פרשת וזאת הברכה

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר דברים

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

שמחת תורה – פרשת 'וזאת הברכה'

מעלת ישראל והתורה [מהספר אור חדש עם הוספות]

ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש, מימינו אשדת למו:

אחז"ל שהקב"ה חיזר על האומות לתת להם התורה, ולא רצו, ורק ישראל אמרו נעשה ונשמע.

צ"ב מדוע א"כ היה צורך לכפות עליהם הר כגיגית?

מסכת כתובות דף סו/ב

תנו רבנן מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד ושל בית חמיך היכן הוא אמרה לו בא זה ואיבד את זה אמרה לו רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי אמר להן לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.

רש"י

ולא כדין מתלין מתלא – ולא כך היו מושלין משל בירושלים:

מלח ממון חסר – הרוצה למלוח ממונו כלומר לגרום לו שיתקיים יחסרנו לצדקה תמיד וחסרונו זהו קיומו:

ואמרי לה חסד – יעשה ממנו חסד ושל בית אבא לא עשו צדקה כראוי וכלה ממונן בא זה ואיבד זה לפי שנתערב בו:

חוץ משל חמיה – תוספת שהוסיף לה החתן:

ערביים – קרי אומה שפלה ששוכני אהלים הם במדבר:

וצ"ב הרי בפרשתינו מצאנו אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך, על זה שייך לומר אשריך, אולם כשה' מוסר את ישראל ביד אומה שפלה שייך לומר אשריכם ישראל?

מבאר הנצי"ב מוולוז'ין העולם מתחלק לחמש דרגות. דומם צומח חי מדבר ישראל. יש לחקור האם כל דרגה היא הדרגה הפחותה ממנה, אלא שנוסף בה מעלה, או שהיא דרגה בפני עצמה?

לדוגמה– אופניים היא דרגה פחותה, ואופניים עם מנוע הוא מוצר מתקדם. תוציא את המנוע תקבל אופניים רגילות. הרי שאופניים עם מנוע הם אופניים משודרגים.

לעומת זאת מטוס היא מעלה בפני עצמה, הוא לא רכב עם אפשרות תעופה, תוציא את הכנפיים ולא תקבל רכב, תקבל גרוטאה שאינה ראויה לכלום.

כך גם בעניינו. ניתן להוכיח שכל מעלה היא מעלה בפ"ע, שהרי הצומח כשנעדר ממנו כח הצמיחה אינו חוזר להיות דומם, אלא הפרי נרקב ואף דומם אינו ראוי להיות. כן החי, כשמת ונרקב אינו חוזר להיות צומח, אלא חוזר להיות נבילה סרוחה שכל אדם מתרחק ממנה, וגרוע מן הצומח שנובל וניתן להיות לידו. כך גם האדם, כשנעדרת ממנו מעלת המדבר בהיותו חרש אילם אינו שב להיות בהמה, אלא אף פחות ממנה, שחרש אילם הרי הוא כשוטה, חש"ו.

וכך אף הישראל, כאשר הוא מאבד צלם ישראל אינו הופך כגוי, אלא נהיה פחות מן השפלים שבאומות. צא וראה בכמה בתי מלון ומדינות בעולם אין כניסה לישראלים. ליהודים כן, לישראלים לא. ישראל היא המדינה מס' אחד בעולם באלימות בני נוער!!! כשישראל יורדין יורדין עד תהום. זה העם שהקב"ה הועידו להיות אור לגויים.

זה מצער, אך יש בכך נקודת אור. הדבר מלמד שישראל אינה גוי משודרג, אלא מעלה בפני עצמה, והראיה, כאשר המעלה נעלמת, אנו נהיים פחותים ושפלים מן הגוי.

זה שאומר להם ריב"ז אשריכם ישראל, שכאשר אתם יורדין אתם מגיעים לדרגה כ"כ פחותה להמסר ביד בהמתן של ערביים!

וזה ג"כ הביאור בכפיית הר כגיגית. ישראל עלולים לחשוב שמעלתן תהיה תוספת על מעלת הגוי, אך אם לא יעשו רצונו של מקום ישוב מצבם כגוי, וזה כעין השקעה ללא ריזיקה של הפסד, מקסימום נשוב להיות ככל הגוים.

בא הקב"ה ואמר להם החיבור בינינו מחייב, אם אין אתם מקבלים את התורה אתם בתחתית ההר, נמוך נמוך ממעלת שאר האומות.

ולכן ישראל היא האומה הנרדפת ביותר בעולם, ולא היה עם בהיסטוריה שסבל כעם היהודי.

ועל התורה הזאת, אנו שמחים בגמרה של תורה ביום שמחת תורה.

שבעת ימים היו מקריבין שבעים פרים בביהמ"ק, כנגד שבעים אומות. אולם אמר הקב"ה קשה עלי פרידתכם, עשו לי סעודה קטנה, רק לי ולכם.

כדברי הגמ' במסכת סוכה דף נה/ב

מר רבי (אליעזר) [אלעזר] הני שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות פר יחידי למה כנגד אומה יחידה משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך אמר רבי יוחנן אוי להם לעובדי כוכבים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליהן ועכשיו מי מכפר עליהן:

זוהי שמחת תורה, לשמוח עם הרבש"ע שמחה פרטית, שאין לשאר אומות. לא עשה כן לכל גוי. אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורומתתנו מכל הלשונות. וקדשתנו במצוותיך, וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושימך הגדול עלינו קראת.

על פי זה נבין את ה מצוה לשמוח בשמחתה של תורה. זו המעלה המיחדת אותנו מכל האומות. אין אומתנו אומה אלא בתורתה.

ומי שישאל מה לי ולשמחה זו, הרי איני עוסק בתורה, על זאת נאמר לו השמחה לגמרה של תורה היא גם שמחה להתחלה המחודשת של עסק התורה. גם מי שלא היה במסיימים יכול לפחות להיות במתחילים, ולזכות עם כלל ישראל בעסק התורה ובקרבה לבורא יתברך!

 

וזאת הברכה – שמחת תורה

סוד ההקפות

להקפות השניות יש אופי שונה מההקפות של החג.

ההקפות הראשונות באות ללוות את החג בשמחה כפי שנדרש מהפסוק "והיית אך שמח" דברים ט"ז לרבות ליל יו"ט אחרון לשמחה ובמה אפשר לשמוח אם לא בפיקודי ה' ישרים משמחי לב.

אולם ההקפות השניות אנו עורכים במוצאי החג כאשר קדושת היום תמה, וכבר נכנסים לימי החולין.

היכן מצינו שהחג נמשך כביכול לאחר יציאתו?

כנראה מתוך מטרה לשלב את התורה ודרכיה בחיי המעשה להחדיר את הרוח לעולם הגשם ששנתו מתחילה זה עתה. מאז ראש השנה ועד היום היינו נתונים כל העת באוירת פסגות של קודש קדשים חג רדף חג, ורק עתה במוצאי שמחת תורה אנו פונים איש איש לדרכו לביתו ולעיסוקו. את הדרך הזו אנו חונכים ופותחים בהקפות שניות עם ספרי התורה.

ועוד עניין יש לענ"ד לרמז בהקפות, שהקפה כמוה כליפוף וקשירה. אסרו חג בעבותים. אין לתת לרשמי הימים הנוראים לפוג מאתנו. בכל הקפה אנו עושים עוד קשירה. עוד ליפוף. לרמז- עוד חיבור וקשירה של הימים הנוראים לימי המעשה הבאים עלינו לטובה. והשיאנו את ברכת מועדיך לחיים טובים ולשלום, שברכת המועדים תלווה אותנו בימי החולין הבאים עלינו לטובה. בבחינת משא שנשא עמנו מן הימים הנוראים.

ועל דרך זו פירשו בשם הנוב"י בדרך צחות [ספר ארבעת המינים למהדרין עדס]

יש מהמון העם שבמשך השנה רחוקים הים מאלקיהם אך בהגיע הימים הנוראים חרדים הם מאימת הדין אך אחר חג הסוכות בהסתיים הרגל שבים הם לסורם עד לר"ה הבא, וחוזר חלילה.

רמז לכך בכתוב מכף רגל ועד ראש אין בו מתום [ישעיה א י] מהתקופה שלאחר ה"רגל" ועד ל"ראש" השנה אין בו מתום ומלאים הם בחטאים.

לא כן הצדיקים אשר אצלם אימת הדין נמשכת כל השנה, רמז לכך מצינו באתרוג שהוא כנגד הצדיקים "הדר באילנו משנה לשנה" ולא רק בימים הנוראים בלבד…, כך אנו מבקשים שלא נושפע רק בימים הנוראים ונשוב לסורנו חלילה.]

 

הקפות בחוצות קריה על שום מה?

מעשה במגיד מקלם? שפ"א עבר בעיר נופש וראה שהיהודים שבאו לנפוש לא היו עטופים בשבת בטלית. התברר שלזה לא היה להם מקום במזוודה…

הוא קם לדרוש וסיפר, שבדרך למקום הנופש עבר דרך העיר שממנה באו אותם היהודים, ושמע קול בכי מאחד הבתים. התקרבתי וראיתי שהדלת פתוחה, חשבתי אולי מישהו השאיר איזה ילד, נכנסתי והבכי מגיע מאחד החדרים התקרבתי והבחנתי שהוא בוקע מתוך הארון. פתחתי את הארון וראיתי את הטלית בוכה… שאלתיה מדוע את בוכה? והשיבה משום שבעה"ב לקח את כולם והכל לנופש, ואותי זנח בבית… ניחמתיה ואמרתי לה= אתל תדאגי יקירה, עוד יום יבוא ובעה"ב יותיר את כולם כאן, ורק אותך הוא יקח… לקבר נוטלים רק טלית…

כמו שאת הטלית לא סופנים בארון, ואת התפילין אין מניחין בארון, כך את התורה אין קוברים בארון אלא מוציאים אותה לרחובה של עיר ורוקדים עמה.

השמחה העיקרית שרויה כאשר התורה נמצאת בתנועה ואינה נשארת סגורה בארון.

על כך מרמזת המצוה שלא להוציא את בדי הארון מתוך הטבעות שנאמר [שמות כ"ה] "בטבעות הארן יהיו הבדים לא יסורו ממנו" ופירש"י לעולם.

והנה גם לשאר הכלים כגון לשולחן ולמזבח היו טבעות שלתוכן הושחלו הבדים, אולם לא נאמר שם שלא יסורו לעולם. אלא בזמן המסעות הם היו כדי להחזיק בהם, אבל כשנחו היה מותר להוציא את הבדים. משא"כ לגבי הארון רק בו נאמר "לא יסורו" מדוע?

משום שהארון צריך להיות תמיד מוכן לתנועה. [עיין בחינוך מצוה צ"ו].

תורה שנעה ממקום למקום סימן שהיא חיה ותוססת. תורה שבדיה עליה גם בעת מנוחה. משום שהכל נכונים בכל רגע לשאתה למסע. סימן שהיא אינה נשארת מוזנחת ונשכחת, אלא זו התורה שבכל מקום ובכל עת היא עשויה להופיע.

לא פלא שהכתוב מבשר לנו במדבר י' "ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה' ויפצו אויבך וינסו משנאך מפניך" רק כשהארון נמצא במסע ובתנועה היו בטוחים שאויבינו ינסו מפנינו. אילו ארון הקודש והתורה הנמצאת בו היו נשארים במנוחה, נשכחים ונעזבים, אזי עם ישראל לא היה ראוי לראות בהנסת אויבים. רק המסע והתנועה מבטיחים את הפצתם של שונאנו ואויבנו.

תורה בתנועה היא תורה מופצת ומכח זה הבטיח לנו שוכן מרומים כי יפיץ את אויבינו לכל עבר.

[פורקי העול היו רוצים שהתורה תהיה אות מתה, ספונה בארון. אך התורה תורת חיים היא, והיא מפכה בכל עוז בחוצות קריה. ולכן נותנים לכל אדם לרקוד עם התורה בלא לבדוק בציציותיו, לומר לך התורה תורת חיים היא והיא שייכת לכל אדם, רק בא ותלמד.

***

הבוקר סיימנו את התורה בשני אישים במשה רבנו וביהושע בן נון. שניהם היו אנשי אלוקים גדולי העם מוריו ומדריכיו, בכ"ז באו חז"ל ונתנו תואר מתאים לכל אחד מהם.

עה"פ "ונתת מהודך עליו" [במדבר כ"ז] דרשו "ולא כל הודך" זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה [ב"ב ע"ה].

את משה המשילו לחמה ואת יהושע ללבנה. כידוע ללבנה אין אור משלה היא רק מעבירה את קרני השמש לארץ ולדרים עליה. היא אמנם מאירה ומשפיעה רבות על החיים, אבל כל זאת בתנאי שהיא תפנה את פניה כלפי השמש ואין דבר החוצץ בינה לבין החמה, אז היא זורחת. אבל אם נכנס איזשהו גוף וחוצץ בין שני המאורות האלה – נוצר ליקוי לבנה והיא נשארת לעיתים גוף אפל שאין בו כל תועלת.

כך הוא היחס לפי חז"ל בין משה ליהושע.

משה הנחיל לנו את התורה ויהושע הנחיל לנו את הארץ. עיקר האור בא ממשה ותורתו מאירה את יהושע וכיבושיו, ללמדך שארץ ישראל שנכבשה בידי יהושע איננה יכולה לזרוח בלי תורת משה.

כל עוד קיים גוף שיחצוץ בין הארץ לבין התורה אזי גם הארץ הקדושה תיפגם ותלקה. בודאי שעם ישראל בלי ארץ ישראל הוא תמיד בסכנה. הוא תמיד חשוף לטמיעה והתבוללות, כי אינו יכול לפתח את חייו באופן חופשי וטבעי לפי תכונותיו וכשרונותיו.

אולם בד"א כשהארץ עומדת ופניה מול השמש מול תורת סיני, אז היא מקבלת את ערכה האמיתי.

אבל אם הארץ פוזלת לעברים אחרים היא נעשית אפילה ועצמאותה נמצאת בסכנה.

ההקפות השניות שאנו עורכים עתה באים לתת ביטוי לתנועה המתמדת של תורתנו הקדושה דוקא בעת שאנו פונים מהקודש אל החול להראות שהתורה ומצוותיה חיים ותוססים בקרבנו גם בשעה שאנו נמצאים בעולם העשיה והיצירה, בכך אנו מאירים את הארץ ויושביה באור הנכון.

אם נסיע נכונה את התורה ממקום למקום בא"י כשם שאנו עושים זאת בהקפות השניות אז יקבלו חיינו את ערכם האמיתי בעולם הגדול.

