פרשת ויצא

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר בראשית

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת ויצא

המטרה אינה מקדשת את האמצעים

שמירת ההלכה בכל מחיר

לעשות רצון ה' רק ע"פ ההלכה [הרב גלינסקי – והגדת]

אם ידעתי לא ישנתי

אלו ברכות מפליגות קיבל יעקב אבינו במחזה הסלם ברכת ירשת הארץ ונחלה בלי מצרים, ברכת רבוי הבנים ושמירה ממרום –

״וייקץ יעקב משנתו, ויאמר: אכן יש ה׳ במקום הזה, ואנכי לא ידעתי!״ (בראשית כח, טז). וברש״י: שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה!

לא מובן –

הלא אלו ידע ולא ישן, היה מפסיד את כל ההבטחות הללו!

משל למה הדבר דומה –

לתלמיד חכם ששקד על התורה מתוך הדחק, וביתו ריקם ועולליו שואלים לחם ואין. לבו נקרע, ועשתונותיו נבוכים. הלא התחייב בכתובה לזון את משפחתו, והרי דקדוקי עניות מעבירים את האדם על דעתו. ומאידך גיסא חשקה נפשו בתורה, היא משוש חייו ומאור עיניו, ורואה בה את עולמו בחייו. מה יעשה?!

מה יעשה? אין זו שאלה! הלא מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה (ביצה טז ע״א). ואם נגזרה גזרה, תשובה ותפלה וצדקה יעבירוה!

בכל תפלות ראש השנה בכה והעתיר, התחנן וזעק. כך גם בעשרת ימי תשובה, ולשיא הגיע ביום הכפורים. לא נתן שינה לעיניו, שזלגו נהרות דמעה. מרב צערו ויגונו, יגיעתו והמית רגשותיו, התנמנם בעמדו בתפלת נעילה וכשנעצמו שמורות עיניו ראה בבהירות את ששת המספרים שיעלו בגורל!

מוחשי היה המחזה, ולא מש מעיניו!

במוצאי יום הכפורים הכריזה בת קול ״לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלוקים את מעשיך״ (קהלת ט, ז. ובמדרש שם), ולמחרת פנה לדוכן הפיס ומלא את טופס ההגרלה. רשם בו את ששת המספרים. בערב חג הסוכות ראה שהחלום אמת היה, כל ששת המספרים עלו בגורל, והוא זכה בכמה מיליונים – מעתה יוכל להשקיע עצמו בלמוד התורה מתוך הרחבה והדוחה, לחם לאכל ובגד ללבוש –

איזה ״זמן שמחתנו״ היה לו, איזו ״שמחת תורה״!

הייעלה על הדעת שיחרד ויזדעזע על שנפלה עליו תרדמה בשעת נעילה המרוממת והנשגבת. שיצטער על הנמנום, ויאמר: ״אלו יידעתי לא ישנתי״?

הלא אין ספק שישמח וייאמר: ממרום הפילו עלי תרדמה זו, להשמיעני שעתירתיי התקבלה ומזלי זרח!

ויעקב אבינו הצטער. שעבר על מצות ״מורא מקדש״. ואף שהמקדש לא היה בנוי אז, הלא אמרו (יבמות ו ע״ב) לא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שהזהיר על המקדש. שנאמר (ויקרא יט, ל. מ, ב): ״מקדשי תיראו, אני ה׳!״ והואיל ו״יש ה׳ במקום הזה״, הרי ״אם ידעתי לא הייתי ישן״!

והנבואות, וההבטחות?

אם רצון ה׳ לתתן, יתנן בהיתר ולא באסור. אין המטרה מקדשת את האמצעים!

כיוצא בכך שנינו, שתמר צפתה ברוח הקדש שממנה ומיהודה תצא שושלת בית דוד עד המלך המשיח, ואמרו (ברא"ר וויה פה, י) שזהיתה מטפחת על כריסה ואומרת: מלכים אני מעוברת, גואלים אני מעוברת. ומשנגזר עליה: ״הוציאוה ותשרף״, לא הלבינה פני יהודה אלא חיכתה שיודה בעצמו. ולמדו מכאן להלכה ולמעשה (כתבות סז ע״ב) שנוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.

ואכן, הלבנת פנים היא ביהרג ואל יעבור (תוספות סוסה י ע״ב). אבל מה על המלכים והגואלים?!

והתשובה, כאמור, שהגאלה היא ענינו של הקדוש ברוך הוא. עלינו מוטל שלא להלבין פני הזולת!

וכשם שמשה רבינו נשלח לגאול את ישראל, ונאמר לו: ״אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם״ (שמות רבה ג, ג), ואמר: ״שלח נא ביד תשלח״ (שמות ד, יג), ביד אהרן שהתנבא במצרים (רעו״י), ואם יקבל על עצמו את השליחות יאפיל עליו ויפגע. עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא: ״וראך ושמח בלבו״ (שם, יד). וגם אז, שב בתחלה למדין לקבל רשות יתרו, שכך נשבע לו (שם יח וברש״י).

ואם לא היה יתרו מרשה לר היה נמנע מגאולת ישראל?

אבל, כאמור, גאלת ישראל היא ענינו של הקדוש ברוך הוא, ועלינו מוטל לפעול כהלכה. שלא להסיג גבול אחרים, ושלא לעבור על השבועה! וידוע בענין זה מה שאמר הרב מבריסק זצ״ל. אדם אחד ביקש לסנגר לפניו על ההעברה ההמונית של מאות אלפי העולים על דתם, גזזו פאות והסיתו והדיחו. אני זוכר, נשלחנו על ידי ה״חזון איש״ זצ״ל לרשם את ילדי העולים לחנוך תורני, כמה מכות ספגנו! תימני קשיש בכה באזני: ״מפני חטאינו גלינו לארצנו!״

ניסה אותו אדם לומר לרב מבריסק: הכל כדאי, עבור ״אתחלתא דגאולה״!

נתן בו הרב מבריסק עיניו, ולא הייתי רוצה להיות במקומו כשננעץ בו המבט, ואמר בהטעמה: שום דבר אינו כדאי – ולא בשביל ״אתחלתא דגאולה״ גרידא, אלא אף לא בשביל הגאולה השלמה! ואוכיח לך זאת –

הגמרא (סנהדרין צח ע״א) מספרת, שרבי יהושע בן לוי פגש באליהו הנביא ושאלו מתי יבוא המשיח. אמר לו: לך ושאל אותו. והיכן אמצאהו, הוא יושב בפתח העיר, בין העניים סובלי החליים. ואיך אכיר, נתן לו אליהו הנביא סימן: כולם מתירים את כל החבישות בבת אחת, רוחצים את נגעיהם ומכבסים את התחבושות, וחוזרים ומלפפים אותן. ואלו הוא מתיר תחבשת אחת, מחטא את הפצע וחובשו, ועובר לפצע הבא, בתהליך ארוך ומיסר. ומדוע הוא עושה כך, כי אולי יקרא בפתע פתאים לגאול את ישראל, שלא יתעכב כדי קשירת שני נגעים!

ותמוה: כלל ישראל מחכה לגאולה מאות שנים ימתין עוד עשר דקות עד שהמשיח יחבוש כל נגעיו. הלא בעוונותינו מנוגע הוא, ״איש מכאובות וידוע חולי, אכן חולינו הוא נשא ומכאובינו סבלם. והוא מדוכא מעונותינו, ובחברתו נרפא לנו, וה׳ הפגיע בו את עוון כולנו״ (ישעיה ע, ג). האם לא נמתין לו עד שיחבוש עצמו?״

אך הענין, שיש זמנים מסוגלים לגאלה, ויש עיתים בהם עם ישראל זכאי להגאל, ואם תעבור שעת הכושר, או יופר שוב המאזן החיובי, הגאלה תדחה ומי יודע לכמה זמן.והמשיח אינו רוצה להתמהמה ולו רגע קט, כדי שלא יחמיץ את השעה, ולא יעברו חלילה עבירות שידחו שוב את הגאלה.

לארר זאת, נלמד גמרא במסכת ערובין (דף מג ע״א): האומר ״הריני נזיר ביום שבן דוד בא״, מותר לשתות יין בשבתות ובימים טובים, ואסור לשתות יין בכל ימות החול [אולי יבוא, ונאסר למפרע בכל היום כלו]. ומדוע מותר בשבתות, משום שהמשיח יבוא ממרחק, ויש אסור תחומין, שאסור ללכת למעלה מאלפים אמה, ולא יעבור על אסור תחומין.

והנה אסור תחומין לכל הדעות – מלבד לשיטת רבי עקיבא – הוא מדרבנן. תניח שבשבת בבקר מדמנה שעת הכשר, המאזן חיובי, אפשר לגאול את ישראל. קום, משיח, והתגלה! אך לא, אינו יכול, יש אסור תחומין מדאוריתא, מדרבנן, אבל אם תמתין, כמה יהודים יחללו שבת, בשוגג או במזיד, והשעה תוחמץ, והגאולה תידחה –

הגאולה היא ענינו של הקדוש ברוך הוא. אנו מצוים על שמירת התורה והמצוות!

כדי לשמור על איסור אחד מדרבנן, תדחה הגאולה השלימה. ואתה משלים עם כה הרבה אסורי תורה בגלל אשליית ״אתחלתא דגאולה״?!

ובארנו [ב"והגדת״ למגלת אסתר ב, י] שבכך יובנו שני פסוקים סמוכים במגלה, שהם ממש ״שני כתובים המכחישים זה את זה״ –

״לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה, כי מרדכי ציוה עליה אשר לא תגיד״. ופירש רש״י: כדי שיאמרו שהיא ממשפחה בזויה וישלחוה. שאם ידעו שהיא מ׳משפחת שאול המלך היו מחזיקים בה. והפסוק אחריו: ״ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה״. וכתב רש״י: אמר, לא אירע לצדקת זו שתילקח לבית המלך אלא שעתידה לקום להושיע לישראל. לפיכך היה מחזר לדעת מה יהא בסופה. והלא הדברים נסתרים מניה וביה: אם ידע שנלקחה כך להושיע לישראל, וממרום סובבו כן, וכמו שאמר: ״כי לעת כזאת הגעת למלכות״ (אסתר ד, יח), ראוי שיצונה לגלות שהיא ממשפחת מלוכה, ואז ידבר עמה אחשורוש בלי מתורגמן (רש״י אסתר ז, ה), ויהיו דבריה נשמעים. והוא, אדרבה, דאג שישלחוה? –

אלא הוא אשר אמרנו – אסתר עתידה לנצל את מעמדה בבית המלך ולהושיע את ישראל, אבל אלו חשבונות שמים. אנו חייבים לפעול כפי שההלכה מורה, והיא מורה לעשות כל השתדלות לחלצה!

 

 

 

פרשת ויצא

הפעלה חיובית לקיום המצוות

לקרב המצוות לרצונותינו

לקרב את ציווי ה' לדעתנו [חומש המגידים]

מדוע היה צריך יעקב לשכנע את נשיו בצורך לעזוב – והרי זה ציווי ה'.

המעשה עם בעל התשובה האקדמאי שאמר לעיתונאי ששאלו בסמינר מי יקבל יותר שכר, הוא או הילד מב"ב? והרב חשב שיענה שהוא, שהרי במקום שבע"ת עומדים כו' אולם הבע"ת השיב שודאי שהילד מב"ב, מפני שאני הייתי 'שם' ואני יודע שזה עולם של סחי ומאוס, שאין לו מה להציע, והגעתי לקירות אטומים, והבנתי שאני חייב משהו אחר. נקי יותר, טהור יותר. אולם הילד מב"ב עוד חושב שיש 'להם' שמה מה למכור, ובשבילו יש כאן פיתוי, הוא יקבל יותר שכר… [הוסיף הרב שודאי שנסיונותיהם של בע"ת קשים והם מתמודדים עם קשיים מהעבר, אך בכ"ז בנקודה מסוימת יש לילד הבני ברקי נחיתות שחושב שיש שם 'משהו'…]

אמנם אמרו חז"ל לא יאמר אדם א"א בבשר חזיר, אפשי ואפשי אך מה אעשה ואסרה תורה, זאת אמת, וכך יש לחשוב ביחס לדברים שאין לאדם תאוה אליהם. אך במה שמתאוה – כתוב בספרים שידמיין את הדבר כמאוס וכך ימנע ממנו!

אדם עושה דברי ע"פ רגש. רצוי לקרב ציווי ה' לרגש, ולא רק לפעול בצורה שכלית קרה רק כי ה' אמר. זה יעזור לנו להתגבר על הנסיון.

ולכן נשים לב שכאשר הן משיבות לו הן לא אומרות כל אשר דיבר ה' נעשה, אלא מתחילות גם הן בשכנוע עצמי, הן מכרנו כו' כנוכריות נחשבנו לו כו' ורק לבסוף אומרות שנקיים ציווי ה'!

וכן המלאך שבא ליעקב, בתחילה אומר לו שראה ה' את כל אשר עשה לבן לו, ורק לבסוף אומר לו את ציווי ה', אות הוא שאף ליעקב יש צורך לפנות כך!

המעשה עם הגרא"מ שך שאמר לאחות שטיפלה בו שתקבל על עצמה להפסיק לעשן, וכששאלוהו הרי יש מצוות עוד קודם לכן, השיב שכל מצוה תחוש אותה כעול ותפרוק אותה מעליה, אולם זה היא יודעת שטוב לה מטעמי בריאות, ותחזיק מעמד, ולמעשה הצלתי אותה ממאות אלפי איסורי כרת וסקילה בכל שנה!

כך עלינו לדעת שדרך השכנוע שלנו את ילדינו היא – זה טוב לך! לא ככאלה שמכריחים בחובה גמורה ואונסים לקיים מצוות 'כי כך חייבים'.

כדוגמת האב שראה עם בנו אדם הנכנס לרכב בשבת לסוע לים, והבן שאל לאן הם נוסעים? והשיבו האב לים. מדוע איננו נוסעים ג"כ שאל הבן? 'אסור לנו, אנחנו דתיים'! כמה קלקול גלום בתשובה מעין זו. הילד קלט שבעולם ישנם שני סוגי בנ"א, יש שנהנים ויש שסובלים. אנחנו בצד הסובל. כשיגדל, יעדיף לעבור לצד שאינו סובל…

הדרך הנכונה במקרים כגון אלה הוא לומר לילד חמודי, האנשים האלה מסכנים, אף אחד לא לימד אותם מה זה שבת, כמה קדושה יש בה, מהו עונג שבת כמו שיש לנו, שירי שבת, סעודות שבת כו', מה יש לו במקום זאת? ים… גם לנו יש ים, ביום ששי, ובכלל כל השבוע, לשרוף על זה שבת??? אבל את השבת שאנו חווים – הוא לעולם לא יחווה!!! כך שבאמת מה שיש לנו אין לו ומה שיש לו – יש גם לנו…

אם יעקב משתדל לשכנע את נשיו, והמלאך משתדל לשכנע את יעקב בדרך זו, ודאי שאין לנו לחשוב שדרך זו פחותה!

 

 

פרשת ויצא

אדם גדול אדם קטן

האדם הגדול מול האדם הקטן

 

ספר בראשית פרק כט

(ה) ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו :(ו) ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן:

הידענו שלהם מלא משמעות… והנה רחל בתו באה עם הצאן- וזה כבר יאמר לך הכל… אף א' לא מעוניין לרעות צאנו…

(ז) ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו:

אדם ישר דרך אינו מסוגל לראות כיצד פוגעים באחר או בממונו.

(ח) ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן :(ט) עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה הוא :(י) ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו :(יא) וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך :(יב) ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה :(יג) ויהי כשמע לבן את שמע יעקב בן אחתו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו

אמר- בפעם שעברה בא אליעזר מלא בכסף ובזהב, ועתה כנראה ג"כ כך. ומנשק ומחבק לחפש…

ויביאהו אל ביתו ויספר ללבן את כל הדברים האלה:

מספר לו שנטל הברכות מעשו כשהתחפש לעשו. ושלכן אליפז נטל ממונו ומתנצל שבא ריקם.

(יד) ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה וישב עמו חדש ימים:

אך עצמי ובשרי אתה- לבן מתלהב – אז אתה מבין עניין! אתה יודע איך לעבוד על אנשים כמוני! אך עצמי ובשרי אתה!

