פרשת ויגש

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר בראשית

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת ויגש

דברים שרואים משם [לא רואים מכאן]

תכנונים לחוד, ומעשים לחוד…

המרחק בין המחשבה לבפועל  [מעין גנים אסולין]

א. ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו, ויקרא הוציאו כל איש מעלי, ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו. ויתן את קולו בבכי, וישמעו מצרים, וישמע בית פרעה. ויאמר יוסף אל אחיו, אני יוסף, העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו.

מפורסמים כאן דברי המדרש (ב״ר פרשה צ״ג סימן י׳) אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה וכר. יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבוא הקב״ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ׳. כ״א) אוכיחך ואערכה לעיניך, על אחת כמה וכמה. ע״כ לשון המדרש.

המדרש מוכר, יצא לנו לעסוק בו כמה פעמים בעבר, והפעם נרצה לראות מבט חדש במדרש, מבט שיעזור לשנות את המבט על החיים.

מפורש מדברי המדרש, שהבינו חז״ל שכאשר אמר יוסף את התיבות, אני יוסף העוד אבי חי, היה כאן תוכחה לשבטים. והמפרשים האריכו לפרש מה היה כאן התוכחה, ולא נעמוד כאן על זה. וגם אנחנו פירשנו בס״ד מהלך נפלא בזה, במאמר ״תוכחת יוסף״ עי״ש.

אמנם יש לנו לעמוד על דקדוק אחד במדרש, במה שנקט אבא כהן ברדלא, אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. למה לא אמר אוי לנו מן הדין ומן התוכחה. ובפרט שבגמרא בחגיגה ד׳ ב׳ איתא, רבי אלעזר כי מטי להאי קרא, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, היה בוכה. ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקב״ה על אחת כמה וכמה. מפורש מזה, שרבי אלעזר בכה על עצם התוכחה. א״ב למה אבא כהן ברדלא דיבר על יום הדין ויום התוכחה.

ויתכן לפרש בס״ד, כי הנה אנחנו רואים אצל בני אדם, שאע״פ שהם מתכוננים לאיזה דבר, אבל כשמגיע הדבר למעשה, נראה להם הענין אחרת ממה שהם חשבו. באופן שיש הפרש גדול בין מה שחשבו והכינו את עצמם, לזמן שמגיע הדבר בפועל. ואין הדברים אמורים רק אצל אנשים קטנים, אלא אפילו אצל גדולי עולם, יש הבדל בין מה שחשבו, למצב שמגיע בפועל.

וכבר ידוע שהתירוץ האולטימטיבי של כל ראש ממשלה / שר שלא עומד אחרי ההבטחות שלו – "דברים שרואים משם לא רואים מכאן"…

ונפרש כמה דוגמאות לזה בס״ד.

ב) מצאנו בתחילת פרשת וישלח, שיעקב אבינו שלח מלאכים לעשו להתפייס עמו, וכתוב וישובו המלאכים אל יעקב לאמר, באנו אל אחיך אל עשו, וגם הולך לקראתך, וארבע מאות איש עמו. וחדל אמרו שהכין את עצמו לדורון ולתפילה ולמלחמה. מפורש מזה, שיעקב הבין שהוא יכול לנצח במלחמה כנגד עשו וארבע מאות איש שעמו. עד כדי שאמר, אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה.

ומפרש רש״י שעל כרחו של עשו ישאר מחנה אחד לפליטה, כי אלחם עמו.

ומה אירע בפועל? כתוב אחר כך (ל״ג. א׳) וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש, ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות. אומרים חז״ל במדרש רבה שם (פרשה ע״ח סימן ז׳) אמר רבי לוי, משל לאריה שהיה כועס על כל הבהמות והחיות שביער, אמרו כל החיות, מי ילך ויפייס את האריה. אמר להם השועל באו אתי לפייס את האריה, כי אני יודע שלוש מאות משלים, ואני אפיים את האריה. אמרו לו בא ונלך אתך לאריה כמו שאמרת. בתוך שהם הולכים, הלך השועל מעט ועמד לו. אמרו לו כל החיות, למה נעמדת. אמר להם, שכחתי מאה משלים. אמרו לו, גם במאתיים משלים יש ברכה, ותוכל לפייס בהם את האריה. הלך השועל עוד מעט, ועמד לו. אמרו לו מה אירע. אמר להם, שכחתי עוד מאה משלים. אמרו לו, גם במאה משלים שנשארו יש ברכה, ותוכל לפייס בהם את האריה. וכיון שהגיע השועל עד מקום האריה, אמר לכולם, שכחתי את כל המשלים, אלא כל אחד ואחד יפייס על עצמו.

חז״ל פירשו את הנמשל – רבי יהודה בר סימון אמר, כך יעקב אבינו, בתחילה אמר יעקב, יש בי כח לערוך תפילה.

רבי לוי אמר, בתחילה אמר יעקב, יש בי כח לערוך מלחמה. וכיון שהגיע הרגע שהוא עמד מול עשו, כתוב ויחץ את הילדים. אמר, כל אחד ואחד יפייס על עצמו וישתמש בזכויות שלו. ואל תסמכו עלי כלום, כי איני יכול להציל אתכם.

והרי מפורש מכל זה, שאע״פ שיעקב ידע שעשו הולך לקראתו עם ארבע מאות איש, והכין עצמו לתפילה ולמלחמה, בכל זאת כשהגיע המצב בפועל, הוא הבין שהוא לא יכול להלחם עם עשו.

ולכן כתוב וירא והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש. כאילו שרק עכשיו הוא רואה את זה, מבלי ידיעה מקודם. כי הראיה שהוא ראה בפועל, שינתה אצלו את כל מה שהוא חשב מקודם.

ג) עוד מצאנו בפרשת וישב (ל״ז. כ״ו) שכאשר האחים רצו למכור את יוסף, אמר יהודה, מה בצע כי נהרוג את אחינו, וכיסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו, כי אחינו בשרינו הוא, וישמעו אחיו. ותרגם אונקלוס, וקבילו מיניה אחוהי. כולם הסכימו עם יהודה. ובודאי הם חשבו, שיעקב יצטער על זה, אבל בכל זאת הם לא חששו כלום לצערו של יעקב.

ובספר הישר מובא, שגם יוסף טען לאחים, איך תשאו פניכם לפני יעקב אבינו. ואם חטאתי אליכם, הלא תעשו בעבור אבי. ובכל זאת הם לא חששו לצערו של יעקב. וראובן לא היה עמהם במכירת יוסף, משום שכתוב וישבו לאכול לחם, וכיון שהוא היה עסוק בשקו ותעניתו על שבלבל יצועי אביו, כשראה שהם יושבים לאכול, נתרחק מהם למקום אחר, לעסוק בתשובה. וכשהגיע אליהם ראובן, וראה שאין יוסף בבור, קרע את בגדיו, ואמר להם הילד איננו, ואני אנה אני בא. ופירש״י שם, אנא אברח מצערו של אבא.

ואע״פ שכל האחים שומעים את ראובן מדבר מצערו של יעקב אבינו, בכל זאת שום אחד לא מערער על המכירה, ושום אחד לא מציע לרוץ מהר ולהחזיר את יוסף. אלא כולם מבינים, שהמכירה היא כדין, ואין לחוש לצערו של יעקב.

אמנם אחר כך כתוב, ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו. אומר רש״י, מלמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו, אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך עכ״ל. 

והדבר פלא, הרי כולם הסכימו למכירה, ולא חששו לצערו של יעקב. וכששמעו מיוסף על צערו של יעקב, לא התפעלו מזה, ולא חששו לצערו של יעקב. וגם כששמעו מראובן על צערו של יעקב, לא חששו לכלום. מה אירע כאן שהחליטו להוריד את יהודה מגדולתו בגלל שאמר למכרו?

והתשובה לזה מפורשת, מלמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם. היה כאן הפרש בין מה שחשבו, לבפועל. כשהגיע המצב בפועל שראו בצרת אביהם, נעשה אצלם שינוי בכל ההשקפה, ולכן הורידו את יהודה מגדולתו, על שהוא גרם לכל זה.

דוגמא מהחיים

אדם קונה מגרש/דירה הרוסה, ואומר אני הורס ובונה, חצי שנה ויש לי בית חלומות…

חולפות שנתיים והאדם תקוע באמצע בניה וחובות עד צוואר. התאוריה שונה מהבפועל.

ד) הנה בפרשת ויצא (ב״ט. י״ח) אומר יעקב ללבן, אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. ומפרש רש״י, כל הסימנים הללו למה, לפי שהיה יודע בו שהוא רמאי. אמר לו אעבדך ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר בתך. ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר הקטנה. ואעפ״כ לא הועיל שהרי רימהו עכ׳׳ל.

ובגמרא מגילה י״ג ב׳ איתא, שאמר יעקב לרחל האם תסכימי להנשא לי, אמרה לו, כן. אמנם אבא שלי רמאי הוא, ולא תוכל לו. אמר לה, אחיו אני ברמאות. מפורש מכל זה, שיעקב ורחל התכוננו שלבן ירמה אותם, והם עשו כל מה שביכולתם כדי שלבן לא יוכל לרמות אותם. ומה הם עשו, מפורש ברש״י פרשת ויצא (פסוק כ״ה) ובגמרא מגילה שם, שיעקב מסר סימנים לרחל, כדי שבלילה שלא יוכל לראות אותה, הוא ישאל אותה את הסימנים, ואם היא לא תדע, סימן שאין זה רחל.

ונשאלת השאלה, כיצד בכל זאת הצליח לבן לרמות את יעקב? והתשובה מפורשת ברשי׳י שם, ובגמרא מגילה בלשון זה, שכאשר הגיע הלילה וראתה רחל שמכניסים ליעקב את לאה, אמרה עכשיו תכלם אחותי. עמדה ומסרה לה את הסימנים. והדבר הזה הוא פלא גדול, למה מסרה רחל את הסימנים ללאה. הרי יעקב ורחל הסכימו ביניהם על ידי הסימנים, לברר אם היא רחל. ובודאי שחשבו שיתכן שיכניסו את לאה, והיא לא תדע את הסימנים, והיא תצא בבושת פנים. והיה על זה פסק הלכה מיעקב, שאין בזה הלבנת פנים. וגם רחל הסכימה עם יעקב על זה. מה אירע בסוף, שרחל החליטה שיש כאן בושה וכלימה ללאה, והלכה ומסרה לה את הסימנים. מה היא חשבה בהתחלה, ומה התחדש לה בסוף?

והתשובה לזה, שהיה כאן הבדל בין מה שחשבו לבין הבפועל. כאשר יעקב ורחל הסכימו ביניהם על הדבר, הם החליטו שע״פ הלכה אין כאן הלבנת פנים, כי לבן גרם את הכל, ולכן אם יכניסו את לאה והיא לא תדע את הסימנים, היא תהיה מוכרחת לצאת. וגם לאה לא תחשוב שהיא צריכה להנשא ליעקב; כי היה מפורסם שיעקב עבד בעבור רחל.

אבל כשהגיע הדבר בפועל, ורחל ראתה איך שמכניסים את לאה, אמרה עכשיו תכלם אחותי. היא ראתה בפועל את מה שעומד לקרות שלאה תתבייש. כי אולי לאה מקווה שתצליח הרמאות והיא כן תנשא ליעקב, וכשתצא בבושת פנים, יהיה לה אכזבה גדולה. ואת זה היא לא יכלה לסבול. לכן היא עמדה ומסרה ללאה את הסימנים.

הרי לנו איך המצב בפועל, שינה את הכל. אע׳׳פ שהכל היה ידוע מקודם.

כך גם בנישואין –

זוג יוצאים יחד. שנה שנתיים, החליטו להתחתן. מה את אומרת עליו? תשמע, לפעמים כשהוא בקריזה הוא קצת מפחיד אותי, אבל אנחנו אוהבים ואני בטוחה שאני אשנה אותו… אם זה לא היה כואב זה היה מצחיק. החשיבה הנאיבית.

לא חולפת חצי שנה והתברר שהוא שינה אותה… מאישה עצמאית ודעתנית, הפכה להיות סמרטוט מוכה מחוק אישיות. אדם מפוחד שחושש אפילו לפתוח את הפה.

וכאן כל החכמולוגים שואלים – מה? לא ראית את זה קודם? לך תסביר להם שהתאוריה והבפועל – שונים…

 

בתורה נאמר שכאשר מרשיעים רוצח – יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, ויד כל העם באחרונה. מדוע העדים הם הראשונים ההורגים את הרוצח? מפני שיתכן שאתה מוכן להעליל עליו עלילה של רצח, אך לרחוץ בנקיון כפיך שלא אתה שפכת את הדם, היה זה התלין… אומרים לך אתה תהרוג אותו במו ידיך! ויתכן שבתאוריה על מנת כן הוא בא להעיד, אך פעמים כשיגיע לזאת בפועל – יאמר "איני מסוגל". זה טעמה הפשטי של מצוה זו.

וזהו החידוש שהיה בעקידת יצחק שכתוב וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. התורה יודעת שאדם מתאר לעצמו שהוא יכול לעמוד בנסיון. אבל כשמגיע הדבר בפועל, ועוד רגע ישחט יצחק, ושוב לא יוכלו להחזיר את הדבר, לפעמים יתכן שברגע האחרון אדם נסוג לאחור. ולכן התורה כותבת, שאברהם אבינו הסכים בעצמו להגיע עד הבפועל ממש לשחוט את בנו, ולא חזר בו.

ו. והנה אצל יוסף כתוב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו.' ומפשטות לשון הפסוק משמע שהיה להם מה לענות, והייתה להם תשובה מוכנה – הסבר מניח את הדעת על כל ענין המכירה. אמנם כשהגיע הדבר בפועל, שאמר להם יוסף, אני יוסף העוד אבי חי, כתוב ולא יכלו אחיו לענות אותו, הם לא היו מסוגלים, ולמה, כי נבהלו מפניו. ועל זה אמר אבא כהן ברדלא, אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה.

הוא לא בכה כמו רבי אלעזר, על מה שאדם יודע שהוא לא בסדר, וכשיגיע יום התוכחה, הוא לא יוכל לעמוד בתוכחה, כי לא יהיה לו מה להשיב. זה פשוט שאוי לו לאדם מזה.

רבי אבא הכהן ברדלא בכה על ענין אחר.

 הוא בכה על מעשים שאדם עושה, והוא בטוח בעצמו שהם בסדר, ויש לו תשובה ערוכה ומסודרת על לשונו, למה הוא עשה את זה. והוא בטוח שכאשר ישאלו אותו ביום הדין על זה, הוא יענה את התשובה שיש לו, והוא יצא זכאי מן הדין. אומר לו אבא כהן ברדלא, אל תהיה בטוח שתוכל לומר את מה שיש לך לומר.

שהרי גם השבטים יכלו להשיב תשובות על מכירת יוסף, והם היו בטוחים בעצמם. ובכל זאת כשהגיע הדבר בפועל, ואמר להם אני יוסף, העוד אבי חי. כתוב ולא יכלו אחיו לענות אותו, ולמה, כי נבהלו מפניו. כל שכן כשיגיע יום הדין ויום התוכחה בפועל, שאדם לא יוכל להשיב גם מה שהוא חושב שיש לו להשיב. כי הבפועל גורם שינוי לגמרי בכל הענין.

לכן עדיף תמיד לאדם, לא לעשות מעשים, שמזקיקים לשאלות, וצריך לענות עליהם תירוצים. אלא לעשות מעשים ישרים, שלא צריך לשאול על זה שום שאלה.

ולכן מדויק שאבא כהן ברדלא לא דיבר מעצם התוכחה, אלא מיום התוכחה. כי מעצם התוכחה, ניתן להתכונן עוד כאן בעוה״ז. אבל כשיגיע הדבר בפועל, על זה אוי לו לאדם. שגם אם הוא חושב שיש לו מה להשיב, שידע שיתכן שבפועל הוא לא יהיה מסוגל להשיב כלום. לכן אשרי מי שמכין עצמו בתשובה אמיתית, כדי שלא יצטרך להגיע למצב שישאלו אותו ויוכיחו אותו, והשי״ת יזכינו לשוב בתשובה שלימה.                     

המעשה ברב שטיינמן שאבדה לו מעטפה שיועדה לנזקק והחליט לשלמה מכיסו מהלואה שלקח ואמר שהוא עומד להיות מוזמן לעולם הבא ושם ישאלו אותו הרבה שאלות קשות, והוא מוכן לשלם הרבה יותר מחמשת אלפים דולר כדי שתהיה שם שאלה אחת פחות…

הרב בעצם אומר, כעת יש לי תשובות, אך לך תדע מה יקרה כשבפועל אשאל על כך!

 

פרשת ויגש

מטמונים גנוזים מאוצרותיו של יוסף

שלש מטמוניות יוסף ולקחן לדורות

אוצרות יוסף ולקחן [מתוק האור עמ' שלז]

פסחים דף קיט עמוד א : אמר רבי חמא בר' חנינא: שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים. אחת נתגלה לקרח, ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא.

צ"ב הרי הכסף אינו של יוסף, ומהיכן לו ההיתר לנוטלו ולהטמינו?

מבארים המפרשים בדרך רמז, שמטמוניות אלה לא בהכרח מטמוניות גשמיות, אלא לקחים ומוסרים שהם בבחינת 'מטמון' לדורות הבאים.

הלקח הראשון: הגזירה אמת והחריצות שקר.

אדם מנסה לשנות את שנגזר. אחי יוסף מנסים למוכרו ע"מ לבטל חלומותיו.

מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף – שגזר להטביע הזכרים ע"מ להרוג למושיען, ולא ידע את פרשיית יוסף ממנה נלמד שעצת ה' היא תקום ולא ניתן לבטלה, וכך אכן קרה גם לו – מעשיו גרמו לכך שיגדל את מושיען ויהפוך אותו למלומד שאינו חת מפני כל.

מעשה נפלא באדם עשיר שקנה כרטיס הגרלה לכובסת שלו וירד מנכנסיו ולבסוף התחתן עמה ע"מ לזכות עמה בפרס והתברר לו שהיא מכרה את הכרטיס ונותרה עניה כשהייתה… ביקש להתגרש והרב מקוצק אמר לו הקב"ה הפך את העולם כדי להשיאכם [ע"ש באורך] ואתה כעת רוצה לבטל זאת?

 

הלקח השני: נאמנות ללא מיצרים, אתה אחראי על ממון – היזהר שלא ידבק בידך מאומה!

מובא באוצה"מ שיוסף הוצרך לאכסן בשלשה מגדלים שכל אחד מהם עמוק מאה אמה ורחב מאה אמה אך לבניו לא הוריש אפי' חמשה כסף מפני מה מפני שעשה באמונה שנאמר ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה.

[הוספנו המעשה ברב שך שלא נתן לחתנו הרב ברגמן מכספים שהיה מקבל, והרב בעדני שהיה אצלו ולא היה לו כרך של אביעזרי והרב אמר לו שכשיצטבר לו כסף משלו ידפיס, שאינו חפץ לקחת ממון מאחרים, שלא יצטרך להיות כפוף להם ויוכל למחות כשיצטרך]

 

הלקח השלישי: עיקר השכר לעתיד לבוא.

גבורתו ועוז נפשו של יוסף מעוררים התפעלות. עמידתו בנסיונות שאינם פוסקים מצד אשת פוטיפר. הוא קיבל שכר בעוה"ז:

בראשית רבה (וילנא) פרשת מקץ פרשה צ

א"ר שמעון בן גמליאל יוסף משלו נתנו לו, פיו שלא נשק בעבירה, ועל פיך ישק כל עמי, גופו שלא נגע בעבירה, וילבש אותו בגדי שש, צוארו שלא הרכין לעבירה, וישם רביד הזהב על צוארו, ידיו שלא משמשו בעבירה, ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף, רגליו שלא פסעו בעבירה, ייתון וירכבו על קרוכין, וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו, מחשבה שלא חשבה בעבירה, תבא ותקרא חכמה, ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים, אבל נבוכדנצר טפסר טפש בחכמה ושר בשנים, ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו, כלי ידים, ואת רגלו, כלי רגלים.

אולם עיקר השכר נשמר לו לעוה"ב כמבואר במדרש שהים ראה וינוס ראה את ארונו של יוסף ונס מפני הנס כו'.

קריע"ס בזכות יוסף, אך לאחר מותו. ללמדנו שעיקר השכר שמור לעת"ל.

 

לשלשה יסודות אלו כיון יוסף כשהטמין את מטמוניותיו. הבה נראה מי גילה אותם.

 

המטמון הראשון שהגזירה אמת והחריצות שקר גילה קרח. הוא השקיע המון כדי לשכנע את ישראל שהוא המנהיג הראוי, ולבסוף נבלע עם כל ממונו באדמה. מדוע? כי הגזירה של ה' שמשה יהיה מנהיג, וממילא החריצות שקר.

 

המטמון השני – שאדם מחזיק כסף רב אך אין לו להנות ממנו – התגלה לאנטונינוס שהיה תלמיד רבי יהודה נשיא שעל אף שהיה עשיר עצום בשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו לשמים ואמר גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהנתי אפי' באצבע קטנה.

 

המטמון השלשי – הידיעה שעיקר שכר המצות הוא לעת"ל – את זה ניתן יהיה להווכח רק לעת"ל.

 

פרשת ויגש

שבויי הקונספציה

הכפירה מחמת רצון הכופר

כפירה תלויה ברצון הלב [אוצה"ת עם תוספת]

"ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו" מה א

כשאנו מתבוננים בכל הסיפור של יוסף ואחיו מיום שבאו למצרים לשבור אוכל מהפגישה הראשונה ועד שהתגלה להם שהוא יוסף דבר אחד איננו מובן איך יתכן שבמשך כל המהלכים האלו כל המפגשים כל הדיבורים כל האירועים המוזרים לכאורה לא העלו על דעתם בשום שלב שאולי הוא יוסף?

והרי כל ההנהגה שהתנהג איתם יוסף אומרת דרשני. נתן אותם כמרגלים שאל אותם כל כך הרבה שאלות עד שיהודה בעצמו מתפלא כדברי רש"י למה היה לך לשאול כל אלה בתך היינו מבקשים או אחותנו אתה מבקש?

אחרי כן ביקש דוקא לראות את בנימין ואח"כ מעשה הכסף המושב באמתחותיהם ומעשה הגביע ואיך הגביע נמצא דוקא באמתחת בנימין? וכי מעשה ניסים יש כאן? איך לא הבינו שאולי מדובר כאן באחיהם יוסף? שהם בעצמם נזכרים במעשה זה ומודים באשמה "אבל אשמים אנחנו" ואומרים בפיהם שבאו לחפש אותו והנה הם עוד הובאו לאכול אתו בביתו דבר שאיננו מקובל כלל כי כל הבאים לשבור אוכל קונים והולכים לבתיהם?

ולא עוד אלא שמושיב אותם לפי סדר לידתם הבכור כבכורו והצעיר כצעירותו ובודאי לא היו תמימים ולא טפשים לתלות את זה בניחוש של הגביע… והוא כל הזמן שואל מה שלום אביכם הזקן והם לא מבינים מאומה? פלא!!!

ולא עוד אלא אפילו אחרי שהתגלה אליהם "אני יוסף אחיכם" לא קיבלו דבריו עד שהוכיח להם שהוא מהול אתמהה!!

[מה נאמר – הם הניחוהו בלא חתימת זקן כו' אדרבה, דבר זה מחריף את הקושיה, שהרי יוסף היה ילד זקונים ליעקב, שהיה זיו איקונין שלו דומה לשל יעקב, וא"כ ברגע שראוהו עם זקן, מיד היו צריכים להשתומם ולומר לעצמם הרי זה ממש דומה לאבינו יעקב!!!]

כתב מרן בעל ה"קהלות יעקב" ברכת פרץ

פ' וארא למדים אנו ממכת ברד הנה משה רבינו התרה במצריים ואמר להם כל אדם והבהמה אשר לא יאספו הביתה "וירד עליהם הברד ומתו" ומה כתוב לאחר ששמעו התראה זו "ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזוב את מקנהו בשדה" ויש להתפלא על אנשים אלו הלא כבר ספגו שש מכות וראו בחוש שדברי משה נאמנו מאד וכל מה שאומר מתקיים לבסוף ועכשיו הדבר נוגע להצלת רכושם ואינם נדרשים לשום התאמצות קשה רק להכניס האדם והבהמה לבתים ומדוע לא עשו זאת?

