פרשת ויחי

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר בראשית

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת ויחי

מתי יבוא משיח?

ביקש לגלות את הקץ – ומה עם הקיצין שאכזבו?

ביקש לגלות את הקץ – והזמן המסוגל [והגדת עם תוספות]

 

"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר, האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים״ (בראשית מט, א). בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל אומר דברים אחךים גרש״י מפסחים נו ע״אן. ברם, במדרש משמע להפך, שנתגלתה לו שכינה י שכך אמרו (בראשית רבה צח, ב): משל לאוהבו של מלך שהיה נפנה מן העולם, והיו בניו סובבים את מטתו. אמר להם: בואו ואגלה לכם סודותיו של מלך. תלה עיניו, והביט במלך – אמר להם: הוו זהירים בכבודו של מלך.

כך יעקב אבינו תלה עיניו ודאה שכינה עומדת על גביו, אמר להם: הוו זהירים בכבודו של הקדוש ברוך היא. כלומר, הבין שאין זה לרצונו של הקדוש ברוך הוא שידעו מתי יהיה הקץ, אלא יחכו לו בכל יום שיבוא [שאף הצפיה לבואו" מיסודות האמונה גרמב״ם הלכות מלכים פי״א ה״א)], ןלכן החל בדברים אחדים ־

אבל הוא המשיך ואמר: ״הקבצו ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם״. וכתבו רבותינו (מהרש״א פסחים נו ע״א) ש״הקבצו״ רמז לגאלה ולקבוץ הגליות בה, וכן ב״שפתי חכמים״, מדכתיב: ״ונפוצות יהודה יקבץ״ (ישע^ה יא, יב), ״והנדחה אקבץ״ (צפניה ג, יט).

ויש להבין –

אם ראה את המלך עומד על גביו, והבין שאין זה לךצונו, איך המשיך בנושא זה?

ומשהמשיך, מה אמר למעשה. היכן גלוי הקץ. לא המשיך, והמשיך, ואיך המשיך?

אמר לכם, והידיעה חשובה.

במדרש (בראשית רבה צח, ב) אמרו: שני בני אדם נגלה להם הקץ וחזר ונתכסה מהם. ואלו הם, יעקב ודניאל.

דניאל, שנאמר: ״ואתה דניאל סתם את הדברים וחתם הספר עד עת קץ, ישטטו רבים ותרבה הדעת״  וךנ״אל יב, ד),

יעקב: ״את אשר יקרא אתכם באחרית הימים והמשיך בענין אחר ראובן בכרי אתה״•

משמע מדברי המדרש, שאף לדניאל לא נודע הקץ. והלא גלוי וידוע שהקץ מבאר בספר דניאל, וגדולי הדורות עיינו בו לחשבו. ברם, מצד שני, הלא הזמנים זה מכבר חלפו ועברו: כך הקץ שחשבו רב סעדיה גאון (יעץ ברש״י דניאל ח, י0,

והרמב״ן שצפה את הקץ בה"א קיח, ורבנו בחיי, (בראשית ב, ג ובספר הגאלה שער ד), האברבנאל (לדניאל, ומעיני הישועה מעין יב תמר ב גן)

ובשו״ת חתם סופר (חלק ו תשובה סא) והמלבי״ם (סוף דניאל), שחישב לשנת תרע"ג, ועוד.

בספר משא בארב לרב שמואל רומנילי ממנטובה [שנת תק"נ] חישב את הקץ לשנת תשכ"ז.

בקונטרס היחיאלי לר' יצחק אלפיה ובספר התקופה הגדולה חישבוהו לשנת תש"ן, ואף מצאו רמז א'מר א'ויב א'רדוף א'שיג א'חלק ש'לל ת'מלאמו נ'פשי ה"א תש"ן. ושנה אח"כ אמרו א'ריק חרבי כו' תשנ"א.

ורש״י כתב (דניאל ח, ידן, שרב סעדיה גאון חשב את הקץ, ״וכשעבר, נודע כי טעה במדרשיו, והבא אחריו יתור וידרוש בדרך אחרת״. והינו, שהדברים הסתומים וחתומים בספר דניאל יכולים להתפרש בדרכים שונות,

ובתחלה ידע דניאל את הפרוש הנכון וחזר ונתכסה ממנו. וזהו שנאמר לו: ״סתום את הדברים וחתם הספר עד עת קץ [ואז] ישטטו רבים ותרבה הדעת״, כי אז יובנו למפרע דברי הכתוב איך מתפרשים הם על זמן הגאלה.

עד כאן פשוטם של דברים. ומכאן ואילך, העמקתם.

נאמר: ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״ (מיכה ז, טו), יש הקבלה בין הגאלה העתידה לגאלת מצרים, וגם בענין חשוב הקץ. שהרי מראש מקדם נגזר: ״גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה״ (בראשית טו, יג). ואמרו (שיר השירים רבה ב, כא): בשעה שבא משה ואמר לישראל בחדש זה אתם נגאלים, אמרו לו: משה רבינו איך אנו נגאלים ועדין אין בידנו אלא מאתים ועשר שנים. אמר להם:

הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם. אלא (שיר השירים ב, ח) ״קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות״, אלו חשבונות וקצים.

הרי שלפי פשוטו של מקרא, היו צריכים להיות ארבע מאות שנה במצרים. ברם, המקרא מתפרש גם בדרכים אחרות. ארבע מאות שנה מברית בין הבתרים, כפי שסברו בני אפרים, ואכן אלו זכו היו יוצאים כבר אז.

והראיה, שבעוד שעבד לא יכול היה לצאת ממצרים (רש״י שמות יח, ט) מפני הכשפים שסגרו עליה (ראב׳׳ע שמות יד, ב) יצאו בני אפרים, ומשלא זכו נהרגו בידי אנשי גת (רש׳יי שמות טו, יד על פי דברי ה?מים א ז, כאן.

או ארבע מאות שנה מלדת יצחק, שאז אכן יצאו. וכמו שאומךים (בהגדה של פסח) ״שהקדוש ברוך הוא חשב את הקץ״.

וכך גם בגאלה הקרובה. בכונה תחלה נכתבו כך הדברים בספר דניאל, כדי שאם יזכו יתפרשו באפן הקרוב, ואם לאו, חלילה, תדחה הגאלה.

ובכל פעם שמתקרב עת קץ עומרים הצדיקים בתפלה, ולעמתם מתעורר קטרוג מצד הסטרא אחרא, שיודעת שבבוא הגאלה יקיץ גם קיצה (3תוספות ראש השנה טז ע״ב בשם הירושלמי)• וכשגובר הקטרוג ונלחית הגאלה, גורם הקטרוג לעידנא דרתחא רחמנא לצלן, וממיט צרות נוראות.

כך היה בשנת ת״ח, שראויה היא לגאולה כמובא בספר קץ הפלאות שהיו לה סמוכין בזהר הקדוש מהכתוב (ויקרא טז, ג! ״בזא״ת יבוא אהרן אל הקדש״, וכן (ויקרא כה, יג) ״בשנת היובל ה׳זא״ת תשבו איש אל אחזתו״ (זהר ח״א קלט) וכן נרמז במגילת אסתר באותיות הגדולות של המגילה ח'ור כרפס ותכלת ות'כתוב אסתר, אותיות ת"ח. ומשלא זכו פרעו פרעות ת״ח ת״ט ומחו המוני קהלות מעל פני האדמה.

ולפני כן: ״ברן יחד כוכבי בקר״ (איוב לח) שנת רנ״ב, והיותה זו שנת גרוש ספרד.

ולפני כן, ״גאלה תתנ״ו לארץ״ (ויקרא כה, כד), שנת תתנ״ו, שנת מסעות הצלב ונהרות הדם.

בשנת תרע"ג – למלבי"ם היה צריך להיות הקץ, ובשנת תרע"ד ותרעד הארץ במלחמת העולם הראשונה.

בספר ״אגרת לקץ הימין״ מובא בשם המקבלים ששנת ת״ש תהיה שנת הגאלה, ופרצה בה מלחמת העולם הנוראה.

וידוע שהיה אחד מהגדולים שעורר על שנת תש״ג, וזו היתה שנת ההריגות היותר גדולות בשואה הנוראה.

לספר משא בערב שנת תשכ"ז הייתה צריכה להיות שנת הגאולה ואז פרצה מלחמת ששת הימים.

לר"י אלפיה בקונטרס היחיאלי שנת תש"ן הייתה צריכה להיות הגאולה – ובתשנ"א מלחמת המפרץ הראשונה.

וכבר אמרו בשם אחד הצדיקים: כל אחד מגדולי הדורות שהצביע על קץ מסוים, ראה את אור הגאלה יורד ממרום, וחשב אימתי יגיע אלינו, ומצא לכך סמוכין בספר דניאל, בפסוקים ומאמרי חז״ל•

אלא שלא הביא בחשבון שבמשך אותו זמן הדרדרנו פלאים, ולכשהאור הגיע עדינו לא מצאנו…

הוה אומר, שהגאלה תלויה בשני גורמים:

בזמן המסגל לה, ובמוכנות שלנו לקראתה.

והלא ברור, שאלו היה יעקב אבינו מוסר לבניו סוד הגאלה, היה מוסרו במלים סתומות היכולות להתפרש במועדים שונים, כפי שנתבאר. וכפי שאמרו שאלו זכו היה משה רבנו המלך המשיח [זוהר ח״א רנג] ושלמה (עמק המלך שער תקוני התשובה פ״ו] וחזקיהו המלך (סנהךרין צד ע״א) ועוד.

עי שנגלה עליו מלך מלכי המלכים, והבין שבמקום לגלות מסתורין של מלך מוטב שייאמר לבניו שיהיו ראויים ואז תהיה הגאלה בהקדם, ןלכן פתח בתוכחה, לשפר מדות בניו. פחזות ראובן וכעס שמעון ולוי, ועל הכל שבח את יהודה שקם והודה, ובזכות התשובה נגאלים (סנהדרין צז ע״א).

כי לגאלה שני מךכיבים: הזמן המסגל הוא ענינו של הקדוש ברוך הוא, ושפור המדות והתשובה עניננו שלנו.

זה באשר לכלל. וידוע, שכפי שיש גאלה כללית כך לכל אדם ואדם גאלתו הפרטית, בכל ענין וענין. ככתוב: ״קרבה אל נפשי גאלה״ !תהלים סט, יט). וגם בענינה נאמר: ״ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגך, כי תשמע בקול ה׳ אלקיך״ (דברי□ כח, ב). מהו ״והשיגוך״?! כי ממרום שולחים ברכות, מריקים שפע מלא הפנים. אבל ״הרעותי את מעשי, וקפחתי את פרנסתי״ (קדושין פב ע״א), אנו בורחים מהשפע, ומתרחקים בריצה. ככתוב: ״ולא חפץ בברכה, ותרחק ממנו״ (?הלים קט, יז)! והבורא יתברך מבקש: אנא, תמתן את הריצה, תן לברכות להשיגך! אל תדרדר בקצב מהיר יותר מירידתן!

״ובאו עליך כל הברכות האלה, והשיגך״ – ואדרבה, תתרומם ותתנשא ותתעלה לקראתן!

 

 

פרשת ויחי

כשאבא מתפלל עליך אתה מסודר

תפילת ההורים על הילדים

בחרבי ובקשתי – בצלותי ובבעותי

תפילה ומעשים טובים

כח תפילת ההורים על ילדיהם ['מעין גנים' לרב שלמה אסולין נר"ו עם תוספות]

"אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" מח כב

"בחרבי בקשתי במצוות במעשים טובים" מד"ר. בחרבי ובקשתי בצלותי ובבעותי" – אונקלוס.

בעל "קהלת יצחק" מביא בספרו שהרב ר' אברהם אהרן אב"ד דקוסטנטין הקשה מה הכריח את חז"ל להוציא מקרא מידי פשוטו?

וביאר שאילו היתה כוונת יעקב לדברים כפשוטם היה צריך להקדים "קשתי" ל"חרבי" שהרי ידוע שבכל המלחמות לוחמים תחילה מרחוק בתותחים וברובים ורק אח"כ אפשר להלחם מקרוב בכלי נשק קצרי טווח או אף בקרבות פנים אל פנים ממש. מכיון שכאן הקדים הכתוב חרב שהוא כלי זין הקוטל מקרוב לקשת היורה למרחק ידעו חז"ל שאין מדובר כאן בכלי מלחמה גשמיים אלא במצוות ומעש"ט המשמשים לנו כנשק ומגן במלחמת היצר.

ואכן מלחמה זו שונה מכל שאר המלחמות. היצה"ר שולט באדם מרגע יציאתו מרחם אמו כדכתיב בראשית ד "לפתח חטאת רובץ" כדאיתא בסנהדרין [צא], לפיכך ראשית המלחמה צריכה להיות דוקא בחרב כדי לגרש את היצר מקרבו.

אחרי שהצליח האדם בס"ד במשימה זו עליו לעמוד על המשמר כל הימים ולירות מרחוק לבל יתקרב וישוב אליו עוד חלילה וזהו שאמר "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" ר"ל בזכויותי שלחמתי עם יצרי מקרוב ומרחוק ועשיתי מצוות ומעש"ט.

מרן הגרי"ז הלוי זצ"ל הודפס ב"חדושי הגרי"ז עה"ת מוצא בדברי אונקלוס שתירגם את "בחרבי ובקשתי" לשני ביטויים של תפילה הבחנה בין שני סוגי תפילות

א: התפילה שנקבעה ע"י אנשי כנסת הגדולה תפילת שמונה עשרה

ב תפילה פרטית שבה כ"א מבקש על צרכיו.

פשרם של דברים הבדל מהותי ישנו בין חרב לבין קשת החרב חדה ויש לה בעצמה כח להרוג ולחתוך מה שאין כן החצים הנשלחים בעזרת הקשת להם אין כח להזיק שכן אין הם חדים ומושחזים כמו החרב

היכולת להרוג ע"י החץ והקשת נעוצה איפוא בכוחו של הגיבור המותח את הקשת ומשלח את החץ בעוצמה ובמהירות אל המטרה.

הבדל דומה קיים גם בין שני סוגי התפילות הנ"ל תפילת שמונה עשרה קדושה היא ואין זה חשוב מי מתפלל לכל אחד ישנו הסיכוי שתפילתו תשמע.

אבל תפלת היחיד איתא במסכת בבא בחרא דף קטז שכל אחד שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים כלומר כאן כבר לא מובטח לכל אחד שתפילתו תיענה אלא תפילה פרטית כדאי שתיעשה ע"י חכם.

"צלותי" זוהי התפילה הקבועה כמו שמונה עשרה וזה דומה לחרב שלתפילה עצמה יש כח לפעול ואינה תלויה בגברא המתפלל אותה.

"בעותי" היינו בקשה וזו תפילה פרטית כמו שמדויק מהגמ' דלעיל "ילך אצל חכם ויבקש עליו" והיא דומה לקשת אשר הצלחתה במלוי ייעודה תלויה באדם שמושך בקשת.

נפקא מינה נוספת בין שני סוגי התפילות האלה מוסיף הג"א מאיר שמחה הכהן זצ"ל מדוינסק בספר "משך חכמה" שבתפילה קבועה אין הכוונה מעכבת ואם כיוון לבו באבות כוונה מועטת סגי

ובתפילה פרטית לעומת זאת נדרשת מן המתפלל כוונה יתירה.

ויתכן שזה נכלל בדברי הגמ' בפ"ק דתענית "אין תפילתו של אדם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו" ועיי"ש שחילקו בענין זה בין תפילת יחיד לתפילת צבור שהיא מסדר התפילה ומתקבלת אף בלא כוונה וז"ש דהמע"ה "שמע ה' תחינתי" בקשתי שצריכה כוונה מרובה וכל שכן "ה' תפילתי יקח" שאינה צריכה כוונה כל כך.

[מכאן מ'מעין גנים' לרב שלמה אסולין נר"ו]

את התפילה וכחה אנו מוצאים בפרשתינו אצל יעקב אבינו.

יעקב אומר ליוסף שני בניך הנולדים לך לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.

נשאלת השאלה על סמך מה אומר כן יעקב?

ומוסיף עוד יעקב, אלה שיולדו לאחמ"כ יהיו של יוסף. ולכאורה איפכא מסתברא, שאלה שנולדו אח"כ היו עם יעקב הם השייכים ליעקב, ואלה שנולדו לפני שבא יעקב שייכים ליוסף!?

ומדוע דוקא בני יוסף שייכים ליעקב, ולא בני שאר השבטים?

יעקב מקדים את אפריים לפני מנשה, היאך לא חשש למחלוקת, למריבה?

יעקב בברכתו ליוסף אומר 'ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב' ופרש"י על כבישת יצרו באשת אדוניו. מידי אביר יעקב שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו. וצ"ב היאך נראתה לו? כיצד סייע לו יעקב?

