פרשת כי תבוא

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר דברים

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת כי תבוא

*

רצף של אתגרים רוחניים

[חסדי-ה׳ במדבר שיעור בלתי פוסק – הרב נבנצל]

״ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם: אתם ראיתם את כל אשר עשה ה׳ לעיניכם בארץ מצרים, לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו״ (דבר׳ כט, א). כוונת משה היא, לכל מה שהטיב ה' עם ישראל, במשך עשרות שנים: המכות האדירות שהביא על המצרים, קריעת ים סוף, ״המסות הגדולות״ – הנסים הגדולים אשר ראו עיניך, האותות והבתים הגדלים ההם ״ (שם, ב). מאורעות נפלאים ועצומים אלה, אומר משה, המעידים שה׳ מושל בבריאה, היו אמורים להוביל אתכם לידיעת ה'. אולם: ״ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועיניים לראותעד היום הזה״ (שם, ג. וע״ש תרגי״ו). לא השכלתם לנצל את הנסים שעשה ה׳ לעיניכם בתקופה זו, כדי לרכוש לכם ״לב לדעת״ אותו.

– אבל ברוך ה'! ״היום הזה״, אתם כבר יודעים את ה׳ (להלן נראה, בעז״ה, כיצד משה הבחין בכך).

ומשה מפרט את חסדי-ה׳: ״ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר…״, שבמהלכן, נעשים לכם חסדים גדולים בכל תחומי החיים:

א) בנושא הלבוש: ״…לא בלו שמלותיכם מעליכם, ונעלך לא בלתה מעל רגלך״ (שם, ד). חז״ל מוסיפים שהבגד היה גם גדל עמהם, וענני הכבוד היו אף מנקים ומגהצים אותו (אולי מעין ״ניקוי יבש״ ־ שהש״ר ד, יא).

ב) והחסד שבאכילה: ״לחם לא אכלתם…״, אינכם צריכים לעמול כדי לאכול לחם, שכן יורד לכם משמים מן, וטעמו משובח ביותר.

ג) ובאשר לשתיה: ״…ויין ושכר לא שתיתם״, אינכם חייבים לייצר שתיה, כי יש לכם מים זכים מבאר־מרים, המתגלגלת עמכם לכל מקום.

ומסיים הפסוק: מהי מטרת החסדים הנסיים הללו שהשפיע עליכם עשרות שנים? –

״…למען תדעו כי אני ה׳ אלקיכם״ (שם, ה). כדי שתכירו את גדלותו.

ויש להבין: בקשר לביגוד ולהנעלה, החסד שנעשה לישראל הוא ברור. וכן בקשר ללחם: במקום לחרוש, לזרוע, להשקות, לקצור ולטרוח בכל מלאכות הפת, קיבלו בכל בוקר לחם אלקי, בעל סגולות נפלאות: טעמים אין-ספור, עיכול קל ומושלם, ולמי שהאוכל אינו בראש מעייניו, ירדו עם המן תכשיטי־נשים, {בשמים ואבנים טובות… (יומא עה.:). אך בקשר לשתיה – ויין ושכר לא שתיתם״ –

צריך עיון: וכי היה יתרון למי־הבאר, על ה״יין ושכר״ שלא קיבלו? כשיש לחם נפלא כמו מובן שאין עוד צורך בלחם רגיל; אך מדוע שלא יהיה להם גם יין בנוסף למים?

נראה שהפסוק לא בא לומר, שהחסד היה בכך ששתו מים במדבר, אלא דווקא בכך ש״ויין ושכר לא שתיתם״ לעובדה זו כשלעצמה, בחסרון היין, היה חסד מיוחד. מהו?

׳שיעור׳ באורך ארבעים שנה…

אולי זה הפשט: משה אומר שבמשך ארבעים שנות המדבר, לא ידעתם ש"אני ה׳ אלקיכם״; לא היה ״לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזנים לשמוע…״ את האמת הזו, ״…עד היום הזה". רק היום, לאחר שה׳ הרעיף עליכם ׳אמצעי-הסברה" במשך עשרות שנים, זכיתם לדעת שה׳ הוא האלקים. ומה היו אותם ׳אמצעים׳ שאפשרו לכם להגיע לידיעה זו?

– גם נסים, וגם אמצעים טבעיים: ״המסות הגדולות אשר ראו עיניך, האתת והמפתים הגדלים ההם״;

המעמד המופלא של מתן-תורה ונסיו, ענני הכבוד המקיפים אתכם תדיר, עמוד האש ההולך לפניכם בלילה, ועוד.

אך שולבו גם אמצעים טבעיים: ״לחם לא אכלתם, ויין ושכר לא שתיתם״ – כדי שתוכלו להפנים את המסר שבניסים, ולהכיר שהם מאת ה', היה צורך להרחיק אתכם מן העמל שבהכנת הלחם.

כי מי שטורח כל העת במזונו, היכן ימצא זמן להרהר בקונו?

לכן, קיבלתם מוכן לאכילה. וזהו: ״לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, שלא היה להם צורך לא למלאכה ולא לסחורה״ (תנח׳ בשלח, כ).

וחסד נוסף ־ ממשיך משה – שאפשר לכם לדעת את ה': ״…ויין ושכר לא שתיתם״. כי יין ושכר מהווים גימוד לידיעת ה'! הם משבשים את צלילות הדעת, הדרושה כדי להבין ולהבחין באמת.

בפורים, כשרוצים להגיע ל'עד דלא ידע' – נעזרים כידוע ביין, המטשטש הבדלים.

ולכן צווה אהרן הכהן ובניו: ״יין ושכר אל תשת״ בעת עבודת המקדש, כדי שתוכלו ״להבדיל בין הקדש ובין החול״ (ויקי י, ט-י). וכן מי ששתה רביעית יין -אסור לו להורות הלכה שנאמר לאהרן בהמשך אותה פרשה, ״…ולהורת את בני ישראל ״ (שם, יא. כרי׳ יג:).

רביעית יין אינה הופכת אדם לשיכור ־ אך די בה כדי ל ה ק ה ו ת במקצת את החושים ולטשטש את הדורש דיוק.

וכך אומר איפוא משה לישראל: במסגרת חסדי-ה׳ במדבר, שמטרתם היתה להביא אתכם להכרת ה׳, הרחיק ה' מכם פעולות המשבשות את ישוב הדעת. ה׳ הרחיק אתכם מטרדת־הדעת שבהשגת המזון, בהכנת הביגוד, וכן משתיית היין, הגורמת לאותה תוצאה.

אם הבנו נכונה, הרי שהדבר שופך אור חדש על מה שלמדו חז״ל מפסוק זה, שאין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר ארבעים שנה (ע״ז ח:).

שרק לאחר ארבעים שנה הבינו את ה״שיעור״, וקיבלו ״לב לדעת״ את ה׳.

כעת, עולה לנו חידוש במאמר זה: שאותן ארבעים שנה חייבות להיות רצופות! והיינו:

״ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר״ הלא כולנו יודעים כמה שנים היו במדבר, ולשם מה נכתבו מלים אלה? – כי זהו חלק מהחסד הגדול: כדי להגיע לידיעת ה' חייבים רב'ה של ארבעים שנה רצופות!

רק נסים המתרחשים ללא הפוגה, לעיני עם המשוחרר מנטל הפרנסה, ומרוכז כל-כולו ב״שיעור״ הנמשך עשרות שנים – רק כך מסוגלים לעמוד על דעת ״הרב״.

אם במהלך ארבעים השנה, היו יוצאים ל״הפסקה״ של ״יין ושכר״, לאיזו להתאוררות קלה מן האמת הברורה שמול עיניהם – הרי שגם לאחר ארבעים השנה לא היו קולטים את המסר! זהו לקח מדהים העולה מדברי משה, הנראים בקריאה ראשונית כחזרה על עובדות ידועות.

במה מתבטאת ידיעת ה׳?

כאן המקום לשאול: וכיצד באמת נודע למשה, ש״היום הזה״ אכן זכו ישראל ב״לב לדעת״?

– עונה רש״י (דבר׳ כט, ג) שה״לב לדעת״ נתגלה כך: באותו יום, הוא יום פטירתו, כתב משה ספר תורה ונתנו לשבט לוי (שם לא, ט). וכאן אירע המהפך:

באו שאר השבטים למשה וקבלו בפניו: מדוע אתה נותן את התורה רק לבני לוי? עוד יבוא יום, והם יאמרו שהתורה היא רק שלהם! גם אנו רוצים תורה! – ישב משה בשמחה, וכתב ספר תורה לכל שבט.

וזהו שנאמר לתחילה: ״ויכתוב משה את התורה הזאת, ויתנה אל הכהנים בני לוי…״ בלבד, ולבסוף: ״…ואל כל זקני ישראל״ (שם, ושפ״ח). כלומר: ה״לב לדעת" הוא הרצון לזכות בתורה!

להבין שהתורה היא חיינו שאי אפשר לחיות ללא תורה! ה״לב לדעת״ שהלך ונרקם בארבעים שנות חינוך, הוא ההכרה שלא יתכן שהתורה תינתן רק לשבט אחד!

שאין די שתהיה איזו כת של לוויים! "מגזר יחודי״ בעם, שהוא לבדו ישמור תורה, אלא שכל יהודי זקוק לתורה.

 וכדי להגיע להכרה פנימית כה עזה, שתביא אותם לקום ו ל ה ת ל ו נ ן – לא על מחסור באבטיחים, אלא על חסרון תורה – היה צורך ב״מערכת חינוך״ אלקית מרוכזת בארבעים שנות חיים בחממה רוחנית, מוקפת ענני־כבוד ומנותקת מעשיה גשמית.

אכן: ״למוליך עמו במדבר, כי לעולם חסדו״, הוא עמוק משחשבנו! (תהל׳ קלו, טו. אמנם, כל זאת משום שחטאו בעגל ובמרגלים, ולכן הוצרכו לשיעור ארוך שיזכך את דעתם שנפגמה).

ומסיים משה: ״ושמרתם את דברי הברית הזאת… למען תשכילו את כל אשר תעשון״.

מכאן למדו, שהעוסק בתורה דרכיו מצליחים (״תשכילו״ – תצליחו – ע׳יז יט: וכגי׳ הגר"א שם. ״ויהי דוד לכל דרכיו משכיל״ – מצליח [ש״א יח, יד]).

לידיעה הזאת, שדווקא מעיסוק בתורה מצליחים, ושמלבד הזכיה בעולם הבא, הרי שגם ההצלחה בעולם הזה תלויה בתורה – לכך יש צורך בארבעים שנות לימוד אצל משה רבנו, בלי היסח הדעת, בלי יין, ובלי שכר.

נחשוב נא לרגע: מה מורים דברים אלה לנו?

אל מי דיבר כאן משה? – אל דור־דעה. דור, שחוו אישית את ניסי מצרים!

שהרי משה פתח: ״אתם ראיתם את כל אשר עשה ה׳ לעיניכם בארץ מצרים" וכוונתו, למי שלא נכלל בגזרה למות במדבר (היינו: מי שבשעת הגזרה היו בני למעלה משישים או למטה לעשרים, בני שבט לוי, ונשות ישראל).

כלומר: מדובר באנשים שראו נפלאות – ה׳ עין-בעין, ולעסו בכל יום נס!

ניחא שהנולדים במדבר, חשבו אולי שיש ״חוק־טבע״ כזה, ששישה ימים יורד מן, וביום השישי כמות כפולה, ובשבת אין; אבל אלה שראו במצרים שלחם צומח מן האדמה, ופתאום במדבר הוא יורד משמים ־ אלה הלא ידעו ודאי שמדובר בפלא אלקי. ואף על פי כן גם להם אומר משה, שרק עכשיו הגיעו להכרת האמת.

גם להם דרושות היו עשרות שנים של התבוננות בשליטת ה׳ בטבע, של התרכזות בקדושה, של חיים בצד אנשי אמונה – כדי להבין שאין חיים ללא תורה. להפנים, שרק היא מביאה הצלחה.

עולם של אתגרים רוחניים

אך מתברר, שבעולמנו אין די בהבנה זו. לעתים אדם מגיע לפסגה רוחנית מסויימת, ונדמה לו, שמכאן ואילך יחיו חייו הרוחניים קלים ופשוטים. ולא היא.

כי גם מי שמבין שאי אפשר לחיות ללא תורה, ושבלעדיה אין כל הצלחה אמיתית – עדיין מזמן לו העולם הזה מאבקים ואתגרים. וכלשון ה״מסילת ישרים״ (פי׳א): ״והנה שמו הקדוש-ברוך-הוא לאדם, במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך… כי כל ענייני העולם הזה, בין לטוב בין לרע, הנה הם נסיונות לאדם״:

העוני הוא ניסיון – וגם העושר הוא ניסיון! חיים שהם הם ניסיון – ויסורים הם ניסיון, ״עד שנמצאת המלחמה אליו, פנים ואחור״. כשאתה מותקף משתי חזיתות ־ לאן תברח?

ודומני, שהמלחמה פנים ואחור הקשה ביותר, היא זו שבין החיוב להשתדל בענייני העולם הזה, ובין הידיעה שהשתדלות זו לא תקבע דבר.

נסיונות הפרנסה

[עיקר הלימוד בענייני נסיונות היצר במדבר – היה בענין הפרנסה – כמובא בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרשת בשלח פרק טז

והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם. א"ר אלעזר בימי ירמיהו הוציא להם לישראל צנצנת המן שנאמר, (ירמיהו פרק ב, לא) הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר־ה' הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לֽוֹא־נָבוֹא עוֹד אֵלֶֽיךָ:

אמר להם ירמיהו הנביא לישראל מפני מה אין אתם עסוקין בתורה, אמרו לו אם אנו מתעסקין בתורה מאין נתפרנס, באותה שעה הוציא להם צנצנת המן, אמר להם ראו אבותיכם שהיו במדבר ועוסקין בתורה ממה היו מתפרנסין, אף אתם אם עוסקין בתורה הקדוש ברוך הוא מפרנס אתכם, מדוע אמרו עמי רדנו (שם שם): ע"כ.]

 

אותה תורה שאין חיים בלעדיה, מורה לך לפעול לפרנסתך ולא לשבת ולצפות שירד לך מן – ובו-בזמן היא מחייבת אותך להאמין, שמצוותיך הן שיקבעו את פרנסתך, שהחובה להשתדל, היא רק משום העונש שנגזר על האדם, ״בזעת אפיך תאכל לחם״

(ברא׳ ג, יט. ובמכילת א (שמות טז, כאן שאף במן נתקיימה קללת זו, בכך שנאלצו להשכים וללקוט בטרם ימס!).

זהו מאבק עז בנבכי הכרת האדם: מחד, אסור להתרפות! אתה חייב לתמוך בעני, שאם לא כן אתה אחראי למה שיקרה לו! – ומאידך, עליך להאמין שלא אתה תקבע את גורלו, מפני שה׳ ״נותן להם את אכלם בעתו״ (תהל׳ קמה, ט). יסתדרו יפה בלעדיך… אם לא תיתן – ימצא שליח אחר להעביר לעני את המגיע לו. יתכן גם, שנגזר על העני שלא יהיה לו, ואז גם כשתיתן לו – לא ישאר לו מאומה.

לפעול כאילו הכל תלוי בי-ולדעת שדבר אינו תלוי בי.

אך כפי שראינו לעיל, שכדי לקנות ״לב לדעת״ שאי אפשר ללא תורה, הקים לנו ה׳ בחסדו מערכת חינוך בת ארבעים שנה – כך גם לא הותיר אותנו ללא הדרכה, בנושא יסודי זה של ההשתדלות והביטחון.

לאורך כל התנ״ך, חוזר ומוזכר המאבק הניטש בין הצורך להשתדל, ובין החובה לבטוח:

זכות הרבים מכריעה במלחמה

יהושע שולח מרגלים לעי, והם שבים ומדווחים שאין צורך בחיל גדול לכיבוש העי: ״אל יעל כל העם אלפיים או שלשת אלפי איש יעלו (יכו את העי״ (יחו׳ ז, ג). יהושע לא נוטל אפילו סיכון, ושולח ״כשלשת אלפי איש״ (שם, ד). התוצאה: אנשי העי מפתיעים ומכים בישראל! מסתבר, שלא היה די בשלושת אלפים. והנה, לאחר שתוקן חטא אומר ה׳ ליהושע: ״קח עמך את כל עם המלחמה, וקום עלה העי״ (שם ח, א); קח את כל הצבא שתחת פיקודך, המונה שש מאות אלף איש! –

קשה להאמין, שעד כדי כך טעו המרגלים בהערכה המודיעינית: הם דיווחו שדי בשלושת אלפים, ובאמת צריך שש מאות אלף!! זוהי טעות בלתי סבירה! צריך להיות שלומיאל מובהק כדי לבצע טעות כזו…

– אלא שה׳ מלמד כאן את יהושע: הנח להערכות המודיעין! הערכת המרגלים היתה נכונה לבחינה צבאית, אבל את הארץ כובשים רק לסיוע זכות רוחנית!

חייבים להביא למערכה, את זכותם של כל שש מאות האלף. הכיבוש הראשוני של הארץ, הוא בגדר מצווה שאי־אפשר לעשותה בידי אחרים! כך פוסק ה׳!

זו בעצם חזרה על מה שאמר במפורש ליהושע בעת הסמכתו למנהיג: שעליו להלחם ״וכל בני ישראל אתו״ (במד׳ כז, כא, -ורש״י). כך עשה יהושע במלחמת יריחו (יחו׳ ו, ג), וכך היה מכיבוש העי והלאה: בכל המערכות על כיבוש הארץ, השתתף כל כלל ישראל (אכן, לאחר שהארץ נתקדשה כבר בכיבוש הרבים – היינו אחר מות יהושע ואילך – אין עוד צורך בגיוס הכלל).

והן אמנם שה' אמר ליהושע, שהמפלה בעי נגרמה מפני ש״חטא ישראל… וגם לקחו מן החרם״ (שם ז, יא) – אך שני הדברים אמת: בגלל עכן נפלו שלושים ושישה מישראל, אך גם ללא החטא, לא היו כובשים את העי ללא זכות הרבים.

צריך איפוא לצאת למלחמה ־ אך הצד הרוחני, הנסתר, הוא שיכריע. להקטין את הצבא – ולהגדיל את האמונה

אלא שעלולה לצוץ טעות: לאחר מלחמות רבות בהן משתתף כל העם, עלולים לחשוב, שהארץ נכבשה בזכות מספר החיילים הגדול…

 

כנראה משום כך, נאמר בתקופת השופטים שברק, לקחת רק עשרת אלפים איש למלחמה בסיסרא (שיפי ד, ו. זו המלחמה הראשונה, בה נכתב ששופט יצא אליה על-פי נביא); למרות, שלסיסרא היה צבא כבד ומצוייד היטב. ללמד, שלא המספרים מכריעים. אם ה׳ רוצה להושיע, הרי שגם עשרת אלפים יספיקו.

