פרשת ואתחנן

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר דברים

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת ואתחנן

אתה עובד את ה' או עובד את עצמך? [מבוסס על יסוד ממתוק האור עם הרבה תוספות] ביהכ"נ הגדול בת"א

 (א) וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר ה֛' אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: (ב) לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֹת֙ ה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם: דברים פרק ד

מהו "ועתה"?

מעשה ברבי עקיבה והשרוף הנושא חבילת עצים

מעשה בר"ע שראה את האדם שנושא ערימת עצים וכו' ואמר לו שיש לו בן הנמצא בכפר פלוני כו' ור"ע הלך ולימדו תורה עד שלמד לקרוא בתורה ולומר מפטיר וברכו והתגלה אל ר"ע וא"ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

דבר אחד למדנו- כמה שכר יש לאדם ששולח את בנו לת"ת. מצילו מן הגיהנם. אולם יש לתמוה- הרי ר"ע החשיב כל רגע, והיה מתמיד עצום ואף עיכוב קטן של דקות ספורות לא התעכב עם אשתו וחזר ללמוד כ"ד שנה בלא הפסק! והוא מוצא זמן לעסוק בלימודו של ילד כמלמד דרדקי?

אביי שומר על זוג שלא יבואו לידי עבירה. [סוכה נב.]

עוד מעשה. אביי שמע שאדם מסויים נועד עם אשה ללכת יחדיו לעיר הסמוכה. חשש פן יגבר יצרם והחליט לעקוב אחריהם שאם יבואו לדבר עבירה יפרישם. כשהגיעו לפרשת דרכים נפרדו. נוכח אביי שחשד בכשרים. אביי החשיב כל רגע של למוד, והנה רק משום חשש שמא יבואו לדבר עבירה הלך אביי שלש פרסאות וביזבז חצי יום! הרי כל רגע היה יקר לו מפז!

ועוד, האם לא יכלו ר"ע ואביי למנות מישהו שידאג לפעול במקומם, הרי היו לר"ע כ"ד אלף תלמידים.

למדנו מכאן יסוד גדול. אם שמעת- התכוונו אליך. לא תוכל להטיל את האחריות על אחרים.

ב. הנוגע לענייננו – רובנו חיים על פי מסגרות קבועות. אני טיפוס חם, אני טיפוס קר, אני אדם רגשן, אני אחד ששומר דיסטאנס, אני טיפוס חסכן, אני טיפוס נדיב, אני טיפוס רגוע, אני מהיר חימה וכעזה"ד.

הבעיה של האדם הזה שהוא אינו פועל על פי הנדרש ממנו, אלא על פי טבעו. ואז אם נדרש ממנו לעשות דבר היפך טבעו, הוא אינו מסוגל 'זה לא אני' 'אני לא הטיפוס' ושאר קלישאות.

עבדי ה' אנו. עבד עושה מה שנדרש ממנו ברגע נתון. אין 'לא מתאים לי' אין 'זה לא אני'.

ר"ע באופן טבעי היה ממשיך לביהמ"ד, כפי שעשה כ"ד שנה. אביי כנ"ל.

אך הם שאלו את עצמם דברים י (יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה  ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ. כל אדם צריך לבדוק מה הדרישה ממנו 'עתה'. ולכל עת ולכל זמן ולכל חפץ. ואינה דומה דרישה של אז לדרישה של ועתה.

(א) וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים!!

להשליט השכל על הרגש

החזו"א אמר שצריך האדם להשליט הרגש על השכל. אם אדם מטבעו עלץ ושמח, וכשמגיע ת"ב אומר לך איני מסוגל להתאבל, חובה עליו להשליט השכל ולשבת לארץ ולקונן ולהתבונן בנוראות החורבן עד שיתחיל לדמוע.

אדם מלנכולי, דיכאוני, שאינו מסוגל לשמוח בחג, מצווה להתבונן בחסד ה' עלינו שבחרנו מכל העמים, או שיפעל חיצונית ואחר הפעולות ימשכו הלבבות ע"י ריקוד וכד'.

העיקר לא לפעול ע"פ הטבע. הפועל על פי טבעו, עובד את עצמו!

 [קהלת ג] לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם: ס

החזו"א והמציעים להלחם על האידיש והמשל לגנרל הזקן ולמלחמתו הלא רלוונטית

כך חייו גדולי הדור.

פעם ראו את הגרי"ס אוחז ביד אשה זרה בשתי ידיו, ומשוחח עמה. תלמידו לא ידעו נפשם מרוב תמהון ובושה. לאחר דקות ארוכות נפרדו דרכיהם. התלמידים פנו אליו ושאלוהו לפשר הדבר.השיבם הגרי"ס הייתי בדרכי לאמירת השיעור, וראיתי אשה זו רצה לכיון הגשר. היה נראה לי חשוד, צעקתי לה שתעצור, והיא המשיכה, הגיעה לאמצע הגשר וביקשה לקפוץ. תפסתי אותה בכח ולא נתתי לה. שאלתי אותה מה קרה? והיא השיבה שרח"ל נפטרו לה ב' ילדים קטנים ואח"כ בעלה חלה, וכעת השכירו את סוסם למישהו ע"מ להתפרנס מעט, וכעת הסוס מת, די, אין לי כח! אמרתי לה אני אקנה לכם סוס. אך היא מאנה לשמוע, וכך נאלצתי לאחוז בידה בכח שלא תעזבני ותקפוץ תוך שאני משכנע אותה עד שנרגעה והלכה הביתה.

הן אלו דברי חז"ל מפורשים אמר הגרי"ס סוטה כא: היכי דמי חסיד שוטה? הרואה אשה טובעת בנהר, ואומר לאו אורח ארעא לאסתכולי בה ולאצולה.

יש לדעת לכל מצב יש את ההנהגה שלו. לא על פי הרגל, לא על פי טבע. העובד ע"פ טבע עובד את עצמו, כי הוא נוהג כטבעו. אלא לדעת מה ה' רוצה ממני עתה, וזה לעשות.

מבחן האבות הקדושים

אברהם אבינו איש החסד שמכניס ערביים המשתחוים לאבק שברגליהם בעת חוליו ושוחט להם ג' שוורים ומאכילם לשון בחרדל ורץ לאפות עוגות ולהביא מים, נבחן אם יגרש בן האמה עם חום למדבר בלא מים מספיקים.

נבחן האם יהיה מוכן לשחוט את בנו, הוא שמתנגד עד היום לקרבנות אדם, הוא שלא מסוגל להרע לזבוב.

יצחק שמידתו גבורה נבחן האם יהיה מוכן לפשוט צווארו להשחט, בעל הגבורה אינו מתכופף לפני אחרים ודאי לא לשחיטה…

יעקב שמידתו אמת נבחן האם ישקר לאביו ע"פ צו אמו מאת ה'. כיצד יתמודד עם אדם שכולו שקר כלבן.

לפעול נגד הטבע!

זה שאומר לו המלאך 'עתה' – ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך יחידך ממני'. הדגש הוא על עתה, כמו שהסברנו 'ועתה' ישראל כו' כך אתה מסוגל לפעול מה שצריך לפעול 'עתה', ולא ע"פ טבעך בחסד! [נלע"ד]

רבי נחום משאדיק וצומותיו

מסופר על רבי נחום משאדיק שהיה סגפן גדול, והיה צם תעניות הפסקה החל ממוצ"ש ועד ער"ש. יום אחד הגיע אורח לשאדיק, שאלוהו בני העיר האם כבר אכל, והוא השיב שאכל עם רבי נחום משאדיק בביתו. שאלוהו האם אכלת אתו, או אצלו? והוא השיב אתו, הוא אכל יחד עמי! תמהו על כך ושאלוהו והוא השיב אכן אכלתי אתו. ושאלוהו האם כדאי היה לשבור את התענית? הרי היה זה ביום רביעי? [תענית הפסקה של ו' ימים עולה לכדי 2600 יום!!! (מכתבי אליהו לרמאן)]

והוא השיב על מה אתם תמהים? הרי חז"ל לימדונו שגדולה הכנסת אורחים מהכנסת פני שכינה, והואיל ואורח שאוכל ואין בעה"ב אוכל עמו מרגיש שלא בנח, אז ברור שהמצוה המוטלת עלי הייתה לאכול עמו!

פעם התארח הרה"ק מרוזין זי"ע אצל מחותנו התורת חיים זי"ע וישבו יחד לסעוד סעודה. התו"ח אכל כדרכו בקודש, והרה"ק מרוזין טעם כף מאכל ותו לא.

משהבחין התורת חיים שהמחותן כמעט ואינו טועם מאומה שאלו לסיבת הדבר השיב הרה"ק מרוזין לפני ירידתנו לעוה"ז התנינו תנאי מפורש עם הגוף שיסתפק במועט ולא סתם מועט אלא מיעוטא דמיעוטא והגוף הסכים לכך.

שמע זאת התורת חיים והניח גם הוא את הכף מידו שאל הרה"ק מרוזין את התורת חיים אם גם הוא התנה תנאי דומה? לא השיבו התו"ח לא התניתי תנאי כזה, ברם כעת התבהר לי מה שהיה תמוה בעיני מאז ומתמיד, על מה שאומרים בליל שבת קודש צאתכם לשלום' וכי מה איכפת לאדם שיישארו המלאכים בביתו?

אולם עתה נתבארה לי התמיהה כי עובר לסעודה משלחים את המלאכים באשר ליד מלאכים שאינם טועמים מאומה גם אנו איננו מסוגלים לאכול… אז לרבי נחום לא הייתה ברירה והוא נאלץ לאכול עם האורח הגם שהפסיק תעניתו!

מהות של גברא רבה מהגראי"ל שטינמן מוסף סוכות יתד תשס"ה

שלשה מלכים אין להם חלק לעולם הבא משנה בסנהדרין פרק חלק כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ואח"כ כתוב ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכ ' שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא יש אנשים שהם היו מלכים ואיבדו את החלק לעולם הבא ומי הם השלשה מלכים ירבעם בן נבט אחאב ומנשה

ובדף ק"ב ב' מביאה הגמ' מעשה נורא רב אשי אוקי אשלשה מלכים ופרש"י שסיים פרק חלק עד שהגיע למשנה של ג' מלכים אמר למחר נפתח בחברין מחר נדרוש בחבירינו שהיו תלמידי חכמים כמותינו ואין להם חלק לעולם הבא אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה בא מנשה בחלום לרב אשי אמר חברך וחברי דאבוך קרית לן וכי סבור אתה שנהי' חבירך וחבירי דאבוך רש"י זאת אומרת שבא בטענה האיך אתה קורא לי חבר כאילו אתה דומה לי מהיכא בעית למישרא המוציא תאמר לי מאיזה מקום צריך לבצוע את הפת כשמברכים המוציא לחם מן הארץ אמר ליה לא ידענא רב אשי אומר לו בחלום אני לא יודע אמר ליה מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן מאיזה מקום בפת צריך לבצוע אתה לא יודע ואתה קורא לי חבר כאילו אתה דומה אלי אמר ליה אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא אדרבה תלמד אותי את הדין ומחר בשיעור אני יזכיר את זה בשמך אמר ליה מהיכא דקרים בישולא ויש גורסין מהיכא דקדים בישולא והם שני פירושים מה שהוא ענה לו אם מהמקום שנקרם פני הלחם או מהמקום שמקדים הלחם לאפות והשאלה היא אם הכונה למעלה במקום שנקרם פניו או למטה במקום שמונח על השולים של התנור ונחלקו בזה הפוסקים להלכה כמובא בשו"ע אמר ליה מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה רב אשי שאל את מנשה מאחר שאתם כ"כ חכמים למה השתחויתם לעבודה זרה אמר ליה מנשה לרב אשי אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי היית מגביה את שפת חלוקך כדי שיהי' קל לך לרוץ והיית רץ אחרי לעבוד עבודה זרה למחר אמר להו לרבנן נפתח ברבוותא למחרת כשהתחיל לומר את השיעור הוא כבר לא אמר שנדבר מהחברים שלי אלא ברבותינו כאילו מנשה הוא הרבי שלו.

וצריך להבין כמה דברים :

א. ראשית הרי בלי שום ספק שרב אשי היה תלמיד חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרו רב אשי האם צריך תלמיד חכם יותר גדול מרב אשי ובודאי שהיו שואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרו א"כ בודאי יודע הכל ומנין ידע מנשה לבחור בדיוק את ההלכה הזאת שרב אשי לא יודע? האם מן השמים גילו לו למנשה בנבואה תדע לך אתה יכול לבחון את רב אשי בהלכה הזאת בדיוק?

ב. ויש להוסיף הנה בדורותינו יכול להיות בחור בישיבה שהוא לא למדן מאד גדול ולומד משנה ברורה ויודע את ההלכה שצריך לבצוע במקום דקדים בישולא או דקרים בישולא לפי ב' הגירסאות ומצד שני יכול להיות למדן גדול שלא למד את המשנה ברורה הזה והוא לא יודע שיש כזה דין האם זה שיודע את הדין הזה הוא כבר יותר למדן? הרי בסך הכל הוא למד את המשנה ברורה הזה, וההוא לא למד, האם זה כל כך מכריע עד שרב אשי אומר כיון שהוא יודע את הדין הזה סימן שהיו חכמים כל כך וממילא הוא מתפלא האיך עבדתם עבודה זרה? מה זה קובע כ"כ? מה ההבדל כ"כ בחסרון יריעת הלכה אחת?

ויותר מזה הנה בגיטין דף ו' ב' מביאה הגמ' שרב אביתר אמר הלכה מסוימת ושאל רב יוסף מאן לימא לן דרב אביתר בר סמכא הוא פי' שראוי לסמוך עליו בדין שאומר ועוד הא איהו דשלח לי' לרב יהודה בני אדם העולין משם לכאן הן קיימו בעצמן ויתנו את הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו הוא כתב את הפסוק הזה וכתב לי' בלא שרטוט ואמר רבי יצחק ב' כותבין ג' אין כותבין מותר לכתוב שתי מלים בלי שרטוט ולא שלש במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין והיות שהוא כתב את הפסוק הזה ועבר על הדין שאסור לכתוב בלי שרטוט ממילא אינו בר סמכא כך טען רב יוסף אמר ליה אביי אסו כל דלא ידע הא דרבי יצחק לאו גברא רבה הוא האם כל מי שלא יודע את הריו הזה של רב יצחק הוא כבר לא גברא רבא בשלמא מילתא דתליא בסברא לחיי בשלמא דבר שתלוי בסברא זה טענה אבל הא גמרא היא וגמרא לא שמיע ליה דין זה לא חדשוהו מסברא אלא בקבלה מרבותיהם והוא לא קבל את הקבלה הזאת וכשלא יודע דבר של קבלה האם בגלל זה הוא כבר לא גברא רבא א"כ רואים מהגמ' שאם אחד לא יודע איזה הלכה שמפי הקבלה לא נפרך שבשביל זה הוא לא גברא רבא וא"כ מה רצה מנשה מרב אשי האם זה דבר של סברא וא"כ אם למנשה הי' בקבלה את הדין הזה ורב אשי לא ידע האם בגלל זה רב אשי כבר לא כ"כ גדול ורק מנשה גדול עד שהוא כבר לא יכול להיות חבר שלו וצריך לקרותו רבותינו

ג. ובכלל צריך להבין מה רוצה מנשה בזה האם הוא רוצה להתפאר שהוא יודע איזה דין יותר מרב אשי הרי רב אשי יכול לומר לו מה אתה רוצה ממני לך יש ראש גאוני ולאחרים אין כזה ראש כמוך. האם בשביל זה הוא כבר מופרך עד שאי אפשר להיות גברא רבה?

ד. וגם – מהיכן ההלכה הזאת?  מי חידש אותה?  רב אשי לא מבקש דוקומנטים, הוכחות?

דבר שאדם משתוקק אליו הוא משקיע בו מחשבה

ואפשר לומר כך הנה בעצם מאי נפקא מינא מהיכן לבצוע את הלחם אם למטה או למעלה אלא מבואר במ"ב שזה מכבוד הברכה לבצוע במקום חשוב כי ברכה לא אומרים סתם על איזה דבר אלא צריך להיות על דבר חשוב [יש מעלה לראשית, בכור, ראשית עריסותיכם, ביכורים, כך גם למה שנאפה תחילה], ולכן כשיש אפשרות לברך על דבר חשוב ועל דבר פחות חשוב צריך לברך על החשוב.

והרי כתוב בשו"ע או"ח סעיף א' שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים וכו' כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו ולכן גם בחדרי חדרים צריך להתנהג כראוי לפני מלך מלכי המלכים כך מביא הרמ"א, והרי הכלל הוא שדבר שאדם רוצה מאד הוא משתדל ומתעניין בזה האיך שיוכל לעשותו באופן הטוב ביותר וכן כל דבר שאדם רוצה דבר שזה נוגע אליו הוא עושה הכל ומשקיע מחשבות האיך לעשותו באופן שיהי' מרוצה ביותר, א"כ כשיש לאדם אהבת ה' ומרגיש שויתי ה' לנגדי תמיד בודאי הוא מבין שכשעושים דבר צריך לעשותו חשוב,

וכשעושים ברכה צריך לעשותו באופן חשוב ואם יעשה ברכה על דבר לא כ"כ חשוב במקום על דבר חשוב זה סימן שהוא לא מרגיש כבוד שמים, כי אם הוא מרגיש כבוד שמים הוא צריך לדעת שהדבר הכי טוב עושים בשביל הקב"ה,

ואם כשמנשה שאל את רב אשי מנין בוצעים על המוציא היה עונה לו זו לי באמת שאלה שעמלתי עליה ואינני יודע מה צריך לעשות, לא היה לו שום טענות אליו, כי אם עמלת על זה ורצית לקדש שם שמים, חפשת האיך לראות שיצא יותר כבוד שמים, רק שלא יכולת להכריע, בסדר.

אבל רב אשי ענה לו 'לא ידענא' זאת אומרת שהוא לא חשב על זה, ואז היתה לו טענה אליו כי בדור שלנו של מנשה התלמידי חכמים ידעו שדבר כזה שנוגע לכבוד שמים לא החרישו, אלא עמלו על זה לדעת האיך יצא כבוד שמים, וחפשו את כל העצות לראות האיך שיצא כבוד שמים,

נמצא שלא בא אליו בטענה על שהוא לא יודע דין, זה לא טענה עליו, אבל למה לא חשב האיך להרבות כבוד שמים?

ומזה הוא הוכיח לו שהם היו יותר גדולים. והסכים לזה רב אשי שזה דבר גדול מאד שאדם לא מחסיר שום מקום מלחשוב האיך שיצא מזה כבוד שמים ובכל פעולה חושב האיך יצא מזה כבוד שמים ובדור של מנשה משמע שכך היה.

ואמר לו רב אשי אתה צודק וא"כ אתה הרבי שלי ולא הרבי שלו במה שלמד אותו את הדין, אלא לימד אותו שכשיש נושא שנוגע לכבוד המקום צריך לחשוב בכל דבר שיצא מה שיותר כבוד שמים, ומי שלא נעצר לחשוב את זה – הוא קטן, ואתם קטנים מאתנו!

ולכן מתחילה לא היה קשה לרב אשי האיך זה שהוא תלמיד חכם ועובד עבודה זרה, אבל מאחר דחכמיתו כולי האי השקיעו את כל הראש לחשוב האיך יצא כבוד שמים א"כ האיך קורה כזה דבר שתעבדו עבודה זרה?

תלמיד חכם שעבד עבודה זרה יכול להיות, אבל להיות כל כך חזק בכבוד שמים, שבכל פעולה מקיימים שויתי ה' לנגדי תמיד, ומחפש עצות רק שיצא מה שיותר כבוד שמים, א"כ האיך פלחיתו לעבודה זרה? וענה לו מנשה מה שענה.

הרב שטיינמן בעצמו בעת טיסה מעל מפלי הניאגרה

הציעו לו לעבור לצד השני של המטוס ולראות את המפלים מלמעלה שזה בבחינת 'מה רבו מעשיך ה"! הרב קם ממקומו והלך ולפתע שב על עקביו. שאלוהו – מדוע? והוא השיב חשבתי לעצמי מדוע אתה הולך, בגלל ה'מה רבו' או בגלל הסקרנות??? לפעול מתוך מחשבה!

(א) וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים!!

כך חי אדם גדול. לא לפני תבניות.

הח"ח היה רגיל כל ליל שבת לומר שלום עליכם ואשת חיל,

והנה שבת אחת מיד כששב החל בקידוש וישבו לאכול, ואחר הדגים החל באמירת שלום עליכם כו' שאלוהו מה קרה? והוא השיב יש לנו אורחים שבאו מדרך רחוקה והם רעבים, המלאכים יכולים לחכות…

הגרי"ס מלמד 'עין יעקב'

בספר השרף מבריסק סוף פרק י״ג מסופר, שכאשר היה המהרי׳׳ל דיסקין זצ״ל רב בעיר מזריטש, ביקר אצלו הגאון ר׳ ישראל מסלנט, וסיפר לו על מה שפועל למען הכלל, נודד ממקום למקום לחזק את היהדות. במקום אחד הקים ישיבה וכולל, ובמקום שני לימד את הסטודנטים פרק בנביא, כדי לקרבם ליהדות. ובמקום שלישי שרוב היהודים חללו שבת בעבודתם, ניסה לדבר עמהם לצמצם את חילולי השבת ולמסור להם שיעור בעין יעקב.

שאל אותו המהרי״ל דיסקין, וכי בשביל למסור שיעור בעין יעקב צריך שאתה ר׳ ישראל עם כל גאונותך תעסוק בזה.

[גדלותו של הגרי"ס ומכונת ליפקין, הגרי"ס וגאונותו והפתק בביהמ"ד שהוחלף]

השיב לו ר׳ ישראל, ומי עשה זאת לפני שהגעתי, אף אחד. א״כ זה מוטל עלי. בדברים אלו רצה ר׳ ישראל לרמוז למהרי״ל דיסקין שגם הוא צריך להתאמץ יותר בתפקידו למען הכלל.

השיב לו המהרי״ל דסקין, לא כל אחד יכול לעשות את מה שאתה עושה. כלומר אני לא מסוגל לזה. ולכן זה לא תפקידי. אמר לו ר׳ ישראל, אבל להיות רב בעיר ולתקן את הפרצות אתה כן מסוגל, לכן אבקש ממך לעזוב את מזריטש וללכת לקובנה, כדי לשמור את מצב היהדות שם. וכך באמת היה.

זה עוצמה מיוחדת, שאדם ידע ויכיר מה הם כוחותיו וכשרונותיו ויבין מה תפקידו בעולם, ולא יתבלבל משום דבר, כאשר ברור לו שלדברים אחרים הוא אינו מסוגל לפעול. [מעין גנים במדבר].

הגרי"ס תמה כיצד יתכן צדיק נסתר בדור הזה? היתכן שבעת פיגוע יהיה באיזור 'רופא נסתר'…?

רבי ישראל מסלנט שהלך בליל כל נדרי להרגיע תינוק.

איש על דגלו באותות לבית אבותם.

חז"ל אומרים משורר ששיער חייב מיתה. מדוע?

א"ר פפא לאביי מדוע לראשונים נעשו נסים ולנו לא? והשיבו מפני שהם היו מוסרים נפשם עק"ה. הדוגמא רב אדא בר אהבה שראה את אותה הכותית שהיתה לבושה כרבלתא בשוקא סבר שהיא בת ישראל וקרעה ממנה. הבתרר שהיא כותי וא"ל מה שמך א"ל מתון, א"ל מתון מתון ד' מאות זוזי שוויא.

וצ"ב היכן היא המסי"נ? וכי תשלום של ד' מאות זוז זו מסי"נ בשביל גדול בתורה?

ובפרט שהגמ' אומרת שהוא אמר שאם היה נוהג במתינות היה מציל עצמו מהפסד של ד' מאות זוז, משמע שהוא לא התכוון שיגרם לו נזק כלכלי בשל הענין… אז היכן המסי"נ?

מבאר הגרמ"צ ברגמן ע"פ הגמ' בתענית כו: ששאלו תלמידיו לרב אדא בר אהבה במה הארכת ימים, [ר' שמעון מירוסלב השיב מפני שאף פעם לא שאלתי שאלות על הקב"ה, שמי ששואל קוראים לו לתת לו תשובות…] והוא השיב מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני ולא הלכתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ד"א בלא תורה ותפילין, ולא ישנתי בביהמ"ד ולא ששתי בתקלת חבי, ולא קראתי לחברי בחכינתו וי"א בחניכתו.

הדבר הראשון שהזכיר הוא שמעולם לא הקפיד בתוך ביתו. רוב בנה"א אינם מקפיד בחוץ, לא נעים. אך בבית – הם מרגישים חופשי…

והנה רב אדא שזו מידתו, רואה אשה עם כרבלתא בשוק כבוד ה' בוער בו, והוא קורע את בגדה מבלי לחשוש מה יאמרו.

הוא מסכן עמל של חיים, שמעולם אינו מקפיד, וכאן פתאום נוהג בהקפדה יתירה ואף קורע בגדה – אין זה אלא מסי"נ נפלאה!

החפץ חיים – אתה לא צמת, אתה פשוט לא אכלת…

אבי החזו"א ויוה"כ

סיפר הגר"ח קנייבסקי שסיפר לו החזו"א שפ"א היה אביו חלש ביוה"כ ושאל לרופא וא"ל שיצום לפי הרגשתו, ברגע שירגיש שאינו מסוגל שיפסיק את הצום. אביו של החזו"א עשר דקות לפני סוף הצום אכל. אנו היינו אומרים אם כבר הגעת לכאן, תסיים! אך לא, לאבי החזו"א לא היה ענין לסמן לעצמו 'וי' – צמתי ביוה"כ, אלא הוא עבד ה', כשיש מצוה לאכול, אוכלים. מבלי חשבונות זרים.

פרשת ואתחנן

ציבור זה עוצמה!

כוח הרבים

כוח הציבור [כוח הציבור הוא החסר בבין הזמנים]

 משה רבינו עליו השלום התחנן שיורשה להיכנס לארץ, וסורב. מדוע? ויתעבר ה׳ בי למענכם ולא שמע אלי״ (דברים ג, כו).

רש"י: ״ויתעבר״, נתמלא עברה, כעס וחמה (ספרי). ״למענכם״, בשבילכם, אתם גרמתם לי, וכן הוא אומר (תהלים קו, לב) "ויקציפו על מי מריבה, וירע למשה בעבורם״. עד כאן לשונו.

ויש להבין, מהו שנאמר שהכעס היה למענם ובשבילם? הלא הכעס היה על משה רבינו, שהכה בסלע במקום לדבר אליו? 

מכאן ראיה גדולה לדברי הר״ן (בדרוש הראשון) שהתביעה על משה רבינו [לא היתה על הכאת הסלע. ״כי הדיבור אל הסלע שאיננו שומע איננה כי אם במכה״ (ראב״ע במדבר כ, ח). והתביעה היתה] שאמר ״שמעו נא המורים״ (במדבר כ, י) [הסרבנים, כמו: ״בן סורר ומורה״], וזו היתה פגיעה בכבוד הציבור. שגם אם כל אחד מהם ראוי לתואר זה, אין ראוי לקרוא כן לציבור.

וכמו שאמרו (סוטה מ, ע״א) שלעולם תהא אימת ציבור עליך, וגם כשחוטאים קרויים בנים (קדושין לו, ע״א), ואמרו (כריתות ו, ע״ב) שהחלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת, לרמוז שיש לצרף פושעי ישראל לתענית. ונאמר (שיר השירים ד, ז) ״כולך יפה רעיתי, כלך יפה ומום אין בך״,

וכמו שאמר רבי ישראל סלאנטער זצ״ל שכלל ישראל כולו צדיק, כלל ישראל כולו גאון, וכלל ישראל כולו קדוש.

ופעם נסע רבי אליה לופיאן זצ״ל ברכבת לישיבה בכפר חסידים, והרכבת עברה בסמוך לים. התפעל ואמר: ״ראו, אין מחזה נאדר יותר מהים הגדול, כמה מפעים הוא! אבל אם תרדו אליו ותביאו כוס מים, איבד כל יפעתו וזהרו, ואין אלו אלא מים דלוחים.

כך, עם ישראל בכללותו נאדר בקדש. אבל אם יהודי יוציא עצמו מן הכלל, הוא כשלעצמו מ ה הוא״…

ומפורשים הדברים בגמרא (יומא עו, ע״א), בבאור הכתוב: ״וימטר עליהם מן לאכל, ודגן שמים נתן למו. לחם אבירים אכל איש, צידה שלח להם לשבע״ (תהלים עח, כד-כה). הכל בלשון רבים.

מלבד: ״לחם אבירים אכל איש״ זה יהושע, שקרוי איש: ״קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו״ (במדבר כז, יח) כשהמתין לרדת משה רבינו מן ההר, ישב למרגלות ההר ארבעים יום, וירד לו שם מן כנגד כל ישראל.