 

שמחת תורה – פרשת וזאת הברכה

סעודה פרטית

שבעים הפרים ושמחת התורה תשע"ה [שני מאמרים מוהגדת עמ' 327]

שנינו (סכה נה ע״ב): אמר רבי אלעזר, אותם שבעים פרים [שמקריבים בחג הסכות] כנגד מי, כנגד שבעים אומות, [לכפר עליהם, שירדו גשמים בכל העולם, לפי שנדונים בחג הסכות על המים (רש׳׳י)].

פר יחיד [שמקריבים בשמיני עצרת] למה? כנגד אומה יחידה.

משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך, [אין לי קורת רוח והנאה בשל אלו, אלא בשלך (רש״י)]. אמר רבי יוחנן: אוי להן לאומות שאיבדו ואינן יודעות מה אבדו. בזמן שבית המקדש היה קים מזבח מכפר עליהן, ועכשו מי מכפר עליהן?

וכן אמרו במדרש (במדבר  רבה כא, כ): זהו שאמר הכתוב ״תחת אהבתי ישטנוני״ (תהלים קט) אמרו ישראל, רבון העולמים, הרי אנו מקריבים עליהם שבעים פרים והיו צריכים לאהוב אותנו, והם שונאים אותנו! ואמרו (בפסיקתא דרב כהנא כח, א) שהקרבנום כנגד האומות, שישבו בשלוה. ומדוע אם כן האומות שונאות אותנו?

ואינו מובן, שהרי הפרים הולכים ומתמעטים, מ׳י״ג ביום הראשון ועד שבעה ביום השביעי, לסימן כליה להם (רש״י במדבר כט, יח). וכי מה רוצים אנו, שייאהבונו כשאנו הולכים ומיחלים להתמעטותם וכליונם? ואיך נאמר שאנו מקריבים עבורם שישבו בשלוה, אתמהה?

אבל באמת אין הקדוש ברוך הוא חפץ בכליון אומה, ונינוה תוכיח. והנביא מקונן: ״לבי למואב יזעק״ (ישעיה טו, ה), וכתב רש״י: נביאי ישראל אינם כנביאי אמות העולם, בלעם היה מבקש לעקור את ישראל על לא דבר, ונביאי ישראל מקוננים על פורענות הבאה על האמות. ״על כן לבי למואב כחלילים יהמה, ולבי אל אנשי קיר חרש כחלילים יהמה!״ (ירמיה מח, ל). ואנו אכן מקריבים לשלומם ולשלוותם.

אלא שאנו הולכים וממעיטים במספרם, כדי לאבדם מלבנו, לסימן כליה להם מקרבנו, שאנו לא נהיה מושפעים מהם ומהמונם, מחכמתם ותרבותם, ארחם ושיגם. ואז, כשהמעטנום עד כלות, מזערנום והוקענום, נוכל להסב לסעודה עם מלכנו, ויהנה בנו!

תוספת: ומדוע דוקא עכשיו מקריבים קרבנות בשבילם, ומאידך ממעיטים אותם בקירבנו?

מפני שעד עתה ישבנו בדירת קבע. כעת יצאנו מדירת קבע לסוכה. כל יציאה החוצה – מחלישה את הגדרות. אנו פוגשים בחוץ את האומות. הסכנה לחיבור והשפעה שליליים – גדולה.

ולכן בחנוכה, לאחר שאנו רואים מה עושה החיבור לגוי, סכנת המתייוונים פורצת במלוא עוזה, מצווים חז"ל – להתכנס. נר איש וביתו. מדליקו על שולחנו ודיו. להסתגר ולא להיות מושפע מן הגוי.

ואז, רק אז, נוכל לשמח בשמחת התורה:

למה נמשלו דברי תורה לשמן? אם יתן אדם קרטוב של מים לתוך חבית של שמן, קרטוב של שמן יוצא מכנגדו. כך, מי שהוא מלא חכמה והכניס לתוכו דברי בטלה, דברי חכמה יוצאים כנגדו, לפי מה שהוא (שיר השירים זוטא, א).

בשעתו, גזרה מלכות הרשעה ברוסיה שילמדו למודי חיל בישיבות. דאגו להשכלתם של בני הישיבות, לחלצם מהמסגר מארבע אמות של הלכה, לפתח אותם אל העולם הגדול. כל המאמצים לא נשאו פרי. שר ההשכלה לא הבין מה רוצים ממנו, מדוע ההתנגדות ועל מה המהומה: האם אוסרים על לימוד התורה, האם מנסים לשנות את צביונו? תלמדו כרצונכם, לא מתערבים ולא כופים. רק מכניסים צלם להיכל, אז מה.

נועדו גדולי הדור לאסיפה. לטכס עצה, איך מחדירים למוחו של הגוי את ההשקפה הצרופה, ששמן זך אינו מתערב עם דבר! איך נמחיש לו מה התורה עבורנו.

קם אחד מהגדולים, והציע לתרגם ברכת ״אהבה עולם״ לרוסית, ולהראותה לשר. שיבין מה התיחסותנו לתורה – ״אהבה רבה אהבתנו, ה׳ אלקינו – חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו! אבינו מלכנו, בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדנו חקי חיים כן תחננו, ותלמדנו.

אבינו, אב הרחמן, המרחם, רחם עלינו. ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמע ללמד וללמד לשמר ולעשות ולקים את כל דברי תלמוד תודתך – באהבה.

והאר עינינו בתורתך – ודבק לבנו במצותיך – ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך׳ –

יקרא, ויתרשם! יבין לרגשותינו ולסערת רוחנו׳ ההצעה התקבלה בהתלהבות.

קם הגאון רבי איצלה פונוביז׳ר וקרא: ״רבותיי אלו היינו מתרגמים לעצמנו ברכת אהבה רבה, לא היינו צריכים לתרגמה לאותו צורר! ״. כמה נוקב!

שליטת האמות עלינו נגזרת משליטת האומות בנו.

״הגר אשר בקרבך [היות והוא בקרבך ובלבבך-] יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה״ (דברים כח, מג), נאמר בתוכחה הנוראה. באותן מקומות גלותינו שהושפענו מן הגוי – הגוי הצר לנו ביותר!

ככל שימחה האדם כל רושם של עמלק מקרבו, כך לא תהיה לו שליטה עליו.

וזה מה שהקב"ה מבקש – שתהיה סעודה קטנה – רק שלנו, ללא גוי והשפעות ממנו! רק אנו והקב"ה!

וכשהולכים וממעיטים את מספר הפרים, להמעיט ולבטל השפעת האומות עלינו, מקריבים צ״ח כבשים לבטל צ״ח קללות התוכחה (רש״י במדבר כט, יח), וממילא זוכים לשמחת התורה, בכל ההתלהבות והלהט של ברכת ״אהבה רבה״!

 

 

וזאת הברכה – שמחת תורה

שמחת המצוה ואהבת מי שציוה

מנחת אשר – מאמר סד – זמן שמחתנו (ליל שמחת תורה), והרב גלינסקי וזאת הברכה מא' שתפות יששכר וזבולון [ב]

הנה אמרו חז״ל שמיני רגל בפני עצמו הוא, אף רגל זה זמן שמחתנו הוא וכך אומרים בתפילה ״יום שמיני עצרת החג הזה זמן שמחתנו״ וכך אנו אומרים גם בשבעת ימי החג, וא״כ צריך התבוננות מה בין סוכות לשמ״ע, הלא זה שמחה וזה שמחה, ולמה הוי רגל בפני עצמו.

ונראה לפי מה שדקדקתי בלשון הרמב״ם בסוף הלכות לולב ״השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הק־ל שציוה בהן עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב״.

שתי בחינות יש בשמחת המצוה, השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה, עלינו לחבב את המצוות ולשמוח בקיומן, אך מלבד השמחה שבעשיית המצוה, יש גדר נוסף, ״ובאהבת הא־ל שצוה בהן״. בן ישראל שמח באהבת הא-ל ולא רק באהבת המצוה, אהבת הא־ל לא פחותה היא מאהבת המצוה, וכמבואר בלשון הרמב״ם.

[מה ההבדל – לשמוח במצוה, או לשמוח במי שציווה בה?

משל למה הדבר דומה, לילד שהוריו חזרו מחו"ל וקנו לו איזה משחק אלקטרוני משוכלל שכל כך ציפה לו, וכל הזמן הילד בטלפון שאל רק על המשחק, וכשהם הגיעו עוד בטרמינל בירר עליו, וכשהביאו לו – שכח לחלוטין מהכל והיה שקוע בו שעות וימים… ההורים חשים מאוכזבים, לא התגעגעת אלינו? חשבת רק על המשחק, ולא על האהבה שהוא מביע ממי שנתן אותו?

כך גם כן יכול האדם לשמוח במצוה – אך לא לשמוח בנותן המצוה!]

השמחה של חג הסוכות שמחה בעשיית המצוה היא, כי בסוכות נצטוינו במצוות רבות וחביבות הסוכה והלולב, ההדס והערבה והאתרוג, בכל המצוות הללו מהדרים אנו בהידור רב ושמחים אנו בהם,

 [בספר חשמונאים מובא ששמחו אחר הנצחון בלולבים, שכן היה דרכם לשמוח במיני גידולי הארץ] אבל בשמיני עצרת שמחים אנו באהבת הא-ל, כי מצוות לא ניתנו לנו בחג זה.

ובאשר שמחים אנו בו – שמחים אנו בתורתו כמ״ש קוב״ה ואורייתא חד, והדרך לדבוק בו ע״י דביקות בתורתו.

ויתירא מזו, בכל שאר שלשת הרגלים שמחים אנו במתנה טובה שנתן לנו אבינו שבשמים, בפסח זכינו לחירות, בשבועות זכינו לתורה ולמעמד הר סיני, בסוכות זכינו בענני הכבוד, אך בשמיני עצרת לא זכינו בדבר, אלא בו יתברך לבדו, המתעכב עמנו וממלא כל משאלותינו (עיין לקמן מאמר ס׳׳ה).

ומשום כך אמרו שמיני חג בפני עצמו הוא, וזה זמן שמחתנו, אך לא הרי שמחת חג הסוכות כשמחת העצרת.

ושמחתי בראותי בילקו״ש סו״פ פנחס (סי׳ תשפ״ב):

״וכיון שיצאו שבעת ימי החג אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עכשיו אני ואתם נשמח יחד ואיני מטריח עליכם הרבה, אלא פר אחד ואיל אחד, וכיון ששמעו ישראל כך התחילו מקלסין להקב״ה ואומרים זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו, אמר ר׳ אבין אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב״ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך, בך בתורתך, בך בישועתך, אמר רבי יצחק בך בעשרים ושתים אותיות שכתבת לנו בתורתך ב׳ – תרי, ך׳ – עשרים״, הרי דבשמיני עצרת אין אנו שמחים אלא בו ובתורתו כמ״ש נגילה ונשמחה בך, והדברים נפלאים.

והדברים מתחברים לפרשתינו – פ' וזאת הברכה,

שתפות יששכר וזבולון [ב]

בפרשתינו נאמר: שמח זבולן בצאתך, ויששכר באיהליך״ (דברים לג,יח). וכתב רש״י: זבולון ויששכר עשו שתפות, ״זבולון לחוף ימים ישכון״ (בראשית מט. יג> ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה. לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה.

שמעתי, שאדם בא לפני הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן שליט״א, בקש להתברך בעשירות, והבטיח לתמיך ביד רחבה ביד לומדי התורה, כשתפות יששכר וזבולון.

״אתה חושב אותי לכזה טפש?״ ח^ך רבי אהרן לייב• נפגע: ״מדוע הרב אומר כן? אני מתחיב לתמיך, בהתחיבות גמורה!״ ״ודאי, לא חשדתי בך חלילה״, ענהו. ״אבל אם אכן .יש כיח בברכתי,

למה אברך אותך בעשירות כך שתתן ללומדי התורה די ספוקם, אוכל לברך אותם ישירות״…

נעתקו המלים מפיו. על זה לא חשב.

המליץ בעדו אחד המקרבים: ״הוא רוצה שזה יעביר דרכו, כדי לזכות במצות החזקת התורה״. אכן, רעיון.

״ואני מבין, שהוא רוצה את העדף״, הפטיר רבי אהרן לייב"….

ומעשה באדם שהתחנן והצהיר: ״רבונו של עולם, קניתי כרטיס פיס. עשה נא שאזכה בפרס הגדול, בסך עשרים מיליון שקלים. אני מבטיח שאתן עשרה מיליון לצדקה ולהחזקת תורה! –

אלא מאי, אולי אינך מאמין לי, חושש אתה שלא אעמיד בנסיון ואקח את כל הכסף לעצמי?! –

ניחא, תן לי רק את עשרה המיליון שלי!״…

לא זו הכונה בשתפות יששכר וזבולון!

שמעתי מהרב דסלר זצ״ל שאמר בבאור דברי הגמרא (ברכות לד ע״ב) שכל הנביאים כלם לא התנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמיד חכם עצמו ״עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו״(ישעיה סד, ג), מאי ״עין לא ראתה״, זה יין המשמר בענביו –

שככל הדברים שבעולם, גם לעולם הבא יש חיצוניות ופנימיות, כלי ותוך. וכל הנביאים לא השיגו אלא את חיצוניות העולם הבא ובחינת הכלי שלו, ולא את הפנימיות שהיא בבחינת ״יין, המשמר בענביו״, שהיין בחינת פנימיות והענבים חיצוניות. ולפיכך לא השיגו אלא את שכרם של אלו שהפכו עצמם כלים לתלמידי החכמים, הינו מחזיקי התורה –

זו בחינת שתפות יששכר וזבולון, שזבולון הופך עצמו לכלי עבור לומד התורה!

יששכר וזבולון של עצמו

ומבחינה זו, יכול האדם להיות ״יששכר וזבולון״ של עצמו, אם אכילתו ושתיתו, שנתו ואף עבודתו, כלם יהיו ככלים לשעות למודו! ואספר

כשהייתי בניו יודק עליתי לבעל מפעל גדול, יהודי בר אוךין ויודע ספר, שהתאחדו על שלחנו תורה וגדלה. הרים תרומה נכבדה למוסדות התורה, ושאלתיו במה זכה לחיים של עישר וכבוד, ״אין כבוד אלא תורה״ (אבות פ״ו מ׳׳ג). ולמשפחה מפארת, כלם בני תורה.

נענה ואמר: לאחר נשואי הייתי אברך כולל, וכשכלו שנות מזונותי רכש עבורי חותני מפעל. העבודה במפעל התחילה בתשע, ואני בקשתי לפתיח יומי בשעתים של למוד, משמונה עד עשר. בקשתי מאשתי שתפתח את המפעל ותשהה בו בין תשע לעשר. הסכימה ברצון. בשעה הראשונה אין טרדות רבות. הגעתי בעשר, ואמרה: ״כמה טלפונים היו, כמה הכרעות נדרשו. !אני איני מסוגת להחליט. בבקשה ממך, תפתח אתה את העסק, ותלמד בין עשר לשתים עשרה!״ טוב, לו יהי כדבריה.

