פרשת ויצא

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר בראשית

 

עלון לשבת בית אליהו

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת ויצא

המטרה אינה מקדשת את האמצעים

שמירת ההלכה בכל מחיר

לעשות רצון ה' רק על פי ההלכה [הרב גלינסקי – והגדת]

אם ידעתי לא ישנתי

אלו ברכות מפליגות קיבל יעקב אבינו במחזה הסולם, ברכת ירשת הארץ ונחלה בלי מצרים, ברכת ריבוי הבנים ושמירה ממרום – ״וייקץ יעקב משנתו, ויאמר: אכן יש ה׳ במקום הזה, ואנכי לא ידעתי!״ (בראשית כח, טז). וברש״י: שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה!

לא מובן – הלא אילו ידע ולא ישן, היה מפסיד את כל ההבטחות הללו!

משל למה הדבר דומה – לתלמיד חכם ששקד על התורה מתוך הדחק, וביתו ריקם ועולליו שואלים לחם ואין. ליבו נקרע, ועשתונותיו נבוכים. הלא התחייב בכתובה לזון את משפחתו, והרי דיקדוקי עניות מעבירים את האדם על דעתו. ומאידך גיסא חשקה נפשו בתורה, היא משוש חייו ומאור עיניו, ורואה בה את עולמו בחייו. מה יעשה?!

מה יעשה? אין זו שאלה! הלא מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה (ביצה טז ע״א), ואם נגזרה גזירה, תשובה ותפלה וצדקה יעבירוה!

בכל תפלות ראש השנה בכה והעתיר, התחנן וזעק. כך גם בעשרת ימי תשובה, ולשיא הגיע ביום הכיפורים. לא נתן שינה לעיניו, שזלגו נהרות דמעה. מרב צערו ויגונו, יגיעתו והמית רגשותיו, התנמנם בעומדו בתפלת נעילה וכשנעצמו שמורות עיניו ראה בבהירות את ששת המספרים שיעלו בגורל!   מוחשי היה המחזה, ולא מש מעיניו!

במוצאי יום הכפורים הכריזה בת קול ״לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלוקים את מעשיך״ (קהלת ט, ז. ובמדרש שם), ולמחרת פנה לדוכן הפיס ומלא את טופס ההגרלה. רשם בו את ששת המספרים. בערב חג הסוכות ראה שהחלום אמת היה, כל ששת המספרים עלו בגורל, והוא זכה בכמה מיליונים – מעתה יוכל להשקיע עצמו בלימוד התורה מתוך הרחבה והרוחה, לחם לאכול ובגד ללבוש –

איזה ״זמן שמחתנו״ היה לו, איזו ״שמחת תורה״!

היעלה על הדעת שיחרד ויזדעזע על שנפלה עליו תרדמה בשעת נעילה המרוממת והנשגבת. שיצטער על הנימנום, ויאמר: ״אלו ידעתי לא ישנתי״?

הלא אין ספק שישמח ויאמר: ממרום הפילו עלי תרדמה זו, להשמיעני שעתירתי התקבלה ומזלי זרח!

ויעקב אבינו הצטער. שעבר על מצות ״מורא מקדש״. ואף שהמקדש לא היה בנוי אז, הלא אמרו (יבמות ו ע״ב) לא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שהזהיר על המקדש. שנאמר (ויקרא יט, ל) ״מקדשי תיראו, אני ה׳!״ והואיל ו״יש ה׳ במקום הזה״, הרי ״אם ידעתי לא הייתי ישן״!

והנבואות, וההבטחות?

אם רצון ה׳ לתתן, יתנן בהיתר ולא באיסור. אין המטרה מקדשת את האמצעים!

כיוצא בכך שנינו, שתמר צפתה ברוח הקדש שממנה ומיהודה תצא שושלת בית דוד עד המלך המשיח, ואמרו (בראשית רבה פה, י) שהיתה מטפחת על כריסה ואומרת: מלכים אני מעוברת, גואלים אני מעוברת. ומשנגזר עליה: ״הוציאוה ותישרף״, לא הלבינה פני יהודה אלא חיכתה שיודה בעצמו. ולמדו מכאן להלכה ולמעשה (כתבות סז ע״ב) שנוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.

ואכן, הלבנת פנים היא ביהרג ואל יעבור (תוספות סוטה י ע״ב). אבל מה על המלכים והגואלים?!

והתשובה, כאמור, שהגאולה היא ענינו של הקדוש ברוך הוא. עלינו מוטל שלא להלבין פני הזולת!

וכשם שמשה רבינו נשלח לגאול את ישראל, ונאמר לו: ״אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם״ (שמות רבה ג, ג), ואמר: ״שלח נא ביד תשלח״ (שמות ד, יג), ביד אהרן שהתנבא במצרים (רש״י), ואם יקבל על עצמו את השליחות יאפיל עליו ויפגע. עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא: ״וראך ושמח בלבו״ (שם, יד). וגם אז, שב בתחילה למדין לקבל רשות יתרו, שכך נשבע לו (שם יח, וברש״י).

ואם לא היה יתרו מרשה לו, היה נמנע מגאולת ישראל?

אבל, כאמור, גאלת ישראל היא ענינו של הקדוש ברוך הוא, ועלינו מוטל לפעול כהלכה. שלא להסיג גבול אחרים, ושלא לעבור על השבועה!

 וידוע בענין זה מה שאמר הרב מבריסק זצ״ל. אדם אחד ביקש לסנגר לפניו על ההעברה ההמונית של מאות אלפי העולים על דתם, גזזו פאות והסיתו והדיחו. אני זוכר, נשלחנו על ידי ה״חזון איש״ זצ״ל לרשם את ילדי העולים לחנוך תורני, כמה מכות ספגנו! תימני קשיש בכה באזני: ״מפני חטאינו גלינו לארצנו!״

ניסה אותו אדם לומר לרב מבריסק: הכל כדאי, עבור ״אתחלתא דגאולה״!

נתן בו הרב מבריסק עיניו, ולא הייתי רוצה להיות במקומו כשננעץ בו המבט, ואמר בהטעמה: שום דבר אינו כדאי – ולא בשביל ״אתחלתא דגאולה״ גרידא, אלא אף לא בשביל הגאולה השלמה! ואוכיח לך זאת – הגמרא (סנהדרין צח ע״א) מספרת, שרבי יהושע בן לוי פגש באליהו הנביא ושאלו מתי יבוא המשיח. אמר לו: לך ושאל אותו. והיכן אמצאהו? הוא יושב בפתח העיר, בין העניים סובלי החליים. ואיך אכירו? נתן לו אליהו הנביא סימן: כולם מתירים את כל החבישות בבת אחת, רוחצים את נגעיהם ומכבסים את התחבושות, וחוזרים ומלפפים אותן. ואלו הוא מתיר תחבושת אחת, מחטא את הפצע וחובשו, ועובר לפצע הבא, בתהליך ארוך ומיסר. ומדוע הוא עושה כך, כי אולי יקרא בפתע פתאים לגאול את ישראל, שלא יתעכב כדי קשירת שני נגעים!

ותמוה: כלל ישראל מחכה לגאולה מאות שנים. ימתין עוד עשר דקות עד שהמשיח יחבוש כל נגעיו. הלא בעוונותינו מנוגע הוא, ״איש מכאובות וידוע חולי, אכן חולינו הוא נשא ומכאובינו סבלם. והוא מדוכא מעונותינו, ובחברתו נרפא לנו, וה׳ הפגיע בו את עוון כולנו״ (ישעיה נג, ג-ו). האם לא נמתין לו עד שיחבוש עצמו?״

אך הענין, שיש זמנים מסוגלים לגאולה, ויש עיתים בהם עם ישראל זכאי להיגאל, ואם תעבור שעת הכושר, או יופר שוב המאזן החיובי, הגאלה תדחה ומי יודע לכמה זמן.והמשיח אינו רוצה להתמהמה ולו רגע קט, כדי שלא יחמיץ את השעה, ולא יעברו חלילה עבירות שידחו שוב את הגאלה.

לאור זאת, נלמד גמרא במסכת עירובין (דף מג ע״א): האומר ״הריני נזיר ביום שבן דוד בא״, מותר לשתות יין בשבתות ובימים טובים, ואסור לשתות יין בכל ימות החול [אולי יבוא, ונאסר למפרע בכל היום כולו]. ומדוע מותר בשבתות? משום שהמשיח יבוא ממרחק, ויש אסור תחומין, שאסור ללכת למעלה מאלפיים אמה, ולא יעבור על אסור תחומין.

והנה איסור תחומין לכל הדעות – מלבד לשיטת רבי עקיבא – הוא מדרבנן. נניח שבשבת בבקר נזדמנה שעת הכושר, המאזן חיובי, אפשר לגאול את ישראל. קום, משיח, והתגלה! אך לא, אינו יכול, יש איסור תחומין מדאוריתא, מדרבנן, אבל אם תמתין, כמה יהודים יחללו שבת, בשוגג או במזיד, והשעה תוחמץ, והגאולה תידחה – הגאולה היא ענינו של הקדוש ברוך הוא. אנו מצוים על שמירת התורה והמצוות!

כדי לשמור על איסור אחד מדרבנן, תדחה הגאולה השלימה. ואתה משלים עם כה הרבה אסורי תורה בגלל אשליית ״אתחלתא דגאולה״?!

ובארנו [ב"והגדת״ למגלת אסתר ב, י] שבכך יובנו שני פסוקים סמוכים במגילה, שהם ממש ״שני כתובים המכחישים זה את זה״ – ״לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה, כי מרדכי ציוה עליה אשר לא תגיד״. ופירש רש״י: כדי שיאמרו שהיא ממשפחה בזויה וישלחוה. שאם ידעו שהיא ממשפחת שאול המלך היו מחזיקים בה. והפסוק אחריו: ״ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה״. וכתב רש״י: אמר, לא אירע לצדקת זו שתילקח לבית המלך אלא שעתידה לקום להושיע לישראל. לפיכך היה מחזר לדעת מה יהא בסופה עכ"ל. והלא הדברים נסתרים מניה וביה: אם ידע שנלקחה כך להושיע לישראל, וממרום סובבו כן, וכמו שאמר: ״אם לעת כזאת הגעת למלכות״ (אסתר ד, יד), ראוי שיצונה לגלות שהיא ממשפחת מלוכה, ואז ידבר עמה אחשורוש בלי מתורגמן (רש״י אסתר ז, ה), ויהיו דבריה נשמעים. והוא, אדרבה, דאג שישלחוה? –

אלא הוא אשר אמרנו – אסתר עתידה לנצל את מעמדה בבית המלך ולהושיע את ישראל, אבל אלו חשבונות שמים. אנו חייבים לפעול כפי שההלכה מורה, והיא מורה לעשות כל השתדלות לחלצה!

  

פרשת ויצא

הפעלה חיובית לקיום המצוות

לקרב המצוות לרצונותינו

לקרב את ציווי ה' לדעתנו [חומש המגידים]

מדוע היה צריך יעקב לשכנע את נשיו בצורך לעזוב – והרי זה ציווי ה'.

המעשה עם בעל התשובה האקדמאי שאמר לעיתונאי ששאלו בסמינר מי יקבל יותר שכר, הוא או הילד מבני ברק? והרב חשב שיענה שהוא, שהרי במקום שבעלי תשובה עומדים כו', אולם הבעל תשובה השיב שודאי שהילד מבני ברק, מפני שאני הייתי 'שם' ואני יודע שזה עולם של סחי ומאוס, שאין לו מה להציע, והגעתי לקירות אטומים, והבנתי שאני חייב משהו אחר. נקי יותר, טהור יותר. אולם הילד מבני ברק עוד חושב שיש 'להם' שמה מה למכור, ובשבילו יש כאן פיתוי, הוא יקבל יותר שכר… [הוסיף הרב שודאי שניסיונותיהם של בעלי תשובה קשים, והם מתמודדים עם קשיים מהעבר, אך בכל זאת בנקודה מסוימת יש לילד הבני ברקי נחיתות שחושב שיש שם 'משהו'…]

אמנם אמרו חז"ל לא יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אפשי ואפשי אך מה אעשה ואסרה תורה.  זאת אמת, וכך יש לחשוב ביחס לדברים שאין לאדם תאוה אליהם. אך במה שמתאוה – כתוב בספרים שידמיין את הדבר כמאוס וכך ימנע ממנו!

אדם עושה דברים על פי רגש. רצוי לקרב את ציווי ה' לרגש, ולא רק לפעול בצורה שכלית קרה, רק כי ה' אמר. זה יעזור לנו להתגבר על הניסיון.

ולכן נשים לב שכאשר הן משיבות לו הן לא אומרות כל אשר דיבר ה' נעשה, אלא מתחילות גם הן בשכנוע עצמי, הן מכרנו כו', כנוכריות נחשבנו לו כו' ורק לבסוף אומרות שנקיים ציווי ה'!

וכן המלאך שבא ליעקב, בתחילה אומר לו שראה ה' את כל אשר עשה לבן לו, ורק לבסוף אומר לו את ציווי ה', אות הוא שאף ליעקב יש צורך לפנות כך!

המעשה עם הגרא"מ שך שאמר לאחות שטיפלה בו שתקבל על עצמה להפסיק לעשן, וכששאלוהו הרי יש מצוות עוד קודם לכן, השיב שכל מצוה תחוש אותה כעול ותפרוק אותה מעליה, אולם זה היא יודעת שטוב לה מטעמי בריאות, ותחזיק מעמד, ולמעשה הצלתי אותה ממאות אלפי איסורי כרת וסקילה בכל שנה!

כך עלינו לדעת שדרך השכנוע שלנו את ילדינו היא – זה טוב לך! לא ככאלה שמכריחים בחובה גמורה ואונסים לקיים מצוות 'כי כך חייבים'.

כדוגמת האב שראה עם בנו, אדם הנכנס לרכב בשבת לנסוע לים, והבן שאל לאן הם נוסעים? והשיבו האב לים. מדוע איננו נוסעים גם כן שאל הבן? 'אסור לנו, אנחנו דתיים'! כמה קלקול גלום בתשובה מעין זו. הילד קלט שבעולם ישנם שני סוגי בני אדם, יש שנהנים ויש שסובלים. אנחנו בצד הסובל. כשיגדל, יעדיף לעבור לצד שאינו סובל…

הדרך הנכונה במקרים כגון אלה הוא לומר לילד חמודי, האנשים האלה מסכנים, אף אחד לא לימד אותם מה זה שבת, כמה קדושה יש בה, מהו עונג שבת כמו שיש לנו, שירי שבת, סעודות שבת כו', מה יש לו במקום זאת? ים… גם לנו יש ים, ביום ששי, ובכלל כל השבוע, לשרוף על זה שבת??? אבל את השבת שאנו חווים – הוא לעולם לא יחווה!!! כך שבאמת מה שיש לנו אין לו ומה שיש לו – יש גם לנו…

אם יעקב משתדל לשכנע את נשיו, והמלאך משתדל לשכנע את יעקב בדרך זו, ודאי שאין לנו לחשוב שדרך זו פחותה!

 

פרשת ויצא

אדם גדול אדם קטן

האדם הגדול מול האדם הקטן

ספר בראשית פרק כט "ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו  ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן" (כט,ה-ו)

הידענו שלהם מלא משמעות… והנה רחל בתו באה עם הצאן- וזה כבר יאמר לך הכל… אף א' לא מעוניין לרעות צאנו…

"ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו" (ז)

אדם ישר דרך אינו מסוגל לראות כיצד פוגעים באחר או בממונו.

" ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן, עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה הוא, ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו, ואת צאן לבן אחי אמו, ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו, וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך. ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה. ויהי כשמע לבן את שמע יעקב בן אחתו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו" (ח-יג)

אמר- בפעם שעברה בא אליעזר מלא בכסף ובזהב, ועתה כנראה גם כן כך. ומנשק ומחבק לחפש…

"ויביאהו אל ביתו ויספר ללבן את כל הדברים האלה"

מספר לו שנטל הברכות מעשיו כשהתחפש לעשיו. ושלכן אליפז נטל ממונו ומתנצל שבא ריקם.

"ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה. וישב עמו חדש ימים" (יד)

אך עצמי ובשרי אתה- לבן מתלהב – אז אתה מבין ענין! אתה יודע איך לעבוד על אנשים כמוני! אך עצמי ובשרי אתה!

"ויאמר לבן ליעקב, הכי אחי אתה ועבדתני חינם הגידה לי מה משכרתך" (טו)

ממתי לבן מציע מעצמו משכורת? אלא לבן חשש שהחינם הזה יעלה לו ביוקר… ולכן העדיף לקבוע מראש תנאים לרעת יעקב.

" ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" (יח)

ברחל- ולא לאה. בתך- ולא מן השוק. הקטנה- ושלא תשנה את שמן ביניהן…

" ויאמר לבן טוב תתי אתה לך מתתי אתה לאיש אחר שבה עמדי" (יט)

מה כל כך טוב? אלא לבן אמר אם אתה תתחתן עם אחרת – אתה עלול להחזירה בתשובה. ואם היא עם אחר- היא תחזיר אותו… עדיף שתתחתנו יחד…

" ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה" (כ)

רואים שהאהבה עליה מדברים כאן אינה אהבת בשרים שאם כן היה נדמה בעיניו לנצח!

" ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה. ויאסף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה" (כא,כב)

הוה ליה לומר ויעש משתה ואח"כ ויאסוף…? אלא אמר להם אני רוצה שישאר עימנו זמן רב, שהרי גם אני וגם אתם התברכנו בזכותו, אחליף את בתי וכולנו נרויח, אך אסור שהוא ידע, ולכן תתנו לי ערבון שלא תגלו. הם נתנו לו את בגדיהם ומזה הוא עשה משתה…

" ויהי בבקר והנה הוא לאה" (כה)

רק בבוקר שם לב שהיא לאה, משום שכל הלילה היה קורא לה רחל והיא עונה לו אפילו מתוך שינה, מכך הסיק שזו אכן רחל, ואך בבוקר ראה שהיא לאה, אמר לה: רמאית בת רמאי! אני קורא לך רחל ואת עונה? אמרה לו ממך למדתי שהרי יצחק קורא עשיו, ואתה עונה…

"ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני"

איזה עדינות. אין כאן צרחות, אן כאן ויחר אפו אין כאן וישטום יעקב את לבן, רק מה זאת עשית לי!

איזה שליטה עצמית! איזה אמונה! אם קרה לי משהו הרי זה מאתו יתברך!

"ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" (כו)

תירוצו של לבן כל כך מעורר גיחוך, מדוע לא אמרת זאת קודם?

לבן גם עוקץ את יעקב, אצלנו הבכור הוא בכור לתמיד, אין אצלנו מכירות של הבכורה…

לבן אומר ליעקב אולי אצלכם לא זה לא וכן זה כן, אולם אצלנו זה אחרת, 'לא' יעשה 'כן' ו'כן' יעשה 'לא'… [נלע"ד]

" מלא שבע זאת ונתנה לך גם את זאת בעבדה אשר תעבד עמדי עוד שבע שנים אחרות" (כז)

ואח"כ משנה את משכרתו מאה פעמים, ואח"כ עוד רודף אחריו על מנת להורגו, ואלולי ה' מצילו ומזהיר ללבן בחלום הלילה היה כבר הורגו. ותגובת יעקב- רגועה, אינו מתפרץ כנגד לבן, אינו צועק.

מדרש שמואל פרשה כב

יפה קפדנותן של אבות מענותנותן של בנים. קפדנותן של אבות, מיעקב, (בראשית לא) ויחר ליעקב וירב בלבן וגו'. את סבור שמא מכות ופצעים היו שם, והלא לא היה שם אלא דברי פיוסין. אמר רבה, בנוהג שבעולם אדם הולך לבית חמיו, אפשר שלא ליטול בידו מאומה. ברם, הכא, אפילו מחט או צנורא לא עלתה בידו. ענותנותן של בנים, מדוד, ויברח דוד מניות ברמה וגו'. מזכיר שפיכות דמים בפיוסו:

אנחנו היינו מתרתחים. מטיחים בפניו את כל מה שבלבנו. יעקב- עדינות נפש.

הגרי"ס ברכבת והתלמיד החצוף והחלון ברכבת.

אדם ניכר בג' דברים אחד מהם זה כעסו. כשאדם כועס ניתן לעמוד על אישיותו.

לא בכדי זכה יעקב לאישה גדולה כרחל שמסרה את הסימנים ללאה. ובזכות זה ויזכור ה' את רחל ונפקדה. מדוע רק עתה? אלא מבאר הגר"מ חברוני [חיים של תורה ח"ב וירא] שכאשר ביקשה רחל מלאה את הדודאים אמרה לה לאה: המעט קחתך את אישי כו'.והרי פסוק זה זועק עד לשמים, אני לקחתי את אישך או שאת היא זאת שהתחתנת איתו בזכותי?!! ורחל שותקת! משמע מכאן, שנתנה לה את התחושה שהיא היא עקרת הבית ואני רק נוספת כאן! אין פלא איפוא מדוע כאשר גלו ישראל, רק רחל היה בכוחה ללמד זכות על ישראל, באמרה אני הכנסתי צרתי לביתי ולא הקפדתי, ומדוע אתה ריבונו של עולם מקפיד על עבודה זרה שאין בה ממש. ולה הקב"ה שומע שנאמר מנעי קולך מבכי כו'.

ר' ברוך בער ליבוביץ ראש ישיבת קמניץ, והבחור שהתארס עם בתו הבוגרת וביטל השידוך מבלי להסביר ואח"כ בא לבקש הסכמה והמלצה שראוי להיות רב כו' [שם]

וירא יעקב והנה אין פני לבן עימו כתמול שלשום. מדוע? הגוי מסתדר עם היהודי רק כשהיהודי מרמס לכף רגלו. כשהוא מתחיל להצליח- אין הגוי יכול לסבול, והוא ינסה תמיד לסכל זאת.

לאחר כל הויכוח הגדול שבין יעקב ללבן שטוען יעקב דברים של טעם שמעולם לא נטל ממנו מאומה שלא כדין כו', עונה לו לבן:

בראשית פרק לא

" וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ" (מג)

הרי זו תשובה שלא ממין הטענה! מה הקשר בין זה לבין טענותיו הקשות של יעקב?

ביאור ר' שלום שבדרון בהקדים המשל לעגלון שלקח את החלה והחמאה והגבינה כו' ואכלם ואח"כ עוד תבע תשלום…

כך גם כן הגויים מתייחסים לישראל. אין בכלל צד שני. אין לכם שום זכות טיעון. הוא חוזר כמו מנטרה על תפיסתו- הכל שלי וחסל.

המעשה עם החפץ חיים והזקן שבקש דרכון וא"ל להביא תעודת לידה. כשאמר שאין לו, א"ל אז תביא שני עדים בוגרים שהיו בשעת הלידה שלך…

ומאידך התנהגות יעקב מעוררת השתאות שהיה ישר עם לבן אף כשרימהו ויעבוד עמו שבע שנים אחרות אמרו חז"ל שהושוו לראשונות שהיו באמונה! ללמדנו שעל היהודי להישאר ישר והגון אף כשהדבר קשה, ואפי' מול לבן!

 

מסכת פסחים דף סו ע"ב

"אמר רבי מני בר פטיש כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו. מנלן? מאליאב. שנאמר: ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה [זה] ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר, אני ידעתי את זדונך ואת רע לבבך, כי למען ראות המלחמה ירדת! וכי אזל שמואל לממשחינהו, בכלהו כתיב: לא בזה בחר ה'. ובאליאב כתיב: ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו. מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא:

וצריך ביאור שהרי מעשה הכעס היה לאחר מעשה ההכתרה???

אלא מבאר רש"י שגלוי וידוע לפני ה' שהוא רגזן. פירוש: וכבר כשבא שמואל קיננה בו מדת הרגזנות, וכבר בזה נמאס בעיני ה'!!!

משל למה הדבר דומה? לאדם שיש לו בביתו מכונת להדפסת שטרות מזוייפים. אע"פ שמעולם לא עשה בה שימוש,הוא יענש על כך קשות.

למדנו גנות הכעס בעיני הבורא, שבגינה הפסיד אליאב לנצח את הזכות להיות למלך על ישראל!

האריז"ל אומר שכשאדם כועס ניטלת ממנו הנשמה הקדושה וניתנת במקומה נשמה טמאה מהסטירא אחרא, וזה שאמר הכתוב: "טורף נפשו באפו". – שעושה נפשו הקדושה טריפה! וכל התיקונים שעשה עד עתה מתבטלים וצריך לחזור ולעשותם מחדש!

גם מבחינה רפואית הכעס הוא אחד הגורמים למחלות קשות ביותר- אולקוס, לחץ דם, מחלות לב, כליות, וגורם לקיצור ימיו. קצר ימים ושבע רוגז.

החפץ חיים והסוכה. אין פלא שהאריך ימים…

כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. מדוע?

הוא חסר אמונה, שאינו מבין שכך נגזר עליו משמים ונושך את המקל במקום את המכה…

כל מיני גיהנום שולטים בו! – מה פירושו?

מבאר החפץ חיים שהכועס יכול להגיע לעבירות הקשות ביותר ללא שום הגבלה, ולהגיע לכל סוגי הגיהנום שמיועדים לכל עבירה ועבירה.

 

פרשת ויצא

צדיק על חשבון הזולת

חובת חסד על כל יהודי [דברי שלום שבדרון]

"ויהי בבוקר והנה היא לאה ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רימתני" (בראשית כט,כה)

אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב סימנים לרחל, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה, אמרה עכשיו תיכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים (רש״י).

שאל המגיד הירושלמי הגה״צ רבי שלום שבדרון זי״ע – לכאורה הדברים צריכים הבנה, כי נכון מאוד שרחל עשתה  דבר גדול בכך שויתרה על זכותה להינשא ליעקב ובלבד שלא לפגוע באחותה, אבל לכאורה גם דבר שאינו מוסרי ישנו כאן, שהרי במסרה את הסימנים ללאה היא כובלת בכך את יעקב להינשא ללאה נגד רצונו, והכיצד עשתה זאת, לאחר שסיכם איתה מפורשות, ועל דעת כן מסר לה את הסימנים כדי שלא ירמוהו ויתנו לו את לאה במקום רחל?

אלא נסביר את הדברים לפי מעשה נפלא שבתוך מעשה עוד יותר נפלא!

מעשה זה היה עם הגה״ח רבי יהושע ברים זצ״ל ראש ישיבת רוז׳ין אשר התגייס למצוה רבה, לעזור לאלמנה, אשר בעלה נפטר סמוך לחג הפסח, לחוג את חג הפסח כמשפטו וכהלכתו, ודאג לכל צרכי המשפחה, דאג שאברך מסויים יבוא לבית האלמנה לערוך את הסדר עמם כדבעי, ובערב התקדש החג לפני לכתו לבית הכנסת הודיע לבני משפחתו כי יתאחר במקצת לשוב מבית הכנסת לעריכת הסדר, מכיון שבדעתו לסור לבית האלמנה הנ״ל לבדוק אם אכן הכל התנהל כשורה. לאחר התפילה, בבואו לבית האלמנה, ראה שאותו אברך לא הגיע כמדובר, והאלמנה כמובן כאובה ובוכיה ונפשה עליה תאבל, כי לא תוכל לערוך את הסדר לבדה כראוי, וכל זאת שבוע מפטירת בעלה,כמובן שאין צורך לתאר את גודל צערה ויגונה בעת ההיא.

ר' יהושע לא חשב רבות וגם לא ניסה להמתין אולי בכל זאת יבוא האברך כמדובר, אלא תיכף ומיד נעמד וקידש על היין בנעימות וערך את הסדר בטוב טעם, ואף נטל ידיו לסעודה אתם ביחד, לשמחתם של כל בני המשפחה שהיה להם לכבוד גדול כי גדול בתורה כר' יהושע יערוך איתם את הסדר. והנה ר' יהושע לא מיהר בעריכת הסדר עם משפחת האלמנה, אלא ערכו בטוב טעם ודעת כאילו הוא בחוג משפחתו, ורק לאחר שגמר לערוך את הסדר אתם נזדרז ורץ לביתו לערוך את הסדר עם בני משפחתו, והיה זה באיחור גדול מאוד, ובהיכנסו לביתו כשנשאל לפשר איחורו, אמר להם כי יסביר להם זאת אחר כך מאחר וצריך למהר לערוך עתה את הסדר כדי להספיק לאכול את האפיקומן בזמן, ורק לאחר אכילת האפיקומן נתפנה וסיפר לבני משפחתו כל מה שאירע.

אמנם בני משפחתו לא נרגעו עדיין, באומרם לו, הגם שמצוה רבה היא לגמול חסד עם האלמנה, אך הרי גם למשפחתך הנך מחוייב… נענה ר׳ יהושע והשיב להם – בואו ואספר לכם מעשה שהיה:

בצעירותי, החל ר׳ יהושע לספר, נכנסתי פעם אחת עם חבירי אל הגה״ק בעל החזון איש זי״ע לשוחח אתו בענין מסוים,לאחר שגמרנו לשוחח על הענין שלשמו באנו, פנה אלינו החזו״א ואמר: הנה יש לכם חבר פלוני שזה מכבר הגיע לפרק האיש מקדש, וצריך להשתדל שימצא את זיווגו.

ואכן נרתמנו תיכף ומיד לעשות פעולות בנידון, וב״ה אשר תוך זמן קצר ראינו ברכה בעמלינו, ובס״ד הבחור בא בברית האירוסין, וכמובן שבאנו אל החזו״א לבשרו על כך, ושמח מאוד ואמר לנו כי ברצונו להשתתף במסיבת האירוסין, וביקש מאיתנו שכשהכל יהא מוכן ממש, יבואו לקרותו. וכשאכן היה הכל מוכן, והיה ממש לפני קריאת התנאים, יצאנו לבית החזו״א לקרותו, בעוד שכל הקהל ממתינים לבואו של החזו״א למסיבת האירוסין.

והנה כשנכנסנו לבית החזו״א ראינו מחזה די מוזר – זוג זקנים בעל ואשתו יושבים לפניו ומתיעצים עמו על כל מיני דברים שאמורים היו לקנות לצורך ׳חנות דברי סדקית׳ אשר נהלו, וככה ישבו לפניו עם רשימה ארוכה של מצרכים ושאלוהו על כל דבר בפרוטרוט איזה סוג מחטים לבחור וכן איזו כמות מכל חוט, איזה צבעים של כפתורים וכו׳, והחזו״א יושב בנחת ומקשיב בסבלנות אין קץ לשאלותיהם, ועונה להם במתינות לכל שאלה תשובה הראויה לה, ההתייעצות ארכה כשעה בערך… בעוד אנו עומדים ותמהים לפשר דבר סבלנותו הרבה, שהרי ידע שבאנו לקרותו למסיבת התנאים, וכי כל המוזמנים ממתינים לבואו, ואילו החזו״א יושב כאילו כל הזמן שבעולם בידו, ויהי הדבר לפלא בעיננו.

כאשר גמרו הללו להציע לפני החזו״א את כל ספקותיהם וקיבלו ממנו תשובות מספקות, פנו ללכת, כשהחזו״א מלווה אותם עד פתח ביתו, וברכם לשלום, ויהי אך יצאו את ביתו חבש החזו״א את כובעו ופנה ללכת איתנו אל מסיבת האירוסין.בדרך פנה אלינו החזו״א ואמר לנו בענותנותו:

בודאי תמהים אתם על כל הענין הזה, האיך שישבתי עם הזוג הזה זמן כה רב בעוד שידעתי כי ציבור יושב וממתין להגעתי למסיבת האירוסין, אך דעו! שהזוג הזה ניצולי שואה המה, שבורים ורצוצים הגיעו ארצה, וגם מקור פרנסה עדיין אין להם, וכעת באו להתייעץ אתי על פרטי החנות ואופן ניהולה, וחככתי בדעתי שבעוד שלעזור להם בכסף אין ביכולתי, מחויב אני לעזרם לכל הפחות בעצה הוגנת. אכן המצוה הזאת אינה מוטלת רק עלי, אלא שנתגלגל הדבר ונזדמנה מצוה זו לידי, ובאמת המצוה מוטלת על כל אחד מישראל, ואם כן, גם אתם וגם כל הקהל אשר ממתינים עלי מחויבים במצוה זו, הלכך לא היה לחוש להממתינים, ואדרבה בהמתנתם זו נזדמן להם ליטול חלק במצוה רבה זו לעזור לנדכאים אלו, ע״י שאוכל לייעצם בעצה הוגנת ולחלצם ממיצר!…

כמו כן, סיים ר׳ יהושע את סיפורו לבני משפחתו, גם הערב אילו יכולתם לעזור לאלמנה הנ״ל הרי שמחויבים אתם כמוני בעזרה זו, ובמה איפוא יכולתם לעזור? בזה שתמתינו עד שובי מבית האלמנה ולעזור לה לערוך את הסדר כדת, ולשמחה בשמחת יום טוב, הרי אשר מה שאתם טוענים שאני מחויב גם למשפחתי, אמת הוא! אך גם אני וגם  אתם חייבים במצוה זו שנזדמנה לידי אלא שאני מקיים מצוה זו בעזרה, ואילו אתם בהמתנתכם עלי! ולכך לא חסתי על האיחור, ובכך פייס ר׳ יהושע את משפחתו.

 נפלא מאד!…

והנה לאחר סיפור מעשה זה נבין ממילא קושיתנו ששאלנו, האיך הרהיבה רחל עוז בעצמה למסור הסימנים ללאה, נהי שהיא עצמה ויתרה, אך כיצד זה ויתרה על חשבונו של יעקב, והרי במסירת הסימנים ללאה כבלה את יעקב להינשא לה נגד רצונו?

אכן למבואר יתיישב היטב, וכי מי יאמר כי חובת הצלת לאה מהלבנת פנים מוטלת רק על רחל ולא על יעקב?

ואלא מאי, לרחל יש את האפשרות להצילה ע״י מסירת הסימנים, אמנם גם יעקב חייב להצילה מבזיונה ע״י שישאנה לאישה, וזאת ע״י שתדע לאה הסימנים שמסר יעקב לרחל, ואם כן רחל כשמסרה את הסימנים ללאה, קיימה בזה לא רק את חובתה היא, אלא גם קיימה בזה את חובת יעקב, להציל את לאה מביזיון!…

למדנו יסוד גדול.

חובת החסד היא על כל אחד. יש במישרין, ויש בעקיפין. אולם אין אדם שיכול לומר שהוא פטור. ואם הרגשת שמישהו עשה חסד 'על חשבונך' – דע לך שהשכר מובטח גם לך, והחובה לסייע לאותו נזקק היא גם עליך, ואין זה 'על חשבונך' אלא זכות המצווה נכנסת 'לחשבונך'…

לפעמים האישה עושה חסד עם איזו שכנה ומאחרת להגיע הביתה. אתה חש שזה על חשבונך. ארוחת הצהריים מתמהמהת. כוס הקפה לא מוגש בזמן… דע לך זו ההשתדלות המעטה שגם אתה מחויב בה!

 והנה יש להתבונן, לאחר שרחל כל כך השתדלה בעבור לאה, אומרת לה לאה המעט קחתך את אישי?

הייתה צריכה רחל לומר לה 'אישך'??? הלא אישי הוא ואני רק עשיתי לך טובה!!!

אלא מבאר הגר"ש שבדרון הסימנים שעשו רחל ויעקב היו הלכות נדה חלה והדלקת הנר. כאשר רחל רואה שלאה היא העומדת להיכנס לחופה, היא מוסרת לה את הסימנים. בעצם לא כתוב שרחל למדה אותה את הסימנים אלא מסרה לה. מה ביאור הענין?

אלא כאמור הסימנים היו ההלכות. אמרה לה רחל ללאה ראי אחותי את עומדת להינשא, חשוב שתדעי כמה הלכות נחוצות. ואז למדה אותה את כל ההלכות שהן בעצם הסימנים.

כאשר מגיע ליל הכלולות יעקב מתחיל לשאול את לאה את ההלכות שנקבעו כסימנים והנה לאה שולטת בחומר… איזה מזל שרחל למדה אותי את ההלכות הללו בדיוק עכשיו! וכך לאה אינה מרגישה במעשה העצום שרחל עשתה בשבילה.

