פרשת יתרו

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר שמות

 

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת יתרו

ילד בן 12 מנהל את העולם…

״ועתה! ״ [והגדת, שלשה מאמרים רודפים – עמ' 333]

פתגם הידוע קובע, כי ״ספר בלי הקדמה. בגוף בלי נשמה״. גם למתן תורה היתה הקדמה, ועקרה – מלה אחת: ״ועתה״ –

״ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרהם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ (שמות יט, ה). אם עתה תקבלו עליבם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות (ו־ש״י).

אין ״ועתה״ אלא תשובה, שנאמר (דברים י, יב) ״ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה״ !בראשית רבה כא, 0.

למה הכונה? אסביר.

בנובהרדוק היו אומרים, העולם מנהל ילד בן שתים עשרה, בנעלים שחוקות ומכנסים קצרות. מכירים אותו?! אז בואו תכירו…

אני פוגש ביהודי, בעל בעמיו, מנהל חשבונות בכיר. פתח בפני את סגור לבו, העבודה לוחצת, ביחוד בעת הגשת המאזנים. העסוק המרתוני במספרים, לבוסס בעסקיהם של אחרים, נקעה נפשו.

אמרתי לו: הגמרא (ברכות מג ע״ב) דורשת: ״את הכל עשה יפה בעתו״ *קהלת ג, יא), מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקדוש ברוך הוא אמנותו, אם אינך מרוצה, למה תמשיך להיות מדוכא? פרוש למקצוע אחר!

נד בראשו. מנערותו כיוונוהו, במשך שנים למד, קבל תעודה ותואר, ועד שרכש נסיון ומימנות, והתברג, ועכשו ינטוש? לא. נמשיך כבר כך. ימשוך, כמו שאומרים.

ואני פוגש בחייט, ושומע על שקיעת המקצוע: מי תופר היום חליפה בעבודת יד, בשתים ושלוש מדידות, וחוטים מכליבים, ותכים מדוקדקים? היום הכל קונפקציה, בקוי יצור המוניים. זול, מכל הבחינות. אין כבר מקום לחייט מהדור הקודם! עבר זמנו… אז תחליף מקצוע, אני מציע.

הוא מסתכל עלי במבט עצוב: כשהיה בן שתים עשרה התחיל כשוליית חייטים. במשך שנים למד את רזי המקצוע, עד שפתח חנות משלו ורכש את המוניטין. והיום ועזב הכל יפתח דף חדש? לא, אינו יכול! ימשוך, כמו שאומרים.

פוגש אני באיש עסקים. עשיר, מיליונר, ומבקש: ״תענה לי בכנות על ארבע שאלות״. נעתר: ״שאל״.

השאלה הראשונה: ״אם תממש היום את כל נכסיך ותפקיד את הכסף בבנק, בחסכון ארוך טווח, כמה תקבל לחדש?״

שאלה מפתיעה. משעשעת. משחק במקשי המחשבון, ומפטיר: כך וכך עשרות אלפי דולרים. לחדש, כמובן.

השאלה השניה: ״האם אתה סבור שתחיה לנצח?״ שאלה מפתיעה, ומרגיזה. אבל הבטיח לענות: ״ודאי שלא!״

השאלה השלישית: ״האם אתה יודע שאין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה (סנהדוין ז ע״א), ועשיר המגיע למרום נשאל: עסקת בתורה?״ (יומא לה ע״ב). יודע.

השאלה הרביעית והאחרונה: ״אז מדוע לא תעשה זאת, ותשב ללמד?!״

באמת! כעת ישנה כל דרכו, יתנתק מהמסחר? מהטלפון והפלאפון והמיילים, מהמערובלת המסחררת ומטוטלת הגאות והשפל? ״כולה שב במרוצתם, כסוס במלחמה״ (יךמיה ח, ) לא, לא קופצים מרכבת הרים באמצע הנסיעה.

אבל מתי עלה לאותה רכבת? אה, מזמן.

בקצרה: מי קובע את עתידו של האדם, לשבעים שנותיו? – הוא עצמו, בהיותו נער בער!

ואז:

ספר ירמיה פרק י

(כג) יָדַעְתִּי יְדֹוָד כִּי לֹא לָאָדָם דַּרְכּוֹ לֹא לְאִישׁ הֹלֵךְ וְהָכִין אֶת צַעֲדו: בשכבר בחר לו הדרך׳ (רבנו יונה, אמת פ׳׳ד מ״ב)!

הציב רגלו על המדרגות הנעות וזהו, כבר מסיעות אותו מעצמן!

וה״חזון איש״ זצ״ל אמר לי פעם: כמה עצוב, שההחלטה האם האדם יהיה רבי עקיבא איגר של הדור הבא, מסורה בידי בחור בן ארבע עשרה!

הביטו סביבכם! כל העולם מרושת מדרגות נעות ומסועים, ועליהם המוני המוני אנשים. כבויי עינים, חסרי שמחת חיים. מהם ישנים, מהם קורסים, שרועים אפים ארצה ונגררים – קומו, התנערו, בחרו במסלול הנכון, המתאים!

אתם תשתנו, וההנהגה עמכם תשתנה, והכל יהיה אחרת, מאיר וזוהר – ״ועתה״!

מה שעבר, עבר. מכאן ואילך, חשבון חדש (ויקרא רבה ל, ז)!

הסבא מנובהרדוק זצ״ל יצר שיטה, סלל דרך, פלס ערוץ בתנועת המוסר. ספרו ״מדרגת האדם״ ספר יסוד הוא, בנוי על אדני פז, דורות התחנכו לאורו ולאישו. יסד ישיבות, הפיץ תורה ויראה והעיד בעצמו שאין יום בו אינו עורך חשבון נפש נוקב, לראות האם דרכו נכונה, האם לא נטה מקר הישר ואינו צריך לשנות מסלולי ואחת מאמרותיו הנודעות, שתכלית למוד המוסר הוא, שהאדם ינוט דרכו לכתחלה, ולא כאשור בדיעבד!

וידועה השאלה. מדוע התורה לא צינה שחג השבועות הוא חג מתן תורה. וידועה גם התשובה, שלעת מתן תורה נצטווינו, שתהא התורה חביבה עלינו כאלו היום נתנה (ברכות סג ע״ב), ככתוב: ״אשר אנכי מצוך היום״ (דברים ו, 0, שבכל יום יהיו בעינינו כחדשים (רש״י) – וגם זה בכלל, שבכל יום ויום נאמר לעצמנו: ״ועתה״ – מה שהיה היה, מכאן ואילך חשבה חדש!

ההבטחה

לפני מתן תורה נשלח משה ובינו לומר לבני ישראל: ״ועתה, אם שמוע תשמעו בקלי ושמו־תם את בריתי, והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ״ (שמות יט, ה). מהו ״ועתה״, כתב דש״י: אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות.

והיה הגאון רבי משה טיקוצ׳ינסקי זצ״ל אומר: כה הרבה בחורים ׳נשברים׳ בתקופה הראשונה בישיבה. ואפשר להבין אותם: סימו שעור ג׳ בישיבה הקטנה כבוגרי ומצויני הישיבה. מגיעים לישיבה הגדולה בכזה מרץ, בכאלו תקוות וחלומות, לכבש את הפסגה• והנה, סדרים חדשים ומושגים חדשים ורף כיה גבוה, מדשדשים בשולים כבחורים החךשים בשעור א׳, מי מביט לעברם. והשעור ברמה כיה גבוהה, ויש כיה רבים המאפילים עליהם, תה קשה, אין מה לומר.

עוברים חדשים שלושה, והם עורכים סכום, חשבון נפש. אם החדשים האחרונים היו כיה קשים, וכמה זמן יש להיות כאן בישיבה, חמש שנים, ששים חדשים, ובבר מכפילים את עגמת הנפש פי שלושים, היש להתפלא שהם נופלים לןררערת הייאוש, !נלפתים בלא תקומה?!

וטעות גורלית בידם, כי שכחו רש״י מפרש. שאם עתה תקבלו עליכם, עם כל הקשי והצער, יערב לכם מכאן ולהבא. שכל התחלות קשות!

ויותר – נשים לב. שרש״י לא כותב שיערב לכם בעתיד. לא! אלא אם עתה תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן ואילך, מעכשו!

וכי ברגע שמבינים שהקושי זמני, מקבלים משנה מרץ לעבר את התקופה הקשה. וממילא נפתחים שערי אורה!

מעשה ביהודי בר אורין, בהגיעו לימי הזקנה פרש מכל עסוקיו והקדיש עצמו לתורה. עלה והתעלה בה, וראה עולמו בחייו. נדבה אותו רוחו לעלות לארץ הקדש, להשתקע בירושלים פלטרין של מלך, ולשקיד על התורה בחצרות בית ה׳ – איזו הקרבה, אין לנו בה משג! להנתק מהמשפחה, מהקהלה, מבית הכנסת ובית המדרש, לבוא למקום זר ומנכר, לשהות שם בימי הזקנה ומדויה בלא עוזר ותומך, אף למות בבדידות. כל זה כדאי עבור ההתעלות! כתב על כונתו לרבו, רבי ישראל מסלאנט זצ״ל, ובקש ברכתו.

רבי ישראל הסכים לצעדו, אבל צרף אזהרה הזכיר דברי הגמרא (חגיגה י ע״א) בבאור הכתוב: ״וליוצא ולבא אין שלום״ (זכתה ח, י), כיון שיצא אדם מתלמוד לתלמוד [כגון מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי] שוב אין לו שלום.

ובאר: כל שנוי, מערער. אדם רגיל לעירו ולקהלתו, לשעוריו וסדריו, וצריך להסתגל לקהלה אחרת, בית כנסת אחר ובית מדרש אחר, ״שוב אין לו שלום״, עד שיסתגל. שידע זאת מראש, ולא תחלש דעתו. כי כל התחלות קשות!

אבל כשיודעים זאת, נסללת הדרך. וכמה ערבה היא! זכורני: בבית המדרש בו למדנו היה יהודי זקן שהפליג מעבר לגיל

תשעים, וממש לא פסק פיו מגרסה. כיה שקוע היה בלמודו, שגם את סעודתו היה אוכל בבית המדרש תוך עיון בספר, ולומד עד שחטפתו שנה, ומיד בהתעוררו המשיך ללמד. כך, מצאת השבת ועד ערב שבת. בערב שבת היו באים נכדיו ללוותו לבית אחד מבניו, ובמוצאי שבת היה שב לתלמודו. עוד זכורה לי דמותו הכפופה על הגמרא הגדולה בה הביט ברכוז מתוך זכוכית מגדלת, ונעימת קולו הצרודה. המתענגת על הלמוד. הוא הוה עבורנו דגמה להתמדה – וחידה.

פעם, כשהלך לטול ידיו לפת שחרית, התלוה אליו אחד הבחורים ושאלו מהיכן זכה לכזה גישמאק, לכזו מתיקות בתורה. האם זו תכונה מולדת, או נרכשת? ואם נרכשת – כיצד?!

שמע, נטל ידיו. ברך, ופסע למקומו. בצע ״המוציא״ ואכל ״כזית״, הגביה עיניו ואמר לשואל: אם שאלת, אענה – קרא נא לכל הבחורים, כדאי שגם הם ישמעו!

כמה בחורים היינו בבית המדרש? עשרים, אולי מעט יותר. התאספנו סביבו. אני עמדתי מאחריו. הטינו אוזן. פתח וספר –

זכיתי ולמדתי בישיבת וולוז׳ין בעת פריחתה בהנהגת שני ראשי הישיבה, הנצי״ב מוולוז׳ין וה״בית הלוי״ מבריסק זצ״ל. הייתי בחור כשרוני, שאם לא כן לא הייתי מתקבל, אבל חשק ללמד לא היה לי. סברותי חביבות היו על ה״בית הלוי״ ועוררבי בחביבות על ההתמדה הלוקה בחסר, אבל אני נהניתי מן הבטלה.

כל זמן ש׳חלמתי׳ לעצמי, העלים עין. קוה שמתיקות הלמוד תמשכני להגביר שקילתי. אך יום אחד האני משוחח עם שני בחורים, ומפריעם מלמודם. וזה לא!

פנה אלי בקול נוקב, ואמר: ״וועלוואלע וועלוואלע, היודע אתה שחז״ל הקדושים אמרו <בתנא דבי אליהו ובה, יח), שאפלו יחיד היושב ועוסק בתורה הקדוש ברוך הוא יושב ושונה כנגדו?! ואם פוסק הוא מלמודו, הקדוש ברוך היא מפסיק, כביכול, בגללו?!

ווע^־ואלע וועלוואלע, היודע אתה מה שאמרו בפךקי אבות !פרק ג משנה ב). ששנים היושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם, והקדוש ברוך הוא מאדן וכותב דבריהם?! –

וועלוואלע – זעק בנהמת לבו – האם אתה מעונין לסלק את השכינה מוולז׳ין?!״

דבריו היוצאים מן הלב פלחו את לבי. לא, בכך איני מעונין, לא ידעתי עד היכן הדברים מגיעים. כמה צער גרמתי לשכינה, כמה פעמים סלקתיה ־ החלטתי לנקט בתשובת המשקל, אני אשרה את השכינה בוולוז׳ין!

ומה אמר לכם, זה היה קשה. ככל ההתחלות הקשות. אבל בנחישות ובנחרצות הרעפה עלי ממרום כד מתיקות התורה, עד שאיני מסגל לעזב את הגמרא. מעיד אני, בנאמנות, כי מתוקה היא מדבש ונפת צופים!…

היבחוש והעששית

"מזקנים אתבונן, כי פקודיך נצרתי״ (!זהלים קיט, ק). רוצה אני לשנות דף, להיטיב מעשי. ותוהה: האוכל, האם יש בכוחי, האם תהיה קבלתי קבלה והחלטתי החלטה. מדוע לנחש ולשער? ״מזקנים אתבונן״, נעקיב ונראה.

אבותינו במצרים עברו עבורה זרה ושקעו במ״ט שערי טמאה. נדרשו לשתי מצוות, דם פסח ומילה, ויצאו ביד רמה. אך הנה הגיעו להר סיני והתחיבו לעשות ולשמע, לקים כל התרי״ג. האמנם התחיבות זו בכוחם, ויש לה תקף איתן?

האין היא גדולה ממדתם, קשה מכפי יכלתם? הבה נראה מה אמר להם הקדוש ברוך הוא, לפני מתן תורה: ״ועתה, אם שמוע תשמעו בקלי״ (שמות יט, ה), אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות (רש״י). זה קשה, אך רק ברגע ההחלטה. אם נחושה היא, ״יערב לכם מכאן ואילך״. ״מכאן״, הינו מיד ועכשו!

לסבא מנובהרדוק זצ״ל היה על כך משל מן החיים. נוקב כל כך, ומצער כל כך!

באותה עת, לא היה חשמל. החדרים הוארו בעששיות נפט: מכל עגול שבראשו פתילה, והיא מקפת בכדור זכוכית שצורתו כאגס ומסתים בכעין שפופרת צרה ופתוחה, להכניס את האויר הדרוש לבערה.

אל החדר נקלעו ץבובים ויתושים, יבחושים ואף פרפרים, שנמשכו אל האור וחדרו בעד צנור הזכוכית. ירדו לבועת הכדור, שם בערה האש בפתילה. החים היה עבורם לבלי נשוא. איך יוצאים מכאן? בדרך שבאו, יעלו במעלה הצנור. אך דא עקא, האש היתה מכונת כנגדו, וכל החום נפלט בעדו, האויר יקד שם בחם עז. בעד הזכוכית השקופה ראו את האמללים מנסים, מתקרבים, ונסוגים. אבל החם שבבועה הכריעם, ונכנעו לגורלם. נשרפו חיים.

ומדוע? כי נרתעו מהחם היוקד שבצנור – אבל חום זה היה מלוה אותם אך רגע קט, עד שיעלו בעץרת זרם האויר הלוהט ןיפלטו החוצה, אל אויר החדר והמךחבים שבחוץ! לא סבלו רגע קט, ואבדו את חייהם על המוקד!

כמה נוקבים בענין זה דברי בעל ״חובות הלבבות״ (שער התשובה פרק י): ״ומי שרוצה להגיע לרצון בודאו, יכנס מן הפתח הצר שיכנסו ממנו החסידים הסובלים״. ואנו אומרים: מי שירצה לשוב לרצון בוראו ימלט מעמק הבכא בפתח הצר שיביאהו למרחב, בבחינת: ״מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה״!

בביאליסטוק היה משגע ושמו מיכאל. הסטייפלר זכר אותו. הוא החליט שהוא המלאך מיכאל, לא פחות. כשהיו מלגלגים, היה מתקומם: אתם כופרים בדברי הנביאים! היה פותח ספר דניאל ומראה, כתוב שם בפרוש שמיכאל הוא מלאך חשוב, ״השר הגדול״ (תיאל י, יג. יב, א)! ודאי, ענו לו, אבל זה לא אתה… לכל מלאך יש איזו שליחות, ואין מלאך אחד עושה שתי שליחיות (בראשית רבה נ, ב). גם למיכאל זה היתה תוךעת שליחות, עסוק כפיתי. הוא אסף גרוטאות. זה לא היה שגעון, בעיניו. ״עס וועט נאף קףןוען צו נוצץ״, אמר. זה עוד ןשמש לתועלת. גם כאן, היתה לו משנה מפרשת: ״שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום״ (אבות פ״ד מ״ג). בכל אותן שנים שהייתי בישיבה לא זכיתי לראות את השעה של מיכאל, אבל לא היה ולו בן ישיבה אחד שלא ראה את המקום של הגרוטאות שלו. הוא התמקם בבית המדרש, והגרוטאות גדשו כל פנה. מסגרת מתפוררת של חלון, שליבות עקורות של תריסים, סחבות וסמרטוטים.

יום אחד אנחנו יושבים ולומדים, ומיכאל בפתח. הזעה נגרת ממנו פלגים פלגים, ועיניו קורנות מאשר. על גבו נשא שדה שבורה שהשלכה לרחוב. אוצר, שישמש לו לבית אוצרות! נסה להכנס עם משאו לבית המדרש, ונתקע. השדה היתה ארכה מרחב הפתח, ולא עברה. פסע לאחוריו, והסתער קדימה. בום, כל הלומדים נשאו ראשם. ושוב, כשור נגח. שוטה, כף לא תכנס. הורד את השדה, פרק אותה. השאר אותה בחוץ, ותכנס כמו מלך. אבל לך ותךךיך משגע, מי אתה שתלמד אותו דברי ואבוי, כיה הרבה ׳מיכאלים׳ רוצים להכנס להיכל התשובה עם שדת הגרוטאות ואמתחת ההבלים. הם מתקשים להפרד מהם, זה אוצרם החביב, יקר להם כל כך, נשוא גאותם. ואנו מבינים לנפשם, צר להם להשליך. אבל אז יהיו לאנשים חפשיים, יכנסו קוממיות להיכל האורה.

״מכאן ואילך יערב לכם, שכל התחלות קשות״!

פרשת יתרו

סכנה, הכניסה אסורה!

השפעת טומאת מצרים על יושביה

אין להכנס למקום טומאה [מעין גנים]

וישמע יתרו כהן מדין חותן משה, את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה, אחר שילוחיה. ואת שני בניה, אשר שם האחד גרשום, כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ושם האחד אליעזר, כי אלהי אבי בעזרי, ויצילני מחרב פרעה. ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה, אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים. ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה. ויצא משה לקראת חותנו, וישתחו, וישק לו, וישאלו איש לרעהו לשלום, ויבואו האהלה.

הפסוקים כאן אומרים לנו, שכאשר שמע יתרו את כל מה שעשה ה׳ למשה ולישראל, הוא החליט לבא אל משה אל המדבר, והוא לקח עמו את צפורה אשת משה, שהיתה עמו, וגם את שני בניה גרשום ואליעזר, וביחד אתם הוא הגיע אל משה רבינו אל המדבר.

ולפי פשוטו זה לא מובן, הרי מפורש בפרשת שמות (ד׳. כ׳) שכאשר נצטוה משה רבינו מפי הקב״ה ללכת למצרים, כתוב ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור. ואח״ב כתוב שם (ד׳. כ״ד) ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה׳ ויבקש המיתו, בגלל שהוא לא מל את אליעזר בנו, עד שציפורה מלה את בנה, והצילה את משה מן המיתה. ומכל זה מובן שצפורה ושני בניה באו ביחד עם משה למצרים. וכאן כתוב שיתרו הביא אותם אל משה למדבר, משמע שהם היו עם יתרו כל הזמן. מתי אירע שהם נפרדו ממנו. והרי הפסוק אומר אחר שילוחיה, דהיינו שמשה רבינו שלח את אשתו ובניו למדין. למה הוא שלח אותם.

