פרשת ויקרא

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר ויקרא

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת ויקרא

אין מקרה בעולם [אוצרות התורה]

אין מקרה – יהודי לא תועה

"ויקרא אל משה"(ויקרא א, א) כתב בעל הטורים: "אות א' ד'ויקרא' קטנה משום שמשה לא רצה לכתוב אלא 'ויקר' כדרך שנאמר בבלעם כאילו לא נראה לו ה' אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם אלף וכתבה קטנה"

 

הקשה מרן הרב שך זצוק"ל: הרי על כל תג שבתורה יש לדרוש תלי תילים של הלכות וברור כי מהאות א' כשהיא קטנה אין אפשרות ללמוד את אותם הלימודים שניתן ללמוד מהאות א' כשהיא גדולה, ואם כן יש לתמוה כיצד ויתר משה רבינו על אותם לימודים שהיו יכולים ללמוד מהאות הגדולה וכתב במקומה אות קטנה עקב ענוותנותו?

אלא ביאר: משה רבינו שקל בדעתו שלימוד מידת הענווה שיהיה לעם ישראל בקוראם את האות הקטנה שב"ויקרא" הוא מועיל יותר לזכות את ישראל מאשר לימוד אותן ההלכות שניתן ללמוד מהאות הגדולה עד כאן דבריו.

 

והנה צריך להבין מדוע לא הסכים הקב"ה שמשה יכתוב "ויקר" ללא האות א' ואז היינו למדים את מידת הענווה ביתר שאת?

אלא, ישנו לימוד עצום יותר מהענווה והוא מיסודי האמונה להאמין בהשגחה פרטית שהקב"ה משגיח על האדם בכל צעד ושעל.

"מה' מצעדי גבר כוננו", "ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" כפי שכתב הרמב"ן סוף פרשת בא "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם".

 

ואמרו בספרים הקדושים על הפסוק "מקרה הוא לא טהור הוא", מחשבה ש"מקרה הוא" כלומר שפגעי העולם הם על דרך מקרה, "לא טהור הוא" מחשבה בלתי טהורה היא ואסורה.

 על כן לא רצה הקב"ה שיכתוב משה "ויקר" לשון מקרה, כי אז היה נשמע שיש מושג של מקרה ואקראי והתורה לימדה שאין אף דבר שנעשה במקרה אלא הכל הוא בקריאה והזמנה מן השמים [עפ"י "הצבי והצדק"].

 

אמנם אצל בלעם הרשע נכתב לשון מקרה משום שאצל אומות העולם שאינם מאמינים בהשגחתו יתברך, אצלם מתנהל הכל על פי דרך הטבע במקריות ובאקראי, כפי שכתב הספורנו סוף פרשת תזריע כל בני הנכר ורוב האומה הישראלית זולתי יחידי סגולה הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע והגרמים השמימיים הכוכבים והמזלות הנכבדים מאותם בני אדם כשאר מיני חיים, אשר לא תיפול השגחה אלוקית השגחה פרטית באישיהם אבל במיניהם בלבד כי בהם תשלם כוונת הממציא יתברך.

עיין בספר "נשפתי חיים" להגר"ח פרידלנדר זצ"ל מאמר השגחה פרטית וכללית שביאר את דבריו וכן כתב הגר"א [ברכות פ"ט] כשהאדם מסיר בטחונו מה', השם יתברך גם כן מסיר ממנו השגחתו.

 

 וכתב בספר "שומר אמונים" מאמר השגחה פרטית פי"ג ותדע אחי אהובי, אם היה ידוע לך גודל מעלת זה העבודה של האמונה בהשגחה פרטית היה נתלהב לבבך עד מאוד, כי כתיב "ה' צלך" שהקב"ה צילו של האדם כביכול, וכל מה שהאדם עושה גורם כך למעלה בשמים. ואם האדם הולך חס ושלום במקרה ואינו שם אל ליבו אמונת השגחה פרטית, עליו הכתוב אומר: (ויקרא כו, כג-כד)  "והלכתם עמי קרי, והלכתי אף אני עמכם בקרי", אבל אם משים אל ליבו גודל השגחת הבורא בכל דבר אז מושגח משמים בהשגחה פרטית יותר מכל אדם. עד כאן לשונו.

וכך היתה דרכם של רבותינו ז"ל בכל מאורע שהיה עובר עליהם מאמינים בהשגחה פרטית שהכל מאת ה'.

 

סיפור השגחה מדהים שאימת  וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

מובא במדרש (קהלת רבה א, טו) מעשה בר' אליעזר ור' יהושע שהיו פורשין בים הגדול נכנסה הספינה למקום שהמים לא היו מהלכים [פירוש: המים לא היו מניחים את הספינה ללכת. ויתכן שאותו מקום פתוח לתהום על כן היו המים מתגלגלים שם ובולעים כל המים לתהום והיה למים שבאותו מקום טבע ההמשכה והבליעה. פירוש מהרז"ו] אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: לא באנו לכאן אלא לניסיון, אין מקרה בעולם ואם באנו לכאן יש לזה מטרה.

מילאו משם חבית מלאה מים והמשיכו להפליג בדרכם.

כשהגיעו לרומי הזמינם אדרינוס ושאלה לו אליהם: 'מי אוקיינוס מה הן?' [כלומר, הרי כל הנחלים הולכים לבסוף אל ים אוקיינוס שהוא הגדול שבימים ואיך זה שאינו מלא ושוטף את העולם? פירוש יפה תואר] אמרו לו: מים בולעים הן למים.

[פירוש: סגולת מי אוקיינוס שבולעים כל המים ההולכים שם] אמר להם: איני מאמין עד שתביאו לי לכאן.

לקחו את המים שהביאו ממימי האוקיינוס והיו שופכים לתוכן מלא מים והן היו בולעים אותן.

הרי לנו כיצד היתה הסתכלותם של רבותינו גדולי האומה שאין מקריות בעולם והכל בהשגחה עליונה.

סיפור מופלא בענין השגחה פרטית

אברך חשוב שמתמחה בכתבי יד עתיקים, לרגל עבודתו זו היה מזדמן לעתים קרובות לספריות שונות שעות ארוכות ומעיין בכתבי יד עתיקים לשם העתקה או השוואת נוסחאות, וכדי שיוכל לסעוד את נפשו נוהג היה לקחת עימו מזון מביתו ולסעוד במקום.

פעם אחת לאחר שאכל את סעודתו החל לברך את ברכת המזון וכדרכו מעט בהרמת קול כדי להשמיע לאוזניו.

הקשיבה הספרנית לברכתו ולאחר שסיים ניגשה ואמרה לו ששמעה אותו אומר "שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל לעולם ועד" ושאלה מהיכן לקח את הנוסח "ולא נכשל" שלא נמצא בכל הסידורים שנמצאים בספריה.

ענה לה האברך כי כך קיבל מאביו ולכן הוא מברך בנוסח זה אבל הבטיח לה כי יברר את מקור הנוסחה הזה.

הוא חזר לעבודתו וכשסיים ופנה ללכת מן הספריה הזכירה לו הספרנית את הבטחתו שיברר לה את מקור הנוסח "ולא נכשל". בדרך לביתו תהה בינו לבין עצמו מה הענין שיכולה לגלות נערה חילונית בנוסח של ברכת המזון? ברם הוא גמר בנפשו כי לאחר שנתן הבטחה עליו לקיימה ולאחר זמן החל לחפש בסידורים את מקור הנוסח עד שלבסוף מצא באחד הסידורים נוסח זה של "ולא נכשל".

עמד וסימן בסידור סימן עגול מסביב למילים הללו ושלח לה לספריה. לא עברו ימים רבים והנה מגיעה לביתו הזמנה לחתונה הוא מעיין בה אך איננו מכיר לא את צד החתן ולא את צד הכלה, והוא תוהה מה לו ולהזמנה זו?

 

הלך ושאל את בני ביתו שמא מכירים הם את אחד מהצדדים אבל גם הם לא ידעו ולא הכירו. נמלך בעצמו ואמר מה יכול אני להפסיד? אם אלך ואברך ברכת מזל טוב לחתן ולכלה שבונים בית חדש בישראל, אולי שם אגלה את התעלומה על מה ולמה הוזמנתי.

ואכן הלך לאולם החתונה אך גם שם נוכח מיד שאיננו מכיר אף אחד מן הנוכחים, מכל מקום אמר מזל טוב למחותנים והחליט ללכת, אך ברגע שכבר עמד לצאת מן האולם פנה אליו אחד מן הסועדים ושאל אותו אם שמו הוא כך וכך וכשענה בחיוב שמח האיש שמחה גדולה ואמר לו הכלה רוצה לדבר איתך.

דבר זה הפתיע אותו מאוד וחשב לעצמו הנה כנראה לא בא לכאן לשוא ואין זו טעות כפי שחשב בתחילה אבל בכל זאת מה לי ולכלה שאיני מכירה?

ובעודו עומד ומהרהר כבר עמדה הכלה לידו הוא בירך אותה בברכת מזל טוב, והיא שאלה אותו: ,האם אתה זוכר אותי?" ומשנענתה בשלילה שוב שאלה האם אתה זוכר את הספרנית בספריה שביקשה ממך את מקור הנוסח של "ולא נכשל"?

מיד נזכר במאורע והיא המשיכה ואמרה אני זו הספרנית. כמובן שאותו אברך נדהם לכל מה שהתרחש בראותו שמדובר בחתונה שנערכה לפי כל הדקדוקים של שומרי תורה ומצוות, בעוד שהוא זוכר שאותה ספרנית לא נראתה כשומרת תורה ומצוות. ולשאלתו לפשר האירועים ומשלוח הזמנה אליו השיבה הכלה בסיפור מרגש ומרטיט עד מאוד: נולדתי בבית דתי וגם את חינוכי קיבלתי בבית ספר דתי, אבל במרוצת הזמן הפניתי עורף למוצאי ולחינוכי ונעשיתי חילונית גמורה.

במסגרת עבודתי כספרנית בספריה הכרתי ערבי משכיל, התפתיתי ונמשכתי אחריו עד שהוא הציע לי להינשא לו ברם למרות שהייתי חילונית עדיין נרתעתי מצעד כה מרחיק לכת עד כדי ניתוק מוחלט מהדת היהודית וגם לא רציתי להתנתק ממשפחתי. הערבי הבין את הבעיה ולכן העלה הצעה להגר לאמריקה, שם התהליך לא יהיה כרוך ביסורים כה רבים.

הוא ביקש ממני תשובה עד יום מסויים ואני לא ידעתי את נפשי כיצד מתמודדים עם ענין קשה ומסובך כזה, והנה עזרני ה' שבדיוק ביום המסויים שקבע לקבלת התשובה ממני, הגיע לידי הסידור ששלחת לי וראיתי את העיגול שסימנת מסביב למילים "ולא נכשל לעולם ועד" הבנתי מזה שסובב מסובב הסיבות שבדיוק באותו היום יגיע הסידור אלי כמו הוראה שלא נכשל לעולם ועד, ואם חלילה אנשא לאותו נוכרי הרי ודאי אבוש ואכלם לעולם, ועד תיכף ומיד התקשרתי אליו והודעתי לו שאינני חפצה להתחתן איתו.

מכאן התחיל אצלי תהליך מחשבתי עמוק עד שהחלטתי לחזור בתשובה, כך גם הכרתי את החתן שלי שגם הוא בעל תשובה והנה יום זה הוא היום המאושר בחיי שברוך השם לא נכשלתי.

עתה כבר הבין האברך מה לה לנערה חילונית התענינות כה מפתיעה בנוסח המדוייק של ברכת המזון, ואין זה אלא שכך הקדים הקב"ה רפואה למכה "שאל אביך ויגדך" ח"ג.

 

רבי מרדכי פרוגמנסקי זצ"ל נסע פעם ברכבת כשלידו בקרון ישב עוד יהודי שהיה שוחט ומוהל. השניים החלו להחליף ביניהם דברים ועד מהרה התפתחה שיחה עמוקה ביניהם.

בעודם שקועים בשיחה לא שמו ליבם שהרכבת כבר עברה את מחוז חפצם ואילו הם יושבים ומשוחחים וממשיכים לנסוע. באמצע הדברים מביט השוחט מבעד לחלון והבין מה שאירע כאן, הדבר היה ביום שישי ורכבת חזור לא היתה באותו יום ועד מהרה התברר לו ולרבי מרדכי שיאלצו להתארח בשבת במקום זה. השוחט התחיל כמובן לדאוג מה יהיה? היכן נתאכסן? וכו' וכו' רבי מרדכי הרגיעו ואמר לו שמע נא יסוד מוסד: יהודי אף פעם לא טועה בדרך, והמקום שהוא מתגלגל אליו הוא בהשגחה פרטית.

כאשר הגיעה הרכבת לתחנה הבאה החליטו שירדו אף על פי שלא הכירו את המקום. אך עד מהרה נתברר להם כי בעיירה זו מתגוררים רק גויים ואין בה יהודים כלל.

השוחט שנסמך על בטחונו של ר' מרדכי שתק ואילו ר' מרדכי התעניין עוד עד שנודע להם על יהודי אחד ויחיד המתגורר במקום. מיד הזדרזו לביתו ונקשו על דלתו, היהודי פתח את הדלת וראה שני יהודים עומדים לפניו, דבר שאינו ראה אף פעם, הוא פרץ בבכי מרוב התרגשות והיה בטוח שאין הם אלא אברהם אבינו ואליהו הנביא. אט אט נרגע מהתרגשותו ותיכף קרא להם בשמחה להיכנס לביתו ובפיו הסיפור הבא: לפני שבוע נולד לי בן והיום הוא היום השמיני וכל היום הנני עומד ומתפלל מעתיר ומתחנן בדמעות לפני ה' שיזמין אלי מן השמים מוהל שימול את בני ואזכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.

אותו שוחט שנתלווה לר' מרדכי היה גם מוהל, ואכן מל את הילד עם הכלים שהיו בידו.

ר' מרדכי היה הסנדק והבעל בית היה שש ושמח והודה להם ובירכם. בצאתם מביתו בדרכם חזרה למקומם נפנה ר' מרדכי לשוחט ואמר רואה אתה יהודי לא טועה בדרך!

 

על פי מעשה זה ביאר ר' שלום שבדרון זצ"ל מה שאמרו חז"ל על הפסוק "ותלך ותתע במדבר באר שבע" (בראשית כא, יד).

פירש רש"י שהגר חזרה לגילולי אביה. יש להבין מהיכן נלמד מהפסוק שמספר על טעות במדבר שחזרה לגלולי אביה? אלא כיון שמספר הכתוב "ותלך ותתע" כלומר שטעתה בדרך, הרי בהכרח שחזרה לגלולי אביה לעבוד עבודה זרה שכן יהודי לא תועה בדרך. "לב שלום".

 

מעשה של השגחה פרטית [מוצש"ק בהעלותך תשעב]:

 

סיפר הרה״ג רבי חיים זאיד שליט״א מבני ברק סיפור מופלא של השגחה פרטית בו נסגרים מעגלים בזה אחר זה. רבי דוד אבוחצירה שליט״א – כך העיד באוזננו הרב זאיד – התבטא שהסיפור הינו אחד מסיפורי ההשגחה הפרטית הגדולים שנתקל בו בעשור האחרון!

אחד מתלמידיו של הרב זאיד חלה לא עלינו במחלה הנוראה, ובתום טיפול רפואי בצרפת נואשו ממנו הרופאים – ״לא נותר אלא לספור את הימים״ התבטאו.

יועץ רפואי המליץ על מטפל מארה״ב שפיתח שיטת טיפול ייחודית, אך ניתוח עולה אצלו כחצי מיליון ש״ח מלבד הוצאות נלוות, ״שאר ירקות״, כלומר ירוקים… פוסקי הלכה קבעו שאי אפשר להטיל על הציבור סכום כל כך גדול וההצעה ירדה מעל הפרק. אז מה אם כן הפתרון? האם ״לספור את הימים״ רחמנא ליצלן?!

למחרת הייאוש התקשרה אחותו של החולה (שמה שמור במערכת) להרב זאיד וביקשה: להזמין את המנתח! אך כסף מנלן? ״אני מוכרת את הדירה שלי״. אולי תשאלי רב? הרי יש לך שישה ילדים קטנים! איפה תגורו? ״הכל סגור! להזמין את המנתח!״ מה שהאחות לא סיפרה הוא שבאותו יום פירסמה את דירתה למכירה, לכל המרבה במחיר ובמזומן בלבד. יזם זריז קנה את הדירה בתוך עשרים וארבע שעות, בהנחה של כשלושים אחוז מערכה האמיתי.

במקביל יצאו מספר חברים של החולה לגייס כספים להוצאות הנלוות. אחד מהם התקשר להרב זאיד: נהג המונית שלוקח אותם לגיוס הכספים, מבקש שנעביר לו איזה חבילה. ״בשום פנים ואופן!״ פסק ״אני לא רוצה להסתבך עם חבילות עלומות ומפוקפקות״.

חולפות מספר דקות והתלמיד מתקשר שוב: ״הנהג ממש מתחנן!!!״ ־לא. באל״ף רבתי. הרב זאיד מסר הרצאה באותו יום, וכאשר סיים הבחין בחוץ בתלמידו וב״גבי״ – נהג המונית.

הנהג פתח את החבילה ־ תיק קטן שהכיל ציוד רפואי, וסיפר שהיום בבוקר לקח משדה התעופה נוסע אמיד שאיבד אצלו במונית את התיק. הנהג הודה שהיצר הרע תקף אותו לבדוק את התיק תחילה… אך משלא גילה שם דבר, מייסרו מצפונו והוא מבקש להשיב את התיק לבעליו. לא נעים לו לפגוש את הנוסע והוא בסך הכל ביקש מבחור הישיבה לסייע לו.

הרב זאיד הסתכל על התיק וכמעט התעלף.

״פרופ׳…״ נרשם שם.

היה זה שמו של המנתח הבכיר שנחת בארץ באותו יום לצורך הניתוח.

הם יצאו מידית למלון בו שהה הפרופ׳. הלה ירד ללובי כשהוא נראה ממש טרוד. אבד לו התיק האישי עם כלי הניתוח היקרים אותם עיצב אישית. כלים שלא ניתן להשיגם בארץ. ״אתה עומד לנתח את תלמידי״ אמר לו הרב זאיד ״והיכן נמצא התיק שלך? באותה מונית בה נסעו תלמידי כדי לאסוף תרומות לאותו מקרה – האין זו השגחה מופלאה של האלוקים?!״ הפרופ׳ היה נרעש, והרב זאיד ניצל את ההזדמנות: ״ישנה אישה שמכרה את הבית שלה כדי להציל את אחיה. אין לה ולילדיה בית לגור! תוכל לעשות משהו בנידון?״

הפרופ׳ שתק. חשק את שפתיו ושקע במחשבות. חלפו כמה דקות עד שהודיע שהניתוח הזה יהיה על בסיס וולונטרי (התנדבותי).

הבשורה הטובה שימחה מאוד את משפחת אחות החולה, אך הפתרון שלהם עדיין לא נראה באופק. את הדירה מכרו במחיר הפסד, את הכסף כבר קיבלו וכעת עליהם לחפש דירה חלופית. ״אולי ננסה בירושלים?״ הציעה האישה בחוסר מציאותיות. ״כן. מחסן!״ אישר הבעל.

היא לא התייאשה אלא עלתה ירושלימה, הסתובבה עד שמצאה דירה מתאימה בקרית משה. ״אבל יש לי בעיה״ תינתה באוזני בעלת הדירה ״אני מוגבלת מאד במחיר״. ״אני קוראת לבעלי. כשהוא יבוא תבקשי ממנו שיתגמש״.

בעל הדירה הגיע וכאשר שמע על המחיר המגוחך שמציעה לו הלקוחה נעלב: ״מה?! בשביל זה קראתם לי?״ כעס. האישה החלה להסביר לו שהיא נמצאת בסיטואציה מביכה ומוזרה כאחת, ״מכרתי את דירתי כדי לממן ניתוח לאחי החולה״ וכו'. ״האם קוראים לך…״ נקב בעל הבית בשמה. ״אני הוא נהג המונית ׳גבי׳ אני מכיר טוב את הסיפור שלכם!…״

הנהג התקשר מיידית לרב זאיד וסיפר שיש לו חשק למכור לה את הדירה – למרות המחיר הממש מגוחך שהציעו לו.

״ירשתי בית מאמא עליה השלום, ואני עובר לגור במושב״. הרב זאיד אסר עליו לנקוט בצעד החריג לפני קבלת ברכת רב.

כבר למחרת מצאו את עצמם ״גבי״ לצידו של הרב זאיד, מול רבי דוד אבוחצירה שליט״א שבירך את העסקה. נהג המונית יצא עם קצת כסף אך עם הברכה מיוחדת לאריכות ימים שמחממת לו את הלב עד הרגע הזה!

 

 

פרשת ויקרא

סוד כפרת הקרבנות

קורבן – כפיפות והודאה בכשלון

הודאה על האמת, והכנעה [מעין השבוע עמ' לב ועמ' כ]

אנו פותחים בספר ויקרא, ספר הקורבנות. שאיפת עם ישראל היא לבניית בית המקדש והקרבת הקרבנות לפניו יתברך, וכפי שאנו מבקשים 'הראנו בבניינו שמחנו בתיקונו ושם נעלה לפניך את קרבנות חוברתינו תמידין כסדרן ומוספים כהלכתן'.

הקרבנות היו מכפרים לעם ישראל את העוונות, ולא היה אדם בעבירה בירושלים.

על עבירות הלילה היה מכפר תמיד של שחר, ועל עבירות היום- של בין הערביים.

שואל איפוא החיד"א אם כן כיצד זה חרב בית המקדש בשל עוונותיהם של ישראל, והרי היו מקריבין עדיין קורבנות לפניו יתברך. ומדוע לא כיפרו עליהם קורבנותיהם?

מבאר המגיד מדובנא בעזרת משל. מעשה באיכר שפרותיו פלשו לשדות הפריץ. שלח הפריץ להחרימן. אמרו לאיכר שלפני שבוע אירע מעשה דומה עם איכר אחר, והלה נטל סלסלת פירות מהודרת ונתנה כדורון לפריץ והפריץ שחרר לו את פרותיו.