כדי להבין את הדברים, הנה מצאנו שיעקב בכה והתאבל על יוסף כ"ב שנה, ולכאורה היה זה לחינם, שהרי לבסוף התברר שיוסף חי.

אך באמת לא כן הדברים, אלא בכיותיו וצערו של יעקב היה רק על חייו הרוחניים של יוסף. מסתבר שיעקב הרגיש שיוסף עדיין חי. הן מזה שלא ראה את גופתו אלא רק כותונת מוכתמת בדם, והן מכך שהמשיך להתאבל כ"ב שנה ולא כמת המשתכח מן הלב לאחר י"ב חדש, והן מזה שאמר 'יוסף איננו ושמעון איננו וגו' הרי שלא אמר יוסף 'מת' אלא הקישו לשמעון שהוא 'איננו'.

וא"כ אפשר לומר שכל בכיתו של יעקב הייתה שיוסף יישאר בצדקו, כפי שלאחמ"כ ראינו 'ויפג לבו כי לא האמין להם' וביאורו שלא האמין שיוסף הוא בבחינת 'חי', ורק כשראה העגלות ועסקו בתורה ידע שהוא בבחינת 'חי' ברוחניות.

ומזה אכן הצליח יוסף מעל ומעבר לאופן הטבעי, 'ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח' 'וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו' רק מכח תפילות אבא יעקב.

מכח זה גם עומד יוסף בנסיון הקשה של אשת פוטיפר. וזו דמותו של אביו הנגלית אליו בחלון. הבכיות של אבא ותפילותיו. 'תשב באיתן קשתו – כיצד? 'מידי אביר יעקב' מתפילותיו ודמעותיו.

וזה שאמר לו יעקב שני בניך הנולדים לך לי הם. מה שהצלחת לגדל שני בנים כאלה מיוחדים בארץ מצרים הטמאה – ערוות הארץ, זה מכח תפילותי ובכיותי, ולכן לי הם. שאר הנולדים מכאן ואילך שלך ומכוחך. שכבר איני בוכה עליך כמאז ולא אוכל להשקיע כפי שהשקעתי אז.

אלא שעדיין לא מובן מדוע לא חשש יעקב להקדים את אפרים לפני מנשה?

ונראה לבאר ע"פ מעשה שהיה:

[מעשה מהספר אור דניאל [כי תבוא]

מעשה היה בר"מ בישיבה קטנה אשר בחן כחור שביקש להתקבל לישיבה התרשמותו מן הבחור הייתה עמוקה במהלך השיחה עם המועמד התגלה הבחור כיודע ספר בעל הבנה עמוקה ובעל סברה ישרה תהייה קלה נוספת על קנקנו גילתה שמדובר בעלם חמודות עדין נפש ובעל מידות מצויינות בחור נפלא מכל בחינה ככל שהתארכה השיחה ביניהם הלכה התפעלותו של הר"מ וגברה לילד כזה מתפלל כל הורה וכל מחנך בישיבת הצוות כאשר סיכמו כולם את התרשמותם מהנבחנים לא הופתע הר"מ לשמוע שאף שאר הצוות התפעל כמותו מהבחור וכאן הוא קם וביקש את רשות הדיבור הייתי רוצה לספר לכם סיפור" הוא אמר וזהו סיפורו כפי שסיפר באותה ישיבת צוות "בימי בחרותי כאשר למדתי בישיבה למד עימי בחור ממולח ביותר בחור ירא שמים למדן ונעים הליכות רציתי מאוד ללמוד בחברותא עם הבחור הזה ולא עבר עלי יום מבלי שנשאתי תפילה להקב"ה שיעזור לי להגשים את משאלתי ואכן ה' עזר הפכנו חברים לחדר נקשרו בינינו קשרים טובים התחלנו קצת ללמוד ביחד ולבסוף היינו חברותא קבועה לא היה מאושר ממני באותם ימים. שעות ארוכות עד אור השחר היינו יושבים לומדים ומסכמים את כל החומר שנלמד בישיבה לאורך השבוע כולו את 'לילות שישי" הללו לא אשכח כל ימי חיי הם מהווים עבורי זיכרון מתוק ודוגמא ללימוד המחיה נפש והנה נפל דבר בשגרת הלימוד הברוכה שלנו יום אחד גילה ידידי את אוזני שהלילה הוא בא אי"ה בברית אירוסין הייתי מלא שמחה בשמחת ליבו מחד ומלא צער על האובדן העתידי של הלימוד המשותף מאידך "לאחר נישואיו של חברי הטוב התחננתי לפניו שנמשיך ללמוד ב'ליל שישי' רעייתו נתנה את הסכמתה לרעיון וכך מידי יום חמישי בערב הייתי בא לביתו וביחד היינו צוללים אל תוך ים התלמוד "באחד השבועות משהגעתי לביתו כהרגלי קרה דבר מוזר דפקתי על הדלת ולא הייתה תשובה דפיקה נוספת ואין תשובה אמנם מתוך הבית עלו רחשים אך דפיקותיי החוזרות ונישנות לא נענו. אט אט התחזקו הקולות מתוך הבית וכעת כבר יכולתי לזהות בבירור את קולו של חברי הטוב האומר תהילים ברגש פרק אחר פרק. רעד חלף בי כשקלטו אוזניי בכי נורא המצטרף אל אמירת התהילים "חששתי שידידי נמצא בצרה גדולה שכן לא יכולתי להעלות בדעתי סיבה אחרת שתגרום לכך שהוא ימרר בבכי ויקרא תהילים בקול תחנונים לפיכך מתוך חשש שהוא נמצא במצוקה אמיתית ואולי זקוק לעזרתי לחצתי על ידית הדלת שלא הייתה נעולה ונכנסתי אל הבית פנימה. "משהבחין בי החברותא שלי הוא התעשת קם ממקומו הושיט לי יד ואמר 'מגיע לי מזל טוב נולד לי בן' "בשלב זה הייתי בטוח שהרופאים בישרו להורים הטריים בשורה קשה הקשורה ברך הנולד שמא חולה הוא או אולי חיי היולדת נתונים בסכנה 'מה המצב?' שאלתי בבהלה האב הצעיר השיב 'הכל ב"ה בסדר' 'אז למה אתה בוכה?' עדיין לא הבנתי. את התשובה שקיבלתי לא אשכח כל ימי חיי: 'מה פירוש למה אני בוכה אני מתפלל להקב"ה שהרך הנולד יגדל להיות יהודי ירא שמים בסתר ובגלוי שתבער בקרבו אש התורה תמיד ושיהיה תלמיד חכם ועבד השם באמת' "הילד הזה סיים הרב את סיפורו הילד הזה שעל עתידו שפך ידידי דמעות הוא הבחור כליל המעלות אותו פגשנו כולנו היום" .

לאור מעשה זה נבין. יעקב אבינו יודע מבכיות כאלה יוצאים ילדים מיוחדים. ילדים שאין ביניהם שנאה וקנאה. ילדים שזוכים למה שכל בניו של יעקב לא זכו- שלדורות כשירצה אדם לברך את בנו יברך באפרים ומנשה. הם הסמל למיוחדות. לבעלי מדרגה. אלה ילדים שבאו בדמעות ותפילה. מכאלה יעקב לא חושש לקנאה ושנאה.

המעשה עם הרב אבוהב והילד שהרב התפלל עליו

 

 

פרשת ויחי

הברכה האמיתית [?]

 

וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם:

נשאלת השאלה- כיצד אומר שברך את השבטים, והרי רבים מהם קיבלו על הראש, ראובן הוקע על פחזותו והודח מבכורתו, שבט לוי ושמעון הוכחו על אפם כי עז, וגזר עליהם שיהיו צריכין לחזר על הפתחים ותלויים בחסדי אחרים וכך יאלצו לכבוש כעסם.

ההסבר יובן במעשה שהיה עם תלמיד הח"ח. שהתחתן והקים משפחה, והנה תמו ימי הסתמכותו על שלחן חותנו, והוא הוצרך להתפרנס, אך חשקה נפשו בתורה. החליט לקנות כרטיס הגרלה ולגשת לח"ח ולהתברך מפיו. הוא ידע שהרב לא יאהב את ענין הכרטיס, ולכן העלים את הדבר, וביקש מהרב ברכה להצלחה כלכלית…

כשנכנס אצל הרב בירכו הרב בחום ואיחל לו שהי' יעזרהו להביא לחם לפי הטף ותזכה לגדל את צאצאיך לתורה וחופה ומע"ט.. . אמן ענה הלה אך לא היה זה מה שביקש.

החליט ללון בעיירה ולמחרת לבוא ולהפרד מהרב ולבקש שוב את ברכתו. למחרת שוב נשנתה ברכת הח"ח. הלה המתין ולא הלך, והח"ח שח כלעצמו "יש כאלה שכששואלים אותם למצבם הם עונים לא רע, אך יותר טוב לא היה מזיק… מהיכן יודעים שטוב יותר לא יזיק, אולי דוקא כן יזיק? יש שבאים לכן לקבל עצה אולם אינם מעוניינים בעצה אלא שאסכים לדעתם… ואז נתעורר הח"ח והניח את ידו על כתפו ואמר, ראה, כבודו מגיע לבקש לזכות בהגרלה, אולם אני מברכך בבנים טובים, וכי אינך מבין שהבנים הטובים טובים יותר מכל עושר שבעולם, והרי העושר גורם שהבנים לא יצאו כ"כ הגונים, ואתה עדיין חפץ בעשירות במקום שתשמח בברכה כעל כל הון! נרעש האברך מרוה"ק של הח"ח ונפרד מרבו ואכן ברכת הרב נתקיימה במלואה.

 

נחזור לשאלתינו: היכן הם הברכות?

עונה הנ הקדוש: והגם שראינו שלא בירך את ראובן ולא שמעון ולוי יגיד בכתוב כי דבורו הקשה להם הוא ברכה" לפעמים נראה לך שדבר מסויים לך הוא ברכה, אך דע לך לפעמים אדרבה, הדיבור הקשה , התוכחה, המוסר, הם הם הברכה הגדולה ביותר, לך נראה שעושר הוא ברכה, אולם לה' יש דברים טובים יותר בעבורך.

 

המעשה בר' יצחק בן אלישיב ותלמידו ר' מני שביקש בקשות ומילאן ר' יצחק ולבסוף לא יצא מזה תועלת.

 

מעשה ברב שחסידו רצה לבקש מאחיו תמיכה והרב לא המליץ לו. ואח"כ בא שוב והרב שוב א"ל שלא ילך. לאחמ"כ אשתו לחצה עקב המצב הכלכלי הקשה שיבקש קצת מאחיו העשיר שידוע בנדיבותו ובודאי יעזור, ושוב נגש לאדמו"ר והרב אמר לו אני את שלי אמרתי אתה רוצה לגשת- תגש. ואכן ניגש הלה לאחיו והלה אכן תמך בו בעין יפה. לאחר תקופה נפל אותו חסיד למשכב, וכאשר כבר ממש שכב על ערש דווי הוא שלח לבקש מחילה וברכה מרבו להחלמה מהירה. הרב ששמע מהענין מאד הצטער ואמר מה אני יכול לעשות כעת, אמרתי לו שלא ילך. נגזר עליו מיתה, אולם בעניות הוא יכל עדיין להמשיך ולחיות שהעני חשוב כמת, אולם כעת לאחר שרצה לצאת מהעניות – חזרה הגזירה המקורית רח"ל.

אין האדם יודע מה באמת טוב לו. לפעמים דוקא מה שנדמה כרע הוא הטוב האמיתי, ומה שנדמה כקללה של יעקב– למען האמת זו ברכה!

 

מי שחי בתחושה זו הוא המאושר, שלעולם לא יצטער על מאורע שקרה לו, שתמיד ידע שמה שטוב לו ה' ידאג לו, וזו הברכה האמיתית.

 

כך גם התברר עם יוסף ואחיו. הם מכרוהו, ונדמה היה שזה רע לו, אולם לבסוף היה הדבר להחיות עם רב. יוסף מתפלל שיצא מן הכלא ולעומת זאת טוב לו יותר שישאר ולאחמ"כ יצא למלוך.

נוסף תשע"ב מפנינים ויחי תשע"ב:

ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (מח. כב)

וכי בחרבו ובקשתו לקח, והלא כבר נאמר (תהילים מד. ז): כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני. אלא חרבי זו תפילה, קשתי זו בקשה (ב״ב קכ״ג). וכן תרגם אונקלוס: בחרבי ובקשתי – בצלותי ובבעותי. ובמדרש רבה (ויחי צז׳) בחרבי ובקשתי – במצוות ובמעשים טובים.

אולם רש״י כאן מפרש: בחרבי ובקשתי – היא חכמתי ותפילתי. ונשאלת השאלה – מדוע הניח רש״י את דברי התרגום, התלמוד והמדרש גם יחד? ומה עניין חכמה לכאן, חכמה מה זו עושה, ולא עוד אלא שהקדים רש״י בפירושו את החכמה לתפילה? אלא, הסביר הגה״ק בעל האבן האזל זי״ע – דבר גדול בא רש״י ללמדנו: כי צריך האדם למידה נכונה של חכמה ודעת עליון לדעת על מה להתפלל. כי יש שאדם מתפלל לפני המקום שימלא רצון כלשהו משלו, שהוא בשכלו הקט חושב כי לטובתו הוא, ואינו אלא לרעתו. לכן צריך האדם חכמה מיוחדת בשביל לדעת על מה ואיך להתפלל, ולפעמים לא צריך להגיד משהו מסוים, אלא לבקש שה׳ ינחנו בדרך הישרה והרצויה! ולמד זאת רש״י מאנשי כנסת הגדולה: מיד אחרי שלוש הברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה, שהן סידור שבחו של מקום – הקדימו הם ברכת ״חונן הדעת״, ״חננו מאתך חכמה בינה ודעת״ לפני שמבקש על צרכיו. וכן אנו מתפללים בתפילת ״יהי רצון״ של ברכת החודש ״שימלא ה׳ כל משאלות לבנו לטובה״, כי לפניו יתברך נגלו כל תעלומות והוא יודע איזה משאלה היא טובה ואיזו לא…

מעשה הממחיש שהאושר הוא אצלך בבית

היה היה ילד קטן שגר בחווה מרוחקת. בכל בוקר היה מתעורר מוקדם, אפילו לפני זריחת השמש, כדי לעבוד בשדה. כשהיה מזהה שהשמש מתחילה לטפס בשמיים, הוא היה עוצר ממלאכתו, מטפס על הגדר ובמשך דקות ארוכות יושב וצופה אל האופק. שם, רחוק-רחוק היה בית עם חלונות מזהב.

הילד הפליג בדמיונות כמה נפלא לגור שם בבית עם החלונות מזהב. 'אם הם יכולים להרשות לעצמם חלונות מזהב' חשב לעצמו, 'אז בוודאי שיש להם דברים נפלאים בבית; רהיטים וחפצים מדהימים ביופיים!' הוא הבטיח לעצמו כי יום אחד הוא ילך עד לשם ויראה את המקום הנפלא.

יום אחד אביו ביקש ממנו ללכת העירה והילד ידע כי זו ההזדמנות שלו לצאת למסע. הוא ארז כריך ויצא לדרך; חצה את שדה החיטה, חלף על פני אורוות הסוסים וטיפס בנחישות על הגבעות שהפרידו בינו לבין הבית עם החלונות מזהב.

הדרך הייתה ארוכה והשעות שבילה בשוק לא הותירו לו די זמן ללכת אל הבית המוזהב, אך הילד היה נחוש ונתן לליבו לכוון אותו אל היעד. כשהגיע, הבין שכנראה העריך לא נכון את המרחק והלך לאיבוד בדרך, כיוון שמה שחשב שהוא הבית עם חלונות הזהב, לא היה נוצץ ומפואר אלא בית רעוע עם גדר שבורה וקירות מקולפים.

השמש החלה לשקוע והילד לא ידע מה לעשות. הוא ניגש אל דלת הבית ודפק. ילדה קטנה שנראתה בת גילו, פתחה את הדלת בהיסוס. הוא שאל אם היא יודעת אולי היכן נמצא הבית עם החלונות מזהב. "כמובן!" ענתה הילדה והזמינה אותו אל המרפסת.

בעודו עומד שם, הביט הילד אל המקום ממנו בא. שם, הרחק באופק הוא זיהה את החווה, וקרני השמש השוקעת צבעו את חלונות ביתו בזהב.

יש פעמים בהן דברים רחוקים ומסתוריים קוסמים לנו מאוד ואנו שוגים בחלומות על מציאות טובה ויפה יותר, הרחק מהחיים שסביבנו.

פתגם ישן אומר "לא כל הנוצץ זהב" – כלומר, לא כל מה שנראה יקר, מבריק ונפלא, הוא אכן כזה. אך היופי של הסיפור הוא לא רק בהבנה שיש דברים שנראים נוצצים רק למרחוק, אלא שכלל לא צריך להסתכל רחוק!