הגעתי בתשע, פתחתי את המפעל, ודממה, איש אינו מתקשר. בעשר באה אשתי. כשחזרתי בשתים עשרה התאוננה: ״אוף, כמה שיחות הגיעו, התענינו ודרשו תשובות, ול'א יכלתי לענות״.

תמהתי: אתמול הייתי פיה בשעות אלו, ולא היתה פעילות!

דפקתי על השלחן ואמרתי: ״אדון שטן, מי מנהל את המפעל, אני או אתה?! לא אתן לך לנהל. על אפך ועל חמתך, איני נכנע לתכתיביך! אני אלמד משמונה ועד שתים עשרה, ומי שירצה להשיגני, יתאים עצמו לשעותי!״

וכך היה. הקנינים למדו מהר מאד שאפשר להשיגני מהצהרים ואילך.

בתחלה היתה אשתי במפעל, ולאחר מכן מנהל העמדה, ואני קובע חצי יום לתורה. הנה כי כן, שברתי עלו והייתי לעצמאי!

ומני אז, לפני הצהרים הוא ״יששכר״, ואחר הצהרים הוא ״זבולון"…

אמרתי: אולי אינך יודע, אבל אתה מקבל שכר למוד תורה של עשרים וארבע שעות ביממה. כך הוכיח ה״חפץ חיים״ זצ״ל דשם עולם״ חלק א פרק ה! מגמרא מפרשת (בבא מציעא צא ע״ב>, שפועל העובד בכרם רעהו, מתר לו לאכיל ענבים רק בשעת מלאכתו. אבל אם הוא הילך מתלם לתלם, נחשב כעושה מלאכה ומתר באכילה – [מדוע? והרי כעת אינו בכרם, וההליכה לוקחת לו זמן, ואינו עובד כעת, מדוע שיאכל מהענבים? אלא מכאן אתה למד] כך, מי שאוכל וישן ואף עובד בדי שיוכל להמשיך וללמד, נחשב כלומד אף באותן שעות.

עוד הביא ראיה מהאסור להעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים. ואם נח בינתים, אזי ״עמד לפוש [לנוח], פטור. לכתף [להיטיב המשא על שכמו], חיב (שבת ה ע״ב) כי נחשב לחלק מההליכה!

ומובאת בשמו ראיה נוספת, מדברי הגמרא (מועד קטן כח ע״א) שמלאך המות לא יכול היה לטל נשמת רבי חיא, שעסק כל העת בתורה. עד שהתגלה אליו, ובקש ממנו טובה, שימסיר לו את נשמתו…

ויש להבין, וכי לא ישן, ולא נכנס למקום בו אסור להרהר בדברי תורה?

ועל כךחך, כיון שהתודה היתה ציר חייו, והכל נעשה עבורה ולמענה, נחשב לו כאלו למד בלא הפוגה!

וזאת הברכה – שמחת תורה

 חג קבלת העול [מעיין השבוע עמ' תרצ"ה]

מדוע מיד לאחר יוה"כ בא חג סוכות? מדוע רק מסיימים סוכות ומגיע שמיני עצרת – שמחת תורה? ובפרט שחז"ל הפכו אותו לחג שמחת תורה, שהרי בתורה הוא מוגדר כ"עצרת" בלבד!

חג שמחת תורה לגמרה של תורה נקבע דוקא ביום שמיני עצרת. בתורה אין הוא מוזכר כשמחת תורה, אלא כחג "עצרת". חז"ל תיקנו שבו יסיימו את התורה ויחגגו את סיומה. צריך להבין מדוע דוקא עכשיו? מדוע לא ניתן היה לקבוע מועד אחר לחגוג את גמרה של תורה?

ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש…

אחז"ל שה' חיזר עם התורה על האומות וסירבו לקבלה. בני ישמעאל שאלו כו' לא תגנוב בני אדום- לא תרצח עמון ומואב לא תנאף וכו' עד שבא לפני עם ישראל ואמרו נעשה ונשמע. וקיבלו את התורה לבדם.

יש להבין, והרי כל אומה הייתה מוכנה לקבל את התורה פרט לאותה מצווה שאין היא מסוגלת לעמוד בה, מדוע איפוא לא יתן להם הקב"ה תרי"ב מצוות, ויניח להם לאותה מצווה ולא יצוום?

נענה בעזרת משל. תארו לעצמכם שאדם קנה עבד מעולה. זריז וממולח, עושה כל אשר יצווהו בזמן קצר. אולם בעיה קטנה אחת יש עמו. יש לו תנאי אחד. את בית הכסא אין הוא מוכן לנקות. את הכל כן, רק זה לא…

האם אדם זה יקנהו לעבד? אומר ר' יונה בשע"ת ש"א אות ו' אם אמור יאמר העבד לרבו כל אשר תאמר אלי אעשה מלבד דבר אחד כבר שבר עול אדוניו מעליו והישר בעיניו יעשה.

הרי מזכירה שתאמר לך אעשה הכל, רק לא אכין קפה, תראה לה את הדלת, הגם שהרוב היא תעשה!

עבד מהותו כפיפות מוחלטת. בלי תנאים. ולכן הפורק עול מצוה אחת מעליו כבר נקרא מומר לדבר אחד ונמנה בין הפושעים וגדול עוונו מנשוא.

עמ"י אמרו במת"ת נעשה ונשמע. אנו מוכנים לקבל עולך בשמחה. בלי זה אין תורה. ולכן האומות אינן מקבלין את התורה. אין להם כפיפות מוחלטת. את הכל הם מוכנים לקבל חוץ מ…. זה כבר לא עבד.

הנה מצינו בחזקיה מלך יהודה שא"ל מת אתה ולא תחיה כו' על אף כל זכיויותיו משום שהמחשבה שאני יכול לקבוע מה אני אקיים ומה לא, כמוה כפריקת כל עול. ולא ניתן לומר אבל את השאר הרי קיבלתי… כפי שעבד כזה כבר אינו עבד!

[לא רבים יודעים, אך יוה"כ הוא חג מת"ת האמתי! בו קיבלנו את הלוחות שנותרו לנו לבסוף. קבלת התורה מבטאת כפיפות לנותן התורה. בחינה של עבד]

ולכן שלמה המלך ידיד ה', מחבר שה"ש וקהלת, כמעט ונמנה בין אלה שאין להם חלק לעוה"ב. מדוע? משום שאמר אני ארבה ולא אסור. כאן כבר שבר עול אדוניו מעליו.

כעת נבין מדוע שמחת תורה בא דוקא עתה, לאחר חג הסוכות.

כל השנה מנסכים יין, שמורֶה על עשירות, בחג מנסכים מים, שמורים על ענווה ושפלות. היין מסמל ע"פ בעל התניא את התורה בעומקה וטעמיה וסודותיה, נכנס יין יצא סוד.

המים מסמלים את קבלת התורה מתוך עול, מבלי להבין טעמיה וסודותיה, אלא כמים שהם בלא טעם.

בחג הסוכות חבטנו את הערבה, גם זה מרמז לשפלות. הערבה מקבלת באהבה את יסוריה. מעפרים אותה בעפר. ולבסוף היא זוכה ומניחים אותה בצידי המזבח לבדה!

אנו יוצאים מדירת קבע, – 'ורם לבבך ושכחת את ה"א' גאוה,

ונכנסים לדירת עראי, בלי הנוחות והפינוקים – המסמלת את הענוה.

אתר"ג – ר"ת אל תבואני רגל גאוה.

הרי שחג הסוכות מרמז על שפלות וכפיפות מוחלטת לנותן התורה. זהו הזמן לחגוג את חג שמחת תורה לגמרה של תורה. כעת אנו באמת נמצאים בהבנה שמטרת כל האדם היא לכפוף עצמו לדע"ת ולתוה"ק, ובכל זוכה לקבל את התורה כולה בשמחה!

על פי זה נבין את שמחדש האדמו"ר מרוז'ין [נר ישראל] ואומר ששלמה הוא האושפיז של שמיני עצרת. מדוע דוקא שלמה?

היות ושלמה הוא הסמל לכך שאין לאדם לקיים תומ"צ ע"פ הבנתו, ועי"ז רק יגיע לטעות, כפי ששלמה למד על בשרו, לכן זהו האושפיז של שמח"ת, להפנים את העיקר הזה, שעלינו לקיים את התורה בבחינת עבד, ולא כבעה"ב הקובע את שעליו לעשות!

זו הסיבה ששמחת תורה מגיע עכשיו. רק עם כפיפות וענוה ניתן לשמוח באמת עם התורה! רק עם התבטלות לתורה אפשר לזכות לתורה! מרע"ה שהיה העניו מכל אדם, היה גם האדם שהשיג את התורה בשלימותה יותר מכל אדם! [חוץ מאדה"ר, עי' נפה"ח].

מעשה עם שסיפר הרב לוינשטיין על אותו אדם שעסק בתיוך ונתבקש על ידי עשיר א' למצוא לו בנין דירות בן 150 דירות, והא יקבל 150,000$ דמי תיווך. הוא התאמץ מאד ובמשך למעלה מחדשיים דיבר עם כל הדיירים שחלקם היו ירושות וכו' ולאחר עבודה מאומצת העסקה נסגרה. הוא ממתין לכסף, והוא מתמהמה… הוא חשב כנראה הלה צריך לסגור את כל העסקה והוא עסוק כו' אך כשראה שאין קול ואין קשב הוא פנה אליו, והלה התכחש לכל הענין, ואף העלה טענות מטענות שונות שאף דמי תיווך רגילים לא מגיע לו…

הבנאדם נפל למיטה חולה למשך שבועיים. עבודה כל כך מאומצת לחינם, ועוד כזאת כפיות טובה? הוא התיעץ עם חבירו הטוב מה לעשות והלה יעץ לו לתבוע אותו בד"ת. איני יכול, השיבו, מפני שאין לי שום מסמך או קנין ממנו. א"כ תפנה למשגיח שלנו בישיבה, הוא יידע מה ליעץ לך. הוא פנה למשגיח, והמשגיח א"ל או שיתבע אותו לדין תורה – או? אז שאל אותו המשגיח – תגיד לי, אתה מאמין באמונה שלימה שאין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא נימה? אתה מאמין שהפרנסה מאת ה'? אם כן הוא, תפנה לרבש"ע ותאמר לו, רבש"ע אני מאמין שם מגיע לי אני אקבל מכל מקום, ותוריד את הענין הזה מראשך.

מה כבוד הרב היה עושה, אם מותר לי לשאול? איני יודע, השיב המשגיח, ב"ה שלא ניסו אותי בכגון דא, אך אני חושב שהייתי לוקח את חובת הלבבות ומתחיל ללמוד שער הבטחון.

אחרי שבועיים הוא מתקשר לחבר שלו ואומר לו ב"ה יצאתי מזה. אני שכחתי מכל הענין, וטוב שהלכתי למשגיח.

אחרי יומיים הוא פוגש מכר נוסף שמבקש ממנו למצוא לו בנין בן 150 דירות, והוא מבטיח לתת לו דמי תיווך הגונים. הוא שמע שהוא תיווך לפלוני, והוא מבין שיש לו יד ורגל בענייני נדל"ן. נכנסתי לענין, ואחרי יומיים אני פוגש בן אדם שאומר לי שמעתי שאתה חזק בתיווך, יש לי בנין בן 150 דירות למכירה… הוא שידך בין השניים, והוא סיפר שהעסקה הזאת הניבה לו 450,000$!!

התפעל הלה מרוה"ק של המשגיח. ופנה אליו ואמר לו הרב בעל מופתים! אני? תמה המשגיח, אלה דברים מפורשים של הח"ח שמביא משל בשמיה"ל אודות הבן שבן אחר לקח לו מנתו, האם נוח לו לאב שיכהו ויתקוטט עמו, או שיפנה לאבא ויאמר לו – אבא, אחי לקח מנתי, ואז האב ידאג לו למנה אחרת תחתיה, ועוד יקח לאחיו את שלקח ממנו!

לזכות לכח כזה, למעלה כזו, צריך להיות בחינת 'עבד'! רק בחינת עבד מסוגל כך להתעלות מעל רצונותיו ולחוש ברצון אדונו!

חידוש משמים בחלום [מאד הוי שפל רוח]

על ידידיו הקרובים של הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, ראש ישיבת חכמי לובלין ומחולל הדף היומי, נמנה הגאון רבי אריה צבי פרומר זצ״ל הי״ד שנודע בכינויו הגאון מקוזייגלוב, בעל היארץ צבי', כשנפטר, היה הגאון מקוז׳יגלוב שבור לאנחות, ממאן להינחם על הסתלקות רבי מאיר מהעולם… שבועות וחדשים חלפו עליו בצער רב, ובאבל שאין לו סוף. הידיעה כי הסתלק מהעולם ולא ישוב עוד, היתה כה קשה בעבורו עד שלא הצליח להתאושש ממנה גם בחלוף תקופה ארוכה… והנה, כך הוא מגלה בספרו, לילה אחד נגלה אליו הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, בחלום הלילה.

לא פחות ולא יותר: הגאון נח על יצועו, שרוי בשינה עמוקה, ולנגד עיניו, כמלאך זוהר ממעל, ניצב מעדנות דמות חייו הנערצת, רבי מאיר שפירא זצ״ל…

כל תיאור לא יצליח, בל דיבור לא יבטא. לפתע פתאום, באמצע הלילה, דמות שעברה לא מכבר לעולם שכולו טוב נגלית לנגד עיניו. מה יש לבקש יותר מזה?

הגאון מקוזייגלוב נרתע תחילה מהמחזה המבעית, אך נרגע לנוכח חיוכו של רבי מאיר, שהיה רחב ומאיר עוד יותר מבחיים חיותו. 'בוודאי התקבל.הרבי בכבוד מלכים בבית דין של מעלה' לחש הגאון מקוזייגלוב בחלום, הרי רוכב ערבות שש ושמח בבוא נפש נקי וצדיק…

הגאון מקוזייגלוב הוסיף להתבונן במראה פניו, ודמותו היתה עבורו למשיבת נפש. רבי מאיר עודדו להינחם על האבל הכבד, ולהמשיך בעשיה תורנית עניפה. אלא שהגאון מקוזייגלוב רצה לשמוע גילוי מעולם האמת, ושאל כיצד התקבל בשמי מעל…

השיב דבי מאיר, וגילויו מדהים ומעורר, מסד מהעולם העליון, מין נבואה נפלאה ויוצאת דופן: 'חז״ל אומרים בפרקי אבות, 'מאוד מאוד הוי שפל רוח'. דע לך, כי בעולם העליון גם אדם גדול, וגם דברים גדולים שעשה נבדקים במדד 'מאוד מאוד הוי שפל רוח'. שם למעלה, נבדק האדם ונמדדים מעשיו, במדד ׳שפלות הרוח' שנלוותה אליהם…׳

כי אם האדם מגיע להישגים, מגיע לדרגות, מצליח להתקדם – אך רוחו לפתע גבוהה, הוא כבר אינו מתייחס לכל אדם, כבר צריך'פרוטקציה׳ לדבר אתו – הרי כל מה שעשה והשיג מצטמק ערכו, קטן שכרו… אך אם אדם למרות הישגיו ועם הצלחותיו ועל אף דרגותיו, מצליח להיות'מאוד מאוד הוי שפל רוחי – ערך מעשיו והצלחותיו והישגיו גבוהים שבעתיים!