וכך היה: ה׳ המם את מחנה סיסרא, שנפל ״עד אחד״ לפני ברק (שם, טז). אבל ה"שיעור״ לא הובן.

עובדה, שלאחר ישועה זו שוב עשו הרע בעיני ה׳ (שם ו, א). הפעם, עלו על ישראל לפחות מאה שלושים וחמישה אלף מדינים (שם ח, י) שחנו בעמק יזרעאל״ (שם ז, יב), גדעון מגייס נגדם שלושים ושנים אלף לוחמים – אך ה' אומר לו: המספר גדול ? מדי… ״פן יתפאר עלי ישראל לאמר, ידי הושיעה לי״! (שם, ב).

אם בעשרת אלפים לא הבינו שאני הוא בעל־מלחמות, מה יקרה כששלושים ושנים אלף ינצחו את מדין?

לכן מצווה ה׳ להקטין את הצבא. אולם, גם לאחר שעשרים ושנים אלף שבו לביתם, ונותרו רק עשרת אלפים ־ שב ה׳ ואומר לגדעון: המספר גדול מדי… עדיין עלולים לומר, שכוחם וגבורתם עשו להם את הניצחון.

גדעון מוריד איפוא את צבאו אל המים בצו ה׳, למיון נוסף: רוב־רובו של הצבא כרע על ברכיו לשתות, ורק שלוש מאות איש קרבו את המים אל פיהם בכף-ידם, וליקקו ממנה. כעת ה' הסכים: ״בשלש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם״ (שם, ז).

אם כנגד כל לוחם יהודי, יעמדו כארבעים וחמישה מדיינים – יש סיכוי שישראל יבינו שלא הכוח הצבאי ניצח את מדין. וכדי ש״השיעור״ יהיה מושלם, הרי שהאופן בו ניצח צבא גדעון, לא הותיר מקום לספק: שלוש מאות האנשים עמדו במקומם ותקעו בשופרות – והמדיינים הרגו איש את רעהו… (שם, כא־כב).

ובכל זאת ממשיכים לחטוא. עדיין לא מבינים, שה׳ הוא המושך בחוטים. גם שלוש מאות הוא כנראה מספר גדול מדי, המצליח להסתיר את אלקי מערכות־ישראל. מה עושה הקדוש־ברור־הוא? – שולח שופט שילחם יחידי: שמשון, נלחם לבדו בפלשתים ללא כל סיוע מישראל. וליתר ביטחון, נבחר אדם שחזותו הגופנית ירודה, לעומת רוחניותו הבולטת לעין: שמשון היה צולע בשתי רגליו (סוטה י.}, ומאידך, שיער ארוך של קדושת הנזירות עטה את ראשו. אולי; אולי כשילחם נזיר בודד וצולע, יובהר מעל לכל ספק, שאין הניצחון קשור לכוח הגשמי, אלא לרוחניות.

(אמנם נראה, שגם שיעור זה לא נקלט כראוי בתודעת העם) עד היום, מוזכר ׳שמשון הגיבור׳ כבעל כוח גשמי עצום, והסיבה הרוחנית לכוח זה נשכחה… למרות, שהוכח מה קרה לכוחו, כשפגם בקדושתו).

 

במה חטא העם כשביקש מלך

שמואל, הוא אחרון השופטים. הוא משיב את העם בתשובה, מתפלל, וכך הם מנצחים את הפלשתים, אויביהם הותיקים. והנה באים אליו זקני ישראל בדרישה: ״שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים״ (ש״א ח, ה).

אומר ה׳ לשמואל: ״לא אותך מאסו, כי אתי מאסו ממלך עליהם״. (שם, ז).

וקשה: במה מאסו את ה׳?! הלא יש דעה שמינוי מלך הוא מצוות־עשה! (סנה׳ כ: ־ וכן הקשה הרמב״ם חל׳ מלכי א, ב) – לפי הנראה לכאורה בפשט הפסוקים: העם אינו מרוצה מניהול המלחמה של שמואל. המלחמה אצלו היא נסית מדי, רוחנית… במקום לעשות הכנות צבאיות למלחמה ״ככל הגוים״, הוא מקריב ״טלה חלב אחד… ויזעק שמואל אל ה״׳, ומיד: (שמואל א פרק ז, י) וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּרְעֵם ה'׀ בְּקוֹל־גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל־פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵֽל:״.

העם אינו רוצה להיות תלוי ברוחניות, עד כדי כך, רצונם במלך שילחם בדרך הטבע, בה אין צורך בזכויות רבות.

זוהי כוונת ה׳: ״כי אותי מאסו״; הם מעדיפים לחיות תחת ממשלת הטבע, להיות ״מדינה מתוקנת״, במקום לחיות באור אלקים חיים, כפי שאתה מנהיגם. (בהסבר זה מיושב, כיצד הביא הרמב"ם [שם] פסוק זה להוכיח״ (קצו בשמואל״, כלשונו. והרדב"ז שם נקט הסבר אחר). וה' נענה לבקשתם.

אלא שכעת, צריך להדגיש למלך שהרוחניות היא העיקר: מיד עם המלכתו, אמר שמואל לשאול שכאשר ירד לגלגל, ״אנכי ירד אליך להעלות עלות לזבח זבחי שלמים, שבעת ימים תוחל עד בואי אליך״ (ש״א י, ח).

זכור! זוהי מצוותך הראשונה כמלך: להמתין לנביא. ואכן, אף שבינתיים השתנה המצב, וישראל ופלשתים נערכו למלחמה ־ המתין שאול בנאמנות לשמואל כפי שצווה, ולא יצא לקרב. העם, שראה את מחנה פלשתים הולך ומתעצם, וראה ששאול אינו נוקף אצבע ־ איבד את בטחונו והחל להתפזר.

ביום השביעי, נשארו עם שאול רק כשש מאות איש (שם יג, ט) ־ אך הוא המשיך להמתין עד קרוב לשקיעה. אז, מחליט שאול לפעול גם ללא שמואל: הוא מקריב את העולה ־־ ובדיוק אז מופיע שמואל… ״נסכלת״, אומר לו שמואל (שם, יג); הפסדת הכל. היית צריך להפגין ביטחון מוחלט בדבר ה'. אמרתי לך שאבוא – אז עליך להמתין, גם אם נותר זמן מועט עד השקיעה.

אסור לנו לשפוט, חלילה, את שאול בחיר-ה׳; בגמרא מסופר על אמורא שדיבר בגנות שאול ־ ונענש מן השמים (יומא כב0. ודאי שאיננו מסוגלים לדון חלילה את שאול, ואנו רק מנסים להבין, את פשט דברי הנ״ך.

 

וכן בהמשך אותה מלחמה: שאול קורא לאחיה הכהן לשאול באורים ותומים – אך באותו רגע נצפית תנועה גדולה במחנה הפלשתי (יונתן חדר למחנה הפלשתים והכה בהם, ושאול לא ידע זאת).

שאול מגיב בהחלטה מיידית: ״ויאמר שאול אל הכהן: משוך ידך״ (ש״א יד, יט) – אין זמן לשאול באורים ותומים, כי אנו יוצאים מיד להתקפה!

יתכן שהכהן הולך למקווה, או עושה הכנות אחרות לפני השאלה באורים ותומים, ולשאול אין זמן לכך.

במדרש, מנו זאת כחטא של שאול (על הפסוק ״ולא לנש בה׳״ נדה״א י, יד]. תנח׳ אמור, ב ו׳עץ יוסף׳; ויק׳׳ר כו, סוס״ז ומחרז״ו). ולכאורה: הרי הרמב״ם לא מנה את השאלה באורים ותומים כמצוות־עשה, ומדוע נחשב הדבר כחטא? – כי גם אם אינך חייב לשאול, עליך להבין שכדאי לשאול בה׳!

עצת ה׳, טובה יותר מהחכמה הצבאית שלך, האומרת לצאת להתקפת־פתע על הפלשתים.

ובצדיק כשאול נחשב הדבר כחטא, שאין הוא שואל בה׳ בפעולה שעלולה להביא תבוסה. ובאמת, כאשר דוד נלחם בפלשתים, הוא מקפיד לשאול באורים־ותומים: פעם אמרו לו לתקוף, ופעם אמרו לו לחכות? דוד עשה בכל פעם שנאמר לו – והצליח (ש״ב ח, יט-כח). וכיוון שהזכרנו את דוד, נוסיף ונאמר:

אפילו על צדיק כמוהו, יש טענה בחז״ל בדבר השתדלות יתר:

ראויה היתה בת־שבע לדוד מששת ימי בראשית, ״אלא שאכלה פגה״ (סנה׳ קז.) כלומר, קודם זמנה. היה עליו לבטוח בה', שכיוון שבת-שבע ראויה לו – כפי שראה ברוח-הקודש ־־ היא אכן תנשא לו. באיזה אופן? ־ אולי אוריה יגרש אותה ואולי ייהרג בקרב, וכדומה. אולם דוד עשה השתדלות יתירה, שגרמה לחילול־השם בעיני העם (עיין באריכות: ׳שיחות לספר בראשית, שיחה לו). ניתן להביא עוד דוגמאות מהנ"ך ־ אך די בכך.

 

עולמות אין-סוף-במעשה אחד

דיברנו בשבוע שעבר, על ברכת ה״מלכויות״ שנאמר ב"מוסף״ של ראש השנה. אחריה, באה ברכת ה״זכרונות״. כל אחת מהן, מייצגת את אחד הצדדים במאבק שתיארנו לעיל: מעשי ה׳ מחד, ומעשי האדם מאידך. ברכת ה״מלכויות״, מורה שה׳ קובע מה יקרה בעולם.

ואילו ה"זכרונות״ אומרת, שהאדם מכתיב במעשיו מה יקבע ה'. נכון שה' הוא מלך על כל הארץ והוא הקובע ־־ אבל על־פי המעשים שלך.

כלומר: בניגוד להשתדלות בענייני עולם הזה, שבה אתה חייב, אך בעצם אינך פועל מאומה ־ הנה במצוות אתה משפיע ופועל! על כך מעידים פסוקי ה״זכרונות״: שגורל היקום תלוי במעשי בני־האדם.

הם שהביאו מבול לעולם בחטאיהם – ובזכות צדיק אחד ומשפחתו שעשו חסד עם הברואים במשך שנה, פסק אותו מבול: ״ויזכר אלקים את נח… ניעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים ״ (ברא' ח, א). צדיק אחד – משקם במעשיו עולם ומלואו!

ואין מדובר בשיקום חד־פעמי: בזכות הקורבנות שהקריב אחר המבול, כרת אתו ה׳ ברית שלעולם לא יהיה עוד מבול! (שם, כא).

 

בכל פעם שרואים קשת, יש לזכור שהעולם מקבל כעת זכות-חיים חדשה, בזכות הקורבנות של נח. כמה קורבנות הקריב בסך־הכלי – שישה זוגות, מכל אחד מבעלי-החיים הטהורים, שהם: בקר, כבשים, עזים, תורים, ובני יונה (פרד״א כג. וכי רד״ל סקס״ח, שחולק על זבח׳ קטו:) ובסך-הכל: חמישה מינים כפול שתים־עשרה – ומהיונים רק אחת־עשרה, כי חסרה האחת ששילח (ואולי נרמז החיסרון בכתוב, שנח העלה ״עלו במזבח״ נברא׳ ח, כז חסר וא״ו הריבוי שאחר הלמ״ד) . נמצא, שחמישים ותשעה קורבנות אלה (ויש אומרים אף פחות מכך ־ פרד״א שם, שהקריב רק ד׳ מכל מין. וע״ע תרגי׳׳ו לברא׳ ח, כ) הם המגינים על העולם לדורי-דורות!

הלא מנח ועד היום, נראתה הקשת לפחות אלפי פעמים. -רואים אנו, מהי עוצמת מעשיו של האדם – ואפילו אדם בודד.

 

אחר-כך מזכירים ב״זכרונות״ את יציאת מצרים: ״וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב״.

עם שלם נגאל ממצרים – בזכות שלושה אנשים. זכות מעשי האבות – ובכללה זכות ארבע האמהות ־ מצילה שש מאות אלף איש. הכוח הצבאי של אותם שש מאות אלף, היה כידוע אפסי לעומת המעצמה המצרית; אפילו על ים סוף, פחדו ישראל משרידי חיל פרעה שקרבו אליהם.

וגם כאן, זכות האבות פועלת שוב ושוב!

היא שעמדה לאבותינו, וגם לנו עתידה היא לעמוד בגאולה השלמה, כדבר ה׳: ״וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור״ (ויק׳ כו, מב).

זהו תוכן ה״זכרונות״: לדעת עד היכן מגעת השפעת מעשי האדם. להדגיש לכל אחד, עד כמה רובצת עליו אחריות לגורל העולם! איזו ישועה יכול הוא לפעול במצוותיו, וכמה יכול הוא לקלקל ח״ו בחטאיו.

 

ושמעתי בזה בשם הרה״ג יצחק ור שליט״א, שכדי להעיר את לבנו, זמנה ההשגחה בדורנו דוגמה מופלאה: ידוע שמחקרים גילו, שהשימוש בתרסיסים גרם קרעים בשכבת האוזון, היה על העולם מפני קרינה!… אדם מתקשה להאמין: אני קרעתי את שכבת האוזון שמצויה אלפי ק״מ מעליי! הרי עם סולם, אני בקושי מגיע לגג… א נ י מסכן את כל יושבי תבל!

אכן: במעשה קל עלולים ח״ו ׳לקרוע׳ עולמות, ובאותה מידה גם ליצור עולמות!

פסוקי ה״זכרונות״, אינה באים רק להזכיר לנו מאורעות מימי קדם – ש״פעם״ היו לנו אבות קדושים שהכריעו במעשיהם את גורל העולם – אלא להחדיר לתודעתנו, שגם אנו מסוגלים לפעול גדולות ונצורות.

מחאה בשפה רפה ־ ועונשה

כך לטובה – אך יש לזכור שאדם בודד יכול גם להכריע לרעה, ל״ע. עד כמה יכול אדם בודד לחרוץ־גורל במעשיו, רואים אנו אצל עלי הכהן: הלא חז״ל אומרים, ש״כל האומר בני עלי חטאו [בעריות] ־ אינו אלא טועה״ (שבת נה־). ה״ירושלמי״ (כתו׳ יג, ה׳׳א) מוכיח שהם לא חטאו בכך – כפי שמשמע מאחד הפסוקים (ש׳יא ב, כב) – מכך שהנביא שנגלה לעלי הוכיח אותו רק על הפגיעה בקודשים, שהוא חטא קל ביחס לעריות (שם, כט). נמצא, שחטא בני עלי לא היה חמור ביותר, וגם מפורש בכתוב שעלי הוכיח את בניו: ״אל בני, כי לוא טובה השפועה אשר אנכי שמע״ (שם, כד). והנה למרות זאת אומר ה׳: ״כי שפט אני את ביתו עד עולם, על אשר ידע כי מקללים להם בניו, ולא כהה בם״ (שם ג, יג), עלי לא הוכיח את בניו כראוי, על חטא שחז״ל העידו שלא היה חמור! היה עליו לעקוב ולוודא, שבניו חזרו מסורם (רלב״ג שם).

ומה נגרם משום חסרון התוכחה? – חורבן נורא.

ראשית, במישור הלאומי: הפלשתים שבו את ארון ה׳ והחריבו את משכן שילה. ובמישור הפרטי של עלי: נגרם אסון נצחי למשפחתו, וכל צאצאיו מתים בצעירותם, ל״ע. הכהונה־הגדולה נלקחה מביתו (שם ב, ל־לג), אין סמיכה לחכם מבית עלי (סנה׳ יד.), ועוד.

אם היום, ח״ו, נהרג צעיר בתאונת דרכים או בדרום לבנון, יתכן ולא היה בו חטא-מוות, ומותו נגרם אך ורק מפני שהוא מבית עלי! וכי עלי עשה דבר-מה שלא כהוגן? בסך־הכל מדובר במחדל, באי-עשיה;

גם אי אפשר לומר שהיה זה מחדל גמור, שהרי מפורש שהוכיח את בניו – אבל התוכחה היתה רכה מדי! עלי דיבר אליהם בצורה נינוחה, בסגנון מתון מכפי שהוכיח אחרים. הלא זוכרים אנו: אל חנה ־ אותה חשב לשיכורה – דיבר בנוסח קשה יותר… (ש׳׳א א, יד).

ומעתה: אם מחדל גורם קללה כה נוראה לדורי דורות – ודאי שמצווה תביא ברכה לדורות-עולם!

אכן, לא השתדלות אנוש קובעת את המתרחש בעולם, כי אם עצת ה׳. אך במה דברים אמורים? – בהשתדלות גשמית. אך ההשתדלות הרוחנית שלנו – היא-היא עצת-ה׳!

כאן בא לביטוי הכוח העצום שהקנה לנו ה': ״ותחסרהו מעט מאלקים… ותמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו״ (תחלי ח. ו-ז). כשמדובר במימד הרוחני של העולם – אכן הכל תלוי בנו!

ולא רק מידה שהיא פעילה ברגע זה, אלא אפילו מידה שעתידה לצאת אל הפועל יש בכוחה לחרוץ גורל. וכפי שמצאנו באליאב, אחיו של חד המלך: שכיוון שהיתה טמונה בלבו מידת הכעס הפסיד בגינה את המלוכה (פסח׳ סו:) וזו נמסרה לדוד, צעיר-אחיו.

ומי יודע? אולי אותו כעס שהיה רק חבוי באליאב גרם לחורבן ממנו אנו סובלים זה אלפיים שנה! …הכיצד…?

הלא שמואל הנביא היה בטוח שאליאב הוא המתאים ביותר למלוכה (שמ״א סו, ו) ורק בגלל אותו כעס נדחה אליאב מן המלכות. משמע, שבשאר מידותיו היה אכן מושלם. ומעתה: בגלל הכעס לא נמשח אליאב למלך, ותחתיו נמשח דוד; ועל דוד אמרו, כידוע, שמשום שקיבל לשון הרע על מפיבישת לכן נתפלגה המלכות בעם ישראל, דבר שגרר באחריתו את חורבן בית-מקדשנו (עיין באורך לקמן עמוד קע״ח).

ואולי: אם היה אליאב מתקן את הכעס שבלבו והיה הוא נמשח למלך על ישראל ־ אולי הוא שכאמור, היה מושלם במידותיו האחרות לא היה מקבל לשון-הרע על מפיבושת!?

