ואילו חילול השם של החדרת מותרות לעיר הקודש — נורא ואיום״. אלא שכרגיל, גם הפעם עמדה לו חכמתו הגדולה של רבי שמואל, והוא פסק: ״מפת המשי תהיה הלאה פרושה על השולחן, אך עליה יפרשו מפה פשוטה אשר תכסה את גנאי המותרות בעיר הקודש…"   

הם הבינו לאן מותרות יכולות להוביל…

כמעשה ברב הקהילה והכובע

שמעתי, שפרנסי קהלה עלו אל הרב. הודיעו שנדברו עם בעל חנות הכובעים. הרב יכנס ויבחר לעצמו מגבעת מהודרת, תשורת הוקרה מהקהילה. הרב חובש את המגבעת שהוריו המנוחים קנו לו לחופתו, לא תואר ולא הדר לה, הם מתביישים לראותו בה. החליטו לממן קניית מגבעת חדשה.

ענה שהיוזמה מחממת את לבו, הוא מוקיר אותה מאד, והרי הוא כאלו התקבל, אבל ירשוהו נא להמשיך ולחבוש את מגבעתו…

הבינו, והתכוננו גם לזה: אם הרב בגדר ״שונא מתנות יחיה״, ישלם סכום סמלי של עשרה שקלים…

חייך: ״יודע אני שהמגבעת נראית זוועה, ואני מוכן לשלם את מחירה המלא של מגבעת חדשה, ויש באפשרותי. אבל בסופו של דבר תעלה לי מיליון, ומיליון אינה שוה״…

מיליון?! על מה הוא מדבר!

״אסביר לכם״, אמר הרב. ״ארכוש מגבעת נאה ומהודדת, ואראה בה נלעג ומשונה: חליפה כה מהוהה ישנה נושנה ומגבעת כה הדורה, ממש נזם זהב באף אתם יודעים מי.

אין ברירה, איני רוצה להראות נלעג, ואפנה לקנות גם חליפה. ומה, מתחתיה יצוצו הנעלים המרופטות ומעוקמות? נקנה גם נעלים חדשות. נו, רק זה חסר לי, שאראה כמלך ביפיו והרבנית תשתרך בשמלתה הישנה. הן משנה מפורשת היא, שהאשה קודמת לאיש לכסות (הוריות יג ע״א).

ועכשו, תארו לכם: עומדים הרב והרבנית הדורים בלבושם, וישבו על הכסאות המרופטים והצולעים, ויסבו לשולחן הרעוע? אין בעיה, קונים כסאות נוחים ושולחן חדש. ואם אינם תואמים לארון הספרים המרכב מלוחי ארזים, קונים ארון ספרים מהודר, בעל דלתות זכוכית. אמת, צורם הניגוד בין אריחי הרצפה השחוקים לריהוט הנאה, אבל אפשר להסוותו בשטיח מקיר לקיר. כמה זה עלה לי, עד עכשיו?״

הפרנסים בקיאים בחשבון, זה עולמם. כמה עשרות אלפים, לא נורא. וזה כדאי, באמת כדאי להחליף את הסלון, כבוד התורה. רואים הם בעיני רוחם את הסלון המהדר – ״וכעת, בואו אתי. הכנסו למטבח.

כשיש כזה סלון, אפשר להשאירו כך?!״ סקרו, והאחד אמר: ״האמת? לא כדאי להשקיע. כדאי כבר להחליף דירה״.

״לכך התכונתי״, אמר הרב, ״הרשו לי להשאר עם הכובע הישן״… והאמת, שאנחנו מוכנים גם להחליף דירה, למה לא –

 

 

חושים בן דן

וזה ענין הימים הנוראים – נזכיר את הספור (סוטה יג ע״א) שארע בהלויתו של יעקב אבינו: כיון להגיעו למערת המכפלה בא עשו ועכבם. אמר להם: ״קרית הארבע היא חברון״ (לה, כז), במערת המכפלה מקום לארבעה זוגות. אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה. נותרו שני מקומות. יעקב קבר את לאה, והמקום הנותר שלי הוא. אמרו לו: מכרתו.

אמר להם: את חלק בכורתי מכרתי, אבל נשאר חלקי כאח רגיל. אמרו לו: את חלקך במערת המכפלה מכרת, שנאמר: ״בקברי אשר כריתי לי [בארץ כנען, שמה תקברני״] (בראשית נ. ה), ו'כירה׳ לשון מכירה ונטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי ואמר לעשו:

טל זה בשביל חלקך במערה (רש״י, שם)]. אמר להם: הראו לי שטר מכירה.

אמרו לו: השטר במצרים. ומי ילך להביאו, ילך נפתלי המהיר כאילה, שנאמר: ״נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר״ (בראשית מט, כא), אמרי ספר.

היה שם חושים בן דן, ואזניו כבדו משמיע. ראה שמתעכבים. תמה: מה הענין?

אמרו לו: אדם זה מעכב עד שישוב נפתלי מארץ מצרים. אמר להם: ועד שישוב נפתלי מארץ מצרים יהא אבי אבא מטל בבזיון? נטל אלה ומחץ את מוחו, והתאפשרה קבורתו של יעקוב. זהו שהתנבאה רבקה: ״למה אשכל גם שניכם יום אחד״ (בראשית כז, מה).

תמה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ״ל: ״במקום גדולים אל תעמוד״ (משלי כה). היו שם שבטי יה, אביו של חושים ודודיו. כלם עומדים וממתינים בסבלנות. מדוע הוא שהתעורר לשאול: וכי עד שישוב נפתלי יהא יעקב אבינו מוטל בבזיון? –

הלא אין זו אלא רשעות לשמה, הלא עשו קבל מלוא הכד כסף וזהב, ומכר, ואישר בשטר. איזו חוצפה היא מצדו לעכב את הקבורה! מדוע כלם שתקו, וחושים מחה?

[נבאר את הענין על ידי מעשה –

פעם שיחקה חבורה של צפרדעים ליד בור עמוק. לפתע נפלו כמה מהן לתוך הבור. הן ניסו בכל כוחן לצאת מן הבור… הם קפצו לגובה וקפצו וניתרו וניתרו – אבל ללא הצלחה. הבור היה עמוק מדי!

עמדו חברותיהן הצפרדעים מסביב לבור וקראו למטה אל הנופלות שבבור: "חבל על הכוחות שלכן, לא תצליחו לקפוץ גבוה מספיק ולצאת מהבור! עדיף שתוותרו!"

ואכן כמה מהן התייאשו, תש כוחן, הפסיקו לקפוץ ושקעו וטבעו בבוץ שבבור.

אך צפרדע אחת לא הפסיקה לנסות. היא קפצה וניתרה ללא הרף, מתעלמת לחלוטין מזעקות חברותיה, עד ש… פעם אחת הצליחה לנתר גבוה-גבוה-גבוה ויצאה מן הבור.

שמחו הצפרדעים מאוד שחברתן ניצלה, אך הם גם התפלאו מאוד. הן שאלו אותה: "למה המשכת לקפוץ ולנתר? הרי אמרנו לך שלא תצליחי לצאת מן הבור… הרי ראית שצדקנו, חברותייך טבעו"

להפתעתן – הצפרדע הסנובית הלכה לה מעדנות ואפילו לא הגיבה לשאלתן. הן כעסו, אך אחת מהצפרדעים עמדה מיד על הענין – חבר'ה – הצפרדע הזו חירשת!!

מה שהתברר הוא שהיא ראתה ההיפך ממה שראו ושמעו חברותיה ז"ל…

מה ראתה הצפרדע החירשת? – היא ראתה את חברותיה הצפרדעים עומדות מסביב לבור קופצות ו… מעודדות אותה. הרי היא לא שמעה את מילותיהן… זה נסך בה כוחות! אך חברותיה שמעו מילות של יאוש – וזה קבר אותן…

זו גם התשובה בנוגע לעניינו – מדוע חושים בן דן היחיד שמגיב??

והתשובה: שהיה חרש.

אלו היה עשו בא וחוסם את הפתח, היו מסלקים אותו, פוצעים את מוחו. אבל הוא רק טען טענה, וענו לו. סתר את התשובה, והפריכו את דבריו: מכרת את חלקך בכסף מלא. ביקש לראות את השטר. איננו עמנו. היכן הוא, במצרים. אז תביאו ונראה, שלחו את נפתלי. מה ארע כאן? היה משא ומתן ודין ודברים, עד ששלחו את נפתלי, יעקוב אבינו ממתין… "נכנסו עמו בטוען ונטען".

חושים היה חרש. לא שמע את הויכוח. ראה רק את התוצאה, ונחרד:

אבי אבא מטל בבזיון!

זהו שאמר שלמה המלך: ״בני, אם יפתוך חטאים אל תובא״ (מקולי א, י). פרש האלשיך הקדוש: אל תסכים להכנס עמם בדברים! וב״אור החיים״ הקדוש (ויקרא יח, כ): אל תכנס עם פתוייך בטוען ונטען כי מחוט שערה לחוט שערה, ומי יודע היכן תמצא עצמך לבסוף!

 

הלא זה מה שארע לנו בשנה האחרונה –

צחורים וזכים כשלג יצאנו מיום הכפורים שעבר, ובת קול הכריזה: ״לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה ה׳ את מעשיך״ (קהלת ט), והסתופפנו בצלא דמהימנותא בסכות ושמחנו בשמחת התורה –

ואיך הגענו למצב בו אנו מצויים היום, איך נקברנו תחת ההר?! כי הדרדרנו מחוט שערה לחוט שערה…

נעשה עצמנו כחושים בן דן, נתנתק משרשרת הגלישה ונסתכל במצבנו בעין פקוחה. איך אנו עצמנו מוטלים, ובבזיון. נקח אלה ונפצפץ את היצר!

סיפר הגר"ר בנגיס, ראב"ד העדה החרדית, שהיה גאון עצום, [רק לדוגמא פ"א הגרש"ז אוירבך בנערותו ציטט לפניו קצוה"ח והרב תיקן אותו מעט, והוא עמד על שלו, הביאו ספר וראו שאכן הגר"ר צדק… וזה הגם שאני עיינתי בזה לאחרונה בהכיני את השיעור… אמר לו הרב בנגיס אין זה מפני שאני עילוי ממך או זכרן ממך, אלא דע לך שחזרתי על קצוה"ח ארבע מאות פעמים! ופ"א עשה מסיבת סיום הש"ס, ושאלוהו הרי מעולם לא עשה מסיבת סיום הגם שסיים את הש"ס למעלה ממאה פעמים! והשיב שזו פעם מיוחדת, שבה סיים הש"ס רק מהדקות הבודדות שבהן בתור רב היה ממתין בסנדקאות ובחופה או בלוויה כו' ומדקות לימוד אלה השלים ש"ס שלם!!!] שבנערותו פ"א הוצרך לתקן דבר מה בביתו, ולקח מברג וברגים ותיקן, וחשתי אז הנאה כל כך גדולה להתעסק ב'דברים טכניים' שחשתי שאם אעשה זאת עוד פעם – אני כבר אהיה נגר ולא ת"ח… וגדרתי את עצמי ואמרתי – אני יותר לא מתקן שום דבר! ואכן גדל כאמור לאילנא רברבא!

הרי שחכמת האדם היא מיד אחר שמרגיש שנמשך אחר העבירה – לברוח לפני שחוט השערה יהפוך לעבות העגלה!!

כשלא עוצרים בזמן – "מתמכרים"!! כח ה"נעשית לו כהיתר" [משפתי חיים מועדים ח"א עמ' יט]

״בא וראה כמה קשה אבָקָהּ של שביעית, אדם נושא ונותן כפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר: בשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו, וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד, לא הרגיש – פרש״י: לא שם לבו לפורענות הבא עליו לחזור בו מעבירה שבידו – לסוף מוכר את שדותיו שנאמר כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, לא באת לידו – אם עדיין לא עשה תשובה – עד שמוכר את ביתו שנאמר כי ימכור בית מושב עיר חומה… לא באת

לידו עד שמוכר את בתו… לא באת לידו עד שלוה ברבית… לא באת לידו עד שמוכר את עצמו… כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לעכו״ם עצמה – פרש״י: לחטוב עצים ושאר צרכיה ולא לשם אלהות (קידושין כ.).

 

הסיבה לתחילת התדרדרותו היתה עשיית סחורה בפירות שביעית, אבל מה הביא אותו להדרדרות חמורה עד דיוטא תחתונה, להגיע למצב שנאלץ למכור עצמו לשמש לעכו״ם? משום שלא שב בתשובה!

משמים מייסרים אותו, רודפת אותו פורענות אחר פורענות, נאלץ למכור ביתו, בתו, שדה אחוזתו, מעוררים

אותו משמים לשוב בתשובה, ובכל זאת עומד הוא במרדו ובעקשנותו, אינו מתעורר לשוב מתוך היסורים, הוא רואה בכל הפורענויות הבאות עליו כמקרים בלבד, ואינו קולט את הרמזים המעוררים אותו לתשובה.

 

ההבדל בין אחר פורענות ראשונה – לאחר פורענות שניה

הגמ׳ שואלת מדוע אחר פורענות הראשונה שמכר את מטלטליו, נאמר ״לא הרגיש לסוף מוכר שדותיו״ לעומת פעם שניה שנאמר בה: ״לא באת לידו"?

לא הרגיש פירושו לא הרגיש את העונש משמים המרמז לו ומעורר אותו לשוב בתשובה, באשר התייחס למכירת מטלטליו כדבר מקריי ולא כפורענות, ומתוך כך נגרר לפורענות נוספת – מוכר את שדותיו. ואילו לאחר שנתייסר בפורענות השניה נאמר: ״לא באת לידו עד שמוכר את ביתו״, פרש״י היינו ״שלא תבוא לידו – האפשרות – שישוב בתשובה עד שיקבל עליו עוד פורענות״ ־ שמוכר את ביתו.

ומתרצת הגמ': ״כדרב הונא, דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, הותרה לו סלקא דעתך, אלא נעשית לו כהיתר.

