פרשת וארא

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר שמות

 

עלון לשבת בית אליהו

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת וארא

אין רע יורד מן השמים

משה רבינו מתלונן למה הרעת לעם הזה למה זה שלחתני. הוא נענש על כך ולא נכנס לארץ. עתה תראה את אשר אעשה לפרעה, ולא במלחמת ז' אומות.

ה' מדבר איתו משפט: וארא אל אברהם כו' ומוכיחו שאף שהבטיח להם את הארץ והיו צריכים לשלם על מערת המכפלה, ויצחק סיתמו בארותיו, ויעקב משלם על השדה מאה קשיטה, מכל מקום לא הרהרו על מדותי, ואתה אמרת למה הרעות?

וצריך ביאור, דאינו דומה, שהם לא הרהרו בכל הנוגע להם, אולם משה לא הלין על דבר הנוגע לו, אלא על צרתם של בני ישראל שהיו מוכים, ועל זה לכאורה אין תביעה עליו, שכאבם העיק עליו?

אלא מבארים המפרשים שהטענה על משה לא הייתה על עצם התלונה, אלא על ניסוחה. מדוע אמרת 'הרעות' וכי רע יורד מן השמים? והרי כל דעביד רחמנא לטב עביד!

המעשה בר' יצחק בן אלישיב ותלמידו ר' מני ותלונותיו

ותו רבי מני הוה שכיח קמיה דרבי יצחק בן אלישיב, אמר ליה: עתירי דבי חמי קא מצערו לי. אמר: ליענו ואיענו. אמר: קא דחקו לי. אמר: ליעתרו, ואיעתרו. אמר: לא מיקבלי עלי אינשי ביתי. אמר ליה מה שמה? חנה. תתייפי חנה! ונתייפת. אמר ליה: קא מגנדרא עלי. אמר ליה: אי הכי, תחזור חנה לשחרוריתה. וחזרה חנה לשחרוריתה. הנהו תרי תלמידי דהוו קמיה דרבי יצחק בן אלישיב, אמרו ליה: ניבעי מר רחמי עלן דניחכים טובא. אמר להו: עמי היתה ושלחתיה. (תלמוד בבלי מסכת תענית דף כג, ע"ב).

מדוע שילחה? כי הבין שמה שה' עושה הוא הטוב ביותר וכל רצון לשפר את מעשה ה' רק גורם קלקול.

מאוצה"ת פ' בראשית

בתיבות הראשונות בתורה מוצאים אנו את חותמו של הקב"ה שהוא אמת וחותמו אמת, שכן סופי תיבות בראשית ברא אלוהים "אמת". יש להתבונן, מדוע רמו הבורא את חותמו חותם אמת דוקא בסופי התיבות ולא בראשם?

ביאר בספר "אורחות חיים" הגאון בעל 'שבט מוסר': רמז נפלא ועצום רמז לנו בזה בורא העולם, והוא: מעשים רבים מתרחשים בעולם, חלקם נראים טובים לאדם וחלקם רעים לאדם. את המעשים הטובים מקבל כל אחד בשמחה ומודה עליהם, ואילו את הרעים מקבל בצער וביגון ומתרעם עליהם. מדוע?

מפני שאין הוא יודע את סיבת התרחשותם של מעשים אלו. אמנם, אם היה יודע שכל המעשים האלו הם אך ורק לטובתו ולתועלתו והכל מאת הבורא, שנאמר בו "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא", לא היה מתרעם כלל ועיקר, אלא היה מודה ומשבח, כפי שאמר דוד "אודך כי עניתני", גם על העינוי היה מודה לקב"ה.

 וכפי שאמרו חז"ל על הפסוק "אודך כי אנפת [כעסת] בי ישוב אפך ותנחמני" (ישעיה יב,א): "אמר רב יוסף: במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שרצו לנסוע בספינה כדי לסחור, ובעת אשר רצו לעלות לספינה נכנס קוץ ברגלו של אחד מהם ולא יכל לעלות לספינה, התחיל מחרף ומגדף. לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, התחיל מודה ומשבח".

ולכן רמזה התורה את ה"אמת" בסופי התיבות ולא בראשי התיבות לומר לך שבתחילה אין ניכרת האמת אבל בסופו של דבר האמת תתגלה כפי שמצינו מעשיות רבות.

מעשה עם החפץ חיים שראה אדם שנטל הגג מראש האלמנה. המלשין שחתכו לשונו ותלוהו ע"ש.

תוספת מפנינים שמות תשעב:

 מסופר על הרה״ק בעל האוהב ישראל מאפטא זי"ע, שהבטיח שאחר פטירתו ירעיש עולמות למעלה להחיש גאולתם של ישראל. ואחר שנלב״ע הגיעה משלחת חסידים לבנו הרה״ק רבי יצחק מאיר מזינקוב זי״ע לשאול מה עם הבטחת אביו? נמנם רבי יצחק מאיר מעט, ואמר לחסידים, אבא בא אלי כעת, ואמר לי: כתוב בתהילים (מח, י) ״דימנו אלוקים חסדך בקרב היכלך׳, כשהיינו בעולם הזה דמינו – חשבנו, ׳אלוקים׳ שכל המאורעות העוברים על בני ישראל הם דינים ועונשים, (אלוקים – מדת הדין). אולם, ״חסדך בקרב היכלך" כשעליתי למעלה להיכלך בשמים, ראיתי כי הכל חסדים, ואיך אבקש ח״ו לבטלם…

תוספת:

"עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו פרק מג ,כא).

מי הם אותו העם שיצרתי לי? אלה שאומרים גם זו לטובה. הם שתהילתי יספרו.

וזה שאמר הכתוב: 'נחית בחסדך עם זו גאלת' מבאר הבא"ח, שבזכות שנחום איש גמזו אמר גם זו לטובה הוא נגאל מהצרה, כך ה' מנחה בחסדו את העם שאומרים גם זו וגואל אותם מצרתם ודברי פי חכם חן.

מעשה הממחיש שהאושר הוא אצלך בבית

היה היה ילד קטן שגר בחווה מרוחקת. בכל בוקר היה מתעורר מוקדם, אפילו לפני זריחת השמש, כדי לעבוד בשדה. כשהיה מזהה שהשמש מתחילה לטפס בשמים, הוא היה עוצר ממלאכתו, מטפס על הגדר ובמשך דקות ארוכות יושב וצופה אל האופק. שם, רחוק-רחוק היה בית עם חלונות מזהב.

הילד הפליג בדמיונות כמה נפלא לגור שם בבית עם החלונות מזהב. 'אם הם יכולים להרשות לעצמם חלונות מזהב' חשב לעצמו, 'אז בוודאי שיש להם דברים נפלאים בבית, רהיטים וחפצים מדהימים ביופיים!' הוא הבטיח לעצמו כי יום אחד הוא ילך עד לשם ויראה את המקום הנפלא.

יום אחד אביו ביקש ממנו ללכת העירה והילד ידע כי זו ההזדמנות שלו לצאת למסע. הוא ארז כריך ויצא לדרך; חצה את שדה החיטה, חלף על פני אורוות הסוסים וטיפס בנחישות על הגבעות שהפרידו בינו לבין הבית עם החלונות מזהב.

הדרך הייתה ארוכה, והשעות שבילה בשוק לא הותירו לו די זמן ללכת אל הבית המוזהב, אך הילד היה נחוש ונתן לליבו לכוון אותו אל היעד. כשהגיע, הבין שכנראה העריך לא נכון את המרחק והלך לאיבוד בדרך, כיוון שמה שחשב שהוא הבית עם חלונות הזהב, לא היה נוצץ ומפואר אלא בית רעוע עם גדר שבורה וקירות מקולפים.

השמש החלה לשקוע והילד לא ידע מה לעשות. הוא ניגש אל דלת הבית ודפק. ילדה קטנה שנראתה בת גילו, פתחה את הדלת בהיסוס. הוא שאל אם היא יודעת אולי היכן נמצא הבית עם החלונות מזהב. "כמובן!" ענתה הילדה והזמינה אותו אל המרפסת.

בעודו עומד שם, הביט הילד אל המקום ממנו בא. שם, הרחק באופק הוא זיהה את החווה, וקרני השמש השוקעת צבעו את חלונות ביתו בזהב.

יש פעמים בהן דברים רחוקים ומסתוריים קוסמים לנו מאוד ואנו שוגים בחלומות על מציאות טובה ויפה יותר, הרחק מהחיים שסביבנו.

פתגם ישן אומר "לא כל הנוצץ זהב" – כלומר, לא כל מה שנראה יקר, מבריק ונפלא, הוא אכן כזה. אך היופי של הסיפור הוא לא רק בהבנה שיש דברים שנראים נוצצים רק למרחוק, אלא שכלל לא צריך להסתכל רחוק!

לכל אחד מאיתנו יש בית עם חלונות זהב, כל אחד מאיתנו הוא בית עם חלונות זהב! הכל תלוי בנקודת המבט.

פרשת וארא

טעויות וניסיונות

הניסיון במקום שאדם יכול לטעות בו

הנס בדרך הטבע מותיר מקום לטעות! [אלה הדברים]

(ח) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ט) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין: (י) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין: (יא) וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן: (יב) וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם: (יג) וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' " (שמות ז).

ויש להבין, מה הטעם לעשות מופתים שכאלה לפני פרעה כאשר הוא אינו משתכנע, ועוד מלגלג עליהם כמובא בילקוט שמעוני:

"באותה שעה שחק פרעה עליהם, אמר להם למה אתם סבורים שבאתם לשחק עלי, איני מתירא מן הדברים האלו, כל מצרים מלאה כשפים, תבן אתם מוליכים לעפריים כתם לרקם. ויקרא פרעה אין כתיב כאן אלא ויקרא גם פרעה, אמר רבי לוי: שקרא לאשתו ואמר לה: ראי היאך באו היהודים לשחק בי. מנין שנאמר ותיתן גם לאישה, מה כתיב ויבלע מטה אהרן את מטותם כו'".

ואם כן, צריך ביאור לאיזה צורך הקב"ה שולח את משה לעשות "נסים" שאינם משפיעים ועוד גורמים לגלוג?

מבאר הגר"י לוינשטיין שהקב"ה מנסה את האדם בדבר שיכול לטעות בו.

אם הניסיון היה בדבר ברור- לא היה זה ניסיון שהרי אין מקום לכפור,אולם בדבר שניתן לפקפק בו- הניסיון הוא אמיתי.

ואעפ"כ הרוצה לראות- ודאי שיראה, שהרי מטה אהרון בלע את מטותם, והיה להם להבין שאין זה עוד כישוף, שהרי אין מטה בולע נחשים ואין הם יכולים לעשות כן, אולם כיון שיכלו להפוך מטות לנחשים די היה להם בזה כדי לכפור בנס.

וכך תמיד הקב"ה מנסה את האדם האם יראה יד ה' בדבר שנראה לכאורה כטבע, הפרנסה לכאורה מהעבודה שאני עובד, אפילו שראיתי שהשקעתי בדבר אחד, ובכל זאת הרווחתי מדבר אחר שלא חשבתי עליו, וכאן הניסיון הקשה.

וכך בקריעת ים סוף, ה' הוליך את הים ברוח מזרחית כל הלילה, והיה נראה כאילו הים התייבש מחמת הרוח. מדוע? כדי לתת מקום לטעות, כדי לתת מקום לניסיון.

תתפלל והפרנסה תסתדר…

מעשה נפלא על כך סיפר הרב שבדרון זצ"ל ושהובא ב"מאורות הדף היומי": מעשה בגביר עשיר שהיה חרד לדבר ה' וירא שמים אך לצערו בנו לא הלך בדרכו ופנה לרעות בשדות זרים, התעניין ב"השכלה" שפשתה בזמנם, ואף היקל במצוות בסתר.

בנו של הגביר שידע שהדבר למורת רוחו של אביו, חשש לריב עימו מאחר והלה פירנס אותו ביד רחבה ולכן העמיד פני צדיק כששהה בחברת אביו, אך מאחורי גבו התנהג ככל העולה על רוחו.

אולם האב שפיקח היה, ידע את גודל צביעות בנו אך לא יכל לשנות זאת או לדבר עם בנו מטוב עד רע, מאחר שבכל הזדמנות שניסה לשכנעו לחזור בו ממעשיו הרעים העמיד הבן פני נעלב ואמר: "איני יודע על מה אבא מדבר והרי אני מדקדק בקלה כבחמורה".

 המתין האב להזדמנות שבה יוכל להעמיד את בנו במקום ואכן הזדמנות זו לא איחרה לבוא.

 ביום בהיר הופיע ה"בן יקיר" לפני אביו ובפיו משאלה, רוצה הוא ללכת להשתלם במדעים ובחכמות בברלין.

 האב בתחילה ניסה לסרב אך כאשר ראה האב שבנו נחוש להשתלם במדעים נעתר לבקשתו אך בפיו הייתה משאלה: "אני מוכן, אך בקשה לי אליך, מדי בוקר תקפיד על הנחת תפילין שלא יעבור עליך שום יום ללא מצוות תפילין".

 "מבטיח", אמר הבן "הסר דאגה מלבך הנני מבטיחך שמדי יום לפני צאתי ללימודים אקפיד על מצווה זו".

 שלח הבן מברק לאביו "לאבא היקר מה שלומך " וכו' וכו' והוסיף הערה חשובה בסוף המברק "לא נותר לי כסף אבקש שתשלח לי מעט דמי כיס". קיבל האב את המברק, קראו ושלח מיד לבנו מברק תשובה "תתפלל אל ה' והוא יתן לך כסף".

 הבן שקיבל את המברק נתמלא חרון, אך לא היה באפשרותו לעשות מאומה ועל כן המתין מספר ימים וחזר ושלח מברק לאביו וכך כתב "התפללתי ולא נושעתי אנא מהר ושלח לי כסף".

 והאב בשלו שולח מברק "תתחזק בתפילה וה' יושיעך".

 חיכה הבן עוד מספר ימים מישכן ולווה אך כאשר הגיע למצב שלא הייתה לו אפשרות לממן את לימודיו קם וחזר לביתו.

 מיד כשפגש את אביו שאלו: "אבא וכי לא אכפת לך ממני"?

 ענה לו: "יקירי האם שמעת לעצתי והתפללת"?

 והבן עונה: "כן התפללתי והתפללתי ושום דבר לא עזר".

 חזר האב ושאל "האם הוספת תפילות ותחנונים חוץ מהתפילות הקבועות"? והבן עונה: "כן התפללתי שחרית מנחה וערבית, אמרתי תהילים אך הכל לשווא".

לקח האב את נרתיק התפילין של בנו, פתח אותו לנגד עיניו, והנה לתדהמת הבן רואה הוא אל מול עיניו מונח בשלווה צרור מזומנים אשר יכול היה להספיק לכל צרכיו בשפע.

 פנה האב לבנו ואמר: "הי הי הי 'תכשיט תכשיט' אילו היית מתפלל כיאות לא היה חסר לך כלום, אלא ששטרות כסף אלו מעידים עליך ומוכיחים שלא התפללת. כעת אינך יכול לומר 'התפללתי' או כל תירוץ אחר, שהלא צרור זה מעיד על מעשיך כאלף עדים". הבן שלבו נשבר בקרבו לנוכח טיפשותו הרבה התעורר והבין שאכן לא נהג בחכמה כשניסה לרמות את עצמו ואת אביו שהוא "שה תמים" ואחר שנפתח לבו לשמוע דברי מוסר חזר לדרך הישר לשמחת ליבם של אביו ואמו. [אור דניאל אחרי מות עמ' רנד].

[המסר של הסיפור: כל העוקץ של הניסיון של הבן היה בכך שהיה נסתר. לו היה יודע שיש כסף בתפילין לא היה כאן כלל מקום ניסיון. כך הקב"ה מנסה אותנו בניסיונות שנדמים כטבע, אם הכל ברור- אין כאן מקום לניסיון].

ה' שולח את משה שיעשה מופת עם נחש לפני פרעה. מדוע דוקא עם נחש ודוקא כשמשה נוטלו הוא שב להיות מטה?

כאן רמז לו שאתה חושב שבני ישראל מטומאים במ"ט שערי טומאה וכיצד יעבדו את ה'?

לכך רמז לו שההשפעה הסביבתית שלך פרעה היא הגורמת שהם נראים כך, ואילו יצאו משיעבודך היית רואה שהם עם קדוש. והרמז לזה במטה, שכאשר הוא נזרק לקרבתך הוא הופך להיות נחש סמל הטומאה, ואילו כאשר אני משיבו לידי- הרי הוא שוב מטה הא' ששם ה' חקוק בו. למדנו מכאן עד כמה קשה ההשפעה הסביבתית, עד כמה החברה מקלקלת!

המעשה באדמו"ר והחסיד הדומה לסוס…

שבא אליו חסידו והלין על אדם שפתח עסק מולו ופרנסתו נתמעטה. ברכו הרב. אולם הלה רצה שהרב יקלל את הזולת…

אמר לו הרב שאינו מקלל, והחל שואלו מהיכן קונה סחורתו, וכיצד מביאה כו', והשיבו שמביאה עם העגלון.

ושאלו הרב: האם הסוס צמא בדרך? והשיב שכן, ושותה מן המעיין שבדרך.

אמר לו הרב: שמת לב לדבר משונה כששותה? לא, השיב הלה ותמה על כל השאלות הללו.

השיבו הרב האם לא ראית שהסוס רוקע ברגליו במים בעת ששותה? אכן השיב היהודי בתדהמה, באמת מוזר! הסוס, השיב הרב חושב שיש סוס אחר כנגדו שבא לקחת לו את המים… והוא בועט בו, המים נעכרים והסוס שממול "בורח"…

החל היהודי צוחק לטיפשותו של הסוס, וכי אין מספיק מים במעיין בשביל עוד אלפי סוסים?… ועוד בשל כך הוא נאלץ לשתות מים עכורים… אכן אמר הרב, פרנסה יש לקב"ה בשפע, לא צריכים להיות מודאגים מסוסים אחרים…

וכך בקריעת ים סוף ה' הוליך את הים ברוח מזרחית כל הלילה והיה נראה כאילו הים התייבש מחמת הרוח. מדוע? כדי לתת מקום לטעות, כדי לתת מקום לניסיון. [מעיין השבוע]

פרשת וארא

אל תהיה כפוי טובה!

הכרת הטוב

אוהב מצוות לא ישבע מצוות. משה לא מוותר על אף מצוה, ומקצה ערים למקלט הגם שלא יקלטו עדיין.

כיצד איפוא הוא מוותר על מצוה כל כך גדולה כקידוש ה' להכות את היאור ולהראות גדלות הבורא? הרי קידוש ה' גובר אף על פיקוח נפש שאם שאלוהו האם הוא ישראל חייב להודות, ולא יחלל שם ה' אף אם ימות, וכל שכן כאן שמקדש שם שמים בעיני כל ישראל וכל העולם כולו?

אלא משה לא יכול להכות את היאור ואת העפר משום חיוב הכרת הטוב. היאור הצילו בתיבה, העפר טמן את המצרי.

מדוע יש חיוב הכרת הטוב לדומם? האם הם מרגישים?

אלא מבאר הגרא"א דסלר שאמנם הם אינם מרגישים, אולם האדם חש, ובו מתקרר משהו מן התכונה של הכרת טובה. הוא הופך להיות כפוי טובה.

משום כך בור ששתית ממנו את תזרוק בו אבן.

לכל אדם יש הכרת הטוב מעצם בריאתו, כמו שלכל אדם יש אמונה בבורא המוטבעת בו ממעצם הוויתו. מדוע איפוא רבים הם כפויי הטובה?

שתי תשובות בדבר.

כדי להיות בעל הכרת הטוב, צריך תחילה לחוש שעשו לי טובה. אם אין לי כל תחושה כזו, היאך אחוש הכרת הטוב?

אדם שקוצר שדהו וכרמו, ולא מרגיש צורך להביא ביכורים משום שממילא האדמה הצמיחה, והרי אני עיבדתי וחרשתי וזרעתי ועל מה יש לי להודות? לא ירגיש בהכרת הטוב כלפי בוראו.

אדם שהולך בתחושה שהכל מגיע לו לעולם לא יכיר טובה.

אורח טוב מה הוא אומר? כל שטרח בעל הבית טרח בשבילי, כמה התאמץ, כמה חביות פתח כו'.

ואורח רע מה הוא אומר? כל שעשה לא עשה אלא בשבילו, כמה אכלתי? בסה"כ חתיכה אחת כו'… כך הכפוי טובה. איני חייב מאומה.

אם נעמיק יותר, נבין טעם נוסף. יש ביטוי 'אסיר תודה'. מי שחייב הכרת הטוב לחבירו הריהו כאסיר, הוא כבול וחייב להשיב לו. אדם מטבעו אוהב להיות חופשי. הוא לא אוהב שמחייבים אותו. שהוא כבול למאן דהו. ולכן הוא מעדיף לכפור בטובה.

משום כך, פעמים דוקא אלה שעשית להם הרבה טובות הם הכפויי הטובה הגדולים ביותר, ולא זו בלבד אלא שעוד משיבים רעה תחת טובה. מדוע? כי הם מרגישים שזהו עול על צווארם ולכן הם רוצים לפורקו.

מסופר על החתם סופר שפעם אחת, אחד התנכל לו, והוא אמר: 'איני זוכר שעשיתי ליהודי זה כל כך הרבה טובות שהוא כך מתנכל לי'…

ולכן אמר רבינו ירוחם ממיר שאם עשינו למישהו טובה והוא רוצה להשיב לנו אנו מסרבים בנימוס ואומרים: לא באמת לא עשית לנו כלום… נראה לנו שאנו עושים את פסגת החסד, אולם חסד אמיתי הוא לתת לו צ'אנס להשיב לנו. לפטור אותו מן העול של הכרת הטוב.

ובאמת הכרת הטוב מעלתה גבוהה מקידוש ה' שבהכאת היאור, משום שהכרת הטוב כלפי אדם, היא היסוד והבסיס להכרת הטוב כלפי קודשא בריך הוא.

אנוכי ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים כו', אתה מחויב לה' כי הוא עשה לך טובה כשגאל אותך מעבדות לחירות.

כל עבודת ה' מבוססת על הכרת טובה לה' על כל אשר גמלנו, ואילו פינו מלא שירה כים כו' אין אנו מספיקין כו'.

וכל הכופר בטובתו של חבירו סופו שכופר בטובתו של בוראו. פרעה לא הכיר את יוסף שהציל את כל מצרים והביא את כל רכושם לאוצרות פרעה, ועתה אינו מכירו, והנה לבסוף – לא ידעתי את ה'… הא תליא בהא.

ולכן גדולי ישראל כל כך נזהרו בהכרת הטוב.

'הכרת הטוב' של החזו"א משתלמת…

המעשה שסיפר הרב דיסקין בר' ירוחם ליבוביץ ששלח לחתנו [הרב הורביץ?] שיקבל את החזון איש בארץ ישראל וידאג לו, ואכן כך היה. החזון איש רצה להחזיר לו טובה והוא אמר לו שהוא מעדיף שהרב ישאר בעל חוב כלפיו.

לאחר שנים חלה הרב הורביץ וכתב פתק לחזון איש שהוא חולה, והחזון איש הרקיע שחקים בתפילותיו ותוך ימים ספורים הרב הורביץ החלים. כוח הכרת הטוב.

פעם הרב מבריסק עשה שמחה באולם ווגשל, ובעל האולם סירב לקבל כסף, אמר לו הרב מבריסק האם הינך חושב שבזה שאתה אינך מקבל ממני כסף אתה עושה לי טובה? להיפך, אם לא תקבל ממני כסף אהיה חייב לך כל חיי, מחובת הכרת הטוב העצומה על כך, הכסף הוא הדבר הכי זול מבחינתי כדי להתפטר מהחוב הזה…

פרשת וארא

הפגיעה בזולת וגדריה

יתרו פיטם עגלים – והפגיעה שבכך

המחמאה האסורה [והגדת עם תוספת מרובה]

לאלעזר בן אהרן הכהן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה״ (שמות ו, כה). ופרש רש״י: מזרע יתרו שפטם עגלים לעבודה זרה, ומזרע יוסף שפטפט ביצרו. והיינו, כמו שאמרו בגמרא (בבא בתרא קט ע״ב וסוטה מג ע״א) שאביה היה משבט אפרים או מנשה ואימה מבנות יתרו, או להפך.

