פרשת ויגש

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר בראשית

 

עלון לשבת בית אליהו

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת ויגש

דברים שרואים משם [לא רואים מכאן]

תכנונים לחוד, ומעשים לחוד…

המרחק בין המחשבה לבפועל [מעין גנים אסולין]

א. ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו, ויקרא הוציאו כל איש מעלי, ולא עמד איש איתו בהתודע יוסף אל אחיו. ויתן את קולו בבכי, וישמעו מצרים, וישמע בית פרעה. ויאמר יוסף אל אחיו, אני יוסף, העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו.

מפורסמים כאן דברי המדרש (בראשית רבה צג, י) אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה וכו'. יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבוא הקב״ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ, כא) אוכיחך ואערכה לעיניך, על אחת כמה וכמה. עד כאן לשון המדרש.

המדרש מוכר, יצא לנו לעסוק בו כמה פעמים בעבר, והפעם נרצה לראות מבט חדש במדרש, מבט שיעזור לשנות את המבט על החיים.

מפורש מדברי המדרש, שהבינו חז״ל שכאשר אמר יוסף את התיבות, אני יוסף העוד אבי חי, היתה כאן תוכחה לשבטים. והמפרשים האריכו לפרש מה היתה כאן התוכחה, ולא נעמוד כאן על זה. וגם אנחנו פירשנו בס״ד מהלך נפלא בזה, במאמר ״תוכחת יוסף״ עיין שם.

אמנם יש לנו לעמוד על דיקדוק אחד במדרש, במה שנקט אבא כהן ברדלא, אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. למה לא אמר אוי לנו מן הדין ומן התוכחה? ובפרט שבגמרא (חגיגה ד, ע"ב) איתא: רבי אלעזר כי מטי להאי קרא, "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו", היה בוכה. ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקב״ה על אחת כמה וכמה.

מפורש מזה, שרבי אלעזר בכה על עצם התוכחה. אם כן למה אבא כהן ברדלא דיבר על יום הדין ויום התוכחה.

ויתכן לפרש בס״ד, כי הנה אנחנו רואים אצל בני אדם, שאף על פי שהם מתכוננים לאיזה דבר, אבל כשמגיע הדבר למעשה, נראה להם הענין אחרת ממה שהם חשבו. באופן שיש הפרש גדול בין מה שחשבו והכינו את עצמם, לזמן שמגיע הדבר בפועל. ואין הדברים אמורים רק אצל אנשים קטנים, אלא אפילו אצל גדולי עולם, יש הבדל בין מה שחשבו, למצב שמגיע בפועל.

וכבר ידוע שהתירוץ האולטימטיבי של כל ראש ממשלה / שר שלא עומד אחרי ההבטחות שלו: "דברים שרואים משם לא רואים מכאן"…

ונפרש כמה דוגמאות לזה בס״ד.

ב) מצאנו בתחילת פרשת וישלח, שיעקב אבינו שלח מלאכים לעשיו להתפייס עימו, וכתוב וישובו המלאכים אל יעקב לאמור, באנו אל אחיך אל עשיו, וגם הולך לקראתך, וארבע מאות איש עמיו. וחז"ל אמרו שהכין את עצמו לדורון ולתפילה ולמלחמה. מפורש מזה, שיעקב הבין שהוא יכול לנצח במלחמה כנגד עשיו וארבע מאות איש שעמיו. עד כדי שאמר, אם יבוא עשיו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה.

ומפרש רש״י שעל כורחו של עשיו ישאר מחנה אחד לפליטה, כי אלחם עימו.

ומה אירע בפועל? כתוב אחר כך (בראשית לג, א) וישא יעקב עיניו וירא והנה עשיו בא ועימו ארבע מאות איש, ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות.

אומרים חז״ל במדרש רבה (שם עח, ז) אמר רבי לוי, משל לאריה שהיה כועס על כל הבהמות והחיות שביער, אמרו כל החיות, מי ילך ויפייס את האריה? אמר להם השועל: בואו איתי לפייס את האריה, כי אני יודע שלוש מאות משלים, ואני אפייס את האריה.

אמרו לו בוא ונלך איתך לאריה כמו שאמרת. בתוך שהם הולכים, הלך השועל מעט ועמד לו. אמרו לו כל החיות, למה נעמדת? אמר להם, שכחתי מאה משלים. אמרו לו, גם במאתיים משלים יש ברכה, ותוכל לפייס בהם את האריה. הלך השועל עוד מעט, ועמד לו. אמרו לו מה אירע? אמר להם, שכחתי עוד מאה משלים. אמרו לו, גם במאה משלים שנשארו יש ברכה, ותוכל לפייס בהם את האריה. וכיון שהגיע השועל עד מקום האריה, אמר לכולם, שכחתי את כל המשלים, אלא כל אחד ואחד יפייס על עצמו.

חז״ל פירשו את הנמשל, רבי יהודה בר סימון אמר, כך יעקב אבינו, בתחילה אמר יעקב, יש בי כוח לערוך תפילה.

רבי לוי אמר, בתחילה אמר יעקב, יש בי כוח לערוך מלחמה. וכיון שהגיע הרגע שהוא עמד מול עשיו, כתוב ויחץ את הילדים. אמר, כל אחד ואחד יפייס על עצמו וישתמש בזכויות שלו. ואל תסמכו עלי כלום, כי איני יכול להציל אתכם.

והרי מפורש מכל זה, שאף על פי שיעקב ידע שעשיו הולך לקראתו עם ארבע מאות איש, והכין עצמו לתפילה ולמלחמה, בכל זאת כשהגיע המצב בפועל, הוא הבין שהוא לא יכול להילחם עם עשיו.

ולכן כתוב וירא והנה עשיו בא ועימו ארבע מאות איש. כאילו שרק עכשיו הוא רואה את זה, מבלי ידיעה מקודם. כי הראיה שהוא ראה בפועל, שינתה אצלו את כל מה שהוא חשב מקודם.

ג) עוד מצאנו בפרשת וישב (בראשית לז, כו) שכאשר האחים רצו למכור את יוסף, אמר יהודה: מה בצע כי נהרוג את אחינו, וכיסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו, כי אחינו בשרינו הוא, וישמעו אחיו. ותרגם אונקלוס, וקבילו מיניה אחוהי. כולם הסכימו עם יהודה. ובודאי הם חשבו, שיעקב יצטער על זה, אבל בכל זאת הם לא חששו כלום לצערו של יעקב.

ובספר הישר מובא, שגם יוסף טען לאחים, איך תשאו פניכם לפני יעקב אבינו. ואם חטאתי אליכם, הלא תעשו בעבור אבי. ובכל זאת הם לא חששו לצערו של יעקב. וראובן לא היה עימהם במכירת יוסף, משום שכתוב וישבו לאכול לחם, וכיון שהוא היה עסוק בשקו ותעניתו על שבלבל יצועי אביו, כשראה שהם יושבים לאכול, נתרחק מהם למקום אחר, לעסוק בתשובה. וכשהגיע אליהם ראובן, וראה שאין יוסף בבור, קרע את בגדיו, ואמר להם הילד איננו, ואני אנה אני בא. ופירש רש״י שם, אנא אברח מצערו של אבא.

ואף על פי שכל האחים שומעים את ראובן מדבר מצערו של יעקב אבינו, בכל זאת אף אחד לא מערער על המכירה, ואף אחד לא מציע לרוץ מהר ולהחזיר את יוסף. אלא כולם מבינים, שהמכירה היא כדין, ואין לחוש לצערו של יעקב.

אומנם אחר כך כתוב, ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו. אומר רש״י, מלמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו, אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך. עד כאן לשונו.

והדבר פלא, הרי כולם הסכימו למכירה, ולא חששו לצערו של יעקב. וכששמעו מיוסף על צערו של יעקב, לא התפעלו מזה, ולא חששו לצערו של יעקב. וגם כששמעו מראובן על צערו של יעקב, לא חששו לכלום. מה אירע כאן שהחליטו להוריד את יהודה מגדולתו בגלל שאמר למוכרו?

והתשובה לזה מפורשת, מלמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם. היה כאן הפרש בין מה שחשבו, לבפועל. כשהגיע המצב בפועל שראו בצרת אביהם, נעשה אצלם שינוי בכל ההשקפה, ולכן הורידו את יהודה מגדולתו, על שהוא גרם לכל זה.

דוגמא מהחיים: אדם קונה מגרש/דירה הרוסה, ואומר אני הורס ובונה, חצי שנה ויש לי בית חלומות…

חולפות שנתיים והאדם תקוע באמצע בניה וחובות עד צוואר. התאוריה שונה מהבפועל.

ד) הנה בפרשת ויצא (בראשית כט, יח) אומר יעקב ללבן, אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. ומפרש רש״י, כל הסימנים הללו למה, לפי שהיה יודע בו שהוא רמאי. אמר לו אעבדך ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר בתך. ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר הקטנה. ואף על פי כן לא הועיל שהרי רימהו. עד כאן לשונו.

ובגמרא (מגילה יג, ע"ב) איתא, שאמר יעקב לרחל האם תסכימי להינשא לי? אמרה לו: כן. אומנם אבא שלי רמאי הוא, ולא תוכל לו. אמר לה: אחיו אני ברמאות.

מפורש מכל זה, שיעקב ורחל התכוננו שלבן ירמה אותם, והם עשו כל מה שביכולתם כדי שלבן לא יוכל לרמות אותם. ומה הם עשו? מפורש ברש״י פרשת ויצא (פסוק כה) ובגמרא מגילה שם, שיעקב מסר סימנים לרחל, כדי שבלילה כשלא יוכל לראות אותה, הוא ישאל אותה את הסימנים, ואם היא לא תדע, סימן שאין זה רחל.

ונשאלת השאלה, כיצד בכל זאת הצליח לבן לרמות את יעקב? והתשובה מפורשת ברשי׳י שם, ובגמרא מגילה בלשון זה, שכאשר הגיע הלילה וראתה רחל שמכניסים ליעקב את לאה, אמרה עכשיו תכלם אחותי. עמדה ומסרה לה את הסימנים. והדבר הזה הוא פלא גדול, למה מסרה רחל את הסימנים ללאה. הרי יעקב ורחל הסכימו ביניהם על ידי הסימנים, לברר אם היא רחל. ובודאי שחשבו שיתכן שיכניסו את לאה, והיא לא תדע את הסימנים, והיא תצא בבושת פנים. והיה על זה פסק הלכה מיעקב, שאין בזה הלבנת פנים.

וגם רחל הסכימה עם יעקב על זה. מה אירע בסוף, שרחל החליטה שיש כאן בושה וכלימה ללאה, והלכה ומסרה לה את הסימנים. מה היא חשבה בהתחלה, ומה התחדש לה בסוף?

והתשובה לזה היא, שהיה כאן הבדל בין מה שחשבו לבין הבפועל. כאשר יעקב ורחל הסכימו ביניהם על הדבר, הם החליטו שעל פי ההלכה אין כאן הלבנת פנים, כי לבן גרם את הכל, ולכן אם יכניסו את לאה והיא לא תדע את הסימנים, היא תהיה מוכרחת לצאת. וגם לאה לא תחשוב שהיא צריכה להינשא ליעקב; כי היה מפורסם שיעקב עבד בעבור רחל.

אבל כשהגיע הדבר בפועל, ורחל ראתה איך שמכניסים את לאה, אמרה עכשיו תכלם אחותי. היא ראתה בפועל את מה שעומד לקרות שלאה תתבייש. כי אולי לאה מקווה שתצליח הרמאות והיא כן תינשא ליעקב, וכשתצא בבושת פנים, תהיה לה אכזבה גדולה. ואת זה היא לא יכלה לסבול. לכן היא עמדה ומסרה ללאה את הסימנים.

הרי לנו איך המצב בפועל, שינה את הכל. אף על פי שהכל היה ידוע מקודם.

כך גם בנישואין. זוג יוצאים יחד. שנה שנתיים, החליטו להתחתן. מה את אומרת עליו? תשמע, לפעמים כשהוא בקריזה הוא קצת מפחיד אותי, אבל אנחנו אוהבים ואני בטוחה שאני אשנה אותו… אם זה לא היה כואב זה היה מצחיק. החשיבה הנאיבית.

לא חולפת חצי שנה והתברר שהוא שינה אותה… מאישה עצמאית ודעתנית, הפכה להיות סמרטוט מוכה מחוק אישיות. אדם מפוחד שחושש אפילו לפתוח את הפה.

וכאן כל החכמולוגים שואלים – מה? לא ראית את זה קודם? לך תסביר להם שהתאוריה והבפועל – שונים…

 בתורה נאמר שכאשר מרשיעים רוצח – יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, ויד כל העם באחרונה. מדוע העדים הם הראשונים ההורגים את הרוצח? מפני שיתכן שאתה מוכן להעליל עליו עלילה של רצח, אך לרחוץ בניקיון כפיך שלא אתה שפכת את הדם, היה זה התליין… אומרים לך אתה תהרוג אותו במו ידיך! ויתכן שבתאוריה על מנת כן הוא בא להעיד, אך פעמים כשיגיע לזאת בפועל – יאמר "איני מסוגל". זו טעמה הפשטי של מצוה זו.

וזהו החידוש שהיה בעקידת יצחק שכתוב וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. התורה יודעת שאדם מתאר לעצמו שהוא יכול לעמוד בניסיון. אבל כשמגיע הדבר בפועל, ועוד רגע ישחט יצחק, ושוב לא יוכלו להחזיר את הדבר, לפעמים יתכן שברגע האחרון אדם נסוג לאחור. ולכן התורה כותבת, שאברהם אבינו הסכים בעצמו להגיע עד הבפועל ממש לשחוט את בנו, ולא חזר בו.

ו. והנה אצל יוסף כתוב 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו.' ומפשטות לשון הפסוק משמע שהיה להם מה לענות, והייתה להם תשובה מוכנה – הסבר מניח את הדעת על כל ענין המכירה. אמנם כשהגיע הדבר בפועל, שאמר להם יוסף, אני יוסף העוד אבי חי, כתוב ולא יכלו אחיו לענות אותו, הם לא היו מסוגלים. ולמה? כי נבהלו מפניו. ועל זה אמר אבא כהן ברדלא, אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה.

הוא לא בכה כמו רבי אלעזר, על מה שאדם יודע שהוא לא בסדר, וכשיגיע יום התוכחה, הוא לא יוכל לעמוד בתוכחה, כי לא יהיה לו מה להשיב. זה פשוט שאוי לו לאדם מזה.

רבי אבא הכהן ברדלא בכה על ענין אחר.

 הוא בכה על מעשים שאדם עושה, והוא בטוח בעצמו שהם בסדר, ויש לו תשובה ערוכה ומסודרת על לשונו, למה הוא עשה את זה. והוא בטוח שכאשר ישאלו אותו ביום הדין על זה, הוא יענה את התשובה שיש לו, והוא יצא זכאי מן הדין. אומר לו אבא כהן ברדלא, אל תהיה בטוח שתוכל לומר את מה שיש לך לומר.

שהרי גם השבטים יכלו להשיב תשובות על מכירת יוסף, והם היו בטוחים בעצמם. ובכל זאת כשהגיע הדבר בפועל, ואמר להם אני יוסף, העוד אבי חי. כתוב ולא יכלו אחיו לענות אותו, ולמה, כי נבהלו מפניו. כל שכן כשיגיע יום הדין ויום התוכחה בפועל, שאדם לא יוכל להשיב גם מה שהוא חושב שיש לו להשיב. כי הבפועל גורם שינוי לגמרי בכל הענין.

לכן עדיף תמיד לאדם, לא לעשות מעשים, שמזקיקים לשאלות, וצריך לענות עליהם תירוצים. אלא לעשות מעשים ישרים, שלא צריך לשאול עליהם שום שאלה.

ולכן מדויק שאבא כהן ברדלא לא דיבר מעצם התוכחה, אלא מיום התוכחה. כי מעצם התוכחה, ניתן להתכונן עוד כאן בעולם הזה. אבל כשיגיע הדבר בפועל, על זה אוי לו לאדם. שגם אם הוא חושב שיש לו מה להשיב, שידע שיתכן שבפועל הוא לא יהיה מסוגל להשיב כלום. לכן אשרי מי שמכין עצמו בתשובה אמיתית, כדי שלא יצטרך להגיע למצב שישאלו אותו ויוכיחו אותו, והשם יתברך יזכינו לשוב בתשובה שלימה.

המעשה ברב שטיינמן שאבדה לו מעטפה שיועדה לנזקק והחליט לשלמה מכיסו מהלואה שלקח ואמר שהוא עומד להיות מוזמן לעולם הבא ושם ישאלו אותו הרבה שאלות קשות, והוא מוכן לשלם הרבה יותר מחמשת אלפים דולר כדי שתהיה שם שאלה אחת פחות…

הרב בעצם אומר, כעת יש לי תשובות, אך לך תדע מה יקרה כשבפועל אשאל על כך!

 

פרשת ויגש

מטמונים גנוזים מאוצרותיו של יוסף

שלוש מטמוניות יוסף, וליקחן לדורות

אוצרות יוסף ולקחן [מתוק האור עמוד שלז]

(פסחים קיט ע"א) : אמר רבי חמא ברבי חנינא: שלוש מטמוניות הטמין יוסף במצרים. אחת נתגלה לקרח, ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא.

צריך ביאור, הרי הכסף אינו של יוסף, ומהיכן לו ההיתר לנוטלו ולהטמינו?

מבארים המפרשים בדרך רמז, שמטמוניות אלה לא בהכרח מטמוניות גשמיות, אלא לקחים ומוסרים שהם בבחינת 'מטמון' לדורות הבאים.

הלקח הראשון: הגזירה אמת והחריצות שקר.

אדם מנסה לשנות את שנגזר. אחי יוסף מנסים למוכרו על מנת לבטל חלומותיו.

מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, שגזר להטביע את הזכרים על מנת להרוג את מושיען, ולא ידע את פרשיית יוסף ממנה נלמד שעצת ה' היא תקום ולא ניתן לבטלה, וכך אכן קרה גם לו – מעשיו גרמו לכך שיגדל את מושיען ויהפוך אותו למלומד שאינו חת מפני כל.

מעשה נפלא באדם עשיר שקנה כרטיס הגרלה לכובסת שלו וירד מנכנסיו ולבסוף התחתן עימה על מנת לזכות עמה בפרס והתברר לו שהיא מכרה את הכרטיס ונותרה עניה כמו שהייתה… ביקש להתגרש והרב מקוצק אמר לו הקב"ה הפך את העולם כדי להשיאכם [עיין שם באורך] ואתה כעת רוצה לבטל זאת?

 הלקח השני: נאמנות ללא מיצרים, אתה אחראי על ממון – היזהר שלא ידבק בידך מאומה!

מובא באוצר המדרשים שיוסף הוצרך לאכסן בשלושה מגדלים שכל אחד מהם עמוק מאה אמה ורחב מאה אמה אך לבניו לא הוריש אפילו חמישה כסף. מפני מה? מפני שעשה באמונה שנאמר ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה.

[הוספנו המעשה ברב שך שלא נתן לחתנו הרב ברגמן מכספים שהיה מקבל לחלק לכוללים, משום 'והייתם נקיים'.

המעשה ברב שך והרב בעדני שהגיע אליו על מנת לרכוש את כרכי ה'אביעזרי' שחיבר הרב, והרב נתן לו את הכל חוץ משני כרכים שעדיין לא הדפיס במהדורה חדשה. מתי זה יהיה? שאל הרב בעדני, והרב אמר לו שכשיצטבר לו כסף ידפיס. שאלו הרב בעדני – אני יכול בכמה טלפונים כעת להשיג תורם ולהדפיס מיד! השיבו הרב אני גם יכול ובטלפון אחד… אולם אני מעדיף להדפיס מכסף שלי ולא לקחת ממון מאחרים, שלא אצטרך להיות כפוף להם, ואוכל למחות ולהוכיח אם ינהגו שלא כראוי]

הלקח השלישי: עיקר השכר לעתיד לבוא.

גבורתו ועוז נפשו של יוסף מעוררים התפעלות. עמידתו בניסיונות שאינם פוסקים מצד אשת פוטיפר. הוא קיבל שכר בעולם הזה:

(בראשית רבה (וילנא) צ, ג):

אמר רבי שמעון בן גמליאל: יוסף משלו נתנו לו, פיו שלא נשק בעבירה, ועל פיך ישק כל עמי, גופו שלא נגע בעבירה, וילבש אותו בגדי שש, צוארו שלא הרכין לעבירה, וישם רביד הזהב על צוארו, ידיו שלא משמשו בעבירה, ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף, רגליו שלא פסעו בעבירה, ייתון וירכבו על קרוכין, וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו, מחשבה שלא חשבה בעבירה, תבוא ותקרא חוכמה, ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים, אבל נבוכדנצר טפסר טיפש בחכמה ושר בשנים, ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו, כלי ידים, ואת רגלו, כלי רגלים.

אולם עיקר השכר נשמר לו לעולם הבא כמבואר במדרש שהים ראה וינוס ראה את ארונו של יוסף ונס מפני הנס כו'.

קריעת ים סוף בזכות יוסף, אך לאחר מותו. ללמדנו שעיקר השכר שמור לעתיד לבוא.

 

לשלושה יסודות אלו כיון יוסף כשהטמין את מטמוניותיו. הבה נראה מי גילה אותם.

את המטמון הראשון שהגזירה אמת והחריצות שקר גילה קרח. הוא השקיע המון כדי לשכנע את ישראל שהוא המנהיג הראוי, ולבסוף נבלע עם כל ממונו באדמה. מדוע? כי הגזירה של ה' הייתה שמשה יהיה מנהיג, וממילא החריצות שקר.

 

המטמון השני – שאדם מחזיק כסף רב אך אין לו להנות ממנו – התגלה לאנטונינוס שהיה תלמיד רבי יהודה נשיא שעל אף שהיה עשיר עצום בשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו לשמים ואמר גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהנתי אפילו באצבע קטנה.

 המטמון השלשי – הידיעה שעיקר שכר המצות הוא לעתיד לבוא את זה ניתן יהיה להווכח רק לעתיד לבוא.

 

פרשת ויגש

שבויי הקונספציה

הכפירה מחמת רצון הכופר

כפירה תלויה ברצון הלב [אוצה”ת עם תוספת]

"ולא יכל יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש איתו בהתודע יוסף אל אחיו" (בראשית מה, א)

כשאנו מתבוננים בכל הסיפור של יוסף ואחיו מיום שבאו למצרים לשבור אוכל מהפגישה הראשונה ועד שהתגלה להם שהוא יוסף, דבר אחד איננו מובן: איך יתכן שבמשך כל המהלכים האלו, כל המפגשים כל הדיבורים כל האירועים המוזרים לכאורה, לא העלו על דעתם בשום שלב שאולי הוא יוסף?

והרי כל ההנהגה שהתנהג איתם יוסף אומרת דרשני. נתן אותם כמרגלים שאל אותם כל כך הרבה שאלות עד שיהודה בעצמו מתפלא כדברי רש"י: למה היה לך לשאול כל אלה? בתך היינו מבקשים או אחותנו אתה מבקש?

אחרי כן ביקש דוקא לראות את בנימין, ואחר כך מעשה הכסף המושב באמתחותיהם ומעשה הגביע, ואיך הגביע נמצא דוקא באמתחת בנימין? וכי מעשה ניסים יש כאן? איך לא הבינו שאולי מדובר כאן באחיהם יוסף? שהם בעצמם נזכרים במעשה זה ומודים באשמה "אבל אשמים אנחנו" ואומרים בפיהם שבאו לחפש אותו והנה הם עוד הובאו לאכול איתו בביתו דבר שאיננו מקובל כלל כי כל הבאים לשבור אוכל קונים והולכים לבתיהם?

ולא עוד אלא שמושיב אותם לפי סדר לידתם הבכור כבכורו והצעיר כצעירותו ובודאי לא היו תמימים ולא טיפשים לתלות את זה בניחוש של הגביע… והוא כל הזמן שואל מה שלום אביכם הזקן והם לא מבינים מאומה? פלא!!!

ולא עוד, אלא אפילו אחרי שהתגלה אליהם "אני יוסף אחיכם" לא קיבלו את דבריו עד שהוכיח להם שהוא מהול אתמהה!!

[מה נאמר – הם הניחוהו בלא חתימת זקן כו’? אדרבה, דבר זה מחריף את הקושיה, שהרי יוסף היה ילד זקונים ליעקב, שהיה זיו איקונין שלו דומה לשל יעקב, ואם כן ברגע שראוהו עם זקן, מיד היו צריכים להשתומם ולומר לעצמם הרי זה ממש דומה לאבינו יעקב!!!]

 

כתב מרן בעל ה"קהילות יעקב" ברכת פרץ

פרשת וארא למדים אנו ממכת ברד, הנה משה רבינו התרה במצריים ואמר להם כל אדם והבהמה אשר לא יאספו הביתה "וירד עליהם הברד ומתו". ומה כתוב לאחר ששמעו התראה זו? "ואשר לא שם ליבו אל דבר ה' ויעזוב את מקנהו בשדה". ויש להתפלא על אנשים אלו, הלא כבר ספגו שש מכות וראו בחוש שדברי משה נאמנו מאוד וכל מה שאומר מתקיים לבסוף ועכשיו הדבר נוגע להצלת רכושם ואינם נדרשים לשום התאמצות קשה רק להכניס האדם והבהמה לבתים ומדוע לא עשו זאת?

בתשובתו תיושב אף שאלתנו.

מבאר הסטייפלר מכאן רואים אנו שהכפירה איננה תוצאה מחמת חסרון הדעת אלא מחמת הרצון, ואדרבה שיבוש הדעת באה מחמת תאוותו ורצונו לכפור, כי כל מה שאינו רוצה להאמין מבטלו בליבו ודיו וחושב במחשבתו 'זה לא כלום' ונדמה לו כי כן הוא באמת וזהו מרוח הטומאה המלפפת את האדם לקבוע בליבו הכפירה בתוקף למי שרוצה לכפור. עד כאן.

וכן מבאר בספר "דגל המוסר" מובא בספר 'חוכמת המצפון' שמה שהיה חסר כאן זה לא הכישרון ולא החוכמה אלא חוסר הרצון להבין. עמוק עמוק בתוך תוכם לא היו מעונינים להגיע למסקנה כזו שהרי כזו חקירה תוביל אותם לשורש הענין שהם מכרו אותו ושמטרתם היתה שהוא לא ימלוך ולא ימשול עליהם, הנגיעה הזו פעלה בנפשם דק מן הדק והעלימה מעיניהם כל אפשרות להבין מה שלא היו מעונינים להבינו ולכן כל הסימנים לא נקלטו אצלם.

בזה ביאר הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל מובא ב"קובץ הערות" בסופו סימן א' אות י' את איסור התורה "ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" וסיים שם בזה הלשון "כי בדבר שהאדם משוחד לא יוכל להכיר את האמת אם היא נגד רצונותיו והוא כמו שיכור לדבר זה ואף החכם הגדול ביותר לא תעמוד לו חוכמתו בשעה שהוא שיכור, ומעתה אין תימה מהפילוסופים שכפרו בחידוש העולם כי כפי גודל שכלם עוד גדלו יותר ויותר תאוותיהם להנאות העולם הזה ושוחד כזה יש בכוחו להטות דעת האדם לומר כי שתי פעמים שנים אינן ארבע אלא חמש, ואין כוח בשכל האדם להכיר את האמת וכו'. עיין שם באורך.

ובזה אפשר להבין מה שאמרו חז"ל: "אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף קטנן של שבטים – לא יכלו לעמוד בתוכחתו, כשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא על אחת כמה וכמה".

ביאור הדברים: כשאמר להם "אני יוסף" נבהלו האחים משום שהרגישו בנגיעה שלהם שהיא אשר הפריעה להם לראות את האמת ולהבין שהנה יוסף לפניהם, כך כשהקב"ה יוכיח כל אחד לפי מה שהוא כמה טחו עיניו מראות וליבו מהבין דברים פשוטים ובגלל הנגיעה שלו הסתנוור ולא ראה את האמת ומה נדרש ממנו – יבוש ויכלם מאותו בירור וזהו עומק הדין!

וכן כתב גם הגרא"א דסלר ז"ל "מכתב מאליהו" ח"א כתוב בפסוק: "השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע" וגו' "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם" (תהלים יט), לכאורה יש לתמוה: אם השמים מספרים והרקיע מגיד והימים מדברים והלילות יחוו דעת איך אפשר שיהיו בני אדם שלא ישמעו ולא ידעו? אם כל הבריאה אומרת שירה לפניו איך אפשר שיהיו מחוסרים אמונה שיאמרו שאינם שומעים כלום?

אלא מעולם לא היה מי שהוא אפיקורס באמת. כל מי שכפר ידע בפנים בקרב ליבו שמתעלם הוא מן האמת ומה שטוען שאינו רואה ואינו שומע היינו שאינו רוצה לראות ואינו רוצה לשמוע וזהו מהלך כל אפיקורסות. כל אדם יודע את האמת בלבבו אלא שרצונותיו הרעים מביאים אותו לידי עבירות שאי אפשר לתרצן לעצמו ופנימיות ליבו דוחפתו ליישב את הסתירה על ידי אפיקורסות!

אלדוכס הכסלי, מתלמידי דרוין כתב מאמר בסוף ימיו לו קרא: 'וידויו של כופר מקצועי' ובו התוודה שקבענו שהעולם נוצר מעצמו מפני שנוח היה לנו לחיות בעולם ללא משמעות. בו נוכל לתת דרור לתאוותינו בעיקר בתחום הצניעות [הוא התבטא באופן יותר בוטה]. וכיון שכך, התאמצנו להוכיח שלעולם אין משמעות… כאן הוא גילה את שאמרנו. תאוות הלב גורמת שהאדם יפעל ויעשה כפי שפועל ועושה.