אין פלא איפוא שהיא אומרת לה המעט קחתך את 'אישי', שהרי את סרח עודף בנישואין הללו, שאני הרי נישאתי ראשונה ואת נוספת אחרונה ועוד לוקחת את אישי!

רחל הייתה צריכה כאן לעצור אותה ולספר לה דברים כהויתם… אולם היא אינה עושה זאת, ואוחזת בפלך השתיקה. ועוד אומרת לה את צודקת.

כל ימיה נתנה לה רחל את ההרגשה שהיא לאה העיקר ואני רחל רק נוספתי כאן. זה המעשה העצום של רחל שאינו חד פעמי אלא כל ימי חיי יעקב ונשיו!

רחל זוכה בזכות הוותרנות שלה לשכר גדול, שהנה לאחר הדין ודברים שהיה לה עם לאה, המעט קחתך את אישי כו', נאמר 'ויזכור אלוקים את רחל ויפתח את רחמה'. מפרש"י שזכר לה שמסרה את סימניה. לאחותה. נשאלת השאלה והרי את הסימנים מסרה כבר לפני שבע שנים, ומדוע רק כעת ה' זוכר לה זאת?

והתשובה נפלאה לאור הדברים האמורים. שאכן ותרנות גדולה הייתה מצידה לאחותה במסירת הסימנים, אולם המעשה שנעשה כאן הוא הרבה יותר גדול! ובזכותו נפקדת אף היא בילדים.

ואם נתבונן נראה שעל פניו נראה שרחל הפסידה במסירת הסימנים שהרי היא כל ימיה כ'כנור שני', ולאה היא האישה הראשית כביכול, ועוד מושכת 'אש' כלפיה כפי שראינו, אולם התורה מגלה לנו שנדע שרחל לא הפסידה מאומה, כי ממצוה לא מפסידים. והנה כעת מגלה לנו התורה שרחל הייתה אמורה להיות עקרה, ואלמלא מסרה הסימנים, כך הייתה נותרת!

ואז הייתה נדחית הצידה, והיה יעקב נושא את לאה אולם 'מהדלת הראשית' ולא מ'האחורית'…

מסקנה- בית ישראל נבנה על חסד. רחל בונה את ביתה על חסד, ואף זוכה לבנים בזכות החסד. עולם חסד יבנה. כשלבן בפרשתינו מרמה את יעקב על ימין ועל שמאל, יעקב נוהג עמו בצדק, רחל נוהגת בחסד. כי כך נבנה בית יעקב. ולבסוף מלבן לא נותר מאומה, ומבית יעקב יצא עם ישראל שחי וקיים לעולם. מחסד וצדק ויושר לא מפסידים!

 

הרב הלפרין ושמירת השבת [מוסש"ק אמור תשע"ה]

ביום שישי ערב שבת קודש פרשת אחרי מות ־ קדושים, הגאון ר״א מן שליט״א נסע מבני ברק לפ״ת למסור את שיעורו, במונית מחברת ׳דקר׳ הוותיקה.

״ברוך השם, אתה עובד בחברה שומרת שבת״ – אמר הרב מן שליט״א לנהג, בקורת רוח.

שלא כצפוי פתח הנהג את סגור ליבו (הלב שעדיין סגור למחצה) וכה סיפר בכנות:

אספר לכבוד הרב דבר מעניין. בצעירותי לפני כעשרים ושלוש שנים, אולי יותר, הייתי חבר ב׳חברת מוניות׳ שאינה שומרת שבת. עבדתי כמו חמור – שבע ימים בשבוע. ומדוע? כי היו לי חובות מצטברים ומשכנתא, ועמלתי קשות לכסות את החובות מכל הצדדים. חשבתי שמוכרחים לעבוד. לילה אחד בשעה שתים עשרה, יצאתי מתל השומר לבני ברק בנסיעה עם יהודי בשם יוסף הלפרין, את השם אני זוכר, אבל את הכתובת כבר שכחתי.

בחוץ ירד גשם שוטף, ובפנים הרכב החדיש הייתה אוירה נעימה, ויוסף הלפרין (אולי הוא הרב יוסף הלפרין זצ״ל) העיר את תשומת ליבי בכאב על כך שאני חבר בחברה שאינה שומרת שבת, ועובד בשבת קודש. הסברתי לו כי יש לי חובות וביום שבת הפדיון היומי גבוה מביום חול, ואני לא יכול לוותר על העבודה (רח״ל).

לפתע יוסף הלפרין (אולי הרב יוסף הלפרין זצ״ל) אמר לי בכנות: הבה נעשה עסק, אתה מהיום מפסיק לעבוד בשבת, תשב בסוף כל חודש, תערוך מאזן כספי של הפרנסה החודשית, ואת ההפרשים אני אשלם לך מכיסי. אני מבטיח. ראיתי שהדברים יוצאים מליבו והוא מבטיח בכל לב. הוא הוסיף: ואם אתה לא בטוח שאני יעמוד בדיבורי, אני משאיר אצלך שני שמות של יהודים מבני ברק שתוכל לברר עלי האם אני אמין.

כיוון שדיבר בתום לב ומתוך לב יהודי, שאלתיו: ואיך תדע אם אני שומר על ההסכם …

בהסתכלות אחת על העיניים שלך, אדע בדיוק האם אתה אומר אמת או לא, והאם עבדת חלילה בשבת. יצאנו לדרך.

ומאותו יום אינני עובד בשבת. לאחר תקופה עברתי כאן לחברת דקר. אינני דתי. אבל בעבודה אני לא עובד ביום השבת. כך אני מתנהג, וכך חינכתי את ילדי – שלא יעבדו בשבת בשום אופן! אנחנו יהודים שלא עובדים שבעה ימים בשבוע. זה סופי אצלי.

ומה עם הכסף? כמה כסף קיבלת מהרב הלפרין?

מאז, לא פניתי אליו אפילו פעם אחת. כי חודש אחרי חודש, שנה ועוד שנה, מעולם לא הרווחתי פחות מאותו חודש שסיימתי את חילול השבת.

האמת. שכאשר חלפה חצי שנה, התיישבתי לערוך חשבון יותר מדוקדק ולחפש: איך זה שבאמת אין ירידה בפדיון החודשי, וכי נופל לי כסף משמים? וכי באמצע השבוע הנסיעות מתרבות? ישבתי עם אשתי ובחנתי טוב מקרוב, ונוכחתי לראות כי לפעמים באמת היו נסיעות יותר בימי החול, אבל בדרך כלל, פשוט, ה׳הוצאות׳ ירדו, פחתו, התמעטו, והוצאות שונות שהיו נלוות תמיד לכלכלת הבית והמשפחה פחתו. ומאז, כבר חלף כמעט חצי יובל שנים, וכבר שכחתי את הכתובת שלו, אולי אתם מכירים אותו מבני ברק תמסרו לו ׳תודה רבה׳ בשמי, ואם לא תפגשו אותו, וודאי אלוקים כבר נותן לו תודה בשמי. סיים הנהג.

הרב מן שליט״א שמע שתק והרהר. הנסיעה הגיעה לסופה, והרב נפרד ממנו בברכת ׳שבת שלום׳ לבבית ועודדו להוסיף ולהיות יהודי מושלם.

לגופו של דבר- ישנם סיפורים נוספים מהסוג הזה (כפי שהעיד בפנינו גם הגאון רבי ניסן גולדברג שליט״א ר״מ הישיבה הגדולה ״אור ישראל״ ו״ראשון לציון״ על ידיעה מכלי ראשון של מקרה דומה ב׳בעל מסעדה׳ בחיפה שנעשה איתו הסכם חתום מהסוג הזה, וסוף ההסכם היה שלא היה צורך לשלם פרוטה) אך במקרה דנן ישנו חידוש נוסף. כי היהודי המדובר עדיין לא שב בתשובה, ועם כל זאת ״השבת היא מקור הברכה״ ־ נקודתית למעשה שלו, היינו, בעבודה שבה שומר שבת – יש לו ברכה, אפילו שלא זוכה לשמור שבת במלואה, אבל, ממעט בחילול שבת בפרהסיה, בעבודה הזו קיבל ברכה של שבת. מרן הגר״ח קניבסקי שליט״א ששמע את הסיפור מפי תלמידו הגאון רבי אליהו מן שליט״א, הסכים לקביעה הנ״ל שאכן מוכח כן – שהברכה תחול לנקודה מסוימת.

״אם תמצאו את הרב יוסף הלפרין מבני ברק תמסרו לו ׳תודה רבה׳ בשמי״.

האברך שלא עבד בשבת – ראה לקמן

 

פרשת ויצא

עוצמת תפילת החולה

כחה של תפילה [ברכת מרדכי, מוסר, ח"ג נמסר בויינברג]

בראשית פרק ל, א-ג (א) וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי: (ב) וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן: (ג) וַתֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה אֲמָתִ֥י בִלְהָ֖ה בֹּ֣א אֵלֶ֑יהָ וְתֵלֵד֙ עַל־בִּרְכַּ֔י וְאִבָּנֶ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה:

פירש״י ז״ל: הבה לי ־ וכי כך עשה אביך לאמך, והלא התפלל בעדה ע״כ.

והרמב״ן הק׳ על פירש׳׳י וז״ל:

אמרו המפרשים שתתפלל עלי ואם אין מתה אנכי לשון רש׳׳י שמי שאין לו בנים חשוב כמת, והוא מדרש רבותינו (ב״ר),

ואני תמה, אם כן למה חרה אפו ולמה אמר התחת אלהים אנכי, ושומע אל צדיקים ה׳! [אז היה לו להתפלל!]

ומה שאמר, אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים, ממך מנע ממני לא מנע, וכי הצדיקים אינן מתפללים בעד אחרים, והנה אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נכריות (מ״א. יז-כא, ושם ב, ד־טז).

ונראה שבשביל זה תפסוהו רבותינו, אמרו בבראשית רבה (עא-ז) אמר לו הקב״ה כך עונין את המעיקות, חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה וכו' עכ"ל.

יש מתרצים – יעקב אמת

שמכאן למדים מידת האמת הנוראה של יעקב, שכאשר אמרה לו רחל"הבה לי בנים" והיה במשמעות הדברים כאילו הדברים תלויים בו, נזדעק מעומק נפשו ״התחת אלוקים אני" וגער בה בתוקף על מחשבת פיגול זו, משום שמענה לשון רך יכול היה להתפרש כהסכמה כלשהי להנחה זו, ולכן לא חסך יעקב את שבט לשונו הימנה.

וידוע המעשה עם רבינו הסמ״ע שבאה לפניו אשה לצעוק שיצילה מצרתה, והתרעם עליה שאין הדבר תלוי בו. ענתה לו האשה שאינה פונה אליו אלא לכח תורתו כי רב הוא. גם בדורנו שמענו ממרן בעל קה"י זיע"א שהיה מתרעם מאוד אם היה במשמעות של דברי המבקש כאילו ובכוחו לעזור מעצמו.

 

בעל העקידה נזקק לשאלה זו והוא משיב – לאשה תכלית כפולה בחייה:

״והנה, בשני שמות: ׳אשה׳ ׳חוה׳ נתבאר לאשה שתי תכליות:

האחד, שיורה עליו שם אשה ׳כי מאיש לוקחה׳ (בראשית ב כג). וכמוהו [-כהאיש] תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות.

והשני — עניין ההולדה והיותה מוטבעת אל הלידה וגידול הבנים, כאשר יורה עליה שם ׳חוה […] אם כל חי, (שם ג כ). והנה, תהיה האשה כאשר לא תלד מנועה מן התכלית הקטן, ותשאר להרע או להיטיב כמו האיש, אשר לא יוליד, ונאמר עליהם [על האיש העקר ועל האשה העקרה] ׳ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות׳ (ישעיה נו ה). כי וודאי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים. וכאשר יורה פשט פרשת אשת חיל (משלי לא). על כן חרה אף יעקב ברחל כאשר אמרה: ׳הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי׳. לגעור בה ולהשכילה בזה בענין הנכבד והוא שהיא אינה מתה לפי התכלית המשותף באשר מנע ממנה פרי בטן, כמו שיהיה בו הענין גם כן אם לא יוליד״.

ומוסיפים שיעקב רמז לה זאת באמרו "אשר מנע ממך פרי בטן" – תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, וממך רק מנע פרי בטן, ולא פרי תולדות הצדיקים – מעשים טובים! [מהדרשן ר' אשר משינפשאק בית יצחק עה"ת]

אנו נרצה לראות הסבר נוסף בענין, בהקדם עניינה של הגר

הגר ובנה

"ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד ותשב מנגד ותשא את קולה ותבך וישמע אלקים אל קול הנער ויקרא מלאך אלקים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר אל תיראי כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו כי לגוי גדול אשימנו" בראשית כא טז יח

פלאי פלאים!

הכתוב מעיד כי הגר בכתה, המלאך מתגלה ופונה אליה, לאמור אל תיראי, אבל האלקים שמע לקול הנער לא להגר, אלא לנער!

בכייתה של הגר משכה אליה את המלאך עם הבשורה, אך ה' נעתר לקול הנער לא לקולה של אמו –

כל כך למה?

משום שכדברי רש"י על אתר "מכאן שיפה תפילת החולה מתפילת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל"

מה יש בה בתפילת החולה עצמו שאין בתפילת קרוביו?

ועוד כיצד ניתן להעתר לתפילתו של אבי שושלת הרוצחים שכל העולם המערבי סובל מהם היום ובפרט ישראל, ולהחיותו? מי שאמון על זריעת המוות מגיע לו חיים?

 

יסוד נפלא טמון כאן בפרשה

חז"ל אומרים איזוהי עבודה שבלב, זו תפילה. מדוע היא נקראת עבודה שבלב? הרי היא עבודה שבפה?

אלא ודאי כולנו מבינים שאין הכוונה כאן לצפצוף היוצא מפינו אלא לכוונת הלב המתלווה לתפילה.

 

הגר"א שואל מדוע בפסוק קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת דוד לא נהג כבפסוקים האחרים שבאשרי יושבי ביתך, שחילק את הפסוק לשניים באות ו' במשפט הבא? כמו רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם. מלכותך מלכות כל עולמים, וממשלתך בכל דור ודור וכדו'?

השיב הגר"א היות והחלק השני שבפסוק הוא תנאי לחלק הראשון.

ה' קרוב לכל קראיו בתנאי שיקראוהו באמת.

 

או שאנו חושבים שבעקרון אנו יכולים להסתדר לבד, רק זה יועיל אם ה' יעזור…?

זהו ההבדל בין תפילת החולה לתפילת המתפללים עליו.

אצלו ה"יקראוהו" הוא "באמת". הוא "באמת" חש יותר קרוב לבורא העולם, וכל מצבו תלוי בו יתברך. הוא חש ב"עינינו לך תלויות". יותר מאשר אצל הגר.

 

וזה יסוד חשוב מאד.

אם אדם בא לביה"כ כדי להנות מן הפיוטים, בשביל החוויה, יכל ללכת לקונצרט. שם האקוסטיקה טובה יותר. אם הוא מזמר ואינו נותן לבו למה שאומר, חבל על זמנו שבוזבז.

כל עבודתינו היא לברור כל מילה היוצאת מן הפה, לכוין, ולהתחנן באמת, כשאומרים סלח לנו אבינו כי חטאנו, רפאנו ה' ונרפא, לכוין באמת ולא להוציא הדברים מן הפה מבלי משים.

כוחה של תפילה מעומק הלב. זו עבודתינו בעוה"ז, ועלינו לנצלה עד תום!

 

אמונה שבלב

את הסיפור המופלא הבא סיפר לי ראש הישיבה לצעירים באלעד, הרה״ג רבי אהרן קטנוב שליט״א.

לפני כשמונה שנים חי יהודי בשם ר׳ דוד דניאל. היה זה יהודי צדיק, ירא שמים, אהוב על הבריות, בשנות החמישים לחייו, הוא היה פותח בכל בוקר את בית הכנסת הרמב״ם ב״קרית שלום״ בתל אביב.

״יום אחד״, מספר הרב קטנוב, ״הגעתי כרגיל לתפילת שחרית בבית הכנסת, וראיתי את היהודי היקר מחוץ לבית הכנסת עטור בטלית ותפילין, יושב על ספסל ומראהו מעורר דאגה. שאלתי אותו לשלומו והוא השיב שהכל כשורה. אז המשכתי הלאה. נכנסתי לבית הכנסת והנחתי תפילין. לאחר כרבע שעה ראיתי יהודי בשם אלישע כהן רץ לכיוון הפתח של בית הכנסת. הוא זיהה אצל ר׳ דוד דניאל סימני מצוקה. הוא רץ אליו, בדק אותו, ובמהירות הכניסו בזריזות לרכב ונסע איתו בזריזות לבית החולים.

כשהוא הגיע לבית החולים, הכניס אותו מיד הצוות הרפואי לחדר ניתוח. לאחר בדיקות התברר שהלב מתפקד רק בעשרה אחוזים. הרופאים ביצעו בגופו ניתוח לב פתוח, הוציאו את ליבו, חיברו אותו למכונת לב ענקית, אך לא נתנו לו הרבה סיכויים לחיות. לאחר תקופת מה העבירו אותו לבית חולים בפ״ת, מחלקת טיפול נמרץ לב. התארגנה קבוצה ללכת לבקרו ואני גם נמניתי בתוך אותה קבוצה. נכנסתי לחדר טיפול נמרץ. הוא היה מונשם אבל לא מורדם, ועליו ראיתי מכונה ענקית בצבע לבן שתפקידה להחליף את הפעולה של ליבו.

הוסבר לי שמכונה זו יכולה לשמש ולעזור למשך שלושה חודשים בלבד, ואם עד אז לא תגיע תרומת לב, הוא יסיים את חייו רח״ל. עשיתי ״מי שברך״, כמו״ש כתוב בשולחן ערוך, והפרופסור שהיה גם מנהל המחלקה עמד מאחורי. כשיצאנו החוצה הוא שאל אותי בהלצה: ״האם אתה מאמין שהתפילה שהתפללת עליו תועיל ושהוא יצליח לקום?״

אמרתי לו: ״כן בוודאי שאני מאמין״! הסברתי לו שחז״ל אומרים שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מהרחמים. הוא צחק ואמר לי המקרה הזה יותר גרוע מחר חדה על צווארו של אדם…

הוא הסביר לי שכדי לקבל להשתלה צריך קודם כל למצוא אדם בריא על ערש דוי. שאדם חי לא יתן את הלב שלו, ואדם מת, לא צריך את הלב שלו…

צריך למצוא לב מבן אדם בריא שהגיע למציאות של גסיסה. ליבו של אדם חולה נמצא בשלב של רקבון מהמחלה והוא לא יחזיק מעמד. יש למצוא אדם בריא שנפגע כתוצאה מנפילה ממקום גבוה, תאונת דרכים או פיגוע וכן על זה הדרך, והגיע למצב של גסיסה. ונניח שמצאנו אדם כזה צריך לדאוג שהמשפחה שלו תסכים לתרום את האיברים שלו. יש חרדים שלא מסכימים בשום פנים ואופן לתרום איברים וברור למה, ההלכה אוסרת תרומת איברים. ישנים ערבים שגם כן לא מסכימים מטעמי דת, יש גם חילונים שלא מסכימים מטעמים של מצפון, וטעמים אחרים נוספים.

ונניח שמצאנו אדם בריא, שההורים והמשפחה הסכימו לתת, צריך שהלב יהיה בגודל מתאים למימדי הלב של המושתל, שהרי אם נניח ניקח לב של ילד וננסה להשתיל אותו באדם מבוגר ודאי שההשתלה לא תועיל, כמו להכניס מנוע של מינימיינור בסימיטריילר…. ונניח שמצאנו אדם בריא גוסס, והלב מתאים, והמשפחה הסכימו לתרום את הלב, במקרה של דוד דניאל יש לנו בעיה נוספת – יש לו סוג דם נדיר מאד שאין אותו להרבה אנשים, ואחד מתוך מאה אלף איש יכול להתאים לסוג הדם שלו. ולכן, הסיכויים שנמצא לב כזה, ע״פ הנתונים שהסברתי, הם שואפים לאפס!!!

הרופא המשיך ואמר לי: ״נניח שנמצא ויהיו את כל הנתונים, אתה יודע כמה אנשים מחכים בתור להשתלת לב חוץ מדוד דניאל? אנשים כאלה, שיש להם את היכולת הכספית לשלם ומוכנים לתת הרבה מאד כסף כדי לקבל את הלב הזה! הרי לדוד דניאל אין אשה, אין לו ילדים ואין לו אפילו שקל בארנק. נראה לך שנוכל להשתיל לו לב? והמכונה שהוא מחובר אליה יכולה להאריך את חיי החולה רק במשך שלשה חודשים ולא יותר. ולכן סיים הרופא "דע לך שהתפילה שלך היא תפילת שווא"!

מה שהרופא אומר – זה על פי הסתברות והגיון.

מזכיר את המעשה עם הרב בית הלוי

אישה עגונה שבעלה נעלם ושאלה ל׳בית הלוי׳ שיגיד היכן הוא ושיש אומרים שהשתמד. אמד לה: מהיכן אני יודע?! היא ביקשה מאד שלפחות רק יגיד אם הוא חי, ואמר: הוא חי. ביקשה שרק יגיד אם לא השתמד, אמר: הוא לא השתמד. ביקשה מאד שיגיד רק האם יבוא, אמר: הוא יבוא. אחרי שני שבועות הוא באמת הגיע חי וקיים. אמרו ל׳בית הלוי׳ כי זה מופת. והוא השיב:

אין זה שום מופת, אמרתי חי כי יש חזקת חיים, אמרתי שלא השתמד כי יש חזקת כשרות, ואם הוא חי וכשר למה שלא יבוא?

אני רוצה לומר, עם יד על הלב, שהרופא הצליח לשכנע אותי מעט ולטעת בי ספקות, אבל כדי לא לצאת מופסד מהויכוח אמרתי לו: ״אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מהרחמים״. הסתכלתי על דוד דניאל, ועיני התמלאו בדמעות. חשבתי שיתכן מאוד שזו פעם אחרונה שאני רואה אותו, בפרט לאור דברי הרופא. יצאתי מבית החולים וחזרתי לביתי.

כעבור שבועיים יצאתי עם אשתי לקניות בעיר בני ברק. עצרתי מונית ברחוב עזרא. הנהג הדליק את הרדיו ובסוף מהדורת החדשות אני שומע דבר מעניין: באותו יום היה פיגוע בנתניה, כמדומני בכניסה לקניון. אחת מהפצועות קשה מאוד היתה במצב קריטי. היתה זו תיירת מאוסטרליה, מרצה באוניברסיטה באוסטרליה למדעי המזרח התיכון. היא הגיעה עם קבוצה של תיירים לארץ במסגרת סיור עיוני. היא ביקרה בסוריה, לבנון, עזה, וגם בישראל. לאחר מסע של כמה ערים בארץ, ביניהן קיסריה, הם הגיעו לבית מלון בנתניה ושהו שם עד התחנה הבאה.

באותו יום המרצה שהיתה אחראית על הטיול אמרה לקבוצה שיש להם אפשרות בשעה הקרובה לעשות קניות ולהתארגן ובעוד שעה האוטובוס יחכה להם באיזשהו מקום וימשיכו הלאה.

היא החליטה להכנס לקניון בנתניה. היא הגיעה לקניון. היה תור בכניסה עקב בדיקתו הקפדנית של המאבטח. צמוד למאבטח עמד מחבל מתאבד עם חגורת נפץ על מותניו, ולפתע נשמע פיצוץ עז. אלה שעמדו במעגל הראשון אליו נהרגו במקום, אלה שעמדו במעגל השלישי ממנו נפצעו קל עד קשה ואלה שהיו במעגל השני רובם ככולם היו במצב קריטי עד אנוש, ואחת מהן היתה התיירת מאוסטרליה. הגיעו כוחות ההצלה ולאחר שהתחילו לטפל בפצועים הגיעו אל אותה תיירת מאוסטרליה. הם הבינו שהזמן שלה קצוב, ורצו לדעת מה לעשות.

בדרך לבית החולים התקשרו לאוסטרליה, ואיתרו את ההורים שלה. התברר שהתיירת הזו היא אשה בערך בת ארבעים, לא נשואה וללא ילדים.

אנשי צוות ״הצלה״ התקשרו להורים שלה, והתברר כי אמא שלה מנהלת עמותה שדוגלת בהשתלת איברים. כידוע, באוסטרליה רבים מהתושבים הם מאמינים נוצרים הדוקים שלא תורמים איברים, אבל אמא שלה היתה נלחמת על כך והקימה עמותה – ארגון להתרמת איברים, ״המתת חסד״. הרופאים התקשרו לאותה אמא ושאלו אותה מה לעשות עם הבת. האמא אמרה שלהעביר אותה לאוסטרליה לא שייך ובקשה ואמרה שברצונה לתרום את הגופה במהדורת החדשות גם פירטו כל איבר לאיזה בית חולים מיועד.

הנסיעה הסתיימה, ואני שבתי לבית הכנסת השכונתי בקרית שלום בת״א. בשעה 10.00, היתה תפילת ערבית, ומיד בכניסתי מבשרים לי המתפללים: ״דוד דניאל חי! דוד דניאל חי!״ וכאן מתבררת לי התמונה במלואה, למעשה, האדם היחיד שהלב של התיירת התאים לו היה דוד דניאל. סוג הדם הנדיר שלה התאים לו, וממדי הלב התאימו בדיוק רב. מכל אלה שחיכו להשתלה דוד דניאל זכה. דוד דניאל קיבל את הלב של התיירת, הניתוח הצליח, ודוד דניאל זכה לשבע שנות חיים נוספות.

הוא שב לתפקוד מלא, עד שבאחד הימים, כשארגנתי טיול ליילי לקברות צדיקים בצפון, דוד דניאל ביקש להצטרף. חששתי מאד והבעתי בפניו את חששותי, אך הוא צחק ואמר ״יש לי לב של ברזל״… הוא הצטרף לטיול ותפקד כרגיל. אך לאחר כשבע שנים, בוקר אחד הוא לא הגיע לפתוח את שערי בית הכנסת. דבר כזה לא קרה מעולם. הגבאים פתחו את בית הכנסת וראו אותו מוטל על הרצפה ללא רוח חיים.

שלמה המלך אומר שלכל דבר יש את הזמן שלו. הקב״ה ראה את דוד דניאל וקבע אחרת. מלאך המוות אמנם צחצח את החרב שלו אך הקב״ה אמר: ״עוד לא הגיע הזמן״.

הקב״ה נתן לאותה אשה מאוסטרליה את המחשבה לקום לעזוב את אוסטרליה, להגיע לארץ ישראל, לא שלושה חודשים לפני ולא חודש אחרי, אלא בדיוק באותו זמן ממש. היא הגיעה לפי המסלול שהקב״ה התווה לה, שכרה בית מלון בנתניה ולא בירושלים שהיא עיר הבירה, ולא בת״א שהוא מרכז התיירות הגדול ביותר, ולא באילת ולא בטבריה אלא בנתניה, ובאותו יום בדיוק הגיעה לקניון ועמדה במעגל השני, לא במעגל הראשון ולא בשלישי, ואמא שלה דוגלת בהשתלת איברים, ובדיוק האדם שהתאים לו הלב שלה היה דוד דניאל. אם התרחשות כזו אינה אצבע אלוקים, מהי אצבע אלוקים?

 

מדוע באמת התפילה אינה מעומק הלב?

[מ"אלה הם מועדי" שלזינגר] מוסרים בשם הגרי"ש כהנמן זצ"ל גאב"ד פוניבז' שביאר את מה שאנו אומרים בסליחות "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים"

וסיפר על עצמו שאחרי השואה האיומה והנוראה בה איבד את כל משפחתו וכל מוסדות התורה שהיו בנשיאותו והוא הקימם ויסדם בפוניבז' אשר בליטא החל הכל מחדש לבנות מן המסד בעיר בני ברק מוסדות תורה לתפארת לשם כך נאלץ לכתת רגליו ממדינה למדינה במדינת הים ולעבור מבית לבית ומפתח לפתח כדי לעמוד כך עם היד מושטת לקבלת נדבות וצדקות להקים תורה מעפרה אין לתאר כמה הדבר קשה לדפוק בדלתי נדיבים ולא פעם היה מתפלל בליבו שאיש לא יהיה בבית איש לא יפתח את הדלת ולא יעמוד כך בבושת פנים…

אמנם הבושה היא בגלל שאתה בא לקחת כסף ששייך לאחרים דבר לא שלך ואתה צריך להוציא את זה מהבעלים אבל אילו היה זה כסף פרטי שלי הנמצא בידי אחרים הלא פשוט הדבר שאיש לא היה מתבייש לדפוק על הדלת ולבקש את כספו והרי אנשים נהרגים אפילו על פחות משווה פרוטה ובודאי להחזיר לעצמם את כספם מוכנים גם לשבור את הדלת ובודאי לדפוק ולבקש חזרה את כספם ואת רכושם.

 ובכן מדוע אנו איננו מתביישים לעמוד כעני בפתח ולבקש כל הדרוש לנו מאת הקב"ה?

הטעם הוא משום שיש לנו הרגשה שהכל שייך לנו הכל הוא רכושינו הפרטי החיים והפרנסה המזון והמחיה השלווה והבטחון.

 אבל אילו ידענו שבעצם לנו אין מאומה וכל מה שיש לנו הוא של בורא העולם והכל שלו הוא ואנו מה כוחינו ומה גבורתינו זהו שאנו אומרים "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" כי מכיון שהכל מאיתו ית"ש וכל מה שאנו מקבלים הוא מתנת חנם צדקת ה' אין זה שלנו כלל ועיקר אלא צדקה שה' עושה עימנו. וממילא לנו בושת הפנים.

אדם שאיננו עושה תשובה לרוב הוא משום שאינו מרגיש שחב למי שהוא, שהרי כוחו ועוצם ידו עושים לו את החיל הזה, הכל מכוחו ומגבורתו, ואז שוכח הוא את אלוקיו וממילא מתרחק יותר ויותר מתשובה.

רק אדם שיש לו מידת הכרת הטוב ויודע שכל מה שיש לו הוא מאת הבורא ית"ש הוא האדם שישוב בתשובה שלימה כי רק ע"י תשובה יהיה לו את העוז לבוא שוב לפני הבורא ושוב לבקש על עצמו ועל בני ביתו וכך אנו אומרים בסליחות "באנו לפניך כדלים וכרשים"!

זו מהות התפילה. כדלים וכרשים. מי שבא עם תביעות, בודקים מה מגיע לו… מי שבא בתחנונים כדל ורש, נותנים לו מתוך רחמים

החולה – שבור. תפילתו מתקבלת!

 

לאור זאת נבין את תביעת יעקב על רחל

ויש לומר דהנה איתא במס׳ יבמות (סד ע״א): אמר רב יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים, מפני שהקב״ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, ופי׳ רש"י (לעיל פר׳ וירא כא־יז) ״וישמע אלקים את קול הנער וגו׳ ־ מכאן שיפה תפילת החולה
מתפילת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל. עכ״ל.

וזה מה שאמר יעקב לרחל, שממך מנע הקב״ה, לכן עלייך להתפלל ולא עלי. תפלתך ראויה הרבה יותר להתקבל – מאשר שלי!

 

אסתר – מסתמכת רק על ה'

על פי זה יובן מה שבארו חז"ל והמן עמד בחצר בית המלך הפנימית.

אמר רבי לוי: כיון שהגיעה לבית הצלמים – נסתלקה הימנה רוה"ק, אמרה: אלי אלי למה עזבתני, שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון? אך שמא על שקראתיו כלב, שנאמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. חזרה וקראתו אריה, נאמר הושיעני מפי אריה.

וצ"ב מה החטא בכך שקראתו כלב? האם מישהו יענש על כך שיכנה את אחמדינג'ד כלב? אולי יענש על שפגע בכלבים

אגב – בענין הכלבים –

סיפר הגאון ר' חיים מן ר"י באר התלמוד {מוסף שבת קודש וירא תשעח}

פעם טסתי במטוס, ביום שהחילוניים מתעסקים בו עם חללי המלחמות. בסמוך אלי ישב אדם, שמאוחר יותר התברר לי שהוא פרופסור ידוע מאנשי השמאל, הוא בחן אותי בבוז, והתחיל לקנטר, כביכול הם שופכים את דמם למענינו וכיוצא בזה. מתחילה לא התייחסתי אליו כלל, הוא מדבר ומדבר, ואני מתעלם לחלוטין מדבריו שלא היו קלים כלל ועיקר, עד שלבסוף הוא אמר ״אה, אתה לא עונה לי, כי אין לך מה לענות״ –

כששמעתי זאת, החלטתי שעד כאן הוא גבול השתיקה, ואמרתי לו בנעימות אך בפסקנות – ״לא, אני לא עונה לך, כי אין לי מה לדבר איתך״. ״מדוע?״ – הוא שאל מיד, ואני עניתי  – ״כי אנחנו שני מינים שונים, אני בן אדם, ואתה בהמה״. הלה נדהם, ושאל מיד ״מדוע אתה מדבר כך?״. השבתי לו – ״ראה את ההבדל, היודע אתה, מה הנך צריך לעשות, בשביל להיות כמוני? אתה צריך לחשובי על כל דיבור ומחשבה, על כל מעשה, ועל כל תנועה, לחשוב על כל מאכל בטרם נכנס לפיך, ולהימנע מכל דבר איסור שהתורה אינה מתירה ליהודי, לחשוב על מה אתה מסתכל ועל מה אתה חושב, הלא תצטרך לזה עבודת חיים שלמה, ואילו אני, מה אצטרך בשביל להיות כמוך? רק להוריד את הכיפה, ולעשות את כל מה שמתחשק לי, כעת אתה מבין, מדוע אין לי מה לדבר איתך?״ – הוא ישב באלם, והמשך הטיסה חלפה בדממה גמורה…

ובאמת, שכיום, שהמיאוס ברחוב העיר כל כך בולט, אז אף שהרצוי ביותר זה לא להיחשף לכל הכיעור הקיים מחוץ ל׳תיבת נח׳ ־ היכלי הישיבות הקדושות, מפני שכבר אמר מרן המשגיח רבי ירוחם זצוק״ל שאף הרואה סוטה בקלקולה, שאין דבר מגונה מזה, ורואה את אחריתו המרה של החטא, בכל זאת הוא כבר צריך שמירה נוספת, כיוון שעל אף המיאוס שנוכח בה, הדבר נקלט בנפשו ועושה בו רושם. אבל כאשר סוף סוף אנחנו חיים בתוך העולם, הרי זו ההרגשה שצריכה ללוות אותנו – אני בן אדם, ואני עסוק בהשלטת השכל על הרצונות, ואילו הם, בהמות ממש המתנהגות כבעלי החיים בתאוותיהם והליכותיהם.

כך גם מסבירים את דברי יעקב לעשיו – עם לבן גרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים, כיצד יתכן? ויהי לי [כ]שור וחמור… הסתכלתי עליו כעל בהמה, וכך לא הושפעתי!!

אז גוי הוא בוודאי כלב או חמור, אז מה החשש של אסתר??

אלא אסתר חששה שמא עדיין היא בוטחת על עצמה ולכן קראתו כלב, שהנלחם בכלב מסתמך גם על כוחו, לכן חזרה וקראתו אריה, והנלחם באריה יודע שאין לו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים…             [דרכי מוסר]

 

זה התפלל תפילה שלימה

בפרשת ואתחנן מתואר המצב שיגיע אם בני ישראל יכעיסו את הקדוש ברוך הוא: (דברים פרק ד, כז-כט) וְהֵפִ֧יץ ה֛' אֶתְכֶ֖ם בָּעַמִּ֑ים וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֨ר יְנַהֵ֧ג ה֛' אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה: (כח) וַעֲבַדְתֶּם־שָׁ֣ם אֱלֹהִ֔ים מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֣י אָדָ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִרְאוּן֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּן וְלֹ֥א יֹֽאכְל֖וּן וְלֹ֥א יְרִיחֻֽן:

אך גם בתוך המצב הנורא הזה יש נחמה לעם ישראל:

(כט) וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם מִשָּׁ֛ם אֶת־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ וּמָצָ֑אתָ כִּ֣י תִדְרְשֶׁ֔נּוּ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ:

והיינו, שגם כשאדם נמצא במצב גרוע, בין העמים ועובד שם עבודה זרה, בכל אופן הוא יכול להתפלל לקדוש ברוך הוא וה' ישמע את תפילתו.