לכל אחד מאיתנו יש בית עם חלונות זהב, כל אחד מאיתנו הוא בית עם חלונות זהב! הכל תלוי בנקודת המבט.

 

פרשת ויחי

בעיות תקשורת

הדרך להפגת החשדות [חלק מפרשה ופשרה עמ' 149]

חז"ל מגלים לנו שיוסף לא גילה לאביו כל ימיו את אשר עבור עליו עד שהגיע למצרים. אולם האחים עדיין חששו. אולי בכ"ז יוסף ישנאנו. לו ישטמנו יוסף.

כאשר האחים חוזרים מלוייתו של יעקב הם עוברים דרך הבור שבו הטמינו את יוסף. הוא ניגש ומתקרב למקום. הם חוששים אולי הוא בא לסמל בזה שהוא עדיין זוכר? אולי כעת הוא יפרע מאתנו?

הייתה כאן טעות מצידם. האמת שהוא שב כדי לברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה.

עוד אחז"ל ראו שכשיעקב היה חי היה יוסף מזמינם לאכול על שלחנו, וכעת חדל מכך. הנה ראיה נוספת שיוסף עדיין שונא לנו.

שוב טעות.

אומר המדרש שיוסף חשב לעצמו בעבר היה אבא מושיב לי למעלה מראובן ולמעלה מיהודה, וכעת, אינו בדין שאשב למעלה מראובן שהוא הבכור ולמעלה מיהודה שהוא מלך.

הנה לנו חוסר תקשורת. לו היו מדברים ביניהם, לו היו פורטים את שעל ליבם, לא היה הדבר מגיע לכאלה חששות ולצורך לבדות סיפורים.

מסופר על ילד שיום אחד קנו לו שעון חדש. הוא כ"כ התלהב וכל אחד שבא לכיתה הוא הגיש לו את השעון למול עיניו שיראה… והנה אותו יום המורה איחר להכנס לשיעור, וכשהגיע מיד ניגש אותו תלמיד והגיש למול עיניו את השעון. הדבר נתפס אצל המורה כהתרסה וחוצפה- כאומר- עכשיו באים??? והוא מיד הפליק לילד סתירה בתוספת גערה – חוצפן!!!

הנה חוסר תקשורת.

וכך הרי הכל גם התחיל עם השבטים. הנה לא למדו מאומה, שהרי ולא יכלו דברו לשלום. הם חשדו ביוסף שכוונתו לנשלם מן הבכורה. בעקבות כך מכרוהו למצרים והסוף ידוע. חוסר תקשורת.

לכך חז"ל אומרים שמי שיש לו בליבו על חבירו לא יותיר הדבר אצלו אלא יוכיח את חבירו. יתן לו הזדמנות להסביר את עצמו.

כך נהג יעקב. הוא מבקש בפרשתינו מיוסף שיקבור אותו בא"י. ומוסיף מיד ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך כו' וצ"ב מה ראה כעת יעקב לספר לו על קבורת רחל?

יעקב חשש שאולי יש בלבו של יוסף עליו, מדוע אתה מבקש ממני לקבור אותך בא"י ואילו אתה לא קברת את אמא במערת המכפלה, אלא על אם הדרך? והרי היה עת הגריד והאדמה הייתה טובה, ומדוע איפוא לא הבאת אותה למערת המכפלה?

יעקב אינו משאיר קצוות פתוחים. הוא פותח את העניין. הוא מדבר על זה. הוא מבהיר את כוונתו העליונה בדבר שתהא רחל מתפללת על בניה כשילכו בגלות.

כך צריך לנהוג. זו תקשורת נכונה. אין לתת לחשדות ולטרוניות מקום להפוך לקפידא או לשנאה ח"ו, יש לדבר על זאת ולבאר את הכוונה בדברים.

הזוהר פ' מקץ [הובא כאן במע"ל] מביא מעשה בר' אבא שהיה מהלך בדרך וראה אדם ישן ומתקרב אליו נחש והנה נפל ענף מעץ ורוצץ את ראשו. לאחמ"כ התעורר האיש וראה הנחש המת ואחר שהלך התגלגל סלע למקום ששכב ואלולי קם היה הורגו. שאלו ר' אבא לזכויותיו והוא השיב שתמיד כשמישהו פגע בו הוא ניסה עוד באותו יום לרצותו ולמחול לו. ואם לא פגשו הוא היה אומר בלילה לפני השינה הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס כו' ואף היה משתדל לעזור ולהטיב למי שהזיקו והכעיסו.

זהו הכח של המעביר על מדותיו, של המוחל וסולח. של מי שאינו מקפיד ושומר טינה בלבו.

 

 

פרשת ויחי

החיים האמיתיים [ע"פ הרי"ח קראם יתד תשס"ו]

(ח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ: (ט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם:

תשובת יעקב תמוהה. הוא נשאל בסה"כ כמה ימי שני חייך, והוא עונה לו בדרשה ארוכה. הוא נשאל כמה ימי שני חייך, והוא עונה ימי שני מגורי כו' מדוע הוא שינה את לשונו?

 

נבאר בהקדמת מעשה: מסופר על עיר אחת שבית הקברות שם היה מלא מצבות שגיל הנפטרים היה נמוך מאד על מצבה אחת היה חקוק פה נטמן פלוני אלמוני שנפטר לבית עולמו בן עשר שנה וחמישים יום על אחרת היה חקוק בן עשרים שנה ועשרה ימים וכן הלאה. כל מי שנכנס אל בית הקברות היה משתומם לפשר הדבר מדוע נפטרים כאן בני אדם בגיל כה צעיר? הלך אדם אחד לברר את התעלומה המוזרה, אמרו לו כך, במקום הזה נוהגים לציין על המצבות את הימים שבהם הוא חי ולכן מחשבים רק את הימים המנוצלים שהיו לו בחייו דשאר הימים הוא לא חי בהם אלא התבזבזו ומתו…

 

מבאר המלבי"ם כי שנות החים לא יצדקו אק על השנים שעובד בנם את ה' שהם חיי האדם, לא השנים שחיי חיי הרגש בלבד, שהם חיי בהמה. האדם, שהוא החלק השכלי שלו כמת. הרשעים בחיים קרויים מתים. חיים אלה ניתן לכנותם שנות מגורי, שנים שבהם גרתי בתבל, אך לא חייתי.

פרעה ע"פ חוסר הבנתו קורא לשנים כולם שנות חיים, ושואל כמה ישני חייך. אולם יעקב מתקן אותו ואמר ימי שני מגורי היו מאה ושלשים שנה, אולם אם תשאל על ימי שני חיי- אשיבך שהיו הם מעט ורעים ימי שני חיי, שלא השיגו את ימי שני חיי אבותי שהספיקו להשיג השלימות הנפשי.

לפי"ז נבין את דברי האחים לאביהם כששבו ממצרים.

 (כו) וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם:

מדוע לא האמין, וכי הם ישקרו לו במילתא דעבידא לאגלויי?

(כז) וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:

מה קרה כעת שחייתה רוחו?

(כח) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת:

ומדוע כעת הוא מגיע למסקנה שעוד יוסף חי, וכי איזה מידע התברר לו בינתיים?

אלא לפי מה שביארנו העניין יובן נפלא. הם אומרים לו שיוסף עדיין חי, במלא מובן המילה. בצדקותו. אולם הוא אינו מאמין שדבר כזה יתכן. הם מדברים את כל דברי יוסף, על כך שהוא בצידקו, ועדיין זוכר את הלימוד האחרון שלמדו, והוא רואה את העגלות – שיוסף עדיין זוכר את מה שלמדו- והוא מתחיל להאמין. בשלב זה רוה"ק שבה אליו. הוא חוזר למעלת "חי". ולכן "ותחי רוח יעקב אביהם". אלה הם חיים אמיתיים לגבי יעקב. חיים עם רוחה"ק. עם רוחה"ק יעקב אכן רואה שיוסף חי בצדקו, ולכן הוא מכריז "עוד יוסף בני חי" – חיים של תורה וקדושה!

וזאת אנו למדים מכך שתחילה נאמר ותחי רוח יעקב אביהם, ואחר ששבה אליו רוח קדשו נא' ויאמר "ישראל"- לשון שררה ומעלה!

 (ל) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי:

גם כאן ישנה כפילות מוזרה, אחרי ראותי את פניך- משמע שהוא חי, מדוע הוא מוסיף כי עודך חי? אלא ראותי את פניך אינו מספיק, אלא ראיתי שאתה עדיין "חי"!

לפי"ז נבין את שאלת יוסף לאחיו כשנתגלה להם"העוד אבי חי" ושאלתו תמוה, והרי הוא שאל אותם לפני כן-כשבאו השלום לאביכם הזקן, וכי איזה אינפורמציה יכלה להתחדש להם כעת?

אלא הוא שאל אותם האם אבא עדיין חי במובן המלא של המילה, וכי לא נסתלקה ממנו רוה"ק וחייו אינם חיים?

האם לא נפגמה מעלתו וגדולתו בעקבות כך? ליעקב חיים בלא רוח הקדש הם חיי בהמה!

לפ"ז תובן פרשתינו. יעקב חי באמת רק י"ז שנה שהיה במצרים ורוה"ק שרתה עליו והיה פנוי לעבודת השי"ת. אמנם היו לו עוד י"ז שנים כאלה מלידת יוסף עד שנמכר, ולכן נאמר "ויחי" 34 שהם פעמיים שבע עשרה.

דבר זה נרמז בפרשת וילך

(א) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיקֹוָק אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:

יום ללא מצוות לא נכלל בחייו

בספר "דעת סופר" ביאר אמר להם משה "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" תזהרו על ימיכם לבלתי ילכו לריק, דהנה ימי ושני מלאו, ולא נחסר מהם עד אחד, יען כי משה רבינו כל רגע ורגע היה יקר אצלו ולא איבד אף רגע מחייו.

ואמר להם "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" היום מלאו ימי ושנותי כל שנותי וימי נתמלאו ולא נחסר מהם מאומה, שהרי ימי האדם ההולכים לאיבוד בלי תכלית אינם נחשבים לימיו כפירוש הזוהר הקדוש עה"פ "ואברהם זקן בא בימים" שבא עם הימים, שהימים היו שלו וברשותו.

 וזה מה שביקש דוד המלך ע"ה "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא" וגו' היינו הודיעני ה' קצי ומדת ימי היינו מדת הימים שהמה שלי וברשותי הן שלא הלכו לאיבוד כמה הם עכ"ד.

 

פרשת ויחי

מלך – הטבה ללא נגיעות

מעשים ללא נגיעות אישיות  [מעין גנים ח"ב מאמר ב']

א.

ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם. והוא מתחיל להוכיח את ראובן. ראובן, בכורי אתה, כוחי, וראשית אוני. יתר שאת ויתר עז. לך היה ראוי ליטול כהונה ומלכות. פחז כמים, משום שמהרת להראות כעסך כמים שממהרים לרוץ למקום נמוך, כך הראית כעסך. לכן אל תותר, לא תקבל את היתרונות שהיית ראוי ליטול, שהם הכהונה והמלכות.

ומתי הראית את כעסך, כי עלית משכבי אביך, כאשר לאחר מיתת רחל ששמתי את מיטתי באהל בלהה, הלכת והעברת את המיטה שלי לאהל לאה אמך. ואז גם חללת את השכינה שעל יצועי עלה.

אח״כ הוא ממשיך להוכיח את שמעון ואת לוי על מעשה שכם ועל מכירת יוסף. שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם. מפרש רש״י שמכרותיהם, הוא כלי זין. הם גזלו את החרב מעשו, ובזה הם השתמשו להרוג את אנשי שכם. בסודם אל תבוא נפשי, במעשה זמרי בן מלוא, איני רוצה שיזכר שמי, כי חטא זה נגרם מכוחו של שמעון ולא ממני. בקהלם אל תחד כבודי, איני רוצה שיתיחד כבודי ושמי במחלוקת קרח שכתוב ויקהלו על משה ועל אהרן  וגו', ויקהל עליהם קרח את כל העדה, כי חטא זה נגרם מכוחו של לוי ולא ממני.

כי באפם הרגו איש, בכעסם הרגו כל איש שכעסו עליו. וברצונם עיקרו שור, ברצון שלהם היה לעקור את יוסף שנקרא שור.

ומוסיף יעקב לקלל את כעסם של שמעון ולוי. ארור אפם כי עז. למה אני מקלל את כעסם, כי הוא עז וקשה מאוד. ועברתם כי קשתה, למה אני מקלל את העברה והזעם שלהם, כי היא קשה מאוד.

ועוד אעשה, אחלקם ביעקב, את שבט שמעון אני יחלק בין השבטים כדי שיתפרנס, ואז לא יוכל לפעול בכעסו. ואפיצם בישראל, את שבט לוי אפיץ בתוך ישראל, שיגורו במ״ח ערים שנתנו להם ישראל, ועי״ז שיהיו מפוזרים לא יוכלו לפעול כלום בכעסם.

ואח״כ כתוב יהודה אתה יודוך אחיך. מהו הלשון שכתוב אצל יהודה אתה, למה לא כתוב יהודה יודוך אחיך? אתה זה לשון שמראה אתה ולא אחרים.

מפרש רש״י וז״ל לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים, התחיל יהודה לסוג לאחוריו שלא יוכיחנו על מעשה תמר, וקראו יעקב בדברי ריצוי, יהודה לא אתה כמותם עכ"ל.

ובמדרש (ב״ר פרשה צ״ט סימן ז׳) כתוב, יצא ראובן ואוזניו מקוטפות. (ושם סימן ח׳) שמעון ולוי יצאו אף הם פניהם מכורכמות. והיה מתירא יהודה שלא יזכור לו מעשה תמר, התחיל קורא לו, יהודה אתה יודוך אחיך. אמר לו הקב״ה, אתה הודית במעשה תמר, יודוך אחיך להיות מלך עליהם עכ״ל.

וכתוב אח״כ (בפסוק ט׳) מטרף בני עלית. מפרש רש״י, ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו, וזהו יהודה שנמשל לאריה. בני עלית, סלקת את עצמך ואמרת מה בצע  וגו'. וכן בהריגת תמר, שהודה צדקה ממני. לפיכך כרע רבץ  וגו', בימי שלמה איש תחת גפנו  וגו' עכ״ל.

ויש לעמוד כאן על ענין זה, שיהודה חשש שיעקב יוכיחנו על מעשה תמר. וצריך להבין האם היה ליעקב מה להעיר ליהודה, או לא. הרי יעקב רואה עתה ברוח הקודש הכל, את כל מכירת יוסף, וכל מה שהיה, וכל מה שעתיד להיות, ואין דבר נעלם מעיניו. א״כ, אם היה ליעקב מה להעיר ליהודה, למה באמת הוא לא העיר לו. ואם לא היה מה להעיר, למה יהודה פוחד.

ובפרט במכירת יוסף, שיהודה הציע לכו ונמכרנו לישמעאלים, וכתוב וישמעו אחיו, שכולם הסכימו למכירת יוסף. ואח״כ כתוב וירד יהודה מאת אחיו, מפרש רש״י ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו אתה אמרת למוכו'ו, אילו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך עכ״ל. א״כ האחים הבינו שהיה איזה טענה על יהודה שהוא הציע את מכירת יוסף.

ואנחנו רואים שיעקב לא הוכיח את יהודה כלל על מכירת יוסף, למרות שהוא זה שהציע הצעה זו. ולא רק שהוא לא מוכיח אותו, אלא הוא עוד מעודד אותו ואומר לו מטרף בני עלית, אתה אמרת מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו׳ לכו ונמכרנו לישמעאלים, ולכן אומר לו יעקב שהוא יזכה למלכות.

ולמה לא טען לו, למה אמרת למוכו'ו ולא אמרת להשיבו הביתה. והרי האחים הבינו שיש איזה אשמה ביהודה. וגם אנחנו יודעים, שהאחים הוצרכו כפרה על מכירת יוסף, למה יעקב לא מוכיח את יהודה שגרם למכירת יוסף. וכי משוא פנים יש בדבר.

ויותר קשה, שאת שמעון ולוי הוא מוכיח למה הם רצו להרוג את יוסף, כמו שכתוב וברצונם עקרו שור, ויהודה שאמנם לא הציע להרוג את יוסף אלא למוכו'ו, אבל כתוצאה מדבריו מכרו את יוסף בפועל, לא רק שהוא לא מוכיח, אלא עוד נותן לו מלכות. איך ניתן להבין שמגיע ליהודה מלכות בעוד שהוא למכור את יוסף, ולא אמר להשיבו אל אביו.

ב.