ובאורו, שלכל עם ישראל ירד המן, כולל דתן ואבירם, בזכות ההתכללות בכלל.

ויהושע, שהתרחק למצוה ומתוך דבקותו ברבו, הוצרך לזכיות כמו כל כלל ישראל!

כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו

פעם הגיעה לישיבת פוניבז' טלגרמה מחוץ לארץ על בחור אחד שהוא חולה מאוד וביקשו מאלו שמכירים אותו שיגשו להגאון הצדיק רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל לבקש ממנו שיתפלל עליו.

בחור אחד ניגש לרבי יחזקאל וביקש שיתפלל עליו. שאל אותו הצדיק האם יש לו לאותו חולה איזה שייכות עם זכות הרבים אם הוא עוסק בענין רבים אפילו שיהיה איזה גבאות בבית הכנסת וחזר על זה כמה פעמים ואמר תזכור, כי ענין זה חשוב ביותר ומאוד נוגע לחולה.

וזהו שאמר משה רבנו: ״ויתעבר ה׳ בי, למענכם״. היינו לכבודכם, שפגע בדבריו בכבוד הציבור (ויעוין בדברי הר״ן בדרוש ח, ט).

ובחינות הציבור וכבודו, רבות הן.

וכמו שכתב ה״אור החיים״ הקדוש זצ״ל (בראשית) שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה כנגדו (אבות ג, ו), ועם זאת בשנים יותר, ובשלושה וחמישה עוד יותר, ובעשרה ״אלוקים ניצב בעדת אל״ (תהלים פב, א ואבות שם), ו״כל בי עשרה שכינתא שריא״ (סנהדרין לט, ע״א) ועוד, לא הרי עשרה כהרי עשרים ושלושים ויותר.

שכתב המבי״ט (״בית אלוקים״, שער התפילה פי״א) שאחרי ששמע אברהם אבינו שאין חמישים צדיקים בסדום להציל חמש ערים, ואין ארבעים להציל ארבע ערים, הוצרך להוסיף ולהתפלל על שלושים ועשרים ועשר, שיצילו לפחות עיר אחת. ותמוה, שהתעריף לכאורה כבר נקבע, עשרה לכל עיר. ומה צריך להתחנן, ולבקש: ״אל נא יחר לה' ואדברה״? (בראשית יח, ל).

ומוכח, שאם חמישים מצילים חמש ערים לא מובטח שעשרה יצילו עיר אחת. כי גדול כוח החמישים פי כמה וכמה מכוח עשרה!

עד שאמרו (ירושלמי תענית פ״ג) שלא נענה אליהו בהר הכרמל, אלא בזכות ישראל שאמרו ה׳ הוא האלוקים!

החפץ חיים וזכות הרבים

בעיירת מיר בחוץ לארץ היה יהודי חשוב מאוד הרב קלמנוביץ זצ"ל. פעם הוא היה אצל החפץ חיים זצ"ל בענין של אסיפת כספים לועד הישיבות בפולין והנה נכנס שם אדם אחד שאישתו היתה צריכה ללדת וביקש ברכה מהחפץ חיים. אמר לו החפץ חיים: עכשיו אנו מדברים כאן בענין אסיפת כספים לישיבות, תתרום וזה יהיה לזכות האישה. שמע האיש ותרם.

אחרי חצי שעה בא אותו אדם שוב ואמר: קיבלתי ידיעה שהאישה מסוכנת ונמצאת במצב של פיקוח נפש! אמר לו החפץ חיים, במשנה כתוב: על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנידה בחלה ובהדלקת הנר. חלה בזמן הזה הוא מדרבנן, נידה בדאורייתא על פי רוב הן נזהרות, הדלקת הנר זהו דיני שבת. למשל, אומר החפץ חיים אם יש על השרוול כתם ואתה משפשפו ומנקהו בשבת הרי זו שאלה של דאורייתא ממש האם אתה זהיר בזה?

כששמע אותו אדם את דברי החפץ חיים אמר שמעתה הוא ישתדל יותר בלימוד הלכות שבת.

אמר לו החפץ חיים בעת סכנה אין זה מספיק צריכים יותר זכויות.

פנה החפץ חיים להרב קלמנוביץ ואמר לו הנה לא מזמן בעיירה סמוכה היתה מספרה שנשארה פתוחה מאוחר גם אחרי כניסת השבת שנינו נסענו לשם ועלה בידינו לתקן את הפירצה ולסדר שיסגרו אותה קודם כניסת השבת מבעוד יום. ואם כן המשיך החפץ חיים בדבריו ואמר להרב קלמנוביץ ודאי שיש לך זכויות של זכות הרבים אם כן תקנה ליהודי הזה בקנין סודר את הזכויות שלך לזכות אישתו שתזכה ללדת בשלום וברפואה שלמה.

אמר הרב קלמנוביץ, רבי וכי אני הייתי יחידי? כוונתו שאולי החפץ חיים הוא שיקנה את זכויותיו…

ענה לו החפץ חיים שמע נא, אני כבר יהודי זקן, אני צריך כבר בעצמי זכויות, אתה עדיין צעיר על כן תעשה אתה ותקנה לו…

שמע הרב קלמנוביץ והקנה לו את הזכויות של המעשה ההוא בשביל האישה. לאחר זמן קצר בא היהודי בשמחה עם בשורת מזל טוב שהאשה ילדה והחפץ חיים היה הסנדק.

כשהרב קלמנוביץ סיפר את כל הסיפור להגאון רבי חיים עוזר מוילנא זצ"ל, מאוד התפעל רבי חיים איך שהחפץ חיים חיפש שיהיה ליהודי זכויות ממש, שממש יקנו לו בקנין סודר [משל האבות]

וכלפי מה הדברים אמורים – אכן כן, כי פרשת ואתחנן פותחת את ימי בין הזמנים.

הן ידועים דברי השל״ה הקדוש זצ״ל (במסכת שבועות) ״ולא יפקד שם בין הזמנים, ויעקר מן העולם, אז תהיה תורתנו תורת ה׳ תמימה״. אבל הרי מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה, ע״ב) והלא זה ברור, שאין שום היתר לבטל מן התורה בבין הזמנים.

ואביא לכך ראיה מגמרא מפורשת – שאמר הכתוב (יהושע ה, יג-יד) ״ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו. וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו. ויאמר לא, כי אני שר צבא ה׳, עתה באתי״

ואמרו (מגילה ג, ע״א), אמר לו: ״אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים [שנשתהו במארב העיר] ועכשיו [שהוא לילה] ביטלתם תלמוד תורה״ [שהרי אינכם נלחמים בלילה]. אמר לו: על איזה מהם באת? אמר לו: ״עתה באתי״. מיד: ״וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק מלמד שלן בעומקה של הלכה".

והסיקו מכאן, שתלמוד תורה דרבים, של כל ישראל, גדול יותר מהקרבת תמידין. והמעיין בכתוב (וב״סדר עולם״ רבה, יא) יראה, שהיה זה ב״בין הזמנים״!… לומדים, ודאי – אבל צריך לדעת שחסר ״כוח הרבים״!

פרשת ואתחנן

תפילה- שוב ושוב [עירקים ותימנים תשע"ה]

משה רבינו עליו השלום מתפלל תקטו תפילות, ואומר הגר"א שתפילתו כללה תקט"ו עניינים, שבכל תפילה הזכיר סיבה ובחינה אחרת שבגינה צריך להיכנס לארץ. ולא היה מפסיק אלולי ה' אמר לו רב לך אל תוסף…

אמרו חז"ל שאם היה מתפלל עוד תפילה אחת היה נענה.

אנחנו אחרי 50 פעם היינו כבר מפסיקים בטענה 'התפללתי ולא נענתי'…

(בבא מציעא פה, ע"ב) אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי. יומא חד ריש ירחא הוה, נגה ליה ולא אתא. אמר ליה: מאי טעמא נגה ליה למר? אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי, ומגנינא ליה, וכן ליצחק וכן ליעקב. ולוקמינהו בהדי הדדי? סברי תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח בלא זמניה. אמר ליה: ויש דוגמתן בעולם הזה? אמר ליה: איכא רבי חייא ובניו. גזר רבי תעניתא. אחתינהו לרבי חייא ובניו. אמר משיב הרוח ונשבה זיקא, אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא. כי מטא למימר מחיה המתים רגש עלמא. אמרי ברקיעא מאן גלי רזיא בעלמא? אמרי אליהו. אתיוהו לאליהו מחיוהו שתין פולסי דנורא.

תוספות מסכת בבא מציעא (פה ע"ב)

כי מטא [למימר] מחיה המתים רגש עלמא – אף על גב דאיכא נמי מחיה המתים מקמי משיב הרוח? עיין שם תירוצם.

תירץ ב'אור חדש' [הובא בחוכמ"צ ואתחנן מא' לד] שמחיה המתים שהוזכר קודם לכן היה בפעם הראשונה, וכעת כשיזכירו בפעם השניה- ייענו!

כתוב במדרש: אמר רבי חמא בר חנינא אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל שנאמר "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה"' (תהלים כז, יד)

לימדונו כאן חז"ל אין מושג של יאוש בעולם כלל אלא יתפלל שוב ושוב עד שתענה בקשתו.

ואמרו עוד במדרש (דברים רבה ב, יז) שערי תפילה אינם ננעלים לעולם.

יש תפילה שנענית לארבעים. יום ממי אתה למד? ממשה, דכתיב: "ואתנפל לפני ה' ארבעים יום". ויש תפילה שנענית לעשרים יום, ממי אתה למד? מדניאל, דכתיב: "לחם חמודות לא אכלתי עד מלאת שלושה שבועים ימים" ואחר כך אמר "ה' שמעה ה' סלחה" וכו'. ויש תפילה שנענית לשלושה ימים, ממי אתה למד? מיונה, דכתיב: "ויהי יונה במעי הדגה שלושה ימים ויתפלל יונה אל ה' אלוהיו ממעי הדגה". ויש תפילה שנענית ליום אחד, ממי אתה למד? מאליהו וכו'. ויש תפילה שנענית לעונה אחת, ממי אתה למד מדוד? דכתיב: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון". ויש תפילה שעד שלא יתפלל אותה מפיו הוא נענה שנאמר "והיה טרם יקראו ואני אענה".

ואמר רבי חייא רבה כתיב קוה אל ה' חזק ואמץ לבך וקוה אל ה' הוי מתפלל וחוזר ומתפלל ויש שעה שיתנו לך.

למדונו כאן חז"ל שאדם שמתפלל וחוזר ומתפלל עוד ועוד ועדיין לא נושע, אל יפול ברוחו אלא ידע שעדיין לא הגיע למספר התפילות שצריך לבקש על דבר זה ועל כן יחזור ויתפלל עד שיענה.

 כפי שמצינו במשה רבינו שהתפלל תפילות כמניין "ואתחנן" כדי שיוכל להיכנס לארץ ישראל, וכתוב במדרש שאילו היה משה מתפלל עוד תפילה אחת היה נענה מיד, ולכן אמר לו הקב"ה אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. הרי שיש מכסה של תפילות שאז נענים וזה חיזוק גדול לכל אלו המצפים לישועה אשר הרבו להתפלל ועדיין לא נענו שיחשבו בדעתם שמא חסרה עוד תפילה אחת למספר התפילות אשר על ידם תבוא הישועה.

ויהי כי הרבתה להתפלל – חנה בעבור שמואל, אומר הירושלמי מכאן שכל המרבה בתפלה נענה. [מהרב וולך]

תלמוד ירושלמי מסכת תענית (פרק ד דף סז טור ג /ה"א)

אמר רבי לוי גם כי תרבו תפילה אינני שומע מיכן שכל המרבה בתפילה נענה!

מה יועיל ריבוי התפילה, אולי אינה נענית מפני שאיני ראוי? ואם כן עוד תפילה מה תועיל?

שכתוב ב"ספר חסידים" (אות קל) וזו לשונו: יש אדם שאינו זכאי שיקבל המקום תפילתו אלא בעבור תוקף תחנונים ודמעת עיניו אשר תמיד בוכה ומתחנן, אף על פי שאין בידו זכות ומעשים טובים מקבל הקב"ה תפילתו ועושה חפצו. עד כאן דבריו.

וכעין זה איתא בתנא דבי אליהו (זוטא פרק ו) אמר לו הקב"ה למשה: משה, אין אתה יכול לעמוד על מידותי אלא הריני מודיעך מקצת מידותי: כשאני רואה בני אדם אף על פי שאין בהם תהילה ושבח של תורה ומעשים טובים, לא במעשה ידיהם ולא במעשה אבותיהם אלא רק בשביל שהן עומדים ומודין ומברכין ומשבחין ומרבין בתחנונים לפני אני נזקק להם וכופל להם מזונותיהם שנאמר "פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם" [ערער הוא אילן סרק במדבר שאין בו שום לחלוחית] עד כאן לשונו.

מסופר על הגר"ש פינקוס שהיה איש תפילה, ופעם אחת אף סיפר על עצמו שכל תפילה שהתפלל בסופו של דבר נענתה. מסופר שפעם אחת בכה לפניו אברך ששנים ארוכות לא נפקד בזרע של קיימא. העלהו הרב על רכבו ואמר לו בוא איתי. הרב עצר ליד פרדס, והוריד את האברך. תכנס לשם, הוא אמר, ותזעק ותתפלל מעומק הלב. שעת לילה. האברך נכנס לתוך הפרדס ומתפלל, ויוצא לאחר רבע שעה. מסתכל עליו הרב ואומר לו: לא מספיק, תכנס שוב. הוא נכנס שוב והפעם שב לאחר חצי שעה כשכל פניו רטובות. כעת התפללת! אמר הרב. ושב עימו לעיר. כעבור עשרה חודשים הוא הזמין את הרב להיות סנדק בברית של בנו בכורו… [שמעתי].

למדנו:

א. כיצד יש להתפלל.

ב. שצריך להתפלל שוב!

כיצד יש להתפלל כדי שתתקבל התפילה לפני הבורא?

סיפר הגה"צ רבי חיים חייקין זצ"ל ראש ישיבת "עקסלבן" בצרפת ומתלמידי החפץ חיים: באחד הימים הגיע יהודי מתושבי ראדין לבית החפץ חיים לבקשו שיעתיר בתפילה עבור דבר מה שהיה זקוק לו לישועה. אמר לו החפץ חיים: האם אתה עצמך כבר התפללת על הענין?

ענה לו האיש: כן כבר התפללתי.

לך נא והבא לי מביתך את ספר התהילים שבו התפללת, אמר החפץ חיים ליהודי שהתגורר במרחק לא רב מבית החפץ חיים.

הלך הלה ושב כעבור זמן קצר כשספר התהלים בידו. נטל החפץ חיים את הספר מידו פתחו ודפדף בו אחת הנה ואחת הנה ואמר לאיש: זה נקרא להתפלל? אני אראה לך תהילים שמתפללים בו!

ניגש מרן על אף זקנותו הרבה אל ארון הספרים שבחדרו, טיפס על גבי הכיסא והוריד מלמעלה ספר תהילים ישן והגישו אל היהודי הלז כשהוא פותח את דפי הספר ומצביע לו על הדפים הצהובים המיושנים ועל כתמי הדמעות המרובים שמפוזרים בו לרוב. תהלים הספוג בדמעות טהורות ואמר לו זה ספר התהילים בו התפללה אמי עליה השלום. תראה, אתה רואה את הדפים? את הדמעות? זה נקרא להתפלל כך מתפללים! ["מאיר עיני ישראל"]

שמעתי מהרב לוינשטיין מדוע דוקא הדור האחרון של דור המדבר קמו מקברם ולבסוף לא מתו? כי אלה שנכנסו לקברם לפני כן היתה להם עוד אופציה, יתכן שלא הגיע זמן מותם, אזי התפילה לא הייתה מעומק הלב, אך לאותם אלה שהיו על פתח קברם בשנה האחרונה, לא היתה להם עוד אופציה, תפילתם הייתה מעומק הלב…

[הוספנו – אסתר שביקשה: "הצילה מיד כלב יחידתי" ופרחה ממנה רוח הקודש בבית הצלמים, ואמרה אולי מפני שכיניתיו כלב? הצילני מפי אריה. וכי בשל כך לא תיענה? אלא, כנגד כלב אדם מתכונן עם מקלות, אך כנגד אריה אומרים וידוי… אם אני מכנה אותו כלב סימן שדעתי היא שאוכל להסתדר, אך אבקש שה' גם יעזור. אם אני קוראת לו כעת אריה, איני תלויה אלא בריבונו של עולם, ומבלעדיו אין לי מושיע!!

המתפלל על חבירו – נענה תחילה

הרב שמעון גוטמן היה רב בניו יורק ואחר כך כיהן כרב בארץ. עדינה אפרת, בעלת תשובה, באה אליו בשנת תשמ"ו מצפת למושב בית חלקיה, שם מסר שיעורים, שיברכה שתזכה להיפקד בבנים.

ניסה הרב לדחותה בטענה שאינו 'צדיק' אלא רק מוסר שיעורים, אולם היא התעקשה, ולבסוף אמר לה: היות ויש לי בת בארה"ב הנשואה מזה 10 שנים מבלי ילדים, ואמרו חז"ל: 'המתפלל על חבירו נענה תחילה', תתפללי את על בתי, ואני אתפלל בלי נדר עליך. וכך במשך 5 שנים התפללה הגברת עדינה על בתו מדי יום. לאחר 5 שנים קיבל הרב גוטמן ידיעה מארה"ב, שבתו, הגברת שיין הרתה!

והנה אחר זמן לא רב קיבל הרב גוטמן מכתב מגברת אפרת שאף היא מצפה ללידה!

לדבורה שיין נולדה בת במזל טוב בט"ו בשבט תשנ"א שבועיים אחר התאריך לידה המשוער. כעבור מספר ימים קיבל שיחת טלפון מהגברת עדינה שמבשרת שבמזל טוב נולד להם בן שהקדים את זמן הלידה המשוער.

מתי נולד הבן? שאל הרב. והיא ענתה: בט"ו בשבט!!!

מעשה מהספר אור דניאל כי תבוא

מעשה היה בר"מ בישיבה קטנה אשר בחן בחור שביקש להתקבל לישיבה.

התרשמותו מן הבחור הייתה עמוקה. במהלך השיחה עם המועמד, התגלה הבחור כיודע ספר, בעל הבנה עמוקה, ובעל סברה ישרה. תהייה קלה נוספת על קנקנו גילתה שמדובר בעלם חמודות עדין נפש ובעל מידות מצויינות, בחור נפלא מכל בחינה.

ככל שהתארכה השיחה ביניהם הלכה התפעלותו של הר"מ וגברה. לילד כזה מתפלל כל הורה וכל מחנך!

בישיבת הצוות, כאשר סיכמו כולם את התרשמותם מהנבחנים, לא הופתע הר"מ לשמוע שאף שאר הצוות התפעל כמותו מהבחור.

כאן קם אותו הר"מ וביקש את רשות הדיבור.

"אני רוצה לספר לכם סיפור" הוא פתח. וזהו סיפורו כפי שסיפר באותה ישיבת צוות:

"בימי בחרותי כאשר למדתי בישיבה למד עימי בחור ממולח ביותר, בחור ירא שמים, למדן ונעים הליכות. רציתי מאוד ללמוד בחברותא עם הבחור הזה, ולא עבר עלי יום מבלי שנשאתי תפילה להקב"ה שיעזור לי להגשים את משאלתי.

אכן ה' עזר, הפכנו חברים לחדר ונקשרו בינינו קשרים טובים. התחלנו קצת ללמוד ביחד, ולבסוף היינו חברותא קבועה. לא היה מאושר ממני באותם ימים.

בעיקר למדנו יחד ב׳ליל שישי׳. שעות ארוכות, עד אור השחר היינו יושבים, לומדים ומסכמים את כל החומר שנלמד בישיבה לאורך השבוע כולו. את ׳לילות שישי׳ הללו לא אשכח כל ימי חיי. הם מהווים עבורי זיכרון מתוק, ודוגמא ללימוד המחיה נפש.

והנה נפל דבר בשיגרת הלימוד הברוכה שלנו: יום אחד גילה ידידי את אוזני, שהלילה הוא בא אם ירצה השם בברית אירוסין. הייתי מלא שמחה בשמחת ליבו – מחד, ומלא צער על האובדן העתידי של הלימוד המשותף – מאידך.

לאחר נישואיו של חברי הטוב התחננתי לפניו שנמשיך ללמוד ב'ליל שישי'. רעייתו נתנה את הסכמתה לרעיון, וכך מידי יום חמישי בערב הייתי בא לביתו, וביחד היינו צוללים אל תוך ים התלמוד.

באחד השבועות, משהגעתי לביתו כהרגלי, קרה דבר מוזר: דפקתי על הדלת, ולא הייתה תשובה. דפיקה נוספת ואין תשובה. אומנם מתוך הבית עלו רחשים, אך דפיקותיי החוזרות ונישנות לא נענו. אט אט התחזקו הקולות מתוך הבית, וכעת כבר יכולתי לזהות בבירור את קולו של חברי הטוב האומר תהילים ברגש, פרק אחר פרק. רעד חלף בי כשקלטו אוזניי כי הוא ממרר בבכי נורא המצטרף אל אמירת התהילים.

חששתי שידידי נמצא בצרה גדולה, שכן לא יכולתי להעלות בדעתי סיבה אחרת שתגרום לכך שהוא ימרר בבכי ויקרא תהילים בקול תחנונים, לפיכך מתוך חשש שהוא נמצא במצוקה אמיתית ואולי זקוק לעזרתי, לחצתי על ידית הדלת שלא הייתה נעולה, ונכנסתי אל הבית פנימה.

משהבחין בי החברותא שלי, הוא התעשת, קם ממקומו, הושיט לי יד ואמר: ׳מגיע לי מזל טוב, נולד לי בן!׳

״בשלב זה הייתי בטוח שהרופאים בישרו להורים הטריים בשורה קשה הקשורה ברך הנולד. שמא חולה הוא? או אולי חיי היולדת נתונים בסכנה? ׳מה המצב?׳ שאלתי בבהלה.

האב הצעיר השיב: ׳הכל ברוך השם בסדר׳.

׳אז למה אתה בוכה?׳ עדיין לא הבנתי. את התשובה שקיבלתי לא אשכח כל ימי חיי:

׳מה פירוש למה אני בוכה? אני מתפלל להקב״ה שהרך הנולד יגדל להיות יהודי ירא שמים בסתר ובגלוי, שתבער בקרבו אש התורה תמיד, ושיהיה תלמיד חכם ועובד השם באמת!׳

״הילד הזה", סיים הרב את סיפור "הילד הזה שעל עתידו שפך ידידי דמעות, הוא הבחור כליל המעלות אותו פגשנו כולנו היום…״

כוחה של תפילה!

אור דניאל [ח"א פרשת נח עמ' צא]:

סיפר הרב אהרון סימן טוב [מחבר ספר קדושת הבנים] שפעם נכנס אל הסטייפלער ושאל אותו מה עושים כדי לזכות בילדים צדיקים שילכו בדרך התורה?
ענה לו הסטייפלער זצ״ל בזו הלשון: 'עד עכשיו אני מתפלל ומוריד דמעות שחיימק'ה שלי (הרה״ג רבי חיים קנייבסקי שליט״א) יצא בן תורה'.

המדהים הוא שמעשה זה היה כמה חודשים לפני שנפטר הסטייפלר זצ״ל, שאז כבר היה רבי חיים קנייבסקי שליט״א גברא רבא ומבוגר ומפורסם בגאונותו ובשקידתו העצומה, ובכל זאת לא הפסיק אביו הצדיק להתפלל עליו!

פרשת ואתחנן

זמנך עבר!

תפילה – שלא להפסיד את ההזדמנות!

לנצל את הרגע [עלינו לשבח עמ' קיט, אוצה"ת, והנלע"ד]

ואתחנן אל ה' וגו' משה מתפלל תקט"ו תפילות, ואינו נענה. משה כל ימיו מתפלל ונענה, ואילו הפעם שביקש דבר מה לעצמו, לא נענה. מדוע? ועוד אחר כל כך הרבה תפילות?

דברים רבה (פרשה ב סימן ג. וילנא)

דבר אחר: ואתחנן זה שאמר הכתוב (דניאל ב, כא) והוא מהשנא עדניא וזמניא וגו'. אמר רבי אבין: למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אהוב והוא ממנה דוכסין ואיפרכין ואיסטרטליטין, לאחר ימים ראו אותו שהיה מבקש מן השוער ליכנס לפלטין ואינו מניח לו, היו הכל תמהין ואומרין: אתמול היה ממנה דוכסין ואיפרכין ואסטרטליטין ועכשיו הוא מבקש מן השוער ליכנס לפלטין ואינו מניח לו! אמרו לו שעתא עברת.

כך משה גוזר על הקב"ה והוא מקיים "קומה ה' " "שובה ה' ", ואם בריאה יברא ה', אם נברא לה פה מששת ימי בראשית הרי מוטב ואם לאו יברא ה', ועכשיו מתחנן ומתחבט ליכנס לארץ ישראל ואינו מתקבל, שעתא עברת בעת ההיא לאמר. עד כאן לשון המדרש.

ביאר הרב זילברשטיין את המדרש על פי מעשה שנתודע אליו באופן אישי, בראש עיר מפורסם שנבחר כמה פעמים והיה מוכר מאוד בכל מקום ואף קשר קשרים הדוקים עם מפקד המשטרה בעירו. חלפו שנים והגיעו הבחירות ואותו ראש עיר הודח. ההלם היה גדול. מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. לאחר מספר שבועות הרכב שלו נגנב. הוא התקשר לידידו מפקד המשטרה והלה מילמל כמה מילים וסיים את השיחה. ראש העיר לשעבר חשב שכנראה הוא היה מופתע והמום מן הגניבה וכנראה הבטיח לפעול מהרה או משהו מעין זה. לאחר כמה שעות של המתנה שכלום לא זז, הוא מתקשר שוב, ואז שאל אתו המפקד "אדוני, כבר נגשת לתחנה להגיש תלונה?" התשובה הזו צרבה את ליבו יותר, ונתנה לו להבין באופן מוחלט שתפקיד ראש העיר כבר מאחריו… הרי לא יעלה על הדעת שכל אזרח פשוט יתקשר לנייד של המפקד ויטרידו בזוטות…

על האדם לדעת יש זמן המועיל, שאם לא יפעל אז, מאוחר יותר לא יוכל לפעול.

יתכן מאוד שלאחר הזמן, יאמרו לו "שעתא עברת". בלשונינו זמנך עבר…

אולם עדיין הדבר תמוה, שהרי מדוע שנאמר שזמנו של משה עבר? וכי משום שיהושע קיבל את השררה משה כבר אינו בן ביתו הנאמן של הקב"ה? וכי קירבתו של משה לקב"ה נבעה מתוקף תפקידו? וכי אין משה רצוי עתה ותפילתו לא תתקבל אם אינו המנהיג? כיצד הדבר קשור, אם בכלל?

וחשבתי לבאר את עומק דברי המדרש על פי מדרש אחר שעל פיו נוכל להבין מדוע "זמנו עבר".

[מכאן אוצה"ת עמ' מב] נאמר במדרש דברים רבה (פרשה יא סימן ט. וילנא)

"… מלמד שעד עשרה פעמים נגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל, ועדיין לא נתחתם גזר דין הקשה עד שנגלה עליו בית דין הגדול, אמר לו: גזירה היא מלפני שלא תעבור שנאמר "כי לא תעבור את הירדן". ודבר זה היה קל בעיניו של משה שאמר: ישראל חטאו חטאות גדולות כמה פעמים וכיון שבקשתי עליהם רחמים מיד קיבל ממני שנאמר: (דברים ט, יד) "הרף ממני ואשמידם" מה כתיב תמן: (שמות לב, יד) "וינחם ה' על הרעה". (במדבר יד, יב) "אכנו בדבר ואורישנו", מה כתיב תמן: (במדבר יד, כ) "ויאמר ה' סלחתי וגו' ". אני שלא חטאתי מנעורי לא כל שכן כשאתפלל על עצמי שיקבל ממני? וכיון שראה הקב"ה שקל הדבר בעיניו של משה ואינו עומד בתפילה, מיד קפץ עליו ונשבע בשמו הגדול שלא יכנס לארץ ישראל שנאמר: (במדבר כ, יב) "לכן לא תביאו את הקהל הזה", אין לכן אלא שבועה שנאמר: (שמואל א' ג, יד) "ולכן נשבעתי לבית עלי".

וכיון שראה משה שנחתם עליו גזר דין גזר עליו תענית ועג עוגה קטנה ועמד בתוכה, ואמר איני זז מכאן עד שתבטל אותה גזירה! באותה שעה מה עשה משה? לבש שק ונתעטף שק ונתפלש באפר ועמד בתפילה ובתחנונים לפני הקב"ה, עד שנזדעזעו שמים וארץ וסדרי בראשית ואמרו: שמא הגיע צביונו של הקב"ה לחדש את עולמו? יצתה בת קול ואמרה עדיין לא הגיע…. וכו'. עד כאן.