ובדרך זו פירשו המפרשים מה שאמרו חז"ל (ברכות יב, ע"ב) "ולא תתורו אחרי לבבכם" זה מינות וכפירה, וכן מה שכתוב "אמר נבל בליבו אין אלוהים" (תהילים יד, א) והלא מינות היא במוח לא בלב? אלא הכל מתחיל בלב, כי הלב מתאוה ומשתוקק לדברים אסורים וכדי שיוכל למלא את תאותיו הוא מחליט ואומר שאין הכל בידו, ובכוחו לעשות כפי רצונו ושאין שליטה עליו במעשיו וממילא יכול למלא את כל תאותיו בלי שום נקיפת הלב. עד כאן תורף דבריו.

הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל פגש פעם באחד ששנה ופירש. אמר לו אותו כופר: יש לי כמה קושיות על הנהגת הבורא. אמר לו רבי חיים: אם יש לך קושיות הריני מוכן ליישבן, אבל הקושיות שיש לך אינן קושיות אלא תירוצים על התנהגותך. על קושיות יכול אני לתרץ אבל על תירוצים לא אוכל לתרץ.

רבי יעקב מרדזמין היה אומר: אם מאמינים בבורא יתברך אין קושיות, ואם אין מאמינים אין תירוצים…

מעשה היה בימי הגאון רבי יוסף לייב בלאך זצ"ל בעל "שעורי דעת" בעת ששימש כרב בעיר שדובה. בחור אחד מדווניסק, תלמיד המכללה בפטרבורג ששמו דודוב, התארח בימי הקיץ בשדובה אצל בעל בית אחד חילוני בדעות ושמו ישעיה לויטן. בוקר אחד איבד עצמו לדעת רחמנא ליצלן בעלית הבית בשחטו את עצמו בתער, ויזב דמו על רצפת העליה. אחרי שהובל לקבורה התחילו בכל ערב ליפול חתיכות טיט וסיד מרובעות מהספון בחדרי הבית אשר תחת העליה מבלי שהיה ניכר שום סדק וחסרון בספון עצמו. נפילת הטיט והסיד היתה באה ברעש ונשנית כמה פעמים בלילה.

כשמוע זאת חביריו של מר לויטן החלו מתקבצים ובאים בכל לילה אל ביתו לשחוק בקלפים ולראות מה זה ועל מה זה, ולמען יהיו בטוחים שלא יכנס שום אדם החדרה סגרו את הדלתות והשגיחו על הדבר בשבע עיניים. אחרי כל הבדיקות הודו כולם בחרדה שאין זה אלא רוח וכוח נעלם אשר על ידם נעשים דברים המוזרים האלה.

איש נאמן וירא ה' אשר שמו רבי יוסף בלאך עבד במסחרו והיה הסוכן בביתו של מר לויטן הנ"ל ובשליחותו סיפר כל זאת אל הגאון רבי יוסף זצ"ל ואמר שכל הסגולות שחשבו שהן מועילות כבר עשו, בדקו ותיקנו את המזוזות לבשו את בני הבית טלית מצויצת, כל אלה לא הועילו והדבר חוזר ונשנה וישאל כדת מה לעשות ויסור מעליו הנגע הזה.

השיב הגאון כי איננו יודע סגולות מיוחדות נגד רוחות וכוחות נעלמים ולא יוכל אלא להורות את ההלכה כי מכיון שנשפך דם הנפש על הרצפה ונבלע בה הרי קרשי הריצפה טעונים קבורה ואפשר שזאת הסיבה שקורה להם דברים אלו בבית. מיד הלכו וקיימו בפרהסיא לעיני כל בני העיר, והוליכו את קרשי ריצפת העליה לבית הקברות ואכן מאותו זמן שב הבית למנוחתו ויהי לפלא בעיני כולם.

כתב הגאון רבי יוסף לייב בלוך בספרו "שעורי דעת" ח"א שיעור ה, התבוננתי בזה ביחוד במעשה נפלא זה ואף קטני אמונה הוכרחו להודות בכוחות נסתרים, וגם הרחוקים באמונה ראו הענין ברור והוכרחו להודות בו

והנה היה אחד מכנופיותיהם אשר התעקש ולא הלך לראות המראה הנפלא הזה ונימוקו עימו: לו אראה ואוכרח להודות בזה הלא בעמקי שאול אאלץ להיטמן… הרי לנו עד היכן הדברים מגיעים

 

פרשת ויגש

גדלות נפשו של יוסף [גם באוצרות התורה]

בפרשתינו אי אפשר שלא לעמוד נפעם מול גדלות נפשו של יוסף וטוהר מידותיו התרומיות.

ולא יכול יוסף להתאפק כו' אמר רבי חמא ברבי חנינא לא עשה יוסף כשורה, שאילו בעט בו אחד מן השבטים מיד מת. מדוע איפוא הסתכן?

כדי שלא יפגעו האחים מול מצרים שיאמרו להם כיצד ההנתם למכור את אחיכם, דבר שאפילו שפלים שבאומות אינם עושים? ויוסף מוכן לאבד את המפגש עם אבא ובעצם אפילו למות כדי לא לפגוע בהם!

הרבי רבי העשל שביטל שידוך בגלל אכזריות הכלה, ומכל מקום לא ביישה.

פעמים קורה שעשינו למאן דהוא טובה והוא מוכן להחזיר, אולם אנו מסרבים. אין צורך, זה בסדר, אנו אומרים. נדמה לנו שזהו שיא החסד. שלא על מנת לקבל חזרה. אולם בעצם זה נובע מהרצון שהזולת יהיה משועבד לנו עולמית… כך גם כשהזולת פוגע בנו אנו אומרים 'זה בסדר, שום דבר לא קרה' גם כאן כוונתינו ברורה. עדיף לא לקבל את ההתנצלות כדי שהוא ישאר עם נקיפות מצפון וישאר בעל חוב שלנו עולמית…

יוסף אינו נוהג כן. הוא מנסה באמת להוציא מלבב אחיו כל תחושה של אי נעימות כדי שלא ירגישו נקיפות מצפון. הוא אפילו אומר להם שבסך הכל הטיבו לו!

ואותו שיקול דעת התלוה עימו במשך כל העשרים ושתים שנה שנפרד מאביו דהנה שאל ה"אור החיים" הקדוש מדוע יוסף האהוב על אביו נתן לו לסבול במשך כל העשרים ושתים שנה ונטמן ולא גילה לאביו על ידי שליח או מכתב שהוא חי ונמצא במצרים ואף אם בימי עבדותו יתכן שלא היתה לו אפשרות לכך אולם כשעלה לגדולה מדוע לא דאג לכך?

אלא ביאר ה"אור החיים": חשש יוסף שמא כשאביו ידע מכך, יוודע לו שהאחים הם שמכרוהו ואולי יקפיד עליהם ויקללם, ולא רצה לגרום להם צער ונזק ולכן לא גילה לאביו במשך כל העשרים ושתים שנה ואף לא שלח לו מכתב שלומים.

וכזאת מצינו אצלו גם לגבי אשת פוטיפר נאמר בפסוק לעיל (בראשית לט, יב): "ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה" לכאורה מדוע השאיר בגדו אצלה? הרי בזה משאיר עקבות וממציא לידה תואנה להעליל עליו, והיה לו לחטוף הבגד מידה, בפרט שכוחו היה רב שהרי אמרו חז"ל (בראשית רבה צג, ז) שבעט יוסף לפני אחיו בעמוד אבן ועשהו גל של צרורות, אלא כותב הרמב"ן (בראשית לט, יד): "לכבוד גבירתו לא רצה להוציאו מידה בכוחו הגדול ממנה והסיר אותו מעליו". עד כאן לשונו.

והמתבונן יתרגש בשמוע דברים אלה. אף בשעות מצוקה כאשר יודע יוסף שיובל לבית האסורים לישב בבור בתנאים קשים רחוק מהוריו, גם אז חושב הוא בכבודה של אדונתו שלא לפגוע בה ולא רצה להוציא בגדו מידה בכוח! עוד מצינו כשברח ממנה נאמר "וינס ויצא החוצה"(שם) שואל ה"ספורנו": מהי הכפילות וינס, ויצא החוצה? היה צריך לומר 'וינס החוצה'. אלא מבאר ה"ספורנו" המנוס היה מהחדר שהיה עמה כדי שלא יתגבר עליו יצר הרע אולם כשהסכנה רחפה ממנו יצא לאיטו בלתי תנועות שלא לעורר את העוברים ושבים שישאלוהו מה לך כי תנוס ומי רודפיך ויצטרך כמובן לספר זאת ולביישה על כן יצא החוצה ללא מנוסה.

 בסוף הפרשה יוסף מנייד את כל מצרים מדוע יש צורך לכתוב להאריך בזה? אלא רצה לומר לנו הכתוב שיוסף דאג שלאחיו לא תהיה הרגשה של אי נעימות מכך שיקראום גולים. עתה כל מצרים בגלות…

 יוסף לא נפגש עם אביו כל הי"ז שנה ביחידות כדי שאביו לא ישאלנו כיצד הגעת למצרים? ואם יספר לו הוא עלול לקללם ולגרשם מהסתפח בנחלת ה' עולמית!

אף על פי שהיה לו אינטרס ברור להיפגש עמו על מנת להזים את חששותיו שמא נטמא בעבירה כפי שראינו שמשום כן לא נשק לו. ועוד ודאי שהיה רוצה לקבל ממנו עוד תורה, כפי שבעבר למד עם אביו.

מסופר על הגאון רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל כי היה אומר שיעור קבוע לתלמידיו, ושמשו הנאמן דאג תמיד להביא לו באמצע השיעור כוס תה כדי שיתחזק מחמת רוב חולשתו. ומכיון שסבל מירידת סוכר כרונית היה נוהג למהול בתה כמה כפיות גדושות סוכר, כדי לשמור על רמה מתאימה. והנה באחד הימים שמעו התלמידים שהרבנית נרעשת וסוערת עד מאוד. נכנסו אליה ושאלוה לפשר הסערה, והיא סיפרה שנוכחה לדעת שליד קומקום התה נמצאת כעת קופסת מלח במקום קופסת הסוכר ולכן סביר להניח שהשמש טעה והכניס לתה מלח במקום סוכר והלא הדבר מסוכן ממש לרב, כי עירה לתוכו כפיות גדושות מלח בשעה שהוא זקוק דוקא להרבה סוכר!

אמרו לה התלמידים כי לא הבחינו בשום שינוי בפניו של הרב בשעה ששתה את התה וככל הנראה אין כאן אלא טעות בידה וכנראה שהתה היה ממותק בסוכר. אכן לאחר בירור עלה כי התה היה באמת מלוח מאוד כפי שהרבנית חששה וכולם התפלאו איך זה שלא הבחינו בשום שינוי בפניו של הרב. נכנסו התלמידים אליו ושאלו אותו הכיצד עשה זאת? והלא זה פיקוח נפש ממש בשבילו שישתה תה מלוח! ענה להם ואמר הלא גמרא מפורשת היא: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" וברור מכאן שאסור היה לי להלבין את פני השמש ברבים אחרי שטעה ושם מלח במקום סוכר [“שאל אביך ויגדך”]

 

 פרשת ויגש

מי ראוי להיקרא מלך? [עי' עוד לב שלום ח”ב עמוד רלח]

נאמר במדרש: "כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו, הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ, רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה" כי הנה המלכים – זה יהודה ויוסף. עברו יחדיו – זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה. המה ראו כן תמהו – ויתמהו האנשים איש אל רעהו. נבהלו נחפזו – ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. רעדה אחזתם שם – אלו השבטים. אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו יאי למלך מדיין עם מלך. עד כאן. (בראשית רבה צג, ב)

וצריך ביאור, מדוע כינה אותם מלכים, ומילא יוסף הוא מלך על מצרים, אולם יהודה הרי הורד ממלכותו ומדוע כינהו מלך?

כדי להבין זאת נקדים גמרא תמוהה:

אמר ריש לקיש בתחילה מלך שלמה על העליונים שנאמר: "וישב שלמה על כסא ה' " ולבסוף מלך על התחתונים שנאמר: "כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה". רב ושמואל, חד אמר תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם וחד אמר תפסח ועזה בהדי הדדי הוו יתבו, וכשם שמלך על תפסח ועל עזה כך מלך על כל העולם כולו. ולבסוף לא מלך אלא על ישראל שנאמר: "אני קהלת הייתי מלך על ישראל וגו' ". ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים שנאמר: "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים". ולבסוף לא מלך אלא על מיטתו שנאמר הנה מיטתו שלשלמה וגו'. ולבסוף לא מלך אלא על מקלו שנאמר: "זה היה חלקי מכל עמלי". רב ושמואל, חד אמר מקלו וחד אמר גונדו. תלמוד בבלי (סנהדרין כ, ע"ב)

צריך ביאור, מהו מלך על מקלו, הלזה יקרא מלך???

אנשים רבים סבורים שמלך הוא אדם היושב על כסא מלכותו ויש לו כתר בראשו. אולי קוראים לו מלך אך הוא נותר במהותו עבד.

מלך הוא אדם שיש כוח ושלטון בידו. הוא השולט על העם ולא נשלט על ידם.

כמאמר חז"ל פני הדור כפני הכלב, שפני הדור הם מנהיגי הדור, והם ככלב, שאין הכלב באמת מנהיג אף על פי שנראה כן מכך שרץ לפני אדוניו, והראיה היא שכאשר הוא מגיע לצומת דרכים הוא ממתין לראות את החלטת אדוניו, ואז שב ושועט קדימה. כך המנהיגים ממתינים לראות על פי הסקרים מה העם חושב, ומחליטים כן…

זהו שלמה. אין משמעות לכך שאין לו כתר וכיסא כעת, הוא מלך במלא מובן המילה. מלך הוא השולט, ואכן בתחילה שלט על כל העולם, ואחר כך בירושלים ובארץ ישראל, ולבסוף על מקלו, ללמדנו שמאומה לא השתנה במהותו, הוא מלך בהנהגתו ומידותיו, וכזה נשאר.

זהו שאמרו חז"ל מאן מלכי? רבנן! הם השליטים האמיתיים ביותר על עצמם, וממילא גם על אחרים. גם בלי כתר.

[המעשה ברב קובלסקי והמרק]

זוהי המלכות של יהודה ויוסף. יהודה שלט בעצמו כשאמר "צדקה ממני". הגם שיכל לצוות להוציאה להורג ולהתעלם מן החותמות והפתילים, ויש לו אפילו על מה להישען שהרי ברור שמה שעשתה לא נקי, אם כן בדין מגיע לה מיתה… יוסף שלט בעצמו במעשהו עם אשת פוטיפר.

אם כן יהודה מלך, ואף יוסף מלך, אולם לא כפי שחשבנו משום שפרעה מינהו, בזה אין ראיה לכלום, אלא בהתגברות על רצונו ותאוותיו!!!

שאול אומר לדוד לאחר שדוד קרע את מעילו: ידעתי כי תהיה מלך אחרי. מהיכן ידע? ישנם כמה ביאורים בזה, אולם המלבי"ם מבאר שראה שאול שהיה דוד מסוגל לשלוט בעצמו שלטון מוחלט, ולא שעה לאנשיו, ולא פעל מתוך אינסטינקט להרוג את מבקש רעתו, ולהפסיק להיות נרדף, על אף שהיה מותר לו לעשות כן מדין הקם להרגך וכו', ובכל זאת הוא התגבר על עצמו, אמר שאול מי שמולך בכוחות נפשו מסוגל למלוך על ישראל!

וזהו מל"ך אותיות ר"ת מח לב כבד. מוח – מקום משכן הנשמה. לב – מקום משכן הרוח. כבד – מקום משכן הדם והנפש. (תוספת מר' טל חן: יש לומר שבנוסף מוח לב כבד ס"ת חבד, חכמה בינה דעת. ואולי גם בהתאם למילים: מוח שבו שייך חוכמה לב שבו שייך בינה (לב מבין) כבד שבו שייך דעת (עניין גשמי יותר, אדם ידע את חוה – לשון ביאה)

המלך האמיתי הוא זה שהמוח הוא השליט, הנשמה היא הקובעת את רגשי הלב, שמעביר את ההוראות לכבד – אל הגוף שאמור לישם. אולם בלעם כשרצה לקלל את ישראל רצה לומר מילה אחת- כל"ם. שהשילטון יהיה בתחילה הכבד והדם והתאוות הגופניות יתנו הוראות ללב החושק שיפעיל לצורך כך את המוח… הכל לשם תאוות גופו וליבו.

טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר.

להורדוס היו יוני הרדיסאות שקראו לו "מלך, מלך". כך טבעו של מי שאינו מלך באמת, אלא רק יושב על כסא מלוכה, עבד לבית חשמונאי, הוא זקוק שתמיד יצעקו לו "אתה מלך" כיון שיודע שבאמת אינו כזה… לא הכתר הופך את האדם המלך!

[תוספת חדשה] מעשה ברב שטיינמן שבאחת הטיסות שלו לחו"ל עברו מעל מפלי הניאגרה ובאו ואמרו לו שיש כאן אחד מפלאי תבל, האם ירצה לקום לקדמת המטוס שיוכל משם לראות ולהודות ולשבח להשם יתברך. הרב קם ולאחר מספר צעדים חזר למקומו. שאלוהו מדוע? והוא השיב שלאחר מספר צעדים חשבתי לעצמי, מדוע אתה קם, כדי להודות להשם יתברך או משום סקרנות גרידא?

זהו אדם גדול!

 

פרשת ויגש

מידותינו מתוקנות או נורמות חברתיות?

״אוי לנו מיום הדין׳ [היסוד מהרב פינקוס, הרוב תוספות]

ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו [מה, ג]

אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה.

בלעם חכם של העובדי-כוכבים, לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו… יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו יכולים אחיו] לעמוד בתוכחתו… לכשיבוא הקב׳׳ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא… על אחת כמה וכמה״.

הקב״ה יוכיח כל אחד לפי מה שהוא כשחז״ל באים לתאר את הדין שיהיה לעתיד לבוא, כשהקב״ה יוכיח כל אחד ואחד ־ הם מוסיפים ואומרים: ״לפי מה שהוא". מה משמעותה של תוספת זו?         

חז"ל מדברים על "יום הדין" ועל "יום התוכחה" – מה ההבדל ביניהם??

הרב פינקוס מקדים הקדמה, שתקל עלינו להבין את הענין:

עם הארץ במהותו חשוד על רציחה בדברי חז"ל מבואר שעם הארץ חשוד על שפיכות דמים, עד כדי כך שאסור להתלוות עמו בדרך (פסחים מט).

ונשאלתי פעם ע"י יהודי, מה הביאור בדברי חז״ל אלו; הנה – כך הוא אמר ־

אני עצמי נסעתי כמה וכמה פעמים בלווית עם הארץ ־ יהודי חילוני, מחלל שבת בפרהסיא, לא מתפלל ולא מניח תפילין, היה לי בכיסי סכום כסף גדול – והוא לא רצח אותי! מהי, אפוא, כוונת חז״ל בדברים אלו?

נזכרתי בשאלה זו כשנסעתי פעם בחו״ל עם גוי באישון לילה, ולרגע היה נדמה לי שהוא מתכונן לחטוף אותי… והרי חז״ל אמרו שגוי חשוד על שפיכות דמים (עירובין סב ע׳׳א).

 

אולי נאמר שעמי הארץ השתנו לטובה??…

מסופר על הרוגוצ'ובר שהיה "קוטל" ברוב גאונתו כל דבר שאינו ישר ונכון, ופעם שאלוהו – כולם אצל הרב עמי ארצות, אז היכן הת"ח של הדור? השיבם הרב – עמי הארץ שלי – תלמידי חכמים גדולים הם…

אולי בדור שלנו עמי הארץ הם כת"ח??

אולי להיפך…

שהרי חז"ל אומרים שע"ה אימת שבת עליו ואינו משקר, האם אנו פעם נמנענו מעבירה מאימת שבת??

הרינו פחותים מע"ה של תקופת הגמ'…

 

 

והתשובה היא – מה שאותו גוי ואותו עם הארץ לא הרגו את הנוסעים עמם, אין זה משום שאינם רוצחים, אלא רק משום שכיום האווירה ברחוב היא שזה מעשה לא מקובל! רק משום כך הם אינם הורגים כל כך מהר… אבל גם אם היום "לא מקובל״ לרצוח, אותו גוי או עם הארץ נשאר במהותו רוצח!

דוגמא לכך:

אחת מדמויות ההוד בדור הקודם, היה רבי מיכאל דוב וייסמנדל זצ״ל. הוא היה גאון וקדוש, ובזמן השואה הפליא במאמציו להציל את אחיו מציפורני הנאצים ימ״ש. הוא הצליח לקשור קשרים עם הדרגים הגבוהים ביותר בממשלת היטלר ימ״ש, ותמורת שלמונים מרובים עצר חלק מהמשלוחים למחנות ההשמדה.

אני מכיר אישית יהודים שאמרו לי שאילולי הרב וייסמנדל הם לא היו היום בחיים…

בספרו ״מן המצר" בו מתאר הרב וייסמנדל את פעולותיו ומאמציו, הוא מספר על מקרה שבו נזקק לסכום כסף גדול, ופנה ל׳ג׳וינט' ולכל המוסדות היהודים החילוניים בבקשה שיתנו את הכספים הדרושים להציל את חייהם של אלפי יהודים.

והנה הוא ישב פעם עם שליח של אחד מהמוסדות הללו, פרופסור גדול, שאמר כך: ״אני פרופסור גדול, ומדען בכיר בתחום הכימיה. בדקתי את הנושא, ואני יכול להבטיח לך שהגז שבו הורגים את היהודים מכיל ׳אופיום' והם לא

חשים שום כאב״…

כותב הרב וייסמנדל: ״כששמענו מה בפיו, האסיפה נסתיימה״.

ועתה הבה נתבונן: אילו היה אותו פרופסור מעז לומר את הדברים הללו כיום, האם היו עוברים על כך בשתיקה?! האם לא היו מטיחים בפניו – ״אתה היטלר״!

אם כן, איך העז אותו פרופסור לומר את מה שאמר?!

התשובה היא: כיום לא מקובל לומר כאלה דברים, אבל אז, בשעה שדם ישראל נשפך כמים, והעולם קיבל את העובדה הזאת כמציאות שאין מה לעשות כנגדה, זה היה מקובל…

אם כן, הסיבה שהפרופסור לא היה אומר את הדברים הללו כיום, אינה משום שאילו היה חי היום היה אדם טוב יותר, אלא רק משום שכיום זה לא מקובל!

כמו שהיום לא מקובל ללכת ברחוב ולירוק…

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח עמוד ב

תנו רבנן: כשחלה רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבינו, למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא. אמר להם: הזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו בניכם מן ההגיון, והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, וכשאתם מתפללים – דעו לפני מי אתם עומדים, ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא. וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי – אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון – אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי – כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון;

ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי – ולא אבכה? אמרו לו: רבינו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? – אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם. בשעת פטירתו, אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא. ע"כ.

מי היה מאמין?

תלמידי ריב"ז, מסתכלים לצדדים לפני שעוברים עבירה??

ללמדנו עד כמה גדול הלחץ הסביבתי, עד כמה האדם מוגבל בגלל ה"לא מקובל"!

 

הגר"א כותב שכשאי אפשר להתגבר על היצה"ר – אף בהזכרת יום המיתה – הדרך היא להתבייש מאחרים. זה חזק מהכל!

הדוגמא – נורא בי עמרם!

 

מספר הרב פינקוס:

דוגמא נוספת, שחוויתי אותה אישית: אחד מילדיי נפל, ונחתך חתך רציני. מיהרתי להגיע לבית החולים בבאר־שבע. אני נכנס ־ ואין עם מי לדבר… ־ ״שביתת רופאים״…

האחיות לא היו בשביתה, אבל הן עמדו חסרות אונים בלי לדעת מה לעשות עם הילד המדמם. והנה עובר שם רופא, והאחיות צועקות לעברו: ״מה עושים עם הילד הזה?… הוא צריך תפירות״… והרופא – מחייך לעצמו וממשיך בדרכו…

באותו רגע חשבתי לעצמי, אילו היה כאן חולה העומד למות, הלא הרופא הזה היה מוסר את נפשו כדי להציל אותו. ולמה? מפני שגם בשביתה מקובל שבפיקוח נפש כן מטפלים. אבל אילו היה מקובל שבשביתה לא מטפלים אפילו בפיקוח נפש – גם אז היה אותו רופא מחייך לעצמו ונותן לחולה למות… אין לו שום בעיה. כשיש שביתה ויש ילד מדמם – זה מקובל להתעלם. אבל אם יש חולה שעומד למות – לא מקובל להתעלם, ומי שמתעלם נקרא ״רוצח״, והמילה ״רוצח״ בשנה זו, ביום זה – לא מקובלת…

ובשל כך הוא מוכן אפילו למסור את נפשו כדי להציל את החולה הנוטה למות.

כשהקב״ה יוכיח את האדם, הוא יוכיח אותו כמו שהוא באמת, ללא האווירה החברתית והגורמים מסביב המונעים ממנו לעשות את מה שהוא באמת בפנימיותו, וכאן נדרשת מאתנו כבר היום עבודה פנימית אמיתית, כדי להינצל

מאותו דין ומאותה תוכחה, עליהם אמרו חז״ל הקדושים: ״אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה״.

 

דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון ושר הבטחון מראשי התנועה הציונית 1886-1973

הגלויות המתחסלות שמתכנסות בישראל, אינן מהוות עדיין עם, אלא ערברב ואבק אדם,ללא לשון, ללא חינוך, ללא שורשים. הפיכת אבק אדם לאומה תרבותית היא מלאכה לא קלה.

{מתוך ספרו של בן גוריון ״יחוד ויעוד״}

במקביל לאהדה לנצרות הפנימו מנהיגים ציוניים וביניהם דוד בן גוריון גם מטבעות לשון שהשתמשו בהם האנטישמיים הגדולים ביותר, אפילו תוך הענקת צידוק לאנטישמיות:

״לא רשע וסכל של הגויים אלא מעמדם המשונה שאינו הולם את מסגרת חייהן התקינים של אומות העולם הוא בעוכרינו והאנטישמיות מה היא כי נלין עליה?״ {דברי דוד בן גוריון במערכה פרק ד׳ עמוד 212}

כאשר עולה על הפרק אפשרות חד פעמית של הצלת 2900 יהודים מהרציחות בשואה, שואל משה שרת את ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון:

"האם כדאי להיפגש לשם כך עם מקדונלד״? בן גוריון משיב:

״עתידנו חשוב יותר מהצלת 2900 יהודים!״ זה לא רוצח??
{יומנו של משה שרת 18.11.1939}

פנינה נוספת מבן גוריון:

"אם אדע שאפשר להציל את כל ילדי גרמניה על ידי העברתם לאנגליה ורק מחציתם על ידי העברתם לארץ
ישראל ־ אני אבחר בדבר השני!"  {מתוך "ימי הכלניות" מאת תום שגב}
בן גוריון כשאר חבריו, המשיך לקיים את רעיונותיו הנלוזים גם בתוך ביתו, כפי שהטיב להעיד ולספר בנו עמוס בן גוריון בראיון לעיתון מעריב {מהדורת י״ד בתשרי תשמ״ז}:

כי כאשר החליט לשאת אשה נוצריה, ברכו אביו דוד בן גוריון "זה טוב לשבח את הגזע". עפרא לפומיה!!

חיים וייצמן
נשיא ההסתדרות הציונית, נשיאה הראשון של מדינת ישראל וממנהיגיה הראשיים 1854-1952
אמר בעת שהשואה האיומה החלה מנשבת בעורפם של היהודים:

״תקוותם של שישה מיליון יהודים מרוכזת על עליה מתהומות הטרגדיה. אני רוצה
להציל שני מיליון נוערהזקנים יאבדו הם ויחכו לגורלם, הם אבק אדם
כלכלי ומוסרי בעולם אכזר, רק ענף הנוער יישאר, הזקנים צריכים לעמוד
בכך ולהשלים עם כך". {דבריו בקונגרס הציוני שנת תרצ״ז, מתוך הספר
"אות קין״, ע״מ 105}

מישהו פתח את מקלט הרדיו, 22 ליוני 1941, הרדיו הביא את החדשות:

גרמניה פתחה בהתקפה על רוסיה, הגרמנים כבר חצואת הגבול. התבוננתי בויצמן, עיניו היו אפלות, בחדר שורה דממה: "כן, אמר, "לבני עמנו שם, למיליונים מהם צפוי גורל איום ומבעית".

הוא גחן קדימה והוסיף"בסופו של דבר וזהו דבר החשוב מכל עתידה מלחמה זולהביא ברכה לאנגליה".

האיש שהשמדת אחיו הייתה טפלה בעיניווניצחונה של אנגליה ־ העיקר! נמצא ראוי להיבחר כנשיאה הראשון שלמדינת ישראל.

{"חיים ויצמן בונה ציון", הוצאת האוניברסיטה העבריתבעריכת מאיר ויסגל מזכירו של ויצמן}.

ציטוט נוסף מהגיגיו מתוך הקונגרס ציוני בשנת תרצ"ז:

"אני רוצה להציל שני מיליון נוער,הזקנים יאבדו הם יחכו לגורלם.הםאבק כלכלי ומוסריבעולם אכזרי. רק הנוער ישאר. הזקנים צריכים לעמוד בכך ולהשלים עם כך".

הנבל הנ"ל שולח אותם למוות ואף בנימוס בריטי טיפוסי מבקש מהם "להשלים עם כך…"

מחרידים לא פחות הם דבריו של השפל הנ"ל ששפך דם מליוני אחיו נמדד ב"ברכה לאנגליה"המובאים בספרו"מסה ומעש – זכרונות חייו של נשיא ישראל" {עמ' 412}:

כותב מר ויצמן –"אפשר שהקורא ימצא ענין מה בתיאור עבודתינו למען המלחמה {מלחה"ע השניה – השואה}

מלבד תהליך האמורטיזציה חקרנו את תסיסת הסוכר את תסיסת ההידרוליזטים של עץ וקש והכנת מטיבוטינול

ובעיקר איזופרין חקרנו גם את ההקטונים ושימושם בדלקים גבהי אוקטנים"

אז מי אמר שמנהיגי הציונות לא עשו מאומה?? תקראו שוב את המשפט האומלל הנ"ל,

ותבינו מה העסיק את "ראשיה ויועציה" בעת שהמשרפות בערו באוושוייץ במלא עצמתן!