מסביר רש״י, כשאמר לו הקב״ה למשה במדין לך שוב מצרימה, ויקח משה את אשתו ואת בניו. ויצא אהרן לקראתו, ויפגשהו בהר האלהים. אמר לו אהרן למשה, מי הם הללו, אמר לו זו אשתי שנשאתי במדין, ואלו בני. אמר לו אהרן, על לבית אבין. נטלה שני בניה והלכה לה עכ״ל.

יש כאן ויכוח בין משה לאהרן, משה מבין שהוא צריך להביא עמו את אשתו ובניו. ועד כדי כן הוא רואה בזה צורן, שלמרות שאשתו ילדה זה עתה ממש את בנו, ואשתו אחרי לידה, ויש כאן תינוק קטן שעתה נולד, בכל זאת כשהוא שומע מהקב״ה את הציווי ללכת למצרים, הוא מחליט לקחת עמו את אשתו יחד עם בניו. ורש׳׳י מביא בפרשת שמות (ד׳. כ״ד) שלמרות שהגיע זמן המילה של התינוק, בכל זאת אמר משה, הרי לא אוכל למולו, משום שהקב״ה ציווני ללכת למצרים מיד. ואם אמול ואצא, יש סכנה לתינוק עד שלשה ימים. ולכן הוא יצא מיד; לפני שהוא מל את בנו. וכשהגיע למלון, הוא היה צריך מיד למול את בנו, ובגלל שהתעסק בעניני המלון תחילה לכן נענש בעונש מות, עד שצפורה הבינה שבעלה מסוכן בגלל המילה, והיא מלה אותו והצילה את בעלה.

א״כ רואים מזה, שמשה רבינו ראה צורך גדול לקחת את אשתו ובניו עמו למצרים, למרות שאשתו זה עתה ילדה, ובנו נצרך לקיים בו מצות מילה, והוא דוחה את מצות המילה משום היציאה לדרך. ולא עולה בדעתו להשאיר את אשתו ובניו אצל יתרו.

ולפ״ז נשאלת השאלה, מה חידש לו אהרן במה שאמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם. מה גילה אהרן למשה, שמשה החליט שאהרן צודק, וחזר בו מהחלטתו, והחזיר את אשתו ובניו למדין. מה חשב משה קודם, ומה נתחדש לו ע״י אהרן.

ועוד לא מובן, מה טען אהרן על הראשונים אנו מצטערים, ואתה בא להוסיף עליהם. הרי הראשונים הם עם ישראל, והרי לכאורה עיקר הצער שהיה למשה ואהרן על ישראל הוא, משום קושי השיעבוד שסובלים בגלות מצרים, א״כ, הרי אשתו של משה ובניו בודאי לא יסבלו משיעבוד זה. ובפרט לפי מה שכתב רש״י בפרשת שמות (ה׳. ד׳) שמלאכת שיעבוד מצרים לא היתה על שבט לוי, א״כ ודאי שאשת משה ובניו לא ישתעבדו, וא״כ מה בכך שאשת משה ובניו יבואו למצרים ויהיו בודאי יחד עם שבט לוי שלא נשתעבדו. ומה טען אהרן.

ועוד לא מובן, הרי משה הולך כעת בשליחות הקב״ה לגאול את ישראל ממצרים. א״ב השיעבוד הולך להגמר, מה הפירוש על הראשונים אנו מצטערים,

הרי צער זה עומד לפני סיום, והם מגיעים בדיוק בסיום גלות מצרים, ובתחילת הגאולה.

ובפרט שמשה רבינו ידע שהוא יעשה אותות ומופתים לפני פרעה, במו שבתוב בפרשת שמות (ד׳. ב״א) ויאמר ה׳ אל משה, בלכתך לשוב מצרימה, ראה בל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה. וכתוב עוד (ד׳. י״ז) ואת המטה הזה תקה בידך אשר תעשה בו את האותות. ועוד כתוב (ג׳. כ׳) שה׳ אומר למשה, ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו, ואחרי כן ישלח אתכם. כל זה נאמר למשה עוד בהיותו במדין. מה יקרה אם אשתו של משה ובניו יזכו לראות בעיניהם את תהליך יציאת מצרים וקריעת ים סוף שהיה מלווה בהרבה מאוד נסים ונפלאות למעלה מן הטבע, ויתחזקו באמונה. למה אהרן מבין שצריך לשלוח אותם ליתרו בחזרה, למרות שהוא ידע שהם יפסידו את כל החיזוק הזה, ומשה רבינו מסכים אתו. מה עומד כאן מאחורי דבריו של אהרן.

ב.

תוספת: אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. אם לא הלך, ולא עמד, בודאי גם לא ישב?? אלא ללמדנו שגם לשבת במקום של עוברי עבירה ורשעים – משפיע שלילית.

ומה שיתכן לפרש בס״ד, ע״פ מה שצריך לדעת, שכשם שאדם צריך להתרחק מעבירות, וכמו שאמרו במסכת אבות פ״ד מ״ב והוי בורח מן העבירה. וכשם שאמרו באבות פ״א מ״ז הרחק משכן רע. כך צריך להתרחק ממקום טמא, כי גם מקום טמא, יכול להשפיע על האדם טומאה ולגרור אותו לעבירות, רק מכח השפעת המקום לבד.

ואחד המקומות שהתורה מדגישה את זה, הוא בפרשת ויגש. שם התורה מספרת על ירידת יעקב למצרים, כאשר יעקב אבינו יודע שהוא יורד למצרים עם כל משפחתו, כדי לקיים את גזירת הגלות שנגזרה על בניו של אברהם אבינו, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה.

ופירוש הגזירה היא,. שהסבל יתחלק לבי חלקים. א) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, דהיינו שהם יצטרכו לגור במקום טמא, שהוא לא להם. ב) עוד גזירה יש ועבדום ועינו אותם. ושבט לוי שעסקו בתורה, נתקיים בהם רק החלק הראשון שהיו צריכים לחיות במקום טמא, ואצל כל ישראל נתקיים גם החלק השני של ועבדום ועינו אותם.

ויעקב אבינו יורד עתה למצרים, והוא יודע שמצרים הוא מקום טומאה. והוא מעונין לברוח מה שיותר מהמקום שבו גר פרעה ושריו, כדי לא להיות מושפע מהם, ולכן הוא מחליט לגור בארץ גושן, רחוק ככל האפשר מן המצרים הטמאים. ולכן כתוב בפרשת ויגש (מ״ו. כ״ח) ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה. אומר רש״י בתרגומו. בתרגום כתוב להורות לפניו גושנה, לפנות לפניו מקום לגושן. אומר רש״י לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה עכ״ל. עוד כותב רש״י לפניו, קודם שיגיע לשם עכ״ל.

והביאור בזה שיעקב לא היה מעונין בשום אופן להגיע לעיר המלוכה של מצרים, אפילו לא לרגע אחד. ולכן הוא שולח לפניו את יהודה אל יוסף, כדי שיכין לו מקום בארץ גושן, כדי שהוא יוכל להגיע מיד לגושן מבלי להגיע •לשום מקום קודם. והפסוק מסיים, ויבואו ארצה גושן.

ולמרות שיעקב רצה מאוד לראות את יוסף, בכל זאת הוא לא העלה בדעתו אפשרות ליסוע אל מקומו של יוסף בעיר המלוכה. ולכן כתוב אח״ב ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה. יוסף הגיע לגושן, אבל יעקב לא היה מוכן להגיע לשום מקום אפילו רגע אחד, אלא מיד מארץ כנען להגיע לגושן.

וכל כך למה. משום שיש השפעת מקום טמא על מי שמגיע שם. והגם שנגזר גלות על ישראל לגור בארץ לא להם, בכל זאת, מוטל עליהם לברוח כמה שיותר ממקום טומאה, ולחיות במקום נפרד מהמצרים הטמאים, ולכן הם בחרו בארץ גושן.

וגם כשיעקב הוצרך מחמת הנימוס לברך את פרעה, התורה כותבת שם (מ״ז. ז׳) ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמידהו לפני פרעה. למה כתוב ויבא יוסף את יעקב אביו, וכי לא היה יכול לבא לבד. ולמה כתוב ויעמידהו לפני פרעה, וכי לא יכל לעמוד לבד. ואם באמת לא היה יכול לבא לבד ולעמוד לבד מחמת זקנותו, למה התורה צריכה לספר דבר זה.

אלא שלמעשה יעקב לא רצה כלל להגיע למקום המלוכה של פרעה, כי שם היו השרים והחרטומים וכולם עסקו בכישוף. ולכן התורה מדגישה ויבא יוסף את יעקב אביו, ללמד שזה היה בעל כרחו של יעקב, רק יוסף הביאו. וכתוב ויעמידהו לפגי פרעה. יעקב לא רצה לעמוד לפני פרעה, רק יוסף העמידו בעל כרחו. משום שהיה בזה הכרח משום כבוד המלכות.

ומה עשה שם יעקב. כתוב ויברך יעקב את פרעה, אומר רש״י שהוא שאלת שלום כדרך כל הנראים לפני המלכים לפרקים. ולא דיבר עם פרעה חוץ מזה כלום. ופרעה שואל את יעקב כמה ימי שני חייך, ויעקב משיב לו.' ואח״כ כתוב, ויברך יעקב את פרעה ויצא מלפני פרעה. אומר רש״י מהו הברכה הזו, כדרך כל הנפטרים מלפני שרים מברכים אותם ונוטלים רשות. ומיד אח״ב כתוב ויצא מלפני פרעה,

למה התורה כתבה שיעקב יצא, וכי היינו חושבים שהוא נשאר שם?

אלא ללמד שנזדרז לצאת משם ולא התעכב שם רגע יותר.

מפורש מזה, שבעצם יעקב לא דיבר עם פרעה שום דבר מיותר, וקיצר את זמן שהותו שם כמה שרק היה יכול. הוא לא רצה לשהות במקום טמא, ולא להתעסק עם אדם טמא. ויתכן שאולי לכן כתוב ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמידהו לפני פרעה. ללמד שיוסף שידע מרצון אביו, נהג באביו כאילו שהוא זקן מופלג שקשה לו ללכת לבד ולעמוד לבד, ולכן כתוב ויבא יוסף את יעקב אביו, למרות שהוא יכל ללכת לבד. ויעמידהו לפני פרעה, כאילו שאינו יכול לעמוד לבה והכל כדי שיעקב יוכל לקצר את שהותו במקום זה, ולשוב מיד אל ארץ גושן.

רואים מזה, שאפילו כשיש הכרח להיות במקום טמא, צריך לחפש דרך להיות במקום שהוא טמא פחות. וכמה שפחות להיות בחברת אנשים טמאים. וכן להתרחק מכל טומאה, כדי שלא להיות מושפע לרעה.

המעשה בבחור שהרגיש קושי בעבודת ה', וראש הישיבה א"ל שבמיטה שהוא ישן ישן בעבר בחור שיצא לתרבות רעה רח"ל. עבר הבחור חדר, וכל מצבו השתפר.

ובאמת יש על זה שאלה מפרשת אחרי מות (י״ח. ג׳) שכתוב שם שהקב״ה מזהיר את ישראל, כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו. ואומר רש״י מגיד שמעשיהם של מצריים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו שם ישראל מקולקל מן הכל עכ״ל. משמע שארץ גושן היה מקולקל יותר מכל ארץ מצרים. ואיך אמרנו שיעקב בחר את ארץ גושן משום שלא היה מקום טמא.

והתשובה לזה, שבאמת אם בזמן ביאת יעקב אבינו למצרים, ארץ גושן היה מקום הכי טמא במצרים, ודאי שיעקב אבינו לא היה מגיע לשם. ולכן מוכרחים לומר שכאשר יעקב אבינו הגיע למצרים, ארץ גושן היה המקום הכי פחות טמא, רק שכאשר התחיל גלות מצרים, ניסו כוחות הטומאה לטמא את ישראל, ושלחו לשם אנשי מצרים טמאים שטימאו את המקום הזה, עד שנהפך להיות המקום הכי טמא. וזה היה נסיון לישראל שלא יכשלו בגילוי עריות, וישראל עמדו בזה ולא נכשלו בגילוי עריות.

ואולי לכן מכל מכות מצרים, המכה היחידה שהגיע לארץ גושן היתה מכת כנים, כמו שכתב הרמב״ם בפירוש המשניות פ״ה דאבות מ״ד, שעפר ארץ גושן נהפך לכנים, אלא שלא הזיקו לישראל. ואולי הטעם, כדי לטהר את ארץ גושן מן הטומאה העצומה שהיתה שם במשך מאתים ועשר שנים שהיו שם ישראל. אבל עכ״פ בזמן שיעקב הגיע לשם, היה זה המקום היותר נקי במצרים, ולכן העדיף יעקב ללכת לשם, ולא לשום מקום אחר.

וכך גם רואים בספר שמואל (א׳. פרק כ״ז) שכאשר דוד ברח מפני שאול אל ארץ פלשתים, כתוב שם (פסוק הי) ויאמר דוד אל אכיש, אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת ערי השדה ואשבה שם, ולמה ישב עבדך בעיר הממלכה עמך. ויתן לו אכיש ביום ההוא את צקלג וגר. שהפירוש הפשוט הוא, שאע״פ שדוד היה מוכרח להיות במקום טמא שהוא ארץ פלשתים, בכל זאת הוא חיפש לא להיות בעיר הממלכה שהוא מקום יותר טמא, אלא הוא בחר ללכת לאחת מערי השדה, שבאופן יחסי המקום פחות טמא.

גם בתחילת ספר רות, באשר מסופר על אלימלך שהחליט לעזוב את ארץ ישראל וללכת לגור במואב, כתוב ויבואו שדי מואב ויהיו שם. כלומר הם הלכו לגור בעירות השדה, ולא בערים המיושבות עם הרבה אנשים.

והביאור בזה, כי הגמרא בעירובין כ״א ב׳ אומרת, שאצל יושבי כרכים מצויים יותר עבירות, כמו גזל ועריות ושבועת שוא ושבועת שקר. מה שאין כן בכפרים ועירות השדה שגרים שם עובדי אדמה, לא מצוי עבירות אלו. לכן העדיפו כל צדיקים אלו להתרחק מעיר המלוכה, ולגור בעירות השדה, שהם מקומות פחות טמאים.

ג.

ובאמת יש עוד השפעה ממקום שאדם גר בו, משום שהוא נקשר למקום. וכמו שאמרו חז״ל בסוטה מ״ז א׳ על הפסוק במ״ב(ב׳. י״ט) ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדוני רואה, והמים רעים והארץ משכלת. ושאלה הגמרא, וכי מאחר דמים רעים וארץ משכלת, אלא מה טובתה. א״ר חנין, חן מקום על יושביו. מפרש רש״י ואפילו הוא רע, נראה להם טוב עב״ל,

ומלבד זה טבע השי״ת בבריאה, שאדם נקשר ברגשותיו לכל דבר, אפילו דבר גשמי, וכל שכן שהוא נקשר למקום שגר בו, או לאנשים שהוא היה חי בחברתם. ויתכן שזהו מחסד ה/ כדי להגביל את האדם שלא יתחבר לרשעים ולמקום של אנשי רשע. משום שאם היה יודע, שהוא יכול למחוק אח״כ הכל בלי שום רושם אפילו ברגשותיו, לא היה נמנע מלהגיע למקום רשעים ולהתחבר עמהם, ביודעו שאח״ב יוכל למחוק מקרבו הכל כאילו לא היה כלום. לכן טבע השי״ת שאדם יהיה נקשר ברגשותיו לכל דבר, ולא יוכל לנתק עצמו מזה גם לאחר עשרות שנים. כדי להגביל את האדם שלא ימהר לעשות פעולות אסורות, כי לבסוף גם אם ירצה להתנתק מזה, לא יוכל לנתק עצמו לגמרי, כי רגשותיו עדין קשורים למקום.

דוגמא נפלאה לזה מצאנו בפרשת השבוע (י״ח. ח׳) שכתוב ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה׳ לפרעה ולמצרים על אודות ישראל (דהיינו את מה שנהג עם מצרים מידה כנגד מדה, על מה שציערו את ישראל) את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם הי.

וכתוב אח״ב, ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה׳ לישראל אשר הצילו מיד מצרים. מפרש רש״י ויחד יתרו, וישמח יתרו, זהו פשוטו. ומדרש אגדה נעשה בשרו חידודין חידודין מיצר על איבוד מצרים. היינו דאמרי אינשי, גיורא עד עשרה דרי, לא תבזה ארמאה באפיה עכ״ל.

הדברים הללו לכאורה הם פלא. הרי יתרו ידע שהמצרים מושחתים מאוד. הגמרא בסוטה י״א א׳ אומרת שיתרו היה בהתחלה מיועצי פרעה, והיה שם כשפרעה התיעץ אתם על גזירת הבה נתחכמה לו, והוא לא הסכים עמהם וברח. ובודאי שמע את כל מה שעשו המצרים לישראל על לא עול בכפם, איך יתכן שבשרו נעשה חידודין חידודין על אבדן מצרים. איך יתכן להצטער, כאשר הוא רואה שהקב״ה משלם גמול לרשעים,

והתשובה לזה, שאדם בנוי משכל ורגש. בשכל הוא הבין שמגיע למצרים על כל רשעותם, ומצד השכל הוא שמח. אבל יש גם רגש, ורגש לא מבין דברים. רגש רק מרגיש דברים, ולכן הוא גם מרגיש דברים לא הגיוניים. ומצד הרגש הוא הצטער על אובדן מצרים. ולמה הוא הצטער. משום שהוא נקשר למקום, ונקשר לאנשי מצרים, ואע״פ שבשכל הוא יודע שהיה מגיע להם להענש, אבל הרגש עדין קשור אליהם, ולכן הוא הצטער.

מפורש מזה, שאדם נקשר לכל מקום, ולאנשי המקום שגר אתם. ולכן פשוט שאם הוא יגור במקום טמא, תהיה השפעה מהמקום על נפשו. ולכן אסור לגור במקום טמא, או במקום שאנשים טמאים גרים בו.

ד.

על פי זה יתכן לפרש בס״ד, את ענין משה שהביא את אשתו ובניו למצרים, ואת מה שאהרן אמר לו להחזיר אותם. משה רבינו עזב את מצרים כשהיה בן עשרים שנה, או בן ארבעים שנה, כדאיתא במדרש (שמו״ר פרשה א׳ סימן כ״ז). עתה מגיע משה רבינו בן שמונים שנה. לאחר ארבעים או ששים שנה שלא היה שם. ומאז נתווסף עוד ועוד טומאה במקום שהיו שם ישראל, עד שהגיעו למ״ט שערי טומאה.משה רבינו לא היה יודע עד היכן הגיע טומאת המקום במצרים, והיה סבור שניתן להביא את אשתו ובניו לגור יחד עם בני לוי שלא השתעבדו, כדי שיראו את בל האותות והמופתים שיהיו נעשים על ידו, ויגרום חיזוק רוחני לאשתו ובניו. ויראו את מתן תורה שיהיה אחרי יציאת מצרים.

ובשלקח משה רבינו את אשתו ובניו, הרי ידע שלאחר יציאת מצרים מגיע מתן תורה, כש״ב בפרשת שמות (ג׳, י׳׳ב) שאמר לו הקב״ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ובודאי היה בדעתו כשלקחם, כדי שיזכו לראות במתן תורה.

וכן מפורש במדרש (שמו״ר סוף פרשה ד׳) ודל, וילך משה, להיכן הלך, שהלך ליטול אשתו ובניו. אמר לו יתרו, להיכן אתה מוליכן, אמר לו למצרים, אמר לו, אותם שהם במצרים מבקשים לצאת, ואת מוליכן. אמר לו, למחר הן עתידין לצאת ולעמוד על הר סיני לשמוע מפי הקב״ה אנכי ה׳ אלהיך, ובני לא ישמעו כמו הם. מיד אמר לו יתרו למשה לך לשלום עכ״ל. עוד שם (פרשה ה׳ סימן ה׳) ויקח משה את אשתו ואת בניו, למה הוליכן, כדי שיהיו עם ישראל לקבל התורה עכ״ל.