אומר רבי אליהו לאפיין: למדים אנו מכאן יסוד גדול, אם היה משה מתפלל מיד, היה נענה ורק משום שהתמהמה לא נענה.

וכן אמרו על ירמיה שהוכיח את העם על שלא בכו בזמן, אלא על נהרות בבל, שלו היו בוכין בכיה אחת בזמן היו נענים ולא גולין.

ולפי זה אנו נבין את המדרש הקודם. אמר לו הקב"ה: שעתא עברת. הפסדת את השעה. יכלת להתפלל אז, ודחית מתוך מחשבה ממילא תתקבל תפילתי, כעת כבר מאוחר. כאן יש מידה כנגד מידה: אתה חשבת שיש לך את כל הזמן שבעולם, אומר הקב"ה איני סבור כן, אלא זמנך עבר.

נתאר לעצמנו אדם שאינו חש בטוב. עדיין לא מתפלל. הוא הולך לרופא. הרופא מצריך בדיקות יותר מעמיקות ושולחו לבית חולים. הוא עדיין לא מתפלל. בבית החולים הוא עובר בדיקות מקיפות, ומציעים לו לערוך ניתוח שאולי יפתור את הבעיה. עדיין אינו מתפלל. לאחר הניתוח הרופאים מרימים ידיים ואומרים: אנו את שלנו עשינו, אין מה לעשות יותר. וכאן הוא מתחיל להבין שאין לו על מי להישען… ומתחיל להתפלל. מדוע הוא לא התפלל תחילה? מפני שהוא אמר ריבונו של עולם, יכול להיות שאוכל להסתדר בלעדיך, אולי זה סתם דבר פשוט שהרופא יפתור…

מזכיר הדבר את ההלצה על אותו אחד שחיפש חניה בת"א, חצי שעה מסתובב ולא מוצא, וברוב יאושו פונה לקב"ה ואומר ריבונו של עולם תמצא לי חניה ואני תורם חמישים ₪ לצדקה! איך שסיים את תפילתו מיד הוא רואה רכב יוצא מחניה… הוא פונה על אתר לקב"ה ואומר: ריבונו של עולם אין צורך, הסתדרתי….

כמה אדם זה שוטה, וכי אם הרופא פתר את הבעיה, אין זה מאת ה'? ואם כן האם לא כדאי היה שבתחילה היית פונה לקב"ה ומתחנן אולי היה מרחם? אולי כעת כבר עברה השעה? אולי ה' המתין לתפילתך וכשהיא התמהמה מלבוא זמנך עבר? ובפרט למה שאמרו חז"ל שאדם יקדים תפילה לחולי. שאם כבר נפל למשכב עליו להביא סניגורים גדולים.

פרעה ה' נתן לו צ'אנס עד המכה החמישית ומשם ואילך 'שעתא עברת', אין יותר אפשרות לתשובה!

קול דודי דופק פתחי לי כו' עד שקמתי אני לפתוח לדודי ודודי חמק עבר… בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו לא ענני… מדוע? שעתא עברת!

[הקדמה לח"ה בטובך יביעו] – המעשה ביהודי שביקש להחזיר את אחיו בתשובה שישמור שבת ולאחר שכנועים היה מוכן לקבל לשמור שבת, אך רק מהשבת שלאחר הבאה היות ויש לו טיסה חשובה מצרפת לארה"ב שקשורה גם לעסקים והיא תהיה בשבת. התחלתי לשכנעו שיוותר ובפרט שידעתי שאם הוא לא יתחיל מיד יש סיכויים גדולים שלא יתחיל כלל… ["צא הלחם בעמלק מחר", שיטתו של היצר הרע אינה לומר אל תעשה, אלא תעשה מחר… אתה כבר ממילא לא תעשה… ולכן 'היום' אם בקולו תשמעו] אולם דברי עלו בתוהו והוא אף אמר שאם אלחץ יחזור בו אף מהסכמתו העקרונית לשמור שבת. הנחתי לו והתחלתי להתפלל לקב"ה שיסייע שאחי ישמור את השבת הקרובה. ביום שישי אחי מתקשר אלי ואומר הטיסה נדחת ליום ראשון, בחברה היו עיצומים ולא היו כלל טיסות בשבת… מדובר בחברה שבה מעולם לא היו עיצומים ומנהליה התנגדו באופן עקרוני לשביתות מכל סוג. פעם ראשונה בהיסטוריה של החברה.. למדנו שני דברים:

א. מה כוחה של תפילה. מאות אנשים שהיו אמורים לטוס נשארו בשל תפילה של יהודי שביקש שהטיסה תתבטל…

ב. כמה היה חשוב לו לא לדחות את הקבלה של אחיו, שאם היה הדבר נדחה יתכן וכלל לא היה שומר שבת. כך על האדם לפעול מיד ללא דחיות, שאז מי יודע האם הדבר יהיה ראוי להתקבל.

תוספת מפנינים פרשת ויחי תשע"ב:

"ויברכם ביום ההוא לאמר" (בראשית מח, כ)

מהו הדיוק ״ביום ההוא לאמור״? חשבתי לפרש על פי דבריו הנפלאים של הגה״ק בעל החתם סופר זי״ע בהסבר הפסוק ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם חיים כולכם היום״ (דברים ד, ד) שעצה טובה נותנת התורה בפסוק הזה לאדם איך להתגבר על יצרו.

כי אם האדם מעלה על ליבו שיחיה שבעים שנה ויצטרך תמיד ללא הרף ללחום עם היצר הרע, יכול הוא בקלות להתייאש ולבוא לידי מסקנה, שלא כדאי להתנגד לו, כי ממילא לא יוכל להכניעו ולהתגבר עליו.

אז איך יתנהג? אלא, יאמר ויחשוב בליבו: אני אין לי לחיות אלא את היום הזה בלבד, וביום הזה אני לא שומע לעצת יצרי. יום אחד זה לא כל כך נורא, וכך בכל יום יאמר לעצמו מחדש: רק היום ותו לא! וכך יוכל להתגבר על יצרו בנקל ולא ישבר מכך שמחכה לו עוד שבעים שנה…

וממשיך וכותב: שזה מה שכתוב בפסוק, ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם״, אם רצונכם להיות דבוקים בה׳ אלוקיכם ולנצח את היצר הרע, העצה לכך היא: "חיים כולכם 'היום' " – תחשבו כל הזמן בליבכם שאתם חיים רק ״היום״ בעולם, וממילא תצליחו להיות דבוקים בתורה ללא שום פחד וחשש… וזהו הפשט גם כאן: ״ויברכם ׳ביום ההוא׳ לאמר״ – שברכם יעקב שיהא רגיל בפיהם לאמור: ״ביום ההוא״ – שאין לנו אלא אותו יום בלבד, ורק כך

תוכלו לנצח את היצר הרע. וממילא אם ככה תעשו, תזכו: ״כי בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה… ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל וכו'. (בראשית מח, כ)

הרה״ק רבי אשר מקרלין זי״ע היה אומר: ״ויברכם ביום ההוא לאמור״ היינו, ברכם שלא לומר למחר אעשה, כי אם היום דווקא, ושלא לחשוב על יום מחר, כי אם על היום הזה…

יש את האמרה הידועה הקשורה לענין הנ״ל, על הפסוק:

(שמות יז, ט) ״ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא והילחם בעמלק, מחר אנוכי ניצב על ראש הגבעה״.

דרכו של עמלק היא לקרר כל התלהבות והתעוררות של קדושה באדם ״אשר קרחה בדרך״, ולכן כשמגיע איזה רצון והתעוררות לאדם לעשות מעשה טוב, או לקבל קבלה טובה, מיד מגיע היצר הרע, שהוא עמלק, ואומר, למה לך כבר ברגע זה להתחיל? תתחיל מחר! ולמחרת כבר מתפוגג הרצון והחשק שהיה באותו זמן של ההתעוררות.

וזה מה שאמר משה רבינו ליהושע, צא והילחם בעמלק מחר! חייבים להילחם בעמלק היצר הרע שדרכו לדחות כל דבר למחר! אבל אנו צריכים כנ״ל, ״ביום ההוא לאמר״ באותו רגע להכניס את שלהבת ההתעוררות לידי מעשה ואמירה ולא לדחות ליום המחר…

פרשת ואתחנן

אין עוד מלבדו [לק"ט]

"אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו". אמר רבי חנינא ואפילו כשפים.

מבאר הגר"ח מוולוז'ין שהכשפים באים מהמרכבה הטמאה, וה' נתן להם כוח לשנות אף את הטבע הבא מהמרכבה הקדושה, ולכן הם נקראים מכחישים כוח הפמליא של מעלה. אולם באמת אין להם כוח להכניע המרכבה הקדושה ולכן ניתן לבטלם על ידי השבעה בשמות הקודש.

הטעם לכך הוא משום שבאמת אין להם כוח עצמי אלא כל כוחם מאתו יתברך, ולכן אף הם כפופים לרצונו יתברך. על זה אמרו אין עוד מלבדו.

הגמרא מספרת על רבי חנינא שבאה מכשפה אחת ורצתה לקחת עפר מתחת רגליו על מנת מלעשות כישוף ולהמיתו, ואמר לה רבי חנינא שתיקח ולא תצלח בפעולתה, משום שנאמר אין עוד מלבדו. הגמרא שואלת והרי אמר רבי יוחנן שנקראו כשפים משום שמכחישין פמליא של מעלה ומדוע רבי חנינא לא חשש? והגמרא משיבה שזכויותיו רבות.

וכי רבי חנינא אכן חשב שזכויותיו מרובות ולכן הרשה לעצמו 'להסתבך' עם אותה מכשפה?

מבאר הגר"ח על פי האמור שבאמת אין לכשפים כוח עצמי והכל מאתו יתברך. רבי חנינא הדביק עצמו במחשבתו באדון הכל והיה בטוח שלא ישלטו בו כל כוחות אחרים מהמרכבה הטמאה. וזה שאמר לה 'עשי כרצונך אין עוד מלבדו כתיב'. הוא יחד מחשבתו ודיבקה בחי העולמים וממילא לא הייתה לה שליטה עליו.

ומוסיף לנו סוד גדול:

ספר נפש החיים (שער ג, פרק יב)

ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שם רושם כלל. כשהאדם קובע בליבו לאמר הלא ה' הוא האלוקים האמתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו. ומבטל בליבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כוח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה. כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שם דבר כלל.

וזה הענין הוא גם כן בכלל כוונת הזוהר בהקדמה דף י"ב סוף ע"א פקודא רביעאה למנדע דה' הוא האלוקים, כמא דאת אמר וידעת היום וגו' כי ה' הוא האלוקים. פקודא רביעאה למנדע בשמא דהוי"ה וכד ינדע בר נש דכלא חד ולא ישוי פרודא אפילו ההוא סטרא אחרא יסתלק מעל עלמא כו' והבן.

וגם יגזור אומר ויקם לו לפעול ענינים וניסים נפלאים היפוך סדור כוחות הטבעים. כיון שמשעבד ומדבק טוהר אמונת לבבו באמת בל תמוט רק לו יתברך לבד ואצלו יתברך הכל שוה כל רגע. לפעול בסידור הטבע שקבע או היפוך סידור הטבע. כמו שמצינו בחנינא בן דוסא שהיה גוזר אומר ופועל כפי רצונו כל עת היפוך סידור הטבע כאמרו מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק רצה לומר, הלא אצלו יתברך שוה זה כמו זה כנ"ל. וכן הספיק הבורא ברוך הוא בידו. וכהנה רבות אתו כמובא בש"ס מנפלאות עניניו.

ספר נפש החיים (שער ג הגהה)

וזהו ענין מאמרם ז"ל במשנה ראש השנה (כט, ע"א) עשה לך שרף וכו' וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים וכו'. רצה לומר כשהסתכלו כלפי מעלה להנחש השרף, והתבוננו בכוחו הרע ועם כל זאת בטלוהו מליבם ולא השגיחו על כוחו הנורא ושיעבדו את ליבם באמת רק לאביהם שבשמים לבד, היו מתרפאין. והוא אמיתת ענין המתקת כוחות הדינים בשורשם. והוא מבואר למבין.

מעשה בבית הלוי שבא אליו אדם בבהילות וסיפר שהוא סוחר וכעת המשטרה המקומית עורכת חיפושים אחר סחורה מוברחת ועוברת מחנות לחנות לבדוק, ומי שתמצא ברשותו סחורה כזאת, יוגלה לסיביר. חנותי מלאה סחורה מוברחת ומה אעשה???

הוציא הרב את הספר נפש החיים ולמד עמו ברציפות במשך שעתיים. לאחר שעתיים הגיעה האישה וסיפרה שהשוטרים סיימו את הבדיקה וישבו לאכול בחנות שלפני החנות שלנו, ועשו סימן על החנות לדעת שלכאן הגיעו, ולאחר שחזרו למלאכתם התווכחו בניהם האם הסימן אומר שאת החנות הזאת בדקו או שעד כאן בדקו ולא עד בכלל? ולבסוף הכריעו שחנותינו נבדקה וכך ניצלנו. כוחה של הידיעה שאין עוד מלבדו.

כמו כן מסופר על הרב מבריסק שכאשר ברח מוורשא לוילנא במלחמת העולם השניה כשהגרמנים כבשו את חצי פולין לא הפסיק להגות בסגולה הנפלאה (אולי כדאי לציין על איזה סגולה מדובר? שהרי לעיל לא הוזכר באופן מפורש שהסגולה היא כוחה של הידיעה שאין עוד מלבדו). פעם אחת כשהסיח דעתו, מיד הגיח נאצי שנטפל אליהם. מיד חזר להגות בסגולה והלה עזב אותם.

פעם אחת נכנסה העגלה לעיירה בשעת לילה מאוחרת במקום שהנאצים הכריזו על עוצר. מי שיצא בשעת עוצר נורה מיד. הם נסעו ללא כל פגע עד שגרמני זקן הזהירם שהם מסכנים את חייהם הם נמלטו ליער וכך ניצלו חייהם.

מעשה שהובא בטובך יביעו [הועתק מאור דניאל פרשת בשלח]:

נסעתי עם רעייתי ללידה. כיוון שכל הלידות עד עתה עברו ללא כל בעיה, לא התרגשתי במיוחד. והנה גם הפעם עוברת הלידה על הצד היותר טוב, ולאחר שבישרוני המיילדות על לידת בני חשבתי לילך הביתה. לפתע יוצא הרופא ומודיע לי בקול רועד שנתגלתה בעיה חמורה מאוד אצל היולדת ויש להעבירה מיד לחדר הניתוחים, ובדרך אגב הכין אותי לגרוע ביותר.

מטבעי, ממשיך האברך לספר, אני בעל ביטחון חזק. במקרי לחץ אחרים שאירעו לי בחיי ידעתי להשתלט על עצמי יפה יפה, תוך שאני מתחזק ואף מחזק אחרים. אודה ולא אבוש, הפעם משום מה הייתי נבוך מעט, היות שהמקרה היה חמור במיוחד ורעייתי הייתה נתונה בסכנת חיים.

האישה הוכנסה לחדר הניתוח והבעל נשלח מדי פעם להביא לה מנות דם ועוד מנות ועוד מנות עד שליבו התפלץ מרוב פחד ואימה. כך במשך שעה ומחצה עד שעתיים.

באחת הפעמים שנשלחתי לבנק הדם להביא מנות נוספות, מספר האברך, עלתה בזיכרוני הסגולה של רבי חיים מוולוז'ין והתחזקתי מאוד מאוד בידיעה כי 'אין עוד מלבדו'. קיבלתי על עצמי בקבלה גמורה שה' הוא האלוקים לבדו ושרק בידו כל הכוחות והרצונות. אין ביד אף אחד להזיק או להיטיב לי או לרעייתי והכל בידו יתברך!

חזרתי על האמת הזאת כמה פעמים וקבעתי את הרעיון עמוק בליבי. כשהגעתי מבנק הדם ומנות הדם בידי עומדים הרופאים בחדר הניתוחים פניהם קורנות ובפיהם בשורה: 'דע לך שאין לנו מושג איך הצלחנו להתגבר על הבעיה החמורה שנתגלתה אצל היולדת, אך בניסי ניסים חלפה הסכנה כליל בלא להשאיר רושם בתיקה של היולדת. נציין שהמדובר בנס רפואי, לנו אין הסבר למה שאירע. קיבלת אישה במתנה!'.

 כבר לא יכולתי לעצור בעד שטף הדמעות שזלגו מעיניי ללא הפוגה, ממשיך בן שיחנו, אפילו הרופאים התפלאו עלי שכן עד עתה החזקתי את עצמי באופן מעורר התפעלות ודווקא כשמבשרים לי שהכל הסתדר אני מתפרץ.

ברי לי שאם הרופאים היו יודעים את הסוד הגדול גם בהם הייתה אוחזת התרגשות רבה. כמה ימים לאחר הלידה נוכחתי פעם נוספת באמיתות הסגולה. הבן הילוד חלה בצהבת חזקה ביותר והרופאים טענו שצריך להחליף לו את הדם. למרות שאין סכנה בדבר ומעשים אלה אצל הרופאים הם דבר יום ביומו, ברור שעדיף להימנע מכך.

החלטת הרופאים הייתה שאם בתוך שעה לא יחול שיפור במצב יבצעו את החלפת הדם, שוב פרשתי לחדר צדדי והתחזקתי ב'אין עוד מלבדו' לאחר עשר דקות יצאתי מהחדר והלכתי לברר מה המצב, והנה התמונה חוזרת על עצמה! הרופאים ממתינים לי בפתח חדר התינוקות ובפיהם בשורה מרנינה 'לפני כמה דקות החלה הצהבת ליסוג באופן משמעותי. 'עוד לא קרה לנו כדבר הזה'.

עצתי לכל חבריי וידידי, מסיים האברך, שיחזיקו בכיסם העתק מדברי הגר"ח מוולוז'ין ויעיינו בהם בכל פעם, ובפרט בעת צרה ומצוקה שלא תבוא על אף אחד מעם ישראל.

פרשת ואתחנן

העקשן יצליח! [אוצרות התורה עם תוספת מרובה]

 

״ואתחנן אל הי״ (ג, כג) אמרו רבותינו ז״ל שמשה התפלל תפילות כמנין ״ואתחנן״ והיה חוזר ומתפלל עד שאמר לו הקב״ה: ״רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה״. דברי חיזוק נוקבים כתב רבינו ירוחם זצ״ל ממיר (״דעת תורה״ פ׳ ויצא) ונעתיק את לשונו הטהור (בשנויים קלים):

כתוב בתורה ״נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי״(בראשית ל). פירש רש״י: לשון עקש ופתלתול. נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שוה לאחותי, ״גם יכלתי״, הסכים על ידי.

למדים אנו מכאן שני ענינים. האחד, כי בעניני רוחניות מותר לו לאדם להתעקש, כי הלא ראתה רחל שהקב״ה לא רוצה לתת לה בנים, והיא לא התחשבה בזה אלא נאבקה בכל כחותיה להשיג את מאוויה.

ועוד אנו רואים, כי בעניני רוחניות כשאדם מתאמץ ומתעקש לעלות מעלה כפי מגמותיו, ינצח ויצליח.

וזה שאמרו חז״ל (סנהדרין קה.) חוצפא כלפי שמיא מהני.

ידיעה זו חשובה לכל אדם, דהרבה פעמים רואה כמה עכובים מן השמים  עומדים נגדו בלימודיו וכל עניני עבודתו בקודש, כמה עקולי ופשורי על כל שעל ושעל, הנה המה אל יפריעו לו, ואדרבה יתעקש ויתחזק בכל כחותיו, וסופו ודאי שיצליח, ואשרי לו.

ה״מסילת ישרים״ ןפ״ז) מביא מאמר חז״ל (ב״ר ע״ו, ב) על הפסוק (מלכים־א׳ א, לו) ״ויאמר אמן כן יאמר ה׳״, רבי פנחס בשם ר״י דציפורי אמר  כתיב ״ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן כן יאמר ה״,. והלא כבר נאמר ״והנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה״. [כלומר היה דוד מובטח מאת ה׳ ששלמה ימלוך תחתיו ומה היה צריך לומר כן יאמר ה'?] ל אלא הרבה קטגורין יעמדו מכאן ועד גיחון.

דרך קצרה כזו, וכמה תפילות וחיזוקים צריכים כדי להביא הדבר לידי גמר נגד כל העכובים המתרחשים!

והנה כל אדם רואה זאת בחוש, איך שמכל מעשיו שהוא רוצה לעשות, הסוף הוא כי ״עורבא פרח״, מפני כמה קטיגורים ועכובים הנקרים בדרכו, פעם עיכוב זה ופעם עיכוב אחר, בלי סוף ממש.

הנה מתעוררת השאלה, א״כ איך נתגדלו הראשונים ואבות העולם ז״ל, איך נצחו כל אלה העיכובים, אשר כמונו כן אצלם התרחשו עכובים על כל צעד ושעל?!

ברם האמת היא, כי דוקא בזה נתגדלו. מעולם לא נרתעו מפני כל עיכוב, אצלם לא היה שום דבר לעיכוב, כל דבר ודבר, גם הכי קל, אם אך רצו והחליטו לעשותו, כל העיכובים שבעולם לא היו עומדים בעדם. ומאמין אני באמונה שלמה, שלא יתכן כלל להתגדל ולהתהוות לאברהם אע״ה, אם לא ימלא את כל העולה  בדעתו וברצונו, בלי להרתע מהעיכובים המתרחשים בעולם.

במדרש (ב״ר נו, ה) מובא שבדרך לעקידה בא השטן לאברהם וטען לו כמה טענות, וכן ליצחק, והם לא נכנסו עמו כלל בשום ויכוחים, אלא על כל טענותיו ענו לו באחת: ״על מנת כן״. הביאור של ״על מנת כן׳ הוא – ״יהיה מה שיהיה, הדבר מוכרח להעשות״!

ובמדרש תנחומא (וירא כב) מובא כל העכובים שעשה להם השטן, ״כיון שראה (השטן) שלא קבלו ממנו, הלך ונעשה לפניהם נהר גדול, מיד ירד אברהם לתוך המים והגיעו עד ברכיו, אמר לנעריו באו אחרי, ירדו אחריו, כיון שהגיע עד חצי הנהר הגיע המים עד צוארו, באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים וכר ויבש הנהר ועמדו ביבשה״.

ידע אברהם וכן יצחק כי היסוד להתגדל אינו אלא אחד: עקשנות! הדבר מוכרח להעשות!

[יצחק אבינו חפר בארות וסיתמום פלשתים, והוא מתעקש וחופר שוב.

יעקב מרומה על ידי לבן מאה פעמים, ולא מרפה מצידקותו ודרכו.

יוסף מנוסה אין ספור פעמים על ידי אשת פוטיפר, וממשיך להתעקש ולא להשבר.

משה מציל איש יהודי מיד מצרי, ולמחרת שוב איש יהודי מיד יהודי אחר, ואח"כ בורח למדין וממשיך להתעקש להציל את הבנות מיד הרועים הגם שראה שזה גרם לו רק נזק, ממשיך להתעקש בדרכו!]

משה רבנו ע״ה התפלל תפילות כמנין ״ואתחנן״ ולא נענה, והיה חוזר ומתפלל עוד עד שאמר לו הקב״ה ״רב לך״. נצייר נא אם אחד יבקש דבר מה ולא ימלאו בקשתו ייתכן שיבקש עוד פעמים אחדות, אבל אם כבר ביקש כמה פעמים ולא  מלאו בקשתו בטח לא יבקש עוד, וגם שאינו מן הנמוס ודרך ארץ להפציר, ומנין לקח משה כ״כ הרבה עקשנות עד כמנין ״ואתחנן״?

אין זה אלא כי ידע שאופן ההתגדלות הוא רק בעקשנות, ואם בעקשנות? – לא איכפת לי כלום, בין ישר הדבר בין לא, הדבר מוכרח להיות! וכן יהיה!

מה לא עשתה רחל אמנו להשיג ולדות, כמה מיני תחבולות, ואחר כל זאת אמרה כשילדה שפחתה ״נפתולי אלקים נפתלתי״, נתעקשתי והפצרתי ״וגם יכולתי״ הסכים על ידי. ידעה שאחותה ראויה יותר ממנה ותקנא במעשיה הטובים ושום דבר לא עכבה להיות שוה לאחותה, עקשנות, ועוד עקשנות, עד שנצחה! – הסכים על ידי!

ויונתן בן עוזיאל תרגם: [ויצא פרק ל פסוק ח] וַאֲמָרַת רָחֵל מְדַחֲקָא דְחִיקִית קֳדָם יְיָ בִּצְלוֹ בְּרַם קַבֵּיל בָּעוּתִי דִיהֵי לִי בַּר כַּאֲחָתִי אוּף יְהַב לִי תְּרֵין וְהֵיכְדֵין עֲתִידִין בְּנוֹי לְאִתְפְּרָקָא מִן יַד בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹם בְּדַחֲקוּתְהוֹן בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ וּקְרַת שְׁמֵיהּ נַפְתָּלִי:

תרגום:  ותאמר רחל מדוחק שדחקתי לפני יי בתפילה אך קיבל בקשתי שיהיה לי בן כאחותי גם נתן לי שנים וכמו כן עתידים בניו להגאל מיד שונאים בדחקם בתפילה לפני יי ותקרא שמו נפתלי:

מבהיל הדבר! עליו כביכול אמרו, שהיה דחוק לו, כי זהו היסוד שביארנו רק בעקשנות אפשר לנצח, אחרת אי אפשר, כי בעדינות וברכות, אי אפשר לנצח כלל.

 

זהו ענין מה שאמרו חז״ל (ברכות לב:) ״ארבעה דברים צריכים חיזוק, תורה, מעשים טובים, תפילה ודרך ארץ״. כאן למדו לנו חז״ל ענין העקשנות הקדושה, כי צריך האדם להחליט כי ימשיך מעשיו, ולא יחזור לאחוריו בשום אופן, ״מוכרח להיות, וחסל״! ודוקא באופן זה יצליח וינצח!

חנה הטיחה דברים כלפי מעלה

  • אמרה אלך ואסתתר ותאלץ לתת לי בן – ונקתה ונזרעה זרע.
  • חנה טענה למה נברא רחם ולמה נבראו דדים? וכי בראת דבר לבטלה??
  • כמו כן חנה הרבתה להתפלל שוב ושוב, והתעקשה על זרע אנשים, צדיק וירא ה'.

ועקשנותה הצליחה, ונולד לה שמואל, שהיה שקול משה ואהרון!

לאה – שמעה שעתידה לפול בידי עשיו – והיו עיניה רכות מרוב דמעות, ולבסוף הצליחה – וזכתה להיות מארבעה אמהות קדושות של עמ"י!

מאידך –

מעשה שסיפר הרב מנות על הבחורה המבוגרת מהמדרשה שלהם שפנתה לרב שטיינמן וביקשה שיגזור שהיא תתחתן, והרב בירכה לזיווג הגון. ושוב, אמרה לקרובה שבא עמה לרב שיאמר לרב שהיא דורשת שהרב יגזור. ושוב הרב בירך. ושוב שלחה אותו ואמרה תגיד לרב שאני עומדת על כך שהרב יגזור! השיב לו הרב שזה אפשרי, אך לא כדאי. והיא שמעה אפשרי והסתפקה בזה… והתחתנה עם בחור תוך שלשה חדשים, ולאחר שלשה חדשים נוספים התגרשה…. כבר שבוע לפני החתונה נודה שמדובר בעבריין, אך חששו לומר לה זאת בשלב כ"כ מאוחר… ואחרי שנה וחצי התחתנה עם בחור יר"ש ובן תורה והקימה בית נאמן!! אסור ללחוץ, אינך יודע אם זה טוב לך!

מעשה עם זוג ששנים רבות לא היה להם ילדים ופנו לאחד הגדולים ולחצו ולא הרפו שהרב יגזר שיהיה להם זש"ק, והרב תחילה סירב, ואח"כ נאלץ להסכים ונולד להם בן שנשתבשה דעתו והיה שוטה והיה להם צער וביזיון גדול ממנו… העיד על כך אחד הגדולים ואמר כך זה כשלוקחים בכח ועקשנות…

איך מיישבים את הסתירה בין רחל וחנה ולאה, לעומת שני הסיפורים האחרונים?

חז"ל אומרים שחנה טענה למה בראת רחם ודדים – האם עשית משהו לבטלה? ונענתה. לכאורה כל אישה תטען כן ותיפקד?

אלא נבאר על פי המבוא ברב פרידלנדר על הנאמר "מי חשיבת לאתאבולי על ירושלים" שכשאדם מבקש על החרבן הוא מבקש על שני דברים – א, חוסר האפשרות להתקדמות רוחנית, ב' צער וגלות השכינה.