יצחק גרינבוים
האחראי על ״פעולות ההצלה״ ושר הפנים בממשלת בן גוריון, מראשי התנועה הציונית בפולין 1879-1970
בשנת 1943 כשיהודים גוועו ברעב בגטאות אירופה, כשאלפים מהם נשלחו
בכל יום לתאי הגזים, הכריז יצחק גרינבוים:

״כששאלו אותי הלא תוכללתת מכספי "קרן היסוד" להצלת יהודים בארצות הגולה, אמרתי: לא!!ואני אומר עוד פעם: לא!! צריך לעמוד בפני גל זה הדוחה את הפעולותהציוניות לשורה השנייה".

{מתוך ספרו"בימי חורבן השואה"}
כשבאים להציע שתי הצעותהצלת המוני היהודים באירופה או הגאולהבארץ, {הקמת המדינה} אני בוחר בלי רגע של היסוס את הגאולה בארץ
אילו הייתה כיום אפשרות של קניית חבילות מזון בכספי "קרן היסוד" כדי לשלחם דרך ליסבון{ליהודים בשואה} כלום היינו עושים זאת?! לאולאהציונות היא למעלה מהכל!!!

{מתוך נאומו בשנת תש״ג בתל אביב עלנושא "גולה וגאולה״}

בנאומו בבית סוקולוב ביום ט״ז טבת שנת תשכ״ד
הסביר יצחק גרינבוים למה העלימו מנהיגי הציונים את פרשת השואה
מהציבור:

"מי שבונה מולדת ונמצא בקרבות על קיום המולדת, רשאי לא
לדעת ויש לו חובה אחרת, יותר גדולה… כדאי היה להקריב עוד מיליון
יהודים בשביל מרד גטו ורשה״.

{שרופי הכבשנים מאשימים לר׳ משהשנפלד עמוד 62}

יוסף חיים ברנר
סופר, איש רוח וידיד תנועת העבודה 1881-1921:
"
אופיינו הלאומי פסול מימות עולם ועד הנה״. מה אתם רוצים
מהאנטישמים? מדוע לא תאבו להבין את המובן מאליו? את חזון השנאה
והבוז לישראלהיהודים הם צוענים, זוהמה, רפש וניוול, ביצה סרוחה, לא
אדם, כלבים פצועים…"

{הערה: אי אפשר להאשים אותו, הוא כנראה הסתכל בראי וזה אשר נגלה לעיניו}

"עמי אירופה למרות שחנקו אותנו ללא רחם כמו שחונקים דבר נתעב, ראויים הם לכבודאיננו בני אדם כללהאם לא יציפו את רחובותינו עכשיו פרצופים ידועים מכל הגטאותחלאת המין האנושי
כשאני לעצמיהברית החדשה ספרנו הוא, עצם מעצמנו, בשר מבשרנו"

{שואה משמים, עמוד 79}

ובמקום אחר ברנר מוסיף:

״הן עם של יהודים אין בעולם! יש בהולים מטומטמים ומופלגי תורה בליטאטפשים
ופראים בפולניההדיוטים ונבזים בגליציהנרקבים ומעלי באשה בהונגריה
ורומניהגסים וכהים באנגליה ואמריקהשנוררים ומזוהמים בפלשתינא,
צבועים, אנוסים דשנים נכרסנים בגרמניה בפרנציה ובאיטליה, וכולם כולם
ספחת ־ הן לעמם ולעם אשר בתוכו הם יושבים״.

והוא מוסיף הגיג דמוקרטי כנופך לדבריו:
"בבית הלאומי נכריז על אותם יהודים שלא יסירו מעליהם את חלד הגלות
ויסרבו לגלח את הזקן ואת הפאות כעל אזרחים ממדרגה שנייה לא ניתן
להם זכות בחירה״.

{חדשות ״הארץ״, 22.10.1919}

ד"ר מרכס נורדאו
סופר, נואם וממייסדי התנועה הציונית 1923-1849
מגלה במכתב את מחשבותיו על ישו:
״אדם זה הוא דמות יהודית אידיאלית טיפוסית! הדבר היפה ביותר שיצר איש האמונה מאז ומעולם… הוא נפש מנפשנו, כמו שהוא בשר מבשרנו.
אדם זה משלנו הואלכבוד לעמנו ואנו רואים אותו כאחד מבניו ואני מסכם – אנו רואים אותו כאחד משלנו, וכן גם את תורת "המוסר" שלו, ואת האוונגליון… קבל נא אב חביב ויקר את רחשי הכבוד של המסור לךד״ר מ. נורדאו".

מנחם אוסישקין
מראשי התנועה הציונית ומראשוניה 1941-1863:
מה ההבדל בין הקורבנות בגולה לבין הקורבנות בארץ?

הללו שנופלים בארצות פזורינו, הם קורבנות של אומה גוססת

לא היה טעם למותם כמו שלא היה טעם לחייהם  לא כן הקרבנות שנפלו בארצנו,

אנו מביטים עליהם בגאווה״.

{"שואה משמים"}

הסופר חיים הזז
מהוגי הדעות של ההנהגה הציונית 1973-1898:
אין הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים השונים זה מזה. בוודאי שני דברים הסותרים זה את זה.

כשאדם אינו יכול להיות יהודי – הוא נעשה ציוני!

הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות,

ממקום שתש כוחו של העם… דבר אחד ברור:

הציונות לא המשך, לא רפואה למכה, היא עקירה והריסה!

אדרבא, היא מסיחה את דעתה מן העם, מתנגדת לו, הולכת נגד
רצונו ומוחו, חותרת תחתיו ועוקרת אותו, ופורשת ממנו לדרך אחרת,
למטרה רחוקה ומסוימת.

היא וקומץ אנשים בראשה גרעין של עם אחר!
בבקשה לשים לב: לא חדש ולא מחודש אלא אחר!

מי שאינו סבור כך או שהוא טועה או שהוא מרמה את עצמו״.
{מוסף ״הארץ״ אלול תשנ״ג, 1943}

 

אנו רואים שהאדם הע"ה מסוגל לרצוח, אם רק זה יהיה מקובל! וכל ההתבטאויות הללו – היו בתקופה שזה היה מקובל! כיום מי שיאמר כאלה דברים יעורר חלחלה, והם לא אומרים, לא בגלל שהם לא חושבים כן, אלא שזה פשוט "לא מקובל"!

רוצחים כפשוטו – לא רק מדברים!

בן גוריון היה זה הרצח הפוליטי הראשון שנעשה בישראל, בהוראתו של ב"ג שר"י, כששמע שבגיןשנוא נפשו נמצא על סיפונה של האניה שהביאה נשק להלחם בבריטים. הרצח בוצע בפועל בידי אחד מבחורי ישראל, [עם 'כוונות טובות' להציל את ישראל מפילוג], על ידי מי שליָמים יהיה ראש ממשלה ובעצמו קורבן לרצח הפוליטי השני במדינת ישראל, ולמרבה הפלאגם הוא בידי אחד מבחורי ישראל [וגם הוא עם 'כוונות טובות' להציל את ישראל מפילוג]. על הפסוק "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" (תהלים סב) פי' המצודות 'על כל הדברים שהאדם חוטא אתה משלם לו מדה במדה': כמשאחז"ל 'במדה שאדם מודד בה מודדים לו' [סוטה ח:] וכן אחז"ל באבות [ב, ו] 'על דאטפת אטפוך

 

מה שכל זה מלמדנו – שיש לאדם טבעים בתוכו, ועדיין אינם מתוקנים, אך סבור שמתוקנים היות והוא מתנהג בצורה מסוימת, וחושב שזה הוא, אך באמת זה רק "נורמה חברתית", בו בזמן שהוא בכלל אוחז בדרגה אחרת לגמרי ונמוכה עד מאד!

[מספרים על רבי אליהו לאפיאן שתבע את עצמו על מידת הכעס, וכששאלוהו שמעולם לא כעס – השיב כן, זה מפני שמכבדים אותי ולא עוברים על דעתי, אך אם היו מתנהגים אלי אחרת – בטח הייתי כועס… אצלנו אדם כועס, והוא מתנצל שאינו באמת כעסן, רק מרגיזים אותו, ורבי אליהו לא כעס מעולם, אך חושד בעצמו שמא כעסן הוא…]

הרי זה כנפל של פגז, שלא מתפוצץ במשך עשרות שנים, אך בעת שיזיזוהו – מיד יתפוצץ!!

 

לעומתו – אליאב

שמואל א פרק טז, ו-ז

(ו) וַיְהִ֣י בְּבוֹאָ֔ם וַיַּ֖רְא אֶת־אֱלִיאָ֑ב וַיֹּ֕אמֶר אַ֛ךְ נֶ֥גֶד ה֖' מְשִׁיחֽוֹ: (ז) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אַל־תַּבֵּ֧ט אֶל־מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל־גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י׀ לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם כִּ֤י הָֽאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַה֖' יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב:

פרק יז, כו-כט

(כו) וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶֽל־הָאֲנָשִׁ֞ים הָעֹמְדִ֣ים עִמּוֹ֘ לֵאמֹר֒ מַה־יֵּעָשֶׂ֗ה לָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֤ר יַכֶּה֙ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֣י הַלָּ֔ז וְהֵסִ֥יר חֶרְפָּ֖ה מֵעַ֣ל יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֣י מִ֗י הַפְּלִשְׁתִּ֤י הֶֽעָרֵל֙ הַזֶּ֔ה כִּ֣י חֵרֵ֔ף מַעַרְכ֖וֹת אֱלֹהִ֥ים חַיִּֽים: (כז) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הָעָ֔ם כַּדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה לֵאמֹ֑ר כֹּ֣ה יֵעָשֶׂ֔ה לָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר יַכֶּֽנּוּ: (כח) וַיִּשְׁמַ֤ע אֱלִיאָב֙ אָחִ֣יו הַגָּד֔וֹל בְּדַבְּר֖וֹ אֶל־הָאֲנָשִׁ֑ים וַיִּֽחַר־אַף֩ אֱלִיאָ֨ב בְּדָוִ֜ד וַיֹּ֣אמֶר׀ לָמָּה־זֶּ֣ה יָרַ֗דְתָּ וְעַל־מִ֨י נָטַ֜שְׁתָּ מְעַ֨ט הַצֹּ֤אן הָהֵ֙נָּה֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֲנִ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת־זְדֹנְךָ֗ וְאֵת֙ רֹ֣עַ לְבָבֶ֔ךָ כִּ֗י לְמַ֛עַן רְא֥וֹת הַמִּלְחָמָ֖ה יָרָֽדְתָּ: (כט) וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד מֶ֥ה עָשִׂ֖יתִי עָ֑תָּה הֲל֖וֹא דָּבָ֥ר הֽוּא:

והרי הכעס הזה היה אחרי?

אמנם כן, אך כפגז שלא התפוצץ, עדיין היה מונח בפנים! כמכונת דפוס לדולרים, שטרם עשו בה שימוש, האם לא יחשב לעבריין וייעצר מי שמחזיק בה??

 

המעשה עם רחב"ת ור' יוסי בן קיסמא שהיה רחב"ת מקהיל קהילות והמעשה הטוב שבא לידו היה מעות פורים וכו' משום שרצה לתת דוגמא שבה פעל לא בגלל "נורמות חברתיות" אלא באמת מתוך תוכו!

 

לאור זאת נבין את אשר פתחנו:

האדם אינו מכיר את עצמו ואת ערך מעשיו. אין לנו מושג על מה יוכיחו אותנו. ועל זה אמרו חז"ל: "אוי לנו מיום הדין"!

הדוגמא לכך היא מה שארע כאן עם יוסף ואחיו. האחים הרגישו שיש כאן תהליך לא מובן. הם יורדים למצרים, אומרים להם ״מרגלים אתם" דורשים מהם להביא את אחיהם הקטן, הכסף מושב בפי אמתחותיהם – עד שהם מפוחדים, תמהים ואומרים: ״מה זאת עשה אלקים לנו" (מב, כח). הם מרגישים שישנה כאן תביעה מהקב״ה עליהם ־ אבל אינם מצליחים לעמוד על טיבה [״מה זאת עשה", מה מידה כנגד מידה יש כאן? ־ רשב״ם).

עד שלפתע מתבהרת כל התמונה: ״אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה״! האחים לא העלו בדעתם שיוסף הוא העומד לפניהם, וכשהוא גילה את עצמו ואמר להם ״אשר מכרתם אותי מצרימה״ ־ הם לא יכלו לעמוד בפני תוכחתו ־ ״ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו".

לעתיד לבוא, הקב״ה יבוא ויוכיח את האדם כפי מה שהוא באמת, ולא לפי מה שנראה לו.

זה מה שאומר אבא כהן ברדלא – יום הדין – ויום התוכחה

יום הדין – ידונוהו על כל מעשה.  על זה יש צילומים…

יום התוכחה – ל' ויכוח – זה מצריך כבר הוכחות – כאן מדברים על הפנימיות שלא ניכרת,

ועל זה יוכיחו ויבדקו את האדם האם התנקה מכל מידה רעה, או שרק היה נראה לו בגלל שזה "לא מקובל" ובאמת בתוכו היה מושחת!

וזה "יוכיחו את האדם "לפי מה שהוא"" – לפי מה שהוא באמת, ולא בהצטעצעות של הפוליטקלי קורקט…

 

המעשה ברב שטיינמן שאבדה לו מעטפה שיועדה לנזקק והחליט לשלמה מכיסו מהלואה שלקח ואמר שהוא עומד להיות מוזמן לעולם הבא ושם ישאלו אותו הרבה שאלות קשות, והוא מוכן לשלם הרבה יותר מחמשת אלפים דולר כדי שתהיה שם שאלה אחת פחות…

הרב בעצם אומר, כעת יש לי תשובות, אך לך תדע מה יקרה כשבפועל אשאל על כך!

הוא "חי" את ה"אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה"!

 

פרשת ויגש

אין שתי רשויות – הכל מה' אחד ולטובה! [מזקנים אתבונן עם הרבה תוספות]

ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אמו גשנה, וירא אליו ויפל על צואתו עוד: (מו,כט)

אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף! ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע (רש"י).

מדוע לא נפל יעקב על צוארי יוסף, ולא נשקו! האם לא התרגש יעקב כשנתראה עם בנו אהובו לאחר פרידה כה קשה וארוכה! ומה ראה יעקב לקרוא קריאת שמע באותו רגע!

כתב המהר״ל בס׳ גור אריה:

זהו מדת החסידים, כאשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם, וזהו ק"ש שבו נזכר ייחוד מלכות שמים ואהבתו, וראוי היה לקרות ק״ש כאשר בא אליו יוסף, אחר הצער הגדול אשר היה לו בעבורו, ועתה ראה אותו מלך, היה אוהב את הקב׳׳ה אשר עושה לו זה, וקיבל מלכותו אהבתו ויראתו, ע״כ.

אין ספק שהתרגשות גדולה אחזה ביעקב אבינו בראותו את יוסף, כמו שאמר בעצמו:

״רב עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות״. ברם, אצל חסידי עליון לא קיימת אהבה אחרת זולת אהבת ה׳. כל סוגי האהבה שאוהבים בעוה"ז, גם אהבת אשתו ובניו וכל אשר לו, מוקדשים לשמים, והם משמשים כאמצעי וכצינור כדי להגביר את האהבה להשי״ת. לכן התאפק יעקב אבינו ולא נתן ביטוי להתרגשותו, כאילו יש כאן רגש אישי; לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו. קריאת שמע שקרא באותו רגע, היא היתה הביטוי האמיתי להתרגשותו.

 

יש סיבה נוספת לקריאת שמע של יעקב אבינו.

כתב הרמח"ל בדעת תבונות פסקה קמו:

"ואמנם, יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם; אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו; אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב, ובני האדם סובלים עונשי חטאתיהם.

וכך אמרו רז"ל (ב"ר, צא, י) על יעקב אבינו ע"ה, "ויאמר ישראל למה הרעותם לי" (בראשית מג, ו), ר"ל בשם ר' חמא ב"ח, מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כאן. אמר הקב"ה, אני עוסק להמליך בנו במצרים, והוא אומר, "למה הרעותם לי'. הדא הוא דאתמר (ישעיהו מ, כז), "נסתרה דרכי מה'" וגו'.

והיינו, כי כל זמן שהיה יעקב אבינו בצער על פרישת יוסף ממנו, הקב"ה לא היה אלא מגלגל גלגולים להמליך יוסף ולהחיות את יעקב בשלוה, אלא שמתוך שעצה עמוקה היתה, היה הצער עובר על יעקב. וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב – אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, ועל כן יקרה קודם לו צער. והרי זה כענין שאמרו ז"ל (ברכות ה ע"א), "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין".

 

הקב"ה משיב ליעקב, כפי שציטט הרמח"ל את תחילת הפסוק:

ישעיהו פרק מ, כז-לא

(כז) לָ֤מָּה תֹאמַר֙ יַֽעֲקֹ֔ב וּתְדַבֵּ֖ר יִשְׂרָאֵ֑ל נִסְתְּרָ֤ה דַרְכִּי֙ מֵה֔' וּמֵאֱלֹהַ֖י מִשְׁפָּטִ֥י יַעֲבֽוֹר: (כח) הֲל֨וֹא יָדַ֜עְתָּ אִם־לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ אֱלֹהֵ֨י עוֹלָ֤ם׀ ה֙' בּוֹרֵא֙ קְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִיעַ֖ף וְלֹ֣א יִיגָ֑ע אֵ֥ין חֵ֖קֶר לִתְבוּנָתֽוֹ: (כט) נֹתֵ֥ן לַיָּעֵ֖ף כֹּ֑חַ וּלְאֵ֥ין אוֹנִ֖ים עָצְמָ֥ה יַרְבֶּֽה: (ל) וְיִֽעֲפ֥וּ נְעָרִ֖ים וְיִגָ֑עוּ וּבַחוּרִ֖ים כָּשׁ֥וֹל יִכָּשֵֽׁלוּ: (לא) וְקוֹיֵ֤ ה֙' יַחֲלִ֣יפוּ כֹ֔חַ יַעֲל֥וּ אֵ֖בֶר כַּנְּשָׁרִ֑ים יָר֙וּצוּ֙ וְלֹ֣א יִיגָ֔עוּ יֵלְכ֖וּ וְלֹ֥א יִיעָֽפוּ:

 

מה היתה טענת יעקב, ותשובת הקב"ה, וכיצד יעקב תיקן את המהלך הלא ראוי?

כתב רבנו יונה (במס׳ ברכות פ״א), שעובדי עבודה זרה מאמינים שהעולם מתנהל על ידי כוחות שונים, ולכל אחד מן האלילים יש שליטה על כח מסוים בבריאה. יש ״כח האור״ ויש ״כח החושך״, ״כח הטוב״ ו״כח הרע״; כוחות אלה לדעתם נמצאים במלחמה תמידית זה עם זה.

אנחנו יודעים ומאמינים שה׳ אחד, כלומר שכל הכוחות בבריאה אינם אלא שלוחים של הקב"ה, אין ״רע״ ו״טוב״ שנלחמים זה עם זה, אלא כולם ממלאים את השליחות שלשמו נשלחו על ידי הבורא עולם.

כל זה מושרש עמוק באמונתו של עם ישראל, מאמינים בני מאמינים, אך מי שחי ללא אמונה זו, נדמה לו שהמציאות מוכיחה שיש בעולם ״מלחמה״ בין הרע והטוב. אין הוא מסוגל להבין כיצד יתכן שגם הרע וגם הטוב ממקור אחד יצאו, כשהסתירה ביניהם היא גלויה והפער ביניהם הוא כה עמוק…

זה הוא נסיון האמונה, שנאמין למרות הכל שהכל יצא מאתו ית׳.

בקשת משה לראות את ה'

משה רבינו מבקש לראות את השם. "הראיני נא את כבודך".

משיב לו הקב"ה – "וראית את אחורי ופני לא ייראו"

וראית את אחורי – וכי יש לקב"ה פנים או אחור? וכי יש לקב"ה גוף או דמות הגוף?

חז"ל התקשו בכך והם מבארים: "הראהו קשר של תפילין" – מה רצה להראות לו בזה?

ומדוע דוקא קשר של תפילין – ולא את התפילין עצמם?

התפילין הן יסוד האמונה. הידיעה שהכל ממנו יתברך. בתפילין פרשיות שמע ישראל והאמונה באחדות הבורא.

אנו קושרים את התפילין ובזה נקשרים אל הבורא. קשר מבטא חיבור.

גם הבורא מניח תפילין כפי שהגמ' בברכות אומרת, [דף ו עמוד א]

"אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין – שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו; בימינו – זו תורה, שנאמר: מימינו אש דת למו, ובזרוע עזו – אלו תפילין, שנאמר: ה' עז לעמו יתן. אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? אמר ליה: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ…" וזה מבטא שהקשר הוא הדדי.

הרוצה להתקשר ולהתחבר לבורא – יביט בקשר של התפילין. כך אומר הקב"ה למשה שמבקש להתחבר אליו יתברך.

מבקש משה "הראיני נא את כבודך" – ראיה משמעותה חיבור. יש לכך ראיות רבות.

כתב המהר"ל שההסתכלות היא חיבור למה שאדם רואה, ולכן אסור להסתכל בפני אדם רשע, הוא בבחינת מת והעדר, וגם עיניו הופכות למציאות של העדר ונחלשות.

משה רוצה להכנס לארץ, וה' נותן לו במקום זאת  הוא מבקש להתקשר לרבונו של עולם. [דברים פרק לב מט] עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה:  [דברים פרק לב פסוק נב] כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: לפחות התחבר אליה בעיניו!

ולכן לוט צווה שלא להסתכל שלא יחובר אליהם ואז יספה עמהם.

ולכן ביעקב נא' ועיני ישראל כבדו מזוקן… ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם. מהו קישור הפסוק לתחילתו? אלא אם היה רואה היה מתחבר אליהם, וכשאינו רואה נאלץ להסתפק בחיבוק ונישוק. משמע שההסתכלות מעלתה גדולה יותר!

ועפ"ז נבין מדוע עיקר מלחמתו של היצה"ר בהסתכלות בעריות, שר"ל אמר טוב מראה עינים מהלך נפש- טוב מראה עינים באשה מגופו של עבירה. מדוע? כיוון שהעובר עבירה מתחרט, ואלו המסתכל אומר לעצמו מה עשיתי והרי לא קרבתי אצלה!

ולכן אר"ל נואף בעיניו נקרא נואף, שהוא ממש חיבור לדבר העבירה!

אז משה רוצה להתחבר לה' דרך הראיה, "הראיני נא את כבודך" וה' מראה את קשר התפילין. מה רואים שם?

ביאור החת"ס

מבאר החתם סופר – כשאדם מתבונן בתפילין מקדימה הוא רואה שתי רצועות. אחת לימין ואחת לשמאל. הימין היא חסד, השמאל גבורה ודין. זה מרמז לשתי הנהגות – סותרות כביכול – של הקב"ה.

החסד – ההשפעות הטובות שה' משפיע עלינו. הדיןהעונשים והפורעניות הבאות לעולם.

הרואה כן מלפנים עלול לטעות שיש שני כוחות בבריאה. שתי אלהיות. האל הטוב והאל הרע. כך זה נדמה למביט מלפנים.

אומר הקב"ה – אין זה המבט הנכון.

הבט לאחור ותראה כיצד שתי הרצועות הללו יונקות ממקור אחד. הן קשורות בקשר של תפילין!

זה הקשר שהראה הקב"ה למשה – דע לך שהכל ממקור אחד, מאל אחד.

תפיסה מקובלת בעת הקדמונית

מבאר מהרי"ל בלוך האומות אז האמינו בב' רשויות, האל הטוב והאל הרע, הנלחמים ביניהם, וכשא' גובר- השני נכנע תחתיו.

וכנגד זאת אמר ישעיה [פרק מה ה] אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים [אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי:]

(ו) לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד:

(ז) יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אלה:

(כא) הַגִּידוּ וְהַגִּישׁוּ אַף יִוָּעֲצוּ יַחְדָּו מִי הִשְׁמִיעַ זֹאת מִקֶּדֶם מֵאָז הִגִּידָהּ הֲלוֹא אֲנִי  ה' וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי:

(כב) פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד:

כתב הכלי יקר על דברים פרק לב פסוק לט

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל:

כפל לומר אני אני להוציא מדעת האומרים שתי רשויות הם אחד מושל על הטובות ואחד מושל על הרעות וכן אמרה חנה (שמואל א' ב ג) אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה, לומר שיש שני גבוהים כאמור אלא הכל יצא מהתחלה אחת, כי אל דעות ה' – אל אחד עם דעות רבות, ה' מוריש ומעשיר, ה' ממית ומחיה (שם ב ו). הוא מוריד שאול, והוא יעל. כי הוא ית' פועל כל ההפכים,

ופירש הר"ר משה מקוצי בתחילת מצות עשה בשם רבינו סעדיה להשיב לכופרים האומרים שתי רשויות הם, אם שניהם רשאים לעשות כל אחד מה שירצה ובקש האחד להחיות את האדם והאחד להמיתו ראוי שיהיה האיש ההוא מת חי חי מת לאלתר כהרף עין כו'. לכן אמר כאן אני אני הוא מושל על הטובות ועל הרעות ואין אלהים עמדי. והמופת על זה אני אמית ואחיה ואין מידי מציל. ואילו היה אחד עמדי היה מציל מידי והיה מת חי חי מת כהרף עין ומזה תבין ותשכיל כי אין אלהים עמדי.

רצועות התפילין נותנות את התחושה שיש ב' כוחות – הקשר המאחד אותן הוא הראיה שהכל ממקור אחד!

זה מה שמראה הקב"ה למשה – שהכל קשור ומאוחד בהנהגה אחת.

פרעה וכפירתו

פרעה האמין שמשה הוא מייצגו של אל הטוב הדואג לעבדים הסובלים, וכעת האל הטוב גובר,

ואני מכוחות האל הרע, ועלי רק "למשוך זמן" עד שיגבר האל הרע, ואז- יפסקו המכות, וישוב המצב לקדמותו. וככל שנרבה רע בעולם– יגדל כוחו של האל הרע, ויחזור לשלוט על האל הטוב. ולכן אמר תכבד העבודה על האנשים כו' ע"מ להגביר הרע בעולם. ולכן היה מרבה בדברים של רוע – שחיטת ק"נ תינוקות, השלכת ביניהם ליאור, נתינת בניהם כנדבכים בבנין ועוד.

ולכן בפ' בשלח , כשראה פרעה ש"נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר" חשב שכעת התהפך הגלגל וכעת הזמן להשיב המצב לקדמותו.

וכן בטיטוס – הוא מייעץ רע ע"מ שעי"ז יגבר הרע בעולם ויגדל כוחו של האל הרע, ואז גם אני טיטוס אצא מגיהנם ששם אותי האל הטוב.

ולכן כאשר שמע פרעה שנבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר הבין שהנה כעת הכל השתנה, האל הרע התעורר, ולכן לא יכלו לו ישראל לפי החירות, וכעת הוא מתחיל לגבור. ובשל כך הוא יוצא לרדוף אחר בנ"י.

וזה יסביר את הפלא העצום שלדעת הרמב"ן גדול מכל מכות מצרים, כיצד אנשים ברי דעת נכנסים אחר בנ"י לתוך הים כשהם יודעים שיש כאן נס עצום להציל את בנ"י וכי לא הבינו שהמים יסגרו עליהם?

אלא שאמרו שאמנם אלהיהם הצילם, אך האלוה שלנו שכעת התעורר והתגבר יסייע בידינו להרגם ודו"ק. [נלע"ד].

המשך דברי החת"ס

לפעמים בעת המאורעות לא מובן כיצד הדבר הוא מאת ה' ולטובה, אך צריך "וראית את אחורי" להביט לאחר הדברים, בסוף, אז מתברר שהכל לטובה. ופנילפני כן – לא ייראו. נראה שיש דין ורע, ואין זה מאת ה'.לאור זאת נוכל לבאר כיצד נכנסה פרשת תפילין לפרשיות אלה.

בספר באר שבע [שו"ת סי' ע"א] מבאר – שהראה לו ה' דוקא קשר של תפילין שהוא האות ד' – ולא את היו"ד שבתפילין של יד או או הש' שבתפילין של ראש?

שהראהו הקב"ה כל מה שאפשר להשיג בעולם הזה שנקרא אחור, לעומת העוה"ב שנקרא "פנים". אחור הוא טפל, פנים הוא העיקר. העולם הבא הוא העיקר, האחור הוא הטפל.

בתפילין יש י' בתפילין של יד, וש' בתפילין של ראש, ושניהם מקדימה. ביחד "יש". ש"י עולמות. מציאות העולם הבא.

אולם זה לא ניתן להשיג כאן. כאן ניתן להשיג רק מה ש"באחור". את הד', המרמזת לארבע רוחות השמים. העולם הזה.

לאור זאת נבין את הקשר בפרשתינו בין התפילין לפרעה

פרעה כפר בכך שהכל מאת ה' ואין בלתו. פרעה האמין שישנם  שתי אלהויות. פרעה טעה ב"שניות". הוא חשב שיש שני כוחות בבריאה. כפי שנתבאר.

אנו קושרים את התפילין של הראש בקשר אחד אמיץ המורה שיש אל אחד והכל ממקור אחד.

והיכן קושרים קשר זה? המיקום הוא "הער"ף". אותיות "פרע"ה".

בזה אנו מבטלים את כח הכפירה וקושי העורף, ומחזקים את האמונה בה' שכל אשר בבריאה הטוב והרע – והכל יוצא ממנו יתברך.

כעת נבוא לבאר את שקורה אצלנו – בפרשת מכירת יוסף.