והקשה ה״בן איש חי״ זצ״ל (סוטה מג ע״א), איך רמזה התורה גנותו של יתרו, שפטם עגלים לעבודה זרה. והלא צותה ״וגר לא תונה״ (שמות כב, כ), לומר לו זכר מעשיך הראשונים (בבא מציעא נח ע׳׳ב)?

וכתב: ״ונראה לומר בסיעתא דשמיא שרמזה כאן שבחו, לומר: כל כך אדוק היה בעבורה זרה ועם כל זה זכה להיות גר קדוש עד שאמר לו משה רבינו עליו השלום ״והיית לנו לעיניים״ (במדבר י, לא), כלומר חביב עלינו כבבת עינינו. וגם מזרעו עמדו צדיקים עצומים שהיו גדולי ישראל (סוטה יא ע״א, סנהח־ין קד ע״א), ואחד מהם פנחס בן אלעזר, איש האלקים״.

ואכן, ה״חתם סופר״ זצ״ל, הקשה (שמות כב, כ): ״יש לדקדק מה אונאה שייך לומר לגר זכור מעשיך הראשונים, והיא תהלתו ושבחו, שהזניח עבודה זרה ודבק בקדושה?״.

הקושיה צודקת כל כך, ואינה קושיה! לא, אין כאן סתירה. אסביר, במעשה שהיה.

בישיבה סיפרו, שבשעתו סערה וילנה וגעשה: היה שם סנדלר שעלה לגדלה, וערך חתונה ברוחב יד כמנהג הגבירים. לאחד מעשירי העיר חרה על הסנדלר לשעבר המשווה עצמו לאצולת הגבירים, וכשהוליך את בנו לחופה בא מולו, חלץ נעלו ושאלו כמה יעלה לו תיקון הסוליה. נבוך המחותן, שמחתו הושבתה ופניו הולבנו ברבים.

כששמע על כך רבי ישראל מסלאנט זצ״ל הזדעזע ואמר: ״בטוחני שגדולי הדור הקודם נתבעים עתה לדין על שלא חינכו את קהלם למידות טובות, ואפשרו למקרה כזה לקרות!״ –

והגביר הגרי"ס את פעליו בהשרשת תנועת המוסר, ושם בה דגש על חנוך למידות והקפדה על המצוות שבין האדם לחבירו.

ואני, ככל שהתקוממתי על המעשה השפל שלא ייעשה, מעולם לא הצלחתי להבין במה התבייש אותו עשיר. אדרבה, אם הזכירו לו שהיה סנדלר ועלה לגדולה, הן תגדל שמחתו בכפל כפלים, והודאתו לבוראו תתעצם שבעתים!

היה לי יריד נעורים באנטוורפן. יחד שהינו בסיביר, התענינו והתיסרנו. בכל פעם שהגעתי ועליתי לבקרו, היה נושא ידיו ומבקש: ״רבי יעקב. רק אל תדבר על סיביר!״

רצונו הוא כבודו. הזכרונות מכבידים עליו, מקדירים את רוחו. אבל הבעתי באזניו פליאה: ״למה זה מעציב אותך. אדרבה, זכור ושמח שזכית ונחלצת, ותודה לקדוש ברוך הוא על רוב חסדיו!״ –

הן זה ענין ״מתחיל בגנות ומסיים בשבח״ בהודאת יציאת מצרים (פסחים קטז ע״א): מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשו קירבנו המקום לעבודתו״!

ולדברי רבי עקיבא (סוכה יא ע״ב), נצטוינו לשבת בסכה לדורות עולם, כדי לזכור ״כי בסוכות – סוכות ממש – הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים״ (ייקרא כג, מג), פרש רשב״ם: ״חג הסכות תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך״, באספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב דגן תירוש ויצהר, ״למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר״ ארבעים שנה בלא ישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתים מלאים כל טוב.

ושנינו (קדושין סו ע״א): מעשה שהלך ינאי המלך לכוחלית שבמדבר וכבש שם ששים כרכים ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה וקרא לכל חכמי ישראל. אמר להם: אבותינו היו אוכלים מלוחים [סוג ירק] בזמן שהיו עוסקים בבנין בית המקדש [בית שני, שעלו מן הגולה והיו עניים, והיו מוציאים הוצאות במלאכה] אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו [זכר לעניותם, ולהודות לפני הקדוש ברוך הוא שהצליחנו והעשירנו (רש״י)] והעלו מלוחים על שלחנות של זהב, ואכלו!

להתביש בכך צריך? להודות על כך צריך! שכך שנינו (אבות דרבי נתן, סוף פרק כא): מעשה ברבי עקיבא שהיה יושב ושונה לתלמידיו, ונזכר לו מה שעשה בילדותו – איך בילה ארבעים שנה מחייו לריק!

מה עשה, נאנח?! נאנק?! הצטער והתאבל?! – אמר: ״מודה אני לפניך ה׳ אליקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות בשוק״.

ודאי, כך צריך לחשוב, כך צריך להתיחס. אבל אם כך, קמה וניצבת קושית ה״חתם סופר״, מדוע אסרה עלינו התורה להזכיר לגר את עברו! למדנו מכאן יסוד: שצער הזולת לא קשור בהעלבה אמתית. אפלו אם זה כבוד עבורו, ״תהילתו ושבחו״ כדברי ה״חתם סופר״, אפלו אם אין לו במה להעלב. אבל האיסור הוא לומר לו מה שמעליב אותו, בצדק או בטעות!

כשהתורה מכתירה את יתרו בשם ״פוטיאל״, שפיטם עגלים לעבודה זרה והפנה לה ערף והתגייר וזכה לחתן כמשה רבינו ולנכד כפנחס בן אלעזר, זו מחמאה. ואם אדם היה נגש אל יתרו וקורא לו פוטיאל על שפטם עגלים לעבודה זרה, ויתרו היה נפגע, היה עובר על לאו מדאורייתא!

יותר מדי פעמים שומעים אנו התנצלות בנוסח: מה כבר אמרתי, ממה הוא נעלב. אמרתי את האמת, וזו היתה אפלו מחמאה – וזה יתכן, ולמלבין הפנים אין חלק לעולם הבא!״.

תוספת:

לא רק שאין לו לאדם לומר "מה יש לו להפגע"? אלא אפילו אם האדם הזה הוא דורש את פגיעתו – וכאן כל שכן שאין לי לחוש על כבודו – כשהוא לא חש, ובכל זאת – נוח לו שיפיל עצמו לכבשן האש ולא יפגע בו!

וזו גמרא מפורשת:

הגמרא מספרת על מר עוקבא שבשכנותו היה דר עני בכל יום היה רגיל מר עוקבא להשליך לו ארבעה זוזים בחור של ציר הדלת העני מצאם ולא ידע מי הניחם שם פעם אחת אמר העני בלבו אארוב ואראה מי משליך לי את הכסף אותו היום התאחר מר עוקבא בבית המדרש וכשהלך לבית העני התלוותה אליו אשתו כיוון שהרגיש בהם העני יצא ממחבואו כדי לראותם אבל הם כרחו מפניו במנוסתם ראו תנור נכנסו שניהם לתוכו והתחבאו שם אותו תנור גרפו ממנו את הגחלים ממש זמן קצר קודם לכן ועדיין חומו עימו רגליו של מר עוקבא נכוו אמרה לו אשתו "שים רגליך על רגליי ותינצל מכיוון שרגליי לא נכוות" חלשה דעתו של מר עוקבא שרק בו שלט חום האש ניחמה אותו אשתו "זכותי גדולה מזכותך היות ואני נמצאת בתוך הבית עניים פוגשים אותי ואני מחלקת להם להם ובשר ומיני מזונות הראויים לאכילה ואילו אתה נותן להם מעות והם צריכים לטרוח ולהכין לעצמם סעודה"

ומקשים העולם מה כל החרדה של מר עוקבא ואשתו ולמה להם לברוח לתנור הרי העני כשרדף אחריהם הביא את הבושה על עצמו מרצונו ומדוע מסרו נפשם?

מעשה נוסף:

מסופר על [כמדומני] ר' איסר זלמן מלצר שפ"א מסר שיעור בביתו, וציטט גמ' ונקב את מקום הדף כא עמוד ב', והיה שם בחור שמיד תיקן אותו ואמר בדף כב עמוד ב'! הרב מיד אמר שוב כא:, והתלמיד חזר שוב. מיד קם התלמיד ללכת להביא את הגמרא ולהוכיח את טענתו, אולם הרב מיד עצר בעדו ואסר עליו להביא את הגמרא. נאלץ התלמיד להמשיך ולשבת. לאחמ"כ בתום השיעור כששב לישיבה היה להוט למצוא את המקום המדויק ולהוכיח לרב שהוא הצודק, אולם להפתעתו מצא שאכן הרב צדק ולא הוא… הוא שב להתנצל בפני הרב, והרב אמר לו ידעתי שאתה טועה ומשום כך אף התנגדתי כל כך שתביא את הגמרא, כדי שלא תתבייש… והתלמיד חשב שהרב רוצה למנוע בושה מעצמו

גם כאן נשאל – הרי הוא רוצה להתבייש – שיתבייש! מדוע אני צריך למונעו?

אלא ההסבר הוא ענין הפגיעה בזולת כל כך חמור – שגם אם אתה לא מבין מה יש לו להפגע, וגם אם הוא עצמו הביא זאת על עצמו, אבל בכל זאת יש כאן פגיעה – יש לברוח מזאת כמו מאש!

זה בנוגע למצב בו אנו חלילה נפגע באחרים.

אך בנוגע למצב בו פגעו בנו – המבט הוא שונה.

כשפגעו בנו עלינו לשמוח כי בזה מעבירין לנו על כל פשעינו אם האדם היה יודע מה גורם הוא בכל חטא ובכל עוון כמובא בספרי האר"י והמקובלים הרי יחרד וילפת אשר אין בכוח אנוש לסובלם וכאן הבטיחו חז"ל שבזה שהאדם סופג עלבון מעבירין על כל פשעיו

ובשם רבי משה קורדבירו זצ"ל נאמר שפירוש הפסוק "יתן למכהו לחי ישבע בחרפה" שאם חברך היכה אותך מכת לחי והוא עלבון גדול עליך לשבוע מחרפה זו כאדם שהתענג על מאכל דשן כן אתה צריך להרגיש.

וכ"כ השל"ה הק' ישמח בחירופים יותר מאכילת מעדנים דבר זה מצינו אצל דוד המלך ע"ה כמובא בתהילים צב "בקמים עלי מרעים תשמענה אוזני" דהיינו כשמרעים קמים עלי ומחרפים ומגדפים אותי אזי "תשמענה אוזני" אני מקשיב ושומע את דבריהם ובזה אני זוכה שיקויים בי "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" ומידה זו מזכה אותי להיות צדיק ולפרוח ולשגשג כארז.

המעשה בחזון איש שהוכיחו אדם שלא הכירו שיקרא תהלים, ולבסוף הצטער לגלות שדיבר בחוצפה לחזו"א אך הרב הרגיעו שקיבל תוכחתו ואכן החל לקרוא מדי יום כמה פרקי תהלים…

הגמרא מספרת על דוד המלך גמרא ב"מ נט שבני דורו היו באים ואומרים לו דוד הבא על אשת איש מה דינו והוא ענה להם מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא אבל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא!

מספרים על חתנו של "הנודע ביהודה" שהיה גאון גדול בתורה חריף ובקי וכל רז לא אניס ליה אך אשתו הייתה מבזה אותו תמיד ליד תלמידיו ובכל הזדמנות שהיה מופיע ליד הציבור הייתה מבזה אותו ומקנטרת אותו כדברים והציבור הגדול בעירו המה ראו כן תמהו נבהלו ונחפזו רעדה אחזתם כיצד מעיזה בתו של "הנודע ביהודה" לבזות את בעלה שידוע בכל הדור כגאון אחד ומיוחד ותהי לחידה בעיניהם לאחר שנים רבות כשנפטר אותו חכם באה הרבנית קבל עם ועדה והתחילה לבכות בקולות רמים על פטירת בעלה הרב הגאון והחלה לספר את גדולת בעלה בנגלה ובנסתר וסיפרה שלפני החתונה עשה עמה בעלה הסכם שבכל פעם שיהיה בציבור תבזה אותו כדי שלא יתגאה והיא בלית ברירה הסכימה וביקשה מבעלה שייתן אות שדבריה נכונים וראו כל העומדים את ראש הנפטר זז ומאשר את דברי הרבנית מכאן נלמד כמה חשוב שאדם יקבל בזיונות בעולם הזה ויבין ויעריך גודל מעלתם ועוז הדרם.

יוסף הצדיק כל ימיו הקפיד לא לנקום על מה שעשו לו ולמרות הבזיונות ועצם המכירה שגרמו לו אחיו מעולם לא עלתה על לבו להשיבם כגמולם וכמעשיהם האדם מחוייב לסלוח על כל מה שעושים לו משום שאם הוא אינו מוחל הריהו מצער את השי"ת!

ואם האדם יתבונן ידע שעל כל עלבון מעבירין על כל פשעיו וכן אומר האר"י הקדוש דבכל התשובות שבעולם המעולה מכולם היא סבלת העלבונות החירופים הגידופים והוא מועיל יותר מכל מלקיות וסיגופים!

ובירושלמי מועד קטן פ"ג משנה א מסופר על ר' אלעזר בן הורקנוס שהלך בשוק ועבר ליד בית ובאותה שעה הייתה אשה מכבדת הבית היא אספה את האשפה והשליכה לרחוב ור"א שעבר בדיוק שם ספג את האשפה על ראשו ר"א לא כעס ולא התרעם ואמר "דומה אני כי חבריי שריחקוני מעתה יקרבוני" דכתיב "מאשפות ירים אביון" הרי שאדם בעל שכל רואה בבזיון זה פתח להתעלות ולהתרוממות.

מכך נוכל ללמוד כי המעביר על מידותיו אינו זה שמעביר על דברים של מה בכך זו אינה גדולה אלא מדובר על דברים שיש לכעוס ולרגוז עליהם שהמעשה הנעשה בהם הוא מעשה פוגע ומביש ויש בו מקום לחשבונות רבים ובכל זאת האדם מעביר עליהם ולכן מעבירין לו על כל פשעיו על כן התיקון למידה זו היא סבלנות ואורך רוח וישים לנגד עיניו כמה יכול לזכות על ידי שמירת מידה זו וידע שהכל מאתו יתברך!

לסיכום –

יש לאדם להזהר שלא לפגוע בזולתו גם אם "אין לו סיבה להפגע".

וגם אם הוא עצמו הביא זאת לעצמו.

ואם בנו פגעו – נשמח על הזכות להיות מן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבין שעליהם נאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו!

פרשת וארא

פרעה גדלו אמה – לדמותו של אדם קטן

הגודל האמיתי של הבן אדם – כפי מידת האמת שבו

״הוא אמה וזקנו אמה״ [והגדת עם תוספת מרובה]

פרעה שהיה בימי משה אמגושי [מכשף] היה. הוא אמה, וזקנו אמה״ (מועד קטן יח ע״א). בהנחה שהזקן אינו צומח מקצה הגולגולת, היה דורך על זקנו בלכתו… גמד מגוחך, קריקטורה מעוותת. האמנם כך נראה? אכן כן, כתב השל״ה (סוף פרשת וארא), ״כי אין מקרא ואין דברי חז״ל יוצאים מידי פשוטם״ (יעוין שבת סג ע״א).

[אגב, יש שמסבירים בדרך צחות עפ"ז את שנאמר אצל יוסף (בראשית פרק מז-ז) וַיָּבֵ֤א יוֹסֵף֙ אֶת־יַֽעֲקֹ֣ב אָבִ֔יו וַיַּֽעֲמִדֵ֖הוּ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַיְבָ֥רֶךְ יַעֲקֹ֖ב אֶת־פַּרְעֹֽה: וכי יעקב היה נכה ח"ו, שהיה צריך להעמידו? אלא יעקב מנסה לראות היכן הוא פרעה ולא מוצא, ויוסף מעמידו אותו ומורה לו באצבע הנה! זה ההוא שם הגמד ההוא…].

אבל המהר״ל מפראג זצ״ל (״באר הגולה״, באר ה) כתב, שיתכן ובפועל היה גבה קומה ורחב גרם. חז״ל התכוונו לדמותו הרוחנית, לאישיותו, זו היתה של גמד מגומד. אישיות קטנה ומצומקת. אלו נברא בצלמה ובדמותה של נשמתו הזעירה, היה ננס זעיר. אבל פעלו כאן חוקי תורשה ועוותו את צורתו כך שנראה כאדם רגיל ואף מרשים!

ואנו נזכרים בספורו של הגאון הקדוש בעל ״שבט מוסר״ זצ״ל בספרו ״מנחת אליהו״ (פרק ה). הוא נקרא להוציא ׳דבוק׳ שנכנס באדם, והחל לשוחח עם הנשמה המיוסרת. הלה ספר על עברו, חטאיו ועונשו. בתוך הדברים שאלו, מה גדלה של נשמה? אמר האומלל: ״יש ויש. אני למשל, כאגוז – אבל יש קטנים יותר״. גם זו נחמה…

ואני חושב לעצמי: הולך אדם בעולם, מתגאה בקומתו הנישאה. אבל אותה ישאיר פה. שרועה בשכיבה. ומה יעלה למעלה, גרגר שומשום?! אברהם אבינו קרוי ״האדם הגדול בענקים״ (יהושע יד, ט). איני יודע מה היה גבהו, אבל אישיותו! ״ושם [בשונם] אשה גדולה״ (מלכים ב ד, הו, לא גדולת ממדים, אלא יראת חטא (תרגום יונתן) וחשובה (רש״י)! ופרעה, אפס. גמד, באישיותו! מדוע?

כי אחד הרברים שהעולם עומד עליהם, היא האמת (אמת פ״א מי״ז). עולם שקרי הוא עולם מעורער. כמו שסיפרו במדרש (מדרש תהלים ז) שהשקר ביקש להכנס לתיבת נח. אמרו לו: שנים שנים באים אל התיבה (בראשית ז, ט), אינך נכנס אלא אם תביא בת זוג. פגש בפחתא – נזק ובקשה להצטרף אליו. אמרה לה הפחתא: אם כבת זוג, אז כבת זוג: כל מה שאתה מרויח אני מוציאה! הסכים, ומני אז כלל בל יעבור הוא: כל מה שהשקר מרויח, מכלה הפחתא הנזק והחסרון!

המלכות, אמורה להעמיד העולם על כנו: ״מלך במשפט יעמיד ארץ״ (משלי כט, ד). ולפיכך, אמורה היא להיות מושתתת על האמת: ״המלכות אינה חוזרת בה [מהבטחתה], אם אומרת שתעקור הר, תעקור הר ולא תחזור בה!״ (בבא בתרא ג ע״ב, וערכין ו ע״א), עד כדי כך, שאף "הדבור של המלך נחשב כמעשה״! הורדוס לא היה ידוע כדמות חיובית, להיפך. אבל בבא בן בוטא סמך על מלתו ויעץ להרוס את בית המקדש כדי לבנותו שנית ברוב פאר והדר. [למרות שהיה עבד לרומאים, וכששאלם הורו לו שאם הרס לא יבנה (בבא בתרא ד ע״א)!]

ופרעה, מלך המעצמה האדירה באותם ימים, שקיבצה כל כסף וזהב שבעולם (פסחים קיט ע׳׳א), ומילתו אינה מילה. מבטיח לשלח את העם וחוזר בו, שב ומבטיח ושוב חוזר בו!

הגמרא (כתובות עז ע״ב) מספרת, שובי יהושע בן לוי עלה בחייו לגן העדן העליון ונשבע שלא יצא. אמר הקדוש ברוך הוא: נבדוק, אם מימיו לא נשאל על שבועתו, ישאר בגן העדן, [ואם לא, ישאל על שבועתו ויצא].

והסביר הסבא מקלם זצ״ל (״חכמה ומוסר״ ח״א מאמר מב) שבודאי אין אסור להשאל על השבועה. וכשנישאלים, עוקרם החכם מעקרם, וכאלו לא היו (כתובות עד ע״ב). אבל אדם שאמר, וחזר בו, אישיותו אינה משלמת. אינו ״בן העולם הבא״, אינו שייך לעולם האמת בחייו! ״אחות לנו קטנה״, זה אברהם אבינו שאיחה [חיבר] את כל באי עולם לקדוש ברוך הוא. ״מה נעשה לאחותנו״, מה אפשר לבנות עליו?

״אם חומה היא״, אם מעמיד הוא דבריו כחומה, ״נבנה עליה טירת כסף״, שייך הוא למציאות איתנה ומושרשת ואפשר לבנות עליו עם נצחי.

״ואם דלת היא״. שמטלטל דבריו כדלת שפעמים נפתחת ופעמים נסגרת, ״נצור עליה לוח ארז״ (שיר השירים ח, ח) שמרקיב והולך (שיר השירים רבה ח, יב). לא הוא מציאות קיימת, ולא העם שיקום ממנו.

אמר אברהם: ״אני חומה!״ ״איתן האזרחי״ הוא (מלכים א ה, יא. בבא בתרא טו ע״א). ובאמת, לפיכך ״האדם הגדול בענקים״ הוא (יהושע יד, טו). הוא איתן, והאבות בכללותם קרויים ״איתנים״ (ראש השנה יא ע״ב), ואף זה בכלל ״חייב כל אדם לומר אימתי יגיעו מעשי למעשי אבותי״ (תנא דבי אליהו רבה, כה)! פרעה, אמה.

נבוכדנצר, טפח (ילקוט שמעוני דניאל ד). ונחנו מה, כאגוז וכביצה?!

נוסיף ונאמר: זקן בארך אמה, איזה זקן מכובד! אבל כשכל האדם הוא אמה, ומתחבא מאחורי הזקן, מה שוה הזקן?! ״הוא אמה, וזקנו אמה״!

הגמרא (גיטין יד) סיפרה על ״אותן בני אדם, הם אמה וכובעם אמה״ (יעוין במהרש״א). כובע בגובה ששים סנטימטר, אוהו. ולא צילינדר, גם לא ספודיק בדוקא. גם השטריימלאך תפסו גבה. ויש כובעים מכובעים שונים. כובע של משגיח וכובע של ראש ישיבה, כובע של רב ושל דיין. אבל, אבוי אם ״הוא אמה וכובעו אמה״ –

ונחנו מה, על איזה גובה מכסה כובענו?!

תוספות:

זהירות הסטייפלר בשקר

וכפי שמסופר שבזמן שנאלץ ה"סטייפלער" לשרת בצבא רוסיה הוטל עליו לשמור באחת המשמרות על בית חולים מסוים ההוראה הייתה כי כאשר יראה איזו תנועה חשודה יירה ברובה והם יכניסו את כל בית החולים לכוננות ה"סטייפלער" שהיה עייף מעמל היום נרדם על משמרתו ונפלט כדור מרובהו מיד הכניסו את כל בית החולים לכוננות והכול ציפו בחרדה לבאות כשלא אירע מאומה נרגעו יצאו ושאלו את הסטייפלער מה ראה ומדוע ירה באותו רגע חלף הרהור בלבו הן יכול הוא לשנות מהאמת ולתרץ עצמו שראה משהו חשוד ולכן ירה אך תיכף נחרד ממחשבה כזו שיוציא ח"ו דבר שקר מפיו והחליט בעזות הקדושה לומר להם את האמת הוא ענה ואמר בפשטות "נרדמתי על משמרתי ונפלט לי כדור מהרובה " תיכף ומיד תפסוהו ואסרו אותו במקום אשר הפושעים הגדולים אסורים שם וגזרו את דינו למוות בתליה לימים סיפר ה"סטייפלער" כי הוא לא פחד ולא חשש כלל גדול היה ביטחונו בהשי"ת כי יצילהו שהרי "שומר מצווה לא ידע דבר רע" והלא כל מעשיו לשם שמים ולכן אף שבדרך הטבע לא היה נראה איזשהו פתח להצלה אך כלום היד ה' תקצר ואכן ישועת ה' כהרף עין לאחר שלושה ימים חל יום ההולדת של הקיסר נתנו חנינה להרבה אסירים בטחוניים ובתוכם היה הסטייפלער והוא יצא לחופשי.