בתשובתו תיושב אף שאלתנו.

מבאר הסטייפלר מכאן רואים אנו הכפירה איננה תוצאה מחמת חסרון הדעת אלא מחמת הרצון ואדרבה שיבוש הדעת באה מחמת תאוותו ורצונו לכפור כי כל מה שאינו רוצה להאמין מבטלו בלבו ודיו וחושב במחשבתו זה לא כלום ונדמה לו כי כן הוא באמת וזהו מרוח הטומאה המלפפת את האדם לקבוע בלבו הכפירה בתוקף למי שרוצה לכפור ע"כ.

וכן מבאר בספר "דגל המוסר" מובא בספר 'חכמת המצפון' שמה שהיה חסר כאן לא הכשרון ולא החכמה אלא חוסר הרצון להבין עמוק עמוק בתוך תוכם לא היו מעונינים להגיע למסקנה כזו שהרי כזו חקירה תוביל אותם לשורש הענין שהם מכרו אותו ושמטרתם היתה שהוא לא ימלוך ולא ימשול עליהם הנגיעה הזו פעלה בנפשם דק מן הדק והעלימה מעיניהם כל אפשרות להבין מה שלא היו מעונינים להבינו ולכן כל הסימנים לא נקלטו אצלם.

בזה ביאר הגאון ר' אלחנן וסרמן זצ"ל מובא ב"קובץ הערותי בסופו סימן א' אות י' את איסור התורה "ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" וסיים שם בזה הלשון "כי בדבר שהאדם משוחד לא יוכל להכיר את האמת אם היא נגד רצונותיו והוא כמו שיכור לדבר זה ואף החכם הגדול ביותר לא תעמוד לו חכמתו בשעה שהוא שיכור, ומעתה אין תימה מהפילוסופים שכפרו בחידוש העולם כי כפי גודל שכלם עוד גדלו יותר ויותר ונאוותיהם להנאות העוה"ז ושוחד כזה יש בכחו להטות דעת האדם לומר כי שתי פעמים שנים אינן ארבע אלא חמש ואין כח בשכל האדם להכיר את האמת וכו'" ע"ש באורך.

ובזה אפשר להבין מה שאמרו חז"ל "אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה יוסף קטנן של שבטים לא יכלו לעמוד בתוכחתו כשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא על אחת כמה וכמה"

ביאור הדברים כשאמר להם "אני יוסף" נבהלו האחים משום שהרגישו בנגיעה שלהם שהיא אשר הפריעה להם לראות את האמת ולהבין שהנה יוסף לפניהם כך כשהקב"ה יוכיח כל אחד לפי מה שהוא כמה טחו עיניו מראות ולבו מהבין דברים פשוטים ובגלל הנגיעה שלו הסתנוור ולא ראה את האמת ומה נדרש ממנו יבוש ויכלם מאותו בירור וזהו עומק הדין!

וכן כתב גם הגרא"א דסלר ז"ל "מכתב מאליהו" ח"א עמ' כתוב בפסוק "השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע" וגו' "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם" תהלים ט ב ד לכאורה יש לתמוה אם השמים מספרים והרקיע מגיד והימים מדברים והלילות יחוו דעת איך אפשר שיהיו בני אדם שלא ישמעו ולא ידעו? אם כל הבריאה אומרת שירה לפניו איך אפשר שיהיו מחוסרים אמונה שיאמרו שאינם שומעים כלום?

אלא מעולם לא היה מי שהוא אפיקורס באמת כל מי שכפר ידע בפנים בקרב לבו שמתעלם הוא מן האמת ומה שטוען שאינו רואה ואינו שומע היינו שאינו רוצה לראות ואינו רוצה לשמוע וזהו מהלך כל אפיקורסות כל אדם יודע את האמת בלבבו אלא שרצונותיו הרעים מביאים אותו לידי עבירות שאי אפשר לתרצן לעצמו ופנימיות לבו דוחפתו ליישב את הסתירה ע"י אפיקורסות!

אלדוכס הכסלי, מתלמידי דרוין כתב מאמר בסוף ימיו לו קרא: 'וידויו של כופר מקצועי' ובו התוודה שקבענו שהעולם נוצר מעצמו מפני שנח היה לנו לחיות בעולם ללא משמעות. בו נוכל לתת דרור לתאוותינו בעיקר בתחום הצניעות [הוא התבטא באופן יותר בוטה]. וכיון שכך התאמצנו להוכיח שלעולם אין משמעות… כאן הוא גילה את שאמרנו. תאוות הלב גורמת שהאדם יפעל ויעשה כפי שפועל ועושה.

 ובדרך זה פירשו המפרשים מה שאמרו חז"ל בברכות יב "ולא תתרו אחרי לבבכם" זה מינות וכפירה וכן מה שכתוב "אמר נבל בלבו אין אלהים" תהילים יד א והלא מינות היא במוח לא בלב? אלא הכל מתחיל בלב כי הלב מתאוה ומשתוקק לדברים אסורים וכדי שיוכל למלא את תאותיו הוא מחליט ואומר שאין הכל בידו ובכחו לעשות כפי רצונו ושאין שליטה עליו במעשיו וממילא יכול למלא את כל תאותיו בלי שום נקיפת הלב עכת"ד.

הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל פגש פעם באחד ששנה ופירש אמר לו אותו כופר יש לי כמה קושיות על הנהגת הבורא אמר לו ר' חיים אם יש לך קושיות הריני מוכן ליישבם אבל הקושיות שיש לך אינן קושיות אלא תירוצים על התנהגותך על קושיות יכול אני לתרץ אבל על תירוצים לא אוכל לתרץ גר' יעקב מרדזמין היה אומר אם מאמינים בבורא ית' אין קושיות, ואם אין מאמינים אין תירוצים… מעשה היה בימי הגאון רבי יוסף לייב בלאך זצ"ל בעל "שעורי דעת" בעת ששימש כרב בעיר שדובה בחור אחד מדווניסק תלמיד המכללה בפטרבורג ששמו דודוב התארח בימי הקיץ בשדובה אצל בעל בית אחד חילוני בדיעות ושמו ישעיה לויטן בוקר אחד איבד עצמו לדעת ר"ל בעלית הבית בשחטו את עצמו בתער וידב דמו על רצפת העליה אחרי שהובל לקבורה התחילו בכל ערב ליפול בזרם חתיכות טיט וסיד מרובעות מהספון בחדרי הבית אשר תחת העליה מבלי שהיה ניכר שום סדק וחסרון בספון עצמו נפילת הטיט והסיד היתה באה ברעש ונשנית כמה פעמים בלילה

כשמוע זאת חביריו של מר לויטן החלו מתקבצים ובאים בכל לילה אל ביתו לשחוק בקלפים ולראות מה זה ועל מה זה ולמען יהיו בטוחים שלא יכנס שום אדם החדרה סגרו את הדלתות והשגיחו על הדבר בשבע עיניים אחרי כל הבדיקות הודו כולס בחרדה שאין זה אלא רוח וכח נעלם אשר על ידה נעשים דברים המוזרים האלה איש נאמן וירא ה' אשר שמו יוסף בלאך עבד במסחרו והיה הסוכן בביתו של מר לויטן הנ"ל ובשליחותו

סיפר כל זאת אל הגאון ר' יוסף זצ"ל ואמר שכל הסגולות שחשבו שהן מועילות כבר עשו בדקו ותקנו את המזוזות ליבשו את בני הבית טלית מצויצת כל אלה לא הועילו והדבר חוזר ונשנה וישאל כדת מה לעשות ויסור מעליו הנגע הזה

השיב הגאון כי איננו יודע סגולות מיוחדות נגד רוחות וכוחות נעלמים ולא יוכל אלא להורות את ההלכה כי מכיון שנשפך דם הנפש על הרצפה ונבלע בה הרי קרשי הרצפה טעונים קבורה ואפשר שזאת הסיבה שקורה להם דברים אלו בבית מיד הלכו וקיימו בפרהסיא לעיני כל בני העיר והוליכו את קרשי רצפת העליה לבית הקברות ואכן מאותו זמן שב הבית למנוחתו ויהי לפלא בעיני כולם

כתב הגאון ר' יוסף לייב בלוך בספרו "שעורי דעת" ח"א שיעור ה' התבוננתי בזה ביחוד במעשה נפלא זה ואף קטני אמונה הוכרחו להודות בכוחות נסתרים וגם הרחוקים באמונה ראו הענין ברור והוכרחו להודות בו

והנה היה אחד מכנופיותיהם אשר התעקש ולא הלך לראות המראה הנפלא הזה ונימוקו עמו לו אראה ואוכרח להודות בזה הלא בעמקי שאול אאלץ להטמן… הרי לנו עד היכן הדברים מגיעים

 

פרשת ויגש

גדלות נפשו של יוסף [גם באוצרות התורה]

בפרשתינו א"א שלא לעמוד נפעם מול גדלות נפשו של יוסף וטוהר מידותיו התרומיות.

ולא יכול יוסף להתאפק כו' א"ר חמא ב"ר חנינא לא עשה יוסף כשורה, שאילו בעט בו א' מן השבטים מיד מת. מדוע איפוא הסתכן?

כדי שלא יפגעו האחים מול מצרים שיאמרו להם כיצד ההנתם למכור את אחיכם, דבר שאפילו שפלים שבאומות אינם עושים? ויוסף מוכן לאבד את המפגש עם אבא ובעצם אפי' למות כדי לא לפגוע בהם!

הרבי ר' העשל שביטל שידוך בגלל אכזריות הכלה, ומ"מ לא ביישה.

פעמים קורה שעשינו למאן דהוא טובה והוא מוכן להחזיר, אולם אנו מסרבים. אין צורך, זה בסדר, אנו אומרים. נדמה לנו שזהו שיא החסד. שלא ע"מ לקבל חזרה. אולם בעצם זה נובע מהרצון שהזולת יהיה משועבד לנו עולמית… כך גם כשהזולת פוגע בנו אנו אומרים זה בסדר שום דבר לא קרה' גם כאן כוונתינו ברורה. עדיף לא לקבל את ההתנצלות כדי שהוא ישאר עם נקיפות מצפון וישאר בע"ח שלנו עולמית…

יוסף אינו נוהג כן. הוא מנסה באמת להוציא מלבב אחיו כל תחושה של אי נעימות כדי שלא ירגישו נקיפות מצפון. הוא אפי' אומר להם שבסה"כ הטיבו לו!

ואותו שיקול דעת התלוה עמו במשך כל העשרים ושתים שנה שנפרד מאביו דהנה כתב ה"אור החיים" הק' מ"ה כנו מדוע יוסף האהוב על אביו נתן לו לסבול במשך כל העשרים ושתים שנה ונטמן ולא גילה לאביו ע"י שליח או מכתב שהוא חי ונמצא במצרים ואף אם בימי עבדותו יתכן שלא היתה לו אפשרות לכך אולם כשעלה לגדולה מדוע לא דאג לכך? אלא ביאר ה"אור החיים" חשש יוסף שמא כשאביו ידע מכך יוודע לו שהאחים הם מכרוהו אולי יקפיד עליהם ויקללם לא רצה לגרום להם צער ונזק לכן לא גילה לאביו במשך כל העשרים ושתים שנה ואף לא שלח לו מכתב שלומים

וכזאת מצינו אצלו גם לגבי אשת פוטיפר נאמר בפסוק לעיל לט יב "ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה" לכאו' מדוע השאיר בגדו אצלה הרי בזה משאיר עקבות וממציא לידה תואנה להעליל עליו והיה לו לחטוף הבגד מידה בפרט שכוחו היה רב שהרי אמרו חז"ל ל"ר צג ח שבעט יוסף לפני אחיו בעמוד אבן ועשהו גל של צרורות אלא כותב הרמב"ן לט יד "לכבוד גברתו לא רצה להוציאו מידה בכוחו הגדול ממנה והסיר אותו מעליו" עכ"ל והמתבונן יתרגש בשמוע דברים אלה אף בשעות מצוקה כאשר יודע יוסף שיובל לבית האסורים לישב בבור בתנאים קשים רחוק מהוריו גם אז חושב הוא בכבודה של אדונתו שלא לפגוע בה ולא רצה להוציא בגדו מידה בכח עוד מצינו כשברח ממנה נאמר "וינס ויצא החוצה" לט יב שואל ה"ספורנו" מהי הכפילות וינס ויצא החוצה היה צריך לומר וינס החוצה אלא מבאר ה"ספורנו" המנוס היה מהחדר שהיה עמה כדי שלא יתגבר עליו יצה"ר אולם כשהסכנה רחפה ממנו יצא לאטו בלתי תנועות שלא לעורר את העוברים ושבים שישאלוהו מה לך כי תנוס ומי רודפיך ויצטרך כמובן לספר זאת ולביישה על כן יצא החוצה ללא מנוסה.

 

בסוף הפרשה יוסף מנייד את כל מצרים מדוע יש צורך לכתוב להאריך בזה? אלא רצה לומר לנו הכתוב שיוסף דאג שלאחיו לא תהיה הרגשה של אי נעימות מכך שיקראום גולים. עתה כל מצרים בגלות…

 

יוסף לא נפגש עם אביו כל הי"ז שנה ביחידות כדי שאביו לא ישאלנו כיצד הגעת למצרים? ואם יספר לו הוא עלול לקללם ולגרשם מהסתפח בנחלת ה' עולמית!

אע"פ שהיה לו אינטרס ברור להפגש עמו ע"מ להזים את חששותיו שמא נטמא בעבירה כפי שראינו שמשום כן לא נשק לו. ועוד ודאי שהיה רוצה לקבל ממנו עוד תורה, כפי שבעבר למד עם אביו.

מסופר על הגאון רי יהושע לייב דיסקין זצ"ל כי היה אומר שיעור קבוע לתלמידיו ושמשו הנאמן דאג תמיד להביא לו באמצע השיעור כוס תה כדי שיתחזק מחמת רוב חולשתו ומכיון שסבל מירידת סוכר כרונית היה נוהג למהול בתה כמה כפיות גדושות סוכר כדי לשמור על רמה מתאימה והנה באחד הימים שמעו התלמידים שהרבנית נרעשת וסוערת עד מאד נכנסו אליה ושאלוה לפשר הסערה והיא סיפרה שנוכחה לדעת שליד קומקום התה נמצאת קופסת מלח במקום קופסת הסוכר ולכן סביר להניח שהשמש טעה והכניס לתה מלח במקום סוכר והלא הדבר מסוכן ממש לרב כי עירה לתוכו כפיות גדושות מלח בשעה שהוא זקוק דוקא להרבה סוכר אמרו לה התלמידים כי לא הבחינו בשום שינוי בפניו של הרב בשעה ששתה את התה וככל הנראה אין כאן אלא טעות בידה וכנראה שהתה היה ממותק בסוכר אכן לאחר בירור עלה כי התה היה באמת מלוח מאד כפי שהרבנית חששה וכולם התפלאו איך זה שלא הבחינו בשום שנוי בפניו של הרב נכנסו התלמידים אליו ושאלו אותו הכיצד עשה זאת והלא זה פיקוח נפש ממש בשבילו שישתה תה מלוח ענה להם ואמר הלא גמרא מפורשת היא "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" וברור מכאן שאסור היה לי להלבין את פני השמש ברבים אחרי שטעה ושם מלח במקום סוכר ["שאל אביך ויגדך"]

 

 

פרשת ויגש

מי ראוי להקרא מלך? [עעב"ז לב שלום ח"ב עמ' רלח]

מדרש רבה בראשית פרשה צג פסקה ב

 (ה) כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו: (ו) הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ: (ז) רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה:

כי הנה המלכים זה יהודה ויוסף. עברו יחדיו זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה (שם) המה ראו כן תמהו –ויתמהו האנשים איש אל רעהו. נבהלו נחפזו ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. רעדה אחזתם שם אלו השבטים אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו יאי למלך מדיין עם מלך.

וצ"ב מדוע כינה אותם מלכים, ומילא יוסף הוא מלך על מצרים, אולם יהודה הרי הורד ממלכותו ומדוע כינהו מלך?

כדי להבין זאת נקדים גמ' תמוה:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כ/ב

אמר ריש לקיש בתחילה מלך שלמה על העליונים שנאמר וישב שלמה על כסא ה' ולבסוף מלך על התחתונים שנאמר כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה. רב ושמואל חד אמר תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם וחד אמר תפסח ועזה בהדי הדדי הוו יתבו וכשם שמלך על תפסח ועל עזה כך מלך על כל העולם כולו. ולבסוף לא מלך אלא על ישראל שנאמר אני קהלת הייתי מלך על ישראל וגו'. ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים שנאמר דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים. ולבסוף לא מלך אלא על מטתו שנאמר הנה מטתו שלשלמה וגו'. ולבסוף לא מלך אלא על מקלו שנאמר זה היה חלקי מכל עמלי רב ושמואל חד אמר מקלו וחד אמר גונדו.

צ"ב מהו מלך על מקלו, הלזה יקרא מלך???

אנשים רבים סבורים שמלך הוא אדם היושב על כסא מלכותו ויש לו כתר בראשו. אולי קוראים לו מלך אך הוא נותר במהותו עבד.

מלך הוא אדם שיש כח ושלטון בידו. הוא השולט על העם ולא נשלט על ידם.

כמאמחז"ל פני הדור כפני הכלב שפני הדור הם מנהיגי הדור, והם ככלב, שאין הכלב באמת מנהיג אע"פ שנראה כן מכך שרץ לפני אדוניו, והראיה היא כאשר הוא מגיע לצומת דרכים הוא ממתין לראות את החלטת אדוניו, ואז שב ושועט קדימה, כך המנהיגים ממתינים לראות ע"פ הסקרים מה העם חושב, ומחליטים כן…

זהו שלמה. אין משמעות לכך שאין לו כתר וכסא כעת, הוא מלך במלא מובן המילה. מלך הוא השולט, ואכן בתחילה שלט על כל העולם, ואח"כ בירושלים ובא"י, ולבסוף על מקלו, ללמדנו שמאומה לא השתנה במהותו, הוא מלך בהנהגתו ומידותיו, וכזה נשאר.

זהו שאחז"ל מאן מלכי רבנן. הם השליטים האמיתיים ביותר על עצמם, וממילא גם על אחרים. גם בלי כתר.

[המעשה ברב קובלסקי והמרק]

זהו המלכות של יהודה ויוסף. יהודה שלט בעצמו כשאמר צדקה ממני. הגם שיכל לצוות להוציאה להורג ולהתעלם מן החותמת והפתילים, ויש לו אפילו על מה להשען שהרי ברור שמה שעשתה לא נקי, א"כ בדין מגיע לה מיתה… יוסף שלט בעצמו במעשהו עם אשת פוטיפר.

א"כ יהודה מלך, ואף יוסף מלך, אולם לא כפי שחשבנו משום שפרעה מינהו, בזה אין ראיה לכלום, אלא בהתגברות על רצונו ותאוותיו!!!

שאול אומר לדוד לאחר שדוד קרע את מעילו ידעתי כי תהיה מלך אחרי. מהיכן ידע? ישנם כמה ביאורים בזה, אולם המלבי"ם מבאר שראה שאול שהיה דוד מסוגל לשלוט בעצמו שלטון מוחלט, ולא שעה לאנשיו, ולא פעל מתוך אינסטיקט להרוג את מבקש רעתו, ולהפסיק להיות נרדף, על אף שהיה מותר לו לעשות כן מדין הקם להרגך וכו' ובכ"ז הוא התגבר על עצמו, אמר שאול מי שמולך בכוחות נפשו מסוגל למלוך על ישראל!

וזהו מל"ך אותיות מח לב כבד, מח מקום משכן הנשמה. לב- מקום משכן הרוח, כבד- מקום משכן הדם והנפש. המלך האמיתי הוא זה שהמח הוא השליט, הנשמה היא הקובעת את רגשי הלב, שמעביר את ההוראות לכבד – אל הגוף שאמור לישם.

אולם בלעם כשרצה לקלל את ישראל רצה לומר מילה אחת- כל"ם. שהשלטון יהיה בתחילה הכבד והדם והתאוות הגופניות יתנו הוראות ללב החושק שיפעיל לצורך כך את המח… הכל לשם תאוות גופו ולבו.

טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר.

להורדוס היו יוני הרדיסאות שקראו לו "מלך, מלך". כך טבעו של מי שאינו מלך באמת, אלא רק יושב על כסא מלוכה, עבד לבית חשמונאי, הוא זקוק שתמיד יצעקו לו "אתה מלך" כיון שיודע שבאמת אינו כזה… לא הכתר הופך את האדם המלך!

[תוספת חדשה] מעשה ברב שטיינמן שבאחת הטיסות שלו לחו"ל עברו מעל מפלי הניאגרה ובאו ואמרו לו שיש כאן אחד מפלאי תבל, האם ירצה לקום לקדמת המטוס שיוכל משם לראות ולהודות ולשבח להשי"ת. הרב קם ולאחר מספר צעדים חזר למקומו. שאלוהו מדוע? והוא השיב שלאחר מספר צעדים חשבתי לעצמי, מדוע אתה קם, כדי להודות להשי"ת או משום סקרנות גרידא?

זהו אדם גדול!

 

פרשת ויגש

מעלת יוסף בכיבוד הורים

״ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה. וירא אליו ויפול על צואריו עוד״ (מו, כט). ומפרש״י: ״וירא אליו יוסף נראה אל אביו״.

והנה דברי רש״י משוללי הבנה, ומה הוסיף כאן רש״י?

ונראה לומר, דהנה ליוסף היו שני דברים אותם רצה להגשים. הדבר הראשון הוא כמובן לראות את אביו אותו לא ראה זה עשרים ושתים שנה.

והדבר השני הוא, להראות את עצמו לפני אביו, ברצותו לקיים מצות כיבוד אב וביודעו עד כמה אביו משתוקק לראות את בנו אהובו, רצה יוסף להראות את עצמו בפני אביו כדי לגרום נחת רוח לאביו.

זה שאומר כאן רש״י ״וירא אליו״, מבין שני הטעמים הכריע אצלו הטעם השני של כיבוד אב, ולא את מאוויו הוא רצה להגשים אלא את שאיפת אביו לראותו. וזה שעשה יוסף בהראות עצמו בפני אביו, לקיים מצות כיבוד אב.

מצוות כיבוד אב ואם – יראת שמים והכרת הטוב

מהיכן זכה יוסף למידה כה מרובה של כיבוד אב ואם?

בפרשת קדושים כתוב: דבר אל בנ"י ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה"א, איש אביו ואמו תראו ואת שבתותי תשמורו, אני ה"א:

נשאלת השאלה מדוע הסמיך עניין הקדושה לענין שמירת השבת?

ועוד מהו הענין של איש אמו ואביו תראו ל'אני ה"א'? ובפרט שכבר כתב לעיל 'אני ה"א'?

קושי נוסף – בעשרת הדברות מצאנו את ענין כבוד או"א בלוח הראשון, העוסק במצוות שבין אדם למקום. מדוע מצווה של ב"א לחבירו מופיעה בחלק של ב"א למקום?

הגמ' או' שכבוד או"א היא אחת המצוות הקשות ביותר, עד שאביי אמר "אשרי שיתום אני" ולא אתבע על כאו"א.