כך סיפר רבי מאיר בחלום, ולא יסף.

הישגיו של רבי מאיר שפירא ידועים: הקמת ישיבת חכמי לובלין שהיתה אם הישיבות בפולין, ייזום והפעלת רעיון הדף היומי ־ הפועל עד היום בהצלחה כבירה שאין שניה לה. ואת כל ההישגים האלה, כך גילה בעצמו, לא מודדים בשעות הלימוד בישיבה, בכמות שיעורי הדף היומי, או בדפי הגמרא לרבבות שנלמדו              את כל ההישגים האלה מודדים במדד שפלות הרוח, במדד הענווה!

 

גדול הדור במגרש המשחקים…

גדול הדור בתקופת תקומת יהדות ארצות הברית, היה הגאון הגדול רבי משה פיינשטיין זצ״ל. ענק רוח, שגאונותו בתורה היתה ביטוי להתמדתו המופלאה במשך עשרות שנים, והכרעותיו ההלכתיות משמשות עד היום אבן דרך מרכזית בפסיקת ההלכה.

ישיבת 'תפארת ירושלים' שעמד בראשה, היתה אבן שואבת לצורבים צעירים, תלמידי חכמים צעירים בתחילת דרכם הרוחנית. יתד עם נשיאתו בעול הנהגת      הדור כולו, היה רבי משה אב הישיבה, בה הרביץ תורתו ובין כתליה שהה ברוב שעות היום. היה זה ביום רגיל ושגרתי. רבי משה מגיע כדרכו לישיבה בשעת צהריים מוקדמת, ומיד במסדרון הכניסה שם לב לילד קטן כבן שמונה, עומד נבוך ומבולבל על יד הטלפון הציבורי. רבי משה עצר את צעדיו, ועצר על יד הילד. הניח יד רכה על כתפו ושאל בנועם: יילד, מה שמך?' 'פיליפ'. ענה הילד קצרות. 'האם הנך זקוק לעזרה? האם חסר לך משהו? מדוע אתה עומד כאן נבוך ותוהה?' הוסיף רבי משה לשאול.

הילד גמגם קלות והשיב: 'אני… הייתי זקוק לאסימון… כלומר, הייתי צריך להתקשר להוריי, והיה לי אסימון לטלפון הציבורי. אך עד שהגעתי לטלפון, אני מפשפש בכיסים ואינני מוצא את האסימון…' ענה הילד במבוכת מה. יחכה רגע,' אומר רבי משה, 'אני כבר מביא לך אסימון. חכה לי כאן כמה דקות, טוב?' אומר רבי משה. וכהרף עין, נראה גדול הדור, מנהיג יהדות ארצות הברית, מי שיבול מבורך של כמה וכמה כרכי'אגרות משה' כבר נכתבו בקולמוסו, ראש ישיבה נערץ וגדול תורה מופלג, רץ במעלה המדרגות אך לא ממהר לפנות למקומו במזרח היכל בית המדרש, אלא מתחיל להתרוצץ, מחפש לקנות אסימון… לא בקלות מצא רבי משה אסימון.

למרות רצונם הכנה לסייע, רוב תלמידי הישיבה לא החזיקו כזה בכיסם באותם ימים. אם היה מישהו זקוק לאסימון – היה הולך ורוכש אסימון, מדבר בטלפון וזהו. בתום מאמץ לא קל ומרדף לא קצר מצא רבי משה אסימון, ושם פעמיו בחזרה אל פיליפ, הממתין על יד הטלפון הציבורי…

אך כשהגיע לפילים, נשבר לבו בקרבו. הילד עמד ובכה בכי תמרורים! ימה קרה פילים? חשבת ששכחתי ממך? הנה, מצאתי לך אסימון', מחייך רבי משה, ומוציא את האסימון מכיסו…

'לא: העווה הילד את פניו, 'אינני זקוק לאסימון כבר. הוא הגיע מאוחר מדי…' קונן בדמעות…

׳מדוע?' שואל רבי משה, ומתכופף לגובהו של פילים בן השמונה. 'הנה, קח את האסימון ותוכל להתקשר להוריך…' כמעט ׳מתחנן׳ רבי משה… ׳אין לי מה להתקשר אליהם יותר' רוקע הילד ברגליו, 'מאוחר מדי! רציתי להתקשר להוריי, לספר להם שמצאתי כאן חבר, את דיויד, ואני רוצה להישאר לשחק אתו ואז אאחר הביתה. עד שהגיע האסימון כבר מצא דיויד חברים אחרים לשחק איתם, ואני כבר יכול לחזור הביתה' התייפח בבכי…

'לא נורא, צדיק, אל תבכה', אומר רבי משה ברכות. 'הנה, קח את האסימון, התקשר הביתה והודיע להוריך שאתה מאחר. אחר כך נלך ביחד לחפש את דיויד, ובוודאי הוא ישמח לשוב ולשחק איתך', מציע רבי משה.

לשמחתו לא היה גבול, כשהבחין שפילים מתרצה… רבי משה תוחב את האסימון בטלפון, והילד מחייג את המספר. מודיע להוריו על האיחור, ואמו מסיימת את השיחה ביתיהנה פיליפ', שעה שאין לה שמץ של מושג מי נתן לבנה את האסימון, וכי גדול הדור עומד על ידו באותה עת, ממתין לסיומה של השיחה… 'עכשיו,' אומר רבי משה בחיוך מאושר, 'הבה נלך לחפש את דיויד.' בפשטות שאין מילים לתארה הוא נוטל את ידו של פיליפ, ויחדיו הם יוצאים מבנין הישיבה, ענק הרוח וילד בן שמונה, צועדים יד ביד…

רבי משה מבחין בחבורה של ילדים משחקים, ושואל את פיליפ: ׳אתה רואה כאן את דיויד?'

הילד סוקר את ילדי החבורה, ומניע ראשו אנה ואנה לשלילה. 'לא, דיויד לא פה', הוא אומר מאוכזב.

'לא נורא,' אומר רבי משה, 'נמשיך לחפש. בעזרת השם עוד נמצא אותו'… וגאון הגאונים מוותר על עיון בסוגיא חמורה, מתפשר על הקפדתו בשמירת זמני הסדרים, זונח את סדר יומו העמוס לעייפה, ו…ממשיך לשוטט ברחובות מנהטן, יד ביד עם פיליפ הקטן…

הילד סוקר עוד חבורות משחקים, ומרבה להתאכזב. דיויד לא נמצא בהן. רבי משה לא זונח אותו לאורך כל החיפושים, ותר יחד עמו אחרי קבוצות ילדים נוספות… לפתע אורו עיניו של פילים. 'הנה, הנה דיויד!' קרא בשמחה, אך מיד השתנה טון דיבורו לעצוב וכאוב – יאבל הוא כבר מצא לעצמו חבר אחר לשחק אתו', שב הילד לקונן…

רבי משה לא נרתע, וניגש לדיויד ולחברו. שני הילדים נבהלו קמעא כשראו את גדול הדור קרב לעברם, ועוד קורא אחד מהם בשמו: יאמרו נא, מי משניכם הוא דיויד?' 'אני' השיב אחד מהם, מסמיק עד תנוכי אוזניו… יומה שמו של חברך?' הוסיף רבי משה ושאל. 'מוריץ' השיב דיויד במבוכה.

ייפה מאודי, אומר רבי משה, ומחייך חיוך רחב. כעת, יורד גדול הדור מארבע אמות של הלכה, היישר לחדר הדיונים באולם המשחקים.. ׳אמור נא מוריץ, האם תסכים לשחק בשלישיה, אתה דיויד ופילים?'

יכן׳, הנהן מוריץ בראשו. עתה ממהר רבי משה ׳לתפור' את קצוות העסקה. 'דיויד יקיריי, אומר רבי משה במתיקות, 'אני יודע שחיכית לפילים הרבה זמן, המתנת לו בסבלנות ראויה לשבח. אבל האמת, הוא לא היה אשם בכלל שהתעכב מלבוא לשחק אתך…

הרי בוודאי תסכים כי היה עליו להודיע להוריו על האיחור, ולשם כך הוא היה זקוק לאסימון. הוא לא אשם שאני קצת מבוגר, ולקח לי הרבה זמן להשיג אסימון… אני אשם בכך, דיויד. אל תכעס על פיליפ, הוא היה בסדר, אני לא הייתי בסדר… אתה מסכים לצרף גם אותו למשחק ותשחקו שלושתכם ביחד?' קיבל דיויד את 'התנצלותו' של רבי משה, וסלח לפיליפ על האיחור. ולא עלה רבי משה חזרה להיכל הישיבה, עד שבדק שוב ושוב כי המשחק מתנהל כהלכה, להנאתם של שלושת הילדים…

אם היה רבי משה דמות מופת בתורה, על אחת כמה וכמה שהוא דמות מופת בענווה – כי אם גדול הדור מסוגל לנהוג בכזו פשטות, להיות כה שפל רוח בעיני עצמו, לנהוג בכזו סבלנות נדירה מול ילד רך – הוי עבורנו הדברים קל וחומר… פעמים מטריחים אותנו בדברים של,;! היינו עושים לעצמנו…, פעמים מבקשים טובה, שאולי אינה מתאימה לערכינו…, ואפילו – פוגעים בכבודנו במידה רבה, בזו שאנו חושבים שחובתנו להשיב מנה אחת אפיים, אולי רק כדי לשמור על הכבוד המקצועי, הערך המשפחתי, הזהות הייחודית…

הבה ניזכר, נתרגש מהמראה המדהים הזה. איך גאון הדור, ענק הרות, מחפש ומתרוצץ, משוטט וטורח, בשביל אסימון לפילים. האם היה זה לפי כבודו ומעמדו? האם כך נאה ויאה?

ואחר כך, איך הוא מחפש את דיויד, מתנצל כאילו עשה עוול, מסדיר את היחסים בין פילים לדיויד ומוריץ – האם זה לפי מעמדו, שמירת הזמנים שלו, וגדלותו האינסופית?

כנראה שכן! כי ככל שאדם גדול יותר – הוא עניו יותר. הוא יודע את דרגתו, מכיר בערכו, אך נכון לסייע לכל אדם, הוא לא רואה פחיתות כבוד בכך, וגדלותו – בענוותנותו!

קוד סודי שכזה?

אלפי יהודים פקדו את חדרו של מורי ורבי כ״ק מרן האדמו״ר מנדבורנה זי״ע. לכולם הרבי הקשיב בחום ובאכפתיות, בירך מקירות לבו הבוער באהבת ישראל, ונתן עצות טובות ומועילות לנושאים שעלו על שולחנו.

יחיד ומיוחד מבין הפוקדים את בית הרבי, היה יהודי בשם 'הרב הורוויץ', איש מהמסתופפיס בצל הרבי לא ידע את שמו הפרטי, ואף הגבאים לא ידעו את זהותו. גס מראה פניו היה בגדר סוד, ועם זאת, זכה'הרב הורוויץ׳ לכבוד מלכים… 'הרב הורוויץ' היה האדם היחיד בתבל, שהרבי טיפל אישית בקבלתו. הרבי הזהיר את הגבאים חזור והזהר, כי אם יתקשר 'הרב הורוויץ' – יעבירו אליו את השיחה על אתר, כי הוא בעצמו רוצה לשוחח אתו. כן הורה הרבי, כי הוא בעצמו יסכם עם 'הרב הורוויץ' מתי יעלה לשוחח עמו בביתו, מחוץ לשעות קבלת הקהל הרגילות בחדר הרבי…

בתחילה היה הדבר לפלא, אך עם הזמן – התרגלו הגבאים לעניו, וסברו כי כנראה 'הרב הורוויץ' זה הינו צדיק נסתר רם מעלה, שאינו חפץ להיחשף בפני הציבור, אך עסקים שמימיים לו עם הרבי…

כך נמשך הדבר תקופה ממושכת. פעם בכמה ימים היה מתקשר 'הרב הורוויץ: ומועבר ישירות לרבי. הרבי היה מתאם אתו את שעת הביקור בביתו, ואיש לא ידע ולא ראה, לא שמע ולא הכיר…

היתה זו שעת ערב מוקדמת, ושוב צלצל הטלפון של הגבאי. על הקו היה 'הרב הורוויץ' בכבודו ובעצמו. 'בבקשה, בבקשה', אומר הגבאי ביראת כבוד, ומעביר את הטלפון אל הרבי. הרבי סיכם עם ׳הרב הורוויץ' את שעת ביקורו, והמשיך בסדר יומו, כרגיל…

אלא שאותו ערב, היה עומס עצום בקבלת הקהל. רבים רבים שיחרו לפתח בית הרבי, והרבי הקשיב לכל אחד בסבלנות נדירה. רק אחרי אחרון פוקדי בית הרבי, בשעת ליל מאוחרת מאוד, סיים הגבאי את עבודתו, ועדיין – עייפותו עשתה את שלה, והוא התמהמה קמעא עד שיצא מבית הרבי…

אך יוצא הגבאי, ועיניו נקרעות בתדהמה. לנגד עיניו הוא רואה את לא אחר מאשר 'זעליג׳(שם בדוי) מעבר לכביש, בדרכו לבית הרבי…

מבטו ההמום לא נרגע, אולי אף החמיר, כשעקב בעיניו וראה כי אכן כן – ׳זעליג' מועיד את פעמיו לבית הרבי… כאן הוסרה המסכה, ובנקודה זו נודע הדבר:

היה זה לפני כמה שנים. יהודי אומלל ושבור לב בשם 'זעליג' היה מגיע אל הרבי בקבלת הקהל, מבקש להיכנס לשוחח. רגע אחרי שנכנס – היה נשמע טון דיבורו הגם למרחקים, כאשר הוא מכלה את זמנו של הרבי לריק, בדיבורי שטות והבל שאינם תואמים למעמדו…

'זעליג' לא היה אשם. תלאות החיים הפכוהו לכזה. אדם שבריאותו הנפשית לקויה במידה חמורה לא עלינו, אי אפשר לבוא אליו בטענות כאשר דווקא צעקות ודיבורי הבל בחדרו של אדם גדול והדור בישראל מרגיעים את נפשו הסוערת… כך מצא ׳זעליג' לעצמו מקום להשתחרר – הגיע לבית הרבי בקבלת קהל, נכנם פנימה כאחד האדם, ובתוככי החדר היה מבצע את זממו ־ צועק ומפטפט, פעמים מבייש ומנדנד, וכך בא על סיפוקו…

כשהדבר נשנה כמה וכמה פעמים, הבינו הגבאים'עם מי יש להם עסקי. בפעם הבאה שדמותו של 'זעליג' נראתה, ניגשו אליו ודחו אותו בטון מכובד אך אינו משתמע לשתי פנים. תחילה ניסו לדחותו בנעימות, וכשהדבר לא עלה בידם – נאלצו לפעול בתקיפות. הן לא יעלה על הדעת שאדם יטריד בחינם את הרבי ואין פוצה פה?! אלא שיזעליג, זה, מצא לעצמו דרך לא דרך, הצליח להגיע אל הרבי, ואף התאונן על הגבאים שמקשים עליו להגיע אל הרבי… או אז, סיכם הרבי עמו את סוד חייו: מעתה לא ייקרא שמו עוד 'זעליג', כי אם 'הרב הורוויץ', ומעתה, יוכל להתקשר לגבאים ככל שירצה, יזדהה בשמו החדש שהפך לקוד האישי הסודי שלו, והרבי יורה לו מתי לבוא…

תקופה ארוכה, כאמור, נמשך ההסדר המדובר. 'זעליג' עבר שינוי השם ל'הרב הורוויץ', והרבי המשיך להזמינו אליו לשיחות אישיות בתנאי אח״מים, כדי לשמוע את תלונותיו, להקשיב לצעקותיו, להאזין להבליו… הכל, כדי שהרב הורוויץ יוכל להמשיך במלאכתו להטריד את הרבי, וכדי שהגבאים לא ימנעו בעדו, הוא מקבל 'שינוי השם' לקוד סודי אישי.