נענוע הראש ורמיזות

כתב בספר חסידים והין צדק יהיה לכם ויקרא יט לו אפילו הן שלך ולאו שלך יהיה צדק ומנין שאף רמיזות שלך צדק

שנאמר קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו משלי ו יג וכתוב שלח אצבע ודבר און ישעיה נח ט ואף נענוע שלך בראש

יהיה אמת כשאדם רוצה לומר הן כופף ראשו וכשרוצה לומר לאו מנענע ראשו לצדדים ואף האברים כולם יהיו אמיתיים

שנאמר שיר השירים א ד מישרים אהבוך סי' תתרנ"ח

ובהקשר לזה כתב בספר שו"ת בגדי ישע אבן העזר סימן ל"ב שכאשר ישב הגאון רבי עקיבא איגר בפוזנא שבמדינת אשכנז נשאל הלכה על ידי דייני קהילת בלוסטק שבמדינת פולין חכך בדעתו אם להשיב ולבסוף הכריע לחיוב בפתח תשובתו גילה מדוע חכך בדעתו ומה הניעו בכל זאת להשיב וכה כתב אליהם אני איני כדאי ששלחתם לידי ממרחק ותודה לאל לא אלמן ישראל מגדולי גאוני זמנינו במדינתכם אשר קטנם עבה ממתני ומצורף לזה עוד רבות הטרדות העצומים לא ישוערו לא ישחררוני להעמיס עלי עוד ענינים חוץ לעירי ואך לאשר בהיותי בברומברג בשמחה של מצוה ביקש ממני ידידי להשיב לכבודם בענין זה ואני שתקתי וחוששני אולי ניענעתי בראשי קצת וכדרך הבטחה לזה מוכרחני לצאת מגדרי להשיב אך הפעם [טובך יביעו ח"א]

אמת ללא פשרות

רבי אברהם ישעיהו קרליץ בעל החזי איש דבוק היה במדת האמת ונפשו סלדה מן השקר ו הקל בכל צורה שהיא האמת לא

ידעה אצלו פשרות וסטיות כפי שנראה במעשים שלפנינו נוהג היה החזון איש להתפלל מנחה גדולה בשעה בחצות היום הן בחול הן בשבת פעם אירע וקשה היה לכנס מנין למנחה בכלת הכנסת שבביתו ורק בשעה נמצא העשירי למנין פנה אליו גיסו רבי שמואל גרינימן ושאלו הזמנתי לביתי לשעה בצהרים אדם אחד והנה בגלל איחור מנחה בודאי אתאחר להופיע לפגישה ונמצא הלה ממתין עלי שלא כפי שקבענו להפגש השיבו החזון איש מי שדבוק במדת האמת אין אצלו כאן שום צל של שאלה יבוטל המנין על ידך אך מדיבור האמת לא תזוז ואכן התפזר הקהל והמנין התבטל.

פעם שכנע החזון איש איך יהודי מבטיח לילדו הקטן מתנה אם ימלא אחרי בקשתו מיד נפנה אליו החזון איש והזהירו שלא

יוליך שולל את הילד כשהוא מזכיר את דברי הגמרא שיש בהפרת הבטחה לילד איסור משום למדו לשונם דבר שקר וגם נוסף לזה

העיר הרי קטנים לאו בני מחילה נינהו ופעם שמע איך אדם מטיח כנגד חבירו אתה מדבר שקר הוכיחו החזון איש לא כך אומרים המילה שקר כשלעצמה שנואה היא אלא הוי אומר דבריך אינם אמת…

פרשת וארא

׳ענה כסיל כאולתו״ [א,ב] [והגדת]

יש גמרא, איך אומר, תמוהה. מי חכם, ויבינה. משה ואהרן באים לפני פרעה ודורשים לשלח את ישראל. פרעה דורש מהם מופת. משליך אהרן את מטהו. והופך לתנין. משליכים החרטמים מטותיהם, והופכים לתנינים. תיקו. ״ויבלע מטה אהרן את מטתם״ (שמות ז, יב). אה, על זה לא חשבו. הם יצרו תניני דמה, בלי רוח חיים. והמטה של אהרן הפך לתנין חי, רוחש ואוכל, תנין אמת, מעשה אלוקנו ונפלאותיו. ונס בתוך נס, קודם שב והפך מטה, ואז בלע תניניהם (שבת צז ע״א). ונס שלישי, שלא העבה (שמות רבה ט, ז). מה אמרו החרטמים, שזו אצבע אלקים? איפה!

״אמרו לו יוחנא וממרא [ראשי המכשפים של מצרים (ו־ש״י)] למשה: תבן אתה מכניס לעפרים [שהוא מקום הרבה תבואה, אתה מביא לשם תבואה למכיר, בתמיה. כך, ארץ מצרים שהיא מלאה כשפים, אתה בא לשם לעסק בכשפים? (רש״י)]. אמר להם: פתגם שגור הוא, למתא ירקיא, ירקא שקל [לעיר שגדל שם ירק הרבה, הבא ירק שלך למכר, לפי שמתקבצים שם הכל לקנות (רש׳׳י)] (מנחות פה ע״א, ובמדרש שם).

לא מובן.

מתי אמרו לו כן? אם כשהשליך מטהו, ודאי סברו שעשה כן בכשפים. אך מה היה לו לענות להם, מיד יראו שפעלת הבורא היא.

ואם לאחר שנוכחו בכך, כשנותרו בלי מטות כי ״תניניהם״ נבלעו בחטף במטה האלקים, איך העזו לומר דבר –

העזו גם העזו. ברש״י (שמות ז, כב) משמע שאמרו כן לאחר שמטותיהם נבלעו!

אבל משה, מה ענה להם! היה לו לומר שעיניהם הרואות שאין אלו כשפים, ושלוחי הבורא הם! כתב רש״י (מנחות, שם): הם אמרו לו דברי לצנות, והוא השיב להם בענינם.

מישהו מבין?!

[תוספת: שלמה המלך אומר

(ד) אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה:

ובפסוק אחריו

(ה) עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו: חז"ל כבר עומדים על הסתירה,

ביאור הגר"א – אל תען כסיל כאולתו – בגמרא פריך אהדדי [עם הפסוק הבא] – כתיב ענה כסיל גו' וכתיב אל תען?

ומשני כאן בדברי תורה וכאן במילי דעלמא. ולכאורה אינו מובן, והלא בפסוקים אין שינוי, ומנין לחלק?

ונראה שתירוץ הגמ' מפורש בפסוק, והגמרא אינו רק מפ' דברי הפסוק,

דכתיב אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה, וכתיב ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו,

ומפ' הגמרא היינו במקום שאם תענה לו תשוה לו גם אתה, והיינו במילי דעלמא, שאמר לך דבר שלא כהוגן, ואם תענה לו ותריב עמו תשוה לו, אל תענה אותו

אבל במקום שאם תענה אותו תסתור את דבריו, ואם לא תענה אותו יהיה חכם בעיניו, שיהיה סובר שנצח אותך, אז ענה כסיל כאולתו, והיינו ע"כ בדברי תורה

ולכן אמרו כאן בדברי תורה כאן במילי דעלמא

ואמר אל תען כסיל כאולתו כי אפילו בת"ח אין להשיב יותר ממה שאמר הוא, כמה שאמר בגמרא האי מאן דאמר ליה חבריה מילתא לא להדיר ליה טפי ממה דאמר ליה חבריה, ולכסיל – אפילו כאולתו אל תען כי פן תשוה לו אם באת להתקוטט עמו:

(ה) עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו:

ביאור הגר"א – ענה כסיל כאולתו – אפילו בדברי תורה אל תענה לפי שכלך, כי יבוז לשכל מילך,

אלא תענה כפי שאלתו – פן יהיה חכם בעיניו שיאמר שלא יכלת להשיב אותו,

אבל לא תהא משיב רק כפי אולתו ולא לפי שכלך:

דוגמא לכך:

מסופר, כי פעם כאשר שהה הרה״ק בעל הדברי חיים מצאנז זי״ע בעיר מרפא, ראה אותו רב ״ליטאי״ עוסק בעצמו בחיתוך וריסוק ביצים ובצלים בשבת קודש, ושאלו: מדוע יטרח כבודו, והלא עבודה זו שייכת למשרתת?

ענה לו הרבי: הלא כבודו יודע כי אם חותכים את הבצלים דק דק יש חשש של איסור טוחן, ובדבר הנוגע להלכה, איני יכול לסמוך על המשרתת…

בשבת הבאה שהה שם אורח ״חסיד״, וגם הוא שאל את הרבי לפשר הדבר. ענה לו הרבי: מאכלי השבת עולים בגימטריה קטנה לחשבון שבע, לאות כי השבת היא היום השביעי, והחל לפרט: דג, בשר, מרק, – כל אחד עולה כמנין שבע, ורק ״בצל״ עולה בגימטריה קטנה לארבע עשרה! ולכן צריך לחתוך אותו לשתיים, ואת זה אני צריך לעשות בעצמי, משום שאי אפשר להעביר כוונות אלה…

בשבת השלישית היה שם ״עם הארץ״, וגם הוא שאל את הרב לפשר הדבר. ענה לו הרבי: המשרתת לא תוכל לדעת בדיוק מתי זמן הסעודה, כי פעמים אני מקדים ופעמים אני מאחר, ולכן היא מכינה שעה ארוכה לפני הסעודה. בוודאי יודע אתה כי אם חותכים בצלים זמן רב קודם האכילה, הם נהיים למרים. לכן אני עושה זאת בעצמי…

אחד הגאונים אשר שהה שם בכל שלוש השבתות, אמר כי עתה הגיע למסקנה שאת טעמו האמיתי הרבי לא מגלה!

בהתחלה הוא חשב כי יש לרבי ״טעם הלכתי״, אחר כך חשב כי אולי יש לו ״טעם קבלי״, אך כששמע על הבצלים המרים, הבין כי הרבי משיב לכל אחד לפי בחינתו ודעתו… כי באמת כל הטעמים אשר נתן הרבי היו אמיתיים. כששאלו אותו מה פשר מעשהו, לא ביקשו לדעת את כל הטעמים הקיימים, לכן יכול היה לבחור לכל אחד טעם אחר, השייך לרמתו של השואל…

מלבי"ם ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו – תענהו על אופן שלא ידמה לו שהוא חכם אחר שלא מצאת מענה,

ועל אופן זה תענהו בדברים קלים, כי עיקר הכונה להראות שהוא כסיל, ולא תענהו בדברים חריפים להראות חכמתך,

כך גם מקבלנו מהסבא מקלם זצ״ל בבאור המאמר, שלפעמים אי אפשר לענות למתנצח בדברי הגיון. כי אז נצבות שתי דעות שוות כביכול, אתה אומר כך והוא אומר כך. עליך לענות לו לשיטתו, כדי שיבין עד כמה הוא נלעג!

ואספר, בענין זה, אחד מרבני רמת גן הוצרך להועץ במרן הרב שך זצ״ל בענין נחוץ. הזמין מונית ומסר את הכתובת. בדרך ספר לנהג אל מי הוא נוסע: רב גדול. לא, לא מקבל, אבל גאון אדיר. לא, אינו מחלק סגלות. ברכות, כן, בודאי. הן פועלות? בלי ספק, הלא הגמרא אומרת (בבא מציעא פה ע״א) שברכת ?זבה הרבים כמוה כבךכת הקדוש ברוך הוא! טוב, הגיעו, והנהג הוציא כפה לבנה, מקפלת, מהתא לימינו, חבשה לראשו. הוא יכול להצטרף ? מבקש הוא ברכה לחולה. ודאי, יכנס ראשון. הרב ישאר אחריו. להועץ בענינו.

התקבלו במאור פנים, והנהג רכן לנשק ידי הרב. בתש עז, קרוב לדמעות, בקש ברכה לכלבתו החולה, נפשו קשורה בנפשה, אהובת המשפחה. וכעת, אללי, חלתה ־

הרב התפלץ בשמעו,, אבל הרב שך, ממש ״זקן מלא רחמים״, נטל את הסדור ודפדף ל״מי שברך לחולה״: ״יש לנו תפלה מיסדת לחולים, שיבריאו בסיעתא דשמייא, אבל לפני כן עלינו לדעת מה שם החולה״ – ״לסי״, ענה בהתרגשות.

הרב שך הביט בו מבעד למשקפיו העבות: ״ושם האמא?״ ״אה… לא יודע״…

״חבל״, נאנח הרב שך וסגר את הסדור, ״אז אי אפשר לעשות ׳מי שברך׳״…

לא היתה זו התחמקות. כך הבהיר לו – אם הלה הבין – שבקשתו מפקעת, ואין עורכים ״מי שברך״ לכלבים…

וכך, על דרך זו, ענה משה רבינו״ לחרטומים: אתם מאשימים אותנו בעשית כשפים, אז נאמר שאתם צודקים. ואז, הרי אתם עצמכם יודעים שאין זו אלא לצנות גרידא….

מסופר, שרב אחד לימד: ״שנים אוחזים בטלית, זה אומר אני מצאתיה וכלה שלי וזה אומר אני מצאתיה וכלה שלי, יחלוקו״ (בבא מציעא ב ע״א).

תמה אחד השומעים: ״מה יעשה בחצי טלית, הלא בקריאת שמע צריך לאחז בארבע הציציות!״

״אה״, ענה הרב, ״בשביל ׳ברוך שאמר׳ די בשתי ציציות״״. וכבר ספרתי –

בשעתו, נקלע בחור מקיבוץ ״עין שמר״ של ״השומר הצעיר״ לבני ברק. שוטט בעיר, והגיע לישיבת פוניבז׳. תמה לראות מאות בחורים בני גילו שוקדים על תלמודם בחדוותא דאוריתא. ״במה אתם עוסקים״, שאל. ענו לו: ״בסוגיות התלמוד״. לא ידע מהו תלמוד, ולא מהי סוגיא. אמרו לו: ״בוא ותחווה שעה של למוד״. הציעו לו כפה והתאימו לו חברותא. אורו עיניו, ונשאר בישיבה! קבל על תורה ומצוות, והיה לבן תורה.

יום אחד נקראתי אל מרן ה״חזון איש״ זצ״ל. ספר שהקבוץ אינו משחרר את נירותיו של הבחור, ויזדקק לתעודת זהוי לדחית גיוסו לצבא. בקש שאסע עמו לחיפה ואסדיר זאת במשרדי הרשיות. הם יערימו קשיים, אבל נובהרדוקער מסתדר בכל מקום…

נסענו צפונה ברכבת, ובתחנת ״בית יהושע״ עלה קבוצניק שהכיר את הבחור, שנראה עכשו כבן ישיבה לכל דבר. נדהם, וקרא: ״מה אתך, עברת אל הנחשלים הנבערים האלה? כלום אינך יודע שחסר לסם ברג בראש, מה אתה עושה שם?!״

נדרכתי. הבנתי שעומדת להתחולל כאן מלחמת תרבות, ומה הבחור הזה – בסך הכל כמה שבועות בישיבה – ידע לענות. אולי משום כך נשלחתי אתו, שאענה במקומו –

ואז שמעתי שהבחור עונה: ״עזב, דוד. הנח לי להיות מטומטם כמו ה״חזון איש״, ואתה השאר פיקח כמו יוסקה״… הלה נבוך בעליל, גרר רגלים ועבר לקרון הסמוך. שאלתי: ״מי זה יוסקה?״ וענה: ״אה, הוא מחלק את התערובת לתרנגולים״. ואז הבנתי, שכך צריך לענות. רק כך מבינים הם, כמה נלעגים הם!

אבל, אספר –

כשנפטר הגאון הצדיק רבי חיים לייב לובצ׳נסקי זצ״ל, רבה של בראנוביץ׳, פנו פרנסי העיר לבנו הגדול, הגאון הצדיק רבי יעקב ישראל לובצ׳נסקי זצ״ל, חתנו של הסבא מנובהרדוק זצ״ל, שימלא מקום אביו ברבנות. סרב, כיון שרוחות רעות החלו לנשב בעיר, ורבו המתפרצים ופורקי העול. החל הסחף, ונצרכת גבורת ארי לעמוד בפרץ. מי יטיל על עצמו אחריות כבדה זו.

אמרו: במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש!

הסכים, לתקופה מגבלת. עד שימצא רב אחר. ובינתים, החל לפעל במלא המרץ. לפני כניסת השבת עבר מחנות לחנות ומחה בקולי קולות עד שהקונים נשמטו והבעלים נאלצו לסגר את עסקיהם.

טענו כנגדו: ״מה הכפיה הזו?! האם לא ידעתם שתקופה חדשה הפציעה? הגיעה שעתן של זכיות הפרט, וחרותו לעשות ככל העולה על רוחו!״

מה היה עליו לומר להם? היה צריך לומר: אתם באים בהבל הבלים, ואנחנו באים בשם אלוקי עולם!

ומה ענה להם?

השיב כנגדם: ״ודאי, וגם אני בא ברוח התקופה טוענים אתם שכל אדם זכאי לעשות ככל העולה על רוחו וזה הדבר העולה על רוחי, לעצר בעדכם ולצעוק ולמחות נגדכם, ולסגור את עסקיכם!״… ומה יכלו לענות…

הוא הדין כאן – חרטומי מצרים לעגו למשה רבינו, בכשפים אתה בא עלינו –

יכול היה לענותם: אתם בכשפיכם, ואני בכוחו של בורא עולם. אבל בחר לסכור פיותיהם לשיטתם: אם נוטלים אתם חירות לעצמכם לחולל כשפים ולהטיל באמצעותם את מרותכם, איך תוכלו למניע בעדנו לחולל מופתים שיכריחו אתכם להכנע לדרישותינו –

ומה יכלו לענות…

[תוספת: וכאותו ששאל לחרדי מדוע אינכם עומדים בצפירה? השיבו הלה – מה זה מצוה לעמוד בצפירה? כן! השיב החילוני בפסקנות. א"כ השיב הרב – אז אני חילוני…

מספרים שאחד פנה פעם לרב חרדי ושאל אותו – מדוע אתם מזלזלים בהרצל, אתם אומרים עליו שהיה מתבולל, ורצה לנצר את העם היהודי, ועוד פרטים מבישים עליו ועל משפחתו… בסה"כ היה יהודי טוב שהשתדל בעד עמו… אמר לו הרב חס ושלום, יש לנו כבוד והערכה עצומים להרצל, יותר מלרבים מגדולי ישראל!!

הלה נפעם – מה באמת? כן, השיב הרב, אם מישהו היום יביא לי את התפילין של החפץ חיים, אני מוכן לשלם עליהם 10000 דולר! ושל הבית יוסף – 100.000 דולר, ושל הרמב"ם – מליון דולר! ומי שיביא לי את התפילין של הרצל – אני מוכן לשלם מאה מליון דולר!! ופני הלה חפו….

המעשה עם הרב מבריסק והכופר שטען שחז"ל טעו בבר כוכבא, והשיבו הרב מנין לך שטעו? והשיב מכך שהוא מת, א"ל הרב אז גם אתה מודה שמי שמת כבר לא משיח….

מה כל זה נוגע לנו? אנו צריכים לענות כסילים??

זה נוגע לנו בחינוך הילדים. פעמים אבא או אמא אומרים לילד דבר מה. הוא מתחיל להתווכח. תלך לישון כעת. למה עכשיו? אני לא עייף. למה אח שלי לא הולך ורק אני? ועוד כל מיני טיעונים יצירתיים ומבריקים…

זו מלכודת שקל ליפול בתוכה – אנו מגיבים. על כל שאלה – תשובה. וחשים חכמים שאנו יודעים לענות את התשובות והילד שלנו לא מצליח "לסבן" אותנו.

אך כאן הטעות – כשעונים לילד יש חשש "פן תשווה לו" – א. העמדת את עצמך בשווה לו, אני טוען טיעון, ואבא משיב, אני אומר – ואבא עונה. כך שגם אם הוא בסוף "לא ישתכנע" – הוא יגיע למסקנה שיש כאן "מחלוקת", ונסתיים בתיקו…

יש כביכול שתי דעות, וכל אחד ביטא דעתו, וזכותי לא לקבל דעתך… זה הרס החינוך והסמכות ההורית בבית!

אבל אם אתה אומר טיעון אחד בקצרה – וצריך לומר טיעון אחד, שלא יהיה כמגלומן הגוזר גזירות ו"קיימו גזרתי"!! יש לומר הסבר קצר, וזהו! לא ויכוחים, לא הסברים ארוכים וחסרי תוחלת. ראית פעם הורה שהצליח "לשכנע" את בנו או בתו ללכת לישון מוקדם? הרי הילד מראש לא מעונין, והויכוח רק נועד למשוך זמן ולהתיש אותך, לא כדי לשקול בכובד ראש את טענותיך, ולהסיק מסקנות אם אתה צודק…

לאחר ההסבר הקצר, הילד ממשיך להתווכח – אומרים "הסברתי, ואיני מתכוין להתווכח, אתה הולך כעת לישון". זהו. לחזור על כך עד שיקיים. אם הוא ממשיך לסרב, כאן יש כבר דרך של ענישה, בכל ילד לפי עניינו, ודאי לא בהכאה שהוכחה שלא רק שאינה מועילה אלא עוד מזיקה ומקלקלת [למעט בגיל קטן מאד במקרים נדירים].

משה רבינו מלמד אותנו – לכל אחד צריך לדבר ברמה שלו, לשיטתו!]

פרשת וארא

להבחין באצבע אלקים

האצבע והיד [שני מאמרים מוהגדת עמ' 164 + 155]

שנינו (במכילתא בשלח): רבי יוסי הגלילי אומר, מנין שלקו המצרים במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות?

במצרים מה הוא אומר: ״אצבע אלוקים הוא״ (שמות ח, טו).

ועל הים מה הוא אומר: ״וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים״ (שמות יד, לא).

כמה לקו באצבע, עשר מכות. אמור מעתה, במצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמישים מכות.

נשאלת השאלה, הן החרטומים אמרו: ״אצבע אלוקים הוא״, על מכת הכינים לבדה. ואם כל מכה אצבע, הרי עשר מכות הן שתי ידים, ועל הים לקו ביד אחת בלבד!

והגאון מוילנה זצ״ל ענה על כך תשובה נפלאה. ההבדל בין אצבע ליד אינו בכמות, שביד חמש אצבעות. ההבדל הוא מהותי, שבאצבע מזהירים. ואלו ביד מכים!

וכששמו בפי החרטומים את הביטוי ״אצבע אלוקים הוא״, ונכתב כן בתורה, הרי זה כדי לומר שבחינת מכות מצרים היא אזהרה, ולא עונש. ואלו בים נאמר: ״וירא ישראל את היד הגדולה״, ששם קבלו את עונשם במדוקדק: הכשרים שבהם, [יחסית כמובן], צללו כעופרת, הרשעים ירדו כאבן, והאכזרים יותר ננערו כקש.

ונורא הדבר למתבונן: כל מכות מצרים הנוראות, דצ״ך עד״ש ובאח״ב, וכל מכה ומכה היתה של ארבע וחמש מכות. כל היסורים הנוראים, כל ההפסדים והאסונות, עד ״הטרם תדע כי אבדה מצרים״, כלם בגדר אזהרה גרידא?! כמה יש לפחד!