להלן סיפור נפלא אחד מיני אלף כיצד היתה מצות כבוד או"א אצל גדולי ישראל באחד מלילות החורף הקשים לאחר שירד גשם סוער חזרו כמה יהודים מבית המדרש של העיר סלנט לבתיהם ולפתע ראו דמות של יהודי שחופר ועודר את האדמה התקרבו האנשים למקום בכדי להסתכל מי זה האיש ומה מעשיו בשעה כוו מאוחרת והנה הבחינו האנשים שהיה זה 'רבי זונדל מסלנט' עטוף במעיל חרפי מעדר בידו זעה יורדת על פניו והוא עייף מן המאמץ הקשה מה פשר מעשיו של רבינו תמהו אחד אל השני ראה רבי זונדל הצדיק את תמיהתם וסיפר להם בדרך זו עוברת אמי כאשר היא הולכת לבית הכנסת הגשמים והשלגים שירדו בימים האחרונים שיבשו את הדרך והיא מלווה עתה בבוץ ולכלוך לכן חופר אני במקום לנקות ולפנות לאמי דרך נוחה ונעימה מן הבית לבית הכנסת כדי למנוע ממנה טרחה ואי נעימות בדרכה מחר בבוקר לתפילה זו היתה דמותם של הגדולים במצות כיבוד אב ואם

המעשה ביהושע בן אלם

[בסדר הדורותי ח"ג אות] " ובספר "מעיל צדקה" [תמ יא] מסופר ר' יהושע בן אלם הגידו לו בחלום שמח בלבך שאתה וננס הקצב מושבו ומושבך בגן עדן וחלקו וחלקך שוים כאחד.

כשניעור ר' יהושע חשב בלבו אוי לי שמיום עומדי הייתי תמיד ביראת קוני ולא עמלתי אלא בתורה לא הלכתי ד' אמות בלא ציצית ותפילין היו לי תלמידים ועכשיו שקולים מעשי ותורתי עם הקצב?

שלח לתלמידיו תדעו שלא אכנס לבית המדרש עד שאראה מי הוא זה האיש ומה מעשיו מיד הלך עם תלמידיו מעיר לעיר ושאל בשם האיש ובשם אביו עד שהגיע לעירו כשנכנס לעיר שאל את אנשי המקום היכן ננס הקצב אמרו לו למה אתה מבקש אותו מה לחסיד וצדיק כמוך לשאול על איש כמותו אמר להם מה מעשיו אמרו לו אדוננו לא תשאל ממנו כלום עד שתראה אותו.

מיד שלחו אליו ואמרו לו ר' יהושע בן אלם מחפש אותך אמר להם מי אנכי ומי אבותי שר' יהושע שואל עלי אמרו לו עמוד ולך עמנו חשב אותו האיש ששקר הם דוברים ולא היה רוצה להלוך עמהם חזרו לר' יהושע ואמרו לו שאינו רוצה לילך עמנו אמר להם דעו שלא אשב עד שאראה אותו הלך ר' יהושע בעצמו אצל ננס הקצב.

בראות ננס את ר' יהושע בא אליו נפל על פניו אמר לו מה יום מיומיים שעטרת ישראל בא לפני עבדו אמר לו דבר יש לי לדבר עמך אמר לו דבר אמר לו מה מעשיך ומה מלאכתך אמר לו קצב אני ויש לי אב ואם זקנים ואינם יכולים לעמוד על רגליהם ובכל יום ויום אני מלבישם ומאכילם ומרחיצם בידי מיד עמד ר' יהושע ונישקו על ראשו אמר לו בני אשריך ואשרי גורלך מה טוב ומה נעים אשרי חלקי שזכיתי להיות חברך בגן עדן ע"כ.

מספר אור דניאל פ' תולדות-

"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" שמות כ יב מה טעם נקבע ששכר כיבוד ההורים הוא דווקא אריכות ימים?

הביא רבנו בחיי בשם רבנו סעדיה גאון משום שלפעמים חיי ההורים קשורים למעלה יחד עם חיי הבנים אם יחיו ההורים יש זכות קיום לבנים ואם לאו ההיפך חלילה מעתה כיוון שייתכן שיהיו ההורים זקנים וסבים ויחשוב הבן שהם טורח גדול עבורו זה כבר שנים רבות על זה הזהירה התורה כבד אותם למען יאריכון ימיך "כי אם אולי תצטער על חייהם אך דע לך שעל חייך אתה מצטער"

ובשם רבי יוסף חיים זוננפלד מפרשים דלפעמים צריך להקדיש לצורך כיבוד ההורים חלק נכבד מזמנו ופעמים שמתרעמים הבנים בגלל זה שלא נשאר להם זמן בשביל עצמם על זה בא הכתוב להבטיח "למען יאריכון ימיך" כנגד הזמן שהפסדת בחיים עבור כיבוד האב אני אאריך את ימיך באותו שיעור!

לצערנו לעיתים אנו רואים את התייחסות הבנים כלפי הוריהם כ"הרגשת מעמסה" ולא רק זאת אלא אף מחפשים דרכים "להיפטר מההורים" לכן התייחסה התורה שמדובר כאן לא רק בחיי הוריך אלא בחייך בחיים שלך בוא דאג לעצמך כפי שתכבד את הוריך כך תקבל חיים!

דברות אליהו פנחסי, ח"ב פ' יתרו:

ידוע הדבר ומפורסם לכל שמצות כיבוד אב ואם היא מידה כנגד מידה שכל המכבד אביו ואמו יכבדוהו בניו ולהפך יהיה להפך וכך כותב האור החיים הקדוש וכ"כ הגר"ח פלאג'י זצ"ל בנפש חיים מערכת כ' אות יד וז"ל:

"וענין זה הוא בדוק ומנוסה וגלוי לכל העמים דכמו שנהג האדם עם אביו ובכל פינה שהוא פונה כך יתנהגו בניו להרע או להיטיב אין מחסור לכל דבר" ובספר תוכחת חיים פרשת תולדות כתב:

"ומזקנים אתבונן ואבותינו ספרו לנו וגם ראינו בעינינו הרבה בני אדם שמכבדים להוריהם כראוי וזכו לכבוד גדול ועושר ובנים ואריכות ימים ושנים וכל מי שלא נהג כשורה לכבד הוריו כראוי הפך עליו בהלות וצרות רבות סבבוהו ולא יצא מהעולם עד שירדו מנכסיהם והיו בעניות גדולה" עיין שם באריכות גדולה ונפלאה

למדים אנו עד כמה מידת טובו של הקב"ה היא נזקפת לטובת האדם המכבד את הוריו ומקיים את רצונם ולא ח"ו מידת רוגזו של הקב"ה על אותו אדם.

מעשה באדם שאביו הזקן היה צריך מעיל שהתלונן שקר לו, סיפר זאת הנכד לאבא שסבא אמר שקר לו והוא צריך מעיל, א"ל האב עלה לעליה יש שם שק עם בגדים ישנים תקח לך משם איזה מעיל ותביא לזקן. עלה הבן לעליה וחיטט ומצא שם מעיל ישן ומרופט, ועוד מעיל זהה, והורידם. שאלו אביו למה הבאת שניים? אחד בשבילך אבא, השיב הבן, לכשתזקין ויהיה לך קר…

 

מתים בצעירותם

ששאלו לגאון רבי יעקב קנייבסקי פעם בתקופתו שהיו אברכים מתים בצעירותם והיו נשיהם אלמנות ונתרבו היתומים, והשיב הרב שזה מפני שהוריהם של אותם אברכים היו פליטים אודים מוצלים מאש מהשואה, ולא היה סיפק בידם לעסוק בתורה כראוי, וגידלו בניהם לתורה, וכשגדלו, זלזלו בליבם להוריהם שאינם בעלי מעלה בתורה, ולמרות שהיו אנוסים, חשו שהם במעלה יותר מהוריהם, ועל זלזול אפילו בהרהור קל הבטיחה התורה קיצור ימים! כמ"ש ארור מקלה אביו ואמו. מובא בעלון פנינים [כי תבוא תש"ע]

[ואם באביו אין מעלה? מו"ר הרב עזרא ניסן היה אומר תחפש איזושהי מעלה בו וממנה תכבדו. יש אדם שאינו מרכל. יש שנזהר שלא לאכול בחוץ, יש עוזר לאחרים ובעל חסד, יש שמכבד לאשתו ובניו, יש שתורם לצדקה. תחפש משהו ותמצא ומזה תתחיל לכבדו.

דברי האריז"ל

מובא בספר מאירת עינים שכתב בשם האר"י ז"ל שמאד מאד יש להזהר בכיבוד אב ואם כי כל תרי"ג מצוות חייב אדם לקיים ולתקן כולם משא"כ מצות כיבוד אב ואם צריך לקיים מיד ובכל יכולתו דזה אי אפשר לקיים על ידי גלגול דשמא אביו ואמו צדיקים ולא יבואו בגלגול ע"ש.

מובא בזוה"ק פ' כי תצא דף רפא שצריך לאהוב אביו ואמו יותר מגופו ונפשו רוחו ונשמתו וכל מה שיש לו נחשב לאין כדי לעשות בו כל רצון אביו ואמו ובעיקר העיקרים שצריך לכבדם בדיבור לדבר איתם כמו שאדם מדבר עם מלך ויותר בנחת ובלשון רכה ובכבוד כדאיתא בגמ' שם דף לא ע"א "יש מאכיל אביו פסיוני וטורדו מן העולם ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי עולם הבא" עיין תוס' שם

וכן אנו מוצאים שאצל גדעון נאמר "ויבא מלאך ה' וישב תחת האלה אשר בעפרה אשר ליואש אבי העזרי וגדעון בנו חבט חיטים בגת להניס מפני מדין" שופטים ו יא מפרש"י וכי מלאך יושב והרי מלאך אינו אלא עומד?

אלא רצונו לומר שנתעכב המתין עד שמצא זכות לגדעון ואז נראה אליו ומה הזכות שמצא המלאך אצל גדעון "גדעון חבט חיטים בגת אביו היה חובטן וגדעון היה כוברן בכברה א"ל אבא זקן אתה ואם יבוא העובד גילולים לא תוכל לנוס לך אתה ואני אחבוט" מיד וירא אליו מלאך ה' ויאמר אליו ה' עמך גבור החייל ע"כ למדים אנו מפה שגדעון זכה למלכות ולהשראת השכינה עליו בזכות שמסר עצמו להגן בעד אביו מיד הגויים.

דברי החזו"א

בספר ארחות יושר הביא בשם החזו"א באדם שהתנהג בצורה לא יפה עם אביו וכאשר נפטר אביו אחר כמה שבועות מת באופן פתאומי גם הבן והוא היה צעיר ובריא ואמרו שתבעו אביו לדין.

הגרב"צ אבא שאול

בספר האיר המזרח מסופר על הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל שהיה זהיר מאוד בכבוד אביו ואמו הוא שירת אותם באהבה ובשמחה והיה משתדל בכל כוחו לעשות רצונם ולחלוק להם כבוד רב, בהיותו בבית הכנסת על אף שהיה שקוע ומרוכז בתפלה, כל פעם שאביו עבר מיד היה קם רבי בן ציון מלא קומתו ועומד מלא עיניו, וכך חזר הדבר על עצמו פעמים רבות באותה תפלה, חרד ונזהר היה לכבדו בכל דקדוקי ההלכה

 אף בכבוד אמו נזהר מאד העיד על עצמו שלא הזדמן שאמו ביקשה ממנו שיעשה דבר ולא היה עושה כי מיד הבין שיש לעשות בשבילה מצוה יקרה זו שהיא חמורה שבחמורות כלשון הירושלמי פאה פ"א ה"א. התבטא פעם כי אם אביו או אמו היו אומרים לו לעמוד לידם כל הלילה וזה יגרום להם שמחה היה עושה זאת בשמחה רבה.

בתקופת מלחמת תש"ח התגורר בשכונת קטמון ונזהר כל ערב שבת להגיע עד רחוב שמואל הנביא מקום מגורי הוריו כדי לנשק ידי אביו ואמו זאת חרף הסכנה שביתם שכן סמוך לגבול הירדני. באותם ימים עשה זאת כדי לקיים דברי האר"י ז"ל [שער הכוונות דף עא] לנשק ידי אמו בלילי שבת, לאחר מכן חזר שוב ברגל עד לשכונת קטמון המרוחקת על אף האפילה ששררה אז ברחוב.

הגמ' בקידושין דף ל' ע"ב "ת"ר שלושה שותפין באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליכם "כאילו דרתי ביניהם וכבדוני". ואם חלילה מצערם אמרו שם בגמרא (בדף ל"א ע"א) בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו אמר הקדוש ברוך הוא יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם שאלמלי דרתי ביניהם צערוני, ע"כ.

למדנו שני דברים:

א. שכדי לכבד את הוריו צריך יר"ש, ובלא יר"ש אין אדם מסוגל ויכול לעמוד בקושי של כבוד הוריו.

ב. ודבר נוסף נלמד – ובעיקר צריך הכרת הטוב, שבלא הכרת הטוב יכפור בטובת הוריו ויאמר וכי מה כבר עשו בשבילי? אדם שלא מכבד הורי, גם אינו מכבד לקב"ה, שהרי הוא כפוי טובה לכל!

לאור זאת נבין מדוע התורה כללה את כאו"א בעשרת הדברות בחלק של כבוד ה', שמי שמכבד הוריו יכבד לה', ולכן אמר קדושים תהיו כו' שמי שקדוש ומופרש לה' יכבד גם הוריו, ולכן אמר גם אני ה"א, שכמו שלכבוד ה' יש להגיע להכרת הטוב, כך גם לכיבוד או"א. [השאלה והתשובה הם מהנלע"ד.]

 

כעת נבין מהיכן זכה יוסף למידה כה מרובה של כבוד אב?

יוסף היה ירא שמים גדול – את האלקים אני ירא!!

יוסף היה בעל הכרת הטוב גדולה – וכפי שאמר לאשת פוטיפר:

בראשית פרק לט

(ח) וַיְמָאֵ֓ן׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי: (ט) אֵינֶ֨נּוּ גָד֜וֹל בַּבַּ֣יִת הַזֶּה֘ מִמֶּנִּי֒ וְלֹֽא־חָשַׂ֤ךְ מִמֶּ֙נִּי֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־אוֹתָ֖ךְ בַּאֲשֶׁ֣ר אַתְּ־אִשְׁתּ֑וֹ וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹהִֽים:

איך אהיה כפוי טובה לאדוני לאחר שסמך עלי כל כך, וכל אשר לו נתן בידי?

ואת זה הוא אומר לאשת פוטיפר – גויה – כיון שגם גוי מצווה על כיבוד אב ואם, שהיא מצוה שהשכל מחייבה, וכפי שמוכח מהמעשה של דמא בן נתינה.

גדלות יוסף בכיבוד הוריו ניכרת בהזדמנות נוספת:

כשנשלח יוסף ע״י אביו, נאמר כך: ״ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם. ויאמר לו הנני״ (בראשית לז, יג). ומפרש״י: ״הנני – לשון ענוה וזריזות, נזדרז למצות אביו, ואע״פ שהיה יודע באחיו ששונאין אותו״.

פירוש רש"י טעון ביאור – וכפי שמקשה ה״שפתי חכמים״ –  מדוע כשהקב״ה קרא לאברהם או למשה והם השיבו "הנני" לא פירש רש״י שם על תשובתם ש״הנני״ כי זוהי לשון ענוה וזריזות?

ההסבר הוא שליוסף היו שתי מחשבות בעניו השליחות, מחשבה פרטית האומרת לו בכל התוקף והעוז שלא לקיים את השליחות, מה גם שיכול היה למצוא היתרים רבים מדוע לא לקיים את שליחות אביו, הן מפני סכנת הדרך, הן מפני שנאת האחים, הן משום שאביו אמר לו ״הלא אחיך רועים בשכם״ (בראשית לז, יג) ולבסוף התברר לו שהם נמצאים בדותן ולא בשכם, ולדותן אביו לא שלחו. ומכל מקום מתוך ״ענוה וזריזות נזדרז למצות אביו״, כלומר, כיבוד האב הוא שהכריע בכל השיקולים, ושום שיקול אחר ויהא הנכון והצודק ביותר לא יכול היה להיות מכריע כנגד מצות כיבוד אב כפשוטה.

ולפי״ז תתורץ קושיית ה״שפתי חכמים״ – אמת שגם אצל אברהם ומשה נאמר "הנני" על ציווי השם, אך שאצל אברהם ומשה לא היה שום שיקול או סיבה שלא להתייצב מיד לקריאת ה׳, וא״כ התשובה ״הנני״ אינה בהכרח לשון ענוה וזריזות.

ואם תאמר – הרי אצל אברהם נאמר לו לעקוד את בנו, ויכל להרהר ולומר – הרי הובטחתי שביצחק יקרא לך זרע? עדיין אין זה דומה, שהרי שם מדובר בציווי של הקב"ה בעצמו, משא"כ כאן זה ציווי של אביו!

ולכן דוקא אצל יוסף שהיה יכול בנקל להשתחרר מהשליחות מהטעמים הנזכרים, וכאשר מכל מקום השיקול העיקרי שהכריע אצלו היה ענין ״כיבוד אב״, הרי זה מוכיח בבירור על ענוה וזריזות, על אי חיפוש תירוצים למה לא לקיים את שליחות אביו, אלא אדרבה, עשה זאת גם בזריזות ולא בעצלות, כי כך ציווה לו אביו.

 

לסיום מעשה בר' סלמאן מוצפי- כתב רש"י אם תכבד יאריכון ימיך ואם לאו יקצרון מעשה באדם שהסתכסך עם הוריו בגלל מריבה משפחתית וחדל לדבר עמהם הגיעו הדברים לידי כך שכאשר היה עובר לפני ביתם לא סר לבקרם וגם כשנפגש עמהם בשבת התעלם מהם ולא ברכם לשלום

נודע הדבר לצדיק רבי סלמאן מוצפי זצ"ל ובא אליו להוכיחו על כך והלה התעלם מתוכחתו והמשיך להקשות את לבו כאשר החמיר המצב הלך שוב הצדיק והכין דפים ובהם קטעי מוסר מהספרים "ראשית חכמה" ו"שבט מוסר" העוסקים ברוממות וחשיבות מצות כיבוד אב ואם ואמר לו אם אינך שומע לי שמע נא לדברי גדולי ישראל התבונן וראה כי כיבוד אב ואם הוא דיבור מעשרת הדברות הקודם אף לזכור את יום השבת לקדשו וכו' ועוד כהנה דברי כיבושין והלה נשאר בקשיות ערפו הוסיף ואמר לו הבורא כתב "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" מכלל הן אתה שומע לאו כשלא מכבדים מתקצרים הימים ראה מה עונשו שלהעובר על מצוה זו דע לך שאין עונשין אלא אם כן מזהירים הנה הוזהרת ראה לתקן דרכיך תוך ג' ימים לאחר שלשה ימים בא אליו שוב הצדיק והלה היה מוכר בחנותו וכיון שהיו שם הרבה קונים לא רצה להוכיחו ברבים אמר אלך ואחזור בעוד זמן קט לאחר רבע שעה חזר והנה ראה דבר מוזר אמבולנס עוזב את המקום בצפירה בהולה כשנושא בתוכו את אותו האיש ללא רוח חיים תמו ימי השבעה ואחד ממקרובי הנפטר ראהו בחלום עומד עירום בלא לבוש ועשרת הדברות בידיו והוא משליכם לארץ ורומסו התעורר בבהלה ובא לפני הצדיק לספר את אשר ראה הזמין הרב את חבירו הצדיק רבי נסים זצ"ל וסח לו את כל המעשהבשמוע זאת הזדעזע ושאלו מנין היה לך העוז לומר כך השיבו ואמר חשתי כאילו הדברים הושמו בפי חשתי שקיצו קרב בגין מעשהו וביקשתי להצילו התחננתי לפניו שיחוס על נפשו ויצילה מרדת שחת עתה תמה אני על שלא היתה מיתתו כפרתו ומבקש הוא תיקון לנפשו ישבו שני הצדיקים ועמהם עוד שמונה איש ועשו לו תיקון לנשמתו לאחר פטירתו של רבי סלמאן פירסם הצדיק הגאון רבי נסים זצ"ל את המעשה ואמר שמצוה לפרסמו ברבים "עולמו של צדיק"

 

פרשת ויגש

יהודה ויוסף – משיח בן דוד ומשיח בן יוסף

כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו [ארשת שפתינו שלזינגר, פסגות בוקר, הוקלט]

אליו יהודה ויאמר בי אדוני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני וגו׳״. חכמינו ז״ל דרשו באן במדרש (ב״ר צג,ב) על פגישת יהודה ויוסף את הפסוקים (תהילים מח, ה־ז): ׳״כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו, המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו, רעדה אחזתם שם חיל כיולדה׳ — ׳כי הנה המלכים נועדו׳, זה יהודה ויוסף. ׳עברו יחדיו׳ — זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה. ׳המה ראו כן תמהו׳ — ויתמהו האנשים איש אל רעהו, ׳נבהלו נחפזו׳ — ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. ׳רעדה אחזתם שם׳ — אלו השבטים, אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו, יאה למלך מדיין עם מלך״. ולבאר דברי חז׳׳ל אלו ראיתי מהגר״פ פרידמן שליט״א דברים נכוחים.

ידוע מה שביאר השר שלום מבעלזא זי׳׳ע כי הפגישה בין יהודה ליוסף היא בעצם רמז על שני המשיחים, משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. ולהלן נבאר את הדברים העמוקים הללו.

דהנה כאשר נתבונן היטב בענין ירידת יעקב ושבעים נפש לגלות מצרים, נראה ששני השבטים הללו יהודה ויוסף היה להם תפקיד ראשי ומרכזי בגרימת הירידה למצרים, ועליהם סובב והולך כל ענין גלות מצרים. יוסף — הוא הרי היה זה

 

שנמכר למצרים, ובסיבתו ירדו יעקב ושבעים נפש למצרים, וכמו שאמר יוסף לאחיו (בראשית מה,ט) ״מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו, כה אמר בנך יוסף, שמני אלקים לאדון לכל מצרים, רדה אלי אל תעמוד״, ואחז״ל (שבת י,ב): ״שבשביל משקל שני סלעים מילת [של כתונת הפסים] שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים״,

גם יהודה היה גורם גדול לירידת יעקב למצרים, שהרי הוא היה זה אשר יעץ לשבטים למכור את יוסף, וכנאמר (בראשית לז,כו): ״ויאמר יהודה אל אחיו, מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו, לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו, כי אחינו בשרינו הוא, וישמעו אחיו״. עד כמה גדולה היתה השפעתו של יהודה על אחיו בענין המכירה, נוכל ללמוד ממה שכתוב (שם לח,א): ״ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו׳/ ופרש״י ז׳׳ל: ״שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו: אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו (אל אביו) היינו שומעים לך״. הרי לנו שהוא היה העיקרי בעצת מכירת יוסף.

בזה נוכל להבין למה דוקא יהודה נכנס כל כך בעובי הקורה, ונטל על עצמו בחריפות את התפקיד להיות ערב ליעקב שיחזיר אליו את בנימין, וכמו שאמר (שם מג,ט) ״אנכי אערבנו מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך, וחטאתי לך כל הימים״. כי מאחר והוא היה זה שיעץ לאחיו למכור את יוסף, וכתוצאה מכך ירדו השבטים למצרים לחפש את יוסף וכמו שפרש״י (שם מב,ג) ״וירדו אחי יוסף ולא כתב בני יעקב, מלמד שהיו מתחרטים במכירתו ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם״. ומכיון שכך, הרגיש יהודה את האחריות הראשונה להיות ערב לנער יותר מכל אחד אחר מן השבטים, כי ע״י שירדו השבטים למצרים נסתבב הדבר שנצטוו להביא את בנימין למצרים, נמצא שיהודה הוא שגרם לכך שגם בנימין בנוסף ליוסף יצטרך לרדת מצריימה. ולכן דוקא הוא נכנס לעובי הקורה להיות ערב להחזיר את בנימין. וזהו שרמז בגודל כאבו: ״אנכי אערבנו מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך, וחטאתי לך כל הימים״. הזכיר כאן כפל לשון: ״אנכי אערבנו [יוסף] מידי תבקשנו [בנימין], אם לא הביאותיו אליך [יוסף] והצגתיו לפניך [בנימין] וחטאתי לך כל הימים״, שהרי לא רק שגרמתי למכירת יוסף, אלא שעל ידי כך יצא שגם בנימין ירד למצרים.