כדי להבין את הענין, עלינו להקדים הקדמה. כל אדם בימי חייו פועל מליוני פעולות שונות במגוון תחומים. מהו המניע לכל אותם פעולות, בדרך כלל יש כח אחד מרכזי המניע את כל הפעולות, כח האנוכיות. המוח חושב כל הזמן מה כדאי לי באופן אישי, ואת זה אני יעשה. מה שלא כדאי לי באופן אישי איני עושה.

וגם בדיבוריו והחלטותיו, מעורב תמיד נגיעות אישיות, למרות שהאדם לא מרגיש בהם. ואם יתבונן האדם היטב בכל מעשיו ודיבוריו, יראה שכמעט אין אצלו שום פעולה שלא מעורב בה נגיעות.

כדי לתת דוגמא עד היכן מגיע כוחם של נגיעות, די לציין מה שאומרת הגמרא בסנהדרין (י״ח, ב׳) שאין מושיבין מלך וכהן גדול כשרוצים לעבר את השנה, אומרת הגמרא למה לא מושיבין מלך, משום אפסניא. מפרש רש״י שהמלך משלם לפי שנה לחיילים שלו, ולכן נח לו שיהיו כל השנים מעוברות בדי לחסוך תשלום של חודש. לכן הוא עלול לומר שצריך לעבר את החודש משום נגיעותיו האישיות.

הערוך מפרש להיפך. הוא מפרש, שהמלך גובה את המיסים לפי שנה, של י״ב חודש. ולחיילים הוא מחלק משכורת כל חודש וחודש. ואם יעברו את השנה, הוא יצטרך לתת את החודש הנוסף מכיסו הפרטי, כי המיסים לא מכסים על זה, לכן הוא יגיד לא לעבר את השנה, בדי שלא יהיה חודש שלוש עשרה, ולא יצטרך להפסיד ממון מכיסו.

למה לא מושיבים כהן גדול בעיבור השנה. אומרת הגמרא משום צינה. מסביר רש״י שכהן גדול לא רוצה שתתעבר השנה, משום שהוא צריך לטבול ביום כיפור חמשה טבילות ולקדש עשרה קידושין את ידיו ורגליו, והכל במים קרים. ואם תתעבר השנה, נמצא שחודש תשרי יהיה בתקופת חשון. ואז הקור שיש בחשון יהיה בתשרי, ויהיה לו יותר קר בטבילות, לכן הוא יגיד שלא לעבר את השנה.

על מי מדובר כאן, על כהן גדול שנכנס לקודש הקדשים. האם ניתן לחשוב עליו שזה מה שמענין אותו בזמן עיבור השנה, החשבון כמה יהיה קר לו במים ביום כיפור. אבל חז״ל מגלים לנו שאפילו המלך והכהן הגדול, יש להם נגיעות, וכשהם אומרים לעבר או לא לעבר, לא מונח בדבריהם דעה נטולה מנגיעות, אלא להיפך, מתערב בדבריהם נגיעות אישיות, לכן אסור להושיבם בעיבור השנה.

ג.

ובגמרא בע״ז (י״ח, אי) איתא כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו, אמר לו ר״י בן קיסמא, חנינא אחי, אי אתה יודע, שאומה זו מן השמים המליכוה שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדין היא קיימת. ואני שמעתי עליך, שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לך בחיקיך. אמר לו ר״ח בן תרדיון, מן השמים ירחמו. אמר לו, אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש.

היה כאן מחלוקת תנאים, איך עריך להתנהג במצב כזה שהרומאים שולטים על ישראל ולא מרשים לעסוק בתורה, האם צריך ללמוד תורה בסתר, כי ללמוד בגלוי זה התגרות, ואין לישראל זכויות להנצל מהם, וא״כ זה ודאי מות. או שצריך למסור נפש ע״מ למות, וללמוד תורה בגלוי. לכן טען ר׳׳י בן קיסמא, אם הרומאים יתפסו אותך, הם ישרפו גם את הספר תורה יחד. לכן עליך ללמוד בסתר. ור״ח בן תרדיון סבר שצריך ללמוד בציבור מתוך מסירות נפש ממש עבור התורה.

ממשיכה הגמרא ואומרת, שאחרי ששמע ר״ח בן תרדיון את דברי ר״י בן קיסמא, שאמר לו שהוא לא ינצל מן הרומאים אלא יתפס בידם וישרף. אמר לו, רבי מה אני לחיי העוה״ב. עונה לו ר״י בן קיסמא, כלום מעשה בא לידך. האם תוכל לספר לי מעשה שבא לידך, שעל ידו אוכל לדעת אם יש לך עוה״ב. אמר לו, מעות של סעודת פורים נתחלפו לי במעות של צדקה, וחילקתם לעניים, ולא גביתי אח״כ אותם ממעות של צדקה. אמר לו, אם כן, מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי.

ודברי הגמרא הזו פלא גדול, האם לא מספיק מה שר״ח בן תרדיון יושב ועוסק בתורה בציבור ומקהיל קהילות ברבים, ומוסר נפשו על קדושת הי, לקרוא תגר על הרומאים ולא להתפעל מהם ולהמשיך להפיץ תורה בעולם. אמנם מצד ההלכתי סובר ר״י בן קיסמא שלא זו הדרך. אבל מ״מ כיון שר״ח בן תרדיון סבור להלכה שכך צריך לנהוג, ודאי שיקבל על זה שכר לעוה״ב. למה הוא שואל מה אני לעוה״ב.

וגם ר״י בן קיסמא אומר לו, כלום מעשה בא לידך, כאילו שבלי המעשה לא ידוע אם יש לו עוה״ב. וכששומע מעשה בזה של חילוף מעות סעודת פורים בארנקי של צדקה הוא משיב לו, אם כן מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי. וכי המעשה הקטן הזה, מראה על חלקו לעוה״ב, יותר מכל מה שמוסר נפשו למען התורה.

תשובה לשאלה זו נמצא בפירוש המשניות להרמב״ם בסוף מסכת מכות, שכותב, שכל אדם כשהוא מקיים מצוות, על הרוב מעורב בזה גם נגיעות, וא״כ המצוה היא פגומה ועם מצוה פגומה א״א לזכות לחיי העוה״ב. כדי לזכות לעוה״ב צריך לפחות מצוה אחת שתהיה שלימה בלי שום נגיעה.

לכן גם ר״ח בן תרדיון וגם ר״י בן קיסמא הבינו, שזה שר״ח בן תרדיון מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה ברבים, זה לא ראיה עדין על עוה״ב, כי מי יודע כמה נגיעות מעורבים בזה. אדם מסוגל למסור נפש ולמות על קידוש ה׳ מתוך מחשבה של גאוה שיגידו שהוא מת על קידוש ה׳,

לכן שאל ר״ח בן תרדיון מה אני לעוה״ב. עונה לו ר״י בן קיסמא תגיד לי איזה מעשה שלפי דעתך הוא מושלם בלי שום נגיעה. אמר לו מעות של סעודת פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחילקתי הכל לעניים ושום אדם לא ידע מזה כלום. וזה פעם ראשונה שאני מספר לך את זה, כדי לדעת אולי עי״ז אזכה לעוה״ב, בי זה מעשה שלם. אמר לו א״כ מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי.

רואים מכאן עד כמה אדם מלא בנגיעות, שאפילו גדולי התנאים חשדו את עצמם ואת אחרים, שמעשיהם הטובים הנעשים במסירות נפש, מעורב בהם איזה נגיעה, ומה נאמר אנחנו.

ד.

ע״פ דברים אלו נבא לפרש את החילוק בין יהודה, לראובן שמעון ולוי. למה לראובן שמעון ולוי יעקב הוכיח, ואת יהודה למרות שהיה מה להוכיח, הוא אומר לו אתה אינך כמותם, אתה עוד תהיה מלך.

לפני שנסביר את הענין הזה, יש להקדים עוד את דברי האור החיים הקדוש בפרשת ויצא (כ״ט. י״ז) על הפסוק ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה, וכתוב מיד אחר כך, ויאהב יעקב את רחל. בפשטות משמע שהוא אהב אותה בגלל יופיה. אומר האוה׳יח, שמה שיעקב אהב את רחל זה לא היה בגלל יופיה, אלא בגלל שהיא היתה בת זוגו.

עוד כותב האוה״ח, ע״פ דברי חדל בגמרא שבת ב״ה ב׳, שנאה לת״ח שיהיה לו אשה יפה כדי לחנצל מיצר הרע, ולכן העדיף יעקב את רחל, בגלל שיופיה, יעזור לו להנצל מיצה־ר. ומוסיף האוה״ח, והגם כי ישתנה יעקב למעליותא שמושלל מיצר הרע, א״כ איך ניתן לפרש שיעקב אהב את רחל בגלל יופיה. עם כל זה, התורה תלמד לאדם דעת. התורה כתבה זאת כדי ללמדינו דעת, איך להתנהג, למרות שאצל יעקב זה באמת לא היה הטעם.

לכן בבואינו לפרש את ענין השבטים, אע״פ שהכל מבוסס על מה שכתוב, מחובתינו להקדים, שאין אנו מתימרים לומר שבאמת כך היה אצל השבטים, אלא כל דברינו הוא על דרך דברי האוה״ח, שהתורה מלמדת אותנו דעת איך להתנהג, למרות שאצל השבטים הדברים היו הרבה יותר גבוהים.

ואחר הקדמה זו נבא לפרש את דברינו. הנה אנחנו רואים שראובן מפסיד את המלוכה, וגם שמעון ולוי שבאים אחריו מפסידים את המלוכה, ויהודה זוכה למלכות, למה באמת יהודה זכה למלכות. אם בגלל שלא היה עליו טענות, הרי כמו שהיה על ראובן ועל שמעון ולוי טענות, גם על יהודה היה לכאורה טענות, מה בעצם ההבדל.

הביאור בזה, ע״פ מה שצריך לדעת, שיש טעות נפוצה אצל בני אדם מה זה מלך. אנשים סבורים במבט שיטחי, שמלך פירושו אדם שכל העם חייבים לשרת אותו ולתת לו כסף וכבוד. וזה טעות, מלך פירושו אדם שמקבל על עצמו לתת את עצמו לעם. מי שחושב כשנעשה מלך איך לקבל, הוא לא מלך אלא עבד, ואזי ואבוי למלכות כזו.

דברים אלו מפורשים בגמרא נדרים (כ״ד, אי). שאם אדם נודר נדר ואמר לחברו, אם לא תתן לבני כור של חיטים ושתי חביות יין, אני עושה עליך קונם שלא תהנה ממני. אומרת הגמרא שזה נדר גמור, ולא נדרי זירוזין, משום שיכול אותו אדם לומר אני לא מלך, שאני יהנה אותך ואתן לבנך מה שרצית, ואתה לא תתן לי כלום. מפורש כאן שגדר של מלך זה, מי שרק נותן לאחרים ולא מקבל מאחרים.

עוד אומרת הגמרא, שאם אדם אומר לחברו, קונם שאיני נהנה ממך, אם אינך מסכים לקבל ממני עבור בנך כור של חיטין ושתי חביות של יין. גם זה נדר גמור ולא נדרי זירוזין, משום שיכול לומר לו, אני לא כלב, שרק מקבל ולא נותן. מפורש מזה שמלך רק נותן, וכלב רק מקבל.

א״כ מהו שלימוחו של מלך, מי שמוכן לתת מעצמו בלי שום נגיעות, רק על מנת לתת ולא על מנת לקבל, אם יש למלך נגיעות, זה כבר אדם שנותן על מנת לקבל, וזה לא שלימות של מלך.

[בזה טעו החרטומים בפתרון פרעה, האם אמרו לו פתרונות השמים אותו במרכז, והעם לצורכו. יוסף פתר לו – מלך הוא לשירות העם, הוא אחד שנותן שלא על מנת לקבל, ולכן הפתרון שאתה צריך לדאוג לעם!

המעשה עם מלך מ רוקו שהתארח אצל בנו בצרפת, ותחתיו גר יהודי שבנו חגג בר מצוה, ורצה לעלות לשכנו לברך על המלך ברוך שחלק מכבודו לב"ו, והמלך הסכים. וסיפר לו הלה שלבנו יש בר מצוה. הוציא המלך פנקס שיקים ונתן לו שיק ע"ס 10.000 דולר. הלה התפלא, כזה סכום גדול? הסביר לו אח"כ המארח שאין אפשרות למלך לתת פחות. זה בזיון למלך.

מלך זו נתינה שלא על מנת לקבל!]

ה.

ע״פ הקדמה זו אולי ניתן לפרש את ענין ראובן שמעון ולוי, עם יהודה. יעקב אבינו אומר כך. בודאי שאדם מסוגל לעשות טעויות, וגם אם אדם עושה טעויות, זה עדין לא פוסל אותו. אם אדם טעה, תמיד יש אפשרות לתקן או לשוב בתשובה. השאלה הגדולה, מה הוא עושה בתוך הטעות שלו, האם גם שם מעורב נגיעות, או שיש שם פעולות שהם רק למען השני בלי שום עיעות. אם בתוך הטעות יש נגיעות, זה לא שלימות כדי להגיע להיות מלך. אם בתוך הטעות יש נתינה בלי שום נגיעה, זה יכול להיות מלך.

אומר יעקב אבינו לראובן, היה מגיע לך להיות מלך, אבל היה לך טעות, כשמתה רחל, לקחתי את מטתי שהיתה נתונה תמיד באהל רהל, ושמתי אותה באהל בלהה. ואתה באת לתבוע את עלבון אמך, ואמרת אם עד עתה אמי סבלה מרחל, עתה תסבול משפחת רחל.

האם בתוך טעות זו, יש איזה פעולה למען השני לגמרי לא. כתוב בא ראובן ותבע עלבון אמו. א״ב פעולה זו עושה ראובן מתוך מחשבה לקנאות לעלבון אמו. אם זה לא היה אמו, הוא לא היה תובע את העלבון הזה. א״ב יש כאן טעות עם נגיעות אישיות. אתה עדין לא ראוי להיות מלך.

אותו דבר עם שמעון ולוי, כאשר הם לקחו את חרבם והלכו להרוג את אנשי שכם, אומר להם יעקב, היה לכם טעות, בזה סיכנתם את כולנו, ואני מתי מספר, ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי. מה עונים לו שמעון ולוי, הכזונה יעשה את אחותינו. וכי אחותינו זה הפקר. למרות שיעקב אומר להם שהיה להם טעות, הם משיבים אבל זה אחותינו, והיא לא הפקר. יש כאן נגיעות אישיות בתוך הטעות. כי משמע שאם זה לא היה אחותכם לא הייתם מקנאים לענין, אע״פ שעשו אותה הפקר.

כך גם במכירת יוסף. כתוב ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא, ועתה לכו ונהרגהו וכו'. היה לכם טעות במכירת יוסף. הרי הוא לא היה רודף שלכם, ואתם דנתם אותו כרודף, האם הראיתם איזה פעולה למען יוסף. הכל היה למענכם, יש כאן נגיעה עצמית לפעול עבורכם, גם אתם לא ראויים להיות מלך.

לעומת כן יהודה, הגם שהשתתף עם כולם בענין זה שצריך להפטר מיוסף, והגם שגם לו היה טעות, כי יוסף לא היה רודף, אבל הוא עשה פעולה בלי שום נגיעה. כי יהודה אמר, נכון שאנחנו יכולים להרוג אותו, או לזרוק אותו לבור, מצרינו התפטרנו מיוסף.

אבל מצד יוסף, האם זה האפשרות היחידה שצריך לעשות לו. מה בצע, מה ריוח ממון נרויח, כי נהרוג את אחינו, כמו ששמעון ולוי מציעים. וכיסינו את דמו כמו שראובן מציע להשליכו לבור ושם ימות לבד. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו. הרי אנחנו יכולים להשאיר את יוסף בחיים, רק נמכור אותו לישמעאלים, ועי׳׳ז ג״ב נתפטר ממנו. ועי״ז נרויח עוד דבר, וידינו אל תהי בו כי אחינו בשרינו הוא.

האם יהודה הרויח בזה באופן אישי, שהציע למכור את יוסף. יהודה לא הרויח שום דבר. הרי האחים פסקו שלפי ההלכה יוסף הוא רודף וחייב מיתה. נמצא שליהודה אין שום דבר מזה אם יהרגו את יוסף או ימכרו אותו, ההלכה היא שהם צריכים להתפטר ממנו.

בזה שהוא הציע למכור את יוסף, היה כאן רק דבר אחד, פעולה של נתינה וחסד למען יוסף. כי מצד האחים אין בזה שום נפקא מינה. א״כ גם בתוך הטעות רואים אצל יהודה פעולה בלי שום נגיעה למען השני. זה כח נתינה אמיתי. אדם כזה ראוי להיות מלך.