סבלנות. איזו מידה נפלאה, יקרה ונדירה. משה רבנו, גדול המנהיגים הדגולים, הצטיין בהיותו עניו מאוד – שפל וסבלן. זו תכונה אמיתית הנדרשת למנהיג, וככל שהוא גדול יותר – היא נדרשת במידה רבה יותר – פשוט להיות סבלן! כולנו מנהיגים. ראשי משפחות, מובילים בחברה, אומרי שיעורים. מנהיג אמיתי, ואדרבה, ככל שהוא גדול יותר – הוא מוכן לסבול הטרדות, נדנודים, בושות, בזבוז זמן והתעסקות עם אנשים שאינם לפי כבודו. המעמד אינו משתק תפקיד, גם לא הדרגה הרוחנית. ההיפך – ככל שאלה גדולים וגבוהים יותר, כך מתרבה הסבלנות וגדלה הענווה, היכולת לסבול כל יהודי באשר הוא!

 

 

וזאת הברכה – שמחת תורה

פני יהושע ופני משה

הקפות שניות

 

הבוקר סיימנו את התורה בשני אישים במשה רבנו וביהושע בן נון. שניהם היו אנשי אלוקים גדולי העם מוריו ומדריכיו, בכ"ז באו חז"ל ונתנו תואר מתאים לכל אחד מהם.

עה"פ "ונתת מהודך עליו" [במדבר כ"ז] דרשו "ולא כל הודך" זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה [ב"ב ע"ה].

את משה המשילו לחמה ואת יהושע ללבנה. כידוע ללבנה אין אור משלה היא רק מעבירה את קרני השמש לארץ ולדרים עליה. היא אמנם מאירה ומשפיעה רבות על החיים, אבל כל זאת בתנאי שהיא תפנה את פניה כלפי השמש ואין דבר החוצץ בינה לבין החמה, אז היא זורחת. אבל אם נכנס איזשהו גוף וחוצץ בין שני המאורות האלה – נוצר ליקוי לבנה והיא נשארת לעיתים גוף אפל שאין בו כל תועלת.

כך הוא היחס לפי חז"ל בין משה ליהושע.

משה הנחיל לנו את התורה ויהושע הנחיל לנו את הארץ. עיקר האור בא ממשה ותורתו מאירה את יהושע וכיבושיו, ללמדך שארץ ישראל שנכבשה בידי יהושע איננה יכולה לזרוח בלי תורת משה.

כל עוד קיים גוף שיחצוץ בין הארץ לבין התורה אזי גם הארץ הקדושה תיפגם ותלקה. בודאי שעם ישראל בלי ארץ ישראל הוא תמיד בסכנה. הוא תמיד חשוף לטמיעה והתבוללות, כי אינו יכול לפתח את חייו באופן חופשי וטבעי לפי תכונותיו וכשרונותיו.

אולם בד"א כשהארץ עומדת ופניה מול השמש מול תורת סיני, אז היא מקבלת את ערכה האמיתי.

אבל אם הארץ פוזלת לעברים אחרים היא נעשית אפילה ועצמאותה נמצאת בסכנה.

[ואם נרצה יש כאן רמז לכל ענייני הארציות, שכולם צריכים להיות מנווטים ע"י התורה, כמו שהארץ מופנית לשמש ומקבלת אורה]

ההקפות השניות שאנו עורכים עתה באים לתת ביטוי לתנועה המתמדת של תורתנו הקדושה דוקא בעת שאנו פונים מהקודש אל החול להראות שהתורה ומצוותיה חיים ותוססים בקרבנו גם בשעה שאנו נמצאים בעולם העשיה והיצירה, בכך אנו מאירים את הארץ ויושביה באור הנכון.

אם נסיע נכונה את התורה ממקום למקום בא"י כשם שאנו עושים זאת בהקפות השניות אז יקבלו חיינו את ערכם האמיתי בעולם הגדול.

ולכן נוהגים להוציא את הספר תורה לרחובה של עיר, כדי לומר שאנו מאירים לחוץ – אל כל ענייני הארציות, ולכן עושים הקפות שניות, כדי לומר שאין התורה ספונה בתוך ד"א של החג והיו"ט המרוממים, אלא יוצאת ומשפעת לימי החולין, ומנווטת את כל המעשים של האדם – אף מעשי החול מקבלים מימד של קדושה.

חלק ב' – שמחת תורה בית אליהו תשע"ב

פליאה דעת נשגבה היא מהו הקשר המאגד בין האתרוג והערבה? מהו הדבר המאחד את הללו ש'אין בהם' כלום עם הללו שיש בהם' הכל אתמהה?

אתרוג מפואר זה אשר גם טעם ערב וגם ריח ניחוח יש בו מה לו ולצרה הזאת לכפר על אותה ערבה עלובה אשר לא טעם ולא ריח יש בה?

זאת ועוד לכאורה ברור כי מי שזקוק לכפרה הרי הם אלו ש'אין בהם' אלו שחסרה להם תורה, אלו שחסרים להם מעשים טובים, ובוודאי אלו אשר גם שניהם אין בהם ואז הטוב יותר מכפר על הטוב פחות.

ברם הלשון הסתמית והכוללנית "והן מכפרין אלו על אלו" יכולה לשאת גם משמעות נוספת מעילא לתתא ומתתא לעילא כלומר גם הטובים מכפרים על הרעים וגם הרעים על הטובים נשאלת אם כן השאלה היתכן כיצד אתמהה?

 

כדי להבין שמץ מושג בענין נעלה זה באנו לכלל דבריו של הגאון הקדוש מאפטא בספרו "אוהב ישראל" ופרשת קרח המבאר כיצד יכול הצדיק להיבנות מן הרשע.

 

זה ודאי כי כאשר מוכיח הצדיק את הרשע והלזה מטה לבו למוסר מקבל את התוכחה מיטיב את דרכיו ומשפר את מעשיו כי אז ודאי צמחה מכך תועלת עצומה לשניהם לרשע על אשר שב ולצדיק על אשר השיב וגדול המעשה יותר מן העושה הוא הדין כאשר מכניע הרשע את עצמו תחת כפות רגליו של הצדיק תומך בו מסייע לו מיטיב עמו בגשמיות ועושה שרות כלשהו למענו כי אז תיקון גדול עשה הרשע לנפשו והעלה בכך את נשמתו מן הדיוטה הנחותה בה היה שרוי כלפי מעלה חזקה עליה על 'ערבה' כזו המתקשרת אל האתרוג בדרך של הכנעה והתבטלות כי תגיע בסופו של דבר לתיקונה השלם ותתייצב על מדריגה נאותה בסולם עבדי ה'. מעשי רב בסיפורת היהודית המקורית מלמדים על עובדות כאלו למכביר

 

אלא שבא הצדיק מאפטא ומחדש כי גם כאשר קץ הרשע בתוכחתו של הצדיק ואינו מקבלה או אף יתירה מזו כאשר הרשע מציק לצדיק ומסב לו יסורים גם אז יוצא הצדיק מורווח ונשכר מכך. הכיצד?

 

שכן בכל צדיק טרם בואו אל מדרגתו המושלמת שהיא ביטול הרע עקירתו משורשו והפיכתו לטוב המוחלט טמון גם "ניצוץ רע" הלא המה אותם שורשים ונטיות לרע אשר עמהם שומה עליו להתמודד ללא הרף לגבור עליהם ולנצחם כי כך מתוך התמודדותו המתמדת והתגברותו העקבית יגיע בסופו של דבר אל המדריגה העליונה הנכספת

 

מאידך גיסא בכל רשע להבדיל טמון "ניצוץ טוב" שהרי הרע כשלעצמו איננו בר קיום כלל ועיקר הרע המוחלט מתייחס אל ה"סיטרא דמותא" אשר שום שמץ של חיות וקיום אינו בנמצא שם ולכן כאשר מגיע הרשע לדרגה כזו הריהו בטל מאליו ונעקר מן העולם זכות הקיום של הרשע נובעת מאותם מצוות קלות ומעשים טובים המזדמנים לפניו באקראי וכאשר הוא מקיים אחד מהם ולוא אף בשוגג ובהיסח הדעת הריהו מתקיים והולך ימים ארוכים מכוחו של אותו ניצוץ קדוש שנדבק בו עקב אותו מעשה טוב.

מעטים הם הרשעים שכיבו כמעט כל זיק יהודי.

 

המעשה עם הדובנ'ר שמסר דרשה ולאחריה אמר לו פוקר א' שאין לרב ירא"ש… מנין לך? שאל הרב. מדברי חז"ל השיב הלה… חז"ל הרי אומרים שכל שיש בו ירא"ש דבריו נשמעים ועושים רושם, ואילו דבריך לא עשו עלי שום רושם… א"ל הרב אמשול לך משל למהד"ד… משל לא' כפרי נבער שראה בעיר הגדולה מפוח, והחליט לקנות כמויות גדולות כדי למכור בעירו. הוא קבע יום שבו יראה לכולם את ההמצאה החדשנית הפוטרת את כולם מעול שפשוף האבנים עד להוצאת הניצוץ והבערת האש. כשהגיעו כולם לקח גחלים מן השק והניח על הקרקע והחל לנפוח במרץ… המפוח עשה רוח, הפיץ אבק, אך אש לא נדלקה… רק רגע, לא להתפזר, זה כנראה מקולקל, לקח אחר והחל שוב… וכך גם את השלישי והרביעי, אולי נגמרו להם הבטריות, עד שלבסוף הגיע למסקנה שהעירוני ראה כפרי נבער ו'דחף' לו את כל המקולקלים. הוא שב בזעם לעיר וקבל על כך שרימו אותו! כיצד נהגת? שאל המוכר. והוא הסביר לו. מה? לא הבערת אש? כיצד המפוח יפעל? צריך קודם ניצוץ, אזי יש כח למפוח לפעול ולהופכו לאש להבה. בלי ניצוץ גם שבוע לא יעזור…

כך גם בעניינך, דברי חז"ל נכונים באדם שלא כיבה את הניצוץ היהודי האחרון שבו, אך אתה כיבת אף את הזיק היהודי האחרון, כיצד דברי יפעלו עליך?

 

נחזור לענין. לכל יהודי יש זיק וניצוץ קדוש המושכו לעשות רצון ה'. אצל הרשע הוא כלוא ואינו מסוגל לפעול.

 גם כאשר אדם מצד הקדושה נכשל חלילה בחטא הריהו גורם לנפילת ניצוצות קדושים אל ה"קליפה" ומשם יניקתה וחיותה ועל זה ידוו כל הדוויים כידוע ה"ניצוץ הרע" השוכן בקרבו של הצדיק נתון בו כביכול כבתוך צינוק וחש את עצמו באי נוחות מתמדת שכן כל אימת שמבקש הוא להתעורר ולתפקד מיד מתגבר הצדיק כנגדו דוחקו לקרן זווית כופה אותו ומכניעו כך בדיוק חש גם ה"ניצוץ הטוב" אשר בקרב הרשע כאשר נפגשים הצדיק עם הרשע ובאים לכלל חיכוך באחת מן הדרכים הנזכרות אם על ידי תוכחה שאינה מתקבלת או על ידי רדיפת הצדיק והצקה לו מיד מוצאים לפניהם שני ה"ניצוצות" הנגדיים הזדמנות למילוט ה"ניצוץ הטוב" שבקרב הרשע מוצא לפניו צדיק שכולו קודש והוא תאב ומשתוקק להידבק בו הריהו פורח אפוא מקרבו של הרשע ועובר לשכון כבוד בחיקו של הצדיק את אותה הפעולה עושה גם ה"ניצוץ הרע" שבקרב הצדיק בעוברו לשכון בחיק הרשע הוא שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא חגיגה טו א "ברא צדיקים ברא רשעים ברא גן עדן ברא גיהנום כל אחד ואחד יש לו שני חלקים אחד בגן עדן ואחד בגיהנם זכה צדיק נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חברו בגיהנום אמר רב משרשיא מאי קראהו היכן נרמז הדבר בפסוקו גבי צדיקים כתיב ישעיה סא 'לכן בארצם משנה יירשו' גבי רשעים כתיב ירמיה יז ומשנה שברון שברם"' מילים מפורשות 'משנה יירשו' לזה וימשנה שברון' לזה

 

מעתה יובן היטב גם "יחס הגומלין" המופלא שבין האתרוג והערבה יכולה הערבה שתיבנה מן האתרוג וייבנה גם הוא ממנה כי אז יתעלו שניהם במדרגותיהם יעפילו מעלה מעלה במעלות קדושים וטהורים וינחלו שניהם גן עדן אך אפשר כי תסרב חלילה הערבה להיבנות כפי שקורה לה בהיפרדה מעל האתרוג ביום הושענה רבה ואז שווה היא להטחה נמרצת וחביטה ארצה כי אז ייבנה האתרוג מעצמו ויטול חלקו וחלקה גם יחד בגן עדן

לכן כדאית לו לאתרוג ההקרבה העצומה המתבקשת הימנו להתאגד יחדו באגודה אחת עם ערבה חסרת טעם וריח שהרי בסופו של דבר אמור הוא לצאת מורווח ונשכר מכך בכל אופן ובכל מצב זה שהקדוש ברוך הוא כביכול אומר "יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו " 'אלו על אלו' ממש באורח דו סיטרי במשמע לא רק האתרוג מכפר על הערבה אלא גם הערבה מכפרת על האתרוג אף אחד מארבעת המינים אינו נוטל אם כן מבלי לקבל

ומכיון שהצדיק מתעלה גם השכינה הקדושה כביכול מתעלה יחד עמו שהרי הצדיקים "מרכבה לשכינה" הם כמו שאמרו בראשית רבה מז "האבות הן הן המרכבה" הוא שהקדוש ברוך הוא אומר עוד "ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה הדא הוא דכתיב עומד ט 'הבונה בשמים מעלותיו' ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר שם 'ואגודתו על ארץ יסדה"' ללמדנו עד היכן מגיע כוחה של אחדות וכל הדברים הללו מבוססים על מה שראיתי מפרי עטו של הסופר הדגול הרב מ גרליץ נ"י בתוספת נופך

 

הקשר לשמחת תורה:

 

אחז"ל יש ששים ריבוא אותיות בתורה. כל אחד מישראל הוא אות בתוה"ק. קב"ה ואורייתא וישראל חד הם.