יעקב אבינו איבד את בן זקוניו, בנו בחירו, שמסר לו את כל תורתו. עברו כבר עשרים ושתים שנה ודומה היה שאבדה כל תקוה, וגם אם נניח שהוא חי הרי לא יתכן שעדיין ממלא את התפקיד שיועד לו, להיות אבן הפינה של כלל ישראל לכל הדורות…

זהו הרע בהתגלמותו, שחור משחור… דומה שבשום פנים ואופן לא ניתן לייחס זאת לצד הטוב!

בשעה שהתגלה יוסף, התבהר והתברר הכל בבת אחת. כל הרע אינו אלא טוב!

התברר שיש קשר בין הדברים – הכל ממקור אחד, והכל מוביל לטוב!

לא זו בלבד שאין כאן רע, מעולם לא היה רע, יוסף חי וקיים, הוא נשאר בצדקותו, ועמד בנסיונות אין ספור.

אדרבה, רק על ידי ה״רע״ יכול היה הטוב להתקיים, רק כך ניצלו מהרעב.

עכשיו ניתן היה לא רק להאמין בלב, אלא לראות בחוש, שה׳ אחד ושמו אחד, שכל הסתירות אינן סתירות, אין כח של רע וכח של טוב, הכל הוא מהשי״ת.

עכשיו הגיע הזמן לקרא קריאת שמע: שמע ישראל – ה׳ אלהנו ה׳ אחד!

ה' – שם חסד, הגם שנראה "אלקינו" – דינים! דע לך זה הכל מה' חסד, והכל אחד!! (בשם הגרי״י דיסקין).

במלחה"ע השניה הצליחו בחסדי ה' כוחות הברית לדחוק את הנאצים לתוך גרמניה, והם לקחו את היהודים ממזרח אירופה לגרמניה מהלך של מאות ק"מ חלקו ברגל וחלקו ברכבות. בברגן בלזן בתוך חודש גדלה האוכלוסיה פי שלש. רעב, צמא מחלות. היה שם כמה אגפים ובאגף אחד חיילים רוסים שבויים.

בוקר אחד הגיעו הנאצים לאגף והכריזו אנו יודעים שבעוד כמה ימים יגיעו לכאן האנגלים והאמריקאים ואנו רוצים שתספרו להם כמה טוב היה לכם אצלנו… לכן הבאנו לכם לחמניות טריות… הרעב היה נורא. אותו יהודי לא אכל כראוי כמעט חמש שנים, ובשבילו עדיפה הייתה לחמניה טריה מאשר השחרור… הוא נעמד בתור והחל חושש שמא יגמרו הלחמניות. ולבסוף אכן זכה בלחמניה האחרונה הנכספת.

לפתע שם לב שליד חיל נוסף מונחים עוד סלים מלאים בלחמניות. חשב לעצמו אם יש כל כך הרבה לחמניות מדוע שלא אקח עוד אחת? ואז כשהנאצי שאל מי בתור, הוא נדחף ואמר אני, וקיבל לחמניה נוספת.

לפתע הוא מרגיש יד לופתת את צוארו וקול מאיים לוחש באזניו תן את הלחמניה השניה! הוא סירב. הרוסי הבריון תפס אותו עם עוד שני חביריו, סחבו אותו לצריף היכוהו מכות נמרצות עד שכמעט נפח נשמתו, ונטלו את שתי הלחמניות…

הרגיש היהודי שעוד כמה דקות הוא מת, ופנה בשאלה לרבש"ע – דוקא עכשיו למות? לפני השחרור? אם רצית לקחת נשמתי היה לך הזדמניות רבות לעשות כן! ותוך כדי מחשבתו איבד הכרתו.

כשהתעורר ראה את השמש זורחת. חמש שנים לא ראה שמש זורחת בקומו. תמיד קמו בארבע בבוקר. מי שלא קם, לא קם יותר… לאט לאט חדרה למוחו ההכרה הנאצים כבר אינם כאן, הם ברחו השתחררנו. אולם מדוע יש כזה שקט מסביב? הוא הביט סביבו וראה את כולם פגרים מתים. התברר שהלחמניות היו מורעלות! אום עלינו נגזר לחיות, ולכן דאג הקב"ה לקחת ממנו את הלחמניות שלא ינזק…

 

פרשת ויגש

מעלת יוסף בכיבוד הורים

״ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה. וירא אליו ויפול על צואריו עוד״ (בראשית מו, כט). ומפרש״י: ״וירא אליו יוסף נראה אל אביו״.

והנה דברי רש״י משוללי הבנה, ומה הוסיף כאן רש״י?

ונראה לומר, דהנה ליוסף היו שני דברים אותם רצה להגשים. הדבר הראשון הוא כמובן לראות את אביו אותו לא ראה זה עשרים ושתים שנה.

והדבר השני הוא, להראות את עצמו לפני אביו, ברצותו לקיים מצות כיבוד אב וביודעו עד כמה אביו משתוקק לראות את בנו אהובו, רצה יוסף להראות את עצמו בפני אביו כדי לגרום נחת רוח לאביו.

זה שאומר כאן רש״י ״וירא אליו״, מבן שני הטעמים הכריע אצלו הטעם השני של כיבוד אב, ולא את מאוויו הוא רצה להגשים אלא את שאיפת אביו – לראותו. וזה שעשה יוסף בהראות עצמו בפני אביו, לקיים מצות כיבוד אב.

מצוות כיבוד אב ואם – יראת שמים והכרת הטוב

מהיכן זכה יוסף למידה כה מרובה של כיבוד אב ואם?

בפרשת קדושים כתוב: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם, איש אביו ואמו תראו ואת שבתותי תשמורו, אני ה' אלוקיכם.

נשאלת השאלה מדוע הסמיך עניין הקדושה לענין שמירת השבת?

ועוד, מהו הענין של איש אמו ואביו תראו ל'אני ה' אלוקיכם'? ובפרט שכבר כתב לעיל ה' אלוקיכם?

קושי נוסף – בעשרת הדיברות מצאנו את ענין כבוד אב ואם בלוח הראשון העוסק במצוות שבין אדם למקום. מדוע מצווה של בן אדם לחבירו מופיעה בחלק של בן אדם למקום?

הגמרא אומרת שכיבוד אב ואם היא אחת המצוות הקשות ביותר, עד שאביי אמר "אשרי שיתום אני" ולא אתבע על כיבוד אב ואם.

להלן סיפור נפלא אחד מיני אלף כיצד היתה מצות כיבוד אב ואם אצל גדולי ישראל: באחד מלילות החורף הקשים לאחר שירד גשם סוער חזרו כמה יהודים מבית המדרש של העיר סלנט לבתיהם ולפתע ראו דמות של יהודי שחופר ועודר את האדמה. התקרבו האנשים למקום בכדי להסתכל מי זה האיש ומה מעשיו בשעה כזו מאוחרת והנה הבחינו האנשים שהיה זה 'רבי זונדל מסלנט' עטוף במעיל חורפי, מעדר בידו, זעה יורדת על פניו והוא עייף מן המאמץ הקשה. מה פשר מעשיו של רבינו? תמהו אחד אל השני. ראה רבי זונדל הצדיק את תמיהתם וסיפר להם: בדרך זו עוברת אימי כאשר היא הולכת לבית הכנסת. הגשמים והשלגים שירדו בימים האחרונים שיבשו את הדרך והיא מלווה עתה בבוץ ולכלוך לכן חופר אני במקום לנקות ולפנות לאימי דרך נוחה ונעימה מן הבית לבית הכנסת כדי למנוע ממנה טרחה ואי נעימות בדרכה מחר בבוקר לתפילה. זו היתה דמותם של הגדולים במצות כיבוד אב ואם

המעשה ברבי יהושע בן אלם

[בסדר הדורות ח”ג] ובספר “מעיל צדקה” מסופר: רבי יהושע בן אלם, הגידו לו בחלום: 'שמח בליבך שאתה וננס הקצב מושבו ומושבך בגן עדן וחלקו וחלקך שוים כאחד!'

כשניעור רבי יהושע חשב בליבו אוי לי שמיום עומדי הייתי תמיד ביראת קוני ולא עמלתי אלא בתורה לא הלכתי ד' אמות בלא ציצית ותפילין היו לי תלמידים, ועכשיו שקולים מעשי ותורתי עם הקצב?? שלח לתלמידיו תדעו שלא אכנס לבית המדרש עד שאראה מי הוא זה האיש ומה מעשיו! מיד הלך עם תלמידיו מעיר לעיר ושאל בשם האיש ובשם אביו עד שהגיע לעירו, כשנכנס לעיר שאל את אנשי המקום: 'היכן ננס הקצב?' אמרו לו: 'למה אתה מבקש אותו? מה לחסיד וצדיק כמוך לשאול על איש כמותו?' אמר להם: 'מה מעשיו?' אמרו לו: 'אדוננו לא תשאל ממנו כלום עד שתראה אותו'.

מיד שלחו אליו ואמרו לו: 'רבי יהושע בן אלם מחפש אותך'. אמר להם: 'מי אנכי ומי אבותי שרבי יהושע שואל עלי?' אמרו לו: 'עמוד ולך עמנו!'

חשב אותו האיש ששקר הם דוברים ולא היה רוצה להלוך עמהם חזרו לרבי יהושע ואמרו לו שאינו רוצה לילך עמנו, אמר להם דעו שלא אשב עד שאראה אותו. הלך רבי יהושע בעצמו אצל ננס הקצב.

בראות ננס את רבי יהושע בא אליו נפל על פניו אמר לו: 'מה יום מיומיים שעטרת ישראל בא לפני עבדו?' אמר לו: 'דבר יש לי לדבר עמך'. אמר לו: 'דבר'.

אמר לו: 'מה מעשיך ומה מלאכתך?' אמר לו: 'קצב אני ויש לי אב ואם זקנים ואינם יכולים לעמוד על רגליהם ובכל יום ויום אני מלבישם ומאכילם ומרחיצם בידי'. מיד עמד רבי יהושע ונישקו על ראשו אמר לו: 'בני, אשריך ואשרי גורלך – מה טוב ומה נעים, אשרי חלקי שזכיתי להיות חברך בגן עדן'. עד כאן.

מספר אור דניאל פרשת תולדות-

"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" (שמות כ, יב) מה הטעם שנקבע ששכר כיבוד ההורים הוא דווקא אריכות ימים?

הביא רבנו בחיי בשם רבנו סעדיה גאון משום שלפעמים חיי ההורים קשורים למעלה יחד עם חיי הבנים אם יחיו ההורים יש זכות קיום לבנים ואם לאו ההיפך חלילה. מעתה, כיוון שייתכן שיהיו ההורים זקנים וסבים ויחשוב הבן שהם טורח גדול עבורו זה כבר שנים רבות, על זה הזהירה התורה: כבד אותם למען יאריכון ימיך "כי אם תצטער על חייהם – דע לך שעל חייך אתה מצטער".

ובשם רבי יוסף חיים זוננפלד מפרשים דלפעמים צריך להקדיש לצורך כיבוד ההורים חלק נכבד מזמנו ופעמים שמתרעמים הבנים בגלל זה שלא נשאר להם זמן בשביל עצמם, על זה בא הכתוב להבטיח "למען יאריכון ימיך", כנגד הזמן ש"הפסדת" בחיים עבור כיבוד האב אני אאריך את ימיך באותו שיעור!

לצערנו לעיתים אנו רואים את התייחסות הבנים כלפי הוריהם כ"הרגשת מעמסה" ולא רק זאת אלא אף מחפשים דרכים "להיפטר מההורים", לכן התייחסה התורה שמדובר כאן לא רק בחיי הוריך אלא בחייך, בחיים שלך. בוא תדאג לעצמך, כפי שתכבד את הוריך כך תקבל חיים!

דברות אליהו פנחסי, ח"ב פרשת יתרו:

ידוע הדבר ומפורסם לכל שמצות כיבוד אב ואם היא מידה כנגד מידה שכל המכבד אביו ואמו יכבדוהו בניו ולהפך יהיה להפך וכך כותב האור החיים הקדוש וכך כותב הגר"ח פלאג'י זצ"ל בנפש חיים מערכת כ' אות יד וזו לשונו:

"וענין זה הוא בדוק ומנוסה וגלוי לכל העמים, דכמו שנהג האדם עם אביו ובכל פינה שהוא פונה כך יתנהגו בניו להרע או להיטיב אין מחסור לכל דבר".

ובספר תוכחת חיים פרשת תולדות כתב: "ומזקנים אתבונן ואבותינו ספרו לנו וגם ראינו בעינינו הרבה בני אדם שמכבדים להוריהם כראוי וזכו לכבוד גדול ועושר ובנים ואריכות ימים ושנים וכל מי שלא נהג כשורה לכבד הוריו כראוי הפך עליו בהלות וצרות רבות סבבוהו ולא יצא מהעולם עד שירדו מנכסיהם והיו בעניות גדולה". עיין שם באריכות גדולה ונפלאה.

למדים אנו עד כמה מידת טובו של הקב"ה היא נזקפת לטובת האדם המכבד את הוריו ומקיים את רצונם ולא חס ושלום מידת רוגזו של הקב"ה על אותו אדם.

מעשה באדם שאביו הזקן התלונן שקר לו והיה צריך מעיל, סיפר זאת הנכד לאבא שסבא אמר שקר לו והוא צריך מעיל, אמר לו האב: עלה לעליה יש שם שק עם בגדים ישנים תקח לך משם איזה מעיל ותביא לזקן. עלה הבן לעליה וחיטט ומצא שם מעיל ישן ומרופט, ועוד מעיל זהה, והורידם. שאלו אביו למה הבאת שניים? אחד בשבילך אבא, השיב הבן, לכשתזקין ויהיה לך קר…

 

מתים בצעירותם

ששאלו לגאון רבי יעקב קנייבסקי פעם בתקופתו שהיו אברכים מתים בצעירותם והיו נשיהם אלמנות ונתרבו היתומים, והשיב הרב שזה מפני שהוריהם של אותם אברכים היו פליטים אודים מוצלים מאש מהשואה, ולא היה סיפק בידם לעסוק בתורה כראוי, וגידלו בניהם לתורה, וכשגדלו הבנים, זלזלו בליבם להוריהם שאינם בעלי מעלה בתורה, ולמרות שהיו אנוסים, חשו שהם במעלה יותר מהוריהם, ועל זלזול אפילו בהרהור קל הבטיחה התורה קיצור ימים! כמו שכתוב ארור מקלה אביו ואמו. מובא בעלון פנינים [כי תבוא תש”ע]

[ואם באביו אין מעלה? מו"ר הרב עזרא ניסן היה אומר תחפש איזושהי מעלה בו וממנה תכבדו. יש אדם שאינו מרכל. יש שנזהר שלא לאכול בחוץ, יש עוזר לאחרים ובעל חסד, יש שמכבד לאישתו ובניו, יש שתורם לצדקה. תחפש משהו ותמצא ומזה תתחיל לכבדו.]

דברי האריז"ל

מובא בספר מאירת עינים שכתב בשם האר"י ז"ל שמאוד מאוד יש להיזהר בכיבוד אב ואם כי כל תרי"ג מצוות חייב אדם לקיים ולתקן כולם, מה שאין כן מצות כיבוד אב ואם – שצריך לקיים מיד ובכל יכולתו דזה אי אפשר לקיים על ידי גילגול דשמא אביו ואמו צדיקים ולא יבואו בגלגול עיין שם. (ברשות כבוד הרב, שאלה על הנאמר לעיל:אם מצוות כיבוד הורים לא ניתנת לתקן בגלגול -וזה מכיוון שאולי ההורים היו צדיקים ולא יחזרו בגלגול, אז למה אמרינן שהנגזל חוזר בגילגול יחד עם הגוזל ע"מ שישיב לו את גזילתו? ואולי הנגזל צדיק? כלומר, למה הורים צדיקים לא יחזרו ונגזל צדיק כן יחזור?)

מובא בזוהר הקדוש (פרשת כי תצא, דף רפא) שצריך לאהוב את אביו ואמו יותר מגופו ונפשו רוחו ונשמתו, וכל מה שיש לו נחשב לאין כדי לעשות בו כל רצון אביו ואמו, ובעיקר העיקרים שצריך לכבדם בדיבור – לדבר איתם כמו שאדם מדבר עם מלך ויותר בנחת ובלשון רכה ובכבוד כדאיתא בגמרא (קידושין לא, ע"א) "יש מאכיל אביו פסיוני וטורדו מן העולם ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי עולם הבא" עיין תוספות שם.

וכן אנו מוצאים שאצל גדעון נאמר: "ויבא מלאך ה' וישב תחת האלה אשר בעפרה אשר ליואש אבי העזרי וגדעון בנו חובט חיטים בגת להניס מפני מדין" (שופטים ו, יא) וכי מלאך יושב והרי מלאך אינו אלא עומד? מפרש רש"י: אלא רצונו לומר שנתעכב, המתין עד שמצא זכות לגדעון ואז נראה אליו ומה הזכות שמצא המלאך אצל גדעון? "גדעון חבט חיטים בגת אביו. היה חובטן וגדעון היה כוברן בכברה אמר לו: אבא, זקן אתה ואם יבוא העובד גילולים לא תוכל לנוס. לך אתה ואני אחבוט" מיד וירא אליו מלאך ה' ויאמר אליו ה' עמך גיבור החייל. עד כאן. למדים אנו מפה שגדעון זכה למלכות ולהשראת השכינה עליו בזכות שמסר עצמו להגן בעד אביו מיד הגויים.

דברי החזון איש זצ"ל

בספר אורחות יושר הביא בשם החזון איש, מעשה באדם שהתנהג בצורה לא יפה עם אביו וכאשר נפטר אביו אחר כמה שבועות מת באופן פתאומי גם הבן והוא היה צעיר ובריא ואמרו שתבעו אביו לדין.

 

הגאון רבי ציון אבא שאול זצ"ל

בספר האיר המזרח מסופר על הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל שהיה זהיר מאוד בכבוד אביו ואימו. הוא שירת אותם באהבה ובשמחה והיה משתדל בכל כוחו לעשות רצונם ולחלוק להם כבוד רב. בהיותו בבית הכנסת על אף שהיה שקוע ומרוכז בתפילה, כל פעם שאביו עבר מיד היה קם רבי בן ציון מלא קומתו ועומד מלא עיניו, וכך חזר הדבר על עצמו פעמים רבות באותה תפילה, חרד ונזהר היה לכבדו בכל דקדוקי ההלכה

אף בכבוד אימו נזהר מאוד. הרב העיד על עצמו שלא הזדמן שאימו ביקשה ממנו שיעשה דבר ולא היה עושה, כי הבין שיש לעשות בשבילה מצוה יקרה זו שהיא חמורה שבחמורות כלשון הירושלמי (פאה פ"א ה"א). הרב התבטא פעם כי אם אביו או אימו היו אומרים לו לעמוד לידם כל הלילה וזה יגרום להם שמחה היה עושה זאת בשמחה רבה.

בתקופת מלחמת תש"ח התגורר הרב בשכונת קטמון ונזהר כל ערב שבת להגיע עד רחוב שמואל הנביא, מקום מגורי הוריו, כדי לנשק את ידי אביו ואימו, וזאת חרף הסכנה – שביתם שכן סמוך לגבול הירדני באותם ימים. עשה זאת כדי לקיים דברי האר"י ז"ל [שער הכוונות דף עא] לנשק ידי אמו בלילי שבת, לאחר מכן חזר שוב ברגל עד לשכונת קטמון המרוחקת על אף האפילה ששררה אז ברחוב.

הגמרא (קידושין ל, ע"ב) "תנו רבנן שלושה שותפין באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אומר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליהם "כאילו דרתי ביניהם וכבדוני".

ואם חלילה מצערם אמרו שם בגמרא (בדף לא, ע"א): בזמן שאדם מצער את אביו ואת אימו אומר הקדוש ברוך הוא: יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם שאלמלי דרתי ביניהם צערוני, עד כאן.

למדנו שני דברים:

א. שכדי לכבד את הוריו צריך יראת שמים, ובלא יראת שמים אין אדם מסוגל ויכול לעמוד בקושי של כבוד הוריו.

ב. ודבר נוסף נלמד: ובעיקר צריך הכרת הטוב, שבלא הכרת הטוב יכפור בטובת הוריו ויאמר 'וכי מה כבר עשו בשבילי?' אדם שלא מכבד את הורי, גם אינו מכבד לקב"ה, שהרי הוא כפוי טובה לכל!

לאור זאת נבין מדוע התורה כללה את כיבוד אב ואם בעשרת הדברות בחלק של כבוד ה', שמי שמכבד הוריו יכבד לה', ולכן אמר קדושים תהיו כו', שמי שקדוש ומופרש לה' יכבד גם את הוריו, ולכן אמר גם אני ה' אלוקיכם, שכמו שלכבוד ה' יש להגיע להכרת הטוב, כך גם לכיבוד אב ואם. [השאלה והתשובה הם מהנלע”ד.]

 

כעת נבין מהיכן זכה יוסף למידה כה מרובה של כבוד אב?

יוסף היה ירא שמים גדול – את האלוקים אני ירא!!

יוסף היה בעל הכרת הטוב גדולה – וכפי שאמר לאשת פוטיפר:

(בראשית לט, ח-ט): "וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים"

איך אהיה כפוי טובה לאדוני לאחר שסמך עלי כל כך, וכל אשר לו נתן בידי?

ואת זה הוא אומר לאשת פוטיפר – גויה – כיון שגם גוי מצווה על כיבוד אב ואם, שהיא מצוה שהשכל מחייבה, וכפי שמוכח מהמעשה של דמא בן נתינה.

 

גדלות יוסף בכיבוד הוריו ניכרת בהזדמנות נוספת:

כשנשלח יוסף על ידי אביו, נאמר כך: ״ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם. ויאמר לו הנני״ (בראשית לז, יג). ומפרש רש״י: ״הנני – לשון ענוה וזריזות, נזדרז למצות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו״.

פירוש רש"י טעון ביאור, וכפי שמקשה ה״שפתי חכמים״ – מדוע כשהקב״ה קרא לאברהם או למשה והם השיבו "הנני" לא פירש רש״י שם על תשובתם ש״הנני״ כי זוהי לשון ענוה וזריזות?

ההסבר הוא שליוסף היו שתי מחשבות בענין השליחות, מחשבה פרטית האומרת לו בכל התוקף והעוז שלא לקיים את השליחות, מה גם שיכול היה למצוא היתרים רבים מדוע לא לקיים את שליחות אביו, הן מפני סכנת הדרך, הן מפני שנאת האחים, הן משום שאביו אמר לו ״הלא אחיך רועים בשכם״ (בראשית לז, יג) ולבסוף התברר לו שהם נמצאים בדותן ולא בשכם, ולדותן אביו לא שלחו. ומכל מקום מתוך ״ענוה וזריזות נזדרז למצות אביו״, כלומר, כיבוד האב הוא שהכריע בכל השיקולים, ושום שיקול אחר ויהא הנכון והצודק ביותר לא יכול היה להיות מכריע כנגד מצות כיבוד אב כפשוטה.

ולפי זה תתורץ קושיית ה״שפתי חכמים״ – אמת שגם אצל אברהם ומשה נאמר "הנני" על ציווי השם, אך אצל אברהם ומשה לא היתה שום שיקול או סיבה שלא להתייצב מיד לקריאת ה׳, ואם כן התשובה ״הנני״ אינה בהכרח לשון ענוה וזריזות.

ואם תאמר – הרי אצל אברהם נאמר לו לעקוד את בנו, ויכל להרהר ולומר – הרי הובטחתי שביצחק יקרא לך זרע? עדיין אין זה דומה, שהרי שם מדובר בציווי של הקב"ה בעצמו, מה שאין כן כאן זה ציווי של אביו!

ולכן דוקא אצל יוסף שהיה יכול בנקל להשתחרר מהשליחות מהטעמים הנזכרים, וכאשר מכל מקום השיקול העיקרי שהכריע אצלו היה ענין ״כיבוד אב״, הרי זה מוכיח בבירור על ענוה וזריזות, על אי חיפוש תירוצים למה לא לקיים את שליחות אביו, אלא אדרבה, עשה זאת גם בזריזות ולא בעצלות, כי כך ציווה לו אביו.

לסיום, מעשה ברבי סלמאן מוצפי- כתב רש"י אם תכבד יאריכון ימיך, ואם לאו יקצרון. מעשה באדם שהסתכסך עם הוריו בגלל מריבה משפחתית וחדל לדבר עימהם. הגיעו הדברים לידי כך שכאשר היה עובר לפני ביתם לא סר לבקרם וגם כשנפגש עימהם בשבת התעלם מהם ולא ברכם לשלום.

נודע הדבר לצדיק רבי סלמאן מוצפי זצ"ל ובא אליו להוכיחו על כך והלה התעלם מתוכחתו והמשיך להקשות את ליבו. כאשר החמיר המצב הלך שוב הצדיק והכין דפים ובהם קטעי מוסר מהספרים "ראשית חכמה" ו"שבט מוסר" העוסקים ברוממות וחשיבות מצות כיבוד אב ואם ואמר לו אם אינך שומע לי שמע נא לדברי גדולי ישראל! התבונן וראה כי כיבוד אב ואם הוא דיבור מעשרת הדברות הקודם אף לזכור את יום השבת לקדשו וכו' ועוד כהנה דברי כיבושין, והלה נשאר בקשיות ערפו.

הוסיף ואמר לו: הבורא כתב "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" מכלל הן אתה שומע לאו כשלא מכבדים מתקצרים הימים, ראה מה עונשו של העובר על מצוה זו!

דע לך שאין עונשין אלא אם כן מזהירים, הנה הוזהרת ראה לתקן דרכיך תוך שלושה ימים. לאחר שלשה ימים בא אליו שוב הצדיק והלה היה מוכר בחנותו וכיון שהיו שם הרבה קונים לא רצה להוכיחו ברבים, אמר אלך ואחזור בעוד זמן קט לאחר רבע שעה חזר והנה ראה דבר מוזר אמבולנס עוזב את המקום בצפירה בהולה כשנושא בתוכו את אותו האיש ללא רוח חיים.

תמו ימי השבעה ואחד ממקרובי הנפטר ראהו בחלום עומד עירום בלא לבוש ועשרת הדיברות בידיו והוא משליכם לארץ ורומסם. התעורר בבהלה ובא לפני הצדיק לספר את אשר ראה. הזמין הרב את חבירו הצדיק רבי נסים זצ"ל וסח לו את כל המעשה בשמוע זאת הזדעזע ושאלו מנין היה לך העוז לומר כך?

השיבו ואמר חשתי כאילו הדברים הושמו בפי. חשתי שקיצו קרב בגין מעשהו וביקשתי להצילו. התחננתי לפניו שיחוס על נפשו ויצילה מרדת שחת, עתה תמה אני על שלא היתה מיתתו כפרתו ומבקש הוא תיקון לנפשו.

ישבו שני הצדיקים ועימהם עוד שמונה איש ועשו לו תיקון לנשמתו. לאחר פטירתו של רבי סלמאן פירסם הצדיק הגאון רבי נסים זצ"ל את המעשה ואמר שמצוה לפרסמו ברבים "עולמו של צדיק"

 

פרשת ויגש

יהודה ויוסף – משיח בן דוד ומשיח בן יוסף

כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו [ארשת שפתינו שלזינגר]

"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני וגו׳״. חכמינו ז״ל דרשו כאן במדרש (בראשית רבה צג, ב) על פגישת יהודה ויוסף את הפסוקים (תהילים מח, ה־ז): ׳״כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו, המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו, רעדה אחזתם שם חיל כיולדה׳. ׳כי הנה המלכים נועדו׳ – זה יהודה ויוסף. ׳עברו יחדיו׳ – זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה. ׳המה ראו כן תמהו׳ – ויתמהו האנשים איש אל רעהו. ׳נבהלו נחפזו׳ – ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. ׳רעדה אחזתם שם׳ – אלו השבטים, אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו, יאה למלך מדיין עם מלך״. ולבאר דברי חז׳׳ל אלו ראיתי מהגר״פ פרידמן שליט״א דברים נכוחים.

ידוע מה שביאר השר שלום מבעלזא זי׳׳ע כי הפגישה בין יהודה ליוסף היא בעצם רמז על שני המשיחים, משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. ולהלן נבאר את הדברים העמוקים הללו.

דהנה כאשר נתבונן היטב בענין ירידת יעקב ושבעים נפש לגלות מצרים, נראה ששני השבטים הללו יהודה ויוסף היה להם תפקיד ראשי ומרכזי בגרימת הירידה למצרים, ועליהם סובב והולך כל ענין גלות מצרים.

יוסף הוא הרי היה זה שנמכר למצרים, ובסיבתו ירדו יעקב ושבעים נפש למצרים, וכמו שאמר יוסף לאחיו (בראשית מה, ט) ״מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו, כה אמר בנך יוסף, שמני אלוקים לאדון לכל מצרים, רדה אלי אל תעמוד״, ואמרו חז״ל (שבת י, ע"ב): ״שבשביל משקל שני סלעים מילת [של כתונת הפסים] שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים״.

גם יהודה היה גורם גדול לירידת יעקב למצרים, שהרי הוא היה זה אשר יעץ לשבטים למכור את יוסף, וכנאמר: ״ויאמר יהודה אל אחיו, מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו, לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו, כי אחינו בשרינו הוא, וישמעו אחיו״ (בראשית לז, כו – כז).

עד כמה גדולה היתה השפעתו של יהודה על אחיו בענין המכירה, נוכל ללמוד ממה שכתוב (שם לח, א): ״ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו" ופירש רש״י ז׳׳ל: ״שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו: אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו (אל אביו) היינו שומעים לך״. הרי לנו שהוא היה העיקרי בעצת מכירת יוסף.

בזה נוכל להבין למה דוקא יהודה נכנס כל כך בעובי הקורה, ונטל על עצמו בחריפות את התפקיד להיות ערב ליעקב שיחזיר אליו את בנימין, וכמו שאמר (שם מג, ט) ״אנכי אערבנו מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך, וחטאתי לך כל הימים״. כי מאחר והוא היה זה שיעץ לאחיו למכור את יוסף, וכתוצאה מכך ירדו השבטים למצרים לחפש את יוסף וכמו שפירש רש״י (שם מב, ג): ״וירדו אחי יוסף ולא כתב בני יעקב, מלמד שהיו מתחרטים במכירתו ונתנו ליבם להתנהג עמו באחוה ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם״.