אותו דבר במעשה תמר. כשיהודה אומר הוציאוה ותשרף. ותמר אומרת לו הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה, איזה ענין אישי יש ליהודה להודות, כלום. להיפך, הוא מעדיף לא להודות כדי לא להתבייש. מח שיחודה חכריז לפני כולם צדקה בדבריה וממני היא מעוברת, זה חיה אך ורק למען תמר, לו עצמו לא היה שום דבר מזה. זה נקרא כח נתינה גמור למען השני, זח מלך שמסוגל לחח למען השני, בלי שום נגיעות אישיות, לכן יהודה זכה למלבות, ולמרוח שהיה לו אולי טעויות, אבל בתוך הטעויות ראו את כח הנתינה שלו בלי שום נגיעות אישיות, לכן זכה למלכות.

ו,

וזה הכוונה בדברי יעקב להודה. יהודה אתה יודוך אחיך, ואומר רש"י לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים,  התחיל יהודה לסוג לאחרויו שלא יוכחינו על מעשה תמר, וקראו יעקב בדברי ריצוי, יהודה לא אתה כמותם.

יהודה חשש שיעקב יוכיח אותו על מעשה תמר ויתכן שהיה על מה להוכיח. הוא יכל לומר ליהודה, למה פסקת הוציאוה ותשרף, ולא חששת שמא ממך היא מעוברת. וגם איך יתכן להיות נמהר כ״ב ולהוציא פסק הלכה, לפני שביררת את הענין עם תמר בעצמה, ובלי לראות אותה קיבלת עדות ופסקת.

אבל יעקב אומר, בודאי שאדם יכול לטעות, השאלה מה הוא עושה בתוך הטעות, מה הוא עושה כשמתברר לו הטעות, אם הוא מסוגל לעשות פעולות בלי שום עיוות, אלא רק למען השני, זה מלכות.

גם אצל יוסף. ודאי שניתן להוכיח את יהודה על הטעות שהיה לו לגבי יוסף, שמכרוהו שלא כדין. אבל יעקב אומר, בתוך הכל, עשית פעולות בלי שום נגיעות, ואמרת למכור את יוסף במקום להורגו, שזה פעולה רק למען יוסף, ובכלל לא עם נגיעות אישיות, זה מלכות.

לכן אומר יעקב. מטרף בני עלית. אומר רש״י מטרף, שחשדתיך בטרוף טורף יוסף, מלקת עצמך ואמרת מה בצע  וגו'. וכן בהריגת תמר שהודה ואמר צדקה ממני, לפיכך כרע רבץ כארי  וגו'. שזהו כח המלכות.

כמובן שאנחנו קטנים לדבר על השבטים, אך כמו שכותב האור החיים הקדוש, שהתורה כותבת ללמד לאדם דעת. לא ניתן לצפות מאתנו לא לעשות טעויות בשוגג, אין כמעט אדם בעולם שלא עשה טעויות בחייו. ולכן פשוט הדבר שאם נתברר לנו שעשינו טעות, עלינו להשתדל לתקן את הטעות ולשוב בתשובה. אבל השאלה הגדולה, מה אנחנו מוכנים בתוך הטעות לעשות למען השני, בלי שום ריוח אישי. אם אנחנו עושים פעולות רק למען טובת השני, זכינו לכח המלכות.

אותו דבר עלינו לעשות פעולות רק למען השי״ת בלי שום נגיעה אישית. אם אדם נמצא לבד בביתו ושום אדם לא רואהו. והוא מתאמץ לברך ברכת המזון בכוונה או ברכת אשר יצר, או אומר ק״ש שעל המיטה בכוונה למרות עייפותו. או יושב ולומד תורה, אע״פ ששום אדם לא רואהו. או מתאמץ לכוון בתפילת שמונה עשרה בציבור, למרות ששום אדם לא ידע לעולם, אם הוא כיון בתפילה או חלם. פעולות כאלו, הם פעולות נקיות למען השי״ת בלי שום ריוח אישי. בפעולות כאלו אדם קונה לעצמו את כח המלכות. וקונה לעצמו עוה״ב כמו שכותב הרמב״ם. ויה״ר שיזכינו השי״ת שיהיו כל מעשינו לשם שמים. בריך רחמנא דסייען

 

פרשת ויחי

התמודדות עם כעסים

אחלקם ואפיצם [והגדת]

"שמעון ולוי אחים״, פרש רש״י: בעצה אחת על שכם [״ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו אל העיר בטח, ויהרגו כל זכר״ (בראשית לד, כה)] ועל יוסף: ״ויאמרו איש אל אחיו… ועתה לכו ונהרגהו״ (בראשית לז, כ). מי הם, אם תאמר ראובן או יהודה- הוי לא הסכימו בהריגתו. אם תאמר בני השפחות, הרי לא היתה שנאתם שלמה, שנאמר: ״והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה״ (בראשית א, ב). יששכר וזבולון לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם. על כרחך שמעון ולוי הם שקראם אביהם ״אחים״.

״כלי חמם מכרותיהם״. פרש רש״י: אמנות זו של רציחה, חמס הוא בידכם. מברכת עשו היא זו. אמנות שלו היא [״על חרבך תחיה״ (בראשית מ, מ)], ואתם חמסתם אותה ממנו. ״מכרותיהם״, לשון כלי נשק. סיף בלשון יוני. דבר אחר, בארץ מולדתם (הקרויה ״מכורה״, יחזקאל טז, ג. כט, יד). ״ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה״. פרש רש״י: אפלו בשעת תוכחה לא קלל אלא את אפם. ״אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל״. אין לך עניים, סופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים. ושבטו לוי עשאו מחזר על הגתות לתרומות ומעשרות, נתן לו תפוצתו בדרך כבוד (בראשית מט, ה ז). נתבונן.

יעקב אבינו איבחן בשנים מבניו חסרון, מדה גדושה של כעס. ״ארור אפם, כי עז״. ופרש ה״אור החיים״ הקדוש זצ״ל: ״לחלק המרבה בהם יותר משעור הרגיל הוא מקלל, וישאר בהם חלק הקיים בכל אדם, פדי לקבל שכר לעולם הבא על כפיתו לעבודת ה׳. שאם לא כן, ישלל מהם בבחינתו אשר המשג לנצח. וראה כי תקון לקרר עז הרתיחה, הוא לחלקם ולהפיצם״. וגדש זה של כעס אינו חלקם ונחלתם בשרשם ומהותם, אלא שאול הוא בידם מעשו. לכן לא קלל אותם בעצמם, כי ברוכים הם בעצמותם, וקלל רק את כעסם. והתקון, כאמור, בהפצתם ופזורם.

בואו חשבון, מתי החל תקונם. מעשה דינה ארע י״א שנה לפני מכירת יוסף. מכירת יוסף ארעה כ״ב שנה לפני הירידה למצרים. 33 שנה בסה"כ טרם ירידתם למצרים. במצרים שהו רד״ו שנים, וארבעים במדבר, וי״ד שכבשו וחלקו את הארץ, נחבר: כשלש מאות שנה, כעשרה דורות. הרה אומר: ודאי היה ליעקוב אבינו, שבמשך עשרה דורות לא יצליחו לשרש מדה רעה שדבקה בהם.

עבודה, התקון יתחיל בעוד כעשרה דורות. ניחא. ולכמה זמן? כמה דורות ידרשו כדי לתקן את המדה הרעה – נצח!

לנצח, אין לשבט לוי חלק ונחלה בישראל. כדי לתקן את מדת הכעס והחמה. ועדין, כעבור אלף וחמש מאות שנה, מצינו (קדושין ע ע״ב, שבת קמט ע׳׳ב) שהכוהנים קפדנים ורגזנים, שנאמר: ״ועמך כמריבי כהן״ (הושע ד), ולא בכך, התקינו להם ״גט מקושר״, כדי שבעתים יתקרר כעסם (בבא בתרא קס ע״ב)! כמה קשה לתקן מךה!

ואיך, לכל זאת, מתקנים. ולו במעט, ולאט? באמצעות: ״אחלקם ביעקב, ואפיצם בישראל״. מהו תקון זה? תקון כפול הוא.

בראש ובראשונה, כבר השמיענו הרמב״ם (הלכות דעות פ״א ה״ז) ששנוי המדות נעשה באמצעות מעשים חוזרים ונשנים• כדברי ספר ה״חנוך״ <^ןה טז) #״אחר המעשים נמשכים הלבבות״. לדוגמה. ״מי שהוא בעל חימה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא יחוש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה, עד שתעקר החמה מלבו״ (!שם פ׳׳ב ה״ב).

ואם שבט לוי מחזר על הגיתות לתרומות ומעשרות, ושבט שמעון משכיר עצמו להיות סופרים ומלמדי תינוקות, בעל כרחם יאלצו לכבוש כעסם ולהבליג, כדי שיעניקו להם וישכרום.

ומסופר, שהסבא מסלבודקה [אני קראתי זאת על הגרי"ס] זצ״ל עבר בשוק, וראה קונדס אחד מרעיד את דוכנה של מוכרת תפוחים ומנענע את הערמה הסדורה, והתפוחים נפלו והתפזרו. החלה לצעק ולצווח, והסבא מהר לגחון ולאסוף עבורה. והיא, אש להבה, התפרצות הר געש, המטירה נאצות על ראש הקונדס האלמוני, תצילנה האזנים. נתן להבינה, רחמנות, ואין אדם נתפס על צערו. לפתע נגש אדם, ובקש לקנות תפוח. ומיד, בו במקום, האירה פנים, חיכה והתרפסה, בחרה עבורו תפוח נאה, קבלה כסף והחזירה עודף, והסבא עומד ותמה: הרי התרגזה, באמת התרגזה, כעסה וגעשה, ואיך ברגע קט, בפתע פתאום, נתעה. כעסה, להיכן הלך. והבין: הלא פרנסתה מאותן פרוטות, מהן תביא אכל לילדיה, אינה יכולה להרשות לעצמה לכעס לנוכח קונה. והסיק, שהאדם שליט על מדותיו, אם רק ירצה יכבשן. וכדברי רבי ישראל סלאנטער זצ״ל (״אבן ישראל״, דרוש ט): ״מידות האדם בני כבישה, גם בני חלוף המה״. בראש ובראשונה מסוגל הוא לכבשן, ואם יתמיד בכך, ישפרן ויתקנן!

זו העצה הראשונה. שיהיו תלויים באחרים, ובעל כרחם יבליגו, ומעט מעט ״תעקר החמה מלבו״.

אבל נשים לב לנקודה נוספת. יעקב אבינו עליו השלום לא גזר עליהם שיהיו חלילה עניים ופועלים וזבנים גרידא. אלא הן שמעון והן לוי עסוקם בתורה: ״לא משכחת צורבא מרבנן דמורי, אלא דאתי משבט לוי, דכתיב (דברים לג, י): יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל״ (יומא כו, ע״א), ושמעון סופרים ומלמדי תינוקות. ומדוע –

להבנת הענין, נזכיר ספור הגמרא (מנחות מד ע״א): מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, ופרוץ בתאוות. שמע שיש מקום פריצות בכרכי הים, שגר לשם ארבע מאות זהובים ונקבע לו זמן. כשהגיע זמנו בא וישב על הפתח. באו ואמרו: ״אותו אדם ששגר ארבע מאות זהובים בא ויושב על הפתח״. הכניסוהו, ומציציותיו לא נפרד. באו ציציותיו וטפחו על פניו, ונמנע מעבירה. אמרו לו: ״איננו מניחים אותך עד שתאמר מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה לומד בו תורה״. מסר, והודיעו לרבי חיא רבו, והוקירו על עמידתו בנסיון.

במקום אחר עמדנו על המעשה ולקחיו, כי רבים הם. אך כאן נעמד על פרט אחד: הן לא בכדי פתחה הבריתא ב״מעשה באדם אחד״. ומה, כלום תלמידו של רבי חיא היה, האם אפשר לקרא לאדם כזה בשם 'בן תורה'?! ״אדם אחד״ היה, וכך הודיעו שם: ״אותו אדם״ בא.

ומדוע שאלו: ״מה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה לומד בו תורה״. מי ספר להם שיש לו רב והוא בן ישיבה ולומד תורה?

והתשובה, שאם בתוקף הדחף והתאוה מסגל אדם לרסן עצמו, סימן שלמד תורה! רק התורה נותנת את הכח לכך! וזהו: ״אתם קרויים ׳אדם׳ ואין אמות העולם קרויים ׳אדם׳״ (בבא מציעא קיד ע״ב), הינו על ידי התורה, שנאמר בה: ״אדם, כי ימות באהל״ (במדבר יט, יח, באהלה של תורה (ברכות סג ע״ב). וה״נודע ביהודה״ אמר (דרשות הצל״ח, דרשה ז לשבת תשובה אות ח] שכל אחד נשאל בתחלה ״נשאת ונתת באמונה״ (שבת לא ע״א).

אבל ״אין תחלת דינו של ״אדם״ – הינו העוסק בתורה הקרוי ״אדם״ ־ אלא על דברי תורה״ (סנהדרין ז ע״א). ומדוע, משום שכתב הרמב״ם (בהקדמתו לפרק חלק) שההבדל בין אדם לבהמה הוא, שלאדם יש בלימה עצמית ושליטה על דחפיו, מה שאין כן לבהמה, שזקוקה לבלם חיצוני. וככתוב (תהלים לב, ט): ״אל תהיו כסוס כפרד אין הבין, במתג ורסן [אמצעים חיצוניים] עדיו לבלום״. ועל ידי התורה ״כאלו עשאו לעצמו״, יצר עצמו כאדם. וככתוב: ״עיר פרא אדם יולד״ (איוב יא, יב), פרש רש״י שמעיר פרא צריך שיולד אדם השולט על יצריו. וזאת, באמצעות התורה!

לכן ברך יעקב אבינו את שמעון ולוי, שיהיו תלויים בועת אחרים ויעסקו בתורה, ומשני האמצעים גם יחד ילמדו לשלוט בעצמם ויתקנו מדת הכעס.

נו, טוב. מה למדנו כאן? איך שמעון ולוי יתקנו עצמם. ואנו, מושלמים? איננו כועסים, ומדותינו מתוקנות?!

והלא בסיום הברכות נאמר: ״כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, איש אשר כברכתו ברך אתם (בראשית מט, כחן. וכתב רש״י: לא היה לו לומר, אלא: ״איש אשר כברכתו ברך אותו״, מה תלמוד לומר: ברך אתם״, שכללם כלם בכל הברכות. אכן, גם אותנו כלל בברכות שמעון ולוי, באמצעות שפור המדות!

 

פרשת ויחי

די לו בקב חרובים [והגדת גלינסקי אשרינו בעוה"ז עמ' 653 עם הרבה תוספות]

א. פסוק בפרשתינו – זבולון לחוף ימים.. [שמח זבולון בצאתך כי יששכר באהלך-מודע שישמח בצאתו לעבוד?? אלא מפני שתומך ביששכר שבאהלו], וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול… זה פארדוקס, אדרבה מפני שהארץ נעמה היה לו להמשך אחריה?

המלאך יכל לירך יעקב והכהו בירכו. הוא לא יכל לתורה עצמה – תפארת איהו גופא, אלא רק לירכים, מחזיקי התורה, הם תמכין דאורייתא, לזבולונים, ואכן החזקת התורה קשה בכל דור ודור.

 

הגעתי לארצות הברית, להתרים למוסדות התורה. להיכן אפנה, מי ומי הנותנים. יש יהודים טובים שנחלצים לעזור ולסייע. מכירים את כולם, את אורחם ושיגם, מסיעים אותך ואף מדריכים ומזהירים: פלוני חסיד נלהב, ׳תקנה׳ אותו ב׳ווארט׳ של רבו. פלוני תלמיד של המשגיח, ראוי לצטט משהו מספרו. זה אוהב אימרה על פרשת השבוע וזה 'חקירה' מהדף היומי. ובאמת, עצותיו של ה׳דרייבר׳ היו שוות זהב, פשוטו כמשמעו. שאלתי אודות גביר פלוני, אולי כדאי לפנות אליו. אמר לי לשון הרע לתועלת: אינו נותן פרוטה להחזקת תורה. בקי הוא בפרקי אבות, ויצטט באזניך את המשנה על ״כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון״  (אבות פ״ב מ״ב), ו״יפה תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון״ (שם), ו״כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה״ (אבות פ״ו מ״ד)…

אמרתי: בוא ננסה, אבל בתנאי אחד – שאתה בא אתי, אינך נשאר ברכב.

תמה לתנאי. מה יש לו לעשות שם, לראות בבזיוני? איך משיבים פני ריקם? אבל הסכים. עלינו. קיבל פנינו בכבוד, שמע והתענין, אבל הבהיר: זה עקרון אצלו. מי שטרח, יאכל. מי שלא טרח, מה יאכל. אין הוא מפרנס אוכלי לחם חסד. הלל הזקן היה חוטב עצים, רבי יוחנן סנדלר רבי יצחק נפח. רש״י סחר ביינות, הרמב״ם והרמב״ן היו רופאים. ה״חפץ חיים״ עזר לאשתו בחנות ולרבי מנחם זעמבא היתה חנות לפירזול. הרש״ש הי בנקאי, ורבי אפרים זלמן מרגליות סוחר. גם ה״חיי אדם׳׳ עסק במסחר, וליעב״ץ היה בית דפוס. הכין שעורי בית, לא תשבע האזן לשמע. לא ידע, שהתכוננתי לכך.