(טו) ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי מה משכרתך:

ממתי לבן מציע מעצמו משכרת? אלא לבן חשש שהחינם הזה יעלה לו ביוקר… ולכן העדיף לקבוע מראש תנאים לרעת יעקב.

 (יח) ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה:

ברחל- ולא לאה. בתך- ולא מן השוק. הקטנה- ושלא תשנה את שמן ביניהן…

(יט) ויאמר לבן טוב תתי אתה לך מתתי אתה לאיש אחר שבה עמדי:

מה כ"כ טוב? אלא לבן אמר אם אתה תתחתן עם אחרת- אתה עלול להחזירה בתשובה. ואם היא עם אחר- היא תחזיר אותו… עדיף שתתחתנו יחד…

(כ) ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה:

רואים שהאהבה עליה מדברים כאן אינה אהבת בשרים שא"כ היה נדמה בעיניו לנצח!

(כא) ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה:כב) ויאסף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה:

הול"ל ויעש משתה ואח"כ ויאסוף…? אלא א"ל אני רוצה שישאר עמנו זמן רב, שהרי גם אני וגם אתם התברכנו בזכותו, אחליף את בתי וכולנו נרויח, אך אסור שהוא ידע, ולכן תתנו לי ערבון שלא תגלו. הם נתנו לו את בגדיהם ומזה הוא עשה משתה…

(כה) ויהי בבקר והנה הוא לאה

רק בבוקר שם לב שהיא לאה, משום שכל הלילה היה קורא לה רחל והיא עונה לו אפי' מתוך שינה, מכך הסיק שזו אכן רחל, ואך בבוקר ראה שהיא לאה, אמר לה רמאית בת רמאי! אני קורא לך רחל ואת עונה? אמרה לו ממך למדתי שהרי יצחק קורא עשו! ואתה עונה…

ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני

איזה עדינות. אין כאן צרחות, אן כאן ויחר אפו אין כאן וישטום יעקב את לבן, רק מה זאת עשית לי!

איזה שליטה עצמית! איזה אמונה! אם קרה לי משהו הרי זה מאתו יתברך!

 :(כו) ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה:

תי' של לבן כ"כ מעורר גיחוך, מדוע לא אמרת זאת קודם?

לבן גם עוקץ את יעקב, אצלנו הבכור הוא בכור לתמיד, אין אצלנו מכירות של הבכורה…

לבן אומר ליעקב אולי אצלכם לא זה לא וכן זה כן, אולם אצלנו זה אחרת, 'לא' יעשה 'כן' ו'כן' יעשה 'לא'… [נלע"ד]

(כז) מלא שבע זאת ונתנה לך גם את זאת בעבדה אשר תעבד עמדי עוד שבע שנים אחרות:

ואח"כ משנה את משכרתו מאה פעמים ואח"כ עוד רודף אחריו על מנת להורגו ואלולי ה' מצילו ומזהיר ללבן בחלום הלילה היה כבר הורגו. ותגובת יעקב- רגועה, אינו מתפרץ כנגד לבן, אינו צועק,

מדרש שמואל פרשה כב

יפה קפדנותן של אבות מענותנותן של בנים. קפדנותן של אבות, מיעקב, (בראשית לא) ויחר ליעקב וירב בלבן וגו'. את סבור שמא מכות ופצעים היו שם, והלא לא היה שם אלא דברי פיוסין. אמר רבה, בנוהג שבעולם אדם הולך לבית חמיו, אפשר שלא ליטול בידו מאומה. ברם, הכא, אפילו מחט או צנורא לא עלתה בידו. ענותנותן של בנים, מדוד, ויברח דוד מניות ברמה וגו'. מזכיר שפיכות דמים בפיוסו:

אנחנו היינו מתרתחים. מטיחים בפניו את כל מה שבלבנו. יעקב- עדינות נפש.

הגרי"ס ברכבת והתלמיד החצוף והחלון ברכבת.

אדם ניכר בג' דברים א' מהם זה כעסו. כשאדם כועס ניתן לעמוד על אישיותו.

לא בכדי זכה יעקב לאשה גדולה כרחל. מסרה הסימנים ללאה. ובזכות זה ויזכור א' את רחל ונפקדה. מדוע רק עתה? אלא מבאר הגר"מ חברוני [חיים של תורה ח"ב וירא] שכאשר ביקשה רחל מלאה את הדודאים א"ל לאה המעט קחתך את אישי כו' והרי פסוק זה זועק עד לשמים, אני לקחתי את אישך או שאת היא זאת שהתחתנת אתו בזכותי?!! ורחל שותקת! משמע מכאן שנתנה לה את התחושה שהיא היא עקקרת הבית ואני רק נוספת כאן! אין פלא איפוא מדוע כאשר גלו ישראל רק רחל היה בכוחה ללמד זכות על ישראל באמרה אניהכנסתי צרתי לביתי ולא הקפדתי, ומדוע אתה רבש"ע מקפיד על ע"ז שאין בה ממש. ולה הקב"ה שומע שנא' מנעי קולך מבכי כו'

ר' ברוך בער ליבוביץ ר"י קמניץ והבחור שהתארס עם בתו הבוגרת וביטל השידוך מבלי להסביר ואח"כ בא לבקש הסכמה והמלצה שראוי להיות רב כו' [שם]

וירא יעקב והנה אין פני לבן עמו כתמול שלשום. מדוע? הגוי מסתדר עם היהודי רק כשהיהודי מרמס לכף רגלו. כשהוא מתחיל להצליח- אין הגוי יכול לסבול, והוא ינסה תמיד לסכל זאת.

לאחר כל הויכוח הגדול שבין יעקב ללבן שטוען יעקב דברים של טעם שמעולם לא נטל ממנו מאומה שלא כדין כו' עונה לו לבן

בראשית פרק לא

(מג) וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ:

הרי זו תשובה שלא ממין הטענה! מה הקשר בין זה לבין טענותיו הקשות של יעקב?

ביאור ר' שלום שבדרון בהקדים המשל לעגלון שלקח את החלה והחמאה והגבינה כו' ואכלם ואח"כ עוד תבע תשלום…

כך ג"כ הגויים מתיחסים לישראל. אין בכלל צד שני. אין לכם שום זכות טיעון. הוא חוזר כמו מנטרה על תפיסתו- הכל שלי וחסל.

המעשה עם הח"ח והזקן שבקש דרכון וא"ל להביא תעודת לידה. כשאמר שאין לו א"ל אז תביא שני עדים בוגרים שהיו בשעת הלידה שלך…

ומאידך התנהגות יעקב מעוררת השתאות שהיה ישר עם לבן אף כשרימהו ויעבוד עמו שבע שנים אחרות אחז"ל שהושוו לראשונות שהיו באמונה! ללמדנו שעל היהודי להשאר ישר והגון אף כשהדבר קשה, ואפי' מול לבן!

 

מסכת פסחים דף סו/ב

אמר רבי מני בר פטיש כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו מנלן מאליאב שנאמר ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה [זה] ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת וכי אזל שמואל לממשחינהו בכלהו כתיב לא בזה בחר ה' ובאליאב כתיב ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא:

וצ"ב שהרי מעשה הכעס היה לאחר מעשה ההכתרה???

אלא מבאר רש"י שגלוי וידוע לפני ה' שהוא רגזן. פי' וכבר כשבא שמואל קיננה בו מדת הרגזנות, וכבר בזה נמאס בעיני ה'!!!

מלהד"ד? לאדם שיש לו בביתו מכונת להדפסת שטרות מזוייפים. אע"פ שמעולם לא עשה בה שימוש יענש על כך קשות.

למדנו גנות הכעס בעיני הבורא, שבגינה הפסיד אליאב לנצח את הזכות להיות למלך על ישראל!

האריז"ל אומר שכשאדם כועס ניטלת ממנו הנשמה הקדושה וניתנת במקומה נשמה טמאה מהסט"א וזש"כ טורף נפשו באפו. –שעושה נפשו הקדושה טריפה! וכל התיקונים שעשה עד עתה מתבטלים וצריך לחזור ועשותם מחדש!

גם מבחינה רפואית הכעס הוא א' הגורמים למחלות קשות ביותר- אולקוס, לחץ דם, מחלות לב, כליות, וגורם לקיצור ימיו. קצר ימים ושבע רוגז.

הח"ח והסוכה. אין פלא שהאריך ימים…

כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. מדוע?

הוא חסר אמונה שאינו מבין שכך נגזר עליו משמים ונושך את המקל במקום את המכה…

כל מיני גיהנום שולטים בו! – מה פירושו?

מבאר הח"ח שהכועס יכול להגיע לעבירות הקשות ביותר ללא שום הגבלה, ולהגיע לכל סוגי הגיהנם שמיועדים לכל עבירה ועבירה.

 

 

פרשת ויצא

צדיק על חשבון הזולת

חובת חסד על כל יהודי [פנינים]

ויהי בבוקר והנה היא לאה ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רימתני (כט.כה)

אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב סימנים לרחל, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה, אמרה עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים (רש״י).

שאל המגיד הירושלמי הגה״צ רבי שלום שבדרון זי״ע – לכאורה הדברים צריכים הבנה, כי נכון מאד שרחל עשתה דבר גדול בכך שויתרה על זכותה להינשא ליעקב ובלבד שלא לפגוע באחותה, אבל לכאורה גם דבר שאינו מוסרי ישנו כאן, שהרי במסרה את הסימנים ללאה היא כובלת בכך את יעקב להנשא ללאה נגד רצונו, והכיצד עשתה זאת, לאחר שסיכם אתה מפורשות, ועל דעת כן מסר לה את הסימנים כדי שלא ירמוהו ויתנו לו את לאה במקום רחל?

אלא נסביר את הדברים לפי מעשה נפלא שבתוך מעשה עוד יותר נפלא!

מעשה זה היה עם הגה״ח רבי יהושע ברים זצ״ל ראש ישיבת רוז׳ין אשר התגייס למצוה רבה, לעזור לאלמנה, אשר בעלה נפטר סמוך לחג הפסח, לחוג את חג הפסח כמשפטו וכהלכתו, ודאג לכל צרכי המשפחה, דאג שאברך מסויים יבוא לבית האלמנה לערוך את הסדר עמם כדבעי, ובערב התקדש החג לפני לכתו לבית הכנסת הודיע לבני משפחתו כי יתאחר במקצת לשוב מיבהכנ״ס לעריכת הסדר, מכיון שבדעתו לסור לבית האלמנה הנ״ל לבדוק אם אכן הכל התנהל כשורה. לאחר התפילה, בבואו לבית האלמנה, ראה שאותו אברך לא הגיע כמדובר, והאלמנה כמובן כאובה ובוכיה ונפשה עליה תאבל, כי לא תוכל לערוך את הסדר לבדה כראוי, וכל זאת שבוע מפטירת בעלה, כמובן שאין צורך לתאר את גודל צערה ויגונה בעת ההיא.

ר' יהושע לא חשב רבות וגם לא ניסה להמתין אולי בכל זאת יבוא האברך כמדובר, אלא תיכף ומיד נעמד וקידש על היין בנעימות וערך את הסדר בטוב טעם, ואף נטל ידיו לסעודה אתם ביחד, לשמחתם של כל בני המשפחה שהיה להם לכבוד גדול כי גדול בתורה כר' יהושע יערוך איתם את הסדר. והנה ר' יהושע לא מיהר בעריכת הסדר עם משפחת האלמנה, אלא ערכו בטוב טעם ודעת כאילו הוא בחוג משפחתו, ורק לאחר שגמר לערוך את הסדר אתם נזדרז ורץ לביתו לערוך את הסדר עם בני משפחתו, והיה זה באיחור גדול מאוד, ובהכנסו לביתו כשנשאל לפשר איחורו, אמר להם כי יסביר להם זאת אח״כ מאחר וצריך למהר לערוך עתה את הסדר כדי להספיק לאכול את האפיקומן בזמן, ורק לאחר אכילת האפיקומן נתפנה וסיפר לבני משפחתו כל מה שאירע.

אמנם בני משפחתו לא נרגעו עדיין, באומרם לו, הגם שמצוה רבה היא לגמול חסד עם האלמנה, אך הרי גם למשפחתך הנך מחוייב… נענה ר׳ יהושע והשיב להם – בואו ואספר לכם מעשה שהיה:

בצעירותי, החל ר׳ יהושע לספר, נכנסתי פעם אחת עם חבירי אל הגה״ק בעל החזון איש זי״ע לשוחח אתו בענין מסוים, לאחר שגמרנו לשוחח על הענין שלשמו באנו, פנה אלינו החזו״א ואמר: הנה יש לכם חבר פלוני שזה מכבר הגיע לפרק האיש מקדש, וצריך להשתדל שימצא את זיווגו.

ואכן נרתמנו תיכף ומיד לעשות פעולות בנידון, וב״ה אשר תוך זמן קצר ראינו ברכה בעמלינו, ובס״ד הבחור בא בברית האירוסין, וכמובן שבאנו אל החזו״א לבשרו על כך, ושמח מאד ואמר לנו כי ברצונו להשתתף במסיבת האירוסין, וביקש מאיתנו שכשהכל יהא מוכן ממש יבואו לקרותו. וכשאכן היה הכל מוכן, והיה ממש לפני קריאת התנאים, יצאנו לבית החזו״א לקרותו, בעוד שכל הקהל ממתינים לבואו של החזו״א למסיבת האירוסין.

והנה כשנכנסנו לבית החזו״א ראינו מחזה די מוזר – זוג זקנים בעל ואשתו יושבים לפניו ומתיעצים עמו כל מיני דברים שאמורים היו לקנות לצורך ׳חנות דברי סדקית׳ אשר נהלו, וככה ישבו לפניו עם רשימה ארוכה של מצרכים ושאלוהו על כל דבר בפרוטרוט איזה סוג מחטים לבחור וכן איזו כמות מכל חוט, איזה צבעים של כפתורים וכו׳, והחזו״א יושב בנחת ומקשיב בסבלנות אין קץ לשאלותיהם, ועונה להם במתינות לכל שאלה תשובה הראויה לה, ההתייעצות ארכה כשעה בערך… בעוד אנו עומדים ותמהים לפשר דבר סבלנותו הרבה, שהרי ידע שבאנו לקרותו למסיבת התנאים, וכי כל המוזמנים ממתינים לבואו, ואילו החזו״א יושב כאילו כל הזמן שבעולם בידו, ויהי הדבר לפלא בעיננו.

כאשר גמרו הללו להציע לפני החזו״א את כל ספקותיהם וקיבלו ממנו תשובות מספקות, פנו ללכת, כשהחזו״א מלווה אותם עד פתח ביתו, וברכם לשלום, ויהי אך יצאו את ביתו חבש החזו״א את כובעו ופנה ללכת אתנו אל מסיבת האירוסין.בדרך פנה אלינו החזו״א ואמר לנו בענותנותו:

בודאי תמהים אתם על כל הענין הזה, האיך שישבתי עם הזוג הזה זמן כה רב בעוד, שידעתי כי ציבור יושב וממתין להגעתי למסיבת האירוסין, אך דעו! שהזוג הזה ניצולי שואה המה, שבורים ורצוצים הגיעו ארצה, וגם מקור פרנסה עדיין אין להם, וכעת באו להתייעץ אתי על פרטי החנות ואופן ניהולה, וחככתי בדעתי שבעוד שלעזור להם בכסף אין ביכלתי, מחויב אני לעזרם לכל הפחות בעצה הוגנת. אכן המצוה הזאת אינה מוטלת רק עלי, אלא שנתגלגל הדבר ונזדמנה מצוה זו לידי, ובאמת המצוה מוטלת על כל אחד מישראל, וא״כ גם אתם וגם כל הקהל אשר ממתינים עלי מחויבים במצוה זו, הלכך לא היה לחוש להממתינים, ואדרבה בהמתנתם זו נזדמן להם ליטול חלק במצוה רבה זו לעזור לנדכאים אלו, ע״י שאוכל לייעצם בעצה הוגנת ולחלצם ממיצר!…

כמו״כ סיים ר׳ יהושע את סיפורו לבני משפחתו, גם הערב אילו יכולתם לעזור לאלמנה הנ״ל הרי שמחויבים אתם כמוני בעזרה זו, ובמה איפוא יכולתם לעזור? בזה שתמתינו עד שובי מבית האלמנה ולעזור לה לערוך את הסדר כדת, ולשמחה בשמחת יו״ט, הרי אשר מה שאתם טוענים שאני מחויב גם למשפחתי, אמת הוא! אך גם אני וגם אתם חייבים במצוה זו שנזדמנה לידי אלא שאני מקיים מצוה זו בעזרה, ואילו אתם בהמתנתכם עלי! ולכך לא חסתי על האיחור, ובכך פייס ר׳ יהושע את משפחתו, נפלא מאד!…

והנה לאחר סיפור מעשה זה נבין ממילא קושיתנו ששאלנו, האיך הרהיבה רחל עוז בעצמה למסור הסימנים ללאה, נהי שהיא עצמה ויתרה, אך כיצד זה ויתרה על חשבונו של יעקב, והרי במסירת הסימנים ללאה כבלה את יעקב להנשא לה נגד רצונו?