רש״י מוסיף לדייק שקיים הבדל נוסף, שבפעם הראשונה נאמר: ״לא הרגיש לבסוף מוכר שדותיו״ ־ דהיינו אינו בהכרח שיבוא לפורענות נוספת זו,

ורק אם לא ירגיש את מצפונו המעוררו לשוב בתשובה, אזי יבוא לפורענות נוספת – ימכור את שדותיו,

ואילו בפעם השניה נאמר: ״לא באת לידו עד שמוכר ביתו״, דהיינו ממילא הוא יבוא לידי פורענות זו, שיבוא להדרדרות נוספת עד כדי שלא תבוא לידו האפשרות לעשות תשובה, עד שיהיה נאלץ למכור גם את ביתו.

 

ולמה זה כך שאחרי פורענות השניה המצב מעצמו יביא אותו להתדרדרות נוספת, עד כדי כך שנשללת ממנו נקודת הבחירה, ואף מונעים ממנו משמים הרהור תשובה?

 

מיתת המצפון

ביאור הדברים: האדם נברא עם רגשות פנימיים אשר נקראים בשם ״מצפון".

דהיינו שמבצע את מעשיו על פי מצפונו, וכשהאדם נכשל בחטא הרי המצפון זועק מתוך פנימיותו של האדם לתקן את חטאיו לשוב בתשובה, ולהתאים את מעשיו עם פנימיותו, ברם כמובן שצריך אוזן שומעת לשמוע את זעקת המצפון, האדם גם עלול להתעלם ולהשתיק את זעקת המצפון, אבל עכ׳׳פ בפעם הראשונה שאדם נכשל בחטא, הרי מצפונו תובע וזועק, ומייסר אותו לשוב בתשובה.

אמנם כשהאדם באמת התעלם מזעקת המצפון, שוב אינו מרגיש את המצפון המייסרו ומעוררו לשוב בתשובה, ואדרבה שב הוא אל חטאיו בשנית, אזי החטא בפעם השניה המית את המצפון, מעתה המצפון איננו זועק ומעורר, המצפון כבר איננו תובע אותו – הוא כבר מת!

לאחר שנכשל ובאה עליו פורענות הראשונה נאמר: ״לא הרגיש לסוף מוכר שדותיו״ כלומר, שלא הרגיש לשמוע את זעקת המצפון המעוררו ומייסרו לשוב בתשובה, לסוף נאלץ למכור שדותיו.

ברם כשהמצפון חי עדיין בפנימיותו, יש עדיין תקוה לתיקון שתבוא מתוך פנימיותו, בכך שאוזנו תהיה כרויה לשמוע

ולהתעורר ולשוב בתשובה, להתאים את מעשיו עם פנימיותו, ועדיין לא אבדה תקוה.

 

אבל אחרי שהוסיף לחטוא ובאה עליו פורענות שניה, השונה בחטאו, החטא נעשה לו כהיתר ממש, מעתה אינו יכול שוב לשמוע כבר את זעקת המצפון,

המצפון הזועק מתוך פנימיותו של אדם להניאו ממעשיו להביאו להרהור תשובה – כבר מת! איננו מסוגל להרגיש שמעשיו אינן תואמים עם רגשותיו הפנימיות.

 

מהתדרדרות איטית – ניתן להגיע גם לרצח!

ב1961 החליטו לעשות ניסוי באוניברסיטת ייל על נכונות אנשים להקשיב לאנשי סמכות. הניסוי הגיע בשביל לבדוק בעצם עד כמה קל לאיש סמכות להורות לאנשים לעשות דברים בלי שישאלו שאלות או תופעל מחשבה. הניסוי התבצע בשביל להבין טוב יותר את הסיבה לשואה על ידי הגרמנים. שם הניסוי הוא ניסוי מילגראהם, אשר התבצע על ידי סטנלי מילגראהם.

 

הניסוי התבצע בצורה הבאה: יש נסיין, יש מורה ויש לומד. הנסיין והלומד הם שתולים של הניסוי, אבל המורה הוא מי שהניסוי מתבצע עליו, אבל הוא לא יודע על כך.

לוקחים את הנסיין והמורה לחדר אחד, ואת הלומד לחדר אחר. המורה צריך לשאול שאלות את הלומד, וכל פעם שהוא עונה תשובה לא נכונה צריך לתת לו מכות חשמל. כל שגיאה מעלה את עצמת החשמל מכמות לא מזיקה בכלל עד לכמות שיכולה להרוג. ללומד יש זמן מוגבל לענות על כל שאלה ובמידה והוא חורג מהזמן, זה כאילו שהוא ענה על תשובה לא נכונה.

בניסוי הרשמי, כ65 אחוז מכלל המורים הגיעו למצב בו הלומד מת להם ממכת חשמל, וזה כי הנסיין לבש חלוק לבן ואמר להם כל פעם להמשיך כאשר הוא ראה אותם מהססים. בניסוי הזה, רק אדם אחד לא היה מוכן לתת מכת חשמל שיכולה לגרום לנזק (אבל לא להרוג). בעוד שהרבה אנשים לא הרגישו בנוח, כאשר הדמות עם החלוק הלבן אמר להם להמשיך, הם המשיכו.

 

הניסוי מלמד שיחסית מעט מאוד אנשים עוצרים באמת לשאול שאלות כאשר יש מישהו עם סמכות לידם. הרבה אנשים לא הסכימו עם תוצאות הניסוי, והיו כמה וכמה שיחזורים שלו וכולם הציגו תוצאות דומות מאוד.

 

הניסוי גם מלמד – שאם אדם מתדרדר אט אט – הוא מסוגל להגיע לתוצאות מאד חמורות!

אם היה הנסיין אומר לו מראש – תן לו מכת חשמל שהורגת – הוא לא היה מסכים!

 

כשאין מצפון המעורר מבפנים – צריך פורענות רח"ל מבחוץ

האפשרות היחידה היא – ״לא באת לידו עד שיקבל עוד פורענות״ דהיינו, אולי יבוא לידו התעוררות מבחוץ ע"י העונשים והיסורים – לשוב בתשובה, מתוך חומרת הפורעניות והיסורים שיזעזעו אותו ויביאוהו להרהור תשובה.

השונה בחטאו – לגביו היא בהרגשה שהותרה לו ממש.

לא בכדי בחר רב הונא להשתמש בלשונו: ״כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו״, ולכאורה למה לא אמר כפירוש הגמ', לא הותרה לו ממש אלא נעשית לו כהיתר,

אמנם רב הונא רצה להדגיש בדבריו את חומרת מעשיו של השונה בחטאו שהותרה לו, אם אינו שומע את זעקת מצפונו, ואינו חש איזו הרגשה שיש עוול במעשיו, לגביו היא הרגשה של הותרה לו ממש! מצפונו כבר מת!

 

מכאן לא נמסר:

אם האדם העמיק מאד בחטא – לפעמים ההותרה לו כל כך חזק, שגם התעוררות מבחוץ כבר לא עוזרת:

מלכים א פרק יג, א-ו

(א) וְהִנֵּ֣ה׀ אִ֣ישׁ אֱלֹהִ֗ים [הנביא עידו] בָּ֧א מִיהוּדָ֛ה בִּדְבַ֥ר ה֖' אֶל־בֵּֽית־אֵ֑ל וְיָרָבְעָ֛ם עֹמֵ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לְהַקְטִֽיר: (ב) וַיִּקְרָ֤א עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ בִּדְבַ֣ר ה֔' וַיֹּ֙אמֶר֙ מִזְבֵּ֣חַ מִזְבֵּ֔חַ כֹּ֖ה אָמַ֣ר ה֑' הִנֵּֽה־בֵ֞ן נוֹלָ֤ד לְבֵית־דָּוִד֙ יֹאשִׁיָּ֣הוּ שְׁמ֔וֹ וְזָבַ֣ח עָלֶ֗יךָ אֶת־כֹּהֲנֵ֤י הַבָּמוֹת֙ הַמַּקְטִרִ֣ים עָלֶ֔יךָ וְעַצְמ֥וֹת אָדָ֖ם יִשְׁרְפ֥וּ עָלֶֽיךָ: (ג) וְנָתַן֩ בַּיּ֨וֹם הַה֤וּא מוֹפֵת֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֣ה הַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר ה֑' הִנֵּ֤ה הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ נִקְרָ֔ע וְנִשְׁפַּ֖ךְ הַדֶּ֥שֶׁן אֲשֶׁר־עָלָֽיו: (ד) וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־דְּבַ֣ר אִישׁ־הָאֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֨ר קָרָ֤א עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ בְּבֵֽית־אֵ֔ל וַיִּשְׁלַ֨ח יָרָבְעָ֧ם אֶת־יָד֛וֹ מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּ֖חַ לֵאמֹ֣ר׀ תִּפְשֻׂ֑הוּ וַתִּיבַ֤שׁ יָדוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁלַ֣ח עָלָ֔יו וְלֹ֥א יָכֹ֖ל לַהֲשִׁיבָ֥הּ אֵלָֽיו: (ה) וְהַמִּזְבֵּ֣חַ נִקְרָ֔ע וַיִּשָּׁפֵ֥ךְ הַדֶּ֖שֶׁן מִן־הַמִּזְבֵּ֑חַ כַּמּוֹפֵ֗ת אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים בִּדְבַ֥ר הֽ': (ו) וַיַּ֨עַן הַמֶּ֜לֶךְ וַיֹּ֣אמֶר׀ אֶל־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֗ים חַל־נָ֞א אֶת־פְּנֵ֨י ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ וְהִתְפַּלֵּ֣ל בַּעֲדִ֔י וְתָשֹׁ֥ב יָדִ֖י אֵלָ֑י וַיְחַ֤ל אִישׁ־הָֽאלקים֙ אֶת־פְּנֵ֣י ה֔' וַתָּ֤שָׁב יַד־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵלָ֔יו וַתְּהִ֖י כְּבָרִֽאשֹׁנָֽה:

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תשא

"ויען המלך ויאמר אל איש האלקים חל נא את פני ה' אלקיך והתפלל בעדי (שם /מלכים א' י"ג/), …אלקיך ולא אלקי… אעפ"כ ויחל איש האלקים את פני ה' ותשב יד המלך אליו ותהי כבראשונה (שם /מלכים א' י"ג/), מה הוא "כבראשונה"? רבי יהודה בר סימון בשם ריב"ל פתח (משלי כז) אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו, אין את מועיל, מה בראשונה עומד ומקריב לע"ג אף בשניה כן":

 

השונה בחטאו – נענש על המחשבה כמעשה

הכלל ״כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו" אינו מתייחס להתדרדרותו של האדם בלבד, שמעתה היא לגביו בהרגשה שהותרה לו ממש, גם משמים מתייחסים אפילו אל מחשבותיו במבט אחר עם מסקנות שונות מאשר כל

אדם.

וכבר אמרו חז״ל (קידושין מ.): ״מחשבה טובה מצרפה למעשה, שנא׳ אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה׳ ולחושבי שמו, מאי ולחושבי שמו, אמר רב אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. מחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה, שנא׳ אוון אם ראיתי לא ישמע ה׳, ואלא מה אני מקיים הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם? [משמע שנענשים על מחשבה בלבד!?]… עולא אמר כדרב הונא, דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, הותרה לו סלקא דעתך? אלא נעשית לו כהיתר".

פעם דיבר הרב שמחה ברלינגר זצ״ל עם החזו״א בקשר לעירוב, ובאמצע השיחה נפלט מפיו שהרבה מטלטלים ענה לו החזוי׳א, שיש להם היתר של רב הונא, עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר. מרן החזו״א כאב לו כאשר ראה שנשים מטיילות
בעגלות ילדים [פרי ברוך עמ' קסג].

כתב בסדר הדורות [יש מביאים כן מהרמ"ע מפאנו]: כיון שאדם עבר עבירה ושנה בה, אח״כ נתגלגל בגוי או בהמה, והיינו שאמרו הותרה לו – מפני שמתגלגל בגוי.

הרב חיד"א מביא פירוש שנעשית לו כהיתר פירושו כדבר מצוה, שבדבר מצוה מצרפים לו המחשבה כמעשה, כך גם לזה.

מדוע מענישים על המחשבה?

כשאדם עובר ושונה בחטאו, גם אם לא הוציא לפועל את מחשבתו בביצוע מעשי, אפילו הכי נענש על המחשבה.

וצריך לבאר, למה משמים דנים במבט אחר את השונה בחטאו עד כדי כך שנענש אפילו על המחשבה, הרי סוף סוף חזר בו מלבצע מחשבה זו למעשה?

רש"י ביאר בעבר ושנה המחשבה נידונית כמעשה: ״הא דכתיב פרי מחשבותם בעובר ושונה כתיב כי הדר מהרהר לעשות מצטרפת למעשה ואפילו לא עביד לה, אין חזרתו לשם שמים אלא שלא הוצרך לה".

 

ביאור הדברים, כל עוד שהמצפון קיים בפנימיותו של האדם, אזי המצפון הוא השומר ומעכב בעדו מלהוציא לפועל למעשה את המחשבה, הוא חי בהרגשת סתירה בין מעשיו למצפונו, המרחק בין המחשבה אל ביצוע המעשה הוא רב

מאוד, במקרה זה אין דנים את המחשבה כמעשה, אע״פ שהוא חשב לעשות עבירה, מ״מ כשחוזר בו ממחשבתו הרעה, הרי זו חזרה הנובעת מתוך פנימיותו של האדם, החש את הסתירה בין מחשבתו לפנימיותו.

 

אולם השונה בחטאו שלגביו הרגשה של הותרה לו ממש, אדם זה פרק מעליו עול מלכות שמים, בייחס לאותו החטא, מצפונו כבר מת, ואינו חש כל סתירה שהיא בין מעשיו לפנימיותו.

ואם בכל זאת לא הוציא את מחשבתו אל הפועל, אין זה משום הכרת האמת והודאה בעוול שיש במעשהו, או בחרטה על מחשבתו, אלא מאיזו סיבה חיצונית שהפריעה לו לממש הוצאת המחשבה אל הפועל, במצב כזה

הרי מחשבת העבירה נידונת כמעשה, אף לאחר שמחשבת העבירה לא הוצאה לפועל, המחשבה הרעה נשארת חקוקה ופוגמת בעולמות הרוחניים, כדברי הגר׳׳ח מואלוזין זצ״ל (נפש החיים ש״א, פי״ד) פגם ע"י מחשבה – יותר גדול, כי מגיע למקום יותר גבוה ופוגם בנשמתו של האדם.

