פרשת וישלח

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר בראשית

 

 

פרשת וישלח

 

 

נושאי הפרשה [יתכנו שינויים]

 

לכל אחד שפה משלו

משכני אחריך נרוצה – בדרך פתוי וריצוי [והגדת]

ויצו אותם לאמור כה תאמרון לאדוני לעשו, עם לבן גרתי ואחר עד עתה, ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך.

פרש"י גרתי תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותריג מצוות שמרתי ולא למדת ממעשיו הרעים.

את זה אמר לעשו? האם למד עשיו חומש עם רש"י??

והאם אכן אכפת לו לעשו אם למדת ממעשיו הרעים או לא?

מסופר על הגר"א קוטלר שפעם דרש בארה"ב לפני רבנים בבעיות השעה ודיבר דברי תוכחה. היה שם נשיא הקהילה, מעמד מכובד שם בארה"ב, והוא לחש לזה שלידו – על כמה יושב הרב הזה שדורש? השיב לו על על אלף אלפיים דולר לחודש… אז איך הוא מעז לדבר, יש כאן רבנים שיושבים על שלשים וארבעים אלף דולר, דרך ארץ!!!

אכן, חכמת המסכן בזויה. והנבואה שורה על עשיר, כדי שלא ישאלו על כמה הוא יושב…

ומעשה היה שהרב גלינסקי סיפר שהתארח בפארקויי ודרש בביהכ"נ, וביקש עשיר לפוגשו. הוא רוצה לתרום סכום נכבד… נדיר שאדם פונה שרוצה לתרום, אך הלכתי. כשהגעתי הוא מראה לי ניירות של חשבון בנק ומופיע שם שיש לו 11 מליון דולר בבנק. "אני מוכן לתת לך חצי מסכום זה, אם תצליח להניא את הבן היחיד שלי מלהנשא לגויה. איימתי עליו שאדירו מנכסי, ושום דבר לא עוזר".

אמרתי לו – אני אוסף להחזקת תורה, לא עבורי אישית. אני לכשעצמי לא זקוק לפרוטות שלך… איך הזדעזע כשקראתי להן פרוטות, "הוני האישי" המשכתי, "נאמד ביותר ממליון דולר"

הוא פקח זוג עיניים תמיהות – מהיכן עשיתי את הכסף? שאל בהערצה. פתאום נראיתי לו בגודל אחר…

אמרתי לו הרי אתה מוכן להוציא 5 מליון על כך שבנך ינשא ליהודיה ותקבל מהם נחת יהודית, אתה יודע כמה ילדים ונכדים ונינים יש לי הנשואים לבני תורה, משפחות עם נחת יהודית, לא שווה מאה מליון???

ולאב השבור אמרתי – איני מעונין לזרות מלח על פצעיך, אך הח"ח סיפר על אב שרצה שבנו ירכוש השכלה, ושלחו לאוניברסיטה בפטרבורג, לימים חזר הבן בגילוי ראש.  ספק האב כפיו ואמר – הלואי הייתי רואה אותך חוזר מוולז'ין עם גמרא ביד!

אמרה לו אשתו – אינך יכול לשלחו לפטרבורג, ולצפות שיחזור מוולז'ין…

נו, מה אפשר לעשות שהשכל בא מאוחר, אמר הגביר וליווה אותי בצאתי, כמו שמלווים משולח שבא לקבל תרומה… לרגע נפתה לחשוב שגם אני מליונר, איך גבהה קומתי בעיניו, כשהתברר לו ש'רק' בעל דורות ישרים מבורכים, חזרתי לגודלי הטבעי…

אז לעשיו אם כן – צריך לדבר בדולרים, מה מעניין אותו כמה מצוות קיימת ואיזה ילדים צדיקים יש לך?

ולשאלתינו – התשובה היא – יעקב מדבר בשתי שפות – לבניו ולעשיו.

לבניו הוא אומר – עם לבן גרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים, זה העיקר. תרי"ג מצוות שמרתי. הם מבינים גם רמזים.

אך לעשו זה לא מדבר, לו חשוב לדעת על כמה אתה יושב, ולו יעקב אומר – ויהי לי שור וחמור וכו' למצוא חן בעיניך' בכך מוצאים חן בעיניו של עשו…

כל אחד והשפה המדברת אליו…

סיפר הגר"י גלינסקי שלאחר מלחה"ע השניה היינו במחנה עקורים עם רבי גרשון ליבמן, שהיה מהבוגרים בביאליסטוק, ואני מהצעירים. אחר המלחמה נפרדו דרכינו, ולאחר השואה ייסד במחנה העקורים בברגן בלזן. רבי גרשון הקים שם ישיבה לצעירים, ארגן שיעורי תורה לילדים, וגייס אותי להקים עוד ישיבות ות"ת. תקציב הוא ישיג לבד.

שאלתי אותו כיצד הוא משיג תקציב? מנהלי המחנה אינם שומרי מצות, וכיצד הם מוכנים להחזיק תורה?

והוא השיב – ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא. אם יעקב היה מסוגל לפעול על עשו שבא להורגו, ולבסוף חיבקו ונשקו – אפשר לפעול הכל! אבל איך – תמהתי.

והוא השיב במעשה מהרמב"ם שלמד רפואה מרופא שאותו שירת כעוזר, למד את ספריו והיה בקי בכל רזי הרפואה. יום אחד הגיע אל הרופא אדם מחסור הכרה. התברר שתולעת חדרה למוחו. הרדים את החולה, קדח חור בגלגולת, ולקח מלקחיים בכדי להוציאה החוצה. רגע לפני שאל הרמב"ם – הרי המלקחיים יעשו שמות, התולעת תתחמק ואתה תנקוב את המח! אכן, השיב אך יש ברירה אחרת? זה פקו"נ! המתן לי ביקש הרמב"ם והרופא הסכים. יצא הרמב"ם לחוץ ומצא עשב מסוים אותו שם ליד נקב הגולגולת והתולעת הריחה אותו עלתה עליו לאכלו, והרמב"ם משך את העלה והוציאה. מהיכן לך זאת תמה הרופא. והרמב"ם השיבו שזו גמרא מפורשת בכתובות עז:.

סיים רבי גרשון – כל אחד וה"עלה" שלו…

לכל אחד צריך לדעת מה מדבר. לעשו מדבר כסף, זו השפה, כך יש לפנות.

לעניינו – ה"עלה" של הנהלת המחנה – אני מבטיח להם שרק כך הצעירים יהיו במסגרת שתדאג שהם לא יחפשו פורקן למרץ הנעורים.

עליך לבדוק מה מדבר לזולת – וכך תשפיע עליו!

היה גוי פקח שאמר אני לכשעצמי אוהב עוגת תות קצפת, אך כשאני הולך לדוג דגים, אני תוקע תולעת…

כל אחד צריך לדעת מה עובד עליו, מה קונה אותו, מה העלה שלו.. איש כפי אכלו…

הגיעו אלי זוג הורים שהבן שלהם חונך לתורה ומצוות – לימוד – תפילה – ירא"ש – הלכה – בקיצור, קצפת. אך הוא העדיף תולעים…

פתחתי להם את דברים הקדמת הרמב"ם בהקדמתו למשנה

רמב"ם פירוש המשניות – מסכת סנהדרין פרק י משנה א

 שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה וזהו הטוב הגדול לו לענין מה שישיג מן השלמות, אלא שהוא למעוט שניו וחולשת שכלו אינו מבין מעלת אותו הטוב ואל מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות,

ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד שהוא יותר שלם ממנו שיזרז אותו על הלמוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו, ויאמר לו קרא ואתן לך אגוזים או תאנים ואתן לך מעט דבש, ובזה הוא קורא ומשתדל לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל, ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה וטוב הרבה בלא ספק, ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עמל התכלית האהוב אצלו והוא אגוז אחד או חתיכה דבש,

באיזה גיל כאן מדבר הרמב"ם – שאלתי. והם ענו – 4-5.

וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים וחזר לאהוב זולתו, יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו קרא ואקח לך מנעלין יפים או בגדים חמודים, ובזה ישתדל לקרא לא לעצם הלימוד אלא לאותו המלבוש, והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה והוא אצלו תכלית קריאתו,

וכאן באיזה גיל – 12-15.

 וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר ויתבזה בעיניו זה הדבר ג"כ – באיזה גיל זה קורה אם בכלל??…

ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ואז יאמר לו רבו למוד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר אחד או ב' דינרין, ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון, ואותו הממון אצלו נכבד מן הלמוד, לפי שתכלית הלמוד אצלו הוא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו,

טוב, הבננו את העיקרון השיבו ההורים… ואני אמרתי להם – לא התחלתם להבין! הרמבם תמיד מקמץ במילים וכאן הוא כ"כ מרחיב.

וכשיהיה דעתו גדול ונקלה בעיניו זה השיעור וידע שזה דבר נקל – דהיינו כשכסף כבר לא ידבר אליו, מתי זה קורה? נראה שההורים עדיין לא שם…

 יתאוה למה שהוא נכבד מזה, ויאמר לו רבו למוד כדי שתהיה ראש ודיין ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך כגון פלוני ופלוני, והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו ותהיה התכלית אצל מכבוד שיכבדו אותו בני אדם וינשאוהו וישבחו אותו.

וכל זה מגונה ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה, ויאמר לאיזה דבר נלמד אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד וזה הוללות על האמת, ועל למוד כזה אומרים חכמים שלא לשמה, כלומר שיעשה המצות וילמוד וישתדל בתורה לא לאותו הדבר בעצמו אלא בשביל דבר אחר. עכ"ל.

לכל אדם, בכל גיל, צריך לדבר בשפה שהוא מבין! לכל אחד יש את התולעת או העלה שלו!

הגמ' מספרת שרב נקלע למקום שהייתה בו בצורת. גזר תענית ולא ירדו גשמים. עבר לפני תיבה אדם אחד, אמר משיב הרוח – נשבה רוח. מוריד הגשם – ירד גשם.

שאל אותו – מה מעשיך? השיב אני מלמד דרדקי, ויש לי אקווריום, וילד שאין לו חשק ללמוד, איני מוציא אותו מהכיתה, לא שולח הביתה, לא צועק ולא מכה, אלא אני "משחד" אותו בהם. וכך מחזיר אותו אל התלם.

לימדתי פעם בישיבה של בע"ת, היה שם בחור צעיר שלא ממש התאים לישיבה, אך היה "משוגע" על סוסים, היה לו סוס, והוא היה צריך לקנות לו אוכף, והמשגיח של הישיבה, יהודי ת"ח הלך איתו לקנות אוכף לסוס. זה העלה שימשוך אותו…

הגמ' בב"ב פה. מספרת:

איקלע רבי לאתריה דרבי אלעזר ברבי שמעון אמר להם יש לו בן לאותו צדיק [לר"א ברשב"י]?

אמרו לו יש לו בן וכל זונה שנשכרת בשנים שוכרתו בשמנה!

אתייה אסמכיה ברבי ואשלמיה לרבי שמעון בן איסי בן לקוניא אחות דאמיה. כל יומא הוה אמר לקרייתי אנא איזיל אמר ליה חכים עבדו יתך, וגולתא דדהבא פרסו עלך, ורבי קרו לך, ואת אמרת לקרייתי אנא איזיל?

אמר ליה מומי עזובה דא [בשבועה הנחתי זאת, ולא אשאל עוד לילך:]

כי גדל אתא יתיב במתיבתא דרבי שמעיה לקליה, אמר הא קלא דמי לקליה דרבי אלעזר ברבי שמעון!

אמרו ליה בריה הוא!

קרי עליה פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם פרי צדיק עץ חיים זה רבי יוסי ברבי אלעזר ברבי שמעון

ולוקח נפשות חכם זה רבי שמעון בן איסי בן לקוניא.

 

לוקח – היינו קונה, וכיצד קונה? לא בהטלת מרות, לא במלקחיים, אלא בהצמדת עלה! זה חכם!

 

פרשת וישלח

המלחמה על נפש הילדים

חינוך הבנים לתורה

המאבק על נפש הילדים [מעיין השבוע עמ' תס ראה עוד באלה הדברים מא' ראשון]

כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמור למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך ואמרת לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו. ויצו גם את השני גם את השלישי, גם את כל ההולכים אחרי העדרים לאמור כדבר הזה תדברון אל עשו במוצאכם אותו.

צריך להבין מהו אריכות הדברים גם את הראשון כו' ומהו ריבוי השאלות למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך?

מעשה היה בא' מזקני דורנו שבילדותו לקחו אביו לח"ח ע"מ להתברך מפיו, והנה שכנו ביקש אף הוא לבוא ולהתברך לפרנסה. אדם זה שלח את בניו הקטנים לבי"ס חילוני, ואילו בנו הגדול למד בישיבת ראדין.

האב ובנו מספר הסיפור- התברכו מפי הרב, ואז ביקש גם עבור שכנו. הח"ח לא הביט אליו, ואמר כשהייתי ילד אמי הייתה שולחת אותי עם שחר ללמוד תורה בחדר, ומציידת אותי בכריך, ביום בו לא הלכתי לחדר לא קיבלתית את הכריך, אם ילך אל החדר יקבל את הכריך אם ישמור תו"מ יזכה לפרנסה.

הלה הופתע מרוח קדשו של הרב, ומיד אמר הרב, אבל יש לי בן שלומד בישיבה!

הח"ח הפטיר מבלי להרים מבטו, אכן, את זה שולחים לישיבה ואת אחיו לשם…

החזר בניך לת"ת ותהיה לך פרנסה!

הח"ח הוסיף ושאל את השאלות ששאלנו לעיל על מעשהו של יעקב וכל שאלותיו כו' והשיב שהאבות הקדושים השרישו אמונה, ובודאי למדו כך אף את עבדיהם לעבוד את ה', שהרי אף עבד כנעני בבית הישראל חייב במצוות, ושנינו שהמוכר עבדו לנכרי קונסים אותו לפדותו אף בפי עשר מדמיו, היות ותחת יד הנכרי לא יוכל לקים מצוות כראוי.

עתה שולח יעקב דורון לעשו ביד עבדיו. חשש יעקב שעשו יחקור האם העבדים הם בכלל הדורון או לאו, וזה שאמר יעקב וכי ישאלך עשו אחי למי אתה כלומר אתה בעצמך, האם כלול אתה בדורון, ולמי אלה לפניך, ולמי הדורון מיועד, ואמרת לעבדך ליעקב אני שייך, ואותי אינו מוכן לשגר כדורון היות ולא חפץ להרחיקני מעבודת בוראי, ורק הבהמות מנחה היא שלוחה לעדוני לעשו. אולם אני שב ליעקב סבא להתחנך בדרכו! כך צוה יעקב גם את השני גם את השלישי כו' את כולם, על אף אחד לא ויתר!

ואם כך היה זהיר בעבדיו עאכו"כ בבניו בשרו, לחנכם לדרך ה' לעבודתו התמימה. ואילו כיום רבים הסוטים מדרך האבות ומוסרים בניהם לחינוך כפרני המחנך לבוז לכל דבר שבקדושה.

נרעש האיש וקיבל ע"ע לתקן בניו ולהשיבם למוטב ולשלחם לחינוך תורני, אזי האיר לו הח"ח פנים וברכו לפרנסה והצלחה.

ואכן אנו מוצאים רבים ששולחים בניהם לחינוך כפרני וטוענים הרי אני אמור לדאוג לעתידו, הרי אב חייב ללמד בנו אומנות…

אולם הם שוכחים שהחיוב הראשוני על האב הוא להעמידו בדרך ישרה, שלא ירחק מדרך ה, וזאת לא יוכל לעשות בשום מקום אחר מלבד בת"ת. גם חינוך חלקי ופשרני הוא פשרה עם היצה"ר שסופו אסון,

ובפרט שהמציאות מוכיחה ששמונים אחוז מלומדי המקצועות אינם עובדים בהם לבסוף, אלא עליהם לעבור הכשרה מקצועית, ולבסוף אינם עובדים בתחום שאותו למדו ובו השקיעו שנים.

מעשה מספר אור דניאל אחרי מות עמ' רנד:

מעשה נפלא על כך סיפר הרב שבדרון זצ"ל ושהובא ב"מאורות הדף היומי" מעשה בגביר עשיר שהיה חרד לדבר ה' וירא שמים אך לצערו בנו לא הלך בדרכו ופנה לרעות בשדות זרים התעניין ב"השכלה" שפשתה בזמנם ואף היה סיקל במצוות בסתר בנו של הגביר שידע שהדבר למורת רוחו של אביו חשש לריב עמו מאחר והלה פירנס אותו ביד רחבה ולכן העמיד פני צדיק כששהה כחברת אביו אך מאחורי גבו התנהג ככל העולה על רוחו אולם האב שפיקח היה ידע את גודל צביעות בנו אך לא יכל לשנות זאת או לדבר עם בנו מטוב עד רע מאחר שבכל הזדמנות שניסה לשכנעו לחזור בו ממעשיו הרעים העמיד הבן פני נעלב ואמר "איני יודע על מה אבא מדבר והרי אני מדקדק בקלה כבחמורה " המתין האב להזדמנות שבה יוכל להעמיד את בנו במקום ואכן הזדמנות זו לא איחרה לבוא ביום בהיר הופיע ה"בן יקיר" לפני אביו ובפיו משאלה רוצה הוא ללכת להשתלם במדעים ובחכמות בברלין האב בתחילה ניסה לסרב אך כאשר ראה האב שבנו נחוש להשתלם במדעים נעתר לבקשתו אך בפיו הייתה משאלה "אני מוכן אך בקשה לי אליך מדי בוקר תקפיד על הנחת תפילין שלא יעבור עליך שום יום ללא מצוות תפילין " "מבטיח " אמר הבן "הסר דאגה מלבך הנני מבטיחך שמדי יום לפני צאתי ללימודים אקפיד על מצווה זו " שלח הבן מברק לאביו "לאבא היקר מה שלומך " וכו' וכו' והוסיף הערה חשובה בסוף המברק "לא נותר לי כסף אבקש שתשלח לי מעט דמי כיס " קיבל האב את המברק קראו ושלח מיד לבנו מברק תשובה "תתפלל אל ה' והוא יתן לך כסף " הבן שקיבל את המברק נתמלא חרון אך לא היה באפשרותו לעשות מאומה ועל כן המתין מספר ימים וחזר ושלח מברק לאביו וכך כתב "התפללתי ולא נושעתי אנא מהר ושלח לי כסף" והאב בשלו שולח מברק "תתחזק בתפילה וה' יושיעך" חיכה הבן עוד מספר ימים מישכן ולווה אך כאשר הגיע למצב שלא הייתה לו אפשרות לממן את לימודיו קם וחזר לביתו מיד כשפגש את אביו שאלו "אבא וכי לא אכפת לך ממני " ענה לו "יקירי האם שמעת לעצתי והתפללת " והבן עונה "כן התפללתי והתפללתי ושום דבר לא עזר " חזר האב ושאל "האם הוספת תפילות ותחנונים חוץ מהתפילות הקבועות " והכן עונה "כן התפללתי שחרית מנחה וערכית אמרתי תהילים אך הכל לשווא " לקח האב את נרתיק התפילין של בנו פתח אותו לנגד עיניו והנה לתדהמת הבן רואה הוא אל מול עיניו מונח בשלווה צרור מזומנים אשר יכול היה להספיק לכל צרכיו בשפע פנה האב לבנו ואמר "הי הי הי 'תכשיט תכשיט' אילו היית מתפלל כיאות לא היה חסר לך כלום אלא ששטרות כסף אלו מעידים עליך ומוכיחים שלא התפללת כעת אינך יכול לגמר 'התפללתי' או כל תירוץ אחר שהלא צרור זה מעיד על מעשיך כאלף עדים " הבן שלבו נשבר בקרבו לנוכח טיפשותו הרבה התעורר והבין שאכן לא נהג בחכמה כשניסה לרמות את עצמו ואת אביו שהוא "שה תמים" ואחר שנפתח לבו לשמוע דברי מוסר חזר לדרך הישר לשמחת לבם של אביו ואמו

 

המעשה בר' משה פיינשטיין שצרות רבות סבבוהו ברוסיה והיה בסכנת גירוש לסיביר, ועמד ללא חת וללא מורא מול השילטון הרוסי, ולבסוף יום א' החליט לקום ולעזוב לארה"ב. תמהו בני העיירה וכי הרב נשבר? הרוסים יכלו לך? ח"ו! השיב הרב, אלא שעד עתה לא היו לי ילדים קטנים שהייתי חייב בחינוכם, וכעת כל שאעשה ואפעל אינו שקול כנגד חינוך הבנים!

זאת רואים אנו גם להלן, כאשר אברהם אבינו מוסיף ואומר ללוט: "אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאלה". ופרש"י: "בכל אשר תשב לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר, וסוף דבר הוצרך לו, שנאמר וגו'". לאמור, אברהם אבינו מוכן אף למסור את נפשו למען קרוביו וכפי שאכן עשה זאת במלחמת המלכים. אך בתנאי שלא יהיה זה קרוב לביתו, ביתו חייב להשאר בקדושה ובטהרה. הוא יעמוד הכן קרוב למקום בו יוכל לסייע לקרובו, אבל ביתו ישאר נקי מכל רבב, ואברהם אבינו לא יוותר על דיבור של הקב"ה עמו.

רבי שאמר גדולים מעשי חייא. כשהחינוך בטהרה, אזי התוצאות כולם טהורות, אולם אם החינוך מן השורש לקוי, אזי הרקב יפשה במוקדם או במאוחר.

פעמים רבות האדם על מזבח הנוחות שלו מקדיש את חינוך ילדיו. לא נח לו להסיעם למקום רחוק, והוא שולחם לביה"ס הקרוב הגם שהוא רחוק מבחינה רוחנית…

לא נח לו להתאמץ ולהעסיק את הילד והוא מושיב אותו ליד המסך המרצד שם הוא רואה בכל הסחי והמאוס מאנשים שבשום אופן לא היית מוכן שיהיו המחנכים של הילדים שלך. ולפעמים הוא משכנע את עצמו שזה רק סרט מצויר, אך שוכח שכל הסרטים המצויירים מלאים אלימות קשה, וחוקרים אומרים שתוצאותיהם חמורות יותר היות והילד רואה כיצד ההוא נמעך ואח"כ קם והולך… הוא חושב שכך זה גם בחיים ומתנהג באלימות כלפי אחיו וחביריו.

ספר בראשית פרק לג

(יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן: (יד) יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה: (טו) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי:

שוב אנו רואים שיעקב לא לוקח סיכונים עם הילדים. עשו מעונין שהם ילכו יחד, אך יעקב חושש שהילדים יתחברו עם אליפז וחבר מרעיו וילמדו ממעשיהם, והוא אומר אדוני יודע כי הילדים רכים, יש לחוס על נפשם, לא לחשוף אותם לתכנים מזיקים.

ואז עשו מציע אציגה נא מן העם אשר אתי,,, אולי אביאם רק ל'הצגה כשרה'? קצת תיאטרון, קצת קולנוע? מה יש, מה רע? אל תהיה קיצוני! ויעקב אומר למה אמצא חן בעיני אדוני, מדוע כ"כ מצאתי חן בעיניו שהוא כ"כ דואג לפיתוחם של ילדי? אין זאת אלא שרוצה להשפיע עליהם מדרכו הנלוזה…

וכשרואה עשו שיעקב נחוש בדרכו- וישוב ביום ההוא לדרכו שעירה.

יעקב מלמדנו, אין לוותר על אף נשמה, אף לא של עבד, עלינו לצרפה לחיל ה', כ"ש את בנינו. והח"ח מלמדנו הברכה שרויה בחינוך הילדים. ה' יסייענו לחנך בנינו לתורה.