אכן למבואר יתיישב היטב, וכי מי יאמר כי חובת הצלת לאה מהלבנת פנים מוטלת רק על רחל ולא על יעקב?

ואלא מאי, לרחל יש את האפשרות להצילה ע״י מסירת הסימנים, אמנם גם יעקב חייב להצילה מבזיונה ע״י שישאנה לאשה, וזאת ע״י שתדע לאה הסימנים שמסר יעקב לרחל, וא״כ רחל כשמסרה את הסימנים ללאה קיימה בזה לא רק את חובתה היא, אלא גם קיימה בזה את חובת יעקב, להציל את לאה מבזיון!…

למדנו יסוד גדול.

חובת החסד היא על כל אחד. יש במישרין, ויש בעקיפין. אולם אין אדם שיכול לומר הוא פטור. ואם הרגשת שמישהו עשה חסד 'על חשבונך' – דע לך שהשכר מובטח גם לך, והחובה לסייע לאותו נזקק היא גם עליך, ואין זה 'על חשבונך' אלא זכות המצווה נכנסת 'לחשבונך'…

לפעמים האשה עושה חסד עם איזו שכנה ומאחרת להגיע הבייתה. אתה חש שזה על חשבונך. ארוחת הצהריים מתמהמהת. כוס הקפה לא מוגש בזמן… דע לך זו ההשתדלות המעטה שגם אתה מחויב בה!

 

והנה יש להתבונן לאחר שרחל כל כך השתדלה בעבור לאה, אומרת לה לאה המעט קחתך את אישי?

הייתה צריכה רחל לומר לה 'אישך'??? הלא אישי הוא ואני רק עשיתי לך טובה!!!

אלא מבאר הגר"ש שבדרון הסימנים שעשו רחל ויעקב היו הלכות נדה חלה והדלקת הנר. כאשר רחל רואה שלאה היא העומדת להכנס לחופה, היא מוסרת לה את הסימנים. בעצם לא כתוב שרחל למדה אותה את הסימנים אלא מסרה לה. מה ביאור הענין?

אלא כאמור הסימנים היו ההלכות. אמרה לה רחל ללאה ראי אחותי את עומדת להנשא, חשוב שתדעי כמה הלכות נחוצות. ואז למדה אותה את כל ההלכות שהן בעצם הסימנים.

כאשר מגיע ליל הכלולות יעקב מתחיל לשאול את לאה את ההלכות שנקבעו כסימנים והנה לאה שולטת בחומר… איזה מזל שרחל למדה אותי את ההלכות הללו בדיוק עכשיו! וכך לאה אינה מרגישה במעשה העצום שרחל עשתה בשבילה.

אין פלא איפוא שהיא אומרת לה המעט קחתך את 'אישי', שהרי את סרח עודף בנישואין הללו, שאני הרי נשאתי ראשונה ואת נוספת אחרונה ועוד לוקחת את אישי!

רחל הייתה צריכה כאן לעצור אותה ולספר לה דברים כהויתם… אולם היא אינה עושה זאת, ואוחזת בפלך השתיקה. ועוד אומרת לה את צודקת.

כל ימיה נתנה לה רחל את ההרגשה שהיא לאה העיקר ואני רחל רק נוספתי כאן. זה המעשה העצום של רחל שאינו חד פעמי אלא כל ימי חיי יעקב ונשיו!

רחל זוכה בזכות הוותרנות שלה לשכר גדול, שהנה לאחר הדו"ד שהיה לה עם לאה המעט קחתך את אישי כו' נאמר 'ויזכור אלקים את רחל ויפתח את רחמה. מפרש"י שזכר לה שמסרה את סימניה. לאחותה. נשאלת השאלה והרי את הסימנים מסרה כבר לפני שבע שנים, ומדוע רק כעת ה' זוכר לה זאת?

והתשובה נפלאה לאור הדברים האמורים. שאכן ותרנות גדולה הייתה מצידה לאחותה במסירת הסימנים, אולם המעשה שנעשה כאן הוא הרבה יותר גדול! ובזכות נפקדת אף היא בילדים.

ואם נתבונן נראה שעל פניו נראה שרחל הפסידה במסירת הסימנים שהרי היא כל ימיה כ'כנור שני', ולאה היא האשה הראשית כביכול, ועוד מושכת 'אש' כלפיה כפי שראינו, אולם התורה מגלה לנו שנדע שרחל לא הפסידה מאומה, כי ממצוה לא מפסידים. והנה כעת מגלה לנו התורה שרחל הייתה אמורה להיות עקרה, ואלמלא מסרה הסימנים כך הייתה נותרת!

ואז הייתה נדחית הצידה, והיה יעקב נושא את לאה אולם 'מהדלת הראשית' ולא מ'האחורית'…

מסקנה- בית ישראל נבנה על חסד. רחל בונה את ביתה על חסד, ואף זוכה לבנים בזכות החסד. עולם חסד יבנה. כשלבן בפרשתינו מרמה את יעקב על ימין ועל שמאל, יעקב נוהג עמו בצדק, רחל נוהגת בחסד. כי כך נבנה בית יעקב. ולבסוף מלבן לא נותר מאומה, ומבית יעקב יצא עמ"י שחי וקיים לעולם. מחסד וצדק ויושר לא מפסידים!

 

הרב הלפרין ושמירת השבת [מוסש"ק אמור תשע"ה]

ביום שישי ערב שבת קודש פרשת אחרי מות ־ קדושים, הגאון ר״א מן שליט״א נסע מבני ברק לפ״ת למסור את שיעורו, במונית מחברת ׳דקר׳ הוותיקה.

״ברוך השם, אתה עובד בחברה שומרת שבת״ – אמר הרב מן שליט״א לנהג, בקורת רוח.

שלא כצפוי פתח הנהג את סגור ליבו (הלב שעדיין סגור למחצה) וכה סיפר בכנות:

אספר לכבוד הרב דבר מעניין. בצעירותי לפני כעשרים ושלוש שנים, אולי יותר, הייתי חבר ב׳חברת מוניות׳ שאינה שומרת שבת. עבדתי כמו חמור – שבע ימים בשבוע. ומדוע? כי היו לי חובות מצטברים ומשכנתא, ועמלתי קשות לכסות את החובות מכל הצדדים. חשבתי שמוכרחים לעבוד. לילה אחד בשעה שתים עשרה, יצאתי מתל השומר לבני ברק בנסיעה עם יהודי בשם יוסף הלפרין, את השם אני זוכר, אבל את הכתובת כבר שכחתי.

בחוץ ירד גשם שוטף, ובפנים הרכב החדיש הייתה אוירה נעימה, ויוסף הלפרין אולי הוא הרב יוסף הלפרין זצ״ל, העיר את תשומת ליבי בכאב על כך שאני חבר בחברה שאינה שומרת שבת, ועובד בשבת קדש. הסברתי לו כי יש לי חובות וביום שבת הפדיון היומי גבוה מביום חול, ואני לא יכול לוותר על העבודה (רח״ל).

לפתע יוסף הלפרין (אולי הרב יוסף הלפרין זצ״ל) אמר לי בכנות: הבה נעשה עסק, אתה מהיום מפסיק לעבוד בשבת, תשב בסוף כל חודש, תערוך מאזן כספי של הפרנסה החודשית, ואת ההפרשים אני אשלם לך מכיסי. אני מבטיח. ראיתי שהדברים יוצאים מליבו והוא מבטיח בכל לב. הוא הוסיף: ואם אתה לא בטוח שאני יעמוד בדיבורי, אני משאיר אצלך שני שמות של יהודים מבני ברק שתוכל לברר עלי האם אני אמין.

כיוון שדיבר בתום לב ומתוך לב יהודי, שאלתיו: ואיך תדע אם אני שומר על ההסכם י…

בהסתכלות אחת על העיניים שלך, אדע בדיוק האם אתה אומר אמת או לא, והאם עבדת חלילה בשבת. יצאנו לדרך.

ומאותו יום אינני עובד בשבת. לאחר תקופה עברתי כאן לחברת דקר. אינני דתי. אבל בעבודה אני לא עובד ביום השבת. כך אני מתנהג, וכך חינכתי את ילדי – שלא יעבדו בשבת בשום אופן! אנחנו יהודים שלא עובדים שבעה ימים בשבוע. זה סופי אצלי.

ומה עם הכסף? כמה כסף קיבלת מהרב הלפרין?

מאז, לא פניתי אליו אפילו פעם אחת. כי חודש אחרי חודש, שנה ועוד שנה, מעולם לא הרווחתי פחות מאותו חודש שסיימתי את חילול השבת.

האמת. שכאשר חלפה חצי שנה, התיישבתי לערוך חשבון יותר מדוקדק ולחפש: איך זה שבאמת אין ירידה בפדיון החודשי, וכי נופל לי כסף משמים? וכי באמצע השבוע הנסיעות מתרבות? ישבתי עם אשתי ובחנתי טוב מקרוב, ונוכחתי לראות כי לפעמים באמת היו נסיעות יותר בימי החול, אבל בדרך כלל, פשוט, ה׳הוצאות׳ ירדו, פחתו, התמעטו, והוצאות שונות שהיו נלוות תמיד לכלכלת הבית והמשפחה פחתו. ומאז, כבר חלף כמעט חצי יובל שנים, וכבר שכחתי את הכתובת שלו, אולי אתם מכירים אותו מבני ברק תמסרו לו ׳תודה רבה׳ בשמי, ואם לא תפגשו אותו, וודאי א-לוקים כבר נותן לו תודה בשמי. סיים הנהג.

הרב מן שליט״א שמע שתק והרהר. הנסיעה הגיעה לסופה, והרב נפרד ממנו בברכת ׳שבת שלום׳ לבבית ועודדו להוסיף ולהיות יהודי מושלם.

לגופו של דבר.- ישנם סיפורים נוספים מהסוג הזה (כפי שהעיד בפנינו גם הגאון רבי ניסן גולדברג שליט״א ר״מ הישיבה הגדולה ״אור ישראל״ ו״ראשון לציון״ על ידיעה מכלי ראשון של מקרה דומה ב׳בעל מסעדה׳ בחיפה שנעשה איתו הסכם חתום מהסוג הזה, וסוף ההסכם היה שלא היה צורך לשלם פרוטה) אך במקרה דנן ישנו חידוש נוסף. כי היהודי המדובר עדיין לא שב בתשובה, ועם כל זאת ״השבת היא מקור הברכה״ ־ נקודתית למעשה שלו, היינו, בעבודה שבה שומר שבת – יש לו ברכה, אפילו שלא זוכה לשמור שבת במלואה, אבל, ממעט בחילול שבת בפרהסיה, בעבודה הזו קיבל ברכה של שבת. מרן הגר״ח קניבסקי שליט״א ששמע את הסיפור מפי תלמידו הגאון רבי אליהו מן שליט״א, הסכים לקביעה הנ״ל שאכן מוכח כן – שהברכה תחול לנקודה מסוימת.

״אם תמצאו את הרב יוסף הלפרין מבני ברק תמסרו לו ׳תודה רבה׳ בשמי״.״

האברך שלא עבד בשבת – ראה לקמן

 

פרשת ויצא

רק לא ראש בקיר

״מה אעשה לצויו של אבא״ [והגדת – הרב גלינסקי]

הישיבתנו בחדרה היה בחור מכשר, ירא שמים, עדין מדות, אציל נפש, ונתקף בחיידק הכפיתיות. מי שלא יודע מה זה, אשריו. כל היום קננו בו ספקות טורדניים: אולי נגע בידיו במקום מכוסה, ואסור לו ללמוד ולהתפלל. רץ לטול ידים, ועד שחזר התעורר ספק נוסף. שוהה היה זמן ממושך, טרוד לנקות גופו לקראת התפלה. מובן שאחר זמן קריאת שמע ותפלה, ואחר לארוחת הבקר, ולסדרי הלמודים. בקצרה, חייו אינם חיים.

שוחחתי איתו, ואיך לא, הוא הצודק: הלא דינים הם בשלחן ערוך!

השמעתי באזניו את האמרה הידועה על דברי השולחן ערוך (ארח חיים רלה, א. רצג, ב) שיש להמתין בזמן קריאת שמע של ערבית ״עד שיצא הספק מלבו״, ולא עד שיצא לבו מהספק… דינים הם בשולחן ערוך?! הלא הגאון הקדוש ה״בני יששכר״ זצ״ל

כתב (״הוספות מהרצ״א״ ל׳׳סור מרע ועשה טוב״, אות לו) אודות ״האנשים המתחסדים ורוצים להתפלל בגוף נקי ומאחרים על ידי זה זמן תפלה, מי האמין לשמועתנו, זה רק מתרמית היצר להסיתו בחומרות החסידות, וכי סלקא דעתך שבשביל זה יעבור זמן תפלה וזמן קריאת שמע? ישתקעו הדברים ולא יאמרו!״

נו, השתכנעו?

איפה! חכם הוא בעיניו משבעה משיבי טעם (משלי כו, טז)! ״הרב״, הוא אמר לי, ״בגמרא (שבת קיח ע״ב) שאל רב יוסף את בנו של רבה: אביך, באיזו מצוה זהיר ביותר. ענהו: במצות ציצית. וסופר שפעם עלה אביו בסולם ונפסקה אחת מציציותיו, ולא זז עד שהטיל בטליתו ציצית חדשה!

רואים אנו שיש לכל אדם מצוד מיוחדת שעליה הוא מקפיד ביחוד. אני, במצוות הנקיות!״

״ברוך הבא למועדון״, אני ממלמל – התבלבל: ״איזה מועדון?!״

״מיד אסביר לך, תביא חומש בראשית״. החמש הובא, ופתחתי בפרשת ויצא. יעקב אבינו פגש ברחל, ובכה. מדוע? כתב רש״י: ״לפי שבא בידים ריקניות. אמר: אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין ביד כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להרגך. והשיגו. ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו. אמר ליעקיב: מה אעשה לצוויו של אבא? אמר לו יעקב: טול מה שבידי, והעני חשוב כמת״.

מה כתוב כאן? אסביר לך –

עשו היה זהיר מאיד במצות כבוד אב, עד שאמרו (בראשית רבה סה, טז): אמר רבן שמעון בן גמליאל, כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אמו. אני, בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל עשו, בשעה שהיה משמש את אביו לא זו בלבד שלא שמשו בבגדים מלוכלכים, אלא אף לא בבגדים נקיים, אלאן לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו, אלא בבגדי מלכות!

נודע היה עשו במצותו זו, ואמרו (בראשית רבה פב, י') בבאור הפסוק: ״ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו״ (בראשית לו, יב), ואמרו חז"ל (סנהדרין צט ע"ב) שמנשה אבד חלקו לעולם הבא משום שהלעיג על דברי תורה ואמר:

לא היה לו למשה לכתיב אלא פסוק זה, מה בא ללמדנו. אבל דבר גדול למדנו הכתוב, להודיע שבחו של ביתו של אברהם אבינו, עד היכן היו מלכיות ושליטים רוצים להדבק בו. לוטן היה אחד מן השליטים, שכתוב: ״אלוף לוטן״ (בראשית לו, כט), ״ואחות לוטן תמנע״ (שם לו, כב), הרי שהיתה בת מלכים, וותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו״. אמרה: אם אינ ניראית להנשא לו לאשה, אהיה לו שפחה!

והרי הדברים קל וחומר: ומה אם עשו הרשע, שלא היתה בידו אלא מצוה אחת, שהיה מכבד את אביו, והיו מלכיות ושליטים רוצים להדבק בו, על אחת כמה וכמה שיהיו רוצים לדבוק ביעקב אבינו הצדיק, שקיים את כל התורה כלה! עד כאן דברי המדרש.