בשביל זה צריך להיות אדם חשוב, שאם לא מיצה התקדמותו הרוחנית העכשוית, כיצד מבקש עוד ביהמ"ק ושיוכל להתקדם עוד??

אם כעת אינו חושש על צער השכינה ועושה עבירות, כיצד יבקש על צער השכינה שבגלות??

כך גם חנה – היא השלימה עבודתה ברנ"ב אברים ושס"ה גידים, ומה שנשאר לה זה רק קושיה על הרחם והדדים.

כל אישה אחרת אמנם השלימה עבודתה בכל אבריה?? אז כיצד תבקש על רחמה ודדיה??

נמצא שחנה כל בקשתה הייתה לשם שמים, ולכן לא ביקשה ילד שיהיה הגון למלכות, אלא לתורה, ולכן הקדישה אותו לעבודת ה', ולא להשתעשע בו כשאר נשים.

על חפצי שמים אפשר להפציר עד אין קץ!! הכל כבוד שמים, והעקשנות משתלמת!

 

אך על עניינים גשמיים – מי אמר שזה טוב לך? זיווג זה לשם שמים? תלוי למי. ללאה כן, לאותה בחורה כנראה שלא רק. זש"ק זה לש"ש? תלוי למי, לרחל כן, לחנה כן, לאותם הורים – לא בטוח.

 

המעשה באיש שהתעקש על מקום עבודתו – ואח"כ גורש בבושת פנים.

המעשה באיש שהתעקש על דירה, ואשתו נפלה בעת שניקתה התריסים.

 

בלעם מתבקש לקלל את ישראל. ה' מונעו, והוא מתעקש. ה' מאפשר לו והוא הולך. הבהמה לוחצת רגלו אל הקיר- והוא ממשיך. אינו נרמז. הבהמה מדברת– והוא ממשיך. המלאך מתגלה אליו– והוא ממשיך. הוא מתחיל לברך במקום לקלל– והוא ממשיך. עוד פעם בנה לי בזה שבעה מזבחות כו'

וכן הוא נוהג שלש פעמים ובונה עשרים ואחת מזבחות ומקריב מ"ב קורבנות! איזה מסירות נפש! איזה דבקות במטרה!

כשבאו לקרוא לו הוא חובש אתונו בעצמו, ואינו מזדקק לעוזרים. [שלא יצטרך לשלם…]

רש"י על במדבר פרק כב פסוק כא

(כא) ויחבש את אתנו – מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה שחבש הוא בעצמו. אמר הקב"ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם שנאמר (בראשית כב) וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו:

יש להבין מה הכוונה באומרו כבר קדם אותך אברהם כו' ומה ענייננו לכאן?

אלא בלעם רצה לעורר קטרוג על ישראל באמרו האם גם הם מתאמצים בקיום המצות כמוני בעבירות?

וכפי שאמר יעקב עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים לעבוד בדביקות כמוהו…

 

אמר לו הקב"ה: רשע, כבר קדמך אברהם אביהם, שהרי אתה מוסר נפשך בשביל הממון והכבוד, ואילו אברהם השכים ע"מ לעקוד את בנו לפני!

דביקות במטרה של הגוים בהבלים שלהם, מחייבת את ישראל, ומעוררת קטרוג.

 

בלעם התעקש – והצליח. ה' נעתר לו והלך. התעקש להזיק – והצליח על ידי שהחטיא את עמ"י.

זה היה טוב לו? מת בחצי ימיו, ועד תקופת הגמ' הוא עוד בשכב"ז רותחת!!

 

ר' יוסלה מסלוצק שמגיל קטן היה שובב והלך אח"כ לוולוזין והתעלה שם וקיבל מכתב מאמו שמבקש שיחזור כי החנויות נשרפו ואביו איבד פרנסתו. הלך לגר"ח והורה לו שמע לי והשאר בישיבה. עוד מכתב בישר שהאב חולה מאד ושיחזור. ושוב הורה הגר"ח כנ"ל. עוד מכתב בישר שהאב נפטר וכלל בתוכו תוכחה. בכה יוסלה ושוב הורה לו הרב שישאר אחר השבעה. לאחר חמש שנים שלחו מסלוצק לבקש רב לעירם ונתן להם את יוסלה… א"ל הרב שידע מתחילה שהכל מעשה שטן כדי להוציאו מהתוה"ק. כמעשה השטן אצל איוב. והוסיף הרב ואמר שפעמים והשטן מוכן להרוג עיר שלימה כדי שלא יצא ת"ח גדול.

נוסף בתשס"ה

 המשגיח הר' משה טיקונצ'ינסקי מסלבודקה שמילא תפקידים רבים ובתחילת הזמן לא הגיעו הגמרות מועד הישיבות. הם הזמינו אולם הן נשלחו מחו"ל ועדיין היו בנמל חיפה. בער"ח נמסר לו שהן הגיעו לנמל והן באניה. יקח כמה ימים עד שישחררו אותן מן המכס. הרב לא הבין חכמות עלה על האוטובוס לחיפה. תלמידיו ניסו להניאו בטענה שאף אחד לא ישמע לו. אולם הוא לא חת וניגש למנהל וביקש את הגמ' והסביר שהן דחופות לו ללימודים מחר. המנהל הסביר שיש סדר ולא ניתן להוציא בלא רישום מסודר כו' אולם הרב התעקש ולבסוף אף יצא משם והגמ' תחת ידו… כשמתעקשים מצליחים!

מעשה מהספר אור דניאל פ' ניצבים. לא נמסר.

שני בחורים הגיעו אל העיר הקטנה בני ברק לעת ערב ועם בואם חלה תקלה במערכת החשמל ועלטה נפלה על המקום לפתע הבחינו השניים באור המרצד במרומי גבעה שבפאתי העיר כאשר התקרבו השניים אל המקום ראו שם את הרב מפוניכז' זצ"ל עומד ומאיר את הקרקע הצחיחה שאלוהו אם יכולים הם לעזור לו בחיפושים השיב להם הרב "לא אבד לי כאן כלום " שבו השניים ושאלו "לשם מה הוא מאיר את הטרשים " אמר להם "אינכם רואים הנה לפנינו כאן על הגבעה ישיבה שלומדים בה שבע מאות בחורים וכולל המונה ארבע מאות אברכים האזינו לריתחא דאורייתא ראו איך מתפללים 'שמונה עשרה' הנה שם נאמר שיעור כללי ושם אומרים עתה שיחה הציצו לתוך חדר האוכל ולידו הפנימיה כיצד אינכם רואים " שני הבחורים ראו זאת כחלום מוזר ומיהרו להסתלק מהמקום חלפו שנים והחלום היה למציאות ישיבת פוניכז' המעטירה מתנוססת לה כראש הגבעה אחד משני הבחורים שפגשו את הרכ מפוניבז' על גבעת הטרשים מאיר בפנסו ורואה את העתיד כחכם הרואה את הנולד הגיע כאברך כרי להיפגש עם הרכ מפוניבז' בעניין מסוים הוא ניגש אל הרב ושאלו אם הוא זוכר את פגישתם על הגבעה לפני למעלה מעשר שנים נזדעק הרב לעומתו ושאל "וכי זה אתה אתה היית שם " ואז חיבקו ולקחו לסיור בבנין הישיבה הוא החל להראות לו כל פינה בישיבה ואמר לו "הינך רואה זו היא הישיבה שעל אודותיה דיברתי אז " האברך סבר לתומו שכסוף הסיור יתבקש לתרום לישיבה לפיכך התנצל ואמר לרב שאין באפשרותו לתרום לשמע הדברים החויר הרב ואמר לו "האמן לי שעבור תרומה לא הייתי מבזבז עליך זמו רב כל כך מטרת סיורנו היא שונה לחלוטין " והמשיך בהתרגשות "הרי אתה שליח ההשגחה העליונה אתה תספר לדור הבא כיצד נבנית הייתה שואה נשארה אדמה חרוכה לא היה מה לאכול ומי חשב על ישיבות והנה בא יהודי זקן שבור ורצוץ ורצה לכנות תורה הוא חלם חלומות והכל לעגו והנה הישיבה לפניך אמור לי וכי אני הקמתי מבצר זה לתורה האם אני הייתי מסוגל לעשות דבר כזה לך וספר להם מה זה קיום נצחי של כלל ישראל מהו קיום נצחי של תורה הנה כאן רואים בחוש איך הקבעה מקיים את הברית של 'כי תשכח מפי זרעו' ספר להם כיצד צמחה מתוך השואה אימפריה של תורה "

על רוחניות יש להתעקש, כאברהם, משה, ושאר הגדולים.

המעשה עם הרב ראטה והחושך הגדול שהיה לו בעת לימודו.

המעשה עם הח"ח והלחם שחסר בביתו ודפק על השולחן וגער בשטן ואמר שייסיים את המשנ"ב!

פרשת ואתחנן

האמנם הגוים מתפעלים מחוקי התורה?

״עם נבון וחכם״ [והגדת לרב גלינסקי]

"ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה׳ אלקי, ושמרתם ועשיתם, כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו, רק עם הכם ונבון הגוי הגדול הזה״ (דברים ד, ה-ו). וכתב רש״י: ״ושמרתם״, זו משנה [כי על ידי הלמוד שימור הדבר במוחו של האדם, שיוכל לקיים את המצוה כהלכתה (״גור אריה״)] ״ועשיתם״, כמשמעו. ״כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים״, בזאת תחשבו חכמים ונבונים בעיניהם.

וצריך להבין –

הרי החוקים הן המצוות שאין טעמן ידוע אלא לבורא יתברך לבדו [וכדברי הרמב״ן (רברים כב, ) שגם לחוקים טעם, והתגלה למשה ובינו, ויתגלה לכל לעתיד לבוא] וכמו שנאמר (תהלים פא, ה): ״כי חוק, לישראל הוא. משפט, לאלקי יעקב״. ומכל מקום, מכיון שטעמם נעלם מעינינו הרי ״השטן [הינו היצר הרע (3בא בתרא טז ע״א)] ואומות העולם מצערים את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה. לפיכך כתב בה ״חוקה״, גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה״ (יעי' במדב"ר יט, ב). ואיך נאמר כאן שכאשר הגויים שומעים ״את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״. והלא הם המלגלגים על החוקים ומצערים את ישראל בגינם!

סוף החוקים להוכיח את עצמם

המעשה בנעמן – שרק לאחר שטבל במי הירדן נוכח לראות באמיתות הנביא וסגולתו

הסבא מקלם זצ״ל ענה על כך. השיב תשובה כה בהירה, תורת אמת לאמתה. אני רק אשלים אחריו בספור, כדרכי –

וכך אמר: כשצרו בני ישראל על יריחו המסוגרת. ויהושע נצטוה להקיפה עם אנשי המלחמה, הארון הולך לפניהם, ושבעה כוהנים מריעים בשופרות לפניו. הקיפוה פעם אחת ושבו אל המחנה –

ודאי ״חוק״ הוא, בלי שום הגיון מושכל!

מה חשבו הזקיפים שעקבו אחר המסע. תחלה בתמהון, ולאחר מכן בלעג?!

ודאי שלא חשבו שזה עם חכם ונבון, שמבצע טקסים לא מובנים, שבעצמו אינו יודע להסבירם.

ומה חשבו כשחזרו להקיף ביום השני, והשלישי, והרביעי, והחמישי?

משכו בכתפיהם באדישות: הלא רואים הם שאין להקפות שום תוצאה, אין להן כל הצדקה, מה הם חוזרים על ההקפה העקרה.

וביום השביעי, שהקיפו פעם ופעמים ושלוש וארבע, גיחכו בלעג.

ובהקפה השביעית תקעו בשופרות, וכמו במעלית יורדת, החומה שקעה תחתיה ונבלעה באדמה (ברכות נד ע״ב), והזקיפים המפתעים מצאו עצמם פנים אל פנים, בגובה העינים, מול בני ישראל. ״ויעל העם העירה, איש נגדו, וילכדו את העיר״ (יהושע ו, כ) – החיוך נמחה משפתיהם. ומה חשבו אז?

אה, עדיין אינם מבינים איך וכיצד, עדיין ״חוק״ הוא בעיניהם. אינם משיגים איך הקפת החומה עם ארון הברית ותקיעה בשופר מחוללת נס ומקריסה חומה, אבל עובדה שזה עבד. ואם כן, אשרי העם שככה לו: ״מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים [הגונים ומקבלים (רש״י)] ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום״ (דברים ד, ח), ואשריהם שהם מצייתים לאותם חוקים ונהנים מתוצאותיהם הברוכות!

ומובן, שאין זו אלא דוגמה.

כי לכל החוקים טעם נשגב ותוצאות ברוכות, השפעה חיובית על התכונות והמדות, השרשת קדושה והשפעת שפע. וכמאמרם (ויקרא רבה יג, ג): ״כל אמרת אלוק צרופה״ (משלי ל, ה), לא ניתנו המצוות אלא כדי לצרוף ולזכך בהן את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות (מכות כג ע״ב).

וכשהאומות רואות לאיזה זיכוך הגיע עם ישראל באמצעות החוקים שהוא שומר, ״מלאך רע עונה אמן בעל כורחו׳ (שבת קיט ע״ב) ואומר: ״רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״.

ניתן כמה דוגמאות:

[כשאדם מתבונן במצוות שעטנז – מצאו שהבגד שקולט קרינה ביותר – בגד שעטנז.

מצוות מילה ביום השמיני – ד"ר אילה אברהמוב במאמר "בעיות קרישה ודימום ביילוד" (אסיה, כרך ג, עמוד 384) כותבת כך: "מנגנון הקרישה תלוי בקבוצת חלבונים הנוצרים בכבד, אשר נקראים גורמי גרישה. בימים הראשונים אחרי הלידה אין הכבד בשל עדיין לפעילות זו וברור שאינו יכול לעמוד במעמסת יתר של פעילות כירורגית. הדבר יכול לגרום למותו של התינוק עקב דמם מסיביב, ללא יכולתו של התינוק להתגבר על הדמם הזה. באופן פיזיולוגי עד גיל 8 ימים הכבד מתחיל להתאושש הוא הולך ומתבגר, ותיפקודיו משתפרים, ובגיל 8 ימים קיימת כבר רמה מספקת של גורמי קרישה ומניעת דמם."

במילים פשוטות: בשבעה הימים הראשונים אין התינוק יכול להקריש דם. ביום השמיני קרישת הדם מגיעה ל110%, והחל מהיום התשיעי ואילך הגוף מאזן את עצמו ומגיע ל100% קרישת דם עד סוף חייו של האדם.
(לקוח מהספר של ד"ר ס.י מקמילן היוצא לאור בשנת 20 במהדורה המעודכנת)
מצוות שחיטה בצוואר – השדולות ההומאניות בלונדון ניסו לאסור את השחיטה באנגליה. הרב הראשי של אנגליה, הרב עמנואל יעקובוביץ' ז"ל, היה גם לורד, ובתוקף תארו היתה לו הזכות לשאת נאום נגד ההצעה המסוכנת. הוא נאם בבית הלורדים שלושים שניות, וההצעה בוטלה. הוא עלה על הבימה ואמר כך: 'ב-21 באפריל 1933 היה החוק הראשון שחקק היטלר ימ"ש – נגד איסור השחיטה היהודית. זאת, בגלל חוסר האנושיות שלה. אין לי מה להוסיף'.
וירד מן הבמה. הצעת החוק עברה מן העולם.
יש להדגיש שצער בעלי חיים אסור מן התורה. ברור לנו שהתורה חייבת להיות עקבית בנקודה זו. לא ייתכן שהיא תצווה לשחוט בצורה שתכאיב לנשחטים. אנו מצפים שאופן השחיטה על פי התורה יהיה בצורה הטובה ביותר, שלא תפגע בבהמה.
השאלה הניצבת בפנינו: האם ניתן להוכיח הנחה זו על פי הבחינה המדעית?
כל רופא מתחיל יודע שאם קיימת ירידה פתאומית בלחץ הדם בבסיס המוח, גורם הדבר לאיבוד הכרה מיידי. היהדות טוענת שמיד עם השחיטה מאבדת הבהמה את הכרתה ואינה חשה כלל בצער השחיטה, כפי שיבוארו הדברים להלן.
אנשי השדולה המתנגדים לשחיטה בצורתה הנוכחית, דורשים להמם את הבהמה באמצעות מכת חשמל במוח, שתגרום לאיבוד ההכרה. אנו היהודים איננו יכולים לקבל עצה זו, כי מכת חשמל זו תגרום לנקב בקרום המוח, שהוא אחד משמונה עשרה הטריפות המטריפות את הבהמה ואוסרות אותה לאכילה.
במשך עשרות שנים היתה התשובה שלנו לשדולה הנוצרית שאין צער בעלי חיים בשחיטה היהודית. כי כאשר הסכין, החד מאין כמוהו, חותך את הקנה ואת הוושט, הוא משסף גם את העורק הראשי. ממילא, בשעת החיתוך יש ירידה מיידית בלחץ הדם, הגורמת לבהמה איבוד הכרה. עצם החיתוך נמשך חלקיק שנייה בלבד. הסכין חד מאד וכשמתחילה תחושת הכאב אצל הבהמה, היא שרויה זה מכבר בעילפון.
התגובה של אגודת צער בעלי חיים היתה שאמנם נכון שהעורק הראשי נחתך באותה שנייה, אולם קיים עורק נוסף היוצא מן הלב, והוא הנכנס למעגל וויליס, וממנו למוח. זהו עורק הנמצא בחלק האחורי של הצוואר, בעורף. הוא עובר דרך החוליות והוא נקרא העורק הוורטבראלי, העורק החולייתי. והרי על פי השחיטה היהודית אסור לשסף את כל הראש, כך שעורק זה לא נחתך והדם זורם באין מפריע למוח. זאת אומרת, שלא תהיה ירידה חדה ומהירה בלחץ הדם כפי שאנו טוענים, וממילא איבוד ההכרה נמשך כמה דקות של ייסורים קשים לבהמה.
אך הוברר שכל הדברים הללו נכונים לגבי כל היונקים, מלבד הבהמות מעלות הגרה, הכשרות לאכילה. אמנם העורק החולייתי שלהן מטפס בגובה העורף כמו אצל שאר היונקים, אבל עד קרוב למעגל וויליס, הוא איננו נכנס אליו. העורק של הבהמות הכשרות מעלות הגרה, מתכופף לתוך העורק הנחתך בשחיטה וכל הדם שבו אינו זורם למוח, כי אם לתוך העורק הנחתך. ממילא הדם הזורם מן הלב דרך העורק החולייתי יוצא גם הוא החוצה בנקודת השחיטה. ברגע השחיטה יורד פתאומית לחץ הדם בגזע המוח והבהמה מאבדת מיידית את הכרתה.
העובדה שמבנה כלי הדם בבהמות הכשרות בלבד שונה מהמבנה של יתר הבהמות והחיות היא מפלאי ההשגחה. נראה, שהבהמות הללו נבראו באופן שלא יחושו את סבל השחיטה. הדברים מדברים מאד לאדם המתבונן בתופעה זו. [אתר ערכים]

מבאר הסבא מקלם שכאשר רואים את פעולת החוקים על האדם ועל האומה, כמו שנאמר (ויקרא כ, ח): ״ושמרתם את חוקותי ועשיתם אותם״, ודרשו (סנהדרין צט): ״אל תקרי אותם, אלא אתם. כאלו עשאו לעצמו״, כלומר יצר על ידם את אישיותו, בנה את עצמו, בעל כרחם מודים, משבחים ומפארים.

הלא אחד מהוגי הדעות שלהם [אחד העם, אשר גינזבורג ז"ת עליו], שאינו חשוד על שמירת השבת, טבע את האימרה: ״יותר מששמרו בני ישראל על השבת, שמרה השבת על ישראל״.

התורה וחוקיה העמידה את העם המוסרי בעולם

התורה ומצוותיה העמידו את העם המוסרי ביותר בעולם. וכיום, מה. אלימות וגסות, זילות חיים והתבהמות.

בשעתו, הוזמנתי להרצות בפני האסירים בכלא רמלה. לפני ההרצאה נועדתי לפגישה עם מנהל בית הכלא. סיפר שהתפוסה מלאה, וכבר אושרו תקציבים לבניית בתי כלא נוספים. אמר: ״אין לנו בעיה עם חמשת האחוזים באוכלוסיה שנתפסו ונשפטו. הבעיה היא תשעים וחמשה האחוזים שעדיין לא נתפסו״.

הבנתי שהפתרון המשלם, מצידו, שיתלו שלט ענק בנמל התעופה בלוד: ״ברוכים הבאים לבית הסהר המרכזי״. בין כך, הגבולות מוקפים גדרות…

אמרתי לו: ״תן לי את התקציב שאושר להקמת בתי סוהר חדשים, ולא יהיה בהם צורך!״

תמה לכונתי, והסברתי: ״נייסד בהם שעורי תורה ונחזיר את העם למקורותיו! היכן היה פעם בעם ישראל רוצח יהודי, ושודד יהודי?!״

והוספתי: ״היודע אתה מה התקציב הזה מזכיר לי?

היתה צמת מסוכנת, בלי תמרורים ורמזורים. מכוניות היו באות ביעף, מתנגשות זו בזו, נמעכות ועולות בלהבות. הצומת גבתה מחיר דמים יקר, והנורא מכל היה שעד שהגיעו כוחות ההצלה לנסר את שלדות המכוניות ולחלץ את הפצועים המדממים למוות, ועד שהסיעום לבית החולים הקרוב, שהיה רחוק מאד, מתו רבים שניתן היה להצילם.

קמה זעקה, וכמו תמיד הקימו ועדת חקירה. כמה מתו עד שסיימה דיוניה, אבל המלצותיה נטעו תקוה: בצידה הצפוני של הצומת יוקם פיקוד של כחות הצלה מיומנים שיהיו זמינים מיידית לכל קריאה, עם ציוד חילוץ והנשמה כנדרש. בצדה הדרומי יקימו בית חולים משכלל אליו יופנו הפצועים מיידית, וחייהם ינצלו. כעת יש לגשת למכרזים, לקבוע מי יהיו הזכיינים, להקים צות היגוי ותכנון וביצוע, רישוי ופקוח. בעשור הבא יושלם הפרוייקט השאפתני. חיי אדם שוים כל מחיר, אם רק יימצא התקציב.

מה דעתך?״ שאלתי את מנהל בית הסוהר.

״שוטים שבעולם״, השיב בזעף, ״באחוז אחד מעלות התכנית השאפתנית וההזויה, מרמזרים את הצומת ולא יהיו עוד תאונות!״

״נפלא!״ החמאתי לו. ״חוקי התורה הם הרמזורים שלנו: אומרים מתי לנסוע ומורים מתי לעצור. ומונעים תאונות. ובמקום להשיב את העם אל חוקי התורה בתקציב זעום ורווח עצום, מעודדים את חיי ההפקרות: שעטו, התנגשו, דממו, ואנו נגביר את צוותות הציידים ונבנה לכם עוד ועוד בתי כלא ־

אמור אתה, האם זו הדרך?! ״

ולשבחו יאמר, שהודה!

לימוד כיתה א' ב"שיטה הפונטית" של מר שריד….

לנו יש חוקים? ומה עם החוקים שלהם??

בגמרא (ברכות י ע״א) אמרו: ״סמוכין מן התורה מנין״, מהיכן יודעים שאם שני ענינים סמוכים בתורה יש קשר ביניהם וללמד בא. ״שנאמר (תהלים קיא, ח): סמוכים לעד לעולם, עשוים באמת וישר״. וכתב רש״י: בדברי תורה נאמר, אחרי ״נאמנים כל פקודיו, עשויים באמת וישר״

ולצרך, ולא דבר ריק הוא. והוסיפו (ביבמות ד ע״א), שגם רבי יהודה, שבכל התורה כלה אינו דורש ׳סמוכין, בספר דברים דורש. והסבירו ב״שיטה מקבצת״ (ברכות כא ע״ב), שמכיון שמשה רבינו אמר את פרשיות ספר דברים ברצף ובסדור אחר מאשר פרשיות התורה, ודאי סדרם כדי לדרש סמיכות פרשיותיהם.

נתבונן אפוא בשני פסוקים סמוכים בספר דברים, ונחתור להבנת הקשר ביניהם:

״ונשב בגיא מול בית פעור״ (דברים ג, כט), ״ועתה ישראל שמע אל החוקים״ (דברים ד, א). מה השייכות, מה הקשר בין שני הדברים. מדוע, מכיון שישבו מול בית פעור, יש לשמוע אל החוקים? ואם לאו, כלום בני חורין אנו להפטר מהם חלילה?

אלא שהחוקים הם מצוות שאין טעמן מובן לנו, והיצר הרע ואומות העולם מסיתים בענינן (רש״י במדבר יט, ב).

ומה משיבים להם? אומרים: מילא אנו, סומכים לחלוטין על בוראנו ומקימים מצוותיו.

אבל אתם, לשיטתכם, שטופים אתם בחוקים נבערים ומופרכים כל ימיכם, ועוד מקניטים אותנו?!

האופנה, אינה חוק?

חוקי הנימוסים הנוקשים, אינם חוק? ומי מכתיב חוקים אלו?

ועד למולך, ולמרקוליס, ועד לעבודה הזרה המאוסה והמקביסה של בעל פעור –

והמונים נפתים, ונוהרים!

את זה אתה אוכל, כוסס, שניך קהות, ולא אכפת לך! חונט עצמך בבגדי אפנה, נוהג בכללי הטכס, ומשלים איתם, רק חוקי ה׳ לצנינים בעיניך?!

השחקן והמזוודה, והקאסקט, והפרסה באוטו, והשום באגזוז,

והחוקי משחקי הכדורעגל והכדורסל ושאר מרעין בישין…

כשאנו רואים את הנהירה לחוקי בעל פעור, מתחזקים אנו שבעתים, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בשמירת חוקי התורה הקדושה. וכשאנו רואים את סגידת הרשע לחוקי החברה, מקהים אנו שניו: כסוס אתה את פירות הבאושים, והנח לנו את פירות גן העדן! ואספר ־

החוק לעמוד בצפירה…

יום אחד אני הולך ברחוב, ושומע צפירה. טרוד הייתי בעניני, אף לא עמרתי על טיבה. לפתע פונה אלי בחור גלוי ראש: ״עמוד! למה אתה הולך?!״

תמהתי: ״למה לעמד?״

״זה יום השואה והגבורה, עומדים לזכר הנספים בשואה!״ ואנכי לא ידעתי. ״אה״. אמרתי לו, ״אבל אני לא דתי!״

״מה?!״ עיניו התעגלו: זקן ופאות, וכובע ופראק. ולא דתי?! ובכלל, מה ענין הדת לכאן?!

אמותי לר: ״אמור לי, כשאתה נוסע ביום ששי לפנות ערב בבני ברק ושומע את הצפירה המבשרת על השבת, אתה ממהר להחנות את הרכב ולרוץ לבית הכנסת?״

״לא״, הודה.

״למה?״ שאלתי.

״כי אני לא דתי״, ענה.

״אם כך, הלא תבין: לך הצפירה ההיא לא אומרת כלום. מדוע שהצפירה הזו תחייב אותי? לך דתך, ולי דתי שלי״… הפה הפעור שלו הזכיר מלכדת זבובים. ״וחוץ מזה״ אמרתי, ״אין מה להשוות! אתה תתבע ממני לכבד את זכר הקדושים?! אני אבדתי שם מאתים בני משפחה! אז אני לומר לזכרם, אומר קדיש. מה הועלת להם בעמידתך בצפירה?!״… איך ניתנים החוקים להשואה?!

ההגיון שהחזיר את הבחור בתשובה

אלא שכידוע, לא היתה עבודה זרה מאוסה ומשוקצת מבעל פעור, התבהמות מזוהמת ומקביסה. אין לנו מושג מי המציאה ומה ביסודה, אבל איך דבקו בה המונים, ובמשך דורות?

ברם, ידועים דברי הרמב״ם (פרוש המשניות, ריש חולין), שעובדי העבורה הזרה נחלקים לשנים.

אלו המכוונים לעניניה ״באותן שטויות המטנפים השכל״, ״והחלק השני הם העובדים לה כמו שלמדו מחכמיהם, והם רוב עובדי הכוכבים, ועליהם אמרו (חולין יג ע׳׳ב) שמעשה אבותיהם בידיהם״.

סיפר לי בחור, שחזר בתשובה בהודו. בהודו, חזר בתשובה?! כן, שמע שלומדים שם איך להגיע לשלוה ולאושר, ונסע לשם. חבל, אם היה בא אלי, היה חוסך את דמי הנסיעה.

הגיע למורה אחד, זקן מופלג. לפני השיעור פנה המורה אל הפסל, והקטיר לו קטורת.

התענין: ״הפסל מריח, זו התערבת שהוא אוהב?״

ענה לו המורה: ״איני יודע. סבא שלי הקטיר לו, אבא שלי הקטיר לו, ואני מקטיר לו״.