סיפרו: מורי־ורבי הג״ר חיים פרידלנדר זצ״ל ־ ה׳משגיח׳ בישיבת פוניבז׳ – נכנס בשנת תשמ״ו למורי-ורבי הגאון הרב שך זצ״ל, ומסר שהרופאים אמרו שנותרו לו רק שבועיים לחיות! באיזה נושא כדאי לעמולרא? שבועיים אחרונים אלו – השיב הרב שך לר' חיים, שעמל כל חייו בעבודת המוסר והמידות: – ״להתרכז בעבודת תיקון המידות״.

 

*

כל חלב להשם – לנצל את רשפי הקודש לעבודתו יתברך

[מצוות הביכורים – כל חלב לה' – הרב פינקוס עם תוספות]

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה א

ר' הונא בשם ר' מתנה אמר בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים, ומה טעם בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו) ראשית עריסותיכם, ואין ראשית אלא מעשרות, היך דאת אמר (דברים יח) ראשית דגנך, ואין ראשית אלא בכורים שנאמר (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך וגו'. בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ע"כ.

כדאי הייתה בריאה"ע בשביל מצוות הביכורים. מה כ"כ מיוחד בביכורים?

משל האב ובנו הבטלן שנשלח לעבוד והתבטל ולקח כסף מאמו להראות כביכול שהרוויח, וכששרף האב את הכסף – לא נבהל, ורק כשנאלץ לבסוף לעבוד – הכניס ידו לאש להוציא הכסף…

רוצה אדם בקב שלו. מדוע? מפני שעמל עליו. הורים אוהבים ילדים מאומצים יתר מהוריהם הביולוגיים.

את מה שעמל ומצפה לרגע שיוכל לאוכלו- נותן הוא לבורא עולם. את המשובח ביותר, הראשוני ביותר.

וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבל ויהי למס עבד [מט, טו]

ידועה השאלה, שאם ראה שהמנוחה כי טוב וכו' למה א"כ "ויט שכמו לסבול"?

בספר "טעמא דקרא" להגר"ח קנייבסקי, מביא בשם החזון איש:

עני שאינו מכיר בתאוות העולם הזה – אין כ"כ רבותא אם יושב ולומד. עיקר החכמה היא אצל אחד שיודע ומכיר בפיתויי העוה"ז ואעפ"כ יושב ולומד. וזה שאמר הכתוב ושבח את יששכר שאע"פ שראה מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה – אעפ"כ ויט שכמו לסבול. וזוהי אכן גדולה מיוחדת.

בספר "לב שלום" מובא: פירוש הדבר: שהאדם צריך למסור את כל מה שיש לו עבור כבודו יתברך, וכשמוסרים דבר למען כבוד ה' צריך ליתן מן המובחר, כדכתיב "כל חלב לה'" ולכן, ישכר שרואה "מנוחה כי טוב", רואה ומתבונן בטוב המנוחה, כמה כל אנשי תבל בכל הדורות כל שאיפת חייהם וכל מעשיהם ומרצם ורדיפתם אחרי הכסף, הוא הכל כדי שיבואו בסוף למנוחה קצת, והרי זה "חלב" ההנאה שבאדם, ומעתה "ויט שכמו לסבול" – נתן מנוחה זו לכבוד ה' יתברך, לעמול בתורה יומם ולילה, כחמור גרם הרובץ רק בין המשפתיים, וכדאמרו [סוף ברכות] ת"ח אין להם מנוחה בעוה"ז, ולפיכך, מתוך עמל ומסירות כזו, "ומבני ישכר יודעי בינה לעיתים" [דה"א יב].

פירוש זה, אמר הרב אשלג ז"ל לפני החזו"א, והחזו"א התפעל מאוד מזה, והיה אומר כמה וכמה פעמים במשך היום את הפירוש הזה בשמו, לכל מי שנכנס אליו!

יש שהולכים לביהמ"ד – רק אם "ממש" אין לו משהו אחר לעשות… או בגלל המזגן…

דוקא את הזמן היקר לך, החשוב לך, אותו תקדיש להשם!!

האדמו"ר נותן את תפיליו של האדמו"ר הקודם

מביא בספר ליקוטי יהודה אודות זקנו הרה"ק האמרי אמת מגור זצ"ל שפעם הגיע חסיד עני אליו והתנצל לפניו שגנבו ממנו את התפילין, ולא היו לו כסף לקנות חדשים, ונתן לו האמרי אמת תפילין דרש"י, ואמר לו שישמור עליהם טוב, כי את התפילין האלו הניח אביו השפת אמת זצ"ל, [והוא קיבלם בתור בכור עבור חלק הבכורה] וכו' ושאלו אח"כ את האמרי אמת למה נתן דווקא התפילין החשובים האלה?!

השיב: כתב הרמב״ם (הל׳ איסורי מזבח פ״ז הי׳׳א): ״ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו וכו', והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא־ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפלה – יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב – יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו, כיסה ערום ־ יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר – יקדיש מן היפה שבנכסיו, וכן הוא אומר ׳כל חלב לה״״.

היינו שבכל מצוה יעשה מן המובחר, והתפילין היקרים האלה, הם הדבר הטוב והיפה ביותר שיש לי [האדמו"ר בעצמו היה מניח את התפילין הללו רק בערב יום הקדוש], לכן נתתי אותם! והוא נפלא מאוד!

פעמים רבות אדם תורם לביהכ"נ, נותן משהו לנזקק, מייחד משהו לצורך מצווה, אבל – לצערנו – נותן מהגרוע…

אמר לי פעם גבאי של ביהכ"נ – אנשים חושבים שביהכ"נ זה אלטעזאכן… כל מה שרוצה לזרוק מהבית – מביא לביהכ"נ… כסא או מנורה או סטנדר או מיחם או כל דבר רעוע – חבל לזרוק, אפשר להביא לביהכ"נ…

לה' – יש להביא מהיפה והמשובח! במיטב כספך תקנה תפילין, טלית [- שלפעמים אצל רבים נראה שמעולם לא שמעה על מכבסה, ואף גרוע מכך – על מתפרה…] וכל דבר מצוה!

פרשת ויקרא – כל חלב לה׳ [תפארת שמשון ויקרא, פנקוס]

להקדיש מיד – לפני שיתחרט!

והנה לרבים מאתנו ישנם הרבה רגעים של התלהבות, של התעוררות, שבטוחים אנו שיובילו לשינוי בכל מהלך החיים, ואכן מכח אותם רגעים ממשיכים אנו לחיות את חיינו כבני תורה, אך בחלוף הזמן ההתעוררות דועכת.

בפסוק כאן כתובה עצה נפלאה: ״כל חלב – לה׳״!

בכדי להקדיש בהמה להיות קרבן, הסדר הוא: נכנסים לרפת, בוחרים בהמה ואומרים: ׳הרי זה הקדש׳, ולפי ההלכה הבהמה הופכת מיד להיות נכס של השי״ת.

מדוע התורה אומרת לנו לפעול לפי הסדר הזה? מדוע אי אפשר פשוט לקחת בהמה, להביא אותה לבית המקדש ולהקריבה, בלי שתיהפך קודם להיות ממון הקדש?

טמון כאן רעיון נפלא. נצייר לעצמנו אדם שעשה עסק גדול והרוויח ממון רב. הוא שמח שמחה גדולה, ב״ה יש לו פרנסה לכל השנה. הוא מבין שהשפע בא לו מהקב״ה ואכן יש לו כלפיו הכרת הטוב. מתוך השמחה הגדולה בא לכלל החלטה להביא לבית המקדש קרבן, שהוא ביטוי של אהבה ע״י שפיכת הדם על גבי המזבח.

הוא נכנס לרפת לבחור בהמה מתאימה, כמובן את הטובה ביותר. הוא קורא למומחה, בוחר את הבהמה המשובחת והנאה מכולן, ומכריז: ״הרי זו לה׳״.

זהו השלב הראשון, ואילו את השלב השני, העליה לירושלים והבאת הבהמה לבית המקדש, הוא יבצע במשך הזמן – אולי עוד שבוע, אולי בחודש הבא.

בינתיים הדברים משתנים, מצבו הכלכלי שוב אינו שפיר כשהיה, עליו לשלם חובות. כשמגיע זמנו לעלות לירושלים ולהביא את הבהמה לקרבן, הוא חושב לעצמו: ׳בעצם, זו בהמה יקרה, אני לא יכול להרשות לעצמי להביא לקרבן כזו בהמה/.. אך זה מאוחר מדי, הוא כבר התחייב כשאמר ״הרי זו לה׳״! הבהמה כבר מוקדשת, נחשבת רכוש ההקדש, ואין באפשרותו להתחרט!

מספרים על האדמו״ר מויז׳ניץ זצ״ל שפעם התקשר לאחד מחסידיו והזעיקו לבוא מיד. כשהגיע אמר לו: אני צריך כסף לצדקה! שאל החסיד: מדוע הרבי הזעיק אותי היום? מה היה קורה אילו הייתי בא מחר? ענה הרבי: היום הכסף הזה הוא בגדר רווח [ר"ל כשחזרת מהעסק וספרת את הכסף – אמרת לעצמך "הרווחתי היום 20 אלף שקלים!" קל לתת מרווחים צדקה], מחר הוא כבר יהיה בגדר קרן! [כבר הורגלת שהוא שלך, ולתת עכשיו משלך – יהיה לך קשה…]״. לכן קראתי לך היום כדי שתתן מיד את הכסף לצדקה, ללא יכולת להתחרט.

׳אני מקדיש את אהבתי אליך"

שמעתי מעשה נפלא שהיה עם מרן החפץ חיים זצ״ל.

לח״ח זצ״ל היה בן יקר, חלק מהמשנה ברורה הוא כתב יחד אתו. והנה למרבה הצער הבחור שבק חיים לכל חי. בעת פטירתו הח״ח לא היה בראדין, וכשהגיע לשם, היה זה ממש אחרי הקבורה כאשר האנשים היו עדיין סביב הקבר. הוא ביקש מהם להמתין מעט, ואז פתח ואמר את הדברים הבאים:

בתקופת האינקוויזיציה חיה בספרד אשה אלמנה ולה בן יחיד אשר היה כל עולמה, מלבדו לא היה לה מאומה בחיים. רח״ל אותו בן יחיד נהרג, וכשזה קרה היא אמרה כך: רבש״ע, אני מודה ומתוודה לפניך, שכאשר בני היה חי היה מקום בלבי גם לו, ולכן לבי לא היה שלם באהבתי אליך. אך עתה, כשההשגחה גרמה שאינו בין החיים יותר, לבי שלם באהבתך.

המשיך הח״ח ואמר: רבש״ע, כשבני היה חי, היה מקום בלבי לאהבה אליו, וכעת את האהבה הזו אני מקדיש לך, הקב״ה!

כלומר, הח״ח הביא סיפור וניסה ליישם אותו על עצמו, אך כמדומה שאם נדייק בדברים נגלה הבדל משמעותי בין הסיפור ליישום שלו, כיון שסוף כל סוף הח״ח חי כמה דורות אחרי אותה צדקת שחיה בזמן קדום יותר, והרגשותיו לא היו באותה דרגה שלה.

היא אמרה שעתה לבה שלם באהבת הי, והמשמעות היא מיידית – עכשיו לבה שלם. הח״ח לא אמר – רבש״ע, האהבה שישנה כעת, בלבי היא אליך, אלא – "את אותה אהבה שהיתה לי כלפי הבן – אני מקדיש לך״.

שכן, מרן הח״ח בא עם הכוחות וההתלהבות למלא את לבו באהבת ה'. הוא הבין: כעת אני מתלהב, זהו רגע מרגש עד מאוד, הלוויית הבן שהיה כה יקר, אך מה יהיה מחר ומה יהיה מחרתיים, ומה לאחר מכן?

בגאונותו ובצדקותו אמר: אני מקדיש את אהבתי אליך יתברך! ממילא, בעתיד לא תהיה לי ברירה, אצטרך לעשות הכל כדי להישאר במדרגה הזו! היתה זו גאונות בעבודת ה׳.

אברהם אבינו נידב עצמו לה׳

ענין זה מעשי בתחומים רבים בחיים, וניתן על ידו לפתור בעיות רבות.

אמרו חז״ל (ברכות י ע״ב): "כל הקובע מקום לתפילתו – אלקי אברהם בעזרו". קורה ואדם מאבד מההתלהבות שלו בתפילה. אם יקבע לעצמו מקום לתפילתו ־ מובטח לו שהקב״ה יהיה בעזרו, ולא עוד אלא "וכשמת אומרים לו: אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו".

ויש להתבונן, מה עשה אדם זה בכדי לזכות למדרגה זו? וכי משום שהגיע לבית הכנסת וקבע מקום לתפילתו, זכה להיקרא עניו וחסיד?

והנה כאמור, השכר המובטח לקובע מקום לתפילתו הוא: ״אלוקי אברהם בעזרו". מדוע דוקא אברהם?

התורה מתארת את אברהם אבינו ע״ה במילים "נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם" (תהלים מז, י), ודרשו חז״ל (סוכה מט ע׳׳ב): "אלקי אברהם ולא אלקי יצחק ויעקב? אלא: אלקי אברהם, שהיה תחילה לגרים". אברהם אבינו היה נדיב כי היה הגר הראשון בעולם, הוא נידב את עצמו לקב״ה.

מהי מהותה של גרות? מהו בעצם ההבדל בין גר לשאינו גר? הרי ברמב״ם (הל׳ מלכים פ״י) מבואר, שגוי יכול לקיים את כל המצוות ולקבל עליהן שכר [חוץ משתי מצוות: שבת ומילה. א.ה. לכאורה גם תפילין],

ואכן כך מספרים חז״ל על אברהם אבינו, שקיים את כל התורה כולה עוד לפני שהתגייר. מה משתנה אפוא בשעה שגוי מתגייר?

ההבדל הוא כך: כשאברהם אבינו נטל לולב ואתרוג בעודו גוי ־ הוא קיים מצוה לה׳. [אך כאינו מצוה ועושה. יכול לפרוש כשייראה לו]. כשהוא התגייר – הוא נידב את עצמו לה׳. מעתה הוא עֶבֶד, הוא לא מנדב מעצמו. ״תן לו משלו, שאתה ושלך שלו״ (אבות פ׳׳ג מ״ז).

אחרי שנידב עצמו לה׳ – ממילא הכל יבוא, כי מעתה הכל שייך לה׳.

לכן הקובע מקום לתפילתו ומבין שזהו חלקו של הקב״ה – ״אלקי אברהם בעזרו״. אברהם היה הראשון שנדב לה׳ והביא לו קרבן, ואדם זה הולך בדרכו, הוא נותן לקב״ה מה ששייך לו, וכשדבר שייך לקב״ה – זוכים לסייעתא דשמיא מיוחדת.

להקדיש את שעת הלימוד מראש

טמונה בדברים עצה מעשית.

נצייר לעצמנו יהודי אוהב תורה, רוצה ללמוד בכל מאודו. הוא מגיע הביתה אחרי יום עבודה מפרך, מוציא גמרא מהארון ומתחיל ללמוד. כמה זמן? כמה שיוכל… אחרי שלוש דקות העינים מתחילות להיעצם והראש נשמט על צדו. הוא מתיישב על הספה לנוח מעט ־ ובזה נגמר הסיפור… הוא מתחבר לאביי ורבא שם למעלה… הוא מתפשט מן הגשמיות…

הציור ודאי מוכר לכולנו. מה בכל אופן ניתן לעשות במצבים הללו?

אתן לכם עצה נפלאה. כשמתיישבים ללמוד, יש להחליט לפני כן [כמובן בלי נדר] כמה זמן מתכוונים ללמוד. לעשות קביעות עתים – הזמן הזה שייך לה׳. זהו קרבן עולה, כליל לה׳,

ואז – אם העינים מתחילות לבעור, יאמר לעצמו: מה כבר יכול לקרות לי? הרי אף אחד עוד לא מת מעייפות… ובמקרה הכי גרוע אמות על קידוש ה'. ברגעים קשים אלו יזכיר לעצמו את דברי חז״ל: ״אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן, שנאמר ׳זאת התורה אדם כי ימות באהל׳״ (ילקו׳׳ש תורה רמז תשס).

בצורה כזו, רוב הסיכויים שלימודו ייראה אחרת לגמרי. אם מתחילים ללמוד מתוך החלטה נחושה, עם חשק פנימי – גם אם באמצע התינוק מתחיל לבכות והאשה מצפה לעזרה, זה אחרת, כי הרי הקדיש את השעה הזו לה׳ במסירות נפש.

צריך לדעת, ואני אומר זאת רק בהשקפה, לא מבחינת הלכתית – כשקובעים שעה ללמוד תורה, הזמן הזה שייך לקב״ה. אדם נדב את הזמן הזה וכעת כביכול הזמן שייך לקב״ה.

דמעה – יהלום שיש לנצלו

לרבים מאתנו יש מדי פעם כאב לב, כתוצאה מבעיות בפרנסה, בחינוך הילדים, בריאות וכו', ועלינו לדעת כי מבחינה מסויימת כאב לב הוא דבר יקר מאוד, יהלום שצריך לדעת איך להשתמש עמו.

מסופר על הגאון רבי ברוך בער זצ״ל, שבהיותו ילד קטן, פעם אביו נתן לו מכה לשם חינוך, והוא התחיל לבכות. באמצע הבכי נטל הילד סידור בידו והתחיל להתפלל תפילת מנחה. שאל אותו אביו ־ מדוע אתה מתפלל מנחה עכשיו? ענה ר׳ ברוך בער: הרי ממילא אני בוכה, עדיף כבר שאנצל את הדמעות ואתפלל כעת תפילת מנחה!

דמעות הן יהלומים, ״אף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו״ (ב״מ נט), וכשקורה וכבר בוכים מסיבה כלשהי – יש לנצל את הדמעות לתפילה מעומק הלב, תפילה עם דמעות.

ביום כיפור הגברים עומדים בקדושה ובטהרה כל היום בבית הכנסת ומתפללים, ואילו הנשים פעמים רבות נאלצות להישאר בבית, עם הילדים הקטנים. אותה אשה שנשארה בבית ביום הקדוש מרגישה את עצמה אומללה, לא ניתנה לה האפשרות להתפלל בבית הכנסת. היא לוקחת סידור, מתחילה להתפלל, ומדי פעם מורידה דמעה. אין לשער ערכן של דמעות אלו. אשה זו שמורידה דמעה, יכולה לפתוח את כל השערים.

כמה יקר הוא כאב הלב, בכוחו לפרוץ את כל המחיצות!