עשה כן האיכר, ניגש לבית הפריץ עם הטנא בידו, דפק על דלת הטירה, ניכנס פנימה והניח את הסל על השטיח המהודר שבכניסה, וניגש למכלאות הצאן לבקש את פרותיו. הממונה היה בטוח שהעניין הוסדר עם הפריץ הוציא לו את הפרות והלה הלך שמח וטוב לב.

לאחר זמן לא רב יצא הפריץ מחדרו וראה את הסל עם הפירות על השטיח במרכז הסלון ופניו קדרו. מה זה? שאל. פלוני הניח ונטל את פרותיו המוחרמות. הפריץ התרתח. חוצפה שכזו! קחו את הסל לביתו, החרימו את כל בהמותיו, וריגמהו בפירותיו.

כשהגיעו הללו למלאכת הרגימה התחנן הלה ואמר יש כאן טעות! קחוני לפריץ!

כשהגיעו לפריץ פרץ זעמו מחדש, ושאג השליכוהו לכלא!

אבל מדוע? זעק האיכר המסכן, והרי ידידי כך נהג בשבוע שעבר ונתת לו פרותיו?

אתה משווה? זעק הפריץ. ידידך לא שמר על פרותיו והן הזיקו לשדותי והחרמתים כדין. הוא הבין את גודל אשמתו ובא לבקש מחילה, התחנן שהדבר היה בטעות, מבלי משים, ביקש סליחה, ואף הבטיח שלהבא ישמור היטב על בקרו. הוא אף הוסיף סל פירות לבטא את תודתו והתנצלותו.

אתה לעומת זאת נהגת מנהג בעל בית. בתחילה פלשו פרותיך לשדותי כאילו אתה בעל הבית עליהן. לאחר מכן עלית לכאן והנחת כאן פרותיך כאילו את בעל הבית כאן, אחר כך הלכת ודרשת את פרותיך כבעל הבית.

בעל הבית?? אני אוכיח לך מי כאן בעל הבית…!

 

הנמשל– הקורבנות הן אות לכניעה, לריצוי, להבעת כפיפות, לשברון לב וחרטה, הם אמורים לקרב בין האדם לקונו. אולם החושב שהקורבן נותן לגיטימציה לחטוא, אזי שואלו הקב"ה למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'! עלולים הם עוד לעורר חרון אף!

 

התפילה חלף הקורבן, טעות לחשוב שיעשה האדם ככל העולה על רוחו ואחר כך ימחה הכל בתפילה אחת. לבוא לבית הכנסת כבעל הבית, לשוחח חופשי כבעל הבית, לחלום כבעל הבית, אדרבה, התפילה נועדה לעורר בו הכנעה וחרדת קודש, כפי המופיע בהלכה שעל האדם לחוש בחרדת קודש כשנכנס לבית ה'!

רעיון זה בא לידי ביטוי גם בהמשך פרשתינו.

אשר נשיא יחטא והביא את קרבנו.

אומרת על כך הגמרא (הוריות י, ע"ב) אשר מלשון אושר. אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קורבן על שגגתו.

אם הנשיא נדרש להביא קורבן ולהודות על שגגתו, על אחת כמה וכמה שהאדם הפשוט נדרש לכך.

המלכות האמיתית היא כשאדם מסוגל להודות על טעותו.

חז"ל אומרים: מפני מה זכה יהודה למלכות? משום שהודה על טעותו במעשה תמר.

כוח ההכנעה הוא להיות מסוגל לומר "חטאתי". גם אם האדם בעל שררה ומעמד.

כיום הדבר מוחשי ביותר. עם ישראל הגיע לכאן לפני כשישים שנה. האם שמענו אי פעם על יהודי שודד? יהודי רוצח? היה ילד שלא היה יודע קרוא וכתוב? קריאת שמע?

זו פשיטת רגל טוטאלית של אלה שנטלו את ההנהגה מגדולי ישראל ולקחו אחריות על העם היהודי. האם שמענו מהם התנצלות על עברי פי פחת שהובילו את המדינה בחמישים שנה? האם מישהו אמר 'חטאתי'?

אנו אור לגויים בעבריינות נוער. ישראל מספר אחת בעולם. אוי לה לאותה בושה. לעם שלפני שישים שנה בלבד לא הכיר תופעות כאלה!

אכן גדלות היא להודות על האמת, ואשרי הדור שהנשיא יודע להודות על אשמתו!

מסופר על ר' רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל שפעם אחת בנו סרח, והוא נטל שוט והכהו בעדינות על רגליו. לאחר שיצא מן החדר שמעו בני הבית מקלות של שוט המצליף על הבשר, וקול בכי של הרב. כשנכנסו מצאו שהרב מכה את עצמו על רגליו ובוכה. שאלוהו לפשר מעשיו, והוא השיב אני מעניש את עצמי בעונש של הילד. משום שאם הילד חטא זהו כישלון שלי כאביו מחנכו. אם הייתי מדריך אותו כראוי הוא היה מתנהג בהתאם.

כשלונו הוא כישלוני!

ראינו פעם מישהו ממערכת החינוך מכה על חטא על הנוער הנבוב והחומרני שהם גידלו?

קורבן- כניעה, הודאה בטעות, ורצון לשפר. רק כך יתקבל קורבננו ברצון!

 

'אור המזרח' חוברת מא. עמ' 199:

בישיבת וואלאז'ין קמו מערערים כנגד הגר"ח וטענו שהגר"ח לא ראוי להגיד שיעור ומינוהו לר"מ בגלל שנשא לאישה את נכדתו של הנצי"ב שהיה ראש הישיבה. באו שלושה גדולי תורה לישיבה לשמוע היאך שהוא אומר את השיעור על כך אם באמת ראוי הוא הגר"ח לאותה איצטלא, וכמדומה לי רבינו שבין שלושת הגאונים של הבית דין היה אף הג"ר יצחק אלחנן, והלימוד היה אז בסוגיא דאילונית בפרק קמא דיבמות, והגר"ח הגיד שיעור נפלא בענין בביאור שיטת הרמב"ם, ופתאום באמצע הפסיק מלהמשיך כי נזכר אז בשעת מעשה מדברי הרמב"ם במקום אחד בפירוש המשניות שעמדו בסתירה לדברים שהיה בדעתו להגיד, ואף ששומעיו לא ידעו מדברי הפירוש משניות ההוא, מכל מקום ר' חיים מרוב אהבת האמת שבו לא רצה להמשיך בדבריו אף כי יפים ונחמדים היו מאחר שהיו נסתרים, וחזר בו ברבים מדברי חידושו וישב לו.

ושיעור זה היה צריך לשמש כהקובע לראות אם ראוי הוא להיות ר"מ בישיבה, והנה נכשל בפני הכל באמצע שיעורו והוכרח לחזור בו מכל דבר חידושו.

ופסקו הבית דין שאיש אמת שכזה שמוכן לסבול בושה ולחזור בו ברבים מחידושו מחמת פירוש המשניות ששומעיו לא הכירו, בודאי ראוי הוא להגיד שיעור בוואלאז'ין.

והרגשתי שסיפור זה השפיע רבות על רבינו שבמידה זו אחז אף הוא ז"ל הרבה הרבה פעמים וכנ"ל שהיה חוזר לישיבה בשבוע השני ואומר על דבריו שבשבוע שעבר דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי.

ומפעם לפעם היה רבינו מעיר על כך בלמדנו דף הגמרא שכך נזכרו סיפורים שכאלו על האמוראים על גודל מדת האמת שהיתה להם מעניגי המושכלות "אינטילעקטשואל אניסטי" בלע"ז.

 

 

פרשת ויקרא

השגגות כמדד ליראת שמים

שגגה – תוצאה של זלזול

גודל החטא ומטרת הקורבן

לא מתאים לך, ר' זרח… [מעיין השבוע עמ' לד]

 הרה"ק ה"אוהב ישראל" מאפטא זצ"ל סיפר, שהוא זוכר את גילגוליו הקודמים. "בזמן בית המקדש, למשל, הייתי יהודי נכבד ונשוא פנים. אז קראו לי רבי זרח. אפשר לומר, שנחשבתי כצדיק"

"אם כן", שאלוהו תלמידיו, "במה נענשתם לשוב ולהתגלגל בעולם?"

 "אה, נכשלתי פעם אחת ויחידה, בעוון חילול שבת… בשוגג!" ענה.

אמרו: "אבל, אם היה זה בזמן המקדש – הרי הבאתם קורבן חטאת!"

"אמנם כן, ואל תשאלו – עד היום אני זוכר זאת, ואיני יכול להירגע!" ענה.

וסיפר: "הלכתי לשוק הבהמות לקנות שעירת עיזים לקורבן. 'דוקא שעירה?' שואל המוכר. הרי לקורבן שלמים אפשר להקריב גם זכר! השפלתי את עיני ואמרתי: 'אמנם כן, אבל זהו קורבן חטאת'.

נתן בי המוכר עיניו ומצמץ בשפתיו: 'לא מתאים לך, רבי זרח'… נו, שילמתי ולקחתי את הבהמה לבית המקדש והייתי בטוח שכולם מסתכלים בי, כולם נדים לי. כך הגענו לשער הר הבית, והבהמה נבהלה מהמון העם, נשאה רגליים וברחה! ואני, הצדיק רבי זרח, רודף אחריה… היא נעלמת בעיקול הרחוב, ואני שואל את העוברים ושבים: אולי ראיתם שעירת עיזים רצה? והם שואלים: 'שעירה, לקורבן חטאת? רבי זרח?!!! לא מתאים לך'… עד שמצאתי אותה, אל תשאלו.

וחזרתי איתה את כל הדרך, ובכל קרן רחוב שואלים האנשים: 'הא מצאת אותה, רבי זרח? נו נו, שיתכפר לך'… איזו הרגשה! ואני עולה להר הבית, ומוסר את הבהמה לכהן. והוא שואל: 'זבח שלמים?' ואני אומר לו: 'לא, חטאת!' ואז הוא מסתכל בי, ואומר: 'רבי זרח??!' באותו יום, הלבינו שערותי…" שאלו התלמידים: "אם כך, רבי אם הקרבתם את הקורבן, מדוע התגלגלתם ובאתם שוב לעולם?"

אמר להם: "אה, אין לכם מושג מהו הפגם של חילול שבת!!!"…

האדם עובר עבירה ואינו מודע לגודל העוון. הוא חושב לעצמו נו, בסך הכל זה היה בשוגג. אולם על שוגג התורה מצווה להביא קרבן ולעבור בזיונות כל כך נוראים!

מדוע באמת התורה כל כך החמירה בשגגה, והרי היה זה מבלי משים, בלא כוונה?

נתאר לעצמנו– יהודי קם בשבת באמצע הלילה כדי להתפנות, ומבלי משים אחוז בשרעפי השינה- הדליק את האור. הרי לא עשה זאת במזיד, ובודאי אם היה שם לב היה נרתע, ומדוע צריך איפוא להשקיע כל כך הרבה בקורבן ועליה לירושלים ובושות מהכהן כו'?

נקדים מעשה:

שני אנשים שעלו על ספינה שנטרפה בים והם הגיעו לחוף כל אחד בנפרד, ואחד זכה להינצל על ידי יהודי שדאג לכל מחסורו והאכילו כשר למהדרין, ואלו חבירו ניצל ע"י גוי, ומפיקוח נפש נאלץ לאכול נבילות וטריפות.

כששבו לעירם אחר התלאות וסיפרו אחד לשני את המוצאות אותם, נעצב האחד אל ליבו- הרי שנינו בני אותה דרגא ומדוע אני נכשלתי וחברי ניצל? הם ניגשו לרב ושאלוהו והרב החל לברר והתגלה שבצעירותו הבן של השכן הגוי אכל סנדויץ עם נקניק חזיר ואני נתאויתי מאד ולקחתי 'ביס'.

אמר הרב כאן טמון ההבדל.

חטא בשגגה נובע מכך שפעם עבר האדם עבירה כזו או מעין זו במזיד. [בן יהוידע עבודה זרה, נה, ע"א]

הרמב"ן בשער הגמול מבאר שהשגגות הן תוצאה של אדם שאינו ירא וחרד לעבודתו יתברך.

ראיה לזה: חשמלאי אינו מתחשמל בדרך כלל.

אדם נע רבות במיטתו. כל הלילה. ועם כל זאת מעניין שאף פעם לא מוצא האדם את עצמו בבקר על הריצפה?

מדוע פעמים רבות אנו חותכים בסכין, ורק לעתים נדירות נחתכים מבלי משים?

במה שחשוב לנו, תת המודע מזהירנו ואנו לא נכשלים.

חטא בדבר מסוים מורה על חולשה באותו עניין! ולכן ההקפדה הגדולה על החוטא והצרכתו בקורבן.

אם תשעה לנורית האזהרה, לא תגיע לחטא במזיד!

 

וזה שאמר הכתוב שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך. מדוע כשלת– בשוגג?

משום שבעבר עברת במזיד- בעוונך!

וזה שכתוב: הוי גוי חוטא כבד עוון, מדוע רבו חטאתיך בשוגג? משום שאתה כבד עוון במזיד!

וזה שאנו מתוודים ביום הכיפורים על חטא שחטאנו לפניך ביודעים ובלא יודעים– הרי היה צריך להזכיר תחילה הקל בלא יודעים?

 אלא מדוע כשלנו בלא יודעים?– משום שלפני כן הזדנו ביודעים! [תוה"פ הפטריות שובה]

ולכן צדיקים שכל כך נמנעים מאכילת מאכלים אסורים, משמים מצילים אותם מהכשל, ודוגמאות לכך רבו מספור.

 

מעשה באדם שנסע לפיליפינים כדי לקנות פנינים יקרות על מנת למוכרן בעירו ברווח רב.

הציעו לו סוגים רבים כשהיקרות ביותר היו הוורודות. הון שילם בעדן, אולם הן היו הרווחיות ביותר. כשהגיע למכס התברר לו שצריך לשלם עליהן סכום גדול.

הוא שב כלעומת שבא ונטל צבע וצבע את כולם לצבע אפרפר כפנינים הזולות והגיע למכס. הם גבו ממנו סכום פעוט והוא עבר בשלום…

כשהגיע לעירו נטל טינר והחל לשפשף את הפנינים ואכן אט אט נתגלה הצבע הוורוד הבוהק שמתחתיו. אולם כשהמשיך לשפשפן גילה לתדהמתו שאף צבע זה יורד בטינר ונתגלה תחתיו צבע אפרפר דהוי ופשוט…

אם אדם נכשל בשגגה שידע שעליו להסיר את הצבע ולגרדו ומתחתיו ימצא את הגורמים לכך.

 

על פי זה מבאר האלשיך את הפסוק (ויקרא ד-כז): "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם"

אם נפש תחטא בשגגה- להוציא מלב הטועים שעשו מעשיהם בלא לב ונפש אלא בשגגה, אומרת התורה החטא מיוחס אל הנפש!

ואם תרצה לדעת מדוע נפל החטא לידך"בַּעֲשׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם"

מפני שפעם אחת נכשלת בזאת במזיד!

הרב מבריסק והמקווה, כל אימת שהיה הרב נזכר היה רועד בכל גופו!

 

פרשת ויקרא

חובותיך כפי הכלים שקיבלת

כל אחד לפי כוחו [מתוק האור לוינשטין עמ' ל']

ונפש כי תקריב, פרש"י לא נאמר 'נפש' בכל קורבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו.

שואל החפץ חיים אם יחליט העשיר שהוא רוצה להסתפק בקורבן מנחה כעני, האם יצא ידי חובה?

הגמרא אומרת שעשיר המביא קרבן עני לא יצא ידי חובה.

מכאן לומד החפץ חיים שגם כיום, שאין לנו בית המקדש אולם התפילה והצדקות במקום הקורבנות, אין עשיר יכול לפטור עצמו בתרומה קטנה כתרומתו של העני, אלא עליו לתת כפי יכולתו

השקפה זו נכונה בכל תחומי החיים תלמיד חש סיפוק שהוא יודע יותר טוב מחביריו, אולם למען האמת ניטעו בו כישורים גדולים יותר ולפי כישוריו היה צריך ויכול להגיע גבוה הרבה יותר.

 

זכורני שפעם אחת הצלחתי במבחן וחברי לא, וזחה דעתי, אמר לי המורה אני מעדיף את השישים שלו מהמאה שלך… אצלך המאה הם בקלות, ואצלו בשביל השישים הוא הקיז את דמו!

 

וזה שאמרה המשנה באבות אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך.

מובא בשם רבי חיים סארגוסי, פירשו הראשונים אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך שתאמר שלכך נוצרת והנה השלמת את חובתך, דע לך שעבודת ה', לא ידע אנוש ערכה ואין לה סוף או תכלית!

ממשיל זאת המגיד מדובנא לשני סוחרים שלקחו סחורה בהקפה, אחד מאתיים קילו וחבירו שני טון, הלה התרברב בפני חבירו שיש לו הרבה יותר ממנו, אמר לו רעהו אמנם כן, אך אתה גם בעל חוב גדול יותר…

 

והמשלתי זאת לשניים שעשו תחרות – בעל אופניים ובעל אופנוע, ובעל האופניים גמא ביום עשר ק"מ, ובעל האופנוע חמש עשרה, האם הוא יתגאה עליו? הרי עם אופנוע היית אמור לגמוא מאתיים ק"מ!

כך גם כן אנו שופטים עצמנו ביחס לזולתינו משפט מוטעה, שהרי אם אדם נולד ברמה רוחנית 80, בבית ירא שמים ספוג תורה, והוא דירדר עצמו לרמה 60, וחבירו נולד ברמה 15 ורומם עצמו לרמה 30, הרי לעיני בשר מתגדל בעל השישים על בעל השלושים, לאמור, אני גדול ממך! אולם למען האמת בשמים בעל השלושים נחשב לצדיק ואלו בעל הששים נחשב לרשע רמנא ליצלן!

 

כך גם דייק הרב וולך מהגמרא בברכות כל קטן מקטין וכל נפש משיב נפש, ופירושו שבעל חיים שלא הגיע לשלמות גודלו אינו בריא למאכל, לעומת זאת בעל חיים שלם בגודלו, אף שהוא קטן כסרדין, בריא למאכל.

הרי אם כן שהסרדין קטן מאוד ביחס לקרפיון שלא השלים גידולו, ואף על פי כן הסרדין משיב נפש ואילו הקרפיון הגדול ממנו אינו בריא, הרי שאין לו לאדם להשתבח בגודלו ביחס לחבירו!

 

וכן אומר הסבא מקלם שמברכים על לחם שלם קטן הגם שיש לו לחם גדול אך פרוס.

 

כך אדם שמתפלל תפילת שמונה עשרה ורואה אחד מסיים לאחר שתי דקות, חושב בדעתו כיצד הלה מתפלל, זו תפילה?

והנה הוא מסיים אחר ארבע דקות אך חבירו שמאחריו מתנדנד בדביקות ומאריך בתפילתו, כעת חושב הוא לעצמו מה יש לו כל כך להאריך? מה זה נעילה? שיסיים כבר. גם להאריך מדי לא טוב! אז מה נכון? מה שאני. אני ה'אמצעי שלם'… כך כל אדם חושב לו בדרגתו הוא.

 

גם זו טעות של מדידה עצמית לעומת זולתי. ברגע שאני יותר טוב מההוא שמסיים מהר, אני כבר חש בטוב…

 

המעשה בבעל השאילתות שעשה מסיבה והודאה להשם יתברך על שזכה ולא נותר נגר…

 

 

פרשת ויקרא

מעלת הענוה

ויקרא אל משה.

אמרו חז"ל אמר לו הקב"ה למשה לכתוב 'ויקרא', וכתב משה 'ויקר', לשון קרי, לשון מקרה, לא בקביעות. כמו שנאמר אצל בלעם. אמר לו הקב"ה תכתוב ויקרא, כתב משה ויקרא אולם הקטין את הא', וממותר הדיו נתן הקב"ה על פני משה ומכך קרן עור פניו.

צריך להבין מה הקשר בין הא' הקטנה לקרינת עור פני משה?

משה העניו מכל האדם אשר על פני האדמה. לא מחזיק מעצמו מאומה. ונחנו מה. כל מעלותיו וזכויותיו בשל כך הן.

ככל שאדם מחזיק את עצמו לפחות – כך הוא זוכה ליותר משמים.

 

הכלי יקר אומר שמצינו דבר פלא, שהקב"ה תמיד בוחר במי שיש בו צד קטנות.

אדם הראשון הוליד שלושה בנים, קין הבל ושת. משת הושתת העולם.

לחם שלושה בנים, יפת חם שם, [כסדרן] משם יצא עם ישראל.

לאברהם שני בנים ישמעאל ויצחק, יצחק נבחר.

ליצחק עשיו ויעקב, ויעקב נבחר.

מלאה ורחל נבחרה רחל להיות עקרת הבית.

ליעקב י"ב שבטים, וראובן איבד את הבכורה לטובת יוסף והמלוכה ליהודה והכהונה ללוי.

ליוסף מנשה ואפרים, אפרים המתברך בימין יעקב.

לעמרם שני בנים אהרון ומשה, ומשה נבחר.

לעם ישראל זקנים רבים ויהושוע בן נון נער נבחר להנהיג.

לישי שבעה בנים ודוד הקטן נבחר.

לדוד בנים רבים ומתוכם שלמה השביעי נבחר.

 

משה זוכה לאותה מעלה שלא קם נביא עוד כמשה בזכות הענווה הגדולה שהייתה בו.

טעות לחשוב שגאוה היא בעיה של חשובים ומפורסמים, המעשה ברבי אליהו לאפיאן ועובד הזבל שאמר לו לא תמיד אני למעלה במשאית, לפעמים אני מוסר וחברי למעלה מבוסס בזבל ומקבל…

ר' ליב חסמן באסיפה שבה התבטא זקן אחד ואמר אני כבר זקנתי ולא משחקים אצלי משחקי כבוד כמו לצעירים כו', מיד אחריו קם הרב חסמן ודיבר בלהט נגד דעה נפסדת זו ואמר שאדרבה, כשאדם צעיר יש בו עוד תאוות רבות, אולם כשמזקין נחלשות כל התאוות ורק תאוות הכבוד מתחזקת!