איך אמרת? לכל אדם יש מצוה שמקפיד עליה ביותר. לעשו, מצות כבוד אב. שולח עשו את אליפז להתנקש בחיי יעקב אבינו, דודו. באיש התם והמושלם, יושב האהלים, מרכבה לשכינה. והוא יודע שהדבר אסור, שהרי גדל בחיקו של יצחק אבינו –

וגם זו תמיהה רבה: ואלו לא היה גדל בחיקו של יצחק אבינו, היה הרצח מתר? והלא שפיכות דמים היא אחת ממצוות בני נח. ומכולן, נצטוו עליה בפרוש ובפרטות: ״מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. שופך דם האדם, באדם דמו ישפך. כי בצלם אליקים עשה את האדם״ (בראשית ט, ה-ו)!

אבל אילו לא היה גדל בחיקו של יצחק אבינו ־ יעמוד היראה, הרי אם ״רק אין יראת אלקים במקום הזה, והרגוני״ (בראשית כ, יא). ברם, יצחק השריש בו יראה, ומחמתה נרתע – אבל: ״מה אעשה לצוויו של אבא?״

טיירע פעטער, דוד יקר, פשט נא צוארך, כדי שאוכל לקים בך מצות כבוד אב…

והיה אומר ״לשם יחוד״, לפני קיום מצות הריגת יעקב אבינו… וכתב הריב״א [רבנו יצחק בדבי אברהם, מבעלי התוספות] בבאורו לתורה: ״והקשה רבנו תם מאורליאנש, ממה שאמרו (בבא מציעא לב ע״א), מנין שאם אמר לו אביו [לבנו הכהן] הטמא [הכנס לבית הקברות כדי להביא משם חפץ] או שאמר לו אל תחזיר [אבדה] שלא ישמע לו, שנאמר: ״איש אביו ואמו תיראו ואת שבתתי תשמרו, אני ה׳״ [ויקרא יט, ג], כולכם חייבים בכבודי״ –

איך יש הוה אמינא שיהרוג אדם, כדי לקיים מצות אביו?! אבל אין זו שאלה. לא על חברי המועדון. אלו שבחרו לעצמם מצוה אחת, ובגינה מוכנים הם לרמוס את כל שאר המצוות…

סיפר ר' שלום שבדרון אודות האברך שהגיע לבית חמותו האלמנה בי-ם וגילה שאבוי – הסוכה בחשש מעמיד דמעמיד אליבא דהחזו"א! הוא עזב את הסוכה בליל החג והלך ואכל בסוכה של השכנים והותיר את חמותו האלמנה פגועה ובוכיה, כי על חומרות דחזו"א הוא לא מוותר סתם כך… איסור לצער אלמנה הוא דאורייתא!!]

אל תכעס עלי – המשיך הגר"י גלינסקי – אבל אספר לך מה ששמעתי בצעירותי.

פילוסוף יוני כתב בספרו, שחקר בשכלו, יגע ומצא: מה מותר האדם מן הבהמה? שהבהמה מנהגת על פי טבעיה, והאדם מסגל להנהיג עצמו על פי שכלו. ואם השכל מורהו, יכול הוא לפעל גם בנגוד לטבעיו ונטיותיו הגשמיות, רעד למסירות נפש על מזבח הכרתו.

המשיך וחקר: מהו הדבר הנעלה והנשגב, שעבורו כדאי לסבול ובלבד שייקפיד עליו בכל מחיר? והחליט, שזו האמת. אין ספק שדבר חיובי היא, והשקר שלילי. ראויה האמת להחרט על ליבו. מה דעתך עליו, שאלתי את הבחור. בתור גוי, כמובן – ענה שהדברים מסתברים, רעיון נשגב, דבר נאה ומתקבל. יפה. המשיך אותו פילוסוף וכתב: לילה אחד, אני יושב בביתי והוגה בספרים, ושומע נקישות בהולות בדלת. מי זה, באישון לילה. פותח, ואדם מבוהל ומבועת נדחק ונכנס. ״מהר״, הוא דוחק בי, ״תסתיר אותי, הוא בא״!

מי בא, עבור מה בא, ואין פנאי לשאול, הוא מקרין פחד מות. אני מצביע, והוא מזנק מתחת למטה ומסתיר עצמו בכסויה הארוך.

לא עוברת דקה, ונקישות עזות נשמעות. אני פותח, ולפני בריון אכזר, גרזן בידו, עיניו מלאות דם, והוא שואל: ״מישהו נכנס לכאן לפני כמה רגעים?״

אני איש אמת. אומר: ״כך. ״היכן הוא?״ תבע לדעת. ואני איש אמת, אומר: ״מתחת למטה״ – נו, מה דעתך עליו?!      .

״הגזים״, אמר הבחור, מזועזע.   

״ואתה?!״         

המעשה באותו צדיק שהקפיד לקיים שריפת חמץ בכל שנה מתחת לחלונם של השכנים בחצר המשותפת, לאחר נקיונות התריסים והכביסה הנקיה התלויה בחבלים, ושאף אחד לא יפריע לו להדר בחומרת הרב מבריסק שלא להוציא החמץ מביתו כדי שיהיה בחמץ דין "שלכם" ורק אז לשורפו.

המפריעים הינם 'קליפות' של הסיטר"א שבאו רק להפריעו מדקדוק ההלכה!!

 

פרשת ויצא

חינוך הילדים – דיני נפשות! [והגדת הרב גלינסקי]

נכנסתי לחדרו של הסטייפלר זצ״ל, וקדמני במאור פנים. אמר: ״שב נא, ואמר לך חידוש נפלא שעלה היום בדעתי!״ כשאברהם אבינו שלח את אליעזר לקחת אשה לבנו, לא שלחו בידים ריקות. עשרה גמלים טעונים, מתנות ומגדנות, ושטר מתנה על כל נכסי ו(בראשית כד, י). וכששלח יצחק אבינו את יעקב לחוץ לשאת אשה, שלחו ריקם? חלילה וחס! ודאי נתן לו מיהר ומתן לריב. אבל לחרן הגיע בחוסר כל: ״כי במקלי עברתי את הירדן״ (בראשית לב, יא), לא היו עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה, אלא מקלי לבד ו(רש״י), תאלץ לעבד שבע שנים ברחל. ומדוע? כתב רש״י (בראשית כט, יא): ״לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אמו אחריו להרגי. !השיגו. ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו. אמר לו: מה אעשה לצוויו של אבא? אמר לו יעקב: טל מה שבידי, והעני חשוב כמת״.

הבט נא וראה –

יצחק אביו, עמוד היראה היה, ״פחד יצחק״ (בראשית לא, מב). נביא, ובעל רוח הקדש. גם אם העלימו ממנו מן השמים לפי שעה את שחיתותו של עשו, כי רצו שדוקא כך יקבל יעקב את הברכות, והדברים מכבשונו של עולם, הרי מיד לאחר קבלת הברכות נחרד כשראה גיהנם פתוחה תחת עשו וגן עדן מתלוה ליעקב אבינו (רש״י בראשית כז, לג). ויש ליצחק אבינו נכד כאליפז, שעתיד להסתאב בעריות חמורות, שבא על אשת אביו והוליד את קרח (רש״י בראשית לו, ה), ובא על אשת שעיר והוליד את תמנע, ולקחה לפילגש, והולידה לו את עמלק (רש״י בראשית לו, יב), כמה מושחת היה! ויצחק אבינו, עמוד היראה. מקרבו. ״מגדלו בחיקו״?!

אבל, הבט נא וראה –

בכך הציל יצחק את יעקב אבינו ממות, הציל את כל עם ישראל: ״לפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו״!

באים אלי בחורים בוכיים, סלקו אותם מהישיבה, שלחו אותם הביתה –

על מה ולמה? כי אינם לומדים, הם מתבטלים, אולי עושים שטיות, נוהגים שלא כשורה. אז מה התגובה, להשליכם לרחוב, לדחוית אבן אחר הנופל?! האם היו מוכנים להטביע אותם בים, לכבול אותם על פסי הרכבת?! אם אך אינם מקלקלים אחרים, הלא רואים אנו שכדאי לגדל את אליפז בחיקנו. ולהבטיח, שבמקום שיהיה רוצח – יהיה שודד!

וידועים דברי ה״חזון איש״ זצ״ל, שישיבה שזורקת בחור שנחלש בלימודו וברוחניותו, כמוה כבית חולים ששולח הביתה חולים מסכנים כדי שימותו בבית, ומותם לא יזקף לחובת בית החולים, שיש בו תמותה גבוהה…

והוספתי על זה ־

חזקיהו מלך צדיק היה, ובעל רוח הקדש. ראוי היה להיות המלך המשיח (סנהדרין צד ע״א). חלה חזקיהו, וישעיהו הנביא בא לומר לו בשם ה׳: ״צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה״ (מלכים ב כ, א). מדוע, משום שלא נשא אשה.

התנצל שלא עשה כן במרד ובמעל. להפך, התכון לכבוד שמים, כי ראה ברוח הקדש שיצאו ממנו בנים שאינם ראויים.

ענהו: מה לך בסתרים של הקדוש ברוך הוא, עליך מוטל לעשות את שלך!

אמר לו: תן לי בתך לאשה, אולי תגרם זכותי וזכותך ויצאו ממני בנים ראויים.

הבריא מחליו ונשא בת ישעיהו. נולדו לו מנשה ורבשקה. יום אחד הרכיבם על כתפיו להביאם לבית המדרש.

אמר אחד מהם: ראוי ראשו של אבא לצלות עליו דגים. אמר השני: ראוי הוא להקריב עליו לעבודה זרה.

חבטם בקרקע. רבשקה מת ומנשה חי. קרא על עצמו: ״וכלי, כליו רעים״ (ישעיה לב, ז). [כלומר, זה שהיה ׳כילי׳ במצוה זו ולא נשא אשה עד שנשא את בת ישעיהו, לא הועילו ויצאו ממנו בנים רעים (״בן יהוידע״)] (ברכות י ע״א, והגהות הב׳׳ח) –

ואכן, מנשה הכניס צלם להיכל, והרג את ישעיהו סבו, ומלא את ירושלים דם פה לפה. לבסוף נלכד ביד צבא מלך אשור ושמוהו בדוד נחושת נקוב והציתו תחתיו את האש. כיון שראה שצרתו צרה לא הניח עבודת כוכבים שלא הזכירה, שתבוא ותצילו. כיון שלא הועיל לו כלום, אמר: ״זכור אני שהיה אבי מקריא הפסוק הזה: בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה׳ אלקיך ושמעת בקולו, כי אל רחום ה׳ אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך״ (דברים ד, ל-לא), וחתר לו ה׳ חתירה מתחת כסא הכבוד, והשיבו למלכותו (פסיקתא).

ולמדנו מכאן, שגם כשידע ברוח הקדש מי יהיה מנשה, ונוכח ש״כליו רעים״, ויהיה כה רחוק מעולמו של אביו, לא חדל ללמדו, והקריא לו ושנן לו. ואכן הרשיע מכל שהיו לפניו, חטא והחטיא, רע לשמים ורע לבריות וכעבור עשרות שנים, בעת צרה ומצוקה, נזכר בפסוק שהקריאו אביו, ונתפס בו, ושב בתשובה, והיה למלך כשר במשך שלושים ושלוש שנים (סדר עולם, וסנהדרין קג ע״א)!

כמה נפלאים דברי המדרש (דברים רבה ב, כ) על הפסוק (משלי י, טז): "פעולת צדיק לחיים, תבואת רשע לחטאת״. ״פעולת צדיק לחיים״ זה אליפז, שגדל בחיקו של יצחק. ״ותבואת רשע לחטאת״ זה עמלק, שגדל בחיקו של עשו –

איזו אחריות מוטלת על האב ועל הסב – ובימינו, גם על גן הילדים והתלמוד תורה, והישיבה הקטנה והגדולה ־ על כל מי שהילד והנער ״גדלים בחיקם״!

המעשה עם הרב צדקה והר"מ בפורת יוסף שהמליץ להרחיק בחור משום שאינו לומד, והרב צדקה שאל אותו האם התעניתָ בשבילו?? מי מאתנו חשב להפסיד ארוחה בשביל תלמיד? לרב צדקה הרי את זה היית עושה בשביל בנך, ומדוע לא תעשה בשביל אותו תלמיד?

 

 

פרשת ויצא

חלון ההזדמנויות פתוח לזמן מוגבל!

״עלה נעלה״ [הרב גלינסקי והגדת]

יעקב אבינו חלם ״והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אליקים עלים וירדים בו״ (בראשית כח, יה) והתמיהה מבוארת, שהלא המלאכים מלאכי מרום, ובתחלה יורדים ואחר כך עולים. ומדוע הקדים לומר ״עולים״ לפני ״היורדים״.

ואמרו במדרש (ויקרא רבה כט, ב) שראה את שרי האמות שעתידים היו למשול בישראל. ראה שר של בבל עולה שבעים שליבות, ויורד. שר של מדי עולה חמשים ושתים, ויורד. של יוון עולה מאה ושמונים, ויורד. של אדום עולה ועולה ואינו יורד.

באותה שעה נתירא יעקב ואמר: ״אפשר שאין לזה ירידה?״

אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״ואתה אל תירא עבדי יעקב״ (ירמיה ל, י), אפלו הוא עולה ויושב אצלי, משם אני מורידו. שנאמר: ״אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה׳״ (עובדיה א, ד)!

ורבי שמעון בר יוחאי אמר משום רבי מאיר, שבאותה שעה נתירא יעקב אבינו ואמר: שמא חס ושלום כשם שלאלו ירירה אף לי כן? אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״ואתה אל תירא״ אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית.

לא האמין, ולא עלה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אלו האמנת ועלית, לא ירדת עוד. ועכשו שלא האמנת ולא עלית עתידים בניך שיהיו משתעבדין בהם ארבע מלכיות.

אין לנו מושג ב״לא האמין ולא עלה״ של יעקב אבינו – אבל יש לנו, ועוד איך יש לנו מושג, ב״לא האמין ולא עלה״ של כל אחד מאתנו.

כמה הזדמניות להתעלות נקרו לפנינו, ועוד ייקרו לפנינו –

הזדמניות של: ״אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית״, של: ״ואתה אל תירא״ –

ובכן, מה דהוה הוה. מעתה ואילך, נראה לנצל ההזדמנויות!

כי זאת עלינו לדעת, שהזמן רצוף בחלונות הזדמנויות, ואם אין מנצלים אותם הריהם נסגרים, לפעמים, לנצח. וכבר אמרו (בבא קמא פ ע״ב): ״דלת הננעלת, לא במהרה תפתח״.

ושנינו (קהלת רבה ג, א) על הפסוק ״לכל זמן, ועת לכל חפץ״ (קהלת ג, א), זמן היה לאדם הראשון שיכנס לגן עדן, שנאמר: ״וינחהו בגן עדן״ (בראשית ב, ט), וזמן היה לו ויצא משם, שנאמר: ״ויגרש את האדם״ (בראשית ג, כד). זמן היה לו לנח שיכנס לתבה, שנאמר: ״בא אל התבה״ (בראשית ז, א) וזמן היה לו לצאת, שנאמר: ״צא מן התבה״ (בראשית ח, טז). זמן היה, שתנתן תורה לישראל.

נתבונן: זמן היה לאדם הראשון שיכנס לגן העדן. כי נברא מחוצה לו, וכדברי החזקוני (בראשית ב, ח): ״שאלו נברא בגן עדן יהיה סבור שכל העולם כך. אבל בראו בחוץ, וראה שהעולם מלא קוצים וברקנים, ואחר כך הכניסו לגן עדן, מקום מובחר״. ואיך הכניסו, ״ויקח ה׳ אלקים את האדם״, לקחו בדברים ופיתהו להכנס (בראשית ב, טו וברש״י). [ותמה בשל״ה הקדוש (תולדות אדם, בית ישראל ט): ״היה קשה לי מכמה שנים, שהלא כל מגמתנו הוא לבוא לגן עדן, ואשרי הזוכה, ואדם הראשון לא רצה להכנס עד שפיתהו הקדוש ברוך הוא?״ (ויעוין לעיל, פרשת בראשית מאמר ״קחו דברים״ [כ]).]

ומה הוה אילו התמיד בסרובו עד שהיתה השעה עוברת? היו שערי גן העדן ננעלים בפניו, אפילו רצה לא היה נכנס! החמיץ את השעה! וזמן היה לו שיצא משם.