 

גם בפרשתינו אנו לומדים על הקשר שבין יהודה ליוסף והירידה למצרים. כאשר יעקב אבינו התכונן לירידה למצרים, שלח את יהודה לפניו אל יוסף למצרים, וכמו שכתוב (מו,כח): ״ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה״, הרי זה כאילו נאמר במפורש כי לא תיתכן ירידה למצרים בלי קשר הדוק בין יהודה ליוסף.

אך גם אם נעיין היטב במהלך הדברים, נמצא שלא רק בגורם הירידה למצרים

 

היה קשר בין יהודה ליוסף, אלא גם בגורם ליציאת ישראל ממצרים יש קשר בולט בין שני השבטים הללו, כי שניהם, גם יהודה וגם יוסף, גרמו לקריעת ים סוף וכמבואר במדרש (ילקוט תהילים סי׳ תתעג): ״הים ראה וינס — ראה ארונו של יוסף יורד לים, אמר הקב״ה ינוס מפני הנס שנאמר ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה״.

כמו כן שבט יהודה היה הראשון שקפץ לתוך הים ובזכותם נקרע הים וכמובא בגמרא (סוטה לז,א): ״כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה … ועליו מפורש בקבלה (תהילים סט) הושיענו אלקים כי באו מים עד נפש … באותה שעה היה משה מאריך בתפילה, אמר לו הקב״ה, ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפילה … דבר אל בני ישראל ויסעו, ואתה הרם את מטך ונטה את ידך וגו/ לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל, שנאמר היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו, מה טעם היתה יהודה לקדשו וישראל ממשלותיו, משום דהים ראה וינס״.

ואם תשאל למה באמת כך סיבב הקב״ה שדוקא שני השבטים הללו יהודה ויוסף, הם יהיו אלה שבמרכז הענינים יותר משאר השבטים.

כתב האר״י ז׳׳ל בספר ״ליקוטי תורה״ (פ׳ כי תצא) על דברי חז״ל במדרש (ב״ר ב,ד) ״והארץ היתה תהו — זה גלות בבל … ובהו — זה גלות מדי … וחושך — זה גלות יון … על פני תהום — זה גלות ממלכת הרשעה … ורוח אלקים מרחפת — זה רוחו של מלך המשיח״. ויש לתמוה למה לא הזכירו חז״ל גם את גלות מצרים שהיתה גדולה וקשה מכולם? וביאר האר״י ז״ל: ״אלא הד׳ גלויות היו נגד ד׳ אותיות הויה, וגלות מצרים הוא נגד קוצו של י׳ שהוא שקול ככולם ויותר מהם, ולכן הוזכר כמה פעמים ולא הוזכר בכללם, כי הוא בחינה גדולה מהם״.

ומבואר מדבריו כי כל הד׳ גלויות אינן אלא גלויות פרטיות שכל אחת מהן כעד אות אחת משם הויה. ואילו גלות מצרים היתה גלות כללית אשר כללה בתוכה את כל הד׳ גלויות. וכך רמז החיד״א זצ׳׳ל בפסוק (שמות א,א) ״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה״ — באי״ם נוטריקון ב׳בל, א׳דום, י׳ון, מידי — לרמז שכל הד׳ גלויות היו כלולות בגלות מצרים.

 

וזה מה שנזכר בפרשת וארא ד׳ לשונות של גאולה: ״והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי״. וחכמינו ז״ל תיקנו בגלל זה לשתות ד׳ כוסות יין בליל פסח. ולכאורה יש להבין, שהרי לא היו כאן ארבע גאולות, אלא גאולה אחת גדולה, וא״כ למה ארבע כוסות? אך לפי האמור הענין מבואר היטב, דמכיון שגלות מצרים כללה בתוכה את כל הגלויות, א״כ גאולת מצרים כללה גם את הד, גלויות, ולכן נזכרו ד׳ לשונות של גאולה, כי באמת היו שם ארבע גאולות מארבע גלויות וכמו שנתבאר.

נמצא, שמזה שיצאו ישראל ממצרים שכללה את כל הד׳ גלויות, יש כבר רמז על כל הגאולות העתידיות להיות בישראל עד הגאולה העתידה ועד בכלל. וזהו מה שאחז״ל (ר׳׳ה יא,א) ״בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל״. וכן אמר הנביא (מיכה ז,סו): ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות׳/ וכמו שהקב״ה הוציא את ישראל ממצרים שכללה אח כל הגלויות שהיו לישראל, כך יוציאנו מעבדות לחירות מן הגלות האחרונה.

ידוע הדבר שלעתיד לבוא בגאולה העתידה, יקומו שני משיחים לישראל (וכמבואר בגמ׳ סוכה נב,א), הלא הם משיח בן יוסף הבא משבט יוסף, ומשיח בן דוד הבא משבט יהודה. בזה נבין את עומק מחשבתו של השי״ת שסיבב שדוקא יוסף ויהודה יהיו במרכז הענין של ירידת ישראל למצרים ויציאתם משם, כי היות שגלות וגאולת מצרים כוללת בתוכן גם את הגאולה העתידה שאז עתידים ישראל להגאל ע״י שני המשיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, לכן סיבב הקב״ה שדוקא שני אלו יהיו הגורם לירידת ישראל למצרים וליציאתם משם.

זהו שאחז״ל במדרש על הפסוק ״ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו׳״ — ״כי הנה המלכים נועדו״ — זה יהודה ויוסף, אין כאן פגישה מקרית בין יהודה ליוסף, אלא ״הנה המלכים נועדו״ — שני מלכי המשיח נועדים כאן יחדיו, שהרי כל הענין של מכירת יוסף ע״י יהודה, תכליתה להביא לפגישה הגדולה שבין יהודה ויוסף. כאן מתחיל להתגלות עומק מחשבתו ית״ש להוריד את ישראל למצרים ולהוציאם משם כדי לעשות הכנה בזה לכל הגאולות העתידות עד הגאולה האחרונה ע״י שני המשיחים. ולכן דוקא ליהודה וליוסף נאה ויאה להיות במרכז הענינים של הירידה לגלות מצרים, והם אלו אשר בזכותם נקרע הים לישראל.

מה יעקב אבינו עושה? ״ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה״ וכפי שביאר בספה״ק ״בני יששכר״ (כסלויטבת מאמר ב׳ סי׳ כה) שעשה יחוד בין ב׳ המשיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, גשנ״ה בגימטרייא משי״ח, לרמז על הגאולה העתידה שהיא פועל יוצא מן הגאולה במצרים, וכמו שנתבאר.

 

פרשת ויגש

הבנה מחודשת במהלך של מכירת יוסף

יוסף ואחיו – דין המכירה [לב שלום]

ולא יכלו אחיו לענות אותו בי נבהלו מפניו (מה, ג).

וברש״י, מפני הבושה. ובמדרש תנחומא איתא, ״ אמר להם יוסף לא כך אמרתם אחיו של זה מת, אני קורא אותו והוא בא אצלי, והיה קורא 'יוסף בן יעקב בוא אצלי', והיו מסתכלין בארבע פינות הבית, אמר להם מה אתם מסתכלים אני יוסף אחיכם, מיד פרחה נשמתם ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. מיד פרחה נשמתם, עשה הקב״ה נס וחזרה נשמתן״

!תנחומא ה>.

בפשיטות מבינים, שנתביישו כשראו את יוסף חי לנגד עיניהם, משום דראו שטעו בפסק דינו, ובעוד שחשבהו לרשע ורודף שחייב מיתה ושכל חלומותיו הבל, הנה הכל נתקיים כפי שאמר, ואינו רשע, רק יוסף הצדיק וכו', ומכרוהו על חינם, ועל כן נתביישו מאוד עד שפרחה נשמתן. כך רגילים לפרש הענין, אך הפותח את המדרש ורואה כל הענין יוצא משתומם על הדברים.

וז״ל המדרש: פרחה נשמתן ולא היו מאמינים בו עד שפרע את עצמו וכו', כיון שהכירוהו בקשו ״להרגו״, ירד מלאך ופזרם בארבע פינות הבית. (תנחומא שם, וכן הוא בילקוט).

והדבר תמוה, כשאמר אני יוסף, ״מיד פרחה נשמתן״ – מרוב בושה, ולאחר שהחזיר להם הקב״ה נשמתן ורואים שהוא יוסף, מבקשים להורגו? והלא רגע קודם לכן פרחה נשמתם מרוב בושה? אתמהה!

עוד קשה, שממשמעות הלשון נראה, שאף ראובן היה בכלל אלו ש״בקשו להרגו״ מדלא חילקו חז״ל, וא״כ קשה שבעתיים, הרי ראובן עד עתה חלק על אחיו וסבר שאינו חייב מיתה, ועתה כשכבר יוסף עומד לנגד עיניהם, מצטרף עמם להורגו?! ומדוע נשתנתה דעתו?

ועוד צריך להבין, אם אכן כשאמר ״אני יוסף״ ראו שטעו בכל הפסק שחייב מיתה, ועל זה נתביישו, יש לתמוה הרבה, דהנה בתחילה כשבאו למצרים ויוסף הציק להם באמרו מרגלים אתם מיד עמדו האחים והתוודו ״אבל אשמים אנחנו״ וגו'. וביאר שם הספורנו, שלא נתחרטו על עיקר המכירה, רק על שהיה להם לחון אותו מתוך רחמנות, והאשימו עצמם שהתנהגו במידת אכזריות כשלא ויתרו לו ולא נשאו פניו, וע״ז באה להם מדה כנגד מדה שמתאכזר עתה המושל עליהם (טיי׳׳ש בספורנו מ0 כא>

והנה.. אם כשראו אז מתוך דין שמים שהתנהגו עם יוסף לא כשורה, מיד התוודו על מעשיהם ואמרו "אשמים אנחנו״, א״כ ק״ו עתה כשנתברר להם שטעו לגמרי בכל הפסק, (אם זהו סיבת הבושה) שהיה להם להתוודות על שמצאו עצמם בחטא גדול זה, ולא מצאנו בשום מקום שהתוודו על מכירת יוסף, רק עלו ליעקב אביהם ובשרוהו על הדבר, והשמחה היתה גדולה וכו', ומה זאת?!

כללם של דברים, שקשה מאוד להבין שהאחים נתביישו מחמת שטעו בפסק דין, חדא, דלמה ביקשו שוב להורגו, ושנית, היתכן שלא מצאנו אח״כ שום רמז במדרשים ובמפרשים שהתוודו ועשו תשובה על מעשיהם, כמו שמצינו שהתוודו על האכזריות, והלא מצינו בתורה שראובן התוודה על מעשה בלהה וכו׳ ועוד כהנה רבות, ועל דבר חמור כזה לא נמצא בתורה שעשו תשובה?

והדברים מוכיחים מתוכם, שלא נתחרטו מעולם על פסק דינם, ואחזוהו לאמת, ולכן גם לאחר שנתגלה יוסף, עוד עמדו בדעתם וביקשו להורגו. אלא שא״כ צריך להבין, על מה איפא נתביישו עד שפרחה נשמתם?

וכדי להבין היטב ביאור הדבר על נכון, נקדים מה שיסדנו בפרשת וישב על מכירת השבטים, ותחלה נשוב לראות כל הענין בפרשת מקץ, האיך הבינו השבטים מהתנהגותו של יוסף אליהם את חטאם דמשום כך נתוודו, ואח׳׳כ יובן מאוד על מה נתביישו מיוסף.

ענין העלילות של יוסף על אחיו

הנה באמת ראוי להקדים ולשאול, מדוע התעלל יוסף באחיו כ״כ, שאמר להם מרגלים אתם, ודיבר אתם קשות, וטילטלם בלך ושוב, כמבואר בפרשת מקץ, מה ראה על ככה להציק להם? וכי רצה יוסף להתנקם ח״ו על מה שעשו לו?! ובמפרשים יש ביאורים רבים לדבר, אך בפשט לכאורה הדבר פשוט מאוד.

יוסף נמכר לעבד במצרים, והחרימו האחים שלא לספר ליעקב על הדבר ושיתפו להקב׳׳ה עמהם ואף יוסף ידע מן החרם (שעשאוהו קודם מכירתו כמו שביארנו במקומו) ולכן היה נמנע כל אותן כ״ב שנים מלבשר לאביו שעודנו חי, והנה יוסף רואה את אחיו לפניו, ורוצה להתגלות אליהם, ושיתירו החרם ויספרו ליעקב שעוד יוסף חי, אך ידע יוסף שפסקוהו למיתה, וכמו כל פסק ב״ד עד שלא יראו בבירור שטעו לא ישנו את דעתם, ובודאי אם יאמר להם ״אני יוסף״ יקומו עליו ויהרגוהו כמו שפסקו עליו, ומה יעשה יוסף כדי שישובו האחים מדעתם ויחזרו מן הפסק? התחיל להציק להם, וידע שע״י כך יתחילו לפשפש במעשיהם שלא על חינם באים עליהם צרות, ויתלו את הדבר במכירת יוסף, ומתוך כך ישובו לעיין במעשיהם, ואולי יחזרו בהם.

ובאמת פשפשו במעשיהם ונתוודו ואמרו ״אשמים אנחנו״, אך לא התוודו על המכירה עצמה, רק על האכזריות, שהיו צריכים לחון אותו כמש״כ הספורנו, ולכן המשיך להציק להם והכניס הכסף ואח״כ הגביע כמו שנבאר, (וכשרואה שמוכרח שוב להציק להם מיד סר לבכות! כי נצטער מאוד על שהוא צריך לצערם).

וכשנתבונן במעשיו של יוסף ובכל הנהגת השבטים, יש לעמוד על כמה הערות.

א) מדוע הכניס יוסף הכסף בשקי האחים? ואמנם ביארנו לעיל (מזחלת הפרשה) בשם הגרי״ז זצ׳׳ל, שרצה שיחזרו למצרים, ולכן הכניס באמתחתם דבר שאינו שלהם, והשבטים כשרואים דבר שאינו שלהם בודאי ישובו למצרים להשיב את הכסף, אך מדוע הכניס דוקא ״כסף״? היה יכול לשום בשקיהם יותר תבואה ממה ששלמו או חפץ אחר, ומדוע דוקא כסף?

וגם תירוץ זה לא יספיק לנו למעשה השני של יוסף, כששם את הגביע באמתחתו של בנימין, מדוע [באותה ההזדמנות] שם באמתחותיהם גם כסף, והרי הגביע לבד כבר סיבה מספקת לשבטי י־ה לשוב מצרימה.

ובאמת כל טענתו של יוסף היתה על הגביע ולא על הכסף, שטען להם ״מה המעשה הזה אשר עשיתם, הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני", וגם השליח טען להם רק על הגביע ולא על הכסף, וא״כ למה הכניס גם את הכסף?

ב) כל מעשיו של ראובן אינם אלא חידה ופליאה, בתחילה כשנתוודו כולם על חוסר הרחמנות, לא נשתתף עמם ראובן בוידוים, מפני שלא נשתתף במכירה, ואדרבה עוד מוכיחם על פניהם ואמר, ״הלא אמרתי אליכם״.

והנה כאשר ראו ״והנה איש צרור כספו בשקו״, או אז, ״ויראו״ משמע, כולם כאחד ואף ראובן בתוכם מתירא, וראובן לא רק שמתירא אלא מרגיש עצמו בתוך הצרה ונחלץ לעזור, וכמו שנראה מהמשך הפסוקים שהכניס ראובן עצמו מיד בעובי הקורה לקחת את בנימין ולהשיבו לאביו, ולא אמר כמקודם ״הלא אמרתי אליכם״ ומדוע שינה הנהגתו בעת צרת מרגלים אתם, מהנהגתו בעת צרת הכסף?

ובאמת ראוי לשאול מדוע ציער יוסף לראובן בשימת הכסף והרי ידע שלא נשתתף עמם במכירה, ומדוע איפוא הכניס גם כסף באמתחת ראובן?

ג) בסוף הענין, כשמצאו הגביע באמתחת בנימין, חזרו כולם ליוסף ועמד יהודה בשם כולם ואמר "מה נאמר לאדוני ומה נדבר ומה נצטדק האלקים מצא את עוון עבדיך הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו״ (מד, נח) ופרש״י, יודעים אנחנו שלא סרחנו, אבל מאת המקום היתה להביא לנו זאת, מצא בע״ח לגבות שטר חובו" והיינו על מכירת יוסף כדפירשו המפרשים.

והדבר תמוה, חדא, מדוע כשמצאו הכסף בפעם הראשונה לא הרכינו ראשם ואמרו ״האלקים מצא את עוון עבדיך" – מצא בע״ח מקום לגבות את חובו והננו עבדים לאדוני, והרי לא ידעו מתחילה שיאמר להם אלקי אביכם נתן לכם מטמון, וכמפורש בפסוק (מג, יח>"וייראו האנשים וגו ויאמרו על דבר הכסף השב באמתחתינו בתחילה אנחנו מובאים להתגולל עלינו ולהתנכל עלינו ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו",

וא״כ כמו שכאן באשמת הגביע – קיבלו עליהם דין שמים והסכימו להיות עבדים, כך גם היה צריך להיות בתחילה – באשמת הכסף, ומה נשתנה?

וגם אם ניישב תמיהה זו, שעתה גברה הצרה והאשימם להדיא, אך עדיין תמוה מה לראובן בתוכם? הרי לא פשע במכירת יוסף וכמו שהוכיחם מקודם, וא״כ עליו לא שייך הטענה שמצא בע״ח לגבות את חובו, ומה ראה על ככה עתה להצטרף עמם להיות עבד ליוסף?

חטא מכירת יוסף

ביאור כל הענין נראה בע״ה, עפ״מ שיסדנו בדברינו בפרשת וישב, שלא חטאו האחים בעצם מה שמכרו את יוסף מפני שהמכירה עצמה נעשתה עפ״י דין, כמו שכתב הספורנו, ולא חזרו בהם מפסק דינם כלל, וגם לא מצאנו בשום מקום אשמה על השבטים במה שפסקו עליו שהורידוהו מצרימה, ואדרבה, זכות היה להם שנתגלגל למצרים על ידם שמגלגלין זכות ע״י זכאי כמו שהבאנו מהמדרש ופלשת נשאו וה׳ סיבב כל הענין שיתנהג יוסף כמו שהתנהג ומתוך כך פסקו עליו הפסק (שהיה אמת) וכמו שאמר יוסף בעצמו לאחיו, ״ועתה לא אתם "שלחתם״ אותי הנה כי אם האלקים״.

אלא שמצאנו שחטא השבטים היה ״על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים״, היינו שלא היה להם לקחת כסף עבור הורדתו למצרים, ומפני שעשוהו דרך מקח ולקחו עליו כסף, ולא נתנהו במתנה נתבעים המה על ״מכירת יוסף״ אך לא על ״הורדתו״ מצרימה! וכמו שאמר יוסף לא אתם ״שלחתם״, ולא אמר "מכרתם״, מאחר שבמעשה המכירה אכן היה טענה על האחים, ולכן כשנתגלה יוסף אליהם אמר "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי" וכן משמע ממה שאמרו חז״ל במדרש, ״אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף״ וכו׳ וכן יוסף (במד״ר רק פרשהנוו אומר ליהודה מדוע מכרתם אחיכם בעשרים כסף וציערת לאביך.

אכן, כבר ביארנו שם בהרחבה, שעל עצם מעשה לקיחת הכסף היו יכולים למצוא התנצלות, והיינו, שעשו כן לפי כבודו שלא ליתנו בבוז כי אם לא יתבעו מעות עבורו, נראה כאילו אינו שוה דבר, וכדומן על פני השדה המופקר לכל, ולכן הוסיף הפסוק לומר ״ואביון בעבור נעלים״ שרק מהנעליים שלקחו עבורו, הוברר גם על הכסף שלקחו, שלא למען כבודו של יוסף לקחוהו, כמבואר בדעת זקנים שכשהעלוהו מן הבור ועמד בחצי הבור פג פחדו מן הנחשים וחזר תוארו להיות יפה כבתחילה, ודרשו עוד דמים לשוויו, ונתפשרו עבור נעליים לכל אחד ואחד.

וכאן אין כל טעם ליקח תוספת זו ולדקדק בשוויו עבור כבודו, וממילא נתבעו על "כלל מכירתו״ כנ״ל, [ואף שאין אנו משיגים מה הרעש אם לאחר שפסקו דינו ולקחו גם מעות עבור זה? אך לשבטים הקדושים לפי מעלתם היה כאן פגם, ונקרא חטא לפי מעלתם],

ונמצא שבמכירת יוסף היו ג׳ חלקים א) קבלת עשרים כסף ב) לקיחת הנעליים. ג) כיון שירד למצרים באופן זה (ולא במתנה) נחשב משום כך לחטא כל צורת הורדתו למצרים (שלא נעשה באופן הראוי).

כסף ראשון, כסף שני, וגביע

מעתה יבוארו כל התמיהות להפליא, והוא, שיוסף רצה לעוררם על מעשיהם, ושיבואו לחשוב על הדבר שחטאו בו בכל פרט ופרט, ולכן הציק להם בדברים כאלו שיתבוננו איה "המידה כנגד מידה", ובזה יפשפשו וימצאו הפגם במעשיהם ויתעוררו על מעשיהם, ויתירו החרם ויוכל להיראות אל אביו.

לכן בתחלה כשהתאכזר יוסף על אחיו בטענת "מרגלים אתם״, הבינו האחים שהתביעה כלפיהם היא רק על מעשה האכזריות שלא ריחמו על יוסף, ורק על זה התוודו, ואכן ראובן לא התוודה אתם מאחר שנתכון להצילו מידם.

וכששומע יוסף שעדיין לא הגיעו להתוודות על חטא שבכסף המכירה, הכניס את כספם בפי אמתחותיהם, ובזה הבינו שיש טענה על לקיחת העשרים כסף, וע״ז התביעה עליהם, ובאמת כן היה, כשראו את הכסף הראשון הרי ש״ויראו״ כולם גם ראובן שהרי גם הוא קיבל מהכסף (כפי שהוכחנו מהמדרשים בפרשת וישב).

אכן, הגם שנתייראו ממציאת הכסף, בכל זאת עדיין לא נתנו אל לבם להתוודות על קבלת הכסף מהישמעאלים כיון שמצאו צידוק במעשיהם שלא רצו לתת את יוסף בחנם כדומן על פני השדה, ולכך הוסיף יוסף להטמין את מעותיהם באמתחותיהם בשנית, ובזה נתעוררו על הדבר השני והוא, לקיחת הנעליים.

ואו אז כשראו תיכף הגביע נתעוררו על כלל צורת הורדתו למצרים שנחשב להם בזה חטא כנ״ל, ומיד נתוודו ואמרו, ״מה נאמר לאדוני מה נדבר ומה נצטדק״ וכמו שאמרו חז״ל, מה נאמר לאדוני בכסף ראשון, מה נדבר בכסף שני, ומה נצטדק בגביע, וכו׳ אמר ר׳ יצחק מצא בע״ח לגבות את חובו (מל״ר צב, ח) כלומר: שהם אומרים מה נצטדק בכסף ראשון וכסף שני, ושע״ז אמרו מצא בע״ח לגבות את חובו, כנגד הכסף שלקחו במכירה, ולכן קיבלו עליהם מיד דין שמים, שאז נתודע להם ע״י ״המידה כנגד מידה״ כל עומק הטענה במעשיהם.

ומשהבינו זה אמרו, ״הננו עבדים לאדוני״! ואף ראובן עמהם שגם הוא נשתתף במכירה ע״י קבלת הכסף והמנעלים, אך כ״ז כאמור טענה על ״מכירתו״ מצרימה, כלומר: הבינו מכל זה כי המה נתבעים מן השמים על כל השתלשלות עניני המכירה, אכן על זה שדנוהו למיתה כדין מורד במלכות יהודה [וכדין 'מוסר' וכדין 'רודף' שמנשלם מבית יעקב ויהיו בחינת פסולת וכו'], לא הוכח להם מאומה שהם טועים, וא״כ הפסק שפסקו אז עדיין שריר וקיים.