 

אור דניאל פ' פנחס:

לא תמיד התואר עילוי מתחבר ליראת שמים ישנם גם כאלה שניחנו במתנת שמים של תפיסה מהירה וזיכרון טוב אולם בשפת המעשה רחוקים הם עד מאוד מללמוד על מנת לקיים כזה היה גם הבחור שעליו נסוב סיפורנו מתלמידי אחת הישיבות שבעיר חיפה גדוש ומלא בש"ס ופוסקים מחדי המוח שבישיבה אולם אפשר היה להגדירו כ"חמור נושא ספרים" ומאחר שלבא לפומיה לא גליא לא ידעו הסובבים על כלי מלא זה שריק הוא מיראת שמים ואין תוכו כברו באחד הימים עודו משוטט ליעד בלתי מוגדר ברחבי העיר חיפה משכו אותו רגליו אל מרכז ההשכלה החילונית שבעיר הלא הוא הטכניון החיפאי הידוע עודו מסתובב במסדרונות הטכניון ואוזנו קלטה כי באחד האולמות מתנהלת לה הרצאה בנושא מדעי כלשהו בלאט נכנס פנימה ונעמד צמוד לקיר מטה אוזנו לשמוע את תוכן הדברים היוצאים מפיו של אחר הפרופסורים הבכירים מאחר והיה חד מוח וחריף שכל קלט עד מהרה את נושא ההרצאה וכבר עלו כמוחו אי אילו שאלות שביקש להבהיר לעצמו כיון שהיה גם חד לשון לא התמהמה ותוך כדי מהלך ההרצאה הרים את קולו ושאל את שעלה במוחו המרצה הבכיר התיייחס אל השאלות ברצינות והשיב את שידע להשיב כך כמשך כל ההרצאה מיודענו שואל כעניין והמרצה משיבו כהלכה עם תום ההרצאה פנה אותו בחור אל הפרופסור הנכבד וביקש ממנו להבהיר כמה נקודות נוספות בהרצאה והפרופסור משיב ומסביר ועיניו המביטות על בחור הישיבה שעומד מולו מביעות תמיהה והתפעמות מעורכות זו בזו תוך כדי שיחתם מפנה הפרופסור את תמיהתו אל הבחור ושואל "מהיכן אתה " והכחוד נוקב בשמה של הישיבה האיש מרים את ידיו בחביבות ומניחה על כתפו של הכחור ואומר "שמע לי לדעתי אתה מתבזבז שמה מייעד אני לך גדולות ונצורות בתחומי ההשכלה הרחבה בוא אלינו ואני אשקיע בך ואממן את לימודיך הגבוהים כטוח אני כי יצא ממך משהו " "תן לי לחשוב על זה " השיב הבחור והם נפרדו לשלום מיודענו הבחור לא קם ועשה אלא הלך וסח את סיפור הדברים לפני ראש הישיבה כמבקש את עזרתו ראש הישיבה שמע ונסער ביקש לעזור וידע כי אצל גדולים ממנו תצמח הישועה נטל את הבחור עמו וירדו לבני ברק תחילה סרו לביתו של רבינו הסטייפלער זצ"ל שמיהר לגרשו בבושת פנים בצעקה כי "ספרי מינות נושרים מחיקו" קדושתו של הסטייפלער זצ"ל לא יכלה להכיל את חוסר יראת השמים של זה ושילחו מעל פניו פנו השניים לרחוב ראב"ד לביתו של מרן ראש הישיכה הגרא"מ ש"ך זצ"ל ראש הישיבה קיבלם כחביבות והחל משוחח עם הכחור בלימוד תחום שבו היה הבחור מצויין באופן נפלא שוחחו בלימוד במשך שעה ארוכה כשמרן מציין בהתפעמות ובקורת רוח מרובה "זהו בחור מיוחד " קם מרן ממקומו טלווה את הבחור ואומר "נהניתי ממך הנאה מרובה אנא בוא מחר לבקרני שוב " מרן לא נפרד ממנו עד שבירר את מקום מגוריו ושמע כי הוא גר בתל אביב הוציא סכום כסף מכיסו באומרו "הא לך שכר נסיעות כדי שתוכל לבוא מחר לבקרני " ונפרדו בזאת ולמחרת השעות נקפו היום חלף והבחור איננו לא בא ולא התקשר לא גדול כמרן ירים את ידיו נטל את עצמו ואת גדולתו עלה על האוטובוס המוביל תל אביבה הגיע לביתו של הכחור דפק בדלת ואמו של הבחור פתחה את הדלת לשאלת מרן "היכן בנך " השיבה כי איננו "נסע לאילת " "כך והלא סיכמנו כי יבוא אלי לבקרני וגם נתתי לו כסף ומדוע לא בא נו טוב אמרי לו שש"ך היה פה ושיבוא לבקרני " ימים מספר חלפו ולבחור אין זכר ושוב מרן מגיע לביתו של הבחור אלא שהבחור בבית אך עדיין לא קם ממיטתו "תעירי אותו בבקשה ואמרי לו שש"ך מחכה לו " ביקש מהאם הבחור מתעורר משנתו עיניו עדיין דבוקות פונה הוא למרן הממתין בסבלנות ומבקש את סליחתו מתיישבים הם כיחד ושוב משוחתים הם בלימוד משך זמן ארוך וכשתם הזמן קם מרן ממקומו פונה אל הבחור בחביבות ואומר "נהניתי מאוד ממך עכשיו אתה חייב לי ביקור תבוא לבקרני בבני ברק הלא נתתי לך כסף " הבחור הגיע וכי אפשר שלא אחרי כל הטירחה שטרח מרן סביבו ואכן מת"א הגיע פעם ופעמיים ועוד כמה פעמים ובכל פעם היה מרן מקדיש לו מזמנו היקר ומשוחח עמו בחביבות יתירה ומראה לו פנים שוחקות פנים של אהבה כעבור זמן פנה מרן לראש הישיבה החיפאית וביקשו כי יסע לירושלים ויפנה לראש ישיבת בריסק ויבקש ממנו כי יקבל את הבחור לשם "אמור לו " הדגיש מרן "כי אם יצליח איתו הרי שבחור זה יהיה אחד מגדולי ישראל אולם אם לא הרי שעם ישראל יסבול ממנו " שמע ראש הישיכה ועשה כמצווה עליו ואכן הבחור התקבל והגיע ללמוד בישיבת בריסק בירושלים כמובן שעם הרמה הלימודית הגבוהה לא הייתה לבחור כל בעיה אכל היראת שמים באחד הימים ראש ישיבת בריסק יוצא לאחר השיעור מבית הישיבה לרחובה של עיר ולמול עיניו הוא רואה את הבחור אותו ביקש מרן להכניס לישיבה עומד ובידיו עיתון חילוני מובהק והוא מעיין בו להנאתו כשהוא מלא טרוניה מיהר ראש הישיבה להתקשר לאותו ראש ישיבה חיפאית וסיפר לו את שראה מבקש את עזרתו "איני יודע מה לומד לך " אמר לו "אך תזכור את שאמר הרב ש"ך 'אם יצליח איתו הרי שבחור זה יהיה אחד מגדולי ישראל אולם אם לא הרי שעם ישראל יסבול ממנו '" הבחור נשאר בבריסק למרות הקשיים שהרי מרן כך ביקש. היום הוא אחד מחשובי ראשי הישיבות אילולא טרח בו אותו זקן והטריח עצמו פעמיים לכיתו של הכחור דאז מי יודע מי יודע היכן היה היום כמה מוסר השכל יש במעשה זה של גדול ישראל איזו הקרבה מסירות נפש ולמען מה כל ההשקעה עבור בחור שהוא אינו מכיר שאינו יודע מי הוא אם כך היינו נוהגים כלפי כל אחד מילדי ותלמידי הת"ת אולי לא היינו מאבדים רבים מהם בדרך חובה על כל מחנך ר"מ לקרוא ולהפנים מעשה זה אל עצמו ולהבין מהי חובתו כלפי תינוקות של בית רבן ולאיזה אבדון מגיעים אותם אלו שהשארנו בצידי הדרך כמה תלמידים הודבקה עליהם "תוית" והם "סומנו" ואותם המלמדים לא יכולים להשתחרר מהביטויים הנלוזים והמוכרים לרבים מן ההורים "הוא אינו יכול" "הוא לא מסוגל" "אין לו מקום אצלנו" "הוא לא משתלב בלימוד " כדאי לומר לאותם מלמדים שיש הרבה ראשי ישיבות שפעם כך אמרו עליהם גם הנצי"ב מלוולוז'ין זצ"ל היה חלש בילדותו חבל שהיום מה שחסר לנו זו מסירות נפש.

 

פרשת וישלח

כשמושכים לרוטוויילר באוזניים

אל תצר צרת מחר

כשהצרה טרם באה חובה לבטוח בה' [אוצרות התורה עמ' קפו, ועמ' קצב]

תוספת מרובה על הענין ראה ב'והגדת' פ' שמות עמ' 20, ועי' עוד כאן פ' בשלח הוספות בענין

"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" לב ד

כתוב במדרש רב הונא פתח מחזיק באזני כלב עובר, מתעבר על ריב לא לו" משלי כו שמואל בר נחמן אמר משל לראש הלסטים שהיה ישן בפרשת דרכים עבר אדם אחד והעיר אותו משינתו ואמר לו קום לך שאדם רע נמצא פה! קם הלסטים והחל להכותו שאל האיש התעורר האיש הרע? אמר לו לא התעורר מעצמו אלא אתה הערת אותו!

כך אמר לו הקב"ה ליעקב לדרכו היה מהלך עשיו ואתה משלח אצלו ואומר לו "כה אמר עבדך יעקב"?

הקשה רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל ["אור יחזקאל" אמונה עמ' קכח] חז"ל מדמים כאן את יעקב "מתעבר על ריב לא לו" ולכאורה יש לתמוה הרי כידוע היה ריב גדול וממושך בין יעקב לעשו שבגללו נאלץ לברוח מבית אביו לחרן גם עתה אחרי עשרים ושתים שנה שיצא לחרן לא חלפה עדיין הסכנה וכמו שאמר הנביא [עמוס א יא] "עברתו שמרה נצח" טבעי הדבר שבשובו מחרן ישלח יעקב מלאכים אל עשו כדי למצוא חן בעיניו ומדוע המשילו חז"ל את יעקב לאדם שהעיר את הלסטים משנתו? וכי עשיו ישן הוא הרי מחכה להכחיד את יעקב ומדוע נחשב למתעבר על ריב לא לו?

אלא ביאר מכאן נלמד עד היכן מגעת תביעת הקב"ה מאת האדם בענין מדת הבטחון. אע"פ שעדיין עומד עשו בשנאתו להכחיד את יעקב כל זמן שהצרה עדיין לא באה אין צריך לטרוח ולבקש עצות לצרה אלא צריך לבטוח בקב"ה ונחשב בגדר "ריב לא לו".

אל תצר צרת מחר, כי לא תדע מה ילד יום.

 בדברי חז"ל אלו מבואר חידוש נוסף שלו לא שלח יעקב מלאכים אל עשו וכביכול לא היה מחזיק באזני כלב לא היה מתעורר כל הענין עם עשו! כמשל עם הלסטים שישן ויכול היה לעבור ולהמלט ממנו ורק הוא בעצמו גרם לכל הצרות שבאו עליו.

ומעתה יתכן שאף בנוגע אלינו לו יחיה אדם בשלוה ולא יחפש עצות וסיבות אזי הקב"ה מנחהו בדרך טובה ונכונה ללא כל סיבות ורק כיון שאינו בוטח בהקב"ה ומחפש דרכים ואופנים להיטיב עם עצמו אזי הקב"ה מתנהג עמו בדרכו שלו ע"י הסיבות והאמצעיים

וכדחזינן גבי יעקב שכל המשא ומתן עם עשו התחיל רק אחרי וישלח יעקב מלאכים וכן עלינו להתנהג בכל המצבים לסמוך ולבטוח על השי"ת ואזי יעזרנו הקב"ה ועלינו להבין כי כל המצבים שנראים לנו כקשים וחמורים הם רק נסיון לאדם שידע להתגבר על זה שלמרות הכל עליו לבטוח בהקב"ה עכ"ד.

ובאמת אם נתבונן נראה שהשתדלותו היתה מיותרת ואף מזיקה אילו היה ממשיך בעבודתו יושב אהלים ובוטח בהקב"ה לא היה קורא מאומה.

וכמו שמצאנו שעל אף שעשה יעקב השתדלות עצומה להפיס דעתו של עשו ושלח לו דורון נכבד ביותר חמש מאות ושמונים בהמות וכן אבנים טובות ומרגליות [רש"י בשם המדרש] והשתחוה ארצה שבע פעמים הוא וכל משפחתו לא הועיל לו מאומה שהרי כתוב בפסוק כשנפגשו "וישקהו" נקוד על וישקהו אמרו חז"ל מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צווארו של יעקב אבינו שיש וקהו שיניו של אותו רשע [י"ר ח ב] על המילה "ויבכו" מתרגם יונתן בן עוזיאל שבכה עשו על שיניו שנשברו ויעקב בכה על צוארו שנהפך לשיש

ויתר מזה מובא בילקוט שמעוני עשו רצה בתחילה לירות חץ ביעקב ולהורגו אלא אמר שלא כדאי להרגו במיתה רגילה אלא עדיף להורגו במיתה משונה לכן אמר הריני נושכו בצוארו ומוצץ את דמו מכל זה נראה בעליל שעל אף הכל שנאתו של עשו לא פחתה במאומה.

וזו היתה כוונת יעקב באומרו לעשו "עם לבן גרתי-ותרי"ג מצוות שמרתי" דלכאורה מה איכפת לו לעשו אם שמר תרי"ג מצוות אם לא?

אלא פירשו הכלי יקר" וה"שפתי חכמים" כונת יעקב היתה לומר לו הרי כל כוחך הוא כשאני פורק מעלי עול התורה דע לך שתרי"ג מצוות שמרתי ואין אתה יכול לי כלל וכיון שכן אין לו ליעקב בשעה בזו אלא להתחזק בתורה וקיום המצוות ובזה יהיה עשו ישן אין צורך כלל לא בדורון לא בשליחת המלאכים לא במלחמה ולא בשום אמצעי אחר הכל מיותר אם יעקב מחזק את קולו ומצפצף בבית מדרשו עשו באותה שעה ישן ואין לו שליטה כלל,ו

כשיעקב עושה אמצעי אחר חוץ מתורה נחשב כ"מתעבר על ריב לא לו" דבזה מעוררו למריבה.

וכך היה ברור ופשוט במשך הדורות אפילו לאומות העולם כפי שאמרו חז"ל [ילקוט שמעוני בראשית קטו] לא עמדו פילוסופים באומות העולם כבלעם בן בעור ואבנימוס הגרדי נכנסו כל אומות העולם אצל אבנימוס הגרדי ואמרו לו תאמר שאנו יכולים להזדווג באומה זו כלומר כיצד יכולים אנו לנצח כנגד ישראל אמרו להם לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהם אם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם אי אתם יכולים להם ואם לאו יכולים להם שכך הבטיחם אביהם בקול קול יעקב בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות ובתי מדרשות אין הידים ידי עשו.

וזו היתה תשובת רבי עקיבא לפפוס כמבואר בגמרא [ברכות סא] תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה אמר ליה עקיבא אי אתה מתירא מפני המלכות? אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות לא פיקח אתה אלא טפש אתה ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה "כי היא חייך ואורך ימיך" כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה.

כוונת רבי עקיבא כנ"ל דבשעה שאנו עוסקים בתורה לא תוכלו לשלוט בנו ואין לנו ממה לפחד כלל כמו הדגים שבים ורק כאשר נעזוב אותה אז יש לנו ממה לפחד.

 

המלבי"ם ז"ל מיישב את הכפילות וירא יעקב מאד ויצר לו- "וירא יעקב" יעקב אבינו היה בפחד מעשו ומפני אותו פחד "ויצר לו" היה לו צר משום שהבחין שחסר לו במדת הבטחון ואין הוא ראוי לנס

וזה לשון המלבי"ם "הנה הבוטח בה' אין לו ליראה מבשר ודם והיראה מורה שאין בטחונו בראוי כמו שכתוב "מי את ותיראי מאנוש ימות ותשכח ה' עושך"

בפרט שיעקב היה לו הבטחה מה' ולא היה לו ליראה, וה' אינו עושה נס למעלה מדרך הטבע רק למי שבוטח עליו בכל לבו, ואחר שראה יעקב שהוא מתיירא לכן ויצר לו שזאת עצמו הצר לו שמזה דן שאינו ראוי לנסים שבטחונו בלתי לשם ועל כן ניסה לעשות הכנות טבעיות ותכסיסי מלחמה עכ"ד. וכן פירש בספר "פנים יפות" את הפסוק "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים" אמר יעקב מפני מה אני זקוק להתפלל אליך ולהתחנן אליך שתצלני מיד עשו משום "כי ירא אנכי אותו" כי יש לי פחד ממנו וזה סימן שאין אני בוטח בלב שלם ואין אני ראוי להצלה.

 

אמר דוד המלך "ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם" [תהלים קיח] מכיון שאני לא ירא אלא בה' בשכר זה ודאי תבוא ההצלה "ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי" עוד אמר דוד "משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה' סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו" פרק קי"ט בזכות "לא ירא" יזכה "ויראה בצריו" ואין לו צורך בשום השתדלות אחרת.

וכן אמר הנביא ירמיה יז ז "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" כי בזה שהוא בוטח בה' הוא הגורם ל"והיה ה' מבטחו"

וזה שאנו אומרים בתפילה "נבהלה נפשנו מרוב עצבונינו" מחמת העצבון וחוסר הבטחון נבהלה נפשינו.

וכן מובא מרבינו האר"י ז"ל כשיש ח"ו דבר בעיר אין יכול לשלוט רק באלו שיש להם פחד אבל באלו שמתחזקים בלבם בבטחונם על ה' ומתגברים על הפחד אין שום דבר רע יכול לשלוט בהם

ומסופר בגמרא [ברכות ס] יהודה בר נתן היה הולך אחרי רב המנונא נאנח אמר לו יסורים אתה רוצה להביא על עצמך שנאמר "כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבא לי" איוב ג ומקשה הגמרא והרי כתוב "אשרי אדם מפחד תמיד" משלי כח ההוא בדברי תורה כתיב כשדואג שלא ישכח תלמודו וחוזר על משנתו תמיד תוספות גיטין נה ע"ש

הרי שאם מפחד מאיזה דבר על ידי הפחד מביא זאת על עצמו ויש רמז לזה מהכתוב "חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב" משלי כט

סגולה נפלאה כתב הגה"צ ר' חיים מוולאז'ין זצ"ל בספר "נפש החיים" ש"ג פי"ב וזה לשונו "ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל כשהאדם קובע בלבו לאמור הלא ה' הוא האלקים האמיתי ואין עוד מלבדו ית' שום כח בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטל מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל" וזהו ביאור המשנה ר"ה כס "וכי נחש ממית אך נחש ונחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים וכו"' כלומר כאשר הסתכלו כלפי מעלה על הנחש השרף והתבוננו בכחו הרע ועם כל זה בטלוהו מלבם ולא שמו לב לכחו הנורא ושעבדו את לבם באמת רק לאביהם שבשמים בלבד היו מתרפאים

מסופר על בעל "בית הלוי" הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל יום אחד הגיע בבהלה לביתו אחד הסוחרים שבעירו וסח בפניו את דאגתו וכה אמר האיש המשטרה המקומית עורכת עתה חיפושים אחרי סחורה מוברחת קבוצות של שוטרים עוברות מחנות לחנות ובודקות את הסחורה הנמצאת בה האיש אשר בחנותו תימצא סחורה מוברחת צפוי לעונש גלות בסיביר מכיון שכך אמר הסוחר גדול פחדי שכן חנותי מלאה סחורה מוברחת ומה אוכל לעשות כעת כשמוע ה"בית הלוי" את דבריו הוציא מארון הספרים ספר "נפש החיים" והחל ללמוד עם האיש את ענין ה"סגולה הנפלאה" לאחר שעתיים רצופות של לימוד הופיעה בבית הרב אשתו של בעל החנות ובפיה בשורה "ניצלנו" אמרה האשה השוטרים סיימו זה עתה את בדיקת החנויות באזורנו ועל החנות שלנו דילגו וכך היה המעשה בהגיע עת הצהרים סיימו השוטרים לבדוק את החנות הסמוכה לחנות שלנו ואז החליטו לעשות הפסקה במלאכתם כדי שידעו היכן להמשיך אחר ההפסקה עשו סימן על חנותנו משנגמרה ההפסקה התעורר ויכוח בין השוטרים אם הסימן מציין את המקום שבו סיימו את מלאכתם לפני ההפסקה או שמא זהו סימון של החנות אשר ממנה עליהם להתחיל את המלאכה אחר הצהרים לבסוף הוכרע הויכוח כדעת האומרים שחנותנו כבר נבדקה ובדרך זו עזרנו ה' וניצלנו סיימה האשה כל זה אירע באותה שעה שבעל החנות ישב והגה בסגולה הנפלאה ודבק במחשבת "אין עוד מלבדו"

שיטת נובהרדוק שהיו הולכים בלא תעודות מתוך בטחון מלא בהשי"ת,

ר' אברהם יפהן והתעודות– יש לי 'בטחון'…

ויקח יעקב מנחה לעשו אחיו מן הבא בידו. מהו מן הבא בידו? מבארים בעלי המוסר שיעקב לקח את אלה שעשה ע"י הפיצול ברהטים, והסיבה לכך הייתה משום שחשש שיש כאן חוסר בבטחון שהרי ראה מלאך עושה בשבילו את המלאכה, וזהו ויקח "מן הבא בידו" ממה שעשה ע"י מאמץ ידו, בלא לבטוח בה'.

 

שמות פרק יז

(א) וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְקֹוָק וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם:

הנסיון מקודם היה כיצד יבקשו. האם ילונו או שיבקשו יפה.

והרי נסיונות כאלה כבר היו להם והם כשלו, מדוע לנסותם שנית, ובפרט מאחר שירדה מדרגתם?

כאן ה' מנ סה אותם האם יבקשו בעוד שאינם צריכים.

 (ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְקֹוָק:

(ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא:

מבאר הרמב"ן שמות פרק יז פסוק א

וכן היה הדבר בלבם לנסות כאשר אמר (בפסוק ז), ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין, ואז רפתה רוחם מעליו, ועמדו יום או יומים מסתפקים במים שבכליהם, ואחרי כן ויצמא שם העם למים וילן העם על משה, כענין התרעומות אשר המה עושים בכל מקום לבקש דבר, שיאמרו למה זה העליתנו ממצרים. וכראות משה כי צמאו התפלל לשם והגיד לפניו צרתו במריבה שעשו עמו בראשונה.

נמצא איפוא שהעם בתחילה רבו עם משה ועם ה' לנסותו האם הוא מסוגל לספק צרכיהם, וזה היה עדיין כשלא היו צריכים! ולכן רק לאחמ"כ כשתמו המים מכליהם אכן ויצמא שם העם למים, ואז משה מתפלל לה'.

תוספת: עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ר' בספר אור דניאל פ' עקב עמ' קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ.

 

אור דניאל פ' בהר

הרב מפונוביז' בעת שהותו בחו"ל למטרת גיוס כספים עבור ישיבת פונוביז' נקלע לפרנקפורט והתארח בביתו של רבי יעקב רוזנהיים זצ"ל המארח שחס על כבודו של הרב מפונוביז' רצה לחסוך ממנו בזיונות ופנה אליו ואמר לו "רבי מהו הסכום שחשב רבנו להתרים כעירנו פרנקפורט " הרב כהנמן חשב רגע ונקב בסכום שמע זאת רבי יעקב רוזנהיים ואמר "יואיל כבוד הרב לשבת בבית ולא יטריח את עצמו ואני אדאג להפגישו עם גביר פלוני או אלמוני ובעזרת ה' נגייס את התרומות בלי שראש הישיבה יתבזה " שמח הרב מפונוביז' על הרעיון והסכים לו ואכן מידי פעם היה המארח רבי יעקב מדבר עם תורם זה או אחר ולאחר מכן היה לוקח את הרב מפונוביז' לאותו גביר אשר הרים תרומה נכבדה כראוי לכבודו של ראש הישיבה אחד הגבירים של העיר עמד לנסוע לתקופה קצרה אל מחוץ לעיר הדבר נודע לרבי יעקב ערב הנסיעה והוא מיהר לפנות אליו הנדיב אשר הסכים בשמחה להיפגש עם הרב כהנמן בא במיצר מאחר ולא מצא זמן פנוי על מנת לקבלו לאחר מחשבה קלה אמר לרבי יעקב "בע"ה מחר בבוקר אני יוצא לתחנת הרכבת וכשהרכבת היוצאת בשעה שמונה תתכונן לנסיעה אשוחח עם הרב בניחותא אם הוא יאות לבוא ולשוחח עמי " בשבע בבוקר הרב מפונוביז' פותה את אשמורות עיניו והנה הוא מגלה שקם מאוחר מהמתוכנן מעולם לא קרה לו דבר כזה כשנזכר בפגישה המתוכננת נפל לבו בקרבו הרהור עלה בקרבו "מהאעשה האם אלך להתפלל בציבור ועל ידי כך לא אפגוש אותו אדם ואפסיד את תרומתו או שמא עדיף עניין זה של תלמוד תורה דרבים מתפילה בציבור " לא עברו רגעים מעטים והרב מפונוביז' גמר בלבו "הנני הולך להתפלל שחרית בציבור במיוחד שהרי איני מטריח את אותו אדם לשווא שהלא הוא עצמו אמר שאם אבוא ישוחח עמי ואינו ממתין לי כמיוחד " פנה הרב לבית הכנסת התפלל בניחותא ולאחר התפילה הזדרז ומיהר לתחנת הרכבת כשהוא מקווה שאולי למרות הכל יצליח לפוגשו כשהגיע לתחנה גילה שהרככת יצאה מזה זמן ורק מעט אנשים שהמתינו לרכבת הבאה שהו בתחנה ישב דבי יוסף כהנמן על ספסל כדי לפוש קמעא מהדרך המהירה שעשה והנה לא עוברת שעה קלה ואותו גביר מגיע בריצה וכשכולו מתנשף ניגש הוא אל הרב לחץ את ידו ופתח בסדרת התנצלויות"ימחול לי רבנו היה לי עיכוב בלתי צפוי אוי וגיבוי לי שראש הישיבה המתין לי זמן כה רב " וכך הכביר במילים והתנצלויות מיהר רבי יוסף כהנמן להרגיעו ואמר "בסיעתא דשמיא גם אני התעכבתי באורח בלתי צפוי " אך הגביר בשלו "מילא כבוד הרב גם אם לא היה מגיע הרי לא היה הדבר מעכבני שהרי הרב לא אמר שיבוא ואילו אני קבעתי עם כבודו שאפגשנו בשעה פלונית " עוד הוסיף ואמר "הרי יש כאן עניין של כבוד התורה שהתבזה " הוציא סכום נכבד ביותר ממקטורנו ומסרו לרב כתרומה להחזקת הישיבה הרב מפונוביז' הוסיף ואמר על סיפור זה הלא אם הייתי רץ בבוקר בלי להתפלל וממתין לנדיב הרי לאחר שהייתי ממתין עד בוש הייתי מתייאש והולך בחזרה לכיתי ומפסיד את התרומה ואילו עתה אדרבה בזכות שהתעכבתי לצורך מצווה השגתי תרומה נכבדה לישיבת פונוביז'.