ומכיון שכך, הרגיש יהודה את האחריות הראשונה להיות ערב לנער יותר מכל אחד אחר מן השבטים, כי על ידי שירדו השבטים למצרים נסתבב הדבר שנצטוו להביא את בנימין למצרים, נמצא שיהודה הוא שגרם לכך שגם בנימין בנוסף ליוסף יצטרך לרדת מצריימה. ולכן דוקא הוא נכנס לעובי הקורה להיות ערב להחזיר את בנימין.

וזהו שרמז בגודל כאבו: ״אנכי אערבנו מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך, וחטאתי לך כל הימים״.

הזכיר כאן כפל לשון: ״אנכי אערבנו [יוסף] מידי תבקשנו [בנימין], אם לא הביאותיו אליך [יוסף] והצגתיו לפניך [בנימין] וחטאתי לך כל הימים״, שהרי לא רק שגרמתי למכירת יוסף, אלא שעל ידי כך יצא שגם בנימין ירד למצרים.

גם בפרשתינו אנו לומדים על הקשר שבין יהודה ליוסף והירידה למצרים. כאשר יעקב אבינו התכונן לירידה למצרים, שלח את יהודה לפניו אל יוסף למצרים, וכמו שכתוב (שם מו, כח): ״ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה״, הרי זה כאילו נאמר במפורש כי לא תיתכן ירידה למצרים בלי קשר הדוק בין יהודה ליוסף.

אך גם אם נעיין היטב במהלך הדברים, נמצא שלא רק בגורם הירידה למצרים היה קשר בין יהודה ליוסף, אלא גם בגורם ליציאת ישראל ממצרים יש קשר בולט בין שני השבטים הללו, כי שניהם, גם יהודה וגם יוסף, גרמו לקריעת ים סוף וכמבואר במדרש (ילקוט תהילים סימן תתעג): ״הים ראה וינס – ראה ארונו של יוסף יורד לים, אמר הקב״ה ינוס מפני הנס שנאמר ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה״.

כמו כן שבט יהודה היה הראשון שקפץ לתוך הים ובזכותם נקרע הים וכמובא בגמרא (סוטה לז, ע"א): ״כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה … ועליו מפורש בקבלה (תהילים סט, ב) הושיענו אלוקים כי באו מים עד נפש…

באותה שעה היה משה מאריך בתפילה, אמר לו הקב״ה: ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפילה … דבר אל בני ישראל ויסעו, ואתה הרם את מטך ונטה את ידך וגו'. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל, שנאמר: "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו", מה טעם היתה יהודה לקדשו וישראל ממשלותיו, משום דהים ראה וינס״.

ואם תשאל למה באמת כך סיבב הקב״ה שדוקא שני השבטים הללו יהודה ויוסף, הם יהיו אלה שבמרכז הענינים יותר משאר השבטים. כתב האר״י ז׳׳ל בספר ״ליקוטי תורה״ (פרשת כי תצא) על דברי חז״ל במדרש (בראשית רבה ב, ד): ״והארץ היתה תוהו – זה גלות בבל … ובוהו – זה גלות מדי … וחושך – זה גלות יון … על פני תהום – זה גלות ממלכת הרשעה … ורוח אלוקים מרחפת – זה רוחו של מלך המשיח״.

ויש לתמוה למה לא הזכירו חז״ל גם את גלות מצרים שהיתה גדולה וקשה מכולם? וביאר האר״י ז״ל: ״אלא הארבע גלויות היו נגד ארבע אותיות הויה, וגלות מצרים הוא נגד קוצו של י׳ שהוא שקול ככולם ויותר מהם, ולכן הוזכר כמה פעמים ולא הוזכר בכללם, כי הוא בחינה גדולה מהם״.

ומבואר מדבריו כי כל הארבע גלויות אינן אלא גלויות פרטיות שכל אחת מהן כנגד אות אחת משם הויה. ואילו גלות מצרים היתה גלות כללית אשר כללה בתוכה את כל הארבע גלויות. וכך רמז החיד״א זצ׳׳ל בפסוק (שמות א, א): ״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה״ – באי״ם נוטריקון ב׳בל, א׳דום, י׳ון, מידי – לרמז שכל הארבע גלויות היו כלולות בגלות מצרים.

וזה מה שנזכר בפרשת וארא ארבע לשונות של גאולה: ״והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי״. וחכמינו ז״ל תיקנו בגלל זה לשתות ארבע כוסות יין בליל פסח. ולכאורה יש להבין, שהרי לא היו כאן ארבע גאולות, אלא גאולה אחת גדולה, ואם כן למה ארבע כוסות? אך לפי האמור הענין מבואר היטב, דמכיון שגלות מצרים כללה בתוכה את כל הגלויות, אם כן גאולת מצרים כללה גם את הארבע גלויות, ולכן נזכרו ארבע לשונות של גאולה, כי באמת היו שם ארבע גאולות מארבע גלויות וכמו שנתבאר.

נמצא, שמזה שיצאו ישראל ממצרים שכללה את כל הארבע גלויות, יש כבר רמז על כל הגאולות העתידיות להיות בישראל עד הגאולה העתידה ועד בכלל. וזהו מה שאמרו חז״ל: (ראש השנה יא, ע"א): ״בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל״.

וכן אמר הנביא (מיכה ז, טו): ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". וכמו שהקב״ה הוציא את ישראל ממצרים שכללה את כל הגלויות שהיו לישראל, כך יוציאנו מעבדות לחירות מן הגלות האחרונה.

ידוע הדבר שלעתיד לבוא בגאולה העתידה, יקומו שני משיחים לישראל (וכמבואר בגמרא סוכה נב, ע"א), הלא הם משיח בן יוסף הבא משבט יוסף, ומשיח בן דוד הבא משבט יהודה. בזה נבין את עומק מחשבתו של השם יתברך שסיבב שדוקא יוסף ויהודה יהיו במרכז הענין של ירידת ישראל למצרים ויציאתם משם, כי היות שגלות וגאולת מצרים כוללת בתוכן גם את הגאולה העתידה שאז עתידים ישראל להגאל על ידי שני המשיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, לכן סיבב הקב״ה שדוקא שני אלו יהיו הגורם לירידת ישראל למצרים וליציאתם משם.

זהו שאמרו חז״ל במדרש על הפסוק ״ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו׳״ – ״כי הנה המלכים נועדו״ – זה יהודה ויוסף, אין כאן פגישה מקרית בין יהודה ליוסף, אלא ״הנה המלכים נועדו״ – שני מלכי המשיח נועדים כאן יחדיו, שהרי כל הענין של מכירת יוסף על ידי יהודה, תכליתה להביא לפגישה הגדולה שבין יהודה ויוסף. כאן מתחיל להתגלות עומק מחשבתו יתברך שמו להוריד את ישראל למצרים ולהוציאם משם כדי לעשות הכנה בזה לכל הגאולות העתידות עד הגאולה האחרונה על ידי שני המשיחים. ולכן דוקא ליהודה וליוסף נאה ויאה להיות במרכז הענינים של הירידה לגלות מצרים, והם אלו אשר בזכותם נקרע הים לישראל.

מה יעקב אבינו עושה? ״ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה״ וכפי שביאר בספר הקדוש ״בני יששכר״ (כסלו טבת מאמר ב׳ סימן כה) שעשה יחוד בין ב׳ המשיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, גשנ״ה בגימטרייא משי״ח, לרמז על הגאולה העתידה שהיא פועל יוצא מן הגאולה במצרים, וכמו שנתבאר.

 

פרשת ויגש

הבנה מחודשת במהלך של מכירת יוסף

יוסף ואחיו – דין המכירה [לב שלום]

"ולא יכלו אחיו לענות אותו בי נבהלו מפניו" (בראשית מה, ג).

וברש״י: מפני הבושה. ובמדרש תנחומא איתא (תנחומא ויגש, ה):

"אמר להם יוסף לא כך אמרתם אחיו של זה מת, אני קורא אותו והוא בא אצלי, והיה קורא 'יוסף בן יעקב בוא אצלי', והיו מסתכלין בארבע פינות הבית, אמר להם מה אתם מסתכלים? אני יוסף אחיכם! מיד פרחה נשמתם ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. מיד פרחה נשמתם, עשה הקב״ה נס וחזרה נשמתן״ (תנחומא ויגש, ה)

 בפשיטות מבינים, שנתביישו כשראו את יוסף חי לנגד עיניהם, משום דראו שטעו בפסק דינו, ובעוד שחשבהו לרשע ורודף שחייב מיתה ושכל חלומותיו הבל, הנה הכל נתקיים כפי שאמר, ואינו רשע, רק יוסף הצדיק וכו', ומכרוהו על חינם, ועל כן נתביישו מאוד עד שפרחה נשמתן. כך רגילים לפרש הענין, אך הפותח את המדרש ורואה כל הענין יוצא משתומם על הדברים.

וזו לשון המדרש: פרחה נשמתן ולא היו מאמינים בו עד שפרע את עצמו וכו', כיון שהכירוהו בקשו ״להרגו״, ירד מלאך ופזרם בארבע פינות הבית. (תנחומא שם, וכן הוא בילקוט).

והדבר תמוה, כשאמר אני יוסף, ״מיד פרחה נשמתן״ – מרוב בושה, ולאחר שהחזיר להם הקב״ה נשמתן ורואים שהוא יוסף, מבקשים להורגו? והלא רגע קודם לכן פרחה נשמתם מרוב בושה? אתמהה!

עוד קשה, שממשמעות הלשון נראה, שאף ראובן היה בכלל אלו ש״ביקשו להרגו״ מדלא חילקו חז״ל, ואם כן קשה שבעתיים, הרי ראובן עד עתה חלק על אחיו וסבר שאינו חייב מיתה, ועתה כשכבר יוסף עומד לנגד עיניהם, מצטרף עמם להורגו?! ומדוע נשתנתה דעתו?

ועוד צריך להבין, אם אכן כשאמר ״אני יוסף״ ראו שטעו בכל הפסק שחייב מיתה, ועל זה נתביישו, יש לתמוה הרבה, דהנה בתחילה כשבאו למצרים ויוסף הציק להם באמרו "מרגלים אתם" מיד עמדו האחים והתוודו ״אבל אשמים אנחנו״ וגו'. וביאר שם הספורנו, שלא נתחרטו על עיקר המכירה, רק על שהיה להם לחון אותו מתוך רחמנות, והאשימו עצמם שהתנהגו במידת אכזריות כשלא ויתרו לו ולא נשאו פניו, ועל זה באה להם מידה כנגד מידה שמתאכזר עתה המושל עליהם (ספורנו בראשית מב, כא עיין שם)

והנה, אם כשראו אז מתוך דין שמים שהתנהגו עם יוסף לא כשורה, מיד התוודו על מעשיהם ואמרו "אשמים אנחנו״, אם כן קל וחומר עתה כשנתברר להם שטעו לגמרי בכל הפסק, (אם זוהי סיבת הבושה) שהיה להם להתוודות על שמצאו עצמם בחטא גדול זה, ולא מצאנו בשום מקום שהתוודו על מכירת יוסף, רק עלו ליעקב אביהם ובשרוהו על הדבר, והשמחה היתה גדולה וכו', ומה זאת?!

כללם של דברים, שקשה מאוד להבין שהאחים נתביישו מחמת שטעו בפסק דין. חדא, דלמה ביקשו שוב להורגו? ושנית, היתכן שלא מצאנו אחר כך שום רמז במדרשים ובמפרשים שהתוודו ועשו תשובה על מעשיהם, כמו שמצינו שהתוודו על האכזריות, והלא מצינו בתורה שראובן התוודה על מעשה בלהה וכו׳ ועוד כהנה רבות, ועל דבר חמור כזה לא נמצא בתורה שעשו תשובה?

והדברים מוכיחים מתוכם, שלא נתחרטו מעולם על פסק דינם, ואחזוהו לאמת, ולכן גם לאחר שנתגלה יוסף, עוד עמדו בדעתם וביקשו להורגו. אלא שאם כן צריך להבין, על מה איפוא נתביישו עד שפרחה נשמתם?

וכדי להבין היטב ביאור הדבר על נכון, נקדים מה שיסדנו בפרשת וישב על מכירת השבטים, ותחילה נשוב לראות כל הענין בפרשת מקץ, האיך הבינו השבטים מהתנהגותו של יוסף אליהם את חטאם דמשום כך נתוודו, ואחר כך יובן מאוד על מה נתביישו מיוסף.

ענין העלילות של יוסף על אחיו

הנה באמת ראוי להקדים ולשאול, מדוע התעלל יוסף באחיו כל כך, שאמר להם "מרגלים אתם", ודיבר אתם קשות, וטילטלם בלך ושוב, כמבואר בפרשת מקץ, מה ראה על ככה להציק להם? וכי רצה יוסף להתנקם חס ושלום על מה שעשו לו?! ובמפרשים יש ביאורים רבים לדבר, אך בפשט לכאורה הדבר פשוט מאוד.

יוסף נמכר לעבד במצרים, והחרימו האחים שלא לספר ליעקב על הדבר ושיתפו להקב׳׳ה עימהם ואף יוסף ידע מן החרם (שעשאוהו קודם מכירתו כמו שביארנו במקומו) ולכן היה נמנע כל אותן כ״ב שנים מלבשר לאביו שעודנו חי, והנה יוסף רואה את אחיו לפניו, ורוצה להתגלות אליהם, ושיתירו החרם ויספרו ליעקב שעוד יוסף חי, אך ידע יוסף שפסקוהו למיתה, וכמו כל פסק בית דין עד שלא יראו בבירור שטעו – לא ישנו את דעתם, ובודאי אם יאמר להם ״אני יוסף״ יקומו עליו ויהרגוהו כמו שפסקו עליו, ומה יעשה יוסף כדי שישובו האחים מדעתם ויחזרו מן הפסק? התחיל להציק להם, וידע שעל ידי כך יתחילו לפשפש במעשיהם שלא על חינם באים עליהם צרות, ויתלו את הדבר במכירת יוסף, ומתוך כך ישובו לעיין במעשיהם, ואולי יחזרו בהם.

ובאמת פשפשו במעשיהם ונתוודו ואמרו ״אשמים אנחנו״, אך לא התוודו על המכירה עצמה, רק על האכזריות, שהיו צריכים לחון אותו כמו שכתב הספורנו, ולכן המשיך להציק להם והכניס הכסף ואחר כך את הגביע כמו שנבאר, (וכשרואה שמוכרח שוב להציק להם מיד סר לבכות! כי נצטער מאוד על שהוא צריך לצערם).

וכשנתבונן במעשיו של יוסף ובכל הנהגת השבטים, יש לעמוד על כמה הערות.

א) מדוע הכניס יוסף הכסף בשקי האחים? ואמנם ביארנו לעיל (בתחלת הפרשה) בשם הגרי״ז זצ׳׳ל, שרצה שיחזרו למצרים, ולכן הכניס באמתחתם דבר שאינו שלהם, והשבטים כשרואים דבר שאינו שלהם בודאי ישובו למצרים להשיב את הכסף, אך מדוע הכניס דוקא ״כסף״? היה יכול לשום בשקיהם יותר תבואה ממה ששילמו או חפץ אחר, ומדוע דוקא כסף?

וגם תירוץ זה לא יספיק לנו למעשה השני של יוסף, כששם את הגביע באמתחתו של בנימין, מדוע [באותה ההזדמנות] שם באמתחותיהם גם כסף, והרי הגביע לבד כבר סיבה מספקת לשבטי י־ה לשוב מצרימה.

ובאמת כל טענתו של יוסף היתה על הגביע ולא על הכסף, שטען להם ״מה המעשה הזה אשר עשיתם, הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני", וגם השליח טען להם רק על הגביע ולא על הכסף, ואם כן למה הכניס גם את הכסף?

ב) כל מעשיו של ראובן אינם אלא חידה ופליאה, בתחילה כשנתוודו כולם על חוסר הרחמנות, לא נשתתף עמם ראובן בוידוים, מפני שלא נשתתף במכירה, ואדרבה עוד מוכיחם על פניהם ואמר, ״הלא אמרתי אליכם״.

והנה כאשר ראו ״והנה איש צרור כספו בשקו״, או אז, ״ויראו״ משמע, כולם כאחד ואף ראובן בתוכם מתירא, וראובן לא רק שמתירא אלא מרגיש עצמו בתוך הצרה ונחלץ לעזור, וכמו שנראה מהמשך הפסוקים שהכניס ראובן עצמו מיד בעובי הקורה לקחת את בנימין ולהשיבו לאביו, ולא אמר כמקודם ״הלא אמרתי אליכם״ ומדוע שינה הנהגתו בעת צרת מרגלים אתם, מהנהגתו בעת צרת הכסף?

ובאמת ראוי לשאול מדוע ציער יוסף לראובן בשימת הכסף והרי ידע שלא נשתתף עמם במכירה, ומדוע איפוא הכניס גם כסף באמתחת ראובן? (תוספת מר' טל חן: יש לומר שיוסף פחד שאם יספר לשבטים בפתאומיות שהוא יוסף אחיהם, ומרוב בהלה השבטים ימותו, ולכן ביקש לרמוז להם בתחילה ע"י רמז דק שהוא יוסף כדי שזה לא יקרה, ולכן שתל באמתחתם גביע. וציוה את עבדיו :"ואת גביעי גביע הכסף תשים… וגו'". גביעי ר"ת: בית יעקב גליתי- ערוותה ירדתי)

ג) בסוף הענין, כשמצאו הגביע באמתחת בנימין, חזרו כולם ליוסף ועמד יהודה בשם כולם ואמר: "מה נאמר לאדוני ומה נדבר ומה נצטדק האלוקים מצא את עוון עבדיך הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו״ (בראשית מד, טז) ופירש רש״י: "יודעים אנחנו שלא סרחנו, אבל מאת המקום נהיתה להביא לנו זאת, מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו". והיינו על מכירת יוסף כדפירשו המפרשים.

והדבר תמוה, חדא, מדוע כשמצאו הכסף בפעם הראשונה לא הרכינו ראשם ואמרו: ״האלוקים מצא את עוון עבדיך" – מצא בעל חוב מקום לגבות את חובו והננו עבדים לאדוני? והרי לא ידעו מתחילה שיאמר להם אלוקי אביכם נתן לכם מטמון, וכמפורש בפסוק (שם מג, יח): "וייראו האנשים וגו' ויאמרו על דבר הכסף השב באמתחתינו בתחילה אנחנו מובאים להתגולל עלינו ולהתנכל עלינו ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו",

ואם כן כמו שכאן באשמת הגביע קיבלו עליהם דין שמים והסכימו להיות עבדים, כך גם היה צריך להיות בתחילה באשמת הכסף, ומה נשתנה?

וגם אם ניישב תמיהה זו, שעתה גברה הצרה והאשימם להדיא, אך עדיין תמוה מה לראובן בתוכם? הרי לא פשע במכירת יוסף וכמו שהוכיחם מקודם, ואם כן עליו לא שייך הטענה שמצא בעל חוב לגבות את חובו, ומה ראה על ככה עתה להצטרף עמם להיות עבד ליוסף?

חטא מכירת יוסף

ביאור כל הענין נראה בעזרת השם, על פי מה שיסדנו בדברינו בפרשת וישב, שלא חטאו האחים בעצם מה שמכרו את יוסף מפני שהמכירה עצמה נעשתה על פי דין, כמו שכתב הספורנו, ולא חזרו בהם מפסק דינם כלל, וגם לא מצאנו בשום מקום אשמה על השבטים במה שפסקו עליו שהורידוהו מצרימה, ואדרבה, זכות היה להם שנתגלגל למצרים על ידם שמגלגלין זכות על ידי זכאי כמו שהבאנו מהמדרש וה' סיבב כל הענין שיתנהג יוסף כמו שהתנהג ומתוך כך פסקו עליו הפסק (שהיה אמת) וכמו שאמר יוסף בעצמו לאחיו, ״ועתה לא אתם "שלחתם״ אותי הנה כי אם האלוקים״.

אלא שמצאנו שחטא השבטים היה ״על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים״, היינו שלא היה להם לקחת כסף עבור הורדתו למצרים, ומפני שעשוהו דרך מקח ולקחו עליו כסף, ולא נתנהו במתנה נתבעים המה על ״מכירת יוסף״ אך לא על ״הורדתו״ מצרימה! וכמו שאמר יוסף לא אתם ״שלחתם״, ולא אמר "מכרתם״, מאחר שבמעשה המכירה אכן היתה טענה על האחים, ולכן כשנתגלה יוסף אליהם אמר: "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי" וכן משמע ממה שאמרו חז״ל במדרש, ״אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף״ וכו׳ וכן יוסף (במד״ר) אומר ליהודה מדוע מכרתם אחיכם בעשרים כסף וציערת לאביך.

אכן, כבר ביארנו שם בהרחבה, שעל עצם מעשה לקיחת הכסף היו יכולים למצוא התנצלות, והיינו, שעשו כן לפי כבודו שלא ליתנו בבוז כי אם לא יתבעו מעות עבורו, נראה כאילו אינו שוה דבר, וכדומן על פני השדה המופקר לכל, ולכן הוסיף הפסוק לומר ״ואביון בעבור נעלים״ שרק מהנעליים שלקחו עבורו, הוברר גם על הכסף שלקחו, שלא למען כבודו של יוסף לקחוהו, כמבואר בדעת זקנים שכשהעלוהו מן הבור ועמד בחצי הבור פג פחדו מן הנחשים וחזר תוארו להיות יפה כבתחילה, ודרשו עוד דמים לשוויו, ונתפשרו עבור נעליים לכל אחד ואחד.

וכאן אין כל טעם ליקח תוספת זו ולדקדק בשוויו עבור כבודו, וממילא נתבעו על "כלל מכירתו״ כנ״ל, [ואף שאין אנו משיגים מה הרעש אם לאחר שפסקו דינו ולקחו גם מעות עבור זה? אך לשבטים הקדושים לפי מעלתם היה כאן פגם, ונקרא חטא לפי מעלתם],

ונמצא שבמכירת יוסף היו שלושה חלקים: א). קבלת עשרים כסף. ב). לקיחת הנעליים. ג). כיון שירד למצרים באופן זה (ולא במתנה) נחשב משום כך לחטא כל צורת הורדתו למצרים (שלא נעשה באופן הראוי).

כסף ראשון, כסף שני, וגביע

מעתה יבוארו כל התמיהות להפליא, והוא, שיוסף רצה לעוררם על מעשיהם, ושיבואו לחשוב על הדבר שחטאו בו בכל פרט ופרט, ולכן הציק להם בדברים כאלו שיתבוננו איה "המידה כנגד מידה", ובזה יפשפשו וימצאו הפגם במעשיהם ויתעוררו על מעשיהם, ויתירו החרם ויוכל להיראות אל אביו.

לכן בתחילה כשהתאכזר יוסף על אחיו בטענת "מרגלים אתם״, הבינו האחים שהתביעה כלפיהם היא רק על מעשה האכזריות שלא ריחמו על יוסף, ורק על זה התוודו, ואכן ראובן לא התוודה איתם מאחר שנתכון להצילו מידם.

וכששומע יוסף שעדיין לא הגיעו להתוודות על חטא שבכסף המכירה, הכניס את כספם בפי אמתחותיהם, ובזה הבינו שיש טענה על לקיחת העשרים כסף, ועל זה התביעה עליהם, ובאמת כן היה, כשראו את הכסף הראשון הרי ש״ויראו״ כולם גם ראובן שהרי גם הוא קיבל מהכסף (כפי שהוכחנו מהמדרשים בפרשת וישב).

אכן, הגם שנתייראו ממציאת הכסף, בכל זאת עדיין לא נתנו אל ליבם להתוודות על קבלת הכסף מהישמעאלים כיון שמצאו צידוק במעשיהם שלא רצו לתת את יוסף בחינם כדומן על פני השדה, ולכך הוסיף יוסף להטמין את מעותיהם באמתחותיהם בשנית, ובזה נתעוררו על הדבר השני והוא, לקיחת הנעליים.

ואו אז כשראו תיכף הגביע נתעוררו על כלל צורת הורדתו למצרים שנחשב להם בזה חטא כנ״ל, ומיד נתוודו ואמרו, ״מה נאמר לאדוני מה נדבר ומה נצטדק״ וכמו שאמרו חז״ל: מה נאמר לאדוני בכסף ראשון, מה נדבר בכסף שני, ומה נצטדק בגביע, וכו׳ אמר ר׳ יצחק מצא בעל חוב לגבות את חובו (מל״ר צב, ט) כלומר: שהם אומרים מה נצטדק בכסף ראשון וכסף שני, ושעל זה אמרו מצא בעל חוב לגבות את חובו, כנגד הכסף שלקחו במכירה, ולכן קיבלו עליהם מיד דין שמים, שאז נתודע להם על ידי ״המידה כנגד מידה״ כל עומק הטענה במעשיהם.

ומשהבינו זה אמרו, ״הננו עבדים לאדוני״! ואף ראובן עמהם שגם הוא נשתתף במכירה על ידי קבלת הכסף והמנעלים, אך כל זה כאמור טענה על ״מכירתו״ מצרימה, כלומר: הבינו מכל זה כי המה נתבעים מן השמים על כל השתלשלות עניני המכירה, אכן על זה שדנוהו למיתה כדין מורד במלכות יהודה [וכדין ‘מוסר’ וכדין ‘רודף’ שמנשלם מבית יעקב ויהיו בחינת פסולת וכו’], לא הוכח להם מאומה שהם טועים, ואם כן הפסק שפסקו אז עדיין שריר וקיים.

פסק הדין קיים, וביקשו להורגו.

ומעתה יובן אל נכון על מה נתביישו, שהנה רק עתה נתברר להם על ידי הכסף השני והגביע את התביעה שיש עליהם, כי נתבעים המה על זה שלקחו כסף עבור מכירת יוסף לעבד, ומחמת זה נתוודו וקיבלו דין שמים להיות עבדי עולם, ולא בגלל עצם זה שמצאו באמתחתם את הגביע שלכן יהיו עבדי עולם כי למה יהיו עבדי עולם, מחמת גניבת גביע אחד על ידי אחד מהם.

אכן מעצם פסק הדין שעבורו מכרוהו, שהוא פסק דין מות שפסקו עליו כדין מורד במלכות, מזה לא חזרו בהם, וגם לא ראו שום רמז בדברים שקרו להם שהם נתבעים על זה, ויוסף גם לא הצליח להוריד מעליו את פסק דין מוות שפסקו עליו האחים.

ולאחר שראו שהשליט משאיר רק את בנימין לעבד, והם יכולים לעלות אל אביהם בשלום, ראו בבירור שאין הדברים מכוונים לעצם המכירה, שהרי בנימין לא נשתתף כלל במכירה ורק הוא נעשה לעבד, אז "ויגש אליו יהודה״ ודיבר אתו קשות וכו'.

אכן לאחר זמן, מה כשרואה יוסף שאחיו מבקשים להורגו, נודע הוא אליהם ואומר להם "אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה"! ובתוך ההתוודעות הלזו שומעים המה דבר ״אשר מכרתם אותי״, הבינו עכשיו את כל הדברים לאשורם, כי באמת נתבעים המה על דבר עשרים הכסף והנעלים, וכמו שהבינו כל זאת תיכף במה שמצאו את הכסף המושב והגביע, שיש עליהם טענה על דבר הכסף שלקחו, ורואים בעיניהם כי כל זה עשו ליוסף אשר הוא עתה לעיניהם, וממילא תקפתם הבושה, ובושתם היתה כה גדולה לפי דרגתם עד שפרחה נשמתם!

אכן משבא מלאך והחזיר להם נשמתם, עמדו וחשבו, שהרי אין הכי נמי, שחטאו בלקיחת הכסף, אבל בזה שפסקוהו למיתה לא חטאו מאומה, ואדרבה דין אמת פסקו,

וכאן אפילו ראובן הצטרף אליהם, שהרי כל טענת ראובן כלפי האחים היתה שיוסף אינו מתכוין לרודפם ולהרע להם, וכי רק מעשי ילדות ונערות הוא עושה, וכפי שדייק הספורנו על הפסוק ״אל תחטאו בילד״ (בראשית מב, כב. עי״ן שם) אכן עתה כשרואה ראובן את כל אשר עשה יוסף להתגולל עליהם עלילות דברים, בא גם הוא למסקנא שכוונתו לרודפם ולהציק להם, ואם כן קם דינו שהוקבע מאז שחייב הוא מיתה, עד שבא מלאך ופיזרן בארבע כנפות הבית…

והדבר הוא נורא למתבונן שהנה רק עתה פרחה נשמתם מפני הבושה על שמכרו אותו בכסף, אבל פסק דין נשאר פסק דין, והוא מחויב מיתה ואפשר למות וכבר להיות בעולם אחר, ולהתאושש מכל זה במהירות כי צריך לקיים הפסק, והוא פחד נורא!

וממילא תוסר השאלה מדוע לא מצאנו שום וידוי על הדבר לאחר התגלות יוסף?

מפני שכבר נתוודו קודם, באומרם מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק וגו׳, ולא נתחדש להם דבר במה שאמר "אני יוסף", לבד שראוהו בעיניהם וגדלה הבושה!

ואחרי כל זה שבא מלאך ופיזרן שלא נתן להם להורגו, ידעו שאינם צריכים לקיים הפסק ולכן, ניגשו אחיו ויתנשקו עמו!

מסקנה – אוי לו לאדם לאחר המאה ועשרים שיתברר לו שכל חייו וחשבונותיו היו בטעות!

 

פרשת ויגש

שקיעות בתורה בכל מצב

להיות שקוע בתורה בכל מצב [מעין גנים ח”ב]

א. בפרשת ויגש מספרת התורה על התגלות יוסף לאחיו, ועל מה שיוסף אומר להם שיבואו עם יעקב ועם כל בני ביתם לגור במצרים, והוא מבטיח להם שהוא יתן להם את כל צרכם בשפע, כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא. והתורה מסיימת את פרידת יוסף עם אחיו (בראשית מה, כד): "וישלח את אחיו וילכו, ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך".