הגמרא שואלת (ערכין טז ע״ב): עד היכן תכלית יסורין? פרש רש״י: סוף מדת יסורין, כלומר יסורין שאין פחותים מהם.

ועונה: כל שארגו לו בגד ללבוש, ואינו מתקבל עליו.

שאינו למידתו כהוגן, וצער הוא לו.

יסורים זעירים הם: ככלות הכל, אתה לבוש, והבגד נאה, אז מה אם הוא קצת צר וקצת לוחץ?

אבל הגמרא אינה מקבלת זאת. אלו, יסורים גדולים הם. עולמו חשוך בעדו.

גדולה מזו אמרו, אפילו נתכוונו למזוג לו כוס חמין ומזגו לו צונן, צונן ומזגו לו חמין.

נתאר לעצמנו, אדם מבקש לשתות כוס קפה חם, לוהט. מוזג ויושב לשתות, והטלפון מצלצל. השיחה מתארכת והקפה מתקרר, יסורים הם. לו היית ראוי, היה הטלפון מצלצל לאחר שתית הקפה.

ויש אומרים, אפילו הושיט ידו לכיס לטול שלוש מטבעות ועלו בידו שתים, ויש טורח לשוב ולהוציא את השלישית.

אם כן, לא בכדי אומרים אנו על כל צער ועגמת נפש: "שיהיה לכפרת עוונות" – [אם אנו שברנו, אך אם הבן שבר – "אתה לא יכול לפתוח את העיניים"??]

ואיננו מבינים, שאין זה אלא איתות. ״אצבע״, ולא ״יד״.

להסב את תשומת לבנו. על דרך שאמרו (ברכות ה, ע״א): אם רואה אדם שיסורים באים עליו, יפשפש במעשיו (מהרש״א)!

וכן אמרו במדרש (ויקרא רבה ל,ב): ״תודיעני אורח חיים, שבע שמחות את פניך׳ (תהלים טז, יא).

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, תודיעני באיזה פילון [שער] מפולש לחיי העולם הבא. אמר לו הקדוש ברוך הוא, יסורים אתה צריך, ״ודרך חיים תוכחות מוסר״ (משלי ו, כג). הינו יסורים כאתות להיטיב דרך.

הלא נראה, שהתוכחה הנוראה בפרשת בחוקותי, רצופה איתותים:

״והפקדתי עליכם בהלה, את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבת נפש״ (ויקרא כו, טז).

אין אלו יסורים לעונש, כ״יד״, אלא אזהרה, כ״אצבע״.

והראיה, ש״אם עד אלה לא תשמעו לי״, יבוא גל נוסף של איתותים: ״ושברתי גאון עוזכם, ותם לריק כוחכם״.

ואם לא יתאותתו, יבוא גל נוסף: ״והשלחתי בכם את חיית השדה ושיכלה אתכם והמעיטה אתכם״.

ואם זה לא יעזור, אזי: ושילחתי דבר בתוככם, ונתתם ביד אויב״. ואם גם זה לא, אזי: ״ואכלתם בשר בניכם, ובשר בנתיכם תאכלו״. וכל זה, עדין, כאיתות. כ״אצבע״. לא כעונש, אלא כדי ש״או אז יכנע לבם הערל״.

ואנו סבורים, שאם נשברת כוס, כבר התכפרנו ויצאנו ידי חובתנו –

ולא מבינים שאין זו אלא ״אצבע אלוקים״, המתריעה שנשוב מבעוד מועד.

וגם אם נאויים באצבע אחר אצבע, עדין אין זו ה״יד״ המענישה –

ואם נשוב, נמנע אותה!

מכת המחבלים המתאבדים

סיפר הגר"י גלינסקי: נשאלתי איך להתיחס למכה המשולחת, למחבלים המתאבדים. תופעה המונית, שאינה נתפסת בשכל האנושי. צעירים חוגרים חגורת נפץ, הופכים עצמם לפצצה מהלכת, פוסעים ברחוב, נכנסים לקניון הומה, עולים לאוטובוס גדוש, ולוחצים על הכפתור, זורעים הרג והרס. איך? זה מובן, לא נתפס.

והשבתי: למה זה לא מובן, אין מובן מזה – וכמו כל דבר, גם זה רמוז בתורה הקדושה!

עוד לפני חמישים שנה, כשאיש לא חלם על התופעה הזו, לא תיארה בדמיונו, אמר הרב מבריסק זצ״ל: הם ־ השלטונות – סבורים, שאם יהרגו בערבים יפחידום, והם יסוגו ויכנעו וישלימו. אבל הכתוב אומר: ״ויצא האמורי היושב בהר ההוא לקראתכם וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים, ויכתו אתכם בשעיר עד חרמה״ (דברים א, מד). וכתב רש״י: מה הדבורה הזו כשהיא מכה את האדם מיד מתה, אף הם כשהם נוגעים בכם מיד מתים".

ובכן, האם זה מנע מהם מלרדוף ולעקוץ? לא ולא: ״ויכתו אתכם עד חרמה״! ומדוע?

 משום שדחפום ממרום! לא היו אלא ״רצועה רעה להלקות את ישראל״, כדברי הזוהר הקדוש (ח״ג קעה, א).

כשדבר קורה באופן לא טבעי – חייבים להבין – אצבע אלוקים היא!

ידוע שהגרמנים הארורים החישו תגבורות וציוד לחימה לחזית המזרחית, לעמוד מול מתקפת הרוסים שאימה למוטט את קו החזית לארצם. אבל רכבות הצבא עוכבו, כדי להעניק זכות קדימה לרכבות המות שהובילו את היהודים למחנות ההשמדה!

מישהו מסוגל להבין? אפילו לשיטתם השטנית והזדונית. אבל הצבא זקוק נואשות לתגבורת, ואלו היהודים, מה יקרה אם ישלחו את היהודים להריגה מחר ומחרתים?

ומקובלני מרבותינו, שכאשר יש קושיא חזקה, טמונה בה עצמה התשובה, הרי זו הוכחה שממרום דחפום, להיות מלאכי חבלה: ״מה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבוא. הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי״ (ישעיה י, ג,ה).

וידועים דברי הסבא מקלם זצ״ל, שלפיכך נצטוינו לזכור יציאת מצרים כל ימי חיינו. משום שאין לך יסוד בהשקפה שאינו מצוי בגאולת מצרים, ואף יסוד זה בכלל –

טבע מוטבע בבעלי החיים, לרצות לשרוד. וטבע מוטבע בהם, לפחד מאש. ומשה רבינו הודיע לפרעה, שהצפרדעים ימסרו עצמם למיתה ויקפצו לתנורים הלוהטים כדי לעשות רצון קונם (פסחים נג ע׳׳ב) –

ומה לנו להתפעל מהערבים המתאבדים. שפועלים בניגוד לטבע האנושי. הרי הם כצפרדעים, וכדבורים!

ה״חפץ חיים״ זצ״ל אמר בשם הגאון רבי איצלה מוולוז׳ין זצ״ל, שלפני ביאת המשיח יהיו ״פני הדור, כפני הכלב״ (סוטה מט ע״ב) שטבעו של הכלב כשמכים אותו במקל, מתנפל הוא על המקל לנושכו, ואינו מבין שיש יד האוחזת במקל, ויש להתרפס לפניה, ובכך ימנע את המכות!

במקום לכעוס ולשנוא ולקצוף על הערבים שאינם אלא שלוחים!

כמובן, מגלגלים חוב על ידי חייב, איננו מסנגרים עליהם אבל יש לדעת ש״מטה הוא בידם זעמי״, ויש לשכך את הכעס והחמה המתפעלים אותה.

נזכר את הכתוב: ׳׳ארם מקדם ופלשתים מאחור, ויאכלו את ישראל בכל פה, והעם לא שב עד המכהו, ואת ה׳ צבאות לא דרשו״ (ישעיה ט, יא,יב)!

שלא נהיה כמצרים –

המצרים לא הבינו שכשהמכה משונה – היא מורה על השגחה! כשדבר לא טבעי – הוא מראה על הנהגה מכוונת! זה לא מקרה!

המצרים לא הבינו – מכות אלה הינן אצבע מתנופפת, ועלינו להתעורר! הן התראה!

נתאר לעצמנו: כשילדים ישחקו בחדר, יתחבא אחד בחצר ויגביה אצבע מעל לאדן החלון. נאמר להם: ״הנה, ראו, אצבע כמה מפחיד!״

מה יעשו הילדים? ירוצו לחלון לראות מי מסתתר בחצר. של מי האצבע.

כן, אפלו ילדים. אומנם הדימיון שלהם מפותח, אפשר לספר להם ספורים בדיוניים, אבל אפילו הם מבינים שאם יש אצבע היא מחברת ליד, והיד שיכת לאדם.

וחרטומי מצרים, חכמים מחוכמים, ראו את האצבע כתלושה…

שאם לא כן, מה להם לומר: ״אצבע אלוקים היא״, יאמרו: ״ה׳ הוא המכה!״

ואנו, פועלים אחרת?!

פרשת וארא

אל תהיה חזק על חלשים [הרב אסולין מעין גנים]

א.

משה אומר בפרשתינו: איך אלך אל פרעה ואני ערל שפתיים.

סירובו של משה מתחיל עוד בפרשה הקודמת, שהקב״ה מתגלה למשה רבנו, ומצוה עליו להיות השליח שיגאל את עם ישראל, ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, והוצא את עמי בני ישראל ממצרים.

ומפורש בפסוקים שמשה רבינו טוען כל מיני טענות שבגללם הוא לא יכול ללכת, והקב״ה משיב לו על כל טענה.

בסוף כתוב שמשה רבינו טוען: בי ה', בבקשה ה', לא איש דברים אנוכי, גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנוכי.

כותב רש״י, למדנו שכל שבעה ימים, היה הקב״ה מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו. מתמול שלשום מאז דברך, הרי שלושה. ושלושה גמין רבויין הם, הרי ששה. והוא היה עומד ביום השביעי כשאמר לו זאת עוד, שלח נא ביד תשלח, עד שחרה בו, וקבל עליו. עכ״ל.

והקב״ה משיב לו גם על טענה זו של "לא איש דברים אנוכי", ואומר לו, מי שם פה לאדם, או מי ישום אילם או חרש או פיקח או עור, הלא אנכי ה׳. והקב״ה מסיים את דבריו, ועתה לך. והוא מבטיח לו, ואנוכי אהיה עם פיך, והורתיך אשר תדבר.

וכשמשה רבינו רואה שכבר אין לו מה לטעון, הוא אומר להקב״ה, בי ה', בבקשה ה' שלח נא ביד תשלח.

תשלח את כל גאולת ישראל ביד מי שתשלח, אני לא רוצה להיות השליח. וכתוב ויחר אף ה׳ במשה, ובחרון אף זה, למעשה הקב״ה מכריח את משה ללכת להיות השליח שיוציא את ישראל ממצרים.

ומפורש במדרש (שמו״ר פרשה ג׳ סימן ג) שהקב״ה אמר למשה רבינו, תדע לך שאם אתה לא תגאל אותם, אין אחר גואלם. כלומר, לפי תיקון העולם, תפקיד זה להיות גואלם של ישראל, הוא התפקיד שלך בלבד, ושום אדם לא יכול לעשות את זה. ואם אתה לא תעשה את זה, עם ישראל ישארו בגלות. לכן אין לך ברירה, רק ללכת בשליחותי ולגאול את ישראל.

ויש לשאול, אם הקב״ה יכל להכריח את משה רבינו ביום השביעי ללכת לגאול את ישראל, כמו שכתוב ויחר אף ה׳ במשה, והוא גם גילה לו שאם אין אתה גואלם, אין אחר גואלם. למה הוא לא עשה את זה כבר ביום הראשון שהוא דיבר איתו? למה הוא מנהל אתו שיחה ז׳ ימים ומשדל אותו, עד שלבסוף הוא מגלה לו שאין לו ברירה? למה הוא לא אומר לו את הכל ביום הראשון?

חז״ל במכילתא פרשת שמות, נזקקו לשאלה זו, ותירצו וז"ל: שלא יהיו אומרים, מפני שהוא אלוה ובעל בעולמו, עשה דברים שלא כדין. לפיכן ביקש הקב״ה את משה ששת ימים עכ״ל.

ביאור דברי חז״ל, שאם הקב״ה היה מכריח את משה רבינו כבר ביום הראשון ללכת בשליחותו, היו אנשים אומרים, בגלל שהקב״ה יותר חזק ממשה רבינו, לכן הוא השתמש בעובדה הזו, והוא הכריח את משה רבינו ללכת בשליחותו, למרות שמשה רבינו לא רצה.

לכן גילגל הקב״ה עם משה רבינו שישה ימים לשמוע את כל הקשיים שלו, ולנסות להביא אותו למצב שהוא יסכים לקבל על עצמו את השליחות הזו מרצון. ורק כשטען משה רבנו שלח נא ביד תשלח, בבקשה תשלח ביד אדם אחר, אני לא רוצה. אז אמר לו הקב״ה אין לך ברירה, אם אין אתה גואלם, אין אחר גואלם. והראה לו כעס, כדי שיהיה מוכרח ללכת.

למדנו מזה, שאין לאדם לנצל את העובדה שיש לו כוח או מעמד יותר מהשני ולהכריח את השני לעשות את רצונו.

תמיד עדיף לדבר עם השני בדרכי נועם, ולנסות לגרום שהשני יעשה את רצונך מתוך רצון ולא מתוך כפיה, גם אם ביכולתך להכריח אותו, וגם אם אתה מבין שאין לשני ברירה. כך מפורש כאן בדברי חז״ל.

ב.

הדברים הללו הם יסוד גדול בכל הנהגת האדם עם השני, לא להיות גיבור על חלשים.

מעשים שבכל יום, שאדם מנצל את כוחו כדי להכריח את מי שתחתיו. זה יכול להיות הורים לילדיהם, איש לאישתו ואישה לבעלה. מעביד לעובדים שתחתיו. ואדם חושב הנה הצלחתי להביא את השני למה שרציתי.

צריך לדעת שזה טעות. אולי הצלחת מצד החיצוני שהשני יעשה את מה שרצית, אבל למעשה הדבר הזה יצר התמרמרות אצל השני, משום שהוא לא עשה את זה מרצון, ובזה יצרת לו שנאה כלפיך, או כלפי אותה פעולה שהכרחת אותו לעשות.

ביום מן הימים כשהוא יוכל, הוא יפרוק את העול שלך מעליו וילך לעשות מה שהוא רוצה.

לעומת כן אם תשקיע זמן וסבלנות להביא את השני לעשות מרצון את מה שאתה דורש ממנו, ואחר כך תודה לו ותשבח אותו על פעולותיו, זה יגרום הערכה לפעולה שהוא עשה ולהערכה שלו אליך. ועל זה נאמר: "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו". (קהלת יא, א׳).

אדם יודע להעריך, את מי שהיה יכול להכריח אותו לעשות דברים, והוא לא הכריח אותו, אלא להיפך, התנהג אתו בכבוד, והתיחס אליו ולקשיים שלו. יום יבוא והוא יעריך אותו ויגמול לו חסד על זה.

מי שמכריח את ילדיו ברוחניות, כמו לברך בקול או להתפלל או לעשות חסד או לוותר, הוא איבד את ילדיו. הם אולי יעשו את הפעולות, אבל הם מלאים התמרמרות למה הכריחו אותם.

כשהם יגדלו, הם ישנאו את אותה פעולה, ויעשו את ההיפך. עד שיש ילדים שהוריהם גרמו להם לשנוא את התורה, הם שונאים את התפילה, את לימוד התורה את הויתור, וכל דבר שהכריחו אותם לעשות בעל כרחם.

מוכרחים הרבה סבלנות ופרסים ומחמאות, כדי לגרום לילדים שיעשו את הדברים שאנחנו רוצים שהם יעשו, מתוך רצון ולא מתוך הכרח. לא בגלל שהוא ילד קטן ואתה אדם גדול, יש לך זכות להכריח את ילדך למה שאתה רוצה. זה לא גדולה להשתמש בכוח שיש לך נגד החלש, וגם לא השגת הרבה, כי גרמת לילד שישנא את הדבר. בדרך כלל, אם לא הצלחת להביא את הילד שיעשה את הדברים הרוחניים מרצון, עליך לעזוב אותו, ולהמתין להזדמנות שהוא יגדל עוד קצת, כדי לנסות שוב. ובינתיים תוכל לספר לו סיפורים ממעלת הדבר, ולהראות לו דוגמא אישית, בזה שאתה בעצמך מתנהג כראוי, ולהתפלל עליו. השימוש בכוח ההכרח, לא בונה אלא הורס.

והדברים מפורשים בפירוש המשניות להרמב״ם במסכת סנהדרין,בהקדמה לפרק חלק. וז״ל: שים בדעתך, כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה, וזהו הטוב הגדול לו לענין מה שישיג מן השלימות. אלא, שהוא, למיעוט שניו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולא מה שיגיעהו בשבילו מן השלימות.

ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו. ויאמר לו, קרא, ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש. ובזה הוא קורא ומשתדל, לא לעצם הקריאה, לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותן המגדים אצלו, יקר בעיניו מן הקריאה, וטוב הרבה בלא ספק.

ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה, והוא עמל בו, כדי שיגיע לו באותו עמל, התכלית האהוב אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכה דבש.

וכשיגדיל ויחזיק שכלו, ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו, יזרזו אותו ויעוררו תאותו, באותו הדבר החמוד לו. ויאמר לו מלמדו, קרא, ואתן לך מנעלין יפים, או בגדים חמודים. ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד, אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו, מן התורה. והוא אצלו, תכלית קריאתו.

וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה. ואז יאמר לו רבו, למוד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או ב׳ דינרים. ובכך הוא קורא ומשתדל, ליקח אותו הממון. ואותו הממון נכבד אצלו מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו הוא, שיקח הזהב שהבטיחוהו בו.

וכשיהיה דעתו גדול, ונקלה בעיניו זה השיעור, וידע שזה דבר נקל, יתאוה למה שהוא נכבד מזה. ויאמר לו רבו, למוד, כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם, ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני, והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו ותהיה התכלית אצלו, הכבוד שיכבדו אותו בני אדם, וינשאו אותו וישבחו אותו. וכל זה מגונה. עכ"ל הרמב״ם. ומסיים הרמב״ם שתכלית הלימוד צריך להיות לשמה, ולא להישאר במצב של לימוד תורה שלא לשמה.

הנה נתבאר מדברי הרמב״ם, את צורת החינוך, שהוא בדרכי נועם ולא בכוח. ולמרות שבסופו של דבר, לפעמים אם הילד לא מוכן לשמוע, צריך להפעיל נגדו לחץ, וכמו שגם הקב״ה הכריח את משה ביום השביעי ללכת לגאול את ישראל. בכל זאת הדרך בהתחלה, תמיד לנסות בדרכי נועם, ואת דרך הלחץ ניתן לשמור לזמנים שאין ברירה אלא להשתמש בהם.

ג.

כמו כן אדם שזיכהו ה' יתברך להיות מנהל מוסד או מפעל, והוא מנצל את מצוקת העובדים תחתיו, עד שנותן להם שכר הכי מועט שיכול, ומצד שני דורש מהם כמה שיותר, ומכביד עולו עליהם, ואינו מתחשב בהם, שגם הם בני אדם, ויכולים לפעמים לחסר מחמת אונם, או להיות עייפים או עצובים.

מי שמכביד את עולו על העובדים שתחתיו, ואינו נוהג עמהם לפנים משורת הדין, גורם שהעובדים הללו שונאים אותו בתוך ליבם, למה הוא לא מבין אותם ואינו נוהג עמהם לפנים משורת הדין.

אם יום אחד הם יצליחו לעבור למקום אחר, הם יעשו זאת בשמחה, וללא כל התחשבות בבעל הבית. ואת כל ניסיון העבודה שהם קנו במשך השנים, הם ישתמשו עם זה לאדם אחר, או לעצמם. והמנהל הבלתי מתחשב, תמיד ימצא את עצמו עם עובדים חדשים ובלתי מנוסים, שהוא צריך בכל פעם ללמד אותם מחדש את העבודה.

ואותו מנהל מסוגל גם לא להבין למה שונאים אותי, הרי נתתי להם משכורת כפי המגיע להם על פי החוק, ודרשתי מהם גם כן מה שמגיע לי על פי החוק, למה אנשים אלו כפויי טובה ורעים? והאמת היא שהוא המושחת והרע, כי אין לו יחס חיובי לעובדים תחתיו, הוא מתיחס אליהם כמו עבדים ולא כמו בני אדם רגילים. הוא חייב להבין שמשכורת זה לא הכל, וקיום החוק זה לא הכל, הוא צריך גם להיות אנושי ומתחשב.

אם הוא היה משבח אותם על עבודתם, מברך אותם, מבקש מהם בדרך של כבוד, אם לא קשה לך אולי תוכל לעשות כך וכך. אם הוא היה קשוב לצרכיהם האישיים, מעלים עין מהחסרונות הקטנים שלהם, ולא מעיר להם על כל איחור קטן ומוריד להם מהמשכורת הזעומה שלהם.

אם הוא היה מוסיף להם מידי פעם עוד כסף במשכורת מתוך דברי שבח על כל עמלם, וכותב להם על המעטפה מילים כמו: "מצורף בזה תוספת מתוך הערכה עמוקה על כל מאמציך", הוא היה גורם שהם יאהבו אותו ויעריכו אותו, והם ירצו להישאר שם אפילו אם יהיה להם הזדמנות לעזוב.

היחס ביניהם יהיה כמו של חברים, ולא כמו אדון ועבד.

לפעמים יש עובד, שעובד עם כל הכוח ומספיק הרבה יותר מאחרים, והוא מבקש בצדק תוספת כסף.

מצוי מאוד שהמעביד הבלתי מתחשב מסרב להוסיף לו, מתוך נימוק שאצלינו משלמים כך וכך לשעה. מעביד כזה הורס את כל ההתלהבות של העובד, ומעודד אותו לא לעבוד בכל הכוח, אלא להתרשל במלאכתו.

ויתכן שיש בזה גם גזל מצד ההלכה, או מצד דיני שמים. וכמו שידוע שהאר״י ז״ל אמר לרבי אברהם גלאנטי זצ"ל שרואה על מצחו רושם של גזל, ונבהל רבי אברהם זצ״ל ביודעו שהוא נזהר מאוד מגזל. והיות שהיה לו בית מלאכה לאריגה, הוא אסף את כל העובדים והניח על השולחן הרבה כסף ואמר, מי שחושב שמגיע לו כסף, שיקח. ואף אחד לא לקח, כי הוא שילם היטב לכל אחד. חוץ מאישה אחת שנגשה ולקחה עוד כסף מתוך טענה שהיא משקיעה יותר בעבודה, והיא עושה עבודה שמצריכה מומחיות רבה, ולכן מגיע לה עוד כסף.

ולמחרת כשהגיע רבי אברהם לאר״י ז״ל, אמר לו האר״י ז״ל שנמחק ממצחו הרושם של הגזל.

מוכרחים לדעת שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, ולא יתכן להקשיח את הלב ולומר, אצלינו משלמים בך וכך, זה אכזריות. יש אנשים שעושים פי שלוש מאחרים, ובצדק מגיע להם יותר. לא חייבים שכולם ידעו מתוספת השכר, כדי שלא יקנאו, אבל בהחלט צריך לדעת שאם אדם עובד בנאמנות ובחריצות ומבקש תוספת, צריך לשקול את דבריו בחיוב.

מי שיש לו רק דרישות מהעובדים תחתיו, ואינו מוסיף להם כסף או יחס אישי בגלל שהחוק לא מחייב, שידע שהוא גם יהיה שנואי על העובדים, שהרי החוק לא מחייב לאהוב" את המעביד.

ויתכן שהוא גם מעורר קטרוג על עצמו בשמים, למה הוא מכביד את עולו על אנשים כמותו, רק בגלל שהקב״ה רומם אותו מעליהם. ויתכן שיחליטו בשמים לתת לו לטעום מה מרגיש אדם שעובד אצל אדם אחר. וכל ערום יעשה בדעת, ויתיעץ עם דעת תורה כדי שלא להכשל ח״ו בזה.