 

השלך על ה' יהבך [אוצה"ת בהר]

אמר הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל סיפר לי איש נאמן על סבו שהיה רב בליטא בשנת תרצ"ה אמרו לו שעליו להתייצב לצבא עשה הוא את כל המאמצים כדי להשיג שחרור אך ללא הועיל לא הצליח להשיג שחרור הואיל וכך החליט לברוח לארץ ישראל אלא שהכסף שהיה ברשותו הספיק כדי להגיע עד מצרים לא ידע איפה מה לעשות אבל גמר אומר בלבבו "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" והחליט לצאת לדרך תחנתו הראשונה היתה באחת מערי גרמניה ומשם התכונן להמשיך ברכבת ליעדו הבא אל אחד הנמלים כדי לעלות שם על אניה הוא ניגש לקנות כרטיס נסיעה ברכבת נתן לקופאי שטר של עשר מארק אך הקופאי נתן בידו עודף בחושבו כי נתן מאה מארק כשראה מה קרה והרי זה גזל עכו"ם חזר לקופאי להשיב את הכסף אך הקופאי גער בו ואמר לו לעזוב את המקום חשב איפא שהפקיד לא' הבינו לכן שב והסביר שנתן שטר של עשר מארק וקיבל עודף כאילו היה זה מאה מארק אולם הפקיד סרב לשמוע אותו וצעק כי יחדול להטרידו ועוד ליווה אותו במטר של גידופים וקללות סבי מספר נכדו לא יכל להבין למה הוא מסרב בכל התוקף לקבל כסף בחזרה עד שמישהו במקום הסביר לו כי בגרמניה אם מישהו עושה טעות כזו מפטרים אותו מן העבודה ואזי כדאי לאותו קופאי שהוציא כסף מכיסו ובלבד שלא להודות בטעות שעשה עכשיו כבר היה לו מספיק כסף להגיע לארץ ישראל "[שאל אביך ויגדך]"

 

הירא מהי רגוע ושלו

בהקשר לכך אמר רבי שלום שבדרון זצ"ל רעיון נפלא מסופר בנביא כי יונה ברח תרשישה והטיל ה' רוח סערה בים והפילו המלחים גורלות ונפל הגורל על יונה "ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו מה מלאכתך ומאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה" והנה שנדייק בלשון הפסוק נמצא תיבות מיותרות דכמו שהם שאלו מה מלאכתך ומאין תבוא היה להם לסיים ומי עמך בלשון שאלה ואילו בפסוק הלשון "ואי מזה עם אתה" כלומר לא שאלוהו לאיזה עם הוא משתייך אלא תמהו על כלל העם שהוא משתייך אליו מהי תכונת העם הזה ולכאורה מה ראו בו שהביאם לתמוה על עמוז אלא יונה הנביא היה נראה בעיניהם כחידה סתומה הנה מתחוללת רוח סערה גדולה בים והאניה עולה הרים ויורדת תהומות ועוד מעט קט והיא נשברת ובמצב זה כל ציבור נוסעי האניה נעמד על רגליו רעש גדול ומהומה גדולה נעשית שם וכולם זועקים איש אל אלהיו מטילים לים את הכלים להקל מעליהם ואילו יונה "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב" את יונה לא מדאיג שום דבר הוא יורד אל ירכתי הספינה ונשכב ולא רק זאת אלא ממשיך הפסוק לומר "וירדם" כל כך רגוע היה עד שנרדם כאילו שוכב עתה בביתו נשמצאוהו לא יכלו להכיל רעיון זה האיך מסוגל אדם להרדם במצב כזה? ועל זה תמהו "ואי מזה עם אתה"? כלומר איזה סוג בריה אתה? והשיב להם יונה תמהים אתם האיך אני כה רגוע ושלו דעו לכם "את אלקי השמים אני ירא אשר עשה את הים והיבשה" כלומר הירא מלפני ה' ומאמין בו מרגיש עצמו בסערת ים כשוכב על ארץ מבטחים שהרי הכל מעשי ה' וים כיבשה לפניו ואין צורך לפחד מפני סערת ים כלל כי זוהי מדת היראה הירא מה' אינו מפחד משום דבר בעולם ביודעו כי אין עוד מלבדו [אוצה"ת עקב]

מסירות נפש של בחור לתורה

מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים', מעשה בבחור מישיבת באר יעקב רפול, שעזב את הכל והלך ללמוד בישיבה לבע"ת. האבא שהוא אדם עשיר א"ל שהוא ינשל אותו מן הירושה, והבן לא התרשם. הוא התקשר לאחיו בחו"ל וסיפר לו שהבן 'הלך'… לאן? שאל הדוד, והוא השיב – לישיבה… הדוד אמר לו שהוא בא ארצה לדבר איתו… האב א"ל שידברו בטלפון, אך הדוד אמר שהוא צריך להגיע שיש דברים שהם לא לטלפון… כשהגיע הדוד הוא נכנס לסוכנות מרצדס, וקנה את המרצדס הכי חדישה עם גג נפתח כו' והלך לבקר את האחיין בישיבה. הוא הגיע והם התחבקו כו' והוא שאל אותו אם הוא רוצה סיבוב… הבחור הסכים והם 'קרעו' את באר יעקב. לאחר שסיימו ובאו להפרד, גלגל הדוד את המפתחות בידו ואמר לאחיין, אתה רוצה את הרכב הזה? אני קניתי אותו או בשבילך או בשביל אחיך הקטן, אם תעזוב את הישיבה אתה תקבל אותו ואם לא אחיך יקבל אותו… שמע הבחור את הדברים והנחית חבטה על גב דודו ואמר לו, אני לא מתרשם ממרצדס, וגם אם היית מביא לי שתי משאיות עמוסות במרצדסים חדישים, לא הייתי עוזב את הישיבה… ואם אתה חושב שבאיזה חתיכת פח ממורק תצליח למכור את אמונתי בבורא עולם, אתה טועה. אני מאמין בדבר הגדול ביותר בעולם, שיצר אותי ואותך, ואני זוכה ללמוד את תורתו. את זה אחליף בהבלים מסוג זה? ואם אתה חושב שאתה גדול, אנא, תברא בבקשה רק גרגיר חול אחד. לא מכונית ולא אדם. רק גרגיר חול אחד.

הדוד התרשם מאד מהדברים, והוא ביקש להכנס לביהמ"ד כדי לראות למה הבחור כל כך קשור שאפילו רכב חדיש שהיה מטריף כל ראש של בחור, לא מדבר אליו. והם נכנסו לביהמ"ד ועסקו שעה ארוכה בתורה.

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו!

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״אמנם, ענהו הרנ״נ, הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מדותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שלחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות ויו״ט לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנכי, מודה אני, לא שמתי כ״כ לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שלחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

״אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שלחן חותני. דברתי עם אשתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שלחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אשתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

ספרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שלחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באמרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אשתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את ר׳ זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שלחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן – פנה הצריז״ס לחתנו ־־ לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעזבך אותנו ישארו המים – מים״.

״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד את אשתי על שלחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

ר' לעיל בנוסף סיפור דומה שסיפר קובי לוי ואירע בתימן.

 

פרשת וישלח

בחיים, אל תהיה צודק, תהיה חכם!

הגבורה האמתית- שליטה עצמית

בראשית פרק לב (ד) וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה: (ה) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ: (יז) וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ: (יח) וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ: (יט) וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ: (כ) וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי:

פסוקים אלה מלאים בלשון מתחננת ומתרפסת בפני עשו. לכאורה הנהגת יעקב אינה מובנת. ממה הוא חושש? הרי יעקב אינו קטלא קניא. הרי הוא בעצמו גלל את האבן מפי הבאר בידו אחת ופירש"י ללמדנו שכחו גדול. והרי שני בניו הרגו עיר שלימה כשהיו רק בני שלש עשרה! הרי לאחר מכן באו נגדו כל העמים שסביבותיהם ומובא במדרשים [עי' מע"ל] על מלחמות קשות שהיו להם ובני יעקב מתי מעט יכלו לכולם! והרי כשבניו ירדו למצרים הם תכננו להחריב כולה כמובא במדרש תנחומא ויגש פרק ה יד: "אמר יהודה לנפתלי לך וראה כמה שווקים יש במצרים קפץ וחזר אמר ליה שנים עשר אמר יהודה לאחיו אני אחריב מהן שלשה וטלו כל אחד אחד ולא נשאיר בהם איש":

וא"כ נשאלת השאלה ממה יעקב חושש, אם עשו רוצה לבוא עם הארבע מאות איש שלו, שיבוא, ואנחנו נראה לו מה אנחנו יודעים!

נבאר את הדברים בעזרת מעשה שהיה.

רוח המלחמה שעברה על הישוב הישן בירושלים, לא פסחה על שכונת "שערי חסד", ובגלל מאורעות הדמים הרבים, והקמת קבוצות המחתרות טרום הקמת המדינה, היו שהתדרדרו מבחינה דתית והצטרפו לקבוצות בני נוער חילוני שנלחם בצבא הבריטי.

בנו הצעיר של אחד מבני השכונה פרק מעל עצמו עול תורה ומצוות, התנדב ל"הגנה", ובהיותו מוכשר ובן חיל נעשה במהרה מפקד מקומי של המחתרת.

שבת אחת הזדעזעה השכונה מלראות את אותו פורק עול, נוסע במכונית בשבת קודש בלב השכונה. לפניו לא העז איש לחלל שבת בפרהסיה בשכונה, והלה בן המקום כצעד של התרסה ומרי נסע במכונית לאור היום בלב השכונה. תושבי השכונה הפגועים עד עומק נפשם ממעשהו הנלוז, רצו לעשות בו שמות, התריעו בו והזהירו אותו חמורות מן הבאות.

אך הלה בפרץ של התקוממות ועיקשות נעורים, התגרה בהם במתכון, והודיע שבשבת הבאה ימשיך במעשיו בריש גלי, ללא מורא וללא פחד, כשנשק חם מצוי עמו, לכל מקרה שלא יבוא…

עם התקרב יום השבת נעשתה אווירת השכונה טעונה, מלאת מתח מסוכן. לא הועילו תחנוני הוריו וידידיו, לבל ימשיך במעשיו הראוותנים, ונדמה היה כי כל בקשה והפצרה רק הגבירה בו את החשק להתפרע ולהתריס לעין כל.

בצר לו פנה אביו לרבה של השכונה הגרי"מ חרל"פ וביקש את עזרתו. הגרי"מ התעניין בתשומת לב מרובה במקרה, שאל על מעשיו ועבודתו של הבחור, ואחרי הרהור קצר ביקש לראות את הבחור בדחיפות בביתו – "כדי לשוחח עמו בדבר חשוב". הוריו של הבחור, השקיעו מרגע זה את כל מרצם בשיכנוע הבחור לבוא לבית הרב, כדי לשמוע מהו רוצה, אך הלה דחה את הפצרתם בקש, 'יודע אני את כל מה שהוא רוצה לומר לי, הוא לא יצליח לשכנע אותי, ואני אלמד לקח אחת ולתמיד את כל הקנאים החשוכים בני השכונה'…

מסע השכנועים נמשך עד ערב שבת, ובהתקרב השבת ביקש ממנו אביו כשדמעות חמות עומדות בעיניו, אנא לך אל הרב ושמע מה ברצונו, כי איך אוכל לראות את פניו בית הכנסת לפני שתכנס אליו לכמה דקות!

סוף טוב, שוכנע הבן לגשת לבית הרב לפני הדלקת נרות, כשהוא מודיע לשומעיו; "אל תפַתחו ציפיות, אינני מפחד מאיומים, אינני מתלהב מהבטחות, אני נשאר בשלי!" התרברב בעקשנות ונחישות.

כשהגיע הצעיר לבית הרב, הוא עדיין שהה בבית הטבילה לכבודה של שבת קודש, הרבנית קיבלה את פניו ופרסה לכבודו פרוסה ריחנית וטריה מעוגה שאפתה לכבוד שבת. תוך כדי הדברים, חזר הרב לביתו שעה קצרה קודם כניסת השבת. במאור פנים לחץ הרב את ידו, "סלח לי כי הטרחתי אותך בשעה טרודה זו, אך ברצוני לומר לך ששמעתי את פעליך למען בני ירושלים, ושהנך מציל חיי אדם, ובאתי להודות לך כמפקד בכיר, המגן בגופו על תושבי המקום, ולהביע לפניך את הערכתי הגדולה למעשיך". הרב עצר לנשימה, והוסיף:

"אולם אני מבקש ממך, היות שלא כל בני השכונה מודעים למעשיך המבורכים, ועל כן אירעה תקלה בשבת הקודמת, כשאנשים לא הבינו את מעשיך, כשלא ידעו שאתה נוסע למען הצלת עם ישראל, ועוסק בדברים של פיקוח נפש של ממש, ומצווה לסייע בידך לנסוע לאן שאתה מוכרח"… "על כן, אבקש ממך, בקשה קטנה וצנועה, אנא ממך, אם תצטרך גם מחר לנסוע בשבת לעניינים שבפיקוח נפש, במטותא ממך, הקש על דלת ביתי, ואני אבוא עמך, ואסע עמך לכל מקום שתצטרך ברחובות השכונה ומחוצה לה, בוא ונחלל שבת יחד, כי חילולה זהו קיומה, וכדי שכולם יכירו וידעו שאתה פועל בהיתר גמור, ומצווה לסייע בידך בכל דבר"… סיים הרב את דבריו הנרגשים. הבחור המהם לאישור בשפה רפה, ומיותר לציין, כי מאותה שבת ואילך הפסיק הבחור להתגרות בתושבי השכונה… [מוסף ש"ק יתד וירא תשס"ה]

 

כך גם יעקב מלמדנו יסוד חשוב שיש להפנים אותו בכל תחומי החיים. בחיים אל תהיה צודק תהיה חכם. אם יש לך ויכוח עם מישהו ואתה יכול לפותרו בדרכי נועם ומאידך בדרכים כוחניות ואלימות- לעולם הדרך הראשונה עדיפה. גם אם היא תעלה לך במעט ויתור על האגו והכבוד העצמי. אולי זה לא מצטלם טוב, אולם זוהי דרכה של תורה.

כאשר מנסים להפעיל כח כדי לפתור סכסוך, הסכסוך אינו נפתר, אלא נדחה. גם אם נצחת, רכשת לך אויב שלא ישכח לך את ההפסד שלו וינסה בכל דרך להצליח יותר בסיבוב הבא. בדרכי נועם אתה מעקר את הסכסוך ומביאו לסיומו.

ובמבחן התוצאה יעקב צדק, שהנה עשו לא זו בלבד שלא התקוטט עמו אלא עוד רץ אליו ומנשקו!

אתה גיבור לעולם ה'- ומהי גבורתך? מחיה מתים אתה, רב להושיע… אין זו גבורה להרוג

יסוד זה מנחה את יעקב כל ימי חייו. יעקב נאבק עם המלאך שרו של עשו. בסיום הוא מוכה וצולע על ירכו, והפלא הגדול הוא שבתורה מובא שיעקב הוא שניצח!? 'כי שרית עם א' ועם אנשים ותוכל'!

מבאר המגיד ממינסק [אלה הדברים] כששנים נלחמים פיזית, האחרון שיתן את הנוק-אאוט נקרא מנצח. אולם כששניים נאבקים רעיונית- אידיאולוגית ואיני יודע מי לבסוף ניצח, אולם לאחר הויכוח שני נצדדים יוצאים וא' מהם חבול, אין זאת אלא שהוא שניצח, שאם חבירו הוא שניצח, מדוע היה עליו להרים יד ומדוע התרגז, אם טענותיו היו צודקות?

וזה שכתוב: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמו.

סיכום- הנוקט בכוחניות אינו גבור ואינו חזק, אלא הדבר נובע מחולשה.

כך נהג יעקב גם במעשה דינה, והגם ששמעון ולוי נהגו אחרת, ויעקב לא השיבם, לבסוף הוא גילה דעתו- שמעון ולוי אחים כלי חמס מכורותיהם כו'.

כך גם מצאנו אצל משה שניגש לדתן ואבירם והזמינם ולא מיד קיללם.

ולעומת זאת ראינו את הנהגת הבריונים בבית שני שהמיטו עלינו אסון [ספורנו].

ספר משלי פרק כה

(טו) בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יְפֻתֶּה קָצִין וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם:

(כא) אִם רָעֵב שׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם:

(כב) כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַה' יְשַׁלֶּם לָךְ:

הגר"א אומר שהנהגת יעקב היא ההנהגה של ישראל בסוף הגלות.

ספר בראשית פרק לג (ב) וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשנה ואת לאה וילדיה אחרנים ואת רחל ואת יוסף אחרנים: כך גם יהיה בסוף הגלות, בני השפחות והערב רב ישלטו בישראל, ובני רחל הם הבני תורה והיראים יהיו אחרונים ושפלים תחתם.

וכך ידעו כל גדו"י לכל אורך הדורות, שעם הגוי צריך להסתדר על ידי הורדת הראש, נתינת שוחד, והשתקתו. לא בדרך כוחנית. המציאות מוכיחה שכאשר מנסים דרך כוחנית ושוכחים שאנו בגלות , התוצאות הם קשות. ואדרבה, כשמתרפסים בפניו הגוי מתרכך והיהודי מקבל את המגיע לו בדין.

בזמן מלחמת המפרץ הראשונה כשירדו כאן טילים והממשלה הבליגה היו כאלה שהתנגדו ואמרו צריכים להכות בהם, לשלוח מטוסים להפציץ בעירק, ולהחזיר את כח ההרתעה של צה"ל… אוי לנו אם היינו שומעים להם. כל מדינות ערב היו מתערבות כי יש כאן מלחמה בין ישראל לערבים… והנה כשלא התערבנו האמריקאים עשו את העבודה, הם גם אלה שספגו אבידות, ואנו יצאנו בשלום ובשלוה…

ברכת מאיר מדן פ' וישלח:

מעשה אבות סימן לבנים מסופר על הנצי"ב הקדוש שהיה מופיע מידי שנה בפני ה"מושל" ומבקש היתר להמשיך לקיים את תלמוד התורה גם השנה הנצי"ב היה מוסר ל"מושל" סכום כסף נכבד מצפה להחלטתו וברצון נענה ה"מושל" לבקשתו ומסר לו אישור נוסף להחזקת תלמוד התורה שנה אחת הוחלף ה"מושל" הנצי"ב בא כדרכו עם ממון רב אל ה"מושל החדש" ובקש ממנו את הבקשה ה"מסורתית" להמשיך לקיים את תלמוד התורה ה"מושל החדש" נעלב וזעם על השוחד שמסר לו הנצי"ב ומיאן לקבלו התנצלות הנצי"ב שאין זה שוחד אלא מתן הוקרה לא הועילה שב הנצי"ב בבושת פנים לביתו ביודעו שהגזרה נגזרה.

כשראה בעלה של נכדתו רבנו חיים מבריסק את צערו של הסב הגדול בקש לקבל את הממון לידו והבטיח לסב שהוא ימסור את הממון לשליט אותו היום היה יום חם מאוד לבש רבי חיים מבריסק לבוש חם מאוד כפי שמתלבשים ביום שלג וכפור עטוף במעיל הפרווה וכובע הצמר נגש בשליחות הסבא הגדול אל בית ה"מושל" כשראה ה"מושל" בחור יהודי לבוש במעיל פרווה וכובע צמר ביום חם עמד וצחק סיפר רבנו חיים מבריסק ל"מושל" שאמו נתגלתה אליו בחלום והזהירה אותו שהיום ירד שלג ויהיה קר וציוותה עליו להתלבש בלבוש חם שח"ו לא יצטנן…

ה"מושל" רחם על הבחור התמים ואמר לו שאל ישתטה חלומות שוא ידברו אז הציע רבנו חיים למושל "התערבות" בממון רב על דבר החלום שעוד היום ירד שלג שהרי אמו אינה משקרת ואכן המושל "התערב" עמו רגעים מספר אחר שקיעת החמה חזר רבנו חיים לבית המושל והודה שזו הפעם הראשונה שהגילוי שנתגלה בחלומו מאמו התבדה ולכן הוא נאלץ לתת ל"מושל" את הסכום הגבוה שהובטח לזוכה ב"התערבות" אחר שנטל ה"מושל" את הכסף נשאל ע"י רבנו חיים מבריסק "מה לענות לסבא הנצי"ב בענין התלמוד תורה " "אמור לסבא שאין סיבה לדאגה" השיב ה"מושל" בהחזיקו בכסף בחמדה כשעשו מקבל "אדום אדום" הוא עשו אחר… "ויפצר בו

ויקח"…

 

פרשת וישלח

יעקב – האדם השלם

״ויותר יעקב לבדו״ [והגדת]

"ויצב שם מזבח, ויקרא לו אל אלילוי ישראל״ (בראשית לג, כ), ופרשו בגמרא (מגילה יח ע״א): ״ויקרא לו [ליעקב] אל, [ומי קראו אל?] אלוקי ישראל״. ובמדרש (בראשית רנה עט, ח) אמרו: אמר [הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו] אתה אלוה בארץ, ואני בשמים. ונסביר הדברים.

כדי להבינם, נזכיר דברי הגמרא (נדה טז ע׳׳ב) שהמלאך מעמיד את הנשמה לפני הקדוש ברוך הוא ושואלו מה יהא עליה: גבור או חלש, חכם או טפש, עשיר או עני. ואלו רשע או צדיק אינו מזכיר, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. שנאמר (דברים י, יב): ״ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה״.

עוד נזכיר דברי הגמרא (סוכה נב ע״א, קדושין ל ע״ב): בכל יום יצרו אדם מתגבר עליו, שנאמר: ״כל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום״ (בראשית ו, ה), ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו. שנאמר (תהלים לז, לב): ״צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ה׳ לא יעזבנו בידו״.

ולבסוף נזכיר דברי הגמרא (סכה נב ע״א) שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. וכבר תמהו על כך, מדוע חוטא נשכר ויצרו חלש, ומדוע נענש הצדיק בהגדלת התבערה.

והענין, שהיצר הרע כחו גדול ונורא. וכמו שספרו בגמרא (קדושין פא ע״א) שרב עמרם חסידא עמד בנסיון עצום והשביע את יצרו שיעזבנו, יצא ממנו כעין עמוד אש. אמר לו: ראה, שאתה אש ואני בשר ודם, וגברתי עליך!

והאדם הושם בעולם הזה ״רק כדי לקיים מצוות, ולעבד ואת ה׳, ולעמד בנסיון״ (״מסילת ישרים״, פרק א). ואם האדם קטן, והיצר גדול, המלחמה אבודה מראש. לפיכך ״הקדוש ברוך הוא עוזרו״ להקטין עבורו את היצר ואת הנסיון, כך שיוכל לעמוד בהם.

ומכאן למדו בגמרא (כתובות לג ע״ב) שחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמם לכבשן האש כדי שלא להשתחוות לצלמו של נבוכדנצר, אבל אילו היו מענים אותם לא היו עומדים בנסיון. יעוין שם בדברי התוספות. וכמה תמיהות בדבר.

ראשית, מי גילה זאת לחז״ל, והלא שבעה דברים מכוסים מבני אדם, וביניהם: אין אדם יודע מה בלב חברו (פסחים נד ע״ב). ונצטוינו לדון כל אדם לכף זכות (אבות פ״א מ׳׳ו) במצות עשה מדאורייתא (שבועות ל ע״א), ואף להכנס לדוחק רב בלי להצדיק את הצדיק (רמב״ם, בפירוש המשניות שם). ויותר מכך, הן כלל נקוט בידינו, שאם רואים אדם שנדרש למעשה קטן ועושהו, מעלים עליו כאילו עשה מעשה גדול: ״אם הגיה אות בספר תורה, מעלה עליו כאלו כתבו כולו״ (מנחות ל ע״א), ופרש ה״נמוקי יוסף״, שיש מקום למידת הרחמים לומר, שכשם שהגיה אות אחת כשניצרך לכך, כך היה כותב את הספר כולו אילו נצרך לכך. ולמה לא נאמר כן בחנניה מישאל ועזריה, שכשם שעמדו פנסיון ההשלכה לכבשן האש כשנדרשו לכך, כך היו עומדים בנסיון סריקת בשרם במסרקות ברזל.

אלא שאין מנסים אדם בנסיון שאינו יכול לעמוד בו. ואם נסום בנסיון עצום ורב, ולא בנסיון קשה ממנו, אות הוא שכך אמדום מן השמים, שלכך נדרשים הם ותו לא. וללמדנו באו, שנדע שמקטינים עבורנו את היצר הרע לדרגתנו ומצבנו!

וכמעשה שהיה –

ה״חפץ חיים״ זצ״ל ביקר בעיר אתת, למען החזקת ישיבתו בראדין. בא לפניו אחד מתלמידיו לשעבר, מבני הישיבה, שיצא לחיי המסחר והצליח מאד, היה לעשיר מופלג. תרם סכום נכבד, והביע צערו והתמרמרותו: כשהיה בן ישיבה וסבל עני ודחקות, הבטיח לעצמו שאם יהיה ה׳ בעזרו ויתעשר, תהיה ידו פתוחה ולבו ער לכל עני ואביון, וביחוד לבני תורה. והנה עזרו ה׳ ועלה על במתי ההצלחה, ולבו נאטם וידו קפוצה, כה קשה להוציא ממנו פרוטה. ויודע הוא שאינו נוהג כהוגן, שצריך לתת וזכות לתת, ואינו יכול, אינו מסוגל. בז הוא לעצמו, מוכיח את עצמו, ואיני מסוגל להשתנות. כעת, שרבו הגיע, חש עצמו מחויב לרבו ולישיבתו. אבל אינו מבין מה המהפך שעבר עליו. איך התאבן לבו, איך התקשחו רגשותיו. יתפלל עליו רבו, שלב האבן ישוב להיות לב בשר!

ליטף ה״חפץ חיים״ ידו בחום, והאיר פניו: ״ברכות יחולו על ראשך, בחור טוב היית, ויהודי טוב נשארת. הנני ואסביר לך מה אירע –

משכבר הימים, בימי אברכותי, ניהלה אשתי חנות מכולת. הייתי עוזר לה לפרקים, נושא עמה בעול. הגיע אדם לקנות קמח בעשרים קופיקות. בסכום זה אפשר לקנות פונט קמח. נתתי לו שקית. הלך לשק ומלא את השקית עד שפתה. הנחתי אותה על כף המאזנים, שמתי משקולת של פונט (כחצי קילוגרם) ועוד פונט, ולא הכריעה. הסרתים ושמתי משקולת של ליטרא (כקילוגרם ורבע) וחצי פונט, ואמרתי: ״חצי רובל״, כולל ההכרעה.