האדם שביקש מרבו עצה על הגאוה ורבו אמר לו המתן. וכשנכנס אחד ליטול עצה בענייני מסחר הפנהו אליו, וכן כשנכנס אחד לשאול שאלה על כשרות העוף, וכן ליטול עצה על בנותיו שאין לו פרוטה לפורטה להשיאן הפנה אליו הרב שיתן הלוואה, ועל הכל ענהו הלה שאין בו הכלים לסייע בכל זה.

לכשיצא הלה פנה הרב לתלמידו- חכם המבין בהלכה אינך, גם לא עשיר, וגם לא סוחר, במה אפוא לך להתגאות? אתמהה…

הגאוה מצויה בדמיונו של האדם, ואם יהיה מציאותי יראה שאין לו במה להתגאות מעל חבירו.

המעשה בר' זוסיא תלמיד המגיד ממזריטש שקיבל 300 רובל כסף מרבו להוצאת חתונת בניו, ובדרכו מצא כלה יתומה מאב שהשבר בליל כלולתם באיבוד מהם 300 רובל כסף והצד השני אינו מוכן להיכנס לחופה  כו', וביקש סימנים ואמר שמצא הכסף והלך לאכסניה ופרטו ונתנו בעטיפה כדברי האם והשיב להם.

הם הודו לו וברכוהו ונשיקוהו והעלוהו על נס. אך הוא דרש 25 רובל כסף דמי טירחה. ניסו לשכנעו שירד מכך עד שלבסוף כינוהו סחטן וביזוהו ונטלוהו לרב, שפסק שלא מגיע לו מאומה.

כשפגש הרב לר' ממזריטש שאלו על התנהגות תלמידו. לכשנשאל ר' זוסיא הסביר לרבו שחש גאווה עצומה בעת שהביא הכסף על המצוה העצומה שזכה לקיים כו' וכך חיסל תחבולה להכניע יצרו ולתת לו בזיונות במקום כבוד…

חמץ נאסר בפסח במשהו. החמץ מרמז לגאוה. המצה לענוה. החמץ עם מעט שמרים מתנפח יותר מהגודל הטבעי שלו... ולעומתו המצה שומרת על גודלה הטבעי ואינה מתגאה.

החמץ, לגודל גאותו ממהר להסריח, כמוהו גם הלחם ממהר להתעפש, אך המצה כידוע משתמרת לזמן רב.

וזה סוד הקורבנות. על ידי שיראה האדם את שנעשה בבהמה, יבין שכן היה צריך לעשות לו אלא שהקב"ה ריחם עליו ונטל את הבהמה תחתיו, על ידי זה ישפיל דעתו, וישוב אל ה', ועל ידי זה יתקרב אליו יתברך, שקורבן לשון קירוב. זבחי אלוקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה!

ועל פי זה ניתן להבין מדוע מהדיו של הא' קרן עור פני משה, היות והאדם העניו מקובל על הבריות, תמיד פניו קורנות, תמיד מקבל בסבר פנים יפות את כל האדם, ולכן רימז זאת בקרינת עור פניו.

 

אור דניאל במדבר: בספר "ברכת מרדכי" מובא מעשה נפלא המעיד על כך, מעשה שהיה ברבינו אליהו לאפיאן זצ"ל אשר בלילות שבת היה מיסב לסעודה על שולחנה של הרבנית תחיה בכפר חסידים והנה באחד מלילות שבת, תוך כדי אומרו וזימרו את ה"אשת חיל מי ימצא" בהגיעו אל הפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" ראוהו נעצר מהרהר כאילו נעצב ובעיניו מנצנצת דמעה.

הכל הבחינו בכך אך לא ידעו פשרם של דברים. מי יעיז וישאלנו את הצדיק הזה?

המשיך הצדיק בזמירתו התחיל וסיים את סעודתו אז חברו שאר המסובים והפצירו ברבנית תחיה כי תמצא פשר דבר רבינו אליהו זצ"ל.

ברוב הכרת טובתו לרבנית לא היה כמעט מחזיר פניה ריקם אף בדברים שהשתיקה יפה להם. לשיטתו משביקשה והפצירה, לרוב שמעה מפיו מענה.

אף הפעם פנתה אל הצדיק בנוכחות שאר המסובים ובפיה בקשה: "ילמדנו רבינו מה קרה לפני הקידוש?"

"למה כוונת הרבנית?""מה קרה שראינוהו מתעצב כאילו, ועיניו מעלות לחלוח דמעה"

משהפצירה, התחיל רבנו אליהו מדבר ומסביר: "אסביר לכם פשר הדבר הנה אנוכי אליהו לאפיאן נכנס לישיבה הכל קמים לקראתי, מדוע קמים? מי אתה אליהו לאפיאן מה אתה?

וכל זאת ממשיך להתקדם אל מקומי מישהו מהבחורים מקדים ומעמיד סטנדר כשעליו גמרא או סידור לפי הצורך. מדוע כיבדוני?

מי אתה אליהו לאפיאן מה אתה?

מתחילים להתפלל מגיעים לקריאת שמע הכל מסיימים והחזן ממתין לי עד שאף אני אגמור. מדוע ממתינים לי?

מי אתה אליהו לאפיאן מה אתה?

לאט לאט גוברת הסכנה שמא בכל זאת תתגנב אל תוכי איזו התלבשות כאיצטלא שאינה הולמת אותי, הסכנה היא עצומה.

מהר מאוד ובקלות חס ושלום מתרגלים לחשוב שמא כך ראוי כך נאה כך יאה, והרי אנוכי יודע אליהו לאפיאן שאינני ראוי לכך אין האיצטלא הזאת הולמתני.

פעמים שהנני מתמלא פחד מפני סדק כל שהוא דרכו תחלחל בי הערכה מופרזת, מי יודע?

והנה הערב לפני האוכל בהגיעני אל הפסוק 'נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ' התחלתי לחשוב על הפשט של אותו פסוק.

הלא הכוונה הברורה היא כי כאן בעולם הזה שאינו עולם של אמת, הכל אינו אמת, אף ההערכות דימיוניות ואולי מזויפות. כאן בעלמא דשיקרא יתכן גם להעריך את מי שאינו ראוי לכך.

אבל שם בעלמא דקשוט שם יראו כיצד נראה האיש בשבתו עם 'זקני ארץ', האם אותם מצוקי ארץ יסתכלו עליו? הידברו עמו? הירצו לארח אותו להם לחברה? המסוגל יהיה להסב עימם אל שולחן אחד?

שם תיקבע ההערכה האמיתית, שם יוודע אם יש כיסוי ל'נודע בשערים בעלה'.

וכשנזכרתי בכך ויישמתי את הדברים ביחס אלי, מה מאוד נעצבתי, כי מי כמוני יודע שאולי שם יתגלה הכל, יתברר כי האדרת תפורה ומחוייטת הרבה למעלה ממידותי ואז נעצבתי.

מאוד קשה היה לי להתגבר ודמעה אמנם לחלחה את עיני".

כך דיבר הצדיק. לנו ברור כי כשבא צדיק נשגב זה קיבלוהו זקני ארץ במאור פנים ובשמחה והזמינוהו לכבדם בנוכחותו, אז אמנם נודע כי ההערכה לא הדביקה את האמת של עלמא דקשוט.

אבל הצדיק חשב כך, חשש כך, וכך חי חינך.

אור דניאל במדבר:

דוגמא נפלאה לחיים על פי דרכה של תורה נלמד מהמעשה הבא: הרב דוד הלוי זיע"א בעל "טורי זהב" על השולחן ערוך בלט מקטנותו בכישרונותיו. בגיל שבע היו שגורות על פיו שלוש מסכתות בעל פה, בבחרותו חיבר חיבור גדול ומקיף על השולחן ערוך בשם "טורי זהב" והפך להיות פוסק ידוע.

נפשו חשקה לעסוק אך ורק בתורה ולא לזכות בתואר הרבנות. כאשר נתפרסמה מודעה שמחפשים שמש לבית הכנסת, שמח להציע עצמו לתפקיד כיוון שבית הכנסת היה קטן וכך יוכל להתפרנס מעבודה זו שלא תגזול ממנו זמן רב ומעתה יוכל להקדיש את רוב זמנו ללימוד תורה.

לאחר זמן קצר כבר שוחח עם הגבאי ולשמחתו הרבה קיבלו הלה למשרת שמש כבית הכנסת, שב רבי דוד לביתו ובישר לאשתו "ברוך ה' קיבלתי משרה מכובדת בעיירה פוטילציה כבר מחר נוכל לעבור לגור שם". הרבנית הצדקת מרת רבקה בתו של הגאון רבי יואל סירקיש בעל ה"בית חדש", הב"ח, שמחה מאוד לשמע הבשורה שכן כבר זמן רב סבלו הם מעוני וממחסור לא היה כל ספק בליבה שבעלה, תלמידו הגדול של אביה העילוי האדיר, נתמנה כרב העיר.

חיש מהר ארזו את חפציהם והגיעו לעיר פוטילציה. רבי דוד הוביל את משפחתו לקיטון צר ואפל סמוך לבית הכנסת "הכיצד?" השתוממה הרבנית בינה לבין עצמה, "האם זהו הבית שהכינו בני העיירה לרבם?" אך כיוון שלא רצתה לגרום צער לבעלה לא אמרה דבר והחלה לסדר את חפציהם ולהתכונן לכבוד שבת קודש.

שבת המלכה הגיעה. לבושה בגדי שבת הגיעה אשת הט"ז לעזרת הנשים. לפני תפילת שחרית כמה נשים נענעו לה בראשיהן, "מדוע אין הן קמות לכבודי כמקובל ובאות לברך אותי?" הירהרה בתימהון, "וכי אינן יודעות כי אני היא אשת הרב?" אך ברוב עדינותה לא אמרה כלום.

כמובן, תפילת שחרית הסתיימה וקריאת התורה החלה. היא הטתה את אוזנה מצפה שבעלה יכובד ב"שלישי" כנהוג בכל קהילות ישראל ולפתע מה שומעות אוזניה? קולו של בעלה הרב נשמע ברור וצלול "יעמוד הכהן"

 

עתה קלטה את אשר התרחש. בעלה הגאון והקדוש הפך להיות שמש בית הכנסת והיא, בתו של הב"ח שמשית!

עיניה חשכו והיא נפלה מתעלפת על הריצפה. מהומה התחוללה בבית הכנסת, הנשים ניסו לעורר את המתעלפת והשיבוה אל ביתה.

עד מהרה שמעו מפיה את הסיבה לעלפונה. והט"ז, הוא עמד על מקומו ושתק, כה רצה במשרה הזאת הן יכול היה ללמוד תורה בלי הפרעות!

אך עתה שוב לא יוכל למלא את חפצו כיוון שאשתו אשר רצה למנוע ממנה עוגמת נפש גילתה מהי המשרה המכובדת שקיבל.

קמו המתפללים ממקומם וקראו לפניו "אנא יסלח לנו הרב הרי לא ידענו את זהותו אילו ידענו שגאון אדיר בינינו", אז ניגש רב העיירה והכריז לפני כל הקהל "הריני מפנה את מקומי לרבי דוד מעתה יירש הוא את מקומי".

כל מחאותיו של הט"ז לא עזרו ולמרות התנגדותו העזה נתמנה לרבה של פוטילציה כך היא דרכה של תורה.

 

אור דניאל פ' מצורע

 

הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בעת ששכב במחלקה לטיפול נמרץ במצב קשה וסבל ייסורים וכאבים נוראים ורק כאשר הרופאים קבעו כי מצבו התייצב ויצא מכלל סכנה הורשו בני המשפחה להיכנס לדקות ספורות כי עדיין סבל מכאבים חזקים מאוד בליבו ואסורה הייתה לו שום התאמצות.

משנכנסו לחדר מצאוהו שקוע בהרהורים מצחו היה מכווץ ועיניו נראו מהורהרות המוניטור הראה שהוא סובל מכאבים חזקים ולפתע שמעוהו מתחיל לבכות ואמר לעצמו שאלו אינם ייסורים של אהבה מפני שהם מבטלים אותו מלימוד תורה ואז שמעו אותו בקולו החלוש אומר "תשל"ה תשל"ד " וכו' וכו'.

הרופא נכנס לפתע לחדר והביט במוניטור ומיד הוציא את כולם מן החדר באומרו שהחולה מתאמץ יותר מדי וקצב פעימות הלב אינו סדיר.

הימים חלפו ור' משה התאושש מההתקף הקשה. באחד הימים לא יכול היה נכדו להתאפק יותר ושאל את סבו "מה פשרם של מספרי השנים שמילמלת תוך כדי כאבים עזים?" ר' משה נרתע מעט בבהלה "האם הבעתי מחשבותי בקול?" אם כך הבה אספר לך, הייסורים שעברו עלי לא היו ייסורים של אהבה כי ניסיתי בכל כוחי ללמוד תורה ולא עלה בידי, והתחלתי לחשוב מדוע באו אלי ייסורים כאלה, אין זאת כי חטאתי ועלי לפשפש במעשיי. סקרתי את כל שנותיי שנה אחר שנה פישפשתי וחיטטתי בכל מאורע ומאורע שעבר עלי, חקרתי ובדקתי האם חטאתי חטא כלשהו האם ביטלתי אי פעם מלימוד תורה, הפלגתי אחורנית עשר שנים עשרים שנה שלושים ארבעים וכשחקרתי את מעשיי מלפני כשישים שנה נזכרתי בעוון מימי נעוריי ואז הבנתי מדוע בא לי כל זאת היה זה בהיותי בישיבתו של הגאון רבי פסח פרוסקין זצ"ל.

יום אחד בעת השיעור זרק ראש הישיבה לחלל האוויר קושיא חמורה, היכל הישיבה רעש וגעש הבחורים החלו להתנצח ביניהם כשהם מעלים סברות לכאן ולכאן ומנסים את כוחם בתירוץ הקושיא לאחר כמחצית השעה השתתקו הכל, הסערה קמה לדממה אפילו האריות שבחבורה לא הצליחו לפצח את הקושיא המסובכת לפתע כאילו אור הבזיק במוחי הסוגיה התבהרה לי להפליא קמתי אנוכי מהצעירים שבחבורה ובקול צלול אמרתי את התירוץ היה זה תירוץ גאוני ומבריק וכל הקושיות התיישבו כלא היו ראש הישיבה קם ממקומו והכריז 'אכן בני זהו התירוץ המבוקש זכית לכוון אל האמת' הכל קמו והביטו בי בהתפעלות ואני לבי גאה בי הרגשה נפלאה של סיפוק הציפה אותי חשתי רגש דק מן הדק של גאווה והתנשאות" "יותר משישים שנה עברו מאז" המשיך ר' משה כשקולו נחנק מבכי "הקב"ה המתין לי זמן כה רב כדי שאחזור בתשובה על חטא זה אך לדאבוני לא זכרתי אותו ולא התחרטתי עליו ועל הרגשת ההתנשאות בלב נענשתי עתה בלבי " אדם שיכול בהחלטיות כזאת להעיד על עצמו שלא התגאה משך שישים שנה לית דין בר נש!!

 

ענוותנו של ר"מ מפארמישלן פנינים תשעב פ' ראה:

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה׳ אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה׳ וכו'" (ויקרא יא, כו-כח).

מסופר, כי בליל שבת אחת נכנס הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע

לערוך את שולחנו בבית מדרשו, והנה ברוח קדשו הוא מרגיש שאחד היושבים בשולחנו מחזיק מעצמו… ואף נותן לכולם להבין כך… מיד פתח רבי מאיר׳ל בדרכו הידועה והסביר את דברי הפסוק: "ראה 'אנכי," – מידת ה"אנכי" (דהיינו להרגיש ב׳אנכיות׳ מתנשא חשוב ומכובד), "נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – יש בה גם ברכה וגם קללה.

"את הברכה אשר תשמעון" – הגאות לשם שמים לשם קיום המצוות כמו "ויגבה לבו בדרכי ה'" גאות כזו היא ברכה.

"ואת הקללה אם לא תשמעון" -אבל שלא לשם קיום המצוות, ה"אנכי" היא קללה!…

וזהו גם הפירוש "אם תטיב שאת" (בראשית ד, ז) – בכדי להיטיב את עצמך יכול אתה "שאת" – להתנשא. "ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ" -הגאות היא חטא!…

ונאים הדברים למי שאמרם. דהרי ידוע הוא, שמימיו לא קרא הרה"ק מפרמישלאן זי"ע על עצמו – "אני" או "אנוכי" – שהרי לא ראה עצמו כ׳מי׳ או כ׳מה׳ כדי שיוכל לכנות את עצמו בתואר של יישות ואנוכיות.

אלא כך היה אומר על עצמו" "מאיר אמר", "מאיר הלך", "מאיר עשה" – כאדם המדבר על אודות זולתו. וכזה היה סגנון שיחתו כל ימי חייו. ואף הוא היה אומר: "בדין הוא, שיהיו למאיר שפלות והכנעה לפני בורא עולם יתברך שמו, שהרי הבורא יתברך שמו, "היה, הווה ויהיה" – ואילו מאיר, הוא ההיפך המוחלט: לא היה, לא יהיה, וגם עכשיו – מי הוא ומה הוא?!"…

את גודל ענוותנותו אפשר גם לראות מן הסיפור המרתק הבא: היה זה באחד הימים כאשר הגיע זמן תפילת שחרית, ובבית מדרשו של הרבי ממתינים בני המנין הקבוע לכניסתו של הרבי לתפילה.

אולם, דלת חדרו הפונה אל ההיכל, מתמהמהת היתה מלהיפתח. חלפו כבר שעה ושעתיים מן הזמן הקבוע, והדלת איננה נפתחת. מתוך החדר, נשמעה רק אוושת צעדיו הנמרצים של הרבי, בפוסעו הלוך ושוב מבלי מצוא מנוח…

ללבו של הגבאי, התגנב חשש, שמא דווקא בו תלוי הקולר לעיכוב התפילה, ומשום מעשה שהיה: באותו הבוקר, בשעת שחר מוקדמת, הגיע רכוב על סוסו, יהודי אחד מבני הכפרים הסמוכים, וביקש להיכנס אל הקודש פנימה, כדי להתברך מפי הרבי בברכת הצלחה, לאיזושהי עיסקה שנזדמנה לפניו. אולם, הגבאי דחהו, והורה לו להמתין עד לאחר התפילה -בשעה ששערי בית הרבי נפתחים בפני כל שאר הבאים לשחר את פניו ולבקש את ברכותיו.

מששמע האיכר, כי יהיה עליו להמתין מספר שעות, עד אשר יוכל להיכנס אל הרבי, התרתח מזעם, והחל משמיע קולו בצעקות רמות: "הייתכן?! לעכב אדם טרוד כמוני, זמן רב כל כך?! והלא עלי למהר ולחזור אל משק ביתי שבכפר, כדי לבצע את העבודה הרבה המוטלת עלי! השיב לו הגבאי: תדע, כי נכון הרבי להפקיר את כל אשר לו, למען איש מישראל המתדפק על שעריו, אולם, עתה, בהכנותיו הנעלות לתפילה הוא עוסק, והאיך אפשר לדחות עבודת שמים מפני ענייני מסחר שלך?! אבל הכפרי המגושם עמד על שלו ולא הירפה. בקולו הרועם, שפך את חמתו על ראש הגבאי, וכמעט שלא הרים עליו יד…

כאשר הגיעו הדין והדברים לאוזני הרבי היושב בחדרו, קם ויצא החוצה, לראות בשל מי הסער הגדול הזה. כיון שראה האורח את הרבי יוצא מחדרו, מיד אץ לקראתו, והחל מסיח לפני בנשימה אחת את כל מה שהיה לו לומר, על אודות העיסקה שנזדמנה לידו. החווה הרבי בידו כלפי האיש, ורמז לו להיכנס אליו החדרה. ולמען הניח דעתו של יהודי ולשכך את זעפו, נתיישב הרבי והאזין בניחותא לכל שיחו ושיגו על עסקי מחייה וכלכלה. אחרי שכילה הלה לספר את כל אשר עם לבבו, השיב לו הרבי מה שהשיב, ופטרו מלפניו. מני אז, חלפו כמה שעות, והרבי נותר סגור בחדרו.

היה אפוא, הגבאי כמעט בטוח, כי כל העיכוב בכניסה לתפילה, אינו נובע אלא מביקורו של אותו אורח מוזר אצל הרבי, והיה לבו נוקפו, שמא לא עשה דיו כדי למנוע את הפרעת הרבי מהכנותיו לתפילה…

סוף כל סוף, בשעה מאוחרת מאוד, נפתחה הדלת, ועל הסף הופיע הרבי. הוא ניגש אל מקומו בבית המדרש ופתח בתפילה בנעימות כדרכו. לאחר התפילה נכנס הגבאי אל חדרו של הרבי כמידי בוקר, כשבידו ארוחת הבוקר שנוהג היה הרבי לטעום לאחר התפילה.

אבל עם היכנסו פתח הרבי ומספר לו: השומע אתה? נס גדול ארע היום למאיר, שיכול היה לעמוד ולהתפלל לפני הקב"ה, שאלמלא כן, מי יודע אם יכול היה מאיר היום להתפלל כלל! והמשיך הרבי וסיפר: מיום עומדו על דעתו, אין מאיר עומד להתפלל לפני הקב"ה, עד שאינו בטוח בנפשו, ללא שום פקפוק וללא שום ספק כלל, כי פחות ונקלה הוא מכל האדם אשר על פני האדמה! כל עוד נדמה למאיר, ולו בדמיון קל שבקלים, כי חשוב וטוב ועדיף הוא על פני נפש אחת מישראל, תהא אשר תהא – אין מאיר מהין לפצות את פיו בתפילה לפני אביו שבשמים לבל תהיה תפילתו ׳תועבה׳, חלילה וחס, כענין שנאמר: (משלי טז, ה) "תועבת ה׳ כל גבה לב".