אמרתי: אני שמח לשמוע שאתה איש עקרונות. למי שמגיע מגיע, למי שלא לא. אז אולי תשפוט ביני לבין ה׳דרייבר׳ שיושב פה? הביט בסקרנות, גם ה׳דרייבר׳ הופתע. לא ידע שיש בינינו סכסוך…

אמרתי: אני אוסף כסף להחזקת תורה, ואנשים תורמים בידיעה שכספם קודש למטרה הנעלה. ה׳דרייבר׳ גם הוא מוקיר תורה ומסיע אותי בהתנדבות, אבל ביקש שאחזיר לו לפחות את הוצאות הדלק. מילא, אינו מרוויח, תורם מזמנו. אבל להפסיד, אינו חייב.

ואני אומר, מהיכן יש לי כסף? מהתמיכות של התורמים. והם תורמים לתורה, לא לדלק למכוניתי!

איש עקרונות אתה, נכון שאני צודק? לא, אל תענה מיד. שהוא לא יחשוב שפסקת לחובתו בלי מחשבה. תעיין בדבר, ותפסוק. שניהם הביטו בי בפליאה. ה׳דרייבר׳, שלא ביקש הוצאות הדלק, והמארח, שפסק פסקו: ודאי שהוא צודק! התרומות שנתנו לך ניתנו בזכותו. צדיק הוא, שאינו תובע אחוזים ואינו מבקש שכר. הדלק, ודאי מגיע לו!

זה הצדק? שאלתי.

זה הצדק, וזה היושר! ענה נחרצות. אם לא יהיה לו דלק, איך יוכל להמשיך ולהסיע אותך?!

גם אני חשבתי כך, הפתעתי אותו. אפשר לקבל מסכת ברכות? מצחו התקדר, התחיל לחשוד.

פתחתי בסוף פרק שני. הקראתי: ״שמעו אלי אבירי לב [לטובה. אשר אמצתם לבבם ודבקתם בי רש״י)] הרחוקים מצדקה״ (ישעיה מי, יב). שכל העולם כלו ניזון בזכותם, והם אפלו בזכות עצמם אינם נזונים. שבכל יום יוצאת בת קול מהר חולב ואומרת: כל העולם כלו נזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת!

וסיפרו בגמרא (חולין פה ע״ב) שתולעת נפלה בפשתנו של רבי חייא ואכלה בו. שאל בעצת רבינו הקדוש. אמר לו: שרה את הפשתן במים ושחט לתוכם עוף. התולעת אינה סובלת דם העוף, ותברח. ווהגמרא דנה נעצה זו, מצד מצות כסוי הדם. ושאלו: כיצד יתכן שעלתה תולעת בפשתנו של רבי חיא, והלא שנינו שמשעה שעלו ובי חיא ובניו מבבל פסקו הועמים והבוקים. הסערות ורעידות האדמה, היין לא החמיץ והפשתן לא לקה! וענו: זכותם הגנה על כל העולם, ולא עליהם בעצמם!

אמרתי: אמת, שאתה עמל ואתה מרויח –

אבל לומדי התווה הם ה׳דרייבר׳, בזכותם אתה מרויח

ואינם תובעים ממך אחוזים, גם לא שכר. תן להם את ה׳דלק׳, כדי להמשיך ולסייע לך, ולכל העולם!

נצחתני, הודה, ותרם בעין יפה. אבל, אמר, איני מבין: אם כל העולם נזון בוכותם, מדוע נגזר עליהם להסתפק בקב חרובים?!

הו, זו שאלה טובה. התשובה עליה כתובה בפרשת השבוע, ונסביר אותה בסיפור –

בוינה בירת הממלכה האוסטרו-הונגרית התגורר הגביר האדיר שמעון רוטשילד. אביו, שלמה מאיר, ממן הקמת מסלת הברזל מוינה, צפונה לוורשה ומערבה לגרמניה. תדירות הנסיעה, פעמים בשבוע, מי נסע מארץ לארץ באותם ימים. גם מחיר הנסיעה לא היה זול.

יום אחד הגיע מברק, שרשרת בתי עסק בפולין עומדת בפני פשיטת רגל, ואפשר לקנות את הסחורה בחצי המחיר ואף בפחות, אך בתנאי אחד: התשלום במזומנים. רוטשילד החליט לנסיע ולנצל את ההזדמנות. אבל לסוד היה שותף, פקיד המברקה. בעד חופן שטרות, שיתף כנופית שוד בוינה. אף מסר את תוכן המברק התשובה: הוא מגיע לורשה ברכבת של יום רביעי.

עשרה אנשים קנו כרטיסים למחלקה הראשונה ברכבת, לקרון הפאר.

שמונה יעוררו מהומה, ושנים ישדדו את העשיר וירדו בתחנה הראשונה שם תמתין להם כרכרת מלוט. ליתר בטחון, עלו שלושה למחלקה השניה, המחלקה העממית, בה לא היו המושבים מרופדים בקטיפה, מרווחים ונוחים, ועוד שלושה למחלקה השלישית, בה נסעו העניים והצטופפו עם צרורותיהם בספסלים נוקשים. כלם סקרו את הנוסעים, והתאכזבו. רוטשילד לא היה ביניהם. שינה תכניתו, או התל בהם.

הרכבת הגיעה לתחנתה הראשונה, והם השקיפו בעד החלונות וסקרו את הרציף: אולי הגיע לכאן בכרכרה, וכאן יעלה לרכבת. אך לא. נוסעים ירדו ונוסעים עלו, והוא לא נמנה עליהם. הרכבת חצתה את צ׳כיה והגיעה לקראקוב. חברי הכנופיה ירדו, מאוכזבים, ושבו על עקבותיהם. הרכבת המשיכה לורשה. העשירים ירדו מהמחלקה הראשונה, הסוחרים מהשניה, העניים מהשלישית. הקרונות האחוריים הסיעו בהמות: סוסים, פרות וחזירים. כמה דלפונים קמו ונערו את הקש שדבק בהם. אבל הריח, איזו צחנה! אחד מהם ירד מקרון הבהמות ומזוודתו בידו, כשהוא מעווה פניו בסלידה. הסיר את הסדין הארוך שלבש, וחליפה מהודרת התגלתה תחתיו. עצר כרכרה ונקב בשמו של מלון פאר. שם יתרחץ וישליף ממזוודתו בגדים נקיים. אך, אבוי, לא הביא בחשבון שהכרכרה שחכיתה כבמקרה, היתה של הכנופיה! בפינת הרחוב עלו עליה שנים, תפסו במזוודה , ואלצוהו לרדת בלעדיה!

המרכבה המשיכה בלעדיו, והוא התעשת מיד. עצר מרכבה אחרת, ונסע למלון. עלה לחדרו, ומצא שם את מנהל חשבונותיו שנסע עמו בקרון הבהמות וכבר הגיע למלון עם מזוודת בגדים בידו האחת, ומזודת המזומנים בשנייה…

ומה למדתי מהענין? שעולמנו מלא ב׳שודדים׳, פתויים ומדוחים. האנו עוברים את העולם הזה, ׳נוסע האדם אל בית עולמו׳, והפיתויים קורצים והנוכלים אורבים. בן תורה מבקש להשקיע עצמו בעולמה של תורה, לצבור ולאגור עוד ועוד נכסים רוחניים, אוצרות פז היקרים מאלפי זהב וכסף. אבל מה יעשה ולא ילכד בכף, ול'א יאבד הכל בהתמכרות לתאוות כלות ונפסדות? –

הוא נוסע במחלקה האחרונה והמרוחקת, המובדלת ומופרשת, בין האביונים והקבצנים, בקרון הבהמות. וכך יגיע עם אוצרותיו בשלום, ויעשה את עסקת חייו, ויממש את עשרו!

אלו דברי המשנה (אבות פ״ו מ׳׳ד) כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה, אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא טוב לך לעולם הבא, מובן. אבל אשריך בעולם הזה, הכיצד?!

אבל, כשנתבונן בדבר –

איך חש רוטשילד, העשיר המפלג, כשישב על הקש בין הסוסים והפרות והשתקשק עם שקשוקי הרכבת. ביודעו שהוא מוליך את השודדים שולל ופניו לעסקת חייו –

וכמו שסיפר ה״חפץ חיים״ זצ״ל, מעשה בסוחר באבני חן בפטרבורג, שנסע ליריד אבני החן בדנציג וכספו עמו, לקנות אבנים טובות במחירי מציאה, ולהתעשר. וברוך השם, מצא אשר חיפש. רכש בכל כספו אבנים טובות במחיר נפלא. והשאיר ברשותו שלוש מאות רובלים בלבד, דמי נסיעה לביתו ושהיה באכסניות דרכים בתנאים מרווחים, כיאה למעמדו. עמד לצאת לדרך, וזכה לביקור. סוחר מבוהל ומביעת סגר בחשש את הדלת אחריו: מתחרה פרש רשת לרגליו, רקם עלילה ועומרים לעצרו ולאסרו, להחרים כל רכושו ולהעמידו למשפט. עליו לבריח, ומיד. הוא מציע לסוחר שיקנה את כל יהלומיו בעשרת אלפים רובלים במזומן, מחיר מציאה!

״אין ברשותי״, אמר בהשתתפות בצערו. הלה רעד כעלה נידף. ״חמשת אלפים״, אמר. ״אין לי״, ענהו.

פתח הלה את הקופסה שעמו, והחדר התמלא אור מזהרורי היהלומים. שווים היו כפל כפלים מהרבבה המבוקשת. ״עשה עמי חסד״, התחנן, ״אני חייב להמלט, לברוח, לנוס. אלף, והאוצר שלך״.

הצטדק: ״כל הוני במזומנים, שלש מאות רובלים בלבד, להוצאות הדרך״.

״תן, וקח״ – דחק בו הסוחר הנרדף. נתן, והלה נמלט.

נטל הסוחר את צרורו, והלך רגלי – היש לף מושג מה המרחק מדנציג לפטרבורג?! הלך?! רקד! אבל הרגלים כבדו והמעים המו. באין בורה, הסתפח לחבורת קבצנים. פשט עמהם יד, אכל שירים ולן בצידי דרכים –

אבל ידע, שעשיר מופלג הוא, ועשרו יתגלה כשיגיע למחוז חפצו. ובכל עת שדאבה רוחו וקצרה נפשו, חמק לקרן זוית ופתח את הקופסה, ואורו עיניו –

כמה ״אשריך בעולם הזה״, כאן, מלבד ה״טוב לך לעולם הבא״!

וזהו שנאמר בפרשה: ״זבולון, הסוחר ותומך התורה, ״לחוף ימים ישכון, וירכתו על צידון, עסוק במסחרו ושמח בו, ואלו ״יששכר״, לומד התורה, ״חמר גרם״, סובל עולה כחמור חזק שמטעינים אותו משא כבד, ״רובץ בין המשפתים״, כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בארווה, אלא רובץ בדרך בין תחומי העיירות שהוא מוליך לשם סחורה. למה, וכי אינו שואף לנוח, ולחיות חיים טובים? ודאי! ״וירא מנחה כי טוב, ואת הארץ כי נעמה״.

ומה? ״ויט שכמו לסבל״ על תורה, ״ויהי״ לכל אחיו בני ישראל ״למס עבד״ לפסוק להם הוראות של תורה (בראשית מט, יד-טו)

מה כתוב כאן? כל מה שאמרנו!

יודע הוא להעריך כל מנעמי העולם. ואדרבה, הלא כל העולם נזה בזכותו. אבל יודע הוא שאין ערוך לכל מנעמי העולם מול הנאתו, אשרו ועשת מן התורה! ואספר ־

ה״חפץ חיים״ זצ״ל התגורר בבקתה דלה, רצפתה עפר, ורהיטיה דלים. יום אחד התאוננה אשתו הרבנית: ״ראה נא, אצל השכן עורכים שפוצים. מוצפים בפרקטים, מסיידים, מחליפים רהיטים!״

ענה לה: ״הקדוש ברוך הוא חננך בבעל בן תורה, ובילדים מוצלחים ההוגים בתורה, ובבית של תורה ואורה. ואותם, לא חנן בידיעת התורה ובלימודה, ובבנים המסיבים נחת יהודית. לפחות יחליפו ריהוט, יסיידו וירבדו״.״

שיהיה גם להם, ולו משהו, מ״אשריך בעולם הזה״…

הוספנו מעשה מהרב שטיינמן שהחליפו לו צינור שהתפוצץ באמבטיה והשמש ביקש מהאינסטלטור שיבוא בחמש בבוקר ויסיים תוך שעתיים את הכל… מדוע? מפני שהרב הסכים שיחליף את החרסינה מפני שלא נמצא עוד כזאת, וכשהרב יחזור מן התפילה הוא בטח יתחרט ויגיד שזה יותר מדי עוה"ז ויבקש שתשאיר ללא חרסינה… וכך באמת היה…

 

פרשת ויחי

תפקיד האדם – להמנע מנסיונות

מעלת העוסק בתורה

 (יג) וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו:

(יד) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר: (יז) וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה:(יח) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ:

(יט) וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם:

נשאלת השאלה מדוע אכן שיכל יעקב את ידיו ולא הפך את מנשה לשמאלו ואפרים לימינו?

ועוד צריך להבין- מהו כי מנשה הבכור, הול"ל אע"פ שמנשה הבכור?

אלא קושיה חדא מתרצא בחברתה. יעקב לא רצה לפגוע במנשה, ולכן שיכל את ידיו מבלי שירגישו, וכך לא ידע מזאת מנשה. ולכן אומרת התורה -יודע אתה מדוע שיכל את ידיו? משום שמנשה הבכור ולא רצה שיפגע.

[וזה שאמר התרגום אחכמונהי לידוהי – זאת החכמה הגדולה!]

אולם יוסף גילה זאת וניסה למונעו, ויעקב מבאר לו שהדבר נעשה בכוונה תחילה. ולפי"ז יוקשה לכאורה אם רצה להסתיר זאת. מדוע אח"כ אמר במפורש ישימך א' כאפרים וכמנשה והקדים אפרים למנשה?

אדרבא, כעת יובן נפלא, שאחר שיוסף כבר גילה זאת, אין עוד ענין להסתיר הדבר, והוא אומר כעת במפורש- כאפרים וכמנשה.

ומה שיש עדיין להבין מדוע נקט כן, ואם הייתה לו סיבה מוצדקת מדוע לא השכיל יוסף להבין זאת?

אלא יעקב ויוסף נחלקו בתפיסה מי גדול ממי. יוסף סבר שמעלת מנשה גבוה יותר, שאף שהוא בארמון ויד ימינו של אביו, בכ"ז נשאר באמונתו וצדקותו ולכן ראוי הוא לקדימה בברכות [אפרים ספון בביהמ"ד ולכן אין רבותא שנשאר צדיק] כמוהו כיוסף, שהתנסה בנסיונות קשים ונשאר נאמן לא'לוקיו.

אולם יעקב א"ל הגם שמעלת מנשה גבוה ביותר, אך דע לך שמעלת היושב אהלים- שלא בא לידי נסיונות אלא שקוע כל כולו בתורה- גבוה יותר! ולכן הקדים לאפרים, שכמוהו כיעקב איש תם יושב אהלים.

וזה מוסר גדול לכולנו שהמעלה הגבוה היא לא להגיע לנסיונות ולהדבק בה' ובתורתו, יותר מהמתנסה ועומד בנסיון.

דברי הדובנע'ר לגר"א שאין זה קונץ להיות ספון בחדרו עם נר ולהיות דבוק בתורה, החכמה שאדם יהיה "מדיני" ובכ"ז ישאר נאמן לדתו. א"ל הגר"א הקב"ה לא מחפש "קונצים". תהיה יר"ש!

תוספת: עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ר' בספר אור דניאל פ' עקב עמ' קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ.