אמר לעצמו: אז מה אני עושה כאן?!

סבא שלי היה דתי, אבא של סבא שלי וסבא של סבא שלי. קם, וחזר.

וזהו שאומר משה רבינו: ״ונשב בגיא, מול בית פעור״. וראינו את התור הארוך המשתרך שם. למה, כי מעשה אבותיהם בידיהם. בלי טעם, מנגד לשכל הישר ואף לטבע האנושי.

ולא רק עובדי בעל פעור, זו דוגמה קצונית. אבל כל אורחות הגויים רצופים ״חוקים״ תמהוניים. התספורת שלהם, הבגוד שלהם. מי יודע למה יש שלושה כפתורים בשרוול המקטורן?

חק.

למה הלולאה בדש צוארנו? חק.

אז כשהקדוש ברוך הוא מצוה, ונמוקו עמו, ומי אתה שתבוא בסוד דעתו, ואינך מבין, ועבורך זה חוק, ושכרו עצום ורב, לא תקיימו?

וזו סמיכות הכתובים: ״ונשב בגיא מול בית פעור ועתה ישראל שמע אל החוקים, למען תחיו!״

פרשת ואתחנן

כיצד יהיה עובד את בוראו תמיד? [והגדת לרב גלינסקי, עם הרבה תוספות]

דברים פרק ד

(ו) וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם־חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה:

מהו ״עם חכם ונבון׳? והיאך ניכרת חכמתינו ובינתנו במעשים דוקא? האין החכמה בשכל?

החכמה – כשיראו הגוים את החוקים שהגם שאינם נתפסים בשכל, יש להם תועלת ומוכיחים את עצמם, כמשנ"ת.

אבל הבינה – היא הבנת דבר מתוך דבר, וכיצד יראו במעשים שאנו עושים – שאנו מבינים דבר מתוך דבר??

ויותר מזה: ״שאל אריוס את רבי יוסי, מה בין חכמים לנבונים?

אמר לו: חכם דומה לשולחני [חלפן כספים] עשיר, מביאים לו דינרים לראות, רואה. וכשאין מביאים לו, יושב ותוהה [הוא מחוסר תעסוקה]. נבון דומה לשולחני תגר [שהוא גם סוחר ויזם], כשמביאים לו מעות, רואה. וכשאין מביאים לו, הוא מחזר ומביא משלו״ (רש״י דברים א).

לאור זאת, מה כוונת הגויים באמרם: ״רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״?

הכונה שאמות העולם מתפעלים משני דברים. ראשית, מהתורה והמצוות ותוצאותיהן הברוכות. זו בחינת החכמה. שנית, שאיננו מסתפקים בתרי״ג המצוות בלבד, וכשאין מזדמנת לידינו מצוה – כשאנו אוכלים, למשל, או ישנים, או עובדים לפרנסתנו, מה אז, האם אנו ״יושבים ותוהים״?!

לא, או אז אנו ״חכמים, ונבונים״, דומים לשלחני תגר המחזר ומביא משלו!

ולמה הכונה, למאמר חז״ל שהרמב״ם הקדוש כתב (״שמונה פרקים״ סוף פרק ה׳) שבחמש מלים הקיפו בו יותר מחבורי כל החכמים, ואין ספק שנאמר ברוח הקדש: ״וכל מעשיך יהיו לשם שמים״ (אבות פ״ב מי״ב). והאריך בו בספרו (הלכות דעות פ״ג), וכתב שעל כך אמר שלמה בחכמתו: ״בכל דרכיך דעהו״ (משלי ג) [שזו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה (ברכות סג ע״א)], ונפסק בשלחן ערוך (ארח חיים רלא): ״בכל מה שיהנה בעולם הזה לא יכון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך או לרבר הגורם לעבודתו… ומי שנוהג כן, עובד את בוראו תמיד״!

וכמעשה שהיה –

ה״חפץ חיים״ זצ״ל נסע עם חתנו ראש הישיבה הגאון רבי צבי הירש לווינסון זצ״ל בעגלה [וי"א מנחם מנדל זאקס], מתחנת הרכבת בבאסטון לראדין. הגיעו, וירדו. בקש ה״חפץ חיים״ לשלם, וחתנו אמר: ״כבר שלמתי״ –

נתכרכמו פני ה״חפץ חיים״.

תמה החתן: ״ומה אם אני הוא ששלמתי?״ על מה הצער והאכזבה.

חקר ה״חפץ חיים״: ״מאומה, אבל אמרו נא: על מה חשבתם כששלמתם?״

מה השאלה? נסענו ושלמנו. פשוט ומובן, הלא כן?!

נענה ה״חפץ חיים״ ואמר: ״הפתגם העממי אומר, שהחכם מסוגל לסחר בסחבות ולעשות זהב מסמרטוטים, והשוטה הופך גם זהב לסמרטוטים…

אל נא תפגעו, אבל העגלון עבד עבורנו ואנו חייבים לשלם שכרו.

בעשותנו כן אנו מקימים מצות עשה של ״ביומו תתן שכרו״ (דברים כד, ט), ונזהרים מלאו של ״לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך״ (שם, יד), ו״לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר״ (ויקרא יט, יג), מלבד המצוה להעניק פרנסה ליהודי (ויקרא כה, לה) –

ההלכה פסוקה, שמצוות צריכות כוונה (אורח חיים ס, ד), והמקיימן בהיסח הדעת לא קיים בהן מצוה. ואתה שילמת סתם כך, לא חבל?!״ והלא כך הוא בכל דבר: האוכל כדי להיות בריא לעבודת ה׳, הפך פסולת לזהב. הישן כדי לאגור כוח, ״מתוך שאדם ישן קימעה הוא עומד ויגע בתורה הרבה״ (בראשית רבה ט). ״ומי שנוהג כן, עובד את בוראו תמיד!״

עד כמה "עובד את בוראו תמיד"?

כתב בספר אבן ישראל [פישר – שבת הגדול עמ' רמג]

מובא חז״ל (מר״ר ויקרא) מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ג) שרוה״ק אומרת מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית, מי עשה לי מעקה על שלא נתתי לו גג, מי הפריש לי תרומה על שלא נתתי לו גורן, מי הפריש לפני חלה על שלא נתתי לו עיסה.

דתמוה, הרי לא שייך מצות מזוזה בלי בית, וכן הפרשת תרומה לפני גמר מלאכה, וכן מעקה בלי גג, וכן חלה בלי גלגול העיסה, שאז מתחייבת בחלה, וא״כ הרי לא שייך כלל שיקדימו אלה המצוות, כיצד איפה אומר ה' "אתה הקדמתני?" הרי אני לא יכול להקדים את בורא עולם גם אם הייתי רוצה!

ואם כונת חז״ל שהקב״ה כבר שילם לו לפני עשיית המצוה, הרי גם מי שבנה בית ולא עשה מזוזה נמי הקב״ה נתן לו את הבית, ובמה שונה מקיים המצוה ממי שלא קיים??

וע״כ כוונת חז״ל שאדם יכול לעשות מזוזה לפני בניית הבית, וכן לעשות מעקה לפני עשיית הגג. ועל זה אומר ה' – אם הקדמתני – אשלם לך!

כיצד? כמבואר בשו״ע או״ח (סי' רל״א) שכל מעשה בני האדם בגשמיות יהיו לשם שמים, האכילה והשתיה והשינה, כדי שיהיה לו כח כדי לעבוד את ה, לקיים את התורה והמצוות, ובמשנה ברורה שם סק״ח כתב שמי שכונתו ליקח עסקים תחת רשותו כדי להמציא מלאכה לעניי ישראל שישתכרו להחיות נפשם כ"ז בכלל צדקה, ומסיים שם בשו״ע שמי שעושה כן עובד את בוראו תמיד.

וזהו מה שאמרו מי הקדימני, והיינו אי בנה מתחילה כדי לקיים מצות מזוזה, או עשה גג כדי לקיים מצות מעקה, ואז בניית הבית ועשיית הגג הוא עבודת הבורא!!

המשל של הרב שבתי יודלביץ' [להגיד עמ' 313] על אותו שהלך וקנה עשר קילו אגוזים בעשרה שקלים הקילו. ואח"כ גילה שהכל קליפות. כשבא כולו זועם למוכר טען לו המוכר "מה קרה? הרי קילו עולה באמת חמשים ₪, מתוכו חצי זה קליפות – עשרים וחמש ₪, ואני מכרתי לך קליפות רק בעשר ₪! לא חסכת?"

כן! אבל אני לא קונה קליפות גם בחצי שקל! אני מקבל זאת בתור תוספת לאגוזים שעולים חמשים ₪!

כלפי מה הדברים אמורים?

שני אנשים באים לפני כסא הכבוד לדין לאחר שמונים שנה.

רבי יעקב ומיסטר ג'ק.

מתחילים לשאול את רבי יעקב מה עשית כשקמת בבוקר? והוא מספר אמרתי מודה אני! מגיע לך כך וכך ג"ע.

חושב לו מיסטר ג'ק אוי לי, אני מיד כשקמתי בבוקר פתחתי רדיו…

לאחר מכן נטלתי ידים. עוד כך וכך גן עדן!

אתה מיסטר ג'ק? אני צחצחתי שיניים עם שלש סוגי משחות, עם חוט דנטלי ושיננית, ומתזית הפלא…

אחר כך מר יעקב? הלכתי לביהכ"נ עם הטלית והתפילין להתפלל. שכר הליכה כך וכך גן עדן!

ואתה מיסטר ג'ק? נעלתי נעלי ספורט והתחלתי לעשות ריצת בוקר…

אחר כך התפללתי שחרית. כך וכך גן עדן.

ואחר התפילה? אכלתי ארוחת בוקר, נטלתי ידים ברכתי המוציא, ברהמ"ז. עוד כך וכך גן עדן בשביל הפרוסה, והחמאה והחלב והגבינה, ועוד בשביל הברכה לפניה ועוד בשביל הברכה שאחריה.

כאן מיסטר ג'ק החל להרגע. מקבלים שכר גם על הגבינה והחלב והחמאה והפרוסה, הו… מזה יש לי המון… סטקים ולאפות ומסעדות בלי קץ… מיצי הקיבה עבדו אצלו שעות נוספות…

אחר כך עוברים למיסטר ג'ק. מה עשית בבוקר? אמנם לא התפללתי, אבל אתה יודע רבש"ע כמה אכלתי? איזה קרואסנים על הבוקר? איזה עוגות גבינה ממינים שונים? ואיזה גלידות? צרפתיות, אמריקאיות, אינדונזיות… אפילו וניל עם פיסטוק נוסח ביבי… וקינחתי בשמפניה ורודה וסיגר קובני…

כמה גן עדן מגיע לי, אם ליעקב ההוא שבכלל לא מבין באוכל מגיע גן עדן על הפרוסה המסכנה שלו בחמאה! אני יודע לאכול!

אתה גנב! אומרים לו בשמים, איזה ג"ע?

אני גנב? כן! כל הנהנה מהעוה"ז בלא ברכה הוא גנב.

זה עולם האמת? שאל ג'ק. הוא מקבל גן עדן על הפרוסה המסכנה ואני כמה שהתאמצתי לאכול לא אקבל כלום?

מה התשובה?

יעקב התפלל למד קיים מצוות הלך לשיעור, וגם אכל. כדי שיהיה לו כח לעבוד את ה'. גם על האכילה הוא יקבל שכר.

אולם אתה לא קיימת כלום ורק אכלת, על אוכל מקבלים שכר?

זה הנמשל לאדם שמוכר את קליפות האגוזים… על קליפות לבד לא מקבלים שכר.

דוד המלך אומר: אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.

ומה עם פרנסה? ואשה וילדים? ואכילה ושתיה ומשכנתא?

אני מבקש לשבת ללמוד בבית ה'. אם לא יהיה לי פרנסה לא אוכל לשבת וכן אם לא יהיה לי בריאות כו'..

אך אם נחשוק בה' אזי:

[תהלים פרק צא] (יד) כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי: (טו) יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ: (טז) אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי:

ברגע ש'בי חשק' אזי ואפלטהו, ואשגבהו, את הכל יקבל ממילא!

כשאתה בונה בית – בשביל המזוזה, ועושה עיסה – בשביל להפריש חלה, גם הבית וגם החלה על חשבון הקב"ה, ועוד תקבל עליהם שכר!!

כוונת אכילה של יהודי פשוט

חסידים מספרים על חסיד, שרבו שלח אותו פעם לאיזה כפר קטן, שם מתגורר יהודי מסוים, כדי ללמוד אצלו איך אוכלים לשם שמים. יצא החסיד לאותו כפר, התחקה אחר ביתו של אותו יהודי, והנה מצא לפניו איש פשוט ביותר. הוא ראה כי הוא לוקח לסעודתו סיר מלא עם אוכל לכל ארוחה, וכך הוא אוכל בקר צהרים וערב. חשב החסיד לעצמו: ממנו יש מה ללמוד? הרי אכילתו אכילה גסה, האם זו אכילה לשם שמים?

אבל הרבי בכל זאת אמר לי לנסוע אליו, הרי בודאי יש משהו כאן. אם כן פנה ליהודי ואמר לו: סלח לי על שאלתי, אבל אולי תוכל לומר לי למה אתה אוכל כל כך הרבה?

השיב היהודי: אני גר כאן בכפר שאבי וסבי התגוררו בו. אבי היה מוכר יי״ש לגויים, ופעם אחת קרה שהגויים שישבו בפונדק השתכרו כל כך עד שאמרו לאבי, כי אם לא ינשק לצלם שלהם, הם יהרגו אותו. אבי כמובן סירב, ולא היה מוכן לנשק את הצלם, אז הם החליטו לבצע את זממם ולשרוף אותו, אבל הוא היה אדם רזה כל כך, עד שברגע ששרפו אותו מיד כלה ולא קידש שם שמים כראוי. בגלל זה אני אוכל הרבה, שאם גם לי יקרה מקרה כזה, שירצו לשרוף אותי אם לא אנשק את הצלב, אהיה בריא ושמן ואבער זמן רב לקדש שם שמיים…

עתה כבר הבין החסיד את כוונת רבו ששלח אותו לראות מהי אכילה לשם שמים של יהודי פשוט…

הנהגתו של הלל

תלמוד בבלי מסכת ביצה דף טז עמוד א

תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר ברוך ה' יום יום. תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום.

[מחד שביך לשבתיך – קמץ מיום א' בשביל שבת, כפי שבמוצ"ש מקמצין היד, ובער"ש האשה פותחת ידיה בעת ברכת הנרות… [בית ישי פישר]

רש"י מסביר – לשם שמים – בוטח שתזדמן לו נאה לשבת.

אבל הגר"א מבאר [בש״ע שם סי׳ רל״א], על מש״ש בשו״ע ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לש״ש, שאפילו דברים של רשות וכו' יהיו כולם לעבודת בוראך, כתב הגר"א אבל הלל וכו'. ואמרו (דק׳׳ר פל׳׳ד ג׳) שהיה הולך למרחץ ואמר אני הולך לדבר מצוה (לגמול חסד עם הדין אכסניא) וכמ״ש בפ״ד דשבת (נ׳ ב׳)
רחץ אדם [פניו ידיו ורגליו בשביל קונו, שנאמר (משלי פרק טז ד) כֹּ֤ל פָּעַ֣ל ה֭' לַֽמַּעֲנֵ֑הוּ וְגַם־רָ֝שָׁ֗ע לְי֣וֹם רָעָֽה:] עכ״ל.

׳גומל נפשו איש חסד׳ (משלי יא) – זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם אמרו לו תלמידיו, רבי להיכן אתה הולך אמר להם לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא, אמרו לו כל יום אית לך אכסניא, אמר להם והדין נפשא עלובתה לאו אכסניא הוא בגו גופא, יומא דין היא הכא למחר לית היא הכא.

שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו, אמרו לו תלמידיו רבינו להיכן אתה הולך, אמר להם לעשות מצוה. אמרו לו. איזו מצוה זו, אמר להם לרחוץ בבית מרחץ, אמרו לו וכי זו מצוה? אמר להם ומה איקונין של מלכים שמעמידים בבתי טרטיאות, הממונה מורקן ושוטפן, ונותנים לו מזונות עבור זה. ועוד שמתגדל עם גדולי מלכות, אני נבראתי בצלם ודמות, דכתיב (בראשית ב) כי בצלם אלהים עשה את האדם, על אחת כמה וכמה.

 [מדרש רבה ויקרא לד,ג]

איש שכל מחשבותיו לגמול חסד ולעשות מצוה, זה האיש אפילו מה שגומל לנפשו כלומר שאוכל או שאר דבר שיש בו הנאת הגוף, גם זה נחשב לו למצוה, כי כל כוונותיו לשם שמים, ולכן כל אכילותיו גם כן מצוה, והיא נחשבת כקרבן. [פירוש הגר"א משלי יא,יז]

וזה מזכיר את הסיפור הידוע –

העיר הוצפה בשטרות מדפים באיכות מעולה. חלפני כספים מימנים נפלו בפח, ובמקום דולרים החזיקו בנירות חסרי ערך. סוחרים וחנוונים מצאו עצמם עם המוני שטרות מזויפים בסך מאה דינר ירדני התסכול גאה וההתמרמרות גברה, והמשטרה נחלצה לפעלה. גייסו מודיעין, בדקו כל שביב מידע, צירפו רסיס לרסיס ועלו על העקבות. מצאו את בעלי בתי הדפוס המחתרתיים, את המכונות והגלופות, הצבעים והגליונות המיוחדים. שנים הובאו לפני השופט. הראשון, מזייף הדולרים. כלום היתה בפניו בררה, הן נתפס בשעת מעשה. הודה, ונשפט לשש שנות מאסר. שש שנים, בנכוי שליש על התנהגות טובה, בחברת פושעים בעלי ותק. יחדו ינתחו את הכשלונות שהביאו לחשיפה, ואחר כך יצא לדרך חדשה. העתיד עוד לפניו. ואולי אף יחלוק את תאו עם זיפן הדינרים, ויפיקו במשותף את הלקחים.

הובא דפן הדינרים והודה, והתקוה נכזבה. השופט הודיע: כליאה בבית משוגעים!

הלם!

מילא בית סוהר, בחברת פושעי צמרת. בילוי מרתק, תרתי משמע. אבל בית משוגעים? על מה ולמה?

הסביר השופט: ״היתה לך מכונת דפוס משוכללת, היו לך גלופות מדויקות, נייר מתאים. הבנתי שאתה מקצוען אמתי, הזיוף היה מושלם. התקשו מאד לעלות על עקבותיך׳.

״אמת״, אשר בפנים קורנות. תמיד נעים לשמע מחמאות, במיחד אם מגיעות הן ביושר.

״אז מדוע זייפת דינרים? למה לא דולרים? היישר לבית המשוגעים!״…

ונזכיר בענין זה הכרעת ה״באור הלכה״ (סימן לח ד״ה הם), שגם אם כונה כפולה לו, גם ליהנות מהאוכל וגם להיות בריא לעבודת השם, הרי הוא בגדר ״עוסק במצוה״, וגם עליו נאמר אפוא שהוא עובד את השם תמיד!

פרשת ואתחנן

נחמו עמי – במה?

הטוב שברע [על פי אלה הדברים עמוד רפ"ט]

נחמו נחמו עמי, כיצד נתנחם ואנו עדיין בגלות? ונחמה זו נאמרה גם בתקופת האינקויזציה כמו בתקופת השואה!

תלמוד בבלי: (מכות כד, ע"א) וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה!

שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו", וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" [וגו'] בזכריה כתיב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם", עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת! בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו.

מהיכן נובעת השמחה שרבי עקיבא שרוי בה?

הרמח"ל מבאר שאין רע מושלם בעולם. כל רע הוא רק בחלקים [מן הדבר השלם]. בשלם- הוא רק טוב. אין דבר מושלם שיהיה רע. כי אין רע יורד מן השמים. וכשיושלמו כל תנאי הדברים יווכח האדם שהדבר רק טוב.

המחשה לזה אנו מוצאים בגמרא המספרת על רבי עקיבא במקום אחר:

תלמוד בבלי: (ברכות דף ס, ע"ב) אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר וכן תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא בעא אושפיזא לא יהבי ליה, אמר: כל דעביד רחמנא לטב. אזל ובת בדברא והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא. אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכליה לחמרא. אמר: כל דעביד רחמנא לטב.

ביה בליליא אתא גייסא שבייה למתא. אמר להו: לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקב"ה לטב הוא עושה.

רבי עקיבא לימד אותנו שיש להסתכל על התמונה הכוללת. כל עוד אינך רואה אותה, מה לך כי תלין? התמונה הכוללת היא ודאי לטובה, אף על פי שהפרטים נראים רעים מאד.

כאותה משפחה מסטמפורד היל שהפסידה הטיסה במטוס פאן אם ולבסוף ניצלו ממות. בפרטים, זה נראה רע. בתמונה הכוללת זה רק לטובה.

וזה שאמר דוד: "רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו". הרשע מלא מכאובים שאינו מבין שזה לטובה, ולכן הוא נאנח על כל רעה, וסבלו ומכאובו רב ביותר. אולם לעומתו הבוטח בה' יודע שמהרע הזה יסתובב חסד ה'!

ולכן כשרבי עקיבא הלך עם התנאים על הר הבית וראו שועלים, אזיל רבי עקיבא לשיטתו שאינו מסתכל על חצי התמונה, אלא משכיל אחרית דבר, שבהסתכלות כוללת הדבר לבסוף יהיה לטובה.

לפי זה נבין את דברי הגמרא שאמרת שבעולם הזה על בשורות רעות אומר דיין האמת, ולעולם הבא יאמר הטוב והמטיב. והקשה הצל"ח והרי לעולם הבא לא תהיינה בשורות רעות כל עיקר?

ותירץ בשם רבי אפרים מבראד שכוונת הגמרא היא שבעולם הזה נדמה הרע כרע, אולם לעולם הבא נבין שהרע שהיה כאן בעולם הזה הינו באמת לטוב לנו, ואזי נברך על אותן הרעות שעברו הטוב והמטיב!

וזה שאמר הכתוב כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. שלעתיד לבוא יראו בראיה האמיתית עין בעין, כשישוב ה' לציון, שהכל בעצם היה לטובה!

הירא מה' רגוע ושלו

בהקשר לכך אמר רבי שלום שבדרון זצ"ל רעיון נפלא: מסופר בנביא כי יונה ברח תרשישה והטיל ה' רוח סערה בים, והפילו המלחים גורלות ונפל הגורל על יונה. "ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו מה מלאכתך ומאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה".

והנה שנדייק בלשון הפסוק נמצא תיבות מיותרות דכמו שהם שאלו "מה מלאכתך", "ומאין תבוא", היה להם לסיים ו"מי עמך" בלשון שאלה. ואילו בפסוק הלשון "ואי מזה עם אתה" כלומר לא שאלוהו לאיזה עם הוא משתייך אלא תמהו על כלל העם שהוא משתייך אליו מהי תכונת העם הזה. ולכאורה מה ראו בו שהביאם לתמוה על עמו? אלא יונה הנביא היה נראה בעיניהם כחידה סתומה. הנה מתחוללת רוח סערה גדולה בים והאוניה עולה הרים ויורדת תהומות ועוד מעט קט והיא נשברת, ובמצב זה כל ציבור נוסעי האוניה נעמד על רגליו, רעש גדול ומהומה גדולה נעשית שם, וכולם זועקים איש אל אלוהיו, מטילים לים את הכלים להקל מעליהם, ואילו יונה: "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב" את יונה לא מדאיג שום דבר הוא יורד אל ירכתי הספינה ונשכב ולא רק זאת אלא ממשיך הפסוק לומר "וירדם"! כל כך רגוע היה עד שנרדם כאילו שוכב עתה בביתו! כשמצאוהו לא יכלו להכיל רעיון זה האיך מסוגל אדם להירדם במצב כזה? ועל זה תמהו "ואי מזה עם אתה"? כלומר איזה סוג בריה אתה?

והשיב להם יונה תמהים אתם האיך אני כה רגוע ושלו? דעו לכם "את אלוקי השמים אני ירא אשר עשה את הים והיבשה" כלומר הירא מלפני ה' ומאמין בו, מרגיש עצמו בסערת ים כשוכב על ארץ מבטחים שהרי הכל מעשי ה' וים כיבשה לפניו ואין צורך לפחד מפני סערת ים כלל כי זוהי מידת היראה. הירא מה' אינו מפחד משום דבר בעולם ביודעו כי אין עוד מלבדו [אוצה"ת עקב]

תוספת מאוצה"ת בראשית:

בתיבות הראשונות בתורה מוצאים אנו את חותמו של הקב"ה שהוא אמת וחותמו אמת שכן סופי תיבות בראשית ברא אלוהים "אמת" יש להתבונן מדוע רמז הבורא את חותמו חותם אמת דוקא בסופי התיבות ולא בראשם?

ביאר בספר "אורחות חיים" הגאון בעל 'שבט מוסר', רמז נפלא ועצום רמז לנו בזה בורא העולם והוא: מעשים רבים מתרחשים בעולם, חלקם נראים טובים לאדם וחלקם רעים לאדם. את המעשים הטובים מקבל כל אחד בשמחה ומודה עליהם, ואילו את הרעים מקבל בצער וביגון ומתרעם עליהם. מדוע? מפני שאין הוא יודע את סיבת התרחשותם של מעשים אלו.

אומנם אם היה יודע שכל המעשים האלו הם אך ורק לטובתו ולתועלתו והכל מאת הבורא שנאמר בו "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" לא היה מתרעם כלל ועיקר, אלא היה מודה ומשבח כפי שאמר דוד "אודך כי עניתני" גם על העינוי היה מודה לקב"ה.

וכפי שאמרו חז"ל: (נדה לא, ע"א) על הפסוק "אודך כי אנפת [כעסת] בי ישוב אפך ותנחמני" (ישעיה יב, א) אמר רב יוסף: במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שרצו לנסוע בספינה כדי לסחור ובעת אשר רצו לעלות לספינה נכנס קוץ ברגלו של אחד מהם ולא יכל לעלות לספינה, התחיל מחרף ומגדף. לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים התחיל מודה ומשבח. עד כאן לשון הגמרא.

ולכן רמזה התורה את ה"אמת" בסופי התיבות ולא בראשי התיבות, לומר לך שבתחילה אין ניכרת האמת אבל בסופו של דבר האמת תתגלה כפי שמצינו מעשיות רבות.

מעשה עם החפץ חיים שראה אדם שנטל הגג מראש האלמנה. המלשין שחתכו לשונו ותלוהו עיין שם.

תוספת מפנינים שמות תשעב:

מסופר על הרה״ק בעל האוהב ישראל מאפטא זי"ע, שהבטיח שאחר פטירתו ירעיש עולמות למעלה להחיש גאולתם של ישראל. ואחר שנאסף לבני עמו הגיעה משלחת חסידים לבנו הרה״ק רבי יצחק מאיר מזינקוב זי״ע לשאול מה עם הבטחת אביו? נמנם רבי יצחק מאיר מעט, ואמר לחסידים: אבא בא אלי כעת, ואמר לי: כתוב בתהילים: (מח, י) ״דימנו אלוקים חסדך בקרב היכלך", כשהיינו בעולם הזה דמינו – חשבנו, ׳אלוקים׳ שכל המאורעות העוברים על בני ישראל הם דינים ועונשים, (אלוקים – מידת הדין). אולם, ״חסדך בקרב היכלך" כשעליתי למעלה להיכלך בשמים, ראיתי כי הכל חסדים, ואיך אבקש חס ושלום לבטלם…

אומר בעל התניא [הובאו דבריו במכתב מאליהו לרב דסלר]

(שמות כ, טו- יח) "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק, וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת. העם ראו ערפל ונסוגו. משה יודע שאם יש ערפל וקשיים- שם האלוקים! לכן העם "עמדו מרחוק", ונותרו רחוקים. רק מי שיודע שמניסיונות נבנים, ואין להירתע מערפל, זוכה להתחבר לאלוקים!

ואכן בתחילה, יש ערפל ואין המציאות ברורה, ואז החוכמה זה להאמין! ולדעת שבסוף הכל לטובה!

וזה שאמר הכתוב: 'נחית בחסדך עם זו גאלת' מבאר הבא"ח שבזכות שנחום איש גמזו אמר גם זו לטובה הוא נגאל מהצרה, כך ה' מנחה בחסדו את העם שאומרים גם זו וגואל אותם מצרתם ודברי פי חכם חן.