אומר לו אהרן, דע לך שבמשך השנים שלא היית במצרים, נעשה המקום כ״ב טמא, עד שגם בני לוי הושפעו מטומאת המקום, והם סובלים צער גדול מזה. ואם תכניס את אשתך ובניך למצרים, הם בודאי ינזקו מאוד מכח טומאת המקום. ולא תועיל כלום בכל האותות והמופתים בדי לעקור את השפעת המקום הטמא. ולכן עדיף לך מצד המצב הרוחני, שהם בכלל לא יכנסו לטומאת מצרים.

וזה הכוונה במה שאמר לו על הראשונים אנו מצטערים. מי הם הראשונים, לא בני ישראל, שזה פשיטא שאנו מצטערים עליהם, כי הם סובלים גם צער ועינויים מהמצרים. אלא הכוונה שאתה מביא עתה עוד בני לוי למצרים. דע לך שעל הראשונים שהם בני לוי שלא השתעבדו, אנו מצטערים עד כמה הם סובלים מטומאת מצרים, ואתה בא להוסיף עליהם.

ואע״פ שמשה רבינו הולך עתה לעסוק בהוצאת ישראל ממצרים, מ׳׳מ אומר לו אהרן, הנזק שיהיה להם מהכניסה למצרים בזמן המועט שיהיו שם, יהיה יותר גדול מהתועלת שיהיה להם בניסים והנפלאות שיראו כשיצאו ממצרים. ולכן עדיף שהם לא יגיעו בכלל. וכששמע משה כן אמר לה לבי לבית אביך, נטלה שני בניה והלכה לה.

ובאמת אהרן צדק מאוד, משום שהשפעת מצרים המשיכה ללוות את ישראל גם אח״כ, למרות כל הסבל הנורא שסבלו ישראל במצרים. בתחילת פרשת בשלח אומר הקב״ה בעצמו, פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. וישראל עצמם בין יציאת מצרים לקבלת התורה השתוקקו ג׳ פעמים למצרים.

א. פעם הראשונה כשראו שהמצרים רודפים אחריהם, כתוב (י״ד. י״א) שהם אומרים למשה, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים. הם מתלוננים למה עשית לנו רעה כזו להוציא אותנו ממצרים. הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותינו במדבר.

ב)      כשלא היה להם לחם, כתוב (ט״ז. ג׳) שהשתוקקו למצרים ואמרו, מי יתן מותינו ביד ה׳ בארץ מצרים בשבתינו על סיר הבשר באבלינו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב.

ג)     כשלא היה להם מים, כתוב (י״ז. ג׳) שהתלוננו, למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא.

ומלבד זה עוד הוסיפו להשתוקק למצרים אח״כ, כמפורש בפרשת בהעלותך(י״א. ד׳) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם. וגם במרגלים, כתוב בפרשת שלח (י״ד. ד׳) ויאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה. ואפילו לאחר ארבעים שנה במדבר, כשלא היה להם מים, כתוב שהתלוננו בפרשת חוקת (כ׳. ה׳) ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה. כמה קשה להתנתק ממקום שאדם גר שם. לכן אמר אהרן למשה אל תכניס את אשתך ובניך למצרים. ומשה קיבל את טענתו.

ואע״פ שבינתים הם הפסידו את כל ניסי עשרת המכות וקריעת ים סוף. ולפי שיטה אחת בזבחים קט״ז א׳ שיתרו בא לאחר מתן תורה, א״ב הם הפסידו גם את מתן תורה. ומשה ידע שישראל יקבלו את התורה אחר יציאת מצרים, במו שאמר לו הקב״ה בפרשת שמות (ג׳. י״ב) בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. בכל זאת הבין משה, שכדאי להפסיד הכל ולא להכנס למצרים הטמאה, אפילו לזמן מועט.

מכל זה יש לנו לימוד גדול. אין להתקרב למקום טמא, או לאנשים טמאים, אפילו אם אדם חושב שזה לא ישפיע עליו. בהכרח יש השפעה. ואפילו אם בשכלו יבין שהם רשעים, מ״מ יש לאדם גם רגש, והרגש פועל נגד השכל, והוא נקשר לכל מקום, גם למקום של רשעים. ולכן אמרו חדל באבות דר״נ פ״ט סימן ד׳, ואל תתחבר לרשע, אפילו לקרבו לתורה.

הגר"א שנבהל כשהעגלון נכנס לגרמני'ה ימש"ו.  הגר"א וסרמן שידע מתוך הרכב המוגף שנכנסו לרובע טמא בארה"ב.

ה.

ואמנם צריך לדעת שגם מדין לא היה מקום כ״ב מוגן, בי סוף סוף גרו שם עובדי עבודה זרה, אבל מצרים היה מקום טומאה הרבה יותר גדול, ולכן העדיף משה שבניו לא יכנסו למצרים. והוא הפקיד את חינוך ילדיו בידי ציפורה אשתו, שהיא תשמור עליהם ותחנך אותם לעבודת השי״ת.

וכדי לפרש עד כמה הצליחה צפורה בזה, יש להקדים ב׳ שאלות. א).כתוב ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה אחר שילוחיה, ואת שני בניה. ולא מובן מהו הלשון בניה, וכי רק בניה היו, והרי גם בני משה היו, והיה צ״ל ואת שני בניו. כי יתרו הביא את בני משה לא רק בגלל שהם בניה, אלא גם בגלל שהם בניו של משה, למה כתוב ואת שני בניה.

ב) עוד יש לדקדק (בפסוק ו׳) שכתוב ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה. ולא מובן מהו התוספת ושני בניה עמה.

והתשובה לזה, שצפורה אשת משה הרגישה אחריות כלפי בניה בזמן שמשה לא היה עמהם לחנכם. ולכן היא שמרה עליהם מכל השפעה רעה, והיא זו שחינכה אותם לגדול במעלתם הרוחנית. ולכן נקראו בניה, משום שהיא גידלתם ברוחניות ולא משה. ועל דרך שאמרו בסנהדרין י״ט בי, כל המלמד בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.

ולכן גם כתוב ושני בניה עמה. יתרו שלח להודיע למשה ששני בניה של צפורה הם עמה יחד, בדעה אחת, ולא נפרדו ממנה כלל. וגם שלח להודיע לו שהם בניה, משום שהשפיעה עליהם להגיע למה שהגיעו. ושמרה עליהם מכל השפעה זרה שהיתה יכולה להיות במדין.

ומצאנו כן בזוה״ק פרשת יתרו ס״ט ב׳, וז״ל ואת שני בניה, אמר רבי חייא וכי בניה, ולא בניו של משה. אלא משום שהיא השתדלה אחריהם בלא בעלה, קראה להם התורה בניה ולא בניו עכ״ל.

וכדי לקבל מושג עד כמה היתה גדולה מעלת בניו של משה, יש ללמוד ממה שהביא רש״י בפרשת פנחס (ב״ז. ט״ז) כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד ולבנותיו, אמר הגיעה השעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי. אמר לו הקב״ה לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל, וזהו שאמר שלמה נוצר תאנה יאכל פריה עכ״ל.

אין לחשוד במשה רבינז שרצה לתת לבניו להנהיג את ישראל אם הם לא היו ראויים לזה כשלימות. וכאשר הוא התפלל לפני הקב׳׳ה יפקוד ה׳ אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם. הוא הבין שבניו ראויים לזה כשלימות.

וגם הקב״ה לא השיב לו שאינם ראויים, רק אמר לו לא כך עלתה במחשבה. משום שיהושע שימש יותר מהם. אבל הם מצד עצמם היו ראויים להיות מנהיגי ישראל וממשיכים את דרכו של משה רבינו.

בכח מי זכו לכל זה. מכח צפורה ששמרה על בניה במדין שלא יושפעו מכל השפעה רעה, וגידלה אותם לתורה. וא״כ משה רבעו לא הפקיר אותם סתם, אלא מסר אותם ביד אשתו.

וגם זכו לדרגתם בכח אהרן שיעץ למשה לא להכניס את בניו למצרים. שיתכן שאם הם היו נכנסים למצרים, הם לא היו מגיעים לדרגתם הרוחנית שהגיעו אליה. עד שרואים שלמרות שהם לא ראו את ניסי עשרת המכות ואת קריעת ים סוף, ולפי שיטה אחת הם גם לא ראו את מתן תורה, בכל זאת הם הגיעו לדרגה שהיו יכולים להיות מנהיגי ישראל.

יעזרינו השי״ת להשמר מכל השפעות רעות, הן מאנשים רשעים וטמאים, והן ממקום טומאה, ותחת הסרפד יעלה הדם, להתחבר עם אנשים צדיקים וללכת תמיד למקומות של קדושה.

ובפרט בתי כנסיות ובתי מדרשות, שהמקום עצמו יש לו כח לטהר את הנשמה, כמו שאמרו בברכות ט״ז א׳, מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה, אף אהלים שהם בתי מדרשות, מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות.

וכן יש ללמוד ממה שכתבה התורה בפרשת חוקת (כ׳. י״ד) זאת התורה אדם כי ימות באהל, כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים. חידשה כאן התורה חידוש בטומאה שאינו נמצא בטומאות אחרות (חוץ ממצורע). בכל הטומאות שייך הטומאה, רק אם היא יוצאת מגופו, או שנוגע בטומאה או נושאה. וכאן חידשה התורה ששייך טומאה אפילו אם הגיע למקום טומאה, ושהה תחת קורת גג יחד עם המת, ג״כ נטמא כאילו נגע בטומאה. הרי לנו ששייך טומאה גם אם מגיע למקום טומאה.

ובאו חדל בגיטין נ״ז ב׳ ואמרו, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ולמדו כן ג״כ מפסוק זה שכתוב אדם כי ימות באהל. ולמה למדו כן דוקא מפסוק זה. יתכן שרצו ללמד, שכשם שבטומאת אהל, אפילו אם רק היה עם הטומאה תחת גג אחד, כבר נטמא.

כך בתורה, אם אדם מגיע למקום תורה, נשפע עליו טהרה. כדי שילמד האדם מזה שמידה טובה מרובה, עד שגם אם אינו יכול ללמוד בעצמו, ילך למקום שממיתין עצמם על התורה, כי קדושת המקום תשפיע עליו קדושה. וה׳ ידריכנו תמיד ללכת בדרך האמת.

המעשה עם הגר"י לוינשטיין שכשעברו ליד קולנוע הליט פניו, שלא יקלטו מהטומאה שיש באור שבוקע משם!

 

פרשת יתרו

סקרנות אינטלקטואלית מול אדישות פסיבית

יש שמיעה ויש שמיעה

מעלת השמיעה

בפרשתינו עמ"י מתקרבים להר סיני. ההר הזה נקרא בעבר הר האלוקים. מדוע נשתנה כעת שמו להר סיני?

התשובה שעונה הגמ' מפני שירדה בו שנאה [מהקב"ה] לאומות העולם פרש"י על שלא קבלו בו את התורה.

לא מובן, שהרי היה צריך ההר להקרא על שם החיוב- שישראל קיבלו בו את התורה ולא על שם שהגויים לא נאותו לקבלה? האם לא יותר ראוי היה לקוראו הר נעשה ונשמע?

יש כאן מסר המיועד עבורנו, ולא אל האמות, כשנבין מדוע התעוררה שנאה לאומות על אי קבלת התורה.

אנו אומרים בע"ש מזמור לדוד הבו לה' בני אלים… קול ה' בכח קול ה' בהדר כו' מזמור זה מדבר על מעמד הר סיני. ואז באים שני הפסוקים האחרונים הנראים כלא קשורים- ה' למבול ישב, וישב ה' מלך לעולם ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. מה הענין של המבול למת"ת?

תלמוד בבלי מסכת זבחים דף קטז/א

שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו וכל [מלכי] עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה שנאמר ובהיכלו כולו אומר כבוד נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו מה קול ההמון אשר שמענו שמא מבול בא לעולם ה' למבול ישב? [אמר להם] וישב ה' מלך לעולם כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם אמרו לו מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא שנא' כי (הנה) באש ה' נשפט אמר להן כבר נשבע שאינו משחית כל בשר ומה קול ההמון הזה ששמענו אמר להם חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם וביקש ליתנה לבניו שנאמר ה' עוז לעמו יתן [מיד] פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום:

מבאר הגר"ח פרידלנדר כשחששו האומות להחיים לרכושם ולנכסיהם מיהרו לשאול בחרדה שמא מבול בא לעולם. שאם כן יש לנוס ולברוח אולם כשהתברר ש"בסך הכל" חמדה גנוזה של ה' ית' נמסרת לעמ"י הם שחררו אנחת רווחה, אם כך – ה' יברך את עמו בשלום… שהיהודים יהיו מושלמים, לנו זה לא נוגע אפשר לשוב לשגרה…

ולכן ירדה שנאה [מהקב"ה] לאומות העולם!

אדישות. חוסר התעניינות.

כשעברו ישראל את הירדן הם צוו להקים אבנים גדולות בהר עיבל ולסודן בסיד. עליהם יש לכתוב את התורה בע' לשון, כדי שהגויים יוכלו לבוא ולקרוא להתעניין ללמוד. "ועל דבר זה נחתם דינם לבאר שחת" נא' בגמ' שנא' והיו עמים משרפות שיד. ישרפו על שלא התעניינו בתורה. הרי יכולתם ללמוד. יכולתם להחכים, כיצד נותרתם אדישים?

אם כך היא התביעה על האומות, עלינו עאכו"כ! אנו נישאל הרי היה לך שיעור בשכונה, מדוע לא הלכת ללמוד? היה לך מנין בשכונה, מדוע לא הלכת להתפלל? חז"ל אומרים שמי שיש לו ביהכ"נ בשכונתו ואינו הולך להתפלל בה הקב"ה קורא לו שכן רע רח"ל!

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח/א

אמר הקדוש ברוך הוא כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם אמר ריש לקיש כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע שנאמר כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו שנאמר הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם:

ולפי זה נבין את מעלת יתרו. כשכל האומות התעלמו, היו אדישים, היה אחד שקם ועשה מעשה. היה זה יתרו. לא בכדי זוכה הוא ופרשה מתייתרת בתורה על שמו. לא בכדי הוא זוכה ובניו יושבין בלשכת הגזית שבביהמ"ק.

מידה טובה מרובה פי חמש מ אות ממידת פורענות.

כמה רב שכרו של ההולך לביהכ"נ , של הבא לשיעור, של המתעניין! של מי שלא נותר אדיש.

 

בהתנהגות האומות מצאנו כשל נוסף. החשש לנזק גופני מול החשש לנזק רוחני.

ואכן את הדו-אליות של האומות- מחד חשש שמא ימותו, ומאידך רגיעה כששמעו שבסה"כ מדובר בעניין רוחני- יש גם לנו.

אנו רואים אדם שמחפש רכב בודק שלא תהיה שום סריטה, ואם כבר קרתה הוא מקרצף ומנקה ומבריק וכו' האם כך הוא גם מחפש אתרוג? האם כך הוא גם מקפיד על כל סריטה בנשמה?

אדם עושה בר מצוה לבן. הוא דואג לאולם ולמנות ולקוסם או כל מופע אחר, וכו' אולם האם כך גם הוא דואג לחלק הרוחני של המסיבה, שהילד יצא עם הבנה לקראת מה הוא הולך?

אדם רוצה לצאת לנופש במלון, הוא מברר את האטרקציות, המחיר, הנסיעות, האם הכל כלול, והאם המחיר כולל גם ספא… את הכשרות הוא משאיר לסוף… מן הסתם יש על מי לסמוך…

אם נראה את ילדינו משחקים עם אדם שרצח, אנו נרחיק אותם ממנו בבהלה. לעומת זאת תגובתינו תהיה מינורית אם נראה אותם משחקים בסה"כ עם מחלל שבת…

האומות דואגים מהנזק לגוף, כשהם שומעים שעמ"י קיבל תורה עמה הוא ירכוש את העוה"ב וישלים נפשו- הם נרגעים. עוה"ב הוא רחוק… אכול ושתוה כי מחר נמות.

סיפר ר' שולם שבדרון [לב שלום עמ' קפא] על גדול אחד שבא להתרים איזה גביר לצדקה, ואמר לו הרב שיש אנשים שממונם חביב עליהם יותר מגופם… אמר לו הגביר כיצד יתכן? וכי אם יהיו על כף המאזנים או כספו או נפשו הוא יאבד נפשו בשל כספו? השיבו הרב לא, אין מדובר כאשר הם עומדים זה מול זה, אלא זה עם זה, יש לאדם ממון ויש לו נפש, והנה הוא הולך לשון, ממה הוא מוטרד? האם כספו ישאר עמו, האם הכספת נעולה, האם הוא הפעיל את האזעקה, האם בבוקר הממון לא יעזבו, אולם הוא אומר ברוך המפיל חבלי שינה ובידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' א-ל אמת ואינו חושש שמא בבוקר הנפש תעזבו, הוא אינו שב בתשובה שמא מחר לא יקום… הוא סומך על הקב"ה שיחזיר לו נשמתו בבוקר… הרי שממונו חביב עליו יותר מגופו…

בעניינים גשמיים האדם מודאג ומוטרד, אך בענייני הרוח הוא רגוע…

מעלת השמיעה

הוספנו על ההבדל בינו לבלעם שלא שמע, ואמר לאומות ששאלו על מתן תורה שחמדה גנוזה מסר לישראל, ואעפ"כ לא שינה בלעם עצמו, וכשאונקלוס העלהו באוב ענה לו לך והצר לישראל ולכן כשראה את הקיני אמר איתן מושבך כו' במה זכית להיות בלשכת הגזית, ולא ידע שזכה בזכות השמיעה והרצון להשתנות. שלמה שביקש לב שומע, שרה שנירר שבעקבות דרשה בביהכ"נ הפכה להיות האם לבית יעקב, שנים ששומעים דרשה וא' מחליט להשתנות, החזו"א שששמע לתוכחה והחל לקרוא תהלים.

שלא יפסידו האמן!

ועיין בעליות אליהו חלק מעלות הסולם הערה כ"ב עמ' ס"ד בדפוס החדש מה שכתב אודות החסיד המפורסם ר' ליב מטעלז זצ"ל וסיפר לו מו"ר הגאון הצדיק מו"ה אלי' זצ"ל האב"ד דק' קאליש מקדושת כבוד החסיד המפורסם ר' ליב זצ"ל מטעלז הנקרא החסיד מטעלז אשר הגאון החסיד א' עליו כי הוא כנשמה כלא גוף ופ"א בא לווילנא ע"ד הכנסת כלה לנשואי בתו וכבואו בא לפני הגאון נ"ע ושמע כי בברהמ"ז ענה הגאון אמן על סיום הברכה 'לעולם אל יחסרנו' כי הוא סיום הברכה וצוה החסיד מטעלז תיכף לאסור את העגלה שלו וישוב לכיתו להזהיר לב"ב שיענו אמן על הברכה הנ"ל וכבואו לביתו חרדו כל ב"ב לקראתו כי מיהר לבוא וכאשר שאלו אותו אם הצליח ה' דרכו והביא הכל אז ענה להם שיכינו השולחן מקודם ואז יגיד להם אשר הקרה ה' לפניו ואשר הביא כידו לברכת הבית והנה אחרי אכלם קודם ברהמ"ז בישר להם ברוב עוז ושמחה כי הביא להם אמן בסיום אל יחסרנו אשר שמע מהגאון מווילנא וע"כ לא יכול להתמהמה לבל יפסידו ב"ב האמנים עד בואו וצרכי נשואי בתו אם יתאחר עוד לא יפסיד עוד מה שהאריך אודות חסיד זה [ישורון ה' עמ' תשמט]

 

 

 

פרשת יתרו

החיים הם לא פיקניק!

להיות יהודי – כולל מוכנות לתלאות!

תורה מצריכה מאמץ! [ארשת שפתינו שלוזינגר פ' יתרו]

במרכזה של פרשת יתרו אנו מוצאים את מתן תורה ועשרת הדיברות ועל כן פלא הוא למה לא נקראה הפרשה פרשת מתן תורה או פרשת עשרת הדיברות ולמה נקראה הפרשה דוקא על שם אחד שלכאורה הוא טפל כאן בכל הפרשה ואין לו איזה מקום מיוחד בהיסטוריה של העם היהודי?

אולם זאת אפשר לומר בדברי הגמרא [בברכות דף יב] בקשו חז"ל לקבוע אמירת פרשת עשרת הדברות בבתי הכנסת בכל יום ויום ולמה לא קבעוה מפני תרעומת המינים. ופרש"י "כדי שלא יאמרו המינים לעמי הארץ שאין שאר התורה אמת ושההוכחה לכך שהרי אין קוראים בכל יום אלא עשרת הדברות שאמר הקב"ה ושמענו מפיו בסיני".