חטא, ונטרד. והכרובים, חמושים בלהט החרב המתהפכת, חוסמים את החזרה. ואלו אך יכול היה להתמהמה מעט עד שתעבור השעה, ״בת דינא בטל דינא״, כיון שלן הדין, בטל הריב (סנהדרין צה ע״א), ועד היום היינו בגן העדן!

זמן היה לנח שיכנס אל התבה, ואלו היה מתמהמה היה נשטף במבול.

וזמן היה לו לצאת. ואלו השתהה בתבה הרי אנו ובנינו ובני בנינו תחומים היינו בתבתו. הן בין כה נעשה בה נס והיתה ״מועט המחזיק את המרובה״, כי בדרך הטבע לא היא ולא עשר כמותה יכולות להכיל כל בעלי החיים שבעולם ואוכלם לשנה תמימה (רמב״ן בראשית ו, יט)!

וזמן היה, שתנתן תורה לישראל ־ מרעיש! ״יום הששי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם״ (בראשית א, לא), הוסיף ה׳ בששי, בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חמשי תורה, והם תלויים ועומדים עד יום ששי בסיון המוכן למתן תורה (רש״י), ואם לאו יהפכם לתוהו ובהו. ועל כן ״ארץ יראה [לפני קבלת התורה] ושקטה״ (תהלים ע', ט) משקבלוה (שבת פח ע״א) –

ואלו היו מתמהמהים בקבלתה היה עובר הזמן, ולא היתה ניתנת חלילה, ואלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ (נדרים לב ע״א)! ונבין כמה גדול כח משה רבינו עליו השלום שהוסיף יום אחד מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו (שבת פז ע״א, ויבמות סב ע״א) והרחיב הזמן למתן תורה!]

ואמר רבי ירוחם ממיר זצ״ל שזו כונת המשנה (אבות פ״ב מט״): היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק. ״בעל הבית דוחק״, הינו לחלונות ההזדמנויות נפתחים ונסגרים, מהרו לנצלם. וגם זה בכלל: עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך (שבת קנא ע״ב)!

מכל דבר שבעולם למדו רבותינו לעבודת השם, ואף זה בכלל: כמה נפלאה המצאת הרכבת. כמה עמל הושקע במסילה. בשעות מועטות גומאת היא מרחקים, ואתה מגיע למחוז חפצך. כל זה בתנאי שהגעת בזמן ועלית לקרון. איחרת בדקה, ואיננה עוד!

איזו עת רצון היתה, שנגלה הקדוש ברוך הוא למשה רבינו בראשונה. כל מה שהיה מבקש היה נמסר לו – ״ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל האלקים״ (שמות ג, ), ועברה השעה. לימים ביקש: ״הראני נא את כבודך״ (שמות לג. יח), וענהו הקדוש ברוך הוא: ״כשרציתי [בסנה (רש״י)] לא רצית״ (ברכות ז ע׳׳א), והחמיץ השעה! ואספר ־

הסטייפלר זצ״ל למד בישיבתנו, בביאליסטוק. בעודו בחור הוציא את ספרו הראשון, ״שערי תבונה" ה״חזון איש״ זצ״ל ראה את הספר, והתפעל. ברר על המחבר, ונודע לו שהוא בחור מתלמידי ביאליסטוק. שלח להציע לו את אחותו, ונקבעה פגישה באכסניה הסמוכה לוילנה.

דרכו של הסטייפלר, שהיה לומד ברציפות שלושים ושש שעות, יום לילה ויום, וישן לילה, וחוזר חלילה. עכשיו, שהצרך לנסוע ברכבת אחר הצהרים, החליט ללמד יום לילה ויום, ולילה נוסף ולפני הצהרים, וכעבור חמשים וחמש שעות למוד רצופות יישן ברכבת. עשה כן. למד יום לילה יום ולילה, עלה לרכבת, ומצא שספסליה מרופדים. חשש משעטנז, ועמד כל הדרך…

הגיע לאכסניה, ומצא שהנערה ואחיה – הגאון רבי מאיר קרליץ זצ״ל שאמרו היה ללוותה – טרם הגיעו. שמורות עיניו נעצמו. ששים שעות עירנות היו מאחריו. פרש לקרץ זוית וקרא ״המפיל״. בטרם נרדם, הודיעוהו שהגיעו…

רמז שאינו יכול לדבר, עליו להרדם מעט, שיהיה לברכה על מהלחול. ישן כמה דקות וקם. נטל ידיו והצטרף לפגישה. שמיעתו כבדה היתה, כתוצאה ממחלת ילדות [לא מפאת הסיפור עם המעיל? אולי זה הוסיף וגרע]. ניסה להתאמץ ולשמוע, אך עד מהרה הכריעתו העייפות…

היש פלא בכך שהנערה סירבה להמשיך? בחור שאינו שומע, ונרדם מול הפרצוף…

שמע ה״חזוץ איש״ ונכנס בעבי הקורה. חקר את הסטייפלר לפשר נמנומו, והערכתו רק גברה. אמר לאחותו: ״הוא אינו שומע, אבל הכל ישמעו עליו, וישמעו אליו

וצייתה – וקנתה את עולמה!

בעל כסטייפלר, ובן כגאון רבי חיים קנייבסקי שליט״א, וחתנים כגאונים רבי שאול ברים זצ״ל ורבי שלמה ברמן זצ״ל, ונכדים ונינים גדולי תורה, עולמה ראתה בחייה!

ולעומת זאת, ידוע הסופור –

גביר אחד ביקש לבתו את בחיר עולם התורה. פנה אל הגאון רבי בנימין דיסקין מוולקוביסק זצ״ל, אבי השרף מבריסק זצ״ל, שהציע לו את בחיר תלמידיו, הגאון רבי יצחק אלחנן זצ״ל, לימים רבה של קובנה ופוסק הדור. לא הסתפק בהמלצה, וזימן שני תלמידי חכמים מופלגים לביתו. רבי יצחק אלחנן הגיע, והשנים החלו להתנצח עמו בדברי תורה. רבי יצחק אלחנן נסחף בלהט הויכוח, הגן על חדושיו והדף את התקפותיהם, ובהסח הדעת טעם מצלוחית המרקחת שהיתה על השלחן. טעם כפית והתנצח, כפית נוספת והביא ראיות, כפית נוספת וחילק חילוק, עוד כפית והפריך קושיה. והנערה ואמה עומדים בפתח, שומעות את הקולות ואינן מבינות דבר. רואות בתדהמה איך הבחור המוצע מכלה צלוחית רבה עד תומה –

והחליטו שאינו בשבילה…

על מה הפסידה עלמה את האושר, להיות אשת רבה של קובנה, הרבנית של פוסק הדור! במהלך השנים הפסיד אביה כל כספו, ובעלה מי יודע מי הוא התרושש אף הוא, ובאה לפני רבי יצחק אלחנן לקבל תמיכה. לא הכירתו, אך הוא הכירה.

איך טרקה את חלון ההזדמנות שנקרה לה!

ולא בשדוכים בלבד –

כשרבי יצחק אלחנן למד בישיבה, אכל על שלחנו של עשיר אחד. השיא העשיר את בתו, וחתנו השתלב בעסקיו ואכל על שלחנו. התפעל מחכמתו ושנינותו של רבי יצחק אלחנן, מתפיסתו המהירה וזכרונו המפלא, ואמר: ״למה תאכל לחם חסד? תמשיך ללמד, ושעתים ביום תעבד אצלנו כמנהל חשבונות, ותקבל משכורת נכבדה״. מכיון שבית העשיר הפך למקום נסיון ופתוי, פסק לבוא. אכל לחם עוני אצל משפחות דלות וסבל חרפת רעב. למד מתוך הדחק, עלה והתעלה עד שהיה לרבם של ישראל.

פעם נסע לוילנה בעסקי הכלל, ויהודי העיר יצאו מגדרם לכבדו, המונים צבאו על אכסניתו לחזות בזיו פניו ולהתברך מפי קדשו. בין הבאים היה זקן מפלג, שפנה אליו בהצעה: הואיל וה׳ ברכו בעשר רב, וצאצאיו עשירים כשלעצמם, ועליו להתכונן לעבר לעולם שכלו טוב, ואין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות (אבות פ״ו מ״י), הגיע להציע הצעה: מוכן הוא למסר חצי רכושו, הון עצום ורב, ולקבל זכות חצי תורתו של הרב. אמר לו: ״אחרת את המועד. שכן הלכה מפורשת היא (יורה דעה רמו, א) המסתמכת על גמרא מפרשת (סוטה כא ע״א) המסתמכת על פסוק מפורש (שיר השירים ה, ז), שאם אדם מציע ללומד תמיכה שתאפשר למודו, חולק עמו בשכרו, בהסכם יששכר וזבולון. בשעתו אכלתי על שלחנך, ויכלת לזכות בחצי תורתי. אבל אז, נתת יד לנסיונות חתנך להדיחני לעבוד –

עתה, אומר הכתוב על הצעתך: ״אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו!״ וה״בית יוסף״ (שם) הביא דברי רבנו ירוחם, שאם מכר חלקו – איבדו, והקונה לא השיג דבר״.

רק לחשוב, איזה חלון הזדמנויות נפתח לפני אותו עשיר, לארח את הבחור שיהיה לרבם של ישראל סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ויכול היה להעפיל על ידו לפסגות ואיבד בידים!

ורבי יצחק אלחנן עצמו, ניסו לפתותו לרדת מהסולם, למתן התעלותו. אבל הוא דבק בדרכו, העפיל, והגיע לגבהי מרומים!

והיה הגאון רבי אהרן קוטלר זצ״ל אומר: שלושה היינו, בחירי הישיבה. אני, ורבי יעקב [קמינצקי], ועוד אחד, נקב בשמו. לא מוכר. איפה הוא? שאלו. וענה: מסתבר שהיה לחנוני…

ואנו, עלינו בסולם?! ניצלנו את ההזדמנויות?!

 

פרשת ויצא

לחוס על זמנו של בעה"ב והרבונו של עולם

״ויחזור לתלמודו״ [והגדת גלינסקי 419]

יעקב אבינו עולה לחוץ, ״וירא והנה באר בשדה, ושלושה עדרי צאן רובצים עליה. ויאמר הן עוד היום גדול, לא עת האסף המקנה. השקו הצאן, ולבו רעו' (בראשית כט, ב). ופרש רש״י: לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד. אמר להם: ״הן עוד היום גדול״, כלומר אם שכירי יום אתם לא סיימתם פעלת היום. ואם הבהמות שלכם, אף על פי כן ״לא עת האסף המקנה״.

לכאורה, אם הבהמות שלהם, מה זה עסקו? יעשו ברכושם כרצונם. אלא שצער בעלי חיים דאורייתא (בבא מציעא לב ע״ב), והצאן נושא עיניו לרועה, שבנאות דשא ירביצו ועל מי מנוחות ינהלו. וכשם שמצינו (שמות רבה ב, ב) שלפני שבחר הקדוש ברוך הוא במשה ובדוד לרעות בעמו בדקם בדאגתם לצאן, כך לפני שבא יעקב אבינו לייסד את עם ישראל הוכיח דאגתו לצאן.

אבל מה שאמר לרועים: ״אם שכירי יום אתם לא סיימתם פעולת היום״, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, תמוה. שהרי אם יאספו המקנה לבית בעליו מבעוד יום, ודאי ינכו משכרם. ויתכן ששיער שהעיר רחוקה, ואם יפנו כעת לחזור יגיעו עם חשכה, והודיעם שמלאכת הפועל היא עד צאת הכוכבים, ורק אז עליו לשים פעמיו לביתו (כמבואר בבא מציעא פג ע״ב). אבל הלא אמרו (שם) שזה דין ״פועל דאוריתא״, ולמעשה הכל כמנהג המדינה. ואולי מנהג חרן שגם ״בכניסתו, משל בעל הבית״? ובכלל, איך חשדם שרוצים הם לאסף המקנה, אולי מתבטלים הם לשעה קלה, ועוד מעט ישקו הצאן וישובו לרעותו?

אלא שזו לשון הרמב״ם (סוף הלכות שכירות, פי״ג ה״ז): ״כשם שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר הפועל ולא יעכבנו, כך הפועל מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במרמה״.

ודייק הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ״ל: פתח הרמב״ם בביטול ״מעט בכאן ומעט בכאן״, וסים ב״מוציא כל היום במרמה״, הכיצד?

אלא שסיום דברי הרמב״ם: ״וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: ״כי בכל כוחי עברתי את אביכן״ (בראשית לא, ו). והיינו, שיש שתי צורות עבודה, ברפיון או בלהט. והם שני עולמות, שונים מן הקצה אל הקצה. ואם הפועל מבטל מעט בכאן ומעט בכאן, גם כל שאר עבודתו ברפיון, ונמצא מוציא כל היום במרמה!

וזהו שאמר יעקב אבינו: גם אם אינכם אלא מבטלים מעט זמן, הרי זה כאלו פסקתם לעבוד. אלא ״השקו הצאן, ולכו רעו״ בכל כוחם! וכמה החמירו בכך, כתב הרמב״ם (שם): אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון, שהפועל לא יברך אותה. כיון שחכמים תקנוה, התקינו שהפועלים לא יברכוה (ברכות טז ע״א) [וגם את ברכת המזון עצמה מקצרים. ובזמן הזה מברכים כלה, שאין המעביד מקפיד בכך (שלחן ערוך ארח חיים קצא, ב)].

כמה זמן אורכת אמירת הברכה הרביעית, דקה? – אבל אין זו הדקה שלו!

ואמרו (בבא מציעא קה ע״ב), שהנושא משא על כתפו והגיע זמן תפלה, אם הוא פחות מארבעה קבין (כעשרה ליטרים) מפשילם לאחוריו ומתפלל. וכתב ב״ברור הלכה״ (אורח חיים צז, ה), שההר זה הוא חיוב עבור שכיר יום לי רשות להתכופף ולהניח משאו על הקרקע לפני התפלה, ולהתכופף שוב ולהרימו ולשאתו, אלא חייב הוא להתפלל עם משא של עשרה ליטרים – ששית בקבוקי משקה משפחתיים – על שכמו!

אולי יהיו שיתמהו על הדברים: ברכה רביעית בברכת המזון אורכת דקה. אבל כמה זמן אורך להתכופף ולהניח משא? ובכן, הבה נלמד שורה בגמרא (בבא מציעא י ע״א) –

״מציאת פועל, לעצמו״. אדם שכר פועל להוליך משא, או לנכש ולעדור. עובד הפועל, ולפתע מוצא מציאה. שטר של מאה שקלים. מתכופף ומרים. השטר, שלו. כותב רש״י: ״ובעל הבית ינכה לו משכרו שכר פעלתו כל שעת הגבהה״. כשיבוא ליטול שכרו עליו להודיע למעביד, שינכה משכרו את שעת ההגבהה – [יש ליישב ולומר שלפעמים מדובר בזמן ארוך של הגבהה של דברים רבים או כבדים, ועל כך מדבר הרמב"ם] שעה? אף לא דקה! שניה, אולי שתים  – אבל אינן שלו!

וסיפרה הגמרא (תענית כג ע״א): אבא חלקיה, נכדו של חוני המעגל, כשנצרך העולם לגשם היו חכמים שולחים אחריו והיה מבקש רחמים, והגשם יורד. פעם הוצרך העולם למטר. שלחו אליו שני תלמידי חכמים. הלכו לביתו, ולא מצאוהו. חפשו אחריו, ומצאוהו עודר בשדה. נתנו לו שלום ולא החזיר אליהם פניו. לפנות ערב שב לביתו, ביקש וירדו גשמים, ואמר: לא הסברתי לכם פנים משום ששכיר יום הייתי, ואמרתי: לא אתבטל. [ופירש ה״בן איש חי״, שהחזיר להם שלום תוך כדי עמדתו, אך לא הביט לעברם כי הבטה זו היא על חשבון עבודתו. והמהרש״א העיר שיכול היה להביט לעברם ולנכות שכר שעת ההבטה משכרו. אך עני היה, וזקוק לאותה פרוטה!]

הגע עצמך: לתת למעביד דין וחשבון על הבטה מחוץ למסגרת העבודה!