כך גם ביחסים שבין בעל לאישה ואישה לבעלה, אסור לדרוש מהשני בדרך כלל שום דבר. רק לבקש, ולמחול אם לא עשו את רצונו. האוירה בבית צריכה להיות ידידותית ולא אוירת מלחמה. וכך אומרים חז״ל בתנא דבי אליהו זוטא ריש פ״ד, הוי עלוב ועניו לכל אדם ולאנשי ביתך יותר מכל אדם.

כמובן שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, ולפעמים מוכרחים גם לדרוש בתוקף מהשני, כדי להעמידו על מקומו ותפקידו. אבל הקו הכללי חייב להיות ידידותי, עם יחס חם ואוהב. וגם אם מוכרחים להשתמש בכוח שיש לו, כדי לדרוש מהשני, כאשר השני מגזים בהנהגתו, בכל זאת בתחומים אחרים צריך להשתדל לשבח, כדי שהשני יבין שאינך שונא אותו. ולהראות שאיכפת לך ממצבו האישי.

ואת כל זה למדנו מהנהגת ה' יתברך עם משה, שלמרות שהוא היה יכול לדרוש ממשה לקבל עליו את העול של הוצאת בני ישראל ממצרים, הוא לא עשה כך, וניהל איתו שיחות ארוכות במשך שישה ימים, והשיב לו על כל טענותיו שטען שאינו יכול לקבל את התפקיד. ורק ביום השביעי כשטען שאינו רוצה את התפקיד בכל אופן, השתמש הקב״ה בכוח שהיה לו, ואמר לו אתה מוכרח לקבל את התפקיד, אם לא תגאל את ישראל, הם ישארו במצרים.

ד.

הדברים האלו נמצאים גם בדברי חז״ל, שהדריכו אותנו בדבריהם להתנהג באופן הזה. וכך מספרים לנו חדל באבות דרבי נתן פרק י״ז סימן ה׳: מעשה בריבה אחת שנשבית היא ועשר שפחותיה, ונטלה כותי אחד, והיתה מתגדלת ובאה בתוך ביתו. יום אחד, נתן לה כדה ואמר לה צאי והביאי לי מים, עמדה אחת משפחותיה ונטלתו ממנה. אמר לה (הכותי לשפחה) מהו. אמרה לו (השפחה) חיי ראשך אדוני, אני הייתי מחמש מאות שפחות של אמה של ריבה זו. כיון ששמע את דבריה, שיגרה בת חורין, היא ועשר שפחותיה עכ״ל.

מה גרם לאותו כותי להתפעל כל כך, עד מצב שהוא הרגיש צורך לשחרר את אותה ריבה ואת עשר שפחותיה? הוא התפעל מהיחס של הריבה לשפחותיה. הוא הבין במעשה של השפחה, איזה מידות נעלות יש לריבה. בדרך כלל כל אדון מרגיש שהוא יכול לנצל את מצוקת זה שתחתיו, ולדרוש ממנו בכוח כל דבר שעולה על רוחו בלי חשבון, כי מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. וכך גם היה אותו כותי נוהג במי שתחתיו.

אך אותו כותי הבין שהנערה הזו לא רק שלא הכבידה את עולה על שפחותיה, אלא נהגה עמהם בכבוד ובעדינות מתוך התחשבות לכל צרכיהם.

אם אותה ריבה היתה מכבידה את עולה על שפחותיה, היה נוצר כעס ומרמור בלבות שפחותיה,וכאשר היה מזדמן לשפחות מעמד כזה, שהגברת עצמה מושפלת בעבודות בזויות, הם היו עומדות וצופות בה לאיד. עכשיו תרגישי מה שעשית לנו.

המעשה הזה שהשפחה קפצה מעצמה ונטלה את הכד מן הנערה משום שלא היתה מסוגלת לראות בהשפלת גבירתה, מוכיח עד כמה השפחות העריכו את אותה נערה, ומה גרם היחס החם והאוהב והמכבד וההערכה שהיה לאותה נערה כלפי שפחותיה. ואת זה הכותי ראה, ומזה הוא התפעל עד כלות החושים, עד שעמד ושחרר את כולם.

הוא הרגיש, שהוא לא מסוגל להחזיק בביתו לא רק את אותה נערה, אלא גם את שפחותיה.

דוגמא נוספת מצאנו במכילתא פרשת בא (סוף פרשה ט״ו) מעשה בבלוריא [הגיורת] שטבלו מקצת שפחותיה לפניה, ומקצת לאחריה. ובא מעשה לפני חכמים ואמרו, את שטבלו לפניה בנות חורין, לאחריה משועבדות. (עד כאן כתוב גם ביבמות מו ע"א, אבל במכילתא מוסיף עוד) ואף על פי כן שימשוה (השפחות שטבלו לפניה והשתחררו) עד יום מותה. עכ״ל המכילתא.

למה השפחות המשוחררות המשיכו מעצמם להתנדב ולשרת אותה עד יום מותה? מי שמע ומי ראה כאלה? התשובה לזה, שזה ודאי, שאם יחסה של בלוריא הגיורת היה משפיל כלפי שפחותיה, באמת ברגע שהיה נודע להן שהן משוחררות, הן היו מסתלקות, והיא לא היתה רואה אותן לעולם.

העובדה הזו, שהן מעצמם באו בהתנדבות לשרת אותה, למרות שהיו לה עוד שפחות שלא נשתחררו, ולמרות שהן לא היו חייבות לשרת אותה, העובדה הזו מראה, עד כמה הן היו קשורות אליה נפשית. ולמה הן היו קשורות אליה? כי גם בעודן שפחות היא התיחסה אליהן בצורה חיובית, ונתנה להן יחם חם ואוהב.

 הן כל כך היו קשורות אליה, שגם כשהן השתחררו, הן לא היו מסוגלות להיפרד ממנה, והמשיכו לשרת אותה מעצמן. זהו מה שחז"ל באו ללמד אותנו.

ה.

לעומת כן מצאנו מי שהכביד את עולו על עבדיו, וסוף דבר הנהגה זו היתה בעוכריו והביאה למותו. הגמרא (גיטין נו, ע"א) מספרת: מרתא בת ביתוס היתה העשירה של ירושלים.

בזמן המצור, לאחר שהבריונים שרפו את כל אוצרות המזון, היא אמרה לשליח שלה, לך תביא לי סולת. עד שהלך, נמכר הסולת.

חזר השליח ואמר לה, סולת אין, לחם לבן יש, אמרה לו לך תביא לי. עד שהלך נמכר הלחם הלבן. חזר ואמר לה, לחם לבן אין, לחם שחור פת קיבר יש. אמרה לו לך תביא לי. עד שהלך נמכר הלחם השחור. חזר ואמר לה, לחם שחור אין, קמח של שעורים יש. אמרה לו לך תביא לי, עד שהלך נמכר גם זה.

אומרת הגמרא, שהיא שלפה את הנעלים שלה ואמרה, אצא ואראה אם אמצא משהו לאכול. כשיצאה החוצה, נכנס לה פרש של גללי בהמה ברגליה, ומתה מחמת האיסטניסיות שלה. ויש אומרים, שהיא מתה, משום שאכלה את הגרוגרות של רבי צדוק שמצץ את המיץ שלהם, ומן הריח שהיה בהם היא מתה בגלל הפינוק שלה.

ויש כאן לשאול ב׳ שאלות.

א) הגמרא מתארת כאן את השליח כאדם חסר דעה. הוא רואה שיש רעב, והמצב הוא מצב חירום שאין אוכל, וכולם בהולים לקנות אוכל, והוא לא תופס יוזמה מעצמו לקנות מה שיש, אלא חוזר בידים ריקות למרתא בת ביתוס, ושואל בכל פעם אם לקנות את מה שעדין יש.

למה הוא לא קונה מיד את מה שיש, ואם לא יהיה טוב, יוכל להחזיר, או שיפסידו את הכסף, שהרי מדובר כאן באישה העשירה ביותר בירושלים שלא חסר לה כסף. והרי סוף דבר שגבירתו מתה מחמת זה. האם הוא לא מבין את מה שכל אחד מבין, שמצב חירום צריך להביא את מה שמוצאים?

ב) עוד קשה למה מרתא בת ביתוס לא אמרה בעצמה לשליח, תקנה מה שתמצא. והרי היא עצמה, כשהיא שמעה שהאוכל נגמר, היא יצאה בעצמה לחפש משהו לאכול, למה היא לא אמרה את זה לשליח, תקנה מה שאתה מוצא.

והרי בגלל שהיא יצאה בעצמה ולא שלחה את השליח שלה, היא מתה, כי נכנס לה פרש של גללי בהמה ברגליה. למה היא החליטה לצאת בעצמה, ולא שלחה את השליח לקנות מה שמוצא כדי לאכול.

יתכן לפרש, שמרתא בת בייתוס היתה מסוג האנשים שהם גיבורים על חלשים. במקום לתת לשליחים שלה אפשרות להחליט בעצמם על דברים, היא שללה מהם כל סוג החלטה, והרגילה אותם להתיעץ איתה על כל פרט קטן, כדי שהיא ורק היא תחליט בכל דבר, והשליח לא יעיז לעשות שום דבר הכי קטן בלי רשותה.

לכן השליח, הגם שראה שהאוכל הולך ונגמר, פחד לתפוס יוזמה לקנות מעצמו איזה דבר, מתוך חשש שיפטרו אותו מתפקידו.

ובפרט עתה שהוא מצב חירום, הוא ישאר בלי פרנסה ולא יהיה לו מה לאכול.

לכן הוא המשיך להתנהג באותה צורה שהרגילו אותו, ולא העיז לקנות כלום בלי אישור מפורש מהגברת.

ועד כדי כך הגיעה הנהגתה של מרתא בת בייתוס לעיקרון שאין לשנות אותו, שגם כשראתה שאין לה אוכל, היא לא אמרה לשליח לך תקנה ותביא מה שאתה מוצא לאכול, כי אם היא היתה אומרת לשליח כך, היא היתה עוברת על העיקרון המקודש שלה, שלא לאפשר בשום אופן לשליח להחליט משהו מעצמו, לכן היא העדיפה לצאת בעצמה לחפש אוכל, כדי שהיא תחליט על הקניה.

וסוף דבר, שזה עצמו היה בעוכריה, והיא מתה על ידי יציאה זו לרחוב, והיא עוד מתה באופן מבוזה ברחוב העיר.

שלמה המלך אומר בקהלת (יא, א): "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו".

מי שמתיחס באופן מכובד ואוהב למי שתחתיו, סוף דבר הוא ימצא את זה במשך השנים. כמו אותה ריבה, שאע״פ שנלקחה בשבי עם שפחותיה, בכל זאת היחס החם שלה עם שפחותיה, הוציא אותה ואת שפחותיה מן השבי. וכמו בלוריא הגיורת, שחז"ל הנציחו את שמה, כאישה שהתיחסה באופן מכובד לשפחותיה, והם החזירו לה מסירות ואהבה עד סוף ימיה.

מי שמתיחס באופן משפיל למי שתחתיו, גם הוא יקצור את הפירות.

כמו מרתא בת ביתוס, שאע׳׳פ שהשליח לא עשה לה שום רעה, אבל עצם ההנהגה שלה, גרמה לה למות בבזיון, והיא היתה האישה הראשונה שמתה בימי הרעב, והיא לא מתה בגלל הרעב, אלא בגלל ההנהגה שלה שלא לאפשר לשליח שלה להחליט לבד.

אשרי מי שמתייחס באופן מכובד למי שתחתיו, שבודאי יקצור את הפירות בהמשך הזמן. שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו.

ונסיים את הדברים, בדברי רבי חיים פלאג׳י זצוק״ל, בספרו תוכחת חיים פרשת וארא דף ע״א. וז"ל: מעשה נורא, מה שנתגלה לי בחזיון לילה. זה שנים שנפטר עשיר אחד מעשירי עירינו שהיה תם וישר, מסגני לויה, ובתוך חודש ימים לפטירתו ראיתי אותו בחלום, שהיה לבוש בגדים נאים, ושש ושמח.

ושאלתי אותו, על מה זכה לכל הכבוד הזה. ואמר לי, שזכה לחיי העולם הבא, על אשר לא נשתעבד במשרתיו באכזריות ובקושי, כי אם ברחמנות, שלא היה מכביד עולם. זה תורף דבריו.

ושוב חקרתי בדבר, וידעתי נאמנה, שכך היתה מידתו הטובה, שלא לצער למשרתים שלו בשום שירות כבד. ולרחם עליהם בכל מה דאפשר. אשריו ואשרי חלקו עכ״ל. יעזרינו השי״ת לנהוג בדרכי התורה, ואז יהיה טוב לנו בזה ובבא.

פרשת וארא

אמונה מתוך החושך

חבל על דאבדין ולא משתכחין [ברכת מאיר מדן]

"וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא־ל ש־די ושמי ה׳ לא נודעתי להם" (שמות ו, ב).

אמר לו הקב״ה למשה: חבל על דאבדין ולא משתכחין. הרבה פעמים נגליתי לאברהם ליצחק וליעקב בא־ל ש־די, ולא הודעתי להם כי שמי ה׳ כשם שהודעתי לך, ולא הרהרו אחר מידותי. אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו', בקש לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בדמים, ולא הרהר אחר מידותי. אמרתי ליצחק, גור בארץ הזאת כי לך ולזרעך וגו׳, בקש לשתות מים ולא מצא, אלא ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק, ולא הרהר אחר מידותי. אמרתי ליעקב הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו', ביקש מקום לנטות אוהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה, ולא הרהר אחר מידותי, ולא שאלני, מה שמי, כשם ששאלת אתה. ואתה תחילת שליחותי אמרת לי, מה שמי ולבסוף אמרת: ומאז באתי אל פרעה. (מדרש רבה ו, ד).

 חבל על דאבדין, ולא משתכחין.

האבות הקדושים האמינו בה' מתוך נאמנות, ולא הרהרו אחר מידותיו.

גם כאשר ״מראה העיניים״ הראה היפך האמונה, הסתר פנים, חושך – לא הרהרו אחר מידותיו, המשיכו להיות נאמנים לקב״ה, באמונה תמימה.

בעוד שמשה רבנו, לכאורה, מאמין רק ל״מראה העיניים", מחזיק הוא באמונה רק אם רואה את הישועה.

אולם כשרואה, שמאז בא אל פרעה הצל לא הצלת, מטיח הוא דברים וזועק ״למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך״.

היתכן, שמשה שעליו כתוב ״עבד נאמן קראת לו״, מתלונן על הסתר הפנים, ואינו נאמן כאבות הקדושים?

התשובה הפשוטה היא, שהאבות הקדושים קבלו את הסתר הפנים באהבה ונאמנות, כיון שנגע הדבר רק לחייהם הפרטיים.

אולם, משה רבנו, שהיה רועה את צאנו של הקב״ה – את עם ישראל, מחוייב להתאונן על צרתם.

אם לא יתלונן, תהיה זו מעילה בתפקידו.

נאמנותו הגדולה לה' דורשת ממנו, שלא להסתפק בהנהגה של אמונה. אך אם כנים הדברים, יש להקשות, מדוע, אם־כן, נתבע משה רבנו?

והנה, משה רבנו נצטווה במעמד הסנה לגאול את עם ישראל ממצרים. עם ישראל במצרים היה במצב מדורדר.

לא היה בדרגת אמונה בה' , מתוך חושך והסתר פנים, כפי שהאמינו האבות הקדושים.

הדרך היחידה להשריש בעם את האמונה, היא על פי ״מראה העיניים", להראות להם ישועות והצלחות.

אולם, ההנהגה שהונהגה עם בני ישראל במצרים, היתה הנהגה של הסתר פנים.

כדי להחזיק מעמד בהנהגה כזו, נדרשה מהעם אמונה גבוהה יותר ממראה העיניים והבנת השכל. אמונה כפי שהיתה אצל האבות הקדושים ־ אמונה בלא קושיות, אמונה, שהיא נאמנות בלתי מותנית, אמונה בא־ל ש־די. אמונה עליה נאמר ״במקום שנגמר השכל מתחילה האמונה״.

 עם ישראל לא הוכשר לעמוד בדרגה זו.

זו היתה הסיבה, שמיאן משה רבנו לקבל על עצמו את תפקיד הגואל. אולם, נדרש הוא מה' לקבל את התפקיד.

עומד משה ושואל: ״הנה, אנוכי בא אל בני ישראל, ואמרתי להם, אלוקי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי מה שמו? מה אומר אליהם״.

בני ישראל, אומר משה, אינם מסוגלים לקבל אמונה מתוך חושך והסתר פנים, ולכן ישאלו אותי: אם שליח ה׳ אתה, מדוע יש הסתר פנים? בהנהגה של הסתר פנים יהרהרו בני ישראל אחר מידותיו של הקב״ה.

הגם, שמשה רבנו עצמו אינו מהרהר אחר מידותיו של הקב״ה, מחוייב הוא לדעת, מה להשיב לבני ישראל כדי שיקבלוהו למנהיג.

ותשובת ה': ״ויאמר אלוקים אל משה אהיה אשר אהיה״ ־ ״אהיה עמם בצרה זו אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכויות״.

ה׳ מבטיח, כי עוד יראו גילוי פנים בגלות זו, ואף בגלויות הבאות. ממשיך משה ושואל: ״רבונו של עולם, מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דיים בצרה זו״.

אם אזכיר להם שיהיו עוד צרות והסתר פנים, לא יקבלו את ה' למלך, ואותי למנהיג, שהרי אין הם מסוגלים אלא להארת פנים בלבד. ותשובת ה׳: ״יפה אמרת, כה תאמר אהיה שלחני אליכם״.

אל תזכיר להם את החושך ואת ההסתר פנים שעוד יבואו, בשר להם רק על ההארה, שתהיה לבסוף.

ואכן, משה ואהרן אוספים את כל זקני ישראל ־ ״וידבר אהרן את כל הדברים, אשר דבר ה' אל משה, ויעש האותות לעיני העם.

ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל, וכי ראה את עניים ויקדו וישתחוו״.

ואחר זאת, ״באו משה ואהרן, ויאמרו אל פרעה, כה אמר ה' אלוקי ישראל, שלח את עמי ויחוגו לי במדבר. ויצו פרעה ביום ההוא את הנוגשים בעם ואת שוטריו לאמר, לא תאספון לתת תבן לעם ללבון הלבנים כתמול שלשום, הם ילכו וקוששו להם תבן. תכבד העבודה על האנשים, ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר״.

ראו בני ישראל, שמאז ניגש משה אל פרעה, מונהגים הם בהנהגה של חושך והסתר פנים ביתר שאת. ויפגעו את משה ואת אהרן, ויאמרו אליהם ״ירא ה' עליכם, וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להורגנו״.

 שב משה רבנו אל ה', בשליחות עם ישראל, ואמר: ״ה׳ למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה…"

 לאמר, שעם ישראל אינו מסוגל לשמוע ולהאמין מתוך הסתר פנים.

״ויאמר ה' אל משה, עתה תראה את אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו. וידבר אלוקים אל משה, ויאמר אליו, אני ה', וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב בא־ל ש־די ושמי ה' לא נודעתי להם״.

אכן, אנהיג את בני ישראל בהנהגה של הארת פנים.

אך, דע לך, שחבל על דאבדין ולא משתכחין ־ האמונה האמיתית והשלימה היתה אמונת האבות שהאמינו מתוך חושך והסתר פנים. האמינו בי, בא־ל ש־די ולא הרהרו אחר מידותי.

ירידת הדורות של עם ישראל דורשת אמונה מתוך הארת פנים, אמונה של גילוי שם ה', אמונה הבנויה על מראה העיניים, שהיא קטנה הרבה מהאמונה של ״א־ל ש־די״, אמונה מתוך הסתר פנים.

ואכן, מאותו רגע, נגלה ה' לעם ישראל בהארת פנים גדולה מאוד. עשרת המכות, קריעת ים סוף, עד שעם ישראל ראו את היד הגדולה, והאמינו בה' ובמשה עבדו ־ היתה זו אמונה המיוסדת על מראה העיניים. חסרונותיה של אמונה זו, התגלו בשעה של הסתר פנים, שעה שבושש משה לרדת מהר סיני, חטא העגל.

נמצא, כי התביעה על משה היתה תביעה על כלל ישראל, שלא השכילו להגיע לדרגת האמונה הגבוהה. חבל על דאבדין.

קוצר רוח חיסרון באמונה

"ולא שמעו אל משה מקוצר דוח ומעבודה קשה". (שמות ו, ט)

"הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים".(שמות ו, יב).

ואיך ישמעני פרעה. זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה. (רש״י שם)

הקל וחומר תמוה.

הרי בני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה, מה שלא שייך אצל פרעה.

מהו, אם־כן הקל וחומר, של ״איך ישמעני פרעה״?

עוד יש לשאול, כיצד מתיישבת טענת משה על חוסר אמונת בני ישראל, בעוד הכתוב מעיד עליהם ״ויאמן העם״? כבר התבאר בסימן הקודם, שאמונתם של בני ישראל היתה רק בשעה שעיניהם ראו השגחה ־ אמונה של מראה עיניים בלבד.

לדרגת אמונה של הסתר פנים, כפי שהיתה לאבות הקדושים, לא הגיעו. כשהגיע אליהם משה בתחילה, עשה לעיניהם אותות, והבטיח להם, שהגיע זמן הגאולה ־ האמינו.

אולם, מאז הרע פרעה לעם, וציווה עליהם, לקושש תבן, לא היה סיפק בידם להתבונן, מחשבתם נאטמה. עמדו בפני הסתר פנים, ואמונתם פגה כלא היתה. אילו היו מתבוננים ־ היו מאמינים. לא היו נבהלים מהסתר הפנים. ולא היו חשים קוצר רוח מהעבודה הקשה.

קוצר הרוח הינו תולדה של חוסר אמונה. אדם שיש בו אמונה, לא שייכת בו תחושת קוצר רוח. חש הוא, שכל דעביד רחמנא לטב עביד. כשנמצאים עם אב רחום וחנון, אין מקום לתחושת קוצר רוח. ואם חוסר האמונה של בני ישראל הביאם לקוצר רוח ואי שמיעה, קל וחומר שפרעה הכופר יאטום את אוזנו משמוע.

אם גילוי ה׳ ב״שם ש־די״ מכסה את עיני בני ישראל מלראות את ה׳, קל וחומר שפרעה השבוי בגאווה וכפירה לא יגלה את ה׳ מתוך הסתר.

כשם שאין תרופה לעם ישראל, אלא לראות את גילוי השכינה, בשם ה' כך אין תרופה לגאוות פרעה עד שיגלה מיהו ה׳.

כוחה של אמונת חכמים תמימה [מעין השבוע ח"ד עמ' ר"י]:

כשהנאצים כבשו את פולין, נמלטו אלפים לגליציה המזרחית שהיתה בשליטת הרוסים. חסרי נתינות היו, עקורים ותלושים. הודיעו הרוסים, שהחפצים בכך יכולים להירשם ולקבל נתינות רוסית.

באו רבים ושאלו את הרה״ק רבי איציקל מפשווארסק זצ״ל. אמר להם: ״טובתם של רשעים, רעה היא אצל צדיקים. הימנעו, ואל תתוודעו לרשות״. שמעו לקולו ולא נרשמו.

בליל שבת קודש כ״ג בסיון ת״ש, ערכו הרוסים מצוד אחר כל אלו שלא ביקשו את האזרחות הרוסית והגלו אותם לסיביר.