התקומם: ״אבל בקשתי בעשרים קופיקות בלבד״…

אין בעיה, שפוך חצי ויותר לתוך השק, ואניח את המשקולות המתאימים. אבל הלא תבין, שככל שאתה גודש את השקית, אני מניח משקולות כנגדה…

כך, ״זה לעומת זה עשה האלקים״ (קהלת ו, י). כשהיית בן ישיבה והתשוקה להתעלות בערה בך, בער בך כנגדה היצר הרע של הבטלה. ולעמת זאת, לא תקף אותך יצר הקמצנות, כי לא היה לו עבור מה להסית אותך, הן דלפון ואביון היית. עתה, שהצלחת במסחרך והתעשרת, מניח הוא כל כובד משקלו על יצר הקמצנות והכילות. כי הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו באותו ענין. כדי שיתמודד, ויגבר, וינצח!

באת לכאן כדי לקונן ולהתאונן, אבל זו משימתך וזה האתגר שלפניך! באת לכאן כי סבור אתה שבירכתי פועלת בשמים, אבל התמודדות זו בארץ היא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים!״.

ולכן ״צדיקים נדמה להם היצר הרע כהר, ורשעים כחוט השערה״ (שם), משום שלצורך שמור כוח הבחירה יש צורך באיזון מוחלט בין כח הרע והטוב באדם. ולפיכך ״כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו״ (סוכה נב ע״א), שאם לא כן אין מקום לשכר.

באים אלי בחורים ואברכים, בני תורה ובני עליה, נבוכים ותוהים. מצד אחד, מלאים מצוות, חדורים יראת שמים, מתעלים בתורה. ומצד שני, נסיונות ונסיגות, מאיפה זה בא?

ואינם מבינים שאדרבה, זו הוכחה על גדלותם ומעלתם, ולעומתה, הגדילו תבערת יצרם. ועצם הידיעה, מהוה נחמה –

כאותו חולה שהתגלתה בו המחלה, רחמנא לצלן, ועבר נתוח. לאחריו התייסר הוא בכאבים אלו ואחרים, ועולמו חשך עליו: אין זאת אלא שהנתוח נכשל, והמחלה מתגברת ומתפשטת! הרופא הגיע לבקור, והוא מביע חששותיו. ״הרגע״, אומר הרופא, ״הניתוח הצליח, אתה בדרך להבראה מלאה, אבל כך דרכו של עולם, כך מרגישים אחרי ניתוח״, והרברים באזניו כמנגינה עריבה –

מה עשה הרופא, הן לא הפחית מעצמת הכאבים, אבל שיכך את החששות. אין זה אות לחולי, אלא התמודדות המשותפת לכל המבריאים! מעתה, יובן הפסוק ותובן דרשת חז״ל –

עולמנו עולם הנסיונות, ו״לפום צערא אגרא״ (אבות פ״ה מכ״ג). והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. להתמודד, צריך האדם בעצמו. ובכל זאת,

הרי ״אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו״, והקדוש ברוך הוא מקטין הנסיעות וכח היצר כדי שיוכלו לעמוד בהם. אלא שהקדוש ברוך הוא מעלה עליו כאלו ניצח בכוחו בלבד, שנאמר: ״ולך ה׳ חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו״ (תהלים סב, יג). ונמצא שגם בענין יראת השמים פעל הקדוש ברוך הוא, להקטין עבורו הנסיון ולעזור לנו לנצח.

אדם אחד היה, שסמא״ל ראש כל השטנים (דברים רבה יא, י) נאבק בו בכל כחו, בלי שהקטינוהו ומזערוהו, ״ויאבק איש עמו עד עלות השחר, וירא כי לא יכל לו״ (בראשית לב, כה-כ), זה סמאל שרו של עשו שבקש להורגו (תנחומא וישלח ב), ויעקב נצחו –

הרי שהפגין כח עצום ורב, והכח קרוי ״אל״ [כמו: ״יש לאל ידי״ (בראשית לא, כט וברש״י), ׳ואת אילי הארץ לקח' (יחזקאל יז, יג), ״מי כמכה באלים״, בחזקים (שמות טו, יא יברש״י)]. ואמר לו הקדוש ברוך הוא: אני אל בעליונים, אבל ביראת שמים ובהתגברות על היצר נחלת נצחון לבדך, אתה ״אל״ בארץ!

וזהו שאמרו במדרש (בראשית רבה עז, א): ״ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו״, זהו שנאמר (רברים לג, כ): ״אין כאל ישרון״, אין כאל, ומי כאל? – ישורון!, הינו יעקב אבינו. מה הקדוש ברוך הוא כתיב בו (ישעיה ב, יא): ״ונשגב ה׳ לבדו״, אף יעקב: ״ויותר יעקב לבדו״. שלבדו הצליח להתמודד ולנצח היצר הרע, ״הוא יצר הרע, הוא השטן״ (בבא בתרא טז ע׳׳א) ־   

[תוספת:

והדברים מתאימים בצורה נפלאה למה שכתב הרב דסלר [מכתב מאליהו ח"ג עמ' 129] על דרגתו של יעקב אבינו:

"מקומות תפלה של האבות

מצינו אצל האבות הקדושים שהשתמשו בדבר חיצוני, כגון מקום, להתעוררות לעבודה פנימית. אברהם אבינו ע״ה — ממנו לומדים עיקר ענין קביעת מקום לתפלה, כמו שהבאנו לעיל מגמרא (ברכות ר:) דכתיב ״וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם״ (יט, כז). יצחק אבינו ע״ה היה רגיל להשתמש, לשם התעלות רוחנית בתפלתו, בהתעוררות הבאה מרשמי המקום המקודש. עיין רמב״ן בפרשת חיי שרה על הפסוק ויצחק בא מבוא באר לחי רואי״ (כ״ד, ס״ב): ״ויתכן… שהיה יצחק הולך תמיד אל המקום ההוא, כי הוא לו מקום תפלה בעבור הראות שם המלאך׳. וכן להלן (כ״ה, י״א) ״וישב יצחק עם באר לחי רואי״, עיין בתרגום יונתן שם: ״ויתיב יצחק סמיך לבירא דאתגלי עלוי יקר חי וקיים דחמי ולא אתחמי״. פירוש: שאהב את המקום ההוא מחמת ההתעוררות ששאב ממנו לזכירת חסדי ה׳ הגדולים על כל בריותיו שנתגלה גם להגר השפחה המצרית בברחה מפני שרה.

גם יעקב אבינו עשה השתדלות רבה להתפלל במקום שהיה מקודש בתפלת אבותיו. כשהלך לחרן עבר על יד הר המוריה מבלי להתפלל שם. ״כי מטא לחרן, אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי, ולא התפללתי. כד יהיב דעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא, מיד — ויפגע במקום״ (חולין צ״א:).

אולם צריך עיון, מדוע בלכתו לחרן עבר שם בלי להתפלל ולא ניצל את קדושת המקום לשם עלייה, כמו שעשה אביו- ונזכר רק כשבא כבר לחרן? בודאי שאין כאן מקרה של שכחה, כי קבלה בידינו שכל דברי התורה, ובפרט מעשי האבות הקדושים המפורשים בתורה ובדברי הז״ל, באים ללמדנו דברים עיקריים.

החשיבות של התעוררות מבחוץ

פשר הדבר הוא, שמדתו של יעקב היתה מדת האמת, לכן היתה שאיפתו שיזכה במדרגתו במדת הדין. כי מדרגה שאדם זוכה בה במדת הרחמים, על ידי סיועים רבים, אליבא דאמת אינה לגמרי שלו. לכן רצה יעקב למעט בסיועים וכלים חיצוניים. וכן אמר בתפלתו: ״והיה ה׳ (מדת הרחמים) לי לאלקים (מדת הדין)׳ ־  כלומר, מה שאחרים זוכים רק במדת הרחמים, אזכה בו אני במדת הדין. בהיותו בארץ ישראל, שהיא מסוגלת להשגת מדרגות פנימיות, עלתה בידו שאיפה זו, על כן לא פנה אל ההר המקודש להשיג שם התעוררות על ידי אמצעים חיצוניים.

אך בהגיעו לחרן שהיא בחוץ לארץ, ששם ההשפעה הרוחנית אינה באה באופן ישיר כמו בארץ ישראל אלא רק על ידי שרי המקום, בחינה של רוחניות המהולה בחיצוניות (שלא לשמה), ראה שלשם זכירת השגותיו הבהירות שבבחינת ארץ ישראל, נדרשים לו גם כלים חיצוניים. לכן החליט להתפלל על סייעתא דשמיא, וגם להתחזק על ידי רשמי תפלות אבותיו — שיא דרגתם בעבודתם, שהיה יכול לציירן בלבו בעומדו במקום הקדוש ההוא. ועל כן ״יהיב דעתיה למיהדר״ — לא נתן תנומה לעיניו אף לרגע. אלא החליט לחזור מיד. כי הנקיטה באמצעים לשמירת ההכרות הפנימיות כה חשובה היא שקודמת לכל דבר.

ועל ידי שאיפתו להשיג אמצעים שיקבעו את הפנימיות, זכה שקפצה לו הארץ. כי כאשר עושה אדם את כל הגשמיות כולה רק כלי להשגת תוכן הרוחני — לשמה, אז לא יתכן עוד כל עיכוב מצד ההגבלות החומריות. לכן זכה לסיועים נוספים להתעוררות פנימית למעלה מהטבע — לשקיעת השמש לפני זמנה. ״כד צלי בעי למיהדר, אמר הקב״ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינהי! מיד בא השמש" (חולין צ״א.). כי כאשר הצדיק בא למקום אך ורק למען עבודת ה'. ואין לו קשר למקום הגשמי חוץ מבחינת היותו כלי לרוחניות, הרי זו היא בחינת האחזותו בעולמו של הקב׳׳ה — ״בית מלונו של הקב״ה״, שמכיר שכל הנמצא בו הריהו מוכן לאדם לצרכי עלייתו הרוחנית. וכשהוא בא בהכרה זו ממילא מוסיף לו הקב״ה עוד כלים רבים. על ידי לינה זו במקום המקודש הזה זכה ל״והנה ה׳ נצב עליו״, ולהבטחת ״הנה אנכי עמך ושמרתיך״ — שמירת הדרגה הפנימית בטהרתה. זו היתה לינתו הראשונה לאחר י״ד שנה. אחרי שלא שכב בהיותו בבית מדרשם של שם ועבר, ואחרי שעבר דרך רחוקה לחרן, ועדיין לא לן כלל השינה שבלינה כזו היתה בה ר ק הרגשת ה׳ נצב עליו — שינה שהביאה לעלייה רוחנית נשגבת"].

כמה עמקו דברי חכמים!

פרשת וישלח

הצור תמים פעלו – ולטב עביד!

״צדקו יחדו״ [והגדת]

איזה אסון, איזה כאב לב, מעשה דינה. איזו חרפה, נתאר לעצמנו מעשה כזה בזמננו, בשכונתנו, להזדעזע! ובבית בחיר האבות, איך יובן!

אין בררה, חייבים לגלות טפח מהאמור בספרים הקדושים, שהיה כאן ענין גלגולי נשמות ותקונם (שער הפסוקים לאר"י הקדוש איוב א), ואין לנו עסק בנסתרות.

מבינים אנו, שהדברים גבוהים מהשגתנו ונשגבים מאתנו, ובמופלא מאתנו איננו דודשים. אבל מדוע נגזר על יעקב אבינו להצטער כך!

ונזכיר ־

הכתוב אומר: ״משפטי ה׳ אמת, צדקו יחדיו״ (תהלים יט, י). ופירש הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ״ל, שכאשר בית דין מעניש, יתכן שיסבלו גם חפים מפשע. ולדוגמה, ארם נתחיב מיתה. מה אשמה אשתו, שהתאלמן. מה אשמים בניו, שהתייתמו. אין ברירה, כאלו הם משפטי אדם. אבל משפט שמים אינו כן, אם חף מפשע יסבול בגינם, ימנעו!

זה הבאור בדברי הגמרא (שבת לב ע״ב) שבעוון נדרים אשתו של אדם מתה. ודאי שהיא בעוונה מתה, אבל אילולא חטא בעלה בעוון נדרים היו ממתיקים את דינה, שהרי אין אשה מתה אלא לבעלה (סנהדרין כב ע״ב), וכן כל כיוצא בזה.

והגאון רבי אלחנן וסרמן זצ״ל, הי״ד, הביא בענין זה ספור התלמוד הירושלמי (תענית סוף פ״ג) שהיתה בצורת בירושלים. המים כלו מן הבורות, החיך יבש בצמא. אמר רבן יוחנן בן זכאי למשרתו: עלה לבית המקדש ועמוד לפני פתח ההיכל, וכה תאמר: אדוני רוצה ללכת להסתפר, ומזג האדר השרבי אינו מניח לו. מיד ירד מטר!

והדברים מפליאים. ממרום נגזר על המון רב שיצטער עד מות, אז מה אם רבן יוחנן בן זכאי מצטער צער מועט כזה, שהוא מתקשה ללכת להסתפר –

אבל ״משפטי ה׳ אמת, צדקו יחדו״. ואם לרבן יוחנן בן זכאי לא מגיע ולו צער מועט, יוותרו בגינו לכל העולם כלו [ויגבו מכל אחד חובו בדרך אחרת אם לא ישוב בתשובה].

והגאון הצדיק רבי אליח לופיאן זצ״ל פירש בכך הפסוק: ״הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא״ (דברים לב, ד). ויש להבין, האם צדקותו של הבורא יתברך מתבטאת בכך שאינו עושה עולות, אתמהה! אבל הפרוש הוא, שאף על פי שכל דרכיו משפט, משגיח הוא שמשפטו לא יגרם עול למי שלא חטא, ואינו מעניש אלא אם מגיע צער לכל המצטערים בסבלו של החוטא העקף.

זה ענין ״אחד מבני החבורה שמת ידאגו כל בני החבורה״ (שבת קו ע׳׳א), וזהו שאמרו (מועד קטן טו ע״ב) בטעם כפיית המטה באבלים, שאמר הקדוש ברוך הוא, דמות דיוקני נתתי בכם ובעוונותיכם הפכתיה, כפו מטתכם עליה. והינו, שאלו היו הם זכאים, היה נמחל גם לו.

אם כן, מדוע נגרם ליעקב אבינו צער נורא זה? יש כאן גלוי נוקב קול ״נורא אלקים ממקדשיך״ (תהלים סח, לו), אל תקרי ״ממקדשיך״ אלא ממקודשיך, שבשעה שהקדוש ברוך הוא עושה דין במקודשיו הוא מתיירא ומתעלה (ובחים קטו ע״א). כי ״סביביו נשערה מאד״ (תהלים נ, ג), מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה, שנאמר (תהלים פט, ח): ״אל נערץ בסוד קדשים, ונורא על כל סביביו״ (יבמות קכא ע׳׳ב) –

שיעקב הציג בפני עשו את נשיו ואחד עשר ילדיו [בנימין עדין לא נולד] (בראשית לב, כג). וכתב רש״י: ודינה היכן היתה, נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשו עיניו. ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירו למוטב, ונפלה ביד שכם.

ותמוה, היתכן שיעקב אבינו נתבע על שלא השיא בתו לעשו, והלא ״המשיא בתו לעם הארץ כאלו כופתה ומניחה לפני הארי״ (פסחים מט ע״ב)!

ואמר רבי ירוחם ממיר זצ״ל (״דעת חכמה ומוסר״ ח״א מאמר פח) בשם הסבא מקלם זצ״ל, שאכן חייב היה למונעה מאחיו, אבל בלב כבד וצער עמוק. ובלשונו: הוא נתבע שסגר מכסה התבה בטפיחה רועשת! דקדוק כחוט השערה, ואיזה חוט שערה! עד כאן, ידוע.

אבל במה אשמה לאה אמנו?!

נזכור ־

לאה ילדה ששה בנים, ״ואחר ילדה בת, ותקרא את שמה דינה״

 (בראשית ל, כא). פרש רש״י: ״דינה״, פרשו רבותינו (ברכות ס ע״א) שדנה לאה דין בעצמה: אם זה זכר, לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות [שילדו כל אחת שני בנים]? והתפללה עליו, תהפך לנקבה. ומיד, בפסוק הבא: ״ויזכרר אלקים את רחל וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה״, וילדה את יוסף.

ומה חשבה לאה? שמחה בשמחת אחותה, ואמרה לעצמה: גם מבת אפשר לרוות נחת. ולא רק מבן, אלא גם מחתן – נו, ומה ההמשך – שכם בן חמור חמד אותה ולקחה.

לא לנחת כזו פללה, ולא על חתן כזה חשבה!

וסופו שנהרג, ודינה חזרה הביתה מעונה, ומבוישת. ומה חשבה לאה? הזו מצוה וזה שכרה?! זה מה שקבלתי על שהתפללתי למען אחותי, שתהא זו בת? אין ספק, היה לה מקום לתמוה ולהתמרמר!

אמת. אבל מה היה הסוף?

ידועים דברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר, לז) שדינה הרתה משכם בן חמור, וילדה בת. ריחקוה השבטים, והקדוש ברוך הוא שלח מלאך והורירה למצרים לבית פוטיפרע. אשת פוטיפרע, שהיתה עקרה, אמצתה לבת. יוסף לקחה לאשה, וילדה לו את מנשה ואפרים –

הנה כי כן, בסופו של דבר קבלה לאה חתן כיוסף. ולא עוד, אלא שויתרה על לידת שבט אחד וזכתה לשני שבטים ממנה, אפרים ומנשה!

ומה למדנו, שאין להתמרמר כשלא מבינים מהלך המארעות. כי לא יובנו, אלא בסופם.

ודוגמה נוספת –

אחד מעשרה נסיונות שנתנסה אברהם, היה נסיון הרעב. מחסורו היה גדול כל כך, עד ששהה באכסניות בהקפה. ירד למצרים, וחזר ״כבד מאיד במקנה בכסף ובזהב״ (בראשית יג, ב), ובחזרתו פרע הקפותיו (רש״י, שם ג).

ויש כאן עומק, משמעות נוספת במושג ההקפות. ונסביר –

אברהם אבינו הגיע לארץ ישראל, והחל לקרוא בשם ה׳ (בראשית יב, ח). אנשים נאספו, שמעו והשתכנעו, זנחו את אליליהם ודבקו באמונתו. ואז, בא הרעב. מה אמרו: שהאלילים כועסים ונוקמים על נטישתם! הן אברהם עצמו הוא צדיק נשגב ומבקש לחם. חייב ללוות מהם, ולרדת למצרים ־

ומה יכול היה להשיבם? שגם הוא אינו מבין בחשבונות שמים. אבל אינו מהרהר חלילה, ומקבל באהבה. ובמצרים, פרעה לוקח את אשתו הצדקת – מכה אחר מכה, כאב לב אחר כאב לב! ואז מכה פרעה בנגעים גדולים, ומחזיר את שרה בבהלה, ועוד מעשירי עושר עצום ורב. והוא חוזר ופורע כל ההקפות, ועונה על כל השאלות, ומיישב כל התמיהות.

עתה להם: הרואים אתם, חסרה לכם קצת סבלנות…

ועל דרך זו פורש הכתוב: ״הנה ימים באים וניגש חורש בקצר, ודרך ענבים במשך הזרע״ (עמוס ט, יג). כלומר: בזמן הזה, אדם רואה את האיכר חורש את שדהו, ותמה: מה ראה לעמל בפילוח התלמים, עמל לריק.

למחרת רואהו זורק לתוך המענה גרגירי מאכל טובים, ומאבדם במו ידיו. רק לאחר ומן, כשינבטו השבלים ויקצרם, יבין למפרע את הפעלות שחשבן כהשחתת זמן ויבול. כך לעתיד לבוא יובן הכל, כאלו פגש החורש בקוצר, וכאלו פגש דורך הענבים ומפיק היין בנושא הזרע לשתילת הגפן. וכשרואים את סוף המעשה הנעוץ במחשבה תחלה, אין שאלות!

תוספת:

סיפר הרב זילברשטיין בסיפור אישי לפני חקלאים שומרי שמיטה בשנת תשע"ה שקבלו לפניו על הקשיים בהם הם נתונים, ומצפים ליד ה' לטובה עליהם: [הופיע בגליון "שביעית של פסח" לתמיכה בשומרי שביעית תשע"ה]

לפני שפרצה מלחמת העולם השניה, הייתה אווירה קשה בחו״ל, סבי רבי אברהם יעקב זצ״ל כיהן כמנהל בית היתומים בעיר בנדין שבפולין ולא היה חסר לו דבר בעולמו, תורה ואהבת חסד. אך משנשמעו הדי המלחמה האיומה באירופה, חפץ היה לברוח ממלחמת התופת הקרבה ובאה ולעלות לארץ הקודש, בני משפחתו ניסו להפציר בו שישאר עמהם בפולין, אך נחישותו היה חד משמעית, והוא עלה בגפו ארצה, ובשל העוני ששרר באותם שנים בארץ הקודש, הוא נאלץ לעסוק בקטיף תפוזים בפרדס, בכדי לכלכל את עצמו.

והנה, בעוד הוא עולה על הסולם ומתחיל לקטוף את התפוזים, עולה יהודי נוסף על סולם בצד שכנגד וקטף אף הוא תפוזים מהעבר האחר, אלא שמבלי משים אותו יהודי קטף עם המזמרה שבידיו תפוז סמוך אליו, וקטע לו שלש מאצבעותיו… דם רב ניגר מידו, סבא ירד מן העץ והובהל בחופזה לבית החולים בניסיון אולי לאחות את האצבעות בחזרה…

לשמע הדברים שהגיעו עד לפולין הרחוקה, מיד קראו לו שוב כל בני המשפחה באומרם, כי הנה, צדקו בטענתם שלא מתאימה לו העלייה לארץ הקודש להתקיים בתנאי עניות שכזאת. הם עוד הוסיפו בשאלה, – הזו תורה וזו שכרה?! אך סבא התעקש ואמר להם: "גם אם הקב״ה מנסה אותי, יודע אני כי זו ברכה עבורי"! הוא המשיך בשמחה להישאר בארץ הקודש ועמל להעלות את בני משפחתו אליה. סבא הצדיק עליו את הדין ואמר ׳כל מאי דעביד קוב״ה לטב עביד. שלשה מנכדיו הצליח סבא להביא לארץ הקודש וכולם זכו והקימו משפחות לתפארת, מהם רווה נחת יהודית עצומה בהיותם ת״ח גדולים ומרביצי תורה והוראה, בעוד שאר בני המשפחה נספו במעלות קדושים וטהורים בשואה האיומה.

לימים התבטא סבא בעינים דומעות ואמר: "דעו לכם, גם לי לא היה קל הנסיון, כאשר כבר בהעלותי ארצה ואני נתקל בכאב של קטיעת שלושת אצבעותיי, אך ידעתי כי כל אצבע משולה היא למשפחה לתפארת שתקום בזכות אותו נכד שהעליתי ארצה, וכל אצבע כנגד נכד נוסף, וכך מכל משפחתי לא נותר איש והם עלו בתמרות הכבשן באירופה, ושלושת הנכדים הללו היחידים שניצלו והותירו לי נחת לדורות״!.

 

תוספת:

במלחה"ע השניה הצליחו בחסדי ה' כוחות הברית לדחוק את הנאצים לתוך גרמניה, והם לקחו את היהודים ממזרח אירופה לגרמניה מהלך של מאות ק"מ חלקו ברגל וחלקו ברכבות. בברגן בלזן בתוך חודש גדלה האוכלוסיה פי שלש. רעב, צמא מחלות. היה שם כמה אגפים ובאגף אחד חיילים רוסים שבויים.

בוקר אחד הגיעו הנאצים לאגף והכריזו אנו יודעים שבעוד כמה ימים יגיעו לכאן האנגלים והאמריקאים ואנו רוצים שתספרו להם כמה טוב היה לכם אצלנו… לכן הבאנו לכם לחמניות טריות… הרעב היה נורא. אותו יהודי לא אכל כראוי כמעט חמש שנים, ובשבילו עדיפה הייתה לחמניה טריה מאשר השחרור… הוא נעמד בתור והחל חושש שמא יגמרו הלחמניות. ולבסוף אכן זכה בלחמניה האחרונה הנכספת.

לפתע שם לב שליד חיל נוסף מונחים עוד סלים מלאים בלחמניות. חשב לעצמו אם יש כל כך הרבה לחמניות מדוע שלא אקח עוד אחת? ואז כשהנאצי שאל מי בתור, הוא נדחף ואמר אני, וקיבל לחמניה נוספת.

לפתע הוא מרגיש יד לופתת את צוארו וקול מאיים לוחש באזניו תן את הלחמניה השניה! הוא סירב. הרוסי הבריון תפס אותו עם עוד שני חביריו, סחבו אותו לצריף היכוהו מכות נמרצות עד שכמעט נפח נשמתו, ונטלו את שתי הלחמניות…

הרגיש היהודי שעוד כמה דקות הוא מת, ופנה בשאלה לרבש"ע – דוקא עכשיו למות? לפני השחרור? אם רצית לקחת נשמתי היה לך הזדמניות רבות לעשות כן! ותוך כדי מחשבתו איבד הכרתו.

כשהתעורר ראה את השמש זורחת. חמש שנים לא ראה שמש זורחת בקומו. תמיד קמו בארבע בבוקר. מי שלא קם, לא קם יותר… לאט לאט חדרה למוחו ההכרה הנאצים כבר אינם כאן, הם ברחו השתחררנו. אולם מדוע יש כזה שקט מסביב? הוא הביט סביבו וראה את כולם פגרים מתים. התברר שהלחמניות היו מורעלות! אום עלינו נגזר לחיות, ולכן דאג הקב"ה לקחת ממנו את הלחמניות שלא ינזק…

 

פרשת וישלח

לשם שמים באמת

״ואתה אמרת״ [והגדת]

בגמרא (ברכות ד ע״א), הקשה רבי יעקב בר איך: כתיב ״והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך״ (בראשית כח, ט), וכתיב ״ויירא יעקב מאד״ (בראשית לב, ח). אלא אמר: שמא גרם החטא. פרש רש״י: שמא אחר ההבטחה חטאתי, והחטא יגרם שההבטחה לא תתקים. ונסביר, במשל.