וכן הוא בירושלמי ברכות פ"ה ה"ה "מפני טענת המינים שלא יהיו אומרים אלו לבדן ניתנו למשה בסיני"

וא"כ לפי"ז אפשר לומר שזו גם הסיבה למה לא נקראה הפרשה בשם פרשת "עשרת הדברים" או "עשרת הדברות".

אבל מאידך יש להבין למה עכ"פ נקראה ע"ש יתרו ובודאי לא בחינם נקראה הפרשה על שמו?

זאת ועוד יש להבין מה שהתורה האריכה כל כך בסיפור בואו של יתרו וקבלת הפנים שנערכה לו וכאילו גופי תורה תלויים בדבר ומאידך ענינים שבאמת גופי תורה תלויים בהם התורה קימצה במילים ולפעמים הלכות חשובות נלמדו רק מיתור של אות וכיוצ"ב וכאן אריכות רבתי.

 

שאלה נוספת – במרכז הפרשה "מתן תורה" המעמד הקדוש והנשגב שהקב"ה נותן תורה לעמו ישראל.

אך יש לתמוה עד מאד וכי כך נותנים תורה לישראל? בקול רעש גדול?

 

וכי תורה נותנים בקולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד עד ש"ויחרד כל העם אשר במחנה" יט טז ולאחר מכן "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד ויהי קול השופר הולך וחזק מאד וגו'" יט יח יט כך נותנים תורה לישראל?

הרי בימינו כשרוצים להשפיע תורה לאחרים משתמשים בפסוק "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" כאילו זו הדרך ללמד תורה להשפיע דרכי תורה על אחרים, ובודאי לא בקולות וברקים וענן כבד על ההר!

 

כדי ליישב הדברים עלינו להבין עוד ענין נכבד בתחילת הפרשה "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" [יח-יא] מביא רש"י את לשון הגמרא בזבחים דף קטז "מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" ובעל הטורים עוד הוסיף בזה "וישמע יתרו כהן מדין חתן" בגימטריא "אלה הם קריעת הים ומלחמת עמלק".

והנה כשמגיע יתרו אל המדבר אשר משה חונה שם הר האלוקים ומשה יוצא לקראת חותנו ומשה משתחווה לו קידה של כבוד ושואלים איש לרעהו לשלום ומגיעים האוהלה וכאן פותח משה רבינו ומספר לחותנו "את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל וגו'" יח ח.

והדבר תמוה הרי יתרו עזב את כל אשר לו והצטרף לעם ישראל רק משום ששמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ועכשיו משה רבינו צריך לספר לו את כל הדברים הללו. הרי בגללן הוא שמע ובא בגללן שינה דרכו והצטרף לעם שבמדבר, אז מה יש לחזור ולספר לו על כל אלה? וכבר עמדו על כך האוה"ח הק' מאור ושמש ועוד וכל אחד תירץ עפ"י דרכו.

 

ונראה לומר דמשה רבינו הוסיף כאן עוד כמה מילים יסודיות וחשובות אותן סיפר לחותנו והתורה מביאה אותן משום החשיבות שבהם משה רבינו לא מספר רק "את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל",

משה רבינו מספר גם "את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה'".

משה רבינו ביקש להשמיע באוזני חותנו כי להיות בן ישראל זה לא רק "קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" זה לא רק כבוד וניסים גדולים אלא זה גם "כל התלאה אשר מצאתם בדרך" זה גם נסיונות רבים זה גם קשיים אין סופיים לעתים גם גזירות ושמדות לא אחת שנאת ישראל לשמה ועוד כהנה וכהנה. ודבר זה חשוב מאד שיתרו ישמע קודם הצטרפותו לעם ישראל.

 

מה גם שאת זה לא שמע מקודם לכן אז שמע רק את הכבוד הגדול שיש לעם ישראל את הניסים הגדולים שעשה ה' לעם ישראל בצאתם ממצרים.

 

בזה נבין דברי התוספות בחגיגה דף יד שהביא בשם הירושלמי בחגיגה פ"ב ת"א מה שדרשו על הפסוק בקהלת ז ח "טוב אחרית דבר מראשיתו" פסוק זה אמר לו אחר אלישע בן אבויה שהיה רבו של רבי מאיר לר"מ בשם רע"ק דדריש טוב אחרית דבר כשהוא טוב מראשיתו.

ואמר לו דבדידיה הוי עובדא דאבויה אביו היה מגדולי ירושלים וביום שבא למול אותו את אלישע בן אבויה קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד ולר"א ור' יהושע הושיב בבית אחר מן דאכלין ושתין שרין מטפחים ומרקדים אמרי ר"א ור"י עד דאלין עסקין בדידהו נעסוק אנן בדידן ישבו ונתעסקו בדברי תורה ירדה אש מן השמים והקיפה אותן אמר לון אבויה אבא גברין מה באתם לשרוף ביתי אמרו לו ח"ו אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני ולא באש ניתנו. אמר הואיל וכך כוחה של תורה אם יתקיים הבן הזה אני מפרישו לתורה! ולפי שלא היתה כוונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו עכ"ד הגמרא שהובאו בתוספות שם.

ורבים הקשו שהרי אחז"ל "לעולם ילמד אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" וא"כ מה בכך שהתכוין בתחילה שלא לשם שמים ולמה מזה יצא "אחר"?

 

אולם אפשר לומר דמה שאחז"ל דלעולם ילמד אדם אפילו שלא לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה היינו דוקא אם יודע שבסופו של דבר צריך להגיע למידה של "לשמה" אבל אם חושב שזו התכלית ולא רק מצב של פתיחה בחינוכו של הבן כי אז מדבר כזה יוצא "אחר"! וביתר ביאור,

אבויה רצה בחינוך לתורה רק משום הכבוד הרב שראה בגדולי התורה הוא ראה את הכבוד והיקר לגדולי ישראל עד שאש ירדה מן השמים וסבבה אותם ובודאי הדבר עשה רעש גדול בעולם כולו.

אבל זאת לא ראה, כמה עמל ויגיעה כמה זיעה וטירחה וכמה תלאה רבה יש בדרך עד שמגיעים להיות גדולי ישראל! לזה לא נתכוין כלל ועיקר! הוא רצה רק בכבוד שהתורה מעניקה לגדולי ישראל אבל לא את הקרבן שעליהם להקריב כדי שיהיו לגדולי ישראל! ומי שמתכוין רק לכבוד וליקר מזה יוצא בסופו של דבר "אחר".

 

וזהו בעצם ביאור הפסוק שאמר לו אחר לר"מ בשם רע"ק "טוב אחרית דבר מראשיתו". טוב אחרית דבר, כשהוא טוב מראשיתו, ואין טוב אלא תורה, ואין טוב אלא מי שיודע מה כרוך בלהיות גדול בתורה, ומשום כך התורה ניתנה בקולות וברקים וענן כבד על ההר כדי שויחרד כל העם אשר במחנה וכדי שעם מקבלי התורה ידעו שלקבל תורה זה לא רק להיות בדרגות רוחניות גבוהות כל כך, עד שיכולים לשמוע את דבר ה' בעצמם באוזניהם, ולהיות נוכחים באירוע הכי גדול ונשגב שהיה לעם ישראל מאז היותו לגוי, ובאותו מעמד בעצם גם נהיה לעם "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך".

לקבל תורה זה גם קשיים רבים נסיונות מרובים, הרבה חרדות, והרבה ענן כבד, ורק מי שמוכן לכל אלה רק הוא יכול להיות ממקבלי התורה ולגדול לאיש גדול בתורה.

וא"כ מה הפלא שהתורה כל כך האריכה בסיפור בואו של יתרו?

וברמב"ן הביא מחלוקת אם יתרו בא לפני מתן תורה או לאחר מתן תורה ואין מוקדם ומאוחר בתורה ועכ"פ לפי סדר הדברים כפי שהוא לפנינו הרי פרשת יתרו היא לפני מתן תורה, ולפי מה שבארנו הוא גם דבר המוכרח, מאחר וכל סיפור בואו והצטרפותו לעם ישראל הוא בעצם ההקדמה לקבלת התורה, כי הדרשה שדרש בפניו משה רבינו היא דרשה חשובה והכרחית ביותר לכל מצטרף לעם יהודי, ולכל מי שמקבל על עצמו עול תורה ומצוות, כדי שידע ידוע היטב שלהצטרף לעם ישראל ולעם התורה זה לא רק "קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" אלא גם "את כל התלאה אשר מצאתם בדרך"! ורק אז יש את אותה סייעתא דשמיא עצומה של "ויצילם ה'".

 

המעשה בגר"י הוטנר ובתלמיד ששלח לו מכתב ובו תינה את קשייו, וא"ל הרב שאם לא היו לו קשיים הוא היה מוטרד… כך היא דרכה של תורה. והוסיף לו שאנו שומעים פעמים רבות על הגדולה של גדו"י אך לא על נסיונותיהם התמודדויותיהם ונפילותיהם!

 

בזה יובן גם ענין מתן תורה כפי שמבואר בגמרא שבת דף פח "ויתייצבו בתחתית ההר" א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם".

והקשו שם התוספות ד"ה כפה והרי כבר אמרו ישראל "נעשה ונשמע" וא"כ אפוא מדוע היה צריך לכפות עליהם ההר כגיגית?

וכתבו התוספות שם "שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאה נשמתן וכו'". [ודבר זה תמוה כפי ששאל האוה"ח הקדוש בפרשתינו שאדרבה, האש הגדולה תפיל עליהם מורא ולא יחזרו בהם!?]

ולפי מה שבארנו הדבר יבואר באר היטב כשבני ישראל אמרו "נעשה ונשמע" הם ראו בקבלת התורה "כבוד ויקר" להיות קשור בבורא עולם הם ראו את החלק הקל שבהתחייבות שלהם להיות עם של תורה ומצוות.

אבל ברגע שהתברר להם שקבלת התורה אינה כ"כ פשוטה וקלה, והיא כרוכה בהרבה מאד מאמצים קשים ועזים, וכדי להגיע לתורה צריך לבעור כאש ולעתים הנשמה יוצאת, או אז נרתעו אחורנית "ויעמד העם וינועו ויעמדו מרחוק".

 

ועל זה היה צריך לכפות עליהם את ההר כגיגית וכך מבאר במדרש תנחומא לפרשת נח " ואם תאמר על התורה בכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כולם נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבע"פ, שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות, והיא עזה כמוות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל ליבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך' דברים ו " והוא הוא אשר דברנו ובארנו בס"ד.

 

שני מעשים מדהימים על כח התמדה ורצון שהביאו לגדלות בתורה ספר 'שמחת חיים' באוצה"ח עמ' 395.

פרשת יתרו

זוכרים את השבת

שבת צריכה הכנה

"זכור את יום השבת לקדשו" [כ ט]

ה"בן איש חי" שואל למה דווקא במצווה זו נאמר "זכור" ולא כשאר המצוות כאן הזהיר במיוחד? מפני "כי ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" שכולם מותרים לך בימי החול ורק ביום השביעי "שבת לה' אלוקיך" לכן צריך שתיראה בו זכירה גדולה לקדשו במצוות הלאווין שבה שלא תשכח ותחללנו יש לזכור את יום השבת ולהדגיש השכם והערב לנו ולאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות שאל יחששו ששמירת השבת תמנע מהם פרנסה או כל דבר אחר מה שנגזר על האדם זה מה שהוא יקבל.

האם שמענו במצוות תפילין 'זכור'? האם שמענו באזהרת יוה"כ או יו"ט 'זכור'?

מובא בגמ' במסכת שבת דף י/ב:

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם תניא נמי הכי לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם:

נשאלת השאלה מדוע להודיעו? האם אין די שיבוא ויראה ויקבלה?

להבנת העניין נקדים שאלה נוספת.

'היו נכונים לשלשת ימים'. ה' אמר יומיים, ומשה הוסיף יום אחד מדעתו.

מדוע? והרי יש בזה ביטול תורה לכלל ישראל? יכלו לקבל תורה יום קודם, ולעסוק בה כלל ישראל יום שלם נוסף!

נבאר את הדברים במשל מהמגיד מדובנא משל לעשיר ששמע נקישות על דלתו השקיף מחלונו וראה את הבא אחד מאנשי העיר האיש שמע את הדלת נפתחת ואת משרתו שואל את הבא לרצונו "רציתי לבקש גמילות חסד מן האדון" השיבו הלה "אדוני עסוק עתה והורה שלא להפריעו" השיב המשרת "מתי אוכל לפוגשו" שאל האיש "נסה בארבע אחר הצהריים" השיב המשרת האיש הלך לדרכו והעשיר שב לעיסוקיו כארבע אחה"צ נשמעו נקישות על דלת הכניסה העשיר השקיף מחלון לשכתו וראה את האיש ממתין הדלת נפתחה והמשרת הודיע לו שהאדון עודנו עסוק מאוד "אמתין כאן בחוץ" אמר האיש "אבקשך להודיע לי כאשר יתפנה אדונך הדבר נחוץ לי מאוד" קול הדלת נשמע בהיסגרה והעשיר שב לעיסוקיו כעבור שעה קלה גברה עליו סקרונותו הוא הציץ בעד החלון וראה את אותו אדם פוסע ברחבה בעצבנות הלוך ושוב נכמרו רחמיו של העשיר והוא צילצל בפעמון המשרת הופיע והוא הורהו להכניס את האיש הלה בא ושטח את מצוקתו הוא זקוק נואשות להלוואה לזמן קצר הוא הכין שטר והחתים עליו ערבים עיניו מייחלות לעשיר שילווה לו את הסכום ויחלצנו ממצוקתו נכמרו רחמיו של העשיר סוף סוף הרי הכסף מצוי ברשותו ומצווה רבה היא לעזור לאדם בעת דחקו הוא הלווה לו את הסכום המבוקש ואף הרחיב לו את זמן הפרעון לפנות ערב יצא העשיר לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית כביהכ"נ פנה אליו אחד המתפללים ואמר "הו אם כבר נפגשנו אולי תוכל לי להלוות לי כמה אלפי זהובים לכמה ימים " התנצל עשיר שאין עמו מעות והיטה את השיחה לפסים אחרים כל תחנוניו של האיש לא הועילו לימים הסביר העשיר מדוע נעתר לראשון ולעומת זאת לשני סירב, התשובה פשוטה. הלווה הראשון הטריח עצמו בבוקר ובא שוב לפנות ערב כשנדחה עמד והמתין בחוץ עד שתהיה עת רצון עד לשעת הכושר הוא טרח כה הרבה ובדין הוא שגם העשיר יתאמץ למלא את בקשתו. אבל השני לא טרח ולא יגע אלא פגש בו באקראי ופנה אליו כבדרך אגב אות הוא כי אין הוא דחוק באמת והכסף אינו כה נחוץ עבורו ומדוע יענה לבקשתו?

על כך אמר הנביא "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי" [ירמיהו ז] כלומר אל תיתקל בי באקראי אם תכינו עצמכם אות הוא כי הדבר נוגע לנפשכם.

אומר המגיד מדובנא זצ"ל ישנה תועלת בההכנה לכל דבר שבקדושה. יש שוני רב בין מי שמתכונן לקבלת התורה לבין מי "שנתקל" בה באקראי. כך הם גם פני הדברים בהכנת האדם ליום הדין מי שיתכונן לקראתו יסגל תורה ומצוות ולא יבוא בידיים ריקות. הסיכוי שיזכה בדין יהיה גדול יותר ומי שימי הדין פתאום "יפגשו" אותו לא יוכל לקבל את אותו השכר. [אור דניאל כאן רס]

אם ישראל יבואו מוכנים לקבלת התורה, כל הקבלה תראה אחרת, וממילא השמירה והדקדוק ההקפדה וההתמדה יראו בהתאם! עדיף לאחר יום אחד, אך שלתורה תהיה ההכנה הראויה. לדבר חשוב מתכוננים בהתאם. עוד יום של התקדשות, של התטהרות, של פרישות. התורה שלאחמ"כ תראה אחרת לגמרי!

מצוה בלא הכנה, בלא מחשבה, בלא שימת לב, כמוה כגוף בלא נשמה.

המעשה ברב וולבה ונכדו שרצה לילך לכותל.

 

אולם ההעמק דבר אומר דבר נוסף. משה חשש שמא לא יספיקו להכין כראוי הכנותיהם לשב"ק. וזה מביא אותנו לישוב השאלות הראשונות.

כך גם בנוגע לשבת קודש.

תלמוד בבלי מסכת ביצה דף טז עמוד א

תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר +תהלים סח+ ברוך ה' יום יום. תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום.

פרש"י:

ואוכל את הראשונה – נמצא אוכלה לזו, כדי שתהא היפה נאכלת בשבת, דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת. לשם שמים – בוטח שתזדמן לו נאה לשבת. מחד שביך לשבתיך – מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה.

יום יום – יעמס לנו את צרכינו ועזרתנו.

אנו סופרים בכל יום היום יום אחד בשבת, יום שני בשבת, וכעזה"ד. כדי להזכיר ולזכור בכל יום בעוד כך וכך ימים שבת!

בספר "לולי תורתך" פרשת יתרו מסופר בימי מלחמת תש"ח הרביץ מרן הגרא"מ שך זצ"ל תורה בישיבת לומז'ה בפתח תקוה כאשר היה אז מצור על ירושלים נבצר ממנו לשוב לביתו בירושלים לשבת ולכן התארח בבית הגרא"ה גולדברג זצ"ל. פעם אחת ישב ביום ששי בחדר אשר הוקצה לו ושקד על תלמודו ובעלת הבית היתה עסוקה בהכנות לשבת לפתע פרץ בבכי התינוק שהיה אז בבית הגרא"ה ביקשה האם להעמיד קדירה על האש וללכת להרגיעו אך הבכי פסק וקול התינוק נדם חרדה האם חרדה גדולה ומיהרה לראות מדוע נשתתק פתאום הילד לתדהמתה ראתה את מרן הרב שך נושא את הגמ' שבה עיין ביד שמאלו ובימינו נשא את התינוק והרגיעו תוך כדי זה מלמל בפיו "לכבוד שבת קודש"… אמרה לו האשה שהוא יכול להניח את התינוק בעגלה והיא תטפל בו והוא ישוב לתלמודו השיב לה מרן ראי בגמרא נאמר שכל אדם חייב ליטול חלק בהכנת המאכלים לשבת איני יכול לעזור לך במטבח, אבל כשאני מרגיע את התינוק ומאפשר לך לבשל ברגיעה הריני משתתף בזה בהכנת המאכלים לשבת, אם כן סיים ואמר הניחי לי להרגיעו… [לק"ט שבת עמ' כג].

עפ"ז נבין מדוע כאן נאמר זכור. בשבת לגודל מעלתה מצוה התורה תזכור אותה מראש. אם לא תתכונן נפשית וגשמית, השבת שלך לא תראה כמו שהיא צריכה להיות. כמו אדם האומר אתה זוכר שהיום חתונה של פלוני? פירושו האם התכוננת כראוי? כך בעניין השבת.

כשסין ארחה את ה'אולימפיאדה' כבר שנה קודם לא ניתן היה למצוא חתיכת ברזל ברחובות… את הכל לקחו לסין. עוד שנה האולימ'… כשיש דבר חשוב [לפי קוצר דעתם], מתכוננים אליו כדבעי!

וזה מה שאמר ה' למשה לך והודיעם. דבר חשוב צריך הכנה. שיתכוננו כראוי.

שילכו למקוה לפני שבת. שיכניסו את השבת מוקדם. רק בשבת מצאנו תוספת מחול על הקודש.

יציאה להקבלת פני שבת.

הכנה של התבשילים. משיח לא יבוא ביום ו', משום שלא יוכלו להתכונן כראוי וטרודים בהכנות לשבת.

הכנה בעסק התורה ובקריאת שיר השירים.

הכנה כמובא בתלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט עמוד א

רב ספרא מחריך רישא – רבא מלח שיבוטא. רב הונא מדליק שרגי, רב פפא גדיל פתילתא. רב חסדא פרים סילקא. רבה ורב יוסף מצלחי ציבי. רבי זירא מצתת צתותי. רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק, אמר: אילו מקלעין לי רבי אמי ורבי אסי מי לא מכתיפנא קמייהו? ואיכא דאמרי: רבי אמי ורבי אסי מכתפי ועיילי מכתפי ונפקי, אמרי: אילו איקלע לן רבי יוחנן, מי לא מכתפינן קמיה?