כשם שיש לנצל את המומנטום של ההתעוררות לקבלה והקדשת קרבן, כך יש לנצל את המומנטום של הדמעות ופתיחת שערי שמים – לבקש בקשה אמיתית!

כאב לב – על דבר המגיע שנלקח

מדוע כואב לנו? משל לאדם שרח״ל איבד את עינו בתאונת דרכים. חבירו הרואה אותו בצערו מנסה לנחמו. הוא פונה אליו בשאלה: אם לכולם היתה עין אחת, האם גם אז היית עצוב? וההוא עונה: לא. אם כך, אומר החבר, תדמיין לעצמך שלכולם יש עין אחת… כך גם אדם שאין לו פרנסה, יאמר לו: הנה, לחם ב״ה יש לך! תאר לעצמך שלא היה לך אפילו לחם… כל אלו סברות טובות, אך אין בכוחן לרפא את כאב הלב. מדוע?

… .כי מה שמפריע לאדם הוא לא שרצה משהו ורצונו לא התמלא, אלא ההרגשה שמשהו נלקח ממנו! קנאה היא תכונה טבעית אצל כל בני האדם. ישנה קנאה כשרה כמו קנאתה של רחל בלאה, שמכת קנאה זו נולד יוסף, וישנה קנאה שאינה כשרה. אם לאדם יש את החלק שלו, הוא לא יקנא במשהו טוב יותר. אדם מקנא רק כשחסר לו, כשהוא מרגיש שמה שמגיע לו אין לו. בהר סיני היו עם ישראל כאיש אחד בלב אחד. כיצד היה יכול כל אחד לאהוב את השני, בשעה שראה בעיניו שהשני זכה להשגה מעבר להשגה שלו? התשובה היא – אף אחד לא קינא בחבירו כשהיתה לו את השלימות שלו. אדם שהוא שלם לעולם לא יקנא באחרים. קנאה וכאב לב נובעים מחמת שלאדם חסר משהו. אם למישהו חסרה עין, כואב לו משום שהוא מרגיש שגם לו מגיע שיהיו לו שתי עינים כמו לשאר אנשי העולם. אם חסר לאדם פרנסה, קנאתו באחרים אינה משום שהם עשירים והוא לא. אם היה לו את החלק הנצרך לפרנסתו הוא לא היה מקנא. הוא מקנא כי הוא מרגיש: גם לי מגיעה פרנסה. גם אני צלם אלקים, ומן הראוי שחסדו של הקב״ה יושפע על כולנו שלימות. זה משהו ששייך לי! זוהי ההגדרה האמיתית של כאב לב – כאב על דבר שמגיע לי, שבאמת שייך לי, ונלקח ממני.

נוסף – החלוץ והגרש"ז אוירבך, האלמנה והחלונות שלא שולמו עד היום,

 

לנדב את כאב הלב לקב"ה!

אדם יכול להחליט החלטות יפות, לפעמים זה עוזר ולפעמים לא. נאמר שלאדם יש בעיה מסויימת, הוא מרגיש שמגיע לו ואין לו. הקב״ה לקח את הדבר ממנו וכעת עליו להשלים עם המצב.

אכן זה לא קל. מה עושים במקרים כאלו?

העצה בזה היא, שינדב את הצער וההפסד כקרבן לקב״ה על עם ישראל, שיאמר: ״תהא מיתתי כפרה על כל ישראל". ״נדיבי עם נאספו״, תנדב את הכאב לקב׳׳ה!

הח׳׳ח ראה אה בנו היקר נקבר והוא עשה דבר גאוני. הוא אמר: רבש״ע, לקחת אותו? אני מקדיש אותו לך! במקום שתקח – אני נותן אותו. בזה הרגע נהפך אותו כאב לב לקרבן עולה, אשה ריח ניחוח לה׳.

לאדם יש כאב לב. הוא מושך מצד אחד והקב״ה מהצד השני. תתבונן רגע: במקום להילחם ולהצטער, אדרבה, תאמר: רבש׳׳ע, אני מבקש ממך שעגמת הנפש הזו תפתח שערי שמים ותשפיע שפע ברכה והצלחה לכל עם ישראל.

״תן לו משלו״. אם ה׳ לקח דבר, הוא יודע מדוע, ופעמים רבות כאב הלב הזה עשוי להוריד שפע, וכשיורד שפע – אתה הקרוב ביותר ואתה תקבל אותו. לדאבוננו כל כך הרבה מכאב הלב פשוט הולך לאיבוד. הבה ננדב אותם לקב״ה, נבקש במילים מפורשות שהצער וכאב הלב יהיו כפרה על עם ישראל, כי כאבי הלב הללו הם שנותנים לנו את הזכות ואת הכח להמשיך.

 

הקשיים חביבים על הקב"ה

הגמ' בחגיגה (נ.) ״דרש רבא מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים וגו׳ כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל", שאל על כך הגרש״ז מילא הרגליים הן אלו שטרחו לעלות לרגל, וכיתתו בדרכים ביגיעה יתירה, אך מה מקום יש לשבח את הנעליים, כלום מעלה יש להן?!

ומבאר, שבני ישראל טרם עלו לביהמ״ק השאירו אחריהם בתים ונכסים, צאן ובקר לרוב, ומי ערב להם שכשיחזרו הם עדיין יהיו שם, לכן התורה הקדושה מבטיחתם (שמות לד,כד) "ולא יחמוד איש את ארצך״ שלא יהיה לאף אחד שליטה לגזול את קרקעותיהם.

והאמת היא שלמתבונן בדבר, היה זה עבורם ניסיון לא פשוט כלל, כי לא היה בידם שום אמצעי להגן על רכושם, וכל בטחונם היה רק בהבטחת התורה, וכפי שתיאר זאת הגרש״ז, שאדם מתחיל לצעוד ויוצא מעירו, הולך מהלך כמה מילין וחששות כבדים עולים בליבו, האם איני טועה בכך שאני משאיר את ביתי מבלי שום שמירה, אך מיד מתחזק כשנזכר בהבטחת התורה ׳ולא יחמוד איש את ארצך׳ וממשיך לצעוד בשמחה.

והנה כעבור זמן מה שוב מכרסמת הדאגה בליבו, מה עם צאנו ושדותיו שהשאיר באין משגיח, ומיד מגרש מליבו את כל המחשבות הללו ומתחזק, כך שוב ושוב, עד שמגיע לביהמ״ק וחולץ את מנעליו.

שם במקום הקדוש כבר אינו חושב על נכסים ושאר עסקיו, כל כולו מתרומם בהתעלות נפלאה, שוכח הוא מכל מנעמי העולם, שם גם מקריב קרבנות ומתקרב ביותר לה'. ואם נשאל מתי היה לרבש״ע נח׳׳ר גדול יותר ממנו, האם כשהיה בביהמ"ק והיה מופשט מכל הווי החומר והתקרב ביותר לאלוקיו, או בשעה שהלך בדרך וליבו מלא חששות על רכושו וההתחזקות שהיתה לו אז?

בוודאי יאמר כל אחד, שכשהיה בביהמ״ק היה לרבש״ע נחת רוח הרבה יותר, כי מי ישער עוצם הקדושה שמשיגים בביהמ״ק, סיים רש״ז ואמר, אך מה אעשה והכתוב אומר ההיפך, מה יפו פעמיך ׳בנעלים׳. דווקא בנעלים – כשהלך בדרך וליבו בל עמו, חפץ הוא בכל מאודו לחזור לביתו, אך התחזק בה׳ ועלה אל ביהמ"ק, זה הרבה יותר חשוב אצלו ית׳ מכל המדריגות, וההתעלות שהיו לו בביהמ׳׳ק.

וכן הוא כלל בעבודת ה׳ שאין אדם יודע מה חשוב אצלו ית׳ ולפעמים דווקא מה שנראה לו כדבר הפחות חשוב, בעיני הבורא יקר הוא לאין ערוך. [קונטרס מה' יצא הדבר עמ' 233]

כל חלב לה'

 

בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית. כדאי הייתה בריאת העולם בשביל מצוות הביכורים. מה כל כך מיוחד בביכורים?

משל האב ובנו הבטלן שרק כשעבד הפריע לו שאביו שרף את הכסף.

רוצה אדם בקב שלו. מדוע? מפני שעמל עליו. הורים אוהבים ילדים מאומצים יתר מהוריהם הביולוגיים.

את מה שעמל ומצפה לרגע שיוכל לאוכלו- נותן הוא לבורא עולם. את המשובח ביותר, הראשוני ביותר.

 

אחר כך אומר ארמי אובד אבי כו' מה המקום כעת לסקירה היסטורית?

לומר שאיני כפוי טובה. קל להאמין אמונה ערטילאית שיש בורא לעולם. קשה יותר להאמין ולחוש שהכל מאתו יתברך, וגם מעשי ידי מאיתו הם.

ולכן לאחר כל עמלו, אומר: הארץ אשר נתת לי ה', לאמור גם הארץ מאיתך. ארמי אובד אבי- לאמור גם חיי בעצם ממך הם! את כל זאת אומר בעצם הבאת הביכורים.

אין פלא איפוא שכדאי היה לברוא עולם בשביל כזו הכרה והודאה ונתינה!

וזו השמחה האמיתית, לידע שיש לך אב בשמים והכל מאיתו, והוא המפרנס, והוא השומר וממנו הכל. ולכן ושמחת בכל הטוב. על ידי כך מגיעים לשמחה ולשלוה ולאמונה שמסירה את כל הדאגות.

 

מעשה ברב פירר

מעשה ברב אלימלך פירר שפעם אחת היה אצלו גביר אחד שבא לתרום לצדקה, ואחר שסיימו החליטו לילך יחד להתפלל בכותל. לאחר שהתפללו ראו שם אחד שבוכה רבות ליד הכותל.

הרב פירר פנה לנדיב ואמר לו: בא נעשה עסק, בוא נסייע ליהודי הזה, אם הוא זקוק לעזרה רפואית- אני לוקח על עצמי בלי נדר לטפל בכל עיניינו, ואם הוא זקוק לעזרה כספית – אתה לוקח על עצמך… הנדיב הסכים.

 

הרב ניגש אליו ושאל אותו האם יש חולה חס ושלום בביתו ולכן הוא בוכה? לא, חס ושלום, השיב היהודי. אני את חלקי סיימתי, אמרתי לנדיב, כעת אתה תמלא את חלקך בעסקה.

הנדיב ניגש אליו ושאל אותו האם הוא שרוי במצוקה כספית וזקוק לעזרה? והלה השיב- לא! ברוך השם הכל בסדר. מדוע אם כן בכית כל כך? שאלו שניהם יחד. והיהודי השיב: באתי לכאן כדי להודות לה' יתברך. השבוע זכיתי להשיא את אחרון ילדי, ועל כן בכיתי מרוב התרגשות והודאה לה' על כל רוב חסדיו.

ולך נאה להודות!

 

*

בהודאה לה' נעשים צינור להגרת שפע נוסף

[מהספר אמונה שלימה, ומהספר ומתוק האור – מלוקט]

ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו וגו׳ ( כו, ג)

רש״י ואמרת אליו: ״שאינך כפוי טובה״

אדם עמל בעבודת האדמה במשך תקופה ארוכה, והנה הגיעה העת הזאת שפירותיו הבכירו. כורך הוא על הפרי הראשון גמי לסימן כדי להעלותם אל הכהן, ושם הוא מביע את תודתו לקב״ה על כל הטובות אשר גמל עימו עד הלום.

אין ספק שבשעה זו של הבאת הביכורים, יש לאדם הרגשת התרוממות ואהבת ה׳ בשיאים שאי אפשר לתאר כיוון שהוא מרגיש את אהבת ה׳ אליו שמילא אותו ברוב טובות, וכדברי הפסוק בתהלים "אך טוב וחסד ירדפוני", שדוד המלך מבקש שהטוב והחסד ירדפו אותו וממילא ארוץ לקיים את רצון ה'.

כמו כן מובא בספר ״חובות הלבבות״ בשער ״עבודת האלוקים״, שהאדם חייב לקיים את המצוות כדי להשיב תודה לה׳ על מה שנתן לו, כמו שרואים במצוות תרומות ומעשרות שהאדם חייב להפריש לקב׳׳ה לפי מה שקיבל ממנו.

 

כיצד נראה המבקש תמיד

שמעתי מהרה״ג רבי גואל אלקריף שליט״א:

כתוב בזוהר הקדוש (תיקו״ז תיקונא שתיתאה) שכל אדם שמדבר עם הקב״ה בשפה של ״תן לי, תן לי״, הרי הם ככלבים שצווחים הב הב. אנשים מבקשים ״הב לן חיי, הב לן מזוני״. הרב הביא דוגמא והבדל בין שני מקרים: במקרה הראשון הגעת להתארח באיזשהו בית. הביאו לך לשתות כוס מים, ברכת שהכל ושתית. לאחר שסיימת, אתה מבקש כוס קולה. לאחר מכן אתה מבקש כוס קפה, ולאחר מכן אתה מבקש עוגה, אך יש לך דרישות – אתה רוצה עוגת גבינה עם קצפת עשירה למעלה וסלסלת פירות בצד. כמובן שיכעסו עליך על כל הבקשות שלך ויגרשו אותך משם בבושת פנים, הרי זו עזות פנים! אומר הרב אלקריף: אדם עומד לפני הקב״ה ומריץ את התפילה, כשהוא מגיע בתפילה לקטע ששם יש בקשות הוא מבקש: אני רוצה רפואה אני רוצה פרנסה, אני רוצה ילדים מוצלחים, אני רוצה בריאות, אני רוצה שידוכים, ולא סתם שידוכים – שידוכים מצויינים, אני רוצה שיתנו כסף וכר. אדם שמבקש בצורה כזאת הוא דומה לכלבים עזי פנים. ככה לא מדברים עם הקב״ה…!

מביא הרב אלקריף מקרה נוסף: אדם מגיע להתארח באיזשהו בית, מגישים לו דג אפוי לאכול. הוא מברך ואוכל ולאחר מכן משבח את בעלת הבית ואומר לה שהדג היה טעים מאוד. כמובן שבעלת הבית תציע לו מיד ותשאל אם רוצה עוד…

קודם תודה – אחר תבקש

אומרים בעלי המוסר: יהודי שבא לקב״ה ואומר לו תודה על כל מה שהקב״ה נותן לו, גם אם הוא לא יבקש, הקב״ה יתן לו ישפיע עליו שפע וכמובן שתפילתו תתקבל.

רואים אנו בתפילה שלאחר שאומרים אנו ״מודים אנחנו לך״ מיד לאחר מכן מבקשים אנו: שים שלום טובה וברכה חיים חן וחסד צדקה ורחמים. בשום מקום לא ראינו שמבקשים כל כך הרבה ברכות. אומר ספר ״סדר היום״: אדם שיודע להודות, מיד הקב״ה משפיע עליו ונותן לו.

המודה ומבקש – זוכה לשפע

סיפר הגאון רבי בן ציון קוק: היה יהודי שחלה באחת מעיניו ונאמר לו שהוא הסתבך ושהוא עלול לאבד את מאור עיניו. נאמר לו שיש פרופסור בארה״ב שהוא המומחה מם׳ 1 בעולם, משלמים לו הרבה כסף והוא היחיד שיוכל להציל לו את העין.

הוא טס לארה״ב וישב לפני הפרופסור. אמר לו הפרופסור: ״העין שלך אבודה ואם לא תוריד את העין החולה, אז העין השניה עלולה להדבק במחלה. אתה תתעוור. לדעתי, צריך דחוף להוריד את העין ולהשתיל לך עין מזכוכית. כמובן שלא ניכר ההבדל בין העין מזכוכית לעין השניה״.

חשב אותו יהודי: ״נסעתי לארה״ב, שילמתי כרטיסי טיסה לי עין מזכוכית?״

הוא נזכר במה שאמר רבי בן ציון קוק על החשיבות של ההודיה לקב׳׳ה.

אשתו חשבה שדעתו השתבשה: הוא נכנס לחדר בבית מלון והחל להודות לקב״ה ולדבר עמו כבן לאביו, הוא אמר: ״רבונו של עולם קודם כל אני מודה לך שנתת לי 2 עיניים בריאות במשך 50 שנה, וברצוני להודות לך ריבונו של עולם על 2 הרגליים וגם על 2 הידיים שנתת לי״, וכך הוא דיבר והודה לקב״ה על כל האברים שנתן לו.

לאחר מכן החל להודות לקב׳׳ה על הבית שהוא גר בו ועל האשה ועל הילדים ועל השולחן והוא חשב לעצמו מה היה קורה אם היה לי אוכל בבית אבל לא היה לי שולחן שעליו אני יכול להניח את האוכל כל הצלחות היו על הרצפה…

אחר הוא הודה על הכסאות וחשב לעצמו מה היה קורה אם היה לי שולחן אך לא היו לי כיסאות שעליהם אני יכול לשבת הייתי צריך לאכול בעמידה. לאחר מכן הוא הודה על הצלחות וחשב מה היה קורה אם היה לו אוכל אך לא היו לו צלחות, וכך המשיך ואמר תודה על הכל: הוא חשב לעצמו מה הייתי עושה אם לא היה לי ארון ספרים, היכן הייתי מניח את הספרים? בארגזים? ואם הייתי צריך להוציא משניות הייתי צריך להוציא המון ספרים החוצה מהארגז כדי להגיע למשניות…

תודה על ארון הבגדים והמקרר והמכונת כביסה והמיקרוגל. תודה תודה תודה…

לאחר כל התודות הוא אמר: ״ריבונו של עולם אני מודה לך על כל מה שנתת לי ואני מבקש ממך לתת לי עוד דבר אחד תן לי את העין שלי…!״

הוא הלך לרופא בפעם השניה ואמר לו: ״אני מוכן לעשות עין מזכוכית, אבל לפני כן אני מבקש שתעשה לי בדיקה פעם ואתה משלם עליה אז אץ לי בעיה לבצע בדיקה חוזרת״. הרופא בודק והבדיקה התארכה זמן רב. הרופא השמיע קולות של התפעלות ואמר לו: ״אני לא מבין מה קורה פה, בבוקר, ראיתי ממצאים אחרים ועכשיו אני רואה ממצאים אחרים!״

אמר לו אותו יהודי: ״באמת בבוקר ראית נכון ראית טוב מאוד! אך היתה פה תפילה באמצע שהצליחה לקרוע את השמים ולרפאות את העין״.