ולכאורה צריך להבין בלשון של הפסוק, למה בהתחלה כתוב בלשון רבים "ובקשתם", ואחרי זה כתוב בלשון יחיד "ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך"?

וראיתי לבאר על פי הגמרא במסכת ראש השנה [י"ח.] שאומרת "שנים שעלו למטה וחוליין שוה וכן שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שוה זה ירד וזה לא ירד זה ניצל וזה לא ניצל מפני מה זה ירד וזה לא ירד זה ניצל וזה לא ניצל זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה מפני מה זה נענה וזה לא נענה זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה", זאת אומרת שיכול להיות שלשני אנשים היה את אותו חולי ושניהם התפללו, אחד נענה בתפילתו ואחד לא, מכיון שזה התפלל תפילה שלימה והשני התפלל תפילה שלימה.

 

וזה מה שאומר הפסוק "ובקשתם", שני היהודים שנמצאים בגלות מבקשים רחמים מה', אך יהיה מצב שרק "ומצאת", רק אחד מהם ימצא את הקב"ה וייענה בתפילתו, ומדוע? בגלל ש"כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך", אותו אחד שנענה הוא התפלל בכל לבבו ובכל נפשו, ולכן הקב"ה שמע לתפילתו והושיע אותו. לעומת זאת, השני לא התפלל בכל לבבו ונפשו, ולכן תפילתו לא נענתה.

 

איך נראה התהלים של אם הח"ח

סיפר הגה"צ רבי חיים חייקין זצ"ל ראש ישיבת "עקסלבן" בצרפת ומתלמידי החפץ חיים באחד הימים הגיע יהודי מתושבי ראדין לבית החפץ חיים לבקשו שיעתיר בתפילה עבור דבר מה שהיה זקוק לו לישועה אמר לו החפץ חיים האם אתה עצמך כבר התפללת על הענין?

 ענה לו האיש כן כבר התפללתי לך נא והבא לי מביתך את ספר התהלים שבו התפללת אמר הח"ח ליהודי שהתגורר במרחק לא רב מבית הח"ח הלך הלה ושב כעבור זמן קצר כשספר התהלים בידו נטל הח"ח את הספר מידו פתחו ודפדף בו אחת הנה ואחת הנה ואמר לאיש זה נקרא להתפלל? אני אראה לך תהלים שמתפללים בו ניגש מרן על אף זקנותו הרבה אל ארון הספרים שבחדרו טיפס על גבי הכסא והוריד מלמעלה ספר תהלים ישן והגישו אל היהודי הלז כשהוא פותח את דפי הספר ומצביע לו על הדפים הצהובים מיושן ועל כתמי הדמעות המרובים שמפוזרים בו לרוב תהלים הספוג בדמעות טהורות ואמר לו זה ספר התהלים בו התפללה אמי ע"ה תראה אתה רואה את הדפים את הדמעות זה נקרא להתפלל כך מתפללים ["מאיר עיני ישראל"]

מתי מדבר

שהגמרא במסכת תענית [ל':] אומרת שאחת הסיבות ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב" הוא מפני שביום זה פסקו מתי מדבר למות. ומבאר רש"י "כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר צאו לחפור והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו שמא ימות קודם שיחפור ולמחר הכרוז יוצא וקורא יבדלו חיים מן המתים וכל שהיה בו נפש חיים היה עומד ויוצא וכל שנה היו עושין כן ובשנת ארבעים שנה עשו ולמחר עמדו כולן חיים.

וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בט"ו ולא מת אחד מהם ידעו שחשבון חדש מכוון וכבר מ' שנה של גזרה נשלמו קבעו אותו הדור לאותו היום יו"ט".

ולכאורה צריך להבין, שאם אנשים אלו היו צריכים למות, מדוע לא מתו, הרי הקב"ה נשבע שלא יכנסו לארץ, ואם הם לא היו צריכים למות, אז למה צריך לקבוע זאת ליום טוב?

ושמעתי הסבר נפלא מהגר"י לוינשטיין: באמת הם היו צריכים למות בשנה זו, והסיבה שהם לא מתו היה בגלל דבר מדהים: כל שנה כשאדם חפר את הקבר של עצמו, הוא נשא תפילה שהוא לא יהיה מהחמש עשרה אלף שאמורים למות בשנה זו. אמנם, התפילה שלו לא היתה מעומק הלב, שהרי יש לא קצת אחוזים שהוא לא יהיה מהקבוצה שאמורים למות בדיוק בשנה זו. אבל בשנה האחרונה, שנשארו רק החמש עשרה אלף האחרונים, כל אחד ידע שהוא זה שאמור למות השנה, כי הוא מהקבוצה האחרונה, אם כן התפילה שלו היתה תפילה שלימה מעומק הלב. תפילה כזו יכולה לבקוע את כל שערי השמים ולהצילו מהמיתה שנגזרה עליו.

 

תוספת, מפי הרב שלמה צדוק רב לוד:

וזו הסיבה שפטירת אהרון הוזכרה התאריך שלה בתורה, מה שא"כ פטירת משה, ומאידך משה מתפלל על הכניסה לארץ ואהרון לא?

אלא אמרו לך הגם שבאב נפטרו מתי מדבר – דע לך שמיתת אהרון לא הייתה בעוונם, שהרי מת בהור ההר וכו' ולא חפר קבר כמתי מדבר.

ומדוע הוא לא התפלל?

מפני שעדיין לא ראה כוחה האדיר של תפילה.

משה רבינו התפלל לאחר שראה שהאנשים שנגזרה עליהם הגזרה התפללו מעומק ליבם וסרה מהם ולא מתו, מזה למד משה שיש להתפלל מעומק הלב גם אם נגזירה גזרה.

אהרון נפטר קודם לכן – בה' באב – הם הרי מתו בט"ו באב – ולכן לא ראה זאת – ולא למד את הלימוד הזה כמשה.

 

 

התפילה ־ מבחן הנאמנות

היכן ניכרת על האדם נקודת העצמיות שלו, האם אכן נאמן הוא לקב״ה או חלילה לא כל כך? היחובות הלבבות, (שער שמיני פ׳׳ג) כתב דבר מופלא:

"ומן התימה, שהתפילה אצלך אמונת הבורא ופקדונו, כי מסר בידך ענינה ונתנה ברשותך, לא ישקיף עליה זולתו. ואם תתפלל אותה כמו שצוה הבורא יתברך – יצאת ידי חובת האמונה ויקבלנה ממך הבורא, ואם לא תהיה נאמן בה בלבך ובלשונך ־ תהיה בחזקת הקובעים אותו באמונתו". כלומר, התפילה היא פקדון שהקב״ה הפקיד בידינו, ובו הוא מברר ומודד את הנאמנות שלנו כלפיו.

אם אדם מתפלל כמו שצריך, הרי ש"יצא ידי חובת האמונה", ואם חלילה לא – הוא מאלו"הקובעים אותו באמונתו". ״קובעים" לשון גזילה, הוא פשוט גזלן!

כי כפי שביארנו, האדם כולו נמדד בעיקר עד כמה הוא נאמן מצד עצמו, כמה המעשים שהוא עושה באמת שלו, כמה הם נעשים מתוך בחירה פנימית שלו. ככל שהוא נמשך לעשיית המעשים ע״י כוחות חיצוניים – הוא פחות האדם, וכמה שעושה מצד עצמו – הוא יותר אדם.

ובאמת ברוב המעשים שאנו עושים, קשה לנו להכיר ממה הם נובעים בדיוק.

כשאדם יושב ולומד חצי שעה, הוא לא כל כך יודע איך להעריך את המעשה הזה, כמה הוא שלו וכמה של המלמד שלו, של אביו, של חבית וכוי. ודאי שיש בו הרבה אחוזים משלו, אבל כמה – זאת הוא אינו יודע.

בא השי״ת ואומר: כמו שבבית תלוי בפינה מדחום בכדי למדוד את החום של החדר ־ כך יש בתוך החיים שלנו, בתוך התורה שלנו, מצוה אחת, שהיא המודדת את הנאמנות האמיתית שלנו כלפי השי״ת מהיל תפילה! התפילה היא דבר פלא שאין שום דבר דומה לה, והקב״ה השאיר לנו אותה רק לשם מטרה זו.

כאן הקב׳׳ה מכיר מי יותר נאמן אליו ומי פחות נאמן.

 

הרב שלמה אסולין – להקדים תפילות

    "ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה" (כ"ט י"ז).

מפרש רש"י, ועיני לאה רכות, שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו, ובכתה, שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן. עכ"ל.
מפורש כאן שלאה בכתה הרבה, וכל בכייתה היתה רק שלא לעלות בגורלו של עשו.
היא לא ביקשה להנשא ליעקב, כי יעקב היה מיועד לרחל.

ורחל – היתה יפת תואר ויפת מראה, היא לא היתה צריכה לבכות, שהרי יעקב הצדיק מיועד להינשא לה.
אך בהמשך אנו רואים דבר פלא, לאה שהקדימה הרבה בכיות, לא רק שניצלה מלהנשא לעשו, אלא עוד זכתה להנשא ליעקב, דבר שהיא לא חשבה עליו, והכל הלך לה בקלות, היא ילדה את ראובן שמעון לוי ויהודה מיד, וקצת אח"כ את יששכר זבולון ודינה, זכתה ליששכר עמוד התורה ולזבולון המסייע לו, זכתה ללוי שממנו כהנים ולווים, ליהודה שממנו מלכים עד ביאת המשיח, ששה שבטים כנגד כל הנשים של יעקב, כלומר חצי מהשבטים!
לעומת כן רחל, לא יולדת ליעקב, וכאשר היא מבקשת מיעקב "הבה לי בנים", אומר לה יעקב, ה' מנע ממך פרי בטן, ורחל עושה השתדלות ונותנת את בלהה שפחתה ליעקב, כדי להבנות על ידה, ובלהה יולדת ורחל לא.
וכשמבקשת מלאה מעט דודאים, לאה אומרת לה, "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני", והיא לא מבינה מדוע אחותה עונה לה כך, ורחל רואה שלאה יולדת ששה שבטים וכבר מעוברת בילד שביעי, ומבינה שעולמה עומד להיחרב עליה. ורש"י מביא (ל'-כ"ב) שהיא חששה שיעקב יגרש אותה ועשו ישא אותה.
ומה קרה בסוף? "ויזכור…את רחל וישמע אליה…ויפתח את רחמה", מה הפירוש "וישמע אליה…" מתרגם אונקלוס שה' קיבל את תפילתה של רחל.
למדנו שהמקדים תפילות בחיים, מיישר את הדרך בהמשך, מי שלא הקדים תפילות וחשב שאין צורך, הגיע למצב שהיה מוכרח להתפלל, ואז הגיעה הישועה.
ונסיים בדברי הזוה"ק [פ' ויחי רכג.]:

"אמר ר' יהודה, לאה כל ימיה היתה עומדת בפרשת דרכים ובכתה בשביל [להנשא ל]יעקב, כאשר שמעה שהוא צדיק והקדימה עבורו בתפילה, וזהו שכתוב "ועיני לאה רכות", כמו שאמרנו, שהקדימה וישבה בפרשת דרכים לשאול [על יעקב ועשיו], רחל לא יצאה לדרכים מעולם.

לכן זכתה לאה להיקבר עם יעקב, ורחל – עומדת מקום קבורתה בפרשת דרכים ונקברה שם, וזהו שכתוב: "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל", מהו עלי? עלי ודאי, כלומר בשבילי, בארץ כנען בדרך, בשבילי מתה בדרך, משום שלא יצאה מעולם בשבילי להתפלל כמו אחותה". עכ"ל הזוה"ק.
ואשרי המקדים תפילות בחייו, ליישר לעצמו את החיים!    


 המעשה עם הרב רפאל אבו הב שהיה מוהל שנים רבות, ופ"א הזמינוהו למול ילד בבת ים כו' והתפלל עליו בדמעות שליש שיהיה צדיק, וכשגדל אכן היה יר"ש ופנה לישיבה נגד רצון הוריו.

 

פרשת ויצא

הרמאות רודפת אחר איש האמת

העונש על רמאות יעקב [עיוני פרשה ריבלין עם תוספת מרובה]

יעקב בורח מפני עשיו. הוא מגיע לבית לבן. לבן רץ אליו ומחבק ומנשק ומחפש את הכסף…

יעקב מספר לו את שקרהו עם עשיו ונטילת הברכות ואת שקרהו עם אליפז שנטל ממונו ועשהו עני החשוב כמת. לבן מתלהב – ואומר לו "הכי אחי אתה ועבדתני חינם, הגידה לי מה משכורתך?" אומר לבן "הכי אחי אתה" אתה כמו אח שלי! הרי הבנים כאחי האם, ואני רואה שאתה מכיר "קומבינות כמוני"!

מיד אח"כ הוא אומר "ועבדתני חינם" – אני חושש מאנשים כמוך, אצלם חינם יכול להיות יקר, בא ואנעל אותך בחוזה כובל כדי שלא תוכל לעשות מאומה.

יעקב מסכם עמו על שבע שנות עבודה. מדוע לבן מסכים מיד? "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה". הרי אם אדם היה מציע לך עבור הטרנטה שלך ששוה שלשים אלף ₪ – שלשים וחמש אלף ₪, ואינך שש למכור היית אומר לו – לא פחות מארבעים… וכאן לבן לא מנסה להתמקח על שתים עשרה שנים לפחות וכו' כדי שיתפשרו על עשר??

התשובה היא – אומר הגר"ז סורוצקין – מתמקח רק מי שמתכווין לשלם… מי שממילא לא מתכוין לעמוד במקח – לא מתמקח…

דומה הדבר לאדם שהלך לקנות מקרר והתמקח רבות עם המוכר והוריד אותו משמונה אלף ₪ לשבע מאתיים… לבסוף השיקים החלו לחזור התברר שכבר כמה שנים חשבונו מוגבל… כששאל – השיב שאין לו כסף. אז מדוע התמקחת כל כך? "אה, רציתי למזער לך את הנזק"…

לבן מראש לא מתכוין לעמוד בהסכם, לכן הוא לא מתמקח. הוא אומר לו "טוב תיתי אותה לך מתיתי אותה לאיש אחר" – כאן הוא כבר זורע את זרע הפורענות. אני לא "מוכר לך" את בתי בעבודה שתעבוד, אלא נותן אותה כרצון טוב, ועל מתנות לא מתלוננים…

יעקב מרומה כל חייו

בשלהי ספר בראשית כאשר יעקב מסכם את מסכת חייו בעומדו לפני פרעה הוא מספר: ״מעט ורעים היו ימי שני חיי״ (מז, ט). ותמה הרמב"ן, ״מה מוסר הוא שיתאונן אל המלך״? והסביר, ״נראה לי כי יעקב אבינו זרקה בו שיבה והיה נראה זקן מאד ופרעה תמה על זקנתו…ענה יעקב כי מפני היותם רעים בעמל ואנחה, זרקה בו שיבה ונראה זקן מאד״; וכ״כ רשב״ם.

פרשתנו פרשת ויצא היא אחת הפרשיות המתארות את תלאותיו-צרותיו של יעקב, שבוודאי הוסיפו ליעקב כמה וכמה קמטי זקנה ושערות שיבה בעקבות האירועים הלא נעימים המתוארים בה.

תחילת הפרשה מספרת שיעקב נאלץ לברוח מחמת כעס אחיו, אך השכינה מלווה אותו והוא זוכה לגילוי א־לוהי המבטיח עזרה. מיד ״׳וישא יעקב רגליו׳ ־ משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו, ונעשה קל ללכת״ (רש״י כט, א).

הוא מגיע לבית לבן, באשר ציווהו יצחק, וממלא שם את פקודת אביו ״וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך׳ (כח, ב). ונושא לאשה אחת מבנותיו. בבית לבן הוא נלכד בנכלי הרמאות של לבן, הוא הולך מדחי אל דחי ונופל מן הפח אל הפחת.

למרות התנאי המפורש שהוא התנה עם לבן, ״ברחל בתך הקטנה, לפי שהיה יודע בו שהוא רמאי״ (רש׳׳י כט, יח) ־ לבן רימה אותו: ״ואע״פ כן לא הועיל, שהרי רימהו. ויהי בבוקר והנה היא לאה׳׳ (רש״י שם).

רמאות זו הולידה מתיחות נוראה בין שתי נשותיו לאה ורחל, מתיחות וקנאה שהשפיעו על בניהן ועל בני בניהן

עד סוף כל הדורות.

ואחרי כן הוא רומה במשכורת. כך מספר יעקב לנשיו:

״ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן [ובכל זאת] ואביכן התל בי והחליף את משכרתי עשרת מונים״ (לא, ו־ז) ׳׳אין מונים פחות מעשרה״ (רש׳׳י). ״משמע עשרת פעמים י׳ דהיינו מאה פעמים״ (שפתי חכמים). החלפה של משכורת מאה פעמים בעשרים שנה, פירושה החלפת משכורת בערך כל חודשיים!" ומן הסתם כל החלפה כזו פירושה הפסד ממון והתעללות נפשית.

מבלי להיכנס לפרטים, גם האסון הגדול שנחת על יעקב ואשר אינו מתואר בפרשה ־ מכירת יוסף, או מבחינת יעקב היעלמות יוסף ־ גם צרה זו סובבת על ציר השקר והרמאות.

׳׳ויקחו את כתנת יוסף…ויאמרו זאת מצאנו הכר נא הכתנת בנך היא, אם לא. ויכירה ויאמר כתנת בני, חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף״ (לז, לא־לג) ואנו יודעים שהכל שקר וכזב!

 

רמאות תחת רמאות

קשה שלא לחפש קשר בין מה שלמדנו על מידת האמת של יעקב, ועל הרמאות שרימה את אביו, לבין הצרות שנתכו על יעקב עצמו, שהציר החורז אותם הוא ציר השקר! האם יש כאן מידה כנגד מידה, שקר תחת שקר, רמאות

תחת רמאות?!

חז״ל ענו בצורה חדה מאוד: כן! מידה כנגד מידה, שקר תחת שקר. במקרא נאמר ״ויהי בבוקר והנה היא לאה, ויאמר אל לבך (כט, כה) ־ האם יעקב לא החליף מלה עם לאה שנמצאה בחדרו כל אותו הלילה?

כך משלים המדרש את מה שהחסירה התורה: ״וכל ההוא ליליא הוה צוח לה רחל, והיא עניה ליה כל הלילה הוא קורא לה רחל והיא עונה לו]. בצפרא והנה היא לאה, אמר לה מאי רמייתא בת רמאה, לאו בלילה הוה קרינא לך רחל ואת ענית לי? ;בבוקר והנה היא לאה, אמר לה רמאית בת רמאי, לא קראתי לך רחל בלילה ואת ענית לי?]

אמרה ליה אית ספר [־חכם] דלית ליה תלמידים? לא כך הוה צווח לך אבוך ׳עשיו, ואת ענית ליה״? (בראשית רבה ע, יז). ללמדך שקו ישיר נטווה בין ׳בא אחיך במרמה׳ לבין ׳למה רימיתני׳, ולא קו של דמיון סתם, אלא קו של סיבה ותוצאה, קו של חטא ועונשו.

את מה שפירשו חז״ל בריש גלי, מגלה התורה בשני קמטי רמזים ברורים.

כאשר יעקב תוקף את לבן ״מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רימיתני״ (כט, כה), עונה לו לבן ״לא יעשה כן במקומנו, לתת הצעירה לפני הבכירה״ (כט, בו).

והעיר רבי אליעזר אשכנזי ״מה ראה לבן ההולך כאן בשיטת ׳ההתקפה היא ההתגוננות הטובה׳ להחליש את התקפתו באומרו ׳לא יעשה כן במקומנו׳? הלא היה לו לומר ־ לא יעשה כן [בכלל, בשום מקום בעולם] והיתה כוונתו כי בשום מקום לא יעשה כן, ומה שיזמת לעשות אינו כשר והגון לא רק במקומנו לא רק מפני שאינו ממנהג המקום, אלא מפני שאין עושים כך ואין זה מנהגם של בני אדם הגונים. ולמה אם כן צמצם ואמר ׳במקומנו׳״?

ועוד, למה אמר ׳לתת הצעירה לפני הבכירה׳ ולא אמר לתת הקטנה לפני הגדולה כפי שנאמר ׳שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל׳ (כט, טז) ואמר ׳אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה׳ (כט, יח.).

לבן סונט ביעקב

והתשובה ברורה, והיא רומזת לדברי חז״ל. לבן אומר ליעקב, שאין לו רשות להתלונן על רמאות. במקומנו לא יעשה כן, אבל במקומכם ודאי עושים כן. ועל כן אין הוא משתמש בתארים ׳קטנה׳ רגדולה׳, כפי שהתורה מתייחסת לרחל

וללאה כאן, אלא מעדיף את ההגדרות ׳צעירה׳ ו׳בכירה׳, המכוונות לפרשת גניבת הבכורה והברכות [אמנם גם שם מופיעות המילים ׳קטן׳ רגדול׳ בהתייחס ליעקב ועשו, אבל המילה בכורה המוזכרת בפי לבן נועדה להזכיר גם את רמאות יעקב בגין קניית הבכורה וגם את רמאותו בגניבת ברכת הבכורה והברכות בכלל].

כמובן, אין חובה לומר, שלבן ידע את כל פרטי פרשת גניבת הברכות, על אף שייתכן ששמע שמועות על כך [אל נשכח שמדובר בקרובי משפחה מדרגה ראשונה, רבקה היא אחותו של לבן, ולמרות שהעולם העתיק לא היה מתוקשר כמו בימינו, מספיקה שיירת רכיל אחת כדי להפיץ את הסערה בחלק השני של המשפחה, הנמצא בקצה העולם].

לעניינינו נכונה ההערה, גם אם לבן אינו יודע דבר על הבכורה, הוא משמש כלי ביד המספר הא־להי, להראות את הקשר הוודאי בין החטא לעונשו.

וכאן מקום לתמיהה רבתי. במאמר קודם הסברנו והוכחנו שבפרשת הברכות אין לבוא בטענות ליעקב ו4. אבן גם הוא סלד מהמעשה אבל היה אנוס לעשותו במצוות אמו הנביאה. באשר הנביא מורה הלכה לעבור עבירה בהוראת שעה, יש חיוב דאוריתא ״אליו תשמעוך (דברים יח, ט). יתרה מזו, שם הסברנו שכל המעשה היה בחינת ניסיונו של יעקב לעבוד את ה׳ גם, או אפילו, בהפך מידתו מידת האמת. הראינו לדעת שאברהם ויצחק קיבלו שכר על עמידה בניסיון בעבודה שלא הורגלו בה, ומדוע נענש יעקב ולא קיבל שכר? זו תורה וזו שכרה?

על מה מקבל יעקב עונש, על קיום מצוות עשה ״אליו תשמעוך!? את מחאתו על עצמת השקר הוא הביע בצורה מושלמת, ולמה יידון ברותחין?

ניסיון האבות במידה ההופכית להם

התשובה לשאלה זו תעלה, כשניטיב להתבונן בטיב מידתם של כל אחד מהאבות. לאברהם ויצחק מידות קיצוניות בעבודת ה׳, חסד מימין וגבורה משמאל [כך בתורת הסוד: חסד מסיטרא דימינא, וגבורה מסיטרא דשמאלא].

כיוון שכך, ההפך של כל אחת מהמידות הללו היא המידה הקוטבית, של מפת הדרכים בעבודת ה׳. הפך עבודת ה׳ בחסד, היא עבודת ה׳ בגבורה, שהיא כשלעצמה מסלול רצוי ומתבקש בעבודת ה׳.

וכן מידת הגבורה ההפך שלה, שיכול להוות נסיון לאוחז במידה זו, היא מידת החסד, שלמרות קיצוניותה היא משמשת דרך לגיטימית בעבודת ה׳.

יעקב ממזג חסד וגבורה על כן אי אפשר לנסות אותו לא בגבורה, ולא בחסד, וחייבים לנסותו בהפך המידה שלו, היינו בהפך מידת האמת.

אבל הפך האמת, נמצא מחוץ לתחום המותר בעבודת ה/ כי הפך האמת הוא שקר! ושקר אינו דרך שעובדים בו את ה׳. [דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, הקב"ה מידתו אמת, כת שקרים אינה רואה פני שכינה ועוד].

על ניסיון בזה, מקבלים שבר, אם עומדים בו אבל מקבלים גם ״עונש״.

יש דברים שחייבים לעשות – אך גם מקבלים עונש

היסוד הזה, שיש מעשים שחייבים לעשותם, אך בד בבד יש גם לכפר על העשייה המחויבת, הוא עדין וקשה להבנה. ברם החיים וגם ההלכה והמוסר הם לעתים מסובבים ומלאי ניגודים: לא הכל בחיים הוא לבן או שחור, טוב או

רע. המציאות מסובכת ופתלתלה ומכילה טוב ורע בהדי הדדי בכפיפה אחת.

למשל, ישנן תרופות שחולה חייב לבולען בשל מחלתו, אבל הן גורמות לתופעת לוואי המחייבת אותו להוסיף תרופות חדשות, לא עולה על הדעת שלא להזדקק לתרופה הראשונה, למרות שיש לה גם השפעה שלילית.

והוא הדין בהלכה: נפסק בשו״ע: ״אסור להתענות בשבת… אבל] מותר להתענות בו תענית חלום כדי שיקרע גזר דינו, וצריך להתענות ביום ראשון כדי שיתכפר לו מה שבטל עונג שבת״ (או״ח רפח, א־ד). דין זה מבוסס על האמור

בגמרא ״כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, אע״פ כן חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת, מאי תקנתיה? אמר רב נחמן בר יצחק ליתיב תעניתא לתעניתא״ (ברכות לה ע״ב). אותו רב שפוסק לחולם החלום לצום

בשבת, אומר לו ביום ראשון שהוא עשה דבר חמור, ושעליו לתקן את ״חטאו״.

כי כן ההלכה, חייבים לצום בשבת ־ אך את ההשפעה המזיקה של צום השבת יש לתקן בצום ביום ראשון.

כעין זה הסביר הנצי׳׳ב את הנאמר בסוף פרשת עיר הנידחת ׳׳ונתן לך רחמים ורחמך׳׳ (דברים יג, יח): ־ומעשה עיר הנדחת גורם שלש רעות בישראל. אחד שהורג נפש נעשה אכזרי, והנה יחיד הנהרג בבית דין כבר נבחר לזה שלוחי בית דין, אבל עיר שלמה על כרחך עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזריים…על זה הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק במצוה בלי שום הנאה מביזה, ישוב ה׳ מחרון אפו ונתן לך רחמים ־ מידת הרחמים׳׳.

 

השקר של יעקב מחייב תיקון

והנה המדרש מפרש דברי רבקה ״לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים (כז, ט) ־ טובים לך שעל ידם אתה נוטל את הברכות, וטובים לבניך שעל ידם הם מתכפרים ביוכ״פ״ (בראשית רבה סה, יא). מה הקשר בין שני גדיי העזים לשני השעירים של יום כיפור, שאחד עולה לה׳ ואחד נשלח לעזאזל?

וביאר הנצי״ב [בראשית, הרחב דבר כז, ט]: ״יש לדעת בכל מידה רעה שבעולם המה בכלל היצירה שברא ה׳ גם אותם, דכתיב ׳יוצר אור ובורא רע' ועל כרחך יש בהם איזה טוב. והרי זה דומה לסם המות, דודאי מזדמן לעיתים שהוא סם חיים לחולה. ומכל מקום נקרא סם המות משום שעל פי רוב הוא ממית.

וגם בעת שנצרך להשתמש לחיים, נדרש דקדוק גדול על פי הרופאים ובצמצום שלא יוסיף כל שהוא ויסתכן.

כך כל מדה רעה, המה טובים לשעה רצויה, רק יש להזהר שלא להשתמש במידה זו כי אם על ידי רב מובהק ובצמצום שלא יוסיף על הצורך״.

״והנה הגיעה השעה ליעקב אבינו להשתמש במידת השקר וערמימות, והרי זה עבירה לשמה אשר גדולה היא בזמנה, כמו מצוה עצמה.

כדוגמת ב' השעירים

וכיוצא בזה שני השעירים ביוכ״פ הא׳ לשם קדושה והאחר לעזאזל הוא כעין קרבן לכוחות הטומאה ח״ו והוא מטמא [את האיש העתי הלוקח את השעיר], מכל מקום בעתו ובזמן שצוה ה׳ הרי זה מצוה, כמו השעיר לה׳.

והיינו דברי רבקה שני גדיי עיזים, כמו שני השעירים ששניהם שווים במצוותן, אע״ג שזה לקדושה וזה להיפך. כך שתי המידות שיעקב עושה, האחת האמת בקיום מצוות אמו, והשניה השקר שמרמה את אביו שניהם נחשבים למצוה״.

הנצי״ב מוסיף ודן שם בעונש שהושת על יעקב ועל זרעו, עונש המפורש במדרש רבה: ״אמר רב חנינא, כל מי שהוא אומר שהקב״ה ותרן הוא – יותרון בני מעוהי; עץ יוסף: יופקרו חייו] אלא מאריך אפיה וגביה דיליה; [מאריך אפו

לעוברי רצונו, וגובה אחר כך את שלו לשלם לו גמול הראוי].

זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו דכתיב ׳ויהי כשמע עשו את דברי אביו ויזעק זעקה׳, והיכן נפרע לו?

בשושן הבירה שנאמר (אסתר ד, א) ויזעק זעקה גדולה ומרה״ (בראשית רבה סז, ד).

[כתבנו במשנת הגלגולים שיעקב התגלגל במרדכי והמן גלגולו של עשיו. יש כאן פרעון חוב].

הנצי״ב מתחבט שם, מדוע נענש יעקב על זעקת עשו ולא על חרדת יצחק, והוא הסביר: ״להשתמש בעבירה לשמה יש להזהר הרבה שלא להנות ממנה כלום, ולא דמי לעושה מצוה דאע״ג דנהנה גם כן, מכל מקום המצוה עומדת. משא״כ עבירה לשמה, ההנאה המגיעה לגוף היא עבירה ממש!…ובעבירה לשמה שעשה יעקב לא נהנה כלל בשעה שחרד יצחק ובודאי נצטער [יעקב] על זה והיה אנוס, מה שאין כן על צעקת עשו שמח בלבו, על כן נענש״.

לענייננו: הניסיון של יעקב שמידתו אמת־ היה לעבוד את ה׳ דרך השקר, לשקר זו עבירה, גם אם חייבים למלא את הוראת השעה של הנביא. עבירה לשמה משאירה רושם, ואם היתה בה הנאה היא ממש עבירה. את הרושם הזה

צריך למחוק בסבל מתמשך של רמאויות וכך מסכם יעקב את חייו במעמד פרעה מלך מצרים: ״מעט ורעים היו ימי שני חיי״. רמאות תחת רמאות.

יעקב לא נתן את דינה לעשו ונענש

דומה לזה מצאנו במה שיעקב נתבע על כך שלא נתן את בתו דינה לעשיו, ולכן נמסרה לאותו בן חמור. נשאלת השאלה וכי יעלה על הדעת שיתבעו אדם כלשהו מדוע לא נתן את בנו ללפיד או שריד? הרי הנותן בתו לפני ע"ה כאילו כופתה ונותנה לפני ארי, ק"ו לפני רשע גמור כעשיו!

מבארים בעלי המוסר שהתביעה הייתה שסגר את הארגז בו טמן אותה "בטריקה". היה כאן איזשהו חוסר רגישות בעניינו של אחיו. הגם שלא נתבע ממש להשיאה לו, עכ"פ היה צריך לעשות זאת יותר עם כאב!

שוב, מעין התביעה על הברכות – לא היה כאן כאב על אחיו, אלא מעין שמחה שמרחיק בתו מעשיו!

מעין זה יבואר במעשה שמשון – ביאור עניין שמשון מהרב דסלר ור' צדוק ['ישראל קדושים']

שמשון נולד בקדושה עצומה ויכל בשל כך לרדת למקור הטומאה ולא להפגע מכך. אין הוא צריך לשמירה, כמאחז"ל דן ידין עמו כא' שבטי ישראלכיחידו של עולם, מה ה' א"צ סיוע כך שמשון א"צ סיוע.

ולכן מצינו ברוה"ק שנאמרה אצל שמשון דבר שאין לו אח וריע- 'לפעמו' שהייתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג. כפעמון המצלצל ופוסק.

פירושו שמן השמים היו מניחים אותו מדי פעם בלא סיוע כדי שיוכל להתאמן בגבורת קדושתו מצד עצמו.

שורשיו

שמשון בא משבט דן שהיה מסוגל לצאת מחוץ לענן להשיב הנחשלים שהענן פלט אותם, ומורה הדבר על גבורה שיוצאים ללא חשש לנפילה רוחנית. כך גם שמשון.

שמשון גם בא משבט יהודה מצד אמו, שהייתה לו גבורה כשל יהודה, גור אריה יהודה. וגבורה זו באה לידי בטוי בכך שהיה מסוגל לשאת נוכריות כהוראת שעה ולא להפגע רוחנית. בדומה לשלמה שאמר אני ארבה ולא אסור, שאף הצליח [ונשיו שהטו את לבבו פי' שלא מיחה בהם].

וחוץ משתי הכנות אלה, זכה להכנה שלשית מרחם אמו- קדושת הנזירות. ובזה היה כוחו גדול שאפילו נכנס למקום שנכנס- לא נפרד מהקדושה כלל!

ובכל תאוות העולם שטעם נשאר בגדר של 'לשם שמים' בלבד. גבורה שבקדושה.

כמו בנות לוט שהגם שהיו עם אביהן, נחשב להן כמצוה.

הצורך בפעולותיו

לעם ישראל לא היו מספיק זכויות לגבר על פלשתים, ולכן רצה ה' להקים להם שופט שיקל מעליהם עול פלשתים. וכיוון שכך הוצרך ללחום עמם באופן פרטי.

ולכן הזקיקו ה' ליקח נשים מהם כדי לבא עליהם בעלילות פרטיות 'ואביו ואמו לא ידעו כי מאת ה' היה הדבר כי תואנה הוא מבקש מפלשתים'.

שמשון בגבורת קדושתו היה מסוגל להשאר בקדושתו על כל המצבים האלה.

יעקב נתנבא על שמשון יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס ויפל רוכבו אחור.

שמשון הוא בבחינת נחש על צד הקדושה, כמו שהנחש אינו נהנה ממאכלו, כך הוא אינו נהנה מעבירה, שכולו לש"ש.

הנושך עקבי סוס– שהסוס רומז לתאות הזנות, והוא להיפך מזאת. ולכן חשב יעקב שהוא יהיה משיח, ונח"ש בגי' משי"ח, שחשב שיתקן את חטא נחש הקדמוני ויהיה בבחינת נחש שבקדושה.

וכשראה את סופו אמר לישועתך קיויתי ה'.

טעותו של שמשון

מעלת שמשון הייתה בעיניו. שאם היה רואה דבר מה והיה מוצא חן בעיניו היה בטוח מיד שזה רצון ה'. ולא טעה בזה כלל כי הנשים הללו הותרו לו.

טעותו של שמשון הייתה בכך שהוא נתגאה בעיניו. כמאחז"ל שמשון במה שנתגאה נפרעו ממנו.

הגאוה הדקה הזו פגמה ב'לשם שמים' שלו. ולכן לא הצליח.

ואע"פ שהיה ענוותן ולא פרסם הריגת האריה, מ"מ בבחינה דקה נתגאה.