אור דניאל במדבר:

סיפר החייל רפאל אוסטרוב חודש תמים היו החיילים מרותקים למוצב נידח אי שם בלבנון ומאז חופשתם האחרונה לא זכו לשמוע את קולה של אמא כיוון שבמלחמה זו הפלאפון עדיין לא היה מצוי והנה כשבת בצהריים "באה הישועה" לחיילים למוצב הגיעה ה"חייגנית" הלא היא הניידת שלאורכה מותקנים שמונה עמדות טלפון "יש לכם שעתיים בדיוק כדי לפטפט עם מי שאתם רוצים " שאג נהג החייגנית עב הכרס בקולו האימתני "אתם לא המוצב היחיד בגיזרה וגם במוצבים אחרים אוהבים לפטפט " כל החבר'ה עטו כמובן על המציאה כמוצא שלל רב וניצלו כל רגע פנוי כדי לשוחח עם המשפחה ועם החברים רק רפי הדתי היחיד במוצב לא השתתף בחגיגה הוא נשאר ספון בחדרו כשהוא רכון על חומש ומנסה לשווא לעיין בפרשת השבוע 'הם לא מצאו זמן אחד לשלוח את החייגנית חוץ מבשבת ' רטן כליבו 'איפה הרב החטיבתי ' "רפי מה קרה לך למה אתה לא הולך להתקשר הביתה " שאלו אותו חבריו ואף הוא כיהודי הגון השיב בשאלה "שכחתם ששבת היום " "אז מה אם שכת היום " שאל בתום לב נימרוד הקיבוצניק המתולתל "זה ממש פיקוח נפש לדבר עם ההורים המודאגים ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך' " אחרים הציעו עצמם כ"גויים של שבת" הם יחייגו בשביל רפי וגם יחזיקו לו את השפופרת שרק ידבר ואולם שום דבר לא שיכנע את רפי "הסרבן" אחרי שחלפו השעתיים המוקצבות למוצב ניגש הנהג הקשוח להתניע את החייגנית אך לשווא המנוע לא הראה בל סימן חיים כדי להרגיע את הנהג הנירגן לקחו אותו למטבח כמובן עם צאת השבת האיצו החבר'ה ברפי איצאו כבר כוכבים אז טוס מהר וטלפן " אחרי שהתקשר לכל מי שרצה הציעו החיילים לנהג לנסות את מזלו שוב אולי הרכב יזוז וראה זה פלא המנוע נדלק מיידית.

תוספת:

מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים', מעשה בבחור מישיבת באר יעקב רפול, שעזב את הכל והלך ללמוד בישיבה לבע"ת. האבא שהוא אדם עשיר א"ל שהוא ינשל אותו מן הירושה, והבן לא התרשם. הוא התקשר לאחיו בחו"ל וסיפר לו שהבן 'הלך'… לאן? שאל הדוד, והוא השיב – לישיבה… הדוד אמר לו שהוא בא ארצה לדבר איתו… האב א"ל שידברו בטלפון, אך הדוד אמר שהוא צריך להגיע שיש דברים שהם לא לטלפון… כשהגיע הדוד הוא נכנס לסוכנות מרצדס, וקנה את המרצדס הכי חדישה עם גג נפתח כו' והלך לבקר את האחיין בישיבה. הוא הגיע והם התחבקו כו' והוא שאל אותו אם הוא רוצה סיבוב… הבחור הסכים והם 'קרעו' את באר יעקב. לאחר שסיימו ובאו להפרד, גלגל הדוד את המפתחות בידו ואמר לאחיין, אתה רוצה את הרכב הזה? אני קניתי אותו או בשבילך או בשביל אחיך הקטן, אם תעזוב את הישיבה אתה תקבל אותו ואם לא אחיך יקבל אותו… שמע הבחור את הדברים והנחית חבטה על גב דודו ואמר לו, אני לא מתרשם ממרצדס, וגם אם היית מביא לי שתי משאיות עמוסות במרצדסים חדישים, לא הייתי עוזב את הישיבה… ואם אתה חושב שבאיזה חתיכת פח ממורק תצליח למכור את אמונתי בבורא עולם, אתה טועה. אני מאמין בדבר הגדול ביותר בעולם, שיצר אותי ואותך, ואני זוכה ללמוד את תורתו. את זה אחליף בהבלים מסוג זה? ואם אתה חושב שאתה גדול, אנא, תברא בבקשה רק גרגיר חול אחד. לא מכונית ולא אדם. רק גרגיר חול אחד.

הדוד התרשם מאד מהדברים, והוא ביקש להכנס לביהמ"ד כדי לראות למה הבחור כל כך קשור שאפילו רכב חדיש שהיה מטריף כל ראש של בחור, לא מדבר אליו. והם נכנסו לביהמ"ד ועסקו שעה ארוכה בתורה.

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו!

 

פרשת ויחי

יהודה מול ראובן – פזיזות מול מתינות [אור חדש]

איזהו מנהיג [מדרש אור חדש]

בברכת יעקב לבניו ננסה להשוות בין ברכתו של ראובן לבין ברכתו של יהודה.

בברכת ראובן נאמר: ״ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז, פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה״ (בראשית, ויחי מט, ג־ח. ואמרו בבראשית רבה (צח, ח שלשה כתרים היו בידך: הכהונה, המלבות והבכורה, ואבדת אותן. מי גרם לך? — ״פחז כמים אל תותר״. ועכשיו שחטאת, ניתנה הבכורה ליוסף והכהונה ללוי והמלכות ליהודה, ע״כ.

בברכת יהודה נאמר: ״יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך ישתחוו לך בני אביך, גור אריה יהודה מטרף בני עלית… לא יסור שבט מיהודה״ (בראשית, ויחי מט, ח-י). ואמרו בבראשית רבה (צח, ז) ״מטרף בני עלית״ — מטרפו של יוסף עלית ונתעלית, מטרפה של תמר עלית ונתעלית, ע״ב. ועל ידי מעשים אלו זוכה יהודה למלוכה — ״לא יסור שבט מיהודה וכר״.

אם נשווה בין מעשיו של ראובן למעשיו של יהודה נמצא הרבה דמיון. אבל כל מעשיו של ראובן נזכרים לגנאי או לא מוזכרים כלל, ואילו כל מעשי יהודה נזכרים לשבח.

ראובן במעשה בלהה, למרות שלפי חז״ל (שבת נה ע׳׳ב) אמר רבי שמעון בן אלעזר: מוצל אותו צדיק (ראובן) מאותו עוון, עלבון אמו תבע, אמר: אם אחות אימי היתה צרה לאימי, שפחת אחות אימי תהא צרה לאימי?! עמד ובלבל את מצעה, ע״כ. בכל אופן זוכר זאת יעקב לגנאי אפילו שראובן עשה תשובה וישב בשקו ותעניתו, ואפילו שעברו הרבה שנים. ועל ידי כך ראובן איבד שלשה כתרים. לעומת זאת, יהודה במעשה תמר בא על כלתו, וגם שם ישנם הסברים להקלת המעשה, והנה ממעשה הזה נתגדל יהודה ואומר לו יעקב אבינו: ״מטרף בני עלית״ ונתעלית. 

במכירת יוסף, האחים החליטו להרוג את יוסף, שנאמר: ״ועתה לכו ונהרגהו״ (בראשית, וישב לז, כ). וראובן הצילו, שנאמר: ״וישמע ראובן ויצילהו מידם… למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו״ (בראשית, וישב לז, כא־כב). למרות זאת, בברכת יעקב אבינו לא מוזכר כלל הצלת יוסף ממות על ידי ראובן. לעומת זאת יהודה, מציע למוכרו לעבד, ולפעמים עבדות — קשה יותר ממות, ועל זה יעקב אבינו משבחו: ״מטרף בני עלית״ ונתעלית. הצלת ראובן אינה מוזכרת כלל, ומכירתו של יוסף על ידי הצעת יהודה לא רק שמוזכרת אלא מקבלת שבח. מה ההסבר לכך?

לאחר המפגש הראשון בין יוסף ואחיו כשדורש יוסף שיביאו לפניו את בנימין ויעקב אבינו אינו מסכים, בא ראובן ומציע לאביו: ״את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך״ (בראשית, מקץ מב, לז). אך יעקב אבינו משיב על ההצעה הזאת בשלילה, ודרשו בבראשית רבה (צא, ט) רבי אומר: הרי זה בכור שוטה, בניך, לא בני הם?! אתמהה, ע״ב. יותר מאוחר יהודה מגיש את הצעתו ומציע את ערבותו: ״אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים״ (בראשית, מקץ מג, ט), והצעת יהודה מתקבלת. גם כאן צריך להבין מה ההבדל בגישה בין דרכו של ראובן לדרכו של יהודה?

שורש ההבדל נעוץ בדרכו של מנהיג. מנהיג צריך לפעול בזהירות ובמחשבה כיצד דבריו יתקבלו, ולא להיות פזיז באמירות ובמעשים. הכשלון של ראובן הוא מפני שהוא באופיו ״פחז כמים״, ואומר רש׳׳י: הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם, ע״כ.

לפיכך, יעקב לא בא לפגוע בראובן על ידי שמזכיר לו את מעשה בלהה, כי לפי חז״ל: ראובן לא חטא, ורק לגבי ראובן זה נחשב לחטא.

ועוד, שעשה תשובה. אלא יעקב אבינו בא לומר מה הסיבה שבגינה ראובן מאבד את הבכורה והמלכות: מעשה בלהה הוא גילוי לכך שאין ראובן ראוי למלכות. יתכן שיעקב אבינו פגע בלאה בזה ששם את מיטתו אצל בלהה ולא אצל לאה, אבל לתקן זאת — עושים בסבלנות ובהסברה, לא על ידי מעשה פזיז (למרות שלפי חז״ל זהו מעשה קל). לעומת זאת יהודה, אמנם עשה מעשה עם תמר, אבל לאחר שהתברר המעשה, למרות שהיה יכול להכחישו, הוא לקח על עצמו אחריות ואמר: ״צדקה ממני״, ובזכות שהודה — נתגדל, ואומר לו יעקב אבינו: ״מטרף בני עלית״.

כמו כן מתבטא ההבדל ביניהם במכירת יוסף. אמנם ראובן עצר את התהליך, אבל לא סיים אותו, אם רואה שאחיו עומדים להרוג את יוסף ועדיין לא מסכימים לדעתו להחזירו לאביו, להיכן נעלם ראובן? והרי יוסף אחיו נמצא בסכנת מוות, האם מסתלקים מן המקום?! (חז״ל דרשו: לשקו ותעניתו חזר, או שבאותו יום היה תורו לשמש את יעקב אבינו). ראובן עשה מעשה ורצה להחזירו לאביו נגד רצון אחיו, והדבר לא התקבל. לעומת זאת יהודה, בנסיבות המצב הצליח להעביר החלטה שהיתה בבחינת הרע במיעוטו, כי חשש שאם יציע להחזירו לבית, האחים לא יסכימו, לבן אומר לו יעקב אבינו: ״מטרף בני עלית״ ונתעלית, כי בנסיבות המצב-גילה יהודה מנהיגות ודבריו התקבלו על האחים, לא כפי ראובן שעוצר זמנית את תהליך ההריגה ואחר כך מסתלק.

כמו כן מתבטא ההבדל ביניהם אצל בנימין. הצעת ראובן נובעת ממהירות ופזיזות: שיהרוג את שני בניו אם לא יחזיר את בנימין, לבן יעקב מסרב לשמוע לראובן. לעומת זאת יהודה, אינו קופץ ומציע תיכף הצעות, אלא ממתין ונותן לזמן להבשיל כדי שהצעתו תתקבל, וכמו שנאמר: ״ויהי כאשר כילו לאכול״ (בראשית, מקץ מג, ב), ומפרש רש״י (על פי בראשית רבה צא) יהודה אמר להם: המתינו לזקן (יעקב) עד שתכלה פת מן הבית, ע״כ. יהודה ממתין לזמן שיעקב אבינו יבין מעצמו שאין ברירה, ואז הוא מציע את הצעתו. מנהיג — כדי שדבריו יתקבלו, צריך לומר את הדברים הנכונים בזמן המתאים, ואם הוא פזיז — או שאינו אומר דברים נכונים, או שאינו אומר בזמן המתאים, דבריו אינם מתקבלים.

לפיכך, יהודה ראוי למלוכה, ולא ראובן, כי כפי שראינו למעלה שלשה אירועים אשר טופלו על ידי ראובן ויהודה ובכל אירוע רואים את ההבדל בגישה בין ראובן ליהודה, הבדל זה הראה מי ראוי לזכות במלוכה.

 

פרשת ויחי

תרדמת ההרגל

הגמ' במס' סוטה דף יג. : חושים בן דן מוריד את ראשו של עשו.

היכן היו אחיו? מדוע אף אחד לא מוריד את ראשו של עשו? שמעון ולוי הרגו עיר שלימה, יהודה מתחייב להרוג ג' שווקים במצרים, וכאן- כולם בשקט?

מסקנה– כח תרדמת ההרגל גדול ורב. ואם אדם לא יעשה מעשה לעורר עצמו הוא ישאר בתרדמתו.

נמחיש זאת בעזרת הלצה, על אותו א' שעמד בתור ברוסיה ואינו זז מפני שהוא ראשון והיאך יוותר…

א' מכוחות ההרס הגדולים של האדם- כח ההרגל.

אם נסגור תנוק משנולד בבית חשוך ונוציאו ונראהו אור שמש- יתפעל ללא קץ. מדוע איננו מתפעלים? התרגלנו.

אם יראו לאדם מת מבצבץ וצומח מן האדמה- תחית המתים- יתעלף… ועכ"ז אנו רואים חיטה מרקיבה וצומחת חדשה, או ביצה מסרחת ויוצא אפרוח חי ונושם… התרגלנו!

כשנכנסנו למטבח\אמבטי'ה\סלון המשופצים- התלהבנו, ולאט לאט זה דעך.

כך ג"כ בנוגע לרכבנו החדש, למערכת הסטראופונית, לפלאפון וכו'.

 

זהו המצב גם בתפילה. אנו מתפללים בצורה מונוטונית כי צריך להתפלל ואיננו 'חיים' את התפילה.

אומרים עושה שלום ואומרים לכולם שלום על שובנו מן הטיול הממושך…

להכיר טובה לראשנו הכורע אוטומטית במודים…

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ב דף ה עמוד א

"א"ר מתניה אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה"…

מגיעים לבונה ירושלים בתפילה וממשיכים בברהמ"ז…

''כרום זולות לבני אדם'': אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן. מדוע? כי התרגלו.

 

וזה א' הצרות הגדולות ביותר, שאדם עושה עבודת ה' מצות אנשים מלומדה. הוא התרגל. בלי הנשמה. בלי הכוונה. בצורה מונוטונית.

נמצא שיצה"ר עובד עלינו בב' מישורים. בענין הגשמיות הוא גורם לנו להתרגל במהרה למה שיש לנו ועי"ז אני חשים צורך מחודש להתרגש ברכב חדש, או בריהוט חדש וכדו'. לישן התרגלנו מהר.

ובעיניני רוחניות– הוא מכהה את הרגשות והחושים ונותן לנו לשקוע במלומדה.

כיצד אכן נתגבר על ההרגל הזה שלכאורה אינו מותיר לנו מקום לברוח מפניו?

העצה היא לעורר עצמו על ידי שיחות מוסר, דברי התעוררות, ספרי מוסר, התפעלות מחודשת מכל דבר ה'. החחזק במוסר אל תרף, ניצרה כי היא חייך!

ועוד, ע"י לימוד ההלכות הרלוואנטיות. כשאדם לומד הל' לשה"ר הוא מתעורר בענין. וכן בהל' שבת וכעזה"ד בכל ההלכות.

הח"ח שראה מחלל שבת בפעם הראשונה בראדין והחל לבכות. בשבת השניה הוא בכה הרבה יותר ומיאן להרגע. כששאלוהו מה ראה על ככה, השיב, שחש שהשבת הוא כבר פחות מתרגש, וע"ז הרביתי לבכות, שכבוד השבת כבר התקרר בעיני…

מסכת שבת דף קמז ע"ב

אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, חַמְרָא דִּפְרוֹגִיתָא, וּמַיָּא דְיוֹמְסִית קִפְּחוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מִיִשְׂרָאֵל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרַךְ אִיקְלַע לְהָתָם, אִימְשִׁיךְ בַּתְרַייהוּ, אִיעַקַר תַּלְמוּדֵיהּ. כִּי הָדַר, אָתָא, קָם לְמִיקְרֵי בְסִיפְרָא, בָּעָא לְמֵיקְרֵי, (שמות יב) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם". אָמַר, "הַחֶרֶשׁ הָיָה לִבָּם". בָּעוּ רַבָּנָן רַחְמֵי עַלֵיהּ וְהָדַר תַּלְמוּדיה.

תוספת: האשה נשבעת שלא תהרה עוד אולם לאחמ"כ מתחרטת, ושוב נשבעת בלידה הבאה… תרדמת ההרגל. [ר' ביתר הרחבה אור דניאל תזריע עמ' רג]

 

פרשת ויחי

רעיון של הר"ש מאוסרופולי [שמעתי מהר' לסרי]

ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא יש פסול ביניכם א"ל שמע ישראל כו' אמר יעקב – בשכמל"ו

עבירה פוגמת באחד משמותיו ית' משה היה סבור שעמ"י גלו מפני מכירת יוסף, וחטאו עשרה, וסבר שפגמו ביקוק ולכן צריכים להיות בגלות 26 כפול 10 שבטים- 260 שנה.