מעשה מוליד מעשה

שמע את הסיפור הזה יהודי שיש לו 2 בנות בוגרות בבית אחת בגיל 30 ואחותה בת 27. היהודי שמע על הישועה שהיתה לאותו יהודי, הוא הגיע לביתו סיפר זאת לאשתו וביחד הם התחילו להודות לקב״ה על כל מה שיש להם ותוך זמן קצר הישועה הגיעה. הבת בת ה- 30 התארסה ולאחר זמן קצר גם אחותה בת ה-27 התארסה.

רק מי שיודע לומר תודה על כל דבר ודבר הוא זה שיצליח…

אסור לנו להתייאש. עלינו להודות לקב״ה על תאנה אחת על רימון אחד אם נדע להודות לקב״ה על כל פרט ופרט, פה תהיה לנו הברכה…!

 

הבחור המתבולל

ומסופר על בחור שירד מהדרך הנכונה ונפל בעמק הבכא רח״ל עד שרצה לשאת נכריה ל״ע, והצליחו לשכנע אותו שלפני שהוא מתחתן – יפגש עם אדם גדול בישראל. מיד כשהגיע הבחור לפני הצדיק, הכריז תחילה ואמר: ״על הכל אני מוכן לדבר עם הרב, חוץ מעל נושא החתונה. על זה אין לך מה לדבר איתי״… אמר לו הצדיק: ״אשאל אותך שאלה – האם הקב׳׳ה עשה לך פעם טובה?״ ענה הבחור: ״בוודאי ובוודאי!״ – ״נו, וכך אתה עושה לו? זהו? אתה מתנתק ממי שעשה לך טובות מבלי להפרד ממנו קודם?

לך לכותל המערבי, ותאמר לו תודה על כל הטובות שעשה עמך, ואח"כ תמשיך הלאה״. הסכים הבחור, הגיע לכותל והתחיל למנות את כל הטובות שעשה עמו ה׳ מאז שנולד, וכך מנה טובה ועוד טובה ועוד ועוד… עד שכיסי עיניו גדשו דמעות ־ וחשב לעצמו: איך אוכל לעשות דבר כזה נגד רצונו של הקב״ה שהטיב ומיטיב וייטיב עמי? וכך חזר בו מתוכניותיו הרעות.

אכן, באלו הימים, כאשר מצויים אנו בעיצומו של חודש אלול בו מרבים בתשובה, בוודאי רוצה כל יהודי ויהודי לזכות לחזור בתשובה שלמה מאהבה, תשובה ההופכת זדונות לזכויות. ומכאן ניקח גם אנו עצה לעצמינו: נרבה בהודיה לה׳ על כל הטובות שעשה שעושה ויעשה עמנו, וגם אם לא תמיד רואים את הטובה, וחווים חלילה מצבים לא נעימים, עם כל זאת נודה לה׳ על הכל כי הוא הטוב והמטיב.

הצדיק רבי אשר מסטולין זי״ע אומר על הפסוק: ״ואתה אמרת היטב איטיב עמך״ שאם ״ואתה אמרת היטב״ – אם אומר האדם על כל דבר שה׳ עושה עמו שזה טוב, בבחינת ״גם זו לטובה״, אזי אומר לו הי: ״איטיב עמך״, אתה חושב שהיטבתי אתך את כל הטובות? אני אראה לך מה זה טוב… ומרעיף עליו כל טוב. (מתיקות התורה)

לחיות כדי להודות

שבת המלכה עומדת לפרוס את כנפיה, רבה של ירושלים, רבי יוסף חיים זוננפלד, יוצא מביתו לעבר בית הכנסת כשהוא מוכן לקבל את השבת הקדושה. פוסע הרב בין הסמטאות, פניו טרם מועדות אל בית הכנסת, יש לו, לרבי, ״סיבוב״ של ערב שבת. ״סיבוב״ מיוחד…

נעצר רבי יוסף חיים מלכת, ופונה לתוך חצר קטנה שבטבורה שוכן ביתה של האלמנה. כל השבוע מצפה ביילי לדקה זו של אושר.

בכל יום חמישי טורחת ביילי ואופה במו ידיה מאפים ומיני עוגיות. את מחציתן היא מחלקת לחולים הרתוקים למיטותיהם, ואת המחצית השנייה שומרת היא לרגע טמיר זה, מתנת שבת לרבי. ״אה! לו רק אפשר היה לטעום מהן עכשיו!״ אומר רבי יוסף חיים לאלמנה הקורנת מנחת. כך מדי שבוע בשבוע ביילי האלמנה אופה, הרב משבח, מברך אותה ואינו טועם, והיא מתמלאת אושר עד בלי די.

משם פונה רבה של ירושלים לצריפו הדלוח של ״יוסק׳ה הדרשן״. כך הכול מכנים את המסכן, בגלל הדרשות אין ספור שנוהג הוא לשאת, בחצר בית הכנסת, באוזני כל מי שרק מוכן להאזין, גם עליו אין רבי יוסף חיים פוסח.

״גיט שאבעס״, מברכו הרבי במאור פנים, ״על מה תדבר השבת?״ שואל אותו ומתעניין רבה של ירושלים בחיוך טוב. ״השבת אדרוש על מידת הביטחון״, עונה יוסק׳ה ברצינות תהומית. ״בזמן האחרון חש אני חלישות מסויימת אצל הבריות בעניין זה״. רבי יוסף חיים מהנהן בהסכמה ונפרד מעמו בברכת שבת שלום ומבורך.

מידי יום שישי מסתיים הסיבוב במרתף טחוב ואפל, שבו מתגוררת הינדל׳ה הישישה.

אין איש יודע את גילה המדוייק, לפני שנים רבות עלתה ארצה בגפה מפולין, ארץ הולדתה. אישה למודת-סבל ורבת ייסורים. כל גופה כואב ודואב, ואילולא נשות ירושלים הטובות, הסועדות אותה מדי יום ביומו במסירות, ספק רב אם הייתה מגיעה עד הלום.

כבוד רב רוחש רבה של ירושלים לישישה המופלגת. בדרך כלל הוא נוהג להתעכב בביתה דקה או שתיים ולהתעניין בשלומה. הפעם דוחקת בו השעה והוא מזדרז להיפרד ממנה. ״שבת-שלום, רבנית״, מאחל לה רבי יוסף חיים בהדרת כבוד וכבר נפנה לצאת.

אלא שערב שבת זה לא כשאר ערבי השבתות, יש להינדל׳ה הישישה משאלה מיוחדת. ׳ברכני, רבי!״ מבקשת היא בקול חלש. רבי יוסף חיים ממהר להשיב פניו אליה ואומר: ״ריבונו של עולם, יהי־רצון מלפניך שכל צאצאיה של יהודייה יקרה זו, בכל מקום שהם, ילכו בדרך הישר״.

שוב מבקש רבי יוסף-חיים למהר לבית הכנסת, אולם עדיין אין הינדל׳ה מרוצה. ״רבי, הלוואי יהי כדבריך, אך מה יהא עליי? מדוע אין רבנו מברך גם אותי?״

רבי יוסף-חיים נחרד לעצם המחשבה כי פגע ברגשותיה של הישישה המסכנה. ״בוודאי! בוודאי!״, אומר הוא מיד ומוסיף: ״יהי רצון מלפני הרופא כל בשר, שהינדל׳ה לא תסבול חלילה שום צער ומכאוב״.

שעת מנחה הנה הגיעה ורבי יוסף חיים מנסה להיפרד מהינדל׳ה הזקנה, אך זו טרם באה על סיפוקה. ״רבי!״ מגביהה היא את קולה ככל יכולתה, ״ברכני באריכות ימים ושנים!״.

רבי יוסף-חיים מחייך אליה ומבקש לעשות כרצונה. הינדל׳ה מפרשת את חיוכו כהבעת פליאה. ״אל-נא יתפלא רבנו על בקשתי״, מסבירה הישישה בהתרגשות. ״בוודאי איני צריכה לספר לו על המדרשים הרבים המתארים את רבבות המלאכים שנוצרו בשמי מעלה בשביל מטרה אחת ויחידה להגיד פעם אחת ׳קדוש, קדוש, קדוש׳״.

הינדל׳ה עוצרת לרגע ומיד ממשיכה: ״ואילו אני – לא פעם אחת ולא שתי פעמים, אלא פעמים רבות בכל יום – זוכה לברך ׳ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו׳ ושאר ברכות, וכן להתפלל. ולקרוא קריאת־שמע, שחרית וערבית: האין רבנו סבור כי ראוי שארצה אריכות ימים כדי שאזכה לומר עוד ברכה לקב״ה. עוד ׳הללוי׳ה׳ ועוד ׳אמן׳? ברכני רבי בברכת חיים, למען לא אחדל להודות ולברך לאבינו שבשמים!״.

ובזמן שהחמה עומדת לשקוע ניצב לו רבי יוסף-חיים במרתף הטחוב של הינדל׳ה הישישה ובעיניים עצומות נושא תפילה ואומר: ״ריבונו-של-עולם, הבט משמים וראה כמה צדקת זו מייקרת כל רגע ורגע בעולמך. ראה עד מה מחבבת היא כל ברכה וכל ׳אמן׳. תן לה אריכות ימים ושנים טובות, כדי שתזכה להללך ולשבחך עוד זמן רב״. רק אז, לאחר שהינדל׳ה הישישה נתרצתה סוף סוף, יכול רבי יוסף-חיים להיפרד ממנה ולחוש לבית-הכנסת. את ביתה יצא כשבליבו שמחה והתחזקות מהאישה הגלמודה שרוצה לחיות רק כדי לברך ולהודות…

עצת "הסנדלר" – ראיה נכונה

צלילי התזמורת מתנגנים בנעימה שקטה אך עליזה, משתלבים בשולחנות הערוכים כל טוב. המחותנים מסתובבים נרגשים בין האורחים הרבים ומחליפים לחיצות ידיים חמות. יושב לו ראובן – אחד האורחים – באחד השולחנות הצדדיים באולם השמחות. הערב נחגגת חתונתו של בנו הבכור של השכן בבניין שממול.

לעת עתה השולחנות עדיין ריקים בחציים, ודאי יתמלאו הם בזמן הקרוב. ראובן אינו מכיר איש מבין הסועדים, ואשר על כן בוחר הוא לשבת לבדו בשולחן, וזאת בתקווה שבדקות הבאות ייכנסו שכניו ומכריו ויבואו לשבת עימו. מביט ראובן ימין ושמאל ומבטו נודד לכניסה לאולם בתקוה ובצפייה, אולי יזהה אי מי שיארח לו לחברה. עוברים רגעים מספר וכשהוא שולח שוב מבט חטוף לעבר הכניסה.

הוא מבחין בדמות אצילית אפופת הוד נכנסת לאולם. ראובן מאמץ את עיניו. האמנם? היתכן? הייתכן שאין עיניו מטעות אותו, וברגע זה ממש נכנס לאולם אחד מצדיקי הדור?

הרי זהו ר׳ משה יעקב רביקוב זצוק״ל, המכונה בפי כל ״הסנדלר״. איככה זכו בעלי השמחה לארח בחתונתם צדיק עצום שכזה המפורסם בברכותיו, בגאונותו בתורה, ביראת השמים ובענוותנותו המופלגת? פליאתו של ראובן הופכת לתדהמה של ממש, כשהוא רואה ש״הסנדלר״ מתקרב ופוסע דווקא לעבר שולחנו הוא. ראובן קופא לרגע על מקומו, לא יודע נפשו ומרגיש פעימות לב מואצות, כשר׳ משה יעקב ה״סנדלר״ מתיישב לא פחות ולא יותר דווקא לידו! איך, איך זוכה הוא בזכות שכזו, שגדול הדור, צדיק שכזה יושב לידו? ראובן מתעשת מיד ומחליט על אתר שהזדמנות פז שכזו אסור להחמיץ. הוא מוכרח לנצל רגעים מרוממים אלו ולשמוע דבר מה מפי הצדיק.

״בבקשה כבוד הרב״, פונה ראובן בקול רועד לד משה יעקב. ״אני רוצה לנצל הזדמנות זו, שבה אני יושב ליד כבוד הרב. אנא, בבקשה, יגיד לי הרב ״וורט״ קצר, איזה דבר תורה, חיזוק שאוכל לקחת עימי ימים יבואו.

תקופה לא קלה ל״ע שוררת עתה בביתי, זקוק אני עד מאוד לדברי חיזוק מהרב, ישיבו נפשי״. מסתכל ר׳ משה יעקב בבן שיחו ומבט חודר לו, עמוק. שותק לרגעים ואז שואל הוא בתמיהה עצומה ובמעין תוכחה:

״מה? דברי חיזוק אתה מבקש? היודע אתה שבעיירת הולדתי היה יהודי שהיה מוכן לשלם אלפי רובלים רק כדי לראות אותי. ואתה, אצלך זה כלום?״

כעת היה ראובן מבולבל ונסער לחלוטין. והרי ידוע הסנדלר בענוותנותו המופלאה, שאין לה אח ורע, פשטותו היתה לשם דבר ומידותיו הנאצלות היו מושא להערצה.

אך בטרם היה סיפק בידו של ראובן לשאול דבר מה, חזר ר׳ משה יעקב והפעם בקול רם יותר:

״השומע אתה? בעיירת הולדתי היה יהודי, שהיה מוכן לשלם אלפי רובלים רק כדי לראות אותי ואתה לכלום נחשב הדבר בעיניך?״ ואז, מניח ר׳ משה יעקב יד רכה על כתפו של ראובן, מביט בו בעיניו הטובות, המלאות ים של טוהר וזכות ומסביר: ״כן בעיר הולדתי היה יהודי עיוור… יהודי זה היה מוכן לשלם אלפי רובלים רק כדי לראות אותי, או כל אדם אחר. היה מוכן להזיל הון מכספו כדי להשיב את האור לעיניו. ואתה ידידי, מתנת הראייה שהעניק לך הבורא, לכלום היא בעיניך? האם היום כבר הודית לבוראך על מצלמה מופלאה זו שראייה שמה? כבר שרת שיר תודה לאביך שבשמיים ויצאת בריקוד על האוצר שברשותך?״

״דע לך״, מנמיך את קולו כממתיק סוד, ״אם ברצונך לחיות חיים מלאי אושר ושמחה, זכור תמיד להודות לה׳ על המתנות הפשוטות, לכאורה, שהוא מעניק לך. על החיים, על הבריאות ועל אינספור טובות וחסדים. לאחר הודיה שכזו תחוש נינוח, רגוע, שמח ומאושר ותוכל להתמודד טוב יותר עם מצוקות העיתים״.

לוחץ ר׳ משה יעקב את ידו של ראובן בחמימות, מקווה שדבריו הותירו רושם על בן שיחו ובענוותנותו האופיינית יוצא מן האולם, מותיר אחריו את ראובן מחויך, נושא עיניו לשמיים ולוחש: ״תודה״.

לו נשכיל ונבין זאת, ונודה למי שאמר והיה העולם על כל הטובה, שמרעיף עלינו בכל צעד ושעל. עד כמה בורא העולם מרבה בטובתנו. עד כמה לא מובנים מאליהם הבריאות, הפרנסה, המשפחה וכל מה שעוטף אותנו. על הצורך האמיתי להתבונן בכל הטוב שגמל וגומל עימנו הקדוש ברוך הוא בכל צעד ושעל. (עלון פניני עין חמד)

להודות על כל מה שיש – ולראות את החיובי

וכבר כתב אדם – אני אסיר תודה –

לבתי בת העשרה, שמתלוננת על שטיפת הכלים, כי זה אומר שהיא בבית ולא מסתובבת ברחובות.

למיסים שאני משלם, כי זה אומר שיש לי עבודה.

לבלגאן שצריך לסדר אחרי המסיבה, כי זה אומר שהייתי מוקף בחברים.

לבגדים שהם קצת הדוקים מידי, כי זה אומר שיש לי מספיק לאכול.

לצל שלי שצופה בי כשאני עובד, כי זה אומר שאני בחוץ, באור השמש.

לדשא שצריך לכסח, לחלונות שצריך לנקות. ולמרזבים שצריך לתקן, כי זה אומר שיש לי בית.

לכל התלונות שאני שומע על הממשלה, כי זה אומר שיש לנו את חופש הביטוי.

לחנייה שאני מוצא, בקצה המרוחק של מגרש החנייה, כי זה אומר שאני מסוגל ללכת, ושבורכתי באמצעי תחבורה.

לחשבון הענק שאני צריך לשלם על החימום, כי זה אומר שחם ונעים לי.

לגברת מאחוריי ששרה בזיוף נוראי, כי זה אומר שאני יכול לשמוע.

לערימת הבגדים שדורשים כביסה וגיהוץ, כי זה אומר שיש לי מה ללבוש

לעייפות ולשרירים הכואבים בסוף היום, כי זה אומר שהייתי מסוגל לעבוד קשה.

לצלצול של השעון המעורר בשעות המוקדמות של הבוקר, כי זה אומר שאני חי.

על הכל אדם צריך להודות, רק יתבונן בחסד ה' עליו!

 

לעתיד לבוא – רק הכרת הטוב לה׳ יתברך

נאמר במדרש ר׳ פנחס ור׳ לוי ור׳ יוחנן בשם ר׳ מנחם רגליא:

לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל לעולם. כל ההודאות בטלין, והודאות תודה אינן בטלין לעולם. וזה שכתוב (ירמיה לג, יא): ״קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אמרים הודו את ה׳ צבאות (ויקרא רבה כז, יב) כל הקרבנות הבאים לכפר על חטאים יבוטלו לעתיד לבוא.

החטאת, האשם, ואף קרבן עולה שמכפר על הרהורי הלב לא יהיו עוד בימות המשיח, משום שבאותם ימים לא יהיה יצר הרע. בני האדם לא יחטאו, ולא יהיה צורך להביא קרבנות לכפרת עוונות.

אבל קרבן תודה – שבא כאשר יהודי מודה להשם יתברך על הטובות שעשה עמו – לא יבוטל לעתיד לבוא, משום שבימים אלה לא יחסר כל טוב לבני ישראל, הטובה תהיה בשפע, וכל המעדנים יהיו מצויים כעפר.

אז תהיה חובה גדולה יותר להקריב קרבנות תודה ולהודות לו יתברך, לפיכך קרבן תודה אינו בטל לעולם. (פירוש מהרז"ו על המדרש)

הסיבה שלא יבטלו לעת"ל

מוסיף האדמו״ר מאוז׳רוב בספר ״באר משה״: קרבן תודה שבא על הודיה, אינו בטל לעתיד לבוא, משום שאף לאחר כל ההודאות שאנו מודים לו, עדיין חייבים אנחנו להודות לו על עצם הדבר שזכינו להודות לו, ולהכיר בטובות שעשה לנו, מה שלא כל אחד זוכה לזה להכיר בטוב.