והנה, הבוקר הזה, כאשר שמע מאיר את צעקותיו וראה את כעסו של האיש הכפרי, נכמרו רחמיו בקרבו ולא יכול היה להתאכזר ולאטום את אוזניו משמוע אל בקשתו. בתוך הדברים, גילגל האיש והסיח לפי תומו, על מלאכתו ועל פרנסתו.

אף הוא לא התבושש, ומבלי הנד-עפעף סיפר, כי מתעסק הוא בגידול "דברים אחרים" ובפיטומם, וכלל לא חש ולא הבין, כי ישנו איזה חיסרון בדבר.

לאחר שיצא הלה והלך לו, חש מאיר בנפשו כי איננו מסוגל לעמוד ולהתפלל! מכל העולם כולו היה מאיר נחות ושפל כמו תמיד, אולם, מאותו יהודי המסוגל לגדל ׳דבר-אחר׳ ולהתפרנס מכך ועוד לספר על כך ללא שמץ של בושה – יותר ממנו, לא יכול היה מאיר לחוש את עצמו שפל! שהרי סוף סוף, אחרי כל מגרעותיו וחסרונותיו של מאיר – הרי אינו מפטם ׳דבר-אחר׳ חלילה!… היה אפוא מאיר בצרה גדולה. השעות הולכות וכלות, העת מתאחרת, בבית המדרש יושב המנין וממתין – ומאיר איננו יכול להתפלל! בשום פנים ואופן, אינו יכול! שהרי חש הוא עצמו גבה-לב כלפי האיכר המפטם ׳דברים אחרים׳!…

אך לבסוף השגיחו מן השמים בצערו של מאיר, חסו עליו בזכות אבותיו הקדושים, ועשו לו נס: לפתע, עלתה בלבו של מאיר מחשבה לאמור: אילו היית אתה, מאיר, איכר כה גס ומגושם, המגדל 'דבר- אחר' חלילה, כלום היית עוד משכים למעונו של צדיק, כדי להתברך מפיו להצלחת עסקיך?! בוודאי שלא! אפילו שמץ של אמונת חכמים לא היתה נמצאת בך! הרי לך אפוא, כי אותו איכר, חשוב ויקר ממך עשרת מונים!… מיד יכול היה מאיר להיכנס לבית המדרש ולעמוד ולהתפלל…

 

חידוש משמים בחלום [מאד הוי שפל רוח]

על ידידיו הקרובים של הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, ראש ישיבת חכמי לובלין ומחולל הדף היומי, נמנה הגאון רבי אריה צבי פרומר זצ״ל הי״ד שנודע בכינויו הגאון מקוזייגלוב, בעל ה'ארץ צבי'. כשנפטר, היה הגאון מקוז׳יגלוב שבור לאנחות, ממאן להינחם על הסתלקות רבי מאיר מהעולם… שבועות וחודשים חלפו עליו בצער רב, ובאבל שאין לו סוף.

הידיעה כי הסתלק מהעולם ולא ישוב עוד, היתה כה קשה בעבורו עד שלא הצליח להתאושש ממנה גם בחלוף תקופה ארוכה… והנה, כך הוא מגלה בספרו, לילה אחד נגלה אליו הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, בחלום הלילה.

לא פחות ולא יותר: הגאון נח על יצועו, שרוי בשינה עמוקה, ולנגד עיניו, כמלאך זוהר ממעל, ניצב מעדנות דמות חייו הנערצת, רבי מאיר שפירא זצ״ל…

כל תיאור לא יצליח, כל דיבור לא יבטא.

לפתע פתאום, באמצע הלילה, דמות שעברה לא מכבר לעולם שכולו טוב נגלית לנגד עיניו. מה יש לבקש יותר מזה?

הגאון מקוזייגלוב נרתע תחילה מהמחזה המבעית, אך נרגע לנוכח חיוכו של רבי מאיר, שהיה רחב ומאיר עוד יותר מבחיים חיותו. 'בוודאי התקבל.הרבי בכבוד מלכים בבית דין של מעלה' לחש הגאון מקוזייגלוב בחלום, הרי רוכב ערבות שש ושמח בבוא נפש נקי וצדיק…

הגאון מקוזייגלוב הוסיף להתבונן במראה פניו, ודמותו היתה עבורו למשיבת נפש. רבי מאיר עודדו להינחם על האבל הכבד, ולהמשיך בעשיה תורנית עניפה. אלא שהגאון מקוזייגלוב רצה לשמוע גילוי מעולם האמת, ושאל כיצד התקבל בשמי מעל…

השיב רבי מאיר, וגילויו מדהים ומעורר, מסר מהעולם העליון, מין נבואה נפלאה ויוצאת דופן: "חז״ל אומרים בפרקי אבות, 'מאוד מאוד הוי שפל רוח'. דע לך, כי בעולם העליון גם אדם גדול, וגם דברים גדולים שעשה נבדקים במדד 'מאוד מאוד הוי שפל רוח'. שם למעלה, נבדק האדם ונמדדים מעשיו, במדד ׳שפלות הרוח' שנלוותה אליהם…׳

כי אם האדם מגיע להישגים, מגיע לדרגות, מצליח להתקדם – אך רוחו לפתע גבוהה, הוא כבר אינו מתייחס לכל אדם, כבר צריך 'פרוטקציה׳ לדבר אתו – הרי כל מה שעשה והשיג מצטמק ערכו, קטן שכרו… אך אם אדם למרות הישגיו ועם הצלחותיו ועל אף דרגותיו, מצליח להיות 'מאוד מאוד הוי שפל רוח' – ערך מעשיו והצלחותיו והישגיו גבוהים שבעתיים!

כך סיפר רבי מאיר בחלום, ולא יסף.

הישגיו של רבי מאיר שפירא ידועים: הקמת ישיבת חכמי לובלין שהיתה אם הישיבות בפולין, ייזום והפעלת רעיון הדף היומי ־ הפועל עד היום בהצלחה כבירה שאין שניה לה. ואת כל ההישגים האלה, כך גילה בעצמו, לא מודדים בשעות הלימוד בישיבה, בכמות שיעורי הדף היומי, או בדפי הגמרא לרבבות שנלמדו את כל ההישגים האלה מודדים במדד שפלות הרוח, במדד הענווה!

 

גדול הדור במגרש המשחקים…

גדול הדור בתקופת תקומת יהדות ארצות הברית, היה הגאון הגדול רבי משה פיינשטיין זצ״ל.

ענק רוח, שגאונותו בתורה היתה ביטוי להתמדתו המופלאה במשך עשרות שנים, והכרעותיו ההלכתיות משמשות עד היום אבן דרך מרכזית בפסיקת ההלכה.

ישיבת 'תפארת ירושלים' שעמד בראשה, היתה אבן שואבת לצורבים צעירים, תלמידי חכמים צעירים בתחילת דרכם הרוחנית. יחד עם נשיאתו בעול הנהגת הדור כולו, היה רבי משה אב הישיבה, בה הרביץ תורתו ובין כתליה שהה ברוב שעות היום.

 

היה זה ביום רגיל ושגרתי. רבי משה מגיע כדרכו לישיבה בשעת צהריים מוקדמת, ומיד במסדרון הכניסה שם לב לילד קטן כבן שמונה, עומד נבוך ומבולבל על יד הטלפון הציבורי. רבי משה עצר את צעדיו, ועצר על יד הילד. הניח יד רכה על כתפו ושאל בנועם: ילד, מה שמך?' 'פיליפ'. ענה הילד קצרות.

'האם הנך זקוק לעזרה? האם חסר לך משהו? מדוע אתה עומד כאן נבוך ותוהה?' הוסיף רבי משה לשאול.

הילד גמגם קלות והשיב: 'אני… הייתי זקוק לאסימון… כלומר, הייתי צריך להתקשר להוריי, והיה לי אסימון לטלפון הציבורי. אך עד שהגעתי לטלפון, אני מפשפש בכיסים ואינני מוצא את האסימון…' ענה הילד במבוכת מה.

'חכה רגע,' אומר רבי משה, 'אני כבר מביא לך אסימון. חכה לי כאן כמה דקות, טוב?' אומר רבי משה.

וכהרף עין, נראה גדול הדור, מנהיג יהדות ארצות הברית, מי שיבול מבורך של כמה וכמה כרכי 'אגרות משה' כבר נכתבו בקולמוסו, ראש ישיבה נערץ וגדול תורה מופלג, רץ במעלה המדרגות אך לא ממהר לפנות למקומו במזרח היכל בית המדרש, אלא מתחיל להתרוצץ, מחפש לקנות אסימון… לא בקלות מצא רבי משה אסימון.

למרות רצונם הכנה לסייע, רוב תלמידי הישיבה לא החזיקו כזה בכיסם באותם ימים. אם היה מישהו זקוק לאסימון – היה הולך ורוכש אסימון, מדבר בטלפון וזהו. בתום מאמץ לא קל ומרדף לא קצר מצא רבי משה אסימון, ושם פעמיו בחזרה אל פיליפ, הממתין על יד הטלפון הציבורי…

אך כשהגיע לפיליפ, נשבר ליבו בקרבו. הילד עמד ובכה בכי תמרורים! 'מה קרה פיליפ? חשבת ששכחתי ממך? הנה, מצאתי לך אסימון', מחייך רבי משה, ומוציא את האסימון מכיסו…

'לא' העווה הילד את פניו, 'אינני זקוק לאסימון כבר. הוא הגיע מאוחר מדי…' קונן בדמעות…

׳מדוע?' שואל רבי משה, ומתכופף לגובהו של פיליפ בן השמונה. 'הנה, קח את האסימון ותוכל להתקשר להוריך…' כמעט ׳מתחנן׳ רבי משה…

׳אין לי מה להתקשר אליהם יותר' רוקע הילד ברגליו, 'מאוחר מדי! רציתי להתקשר להוריי, לספר להם שמצאתי כאן חבר, את דיויד, ואני רוצה להישאר לשחק איתו ואז אאחר הביתה. עד שהגיע האסימון כבר מצא דיויד חברים אחרים לשחק איתם, ואני כבר יכול לחזור הביתה' התייפח בבכי…

'לא נורא, צדיק, אל תבכה', אומר רבי משה ברכות. 'הנה, קח את האסימון, התקשר הביתה והודיע להוריך שאתה מאחר. אחר כך נלך ביחד לחפש את דיויד, ובוודאי הוא ישמח לשוב ולשחק איתך', מציע רבי משה.

לשמחתו לא היתה גבול, כשהבחין שפיליפ מתרצה…

רבי משה תוחב את האסימון בטלפון, והילד מחייג את המספר. מודיע להוריו על האיחור, ואימו מסיימת את השיחה עם בנה פיליפ, שעה שאין לה שמץ של מושג מי נתן לבנה את האסימון, וכי גדול הדור עומד על ידו באותה עת, ממתין לסיומה של השיחה… 'עכשיו,' אומר רבי משה בחיוך מאושר, 'הבה נלך לחפש את דיויד.'

בפשטות שאין מילים לתארה הוא נוטל את ידו של פיליפ, ויחדיו הם יוצאים מבנין הישיבה, ענק הרוח וילד בן שמונה, צועדים יד ביד…

רבי משה מבחין בחבורה של ילדים משחקים, ושואל את פיליפ: ׳אתה רואה כאן את דיויד?'

הילד סוקר את ילדי החבורה, ומניע ראשו אנה ואנה לשלילה. 'לא, דיויד לא פה', הוא אומר מאוכזב.

'לא נורא,' אומר רבי משה, 'נמשיך לחפש. בעזרת השם עוד נמצא אותו'… וגאון הגאונים מוותר על עיון בסוגיא חמורה, מתפשר על הקפדתו בשמירת זמני הסדרים, זונח את סדר יומו העמוס לעייפה, ו…ממשיך לשוטט ברחובות מנהטן, יד ביד עם פיליפ הקטן…

הילד סוקר עוד חבורות משחקים, ומרבה להתאכזב. דיויד לא נמצא בהן. רבי משה לא זונח אותו לאורך כל החיפושים, ותר יחד עמו אחרי קבוצות ילדים נוספות… לפתע אורו עיניו של פיליפ, 'הנה, הנה דיויד!' קרא בשמחה, אך מיד השתנה טון דיבורו לעצוב וכאוב – 'אבל הוא כבר מצא לעצמו חבר אחר לשחק אתו', שב הילד לקונן…

רבי משה לא נרתע, וניגש לדיויד ולחברו. שני הילדים נבהלו קמעא כשראו את גדול הדור קרב לעברם, ועוד קורא אחד מהם בשמו: יאמרו נא, מי משניכם הוא דיויד?' 'אני' השיב אחד מהם, מסמיק עד תנוכי אוזניו… ומה שמו של חברך?' הוסיף רבי משה ושאל. 'מוריץ' השיב דיויד במבוכה.

יפה מאוד, אומר רבי משה, ומחייך חיוך רחב. כעת, יורד גדול הדור מארבע אמות של הלכה, היישר לחדר הדיונים באולם המשחקים..

׳אמור נא מוריץ, האם תסכים לשחק בשלישיה, אתה דיויד ופיליפ?'

יכן׳, הנהן מוריץ בראשו. עתה ממהר רבי משה ׳לתפור' את קצוות העסקה. 'דיויד יקיריי, אומר רבי משה במתיקות, 'אני יודע שחיכית לפיליפ הרבה זמן, המתנת לו בסבלנות ראויה לשבח. אבל האמת, הוא לא היה אשם בכלל שהתעכב מלבוא לשחק איתך…

הרי בוודאי תסכים כי היה עליו להודיע להוריו על האיחור, ולשם כך הוא היה זקוק לאסימון. הוא לא אשם שאני קצת מבוגר, ולקח לי הרבה זמן להשיג אסימון… אני אשם בכך, דיויד. אל תכעס על פיליפ, הוא היה בסדר, אני לא הייתי בסדר… אתה מסכים לצרף גם אותו למשחק ותשחקו שלושתכם ביחד?' קיבל דיויד את 'התנצלותו' של רבי משה, וסלח לפיליפ על האיחור. ולא עלה רבי משה חזרה להיכל הישיבה, עד שבדק שוב ושוב כי המשחק מתנהל כהלכה, להנאתם של שלושת הילדים…

אם היה רבי משה דמות מופת בתורה, על אחת כמה וכמה שהוא דמות מופת בענווה – כי אם גדול הדור מסוגל לנהוג בכזו פשטות, להיות כה שפל רוח בעיני עצמו, לנהוג בכזו סבלנות נדירה מול ילד רך – הוי עבורנו הדברים קל וחומר… פעמים מטריחים אותנו בדברים של מה בכך! היינו עושים לעצמנו…, פעמים מבקשים טובה, שאולי אינה מתאימה לערכינו…, ואפילו – פוגעים בכבודנו במידה רבה, בזו שאנו חושבים שחובתנו להשיב מנה אחת אפיים, אולי רק כדי לשמור על הכבוד המקצועי, הערך המשפחתי, הזהות הייחודית…

הבה ניזכר, נתרגש מהמראה המדהים הזה. איך גאון הדור, ענק הרות, מחפש ומתרוצץ, משוטט וטורח, בשביל אסימון לפיליפ. האם היה זה לפי כבודו ומעמדו? האם כך נאה ויאה?

ואחר כך, איך הוא מחפש את דיויד, מתנצל כאילו עשה עוול, מסדיר את היחסים בין פיליפ לדיויד ומוריץ – האם זה לפי מעמדו, שמירת הזמנים שלו, וגדלותו האינסופית?

כנראה שכן! כי ככל שאדם גדול יותר – הוא עניו יותר. הוא יודע את דרגתו, מכיר בערכו, אך נכון לסייע לכל אדם, הוא לא רואה פחיתות כבוד בכך, וגדלותו – בענוותנותו!

 

קוד סודי שכזה?

אלפי יהודים פקדו את חדרו של מורי ורבי כ״ק מרן האדמו״ר מנדבורנה זי״ע. לכולם הרבי הקשיב בחום ובאכפתיות, בירך מקירות לבו הבוער באהבת ישראל, ונתן עצות טובות ומועילות לנושאים שעלו על שולחנו.

יחיד ומיוחד מבין הפוקדים את בית הרבי, היה יהודי בשם 'הרב הורוויץ', איש מהמסתופפים בצל הרבי לא ידע את שמו הפרטי, ואף הגבאים לא ידעו את זהותו. גס מראה פניו היה בגדר סוד, ועם זאת, זכה 'הרב הורוויץ' לכבוד מלכים… 'הרב הורוויץ' היה האדם היחיד בתבל, שהרבי טיפל אישית בקבלתו.

הרבי הזהיר את הגבאים חזור והזהר, כי אם יתקשר 'הרב הורוויץ' – יעבירו אליו את השיחה על אתר, כי הוא בעצמו רוצה לשוחח אתו. כן הורה הרבי, כי הוא בעצמו יסכם עם 'הרב הורוויץ' מתי יעלה לשוחח עמו בביתו, מחוץ לשעות קבלת הקהל הרגילות בחדר הרבי…

בתחילה היה הדבר לפלא, אך עם הזמן – התרגלו הגבאים לענין, וסברו כי כנראה 'הרב הורוויץ' זה הינו צדיק נסתר רם מעלה, שאינו חפץ להיחשף בפני הציבור, אך עסקים שמימיים לו עם הרבי…

כך נמשך הדבר תקופה ממושכת. פעם בכמה ימים היה מתקשר 'הרב הורוויץ' ומועבר ישירות לרבי. הרבי היה מתאם איתו את שעת הביקור בביתו, ואיש לא ידע ולא ראה, לא שמע ולא הכיר…

היתה זו שעת ערב מוקדמת, ושוב צלצל הטלפון של הגבאי. על הקו היה 'הרב הורוויץ' בכבודו ובעצמו.

'בבקשה, בבקשה', אומר הגבאי ביראת כבוד, ומעביר את הטלפון אל הרבי. הרבי סיכם עם ׳הרב הורוויץ' את שעת ביקורו, והמשיך בסדר יומו, כרגיל…

אלא שאותו ערב, היה עומס עצום בקבלת הקהל. רבים רבים שיחרו לפתח בית הרבי, והרבי הקשיב לכל אחד בסבלנות נדירה. רק אחרי אחרון פוקדי בית הרבי, בשעת ליל מאוחרת מאוד, סיים הגבאי את עבודתו, ועדיין – עייפותו עשתה את שלה, והוא התמהמה קמעא עד שיצא מבית הרבי…

אך יוצא הגבאי, ועיניו נקרעות בתדהמה. לנגד עיניו הוא רואה את לא אחר מאשר 'זעליג' (שם בדוי) מעבר לכביש, בדרכו לבית הרבי…

מבטו ההמום לא נרגע, אולי אף החמיר, כשעקב בעיניו וראה כי אכן כן – ׳זעליג' מועיד את פעמיו לבית הרבי… כאן הוסרה המסכה, ובנקודה זו נודע הדבר:

היה זה לפני כמה שנים. יהודי אומלל ושבור לב בשם 'זעליג' היה מגיע אל הרבי בקבלת הקהל, מבקש להיכנס לשוחח. רגע אחרי שנכנס – היה נשמע טון דיבורו הגס למרחקים, כאשר הוא מכלה את זמנו של הרבי לריק, בדיבורי שטות והבל שאינם תואמים למעמדו…

'זעליג' לא היה אשם. תלאות החיים הפכוהו לכזה. אדם שבריאותו הנפשית לקויה במידה חמורה לא עלינו.

אי אפשר לבוא אליו בטענות כאשר דווקא צעקות ודיבורי הבל בחדרו של אדם גדול והדור בישראל מרגיעים את נפשו הסוערת…

כך מצא ׳זעליג' לעצמו מקום להשתחרר – הגיע לבית הרבי בקבלת קהל, נכנס פנימה כאחד האדם, ובתוככי החדר היה מבצע את זממו ־ צועק ומפטפט, פעמים מבייש ומנדנד, וכך בא על סיפוקו…

כשהדבר נשנה כמה וכמה פעמים, הבינו הגבאים 'עם מי יש להם עסק'. בפעם הבאה שדמותו של 'זעליג' נראתה, ניגשו אליו ודחו אותו בטון מכובד, אך שאינו משתמע לשתי פנים.

תחילה ניסו לדחותו בנעימות, וכשהדבר לא עלה בידם – נאלצו לפעול בתקיפות. הן לא יעלה על הדעת שאדם יטריד בחינם את הרבי ואין פוצה פה?! אלא שזעליג זה, מצא לעצמו דרך לא דרך, הצליח להגיע אל הרבי, ואף התאונן על הגבאים שמקשים עליו להגיע אל הרבי…

או אז, סיכם הרבי עמו את סוד חייו: מעתה לא ייקרא שמו עוד 'זעליג', כי אם 'הרב הורוויץ', ומעתה יוכל להתקשר לגבאים ככל שירצה, יזדהה בשמו החדש שהפך לקוד האישי הסודי שלו, והרבי יורה לו מתי לבוא…

תקופה ארוכה, כאמור, נמשך ההסדר המדובר. 'זעליג' עבר שינוי השם ל'הרב הורוויץ', והרבי המשיך להזמינו אליו לשיחות אישיות בתנאי אח״מים, כדי לשמוע את תלונותיו, להקשיב לצעקותיו, להאזין להבליו… הכל..

כדי ש'הרב הורוויץ' יוכל להמשיך במלאכתו להטריד את הרבי, וכדי שהגבאים לא ימנעו בעדו, הוא מקבל 'שינוי השם' לקוד סודי אישי.

סבלנות. איזו מידה נפלאה, יקרה ונדירה. משה רבנו, גדול המנהיגים הדגולים, הצטיין בהיותו עניו מאוד – שפל וסבלן. זו תכונה אמיתית הנדרשת למנהיג, וככל שהוא גדול יותר – היא נדרשת במידה רבה יותר – פשוט להיות סבלן! כולנו מנהיגים. ראשי משפחות, מובילים בחברה, אומרי שיעורים. מנהיג אמיתי, ואדרבה, ככל שהוא גדול יותר – הוא מוכן לסבול הטרדות, נדנודים, בושות, בזבוז זמן והתעסקות עם אנשים שאינם לפי כבודו. המעמד אינו משחק תפקיד, גם לא הדרגה.