 (תוספת מטל חן: גם כשאדם נגזל עליו לדעת שזה לטובה. לכן: גם זו לטובה ר"ת גזל. וכמו שנגזלה לנחום איש גמזו התיבה)

פרשת ואתחנן

תן דוגמא אישית [יתד ברוורמן – עם תוספות]

נאמר בפרשתנו הציווי: ״ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך״ (דברים ואתחנן ו, ז). יש להבין את סדר הדברים בציווי, הלא היה מן הראוי לכתוב קודם את הציווי המוטל על האב בחובת לימוד התורה לעצמו: ״ודברת בם״ ואח״כ יש לו החובה ללמד את בניו: ״ושננתם לבניך״?! בהמשך הפרשה נאמר ציווי דומה: ״ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך״ (שם יט, יט), יש להבין מדוע פתח הכתוב בלשון רבים ״ולמדתם״ וסיים בלשון יחיד ״בשבתך בביתך״?!.

מיישב זאת בעל ה ״שרידי אש״ זצוק״ל, שהכתוב מלמדינו יסוד היסודות בחינוך ילדינו והוא: ״דוגמא אישית״.

המעשה עם הבא"ח והאב שהלקה בנו על ידו על שלא נטל ידיו, וגם האבא היה מזלזל בזה, ושמט הבן ידו והוכה האב, ואמר הבן כמדומה שהיד הנכונה קיבלה את המכה…

ומיטיב לבאר את אחד המכשולים המצויים בחינוך בן זמננו והוא העדר אמון בין הילד להוריו, וזאת מפני שהוא רואה סתירה בין הנדרש ממנו לעשות לבין אלו הדורשים ממנו שנאה דורשים אך לא נאה מקיימים… וזה לשונו: ״לעיתים תכופות חולפים הרהורים אצל הבנים, האמנם גזירה זו שגזר עלי אבי אף הוא בכללה, האמנם במידה שמדד לי מודד לעצמו…? או שמא הוא מחמיר לאחרים ומקל לעצמו?! הרהורים אלו הם אחד המוקשים בעבודת החינוך ומהגורמים לבידול וריחוק בין בנים להוריהם״.

וכדי לגבור על מכשול זה נותנת התורה הוראה כיצד מחנכים: לפיכך למדה תורה ״ושמתם לבניך״ היאך היא הדרך לשנן להם? – ״ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך״ – כי אף אם תכביר במילים ושפתיך ירעפון לקח, לא על מוצא שפתיך יחיה הבן, אלא עיניו נשואות היאך הוא שבתך בביתך? וכיצד היא הליכתך בדרך? צופה הוא בך בעלייתך על משכבך, ובקומך כארי ממיטתך אתה מפיח אף בו רוח לעמוד ממשכבו.

סיפור עם עתיק יומין מספר על מוכר כובעים שעבר ביער והתנמנם מתחת לאחד העצים. כשהתעורר גילה שכל כובעיו נעלמו. מלבד כובעו שלו. על ענפי העצים שסביבו הריעו בקול גדול קופים חבושי כובעים. מוכר הכובעים נופף באגרופיו והקופים חזרו אחריו, הוא רקע ברגליו והקופים אחריו, הוא איים בזעקות והקופ¬ים ניסו לחקות את קולו. ואז מרוב זעם ותסכול הוא השליך לקרקע את כובעו, הקופים חזרו אחריו והשליכו לרגליו את כל הכובעים… אמר פעם מחנך גדול להורים: ״ילדים מעולם לא הצטיינו בקשב להוריהם… אבל אף פעם לא הפסיקו לחקות אותם. הם מוכרחים, כי אין להם דגמי חיקוי אחרים קרובים יותר״.״

״ושננתם לבניך׳ הורה להם את הדרך בדברי כיבושין מתוך אהבת־אב, אך אל תסיק מכך ששוב לא תזוז ידם מתוך ידך… אלא הנח להם להשריש בנפשם את לקחך ואמריך, פנה לך לתלמוד תורתך ולעסקיך, ותהא דעתך נתונה עליהם ולא עיניך משוטטות במעשיהם.

תוספת: המעשה עם הגרח"ק שנשאל האם להעיר לילד בעת התפילה שיתרכז וכו' והשיב שחייך קודמין. ומה עם הילד? נשאל. והשיב שכשיראה אותך מתפלל כמו שצריך כך יתפלל גם הוא. אך אם אתה לא מתפלל כמו שצריך, ורק מסתכל עליו כל הזמן, הוא ילמד להתפלל כמוך…

ברוח דברים אלו מבאר המהרי״ל את דברי הגמרא הידועה בסנהדרין (צד, ב) המתארת את תקופת הזוהר שבימי חזקיהו מלך יהודה, ובה לא מצאו תינוק או תינוקת מדן ועד באר שבע שלא היו בקיאים בנגעים ואהלות, שהן מההלכות הקשות שבדיני טומאה וטהרה. מבאר המהרי״ל, שאף על פי שהגמרא אומרת, שמצב זה, שכל תינוק ותינוקת ידעו את דיני טומאה וטהרה על בוריים, נוצר על ידי שחזקיהו מלך יהודה – חייב כל אחד ואחד מישראל ללמוד תורה, אין הכוונה שגם הבנות למדו תורה. אלא מכיון שהיו אבותיהן בקיאים וגדולים בתורה, היו גם הילדות יודעות הלכות ממה שראו ושמעו בביתן. צלילי הלימוד שנשמעו בבית ללא הרף ברמה כזו, עד שהתינוקות כבר ידעו לשנן הלכות קשות ומורכבות אלו, מכאן למדנו, כי עיקרו של חינוך הוא דוגמה אישית.

תוספת מוהגדת: שנינו (בבא מציעא לג ע״א), שאם היו לפניו אבדת אביו ואבדת רבו, של רבו קודמת. שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו תורה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם, של אביו קודמת. והקשה מהר״ל מפראג זצ״ל (חידושי אגדות, שם), מה לי אם אביו חכם אם לא למדו תורה, סוף כל סוף הביאו לחיי העולם הזה בלבד, ורבו מביאו לעולם הבא!? ואם כן ראוי היה לומר שאם היה אביו רבו, אביו קודם, ולא נסתפק רק בכך שלמדו תורה!

 ותרץ, שאם האב חכם, בן שיגדל בכזה בית יבוא לחיי העולם הבא. שהבן משפע מאוירת הבית, ודמות האב – על אחת כמה וכמה שהאב גם מלמדו, וכדברי המאירי.

ורואים שהבן הוא בבואת הבית, לטוב ולמוטב!

כך גם מבאר רבינו מרן הגרי״ש אלישיב זי״ע את הפסוק: ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד׳ לעשות צדקה ומשפט למען הביא ד׳ על אברהם את אשר דבר עליו״ (בראשית יח, יט). הנה התורה מלמדת אותנו בזה, שעיקר כוחו וזכויותיו של אברהם אבינו היו בחינוך הבנים. לכשנבדוק במקומות המפורשים בתורה את מספר המילים אשר דיבר אברהם אל בנו יצחק. למרבה הפלא נמצא בס״ה שמונה תיבות!! והן: ״הנני בני״ ( שם כב, ז), ״א־לוקים יראה לו השה לעולה בני״ (שם, ח). מסיק מכך רבעו הגרי״ש: מכאן נוכל ללמוד – שכדי להיות מחנך טוב, ולהורות את בניו ובני ביתו דרך ד׳, אין צורך להרבות במילים. העיקר היא הדוגמא האישית. כשילד רואה את אביו מתנהג כיאות והולך בדרכי המוסר והמידות הטובות, אין לך חינוך טוב מזה.

רגיל היה לומר מרן ה״חפץ חיים״ זי״ע להורים: ״מעשי אבות סימן לבנים״ – על האב מוטלת החובה לדקדק במצוות ביתרון הכשר, ומבלי לנטות ימין ושמאל אפילו כמלא נימה. כי אם הוא יוותר על

איזו מצוה קלה, ידמד הבן יוותר עד מצוה יותר חמורה: ואם האב יוותר על מצוה חמורה, אזי עלול הבן לסור מדרך התורה לגמרי.

על כוחה של דוגמא אישית חיובית למדים אנו מספר שופטים בציווי המלאך אל אם שמשון הנזיר: ״וירא מלאך ד׳ אל האשה ויאמר אליה: הנה נא את עקרה ולא ילדת, והרית וילדת בן: ועתה הישמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא: כי הנך הרה ויולדת בן, ומורה לא יעלה על ראשו, כי נזיר א־לוקים יהיה הנער מן הבטן. והוא יחל להושיע אח ישראל מיד פלישתים. היא דשמר אח הידד 1_7ןדושח1 דנזירית מדוע על האם עצמה להישמר משתית יין? לא די בכך שתשמור את בנה?!

ונראה שמלבד העניין של ימי הורתו של שמשון שיהיו בקדושה יש כאן גם את המסר של דוגמא אישית. כלומר, על מנת ששמשון יוכל למלא את שליחותו ולהיות נזיר, מתבקשת האם בעצמה להימנע משתיית יין ומאכילת מאכלים טמאים. מלאך הא-לוקים מלמד את האשה כי עליה להוות דוגמא אישית בהתנהגותה, על מנת שהילד יוכל ללמוד ממנה ולחקות את התנהגותה. [לכאורה אינו נכון, דשם הענין משום הריונה בו, שהרי בפשטות לא נדרשה לשמור ע"ז גם לאחר לידת בנה, והיכן הדוגמא האישית איפוא? שלחתי לברוורמן את השאלה, והצדיק אותה]

בשולי הדברים, מכיוון שנמצאים אנו בימי ״בין הזמנים״ כעת ההזדמנות הגדולה להוות דוגמא אישית בכל מקום שבו אנו נמצאים, רואים אותנו, מביטים בנו, מצפים מאתנו להוות סמל ודוגמא ל״ממלכת כוהנים וגוי קדוש״, אין עבירה חמורה מחילול ד׳. ע״כ שומה עלינו להראות ולהראות כיצד נראה בן עליה, דוגמא זו מקרבת יותר מכל קרובים ורחוקים, יה״ר שנזכה לקדש שם שמים ברבים.

פרשת ואתחנן

לשמוע מבין השיטין

וישמע ה׳ את קול דבריכם [מעין גנים – הרב אסולין – ח"א]

א

הנה בפרשת השבוע, משה רבינו ע״ה חוזר על כל עשרת הדברות. ואח״כ אומר לכל ישראל (ה/ י״ט) את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם בהר וגו'.. ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בוער באש, ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם. ותאמרו הן הראנו ה׳ אלהינו את כבודו ואת גדלו, ואת קולו שמענו מתוך האש, היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת, אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה׳ אלהינו עוד ומתנו. כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי. קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה׳ אלהינו, ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה׳ אלהינו אליך ושמענו ועשינו.

מפורש כאן, שכל ישראל מבקשים לאחר מתן תורה, שלא יוסיף הקב״ה להגלות אליהם בעצמו כמו שהיה במתן תורה, כי הם חוששים למות שוב. לכן הם מבקשים ממשה רבינו שהוא ישמע את דברי ה׳, ויעביר אליהם.

למה כתוב ״ואת״ תדבר אלינו, ולא כתוב ואתה. מפרש רש״י, התשתם את כחי כנקיבה, שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי, כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה, וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני עכ׳׳ל.

מיד אח״כ כתוב (ה/ ב״ה) וישמע ה׳ את קול דבריכם בדברכם אלי, ויאמר ה׳ אלי שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך, היטיבו כל אשר דברו. מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי, ולשמור את כל מצוותי כל הימים, למען ייטב להם ולבניהם לעולם.

הקב״ה אומר למשה רבינו, בני ישראל דיברו טוב מאוד, והלוואי שיהא לבבם זה להם תמיד ליראה אותי, כמו שהם עתה בדרגה זו, כי אם הם יהיו תמיד בדרגה כמו שהם עכשיו, אז ייטב להם ולבניהם ולעולם.

ויש לעמוד כאן על כמה דברים.

א) כל ענין זה הוא פלא גדול, כשמשה רבינו שומע את דברי ישראל, הוא כ״כ מצטער עד שתש כוחו כנקבה. וכשהקב״ה שומע את אותם דברים, אומר להיפך ממש, היטיבו כל אשר דברו, ומי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצוותי כל הימים, מה קורה כאן.

ב)         עוד צריך ביאור שבפסוק כ״א אומרים ישראל, ותאמרו הן הראנו ה׳ אלהינו את כבודו ואת גדלו, ואת קולו שמענו מתוך האש, היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. א״כ משמע מדבריהם שאין אצלם שום עיכוב לשמוע את קול ה׳.

ומיד אח״כ אומרים ועתה למה נמות כי תאכלינו האש הגדולה הזאת, אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה׳ אלהינו עוד ומתנו. כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי. ישראל טוענים שאם ישמעו עוד פעם, ודאי ימותו. ולא מובן למה ימותו, הרי ראו בחוש ששייך שהשי״ת ידבר אל האדם וחי, א״כ למה יש להם חשש שימותו.

ג)         עוד יש לדקדק בפסוק כ״ד, קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה׳ אלהינו, ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה׳ אלהינו אליך, ושמענו ועשינו. מפורש כאן שהקדימו שמיעה לעשיה, כמו שאמרו ושמענו ועשינו. למה הם לא אמרו ועשינו ושמענו, כמו שהקדימו לפני מתן תורה נעשה לנשמע.

ד)         בפסוק כ״ה כתוב וישמע ה׳ את ״קול״ דבריכם בדברכם אלי, ויאמר ה׳ אלי שמעתי את ״קול״ דברי העם הזה אשר דברו אליך היטיבו כל אשר דברו. ויש לדקדק מהו הלשון קול דבריכם, וכן קול דברי העם הזה, שלכאורה תיבות קול הוא מיותר, והיה לפסוק לומר וישמע ה׳ את דבריכם וגו'., שמעתי את דברי העם הזה.

ב

ולהבין את הענין, צריך להקדים כאן הקדמה, הנה בדרך כלל הדיבור הוא כלי להביע את מה שאדם חושב ומרגיש בפנימיותו, כי היות ואין אדם יודע מה שבלבו של חברו (פסחים נד:) נתן הקב״ה כח באדם להביע את מה שבלבו ע״י דיבורי פיו.

אמנם לא תמיד אדם מצליח להביע את מה שבלבבו ע״י דיבורי פיו, כי אם פנימיותו של האדם סוערת על איזה דבר, והוא מרגיש צורך גדול לפרוק את סערת לבו ע״י דיבורי פיו, יתכן מאוד שידבר דבר אחד, ויתכוון לדבר שני, רק שמ״מ נרגע על ידי שהוציא ע״י דיבורי פיו את כעסו או את רגשותיו.

ולכן יתכן לפעמים שאדם ידבר דבר, ומי שישמע את דבריו יבין דבר אחד. אבל מי שיתבונן בדבריו ויראה כיצד הוא אומר את הדברים, באיזה עוצמה, באיזה רגש, ויבחין מזה שאותו אדם נמצא בסערת רגשות, יבין מזה דבר שני, שאת אותו דבר, חברו לא אמר בפיו.

וכתוצאה מכך שייך שמי שישים לב רק לדברים עצמם יראה שהדברים לא טובים, ומי שיתבונן איך נאמרו הדברים, יראה שהדברים טובים. וכן לפעמים להיפך, שלפעמים מי שישמע את הדברים יחשוב שהם דברים טובים, ומי שיתבונן כיצד הוא אומר את הדברים, באיזה קול ובאיזה תנועה, יבין שהם דברים של זלזול בשני.

וכן מפורש בספר חפץ חיים כלל ב׳ סעיף בי, ובכלל ג׳ סעיף בי, שלשון הרע תלוי גם באיזה אופן אומר המספר את דבריו בעת סיפורו, שלפעמים אומר את אותו דבר בב׳ אופנים, ובאופן אחד אינו גנאי, ובאופן שני אומר את הדברים עם קול ותנועות, שהשומע מבין שכוונתו לגנאי.

ג

וכדי לפרש את הדברים, נקדים בס״ד דוגמא לזה מספר שמואל א׳ פרק י״ז. שם מסופר שפלשתים אספו את מחניהם להלחם עם ישראל, וכנגדם נאסף שאול וכל אנשי ישראל, וכתוב שם שגלית היה יוצא בכל יום לחרף ולגדף את השי״ת ואת ישראל. וכתיב (שם פסוק כ״ח וכל איש ישראל בראותם את האיש וינוסו מפניו ויראו מאוד. ויאמר איש ישראל, הראיתם האיש העולה הזה, כי לחרף את ישראל עולה, והיה האיש אשר יכנו, יעשרנו המלך עושר גדול, ואת בתו יתן לו, ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל.

ושם מפורש עוד, שישי אבי דוד, שלח עם דוד בנו, אוכל לג׳ בניו שהיו במלחמה, שהם היו אחי דוד, ושיודיעו משלומם. והיות שדוד תמיד היה רועה את הצאן, אומר שם הפסוק (כ׳) וישכם דוד בבוקר ויטוש את הצאן על שומר וישא וילך כאשר ציוהו ישי וגו׳ ויבא וישאל לאחיו לשלום. ובתוך כדי שהיה דוד שם כתוב, והוא מדבר עמם, והנה איש הבינים עולה, גלית הפלשתי שמו מגת ממערכות פלשתים, וידבר כדברים האלה (לחרף את השי׳׳ת ואת ישראל) וישמע דוד.

וכתיב שם (פסוק כ״ו) ויאמר דוד אל האנשים העומדים עמו לאמר, מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז, והסיר חרפה מעל ישראל, כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים. ויאמר לו העם כדבר הזה לאמר, כה יעשה לאיש אשר יכנו. (פי׳ כמו שנאמר למעלה בפסוק כ"ה, יעשרנו המלך עושר גדול, ואת בתו יתן לו, ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל).

וכתיב (בפסוק כ״ח) וישמע אליה; אחיו הגדול בדברו אל האנשים, ויחר אף אליאב  בדוד, ויאמר, למה זה ירדת, ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר, אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך, כי למען ראות המלחמה ירדת. ויאמר דוד מה עשיתי עתה, הלא דבר הוא. מפרש המצודת דוד, שהשיב דוד הלא רק דברים בעלמא דיברתי.

והדברים לא מובנים. בהתחלה כת״ב שאליאב  שמע את דוד מדבר אל האנשים, מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז, ומובן מזה שכועס על דוד איך הוא סבור להכניס עצמו למלחמה עם גלות. ומיד אח״כ הוא מתלונן על דוד למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר, אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת. א״כ טענתו למה בכלל דוד הגיע לכאן, ולמה עזב את מעט הצאן לבדם במדבר.

ולפי זה היה לדוד להשיב, ירדתי ל:אן בציווי אבי ישי ששלחני להביא לך אוכל, ואת הצאן השארתי עם שומר אחר כמפורש שם בפסוק כ׳). אבל דוד משיב על מה שלא אמר אליאב, הוא משיב וכי באתי להלחם עם גלית, הרי רק שאלתי מה שכר יתן המלך למי שילחם עם גלית וזה רק דיבורים בעלמא, ולמה אתה כועס. למה דוד משיב על מה שלא נשאל.

והתשובה לזה, שדוד הבין מיד שאליאב כועס על מה ששואל את האנשים מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הזה, שמזה מובן שהוא חושב להלחם עמו, וכעס אליאב  שדוד שהוא נער קטן חשב להלחם עם גיבור כזה שכולם מפחדים ממנו.

אמנם אליאב  לא היה יכול לכעוס בפועל על זה, כי דוד היה משיב לו מיד, רק שאלתי מה יתן המלך למי שילחם גם גלית, וכמו שהשיב לו דוד בסוף. ולכן כשכעס דיבר דברים אחרים, למה ירדת לכאן, ועל מי נטשת את מעט הצאן במדבר, ורק כדי לראות את המלחמה באת.

ואם באמת היה אליאב  מתכוון לדברים שאומר בפועל, אז באמת היה דוד צריך להשיב לו ירדתי במצות אבא להביא לך אוכל, ואת הצאן השארתי עם שומר. אך כיון שדוד הבין שכל כעסו אינו על זה שמדבר בפיו, אלא על מה שהבין שדוד רוצה להלחם עם גלית, לכן השיב לו דוד, לא על מה שדיבר, אלא על מה שנתכוון בלבו ולא הוציא בפיו. ולכן אמר לו, למה אתה כועס על מה ששאלתי מה יעשה המלך לאיש אשר יכה את הפלשתי, הרי רק שאלתי ולא עשיתי כלום.

ובאמת גם אליאב  ידע שאם יכעס על מה ששואל דוד מה יעשה המלך למי שיכה את הפלשתי, ישיב לו דוד, שהוא רק דיבורים בעלמא. ולכן הוציא את כעסו באופן שטוען על דוד למה בכלל באת לכאן ועל מי נטשת את מעט הצאן במדבר. אבל דוד שהבין מה באמת כואב לאליאב, השיב לו כפי מה שהבין שכועס, והתעלם ממה שאמר לו בפיו בפועל.

הרי לנו שלפעמים אדם מדבר דבר אחד, והוא מתכוון לדבר שני. ומי שמתבונן יבין מתוך הדברים, את כוונת המדבר, שאין כוונתו למה שמדבר בפועל, אלא לדברים אחרים הטמונים בלבו שאותם הוא לא אמר כלל.

ד

ועפ״ז יתבאר הענין כאן בס״ד. כי אע״פ שישראל טענו למשה שאינם רוצים לשמוע תורה מהשי״ת בעצמו, רק ממשה. אבל הסיבה האמיתית לזה היתה הפחד והיראה שמא ח״ו יכשלו ולא ישמרו את מצוות ה׳, ואז יהיה עליהם תביעה גדולה, הרי שמעתם מפי המלך את המצוות, ואיך לא קיימתם. ולכן היו רוצים לשמוע מפי משה, שאז גם אם לא יקיימו, התביעה עליהם תהיה פחותה, כי אינו דומה שומע מפי המלך לשומע מפי הסרסור.

ומשה רבינו ע״ה לא הבין מה יש בלב ישראל, ולכן ראה בזה מעלה שכולם ילמדו מפי השי׳׳ת, כמו שזכה הוא ללמוד מפי השי״ת. ולכן אמר להם לפני שחזר להם את עשרת הדברות (ה׳, ד׳) פנים בפנים דיבר ה׳ עמכם. ופירש״י אמר רבי ברכיה, אמר משה, אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר כדרך שהסרסור עושה בין המוכר והלוקח, הרי המוכר מדבר עמכם עכ״ל.

ולכן כששמע מישראל לאחר מתן תורה שמבקשים ממנו, קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה׳ אלהינו, ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה׳ אלהינו אליך ושמענו ועשינו, הותש כוחו כנקבה, וכי לא יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני.

אבל השי״ת שמע את ״קול״ הדברים, דהיינו מה נמצא בפנימיות לב ישראל, למה באמת הם לא רוצים לשמוע מפי השי״ת, משום שפוחדים מן החטא, ואם ישמעו מפי המלך ויחטאו, זהו מרידה במלך. ולכן כתוב וישמע הי את ״קול דבריכם״ בדברכם אלי, ויאמר ה׳ אלי שמעתי את ״קול דברי״ העם הזה אשר דברו אליך, היטיבו כל אשר דברו. ומי יתן והיה לבבם זה להם, שהם יראים מן החטא ופוחדים למרוד במלך, ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים. וכמו שכתוב במשלי (כ״ח, י״ד) אשרי אדם מפחד תמיד, ופירש״י דואג מעונש ובכך יתרחק מעבירה. ושחס ושלום לא יגיע זמן או מצב אצל ישראל שירגישו שאין להם פחד מעבירות, אפילו אם ישמעו כן מפי השי״ת בעצמו.

ולכן אמרו ישראל (פסוק ב״א) הן הראנו ה׳ אלהינו את כבודו ואת גדלו, ואת קולו שמענו מתוך האש, היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. וטענו ישראל, נכון שעתה בשעת מתן תורה אנו נמצאים בדרגה גבוהה, אבל הרי לאחר כל ההארה הזו, נחזור להיות אנשים רגילים בלי כל ההארות האלו, ונרד מדרגתינו, או שנתרגל למעמד הזה, והרי ידוע שכח ההרגל מחליש את ההתעוררות, ונוכל להכשל בעבירות, למרות ששמענו מפי ה׳.

וזהו שכתוב אח״כ, ועתה למה נמות. פי׳ ועתה לאחר מתן תורה שכבר אין את מה שהיה קודם, למה נמות, כי תאכלנו האש הגדולה הזאת, אם לא נשמר את דרגתינו הקודמת. אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה׳ אלהינו עוד ומתנו, אם לא נשמור לעשות ולקיים מה שנצטוינו.

ולכן אמרו למשה, קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה׳ אלהינו, ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה׳ אלהינו אליך, ושמענו ועשינו, והקדימו שמיעה לעשיה, כי טוענים שכבר עתה לאחר מתן תורה, אנו מרגישים עצמינו בדרגה פחותה, שאנו יכולים רק קודם לשמוע ואח״כ לעשות, ולא כמו קודם מתן תורה שהקדמנו נעשה לנשמע.

ה

היסוד הזה שנתבאר כאן, הוא יסוד גדול, שצריך האדם להבחין גם מה שלא נאמר בפועל, אלא מה מסתתר בתוך הדברים. כך גם מפורש בסנהדרין ל״ו ב׳ שהסנהדרין היו יושבים כמו חצי גורן עגולה. ופירש״י שם שבעגולה שלימה לא היו יושבין, לפי שצריכין בעלי הדין והעדים ליכנס ולדבר לפני כולם, שיהיו כולם ״רואין את העדים ומדקדקין בדברים״, ולא שיהא פני העדים לשורה זו ואחוריהם לזו עכ״ל. הרי שאע״פ שכל הדיינים שומעים, עדין צריך לראות את העדים כשמדברים, כי יש דברים שיכולים להתברר על ידי שרואים את המדבר בשעה שמדבר.

וכן מצאנו בדין מרומה בסנהדרין ל״ב ב׳, שפירש רש״י שבית דין מבינים בדבריו שיש איזה טענת רמאות, שלכן צריכין לחקור ולדרוש אף בדיני ממונות, אע״פ.שלא שמעו מפיו דברים מפורשים של רמאות.

על פי זה יתכן גם לפרש את הפסוק בפרשת שופטים (י״ז, די) לגבי דיינים ששומעים על אחד מישראל שעובד עבודה זרה, שכתוב שם והוגד לך ושמעת. שלפי פשוטו לא מובן מהו ושמעת, פשיטא שאם הוגד לך תשמע. אך נראה הפירוש, שכאשר יוגד לך, אז תשמע היטב מה טמון במה שהוגד לך, כי לפעמים ניתן להבין שקר, דרך קולו של האדם, ולא דרך דיבורו.

בזה גם יתכן לפרש מה שכתוב בפרשת דברים (א׳, ל״ד) שאחרי שאמרו ישראל את מה שאמרו בחטא המרגלים, כתוב וישמע ה׳ את ״קול דבריכם״ ויקצוף וגו'.. מהו את קול דבריכם, כי השי״ת לא דן את ישראל עד שבדק ובחן מה יש בקול דבריהם, ולא רק בדבריהם.

וזה נראה כוונת שלמה המלך שביקש מהשי״ת (מ״א ג׳, ט׳) ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה. מהו לב שומע, לב שיוכל לשמוע את רגשות הלב של השני, לא רק לשמוע את דבריו.

וזה יסוד גדול, שיש דברים המתבררים על ידי שנותנים לב לשמוע את צורת הדברים ואת קול הדברים, ומה שמסתתר תחתיו. שלפעמים מגלים כאב גדול מסתתר בתוך הדברים, ולפעמים להיפך, שאדם צועק על עול שנעשה לו, ובדבריו מסתתר שלא כן הדברים, ומשים עצמו כנעשק בעוד שהוא העושק.

ומכאן לימוד גדול לכל אדם ובפרט בביתו, לשמוע גם מה שיש מתחת לדברים. לפעמים כועסים על אדם ומבזים אותו, ואם מטה אוזנו לשמוע מה מסתתר בתוך הדברים, הוא מבין שהכועס מר ומרור לו מאוד עוד קודם, וכבר אין לו כח סבל, וכאשר נדמה לו שהכעיסוהו בדבר קטן, הוא מתפרץ ושופך כאש חמתו, בלי שום יחס לעול שנעשה לו, אפילו אם היה אמת שנעשה לו עול. וחברו עומד ומשתומם, על מה ולמה יצא הקצף. ועל מה הוא מחרפני כל כך.

אך המשכיל מבין, שלא עליו תלונת הכועס, אלא זהו כעס שמוציא מכל מה שכבר סבל עד עתה, ולפניו עומד אדם אומלל וסובל. וכמאמר העולם, אין אדם רע, יש אדם שרע לו. ולכן המשכיל אינו משים לבו לדברים שאמר עליו; אלא משתדל להרגיע את חברו, ביודעו שלא עליו תלונתו. ואשרי המשכיל על דבר אמת, וירבה אהבה ורעות בעולמו של הקב״ה, וירבה אהבת חינם בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. יעזרינו השי״ת להתנהג בדרך נכון ואמיתי.