דבר דומה אומרים בכל יום במודים דרבנן: ״מודים אנחנו לך וכו' על שאנחנו מודים לך״, ופירש רש״י (סוטה דף מ. ד״ה) ״על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך״. הרי לנו הודיה על הודיה, הודיה להשם יתברך על כך שפקח את עיני שכלנו, ונתן לנו להבין שצריך להודות לו.

וכך פירש הבעל שם טוב את הפסוק (תהלים עא, כג): ״תרננה שפתי כי אזמרה לך״,

שפתי ירננו שיר ושבח להשם יתברך על עצם הדבר ״כי אזמרה לך"

הרמב"ן – מטרת ביאת האדם לעולם כדי להודות להשם יתברך

כותב הרמב״ן: כוונת כל המצוות שנאמין באלהינו, ונודה אליו שהוא בראנו, והוא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפילות, וכוונת בתי הכנסיות, וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום, יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: ״בריותיך אנחנו״. (סוף פרשת בא)

הודאה לבורא על מצבו הטוב של האדם

מסופר על הגאון רבי אריה ליבוש זצ״ל רבה של קישינוב, שהיו באים אליו מכל הסביבה לבקש עצה ותושיה, והוא היה סוקר בסקירה אחת את כל אדם וחודר לכל מצפוניו. ביתו היה פתוח לרווחה לפני כל איש, וכל מי שהיתה השעה דחוקה לו או שהיה מיצר ומצטער על איזה דבר שאירע בביתו או במשפחתו, היה בא אליו ומגלה לפניו את ליבו, את כל מחשבותיו, ורבי אריה ליבוש היה משיב תשובות קצרות ולפעמים גם סתומות. אבל השואל לאחר שהעמיק בדבריו הקצרים של הרב, מצא תשובה על שאלותיו וספקותיו.

ומעשה היה בעיר קלרש הסמוכה לקישינוב, בשני יהודים עשירים שהתחתנו זה בזה, ושניהם פסקו נדוניה וסבלונות ומלבושי כבוד לחתן ולכלה כפי המנהג בימים ההם. החתן והכלה היו עדיין צעירים לימים, וקבעו את זמן החתונה – בשעה שיגיע פרקם להנשא. בינתיים חזר הגלגל על אבי הכלה, הוא הסתבך במסחרים שונים שגרמו לו הפסד מרובה, וכך ירד רכושו לטמיון, אבד את כספו וגם כספם של אחרים ויצא נקי מנכסיו.

הגיע זמן החתונה, ואבי החתן עלה בדעתו לבטל את השידוך. אבל בימים ההם ידעו לשמור על כבוד בת ישראל, ומן הצורך היה כי אבי הכלה יסכים בעצמו לסלוח לחתן ולהסכים לביטול השידוך, ואולם אבי הכלה לא רק שלא רצה לקבל את ה״תנאים״ בחזרה, אלא שדרש מאבי החתן להשליש בשביל הזוג גם את כסף הנדוניה שהבטיח הוא, ולתת גם סבלונות ומלבושי כבוד לכלה קודם החתונה כדרך הנגידים.

וכך היו מדיינים ומנצחים זה את זה, עד שאבי החתן הזמין אותו לדין תורה לפני רבה של קלרש, אבל הלה לא רצה ללכת לדין תורה, הוא ידע כי לא יזכה בדין, ברם על השידוך לא רצה לוותר בשום פנים ואופן.

נסע אבי החתן לקישינוב ובא אצל רבי אריה ליבוש להסיח לפניו את צערו. הוא בא לקישינוב ערב שבת אחרי חצות, בשעה שהרב כבר התכונן לקבל פני ״שבת מלכתא״, אבל הרב קיבלו בסבר פנים יפות, שאל לשלומו וגם שמע את טענותיו ותלונותיו כלפי אבי הכלה. שקוע מחשבות התהלך קצרות על פני החדר, ואחרי כן פנה אל אבי החתן מתוך חיבה ואמר לו: ערב שבת עכשיו, ואי אפשר לי להגיד לך כרגע את דעתי בהחלט, אבל מילים אחדות אומר לך: צריך אתה להודות לה׳ כי באת אלי…

אבי החתן שמע את תשובתו הקצרה של רבי אריה ליבוש – ועיניו אורו. מכיון שהרב אמר כי עלי להודות לה׳ על שאני באתי אליו – הרהר בליבו – הרי בודאי שימצא את הדרך להכריח את אבי הכלה כי יסכים גם הוא לבטל את השידוך. במוצאי שבת נכנם לבית הרב לשמוע את דעתו ועצתו, והנה אמר לו הרב: עליך החובה למלאות אחרי דרישותיו של אבי הכלה: להשליש את הנדוניה כפי שהוא הבטיח, לתת סבלונות ומלבושי כבוד לכלה כדרך הנגידים, ולעשות את החתונה בהקדם האפשרי…

אבי החתן נבהל ונדהם לשמוע את הדברים האלה יוצאים מפי רבה של קישינוב, הנערץ והנקדש בכל הסביבה פניו חוורו והסמיקו. רגעים אחדים עמד כשתוק אברים. אחר כך שאל כתוהה ומתרעם: לאחר פסק דין כזה מצד כבוד תורתו, תמה אני על מה שאמר לי בערב שבת כי עלי להודות לה׳ כי אני באתי אליו, והרי ברור הדבר שרב אחר לא היה פוסק כמותו, ולחייב אותי שאמלא את דרישותיו ותביעותיו של אבי הכלה שאינן צודקות כלל?

חיוך קל התגלה על פניו של רבי אריה ליבוש, ואמר אל אבי החתן בשחוק ידידות ובפנים צהובות: רואה אני, כי לא הבנת את כוונת דברי שאמרתי לך בערב שבת, והרי אני כך אמרתי: עליך להודות לה׳ שאתה באת אלי, כי הלא היה יכול להיות להיפך, שאתה תפסיד את ממונך ותהיה עני ואביון, והוא, אבי הכלה היה בא אלי להתאונן עליך שאתה רוצה להכריח אותו לקיים את השידוך. עכשיו שאתה באת, הרי עליך להודות לה׳ שמצבך החומרי הוא טוב ואיתן, ויכול אתה לתת נדוניה וסבלונות ומלבושי כבוד גם בשביל החתן וגם בשביל הכלה…

ומתוך קורת רוח ודעת נוחה נפרד אבי החתן מאת רבה של קישינוב, חזר לביתו ומילא את כל דרישותיו של אבי הכלה, והחבילה לא נתפרדה. (הודאה לה׳ מאת הגאון רבי אהרון זכאי שליט״א)

אין אנחנו מספיקים להודות

חסדי ה׳ אזכיר תהלת ה׳ כעל כל אשר גמלנו (מתוך ההפטרה)

בענינים כה רבים אנו זקוקים לישועת הי ושופכים תחנה לפניו, ברם בלהט הבקשה, נזרקות להן לקרן זוית כל אותן מתנות שזכינו לקבל מן השמים, ואנו מתמקדים רק בתחומים החסרים, מבלי להזכיר כלל וכלל את חסדי ה׳ ואת כל הטוב שגמל לנו.

בעניו זה אמר הרב בן ציון סנה שסדר התפלה הנכון הוא להודות על כל מה שעושה עבורנו בורא העולם, ורק לאחר מכן להוסיף את הבקשה, כפי שהתפלל יעקב אבינו (בראשית לב, יא-יב) ״קטונתי מכל החסדים… כי במקלי עברתי את הירדן… ועתה הייתי לשני מחנות״, ורק אחר כך התחיל לבקש: ״הצילני נא מיד אחי מיד עשו״.

מרבית בני האדם בעולם אינם עושים כן, אלו היינו מטים איזן לקטעי התפלה שבהם מוסיף המתפלל בקשות אישיות, סבורים היינו שהיא עומד ומדבר עם מישהו אכזרי במיחד, חלילה, שמעולם לא נתן לו מאומה…

בהמשך דבריו הוסיף וספר אודות מקרים שבהם נענו אנשים בתפלתם מעל לגדרי הטבע רק כאשר זכרו להודות על כל מה שנתן להם כבר בשאר התחומים.

הוא עצמו אבד את השמיעה באחת מאזניו והרופאים פסקו שהאיזן התחרשה ולעולם לא תחזר לעצמה, ויעצו לו להזריק לתוך העצב חמר שימית אותו לגמרי, על מןת שהאזן לא תסב לו כאבים.

עמד הרב סנה ואמר: ״רבונו של עולם, ראיתי כל כך הרבה אנשים שאינם מסוגלים ללכת על רגליהם, ואני מודה לך מאד שביכלתי ללכת, ראיתי כאלו שאינם ;כולים להשתמש בידיהם – !אני, ברוך ה,, ידי פועלות מצוין, ראיתי כאלו שאינם רואים, ולי יש שתי עינים בריאות, ראיתי כאלו שאינם שומעים – ואני שומע באזן אחת. רק שאם אפשר, עשה שאשמע גם באזן השניה״.

והנה זה פלא, לאחר תקופה, כאשר בא לבדיקות שגרתיות, נכנם אליו רופא גוי ןאמר לו באנגלית: ״הקב״ה אוהב אותך. הוא שנה את הטבע. באזן שלך ישנם שמונים וחמשה אחוזי שמיעה!…״ (.ראה בהרחבה בדברים א׳ עמודים קמח – קנב).

אחרי כשלשה שבועות, שבוע לפני פסח, מחפש אותו יהודי לא מוכר, וכשמצא אותו אמר לו: ״ברצוני להכיר לך טובה. הייתי אחד משומעי השעור לפני פורים, נהניתי מאד מהספורים ומהמשלים והפנמתי את המסר.

״והנה, אני חיתנתי בעז"ה שבעה ילדים, אן נשארו בביתי שני בחורים, אחד בגיל עשרים ושש ואחד בגיל עשרים וארבע״.

״בחורים אלו התחילו לעסק בשדוכים בגיל שמונה-עשרה, ומן המותר לציין כמה צער, עגמת נפש ולחץ ישנם משידוכים שנמשכים כל כך הרבה שנים מחפשים ולא מצליחים למציא שדוך עבור שניהם. הסבים והסבתות, הדודים הדודות – כלם מתפללים ומבקשים עליהם״.

״אחרי ששמעתי את השעור, באתי הביתה ואמרתי לנות ביתי: זהו, גמרנו לבקש על שדוכים. מכאן ואילך נודה ותפלתנו על שבעה ילדים שכבר התחתנו ועל נכדים בריאים ושלמים שזכינו להם, אחרי כן נודה לקב׳׳ה על ששני הבחורים שעדין נמצאים בישיבה לומדים היטב, מתפללים כראוי והם בריאים ושלמים. הרי גם את יודעת שישנם הרבה אנשים שאינם זוכים לכך, וברוך ה' אנחנו זכינו. אין מלים להודות לה׳ על כל הטוב אשר גמלנו. אחר כל זאת, נוסיף להתפלל שה׳ ׳עזר שגם נחתן אותם בקרוב!׳…״

״והנה״ – מסים אותו יהודי את ספורו ־ ״לא עברו שלשה שבועות, והיום אני שובר את הצלחת בארוסי הבן השני. שניהם התארסו במזל טוב!״

כל זה כתב לי הרב בן ציון סנה לפני פסח.

ספרתי זאת בשעורים, והנה בד׳ תמוז תשע״א כותב לי הרב סנה, שיהודי אחד מארץ ישראל צלצל אליו וספר לו את המעשה הבא:

אני בעל משפחה גדולה, אחד-עשר ילדים כו ירבו, כלם זרע ברך ה'. רק ילד אחד התחיל להתדרדר לאט לאט, ועל אף שהשקענו בו רבות – לא ראינו שנוי.

בתחלה, רק סדר את הפאות, אחר כך המשיך לרדת, עד, שרחמנא ליצלן, הוריד את הכפה. התייעצנו עם אנשי חנוך וכולם אמרו רק לקרב ולקרב וכך עשינו.

אין להאריך ולהעריך את עגמת הנפש שהיתה מנת חלקנו ושל המשפחה כלה, שלא לדבר על הבושות הנוראות. אבל גם אם נביט על עניני הרוחניות בלבד, הקשי היה גדול מנשא.

לפני פסח, שמענו בשעור את מה שכתבת, שצריכים להודות בתפלה לפחות כמו שמתלוננים, והחלטנו לנהג כך. התחלנו להודות לקב״ה על כל מה שעושה הוא למעננו, ובסוף גם לבקש על הבן שיחזר למוטב.

בליל הסדר הגיע הבן המדבר והתישב ליד השלחן. אנחנו פתחנו את ליל הסדר בהודאה לה׳, והרחבנו שברוך ה׳ שנתו לנו ילדים. הרחבנו בתאור כל הטוב שזכינו לו בכל התחומים, ושהכל מאתו יתברך, אין שום דבר שנעשה לבד.

באמצע ימי הספירה חזר בננו הביתה עם כיפה קטנה. אחרי כמה ימים ראינו סימן של פאות, ובחג השבועות כבר בא לבית הכנסת. היום, בראש חודש תמוז, חזר יקירנו לישיבה, עם כל הלבוש, בחור ישיבה לכל דבר. שאלתי את בני הבחור: ״מה הביא אותך לחזור?״ והוא ענה: ״אבא, דע לך שהייתי כבר בדיוטא התחתונה, וזאת משום שכל הזמן הרגשתי שלא טוב בבית. חסר לנו דבר זה וחסר לנו דבר זה. כל השנים הרגשתי כך, וגם מכם שמעתי תמיד ש׳בעזרת ה׳ כשיהיה לנו כסף ־ אז…׳, כל הזמן שמעתי צליל שחסר לנו ולא טוב לנו.

״פתאום, בליל הסדר, התחלתי להרגיש שבבית לא חסר כלום. אדרבה, כל כך הרבה טובות ה׳ עושה לנו.

גם בחול המועד פסח נשברו כמה כלים של זכוכית, ושמעתי אותך אומר: ׳כל כך הרבה כלים יש לנו בבית, ברוך ה׳. נו, נשברו כמה, לא קרה כלום, ותודה לה׳ ששפך את חמתו על עצים ועל אבנים…׳

״ברגעים אלו – פך הוא ספר – ״התעורר בלבי רגש של בושה. הקב״ה נותן לי כל כך הרבה טובות, ואני מתנהג אליו בצורה כזו! וזה גרם לי לחזר לעצמי!״

הם הם דברי הגרמ״י זצ״ל: הכרת הטוב הם המעמיד של כל היהודי. כאשר לאדם יש רגש של הכרת טובה לקב׳׳ה, הוא רואה עד כמה טוב לו, והוא שמח בעצם הידיעה שה׳ הוא האלקים שלו [כמה פעמים נוכחתי כשראש הישיבה חזר על אמרה זו בדמעות]. מתוך כך דבק הוא בה׳ יתברך ומתחזק ביתר שאת וביתר עז בלמוד תורתו הקדושה וקיום מצוותיו.

 

היהודי והדירה הגדולה

בענין זה ספר לי יהודי שגר ברעננה את ספורו האישי: אותו יהודי היה בעל דירה גדולה, ולאחר שחתן את מרבית ילדיו, דהינו: שלשה עשר מהם, החליט למכר את דירתו ולקנות דירה קטנה יותר, הוא חש שאינו זקוק לדירה גדולה כל ?ך, וקוה לשלם את החובות ביתרת התשלום שיישאר בידו.

חדשים חלפו, אולם לא נמצא קונה שיתענין בדירה גדולה כל כך. בכל תפלה חזר ובקש על מכירת הדירה ולא נענה. החובות הציקו, והפתרון שהיה נראה כל כך פשוט – לא התממש. הוא וזוגתו התרוצצו אצל מתוכים שונים, ובכל שיחה שנהלו עם אי מי מידידיהם תמיד הזכירו שהם מחפשים קונה – וקונה אין.

באחד הימים שמע אודות הרעיון הנזכר לעיל, של הודאה על העבר לפני הבקשה על העתיד, וסכם עם אשתו שזה יהיה ניסח תפלותיהם מכאן ולהבא.

ואכן, הוא פנה ואמר: ״רבונו של עולם, זכית אותי לחתן שלשה עשר ילדים כלי עין הרע, וכלם הולכים בדרך התורה, הייתי כאן בדירתי כל כך הרבה זמן, והיו לי חיים כל כך יפים בה, אין לי מלים לתאר כמה נהניתי כאן, כמה שבתות וימים טובים התעליתי בה, וכעת, עלי להפטר מן החובות ואיני יודע מה לעשות.

ריבונו של עולם, אנא, סיע בעדי, שאצליח למכור, וגם לאחר מכן שאצליח לקנות בקלות דירה שמתאימה לי״.

כשבא הביתה פגש את אשתו מחזיקה בספר תהלים. מה בקשת? – שאל, לא בקשתי מאומה – השיבה – רק הודיתי לבורא העולם שאני חיה ונושמת ושיש לי נחת מהילדים, ואמרתי לו שאני כל כך שמחה שנולדתי אצל יהודים ואני יכולה להודות לו.

תוך כדי שיחה צלצל הטלפון.

מעבר לקו אמר מישהו: ״אני עומד כעת ברחוב שלכם, ורואה מודעה שאתם מעונינים למכר את הבית. אני מענין לראות אותו. מתי אפשר לבואי״

״עכשיו״ – השיב לו אותו יהודי.

תוך דקות ספורות נקש בדלת אברך, קיר ?דירה ושאל מדוע הם מוכרים בית יפה כל כך. בעל הבית ספר לו על החובות הרבים, ואז הציע האברך רעיון מהפכני: לי אין כסף לקנות דירה כה גדולה, אני זקוק לדירת שלשה חדרים ומשרד, מה דעתך למכיר לי חצי בית? נעריך כמה שנויים ונחלק את הדירה לשנים. הכסף שתקבל יספיק לכסוי החובות, ותשאר עם דירה שאתה מכיר, באזור שאתה רגיל אליו, ללא טרדות והוצאות של קנית דירה חדשה.

בסוף אותו שבוע כבר היו אצל עורך דין, הכסף העבר והשפוצים החלו…

במחשבות הורדות ביותר שלו לא דמין לעצמו שאפשר לסדר את הענינים טוב יותר משהוא מעלה בדעתו.

האברך שלא נפקד

הרכב האיץ במבואות כביש החוף, מתקדם במהירות לכיוון הגליל העליון. בתוכו ישבו, צפופים קמעא, שלוש זוגות גיסים, איש איש וזוגתו. הם לא היו מקומיים, הגיעו הנה מארצות הברית הרחוקה, לשפוך שיח, להתפלל בדמעות, להקיש על שערי שמים במקומות המסוגלים.