ומענין: מי שהשמיענו יסוד זה, ״כי בכל כחי עבדתי את אביכן״, והקפיד על ביטול הזמן של הרועים. הן כשלעצמו, והם משום שעל ידו נעשית כל המלאכה ברפיון ורשלנות, היה יעקב אבינו, ״ישב האהלים״, אהלי התורה של שם ועבר (בראשית כה, כז וברש״י). וכידוע (זהר חדש, חקת) שלושת האבות כנגד שלשת עמודי העולם (אבות פ״א מ״ב): אברהם אבינו, ״חסד לאברהם״ (מיכה ז, כ) כנגד גמילות החסדים, יצחק אבינו עולה תמימה (בראשית רבה סד, ג) כנגד עבודת הקורבנות, ויעקב אבינו בחינתו תורה, ״אמת ליעקב״ (מיכה ז, כ), אין ״אמת״ אלא תורה (ברכות ה ע״ב, ירושלמי ר״ה פ״ג ה״ח, תדבא״ז א).

כי כשם שהנשכר למלאכת בעל הבית חייב לנצל כל דקה, כך באנו לעולם כדי לנצל כל דקה ללימוד התורה. כמו שאמרו (ערובין סה ע״א) שאנו כפועלי יום, ומה שאיננו מספיקים ביום אנו משלימים בלילה (וכן הוא בתלמידי רבנו יונה ברכות יב ע״א בשם הירושלמי). ובאמת קנויים אנו ל״משנה שכר שכיר״ ביום ובלילה, ולא נברא הלילה אלא לגרסא (ערובין שם), וכל אותן י״ד שנה שלמד יעקב אבינו בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה (רש״י בראשית כח, יא).

וידועה השאלה: רבי עקיבא קבל רשות אשתו לשהות בישיבה שתים עשרה שנה. חזר בראש י״ב אלף תלמידים, ושמע אדם מקניט את אשתו שבעלה נטשה. ענתה לו: אלו היה שואלני, הייתי מדרבנת אותו להשאר שם עוד שתים עשרה שנה. סב על עקבותיו וככלות הזמן שב בראש כ״ד אלף תלמידים (כתובות סג ע״א, נדרים נ ע״א). ותמוה, אם היה כבר שם, למה לא נכנס לחמש דקות, לומר שלום?

והתשובה, שחמש הדקות אינן שלו!

זה הבאור במעשה בגאון מוילנה זצ״ל שהגיעה אחותו לבקרו. יצא אליה לפתח חדרו, ושאל לשלום בני המשפחה. הכל בסדר, אמרה. הצביע על שערות זקנו שהלבינו, ואמר: זה אות הזימון לעולם העליון. נפגש שם, ונשוחח בהרחבה –

שהרי נאמר: ״יצא אדם לפעלו, ולעבודתו עדי ערב״ (תהלים קד, כג), ודרשוהו (בבא מציעא פג ע׳׳ב) יצאו צדיקים לקבל שכרם אם השלימו עבודתם עד יום מותם. עד שאפלו בשעת מיתה יעסוק בתורה (שבת פג ע״ב). כאן, בעולם הזה, זמנו אינו שלו ועתותיו אינן בידו.

וגמרא מפרשת היא (מנחות צט ע״ב): שאל בן דמא, בן אחותו של רבי ישמעאל, את רבי ישמעאל: כגון אני, שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמה יונית? קרא עליו המקרא הזה: ״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה״ (יהושע א, ח) צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יונית.

וכתב ה״חפץ חיים״ זצ״ל (״שמירת הלשון״ ח״ב פרק ל) בביאורו: אמרתי הסבר על פי משל, חייט אחד היתה לו מלאכה רבה והצרך לשכור פועל לחדש ימים, שיבוא לביתו לעזור לו להשלים מלאכתו. הביא הפועל עמו מלאכה משלו. אמר לו בעל הבית: איך תשתמש בזמן שלי ובשולחן שלי ובכל כליי עבור מלאכתך?! כך, הקדוש ברוך הוא ברא את הזמן, והוא היום והלילה, כדי שנעשה בחם מלאכתו ואתה בא ללמוד חכמה יונית בזמן שהוא שלו? צא ובדק לך שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה. ולמד בה!

ואמרתי, שזהו שפסק הרמב״ם (הלכות תלמוד תורה פ״ג ה״ח): ״היו לפניו עשיית מצווה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו״. מהו ״ויחזור לתלמודו״?

אלא, מעשים שבכל יום. אברך רץ עם הילד לרופא אוזנים, קבע תור לרופא שיניים, סיים בעשרים לאחת. עד שיגיע לכולל יהיה חמשה לאחת, אולי שבע, באחת מתפללים מנחה. ילך כבר הביתה.

ומי הרשה לו, מי הסמיכו לוותר על חמש דקות. האם הזמן שלו?! ״ויחזור לתלמודו״! (עוד בענין זה, בפרשת ויחי, מאמר: שעבוד הזמן)

 

פרשת ויצא

אצל יעקב שנתו היא משנתו

 (י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶר חָרָנָה:חז"ל כתבו עה"פ ויקץ יעקב משנתו א"ת משנתו אלא ממשנתו. הכוונה בפסוק "ויקץ יעקב משנתו" שקם משינה אלא מלימוד. ולכאורה קשה הרי כתוב "ויקץ יעקב משנתו" ולא "ממשנתו"?

 ועוד הרי היה ישן ממש כמ"ש 'וילן שם' 'ויחלום', 'ויקץ', ואיך אפשר להגיד שהקיץ ממשנתו?

ועוד קשה, מדוע התורה מאריכה בכל הפעולות שעשה יעקב, [בראשית פרק כח] (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: (יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ:

לכאורה כל אריכות הדברים מיותרת. וכי אם אדם הולך ממקום למקום מציינים לי שהוא פגע במקום, שהוא לן, שסידר לעצמו מזרון, שהניח כרית מתחת לראשו, ששכב, כל זה מיותר! די היה לומר "ויעקב חולם והנה סולם וגו' כמ"ש להבדיל גבי פרעה "ופרעה חולם".

ביאר האדמו"ר מקאליב שליט"א [בספר "קול מנחם"], בתפילה לסיום מסכתא אומרים 'מודים אנו לפניך וכו' ששמת חלקנו וכו' אנו משכימים והם משכימים אנו משכימים לדברי תורה והם משכימים וכו" לכאורה יש כאן ייתור לשון של 'אנו משכימים והם משכימים' 'אנו רצים והם רצים'.

אלא ביאור העניין הוא שלא בכל יום אדם משכים לדברי תורה ישנם ימים שהוא משכים גם לעסקיו ישנם ריצות שהם לצרכי פרנסה ישנו עמל בעבודת כפיים ואיך מעידים אנו על עצמנו שאנו רצים רק לד"ת ועמלים רק ברוחניות והלא לא ניתנה תורה למלאכי השרת וגם הגוף תובע את שלו אמנם החילוק הוא בזה אדם שכל מעייניו ושאיפתו הם רוחניים ואפילו אם מחמת ההכרח משכים הוא לנסוע ורץ לשוק ועמל לשאת משא וכדומה מכל מקום עושה זאת כמי שכפאו שד ומצפה וממתין מתי יוכל לחזור מיד לספסל הלימודים אם כך הוא עושה הרי שאז אפילו על אותם השעות והרגעים שבוזבזו לצרכי גופו נחשבים לו כאילו ישב ועסק בתורה היות ובמחשבתו לא נפרד הוא אף לרגע מהבורא ית'

ואילו אצל האדם הפשוט הדברים הפוכים כל כוחו ומוחו משועבדים רק סביב האפשרות להרוויח עוד כמה דינרים שחוקים פה ושם ורק לאחר שבא הוא על סיפוקו סר הוא לביהמ"ד לחטוף קדיש וקדושה או משנה יומית לצאת בה ידי חובה וישנם שאפילו זה אין בידם.

וזהו "אנו משכימים והם משכימים" לפעמים קורה שגם אנו וגם הם משכימים לאותה מטרה שנינו רצים לסופרמרקט למשל ושנינו עמלים זה כמו זה אבל היות וכוונתינו שונות זה מזה הרי זה משנה לגמרי את פעולותינו עד כדי כך שאצלנו כל השכמה איזו שתהיה נקראת היא השכמה "לדברי תורה" ושלהם "דברים בטלים" כי אחר כוונת הלב הדברים הולכים ברכות סו ורחמנא ליבא בעי [סנהדרין קו]

זמן שהאדם הולך לישון רק בכדי לחדש כוחותיו וכוונתו לקום ולהמשיך את עבודת הבורא זה גופא נותן לו כוח לקום ולהתעורר והרי זה כאילו לא הפסיק כלל מלימודו כי שנתו עצמה הייתה רק לצורך משנתו.

יסוד זה גילתה לנו התורה אצל יעקב אבינו שאחרי שורה ארוכה של "ויצא יעקב וילך ויפגע וילן ויקח וישם וישכב " בא החלום הנבואי "והנה סולם מוצב ארצה" אמנם יעקב כל מה שעשה בדרכו היו אי אלו פעולות ארציות שכל אדם באשר הוא אדם זקוק ומוכרח לעשותם אבל אצלו ראשו "מגיע השמימה" ובלי ספק חלום זה בא רק אחר הרהורי לבו של יעקב אבינו שתבע עצמו וכיצד זה אחרי עשרות שנים של "יושב אהלים" יוצא הוא לדרך ומבטל זמנו בנסיעה או בלינה סתם ועל כך גילו לו בחלום "אל תירא עבדי יעקב" [ישעיה מא ח] אצלך הדבר שונה שונה גם המעשה הגשמי שלך הוא רוחני!

הר"ש שבדרון שפגשו א' מגדו"י לוקח את בנו לרופא וא"ל הבהמה הגדולה לוקחת את הבהמה הקטנה לרופא… יש לך לכוין על חסד וממילא הנך מקיים מצווה!

ההבדל בין הרבי שאוכל תפוח לחסיד שאוכל תפוח…

אומר החת"ס עפ"י מה שמצינו במדרש שאברהם אבינו כשהספיד את שרה קרא עליה את הפרק משלי לא "אשת חיל מי ימצא" והנה בין השבחים שמנה שם אברהם על שרה הוא אומר שם "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה" והביאור בזה כי היות ששרה אמנו בגודל צדקתה רצתהלתקן גם את השנים הראשונות של חייה שלא יכלה לעבוד בהם את ה' לכן שתה עצה בנפשה "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה" שקמה בעוד לילה כדי להבין מזון לאורחים ומכיון שלילה הוא באמת הזמן שהאדם ישן בו ונח מטורח העבודה שלו ביום אמנם היא במקום לישון עבדה בהם את ה' ועל ידי זה תיקנה והשלימה את הזמן שהיה חסר לה משנות חייה הראשונות וזהו הפירוש "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה" ועי"ז תיקנה את כל שנוות חייה [הובא לעיל בחיי שרה]

דוקא שרה הייתה צריכה לקום בעוד לילה, אולם אברהם שהיה בשנתו משיג השגות בתורה השלים ימיו בלילותיו. [לענ"ד]

מעשה עם האריז"ל שבשנתו השיג לימוד של 8) שנה.

הגר"א שבשנתו למד 2.3)) פירושים על הפסוק עלו זה בנגב.

הבבא סאלי שסיפר שבלילה כשיורד מישיבה של מעלה רואה את יעקב ישראל עולה ושאל מי זה יעקב ישראל מב"ב וא"ל שזה הסטייפלר .

 

 

פרשת ויצא

דו שיח עם הגוי – הכל שלי וחסל!

יחס הגוי ליהודי

וירא יעקב והנה אין פני לבן עמו כתמול שלשום. מדוע? הגוי מסתדר עם היהודי רק כשהיהודי מרמס לכף רגלו. כשהוא מתחיל להצליח- אין הגוי יכול לסבול, והוא ינסה תמיד לסכל זאת.

לאחר כל הויכוח הגדול שבין יעקב ללבן שטוען יעקב דברים של טעם שמעולם לא נטל ממנו מאומה שלא כדין כו' עונה לו לבן

בראשית פרק לא

(מג) וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ:

הרי זו תשובה שלא ממין הטענה! מה הקשר בין זה לבין טענותיו הקשות של יעקב?

ביאור ר' שלום שבדרון בהקדים המשל לעגלון שלקח את החלה והחמאה והגבינה כו' ואכלם ואח"כ עוד תבע תשלום…

כך ג"כ הגויים מתיחסים לישראל. אין בכלל צד שני. אין לכם שום זכות טיעון. הוא חוזר כמו מנטרה על תפיסתו- הכל שלי וחסל.

המעשה עם הח"ח והזקן שבקש דרכון וא"ל להביא תעודת לידה. כשאמר שאין לו א"ל אז תביא שני עדים בוגרים שהיו בשעת הלידה שלך…

ומאידך התנהגות יעקב מעוררת השתאות שהיה ישר עם לבן אף כשרימהו ויעבוד עמו שבע שנים אחרות אחז"ל שהושוו לראשונות שהיו באמונה! ללמדנו שעל היהודי להשאר ישר והגון אף כשהדבר קשה, ואפי' מול לבן!

 

 

פרשת ויצא

מרשעים יצא רשע, ומצדיקים צדק

יעקב מול לבן. איש האמת מול איש השקר.

(ה) ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו :(ו) ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן:

הידענו שלהם מלא משמעות… והנה רחל בתו באה עם הצאן- וזה כבר יאמר לך הכל… אף א' לא מעוניין לרעות צאנו…

(ז) ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו:

אדם ישר דרך אינו מסוגל לראות כיצד פוגעים באחר או בממונו.

(ח) ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן :(ט) עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה הוא :(י) ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו :(יא) וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך :(יב) ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה :(יג) ויהי כשמע לבן את שמע יעקב בן אחתו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו

אמר- בפעם שעברה בא אליעזר מלא בכסף ובזהב, ועתה כנראה ג"כ כך. ומנשק ומחבק לחפש…

המושל ששאל את הרב מדוע חז"ל טפלו על עשו ה' עבירות ואילו על דוד נא' מפורש שחטא ועל ראובן נכתב מפורש שחטא וחז"ל דרשו כל האומר ראובן חטא כו' כל האומר דוד חטא כו'?

א"ל הרב שיבאר לו בהזדמנות. ואכן בהזדמנות לקח את טבעתו כשנטל ידיו והחביאה והמושל חשב שעבדו גנבה ורצה לייסרו וא"ל הרב שהוא לקחה, ומדוע לא חשדת בי? אלא אני בעיניך צדיק ויודע אתה שלא אעשה כדבר הזה לעומת העבד שידועים העבדים כגזלנין…

כך על דוד שידוע שהיה צדיק חז"ל דורשים מעשהו בלימוד זכות, לעומת עשו שידוע כרשע ומוכן להרוג את יעקב כשיקרבו ימי אבל אביו, ודאי רשע הוא…

המסר הנלמד לנו הוא שהרשע- אין לו גבולות. ולכן אצל לבן מחפשים את הפגם – הגם שאין הדבר כתוב מפורש!

ויביאהו אל ביתו ויספר ללבן את כל הדברים האלה:

מספר לו שנטל הברכות מעשו כשהתחפש לעשו. ושלכן אליפז נטל ממונו ומתנצל שבא ריקם.

(יד) ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה וישב עמו חדש ימים:

אך עצמי ובשרי אתה- לבן מתלהב – אז אתה מבין עניין! אתה יודע איך לעבוד על אנשים כמוני! אך עצמי ובשרי אתה!

(טו) ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי מה משכרתך:

ממתי לבן מציע מעצמו משכרת? אלא לבן חשש שהחינם הזה יעלה לו ביוקר… ולכן העדיף לקבוע מראש תנאים לרעת יעקב.

 (יח) ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה:

ברחל- ולא לאה. בתך- ולא מן השוק. הקטנה- ושלא תשנה את שמן ביניהן…

(יט) ויאמר לבן טוב תתי אתה לך מתתי אתה לאיש אחר שבה עמדי:

מה כ"כ טוב? אלא לבן אמר אם אתה תתחתן עם אחרת- אתה עלול להחזירה בתשובה. ואם היא עם אחר- היא תחזיר אותו… עדיף שתתחתנו יחד…

(כ) ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה:

רואים שהאהבה עליה מדברים כאן אינה אהבת בשרים שא"כ היה נדמה בעיניו לנצח!