בספר מרביצי תורה ומוסר ח"ב עמ' רסד מובא מעשה באדם אחד שהתלונן בפני הג"ר יצחק אייזיק שר זצ"ל ראש ישיבת סלבודקה כי בכל ערב שבת נופלת קטטה בתוך ביתו הוא מצידו משלים את כל ההכנות לשבת בשעה מוקדמת אולם אשתו עוסקת במלאכתה תמיד עד הרגע האחרון.

ואיך מתכונן אתה לקבלת שבת שאלו ר' אייזיק. ב"ה השיב האיש כבר מחצות היום יושב אני מעוטף בגלימה של שבת מטוהר ומצוחצח קורא בפרשת השבוע ומתקדש לקראת שבת מלכתא. אם כן קרא ר' אייזיק לעברו עצתי אמונה שתפשוט לשעה קלה את הגלימה תקום לעזור לאשתך עזרה של ממש בעבודה המעשית של ההכנות לשבת אז תוכל בבוא השעה הנכונה להוכיח אותה בניחותא וידעת כי שלום אהלך…

 

סיפר הגר"ש קפלן זצ"ל רבה של צפת בשנות בחרותי כאשר למדתי בישיבת מיר התאכסנתי אצל משפחה שגרה שם בעיירה בן יחיד היה לאותה משפחה ושמו בערל'ה. באחד מימי ששי כאשר קמתי בבוקר ראיתי את בעל הבית מתכונן ליציאה לשוק העיירה לצורך מסחר. שוק זה היה יריד מרכזי לכל העיירות שבסביבה. בצאתו מהבית אמרה לו אשתו כמה פעמים "ערב שבת היום אל תשכח לחזור מוקדם". כאשר שבתי לאכסניא בשעות הצהרים לאחר תפילת מנחה מצאתי את בעלת הבית עומדת ליד החלון ומשקיפה לעבר הרחוב במתח ובעצבנות כשהוא חוזרת ואומרת לעצמה עוד מעט שבת עוד מעט שבת. לשמע הדברים נדהמתי ותמהתי ואמרתי לה הן עוד היום גדול מדוע איפוא הנך מודאגת כל כך?

כתשובה לשאלתי אמרה לי האשה בוא ואספר לך מעט מתולדות חיינו ואז תבין פשר הדבר. שנים רבות היינו נשואים יחד בעלי ואני ולא זכינו להיפקד בבנים החלה האשה לספר.

בעז"ה יתברך זכינו לבן זכר לאחר שנות סבל ועגמת נפש אולם לדאבוננו לא התפתח הילד כראוי ורבות סבלנו בגידולו ביקרנו עמו אצל רופא העיירה ולדאבון ליבנו הוא קבע שכפי הנראה בננו סובל ממום בלב. הוא הוסיף ואמר לי אין אפשרות לעזור לכם אך בוילנא ישנו רופא גדול פנו אליו אולי הוא יוכל לעזור לכם.

נסענו לוילנא אל הרופא ובפעם הראשונה שביקרנו אצלו הוא לא איבחן בבירור את מצבו של הילד אולם בפעם השניה שבאנו אליו אמר לנו בצורה פסקנית וחד משמעית לילד הזה אין סיכוי לחיות יותר מאשר שנים אחדות. חבל להשקיע כסף בנסיון לרפאותו חיזרו לביתכם והשלימו עם המציאות.

יצאנו מבית הרופא שבורים ורצוצים ולא ידענו אנה פנינו מועדות בקושי הגענו לאכסניה שלנו בוילנא ושם פרצתי בבכי תמרורים ומאנתי הנחם. דיירי האכסניה אשר שמעו על אודות הצרה שפקדה אותנו אמרו לנו הנה אתם נוסעים לביתכם במיר כדאי לכם לסור בדרך לראדין שם מתגורר הצדיק הקדוש ה"חפץ חיים" פנו אליו ובודאי תוושעו.

דברים אלה הפיחו בנו זיק של תקוה נסענו מיד לראדין ושמנו פנינו לעבר ביתו של ה"חפץ חיים". מה גדולה היתה אכזבתנו כאשר נאמר לנו שאין מכניסים לביתו אנשים כי הוא חלוש ביותר ואין באפשרותו לקבל קהל. עמדנו אובדי עצות ותהינו מה נעשה עתה לפתע ראינו את בעל נכדתו של החפץ חיים אברך צעיר שלמד בעבר בישיבת מיר והיה מתגורר בביתנו. לבקשתנו הוא הכניס אותנו אל סבו וסיפרנו לו את השתלשלות הדברים עד לידת בננו ואת דבר מחלתו.

לשמע הדברים אמר החפץ חיים במה אוכל לעזור לכם הרי כסף אין לי ומה עוד אוכל לסייע לכם?

'שוב פרצתי בבכי מר ודמעות שליש זלגו מעיני. הנכד שהכניס אותנו הוסיף ואמר לסבו והרי זה בן יחיד!

אז פנה אלי החפץ חיים בלשון חיבה ואמר לי טאכטערל בתי קבלי עליך להקדים לקבל את שבת מלכתא.

לשאלתי מה נדרש ממני באופן מעשי כדי לקיים קבלה זו השיב ואמר:

ביום ששי בחצות היום תהיה מפת שלחן השבת פרוסה ופמוטי הנרות סדורים עליה, ומזמן הדלקת הנרות ואילך אל תעשי שום מלאכה. הדברים יצאו מפי הצדיק הקדוש וקבלה נחושה גמלה מיד בלבי לקיים את דברי הצדיק במלואם מיד בהגיענו אל ביתנו שבמיר חל שיפור ניכר במצבו של הילד עם הזמן הוא החל לאכול יותר ויותר ולהתפתח בצורה רגילה כשאר בני גילו.

כאשר שבנו לביקורת אצל הרופא אשר שלחנו בשעתו לוילנא הוא השתומם למראה עיניו הוא לא יכל להבליג על תמהונו והוציא מכיסו סכום כסף נכבד והורה לנו לנסוע לרופא המומחה שבוילנא וביקש שהלה יקבע מה מצבו של הילד ויתן הסבר לשינוי המדהים שחל במצבו.

כשהגענו לוילנא אל הרופא אמר לנו האם אתם חומדים לי לצון? זהו ילד אחר קבע בפסקנות. אין זה אותו ילד שבדקתי לפני תקופה קצרה. אמרנו לו בן יחיד הוא לנו והלואי שהיינו זוכים לבנים נוספים… חזר הרופא ושאל האם הייתם בוינה במרכז הרפואי העולמי? וכשהשבנו בשלילה שאל אם כן היכן הייתם? אז אמרנו לו היינו אצל ה"חפץ חיים" והוא יעץ לנו את עצתו. נענה הרופא ואמר אנחנו הרופאים מסוגלים לתקן את הקיים לב פגום אנו מנסים לתקן, החפץ חיים יכול לברוא יש מאין.

עכשיו אני יכול לגלות לכם הלב של בנכם היה אכול לגמרי במצב של "אין"!

סיימה בעלת הבית את סיפורה ואמרה עכשיו הנך מבין מדוע אני כה עצבנית מכך שבעלי עדיין לא הגיעז ומכאן יוצאת הקריאה אליך בת ישראל התוכלי לקבל על עצמך להקדים את כניסת השבת כהגדרתו של האי סבא קדישא ואתה בעל יקר האם תדאג לאפשר את המצב הזה בביתך כדבריו של מרן החפץ חיים [מאיר עיני ישראל ח"ג עמ' 558] [לק"ט שבת עמ' כח]

 

וכך אנו צריכים לחוש לגבי כלל המצוות והבקשות מהקב"ה להתכונן כראוי. לכל מצווה יש את ה"לשם יחוד" המיוחד משה רבינו ידע והבין שכדאי לדחות את מתן תורה את קבלת התורה כיוון שבני ישראל לא יהיו מוכנים לכך ומכאן נבין כיצד הקב"ה חפץ שנתכונן לקיום מצוותיו.

תוספת ממאמר לשבועות הכנה לקבלת תורה

להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני מה ביאתן למדבר סיני על מנת לקבל תורה כך נסיעתן מרפידים על מנת לקבל תורה מכילתא.

לכאורה מה בא זה ללמדנו שכבר בנסיעתן מרפידים היו מחוזקים לקראת קבלת התורה, הלא העיקר הוא שכאשר יגיעו לסיני יבואו במצב של חיזוק?

אלא מכאן אנו לומדים יסוד גדול שכל מצווה דורשת הכנה מוקדמת עובר לעשייתה ועל אחת כמה וכמה שקבלת התורה בסיני דורשת הכנה רבתי כדי שתתקיים בישראל לעד כאשר רצה הקב"ה לתת התורה לעם ישראל הזקיקם להוסיף אומץ ולהתכונן לקראתה שלושה ימים "והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' על הר סיני" שמות יט יא וכאשר התורה מציינת "ויסעו מרפידים" פסוק זה נראה לכאורה כמיותר הרי כבר ידענו שברפידים היו חונים ומה רצתה התורה להשמיע לנו בכך?

על כך אמרו חז"ל במכילתא למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו הלא כבר כתוב שברפידים היו חונים בידוע שמשם נסעו אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה וכיוון שרפו ידיהם ברפידים מיד קיבלו עונשם במקום "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים".

הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" משיב על שאלה זו שבכך למדנו מה רבה צריכה להיות ההכנה לתורה כדי לקבל את התורה בסיני לא די היה בהכנה הרוחנית ובחזרה בתשובה בהגיעם למדבר סיני. לשם כך צעדם הראשון לקראת מעמד הר סיני דהיינו נסיעתם מרפידים היה צריך להיות אף הוא בתשובה שלמה!

בדברים אלו מסתמך הנצי"ב על מעשה רב המסופר בגמרא [בבבא מציעא פה] אודות רבי חייא אשר עליו התבטא רבי הוא רבינו הקדוש בהפלגה יתירה "כמה גדולים מעשי חייא" במה התבטאה גדלות מעשי רבי חייא שחו לנו חז"ל בשבחו שעשה מעשים גדולים בכדי שלא תשתכח תורה מישראל היה זורע זרעוני פשתן ומשצמחו היה קולע מהם רשתות ומכמורות באותן רשתות היה צד צבאים שוחטם ומאכיל את בשרם לעניים ואילו את עורותיהם היה מעבד ליריעות קלף על קלפים אלו היה כותב את חמשת חומשי תורה וכשהיה מגיע למקום שבו לא היו מלמדי תינוקות היה מלמד לחמישה ילדים לכל אחד את אחד מחומשי התורה ולששה אחרים לכל אחד אחד מששה סדרי המשנה והיה מורה להם שעד שישוב אליהם ישננו את הדברים וכל אחד ילמד את פרקו לרעהו כך עבר ממקום למקום וגרם שלא תשתכח תורה מישראל.

אכן סיפור זה מעלה בנו תמיהה מדוע מצא רבי חייא לנכון "לבזבז את זמנו" היקר לשם זריעת הפשתן קליעת הרשתות צידת הצבאים וכיוצא בזה וכי לא ראוי היה שיקנה עורות מוכנים מן השוק? גם אם נניח שרבי חייא ביקש לכתוב את אותן המגילות בקדושה הן יכול היה לכל היותר לעבד את העורות "לשמה" ולכתוב עליהן דברי תורה בקדושה ובטהרה כל הטורח שקדם לעיבוד הקלפים לשם מה נועד כלום לא טוב יותר היה לנצל את הזמן היקר לתורה עצמה ללמוד וללמד!

אלא מלמד הנצי"ב שכיוון שביקש רבי חייא לפעול שלא תשתכח תורה מישראל היה עליו להתאמץ בהכנה יתירה ולוודא שכל הצעדים לשם כך החל מזריעת הפשתן יהיו כליל לשם שמים בלא שמץ פגם כלשהו בניין התורה לדורות דורש שיסודותיו יהיו חזקים ביותר וזאת על ידי שההכנה תהיה טהורה בתכלית השלמות, כיוון שהכנה כזו מתבקשת בשביל לנטוע תורה לדורות כל מאמץ בכיוון זה לא היה יקר מדי, וכל זמן שהוקדש לכך לא היה בו משום בזבוז. רק בדרך זו של היערכות בקדושה החל מן הצעד הראשון ניתן לייסד תורה בישראל רבי חייא ידע את הסוד מידת ההצלחה והעליה בתורה תלויה בעיקר בדבר אחד כיצד מתכוננים לקבלת התורה ככל שגדלה אותה הכנה מעבר למה שנחוץ לפי שורת הדין באותה מידה היא תחדור אל לבו ביתר שאת וביתר עוז ולכן התאמץ רבי חייא בכל כוחו שכל ההכנות ולו הרחוקות והמוקדמות ביותר יעשו על ידו אישית על טהרת הכוונה לשמה לצורך זה היה מוכן לוותר על הרבה מזמנו כן היה מוכן להסתפק במסגרת לימודים מצומצמת כי רבי חייא לא נטל על עצמו סתם הרבצת תורה משימתו הייתה חשובה יותר "שלא תשתכח תורה מישראלו" התאמצות זו של רבי חייא למען תינוקות של בית רבן יכולה ללמדנו עד כמה חשוב להשקיע זמן ומאמץ למען התלמידים ואל יחשוב אדם ויאמר "עדיף שאלמד בעצמי וארחיב ידיעותי בתורה ובגמרא חבל לי על הזמן הם בוודאי יוכלו למצוא מלמד אחר" רבי חייא הבין את החשיבות בהחדרת התורה לליבותיהם של ילדי ישראל את היסוד הזה למד רבי חייא מן המדרש שלפנינו מהי חשיבותה של ה"נסיעה מרפידים" מדוע גם עליה להיות "על מנת לקבל את התורה" כי היא מהווה את ההכנה לביאתם למדבר סיני ואם בקבלת התורה ובמעמד הר סיני מדובר הרי כל ההכנות חייבות להיות בתכלית ובשיא הקדושה רק אז מובטח שקבלה זו תהיה נצחית וקיימת לעד וביתר שאת פירש את הדברים "אור החיים" הקדוש "הכנה ראשונה לקבלת התורה היא התגברות והתעצמות בעסק התורה כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה" הכנה זו נרמזת במילים "ויסעו מרפידים" כלומר הסיעו והרחיקו עצמם מכל רפיון הג"ר חיים שמואלביץ זצ"ל ב"שיחות מוסר" מוסיף על דברי האוה"ח ומדגיש שההתרחקות מרפיון חייבת להגיע עד מסירות נפש ממש.

הכנה למצווה.

חינוך ילדים, הכנה בקדושת הזיווג.

הרב וולבה ונכדו שרצה לילך לכותל.

מתנה בבית גנזי שבת שמה, לך והודיעם. מדוע להודיעם? שיתכוננו כראוי.

משיח לא יבוא ביום ו', משום שלא יוכלו להתכונן כראוי וטרודים בהכנות לשבת.

ההכנה למצוה בעיסוק בהלכותיה ומצוותיה.

ההכנה החסרה של אלישע אחר בעת בריתו, והתוצאות ההרסניות.

טוב אחרית דבר מראשיתו.

 

"זכור את יום השנת לקדשו ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך" [ח ט]

שבת ניתוק מעולם החומר. כשתבוא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה שלא תהרהר אחר מלאכה [רפ"י בשם המכילתא]

"זכור את יום השבת לקדשו" יש לקדש את יום השבת רק בדברים הראויים שיש בהם קדושה ולעומת זאת בכל הקשור לחולין למלאכה לעסקים תחשוב כאילו מלאכתך עשויה.

מבואר במכילתא שלא להרהר אחר מלאכה מהרגע שהגיעה השבת וכי יש לפסוק מכל מלאכה האסורה בשבת וזו צריכה להיות תחושתו של אדם שיהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה.

יהודי ירא שמים שומר תורה ומצוות יודע ויכול לעשות את הניתוק בין יום החול ליום השבת אף אדם שמעשן ביום החול כמה קופסאות ביום של סיגריות הנה כשמגיע יום השבת הוא לא יעשן אף לא סיגריה אחת ואף לא במסתרים. לשבת כוח ועוצמה משלה.

רבינו האר"י והבעש"ט היו יוצאים מחוץ לעיר לקבל את השבת כך הם חשו שיש לקבל מישהו וכך אנו אומרים "בואי כלה בואי כלה שבת מלכתא!" יש לנו לקבל את השבת בשלווה בנחת ולשכוח מכל הצרות והייסורין הפוקדים את האדם במשך ימי השבוע. שבת אצלנו היא בנין אב לכל העניינים הרוחניים. אם אדם ישב ללמוד סוגיה והוא מוטרד הוא לא יבין את הסוגיה כי הוא מוטרד אבל אם אדם יאזור כוחות ובשעה שיושב ולומד תורה אינו חושב על ענייני חולין הוא מנותק מהכל אז התורה היא תורה ואהבת תורה היא אהבת תורה.

גם אצל בעלי תשובה אנו רואים שהקושי הגדול בתחילה הוא בנושא שבת פתאום נעשה להם קשה ויכוחים מריבות אי ידיעה מה מותר ומה אסור אבל הנה אט אט הם מתרגלים ומצליחים להתגבר על הקשיים.

השבת היא מקור הברכה כך לימדונו חז"ל. ממנה יונקים את הברכה בכל התחומים רפואה פרנסה וכד' ואם השבת ח"ו נפגמת אין פלא שאח"כ מגיעים הקשיים ומתחילות הצרות. אך אם האדם ידע לשמור את קדושת השבת היא תצילו ותסייעו בדרכיו.

על מעלתה של שמירת שבת הובא מעשה בספר "הדעה והדיבור" על ידי ר' זלמן סורוצקין שהיה עד למעשה בעיר ז'טיל שכה כיהן רכי זלמן סורוצקין כרב היה בחור ממשפחה טובה שקנה מונית והתפרנס מהסעת הנוסעים שבאו ברכבת אל העיר ובחזרה אט אט החל לאחר ביום שישי ולהקדים ביציאת השבת עד שחילל שבת בפרהסיה כל המחאות לא הועילו הרב קרא לו נזף בו והתריע בו אך לשווא הוא הכטיח להיטיב את דרכיו אך לא קיים אביו יהודי מוכה חולי היה עסוק במרוויו והעלים עין ממעשיו יום אחד שהה רבי זלמן בוילנא בכינוס של רבני ליטא בענייני חינוך שנערך בהשתתפותם של ה"חפץ חיים" ורבי חיים עוזר כשעמדו לנסוע למקומם התברר לרבי זלמן שהח"ח נוסע באותו קרון בדרכו חזרה לראדין רבי זלמן הביט בעד חלון הקרון והבחין באבי נהג המונית חבוש ומדדה במקלו ומתקדם לעבר הקרון הרב פנה אליו ושאלו לשלומו האם החלים כבר האם הירשוהו הרופאים לשוח לביתו "לא " ענה האיש הוא טרם החלים ואינו שב לביתו הוא חפץ לנסוע ברכבת זו לראדין אל הח"ח חלום חלם בלילה ובחלומו עומדת לפניו סבתו שנפטרה זה מכבר עומדת וקוראת לו "רב לך לבלות בבתי חולים לשווא תחפש תרופה למכתך אצל הרופאים קום וסע אל הח"ח התברך מפיו ותירפא ממחלתך " והנה הוא כאן מוכן לנסוע לראדין הרב השתומם לשמע החלום ובישר לבעליו שאין צורך לנסוע לראדין הח"ח נמצא כאן לפניו בקרון ממול החולה התרגש מאוד הוא ראה בכך אות משמים המאמת את חלומו הוא דידה אל הקרון ומצא את הח"ח עומד בתפילתו וכל הקהל עוקב בנשימה עצורה אחר המשפטים הברורים היוצאים מפיו בעוד הוא עומד ומאזין לתפילה ניצנץ במוחו של הרב מז'טיל רעיון הוא קרא לרבי הלל גינזבורג בעל נכדתו של הח"ח וסיפר לו על פירצת המונית מחלל השבת הוא ביקש מרבי הלל שיספר על כך לח"ח בטרם יגש אליו החולה כדי שהח"ח ידרוש ממנו לתבוע מבנו לשנות דרכיו רבי הלל הסכים הם שכו אל הקרון אך איחרו את המועד הח"ח סיים כבר את תפילתו והחולה גבר עומד לצידו ומבקש את ברכתו בלית ברירה עמדו והקשיבו לסיפורו של האיש על מחלתו וחלומו אודות הסבתא שדחקה בו לבקש את ברכתו של הח"ח הח"ח שמע זאת והזדעזע "מי יתן לך ברכה ישראל מאיר וברכתו כסבור אתה תועיל חלילה יודע אתה ביד מי הברכות למי הן מסורות לשבת קודש השבת התברכה מאת ה' והיא מקור הברכה ומדוע תבקש ממני ברכה " לרגע שתק הח"ח ואח"ם הוסיף "אם תשמור שבת כהלכתה ותקבל את ברכתה יאציל לך גם ישראל מאיר ברכה אבל אם אינך חפץ לשמור שכת וכסכור אתה שדי לך בברכתו של ישראל מאיר זה לא יתכן בלתי אפשרי אין זה בכוחי " לאחר הפסקה נוספת אמר "שמא תאמר שאתה שומר שבת וראוי אתה לברכה ראה מה נאמר בתורה 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך' אזהרה זו לא מצינו דוגמתה בשום מצווה בתורה הן לא נאמר 'לא תאכל בשר בחלב אתה ובנך ובתך' 'תניח תפילין אתה ובנך' רק בשבת נאמר לשון זה כשבת האב אחראי בעד בניו ואם אתה משמר את השבת אבל בנך נוסע בשבת ובתך סורקת את שערה כשבת לא תוכל לקבל את ברכת השבת וגם ישראל מאיר לא יוכל להעניק לך את ברכתו " הח"ח סיים את דבריו והאב התייפח בבכי והבטיח כי בנו לא יסע עוד בשבת ובתו תחדל מלסרוק שערה ואז נאות הח"ח לברכו השבת יש בה שפע מעצם מהותה רק צריך לדעת לדלות שפע זה!