 

פרשת ויקרא

טוב מעט מלא כלום

אלף זעירה [ג] [והגדת, שני מאמרים רצופים מעמ' 18]

תורה קרויה כך, מלשון הוראה (זהר ח״ג נג, ב). מכל פרט בה, יש להפיק הדרכה והכוונה. גם מדברי בעל הטורים בתחלת ספר ויקרא. שמשה רבינו ביקש שלא ייכתב עליו ״ויקרא אל משה״, לשון חשיבות וחיבה, אלא ״ויקר״, במקרה ובאקראי. ומשלא נענה, המשיך ובקש שלכל הפחות יורשה לכתבו באלף זעירא. ומה מלמדנו. שלשאוף, יש לשלימות, יש לרצות להשיג הכל. אבל אם אין זה מתאפשר, לא נוותר מכל וכל, אלא נשיג מה שביכולתנו ובאפשרותינו.

וידוע הספור –

סוחר עשיר, גביר אדיר, בא לפני ה״חפץ חיים״ זצ״ל. בת משלמת לו, והוא מבקש עבורה את בחיר הישיבה. מוכן הוא לתת דירה מרוהטת ולשאת בכל הוצאות החתונה, להקצות נדוניה הגונה ולהחזיק את הזוג על שולחנו חמש שנים, כדי שהחתן יוכל לשקוד על תלמודו במנוחת הנפש. שיתעלה בתורה באין מפריע.

ה״חפץ חיים״ המליץ על בחור ממצויני הישיבה, והשידוך קם והיה. הבחור עבר להתגורר בעירו של החותן. ולא נשמע ממנו דבר.

עשר שנים עברו, וה״חפץ חיים״ נקלע לאותה עיר. עבר ברחוב, והבחור ־ עתה הוא בעל בעמיו – לקראתו. איזו פגישה נרגשת, ברחוב העיר: ״הרב עושה כאן לצרכי הישיבה?! איפה אכסניתו? לפנות ערב אסור לשם, ואעניק תרומה הגונה!״

הגיע, והסכום באמת נכבד. ברכו ה׳, והוא מצליח בעסקיו. ״ספר לי עליהם״, בקש ה״חפץ חיים״.

ספר שחותנו קיים הבטחתו, וחמש שנים המשיך והתעלה בתורה. בינתים גדלה המשפחה, וחותנו העמיד לרשותו את כספי הנדוניה והכניסו ברזי המסחר. בתחלה חשב לשקוד בוקר וערב על התורה, ולעסק במסחר שעה קלה. אבל כך דרכו של היצר הרע, היום אומר לו עשה כך ומחר עשה כך, עד שמצא עצמו שקוע כל כלו במסחר.

״נו״, הפטיר ה״חפץ חיים״ והשתמש בפתגם חכמים: ״ולא תהא כוהנת כפונדקית?״ (יבמות פט״ז מ״ז) –

״כלומר?״ תהה. לא הבין לכונה.

חייך ה״חפץ חיים״: ״מלכתחילה חשבת ללמוד יומם ולילה, ולהקדיש למסחר שעה אחת. נסחפת, ואיני דן אותך. אבל תן לתורה מה שחשבת לתת למסחר. הקדש לה לפחות שעה אחת!״

איך ידע שאינו קובע עתים לתורה? או שהיה כאן גלוי ״סוד ה׳ ליראיו״ (תהלים כה, יד), או ־ סביר להניח – שניכר על האדם אם מקדיש הוא עתים לתורה…

העז הלה פניו: ״בכך ששקעתי במסחר, אני האשם. אבל במה שאיני מקדיש עתים לתורה, אשמה הישיבה!״…

תמה ה״חפץ חיים״ להאשמה: ״במה אשמה היא?״, שאל.

״אומר לרב״, הסביר. ״בישיבה שמעתי את שעוריו של הגאון רבי נפתלי טרופ זצ״ל בעומק העיון, למדתו ממנו לחתור להבנה ישרה, לא לטייח ולא ללמד ברדידות ובשטחיות. לעיין, ולהקשות, ולחתור להבנת היסודות, ולהאיר את הסוגיא באור יקרות – הרב זוכר כיצד פסע רבי נפתלי בשבילי העיירה ועיין בסוגיא, ול'א הבחין שהגיע לקצה העיירה וחצה את השדות, ולא הרגיש שהגיע לאזור הביצות, ושקע בבוץ עד חלציו ועדיין היה שקוע בשרעפיו! ובכן, דרך זו הקנה לנו, והייתי ממצויני תלמידיו. בישיבה, ובשנים המאשרות שאחריה.

וכשהוצרכתי לפרנס משפחתי, ואני עמל כל היום לפרנסתי, עולה אני לפנות ערב לבית המדרש ומוצא את הרב מוסר שעור לבעלי בתים. בחצי שעה, מלמד עמוד גמרא. ואני מתפלץ: על עמוד זה יש לעמול שבועים ושלושה! מתעלם מכל הקושיות המתבקשות, אינו מזכיר את שיטות הראשונים וראיותיהם, ואלו דרכים סללו בהבנת הסוגיה. מטייח, מורח, אין הגדרה אחרת.

לימוד כזה אינו לימוד עבורי. בישיבה לימדוני, שאין זו אלא רמיה עצמית, ואיך אתן לכך ידי?! לא! למוד בשטחיות אינו למוד. ובעמקות, אין לי פנאי״…

״ברכות יחולו על ראשך״, חייך ה״חפץ חיים״, ״הרשיני לספר לך סיפור״ –

מעשה ביהודי פשוט, בעל מלאכה, שעמל בפרך לפרנסת המשפחה. כל השבוע, בלא שעת הפוגה. ובשבת, השלים את כל שעות השנה החסרות. איזו הנאה היתה לו אפוא בעולמו? אח, הנאה אחת שאין ערוך לה, כל השבוע נשא אליה עיניו. בערב שבת היה הולך לבית המרחץ לטבול לכבוד שבת קדש, והיה שם השוויץ-בוד, ביתן הזעה אפוף אדים, ובו יציעים יציעים. ויושבים, והזיעה ניגרת פלגים פלגים, יוצאת מכל הנקבוביות, והחום המהביל ממלא את הריאות, וטופחים בזרדים על הגב, והליאות פושה, והגוף מתרפה, וההכרה מתערפלת, כל הדאגות נשכחות.

השבת היא מעין העולם הבא, ומרחץ הזעה פסגת הנאות העולם הזה. יוצאים משם שלוקים וקופצים למקוה קרה, אין מה שישוה לזה! אתה מבין על מה אני מדבר?״

״כן, ודאי״, אשר התלמיד. הזדהה עם כל מילה.

המשיך ה״חפץ חיים״ בסיפורו: ״יום אחד, במהלך עבודתו, לקה בלבו. הבהילוהו לבית החולים, ובעמל רב ייצבו את מצבו. הרופא תיחקר אודות הרגליו, מאכליו וסדר יומו. אסר עליו כל מאמץ בזמן הקרוב, ושינה לחלוטין את תפריט מזונו.

התחנן: ״בבקשה ממך, דבר אחד אל תאסור עלי את מרחץ האדים, התענוג היחיד! מלבדו, אין לי הנאה בעולמי!״

הרופא הזדעזע: ״אם תעז להכנס לשם, תצא על אלונקה. זה מתכון בדוק לשבץ! אסור בתכלית האיסור! סכנת חיים ודאית!״ נחמה אחת יש: ״מת בערב שבת, סימן יפה לו״ (כתובות קג ע״ב).

חשכו עיניו, ניטל הימנו טעם החיים. בערב שבת הלך לבית המרחץ, והביט בערגה על דלת הביתן. קינא במאושרים הפותחים אותה, וענן אדים לבנבן מגיח משם, קורא וקורץ. שבוע ושבועים החזיק מעמד, ובשבוע השלישי חש מאושש דיו. כבר התחזק והתרפא, וכעת תהיה לו שמחת עולם. רק לדקה, לטעום ולו במעט.

נכנס, והאדים אפפו אותו. נשימתו נעתקה, ריאותיו בערו, ראייתו התערפלה וראשו הסתחרר. ברכיו כשלו, סופו הגיע. הרופא הזהיר, והרופא צדק. בשארית כוחותיו כשל החוצה, חש שכלתה אליו הרעה. עיצה אחת יש, להשליך עצמו למקוה הקרה. מעד לכיוונה, והנה היא ריקה. היום, דוקא היום, לא מלאוה. ברכיו פקו, והתעלף. החלו לזעוק בבהלה: ״הצילו!״ ״מישהו התעלף!״

״מים!״ מישהו רץ אל הכיור, מלא ספל מים קרים, מהר להתיז על פניו בשארית כוחותיו הרים ידו, לעצר בעדו: ״לא״, גנח. ״צריך אני למקוה המים הקרים, והיא ריקה״…

שוטה שבעולם. אם המקוה ריקה, לפחות תתיז ספל מים קרים על פניך. תתאושש, ולו במעט!…

״כך״ סיים ה״חפץ חיים״ את סיפורו והפיק את לקחו, ״כך גם אתה… ׳אין מים אלא תורה׳ (בבא קמא יז ע״א), ואתה רגיל למקואות המים. מה מקואות? מעיינות! נחלים ונהרות, ימים ואוקינוסים של תורת הישיבות. ללון בעומקה של הלכה, להתעלות לפסגות. ואכן, אין אושר גדול מזה, ואין שמחה גדולה יותר.

אבל כשאין, והמקוה יבשה, תזה על עצמך לכל הפחות ספל מים, תצטרף לשעור תורה!״. כמה נכון, וכמה מחייב!

מי אינו מכיר את ברק חדושיו של הסטייפלר זצ״ל בספרי ״קהילות יעקב״, תורתו כה מאירה ושמחה. איך זהרו פניו כשהרצה את חדושיו! ועם זאת, הרי לא ידע רגע הפוגה. בין גברא לגברא בזמן קבלת הקהל היה מעין במשניות. לחטוף עוד משנה, עוד שורה בגמרא.

אמנם אין זה מעיין ממעיינות חדושיו, אבל זה ספל, ולו כוסית, מים! ואמחיש –

איני מתכון רק ל״אין אתה בן חורין ליבטל ממנה״ (אבות פ״ב מט״ז). ואיני מתכון רק לכך שכל מלה בתורה מצות עשה בפני עצמה, שערכה יותר מכל המצוות גם יחד (ירושלמי ריש פאה, ו״שנות אליהו״ שם). ודאי, גם זה. אבל בגמרא (בבא קמא פב ע״א) דרשו: ״וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים״ משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום.

אמר להם: מפני מה אתם בורחים?

אמרו לו: מפני רשתות שמביאים עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם?

אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות? לא פיקח אתה אלא טפש אתה. ומה במקום חיותנו אנו מתוראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! –

אף אנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה (דברים ל. כ) כי היא חייך ואורך ימיך, כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה!״

למדנו מכאן, שהתורה עבורנו, כנהר עבור הדגים. מקום חיותנו. ״וילכו שלשת ימים במדבר, ולא מצאו מים״, התיבשו כדגים נשמת היהודי מתייבשת בלא תורה – ומה תקנו לנו, לחיותנו כהיום הזה? עשרה פסוקים ביום שני. ועוד עשרה ביום חמישי. האם זה מה שיחיה אותנו?!

והתשובה, שזה ספל המים הקרים – ואם דג נפלט מהבריכה, ואם הבריכה התייבשה – לפחות ישימוהו בספל מים, ויחיה! לפחות, אלף זעירא!

אלף זעירא

מספרים, שה״חפץ חיים״ זצ״ל ביקש מחתנו, הגאון רבי אהרן הכהן זצ״ל, שינצל את כוח הדיבור שנחון בו, וישתדל לדרוש ברבים בדברי תורה ומוסר, לעורר את הלבבות לשמירת התורה והקפדה במצוות.

ואמר לו: ״פעמים רבות עולה בלב הדרשן החשש שמא עמל הוא לחינם ומכלה כיחו לריק. שדבריו אינם פועלים ואין איש מתעורר לשוב על ידם בתשובה. ברם, עליך להתעודד וללמוד מן הפריצים. יוצאים הם לציד ברוב תכונה והמולה, מלוים בעוזריהם ובעדת כלביהם ומבלים יום תמים ברכיבה מתישה, דהרה וסערה ־ ואין מאושר מהם בשובם עם צבי או דוב, אריה או זאב כשלל…

ואף אתה, לא עליך המלאכה לגמר, אל תתימר להשיב את כל העולם בתשובה. דייך אם תעורר הרהורי תשובה בלב ר׳ צבי או ר׳ דוב, ר׳ אריה או ר׳ זאב – אין לך שכר ועונג רב מזה!״…

זהו שאמר הכתוב (משלי יז, כד): ״את פני מבין חכמה, ועיני כסיל בקצה הארץ״. כלומר, הכסיל רוצה להשיג הכיל, עד קצה הארץ. ואין זה בכוחו, ומתיאש מכל וכל. והחכם המבין מסתכל באשר לפניו, ומשיג מעט, ועוד מעט, והולך מחיל אל חיל. מתקדם בשלבים! והיה ה״חפץ חיים״ דורש ממפיצי ספריו, שבכל מקום בואם ידרשו בענין שמירת הלשון, חשיבותה ונחיצותה. חזר אחד מהם מסבב המכירות, נתן ל״חפץ חיים״ את הכספים שקבל, והודיע על התפטרותו. ביקש ברכה למקצוע חדש. ״מדוע״, תמה ה״חפץ חיים״, ״הלא הצלחת למכור ספרים רבים בזמן קצר. זיכית יהודים רבים, וגם הרווחת לא רע״.

אכן, אישר, אבל אינו יכול לעמוד בתנאי שהתנה עמו, שישא דברים בכל מקום בואו. ״מדוע״, שאל ה״חפץ חיים״.

ענה: ״אספר לכם, אקח לדוגמה את אחת הערים״, אולי זה בגדר לשון הרע, לומר את שמה. סיפר שבקש לשאת דברים בבית הכנסת הגדול, ואמרו שהרב מוסר שם שעור קבוע. גם בבית הכנסת השני והשלישי מתקיימים שעורים, וברביעי ובחמישי לא מעוניינים בדרשה. לבסוף נשא דברים בבית הכנסת של החייטים. עלה ודרש בגנות חטאי הלשון. כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות כנגד עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים (ערכין טו ע״ב), והקדוש ברוך הוא אומר: ״אין אני והוא יכולים לדור בעולם כאחד״ (שם), וראוי לסוקלו באבן (שם), ועלול לעבור על שבעה עשר לאוין, כמפורט בהקדמת ה״חפץ חיים״.

יהודים, קרא בנהמת רוחו, כמה נזהרים אנו מטיפת חמאה שנפלה לתבשיל עוף, וכבר רצים לרב, ואוסרים את התבשיל, ומגעילים את הקדירה ־ איסור אחד, מדרבנן. וכאן, שבעה עשר אסורים מדאוריתא, רחמנא לצלן!

שמע ה״חפץ חיים״ דבריו, והתפעל: ״נפלא, לדרשה כזו התכונתי!״

״כן״, התמרמר, ״וכשיצאתי, שמעתי אחד השומעים אומר לחברו: היה כדאי לבוא! סוף סוף, שומעים דברים לענין! אספר לאשתי, שלא תעשה כזה ענין משאלות במטבח. רצה לרב, שופכת את התבשיל, מגעילה את הקדרה. הרי זה פחות חמור מלשון הרע!״…

היה המום. במקום להועיל בדרשתו, עוד הזיק…

הרגיעו ח״חפץ חיים״: ״תנוח דעתך. ראשית, אין זו אלא תגובתו של אחד, והלא היו שם כמה שומעים, ואולי הושפעו לטובה.

ושנית, כבר אמר הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ״ל: כדאי לדרוש בפני עם רב, ואפילו יתברר שהדרשה לא פעלה מאומה למעשה. אבל אם במהלכה אחד השומעים נתקף הרהור חרטה, ולו יהי זה הבהוב קל. זיק שנעור וכבה ואפילו אחד זה לא יהיה אלא ה דרשן בעצמו… וכבר היה כדאי!״

[כך מספרים שפעם אחת אמר אחד לח"ח שדיבר שעתיים ולא השפיע ורובם בכלל ישנו, אמר לו הח"ח וכי מילתא זוטרתא היא בעיניך שמנעת מעשרות אנשים במשך שעתיים מלדבר לשוה"ר!?…]

ואספר – בשעתו, ביקשו המשכילים לקעקע את חומת היהדות בליטא. מה עשו, יסדו בחסות השלטונות ״בית מדרש לרבנים״ בו חנכו ״רבנים״ לעתיד לכפירה, וללעג לכל קודש. מובן שהמוסד רכש שם רע ואיש לא שלח לשם את צאצאיו. הוגיעו ראשיו את מוחם, כיצד יקנו לו הילה של יקרה. שמו של הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ״ל היה נערץ בפי כל, החליטו שאם יסכים להעניק חסות למוסד, לעמיד בנשיאותו שיקרא שמו עליו, לא יהססו ההורים לרשום אליו את הנערים.

גייסו את השלטונות לרעיון הנואל, ושר ההשכלה אובארוב נתן הסכמתו. יתר על כן: קרא למנהיג הדור הגאון רבי איצלה מוולוז'ין זצ״ל, ודרש ממנו לפעול בענין.

רבי איצל'ה הסכים לכך, מהסיבה ההפוכה. סבר שאם רבי ישראל יעמוד בראש המוסד יחולל בו מהפכה ברוכה. יפטר את המורים הכופרים, יבחר במורים יראי שמים, וישפיע בדמותו הכבירה וביראתו הקודמת לחכמתו העצומה על החניכים.

שר ההשכלה הרוסי התלוה אל רבם של ישראל, ויחדיו פנו לרבי ישראל – שהיה אז אברך בשנות השלושים לחייו שייעתר לבקשה. רבי ישראל שלל את הרעיון מכל וכל. הוא סבר שהמוסד רקוב מיסודו, ומינויו רק יתן גושפנקא לשחיתותו, כ'חותמת הכשר' למוצר טרף. וכדי שלא להתגרות במלכות מצד אחד וגם לא להיות תחת מרות גדול הדור בליטא שחייב את הרעיון, ברח לעיר הנמל ממל שבצפון גרמניה.

המצב הרוחני של הקהלה היהודית בממל היה בשפל המדרגה. יהודים הגיעו לשם כדי להתערות בחיי הכלכלה, וכלכלת העיר סבבה סביב הנמל הגדול. פריקה וטעינה, יבוא ויצוא. הנמל עבד ששה ימים בשבוע, ושבת ביום ראשון, יום השבתון של הגויים. ועסקי היהודים עשו שבתם חול, רחמנא לצלן.

ידע רבי ישראל שלא יעלה בידו לשכנעם לסגר עסקיהם [כעשר שנים מאחר יותר, כשהגיע לממל לתקופה ממושכת, עלה בידו לפעול לסגירת כל עסקי היהודים בשבת. אבל זו פרשה בפני עצמה]. עבדו ביום ששי כרגיל, סגרו עסקיהם עם ערב והחליפו בגדיהם, ובאו לבית הכנסת לקבלת שבת. שבו לקידוש וסעודת שבת, ולמחרת השכימו ליום מסחר רגיל!

בקש רשות הדבור בין קבלת שבת לערבית. עלה ואמר: ״טאייערע ברודער״, אחים יקרים, הוי כולנו יהודים, וכולנו מאמינים, וכולנו רוצים לשמור את התורה. והראיה, שאתם כאן. שלאחר יום עבודה מפרך ומתיש התכנסתם לקבלת שבת חגיגית. אלא מאי, גדול נסיון הפרנסה, ואינכם עומדים בו. לא אחוה דעתי, 'כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע' (יבמות סה ע״ב). אבל בדבר אחד תסכימו איתי –

גם אם ׳חייבים׳ אתם לפתוח את העסק, אין שום הכרח ואין שום היתר לעשן! אין שום היתר לכתוב, ולו אות אחת, במה שאינו נוגע לעסק. לפחות זה!״ [שבזמן הפנוי, לא ייפתרו תשבצים…]

ו״כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים״ (ברכות ו ע״ב), הדברים היוצאים מן הלב נכנסו ללבבות, וקימו וקבלו עליהם לשמור שבת כהלכתה, בכל פרטיה – מלבד בעסקיהם.

לא, לא היה לכך היתר. אבל כמה חלולי שבת נמנעו בעקבות אותה דרשה!??

אלף זעירא!

ובהיותי בארצות הברית, ספר לי שם רב אלו שאלות מגיעות אליו. אחד טילפן, אביו נפטר, ועליו לשבת שבעה. אבל אינו יכול להשבית את העסק שבוע שלם. יאמר הרב, מה המינימום שעליו לשבת. והשיבו על אתר: המינימום הוא ארבעה ימים. סבר וקבל.

שמעתי ותמהתי: אני מכיר ״שלושה ימים לבכי, שבעה להספד, שלושים לתספורת״ (מועד קטן מ ע״ב). אבל ארבעה ימים, מה המקור? הסביר לי: ״הוא נפטר ביום רביעי״. נו, אז מה?

״שלפחות בשבת יהיה העסק סגור״.  הבנתי: אלף זעירא!!

הגמ' מספרת על מרתא בת ביתוס ששלחה את עבדה שיביא לה פת נקיה כו' עד שלא נותרה אף פת שעורים כו' ונפחה נשמתה ומתה. מה באו ללמדנו בסיפור זה? שלא ניקח כזה משרת?

למדונו שאם אין פת סלת, תסתפק בנקיה! אין נקיה? תסתפק בקיבר. אין קיבר? תסתפק בשעורים! גם אם א"א לך להגיע לשיא השלימות, תסתפק בפחות מכך אך אל תזרוק הכל!

המעשה עם הגרא"מ שך שבמחו נתגלה גידול והתפללו עליו כו' וכשיצא מביה"ח רצה להודות לאחת האחיות שהשתדלה מאד בעבורו והוא אמר לה אני רוצה לתת לך מתנה שתישאר לך לעולם. שמתי לב שאת מעשנת. תפסיקי לעשן! הוא האריך להסביר את נזקי העישון, והאחות התרצתה. ברכב, שאלוהו מלויו מה ראה הרב לבקש דוקא זאת? והוא השיב שמן הסתם אם היא מעשנת היא מעשנת גם בשבת, ויש לה אלפי כריתות וסקילות, אם הייתי אומר לה לשמור שבת לא הייתה מקשיבה, אולם עתה תעשה כן מחמת טעמי בריאות, אך עכ"פ למעשה היא לא תחלל את השבת בעישון! ואם אין לחם לבן, אוכלים לחם שחור!