ענין זה רמוז בפרשת ניצבים:

"והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך, למען ספות הרווה את הצמאה, לא יאבה ה' סלוח לו וגו'" (כ״ט י״ח).

כתב בספר ממדבר מתנה: יל"פ דקאי על השונה בחטא אחד כמה פעמים, ואמר כי בשרירות לבי אלך, ובעוון זה שבר עול אדוניו מעליו. וע״ז אמר [שיענש] "למען ספות הרוה את הצמאה" יל״פ עפי״מ דאיתא בקידושין מ׳ א׳ דהעובר עבירה ושנה בה מכאן ואילך מחשבה מצטרפת לו למעשה, [יעוי׳ בשע״ת שער הראשון אות ה'] והנה על מעשה עבירה איכא תאוה וצמאון אבל לא על המחשבה גרידא, וכיון ששונה בחטאו נענש גם על הרוה דהיינו המחשבה בנוסף לעונשו על הצמאה דהיינו המעשה.

ואח״כ אמר והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל, והיינו כמש״כ רבינו יונה שם באות ו׳ דמי שאיננו נזהר מחטא ידוע את פושעים נמנה והוא משומד לדבר אחד, והרי הוא מובדל מכל שבטי ישראל [ממדבר מתנה פ' ניצבים].

 

ומידה טובה מרובה ממידת פורענות – כיצד ינצל ממצב זה?

בספר נחלת דוד מבאר אם עבר אדם עבירה – ראה עבירה ועבר עליה ולא נכשל בה, ושנה בה – וכך שוב, "נעשית לו כהיתר" הרי הוא כמותר מעבירה זו ולא יכשילנו יצרו עוד!

 

 

 

פרשת האזינו

האדם המגושם מול האדם הרוחני

אדם רוחני כמציאות אחרת לגמרי [מעין גנים אסולין עם הוספה מרובה]

א

הנה מטרת פרשת האזינו, מפורשת בפרשת וילך (לא, טז). וכך כתוב שם: ויאמר ה׳ אל משה הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה, וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו, ועזבני, והפר את בריתי אשר כרתי אתו. וחרה אפי בו ביום ההוא, ועזבתים, והסתרתי פני מהם, והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי אסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים.

"ועתה, כתבו לכם את השירה הזאת (פירש״י האזינו השמים, עד וכפר אדמתו עמו) ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש, ואכל ושבע ודשן, ופנה אל אלוהים אחרים ועבדום וניאצוני והפר את בריתי. והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד (פירש״י שהתריתי בו בתוכה על כל המוצאות אותו) כי לא תשכח מפי זרעו וגו' ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל".

מפורש מזה שיש שתי מטרות לשירת האזינו.

א), למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל, כדי שהשירה תעיד ותתרה בפני בני ישראל שלא יסורו מן התורה.

ב) כאשר יסורו מן התורה ויבואו הצרות, תענה השירה הזאת לפניו לעד, שכבר התריתי בו בתוכה על כל המוצאות אותו.

וכן כתב רש״י בהמשך פרשה זו (דברים לב, לה), עד כאן העיד עליהם משה דברי תוכחה, להיות השירה הזאת לעד, כשתבוא עליהם הפורענות, ידעו שאני הודעתים מראש עד כאן לשונו.

ולפי פשוטו לא מובן, בשלמא מה שכתוב בהתחלה שהשירה תעיד ותזהיר את בני ישראל שיקבלו עונש אם יסורו מן התורה, יש בזה תועלת, שעל ידי זה אולי יפחדו לעבור עבירות, אבל איזה תועלת יש אם חס ושלום ישראל כבר חטאו וכבר נענשים שהשירה תגיד שהקב״ה כבר הזהיר על זה מקודם, הרי סוף סוף כעת הם סובלים צרות גדולות רחמנא ליצלן, איזה תועלת רוחנית או גשמית יש מזה שיודעים שהקב״ה כבר הזהיר על זה קודם?

והרי זה דומה לאדם שהזהיר את חברו אל תעשה עסק פלוני כי הוא קרוב להפסד, וחברו לא שמע ועשה את העסק והפסיד. מה תועלת יש, אם יבוא חברו ויאמר לו הרי הזהרתי אותך ולא שמעת. שלכאורה אין בזה שום תועלת, כי חברו רק רוצה לומר שהיה צודק, אבל אין שום תועלת מזה. והחכם משתדל לעזור גם כשחברו לא שמע לו, ולא הולך להוכיח את צדקתו ולדכדך את רוחו.

ובפרט שזה הדבר האחרון שאנחנו אוהבים לשמוע כשכשלנו – "אמרתי לך!!" [ובפרט אם זה בא מהאישה/מהבעל…]

עוד יש לעמוד על הפסוק בתחילת פרשת האזינו (פסוק ב) "יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי". שלכאורה הוא תרתי דסתרי. הרי כאשר מטר יורד בחוזק ועורף, הוא מכאיב. וכאשר טל נוזל מן השמים אינו מזיק ומכאיב, אלא כולו נעימות. וכן פירש״י שטל הכל שמחים בו, משאין כן מטר שיש בריות שעצבים ממנו. איך אומר כאן משה רבינו, שדבריו יהיו עורפים כמו מטר וגם נוזלים כמו טל?

 

ב

בפרשת נצבים (דברים כט, טז) כתוב שמשה רבנו מזהיר את ישראל בארץ מצרים וגם כשעברו דרך הגוים בארבעים שנה ותראו את שיקוציהם ואת גילוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם, ופירש״י על שם שהם מאוסים כשקצים. גילוליהם, שמוסרחים ומאוסין כגלל. עד כאן לשונו.

וממשיך הפסוק פן יש בכם וגו' אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלוקינו ופירש״י לפיכך אני צריך להשביעכם. עד כאן לשונו. וכן פירש״י בפסוק טו שם, לפי שראיתם העבודת כוכבים ושמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת אחריהם. עד כאן לשונו.

ולכאורה לא מובן איך יתכן שאחרי שראו את העבודת כוכבים שהיא מאוסה כשקץ ומוסרחת כגלל, עדין ירצו ללכת לעבוד עבודה זרה זו? הרי זה דבר לא מובן. וגם תימא על העכו״ם שיחזיקו עבודה זרה מאוסה ומסרחת כל כך. (ועל פי פשוטו אין כל כך קושיא בזה, דיתכן שכן היה כוח העבודה זרה, שלמרות כל גיעולה, היה היצר הרע מפתה לעובדה, כמו בעל פעור).

סיפר הגר"ש שבדרון שפעם אחת עבר ליד ביוב והריח היה נורא, אך הוא שמע קולות של אנשים שמדברים בניחותא מתוך הג'ורה… מאוד סיקרן אותי הדבר, אטמתי אפי והתקרבתי, ואז לתדהמתי מה נחשף לעיני? שני אנשים בבגדים מטונפים מקיא וצואה אוחזים סנדביץ' בידיהם ואוכלים…

איך יתכן הדבר? השם יתברך ברא את האדם מגוף ונשמה. הגוף הוא חומרי ומושך את האדם לגשמיות, והנשמה היא רוחנית, חלק אלוה ממעל, מושכת את האדם לעניני רוחניות תורה ויראת שמים. ותמיד יש מלחמה אצל האדם מי ינצח, האם הגוף או הנשמה.

(תוספת מר' טל חן: חשבתי לומר שעל מלחמה זו אפשר לדרוש את הפסוק:"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום"."רבות" מלשון ריב ומריבה. רבות המחשבות בלב איש- המחשבות הטובות והרעות רבות ביניהן בלב האיש- ואנו מבקשים ש – 'עצת ה' היא תקום'!)

וכשאדם זוכה להגביר את חלק הנשמה על הגוף פעם אחר פעם, על ידי זה הגוף נכנע ואור הנשמה מאיר גם על הגוף, ועל ידי זה כל השקפת חייו נעשית שונה משאר בני אדם, עד שמרגיש אחרת, חושב אחרת ומדבר אחרת משאר בני אדם הגשמיים. עד שלפעמים אינו מסוגל להבין איך בני אדם גשמיים מסוגלים לדבר או להבין, מה שהם חושבים, כי הוא רחוק מאוד ממהלך מחשבתם. ונפרש כמה דוגמאות שבהן נווכח לראות שרגשות הצדיקים שונות לחלוטין מהאדם גשמי.

לאור זאת יובנו דברי משה רבינו, משה אומר להם את הרגשתו, שהם מאוסים משוקצים ומוסרחים. והגם שהם עץ ואבן כסף וזהב, הן מוסרחים ומשוקצים. משה רבינו שהוא רוחני והרגיש שעבודה זרה של כסף וזהב, מאוסה ומוסרחת.

אך לאדם המגושם – זה שכיות חמדה, זה קורץ, זה מפתה. זו עבודה זרה שייתכן מאד שיימשך אחריה!

וכן מצאנו באבות דרבי נתן (פרק ט״ז ה״ב) מעשה ברבי עקיבא כשהלך לארץ, אוכילו קורצא (רכילות) אצל שילטון אחד, ושיגר לו שתי נשים יפות, רחצום וסכום וקשטום ככלות חתנים, והיו מתנפלות עליו כל הלילה, זאת אומרת: 'חזור אצלי' וזאת אומרת: 'חזור אצלי', והיה יושב ביניהם ומרקק ולא פנה אליהן. הלכו להן והקבילו פני השילטון ואמרו לו: שוה לנו המות משתתננו לאיש זה. שלח וקרא לו, אמר ל:, מפני מה לא עשית עם הנשים הללו כדרך שבני אדם עושים לנשים, לא יפות המה, לא בנות אדם כמותך הן, מי שברא אותך לא ברא אותם? אמר לו, מה אעשה, ריחן בא עלי מבשר נבילות וטרפות ושרצים עד כאן לשונו.

רבי עקיבא שהיה כל כך רוחני, הרגיש בגופו סירחון מאותן נשים יותר מנבילות וטריפות למרות שרחצום וסכום וקישטום, מה שלא היה יכול להשיג אותו שילטון מגושם שבשבילו – אלה הן פסגת התאוות.

 

עוד מצאנו בברכות (ו, ע"ב) היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. ופירש רבינו יונה על הרי״ף שם, וזו לשונו: הטעם (שלא יפסיע פסיעה גסה) מפני שנראה כמי שיוצא מן הטורח אל המנוחה. והוא להיפך שהוא בית התפילה, היא המנוחה, ויש לו לשמוח בישיבתו בה. עד כאן לשונו.

ואדם גשמי אינו מוצא מנוחה בבית הכנסת, ומיד כשנגמרת התפילה ממהר ללכת משם, למרות שאין לו מה לעשות בביתו. הרי לנו החילוק בין אדם גשמי לרוחני.

וכך היא המציאות, הדברים המענגים את האדם המגושם והשפל – מענים את האדם הרוחני והמרומם. ניתן לתת דוגמא שכל אחד יזדהה איתה:

אם נראה אדם לוקח רגל של סרטן ומוצץ אותה בהנאה מרובה – אנו ניגעל ונחוש תחושת קבס, אך הוא – ללא כל ספק – מתענג בה!

הרב אורי זוהר סיפר שלאחר תקופה שחזר בתשובה הלך לבקר אצל חברים שעדיין לא חזרו בתשובה, ובדיוק היה מוקרן משחק כדורעגל, שכידוע היה אורי זוהר 'שרוף' על משחק זה, והנה, מספר, אמרתי לעצמי נשב נראה מה יש בזה… וישבתי מספר דקות וגיליתי שזה ממש משעמם אותי! אחד עשר חוליגנים שרודפים אחר חתיכת עור ממולאת באויר וצורחים על כל בעיטה שנכנסת לתוך משקוף עם רשת… זקוקים ל'מישברך' דחוף בעיקר על רפואת הנפש וכו'.

וכן להיפך – הגמול לאדם בעולם הבא על ידי אותה הדרך בה הוא עשה את מעשיו שבגינם קיבל את הגמול הזה.
מבואר ב״ספר העיקרים׳
אדם שמוכן לחיים רוחניים הרי הוא יהנה בעולם הבא בהיותו במצב הרוחני הנעלה אשר שם. לעומתו אדם שלא הורגל לחיים רוחניים, הרי העיסוק ברוחניות הוא עול עבורו.

הג״ר יוסף חיים זוננפלד רבה של ירושלים, התבטא בעבר על מה שהיה רוצה לזכות בגן עדן – שרוצה הוא שיהיה לו שם ״סטנדר״ (עמוד שמניחים עליו ספרים), גמרא מסכת נדרים וקערת מים קרים, כדי שכשיהיה עייף – יוריד את מנעליו וישים את רגליו במים צוננים כדי לא להירדם. והרי ידוע שמי שלא הורגל בלימוד תמידי של תורה, מהוה עבורו הלימוד עול ולא עונג. [גן עדן וגיהנם שוורץ עמ' 12].

 

ג

ובברכות (לא, ע"א), אמרו לו רבנן לרב המנונא זוטי בחתונתו דמר בריה דרבינא: ישיר לנו מר, אמר להם: אוי לנו שנמות אוי לנו שנמות. אמרו לו: ואנחנו מה נענה אחריך? אמר להם: אמרו, היכן התורה והיכן המצוות שיגינו עלינו.

והדבר הוא פלא, וכי דברים אלו מתאימים לחתונה? והרי דברים אלו גורמים לכאורה עצבות, והרי יש מצוה לשמח את החתן!

הענין יבואר על פי מה שפירש רבינו יונה על הרי״ף (ריש פ״ה דברכות), את הפסוק וגילו ברעדה על פי פשוטו, "שאף על פי שאצל בשר ודם היראה והשמחה הוא דבר והיפוכו, שבשעה שאדם מפחד מזולתו, הוא עומד נרתע ודואג, אבל אצל הקב״ה אינו כן, אדרבא כשאדם מתבונן בגדולתו וירא מפניו, ישמח ויגיל באותה יראה, מפני שבאמצעותה מתעורר לקיים המצוות, ושש ונעלס בקיומה, שיודע כי שכרו אתו ופעולתו לפניו.

ועל שמחה כזו תמצא שאמר בפסוק אחד 'עבדו את ה׳ ביראה', ובפסוק אחר 'עבדו את ה׳ בשמחה', רצונו לומר תעבדו את ה׳ ביראה, ובאותה היראה תשמחו ותגילו בה כמו שאמרנו.