מעשה היה ביעקב שהתפלל שוב ושוב לזכות בפיס. לאחר תחינות רבות אמרו מלאכי השרת לרבש"ע נו, יש כבר להעתר לו… נעתר לו הקב"ה והוא זכה בפרס הגדול, נהיה מליונר! קנה בית, החליף את האוטו, רכש מפעל, ונשאר לו עוד סכום נכבד מאד. החליט לעשות רמונט כללי – לגוף… ניתוח פלסטי, מתיחה, שינוי אף, שפתיים, עיניים, בקיצור יצא אדם חדש… איך שיצא מהניתוח, ככה מרוצה מעצמו, חצה את הכביש, ורכב עבר ביעף – ולקח אותו איתו למעלה… הלה הגיע לבי"ד של מעלה והחל מקונן למה? כשסוף סוף התחלתי לרוות נחת מהעושר – לקחתם אותי?? אמר לו המלאך – רגע, מי זה? יעקב?? לא מאמין! סורי! לא זיהנו אותך… איך השתנית….!

בתורה נאמר ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך… מבארים בעלי החסידות שהברכה לא תשנה אותך, תהפוך אותך לאדם אחר!

כך גם בענייננו. הרמב"ם אומר בהלכות תשובה [פ"ב הלכה ד]

מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. ומשנה שמו, כלומר: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.

למדנו ששינוי המעשים משנה את "האדם". זהו "אדם אחר".

נענו לך, הבטיחו לך, הכינו עבורך – בתנאי שזה עדיין אתה! שלא השתנית, שאינך אדם אחר!

יעקב סבר – אני אחר, איני באותה מעלה קודם, שהרי ייתכן וחטאתי מאז, וגרם החטא שאיני אותו אחד!

ומאחר שההבטחה נתנה בתנאי שלא יחטא, ואינו בטוח בכך, כי הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (בבא קמא נ ע״א), לא יוכל לסמוך עליה בודאות.

אלא מאי, יסמוך על זכיותיו הרבות, ״עם לבן גרתי ותרי״ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים? [רש״י בראשית לב, ה),

על כך אמר: ״קטנתי, מכל החסדים״ (שם, יא). נתמעטו זכיותי על ידי החסדים שעשית עמך (רש״י, משבת לב ע״א).

מכיון שכך, מתעוררת קושיה גדולה –  מהו שהמשיך וביקש: ״ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא ימנה מרוב״?! הלא אך זה עתה אמר שחושש הוא שההבטחה לשמירה אינה תקפה עוד, וזכיותיו נתמעטו בחסדים שכבר קבל, ואם כן אין חלילה תקף להבטחת ההטבה!

[ואם משום שאין הקדוש ברוך הוא חוזר בו מהבטחה לטובה, יעוין באריכות במזרחי (בראשית לב, ח), שהוא רק במה שנאמר לנביא להתנבאות לאחרים, אבל במה שנמסר א' לבדו עלול החטא לסכל ולמנוע].

וכבר השגיחו בזה רבותינו הראשונים הרמב״ן והספורנו, ופרשו שלא בא בתביעה אלא בתחינה, לקיום ההבטחה אף שאינו ראוי, בחסד חנם.

ולדעתי, יתכן שאכן בא בתביעה, ואין כאן כל סתירה. הכיצד? גם זה יובן במשל.

כידוע, ״ההכרח, לא יגנה״. אין מה לעשות, עני ארס את בתו והתחיב לסכום כסף נכבד. עד כיה התפרנס בצמצום ונמנע ממתנת בשר ודם, אבל עכשו אין ברירה. וכי תשב עד שילבין ראשה, מוטב שילבין הוא את פניו. פנה ללשכתו של עשיר, ובקש להועד עמו. התקבל במאור פנים ושאל למבוקשו. אך פצה פיו, נחסכה מבוכתו. גם אם לשעה קלה. אדם נכנס ובקש: ״אני צריך צ׳ק של מיליון, עבור הדירה״. העשיר הוציא את פנקס ההמחאות מהמגרה, מלא בסכום האמור והושיט לאדם שהודה והלך.

אותם רגעים עזרו לו להתעשת, ומבוכתו חלפה. התענין: ״מיליון עבור דירה, ודאי מדבר בדירת גג!״

העשיר הרים גבה, וענה: ״לא. המדבר בוילה, וזה רק חלק מהסכום. ועכשו, האם אוכל לדעת במה הענין?״

״אה, אסתפק בחצי מיליון. האמת, שגם ארבע מאות אלף יספיקו. אבל חצי מיליון, מעל ומעבר!״

העשיר הרים גם את הגבה השניה: ״חצי מיליון, עבור מה?!״ ״אה, סליחה. ארסתי את בתי״ – ״בשעה טובה, מזל טוב״.

״אמן, אצלכם בשמחות. ובכן, התחייבתי לאךבע מאות אלף עבור דירה. עם רהיטים והוצאות החתנה, יגיע לחצי מיליון. התכשיטים עלי״, התחייב בפרץ נדיבות.

״ומה זה קשור אלי?!״

״אה, ראיתי שחתמת על צ׳ק של מיליון עבור דירה, וזה רק חלק מהסכום, אמרת. אז אני ממש צנוע״…

״אכן. אך הלא תבין, הלה בונה את הוילה עבורי, אז אני משלם הכל, ועוד נותר בידו רוח נאה. אבל אתה דואג להתחיבותך, מה לי ולצרכיך?! אם תךצה, אעניק משהו בנדבה. אבל שאפרע הכל עבוךך?!״ כעת, הכל מובן – אם מבקש הוא הצלה לעצמו, או אף למשפחתו, משום ההבטחה שנתנה לו או עקב זכיותיו, יש לו לחשש שמא ג_רם החטא ונתמעטו הזכיות. אבל אם מבקש הוא כדי ליסד את עם ישראל שירבה כבוד שמים בעולם, ןקבל את התורה להביא את המשיח לתקן עולם במלכותו יתברך, יכול לבקש ןאף לתבוע קיום ההבטחה!

ומתרצת בזה קושיא נוספת. מהו שאמר: ״ואתה אמךת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעף כחול הים אשר לא יספר מרב״, שזו ההבטחה שנתנה לאברהם אבינו בעקדה (יש״י). וכי הבטחה זו מחיבת שיעקב ונשיו וילדיו ינצלו, הן די בצאצא אחר שינצל וממנו יפרו וירבו!?

אבל הטענה היתה שכל כונתו ״למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳״ (בראשית יח, יט), ואם הבקשה למען כבוד שמים, בדין שתענה! ואספר ־

בשעתו, עזב הגאון רבי ישראל סלאנטער זצ״ל את ליטא, את משפחתו ותלמידיו ואת מעמדו הרם והנשא, ונדד לפריז הרחוקה, בירת צרפת, כדי להשכין שלום בין קהלות המהגרים ולהביא להם רב שינהלם בדרך התורה. פעל שם בשטח החנוך ןהכשרות, והתגורר בדחקות בעלית גג צרה. פעם החליק במדרגות, ונפל מאיגרא רמה שני גךמי מדרגות! כשהרימוהו מן הארץ כמעט ולא היתה בו רוח חיים, ובנס שב לאיתנו בימים מועטים.

כשספר זאת לתלמידו, הגאון רבי איצלה בלאזר זצ״ל (שכתב את הדברים ב״אור ישראל״, עמוד קכב), העיד בעצמו שתוך כדי נפילה לא פחד כלל, משום שכל ישיבתו בפריז אין בה כל נגיעה עצמית, כלה עבור כבוד שמים, על כן לא יוכל להנזק כמה נפלא!

כמה דבר על כך ראש הישיבה, הגאון רבי אברהם יפה'ן, זצ׳׳ל!

הביטו וראו, אמר. בנות צלפחד בקשו נחלה, בקשו ממון, רזכורות לטוב. וקירח בקש כהנה – להתקרב לה' ולעבודתו, רוחניות, וזכור לשמצה!

אהרן קדוש ה׳ נתקנא בקרבן הנשיאים, וקבל פצוי תנחומים, הדלקת המנורה לדורות. וקרח נתקנא בנשיאותו של אליצפן, ואבד מן העולם!

אלא שאלו בקשו עבור כבוד שמים, וזכו. וקרח בקש לעצמו, ונדחה!

זליכה אשת פוטיפר ביקשה שיצאו ממנה מלכים ונביאים, כפי שראתה באיצטגנינות, ונזכרה לדראון עולם, ואילו תמר שאמרה מלכים אני מעוברת נזכרת לטובה, מה ההבדל? לשם מה את עושה זאת, זליכה – להנאתה הפרטית, חמדה את יופיו, ואילו תמר לשם שמים – שתזכה להעמיד את שושלת המלוכה משיח בן דוד!

ואת ההבדל ראינו גם בתוצאה כשהתוכניות משתבשות – תמר מוכנה להישרף ולמסור עצמה, זליכה – מוכנה לשרוף את יוסף…

 

והדרך סלולה עבורנו, ובלבד שנזכיר אזהרת רבנו ישראל סלאנטער זצ״ל, שרבים סבורים שהם דורשים כבוד שמים ובאמת אינם דורשים אלא כבוד עצמם (״אור יחזקאל״ מדות עמוד יט]…

את העובדה הטרייה שמענו מפי הרב בנימין כהן שליט״א יושב ראש קרן השביעית. אברך חשוב תושב מרכז הארץ, מוסר שיעורים קבועים מדי יום ביומו באחד מיישובי השרון. השיעור נמסר בין מנחה למעריב ומשתתפים בו מתפללי המושב הדתיים הבאים לבית הכנסת. באותו מושב מעורב, מתגורר יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, שאביו נפטר לפני כחצי שנה. האב, יהודי דתי הותיר אחריו בן ובת שאינם שומרים תו״מ, ו-12 מיליון שקלים כירושה, וגם צוואה חתומה בידי עורך דין: הבן יקבל 10 מיליון שקלים והבת 2 מיליון, אך בתנאי מראש שהבן יאמר אחריו קדיש כל יום בשלושת התפילות בכל ימות השנה. אם לא יקיים את התנאי, תתחלק הירושה – חצי חצי הוא שש והבת שש. צוואה כתובה וחתומה. הבת פתחה את הצוואה ועיניה חשכו, אבל התפכחה במהירות, כי אמרה לעצמה: אין מה לחשוש, כי אין סיכוי שאחי יאמר קדיש כל השנה באופן מוחלט 3 תפילות. מה עשתה? החליטה ושכרה חברת חקירות שתעקוב אחריו בתבונה ובסודיות ותתפוס את הפעם האחת שהוא מפספס את הקדיש ואז מיד יש לה ביד 4 מיליון שקלים נוספים. כמובן שהיא התייעצה קודם לכן עם ׳עורך דין׳ להיות בטוחה כי בנוסח הצוואה משתמע באופן מוחלט שאם יחסיר ׳קדיש׳ אחד היא תוכל לעכב לו את הכסף. ׳חברת חקירות׳ ככל שתסחט כספים, לא יחסר הרבה מתוך ה-4 מיליון. אך התוכנית שלה לא הייתה קלה. כאן אנו שבים לאברך היקר הנ״ל. הוא מוסר את השיעור היומי באותו יישוב, בין מנחה למעריב, הבן מגיע ערב ערב לתפילת מנחה, ממתין אחריה לערבית ואומר קדיש.

הבעיה היתה שהבן לא נכנס לשיעור בין מנחה למעריב הוא יוצא בקביעות מיד אחרי מנחה ולא ממתין אפילו רגע להקשיב את השיעור, מפטפט בחוץ ומשתעמם ובשום אופן לא שומע מילה אחת. כיוון שהוא סיפר לאברך מוסר השיעור כי הוא בא במיוחד כדי לומר קדיש על אביו, לכן האברך היטיב עמו ובקביעות בסיום השיעור, האברך יוצא החוצה מסמן לו בידו כי מתחילים ערבית כדי שלא ישכח את המעריב מחמת עסקיו בחוץ. לומר את האמת, האברך, הרגיש מבוזה במידת מה, שצעיר שאינו שומר תורה מזלזל בו ולא מוכן לשמוע אפילו מילה אחת דברי תורה והוא טורח לצאת החוצה לקרוא לו לומר קדיש, אבל, האברך היודע את ערכו של ה׳קדיש׳ כמבואר בחז״ל, עשה זאת למענו – ולמען אביו שוכן עפר. הבלשים של ׳חברת החקירות׳ מיקדו את מאמציהם בשעות הללו של מנחה ומעריב, המתינו בסבלנות לערב אחד שהבחורצ׳יק יסתכל באיפון שלו וכדומה, ימשיך בעסקיו וישכח מעריב אחד, אבל הם לא השיגו את מבוקשם כי האברך היה יוצא וקורא לו פנימה. האחות, הבינה כי היא משקיעה כסף לפח, החליטה ועשתה מעשה, ביררה את כתובתו של האברך והרימה אליו טלפון. סיפרה לו דוגרי את כל הטמון מאחורי הקדיש של אחיה, וכי היא מפסידה מכך ארבע מיליון שקלים. ׳אני בטוחה כי לולי שהיית קורא לאחי פנימה, יבוא ערב אחד שהוא ישכח ואני ארוויח את הכסף, ולכן, אני מבקשת ואומרת: ידוע לי כי יש בקהילתכם אנשים הזקוקים לעזרה כספית, אני מוכנה לתת לנזקקים חרדים ארבע מאות אלף שקל דרכך, אם בסך הכל קדיש אחד לא תקרא לו פנימה. לא בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה…׳ האברך נסע לב״ב, למעונו של מרן ראש הישיבה שליט״א, הציג לפניו את הסיפור אודות יהודי חילוני שמגיע לקדיש בגלל הכסף וכר. מרן אמר לו כי עליו לדאוג לקדיש שלו באופן שלם ולא לעשות שום שיקולים (כל קדיש של כל יהודי חשוב עד מאד). ואז העלה האברך שיקול נוסף: הרי יש כאן ביזוי התורה כי הוא יוצא מהשיעור בקביעות מזלזלת ואני עצמי יוצא לקרוא לו אח״כ לקדיש, ואם כן חשבתי לעצמי שמותר לי להימנע מלקרוא לו. הביט עליו מרן ושאל בתמיהה (של חכמה): וכי קוראים לך 'תורה'?!…

האברך קיבל את ברכת מרן להצלחה. שב לביתו השיב טלפון לאחות, כי אין על מה לדבר והוא ימשיך בשלו לקרוא לו לקדיש. האחות הרימה ידיים מהדרך הזו. הבן המשיך בקדיש שבוע ועוד שבוע. ערב אחד, לפתע, אחרי ערבית, שאל הבן את האברך: ׳תאמר לי לא פוגע בך שאני ככה בחוץ ולא תורם רגע אחד כדי להקשיב לך?…׳ ׳אני מחלק לשומעים יהלומים, ההפסד כולו שלך׳ הגיב האברך. ׳יהלומים?!׳ תמה הבן.

׳כן יותר מיהלומים. תנסה להקשיב פעם אחת ותיווכח׳ – ׳טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף׳ עם כל המשתמע מכך. הבן אזר אומץ עצמי והתאמץ, נכנס לשמוע שיעור, ועוד שיעור. ו…כיום הוא התחיל לשמור שבת, ויש לאביו בשמים נחת כפול לא רק מהקדיש, אלא גם שהארבע מיליון עוברים לידיים טובות, תודות לאברך שלא איבד לו גם לא קדיש אחד [מוסש"ק יתד וישלח תשע"ו].

 

 

פרשת וישלח

הריחוק מן הגוי – ערובה לקיומנו!

שנאת עולם לעם עולם + מעין השבוע פכים קטנים [מעיין השבוע עמ' תסב, הרה"ג ירחמיאל קראם יתד י' כסליו תשס"ה]

וישלח יעקב מלאכים אל עשיו אחיו ארצה שעיר שדה אדום.

מה רוצה עשיו? הרי מכר את הבכורה. הכל היה תקף. יעקב קיבל את הברכות כדין. הוא החצוף שרצה לקבל ברכות שלפני שנים רבות מכרן לאחיו, ופתאום הוא מתעצבן שלא נתנו לו לקחת משהו שאינו שלו?? מה זה "גם את בכורתי לקח, ועתה לקח גם את ברכתי" –

א. הרי בכורתך נמכרה!! מה זה לקח??

ב. הרי הברכה תלויה בבכורה, ומשזו נמכרה, נמכרה עמה אף הברכה!!

יעקב אבינו עובר את מעבר יבוק ונלחם עמו שרו של עשו. ליעקב יש הבטחה של שמירה מאת ה', הוא מרכבה לשכינה, לעומתו שרו של עשו ראש השטנים, הטומאה וההשחתה, ושוב – מה הן טענותיו?

הס"מ טוען שיעקב נטל את הברכות במרמה, אמנם מכר לו את הבכורה, אמנם אמו הכריחה אותו לקבלן, ובכ"ז יש לו טענה…

מצחיק, לראות מי הוא הטוען… עשו הרוצח, הנואף, הכופר, ומה הוא טוען- נהגת יעקב בחוסר יושר…

מלהד"ד? לחיות היער שהתאספו בעת שנת בצורת כדי לדון בשל מי הן נענשות, והחליטו שכל חיה תתודה על עוונותיה.

הזאב התוודה שטרף ילדה. אמרו לו טבעו של זאב לטרוף. הנמר שהרג אדם, אמרו לו מצוה עשית, הבא להורגך השכם להורגו.

הפיל שנכנס לתוך כפר והחריבו, אמרו לו גם פיל צריך להתבדר מדי פעם…

עד שבא שה קטן ושח במבוכה- רעב הייתי, וראיתי בקתה מכוסה בגג של קש ותלשתי מעט ואכלתי.

נענו כולם ואמרו אהה.. עתה גילינו את האשם, בגללך כולנו סובלים! התנפלו עליו החיות וטרפוהו. ודרך אגב, רק דרך אגב, הם נהנו גם מבשרו…

כל העולם נגדנו, האנגלים שמדכאים את אירלנד, האמריקאים שהשמידו את האינידיאנים, הרוסים שמדכאים את הצ'צ'נים הליטאים ואסטוניה, הסינים שכבשו את טיבט, הספרדים שמדכאים את הבסקים, מצרים שאין אצלה דמוקרטיה ומתנגדי השלטון מוצאים להורג והנשיא בה נבחר ברוב של 97%… והטורקים שהשמידו את הכורדים…

מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם

מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם (באנגלית: United Nations Human Rights Council) היא גוף בינלאומי במסגרת האומות המאוחדות. לפי הצהרת הארגון, הוא אחראי להגן על זכויות האדם ולקדם אותן ברחבי העולם.

הועדה מתמקדת במיוחד בביקורת על ישראל‏[2], ובעיקר בנושא סכסוך הישראלי-פלסטיני. מאז הקמתה ב-2006 (ועד לתחילת 2014) הוציאה הוועדה 50 הודעות גינוי לישראל, שהן כמחצית ‏ממספר הודעות הגינוי לכל מדינות העולם יחדיו[4]. [אגב, הם גם הוציאו שלש הודעות גינוי לסוריה, ואחת לאיראן… לשם האיזון…] לאור פעילות זו הואשמה הוועדה על ידי מזכ"ל האו"ם ונציגים רשמיים של מדינות רבות‏.

 

מה ההגיון העומד מאחרי כל זה?

לא יעזור שום דבר, שונאים אותנו וזהו. ימיה של שנאת היהודים כמספר ימיה של היהדות עצמה. בכל מקום בו היו יהודים היתה גם שנאת ישראל. בכל מקום ובכל זמן היתה זאת שנאה ללא הגיון ללא חשבון, פעם היה זה בגלל "עם 'יצא ממצרים-, שבט – של עבדים מאוסים שתוארו ע"י האנטישמיים כמצורעים וכמוכי נגעים.

ופעם היה זה מפני ש"הנה כסה את עין הארץ", מפני שפוגשים אותם בכל עמדות המפתח המדעיות והכלכליות. פעם הוא שנוא בשל היותו עם עני ובזוי, ופעם בשל היותו שבט עשירים החונק את כלכלת העולם.

הוא נרדף בגולה, בהיותו מפוזר ומפורד בין העמים, והוא היה מטרה לשנאה גם בהיותו יושב בביתו, בארץ ישראל.

פעם שונאים אותנו מפני שאנו מתבדלים, ופעם מפני שאנו מתערבים בכל.

פעם מפני שאיננו די פטריוטים ואיננו מתערבים בעניני מלחמה, ופעם מפני שאנו מתערבים בנושאי מלחמה ומחרחרי קרבות…

 

"הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב".

היה הגאון הקדוש רבי מנחם זעמבא זצ"ל הי"ד, אשר היה בעצמו קרבן לאותה אנטישמיות אכזרית, דורש מאמר זה כמין חומר:

מה משמעותה של המילה "הלכה" שנאמרה כאן, והלא אין כאן אלא מאמר אגדה?

והיה מפרש: מאמר זה נאמר ע"י התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, אשר כידוע דורש בכל מקום טעמו של פסוק, "טעמא דקרא". משבא לפרש את טעמה של שנאת ישראל, לא מצא אף הוא כל סיבה ונימוק שיש בהם כדי לשבר את האוזן. המילה -הלכה" באה כידוע לבטא בכל מקום את היותה של הלכה מסוימת כהלכה למשה מסיני. ללא נימוק וללא מקור שממנו ניתן ללמוד אותה.

על דבר הנלמד דרך פלפול ניתן להתווכח, לשאת ולתת, אך הלכה שהיא הלכה למשה מסיני, היא מוסכמת ואין מה לדון בה, וכזאת היא גם האנטישמיות לדורותיה, רבי שמעון בר יוחאי בא לומר, כי גם הוא חורג ממנהגו לדרוש טעמא דקרא, והפעם הוא מסכים כי ששנאת עשו ליעקב היא הלכה ללא טעם ולא הגיון… לשוא נחפש סיבתן לשנאת ישראל, כי גם אם ימצאו סיבות לשנאה זו, עלינו לדעת כי שנאת ישראל היא חלק מהמציאות האנושית, ואילו הסיבות לא נוצרו אלא כדי להצדיק את קיומה שבדיעבד.

הסיבות אינן גורם לשנאה. ההפך הוא הנכון. הסיבות הן השקטת המצפון של האומה השונאת, המייסרת, המענה. מפאת כן משתנות גם הסיבות, בהתאם לזמן ולמקום.

 

ליעקב אין ברירה הוא מבקש לשלוח מלאכים כדי למצוא חן בעיני של עשו.

לפעמיו הוא מצליח ומתקבלת תפילתו שהתפלל ואף הדורון ששלח נושא חן בעיני הפריץ.

לפעמים נכמרים רחמיו של עשו הרשע, אך זוהי הנהגה של שעה. ככלל קשים גזרותיו, ואין יום שאין קללת השהיה שתחת עולו מרובה יום האתמול.

ובכל זאת גם אם לא נוכל להצביע על סיבה הגיונית שיש בה כדי לשמש בסיס מסתבר לשנאת ישראל יש לשנאה זו הסבר ומהלך סגולי רוחני כזה המובן רק לאזניהם של מאמינים בני מאמינים.

אבן פינה בסיגה זו יסד לנו מרן הבית הלוי עה"ת בפ' שמות מביא שם את דברי המדרש, כיון שהפרו ברית מילה הפך האהבה שהיו אוהבים אותם לשנאה שנאמר הפך לבם לשנוא עמו שכל זמן שקיימו ברית מילה והבדילו עצמם מן המצרים, יכלה לשרור אהבה ביניהם שהרי מתקיימת ההפרדה וההבדלה בין ישראל לעמים,

אך ברגע שביטלו ברית מילה שבטלה המחיצה החל חשש שיבואו ללמוד ממעשיהם – הפך הקב"ה ליבם לשנוא עמו. נוצרה סיבה ליצור הבדלה והפרדה.

וכמו שרגילים העולם לומר אם היהודי לא יעשה קידוש הגוי כבר יעשה בשבילו את ההבדלה… כאשר אין קידוש, כאשר מיטשטש האתה בחרתנו וקדשתנו מכל העמים ויש חשש שילמדו ממעשיהם דואג כביכול הקב"ה שתהיה שנאה שתביא להפרדה.

 

והביא שם הבית הלוי אנו בגלות הארוך הזה במדינת הגר ומרינת ראמניע, אשר כל יום מתרבית השנאה ונתוספת יותר משלפניו, אשר לפי דרך השכל והטבע צריך להיות השנאה הולכת ומתמעטת תמיד כדרך כל דבר שבתחילה היא בתוקפה ואח"כ הולכת ודלה, כן הגלות – בהתחלתו היה צריך להיות השנאה יותר גדולה מאח"כ. והסיבה האמיתית לזה הוא כמו שנתבאר, דכל מה שישראל ממעטים בהבדלה שנתנה להם התוה"ק  ע"י קיום התורה והמצוה, הקב"ה מוסיף שנאה בלבם לפי ערך תכלית המבוקש כדי שישארו ישראל מובדלים.

עיי"ש בדבריו הנפלאים שהביא על הפסוק ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי בדמייך חיי, שאפשר לפרש כפשוטו מתבוססת בייסורים ואפשר לפרש כמדרש על דם מילה ודם פסח. והדבר תלוי בידכם. יכולים אתם להתבוסס ביסוריך – דם ואש, כתוצאה מהשנאה ששונאים אתכם המצריים, ויכולים אתם לחסוך את השנאה על ידי שתקיימו דם מילה ודם פסח.

 

ובזה נבין גם את דברי יעקב אבינו לעשיו, עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי. האם אתה חושב שתוכל לי? הרי לבן שביקש לעקור את הכל לא יכל לי, מדוע? מפני שיצרתי הבדלה ביני ללבן על ידי שמירת תרי"ג מצוות, ולא הוצרכתי לשנאה שתיצור הבדלה, כך יכול אני להיות גם עמך, ושמירת התורה תבדיל ביננו, ואוכל להתקיים.