תוספת: ביאור הגר"א למס' שבת מט.

מה יונה כנפי מגינות עליה עיין תוס' כשהיא פורחת באחת נחה בשניה והנמשל כך ישראל אף שאינם יכולין לעשות המצות כתיקונם אעפ"כ עושין כל מה שיוכלו לכן אמר רבינו הגאון ז"ל הכ"מ שמחויבים לילך כל היום בתפילין ואף אם לפעמים לא ישמור עצמו משיחה בטילה לא יבטל אותה דבכל פעם עושה מצוה אחרת בהנחתה:

 

פרשת ויקרא והכנה לפסח

זריזות לעומת חפזון ובהילות [הרב ברוורמן יתד תשעז עם תוספות]

ספר ״ויקרא״ נפתח בפירוט סוגי הקורבנות השונים במהותם ובהקרבתם, מן החי ומן הצומח. בדיני הקרבת המנחה נאמר : ״כל המנחה אשר תקריבו לד׳ לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו וכו'״ (שם ב, יא).

האיסור להביא את קרבן המנחה חמץ בשאר ימות השנה מעורר תמיהה, ניחא בחג הפסח הלא נאמר האיסור של: ״בל יראה״ ו״בל יימצא״; אך במנחה הבאה בשאר ימות השנה, יש להתבונן בטעם האיסור להקריבה חמץ?״

החינוך במצווה קי״ז מבאר את טעם איסור החמצת המנחה. בפתיחת דבריו מציין החינוך: ״שרשי מצוה זו נעלמים מאד למצוא אפילו ׳רמז׳ קטן מהן!…״ אך למרות הכל מלמדנו את הטעם הנגלה לעין אדם,

וז״ל: ״ואומר כי ענייני הקורבן כולם ־ לעורר מחשבת המקריב, ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו, הכל כאשר כתבנו כבר, ועל כן בהרחיק החמץ, שהוא נעשה בשהייה גדולה, מקורבנו, יקח דמיון לקנות מידת הזריזות, הקלות והמהירות במעשי השם ברוך הוא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות… ״.

כלומר, הטעם לאיסור החמצה במנחה נעוץ במוסר השכל הנצרך לו לאדם לעשות את עבודת השם שלו בזריזות. כמו עיסה שאם משהים אותה זמן רב היא מחמיצה, ואו אז היא נפסלת להקרבה, כך יהודי נדרש להילחם באיטיות ובהתמהמהות בעבודת השם.

כעין זה דורשים המפרשים על הכתוב בתורה: ״ושמרתם את המצות״ (שמות י״ב, י״ז), וחז״ל דרשו: ״רבי יאשיה אומר: אל תהי קורא את ׳המצות׳ אלא את ׳המצוות׳, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד״ (רש״י).

כלומר, בחיוב התורה לשמור את המצות יש כאן צווי נרחב לכל המצוות והוא: יסוד הזריזות בעבודת ד׳, וכמו שמסביר ה״מסילת ישרים״, בלא זריזות בקיום המצוות האדם עלול להחמיץ אותן! המצה באה ללמד אותנו שכשם שכדי להחמיץ את העיסה ולפסול אותה, אין צורך בשום פעולה, אלא די להשאירה ללא עיסוק והיא מחמיצה מאליה, כך בכל מצווה – אין צורך בשום פעולה כדי לקלקל אותה, מספיק להתעצל ובכך המצווה נפסלת מאליה. אם כן האדם חייב לאמץ את מידת הזריזות על מנת לא להפסיד שום מצווה, ומפאת חשיבות העניין התורה אסרה את החמץ בעבודת המקדש כדי לרמוז לנו על כך.

הנושא של מידת ה״זריזות״ מקבל מימד נרחב בחג הפסח בכלל, ובמצוות המצה בפרט כפי הנאמר:

״ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ, כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם״. (שמות י״ב) בפסוק זה מודגש ה״אי התמהמהות״.

אך בספר דברים אנו מוצאים ביטוי הנראה חריף יותר: ״וזבחת פסח לד׳ אלוקיך… לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכיר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך״. בביטוי זה משתמשת התורה בצורת קיום מצוות אכילת ״קורבן פסח״: ״וככה תאכלו אתו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, ואכלתם אתו בחפזון פסח הוא לד׳ ״. (שמות י״ב י״א) מבאר רש״י: ״ ׳בחפזון׳ – לשון ״בהלה ומהירות״, כמו : ״ויהי דוד נחפז ללכת״, (שמואל א׳ כ״ג כ״ו) ״אשר השליכו ארם בחפזם״. (מלכים ב׳ ז׳ ט״)

יש להתבונן בפישרה של תכונת ה״חיפזון״, מה טבעה? האם היא כחברתה מידת הזריזות או שמא מידת החיפזון היא תכונה שלילית המעידה על חוסר מחשבה וישוב הדעת כפי שרש״י מבאר: ״בהלה ומהירות״, וזו התכונה של ראובן ״פחז כמים״ שאביו יעקב הזכירה לשלילה?

הגמרא במסכת ברכות מספרת סיפור על רב אדא בר אהבה, שראה אשה כותית ההולכת בשוק והייתה לבושה בסוג של גלימה מסוימת שאינה מדרכי הצניעות. חשב רב אדא שהיא בת ישראל, ניגש אליה וקרע את אותה גלימה, לבסוף התגלה לו שזו אינה יהודייה, חויב הוא לשלם לה את דמי הבגד ששוויו היה ארבע מאה זוזי! לאחר ששילם לה ופייסה, שאלה: מה שמה? ענתה לו ״מתון״. ראה בכך רב אדא מוסר השכל עבורו ואמר לה: ״מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא״ תרגום: מתון מתון לשון המתנה, לו הייתי פועל במתינות ומברר מי את, הייתי חוסך מעצמי נזק של ד׳ מאות זוז.

ממעשה זה מלמדנו השל״ה הקדוש זי״ע הדרכה מעשית בחשיבות התנהגות האדם לאור מידת ״המתינות״:

״ידבק האדם במידה זו, ויעשנה טבע אצלו, שלא יעשה שום מעשה בעולם, הן גדול הן קטן, ולא שום דיבור בעולם, ואף ששומע חרפתו לא ישיב, עד שישים אל לבו, ויתייעץ עם שכלו כדת מה לעשות… ולא זו בדבר הרשות שיעשה כן, אלא אפילו בדבר ׳מצווה׳ יעשה במתון! שהרי אותו מעשה בברכות (כ׳ א׳) שאמר עליה, ׳מתון מתון ארבע מאות זוזי שודאי, היה לדבר מצווה ולקידוש השם…״

 

וכאן מלמדנו את ההבדל בין ״חיפזון״ ל״זריזות״. וזה שאמרו: ״זריזין מקדימין למצווה״ (פסחים ד׳) וצריך לעשותה בזריזות, זהו עניין מצווה שכבר היא מפורסמת ומושכלת אצלו, כגון לילך לבית הכנסת ולבית המדרש, וקיום כל המצוות המעשיות שבתורה. אבל בדבר שצריך התבוננות, למשל, מי שבדעתו ליתן כיס מלא מעות זה לחלק לעניים, ופגעו בו עניים, לא ימהר עד שיתבונן מתחילה איזה עני חשוב, והחשוב חשוב קודם, והכל לפי צרכיו המרובים, וכיוצא בזה הרבה. ומכל שכן וקל וחומר בדבר הרשות, שלא יעשה מעשה או דיבור עד שייקח מועד וישכיל. ובקל וחומר בנו של קל וחומר אלף פעמים, אם הוא מעשה או דיבור של איסור, כגון הכאה, או ריב ומחלוקת, כיוצא בזה, שיהא בשובה ונחת, ואל ימהר, ואז יבוא שלום, וינוח וישקוט כל ימיו ממכאובות, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם״. [שער האותיות, אות מ״ם].

[יש לקבוע שהפזיזות איננה זריזות.

מעשה שהיה כך היה. הגר״ח מולוז׳ין בא לפני הגר״א ועמו תכנית להקים ישיבה בוולוז׳ין, אך למרות כל מה שהסביר לו נחיצות הענין, הגר״א נמנע מתגובה ולא זירז אותו לעשות. רק כעבור שנתיים כשחזר שוב הגר״ח לפני הגר״א ואמר שוב את הצעתו, הסכים הגר״א וברך אותו שיעשה ויצליח. שאל אותו הגר״ח ״מה נשתנה״ ממה שהציע לפני שנתיים, ואז נשאר הגר״א אדיש?

ענה לו כי בתחילה הוא ראה שהוא בהתלהבות יתרה וחשש הגר״א שיש לגר״ח פניות צדדיות. אבל כעת משהבין תכניתו במתינות ידע כי יצליח. [הגאון החסיד מוילנא״, חיבר הר"ב לנדוי, דף קס׳׳ח].

לכן ייעצו בעלי המוסר: ״כל מעשיך יהיו ע״פ שיקול הדעת תחילה. ומשגמרת בליבך, קום ועשה ואל תרף״ (״חשבון הנפש״, ר׳ מנחם מנדל לוין, לבוב, תקס״ט, ערך חריצות).

ומעיר מו״ר ר״ב זילבר בביאורו שם ״מקור חיים״:

״הכוונה שלא ימהר קודם המעשה אלא יתבונן היטב אם הוא צריך לעשות, והמעשה עצמו יעשה בזריזות״.

״ועצת נפתלים נמהרה״ (איוב ה, יג). כתב רש״י: ״כל העצה העשויה במהירות, היא סכלות״.

ובתיקוני זהר תיקון ע׳ (מהד׳ עם ביאור הגר״א, דף קנ״ח ד״ה כד יתיב) כתב הגר״א:

״כל השרצים מתנענעים תמיד כידוע … וכן הוא בבני אדם הבאים מסטרא דלהון שהן מהירין בתנועתן ובכל דבר״. ובזהר (ח׳׳ב דף עב.): ״כל עובדוי בבהילו, אתחזי טב ולאו איהו״. ובזהר (דף רצד) ״דכל מלה דהוי בבהילו, לא הוה בחכמתא שלימתא״ עכ״ל.

מקור בתורה השולל את הפזיזות מצאנו אצל ראובן, שיעקב מוכיח אותו ״פחז כמים״ (בראשית מט, ד) ודרשו חז״ל (שבת נה): ״פזת חבתה זלתה׳׳ ופירש רש״י: ״פזתה. מיהרת בעצמך וחטאת״.

וכך המלבי״ם (משלי בא) מסביר מה הוא ההבדל בין ״חרוץ״ ל״אץ״. ״החרוץ הוא הזריז במעשיו… (נוסף על) המחשבה וההתיעצות, שלא יעשה דבר בנחיצה. רק יחשוב תחילה על כל צדדי האפשר, וגם (למרות) שע״י זה יתמהמה בעשייתו, ישיג בזה יותר, כי ע״י כן יבחר האמצעיים היותר טובים אל התכלית.

אבל כל אץ, שהוא הדוחק את השעה והענין, לעשות תיכף בלי עיון ומחשבה, הוא תמיד למחסור. כי הזריזות, הגם שהיא טובה במעשה, אינה טובה במחשבה [בעת התכנון], שצריך איחור ובושש תחילה״ עכ״ל.

ולכן אמר רבי שלמה אבן גבירול (־מבחר פנינים״, שער ס׳׳ד המהירות, ס׳׳ק א׳) ״מי שרוכב במהירות, אינו בטוח מהמכשול״. ומובא מאמר זה ב״ארחות צדיקים״ (סוף שער הזריזות. ושם סיים): ״ולא ייתכן במהירות מעשה מתוקן, אבל במיתון יתוקנו הענינים… וכל אלו הענינים צריכים חכמה גדולה, מתי ימהר ומתי יאוחר״ עכ״ל. (ע"כ מאוצרות המוסר – א. צוריאל)].

 

של מי החפזון?

לאור דברים אלו יש להתבונן בחיוב לאכול את קורבן פסח בחיפזון ״בבהלה ובמהירות״, הלא זה נראה לכאורה חסרון ולא יתרון? וביותר מכך אם נתבונן בדברי המכילתא במחלוקת חז״ל באיזה חיפזון עסקינן:

״ואכלתם אתו בחפזון״ – זה חיפזון מצרים… רבי יהושע אומר: ״ואכלתם אתו בחפזון״ – זה חיפזון ישראל… אבא חנן משום רבי אלעזר אומר: זה חיפזון שכינה… יכול אף לעתיד לבוא יהא חיפזון? תלמוד לומר (ישעיה נב, יב): ״כי לא בחפזון תצאו! ובמנוסה לא תלכון!, כי הלך לפניכם ד׳ ״.

יש להבין מה פשר הדבר: ״חיפזון שכינה״? ואם הוא חיובי, מדוע שהגאולה העתידית לא תהיה בחיפזון?

ע״כ מבאר מהר״ל בספר ״גבורות ד׳ (לו):

״דע, כי אי אפשר שיצאו ישראל מן השיעבוד כי אם על ידי הקב״ה בעצמו, ולא מצד המזל ולא בשום צד זולת זה, כמו שיתבאר בעזרת ד׳ יתברך. ולפיכך לא יצאו ישראל במדריגה שיש בה זמן, רק במדריגה שאין בה זמן, כי כל הדברים נופלים תחת הזמן ונבראים בזמן, זולת המצה שהווייתה בלא זמן, ולפיכך היה אכילתם ביציאתם לחירות ־ המצה שאין לה המשך זמן כלל, ואסר להם החמץ שנעשה בזמן, כי ישראל יצאו לחירות במדריגה אלוקית שאין בה זמן

[נראה שרצה לומר היות ועמ"י לא היו ראוים לגאולה, ועל פי ההנהגה הארצית – המונהגת תחת הזמן – לא ניתן היה לגאלם, ולא היו ראוים לגאולה על פי "הנהגת המשפט" צריך היה לגאלם בבחינה שמיימית – "הנהגת היחוד" – מציאות בה ה' פועל בטבע ללא כל התנגדות מצד סט"א או מקטרג, "אין עוד מלבדו" ה' אחד ושמו אחד, וזו הנהגה שמעל לטבע ומעל לזמן].

כלומר גאולת מצרים הייתה בחינת ״הוראת שעה״, כפי שנאמר בחז״ל שעם ישראל היה בתחתית המדריגה כמעט ללא תקומה. העולם לא היה מוכן לגאולה. בזמנים אלו נוהגים כמו בעת מלחמה קיומית כאשר מישהו קם עלינו לפגוע בנו. זהו רגע בו אין מקום למתינות, שיקול דעת מתמשך עלול להביא אותנו לאבדון. מי שמצליח לפעול ברגע זה בחיפזון – ינצל. המתמהמה – ייפגע.

האכילה בחיפזון מזכירה לנו את גודל הנס ויוצרת שיקוף של רגע מכונן שכזה, מאפשרת להתבונן בהתרחשות שבה עצמה אין התבוננות… כששבים החיים למסלולם, ההמלצה היא בוודאי לא לשחזר את החיפזון, אלא להמיר אותו במתינות.

 

זהו א״כ ההסבר למחלוקת בחז״ל על אותו חיפזון, חכמינו באו לברר מצד מה לא היה לא היה העולם מוכן [ובאיזו בחינה היה זה למעלה מן הטבע-]

תנא קמא אומר מצד מצרים שהיה להם שליטה מוחלטת על ישראל ולא היה שום תהליך טבעי שנראה שהולך למוטט אותה. [עבד מעולם לא ברח ממצרים, כל שכן עם שלם ברצון המשלח – פרעה].

רבי יהושע אומר מצד ישראל – מצד היותם שקועים במ״ט שערי טומאה, ובבת אחת העלה אותם הקב״ה להיות עם קדוש.

[לצאת ממ"ט שערי טומאה ולהשיג אלוקות תוך ימים ספורים – ראתה שפחה על הים כו' זה מעל לטבע].

רבי אלעזר אומר – שזה ״חיפזון דשכינה״ – [הייתה זו הנהגה מעל הטבע להנהיג העולם בהנהגת היחוד שאין זמנה אלא לעתיד, ואנו כעת תחת הנהגת המשפט]. כלומר יסוד העניין הוא שעדיין לא נוצר החיבור הגלוי בין הקב״ה להנהגת העולם, והטבע עדיין לא הוכשר להופעת רצון הקב״ה בעולם בדרך טבעית.

אך הגאולה העתידית לא תבוא בחיפזון כפי שמלמדנו המהר״ל: ״ כי מפני שהגאולה הראשונה לא הייתה גאולה נצחית, שהרי לא היו נגאלים רק לשעה. וכך היה עניין הגאולה גם כן, דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה, ומיד עובר. ולא הייתה הגאולה הראשונה דבר תמידי קיים… אבל הגאולה האחרונה, שהוא גאולה נצחית מבלי שינוי כלל, רק תמיד קיים. ולכך לא יהיה לדבר זה חיפזון״. [נצח ישראל פרק מ ״ז].

המסקנה הנלמדת לימים עמוסים אלו במצוות – עלולים אנו לחטוא בחטא החפזון הבהלה והמהירות – מתון מתון עדיף!!

בבואם של ימי הפורים וחג הפסח, היה המשגיח הגה״צ ר״ש וולבה זצוק״ל מאחל לתלמידיו: ״שיהיה לכם פורים כשר ופסח שמח״.״ והסביר: פורים הוא בד״כ שמח אך לעיתים לא כשר, מפני שקורה והשמחה עוברת את הגבול ויוצאת מכלל שליטה. ומנגד פסח, הוא בד״כ כשר ואפילו למהדרין, אך לעיתים בצוק העיתים והלחצים הפה־שח… יותר מדי ובבית שורה אווירה של מתח ולחצים, עד כדי מחלוקות וסכסוכים, כך שמגיעים לחג עם כשרות נטולת שמחה! וע״כ שומה עליכם לתת את לבכם שפסח יהיה שמח למהדרין כפי שהוא כשר.

לא נמסר:

והפקדתי עליכם בהלה.

מבאר הגר"ז סורוצקין שהבהלה כאן פירושה בהילות, פזיזות, חוסר מנוחה. מי שחי בדור הזה מרגיש את הבהלה שאוחזת בכל אדם. אין סבלנות לכלום. אין יכול לחכות בתור. אין זמן לשום דבר. אין סבלנות ומתינות. וממילא מגיעים לאלימות והתפרצות כנגד הזולת.

הפזיזות היא אם כל חטאת. אדה"ר לא המתין ואכל מעה"ד בטרם זמנו.

משה בושש לבוא- עשו להם עגל מסכה.

דוד המלך אכל לבת שבע פגה.

העונש של בהלה בעקבות שקיימנו את מצוות ה' בבהילות בלא מתינות כמי שעושה את הדבר רק כדי להתפטר.

המעשה בר' פרידא . [מהר' לסרי- מדוע הב"ק לא באה לתלמיד? משום שהיא לא רצתה לחזור על הדבר 400 פעם…]

המעשה בחכם צבי שבעה"ב שלו העיר לו על איחוריו. מעלת מתינותו של הלל הנשיא.

[תוספת- לא נמסר]

צדק ילין בה, ועתה מרצחים, כאשר מדובר בענייני צדק ומצוה, ילין בה. אין האדם ממהר. אולם כאשר מדובר ברצח ועבירה- ועתה! וזה הסימן לדעת האם באמת הדחף נובע מיצה"ר או מיצה"ט, כשיש דחיפות ובהילות- מן הסתם מיצה"ר. לדבר מצווה איננו ממהרים כ"כ… [אוצה"ת בשם ר' הלל וייס]

 

פרשת ויקרא

ללא דרך ארץ – נבילה טובה הימנו

דרך ארץ קדמה לתורה – ילקוט לק"ט ח"א עמ' קמ.

 

הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל ראש ישיבת "עץ חיים" היה רגיל לנסוע מדי פעם לעיר חברון להשתטח על קברי האבות. למסעות אלו היו נלווים אליו מקצת טובי הלמדנים בישיבתו ובאותן הזדמנויות היה נכנס עימם לבקר אצל הסבא מסלבודקא זצ"ל אשר התגורר בעיר חברון.

באחד מביקוריו אצל הסבא הכריז ר' איסר זלמן עם בואו: 'היום הבאתי עמי את הגדול שבכולם זהו עילוי אשר העולם עוד ירעש ממנו'.

הסבא קבלם בשמחה הזמינם להסב עימו ליד השולחן וביקש מהרבנית שתגיש לאורחים כוסות תה וסוכר.

ישבו השלושה ושוחחו בדברי תורה לפתע הבחין הסבא שהעילוי הצעיר היושב עמם מלקט בראשי אצבעותיו גרגירי סוכר אשר נשפכו על השולחן ומלקקם.

הדבר לא מצא חן בעיניו כי ראה בזה פגם בדרך ארץ, שכן אין זה מן הראוי לנהוג כך כאשר יושבים עם גדולי תורה. אולם כדי שלא לפגוע בו העדיף לשתוק ולא להעיר לו על כך בגלוי.

לקראת סוף הביקור פנה אליו ואמר לו: ברצוני לשאול אותך כמה שאלות אמור לי בבקשה מי יותר חשוב אדם חי או אדם מת?

התפלא הבחור על השאלה והשיב בפשטות אדם חי כמובן.

הוסיף הסבא ושאל אריה חי ואריה מת מי מהם חשוב יותר? אף כאן נענה העילוי והשיב מיד מובן מאליו שהאריה החי הוא החשוב יותר.

והסבא אינו מרפה וממשיך לשאול כלב חי וכלב מת מי יותר חשוב? והתשובה כלב חי ושאלה נוספת אומר הסבא כלב חי ואריה מת מי מהשנים חשוב יותר?

משיב הבחור הרי זה פסוק מפורש (קהלת ט ד) "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת".