פרשת ואתחנן

אל תרמה את עצמך

אבן הבוחן לדרך התורה [לק"ט עמוד לט]

"רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" וגו' (דברים ד, ט) אמר רבי הילא, אלה המצוות אם עשיתן כמצוותן – הן מצוות, ואם לא אינן מצוות" (ירושלמי חלה א ה).

 "אז כשלא תשכחו אותם תעשום על אמיתתם תֵחשבו חכמים ונבונים, ואם תעוותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים" רש"י.

בהקדמה לאחד ממאמריו מספר הג"ר אלחנן וסרמן הי"ד: נוהג היה ה"חפץ חיים" זצ"ל להביע רעיונות גדולים במילים ספורות בהשקפה ראשונה נשמעו אותם משפטים קצרים כדיבור מוזר אך לאחר שנמצא להם מקור בתורה התברר תמיד שהכילו דעת תורה צרופה. באחת מאותן אימרות קצרות אמר ה"חפץ חיים" "עם התורה כל המצוות מצוות, בלי התורה הכל בבחינת בוץ ורפש".

במאמרו המובא ב"אור אלחנן" (ח"ב עמוד צד) מפתח רבי אלחנן את עומק הרעיון הצפון בדברי רבו – אי אפשר לקיים מצוה כהלכתה ללא ידיעת התורה.

כמקור לכך משמשים דברי הירושלמי ופירוש רש"י אשר בפתח מאמרנו זה. מרגלא בפומיה ד"החפץ חיים" לבאר את דברי הגמרא "יצר הרע יושב בין שני מפתחי הלב" (ברכות סא, ע"א): לכאורה יש לשני היצרים תפקידים מוגדרים על היצר הטוב מוטל לשדל את האדם שיעשה מצוות, תפקיד היצר הרע הוא לפתות את האדם שיחטא ויעשה עבירות. אולם כשנתבונן נראה שרק היצר הטוב שומר על מקומו הוא לעולם אינו מסיג את גבול היצר הרע כלומר אינו בא אף פעם להסית את האדם שיעבור עבירה.

שונה ממנו היצר הרע, במקום לשמור על תחומו דהיינו שידול האדם לעבירות הוא מדלג ממקום למקום ולא פעם הוא פוקד עלינו לקיים מצוות.

אילו היינו שואלים את היצר הרע האם צריכים לשמור תורה ומצוות היינו מצפים לתשובה שלילית אולם למעשה היצר משיב שמוכרחים לעשות ולקיים את מצוות התורה ואף למסור את הנפש עליהן אבל בתוספת קטנה, את התורה שלו צריכים לקיים!

מכיוון שכן כאשר היצר הרע נוטל לידיו מצוה ממצוות התורה עלולה היא ליהפך בסופו של דבר לעוון חמור אפילו לעבודה זרה.

דוגמאות אחדות מן המציאות של אותם ימים ניתן לראות במצוות יישוב ארץ ישראל, "וחי אחיך עמך". מצות יישוב הארץ היא אחת המצוות המקודשות שבתורה. ראה היצר הרע שביכולתו ל"התעשר" ממצוה זו ומיד החל להלהיב צעירים להתארגן לעליה ארצה במסגרות שגרמו לרבים מהם רפיון ביראת שמים ובעבודת ה' התוצאות היו כידוע חמורות ביותר.

כדי לקיים "וחי אחיך עמך" ,לפי גירסת היצר הרע, הכריחו יהודים לחלוב פרות בעצם יום השבת ובלבד שלא להשתמש בנכרים כמו כן ערכו חיקוי מגונה של הבאת ביכורים ועוד כהנה וכהנה "מצוות" שעיקרן בתורה אך קיבלו לבוש חדש בהשראת היצר הרע.

ואם ישאל השואל: כיצד אפשר להבחין במצוה אם היא באה מכוח היצר הטוב או מכוח היצר הרע?

אחד הסימנים הוא יחס הרחוב למצוה. בתלמוד ירושלמי שנינו רבי יוסי בן פזי בשם רבי הן נקרא ולא נבעת לטובה 'כל נדיב לב' ולא כל העם. לרעה 'ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם'.

לטובה 'ויוצא משה את העם לקראת האלוקים' לא הלכו מעצמם כי אם על ידי משה. לרעה 'ותקרבון אלי כולכם'

לטובה 'אז ישיר משה ובני ישראל'. לרעה 'ותשא כל העדה ויתנו את קולם'. אמר רבי חייא בר אבא 'אכן השכימו השחיתו' כל השחתה שהיו עושין בהשכמה היו עושין אותה" (ירושלמי שקלים א א).

ה"חפץ חיים" מסר בשעתו את הוראת זקן הגר"א מוילנא זצ"ל: תלמידו הג"ר חיים מוולאז'ין ביקש לייסד ישיבה קם והלך אצל רבו בווילנא ותיאר בפניו את הנחיצות והחשיבות של מוסד כזה בעת ההיא. רבי חיים ציפה שהגאון יסכים להצעה אך הסכמתו לא מיהרה לבוא, הגר"א לא השיב על דבריו מאומה והוא שב לביתו בידים ריקניות, אפס.

רבי חיים שראה בעליל כי הענין נחוץ מאוד לא ידע מנוח לנפשו. כעבור שנים אחדות הלך ובא שוב אל הגר"א והעלה בפניו מחדש את אותם נימוקים שנימק בפעם הראשונה להקמת ישיבה. הפעם הסכים הגאון מיד להצעתו. שאלו רבי חיים: ילמדנו רבינו מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר?

ענהו הגר"א: "טענותיכם צודקות עכשיו, והיו צודקות גם בפעם הראשונה, הענין חשוב ונחוץ עד מאוד. אלא שאז בפעם הראשונה באתם אלי בהתפעלות ובהתלהבות בלתי רגילה. במצוה טהורה אין זה שכיח להתלהב כל כך, ולכן חששתי איפוא שמא מעורב בחלק מזה עצת היצר הרע. אולם עכשיו באתם אלי בניחותא ללא התפעלות יתירה ונמוקיכם נכונים לכך הסכמתי".

כל אדם שידועה לו גדולתו של רבי חיים מוולז'ין זצ"ל, והגר"א הרי בוודאי היטיב להכירו, מוכרח להשתומם ממבטו המעמיק של הגר"א.

מכאן יכולים אנו לקבל שמץ של מושג עד היכן מגיע כוח הביקורת של דעת תורה. המצוה הגדולה מכל המצוות היא תלמוד תורה והחזקתה, וכבר אמרו חז"ל: "אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה" (ירושלמי פאה א א).

והנה, רואים אנו כי דווקא למצוה זו מתיחס הרחוב בקרירות רבה. גם בין החרדים לדבר ה' ישנם מעטים בלבד המגלים התענינות למעשה בנוגע למצב התורה. ככל שהמצוה גדולה יותר היא גם גלמודה יותר.

ולאידך גיסא, מצוה שיש לה קופצים רבים והרחוב חוטפה בשתי ידיים יש לבדוק היטב מאיזה מקור היא נובעת. כיון שרואה יהודי את עצמו רץ למצוה במרץ ובהתלהבות, יבדוק ויתבונן מי מריץ אותו ומזרזו למצוה. האומנם יצר הטוב הוא זה או שמא יצר הרע הוא המדרבנו?

מצוה שהרחוב מקבלה בתשואות גם אם אין נראה בה אף שמץ של שלילה, ייתכן שבמעמקיה חבוי ה"שלילי". במרוצת הזמן הדבר בוודאי יתגלה אולם יש לחוש שאז כבר יהיה מאוחר מדי.

אפשר לומר איפוא כי התייחסות הרחוב לענין כלשהו היא קנה מידה למדידת ערכו וחשיבותו של אותו ענין.

אדם מישראל נדרש איפוא שלא להתפעל מהלכי רוח וזרמי השקפה עראיים של הרחוב. כוח זה יונקים אך ורק מדעת תורה צרופה.

פרשת ואתחנן

בל תוסיף כדי שלא תגרע

אין להוסיף או לגרוע על ציווי השם יתברך

לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם היום ולא תגרעו ממנו.

מדוע אכן אין להוסיף על מצוות ה', והרי כוונתו אך לטובה, להדר ולהוסיף בעבודתו יתברך?

מבאר המגיד מדובנא על ידי משל.

מעשה באחד ששאל מחבירו כף, ולמחרת כשהשיבה, השיב עימה כפית קטנה. שאלו הלה מה זאת? והשיב זאת הבת שלה. הגדולה הולידה קטנה… סבר הלה וקיבל.

לאחר שבוע בא ושאל סיר. למחרת השיב לו סיר גדול ועוד סיר קטן. הסיר הגדול הוליד את הקטן. שוב שמח הלה. לאחר תקופה הוא החל מצפה מתי יבוא הלה וישאל ממני דברים נוספים…

ואכן בחלוף שבוע הוא בא וביקש את מנורת הזהב שמעטרת את הויטרינה שלו… הוא נתנה בשמחה. למחרת הגיע השואל בפנים עצובות ואמר: אני מצטער, אולם המנורה שהשאלת לי אמש הלכה לבית עולמה… נפטרה השם ישמור…

מאימתי מנורה נפטרת? שאל השכן בכעס. השיבו השואל: אם סיר וכפית מסוגלים ללדת, תבין שגם מנורה מסוגלת למות!

מבאר המגיד מדובנא – אם האדם מבין שהתורה היא ככלי יוצר בידו, ברצונו מרחיב- יש חשש שאף ברצונו יקצר…

על פי זה נבין את הקשר הבלתי הגיוני לכאורה של הפסוקים, לאחר שהזהיר לבלתי הוסיף וגרוע, ממשיכה התורה עיניכם הרואות כי כל האיש אשר נצמד לבעל פעור השמידו ה' אלוקים וגו'. וצריךביאור, מה הקשר בין השמדת בעל פעור לבין איסור בל תוסיף?

אלא בעל פעור הייתה עבודה זרה שהיו פוערין עצמה לה ומתריזין בפניה. עם ישראל עשה אף הוא כן בסברו שאדרבה, הוא עוד מבזה אותה בכך. אולם בכל זאת היה בזה עבודה זרה, היות וכך היא דרכה. התורה מלמדת אותנו אל תסתמך על שיקול דעתך מפני שהוא יכול להטעות אותך. קיים את מצוות ה' בתמימות ובשלימות, שהרי אינך יודע סודן וטעמן.

אם כן צריך ביאור, מדוע איפוא הוסיפו חז"ל על מצוות התורה, כגון איסור לאכול גבינה אחר בשר וכדומה?

מבאר הדובנע'ר על ידי משל: משל לחולה שבא הרופא לבקרו ורשם לו רצפט והזהירו שלא להוסיף עליו ולא לגרוע. האישה הלכה וקנתה את התרופות והסממנים, וכשבאה לביתם הכניסה אותם לתוך צנצנת. בעלה שראה כן נזעק. והרי הרופא אמר שאין להוסיף מאומה!!! גיחכה האשה ואמרה, הצנצנת אינה תוספת, היא רק בגדר שמירה לתרופות.

כך גם כן חז"ל כשהוסיפו במצוות ה' הם עשו שמירה למצוות שלא יבוא אדם לידי האיסור עצמו, ולכן מנעוהו עוד קודם לאיסור בגבולות וסייגים, ואף דבר זה עצמו למדו מן התורה שהזהירה ושמרתם את מצותי, עשו משמרת למשמרתי. וכמו שהנזיר מוזהר שלא לשתות יין, ואף על פי כן הזהירתו התורה שלא לאכול ענבים, וצמוקים, וחרצנים וזגים.

פרשת ואתחנן

להשלים עם רצון הבורא

התקוה והתפילה הראויה [מעין גנים אסולין ח"א]

א

"ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר. ה׳ אלוהים אתה החילות להראות את עבדך, את גדלך ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון".

משה רבינו עליו השלום משתדל ומנסה בכל כוחו לפעול אצל השם יתברך שירשה לו להיכנס לארץ ישראל. הוא מתפלל בלשון ואתחנן, ורש״י מפרש שהוא לשון מתנת חינם, שאף על פי שיכול לתלות במעשיו הטובים, הוא מבקש תן לי במתנת חינם.

עוד אומר משה רבינו עליו השלום ״בעת ההיא״. אומר רש״י: לאחר שכבשתי את ארץ סיחון ועוג, דימיתי שמא הותר הנדר עד כאן לשונו. משה רבינו מנסה למצוא רמזים מהשם יתברך שאולי אין עליו איסור להיכנס לארץ ישראל. ויותר מפורש ברש״י פרשת פנחס (כז, יב) וזו לשונו: כיון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן, שמח ואמר כמדומה לי שהותר נדרי. משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטין שלו, נכנס לשער והוא אחריו, לחצר והוא אחריו, לטרקלין והוא אחריו. כיון שבא להיכנס לקיטון, אמר לו, בני, מכאן ואילך אתה אסור להיכנס. עד כאן לשונו.

ועוד הביא רש״י שם וזו לשונו: כיון שאמר הקב״ה [למשה על בנות צלפחד] נתן תתן להם [אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם] אמר, אותי ציוה המקום להנחיל, שמא הותרה הגזירה ואכנס. אמר לו הקב״ה גזרתי במקומה עומדת. עד כאן לשונו.

ועוד ממשיך משה רבינו עליו השלום ואומר: "ה׳ אלוהים" מפרש רש״י: רחום בדין. עד כאן לשונו. הוא מפעיל את מידת הרחמים ששולטת בתוך מידת הדין.

"אתה החילות להראות את עבדך את גדלך" מפרש רש״י: זו מידת טובך.

"ואת ידך" מפרש רש״י: זו ימינך שהיא פשוטה לכל באי עולם. "החזקה" מפרש רש״י: שאתה כובש ברחמים את מידת הדין החזקה.

"אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשך וכגבורותיך" אומר רש״י: אינך דומה למלך בשר ודם שיש לו יועצין וסנקתדרין הממחין בידו כשרוצה לעשות חסד ולעבור על מידותיו, אתה אין מי שימחה בידך אם תמחול לי ותבטל גזירתך. עד כאן לשונו.

עוד מפרש רש״י: "אתה החילות להראות את עבדך" פתח להיות עומד ומתפלל אף על פי שנגזרה גזירה, אמר לו ממך למדתי שאמרת לי ועתה הניחה לי, וכי תופס הייתי בך? אלא לפתוח פתח, שבי היה תלוי להתפלל עליהם, כמו כן הייתי סבור לעשות עכשיו. עד כאן לשונו.

ומה מבקש משה רבינו? אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן. ההר הטוב הזה, זו ירושלים (רש״י). והלבנון, זה בית המקדש (רש״י).

מה עונה לו השם יתברך? כתוב: ויתעבר ה׳ בי למענכם ולא שמע אלי. ויאמר ה׳ אלי רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. הקב״ה אומר למשה רבינו: די ומספיק, אל תוסיף לדבר אלי עוד בנושא הזה של כניסתך לארץ, זה לא יעזור לך כלום, זו גזירה, ואין שום אפשרות לבטלה.

ומה שביקשת "ואראה את הארץ הטובה", אני אראה לך אותה ממקומך, עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך, כי לא תעבור את הירדן הזה.

ואחר כך ממשיך הקב״ה ואומר לו: וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו.

כל הזמן אתה מבקש ומתפלל שאולי תיכנס אתה לארץ, ואינך פועל במה שאתה צריך לפעול. דע לך, כי לא תעבור את הירדן הזה. לכן תתחיל לפעול במה שאתה צריך לפעול, וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו, כי הוא יעבור לפני העם הזה, ולא אתה, והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה, ולא אתה.

הדברים הללו הם פלא. אומנם התרגלנו ללמוד את הפסוקים האלו כל שנה, ולכן אנחנו לא שואלים, אבל מידי פלא לא יצאו הדברים. למה לא פעל משה בתפילתו להיכנס לארץ ישראל? הרי ידועה לכולם מעלת התפילה, ואיך יתכן שהקב״ה יאמר למשה רב לך, מספיק לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, אינני מוכן שתוסיף להתפלל על הדבר הזה. מי שמע דברים כאלו?

מלבד זה יש להתבונן, הרי התורה הקדושה כותבת את כל מה שכותבת כדי ללמדינו דעה, ונבואה שנצרכה לדורות נכתבה, ונבואה שלא נצרכה לדורות לא נכתבה, כמפורש במגילה (יד, ע"א). האם ניתן ללמוד מענין זה, איזה לימוד לדורות?

ב

הנה עבודת התפילה, כמה שנכתוב ונאמר עליה, עדיין היא נעלמת. אבל כאן רצינו לעמוד על טעות שנשתרשה בקרבינו בקשר לתפילה. נדמה לנו שכאשר חסר לנו איזה דבר, עלינו להתפלל ולהתעקש פעם אחר פעם בתפילה, כן שמענו וכן אנו עושים. אבל בדרך כלל יש מזה מפח נפש, כשאנו רואים שאנו מפצירים בתפילה יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחרי שגה, ועדין לא נושענו.

דבר זה גורם לנו לטענות כלפי שמיא, כל כך ביקשתי והתפללתי, למה לא נושעתי! ובפרט שנצטוינו בתורה בפרשה זו(ר, ה׳) ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך, ומפרש רש״י בכל לבבך, שלא יהא לבך חלוק על המקום. עד כאן לשונו. מה עלינו לעשות כדי שלא יהא לבנו חלוק על המקום?

ומאידך כאשר אנחנו מפצירים בתפילה, ונושעים, אנחנו רואים בזה הישג גדול, הנה, התעקשנו וקיבלנו.

רצינו להביא כאן הסתכלות אחרת על נושא זה. הנה, כבר ביארנו בס״ד בפרשת מסעי במאמר ״אלה מסעי בני ישראל״, בשם הבעל שם טוב הקדוש זיע״א, שכל אדם בימי חייו צריך לעבור את כל המ׳׳ב מסעות שעברו ישראל, ושם נתבאר שבכל מסע יש את הניסיונות המיוחדים לאותו מסע, ותפקיד האדם להשתדל לעבוד את השם יתברך לפי הניסיונות שבאותו מסע שנמצא בו, ולא לחשוב כל הזמן 'למה עברתי מהמסע הקודם', או 'מתי כבר אסע למסע הבא', אלא להתנהג כמו שנאמר אצל בני ישראל בענין המסעות, "על פי ה׳ יסעו בני ישראל ועל פי ה׳ יחנו, כל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו. ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים, ושמרו בני ישראל את משמרת ה׳ ולא יסעו".

ונמצא שעיקר עבודתינו צריכה להיות, שיזכינו השם יתברך לעבוד אותו באותו מצב שהחליט עבורינו, ולא לחפש כל הזמן דרך איך לעבור ממצב זה שאנחנו נמצאים בו. כי מן הסתם, אם השם יתברך הביא לנו מצב חדש, זהו רצונו שנעבוד אותו במצב החדש.

וניתן משל לזה, לילד שגמר כיתה א׳ והוא צריך לעלות לכיתה ב׳, אך הוא רואה שבכיתה ב׳ יש לפניו איזה קושי מסויים שקשה לו להתמודד עמו. ולכן הוא מתעקש להישאר בכיתה א׳, או לעבור לכיתה ג׳. אך הוריו ומלמדיו מסבירים לו שאת כיתה א׳ כבר גמר, ולכיתה ג׳ עדין לא הגיע. ועיקר תפקידו עתה להתמודד עם הקושי שיש לו בכיתה ב׳, ולהפיק את מירב התועלת שיש לו בכיתה זו.

ולכן אם בכל זאת יכניסו אותו לכיתה ב', ובעודו בכיתה ב' יצעק כל הזמן שרוצה לעבור כיתה, להיות בכיתה א׳ או בכיתה ג׳, הנה מרוב שכל כולו שקוע כל הזמן איך לעבור למצב אחר, הנה את המצב האחר, לא נותנים לו, וגם את התועלת החלקית שיוכל לקבל מכיתה ב׳ לא יהיה לו, משום שאינו מנסה בכלל להפיק תועלת ממצבו עתה, מרוב שהוא טרוד כל הזמן לשנות את מצבו.

ומאידך אם יתעקש ויתעקש עד שלבסוף יתיאשו ממנו הוריו ומלמדיו ויעבירוהו לכיתה א׳ או ג׳, הנה הוא יראה בזה הישג גדול שהוא התעקש והצליח, אבל האמת היא שהוא לא השיג כלום, כי את כיתה א׳ הוא כבר גמר, ולכיתה ג׳ עדין אינו ראוי, ולא עלתה בידו כלום,

מה כן עליו לעשות? היות שאין לו ברירה רק ללמוד בכיתה ב׳, עליו לנסות להתמודד עם הקושי, ולהשתדל בכל יכולתו להפיק את התועלת שיוכל לקבל מכיתה ב׳, למרות שסבור שאינו מקבל משם את כל התועלת. מכל מקום לימדונו חז״ל: תפסת מועט תפסת.

כמו כן בענין התפילה, בודאי שכאשר אדם רואה שהוא נמצא מן השמים במצב מסויים שמאוד קשה לו עם זה, הוא צריך להתפלל שהשם יתברך ברחמיו יעביר ממנו מצב זה. אבל עליו להיזהר, לא לשכוח את ההוה. לא לשכוח שבינתים יש לו תפקיד, להשתדל לעבוד את השם יתברך מתוך מצב חדש זה, במה שיכול. ואת עיקר התפילה עליו להשקיע שיעזרהו השי״ת לעבוד אותו במצב החדש, במסע החדש שהגיע אליו. כי אם ישקיע את עצמו במחשבה כל הזמן שמצב זה אינו שייך אליו, כי הוא שייך למצב אחר, ורק על זה יתפלל, הוא יפסיד את המצב של ההוה. וגם את המעט שיכול להרוויח ממצב זה, יפסיד.

ולכן גם אם יראה שתפילותיו אינם נענות, והוא ממשיך להישאר במצב שאינו מעונין בו- לא ישבר!

 משום שלא השקיע את כל תפילותיו לעבור למצב אחר. כי את עיקר תפילותיו השקיע שיזכהו השי״ת להיות עבד ה׳ בכל מצב, ומעט מן התפילות ביקש שי השי״ת עזרהו השי״ת לעבור למצב אחר.

ג

כיון שכפי הנראה יש קושי בהבנת יסוד זה, אמרנו להרחיב מעט את הדברים, גם מספרים בדורינו, וגם בדברי חז״ל בכמה מקומות. והכל להראות יסוד זה, שעל האדם להסכים בדעתו, ושעיקר תפילותיו יהיו, שיזכה להיות עבד ה׳ בכל מצב, ולא להתעקש לשנות את מצבו.

ובתחילה אמרנו להעתיק כאן מספר ״תחיינה העצמות האלה״ (נדפס בשנת תשנ״ח). שם מסופר על הרה״ח רבי לייבל קוטנר ז״ל, שאיבד את אישתו ושמונת ילדיו בשואה, על מה הוא התפלל באותם ימים, על מה נסובו מחשבותיו. נעתיק מדבריו מן הספר הנ״ל (עמוד 98):

כאשר הכל יצאו לעבודת הכפיה, ואני נותרתי לבדי, הייתי טומן את ראשי בכר, ושופך את ליבי בבכי סוער של אב שכול, גלמוד, הנותר בין רבבות ישראל, מיוסר לבדו.

בשעות של הבכי התפללתי. היה לי בקשה מריבון העולמים, ואני חזרתי עליה על מיטתי בדמעתי שוב ושוב. מה נראה לכם שביקשתי, האם שהילדים יחזרו, האם שביתי ישוב לעמוד על תילו, האם שמפעל הטקסטיל ישוב להיות שלי לפרנסני ברעבוני.

לא ולא. לא ביקשתי לראות את העולם שונה מכפי שהיה אז, ידעתי שזו היא גזירה ממרומים, ולא תמיד ניתן לשנות גזירה. ידעתי שאם אתפלל כך, אני מסייע לעצמי לטפח בקרבי אשלייה שהכל ישתנה, ואני עלול להתאכזב מרה. וכפי שהמציאות האיומה אומנם הוכיחה.

התפללתי על ההוה. ביקשתי שהמצב לא יגע לליבי. שאוכל להביט על הכל בדעה צלולה. שאוכל לחיות את ההנהגה הזאת של הקב״ה כיהודי מאמין שאין לו קושיות על הנהגה כזו או אחרת. ביקשתי מהקב״ה שוב ושוב, שהמצב לא יהיה נוגע לליבי, שלא ישבור אותי.

ראיתי לדאבוני, המונים, שלא השכילו לקבל את המצב החדש כפי שהוא, אלא הכפילו על הקושי הקיים שבעה מונים. הרי כולם שכלו ילדים, כולם איבדו בית. אך היו שידעו לחיות עם זה, והיו שלא הפסיקו להתלונן על זה. ביקשתי סיוע לרקוד עם המצב, ולא לבכות עליו. ומה אומר לכם, תפילתי התקבלה. עד כאן לשונו.

דברים דומים מובאים בספר הנ״ל (עמוד 336) את הדברים דלהלן אמר הרה״ח רבי לייבל ז״ל בביתו לעת זקנתו, לאחר כמה עשרות שנים של עבודת ה׳, בשיחה לאברכים. הוא לא דיבר על השואה, אלא על השקפת חיים, כיצד לחיות, ועל מה צריך להשקיע את השקפת העולם.

נעתיק את דבריו כלשונו: ראו הוזהרתם, וקחו זאת לתשומת לבכם. אומלל הוא האדם הנכבל למשהו בחייו. על האדם לשמוח במה שיש לו, לא להתנחם שמחר יהיה יותר טוב. לא לבנות אשליות ואחר כך להתאכזב, לא ברוחניות ולא בגשמיות.

יש להכיר היטב את ההוה, לדעת את המציאות הנוכחית, את מה שיש ואת מה שאין. לדעת לשמוח עם הדקה הזאת ועם מה שיש בה, מבלי להתקשר למה שאין.

באופן זה הכל טוב. מה שמגישים בבית, טעים. מה שקונים, רצוי. מה שהקב"ה נותן, זה נפלא. מבלי שיחסר לאדם מאומה. הרי כל עוגמת נפש באה לאדם בגלל מה שאין לו. תצאו ותבדקו את זאת ותראו שהדבר נכון. וכשהאדם אינו מבקש מאומה, מנתק בכך את עצמו מעוגמת נפש לכל חייו. וזאת ההנהגה הרוחנית השמימית הנדרשת בחיי הארציות. והרגיל בה, קנה עולמו בחייו. עד כאן לשונו.

ממי למד רבי לייבל ז״ל את יסוד דבריו? ממה שאמר השם יתברך למשה רבינו כאן בפרשה זו.

ד

את היסוד הזה אמר כאן השם יתברך למשה רבינו (כפי המתבאר מפשוטו של מקרא, ושהותר לנו לקחת לקח ולימוד מזה). הנה אתה כל כך מרבה בתפילה להיכנס לארץ ישראל, אתה מנסה למצוא רמזים שהגזירה התבטלה, אתה משתדל להפעיל את כל כוחך לשנות את המצב, מתוך ביטחון שלבסוף תצליח לפעול בתפילתך להיכנס לארץ ישראל. דע לך משה הצדיק, זו גזירה. לא יועיל לך שום דבר, לכן אני אומר לך: רב לך, תפסיק, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה.

ומלבד זה אינך עוסק בתפקידך המוטל עליך כעת, אתה עסוק כל הזמן איך לבטל את הגזירה, ובינתיים אינך מכין את יהושע בן נון, המנהיג החדש, לתפקידו המיועד לו. לכן אני אומר לך: תפסיק עם ההשתדלות לשינוי המצב, כי לא תצליח. במקום זה, וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו, כי הוא יעבור לפני העם הזה, ולא אתה. והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה, ולא אתה. לכן עליך להשלים עם זה, ולסייע לו ולהכין אותו לתפקידו. כי זהו תפקידך כעת.

מהו הלימוד לדורות מדברים אלו? פעמים שאדם מתעקש לחזור למצב הקודם, פעמים שמבקש לעבור למצב אחר. הוא לא מרוצה ממצבו הנוכחי, והוא מתפלל ומפציר שהשם יתברך יעביר אותו מהמצב שהוא נמצא בו. כמה אכזבות יש לו כשרואה שאין דבריו נושאים פרי ואין תפילתו מתקבלת, והוא נשבר לגמרי, או שהוא בדרך להישבר.

מה עליו לעשות? לומר לעצמו, יתכן שהקב״ה אומר לי: "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". זו גזירה ואין מה לעשות. זה תפקידך בעולם לעבוד את השם יתברך כך במצב זה. נכון שאין לנו בת קול ממרום שתגיד לנו "רב לך", אבל כשאני רואה שאני כל כך מבקש ואין דברי מתקבלים, עלי להעריך מחדש את מצבי.