וכיון שכבר נפגם הלש"ש, ממילא סרה גבורתו ושמירתו הרוחנית ונעשה פגיע מדבר עבירה ככל אדם, וחיבורו עם דלילה הפך למעשה עבירה, ועבירה גוררת עבירה. וממילא איבד על ידי כך את גבורתו הגשמית בגילוח שערות ראשו ובכך גם פגם בנזירותו.

אח"כ זכה לתקן את החיסרון ע"י מיתתו לש"ש ב'תמות נפשי עם פלשתים'.

בנות לוט מוחות על כבודן

בהקדמה לספר "אגרות משה"[1] לגר"מ פיינשטיין, מובא מעשה מדהים שהיה בשנת תרפ"ב, עת כיהן כרבה של ליובאן.

אדם אחד חלה בחולי משונה ולשונו התנפחה בפיו. כשהגיע הגר"מ פיינשטיין לבקרו ביקש החולה להוציא כל איש מעליו, והחל לספר לרב את סיבת חוליו. לדבריו שבוע קודם לכן בשבת פרשת וירא הקשה, כיצד יתכן שזכו בנות לוט שהמשיח יהיה מצאצאיהן, אף שלא בושו בגילוי עריות שעשו, ועוד פירסמו שבניהן הם מאביהן וכו' ודיבר עליהם סרה בדרך בזיון.

בלילה הופיעו בחלומו שתי נשים זקנות מאד שראשן ופניהן מכוסין. הן אמרו שהן בנות לוט, ושבאו להשיב לו על טענתו כנגדן.

אמרו לו מה שאמרו[2], והוסיפו כי הוא חָטָא חטא גדול כאשר דיבר עליהן בדרך בזיון, וייענש ב'מידה כנגד מידה', וכפי שנענשו המרגלים מוציאי דיבת הארץ רעה, כך גם יקרה לו, לשונו תשתרבב ותתנפח בחולי משונה וכך ימות.

החולה סיים לספר זאת לגר"מ פיינשטיין, היסב פניו אל הקיר ונפטר לבית עולמו.

 

 

פרשת ויצא

ותרנות לאורך זמן

ל'החזיק' במדת הותרנות [אוצרותיהם אמלא עם תוספות]

באור נפלא על מעשה הויתור של רחל, הוסיף הגאון רבי שמחה שלמה לוין זצ״ל, בן זקוניו של רבי אריה, בספרו ׳שמחת שלמה׳:

זמן רב חלף ביו מעשיה הנאצלים של רחל, לעת בה גמל לה הקדוש ברוך- הוא וזכה אותה בפרי בטן.

לאה ילדה שבעה ילדים, רחל עצמה הביאה ליעקב אח בלהה והעמידה באמצעותה שני ילדים נוספים, ואף לאה מסרה ליעקב את זלפה וגם היא הביאה שני צאצאים לעולם.

מדוע המתין הקדוש ברוך הוא זמן כה רב עד שזכר לה את ויתורה? מדוע לא פקדה הבורא יתברך בפקודת ישועה ורחמים כבר קדם לכן?

 

את הענין הוא מבאר בהקדמת מעשה שהיה עם אמו הצדקנית, רעייתו של רבי אריה, הרבנית צפורה חנה לוין ע״ה.

בצעירותה כשהתגוררה בליטא, אמה הרבנית הלכה לבית עולמה והיא שמשה תקופת מה את אביה הגאון רבי דוד שפירא זצ״ל, מרבני העיר קובנא. לימים, נישא אביה הגאון בזווג שני, וחנה עמדה לעלות לארץ ישראל.

בזמן שנפרדה ממנו, העניק לה אביה כאות הערכה על כל אשר התאמצה עבורו שרשרת פנינים שהיתה שייכת לאמה הרבנית.

היא הגיעה לארץ, ונפגשה עם אחותה שעלתה ארצה כמה שנים קדם לכן.

האחות, הרבנית גיטה מלכה פראנק ע״ה, אשת מרן הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ״ל, רבה של ירושלים, שאלה אותה האם היא יודעת מה נעשה בשרשרת הפנינים של אמא? רציתי לקבל את שרשרת הפנינים של אמא, שתהיה לי ממנה למזכרת אהבה״, אמרה. תכף ומיד מבלי שהות השיבה הרבנית לוין ע״ה: ״אכן כן, אבינו שלח את השרשרת אתי כדי שאמסרנה לך״, והעניקה לה את השרשרת ברחב לבה.

לאחר פטירתה העיד בעלה רבי אריה, שכל ימיה היתה רעיתו רואה את אחותה ענודה בשרשרת זו, ולא עלתה על דעתה שום מחשבת חרטה או צער על ויתורה הגדול.

לרמוז למקבל…

ישנם אנשים, שאף כאשר הם מעניקים בסתר לזולת, מתקשים הם להצניע את המעשה לאורך זמן ולהשאירו חבויי הן שנינו (ישבת י, ב): ״הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו״…

הם ינסו לרמז למקבל, או אף לספר לו על ידי שליח, שידע להעריך את אשר גמל עמו הנותן…

כפי שאומרים על דרך חידוד –

 (כא) וְלֹא־יָ֤סַף עוֹד֙ מַלְאַ֣ךְ ה֔' לְהֵרָאֹ֖ה אֶל־מָנ֣וֹחַ וְאֶל־אִשְׁתּ֑וֹ אָ֚ז יָדַ֣ע מָנ֔וֹחַ כִּֽי־מַלְאַ֥ךְ ה֖' הֽוּא: [שופטים פרק יג, כא]

תמיד אחרי שאדם עושה עם חבירו טובה דרכו לעבור דרכו רק כדי לשאול אם הוא הסתדר והכל היה בסדר, והמטרה היא בעצם ליצור הזדמנות כדי שהלה יפגוש בו ויאמר לו "ישר כח שעזרת לי, מה הייתי עושה בלעדיך" וכו'. האדם דרכו למצוא דרך איך "לאסוף" את התודה מהמקבל… כשכאן מלאך ה' לא בא כדי להראות אליהם ולהגיד להם – נו – ראיתם שמה שאמרתי זה נכון? הוא לא בא אח"כ להראות אליהם – "ולא יסף עוד מלאך ה' להראוה אל מנוח – אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא.. רק מלאך מסוגל להתגבר על היצר הזה…

 

לא כן הרבנית לוין. בלב שלם העניקה את מתנת הפרידה של אביה לאחותה, בלי שזאת תדע כלל על הויתור שעשתה למענה. לא היה זה אף בגדר מתנה, אלא אך דבר טבעי בעיניה – היה אכפת לה מטובתה של אחותה אף יותר מטובתה שלה!…

לימים, כתב עליה גיסה רבי צבי פסח פראנק, באגרתו המפרסמת: ״לא מצאתי דוגמתה בימינו אלה, והרי היא כאחת האמהות, שרה רבקה רחל ולאה״,

והתבטא כי לאחר ששמע דבר המעשה הנורא הזה, מלותיו נסובו בעקר אודותיו.

הגאון רבי מרדכי דב יודלביץ זצ״ל היה רגיל לספר על אביו הגה״צ רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ״ל, מגדולי צדיקי ירושלים, שהיה נמנע כל ימיו ללכת לבית הקברות כשיטת הגר״א, ורק על קברי צדיקים הרשה לעצמו להשתטח. אמנם בקברה של חמותו הרבנית צפורה חנה לוין ע״ה היה נוהג לבקר, באומרו: ״כאן זה ודאי קברי צדיקים!…״

 

לאור מעשה זה מבאר הרב את סיבת העיכוב של הריונה של רחל:

פעמים יכול אדם להתרומם לזמן קצר לדרגה גבוהה, ולעשות מצוה גדולה או מעשה טוב כמו ויתור גדול לזולתו וכדומה, אך עקר המבחן הוא האם יחזיק בויתורו לאורך זמן, ישאר בדרגתו הגבוהה ולא יינחם על מעשהו. אף כאן המתין הקדוש ברוך הוא לרחל, עד שראה שהיא מחזיקה במדתה.

היכן הוכיחה רחל את דבקותה במידת הותרנות ובמעשה הגדול שעשתה? במעשה דודאי ראובן. כאשר בקשה רחל מלאה מעט מהדודאים שמצא ראובן בשדה, אמרה לה לאה: ״המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני״ (ל, טו).

והדבר נורא למתבונן ־ הרי רחל יכולה היתה להתקומם לאין שעור על חשובה זו. וכי היא לקחה ללאה את בעלה? היא הלא ותרה ללאה וגלתה לה את הסימנים, ורק בזכותה נשאה היא ליעקב ולא יצאה מבושת נוראות. למרות זאת שותקת  רחל, מחזיקה במידתה, לא מצטערת על המעשה הטוב שעשתה ולא עולה על דעתה להתחרט. מיד נאמר ״ויזכור אלקים את רחל״, זכתה להושע ולהפקד בפרי בטן.

כך באר רבי שמחה שלמה זצ״ל, והדברים אותם ינק בבית הוריו הגדולים – מאירים מבין מלותיו.

מויתור לא מפסידים!

שמעתי מבעל המעשה, שנכנס למרן ראש הישיבה הגראי״ל שטינמן שליט״א, והתלונן בפניו שהוא סובל מרורות מהשכנים. הרב שטיינמן השיבו בנועם: ״תוותר! כדאי לך לוותר! עם קצת סבלנות תראה שאתה המרויח הגדול…״

פעם נוספת, כשהשכנים הגדישו את הסאה והציקו לו בצורה חסרת תקדים, הוא ירד שוב לביתו של הרב שטיינמן לשאול כדת מה לעשות. כששמע הרב את דבריו הוא גלה אמפתיה מרבה, והראה שהוא אכן משתתף בצערו. אך כשסיים הלה לתנות את צרו, תפס הרב את ידו בחום רב ובלבביות, ואמר לו: ״ויתור ויתור! ויתור! אין גבול לויתור".

ראש הישיבה מרן הרב שטיינמן שליט״א רגיל להביא לכך את הדוגמא הבאה:

כאשר עזב הגאון רבי איצל׳ה מפוניבז׳ זצ״ל את ישיבת סלבודקה, תר ה׳סבא מסלבודקה׳ מרן הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ׳׳ל, אחר מועמד רם מעלה שיכנס לנעליו הגדולות של רבי איצל׳ה, להחליפו פאר בראשות הישיבה.

פנה ה׳סבא׳ להגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל, שאם כי היה צעיר לימים כבר נודע שמו לתהלה בליטא כולה כעלוי ולמדן מופלג, והציע לו לבוא לכהן כראש ישיבתו. רבי איסר זלמן שקל את ההצעה בחיוב, אך חשש שחמותו

האלמנה, אשת הנגיד רבי פייביל פראנק זצ״ל, תצטער מכך שיש לו משרה תורנית נכבדה, בעוד חתנה הבכור – הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ״ל  – עדיין לא התעטר בכתר תורה כראוי לו. הציע אפוא רבי איסר זלמן ל׳סבא׳ ששניהם יבואו לשמש כראשי הישיבה, באמת שאף רבי משה מרדכי ראוי לאיצטלא רמה זו. לאחר דין ודברים נאות ה׳סבא׳ להצעה, ושני הגיסים נסעו לסלבודקה והחלו לכהן בצוותא כראשי הישיבה.

לאחר כמה שנים, נוכח רבי איסר זלמן ששיטות הלמוד שלו ושל רבי משה מרדכי – שונות. בעוד הוא שם דגש יותר על למדנות ועומק העיון, רבי משה מרדכי התמקד יותר על הספקי הלמוד, ונוכח שאין שני המלכים יכולים לשמש בכתר אחד. חיכה רבי איסר זלמן להזדמנות בה יוכל להותיר את הישיבה בראשותו הבלעדית של גיסו. ואכן מיד כאשר הגיעה ההצעה על ידי ה׳סבא מסלבודקה׳ לפתוח סניף של הישיבה ב׳סלוצק׳ עזב רבי איסר זלמן את סלבודקה ועבר לישיבה החדשה, ממנה הסתעפה מאחר יותר ישיבת ליקווד, שהגרה בשנות המלחמה לארצות הברית.

אמר הרב שטיינמן לתלמידיו:

כיום, עשרות שנים לאחר אותו מעשה, יכולים אנו להוכח מה הרויח רבי איסר זלמן מאותו ויתור. אין בית מדרש בו לא הוגים יומם ולילה בחבורו הגדול ׳אבן האזל׳, ובסלוצק אף זכה לחתנו הגדול, מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ״ל, שהאיר את עולם התורה וקומם את עולם הישיבות בארצות הברית לתחיה.

המשיך הרב לומר: גם מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל, למד אצל רבי איסר זלמן בסלוצק, ושם נוצר הקשר המיוחד בין השנים, כשרבי איסר זלמן מטפח ומלמד את מי שהפך לימים למנהיג הדור. כל עולם הישיבות שהתרבה וצמח בדורנו, הוא תוצאה של אותו ויתור, לפני שנים כה רבות.

׳נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים'

ויש להוסיף כאן הארה נפלאה, ששמעתי מהגאון רבי יוסף שטרן זצ״ל, מראשי ישיבת ׳תורה אור' [שחלקם כבר באו בקצרה בספרו של הרמ״ע מפאנו מאמר חקור הדין חלק ד פרק טז]. כאשר נפלו שאול ובנו יהונתן במלחמה, ספד דוד המלך לרעו יהונתן הספד מר. בתוך הדברים התבטא: ״צר לי עליו אחי יהונתן נעמת לי מאד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" (שמואל-ב א, כו).

דברים אלו מופלאים למאד. הרי קל שבקלים אינו מדבר בלשון גסה כזו?

כיצד קדוש עליון כמו דוד מלך ישראל השתמש בדבורים מן הסוג הזה?

הדברים ודאי אינם כפשוטם, ובאורם הנפלא הוא כך:

הנה התנא באבות (ה, טז) אומר: ״כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה. שאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר ־ זו אהבת אמנון ותמר. שאינה תלויה בדבר – זו אהבת דוד ויהונתן״.

הבה נבין מדוע אהבת דוד ויהונתן נחשבת כאהבה שאינה תלויה בדבר?

היות וכל המתבונן במסכת הקשרים המופלאה שנתרקמה ביניהם עומד משתומם ונפעם. במושגי העולם הזה כלל אי אפשר להבין את מהותה של אותה אהבה. הרי יהונתן היה בנו של שאול המלך, ואלמלא שמן השמים היו לוקחים משאול את המלכות, בדרך הטבע היה אמור להנתן על ראשו של יהונתן כתר המלכות, כממשיכו של שאול, ולא על ראשו של דוד, שהיה משבט יהודה.

לפי טבעי האנוש המצויים, היה אמור יהונתן לגלות סימני שנאה או קנאה כלפי דוד שמאים על מלכותו. אך לא! יהונתן ראה כי כך הוא רצון השם שדוד יהיה מלך על ישראל, ושהוא מוכשר ומתאים יותר ממנו למלכות, הוא הגביה את עצמו מעל כל נגיעה אישית, והסכים בחפץ לב למסר לו את המלכות. בשלב מסוים אף הציע את עצמו להיות כפוף תחתיו כמשנה למלך.

ולא זו בלבד שלא היה לו שמץ קפידה על דוד ולא צרו עיניו בהצלחתו, אלא רגשות האהבה והידידות העצומה ששררו ביניהם רק התעצמו יותר ויותר, והביאו לידי כך שהפך לידידו הטוב ביותר, וחרף את נפשו להצלתו.

שאול המלך עצמו התפלא נכח אותם קשרי ידידות מוזרים: ״ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעוות המרדות הלוא ידעתי כי בחר אתה לבן ישי לבשתך ולבשת ערות אמך״ (כ, ל).

את כונת שאול בבטוי ׳בן נעות המרדות׳, מסבירים המפרשים שתמיד כשבן מורד באביו, המרד בא בעקבות סיבה מסוימת, כגון שהבן חפץ למלוך כבר בחיי אביו ואין לו סבלנות להמתין למותו. אך מרד כמו של יהונתן שחפץ לקחת את המלכות מידי אביו ולתת אותה לאחר, זו היא מרדות מעותת, שאין לה אח ורע בהתנהגות בני מלכים.

כיצד אכן מסוגל ילוד אשה להגיע לכזו דרגה גבוהה של אהבה כלפי זולתו, גם כשזה על חשבון הפסדו האישי?

את זאת הסביר דוד המלך בהספדו: ״נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים״! הכונה היא, לאותה אהבה מופלאה של רחל כלפי לאה שגבלה במסירות נפש למענה. שהרי יהונתן היה מזרע בנימין בן רחל, ודוד המלך היה מבית יהודה בן לאה. על כך אמר דוד המלך, שההתבטלות והאהבה של יהונתן כלפיו נבעה מאותה ׳אהבת נשים׳ של רחל, שהיתה מוכנה להפסיד את כל עתידה הרוחני, כדי שלא תכלם לאה אחותה.

ואת כח האהבה המופלאה הזאת, הורישה רחל לצאצאיה, וממנה שאב יהונתן את הכוחות העצומים ללכת נגד אביו והסתכן בחייו, כדי להקים את מלכות בית דוד.

והדברים נפלאים ביותר!

 

נסיון הויתור שהרעיש את לומז'ה!״

עובדה נפלאה בעלת ערך מוסרי נפלא ונוקב ביותר, שמעתי מפי הגאון רבי צבי מרקוביץ זצ״ל, רבה של העיר רמת-גן וראש ישיבת קרלין בירושלים, אותה זכר משנות עלומיו. הסיפור פרסם לאחרונה במקומות שונים בשנויי גרסאות. אך כאן נספר זאת כפי הנוסח ששמעתי מרבי צבי עצמו מספר פעמים:

רבי צבי ספר שבחודש אלול תרצ״ה בהיותו בחור צעיר זכה להיות נוכח בשמחת נשואין נדירה ומיוחדת במינה, שהתקימה בעירת הנפש גרוזגניק, שמחה שהרעישה בזמנו את עולם התורה והישיבות והיתה לשם דבר. בשמחה

זו נטלו חלק גדולי ומאורי הדור: מסדר הקדושין היה גאון הדור רבי חיים עוזר גרורז׳ינסקי, רבה של וילנא ובעל ה׳אחיעזר׳. בברכות בחופה כובדו גדולי ראשי הישיבות; מרן הגאון רבי שמעון שקאפ זצ״ל, ראש ישיבת 'גרודנא׳ ובעל ה'שערי יושר׳ בברכות הראשונות, ומרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ״ל, ראש ישיבת קמניץ ובעל ה׳ברכת שמואל׳ בברכות אחרונות.

רושם מיחד הותיר בו מרן הגה״צ רבי ירוחם ליוואויץ זצ״ל, משגיח ישיבת מיר, שרקד לפני החתן והכלה עד כלות הכוחות ממש. הרקודים היו עזים במיוחד ונכר היה עליו שהשקיע כוחות רבים עבורם, זה היה בניגוד מחלט לאפיו המאד רגוע ומיושב. רבי צבי מתאר שבגמר הרקודים רבי ירוחם נפל על כסאו מרוב מאמץ, ולא היה מסוגל להוציא הגה מפיו במשך דקות ארוכות…

לימים הוא שמע ממרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ״ל, בעל ה׳חזון יחזקאל׳, את הסיפור המפעים שהסתתר מאחורי השמחה המיחדת הזו, ומדוע כל גדולי התקופה טרחו לטול בה חלק:

אחד מגדולי ראש הישיבות באותם ימים שנשאו בעול התורה של יהדות פולין וליטא, היה מרן הגאון רבי יחיאל מרדכי גורדון זצ״ל, ראש ישיבת לומז׳ה, איש מורם מעם שהאצילות והנכבדות הטעלזאית ניכרו היטב בכל הליכותיו.

הוא החזיק על כתפיו את עולה הכלכלי של ישיבת לומז׳ה בכחות על טבעיים ובמסירות רבה. בחורף תרצ״ד כאשר חובותיה של הישיבה התרבו והכבידו מאד על צוארו נאלץ לנדוד לארצות הברית, מצויד בהמלצות גאון הדור רבי חיים עוזר, כדי לגייס כספים לטובת הישיבה.

בת גדולה היתה לו לרבי יחיאל מרדכי שהגיע לפרקה, מרת חיה פרידא ע״ה, והוא רצה מאד לשדכה עוד קודם נסיעתו. ואכן לאחר דין ודברים ונתינת הבטחה של נדוניה מרעישה ומכובדת במיוחד היא באה בברית הארוסין עם העלוי המפלא מישיבת מיר, רבי איזל קסטיוקובסקי זצ״ל, מי שכונה בהערצה ובחבה ״רבי איזל וילנער״. תלמידי התקופה במיר התיחסו אליו כאל בחיר הלומדים וכאל הארי שבחבורה. לצד מעלותיו ומדותיו המיוחדות שהיה עניו

פשטן ושפל ברך המאיר פנים לכל אדם, ניבאו לו גדולות ונצורות כמי שעתיד לצמוח לאחד מגדולי הדור.

החתן היה בנו של הגאון רבי נח קסטיוקובסקי זצ״ל, מגיד שעור בישיבת ריימלעס בוילנא שנפטר בגיל צעיר מאד, וכיתום זכה רבי איזל לגדל בביתו של רבי חיים עוזר ולקבל ממנו רבות. רבי חיים עוזר התבטא עליו לא אחת בתאר ״הגדול״! פעם אף אמר שבכל פעם שהוציא כרך נוסף מסדרת ספריו ׳אחיעזר׳ הוא הוצף במכתבי הערכה והארות מגדולי הרבנים, אך רק שני אברכים ישבו לכתב פירכות נכונות וראויות שחייבו אותו להתיחס אליהם, הלא הם: רבי איזל וילנער ורבי מרדכי שולמן.

בשמחת התנאים שנערכה בלומז׳ה נשא החתן המפלג דרשה מפלאה, בה ישב ענין מוקשה במסכת מקואות. כולם השתאו מההברקה הגאונית שחידש. עד שהמשגיח הגה״צ רבי משה רוזנשטיין זצ״ל, לא יכול היה לעצור את עצמו, ובאמצע הדברים נפל על צוארי החתן ונשקו מרב חיבה והתרגשות…

ואכן, כפי המתוכנן מיד לאחר שמחת הארוסין נדד הרב גורדון לארצות הברית עקב מצבה הכלכלי הקשה של הישיבה, בדרכו התעכב באנגליה שם התארח אצל אחד מגדולי העיר לומז׳ה הרב באקשט, בנו של הגאון רבי אהרצ׳יק באקשט זצ״ל, רב העיר. כשראה שהוא מתעכב שם זמן רב שלח רבי יחיאל מרדכי מכתב לבתו הכלה בו הבטיח לה כי מיד עם בואו לאמריקה ישתדל ללוות מקרובי המשפחה סך מסוים להוצאת נשואיה, כדי שלא תאלץ לדחות ולעכב את החתנה.

והנה כעבור כמה ימים הגיעה בדאר תשובתה של בתו הכלה, ובעת שקרא את המכתב לפתע קרס רבי יחיאל מרדכי תחתיו והתעלף. רופא הזמן לחקור את סבת ההתעלפות ובמאמצים גדולים השיבו את רוחו. כששב לעצמו ספר לבעלי האכסניה המודאגים כי בתו מספרת במכתבה שלפני ימים אחדים היא פגשה את אחת מחברותיה שהיא יתומה מאב וכבר מאורסת למעלה משנה. בתי שאלה אותה לתומה מתי היא עומדת להנשא?

והחברה התיפחה בבכי ואמרה שהיות וכספי הנדוניה שלה הופקדו בקופת הישיבה וכעת אין הישיבה משלמת את חובותיה עומד השדוך להתבטל. לכן מבקשת ומתחננת בתי שאת ההלואה שהבטחתי להשיג עבור הנדוניה שלה, שאשתדל לשלוח במהירות עבור חברתה.

היא הוסיפה לכתב שכבר הספיקה לדבר על כך עם חתנה רבי איזל שהגיב בפשטות שהוא כה שמח על ההזדמנות המפלאה הזאת שהתגלגלה לפתחו, להרנין לב כלה יתומה, ומבחינתו שוה לותר על כל הנדוניה שהובטחה לו, כדי

שיוכל להמשיך לשקוד על תלמודו לאחר נשואיו, לטובת אותה בחורה יתומה.

הכלה גם הציעה הצעה מעשית; שהרי מתחת לישיבה ישנם מספר חדרים רקים המשמשים לאחסון גרוטאות, והיא תדאג לפנות אותם, ולהכניס במקומם שתי מטות וארון, וכך יהיה להם מקום ללון עד שירווח. לכן לה ולחתנה לא דרוש כעת כסף, והם מתכוננים להסתפק במועט ובלבד שהשדוך של חברתה לא יתבטל חלילה.

המכתב כאמור זיעזע את לבות השומעים…

אך הרב באקשט עדיין לא הבין מה היא סיבת ההתפעלות, ושאל את הרב גורדון: ״נו, אם כך, מדוע קבלתם חלישות הדעת? אדרבה, אשריכם שזכיתם לחתן מיחד כזה שהבטיחו לו נדוניה גדולה ומכובדת ביותר, והוא מוכן לוותר על הכל ולחיות בצמצום ובדוחק כדי שלא יחסר מאומה לכלה יתומה?!…״

אמר לו רבי יחיאל מרדכי: "סיבת חלישות הדעת היא משום שאני יודע להתעסק עם בני אדם ולא עם מלאכים!… ידעתי גם ידעתי שה׳ זכני בחתן למדן, מיוחד במעלות, עלוי וצדיק מופלג, אבל לא ידעתי שזכיתי בחתן כה מופלא שמדותיו הם כשל מלאך!…״

דבר המכתב הגיע לאזניו של מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ״ל, ששמש באותם ימים כראש אב בית הדין של לונדון. המקרה הקשה של היתומה שהופיע בו נגע ללבו. הוא השתומם ביותר מבתו וחתנו של הרב גורדון שהסכימו לוותר על כל חלקם למען החברה, והחליט ליטול על עצמו את ענין גיוס כספי הנדוניה.

לאחר מספר ימים הגיע למעונו של הרב באקשט וביקש להרגיע את הרב גורדון כי הצליח לאסוף את הסכום הדרוש גם עבור בתו וגם עבור חברתה. אך לא הסכים למסור את המעטפה ובה ההמחאה הכספית לידיו, אלא התעקש לשלשלה בעצמו לתא הדואר. ״ברצוני לזכות״, הסביר הרב אברמסקי את פשר התעקשותו, ״אף בזכות זו של שלשול המעטפה לדואר…״ [א.ה. במקום אחר קראתי שהסיק כן ממעשה חברתה של אשת הגר"א ונפנוף היד ושכרה בשמים]

משהרבה רבי יחיאל מרדכי להתעכב בארצות הברית ולא היתה באפשרותו לחזר ללומז׳ה, שגרו אליו רבי חיים עוזר גרוז׳ינסקי ורבי ירוחם ליוואויץ ממיר מכתב בו בקשו ממנו רשות לערוך את החתנה מבלי שיהא נוכח בה. רבי יחיאל מרדכי הסכים לכך. ואכן החתונה נערכה באלול תרצ״ה כשדמות אחת מרכזית נעדרה מאולם השמחה, אבי הכלה.

זאת הייתה אותה שמחת נשואין שתאר אותה רבי צבי מרקוביץ בערגה.

רבי צבי ספר שלאחר החופה המשגיח רבי ירחם נשא דברים נרגשים, ובתוך הדברים אמר: ״בעולם הגשמי ישנם גבולות ומחצות המבדילות, אך בעולם הרוחני אין עניין של מרחק וגבולות. לכן הננו מושיטים יד למחותן הראשי הגאון רבי יחיאל מרדכי שליט״א השרוי במרחקים לצרכים רוחניים – להחזקת ישיבת לומז׳ה, ומברכים אנו אותו ומאחלים לו ברכת מזל טוב״.

לכך גדולי הדור חשו מחובתם האישית לבוא ולטול חלק בשמחה המיוחדת הזאת. הן מצד החתן והכלה ששמם יצא לתהלה בעקבות מעשה הויתור שלהם. והן לחלוק כבוד לראש ישיבת לומז׳ה שנותר בגולה, למען החזקת התורה.

כעבור שנים אחדות כשבאו ימי המלחמה הקשים, ה׳סרטיפיקט׳ שכבר הוכן בעבור רבי איזל ורעייתו ושלשת ילדיהם לעלות ארצה לא הגיע ליעדו והם נרצחו שם בלומז׳ה יחד עם שאר בני הישיבה. שרידי ישיבת מיר ששרדו את המלחמה וזכו להכיר את רבי איזל מימי שבתו במיר, כמו הגאונים רבי יונה ברומברג רבי שמואל שכטר ורבי אליעזר פלצ׳ינסקי הגדירו את רציחתו במלחמה של עלם חמדות זה בטרם עת, כאחת האבדות היותר גדולות שחוה עולם התורה. לדידם אין ספק אלו היה נותר רבי איזל בחיים היה אחד המאורות הגדולים שהיו מאירים בה.

מספור מפלא זה, יש להסיק את הנקדה האמורה:

לפנינו חתן וכלה צעירים שבתחלת דרכם נקרה להם נסיון מיוחד של ויתור, שבאפן טבעי היה אמור להיות קשה מאד לעמוד בנסיון שכזה. אך עם רגישות הייתר שגלו כלפי חברה יתומה הסכימו לותר את כל אשר להם למענה. נדוניה מרעישה שהסתכמה בסכום עתק והיתה אמורה להעניק להם הרחבת הדעת לכל שנות הנשואין הראשונים, אך הצליחו בסופו של רבר לעמוד בשעת המבחן בגבורה ובשמחה.

והתוצאה הסופית היא, שלא די שהם לא הפסידו מאותו הנסיון של הויתור, אלא אף הרויחו בכפל כפלים. במלחמה אמנם הם אבדו את כל אשר להם, אך המצוה הזאת שנזקפה לזכותם – לנצח עומדת!

 

 פרשת ויצא

מויתור לא מפסידים!

ויתורה של רחל – וריווחה

מדרש רבה איכה הקדמה פסקה כד

באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה (שוכב) עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א) כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו וכתיב (שם) כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו' וכתיב (שם) ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם:

חומת אנך ירמיהו פרק לא מנעי קולך מבכי. רמז הרב עיר וקדיש מהר"ר יעקב צמח ז"ל מנע"י ר"ת מקבץ נדחי עמו ישראל:

עלי תמר תענית פרק ד

בבראשית רבתי של ר"מ הדרשן עפ"י פסי"ר פ"ג, וממנו שאב רש"י, זה לשונו, ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בדרך, התחיל יוסף שואלו על עסקי רחל למה לא נכנסה לקבורה במערת המכפלה, שהיה יוסף מיצר על הדבר מאוד, והוא משיבו ואני וגו'. אינו אומר אני אלא ואני, א"ל חייך כשם שהיית מבקש שאמך תכנס במערת המכפלה כך אני הייתי מבקש וכו'. א"ל יוסף גוזר אני עכשיו ומעלה אותה למערה, א"ל אין אתה יכול לעשות בני, שלא קברתיה בדרך אלא עפ"י הדיבור וכו'. ולמה, גלוי וידוע לפניו שסוף ביהמ"ק ליחרב ובניו עתידין לצאת בגולה והם הולכין אצל האבות שיתפללו עליהם ואינן מועילים להם. וכיון שהם הולכים בדרך הם באים ומחבקים קבורת רחל והיא מבקשת עליהם רחמים וכו' ומיד הקדוש ברוך הוא שומע קול בכייתה ותפלתה, שכן כתיב בירמיה ל"א, כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. וכתיב כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וכו' ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם, ע"כ בהוספה מפס"ר.

ובמדרש לקח טוב יש נימוק נוסף מיעקב, על אם הדרך קברתיה שיהיו בניה עולים לא"י ועומדים על קבורתה וזוכרין אותה, כלומר בקשת רחמים של רחל שישובו בנים לגבולם. ומסיים בפס"ר, הרי פייס ליוסף למה לא קברה במכפלה ולא נכנסה עמו לקבורה, ועיי"ש עוד בתיב"ע וברמב"ן וברד"ק על התורה.

 

מה המיוחד במעשה של רחל?

צריכים לדעת שרחל לא העלתה על הדעת שיעקב ישא ב' נשים, ובפרט אחיות שע"פ התורה הדבר אסור.

במעשה שלה היא בעצם ויתרה על הזכות העצומה להיות אם עם ישראל. והכל כדאי כדי שלא לבייש אדם!

חז"ל אומרים שהקרבתה של רחל לא הייתה עד פעמית. כל ימיה הקריבה בשביל אחותה.

כאשר ראובן מביא את הדודאים אומרת לאה לרחל המעט קחתך את אישי ולקחת את דודאי בני. והדבר מתמיה. אישי??? וכי שכחת שרחל ויתרה בשבילך? והרי היא הייתה אמורה להיות עקרת הבית! אלא מכאן אנו למדים שרחל נתנה ללאה כל ימיה את ההרגשה שלאה היא העיקר ואני רק טפילה לך.

עדיין צ"ב וכי לאה אינה זוכרת את עניין הסימנים?

אלא מבאר הגר"ש שבדרון שנשים לב לדבר מענין, חז"ל תמיד נוקטים בלשונם "מסירה" ביחס לסימנים. מדוע לא אמרו 'גילתה'?

אלא אומר הגר"ש שבאמת רחל התעלתה במעשה החסד שלה עד שעשתה זאת בצורה כזאת שלא היה הדבר ניכר כלל לעיני אחותה שהיא עושה חסד עמה. הסימנים ע"פ חז"ל היו ההלכות של חנ"ה. חלה נדה הדלקת הנר. אמר לה יעקב כשאשאך אבחנך על ההלכות ואז אדע שאת רחל. הלכה רחל ולימדה את לאה את ההלכות כמשיחה לפי תומה. לאה כלל לא הבינה שבזה היא מוסרת לה את המפתח לנישואיה עם יעקב. ולכן כלל לא ידעה כל ימיה מחסדה של רחל!!!

והאם היא הפסידה מזה? הרב שך זצ"ל והרב שטיינמן להבהחל"ח שגור על לשונם תמיד – מעולם לא ראיתי מי שויתר והפסיד!

א- ראינו שבזכותה עם ישראל שבים לגבולם.

 אולם גם בחייה לא הפסידה, ויזכור א' את רחל ויפתח את רחמה. אחז"ל זכר לה שמסרה הסימנים לאחותה. הרי שלולי כן כלל לא הייתה נפקדת, הרי שמויתור אף פעם לא מפסידים!

לעומת זאת, לבן, שיא השקר והרמאות. עושה עושר ולא במשפט, החליף את משכורתו מאה פעמים, אולם אין הדבר עוזר לו כלל. אם עקודים יהיה שכרך- וילדו כל הצאן עקודים כו' ולא זאת בלבד,

 אלא מלאך ה' היה מעביר את הצאן שגנב מיעקב ומשיבם לו. מחסד- רק מרויחים. מרשעות- רק מפסידים.

השידוך של הח"ח

סיפר מרן הגראי״ל כי השידוך הראשון של מרן החפץ חיים זצוק״ל נוצר עם טהרה של ויתור וגדלות בבין אדם לחברו, כי כידוע החפץ חיים התייתם מאביו עוד בהיותו נער בן שתים עשרה. בהיותו בן שש עשרה אמו נשאה בזיווג שני. לבעל אמו מהזיווג החדש, הייתה בת מבוגרת מהחפץ חיים בעשר שנים.

פעם אחת כאשר הח״ח הגיע הביתה לבקר את אמו ראה כי היא עצובה מאד, ואף בכתה. היא סיפרה לו כי בעלה אמר לה כי אם לא תצוה את בנה לשאת את בתו הוא יגרשנה. הח"ח השיב לעומתה, כי הוא מוותר ומסכים להנשא לבת ישראל זו [ועשה כן גם מחמת מצוות כבוד אם] ואכן נשא אותה לאשה בזיווגו הראשון, ורוב הילדים שלו ממנה. [ואמר שאלמלי אשה זו לא היה זוכה לעסוק בתורה כראוי, מפני שבפשטותה היתה מסוגלת לחיות בדלות נוראה על מנת להקדיש את חייה ללימוד התורה של בעלה].