לסיום אומר הסבא ברצוני לחוד חידה: האם תוכל להצביע על מקרה של אדם חי ונבלה מתה ובכל זאת הנבלה עדיפה על פני האדם?

אין מציאות כוו השיב הבחור בהחלטיות.

אמר לו: כאן שגית. חז"ל אומרים: "כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו".

ר' איסר זלמן הבין מיד כלפי מי הדברים אמורים כי "דעת" היינו דרך ארץ וכוונתו לרמוז לבחור שהתנהג שלא בדרך ארץ. לאחר שיצא הבחור מהחדר אמר ר' איסר זלמן לסבא סליחה שאני מעיר אבל נדמה לי שיש כאן הגזמה, הרי אמרתי לכם שמדובר כאן בעילוי שבעילויים ושהעולם עוד ירעש ממנו.

הסבא נשאר בשלו ואמר: די במעשה הקטן הזה בלבד של ליקוק הסוכר כדי ללמוד על כך שאם הבחור לא ישנה את הליכותיו לא זו בלבד שהעולם לא ירעש ממנו אלא הוא יהיה אפס אפסים, לא תהיה לו כל שייכות לעולם התורה.

סיפור זה רגיל היה הגה"צ ר' מאיר חדש זצ"ל לספר לתלמידיו והיה חותם את הסיפור בדברים האלה: אני יודע במי המדובר הכרתי את העילוי בצעירותו וגם בזקנותו ויכול אני להעיד שלצערנו הסבא צדק.

כל השומע סיפור זה עומד תוהה ומשתומם, אמנם ידענו ש"דרך ארץ קדמה לתורה" (תנא דבי אליהו רבה א) יודעים אנו גם את מאמר חז"ל "אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות ג), אולם מכאן למדנו שהדברים חמורים עד מאוד!

פגם כה קטן בדרך ארץ כליקוק סוכר בפני גדולי ישראל מהווה אות אזהרה מפני תוצאות חמורות [אוצרות התורה ויקרא]

 

בפרשתינו אנו מוצאים כלפי מה הדברים אמורים:

(ויקרא רבה א, טו) דבר אחר, ויקרא אל משה וידבר ה' מכאן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. תדע לך שכן, צא ולמד ממשה אבי החכמה, אבי הנביאים שהוציא ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה ניסים במצרים ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים ונתעסק במלאכת המשכן ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו שנאמר (ויקרא א, א) ויקרא אל משה"

 

חז"ל מורין לנו שלא יעזרו למשה כל מעלותיו ואם היה נוהג בחוסר דרך ארץ- נבילה טובה הימנו.

ועל זה אמרו חז"ל 'אם אין דרך ארץ אין תורה'.

ועוד, דרך ארץ קדמה לתורה. זה בלא זה, אי אפשר!

ר' יוחנן בן זכאי לא הניח מקרא ומשנה כו' והיה נשיא ישראל ובכל זאת לא הקדים לו אדם שלום מעולם.

 

בזמנינו הנהגה בדרך ארץ היא בבחינת קידוש ה', ולהיפך זהו חילול ה' נורא!

לעקוף תור בפקק, להתנהג בברוטאליות, בצעקנות, בווכחנות, לא כל מה שמותר לחילוני מותר גם לנו!

ואהבת את ה' אלוקיך- שיהיה שם שמים מתאהב על ידך. מה הבריות אומרות אשרי אביו שלמדו תורה כו'.

הגרי"ס 'ואימת הדין' של בן הישיבה שלא השיב שלום.

הגאון רבי חיים חזקיהו מדיני בעל ה"שדי חמד" סיפר פעם לאחד מבאי ביתו שבצעירותו לא הצטיין בכשרונות מיוחדים.

מעייני החכמה נפתחו לו כשהיה מבוגר יותר, בגלל מעשה שאירע לו, ומעשה שהיה כך היה:

בהיותי אברך צעיר לשנים, סיפר בעל ה"שדי חמד", למדתי בכולל אברכים, שהחזיק גביר גדול בביתו על חשבונו. לא נמניתי אז על בעלי הכשרונות הגדולים שהיו בכולל, אך שקדתי על תלמודי ועשיתי חיל.

אחד מבני החבורה שנתקנא בי, יזם עלילה שפלה עלי, הלך ושיחד את המשרתת הערביה אשר היתה באה בכל בוקר לנקות את בית המדרש, שתוציא עלי שם רע, ותפרסם ברבים שכאשר היא משכימה לבוא לבית המדרש על מנת לנקותו, אני מפתה אותה למעשים לא צנועים.

ואכן בוקר אחד הגיעה המשרתת, ומיד בכניסתה לבית המדרש הרימה קול צעקה והאשימה אותי בהתנהגות בלתי צנועה.

מיד התקהל שם קהל רב והאשימו אותי בצביעות, חירפו וגידפו אותי והיה חילול ה' גדול מאוד.

לא יכולתי לשאת את הבושה האיומה ונאלצתי לברוח משם. ראש הכולל לא האמין לדברי הערביה ופיטר אותה ממשרתה. לאחר תקופה מסוימת כאשר כלו דמי השוחד מכיסה, באה אלי הערביה והתחננה לפני שאסלח לה, על העוול הנורא שגרמה לי. היא הבטיחה לי, שהיא תלך ותפרסם ברבים את כל האמת ותאמר שהיתה זו עלילת שוא, וכי אחד האברכים שיחד אותה בממון, כדי שתפרסם את העלילה. והוסיפה ואמרה : הואיל ופרנסתה אינה מצויה בידה היא מבקשת ממני שלאחר שהיא תטהר את שמי, אבוא ואשתדל למענה אצל בעל הבית שיחזירה לעבודה.

ברגע זה, אמר בעל ה"שדי חמד" זצ"ל, עמדתי בפני התלבטות נוראה : מצד אחד שמחתי על ההזדמנות אשר לה ייחלתי כל הזמן ששמי יטוהר מהאשמה הנוראה, והכל יבוא על מקומו בשלום. וכמעט נעתרתי לבקשתה. אך באותו רגע צצה בי מחשבה הפוכה. הרי חילול השם גדול כבר נגרם, ועכשיו אם יתפרסם הסיפור האמיתי, יצא שוב חילול ה' אודות התנהגותו המבישה של האברך. ולו עצמו יגרם עלבון נורא.

מוטב אם כן שאמשיך לסבול חרפתי בדומיה עד יעבור זעם, ובלבד שלא לעורר מהומה מחדש.

ההתלבטות היתה קשה מאוד, המחשבות התרוצצו במוחי ובכל רגע שיניתי דעתי. עד שהחלטתי לפנות אל המשרתת ולומר לה: מה שהינך מבקשת שאשתדל אצל בעל הבית למענך, מסכים אני לעשות. אולם אני אוסר עליך באיסור גמור לספר לאיש את דבר השוחד והעלילה!

באותה שעה שקבלתי את ההחלטה הקשה אשר עלולה היתה לסכן את כל עתידי בעולם התורה – סיים בעל ה"שדי חמד" – הרגשתי איך מעיינות החכמה נפתחים אצלי.

במקום הנזק שהיה צפוי מהחלטתי – זכיתי לסייעתא דשמיא במידה בלתי מצויה אשר הביאתני עד הלום. (מפי מקור מהימן, מובא בשינויים קלים בספר "ואני תפילה").

 

פרשת ויקרא

קורבן ולא מן הגזול

אדם כי יקריב [מעיין גנים מאמר ב׳ – קוצר, והוספו סיפורים]

א.

ויקרא אל משה, וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם.

חז״ל עומדים כאן על מה שכתוב אדם, ולא כתוב איש, כמו בכל מקום בתורה. וכתב רש״י ז״ל, אדם למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל עד כאן לשונו.

ויש לשאול כאן כמה שאלות.

א) למה צריך לימוד מיוחד שלא להקריב קורבן מן הגזל, הרי גזל הוא איסור בעצם, גם אם לא הקריב מזה קורבן. וכמפורש בפרשת קדושים (ויקרא יט, יג) שהזהירה התורה ולא תגזול. וכל שכן שאסור אחר כך להקריב מזה קורבן, שזוהי מצוה הבאה בעבירה.

ב) עוד יש לעמוד במה שמצאנו, שכאשר התורה באה ללמדינו על קורבנות פסולים, היא לא כותבת את זה מפורש, אלא רק רומזת את זה מיתור התיבות והאותיות. וכמו שהביא רש״י, מן הבהמה ולא כולה, להוציא את הרובע ואת הנרבע. מן הבקר, להוציא את הנעבד. מן הצאן, להוציא את המוקצה. ומן הצאן, להוציא את הנוגח שהמית. כשהוא אומר למטה מן הענין

מן הבקר (ויקרא א, ג) שאין תלמוד לומר, להוציא את הטריפה. וברש״י (ויקרא א, י) מן הכבשים או מן העזים, הרי אלו ג׳ מיעוטין, פרט לזקן לחולה ולמזוהם.

ומפורש מזה, שאת כל הקורבנות הפסולים רמזה התורה במיעוטים בתורה. למה את ענין הקורבן הגזול שאסרה תורה להביא, רמזה התורה בתיבת אדם, ולא במיעוט כמו כל שאר המיעוטים?

ג) עוד יש לעמוד על זה, שכאשר התורה באה לומר שאין להקריב קורבן גזול, היא באה ללמד את זה באופן שעשתה השוואה בין המקריב לאדם הראשון, שכמו שאדם הראשון לא הקריב מן הגזל, כך גם המקריב לא יקריב מן הגזל.

ולא מובן למה צריך לעשות השוואה בין המקריב לאדם הראשון כדי ללמד שלא להקריב מן הגזל, ולמה אי אפשר לומר מפורש שלא להקריב מן הגזל. וכי בלי אדם הראשון, לא נדע שאסור להקריב מן הגזל?

ד) עוד קשה, שלא מובן מה ההשוואה בין המקריב לאדם הראשון, הרי אצל אדם הראשון לא היה שייך גזל כי הכל היה שלו.

מה שאין כן אצל המקריב ששייך גזל, כיון שאין כל העולם שלו. ויותר היה לתורה להביא דוגמא מאדם שהיה לו ניסיון אם להביא קורבן גזול, ונתגבר על יצרו. מלהביא דוגמא מאדם שלא היה שייך אצלו ניסיון.

ב.

ונראה לפרש בס״ד, בהקדם מה שכתוב בפרשת חיי שרה (בראשית כד, כב) "ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות, ויקח האיש נזם זהב, בקע משקלו. ושני צמידים על ידיה, עשרה זהב משקלם".

ופירש״י שם, ושני צמידים, רמז לשני לוחות מצומדות. עשרה זהב משקלם, רמז לעשרת הדיברות שבהן. עד כאן לשונו.

וצריך להבין:

א) מה ההדגשה שנרמזה בתיבת צמידים, על הלוחות שהיו מצומדות, מאי נפקא מינה אם הלוחות היו צמודות או לא?

ב) בדברי רש״י מפורש שיש כאן ב׳ רמזים: א) הצמידים רומזים ללוחות מצומדות. ב) מה שהיו משקל עשרה זהב, הוא עוד רמז לעשרת הדיברות שבהם. משמע שיש התיחסות אחת ללוחות, והתיחסות שניה לעשרת הדיברות שבהן, שפירושו שבלוחות יש את עשרת הדיברות.

ולא מובן, הרי העיקר הוא עשרת הדיברות, ולוחות בלי דיברות אינם כלום. אם כן איך שייך לרמוז את הלוחות בנפרד מעשרת הדברות?

ג) גם יש לשאול באופן כללי, למה באמת כאשר נכתבו הלוחות, נכתבו על ב׳ לוחות, ולא נכתב הכל על לוח אחד.

ויתכן בביאור הענין בס״ד, כי הדבר ידוע שלוח ראשון נכתב בו המצוות שבין אדם למקום, אנכי ה׳ אלוהיך, לא יהיה לך אלוהים אחרים, לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא, זכור את יום השבת לקדשו, כבד את אביך ואת אמך.

שאף על פי שיש בו גם יחס של אדם לאביו ולאמו, אבל יש בו גם חלק של בין אדם למקום, שהושוה כבודם ומוראם לכבוד ומורא המקום. 

והיה את הלוח השני, שהיה כולו רק ממצוות שבין אדם לחברו. לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד.

והיה אולי צד לומר, שמצוות שבין אדם למקום, חשוב יותר ממצוות שבין אדם לחברו. לכן נחלקו לב׳ לוחות ונצמדו יחד, ללמד שהם חייבים להיות צמודים ושוים. וכן פירש רש״י בפרשת כי תשא (שמות לא, יח) שלכן כתוב בתורה לחת חסר ו', ללמד שהיו שתיהן שוות.

ואם היו ניתנות בלוח אחד, היה אפשרות לומר שהדיברות הראשונות חשובות יותר מן האחרונות, לכן ניתנו בב' לוחות הצמודים יחד, ללמד שכנגד כל דיברה בבין אדם למקום יש דיברה של בין אדם לחברו השוה לו במעלתה.

ולכן יש כאן יחס לב׳ הלוחות בנפרד, ללמד שמצוות שבין אדם למקום, ומצוות שבין אדם לחברו הם צמודים ושוים. ואחר שיודעים כלל זה, באים לפרש מה הם המצוות שנבחרו מכל תרי״ג מצוות, להיכתב בלוחות.

וזהו אחד מן הדברים הצריכים חיזוק גדול, להיזהר מאוד בכל עניני מצוות שבין אדם לחברו. כי נטית האדם, להדר ולהחמיר בכל המצוות שבין אדם למקום, ולהקל ולזלזל במצוות שבין אדם לחברו. ומעטים מאוד הם המהדרים ומחמירים במצוות אלו של בין אדם לחברו.

וכשם שמצטייר אצל האדם, שיראת שמים פירושו התחזקות בתורה ותפילה וכלל עבודת ה׳. כך צריך לדעת שבכלל היראת שמים הוא, שמדקדק ונזהר בכל עניני המצוות והדקדוקים של בין אדם לחברו.

וכבר כתב מרן החזון איש (אמונה ובטחון פ״ד סימן ה), שאין אדם מתוקן לחצאין, ומי שלקוי בענינים שבין אדם לחברו, ודאי הוא לקוי גם בענינים שבין אדם למקום, אלא שכיון שבין אדם לחברו הוא פוגש התנגדויות, לכן פגמיו נגלים יותר.

ג.

ותראה שיש ד׳ חלקי שולחן ערוך. חלקי אורח חיים, יורה דעה, ואבן העזר, עוסקים במצוות שבין אדם למקום. ורק חלק חושן משפט עוסק בדינים שבין אדם לחברו.

ובמציאות, מי שרוצה להתחזק בקיום ההלכות, עוסק בעיקר בשולחן ערוך אורח חיים, פחות מזה ביורה דעה, ועוד פחות מזה באבן העזר. וחלק חושן משפט כמעט אין מי שיעסוק בו.

וגם בספרי השו״ת שנתחברו ע״י גדולי התורה שבכל הדורות, ניתן לראות איך שרוב השו״ת עוסק ב'אורח חיים' ופחות ב'יורה דעה' ופחות ב'אבן העזר', וחלק חושן משפט פחות מן הכל.

 

ולא מחמת חוסר ידיעת גדולי התורה, אלא מפני מיעוט השאלות שנשאלו. כי נדמה לרוב העולם, שבעניני בין אדם לחברו, ניתן להכריע לבד לפי הסברא. ורק במצוות בין אדם למקום צריך לשאול היאך לנהוג. 

וכמה פרטי דינים יש בהלכות דיינים ובהלכות עדות, ובהלכות הלואה וערב ונזקי שכנים, והלכות אונאה. ונדמה שבכל זה ניתן לעשות כל דבר על פי סברת עצמו. וכמה ויכוחים יש בין שכנים. וגם אם אין ויכוחים, הרבה עושים שלא כדין ומזיקים בידים לשני, וגורמים לו צער ועוגמת נפש, אלא שהשני שותק, ואין עולה על ליבם, שמא נוהגים שלא כדין.

וגם אם נטען נגד אחד שעושה דבר שהוא שנוי במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשותו, מיד יטען קים לי, גם בלא שעסק בהלכות אלו, ובודאי שלא יעלה על דעתו כלל להחמיר.

עד שנדמה שמידות טובות וזהירות בין אדם לחברו, הם רק איזה מעלה בעלמא, שכל המתנהג בזה הוא מן התמוהים. ועוד רואים בזה שפלות לוותר לשני.

ויש מפליגים ואומרים: 'תעמוד על שלך ואל תוותר, ואם תוותר סימן הוא לחולשה'.

וכמה עוגמת נפש נעשית בין שכנים הבונים בדירתם, או מוסיפים על דירתם. הן במה שעושים רעש בשעות שדרך בני אדם לישון. והן במה שחוסמים את האור ואת האדר, והן במה שעושים הזק ראיה.

ודרך מי שבונה להשתדל שיהיה מסודר על פי החוק מצד המדינה. ואין עולה על לב כלל, לברר מה דין התורה בכל זה. וכתוצאה מכך, יש בונים ומזיקים על פי התורה, ולא עולה על לבם, שמא עוברים על איסורים מפורשים בהלכה.

וכן להיפך, לפעמים יש קפידות מצד השכנים, ואין עולה על לב לברר, שמא על פי הלכה מותר הוא לבנות באופן כזה, וקפידא זו אסורה, והיא שנאת חינם.

המעשה באותו גדול שהגיע אליו אדם לבקרו ושם לב שהוחשך ביתו, מפני בניה של שכן מעליו. שאל את אותו הגדול האם הסכמתם? והוא השיב – הוא אפילו לא ביקש רשות. ושתקתם? זה לא מקשה עליכם? למה לא תבעתם אותו לדין תורה??

"את זה אני לוקח איתי לעולם הבא" השיב לו אותו גדול, אבל אם יאמרו לו שהתפילין שלו או שהאתרוג שלו שנוי במחלוקת הפוסקים ויש פוסלים אותו, יזדרז מיד להשיג אתרוג או תפילין אחר!

וכבר התאונן על זה הגאון רבי ישראל מסלנט זצוק״ל באיגרתו הידועה וזו לשונו: איסורי נבלות וטרפות ודומיהם מוטבעים בנפשות הישראלי, עד אשר לא יצטרך שום איש לאכוף טבעו ותאוותו להתרחק מהם, כי המה לו לזרא.

הלא לא יעלה חלילה על לב שום אחד ממוכרי בשר כשר, להתרפות מלדרוש למורה צדק, במוצאו שום דבר שיש בו חשש טריפות באברים הפנימיים, עם היות לו לפעמים בענין כזה הפסד מרובה, ואין יודע בו זולתו, מורא שמים עליו בטבעו והרגלו, חלילה לו מרשע, להכשיל את ישראל.

ואולם בעוונותינו הרבים, במשא ומתן הוא להיפך. רוב בני אדם לא ידרשו על חשש גזל ועושק מעצמם טרם יתבענו חברו. ומהם, אשר גם אחר התביעה יעשה תחבולות מרמה, או יעיז. והלא בתורה הכל שוה! ואנחנו רואים שבעוונותינו הרבים, אפילו הלומדים, וכמעט גם היראים, אינם נזהרים כיאות בלא תעשה הלזו, אשר יום הכיפורים וגם המיתה, אינם מכפרים עליה. עד כאן לשון מרן הגרי״ס זצוק״ל.

והובאו דבריו גם בספר אמונה ובטחון להחזון איש זצוק״ל (פרק ג׳ סימן ט׳) עיין שם לשונו הזהב.

 

וכמה הגרי"ס הזהיר אל הענין הזה שרוב החומרות שאדם מחמיר בענייני יראת שמים פוגעות בבן אדם לחבירו.

ובאו פעם לשאלו על חומרות של אפיית מצות חבורה, מה עוד להדר? אמר להם שלא להטריח את טוחן הקמח בריחיים ולא להאיץ בו יותר מדי.

ופעם הזמינו תלמידו לשבת והבטיחו שתהיה על הצד הטוב ביותר וכשאכלו מיהר את המשרתת היהודיה שתגיש את כל המנות עד לסיום הסעודה, וסיימו תוך זמן קצר ללא שהייה בין המנות ושירי שבת כנהוג.

שאל בעל הבית: האם שולחן השבת שלנו לא מצא חן בעיני רבינו? השיבו הרב שיקרא למשרתת. התנצל הרב בפניה שזירזה והטריחה, והיא השיבתו יחולו ברכות על ראש כת"ר, שכעת אוכל גם אני לילך לביתי ולסעוד עם בני ביתי סעודת שבת כראוי!

ד.

ואת עיקר יסוד זה, שבני אדם מחמירים בבין אדם למקום, ומזלזלים בבין אדם לחברו, הוכיח הנביא ישעיה את ישראל בריש פרק נח, והוא הפטרת יום כיפור. כדי ללמדם שהעיקר הוא הזהירות בבין אדם לחברו. (פירשנו על פי פירוש רש״י שם). וכך כתוב שם: "למה צמנו ולא ראית, ענינו נפשינו ולא תדע".

 

עם ישראל טוענים נגד הקב״ה, למה צמנו ולא ראית, ענינו נפשינו ולא תדע. עם ישראל טוענים נגד הקב״ה, למה צמנו, ולא נענינו, עד שנראה שאפילו לא ראית את צומנו. וענינו נפשינו, ונראה כאילו לא תדע. ומשיב להם ישעיה בדבר ה׳: "הן ביום צומכם תמצאו חפץ", אתם גם ביום צומכם לא הקפדתם על בין אדם לחברו, ועמלתם ביום הצום להשיג את כל חפצי צרכיכם, אפילו בגזל וחמס.

"וכל עצביכם תנגושו", בעלי חוב שלכם הנעצבים על ידיכם, אתם נוגשים אותם ביום צומכם (רש״י).

ונפלא ביאור הרד"ק  והתשובה – הן ביום צומכם, ואיך אראה צומכם ואינו כי אם למריבה, כי ביום התענית יאספו העם ויראה אדם בעל חובו וישאל ממנו חפצו כלומר חובו, כי ימצאנו ביום התענית ואם לא יתן ינגוש אותו וידחקנו עד שיתן.