פסק הדין קיים, ובקשו להורגו

ומעתה יובן אל נכון על מה נתביישו, שהנה רק עתה נתברר להם ע״י הכסף השני והגביע את התביעה שיש עליהם, כי נתבעים המה על זה שלקחו כסף עבור מכירת יוסף לעבד, ומחמת זה נתוודו וקבלו דין שמים להיות עבדי עולם, ולא בגלל עצם זה שמצאו באמתחתם את הגביע שלכן יהיו עבדי עולם כי למה יהיו עבדי עולם, מחמת גניבת גביע אחד על ידי אחד מהם.

אכן מעצם פסק הדין שעבורו מכרוהו, שהוא פסק דין מות שפסקו עליו כדין מורד במלכות, מזה לא חזרו בהם, וגם לא ראו שום רמז בדברים שקרה להם שהם נתבעים ע״ז, ויוסף גם לא הצליח להוריד מעליו את פסק דין מוות שפסקו עליו האחים.

ולאחר שראו שהשליט משאיר רק את בנימין לעבד, והם יכולים לעלות אל אביהם בשלום, ראו בבירור שאין שאין הדברים מכוונים לעצם המכירה, שהרי בנימין לא נשתתף כלל במכירה ורק הוא נעשה לעבד, אז "ויגש אליו יהודה״ ודיבר אתו קשות וכו'.

אכן לאחר זמן, מה כשרואה יוסף שאחיו מבקשים להרגו, נודע הוא אליהם ואומר להם אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה! ובתוך ההתוודעות הלזו שומעים המה דבר ״אשר מכרתם אותי״, הבינו עכשיו את כל הדברים לאשורם, כי באמת נתבעים המה על דבר עשרים הכסף והנעלים, וכמו שהבינו כל זאת תיכף במה שמצאו את הכסף המושב והגביע, שיש עליהם טענה על דבר הכסף שלקחו, ורואים בעיניהם כי כל זה עשו ליוסף אשר הוא עתה לעיניהם, וממילא תקפתם הבושה, ובושתם היתה כה גדולה לפי דרגתם עד שפרחה נשמתם!

אכן משבא מלאך והחזיר להם נשמתם, עמדו וחשבו, שהרי אה״נ שחטאו בלקיחת הכסף, אבל בזה שפסקוהו למיתה לא חטאו מאומה, ואדרבה דין אמת פסקו,

וכאן אפי׳ ראובן הצטרף אליהם, שהרי כל טענת ראובן כלפי האחים היתה שיוסף אינו מתכוין לרודפם ולהרע להם, וכי רק מעשי ילדות ונערות הוא עושה, וכפי שדייק הספורנו עה״פ ״אל תחטאו בילד״ מלב, כב, מי״ש> אכן עתה כשרואה ראובן את כל אשר עשה יוסף להתגולל עליהם עלילות דברים, בא גם הוא למסקנא שכוונתו לרודפם ולהציק להם, וא״כ קם דינו שהוקבע מאז שחייב הוא מיתה, עד שבא מלאך ופזרן בארבע כנפות הבית…

והדבר הוא נורא למתבונן שהנה רק עתה פרחה נשמתם מפני הבושה על שמכרו אותו בכסף, אבל פסק דין נשאר פסק דין, והוא מחויב מיתה ואפשר למות וכבר להיות בעולם אחר, ולהתאושש מכל זה במהירות כי צריך לקיים הפסק, והוא פחד נורא!

וממילא תוסר השאלה מדוע לא מצאנו שום וידוי על הדבר לאחר התגלות יוסף?

מפני שכבר נתוודו קודם, באומרם מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק וגו׳, ולא נתחדש להם דבר במה שאמר אני יוסף – לבד שראוהו בעיניהם וגדלה הבושה!

ואחרי כל זה שבא מלאך ופיזרן שלא נתן להם להרגו, ידעו שאינם צריכים לקיים הפסק ולכן, ניגשו אחיו ויתנשקו עמו!

מסקנה – אוי לו לאדם לאחר המאה ועשרים שיתברר לו שכל חייו וחשבונותיו היו בטעות!

 

 

פרשת ויגש

שקיעות בתורה בכל מצב

להיות שקוע בתורה בכל מצב [מעין גנים ח"ב]

א.

בפרשת ויגש מספרת התורה על התגלות יוסף לאחיו, ועל מה שיוסף אומר להם שיבואו עם יעקב ועם כל בני ביתם לגור במצרים, והוא מבטיח להם שהוא יתן להם את כל צרכם בשפע, כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא. והתורה מסיימת את פרידת יוסף עם אחיו(בפרק מ״ה פסוק כ״ד) וישלח את אחיו וילכו, ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך.

מה הפירוש אל תרגזו בדרן. יש בזה כמה פירושים בדברי חדל ובדברי רש״י ושאר מפרשים. ורש״י מפרש בפירושו הראשון, אל תרגזו בדרך, אל תתעסקו בדבר הלכה, שלא תרגז עליכם הדרך עכ״ל.

ומקור הדברים בגמרא מסכת תענית (י; ב׳). אל תרגזו בדרך, אמר רבי אלעזר, אמר להם יוסף לאחיו, אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך. מפרש רש״י שאם יתעסקו בדבר הלכה, יוכלו לתעות בדרך, וזה הכוונה שתרגז עליכם הדרך.

ושואלת הגמרא, איני והא אמר רבי אלעאי בר ברכיה, שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף שנאמר (מ״ב בי, י״א) ויהי המה הולכים הלוך ודבר, והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם, טעמא דאיכא דיבור (בדברי תורה) הא ליכא דיבור, ראויין לישרף. ופירש רש״י, שנכתב שהלכו ודיברו בדברי תורה, לאשמועינן דאי לאו שהיו הולכין בעומקה של הלכה, לא היו ניצולין עכ״ל. והכוונה שאם לא היו מדברים דברי תורה בדרך, לא היה קורה רק שהרכב אש והסוסי אש הפרידו בין שניהם, אלא גם היו שורפים אותם. וא״כ שואלת הגמרא, אם רואים שכ״ב חמור הוא ללכת בדרך ולא לעסוק בדברי תורה, איך יוסף אמר לאחיו, אל תרגזו בדרך, שהכוונה אל תתעסקו בדבר הלכה.

מתרצת הגמרא, הא למיגרס, הא לעיוני. מה שיוסף הזהיר את אחיו שלא לעסוק בדבר הלכה, הכוונה ללמוד בעיון, שזה הכוונה דבר הלכה, (ובמפורש בברכות ל״א א׳, שדבר הלכה, היינו הלכה שאינה פסוקה שאדם טרוד בזה), ויוסף חשש שמא מתוך שהם יעיינו בדרך בדבר הלכה, הם יתעו בדרך, ויתעכבו מלהגיע אל יעקב, ובינתיים יעקב יהיה בצער עוד כמה ימים מחמת שהם לא הגיעו ומחמת צערו של יוסף. ולכן אמר להם יוסף שבפעם הזו כשהם הולכים בדרך יזדרזו להגיע מהר אל יעקב לבשרו בשורות טובות, ולא יתעסקו בדבר הלכה בעיון בדרך שמא יתעו בדרך ויתעכבו. אבל ודאי שעליהם ללמוד תורה בגירסא, כי יש קפידא שתלמידי חכמים שהולכים בדרך לא ידברו דברים בטלים אלא דברי תורה. זהו תוכן דברי הגמרא בתענית.

וכאן למדנו את גדלותם הנוראה של השבטים. שהרי לכאורה היה מסתבר שעכשיו שנתגלה להם לראשונה שמושל מצרים זהו יוסף, בודאי יחשבו וידברו כל הדרך על זה, איך שהם מכרוהו לעבד במצרים, ונגד כל הטבע, נעשה יוסף מלך מצרים. וגם ידברו על כל המהלך שנהג עמהם, שהוא העליל עליהם שהם מרגלים, ואת כל ענין הגביע באמתחת בנימין. ואיך שמכל זה רואים שחלומותיו של יוסף היו אמת, והם טעו במכירתו, ובכל היחס שלהם אליו.

ועוד יש להם לדבר על זה, שהם צריכים עתה לעזוב את ארץ כנען ששם גרו אברהם ויצחק, ולבא ולגור בארץ מצרים מקום טומאה. וכידוע כמה טירדות יש לאדם כשעובר דירה אפילו ממקום למקום באותו עיר, מכל שכן מעיר לעיר, ומכל שכן מארץ לארץ.

ועוד הם צריכים לחשוב ולהתיעץ ביניהם איך להודיע ליעקב שיוסף חי, אחרי שהוא התאבל עליו ב״ב שנה, והוא זקן ואי אפשר להודיע לו פתאום שיוסף חי, שלא יבהל מן הבשורה. ומה יסבירו לו אם ישאל אותם, אם יוסף חי, מהיכן הבאתם לי את כותונת יוסף טבולה בדם.

אין ספק שיש הרבה מה לדבר בדרך, לא דברים בטלים, אלא דברים חשובים שמצריכים מחשבה מרובה. אבל יוסף ידע והיה ברור לו, שהם לא יעסקו בשום דבר מכל הדברים הללו, וברגע שהם יצאו לדרך, הם מיד ישקיעו את עצמם בעומק העיון בתורה, עד כדי כך, שכולם יחד לא יבחינו להיכן הם הולכים והם יטעו בדרך, ויתעכבו מלבשר ליעקב את הבשורות הטובות שעליהם לבשר לו. ולכן ציוה עליהם שבפעם הזו, לא יתעסקו בדרך בדבר הלכה, שהוא לימוד המצריך עיון רב, שאפשר לטעות בדרך ולא להרגיש, אלא יעסקו רק בגירסא בתורה, כדי שלא יטעו בדרך.

כמה מוסר יש לנו ללמוד מזה, עד כמה אדם צריך לנצל את זמנו, ואת הזמן שהולך או נוסע בדרך כדי לעסוק בתורה, ולא לבזבז את זמנו בדברי הבל ושטות. וכמה יש ללמוד מזה, שאפילו בזמן של טרדות באמת, יש בכח האדם להסיח דעת מהכל, ולהיות שקוע בלימוד התורה בעיון, עד שלא ירגיש כלל מה קורה סביבו.

המעשה  בזוהר

וזה לשון הזוה״ק בפרשת שמות י״ז אי. רבי יוסי יצא לדרך, והיה רבי אחא בר יעקב הולך עמו. בעוד שהיו הולכים, שתק רבי יוסי מדברי תורה, והרהר בדברי העולם, ורבי אחא בר יעקב, הרהר בדברי תורה. ראה רבי יוסי נחש אחד שהיה רודף אחריו. אמר רבי יוסי לרבי אחא בר יעקב, האם אתה רואה את הנחש שרודף אחרי. אמר לו רבי אחא בר יעקב, אני לא רואה אותו. רץ רבי יוסי, והנחש אחריו. נפל רבי יוסי, והדם היה שותת ויורד מחוטמו. שמע רבי יוסי שהיו אומרים, רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם. אמר רבי יוסי, ומה על שעה אחת שהפסקתי מתורה כך, מי שמתיאש ומסיח דעתו מן חתורה לגמרי, על אחת כמה וכמה. פתח ואמר, כי ה׳ אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך, ידע לכתך וגו׳. המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וגו'. נחש ושרף למה הוצרכו כאן. אלא כדי לקחת עונש מישראל, כל זמן שפורשים מעץ החיים (שהוא לימוד התורה) כמו שכתוב כי הוא חייך ואורך ימיך.

בא וראה, אמר רבי חייא, כתוב חושך שבטו שונא בנו וגו', וכתוב אהבתי אתכם אמר ה׳. וכתוב ואת עשו שנאתי. מהו שנאתי, הוא מה שכתוב חושך שבטו שונא בנו. כלומר, שנאתי אותו, ועל כן חשכתי שבט מהם. כל שכן וכל שכן תלמידי חכמים, שהקב״ה אינו רוצה שיפרשו מעץ החיים אפילו רגע אחד. עכ״ל הזוה״ק.

בספר הרב מבריסק ח״א עמוד 394 מסופר. מן המפורסמות היא שקיעתו המופלגת בעומקה של הלכה בכל עת ובכל מצב. באותם ימי אימה |של מלחמת העולם השניה, בהיותו בוורשה המופצצת ע״י הגרמנים! כאשר מסביב ימוטו מוסדי עולם, הגיעה מידת התמדתו ודביקותו בתורה, לשיא הדרה. אחת ממערכותיו בעניני דפנות ומחיצות הסוכה, התחדשה ברעיוניו, בעיצומה של הרעשה כבידה על וורשה הבירה.

כשנסובה לימים השיחה על חידושי תורה אלו, פנה מרן זצ״ל אל בנו הגרי״ד ואמר לו, הזוכר אתה אימתי התחדשו לי חידושי תורה אלו, במקום פלוני, כשנאלצנו להסתתר בעיצומה של הרעשה כבידה. כל זה דוגמאות איך עסקו רבותינו בתורה בכל כוחם, בבל מצב בחייהם.

ועל זה אמר דוד המלך בתהלים (קי״ט, ק״ט) נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי. אע״פ שנפשי היתה בסכנה תמידית הקרובה למיתה, וכאילו החזקתי את נפשי בכפי שלא תפרח ממני, בכל זאת בתוך כל המצב הזה, ותורתך לא שכחתי לעסוק בה.

 

ב.

וכדוגמת זה מצאנו בעוד מקומות, שבכל תוקף הטירדות והסכנות שהיו בהם גדולי ישראל, הם הסיחו דעתם מהכל, ועסקו בתורה בדברים המצריכים עיון רב. לא יאומן כי יסופר, איך הם הצליחו לעשות כך. אבל בשבילינו זה לימוד מוסר, עד כמה צריך לנצל את הזמן בכל מצב, ובודאי שלא לבזבז את הזמן בחינם. ונביא כאן עוד כמה דוגמאות לזה.

בספר שמואל (א׳, פרק י״ט) מסופר על הנסיונות של שאול להרוג את דוד. עד ששאול שלח מלאכים אל בית דוד לשומרו כדי להמיתו בבוקר. ומיכל הורידה את דוד בעד החלון, ודוד ברח ונמלט משאול. וכתוב שם שדוד ברח באותו לילה אל שמואל, והוא סיפר לו מה שעשה לו שאול, והפסוק שם אומר (פסוק י״ח) וילך הוא ושמואל וישב בניות. ויוגד לשאול לאמר הנה דוד בניות ברמה. ושאול שלח שליחים לקחת את דוד, וכולם זכו לנבואה שגרמה להם התפשטות הגשמיות, ולא יכלו לקחת את דוד. עד ששאול בעצמו הלך שם, וגם עליו שרתה נבואה.

אין לנו מושג מה הרגיש דוד באותו לילה שברח לשמואל, כאשר הוא נרדף על נפשו מהמלך שיש לו אפשרויות רבות מאוד ללכוד אותו. אבל דבר אחד ברור, כאשר אדם נרדף על נפשו, הוא טרוד ומבוהל מזה, וחסר לו ביישוב הדעת. ובכל זאת אומרים חז״ל (ילקוט שם רמז קכ״ט) רבי הונא בן רבי יוסי אמר, אותו הלילה שברח דוד מפני שאול, למד משמואל הנביא, מה שאין תלמיד ותיק לומד במאה שנה עב״ל.

והגמרא בזבחים (נ״ד, ב׳) כותבת שאחד הדברים שהם ביררו באותו לילה, היכן הוא המקום שצריך לבנות עליו את בית המקדש. ואמרו שם, דרש רבא, מאי רכתיב וילך הוא ושמואל וישבו בניות ברמה, וכי מה ענין ניות אצל רמה, אלא שהיו יושבין ברמה, ועוסקין בנויו של עולם. מפרש רש׳׳י, למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה עכ״ל.

הרי לנו שאפילו בשעה שהיה דוד נרדף על נפשו, וחושש שמא ישלח שאול שליחים אל שמואל לתופשו ולהורגו, וכמו שאירע באמת ששאול שלח אחריו שליחים לתופשו, בכל זאת הוא עסק בתורה במלא כח העיון שלו, עד שהשיג בלילה אחת מה שאין תלמיד ותיק יכול להשיג במאה שנה. ושום מצב לא הצליח להזיז אותו מעיון התורה, גם לא מצב של סכנות נפשות.

ונביא כאן מעשה מבעל האמרי אמת מגור, עוד בהיותו בפולין. שפעם הוצרך ליסע ברכבת עם משמשו, מעיר לעיר, ובדרך אירע תקלה ברכבת, והודיעו שיארך זמן רב עד שיתוקן התקלה, ובינתים יכולים הנוסעים לצאת החוצה לטייל מעט. מרן בעל האמרי אמת יצא מהרכבת והתרחק מעט ממנה, ונעמד תחת עץ עם גמרא, וכך למד ברציפות במשך שש שעות עד שתוקנה התקלה. כשהכריזו שהרכבת נוסעת, הוא לא שמע, עד שמשמשו נגע קלות בידיו, ומיד נכנס לרכבת והמשיך במסע.

איך העבירו כל האנשים את אותם שש שעות, בדברי הבל ושטות. הם נעמדו לראות איך מתקנים את הרכבת, ודיברו על כך שחברת הרכבת אינה אחראית מספיק שתקלות אלו לא יקרו וכדומה. במקום זה, מרן בעל האמרי אמת ניצל את הזמן לעסוק בתורה מתוך הסחת הדעת לכל מה שקורה סביבו.

וסיפר אברך אחד, שפעם נסע עם קבוצת אנשים בלילה מאוחר מהצפון לביון המרכז, ובאמצע נתקלקל האוטובוס, והזמינו אוטובוס אחר שיקח את כל הנוסעים. כולם היו עיפים וחיכו לאוטובוס השני. ואותו אברך נזכר פתאום מהמעשה הזה של בעל האמרי אמת, ומיד השאיל ספר מחברו, והתרחק מעט, ונעמד תחת הפנס של הרחוב שהיה בסמוך, ולמד בקול ברציפות, עד שהגיע האוטובוס השני, והוצרכו לקרוא לו שיבא ליסוע.

הגר"עי שהיה מסוגל להתנתק עם ספר ולעבור ניתוח. וכן הג"ר אהרון כהן ר"י חברון ועוד.

הרב מבריסק היה שולח את ילדו לשליחויות ואומר לו קושיא ברמב"ם, ואומר תחזור עם תירוץ. כך הרגיל אותו להיות סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה!

על הגר"א וסרמן [?] מספרים שהיה באניה ועמד ליד המעקה והסתכל לאופק, ואמר לו אדם שעמד לידו – היכן אנחנו? והוא השיב מיידית בשמעתתא ג'… התברר שגרס את השב שמעתתא ושם היה מונח, והלה חשב שהוא מסתכל על הנוף…

אנו אין לנו כזה כח עיון שנוכל לעסוק בתורה בדרך, הלואי שבעת הלימוד ליד הגמ' הפתוחה נהיה מרוכזים… עכ"פ בדורנו דור חלש הקב"ה זימן דרכים רבות לעסוק בתורה בדרך. לכל רכב יש מערכת דיסקים. לכל אדם יש פלאפון חכם או טיפש, שניתן להתקשר לקול הלשון ולשמוע שיעור. כל אחד יכול לקנות נגן בסכום לא גדול ולנצל כל רגע לתורה.

ג.

וכך גם מצאנו בתקופת גזירת המן, שהיה מרדכי ותלמידיו מאויימים מהמן שהבטיח להורגם, והם היו בתענית ג׳ ימים, ובכל זאת עסקו בתורה ובתפילה. וכך אמרו חדל במדרש (אסתר רבה פרשה ט׳ סימן ד׳) לאחר שעשה המן את העץ, הלך אצל מרדכי, ומצאו שהיה יושב בבית המדרש והתינוקות יושבים לפניו, ושקים במתניהם ועוסקים בתורה, והיו צועקים ובוכים. ומנה אותם ומצא שם כ״ב אלף תינוקות, והשליך עליהם שלשלאות של ברזל והפקיד עליהם שומרים, ואמר למחר אהרוג אלו התינוקות תחילה, ואח״כ אתלה את מרדכי.

ומה אירע למחרת, מפורש במדרש שם (פרשה י׳ סימן ד׳) הלך לו המן אצל מרדכי, כיון שהגידו למרדכי שהוא בא, נתירא עד מאוד, והיה יושב ותלמידיו לפניו, אמר להם לתלמידיו, בניי, רוצו והבדלו מכאן שלא תכוו בגחלתי, שהרי המן הרשע בא להורגני. אמרו אם תמות, נמות עמן. אמר להם, אם כן נעמוד בתפילה ונפטר מתוך התפילה. וגמרו תפילתם, וישבו ועסקו בהלכות מצות העומר, שהרי אותו היום ט״ז בניסן היה, ובאותו היום היו מקריבים עומר בזמן שבית המקדש היה קיים. בא המן אצלם, אמר להם במה אתם עוסקים, אמרו לו במצות העומר וכר. עכ״ד המדרש. וכדומה לזה יש גם בגמרא מגילה ט״ז א׳.

והדברים נוראים. כ״ב אלף ילדים היו בצום ג׳ ימים, והם שמעו מפורש מהמן שרוצה להורגם ביום השלישי, ובכל זאת הם עסקו בתורה יחד עם מרדכי, תוך כדי התעלמות מכל הסכנה האורבת לפתחם. איך הם היו מסוגלים להתרכז בלימודם. בכל זאת כתוב שהם עשו את זה. הם הסיחו דעת מהכל ועסקו בתורה.

כך גם מצאנו בב״מ (פ״ו, א׳) שרבה בר נחמני מת בגלל אימת המלכות, משום שהלשינו עליו לפני המלך שהוא מבטל י״ב אלף מישראל מעבודה ב׳ חודשים בשנה, חודש בקיץ וחודש בחורף. משום שבחודש תשרי ובחודש ניסן, היו כל ישראל מתקבצים ובאים לשמוע את מה שדורש על החגים, וכשהיו מגיעים שלוחי המלך לגבות מם, הם לא מצאו בבית אף אחד, ולא יכלו לגבות מס. והלך אדם אחד והלשין למלך שזה בגלל הדרשות של רבה בר נחמני, והוא אשם בנזק הזה שנגרם למלכות.

והגמרא מספרת באריכות ששלחו שליח לתפוס אותו, והוא ברח. ולבסוף השליח תפס אותו וסגר אותו בחדר. ביקש רבה רחמים, ונפל קיר החדר, ברח והלך לאגם שיש שם אילנות, והיה יושב על גזע של עץ קצוץ והיה עוסק בתורה. והגמרא מספרת שהגיע זמנו למות ולא יכל מלאך המות להתקרב אליו, משום שהוא לא הפסיק ללמוד. בתוך כך נשב הרוח בין הקנים של האגם, והוא חשב שזה גדוד של פרשים שבא לתופסו, אז הוא הפסיק מלימודו ואמר יהי רצון שתנוח נפשו של אותו האיש ולא ימסר ביד המלבות, ואז הוא נפטר.

גם כאן אי אפשר שלא להתפעל ממצבו של רבה, הוא בורח על נפשו ומתחבא באגם. ומה הוא עושה שם, יושב על גזע עץ כרות, ועוסק בתורה בלי להפסיק, עד כדי כך שמלאך המות לא יכל להתקרב אליו, כי הוא לא הפסיק לעסוק בתורה אפילו רגע אחד. הוא התעלם מכל מצבו האומלל, ועסק בתורה כאילו שיושב ביית המדרש.

ד.

ואם יבא השואל וישאל, איך יתכן להצליח להסיח את הדעת מכל הסכנות שמסביב, ולהיות שקוע רק בתורה. התשובה לזה, שזה אפשרי. וכך מצאנו אצל רשעי העולם, שגם במצבי פיקוח נפש וסכנות, הם לא הסיחו דעת מתאוותיהם ורשעותם.

וכך מתבאר מפרשת לך לך (י״ד, ה׳) שכאשר באו ארבעת המלכים להלחם עם חמשת מלכי סדום ועמורה, הם לא הלכו מיד ביציאתם למלחמה להלחם על סדום ועמורה, אלא הם קודם הכו כמה מדינות בדרכם למלחמה. ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, ואת הזוזים בהם, ואת האימים בשוה קריתים. ואת החורי בהררם שעיר, עד איל פארן אשר על המדבר. וישובו ויבואו אל עין משפט היא קדש, ויכו את כל שדה העמלקי, וגם את האמורי היושב בחצצון תמר.