זיווגו השני של הח"ח

מרן המשיך מעניין לעניין באותו עניין, אודות זווג השני של החפץ חיים. כי אפשר לראות את דרכי שמים וחסדי ה׳, כי לימים כאשר החפץ חיים התאלמן הוא לא רצה לישא אשה שניה, ולכן שיגר מכתב לבנו שהתגורר בוורשא, ובקש ממנו אולי יבוא לדור לצידו בראדין. ואכן הם באו לראדין אך כעבור תקופה קצרה ראה בנו כי קשה מאד לאשתו שהתרגלה לחיי העיר הגדולה וורשא, שהייתה עיר מסודרת, ואילו ראדין הייתה עיירה קטנה עם בוץ, ללא תשתית של מים וחשמל וכיו״ב. כיון שכך, נאלץ החפץ חיים לשאת אישה בזיווג שני. [מן הסתם יכל להתעקש עם בנו שישאר, ואני מכיר הרבה הורים בגיל הזה שהיו אומרים לבן – מה כך אתה זורק את אבא שלך? ומכ"ש שמדובר בגדול הדור! אך הוא ויתר].

הוא היה אז בשנת ס"ח לחייו אך אמר שאם כבר לישא אישה בזיווג שני רצונו דוקא בבת בנים. ואכן התקיים בו ממש מה שאמרו חז״ל ביבמות דף ס״ב ״נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה״.

בסופו של דבר בצוק העיתים בעקבות המהפכות ברוסיה, גזירות הדת ומלחמות העולם, דווקא ממה שנאלץ לשאת אישה זו בזקנותו, זכה לזרע ברך ה׳ מבתו ע״ה פייגא חיה שנשאה להרב זקס זצ״ל.

האבא והאמא שזכו

רגיל היה מרן הגראי״ל לספר על אישה אחת בוואלזין כבת 30 שלא נישאה והציעו לה אלמן בן 60 שכבר השיא את כל יוצאי חלציו מזיווג ראשון, ולא חסה על כבודה ונישאה לו וזכתה לבן ובת. הבן תלמיד חכם גדול והבת גם זכתה להינשא ליהודי תלמיד חכם.

לאחר הסתלקות של מרן רה״י הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ״ל, פורסמה העובדה אודותיו, ונודע כי הכוונה לאמו…

 

הגמ' מסכת ראש השנה דף יז עמוד א

אמר רבא: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נשא עון ועבר על פשע, למי נושא עון – למי שעובר על פשע.

רב הונא בריה דרב יהושע חלש, על רב פפא לשיולי ביה. חזייה דחליש ליה עלמא, אמר להו [ר' פפא]: צביתו ליה זוודתא [תכריכין]. לסוף איתפח, הוה מיכסיף רב פפא למיחזייה [שכבר "הרג אותו"…]. אמרו ליה: מאי חזית? אמר להו: אין, הכי הוה. ואמר להו הקדוש ברוך הוא: הואיל ולא מוקים במיליה – לא תקומו בהדיה [אל תדקדקו אחריו], שנאמר נשא עון ועבר על פשע, למי נושא עון – לעובר פשע.

ומפורש בחז"ל – שבכח זה מאריכים לו ימיו ושנותיו ומוסיפים לו חיים:

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ד עמוד ב

כי הא דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות. אמר ליה לשלוחיה: זיל אייתי לי מרים מגדלא שיער נשייא. אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי. אמר ליה: אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך! – אמר ליה: אי הכי אהדרה! – אמר ליה: הואיל ואייתיתה – ליהוי למניינא. אלא היכי יכלת לה? הות נקיטא מתארא בידה, והות קא שגרא ומחריא תנורא. שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה, קדחא ואיתרע מזלה, ואייתיתה. אמר ליה רב ביבי בר אביי: אית לכו רשותא למיעבד הכי? – אמר ליה: ולא כתיב ויש נספה בלא משפט? – אמר ליה: והכתיב דור הלך ודור בא! – אמר: דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא, והדר משלימנא ליה לדומה. – אמר ליה: סוף סוף, שניה מאי עבדת? – אמר: אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא להו ליה, והויא חלופיה.

ולא מפסידים מאומה –

נער הייתי גם זקנתי

מרן הגראי״ל אמר לא פעם 'נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי מוותר מפסיד'.

ואמר עוד כי הרגיל לוותר חוסך מעצמו שנאה ומחלוקת, ומונע צרות אישיות במשפחתו וסביבתו הפרטית. והאמת, כי בדרך הכלל, רוב הצרות, אדם עושה לעצמו. והדוגמא לכך היא בעת קפידה ומחלוקת, שבמעט שתיקה או ויתור, היה חוסך הרבה צרות אלא שהוא ממשיך במעשי ניצוח ונקמה, ומזיק בעיקר לעצמו ללא שיעור, הרבה יותר מהרווח.

המצוה, ושכרה

סיפר הגאון רבי יצחק שלמה אונגר זצ״ל, ראש ישיבת ״מחנה אברהם״ ורב חוג חתם סופר בבני ברק: יום אחד הופיע אצלו אחד מבני הקהילה, נרעש כולו. היה בפיו סיפור מרעיש, אבל רקעו התרחש כשלושים שנה לפני כן, במחנה המוות אושויץ.

יהודי הונגריה הגיעו לאושויץ בשלהי מלחמת העולם. ממש בשנה האחרונה. כשהצוררים נחלו מפלה אחרי מפלה בשדה הקרב וממשלת הונגריה בקשה לפרוק עול הגרמנים שהפכוה לבת חסותם, השתלטו הגרמנים על הונגריה, תחמו את הגטאות ותוך כחדשים ימים שלחו כמיליון יהודים להשמדה, ה׳ יקום דמם. אותו יהודי היה ביניהם. הפרידו בינו לבין אשתו ואת ילדיו שלחו למשרפות. הטביעו מספר כחול על זרועו וחייו נתנו לו לשלל תמורת עבודת פרך. התקיים על פרוסת לחם ופנכת מרק ליום. שכנו לדרגש היה בנש"ק – 'בנן של קדושים', צאצא לגזע צדיקים, שושלת מפוארת עתירת יחוס. חיזקו בלא הרף באמונה ובטחון, וניצל כל שעת פנאי ללמוד תורה ואמרות צדיקים. יום אחד פנה אליו בהתרגשות עצורה: חג הפסח מתקרב, ׳מרור׳ יש בשפע, אובער אוו נעמט מען א ׳כזית׳ מצה, מאין ישיגו ולו כזית מצה?!

וברוך השם, אין מעצור לה׳ מהושיע, ברב או במעט. בעלות הברית הפציצו ממגורת מזון. היו שם שקי תבואה מבוקעים, אוצר בלום במחנה הריכוז, אבל מי שינסה לשים בכליו מתחייב בנפשו. סיפר לחברו, שהמריצו למסור נפשו. החביא במקום מסתור כמה גרגירים. בהפסקה הקצרה שהיתה להם מדי יום שייף שתי אבנים וטחן באמצעותן את הגרגרים.

ליבן פסת מתכת, ערב את הקמח במעט מים, נקב במסמר ואפה על טס המתכת המלובן. יצא רקיק עבה ונוקשה, גדלו כפסת יד. מחמת עביו היו בו שני ׳כזיתים׳, אחד עבורו ואחד עבור חברו. עכשיו צריך להגניבו למחנה. אם יתפס, אחת דתו… הניח את הרקיק בין כתנתו לבשרו, והצמיד זרועו לגופו. עבר את הבקרה בשער המחנה, והמשיך אל הבלוק. בפתח הביתן עמד שומר גרמני שהבחין בתנוחה המאולצת של ידו. ״מה אתה מחביא שם״, נבח. משך את ידו, והרקיק נפל. דרך עליו בעקב מגפו בחמת זעם, ואלו הצלפות הצליף בפרגולו! היהודי נפל מעלף, והזקיף כבר מצא קורבן חדש. בשארית כחותיו אסף היהודי את הפרורים שסביבו, שעבורם מסר נפשו. גרר עצמו לדרגשו, והתעלף.

חברו עוררו, רחץ פניו במים. הגיר מעט לגרונו. השיב נפשו. פתח ידו, והראה לחברו את האוצר. אלו היה בכף ידו חופן יהלומים, לא היה החבר מתרגש יותר. אח, הייליגע מצה, מצה קדושה בעמק הבכא, בגיא צלמות, קרן אור בחשכה! אבל, כמה חבל, בכל הפרורים, אין יותר מכזית אחד?

התחנן החבר: ״בבקשה ממך, תן לי את ה׳כזית׳, מימי לא עבר עלי ליל סדר בלי ׳כזית׳ מצה!״

ענהו: ״מה פתאום, ה׳כזית׳ שלי הוא. מסרתי עליו נפשי, הוכיתי עליו מכות נמרצות, לא אותר עליו!״

והלה מתחנן: ״אנא ממך, אני אקריא לך את ההגדה – אני יודע אותה בעל פה – מ״הא לחמא עניא״ עד ״חד גדיא״. גם את ״שיר השירים״ אמר, תאמר אחרי מילה במילה. רק את ה׳כזית׳ תתן״. והשני מסרב.

״את כל חלקי לעולם הבא אתן עבור ה׳כזית׳! ראה״, התיפח, ״את משפחתי אבדתי, כל מה שהיה לי אבד. מה נשאר לי! לפחות, ׳כזית׳ מצה!״

וחברו מתייפח לעומתו: ״הלא כמוני כמוך, והמצה שלי היא! סוף דבר, לא עמד בהפצרותיו, והגיעו לפשרה: חברו יאמר את ההגדה, ויזכה בשכר זאת למצה.

אבל את שכר המצוה יקבל המסתכן. ולפום צערא אגרא, וכמה הסתכן והצטער בגינה, מגיע לו. וכך היה. בערב לחש לו חברו את ההגדה, יחדו בכו ב״השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין״, שוררו את ההלל וקראו ״לשנה הבאה בירושלים״. את המצה, אכל החבר, בנן של קדושים.

למחרת יצאו לעבודה. החבר התפלל בלחש. זמזם ב״הקל בתעצומות״, עצם עיניו בקריאת שמע, גחן בכריעות תפלת העמידה, ובהגיעו להלל לא עצר כח להבליג. הזדקף ושאג את הברכה, ובאותו רגע השיגו כדור המרצחים ונפל שדוד. השם יקום דמו.

חברו שרד, והגיע ליום השחרור. עלה ארצה ובנה את חייו מחדש. הקים משפחה לתפארת ונמנה על בני קהלת ״חוג חתם סופר״ בבני ברק.

כל זה סיפר בבואו, כהקדמה – כי הלילה הופיע החבר בחלומו.

עטור בגדי לבן, פניו מאירות כזהר הרקיע, ובקשה בפיו: ״הזוכר אתה שנתת לי את המצה, בתנאי שאתה תקבל את שכר המצוה?״ זוכר, ודאי זוכר. ״אז באתי לבקשך. אנא, ותר לי על שכר המצוה – כל המצוות שעשיתי, קבלתי עליהן שכר. חוץ ממצוה זו. המעשה היחיד, עליו לא קבלתי שכר. אנא בטובך, הענק לי גם את שכר המעשה

נדהם לבקשה. לעזות שבה. הזכיר לחברו: ״הלא המצה שלי היתה. אני סכנתי נפשי בלקיחת הגרגרים, בטחינתם ואפייתם, ובהגנבתם למחנה. אני הוכיתי עבורם, כמעט שילמתי בחיי. התחננת, בכית, ויתרתי על המצה. לפחות, אזכה בשכר!״

והחבר ידע, הסכים, אבל הזכיר שהוא זה ששמר חשבון הלוח וסיפר שהלילה ליל החג, והוא זה שזירז להשיג המצה, והוא שהקריא את ההגדה, ומבקש בתמורה את שכר המצוה. עבורו, ירד מהעולם העליון. עבורו התגלה, זה חשוב עבורו כל כך

והחבר סירב. פני חבירו הקדוש התכרכמו בפחי נפש, באכזבה עמוקה, ונעלם.

קם, והנה חלום. התפעמה רוחו. לא ידע האם טוב עשה. מצד אחד, ״חייך קודמים״. ואין שום הצדקה. ממש עזות מצדו. מצד שני, בכל זאת. אין מתגרים בנשמה קדושה, ובקשתו של נפטר

״והגיע אלי״, ספר הרב אונגר. ״בקש אישור לסרובו, או הוראה לויתור. אמרתי לו שאין זו שאלה עבור רב, זה ענין עבור רבי. שלחתי אותו לרבי ממכנובקה, ובקשתי שיחזור ויספר מה אמר לו״.

״הוא חזר למחרת״, ספר הרב אונגר, ״ובפיו ספור מפלא״ בקצר רוח חכה לערב, לשעות קבלת הקהל של הרבי. נכנס אל הקודש פנימה, וסיפר את ספורו.

שמע הרבי, והפטיר: ״על פי יושר, עליך לוותר״… התקומם: על פי יושר?! על פי יושר וודאי אינו צריך לוותר! כל שאלתו, האם לנהוג לפנים משורת הדין!

הסביר הרבי: ״הלא תבין, חברך נפטר. מה שיש לו, יש לו זה המצוות שסיגל עומדות לזכותו, יותר מהן, אינו יכול להשיג. מצוה אחת קיים ולא קבל עליה שכר, והיא חסרה לו – אבל אתה חי!

אתה מניח תפלין, מתעטף בטלית, מתפלל שלוש תפלות ומברך מאה ברכות ליום. ושבתות, וחגים, מצוות לאין ספור! ובנים לך, ואתה מחנכם למצוות, וכל מצוה שהם מקיימים נזקפת גם לזכותך, לזכות החינוך שהענקת

האין זה מן היושר, שתוותר למענו על שכר מצוה אחת?!״ ״טוב, אם הרבי אומר, אוותר״ ־

״לא כך. לוותר צריך בלב שלם״, פסק הרבי. הוציא מכיסו צרור מפתחות. ״הכנס לבית המדרש הסמוך״ אין שם איש עתה. תפתח את הדלת במפתח הזה. תדליק את האורות, ותפתח את ארון הקדש, במפתח הזה. תכניס את הראש לארון הקדש, ותשפך לבך לפני הקדוש ברוך הוא.

תספר על הכרותכם, על האחוה הנפלאה ששררה ביניכם, על החזוק שקבלת ממנו. על ההמרצה שהמריץ אותך לאפות את המצה.

על ליל הסדר ההוא, בעלטה, על הדרגש. תחיה את הלילה ההוא, הלילה האחרון לחייו, ואז תאמר שאתה מוותר לו בלב שלם על שכר המצוה, לעשות נחת רוח לנשמתו בעולם העליון אחר כך, תחזור אלי״

עשה כן, והמראות והמארעות שבו והציפוהו, הכל חי מחדש, והמעמד סחט ממנו את כל כוחותיו. בקושי גרר רגליו משם. סגר את ארון הקדש ונשק לפרכת, כבה את האור ונעל את בית הכנסת. החזיר את המפתחות לגבאי, לא היה לו כח להכנס אל הרבי. ביקש מהגבאי להודיע שיבוא למחרת. התנהל באפס כח לביתו, וקרס למיטתו.

וחברו הופיע בחלומו. פניו מאירות וזוהרות, בא להודות על הענותו לבקשתו.

בבקר הלך להתפלל במנינו של הרבי. לאחר התפלה ספר על ההתגלות השניה. הרבי לא הפתע, אבל פתח ואמר: ״ראה נא

חברך היה בנן של קדושים, גדל בבית מלא תורה ויראה. אין ספק, שסיגל מצוות ומעשים טובים לאין שעור. וזכה למות על קדוש השם, ואם היו עליו תביעות נמחקו בכך כליל. מצוות כה רבות ואפס עברות וחז״ל העידו בהרוגים אלו שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם בגן העדן העליון ־ וכדאי היה לו לעזוב את העידון הנפלא, ההנאה העלאית מזיו השכינה, ולרדת לכאן, כדי להתחנן ולהעתיר, ממש לפשוט יד, כדי לזכות בשכר מצוה אחת

ואנו, כמה מצוות מתגלגלות למרגלותינו, ואין אנו גוחנים לאספן! כל פרשה בתורה, כל משנה, כל עמוד גמרא. בכל שעור תורה, כה הרבה מצוות. ובאיזו קלות ראש אנו מבזבזים את השעות!

כל עזרה לזולת, כל עדוד ומחמאה. וכמה אנו אטומים, כמה מתעלמים – איזה שעור מוסר הוא!״

״ואת כל זה״ – סיים הרב אונגר זצ״ל – ״חזר לספר״… אכן, איזה שעור מוסר!

כשיודעים מה היא שכר המצווה שאין די בכל טוב העולם בכדי לשלם שכרה – ובדקה אפשר לומר מאתים מלים, ובחמש דקות אלף שוה ערך ליותר מששים רבוא מצוות!

הרב שטיינמן והיהודי שאביו בא אליו בחלום

לבקש שילמד בעבור נשמתו, ונאנח הרב ואמר למשמשו, אתה שומע, צריך לנצל את הזמן בעוה"ז, שלא נבוא לאחר המאה ועשרים לילדים שלנו כדל שואל על פתח ונבקש שילמדו משהו בעבורנו…

 

הצלם והכסף

סיפר הרב זילברשטיין שליט"א:

"לפניכם מעשה מדהים ומרגש שאירע לאחרונה בבית הדין בעיר חולון. אל בית הדין הגיעו ל'דין תורה' חתן טרי, כשלצידו, הצלם שצילם את חתונתו. מה קרה? הצלם הגיע לתבוע את החתן, מפני שלאחר שצילם והסריט את החתונה, אין החתן מוכן לשלם את כל הסכום שנקבע מראש.

החתן, מצד שני טוען, כי אין הוא מוכן לשלם את כל הסכום שנקבע עם הצלם, מפני שהצלם לא עשה את עבודתו כראוי, ומדוע? רבנים חשובים רבים שהגיעו לחתונה לא צולמו, ובכך אין לחתן מזכרת מנוכחותם בחתונה, והדבר מצער אותו עד למאד ואינו מוכן לשלם לו את כל הסכום.

הצלם, טען מנגד, כי השתדל לעשות את מלאכתו נאמנה, אך הסיבה שלא הספיק לצלם את כל הרבנים החשובים שהגיעו לחתונה, הוא מפני שהרבנים הגיעו לדקות ספורות והתערבבו בקהל הרב שנכח בחתונה, על כן, לא הספיק הוא להגיע לכולם ולצלמם.

בית הדין שמע את הטענות והחל לדון ולחקור בצדדי הדין על פי כללי התורה. לאחר שבדקו את כל הצדדים, נשאר בית הדין בספק: מצד אחד החתן לא קיבל את העבודה כפי שדרש וציפה, מצד שני הצלם עשה כל אשר ביכולתו, על כן, מחוסר ראיות נשאר בית הדין בספק.

מכיון שכך, פנה אב בית הדין אל החתן ואמר לו: "ראה חתן יקר, הרי החתונה כבר היתה, וכעת אתה יוצא לחיים חדשים עם כלתך, הצעתי היא לך שתוותר לצלם ותשלם לו את כל הסכום על עבודתו, וכך בוודאי תזכה לחיים טובים עם רעייתך. אם תשאיר את הצלם עם צער וקפידא, הדבר לא יוסיף לכם".

אב בית הדין לא הסתפק בכך ואמר לו: "אם תוותר לצלם ותשלם לו את כל הסכום, אני אברך אותך בנוכחות הדיינים שתזכה השנה עם כלתך לפרי בטן". שקט השתרר בבית הדין והכל חיכו למשמע תגובתו של החתן. אך לתדהמתם הרבה,

החתן נעמד לעיני כולם ואמר: "איני מוכן לוותר לו, לא אשלם לו שקל נוסף על העוול שנוצר לי".

כל הנוכחים בבית הדין היו המומים – לא בכל יום נשמעת פניה נרגשת מאב בית הדין החשוב אל אחד הצדדים בברכה כי אם יוותר ולא יעמוד על דעתו, יזכה הוא בפרי בטן, ואם זה לא מספיק, הוא מסרב לקבל את הברכה.

אך הנה לפתע, באותו רגע, נכח באולם בית הדין אברך שהגיע על מנת להתלמד כיצד נעשה דין תורה, ומיד כששמע את פנייתו של אב בית הדין לחתן, היה הוא נרגש עד למאד ואמר: "כבוד אב בית הדין, אני מוכן לשלם לצלם את כל תוספת התשלום שמגיעה לו מהחתן, ובתמורה לכך, אני מבקש שהברכה של הרב לפרי בטן תחול על אחותי הנשואה כבר מזה עשר שנים ולא זכתה לילדים". תדהמה הוכתה בבית הדין. לא בכל יום מתרחשים מקרים נדירים שכאלה. החתן, ששמע באותו רגע את בקשתו של אותו אברך מתלמד, הבין כי ברכתו של אב בית הדין אינה ברכה פשוטה, אלא שווה היא הרבה, ומיד חזר בו והכריז: "אני חוזר בי!. אני מוכן לשלם לצלם את כל המגיע לו, ובלבד שאב בית הדין יברך אותי ואת כלתי בפרי בטן". איזה אקשן!. "זה כבר מאוחר מידי", השיב אב בית הדין לחתן, "לאחר שלא הסכמת להצעה, גילית שאינך באמת מעוניין בכך, ולכן איני מוכן לעשות איתך עסקה זו". החתן לא וויתר והחל להתחנן על נפשו: "לא, אני באמת מוותר לו", אמר והוציא מיד מכיסו צ'ק בכדי לשלם לצלם, "ובלבד שיתן לי הרב את ברכתו היקרה". אב בית הדין שתק לכמה רגעים והרהר מעט.

"אתה, החתן תשלם לו את הסכום, ואני אברך אותך שתזכה לפרי בטן.

אך גם את האברך המתלמד שמסר נפשו והיה מוכן לשלם לצלם את הכסף ובלבד שיזכה בפרי בטן, אני אברך שתזכה אחותו עוד השנה לפרי בטן, בריא ושלם".

הכל היו מרוצים מהפשרה, החתן כתב מיד צ'ק לצלם ונפרד ממנו בידידות, ואב בית הדין עמד בנוכחות הדיינים ובירך את החתן ואת אחותו של האברך שיזכו עוד השנה להתבשר בבשורות טובות.

רבותיי היקרים, שמעו ותחי נפשכם מה אירע בסופו של יום. באותה שנה, נפקדה הכלה, אשת החתן בבת, וכמוה, נפקדה אחותו של האברך, אף היא באותה שנה, בבת בריאה ושלימה, אחר עשר שנים של ציפייה ארוכה וקשה. )בטאון 'קול ברמה', רמת אלחנן( היה זה מעשה אדיר של קידוש שם שמיים בגודלו ומעלתו של המוותר לרעהו ואינו מעמיד דבריו על פי הדין. הגאון הגדול ר' יצחק זילברשטיין שליט"א שהיה עד לכל הפרשה חיזק את כוחו של הויתור של האברך המתלמד, שלמרות שבסופו של דבר לא היה צריך לשלם לצלם את הכסף, אך כיוון שהיה רק מוכן לשלם בשביל השלום, והאמין בברכת הרב, זכה לראות במו עיניו את הנס – בת ראשונה לאחותו לאחר עשר שנים!. תוותרו אחד לשני! – לא מפסידים מכך! הקב"ה המנהל את העולם לא שוכח את מי שוויתר ועשה רבות למען השלום, והוא משיב לו כפליים בישועות גדולות. כך זכה גם אליעזר להיכנס חי לגן עדן!. 

 

מעשה בבנין שבנו ארבעה שכנים על הגג, וכשהגיש הקבלן את החשבון התברר שלא שולם עדיין על קיר אחד, שכל שכן טען שהוא לא הזמין את הקיר הזה והחלו ויכוחים, עד שקם אחד השכנים ואמר נאבד שכנות טובה בשביל הקיר הזה? אני צריך לשלם לקבלן 15 אלף ₪, אוסיף לו עוד חמשת אלפים ₪. הוא חשב שלאחמ"כ יבואו וישתתפו עמו, אך אף אחד לא התנדב… לאחר חדש וחדשיים ושלשה שהשיק לא נפדה, הוא פנה לקבלן וביקש שיפדה את השיק שלא יוכל להשאיר תמיד כסף בחשבון. א"ל הקבלן שהעביר את השיק למנהל העבודה הערבי. לאחר עוד זמן הוא פנה לבנק לבטל את השיק, בהנחה שכשירצו לגבות אותו יפנו אליו. כשהגיע לבנק הפקידה ביקשה שיגש למנהל, הוא רוצה לפגוש אותו. המנהל הגיש לו מעטפה ובה השיק קרוע, וסיפר לו שהגיע ערבי על מנת לפדות את השיק, והיה כתוב עליו מאתיים אלף ₪! רק שהיה זה זיוף בולט, והפקידה זיהתה זאת מיד, ואמרה לו שהיא צריכה אישור מנהל על החתימה שהוא הוסיף ליד האפס… הוא נבהל ולקח מיד את השיק וקרע אותו מיהר לצאת… הנה השיק… ואז הוא קולט שמוויתור על חמשת אלפים ₪, הקב"ה זימן לך ויתור על החוב שלך ע"ס 15 אלף ₪!!

לפעמים אנו לא מוותרים – מסיבות אידאולוגיות

א. כי צריך לחנך אותו. אסור לוותר לו!

האדם שלא ויתר וחסם אותי – ועשה תאונה עם רכב שלפניו…

הנהג שהרג 25 תיירים רוסיים בדרכו לאילת, [דצמבר 2008, כסליו תשסט] היה זה בעקבות שאוטובוס אחר עקף אותו במחסום והוא כל הדרך ניסה להשיג אותו ובסיבוב  מסוכן יצא לעקיפה והתדרדר לתהום והרג 25 בנ"א. לא מוכן לוותר! זה עתה הסתיים משפטו והוא נידון לשמונה שנות מאסר!

 

ב. לא בגללי, פשוט כבוד התורה!  המעשה עם הרב שטיינמן: האברך וכבוד התורה

את העובדה הטרייה שמענו מפי הרב בנימין כהן שליט״א יושב ראש קרן השביעית. אברך חשוב תושב מרכז הארץ, מוסר שיעורים קבועים מדי יום ביומו באחד מיישובי השרון. השיעור נמסר בין מנחה למעריב ומשתתפים בו מתפללי המושב הדתיים הבאים לבית הכנסת. באותו מושב מעורב, מתגורר יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, שאביו נפטר לפני כחצי שנה. האב, יהודי דתי הותיר אחריו בן ובת שאינם שומרים תו״מ, ו-12 מיליון שקלים כירושה, וגם צוואה חתומה בידי עורך דין: הבן יקבל 10 מיליון שקלים והבת 2 מיליון, אך בתנאי מראש שהבן יאמר אחריו קדיש כל יום בשלושת התפילות בכל ימות השנה. אם לא יקיים את התנאי, תתחלק הירושה – חצי חצי הוא שש והבת שש. צוואה כתובה וחתומה. הבת פתחה את הצוואה ועיניה חשכו, אבל התפכחה במהירות, כי אמרה לעצמה: אין מה לחשוש, כי אין סיכוי שאחי יאמר קדיש כל השנה באופן מוחלט 3 תפילות.

מה עשתה? החליטה ושכרה חברת חקירות שתעקוב אחריו בתבונה ובסודיות ותתפוס את הפעם האחת שהוא מפספס את הקדיש ואז מיד יש לה ביד 4 מיליון שקלים נוספים. כמובן שהיא התייעצה קודם לכן עם ׳עורך דין׳ להיות בטוחה כי בנוסח הצוואה משתמע באופן מוחלט שאם יחסיר ׳קדיש׳ אחד היא תוכל לעכב לו את הכסף. ׳חברת חקירות׳ ככל שתסחט כספים, לא יחסר הרבה מתוך ה-4 מיליון. אך התוכנית שלה לא הייתה קלה. כאן אנו שבים לאברך היקר הנ״ל. הוא מוסר את השיעור היומי באותו יישוב, בין מנחה למעריב, הבן מגיע ערב ערב לתפילת מנחה, ממתין אחריה לערבית ואומר קדיש.

הבעיה היתה שהבן לא נכנס לשיעור בין מנחה למעריב הוא יוצא בקביעות מיד אחרי מנחה ולא ממתין אפילו רגע להקשיב את השיעור, מפטפט בחוץ ומשתעמם ובשום אופן לא שומע מילה אחת. כיוון שהוא סיפר לאברך מוסר השיעור כי הוא בא במיוחד כדי לומר קדיש על אביו, לכן האברך היטיב עמו ובקביעות בסיום השיעור, האברך יוצא החוצה מסמן לו בידו כי מתחילים ערבית כדי שלא ישכח את המעריב מחמת עסקיו בחוץ. לומר את האמת, האברך, הרגיש מבוזה במידת מה, שצעיר שאינו שומר תורה מזלזל בו ולא מוכן לשמוע אפילו מילה אחת דברי תורה והוא טורח לצאת החוצה לקרוא לו לומר קדיש, אבל, האברך היודע את ערכו של ה׳קדיש׳ כמבואר בחז״ל, עשה זאת למענו – ולמען אביו שוכן עפר. הבלשים של ׳חברת החקירות׳ מיקדו את מאמציהם בשעות הללו של מנחה ומעריב, המתינו בסבלנות לערב אחד שהבחורצ׳יק יסתכל באיפון שלו וכדומה, ימשיך בעסקיו וישכח מעריב אחד, אבל הם לא השיגו את מבוקשם כי האברך היה יוצא וקורא לו פנימה.

האחות, הבינה כי היא משקיעה כסף לפח, החליטה ועשתה מעשה, ביררה את כתובתו של האברך והרימה אליו טלפון. סיפרה לו דוגרי את כל הטמון מאחורי הקדיש של אחיה, וכי היא מפסידה מכך ארבע מיליון שקלים. ׳אני בטוחה כי לולי שהיית קורא לאחי פנימה, יבוא ערב אחד שהוא ישכח ואני ארוויח את הכסף, ולכן, אני מבקשת ואומרת: ידוע לי כי יש בקהילתכם אנשים הזקוקים לעזרה כספית, אני מוכנה לתת לנזקקים חרדים ארבע מאות אלף שקל דרכך, אם בסך הכל קדיש אחד לא תקרא לו פנימה. לא בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה…׳ האברך נסע לב״ב, למעונו של מרן ראש הישיבה שליט״א, הציג לפניו את הסיפור ושאל לעצתו.

מרן אמר לו כי עליו לדאוג לקדיש שלו באופן שלם ולא לעשות שום שיקולים (כל קדיש של כל יהודי חשוב עד מאד). ואז העלה האברך שיקול נוסף: הרי יש כאן ביזוי התורה כי הוא יוצא מהשיעור בקביעות מזלזלת ואני עצמי יוצא לקרוא לו אח״כ לקדיש, ואם כן חשבתי לעצמי שמותר לי להימנע מלקרוא לו. הביט עליו מרן ושאל בתמיהה (של חכמה): וכי קוראים לך 'תורה'?!…

האברך קיבל את ברכת מרן להצלחה. שב לביתו השיב טלפון לאחות, כי אין על מה לדבר והוא ימשיך בשלו לקרוא לו לקדיש. האחות הרימה ידיים מהדרך הזו. הבן המשיך בקדיש שבוע ועוד שבוע. ערב אחד, לפתע, אחרי ערבית, שאל הבן את האברך: ׳תאמר לי לא פוגע בך שאני ככה בחוץ ולא תורם רגע אחד כדי להקשיב לך?…׳ ׳אני מחלק לשומעים יהלומים, ההפסד כולו שלך׳ הגיב האברך. ׳יהלומים?!׳ תמה הבן. ׳כן יותר מיהלומים. תנסה להקשיב פעם אחת ותיווכח׳ – ׳טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף׳ עם כל המשתמע מכך.

הבן אזר אומץ עצמי והתאמץ, נכנס לשמוע שיעור, ועוד שיעור. ו…כיום הוא התחיל לשמור שבת, ויש לאביו בשמים נחת כפול לא רק מהקדיש, אלא גם שהארבע מיליון עוברים לידיים טובות, תודות לאברך שלא איבד לו גם לא קדיש אחד [מוסש"ק יתד וישלח תשע"ו].

המעשה עם הדירה והדייר שלא רצה ששכנו יתקרב אליו ולבסוף זה שבא לקנות את הדירה – התאים לו הענין כי רצה לסגור את המרפסת…

שכני שרצה לבנות

המעשה בשכני שרצה לבנות למטה, ושכן אחד שאל לרב שטיינמן, שחושש שבעתיד זה יכול לגרום למריבה, אמר לו הרב יוצרים מריבה היום מחשש שמא יצטרכו לריב מחר…

ראש הישיבה שבנו מעליו והחשיכו ביתו וכשנשאל מדוע הסכים? השיב – לא שאלו… ומדוע אינך מוחה? השיב הרב הנושא הזה כבר נשחק ודובר בלי סוף בביתנו, ואת המרפסת הזאת אני לוקח אתי יחד לעוה"ב… בלי ספק שהיא תכריע את הכף בבי"ד של מעלה…

התנגד לסורגים שהצילו את חיי בנו

המעשה עם השכן מלמעלה שהתנגד נחרצות לסורגים בבית השכן מלמטה, היות וזה יקל על הגנבים לעלות ולפרוץ לדירתו, ולבסוף פרצה דליקה בביתו והנס היה שניתן היה לטפס דרך הסורגים של השכן כדי להציל את משפחתו!

הרב חיים שמולביץ – אל תמנעי קולך מבכי

ידוע הסיפור המרטיט אודות ראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל שבנסיעתו לקבר רחל דיבר עם רחל אמנו וביקש ממנה: "הקב"ה מבקש ממך מנעי קולך מבכי, אולם אני, חיים בנך, מבקש ממך אל תפסיקי לבכות".

רבינו נתן צבי פינקל ר"י מיר היה מרבה בשיחותיו להביא סיפור זה, אולם תמיד היה אומר שצריך להתחיל את הסיפור מתחילתו. רבי חיים שהה באירוע מסוים, בא מישהו והציע לקחת אותו ברכבו לקבר רחל. הוא רצה מאד ללכת, אולם תגובתו הראשונה היתה שצריך בראש ובראשונה לשאול את הרבנית. צריך היה לחפש טלפון ציבורי וכן אסימון (מטבע מיוחד שאיתו השתמשו כדי להתקשר בטלפון ציבורי), כדי להתקשר אליה, לבקש את רשותה ולוודא שלא תדאג מכך שהוא מאחר.

היה רבינו אומר: "כולם מתפעלים מלב הארי של רבי חיים, איך שביקש את בקשתו מרחל אמנו מעומק לב, אבל אני מתפעל יותר, מכך שלא שכח את מה שבעיני הבריות נראה דבר של מה בכך, להתקשר לרבנית, שלרגע לא תדאג כתוצאה מאיחורו… למה זה יותר גדול בעיני, כי את לב הארי של רבי חיים אי אפשר לחקות, אולם את הדברים הקטנים יכול כל אחד ללמוד. להרגיש את הזהירות שנדרשת בבין אדם לחברו, ודרך סולם זה אפשר להגיע למדרגות גבוהות.

וכשלא מוותרים – זה יכול להיות מסוכן ונורא!

קדוש וטהור היה הגאון הגדול ר׳ זאב מילצקי זצ״ל. כל חייו הזהיר: ״דעו לכם בניי, כי כל המתערב במחלוקת – לא ינקה מעונש, ואפילו אם הינו הצודק, כי המחלוקת מכלה את כל משתתפיה, רשעים וצדיקים יחדיו, על כן ברחו ממנה״. מסופר כי יום אחד, ישב ר׳ זאב בבי תו והגה בתורה הקדושה. לפתע, שמע מבעד לחלון, שתי נשים המתנצחות ורבות ביניהן. השתיים התווכחו וצעקו זו על זו בקולי קולות, תוך כדי שהן פוגעות אחת בשניה בהתבטאויות קשות וניראות. ״תדעי לך שאת חוצפנית, לי זכות הקדימה בקניית הדירה״, צעקה הצעירה מביניהם על המבוגרת, ״אני זו שהגעתי ראשונה והדירה מגיעה לי. את גם ככה זקנה מסכנה, ומה לך לגור בדירה גדולה שכזו, הרי גם ככה אין לך הרבה זמן לחיות ובקרוב תמותי״. המבוגרת נדהמה מההשפלה לעיני הרבים, אך היא לא נשארה חייבת והחזירה לה בחריפות: ״את יודעת מה?! נחכה ונראה את מי ה׳ יקח ראשונה – אותי או אותך?!