(כא) ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה:כב) ויאסף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה:

הול"ל ויעש משתה ואח"כ ויאסוף…? אלא א"ל אני רוצה שישאר עמנו זמן רב, שהרי גם אני וגם אתם התברכנו בזכותו, אחליף את בתי וכולנו נרויח, אך אסור שהוא ידע, ולכן תתנו לי ערבון שלא תגלו. הם נתנו לו את בגדיהם ומזה הוא עשה משתה…

(כה) ויהי בבקר והנה הוא לאה

רק בבוקר שם לב שהיא לאה, משום שכל הלילה היה קורא לה רחל והיא עונה לו אפי' מתוך שינה, מכך הסיק שזו אכן רחל, ואך בבוקר ראה שהיא לאה, אמר לה רמאית בת רמאי! אני קורא לך רחל ואת עונה? אמרה לו ממך למדתי שהרי יצחק קורא עשו! ואתה עונה…

ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני

איזה עדינות. אין כאן צרחות, אן כאן ויחר אפו אין כאן וישטום יעקב את לבן, רק מה זאת עשית לי!

איזה שליטה עצמית! איזה אמונה! אם קרה לי משהו הרי זה מאתו יתברך!

 :(כו) ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה:

תי' של לבן כ"כ מעורר גיחוך, מדוע לא אמרת זאת קודם?

לבן גם עוקץ את יעקב, אצלנו הבכור הוא בכור לתמיד, אין אצלנו מכירות של הבכורה…

לבן אומר ליעקב אולי אצלכם לא זה לא וכן זה כן, אולם אצלנו זה אחרת, 'לא' יעשה 'כן' ו'כן' יעשה 'לא'… [נלע"ד]

 

פרשת ויצא

מידה כנגד מידה [מלוקט, ובהמשך מ'פרשה ופישרה']

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה

יש לדקדק לשם מה פירט הכתוב "וילך חרנה" היה לו לקצר ולומר "ויצא יעקב מבאר שבע לחרן" ?

ושמעתי בזה דבר נפלא בשם הגאון מאור הגולה רבנו חיים זצוק"ל מוולאזין דאיתא במדרש ב"ר פע"ה בענין הברכות שברך יצחק את יעקב וז"ל הא למדת שכל הברכות שברכו יצחק מלמטה ברכו הקב"ה מלמעלה ואף רבקה אמו ברכתו כנגדן וכך אמרה לו כשהלך אל לבן "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכך" ומה שבחרה לברכו בלשון הפסוק הזה ולא בשאר לשונות של ברכת הדרך הנמצאים בכתובים כגון אז תלך לבטח דרכך משלי ג ועוד הרבה מפני שבמקרא הזה רמוז השם הקדוש המלוה לצדיק בדרך והוא השם י ו ה ך שידוע מקובלים והוא יוצא מסופי התיבות של "כי מלאכיו יצוה לך" וברכתו אמו שיזכה לליווי השם ההוא

ואמר עליו על רבו הקדוש הגר"א זי"ע שהיה דרכו בקדש כשהיה בא אליו מי שהיה יוצא לדרך לפטור ממנו ולקבל ברכתו והיה מקיים מאמר הגמ' ברכות לא לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה ודעתו ז"ל היה שהפטירה צריכה שתהיה מתוך הלכה פסוקה דוקא משום דבאותה ברייתא תניא נמי דין ד"אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה" ומפורש שם "אלא מתוך הלכה פסוקה" ומייתי התם בגמ' דוגמאות לכך כגון הלכתא דר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן וכו' וסיים בסיפא דאותה הברייתא "וכן לא יפטר אדם מחבירו" וכו' משמע שגם גבי פטירה צריך הלכה פסוקה היה רגיל לומר להנפטר מאתו "הלכה פסוקה היא יחיד ורבים הלכה כרבים" ברכות לז והיה מכוון לומר ליוצא לדרך הלכה פסוקה זו ולא אחת מן הנזכרות שם גבי תפלה משום דר"ת של אותה הלכה הם אותיות השם הק' הנ"ל שמלוה ליוצא לדרך.

ואמר הגאון מוהרר"ח זצ"ל שבזה מיושב גם הדקדוק הנ"ל בפסוק שלפנינו דהנה הה"א של "חרנה" הוא במקום ל' בתחילתה עי' במדרש שם ואילו היה כתוב "לחרן" לא היינו צריכין לה' בסוף נמצא שהאותיות היתרות שבכאן הן ארבע ו' י' ל' שבתיבת וילך וה' של חרנה כי הלמ"ר אינה מיותרת כי היתה צריכה להכתב בראש התיבה לחרן הרי כולן יחד "יוה"ך" וארבע אותיות אלו הן הן אותיות השם הקדוש שמלוה לצדיק בדרכו ורמזה לנו התוה"ק בזה שהשם הק' הזה ליוה את יעקב אבינו בדרכו שנתקיימה בו ברכת אמו שברכה אותו כי מלאכיו יצוה לך וראויין הדברים למי שאמרן זי"ע.[תורת גבריאל עה"ח להג"ר גבריאל זאת מרגליות ז"ל] לאדם היוצא לדרך ישנם שני מלאכים המלוים לו, והאחד שמו יוה"ך כאמור, והשני כל"ך. השם השני יוצא מסופי התיבות של הפסוק לשמר"ך בכ"ל דרכ"ך. [והתחלת הפסוק כ"י מלאכיו כו' ר"ת כל"ך יוה"ך. ב.ש]. ועוד רמוז הדבר בהליכת יעקב "וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם". הלשון משונה ורש"י מתאמץ ליישב. ולדברינו רגלי"ו ויל"ך ארצ"ה בנ"י ס"ת יוה"ך. וגם רגלי"ו ויל"ך ארצ"ה בנ"י קד"ם הר"ת עם הכולל מספר יוה"ך כל"ך צדק"ה, שהיא המועילה ליוצא לדרך. [חקל תפוחין טויב]

וכן כתב בשעה"כ משם האריז"ל שהיוצא לדרך יאמר יושב בסתר כו' ויכוין בשמות יוה"ך מהפסוק כי מלאכיו כו' וכן בשם כל"ך מן מהמילים כ'י… ו- ל"ך. [עי' בשמות הקדש לגר"י עדס שהביא מהמשנת חסידים לתמוה למה לא הביא הס"ת של לשמרך בכל דרכך כאמור].

וכן הפסוק יה"י חסד"ך ה'' עלינ"ו ס"ת יוה"ך, כ'אשר יחל'נו לך' תחילה אמצע וסוף התיבות כל"ך. [קדושת נפתלי הורוויץ]

ועוד נרמז בפסוק זה ו'יצא י'עקב ר"ת ו"י, וילך' חרנה' ס"ת ה"ך, ביחד יוה"ך. [אור מלא רוטנברג]

כתב בספר עוד יוסף חי פ' מטות ששני שמות הללו יוהך וכלך עולים מספר קי"א, כמנין אותיות א'ל'ף'. וזה שאמר כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות א'ל'ף' המגן תלוי עליו. כי דהע"ה היה צריך ביותר לשמירה משני השמות הללו מפני שהיה לו מלחמות תמיד. [ובספר דברי אליהו בליער וקושת נפתלי הורוויץ הביא ש'ויצא' ר"ת ו'ירא י'עקב צ'ורת א'לף".]

ומעשה בהרה"ק ר' מנחם מענדל מרימינוב ז"ל שנסע בעש"ק לביתו מברית מילה ובדרך ירדו הסוסים מהמסילה ושקעו בבוץ והיה קשה להוציאם א"ל תלמידו היום הולך ופונה ואנחנו בדרך יאמר נא רבינו איזה שם שנגיע לביתינו בעוד היום גדול ענהו הרב יא וער כען היינט כן מי יכול היום ומיד יצאו הסוסים מהבוץ לביתו במהירות כי אמר השם הנ"ל בהסתר בראשי תיבות [משנת יוסף ליברמן]

בראשית פרק כח

(כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹקים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶך הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵך וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקים:

ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש- וכי יעלה על הדעת שהלחם הוא ללבוש והבגד הוא לאכול? והרי ברור הדבר שלחם נועד לאכילה כו'?

ושבתי בשלום אל בית אבי- פירש"י בשלום – שלם מן החטא שלא אלמד מדרכי לבן:

מנ"ל לרש"י זאת, והרי ההגיון הוא שיעקב מבקש שישוב בשלום ולא יתפס וינזק ע"י עשו ובנו אליפז שרודפים אחריו, כפי שאכן כן היה ואליפז לקח ממנו את כל ממונו?

המעשה עם הבית הלוי ותלמידו שהתחתן ופתח עסק לסוכר, ולאחר כמה שנים נפגשו בועידה של רבנים שהייתה במקום מסוים והלה בא לפגוש ברבו ושאלו הרב מה כבודו עושה כיום? והוא השיב שיש לו מפעל לסוכר משגשג ב"ה כו' הרב המשיך ושח עם שאר העומדים שם, ולאחר זמן קצר שוב שאלו במה הוא עוסק? והוא סבר שהרב לא שמעו היטב בתחילה וענה שיש לו בי"ח לסוכר כו' לאחר זמן נוסף שוב שאלו הרב במה הוא עוסק? וכאן כבר הבין שאין השאלה כפשוטה וביקש שהרב יבאר לו כוונתו. אמר לו הרב אני שאלתי במה אתה עוסק, ענית לי תשובה מתוקה על סוכר, זה היה נכון לו הייתי שואל אותך מה ה' עושה עמך, אולם על שאלתי מה אתה עושה, היה לך להשיב כמה אתה קובע עתים לתורה, כיצד תפילתך נראית וכו'. כי זה מה שאתה עושה, שבעניני רוחניות האדם הוא העושה, אולם בעניינים גשמיים הקב"ה הוא שעושה עמנו, ואיננו אלא כבובות על חוט…

אם נדקדק בפסוק נמצא שיעקב אומר ושמרני בדרך כו' את זה יעשה ה', ואילו כשמגיע ושבתי בשלום אל בית אבי אומר ושבתי במקום והשיבני? אלא כאן הוא מדבר במה שהוא אמור לעשות, ובע"כ מדובר בדבר רוחני, ולכן רש"י מפרש שאהיה שמור מן החטא.

מספרים על הרב צדקה זצ"ל שפעם דיבר עם אבא אחד והלה אמר לו שהוא מכניס את בנו לבי"ס כללי היות ורוצה שילמד מקצוע. אמר לו הרב ומה עם האידישקייט? זה ה' יעזור ויהיה בסדר… אמר לו הרב ראה כיצד הנך מהפך היוצרות, שבעניין שאתה אמור לדאוג וזה ושיננתם לבניך, לחנכו לתומ"צ הנך מטיל על ה', ומה שה' אמור לדאוג וזה לפרנסתו, את זה אתה לוקח על עצמך כאילו הנך קובע דבר מה בזה…

וכעת נבוא לבאר את הבגד ללבוש", יעקב אומר לקב"ה אני יודע שבעניני גשמיות ה' הוא הקובע, ולא רק אם יהיה לי בגד, אלא גם אם אוכל ללובשו, שיש אנשים שיש להם בגדים, אולם לא מסוגלים וכל היום לבושים בפיג'מה, או שיש להם כל טוב במזווה אולם הרופא אוסר עליהם לאכול וגוזר עליהם דיאטה חריפה… אני מבקש בגד אומר יעקב, אך שתתן לי את האפשרות ללובשו, אני מבקש אוכל ושתתן לי האפשרות לאוכלו, שגם זה מאתו ית'.

דבר נוסף מבקש יעקב – איני מבקש בגד כדי להתפאר, אלא ללבוש. יש אשה שלובשת מעיל פרוה כדי שיהיה לה חם, ויש שקונה מעיל פרווה כדי שלשכנה יהיה קר… איני מבקש מעדנים להתענג בהם, אלא לחם לאכול ולשבוע ודי לי בכך. שבענייני גשמיות אין לבקש ולדרוש הרבה, ורק בענייני רוחניות יש לשאוף גבוה.

את חוסר הצורך בהשקעה גדולה בעניינים הגשמים מצאנו בסוף הפרשה כאשר יעקב מספר לנשיו על החלום בו ראה את המלאך נוטל מצאן לבן ומעביר אליו, שהנה השתדלותו הרבה בענין העקודים נקודים וברודים הייתה מיותרת- שהרי לבסוף המלאך עשה הכל…

דבר נוסף מבקש יעקב – איני מבקש בגד כדי להתפאר, אלא ללבוש. יש אשה שלובשת מעיל פרוה כדי שיהיה לה חם, ויש שקונה מעיל פרווה כדי שלשכנה יהיה קר… איני מבקש מעדנים להתענג בהם, אלא לחם לאכול ולשבוע ודי לי בכך. שבענייני גשמיות אין לבקש ולדרוש הרבה, ורק בענייני רוחניות יש לשאוף גבוה.

יעקב עושה השתדלות גדולה בעניין העקודים הנקודים והברודים, ולבסוף הוא רואה שמלאך ה' הוא שלוקח בלילה מעדרו של לבן לעדרו של יעקב, והוא רואה שהשתדלותו הייתה מיותרת, ואז הוא מחליט לתת את אלה שקיבל מהשתדלותו המרובה לעשו אחיו מנחה, וזה שאמה"כ 'ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחי' מאלה שבאו על ידי מעשה ידו. ללמדנו שעל האדם לעשות ההשתדלות המנימלית בענייני פרנסה, וה' ידאג לכל מחסורו, אך בענייני רוחניות עליו להתאמץ ולהשתדל שזה ברשותו!

מכאן מ'פרשה ופשרה'

בפרשה הקודמת למדנו שרבקה שולחת את יעקב ליטול את הברכות מיצחק במרמה. יש להתבונן, מדוע ראתה רבקה צורך להשיג את הברכות בדרך עקלתון ורמאות, דבר הנוגד לכאורה את הצדק והיושר?

מבאר הרש"ר הירש שבין רבקה ליצחק היה ויכוח האם עשו הוא טוב ביסודו ובאמת יש בו צדקות כאשר הוא מברר כיצד מעשרין את התבן והמלח, או שכולו רמאות ושקר? רבקה שגדלה בבית של שני רמאים כבתואל ולבן הכירה היטב את טיב הרמאים, ואמרה לו שעשו משטה בו ומרמהו. אולם יצחק שהיה עולה תמימה לא קיבל את הדברים.

והנה כאשר יש צורך לברך את עשו רבקה שולחת את יעקב להתחפש לעשו. המהלך מצליח והוא מקבל את הברכות. היתה כאן כוונה להוכיח ליצחק שהנה ניתן לרמותו. כך דע לך שעשו מרמה אותך באופן קבוע.

בעקבות זאת- – (לג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה:

ניתן לומר שחרדתו של יצחק מפני שכעת התבררה לו הטעות המרה שטעה בענין עשו ושאכן רבקה צדקה ביחסה אליו. [נלע"ד לבאר שזוהי היא שאלתו מי אפוא הוא הצד ציד במשך שנים והביא לי לאכול ובעצם צד אותי בפיו? הלא אתה עשו, וא"כ יעקב גם ברוך יהיה! הוא אשר מגיעות לו הברכות בדין!]

אולם יעקב הוזקק לרמאות לצורך הענין.

 (לה) וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ: (לו) וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה:

הדבר היה לו קשה. היה אנוס ע"פ הדיבור, וכפי שהמדרש אומר שהיה הולך כפוף ובוכה. הוא גם גרם עי"ז לזעקה גדולה ומרה לעשו. על כל זה שילם יעקב ביוקר.

הדבר בא לידי ביטוי בפרשתינו.

יעקב גולה לבית לבן, ושם לבן מרמה אות על ימין ועל שמאל. לבן נותן לו את לאה במקום הסיכם על רחל, ויעקב שואל את לבן "למה זה רימיתני". לבן עונהו לא יעשה כן במקומנו לתת את הצעירה במקום הבכירה. לבן עוקץ את יעקב ואומר אולי במקומכם הדבר מקובל לגזול את הבכורה מן הבכור ולהעבירה לצעיר, אך אצלנו אנשים ישרים. הבכור קודם…

כאשר הוא מגלה בבוקר והנה היא לאה הוא אומר לה את רמאית בת רמאי כל הלילה אני קורא לך רחל ואת עונה לי כן. אמרה לו ממך למדתי האם לא קרא לך אביך עשו ואמרת לו כן, אנכי עשו בכורך?… תזכורת נוספת לרמאות בה נקט.

לבן מרמהו ומחליף את משכרתו מאה פעם, ויעקב מבין שהוא משלם מחיר על רמאותו. כאשר מסתיים התיקון והוא עוזב את בית לבן הוא שורה עם המלאך. המלאך אומר לו (כו) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי:

מהו ברכתני? אומרים חז"ל המלאך היה הס"מ שרו של עשו. יעקב ביקש שיודה לו על הברכות ששלו הן בדין.