 וזה גם רמז לו בדבריו, ויהי לי שור וחמור, שור זה יוסף הצדיק וחמור זה יששכר העוסק בתורה. ולא הזכיר את יהודה שזכה למלכות או שבטים אחרים עם מעלותיהם.

מסתבר, איפוא, שמה ששומר עלינו מפני שנאתו של עשו, היא עובדת היותנו מסתגרים בדל"ת אמותנו בשמירת -עינים דוגמת יוסף ות"ת כדוגמת יששכר ובשמירת כל דבר שבקדושה הקשור לתורה וליראה. כדברי יעקב לבניו – "למה תתראו"

כי האנטישמיות החלה תמיד במקום בו ניסו יהודים להיכנס לתוך מערכותיהם של הגויים.

אם בדרכי איסור, כמו נשאי דגל ההשכלה באשכנז, המדינה אשר המיטה על העם היהודי את האסון הגדול מיום היותו לגוי,

ואם כמו רבי שלטון שבספרד, ממלכה אשר העלתה על מוקד האש הרבה מבניו ובנותיו של עם ישראל. כי במקום שובו היתה התקרבות, שם באו הגוים ויצרו את הריחוק.

וכבר מפורסם שהאברבנאל נקרא כן ע"ש היהלום שרכש לאשתו וכל רואהו היה קורא "בראבו – נלה" ברבו על היהלום…

כשישב היהודי בבית המדרש, ראה בו הגוי תמהוני ומוזר שאין לו כל עסק עמו. כשניסה, יעקב להיות שר או ציר בפרלמנט של עשו, הוא נתקל מידית בשנאה ובבוז.

אילו היה 'יעקב' אבינו אומר לעשיו כי יש לו את האריה – ואת הנחש, את יהודה ודן, היו דברים אלה רק מגבירים שנאה ומעוררים איבה. יעקב אבינו מספר לעשו כי- יש לו שור וחמור בנים היושבים והוגים בתורה ואינם מסתכלים חוץ לדלת אמותיהם ואם כוחו של יעקב בתורה ובקדושה" עזב אותו. עשו' לנפשו פונה לאחריו.

אלה "מסכנים" ונמושות שלא כדאי לו, לעשיו, להתעסק עימם.

כל עוד יעקב היה קטן – לבן הסתדר אתו מצוין. הוא רק החל לעשות חיל – והנה פני לבן אינו עמו כתמול שלשום…

המסר שעל עשו לקבל הוא, כי חוזקו וחסנו של יעקב אינם באים לידי ביטוי בגבורה גופנית כוחנית, אלא בחוסן נפשי ובגבורה רוחנית. כי בניו של, יעקב מבינים יפה פשט ברשב"א ולא נושאים עיניהם למשרת שר האוצר או למרצה במוסד אקדמי.

נמצאנו למדים כי בידינו הדבר. אנו יכולים להשפיע על מינון השנאה. ככל שנבדיל עצמנו מהעמים על ירי הגברת הקדושה, על ידי שמירת תורה ומצוות, לא ניזקק לאמצעי הפרדה והבדלה נוספים. נעסוק בקידוש ולא ניזדקק להבדלה.

 

שמעתי מהרב פינקוס זצ"ל – גזירות הגזע של הגרמנים ימש"ו שגזרו בנירנברג, נשמעות כאלו הן יוצאות מפיהם של גדו"י להבדיל:

"על היהודי להתבדל מן הגוי ולדור בגיטאות משלו בלבד. אין ליהודי ללמוד באוניברסטאות של גויים, אלא רק בבתי כנסיות שלהם את התורה שלהם. אין ליהודי להנשא לגויה, עליו להבדיל עצמו מן הגוי בלבושו- קרי טלאי צהוב. אסור ליהודי להכנס לבתי תיאטראות של גויים, או להתערב בהם, כינוסים ניתן לעשות רק בבתי כנסת, ועוד ועוד.

כשהיהודי לא ידע להציב לעצמו גדרות אלו – עשה זאת הגוי!

הן עם לבדד ישכון, ובגוים לא יתחשב. אם נשכון לבדד, לא יתעסקו עמנו הגוים.

תשב… עד דכא!

בשיחה קדושה שהשמיע האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זי״ע [מנתניה], בשנת תשמ״ג לתלמידות ״בית חנה״ בויליאמסבורג, עמד וסיפר בפרוטרוט לפניהן, על החויה הבאה שעברה עליו בימים הרעים ההם  חויה עם הרבה מוסר־השכל. [האדמו"ר, כידוע, עבר ז' מדורי גיהנום בתופת הנאצית יש"ו, ושיכל את אשתו ואחד עשר ילדיו הי"ד]:

״שם במחנה״ התחיל את סיפורו ״היינו ישנים בלילות על הריצפה. הוכנסנו 42 איש לישון צפופים בחדר קטן אחד, ותוך שבועיים ימים לא נותר מאתנו חי רק אני ועוד מישהו… כל שאר ה־40 מתו מרעב מזוהמה וממגיפות.

שכבנו בלילות על האדמה, עטופי חשכה, כשמסביב רחשו רמשים ועכברים… ואני מנסה בכל יכלתי להחזיק מעמד… סמוך אלי שכב איש מבודאפעשט…״

״הנך יהודי?״ שאלתי אותו. והוא ענה: ״פשיטא! אחרת  כיצד הגעתי לפה?״ חזרתי ושאלתי: ״מי ומה אתה?״ והשיב: ״אנכי נשיא הבנק הלאומי (״נאציונאל באנק״) של הונגריה״ (מדובר בבנק המרכזי של הממשלה ההונגרית, ומישרתו היא הדרגה הגבוהה ביותר בעולם הפיננסים, דמות דיוקנו היתה מצויירת על־גבי שטרות הכסף). אני שואל שוב: ״הנך יהודי?״ והלה משיב הפעם: ״לא!״ ״והרי אמרת מקודם שהנך יהודי?״ התפלאתי״. ״הזדרז האיש ופתר לי את החידה: ״התנצרתי!״  ביקש לעלות לגדולה ופנה עורף לאמונת אבותיו.

מכיון שיש לי פה עסק עם משומד, הרגשתי שיש לי מה לומר לו, והמשכתי בשיחה. שכבנו אחד ליד השני על האדמה, בין כה וכה לא הייתי מסוגל להירדם, מי יכול לעצום עין במצב כזה. האיש שלח מבטים לעברי  ואני הסתכלתי בחמלה עליו. שאלתי אותו: ״אמור נא, מי היא אשתך?״ ״אשתי נוצריה״ ענה. ״והיא לא הצטרפה אליך לבוא הנה?״ תמהתי. איש־שיחי התרגז והתרעם על עצם השאלה: ״איך יכולת להעלות על הדעת רעיון כזה, שהיא ג״כ תבוא לפה, כדי לסבול צרות צרורות כמוני?!״

״העמדתי פני תם ואמרתי לו: ״לא מובן לי הדבר. ידעתי מאז כי אשה טובה ומסורה היא זו, ההולכת עם בעלה באשר ילך… אפילו לגיהנום היא תלך עמו… להשאיר את הבעל לבדו במצב כזה?״ ובנשימה אחת פניתי אליו דרך אגב בנימה של התענינות: ״אמור נא, האם חייתם בטוב?״ הוא: ״איזו שאלה?! מזה שלושים שנה אנו חיים ביחד, קניתי עבורה מכל הטוב והיפה, הענקתי לה כל טוב שבעולם!״ ואני: ״אם כך תמה תמה אקרא, היתכן, אתה התייחסת אליה כ״כ טוב ויפה, והיא מוכנה לחלוק עמך רק את הטוב והאושר? וכשבאה צרה זו עליך השאירה אותך לבד?!״

״בנקודה זו נפסקה שיחתנו. בינתיים חלפו שעות הלילה. אתא בוקר. נשמעו צלצולי פעמונים. חייבים לקום ולצאת החוצה לעבודת הפרך. למחרת בערב נפגשנו שוב וחידשנו את השיחה בינינו. אני פותח ושואל: ״הגד נא, האם פעלת מה לטובת הממשלה ההונגרית?״

הוא: ״כאשר נתמניתי לנהל את ה״נאציונאל באנק״ היה מצבו בכל רע, ערך ה״פענגוי״ (=שם המטבע ההונגרית) ירד פלאים, תמורת 1,000 פענגוי היית מקבל כמעט כלום, ואני עשיתי ממנו כסף ממש, מטבע קשה… ההון הלאומי גאה, הונגריה התעשרה הודות לתושיה שלי והתחילה לנהל סחר עם כל העולם, הראיתי נפלאות בתחום העסקים… וכי לא שמעת מימיך אודותי?!״

״משכתי בכתפי כמתנצל: ״אינני מתמצא… אינני איש עסקים, ולא בנקאי…״

ואיש־שיחי מתפלא מאד: ״אינך יודע מי ומה אני? איפה תמצא גוי אחד בהונגריה שלא שמע עד היום את שמי?״

״המשכתי: ״אם כאלה פני הדברים, מדוע איפוא שלחו אותך הנה, וכל הגויים החרישו ושתקו, העם ההונגרי לא מחה… הלא כ״כ הרבה פעלת למענם, העשרת את אוצר המלוכה, איך זה שאדם חשוב ורב־זכויות כמוך יגורש בלא שום סיבה מוצדקת למחנה ריכוז?״

״מדוע אתה מתגרה בי ומדבר אלי ככה?״ זעם האיש ״ושמא תאמר לי מדוע הנך עצור פה?!״

השבתי לו: ״אנכי רב עני ואביון, מעולם לא עשיתי שום טובה לאיש גוי, מימי לא נתתי לאחד מהם אף לא כוס מים… והם שונאים אותי… אולם אתה שכל־כך הרבה טובות גמלת להם, אותך ישנאו? הייתי מצפה שישאוך על כפיים, ולא שיגרשו למחנה ריכוז…״

״והוא: ״אכן, כפי שאתה רואה, לא נשאו אותי על כפיים…״

״אינני תופס בשכלי״ המשכתי ״הלא אתה השתמדת, קיבלת עליך את האמונה הקאטולית [אכן אנשי דקטלי נינהו…], הפכת לגוי גמור, הכל כדי להיות כמוהם ולמצוא חן בעיניהם  והנה הם לא התחשבו כלל בכל זה?

"ומה עם ילדיך [-הגוים- מאשתו הנוצריה…]״ שאלתי שוב כבדרך־אגב ״מה מעשיהם?״

״ילדי? האחד רופא, השני פרקליט, והשלישי איש עסקים גדול, מיליונר ממש…״

הוספתי דרך שאלה: ״וגם להם נתת והענקת משלך?״

ויען: ״בודאי! דאגתי להשכלתם, שלחתי אותם למכללות שישתלמו ויהיו מלומדים…״ ״ומדוע״, לא הרפיתי, ״לא באו הילדים ללוות אותך? הלא אפילו כשאדם מת ועבר ובטל מן העולם, ילדיו מלווים אותו עד למקום מנוחתו בקבר, ואותך הניחו לגרש בחרפה סתם־כך… אפילו לא הלכו אחריך עד מחוץ לעיר… איש מהם לא בא לפחות לעמוד פה בחוץ, ולראות מרחוק היכן שרוי אבא ומה עובר עליו?!״

״נענה ואמר: ״הנך מציק לי מאד בדבריך… אתה מבקש להציק לי…״

השבתי לו: ״אינני מטריד, חלילה, אני רק מבקש להבין את מר גורלך…״

וכה המשכנו עד שעה מאוחרת לשוחח ולעסוק בחילופי השקפות. בלילה השלישי (אין פה שום גוזמא) חזר האיש ובא אלי מעצמו:

״יודע אתה, רבי, הרהרתי בדבריך הרבה במשך היום… והגעתי למסקנה, ש…הנך צודק!״

בהמשך שיחתנו הביע את חרטתו הגמורה, חרטה על שהשתמד, חרטה על שהתחתן עם אשה נוצריה. הוא התחרט גם על כך שגידל ופינק כל כך את ילדיו. עכשיו הינו רואה בבירור, שאין לו מאומה מכל החיים העלובים האלה…״ ״טעות היתה בידי…״ ייבב האיש בקול חנוק ״תעיתי בדרך החיים…״

״בלילה הרביעי כבר לא היה אותו בנקאי בין החיים. הצטערתי על נשמה תועה זו, אך הייתי מרוצה מאד מן הזכות שנתגלגלה לידי: היכן שהוא שרוי, באיזה מדור שלא יהיה, לפחות יום אחד לפני מותו הרהר בתשובה כלשהי, התחרט על מעשיו. אמנם התחרט ורצה לשנות את אורח חייו…״ ״אך דא עקא, שכבר היה מאוחר מדי…״. [לפיד האש ח"א עמ' קפה]

יהודי דומה כמרגלית, פעמים טינוף ובוץ רב מעמעם אורה, אך קרצוף ושפשוף מתמיד, יגלה זהרה!

פעמים אדם צריך מכות רבות עד שהוא מגיע למסקנה הנכונה.

 

 

פרשת וישלח

אם כבר עבד – אז להשם יתברך!

״אך טוב וחסד ירדפוני״ [והגדת]

נשאלתי שאלה, ואני מודה: לא ידעתי את התשובה. התורה הקדושה מספרת שעשו לקח כל אשר לו והלך לשעיר ״מפני יעקב אחיו״ (בראשית לו, ). פרש רש״י: מפני שטר חוב של גזלת ״כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם״ (?ראשית טו, יג). ונתשה לנצח. כי אמר: אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר. וקשה, לפי זה. שהרי שבט לוי לא נשתעבדו במצרים (שמות רבה ה, כ) ולא פרעו את השטר, ויש להם נחלה בארץ. שכך אמרו במשנה (מעשר שני פ׳׳ה הי״ד, ונפסק ברמב״ם) שלוי מביא בכורים וקורא, לפי שיש לו נחלה בארבעים ושממה ערי הלויים (יעיז בתוספות וצל״ח ברכות כ ע״ב, ״כפות תמרים״ סכה לח ע״א, ״מגן אברהם״ קפו, א)!

ועוד: לפני מתן תורה נאמר: ״וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו׳ (שמות יח, כז). ואמרו על כך במדרש (פסיקתא דרב כה;א יב, טזן: זהו שנאמר: ״לב יודע מרת נפשו״, ולפיכך ״בשמחתו לא יתערב זר״ (מעלי יד, י). אמר הקדוש ברוך הוא: ישראל היו משעברים בטיט ובלבנים במצרים, ויתרו יושב בתוך ביתו השקט ובטח ובא לראות בשמחת התורה עם בני? לפיכך: ״וישלח משה את חותנו״!

יתרו לא זכה להיות נוכח בקבלת התורה, משום שלא היה בשעבוד חומר ולבנים במצרים. ובני שבט לוי, לא זו בלבד שזכו להיות, אלא משה רבנוו הוא מנחיל התורה, ואהרן ובניו במחיצה הקרובה ביותר אל ההר (רש״י שמות יט, כד). ולא עוד אלא שישראל חששו שעקר התורה לבני לוי נתנה (רש״י דברים כט). והרי לא היו בשעבוד חומר ולבנים שאלה קשה!

שבתי לביתי, ועיינתי, ומצאתי את התשובה. בספרים הקדושים מובאים דברי הזהר הקדוש (ח״א כז, א) על הפסוק: ״וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה״ (שמות א, יד), ״בעבודה קשה״ זו קשיא. ״בחומר״ זה קל וחומר, ״ובלבנים״ בלבון ההלכה, ״ובכל עבודה בשדה״ זו בריתא. והענין, שכאשר פתה פרעה את ישראל לבוא ולעבד, לא באו בני לוי (שמות רבה ה, טל), משום שקבלו עליהם על תורה, וכל המקבל עליו על תורה פורקים ממנו על מלכות (אבות פ״ג מ״ה), ולפיכך נפטרו מעבודת הפרך (״שפתי כיהן״ במרבר א, טז). עכשו הכל מובן ־

עשו הלך להר שעיר לרעות את מקנהו, ויתרו ישב שוקט בביתו. אבל בני לוי היו במצרים, אלא שהמירו את העבודה הקשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה בעמל תורה בקשיות ולבון הלכה. היש עוד פלא בכך שבמתן תורה זכו למלא הקרבה, והם נהנים מיבול הארץ המבטחת בלי טרחה!

במדרש (בראשית רבה ס, ב) כינו את אליעזר עבד אברהם בכנוי: ״עבד משכיל״ (משלי יז, ב). ובארו: ומה היתה השכלתו, אמר: ״כבר קללתו של אותו האיש בידו״. שהיה בן כנען, שנתקלל: ״ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו״ (לראיית ט, כה). ואז, ״שמא יבוא כושי אחד או ברבר אחד וישתעבד בי, מוטב לי להשתעבד בבית הזה״ בבית אברהם. ואיזה שעבוד, להיות דולה ומשקה מתורת רבו (יומא כח ע״ב), זקן ביתו המושל בכל אשר לו ובראשית כד, ב) ״ולא בבית אחר״!

כמה נפלאים דברי רבי יהודה הלוי זצ״ל: ״עבדי הזמן, עבדי עבדים הם. ועבד ה׳ הוא לבדו חפשי״, שהרי ״אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה״ (אבות פ״ו מ״ב), ״על כן, בבקש כל אנוש חלקו, חלקי ה׳ אמרה נפשי!״ (איכה ג, כד).

במקום להיות עבד לעבדים – ובכלל זה עבד ליצריו ומאוייו – נהיה בכלל ״עבד מלך, כמלך!״ (שבועות מז ע״ב).

אברהם אבינו היה לעבד ה׳, וזכה לחיים שהם מעין העולם הבא (בבא בחרא יז ע״א). אליעזר היה לעבדו, ונכנס עמו לגן עתו, ולקבלת .רבותינו נכנס לגן העדן בחייו (ילקוט שמעוני בראשית כד)!

ובררה זו נצבת בפני כל אדם – זכה אדם והוא בגן העדן, ואת ה״לעובדה ולשמרה״ הוא מקים בלמוד התורה ושמירת מצוותיה. לא זכה, מגרש הוא עצמו מגן העדן, ואת ה״לעבדה ולשמרה״ מקים הוא בגזרת ״בזעת אפיך תיאכל לחם״, ובעצבון ייאכלנה כל ימי חייו, כפלים כיולדה רחמנא לצלן! (ויעץ בפרשת בראשית, מאמר: הבה נחיה בגן עדן).

ונספר –

עיר המלוכה וינה היתה מקום מושבם של טובי הרופאים, גדולי הפרופסורים בעולם. המונים נהרו ובאו למצא מזור לתחלואיהם, בהם רבים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. הבריאות מעל לכל, ״וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו״ (איוב ב), יוציא לרופאים ולתרופות. אבל לרמי אכסניה לא השיגה ידם. היה בוינה יהודי אמיד, שזכה במצוה זו. ביתו היה פתוח לרווחה, שמש אכסנית חנם לכל חולה וסובל, אף עזר להם בכספו ויצר קשרים עם הרופאים המומחים ובתי החולים. ביתו היה כמדבר, אסקפה הנדרסת, הפקר לכל. הוא שמח בכל אורח, ראהו כדורון השלוח ממרום. אבל לאשתו, זה הפריע. נכספה לפרטיות, חשה כאלו התגוררה בבית נתיבות הומה. דחקה בו שישים לזה קץ.

נקלע בכף הקלע, אוי לו אם ישמע ואוי אם יסרב. באותם הימים, תחלת אלול שנת תרפ״ג, התקים בוינה מעמד אדיר של כבור התורה, נערכה בה הכנסיה הגדולה הראשונה של אגדת ישראל, בראשות ה״חפץ חיים״ זצ״ל שנשא בה את נאום הפתיחה. החליט לעלות לאכסניתו ולשאיל בעצתו. ככלות הכל, חסד מתחיל בבית. ״צדק משלך, ותן לו״ (בבא בתרא פח ע׳׳ב), דלא מקרי צדקה, אלא הנותן משלו (תוספות קדושין ח ע״ב). אולי באמת אין לו רשות לעשות חסדים על חשבון הבית, ״ביתו זו אשתו״ (ריש יומא) –

בעל האכסניה של ה״חפץ חיים״ הכירו. אמר שה״חפץ חיים״ סועד עתה פת שחרית. יכניסו אל הטרקלין, ולאחר הסעודה ישטח מבקשו. עלה, ועמד מן הצד. ח״חפץ חיים״ אמר כהרגלו מזמור ״ה׳ רעי, לא אחסר״ (תהלים כג), כפי שפסק ב״מעזנה ברורה״ (סימן קע, א), ״שהוא דברי תורה ותפלה על מזונותיו״, וסים בפסוק: ״אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, ושבתי בבית ה׳ לארך ימים״. פתח ואמר: הפתגם השגור אומר, שהטפש עושה גם מזהב אשפה, ״איזהו שוטה, המאבד מה שנותנים לוי״ (שגינה ד ע״א), ואלו הפקח עושה גם מאשפה זהב ־

מעניקים לאדם עושר, זהב. אם פקח הוא, עושה בו צדקה וחסד ותומך תורה, והזהב הופך לאוצר נצח. אם טפש הוא, מרבה בו מעדנים ותפנוקים, ועושהו לאשפה…

ומעניקים לאדם אשפה, רחמנא לצלן, נקצבים לו יסורים, ה׳ ירחם. ״העולם הזה, נווה התלאות״ (ספר הישר, שער). אם פיקח הוא, יעביר אותם ב״חיי צער תחיה ובתורה אתה עמל״ (אבות פ״ו מ״ד), כי ״אין לך אדם בלא יסורים, אשרי מי שיסוריו באים עליו מן התורה״ (בראשית רבה צב, א). וכמו שאמרו (בסנהדרין צט ע״ב) על הפסוק ״אדם לעמל יולד״ (איוב ה, ז), הכל עמלים, אשרי מי שעמלו בתורה, ואז הופך הוא את ״האשפה״ ל״זהב״. כי ״אנו עמלים, והם עמלים. אנו עמלים ומקבלים שכר [גם עבור העמל], והם עמלים ואינם מקבלים שכר״ (ברכות כח ע״ב) – יש לך אדם – המשיך ה״חפץ חיים״ – שנגזרו עליו יסורים, עגמות נפש• והוא מכניס אורחים, והם טרחנים, ונרגנים, ויש כפויי טובה, ויש שאינם כה נקיים. והוא סובל. כמה שכר יקבל על כל הבלגה וסבל, ועם זה נפטר הוא בכך מהיסורים שנקצבו לו. ואם בגלל זה סובל הוא מאשתו, ואין לנו משג איזה סבל זה, שכבי אמרו: ״כל ימי עני רעים״ (משלי טו, טו) זה הסובל מאשתו (סנהדרין ק ע״ב), ״כל רעה, ולא אשה רעה״ (שבת יא ע״א) – כמה צרות חוסך הוא, מלבד השכר המעותד לו.

וזהו שבקש דוד המלך עליו השלום: ״אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי״. ריבונו של עולם, אם נקצבו לי רדיפות, שתהיינה רדיפות מצד טוב וחסד שאעשה. ״ושבתי בבית ה׳ לאורך ימים״, ירבה שכך בעולם שכלו ארוך (קדושין לט ע״ב), וארוויח בגינן. כך יוצרים מ״אשפה״, ״זהב״!

וקבל תשובה, עוד בטרם פצה פיו לשאול! ושמעתי על כך ספור נפלא בילדותי.

אדם הזדמן לנמל הגדול באודסה, וראה ספינות באות ופורקות מטען, סחורות שהביאו ממדינות הים, וטוענות תבואה וסחורות המיעדות לארצות רחוקות. לפתע צדה עינו ספינה, שטוענים אותה באבנים כבדות!

פנה לרב החובל שעקב מהרציף אחר ההטענה, ותמה באץניו: ״תבואה וסחורות, מובן. אבל אבנים, למה? וכי חסרות אבנים בנמל היעד?״

ענהו הקברניט: ״התשובה פשוטה. אניה ללא משא צפה על פני המים ועלולה לאבד את שווי המשקל ולטבע בסערה. חיבת היא להיות עמוסה במדה מסוימת של סחורה, שתשקיעה במים עד ירכה. כל ספינה יוצאת מכאן טעונת סחורה. לי אין סחורה לקחת, אני יוצא ל!בא סחורה ממדינת הים. לכן בדרכי לשם אני טעון אבנים שיכבידו וייצבו״ –

ללמדנו שאם אין נוטלים סחורה, טוענים אבני משא…

 

 

 

המלחמה הפיזית – לעומת הרוחנית

יעקב נלחם עם המלאך ולא מוותר, ולעומת זאת – כלפי עשיו הוא התרפס, השתחוה, והיה מוכן לתת לו דורון גדול, מה ההבדל?

המאבק בין יעקב למלאך – הינו מאבק שמיימי ורוחני, ולכן אין מקום לפשרנות בענייני תורה ומצוות.

אך בינו לבין עשיו יש מאבק פיזי – כאן יש מקום להתכופף ולהתפשר!

המשל של הח"ח על האדם הניגש לחנות מוציא מוצרים ולוקח לנהר וזורק, יש שיאמרו שנתבלעה עליו דעתו, שנשתטה, איני יודע, אומר הח"ח, מה שברור לי שהחנות לא שלו…

מי שמהר מאד מוכן להתערטל מתור ומצוות ולעשות פשרות על חשבון התורה – התורה לא שלו…

 

פרשת וישלח

יעקב – איש השררה והשלטון על יצריו

כי שרית [מעין גנים ח"ב עמ' קפג]

יעקב נלחם עם המלאך ולבסוף הוא אומר לו שעתיד ה' לקוראו ישראל, כי שרית עם אלהים – המלאך, ועם אנשים – עשו ולבן, ותוכל.

 לכאורה ראוי היה יותר לקרוא לו ותוכל ע"ש הנצחון, ולא ע"ש המלחמה?

ועוד צ"ב שהמלאך אומר לו לא יאמר כו' פי' שהקב"ה אמור להתגלות עליך בבית אל ושם יקרא שמך ישראל, אם יעקב שרה עם המלאך כאן, מדוע שלא יוחלף שמו כבר כאן?