ר׳ זאב שישב בחדרו הזדעזע מהדברים – כיצד יש שנאה שכזו בין שני בנות ישראל, בנותיו של אלוקים, המנסות לפגוע אחת בשניה. הוא ניגש לחלון וסגר אותו מתוך צער גדול ועמוק.

לא עברו כמה שניות, ובעודן רבות ומתווכחות, נשמע פיצוץ עז. כל השכונה רעדה. היה זה פגז שנורה מצבא האויב לעבר שכונת היהודים ונחת בין הבתים. כולם נכנסו ללחץ ובהלה, ותוך זמן קצר התגלו הקורבנות והנספים מהאירוע. שני הרוגים היו באותו אירוע קשה. הרוגה אחת היתה… אותה אשה צעירה שהקניטה את חברתה, בעוד שהשניה, המבוגרת נשארה בחיים ולא ניזוקה. אלא שמשמיים לא שכחו להעניש גם אותה, מפני שנטלה חלק במריבה – ואף היא נענשה, ובאותה שעה תפסה את נכדה הקטן בידה, וכאשר נפל הפגז לידה, נשמט נכדה הקטן מידה ארצה ומת מעוצמת המכה.

׳היה זה עונש ישיר מהשמיים לשתיהן׳, קבע ר׳ זאב, ׳לפי שבמקום שיש מחלוקת מעניש ה׳ את שני הצדדים׳. בסוף ימיו כתב הוא בצוואתו: ״בניי, התרחקו מן המחלוקת בתכלית הריחוק, ואל תהיו במקום שפורצת מריבה. ואפילו אם יקדה ח״ו מחלוקת ומריבה בבית הכנסת – עזבו את המקום מיד אף אם תהיו באמצע קריאת שמע״.

גדלותו של רבי אבהו

הגמרא (סוטה מ ע״א): נהוג היה שהרב אומר את שעורו קטעים קטעים, וה׳אמורא׳ היה חוזר על כל קטע בקול רם שיגיע לאזני העם. אשת רבי אבהו מהשוק כשהיא נסערת: ״עליך לפטר את האמורא״ החוזר על השעור בפני התלמידים. ״מדוע, עושה הוא מלאכתו נאמנה!״

״כי פגשתי באשתו, ואמרה לי: האמת, שבעלי לא אומר כלל מה שבעלך אומר באזניו, מה שהוא משמיע הם חדושיו שלו!

אמרתי לה: מה את מדברת?! הלא הכל יודעים שחוזר הוא על דברי בעלי! הכל רואים שמתכופף הוא ושומע קטע, מזדקף וחוזר עליו!

והיודע אתה מה ענתה, החצופה? אמרה שזה רק מוכיח שבעלה אינו גאון אדיר בלבד אלא גם צדיק וענו. הוא מתכופף וכאלו מאזין רק כדי לחלק לך כבוד לעיני כלם״…

הרגיעה רבי אבהו: ״ומה אכפת לך? הדברים נכונים, והתורה נלמדת, מה זה משנה מפי מי – ממני וממנו יתקלס עלאה ישתבח שמו!״

כמה ענוה נצרכת, כמה הדחקת האנוכיות והעמדת כבוד שמים בראש!

עד כדי כך לוותר?!

כאשר דיברו אודות וויתור, ת״ח שאל פעם את מרן הגראי״ל: נתאר שיש לי ישיבה, ומגיד שיעור מהרמי״ם השתלב יפה והוא מוכיח את עצמו כמוצלח ממני וברבות הימים השתלט על הישיבה. האם גם אז יש לי לשתוק. הוא השיב: כן. וסיפר: מרן הגאון הסבא מסלבודקא הזמין את מרן הגאון רבי איסר זלמן שיהא ראש ישיבה, אבל רבי איסר זלמן חשש שחמותו תצטער שלגיסו מרן הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין אין משרה, ולו הצעיר כבר יש משרה, אז הציע שגם הוא יבוא עמו, ושניהם הגיעו, אבל אח״כ ראה שזה שיטות לימוד שונות וממילא שניהם אינם יכולים לתפקד יחד, ועזב הוא והלך לסלוצק. ובסופו של דבר הרוויח כי ה״אבן האזל״ הוא ספר יסוד של עולם התורה וכן זכה לחתנו מרן הגאון רבי אהרון קוטלר – כל ליקווד.

 

פרשת ויצא

לחוש בצער הזולת

כך עונים את המעיקות? [והגדת עמ' 437 עם הרבה תוספות]

ותרא רחל כל לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן״ (בראשית ל, א ב). ותמה הרמב״ן, מאחר שביקשה צאצאים, כי מי שאין לו בנים חשוב כמת (נדרים סד ע״ב. ולמדוהו מכאן), וביקשה שיתפלל עליה, למה חרה אפו ואמר ״התחת אלקים אנכי״, וכי הצדיקים אינם מתפללים בשביל אחרים? והנה אליהו (מלכים א יד, כא) ואלישע (מלכים ב ד, ט) התפללו בעד נשים נכריות, וילדו.

ונראה שבשביל זה תפסוהו רבותינו ואמרו (בראשית רבה עא, ז): אמר לו הקדוש ברוך הוא, כך עונים את המעיקות, חייו שבניך עתידים לעמוד לפני בנה!

היתה כאן תביעה על יעקב אבינו, בחיר האבות. וה״מסילת ישרים״ (פרק ד) מביא אותה כדוגמה על עומק הדין, עד היכן מגיע. [ויעוין ב״שמירת הלשון״ (ח״ב פרק יא), שכתב ה״חפץ חיים״ זצ״ל שכל מה שהאדם עושה לעצמו הוא עושה. וסיבת הדבר שיוסף ימלוך וכל האחים יהיו נכנעים לו, ובגינו ירדו כולם למצרים, גרם זאת יעקב אבינו בעצמו בהקפדתו על רחל!]

ונשאלת השאלה, כיצד עשה כן יעקב אבינו, הקרוי ״איש תם״ (כה, כז), ותרגומו: האדם המושלם!

ובאר הרמב״ן שיעקב אבינו ראה שהיא סומכת על תפילתו, ואמר לה שהיא נוגעת בדבר יותר ממנו, כי לו יש בנים מלאה, ולרחל אין בנים. ועליה להתפלל ותפילתה תשמע [כדין תפלת החולה על עצמו שקרובה להתקבל מתפילת אחרים עליו (רש״י בראשית כא], ״והנה הצדקת כראותה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב שבה להתפלל על עצמה אל שומע צעקה, וזהו (בראשית ל, כב): וישמע אליה אלקים״ –

ואם כן, לטובתה ענה לה כך. ויותר מזה, שהרמב״ן כתב שאין ספק שיעקב התפלל על אשתו האהובה כי עקרה היא, וראה שלא נתקבלה תפלתו, והבין שתפלתה היא שתפעל, אם לא תסתמך עליו אלא תשווע בעצמה. ואם כך, על מה נענש?!

לפני שנענה על כך, נקדים ונאמר שאין לנו הבנה ומושג ברוממות ושגב האבות והאמהות. הם כמלאכים ואנו כחמורים (שבת קיב ע״ב), ואין לחמור שום מושג בהלך מחשבתו של אדם, ומכל שכן של מלאך. אבל התורה לכל ניתנה, אף לבן חמש למקרא כמושגיו. וקרויה היא ״תורה״ מלשון הוראה (זהר ח"ג נג, ב). ועלינו לשאול מה עלינו ללמוד מכך כפי הבנתנו ותפיסתנו, מבלי להתיימר לומר שיודעים אנו מה אירע שם.

בסוד קדושים מי עמד, אבל אם על תביעה דקה מן הדקה, שהבחיר שבאבות ציער בתשובתו את אשתו האהובה כדי לגרום לישועתה, ונענש, מה יעשו אזובי הקיר, המצערים את חבריהם מתוך מידות רעות ומושחתות, ומדמים לעשות כן לשם שמים!

המלבין פני חברו ברבים, הריהו כשופך דמים (בבא מציעא נח ע״ב). ויש הוראת היתר, להורגו ב׳מלחמת מצוה׳…

הגיבעונים נפסלו כידוע מלבוא בקהל עד עולם עקב אכזריותם (יבמות עט ע״א). ומה, האם היו אכזרים סתם כך? חלילה וחס: ״יתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה׳״ (שמואל ב כא, ו). ודרשו לתלות שבעה מבני שאול המלך, חפים מפשע. אבל לא לשם רצח, חלילה, כנקמה שפלה, תאות דם, אלא: ״והוקענום לה׳״! לשם שמים, אלא מה!

״פנינה, לשם שמים נתכונה״ (בבא בתרא טז ע״א). לא מובן, איזו הנהגה – עזר לך ה׳, ויש לך ילדים, וחנה עקרה, מה את זורה לה מלח על הפצעים?

״היתה פנינה משכמת ואומרת לחנה: אין את עומדת ומרחצת פניהם של בניך כדי שילכו לבית הספר? ובצהרים היתה אומרת: חנה, אין את עומדת ומקבלת בניך שבאו מבית הספר?״ (ילקוט שמעוני שמואל א, א). איך אפשר?!

והתשובה: ״לשם שמים״, והכל מותר!

נלמד זכות: באמת לשם שמים התכונה, ״לבעבור הרעימה״, שלא תסכין עם המצב, אלא תתפלל ותוושע. ואכן העתירה וזכתה לשמואל הנביא, ולעוד ששה צאצאים ־ ועל כל צאצא שילדה, קברה פנינה שנים! (רש׳׳י שמואל א ב, מפסיקתא רבתי מג).

ללמדך, שגם דם כשר דם הוא. ובאידיש – א כשר׳ע בלוט איז אריך בלוט!

והראיה, שנאסר על דוד המלך לבנות את בית המקדש, ״כי איש מלחמות אתה, ודמים שפכת״ (דברי הימים א לח, ג). והלא מבואר (בברכות ג ע״ב) שלא היה יוצא למלחמה אלא ברשות הסנהדרין ואישור האורים ותמים. וכשהתעוררה שאלה הלכתית הפסיק את המערכה ושלח לשאל את הסנהדרין (בבא קמא ס ע״ב) –

הכל נכון, וגם דם בהכשר הבד״ץ דם הוא, ומעכב בנין בית המקדש!

וכבר כתב החזקוני, שמצינו שהכתוב קורא למנורה: ״המנורה הטהורה״ (שמות לא, ח. לט, לז. ויקרא כד, ד) ולשלחן: ״השלחן הטהור״ (ויקרא כד, ו. דברי הימים ב יג, יא). אבל לא מצינו שקרא למזבח ״המזבח הטהור״ ־ כי הזו עליו דמים!

דמי קרבנות קדושים וטהורים, ואף על פי כן – כדאי לחפש מצוות רצויות יותר!

 

הכאה לשני הצדדים

פעם סיפר מחנך לאדמו"ר פני מנחם מגור אודות ילד שחביריו מציקים לו ומכים אותו. א"ל הרב צריך לומר למלמדים להחדיר בלב התלמידים שכמו שבצדקה נאמ' ונתנו והמילה נקראת לב' הצדדים, שכפי שנותן אינו מפסיד ונותנים לו מן השמים, כך ג"כ כאן צריך לדעת שהמכה והמציק יקבל כפי שעשה לחבירו, ונרמז בתורה בפסוק והכהו כדי רשעתו שהמילה והכהו נקראת לב' הצדדים! [עלון פנינים ברגר כי תצא תשע].

מזכרונות החפץ חיים

בספר ״חפץ חיים״ (פרשת משפטים) על הפסוק ״כל אלמנה ויתום לא תענו׳ מסופר: כי בימי נעורי החפץ חיים זצ״ל קרה בעירו מקרה, באלמנה שדרה בבית אדם פשוט, ומתוך עוניה נשארה חייבת לו שכר דירה, ובעה״ב אמר לגרשה מדירתה באמצע ימי החורף, ומכיון שלא רצתה לצאת הסיר את הגג מעל דירתה. כל אנשי העיר רעשו על השערוריה איך יתכן לגרש אלמנה עניה בימי הקור החוצה. אבל בעה״ב לא שם לב לצעקת האלמנה וגירשה בתוקף ימי החורף. החפץ חיים שמר את העובדה בלבו, ומכיון שעברו כמה שנים אחר הנבלה הזאת ולא קרה שום דבר, חשב החפץ חיים בלבו וגם אמר למכיריו, כלום אפשר הדבר, שלא יאונה לו כל און, הלא התורה אמרה ע״ז בפרוש ״וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב״ וגו'. אמנם כעבור עשר שנים נשמע קול הברה בעיר, כי פלוני בעה״ב נשכו כלב, ואחר כמה ימים החל לנבוח ככלב, כי הכלב היה שוטה, ולא ארכה מחלתו עד שהלך לעולמו.

 

בנו של החפץ חיים סיפר מאורע דומה שקרה בראדין. טבח אחד חטף בן ישיבה והעמידו במקום בנו לשלחו בתור חיל לצבא. הדבר קרה בימי חורפו של הח״ח זצ"ל, ותמה הח״ח על המקרה המעציב הזה, כלום אפשר הדבר שלא יבוא על ״שכרו״ עבור מעשה מגונה זהי ואחרי שלשים שנה בערך, חלה בן הקצב הזה במחלת חלי־רע, ולא ארכה מחלתו ומת מיתה משונה. החברא קדישא לא רצו לטפל בקבורתו, מפני סכנת המחלה המדבקת, והאב הזקן בעצמו מוכרח היה לקבור את בנו בידיו ממש.

החפץ חיים זכר את המאורע המעציב הזה, ברור היה אצלו, כי סוף סוף יפקד עוונו, אבל צריך היה לחכות משך שלושים שנה.

ואף הוסיף לספר, שהכיר מלשין ידוע, שעקב הלשנותיו גרם במשך זמן רב צרות גדולות ליהודי הסביבה. אך בסופו של דבר נפרעו ממנו על הכל, בתקופת ההתקוממות הפולנית, נפל לידי אנשי הצבא, וחתכו את לשונו מפיו, תלוהו על העץ והשאירוהו תלוי במשך כמה חדשים.

(״חפץ חיים חייו ופעלו״ ח׳׳ג עמוד תרל״א).

 

בועז לא מזמין למנוח

רד"ק שופטים פרק יב פסוק ח אבצן מבית לחם – אמרו רז"ל אבצן זה בועז והנראה בעיני כי אמרו זה בעבור ספור הכתוב נשואי בניו ובנותיו וסמך לו דבר מנוח ללמדך שלא יתגאה אדם לא בעושר ולא בבנים כי אבצן עשה ששים סעודות בין בניו ובנותיו ובכלן לא זימן מנוח לפי שהיה עקר והיה אומר כודנתא עקרתא במאי פרע לי ואירע לו מפני זה שכולן מתו בחייו והיה לו למנוח בן קיים והיה שופט ישראל כי ראה השם בעלבונו וטוב הוא אם קבלה היתה אצלם זה ולפי דרך הפשט ספר הכתוב נשואי בניו ובנותיו לספר ההצלחה הגדולה שהיתה לו בבנים ובבנות כי כלם השיאם בחייו ובאמת היו בו דברים טובים אשר בשכרם הגיע לזאת ההצלחה ולמעלה גדולה להיותו שופט ישראל:

 

ר' שלמה בלוך מתלמידי הח"ח שסיפר על הרב שהכתירו לעיר גדולה וכתבו 'ברוך אתה בבואך' והוזמן לדרוש לפני הלמדנים, ובחור חריף א' הרבה בקושיות על דבריו ולא הניח לו עד שנסתתמו טענותיו, ואז הפטיר אותו בחור- ניתן כבר לומר 'ברוך אתה בצאתך'?… והכרתי את אותו בחור ואחר שהתחתן לא היו לו ילדים רח"ל ונותר ערירי. כמיכל בת שאול.

רמב"ן בראשית טז, ו.

ותענה שרי ותברח מפניה – חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה של הגר ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי:

עשתה זאת לכאורה בצדק- 'ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה': מ"מ עונש נורא ואיום! בראשית פרק טז פסוק ד

מעשה מדהים בנוגע לפגיעה בזולת בשידוך:

 מעשה שסיפר לי בחור בשם שחר מסעוד שהוא עובד בעזר מציון ושם היה לו חבר בן ארבעים ושתיים שכבר התייאש מלהתחתן. היה שם עוד בחור בן כשלשים שהחליטו כל החברים ללכת עמו לעמוקה ולהעתיר בתפלה כדי שיתחתן. ובפרט שהלה היה כהן ואח"כ יקשה עליו מאד להשיג רווקה. ניסו לסחוב גם את המבוגר יותר אך הוא אמר שהוא כבר לאחר יאוש ואין הוא רואה בזה טעם. הוא כבר לא יתחתן. לחצנו עליו שיבוא לפחות כליווי להשלים לנו מנין… הגענו לעמוקה והתפללנו מעומק הלב. בדיוק היה שם הגאון רבי יעקב אדלשטיין רבה של רמה"ש. פנינו אליו בבקשת ברכה לשני הבחורים הנ"ל. הרב ברך את הצעיר שביניהם והוא אכן תוך חודש התארס!

לאחמ"כ ניגש השני, והרב אמר לו אותך איני מברך. הלה נרתע, והרב אמר לו אם תרצה תבוא אלי הבייתה. הבחור קבע עמו זמן והגיע לביתו. שאלו הרב אתה ביטלת פעם שידוך. אכן השיב הבחור היה זה לפני שנים. הוא סיפר לרב את הסיפור והרב א"ל לא זה, היה עוד פעם. הוא התאמץ להזכר וסיפר שאכן כשהיה בגיל שלשים עמד להתחתן אך שלשה שבועות טרם החתונה התבטל השידוך. אך שם ביקשתי מחילה והיא אמרה שהיא מוחלת, ואף קניתי לה מתנה יפה.

זהו, השיב הרב, דע לך שהיא עדיין מקפידה עליך, ולכן אינך מתחתן. אם תבקש ממנה מחילה והיא תמחל לך, תתחתן.

הלה בצר לו פנה לרב צ'ולק מעזר מציון שם עבד, וביקש ממנו שהיות ואין הדבר נעים שיפנה במקומו ויבקש מחילה בשמו. היה זה יום ה' וחנניה אמר לו שמחר הוא יתקשר אליה. למחרת הוא מתקשר, והבחורה מי-ם שואלת מי זה, הרב צ'ולק, במה לי הזכות, היא שואלת והוא מזכיר את שמו של הבחור. הבחורה אמרה מיד שאין היא מעוניינת לשמוע כלל, הבחור הזה מאד פגע בה והיא אינה סולחת לו. מכאן החל מסע לחצים תוך גיוס רבנים חשובים בירושלים ולאחר שבוע של לחצים הוא קיבל ממנה מכתב בו היא מצהירה שהיא סולחת לו.

תוך שבועיים הבחור התארס, עם בחורה רווקה בת גילו, הגרה בבנין הסמוך לבנין שלו…

סיפור השגחה מדהים שאימת  וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, מהגר"י זילברשטיין [גליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה]  קרא כאן >>>

 

פרשת ויצא

רק לא ראש בקיר

״מה אעשה לצויו של אבא״ [והגדת – הרב גלינסקי]

בישיבתנו בחדרה היה בחור מוכשר, ירא שמים, עדין מדות, אציל נפש, ונתקף בחיידק הכפיתיות. מי שלא יודע מה זה, אשריו. כל היום קיננו בו ספקות טורדניים: אולי נגע בידיו במקום מכוסה, ואסור לו ללמוד ולהתפלל. רץ ליטול ידים, ועד שחזר התעורר ספק נוסף. שוהה היה זמן ממושך, טרוד לנקות גופו לקראת התפלה. מובן שאיחר זמן קריאת שמע ותפילה, ואיחר לארוחת הבוקר, ולסדרי הלמודים. בקצרה, חייו אינם חיים.

שוחחתי איתו, ואיך לא, הוא הצודק: הלא דינים הם בשולחן ערוך!

השמעתי באוזניו את האימרה הידועה על דברי השולחן ערוך (ארח חיים רלה, א. רצג, ב) שיש להמתין בזמן קריאת שמע של ערבית ״עד שיצא הספק מלבו״, ולא עד שיצא לבו מהספק…

דינים הם בשולחן ערוך?! הלא הגאון הקדוש ה״בני יששכר״ זצ״ל כתב (״הוספות מהרצ״א״ ל׳׳סור מרע ועשה טוב״, אות לו) אודות ״האנשים המתחסדים ורוצים להתפלל בגוף נקי ומאחרים על ידי זה זמן תפלה, מי האמין לשמועתנו, זה רק מתרמית היצר להסיתו בחומרות החסידות, וכי סלקא דעתך שבשביל זה יעבור זמן תפלה וזמן קריאת שמע? ישתקעו הדברים ולא יאמרו!״

נו, השתכנעו?

איפה! חכם הוא בעיניו משבעה משיבי טעם (משלי כו, טז)! ״הרב״, הוא אמר לי, ״בגמרא (שבת קיח ע״ב) שאל רב יוסף את בנו של רבה: אביך, באיזו מצוה זהיר ביותר. ענהו: במצות ציצית. וסיפר שפעם עלה אביו בסולם ונפסקה אחת מציציותיו, ולא זז עד שהטיל בטליתו ציצית חדשה!

רואים אנו שיש לכל אדם מצוה מיוחדת שעליה הוא מקפיד ביותר. אני, במצוות הנקיות!״

״ברוך הבא למועדון״, אני ממלמל – התבלבל: ״איזה מועדון?!״

״מיד אסביר לך, תביא חומש בראשית״. החומש הובא, ופתחתי בפרשת ויצא. יעקב אבינו פגש ברחל, ובכה. מדוע? כתב רש״י: ״לפי שבא בידים ריקניות. אמר: אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין ביד כלום. לפי שרדף אליפז בן עשיו במצות אביו אחריו להרגו, והשיגו. ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו. אמר ליעקב: מה אעשה לצוויו של אבא? אמר לו יעקב: טול מה שבידי, והעני חשוב כמת״.

מה כתוב כאן? אסביר לך –

עשו היה זהיר מאיד במצות כבוד אב, עד שאמרו (בראשית רבה סה, טז): אמר רבן שמעון בן גמליאל, כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשיו את אביו. אני, בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל עשיו, בשעה שהיה משמש את אביו לא זו בלבד שלא שמשו בבגדים מלוכלכים, אלא אף לא בבגדים נקיים, אלא לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו, אלא בבגדי מלכות!

נודע היה עשיו במצותו זו, ואמרו (בראשית רבה פב, יד) בבאור הפסוק: ״ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשיו״ (בראשית לו, יב), ואמרו חז"ל (סנהדרין צט ע"ב) שמנשה אבד חלקו לעולם הבא משום שהלעיג על דברי תורה ואמר:

וכי לא היה לו למשה לכתיב אלא פסוק זה, מה בא ללמדנו. אבל דבר גדול למדנו הכתוב, להודיע שבחו של ביתו של אברהם אבינו, עד היכן היו מלכויות ושליטים רוצים להידבק בו. לוטן היה אחד מן השליטים, שכתוב: ״אלוף לוטן״ (בראשית לו, כט), ״ואחות לוטן תמנע״ (שם לו, כב), הרי שהיתה בת מלכים, ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשיו״. אמרה: אם אינני כדאית להינשא לו לאישה, אהיה לו שפחה!

והרי הדברים קל וחומר: ומה אם עשיו הרשע, שלא היתה בידו אלא מצוה אחת, שהיה מכבד את אביו, והיו מלכויות ושליטים רוצים להידבק בו, על אחת כמה וכמה שיהיו רוצים לדבוק ביעקב אבינו הצדיק, שקיים את כל התורה כולה! עד כאן דברי המדרש.

איך אמרת? לכל אדם יש מצוה שמקפיד עליה ביותר. לעשיו, מצות כבוד אב. שולח עשיו את אליפז להתנקש בחיי יעקב אבינו, דודו. באיש התם והמושלם, יושב האוהלים, מרכבה לשכינה. והוא יודע שהדבר אסור, שהרי גדל בחיקו של יצחק אבינו – וגם זו תמיהה רבה: ואילו לא היה גדל בחיקו של יצחק אבינו, היה הרצח מותר? והלא שפיכות דמים היא אחת ממצוות בני נח. ומכולן, נצטוו עליה בפרוש ובפרטות: ״מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. שופך דם האדם, באדם דמו ישפך. כי בצלם אלוקים עשה את האדם״ (בראשית ט, ה-ו)!

אבל אילו לא היה גדל בחיקו של יצחק אבינו ־ עמוד היראה, הרי אם ״רק אין יראת אלוקים במקום הזה, והרגוני״ (בראשית כ, יא). ברם, יצחק השריש בו יראה, ומחמתה נרתע – אבל: ״מה אעשה לצוויו של אבא?״

טיירע פעטער, דוד יקר, פשוט נא צוארך, כדי שאוכל לקים בך מצות כבוד אב…

והיה אומר ״לשם יחוד״, לפני קיום מצות הריגת יעקב אבינו… וכתב הריב״א [רבנו יצחק בדבי(ברבי?) אברהם, מבעלי התוספות] בביאורו לתורה: ״והקשה רבנו תם מאורליאנש, ממה שאמרו (בבא מציעא לב ע״א), מנין שאם אמר לו אביו [לבנו הכהן] היטמא [הכנס לבית הקברות כדי להביא משם חפץ] או שאמר לו אל תחזיר [אבדה] שלא ישמע לו, שנאמר: ״איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמרו, אני ה׳״ [ויקרא יט, ג], כולכם חייבים בכבודי״ – איך יש הוה אמינא שיהרוג אדם, כדי לקיים מצות אביו?! אבל אין זו שאלה. לא על חברי המועדון. אלו שבחרו לעצמם מצוה אחת, ובגינה מוכנים הם לרמוס את כל שאר המצוות…

סיפר ר' שלום שבדרון אודות האברך שהגיע לבית חמותו האלמנה בירושלים וגילה שאבוי – הסוכה בחשש מעמיד דמעמיד אליבא דהחזון איש! הוא עזב את הסוכה בליל החג והלך ואכל בסוכה של השכנים והותיר את חמותו האלמנה פגועה ובוכיה, כי על חומרות דחזון איש הוא לא מוותר סתם כך… איסור לצער אלמנה הוא דאורייתא!!]

אל תכעס עלי – המשיך הגר"י גלינסקי – אבל אספר לך מה ששמעתי בצעירותי.

פילוסוף יוני כתב בספרו, שחקר בשכלו, יגע ומצא: מה מותר האדם מן הבהמה? שהבהמה מנהגת על פי טבעיה, והאדם מסגל להנהיג עצמו על פי שכלו. ואם השכל מורהו, יכול הוא לפעל גם בניגוד לטבעיו ונטיותיו הגשמיות, ועד למסירות נפש על מזבח הכרתו.

המשיך וחקר: מהו הדבר הנעלה והנשגב, שעבורו כדאי לסבול, ובלבד שיקפיד עליו בכל מחיר? והחליט, שזו האמת. אין ספק שדבר חיובי היא, והשקר שלילי. ראויה האמת להיחרט על ליבו. מה דעתך עליו, שאלתי את הבחור. בתור גוי, כמובן – ענה שהדברים מסתברים, רעיון נשגב, דבר נאה ומתקבל יפה. המשיך אותו פילוסוף וכתב: לילה אחד, אני יושב בביתי והוגה בספרים, ושומע נקישות בהולות בדלת. מי זה, באישון לילה. פותח, ואדם מבוהל ומבועת נדחק ונכנס. ״מהר״, הוא דוחק בי, ״תסתיר אותי, הוא בא״!

מי בא, עבור מה בא, ואין פנאי לשאול, הוא מקרין פחד מות. אני מצביע, והוא מזנק מתחת למיטה ומסתיר עצמו בכסויה הארוך.

לא עוברת דקה, ונקישות עזות נשמעות. אני פותח, ולפני בריון אכזר, גרזן בידו, עיניו מלאות דם, והוא שואל: ״מישהו נכנס לכאן לפני כמה רגעים?״

אני איש אמת. אומר: ״כן". ״היכן הוא?״ תבע לדעת. ואני איש אמת, אומר: ״מתחת למיטה״ – נו, מה דעתך עליו?!      .

״הגזים״, אמר הבחור, מזועזע.  ״ואתה?!״         

המעשה באותו צדיק שהקפיד לקיים שריפת חמץ בכל שנה מתחת לחלונם של השכנים בחצר המשותפת, לאחר ניקיונות התריסים והכביסה הנקיה התלויה בחבלים, ושאף אחד לא יפריע לו להדר בחומרת הרב מבריסק שלא להוציא החמץ מביתו כדי שיהיה בחמץ דין "שלכם" ורק אז לשורפו.

המפריעים הינם 'קליפות' של הסיטרא אחרא שבאו רק להפריעו מדיקדוק ההלכה!!

 

פרשת ויצא

חינוך הילדים – דיני נפשות! [והגדת הרב גלינסקי]

נכנסתי לחדרו של הסטייפלר זצ״ל, וקידמני במאור פנים. אמר: ״שב נא, ואומר לך חידוש נפלא שעלה היום בדעתי!״ כשאברהם אבינו שלח את אליעזר לקחת אישה לבנו, לא שלחו בידים ריקות. עשרה גמלים טעונים, מתנות ומגדנות, ושטר מתנה על כל נכסיו (בראשית כד, י). וכששלח יצחק אבינו את יעקב לחוץ לשאת אישה, שלחו ריקם? חלילה וחס! ודאי נתן לו מוהר ומתן לרוב. אבל לחרן הגיע בחוסר כל: ״כי במקלי עברתי את הירדן״ (בראשית לב, יא), לא היו עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה, אלא מקלי לבדו(רש״י), תאלץ לעבוד שבע שנים ברחל. ומדוע? כתב רש״י (בראשית כט, יא): ״לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו והשיגו. ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו. אמר לו: מה אעשה לצווי של אבא? אמר לו יעקב: טול מה שבידי, והעני חשוב כמת״.

הבט נא וראה – יצחק אביו, עמוד היראה היה, ״פחד יצחק״ (בראשית לא, מב). נביא, ובעל רוח הקודש. גם אם העלימו ממנו מן השמים לפי שעה את שחיתותו של עשיו, כי רצו שדוקא כך יקבל יעקב את הברכות, והדברים מכבשונו של עולם, הרי מיד לאחר קבלת הברכות נחרד כשראה גיהנום פתוחה תחת עשיו, וגן עדן מתלוה ליעקב אבינו (רש״י בראשית כז, לג). ויש ליצחק אבינו נכד כאליפז, שעתיד להסתאב בעריות חמורות, שבא על אשת אביו והוליד את קרח (רש״י בראשית לו, ה), ובא על אשת שעיר והוליד את תמנע, ולקחה לפילגש, והולידה לו את עמלק (רש״י בראשית לו, יב), כמה מושחת היה! ויצחק אבינו, עמוד היראה. מקרבו. ״מגדלו בחיקו״?!

אבל, הבט נא וראה –

בכך הציל יצחק את יעקב אבינו ממות, הציל את כל עם ישראל: ״לפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו״!

באים אלי בחורים בוכיים, סילקו אותם מהישיבה, שלחו אותם הביתה – על מה ולמה? כי אינם לומדים, הם מתבטלים, אולי עושים שטויות, נוהגים שלא כשורה. אז מה התגובה, להשליכם לרחוב, לדחות אבן אחר הנופל?! האם היו מוכנים להטביע אותם בים, לכבול אותם על פסי הרכבת?! אם אך אינם מקלקלים אחרים, הלא רואים אנו שכדאי לגדל את אליפז בחיקנו. ולהבטיח, שבמקום שיהיה רוצח – יהיה שודד!

וידועים דברי ה״חזון איש״ זצ״ל, שישיבה שזורקת בחור שנחלש בלימודו וברוחניותו, כמוה כבית חולים ששולח הביתה חולים מסכנים כדי שימותו בבית, ומותם לא יזקף לחובת בית החולים, שיש בו תמותה גבוהה…

 

חזקיהו, מלך צדיק היה, ובעל רוח הקודש. ראוי היה להיות המלך המשיח (סנהדרין צד ע״א). חלה חזקיהו, וישעיהו הנביא בא לומר לו בשם ה׳: ״צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה״ (מלכים ב כ, א). מדוע? משום שלא נשא אישה.

התנצל שלא עשה כן במרד ובמעל. להיפך, התכון לכבוד שמים, כי ראה ברוח הקודש שיצאו ממנו בנים שאינם ראויים.

ענהו: מה לך בסתרים של הקדוש ברוך הוא, עליך מוטל לעשות את שלך!

אמר לו: תן לי בתך לאישה, אולי תגרם זכותי וזכותך ויצאו ממני בנים ראויים.

הבריא מחוליו ונשא את בת ישעיהו. נולדו לו מנשה ורבשקה. יום אחד הרכיבם על כתפיו להביאם לבית המדרש.

אמר אחד מהם: ראוי ראשו של אבא לצלות עליו דגים. אמר השני: ראוי הוא להקריב עליו לעבודה זרה.

חבטם בקרקע. רבשקה מת ומנשה חי. קרא על עצמו: ״וכילי, כליו רעים״ (ישעיה לב, ז). [כלומר, זה שהיה ׳כילי׳ במצוה זו ולא נשא אישה עד שנשא את בת ישעיהו, לא הועיל ויצאו ממנו בנים רעים (״בן יהוידע״)] (ברכות י ע״א, והגהות הב׳׳ח)

ואכן, מנשה הכניס צלם להיכל, והרג את ישעיהו סבו, ומילא את ירושלים דם פה לפה. לבסוף נלכד ביד צבא מלך אשור, ושמוהו בדוד נחושת נקוב והציתו תחתיו את האש. כיון שראה שצרתו צרה לא הניח עבודת כוכבים שלא הזכירה, שתבוא ותצילו. כיון שלא הועיל לו כלום, אמר: ״זכור אני שהיה אבי מקריא הפסוק הזה: בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה׳ אלוקיך ושמעת בקולו, כי אל רחום ה׳ אלוקיך לא ירפך ולא ישחיתך״ (דברים ד, ל-לא), וחתר לו ה׳ חתירה מתחת כיסא הכבוד, והשיבו למלכותו (פסיקתא).

ולמדנו מכאן, שגם כשידע ברוח הקודש מי יהיה מנשה, ונוכח ש״כליו רעים״, ויהיה כה רחוק מעולמו של אביו, לא חדל ללמדו, והקריא לו ושנן לו. ואכן הרשיע מכל שהיו לפניו, חטא והחטיא,רע לשמים ורע לבריות וכעבור עשרות שנים, בעת צרה ומצוקה, נזכר בפסוק שהקריאו אביו, ונתפס בו, ושב בתשובה, והיה למלך כשר במשך שלושים ושלוש שנים (סדר עולם, וסנהדרין קג ע״א)!

כמה נפלאים דברי המדרש (דברים רבה ב, כ) על הפסוק (משלי י, טז): "פעולת צדיק לחיים, תבואת רשע לחטאת״. ״פעולת צדיק לחיים״ זה אליפז, שגדל בחיקו של יצחק. ״ותבואת רשע לחטאת״ זה עמלק, שגדל בחיקו של עשו –

איזו אחריות מוטלת על האב ועל הסב – ובימינו, גם על גן הילדים והתלמוד תורה, והישיבה הקטנה והגדולה ־ על כל מי שהילד והנער ״גדלים בחיקם״!