עונה לו המלאך: (כז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: (כח) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל:

המלאך משיבו שמך מורה על עקבה. עקוב הלב מכל. לשון עקמימות. שכך אמר עשו ויעקבני זה פעמים, אולם מעתה לא יאמר עוד שמך יעקב כי אם ישראל. ישראל לשון ישרות. קיבלת הברכות ביושר. בדין.

מוסר ההשכל שאנו למדים מכאן הוא שהעולם פועל על פי מידה כנגד מידה. פעלת ברמאות קיבלת רמאות. הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. לכן הוא נתבע על דבר כל כך דק. אולם גם לנו הדבר מלמד מוסר שאם רימית או עשית דבר מה שלא כהוגן, דע לך יש דין ויש דיין. פתאום מ כונת הכביסה התקלקלה. פתאום הרכב זקוק לתיקון לא מתוכנן. תזכר היכן היגיע לידך ממון שלא כדין. למי מכרת מוצר פגום.

לפעמים האדם מרמה את עצמו. הוא סבור שהדבר נובע ממעשים אחרים שעשה. והכל מתוך שמבין מהי מידה כנגד מידה… מעשה סיפר הגר"ח שמולביץ בשיחות מוסר על אשת ראש הישיבה שהציעו לבתה שידוך עם בחור כליל המעלות ואך חסרון אחד היה לו שהיה מעט צולע. היא סרבה בכל תוקף. למחרת נקעה את רגלה. היא מיד מצאה את הקשר. "זה בטח בגלל שהגשתי לבעלי לשתות כוס תה לפני התפילה. זהו עונשי". יש כאן סמיות עניים, ואף הפלת התיק על אחרים… זה עוזר לנו לצאת נקיים… האם אין אנו נוהגים כך מדי פעם? נבין את המסר הנלמד מפרשתינו וכך נפיק את הלקח מכל מאורע שקורה עמנו, כפי שלמדונו חז"ל, שאמנם מידה בטלה, אך מידה כנגד מידה לא בטלה!

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, מהגר"י זילברשטיין [גליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה]  קרא כאן >>>

 

סיפור השגחה מדהים שאימת  וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן<<<

 

 

 

 

 

פרשת ויצא

מסירות  נפשה של רחל [לב שלום שבדרון]

מדרש רבה איכה הקדמה פסקה כד

באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א) כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו וכתיב (שם) כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו' וכתיב (שם) ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם:

המדרש שם מבאר שאברהם ומשה ביקשו רחמים מאת ה' ולא נענו. מה המיוחד במעשה של רחל?

צריכים לדעת שרחל לא העלתה על הדעת שיעקב ישא ב' נשים, ובפרט אחיות שע"פ התורה הדבר אסור.

במעשה שלה היא בעצם ויתרה על הזכות העצומה להיות אם עם ישראל. והכל כדאי כדי שלא לבייש אדם!

חז"ל אומרים שהקרבתה של רחל לא הייתה עד פעמית. כל ימיה הקריבה בשביל אחותה. כאשר היא ראובן מביא את הדודאים אומרת לאה לרחל המעט קחתך את אישי ולקחת את דודאי בני. והדבר מתמיה. אישי??? וכי שכחת שרחל ויתרה בשבילך? והרי היא הייתה אמורה להיות עקרת הבית! אלא מכאן אנו למדים שרחל נתנה ללאה כל ימיה את ההרגשה שלאה היא העיקר ואני רק טפילה לך.

עדיין צ"ב וכי לאה אינה זוכרת את עניין הסימנים? אלא מבאר הגר"ש שבדרון שנשים לב לדבר מענין, חז"ל תמיד נוקטים בלשונם "מסירה" ביחס לסימנים. מדוע לא אמרו 'גילתה'?

אלא אומר הגר"ש שבאמת רחל התעלתה במעשה החסד שלה עד שעשתה זאת בצורה כזאת שלא היה הדבר ניכר כלל לעיני אחותה שהיא עושה חסד עמה. הסימנים ע"פ חז"ל היו ההלכות של חנ"ה. חלה נדה הדלקת הנר. אמר לה יעקב כשאשאך אבחנך על ההלכות ואז אדע שאת רחל. הלכה רחל ולימדה את לאה את ההלכות כמשיחה לפי תומה. לאה כלל לא הבינה שבזה היא מוסרת לה את המפתח לנישואיה עם יעקב. ולכן כלל לא ידעה כל ימיה מחסדה של רחל!!!

והאם היא הפסידה מזה? א- ראינו שבזכותה עם ישראל שבים לגבולם. אולם גם בחייה לא הפסידה, ויזכור א' את רחל ויפתח את רחמה. אחז"ל זכר לה שמסרה הסימנים לאחותה. הרי שלולי כן כלל לא הייתה נפקדת, הרי שמויתור אף פעם לא מפסידים!

 

לעומת זאת, לבן, שיא השקר והרמאות. עושה עושר ולא במשפט, החליף את משכורתו מאה פעמים, אולם אין הדבר עוזר לו כלל. אם עקודים יהיה שכרך- וילדו כל הצאן עקודים כו' ולא זאת בלבד, אלא מלאך ה' היה מעביר את הצאן שגנב מיעקב ומשיבם לו. מחסד- רק מרויחים. מרשעות- רק מפסידים.

 

המעשה ביהודי שטס לחו"ל והציל לבסוף את חייו של מושיעו.

שלהי קיץ תשנ"ז, אברך בן ל"ב עובר בדיקות ומתברר שכליותיו בסכנה מידית, גידולים מסוכנים נמצאו בהם. הוצרך לניתוח בלוס אנג'לס, אין לו פרוטה, אנשי חסד א"ל טוס וה' יעזור. עסקנים מסורים ממתינים שם, ומקבלים אותו. הם מתפנים לחפש עזר ממוני ופונים לנגיד ר' אנשיל מתושבי לוס אנג'לס. הוא קיבל את המכתב וקול פנימי א"ל קנה עולמך וסייע ליהודי זה! שלח לחמך כו' הוא פתח פנקס שיקים חתם ומסר להם שיק פתוח. את הסכום תמלאו לפי הצורך. לאחר חודשיים של טיפולים הוא בהחלמה בבית א' מתושבי המקום, וברצונו להודות למטיבו ולשלוח לו חנוכיה של כסף. הוא כתב כמה שורות תודה ולבסוף סיים למען יטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך. הוא מגיע לבית העשיר אולם מתברר שאינו בביתו. הוא בעסקיו במשרד באיסט סייד, שם ישהה גם בחנוכה. בלית ברירה נאלץ לשלוח את החנוכיה לשם ע"י חברת שליחויות. חנוכה. אנשיל לבד במשרדו הוא חש ברע ונופל על הרצפה. אין מי שיעזרהו. דפיקות בדלת. השליחים ובידם החנוכיה. אין קול. הם דופקים שוב, ושומעים קולות ופותחים לפניהם נגלה המחזה הנורא. הם מתעשתים ומתחילים בהחיאה. בביה"ח הוא קיבל את החנוכיה, ונדהם לקרוא את המכתב למען יטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך…

 

הרב הלפרין ושמירת השבת [מוסש"ק יתד אמור תשע"ה]

ביום שישי ערב שבת קודש פרשת אחרי מות ־ קדושים, הגאון ר״א מן שליט״א נסע מבני ברק לפ״ת למסור את שיעורו, במונית מחברת ׳דקר׳ הוותיקה.

״ברוך השם, אתה עובד בחברה שומרת שבת״ – אמר הרב מן שליט״א לנהג, בקורת רוח.

שלא כצפוי פתח הנהג את סגור ליבו (הלב שעדיין סגור למחצה) וכה סיפר בכנות:

אספר לכבוד הרב דבר מעניין. בצעירותי לפני כעשרים ושלוש שנים, אולי יותר, הייתי חבר ב׳חברת מוניות׳ שאינה שומרת שבת. עבדתי כמו חמור – שבע ימים בשבוע. ומדוע? כי היו לי חובות מצטברים ומשכנתא, ועמלתי קשות לכסות את החובות מכל הצדדים. חשבתי שמוכרחים לעבוד. לילה אחד בשעה שתים עשרה, יצאתי מתל השומר לבני ברק בנסיעה עם יהודי בשם יוסף הלפרין, את השם אני זוכר, אבל את הכתובת כבר שכחתי.

בחוץ ירד גשם שוטף, ובפנים הרכב החדיש הייתה אוירה נעימה, ויוסף הלפרין אולי הוא הרב יוסף הלפרין זצ״ל, העיר את תשומת ליבי בכאב על כך שאני חבר בחברה שאינה שומרת שבת, ועובד בשבת קדש. הסברתי לו כי יש לי חובות וביום שבת הפדיון היומי גבוה מביום חול, ואני לא יכול לוותר על העבודה (רח״ל).

לפתע יוסף הלפרין (אולי הרב יוסף הלפרין זצ״ל) אמר לי בכנות: הבה נעשה עסק, אתה מהיום מפסיק לעבוד בשבת, תשב בסוף כל חודש, תערוך מאזן כספי של הפרנסה החודשית, ואת ההפרשים אני אשלם לך מכיסי. אני מבטיח. ראיתי שהדברים יוצאים מליבו והוא מבטיח בכל לב. הוא הוסיף: ואם אתה לא בטוח שאני יעמוד בדיבורי, אני משאיר אצלך שני שמות של יהודים מבני ברק שתוכל לברר עלי האם אני אמין.

כיוון שדיבר בתום לב ומתוך לב יהודי, שאלתיו: ואיך תדע אם אני שומר על ההסכם…

בהסתכלות אחת על העיניים שלך, אדע בדיוק האם אתה אומר אמת או לא, והאם עבדת חלילה בשבת. יצאנו לדרך.

ומאותו יום אינני עובד בשבת. לאחר תקופה עברתי כאן לחברת דקר. אינני דתי. אבל בעבודה אני לא עובד ביום השבת. כך אני מתנהג, וכך חינכתי את ילדי – שלא יעבדו בשבת בשום אופן! אנחנו יהודים שלא עובדים שבעה ימים בשבוע. זה סופי אצלי.

ומה עם הכסף? כמה כסף קיבלת מהרב הלפרין?

מאז, לא פניתי אליו אפילו פעם אחת. כי חודש אחרי חודש, שנה ועוד שנה, מעולם לא הרווחתי פחות מאותו חודש שסיימתי את חילול השבת.

האמת. שכאשר חלפה חצי שנה, התיישבתי לערוך חשבון יותר מדוקדק ולחפש: איך זה שבאמת אין ירידה בפדיון החודשי, וכי נופל לי כסף משמים? וכי באמצע השבוע הנסיעות מתרבות? ישבתי עם אשתי ובחנתי טוב מקרוב, ונוכחתי לראות כי לפעמים באמת היו נסיעות יותר בימי החול, אבל בדרך כלל, פשוט, ה׳הוצאות׳ ירדו, פחתו, התמעטו, והוצאות שונות שהיו נלוות תמיד לכלכלת הבית והמשפחה פחתו. ומאז, כבר חלף כמעט חצי יובל שנים, וכבר שכחתי את הכתובת שלו, אולי אתם מכירים אותו מבני ברק תמסרו לו ׳תודה רבה׳ בשמי, ואם לא תפגשו אותו, וודאי א-לוקים כבר נותן לו תודה בשמי. סיים הנהג.

הרב מן שליט״א שמע שתק והרהר. הנסיעה הגיעה לסופה, והרב נפרד ממנו בברכת ׳שבת שלום׳ לבבית ועודדו להוסיף ולהיות יהודי מושלם.

לגופו של דבר.- ישנם סיפורים נוספים מהסוג הזה (כפי שהעיד בפנינו גם הגאון רבי ניסן גולדברג שליט״א ר״מ הישיבה הגדולה ״אור ישראל״ ו״ראשון לציון״ על ידיעה מכלי ראשון של מקרה דומה ב׳בעל מסעדה׳ בחיפה שנעשה איתו הסכם חתום מהסוג הזה, וסוף ההסכם היה שלא היה צורך לשלם פרוטה) אך במקרה דנן ישנו חידוש נוסף. כי היהודי המדובר עדיין לא שב בתשובה, ועם כל זאת ״השבת היא מקור הברכה״ ־ נקודתית למעשה שלו, היינו, בעבודה שבה שומר שבת – יש לו ברכה, אפילו שלא זוכה לשמור שבת במלואה, אבל, ממעט בחילול שבת בפרהסיה, בעבודה הזו קיבל ברכה של שבת. מרן הגר״ח קניבסקי שליט״א ששמע את הסיפור מפי תלמידו הגאון רבי אליהו מן שליט״א, הסכים לקביעה הנ״ל שאכן מוכח כן – שהברכה תחול לנקודה מסוימת.

״אם תמצאו את הרב יוסף הלפרין מבני ברק תמסרו לו ׳תודה רבה׳ בשמי״.

האברך שלא עבד בשבת

מסופר על על אברך יקר וירא שמים למד בבית מדרשו של הכהן הגדול מאחיו ״החפץ חיים״ זצוק״ל, והוצרך בעל כורחו ושלא בטובתו להגר לארצות הברית, ובירכת פרידה וצאתכם לשלום בא לקבל מאותו צדיק.

אולם החפץ חיים הפתיעו, כאשר תנאי קודם לברכתו התנה עימו, שיבטיח לו שלא יחלל את השבת ויהי מה, ואף ביקש תקיעת כף נאמנה על כך!

האברך הרגיש מעט ״מבויש״, וכי יש כאן בכלל שאלה?! אברך הוא ולומד תורה, יודע הוא היטב כי ״מחלליה מות יומת״, אך כיון שבברכת הצדיק חפץ בכל לב, תקע את כפו בכף הכהן, ובירכת ברכה והצלחה לדרך חדשה קיבל.

בהגיעו לארץ ״החלומות״, חלומות בלהות וכוס התרעלה עברו עליו כמעט בכל יום, עת שבכל מקום עבודה החזיק אך לזמן מועט, מכיון שהגויים עובדים אף בשבת, ודרישתם אם רוצה הוא להתקבל לאורך ימים ושנים אך ״שַבַּתו״ יתן ״ורפוא ירפא״. מעבודה לעבודה החל לנדוד עד שמצא לו מקום עם תנאים טובים, ואת עלית על כולנה שיוכל לשבות בשבת, שמח שמחה גדולה והחל במשנה מרץ לעבוד, אך לא ארכו הימים ונתבקש לעבוד בשבת, תחילה סירב ושב לביתו אבל וחפוי ראש, והחובות השתרגו על צווארו ולחם צר ומים לחץ היו מנת חלקו ומשפחתו.

 ואז התחיל ״יצר הרע״ לנקר במוחו, שהרי ״פיקוח נפש״ את יום השבת דוחה, והאישה אף היא הוסיפה נופך משלה, ויום רודף יום והצרה והמצוקה הולכים וגדלים, עד שהנה יום אחד כאשר נדמה כי כלו כל הקיצין, נסע האברך לעבודה להודיע למנהלים שמוכן הוא חלילה לעבוד ביום שבת, והנה בדרכו ולפתע צצה לנגד עיניו דמות דיוקנו של החפץ חיים, זכור תיזכור את תקיעת הכף שנתת לי! והאברך פרץ בבכי סוער ואל ביתו שב כלעומת שבא, סיפר לאשתו, ופרצה אף היא בבכי קורע לב.

ולפתע דפיקות בדלת והנה הפתעה, המנהל עבודה הגיע ועימו בשורה, קח לך אלפי דולרים, מענק… מה קרה? היום זכיתי בהתערבות שהתערב עימי המנהל השני – שותפי לעבודה, שטען שאם נפטר אותך בגלל השבת, תסכים לעבוד בשבת, ואני התערבתי עימו שאתה לעולם לא תימכור! והיום נסתיימה ההתערבות וידי על העליונה, וכעת נבקשך שתשוב לעבוד, ותקבל גם העלאה בדרגה ותוספת במשכורת!

האברך ורעייתו כעת הגבירו את בכיים ברגשי גיל ושמחה הודו לבוראם, על חכמי ישראל שרואים את הנולד, ולביתם היתה הצלה והרווחה! אם כן אחים יקרים נחזיק חזק באמונה הפשוטה והתמימה, אין עוד מלבדו! [ישא ברכה – הרב מוגרבי]

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת ויצא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'