גבורתו של מונטיפיורי בשמירת השבת

שנים אחדות שירת משה מונטיפיורי בבתי מסחר שונים באנגליה, ואחר כך התחיל להשתדל לקנות לעצמו את הזכות להיות סוכן חוקי למסחר בשטרות בבורסה מטעם המדינה. על פי חוקי אנגליה בעת ההיא הוגבל מספר הסוכנים היהודים בבורסה עד לשנים עשר איש, ולשמחת מונטיפיורי הצליח לרכוש לו את הזכות היקרה הזאת. בעסק מסחרי זה הלך מונטיפיורי מחיל אל חיל עד שהיה בזמן קצר לעשיר. גם אז היה מונטיפיורי מדקדק במצוות, ולא החסיר מאומה מדרכו בעבודת ה'. בערבי שבתות ומועדים סגר את בית מסחרו לפני שקיעת החמה גם בשעה שידע כי יהא לו מזה הפסד מרובה.

כל אילי ההון בבורסה הלונדונית היו מונים את שבחיו של מוניטפיורי, מידת יושרו וזריזותו.

פעם אחת, בליל שבת קודש, כשישב מונטיפיורי יחד עם רעייתו יהודית מסביב לשולחן ונהנו מסעודת שבת המלכה, בא ציר שלוח מאת לורד עתיר נכסים, כי הוא מבקש את מר מונטיפיורי לבוא אליו באותו ערב בעניין עסקה גדולה שיכולה להכניס לו – ללורד, וגם לבא כוחו – מונטיפיורי הון עצום ורב.

מונטיפיורי השיב לציר כי היום אצלו שבת קודש ובעד כל הון דעלמא איננו מוכן להיכנס בעסקי מקח וממכר ביום זה.

בתשובה זו חזר השליח אל אדונו אבל לאחר שעה בא שוב אותו שליח לביתו של מונטיפיורי והודיעו כי העסק הוא גדול וחשוב כל כך בעיני הלורד עד שהוא מבקש בכל לשון של בקשה מאת מונטיפיורי לבוא אליו בלא דיחוי. הוא גם מסר לו מכתב סגור כתוב ביד הלורד בעצמו אל מונטיפיורי. לא רצה מונטיפיורי לפתוח את המכתב מפני קדושת השבת, והשליח פתח וקראו לפניו: הלורד מתרה בך שאם לא תבוא תיכף לביתו, ובעקבות כך העסקה הגדולה תירד לטמיון, כי אז הוא מנתק את כל קשרי המסחר והידידות ביניכם!

אבל גם התראה זו לא עשתה עליו כל רושם, והוא השיב לשליחו של הלורד כי יגיד לאדונו כדברים האלה: "היהודי מונטיפיורי יודע ומרגיש כי עליו להודות מאד למעלת כבוד הלורד על שהתקשר איתו בברית המסחר ונתן בו אמון ללא מצרים, אבל בשביל האמון הזה אין הוא יכול להתכחש לאמונתו, הוא ולא יעשה את שבתו חול להיכנס בענייני מסחר, אף אם על ידי זה יפסיד את ידידותו של הלורד שהוא חייב לו הרבה תודה וברכה".

לאחר השבת, ביום ראשון בבוקר, בא שוב שליח מאת הלורד לבית מונטיפיורי והזמינהו לבוא עכשיו לבית אדונו. יהודית רעייתו פיקפקה אם כדאי לו ללכת לבדו לבית הלורד בשעה שהלה מלא חימה כנגדו, אבל מונטיפיורי ענה לה בתמימות "הלא לפני מספר ימים בראש חודש אמרנו שנינו ב'הלל' 'ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם' במנוחת הלב והנפש נסע במרכבתו לבית הלורד.

בבואו קידם הלורד את פניו באהבה ובידידות ואמר לו "מודה אני לך על שסירבת לחלל את שבתך גם לאחר התראתי הקשה באמת לא הציעו לפני כל עסק ומסחר, אבל אני התווכחתי עם אחד הלורדים מבני בריתי על תכונת נפש היהודים. הלה אמר כי היהודים הם אוהבי כסף בלי גבול, וכי גם גדולי העשירים בהם נכונים למכור את קדשי אלוהיהם בעד בצע כסף. אני התנגדתי בכל תוקף לדעתו זאת וכדי להראותו כי הצדק עמי העמדתיך במבחן. תודה רבה לך שהצלחתי בבחינה זו".

וממעשה 'בימים ההם' ל'זמן הזה', מעשה אותו סיפר הגר"י זילברשטיין:

מעשה בקצין בצבא שהיה לפני תחילת משפטו, בו היה אמור לקבל עונש מאסר ממושך על מחדל חמור שהואשם בו. הלה הגיע אל ביתו של הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי, וביקש ברכה.

הגר"ח האזין לדבריו, וכשסיים אמר לו: ״אני מבטיח לך שאם תחזור בתשובה, תזכה בדין ותצא נקי לחלוטין". הקצין הרהר, ולאחר זמן קצר הבטיח לחזור בתשובה. הגר״ח אמר לו שיתחיל קודם לשמור שבת וכך יעלה מדרגה לדרגה. ״אם תעשה כך, הנה לך הברכה״.

והנה, בהיפתח משפטו, הופתעו הכל להיווכח שבית המשפט שדן בעניינו, נטה באופן ברור לצד הזכות. לא רק שהשופטים האזינו ברוב קשב לטענות הסניגוריה, אלא שכמעט וסירבו לשמוע לדברי הקטגור. כך היה עד לישיבה השלישית של בית הדין הצבאי.

כיון שראה הקצין ש"הייתה הרווחה" הכביד את ליבו, ושב לסורו ולחילולי השבת.

בישיבה הבאה של בית המשפט השתנתה התמונה מן הקצה אל הקצה. כל שופטי בית הדין החליפו לפתע את עורם, דרשו לברר מחדש את פרטי המקרה לאשורם, ומנימת דבריהם השתמע שסיכויו לצאת זכאי – קלושים. וכך אכן היה. הקצין הורד מדרגתו, כל זכויותיו הצבאיות נישללו ממנו, ואם לא די בכך גזרו עליו השופטים גם עונש מאסר.

כבודה של השבת!

הרב הלפרין ושמירת השבת [מוסש"ק אמור תשע"ה]

ביום שישי ערב שבת קודש פרשת אחרי מות ־ קדושים, הגאון ר״א מן שליט״א נסע מבני ברק לפ״ת למסור את שיעורו, במונית מחברת ׳דקר׳ הוותיקה.

״ברוך השם, אתה עובד בחברה שומרת שבת״ – אמר הרב מן שליט״א לנהג, בקורת רוח.

שלא כצפוי פתח הנהג את סגור ליבו (הלב שעדיין סגור למחצה) וכה סיפר בכנות:

אספר לכבוד הרב דבר מעניין. בצעירותי לפני כעשרים ושלוש שנים, אולי יותר, הייתי חבר ב׳חברת מוניות׳ שאינה שומרת שבת. עבדתי כמו חמור – שבע ימים בשבוע. ומדוע? כי היו לי חובות מצטברים ומשכנתא, ועמלתי קשות לכסות את החובות מכל הצדדים. חשבתי שמוכרחים לעבוד. לילה אחד בשעה שתים עשרה, יצאתי מתל השומר לבני ברק בנסיעה עם יהודי בשם יוסף הלפרין, את השם אני זוכר, אבל את הכתובת כבר שכחתי.

בחוץ ירד גשם שוטף, ובפנים הרכב החדיש הייתה אוירה נעימה, ויוסף הלפרין אולי הוא הרב יוסף הלפרין זצ״ל, העיר את תשומת ליבי בכאב על כך שאני חבר בחברה שאינה שומרת שבת, ועובד בשבת קדש. הסברתי לו כי יש לי חובות וביום שבת הפדיון היומי גבוה מביום חול, ואני לא יכול לוותר על העבודה (רח״ל).

לפתע יוסף הלפרין (אולי הרב יוסף הלפרין זצ״ל) אמר לי בכנות: הבה נעשה עסק, אתה מהיום מפסיק לעבוד בשבת, תשב בסוף כל חודש, תערוך מאזן כספי של הפרנסה החודשית, ואת ההפרשים אני אשלם לך מכיסי. אני מבטיח. ראיתי שהדברים יוצאים מליבו והוא מבטיח בכל לב. הוא הוסיף: ואם אתה לא בטוח שאני יעמוד בדיבורי, אני משאיר אצלך שני שמות של יהודים מבני ברק שתוכל לברר עלי האם אני אמין.

כיוון שדיבר בתום לב ומתוך לב יהודי, שאלתיו: ואיך תדע אם אני שומר על ההסכם י…

בהסתכלות אחת על העיניים שלך, אדע בדיוק האם אתה אומר אמת או לא, והאם עבדת חלילה בשבת. יצאנו לדרך.

ומאותו יום אינני עובד בשבת. לאחר תקופה עברתי כאן לחברת דקר. אינני דתי. אבל בעבודה אני לא עובד ביום השבת. כך אני מתנהג, וכך חינכתי את ילדי – שלא יעבדו בשבת בשום אופן! אנחנו יהודים שלא עובדים שבעה ימים בשבוע. זה סופי אצלי.

ומה עם הכסף? כמה כסף קיבלת מהרב הלפרין?

מאז, לא פניתי אליו אפילו פעם אחת. כי חודש אחרי חודש, שנה ועוד שנה, מעולם לא הרווחתי פחות מאותו חודש שסיימתי את חילול השבת.

האמת. שכאשר חלפה חצי שנה, התיישבתי לערוך חשבון יותר מדוקדק ולחפש: איך זה שבאמת אין ירידה בפדיון החודשי, וכי נופל לי כסף משמים? וכי באמצע השבוע הנסיעות מתרבות? ישבתי עם אשתי ובחנתי טוב מקרוב, ונוכחתי לראות כי לפעמים באמת היו נסיעות יותר בימי החול, אבל בדרך כלל, פשוט, ה׳הוצאות׳ ירדו, פחתו, התמעטו, והוצאות שונות שהיו נלוות תמיד לכלכלת הבית והמשפחה פחתו. ומאז, כבר חלף כמעט חצי יובל שנים, וכבר שכחתי את הכתובת שלו, אולי אתם מכירים אותו מבני ברק תמסרו לו ׳תודה רבה׳ בשמי, ואם לא תפגשו אותו, וודאי א-לוקים כבר נותן לו תודה בשמי. סיים הנהג.

הרב מן שליט״א שמע שתק והרהר. הנסיעה הגיעה לסופה, והרב נפרד ממנו בברכת ׳שבת שלום׳ לבבית ועודדו להוסיף ולהיות יהודי מושלם.

לגופו של דבר.- ישנם סיפורים נוספים מהסוג הזה (כפי שהעיד בפנינו גם הגאון רבי ניסן גולדברג שליט״א ר״מ הישיבה הגדולה ״אור ישראל״ ו״ראשון לציון״ על ידיעה מכלי ראשון של מקרה דומה ב׳בעל מסעדה׳ בחיפה שנעשה איתו הסכם חתום מהסוג הזה, וסוף ההסכם היה שלא היה צורך לשלם פרוטה) אך במקרה דנן ישנו חידוש נוסף. כי היהודי המדובר עדיין לא שב בתשובה, ועם כל זאת ״השבת היא מקור הברכה״ ־ נקודתית למעשה שלו, היינו, בעבודה שבה שומר שבת – יש לו ברכה, אפילו שלא זוכה לשמור שבת במלואה, אבל, ממעט בחילול שבת בפרהסיה, בעבודה הזו קיבל ברכה של שבת. מרן הגר״ח קניבסקי שליט״א ששמע את הסיפור מפי תלמידו הגאון רבי אליהו מן שליט״א, הסכים לקביעה הנ״ל שאכן מוכח כן – שהברכה תחול לנקודה מסוימת.

״אם תמצאו את הרב יוסף הלפרין מבני ברק תמסרו לו ׳תודה רבה׳ בשמי״.״

 

פרשת יתרו

המעלות שנמנו בדיינים ולקחיהם

מינוי הדיינים

 

(1) ספר שמות פרק יח (יד) וַיַּרְא חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב:(טו) וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרשׁ אֱלֹהִים:(טז) כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו:(יז) וַיֹּאמֶר חֹתֵן משֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה:(יח) נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ:(יט) עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים:(כ) וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן:(כא) וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת:(כב) וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ:(כג) אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם:(כד) וַיִּשְׁמַע משֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר:(כה) וַיִּבְחַר משֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת:(כו) וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל משֶׁה וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם:(כז) וַיְשַׁלַּח משֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ:

כי יבוא אלי העם לדרוש א'. ניתן לחשוב שבאו ללמוד ולהעמיק בתורה. אך משה ממשיך ושפטתי בין איש ובין רעהו.

על מה? והרי אין להם קרקעות או עסקים? אלא על הביזה שהביאו ממצרים ומים סוף. על כל דבר קטן הטריחו את משה. אמרתי שיש בזה סימן שאנו צאצאים ישירים של דור המדבר… גם כאן יש הכי הרבה עו"ד פר-ראש…

 

משה צריך לבחור על פי עצת יתרו (כא) וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת:

אנשי חיל. מה הם? מבאר הבא"ח יש שעושים הרבה אך משכורתם דלה. כעין רחב"ד שכל העולם ניזון ממנו אך הוא די לו בקב חרובין כו'. כעין רבי שזקף י' אצבעותיו כו' חזקיה המלך שדי לו בסעודת ירק, ודומיהם. הם זנים את העולם ונהנים הכי פחות.

כך גם אנשי הצבא. החייל הפשוט מקבל הכי מעט אך מוסר ממש את נפשו. לעומת הרמטכ"ל שאינו מסתכן ומקבל משכורת הכי גבוהה.

וזה שאמר תבחר אנשי חיל כאנשי החיל המקבלים מעט ועושים הרבה, שלא ידחה את הבא לדין ויאמר המתן לי עד שאסיים עסקי, שלא יהיה בעל הנאה שמבקש להשלים הנאתו, ולא יקדיש כל זמנו לעם.

יראי א'לוקים- מדוע לא אמר יראי ה'? מבאר האוה"ח שה' הוא רחמים לעומת אלוקים שהוא דין. הירא ה' מאידך זוכר שה' מלא רחמים ופעמים שמרשה לעצמו להקל במקום שאסור, מתוך הסתמכות על רחמי ה'. לעומת הירא מן הדין שיודע שיקוב הדין את הההר יש פחות סיכוי שיקל.

יראי אלוקים כמעשה עם הרב מבריסק שהכשיר מקוה מסוים ורב א' העיר לו שלפי שיטה מסוימת בפוס' המקוה פסול, והבריסק'רב החל לרעוד בכל גופו מאימת הדין.

 

אנשי אמת- אנשים שלא יהיה להם בעיה לחזור בהם ולומר טעיתי.

כמעשה עם הח"ח שהעירוהו על ירושלמי שכתב בבה"ל שאין הפשט כדבריו, והתחמק ולבסוף גילה שסתר האמהות על אף ההוצאה הכבדה כדי לא לכתוב דבר שאינו מאה אחוזים אמת.

 

שונאי בצע- ששונאים ממונם בדין. המעשה עם ב"ג שר"י שהציע להקים סנהדרין… וא"ל הרב הראשי דאז שא"א היות וצריך שיהיו גם שונאי בצע וקשה להשיג אנשים כאלה. א"ל ב"ג מה הבעיה, תוסיף עוד קצת כסף ותמצא גם שונאי בצע…

 

מעשה ביהודי שהלך לביהכ"נ ופתח את ההיכל והתפלל להם שיתן לו זכיה בפיס, ואני מבטיח שאני נותן חצי לביהכ"נ…

מילא טופס ולא זכה. הלך שבוע הבא לכנסיה ופנה לאותו אחד שר"ת של שמו י'מח ש'מו ו'זכרו והציע לו עסקה דומה. מילא טופס וזכה. כשהלך להוציא את הכסף הוא הרהר לעצמו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, איך ה' ידע שלא אתן לו מאומה לבסוף…

המעשה עם הח"ח שהובא להעיד עדות אופי על בחור שהועללה עליו עלילה, והעו"ד הציגו וסיפר עליו את המעשה שהיה שגנב נטל ארנקו מביתו והח"ח רדף אחריו וא"ל שהמעות נתונות לו במתנה, כדי שלא יכשל בגזל. השופט הסתכל בסקפטיות על העו"ד ושאל האם אתה מאמין לסיפור הזה? א"ל העו"ד אין זה משנה כלל אם אני מאמין, דבר אחד אני יכול לומר לך, עלי ועליך לא מסתובבים סיפורים כאלה…

 

 

פרשת יתרו

דין שמים – מידה כנגד מידה

עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם

מה נתחדש לו עתה? והרי אמר קודם כי בא משום קריע"ס וא"כ שמע על כל הנסים?

המצרים נדונו כפי מחשבתם. זאת ידע יתרו היטב. הוא היה מיועצי פרעה. מהקבינט, מהמטבחון המצומצם.

והוא ידע שהם רצו לדון אותם באש אך חששו שה' ינקום בם, וכן בחרב. ולבסוף דנו אותם במים משום שה' הבטיח שלא יבא מבול לעולם. וכפי מחשבתם הם נדונו לבסוף. שהרי ה' הוריד עליהם אש בברד, וכן דנם בנפט ואש כאשר עמוד הענן עמד בין מחנה ישראל למחנה מצרים. וכן נידונו בחרב במכת בכורות כאשר הרגו אלה את אלה. ואף נידונו שניטל מהם ממונם כפי שנטלו ממונם של ישראל.

גם איוב היה באותה עצה, והוא יעץ ליטול ממונם של ישראל ולשעבדם במקום להורגם, וכן נענש שניטל כל ממונו ונענש אף ביסורין.

כשאדם רואה דין באומה הוא עדיין יכול לחשוב שזו קטסטרופה מקומית בכלל כל מיני סיבות טבעיות. אולם כאשר הוא רואה מכ"מ, הוא נאלץ להודות יד ה' היא. שהנה קילקל בדבר מסוים, ונענש בדיוק באותה מידה.

בתרגום אונקלוס תירגם את הפסוק:

(יא) כען ידענא ארי רב יי ולית אלה בר מניה ארי בפתגמא די חשיבו מצראי למידן ית ישראל ביה דנינון:

אפיל מה "שחשבו' לעשות ידע ה' תוכניתם והענישם אף על המחשבה. מזה התפעל יתרו. עתה ידעתי כי גדול ה'!

 

ובעיקר ניכר היה הדבר שהם דנו את ישראל במים בסברם שלא יענשו היות וה' הבטיח שלא יבוא עוד מבול, וה' דן אותם בים סוף מכ"מ!