היתה להם סיבה טובה לכך. באורח פלאי משהו, שלושתם לא זכו להיפקד בילדים, ואת צערם ויגונם אין צורך לתאר, עיניהם העצובות סיפרו את סיפורה של ההמתנה המתמשכת, האכזבות המצטברות, הייחול עד אין קץ לבכי עולל רך שטרם הופיע…

הרכב החדיש גמא את הדרך בקלות, נסע על הכביש בצורה חלקה ונעימה. לפתע, בלי שום הכנה מראש, עלה הרכב על כתם שמן, הסתחרר על צידו, הועף במהירות לשולי הכביש, והתהפך לו אי שם בוואדי שבמורד הכביש. בום נוראי ניסר את החלל, והנהגים שצפו במכונית המתעופפת והנהפכת – מיהרו להזמין את כוחות ההצלה, אף שהיה נראה להם כי הרבה יותר מתאים להזמין חברא קדישא…

"מי יודע אם נשאר מהרכב משהו או מישהו בחיים", אמרו הנהגים וספקו כפיים בצער. "ראיתם את הרכב עף? ראיתם איך התרסק בוואדי? אוי ואבוי, מהרכב לא נותר זכר, והוא היה עמוס נוסעים, השם ישמור!" יללות הסירנות החרידו את האוויר, אל המקום הגיעו כוחות הצלה וחילוץ גדולים, שמיהרו לרדת אל הוואדי המסוכן ולראות מה מצב הנפגעים. לנגד עיניהם הנדהמות, קמו ששת הנוסעים אחד אחרי השני, התנערו מהאבק שדבק בהם, ופשוט – התרוממו על רגליהם, בריאים ושלמים!

לכוחות ההצלה לא נותר אלא להשיב את נפשם בכוסות מים צלולים, לסייע להם לעלות חזרה לדרך המלך, תוך התמודדות עם מכות וחבלות קלות בלבד. אחד מנוסעי הרכב שבר את רגלו – אך זו היתה הפגיעה החמורה ביותר, מתאונה שכללה התהפכות, התעופפות לוואדי, וריסוק טוטאלי של הרכב!

כל ששת הנוסעים פונו כמובן לבית החולים, לצורך בדיקות מקיפות שיאששו את המידע המשמח, כי לא ניזוקו באופן משמעותי. בחדר המיון, שבר את שתיקת ההלם ר' פנחס, כשקרא בקול: "הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו! השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו!"

"וכי אנחנו מספיק מודעים לחסד הגדול שבורא עולם גומל עימנו יום יום?"

"במה זכינו לכזה נס פלאי?", שאלו הגיסים זה את זה, שוב ושוב. "איך יצאנו בחיים מתאונה כה קשה, איך ניצלנו? כמה אנו חייבים להודות ולהלל את בורא עולם, שהציל את חיינו ונפשנו נתן לנו לשלל!" הם המשיכו לעסוק בדברי שבח והודאה לקדוש ברוך הוא, כשר' פנחס קרא לפתע: "הרי בשביל מה נסענו? כדי לבקש לזכות בילדים. ולשם מה אנו זקוקים לילדים? כדי לגדלם ולחנכם בדרך התורה, כדי שיידעו ויכירו שיש בורא לעולם, יש מנהיג לבירה, ויודו לו על חסדו הטוב ומתנותיו שהוא מעניק לנו", זעק מקירות ליבו.

"וכי אנחנו מספיק מודעים לחסד הגדול שבורא עולם גומל עימנו יום יום? היום – קל לנו להודות, כי ניצלנו ממיתה מוחשית בתאונת דרכים קטלנית. האם אנו זוכרים להודות לו מדי יום על חסדיו הטובים האחרים? על כך שהעניק לנו חיים, שיש לנו משפחה מאוחדת? האם זכרנו להודות לו על כך שהוא מנסה אותנו בנסיון כה קשה של המתנה לילדים, שאיננו יודעים מה עומד מאחוריו?

"הרי על כל נשימה ונשימה – עלינו להודות ולשבח, לפאר ולרומם ולקלס, את מי שנותן לנו את הכוחות והיכולות, הכשרונות והמשאבים לכל מה שיש לנו. עלינו להודות שהוא מעניק לנו כוחות להתמודד עם הנסיון, עלינו להודות על כך שאנו יכולים לנסוע ולשפוך שיח לפניו… הבה נקבל על עצמנו להודות לו, במילים שלנו, מעומק הלב!'

בו במקום קיבלו על עצמם שלושת הגיסים והגיסות כי מדי יום יכוונו היטב באמירת 'עלינו לשבח', ויוסיפו אחרי תפילה זו כמה מילים מעומק הלב, להודות לבורא עולם על חסדו הטוב, תוך ציון נקודה טובה מסוימת, חסד השם ממוקד ממנו הם נהנים".

היום בו קיבלו על עצמם הגיסים את קבלת ההודאה, היה ראש חודש ניסן. כששבו אליהם כוחותיהם, שבו כולם לארצות הברית, לחוג את חג הפסח כהלכתו במחיצת בני משפחותיהם. הסיפור הוסיף לחיות בתוכם, בשל העובדה כי מדי יום נעמדו – כל אחד ואחת בכל מקום שהיו – והודו לה' במילים נרגשות על חסדו הטוב, בציינם מדי יום עובדה מרגשת אחרת, חסד נוסף ששמו אליו לב רק היום…

המשך הסיפור, המופיע בספר 'ומתוק האור' מפי בעל המעשה – ר' פנחס, כמו לקוח מהאגדות, אך הוא עובדה חיה וקיימת, תרתי משמע:

בב' בטבת שאחר כך, זכו ר' פנחס ואשתו להיפקד בבן. לאושרם לא היה גבול בשעה ששמעו את בנם הזעיר בוכה את בכיו הראשון, ממלא את החלל בבכי המשמח בעולם… לא חלפו אלא שלושה ימים, וגיסם וגיסתם זכו להיפקד, הפעם בבת. שמחתם הרקיעה שחקים, הם אחזו בבתם הקטנטנה וליטפו אותה כמו יהלום יקר ערך, והרבה יותר…

גם הזוג השלישי זכה, חמישה ימים אחר כך. בעיצומו של צום עשרה בטבת, נולד בן חמוד וקטן לגיס והגיסה הנוספים שהיו באותו רכב וקיבלו על עצמם להודות מקרב לב מידי יום לבורא עולם

שלושת ילדי ההודאה מלמדים וזועקים, קוראים ומאירים: כשיהודי זוכה להודות לה' על חסדו הטוב – בורא עולם פותח לו את השערים, מיטיב עמו בחזרה. רבים מהניסיונות העוברים עלינו, תפקידם ומטרתם לגרום לנו לשאת עיניים מודות ומוקירות תודה לשמים, להעריך את חסד הבורא עד הנה, כדי לפתוח לנו שערים לחסד נוסף והשפעות נוספות וברוכות משמים.

 

 להסמיך בקשה להודאה

ותאמר הפעם אודה את ה׳״. ותעמד מלדת (כט, לה)

יש אהודות לה׳ על חסדיו עמנו, אך מיד להמשיך ולבקש על העתיד. לאה אמרה: ״הפעם אודה את ה״׳, ומיד לאחר מכן עמדה מלדת, מאחר ולא הסמיכה להוךאה בקשה על העתיד.

נאמר בדברי הימים א׳ (סז, לד-לה): ״הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו, ואמרו "הושעינו אלקי ישענו.." – מיד לאחר: ״הודו לה׳ כי טוב״.", יש להמשיך ולבקש: ״ הושעינו אלקי ישענו״.

הראוי של האדם הוא, בהיותו מודה לה׳ על חסדיו הגדולים, ומבקש על העתיד, ושוב מודה בעת שממלא ה׳ בקשתו, ושוב מבקש… זהו המצב הראוי הבריאה, מצב של חסדי ה׳ ושל שבח ותודה לה׳.

את זה רואים בהמשך הפסוק בדברי הימים: ״ואמרו הושיענו אלקי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגוים להודות לשם קךשך להשתבח בתהלתך. לאחר ההודאה על חסדי ה,, אנו מבקשים ״הושיענו"־, ומה יהיה בעת שיושיענו? – ״להודות לשם קדשך…״, ומיד לאחר ההודאה הזו שוב לבקש על העתיד.

כך החסד והשבח מצויים כל העת בעולם.

שדרו של נחש

הגמרא אומרת (בבא קמא טז ע״א): ״שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מלי דלא כרע במודים״.

לאחר שבע שנות קבורה באדמה, הופכת שדרתו של מי שלא כרע במודים לנחש. מדוע הוא מקבל עונש זה? – משום שכמו הנחש, אשר בעקבות קללתו אין לו חוש טעם בפיו, וכל מאכליו הנם בטעם עפר ואינם מסבים לו הנאה, כך מי שאינו יודע להודות לה׳, שזה שרש הסבה לכך שאינו כורע במודים – אינו מכיר בטובה שנתנו לו, ולא מרגיש טעם במה שקבל.

הרב זאקס

כאשר שואלים את הרב הלל זקס: ״מה שלום כבוד הרב?" הוא נוהג לענות: ״ברוך ה׳ טוב, כן יתמיד חסדו עלינו…", כדי להדגיש שבד בבד עם ההודאה, יש לצעק ולהתפלל על העתיד.

הבעיה היא שלא תמיד אנו רואים שיש על מה להודות… הרבה פעמים נדמה לנו שאין מספיק, ומה שכבר ישנו, נעלם ואינו קיים, וראיייתנו ממוקדת רק במר שחסר ובמה שאיננו.

בין ראובן ושמעון היו קשרי ידידות ענפים במשך שנים רבות, וכאשר עלתה הצעה בתו של זה לבנו של זה, קוו שניהם להצלחת השדוך. ואכן, לא חלף זמן רב עד שבאו השנים בקשרי שדוכין זה עם זה, ושמחתם גדלה עד מאד.

 

ההלצה באותו אדם שעלה לשמים וראה מחלקה ובה מלאכים מתרוצצים ומקבלים פאקסים ומטפלים ומתייקים, וכן מחלקה נוספת ובה עסוקים לא פחות מהראשונה, ובמחלקה שלישית שנכנס ראה שני מלאכים המטפלים בעצלתיים בבקשות המגיעות מידי שעה- שעתיים… לשאלתו לפשר הדבר, השיבוהו – במחלקה הראשונה מטפלים בבקשות של בנה"א, זיווג, זש"ק, פרנסה וכדו'. במחלקה השניה מטפלים בתלונות- על חולי, בעיות שלום בית, רפואה, ושאר טענות. והמחלקה השלישית היא מטפלת ב'מכתבי תודה'…

לצערנו זו המציאות,שאנשים זוכרים להתלונן ולבקש, אך שוכחים להודות על הטוב שה' העניק להם!

הרב פירר [או הרב צ'ולק] בכותל

מעשה ברב אלימלך פירר [או הרב צ'ולק] שפ"א היה אצלו גביר א' שבא לתרום לצדקה, ואחר שסיימו החליטו לילך יחד להתפלל בכותל. לאחר שהתפללו ראו שם א' שבוכה רבות ליד הכותל. הרב פירר פנה לנדיב ואמר לו בא נעשה עסק, בוא נסייע ליהודי הזה, אם הוא זקוק לעזרה רפואית- אני לוקח על עצמי בל"נ לטפל בכל עיניינו, ואם הוא זקוק לעזרה כספית – אתה לוקח על עצמך… הנדיב הסכים. הרב ניגש אליו ושאל אותו האם יש חולה ח"ו בביתו ולכן הוא בוכה? לא, ח"ו, השיב היהודי. אני את חלקי סיימתי, אמרתי לנדיב, כעת אתה תמלא את חלקך בעסקה. הנדיב ניגש אליו ושאלת אותו האם הוא שרוי במצוקה כספית וזקוק לעזרה? והלה השיב- לא! ב"ה הכל בסדר. מדוע א"כ בכית כ"כ שאלו שניהם יחד. והיהודי השיב- באתי לכאן כדי להודות לה' ית', השבוע זכיתי להשיא את אחרון ילדי, וע"כ בכיתי מרוב התרגשות והודאה לה' על כל רוב חסדיו.

 

החסיד שכתב מכתב לרבו, ובו התאונן על דירתו הקטנה ובני משפחתו המרובים, זה היה תוכן המענה:

"קראתי מכתבך, ולא הבנתי מלה וחצי מלה.

מבין השורות הבנתי, כי יש לך אשה הידעת כי יש המוכנים לשלם כל אשר להם עבור מציאת בן זוג? והנה זיכה אותך הקב"ה בזיווג מן המיטב ואתה מתלונן?

שנית. המשכתי ונוכחתי לקרוא כי יש לך ילדים, ולא אחד ולא שניים אלא בית מבורך בבנים ובנות. שומו שמים. וכי אינך יודע שיש הבוקעים רקיעים עבור שיהיה להם ילד אחד, ואתה מתהלך לך בין ברכת ה' ורוטן? אתמהה.

שלישית, ממשיך אתה לספר כי נתברכת בקורת גג. יש לך מחסה ממטר, ומסתור מן החמה, בה בשעה שאלפים אחרים נודדים ואין להם היכן להניח ראשם.

ובכן, יהודי יקר, הרי נתברכת בכל טוב ומיטב, מלא אתה וגדוש בברכת ה', איככה תשא ראש לבקש עוד? אלא מאי? דוחק הפרנסה? צפיפות הבית ב"ה? הכר בחסדי הבורא שגמל עמך עד הנה, רק לאחר מכן קווה לחסדים נוספים.

כמה צריך להודות!

 

כאשר נתבונן ב״חצי הכוס המלאה' נשכיל לראות כי מצבנו בעצם הוא טוב ומעולה ויש לנו במה להתברך, להתעודד ולעודד אחרים. ״האם יש לך מזון במקרר? בגד לגופך? גג על ראשך? מקום לישון בו?- אתה עשיר יותר מ- 75% מהאנשים בעולם!״

האם יש לך כסף בבנק? אם יש לך כסף בארנק? אם יש לך כסף קטן בקערה?- אתה נמנה בין 8% העשירים בעולם!״

האם התעוררת הבוקר יותר בריא מחולה?- אתה מבורך יותר מ-1,000,000 אנשים שלא ישרדו עד סוף השבוע!,

אם לא חווית אף פעם את סכנות המלחמה… את בדידות הכלא… את זוועת העינוי או את ייסורי הרעב, – אתה יותר טוב מ500,000,000 אנשים בעולם!,
אם אתה יכול ללכת לבית הכנסת, מבלי לפחד מהטרדה, מעצר, עינוי או מוות?- אתה במצב יותר טוב מ 3,000,000,000 אנשים בעולם!,
אם אתה יכול להרים ראש ולחייך? אתה מבורך כי מתוך האנשים שיכולים, רובם לא עושים זאת!,

"אם הוריך עדיין בחיים ועדיין נשואים, אתה מזן מאד נדיר.

אס אתה יכול לקרוא את המסר הזה?- אתה מבורך פעמיים, פעם אחת כי מישהו חשב עליך, ופעם אחת כי יותר משני מליארד אנשים לא יודעים קרוא וכתוב!.

לסיכום: ״אושר אמיתי לא ניתן להשיג, כי הוא בעצם כבר קיים… עלינו רק לפקח את העיניים ולהבחין בו״…

 

*

ברכה לאברכים וברכה לעובדים

[הסגולה לפרנסה – והגדת]

(דברים פרק כח ח-יב) יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת־הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר־ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָֽךְ: יִפְתַּח ה'׀ לְךָ אֶת־אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת־הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַֽר־אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל־מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶֽה: (יג) וּנְתָֽנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּֽי־תִשְׁמַע אֶל־מִצְוֹת׀ ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשֽׂוֹת:

צ"ב – מדוע כפל – "יצו ה' אתך את הברכה" וכפל "וברכך"?

ומדוע כפל "באסמיך" ושוב "ובכל משלח ידך"?

הזמינו אותי לדרוש. שאלתי את הרב: על מה לשים את הדגש, על מה יש לעורר. נאנח, על מה לא. אבל אם אני כבר שואל, יש לו בקשה. יש כאן משפחה נפלאה ויש להם בן, נשמה טהורה. הבז, נפשו חשקה בתורה, רוצה להכנס לישיבה קדושה. והאב, בשום פנים ואפן. תעשה בגרות, תשיג תיאר, יהיה לך מקצוע ביד, אחר כך נראה. הרב לא יכול להתערב, אינו רוצה לקנות לעצמו שונא. אבל האב יהיה נוכח בדרשה, באמת יהודי יקר. ואם ישתכנע, יסב את כל הבית לפסים תורניים. ואת כל זה, צריכה דרשה אחת לפעול! נעשה את שלנו, והקדוש ברוך הוא יעשה את שלו.

עליתי ואמרתי: כלם יודעים דברי המשנה (אבות פ״ו מ״ח): ״כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא״. והשאלה ידועה: ״אם אתה עושה כן, טוב לך לעולם הבא״. ודאי.

אבל ״אשריך בעולם הזה״?! לאכול פת במלח, לישן על הארץ, ולחיות חיי צער?!

שאלה ראשונה.

ושאלה שניה, ועיקרית: איך אפשר לומר שכך דרכה של תורה, והלא רבים כל כך מגדולי רבותינו היו עשירים מופלגים!

מי לנו גדול מרבנו הקדוש, מחבר המשנה – כידוע, היה חברו הטוב של אנטונינוס בן אסוירוס, הנציב הרומאי בארץ ישראל (עבודה זרה י ע״ב), שהיה עשיר מפלג. בגמרא (פסחים קיט ע״א) ספרו, שיוסף הצדיק אגר את כל הכסף והזהב שהובא למצרים בשנות הרעב בשלושה אוצרות. אחד התגלה לקורח ־ שהמפתחות לארגזי אוצרותיו היו משא שליש מאות פרדות לבנות ־ ואחד התגלה לאנטונינוס אסוירוס, והשלישי גנוז לצדיקים לעתיד לבוא –

ורבנו הקדוש השתוה אליו בעשרו (עבורה זרה יא ע״א. רש״י בראשית כה, כב). עד שאמרו (בבא מציעא פה ע״א) ששומר הסוסים של רבנו הקדוש היה עשיר יותר משבור מלכא, הקיסר הפרסי, ממכירת זבל סוסיו ופרדיו של רבי!

עשיר מפלג היה, ולא פסקו משלחנו לא צנון ולא חזרת. לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (עבורה זרה יא ע״א) [שגדלום עבורו בחממות ומהרש״א)] ומועילים להרחיב בני מעים ולסייע בעכול, מרב מעדנים שהיו על שלחנו. וגם הוא נהנה מהם (שיטה מקבצת כתבות קד ע׳׳א, לדעת רש׳׳י שם).