 ס"ת חסר אות אחת הרי הוא פסול. כך ישראל ערבים זב"ז, וקשורים זל"ז, וזקוקים זל"ז.

אחרי שהגענו לאחדות בחג הסוכות, כפי שאחז"ל שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת, עתה אנו ראויים לחגוג עם התורה הקדושה, שכעת הושלמה על ידי כלל ישראל.

 

זאת ועוד, לאחר האחדות שהפגנו בחג הסוכות בכך שכל המינים הצטרפו יחד, אנו חוגגים עם התורה הקדושה כדי לרמז שכל האחדות יש לה תוקף אם היא בכפוף לתורה"ק. אולם אם בשל האחדות צריך לוותר על מצוות התורה ושלימותה, הרי זה קשר רשעים ואינו מן המנין.

 

לזה בא לרמז שמחת תורה. בשמחת תורה אנו רוקדים מסביב לס"ת. למעגל אנו מצרפים את כלל ישראל, מבלי לבדוק בציציות. מעגל– אומר המהר"ל – מבטא שלימות. אחדות. אנו מעגל אחד.

אולם כמה סמלי, במרכז המעגל – התורה הקדושה. לומר לך – שלימות ואחדות – כן, אך במרכז חייבת להיות התורה הקדושה.

אחדות מתוך 'ויתורים' ו'התגמשות' בנושאים הלכתיים אינו אחדות ושלימות אלא חורבן.

 

הערבה חייבת לבוא ולהתחבר לשאר המינים ואז להיות מושפעת. לא כ'מאן דאמר' בפני עצמו. אין כאן 'צו פיוס', שמשמעותו טשטוש גבולות ותחומים, הסתרת המפריד, תוך רצון להבליט את השווה, אלא מקום השפעה מהשלם על החסר. מבחינת האתרוג על בחינת הערבה.

לרחוק ממצוות אין מה להשפיע ולתת לשומר התורה והמצוות. אם יש דבר טוב – הוא כבר ישנו בתורה, והתורה מצוה עליו. אין אין ציווי כזה בתורה- אזי אין הוא דבר טוב. כך שהשפעה יכולה להיות חד סטרית בלבד.

התורה במרכז – וכולנו סביבה!

תוספת מפנינים שבועות תשע"ב.

ואין יותר מתאים מכאן בכדי להביא את הסברו הנפלא של הגה״ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי״ע, על מאמר חז״ל (זבחים קטז.) ״כשניתנה תורה לישראל נתקבצו אומות העולם אצל בלעם הרשע ושאלו אותו שמא מבול בא לעולם? אמר להם: ״ה׳ עוז לעמו יתן. פתחו כולם ואמרו: ה׳ יברך את עמו בשלום״. ויש להבין, למה דימו אומות העולם כשניתנה התורה שהיה הקב״ה מביא מבול על העולם? ומה היה תשובתו של בלעם אליהם? אלא ענה והסביר: שאחדות בין הבריות נובעת לפעמים בגלל סכנה משותפת, כי בעת צרה מתקבצים הרבה כיתות נפרדות ועושות שלום ביניהן כדי שינצלו מהצרה. אמנם, אין זו אחדות אמיתית. ועד שעת מתן תורה לא היה זמן שהיו כל הברואים יחד בשלום, רק בשעת סכנת המבול נתקיים ״וגר זאב עם כבש״ כששהו ביחד בתיבת נח. אבל אין אנו מצפים לשלום כזה, אלא לשלום אמיתי שישלוט גם בשעת רגיעה ושלוה.

ולכן כשקיבלו ישראל את התורה באחדות שלימה כאיש אחד בלב אחד – ראו זאת האומות וחשבו אולי חשש סכנה גורם את האחדות – ״שמא מבול בא לעולם״, השיב להם בלעם: ״ה׳ עוז לעמו יתן – אחדות זו היא אחדות אמיתית, היא אחדות מפני שה׳ נתן את עוזו – את התורה לעם ישראל, והיא זו שמאחדת אותם במטרה המשותפת לקבל את התורה שניתנת לקיום אך ורק באחדות כלל ישראל, כששמעו זאת אומות עולם, מיד פתחו ואמרו: ״ה׳ יברך את עמו בשלום״ – כי השלום הזה אין הוא תוצאה של קללה, אלא, ברכה יש בו…

 

וזאת הברכה – שמחת תורה

שמחתנו באמיתות התורה

בספר ונתיבות אור" מסופר כי פעם אחת נראה הג"ר ישראל מסלנט זצ"ל ביום שמחת תורה כשפניו נפולות והוא עצוב שאלוהו מקורביו לפשר הדבר שכן יום שמחה הוא לישראל ומדוע אינו שמח בשמחת התורה ענה להם במתק שפתיו "הנה אם תהיה לאדם שמחה מהולה בצער והצער והשמחה הם משני דברים נפרדים השמחה בדבר האחד תפיג בוודאי מעט את דאגתו וצערו מהדבר השני שונים הם פני הדברים כאשר הצער והשמחה הם באותו דבר עצמו כגון אדם שיש לו בן יחיד מצטיין בחכמה ביראה ובמידות טובות ומתקיים בו 'בן חכם ישמח אב' והנה חלה הבן במחלה מסוכנת היעלה על הדעת לומר ששמחת האב בבנו תפיג את דאגתו ועצבונו ממחלתו הרי אדרבה ככל שישמח בבנו ובמעלותיו כן יוכפל צערו ויגונו על מחלתו

כן הדבר היום המשיך הגרי"ס ואמר היום יש לנו לשמוח בתורתנו הקדושה אולם בד בבד עם השמחה מתעוררים רגשי הצער על שבעוונותינו הרבים התורה גוססת רחמנא ליצלן שכן הוגיה ומקיימיה מתמעטים והולכים מיום ליום ולפיכך ככל שיגביר האדם את שמחת לבבו בתורתנו הקדושה כן יתעוררו בקרבו רגשי צער ויגון ממצבה הנורא

משסיים הגרי"ס דברים אלה המשיך והעלה דברי נועם ומתיקות כיצד למצוא מקום לשמחה בתורה על אף המצב הקודר הזה הגר"י ניימן זצ"ל המביא דברים אלה בספרו "דרכי מוסר" תורם גם הוא את חלקו בליבוי ניצוצות אש השמחה גם בעת הזאת שנתמעטו לומדי התורה ומקיימיה לדבריו יש הבדל מהותי בין הצער והשמחה הפוקדים את אבי הבן היקר שחלה לבין ענין השמחה בתורה בזמננו השמחה והצער הפוקדים את האב נובעים באמת ממקור אחד ולפיכך אין השמחה מכבה אפילו מקצת מן הצער אבל השמחה בתורה והצער על העדר כבודה אינם קשורים זה בזה ולפיכך יש מקום לשמחה שתגאה ותגבר ותפיג את התוגה והצער

הסברם של דברים קו ברור מפריד בין אמת לבין שקר האמת היא מציאות קיימת גם אם אין איש מתיחס אליה לעומתה השקר אין לו מציאות כלל רק כאשר משתמשים בו הוא קיים אך כאשר יחדלו להשתמש בשקר לא תהיה לו כל אחיזה במציאות האמת היא מציאות בפני עצמה ולכן הקב"ה הוא "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא" הוא אינו זקוק לנבראים וגם לא נתווסף לו מאומה במה שעובדים אותו כמו שנאמר "אם צדקת מה תתן לו" איוב לה גם אם אין אנו עובדים אותו אין אנו פוגמים בו ח"ו מאומה אלא אנו נפגמים האמת אינה נפחתת כלל במה שאין משתמשים בה בזה יש לבאר את מאמר חז"ל שהתורה נבראה לפני בריאת העולם כי התורה היא אמת ואינה תלויה בשום נברא ומציאותה היא מציאות קיימת בפני עצמה אם כן התורה לעולם אינה "גוססת" ח"ו אם ישנם רבים הנמנעים מללמוד אותה ומלקיים את מצוותיה הם הגוססים ואפילו מתים ודואב הלב עליהם אך היא חיה וקיימת לעד נמצא שאין השמחה והצער נובעים ממקור אחד השמחה היא עם התורה אשר באמצעותה נטע ה' בתוכנו חיי עולם הצער הוא על האנשים אשר אינם שומרים את התורה אם בו תבוא השמחה ותפיג את הצער שכן חרף המצב של עזיבת התורה התורה שבידינו שלימה היא היה וקיימת לעד ולעולמי עולמים.

 

וזאת הברכה – שמחת תורה

לחבר הרוחני לגשמי [מעיין המועד עמ' תו]

שמחת תורה – יום שבו רוקדים ושמחים עם התורה. אולם בתורה כלל לא מוזכר חג זה כשמחת התורה?

כתוב על השבת ויברך א' את יום השביעי ויקדש אותו. אמרו במדרש ברכו במטעמים. וצ"ב מה הקשר בין מטעמים לקדושה?

משל הבעש"ט לבן המלך שנשלח לסיורים בגבול ונשבה. הסתירוהו בא' הכפרים והתנהגו עמו ככפרי. המלך ביצע חקירות ובירורים עד שמצא את מקומו. הכפריים הוזהרו לשמור על בן המלך, והמשטרה הוצבה כשמירה מרחוק. המלך שלח אליו מברק קצר בדרך לא דרך וא"ל איתרנו את מקומך לא נחסוך מאמץ להצילך. שמור על מצבך הרוחני. הוא רעד בכל גופו. אך לא יכל לשמוח בגלוי, אלא הלך למסבאה הסמוכה לרקוד ולשמוח עם כולם.

הם ראו את שמחתו וסברו שהוא כבר התערה כאן. אולם הוא שמח על הצלתו הקרובה. הם שמחו ביין ובשיכר…

ה' שלח את הנשמה בת מלך לעולם החומרי המגושם. הגוף אוסר אותה. אולם היא מזמנת את הגוף למשתה, ושניהם יוצאים במחול. הגוף ביינו, והנשמה ביוצרה. נגילה ונשמחה בך!

ראו חכמים את שמח"ת בלא מצוה יחודית, ואמרו אין המטרה שמחה לשם שמחה, אלא 'שמחת תורה'! תשמח בתורה הקדושה!

וזו עניינה גם של שבת. תשמח בסעודה ובמטעמים. כהכנה ל'ויקדש אותו'.

ואם יאמר האדם מה לי ולשמחה בתורה? הרי אינני מלומדיה עד היום?

אומר השרף מקוצק [מעיין המועד במאמר אחר] שהשמחה אינה על מה שלמדנו, אלא על ההזדמנות לפתוח דף חדש! מבאר הסוכוטשובר שאמנם בכל יום אפשר לפתוח דף חדש, אך דוקא עתה אנו ראויים לכך יותר משום שהזדככנו בר"ה ויוה"כ!

המעשה ברבי חיים זייצ'יק ר"י בוצ'אץ' שבפולין שנשלח לסיביר והיו מרכיבים כל יום שלשים וששה טאנקים בידיים קפואות וללא מזון מספיק. אך המים היו באושים והיה צריך לילך שלש ק"מ ולהביא מים מהבאר. הגר"ח התנדב להיות זה שעושה זאת. מדוע? הם הוזהרו שלא להגיע לכפר הסמוך בשום אופן. והוא כל יום היה רץ מניח את הדליים ורץ לכפר הסמוך ועובר מדלת לדלת ושב. עד שיום אחד הגיע לבית וראה שם מזוזה ודפק בדלת. הביאו לו פת לחם. הוא דחה אותה בנימוס. אולי יש לכם ספר? שאל. יש איזשהו ספר, אך אנו צריכים אותו. הם הוציאו גמ' נדרים נזיר, הוא התחנן אפילו לדף אחד, וכשראה שיש שם ב' מסכתות התחנן שיתנו לו אחת ותשאר להם אחת. הם התרצו. לא היה גבול לשמחתו. הוא הסתיר היטב את המסכת, ומכאן ואילך כבר לא חש במה שקורה סביבו. הוא והגמ'. הוא שמר עליה מכל משמר, אם לא – היו עובדי הכפיה מגלגלים ממנה דפים תחליף לסיגריות… בשמחת תורה הוא אחז את הגמ' ועשה עמה הקפות! ברוך אל' שבראנו לכבודו!

 [מעין המועד בענייני סוכות:]

כל החגים מאופיינים ע"י עבודות האדמה. פסח חג האביב, התבואה באיבה. שבועות חג הקציר, סוכות חג האסיף, האם אנו עם של חקלאים? מדוע הקשר תמיד לעבודות האדמה? [ע"ש שקישר זאת ברעיון יפה לצמיחת האדם והתחדשותו כו' אולם אנו נקשר זאת למאמר כאן] כשאדם קוצר, אוסף את התבואה, יש לו שמחה, הוא סוף סוף מכניס ממון, יש לו שמחה במתת ה'. הוא רואה את התבואה באיבה, הוא קוצרה, והוא מכניסה לאסם. דא עקא שזו שמחה גשמית, חומר נטו. מצוה הקב"ה על האדם לקחת את השמחה החומרית הזאת ולצרף לה מימד רוחני ולהפוך אותה לשמחה רוחנית. שלא תהיה זו שמחה בדולרים הנכנסים לכיסו, אלא 'נגילה ונשמחה בך'! כשהלב רחב לשמחה בשל העניין הכספי אזי יש מקום לנתבה לרוחניות. לעבודת ה'.

דף חדש- פנינים שמיני תשעד

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל (ט. א) שמיני למלואים, הוא ר"ח ניסן, שהוקם המשכן בו ביום (רש"י). תמה הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע – הרי אמרו "כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער", ומה היה הצער ביום הקמת המשכן?