הדבר מזכיר את הוורט על שירת המלאכים, שמובא במדרש שבקשו המלאכים לומר שירה בעת שטבעו המצרים בים, א"ל השי"ת מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה כו' [יש מחלקים בין שירה בשעת צרה לשירה לאחר הצרה] מבארים ע"פ המובא שחיל סנחריב מלך אשור שצר על י-ם מתו ע"י המלאכים שאמרו שירה ומרוב עריבות נעימות מתיקות וכמיהה נשאבה נשמתם ונעתקה מגופם. ביקשו מלאה"ש לומר שירה ולהרוג כך את המצרים, ה' לא רצה שימותו מצרים במיתה 'נעימה' מכח שירת המלאכים, ושאל אותם 'מעשי ידי' – הם בנ"י- 'טובעים בים' – הוטבעו בימה של מצרים-ביאור, 'ואתם אומרים' לדונם ב'שירה'? הרי אין זה מכ"מ! בנ"י טובעו בים ומצרים ימותו ע"י שירה? מכ"מ שימות אף הם בטביעה.

וכן מצינו את המכ"מ בכל מכות מצרים [עי' מעם לועז], ואף בפרשתינו יוסף התעסק בקבורת אביו, והגדול שבישראל מתעסק בקבורתו, והגדול שבעולם מתעסק בקבורתו של משה.

 

מכ"מ היא מהנהגות ה' שניכרת בכל התנ"ך מאות פעמים. דוגמאות בודדות:

אברהם רץ אל הבקר והביא לחם לבדו, מכ"מ ה' מביא בעצמו לבניו בשר ולחם מן השמים. את המים הביא ע"י שליח אף ה' מביא להם באר ע"י שליח. שרה חטאה בעינוי הגר, בניה יענשו בעינוי ע"י ישמעאל זרע הגר.

שמשון אמר קח לי אותה כי היא ישרה בעיני, נענש שנקרו את עיניו. דוד קרע את מעיל שאול- ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו.

 

כך נאמר בספרים שה' מודד לאדם בה במדה שהוא מודד לאחרים. הבעש"ט אומר שאם אדם רואה מישהו שעושה מעשה מקולקל והוא דן אותו לכף חובה כן הקב"ה דן את הרואה עצמו באותו המעשה. כי בדבר אשר זדו- עליהם.

 

ואו' הח"ח מי שנזהר בהל' לשה"ר בשמים ה' לא שומע למקטרג המקטרג עליו! מכ"מ, אתה לא שומע לשה"ר, אף אני לא אשמע גנותך!

 

האברך שהוזקק לניתוח דחוף בחו"ל והיה זקוק לכסף, ושלחוהו לעשיר א' שידברו על ליבו, והעשיר היה מוכן לתת את כל ההוצאות, הניתוח הסתיים בהצלחה והאברך רצה להודות לעשיר על פעלו. ושלח לו חנוכיה מפוארת מכסף ובה טמן מכתב תודה. את המכתב חתם למען יטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך. בביתו של העשיר א"ל שהאדון במשרדו. הוא פנה לח. שליחויות ובקש שיעבירו את החנו' לכתובת במשרד שאליו היה צריך להגיע. וטס חשרה ארצה. השליח הגיע למקום ומצא את המקבל בעיצומו של התקף לב, ביצע בו החייאה והזמין אמבולנס. אחמ"כ הגיע לביה"ח והשאיר את החבילה. העשיר פתח אותה וראה את המכתב המרגש ששלח לו האברך ובסיומו נא' למען יטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך, והבין שכעת המשמעות הפוכה למען יטב לי בעבורך- בזכות האברך הוטב לי.

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, מהגר"י זילברשטיין [גליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה]  קרא כאן >>>

סיפור השגחה מדהים שאימת  וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

 

 

 

 

ועתה – תשובה , ויערב לכם מכאן ואילך [והגדת, שלשה מאמרים רודפים – עמ' 333]

א. להיות מוכנים לבחון עצמנו, ב. להיות מסוגלים להתחיל מחדש. הדוגמא של הדוקטור שלא רצה לחזור בתשובה מפני החשש שילד קטן יסביר לו אפילו איך ליטול ידים…

 

 

פרשת יתרו
התאמצות בעבודת ה' [הנלע"ד. נמסר בדרשות על חג השבועות]

מסכת שבת דף פח/ב

ואמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו אמר להן לקבל תורה בא אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה החזיר להן תשובה אמר לפניו רבונו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמר רבי נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אמר להן למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים בין עמים עבודת גלולים שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות שוב מה כתיב בה לא תשא משא ומתן יש ביניכם שוב מה כתיב בה כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא שנאמר ה' אדונינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות אף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים וגו' אי לאו דאמר ליה מי הוה ידע:

  1. וצ"ב מה הייתה ההו"א של המלאכים שהתורה שייכת להם, והרי כל טענות משה מיוסדות על אדני ההגיון וכיצד העלו על דעתם שהתורה שלהם היא?
  2. ומדוע לא השיב להם הקב"ה בעצמו ואמר למשה להשיב?

 

מעשה מהגמ' במסכת שבת דף לא/א

תנו רבנן מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו כמה תורות יש לכם אמר לו שתים תורה שבכתב ותורה שבעל פה אמר לו שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב גער בו והוציאו בנזיפה בא לפני הלל גייריה יומא קמא אמר ליה א"ב ג"ד למחר אפיך ליה אמר ליה והא אתמול לא אמרת לי הכי אמר לו לאו עלי דידי קא סמכת דעל פה נמי סמוך עלי: שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור: שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד אמר הללו למי אמרו לו לכהן גדול אמר אותו נכרי בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול בא לפני שמאי אמר ליה גיירני על מנת שתשימני כהן גדול דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה אמר לו כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות לך למוד טכסיסי מלכות הלך וקרא כיון שהגיע והזר הקרב יומת אמר ליה מקרא זה על מי נאמר אמר לו אפילו על דוד מלך ישראל נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם בני בכורי ישראל כתיב עליהם והזר הקרב יומת גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה בא לפני שמאי אמר לו כלום ראוי אני להיות כהן גדול והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת בא לפני הלל אמר לו ענוותן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד אמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה:

צ"ב מה הייתה דעתו של שמאי שלא היה מוכן לקרבו, והרי לבסוף נתגייר, ויכלו ישראל להפסידו?

ומדוע חשוב לחז"ל להדגיש שדחפו באמת הבנין, למאי נ"מ במה דחפו?

 

נהגו לקרוא בשבועות את מגילת רות.

הבה נעיין קצת במגילה, ומשם יפתח לנו פתח שיעזור לנו להבין את המאמרים התמוהים הללו.

ספר רות פרק א

(ח) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂה \{יַעַשׂ\} יְדֹוָד עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי: (ט) יִתֵּן יְדֹוָד לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה: (י) וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ: (יא) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים: (יב) שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים: (יג) הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד יְדֹוָד: (יד) וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ: (טו) וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ: (טז) וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי: (יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְדֹוָד לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ: (יח) וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ:

  1. מעשי נעמי תמוהים. רות מעוניינת להתגייר, והיא מונעת ממנה.
  2. ועוד תמוה מאד שאומרת לה הנה שבה ערפה אל עמה ואל אלוהיה שובי אחריה, מילא לעמה, אך מדוע מדרבנת אותה לשוב לאלוהיה?
  3. ועוד ותרא כי מתאמצת היא, מה כעת נוסף על ההסכמה העקרונית שלה להתגייר, באשר תליני כו'?

 

האדם מדבר הרבה, ולעתים עושה מעט. שואף לגדולות, אולם מעדיף למעשה להמשיך לישון… מתכנן תוכניות, אך הן נגוזות במבחן המציאות. האדם נמדד בהתאמצות שלו לקיים את אשר אליו ישאף. מי שעובד ה' מתוך נוחות, עדיין אין הדבר מוכיח שאוהב ה' הוא. שעובד ה' הוא. ההוכחה תהיה כאשר יתאמץ לעשות רצון ה' גם כשזה קשה. כל עוד רות מצהירה שהיא מוכנה להתקרב על אף הכל, אין בזה די. מהצהרות לא נהפכים להיות גרים. רק כשנעמי רואה שהיא מתאמצת, היא חדלה לדבר עימה.

העם היהודי הוא עם של התאמצות כל ימיו, משחר ההיסטוריה. אברהם זכה למה שזכה בזכות שהתאמץ.

סנהדרין דף צו/א

אף אתה ומה בשכר ארבע פסיעות ששלמתי לאותו רשע שרץ אחר כבודי אתה תמיה, כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים על אחת כמה!

עמ"י נוצר מהאבות הקדושים שכל ימיהם התאמצו. הגר רוצה להסתפח לעם הזה, עליו להוכיח התאמצות. בלא זה אין לו כרטיס כניסה. ולכן מתחילה מונעים את הגרים להתגייר. רוצים שיכיחו מאמץ.

 

נעמי מאד רוצה לגיירה, היא רק רוצה לנסותה. לראות האם הרצון כנה ואמיתי, או מן השפה ולחוץ, רק 'הצהרת כוונות'… כפי שנהגה ערפה… ודבר זה מוכח מכך שהיא מציעה לה לשוב לאלהיה, היעלה על הדעת? אלא מכאן רואים שלא שאלה כן אלא לנסותה, ובעצם רמזה לה אם אינך מצטרפת אלי, את בהכרח חוזרת לאלהיך, ורות הבינה זאת והתעקשה, והצליחה!

 

לפ"ז נבין מדוע שמאי דחף את הגר באמת הבנין. הוא לא באמת התכוין שלא לגיירו. הוא התכוין לבוחנו! האם מתאמץ הוא? האם הדחיפה שלי אותך תמנע ממך להתגייר? ולכן דחפו באמת הבנין, שהיא מידה בגודל אמה המיועדת למדידת הבנין, לרמז שדוחפו ע"מ למדוד את רצינות כוונותיו. שמאי לא גיירו כשראה שלא חזר. אולם הלל גיירו, שהרי מוכח בזה שלא נרתע מהדחיפה בכך שבא כעת להתגייר שוב ומתאמץ לקבל עליו עול מצוות.

ובזה יובן מה סברו המלאכים כשרצו למנוע את מסירת התורה ואמרו תנה הודך על השמים.

ונקדים את דברי המגיד מדובנא מבאר ע"י משל לרב שהוצעה לו רבנות בעיר גדולה, ואנשי עירו שאהבוהו הסכימו למעברו. כשבאו לקחתו החלו אנשי עירו להפגין ולהתנגד למעברו. שאלם הרב מדוע, והרי הסכמתם? והשיבו, אכן, אולם לא רצינו שהם יחשבו שאנו מוותרים עליך בקלות, רצינו שיעריכו אותך!

על פי אותו עיקרון אפשר להוסיף ולומר שהמלאכים לא התכוונו אמנם למנוע את התורה ממשה, אלא רצו שיוכיח מאמץ! רצו את ה"מתאמצת"! רק לאחר שמשה אחז בכסא הכבוד והתווכח, רק אז הייתה הסכמה מצידם לתת את התורה.

משלה"ד, אם תשלח אדם לקבל ממקום מסוים מנה פלאפל חינם, והוא יגיע וידחוהו בטענות שונות, הוא לא יתווכח, אין היום? אין, וילך לביתו. אולם אם ישלחוהו לקבל 10.000$, וינסו לדחות בתואנות שונות, האם אז יאמר אין אז אין, או שיתוכח ויתאמץ לקבל את המובטח לו? זאת רצו מעם משה, שיתוכח, שיראה שהתורה יקרה בעיניו.

אם משה היה מגיע והיו מיד אומרים לו התורה? כן, היא שם במדף, איך לארוז לך? אתה לוקח איתך או במשלוח? כיצד היה משה מתיחס לתורה? כל מעלתה היא בכך שמשה מתאמץ כדי לקבלה!

וממילא לפ"ז מובן מדוע היה צריך דוקא משה לענות תשובה ולא הקב"ה בעצמו

שהרי זו כל המטרה, שתוכיח מאמץ!

המוסר הגדול לנו הוא ללמוד מכך שאין להרתע מנסיונות, אין להרתע מקשיים, משמים דורשים שנוכיח מאמץ. שנראה שהתורה יקרה לנו. אדם חוזר בחמש הבייתה וצריך מיד אח"כ ללכת לשיעור. אין זה קל. אולם זה קבלת התורה. זה המתאמצת!. להקפיד על שמיה"ל, שמיה"ע, תפילה בכונה, וכו', כל זה תלוי במתאמצת. ולפום צערא אגרא.

תוספת מגאון יעקב על הע"י עמ' 80 מדפי הע"י עמ"ס כתובות:

בפ' העקידה נא' ויקח אברהם את עצי העולה וילכו שניהם יחדיו ובפסוק שאח"כ כששאל יצחק הנה האש והעצים כו' השיבו אל' יראה השה לעולה בני 'וילכו שניהם יחדיו'. מדוע כפל שוב? אלא בתחילה רק אברהם ידע שיצחק עולה לקרבן, ובכ"ז הלך עם יצחק בשווה ולא פיגר אחריו לגודל הקושי שבדבר. ואח"כ גם יצחק יודע ומבין הרמז 'לעולה בני' וקמ"ל שעתה יצחק לא פיגר אחר אברהם אביו לגודל הבשורה הקשה, אלא הלך עמו בשווה. ולא כמעשה באותו ישראל ועכו"ם דלא אמצי עכו"ם להשיגו והזכירו חורבן ביהמ"ק והאט צעדיו לגודל צערו, אלא כאן הלך בשמחה לעשות רצון קונו!

לפ"ז מבארים מדוע גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, דבר שלכאורה נוגד את ההגיון, שהרי האינו מצווה עושה אינו חייב והיה צריך להיות שכרו רב יותר!

אלא המצווה ועושה חייב לעשות ובשל כך יש לו יצה"ר גדול יותר לפרוש ולהתנגד, הוא צריך להשקיע יותר מאמץ! לכן שכרו רב יותר. משא"כ שאינו מצווה חש שתמיד הוא יוכל לפרוש ולעזוב מרצונו, ולכן אינו מתאמץ.

וזו ג"כ לענ"ד הסיבה שמהגר נדרש 'מתאמצת' היות והגר בא כאינו מצווה ועושה, וחש שתמיד יוכל לעזוב כשלא יראה לו, ולכן אומרים לו שלא כך מקבלים יהדות, אלא רק בהשקעת מאמץ!

בישיבת הח"ח היו שני תלמידים מתמידים. א' מארופה וא' מארה"ב שבא במאמץ גדול ללמוד בראדין. יום א' שאלם הח"ח כמה הספיקו ללמוד, ואמרו לו שכבר סיימו דף א' מתחילת הסדר. אמר הח"ח למקומי- אתה אמנם למדת דף אחד, אך החבר שלך למד מאה דפים! שהרי א' בצער ממאה שלא בצער!

במאמץ תלוי הכל.

 

שני מעשים מדהימים על כח התמדה ורצון שהביאו לגדלות בתורה ספר 'שמחת חיים' באוצה"ח עמ' 395.

 

מובא במדרש רבה ויקרא פרשה לד פסקה ח

…ויצבט לה קלי קליל זעיר בראשי אצבעותיו נתן לה… אמר ר' יצחק למדתך תורה דרך ארץ שכשיהא אדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית לז) וישמע ראובן ויצילהו מידם היה טוענו ומוליכו אצל אביו ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו ויצבט לה קלי עגלים פטומים היה מאכילה ר' כהן ורבי יהושע ברבי סימון בשם ר' לוי אמרו לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה ועכשיו אדם עושה מצוה מי כותבה אליהו ומלך המשיח והקב"ה חותם על ידיהם כההוא דכתיב (מלאכי ג) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב וגו':

לעתי"ל הקב"ה יכתוב את כל מעשי האדם, ויתלו בשלטים גדולים פלוני עשה כך וכך, לו היה מתאמץ מעט יותר היה זוכה להרבה יותר!

 
מה שנשאר להבין מה ראתה נעמי בהתאמצותה, כיצד ראתה שמתאמצת, ומדוע הסיקה מכך שכוונתה טהורה?

ביאור הגר"א רות פרק א פסוק יח ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותחדל כו' –

הענין, היצר הרע דומה לזבוב ויושב בין ב' מפתחי הלב (ברכות סא א), ורוצה לומר, כי היצר הטוב אינו יועץ אלא למצוה, אבל היצר הרע משיאו לעבירות, ואם יראה שאינו יכול לו מפתהו לעשות מצוה מעוטף כמה עבירות [ועל דרך זה: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומתחדש כו' (סוכה נב א), מתגבר – שיעשה עבירות, ומתחדש – היינו אם רואה שלא יפתה אותו לעבירה מחדש עליו לפתיהו במצוה ובזה מעטיף העבירה כדרך היצר]. והרוצה לבחון עת בא לידו המצוה אם הוא מיצר הרע או לא, יבחין בעת עשיית המצוה אם אבריו נעים ונדים בעת ההיא בזריזות לעשות המצוה, מסתמא היא מעצת יצר הרע, כי איך יוכל להיות שאיברי הגוף הכבדים, אשר מעפר יסודם וטבעם לילך אחר תאותם הגופני היורד למטה מטה כטבע העפר, יתלבשו רצון לעשות, אין זה כי אם עצת יצר הרע בכדי שילכד אחר כך ברשתו. ואם בתשיקות נפשו הפנימיות להתקרב אל עושהו במעשי המצות איברי הגוף כבדים ועצלים, אז נראה שמדרך הטבע הוא, ולכן נלבש היצר הרע באיברי הגוף ורוצה לעכבם מעשות המצוה,

ועל זה גם כן בריש לקיש מתחלה כשנתכוון לעבירה רצו איברי הגוף, עד שאמרו במסכת בבא מציעא (פד א): ושוור לירדנא בכחו, וכיון שקיבל עליו עול תורה בעי למיהדר ולא יכול שכיון שמצד היצר טוב קבל עליו עול תורה לכן התחיל היצר לעכב ונעשו איברי הגוף כבדים.

ואף כאן אינה יכולה לילך אחריה אף שהיא היתה בחורה ממנה, בלתי אמיץ בגוף ויגיעה רבה, אז ותחדל כו', למנוע אותה מהמצוות כי הכוונה מהצד הטוב הוא.

ועפ"ז נבין מהו ה'רז זה' שיש בנעשה ונשמע. כאשר אתה אומר נשמע ונעשה, אתה מבין את הדברים ואח"כ מקיים, אזי אין לך נסיון גדול כ"כ, שהרי אתה מבין מה אתה מקיים, אין כאן התאמצות, אולם כאשר אתה אומר נעשה ואח"כ נשמע הדבר הופך להיות קשה הרבה יותר, אזי יש כאן את ה"מתאמצת" וזהו כל יסוד תכלית קבלת התורה.

כדוגמת דברי רב יוסף שאמר מי שיאמר לי שאני חייב במצוות אעשה יו"ט לחכמים. מדוע? משום שאם אני חייב זה גורם לי קושי גדול יותר בקיום המצוות שגדול המצווה ועושה.

משום כן קשים גרים לישראל כספחת, שהם מדקדקים במצוות יותר מישראל, משום שהם חשים שהם 'מתנדבים', ואין להם יצה"ר גדול לפרוק עול.

לכן גם בע"ת בתחילה מתלהבים מאד, היות והם חשים מתנדבים שיכולים לחזור תמיד אחורה, לכן עושים בשמחה ורצון.

נמצא שאם אדם שומע את התורה והמצוות ואח"כ מקיים כי הוא מבין, זה קל לו, אין כאן 'מכריח' הגורם להתנגדות.

אולם אם כופים אותו אזי זה הופך להיות קשה הרבה יותר. יש כאן התנגדות פנימית לכפיה. כשאומרים לי אסור אני רוצה לפרוץ גדרות.

זה הסוד ב'נעשה ונשמע'. באמירה הזו הפכנו את קיום התורה לדבר המצריך מאמץ. כך יותר קשה לקיים מצוות. הגם שאיננו יודעים את טעמן.

אור דניאל פ' קדושים:

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר" איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול קבץ וצבר פרוטה לפרוטה עד שיום מן הימים עלה כידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה העיר הגדולה בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי" הקרקס הפלאי הגיע לעיר נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו ישלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רוכל " דמיונו של הכפרי החל להתלהב חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים "רואה סוס זה עליך לרדוף ולרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל היכון " הפשיל הכפרי את שרווליו קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו בהתחלה דימה שהנה עוד מעט עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו אך אט אט עזבוהו כוחותיו בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם הפסיד הון כה רב והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה "רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד ב"כ גדול " רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרכה כסאות הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח לרדוף אחרי הסוס זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי… אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אח ה"אלוה" ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו עצור בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו.