והמדינה הראשונה שנפגעה מארבעת המלכים, היתה עשתרות קרנים, שהכו שם את הרפאים. והיחיד שנשאר ממדינה זו היה עוג, כמפורש בפרשת דברים (ג׳, י״א) כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים. ופירש רש״י שם, מיתר הרפאים, שהרגו אמרפל וחבריו בעשתרות קרנים, והוא פלט מן המלחמה, שנאמר ויבא הפליט, זהו עוג עכ׳׳ל. וכן הביא רש״י בפרשת לך לך (י״ד, י״ג) על הפסוק ויבא הפליט, שלפי פשוטו זהו עוג שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים. וזהו נשאר, שלא הרגוהו אמרפל וחבריו כשהכו את הרפאים בעשתרות קרנים עכ״ל.

להיכן הלך עוג לאחר שניצל מן המלחמה. כתוב בפרשת לך לך (שם) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי. עוג שפלט מן המלחמה הגיע מיד לאברהם להגיד לו שלוט נלקח בשבי. מהיכן הוא ידע שלוט נלקח בשבי, משמע שהוא ראה את זה בעיניו.

לפ״ז משמע שכך אירע לו. כשהגיעו ארבעת המלכים והכו את רפאים בעשתרות קרניים, הם לקחו את עוג בשבי עמהם. ואחייב המשיכו להלחם עם כל האומות שנלחמו עמהם אח״ב, עם הזוזים והאימים והחורי, ובשדה העמלקי, ועם האמורי, ואח־כ נלחמו עם מלבי סדום ועמורה, ושבו את אנשיהם וגם את לוט ורכושו. ואת כל זה ראה עוג שהיה שבוי אצלם. ואחר כך הצליח עוג לברוח מן השבי. ומיד כשברח מן השבי, הלך לאברהם להגיד לו שהוא עצמו ראה שלוט בן אחיו נלקח בשבי. ) //יי י7^־

ולמה הלך עוג להגיד לאברהם שלוט נלקח בשבי, האם בגלל שהיה חפץ בטובת לוט או בטובת אברהם. מפרש רש״י שם (וכן איתא במדרשים, ובתוס׳ נדה ס׳׳א א׳ ד״ה זה) שהיה מתכוון שיהרג אברהם במלחמה, וישא את שרה לאשה.

הרי לנו שאפילו אדם כזה, שנלקח בשבי על ידי ארבעת המלכים, וראה את גודל אכזריותם בהריגת אומות שלימות בחינם. ואותו השאירו משום מה בחיים, והוא שבוי בידיהם. ובודאי היה ברור לו שאם הוא יברח ויתפסו אותו, לא ירחמו עליו ויהרגו אותו. בכל זאת, כשהצליח לברוח מן השבי מתוך סכנה גדולה, לא הלך להרגע מכל מה שעבר עליו, אלא כל מחשבותיו היו עסוקים רק בדבר אחד, למילוי תאוותיו לשאת את שרה. הרי ששייך שאדם יסיח דעתו מהמצב הסובב אותו, ויוכל לחשוב ולהתענין בדבר אחר.

וכך מצאנו בספר שופטים (פרק ד׳) במלחמת ברק עד סיסרא, שכתוב שם (פסוק ט״ו) ויהם ה׳ את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק, וירד סיסרא מעל המרכבה, וינס ברגליו. וכתיב שם, וסיסרא נם ברגליו אל אהל יעל אשת חבר הקיני וגו'.

ניתן לשער מה היה הרגשתו של סיסרא, כשראה שכל מחנהו נפל, והוא צריך לברוח ברגליו לבד להתחבאות אצל יעל. הוא ב׳׳כ פחד, עד שהוא אמר ליעל דבר פשוט, ויאמר אליה עמוד פתח האהל (פירש״י שם, עמוד, זרזי עצמך בדבר) והיה אם איש יבא ושאלך ואמר היש פה איש, ואמרת אין.

מסברא היינו אומרים שסיסרא התחבא ורעד מפחד בביתה של יעל. אבל חדל ביבמות (ק״ג, א•) דרשו על הפסוק בין רגליה כרע נפל שכב וגו', אמר רבי יוחנן, שבע בעילות בעל אותו רשע את יעל באותו היום. והגמרא שם אומרת שיעל לא נהנתה מזה, ואדרבא זה היה רע לה. אלא שהסכימה כדי שיותש כוחו ותוכל להרוג אותו.

מהיכן מצא סיסרא כח נפשי לבעול שבע בעילות תוך כדי היותו נרדף למוח. משמע מזה, ששייך שאדם יסיח דעתו בתוך כדי מצבו המסוכן למילוי תאוותיו.

וכן מצאנו אצל עשו בפרשת וישלח (ל״ג, די) שכאשר נפגש עם יעקב, כתוב ויר׳ן עשו לקראתו ויחבקהו, מפול על צואריו וישקהו, ויבכו. ואיתא בפרקי דר״א פרק ל״ז, כשעבר יעקב לעבור בארץ כנען, בא אליו עשו מהר שעיר בזעף אף וזמם להורגו. שנאמר זומם רשע לצדיק וחורק עליו שיניו. אמר עשו, איני הורג את יעקב אחי בחיצים וקשת, אלא בפי אני הורגו ומוצץ את דמו. שנאמר וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צואריו וישקהו ויבכו, אל תהי קורא וישקהו, אלא וישכהו. ונעשה צוארו של יעקב כעצם השן, ועליו הכתוב אומר צוארך כמגדל השן. וקהו שיניו של עשו. וכיון שראה שלא עלתה בידו תאוותו, התחיל חורק וכועס בשיניו, שנאמר רשע יראה וכעס שיניו יחרוק ונמס עב״ל.

ובתוך המצב הזה, כתוב מיד אח״כ, וישא את עיניו וירא את הנשים וגו'. ואמרו במדרש (מובא בספר תורה שלימה) ארורים הרשעים, שאפילו בעת צרה (שכאבו לו שיניו, והיה בכעס שלא עלה זממו בידו) יצרם מושל עליהם (שהסתכל על נשיו של יעקב) עכי׳ל. הרי שבתוקף כאביו וצערו, הסיח דעת מזה כדי לספק ליצרו את תאוותיו.

ואם כך הדבר בטומאה, ששייך להסיח דעת מכל הסובב ולהיות שקוע בתאוות וברוע. כל שכן בקדושה, שניתן להסיח דעת מכל הסובב ולהיות שקוע בתורה ובקדושה.

ה.

אע״פ שכל דברים אלו מלמדים אותנו עד כמה התאמצו הצדיקים להיות שקועים בתורה בכל מצב, אנחנו נשתדל לכל הפחות ללמוד מזה לנצל את זמנינו הפנוי ללימוד התורה, ולא להגרר אחרי עניני ההבל, שמסיחים דעת מלימוד התורה הקדושה.

בכל יום יש חדשות אחרות בעולם, ואנשים מבזבזים את זמנם לשוחח על אותם חדשות. ובין כך ובין כך הזמן כלה והולך, והחיים נגמרים בשטויות. אשרי מי שמתאמץ לעסוק בתורה, ולהסיח דעת מכל דברי ההבל המבזבזים את זמנם של אנשים, ובונה את עולמו הרוחני,

סיפר הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ״ל, שפעם נסע עם מרן החפץ חיים בחורף ובקור לפעול איזה ענין עבור כלל ישראל, וכשהגיעו לביתו של מרן החפץ חיים, עייפים ויגעים, הוא עוד לא הספיק להוריד שרוול אחד של המעיל, וכבר ישב מרן החפץ חיים ליד ספר ולמד.

סיפר לנו הגאון ר׳ שלמה ברעוודה שליט״א, שכאשר היה גר בבני ברק, היה דרכו להתפלל במנין ותיקין בבית הכנסת לדרמן. ופעם לאחר תפילת שבת קודש בבוקר, ללא הודעה מוקדמת, רק נגמרה התפילה, ורצו המתפללים ללכת לביתם, ירד גשם אדיר כמו קצף לבן, מחזה שלא נראה כדוגמתו. וכל המתפללים נעמדו בפתח בית הכנסת, והסתכלו על הגשם הזה, בקריאות התפעלות, ראיתם מה יורד כאן.

אמר הגאון ר׳ שלמח ברעוודח שליט״א, שהוא עמד והסתכל על כולם. והנה הוא רואה אדם אחד שרצה ללכת לביתו לאחר התפילה, וכשראה שיורד גשם, חזר לאחוריו, לקח גמרא וישב ללמוד, בעוד כולם ממשיכים להסתכל על הגשם. האדם הזה, היה הגאון רבי חיים קניבסקי שליט״א.

אשרי המנצל את זמנו שלא ילך לבטלה, אשרי המנצל את חייו למלאות אותם בתוכן רוחני, ובורח מכל סיפורי ההבל המתחדשים חדשים לבקרים, המבזבזים את חייו של האדם בהבל וריק. יעזרינו השי״ת למלאות את ימי חיינו בטוב אמיתי ונצחי, ולזכות לכל טוב בזה ובבא.

 

 

 

 

פרשת ויגש

יוסף דואג לאחיו, פרעה דואג לעצמו

מאמר ג׳ נתינה מול לקיחה [ממעין גנים ח"א]

א

1 מרשת השבוע מפורש את ענין התגלות יוסף אל אחיו, ואת ירידת יעקב ובניו י'י ח במצרים, ואת פגישת יעקב עם יוסף לאחר ב״ב שנים שלא ראה אותו.

ולאחר זה, התורה מפרשת באריכות את דברי יוסף שמרגיש צורך להודיע ׳'יורעה מביאת אביו ואחיו למצרים, ואין שהוא עושה דבר זה. והתורה מאריכה וזח בכמה פסוקים.

וכך כתוב בפסוקים (מ״ו, ל״א). ויאמר יוסף אל אחיו ואל בית אביו, אעלה ואגידה לפרעה, ואומרה אליו, אחי ובית אבי אשר בארץ כנען באו אלי. והאנשים רועי צאן וגר. מפרש רש״י שגם זה מדברי יוסף, שאומר לאחיו שגם את זה אני רוצה להודיע לפרעה. והאנשים רועי צאן כי אנשי מקנה היו, וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו.

ויוסף מכין אותם לקראת מצב שפרעה ישאל אותם שאלות. והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם. ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו, בעבור תשבו בארץ גושן, כי תועבת מצרים כל רועה צאן.

ואחייב התורה מספרת איך יוסף עשה דבר זה בפועל. ויבא יוסף ויגד לפרעה ויאמר, אבי ואחי וצאנם ובקרם וכל אשר להם באו מארץ כנען, והנם בארץ גושן. ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ויציגם לפני פרעה (מפרש רש״י ומקצה אחיו, מן הפחותים שבהם לגבורה, שאין נראים גיבורים, שאם יראה אותם גיבורים יעשה אותם אנשי מלחמתו).

ויאמר פרעה אל אחיו מה מעשיכם, ויאמרו אל פרעה רועה צאן עבדיך גם אנחנ גם אבותינו. ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען, ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן.

ויאמר פרעה אל יוסף לאמר, אביך ואחיך באו אליך. (וכי לא היה יודע דבר זה, והרי הוא זה שבא לספר דבר זה לפרעה. (ודקדוק זה ראיחי בספר מאור ושמש).

יא) גם יש לדקדק מהו ויאמר פרעה אל יוסף לאמר. מהו לאמר, למי יוסף יאמר דבר זה, הרי פרעה דיבר רק אל יוסף, ולא כתוב שאמר לו להגיד איזה דבר לאחרים, מהו לאמר.

ב

ובביאור הענין נראה לפרש בס״ד, ע״פ מה שכתב הגר״ש ברעוודה שליט״א בספר ליל שימורים, מאמר השמיעיני את קולך, שתפקיד האדם בעולם הזה הוא להיות תמיד רק נותן ומקריב מעצמו, ולא להיות דורש מאחרים ומצפה לקבל מאחרים. ושם בפרק ה׳ ופרק ז׳ ופרק ט׳ מבואר בארוכה, שהשקפת הגוים הוא להיפך, שכל שאיפתם הוא כמה שיותר להיות דורש ומקבל, וכמה שיותר לקחת מאחרים, גם כשהם יודעים שלא מגיע להם כלום. ומצד שני לא לתת משלהם כלום לאחרים. (וגם בחיבורינו זה הארכנו בס״ד מעט בזה, לקמן בפרשת מטות מאמר ״כח הנתינה״ עי״ש).

ועפ״ז נראה לפרש כאן את כל הענין. והיינו שיוסף הבין והכיר את תכונת פרעה שהוא כמו כל הגויים, שמחפש כמה שיותר לקחת ולקבל, ומה שפחות לתת. ולכן הבין שמה שהציע לו פרעה (לעיל מ״ה, י״ח) וקחו את אביכם ואת בתיכם ובאו אלי, אינו מחמת הכרת הטוב ליוסף, אלא מחמת חשבון איך להמשיך לקחת ולקבל.

ופרעה עשה חשבון, שאם יוסף שהוא רק אחד מן האחים, הוא בל כך חכם, וכל כך הביא לו תועלת, ופתר את החלומות, ועי״ז הציל את כל מצרים מרעב. ומנהל את כל עניני המלכות בכזו הצלחה. והביא לו כל כך הרבה כסף לאוצר המלוכה, כמו שכתוב לקמן (מ״ז, י״ד) וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה. אם כך יוסף, מן הסתם גם אחיו הם כך. ואם האחים יגיעו לבאן, בודאי שיביאו לו תועלת גדולה ועצומה להרבות את כבודו ונכסיו עד בלי די. וכדרכם של אנשים מגושמים בעלי תאוה, שאין להם שום גבול לתאוותיהם, וכמה שיהיה להם עושר וכבוד, ירצו עוד ועוד.

והבין יוסף שלכן פרעה אמר לו שיאמר לאחיו שיבואו אליו, והסכים אפילו לתת עגלות ממשלו, כדי שיבואו מה שיותר מהר. והוא מה שכתוב לעיל (מ״ז, י׳׳ט) ואתה צווית זאאת עשו, קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם ולנשיכם ונשאתם או אביכם ובאתם. הכל הוא כדי שיגיעו למצרים, ויעזרו לפרעה בעניני המלכות להגדיל את כבודו ועושרו. כי כל כוונת פרעה לא להיטיב עמהם, אלא לקבל מהם.

והוא . מה שכתוב קודם (מ״ה, ט״ז) והקול נשמע בית מרעה לאמור אחי יוסף באו אליו, וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו, ואין מפורש למה וייטב בעיניהם ביאת אחי יוסף?

             אך הפירוש הוא כמו שנתבאר, שהם חשו שהללו אחים מוכשרים, ויוכלו ללקבל מהם תועלת גדולה לממלכה המצרית.

וכן כמפורש בברכות ס״ג ב׳ שכל מה שקירבו המצרים את אחי יוסף היה רק לצורך עצמן, וכמו שגילה סופו על תחילתו שאמר ואם ידעת ויש בהם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי.

אבל יוסף, כל מטרתו להביא את אחיו ובית אביו היתה רק כדי להטיב להם ולהקל מעליהם את הרעב הגדול שהיה בארץ כנען. וכמו שאמר לאחים, (מ״ה, ה׳;׳) כי למחיה שלחני אלהים לפניכם, כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ, ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר. וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה. ועוד אמר לאחים לומר ליעקב, רדה אלי אל תעמוד, וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי אתה ובניך ובני בניך וצאנך ובקרך וכ7 אשר לךך. וכלכלתי אותך שם כי עוד חמש שנים רעב, פן תורש אתה וביתך וכל אשר לך״.

ועפ״זז מובן למה כתוב (מ״ה, כ״ז) שיעקב ראה את העגלות אשר שלח יוסן לשאת ;׳אותו. וכבר עמד על כך רש״י שהרי פרעה שלח את העגלות, כמו שאמו קחו לככם מארץ מצרים עגלות לטפכם ולנשיכם ונשאתם את אביכם ובאתם, וכתיג (פסוק בב״א) ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה. ולמה כתוב שיעקב ראה או העגלות נ אשר שלח יוסף לשאת אותו. (ורש״י מפרש שהכוונה לסימן שמסר להנ יוסף בשה עסק כשפירש מיעקב, בפרשת עגלה ערופה, וזה הכוונה וירא את העגלוו אשר שללח יוסף, הוא ראה את הסימן מעגלה ערופה ששלח לו יוסף).

אבל לפי מה שנתבאר, הוא מפורש בפשיטות, למה כתוב אשר שלח יוסף, פרעה אומר ליוסף שיתן לאחיו עגלות שיבואו לארץ מצרים, רק עבור מטרה שיוכלו לקבל מזה האחים תועלת. אבל יוסף שלח את העגלות למטרה, שיהיו קרובים אליו שיוכל לפרנסם ברעב.

ולכן כתוב שיעקב ראה את העגלות אשר שלח יוסף, דהיינו שיעקב ראה אח המטרה שיוסף שלח לו את העגלות, שזה לטובתו. ולא ראה את אותם עגלות ששלח פרעה, שלא רצה כלל את טובת יעקב ובניו, אלא רק את תועלתו האישית,

נמצא שיש כאן ויכוח נסתר בין יוסף לפרעה. שניהם רוצים שיעקב וכל משפחתו יגיעו למצרים. יוסף רוצה שיגיעו, כדי לתת להם מה שיותר שפע גשמי כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה, ולא יהיו טרודים מהרעב. ופרעה רוצה שיגיעו, כדי לקבל מהם מה שיותר תועלת להגדיל את כבודו ועושרו, ורוצה מהם רק את טובתו האישית, ואין לו שום כוונה להיטיב עמהם.

ג

והנה יוסף בודאי הבין את כוונת פרעה, שרוצה לקבל מאחיו מה שיותר, ושרק בגלל זה כל כך רוצה שאחיו יגיעו למצרים. אבל אם בשעה שפרעה אמר לו לתת עגלות לאחים כדי שיבואו למצרים, יוסף יגיד לו מיד, דע לך פרעה שלא יהיה לך שום תועלת מהם. יגיד לו פרעה, א״כ שישארו בארץ כנען, כי אין לי שום ענין לפרנס את אחיך בחינם. ולכן יוסף שותק כל הזמן, עד שכולם הגיעו למצרים.

אבל אחרי שכולם מגיעים למצרים, מבין יוסף שפרעה יקרא להם ויתחיל לשאול אותם מה מעשיכם, כדי להתחיל לקבל מהם תועלת. ויוסף רוצה להודיע לפרעה שידע שלא יקבל מהם שום תועלת. וכמובן שדבר זה יגרום לפרעה אכזבה גדולה, ולכן צריך לתכנן דבר זה מראש, איך ומה לומר לפרעה כדי שיבין שלא יהיה לו שום תועלת מהם. כי אם יגיד לפרעה מפורש שהאחים לא מעונינים לתרום כלום למדינה, הוא יוכל להגיד ליוסף, תגיד לאחים שיחזרו בחזרה לארץ כנען. א״כ צריך לומר לפרעה ברמז, שלא יהיה לו שום תועלת מהאחים, באופן שלא יכעס.

ולכן יוסף מכין את כולם לזה. ויאמר יוסף אל אחיו ואל בית אביו, אעלה ואגידה לפרעה ואומרה אליו, אחי ובית אבי אשר בארץ כנען באו ״אלי״. אני רוצה כעת להודיע לפרעה, שאחי ובית אבי אשר בארץ כנען באו רק אלי ולא אליך, כי לך לא תהיה שום תועלת מהם, ורק לי יהיה תועלת מהם, שאוכל לתת להם מה שיותר, ולסייע להם ברעב הגדול.

ואיך אומר לפרעה דבר זה, לא בצורה ברורה, אלא על ידי שאגיד לו, שהאנשים הם רועי צאן כי אנשי מקנה היו, וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו. וכשישמע שאתם אנשי מקנה שזה תועבה למצרים כל רועה צאן, משום שהצאן הוא האלוה של מצרים, ושאינכם יודעים שום מלאכה אחרת, יבין שהפסיד כאן במה שקרא לכם לכאן. אבל מצד שני כבר לא יוכל לשלוח אותכם בחזרה לארץ כנען, כי הרי הוא בעצמו קרא לכם, וגם כבר הבאתם את כל אשר לכם למצרים, ואין לכם שום ענין לשוב לארץ כנען. ועי״ז הוא יעזוב אותכם ולא יבקש ממכם לעזור לו בעניני המלכות.

ובזה מובן מה שכתוב אעלה ואגידה לפרעה ואומרה אליו, ושאלנו מה כפל הלשון אגידה לפרעה ואומרה אליו. אך הענין מובן ע״פ מש״כ תוס׳ בגיטין ע״א א׳ ד״ה ובא, שאמירה הוא דוקא בפה, אבל הגדה יוכל להיות גם שלא בפה, כגון בכתב או ברמז.

ולכן אמר יוסף אעלה ואגידה לפרעה, ברמז שאחי ובית אבי באו אלי. ואיך ארמוז לו ע״י שאומרה אליו. ומה אומר לו, והאנשים רועי צאן כי אנשי מקנה היו, מעולם, ואינם יודעים שום מלאכה אחרת. ומלבד זה וצאנם ובקרם וכל אשר לחח הביאו. וכשישמע פרעה שהביאו את הכל וגם את הצאן והבקר, לא יחיח למרעה שום ברירה אלא להרחיק את כולם מעליו, כי לא ימצא שום עילה איך להחזיר אותם לארץ כנען, אחרי שהוא עצמו אמר שיבואו לכאן

וממשיך יוסף ואומר לאחים, והיה כי יקרא לכם פרעה, והרי כבר הודעתי לו שאתם רועי צאן, אלא משום שיוסף הבין שפרעה לא יסכים עם יוסף בשום אופן, כי הרי כל מטרתו כדי לקבל מהם תועלת, ועכשיו יוסף מודיע לו שלא יהיה לו מחם תועלת ולא יקבל מהם כלום, ולזה פרעה לא יסכים בשום אופן. ולכן הבין יוסף שבוודאי פרעה יקרא לאחים ויחקור אותם בעצמו מה מעשיכם, תגידו לי מה אחוז יוזי׳ויו חוץ מרועי צאן, אולי יוכל לקבל מהם איזה תועלת.

ולכן אומר יוסף לאחיו, והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם. ואמרתו אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה, גם אנחנו גם אבותינו, בעבור תשבו בארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועה צאן. אומר רש״י וכשתאמרו לו שאין אח, בקיאין במלאכה אחרת ירחיקכם מעליו ויושיבכם שם.

וכך עשה יוסף. ויבא יוסף ויגד לפרעה ויאמר, הגדה הוא ברמז, הוא רוצה לרמז לפרעה שלא יקבל כלום מאחיו, והוא עושה דבר זה על ידי אמירה, ויאמר אל פרעה אבי ואחי וצאנם ובקרם וכל אשר להם באו מארץ כנען והנם בארץ גושן. הוא מורי לפרעה שהם הביאו גם את צאנם ובקרם, שזה תועבה למצרים, ושהם כבר באו גושן, ולא בסמוך לפרעה.

אבל בפועל לא הצליח יוסף לומר בעצמו לפרעה שהאנשים רועי צאן, כמו שרצה בהתחלה, כי פחד מפרעה שיגיד לו למה לא אמרת לי דבר זה מתחילה, ואז לא הייתי מביא אותם לכאן. לכן הוא העדיף שהאחים יספרו דבר זה בעצמם לפרעה.

וכיון שיוסף ידע שפרעה יתחיל לחקור את האחים מה מעשיהם, וגם אם יגידו לו שאינם יודעים כלום, אם הוא יראה שהם גיבורים, הוא יעשה אותם מאנשי מלחמתו, לכן ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ויציגם לפני פרעה. ומפרש רש״י שלכתחילה לקח מן הפחותים שבהם לגבורה, שאינם נראים גיבורים, שאם יראה אותם גיבורים יעשה אותם אנשי מלחמתו.