הרה"ק בעל האמרי חיים מויז'ניץ זי"ע יישב את הלשון "ויהי – צער", באומרו כך: ישראל קדושים! רק שבעה ימים יש להם. האדם מתלכלך יום אחרי יום באבק החולין ובעוונות, ושכבת הלכלוך מצטברת ותופחת מיום ליום, לא דומה אבק של יום ראשון לאבק של יום השישי, אלא מה! לבסוף בא יום השביעי, שבת, והאדם רוחץ ומיטהר בו מכל האבק הרוחני, "פנים חדשות באו לכאן" ומתחיל דף חדש בחיים, ולמחרת אינו זה יום שמיני, אלא יום ראשון! ואולם כשלא רחץ וטהר, בא שבת וחלף עליו בלא רושם, הרי השכבה הקודמת של האבק והזוהמה נשארה בעינה ומוסיפה עוד לתפוח עד לאימה, ויום ראשון הוא יום שמיני, המשך לשבוע הקודם… ועל כגון זה בוודאי יש להתבטא בלשון צער: "ויהי"….

 

וזאת הברכה – שמחת תורה

הסכם יששכר וזבולון

"שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך" לג יח

מדוע זבולון שמח דוקא בצאתו ואילו יששכר באהלו? מבארים, שזבולון בעוה"ז בצער שנותן חלק מממונו ליששכר, ואילו בעוה"ב הוא ישמח, אולם יששכר כאן שמח, שמקבל מזונו מזבולון, אולם בעוה"ב הוא יתעצב שחלק מתורתו ניתן לזבולון, וגם אם מקבל שכרו מושלם מ"מ חסר בלימוד תורה בצער. נמצא שזבולון שמח בצאתו מן העולם בלבד, ולא כאן, ויששכר שמח באהלו כאן, ולא בצאתו מן העולם… [שמעתי]

המעשה עם הגר"ח ולז'ין שפשט לו חייט פשוט שנפטר מן העולם ספק בענייני שעטנז שנחלקו בו גדולי הדור, ולפליאת הרב הסביר שמשמים לימדוהו כל התורה היות ותמך בת"ח שעוסק בתורה. הגר"ח אמר ידעתי שכן הוא, אך לא ידעתי שזה קורה כ"כ מהר….

הקושי של התמכין דאו' שנפלו וניזוקו בקרב של יעקב עם המלאך. נפילתם בבורסה ובמפולת של הנדל"ן הגם שהיו תורמים- שאלו זאת את הגראי"ל שטיינמן והוא השיב תראו לי את העשיר שהיה נותן מעשר… אברך שמרויח אלפיים ₪ נותן מעשר מכספו ללא ערעור, אך האם העשיר שהרויח מאתיים מליון נתן עשרים מליון לצדקה!? אם נתן שני מליון כבר הוא מרגיש כנדבן גדול וכותבים עליו רודף צדקה וחסד ושאר תוארים וכו' הגם שהאברך הפשוט נתן יחסית הרבה יותר ממנו! אלא שהנסיון שלו אמנם קשה יותר.

"נשים במאי זכיין" [מלק"ט]

"שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך" לג יח "שמח זבולך בצאתך מן העולם ומדוע מפני שיששכר באהליך" מדרש בבואו להרים את קרנם של תמכין דאורייתא ולשבח את הנשים אשר במסירות נפש מאפשרות לבעליהן ללמוד אמר מו"ר הגר"א לופיאן זצ"ל "לב אליהו" ויגש התגשמות תקוותו של זבולון וכמוהו ישנם "זבולונים" רבים בכל דור לחיי העולם הבא מובטחת בגין דאגתו לסיפוק צרכיו של יששכר על כן יכול הוא לשמוח בצאתו מן העולם משום שישיבתו של יששכר באהלה של תורה נחשבת לישיבה "באהלך" באהלו של זבולון שגרם את ישיבתו הגמרא אומרת "נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" שרכות יז מפרש רש"י שם שזכותן של הנשים באה מכח היותן מביאות תינוקות של בית רבן אל רבותיהם שהיו יושבים בבית הכנסת וכן בזכות היותן ממתינות לבעליהן ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת ר' יהונתן מפראג תמה על שאלת הגמרא "נשים במאי זכיין" ן הרי זכויות רבות יש לנשים שכן הן מוזהרות על כל מצוות לא תעשה ומחויבות כאנשים בכל מצוות עשה שלא הזמן גרמןז אמנם משיב ר' יהונתן על תמיהתו גם אם הן מצוות במצוות רבות מכל מקום ממצוות תלמוד תורה הן פטורות שאלת הגמרא מופנית כלפי זכות מיוחדת זו זכות לימוד התורה כיצד היא נרכשת על ידי הנשים ועל כך באה התשובה שגם הן זוכות בזכות גדולה זו על ידי החלק שיש להן בלימוד התורה של בניהן ושל בעליהן לא זו בלבד שיש להן חלק בזכות לימוד התורה מבחינה מסוימת חלקן אף גדול משל האנשים לפי שנאמר "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול" תהלים קיט נאמר כאן "שלום רב לאוהבי תורתך" ולא נאמר "ללומדי תורתך" שכן "לומדי תורתך" לא היה כולל את הנשים הפטורות מלימוד תורה עכשיו שנאמר "אוהבי תורתך" גם הן בכלל הברכה שבפסוק ולמעשה מבחינה מסוימת חלקן של הנשים בלימוד התורה גדול יותר משל האנשים כי הלומד עצמו עלול להכשל ח"ו בעוון ביטול תורה וכשם ששכר תלמוד תורה כנגד כולם כך עונש ביטולה שקול כנגד שאר עוונות אבל בסיועה של האשה יש רק את השכר בלי העונש היא יכולה לרכוש לעצמה זכות בתורה על ידי אהבת התורה כאשר היא ממתינה לבעלה ומאפשרת לו ללמוד עם זאת "אין למו מכשול" ביטול תורה של הבעל אינו נזקף לחובתה על זה נאמר "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול"

 

באחת משיחותיו סיפר מו"ר הגר"א לופיאן זצ"ל סיפור מופלא הנוגע לעניננו על מנת שלא לפגום בדיוקם של דברים הועתק כאן סיפור זה מהפתיחה לספר "לב אליהו" חלק א עמ' "כעת נספר מעשה נורא אשר גם מרן זצ"ל הגר"א לופיאן מעורב בו כפי שיובא להלן ויש בזה יסוד נשגב וענין מוסרי גדול אשר שמעתי מפי מו"ר הגה"צ ר' אליהו הכהן דושניצר זצ"ל מנהל רוחני בישיבת לומז'ה בפתח תקוה וההכרח להקדים לזה דברים אחדים

הנה ידוע כי מו"ר הגה"צ הר"א דושניצר היה בין עשרת אנשי כולל לומדי סדר קדשים בראדין שהחפץ חיים זצוק"ל שלח אותם להוציא את הדיבוק מהאשה שהביאוה אל החפץ חיים שיושיענה גם ידוע שהגה"ק מוה"ר אלחנן וסרמן ז"ל היה מספר המעשה בכל סעודת פורים לפני בני הישיבה והיה מאריך בזה כשתי שעות ולכן כשנזדמן לי פעם לשאול על אודות הדיבוק וביקשתי ממנו שיספר לי ענה לי מה יצא לכם מהמעשה הזה זה סתם מעשה וכו' הרגשתי מתוך דבריו כי לא רצה לספר לי מפני שהיה צריך לספר גם מה שהדיבוק אמר עליו כירוש אך אני אספר לכם מעשה כעין זה שיש בו משום מוסר השכל וכך אמר לי סיפור זה יכולים אתם וגם כדאי לספר ברבים ואתם יכולים להקדים כי אני סיפרתי לכם אותו בדיוק כפי ששמעתיו מפי הגאון הנודע בישראל מוה"ר אלעזר משה ז"ל מפינסק וכי אתם מכירים אותי שאיני משקר ח"ו וגם אינני מגזים ולא מוסיף כלל בזה רק חוזר מלה במלה כפי ששמעתי מפי הגרא"מ ז"ל וזה סיפור המעשה איש היה בקלם סוחר ובר אוריין ושמו ר' נטע היו קוראים אותו ר' נשטי" ולו בת יחידה והשיאה לבחור בן ישיבה מופלג ותלמיד חכם ונתן לו נדוניא כמה אלפי רובל וכמה שנים של אכילה על שולחנו וחתנו ישב ועסק בתורה כשנשלם הזמן המדובר וירד הזוג מעל ' לחנו התחילה הבת לטעון טענה של "וכי תאמרו מה נאכלז " והבעל ענה לה שאינו יכול להפרד מהתורה ולעסוק במסחר ולהשליך כל תורתו לים עד שהשיאתו עצה ואמרה אנו נקח את כסר הנדוניא ונפתח בית מסחר ואני אעמוד שם כל היום וווץ משתי שעות ביום שאתה תעמוד ובשאר השעות תוכל להמשיך וללמוד תורתך כמקודם הלה הסכים ועשו כן והנה ג' חדשים הראשונים אמנם נהג כך אבל אחר כך נהיה מהשתי שעות ארבע שעות ואחר כך שמונה וכו' עד שנשקע כולו במסחר ולא היה לו זמן אפילו לפתוח גמרא ויהי היים ובמוצאי שבת קדש בשעה אחת אחר חצות ובחוץ ירד שלג גדול בסופה וסערה אני מספר כלשונו וצורתו ששמעתי מפי מו"ר ז"ל והאשה יצאה לחוץ לשפוך ר רית של מים לא נקיים והנה חזרה וכאילו נחנקת ואינה יכולה לדבר בעלה רץ מיד והבהיל רופא לביתו ולא ידע מה לעשות וכן למחרת וכו' הלך אתה ודרש ברופאים רבים וגם נסעו לעיר ווין וללא הועיל והתחילו לדבר בעיירה אולי זה דיבוק נסעו לעיר סטוצ'ין שם היה מקובל ושמו ר' מגדיל ז"ל שהיו נוסעים אליו בענינים כאלו וכשבאו לפניו שאל להדיבוק איזה דבר ושמעו קול עונה וכידוע בטן החולה מתרוממת כאשר הדיבוק מדבר אבל השפתיים אינו מתנענעות והקול יוצא לשונו של מו"ר ז"ל אז נבהלו כל השומעים ויאמרו אהה הנה הדיבוק אבל הצדיק ר' מנדיל אמר שאיננו יודע עדיין אם כן הוא וישאל לו מי הולך אתך כלומר עם הנפש המגולגלת ויאמר חמישה מלאכי חבלה וישאל מה שמם ויאמר לו כך וכך אז אמר ר' מנדיל כי נכון אמר וכי זהו דיבוק אמתי והתחיל לשאול אותו שאלות כגון מי הוא וכו' ויאמר לו כי היה מלפני כמה עשרות שנים אינני זוכר בדיוק כמה אמר בחור בבריסק ואחר כך נסע לאפריקה והחברים קלקלו אותו שם ועבר רחמ"ל על כל התורה כולה ואחרי זה נסע בעגלה ונפל ממנה ונהרג וכך הוא כבר מתגלגל והולך בעולם עד עכשיו אמר לו מדוע לא עשית תשובה קודם מיתתך וענה לו כי מתוך הפחד והבהלה בעת נפילתו מהשלה שכח מלהרהר בתשובה אחר כך שאל אותו מה לך ולאשה זו כי גרמת לה ייסורים נוראים כל כך והתחיל לצחוק בקול ויאמר אמה של ריבה זו ואמו של בעלה שתיהן כבר נפטרו לעולמן התאמצו בבקשה למעלה בשמים שאני אכנס בה ואגרום לה הייסורים כי לולא זאת לא היתה לה תקומה לא בעולם הזה ולא לעולם הבא מפני שלקחה את בעלה מעסק התורה כיוון ששמעו כך אמר ר' מנדיל להבעל שיבטיח לחזור לתורה והבטיח ור' נאטיל הבטיח כמו כן ללמוד משניות לעילוי נשמתו של הבחור הדיבוק וגם סכום של נרות להדליק בבית הכנסת עבורו אחר כך קיבץ ר' מנדיל בחדרו מנין של עשרה אנשים ואמרו תהלים והוא עמד מאחוריהם ואמר מה שאמר ואת האשה הושיב על כסא באמצע החדר ופתאום התגלגלה מעל הכסא על הארץ ויצא קול אדיר ממנה שמע ישראל וכו' קול שנשמע בכל סטוצ'ין אחר כך פקעה ציפורן הזרת מידה האחת וגם נופצה זכוכית אחת מהחלון ונשתתקה עד כאן סיפר לי מוה"ר אליהו הכהן דושניצר ז"ל וכפל עוד הפעם דבריו ואמר יכולים אתם לספר מעשה זה בשמי ושאתם מכירים אותי שלא אשקר ח"ו וגם אינני מגזים רק מסרתי לכם בדיוק כמו ששמעתי מפי הגאון רא"מ ז"ל והוסיף מו"ר ז"ל בזה דברים וזה לשונו אכן בזמן האחרון שמעתי שהזוג הנ"ל שהם כבר זקנים באים בימים באו לארץ ישראל וגרים בתל אביב ויש להם כאן משפחה גדולה בנים ונכדים גם אתם מכירים אותם אבל לא אגיד לכם את שמם כי זה יוכל להזיק להם לשידוכים ונסעתי במוצאי שבת אחד מפתח תקוה לתל אביב וישבתי בביתם והם בעצמם סיפרו לי כל המעשה כמו ששמעתי מהגרא"מ וכמו שמסרתי לכם" עד כאן דברי מו"ר זצ"ל והנה כשבא מרן ז"ל הגר"א לופיאן לארץ ישראל ואחרי כן כשנתקרבנו אליו וישבנו פעם בחדרו אני ועוד מי שהוא בישיבת קמניץ וספרתי לו את המעשה הנ"ל שאל אותי גמרתם מלספר וכן היה מנהגו תמיד וכן נוהגים כל הקלמאים כדי שלא להכנס לתוך דברי חבירו וכשעניתי כן אמר בזה הלשון "אני שמעתי סיפור זה מפי אבי האשה הנזכרת ר' נאטיל ז"ל בקלם על גדר החצר של התלמוד תורה וכמו שסיפרתם רק בשני שינויים א לא נפל האיש מעגלה אלא נסע באניה וטבע בים ב שהיה הדיבוק צועק לפעמים אצל ר' מגדיל שם בקולי קולות ובפחדים נוראים עד שכל השומעים היו נפחדים ומזדעזעים והיה אומר שמלאכי החבלה מחכים שיצא מגופה של האשה ויקרעוהו לגזרים וכו' כי אין רשות למלאכי חבלה ליגע בנפש הרשע כל זמן שהוא נמצא בתוך גוף חי ואחרי עבור כמה רגעים היה מתחיל לדבר דברי ליצנות וניבול פה באופן מגואל עד שכל השומעים היו סותמים את אזניהם לבל ישמעו דברי נבלותו ושאלו אותו היתכן מלפני כמה רגעים צעקת בפחדים גדולים "גיוואלד" וכעת אתה מדבר דברי נבלה וליצנותז ויען להם בזה הלשון תדעו כי אם אין עושים תשובה ואין נעשים נקיים מהחטא אזי הנפש למעלה מתאוה לרע כמו שהיתה למטה" אלו היו דברי הדבוק והוסיף מרן ז"ל ואמר "מכאן מהו כח התאווה נורא ואיום שאפילו פחד פחדים של חמשת מלאכי חבלה שראה אותם כמובן שבנפש לא שייך ראיה כמו בעיני בשר ואכן כל זה רק כדי לסבר את האוזן ונפחד מהם כל כך ואף על פי כן אינו יכול להתאפק מלהוציא תאוותו מהכח אל הפועל לדבר דברי נבלה וליצנות שהורגל בהם בחייו לו ישמרנו ויצילנו מן החטא" עד כאן דברי מרן ז"ל והוסיף אחד מהשומעים שיש לטעון כן במאמר חז"ל שאמרו "קשורה בו ככלב".