ואף על פי ששמחה אחרת אסורה כמו שהוזכר למעלה, שמחה זו מותרת ומחוייבת, כענין שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוהיך בשמחה ובטוב לבב וגו'" עד כאן לשון רבינו יונה.

נמצא שכשהאדם רוחני, כששומע שמזכירים לו את יום המיתה, ואיך שאין לו תורה ומצוות שיגינו עליו, הוא מתחזק מזה, להיות עם יותר ישוב הדעת ולעשות רק רצון ה׳ באמת. ועל ידי זה הוא נעשה שמח שמחה פנימית אמיתית. וחז״ל הקדושים היו בדרגה כזו, ולכן יכלו לשיר ולשמח את החתן בצורה כזו.

ועל פי זה שמענו מהגר״ש ברעוודה שליט״א ליישב הסתירה, שבפרשת בשלח כתוב וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳. משמע שכאשר אמרו ישראל את השירה, אמרוה מתוך יראה. ובתפילת ערבית אומרים, משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה, הרי שאת השירה אמרו מתוך שמחה רבה, ולא מתוך יראה?

והתירוץ על זה כמו שמפורש מדברי רבינו יונה, שאין סתירה בעבודת ה׳ בין שני דברים אלו, כי באמת אמרו את השירה מתוך יראה מהשם יתברך אך בתוך כדי היראה זכו לשמחה עצומה על עצם זכייתם ליראה מה׳ ושזוכים לשיר לפניו.

וכמו כן היו חז״ל בחתונתו של מר בריה דרבינא, שמצד אחד יכלו להזכיר לעצמם את יום המיתה, ולומר אוי לנו שנמות והיכן התורה והיכן המצוות שיגינו עלינו? ומצד שני יכלו להגיע על ידי זה לשמחה עצומה, שזוכים למלאות את ליבם עם יראת ה׳, וזכו על ידי זה לשמח גם את החתן בעצמו מר בריה דרבינא. זוהי דרגת אדם רוחני שמבין ומרגיש אחרת לגמרי מאדם גשמי, כי אדם גשמי לא מסוגל כלל להבין דברים אלו.

וכן ראיתי בספר ״מעילו של שמואל״ תולדות חייו של הגה׳׳ק רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ״ל, שהיה לומד בשבת מוסר, גם מספר ראשית חכמה. וכששאלו פעם אדם אחד, איך מותר ללמוד מוסר בשבת ובפרט מספר ראשית חכמה, הרי הלימוד גורם צער, ובשבת יש מצוה לשמוח. השיב לו, שאינו יכול לתאר לעצמו תענוג יותר גדול בעולם מלעסוק ביראת ה׳. אדם גשמי לא מבין זאת ובודאי לא יכול להרגיש כך.

וכפי שאמר רבנו הרמב״ם בסוף פירוש המשנה לברכות ״כי יקר בעיני ללמד עיקר אחד מעיקרי האמונה יותר מכל אשר אלמדהו״, ושמעתי מתל מיד חכם יקר אחד שליט״א, שאמר כבוד מרן גאון עוזנו מאור עינינו רב רבנן מופת הדור ה״אבי עזרי״. שליט"א: ״יותר מכל אשר אלמדהו״ – היינו: כל ה״יד החזקה״, וכל פירוש המשנה, כל זה היה ה״אלמדהו" של הרמב״ם, כלומר כל התורה שבעל פה כולה, ועל זה כתב הרמב״ם ש״יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי האמונה״ יותר מכל זה״

 

ד

ויש לכל זה השפעה גם לעתיד לבא. וכמובא בגמרא בנדרים (ח, ע"ב) אין גיהנום לעתיד לבא, אלא הקב׳׳ה מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונים בה, שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ולא עוד אלא שמתעדנים בה, שנאמר ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק. והרשעים נידונין בה שנאמר הנה היום בא בוער כתנור, והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש וליהט אותם היום הבא אמר ה׳ צבאות וגו'.

והביאור בזה נראה בס״ד כמו שנתבאר, כי השמש עצמה היא יצירה שברא השם יתברך בעולמו בששת ימי בראשית כמפורש בפרשת בראשית. ולכן היא עצמה רוחנית מאוד, וכשהיא זורחת היא מזריחה רוחניות עצומה, אלא שהקב״ה עטף אותה בנרתיק גשמי כדי להסתיר את הרוחניות, ["לשמש שם אוהל בהם"] ולכן אנחנו מרגישים רק את הגשמיות של השמש.

אבל לעתיד לבא, הקב׳׳ה מוציא את החמה מנרתיקה, ואז אדם מרגיש רק את הכוח הרוחני העצום שהיא מאירה. ולכן הצדיקים מתרפאים בה ומתעדנים בה, כי כל ימי חייהם שאפו לרוחניות. אבל הרשעים המגושמים, שכל השקפתם ורגשותיהם הם רק תאוות וגשמיות, כשהם מרגישים כזה אור רוחני, הם נידונים בה וסובלים מזה, כי לא הפכו את גופם לרוחני.

וגם לעולם הבא הוא כן, כמפורש בגמרא (שבת קנג, ע"א) על הפסוק בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. אמר רבן יוחנן בן זכאי, משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן. פיקחין שבהן קישטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך, אמרו כלום חסר לבית המלך? טיפשים שבהן הלכו למלאכתן, אמרו כלום יש סעודה בלא טורח? (וכשנשמע שמכינים את הסעודה נתחיל להתקשט).

בפתאום ביקש המלך את עבדיו. פיקחין שבהן נכנסו לפניו כשהן מקושטין, והטיפשים נכנסו לפניו כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת פיקחים וכעס לקראת טיפשים. אמר: הללו שקישטו את עצמם לסעודה, ישבו ויאכלו וישתו. הללו שלא קישטו עצמן לסעודה, יעמדו ויראו.

חתנו של רבי מאיר משום רבי מאיר אומר, אף הן נראין כמשמשין.(פירוש אם הרשעים יעמדו ויראו, הם יראו כמשרתים בסעודה – מלצרים – ואין כאן ביזיון). אלא אלו ואלו יושבין, הללו אוכלין והללו רעבין, הללו שותין והללו צמאים, שנאמר (ישעיה סה, יג) כה אמר ה׳ הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו, הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו, הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב. עד כאן לשון הגמרא.

ומדוייק מדברי הגמרא לפי רבי מאיר שכולם יושבים, שלא כתוב שלאלו יש רשות לאכול ולאלו אין רשות, או "לאלו הגישו לאכול ולאלה לא הגישו" אלא משמע שכיון שכולם יושבים, אם כן לכולם יש רשות לאכול ולשתות, אלא שהאכילה והשתיה הוא השגות רוחניות, והאדם הרוחני נוטל ואוכל כי הוא הרגיל את עצמו לרוחניות. לא כן הרשע המגושם, אינו מסוגל להנות מרוחניות, ולכן אינו יכול לאכול ולשתות שם, כי גם אם יאכל וישתה, ישאר רעב וצמא, כי זה לא מזון שמשביע אותו. וכל מצבו שם הוא סבל גדול עד שצועק מכאב לב.

נתאר לעצמנו אדם שעשה איזו מצוה אבל הוא מגושם, ויקחוהו לגן עדון וישאלוהו להיכן תרצה? ליד החפץ חיים, הבא"ח, הבבא סאלי? "ת'אמת, לא מכיר אותם, אבל אני טיפוס שמסתדר איפה שתוקעים אותי, זה בסדר".

ישימו אותו ליד הבא"ח, אחרי חמש דקות הוא שואל – "אתם סגורים על זה שכאן זה גן עדן?" איפה כל החבר'ה? בגיהנום? אז קחו אותי לגיהנום…

כמו שסיפר הגר"ש כהנמן שהיה לו עובד בישיבה והלה היה איש תחזוקה אך היה נזקק לו רק לשלוש שעות ביום, וחבל היה לו שמתבטל שאר שעות היום והדבר יוצא מכספי הקדש, ומאידך לא רצה להזיקו ולפטרו, והציע לו שיעבוד שלוש שעות, ואחר כך יצמיד לו חברותות וישב וילמד בהיכל הישיבה. הוא הסכים. לאחר שעה של לימוד הוא פנה לרב כהנמן ואמר לו אני מתפטר… איך ייתכן שבחור ישיבה מתענג בלימודו גם שמונה ועשר שעות והולך לישון בשתים בלילה, והלה אפילו שעה לא מסוגל? האדם הגשמי מול האדם הרוחני…

הרי לנו עד כמה מוטל עלינו להיות אנשים רוחניים, שזה מציאות אחרת, מרגישים אחרת, רואים אחרת, מבינים אחרת, ויש לזה השפעות אפילו לעולם הבא כמו שביארנו בס׳׳ד.

ה

ועל פי זה נראה לפרש בס״ד, את מה שהזהיר השם יתברך את בני ישראל בשירת האזינו, שהשירה תעיד על ישראל מקודם על הצרות שיגיעו, וכשיגיעו הצרות ידעו שכבר התריתי בהם מתחילה על זה. ושאלנו: מה התועלת בזה?

והתשובה על זה, שבאמת לבני אדם גשמיים, זה לא נותן כלום. אבל בני אדם רוחניים, מקבלים חיזוק מזה, כשהם רואים שדבר ה׳ התקיים בהם, ושכל מה שהזהיר אותם שאם לא ישמרו את התורה, יבואו עליהם צרות, הגיע אליהם והם רואים שבאמת באו עליהם אותם הצרות, הם מקבלים חיזוק מזה. הם רואים שהתורה היא תורת אמת, ושיש עליהם השגחה פרטית, שלכן בגלל מעשיהם באו עליהם צרות. כל המצב הזה מחזק ומעודד אותם לשוב בתשובה, כי באותה מידה יודעים שהתשובה תסיר מהם את הצרות הללו.

ועל זה אמר משה רבנו בתחילת השירה, יערוף כמטר לקחי, אני יודע שלקחי שהוא השירה הזו, יהיו אנשים שדברים אלו יערפו אותם כמו מטר, ויצער אותם לשמוע שירה כזו. אבל תדעו שיהיו אנשים ששירה זו תזל כטל אמרתי, יהיה להם נעים כמו שנוזל עליהם טל, כי יקבלו מזה יראת שמים וחיזוק רוחני.

והביאור בזה, שהתורה מדברת כאן בפרשת האזינו לא ליחידים אלא לכלל וכאשר הכלל נענשים, תמיד יש בתוך הכלל גם אנשים צדיקים שסובלים יחד עם כולם ונוטלים חלק בכפרת הכלל (וכמו שאמרו בסנהדרין קב, ע"ב דאי אפשר דלא הוו בהו צדיקי). והם יתחזקו ממה שהתורה כבר העידה, וגם עצם השירה תהיה להם כטל.

צריכים לדעת שיש בדברים משום חיזוק בשבילנו.

פעמים רבות אדם שקוע בסחי ומאוס, וקשה לו לפרוש, כיוון שחושב לעצמו – איך אוכל לחיות ללא זה? קשה לו לשוב בתשובה כיון שהיצר אומר לו אתה תצטרך לוותר על… וכאן הוא תוקע אותו.

יידע האדם שכל זה דימיון ושוא נתעה, ולמען האמת מה שאתה כרוך אחריו – מאוס כגללים על פי האמת, רק שהיצר הרע הביא לך את זה בעטיפות צלופן שנותנות לך לחשוב שלא תוכל להתנתק מזה. אך אם תרומם מעט את עצמך, פתאום תראה שיש חיים ללא הזוהמה והמאוס, ואז תתחיל חיים חדשים – חיים רוחנים! חיים שבהם מתחברים לדברים האמיתיים, חיים שלאחריהם בגן העדן – יש לך במה להתעדן! השפה שם תדבר אליך!

לעומת זאת אם לא – שם אתה תחפש את ההנאות המגושמות שהיית רגיל אליהן כאן, ותרדוף אחריהן, ולא תוכל ליישמן כיון שאין לך גוף, ובספרים הקדושים כתוב שזה כף הקלע! רץ אחר התאות מקצה העולם ועד קצהו ואינו משיגן!

סיפר לי אדם שהיה "חולה סדרות סידרתי" היה עוקב ללא הפוגה, מקליט, צופה שעות עד אור הבוקר, פשוט לא להאמין עד כמה אדם מסוגל להיות שיטחי. פעם התקלקלה לו הטלויזיה, והוא הפסיק תקופה והלך לשיעורי תורה, ולאחר מכן זה כבר לא ענין אותו… הוא מספר "לא האמנתי שאי פעם אהיה מסוגל להתנתק" – תראו עד כמה מהר אדם יכול להפוך עצמו לרוחני!

אך יש לזכור שפעמים ומונעים ממנו לעשות תשובה, ולתשובה תאריך תפוגה, כך שיש לאדם להזדרז ולשוב, כדי שאכן יזכה להשיג את הרכבת, ולא ימצא שנותר מאחור, כן יסייענו ה'!

 

פרשת האזינו נופלת בדרך כלל בעשרת ימי תשובה לפחות חלק מהשבוע ובבואינו לפני השם יתברך בימים אלו ובפרט ביום כיפור, אם כי ההתקדמות שלנו היא מועטת ביחס ליכולתינו, אבל עלינו להביע את שאיפותינו לפני השם יתברך בתפילתינו ומה צריכה להיות שאיפתינו? להיות אדם רוחני, להיות מציאות אחרת. להבין שאדם רוחני הוא לא תוספת על אדם גשמי, אלא מציאות אחרת לגמרי. ולזה לשאוף, לההפך לאדם חדש, מציאות אחרת לגמרי.

אך בפועל איך ניתן להגיע לזה? הדרך היא על ידי עבודה תמידית. כל פעולה שמגבירה את כוח הנשמה על הגוף, מנתקת את האדם מעט מן הגשמיות ומקרבת אותו לרוחניות. כל מאמץ לרוחניות, כל התרחקות מגשמיות, כל כבישת היצר מתאוות, מרוממת את האדם להיות יותר רוחני. ולאט לאט אדם זה נהפך להיות יותר רוחני, וממילא מרגיש וחושב ומבין ורואה דברים אחרים. אך למעשה זוהי עבודה איטית של יום יום ושעה שעה.