הייתה זו גזירה איומה, והם פנו אל הצדיק בטרוניה. ענה ואמר להם: ״שלם אני עם העצה שנתתי, שלא להירשם. ובאשר לעונש ולהגלייה מה אומר לכם, יום זה כ״ג בסיון הוא יום של אורה ושמחה וששון ויקר, ולא יתכן שתתרחש בו רעה!״

בשנת ב׳ אלפים ת״ו לבריאת העולם, נכתבו ״האיגרות השניות״ על ידי מרדכי הצדיק ואסתר המלכה, להעביר את מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר חשב על היהודים לאבדם, ולתת להם רשות להיקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד את כל חיל עם ומדינה הערים עליהם.

היה זה ״בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלושה ועשרים בו״ ״הרצים רוכבי הרכש האחשתרנים יצאו מבוהלים ודחופים בדבר המלך והדת ניתנה בשושן הבירה, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר״.

ומאז ועד היום זהו יום ישועה, אורה ושמחה וששון ויקר.

דבריו היו סתומים וחתומים, והמוני יהודים הועלו על רכבות והובלו לסיביר.

שנה תמימה עברה וחורף סיבירי נורא.

בסיון תש״א פלשו צבאות הנאצים למזרח גליציה ובעיקבותם פלוגות הקטל שהרגו ולא חמלו, טבחו רבבות, ה׳ ינקום דמם. היחידים שנותרו בחיים היו אלו ששמעו לדברי הצדיק, וצייתו לדעת תורה!

בכח האמונה התמימה

מעשה נורא סיפר הצדיק רבי יעקב מוצפי זצ"ל.

למשפחה אחת ארע, שבנם הקטן היה בוכה בצעקות נוראות יומם ולילה, ולא ידעו את סיבת הדבר. פנתה המשפחה לפרופסורים המומחים ברפואה. ואחרי עשרות בדיקות שונות ומשונות, לא מצאו דבר.

החלו ההורים לפנות לחכמים בעלי הקמיעין והסגולות למיניהם ולא עלתה בידם מאומה עד שקצו ההורים בחייהם. יום אחד הלכה אמו לשוק ומצאה על הארץ דף חומש. הרימה אותו ואמרה, הרי דף קדוש הוא, אולי הקדוש ברוך הוא ישלח רפואה שלימה לבני על ידי הדף הקדוש הזה.

כשהגיעה לביתה ניקתה את הדף מהאבק והניחה אותו תחת הכר שהבן ישן עליו, ונשאה תפילה חרישית: "רבונו של עולם, איני יודעת קרוא וכתוב, אך יודעת אני שדף זה שמצאתיו ברחוב, דף של חומש הוא, יהי רצון שיהא דף זה קמיע ועלה לתרופה עבור בני".

מאת ה' היתה זאת, שבאותו ערב בפעם הראשונה בחייו, ישן הבן בנחת ובשלוה מרובה ללא הפרעה, בלי צעקות ובכיות.

פנה אליה בעלה ושאל לפשר הדבר וכיצד קרה הנס. הוציאה האישה את דף החומש מתחת כר בנה, הראתה לבעלה ואמרה: ראה מה גדול כוחו של דף מהחומש!

הבעל, בראותו את הדף, פנה אל אישתו בבהלה: "מה עשית, הלא דף זה מפרשת "כי תבא" וכתוב בו "יככה ה' בשיגעון… ופחדת לילה ויומם… בבוקר תאמר מי יתן ערב"…!

ענתה לו האישה: מאין לי לדעת מה כתוב בדף, ידעתי רק שזה דף מהתורה, ואמרתי שבזכות התורה והשמות הקדושים הכתובים בו, ישלח ה' רפואה שלמה לבני, והנה אתה רואה שזה עזר…

הפטיר רבי יעקב מוצפי: ראו מה כוחה של אמונה, שמהפכת מידת הדין למידת הרחמים ואת הקללות הנחרצות לברכות נשגבות! ["ארי עלה מבבל"]

כוחה של אמונה פשוטה

סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל: מעשה ביהודי תמים, פשוט וטוב, מיוצאי הונגריה, שהיה דר בבני ברק והיה נוהג להתפלל בותיקין [עם נץ החמה] במנינו של החזון איש.

איש זה הצטיין באמונת חכמים פשוטה וטהורה. וכל דבר קטן כגדול, מה יעשה ומה לא, היה שואל בעצת החזון איש. ואכן, החזון איש שהכיר בגודל תמימותו הפשוטה וטוהר לבו, נענה לו בכל דבר.

פעם אחת בא היהודי אל החזון איש ביום שישי סמוך לזמן הדלקת הנרות: "רבי" – התאונן הלה – "צינור המים בביתי התפוצץ ומים רבים נוזלים בתוך הבית"…! "ומה ביכולתי לעזור לך?" – מקשה החזון איש – "לך לאינסטלטור והוא יתקן לך את הנזילה". "אבל השעה כבר מאוחרת" – משיב היהודי – "והאינסטלטור לא יתרצה לבוא בשעה זו"…

שואל שוב החזון איש: "ומה אתה רוצה ממני? מה אעשה לך?" משיב היהודי בכל התמימות: "שיאמר הרבי שהמים יפסיקו לזרום"… נענה החזון איש ואמר: "נו טוב, שהמים יפסיקו לזרום…". בתמימות ובאמונה פשוטה חזר היהודי לביתו, והמים באמת פסקו מלזרום… והנה במוצאי שבת, שוב חזר היהודי לבית החזון איש, והפעם בפיו תלונה הפוכה: "הרב אמר שהמים יפסיקו לזרום, ובאמת פסקו. אבל עכשיו אין לי מים בבית…". שוב נענה לו החזון איש ושאלו: "ומה אתה רוצה עוד?"… ענה הלה: "אני מבקש שהרב יגיד עתה שהמים יתחילו שוב לזרום!"…

לא היסס החזון איש ומיד אמר לו: "טוב, יהא כך, שהמים יתחילו לזרום שוב…" חזר היהודי התמים לביתו, והמים אכן התחילו לזרום…

המאמין לא הפסיד!

בקטע זה נספר על נס לא־יאומן שהתרחש בזמן שירדו גשמים עזים בחודש אייר, בשנה השישית, לפני 28 שנה, והפרטים הופצו על ידי המרכזיה הפדגוגית של מרכז החינוך העצמאי.

באותה שנה ירדו הרבה גשמים בלתי־צפויים. היבול בשדות היה משובח מאוד, בשפע עצום. השדות הניבו כמות של פי 3 מהמצופה. והשמחה בישוב בית חלקיה רבתה והתעצמה. אלא, שמשרד החקלאות יצא אז בהודעה תמוהה ולפיה אין להציף את השוק בחיטה, כיון שאז ירדו המחירים… המשרד קבע שיש להשליך יותר ממחצית התבואה לים. בבית חלקיה מיאנו לציית להוראה, וחלק מהחיטה הועברה בסתר לריכוזי האוכלוסיה החרדית.

אבל עדיין נותרה חיטה רבה במחסנים, ואז הגיע ה' יתברך והוכיח שגם לו יש מה לומר… באותם ימים ממש התפוצץ הכור האטומי בעיירה צ'רנוביל ברוסיה. כדי לכבות את הלהבות בכור, חפרו הרוסים אפיק חדש באחד הנהרות הגדולים, כדי להזרים את המים ישירות לאיזור הכור בצ'רנוביל. המים אכן הצליחו לכבות את הכור, והמשיכו לזרום לכיוון תורכיה. מים אלה הביאו עימם קרינה מסוכנת לכל המדינות השכנות ובמרכזן תורכיה, שממשלתה אסרה את מכירתם של גידולי החיטה שצמחו בשדות המדינה.

התורכים השליכו לים כמויות עצומות של חיטה, והתושבים נותרו רעבים… בתוך כך פנתה ממשלת תורכיה למדינות העולם והודיעה שהיא מעוניינת לקנות חיטה.

תושבי בית חלקיה שמעו על פנייה זו ומכרו את כל היבול שלהם לתורכיה, והרוויחו כסף רב. כך זכו לראות בחוש את התגשמותה של הבטחת ה' 'וציוותי את ברכתי', עוד לפני התקדש שנת השבע.

פרשת וארא

השינוי באדם קמעא קמעא [מקור?]

ואני אקשה את לב פרעה

מדוע ה' לא נתן לפרעה מכה אחת ונגמר? מדוע עוד מכה ועוד מכה עד לשילוח המוחלט והסופי?

בתורה נאמר מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ, מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה, וְנָחַלְתָּ אֶת-הָאָרֶץ. ועוד כתוב וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.

הדברים קורים בעולם באופן איטי והדרגתי. לא בבת אחת. מי שמעשיר בבת אחת פעמים רבות מאבד עושרו מעט מעט…

בוצין בוצין מקטפיה ידיע, אבל ת"ח דמי לפרצידא תותי קלא, כיון דנבט נבט. הנביטה היא איטית, פרש"י – שמתחיל לבצבץ ולעלות – עולה למעלה, כך תלמיד חכם, כיון שיצא שמו – הולך וגדל למעלה. ע"כ. זו נביטה הדרגתית עד לפרסום שמו וגדילתו למעלה.

וכך מספר המדרש:

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ו

א [י] מי זאת הנשקפה כמו שחר, דלמה רבי חייא ור' שמעון בר חלפתא הוון מהלכין בהדא בקעת ארבאל בקריצתה, וראו אילת השחר שבקעה אורה, א"ל ר' חייא רבה לר' שמעון בר חלפתא כך תהיה גאולתן של ישראל מצפצפת דכתיב (מיכה ז') כי אשב בחשך ה' אור לי, בתחלה היא באה קימעה קימעה, ואחר כך היא מנצנצת ובאה, ואח"כ פרה ורבה, ואח"כ מרטבת והולכת, כך בתחלה (אסתר ב') בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך ואח"כ (שם  אסתר ח') ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, ואחר כך ליהודים היתה אורה ושמחה וגו':

חז"ל אומרים [ברכות דף ה עמוד א]

אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו. אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יעסוק בתורה, שנאמר: אמרו בלבבכם; אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יקרא קריאת שמע, שנאמר: על משכבכם; אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודמו סלה.

וצריך להבין – אם הזכרת יום המיתה יש לה כח כל כך עצום – מדוע שלא יזכיר מיד יום המיתה ונגמר? אלא ללמדנו שהדברים פועלים בתהליכים איטיים. לא בזבנג וגמרנו.

הגמ' בברכות [דף ל עמוד א] אומרת:

תנו רבנן: …היה עומד בחוץ לארץ – יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנאמר: והתפללו אליך דרך ארצם; היה עומד בארץ ישראל – יכוין את לבו כנגד ירושלים, שנאמר: והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת; היה עומד בירושלים – יכוין את לבו כנגד בית המקדש, שנאמר: והתפללו אל הבית הזה; היה עומד בבית המקדש – יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, שנאמר: והתפללו אל המקום הזה; היה עומד בבית קדשי הקדשים – יכוין את לבו כנגד בית הכפורת; היה עומד אחורי בית הכפורת – יראה עצמו כאילו לפני הכפורת;

מדוע שלא יכוין מראש כנגד בית קודשי הקדשים? אלא ללמדנו שהדברים תלויים בתהליכים הדרגתיים, והנפש מתחברת אט אט, ולא ברגע אחד. כל עליה הינה הדרגתית.

אם הבנו זאת נבין שגם הירידה היא בד"כ הדרגתית.

וכפי שהגמ' במסכת שבת [דף קה עמוד ב] אומרת: שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד.

מזה יש לנו סיוע גדול – שניתן לעצור את ההתדרדרות בתחילתה! אין נפילה מיידית, אלא ירידה ודרדור שניתן לעצרם!

לאור זאת תתורץ השאלה ששאלנו – מדוע ה' לא הביא מכה אחת וגמרנו? מפני שבאמת האפקט של המכות הינו דווקא בהדרגתיות שלהן. זהו קורס רב-שלבי שיש לקחת אותו בהדרגה ולהפנים אותו קמעא קמעא. בלא זה – ה"חומר" לא היה נקלט. המסר לא היה מועבר!

יסייענו ה' להתקרב אליו קמעא קמעא ולעבדו בלבב שלם אכי"ר.

פרשת וארא

הודאה בטעות – עצמה! הודאה על האמת

פרעה חוטף מכות קשות ואינו נשבר. כיצד? ובפרט קודם שהכביד ה' את ליבו. הטרם ידע כי אבדה מצרים? וכי אינו רואה שהוא גורם נזק לעמו?

המעשה בחיאל בית האלי.

(יהושע פרק ו – כו) וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ:

(מלכים א פרק טז, לד) בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגיּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן:

וכי הוא שוטה? אלא על כל בן היה לו תירוץ, זה היה חולה, ההוא מתאונה, השלישי היה לו וירוס, הרביעי מחלה לא ידועה, כו'. אבל הוא רואה שהם ממשיכים למות!?

אלא חיאל ידע שאם יודה הוא לוקח אחריות ואומר אני רצחתי את בניי. לזה הוא לא מוכן. ולכן הוא ממשיך וחוטף מכות.

כזה היה פרעה. לאחר שהתחיל בסרבנות, אין הוא מוכן להודות. שאם כן יוצא שהוא בסכלותו אחראי לסבל של מצרים עד היום. זאת אין הוא מוכן לקבל.

לעומת זאת משה –

שעיר החטאת דרש דרש והנה שורף. הוא כועס על אהרן. אהרון מסביר לו, ומשה מקבל. הוא מעביר קול במחנה אני טעיתי ואהרון אחי צדק. אע"פ שהיו לו חשבנות רבים שלא להודות על האמת, שהרי כעת יאמרו שאולי כשם שטעה בזה,

טעה בעוד הלכות, ואם כן יש חשש שכל התורה אינה ממש מדויקת ח"ו, מכל מקום האמת חביבה מן הכל.

המעשה בגרי"ס שמסר שיעור ופרכו לו מתנגדיו ומיד ירד והודה שיסודו אינו נכון, אע"פ שאמר שהיו לו חמישה תירוצים במקום שהיו מניחים את דעת השואל. מכל מקום אמרתי ישראל, אתה הרי לומד מוסר, וזה הרי שקר! ולכן ירדתי על אף שידעתי שבזה הנני מזיק לתנועת המוסר שיאמרו שאין העומד בראשה תלמיד חכם.

מידת האמת של הגר"ח מבריסק

בישיבת וואלאז'ין היו מערערים שטענו שהגר"ח לא ראוי להגיד שיעור ומינוהו לר"מ בגלל שנשא לאשה את נכדתו של הנצי"ב שהיה ראש הישיבה, באו שלשה גדולי תורה לישיבה לשמוע היאך שהוא מוסר את השיעור ולבדוק האם באמת ראוי הוא הגר"ח לאותה איצטלא.

בין ג' הגאונים של הב"ד היה אף הג"ר יצחק אלחנן, והלימוד היה אז בסוגיא דאילונית בפ"ק דיבמות, והגר"ח הגיד שיעור נפלא בענין בביאור שיטת הרמב"ם, ופתאום באמצע הפסיק כי נזכר אז בשעת מעשה מדברי הרמב"ם במקום אחד בפירוש המשניות, שעמדו בסתירה לדברים שהיה בדעתו להגיד, ואף ששומעיו לא ידעו מדברי פירוש המשנה ההוא, מכל מקום ר' חיים מרוב אהבת האמת שבו לא רצה להמשיך בדבריו אף כי יפים ונחמדים היו מאחר שהיו נסתרים, וחזר בו ברבים מדברי חידושו וישב לו.

ושעור זה היה צריך לשמש כהקובע לראות אם ראוי הוא להיות ר"מ בישיבה, והנה נכשל בפני הכל באמצע שיעורו והוכרח לחזור בו מכל דבר חידושו.

ופסקו הב"ד שאיש אמת שכזה שמוכן לסבול בושה ולחזור בו ברבים מחידושו מחמת פירוש משנה ששומעיו לא הכירו, בודאי ראוי הוא להגיד שיעור בוואלאז'ין, והרגשתי שסיפור זה השפיע רבות על רבינו, שבמידה זו אחז אף הוא ז"ל הרבה פעמים.

 וכנ"ל שהיה חוזר לישיבה בשבוע השני ואומר על דבריו שבשבוע שעבר: 'דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי'. ומפעם לפעם היה רבינו מעיר על כך בלומדנו דף הגמרא שבו נזכרו סיפורים שכאלו על האמוראים על גודל מדת האמת שהיתה להם, מעניגי המושכלות "אינטילעקטשואל אניסטי" בלע"ז. [אור המזרח חוברת מא. עמ' 199]

בעוון מה?

הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בעת ששכב במחלקה לטיפול נמרץ במצב קשה וסבל יסורים וכאבים נוראים ורק כאשר הרופאים קבעו כי מצבו התייצב ויצא מכלל סכנה הורשו בני המשפחה להיכנס לדקות ספורות כי עדיין סבל מכאבים חזקים מאוד בלבו, ואסורה הייתה לו שום התאמצות, משנכנסו לחדר מצאוהו שקוע בהרהורים, מצחו היה מכווץ ועיניו נראו מהורהרות, המוניטור הראה שהוא סובל מכאבים חזקים, ולפתע שמעוהו מתחיל לבכות, ואמר לעצמו שאלו אינם יסורים של אהבה מפני שהם מבטלים אותו מלימוד תורה.

 ואז שמעו אותו בקולו החלוש אומר "תשל"ה תשל"ד" וכו' וכו', הרופא נכנס לפתע לחדר והביט במוניטור ומיד הוציא את כולם מן החדר באומרו שהחולה מתאמץ יותר מדי וקצב פעימות הלב אינו סדיר.

 הימים חלפו ור' משה התאושש מההתקף הקשה, באחד הימים לא יכול היה נכדו להתאפק יותר ושאל את סבו: "מה פשרם של מספרי השנים שמילמלת תוך כדי כאבים עזים"? ר' משה נרתע מעט בבהלה "האם הבעתי מחשבותי בקול? אם כך, הבה אספר לך: היסורים שעברו עלי לא היו יסורים של אהבה כי ניסיתי בכל כוחי ללמוד תורה ולא עלה בידי, והתחלתי לחשוב מדוע באו אלי ייסורים כאלה, אין זאת כי חטאתי ועלי לפשפש במעשיי, סקרתי את כל שנותיי, שנה אחר שנה פישפשתי וחיטטתי בכל מאורע ומאורע שעבר עלי, חקרתי ובדקתי האם חטאתי חטא כלשהו האם ביטלתי אי פעם מלימוד תורה, הפלגתי אחורנית עשר שנים עשרים שנה שלושים ארבעים וכשחקרתי את מעשיי מלפני כשישים שנה נזכרתי בעוון מימי נעוריי ואז הבנתי מדוע בא לי כל זאת.

היה זה בהיותי בישיבתו של הגאון רבי פסח פרוסקין זצ"ל, יום אחד בעת השיעור זרק ראש הישיבה לחלל האוויר קושיא חמורה, היכל הישיבה רעש וגעש, הבחורים החלו להתנצח ביניהם כשהם מעלים סברות לכאן ולכאן ומנסים את כוחם בתירוץ הקושיא. לאחר כמחצית השעה השתתקו הכל, הסערה קמה לדממה, אפילו האריות שבחבורה לא הצליחו לפצח את הקושיא המסובכת, לפתע כאילו אור הבזיק במוחי, הסוגיה התבהרה לי להפליא, קמתי אנוכי, מהצעירים שבחבורה ובקול צלול אמרתי את התירוץ, היה זה תירוץ גאוני ומבריק וכל הקושיות התיישבו כלא היו.

 ראש הישיבה קם ממקומו והכריז: 'אכן בני, זהו התירוץ המבוקש זכית לכוון אל האמת'.

 הכל קמו והביטו בי בהתפעלות, ואני, לבי גאה בי. הרגשה נפלאה של סיפוק הציפה אותי, חשתי רגש דק מן הדק של גאווה והתנשאות .

"יותר משישים שנה עברו מאז", המשיך ר' משה כשקולו נחנק מבכי "הקב"ה המתין לי זמן כה רב כדי שאחזור בתשובה על חטא זה אך לדאבוני לא זכרתי אותו, ולא התחרטתי עליו. ועל הרגשת ההתנשאות בלב נענשתי עתה בלבי".

 אדם שיכול בהחלטיות כזאת להעיד על עצמו שלא התגאה משך שישים שנה לית דין בר נש!! [אור דניאל פ' מצורע]

ענוותנו של ר"מ מפארמישלן

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה׳ אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה׳" וכו׳ (דברים יא, כו-כח).

מסופר, כי בליל שבת אחת, נכנס הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע

לערוך את שולחנו בבית מדרשו, והנה ברוח קודשו הוא מרגיש שאחד היושבים בשולחנו מחזיק מעצמו… ואף נותן לכולם להבין כך… מיד פתח רבי מאיר׳ל כדרכו הידועה והסביר את דברי הפסוק: "ראה 'אנכי" – מדת ה"אנכי" (דהיינו להרגיש ב׳אנכיות׳ מתנשא חשוב ומכובד), "נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – יש בה גם ברכה וגם קללה. "את הברכה אשר תשמעון" – הגאות לשם שמים לשם קיום המצוות כמו "ויגבה לבו בדרכי ה," גאות כזו היא ברכה. "ואת הקללה אם לא תשמעון" -אבל שלא לשם קיום המצוות, ה"אנכי" היא קללה!…

וזהו גם הפירוש "אם תטיב שאת" (בראשית ד, ז) – בכדי להיטיב את עצמך יכול אתה "שאת" – להתנשא. "ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ" -הגאות היא חטא!…

ונאים הדברים למי שאמרם. דהרי ידוע הוא, שמימיו לא קרא הרה"ק מפרמישלאן זי"ע על עצמו – "אני" או "אנכי" – שהרי לא ראה עצמו כ׳מי׳ או כ׳מה׳ כדי שיוכל לכנות את עצמו בתואר של יישות ואנוכיות. אלא כך היה אומר על עצמו: "מאיר אמר", "מאיר הלך", "מאיר עשה" – כאדם המדבר על אודות זולתו. וכזה היה סגנון שיחתו כל ימי חייו. ואף הוא היה אומר: "בדין הוא, שיהיו למאיר שפלות והכנעה לפני בורא עולם יתברך שמו, שהרי הבורא יתברך שמו, "היה, הווה ויהיה" – ואילו מאיר, הוא ההיפך המוחלט: לא היה, לא יהיה, וגם עכשיו – מי הוא ומה הוא?!"…

את גודל ענוותנותו אפשר גם לראות מן הסיפור המרתק הבא: היה זה באחד הימים כאשר הגיע זמן תפילת שחרית, ובבית מדרשו של הרבי ממתינים בני המנין הקבוע לכניסתו של הרבי לתפילה. אולם, דלת חדרו הפונה אל ההיכל, מתמהמהת היתה מלהיפתח. חלפו כבר שעה ושעתיים מן הזמן הקבוע, והדלת איננה נפתחת.

מתוך החדר, נשמעה רק אוושת צעדיו הנמרצים של הרבי, בפוסעו הלוך ושוב מבלי מצוא מנוח…

ללבו של הגבאי, התגנב חשש, שמא דווקא בו תלוי הקולר לעיכוב התפילה, ומשום מעשה שהיה: באותו הבוקר, בשעת שחר מוקדמת, הגיע רכוב על סוסו, יהודי אחד מבני הכפרים הסמוכים, וביקש להיכנס אל הקודש פנימה, כדי להתברך מפי הרבי בברכת הצלחה, לאיזושהי עיסקה שנזדמנה לפניו. אולם, הגבאי דחהו, והורה לו להמתין עד לאחר התפילה -בשעה ששערי בית הרבי נפתחים בפני כל שאר הבאים לשחר את פניו ולבקש את ברכותיו.