באדם שני כוחות מרכזיים, המנוגדים זה לזה. השכל והרגש. השכל – במח, והרגש – בלב. הם במלחמה תמידית. כשאדם פועל מתוך הרגש הוא לאחמ"כ מתחרט…

 

החכם פועל ע"פ השכל. האויל פועל "אמוציונלית" ולאחמ"כ תוהה על הראשונות…

הדבר מצוי באדם שכועס. לרגע הוא שוכח את עצמו, ולאחמ"כ הוא קולט את הבושות ואת הנזק ואת הנעשה אין להשיב. זו פעולה של רגש ללא ביקורת השכל.

כך ג"כ בכח התאוה, המושלט מן הרגש, ואינו כפוף לשכל. כאשר התאוות פועלות השכל תולה על עצמו שלט "נגרר"…

אמנם הרגש נצרך, שלאחר שמחליט האדם לפעול בדרך מסוימת, כדוגמה – להתפלל, עליו כעת לעשות זאת בכל הרגש. אך ברור שהשכל הוא הנצרך בקבלת ההחלטות.

וזשאח"ל רשעים ברשות ליבם – הוא המושל עליהם, ולכן הם מלאים חרטות, וצדיקים ליבם ברשותם – הם מושלים עליו.

ולכן הצדיק שרוי תמיד בצלילות הדעת, גם במצבי מתח, גם בעת חרדה. הוא מושל על רגשותיו.

הדוגמא הנפלאה לזה – יעקב אבינו.

לבן מרמה את יעקב ולאחר עבודה מאומצת של ז' שנים הוא מחליף לו את רחל בלאה. "ויאמר יעקב ללבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רימיתני" אדם אחר מסוגל היה גם לרצוח את לבן. יעקב שולט ברגשותיו. אין כאן חרון אף, אין קצף. רק "למה רימיתני". ולאחר שלבן אומר לו מלא שבוע זאת כו' הוא עובד עוד ז' שנים אחרות מפרש"י "הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה, אף האחרונות באמונה, ואע"פ שברמאות בא עליו". מי היה מסוגל להתנהג כך? כל אדם היה מרשה לעצמו כעת לפחות קצת להרפות מעבודתו המאומצת, אך לא יעקב. וכפי שהוא מעיד על עצמו ואתנה ידעתן כי בכל כוחי עבדתי את אביכן, ואביכן התל בי והחליף את משכורתי כו'. שליטה מוחלטת של השכל על הרגש.

לבן רודף אחר יעקב וממש כל כליו לחפש את אלהיו. "ויחר ליעקב וירב בלבן, מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי. כי מששת את כל כלי, מה מצאת מכל כלי ביתך שים כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו בין שנינו.
במדרש תנחומא (פרשת ויצא סימן יג) ויחר ליעקב וירב בלבן ויאמר מה פשעי ומה חטאתי, אמרו קפדנותם של אבות ולא פיוסין של בנים, כתיב ויחר ליעקב וירב בלבן ראה מה אמר ליה בחרות אפו לא א"ל אלא מה פשעי ומה חטאתי, ואלו דוד בפיוסו שלא אבה לשלוח יד בשאול, כתיב (שמואל א כ"ו) כי אם ה' יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה ירד ונספה. ע"כ. גם כשיעקב צריך להקפיד – הוא עדיין בשליטה מלאה, ואינו אומר דברים קשים כנגד לבן. אלא מסתפק ב"מה פשעי ומה חטאתי"!

בעקבות מעשה ראובן שהחליף יצועי אביו, אומרת התורה "וישמע ישראל". זהו. מה צריך להשמיענו? וכי יתכן שלא שמע וראה? גם כאן אנו נחשפים לשליטתו המוחלטת ברגשותיו. הוא יודע את שנעשה, ומחריש. אינו אומר לראובן דבר. רק לפני מותו הוא מוכיחו בישוב הדעת.

ג. המקום בו אנו נחשפים למידה זו של יעקב – לשון עקבה, יודע להתעקב, היא בעת ששמע את שאירע לדינה בתו. "ויעקב שמע כי טימא את דינה בתו, ובניו היו את מקנהו בשדה, והחריש יעקב עד בואם".

מדוע הוא מחריש ולא מגיב? והרי בתו שבויה כעת ביד צר? יעקב חשש שמא מתוך צערו יפעל שלא בשיקול הדעת. הוא רצה להתייעץ עם בניו על התגובה הנכונה. ואכן כששמעון ולוי הגיבו בחופזה, אמר להם יעקב "עכרתם אותי". כותב רש"י לשון מים עכורים אין דעתי צלולה עכשיו". זה האסון הכי גדול ליעקב. חוסר צלילות הדעת. מחמת החשש שמא יאספו עלי ויכוני עמי הארץ שסביבי, אין דעתי צלולה.

וע"ז יעקב מוכיחם לפני מותו – כי באפם הרגו איש. הם פעלו מתוך אף. מתוך כעס, ובעקבות כך עשו מעשיהם.

ד. מאן מלכי – רבנן. לחכמים כח השליטה המוחלט לשלוט ברגשותיהם. זו מדת מלכות.

שאול איבד את המלוכה בשל שלא עצר ברגשותיו והקריב את הקרבן מבלי להתמתן. משום שנבהל מהעם שנפוצו מעליו. כך היה גם במעשה אגג. העם חמל על הצאן כו'.

לעומתו יהודה השליט את השכל על הרגש ואמר "צדקה ממני". זהו מלך. וכן לדוד היה נסיון מעין נסיונו של שאול ששלט ברגשותיו ולא תקף את הפלישתים על דנשמע קול בראשי האילנות ויראה שהם מתנענעים.

כך גם היה בעת שדוד הגיע לשאול ויכל להורגו ברגע, והתגבר ולא הרגו.

לכן נבין מדוע יעקב קונה את הבכורה מעשו ומנצל רגע של חולשה, דבר שנראה כלא לגמרי הגון וישר.

יעקב רואה את מעשי עשו שהם כאדם שפל ההולך אחר תאוותיו ואינו מצליח לשלוט ברצונו, וחושב לעצמו – הבכור הרי הוא המלך, הזה ראוי למלוכה? ולכן הוא רואה חובה לקנות ממנו את הבכורה ולהציל ממנו את המלוכה!

נחזור לתחילת דברינו:

שאלנו מדוע המלאך קורא לו על שם השרית ולא על שם ה"ותוכל"?

התשובה היא שמהנצחון אין להתפעל, תמיד כששנים מתנצחים אחד יצא מנצח בסוף. ההתפעלות היא מה"שרית". שיכלת להלחם עם עשו ולבן ושכם ולא ירד ממדרגתך ולא נסחפת ברגשותיך. נלחמת עמהם כמלך . בדרך שררה. לא ירדת לרמתם, לא התנהגת כמותם. עמדת בגאון בדרישות הנדרשות מאדם גדול, ממלך.

ה"כי שרית" זו המעלה האמיתית. כח השררה.

ולכן המלאך אומר לו שבעתיד ייקרא שמו ישראל, היות ועדיין המאבק נגד עשו לא יצא לפועל. וכן נסיון דינה עוד לפניו. ולכן רק בעתיד ייקרא שמך ישראל.

ולא יקרא יעקב – לשון עקבה ורמאות. כפי שאמר אחיו אני ברמאות, אך הוא עבד על מידותיו והתגבר על כך ונהג באצילות ובמלכות.

המעשה עם רבי ברוך בר שכתב הסכמה לחתן שעזב את בתו ללא הסבר ושלח את השעון בדואר ולאחמ"כ ביקש הסכמה…

 

פרשת וישלח

הסכנה משנאת עשו וחיבוקו

להתרחק מעשו

לשון ה"בית הלוי" על בראשית פרק לב פסוק יא

הצילני נא מיד אחי מיד עשו. יש להבין אחרי כי לא היה לו רק אח אחד למה הוצרך לומר מיד עשו ובאמרו מיד אחי כבר מבואר בקשתו. ועיין בזוהר (ח"א קס"ט ע"א) על הפסוק וז"ל מכאן מאן דצלי צלותא דבעי לפרשא מיליה כדקא יאות כו' מיד אחי ואי תימא קרבין אוחרנין סתם אחין איקרון מיד עשו בגין לפרשא מיליה כדקא יאות. אמנם אכתי יש להבין אמרו שני פעמים מיד אחי מיד עשו והי' סגי לומר באומרו מיד אחי עשו.

ויש לפרש הכוונה דיעקב בהודעו דעשו בא לקראתו הבין דלא ימלט מאחד משני האופנים, או דעשו ילחם עמו וירצה להורגו, או דיתרצה עמו וישוב מאפו וישב עמו בשלוה ואחוה כשני אחים, ומשני האופנים הללו נתיירא יעקב, דגם טובתו ואהבתו של עשו רעה היתה אצל יעקב, ועל אלו שני האופנים אמר הכתוב ויירא יעקב מאד ויצר לו דאמר ויירא על ספק שמא יהרגנו וייצר לו על הספק שמא יתקרב לו. וזהו שביקש על הני שני אופנים הצילני נא מיד אחי מיד עשו שאיננו רוצה בו לא לאח ולא לעשו וביקש שיצילו משני ידים הללו. ונתקבלה תפלתו, דבתחילה היה בדעת עשו להרגו והקב"ה הצילו מידו, ואח"כ כשנתרצה לו ביקש להיות עמו ביחד ואמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך ויהיו שניהם ביחד, והוא דחה אותו בדברים וניצל גם בזה ממנו וכמו שאמר הכתוב וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה, השמיענו הכתוב דבאותו יום עצמו נפרד עשו ממנו והלך לדרכו ולא נתעכב אפילו יום אחד עמו וכבקשתו. וכבר ראיתי במפרשים שנתקשו על דברי הכתוב וישב עשו ביום ההוא לדרכו דמאי אשמועינן הפסוק דבאותו יום שב לדרכו ולפי הנ"ל מבואר היטב:

והנה כל מעשי אבות הם סימן לבנים, דגם בגלותו של עשו יתנהג כן עם ישראל בשני האופנים כאשר רצה לעשות עם יעקב, דבהתחלת הגלות יהיה גוזר גזירות רעות בשמדות ויסורים וילחם בהם וירצה לאבדם וה' ברחמיו לא יעזבם. ולבסוף יאמר כי רוצה לישב בשלוה עם יעקב וכוונתו דבזה ירחיק את ישראל מעבודת ה' וידיחם מאמונתם. וכמו דעשו אמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך ואיתא במדרש (ב"ר עח יד) דעשו אמר לו שישתתף עמו בשני העולמות עוה"ב ועוה"ז. וביאור הדברים שאמר לו נסעה ונלכה ואלכה לנגדך דהיינו ששניהם יתקרבו זה אצל זה וכל אחד יוותר קצת ממנהגו הקדום עד שיתקרבו זה אצל זה. והכוונה של המדרש מבואר דהוא שלבסוף גם הם יקבלו עיקרים טובים מאמונת ישראל שיהיו גם הם מאמינים בבורא יחיד ובתורה מן השמים וגמול ועונש וירצו דגם יעקב יוותר קצת מאת אשר לו ויניח קצת מעבודות הנוגע רק לעוה"ב רק יקח לו קצת מדרכי העולם וחלק בעוה"ז להתעסק בדרכים ודברים חיצונים ולא שישקדו רק על התורה. וז"ל תנא דבי אליהו זוטא פרק י"ד טול אתה העוה"ז והעוה"ב חצי ואני אטול עוה"ז ועוה"ב חצי. והכוונה שלא תהיה אתה עוסק רק בתורה ומצוה רק תמעיט עבודתך ותניח ידך מאיזו מהמצות הגורמים פירוד בין שנינו ועי"ז תנחל עוה"ז וגם חצי עוה"ב כאומר די לך רק חצי עוה"ב ולא כולו, וזהו ממש כמאמר הלצים אנכי מסתפק בחתיכה קטנה של לויתן ולא אטריח להשיג חתיכה גדולה. וגם אני אתנהג כן ואקבל קצת מן המצות ויהי גם לי חצי עוה"ב. ועל עוה"ז לא אמר חצי דידע דאם יחסר גם אחת מן המצות כבר ישיג כל העוה"ז, וזהו נסעה ונלכה ואלכה לנגדך פירוש כמוך והדברים נוקבים ויורדים כו'. וזה הגלות השני שיהיה בסוף הגליות הוא נקרא בפרך בפה רך. ומזה הגלות נתיירא יעקב אבינו יותר מיראתו מן הראשון, כי טבע האדם עלול להכשל בו יותר מן הראשון וע"כ הקדימו בתפלתו ואמר הצילני נא מיד אחי ואח"כ אמר מיד עשו, יען כי בראשון אין בו רק שיעבוד גופני והשני הוא שיעבוד בשניהם ברוחני וגם בגופני, דהרי כל הטוב שיתן הוא רק להמוותר מהמצות ונמצא מאבד נפשו, ומי שלא יחפש בהטובה ההיא ולא ירצה להתקרב ישאר במצב דוחקו כאשר מקודם ונמצא משתעבדים בשניהם. וזה הענין יהיה נמשך עד ביאת משיח בב"א:

ואפשר דעל כוונה זו רמזו חז"ל על פסוק (עובדיה) אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך. ואמרו במדרש (ילקוט שם) לע"ל עשו מתעטף בטליתו ובא ויושב לו אצל יעקב ואומר לו אחי אתה וזהו ואם בין כוכבים שים קנך ואין כוכבים אלא צדיקים שנא' (במדבר כד) דרך כוכב מיעקב ויאמר לו יעקב אחי לא תהא כיוצא בי אהי דברך מות אהי קטבך שאול (הושע יג). גזירות שהיתה גוזר עלי אם הייתי עושה אותם אני מתחייב לשמים ואם לא אעשה אותם אתה הורג אותי, ודברי המדרש סתומים וחתומים. ואפשר דכוונתם דבסוף הגלות גם עשו יתעטף בטליתו ויהיה לובש לבוש אמונה ובא ויושב לו אצל יעקב שיתקרב ליעקב בכמה פרטים ואומר לו אחי שיתנהג עמו בטוב ואהבה ובטענה זו ירצה עשו לזכות בדינו לעתיד לבא יען התנהג עמו בטוב ואחוה. ויעקב מברר לו דכל הטובות שעשה עמו הרי לא היו רק בתנאים מיוחדים שאם היה עושה אותם היה מתחייב לשמים ואם לא יעשה מה שהוא מצוהו היה מייסר אותו דמי שאינו מקבל הטובות החדשות סובל יסורים חלילה. וע"ז אמר אם בין כוכבים שים קנך שירצה להתחבר קצת עם ישראל משם אורידך:

ואפשר דלכוונת אלו שני השיעבודים אמר הכתוב בתהלים (קכט) מה שיאמרו ישראל אחר גאולתם, רבות צררוני מנעורי יאמר נא ישראל רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לי. דלכאורה אינו מובן למה חזר וכפל שני פעמים רבת צררוני. רק קאי על הני שני אופנים שיעבוד, ואמר דבשני אופנים צררוני רבות וחזר הכתוב ומפרש בפרט שני האופנים ואמר דבתחלה על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם, דהכבידו והאריכו שיעבודם על גבי ורק לבסוף ה' צדיק קצץ עבות רשעים ונתבטלו אופני הגזירות הללו, ואמר עוד יבושו ויסוגו אחור כל שונאי ציון דאח"כ יבושו מדרכם ויבינו כי בושה וחרפה הוא להרע לזולתו וע"כ יסוגו אחור מדרכם הקדומה ויאחזו ההיפך להטיב לישראל ולשעבדם בפה רך שכתבנו וגם הם יקבלו עיקרים טובים בענין הדת והאמונה, וסיים הפסוק עליהם יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יבש, דימה טובתם וצדקתם לזריעה שעל הגג שאותו צמח בל יעשה קמח ורק הבל המה כל טובתם, דמעשה הטוב מכונה בשם זריעה וכמשאה"כ (ישעיה לב) אשריכם זורעי על כל מים ודרשו בגמרא (ב"ק יז) דקאי על תורה וגמ"ח, ועל ישראל אה"כ (תהלים קכו) הזורעים בדמעה ברנה יקצורו בא יבא ברנה נושא אלומותיו שיקבלו שכר טוב עבור זריעתם, אבל זריעת הכשדים יהיה כחציר גגות שקדמת שלף יבש:

 

פרשת וישלח

עבודת הצדיקים – ראשו מגיע השמימה

כח הטומאה ודרכי ההתגברות [ארשת שפתינו שלזינגר עמ' קנד]

וישתחו ארצה שבע פעמים "… לפניהם וישתחז ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" לג

יעקב אבינו האיש התם השלם והמושלם אשר "בחר ה' ביעקב" בחיר האבות הוא משתחווה לעשו ועוד שבע פעמים הוא משתחווה לפני אותו איש שהוא שורש הטומאה של אומות העולם לפני האיש שביקש להורגו ובכך לאבד ח"ו את שורש עם ישראל ממנו יצאו שבטי י ה

שאלה זו כבר הקשה הזוהר הק' פ' וישלח דף קעא ב איך השתחווה יעקב אבינו לפני עשו ועבר על לאו של "לא תשתחווה לאל אחר" וזה לשון הזוה"ק "ר' אלעזר פתח ואמר 'כי לא תשתחווה לאל אחר כי ה' קנא שמו' וכי יעקב דאיהו שלימא דאבהן דאתבריר חולקא שלימתא לקב"ה ואיהו אתקריב לגביה יתיר היך סגיד ליה לההוא רשע רעשו דאיהו בסטרא דאל אחר ומאן דסגיד ליה סגיד לאל אחר" עכ"ל

ומתרץ הזוה"ק שבאמת יעקב אבינו לא השתחווה לעשו אלא לשכינה הקדושה שעברה שם וכמו שכתוב "והוא עבר לפניהם" והכתוב מדבר על הקב"ה שנקרא "הוא" ורק למראית עין היה נדמה שהוא משתחווה לעשו וז"ל הזוה"ק "וישתתו ישראל על ראש המטה ובי לגבי דבריה סגיד אלא לאתריה דשכינתא קא ברע וסגיד אוף הכא והוא עבר לפניהם מאי והוא דא שכינתא עלאה דהוה אזל קמיה ודא הוא נטירו עלאה כיוו דחמא יעקב אמר הא עידן לסגדא לגביהדקב"ה דהוה אזיל קמיה ברע וסגיד שבע זימנין עד גשתו עד אחיו ולא בתיב וישתתו לעשו אלא כיון דחמא דהא קב"ה אזל קמיה כדין סגיד לקבליה בגין דלא למיהב יקר למסגד לאתרא בר מניה וכלא איתו כדקא יאות" עכ"ל הזוה"ק אלא שעדיין יש להבין למה בחר יעקב אבינו להשתחוות לפני הקב"ה שבע פעמים דוקא כשנפגש עם עשו אשר למראית עין כך היה נראה לאלו שלא ראו את השכינה הק' כאילו הוא משתחווה לעשו.

[תוספת- וכך דרך הצדיקים שעושים לפנים, ובאמת מדברים עם הקב"ה, ולכן יעקב אומר עם לבן גרתי ותריג מצוות שמרתי. וכי זה מעניין את עשו? האם במפגש עם טומי לפיד היית מונה זאת לעצמך לזכות? ויהי לי שור וחמור יוסף ויששכר כח התורה. מה זה מעניין אותו? אלא מיישב הגרי"צ סלאנט בספר באר יוסף שהוא בעצם דיבר כביכול עם עשו אך באמת עם הקב"ה, ובא להזכיר זכותו לפני השי"ת. וכן מצינו באסתר שהחוותה לעבר אחשוורוש כשנשאלה מי הוא זה ואיזהו הוא. וכן מצינו בדניאל שאמר כלפי נ"נ שיראה ה' חלום זה לשונאיך ואויביך. שנ"נ הבין לשונאיו, ואילו דניאל התכוין בדברו לה' שיראה זאת לשונאו דהיינו לנ"נ.]

ביאור נפלא על ענין זה למדנו מתורתו של הגה"ק בעל "מגלה עמוקות" וכך הוא כותב הגמרא במס' קידושין כט"ב מספרת שבבית מדרשו של אביי הסתובב "מזיק" אחד שאפילו אם נכנסו בבית המדרש שני אנשים יחד ביום ניזוקו לימים שמע אביי שרב אחא בר יעקב מתכונן לעזוב את עירו כדי לבוא לעסוק בתורה בבית מדרשו של אביי הכריז אביי שאף אדם לא יתן לרב אחא בר יעקב מקום ללון בביתו בדי שיהיה מוכרח ללון בבית המדרש ובזכותו יתרחש נס שיהרוג את המזיק רב אחא אבן הגיע לעירו של אביי והיות שלא היה לו מקום ללון החליט ללון בבית המדרש כאשר נכנס לבית המדרש התגלה אליו המזיק בצורת נחש עם ז' ראשים התחיל רב אחא להתפלל ולהשתחוות לפני הקב"ה שיצילו מהנחש ומספרים חז"ל שאחרי כל השתחוואה נפל ראש אחד של הנחש עד שאחרי ז' השתחוויות נפלו כל ז' הראשים של הנחש ונהרג

אומר המגלה עמוקות לפ' ואתחנן אופן קצב כי ביאור ענין זה הוא עפ"י מה שידוע שיש לקליפת עשו שבע כוחות של טומאה וכך גם מצינו בדברי חז"ל על היצר הרע שהוא שרו של עשו סוכה נב א "שבעה שמות יש לו ליצר הרע" שזה רמז לאותם שבע כוחות טומאה שיש ליצר הרע וכדי להכניע שבע כוחות של טומאה שיש בעשו היה צריך יעקב אבינו להשתחוות שבע פעמים לפני הקב"ה קודם שהגיע אל עשו וכמו שכתוב "והוא עבר לפניהם וישתתו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" כי ע"י שבע ההשתחוויות הכניע את שבע הראשים של קליפת עשו והחליש אותו.

לפי"ז אומר המגלה עמוקות כי גם רב אחא שהרג את הנחש והפיל את ז' הראשים שלו ע"י ז' השתחוויות לא עשה זאת אלא בכוחו של יעקב אבינו שכבר הכניע את שבע הראשים ע"י שבע השתחוויות ומיעקב אבינו קיבל רב אחא את כוחו לעשות כן ולכן הוא נקרא רב אחא בר יעקב כלומר כוחו של רב אחא להפיל את שבע הראשים בא לו משום שהוא "בר יעקב" כי הוא מזרעו של יעקב אבינו ומכוחו באה לו גם הצלחתו

וזהו הרמז בדברי החכם מכל האדם משלי כד טז "כי שבע יפול צדיק וקם" כלומר ע"י שבע השתחוויות שנפל רב אחא לארץ בזה קם אח"כ והשפיל את ז' הראשים של הסטרא אתרא וזהו שאמר עשו ליעקב "יש לי רב אחי" ניבא ולא ידע מה ניבא כלומר "יש לי רב אחא" שהוא ג"כ עתיד להפיל ז' ראשים שלכוחות הטומאה וכפי שנתבאר עשה זאת בכוחו של אותו זקן יעקב אבינו עב"ד המגלה עמוקות

עפ"י דבריו ראיתי מי שכתב טעם על מה שלא נמצא במזמור של פגעים הידוע "ויהי נועם יושב בסתר " האות ז' וראה באבודרהם למוצאי שבת שכתב "יושב בסתר עליון שהוא מזמור של פגעים וכל האותיות יש בו חוץ מזיין ואומר במדרש שכל האומרו אין צריך לכלי זיין" ולפי האמור יש לומר עוד שלכך אין אות ז' להורות שכל האומרו מבטל ומחליש ז' כוחות הטומאה ושל היצר הרע שיש לו ז' שמות

בספר "פנים יפות" לבעל ההפלאה מבאר על הפסוק בפרשתינו "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך" בהקדמת דברי המגלה עמוקות דהנה בפרשת תולדות אחרי שלקח יעקב אבינו את הברכות "בחכמתא" מעשו נאמר כאלו "ויאמר עשו אל אביו הברכה אחת היא לך אבי ברכני גם אני אבי וישא עשו קולו ויבך"

אמר על כך האדמו"ר מבעלזא השר שלום זי"ע כי "יצח"ק" בגימטריא שמונה פעמים שם הוי"ה אשר כל שם הוי"ה הוא ברכה בפני עצמה ואמנם יעק"ב בגימטריא הוא ז' פעמים שם הוי"ה לרמז שקיבל מיצחק רק ז' ברכות מז' פעמים שם הוי"ה ונמצא שעדיין נשאר אצל יצחק שם הוי"ה אחד שהוא השם השמיני שלא ניתן ליעקב וזהו שאמר עשו בניחותא "הברכה אחת היא לך אבי ברכני גם אני אבי" כלומר הלא עדיין נשארה לך ברכה אחת משם הוי"ה אחד שלא מסרת ליעקב עכדה"ק.

 

פרשת וישלח

מפגש יעקב ועשיו – ויחס ישראל לאומות

החכמים מתיעצים בתורה לפני מפגש עם עשו

התורה היא תורת חיים ומכוונת את האדם בכל דרכיו. הפרשה של המפגש של עשו עם יעקב היא מורת הדרך שלנו כיצד להתנהג עם הגויים. החכמים היו נוטלים עיצה מפרשה זו כל אימת שהיה להם מפגש עמם.

מובא במדרש רבה בראשית פרשה עח פסקה טו

(טו) ויאמר לו עשו אציגה נא עמך וגו' בקש ללותו ולא קבל עליו רבינו כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא ולא הוה נסיב ארמאה עמיה חד זמן לא אסתכל בה ונסב עמיה רומאין (ארמאין) ולא הגיע לעכו עד שמכר הסוס שלו:

בתורה נמצאות התשובות לכל השאלות, לנצח.