וגם יכנו באגרוף רשע אם יענה לו שלא כרצונו הנה כי אין צומכם לאל כי אם לצורכיכם.

"הן לריב ומצה תצומו" הרי לריב ומחלוקת היתה מטרת צומכם. "ולהכות באגרוף רשע" וגם כוונתכם היתה להכות באגרוף רשע את השני.

"לא תצומו כיום, להשמיע במרום קולכם" אין כוונתכם לצום כפי המתבקש ממשפט יום הצום, להכניע את לבבכם, כדי שישמע במרום קולכם.

"הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו, הלכוף כאגמון ראשו, ושק ואפר יציע, הלזה תקרא צום, ויום רצון לה׳. הלא זה צום אבחרהו, פתח חרצובות רשע"- כל אחד מכם יפתח את קשרי הרשע שלו.

"התר אגודות מוטה"- כל אחד יתיר את אגודות עצי העול אשר הוכנו לתת על צוארי העניים, ואשר הוכנו להטות משפט.

"ושלח רצוצים חפשי", ולשלוח את האנשים השבורים לחפשי. "וכל מוטה תנתקו"- וכל מוטות העול תנתקו מהאנשים החלשים.

ולא רק שצריך להפסיק עם הרשעות והרוע שבבין אדם לחברו, אלא גם צריך להוסיף ולעשות חסד עם העניים והאומללים.

"הלא פרוס לרעב לחמך, עניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם".

ומהו השכר הגדול על זה? "אז יבקע כשחר אורך, וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה׳ יאספך. אז תקרא וה׳ יענה, תשווע ויאמר הנני".

אבל כל זה בתנאי, שעם כל החסד שתעשו, לא תצערו מצד שני את השבורים "אם תסיר מתוכך מוטה" את הטית הדין, ואת מוטות העול מעל האומללים.

"שלח אצבע ודבר און" ובתנאי שגם תסירו את שליחת האצבע כלפי השני, להאשימו על לא עוול, או לביישו ברבים. ותסירו גם את הנהגתכם לדבר שקר ואון.

ומלבד זה עוד, "ותפק לרעב נפשך" בתנחומי דיבורים טובים. "ונפש נענה תשביע" ונפש המעונה ברעב, תשביע במאכלים טובים. אז תוסיף ותתברך.

"וזרח בחושך אורך, ואפלתך כצהרים. ונחך ה׳ תמיד, והשביע בצחצחות נפש" בשעת צמאון ובשנת בצורת, ישביע השם יתברך את נפשך.

"ועצמותיך יחליץ, והיית כגון רוה, וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. ובנו ממך חרבות עולם, מוסדי דור ודור תקומם, וקורא לך גודר פרץ, משובב נתיבות לשבת" משיב את הדרכים והנתיבות השוממים, לשוב ולשבת בהם. והיינו שיזכוהו מן השמים לזכות את הרבים.

הנה מפורש מכל זה, שעם ישראל באותו דור הקפידו בבין אדם למקום וצמו והתענו, ובכל זאת לא הועיל להם, משום שזלזלו בבין אדם לחברו. והוכיחם הנביא, שייטיבו דרכיהם בבין אדם לחברו, שלא לצער את השני, ועוד להוסיף ולהטיב לשני. ועל ידי זה יתברכו בברכות גדולות מאוד.

ה.

ובגלל שענין בין אדם לחברו חלש אצל רוב בני אדם, ומתירים לעצמם לעבור על איסורי תורה, ואין חוששין להם. ונדמה להם, שהעיקר הוא עסק התורה והתפילה וקיום ההלכות שבין אדם למקום, מצאנו גם בדברי חז"ל שדיברו והזהירו על זה.

וכך מצאנו בירושלמי (תענית פ״ב ה״א) שרבי בא בר זבדא כשבא לדבר דברי התעוררות ביום תענית על הגשמים, דבר על הפסוק באיכה (איכה ג, מא) "נשא לבבינו אל כפים, אל אל בשמים". ושאל מה הפירוש נשא לבבינו אל כפים, וכי שייך שאדם יקח את ליבו וישים אותו בתוך ידיו? אלא מהו נשא, נשווה. שנשווה את ליבנו לכף ידינו. ואחר כך, נתפלל אל אל בשמים.

כך אם יהיה השרץ בידו של אדם, אפילו טובל במי השילוח או במי בראשית, אין לו טהרה עולמית. השליכו מידו, מיד טהר.

וביאור הדברים, שידים הם כינוי לגזל. ונקי כפים, הכוונה שידיו נקיות מגזל. 

תרומה לה' ולא מן הגזל. ניתן להבין מה שכתוב בפרשת יתרו (שמות יח, יג) "ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב".

ופירש רש״י שם, שויהי ממחרת, היינו ממחרת יום הכיפורים, שירד מן ההר עם הלוחות. ולפי פשוטו לא מובן למה נאספו אז כל ישראל על משה מן הבוקר עד הערב.

אמנם הענין מפורש על פי מה שכתב רש״י בריש פרשת ויקהל, שמשה הקהיל את ישראל מיד למחרת יום הכיפורים לצוותם על מלאכת המשכן, ואז גם אמר להם קחו מאיתכם, ולא מן הגזל. ולכן נקהלו על משה מיד באותו יום, כדי לברר את כל חילוקי הדעות שהיה להם בעניני ממון שבין אדם לחברו, כדי שלא יתנדבו למלאכת המשכן דבר שיש בו ספק גזל, לכן דוקא באותו יום היה הרבה בירורי דינים אצל משה רבינו.

ועל כל פנים מריבוי אזהרות התורה בענין זה רואים עד כמה חששה התורה שאנשים יביאו כסף לא כשר לעניני קדושה.

וכבר אמרו בגמרא (בבא קמא צד, ע"א) רבי אליעזר בן יעקב אומר, הרי שגזל סאה של חיטים, טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך. אין זה מברך אלא מנאץ. שנאמר ובוצע ברך נאץ ה׳.

ורוב בני אדם אינם חשודים לגנוב או לגזול ממש, אבל מורים היתר לעצמם להונות את חברו בממון, בדברים שאינם ניכרים לעין. ומורה היתר לעצמו שסוף סוף כוונתו לשמים, שהרי מנדב את הממון לצדקה. ואם אינו שלו, יהיה זכות הצדקה לחברו.

וגם זה טעות, דאין לאדם ליתן צדקה מממון שאינו שלו, ואין רצון ה׳ בזה, אף אם הוא ספק אם הוא שלו.

וכמו שאמר שמואל לשאול (שמואל א׳ טו, כב) "החפץ לה׳ בעולות וזבחים, כשמוע בקול ה׳. הנה שמוע, מזבח טוב. להקשיב, מחלב אילים".

ויתכן על פי זה לפרש את הפסוק בפרשת חיי שרה שהזכרנו קודם "ושני צמידים על ידיה" (בראשית כד, כב). ופירש״י שם, שהם רמז לשני לוחות מצומדות עד כאן לשונו. ולמה הלוחות נרמזו במה שהיו על הידים?

וכן בפרשת כי תשא (שמות לב, טו) כתוב: "ושני לוחות העדות בידו".

וכן בפרשת עקב (דברים ט, טו) "ושני לוחות הברית על שתי ידי". ומה ענין הלוחות לידים?

אך הענין מבואר על פי מה שביארנו קודם, שידים רומז לניקיון כפים מן הגזל.

ונתבאר לעיל, שני הלוחות מרמזים, לוח אחד בענינים שבין אדם למקום, ולוח שני במצוות שבין אדם לחברו. ובא ללמד, שצריך ניקיון כפים מן הגזל, הן במצוות שבין אדם למקום, והן במצוות שבין אדם לחברו. ולא יאמר אעשה מצוות שבין אדם למקום, מממון שאינו שלי. אלא גם מצוות שבין אדם למקום, צריכים להיות עם ידים נקיות מן הגזל.

ח.

ועל פי זה נראה לפרש את אזהרת התורה כאן, אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳. ופירש רש״י, אדם למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל עד כאן לשונו.

שהטעם שהזהירה התורה שלא להקריב מן הגזל, אף על פי שכבר הזהירה התורה על עצם איסור הגזל, משום שהתורה ידעה, שיש סוג יצר הרע, שאף על פי שלא יפתה את האדם לגזול מחברו, עבור עצמו. אבל יפתה את האדם לגזול כדי להקריב לגבוה. לכן הוסיפה התורה אזהרה מיוחדת שלא לגזול כדי להקריב מזה קורבן.

ופירשה התורה אזהרה זו במה שאמרה אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. ללמד, שצריך להיות אצל כל אדם דבר פשוט וברור, שכל ממון שאינו שלו בודאי, לא יקח ממנו להקריב קורבן, עד שלא יהיה אצלו שום ניסיון בזה. וידמה אצלו, שמה שאינו שלו בודאות, כאילו הדבר לא קיים.

ופירשה התורה יסוד זה באומרה אדם כי יקריב, שכשם שאצל אדם הראשון לא היה שייך מציאות של גזילה משום שהכל היה שלו, כך יהיה אצל כל אדם דבר זה, שלא יהיה שייך אצלו מצב של דבר גזול שיביא מזה קורבן, ואפילו ספק ממון שאינו שלו. עד שאפילו ניסיון קל לא יהיה לו בזה.

ואם היתה התורה אומרת שלא להביא קורבן גזול, היה ניתן להבין, שאולי בספק יש להקל. והיה ניתן להבין שמותר שיהיה לו ניסיונות בזה.

לכן אמרה התורה בפירוש, שהזהירות בזה צריכה להיות כמו מצב שאין שייך גזילה, כמו שהיה אצל אדם הראשון. ואין כוונת התורה שלא יביא גזול כמו שאדם הראשון לא הביא גזול, אלא הכוונה, שכמו אצל אדם הראשון לא היה שייך גזול, כך מצד האדם כל ממון שאינו שלו, הרי הוא כמו שאינו קיים, עד שירגיש שלא שייך אצלו להביא קורבן מן הגזול.

ולכן הוצרכה התורה לכתוב דבר זה בפירוש, ולא מיתור הפסוק, מחמת גודל המכשול המצוי בזה, לזלזל בענינים שבין אדם לחברו, ולהתפתות ליקח ממון שאינו שלו בודאי, מחמת שכוונתו לשם שמים להביא קורבן.

לכן כתבה התורה מפורש, שלא רק שאין להביא קרבן גזול, אלא אפילו ספק גזול, ואפילו ניסיון לא יהיה אצלו בזה, כמו המצב שהיה אצל אדם הראשון שלא היה שייך אצלו גזל או ספק גזל.

עד שניתן לומר עליו אדם כי יקריב, שמקריב כמו אדם הראשון, כי לא שייך אצלו אפילו ניסיון לגזל, או לספק גזל.

ועד כמה יש ליזהר בזה, מסופר על החפץ חיים שלא היה לוקח בחורי ישיבה לעדים בחתונה, מפני שטען שהם מרבים להשתמש בממון חבריהם, וזה גדר של שואל שלא מדעת שחשיב כגזלן, והוא פסול לעדות!

ופעם כשהיה בפטרבורג לקח מן האדמו"ר הרש"ב מלובביטש דף גיליון נייר לכתיבה. החפץ חיים התעקש לשלם לו 2 קופיקות, הרב סירב והחפץ חיים החזיר את הדף, עד שהרש"ב התרצה.

הנדיב ר' זליג פרסיץ תמה, והרי אין אצלו לכך כל ערך והוא נותן בשמחה!

אכן השיב החפץ חיים, אין לשתי קופיקות כל ערך, אבל מגזל של 2 קופיקות נברא מלאך חבלה, שבכוחו להרוס את כל חומות פטרבורג!

ומה שנתן ברצונו, אולי מפני שהוא מחשיבני יותר מערכי,או אולי מפני הבושה ואי הנעימות לכן שילמתי.

ופעם הוא ראה אדם שנכנס למרחץ ונטל בהשאלה סבון חבירו, אמר לו החפץ חיים: באופן כזה יוצאים מהמרחץ יותר מלוכלך משנכנסת!

אשרי המתחזק במצוות שבין אדם לחברו, ונזהר מכל ספק ממון שאינו שלו.

וכבר אמרו חז״ל בגמרא (חולין צא, ע"א) צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל.

 

והכוונה בזה, שבגלל שהם כל כך נזהרים מממון של גזל, ומוותרים משלהם כדי לא להיכנס לספק ממון גזול, לכן צריכים מאמץ מיוחד להגיע למצב זה, שהממון שלהם נקי לגמרי מכל ספק גזל.

ולכן כשמשיגים ממון כזה, הוא חביב עליהם יותר מגופם, ומסכנים גופם כדי שלא לאבד ממון כשר זה. ולכן חזר יעקב על פכים קטנים. ויהי רצון שנזכה להיות מצדיקים אלו הנזהרים מבל ספק של פגיעה בממון חברו או בחברו ממש, שזוהי שלימות האדם. 

 

 

פרשת ויקרא

רעיונות על הפרשה

מה טעם הקרבנות?

המפרשים נתחבטו בהבנת טעם הקרבנות.

בבריאה ד' דרגות. דומם צומח חי ומדבר. כל אחד שואף להתעלות מעל מדרגתו. ולהגיע למטרה הנשגבה ביותר- להיות כלי לעבודת ה'.

(ישעיה מג, ז) "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו".

הוא עושה זאת ע"י שמשמש ככלי למדריגה שמעליו, נטמע בה, ומתעלה עימה.

הדומם- עפר, מינרלים, מים.

אויר- חמצן, מהווים אמצעי החיות לצומח.

הצומח- מהווה אמצעי החיות לחי- הבהמות אוכלות עשב.

החי- מהוה אמצעי החיות לאדם הן במאכלו והן לשרותו בעבודות השדה, העור משמש לבגדים ומנעלים, ובימינו- גם למחקר.

האדם- נברא לשרת את קונו.

כשהאדם חוטא- נמצא שקילקל בכל הד' דרגות שעלו עד למדרגתו על מנת להגיע אל נקודת הסיום- עבודת ה', ואילו הוא בשלב האחרון מנע את סיומו ולא עבד בזה את ה', לכן עליו להביא קורבן.

קורבן מלשון קירוב והתקרבות חזרה לה', להחזיר את כל אשר הרחיק בעוונו- את הדומם הצומח והחי- בחזרה לתכליתם- עבודת ה'. כיצד? על ידי קורבן. ולכן משתף האדם בקורבנו את כל הדצח"ם (דומם,צומח,חי,מדבר).

 

המזבח– אדמה ואבן. כנגד הדומם.

העצים לבעירה– כנגד הצומח.

הבהמה– מן החי.

האדם- המתוודה, הסומך ידיו, השוחט, המזה, וכל שאר העבודות מחזירים את המצב לקדמותו באופן ישיר.

על פי זה יובן מדוע מתגלגל האדם בדצח"ם, היות ולא הביאם להשלמת מטרתם בבריאה, שהוא כחוליה האחרונה חיבל בתהליך ולא הביאו לסיומו, לכן עונשו שיתגלגל בדצח"ם על מנת לתקן זאת.

וראו זה פלא! כתב האריז"ל שכדי לתקן ולעלות מדומם, האדם חייב לעבור את כל התהליך ולהתגלגל בצומח ומשם לחי ולבסוף באדם.

עם הארץ אסור באכילת בשר– ונרמז בפסוק 'והבשר- כל טהור יאכל בשר' והסיבה לכך מבאר האריז"ל משום שאין הוא מעלה את נצוצי הקדושה כיוון שהוא גשמי כבהמה.

 

כיום אין לנו מזבח. הקורבן הוא ההתקרבות ביננו לבין השם יתברך. על האדם להקריב את עצמו ומעצמו להשם יתברך ובכך מושלם תיקונו.

 

 

על מי שמפספס זאת אומר הבא"ח את המשל הבא:

 

אדם כי יקריב מכם קורבן לה'- באחד הכפרים חי איכר פשוט שלא הבין מאומה בענינים אחרים מלבד העיסוק במשק שאותו הוא ירש מאבותיו.

במשק היו צאן, בקר ועופות שאותם גידל האיכר כפי שהוא ראה מאביו. מעולם הוא לא ראה את העיר הגדולה, את ארמונות המלכים, וכל שכן שלא הזין את עיניו בסגולות המלכים ובאוצרותיהם.

באחד הימים התגלה לאותו איכר פתח של מערה והוא נכנס לתוכה.

במערה היה טמון אוצר גדול של אחד המלכים הקדומים. האוצר היה יקר מאד, אולם אותו איכר לא הבין, לפי מושגיו הקטנים, את חשיבותו של האוצר שנפל לידיו. הוא הבין ופירש דברים רק לפי מושגיו הפשוטים והנמוכים.

באחד הימים הוא העלה מהמערה תיבה גדולה עשויה מזהב שהיו קבועות בה אבני חן ומרגליות. לפי ראות עיניו תיבה זו התאימה לשמש כאבוס לבהמות, ואמנם מאותו יום ואילך הבהמות אכלו מאבוס של זהב.                   

לאחר מכן הוציא האיכר כוסות משובצות במרגליות, ומהן הוא השקה את העופות שבחצרו. הוא מצא במערה גם פסל של אדם עשוי זהב, ובו הוא השתמש כדחליל באחד משדותיו כדי להבריח את הציפורים.                   

באחד הימים נשמע בבית המלך שאחד האיכרים משתמש בכלי מלוכה יקרים לשימושים פחותי-ערך. המלך שלח את אחד השרים לאותו כפר, וכאשר הוא נוכח לדעת שאמנם הדברים נכונים, הוא לקח עימו את כל הכלים שנמצאו במערה.       

בארמון המלוכה ידעו להעריך את הכלים הללו. הפסל של האדם שימש כקישוט בהיכל המלך, הכוסות שימשו להגשת משקאות לאורחים רמי מעלה, ובתיבה השתמשו לאיכסון חפצים יקרים.           

 

לאחר מכן הוזמן האיכר לבית המלך ובראותו כיצד משתמשים בכלים שהוא מצא, הוא התבייש מאוד וחילה את פני המלך באומרו: לא ידעתי ולא הבנתי שמדובר באוצרות יקרים וחשובים, בסכלות נהגתי עד הנה, ועתה ימחל לי המלך, כי לא בזדון אלא בשגגה לא החשבתי את הכלים היקרים.          

 

הבן איש חי מסביר שהקב"ה העניק לכל אחד מבני האדם כלים יקרים מאד והם רמ"ח האיברים שבגופו.

ה' הכין איברים אלו כדי שהאדם יעסוק בהם בעניני מצוה וקדושה, יגמול עמם חסד וישתמש בהם אך ורק למטרות נעלות. אולם האדם נוהג כאותו איכר נבער מדעת ומשתמש באיבריו לעניני הבל ואף למטרות שליליות.      

 

והנה, אותו איכר עשה את מעשיו בשגגה ומתוך חוסר ידיעה. לעומת זאת, האדם נוהג באיבריו בדרך בזיון לעתים מתוך ידיעה ברורה.

הוא ממיר את כבודם בביזיון, ועליו לחלות את פני מלכו של עולם שיסלח לו ולא יעניש אותו על כך שהוא מזלזל בצלם האלוקים שבו נברא האדם. [אוצר המשלים על התורה]

מסקנה: על האדם להקדיש כל כוחותיו וכל אשר העניק לו ה' לעבודת ה'.

 

כמובא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רלא)

"ובלבד שלא יאריך בה, שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שתין נשמי, ואף בזה המעט לא תהא כוונתו להנאת גופו אלא להחזיק גופו לעבודת השם יתברך.

וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה לא יכוין להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך כדכתיב: 'בכל דרכיך דעהו', ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמים שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו, שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו.

וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים אם עשה להנאת עצמו להשלים חפצו ותאותו, אינו משובח אלא אם כן עשה לשם שמים.

וכן בשכיבה אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצוות לא יתגרה בשינה לענג עצמו, אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו אם עשה להנאת גופו אינו משובח, אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה.

וכן בתשמיש, אפילו בעונה האמורה בתורה, אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו הרי זה מגונה, ואפילו אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים שישמשו אותו וימלאו מקומו, אינו משובח אלא יתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו או שיתכוין לקיים מצות עונה כאדם הפורע חובו.

וכן בשיחה, אפילו לספר בדברי חכמה צריך שתהיה כונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו.

כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו וליבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך יעשהו ואם לאו לא יעשהו ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד".

 

אפשר להוסיף את הענין של ר' חנינא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות אל ישראל, שעל ידי ריבוי המצוות גם דברים שאחרים ממילא עושים אך אנו מקבלים עליהם שכר.

הר"ש שבדרון שפגשו אחד מגדולי ישראל לוקח את בנו לרופא ואמר לו הבהמה הגדולה לוקחת את הבהמה הקטנה לרופא… יש לך לכוין על חסד וממילא הנך מקיים מצווה!

ההבדל בין הרבי שאוכל תפוח לחסיד שאוכל תפוח…

 

 

פרשת ויקרא

'וזאת תורת זבח השלמים'

המעשה בנהר גינאי שנקרע הן לרבי פנחס בן יאיר והן לאדם שהלך לטחון חטים לפסח והן לגוי בן לוויתם. משמע שחלק עצמו בנפרד לכל אחד.

וצריך להבין מדוע זכו האחרונים שנשתנו להם סדרי הטבע?

יש ג' אופני מצוות.

בן אדם למקום.

בן אדם לחבירו.

ודבר הרשות, שבעשייתו לשם שמים הופך למצווה.

 

ונתחדש כעת שבשביל כל אחד ראוי הוא ליקרע.

בן אדם לחבירו- פדיון שבויים, בן אדם למקום- לא אמרינן אונס רחמנא פטריה מקיום המצווה, אלא נקרע לו הנהר, ואף לדבר הרשות- שכאשר הגוף נועד לשרת את הנשמה הריהו בבחינת בן לוויה וחייב הנהר להיקרע בפניו!

 

שלמים בא להורות שניתן לשעבד את כל גופו ואף עניני החולין והחומר כאכילה ושתיה- לשם שמים, ועצם האכילה החומרית והגשמית מיחשבא למצוה! [אלה הדברים-ט]

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת ויקרא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'