המעשה עם הרב צדקה והר"מ בפורת יוסף שהמליץ להרחיק בחור משום שאינו לומד, והרב צדקה שאל אותו האם התעניתָ בשבילו?? מי מאיתנו חשב להפסיד ארוחה בשביל תלמיד?   הרי את זה היית עושה בשביל בנך, ומדוע לא תעשה בשביל אותו תלמיד? 

 

פרשת ויצא

חלון ההזדמנויות פתוח לזמן מוגבל!

״עלה נעלה״ [הרב גלינסקי והגדת]

יעקב אבינו חלם ״והנה סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוקים עלים ויורדים בו״ (בראשית כח, יב).

 והתמיהה מבוארת, שהלא המלאכים מלאכי מרום, ובתחילה יורדים ואחר כך עולים. ומדוע הקדים לומר ״עולים״ לפני ״היורדים״.

ואמרו במדרש (ויקרא רבה כט, ב) שראה את שרי האומות שעתידים היו למשול בישראל. ראה שר של בבל עולה שבעים שליבות, ויורד. שר של מדי עולה חמשים ושתים, ויורד. של יוון עולה מאה ושמונים, ויורד. של אדום עולה ועולה ואינו יורד.

באותה שעה נתירא יעקב ואמר: ״אפשר שאין לזה ירידה?״

אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״ואתה אל תירא עבדי יעקב״ (ירמיה ל, י), אפילו הוא עולה ויושב אצלי, משם אני מורידו. שנאמר: ״אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאום ה׳״ (עובדיה א, ד)!

ורבי שמעון בר יוחאי אמר משום רבי מאיר, שבאותה שעה נתירא יעקב אבינו ואמר: שמא חס ושלום כשם שלאלו ירידה אף לי כן? אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״ואתה אל תירא״ אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית.

לא האמין, ולא עלה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אילו האמנת ועלית, לא ירדת עוד. ועכשיו שלא האמנת ולא עלית עתידים בניך שיהיו משתעבדין בהם ארבע מלכיות.

אין לנו מושג ב״לא האמין ולא עלה״ של יעקב אבינו – אבל יש לנו, ועוד איך יש לנו מושג, ב״לא האמין ולא עלה״ של כל אחד מאתנו.

כמה הזדמנויות להתעלות נקרו לפנינו, ועוד ייקרו לפנינו –

הזדמנויות של: ״אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית״, של: ״ואתה אל תירא״ – ובכן, מה דהוה הוה. מעתה ואילך, נראה לנצל ההזדמנויות!

כי זאת עלינו לדעת, שהזמן רצוף בחלונות הזדמנויות, ואם אין מנצלים אותם הרי הם נסגרים, לפעמים, לנצח. וכבר אמרו (בבא קמא פ ע״ב): ״דלת הננעלת, לא במהרה תפתח״.

ושנינו (קהלת רבה ג, א) על הפסוק ״לכל זמן, ועת לכל חפץ״ (קהלת ג, א), זמן היה לאדם הראשון שיכנס לגן עדן, שנאמר: ״וינחהו בגן עדן״ (בראשית ב, טו), וזמן היה לו ויצא משם, שנאמר: ״ויגרש את האדם״ (בראשית ג, כד). זמן היה לו לנח שיכנס לתיבה, שנאמר: ״בא אל התיבה״ (בראשית ז, א) וזמן היה לו לצאת, שנאמר: ״צא מן התבה״ (בראשית ח, טז). זמן היה, שתינתן תורה לישראל.

נתבונן: זמן היה לאדם הראשון שיכנס לגן העדן. כי נברא מחוצה לו, וכדברי החזקוני (בראשית ב, ח): ״שאלו נברא בגן עדן יהיה סבור שכל העולם כך. אבל בראו בחוץ, וראה שהעולם מלא קוצים וברקנים, ואחר כך הכניסו לגן עדן, מקום מובחר״. ואיך הכניסו, ״ויקח ה׳ אלוקים את האדם״, לקחו בדברים ופיתהו להיכנס (בראשית ב, טו וברש״י). [ותמה בשל״ה הקדוש (תולדות אדם, בית ישראל ט): ״היה קשה לי מכמה שנים, שהלא כל מגמתנו הוא לבוא לגן עדן, ואשרי הזוכה, ואדם הראשון לא רצה להיכנס עד שפיתהו הקדוש ברוך הוא?״ (ויעוין לעיל, פרשת בראשית מאמר ״קחו דברים״ [כ]).]

ומה הוה אילו התמיד בסירובו עד שהיתה השעה עוברת? היו שערי גן העדן ננעלים בפניו, אפילו רצה לא היה נכנס! החמיץ את השעה! וזמן היה לו שיצא משם.

חטא, ונטרד. והכרובים, חמושים בלהט החרב המתהפכת, חוסמים את החזרה. ואילו אך יכול היה להתמהמה מעט עד שתעבור השעה, ״בת דינא בטל דינא״, כיון שלן הדין, בטל הריב (סנהדרין צה ע״א), ועד היום היינו בגן העדן!

זמן היה לנח שיכנס אל התיבה, ואילו היה מתמהמה היה נשטף במבול.

וזמן היה לו לצאת. ואילו השתהה בתיבה, הרי אנו ובנינו ובני בנינו תחומים היינו בתיבתו. הן בין כה נעשה בה נס והיתה ״מועט המחזיק את המרובה״, כי בדרך הטבע לא היא ולא עשר כמותה יכולות להכיל כל בעלי החיים שבעולם ואוכלם לשנה תמימה (רמב״ן בראשית ו, יט)!

וזמן היה, שתינתן תורה לישראל ־ מרעיש! ״יום השישי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם״ (בראשית ב, א), הוסיף ה׳ בשישי, בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמישה חומשי תורה, והם תלויים ועומדים עד יום שישי בסיון המוכן למתן תורה (רש״י), ואם לאו יהפכם לתוהו ובהו. ועל כן ״ארץ יראה [לפני קבלת התורה] ושקטה״ (תהלים עו, ט) משקבלוה (שבת פח ע״א) –

ואלו היו מתמהמהים בקבלתה היה עובר הזמן, ולא היתה ניתנת חלילה, ואלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ (נדרים לב ע״א)! ונבין כמה גדול כוח משה רבינו עליו השלום שהוסיף יום אחד מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו (שבת פז ע״א, ויבמות סב ע״א) והרחיב הזמן למתן תורה!]

ואמר רבי ירוחם ממיר זצ״ל שזו כונת המשנה (אבות פ״ב ,טו): היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק. ״בעל הבית דוחק״, הינו לחלונות ההזדמנויות נפתחים ונסגרים, מהרו לנצלם. וגם זה בכלל: עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך (שבת קנא ע״ב)!

מכל דבר שבעולם למדו רבותינו לעבודת השם, ואף זה בכלל: כמה נפלאה המצאת הרכבת. כמה עמל הושקע במסילה. בשעות מועטות גומאת היא מרחקים, ואתה מגיע למחוז חפצך. כל זה בתנאי שהגעת בזמן ועלית לקרון. איחרת בדקה, ואיננה עוד!

איזו עת רצון היתה, שנגלה הקדוש ברוך הוא למשה רבינו בראשונה. כל מה שהיה מבקש היה נמסר לו – ״ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל האלוקים״ (שמות ג,ו), ועברה השעה. לימים ביקש: ״הראני נא את כבודך״ (שמות לג,יח), וענהו הקדוש ברוך הוא: ״כשרציתי [בסנה (רש״י)] לא רצית״ (ברכות ז ע׳׳א),והחמיץ השעה!

 ואספר – הסטייפלר זצ״ל למד בישיבתנו, בביאליסטוק. בעודו בחור הוציא את ספרו הראשון, ״שערי תבונה" ה״חזון איש״ זצ״ל ראה את הספר, והתפעל. ברר על המחבר, ונודע לו שהוא בחור מתלמידי ביאליסטוק. שלח להציע לו את אחותו, ונקבעה פגישה באכסניה הסמוכה לוילנה.

דרכו של הסטייפלר, שהיה לומד ברציפות שלושים ושש שעות, יום לילה ויום, וישן לילה, וחוזר חלילה. עכשיו, שהוצרך לנסוע ברכבת אחר הצהרים, החליט ללמוד יום לילה ויום, ולילה נוסף ולפני הצהרים, וכעבור חמישים וחמש שעות לימוד רצופות ישן ברכבת. עשה כן. למד יום לילה יום ולילה, עלה לרכבת, ומצא שספסליה מרופדים. חשש משעטנז, ועמד כל הדרך…

הגיע לאכסניה, ומצא שהנערה ואחיה – הגאון רבי מאיר קרליץ זצ״ל שאמור היה ללוותה – טרם הגיעו. שמורות עיניו נעצמו. שישים שעות עירנות היו מאחריו. פרש לקרן זוית וקרא ״המפיל״. בטרם נרדם, הודיעוהו שהגיעו…

רמז שאינו יכול לדבר, עליו להירדם מעט, שיהיה לברכה על מה לחול. ישן כמה דקות וקם. נטל ידיו והצטרף לפגישה. שמיעתו כבדה היתה, כתוצאה ממחלת ילדות [לא מפאת הסיפור עם המעיל? אולי זה הוסיף וגרע]. ניסה להתאמץ ולשמוע, אך עד מהרה הכריעתו העייפות…

היש פלא בכך שהנערה סירבה להמשיך? בחור שאינו שומע, ונרדם מול הפרצוף…

שמע ה״חזון איש״ ונכנס בעבי הקורה. חקר את הסטייפלר לפשר נמנומו, והערכתו רק גברה. אמר לאחותו: ״הוא אינו שומע, אבל הכל ישמעו עליו, וישמעו אליו

וצייתה – וקנתה את עולמה!

בעל כסטייפלר, ובן כגאון רבי חיים קנייבסקי שליט״א, וחתנים כגאונים רבי שאול ברים זצ״ל ורבי שלמה ברמן זצ״ל, ונכדים ונינים גדולי תורה, עולמה ראתה בחייה!

ולעומת זאת, ידוע הסיפור –

גביר אחד ביקש לבתו את בחיר עולם התורה. פנה אל הגאון רבי בנימין דיסקין מוולקוביסק זצ״ל, אבי השרף מבריסק זצ״ל, שהציע לו את בחיר תלמידיו, הגאון רבי יצחק אלחנן זצ״ל, לימים רבה של קובנה ופוסק הדור. לא הסתפק בהמלצה, וזימן שני תלמידי חכמים מופלגים לביתו. רבי יצחק אלחנן הגיע, והשנים החלו להתנצח עמו בדברי תורה. רבי יצחק אלחנן נסחף בלהט הויכוח, הגן על חידושיו והדף את התקפותיהם, ובהסח הדעת טעם מצלוחית המרקחת שהיתה על השולחן. טעם כפית והתנצח, כפית נוספת והביא ראיות, כפית נוספת וחילק חילוק, עוד כפית והפריך קושיה. והנערה ואמה עומדים בפתח, שומעות את הקולות ואינן מבינות דבר. רואות בתדהמה איך הבחור המוצע מכלה צלוחית ריבה עד תומה – והחליטו שאינו בשבילה…

על מה הפסידה את האושר, להיות אשת רבה של קובנה, הרבנית של פוסק הדור!

במהלך השנים הפסיד אביה כל כספו, ובעלה מי יודע מי הוא התרושש אף הוא, ובאה לפני רבי יצחק אלחנן לקבל תמיכה. לא הכירתו, אך הוא הכירה.

איך טרקה את חלון ההזדמנות שנקרה לה!

ולא בשידוכים בלבד –

כשרבי יצחק אלחנן למד בישיבה, אכל על שולחנו של עשיר אחד. השיא העשיר את בתו, וחתנו השתלב בעסקיו ואכל על שלחנו. התפעל מחכמתו ושנינותו של רבי יצחק אלחנן, מתפיסתו המהירה וזכרונו המופלא, ואמר: ״למה תאכל לחם חסד? תמשיך ללמוד, ושעתיים ביום תעבוד אצלנו כמנהל חשבונות, ותקבל משכורת נכבדה״. מכיון שבית העשיר הפך למקום ניסיון ופיתוי, פסק לבוא. אכל לחם עוני אצל משפחות דלות וסבל חרפת רעב. למד מתוך הדחק, עלה והתעלה עד שהיה לרבם של ישראל.

פעם נסע לוילנה בעסקי הכלל, ויהודי העיר יצאו מגדרם לכבדו, המונים צבאו על אכסניתו לחזות בזיו פניו ולהתברך מפי קודשו. בין הבאים היה זקן מופלג, שפנה אליו בהצעה: הואיל וה׳ ברכו בעושר רב, וצאצאיו עשירים כשלעצמם, ועליו להתכונן לעבור לעולם שכולו טוב, ואין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות (אבות פ״ו מ״י), הגיע להציע הצעה: מוכן הוא למסור חצי רכושו, הון עצום ורב, ולקבל זכות חצי תורתו של הרב. אמר לו: ״אחרת את המועד. שכן הלכה מפורשת היא (יורה דעה רמו, א) המסתמכת על גמרא מפרשת (סוטה כא ע״א) המסתמכת על פסוק מפורש (שיר השירים ח, ז), שאם אדם מציע ללומד תמיכה שתאפשר לימודו, חולק עמו בשכרו, בהסכם יששכר וזבולון. בשעתו אכלתי על שולחנך, ויכלת לזכות בחצי תורתי. אבל אז, נתת יד לניסיונות חתנך להדיחני לעבוד –

עתה, אומר הכתוב על הצעתך: ״אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו!״ וה״בית יוסף״ (שם) הביא דברי רבנו ירוחם, שאם מכר חלקו – איבדו, והקונה לא השיג דבר״.

רק לחשוב, איזה חלון הזדמנויות נפתח לפני אותו עשיר, לארח את הבחור שיהיה לרבם של ישראל. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ויכול היה להעפיל על ידו לפסגות ואיבד בידים!

ורבי יצחק אלחנן עצמו, ניסו לפתותו לרדת מהסולם, למתן את התעלותו. אבל הוא דבק בדרכו, העפיל, והגיע לגובהי מרומים!

והיה הגאון רבי אהרן קוטלר זצ״ל אומר: שלושה היינו, בחירי הישיבה. אני, ורבי יעקב [קמינצקי], ועוד אחד, נקב בשמו. לא מוכר. איפה הוא? שאלו. וענה: מסתבר שהיה לחנוני…

ואנו, עלינו בסולם?! ניצלנו את ההזדמנויות?!

 

פרשת ויצא

לחוס על זמנו של בעה"ב והרבונו של עולם

״ויחזור לתלמודו״ [והגדת גלינסקי 419]

יעקב אבינו עולה לחוץ, ״וירא והנה באר בשדה, ושלושה עדרי צאן רובצים עליה. ויאמר הן עוד היום גדול, לא עת האסף המקנה. השקו הצאן, ולכו רעו" (בראשית כט, ב-ט). ופרש רש״י: "לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד. אמר להם: 'הן עוד היום גדול', כלומר אם שכירי יום אתם לא סיימתם פעולת היום. ואם הבהמות שלכם, אף על פי כן לא עת האסף המקנה״.

לכאורה, אם הבהמות שלהם, מה זה עסקו? יעשו ברכושם כרצונם. אלא שצער בעלי חיים דאורייתא (בבא מציעא לב ע״ב), והצאן נושא עיניו לרועה, שבנאות דשא ירביצו ועל מי מנוחות ינהלו. וכשם שמצינו (שמות רבה ב, ב) שלפני שבחר הקדוש ברוך הוא במשה ובדוד לרעות בעמו בדקם בדאגתם לצאן, כך לפני שבא יעקב אבינו לייסד את עם ישראל הוכיח דאגתו לצאן.

אבל מה שאמר לרועים: ״אם שכירי יום אתם לא סיימתם פעולת היום״, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, תמוה. שהרי אם יאספו המקנה לבית בעליו מבעוד יום, ודאי ינכו משכרם. ויתכן ששיער שהעיר רחוקה, ואם יפנו כעת לחזור יגיעו עם חשכה, והודיעם שמלאכת הפועל היא עד צאת הכוכבים, ורק אז עליו לשים פעמיו לביתו (כמבואר בבא מציעא פג ע״ב). אבל הלא אמרו (שם) שזה דין ״פועל דאוריתא״, ולמעשה הכל כמנהג המדינה. ואולי מנהג חרן שגם ״בכניסתו, משל בעל הבית״? ובכלל, איך חשדם שרוצים הם לאסף המקנה, אולי מתבטלים הם לשעה קלה, ועוד מעט ישקו הצאן וישובו לרעותו?

אלא שזו לשון הרמב״ם (סוף הלכות שכירות, פי״ג ה״ז): ״כשם שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר העני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במרמה״.

ודייק הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ״ל: פתח הרמב״ם בביטול ״מעט בכאן ומעט בכאן״, וסיים ב״מוציא כל היום במרמה״, הכיצד?

אלא שסיום דברי הרמב״ם: ״וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: ״כי בכל כוחי עבדתי את אביכן״ (בראשית לא, ו). והיינו, שיש שתי צורות עבודה, ברפיון או בלהט. והם שני עולמות, שונים מן הקצה אל הקצה. ואם הפועל מבטל מעט בכאן ומעט בכאן, גם כל שאר עבודתו ברפיון, ונמצא מוציא כל היום במרמה!

וזהו שאמר יעקב אבינו: גם אם אינכם אלא מבטלים מעט זמן, הרי זה כאלו פסקתם לעבוד. אלא ״השקו הצאן, ולכו רעו״ בכל כוחם! וכמה החמירו בכך, כתב הרמב״ם (שם): אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון, שהפועל לא יברך אותה. כיון שחכמים תקנוה, התקינו שהפועלים לא יברכוה (ברכות טז ע״א) [וגם את ברכת המזון עצמה מקצרים. ובזמן הזה מברכים כולה, שאין המעביד מקפיד בכך (שלחן ערוך ארח חיים קצא, ב)].

כמה זמן אורכת אמירת הברכה הרביעית, דקה? – אבל אין זו הדקה שלו!

ואמרו (בבא מציעא קה ע״ב), שהנושא משא על כתפו והגיע זמן תפילה, אם הוא פחות מארבעה קבין (כעשרה ליטרים) מפשילם לאחוריו ומתפלל. וכתב ב״ברור הלכה״ (אורח חיים צז, ה), שאין לו רשות להתכופף ולהניח משאו על הקרקע לפני התפילה, ולהתכופף שוב ולהרימו ולשאתו, אלא חייב הוא להתפלל עם משא של עשרה ליטרים – שישיית בקבוקי משקה משפחתיים – על שכמו!

אולי יהיו שיתמהו על הדברים: ברכה רביעית בברכת המזון אורכת דקה. אבל כמה זמן אורך להתכופף ולהניח משא? ובכן, הבה נלמד שורה בגמרא (בבא מציעא י ע״א) – ״מציאת פועל, לעצמו״. אדם שכר פועל להוליך משא, או לנכש ולעדור. עובד הפועל, ולפתע מוצא מציאה. שטר של מאה שקלים. מתכופף ומרים. השטר, שלו. כותב רש״י: ״ובעל הבית ינכה לו משכרו שכר פעלתו כל שעת הגבהה״. כשיבוא ליטול שכרו עליו להודיע למעביד, שינכה משכרו את שעת ההגבהה – [יש ליישב ולומר שלפעמים מדובר בזמן ארוך של הגבהה של דברים רבים או כבדים, ועל כך מדבר הרמב"ם] שעה? אף לא דקה! שניה, אולי שתים  – אבל אינן שלו!

וסיפרה הגמרא (תענית כג ע״א): אבא חלקיה, נכדו של חוני המעגל, כשנצרך העולם לגשם היו חכמים שולחים אחריו והיה מבקש רחמים, והגשם יורד. פעם הוצרך העולם למטר. שלחו אליו שני תלמידי חכמים. הלכו לביתו, ולא מצאוהו. חפשו אחריו, ומצאוהו עודר בשדה. נתנו לו שלום ולא החזיר אליהם פניו. לפנות ערב שב לביתו, ביקש וירדו גשמים, ואמר: לא הסברתי לכם פנים משום ששכיר יום הייתי, ואמרתי: לא אתבטל. [ופירש ה״בן איש חי״, שהחזיר להם שלום תוך כדי עבודתו, אך לא הביט לעברם כי הבטה זו היא על חשבון עבודתו. והמהרש״א העיר שיכול היה להביט לעברם ולנכות שכר שעת ההבטה משכרו. אך עני היה, וזקוק לאותה פרוטה!]

הגע עצמך: לתת למעביד דין וחשבון על הבטה מחוץ למסגרת העבודה!

ומענין: מי שהשמיענו יסוד זה, ״כי בכל כוחי עבדתי את אביכן״, והקפיד על ביטול הזמן של הרועים. הן כשלעצמו, והם משום שעל ידו נעשית כל המלאכה ברפיון ורשלנות,(לא הבנתי משפט זה.האם הכונה שיעקב הקפיד במלאכתו של לבן ע"י עצמו, וגם ע"י הרועים? ) היה יעקב אבינו, ״ישב האהלים״, אוהלי התורה של שם ועבר (בראשית כה, כז וברש״י). וכידוע (זוהר חדש, חקת) שלושת האבות כנגד שלושת עמודי העולם (אבות פ״א מ״ב): אברהם אבינו, ״חסד לאברהם״ (מיכה ז, כ) כנגד גמילות החסדים, יצחק אבינו עולה תמימה (בראשית רבה סד, ג) כנגד עבודת הקורבנות, ויעקב אבינו בחינתו תורה, ״אמת ליעקב״ (מיכה ז, כ), אין ״אמת״ אלא תורה (ברכות ה ע״ב, ירושלמי ר״ה פ״ג ה״ח, תדבא״ז א).

כי כשם שהנשכר למלאכת בעל הבית חייב לנצל כל דקה, כך באנו לעולם כדי לנצל כל דקה ללימוד התורה. כמו שאמרו (עירובין סה ע״א) שאנו כפועלי יום, ומה שאיננו מספיקים ביום אנו משלימים בלילה (וכן הוא בתלמידי רבנו יונה ברכות יב ע״א בשם הירושלמי). ובאמת קנויים אנו ל״משנה שכר שכיר״ ביום ובלילה, ולא נברא הלילה אלא לגירסא (עירובין שם), וכל אותן י״ד שנה שלמד יעקב אבינו בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה (רש״י בראשית כח, יא).

וידועה השאלה: רבי עקיבא קבל רשות אישתו לשהות בישיבה שתים עשרה שנה. חזר בראש י״ב אלף תלמידים, ושמע אדם מקניט את אישתו שבעלה נטשה. ענתה לו: אילו היה שואלני, הייתי מדרבנת אותו להישאר שם עוד שתים עשרה שנה. סב על עקבותיו וככלות הזמן שב בראש כ״ד אלף תלמידים (כתובות סג ע״א, נדרים נ ע״א). ותמוה, אם היה כבר שם, למה לא נכנס לחמש דקות, לומר שלום?

והתשובה, שחמש הדקות אינן שלו!

זה הביאור במעשה בגאון מוילנה זצ״ל שהגיעה אחותו לבקרו. יצא אליה לפתח חדרו, ושאל לשלום בני המשפחה. הכל בסדר, אמרה. הצביע על שערות זקנו שהלבינו, ואמר: זה אות הזימון לעולם העליון. ניפגש שם, ונשוחח בהרחבה – שהרי נאמר: ״יצא אדם לפעלו, ולעבודתו עדי ערב״ (תהלים קד, כג), ודרשוהו (בבא מציעא פג ע׳׳ב) יצאו צדיקים לקבל שכרם אם השלימו עבודתם עד יום מותם. עד שאפלו בשעת מיתה יעסוק בתורה (שבת פג ע״ב). כאן, בעולם הזה, זמנו אינו שלו ועתותיו אינן בידו.

וגמרא מפורשת היא (מנחות צט ע״ב): שאל בן דמא, בן אחותו של רבי ישמעאל, את רבי ישמעאל: כגון אני, שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חוכמה יונית? קרא עליו המקרא הזה: ״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה״ (יהושע א, ח) צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יונית.

וכתב ה״חפץ חיים״ זצ״ל (״שמירת הלשון״ ח״ב פרק ל) בביאורו: אמרתי הסבר על פי משל, חייט אחד היתה לו מלאכה רבה והוצרך לשכור פועל לחודש ימים, שיבוא לביתו לעזור לו להשלים מלאכתו. הביא הפועל עמו מלאכה משלו. אמר לו בעל הבית: איך תשתמש בזמן שלי ובשולחן שלי ובכל כליי עבור מלאכתך?! כך, הקדוש ברוך הוא ברא את הזמן, והוא היום והלילה, כדי שנעשה בהם מלאכתו ואתה בא ללמוד חוכמה יונית בזמן שהוא שלו? צא ובדוק לך שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה. ולמד בה!

ואמרתי, שזהו שפסק הרמב״ם (הלכות תלמוד תורה פ״ג ה״ד): ״היו לפניו עשיית מצווה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו. ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתלמודו״. מהו ״ויחזור לתלמודו״?

אלא, מעשים שבכול יום. אברך רץ עם הילד לרופא אוזנים, קבע תור לרופא שיניים, סיים בעשרים לאחת. עד שיגיע לכולל יהיה חמשה לאחת, באחת מתפללים מנחה. ילך כבר הביתה.

ומי הרשה לו, מי הסמיכו לוותר על חמש דקות? האם הזמן שלו?! ״ויחזור לתלמודו״! (עוד בענין זה, בפרשת ויחי, מאמר: שיעבוד הזמן)

 

פרשת ויצא

אצל יעקב שנתו היא משנתו

 וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶך חָרָנָה" (בראשית כח,י). חז"ל כתבו על הפסוק "ויקץ יעקב משנתו" אל תיקרי משנתו אלא ממשנתו. הכוונה בפסוק "ויקץ יעקב משנתו" היא לא שקם משינה, אלא מלימוד. ולכאורה קשה הרי כתוב "ויקץ יעקב משנתו" ולא "ממשנתו"?

 ועוד הרי היה ישן ממש כמו שכתוב 'וילן שם' 'ויחלום', 'ויקץ', ואיך אפשר להגיד שהקיץ ממשנתו?

ועוד קשה, מדוע התורה מאריכה בכל הפעולות שעשה יעקב:

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ (בראשית כח,יא-יב)

לכאורה כל אריכות הדברים מיותרת. וכי אם אדם הולך ממקום למקום מציינים לי שהוא פגע במקום, שהוא לן, שסידר לעצמו מזרון, שהניח כרית מתחת לראשו, ששכב? כל זה מיותר! די היה לומר "ויעקב חולם והנה סולם" וגו' כמו שכתוב להבדיל גבי פרעה "ופרעה חולם".

ביאר האדמו"ר מקאליב שליט"א [בספר "קול מנחם"], בתפילה לסיום מסכתא אומרים 'מודים אנו לפניך וכו'  ששמת חלקנו וכו' אנו משכימים והם משכימים אנו משכימים לדברי תורה והם משכימים וכו" לכאורה יש כאן ייתור לשון של 'אנו משכימים והם משכימים' 'אנו רצים והם רצים'.

אלא ביאור העניין הוא שלא בכל יום אדם משכים לדברי תורה ישנם ימים שהוא משכים גם לעסקיו, ישנן ריצות  שהם לצרכי פרנסה, ישנו עמל בעבודת כפיים, ואיך מעידים אנו על עצמנו שאנו רצים רק לדברי תורה ועמלים רק ברוחניות? והלא לא ניתנה תורה למלאכי השרת, וגם הגוף תובע את שלו. אמנם החילוק הוא בזה: אדם שכל מעייניו ושאיפותיו הם רוחניים, ואפילו אם מחמת ההכרח משכים הוא לנסוע ורץ לשוק ועמל לשאת משא וכדומה, מכל מקום עושה זאת כמי שכפאו שד ומצפה וממתין מתי יוכל לחזור מיד לספסל הלימודים. אם כך הוא עושה, הרי שאז אפילו אותם השעות והרגעים שבוזבזו לצורכי גופו, נחשבים לו כאילו ישב ועסק בתורה, היות ובמחשבתו לא נפרד הוא אף לרגע מהבורא יתברך.

ואילו אצל האדם הפשוט הדברים הפוכים. כל כוחו ומוחו משועבדים רק סביב האפשרות להרוויח עוד כמה דינרים שחוקים פה ושם, ורק לאחר שבא הוא על סיפוקו סר הוא לבית המדרש לחטוף קדיש וקדושה או משנה יומית לצאת בה ידי חובה, וישנם שאפילו זה אין בידם.

וזהו "אנו משכימים והם משכימים". לפעמים קורה שגם אנו וגם הם משכימים לאותה מטרה, שנינו רצים  לסופרמרקט למשל, ושנינו עמלים זה כמו זה, אבל היות וכוונותינו שונות זה מזה, הרי זה משנה לגמרי את פעולותינו, עד כדי כך שאצלנו כל השכמה איזו שתהיה נקראת היא השכמה "לדברי תורה", ושלהם "דברים בטלים" כי אחר כוונת הלב הדברים הולכים (ברכות טו) ורחמנא ליבא בעי (סנהדרין קו ע"ב)

זמן שהאדם הולך לישון רק בכדי לחדש כוחותיו וכוונתו לקום ולהמשיך את עבודת הבורא, זה גופא נותן לו כוח לקום ולהתעורר, והרי זה כאילו לא הפסיק כלל מלימודו כי שנתו עצמה הייתה רק לצורך משנתו.

יסוד זה גילתה לנו התורה אצל יעקב אבינו שאחרי שורה ארוכה של "ויצא יעקב וילך ויפגע וילן ויקח וישם וישכב", בא החלום הנבואי "והנה סולם מוצב ארצה". אמנם יעקב, כל מה שעשה בדרכו היו אי אלו פעולות ארציות שכל אדם באשר הוא אדם זקוק ומוכרח לעשותם, אבל אצלו ראשו "מגיע השמימה", ובלי ספק חלום זה בא רק אחר הרהורי לבו של יעקב אבינו שתבע עצמו וכיצד זה אחרי עשרות שנים של "יושב אהלים" יוצא הוא לדרך ומבטל זמנו בנסיעה או בלינה סתם ועל כך גילו לו בחלום "אל תירא עבדי יעקב" (ירמיה ל,י) אצלך הדבר שונה. גם המעשה הגשמי שלך הוא רוחני!

הר"ש שבדרון שפגשו אחד מגדולי ישראל לוקח את בנו לרופא, וא"ל הבהמה הגדולה לוקחת את הבהמה הקטנה לרופא… יש לך לכוון על חסד וממילא הנך מקיים מצווה!

ההבדל בין הרבי שאוכל תפוח לחסיד שאוכל תפוח…

אומר החתם סופר על פי מה שמצינו במדרש שאברהם אבינו כשהספיד את שרה קרא עליה את הפרק (משלי לא) "אשת  חיל מי ימצא" והנה, בין השבחים שמנה שם אברהם על שרה הוא אומר שם: "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה", והביאור בזה כי היות ששרה אמנו בגודל צדקתה רצתה לתקן גם את השנים הראשונות של חייה שלא יכלה לעבוד בהם את ה', לכן שתה עצה בנפשה "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה", שקמה בעוד לילה כדי להכין מזון לאורחים, ומכיון שלילה הוא באמת הזמן שהאדם ישן בו ונח מטורח העבודה שלו ביום, אמנם היא במקום לישון עבדה בהם את ה' ועל ידי זה תיקנה והשלימה את הזמן שהיה חסר לה משנות חייה הראשונות. וזהו הפירוש "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה". ועל ידי זה תיקנה את כל שנוות חייה [הובא לעיל בחיי שרה]

דוקא שרה הייתה צריכה לקום בעוד לילה, אולם אברהם, שהיה בשנתו משיג השגות בתורה השלים ימיו בלילותיו. [לענ"ד]

מעשה עם האריז"ל שבשנתו השיג לימוד של 80 שנה.

הגר"א שבשנתו למד 2400 פירושים על הפסוק עלו זה בנגב.

הבבא סאלי שסיפר שבלילה כשיורד מישיבה של מעלה רואה את יעקב ישראל עולה ושאל מי זה יעקב ישראל מבני ברק ואמרו לו שזה הסטייפלר .

 

 

פרשת ויצא

דו שיח עם הגוי – הכל שלי וחסל!

יחס הגוי ליהודי

וירא יעקב והנה אין פני לבן עמו כתמול שלשום. מדוע? הגוי מסתדר עם היהודי רק כשהיהודי מרמס לכף רגלו. כשהוא מתחיל להצליח- אין הגוי יכול לסבול, והוא ינסה תמיד לסכל זאת.

לאחר כל הויכוח הגדול שבין יעקב ללבן, שטוען יעקב דברים של טעם שמעולם לא נטל ממנו מאומה שלא כדין כו' עונה לו לבן:

 (מג) וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ" (בראשית לא,מג)

הרי זו תשובה שלא ממין הטענה! מה הקשר בין זה לבין טענותיו הקשות של יעקב?

ביאור ר' שלום שבדרון בהקדים המשל לעגלון שלקח את החלה והחמאה והגבינה כו' ואכלם ואח"כ עוד תבע תשלום…

כך גם כן הגויים מתייחסים לישראל. אין בכלל צד שני. אין לכם שום זכות טיעון. הוא חוזר כמו מנטרה על תפיסתו- הכל שלי וחסל.

המעשה עם החפץ חיים והזקן שביקש דרכון ואמר לו להביא תעודת לידה. כשאמר שאין לו אמר לו אז תביא שני עדים בוגרים שהיו בשעת הלידה שלך…

ומאידך התנהגות יעקב מעוררת השתאות שהיה ישר עם לבן אף כשרימהו ויעבוד עמו שבע שנים אחרות, אמרו חז"ל שהושוו לראשונות שהיו באמונה! ללמדנו שעל היהודי להישאר ישר והגון אף כשהדבר קשה, ואפילו מול לבן!

 

פרשת ויצא

מרשעים יצא רשע, ומצדיקים צדק

יעקב מול לבן. איש האמת מול איש השקר.

בראשית כט

(ה) ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו :(ו) ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן:

הידענו שלהם מלא משמעות… והנה רחל בתו באה עם הצאן- וזה כבר יאמר לך הכל… אף אחד לא מעוניין לרעות צאנו…

(ז) ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו:

אדם ישר דרך אינו מסוגל לראות כיצד פוגעים באחר או בממונו.

(ח) ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן :(ט) עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה הוא :(י) ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו :(יא) וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך :(יב) ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה :(יג) ויהי כשמע לבן את שמע יעקב בן אחותו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו.

אמר- בפעם שעברה בא אליעזר מלא בכסף ובזהב, ועתה כנראה גם כן כך. ומנשק ומחבק לחפש…

המושל ששאל את הרב מדוע חז"ל טפלו על עשיו ה' עבירות, ואילו על דוד נאמר במפורש שחטא ועל ראובן נכתב במפורש שחטא וחז"ל דרשו כל האומר ראובן חטא כו' כל האומר דוד חטא כו'?

אמר לו הרב שיבאר לו בהזדמנות. ואכן בהזדמנות לקח את טבעתו כשנטל ידיו והחביאה, והמושל חשב שעבדו גנבה ורצה לייסרו, ואמר לו הרב שהוא לקחה, ומדוע לא חשדת בי? אלא אני בעיניך צדיק ויודע אתה שלא אעשה כדבר הזה לעומת העבד שידועים העבדים כגזלנין…

כך על דוד שידוע שהיה צדיק חז"ל דורשים מעשהו בלימוד זכות, לעומת עשיו שידוע כרשע ומוכן להרוג את יעקב כשיקרבו ימי אבל אביו, ודאי רשע הוא…

המסר הנלמד לנו הוא שהרשע- אין לו גבולות. ולכן אצל לבן מחפשים את הפגם – הגם שאין הדבר כתוב מפורש!

ויביאהו אל ביתו ויספר ללבן את כל הדברים האלה:

מספר לו שנטל הברכות מעשיו כשהתחפש לעשיו. ושלכן אליפז נטל ממונו ומתנצל שבא ריקם.