ופרעה רואה חמשה מאחי יוסף הנראים חלשים, והוא שואל אותם מה מעשיכם. כלומר מה תוכלו לתרום למדינה שלנו. ויאמרו אל פרעה רועה צאן עבדיך גם אנחנו גם אבותינו. ואין אנו יודעים כלום חוץ מלרעות כאן. ועוד הוסיפו לומר, ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, אין לך להקפיד שאין לנו מה לתרום למצרים, כי באנו כאן רק לגור תקופה קצרה, ואח״ב נחזור בחזרה לארץ כנען, כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך, כי כבד הרעב בארץ כנען. והם מבקשים ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן.

וכשרואה פרעה שלא יקבל שום תועלת מהאחים, הוא מבין שיוסף ידע את זה, ובכל זאת לא סיפר לו, משום שיוסף רצה שיגיעו למצרים, כדי שיהיו קרובים אליו והוא יפרנס אותם. וא״ב רק ליוסף יש תועלת מהם, ולא לפרעה.

ולכן כתוב, ויאמר פרעה אל יוסף לאמר אביך ואחיך באו ״אליך״. עכשיו אני רואה ומבין שאביך ואחיך באו רק אליך ולא אלי, כי לי אין שום תועלת מהם. לכן אומר לו פרעה, ארץ מצרים לפניך היא, וזכותך להושיבם בכל מקום, ולכן במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך. אבל אני מציע, ישבו בארץ גושן. שהוא מקום רחוק, כדי שלא יכעיסו את אנשי מצרים השונאים את רועי הצאן.

ומוסיף פרעה ואם ידעת ויש בם אנשי חיל, מפרש רש״י בקיאין באומנותן לרעות צאן, ושמתם שרי מקנה על אשר לי, מפרש רש״י על צאן שלי. כדי שלכל הפחות אוכל לקבל משהו מהם.

ולכן כתוב ויאמר פרעה אל יוסף ״לאמרי אביך ואחיך באו אליך. מהו לאמר, אלא אמר ליוסף תודיע לאחים, שאני לא מרוצה שהם באו רק אליך ולא אלי, ולא יהיה לי שום תועלת מהם. כדי שיעשו כל מאמץ לתת ולתרום מעצמם למצרים.

והתורה האריכה בכל פרשה זו, כדי לגלות לנו שכל מטרת פרעה בהבאת אחי יוסף למצרים, הוא רק עבור תועלתו האישית. ושכל מטרת יוסף בהבאת משפחתו למצרים, הוא רק כדי לתת ולהעניק להם. וללמדינו מה דרך הגויים ומהו דרך עם ישראל, ושכל אחד מישראל יאמץ יסוד זה לעצמו להיות תמיד רק מהנותנים לאחרים, ולעולם לא לחפש להיות מהמקבלים, שזהו תפארת עם ישראל לתת תמיד משלהם לאחרים.

 

 

פרשת ויגש

יוסף ומאמציו לשמור על רוחניות אחיו במצרים [מקור?]

יוסף אומר לאביו- וישבת בארץ גושן קרוב אלי, הרי ארץ גושן אינה קרובה לממלכה?

פרעה מבקש שיבואו הם ובתיהם ולא מזכיר הצאן ואילו יוסף אומר וצאנכם?

הם מביאים את צאנם. יוסף אומר שיאמר לפרעה שאחיו הביאו את צאנם. ומזכיר שאם ישאלם פרעה מה מעשיהם תאמרו לו שאתם אנשי מקנה מדורות. מדוע צריך פירוט כה רב אנשי מקנה אנו מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו וכו' ועוד שמוסיפים שבאו בשביל הצאן כי אין מרעה בארצם.

"כי תועבת מצרים כל רועה צאן". מצרים עבדו לטלה. לכן יצאו בנ"י בחודש ניסן שזה הזמן שבו שולט מזל טלה. המצרי אינו סובל את רועה הצאן, מפני שהרועה בז לצאן שרואה את האלוה של מצרים בקלונו ובסרחונו. לכן פרעה לא אומר להביא את הצאן.

אך יוסף שואף לשמור על קדושת אחיו בארץ מצרים. הוא רוצה להרחיקם מהשלטון והשררה המצרית המסאבים והמקלקלים. לכן אמר היו קרובים אלי בארץ גושן הגם שהיא פיזית – רחוקה, אך היא באמת קרובה אלי רוחנית.

ולכן אמר להם שיאמרו לפרעה שאינם יכולים להתנתק מהצאן ולכן הביאו את צאנם. ובכך יבטיח את הריחוק שלהם מתרבות מצרים.

פרעה מבקש שיראה באחיו מומחים ברעיית הצאן, שירעו את צאנו. הוא מגיש מקצה אחיו. כדי שפרעה לא יתלהב וירצה לקרבם ולתת להם משרות שיכניסו אותם לקרבת הגוי והשררה שיש חשש שיתקלקלו.

ולכן כשיוסף הביא את אפרים ומנשה סבר יוסף שדרגת מנשה גדולה יותר שאף שהוא בארמון המלוכה בכ"ז שומר על צדקו, אך יעקב אביו העמידו על כך שעדיף הוא אפרים שלא מתנסה בנסיונות שיש בארמון המלוכה ועובד קונו בדביקות.

פעם אמרו לחת"ס שנפוליאון נתן אמנציפציה ליהודים וכעת יהיה שויון זכוית. החת"ס בכה, שיותר יש לדאוג לקרבת הגוי וחיבוקו מאשר משנאתו ורדיפתו.

ולכן הרדיפות אחר בנ"י החלו דוקא כאשר ותמלא הארץ אותם – בתי תיאטראות נתמלאו מהם. החלו דומים לגוי ותרבותו. ואף עם לבושם שלא שינוהו – מילאו בתי תיאטראות שלהם ובכן היה לקוצים בעיניהם ואמרו הבה נתחכמה לו.

עמ"י כשמן – איני מתחבר לגוי ולמים.

בהמשך קנה יוסף את כל מצרים ועשה נדידת אוכלוסים. הוא דאג בזה לאחיו שהסתכלו עליהם כעל עולים חדשים. ואז יוסף עושה נדידת אוכלוסים כדי שאחיו לא יחושו כנחותים. הייתה כאן עוד כוונה – שלא ירגישו האחים בעליונותם של מצרים, וינסו למצוא חן בעיניהם, ולכן הפך את כולם לנוודים ובכך לא ייבקשו להידמות לגויים.

ספר בראשית פרק מז

(כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה:

(כא) וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ:

(כב) רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם:

(כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה:

(כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם:

(כה) וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה:

(כו) וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה:

(כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד:

למה הכניס את הענין של וישב ישראל בסמיכות לנדידת האוכלוסין? אלא כאמור, עניינו היה שבנ"י יוכלו לישב בשלוה בארץ גושן ללא שאיפה להידמות לגוי, שהנה כעת גם הגוי הוא כעולה חדש שאין מה לחפש להיות דומה לו או לחוש שפל לעומתו.

רק אדמת הכהנים לא קנה. מדוע? [אמנם מובא במדרש שאשת פוטיפר הביאה לובן ביצה להעליל על יוסף, והכהנים הכומרים ידעו שיש לבדוק באור, שלובן ביצה מתלבן וש"ז מתייבשת, ומצאו שאכן היה זה לובן ביצה, והם ניקוהו מהחשד, ולכן הכיר להם טובה].

אלא עמ"י אמורים להיות כאן במשך שנים, חייבים שתהיה אפשרות לחלק מהעם ללמוד תורה וללמדה לעם, בכך שנתן פריווילגיה מיוחדת לכהנים הבטיח ששבט לוי לא ישועבד וכך תישמר רוחניות העם. שוב למדנו על השתדלותו של יוסף לשמור רוחניות אחיו והדורות הבאים.

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה )כח ,מו(

ופירוש רש״י: ״לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה״ .

ולכאורה צריך להבין: .א למה מכל ירידת יעקב ובניו ומשפחותיהם למצרים מזכירה התורה רק את הפרט הזה? .ב מהו הלשון " להורות ? "

.ג מפני מה היה צריך לשלוח את יהודה קודם – יגיעו כולם יחדיו גושנה ויקימו בית מדרש?

אלא בספר "לבוש מרדכי" להגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ ל" מובא הסבר נאה: על פי מה דאיתא בגמרא (מגילה ג:) כי דין עיר מוקפת חומה נחשב, רק אם בנו את החומה לפני שבנו את העיר, אבל אם בנו את העיר ורק אח"כ את החומה – אין זה נחשב לעיר מוקפת חומה.

ולכאורה מה הנפקא מינה מה קודם למה, הרי יש חומה לעיר, ודי בכך שתיקרא עיר מוקפת חומה ? אלא ההסבר הוא: עיר שישבו בה בלי חומה, היישוב לא תלוי בחומה, וגם אם הוקם שם אח"כ חומה, החומה היא רק תוספת שמירה. אבל אם קודם הוקמה החומה, אז כל מי שבא לגור , שם זה על דעת החומה – ללא זה אף אחד לא היה מגיע לגור שם, בלי החומה אין זה ישוב כלל.

ואיתא בגמרא (פסחים פז.) "אמר רבי יוחנן "אני חומה" (שיר השירים ח – ) י. זו תורה . והשתא יובנו מה שהקשינו בפתח דברינו: יעקב אבינו בא "להורות" לבניו שהתורה אינה רק חומה שמגינה, אלא בלי תורה – בלי בית מדרש אין הישוב

נחשב כלל !! לכן שלח מהר את יהודה לפניו להקים בית מדרש לתורה בכדי שיוכל הישוב להיקרא עיר מוקפת חומה – תורה …

הנה אנו רואים עוד מאמץ שנעשה על ידי יעקב לשמר את רוחניות בניו במצרים לדורות.

וכך הקב"ה מעמיד שומרים לעמ"י שלא יאבדו בין הגוים ויאבדו את רוחניותם:

[מסכת מגילה דף ב עמוד א] במתניתא תנא: לא מאסתים – בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ולא געלתים – בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק, וחשמונאי ובניו, ומתתיה כהן גדול, לכלותם – בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, להפר בריתי אתם, – בימי פרסיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות, כי אני ה' אלהיהם – לעתיד לבוא, שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.

המעשה במומר שפנה למושל ואמר לו שהיהודים מתנגדים לגוים, ואף כתוב אצלם "טוב שבגוים הרוג", כך שאם היה להם אפשרות היו הורגים גם אותך! המלך התרתח וביקש מהיהודים תשובות. באותו הזמן היה שם שד"ר ואמר אני אשיב למלך.

אמר לו השד"ר הבט – גם לנו וגם לכם ישנם הרבה מקבילות. לנו יש שבת, וגם לכם יש שבת שלכם. אנו עושים פסח – אתם פסחא, אנו מתפללים גם אתם מתפללים, אנו מאמינים במשה ואף אתם מאמינים בנבי מוסא, עם כל זה לכם יש יתרון גדול עלינו, שאצלכם עם יש חוטא אתם יכולים להרגו בדייניכם, אולם לנו אין כיום סנהדרין ואיננויכולים להוציא להורג מחללי שבת ושאר עבריינים, וזה שכתוב מה הוא הדבר ה"טוב שבגוים"? שיש לכם ואין לנו? האפשרות שיש לכם לחרוץ דין בעבריין ולקבוע "הרוג"! ומצאו הדברים חן בעיני המושל ורגעה רוחו…

יש לעמוד בפרץ בכל דור כנגד הגוים המבקשים לבטלנו מדתינו, וכפי שעמד יוסף בדורו ודאג לאחיו, כן גדולי ישראל שבכל דור ודור דואגים לדורם ולדורות הבאים על מנת שהרוחניות של ישראל סבא תשתמר לנצח אכי"ר!

 

פרשת ויגש

איזהו בן העולם הבא

בן העולם הבא [לענ"ד]

ויפג ליבו כי לא האמין להם

תמוה מאד לקבל שיעקב חושד שמא השבטים משקרים לו? ועוד למדונו חז"ל שאין אדם משקר ב'מילתא דעבידא לאגלויי' וכאן זו מילתא דעבידא לאגלויי.

ובפרט שמעשה אכזריות ורשע הוא להתל באדם שבנו נעדר כ"ב שנה ולשחוק בו ולומר בנך חי… ויתברר ששקרוהו, עאכו"כ כשמדובר בשבטי י-ה שחלילה יהתלו באביהם יעקב חלילה!

ובפרט שהאנטרס שלהם שאין יוסף חי, שכעת יתברר ששקרוהו כשאמרו שמת, וכי למה ישקרוהו בכגון דא?

לאחר שראה יעקב את העגלות הוא השתכנע 'עוד בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות', מה ראה עתה ששכנעו?

ואם נבאר שסימן מסר לו שעסקו בעגלה ערופה תחזור השאלה הראשונה וכי רק סימן חסר לו? ללא זה חשב שמהתלים בו?

הגמ' במסכת תענית דף כב/א : בי ברוקא חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט הוה שכיח אליהו גביה אמר ליה איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי אמר ליה לא … אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי אמר ליה הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו אזל לגבייהו אמר להו מאי עובדייכו אמרו ליה אינשי בדוחי אנן מבדחינן עציבי [רש"י: בדוחי – שמחים, ומשמחים בני אדם:] אי נמי כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו טרחינן ועבדינן להו שלמא:

נשאלת השאלה והרי כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, ומדוע מצא רק את אלו?

מבארים המפרשים שיש גדר של 'חלק לעוה"ב' ויש 'בן העוה"ב' חלק לעוה"ב זה אדם שמהלך בעוה"ב כאדם שנתנו לו חלק וחדר, ואין לו רשות להכנס לשאר המלון.

בן העוה"ב זהו אדם שחי כאן ביננו כסולם המוצב ארצה אך ראשו מגיע השמימה. הוא בעולמות עליונים. הוא עם הקב"ה. אינו באמת חי בעוה"ז. אין העוה"ז מענין אותו אלא ככלי המשמש להגיע לעוה"ב. בכל ענייניו הוא שוקל האם הדבר יזכהו בעוה"ב או לא.

הגמ' אומרת שעל הצרות מברכין בעוה"ז ברוך דיין האמת, ולעוה"ב הטוב והמטיב. והרי לעתי"ל לא תהיה כל צרה, ומדוע איפוא יהיה צורך לברך זאת?

מבארים המפרשים שכוונת הגמ' שלעת"ל יברכו על הצרות שהיו כאן בעוה"ז הטוב והמטיב. פירושו שלעת"ל יובן שהכל היה לטובה, כאדם שבכה על שהפסיד את הטיסה, ולאחמ"כ התברר לו שהיה זה לטובתו, שהמטוס התרסק.

האנשים הללו הם אנשי שמחים ומשמחים, כיצד ניתן לשמוח ולשמח אדם הלוקה בצרה?

רק אם באמת אתה מרגיש שכל זה באמת לטובה.

כיצד ניתן לחוש כן? רק אם אתה בן העוה"ב. חי את העוה"ב כבר כאן בעוה"ז. אלו היו אותם האנשים. וממילא כשחיים כך הכל לטובה. ניתן לשמוח ולשמח.

 

תוספת מפנינים שמות תשעב:

 מסופר על הרה״ק בעל האוהב ישראל מאפטא זיי׳ע, שהבטיח שאחר פטירתו ירעיש עולמות למעלה להחיש גאולתם של ישראל. ואחר שנלב״ע הגיעה משלחת חסידים לבנו הרה״ק רבי יצחק מאיר מזינקוב זי״ע לשאול מה עם הבטחת אביו? נמנם רבי יצחק מאיר מעט, ואמר לחסידים, אבא בא אלי בעת, ואמר לי: כתוב בתהילים (מח. י) ״דימנו אלקים חסדך בקרב היכלך׳, כשהיינו בעולם הזה דמינו – חשבנו, ׳אלקים׳ שכל המאורעות העוברים על בני ישראל הם דינים ועונשים, (אלקים – מדת הדין). אולם, ״חסדך בקרב היכלך" כשעליתי למעלה להיכלך בשמים, ראיתי כי הכל חסדים, ואיך אבקש ח״ו לבטלם…

 

מעשה היה בזמן הגר"א באדם הותיר אשתו עגונה וברח. לאחר עשר שנים הוא שב וסיפר משהו ונתן סימנים על כל שהוא בעלה. האשה פקפקה. הגם שהוא עמד בכל המבחנים וסיפר את כל הקורות עמהם לפרטי הפרטים, דבר שאדם אחר בשום אופן לא יכל לדעת. שאלו את הגר"א והוא ייעץ לשאול אותו דבר מה. וכן עשו. ביום שישי הראשון לבואו הלכו 'החתן' וחמיו לביהכ"נ ובכניסה השתהה חמיו ואמר לחתן לך שוב במקומך. החתן החל להסתובב אובד עצות ולא מצליח למצוא מקומו… או אז התברר שהינו שרלטן והוחלט לייסרו עד שהודה שאכן הבעל המושחת שלחו, ומסר לו את כל הפרטים שמסר. שאלו את הגר"א מהיכן ידע שהחתן האמתי לא מסר גם פרט זה – מיקומו בביכה"נ? השיב הגרא משום שאדם טמא אין מחשבות קדושה נכנסות בראשו, והוא יחשוב על הכל אך לא על ביהכ"נ…

כישעקב לא האמין להם הוא לא האמין שיוסף 'חי' במובן הקדוש של המילה. שיוסף לא מת הוא האמין, שיוסף חי ועובד ה', שהוא 'מושל בכל מצרים' ולא תרבות מצרים 'מושלת בו', לזאת לא יכל להאמין. נער יפה תואר בערוות הארץ, ויכול לה? לא יתכן.

כשראה את העגלות והנה יוסף שולח סימן של קדושה, זוכר את הסוגיא האחרונה שלמדו אחר כ"ב שנה. אין הוא נותן סימן את ארוחת הבוקר האחרונה המשותפת שהייתה להם…

 אין כעת ספק שהוא בקדושתו. אם לא כן הוא היה נותן כל סימן אחר ולא מדברים שבקדושה. מכך מסיק יעקב – עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות.

יוסף הוא בן העוה"ב. הוא חי כאן אך ראשו מגיע השמיימה. בכל מעשה הוא מחשב כיצד הדבר יקרב לעוה"ב. לעשות רצון ה'.

דרך הנהגה זו למד מיעקב. כשנפגש יעקב עם יוסף קרא ק"ש.

מדוע? זהו בן העוה"ב שבכל רגע של קדושה ואף בהנאה הגדולה ביותר שלו הוא מקדיש לרבש"ע.

אם כן תתעורר שאלה- יוסף הוא בן העוה"ב, מדוע איפוא אין יוסף עושה כן?

משום שליוסף יש מצוה של כאו"א ובזה עצמו הוא מתדבק בקוב"ה, כפי שאאע"ה ביקש מה' אל נא תעבור מעל עבדך ורץ להכנסת אורחים. לעומת זאת ליעקב אין מצוה במפגש עם יוסף ולכן הוא מקבל ע"ע עומ"ש.

 

 

 

פרשת ויגש

התוכחה הקשה ביותר – מיניה וביה

אוי לנו מיום הדין []

אני יוסף העוד אבי חי. מה השאלה, הרי כעת אמר לו יהודה שאם אביו יראה שאין הנער עמו ימות, וא"כ ודאי שהוא חי?

ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. מדוע נבהלו ולא ענוהו, והרי התשובה הייתה צריכה להיות כן, אבא חי!

אבא כהן ברדלא אומר אוי לנו מיוה"ד כו' ומה יוסף קטנם של שבטים ולא עמדו בתוכחתו ולא יכלו לענות אותו, מה נענה אנו ליוה"ד כשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא? וצ"ב היכן ראו כן חז"ל תוכחה. הרי רק שאלם האם אבי חי, הוא לא אמר להם כיצד מכרתוני, הוא לא דיבר עמם קשות?

ועוד מהו כפי מה שהוא?

לאדם קשה לקבל תוכחת. זה מציג אותי בקלוני. זה מראה שאני פגום. חסר. אני מוכן לבקר את עצמי, אך לא שאתה תבקר אותי. מהסיבה הזאת קשה כ"כ לאדם להודות בטעות.

דוגמא לכך אנו מוצאים בפרשתינו.

כשאנו מתבוננים בכל הסיפור של יוסף ואחיו מיום שבאו למצרים לשבור אוכל מהפגישה הראשונה ועד שהתגלה להם שהוא יוסף, אנו עומדים משתוממים. איך יתכן שבמשך כל המהלכים האלו כל המפגשים כל הדיבורים כל האירועים המוזרים לכאורה לא העלו על דעתם בשום שלב שאולי הוא יוסף?

והרי כל ההנהגה שהתנהג איתם יוסף אומרת דרשני! נתן אותם כמרגלים שאל אותם כל כך הרבה שאלות עד שיהודה בעצמו מתפלא כדברי רש"י למה היה לך לשאול כל אלה בתך היינו מבקשים או אחותנו אתה מבקש ואחרי כן ביקש דוקא לראות את בנימין ואח"כ מעשה הכסף המושב באמתחותיהם ומעשה הגביע ואיך הגביע נמצא דוקא באמתחת בנימין וכי מעשה ניסים יש כאן איך לא הבינו שאולי מדובר כאן באחיהם יוסף שהם בעצמם נזכרים במעשה זה ומודים באשמה "אבל אשמים אנחנו" ואומרים בפיהם שבאו לחפש אותו והנה הם עוד הובאו לאכול אתו בביתו דבר שאיננו מקובל כלל כי כל הבאים לשבור אוכל קונים והולכים לבתיהם ולא עוד אלא שמושיב אותם לפי סדר לידתם הבכור כבכורו והצעיר כצעירותו ובודאי לא היו תמימים ולא טפשים לתלות את זה בניחוש של הגביע והוא כל הזמן שואל מה שלום אביכם הזקן והם לא מבינים מאומה פלא

ולא עוד אלא אפילו אחרי שהתגלה אליהם "אני יוסף אחיכם" לא קיבלו דבריו עד שהוכיח להם שהוא מהול אתמהה

אלא יש ללמוד מכאן אומר בעל "דגל המוסר" מובא בספר חכמת המצפון מה שהיה חסר כאן לא הכשרון ולא החכמה אלא חוסר הרצון להבין. עמוק עמוק בתוך תוכם הם לא היו מעונינים להגיע למסקנה כזו שהרי כזו חקירה תוביל אותם לשורש הענין שהם מכרו אותו ושמטרתם היתה שהוא לא ימלוך ולא ימשול עליהם הנגיעה הזו פעלה בנפשם דק מן הדק והעלימה מעיניהם כל אפשרות להבין מה שלא היו מעונינים להבינו ולכן כל הסימנים לא נקלטו אצלם ".

עד כמה קשה לאדם להווכח בטעותו. לראות שכשל.

וכן כתב גם הגרא"א דסלר ז"ל "מכתב מאליהו" ח"א עמ' כתוב בפסוק "השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע" וגו' "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם" תהלים ט ב ד לכאורה יש לתמוה אם השמים מספרים והרקיע מגיד והימים מדברים והלילות יחוו דעת איך אפשר שיהיו בני אדם שלא ישמעו ולא ידעו אם כל הבריאה אומרת שירה לפניו איך אפשר שיהיו מחוסרים אמונה שיאמרו שאינם שומעים כלום?