משה סבר שיש עוד 50 שנה. וירא ה' כי סר לראות סר בגי' 260 ה' תיקנו וא"ל שפגמו באהיה שהוא גי' 21 כפול עשרה שבטים ולכן עליהם לגלות רק 210 שנים.

יעקב ידע שהשבטים פגמו באהיה, אך לא ידע שהשכינה השתתפה עמהם, ולכן סבר שעליהם לגלות רק 21 כפול 9 שבטים שזה עולה 189 ובשנת 190 יצאו. גי' קץ. ביקש יעקב לגלות את הקץ. אולם נסתלקה ממנו שכינה, שלא ידע שהשכינה עמהם בחשבון, אמר להם שמא יש פסול ביניכם- וכי יש פסול בחשבון שעשיתי? שראה אותם תמהים, אמרו לו חסר אחד, שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד- עליך להוסיף עוד אחד לחשבון, אמר להם [צירפתם את השי"ת עמכם? הלא נשאתם ש"ש לבטלה, הנושא ש"ש לבטלה אומר בשכמל"ו. אלו הן האותיות שנטפלות לשם בכל התנ"ך ב-ה', ש-ה', כו' שמעתי מהר' רוזנבלום]. בשכמל"ו, כעת החשבון עולה כהוגן.

בנוסח נוסף מפנינים תשע"ב:

מובא במדרש רבה: ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. אמר יעקב בניי שמא יש פסול בכם? פתחו ואמרו ״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״.

ודברי המדרש צריכים ביאור. אלא הסביר זאת הרה״ק המקובל רבי שמשון מאוסטרופולי זי״ע וגילה כאן סוד גדול! דהנה כתבו המפרשים את הטעם שעם ישראל היו בגלות מצרים 210 שנים, מפני שאחי יוסף במכירתם אותו פגמו בשם ה׳ ״אהיה״ שהוא בגימטריה 21. כלומר, 9 אחים היו במכירה, וצירפו שכינה עמהם, יחד 10. 21 כפול 10 = 210 שנה.

והנה, כשהקב׳׳ה הראה למשה את הסנה (שמות ג') כתוב שם כי "סר" לראות. דהקב׳׳ה אמר למשה שילך לגאול את ישראל. הבין משה שגלות מצרים מכפרת על מכירת יוסף, אך חשב שפגמו בשם י-ה-ו-ה שהוא בגימטריה 26, כפול 10 = 260. וזהו וירא ה׳ כי ״סר״ לראות – ׳סר׳ 260, לכן חשב משה שיגאלו ישראל אחרי 260 שנה ואילו עכשיו זה רק שנת 210. ולכן שאל את הקב׳׳ה שם ״מי אנכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים״ – הרי הם רק 210 שנה כאן, ועדיין לא בא זמן גאולתם ממצרים? ענה לו הקב״ה ״כי ׳אהיה׳ עמך״ – א-ה-י-ה שמי = 21, והגיע זמן גאולתם.

אך יעקב אבינו כן הבין שפגמו בשם א-ה-י-ה. ועשה חשבון של 9 אחים שהיו במכירה, 9 כפול 21 (אה-יה) = 189. א״כ חשב יעקב שיגאלו בשנת ה-190. לכן ביקש יעקב לגלות את ה״קץ״ גימטריה 190. אך ״נסתלקה ממנו שכינה״ – ראה בנבואה שבשנה זו לא יגאלו, כי נעלם (נסתלק) ממנו שצירפו שכינה עמהם, וגאולתם לפי החשבון היא רק בשנת 210.

לכן אמר יעקב: ״בניי שמא יש פסול בכם? אולי יש בכם עוד חטא חוץ ממכירת יוסף ולכן אינכם נגאלים אחרי ה״קץ״? אמרו לו בניו: ״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״ – צירפנו את השכינה, לכן לא נגמרה עדיין הגלות רק בזמן 210 שנה, כי 10 פעמים אה-יה = 210.

״כפתור ופרח״!…

 

פרשת ויחי

ואהבת לרעך כמוך [ארשת שפתינו שלזינגר]

ויצוו אל יוסף לאמור אביך צוה לפני מותו לאמר כשיעקב אבינו נפטר ייצאים כולם ללוותו ולקברו במערת שדה המכפלה. וכשחוזרים למצרים נאמר בתורה"ק "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו ויצוו אל יוסף לאמור אביך צוה לפני מותו לאמור כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך ויבך יוסף בדברם אליו" נ טו יז

והטעם שעכשיו פחדו וחששו הוא כמו שביאר בדעת זקנים מבעלי התוספות וכן בעל הטורים דכשחזרו מלקבור את אביהם עבר יוסף על יד הבור שהשליכוהו בו ובירך ואמר ברוך שעשה לי נס במקום הזה אמרו עדיין הוא זוכר מה שעשינו לו.

עוד טעם כתב בעל הטורים "לו ישטמנו יוסף" הלואי ישמטנו יוסף בליבו ולא יעשה לנו מעשה ואם חפץ לעשות ישיב לנו כל הרעה שגמלנוהו כי מה עשינו לו גרמנו שנעשה מלך מחמת שמכרנוהו ונתגלגל הדבר שנעשה מלך מצרים כן יעשה לנו …

אולם זה שאמרו "ויצוו אל יוסף לאמור אביך צוה לפני מותו לאמור כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך וגו'" הוא פלא גדול שהרי זה ברור שיעקב לא צוה דבר כזה מעולם ורש"י ז"ל כבר הרגיש בזה וכתב עפ"י הגמרא ביבמות סה שהם שינו בדבר מפני השלום כי באמת לא צוה יעקב בן שלא נחשד יוסף בעיניו.

ברם נראה לומר בענין זה ביאור אחר בהקדים כמה שאלות נוספות בתחילת הפרשה.

אומר יעקב אבינו ליוסף כאשר מבקשו לקוברו במערת המכפלה מקום קבורת אבותיו "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ בנען בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם" מח"ז ופירש"י ואע"פ שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען ולא כך עשיתי לאמך שהרי מתה סמוך לבית לחם ואקברה שם לא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ וידעתי שיש בלבך עלי אבל דע לך שע"פ הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה וכו' עכ"ל.

והדבר תמוה מאד מה ראה יעקב אבינו ע"ה דוקא עכשיו כשהוא מבקש מבנו יוסף לקברו בארץ ישראל להתנצל בפניו על שלא קבר את אמו בעיר וקברה בדרך בית לחם? וכי עלה על דעתו של יעקב אבינו שבעבור כך שלא קבר את אמו במערת המכפלה יוסף לא ימלא את מבוקשו?

זאת ועוד הרי תביעתו של יוסף על שיעקב לא הכניס את אמו לעיר חברון אינה שייכת כלל ועיקר לבקשתו של יעקב להיקבר בארץ ובלא זאת לכאורה היה בליבו של יוסף טענה על אביו שלא הכניסה להיקבר בעיר כפי כבודה וקברה על אם הדרך, ואם כן מה שייכות יש בין טענתו של יוסף לבקשתו של יעקב?

עוד יש לעיין בהמשך הפרשה להלן פסוק כב "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" ופירש"י ואני נתתי לך לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי וגם אני נתתי לך נחלה שתקבר בה ואיזו זו שכם שנאמר ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם" עכ"ל ואף את זה יש להבין מה ראה יעקב לתת מתנה ליוסף דוקא מקום לקברו תמורת זה שהוא יתעסק בקבורתו של יעקב ולמה לא נתן לו מתנה אחרת תמורת עבודת הקודש שלו?

ראיתי להרה"ג ר' שלום בער סורוצקין שליט"א מיישב זאת בטוב טעם עפ"י מה שכתב הרמב"ם ריש פרק יד מהלכות אבל וז"ל "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בבל צרכי הקבורה לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור וכו' אע"פ שכל מצוות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצוות" עכ"ל

ומבואר מדבריו דאף שעצם מצות ההתעסקות בקבורת המת וענייניו הם מצות עשה של דבריהם מכל מקום יש בו גם מצוה מן התורה מצות ואהבת לרעך כמוך וכל מה שאתה רוצה שאחרים יעשו לך בקבורתך ממילא מחוייב אתה לעשות לאחרים בקבורתם מדין ואהבת לרעך כמוך.

על פי זה יובנו הדברים הפלא ופלא דבאמת קודם שביקש יעקב אבינו מיוסף להתעסק בקבורתו ולהעלותו ממצרים להיקבר בארץ ישראל לא היה שייך שיהיה בלבו של יוסף על אביו על שלא הכניס את אמו להיקבר בעיר וקברה במקום שמתה על אם הדרך כי רק לאחר שיעקב אבינו ביקש מיוסף להתעסק בקבורתו ולהעלותו להיקבר בארץ או אז נתחדשה הטענה בליבו של יוסף על אביו מדוע קבר את אמו במקום שמתה.

ונבאר הדברים.

יסוד הדין להתעסק בקבורה הוא מההלכה של ואהבת לרעך כמוך כמבואר ברמב"ם דמה שאתה רוצה שאחרים יעשו לך תעשה אתה לאחרים א"כ רק כשביקש יעקב אבינו להעלותו להיקבר בארץ והוא מבקש שלא יקברוהו במקום שמת אלא יעלוהו לארץ ממילא כאן מתחדשת טענתו של יוסף כיון שכעת אתה רוצה שיעלוך לארץ להיקבר ולא במקום שאתה מת ממילא מדוע לא הכנסת את אמי להיקבר בעיר? והרי מהלכות קבורה כל מה שאתה רוצה שאחרים יעשו לך צריך גם אתה לעשות לאחרים!

 דאם היה יעקב רוצה שיקברוהו במקום שמת א"כ בדין קבר גם את רחל במקום שמתה אך לא כן עתה כאשר ביקש להעלות עצמותיו ולקוברו בארץ ישראל!

ועל זה השיב לו יעקב שעל פי הדיבור קברה על אם הדרך ואין בזה סתירה למה שמטריחו לקוברו בארץ.

בזה גם מובן למה יעקב נותן ליוסף את שכם מקום קבורה עבורו תמורת התעסקות יוסף בקבורת אביו יעקב כי יעקב רצה לחייב אותו גם מהלבות קבורה להעלותו לארץ וזה ע"י שנתן לו חלקה להיקבר בארץ וממילא כשימות יוסף ירצה שיעלוהו לארץ להיקבר ולא במצרים אם כן מדין קבורה חייב הוא להעלות את אביו יעקב לקוברו שם שהרי מבואר ברמב"ם דמחיובי קבורה מה שאתה רוצה שאחרים יעשו לך תעשה אתה לאחרים וא"כ כיון שיש ליוסף חלקה להיקבר בארץ ממילא יהיה חייב מדיני קבורה עצמה להעלות את אביו להיקבר בארץ מדין ואהבת לרעך כמוך!

מעתה גם נבין מה שחששו אחי יוסף בשחזרו מלוויית אביהם וכלשונם "לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו" נשים לב ללשונם זו "והשב ישיב לנו וגו'" כלומר הוא יחזיר לנו רעה תחת הרעה שאנו עשינו עמו.

ועל זה אמרו לו הלא אביך צוה לך עצמך ולימד אותך יסוד שהיה נוגע לך לעניני קבורה ולנו הוא נוגע לענין החיים שדבר שאתה רוצה שיעשו איתך תעשה אתה לאחרים וא"כ אתה יוסף לא אהבת את זה ששנאו אותך שהכניסוך לבור שמכרו אותך למצרים שניתקו אותך מבית אביך סיכנו אותך את חייך אך מכל מקום אתה לא תעשה כך לאחיך כי זוהי מצות ואהבת לרעיך כמוך שהיא מצוה דאורייתא ואם מצוה זו נאמרה לענין קבורה שאחר המיתה על אחת כמה וכמה שיש לקיימה למען החיים שהם מעל לכל נמצא שאכן כן צוה יעקב ליוסף שלא ישטום את אחיו, בעת שביקשו על הקבורה בארץ ישראל והיסוד הזה נלמד מבקשתו של יעקב ועל פי אותו יסוד הם ביקשו שישא פשע חטאתם וימחל להם על מה שהם עוללו לו וזה כאמור עפ"י ציווי האבא הפלא ופלא

 

פרשת ויחי

כל הנוטל עצה מן הזקנים

ספר בראשית פרק מט

(ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: (ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:

פרש"י :

(ו) בסודם אל תבא נפשי – (ב"ר) זה מעשה זמרי כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה ואמרו לו זו אסורה או מותרת אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך אל יזכר שמי בדבר שנא' זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ולא כתב בן יעקב:

 בקהלם – כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי את כל העדה על משה ועל אהרן:

 אל תחד כבודי – שם אל יתיחד עמהם שמי שנא' בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ולא נא' בן יעקב אבל בדברי הימים כשנתייחסו בני קרח על הדוכן נא' (דה"א ו) בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל:

והדבר צ"ב, מה משנה ליעקב אם יוזכר שמו במחלקת קרח או במעשה זמרי בן סלוא? ועוד, וכי כעת איננו יודעים שקרח הוא בן יצהר בן קהת בן לוי בן יעקב???

מבאר הגרי"פ גולדווסר שכאשר שמו מוזכר פירושו שהפגם מתחיל ממנו במשהו. כדוגמא לאותו אדם שנינו היה גנב, ואמרו שאביו היה מרמה במשקל, וסבו היה גונב חדושי תורה, ואבי סבו היה גונב דעת הבריות ביושבו מאחורי הבימה כשעשה עצמו ענוותן… נמצא שהגניבה החלה כבר ממנו, והלכה ו'השתכללה' עד לנין…

אמר יעקב בי אין את אותו הפגם של שמעון ולוי, ואין הוא מתחיל ממני, ולכן שלא יוזכר שמי עליהם.

 מהיכן אכן מתחיל אותו הפגם? הפגם מתחיל משמעון ולוי. ולכן במעשה קרח הוא מיוחס ללוי, וזמרי ל'שמעוני'. מהו הפגם? כאשר שמעון ולוי יצאו לעשות דין בשכם היה להם גדול הדור שיכלו ליטול ממנו דע"ת ולשמוע האם המעשה שלהם הוא נצרך ורצוי או שמא נוגד את דע"ת. הם פעלו ע"ד עצמם, והיה כאן נטילת סמכויות שלא כדין וזלזול בדע"ת. עוון זה הולך ומחלחל ודורות מאוחר יותר הוא צץ כקרח ועדתו. קרח אינו מסתפק בזלזול בדע"ת תורה ולא די שאינו נוטל עצה מן הזקנים אלא עוד קם וחולק עליהם ומקהיל עליהם את עדת ישראל.

זמרי בן סלוא אף הוא משכלל את השיטה וקם ומתריס בפני משה 'בת יתרו המדיינית מי התירה לך' מהיכן העוז לחלוק על משה- שהוא דבר ה' צבקות? מהיכן נעוצים שורשי מעשה זה? בשמעון ולוי. ולכן בקהלם אל תחד כבודי.

מסקנה- הנוטל עיצה מן הזקנים אינו נכשל. המעשה בר' שאול אלישר שקיבל בשנת תרס"ו מברק מנובומינסק שבוורשא מאת הרב רבינוביץ שמספר שבי-ם ישנם ב' שהעידו בוורשא שחמשה גויים רצחו א' מפקידי הממשלה, ונידונו החמשה להורג, וכעת אם ימומש פסה"ד יהיו פוגרומים כנגד היהודים, ולכן הוא מבקש שהרב יגבה מהם עדות מחדש ויחזרו בהם כי יש בזה סכנת נפשות, ואת העדות החדשה יחתמו בפני הקונסול הרוסי שבי-ם. כונסה התייעצות של חזובי העדה שדנו בסכנה ומה כדאי לעשות, וזאת לנוכח העדים שהתייצבו אחר עדותם ועמדו על כך שהיא אמת לאמיתה. זה אומר בכה וזה בכה, והרב שותק. לאחר דיון ממושך ביקש הרב את רשות הדיבור ואמר לענ"ד נראה שכל המברק מזויף, ונשלח ע"י משפחות הנאשמים כדי להצילם, ואדרבה, אם יחזרו בהם נשקפת סכנה ליהודים שם שיאמרו הגויים שהתברר שהעלילו כזב. ולכן או שלא נגיב למברק, או שנכתוב שכיון שאין אני תושב המדינה אני מנוע להתערב בנעשה שם. הדבר לא לגמרי שכנע, והרב הציע לשלוח שליח לר' שמואל סלאנטר בן התשעים שיחווה דעתו. הרב שמע, וענה בדיוק כדברי הרב אלישר. וכך אכן עשו, ובדדיעבד התברר שאכן עיניהם צפו למרחוק והמברק אכן זויף בידי משפחת הנידונים, ופקחותם של חכמי י-ם הצילה את יהודי וורשא מפוגרום.

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת ויחי”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'