מה הפירוש "אל תרגזו בדרך"? יש בזה כמה פירושים בדברי חז"ל ובדברי רש״י ושאר מפרשים. ורש״י מפרש בפירושו הראשון, אל תרגזו בדרך, אל תתעסקו בדבר הלכה, שלא תרגז עליכם הדרך. עד כאן לשונו.

ומקור הדברים בגמרא מסכת תענית (י, ע"ב): אל תרגזו בדרך, אמר רבי אלעזר, אמר להם יוסף לאחיו, אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך. מפרש רש״י: שאם יתעסקו בדבר הלכה, יוכלו לתעות בדרך, וזה הכוונה שתרגז עליכם הדרך.

ושואלת הגמרא: איני? והא אמר רבי אלעאי בר ברכיה, שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף שנאמר (מלכים ב' ב, יא): "ויהי המה הולכים הלוך ודבר, והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם", טעמא דאיכא דיבור (בדברי תורה) הא ליכא דיבור, ראויין לישרף.

ופירש רש״י: שנכתב שהלכו ודיברו בדברי תורה, לאשמועינן דאי לאו שהיו הולכין בעומקה של הלכה, לא היו ניצולין. עד כאן לשונו. והכוונה היא שאם לא היו מדברים דברי תורה בדרך, לא היה קורה רק שהרכב אש והסוסי אש הפרידו בין שניהם, אלא גם היו שורפים אותם. ואם כן שואלת הגמרא, אם רואים שכל כך חמור הוא ללכת בדרך ולא לעסוק בדברי תורה, איך יוסף אמר לאחיו, אל תרגזו בדרך, שהכוונה אל תתעסקו בדבר הלכה.

מתרצת הגמרא, הא למיגרס, הא לעיוני. מה שיוסף הזהיר את אחיו שלא לעסוק בדבר הלכה, הכוונה ללמוד בעיון, שזה הכוונה דבר הלכה, (וכמפורש בברכות לא ע"א, שדבר הלכה, היינו הלכה שאינה פסוקה שאדם טרוד בזה), ויוסף חשש שמא מתוך שהם יעיינו בדרך בדבר הלכה, הם יתעו בדרך, ויתעכבו מלהגיע אל יעקב, ובינתיים יעקב יהיה בצער עוד כמה ימים מחמת שהם לא הגיעו ומחמת צערו של יוסף. ולכן אמר להם יוסף שבפעם הזו כשהם הולכים בדרך יזדרזו להגיע מהר אל יעקב לבשרו בשורות טובות, ולא יתעסקו בדבר הלכה בעיון בדרך שמא יתעו בדרך ויתעכבו. אבל ודאי שעליהם ללמוד תורה בגירסא, כי יש קפידא שתלמידי חכמים שהולכים בדרך לא ידברו דברים בטלים אלא דברי תורה. זהו תוכן דברי הגמרא בתענית.

וכאן למדנו את גדולותם הנוראה של השבטים. שהרי לכאורה היה מסתבר שעכשיו שנתגלה להם לראשונה שמושל מצרים זהו יוסף, בודאי יחשבו וידברו כל הדרך על זה, איך שהם מכרוהו לעבד במצרים, ונגד כל הטבע, נעשה יוסף מלך מצרים. וגם ידברו על כל המהלך שנהג עימהם, שהוא העליל עליהם שהם מרגלים, ואת כל ענין הגביע באמתחת בנימין. ואיך שמכל זה רואים שחלומותיו של יוסף היו אמת, והם טעו במכירתו, ובכל היחס שלהם אליו.

ועוד יש להם לדבר על זה, שהם צריכים עתה לעזוב את ארץ כנען ששם גרו אברהם ויצחק, ולבא ולגור בארץ מצרים מקום טומאה. וכידוע כמה טירדות יש לאדם כשעובר דירה אפילו ממקום למקום באותו עיר, מכל שכן מעיר לעיר, ומכל שכן מארץ לארץ.

ועוד הם צריכים לחשוב ולהתיעץ ביניהם איך להודיע ליעקב שיוסף חי, אחרי שהוא התאבל עליו כ"ב שנה, והוא זקן ואי אפשר להודיע לו פתאום שיוסף חי, שלא יבהל מן הבשורה. ומה יסבירו לו אם ישאל אותם: 'אם יוסף חי, מהיכן הבאתם לי את כותונת יוסף טבולה בדם?

אין ספק שיש הרבה מה לדבר בדרך, לא דברים בטלים, אלא דברים חשובים שמצריכים מחשבה מרובה. אבל יוסף ידע והיה ברור לו, שהם לא יעסקו בשום דבר מכל הדברים הללו, וברגע שהם יצאו לדרך, הם מיד ישקיעו את עצמם בעומק העיון בתורה, עד כדי כך, שכולם יחד לא יבחינו להיכן הם הולכים והם יטעו בדרך, ויתעכבו מלבשר ליעקב את הבשורות הטובות שעליהם לבשר לו. ולכן ציוה עליהם שבפעם הזו, לא יתעסקו בדרך בדבר הלכה, שהוא לימוד המצריך עיון רב, שאפשר לטעות בדרך ולא להרגיש, אלא יעסקו רק בגירסא בתורה, כדי שלא יטעו בדרך.

כמה מוסר יש לנו ללמוד מזה, עד כמה אדם צריך לנצל את זמנו, ואת הזמן שהולך או נוסע בדרך כדי לעסוק בתורה, ולא לבזבז את זמנו בדברי הבל ושטות. וכמה יש ללמוד מזה, שאפילו בזמן של טרדות באמת, יש בכוח האדם להסיח דעת מהכל, ולהיות שקוע בלימוד התורה בעיון, עד שלא ירגיש כלל מה קורה סביבו.

המעשה בזוהר

וזו לשון הזוהר הקדוש בפרשת שמות (יז, ע"ב) רבי יוסי יצא לדרך, והיה רבי אחא בר יעקב הולך עמו. בעוד שהיו הולכים, שתק רבי יוסי מדברי תורה, והירהר בדברי העולם, ורבי אחא בר יעקב, הרהר בדברי תורה. ראה רבי יוסי נחש אחד שהיה רודף אחריו. אמר רבי יוסי לרבי אחא בר יעקב: האם אתה רואה את הנחש שרודף אחרי? אמר לו רבי אחא בר יעקב: אני לא רואה אותו. רץ רבי יוסי, והנחש אחריו. נפל רבי יוסי, והדם היה שותת ויורד מחוטמו. שמע רבי יוסי שהיו אומרים: רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם. אמר רבי יוסי: ומה על שעה אחת שהפסקתי מתורה כך, מי שמתיאש ומסיח דעתו מן חתורה לגמרי, על אחת כמה וכמה. פתח ואמר: כי ה׳ אלוהיך ברכך בכל מעשה ידיך, ידע לכתך וגו׳. המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וגו'. נחש ושרף למה הוצרכו כאן? אלא כדי לקחת עונש מישראל, כל זמן שפורשים מעץ החיים (שהוא לימוד התורה) כמו שכתוב כי הוא חייך ואורך ימיך.

בא וראה, אמר רבי חייא, כתוב חושך שבטו שונא בנו וגו', וכתוב אהבתי אתכם אמר ה׳. וכתוב ואת עשיו שנאתי. מהו שנאתי? הוא מה שכתוב חושך שבטו שונא בנו. כלומר, שנאתי אותו, ועל כן חשכתי שבט מהם. כל שכן וכל שכן תלמידי חכמים, שהקב״ה אינו רוצה שיפרשו מעץ החיים אפילו רגע אחד. עד כאן לשון הזוהר הקדוש.

בספר הרב מבריסק ח״א עמוד 394 מסופר:

מן המפורסמות היא שקיעתו המופלגת בעומקה של הלכה בכל עת ובכל מצב. באותם ימי אימה של מלחמת העולם השניה, בהיותו בוורשה המופצצת ע״י הגרמנים, כאשר מסביב ימוטו מוסדי עולם, הגיעה מידת התמדתו ודביקותו בתורה, לשיא הדרה. אחת ממערכותיו בעניני דפנות ומחיצות הסוכה, התחדשה ברעיוניו, בעיצומה של הרעשה כבדה על וורשה הבירה.

כשנסובה לימים השיחה על חידושי תורה אלו, פנה מרן זצ״ל אל בנו הגרי״ד ואמר לו, הזוכר אתה אימתי התחדשו לי חידושי תורה אלו? במקום פלוני, כשנאלצנו להסתתר בעיצומה של הרעשה כבדה.

כל זה דוגמאות איך עסקו רבותינו בתורה בכל כוחם, בבל מצב בחייהם.

ועל זה אמר דוד המלך בתהלים (קיט, קט): "נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי". אף על פי שנפשי היתה בסכנה תמידית הקרובה למיתה, וכאילו החזקתי את נפשי בכפי שלא תפרח ממני, בכל זאת בתוך כל המצב הזה – ותורתך לא שכחתי לעסוק בה.

ב. וכדוגמת זה מצאנו בעוד מקומות, שבכל תוקף הטירדות והסכנות שהיו בהם גדולי ישראל, הם הסיחו דעתם מהכל, ועסקו בתורה בדברים המצריכים עיון רב. לא יאומן כי יסופר, איך הם הצליחו לעשות כך. אבל בשבילינו זה לימוד מוסר, עד כמה צריך לנצל את הזמן בכל מצב, ובודאי שלא לבזבז את הזמן בחינם. ונביא כאן עוד כמה דוגמאות לזה.

בספר שמואל (א׳, פרק יט) מסופר על הניסיונות של שאול להרוג את דוד. עד ששאול שלח מלאכים אל בית דוד לשומרו כדי להמיתו בבוקר. ומיכל הורידה את דוד בעד החלון, ודוד ברח ונמלט משאול. וכתוב שם שדוד ברח באותו לילה אל שמואל, והוא סיפר לו מה שעשה לו שאול, והפסוק שם אומר (פסוק יח) וילך הוא ושמואל וישב בניות. ויוגד לשאול לאמר הנה דוד בניות ברמה. ושאול שלח שליחים לקחת את דוד, וכולם זכו לנבואה שגרמה להם התפשטות הגשמיות, ולא יכלו לקחת את דוד. עד ששאול בעצמו הלך שם, וגם עליו שרתה נבואה.

אין לנו מושג מה הרגיש דוד באותו לילה שברח לשמואל, כאשר הוא נרדף על נפשו מהמלך שיש לו אפשרויות רבות מאוד ללכוד אותו. אבל דבר אחד ברור, כאשר אדם נרדף על נפשו, הוא טרוד ומבוהל מזה, וחסר לו ביישוב הדעת. ובכל זאת אומרים חז״ל (ילקוט שם רמז קכט): רבי הונא בן רבי יוסי אמר, אותו הלילה שברח דוד מפני שאול, למד משמואל הנביא, מה שאין תלמיד ותיק לומד במאה שנה עד כאן לשונו.

והגמרא בזבחים (נד, ע"ב) כותבת שאחד הדברים שהם ביררו באותו לילה הוא, היכן הוא המקום שצריך לבנות עליו את בית המקדש. ואמרו שם: דרש רבא, מאי דכתיב: "וילך הוא ושמואל וישבו בניות ברמה". וכי מה ענין ניות אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה, ועוסקין בנויו של עולם.

מפרש רש׳׳י, למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה. עד כאן לשונו.

הרי לנו שאפילו בשעה שהיה דוד נרדף על נפשו, וחושש שמא ישלח שאול שליחים אל שמואל לתופשו ולהורגו, וכמו שאירע באמת ששאול שלח אחריו שליחים לתופשו, בכל זאת הוא עסק בתורה במלוא כוח העיון שלו, עד שהשיג בלילה אחד מה שאין תלמיד ותיק יכול להשיג במאה שנה. ושום מצב לא הצליח להזיז אותו מעיון התורה, גם לא מצב של סכנות נפשות.

ונביא כאן מעשה מבעל האמרי אמת מגור, עוד בהיותו בפולין. שפעם הוצרך ליסע ברכבת עם משמשו, מעיר לעיר, ובדרך אירעה תקלה ברכבת, והודיעו שיארך זמן רב עד שתתוקן התקלה, ובינתים יכולים הנוסעים לצאת החוצה לטייל מעט. מרן בעל האמרי אמת יצא מהרכבת והתרחק מעט ממנה, ונעמד תחת עץ עם גמרא, וכך למד ברציפות במשך שש שעות עד שתוקנה התקלה. כשהכריזו שהרכבת נוסעת, הוא לא שמע, עד שמשמשו נגע קלות בידיו, ומיד נכנס לרכבת והמשיך במסע.

איך העבירו כל האנשים את אותם שש שעות, בדברי הבל ושטות. הם נעמדו לראות איך מתקנים את הרכבת, ודיברו על כך שחברת הרכבת אינה אחראית מספיק שתקלות אלו לא יקרו וכדומה. במקום זה, מרן בעל האמרי אמת ניצל את הזמן לעסוק בתורה מתוך הסחת הדעת לכל מה שקורה סביבו.

וסיפר אברך אחד, שפעם נסע עם קבוצת אנשים בלילה מאוחר מהצפון לכיון המרכז, ובאמצע נתקלקל האוטובוס, והזמינו אוטובוס אחר שיקח את כל הנוסעים. כולם היו עיפים וחיכו לאוטובוס השני. ואותו אברך נזכר פתאום מהמעשה הזה של בעל האמרי אמת, ומיד שאל ספר מחברו, והתרחק מעט, ונעמד תחת הפנס של הרחוב שהיה בסמוך, ולמד בקול ברציפות, עד שהגיע האוטובוס השני, והוצרכו לקרוא לו שיבוא ליסוע.

הגאון רבי עובדיה יוסף שהיה מסוגל להתנתק עם ספר ולעבור ניתוח. וכן הגאון רבי אהרון כהן ראש ישיבת חברון ועוד.

הרב מבריסק היה שולח את ילדו לשליחויות ואומר לו קושיא ברמב"ם, ואומר לו 'תחזור עם תירוץ'. כך הרגיל אותו להיות סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה!

על הגר"א וסרמן [?] מספרים שהיה באוניה ועמד ליד המעקה והסתכל לאופק, ואמר לו אדם שעמד לידו – היכן אנחנו? והוא השיב מיידית בשמעתתא ג'… התברר שגרס את השב שמעתתא ושם היה מונח, והלה חשב שהוא מסתכל על הנוף…

אנו אין לנו כזה כוח עיון שנוכל לעסוק בתורה בדרך, הלואי שבעת הלימוד ליד הגמרא הפתוחה נהיה מרוכזים… על כל פנים בדורנו, דור חלש, הקב"ה זימן דרכים רבות לעסוק בתורה בדרך. לכל רכב יש מערכת דיסקים. לכל אדם יש פלאפון חכם או טיפש, שניתן להתקשר לקול הלשון ולשמוע שיעור. כל אחד יכול לקנות נגן בסכום לא גדול ולנצל כל רגע לתורה.

ג. וכך גם מצאנו בתקופת גזירת המן, שהיה מרדכי ותלמידיו מאויימים מהמן שהבטיח להורגם, והם היו בתענית ג׳ ימים, ובכל זאת עסקו בתורה ובתפילה. וכך אמרו חז"ל במדרש (אסתר רבה ט, ד) לאחר שעשה המן את העץ, הלך אצל מרדכי, ומצאו שהיה יושב בבית המדרש והתינוקות יושבים לפניו, ושקים במתניהם ועוסקים בתורה, והיו צועקים ובוכים. ומנה אותם ומצא שם כ״ב אלף תינוקות, והשליך עליהם שלשלאות של ברזל והפקיד עליהם שומרים, ואמר למחר אהרוג אלו התינוקות תחילה, ואחר כך אתלה את מרדכי.

ומה אירע למחרת, מפורש במדרש (שם י, ד): הלך לו המן אצל מרדכי, כיון שהגידו למרדכי שהוא בא, נתירא עד מאוד, והיה יושב ותלמידיו לפניו, אמר להם לתלמידיו: בניי, רוצו והיבדלו מכאן שלא תכוו בגחלתי, שהרי המן הרשע בא להורגני. אמרו: אם תמות, נמות עמך! אמר להם: אם כן נעמוד בתפילה ונפטר מתוך התפילה. וגמרו תפילתם, וישבו ועסקו בהלכות מצות העומר, שהרי אותו היום ט״ז בניסן היה, ובאותו היום היו מקריבים עומר בזמן שבית המקדש היה קיים. בא המן אצלם, אמר להם: במה אתם עוסקים? אמרו לו במצות העומר וכו'. עד כאן לשון המדרש. וכדומה לזה יש גם בגמרא (מגילה טז, ע"א).

והדברים נוראים. כ״ב אלף ילדים היו בצום שלושה ימים, והם שמעו במפורש מהמן שרוצה להורגם ביום השלישי, ובכל זאת הם עסקו בתורה יחד עם מרדכי, תוך כדי התעלמות מכל הסכנה האורבת לפתחם. איך הם היו מסוגלים להתרכז בלימודם? בכל זאת כתוב שהם עשו את זה. הם הסיחו דעת מהכל ועסקו בתורה.

כך גם מצאנו בבב מציעא (פו, ע"א) שרבה בר נחמני מת בגלל אימת המלכות, משום שהלשינו עליו לפני המלך שהוא מבטל י״ב אלף מישראל מעבודה ב׳ חודשים בשנה, חודש בקיץ וחודש בחורף. משום שבחודש תשרי ובחודש ניסן, היו כל ישראל מתקבצים ובאים לשמוע את מה שדורש על החגים, וכשהיו מגיעים שלוחי המלך לגבות מס, הם לא מצאו בבית אף אחד, ולא יכלו לגבות מס. והלך אדם אחד והלשין למלך שזה בגלל הדרשות של רבה בר נחמני, והוא אשם בנזק הזה שנגרם למלכות.

והגמרא מספרת באריכות ששלחו שליח לתפוס אותו, והוא ברח. ולבסוף השליח תפס אותו וסגר אותו בחדר. ביקש רבה רחמים, ונפל קיר החדר, ברח והלך לאגם שיש שם אילנות, והיה יושב על גזע של עץ קצוץ והיה עוסק בתורה. והגמרא מספרת שהגיע זמנו למות ולא יכל מלאך המות להתקרב אליו, משום שהוא לא הפסיק ללמוד. בתוך כך נשב הרוח בין הקנים של האגם, והוא חשב שזה גדוד של פרשים שבא לתופסו, אז הוא הפסיק מלימודו ואמר יהי רצון שתנוח נפשו של אותו האיש ולא ימסר ביד המלכות, ואז הוא נפטר.

גם כאן אי אפשר שלא להתפעל ממצבו של רבה, הוא בורח על נפשו ומתחבא באגם. ומה הוא עושה שם? יושב על גזע עץ כרות, ועוסק בתורה בלי להפסיק, עד כדי כך שמלאך המות לא יכל להתקרב אליו, כי הוא לא הפסיק לעסוק בתורה אפילו רגע אחד. הוא התעלם מכל מצבו האומלל, ועסק בתורה כאילו שיושב ביית המדרש.

ד.

ואם יבא השואל וישאל, איך יתכן להצליח להסיח את הדעת מכל הסכנות שמסביב, ולהיות שקוע רק בתורה? התשובה לזה היא, שזה אפשרי. וכך מצאנו אצל רשעי העולם, שגם במצבי פיקוח נפש וסכנות, הם לא הסיחו דעת מתאוותיהם ורשעותם.

וכך מתבאר מפרשת לך לך (בראשית יד, ה) שכאשר באו ארבעת המלכים להילחם עם חמשת מלכי סדום ועמורה, הם לא הלכו מיד ביציאתם למלחמה להילחם על סדום ועמורה, אלא הם קודם הכו כמה מדינות בדרכם למלחמה. ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, ואת הזוזים בהם, ואת האימים בשוה קריתים. ואת החורי בהררם שעיר, עד איל פארן אשר על המדבר. וישובו ויבואו אל עין משפט היא קדש, ויכו את כל שדה העמלקי, וגם את האמורי היושב בחצצון תמר.

והמדינה הראשונה שנפגעה מארבעת המלכים, היתה עשתרות קרנים, שהיכו שם את הרפאים. והיחיד שנשאר ממדינה זו היה עוג, כמפורש בפרשת דברים (דברים ג, יא) כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים. ופירש רש״י שם: מיתר הרפאים, שהרגו אמרפל וחבריו בעשתרות קרנים, והוא פלט מן המלחמה, שנאמר ויבא הפליט, זהו עוג. עד כאן לשונו. וכן הביא רש״י בפרשת לך לך (בראשית יד, יג) על הפסוק ויבוא הפליט, שלפי פשוטו זהו עוג שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים. וזהו נשאר, שלא הרגוהו אמרפל וחבריו כשהכו את הרפאים בעשתרות קרנים. עד כאן לשונו.

להיכן הלך עוג לאחר שניצל מן המלחמה? כתוב בפרשת לך לך (שם) ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי. עוג שפלט מן המלחמה הגיע מיד לאברהם להגיד לו שלוט נלקח בשבי. מהיכן הוא ידע שלוט נלקח בשבי? משמע שהוא ראה את זה בעיניו.

לפי זה משמע שכך אירע לו. כשהגיעו ארבעת המלכים והיכו את רפאים בעשתרות קרניים, הם לקחו את עוג בשבי עמהם. ואחר כך המשיכו להילחם עם כל האומות שנלחמו עמהם, עם הזוזים והאימים והחורי, ובשדה העמלקי, ועם האמורי, ואחר כך נלחמו עם מלכי סדום ועמורה, ושבו את אנשיהם וגם את לוט ורכושו. ואת כל זה ראה עוג שהיה שבוי אצלם. ואחר כך הצליח עוג לברוח מן השבי. ומיד כשברח מן השבי, הלך לאברהם להגיד לו שהוא עצמו ראה שלוט בן אחיו נלקח בשבי.

ולמה הלך עוג להגיד לאברהם שלוט נלקח בשבי, האם בגלל שהיה חפץ בטובת לוט או בטובת אברהם? מפרש רש״י שם (וכן איתא במדרשים, ובתוספות נידה סא, ע"א דיבור המתחיל זה) שהיה מתכוון שיהרג אברהם במלחמה, וישא את שרה לאישה.

הרי לנו שאפילו אדם כזה, שנלקח בשבי על ידי ארבעת המלכים, וראה את גודל אכזריותם בהריגת אומות שלימות בחינם ואותו השאירו משום מה בחיים, והוא שבוי בידיהם, ובודאי היה ברור לו שאם הוא יברח ויתפסו אותו, לא ירחמו עליו ויהרגו אותו. מכל מקום, בכל זאת, כשהצליח לברוח מן השבי מתוך סכנה גדולה, לא הלך להירגע מכל מה שעבר עליו, אלא כל מחשבותיו היו עסוקות רק בדבר אחד, למילוי תאוותיו לשאת את שרה. הרי ששייך שאדם יסיח דעתו מהמצב הסובב אותו, ויוכל לחשוב ולהתענין בדבר אחר.

וכך מצאנו בספר שופטים (פרק ד) במלחמת ברק עם סיסרא, שכתוב שם (פסוק טו): "ויהם ה׳ את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק, וירד סיסרא מעל המרכבה, וינס ברגליו". וכתיב שם :"וסיסרא נס ברגליו אל אוהל יעל אשת חבר הקיני וגו' ".

ניתן לשער מה היתה הרגשתו של סיסרא, כשראה שכל מחנהו נפל, והוא צריך לברוח ברגליו לבד להתחבאות אצל יעל. הוא כל כך פחד, עד שהוא אמר ליעל דבר פשוט: "ויאמר אליה עמוד פתח האוהל (פירש רש״י שם: עמוד, זרזי עצמך בדבר) והיה אם איש יבוא ושאלך ואמר היש פה איש, ואמרת אין".

מסברא היינו אומרים שסיסרא התחבא ורעד מפחד בביתה של יעל. אבל חז"ל ביבמות (קג, ע"א) דרשו על הפסוק בין רגליה כרע נפל שכב וגו', אמר רבי יוחנן, שבע בעילות בעל אותו רשע את יעל באותו היום. והגמרא שם אומרת שיעל לא נהנתה מזה, ואדרבא זה היה רע לה. אלא שהסכימה כדי שיותש כוחו ותוכל להרוג אותו.

מהיכן מצא סיסרא כוח נפשי לבעול שבע בעילות תוך כדי היותו נרדף למות? משמע מזה, ששייך שאדם יסיח דעתו בתוך כדי מצבו המסוכן למילוי תאוותיו.

וכן מצאנו אצל עשיו בפרשת וישלח (בראשית לג, ד) שכאשר נפגש עם יעקב, כתוב "וירוץ עשיו לקראתו ויחבקהו, ויפול על צואריו וישקהו, ויבכו".

ואיתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק לז), כשעבר יעקב לעבור בארץ כנען, בא אליו עשיו מהר שעיר בזעף אף וזמם להורגו. שנאמר "זומם רשע לצדיק וחורק עליו שיניו". אמר עשיו, איני הורג את יעקב אחי בחיצים וקשת, אלא בפי אני הורגו ומוצץ את דמו. שנאמר: "וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו ויפול על צואריו וישקהו ויבכו", אל תהי קורא וישקהו, אלא וישכהו. ונעשה צוארו של יעקב כעצם השן, ועליו הכתוב אומר צוארך כמגדל השן. וקהו שיניו של עשיו. וכיון שראה שלא עלתה בידו תאוותו, התחיל חורק וכועס בשיניו, שנאמר רשע יראה וכעס שיניו יחרוק ונמס. עד כאן.

ובתוך המצב הזה, כתוב מיד אחר כך, "וישא את עיניו וירא את הנשים וגו' ". ואמרו במדרש (מובא בספר תורה שלימה) ארורים הרשעים, שאפילו בעת צרה (שכאבו לו שיניו, והיה בכעס שלא עלה זממו בידו) יצרם מושל עליהם (שהסתכל על נשיו של יעקב). עד כאן. הרי שבתוקף כאביו וצערו, הסיח דעת מזה כדי לספק ליצרו את תאוותיו.

ואם כך הדבר בטומאה, ששייך להסיח דעת מכל הסובב ולהיות שקוע בתאוות וברוע. כל שכן בקדושה, שניתן להסיח דעת מכל הסובב ולהיות שקוע בתורה ובקדושה.

ה.

אף על פי שכל הדברים האלו מלמדים אותנו עד כמה התאמצו הצדיקים להיות שקועים בתורה בכל מצב, אנחנו נשתדל לכל הפחות ללמוד מזה לנצל את זמנינו הפנוי ללימוד התורה, ולא להיגרר אחרי עניני ההבל, שמסיחים דעת מלימוד התורה הקדושה.

בכל יום יש חדשות אחרות בעולם, ואנשים מבזבזים את זמנם לשוחח על אותם חדשות. ובין כך ובין כך הזמן כלה והולך, והחיים נגמרים בשטויות. אשרי מי שמתאמץ לעסוק בתורה, ולהסיח דעת מכל דברי ההבל המבזבזים את זמנם של אנשים, ובונה את עולמו הרוחני,

סיפר הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ״ל, שפעם נסע עם מרן החפץ חיים בחורף ובקור, כדי לפעול איזה ענין עבור כלל ישראל, וכשהגיעו לביתו של מרן החפץ חיים, עייפים ויגעים, הוא עוד לא הספיק להוריד שרוול אחד של המעיל, וכבר ישב מרן החפץ חיים ליד ספר ולמד.

סיפר לנו הגאון רבי שלמה ברעוודה שליט״א, שכאשר היה גר בבני ברק, היה דרכו להתפלל במנין ותיקין בבית הכנסת לדרמן. ופעם לאחר תפילת שבת קודש בבוקר, ללא הודעה מוקדמת, רק נגמרה התפילה, ורצו המתפללים ללכת לביתם, ירד גשם אדיר כמו קצף לבן, מחזה שלא נראה כדוגמתו. וכל המתפללים נעמדו בפתח בית הכנסת, והסתכלו על הגשם הזה, בקריאות התפעלות, ראיתם מה יורד כאן.

אמר הגאון רבי שלמח ברעוודה שליט״א, שהוא עמד והסתכל על כולם. והנה הוא רואה אדם אחד שרצה ללכת לביתו לאחר התפילה, וכשראה שיורד גשם, חזר לאחוריו, לקח גמרא וישב ללמוד, בעוד כולם ממשיכים להסתכל על הגשם. האדם הזה, היה הגאון רבי חיים קניבסקי שליט״א.

אשרי המנצל את זמנו שלא ילך לבטלה, אשרי המנצל את חייו למלאות אותם בתוכן רוחני, ובורח מכל סיפורי ההבל המתחדשים חדשים לבקרים, המבזבזים את חייו של האדם בהבל וריק. יעזרינו השם יתברך למלאות את ימי חיינו בטוב אמיתי וניצחי, ולזכות לכל טוב בזה ובבא.

 

פרשת ויגש

יוסף דואג לאחיו, פרעה דואג לעצמו

מאמר ג׳ נתינה מול לקיחה [מעין גנים ח”א]

א.

בפרשת השבוע מפורש ענין התגלות יוסף אל אחיו, וירידת יעקב ובניו למצרים, ופגישת יעקב עם יוסף לאחר כ״ב שנים שלא ראה אותו.

ולאחר זה, התורה מפרשת באריכות את דברי יוסף שמרגיש צורך להודיע לפרעה מביאת אביו ואחיו למצרים, ואיך שהוא עושה דבר זה. והתורה מאריכה בזה בכמה פסוקים.

וכך כתוב בפסוקים (בראשית מו, לא- לב): "ויאמר יוסף אל אחיו ואל בית אביו, אעלה ואגידה לפרעה, ואומרה אליו, אחי ובית אבי אשר בארץ כנען באו אלי, והאנשים רועי צאן וגו' ". והאנשים רועי צאן וגו' – מפרש רש״י שגם זה מדברי יוסף, שאומר לאחיו שגם את זה אני רוצה להודיע לפרעה. "והאנשים רועי צאן כי אנשי מקנה היו, וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו".