אלא מעולם לא היה מי שהוא אפיקורס באמת כל מי שכפר ידע בפנים בקרב לבו שמתעלם הוא מן האמת ומה שטוען שאינו רואה ואינו שומע היינו שאינו רוצה לראות ואינו רוצה לשמוע וזהו מהלך כל אפיקורסות כל אדם יודע את האמת בלבבו אלא שרצונותיו הרעים מביאים אותו לידי עבירות שאי אפשר לתרצן לעצמו ופנימיות לבו דוחפתו ליישב את הסתירה ע"י אפיקורסות

מעשה היה בימי הגאון רבי יוסף לייב בלאך זצ"ל בעל "שעורי דעת" בעת ששימש כרב בעיר שדובה בחור אחד מדווניסק תלמיד המכללה בפטרבורג ששמו דודוב התארח בימי הקיץ בשדובה אצל בעל בית אחד חילוני בדיעות ושמו ישעיה לויטן בוקר אחד איבד עצמו לדעת ר"ל בעלית הבית בשחטו את עצמו בתער וידב דמו על רצפת העליה אחרי שהובל לקבורה התחילו בכל ערב ליפול בזרם חתיכות טיט וסיד מרובעות מהספון בחדרי הבית אשר תחת העליה מבלי שהיה ניכר שום סדק וחסרון בספון עצמו נפילת הטיט והסיד היתה באה ברעש ונשנית כמה פעמים בלילה כשמוע זאת חביריו של מר לויטן החלו מתקבצים ובאים בכל לילה אל ביתו לשחוק בקלפים ולראות מה זה ועל מה זה ולמען יהיו בטוחים שלא יכנס שום אדם החדרה סגרו את הדלתות והשגיחו על הדבר בשבע עיניים אחרי כל הבדיקות הודו כולס בחרדה שאין זה אלא רוח וכח נעלם אשר על ידה נעשים דברים המוזרים האלה איש נאמן וירא ה' אשר שמו יוסף בלאך עבד במסחרו והיה הסוכן בביתו של מר לויטן הנ"ל ובשליחותו סיפר כל זאת אל הגאון ר' יוסף לייב זצ"ל ואמר שכל הסגולות שחשבו שהן מועילות כבר עשו בדקו ותקנו את המזוזות ליבשו את בני הבית טלית מצויצת כל אלה לא הועילו והדבר חוזר ונשנה וישאל כדת מה לעשות ויסור מעליו הנגע הזה השיב הגאון כי איננו יודע סגולות מיוחדות נגד רוחות וכוחות נעלמים ולא יוכל אלא להורות את ההלכה כי מכיון שנשפך דם הנפש על הרצפה ונבלע בה הרי קרשי הרצפה טעונים קבורה ואפשר שזאת הסיבה שקורה להם דברים אלו בבית מיד הלכו וקיימו בפרהסיא לעיני כל בני העיר והוליכו את קרשי רצפת העליה לבית הקברות ואכן מאותו זמן שב הבית למנוחתו ויהי לפלא בעיני כולם

כתב הגאון ר' יוסף לייב בלוך בספרו "שעורי דעת" ח"א שיעור ה' התבוננתי בזה ביחוד במעשה נפלא זה ואף קטני אמונה הוכרחו להודות בכוחות נסתרים וגם הרחוקים באמונה ראו הענין ברור והוכרחו להודות בו והנה היה אחד מכנופיותיהם אשר התעקש ולא הלך לראות המראה הנפלא הזה ונימוקו עמו לו אראה ואוכרח להודות בזה הלא בעמקי שאי אאלץ להטמן הרי לנו עד היכן הדברים מגיעים

 

בזה ביאר הגאון ר' אלחנן וסרמן זצ"ל מובא ב"קובץ הערותי בסופו סימן א' אות י' את איסור התורה "ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" וסיים שם בזה הלשון כי בדבר שהאדם משוחד לא יוכל להכיר את האמת אם היא נגד רצונותיו והוא כמו שיכור לדבר זה ואף החכם הגדול ביותר לא תעמוד לו חכמתו בשעה שהוא שיכור ומעתה אין תימה מהפילוסופים שכפרו בחידוש העולם כי כפי גודל שכלם עוד גדלו יותר ויותר ותאוותיהם להנאות העוה"ז ושוחד כזה יש בכחו להטות דעת האדם לומר כי שתי פעמים שנים אינן ארבע אלא חמש ואין כח בשכל האדם להכיר את האמת וכו' ע"ש באורך

 

לפי זה יובן מעשה בתנ"ך. דוד נכשל בבת שבע, ונתן הנביא נשלח להוכיחו. הוא מספר לו באריכות משל ארוך על העשיר וההלך שבא אליו וכבשת הרש שנשחטה לצורכו ודוד מיד חורץ את דינו וא"ל אתה האיש.

אנו היינו נפגעים. מה אני ילד, שאתה מספר לי סיפורים? וכי אתה חושב שלא אבין אם תוכיחני בדרך הרגילה? אמור את ששלחך ה', בלי משלים וסיפורים!

אלא אם היה בא נתן הנביא בדרך ישירה ומוכיח את דוד היה דוד מוכיח לו שהוא טועה, ובת שבע ראויה הייתה לו מששת ימי בראשית, ושאוריה לא קרב אצלה כדברי הזוהר, וכל היוצא … גט כריתות נותן לאשתו כו' ועוד אין ספור הצטדקויות. נתן עוקף זאת. הוא מוכיח את דוד ע"י משל. כך אינו מתנגד. תחילה ככל לא מדובר בו. קל לו לשפוט ללא נגיעות. ולכן מיד הודה חטאתי.

אמר להם יוסף אתם טוענים בלהט שיש לחוס על הזקן שאם לא יראה הנער עמנו ימות, אמרו נא לי האם אבא עוד חי לאחר שמכרתם אותי? איך לא חששתם לצער של אבא אז?

התוכחה הזאת נוקבת ויורדת עד התהום. ולכן לא יכלו לענות אותו. הם ידעו שאין להם תשובה לזאת, כי זאת אינה כלל שאלה. הם גם הבינו את הרמז. יתכן ואם היה מוכיחם בגלוי לא היו מקבלים. לכן גם המדרש קורא לזאת תוכחה.

ועיקר התוכחה שמוכיחים אדם היא מיניה וביה. כיצד אתה טוען בלהט א', כשבסיטואציה אחרת עשית הפוך? וכפי שהוכיח אליהו את אותו הדייג שאמר שאין לו תבונה ללמוד…

וע"ז אמר אבא כהן ברדלא אוי לנו מיוה"ד. שאז יוכיחו אדם לפי מה שהוא! לא ממישהו אחר. לא קושיות. אלא אתה בעצמך מהוה את הקושיה הגדולה ביותר על עצמך!

הנצי"ב מוולוז'ין שעשה סעודה בסיימו את ההעמק שאלה על השאילתות.

 

המדרש בבראשית רבה (וילנא) פרשה צג י אומר:

אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה … לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ) אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה:

שאלנו מהו כל אחד לפי מה שהוא?

נבאר על פי דוגמא- לפעמים האדם נדרש לתת כסף לצדקה, והוא אומר אין לי, כשבאמת הפרוטה אינו מצויה ביותר בכיסו, אך יתבעוהו- מדוע כסף למותרות- היה לך די, ואילו לצדקה אין לך מספיק?

כשמעירים אדם לשחרית הוא אומר שאין לו כח לקום כ"כ מוקדם, ואילו כשיש איזה ריווח כספי בצידו הוא עף מהמיטה כמו מטוס?

מדוע כשאדם נדרש לבוא לשיעור הוא טוען שהוא לא כ"כ מבין ולא בשבילו ללמוד, ואילו ל'קורס בחינם' הוא מוצא את הזמן ולמרבה הפלא אפילו מבין?…

זהו לפי מה שהוא, ידונו האדם על סתירות מיניה וביה שיש בו. לפי מה שהוא.

וזו ג"כ הייתה התוכחה שהוכיח ה' את האומות בנותנו להם את בלעם, אם כבר אתם מאמנים בכוחות רוחניים האמינו בנביא האמת!

ובזה אפשר להבין מה שאמרו חז"ל "אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה יוסף קטנן של שבטים לא יכלו לעמוד בתוכחתו כשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא על אחת כמה וכמה" ביאור הדברים כשאמר להם "אני יוסף" נבהלו האחים משום שהרגישו בנגיעה שלהם שהיא אשר הפריעה להם לראות את האמת ולהבין שהנה יוסף לפניהם כך כשהקב"ה יוכיח כל אחד לפי מה שהוא כמה טחו עיניו מראות ולבו מהבין דברים פשוטים ובגלל הנגיעה שלו הסתנוור ולא ראה את האמת ומה נדרש ממנו יבוש ויכלם מאותו בירור וזהו עומק הדין

 

פרשת ויגש

השבטים והכרתם בגזירת השם

רש"י על בראשית פרק מד פסוק יח  (יח) ויגש אליו – דבר באזני אדני. (ב"ר) יכנסו דברי באזניך:

 ואל יחר אפך – מכאן אתה למד שדבר אליו קשות:  כי כמוך כפרעה – חשוב אתה בעיני כמלך זה פשוטו. ומדרשו סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה פרעה ע"י זקנתי שרה על לילה אחת שעכבה (ב"ר). ד"א מה פרעה גוזר ואינו מקיים מבטיח ואינו עושה אף אתה כן. וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו. ד"א כי כמוך כפרעה אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך (ב"ר):

איך הוא לא חושש לאיים על יוסף?

ועוד לאחר המילים הקשות והאיומים – כיצד אומר ואל יחר אפך בעבדך?

התשובה – יהודה אמר רק "כי כמוך כפרעה". מהיכן ראו כאן חז"ל איומים? היות והוסיף יהודה "ואל יחר אפך בעבדך" – משמע שהיו כאן דיבורים שבאופן טבעי אמורים להרגיז אותך…

יהודה דיבר "פוליטיקלי קורקט" ניסוחים מעודנים שכוללים את הכל – אך במעטפת מעודנת… יהודה תמיד יוכל לטעון שהתכוון "כי כמוך כפרעה" – אתה חשוב בעיני כמלך, אך יש כאן רמז ליוסף – את עתיד ללקות כזקנתי שלקה פרעה על ידה. ומהיכן יבין יוסף שזו כוונתו? על זה הוסיף "ואל יחר אפך בעבדך" – דהיינו – תדקדק בדברי ותבין שיש בהם משהו שאמור להרגיז אותך, ולא רק שבח לדמותך לפרעה…

הדין ודברים בין יהודה ליוסף

לכאורה כל המו"מ בין יהודה ליוסף אינו ברור. הרי בתחילה כאשר מנשה רדף אחריהם וטען שגנבו את הגביע הם אמרו לו:

(בראשית פרק מד-ו) (ז) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה: (ח) הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב: (ט) אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים:

הוא עושה להם הנחה, ואומר:

(י) וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם:

הגביע נמצא באמתחת בנימין, והם מובלים ביתה יוסף:

וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם? הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי: (טז) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ:

יהודה מציע עונש חמור יותר אף ממה שדורש יוסף! יוסף מבקש רק את בנימין לעבד, ויהודה מבקש שכולם יהיו עבדים! זה הגיוני?

יוסף מסרב, ודורש עונש מופחת:

(יז) וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם:

לכאורה היה יהודה צריך כאן לקפוץ על המציאה. אך במקום זאת – הוא מגיב בחרון ויגש וגו' באיומים ודברים קשים. מה הוא רוצה? הרי יותר הוגן מזה – לא יתכן. לשיטתך היו צריכים להרוג את בנימין, ויוסף מוכן רק לקחתו לעבד, ולשחרר את השאר.

ואז הוא מציע הצעה משלו:

(יח) וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה…. (לג) וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו:

רק אני אהיה עבד, וכולם – הביתה. יש הגיון להתהפכות של יהודה בטענותיו?

ומהיכן שמענו שאדם פשע וגנב או רצח או עשה כל עוון אחר, ויבוא אדם ויאמר לשופט – תשחרר אותו, ותקח אותי במקומו… זה הגיוני?

ההסבר הוא שהשבטים לכל אורך הדרך התנהגו "כמו טאטאלך"… הם כפפו עצמם וקומתם בפני האשמותיו של השליט הרודן, שטופל עליהם האשמות שוא. הם היו מסוגלים להחריב את כל מצרים, כפי ששמעון ולוי בילדותם החריבו עיר שלימה של כ"ד אלף איש! מדוע הם לא התקוממו?

התשובה היא – כל עוד השבטים חשו שהם פורעים חוב ישן – "בהתחננו אלינו ולא שמענו" – לא ריחמנו על יוסף אחינו, הם היו מוכנים לכפוף קומתם ולקבל את ההתעללות בדומיה. הם ראו רק את הקב"ה שסוגר איתם חשבון.

אולם ברגע שהם רואים שיוסף משחרר את כולם הביתה, ומבקש להשאיר רק את בנימין – היעלה  על הדעת? הרי בנימין לא היה כלל במכירה! הוא בודאי לא אמור לשלם שום מחיר! מדוע איפוא הוא זה שמתבקש ועליו מעלילים עלילה? אין זאת אלא שיש לנו עסק עם מושל עריץ שבזדון ליבו החליט להתעלל בנו. [כדעת האומר שיש לבעל בחירה כח לפגוע אף במי שלא נגזר עליו] לזה אומר יהודה – לא נסכים, ואז הוא הוא קם במלא עוזו להשיב מלחמה שערה כנגד יוסף.

מכאן למדנו את עוז רוחם של השבטים הקדושים לכלוא את גבורתם, ולכפוף קומתם בפני רצון האלקים!

 

 

פרשת ויגש

ההבדל בין בכיית יוסף לבכיית בנימין

עוון שנאת חינם ותקנתו על ידי אהבת חנם [ילקוט לק"ט]

״ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו״ (מה, יד)

הלקחים העיקריים הנלמדים מפרשת מכירת יוסף ע"י אחיו — לדעת בעל "ילקוט מאמרים״ — הם עד כמה יש להמנע משינאת חינם ומקינאת חינם. קינאתם ושינאתם של אחי יוסף אליו היו הגורם הראשון לגלות מצרים.

אנו מוצאים בפרשה: ״ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו״, ואומר רש״י על כך ש״יוסף בכה על שני מקדשות שעתידים להיות בחלקו של בנימין וסופן להחרב״ ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב״. [א.ה. ראיתי מבארים – אצל יוסף כתוב "ויפול" "ויבך" היות ובכה על ב' מקדשות שהיו בחלק בנימין, לעומת זאת אצל בנימין כתוב רק "ויבך" – היות ובכה רק על מקדש אחד – שילה].

והדברים תמוהים. האם עתה בשעת שמחת ההתגלות שליוסף לאחיו, עת לבכות היא על חורבנות שעתידים להיות אחרי דורות מרובים? ומדוע בכה כל אחד על חורבנו של חברו דוקא?

משיב ע״ז הצדיק הג״ר יחזקאל מקוזמיר זצ״ל: כשנפגשו השבטים אחרי פירוד ארוך וממושך של שנים כה רבות, חשו וחזו מבשרם שהפירוד ביניהם עד כה היה תוצאה של שינאת חינם בין האחים. ברוח קדשם ראו כמה גדול וחמור הוא עוון שינאת חינם שעלול הוא בכוחו להחריב את ביהמ״ק. על כן בכו באותה שעה על החורבנות העתידים.

ומה התיקון לעוון זה? כיצד מכפרים עליו וכיצד מונעים אותו? על ידי אהבת חינם. סימן ההיכר של זו הוא כשמיצר האחד בצרתו של השני כמו — בצרה של עצמו; שצערו של הזולת יכאב לו יותר מאשר צערו שלו. ומאידך לשמוח ברווחתו של האחר לא פחות מאשר ברווחתו שלו.

יוסף ובנימין בכו כל אחד על חורבנו וצרתו של השני, להראות וללמד לדורות ששנאת חינם היא הגורמת לבכיה, והתקנה לזה היא באהבת חינם שכל אחד יבכה על צרתו של חברו, וע״י כך הוא יזכה לשמוח בשמחתו של עצמו ובשמחתו של חברו.

כי כשם ששינאת חינם גורמת לחורבן ובכיה, כך אהבת חינם תגרום לגאולה ולשמחת עולם ולבנין ביהמ״ק במהרה בימינו אמן. [בדומה לזה שמעתי שמבארים מאמר חז״ל ״כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים״. המצוה לשמח חתן וכלה יש בה גדר של ״אהבת חינם״. שהרי החתן והכלה בלא״ה שמחים הם. ומאידך, מי שמשמחם אין לו סיבה לשמוח מצד עצמו. וכיון שהם שמחים בלא״ה, א״כ כל האהבה והשמחה שמביעים המשמחים אהבת חינם היא. ובזה זוכים לבנות חורבות ירושלים אשר נחרבו בגלל שנאת חינם].

 

פרשת ויגש

זהירות יוסף בכבוד אחיו.

אם היה רוצה א' השבטים היה בועט בו כשהתגלה להם, ועשה זאת כדי שלא יוכפש שמם ראו אחים שמכרו אחיהם.

לאחמ"כ א"ל שהמכירה יצאה לטובה, ולא ניסה לצבור דיוידנדים מפגיעתו, ולא מוכיח אותם או מלין על הנהגתם והתאכזרותם כלפיו.

מדוע הוסיף וה' שלחני הנה? והרי כבר אמרת שזה יצא לטובה? מבאר הכת"ס שלא רצה יוסף שהשבטים עוד יחשבו שא"כ שיצא לטובה הוא עוד צריך להודות להם שהם המליכוהו… לכן אמר להם "ולא אתם שלחתם אותי הנה" ר"ל עד כאן, שאני עוד אצטרך לתת לכם שכר ולהודות לכם? זה לא…

יוסף אפי' פורע להם על שבגינו קרעו שמלותם כשמצאו הגביע. לבנימין נתן ה' חליפות. אומר המדרש לרמז על ה' בגדים שעתיד בן בנו מרדכי ללבוש, כשיצא בלבוש מלכות עטרת כו' נשאלת השאלה לכאורה א"כ היה צריך ליתן לו ו' בגדים, שהרי א' ממילא מגיע לו כמו לכל האחים?

אלא משיבים שברז"ל מובא שיוסף גילה לבנימין את זהותו, וא"כ בנימין לא קרע בגדיו בעת המצא הגביע באמתחתו, נמצא שאינו חייב לו שמלה על כך, הרי שכל השמלות נותרו לדרשה בנוגע למרדכי…

מדוע אצל בנימין נא' חליפות בלא ו', ואצל שאר השבטים עם ו'? כו'

יוסף מנייד את כל מצרים שלא יקראו אחיו פליטים. המעשה עם ר' העשל והכלה שהדפה התרנגולת ולא רצה לביישה.

 

כך הייתה מדתו של בבא בן בוטא כמובא במסכת בבא בתרא דף ג עמוד ב

אמר: מאן דריש +דברים י"ז+ מקרב אחיך תשים עליך מלך? רבנן, קם קטלינהו לכולהו רבנן, שבקיה לבבא בן בוטא למשקל עצה מניה. אהדר ליה כלילא דיילי, נקרינהו לעיניה. יומא חד אתא ויתיב קמיה, אמר: חזי מר האי עבדא בישא מאי קא עביד! אמר ליה: מאי אעביד ליה? א"ל: נלטייה מר! אמר ליה, [כתיב:] +קהלת י'+ גם במדעך מלך אל תקלל. אמר ליה: האי לאו מלך הוא! א"ל: וליהוי עשיר בעלמא, וכתיב: +קהלת י'+ ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר, ולא יהא אלא נשיא, וכתיב: +שמות כ"ב+ ונשיא בעמך לא תאור.

א"ל: בעושה מעשה עמך, והאי לאו עושה מעשה עמך! א"ל: מסתפינא מיניה. א"ל: ליכא איניש דאזיל דלימא ליה, דאנא ואת יתיבנא. א"ל, כתיב: +קהלת י'+ כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר. א"ל: אנא הוא, אי הואי ידענא דזהרי רבנן כולי האי לא הוה קטילנא להו, השתא מאי תקנתיה דההוא גברא? א"ל: הוא כבה אורו של עולם, דכתיב: +משלי ו'+ כי נר מצוה ותורה אור, ילך ויעסוק באורו של עולם, דכתיב: +ישעיהו ב'+ ונהרו אליו כל הגוים.

בבא בן בוטא יכל בקלות להרוג ע"י שם קדוש את אותו הרשע. אולם אין זהו רצון ה'. והוא כולא את רצונו ואת כוחותיו ואינו עושה כן. כח שליטה!

ספר משלי פרק טז (לב) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר:

אתה גיבור לעולם ה'- ומהי גבורתך? מחיה מתים אתה, רב להושיע… אין זו גבורה להרוג

הגר"א מוילנא שהאחראי על הקרן שהוריש לו אביו היה נוטל את כספו בקביעות והוא היה חי בעניות נוראה ובכ"ז לא ניגש אליו ותבעו.

 

 מה מושך את הציבור אל החכמים, שאין להם דיפלומה או תעודה?

המעשה ברב שך שנתבקש לברר על שידוך מסוים, ונסע לי-ם לישיבה של הבחור וישב עם ראש הישיבה ושמע פרטים וחזר וא"ל למשפחה שאפשר ללכת ע"ז בלב שקט. לאחר שהתנאים נסגרו שאלו ממשפחת הבחור איזה קשר משפחתי יש לכם לרב שך? הללו התפלאו על השאלה, והם אמרו להם שהרב הגיע במיוחד לישיבה כו' לפליאת משפחת הכלה לא היה קץ הם פנו לרב וביקשו מחילה על שהטריחו אותו, אך הרב אמר להם בפשטות- אם זה היה בני לא הייתי הולך לי-ם לברר? בכזאת פשטות!

הגר"בצ ור' אהרון יפה'ן שהלך לדבר אתו בלימוד

[תוספת חדשה] מעשה ברב שטיינמן שבאחת הטיסות שלו לחו"ל עברו מעל מפלי הניאגרה ובאו ואמרו לו שיש כאן אחד מפלאי תבל, האם ירצה לקום לקדמת המטוס שיוכל משם לראות ולהודות ולשבח להשי"ת. הרב קם ולאחר מספר צעדים חזר למקומו. שאלוהו מדוע? והוא השיב שלאחר מספר צעדים חשבתי לעצמי, מדוע אתה קם, כדי להודות להשי"ת או משום סקרנות גרידא?

זהו אדם גדול

 

 

פרשת ויגש

אוי לנו מיום הדין

אני יוסף העוד אבי חי. מה השאלה, הרי כעת אמר לו יהודה שאם אביו יראה שאין הנער עמו ימות, וא"כ ודאי שהוא חי?

ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. מדוע נבהלו ולא ענוהו, והרי התשובה הייתה צריכה להיות כן, אבא חי!

אבא כהן ברדלא אומר אוי לנו מיוה"ד כו' ומה יוסף קטנם של שבטים ולא עמדו בתוכחתו ולא יכלו לענות אותו, מה נענה אנו ליוה"ד? וצ"ב היכן ראו כן חז"ל תוכחה. הרי רק שאלם האם אבי חי, הוא לא אמר להם כיצד מכרתוני, הוא לא דיבר עמם קשות?

הדרך להוכיח אדם ע"י משל. כך אינו מתנגד. כך נהג נתן הנביא כלפי דוד. ולכן מיד הודה חטאתי. אמר להם יוסף אתם טוענים בלהט שיש לחוס על הזקן שאם לא יראה הנער עמנו ימות, אמרו נא לי האם אבא עוד חי לאחר שמכרתם אותי? איך לא חששתם לצער של אבא אז?

התוכחה הזאת נוקבת ויורדת עד התהום. ולכן לא יכלו לענות אותו. הם ידעו שאין להם תשובה לזאת. הם גם הבינו את הרמז. יתכן ואם היה מוכיחם בגלוי לא היו מקבלים. לכן גם המדרש קורא לזאת תוכחה.

ועיקר התוכחה שמוכיחים אדם היא מיניה וביה. כיצד אתה טוען בלהט א', כשבסיטואציה אחרת עשית הפוך? וכפי שהוכיח אליהו את אותו הדייג שאמר שאין לו תבונה ללמוד…

וע"ז אמר אבא כהן ברדלא אוי לנו מיוה"ד. שאז יוכיחו אדם לפי מה שהוא! לא ממי אחר. לא קושיות. אלא אתה בעצמך מהוה את הקושיה הגדולה ביותר על עצמך!

הנצי"ב מוולוז'ין שעשה סעודה בסיימו את ההעמק שאלה על השאילתות.

תוספת: ראה בלק"ט פ' אחרי מות עמ' קנו על עניין זה, שהמעביר בנו למולך נתבע על כך שלה' הוא נותן בהמות, ואילו למולך הוא נותן את בנו. ע"ש עוד.

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת ויגש”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'