וכמו כן להיפך, כל התקרבות מיותרת לגשמיות, כל כניעה ליצר הרע והבליו, גורמת לאדם להיות יותר גשמי. ואדם גשמי, זה לא רק שהוא פחות רוחני, אלא זו מציאות אחרת, שמשפיעה על כל מהלך חייו ועל כל השקפתו. הוא מתעניין בדברים אחרים, הוא לא רואה שום חיסרון באי וויתור לזולת, ועוד מפרש אח הנהגת האדם הרוחני המתנהג בוותרנות, כחולשה וכדבר שלילי. הוא פועל בחייו רק למען טובתו האישית, וכל מה שאינו רואה תועלת לגשמיות – אינו עוסק בזה, וכל עניני הרוחניות לא מענינים אותו. אין לו רחמנות על אחרים. הוא מתנהג כמו חיית טרף, ואינו חושב שיש חיסרון בזה. הוא עוד בטוח שהוא אדם מושלם, ושזו דרך החיים האמיתית, ויש לו עוד ראיות וסברות לדרך זו. וגם כשמראים לו את האמת, ושבתורה כתוב להיפך מהנהגתו, הוא מבטל הכל בהינף יד. זה הכל תוצאה מריבוי גשמיות.

ארוכה הדרך לשלימות, אבל העבודה היא להתחיל ללכת בדרך הרוחנית, לשאוף אליה ולהתחיל לעשות פעולות. וככל שאדם מתקדם בזה, כך נעשה מציאות אחרת,

וכן אמרו בזוהר הקדוש (פרשת חיי שרה קכט, ע"א) על אברהם אבינו, על פסוק ואברהם זקן בא בימים וזו לשונו: בא וראה אברהם התקרב להשם יתברך, והתשוקה שלו היתה כל ימיו בזה (היו לו שאיפות כל ימיו לזכות לקרבת ה׳). ולא התקרב אברהם ביום אחד או בזמן אחד, אלא מעשיו קירבו אותו בכל ימיו מדרגה לדרגה, עד שנתעלה בדרגתו. וכשנעשה זקן ונכנס במדרגות העליונות כראוי, דכתיב: ואברהם זקן, אז בא באותם ימים עליונים, באותם ימים ידועים בסוד האמונה. וה׳ ברך את אברהם בכל, שמשם יצאו כל הברכות וכל הטובות. עד כאן לשונו.

יעזרינו השם יתברך לשאוף לרוחניות, ולעשות תמיד פעולות רוחניות, ולהיות אדם רוחני, שזהו רצון ה׳, וזה האושר הגדול בעולם הבא ובעולם הזה.

 

פרשת האזינו

זהירות בהזכרת שם ה', ומעלת עניית אמן

מעלת עניית אמן והזכרת ה' [אוצה"ת]

"כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו" (דברים לב, ג)

אנו לפני יום הכיפורים. כל אחד מאיתנו מחפש דברים להתחזק בהם על מנת להתחיל להחתם לחיים. אחד הדברים שבני אדם מזלזלים בהם הם ברכות ואמנים.

על הפסוק בפרשתינו כי שם ה' אקרא כו' פירש רבי אליעזר מגרמיזא מובא ב"ילקוט ראובני" וזו לשונו:

כשאתה מזכיר שם ה' יתברך ראוי לשבחו ולרוממו כאמרו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו. שתדע לך כי בשעה שאדם מזכיר שם המפורש ומניע אותיותיו בתנועות הלשון אזי מרעיש עולמות למעלה ומתקוממים כל צבאות מלאכי מעלה ושואלים אלו לאלו ואומרים: למה העולם מרעיש? ואומרים לפי שפלוני הרשע מזכיר את השם המפורש ומניע בשפתיו וכפי התנועה שהניע אותו כך מתנועעים כל השמות והכינויים שתלויים עליו ולפיכך נרעשו שמים וארץ ואז אומר: מי זה הרשע שהרעיש את העולם בזוכרו את השם הגדול לריק? הלא זה הרשע שעבר עבירה ביום פלוני ואז היא הסיבה להזכיר עוונותיו.

תדע כשם שכשאתה מניע הגוף האמצעי של אילן – ירעשו הענפים, כך כשאתה מזכיר שם ה' יתברך ירעשו כל צבאות מעלה ומטה לפי שכולם תלויים בו. וכל זה שלא במקדש אבל כהן גדול היה מזכירו בבית המקדש ואז כל צבאות עולם היו שמחים ומקבלים השפע לפי שהיה מסדר הצינורות ומריק ברכה לכל בני העולם.עד כאן לשונו [והם שמשתמע שאיירי בשם ה' המפורש, מכל מקום-] מכאן נלמד כמה זהירות רבה צריך להיות מלהוציא שם שמים לבטלה!

ה"חיי אדם" (כלל ה) לאחר שביאר את איסור הוצאת שם שמים לבטלה מביא מעשה נורא. גדול אחד חלה את חוליו אשר מת בו ושמע בבית דין של מעלה קול רעש גדול המכריז: 'פנו מקום לצדיק אחד שנפטר', וקיבלוהו שם בכבוד גדול נתנו לו ספר תורה בזרועו ושאלוהו קיימת מה שכתוב בזה? ואמר הן!

שוב שאלוהו קיימת מצוות פריה ורביה לא להנאתך אלא לשם שמים? ואמר הן! אמרו לו מי יעיד עליך? באו המלאכים שנבראו ממצוותיו,והם רבים עד אין מספר והעידו בו. זה אומר נבראתי ממצווה פלונית וכו'.

אחר כך הביאו לפניו ארבעה טורים ושאלוהו קיימת תורה שבעל פה? ואמר הן! ושוב באו המלאכים כנ"ל והעידו עליו.

 

אחר כך שאלוהו האם נזהרת מלהוציא שם שמים לבטלה? וידום. חזרו ושאלוהו, והוא בשתיקתו. כשהכריזו וביקשו עדות על ענין זה הופיעו ובאו גדודי מלאכים לבושי שחורים והעידו, זה אומר אני נבראתי ביום פלוני כאשר הוציא כך וכך אזכרות בתפילה בלא כוונה, וזה אומר כך וכו'.

 

לשמע הדברים קרעו שמלותיהם כל בית דין של מעלה וגם אני קרעתי, אומר המספר, ואמרו: טיפה סרוחה איך לא יראת וכו', ונגמר דינו או לבוא לגיהנום או לבוא בגלגול ובחר בגיהנום. סיים ה"חיי אדם" איך לא ישים האדם אל ליבו להזכיר השם ביראה ופחד ובכוונת הלב?

כתוב בספר "משנת יוסף" בשם הגה"ק מפאקש זצ"ל רמז נפלא ומוסר גדול על המאמר: "והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (יומא סו, ע"א).

 

בני ישראל מזכירים שמו הנכבד והנורא מאות פעמים ביום ולפי ההלכה צריך להזדעזע בכל פעם שמזכיר השם, והכהנים והעם בשמעם איך שהכהן הגדול מזכיר את השם בקדושה וטהרה התעוררו מזה מאוד איך הם אומרים ומזכירים את השם בכל יום מאות פעמים בריחוק גדול מרגש הכהן הגדול ולכן נפלו על פניהם ואמרו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" על כל הזכרת שמותיהם שנראה כאילו אמרום לבטלה לעומת כוונתו הקדושה של הכהן הגדול. [כדין אדם המזכיר שם שמים לבטלה שעליו לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד].

 

מעלת ענית "אמן"

"כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו" (דברים לב, ג) פירש רש"י כשאקרא ואזכיר שם ה' אתם הבו גודל לאלוקינו וברכו שמו.

 

רבותינו ז"ל הפליגו מאד בשבח ענית "אמן" כתוב בגמרא (שבת קיט, ע"ב) אמר ריש לקיש: כל העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן עדן שנאמר "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן.

 

ופירש המהרש"א כי הגן עדן יש לו הרבה שערים, מחיצה לפנים ממחיצה, כמו שאמרו כל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חבירו, וכן אמרו כל צדיק וצדיק יש לו מדור לפי כבודו ואמר שזה העונה אמן בכל כוחו פותחין לו כל השערים מחדרי גן עדן. עד כאן דבריו.

הרי לנו כמה מעולה היא עניית "אמן" בכוונה שהרי בשביל דבר קטן כזה פותחים לפניו כל חדרי גן עדן יותר מצדיקים וחסידים אשר עמלו וטרחו בעבודת ה' בכל ימיהם.

 

 שערי גן עדן נעולים

הגה"צ רבי משה אהרן שטרן זצ"ל משגיח דישיבת קמניץ אמר פעם חיזוק בענין ענית אמן בכוונה וכה היו דבריו: בחוץ לארץ נהוג שהמזומן לחתונה צריך לאשר שהוא משתתף בשמחה ושולחים לו כרטיס כניסה. פעם, סיפר הרב שטרן, שכחתי לשלוח – הסכמתי להשתתף בחתונה אך חשבתי ודאי גם ללא כרטיס אכנס.

אומנם לא כך היה, בהגיעי לאולם לא נתן לי השומר להיכנס ללא כרטיס, הסברתי לו שאני ידיד נאמן לבעל השמחה ואכנס לכמה דקות אך לא עזר לי וחזרתי כלעומת שבאתי. כך אדם המגיע לאחר מאה ועשרים לבית דין של מעלה נידון לגיהנום וסובל שם קשות בשבעה מדורין וברוך השם לאחר י"ב חודש יוצא משם והולך בשמחה למקומו בגן עדן, ובפתח גן עדן עומד מלאך ומבקש כרטיס כניסה. מתפלא האדם האם גם כאן קיים מושג של כרטיס כניסה? היכן המקום והארמון שבניתי לעצמי מהמצוות? עונה לו המלאך מקומך שמור בפנים אך אין כניסה ללא כרטיס. מהו הכרטיס? נאמר בפסוק "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" אל תקרא אמונים אלא "אמנים" מי שעונה אמן בכוונה נפתחים לו שערי גן עדן וללא זה השערים נעולים ואין כניסה נורא למתבונן. עוד אמרו במדרש (דברים רבה ז, א) כך שנו חכמים העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. ולימדונו רבותינו ואם היה יכול לענות שלא תיטרף דעתו – יענה. למה? מפני שאין גדול לפני הקב"ה יותר מאמן שישראל עונין. עד כאן. הרי שאין דבר חשוב לפני ה' כעניית אמנים.

גודל חשיבות "אמן" אחד סח הגה"צ רבי אליהו לופייאן זצ"ל בשם הסבא מקלם זצ"ל: היה כדאי להקב"ה לברוא את העולם למשך ששת אלפים שנה כדי שיהודי יזכה לומר פעם אחת בלבד בכל משך זמן הבריאה "ברוך הוא וברוך שמו", ואלף פעמים ברוך הוא וברוך שמו לא מגיע לגודל חשיבות של אמירת "אמן" פעם אחת בלבד.

ואלף פעמים "אמן" לא מגיע לגודל חשיבות של אמירת "אמן יהא שמיה רבא" פעם אחת בלבד, ואלף פעמים של אמירת "אמן יהא שמיה רבא" לא מגיע לזכות של "תיבה אחת" מלימוד התורה. עד כאן לשונו.

מרן הגר"י לוינשטיין זצ"ל היה אומר בשם הסבא מקלם זצ"ל כדאי לו לאדם לבוא לעולם הזה ולסבול יסורי איוב שבעים שנה בשביל שיענה פעם אחת אמן במשך כל ימי חייו!

 

המעשה באשה והברכה על התפוח

המעשה בזקנה שסבלה סבל רב, ואפילו להתפנות לא הייתה יכולה לקום, ורוב שעות היממה הייתה בזוהמה, ופעם אחת היה שם המהרי"ל דיסקין שהייתה קרובתו, והיא ביקשה ממנו רבי, תברך אותי שאאריך ימים! הרב שידע את מצבה, התפלא ושאל אותה למה לך אריכות ימים במצבך? את עוד נהנית מן העולם? את רק סובלת!

השיבה לו אותה זקנה, נכון. הרב צודק, אולם פעם בשבועים- ביום ששי- באה לכאן אישה שמנקה את הבית ורוחצת אותי כהוגן, ואז למשך מספר שעות אני יכולה לקחת תפוח ולברך בורא פרי העץ, וכדאי לי כל הסבל בשביל הרגעים הבודדים הללו של נחת רוח להשם יתברך. אין זה נותן טעם לחיים? [עלינו לשבח ח"ב עמ' סח, וראה במעט שינוי בספר אוצה"ת דברים עמוד מז].

המעשה עם בעל הלבושים שלא ענה אמן אחר ילד.

 

מעלתה של אמן [מועתק מהספר 'משנת החלומות']

'לאהבת אחי ורעי אספר לפניכם מעשה רב ונורא שנעשה בימי הגאון רבי מרדכי יפה בעל הלבושים':

הגאון רבי מרדכי יפה היה אב בית דין ור"מ בקהילה קטנה, והרים ה' כסאו והגדיל למעלה עד שבאו שלוחים מקהילת קודש פוזנא לקבלו עליהם לאב בית ור"מ כי היה גאון רב בנגלה ובנסתר כאשר רואה כל בספריו הקדושים שחיבר 'עשרה לבושים'.

וכאשר הביאו לו כתב רבנות כנהוג, השיב הגאון למשולחים: אקבל את כתב הרבנות מכם ואהיה לכם למורה, אומנם לא אוכל תיכף ומיד ליסוע עמכם מפני שעדיין לא למדתי חוכמת עיבור החודש ואין שום אדם במדינות הללו ללמוד ממנו, על כן אסע מקודם למדינת איטליה לוונציה לחכמי הספרדים שהם בקיאים בחוכמה זאת ושם אלמד מהם החוכמה הזאת.

ונסע תיכף הגאון הנ"ל ולמד אצל החכם אבוהב הספרדי לערך רביעית שנה ולמד ממנו כל החוכמה הזאת באר היטב כאשר נראה חוכמתו בספרו לבוש אדר יקר.

 

ויהי מקץ הימים ויקר מקרה שהיה שם תינוק [ילד] אחד בן הרב החכם רבי אבוהב הנ"ל בחדר אשר הם יושבים ואכל התינוק פרי אחד ובירך ברכת העץ בקול רם ויענו כל בני הבית אמן על ברכת התינוק, והגאון רבי מרדכי יפה לא ענה אמן שלא במתכוון, כאשר עדיין המנהג בעוונות הרבים ברוב העולם שאינם נזהרים בזה.