ויוסף מכין אותם לקראת מצב שפרעה ישאל אותם שאלות. "והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם. ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו, בעבור תשבו בארץ גושן, כי תועבת מצרים כל רועה צאן".

ואחר כך התורה מספרת איך יוסף עשה דבר זה בפועל. "ויבוא יוסף ויגד לפרעה ויאמר, אבי ואחי וצאנם ובקרם וכל אשר להם באו מארץ כנען, והנם בארץ גושן. ומקצה אחיו לקח חמישה אנשים ויציגם לפני פרעה" (ומקצה אחיו מפרש רש״י: מן הפחותים שבהם לגבורה, שאין נראים גיבורים, שאם יראה אותם גיבורים יעשה אותם אנשי מלחמתו.

"ויאמר פרעה אל אחיו מה מעשיכם, ויאמרו אל פרעה רועה צאן עבדיך גם אנחנו גם אבותינו. ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען, ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן.

"ויאמר פרעה אל יוסף לאמר, אביך ואחיך באו אליך". וכי לא היה יודע דבר זה, והרי הוא זה שבא לספר דבר זה לפרעה. (ודקדוק זה ראיתי בספר מאור ושמש).

יא) גם יש לדקדק מהו ויאמר פרעה אל יוסף לאמר. מהו לאמר, למי יוסף יאמר דבר זה, הרי פרעה דיבר רק אל יוסף, ולא כתוב שאמר לו להגיד איזה דבר לאחרים, מהו לאמר?

ב

ובביאור הענין נראה לפרש בס״ד, על פי מה שכתב הגר״ש ברעוודה שליט״א בספר ליל שימורים, מאמר השמיעיני את קולך, שתפקיד האדם בעולם הזה הוא להיות תמיד רק נותן ומקריב מעצמו, ולא להיות דורש מאחרים ומצפה לקבל מאחרים. ושם בפרק ה׳ ופרק ז׳ ופרק ט׳ מבואר בארוכה, שהשקפת הגוים היא להיפך, שכל שאיפתם היא כמה שיותר להיות דורש ומקבל, וכמה שיותר לקחת מאחרים, גם כשהם יודעים שלא מגיע להם כלום. ומצד שני לא לתת משלהם כלום לאחרים. (וגם בחיבורינו זה הארכנו בס״ד מעט בזה, לקמן בפרשת מטות מאמר ״כוח הנתינה״ עיין שם.

ועל פי זה נראה לפרש כאן את כל הענין. והיינו שיוסף הבין והכיר את תכונת פרעה שהוא כמו כל הגויים, שמחפש כמה שיותר לקחת ולקבל, ומה שפחות לתת. ולכן הבין שמה שהציע לו פרעה (בראשית מה, יח) "וקחו את אביכם ואת בתיכם ובאו אלי", אינו מחמת הכרת הטוב ליוסף, אלא מחמת חשבון איך להמשיך לקחת ולקבל.

ופרעה עשה חשבון, שאם יוסף שהוא רק אחד מן האחים, הוא כל כך חכם, וכל כך הביא לו תועלת, ופתר את החלומות, ועל ידי זה הציל את כל מצרים מרעב, ומנהל את כל עניני המלכות בכזו הצלחה, והביא לו כל כך הרבה כסף לאוצר המלוכה, כמו שכתוב לקמן (שם מז, יד) "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה", אז אם כך יוסף – מן הסתם גם אחיו הם כך. ואם האחים יגיעו לכאן, בודאי שיביאו לו תועלת גדולה ועצומה להרבות את כבודו ונכסיו עד בלי די. וכדרכם של אנשים מגושמים בעלי תאוה, שאין להם שום גבול לתאוותיהם, וכמה שיהיה להם עושר וכבוד, ירצו עוד ועוד.

והבין יוסף שלכן פרעה אמר לו שיאמר לאחיו שיבואו אליו, והסכים אפילו לתת עגלות ממשלו, כדי שיבואו מה שיותר מהר. והוא מה שכתוב לעיל (שם מה, יט) "ואתה צווית זאת עשו, קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם ולנשיכם ונשאתם או אביכם ובאתם". הכל הוא כדי שיגיעו למצרים, ויעזרו לפרעה בעניני המלכות להגדיל את כבודו ועושרו. כי כל כוונת פרעה הייתה לא להיטיב עמהם, אלא לקבל מהם.

והוא מה שכתוב קודם (שם מה, טז): "והקול נשמע בית פרעה לאמור אחי יוסף באו אליו, וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו". ואין מפורש למה וייטב בעיניהם ביאת אחי יוסף?

אך הפירוש הוא כמו שנתבאר, שהם חשו שהללו אחים מוכשרים, ויוכלו לקבל מהם תועלת גדולה לממלכה המצרית.

וכן כמפורש בברכות (סג, ע"ב) שכל מה שקירבו המצריים את אחי יוסף היה רק לצורך עצמן, וכמו שגילה סופו על תחילתו שאמר ואם ידעת ויש בהם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי.

אבל יוסף, כל מטרתו להביא את אחיו ובית אביו היתה רק כדי להטיב להם ולהקל מעליהם את הרעב הגדול שהיה בארץ כנען. וכמו שאמר לאחים, (שם מה, ה- ז): "כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם, כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ, ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר. וישלחני אלוהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה".

ועוד אמר לאחים לומר ליעקב: "רדה אלי אל תעמוד, וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי אתה ובניך ובני בניך וצאנך ובקרך וכל אשר לך. וכלכלתי אותך שם כי עוד חמש שנים רעב, פן תורש אתה וביתך וכל אשר לך״.

ועל פי זה מובן למה כתוב (שם מה, כז) שיעקב ראה את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו. וכבר עמד על כך רש״י שהרי פרעה שלח את העגלות, כמו שאמר: "קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם ולנשיכם ונשאתם את אביכם ובאתם", וכתיב (פסוק כא): "ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה". ולמה כתוב שיעקב ראה או העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו? (ורש״י מפרש שהכוונה לסימן שמסר להם יוסף במה עסק כשפירש מיעקב – בפרשת עגלה ערופה, וזה הכוונה וירא את העגלות אשר שלח יוסף, הוא ראה את הסימן מעגלה ערופה ששלח לו יוסף.)

אבל לפי מה שנתבאר, הוא מפורש בפשיטות, למה כתוב "אשר שלח יוסף", פרעה אומר ליוסף שיתן לאחיו עגלות שיבואו לארץ מצרים, רק עבור מטרה שיוכלו לקבל מזה האחים תועלת. אבל יוסף שלח את העגלות למטרה, שיהיו קרובים אליו שיוכל לפרנסם ברעב.

ולכן כתוב שיעקב ראה את העגלות אשר שלח יוסף, דהיינו שיעקב ראה אח המטרה שיוסף שלח לו את העגלות, שזה לטובתו. ולא ראה את אותם עגלות ששלח פרעה, שלא רצה כלל את טובת יעקב ובניו, אלא רק את תועלתו האישי.,

נמצא שיש כאן ויכוח נסתר בין יוסף לפרעה. שניהם רוצים שיעקב וכל משפחתו יגיעו למצרים. יוסף רוצה שיגיעו, כדי לתת להם מה שיותר שפע גשמי כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה, ולא יהיו טרודים מהרעב. ופרעה רוצה שיגיעו, כדי לקבל מהם מה שיותר תועלת להגדיל את כבודו ועושרו, ורוצה מהם רק את טובתו האישית, ואין לו שום כוונה להיטיב עמהם.

ג

והנה יוסף בודאי הבין את כוונת פרעה, שרוצה לקבל מאחיו מה שיותר, ושרק בגלל זה כל כך רוצה שאחיו יגיעו למצרים. אבל אם בשעה שפרעה יאמר לו לתת עגלות לאחים כדי שיבואו למצרים, יוסף יגיד לו מיד: דע לך פרעה שלא תהיה לך שום תועלת מהם. יגיד לו פרעה, אם כן שישארו בארץ כנען, כי אין לי שום ענין לפרנס את אחיך בחינם. ולכן יוסף שותק כל הזמן, עד שכולם הגיעו למצרים.

אבל אחרי שכולם מגיעים למצרים, מבין יוסף שפרעה יקרא להם ויתחיל לשאול אותם מה מעשיכם, כדי להתחיל לקבל מהם תועלת. ויוסף רוצה להודיע לפרעה שידע שלא יקבל מהם שום תועלת. וכמובן שדבר זה יגרום לפרעה אכזבה גדולה, ולכן צריך לתכנן דבר זה מראש, איך ומה לומר לפרעה כדי שיבין שלא יהיה לו שום תועלת מהם. כי אם יגיד לפרעה במפורש שהאחים לא מעונינים לתרום כלום למדינה, הוא יוכל להגיד ליוסף, תגיד לאחים שיחזרו בחזרה לארץ כנען. אם כן צריך לומר לפרעה ברמז, שלא יהיה לו שום תועלת מהאחים, באופן שלא יכעס.

ולכן יוסף מכין את כולם לזה. ויאמר יוסף אל אחיו ואל בית אביו, אעלה ואגידה לפרעה ואומרה אליו, אחי ובית אבי אשר בארץ כנען באו ״אלי״.

אני רוצה כעת להודיע לפרעה, שאחי ובית אבי אשר בארץ כנען באו רק אלי ולא אליך, כי לך לא תהיה שום תועלת מהם, ורק לי תהיה תועלת מהם, שאוכל לתת להם מה שיותר, ולסייע להם ברעב הגדול.

ואיך אומר לפרעה דבר זה? לא בצורה ברורה, אלא על ידי שאגיד לו, שהאנשים הם רועי צאן כי אנשי מקנה היו, וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו. וכשישמע שאתם אנשי מקנה שזה תועבה למצרים כל רועה צאן, משום שהצאן הוא האלוה של מצרים, ושאינכם יודעים שום מלאכה אחרת, יבין שהפסיד כאן במה שקרא לכם לכאן. אבל מצד שני כבר לא יוכל לשלוח אתכם בחזרה לארץ כנען, כי הרי הוא בעצמו קרא לכם, וגם כבר הבאתם את כל אשר לכם למצרים, ואין לכם שום ענין לשוב לארץ כנען. ועל ידי זה הוא יעזוב אתכם ולא יבקש מכם לעזור לו בעניני המלכות.

ובזה מובן מה שכתוב אעלה ואגידה לפרעה ואומרה אליו, ושאלנו מה כפל הלשון אגידה לפרעה ואומרה אליו? אך הענין מובן על פי מה שכתבו תוספות בגיטין (עא, ע"א. דיבור המתחיל והא), שאמירה היא דוקא בפה, אבל הגדה יוכל להיות גם שלא בפה, כגון בכתב או ברמז.

ולכן אמר יוסף אעלה ואגידה לפרעה, ברמז שאחי ובית אבי באו אלי. ואיך ארמוז לו? על ידי שאומרה אליו. ומה אומר לו? והאנשים רועי צאן כי אנשי מקנה היו מעולם, ואינם יודעים שום מלאכה אחרת. ומלבד זה וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו. וכשישמע פרעה שהביאו את הכל וגם את הצאן והבקר, לא תהיה לפרעה שום ברירה אלא להרחיק את כולם מעליו, כי לא ימצא שום עילה איך להחזיר אותם לארץ כנען, אחרי שהוא עצמו אמר שיבואו לכאן.

וממשיך יוסף ואומר לאחים, והיה כי יקרא לכם פרעה, והרי כבר הודעתי לו שאתם רועי צאן, אלא משום שיוסף הבין שפרעה לא יסכים עם יוסף בשום אופן, כי הרי כל מטרתו כדי לקבל מהם תועלת, ועכשיו יוסף מודיע לו שלא תהיה לו מהם תועלת ולא יקבל מהם כלום, ולזה פרעה לא יסכים בשום אופן. ולכן הבין יוסף שבוודאי פרעה יקרא לאחים ויחקור אותם בעצמו מה מעשיכם, תגידו לי מה אתם יודעים לעשות חוץ מלרעות צאן, אולי יוכל לקבל מהם איזה תועלת.

ולכן אומר יוסף לאחיו, והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם. ואמרתו אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה, גם אנחנו גם אבותינו, בעבור תשבו בארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועה צאן. אומר רש״י וכשתאמרו לו שאין אתם בקיאין במלאכה אחרת ירחיקכם מעליו ויושיבכם שם.

וכך עשה יוסף. ויבוא יוסף ויגד לפרעה ויאמר, הגדה הוא ברמז, הוא רוצה לרמוז לפרעה שלא יקבל כלום מאחיו, והוא עושה דבר זה על ידי אמירה, ויאמר אל פרעה אבי ואחי וצאנם ובקרם וכל אשר להם באו מארץ כנען והנם בארץ גושן. הוא מספר לפרעה שהם הביאו גם את צאנם ובקרם, שזה תועבה למצרים, ושהם כבר באו גושן, ולא בסמוך לפרעה.

אבל בפועל לא הצליח יוסף לומר בעצמו לפרעה שהאנשים רועי צאן, כמו שרצה בהתחלה, כי פחד מפרעה שיגיד לו למה לא אמרת לי דבר זה מתחילה, ואז לא הייתי מביא אותם לכאן. לכן הוא העדיף שהאחים יספרו דבר זה בעצמם לפרעה.

וכיון שיוסף ידע שפרעה יתחיל לחקור את האחים מה מעשיהם, וגם אם יגידו לו שאינם יודעים כלום, אם הוא יראה שהם גיבורים, הוא יעשה אותם מאנשי מלחמתו, לכן ומקצה אחיו לקח חמישה אנשים ויציגם לפני פרעה. ומפרש רש״י שלכתחילה לקח מן הפחותים שבהם לגבורה, שאינם נראים גיבורים, שאם יראה אותם גיבורים יעשה אותם אנשי מלחמתו.

ופרעה רואה חמישה מאחי יוסף הנראים חלשים, והוא שואל אותם מה מעשיכם. כלומר מה תוכלו לתרום למדינה שלנו. ויאמרו אל פרעה רועה צאן עבדיך גם אנחנו גם אבותינו. ואין אנו יודעים כלום חוץ מלרעות כאן. ועוד הוסיפו לומר, ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, אין לך להקפיד שאין לנו מה לתרום למצרים, כי באנו כאן רק לגור תקופה קצרה, ואחר כך נחזור בחזרה לארץ כנען, כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך, כי כבד הרעב בארץ כנען. והם מבקשים ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן.

וכשרואה פרעה שלא יקבל שום תועלת מהאחים, הוא מבין שיוסף ידע את זה, ובכל זאת לא סיפר לו, משום שיוסף רצה שיגיעו למצרים, כדי שיהיו קרובים אליו והוא יפרנס אותם. ואם כן רק ליוסף יש תועלת מהם, ולא לפרעה.

ולכן כתוב, ויאמר פרעה אל יוסף לאמר אביך ואחיך באו ״אליך״. עכשיו אני רואה ומבין שאביך ואחיך באו רק אליך ולא אלי, כי לי אין שום תועלת מהם. לכן אומר לו פרעה, ארץ מצרים לפניך היא, וזכותך להושיבם בכל מקום, ולכן במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך. אבל אני מציע, ישבו בארץ גושן. שהוא מקום רחוק, כדי שלא יכעיסו את אנשי מצרים השונאים את רועי הצאן.

ומוסיף פרעה ואם ידעת ויש בם אנשי חיל, מפרש רש״י בקיאין באומנותן לרעות צאן, ושמתם שרי מקנה על אשר לי, מפרש רש״י על צאן שלי. כדי שלכל הפחות אוכל לקבל משהו מהם.

ולכן כתוב ויאמר פרעה אל יוסף לאמר אביך ואחיך באו אליך. מהו "לאמר", אלא אמר ליוסף תודיע לאחים, שאני לא מרוצה שהם באו רק אליך ולא אלי, ולא תהיה לי שום תועלת מהם. כדי שיעשו כל מאמץ לתת ולתרום מעצמם למצרים.

והתורה האריכה בכל פרשה זו, כדי לגלות לנו שכל מטרת פרעה בהבאת אחי יוסף למצרים, היא רק עבור תועלתו האישית. ושכל מטרת יוסף בהבאת משפחתו למצרים, היא רק כדי לתת ולהעניק להם. וללמדינו מה דרך הגויים ומהו דרך עם ישראל, ושכל אחד מישראל יאמץ יסוד זה לעצמו להיות תמיד רק מהנותנים לאחרים, ולעולם לא לחפש להיות מהמקבלים, שזוהי תפארת עם ישראל לתת תמיד משלהם לאחרים.

 

פרשת ויגש

מאמצי יוסף לשמור על רוחניות אחיו במצרים

יוסף אומר לאביו- וישבת בארץ גושן קרוב אלי. והרי ארץ גושן אינה קרובה לממלכה?

פרעה מבקש שיבואו הם ובתיהם ולא מזכיר הצאן ואילו יוסף אומר וצאנכם?

הם מביאים את צאנם. יוסף אומר שיאמר לפרעה שאחיו הביאו את צאנם. ומזכיר שאם ישאלם פרעה מה מעשיהם תאמרו לו שאתם אנשי מקנה מדורות. מדוע צריך פירוט כה רב, אנשי מקנה אנו מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו וכו' ועוד שמוסיפים שבאו בשביל הצאן כי אין מרעה בארצם.

"כי תועבת מצרים כל רועה צאן". מצרים עבדו לטלה. לכן יצאו בני ישראל בחודש ניסן שזה הזמן שבו שולט מזל טלה. המצרי אינו סובל את רועה הצאן, מפני שהרועה בז לצאן, שרואה את האלוה של מצרים בקלונו ובסרחונו. לכן פרעה לא אומר להביא את הצאן.

אך יוסף שואף לשמור על קדושת אחיו בארץ מצרים. הוא רוצה להרחיקם מהשלטון והשררה המצרית המסואבים והמקלקלים. לכן אמר היו קרובים אלי בארץ גושן הגם שהיא פיזית – רחוקה, אך היא באמת קרובה אלי רוחנית.

ולכן אמר להם שיאמרו לפרעה שאינם יכולים להתנתק מהצאן ולכן הביאו את צאנם. ובכך יבטיח את הריחוק שלהם מתרבות מצרים.

יוסף מבקש מפרעה שיראה באחיו מומחים ברעיית הצאן, שירעו את צאנו. הוא מגיש מקצה אחיו. כדי שפרעה לא יתלהב ולא ירצה לקרבם ולתת להם משרות שיכניסו אותם לקרבת הגוי והשררה שיש חשש שיתקלקלו.

ולכן כשיוסף הביא את אפרים ומנשה, סבר יוסף שדרגת מנשה גדולה יותר שאף שהוא בארמון המלוכה בכל זאת שומר על צדקו, אך יעקב אביו העמידו על כך שעדיף הוא אפרים שלא מתנסה בניסיונות שיש בארמון המלוכה ועובד קונו בדביקות.

פעם אמרו לחתם סופר שנפוליאון נתן אמנציפציה ליהודים וכעת יהיה שיויון זכוית. החתם סופר בכה, שיותר יש לדאוג לקרבת הגוי וחיבוקו מאשר משנאתו ורדיפתו.

ולכן הרדיפות אחר בני ישראל החלו דוקא כאשר ותמלא הארץ אותם – בתי תיאטראות נתמלאו מהם. החלו דומים לגוי ותרבותו. ואף עם לבושם שלא שינוהו – מילאו בתי תיאטראות שלהם ובכן היה לקוצים בעיניהם ואמרו הבה נתחכמה לו.

עם ישראל כשמן – איני מתחבר לגוי ולמים.

בהמשך קנה יוסף את כל מצרים ועשה נדידת אוכלוסים. הוא דאג בזה לאחיו שהסתכלו עליהם כעל עולים חדשים. ואז יוסף עושה נדידת אוכלוסים כדי שאחיו לא יחושו כנחותים. הייתה כאן עוד כוונה – שלא ירגישו האחים בעליונותם של מצרים, וינסו למצוא חן בעיניהם, ולכן הפך את כולם לנוודים ובכך לא ייבקשו להידמות לגויים.

ספר בראשית פרק מז

(כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה.

(כא) וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ.

(כב) רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם.

(כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה.

(כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם.

(כה) וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה.

(כו) וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה.

(כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.

למה הכניס את הענין של "וישב ישראל" בסמיכות לנדידת האוכלוסין? אלא כאמור, עניינו היה שבני ישראל יוכלו לישב בשלוה בארץ גושן ללא שאיפה להידמות לגוי, שהנה כעת גם הגוי הוא כעולה חדש שאין מה לחפש להיות דומה לו או לחוש שפל לעומתו.

רק אדמת הכהנים לא קנה. מדוע? [אמנם מובא במדרש שאשת פוטיפר הביאה לובן ביצה להעליל על יוסף, והכהנים הכומרים ידעו שיש לבדוק באור, שלובן ביצה מתלבן ושכבת זרע מתייבשת, ומצאו שאכן היה זה לובן ביצה, והם ניקוהו מהחשד, ולכן הכיר להם טובה].

אלא עם ישראל אמורים להיות כאן במשך שנים, חייבים שתהיה אפשרות לחלק מהעם ללמוד תורה וללמדה לעם. בכך שנתן פריווילגיה מיוחדת לכהנים הבטיח ששבט לוי לא ישועבד וכך תישמר רוחניות העם. שוב למדנו על השתדלותו של יוסף לשמור רוחניות אחיו והדורות הבאים.

 

(בראשית כח, מו) "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה".

ופירוש רש״י: ״לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה״.

ולכאורה צריך להבין: א. למה מכל ירידת יעקב ובניו ומשפחותיהם למצרים מזכירה התורה רק את הפרט הזה?

ב. מהי הלשון "להורות"?

ג. מפני מה היה צריך לשלוח את יהודה קודם? יגיעו כולם יחדיו גושנה ויקימו בית מדרש?

אלא בספר "לבוש מרדכי" להגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל מובא הסבר נאה: על פי מה דאיתא בגמרא (מגילה ג, ע"ב) כי דין עיר מוקפת חומה נחשב, רק אם בנו את החומה לפני שבנו את העיר, אבל אם בנו את העיר ורק אחר כך את החומה – אין זה נחשב לעיר מוקפת חומה.

ולכאורה מה הנפקא מינה מה קודם למה, הרי יש חומה לעיר, ודי בכך שתיקרא עיר מוקפת חומה ? אלא ההסבר הוא: עיר שישבו בה בלי חומה, היישוב לא תלוי בחומה, וגם אם הוקמה שם אחר כך חומה, החומה היא רק תוספת שמירה. אבל אם קודם הוקמה החומה, אז כל מי שבא לגור שם, זה על דעת החומה – ללא זה אף אחד לא היה מגיע לגור שם, בלי החומה אין זה ישוב כלל.

ואיתא בגמרא (פסחים פז, ע"א) "אמר רבי יוחנן "אני חומה" (שיר השירים ח, י). זו תורה . והשתא יובנו מה שהקשינו בפתח דברינו: יעקב אבינו בא "להורות" לבניו שהתורה אינה רק חומה שמגינה, אלא בלי תורה – בלי בית מדרש אין הישוב נחשב כלל!! לכן שלח מהר את יהודה לפניו להקים בית מדרש לתורה בכדי שיוכל הישוב להיקרא עיר מוקפת חומה – תורה …

הנה אנו רואים עוד מאמץ שנעשה על ידי יעקב לשמר את רוחניות בניו במצרים לדורות.

וכך הקב"ה מעמיד שומרים לעם ישראל שלא יאבדו בין הגוים ויאבדו את רוחניותם:

(מגילה יא, ע"א) במתניתא תנא: לא מאסתים – בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ולא געלתים – בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק, וחשמונאי ובניו, ומתיתיה כהן גדול, לכלותם – בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, להפר בריתי איתם, – בימי פרסיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות, כי אני ה' אלוהיהם – לעתיד לבוא, שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.

המעשה במומר שפנה למושל ואמר לו שהיהודים מתנגדים לגוים, ואף כתוב אצלם "טוב שבגוים הרוג", כך שאם היה להם אפשרות היו הורגים גם אותך! המלך התרתח וביקש מהיהודים תשובות. באותו הזמן היה שם שד"ר ואמר אני אשיב למלך.

אמר לו השד"ר הבט – גם לנו וגם לכם ישנם הרבה מקבילות. לנו יש שבת, וגם לכם יש שבת שלכם. אנו עושים פסח – אתם פסחא, אנו מתפללים גם אתם מתפללים, אנו מאמינים במשה ואף אתם מאמינים בנבי מוסא, עם כל זה לכם יש יתרון גדול עלינו, שאצלכם אם יש חוטא אתם יכולים להרגו בדייניכם, אולם לנו אין כיום סנהדרין ואיננו יכולים להוציא להורג מחללי שבת ושאר עבריינים, וזה שכתוב מה הוא הדבר ה"טוב שבגוים"? שיש לכם ואין לנו? האפשרות שיש לכם לחרוץ דין בעבריין ולקבוע "הרוג"! ומצאו הדברים חן בעיני המושל ורגעה רוחו…

יש לעמוד בפרץ בכל דור כנגד הגוים המבקשים לבטלנו מדתינו, וכפי שעמד יוסף בדורו ודאג לאחיו, כן גדולי ישראל שבכל דור ודור דואגים לדורם ולדורות הבאים על מנת שהרוחניות של ישראל סבא תשתמר לנצח, אמן כן יהי רצון!

 

פרשת ויגש

איזהו בן העולם הבא

בן העולם הבא [לענ”ד]

"ויפג ליבו כי לא האמין להם" (בראשית מה ,כו)

תמוה מאוד לקבל שיעקב חושד שמא השבטים משקרים לו? ועוד למדונו חז"ל שאין אדם משקר ב'מילתא דעבידא לאגלויי' וכאן זו מילתא דעבידא לאגלויי.

ובפרט שמעשה אכזריות ורשע הוא להתל באדם שבנו נעדר כ"ב שנה ולשחוק בו ולומר בנך חי… ויתברר ששיקרוהו, על אחת כמה וכמה כשמדובר בשבטי י-ה שחלילה יהתלו באביהם יעקב חלילה!

ובפרט שהאינטרס שלהם הוא שאין יוסף חי, שכעת יתברר ששיקרוהו כשאמרו שמת, וכי למה ישקרוהו בכגון דא?

לאחר שראה יעקב את העגלות הוא השתכנע 'עוד בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות', מה ראה עתה ששכנעו?

ואם נבאר שסימן מסר לו שעסקו בעגלה ערופה, אז אם כן תחזור השאלה הראשונה – וכי רק סימן חסר לו? ללא זה חשב שמהתלים בו?

הגמרא במסכת תענית (כב, ע"א) אומרת: רבי ברוקא חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט. הוה שכיח אליהו גביה. אמר ליה: איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי? אמר ליה: לא … אדהכי והכי אתו הנך תרי, אתי אמר ליה: הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו. אזל לגבייהו, אמר להו: מאי עובדייכו? אמרו ליה: אינשי בדוחי אנן. מבדחינן עציבי [רש”י: בדוחי – שמחים, ומשמחים בני אדם:] אי נמי כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו טרחינן ועבדינן להו שלמא.

נשאלת השאלה והרי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ומדוע מצא רק את אלו?

מבארים המפרשים שיש גדר של 'חלק לעולם הבא' ויש 'בן העולם הבא'. חלק לעולם הבא זה אדם שמהלך בעולם הבא כאדם שנתנו לו חלק וחדר, ואין לו רשות להיכנס לשאר המלון.

בן העולם הבא זהו אדם שחי כאן ביננו כסולם המוצב ארצה אך ראשו מגיע השמימה. הוא בעולמות עליונים. הוא עם הקב"ה. אינו באמת חי בעולם הזה. אין העולם הזה מענין אותו אלא ככלי המשמש להגיע לעולם הבא. בכל ענייניו הוא שוקל האם הדבר יזכהו בעולם הבא או לא.

הגמרא אומרת שעל הצרות מברכין בעולם הזה 'ברוך דיין האמת', ולעתיד לבוא 'הטוב והמטיב'. והרי לעתיד לבוא לא תהיה כל צרה, ומדוע איפוא יהיה צורך לברך זאת?

מבארים המפרשים שכוונת הגמרא שלעתיד לבוא יברכו על הצרות שהיו כאן בעולם הזה הטוב והמטיב. פירושו שלעתיד לבוא יובן שהכל היה לטובה, כאדם שבכה על שהפסיד את הטיסה, ולאחר מכן התברר לו שהיה זה לטובתו, שהמטוס התרסק.

האנשים הללו הם אנשי שמחים ומשמחים, כיצד ניתן לשמוח ולשמח אדם הלוקה בצרה?

רק אם באמת אתה מרגיש שכל זה באמת לטובה.

כיצד ניתן לחוש כן? רק אם אתה בן העולם הבא. חי את העולם הבא כבר כאן בעולם הזה. אלו היו אותם האנשים. וממילא כשחיים כך הכל לטובה. ניתן לשמוח ולשמח.