מששמע האיכר, כי יהיה עליו להמתין מספר שעות, עד אשר יוכל להיכנס אל הרבי, התרתח מזעם, והחל משמיע קולו בצעקות רמות: "הייתכן?! לעכב אדם טרוד כמוני, זמן רב כל כך?! והלא עלי למהר ולחזור אל משק ביתי שבכפר, כדי לבצע את העבודה הרבה המוטלת עלי! השיב לו הגבאי: תדע, כי נכון הרבי להפקיר את כל אשר לו, למען איש מישראל המתדפק על שעריו, אולם, עתה, בהכנותיו הנעלות לתפילה הוא עוסק, והאיך אפשר לדחות עבודת שמים מפני ענייני מסחר שלך?! אבל הכפרי המגושם עמד על שלו ולא הירפה. בקולו הרועם, שפך את חמתו על ראש הגבאי, וכמעט שלא הרים עליו יד…

כאשר הגיעו הדין והדברים לאוזני הרבי היושב בחדרו, קם ויצא החוצה, לראות בשל מי הסער הגדול הזה. כיון שראה האורח את הרבי יוצא מחדרו, מיד אץ לקראתו, והחל מסיח לפני בנשימה אחת את כל מה שהיה לו לומר, על אודות העיסקה שנזדמנה לידו.

החווה הרבי בידו כלפי האיש, ורמז לו להיכנס אליו החדרה. ולמען הניח דעתו של יהודי ולשכך את זעפו, נתיישב הרבי והאזין בניחותא לכל שיחו ושיגו על עסקי מחייה וכלכלה. אחרי שכילה הלה לספר את כל אשר עם לבבו, השיב לו הרבי מה שהשיב, ופטרו מלפניו. מני אז, חלפו כמה שעות, והרבי נותר סגור בחדרו. היה אפוא, הגבאי, כמעט בטוח, כי כל העיכוב בכניסה לתפילה, אינו נובע אלא מביקורו של אותו אורח מוזר אצל הרבי, והיה, אפוא, לבו נוקפו, שמא לא עשה דיו כדי למנוע את הפרעת הרבי מהכנותיו לתפילה…

סוף כל סוף, בשעה מאוחרת מאוד, נפתחה הדלת, ועל הסף הופיע הרבי. הוא ניגש אל מקומו בבית המדרש ופתח בתפילה בנעימות כדרכו. לאחר התפילה נכנס הגבאי אל חדרו של הרבי כמידי בוקר, כשבידו ארוחת הבוקר שנוהג היה הרבי לטעום לאחר התפילה. אבל עם היכנסו פתח הרבי ומספר לו: השומע אתה? נס גדול ארע היום למאיר, שיכול היה לעמוד ולהתפלל לפני הקב"ה, שאלמלא כן, מי יודע אם יכול היה מאיר היום להתפלל כלל!

והמשיך הרבי וסיפר: מיום עומדו על דעתו, אין מאיר עומד להתפלל לפני הקב"ה, עד שאינו בטוח בנפשו, ללא שום פקפוק וללא שום ספק כלל, כי פחות ונקלה הוא, מכל האדם אשר על פני האדמה! כל עוד נדמה למאיר, ולו בדמיון קל שבקלים, כי חשוב וטוב ועדיף הוא על פני נפש אחת מישראל, תהא אשר תהא – אין מאיר מהין לפצות את פיו בתפילה לפני אביו שבשמים, לבל תהיה תפילתו ׳תועבה׳, חלילה וחס, כענין שנאמר: "תועבת ה׳ כל גבה לב" (משלי טז,ה).

והנה, הבוקר הזה, כאשר שמע מאיר את צעקותיו וראה את כעסו של האיש הכפרי, נכמרו רחמיו בקרבו ולא יכול היה להתאכזר ולאטום את אוזניו משמוע אל בקשתו. בתוך הדברים, גילגל האיש והסיח לפי תומו, על מלאכתו ועל פרנסתו. אף הוא לא התבושש, ומבלי הנד-עפעף סיפר, כי מתעסק הוא בגידול "דברים אחרים" ובפיטומם, וכלל לא חש ולא הבין, כי ישנו איזה חסרון בדבר.

לאחר שיצא הלה והלך לו, חש מאיר בנפשו, כי איננו מסוגל לעמוד ולהתפלל! מכל העולם כולו היה מאיר נחות ושפל, כמו תמיד, אולם, מאותו יהודי, המסוגל לגדל ׳דבר-אחר׳ ולהתפרנס מכך, ועוד לספר על כך ללא שמץ של בושה – יותר ממנו, לא יכול היה מאיר לחוש את עצמו שפל! שהרי סוף סוף, אחרי כל מגרעותיו וחסרונותיו של מאיר – הרי אינו מפטם ׳דבר-אחר׳, חלילה!… היה אפוא, מאיר, בצרה גדולה. השעות הולכות וכלות, העת מתאחרת, בבית המדרש יושב המנין וממתין – ומאיר איננו יכול להתפלל! בשום פנים ואופן, אינו יכול! שהרי חש הוא עצמו גבה-לב, כלפי האיכר המפטם ׳דברים אחרים׳!… אך לבסוף, השגיחו מן השמים בצערו של מאיר, חסו עליו, בזכות אבותיו הקדושים, ועשו לו נס: לפתע, עלתה בלבו של מאיר מחשבה לאמור: אילו היית אתה, מאיר, איכר כה גס ומגושם, המגדל 'דבר- אחר' חלילה, כלום היית עוד משכים למעונו של צדיק, כדי להתברך מפיו להצלחת עסקיך?! בוודאי שלא! אפילו שמץ של אמונת חכמים לא היה נמצא בך! הרי לך, אפוא, כי אותו איכר, חשוב ויקר ממך עשרת מונים!… מיד, יכול היה מאיר להיכנס לבית המדרש ולעמוד ולהתפלל… [פנינים תשעב פ' ראה]

פרשת וארא

כשהיסודות חזקים הבנין יציב!

חשיבות היחוס [הרב נבנצאל]

עירוב פרשיות

"וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" "אלה ראשי בית אבותם ואלה שמות בני לוי לתולדותם ויקח עמרם את יוכבד ותלד לו את אהרן ואת משה " "וידבר ה' אל משה לאמר אני ה' דבר אל פרעה מלך מצרים " (שמות ו)

אכן פרשה תמוהה. ממש באמצע סיפור יציאת מצרים, לאחר שנשמעות התלונות הראשוניות של ישראל על הנזק שגרם להם משה כביכול בהשתדלותו אצל פרעה, ולאחר שמשה מתנה את צערו לפני ה' (שמות ה, כ-כג), בדיוק בקטע שבין שליחת משה ואהרן אל פרעה על מנת לומר לו דבר מה לבין פירוט אותו דבר שעליהם לומר לפרעה ומינוי אהרן כדוברו של משה לעניין זה, באמצע כל הפעילות הרוגשת הזו כותבת לנו התורה לפתע בתווך את תולדות משפחתם של משה ואהלו.

רש"י על אתר התייחס כבר לקושי זה של מיקום ייחוסיהם של משה ואהרן, וביאר שמתוך שעמד לצוות את משה ואהרן על שליחותם "הפסיק העניין ב"אלה ראשי בית אבותם", ללמדנו היאך נולדו משה ואהרן ובמי נתייחסו", ואחר חזר לפרש דבר השליחות.

 אם כי דומה שעדיין לא נתברר העניין דיו מתוך תשובה זו חשיבות השורשים.

ואולי ניתן להמשיך דבריו של רש"י ולומר כך: כוונת התורה ללמדנו שמשה ואהרן עם כל גדולתם ומעלתם הרי שהיה להם בית אב, היו להם שורשים שמהם ינקו, ועל אף שכשנולד משה נתמלא כל הבית כולו אורה (סוטה יב ע"א), אינו מתחיל מכך, היו לו אבא ואמא שבזכותם נולד תינוק טהור כזה. חשוב שנדע שמשה ואהרן שני מנהיגי העם הגדולים אינם מנהיגים בזכות עצמם בלבד,יש קשר ויחס הדוקים בין גדלותם לגדלות השורשים מהם ינקו.

 דע לך אומרת התורה: שלולא מה שקיבלו מאבותיהם, לא היו מגיעים למדריגתם העצומה, ולכן דווקא כאן באמצע המערכה בנקודה בה מעיד מלכו של עולם שמשה ואהרן הם הראויים ביותר לשליחות הגדולה והנכבדה של הוצאת צבאות ה' ממצרים, חשוב שתזכור מניין זכו לכך.

 משה אינו רק משה אלא גם בן עמרם, ועמרם הוא צאצא של קהת וקהת של לוי, ולוי ירש מן האבות הקדושים לכל דבר.

יש יסוד ושורש ודבר אינו צומח מאליו יש מאין, ואכן במקרים יוצאים מן הכלל בהם בכל זאת צומחת גדלות ללא שורשים אין ספק לחז"ל שיד ההשגחה מעורבת בדברים, אחרת הדבר אינו אפשרי.

 וכך דרשו על הפסוק "מי יתן טהור מטמא לא אחד" (איוב יד ד), וכי מי יכול היה להוציא את אברהם אבינו "הטהור" מתרח אביו עובד האלילים? האם "לא אחד" האם לא יחידו של עולם הוא לבדו מסוגל לחולל פלא שכזה! (במדבר רבה יט א).

אמנם אם נמשיך בקו מחשבה זה חייבים אנו להוסיף ולומר שגם לתרח היתה ודאי איזושהי זכות שאברהם יצא דווקא ממנו!

שהפלא הזה יתרחש דווקא אצלו ולא אצל עובד אלילים אחר.

 אם כן התורה מלמדת בפרשה זו את חשיבות היוחסין ואת השפעת השורש המשפחתי על עיצוב אישיותו של האדם.

ירדו חז"ל לפרטי הפרשה והעלו עבורנו מה בדיוק צריך האדם לחפש כשהוא עומד לבנות את יחוסו שלו!

כשהוא עומד לבוא בברית הנישואין ראשית לימדו שצריך לבדוק באחיה של הכלה.

משום שהתורה מדגישה כאן שאהרן נשא את "אלישבע בת עמינדב אחות נחשון" (שמות ו כג), משמע שלא די בכך שאבי הכלה הוא עמינדב מזרעו של יהודה אלא יש צורך לבדוק גם מיהו אחי הכלה (בבא בתרא קי ע"א)

והלימוד הנוסף שלמדו מפרשתנו לעניין החיתון, הוא יורד ונוקב. חז"ל אמרו, ורק חז"ל רשאים לומר דבר שכזה: "לעולם ידבק אדם בטובים, שהרי משה שנשא בת יתרו יצא ממנו יהונתן, אהרון שנשא בת עמינדב יצא ממנו פינחס" (בבא בתרא קט ע"ב).

כלומר שכאשר אדם הולך לחפש לו שידוך צריך ראשית שבכלל ילך לחפש שידוך י וכיוון שהיושבים כאן הם בעיקר רווקים הדברים הם לתשומת הלב הלכה למעשה!

אבל כשהוא כבר הולך לחפש צריך שידבק בטובים ומשום שאהרן נשא אישה ממשפחה הגונה, זכה ויצא ממנו פינחס שקינא לה' קינאת קודש.

 ואילו משה איש האלוקים שנשא את בת יתרו גרם הדבר שיצא ממנו יהונתן בן גרשום נכדו שהיה כומר לעבודה זרה (שופטים יח ל).

ולכאורה צריכים הדברים ביאור גדול, הרי ציפורה לא היתה אישה פשוטה, ראשית מעצם העובדה שמשה בחר בה להיות אשת בריתו משמע שהיא אכן ראויה לו ואינה סתם אישה.

ובנוסף טענות אהרן ומרים על שמשה פורש מאשתו (במדבר יב, א) מוכיחות שאכן חשבו גם הם, נביאי ה', שציפורה מתאימה להיות אשה לאדון הנביאים ועוד שמן המעשה היחיד שהתורה מספרת אודותיה בו היא מצילה את משה ממוות ניתן לעמוד על חוכמתה הגדולה!

ציפורה מבינה את כוונת המלאך, ומלה בזריזות את בנה (שמות ד כה).

מה אפשר איפוא לטעון כנגד משה על שבחר אישה כמותה?

אלא שאכן הטענה אינה על ציפורה עצמה.

 מה שחז"ל מורים כאן הוא שיש חשיבות למקור ממנו בא האדם.

משה היה צריך לקחת אישה ממשפחה טובה יותר, ולא ממשפחה שאביה היה מפטם עגלים לעבודה זרה.

 אין זה מקרה מלמדים אותנו חז"ל, שיהונתן בן גרשום יצא ממשה וציפורה, כפי שגם אין זה מקרה שפינחס יצא מאהרן ואלישבע.

לכל דבר יש שורש, ולמרות שגם אלישבע היתה מ"בנות פוטיאל", (שמות ו כה) ו"פוטיאל" רומז גם ליתרו שפיטם עגלים לעבודה זרה, אבל כבר השיבו שהקירבה המשפחתית של אלישבע ליתרו היתה נמוכה מזו של ציפורה ולכן במקביל היתה גם הירושה הרוחנית ממנו חלשה יותר ולא השפיעה לרעה כפי שהשפיעה אצל יהונתן בן גרשום (בבא בתרא קי ע"א, ועיין שם ברש"י, דיבור המתחיל "אלא"). מחיקת העבר משימה קשה

 אלא שעדיין צריך להבין, וכי יתרו היה רשע חלילה? הרי יתרו הוא מגרי הצדק הגדולים שבכל הזמנים, והוא שטבע את אחד מיסודות ההכרה בבורא "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים" (שמות יח יא), מעשיו הביאו לקידוש שם שמים גדול בעולם (עיין זהר ב סט), ואף זכה שבני בניו ישבו בלשכת הגזית (סנהדרין קד ע"א).

 יתרו זה נרדף עד צוואר בידי המדיינים על שפרש מעבודה זרה (שמות רבה א לב), ואף קודם לכן סירב לשתף פעולה עם פרעה בתכנית לשעבד את ישראל ובשל כך נאלץ לעזוב את משרתו הרמה כיועץ המלך, ולהימלט (סוטה יא,ע"א).

 אם כן יתרו הוא ממש צדיק אבל בכל זאת ואף על פי כן היה איזשהו פגם בעברו שלא היה קל לתקנו.

ואף שליתרו המדייני עצמו יש ייחוס, שהרי מדין הוא אחד מבניו של אברהם אבינו (בראשית כה ב) מנפץ אלילי העבודה זרה, אבל הדבר אינו יכול למחוק את השלב בחיי יתרו שבו עבד עבודה זרה. ולמרות שחייבים לאהוב אותו ואסור לצערו והתורה הזהירה כמה וכמה פעמים על כך "ואהבת לו כמוך" (ויקרא יט לד), בכל זאת טוענים חז"ל שעל פי מדריגתו של משה היה משהו פגום בחיתונו עם אדם שעבד עבודה זרה בעבר למרות שנתגייר בלב שלם ועמד ברדיפות ובסבל שערמו לו בשל כך.

 ומה שקרה באילן היוחסין של משה כתוצאה מפגם זה הינו חמור עד מאוד, והנביא מאריך לתאר כיצד נכדו יהונתן נשכר לעבוד בפסלו של מיכה ולא די שעבד בעצמו אלא אף החטיא את ישראל (שופטים יז).

תאוות הבצע של יהונתן באופן כללי

אישיותו של יהונתן זה היתה שלילית כל כך עד שכאשר שאלו ב"ירושלמי" כיצד זה האריך ימים כל כך למרות שהיה כומר לעבודה זרה, הרי שה"זכות" היחידה שמצאו לו היתה שגם את העבודה זרה שלו הוא לא עבד ברצינות.

 ומתואר שם שכאשר היה מישהו מביא קורבן לשורפו לפסל, היה יהונתן אומר לו: וכי מה יועיל לך הקורבן? הרי הפסל אינו רואה ואינו שומע וחבל לשרוף בשר לפניו!

היה יהונתן משכנע אותו: עדיף שתתרום משהו כמו קערת סולת ועשר ביצים ששווים קטן יותר ואני כבר אפייס את הפסל עבורך. האיש היה מזדרז ומביא את הסולת והביצים ליהונתן, וברגע שהיה שב לביתו היה יהונתן אוכל הכל בעצמו.

 לכן אומרים חז"ל האריך ימים למרות שהיה כומר לעבודה זרה כיוון "שהיה עינו צרה בעבודה זרה שלו".

 ואגב ,מובא שם שפעם שאל אותו מישהו אם העבודה זרה אינה מטיבה ואינה מרעה כדבריך כיצד אתה עובד לעבודה זרה שאינך מאמין בה, ויהונתן ענה לו "בגין חיי"!

אתה צודק, אבל אני צריך פרנסה.

תאוות הבצע היתה כל חייו והיא הביאה אותו לעבוד עבודה זרה.(בבא בתרא וירושלמי שם)

בתחילה כשהיה חסר בית ולחם, הסכים לעבוד אצל מיכה, אבל ברגע שבאו בני שבט דן ואמרו לו: "הטוב היותך כוהן לבית איש אחד או היותך כוהן לשבט" (שופטים יח יט) הוא מסכים בו במקום ללכת איתם ולהיות להם לכוהן ולא סתם כך אלא בשמחה "וייטב לב הכוהן" (שם כ).

 האמת היא שהיה לוי ולא כוהן (שם יז ז), אבל אצל העבודה זרה הדבר אינו נורא כל כך! שם יש כנראה כלל האומר אם אין כוהן "יעמוד לוי במקום כוהן" (עפ"י שו"ע או"ח קלה ו).

בכל אופן אין לו מסירות אפילו למיכה שפירנס אותו וטיפל בו "כאחד מבניו" (שופטים שם יא), והוא בוגד בו גונב את הפסל והולך עם בני דן, כי אם הפרנסה טובה יותר אצלם כדאי לעבור אליהם.

 אמנם כעת החטא גדול פי כמה כי עתה מחטיא הוא שבט שלם בישראל ,אבל עבור כסף הוא עושה הכל. ומדוע? כי הוא נצר של יתרו.

 מה נעשה אבל חז"ל אמרו זאת, אנו לא היינו אומרים זאת מעצמנו חלילה. ואף שיתרו עצמו ויתר על כבוד עולם והלך למדבר השומם כדי להצטרף לישראל כפי שפירש רש"י על הפסוק "ויבוא יתרו אל המדבר" (שמות יח ה, עפ"י מכילתא).

 אבל בנכד דבק משהו מהתקופה שבה עבד יתרו עבודה זרה, מהתקופה בה העדיף יתרו את הזמני והחולף על פני האמת והנצח [אגב, נעשה בשרו חידודין, ללמדנו שעוד נשאר משהו. בש.]

צלקת נפשית שעוברת בירושה

ואגב בכך לא תמו מעלליו של יהונתן זה.

מובא ב"ירושלמי" שם, וחלקו גם ב"בבלי" (בבא בתרא קי ע"א) "כיוון שראה דוד שממון חביב עליו ביותר הלך ומינהו על האוצרות". אם הוא מבין בכסף שיהיה שר האוצר.

 ובתקופת דוד, התנ"ך אף עושה ליהונתן "שינוי השם", והוא נקרא אז "ושבואל בן גרשום בן משה נגיד על האוצרות" (דברי הימים א כו כד) ומדוע? אמרו חז"ל "ששב לאל בכל לבו" (שם) היינו שבימי דוד עשה תשובה בכל לבו והפסיק לעבוד עבודה זרה.

 אלא שהרשב"ם ב"בבא בתרא" (שם) ד"ה "ששב", מביא את השאלה שנשאלה כבר ב"ירושלמי": כיצד זה יתכן שעשה תשובה בעוד הפסוק מעיד שיהונתן ובניו היו כוהנים לפסל "עד יום גלות הארץ" (שופטים יח, ל)? כלומר עד לתקופה שבה הגלה סנחריב את ישראל.

 ועונה ה"ירושלמי", שכאשר עלה שלמה לשלטון הקים ממשלה חדשה ובה שר אוצר חדש. מה עשה יהונתן שנשאר מחוסר עבודה? כמובן חזר לעבוד עבודה זרה. איך זה מסתדר עם "שב לא ל בכל לבו"? פשוט מאוד. עבור כסף עושים הכל! אם יש כסף אצל דוד ואפשר להיות שר בממשלה הוא מוכן לעשות תשובה מעולה "בכל לבו"! מוכן אפילו לקום ל"ותיקין" בכל בוקר אבל ברגע שאין כסף עבורו בבית דוד "אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר" (קידושין ג ע"ב) וחוזרים לשבט הדני ולפסל.

ואם לא די בכל זה הרי שלפי מספר דעות (ירושלמי שם, שהשי"ר בובר סמכוני באשישות) יהונתן הוא הוא הנביא הזקן מבית א ל המוזכר בספר מלכים (מלכים א' יג, יא), שכאשר הגיע עידו הנביא (סנהדרין פט,ע"ב) לבית אל, ועשה את המופת בו נהרס מזבח העבודה זרה של ירבעם, וידו של ירבעם יבשה וכו', הלך אותו נביא זקן וכיזב לעידו כאילו נאמר לו בנבואה שעידו יבוא ויסעד בביתו.

וכידוע בסופו של עניין נענש עידו הנביא על כך והוכה על ידי האריה (מלכים א' שם, כד).

 וכבר התקשו הפרשנים ושאלו: מה דחף את הנביא הזקן להכשיל את עידו הנביא ולהביאו אל ביתו?

 ואמרו בזה מספר הסברים, אך על פי דרכנו נוכל אולי להוסיף ולומר כך: הירושה הרוחנית השלילית שקיבל מסבו מפטם עגלי העבודה זרה בעבר, מפעפעת בתוכו כארס, הוא אינו יכול לראות בהצלחתו של הניסיון האחרון להצלת בית ישראל מתעייה אחר העבודה זרה של ירבעם, וכך במקום שהעם יתרשם מהניסים שנעשו על ידי הנביא שהוכיח את ירבעם מלכם, ויבינו שירבעם חוטא, קוראים למחרת בכל העיתונים ש"הנביא שהוכיח את ירבעם מת", וממילא פגה בן רגע כל השפעת הניסים והעם המשיך ללכת בחטאות ירבעם.

 הפגם הקטן שנותר אצל יתרו כצלקת שקשה למוחקה עובר לדורי דורות עד ליום בו הגלה סנחריב את ישראל, וכל הזכויות בדמות גרות הצדק של יתרו, משה איש האלוקים, ציפורה, גרשום, כל אלה אינם מצליחים לעצור בעד הפגם מלהמשיך ולעבור. הנה לנו עד כמה חשוב ומכריע הוא להידבק בטובים.

 דרכו של בן תורה

מה אומרים הדברים בקשר לעניין בו פתחנו?

כשאדם עומד לחפש לו אישה צריך כמובן שקודם כל יחפש בתוך עצמו, שיבדוק ויברר לעצמו מהן שאיפותיו הוא, ומה הוא יכול להוריש לבניו. מה יש באמתחתו שלו!

איזו יראת שמים, אלו מידות טובות יש בנפשו, אותן יוכל להנחיל לבניו בתורשה, כי גם אם אין זה תמיד בשליטתו של אדם שאישתו תהיה בת תלמיד חכם כהדרכת חז"ל (פסחים מט,) אבל שאישתו תהיה אשת תלמיד חכם הרי זה בשליטתו המלאה.

אבל ההדרכה המיוחדת לפרשה זו היא שצריך לבדוק יפה יפה גם באישה, מה יש לה להוריש לבניה,לברר איזה מטען הביאה מבית הוריה ומה הוסיפה היא על מה שקיבלה.

 כמובן שאין זאת אומרת חלילה שבעלת תשובה פסולה מראש. אומרים בשם ה"חזון איש" זצ"ל שאפילו מי שעבר על איסורי עריות חמורים מאלה שנאמר עליהם בתורה "ערירים ימותו" (ויקרא כ, כ) ח"ו, יש בכוח התורה לתקן זאת, אבל יש לבדוק אם הבת אכן תיקנה כפי שצריך.

 על כל פנים, בחירת אישה היא עניין המצריך הכנה ובדיקה עמוקה, ולא כאותם הלוקחים אישה מכל הבא ליד.

על דור המבול נאמר הרי "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" בראשית ו, ב), ובן תורה צריך אם כן להתרחק מדרך זו שהיא אולי מקובלת בחוגים מסויימים.