והחכם רבי אבוהב הספרדי כאשר ראה שלא ענה אמן על ברכת התינוק כעס עליו כעס גדול ונידה לגאון רבי מרדכי יפה וגער בו בנזיפה.

 

המתין הגאון ר"מ יפה שלושים יום כדין נידוי הרב לתלמיד ואחר כך בא לפייס לרבו, אולם רבו לא רצה למחול לו.

ואמר לרבו, רבנו ימחל לי, כי מה פשעתי ומה חטאתי נגדו, ומה חרי האף הגדול הזה.

והשיב החכם רבי אבוהב: ידוע תדע שאהבה גדולה ושלמה שאינה תלויה בדבר אהבתיך יותר מבני, אבל תדע נאמנה שנתחייבת מיתה בשעה שלא ענית אמן על ברכת התינוק.

אומנם באמת ובתמים אני מוחל לך אבל בתנאי זה, שבכל קהילה אשר תדרוך כף רגלך תדרוש ברבים ותודיע להם החטא והפגם הגדול של מי שאינו עונה אמן על כל ברכה ששומע מישראל וגם תצווה לבניך ולבני בניך עד סוף כל הדורות שיספרו המעשה הגדול והנורא שאספר לך כעת, וכך היה המעשה:

במדינות ספרד היו קהילות קדושות עוד לפני גזירות תתנ"ו והיתה שם עיר גדולה לה', עיר ואם בישראל. והיה שם מלך אחד והיה רוצה לגרש אותם, והיה שם אב בית חסיד ועניו גדול ועשיר גדול, והיה נושא חן בעיני המלך, ובכל פעם שהיתה דעתו לגרש היהודים היה החסיד הזה מפר עצתם ומבטל רעתם.

 

ויהי היום ויכעס המלך על היהודים וציווה לגרש אותם. ובאו כל בני הקהילה אל החסיד שילך למלך להמליץ בעדם לבטל הגזרה כפעם בפעם. והצליח מעשה השטן בעוונות הרבים, ובאו לעת מנחת ערב לחסיד, והשיב להם החסיד שילך עמהם רק שרוצה להתפלל תפילת מנחה, ש'ראשית חכמה יראת ה''.

הפצירו בו ואמרו לו: זו גם כן מצוה רבה להציל את כלל ישראל, ועתה היא עת רצון לפני המלך ואחר כך תתפלל.

 

ויעש כן החסיד והלך עמהם לחצר המלך. ויהי כאשר ראה אותו המלך נשא חן בעיניו וירץ לקראתו ויחבק וינשק לחסיד, וסבר החסיד בדעתו שבוודאי יבטל המלך את גזירת הגירוש. והיה מסבב בדברים אחרים עם המלך, ובתוך כך בא כומר אחד ממדינת המלך ממרחקים לפני המלך ויפול לפני המלך ויברך את המלך ברכה ארוכה וחשובה בלשון לטינית או לוע"ז והחסיד לא הבין את דבריו, וכשראה החסיד שיעבור זמן מנחה פרש לקרן זוית להתפלל מנחה, ודעת החסיד היתה שיש לו שהות להתפלל קודם שיסיים הכומר לברך את המלך.

 

בתוך תפילת החסיד קם הכומר ההוא מעל רגליו וציווה לכל העומדים בבית המלך שיענו אמן על הברכה עבור שתתקיים ברכתו ויענו כולם יחדיו אמן.

 

החסיד לא הבין דבריו ולא ענה אמן ולא היה רוצה להפסיק בתוך התפילה, ושאל הכומר אם ענו כל בני הבית אמן והשיבו כן. ושאל שוב האם גם היהודי ענה אמן? ואמרו לא, שמתפלל כעת.

ויהי כאשר שמע זאת הכומר תלש את שערותיו וצעק צעקה גדולה ומרה ואמר, הוי על המעשה הרע הזה שבעבור היהודי הזה לא תתקיים ברכת המלך, שלא ענה אמן על ברכתו.

 

ויהי כאשר שמע המלך את דברי הכומר ויקצוף המלך מאוד ויצו את עבדו להרוג את החסיד ולנתחו לנתחים. ויעשו כן, והמיתו אותו בייסורים קשים בעוונות הרבים וינתחוהו וישימו את הנתחים בתוך השמלה וישלחו לביתו. ואחרי זה גירש המלך את כל היהודים.

היה שם עוד חסיד אחד חברו של אותו החסיד שנהרג, שהיה תמיד כמתרעם חס ושלום על מידותיו של הקב"ה כביכול, שחסיד כזה נהרג במיתה משונה. וישפוט אותו החסיד בדעתו שבודאי עבר החסיד איזה עבירה בצינעה כי מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא?

 

היה אותו החסיד מתענה ובוכה ומתפלל שיודיעו לו מן השמים על איזה חטא נהרג החסיד במיתה משונה. ויתבודד החסיד ההוא בחדר מיוחד יושב ומשתומם על החסיד הנהרג. ובא אצלו החסיד בחלום [ויש אומרים שנגלה לו בגוף בהקיץ] ויחרד החסיד החי חרדה גדולה. ויאמר לו החסיד הנהרג: אל תירא ואל תחת.

ויאמר לו החסיד החי: יודע אני שחסיד גדול היית, לכן אמור לי על מה עשה ה' לך ככה ומה חרי האף הגדול אשר עבר עליך!?

השיב לו החסיד הנהרג: אני אגיד לך האמת. מימי לא עשיתי שום עבירה רק הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ורוב העולם אינם נזהרים בעוונות הרבים בזה החטא, שפעם אחת עשה בני הקטן ברכה על הפת, ושמעתי ולא עניתי אמן על הברכה, והאריך לי הקב"ה אפו עד המעשה שנעשה לי בעומדי לפני מלך בשר ודם שלא עניתי אמן על ברכת המלך ויחר למלך מאוד. באותה שעה בית דין של מעלה דנו אותי על שלא עניתי אמן על ברכת בני. לכן אתה חברי תספר באוזני בנך ובני ביתך ולכל באי עולם את המעשה הזה ותזהירם על עניית אמן. ופרח לו האיש החסיד.

אחר שסיים החכם רבי אבוהב הספרדי את המעשה, אמר לגר"מ יפה אל תתרעם עלי שנדיתי אותך, כי נתכוונתי למען יהיה הנידוי כפרה על עוונך ואני מוחל לך, אבל בתנאי שתדרוש ברבים להזהירם על עניית אמן.

["כאשר נתקבלתי להיות מוכיח בכל מדינות אמר לי חמי מאחר שנדבקתי בזרעו של הגאון רבי מרדכי יפה, מוטל עלי הדבר לדרוש עבורו בכל הקהילות המעשה הנורא ההוא ולהזהיר בני ישראל על עניית אמן.

על כן הירא והחרד לדבר ה' יקרא מעשה זה פעם אחת בחודש להודיע לַכל את העונש הגדול למי שאינו עונה אמן אפילו על ברכת התינוק (א.ה. נחלקו הפוסקים האם עונים אמן על ברכת קטן שאינו יודע לנקות עצמו כהוגן לאחר התפנותו) וכל שכן בבית הכנסת כשהחזן חוזר חזרת הש"ץ, ובפרט שני אמנים שאין העולם נזהרים בהם: אמן של 'המחזיר שכינתו לציון' שאומרים תיכף 'מודים אנחנו לך' ואין עונין אמן, ואמן שבמעריב של שבת קודם תפילת הלחש, 'ופרוס וכו' כשמסיים השליח ציבור 'ברוך אתה ה' הפורש סוכת שלום כו' ועל ירושלים' ומתחילים הציבור 'ושמרו'.

על כן צריכין ליזהר שמובא בספרי המוסר שחסיד אחת התענה על אריכת הגלות ונתגלה לו בחלום 'איך תבוא הגאולה כשהעולם אינן משגיחין בעניית אמן על המחזיר וכו' ועל ירושלים וגורמים לחזן שמברך ברכה לבטלה חס ושלום, וכבר המה מורגלים בזה בעוונות הרבים.

על כן אני מתקן בכל הקהילות ובכל מקום שאני נוסע לזכות את הרבים וגוזר אני על כל החזנים קודם 'מודים' וקודם 'ושמרו' ימתין החזן מעט אחר סיום הברכה ויכה באגרוף על התיבה כדי שיזכיר לקהל, אנשים ונשים וטף, לענות אמן.

וירגיל הנער בזה וההרגל נעשה טבע גם בזקנותו לא יסור ממנו. ואם לא יעשה החזן כן, חל העונש על החזן שהוא גורם מיתה להשומע ואינו עונה, והוא תיכף ומיד חייב מיתה, רק אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה ובא לידי עניות חס ושלום ועני חשוב כמת, על כן לא יהא אמן קל בעיניכם ואין האדם נקרא צדיק אלא אם כן קיים בכל יום צ' אמנים ד' קדושות י' קדישים ק' ברכות ראשי תיבות צדי"ק"].

['דרך משה']

 

 

פרשת האזינו

להבין שאנחנו לא מבינים…

ישרים דרכי ה׳ [אוצרות התורה – צירוף ב' מאמרים, עם תוספות]

(דברים לב, ד) ״הצור תמים פעלו… אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא״.

ישנם פעמים שנראה לנו לכאורה עוול חס ושלום בהנהגת העולם. צדיק מבקש פיסת לחם לשבור רעבונו, ובגד לכסות גופו, והרואה עומד ושואל: היד ה׳ תיקצר להעניק לו, שלא יצטרך לפשוט יד לעזרה?

אולם אמר ה״חפץ חיים״ דומה הדבר לגביר, שלו בן יחיד שחלה ונפל למשכב והרופאים נלאו למצוא תרופה למחלתו. עד שבא רופא גדול, ובמומחיותו הצליח לרפאות את הילד, אך הזהיר את אביו להשגיח עליו, שלא יבוא דבר מאכל שיש בו בשר שמן לתוך פיו, כי בנפשו הוא.

ויהי היום, והאב נסע לעיר אחרת לרגל מסחרו, וציוה לאימו להשגיח על בנה כפי הוראת הרופא, באחד הימים ישבה אימו לאכול ארוחת צהרים, עלה ריח הבשר באפו של הבן, ניגש אל השולחן ולקח חתיכת בשר שמן, תחבה אל פיו וינס החוצה.

כמובן תקפה אותו שוב מחלתו, וכששב אביו מדרכו, מצא את בנו מפרפר בין החיים והמוות, וירץ מיד אל הרופא המומחה ובקול בוכים התחנן לפניו להציל את בנו יחידו מרדת שחת. והוסיף שמהיום לא יסע עוד לרגל מסחרו וישגיח על בנו. לאחר מאמצים מרובים הצליח הרופא להסיר את סכנת המוות שריחפה על הילד. לאחר זמן ערך האב סעודת מרעים לבני משפחתו וידידיו, כאשר הוזמנו האורחים להתיישב ליד השולחנות הערוכים, גירש האב את בנו מהאולם. האורחים תמהו לפשר הנהגתו המוזרה של ״האב האכזר״ שאינו מתיחס לתחנוני הילד לאפשר לו להשתתף בסעודה. איש מהם, מלבד האב עצמו, לא ידע ולא הבין כי ב״התאכזרו״ אל בנו, הוא היטיב עמו טובה גדולה ואמיתית לאין שיעור…

כן הוא בענין הנהגת ה׳ את עולמו. אכן נכון, לעתים הוא מרחיק דווקא את הצדיקים מהעושר והאושר המדומה. ובני אדם עומדים תמהים ומשתוממים. אך למעשה איננו מבינים את הנהגתו יתברך, ומאמינים אנו בלב שלם שכל מעשי ה׳ הם לטובה. ״כי צדיק וישר הוא״ ויודע כי יאה עניותא לישראל, ואל לנו להתרעם על הנהגתו.

רבי אריה ליב הכהן, בנו של החפץ חיים זצ״ל, סיפר כי בילדותו היה הדחק בבית רב. האב הגדול הקדיש עצמו ללימוד התורה. [ספרנו פעם על המצב בו האם הייתה מביאה לחם שבור ופירורים מהאופה, ופעם אחת הוא סירב לתת לה עוד בהקפה, ובכתה וסיפרה זאת לחפץ חיים. כששמע זאת קם ודפק על השולחן ואמר: יגער ה' בך השטן, לא יעזור לך, אתה לא תוכל לנתק אותי מן התורה! ומאז המצב הלך והשתפר ברוך השם] האם מטופלת היתה בילדיה והתפרנסה בדוחק מחנונותה. פעם הציק לה העוני והמחסור, ופנתה לאבי מרן ה"חפץ חיים" ואמרה לו: ראה, פלוני בור ועם הארץ, ובניו משולחי רסן וגסי הליכות, וה׳ הצליחם, והם חיים בעושר וברווחה! ואנו, שאתה מקדיש את עצמך לתורה ובנינו הולכים בדרך הישרה והטובה, חיים בדחקות כה רבה! היכן היושר, כלום צודק הדבר?!

נשא החפץ חיים עיניו, וענה: ולדעתך, מה היושר – שאותו אדם, שלא חננו ה׳ בבינה יתרה, ולא הטעימו את המאור שבתורה, וגם לא הצליחו בחינוך בניו, ולא חננם בכשרונות ובעדינות מידות, שיענש גם בעניות ובדחקות? ואת, שהבורא יתברך חננך בבעל בן תורה, אותך חנן באהבת התורה בעדינות ובאצילות, ואת בניך חנן בכשרונות ובמידות טובות, מן היושר לדעתך, שיחון אותך גם בעשירות ובהרחבה? כלום זה ישר הוא, שביתנו יתברך בכל וביתם יהיה ריקם מכל, הן ברוחניות והן בגשמיות?

השגחת הקב״ה על בני אדם היא בלי גבול, וכל מה שעובר על האדם עד הפרט האחרון והזעיר, הכל מחושב מלמעלה כפי שאמרו חז״ל ״אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה״. והאריך בענין זה רבינו משה קורדובירו זצ״ל (ספר ״שיעור קומה״ אות נ"ד השגחה ה') וזו לשונו:

במיני המיתה, הראשונים הם הנפלים ממעי אמן, וכל אלו הם אותן הנשמות שנתחייבו כרת ומיתת בית דין, ונכרתים פעם אחת, ועתה יתגלגלו בעוברים ויכרתו שוב, וכיון שנתחייבו טעם מיתה, הרי זה טעם מיתה אליהם, וגם אימן נתחייבה באותו צער, וגם אביהם שהולידם נתחייב ביסורין אלו, ונמצאו משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו.