 

תוספת מפנינים שמות תשעב:

 מסופר על הרה״ק בעל האוהב ישראל מאפטא זיי׳ע, שהבטיח שאחר פטירתו ירעיש עולמות למעלה להחיש גאולתם של ישראל. ואחר שנלב״ע הגיעה משלחת חסידים לבנו הרה״ק רבי יצחק מאיר מזינקוב זי״ע לשאול מה עם הבטחת אביו? נמנם רבי יצחק מאיר מעט, ואמר לחסידים: אבא בא אלי בעת, ואמר לי: כתוב בתהילים (תהילים מח, י) ״דימנו אלוקים חסדך בקרב היכלך", כשהיינו בעולם הזה דמינו – חשבנו, ׳אלוקים׳ שכל המאורעות העוברים על בני ישראל הם דינים ועונשים, (אלוקים – מדת הדין). אולם, ״חסדך בקרב היכלך" כשעליתי למעלה להיכלך בשמים, ראיתי כי הכל חסדים, ואיך אבקש חס ושלום לבטלם…

 

מעשה היה בזמן הגר"א באדם שהותיר את אשתו עגונה וברח. לאחר עשר שנים הוא שב וסיפר משהו ונתן סימנים על כל שהוא בעלה. האישה פיקפקה. הגם שהוא עמד בכל המבחנים וסיפר את כל הקורות עימהם לפרטי הפרטים, דבר שאדם אחר בשום אופן לא יכל לדעת. שאלו את הגר"א והוא ייעץ לשאול אותו דבר מה. וכן עשו. ביום שישי הראשון לבואו הלכו 'החתן' וחמיו לבית הכנסת ובכניסה השתהה חמיו ואמר לחתן: לך שוב במקומך. החתן החל להסתובב אובד עצות ולא מצליח למצוא מקומו… או אז התברר שהינו שרלטן והוחלט לייסרו עד שהודה שאכן הבעל המושחת שלחו, ומסר לו את כל הפרטים שמסר. שאלו את הגר"א מהיכן ידע שהחתן האמיתי לא מסר גם פרט זה – מיקומו בבית הכנסת? השיב הגר"א משום שאדם טמא אין מחשבות קדושה נכנסות בראשו, והוא יחשוב על הכל אך לא על בית הכנסת…

כישעקב לא האמין להם הוא לא האמין שיוסף 'חי' במובן הקדוש של המילה. שיוסף לא מת הוא האמין, שיוסף חי ועובד ה', שהוא 'מושל בכל מצרים' ולא תרבות מצרים 'מושלת בו', לזאת לא יכל להאמין. נער יפה תואר בערוות הארץ, ויכול לה? לא יתכן!

כשראה את העגלות והנה יוסף שולח סימן של קדושה, זוכר את הסוגיא האחרונה שלמדו אחר כ"ב שנה. אין הוא נותן סימן את ארוחת הבוקר האחרונה המשותפת שהייתה להם…

 אין כעת ספק שהוא בקדושתו. אם לא כן הוא היה נותן כל סימן אחר ולא מדברים שבקדושה. מכך מסיק יעקב – עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות.

יוסף הוא בן העולם הבא. הוא חי כאן אך ראשו מגיע השמיימה. בכל מעשה הוא מחשב כיצד הדבר יקרב לעולם הבא. לעשות את רצון ה'.

דרך הנהגה זו למד מיעקב. כשנפגש יעקב עם יוסף קרא קריאת שמע.

מדוע? זהו בן העולם הבא שבכל רגע של קדושה ואף בהנאה הגדולה ביותר שלו הוא מקדיש לריבונו של עולם

אם כן תתעורר שאלה: יוסף הוא בן העולם הבא, אז אם כן מדוע אין יוסף עושה כן?

משום שליוסף יש מצוה של כיבוד אב ואם ובזה עצמו הוא מתדבק בקודשא בריך הוא, כפי שאברהם אבינו עליו השלום ביקש מה' 'אל נא תעבור מעל עבדך' ורץ להכנסת אורחים. לעומת זאת ליעקב אין מצוה במפגש עם יוסף ולכן הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים.

 

פרשת ויגש

התוכחה הקשה ביותר – מיניה וביה

אוי לנו מיום הדין

אני יוסף העוד אבי חי. מה השאלה, הרי כעת אמר לו יהודה שאם אביו יראה שאין הנער עמו ימות, ואם כן ודאי שהוא חי?

ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. מדוע נבהלו ולא ענוהו, והרי התשובה הייתה צריכה להיות כן, אבא חי!

אבא כהן ברדלא אומר אוי לנו מיום הדין כו', ומה יוסף קטנם של שבטים ולא עמדו בתוכחתו ולא יכלו לענות אותו, מה נענה אנו ליום הדין כשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא? וצריך ביאור, היכן ראו כן חז"ל תוכחה? הרי רק שאלם האם אבי חי, הוא לא אמר להם כיצד מכרתוני, הוא לא דיבר עמם קשות?

ועוד מהו כפי מה שהוא?

לאדם קשה לקבל תוכחת. זה מציג אותי בקלוני. זה מראה שאני פגום. חסר. אני מוכן לבקר את עצמי, אך לא שאתה תבקר אותי. מהסיבה הזאת קשה כל כך לאדם להודות בטעות.

דוגמא לכך אנו מוצאים בפרשתינו.

כשאנו מתבוננים בכל הסיפור של יוסף ואחיו מיום שבאו למצרים לשבור אוכל מהפגישה הראשונה ועד שהתגלה להם שהוא יוסף, אנו עומדים משתוממים. איך יתכן שבמשך כל המהלכים האלו, כל המפגשים, כל הדיבורים, כל האירועים המוזרים לכאורה לא העלו על דעתם בשום שלב שאולי הוא יוסף?

והרי כל ההנהגה שהתנהג איתם יוסף אומרת דרשני! נתן אותם כמרגלים, שאל אותם כל כך הרבה שאלות עד שיהודה בעצמו מתפלא כדברי רש"י למה היה לך לשאול כל אלה, בתך היינו מבקשים או אחותנו אתה מבקש?

 ואחרי כן ביקש דוקא לראות את בנימין ואחר כך מעשה הכסף המושב באמתחותיהם, ומעשה הגביע ואיך הגביע נמצא דוקא באמתחת בנימין, וכי מעשה ניסים יש כאן? איך לא הבינו שאולי מדובר כאן באחיהם יוסף שהם בעצמם נזכרים במעשה זה ומודים באשמה "אבל אשמים אנחנו" ואומרים בפיהם שבאו לחפש אותו והנה הם עוד הובאו לאכול איתו בביתו דבר שאיננו מקובל כלל כי כל הבאים לשבור אוכל קונים והולכים לבתיהם. ולא עוד אלא שמושיב אותם לפי סדר לידתם הבכור כבכורו והצעיר כצעירותו ובודאי לא היו תמימים ולא טיפשים לתלות את זה בניחוש של הגביע והוא כל הזמן שואל מה שלום אביכם הזקן – והם לא מבינים מאומה. פלא.

ולא עוד אלא אפילו אחרי שהתגלה אליהם "אני יוסף אחיכם" לא קיבלו דבריו עד שהוכיח להם שהוא מהול. אתמהה.

אלא יש ללמוד מכאן אומר בעל "דגל המוסר", מובא בספר חכמת המצפון: מה שהיה חסר כאן זה לא הכשרון ולא החוכמה אלא חוסר הרצון להבין. עמוק עמוק בתוך תוכם הם לא היו מעונינים להגיע למסקנה כזו שהרי כזו חקירה תוביל אותם לשורש הענין שהם מכרו אותו ושמטרתם היתה שהוא לא ימלוך ולא ימשול עליהם. הנגיעה הזו פעלה בנפשם דק מן הדק והעלימה מעיניהם כל אפשרות להבין מה שלא היו מעונינים להבינו ולכן כל הסימנים לא נקלטו אצלם.

עד כמה קשה לאדם להיווכח בטעותו. לראות שכשל.

וכן כתב גם הגרא"א דסלר ז"ל ("מכתב מאליהו" ח"א) כתוב בפסוק: "השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע" וגו' "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם" (תהלים יט, ב – ד). לכאורה יש לתמוה, אם השמים מספרים והרקיע מגיד והימים מדברים והלילות יחוו דעת איך אפשר שיהיו בני אדם שלא ישמעו ולא ידעו אם כל הבריאה אומרת שירה לפניו? איך אפשר שיהיו מחוסרים אמונה שיאמרו שאינם שומעים כלום?

אלא מעולם לא היה מי שהוא אפיקורס באמת כל מי שכפר ידע בפנים בקרב ליבו שמתעלם הוא מן האמת ומה שטוען שאינו רואה ואינו שומע היינו שאינו רוצה לראות ואינו רוצה לשמוע וזהו מהלך כל האפיקורסות. כל אדם יודע את האמת בלבבו אלא שרצונותיו הרעים מביאים אותו לידי עבירות שאי אפשר לתרצן לעצמו, ופנימיות ליבו דוחפתו ליישב את הסתירה על ידי אפיקורסות.

מעשה היה בימי הגאון רבי יוסף לייב בלאך זצ"ל בעל "שעורי דעת": בעת ששימש כרב בעיר שדובה, בחור אחד מדווניסק תלמיד המכללה בפטרבורג ששמו דודוב, התארח בימי הקיץ בשדובה אצל בעל בית אחד חילוני בדיעות ושמו ישעיה לויטן. בוקר אחד איבד בעל הבית עצמו לדעת, רחנא ליצלן, בעלית הבית בשחטו את עצמו בתער ויזב דמו על ריצפת העליה. אחרי שהובל לקבורה התחילו בכל ערב ליפול חתיכות טיט וסיד מרובעות מהספון בחדרי הבית אשר תחת העליה, מבלי שהיה ניכר שום סדק וחיסרון בספון עצמו. נפילת הטיט והסיד היתה באה ברעש ונשנית כמה פעמים בלילה. כשמוע זאת חביריו של מר לויטן החלו מתקבצים ובאים בכל לילה אל ביתו לשחוק בקלפים ולראות מה זה ועל מה זה, ולמען יהיו בטוחים שלא יכנס שום אדם החדרה סגרו את הדלתות והשגיחו על הדבר בשבע עיניים. אחרי כל הבדיקות הודו כולם בחרדה שאין זה אלא רוח וכוח נעלם אשר על ידה נעשים הדברים המוזרים האלה.

איש נאמן וירא ה' אשר שמו יוסף בלאך עבד במסחרו והיה הסוכן בביתו של מר לויטן הנ"ל ובשליחותו סיפר כל זאת אל הגאון רבי יוסף לייב זצ"ל ואמר שכל הסגולות שחשבו שהן מועילות כבר עשו, בדקו ותיקנו את המזוזות, הליבשו את בני הבית טלית מצויצת. כל אלה לא הועילו והדבר חוזר ונשנה.

וישאל כדת מה לעשות, ויסור מעליו הנגע הזה, השיב הגאון כי איננו יודע סגולות מיוחדות נגד רוחות וכוחות נעלמים ולא יוכל אלא להורות את ההלכה כי מכיון שנשפך דם הנפש על הרצפה ונבלע בה הרי קרשי הרצפה טעונים קבורה ואפשר שזאת הסיבה שקורה להם דברים אלו בבית. מיד הלכו וקיימו בפרהסיא לעיני כל בני העיר והוליכו את קרשי רצפת העליה לבית הקברות ואכן מאותו זמן שב הבית למנוחתו ויהי לפלא בעיני כולם.

כתב הגאון רבי יוסף לייב בלוך בספרו "שעורי דעת" (ח"א שיעור ה') התבוננתי בזה ביחוד במעשה נפלא זה ואף קטני אמונה הוכרחו להודות בכוחות נסתרים וגם הרחוקים באמונה ראו הענין ברור והוכרחו להודות בו. והנה היה אחד מכנופיותיהם אשר התעקש ולא הלך לראות המראה הנפלא הזה ונימוקו עימו, לו אראה ואוכרח להודות בזה, הלא בעמקי שאול אאלץ להטמן… הרי לנו עד היכן הדברים מגיעים!

 

בזה ביאר הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל מובא ב"קובץ הערות" בסופו (סימן א אות י) את איסור התורה "ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" וסיים שם בזו הלשון: כי בדבר שהאדם משוחד לא יוכל להכיר את האמת אם היא נגד רצונותיו והוא כמו שיכור לדבר זה. ואף החכם הגדול ביותר לא תעמוד לו חוכמתו בשעה שהוא שיכור ומעתה אין תימה מהפילוסופים שכפרו בחידוש העולם כי כפי גודל שכלם עוד גדלו יותר ויותר ותאוותיהם להנאות העולם הזה. ושוחד כזה יש בכוחו להטות את דעת האדם ולומר כי שתי פעמים שנים אינן ארבע אלא חמש, ואין כוח בשכל האדם להכיר את האמת וכו' עיין שם באורך.

 

לפי זה יובן מעשה בתנ"ך. דוד נכשל בבת שבע, ונתן הנביא נשלח להוכיחו. הוא מספר לו באריכות משל ארוך על העשיר וההלך שבא אליו וכבשת הרש שנשחטה לצורכו, ודוד מיד חורץ את דינו, ונתן הנביא אמר לו: "אתה האיש".

אנו היינו נפגעים. מה אני ילד, שאתה מספר לי סיפורים? וכי אתה חושב שלא אבין אם תוכיחני בדרך הרגילה? אמור את ששלחך ה', בלי משלים וסיפורים!

אלא אם היה בא נתן הנביא בדרך ישירה ומוכיח את דוד היה דוד מוכיח לו שהוא טועה, ובת שבע ראויה הייתה לו מששת ימי בראשית, ושאוריה לא קרב אצלה כדברי הזוהר, וכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות נותן לאישתו וכו' ועוד אין ספור הצטדקויות. נתן עוקף זאת. הוא מוכיח את דוד על ידי משל. כך אינו מתנגד. תחילה כלל לא מדובר בו. קל לו לשפוט ללא נגיעות. ולכן מיד הודה חטאתי.

אמר להם יוסף אתם טוענים בלהט שיש לחוס על הזקן שאם לא יראה הנער עמנו ימות, אמרו נא לי האם אבא עוד חי לאחר שמכרתם אותי? איך לא חששתם לצער של אבא אז?

התוכחה הזאת נוקבת ויורדת עד התהום. ולכן לא יכלו לענות אותו. הם ידעו שאין להם תשובה לזאת, כי זאת אינה כלל שאלה. הם גם הבינו את הרמז. יתכן ואם היה מוכיחם בגלוי לא היו מקבלים. לכן גם המדרש קורא לזאת תוכחה.

ועיקר התוכחה שמוכיחים אדם היא מיניה וביה. כיצד אתה טוען בלהט שצריך לפעול באופן מסויים, כשבסיטואציה אחרת עשית הפוך? וכפי שהוכיח אליהו את אותו הדייג שאמר שאין לו תבונה ללמוד…

ועל זה אמר אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין. שאז יוכיחו אדם לפי מה שהוא! לא ממישהו אחר. לא קושיות. אלא אתה בעצמך מהוה את הקושיה הגדולה ביותר על עצמך!

המעשה בנצי"ב מוולוז'ין שעשה סעודה בסיימו את ההעמק שאלה על השאילתות.

תוספת: ראה בלק"ט פרשת אחרי מות עמוד קנו על עניין זה, שהמעביר בנו למולך נתבע על כך שלה' הוא נותן בהמות, ואילו למולך הוא נותן את בנו. עיין שם עוד.

המדרש אומר (בראשית רבה (וילנא) פרשה צג, י): אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה … לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ, כא) אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה.

שאלנו מהו כל אחד לפי מה שהוא?

נבאר על פי דוגמא: לפעמים האדם נדרש לתת כסף לצדקה, והוא אומר "אין לי" – כשבאמת הפרוטה אינו מצויה ביותר בכיסו, אך יתבעוהו מדוע כסף למותרות היה לך די, ואילו לצדקה אין לך מספיק?

כשמעירים אדם לשחרית הוא אומר שאין לו כח לקום כל כך מוקדם, ואילו כשיש איזה ריווח כספי בצידו הוא עף מהמיטה כמו מטוס?

מדוע כשאדם נדרש לבוא לשיעור הוא טוען שהוא לא כל כך מבין ולא בשבילו ללמוד, ואילו ל'קורס בחינם' הוא מוצא את הזמן ולמרבה הפלא אפילו מבין?…

זהו "לפי מה שהוא", ידונו האדם על סתירות מיניה וביה שיש בו. לפי מה שהוא.

וזו גם כן הייתה התוכחה שהוכיח ה' את האומות בנותנו להם את בלעם, אם כבר אתם מאמינים בכוחות רוחניים האמינו בנביא האמת!

ובזה אפשר להבין מה שאמרו חז"ל: "אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. יוסף קטנן של שבטים לא יכלו לעמוד בתוכחתו, כשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא על אחת כמה וכמה!" ביאור הדברים: כשאמר להם "אני יוסף" נבהלו האחים משום שהרגישו בנגיעה שלהם שהיא אשר הפריעה להם לראות את האמת ולהבין שהנה יוסף לפניהם, כך כשהקב"ה יוכיח כל אחד לפי מה שהוא כמה טחו עיניו מראות וליבו מהבין דברים פשוטים ובגלל הנגיעה שלו הסתנוור ולא ראה את האמת ומה נדרש ממנו יבוש ויכלם מאותו בירור וזהו עומק הדין.

 

פרשת ויגש

השבטים והכרתם בגזירת השם

רש"י על בראשית מד, יח:

ויגש אליו – דבר באזני אדני. (בראשית רבה) יכנסו דברי באזניך.

 ואל יחר אפך – מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות.

כי כמוך כפרעה – חשוב אתה בעיני כמלך זה פשוטו. ומדרשו סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה פרעה על ידי זקנתי שרה על לילה אחת שעכבה (בראשית רבה). דבר אחר, מה פרעה גוזר ואינו מקיים מבטיח ואינו עושה אף אתה כן, וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו. דבר אחר כי כמוך כפרעה אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך (בראשית רבה). עד כאן.

איך הוא לא חושש לאיים על יוסף?

ועוד, לאחר המילים הקשות והאיומים – כיצד אומר: "ואל יחר אפך בעבדך"?

התשובה היא: יהודה אמר רק "כי כמוך כפרעה". מהיכן ראו כאן חז"ל איומים? היות והוסיף יהודה "ואל יחר אפך בעבדך" – משמע שהיו כאן דיבורים שבאופן טבעי אמורים להרגיז אותך…

יהודה דיבר "פוליטיקלי קורקט" ניסוחים מעודנים שכוללים את הכל – אך במעטפת מעודנת… יהודה תמיד יוכל לטעון שהתכוון "כי כמוך כפרעה" – אתה חשוב בעיני כמלך, אך יש כאן רמז ליוסף – אתה עתיד ללקות כזקנתי שלקה פרעה על ידה. ומהיכן יבין יוסף שזו כוונתו? על זה הוסיף "ואל יחר אפך בעבדך" – דהיינו – תדקדק בדברי ותבין שיש בהם משהו שאמור להרגיז אותך, ולא רק שבח לדמותך לפרעה…

הדין ודברים בין יהודה ליוסף

לכאורה כל המשא ומתן בין יהודה ליוסף אינו ברור. הרי בתחילה כאשר מנשה רדף אחריהם וטען שגנבו את הגביע הם אמרו לו: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה. הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב. אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים". (בראשית מד, ז -ט)

 

הוא עושה להם הנחה, ואומר:

"וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם" (שם, י).

הגביע נמצא באמתחת בנימין, והם מובלים ביתה יוסף:

"וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם? הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ" (שם,טו -טז)

יהודה מציע עונש חמור יותר אף ממה שדורש יוסף! יוסף מבקש רק את בנימין לעבד, ויהודה מבקש שכולם יהיו עבדים! זה הגיוני?

יוסף מסרב, ודורש עונש מופחת:

"וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם" (שם, יז).

לכאורה היה יהודה צריך כאן לקפוץ על המציאה. אך במקום זאת – הוא מגיב בחרון ויגש וגו' באיומים ודברים קשים. מה הוא רוצה? הרי יותר הוגן מזה – לא יתכן. לשיטתך היו צריכים להרוג את בנימין, ויוסף מוכן רק לקחתו לעבד, ולשחרר את השאר.

ואז הוא מציע הצעה משלו:

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה….(שם, יח)

"וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו" (שם, לג)

רק אני אהיה עבד, וכולם – הביתה. יש הגיון להתהפכות של יהודה בטענותיו?

ומהיכן שמענו שאדם פשע וגנב או רצח או עשה כל עוון אחר, ויבוא אדם ויאמר לשופט – תשחרר אותו, ותיקח אותי במקומו… זה הגיוני?

ההסבר הוא שהשבטים לכל אורך הדרך התנהגו "כמו טאטאלך"… הם כפפו עצמם וקומתם בפני האשמותיו של השליט הרודן, שטופל עליהם האשמות שוא. הם היו מסוגלים להחריב את כל מצרים, כפי ששמעון ולוי בילדותם החריבו עיר שלימה של עשרים וארבע אלף איש! מדוע הם לא התקוממו?

התשובה היא: כל עוד השבטים חשו שהם פורעים חוב ישן – "בהתחננו אלינו ולא שמענו" – לא ריחמנו על יוסף אחינו, הם היו מוכנים לכפוף קומתם ולקבל את ההתעללות בדומיה. הם ראו רק את הקב"ה שסוגר איתם חשבון.

אולם ברגע שהם רואים שיוסף משחרר את כולם הביתה, ומבקש להשאיר רק את בנימין – היעלה על הדעת? הרי בנימין לא היה כלל במכירה! הוא בודאי לא אמור לשלם שום מחיר! מדוע איפוא הוא זה שמתבקש ועליו מעלילים עלילה? אין זאת אלא שיש לנו עסק עם מושל עריץ שבזדון ליבו החליט להתעלל בנו. [כדעת האומר שיש לבעל בחירה כוח לפגוע אף במי שלא נגזר עליו] לזה אומר יהודה – לא נסכים, ואז הוא הוא קם במלוא עוזו להשיב מלחמה שערה כנגד יוסף.

מכאן למדנו את עוז רוחם של השבטים הקדושים לכלוא את גבורתם, ולכפוף קומתם בפני רצון האלוקים!

 

פרשת ויגש

ההבדל בין בכיית יוסף לבכיית בנימין

עוון שנאת חינם ותקנתו על ידי אהבת חנם [ילקוט לק”ט]

״ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו״ (בראשית מה, יד)

הלקחים העיקריים הנלמדים מפרשת מכירת יוסף על ידי אחיו – לדעת בעל "ילקוט מאמרים״ – הם עד כמה יש להימנע משינאת חינם ומקינאת חינם. קניאתם ושינאתם של אחי יוסף אליו היו הגורם הראשון לגלות מצרים.

אנו מוצאים בפרשה: ״ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צואריו״. ואומר רש״י על כך ש״יוסף בכה על שני מקדשות שעתידים להיות בחלקו של בנימין וסופן להיחרב, ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב״. [א.ה. ראיתי מבארים – אצל יוסף כתוב “ויפול” “ויבך” היות ובכה על ב’ מקדשות שהיו בחלק בנימין, לעומת זאת אצל בנימין כתוב רק “ויבך” – היות ובכה רק על מקדש אחד – שילה].

והדברים תמוהים. האם עתה בשעת שמחת ההתגלות של יוסף לאחיו, עת לבכות היא על חורבנות שעתידים להיות אחרי דורות מרובים? ומדוע בכה כל אחד על חורבנו של חברו דוקא? .

משיב על זה הצדיק הג״ר יחזקאל מקוזמיר זצ״ל: כשנפגשו השבטים אחרי פירוד ארוך וממושך של שנים כה רבות, חשו וחזו מבשרם שהפירוד ביניהם עד כה היה תוצאה של שינאת חינם בין האחים. ברוח קודשם ראו כמה גדול וחמור הוא עוון שינאת חינם שעלול הוא בכוחו להחריב את ביהמ״ק. על כן בכו באותה שעה על החורבנות העתידים.

ומה התיקון לעוון זה? כיצד מכפרים עליו וכיצד מונעים אותו? על ידי אהבת חינם. סימן ההיכר של זו הוא כשמיצר האחד בצרתו של השני כמו בצרה של עצמו, שצערו של הזולת יכאב לו יותר מאשר צערו שלו. ומאידך לשמוח ברווחתו של האחר לא פחות מאשר ברווחתו שלו.

יוסף ובנימין בכו כל אחד על חורבנו וצרתו של השני, להראות וללמד לדורות ששנאת חינם היא הגורמת לבכיה, והתקנה לזה היא באהבת חינם שכל אחד יבכה על צרתו של חברו, ועל ידי כך הוא יזכה לשמוח בשמחתו של עצמו ובשמחתו של חברו.

כי כשם ששינאת חינם גורמת לחורבן ובכיה, כך אהבת חינם תגרום לגאולה ולשמחת עולם ולבנין בית המקדש במהרה בימינו אמן. [בדומה לזה שמעתי שמבארים את מאמר חז״ל: ״כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים״. המצוה לשמח חתן וכלה יש בה גדר של ״אהבת חינם״. שהרי החתן והכלה בלאו הכי שמחים הם. ומאידך, מי שמשמחם אין לו סיבה לשמוח מצד עצמו. וכיון שהם שמחים בלאו הכי, אם כן כל האהבה והשמחה שמביעים המשמחים אהבת חינם היא. ובזה זוכים לבנות חורבות ירושלים אשר נחרבו בגלל שנאת חינם].

 

פרשת ויגש

זהירות יוסף בכבוד אחיו

אם היה רוצה אחד השבטים – היה בועט בו כשהתגלה להם, ועשה זאת כדי שלא יוכפש שמם 'ראו אחים שמכרו אחיהם'.

לאחר מכן אמר להם יוסף שהמכירה יצאה לטובה, ולא ניסה לצבור דיוידנדים מפגיעתו, ולא מוכיח אותם או מלין על הנהגתם והתאכזרותם כלפיו.

מדוע הוסיף וה' שלחני הנה? והרי כבר אמרת שזה יצא לטובה? מבאר הכתב סופר שלא רצה יוסף שהשבטים עוד יחשבו שאם כן שיצא לטובה, הוא עוד צריך להודות להם שהם המליכוהו… לכן אמר להם "ולא אתם שלחתם אותי הנה" רצה לומר: עד כאן, שאני עוד אצטרך לתת לכם שכר ולהודות לכם? זה לא…

יוסף אפילו פורע להם על שבגינו קרעו את שמלותם כשמצאו הגביע. לבנימין נתן חמש חליפות, אומר המדרש לרמז על חמישה בגדים שעתיד בן בנו מרדכי ללבוש, כשיצא בלבוש מלכות עטרת כו'. נשאלת השאלה: לכאורה אם כן היה צריך ליתן לו שישה בגדים, שהרי אחד ממילא מגיע לו כמו לכל האחים?

אלא משיבים שברז"ל מובא שיוסף גילה לבנימין את זהותו, ואם כן בנימין לא קרע את בגדיו בעת המצא הגביע באמתחתו, נמצא שאינו חייב לו שמלה על כך, הרי שכל השמלות נותרו לדרשה בנוגע למרדכי…

מדוע אצל בנימין נאמר חליפות בלא ו', ואצל שאר השבטים עם ו'? כו'

יוסף מנייד את כל מצרים שלא יקראו אחיו פליטים. המעשה עם רבי העשל והכלה שהדפה התרנגולת ולא רצה לביישה.

 

כך הייתה מדתו של בבא בן בוטא כמובא בגמרא: (בבא בתרא ג, ע"ב)

אמר: מאן דריש (דברים יז, טו) "מקרב אחיך תשים עליך מלך"? רבנן, קם קטלינהו לכולהו רבנן, שבקיה לבבא בן בוטא למשקל עצה מניה. אהדר ליה כלילא דיילי, נקרינהו לעיניה. יומא חד אתא ויתיב קמיה, אמר: חזי מר האי עבדא בישא מאי קא עביד! אמר ליה: מאי אעביד ליה? אמר ליה: נלטייה מר! אמר ליה: [כתיב:] (קהלת י, כ) "גם במדעך מלך אל תקלל". אמר ליה: האי לאו מלך הוא! אמר ליה: וליהוי עשיר בעלמא, וכתיב: (קהלת י, כ) "ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר", ולא יהא אלא נשיא, וכתיב: (שמות כב, כז) "ונשיא בעמך לא תאור".

אמר ליה: בעושה מעשה עמך, והאי לאו עושה מעשה עמך! אמר ליה: מסתפינא מיניה. אמר ליה: ליכא איניש דאזיל דלימא ליה, דאנא ואת יתיבנא. אמר ליה, כתיב: (קהלת י, כ) "כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר". אמר ליה: אנא הוא, אי הואי ידענא דזהרי רבנן כולי האי לא הוה קטילנא להו, השתא מאי תקנתיה דההוא גברא? אמר ליה: הוא כיבה אורו של עולם, דכתיב: (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור", ילך ויעסוק באורו של עולם, דכתיב: (ישעיהו ב, ב) "ונהרו אליו כל הגוים".

בבא בן בוטא יכל בקלות להרוג על ידי שם קדוש את אותו הרשע. אולם אין זהו רצון ה'. והוא כולא את רצונו ואת כוחותיו ואינו עושה כן. כוח שליטה!

(משלי טז ,לב) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר.

אתה גיבור לעולם ה'- ומהי גבורתך? מחיה מתים אתה, רב להושיע… אין זו גבורה להרוג

הגר"א מוילנא שהאחראי על הקרן שהוריש לו אביו היה נוטל את כספו בקביעות והוא היה חי בעניות נוראה ובכל זאת לא ניגש אליו ותבעו.

 

 מה מושך את הציבור אל החכמים, שאין להם דיפלומה או תעודה?

המעשה ברב שך שנתבקש לברר על שידוך מסוים, ונסע לירושלים לישיבה של הבחור וישב עם ראש הישיבה ושמע פרטים וחזר ואמר למשפחה שאפשר ללכת על זה בלב שקט.

לאחר שהתנאים נסגרו שאלו ממשפחת הבחור איזה קשר משפחתי יש לכם לרב שך? הללו התפלאו על השאלה, ומשפחת הבחור אמרו להם שהרב הגיע במיוחד לישיבה וכו', לפליאת משפחת הכלה לא היה קץ, הם פנו לרב וביקשו מחילה על שהטריחו אותו, אך הרב אמר להם בפשטות- אם זה היה בני לא הייתי הולך לירושלים לברר? בכזאת פשטות!

הגרב"צ ורבי אהרון יפה'ן שהלך לדבר אתו בלימוד

[תוספת חדשה] מעשה ברב שטיינמן שבאחת הטיסות שלו לחו"ל עברו מעל מפלי הניאגרה ובאו ואמרו לו שיש כאן אחד מפלאי תבל, האם ירצה לקום לקדמת המטוס שיוכל משם לראות ולהודות ולשבח להשם יתברך. הרב קם ולאחר מספר צעדים חזר למקומו. שאלוהו מדוע? והוא השיב שלאחר מספר צעדים חשבתי לעצמי, מדוע אתה קם, כדי להודות להשם יתברך או משום סקרנות גרידא?

זהו אדם גדול!

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת ויגש”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א