זהו מצבי, ההוה. עלי להבין שאי אפשר להשקיע את כל הכוחות והתפילות בשינוי המצב, ולהזניח את עבודת ה׳ המיוחדת שיש לי במצבי זה. והגם שיש להמשיך להתפלל על שינוי המצב, אבל לא על זה אשקיע את עיקר תפילותי, את עיקר תפילותי אשקיע על ההוה.

וכך אתפלל להשם יתברך: אנא ה׳ ברחמיך הרבים עזור לי שאזכה שהמצב הקיים לא יגע לליבי ולא ישבור אותי. שאוכל להביט בשוויון נפש על כל המצב שעובר, שתיתן לי דעת להבין ולהשכיל כיצד לעבוד אותך במצב החדש שהבאת לי, שאזכה לראות את החסדים שאתה עושה עימי בתוך המצב הזה, ואתנהג בדיוק כפי שרצונך ממני כעת.

ה

התורה הקדושה היא תורת חיים, והיא לא השאירה אותנו בלי הדרכה. באו נא ונתבונן מה כותבת לנו התורה הקדושה בענין זה. הרי בודאי שהתורה תדריך אותנו איך לעבוד את ה׳.

ובפרט שחז"ל הורונו בזה בפרשה זו (דברים ו, ו) על הפסוק והיו הדברים האלה וגו', ומפרש רש״י: מהו האהבה, והיו הדברים האלה, שמתוך כך "מכיר בהקב״ה ומתדבק בדרכיו. עד כאן לשונו.

התורה מביאה את האדם לאהבת ה' שעל ידה אדם מכיר בהקב״ה ומתדבק בדרכיו. אם כן עלינו ללמוד מן התורה מהם דרכי ה׳.

בסוף פרשת אמור מספרת לנו התורה על המקלל. וכך נאמר שם: "ויצא בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי, בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקוב בן האישה הישראלית את השם ויקלל". מביא רש״י שם וזו לשונו: מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אוהלו בתוך מחנה דן. אמרו לו: מה טיבך כאן? אמר להם מבני דן אני. אמרו לו: איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב (ואתה, רק אמך משבט דן, ולא אביך). נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגידף. עד כאן לשון רש"י.

הענין הזה הוא פלא. הרי ידוע שבסוף המחנה הלכו הערב רב שהענן פלט אותם, והלכו שם גם בעלי עבירה שהענן פלט אותם (כפירש״י בסוף פרשת כי תצא). ואדם זה כשראה את החברים הרעים שנמצאים עימו, החליט לעקור ממקומו לסביבה טובה, לשבט דן. והוא היה בטוח שבודאי השם יתברך יסייעו להחליף מקום למקום יותר קדוש, כדי שיוכל יותר להתעלות ברוחניות. הרי כך אמרו חז״ל: הבא ליטהר מסייעין בידו.

וכשראה שמוחה בידו אחד משבט דן, היה בטוח שהוא שליח היצר. והיה בטוח שכאשר יבוא לבית דינו של משה רבינו, בודאי יזכה בדין. אך כשיצא מחוייב מבית דינו של משה, והבין שהקב״ה אומר לו תחזור למקומך הראשון, כאן כבר נשבר, איך יתכן שאני רוצה להחליף את מקומי ולהתעלות ברוחניות, והקב״ה לא מוכן?? עמד וגידף.

מה היתה טעותו של המקלל, עד שהגיע למצב של עמד וגידף? האם אנחנו לא היינו נשברים כמוהו? טעותו היתה שלא היה מוכן להשלים עם המצב של ההוה. הוא כל הזמן היה שקוע איך לשנות את מצבו למצב אחר, ולא הכין את עצמו למצב, שאולי תפקידו הוא שימשיך לגור בסביבה שהוא גר עד עכשיו, ולהתמודד עם החברה הרעה ששם, ואף על פי כן לעבוד את ה׳. וזהו מה שהשם יתברך דורש ממנו.

אם היה מביא בחשבון שאולי תפקידו להישאר שם במצב הקודם, אז נכון שהיה מחוייב לעבור למקום אחר, כדי לברוח ממקום של אנשי רשע, אבל הוא לא היה נשבר ומקלל, כי הוא לקח בחשבון שאולי תפקידו הוא להישאר במצב שנמצא בו. והיה שואל את משה רבינו, מה בכל זאת ניתן לעשות, ובודאי היה משה רבינו מלמדו דעת איך להתמודד עם המצב שנמצא בו.

אך טעותו היתה, שלא לקח בכלל בחשבון את המצב של ההוה, הוא לא ראה בכלל את מצבו כמצב של עבודת ה׳. הוא היה בטוח שעבודת ה׳ שייכת רק בתוך המחנה. ולכן כשאמרו לו מבית דינו של משה שיחזור למקומו הראשון, עמד וגידף.

ו

מאידך נתבונן איך התנהגו אבותינו הקדושים בשעת צרתם וצערם. בפרשת מקץ מסופר על המצב הנורא שהיה ליעקב אבינו כשנלקח ממנו יוסף, ונסתלקה ממנו השכינה. והיה בטוח שיראה פני גיהנום בגלל זה (רש״י פרשת וישב לז, לה). וחי כל הזמן בהרגשה שהוא אשם במיתתו של יוסף, ויהיה נתבע על זה מן השמים (רש״י פרשת ויגש מו, ל). וכשהלכו בניו למצרים להביא תבואה, חזרו בלי שמעון, ועוד אמרו לו שהם צריכים ליקח עימהם גם את בנימין לשם.

וכששמע יעקב כן, האשים אותם בהכל, אותי שכלתם, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תיקחו, עלי היו כולנה. ועוד הכריז ואמר: לא ירד בני עמכם. בנימין לא ירד למצרים עמכם ויהי מה!

אך כאשר כילו לאכול את השבר אשר הביאו ממצרים, ואמר יעקב לבניו, שובו ושברו לנו מעט אוכל, משיב לו יהודה אם לא יבוא בנימין עימנו לא נוכל לרדת. ואז שוב מתעורר צערו של יעקב על בניו, ואומר להם: למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח. וכשמפרש לו יהודה שהם לא התכוונו לספר דבר זה, אלא זה התגלגל כך משאלות מושל מצרים, וגם יהודה מקבל על עצמו אחריות על בנימין, אז משלים יעקב עם המצב.

וכתוב, ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו. אם זהו המצב שאני מוכרח לשלוח את בנימין למצרים, עלי לומר לכם מה לעשות השתדלות כדי שבנימין ישוב בחזרה. דבר ראשון קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה. דבר שני, תחזירו את הכסף המושב בפי אמתחותיכם. ודבר שלישי, תפילה, ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש ושילח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין. ומסיים יעקב ואני כאשר שכולתי שכלתי.

מה פירוש המילים ואני כאשר שכולתי שכלתי? אומר רש״י, ואני עד שובכם אהיה שכול מספק, כאשר שכולתי מיוסף ומשמעון, שכלתי מבנימין.עד כאן לשונו. ולכאורה זה לא מובן, מה רוצה יעקב אבינו לומר בתיבות אלו.

התשובה לזה היא, שיעקב לא אמר מילים אלו לבניו אלא לעצמו, כמו שכתוב ״ואני״ כאשר שכולתי שכלתי. אומנם הוא רצה שהם ישמעו את הדברים, כדי ללמדם דרך בעבודת ה׳, אבל עיקר דבריו היו מכוונים כלפי עצמו. הוא כבר הרגיש מה זה עבודת ה׳ בלי שכינה ובלי רוח הקודש עשרים ושתים שנה, אחר כך נעלם ממנו גם שמעון למשך תקופה, והוא המשיך לעבוד את ה׳ במצב זה בלי שני שבטים.

אומר לעצמו יעקב אבינו: ואני כאשר שכולתי מיוסף ומשמעון, ובכל זאת המשכתי לעבוד את השם יתברך כפי יכולתי. אני מצייר לעצמי ששכלתי מבנימין, ואני מקבל על עצמי שבכל זאת אמשיך לעבוד את השם יתברך בכל יכולתי. אומנם ברור שזה יהיה לי עוד יותר קשה, אבל אני אמשיך הלאה לעבוד את ה׳ ולא אשבר.

זוהי דוגמא של יעקב אבינו. אב שכול ושבור שנסתלקה ממנו שכינה, ואיבד את שני בניו יוסף ושמעון, שכאשר שומע שצריך לקחת גם את בנימין, מתנגד ואומר לא ירד בני עמכם. וכשמבין שאין לו ברירה, אם הוא רוצה שלא למות עם כל בני ביתו ברעב, הוא מוכרח לשלוח את בנימין. ולכן עושה את כל הפעולות כדי שבנימין יחזור, הוא מביא מנחה למושל מצרים, הוא אומר לבניו להשיב את הכסף המושב בפי אמתחותיהם, כדי שלא למצוא עילה עליהם, והוא אפילו מתפלל עליהם ואל שדי יתן לכם רחמים.

אבל גם אחרי כל ההשתדלות והתפילה, הוא מכין את עצמו למצב שלא יעזור לא השתדלות ולא תפילה. יתכן וגם בנימין ילקח ממני. מה אעשה? איך אתנהג בזמן זה שהשבטים הולכים למצרים עד שיחזרו, האם כל הזמן אחשוב מה עם בנימין, האם כל הזמן אתפלל להשם יתברך להחזיר לי את בנימין? לא.

למה לא, כי אולי זוהי גזירה, ואולי תפקידי הוא לעבוד את השם יתברך במצב של אב שבול גם מבנימין. ואם כל הזמן אפציר שהשם יתברך יחזיר לי את בנימין, ולבסוף הוא לא יחזיר לי את בנימין, אשבר ואכפור בהקב״ה.

אם כן על מה אתפלל, ובאיזה אופן אעבוד את השם יתברך מכאן ואילך כל השבועות שבני יהיו במצרים יחד עם בנימין? אעבוד את השם יתברך כאילו אני כבר שכול מבנימין. במצב זה אם בנימין לא יחזור, לא אשבר, כי כבר הכנתי את עצמי לזה קודם, כבר התחלתי לעבוד את ה׳ במצב של אב שכול מבנימין, מיד כשהלך ממני למצרים. זוהי דמותו של יעקב אבינו, עבד ה׳ אמיתי.

והתנהג כאן יעקב אבינו עליו השלום, כמו שכתב רבינו תם בספר הישר פרק ו׳ במידה השישית. שכתב בתוך דבריו וזו לשונו: וצריך לו להכין לב חזק ואמיץ לקבל המאורעות, ויחשוב בהם בטרם בואם, וימתינם בכל יום ובכל שעה ובכל חודש. ויאמר בליבו, אם לא יבואו המאורעות היום, יבואו למחר, ואם לא יבואו למחר, יבואו לאחר מחר. וכשיעשה זה, ויהיו עיניו וליבו בהם, כשיבואו המאורעות, לא יטרידוהו ולא ישכיחוהו העבודה, כי מצאוהו מזומן לקבל אותם.

וזה מעשה הצדיק, כי יחשוב וידע כי העולם נוה התלאות, ועל כן עיניו וליבו בהם בכל רגע, ועל כן לא יטרידוהו כשיבואו, ולא יחרידוהו. אך יחרידו למי שהוא בטוח בעולם, ויאמר כי לא תבוא עליו צרה וכי שלוותו תעמוד עליו. ועל כן כשיבוא עליו הפך מאשר חשב, יחרד, ותאבד דעתו ואמונתו ועבודתו.

וצריך למשכיל לשמור נפשו תמיד ואל יבטח בטובת העולם רגע, רק ידע כי התלאות מזומנות לבא. ובזה יצליח ותתקיים עבודתו. עד כאן לשון ספר הישר.

וכן כתב בקצרה בספר חרדים (פרק סו סימן ה), וזו לשונו: הוי ממתין הסבל לעת בואו פתאום, ולא תבעט, כי יהיה בעיניך חידוש. עד כאן לשונו. וכך נהג יעקב אבינו שהכין עצמו למצב שבנימין לא יחזור, ולא בטח שבודאי ישוב. זו דרכם של עבדי ה׳ האמיתיים.

ז

ומצאנו גם אצל אברהם אבינו עליו השלום בפרשת וירא, שהאריך בתפילה על אנשי סדום הרשעים, להצילם מן הגזירה שנגזרה עליהם, וביקש שינצלו בזכות הצדיקים שבהם, והשיב לו השם יתברך שאין בהם צדיקים. ובסוף כתוב (בראשית יח, לג) וילך ה' כאשר כילה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו. וצריך להבין לשם מה מספרת לנו התורה שאברהם שב למקומו, וכי היינו חושבים שאברהם אבינו נשאר שם באותו מקום?

וראיתי מביאים בשם מרן הקהילות יעקב זצ״ל שבא ללמדינו, שאף על פי שאברהם אבינו כל כך התאמץ בתפילה על אנשי סדום, ולבסוף לא עלה בידו חפצו, הוא לא נשבר מזה, וכשראה שלא פעל כלום, שב למקומו, לעבודת ה׳ שלו, ולא המשיך להרהר במה שרצה לפעול ולא הצליח.

וניתן להביא ראיה לזה ממה שהתורה כותבת אחר כך: (יט, כז- כח) "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'. וישקף על פני סדום ועמורה ועל כל פני ארץ הכיכר, וירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן".

ולא מובן מה מספרת לנו התורה שאברהם אבינו ראה את תוצאות החורבן של סדום, מה נפקא מינה לנו בראייתו?

והתשובה לזה היא, שבאה התורה ללמדינו שאברהם אבינו השלים עם גזירה זו, ולכן אומרת התורה שהוא רק ראה, כאדם שיודע דבר ומסתכל עליו, ולא יותר מזה. לא היה לו שום צער ועוגמת נפש ממצב זה, כי הוא מצידו השתדל לפעול עבורם, ועשה מה שיכול. וכשראה שאינו יכול לפעול יותר, התבטל לרצון ה', והשתדל לחיות עם ההווה. הוא לא נשבר ממה שלא הועילה תפילתו.

ח

ובסיום הדברים אמרנו להעתיק כאן את לשון הרמב״ם בפירוש המשניות פ״ט דברכות על המשנה חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. שגם משם מפורש את היסוד שביארנו עד עתה.

וזו לשון הרמב״ם: "מה שאמר כשם שהוא מברך על הטובה, רוצה לומר לקבל אותו בשמחה ולב טוב, ולכבוש כעסו וייטיב נפשו כשיברך דיין האמת, כמו שיעשה בשעה שיברך הטוב והמטיב. וכמו שהיו אומרים החכמים ברוב דבריהם, כל מה דעביד מן שמיא לטב.

וזה דבר שכלי אצל בעלי השכל, ואפילו לא הורה הכתוב עליו, לפי שיש דברים רבים נראים בתחילתן טובים, ויהיה אחריתם רעה רבה. ועל כן אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבוא עליו צרה גדולה, מפני שאינו יודע סופה.

וכמו כן אסרו [חכמינו] עליהם השלום, להרבות בשמחה ובשחוק (עיין ברכות לא, ע"א). אבל תהיה השמחה במעשים עליונים, רוצה לומר לעשות הצדק ולרדוף אותו.

ואולם אזהרת הכתוב על היגון והדאגה, כל כך הוא גלוי ומפורסם בספרים בדברי הנבואה, שאין צריך לדבר עליו".

אחר כך מדבר הרמב״ם מאדם שרוצה כבוד, ורואה שאינו משיגו, ומצטער למה אין לי כבוד. אומר הרמב׳׳ם: וזה שלא היה (והשיג) הכבוד ההוא שהוא מצטער עליו (הוא), לטובתו בעולם, מתחילתו ועד סופו. ויחשוב החושב שכבר הצליח, ושהיא ההצלחה האמיתית (מה שאין לו כבוד). והיה הכבוד ההוא (שקיוה לו) סיבה לטורדו מחיי העולם הבא. ועל כן נאמר (משלי יד, יב) יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות.

ומסיים הרמב״ם את דבריו: "ולפיכך יכוון האדם מחשבתו ויתפלל לאל, להיות כל מה שיבואהו בעולם הזה, מרע ומטוב, סיבה להשיג אליו ההצלחה האמיתית". עד כאן לשונו.

הנה מפורש מסוף דברי הרמב״ם את היסוד שנתבאר, שאדם לא יתפלל ולא יכוון את מחשבתו להשיג דבר מסויים ברוחניות או בגשמיות, כי אם לא יקבל את מה שקיוה, יתאכזב וישבר. אלא על מה יתפלל ועל מה יכוון מחשבתו, על מה ישקיע את עיקר עבודתו? כותב הרמב״ם ״להיות כל מה שיבואהו בעולם הזה מרע ומטוב, סיבה להשיג אליו ההצלחה האמיתית״. על זה צריך להשקיע, שכל מצב שיהיה אצל האדם, הוא יזכה להפיק את מירב התועלת ממצב זה, ולעבוד את השם יתברך בשלימות באותו מצב, עד שכל מצב שיהיה לו, יהיה סיבה להשיג אליו את ההצלחה האמיתית.

היסוד הזה שנתבאר כאן, הוא השקפת חיים, שצריך האדם לקנות, ולחיות על פי זה את כל ימי חייו. ועל זה צריך להיות עיקר תפילותיו. והשם יתברך יעזרינו ללכת ולחיות לאור היסוד הזה, שהוא אחד מיסודות דת קודשינו, שאז יהיה טוב לנו כל הימים.

פרשת ואתחנן

גלגולי נח במשה – ראה כאן>>

פרשת ואתחנן

תפילה מעומקא דליבא

ואתחנן. מדוע לא ואתפלל?

לפעמים אנו אומרים: ביקשתי ממנו והוא סירב. לפעמים אנו אומרים: התחננתי לפניו והוא אטם אוזנו. להתחנן זה משהו אחר.

האחים כשנרדפו על ידי יוסף אמרו: (בראשית מב, כא) "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". אבל הרי הם אחזו שהם צודקים? על מה, אם כן, הם מתחרטים? אלא תחינה זה דבר אחר. כשמתחננים יש להעתר.

מעומק הלב. בתחינה. לא מן השפה ולחוץ.

ומן הגמרא ניתן ללמוד את כוחה של תפילה הנובעת מעומק הלב. תלמוד בבלי (תענית כד, ע"ב) דתנן: היה [הכהן הגדול] מתפלל תפלה קצרה בבית החיצון. מאי מצלי? רבין בר אדא ורבא בר אדא משם רב יהודה:

יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא השנה הזו גשומה וטלולה. ואל יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים. עד כאן.

א. מה כל כך נחוץ לבקש זאת דוקא? האדם המקודש ביותר- הכהן הגדול, ביום הקדוש ביותר- יום הכיפורים, בצאתו מהמקום המקודש ביותר- מקודש הקדשים?

ב. ועוד הרי תפלתם מנוגדת לתפילת כלל ישראל, ואם כן מה כל כך החשש?

אלא תפילתו של אדם המבוסס בבוץ עם עגלתו וסוסיו כשגשם סוחף בחוץ היא באמת מעומק הלב… הרבה יותר מתפילתם הסטנדרטית של באי בית הכנסת…. וכנגד זה חייבים תפילה 'חזקה' של הכהן הגדול ביום הכיפורים בקודש הקודשים …

משה מבקש בעת מחלקת קרח ועדתו 'אל תפן אל מנחתם', וצריך ביאור, מה הייתה ההווא אמינא של משה? שה' יפנה למנחתם? והרי הם חולקים על השכינה! אלא לומדים מכאן בעלי המוסר מהו כוח התפילה, שנותנים לאדם גם אם זה לא מגיע לו! חוק טבע- אדם התפלל מעומק הלב- יתנו לו! והם הרי בוודאי התפללו מעומקא דליבא שהרי על כף המאזנייים היו מוטלין חייהם!

שמעתי מהרב לוינשטיין מדוע דוקא הדור האחרון של דור המדבר קמו מקברם ולבסוף לא מתו? כי אלה שנכנסו לקברם לפני כן, הייתה להם עוד אופציה, כי יתכן שלא הגיע זמן מותם, אזי התפילה לא הייתה מעומק הלב. אך לאותם אלה שהיו על פתח קברם בשנה האחרונה לא היתה להם עוד אופציה, תפילתם הייתה מעומק הלב…

ראש כל דבר- תפילה!

סיפר הגר"ח מישקובסקי:

בצעירותו, חלו ילדיו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א בתדירות גבוה. הרבנית ביקשה שהרב יקום בלילה לטפל בהם, אולם הרב שהינו מתמיד עצום חשש לביטול תורה, שהדבר יגרע מלימודו ביום. החליטו הרב והרבנית לגשת ולשאול את הגרי"ש אלישיב חמיו, והגרי"ש אלישיב פנה לגרש"ז אוירבך שיפסוק בבעיה. שאלו הרב אוירבך בפשטות "האם התפללת על זה?" לא, השיב הגרי"ש אלישיב. נטל הרב אוירבך תהילים ונתן גם ספר תהילים לגרי"ש אלישיב והתפללו שניהם בדמעות, וברוך השם, מאז פסקה הבעיה והילדים החלימו!

אחות הרבי מקוצק שנעל דלתו בפניה על מנת שתפנה לה' בלב נשבר, ולא תחשוב בליבה אח לי בבית המלך… [טובך ב' רפד]

מהי מטרת התפילה? או לבקשת צרכי האדם, או כדי לשבח לבוראו. ושני הדברים הללו רמוזים לענ"ד במילה להתפל"ל: מרכז התפילה- היא בקשת צרכי האדם, והם נכללו במילה פ"ת, מזונותיו וכל צרכיו. אם נתייחס לחלק שמסביב למילה פ"ת נקבל את המילה להל"ל, לשבח ולהלל את בורא עולם. ואם נדקדק עוד, נראה את שאמרו חז"ל שיש להקדים שבח ולבסוף הודאה [שאף הוא מעין השבח] וצרכיו ישאל באמצע, ואף כאן צרכי האדם נמצאים באמצע – פ"ת, ואילו ההל"ל נמצא תחילה וסוף.

פרשת ואתחנן

רעיון נפלא על מנין תפילות משה תקט"ו

משה רבינו עליו השלום מתפלל תקט"ו תפילות. מדוע דוקא תקט"ו?

פירש האדמו"ר רבי יששכר דב מבלז על פי חז"ל, שמקדש של מעלה מכוון כנגד מקדש של מטה.

ואמרו חז"ל: הקב"ה ומחנה דיליה בנה לכותל הראשון, אברהם הכותל השני, יצחק השלישי, ויעקב רביעי, ומשה בנה לגג.

וצריך ביאור מה הכוונה "הקב"ה ומחנה דיליה". וכי הקב"ה צריך סיוע?

אלא ישנו שם קדוש של בנין שהוא בגימטריא "מחנה" – 103, וכוונת חז"ל שהקב"ה בנאו בשם קדוש זה.

על פי זה ביאר האדמו"ר את דברי הגמרא (בפסחים פח, ע"א) שאומרת אברהם קראו 'הר', יצחק קראו 'שדה', יעקב קראו 'בית', ומדוע כל אחד שינה שמו?

אלא כאמור הקב"ה בנה כותל ראשון עם שם "מחנה", בגימטריא 103.

אברהם כותל שני וקראו הר– בגימטריא 206 עם הכולל- פעמיים 'מחנה'.

יצחק הוסיף כותל שלישי וקראו 'שדה'– בגימטריא 309, שלוש פעמים גימטריא 'מחנה'.

יעקב הוסיף כותל רביעי וקראו 'בית' – בגימטריא 412, ארבע פעמים גימטריא י' 'מחנה'.

בא משה והוסיף את הגג ומניין חמש פעמים 'מחנה' עולה 515תקט"ו!

וזה עניין מנין תקט"ו תפילות של משה, שכל ענינו להיכנס לארץ היה על מנת לבנות בית המקדש של מטה המכוון כנגד בית המקדש של מעלה שהשלמת בניינו עולה תקט"ו! [מוסש"ק יתד פ' ואתחנן תשס"ו]

משה רצה מאוד להכנס ולבנות את בית המקדש.

אור החיים (דברים א, לז)

גם בי התאנף ה' בגללכם וגו'. וקשה והלא לא מצינו שהתאנף ה' על משה בעון המרגלים. ורמב"ן פירש ואמר ועוד הוספתם להרע פעם אחרת עד שגרמתם להתאנף בי, עד כאן. ואין דבריו נראים, כי רואני שעדיין הוא מדבר בענין המרגלים, שכן אמר הכתוב אחר זה וטפכם אשר אמרתם וגו', עד סוף הפרשה והוא מדבר בענין המרגלים, ולמה הפסיק בתוך הענין בשלא כענין, ומה שהליץ הרב שרצה להזכיר יחד הנמנעים מעבור הארץ שהם היו גרמא לזה, לא ידעתי מה הנאה יש בזה.

והנכון הוא על פי דבריהם ז"ל שאמרו (במדבר רבה טז, כ, תענית כט, ע"א) בפסוק ויבכו העם בלילה וגו' (במדבר יד, א), קבעו בכיה לדורות, כי ליל ט' באב היתה שבו נחרב הבית ואמרו עוד שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב, שאין אומה ולשון נוגעת בו. ואמרו עוד (שוחר טוב עט) בפסוק מזמור לאסף אלהים באו גוים וגו', וזו לשונו: קינה מבעי ליה, אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים.

מעתה אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש, ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר, ויחר אף ה' בשונאי ישראל ויהיה כליונם במקום חורבן הבית, לזה גזר ה' בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר והוא אומרו גם בי התאנף ה' בגללכם, פירוש בגלגול דברים שלכם, כי אם לא היה עון המרגלים והיו נכנסים, אפשר שהיה נכנס משה עמהם, והגם שיבנה בית המקדש אין מיחוש כי לא נתגבר בחינת הרע, והיו עומדים בצדקם בארץ, אלא מאמצעות עון מרגלים גברה יד רשעה וידע ה' כי לא יעמדו בצדק, וצא ולמד משירת האזינו.

 ואם תאמר והלא רואני שמיתת משה היתה על מי מריבה, כבר כתבתי שם (במדבר כ, ה) שאם משה היה מקדש שמו יתברך היו ישראל חוזרים לטהרתם שהיו בו קודם חטא המרגלים, באמצעות קידוש ה' הגדול, והיה ה' מתיר שבועת משה, והיה נכנס לארץ ובונה בית המקדש מכון לשבתו עולמים.

למדנו שמעשה שנעשה לשם שמים בידי אדם גדול אינו נהרס, כך אם היה משה בונה את בית המקדש לא היה נחרב, וכן אמר הגר"א אם היו בונים בית כנסת שכולו לשם שמים מהתחלת הבניה על ידי אנשים יראים ושלמים, ואת הבלוקים היו מייצרים לשמה, לא היה בא לאדם בתפילה שם הרהור חיצוני.

פרשת ואתחנן

הדרך לאהבת ה' [לק"ט]

"ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך והיו הדברים האלה"

אומר המדרש כיצד היא הדרך לאהבת ה'?

אומר המדרש: על ידי שהאדם ידבק ב"והיו הדברים האלה על לבבך".

מבאר המגיד מדובנא, כאשר האדם מבקש לעלות בעבודת ה' הוא אינו זונח את ההנהגות והמעשים הקודמים שלו ועם כל זאת מעונין להתקדם בעבודת ה'.

כשאדם מזמין אורח חשוב לביתו הוא מוציא את כל הכלים הפחותים והזולים, מפנה את הספות הקרועות והכיסאות המוכתמים, ומשאיר רק כלים חשובים ומכובדים.

כך גם כן כשהאדם מעונין להתחזק בעבודת ה', עליו להשיל מעליו את המידות הרעות וההנהגות המקולקלות ורק לאחר מכן לזכות להתקדמות בעבודת ה'.

האדם מעוניין להמשיך בדרכיו המקולקלים וגם לזכות למעלות רוחניות. משל למה הדבר דומה? לאדם כפרי שנכנס לעיר הגדולה ורצה לקנות חליפה. המוכר מיד כשראהו אמר לו שחליפה זו בגודל זה תתאים לו. הוא לקח את החליפה ונסה להלבישה על גבי בגדיו הבלויים והעבים, והיא לא עלתה…

החליפה לא מתאימה! הוא אמר למוכר. המוכר הסביר לו שהחליפה מתאימה מצויין, אלא שעליו להשיל מעליו קודם את בגדיו הצואים ורק לאחר מכן ילבש את החליפה…

כך גם האדם מעונין ללבוש את אהבת ה' כשדרכיו עדיין מקולקלות. אין זה הולך יחד.

לזאת אומר המדרש כיצד הדרך לזכות באהבת ה'? על ידי "והיו הדברים האלה על לבבך". בלא חציצה. ישר על הלב. תנקה את הלב מכל הזוהמה, ואזי הדברים יתלבשו על לבבך.

על כן אמרו חז"ל עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך מעיו, יתפלל שלא יכנסו אכילה יתירה לתוך מעיו. אם האדם יסיר התענוגות ימצא מקום לאהבת ה'. אולם להדביק זאת יחד עם העולם הזה וכל תאוותיו- אין זה מתחבר.

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת ואתחנן”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'