וסיבות ההפלה תלויה בענין המיתה שנתחייבו, אם מצד אכילת חלב ודם, או חמץ בפסח וכיוצא, נופלים מצד תאות האכילה [של האם שנתאוותה ולא אכלה ובעקבות כך הפילה]. אם מצד עשיית מלאכה בשבת [של העובר המגולגל], נופלים מחמת מלאכה יתירה וכו' [של האם בעת הריונה], וכיוצא בענין זה, ומטעם זה יש מעוברת שבענין קל היא מפלת, ויש שאינה מפלת בשום סיבה.

עוד כתב (השגחה ז'): בגמרא (ברכות ה, ע"ב) אמרו אם היו לו בנים ומתו אלו הם יסורים של אהבה, אם לא היו לו בנים כלל הם יסורים שאינם של אהבה. ביאור הדבר: יש יסורים שהם על עוון, ופעמים באים באהבת ה׳ ובחמלתו, אם נתחייב מיתה נותן לו הקב״ה בן וימות ויכופר לו עוונו. ואותה נשמה היתה ראויה להסתלק בזמן הנועד ההוא מחמת גלגולו הקודם. ואם חייב האיש הזה מיתה כמה פעמים, יתן לו הקב״ה כמה בנים שחייבים מיתה וימותו אצלו, ובמיתת כל אחד ואחד מהם יקבל צער מר כמות, ויכפר עליו כאילו קיבל המות. והם מזבח כפרה. ואלו הם יסורים של אהבה מכמה סיבות.

א. שפורע חובו ומתכפר ב. שגורם שיחזרו ויטהרו אותם נשמות על ידו. ג. שהם בניו אל התחיה. ד שזוכה בחינוכם במצוות. מה שאין כן מי שמתייסר במה שאין לו בנים, שאינו זוכה בכל אלו הדברים, אין אלו יסורים של אהבה.

הרי לנו, שדבר הנראה לעינינו היפך ההשגחה חס ושלום – השגחה פרטית היא בתכלית. ״משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו״ (תהלים יט, י).

אמר ה״חפץ חיים״ נסתרים מעינינו דרכי ההשגחה, תכופות אנו מקשים קושיות, יען כי אנו מוגבלים במושגינו, ברם אלמלי היינו מסוגלים לראות מה שאירע עימנו לפנים, בטרם באנו לעולם הזה. ומה שיקרה בעתיד. אזי לא היה מקום לשאלותינו, מובנים היו לנו רחמיו וחסדיו הגדולים של ריבון העולמים, אזי היינו מודים, שכל מה שמתרחש עימנו אינו אלא לטובתנו.  

המעשה ברופאה ששאלה על אילן רמון שאחר כך מת גם בנו בתאונת מטוס, ושאלה היכן הצדק? ולא רציתי להשיב לה. אחר כך החלה לבדוק את אישתי ולחצה על בטנה ואמרה לה: סליחה שאני אכאיב לך קצת כעת. מיד אמרתי לה – למה שתכאיבי לה? והיא אמרה: זה במגמה לבדוק אותה.

השבתי לה– אני לא מבין ברפואה, אך אני סומך שאם את מכאיבה לה זה בודאי בכוונה טובה, האם אין את מבינה שאת הרבה פחות מבינה בהנהגת הבורא, וממילא עליך להבין שאם ה' מכאיב זה ודאי לטוב!

 

משל למה הדבר דומה, לאיש בער, משולל כל מושג בעניני העולם, שנזדמן לשעה בבית חרושת מסובך, בו פועלות מאות מכונות ומסתובבים אלפי ברגים, והריהו בוחן את כל זאת בכהרף עין ומיד הוא מעקם את חוטמו, מתחיל לגלות הבנות, ולהשיא עצות למנהל, דבר זה אינו נראה בעיניו, מכשיר פלוני איננו עומד במקומו הנכון, בורג אלמוני חייב להסתובב אחרת וכן הלאה.

מביט בו המנהל כבשוטה, ואומר: אני מנהל את בית החרושת שנים רבות, התמחתי במקצוע ומכיר אני כל בורג ובורג ויודע את תפקידו ותכליתו. והנה אתה, זר לחלוטין במקצוע, מעיף עין לרגע וכבר מביע דעות ומשיא עצות…

הנמשל מובן מאליו, האדם נמצא בעולם אך שעה קלה, מכיר אך שטח זעיר ביותר מן העולם הגדול, איננו יודע מה שהיה לפניו ופחות מזה מה שיהיה לאחריו. והוא מרהיב להקשות קושיות…

זוהי כוונת הפסוק ״משפטי ה׳ אמת״ – אבל כדי להבין את אמיתותם וצדקתם נחוץ לדעת את מאורעות העבר והעתיד, בשעה שיהיו כולם ״יחדיו"

אזי כולם יתבררו ויצדקו.

 

פרשת האזינו

האמונה בשכר ועונש [ממעין גנים]

"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" מדוע ביחס לשמים פנה בישירות – האזינו, ואילו לארץ פנה כבדרך אגב – תשמע הארץ?…

יערוף כמטר לקחי – תזל כטל אמרתי – לכאורה הם דברים סותרים, המטר עורף בכוח, והטל בנחת?

כשעירים עלי דשא – כרביבים עלי עשב – שעירים – רוח סערה, ורביבים הם מטר היורד בנחת?

משה שר את השירה הזאת שתהיה לעד בבני ישראל, וצריך ביאור כיצד היא תעיד עליהם?

מיסודות תורתינו היא האמונה בשכר ועונש.

הרמב"ם כותב (בפירוש המשניות סנהדרין, פרק חלק) שמי שמאמין ביסודות של י"ג העיקרים הרי הוא בכלל ישראל ומצוה לרחם עליו ואפילו עבר עבירות מחמת תאוה והתגברות יצרו יש לו חלק לעולם הבא כו'. וכשנתקלקל באחת מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקיצץ בנטיעות ומצוה לשונאו ולאבדו ועליו נאמר הלא משנאיך ה' אשנא. עד כאן לשונו.

 

ובאמת יסוד היסודות לעבודת ה' היא האמונה בשכר ועונש. הגרי"ס על אף כל גדלותו העצומה בתורה, אמר שהדבר שמרתיע אותו מעבור עבירה הוא הידיעה שיש עונש ויש גיהנום ובגיהנום שורף! וזה טבע האדם שרק הרתיעה מעונש והתקוה לשכר הם המדרבנים אותו לעבודת ה'. הגם שיראת העונש היא היראה הנמוכה לעומת יראת הרוממות, שהיא היראה של הנשים והקטנים כלשון הרמב"ם, מכל מקום לוואי ונגיע ליראת הנשים והקטנים של דורות הראשונים…

והנה אפילו תלמידי צדוק ובייתוס יצאו לכפירה משום שסברו שאין 'פרס'. ואף התורה מדברת לאדם בצורה זו – אם בחוקותי תלכו אזי יטב לכם, ואם לא – חלילה להיפך, הרי שזו הדרך להכניס היראה בלבנו.

(בראשית רבה (וילנא) סה, כב) יקום איש צרורות היה בן אחותו של רבי יוסי בן יועזר איש צרידה והוה רכיב סוסיא בשבתא. אזל קומי שריתא למצטבלא, אמר ליה: חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך. אמר ליה: אם כך למכעיסיו קל וומר לעושי רצונו. אמר ליה: עשה אדם רצונו יותר ממך? אמר לו: ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו.

נכנס בו הדבר כארס של עכנא הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק, מה עשה? הביא קורה נעצה בארץ וקשר בה נימא וערך העצים והקיפן גדר של אבנים ועשה מדורה לפניה ונעץ את החרב באמצע והצית האור תחת העצים מתחת האבנים ונתלה בקורה ונחנק, קדמתו האש נפסקה הנימה נפל לאש, קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף. נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מיטתו פרחה באויר אמר: בשעה קלה קדמני זה לגן עדן.

מה זיעזע את יקום איש צרורות? ההכרה בשכר ועונש. יש דין ויש דיין, ואתה עתיד לשלם על כל מעשה ומעשה. זה מה שמזיז את האדם ומעודדו לעשיה.

אחד המפריעים הגדולים שלנו לחיות על פי האמונה הזו, זהו הקונפליקט בין הגוף לנשמה. הגוף גשמי שואף לחומריות והנאות, והנשמה לעולמות עליונים.

דבר נוסף, שנראה לכאורה שהרשעים חיים כאן טוב, והצדיקים סובלים. זה מערער את האמונה בשכר ועונש.

באה התורה ומדגישה בפני האדם שה' הוא טוב ומטיב והרע הבא על האדם אינו אלא בשל עוונותיו.

ולכן אמרה התורה בפרשת וילך: הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוקי ניכר הארץ ועזבני וחרה אפי בו ביום ההוא.. ומצאוהו רעות רבות וצרות. מה היה עליהם לומר? עוונותינו הטו אלה.

אך הם התחזקו בכפירה – על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ה' לא איתנו. אנו לא אשמים, ה' אשם שעזב אותנו…

ולכן מיד אחר כך: ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלוהים אחרים. אוסיף להם הסתר על הסתר.

ולכן ה' מצוה את משה: כתבו לכם את השירה הזאת – בכתב. ולמדה את בני ישראל – בשכל, שיבינו. למען תהיה השירה הזאת לעד – שכל הצרות באות בשל העבירות.

 

וכפי שכותב הרמב"ם (תחילת הלכות תענית פרק א)

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר (במדבר י, ט) על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה, כה) עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כו, כז-כח) והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי. עד כאן לשונו.

וזה שאומרת לנו התורה אם יאמרו 'על כי אין אלוהי בקרבי כו' אזי זה יגרור עוד הסתר פנים. וזה שכתוב אם תלכו עמי בקרי כו'.

ולכן מתחיל משה ואומר: האזינו השמים ואדברה – השמים רומז לנשמה שהיא מן השמים, אני משה מדבר עם הנשמה, ומה עם הגוף המתנגד? 'ותשמע הארץ אמרי פי' הגוף שהוא בחינת ארציות ישמע בדרך אגב. הוא לאט לאט יושפע.

והגם שלגוף אין זה נוח לשמוע שיש עונשים על עבירות, זה מונע ממני להנות כפי רצוני, על זה הוא אומר יערוף כמטר לקחי שדברי אמנם מכאיבים ועורפים לגוף כמטר, אולם לנשמה הם בחינת 'תזל כטל אמרתי, הנשמה נהנת מזה. והגם שלגוף הם 'כשעירים עלי דשא', כרוח שערה, אך לנשמה 'כרביבים עלי עשב'. ולכן הגם שהם דברים קשים, זה קשה רק לחומריות ולא לנשמה.

ועל האדם לשמוע הגם שהדברים אינם פועלים על הגוף באופן מיידי, כאותו ששאל את האדמו"ר מגור שהוא שומע ולומד אך קשה מאוד להשתנות והלב שלו אטום וכלום לא נכנס פנימה. אמר לו הרב'ה אף על פי כן אל תפסיק ללמוד, 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום 'על לבבך', תניח את הדברים על הלב, מתי שהוא הלב יפתח, ואז יכנסו הדברים ללב. כעת הם עדיין מבחוץ. בעתיד הם ישפיעו.

 

וחוזר משה ומדגיש את הענין של השכר ועונש:

'הצור תמים פעלו', צור לשון חוזק, וידוע שאדם חזק כשנותן סטירה אינו יודע לתת כפי המידה, אלא נותן כפי גבורתו ויכול לחבול קשות, אף על פי כן אומר לנו שהשם יתברך אינו כן, אלא הגם שהוא חזק ביותר ו'צור', עם כל זאת תמים פעלו ומעניש בשלימות כפי הראוי ולא יותר. כי כל דרכיו משפט וביושר, ולכן לא יתכן שאדם יקבל מאומה יותר מן המגיע לו. אל אמונה ואין עוול – אף עם הרשעים, צדיק וישר הוא, הכל בצדק ויושר.

שיחת לו – אדם שעובר עבירה חושב שהוא מזיק לה', אולם זו טעות, הוא הזיק ושיחת רק לו לעצמו, לא, לא לה'.

בניו מומיו – כפי שאומר האריז"ל שהחוטא מתגלגל בבניו ונכדיו והוא גורם בכך שיצא ממנו 'דור עקש ופתלתול', נמצא שגורם רע רק לעצמו ולא לה'. הוא מביא את העונש על עצמו.

ובכך שיראה האדם שהעונש הוא מאיתו יתברך כפי מעשיו, ויראה שהארץ מונעת המטר והיבול כפי שדרשו חז"ל בפסוק שהשמים והארץ יעידו בכך שיפסיקו מטר ויבול אזי יכיר בכך שיש שכר ועונש מאתו יתברך ויזהרו וידקדקו בשמירת המצוות. [עיין שם עוד שהאריך].

 

פרשת האזינו

חכמת האישה [מעיין השבוע]

מעשה באדם שהיה נשוי לאישה מושלמת. כך יכול להתחיל רק משל… ואכן, משל הוא ממשלי הגאון הקדוש בעל "כף החיים" זצ"ל. נאה היתה וחכמה, פיקחית וחרוצה, בעלת מידות נאות ואצילות חיננית. אשת חיל עטרת בעלה. אישה יפה אשרי בעלה, מספר ימיו כפליים. עלתה עליו בכל תחום, וידע להוקיר זכייתו. פעם התארח באיזה מקום, שתה יין והתבשם. ולבעל הבית בת שהגיעה לפירקה, והתקשה להשיאה. כשראה שאורחו בגילופין, ניצל את המצב. דיבר על ליבו שיקח את בתו. מה בכך שנשוי הוא? יהא נשוי לשתיים. עוד היין הומה במוחו, הביא האב עדים וערך טקס קידושין… בצאתו, צינן אוויר הלילה את להט היין, והדרך מפכחת. זכר את אשר עשה, והצטער צער רב. איך ישא אישה נוספת על פני אישתו, איך יביא צרה לביתו. ואם ידרוש לנתק את הקשר, יעורר עליו חמת ידידו. אמר לנפשו: "תמיד בהיותי בצרה סחתי לאישתי ומצאה מוצא. אף עתה אשאל בעצתה".