(יד) ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה וישב עמו חדש ימים:

אך עצמי ובשרי אתה- לבן מתלהב – אז אתה מבין עניין! אתה יודע איך לעבוד על אנשים כמוני! אך עצמי ובשרי אתה!

(טו) ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חינם הגידה לי מה משכרתך:

ממתי לבן מציע מעצמו משכורת? אלא לבן חשש שהחינם הזה יעלה לו ביוקר… ולכן העדיף לקבוע מראש תנאים לרעת יעקב.

 (יח) ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה:

ברחל- ולא לאה. בתך- ולא מן השוק. הקטנה- ושלא תשנה את שמן ביניהן…

(יט) ויאמר לבן טוב תתי אתה לך מתתי אתה לאיש אחר שבה עמדי:

מה כל כך טוב? אלא לבן אמר: אם אתה תתחתן עם אחרת- אתה עלול להחזירה בתשובה. ואם היא עם אחר- היא תחזיר אותו… עדיף שתתחתנו יחד…

(כ) ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה:

רואים שהאהבה עליה מדברים כאן אינה אהבת בשרים שאם כן היה נדמה בעיניו לנצח!

(כא) ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה: כב) ויאסף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה:

הוה ליה לומר ויעש משתה ואח"כ ויאסוף…? אלא אמר להם: אני רוצה שישאר עמנו זמן רב, שהרי גם אני וגם אתם התברכנו בזכותו, אחליף את בתי וכולנו נרויח, אך אסור שהוא ידע, ולכן תתנו לי ערבון שלא תגלו. הם נתנו לו את בגדיהם ומזה הוא עשה משתה…

(כה) ויהי בבקר והנה הוא לאה

רק בבוקר שם לב שהיא לאה, משום שכל הלילה היה קורא לה רחל והיא עונה לו אפילו מתוך שינה, מכך הסיק שזו אכן רחל, ואך בבוקר ראה שהיא לאה, אמר לה רמאית בת רמאי! אני קורא לך רחל ואת עונה? אמרה לו ממך למדתי שהרי יצחק קורא עשיו! ואתה עונה…

ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני

איזה עדינות. אין כאן צרחות, אן כאן ויחר אפו אין כאן וישטום יעקב את לבן, רק מה זאת עשית לי!

איזה שליטה עצמית! איזה אמונה! אם קרה לי משהו הרי זה מאיתו יתברך!

 (כו) ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה:

תירוצו של לבן כל כך מעורר גיחוך, מדוע לא אמרת זאת קודם?

לבן גם עוקץ את יעקב, אצלנו הבכור הוא בכור לתמיד, אין אצלנו מכירות של הבכורה…

לבן אומר ליעקב אולי אצלכם לא זה לא וכן זה כן, אולם אצלנו זה אחרת, 'לא' יעשה 'כן' ו'כן' יעשה 'לא'… [נלע"ד]

 

פרשת ויצא

האדם נידון מידה כנגד מידה [מלוקט, ובהמשך מ'פרשה ופישרה']

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה

יש לדקדק לשם מה פירט הכתוב "וילך חרנה" היה לו לקצר ולומר "ויצא יעקב מבאר שבע לחרן"?

ושמעתי בזה דבר נפלא בשם הגאון מאור הגולה רבנו חיים זצוק"ל מוולאזין דאיתא במדרש ב"ר פע"ה בענין  הברכות שברך יצחק את יעקב וז"ל הא למדת שכל הברכות שברכו יצחק מלמטה, ברכו הקב"ה מלמעלה. ואף רבקה אמו ברכתו כנגדן וכך אמרה לו כשהלך אל לבן: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכך", ומה שבחרה לברכו בלשון הפסוק הזה ולא בשאר לשונות של ברכת הדרך הנמצאים בכתובים כגון אז תלך לבטח דרכך (משלי ג,כג) ועוד הרבה, מפני שבמקרא הזה רמוז השם הקדוש המלוה לצדיק בדרך והוא השם י ו ה ך שידוע ממקובלים, והוא יוצא מסופי התיבות של "כי מלאכיו יצוה לך" וברכתו אמו שיזכה לליווי השם ההוא.

ואמר עליו, על רבו הקדוש הגר"א זי"ע שהיה דרכו בקודש כשהיה בא אליו מי שהיה יוצא לדרך לפטור ממנו ולקבל ברכתו, והיה מקיים מאמר הגמרא (ברכות לא ע"א) לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, ודעתו ז"ל היה שהפטירה צריכה שתהיה מתוך הלכה פסוקה דוקא, משום דבאותה ברייתא תניא נמי דין ד"אין עומדין להתפלל לא מתוך דין  ולא מתוך דבר הלכה", ומפורש שם "אלא מתוך הלכה פסוקה", ומייתי התם בגמרא דוגמאות לכך כגון הלכתא דרבי זירא בנות ישראל החמירו על עצמן וכו' וסיים בסיפא דאותה הברייתא "וכן לא יפטר אדם מחבירו" וכו' משמע שגם גבי פטירה צריך הלכה פסוקה, היה רגיל לומר להנפטר מאיתו "הלכה פסוקה היא יחיד ורבים הלכה כרבים" (ברכות לז ע"א) והיה מכוון לומר ליוצא לדרך הלכה פסוקה זו ולא אחת מן הנזכרות שם גבי תפלה, משום דראשי תיבות של אותה הלכה הם אותיות השם הקדוש הנ"ל שמלוה ליוצא לדרך.

ואמר הגאון מוהרר"ח זצ"ל שבזה מיושב גם הדקדוק הנ"ל בפסוק שלפנינו דהנה הה"א של "חרנה" הוא במקום ל' בתחילתה (עיין במדרש שם) ואילו היה כתוב "לחרן" לא היינו צריכין לה' בסוף. נמצא שהאותיות היתרות שבכאן הן ארבע ו' י' ל' שבתיבת וילך וה' של חרנה כי הלמ"ד אינה מיותרת כי היתה צריכה להכתב בראש התיבה לחרן, הרי כולן יחד "יוה"ך", וארבע אותיות אלו הן הן אותיות השם הקדוש שמלוה לצדיק בדרכו, ורמזה לנו התורה הקדושה בזה שהשם הקדוש הזה ליוה את יעקב אבינו בדרכו שנתקיימה בו ברכת אמו שברכה אותו כי מלאכיו יצוה לך, וראויין הדברים למי שאמרן זי"ע.[תורת גבריאל עה"ח להג"ר גבריאל זאת מרגליות ז"ל]

 לאדם היוצא לדרך ישנם שני מלאכים המלוים לו, האחד שמו יוה"ך כאמור, והשני כל"ך. השם השני יוצא מסופי התיבות של הפסוק לשמר"ך בכ"ל דרכ"ך. [והתחלת הפסוק כ"י מלאכיו כו' ר"ת כל"ך יוה"ך. ב.ש]. ועוד רמוז הדבר בהליכת יעקב "וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם". הלשון משונה ורש"י מתאמץ ליישב. ולדברינו רגלי"ו ויל"ך ארצ"ה בנ"י סופי תיבות יוה"ך. וגם רגלי"ו ויל"ך ארצ"ה בנ"י קד"ם הראשית תיבות עם הכולל מספר יוה"ך כל"ך צדק"ה, שהיא המועילה ליוצא לדרך. [חקל תפוחין טויב]

וכן כתב בשער הכוונות משם האריז"ל, שהיוצא לדרך יאמר יושב בסתר כו' ויכוין בשמות יוה"ך מהפסוק כי מלאכיו כו' וכן בשם כל"ך מן מהמילים כ'י… ו- ל"ך. [עיין בשמות הקדש לגר"י עדס שהביא מהמשנת חסידים לתמוה למה לא הביא הסופי תיבות של לשמרך בכל דרכך כאמור].

וכן הפסוק יה"י חסד"ך ה'' עלינ"ו סופי תיבות יוה"ך, כ'אשר יחל'נו לך' תחילה אמצע וסוף התיבות כל"ך. [קדושת נפתלי הורוויץ]

ועוד נרמז בפסוק זה ו'יצא י'עקב ראשי תיבות ו"י, וילך' חרנה' סופי תיבות ה"ך, ביחד יוה"ך. [אור מלא רוטנברג]

כתב בספר עוד יוסף חי פרשת מטות ששני שמות הללו יוהך וכלך עולים מספר קי"א, כמנין אותיות א'ל'ף'. וזה שאמר כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות א'ל'ף' המגן תלוי עליו. כי דוד המלך עליו השלום היה צריך ביותר לשמירה משני השמות הללו מפני שהיה לו מלחמות תמיד. [ובספר דברי אליהו בליער וקושת נפתלי הורוויץ הביא ש'ויצא' ר"ת ו'ירא י'עקב צ'ורת א'לף".]

ומעשה בהרה"ק ר' מנחם מענדל מרימינוב ז"ל שנסע בערב שבת קודש לביתו מברית מילה, ובדרך ירדו הסוסים מהמסילה ושקעו בבוץ והיה קשה להוציאם, אמר לו תלמידו היום הולך ופונה ואנחנו בדרך, יאמר נא רבינו איזה שם שנגיע לביתינו בעוד היום גדול. ענהו הרב יא וער כען היינט כן מי יכול היום ומיד יצאו הסוסים מהבוץ לביתו במהירות כי אמר השם הנ"ל בהסתר בראשי תיבות [משנת יוסף ליברמן]

בראשית פרק כח

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹקים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶך הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵך וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקים (בראשית כח,כ-כא)

ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש- וכי יעלה על הדעת שהלחם הוא ללבוש והבגד הוא לאכול? והרי ברור הדבר שלחם נועד לאכילה כו'?

ושבתי בשלום אל בית אבי- פירש"י בשלום – שלם מן החטא שלא אלמד מדרכי לבן:

מנין לו  לרש"י זאת, והרי ההיגיון הוא שיעקב מבקש שישוב בשלום ולא יתפס וינזק ע"י עשיו ובנו אליפז שרודפים אחריו, כפי שאכן כן היה ואליפז לקח ממנו את כל ממונו?

המעשה עם הבית הלוי ותלמידו שהתחתן ופתח עסק לסוכר, ולאחר כמה שנים נפגשו בועידה של רבנים שהייתה במקום מסוים, והלה בא לפגוש ברבו ושאלו הרב מה כבודו עושה כיום? והוא השיב שיש לו מפעל לסוכר משגשג ב"ה כו'. הרב המשיך ושח עם שאר העומדים שם, ולאחר זמן קצר שוב שאלו במה הוא עוסק? והוא סבר שהרב לא שמעו היטב בתחילה וענה שיש לו בית חרושת לסוכר כו'. לאחר זמן נוסף שוב שאלו הרב במה הוא עוסק? וכאן כבר הבין שאין השאלה כפשוטה וביקש שהרב יבאר לו כוונתו. אמר לו הרב: אני שאלתי במה אתה עוסק, ענית לי תשובה מתוקה על סוכר, זה היה נכון לו הייתי שואל אותך מה ה' עושה עמך, אולם על שאלתי מה אתה עושה, היה לך להשיב כמה אתה קובע עתים לתורה, כיצד תפילתך נראית וכו'. כי זה מה שאתה עושה, שבעניני רוחניות האדם הוא העושה, אולם בעניינים גשמיים הקב"ה הוא שעושה עמנו, ואיננו אלא כבובות על חוט…

אם נדקדק בפסוק נמצא שיעקב אומר ושמרני בדרך כו' את זה יעשה ה', ואילו כשמגיע ושבתי בשלום אל בית אבי אומר ושבתי במקום והשיבני? אלא כאן הוא מדבר במה שהוא אמור לעשות, ובעל כורחנו מדובר בדבר רוחני, ולכן רש"י מפרש שאהיה שמור מן החטא.

מספרים על הרב צדקה זצ"ל שפעם דיבר עם אבא אחד והלה אמר לו שהוא מכניס את בנו לבית ספר כללי היות ורוצה  שילמד מקצוע. אמר לו הרב ומה עם האידישקייט? זה ה' יעזור ויהיה בסדר… אמר לו הרב ראה כיצד הנך מהפך היוצרות, שבעניין שאתה אמור לדאוג וזה ושיננתם לבניך, ולחנכו לתורה ומצוות – הנך מטיל על ה', ומה שה' אמור לדאוג וזה לפרנסתו, את זה אתה לוקח על עצמך כאילו הנך קובע דבר מה בזה…

וכעת נבוא לבאר את ה"בגד ללבוש", יעקב אומר לקב"ה אני יודע שבעניני גשמיות ה' הוא הקובע, ולא רק אם יהיה לי בגד, אלא גם אם אוכל ללובשו, שיש אנשים שיש להם בגדים, אולם לא מסוגלים ללובשם וכל היום לבושים בפיג'מה, או שיש להם כל טוב במזווה אולם הרופא אוסר עליהם לאכול וגוזר עליהם דיאטה חריפה… אני מבקש בגד אומר יעקב, אך שתתן לי את האפשרות ללובשו, אני מבקש אוכל ושתתן לי האפשרות לאוכלו, שגם זה מאתו יתברך.

דבר נוסף מבקש יעקב – איני מבקש בגד כדי להתפאר, אלא ללבוש. יש אישה שלובשת מעיל פרוה כדי שיהיה לה חם, ויש שקונה מעיל פרווה כדי שלשכנה יהיה קר… איני מבקש מעדנים להתענג בהם, אלא לחם לאכול ולשבוע ודי לי בכך. שבענייני גשמיות אין לבקש ולדרוש הרבה, ורק בענייני רוחניות יש לשאוף גבוה.

את חוסר הצורך בהשקעה גדולה בעניינים הגשמים מצאנו בסוף הפרשה כאשר יעקב מספר לנשיו על החלום בו ראה את המלאך נוטל מצאן לבן ומעביר אליו, שהנה השתדלותו הרבה בענין העקודים נקודים וברודים הייתה מיותרת- שהרי לבסוף המלאך עשה הכל…

יעקב עושה השתדלות גדולה בעניין העקודים הנקודים והברודים, ולבסוף הוא רואה שמלאך ה' הוא שלוקח בלילה מעדרו של לבן לעדרו של יעקב, והוא רואה שהשתדלותו הייתה מיותרת, ואז הוא מחליט לתת את אלה שקיבל מהשתדלותו המרובה לעשיו אחיו מנחה, וזה שאמר הכתוב 'ויקח מן הבא בידו מנחה לעשיו אחיו', מאלה שבאו על ידי מעשה ידו. ללמדנו שעל האדם לעשות ההשתדלות המנימלית בענייני פרנסה, וה' ידאג לכל מחסורו, אך בענייני רוחניות עליו להתאמץ ולהשתדל שזה ברשותו!

מכאן מ'פרשה ופשרה'

בפרשה הקודמת למדנו שרבקה שולחת את יעקב ליטול את הברכות מיצחק במרמה. יש להתבונן, מדוע ראתה רבקה צורך להשיג את הברכות בדרך עקלתון ורמאות, דבר הנוגד לכאורה את הצדק והיושר?

מבאר הרש"ר הירש שבין רבקה ליצחק היה ויכוח האם עשיו הוא טוב ביסודו ובאמת יש בו צידקות כאשר הוא מברר כיצד מעשרין את התבן והמלח, או שכולו רמאות ושקר? רבקה שגדלה בבית של שני רמאים כבתואל ולבן הכירה היטב את טיב הרמאים, ואמרה לו שעשיו משטה בו ומרמהו. אולם יצחק שהיה עולה תמימה לא קיבל את הדברים.

והנה כאשר יש צורך לברך את עשיו רבקה שולחת את יעקב להתחפש לעשיו. המהלך מצליח והוא מקבל את הברכות. הייתה כאן כוונה להוכיח ליצחק שהנה ניתן לרמותו. כך דע לך שעשיו מרמה אותך באופן קבוע.

בעקבות זאת: וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה (בראשית כז,לג)

ניתן לומר שחרדתו של יצחק מפני שכעת התבררה לו הטעות המרה שטעה בענין עשיו ושאכן רבקה צדקה ביחסה אליו. [נלע"ד לבאר שזוהי היא שאלתו מי אפוא הוא הצד ציד במשך שנים והביא לי לאכול ובעצם צד אותי בפיו? הלא אתה עשיו, ואם כן יעקב גם ברוך יהיה! הוא אשר מגיעות לו הברכות בדין!]

אולם יעקב הוזקק לרמאות לצורך הענין.

וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ, וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה(בראשית כז,לה-לו)

הדבר היה לו קשה.יעקב היה אנוס על פי הדיבור, וכפי שהמדרש אומר, שהיה הולך כפוף ובוכה. הוא גם גרם על ידי זה לזעקה גדולה ומרה לעשיו. על כל זה שילם יעקב ביוקר.

הדבר בא לידי ביטוי בפרשתינו.

יעקב גולה לבית לבן, ושם לבן מרמה אותו על ימין ועל שמאל. לבן נותן לו את לאה במקום הסיכום על רחל, ויעקב שואל את לבן "למה זה רימיתני". לבן עונהו לא יעשה כן במקומנו לתת את הצעירה במקום הבכירה. לבן עוקץ את יעקב ואומר אולי במקומכם הדבר מקובל לגזול את הבכורה מן הבכור ולהעבירה לצעיר, אך אצלנו אנשים ישרים. הבכור קודם…

כאשר הוא מגלה בבוקר והנה היא לאה הוא אומר לה את רמאית בת רמאי כל הלילה אני קורא לך רחל ואת עונה לי: כן. אמרה לו ממך למדתי, האם לא קרא לך אביך עשיו ואמרת לו כן, אנוכי עשיו בכורך?… תזכורת נוספת לרמאות בה נקט.

לבן מרמהו ומחליף את משכרתו מאה פעם, ויעקב מבין שהוא משלם מחיר על רמאותו. כאשר מסתיים התיקון והוא עוזב את בית לבן הוא שורה עם המלאך. המלאך אומר לו (כז) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי:

מהו ברכתני? אומרים חז"ל המלאך היה הס"מ, שרו של עשיו. יעקב ביקש שיודה לו על הברכות ששלו הן בדין.

עונה לו המלאך: (כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: (כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל:

המלאך משיבו שמך מורה על עקבה. עקוב הלב מכל. לשון עקמימות. שכך אמר עשיו ויעקבני זה פעמים, אולם מעתה לא יאמר עוד שמך יעקב כי אם ישראל. ישראל לשון ישרות. קיבלת הברכות ביושר. בדין.

מוסר ההשכל שאנו למדים מכאן הוא שהעולם פועל על פי מידה כנגד מידה. פעלת ברמאות קיבלת רמאות. הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. לכן הוא נתבע על דבר כל כך דק. אולם גם לנו הדבר מלמד מוסר, שאם רימית או עשית דבר מה שלא כהוגן, דע לך יש דין ויש דיין. פתאום מכונת הכביסה התקלקלה. פתאום הרכב זקוק לתיקון לא מתוכנן. תזכור היכן הגיע לידך ממון שלא כדין. למי מכרת מוצר פגום.

לפעמים האדם מרמה את עצמו. הוא סבור שהדבר נובע ממעשים אחרים שעשה. והכל מתוך שמבין מהי מידה כנגד מידה… מעשה סיפר הגר"ח שמולביץ בשיחות מוסר על אשת ראש הישיבה שהציעו לבתה שידוך עם בחור כליל המעלות ואך חסרון אחד היה לו, שהיה מעט צולע. היא סירבה בכל תוקף. למחרת נקעה את רגלה. היא מיד מצאה את הקשר. "זה בטח בגלל שהגשתי לבעלי לשתות כוס תה לפני התפילה. זהו עונשי". יש כאן סמיות עניים, ואף הפלת התיק על אחרים… זה עוזר לנו לצאת נקיים… האם אין אנו נוהגים כך מדי פעם? נבין את המסר הנלמד מפרשתינו וכך נפיק את הלקח מכל מאורע שקורה עמנו, כפי שלמדונו חז"ל, שאמנם מידה בטלה, אך מידה כנגד מידה לא בטלה!

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, מהגר"י זילברשטיין [גליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה]  קרא כאן >>>

 

סיפור השגחה מדהים שאימת  וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן<<<

 

פרשת ויצא

מסירות  נפשה של רחל  [הרב שלום שבדרון]

מדרש רבה איכה הקדמה פסקה כד

באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה רבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאוד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן ניחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המיטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עימה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי. וגמלתי חסד עימה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם? מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. הדא הוא דכתיב: כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו (ירמיה לא,יד). וכתיב: כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו' (שם,טו). וכתיב: ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם (שם,טז).

המדרש שם מבאר שאברהם ומשה ביקשו רחמים מאת ה' ולא נענו. מה המיוחד במעשה של רחל?

צריכים לדעת שרחל לא העלתה על הדעת שיעקב ישא ב' נשים, ובפרט אחיות שעל פי התורה הדבר אסור.

במעשה שלה היא בעצם ויתרה על הזכות העצומה להיות אם עם ישראל. והכל כדאי כדי שלא לבייש אדם!

חז"ל אומרים שהקרבתה של רחל לא הייתה חד פעמית. כל ימיה הקריבה בשביל אחותה. כאשר ראובן מביא את הדודאים, אומרת לאה לרחל: המעט קחתך את אישי ולקחת את דודאי בני. והדבר מתמיה. אישי??? וכי שכחת שרחל ויתרה בשבילך? והרי היא הייתה אמורה להיות עקרת הבית! אלא מכאן אנו למדים שרחל נתנה ללאה כל ימיה את ההרגשה שלאה היא העיקר ואני רק טפילה לך.

עדיין צריך בירור וכי לאה אינה זוכרת את עניין הסימנים? אלא מבאר הגר"ש שבדרון שנשים לב לדבר מענין, חז"ל תמיד נוקטים בלשונם "מסירה" ביחס לסימנים. מדוע לא אמרו 'גילתה'?

אלא אומר הגר"ש שבאמת רחל התעלתה במעשה החסד שלה עד שעשתה זאת בצורה כזאת שלא היה הדבר ניכר כלל לעיני אחותה שהיא עושה חסד עמה. הסימנים על פי חז"ל היו ההלכות של חנ"ה. חלה נדה הדלקת הנר. אמר לה יעקב: כשאשאך אבחנך על ההלכות ואז אדע שאת רחל. הלכה רחל ולימדה את לאה את ההלכות כמשיחה לפי תומה. לאה כלל לא הבינה שבזה היא מוסרת לה את המפתח לנישואיה עם יעקב. ולכן כלל לא ידעה כל ימיה מחסדה של רחל!!!

והאם היא הפסידה מזה? א- ראינו שבזכותה עם ישראל שבים לגבולם. אולם גם בחייה לא הפסידה, ויזכור ה' את רחל ויפתח את רחמה. אמרו חז"ל זכר לה שמסרה הסימנים לאחותה. הרי שלולי כן כלל לא הייתה נפקדת, הרי שמויתור אף פעם לא מפסידים!

 

לעומת זאת, לבן, שיא השקר והרמאות. עושה עושר ולא במשפט, החליף את משכורתו מאה פעמים, אולם אין הדבר עוזר לו כלל. אם עקודים יהיה שכרך- וילדו כל הצאן עקודים כו', ולא זאת בלבד, אלא מלאך ה' היה מעביר את הצאן שגנב מיעקב ומשיבם לו. מחסד- רק מרויחים. מרשעות- רק מפסידים.

 

המעשה ביהודי שטס לחו"ל והציל לבסוף את חייו של מושיעו.

שלהי קיץ תשנ"ז, אברך בן ל"ב עובר בדיקות ומתברר שכליותיו בסכנה מידית, גידולים מסוכנים נמצאו בהם. הוצרך לניתוח בלוס אנג'לס, אין לו פרוטה, אנשי חסד אמרו לו: "טוס וה' יעזור". עסקנים מסורים ממתינים שם, ומקבלים אותו. הם מתפנים לחפש עזר ממוני ופונים לנגיד ר' אנשיל מתושבי לוס אנג'לס. הוא קיבל את המכתב וקול פנימי אמר לו: קנה עולמך וסייע ליהודי זה! שלח לחמך כו'. הוא פתח פנקס שיקים, חתם ומסר להם שיק פתוח. את הסכום תמלאו לפי הצורך. לאחר חודשיים של טיפולים הוא בהחלמה בבית אחד מתושבי המקום, וברצונו להודות למטיבו ולשלוח לו חנוכיה של כסף. הוא כתב כמה שורות תודה ולבסוף סיים: למען יטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך. הוא מגיע לבית העשיר אולם מתברר שאינו בביתו. הוא בעסקיו במשרד באיסט סייד, שם ישהה גם בחנוכה. בלית ברירה נאלץ לשלוח את החנוכיה לשם ע"י חברת שליחויות. חנוכה. אנשיל לבד במשרדו הוא חש ברע ונופל על הרצפה. אין מי שיעזרהו. דפיקות בדלת. השליחים ובידם החנוכיה. אין קול. הם דופקים שוב, ושומעים קולות ופותחים, לפניהם נגלה המחזה הנורא. הם מתעשתים ומתחילים בהחיאה. בביה"ח הוא קיבל את החנוכיה, ונדהם לקרוא את המכתב למען יטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך…

 

הרב הלפרין ושמירת השבת [מוסש"ק יתד אמור תשע"ה]

ביום שישי ערב שבת קודש פרשת אחרי מות ־ קדושים, הגאון ר״א מן שליט״א נסע מבני ברק לפ״ת למסור את שיעורו, במונית מחברת ׳דקר׳ הוותיקה.

״ברוך השם, אתה עובד בחברה שומרת שבת״ – אמר הרב מן שליט״א לנהג, בקורת רוח.

שלא כצפוי פתח הנהג את סגור ליבו (הלב שעדיין סגור למחצה) וכה סיפר בכנות:

אספר לכבוד הרב דבר מעניין. בצעירותי לפני כעשרים ושלוש שנים, אולי יותר, הייתי חבר בחברת מוניות שאינה שומרת שבת. עבדתי כמו חמור – שבעה ימים בשבוע. ומדוע? כי היו לי חובות מצטברים ומשכנתא, ועמלתי קשות לכסות את החובות מכל הצדדים. חשבתי שמוכרחים לעבוד. לילה אחד בשעה שתים עשרה, יצאתי מתל השומר לבני ברק בנסיעה עם יהודי בשם יוסף הלפרין, את השם אני זוכר, אבל את הכתובת כבר שכחתי.

בחוץ ירד גשם שוטף, ובפנים הרכב החדיש הייתה אוירה נעימה, ויוסף הלפרין אולי הוא הרב יוסף הלפרין זצ״ל, העיר את תשומת ליבי בכאב על כך שאני חבר בחברה שאינה שומרת שבת, ועובד בשבת קדש. הסברתי לו כי יש לי חובות, וביום שבת הפדיון היומי גבוה מביום חול, ואני לא יכול לוותר על העבודה (רח״ל).

לפתע יוסף הלפרין (אולי הרב יוסף הלפרין זצ״ל) אמר לי בכנות: הבה נעשה עסק, אתה מהיום מפסיק לעבוד בשבת, תשב בסוף כל חודש, תערוך מאזן כספי של הפרנסה החודשית, ואת ההפרשים אני אשלם לך מכיסי. אני מבטיח. ראיתי שהדברים יוצאים מליבו והוא מבטיח בכל לב. הוא הוסיף: ואם אתה לא בטוח שאני אעמוד בדיבורי, אני משאיר אצלך שני שמות של יהודים מבני ברק שתוכל לברר עליי האם אני אמין.

כיוון שדיבר בתום לב ומתוך לב יהודי, שאלתיו: ואיך תדע אם אני שומר על ההסכם…

בהסתכלות אחת על העיניים שלך, אדע בדיוק האם אתה אומר אמת או לא, והאם עבדת חלילה בשבת. יצאנו לדרך.

ומאותו יום אינני עובד בשבת. לאחר תקופה עברתי כאן לחברת דקר. אינני דתי. אבל בעבודה אני לא עובד ביום השבת. כך אני מתנהג, וכך חינכתי את ילדי – שלא יעבדו בשבת בשום אופן! אנחנו יהודים שלא עובדים שבעה ימים בשבוע. זה סופי אצלי.

ומה עם הכסף? כמה כסף קיבלת מהרב הלפרין?

מאז, לא פניתי אליו אפילו פעם אחת. כי חודש אחרי חודש, שנה ועוד שנה, מעולם לא הרווחתי פחות מאותו חודש שסיימתי את חילול השבת.

האמת. שכאשר חלפה חצי שנה, התיישבתי לערוך חשבון יותר מדוקדק ולחפש: איך זה שבאמת אין ירידה בפדיון החודשי, וכי נופל לי כסף משמים? וכי באמצע השבוע הנסיעות מתרבות? ישבתי עם אשתי ובחנתי טוב מקרוב, ונוכחתי לראות כי לפעמים, באמת היו נסיעות יותר בימי החול, אבל בדרך כלל, פשוט, ה׳הוצאות׳ ירדו, פחתו, התמעטו, והוצאות שונות שהיו נלוות תמיד לכלכלת הבית והמשפחה פחתו. ומאז, כבר חלף כמעט חצי יובל שנים, וכבר שכחתי את הכתובת שלו, אולי אתם מכירים אותו מבני ברק תמסרו לו ׳תודה רבה׳ בשמי, ואם לא תפגשו אותו, וודאי א-לוקים כבר נותן לו תודה בשמי. סיים הנהג.

הרב מן שליט״א שמע שתק והרהר. הנסיעה הגיעה לסופה, והרב נפרד ממנו בברכת ׳שבת שלום׳ לבבית ועודדו להוסיף ולהיות יהודי מושלם.

לגופו של דבר.- ישנם סיפורים נוספים מהסוג הזה (כפי שהעיד בפנינו גם הגאון רבי ניסן גולדברג שליט״א ר״מ הישיבה הגדולה ״אור ישראל״ ו״ראשון לציון״ על ידיעה מכלי ראשון של מקרה דומה בבעל מסעדה בחיפה שנעשה איתו הסכם חתום מהסוג הזה, וסוף ההסכם היה שלא היה צורך לשלם פרוטה) אך במקרה דנן ישנו חידוש נוסף. כי היהודי המדובר עדיין לא שב בתשובה, ועם כל זאת ״השבת היא מקור הברכה״ ־ נקודתית למעשה שלו, היינו, בעבודה שבה שומר שבת – יש לו ברכה, אפילו שלא זוכה לשמור שבת במלואה, אבל, ממעט בחילול שבת בפרהסיה, בעבודה הזו קיבל ברכה של שבת. מרן הגר״ח קניבסקי שליט״א ששמע את הסיפור מפי תלמידו הגאון רבי אליהו מן שליט״א, הסכים לקביעה הנ״ל שאכן מוכח כן – שהברכה תחול לנקודה מסוימת.

״אם תמצאו את הרב יוסף הלפרין מבני ברק תמסרו לו ׳תודה רבה׳ בשמי״.

האברך שלא עבד בשבת

מסופר על אברך יקר וירא שמים שלמד בבית מדרשו של הכהן הגדול מאחיו ״החפץ חיים״ זצוק״ל, והוצרך בעל כורחו ושלא בטובתו להגר לארצות הברית, ובירכת פרידה וצאתכם לשלום בא לקבל מאותו צדיק.

אולם החפץ חיים הפתיעו, כאשר תנאי קודם לברכתו התנה עימו, שיבטיח לו שלא יחלל את השבת ויהי מה, ואף ביקש תקיעת כף נאמנה על כך!

האברך הרגיש מעט ״מבויש״, וכי יש כאן בכלל שאלה?! אברך הוא ולומד תורה, יודע הוא היטב כי ״מחלליה מות יומת״, אך כיון שבברכת הצדיק חפץ בכל לב, תקע את כפו בכף הכהן, ובירכת ברכה והצלחה לדרך חדשה – קיבל.

בהגיעו לארץ ״החלומות״, חלומות בלהות וכוס התרעלה עברו עליו כמעט בכל יום, עת שבכל מקום עבודה החזיק אך לזמן מועט, מכיון שהגויים עובדים אף בשבת, ודרישתם אם רוצה הוא להתקבל לאורך ימים ושנים אך ״שַבַּתו״ יתן ״ורפוא ירפא״. מעבודה לעבודה החל לנדוד עד שמצא לו מקום עם תנאים טובים, ואת עלית על כולנה שיוכל לשבות בשבת, שמח שמחה גדולה והחל במשנה מרץ לעבוד, אך לא ארכו הימים ונתבקש לעבוד בשבת, תחילה סירב ושב לביתו אבל וחפוי ראש, והחובות השתרגו על צווארו ולחם צר ומים לחץ היו מנת חלקו ומשפחתו.

 ואז התחיל ״יצר הרע״ לנקר במוחו, שהרי ״פיקוח נפש״ את יום השבת דוחה, והאישה אף היא הוסיפה נופך משלה, ויום רודף יום והצרה והמצוקה הולכים וגדלים, עד שהנה יום אחד כאשר נדמה כי כלו כל הקיצין, נסע האברך לעבודה להודיע למנהלים שמוכן הוא חלילה לעבוד ביום שבת, והנה בדרכו ולפתע צצה לנגד עיניו דמות דיוקנו של החפץ חיים, זכור תיזכור את תקיעת הכף שנתת לי! והאברך פרץ בבכי סוער ואל ביתו שב כלעומת שבא, סיפר לאשתו, ופרצה אף היא בבכי קורע לב.

ולפתע דפיקות בדלת והנה הפתעה, המנהל עבודה הגיע ועימו בשורה, קח לך אלפי דולרים, מענק… מה קרה? היום זכיתי בהתערבות שהתערב עימי המנהל השני – שותפי לעבודה, שטען שאם נפטר אותך בגלל השבת, תסכים לעבוד בשבת, ואני התערבתי עימו שאתה לעולם לא תימכור את השבת! והיום נסתיימה ההתערבות וידי על העליונה, וכעת נבקשך שתשוב לעבוד, ותקבל גם העלאה בדרגה ותוספת במשכורת!

האברך ורעייתו כעת הגבירו את בכיים ברגשי גיל ושמחה הודו לבוראם, על חכמי ישראל שרואים את הנולד, ולביתם היתה הצלה והרווחה! אם כן אחים יקרים נחזיק חזק באמונה הפשוטה והתמימה, אין עוד מלבדו! [ישא ברכה – הרב מוגרבי]

 

 

 


[1] ח"ח עמ' 15.

[2] הן טענו מאחר שהן ממשפחתו של אברהם שקרו לו נסים רבים וה' נגלה אליו, והן עצמן ניצלו בדרך נס מסדום ההפוכה, יכלו הן לבדות שנתעברו מרוח הקודש כביכול, וליסד דת חדשה כפי שעשתה הנצרות, והיו מאמינים להן לאור ה'היסטוריה הנסית' שלהן ושל משפחתן, ואף אחד לא היה חושד בהן בזנות. ומה שקראו לבניהן עמון ומואב כוונתן היתה לטובה, כדי להודיע שכאשר אשה מתעברת- לעולם יש לוולד אב בשר ודם… ובזכות כך שלא רצו לייחס לעצמן 'משיח שקר' כפי שעשה 'אותו האיש', זכו ויצא מחלציהן משיח אמת- מרות המואביה אם עובד אבי ישי אבי דוד משיח צדקינו. בשל הסבר זה שהתקבל על דעת הגר"מ פיינשטיין כהסבר נכון, הוא ראה בחלום זה חלום אמיתי. כשסופר הדבר לגר"ח קנייבסקי שליט"א ושאלוהו האם אין בדבר משום 'דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין', השיב הרב שיתכן שמעשה זה יש בו ממש ['דרך שיחה' עמ' פח].

יש לציין שגם חז"ל לימדו זכות על מעשי בנות לוט ואף הגדירוהו כמעשה מצוה כמובא בהוריות [י:] 'הן שנתכוונו לשם מצוה – צדיקים ילכו בם כו'' וכן אמרו חז"ל [שם יא. ועוד] אמר רבי חייא בר אבין, אמר רבי יהושע בן קרחה, לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שקדמה בכירה לצעירה זכתה וקדמתה ארבעה דורות למלכות.

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת ויצא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א