 

 

פרשת יתרו

נמסר בדרשות של חג השבועות

 

נעשה ונשמע – וההגיון האנושי [ע"ע חיים של תורה ג' עמ' מח]

 

חג השבועות. החג המכונן של העם היהודי. חג מתן תורה. הבה נתבונן מעט בלקחים הנלמדים מסוגיה זו.

ה' מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן, ואתא מרִבבות קדש, מימינו – אש דת למו. חז"ל דורשים פסוק זה ומבארים שבטרם נתן ה' בסיני לעמו ישראל תורה, חיזר עמה אצל האומות וסירבו לקבלה. כמובא במכילתא דרבי ישמעאל [יתרו] "נגלה על בני עשו הרשע ואמר להם, מקבלים אתם עליכם את התורה?, אמרו לו, מה כתיב בה? אמר להם: לא תרצח. אמרו לו, זו היא ירושה שהורישנו אבינו, שנאמר 'ועל חרבך תחיה'. נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם, מקבלים אתם את התורה? אמרו לו, מה כתוב בה, אמר להם, לא תנאף. אמרו לו, כלנו מניאוף דכתיב ותהרין שתי בנות לוט מאביהם, והיאך נקבלה. נגלה על בני ישמעאל, אמר להם, מקבלים אתם עליכם את התורה? אמרו לו, מה כתוב בה, אמר להם, אל תגנוב. אמרו לו, בזו הברכה נתברך אבינו, דכתיב והוא יהיה פרא אדם, וכתיב 'כי גנב גנבתי'. וכשבא אצל ישראל 'מימינו אש דת למו', פתחו כלם פיהם ואמרו: 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' עד שבא לפני עם ישראל ואמרו נעשה ונשמע.

קבלת ישראל את התורה באמירה 'נעשה ונשמע' גרמה רעש גדול בשמים:

"אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עשי והדר לשמע'. [תרגום: בתחילה נעשה ואחר כך נשמע]. [שבת דף פח.]

צריך להבין מה כ"כ מיוחד ב'רז זה'?

הגמרא שם מביאה מעשה באותו צדוקי שראה את רבא מעיין בסוגיה והיו אצבעות ידיו מונחות מתחת לרגליו והיה ממעכן ברגליו ודם נוטף מהן ואינו מרגיש. אמר לו אותו צדוקי: עם פזיז אתם, שהקדמתם פיכם לאזנכם [נעשה לנשמע], ועדיין בפזיזותכם אתם עומדים. בתחילה היה לכם לשמוע, אם הנכם מסוגלים לקבל – קבלו, ואם לא – אל תקבלו. השיב לו רבא: אנו שהולכים עם הקב"ה בשלימות כתוב בנו 'תומת ישרים תנחם', אתם שהולכים עמו בעלילה – בכם נאמר סוף הפסוק 'וסלף בוגדים ישדם'.

רש"י: הולכים עמו בשלימות – התהלכנו עמו בתום לב, כדרך העושים מאהבה, וסמכנו עליו שלא יטעיננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו:

מהו הגדר 'הולכים עם הקב"ה בשלימות', ומהי אותה 'תומת ישרים' המנחה אותנו בתמורה?

בשבועות נהוג לקרות את מגילת רות. הבה נלמד מעט על הנפשות הפועלות במגילה.

ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ. אלימלך רואה את המצב וחושש שיתדפקו על דלתו כל החלכאים והנזקקים, והוא יורד למקום שבו יש שבע- למואב. הגיוני מבחינתו? מאד. מה לי להשאר כאן ולפתוח בית תמחוי? מה אני משרד הסעד? שהממשלה תדאג להם…

תוך תקופה קצרה הוא מת, בניו מתים, ונעמי וכלותיה נותרות אלמנות.

נעמי שבה לארץ. רות וערפה מלוות אותה, נעמי מפצירה בהן להישאר בארצן, שהרי אין סיכוי שאוליד ויהיו לי עוד בנים שיוכלו לשאת אתכן לנשים, ומה לכן כי תשתרכנה אחרי אשה זקנה שכבר לא נותר לה מאומה לתת לכן?

דברים של טעם. ערפה משתכנעת וחוזרת. הגיוני מבחינתה? הגיוני ביותר. מה לי ולזקנה ששבה לְארץ שאינני מכירה, לעם שאיני שייכת לו, ובפרט שמדובר באישה זקנה עניה מרודה, שתיפול עלי רק לנטל?

הבה נהפוך דף. לאחר שראינו את בעלי ההגיון הצרוף, נתבונן כעת בדמויות ה'בלתי הגיוניות' שבמגילה:

'וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ': נעמי מנסה לשכנע את רות שכדאי גם לה לשוב לבית אמה, ביתו של עגלון מלך מואב, שם לא יחסר לה כלום, אך ללא הועיל. כל נסיונות השכנוע נופלים על אזניים ערלות. היא מנסה להניאה כשהיא מתארת לה את הקושי הגודל הכרוך בשמירת המצוות, אך רות אינה מושפעת. 'וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְקֹוָק לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ':

רות מתגיירת והופכת להיות בת לעם היהודי. הגיוני? בודאי שלא. רות, את עדיין צעירה, למה לך לקחת על גבך חמות זקנה ולדאוג לה ולפרנס אותה? להסתובב בשדות מבוקר עד ערב וללקט שעורים? היכן העתיד שלך?

זאת ועוד, מי יתחתן איתך, הרי את מסתפחת לעם בו לעולם תהיי במעמד 'נחות', גיורת, בת לעם המואבי שכשרותו לבוא בקהל ה' עדיין הייתה מפוקפקת באותו הדור. ועוד שאלה – מה לך להתגייר ולהיות יהודיה ולהתחייב במצוות רבות, שכגויה די לך בשבע מתוכן?

רות הולכת עם נעמי ומלקטת בשדות לצורך חמותה. היא נוהגת בצניעות מופלגת ואינה הולכת 'אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר'. הגיוני? בהחלט לא! כיצד תתחתני אם לא תנסי להכיר מי מהבחורים? ובודאי בצניעות ובקדושה כיאה לבת ישראל כשירה.

בשלב הבא נמצא שידוך לרות. נעמי מציעה לה להתחתן עם בועז, זקן ישיש בן 80 או 400, רק משום שהוא הגואל… הגיוני? בודאי שלא! הרי הוא יכול למות מחר, ותהי שוב אלמנה! לא די לך פעם אחת לשכל בעל? ובכלל – את מתחתנת כדי לשמש כסייעת לאיש זקן? בכל זאת דבר לא מרתיע את רות, והיא נישאת לו נגד ההגיון.

הבה נתבונן בתוצאות.

אלימלך- פעל 'בהגיון'– ומת. כנ"ל שני בניו. ערפה פעלה ב'הגיון' בפרישתה מנעמי, ונולדו לה ארבעה גיבורים שנפלו ביד דוד וגיבוריו [סוטה מב].

רות פעלה שלא בהגיון וזכתה להתקרב לעם היהודי ולהחקק בהיסטוריה כגירת צדק אמיתית, זוכה להאריך ימים ולהיות אמהּ של מלכות כשכסאה ניצב מעל כיסא שלמה המלך!

האמנם רות חסרת היגיון?

רות פעלה כפי הנדרש על פי מידת המוסר ורצון ה'. היא הלכה עם נעמי, כי באמת מי ידאג לה אם לא היא? האם אשה זקנה תהיה מסוגלת ללכת ללקט שעורים בשדות? ובפרט אשה מכובדת כרות, שעשירה גדולה הייתה. ההגיון אומר אחרת, אך רות אומרת 'נעשה ונשמע'. אני עושה כנדרש, ולא מנסה לחפש מה 'ההגיון' הארצי- גשמי מורה לי.

רות מתגיירת. אמנם קשה להתגייר ולא הגיוני אך רות שוב אומרת 'נעשה ונשמע'.

אמנם לא הגיוני להתחתן עם בועז שאכן לבסוף באותו הלילה מת ומותיר אותה הרה לאנחות – אך היא אומרת לחמותה 'כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֵלַי אֶעֱשֶׂה'. ללא כחל וסרק, ללא סייגים וגדרות. פשוט 'נעשה ונשמע'. אני מקיימת רצון ה' בלי שאלות. הקמת שם המת על נחלתו.

אלימלך וערפה לא עשו כפי מידת המוסר והצו האלקי, אלא פעלו ע"פ ההגיון שלהם. שהרי לאלימלך אסור היה לברוח מן המערכה ולנטוש את אחיו הרעבים ללחם ומשחרים לפתחו. הוא בחר במעשה ההגיוני מבחינתו, ונענש.

ההגיון אמנם אומר לעשות כמעשה ערפה ולשוב חזרה למואב, והתוצאות אינן מאחרות לבוא. ההידרדרות המוסרית שלה כבמדרון חלקלק אינה מתמהמהת, כפי שמבארים חז"ל, וסופה הוא שכל בני הנשוקה נופלים ביד בני הדבוקה [סוטה מב:].

רות אומרת 'נעשה ונשמע' וזוכה לשושלת בית דוד, ולמלך המשיח!

נעשה ונשמע.

נעשה ונשמע פירושו להיות מוכן לוותר על הראציונאליות ולבטוח בה'.

הגוי אומר קודם אבין אחר כך אעשה. הוא חושש אולי זה לא 'יתאים לי…'

מעשה באשה חשובה שתפרה מעיל יוקרתי ומיוחד לספר תורה. המעיל הובל אחר כבוד לבית הכנסת, והנה בטקס חגיגי מולבש הספר במעיל המושקע. אך אבוי, קצר היה המעיל בעשרה סנטימטרים ויריעות הספר בולטות מתוכו… נצטערה האשה צער רב, אך מיד עלה רעיון במוחה – מדוע, כבוד הרב, שלא נקצר מעט את הספר כך שיתאים למעיל?…

זו הנהגה של גוי.

הגוי רוצה להתאים את התורה למידותיו ולא להיפך… קודם נשמע אח"כ נראה… נבדוק אם זה 'תואם את מידותי'…

אלה הם אנשי ה"מה כתיב בה"… לכשיתאים לי…

היהודי מתאים עצמו לתורה, ולא להיפך!

זהו המיוחד ברז הנקרא 'נעשה ונשמע'. לקבל את רצון ה' בשלימות. ללא פקפוקים, תוך ביטול ה'אני', תוך ביטול ה'כדאיות' ו'הרציונאליות'. זהו שאומר לו רבא לאותו צדוקי אנו שהולכים עמו בשלימות, בתמימות, מקיים בנו 'ותומת ישרים תנחם'. ההולך עם הקב"ה בתמימות אינו מפסיד. תשאלו את רות. ה'מבין', ה'מתחכם', ה'הגיוני', נגד המוסר והתורה, סופו 'וסלף בוגדים ישדם'.

כלשונו של המלבי"ם: "וסלף בוגדים ישדם, הבוגדים הם הפך ישרי לב, שהם ילכו הפך היושר, ו'סלף' [לשון סילוף ועיוות] נקרא מה שמקלקל היושר והצדק, וזה ישוד אותם [מלשון שוד], שסלף הזה דומה כלסטים המצויים בדרך עקש וישימון, שיבוז הון הנפש ויפילה לבאר שחת":

האדם ניכר כעבד ה' דוקא כאשר הוא פועל נגד שכלו. כשמקיים את המצוות השמעיות- שעטנז, ציצית, תפילין, ודומיהן.

קבלת התורה בסיני ואמירת ה'נעשה ונשמע' משמעותו שעמ"י מוכנים למסור נפשם בעד התורה בכל מצב. גם כשהאצבעות נוטפות דם. זהו הסוד גדול שעליו הקב"ה שואל מי גילה רז זה לבני!

המתבונן בקורות ימי עמי ישראל איני יכול להתפעל מקיומו בדרך לא ראציונאלית. היסטוריונים אינם מבינים מהו סוד הקיום של העם היהודי. עמים קמו ונפלו, והוא נותר קיים כמאז. כולם מנסים להשמידו- והוא מתמיד בעקשותו להתקיים. זה כל כך לא הגיוני, עד שגם הגוי עומד נפעם.

אף שאין זה מהרגלנו, די אם נצטט מהגיגיו של אחד מבני אומות העולם הסופר הרוסי לב טולסטוי, שנכנס לקלסיקה העולמית של הספרות. וכך כתב:

"היהודי הוא אותו יצור קדוש שהוריד משמים את האש הנצחית והאיר בה את חשכת העולם. הוא המקור הרוחני, המעיין הנובע והנחל הזורם, אשר ממנו שאבו כל השאר את אמונותיהם ודתותיהם. היהודי הוא חלוץ האנושות. הבורות והבערות נשללו מהיהודי בפלסטינה הנושנה והעתיקה, יותר מאשר כיום באירופה המתורבתת.

היהודי היה תמיד סמל לסובלנות דתית ואזרחית. "אהב את הגר" – וחוק זה נחקק באותם ימים קדמונים בהם המטרה החשובה של כל שלטון היתה למחוץ ולשעבד את הזולת. והמענין הוא, שלא רק שהיהדות רחוקה ממסיונריות ומרצון למשוך זרים מדתות אחרות, אלא בנוסף לכך התלמוד מצווה להזהיר, להתריע ולהסביר באוזני הרוצה להתגייר את הקשיים שבקבלת עול מצוות…

היהודי הוא ההתגשמות של הנצחיות. ההשמדה והעינויים במשך אלפי שנים, לא הרסו אותו. האש והחרב של האינקויזיציה, לא הצליחו למחותו מעל פני האדמה. הוא הראשון שהביא את צווי האלוקים, הוא זה שנשא את לפיד הנבואה לבדו והצית בה את שאר האנושות. אומה כזו לא יכולה להשמד. היהודי נצחי כמו הנצחיות עצמה". סוף ציטוט.

אכן עובדות אמיתיות. אך הסופר הגוי לא עמד על השאלה 'בכח מה' העם הזה כל כך שורד? מהו הסוד שלו?

הרז הוא 'אנו שהולכים עם הקב"ה בשלימות, ה' מקיים בנו 'ותומת ישרים תנחם'.

עמ"י אומרים נעשה ונשמע בצורה לא הגיונית, נגד הטבע, והקב"ה משיב לנו באותה מטבע, ומקיים אותנו בצורה לא הגיונית, נגד הטבע!

דוגמא נפלאה לאמונת חכמים תמימה נוכל ללמוד מהמעשה הבא צעיר שנפצע כתאונת דרכים והובהל לביה"ח נבדק ע"י הרופאים שקבעו כי שעותיו ספורות מיד הזעיקו

את בני משפחתו והללו ביקשו להודיע על המצב הקשה לאביו הזקן של הפצוע מיד הובא היהודי הזקן לבית הרפואה הלה ניגש למיטת בנו וכלל לא התרגש מן המצב הרופאים חשבו כי הוא אינו תופס את המתרחש והסבירו לו כ' המצב אנוש הזקן לא התפעל הוא זרק מבט לעבר המיטה והוריק כי הוא הולך לביתו לתמיהת הרופאים אמר "אני בטוח שהוא יבריא ויקום על רגליו".

חשבו הנוכחים כי הוא איבד את צלילות דעתו ואז הסביר "בוודאי אני נשמע לכם מוזר אך אספר לכם סיפור ותבינו מדוע אני מגיב בצורה כזאת יליד ראדין אני עירו של ה'חפץ חיים' זצ"ל בזמן שהדפיס את ה'משנה ברורה' אירגן קבוצה של בעלי בתים שילמדו כספרו כדי שיראה האם הם מבינים את הכתוב גם אני הייתי בקבוצה זו ולימודי מצא חן כעיניו מאוד בירך אותי הח"ח שתי ברכות הראשונה שאזכה לאריכות ימיםועדיין לא הגעתי לגיל זה והברכה השניה שילדיי לא ימותו בחיי הכיצד יתקיימו שתי הברכות יחד אם כן הכן חייב להבריא ולכן אני הולך הביתה " למחרת היום פקח הצעיר את עיניו וכעבור שבועיים בניגוד לכל תחזיות הרופאים ירד ממיטתו כאילו לא אירע דבר שמע אחד מגדילי ישראל את הסיפור ואמר "זה שברכתו של הח"ח נתקיימה שנים רבות לאחר הסתלקותו אין בכך חידוש אבל לימוד גדול הוא אמונת החכמים המופלגת של זקן זה"

כוחה של אמונת חכמים תמימה [מעין השבוע ח"ד עמ' ר"י]

כשהנאצים כבשו את פולין, נמלטו אלפים לגליציה המזרחית שהיתה בשליטת הרוסים. חסרי נתינות היו, עקורים ותלושים. הודיעו הרוסים, שהחפצים בכך יכולים להרשם ולקבל נתינות רוסית. באו רבים ושאלו את הרזז״ק רבי איציקל מפשווארסק זע״ל. אמר להם: ״טובתם של רשעים, רעה היא אצל צדיקים. המנעו, ואל תתוודעו לרשות״. שמעו לקולו ולא נרשמו.

בליל שבת קודש כ״ג בסיון ת״ש, ערכו הרוסים מצוד אחר כל אלו שלא ביקשו את האזרחות הרוסית והגלו אותם לסיביר. הייתה זו גזירה איומה, והם פנו אל הצדיק בטרוניה. ענה ואמר להם: ״שלם אני עם העצה שנתתי, שלא להרשם. ובאשר לעונש ולהגלייה  מה אומר לכם, יום זה כ״ג בסיון הוא יום של אורה ושמחה וששון ויקר, ולא יתכן שתתרחש בו רעה!״

בשנת ב׳ אלפים ת״ו לבריאת העולם, נכתבו ״האיגרות השניות״ על ידי מרדכי הצדיק ואסתר המלכה, להעביר את מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר חשב על היהודים לאבדם, ולתת להם רשות להיקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד את כל חיל עם ומדינה הערים עליהם. היה זה ״בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלושה ועשרים בו״  ״הרצים רוכבי הרכש האחשתרנים יצאו מבוהלים ודחופים בדבר המלך והדת ניתנה בשושן הבירה, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר״.

ומאז ועד היום זהו יום ישועה, אורה ושמחה וששון ויקר.

דבריו היו סתומים וחתומים, והמוני יהודים הועלו על רכבות והובלו לסיביר. שנה תמימה עברה  וחורף סיבירי נורא  ובסיון תש״א פלשו צבאות הנאצים למזרח גליציה ובעיקבותם פלוגות הקטל שהרגו ולא חמלו, טבחו רבבות, ה׳ ינקום דמם. היחידים שנותרו בחיים  היו אלו ששמעו לדברי הצדיק, וצייתו לדעת תורה!

ר' לעיל פ' וארא תשע"ב סיפורים על כחה של אמונה תמימה

 

 

 

הכוחות הגשמיים מכהים את הרוחניים

הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך.

כיצד עב הענן יהיה סיבה לכך שהוא ישמע?

ידוע כאשר ישנו חוש אחד שנחלש אצל האדם שאר חושיו יתחדדו. העיוור הינו בעל חוש שמיעה מחדד.

אדם שירכז מחשבתו בראיה- לא ישמע כ"כ טוב, היות והוא היטה את כל חושיו לראיה.

אדם הקורא בספר מרוכז לעתים עד שאינו שומע שקוראים בשמו.

כאשר הקב"ה הראם במעמד הר סיני שאין עוד מלבדו, ופתח להם ז' רקיעים כ"א ריכז את חוש הראיה ע"מ להתבונן היטבת חש הקב"ה שעי"ז כאשר יאמר אנכי ה"א הם כבר לא ישמעו טוב. הראיה באה ע"ח השמיעה.

לכן אומר לו הקב"ה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך הענן יהיה מסך המצמצם את הראיה ועי"ז תתחזק כח שמיעתם.

המעשה עם ר' ליב חסמן שהוכיח את הרב שטען שהוא זקן ואין ענייני כבוד משחקים אצלו, שאדרבה, כאשר שאר החושים נחלשים תאוות הכבוד מתחזקת.

כך גם עלינו לדעת שהרוחניות והגשמיות צרות זל"ז. כאשר האדם מגביר את הגשמיות והתאוות ממילא הדבר בא ע"ח הרוחניות, והוא יורד מבחינה רוחנית.

וכן להיפך, המרבה בקיום מצוות והתקדשות, שם לב שפתאום אותם עניינים גשמיים ארציים שפעם היו מעסיקים אותו כבר לא מעניינים כל כך…

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת יתרו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'