בא לביתו, ישב לפני אישתו והשפיל עיניו לארץ. אמר בשפל קול: "הסכלתי עשה, ויצא מתחת ידי דבר שאינו הגון". "מה הדבר?" חקרה. סח ששתה והשתכר, ונתפתה לקדש את בת המארח. ועתה מבקש הוא עצה להיפטר ממנה. שאלה בת מי היא? והבינה הכל. הכירה את הנערה. אמרה: "למה לך לגרשה, תשאנה בשעה טובה!" לראשונה נשא אליה עיניו: "לא עת צחוק עתה, ברצינות אדבר!" "וכך אף אני", ענתה. "תשאנה לאישה בסימן טוב, ואיני מקפדת כלל!" תמה. אמר: "אביה דורש שאשאנה בתוך חודש ואביאה לביתי!" ענתה: "מדוע לחכות חודשו? תשאנה בשבוע הבא!" לא האמין למשמע אוזניו, ואמר: "איך אסתדר בתוך שבוע, הלא צריך אני לשכור עבורה דירה – הן לא יתכן שאביאנה לכאן!"

 

אמרה: "מדוע לא? לכאן תביאנה, ונדור יחדיו! רק ביום החופה אלך לבית אבי ואשב שם חודש ימים, כדי שתשמח בה, ואחר אשוב ונדור יחדיו" ומיהרה להוסיף: "אל תדאג, אני אחזור! רק אתן לכם חודש ימים לשמור יחד ואחר כך נדור יחד בשלום ואחווה. ובתנאי אחד: כל אותו חודש לא אבוא לכאן. ואתה לא תבוא לבית אבי! מבטיחה אני כל זאת בהן צדק, הב לי הבטחתך שכך יהיה!"

בעל כורחו הבטיח בשפה רפה, ולא כבש פליאתו: "בטוח הייתי שבשמעך את מעשיי תקצפי, תוכיחי ותקללי על שבגדתי בך ונשאתי אישה נוספת. והנה, קיבלת את הדברים בקור רוח ואף בקורת רוח. איך יובן הדבר?"

 

ענתה: "הן יודע אתה את הפתגם, שלכל קושיה יש תירוץ. לפעמים נגזר שנבין מיד, ולפעמים כעבור זמן. אף אתה, אל תדחק את השעה, ובהגיע הזמן תבין וכך היה. הודיע , 'ההחתונה תערך בשבוע הבא, ואישתו עזבה את הבית, וקודם לכן אפתה ובשלה והלכה לבית אביה כהבטחתה. הכניס כלתו לביתו, ועתה כשלא היה מבושם ביינו ראה אותה בכל כיעורה. נפל לבו בקירבו: איך תעמוד ליד אישתו! אמר לנפשו: ביופי אינה מצטיינת, אולי מצטיינת היא בשכלה. שאלה: "מה היום?" ענתה: "חתונה". אמר: "זאת יודע אני, אבל איזה יום היום בשבוע. ראשון, שני, שלישי?" חזרה כהד: "שלישי". לא העמידה על טעותה, אלא שאל: "ואתמול, היה יום ראשון, שני או שלישי?" "שלישי", חזרה כהד. "ומחר מה יהיה?" שאל. "איך נדע, כשיבוא נדע", ענתה. ראה שנפל בפח. אמר לנפשו: "אולי תסכון כמשרתת בבית". אמר לה: "הביאי בטובך מעט מים". שאלה: "מהיכן?". אמר: "מהמטבח". הלכה, וכעבור רגע ארוך חזרה. כוס מלוכלכת בידה, ומעט מים בקובעתה. בסלידה נטל ראשי אצבעותיו והושיט לה בחזרה את הכוס. "איני צריכה", ענתה. "תחזירי למטבח", הורה. אמרה: "למה, תניח על הריצפה". קם, ואמר: "מיד אשוב".

הלך לבית חבירו ושכר את שירותיו שישיג מאביה גט פיטורין, יעלה הדבר ככל שיידרש… חודש ימים ישב משמִים בביתו, וליבו יצא אחר אישתו.

ככלות החודש קיימה הבטחתה וחזרה. כמה מאושר היה בשובה!

אמר לה: "כאשר צפית כן היה, הקושיה התיישבה מאליה. הבנתי מדוע היית אדישה כל כך! ודאי אמרת בליבך: אם אתן לו עצה כיצד יגרשנה, ינקפו ליבו: מי יודע איזה אוצר שמט מידו. אניחו להביאה לביתו, וייווכח בעצמו איזה מקח רע לקח לעצמו!"…

והנמשל, אמר הגאון בעל "כף החיים" זצ"ל, התורה נמשלה ל"אשת חייל" שאין כטובתה. מגינה על האדם ומצילתו מכל פגעים שבעולם. בא היצר הרע ומדיחו ליקח אישה על אישתו, לילך אחר תאוות העולם ומדוחיו.

אך "לו חכמו ישכילו זאת" – אין "זאת" אלא תורה, שנאמר: "וזאת התורה". היו מבינים שאין כחוכמת התורה וכצידקת הדרכותיה. ברם, לפחות "יבינו לאחריתם", יראו אחרית דבר, איך הלכו מדחי אל דחי, והפסידו מכל צד, ואז, לפחות, ימהרו להיפטר מהאישה הזרה ולשוב אל התורה הקדושה!…

תאוות עולם הזה דומין למי מלח. בתחילה זה מרווה אך מייד זה מצמיא אף יותר מקודם. היצר הרע מפתה את האדם ומראה לו את העבירה כדבר מתוק, ולאחר מכן אינו יכול להתנתק, אף כשמבין שהונו אותו… לעומת הקדושה, שתחילתה עבודה אך סופה מתנה. בתחילה זה קשה. זה דורש מאמץ. אך לבסוף זה משתלם. הסיפוק שזה נותן שווה כל הון. לעומת העבירה שברגע הראשון היא מושכת, אך לאחר מכן יש רק כאב לב ויסורי מצפון.

 

 

פרשת האזינו

חסרון עתה הוא חסרון לנצח [לק"ט דברים עמ' רלו]

"ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוקים עמדי, אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל".

לשון 'עתה' הנאמר כאן מורה שלעתיד יתברר דבר שאינו ברור לנו כיום, וצריך ביאור מה יתברר לעתיד יותר מן הניסים והמופתים שראינו במכות מצרים, יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומעמד הר סיני?

ועוד, מהו כי "אני אני" ומה צורך בכפילות?

מבאר החפץ חיים על פי מה שכתוב בספרים הקדושים שרמ"ח מצוות עשה מכוונות כנגד רמ"ח אברים שבאדם, ובמדרש מבואר שכל מצוה אומרת לאיבר המכוון כנגדה 'עשה בי מצוה שבשבילי תזכה לעולם הבא'.

תחיית המתים העתידה תהיה תלויה בקיום המצוות בלבד. הדבר מופיע מפורש בתורה "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ופירש האונקלוס "ויחי בהון לחיי עלמא". וכן פרש רש"י.

זהו ביאור המדרש שכל מצוה ומצוה מחיה את האיבר שמקיים אותה.

לפי זה יוצא שמבטל מצוה במזיד, אף על פי שאת שאר המצוות מקיים, לא יזכה אותו האיבר לקום לתחיית המתים.

כך מבאר הגר"א את הפסוק "בז לדבר יחבל לו" (משלי יג, יג) יש רמ"ח איברים באדם וכנגדן רמ"ח מצוות עשה כו' ולכן הבז לשום דבר מצוה הוא מחבל את עצמו, שהוא נעשה חסר מכוח החיוני מאותו דבר.

לדוגמא- המבטל מצוות תפילין יקום לתחית המתים ללא זרוע. וכן לגבי כל מצוה ומצוה. [מה שלעתיד לבוא יתרפאו כל בעלי מומין זה יהיה מאוחר יותר].

זהו שאומר הפסוק ראו עתה כי אני אני הוא. לעתיד תהיה גלויה ההשגחה נורא מאוד, עד עתה האמנתם שאני משגיח בעולמי, אמונה שהתחזקה על ידי התבוננות בנסים, אולם כעת בזמן תחית המתים הנכם רואים בראיה חושית ממש שתורתי ומצוותי הן המחיות את האדם, וכל מי שזלזל במצוה אחת יחוש בחסרונה באבריו רחמנא ליצלן!

אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל- בעת התחיה תראו שיש כאלה שמחצתי אותם בחייהם ונעשו בעלי מומין ולעת התחיה תראו שנרפאו, שמומם היה מום גופני בלבד.

ולעומתם תראו כאלה שמתו שלימים בכל איבריהם ועתה הם מחוסרי איברים "ואין מידי מציל" משום שסוף דבר הכל נשמע. הבושה תהיה גדולה. ועל זה נאמר: "ורבים מישני עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם".

אז תתישב השאלה מדוע רשעים שלוים וצדיקים מתייסרים אז יראו הכל שאני אני הוא וכל אחד נידון כפי מעשיו.

על פי זה לענ"ד תובן הכפילות כי אני אני הוא, שבא לשלול את מאמיני השניות הסבורים שיש כוח בעולם שמביא הרע ויש כוח שמביא את הטוב, ועתה יתברר שהכל מאתו יתברך, כי אני אני הן הטוב והן הרע הכל הוא מאני. [וכן מצאתי אחר כך באור החיים הקדוש].

מסופר על החפץ חיים [לק"ט ימים נוראים ח"ב עמוד קכו, וביתר פירוט באור דניאל פרשת בשלח עמוד ריד] שלילה אחד בשעה שלוש לפנות בוקר אסף את כל בני הישיבה לשיחה קצרה. כולם באו ועוד אנשים מהעיירה שהסתקרנו מה החפץ חיים מעוניין לומר בשעה כה מאוחרת, ודאי מדובר בדבר מאוד חשוב.

החפץ חיים החל להקריא להם את מה שאנו אומרים כל בוקר אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא.

אמר להם החפץ חיים שתדעו לכם, ה' יטלה מאתנו ויחזירה לנו באותו מצב שבו הותרנו אותה! ולהחזירה לאותה נשמה עצמה! מה שתזככו כאן, שתסגלו כאן, שתתקנו כאן, יבוא לידי ביטוי בנשמה. מה שלא חס ושלום – לא! סיים את דבריו הקצרים וירד מן הבימה, ודבריו הותירו רושם רב.

 
פרשת האזינו

היה אדם! [מעיין השבוע עמוד תרמ"א]

בפרשתינו התורה אומרת: "ושן בהמות אשלח בם". תרגם יונתן: עובדי כוכבים שנושכים בשיניהם כחיות השדה.

 

אנשים נושכים כחיות, היכן מצינו?

תשת חושך ויהי לילה, בו תרמוס כל חייתו יער. לילה- זה העולם הזה. חיתו יער- אלה הרשעים שדומים לחיית היער.

וצריך ביאור מה הדמיון בין הרשע לחיית היער?

הסבא מקלם התקומם לדימוי הנאצים לחיות יער. הדבר פוגע בחיות היער. שהרי הרשע הוא רע, ואלו חיית היער אין בה רוע.

אמת, יטען הארי, אני טורף גדי, אולם גם האדם טורף גזר… גודע את חייו!

כאשר אנו מדברים על רשעים, [להוציא את הסדיסטיים והמושחתים שביניהם] אנו נפגוש באנשים נחמדים וסימפטיים, אנשי משפחה אוהבים, כדוגמת רודולף הס שהיה קורא לכלבו מנטש. אדם. הוא גם דאג לו לבשר, כשהיה משסהו באנשי המחנה החיים!

הארי טוען, גם אני טורף שה כפי שאתה טורף גזר, אולם יש הבדל גדול. השה פועה, וכיצד אינך חס? הגזר עוד שותק!

כיצד בכל זאת הוא טורף?

הוא פשוט לא שומע… הוא אטום לפעייתו. כמו שיש אבות

שאינם שומעים את פעיית התינוק בלילה. רק האמא קמה…

 

מסופר שבהונגריה היה מנהל בנק מתבולל שהרבי מויז'ניץ בא לפוגשו. ישב אצלו עשר דקות בשתיקה ובא לצאת הלה תמה לשם מה בא הרבי אלי? השיבו הרבי אין טעם לומר, כשם שיש מצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. אז למה בא הרב לכאן אם ממילא סבור הוא שלא אשמע? מפני שאיך אקיים את המצוה "מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע" אם אינו יכול ממילא לומר? רק כאן יכול אני לומר ובכל זאת נמנע, ומקיים בזה את המצוה… כאן גברה סקרנותו ואמר אולי בכל זאת יאמר כבודו, אולי יהיה זה דבר הנשמע? וכאן פתח הרבי וסיפר על אלמנה שהבנק הוציא דרישה לסלקה מביתה בחתימת יד המנהל –  בשל חוב למשכנתא וכו' השיבו המנהל נו טוב, אני רק מנהל, לא הבעלים של הבנק… מה אני יכול לעשות… נו – אמר הרבי, זה שאמרתי – מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע… התרכך המנהל ואמר שיתן לו זמן ויראה מה לעשות. ולבסוף אכן הצליח לבטל את הצו ולהותירה את האלמנה ויתומיה בביתם. והרי כאן מדובר באלמנה ויתומים, מדוע איפוא חתם על צו זה מבלי שידו רעדה?

אלא הוא לא שמע. הוא אטום לפעייתם.

ולעומת זאת יש "תעשה אדם כדגי הים". אמרו חז"ל מה דגי הים הגדולים בולעים את הקטנים, כך בני אדם בולעים את הקטנים. מה הדמיון?

במעי הדג נמצא דגים קטנים שתמיד ראשם לעבר זנב הדג הבולע, ולכן אין סנפיריו חונקים אותו. הוא פותח פיו לשאוף מים, והם פשוט נבלעים…

כך יש אנשים שאינם כחיות טורפות הם רגישים למצוקת הזולת, אולם בלי כוונה נכנס לפה שלהם מישהו, ואז אוי לו…

ואנשי קודש תהיון לי. לא רק קודש, אלא קודם כל אנשי. לעולם יהא אדם ירא שמים. קודם כל אדם! אל תטרוף גם לא לפי תומך!

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת האזינו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'