 "אשרי בניו אחריו" (משלי כ ז) אם למדנו עוצמתה של התורשה הרוחנית מן השלילה שראינו ביהונתן, נלמד גם מן החיוב שבכל זאת היה בו עד כמה גדולה יכולתן של מידות טובות לעבור מאב לבן לדורי דורות.

אותו נביא זקן מבית אל אותו יהונתן כוהן הבעל, זוכה למדריגה רוחנית עצומה.

 באמצע אותה ארוחה בה סעד עם עידו הנביא, מנבא אותו כומר לעבודה זרה נבואת אמת מאת ה', ומודיע לאורחו שהוא עתיד להיענש על שסעד אצלו. ולכאורה הכיצד? עבודה זרה ונבואה יחדיו? עונים חז"ל: "גדולה לגימה שמשרה שכינה על נביאי הבעל" (סנהדרין קג, ע"ב).

 כוחה הרוחני של לגימה, של ארוחה שנותנים לאורח הוא גדול כל כך עד שאפילו אדם במדריגה שפלה של עובד עבודה זרה יכול לדלג בעזרתה על כל המעלות והמדריגות הרוחניות הנדרשות מנביא ולהגיע לנבואה, ובל נשכח, הארוחה שנתן הנביא הזקן לעידו הנביא היתה בעצם סם מוות עבורו, שהרי נהרג על שאכל בבית אל אבל בכל זאת היתה כאן גם נקודה אמיתית של גמילות חסדים! של רצון לתת. וכעת נשאל ומניין ליהונתן שכל כך דיברנו בגנותו כוח רוחני זה של נתינה לזולת? ירושה מיתרו!

 אותו יתרו שאמר לבנותיו "קראן לו ויאכל לחם" (שמות ב, כ), מוריש ליהונתן גם מידה זו של חסד עם הזולת.

נוסיף ונשאל: ומניין ליתרו המדייני מידה נאה זו?

מאברהם איש החסד שמדיין הוא מבניו.

 אין כוח נפשי או מידה כלשהי באדם שאינה מועברת לצאצאיו אחריו, וכל עוד לא שינה האדם את אשר ירש מאבותיו הריהו תעתיק מדוייק של אבותיו.

 וכשם שהנטיות השליליות עברו לצאצאיו של יתרו בתורשה, כך גם עובר כוח הנתינה לדורי דורות, ובאמת כך צריך להיות בחשבון פשוט, כי אם הרע שאין לו מציאות אמיתית שכן הוא העדר בלבד, חוסר שפע: אם כוחות מדומים שכאלה עוברים ומפעפעים מנפש לנפש כל שכן שהחסד שהוא הוא כל המציאות שהרי "עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג), קל וחומר שמידה יסודית כזו תונחל לכל צאצאי האדם אחריו.

 המסר עבורנו הוא אם כן, להידבק עד כמה שניתן בטובים, ואם אפשר בטובים יותר, כי רק כך יהיה ביתו של אדם מקור להורשת מידות נעלות לדורות הבאים ולהקמת דור ישרים מבורך, ואם מידת פורענות יכולה להתקיים עד יום גלות הארץ ודאי הוא שחסד ומעשים טובים יתקיימו ויעברו לבנינו עד יום גאולת הארץ במהרה בימינו אמן!

פרשת וארא

אמונת חכמים וציות לדעת תורה!

החובה להישמע ל"דעת תורה" [אור דניאל]

"וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" (שמות ו, יב).

[תוספת: פרש"י אחד מעשרה ק"ו כו', והיכן הק"ו כפי שמקשים המפרשים, הרי לבני ישראל יש קוצר רוח ועבודה קשה, מה שאין לפרעה?

 אלא בנ"י לא שמעו מפני שהיו שקועים בעבודה זרה כמו שכתוב מקוצר רוח הנובע מעבודה זרה קשה.

וידוע שהחתול שוכח בעליו קל וחומר מהאוכל שיירי מאכל עכבר שמשכח.

קל וחומר לאוכל עכבר עצמו…

ואם כן, אם בני ישראל שעבדו עבודה זרה לא שמעו, פרעה שהוא בעצמו עבודה זרה שאמר לי יאורי כו' קל וחומר שלא ישמעני!

ועוד שמעתי מהרב אלבז לבאר שמשה סינגר תמיד על ישראל, וחשש שכעת יסתתמו טענותיו אם ישמעהו פרעה וישלחם, ועל זה אמר הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך אעשה אם ישמעני פרעה?

והרי מאז אהיה ערל שפתיים בטענותי ולא אוכל לסנגר עליהם יותר… ועל זה השיבו ה' יתברך ואני אקשה את לבו ולא ישלחם… ושוב תוכל ללמד סנגוריא…]

פירוש נפלא אומר על פסוק זה בעל "שפת אמת" זצ"ל כאשר בני ישראל אינם רוצים לשמוע בקול מנהיגיהם אזי ניטל מהמנהיגים כוח ההשפעה ואין הם יכולים עוד להועיל, כי כוחו של המנהיג נובע מן העם על כן אם בני ישראל היו שומעים אל משה אזי היו פיו ושפתיו נפתחים ודבריו היו משפיעים גם על פרעה אבל כאשר "בני ישראל לא שמעו" אזי משה ערל שפתיים.

המנהיגים גדולי הדור מחנכים אותנו כיצד להתנהג ולחיות על פי דעת תורה, גודל ידיעתם בתורה נותן להם את הכוח להתמצא בכל תחומי החיים וב"ה רבים הם הפונים לגדולי התורה לקבל עצה וברכה בענייני רפואה ממון חינוך הילדים ועוד.

ראייתו של גדול הדור נותנת לו את המרחב העצום לדעת ולהבין בכל שטחי החיים אמנם "דעת תורה" אינה תואמת תמיד את ההיגיון הפרטי שלנו, לעיתים נדמה לנו כי הרבנים שכל עולמם הוא "רק בתורה", מה להם עם השתכללות העולם המודרני והמתקדם? לפלא אנו רואים שאצל רבנים גדולים שעולמם הוא רק בתורה מגיעים לעיתים מאות אנשים מדי ערב וממתינים שעות רבות למוצא פיהם של אותם צדיקים על מנת שיגזרו ויחליטו בעניינים שונים ומגוונים שידוכים, עסקים, רפואה וכד' אעפ"י שמעולם לא השתלמו ולמדו על כך באוניברסיטאות או בספרים חיצוניים .

מעשה נפלא סיפר אחד האנשים שהלך לקבל עצות מהרה"ג חיים גרינמן שליט"א, לזוג צעיר הייתה בת אחת ולאחר לידה זו היה קושי לאישה להתעבר עוד, כל הריון היה מסתיים בהפלה כבר בחודש השני או השלישי כתוצאה מאי התפתחות העובר.

 בצר להם פנו בני הזוג לרופאים מומחים, שילמו במיטב כספם על מנת לחפש מזור לבעייתם.

 כל הטיפולים והייסורים שעברה האישה לא הניבו תוצאות וכך כאמור כל הריון היה מסתיים תוך זמן קצר ואף גרם לשבר נפשי לבני הזוג.

 בעלה של האישה, שומר תורה ומצוות חשב שאולי דווקא זו העת ללכת ולשאול בעצת גדולי הדור ובוודאי אין כבר מה להפסיד, ומאידך יש סיכוי שבע"ה בכוחם של הרבנים להביא לסיעתא דשמיא.

 הבעל ניגש לרב גריינמן שליט"א עם המסמכים הרפואיים וביקש עצתו, לתדהמתו ענהו הרב: "על פי הממצאים הרפואיים איני רואה שום סיבה שההריון ייפסק בתחילת הדרך".

 וכן נתן הרב לבעל עצות כיצד לפעול לקראת ההריון הבא, ובין היתר הציע לו שהאישה תיקח שני סוגי כדורים מיד עם קליטת הריונה.

 מן הראוי להדגיש כי בני הזוג לפני ההתייעצות עם הרב קיבלו על עצמם לקבל את עצת הרב ככתבה וכלשונה ולקיים "ככל אשר יורוך".

 עצה אחרת שנתן הרב היא, שבמשך שלושת החודשים הראשונים להריון האישה לא תיבדק אצל רופא ורק לאחר שלושה חודשים אם ירצו בני הזוג יוכלו לפנות לד"ר מבית הרפואה תל השומר.

 בהריון השישי לאחר ארבע הפלות החליטו בני הזוג לנהוג על פי הנחיות הרב אך לפתע עמדו בפני דילמה: על המרשם הרפואי שהאישה נתבקשה לקחת צויין במפורש שאת הכדורים יש ליטול רק לאחר חמישה חודשים להריון, ובאישור הרופא בלבד, ולעומת זאת יעץ להם הרב לקחת את הכדורים מיד עם תחילת ההריון. בני הזוג החליטו להמשיך בקו שהחליטו עליו והמשיכו לנהוג כעצת הרב. ניסיון נוסף בו עמדו בני הזוג היה כאשר האישה בסוף החודש השני דיממה בחוזקה ובשטף גדול, והיה צורך דחוף לבדיקת רופא, אולם הרב פסק לפנות לרופא רק לאחר החודש השלישי, והיצר בשלו: "ודאי שהרב לא התכוון למקרה כזה, צריך לנהוג בהיגיון ולא כדאי ללכת עם הראש בקיר".

 לבסוף פנו בני הזוג לקופ"ח לרפואת הנשים, הרופאה הציעה מיד להזמין אמבולנס לפינוי מיידי ובהול לבית החולים, בני הזוג בהתייעצות ביניהם החליטו בגבורה: "הביתה", ובערב שוב לרב גריינמן ולשאול בעצתו.

 "צריך רק מנוחה ואין צורך באישפוז" אמר הרב בביטחון "ובע"ה אט אט הדימומים ייפסקו וההריון ימשיך להתפתח כסדרו".

 ואכן כך היה, בחודש החמישי פנו בני הזוג לרופא שהמליץ עליו הרב כדי לעקוב מקרוב אחר התפתחות העובר, הרופא אכן הציע לאישה ליטול את סוגי הכדורים בדיוק כפי שהמליץ הרב ותוך כדי שהוא רושם את המירשם אמר: "חבל שלא באתם מוקדם יותר היה כדאי לקחת את הכדורים כבר מהחודש הראשון", בני הזוג התוודו עתה בפני הרופא ואמרו לו שאכן האישה נוטלת את הכדורים החל מהחודש הראשון כעצת הרב גריינמן, הרופא טען שאינו מכיר את הרב והוא רק שמע עליו. עם התקרב מועד הלידה נכונה לזוג הפתעה נוספת: בחודש השמיני בבדיקת אולטרא סאונד גילה הרופא בעיה רפואית, מין גוש מסוים שלא יכל לעמוד על טיבו, הוא ביקש מהאישה שמיד עם הלידה תודיע לרופאים על הממצאים של בדיקותיו.

 חשש וחרדה וייסורי מתח נוראים היו החודש האחרון, כל יום עבר כמו נצח, מי יודע עם איזה מום יוולד התינוק? והידיעה המוקדמת על כך הכניסה את בני הזוג למתח רב.

 גם ניסיון זה קיבלו אותו בני הזוג באהבה וניחמו עצמם בטענה שהם פעלו כעצת הרב ובוודאי לא ירצה הקב"ה לגרום נזק למי שמקיים את מאמר הכתוב "תמים תהיה עם ה' אלוקיך".

 שעת הלידה הגיעה, המתח של היולדת היה עצום בשעה טובה נולדה בת במזל טוב, מכתבו של הרופא המטפל נמסר לרופאי הילדים והניסיון הנוסף הגיע, בהתייעצות מהירה החליטו הרופאים לנתח את התינוקת בבהילות, והם ניסו להחתים את ההורים על הסכמה לניתוח בני הזוג לא איבדו עשתונותיהם הם ביקשו לשוב ולהיוועץ ברב גריינמן והפסק היה חד משמעי: "לא לנתח להוציא את הילדה מבית החולים".

 הרופאים לא יכלו לעכל את החלטת הרב הם טענו שגם הם "שמעו על הרב", אך בניסיון נוסף לשכנע את ההורים יעצו לצייר לרב את עומק הבעיה ואולי אף הוא ישנה את דעתו, "מדובר בסכנת חיים" הזהירו, "אנו מאמינים שהרב הוא אדם גדול בתורה אך כאן מדובר בעניין רפואי ואנחנו המומחים לכך וזו המומחיות שלנו", שוב ניגשים אל הרב עם שרטוט הבעיה ועם תוספת ההערה הרפואית שמדובר ב"סכנת חיים", אך הרב גריינמן איתן בדעתו: "כבר אמרתי להוציא את הילדה, השרטוט לא משנה את החלטתי ואם אתם לא רגועים כל כך, לאחר שתוציאו את הילדה תפנו לפרופ' מביה"ח 'הדסה' הוא מומחה לבעיות מסוג זה".

 עם תשובה נחושה זו ניגש האב אל הרופאים בדרישה להוציא את בתו מבית הרפואה.

 הרופאים לא מתייאשים, ובמשך שעתיים יושבים עם ההורים ומפחידים אותם ויוצרים תחושה של סכנה מיידית וממשית לחיי הילדה, וכי מעתה הם לא יקחו אחריות וכו', "אין ספק שאתם בראייה רפואית רואים את הצורך לנתח את הילדה באופן מיידי" אמר האב לבסוף, "אך איני יכול שלא לשמוע בקול כבוד הרב לאחר שאשתי עברה שבע הפלות, ומה לעשות והרפואה הקונבנציונאלית לא הביאה לפתרון הבעיה ולאחר ששמענו בעצת הרב זכינו והנה אנו אוחזים בידינו את התינוקת, אם הרב סייע בעצותיו הנפלאות להריון הילדה, הוא בוודאי לא יגרום למותה. צר לנו להודיעכם, אמנם שיחתכם עימנו הייתה נעימה ותכליתית אך אנו מחליטים לקחת את הילדה מכאן".

 אין ספק שזו לא הייתה החלטה קלה עבורם. החשש, הספק, אי הודאות מקננים באיזה מקום פנימה בתוככי הלב, אך האמונה כששומעים לגדולי תורה, עוזרת שלא תישבר רוחם של בני הזוג.

 עם הוצאת הילדה מבית הרפואה מיד פנו ההורים לפרופ' שאותו הציע להם הרב, והתברר שאף הוא לא הכיר את הרב גריינמן. לאחר שבדק הרופא את הילדה יעץ להם להיבדק בבית הרפואה אצל פרופ', ולהביא לפניה את הממצאים.

לאחר בדיקה מקיפה שכללה אולטרא סאונד, פסקה גם הפרופ' על ניתוח מיידי, וכעסה על ההורים "הפרימטיביים" ששומעים בקול רבנים במקום להבין שהרפואה התפתחה בשנים האחרונות, והיא מדוייקת מאוד, וחבל שהם מחליטים על גורלה של הילדה המסכנה וגורמים לסיכון גבוה לחייה".

 עם תוצאות מעודכנות אלו חזרו ההורים לרב גריינמן והוא הורה לגשת לבית הרפואה רק בעוד שנה ואז שוב לבחון אם יש צורך בניתוח.

 אין ספק שוב ניסיון רודף ניסיון, לחץ, מתח, אי ודאות, אך ההחלטה השרירה היא לא לזוז כמלוא נימה מהוראות גדולי הדור, וההחלטה מפיחה רוח חיים בזוג ההורים המסורים.

 לאחר שנה הם פונים שוב לאותו פרופ' שחשבה אותם לפרימיטיביים ולא מבינים כלום.

 באותו היום היו בקליניקה של הרופאה סטודנטים לרפואה, והפרופ' סיפרה להם על בני הזוג "החכמים" ששומעים לקול רבנים במקום לרופאים, והנה עכשיו צריך לתקן את הנזק החמור שנגרם לילדה בגלל דחיית הניתוח בשנה תמימה.

 דממה השתררה בחדר האולטרא סאונד, הפרופ' שוב ושוב מבצעת ניסיונות חיפוש אחר הגוש שלחץ על המעיים, והנה הוא לא מופיע כלל על המסך! שוב מנסים לחפש מזוית אחרת אך הצג "מסרב" להראות את הגוש המאיים. הפרופ' כבשה את פניה בקרקע ואמרה בזו הלשון לאב בנוכחות כל הסטודנטים: "לך תגיד לרב שלך כל הכבוד, איך רצינו לנתח תינוקת בת יומה, הגוש הזה נעלם אחד למיליון, ואתם האחד הזה"!

 זהו מבחן האמונה של האדם להישמע לגדולי רבותינו בכל תנאי ובכל מצב לקבל את דעתם גם כאשר היא אינה נוחה או מובנת לנו.

הרי הקב"ה יהיב חכמה לחכימין ועלינו לקבל חכמה זו כתורה מסיני. ממעשה זה נוכל ללמוד פרק חשוב בדרך שעלינו לנהוג כאשר אנו הולכים לקבל עצה מגדולי הדור.

 לא אחת המבקשים לקבל עצה מצפים שהרב "יתאים את התשובה לדעתם" ואם היא אינה נראית להם אזי הם אינם מיישמים זאת. לא אחת כאשר מצפים לקבל תשובה מסויימת גם אופי השאלה נעשה בכיוון מסוים, וחבל שהשואל מנסה לפתור את הבעיה בעצמו במקום לשאול ולקבל דעת תורה.

 תשובתו של גדול הדור היא תשובה אלוקית יש לה הארה משמים וכך עלינו לנהוג.

לפתע הינך מתחיל להתלבט, לחשוש, אולי הוא "טעה"? "ודאי לא הבין אותי", ושוב האדם לוקח את ההחלטה לעצמו.

 אם כן בשביל מה התאמצת כל כך? על כן אל תהסס, היה אמיץ וקבל את הדברים ככתבם וכלשונם ומשמים יאירו לך את הדרך.

כוחה של אמונת חכמים תמימה [מעין השבוע ח"ד עמ' ר"י] הובא בעמוד זה לעיל:

פרשת וארא

למה הרעותה [ראשי פרקים]

התביעה על משה שאמר למה הרעותה, והרי אין רע יורד מן השמים.

רעידת האדמה שהייתה בהאיטי שנועדה לעורר אותנו, "הכרתי גויים… אמרתי אך תראי אותי תקחי מוסר וגו'".

המעשה בחפץ חיים שהתעניין על רעידת האדמה בסין, והמשל שנתן על הנואם בכיכר העיר בוילנא שמדבר באידיש ובוודאי פונה ליהודים משום שרק הם מבינים את השפה, כך הקב"ה עושה כן לנו שרק אנו מבינים את השפה…

בשם הרב וולך שאלמלי מתן תורה היינו לומדים צניעות מחתול כו' – מדוע מבעלי החיים?

משום שהבעלי חיים אין להם את הכשרון ללמוד, אז למי הקב"ה הטביע בהם טבעים אלה אם לא לאדם שיוכל ללמוד מהם?

פרשת וארא

שבויי הקונספציה [מעין השבוע והאמונה]

כיצד פרעה רואה את כל אשר ה' עושה ועדיין נשאר בכפירתו? כיצד הוא מבין שאצבע אלוקים היא ובכל זאת ממשיך בשלו? כיצד הוא רואה שהמכות תלויות במשה ובכל זאת נותר בכפירתו?

לאדם יש מנגנון פנימי של התנתקות. הוא שבוי בקונספציה. יש לו תאוריה ואל תבלבלו אותו עם עובדות… וכך יכולים אנו להוכיח לו כל הוכחות שבעולם למציאות הבורא אך אין זה נוגע אליו… הוא בשלו…

מעשה היה ברב של עיירה מסוימת בחו"ל שפנה אליו יהודי אחד ואמר ששבת הבאה ישבות בעיר הגדולה. הרב שידע ששם לא כולם יראים ושלמים הזהירו שלא יאכל אצל כל אחד, ויזהר מכיון שהרבה שם אינם זהירים בכשרות כו'.

לאחר השבת בא הלה לרב ואמר לו שברוך ה', ה' זימן אותו למקום מעולה למשפחה של מהדרין מן המהדרין. אמנם הם חילונים, וכאן הרב נדרך, אולם הלה מיהר להרגיעו – אני ראיתי שם כאלה חומרות שלא היה ספק שכאן אנשים המדקדקים ביותר במצוות!

מה ראית? תהה הרב.

היה שם סכין וכף, ועוד כלי מיוחד לכך שכאשר מגרד למאן דהוא הגב או הראש אין הוא צריך לטמא ידו באמצע הסעודה בנגיעה במקומות המטונפים, ומשתמש באותו הכלי בן ארבע שיניים המיוחד למטרה זו… הרב הבין שהלה שהיה בור ועם הארץ, ראה לראשונה מזלג ופירש לעצמו כך את מטרתו… כשאדם שבוי בקונספציה לא ניתן לשכנעו.

יש טילים בליסטיים שלאחר שיצאו מחוץ לאוטמוספירה המנוע שלהם מתנתק והם עפים מעצמם, כך יש באדם מנגנון התנתקות.

תוספת [זכורני בשם הגר"ש שבדרון]

מצינו זאת אצל פרעה שכאשר משה בא להודיעו שהיום בלילה כחצות, ה' עובר במצרים וכל בכור ימות, ופרעה הוא בכור, הוא מסוגל ללכת לישון… איני מתפלא שהלך לישון, מתפלא אני שנרדם… הוא במנגנון ההתנתקות. כל מה שקורה לא נוגע לו. מסביב יהום הסער, והוא בשלו.

מצינו זאת גם אצל יונה, האוניה מיטרפת ומאיימת להישבר, אך הוא יורד לירכתי הספינה ונרדם. כל אחד קורא לאלהיו, ויונה ישן… מתנתק.

מנגנון זה מבהיל. אם כן מסוגלים אנו לראות כל ניסי ה', וה' כביכול ידבר איתנו, אך אנו בשלנו. לא רואים ולא שומעים. מתנתקים.

חוקר שואה בשם פרופ' יהודה באואר קרא פעם בבטאון חרדי סיפור מפי בעל המעשה על הדלקת נרות חנוכה במחנה השמדה בברגן בלזן. כחנוכיה שימש קרש שהיה זרוק במחנה, וחקקו בו שמונה בקעים. כשמן השתמשו במעט המרגרינה שנתנה להם למרוח על הפרוסה היבשה שהוגשה להם, וכפתילים השתמשו בחוטים שהיו תפורים בהם כפתוריהם לכותנתם, והלכו בקור המקפיא עם כותנת ללא כפתורים. נרות החנוכה האירו במחנה על אף הסכנה הגדולה שאם הגרמנים יחושו בזה הם יבינו שיש כאן איתות לאויב ויכולים להיות נידונים בגזר דין מות. הפרופ' הנ"ל החליט לבדוק את המעשה ולאמתו, ואכן הגיע אל הנפשות הפועלות, והנה יצא ופירסם בתחושת ניצחון שהחרדים נכסו לעצמם מעשה לא להם, שהנה הנפשות הפועלות היו יהודים חילוניים יוצאי הונגריה, ולא חרדים כפי שהשתמע מן הבטאון…

סכל הוא אותו פרופסור, שהרי אין זה אלא גול עצמי… שאם אנו טענו שחרדים שמרו בחירוף נפש על דתם אף במחנות ההשמדה, בא הפרופ' המלומד וגילה שאף חילונים שמרו באדיקות במחנות המוות על מצוות אלוקינו… אף בהם התעורר הזיק היהודי במקום הארור ההוא.

כשאדם רוצה לא לראות הוא לא רואה.

העיקר שלא חרדים הם גבורי המעשה…

מעלת התמימות – הרב אסולין

ענין משה ושאלתו למה הרעות, פגם בתמימות, כנגד חטא אדם הראשון וחוה שפגמו בתמימות, להבדיל מהאבות שהיו בתמימות הגם שראו אחרת ממה שהובטח להם. המעשה עם רבינו יצחק מפשווארסק שבעקבותיו הלכו לסיביר והתברר שהיה זה לטובתם שניצלו מהנאצים.

ר' לעיל סיפורים על כחה של אמונה תמימה

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת וארא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'