 

 

וזאת הברכה – שמחת תורה

להתאים את עצמנו לתורה

זכינו לעבור את הימים הנוראים, לזכות למחילה וסליחה וכפרה, ואנו מקוים גם להחתם לחיים, זכינו לישב בסוכה בצילא דמהימנותא, בצילו של הקב"ה, ואף זכינו לעסוק בתורה כל ליל הושענא רבא בליל החיתום.

כעת גם זכינו לשמוח בגמרה של תורה ולהתחיל בה מחדש.

אנו אומרים והשיאנו את ברכת מועדיך לחיים טובים ולשלום.

החג הוא בחינה של ברכה שהאדם נושא עמו לכל ימות השנה. עלינו לשמור על התרוממות הרוח, על השאיפות הקדושות לעשות רצונו של מקום להתקרב אליו ולעבודתו, ולשאת זאת עמנו לכל השנה כולה. והשיאנו ברכה זו לכל ימות השנה.

אולם עלינו לדעת שאין די לרקוד עם התורה, עלינו לקבל את התורה עלינו בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו.

מספרים מעשה בשתי אחיות שנישאו, אחת לאדם בעל ממון רב שכל ימיו בעסקים ובמסחר וכיבד את אשתו מאד והיה עונדה בתכשיטים יקרים ביותר, והושיבה בארמון מלכות, ואחותה התחתנה עם כפרי פשוט שאמנם כסף לא היה לו, אך לא חסך ממנה חום ואהבה והיה עושה כל דבריו על פיה ומשתדל לרצותה בכל ענייניו.

 והנה לאחר מספר שנים החליטה הכפרית לבקר את אחותה שבכרך. כשהגיעה ראתה אותה לבושה מחלצות ומקושטת בזהב וכסף. אמרה לה מקנאת אני בך, אחותי, על העושר והפאר לו זכית. אני חייה בבית פשוט כשבקושי מים זורמים יש שם.

אמרה לה אחותי, אל תקנאי בי, אדרבא, אני המקנאת בך, את אמנם לא זכית לכל העושר הזה, אך מה תועלת וחפץ לי בו אם בעלי רוב הזמן אינו איתי, משוטט במסחר בארצות ומדינות, ואף כשמגיע הבייתה אינו מכבדני ומבטל דעתי בכל עניין וחושב שבכסף יוכל לקנות את אושרי… אני חייה בכלוב של זהב. את אמנם חיה חיי פשטות, אך מאושרת עם בעלך שמכבדך ועושה כל דבריו על פיך ומחשיב דעתך בכל עניין.

כך גם יש אנשים שמגיעים לביהכ"נ ומכבדים את התורה ומנשקים אותה ורוקדים איתה, אך התורה יש לה צער מהם. התורה אומרת אמנם בנית לי ארון קדש מזהב, מעוטר ביהלומים, כולו פאר והדר, מטפחות רקומות, ונרתיק כסף, ורימונים יחודיים. אך מה חפץ לי בכך אם אינך שומע בקולי? אם מעולם לא פתחת לקרוא מה התורה מצוה אותך ביום יום? האם זה כבוד יחשב? האם אין הארון כלוב של זהב, כביכול אנו אומרים אנו נכבדך בזהב, אך הכבדי והשארי בארון, ואל תתערבי לנו בחיים, רח"ל?

נקבל עלינו עתה, ברקודים ובשמחה לשמוח בתורה הקדושה כפי חפצה, בקיום מצוותיה, בהתחזקות בעסק התורה, בלימודה, בשמירת מצוותיה, בצניעות, בקדושה, וזה הכבוד הגדול ביותר שהתורה וקוב"ה מצפים לו!

 

 

וזאת הברכה – שמחת תורה

מה בין שמחת תורה לחג השבועות?

אנו בשמח"ת. מהו עניינה, והרי יש את חג השבועות שהוא יחודי לקבלת התורה, ומה עוד יש צורך בשמחת תורה? המשל למלך שנתן ביתו ע"פ בקשתה לכפרי פשוט שלא שמח בחתונתו משום שלא היה בטוח שאינו נופל בפח, ובטח יש לה מום שאל"כ מדוע שלא ישיאה לבן מלכים? ולאחר שנה בא למלך וביקש שיעשה לו חתונה חוזרת. מדוע? התפלא המלך. משום שאז מחמת ספקותי לא באמת שמחתי. כעת שראיתי את מעלותיה של בתך אין קץ לשמחתי ועתה אני מעונין לערוך חתונה ולשמוח בה באמת. עמ"י קיבל תורה בשבועות. ה' חיזר על העמים והם לא רצו לקבל. וה' בחר בנו. עם של עבדים שיצא ממצרים. עע"ז. שבר כלי. ונתן לנו תורתו. כפה עלינו הר כגיגית. אנו לא היינו בטוחים שבאמת נוכל לעמוד בציוויי התורה. אולי אף עם לא רצה אותה ולכן הקב"ה השיאה לנו. עתה בשמחת תורה סיימנו ללמוד את התורה ואנו מתחילים מחדש. כעת נוכחנו לראות שפקודי ה' ישרים משמחי לב. כעת נוכחנו לראות במעלותיה של הכלה המהוללה ובזכותינו הנפלאה. כעת אנו דורשים חתונה מחודשת וכעת אנו באמת שמחים ובטוחים בטיב המתנה, ולכן דוקא כעת אנו רוקדים!

וצ"ב וכי לא ידעו בנ"י את התורה עוד קודם לכן? והרי הכירוה האבות, ואף במצרים שמרו תורה, ועוד קודם מתן תורה קיבלו חלק מן המצוות במרה?

ונלע"ד לבאר ע"פ מש"כ האדמו"ר מרוז'ין [נר ישראל] להקשות מדוע בסוכות אנו מוציאין את שלמה ומכניסים את יוסף, ואלו בברית המילה אנו מברכין את הנימול מי שברך את אבר' יצ' יעקב דוד ושלמה ומוציאין את יוסף?

ובאר שסוכות הינו חג שיש לגויים שייכות אליו בכך שאנו מקריבין ע' פרים כנגד ע' אומות. וזה מתאים ליוסף שאף הוא זן ע' אומות במצרים ומשל עליהן. אולם ברית המילה מבטאת את היחוד שלנו כעם ללא כל דריסת רגל לאומות שאף גוי הנימול נקרא ערל לכך מתאים שלמה שמבטא את הקשר שלנו עם הקב"ה שלימות בלא דריסת רגל עם זר.

ומוסיף ומחדש ששלמה הוא האושפיז של שמיני עצרת.

שאחז"ל שעניניה של עצרת הוא בבחינת עשו לי סעודה קטנה שאשמח בכם בלבד. שמחה שלמה. המסיבה הפרטית שלנו עם הקב"ה . ולזה ראוי שלמה שמבטא את השלימות של השמחה בינינו לקב"ה ללא השתתפות עם זר.

שמח"ת הוא הדביקות שלנו בקב"ה בלא מחיצות וסייגים ללא מורא. מתוך אהבה.

וזהו הביאור במשלו של המגיד מדובנא. אמנם הכרנו את התורה קודם. אך לא ידענו שאין לאומות דריסה בה. חשבנו שגם לאומות אחיזה בתורה, אף הם בדביקות ואהבה עם בורא עולם שהרי י' הדברות נמסרו בפרהסיא, ורק כעת שראינו שאתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו, ואת עשו שנאתי, מדרגת שלמה, שלימות בקרבה לבורא ית', נגילה ונשמחה בך! זו באמת שמחה גדולה ובשבילה ראוי לחגוג ולרקוד עם סה"ת ללא הפוגה.

ולכן אנו חוגגים דוקא עם הספר תורה. הקב"ה מבקש מאתנו שנעשה לו סעודת פרידה. קשה עלי פרידתכם. לאחר שהתפללתם כה בדבקות בסליחות, והשתפכתם בר"ה והתחטאתם בעשי"ת, ובכיתם ביוה"כ נענעתם בלולב וישבתם בסוכה, נידדתם שינה מעיניכם בליל הושענה רבה ואמרתם סליחות, האם כל זה הולך ונשכח, הולך ונטמע בימי החולין? מפטירין כאשתקד? לכן אומר הק"בה כעת תעשו לי סעודה קטנה ובה נשמח יחד, ונטכס עיצה כיצד לשמר את ימי ההתעלות. הדרך היא רק על ידי דביקות בתורה. לכן זהו חג שמחת התורה. רק כך נוכל לשמר את ההתעוררות שלנו לכל ימי המעשה!

היהודי שעבר את האנקיוויזציה ושכל את שני בניו, ואח"כ הגיע למחנה עקורים ושם השתוללה מגיפה, ואיבד את שלשת בניו הנותרים. וולבסוף ה"י נפטרה אשתו. וכשנותר גלמוד פנה הוא לקב"ה ואמר רבש"ע מה עוד תוכל לקחת ממני? הרי לקחת לי הכול. נותר רק לקחת אותי שהנני ממילא שלך. אולם יש דבר אחד שלא תוכל לקחת ממני לעולם, וזו אהבתי לך ואמונתי בך. כל אשר תעשה לי לא יטול ממני זאת . זה שלי ורק שלי!!! זו מדריגת ישראל . אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך וחרב גאותך.לא עשה כן לכל גוי. זו השמחה של שלמה. השמחה השלמה.

יש להבין מהו עניינו של שמח"ת ומדוע קבעוהו אחר חג סוכות, והרי הוא הניגוד הגמור?

נאמר בחז"ל ושמחת בחגך והיית אך שמח. מהו אך שמח? בא לרבות את שמחת תורה. היום הכ"א של החודש.

 

לכן סוכות לאחר ר"ה- שבר"ה העבודה מיראה= אריה שאג- אלול ריוה"כ הוש"ר. ועדיין חסר לנו 'אהבה' לכן לאחר יוה"כ ה' רוצה לבחון אהבתינו אליו.

ולכן הוא ראשון לחשבון עוונות, היות ששבנו מאהבה ועוונותינו הפכו לזכויות, אנו מתחילים לחשבן כל עבירה שעשינו בעבר ע"מ לקבל עליה שכר…

 

 

וזאת הברכה – שמחת תורה

קצת פרופורציות…

יש עלינו מצוה לשמוח בחגינו – איך נשמח עם אוברדרפט גדול בבנק, מובטל, סובל מאולקוס, בעיות עם הילדים, בעיות בטחון, ומיתון…???

חסר לנו פרופורצית… אנו רואים את הצרות שלנו וחושבים "אנחנו מסכנים" לו רק היינו עושים ביקור במחלקה אונקולוגית בביה"ח היינו יוצאים משם בריקוד- תודה לאל אני בריא!!!

עשיר – אותיות עיינים שיניים ידיים רגליים…

היהודי שבא לרב ותינה בפניו את עוניו, א"ל הרב אתה עשיר, יש לך חצי מליון שקל! הכיצד? התפלא הלה, והרב השיב- לפני זמן מועט היה אצלי אדם שאשתו סובלת מחוסר תיאבון כרוני, והוא פנה לכל המומחים והרופאים והם לא מצאו מזור למחלתה, והוא הוציא עד עתה כחצי מליון שקל על תרופות ורופאים, לך ב"ה יש תיאבון, יש לך כבר חצי מליון שקל!

הבעיה שהאדם רואה רק את צרותיו שלו. כאותו א' שאשתו בבי"ח יולדת- ב"ה שזו בת, לפחות שכשתגדל לא תצטרך לסבול כמוני…

הראב"ע ועוניו.        החסיד והמכתב לרבו.

כשם שמברך על הטובה… ר' זושא- מעולם לא היה לי דבר רע!!!

הדרך לשמחה – ע"י אתה בחרתנו.

אנו רבע אחוז מכלל אוכלוסיית העולם. ולכן מזכירים זאת בכל תפילות המועדים.

היהודי והעקבות בחול.

 

וזאת הברכה – שמחת תורה

לרקוד עם ספר החוקים??

עברנו את ר"ה, זכינו למחילה ביוה"כ, שמחנו בסוכות, וכעת אנו רוקדים עם התורה בשמח"ת. עמ"י העם היחיד הרוקד ושמח עם תורתו, ראינו פעם גוי רוקד עם התורה שלו? ראינו פעם ערבי רוקד עם הקוראן להבדיל? ראיתי פעם ערבים רוקדים ושמחים, הם רקדו עם משהו, היה זה בטבח ברמאללה. הם רקדו עם חלקי גופות. זהו ערבי. הנוצרי אף הוא אינו רוקד מעולם עם הברית החדשה, הוא ירקוד עם 'הגביע' אך לא עם תורתו.

וזה גם הגיוני. הקוראן והברית החדשה הם סילוף ושקר. לברית החדשה לדוגמא- יש למעלה מ-24 אלף גירסאות!!! לעומת התורה שעמ"י קיבל לפני 3300 שנה שלא השתנתה מאומה, מתימן מרוקו עירק פרס רומניה פולין גרמניה אוזבקיסטן כו' כולם שבו עם אותה תורה ללא שינוי של מילה אחת! זוהי תורת אמת שיש לרקוד עמה ולשיר אשרינו ומה טוב חלקנו! עם האמת יש לרקוד!

המעשה שסיפר הגרא"מ שך זצ"ל עם היהודים שעמדו לפני הכניסה לתאי הגאזים ולפתע אמר יהודי א' היום הרי שמחת תורה! אולם אין לנו ס"ת לרקוד עמו. אם אין ס"ת נרקוד עם הרבש"ע בעצמו. והם פצחו בריקוד סוחף רגע לפני המפגש עם הקב"ה פנים בפנים הם רקדו אתו, ריקוד של שמחה אמתית שרק יהודי מסוגל לרקוד רגע לפני המוות. הגרמנים שראו זאת חשבו שהללו נטרפה דעתם. גוי לא יבין זאת.

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת וזאת הברכה”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א