יעקב מכין עצמו לדורון ותפילה ומלחמה. גם היום כך צריך להיות הסדר. יש שיאמרו וכי יש להתרפס בפני הגוי? כן. אם ע"י ניתן להרגיע את הדב, יש לעשות כן. ההיפך מגורמים מיליטנטיים שבזמן מלחמת המפרץ יצאו חוצץ נגד שמיר שלא הגיב על הטילים שזרקו עלינו מעירק וראו בכך משום זילות בכח ההרתעה של צה"ל…

יעקב לימדנו שהדרך לדבר עם עשו היא שלמונים. כך קונים את הגוי. הוא מכין דורון, ופורס אותו מול עיניו כדי להתמיהו על ריבוי הדורון ולמלא תאוותו…

עשו מעוניין להשיב לו דורון משלו, אולם יעקב אומר לו יש לי כל ומסרב לקבל.

מובא במדרש רבה בראשית פרשה עח פסקה יב

ריש לקיש סליק למשאל בשלמיה דרבינו א"ל צלי עלי דהדא מלכותא בישא סגין א"ל לא תסב מן בר אנש כלום ולית את יהיב כלום מן דיתיב גביה אתא חדא איתתא טעינא ליה חדא דסיקרין וחדא סכין בגווה קם נסב סכינא והדר לה דיסקרא אתא חד בלדר מן מלכותא וחמא יתה וחמדה ונסבה בפתי רמשא סליק ריש לקיש למשאל בשלמיה דרבינו וחמא יתיה שחיק א"ל למה את שחיק א"ל ההיא סכינא דחמיתיה יתיה אתא חד בלדר מן מלכותא וחמא יתיה וחמדה ונסבה א"ל לא כן אמרית לך לא תיסב מן בר נש כלום ולית את יהיב כלום:

מסופר על הרב מבריסק שפ"א היה שר אחד שגזר גזירה על היהודים , ולא ניתן היה לבטלה באופנים המקובלים- ע"י שלמונים היות והשר הנ"ל היה לוחם נגד תופעת השוחד וכבר שלח פעם לכלא מישהו שניסה לשחדו… מה עושים? יעץ להם הרב שידאגו שהלה יקבל כסף בכל דרך שהיא, העיקר שיקבל. כיצד? תהו, ולבסוף אמר להם הרב אני אדאג לכך. למחרת היה יום קיץ חם והרב הגיע למשרד השר להשתדל בעד ביטול הגזירה, ושאלו המושל מדוע הוא לבוש כך, והשיב, שלדעתו ירד גשם. המושל החל לצחוק, והרב א"ל שהוא מוכן להתערב על כך. המושל מיהר להסכים וסיכמו על סכום גבוה. למחרת, בא הרב למושל ונתן לו את המגיע לו והתנצל על שלא חזה נכונה… המושל שמח לשלשל את הכסף לכיסו, ולמחרת נודע שהגזירה בוטלה…

אם רק נדע כיצד להתבונן בתורה, וכיצד לקבל את עצותיה, נוכל לכל הלוחמים כנגדנו.

הח"ח וחתנו שעשה גורל הגר"א ולבסוף הח"ח עצמו א"ל את המסקנה אף בלא גורל… [מעיין השבוע עמ' תנו]

[אלה הדברים עמ' קסד] "וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים" לב"ב כותב רבי אלחנן וסרמן זצ"ל מה עלינו ללמוד מפרשה זו פרשת וישלח המתארת את הפגישה בין יעקב ועשו רמז היא לחיי ישראל בין העמים הפרשה הראשונה היא פרשת הגלות שם מרומז כיצד צריך להיות מהלך היהודים בגלות אצל בני עשו הפרשה השניה מספרת על יעקב אבינו החוזר ארצה מפדן ארם ארץ גלותו ואמר רבינו הגר"א ז"ל כי זאת היא פרשת העקבתא דמשיחא נאמר בפרשה זו 'וישם את השפחות וילדיהן ראשונה' מכאן אומר רבינו הגאון מוילנא כי בימי עקבתא דמשיחא יעמדו בראש העם ילדי השפחות צאצאי הערב רב והוסיף על כך "ואת לאה וילדיה אחרונים" "רמז הוא על המון בית ישראל הכשרים אשר יהיו משועבדים לערב רב כגון במדינה האדומה ובמדינה נוספת" "ואת רחל ואת יוסף אחרונים" "אלו תלמידי חכמים השפלים מכל" ואף לתופעה זו הננו עדי ראיה בכל מקום שעדיין נותרה בו שארית הפליטה של תלמידי חכמים הרי הם לחרפה ומרמס".

אוצה"ת פ' במדבר עמ' ח':

מספרים כי בזמן הצאר ניקולאי נגזרה גזרה שאסור ליהודי לקנות אחוזה ברוסיה היה יהודי אחד שרצה לקנות אחוזה ולרשום אותה על שם גוי שהיה ידידו הטוב ונאמן עליו הלך לסבא מקלם זצ"ל לשאול בעצתו אם כדאי לסמוך על הגוי אמר לו הסבא מקלם כי תשובה לשאלתו נמצאת בתורה כששלח אברהם אבינו את אליעזר להביא אשה ליצחק אף שאליעזר היה עבד נאמן אצל אברהם שהרי כל הענינים היה עושה לו וכשמצא את רבקה הודה לה' אע"פ שלא היתה הודאה זו בפני אברהם למצוא חן בעיניו ובכל זאת לא סמך עליו אברהם אבינו בהיותו עבד כנעני והשביע אותו שבועה בנקיטת חפץ שיעשה את השליחות ואומרים המפרשים שרצה אברהם ללכת בעצמו אלא שלא היה יכול ולכן שלח את אליעזר הוכיח הסבא מקלם זצ"ל לאותו יהודי אם על אליעזר לא סמך אברהם ק"ו שעל גוי אפילו שיהא נאמן אין לסמוך שמע אותו יהודי את דבריו ולא שמע לעצתו כי דעתו היתה שמידיד כזה טוב לא תצא תקלה ואין הדבר אמור עליו קנה את האחוזה ורשם על שמו שלהגוי לבסוף כפר הגוי ביהודי וכל רכושו הלך לטמיון הרי שבכל ענין וענין ולכל אדם ואדם כתובה בתורה ההנהגה וצריך ללכת בדרך זו ואז לא יגיע לו כל מכשול וטעות

 

 

מצוה בלא כונה וכונה בלא מצוה [ארשת שפתינו שלזינגר עם תוספת בסוף]

מלאכים ממש

מה ראה יעקב אבינו לשלוח לעשו אחיו מלאכים ממש?

רוב המפרשים ראו קשר אמיץ בין פגישתו של יעקב אבינו עם מלאכי אלקים כפי שמתואר בסיום הפרשה הקודמת ובין מה ששלח יעקב את אותם המלאכים לעשו אחיו אלא שעצם פגישתו של יעקב אבינו עם מחנות של מלאכים הוא גופא צריך ביאור

ועוד יש להבין מה שנאמר בסיום הפרשה הקודמת "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה ויקרא שם המקום ההוא מחניים"

ולכאורה יש באן סתירה שמתחילה נאמר "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה" משמע שהיה רק מחנה מלאכים אחד ומיד לאחר מכן נאמר "ויקרא שם המקום ההוא מחניים" ומשמע שהיו שתי מחנות

וכבר רש"י ז"ל הרגיש בזה ולכן פירש "ויפגעו בו מלאכי אלקים מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ מחניים שתי מחנות של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו"

ויש להבין מה הם אלו שתי המחנות של ארץ ישראל ושל חוץ לארץ?

וראיתי להגר"פ פרידמן שליט"א לבאר הענין עפ"י מה שמבואר במד"ר ב"ר עו ב על הפסוק "ויירא יעקב מאד ויצר לו" אמר כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו תאמר שהוא בא עלי מכח כיבוד אב"

ומבואר מזה שעיקר פחדו של יעקב אבינו היה על שתי מצוות א ישיבת ארץ ישראל ב קיום מצות כיבוד אב שלא עלה בידו לקיימם בפועל בכל אותן השנים ששהה בבית לבן ואילו עשו אחיו כן זכה לקיימם בפועל

וא"כ נשאלת השאלה איך באמת התגבר יעקב אבינו על החסר הזה של קיום שתי המצוות שלא יכול היה לקיימן בחוץ לארץ?

ידועה אמרתו של הרה"ק ר' זושא מאניפאלי זי"ע על דברי התנא הגדול רבי פנחס בן יאיר שאמר לחתנו רבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא חולין ז ב "ישראל קדושים הן יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה" והקשו שם התוספות בד"ה ויש מדוע זה שיש לו ואינו רוצה נקרא קדוש ותירצו שהכוונה שאינו רוצה ולמרות כל זאת הוא מזמין אורחים לאכול אצלו מחמת הבושה

אלא שעדיין יש להבין למה בכל זאת היה נקרא קדוש אם אינו רוצה?

ואמר על כך הרבי ר' זושא זי"ע עפ"י מה שידוע מדברי חכמינו ז"ל במדרשים ובזוה"ק שמכל מצוה נברא מלאך קדוש והנה כל מלאך מורכב מגוף ונשמה ולכן מעצם קיום המעשה של המצוה נברא גופו של המלאך ומעצם כוונת ומחשבת המצוה לשמה נבראת הנשמה של אותו מלאך ומעתה אדם כזה שיש לו כסף ואינו רוצה לתת אלא שבכל זאת הוא נותן צדקה רק מחמת הבושה הרי אדם זה יש לו את מעשה המצוה של הצדקה אבל חסירה לו כוונת המצוה וא"כ נברא על ידו רק הגוף של המלאך בלי הנשמה

ולעומת זה אדם כזה שהוא רוצה בכל ליבו לקיים מצות צדקה אבל אין לו הרי יש לו את כוונת המצוה לשם שמים אבל חסר לו קיום המעשה בפועל וא"כ נבראה על ידו רק הנשמה של המלאך בלי הגוף

והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הוא מצרף את המעשה של אותו שיש לו ואינו רוצה עם המחשבה של אותו שרוצה ואין לו ומשניהם יחד נוצר מלאך קדוש שלם בתכלית וכשלימות המורכב מגוף ונשמה

זהו שאמר רבי פנחס בן יאיר "ישראל קדושים הם" כלומר כאשר מצרפים את כולם ביחד קדושים הם!

אלא שיש לחקור מכיון שקיום המצוה בתכלית השלימות הוא רק ע"י שניהם יחד א"כ מי משניהם זוכה שקיום המצוה יקרא על שמו ויקבל שכר קיום המצוה האם זה שקיים את המצוה בפועל בלי מחשבה או זה שקיים את המצוה במחשבה בלי מעשה או אולי שניהם יחד מקבלים שכר בשותפות שווה בשווה?

פתרון חקירה זו מאחיו הקדוש של הרבי ר' זושא הלא הוא הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע שמוסיף על דברי אחיו עוד ביאור נפלא וכך כתב בספרו "נועם אלימלך" לפ' מצורע "איתא בגמרא קידושין מ א "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" יראה לפרש הלשון "צירוף" שהיה לו לומר "מחשיבה למעשה" דהנה המחשבה שאדם מחשב איזה דבר בודאי אין בה שום פניה כי מי יודע בו?

ואם אדם מחשב לעשות מצוה או עסק התורה ולא עשה מחמת איזה אונס,

ואדם אחר עוסק בתורה או במצוה רק שמכוין בה איזה פניה,

הקב"ה מצרף את העובדה הזאת למחשבתו של הצדיק והוי כאילו הוא הצדיק עושה המעשה ההוא

ולכך חגיגה טו א "זכה נוטל חלקו וחלק חבירו" פי' כנ"ל אם זכה לטהר את מחשבתו תמיד ומחשב לעשות מצוות ונתבטלו ממנו מכח איזה סיבה הרי הוא נוטל המצוה של חבירו שעשה במעשה אבל לא במחשבה ונשלם אח"כ ע"י זה מצוה שלימה"

ביאור דבריו הקדושים כי שלימות המצוות היא רק כשאיש ישראל מקיים מצוות ה' הן במעשה והן במחשבה לשמה בלתי לה' לבדו אבל אם הוא מקיים מצוות ה' במעשה בלי מחשבה לשמה כראוי הרי יש כאן חסרון גדול בשלימות המצוות אמנם מכיון שלא יודח ממנו נדח לפיכך לוקח הקב"ה את המחשבה הקדושה של הצדיק שחישב לעשות מצוה כזו בשלימות בלתי לה' לבדו אלא שנאנס ולא עלה בידו להוציא מחשבתו זו מן הכוח אל הפועל והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו "מצרף" את מחשבת הצדיק עם המעשה של אותו אדם שקיים המצוה בלי מחשבה וע"י צירוף זה נעשתה משניהם מצוה במעשה ובמחשבה בשלימות

וזהו שאמרו חז"ל במתק לשונם "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" כלומר שהקב"ה מצרף את המחשבה של הצדיק עם מעשה המצוה של האדם שעשה בלי מחשבה

ומדבריו אנו למדים שמכיון ששלימות המצוה נשלמת רק על ידי ה"לשמה" של מחשבת הצדיק לכן מקבל הצדיק את שכר המצוה כולה וכמו שכתב "הקב"ה מצרף את העובדא הזאת למחשבתו של הצדיק" וכמו שמפרש את הגמרא "זכה נוטל חלקו וחלק חבירו" הרי לנו תשובה ברורה לחקירה שחקרנו למי מגיע שכר המצוה וכפי שלמדנו מדברי הנועם אלימלך כי מי שמקיים את כוונת ומחשבת המצוה לשמה הוא זה שמקבל את השכר של כל המצוה

יש שרצו לומר בדרך רמז עפ"י דבריו שזהו ביאור מאחז"ל "מתוך שלא לשמה בא לשמה" זה שעשה מעשה שלא לשמה מעשהו בא לזה שחשב לשמה אך לא עשה.

יעקב אבינו פחד מעשו הרשע משום שהיו בידו זכות שתי מצוות שזכה לקיימן בפועל הלא הן מצות ישוב ארץ ישראל ומצות כיבוד אב ואילו הוא עצמו לא יכול היה לקיימן בפועל מחמת שישב בבית לבן

אמנם לפי מה שנתבאר הרי יעקב לא היה צריך לפחד כלל ועיקר שהרי עשו הרשע אכן קיים את המצוות במעשה אבל ברור שלא היתה לו שום כוונה לקיים את המצוות לשם שמים שהרי היה רשע גדול בבל הנוגע לקיום מצוות שבין אדם למקום נמצא שהיה בידו קיום המעשה של מצות ישוב ארץ ישראל וכיבוד אב בלי הכוונה וכתוצאה מכך נבראו בארץ ישראל מן המצוות הללו מלאכים אשר היה להם גוף בלי נשמה

ולעומת זה ישב לו יעקב אבינו בבית לבן בחוץ לארץ והשתוקק בכל לבבו ונפשו לקיים מצות ישיבת ארץ ישראל ומצות כיבוד אב ואם אשר נבצר היה ממנו לקיימן בפועל כל זמן שישב בחוץ לארץ והיה משתוקק יומם ולילה בחושבו "מתי תבוא לידי מצוה זו ואקיימנה"

נמצא שהיו בידו הכוונות הראויות של מצות ישוב ארץ ישראל וכיבוד אב ואם בלי קיום המעשה בפועל וכתוצאה מכך נבראו בחוץ לארץ מן המצוות הללו מלאכים שהיתה להם נשמה בלי גוף

ולפי דברי הרבי ר' אלימלך זי"ע הרי הקב"ה מביא את מעשה המצוה שנעשה שלא לשמה ומצרפו למחשבת הצדיק שמקיים את המצוה לשמה בלתי לה' לבדו בבחינת "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה"

וגם למדנו שהצדיק הוא זה שמקבל את השכר כאילו הוא קיים כל המצוה בפועל

א"כ נמצא שהביא הקב"ה כל מעשה המצוות של עשו הרשע וצירופם עם המחשבות של יעקב כדי שיחשב כאילו קיים יעקב אבינו את כל מעשה המצוות בשלימותן

מעתה נבין את הפגישה הגדולה בין שתי מחנות של מלאכי ארץ ישראל עם מלאכי חוץ לארץ שהם המלאכים שנבראו מקיום המצוות של ישוב ארץ ישראל וכיבוד אב ואם אלא שמלאכי ארץ ישראל הם אותם המלאכים שנבראו בא"י ע"י קיום מעשה המצוות של עשו בפועל ומכיון שנבראו ע"י מעשה המצוה בלי כוונה היה להם גוף בלא נשמה

ואילו מלאכי חו"ל הם המלאכים שנבראו מקיום המצוות של יעקב אבינו בחו"ל ומכיון שנבראו ע"י כוונה בלי מעשה היתה להם נשמה בלא גוף

אבל מכיון שהקב"ה מצרף את מחשבת הצדיק למעשה של הרשע לכן באשר בא יעקב אבינו מחו"ל לא"י צירף הקב"ה את שתי המחנות של המלאכים שמחנה אחד היה גוף בלא נשמה והמחנה השני היה נשמה בלי גוף ונעשה מהם מחנה אחד של מלאכים קדושים ושלמים בתכלית השלימות מורכבים מגוף ונשמה

ועתה נבאר את פסוקי התורה שבסוף הפרשה הקודמת "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים" הם מלאכי חו"ל שנבראו ממעשה המצוות של עשו בלי כוונה והבין מזה יעקב שרצונו של הקב"ה לצרף את המלאכים הללו שנבראו בגוף בלא נשמה עם מלאכי א"י שבאו עמו ונבראו נשמה בלי גוף ולכן "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה" התפלל ששתי המחנות יצטרפו ויהיו למחנה אחד ומשום כך "ויקרא שם המקום ההוא מחניים" זכר לשתי המחנות שנפגשו שם

בזה נבין מה ששלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו והיינו ששלח את אותם המלאכים שנבראו מקיום מעשה המצוות של עשו ומקיום כוונת המצוות במחשבה של יעקב ונצטרפו אצל יעקב למחנה אחד

ושלח אותם לעשו כדי שיווכח במו עיניו שהקב"ה מסר את כל השכר של המצוות ליעקב וממילא ידע עשו נאמנה שלא נשארה בידו שום זכות מקיום המצוות שיוכל להלחם בזכותם כנגד יעקב שלא קיים מצוות אלו בפועל

וזהו שפירש רש"י ז"ל במתק לשונו "וישלח יעקב מלאכים מלאכים ממש" הדגיש רש"י שהיו אלה מלאכים ממש והיינו שלמים בגופם ובנשמתם כי כבר הצטרפו ונעשו למחנה אחד

אפשר גם להוסיף מה שהקשו המפרשים על הפירוש השני ברש"י "עם לבן גרתי ואחר עד עתה" ופירש עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים ויש להקשות שהרי מצות ישוב ארץ ישראל לא היתה בידו וגם מצות כיבוד אב לא היתה בידו אז האיך קיים תרי"ג מצוות

אולם לפי מה שנתבאר הרי לא קשה ולא מידי כי מעשה המצוה של עשו שעשה את המצוות הללו בלא כוונה עוברים ליעקב אבינו שכיוון לשמה אך לא יכול היה לקיים מצוות אלו בפועל ממילא יוצא שיעקב אבינו קיים המצוות הללו והיינו "תרי"ג מצוות קיימתי".

אנו חיים בדור שבו האדם נבחן לפי השגיות. בוחנים אותו לפי תוצאה. אולם בתורה אין הדבר כן. אם האדם משתדל ועושה ככל יכולתו אף אם לבסוף לא הצליח משמים מחשיבים לו זאת כמעשה.

מפורסמת השאלה 'אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר' וכי הם אינם מקבלים שכר בסוף החדש? [הג' ר' ליב שטיינמן דחה שאלה זו מעיקרא בטענה 'הלזה יקרא שכר'? כמו שאדם יעבוד ויקבל מליון דולר, וחבירו יקבל עשרים סנט, ואנו נאמר גם הוא קיבל שכר…

ולעניינו ביאר הח"ח: אנו או' בתפילת ר' נחוניא בן הקנה שאנו עמלים והם עמלים אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. וכי כן הוא שואל הח"ח, והרי אף האדם שאינו שומר תומ"ת עמל ומקבל שכר בסוף החדוש וא"כ אף הוא מקבל שכר?

מבאר הח"ח ע"י משל לאדם שהזמין חליפה אצל חייט וכאשר הגיע לקבלה מצא שאינה מתאמה למידותיו והחייט השחית לריק את הבד. היעלה על הדעת שהחייט יבקש תשלום עבור הזמן הרב והעמל שהושקע בעצם תפירת החליפה הלקויה? ודאי שלא. אדם שעסק בסוגיא עמוקה והתחבט בשאלה במשך זמן רב, ולבסוף לא הצליח להגיע לאיזשהו פשט, האם נאמר שאף הוא לא יקבל שכר? בודאי שכן. מהו ההבדל? בכל תחום השכר משולם עבור התוצאה. אם החייט סיים את החליפה במשך שעתיים, האם יעלה על הדעת להפחית את שכרו? ודאי שלא. אותי מענינית התוצאה. מצידי שיברא את החליפה ע"י שם. אולם בלימוד התורה האדם מקבל שכר לא על התוצאה אלא על העמל, וכפי שעמלו רב יותר יקבל שכר גדול יותר.

וכך היה מעשה עם אברך שאיחר לכולל בקביעות ואף נעדר ימים שלמים, כשהעיר לו ראש הכולל הוא הסביר שהוא עסוק בטיפול בילדו ומתרוצץ בבתי חולים כו' א"ל הרב תראה, אם אתה נעדר מן הכולל בכאב על הצורך לעשות כן, ומצטער שאינך יכול לבוא ולעסוק בתורה, יחשב לך הדבר כלימוד תורה. אולם אם אתה שמח בלבך שאינך חייב לבוא לכולל היום וכי יש לך תירוץ ואליבי, אזי יחשב לך הדבר בשמים כביטול תורה!

וכך גם אצל יעקב מצינו שנתבע על שהחביא את דינה בתיבה, ולא שהיה צריך לתת לו אותה, אלא מבארים בעלי המוסר שהטענה עליו היא מדוע לא כאב לך על מצבו ועל שאינך יכול לתת לו אותה שתחזירנו למוטב!

 

רעיון לפרשת וישלח – מאוצה"ח ספר משל ומליצה גלאנטי

יחי לי שנר והמוי ואשלהח להגיד לאדוני למירא תן בעיניך

מספרים מהרבי ר' זושא שבטרם שיצא טבעי בעולם היה הי בעוני ובדחקות נוראה פעם אחת בא לאיזו עיר עיף ויגע מטלטולי הדרך ולא היה לו מקום ללון הוא פנה אל הגבאי של ביה"כ ובקש ממנו שיתן לו מקום ללון בביתו הגבאי השיב את בקשתו ריקם באמרו שבעד אורחים עניים יש מקום ללון בההקדש עברו שנים אחדות ושם הרבי ר' זושא החל להתפרסם בעולם וחסידים לאלפים נהרו אליו מהרבה ארצות בין החסידים היו עשירים גדולים נדיבי לב אשר השבו להם לכבוד ולתפארת להמציא לחרבי צרכיו שיוכל לנהל את ביתו בכבוד ובהרחבה ובכל יכלתם השתדלו לגדלהו מאחיו גם בענינים חומריים פעם אחת קרה שעל הרבי ר' זושא ז"ל היה לעבור פעם שנית דרך אותה העיר אשר הגבאי לפני שנים אהדות לא נתן לו מקום ללון ובפעם הזאת נסיעתו של הרבי היתה באופן אחר לגמרי מבפעם הראשון מרכבה רתומה לסוסים דוהרים הוכנה בעדו מאת עשירי החסידים והרבה גבאים ומשרתים נלוו עליו על דרכו והנסיעה היתה ברום פאר כנהוג הרבי כאשר בא להעיר נסע מקודם לביה"כ להתפלל תפלה בציבור ושמה אנשי העיר קדמו פניו ברוב פאר וכבוד והגבאי החיש לביתו במרם שנגמרה עוד התפילה להכין בעד הרבי את החדרים היותר יסים במעונו להיות לאכסניא בעד הרבי במשך ימי שבתו בעיר הגבאי כאשר הסטיק להכין הכל כיאות מהר לשלוח את משרתו לביה"כ להוביל את הרני לביתו אבל מה גדלה היתה השתוממותו כאשר ראה שהמשרת שב בדד לביתו והוא מנהל את הסוסים של מרכבת הרבי הוא גער במשרתו ואמר הוי כסיל חסר לב ן האם בעד הסוסים שלחתי אותך להוביל אותם לביתי לא בי האשם אדוני השיב המשרת הרבי לא רצה בשום אופן לילך אתי ורק צוה למשרתו שישלח עמי את הסוסים לביתך הדבר היה זר בעיני הגבאי אשר מהר לרוץ לביהמ"ד ובהכנעה רבה שאל את הרבי ר' זושא להגיד לו פשר דבר מדוע לא תבין פנה אליו הרבי ר' זושא במתק לשונו שבצדק עשיתי זאת ששלחתי את הסוסים לביתך אנכי הנני אותו האורח שלפני שנים אחדות בקשתי ממך שתתן לי מקום ללון בביתך ואתה גערת בי אז בחמת אמך באמרך שבביתך אין מקום בעד אורחים עניים ובאמת מה הוא השנוי עירכין עתה ממעמדי אז בנוגע למצות הכנמת אורחים החילוק הוא רק שאז הלכתי רגלי ועתה עזרני ד' והסוסים הכילו אותי לעירך זאת אומרת שרק בשביל הסוסים נכסוף נכספת לקיים מצות הכנסת אורחים לכן שלחתי לך את סומי כן היתה גם כונתו של יעקב בדבריו לעשו אחיו "ויהי לי שור וחמור ואשלחה להגיד וכו' אמצא חן בעיניך" יעקב ידע היטב שרק בזה ימצא חן בעיני עשו כאשר יודיע לו שיש לו "שור וחמור" ושאיננו עוד אותו העני שאין לו בעולמו אלא התורה שלמד בבית שם ועבר ואצל איש כעשו אשר "השור והחמור" הם עיקר תכליתו של אדם בתבל כאשר ישמע שיעקב רכש לו הדברים האלה יביט עליו ביראת הכבוד והרוממות ולא יהין לשלוח בו יד…

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת וישלח”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'