אין זו פת במלח, ואין אלו חיי צער.

ולא רבנו הקדוש בלבד.

רבי אלעזר בן עזריה היה מעשר בכל שנה שנים עשר אלף עגלים. הוה אומר, שבכל שנה נולדו בעדריו מאה ועשרים אלף (שבת נד ע״ב).

רבי אלעזר בן חרסום, הניח לו אביו אלף עירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים (יומא לה ע״ב). רבי טרפון ״עשיר גדול היה״ (נדרים סב ע״א) ונתן לרבי עקיבא ארבעת אלפים דינרי זהב וחלקם לעניים (כלה א, כא), ורבי עקיבא התעשר עשר רב (נדרים נ ע״א).

ובין רבותינו האמוראים, רב היה עשיר מופלג (ברכות נז ע״ב), רבי אבהו (שבת קיט ע״א), רב הונא (תענית כ ע״ב) ורב הונא בריה דרבי יהושע (הוריות י ע״ב). רב פפא (פסחים קיא ע״ב) ורב נחמן (ברכות נא ע״ב) ורב נחמן בר יצחק (גיטין לט ע״ב), ועוד –

ומרבותינו הראשונים, רבנו תם ורבנו יהודה הלוי ורבנו שמואל הנגיד ועוד. ומרבותינו האחרונים הרש״ש והגאון רבי אפרים זלמן מגליות ועוד, זצ״ל. ועם שהיו גם רבים שלמדו תורה מתוך הדחק, איך אומר לומר שכך ולא אחרת דרכה של תורה.

את התשובה לכך שמעתי מפי הרב שך זצ״ל.

באתי לפניו, ואמר לי: נשאלתי שאלה, פשט בפסוק. ״יראו את ה׳ קדשיו, כי אץ מחסור ליראיו. כפירים רשו ורעבו, ודרשי ה׳ לא יחסרו כל טוב״ (תהלים לד. י-יא).

ומשמע, לכאורה, שאם האדם סובל ממחסור, אינו ירא ה׳ חלילה. ואם חסר הוא קורטוב טובה, אינו בכלל דורשי ה׳.

והלא רבים מרבותינו סבלו ממחסור והצטערו בגינו. כרבי חנינא בן דוסא (תענית כה ע״א), רבי שמעון בן חלפתא (רות רבה ג. ד) ורבי אלעזר בן פדת (תענית כה ע״א). הא, מה דעתך?

שתקתי. ידעתי שאם נשאל, לבטח ענה.

ולא טעיתי.

אמר: זו טעות בפשט הכתוב! כך מקובלני מה״חפץ חיים״ זצ״ל, שזו כונת הדברים: אנשים פוחדים, חוששים שאם יקדישו עצמם לתורה יסבלו מחסור חלילה, אבל אם יעסקו במלאכה ומסחר יבטיחו את עתידם הכלכלי. וטועים הם, כמה שהם טועים –

יראו את ה׳, קדושיו, כי אין מחסור ליראיו״. גם אם יש להם חלילה מחסור, אינו נובע מכך שבחרו להיות יראים ולהקדיש עצמם לתורה. והראיה, ש״כפירים״, אלו שבחרו בחיי המעשה והשתלמו ברפואה והנדסה, או סחרו בנדל״ן ומניות, הלא ראינו גם מהם ש״רשו, ורעבו״. חלקם הצליחו, וחלקם לא.

ולעומת זאת מצינו גם ״דורשי ה׳״ אשר ״לא יחסרו כל טוב״!

אם כן, לא ההשתדלות מבטיחה את הפרנסה, אלא ההקצבה ממרום בראש השנה (ביצה טז ע׳׳א) –

אם כן, האם יעלה על הדעת שבגלל יראת השמים והבחירה בתורה תקפח פרנסתו חלילה?!

נעניתי ואמרתי: ממש כדברי הגמרא (מועד קטן כח ע׳׳א) על רבה ורב חיסדא – ונענע לי בראשו: ממש כך!

ואלו דברי הגמרא: אמר רבא, חיי בני ומזוני, לא בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא תליא מלתא. והראיה, שרבה ורב חיסדא שניהם צדיקים גמורים היו, זה מתפלל ויורדים גשמים וזה מתפלל ויורדים גשמים [והגשמים, אות על הצדקות (כתבות ה ע״א) כי מפתחם ביד ה׳ לבדו (תענית ב ע״ב)] ־

רב חיסדא חי תשעים ושתים שנה, רבה חי ארבעים. הרי: חיי.

בבית רב חיסדא חגגו ששים חתנות, ובבית רבה התאבלו ששים אבליות. הרי: בני.

בבית רב חיסדא הציעו לחם סלת לכלבים, ולא רצו [כי היה להם בשר למכביר],

ובבית רבה בקשו לחם שעורים [מאכל בהמה] לאדם, ולא מצאו. הרי: מזונות.

ובאורו, שעוד לפני יצירתו נקבעת משבצת התמודדותו של האדם. כמו שאמרו (נדה טז ע״ב) שהמלאך שואל את הקדוש ברוך הוא נשמה זו מה יהא עליה: גבור או חלש, חכם או טפש, עשיר או עני. ואלו רשע או צדיק אינו שואל, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

ואם נגזר עליו שיהיה עני, יכול הוא להיות עורך דין עני, רופא עני ומהנדס עני. סוחר עני ובעל מלאכה עני. ואם נגזר עליו להיות עשיר, יכול הוא להיות רב עשיר וראש ישיבה עשיר!

אלא מה, אמרתי, השתדלות צריך לעשות! ומקרא מפרש הוא (דברים טו, יח): ״וברכך ה׳ אלקיך״, יכול להא יושב ובטל? תלמוד לומר: ״בכל אשר תעשה״ (ספרי, ראה ע)!

ראיתי שהעינים נוצצות והראשים נעים, הכל הסכימו אתי.

אז בואו ונעשה את ההשתדלות האמתית, המועילה ביותר! שכך בינינו (עבודה זרה יט ע״ב): אמר רבי יהושע בן לוי, דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין

א – כתוב בתורה: ״ושמרתם זו משנה (רש״י דברים ד, ו. יב, כח)] את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם, למען תשכילו את כל אשר תעשון (דברים כט, ח).

שנוי בנביאים: ״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל״ (יהושע א, ח).

משלש בכתובים: ״כי אם בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול״ –

מה ההמשך?! תזכירו לי –

וכאיש אחד אמרו: ״וכל אשר יעשה יצליח!״ (תהלים א, ב-ג) כמה נפלא!

שאלתי: יש כאן מישהו שרוצה להצליח? ירים ידו!

יער של ידים התרומם.

הסגלה לפניכם, מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים: לבוא לשעור תורה בערב, והשערים נפתחים! ואם יש פה מי שדואג לבנו, ורוצה בטובתו ישלח אותו ללמוד תורה –

ולא לבן בלבד יפתחו שערי הצלחה. אלא: ״גדול המעשה יותר מן העושה״ (בבא בתרא ט ע״א). גם לאב יפתחו, ובהרוחה!

וגם אם מכל הדרשות שדרשתי, לא עלתה בידי אלא שאותו נער ימשיך דרכו בישיבה קדושה, ואחיו אחריו, ובנו בתים של תורה לשם לתפארת ולתהלה, די!

עמדתי לרדת מרחבת ארון הקדש, ושמעתי קול מהקהל: ״רגע, אז מה הבאור ב׳כך היא דרכה של תורה, פת במלח תיאכל וחיי צער תחיה׳?!״

כמה שהוא צודק!

פתחתי בשאלה, ולבסוף לא עניתי עליה!

אמרתי: זה קשור בספור ארוך, אולי הקהל שבע לשמע –

לא, לא! איך אומרת הגמרא, ״רוחא לבסימא שכיח״ (ערובין פב ע״ב, מגילה ז ע״ב). גם השבע ימצא מקום לדבר מתיקה…

אמרתי: הזהר הקדוש (ח״א פח, א ב״סתרי תורה״) מסופר, שכאשר עלה רבי אבא מבבל, היה הולך ומכריז: מי שחפץ בעושר ובאריכות ימים לעולם הבא, יבוא ויעסיק בתורה. התקבצו אליו כולם לעסק בתורה.

היה בחור רוק שהתגורר בשכנותו. בא ואמר: ״רבי, חפץ אני ללמוד כדי להתעשר״.

אמר לו: ״ודאי, למד והתעשר״״

שאלו: ״מה שמך?״ אמר לו: ״יוסי״.

הורה לתלמידיו שיקראוהו רבי יוסי, העשיר הנכבד. ישב, ועסק בתורה. [בטוח היה רבי אבא, שכאשר יטעם ערבותה של תורה, ידבק בלמודה לשם שמים].

יום אחד פנה אליו ושאלו: ״רבי, היכן עושרי?״

אמר רבי אבא: רואה אני שאינו לומד לשם שמים. נכנס לחדרו [להתיישב בדעתו כיצד להגיב] שמע בת קול מן השמים: ״אל תענישו, שעוד יהיה אדם גדול״. חזר אליו ואמר: ״שב, בני, ועסק בתורה, ואעשיר אותך״.

בינתים הגיע אדם, וחבילה בידו. הוציא מאמתחתו כלי פז, וברק הזהב האיר את כל הבית. אמר לו: ״רבי, רוצה אני לזכות בתורה.

והואיל ולא זכיתי להבין בה, רוצה אני שיהיה אדם שיעסוק בתורה מחמתי. שהניח לי אבי הון רב, וכשישב לשלחנו סדר עליו שלושה עשר כלים כאלו. רוצה אני לזכות בתורה, ואעניק תמורת זה עשר רב״. קרא רבי אבא לאותו בחור, ואמר לו: ״עסק בתורה, ואדם זה יעשירך״. העניק לו האיש את גביע הזהב. קרא עליו רבי אבא את הפסוק: ״לא יערכנה זהב וזכוכית, ותמורתה כלי פז״ (איוב כח, יז). ישב ועסק בתורה, ואותו אדם העשירו.

לימים נכנסה בלבו חמדת התורה. יום אחד מצאו רבי אבא כשהוא בוכה.

אמר לו: ״על מה אתה בוכה״.

ענה: ״על שאני מניח חיי העולם הבא בשביל עשר העולם הזה [כי הלומד שלא לשמה, אין שכרו בעולם הבא אלא בעולם הזה (פסחים נ ע״ב)]. איני רוצה אלא לזכות לעצמי!״

אמר רבי אבא: ״כעת מוכח, שלשם שמים הוא לומד״. קרא לאותו עשיר, והחזיר לו את גביע הזהב. אמר לו: ״קח את שנתת וחלקהו ליתומים ולעניים, ואנו ניתן לך חלק בכל מה שכולנו לומדים״ –

ומאותו היום לא ניטל הכינוי רבי יוסי בן פזי ממנו ומבניו [רבי שמעון בן פזי (סכה לח, ועוד), רבי יהודה בן פזי (תענית טז ע״א, ועוח, רבי הלל בן פזי (ירושלמי דמאי פ״ז ה״ז), רבי חנינא בן פז (בראיית רבה עב, ו), רבי והושע בן פזי (תנחומא וארא ד), רבי יוחנן בן פזי (פסיקתא רבתי ה), רבי ישמעאל בן פזי (ילקוט שמעוני ויקרא יט)], שאין לך שכר טוב בעולם, כעוסק בתורה!

וכיצד "אשריך בעוה"ז"? אין ברירה, את זה חייבים לנסות כדי להבין! "אם אתה עושה כן" – רק אז תבין כיצד יתכן "אשריך וטוב לך"!

וזו אפוא כונת המשנה –

כך היא דרכה של תורה, שתרגיש בלמודה שאשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, גם אם פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ־

אבל כשלעצמה, סגולתה (משלי ג, טז): ״אורך חיים בימינה, ובשמאלה״ –

מה ההמשך? תזכירו לי ־

ויענו כל העם ויאמרו: ״עשר וכבוד

 

שאלנו – מדוע כפל – "יצו ה' אתך את הברכה" וכפל "וברכך"?

ומדוע כפל "באסמיך" ושוב "ובכל משלח ידך"?

הנלע"ד שהתשובה היא – יש ברכה שהיא "באסמיך", דבר הסמוי מן העין, האברכים ובני התורה. כיצד יתכן שהם קונים לכל ילדיהם דירות? כיצד הם חיים? "באסמיך"!

ויש ברכה שהיא ניכרת ומובנת בהגיון – "ובכל משלח ידך". ועל שניהם אומר הפסוק – הן ברכות!

רק שהראשונה – של האברכים היא מיוחדת יותר – שם זה ישיר מאת ה' – "יצו ה' אתך את הברכה" בברכה זו אומר הכתוב "ה' אתך"!!

לעומת זאת אצל העובדים – זה "וברכך" – בהעלם שמו יתברך.

כותב הגרי"פ גולדווסר [ממצרים גאלתנו מאמר ל']

ח) והעירוני להתבונן שבחילוק הזה ניתן להבחין בדורנו בארץ הקדש. כאן בארץ ישראל אשר עיני ה׳ אלקיך בה ניתן להבחין בהשגחת הרועה על הכבשה שבין שבעים הזאבים. אילו היתה בחוץ־לארץ סכנה כזו לא היו היהודים שורדים, כי בחוץ-לארץ נדמה הדבר שאין אלוק (כתובות ק״י:) אשר השגחתו תהיה ניכרת כל־כך, ובדרך הטבע הלוא

אין קיום לכבשה בין הזאבים.

אבל הנס הזה הוא כאין וכאפס לעומת נס פריחת מוסדות התורה בארצנו הקדושה. לא יאומן כי יסופר: עשרות אלפי אברכים, בחורים ובעלי תשובה, משליכים נפשם מנגד בלי בסיס טבעי לפרנסה; מולידים בנים ואף משיאים אותם, והם ובניהם ובני בניהם אוכלים ״מן״. מאין הכסף הרב, הקמח למכביר, הבטחון בתעצומות – נגד כל הגיון וחשבון – היד המקרה עשה כל אלה?! אין זאת אלא שמקום הארון והכרובים אינו מן המידה.

[שמעתי אומרים שבחוץ־לארץ אין מנהגם של בני התורה לקנות דירות לבניהם האברכים, אלא לשכור. ופירשו זאת, כאילו שורש ההבדל נעוץ בהיות בני תו״ל בעלי מנטליות אחרת. אין זה נכון, אלא בחוץ לארץ אין גילוי שכינה כמו בארץ ישראל, לכן א״א אפילו לבני התורה החרדים לדבר ה׳ שאברך בן אברך יקנה דירה לבנו. משא׳׳כ קיום התורה בארץ הקדש – "נשא הארון את נושאיו ועבר". והבן.(א.ה. ונלע"ד הבדל נוסף – בחו"ל גם בני הישיבות לומדים בד"כ עוד לימוד נוסף בבין הזמנים וכד' כדי להבטיח גב כלכלי כלשהו, ורק בא"י מקובל שבני הישיבות והאברכים לא לומדים מאומה רק תורה)]

נסיים במעשה על הרב שך –

פ"א בא אליו אברך ואמר לו שהמשפחה גדלה והוא מעונין לחפש משלח יד להתפרנס ממנו. אמר לו הרב אתה יכול לצאת לעבוד, רק שתדע שהאברכים מתפרנסים מידו של הקב"ה, מעל הטבע. את זה אתה תפסיד. כעת אתה הולך להתפרנס במסגרת הטבע.

 

*

ברוך אתה ואיתן – בין בציבור ובין ביחיד

[ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה – 'להגיד' עם תוספות, ועם התחלת המאמר הבא]

צריך להבין, מדוע צריך לומר 'וברוך אתה בשדה'? האם לא טוב יותר היה, לו היה הפסוק מברכנו בכל אשר נעשה? בשדה – מגביל אותנו הכתוב לחקלאות!

בתחלת ימי בית שני ביטלו אנשי כנסת הגדולה יצרא דעבודה זרה (יומא סט, ע״ב) ובכדי לשמר את כוח הבחירה בטלה הנבואה מישראל, בגדר ״זה לעומת זה עשה האלוקים״ (קהלת ז, יד).

וב״משך חכמה״ (במדבר יא, יז) הביא בענין זה את הכתוב (זכריה יג, ב): ״והיה ביום ההוא נאם ה׳ צבאות אכרית את שמות העצבים, וגם את הנביאים [נביאי האמת] ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״. [כל המפרשים ביארו זאת על אחרית הימים, שיתבערו נביאי השקר והבעל, ומבואר בגר"א: "משהרגו את יצר הרע (דעבודה זרה) בטלה הנבואה", והמשך חכמה מבאר שהגר"א למד זאת מהפסוק הנ"ל שנאמר על תקופה זו של אנשי כנסת הגדולה שאז "אכרית את שמות העצבים" והושבת יצר הרע דעבודה זרה, ואז: "גם את הנביאים (נביאי האמת) אעביר מן הארץ"].

והנביא האחרון, מלאכי, בסוף נבואתו, השאיר צוואה לדורות עולם. מעתה לא יהיו עוד תוכחות פרטניות, אבל נמסרה הוראה כוללת ומקיפה.

כשאדם כותב צוואה, יש להתבונן בכל מילה. הוא כותב בה את אשר הוא רוצה להשאיר אחריו כמסר לדורות הבאים.

כל שכן ערב חתימת וסיום הנבואה בישראל, יש לשים לב לדברי אחרון הנביאים, שודאי יש לו מסר לדורות הבאים בהם תיפסק הנבואה. מסר לדור אחרון.

ומה הוא?

״חזקו עלי דבריכם, אמר ה' אמרתם שוא עבוד אלוקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו״. דעו לכם שיתרבו הקולות המקררים ומצננים מעבודת ה׳, ״אשר קרך", שקיררך וציננך מרתיחתך (רש״י דברים כה, יח).

״ועתה אנחנו מאשרים זדים״, אומרים שפורקי העול הם המאושרים, ״גם נבנו עושי רשעה, גם בחנו אלוקים וימלטו״.

מרעיש הדבר – מכל צרות החורבן והגלות, הרדיפות והפרעות, נהרות הדם ולהבות המוקדים והכבשנים, זו הצרה הנוראה ביותר! אליה יש להתיחס, ולה יש לתת מענה.

ומה עצת הנביא לדור זה?

״אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע… וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העבד אותו׳ (מלאכי ג, יג-יז). זו העצה היעוצה. להתאגד יחדו ולהתחזק בצותא.

אחד העונשים הקשים והמרים ברוסיה, וגם כוס מרורים זו עברה עלי, היה הבידוד. למעלה ממאה בני ישיבות היינו, והתחזקנו אהדדי. ואז הפרידו אותי מהקבוצה, כלאוני בצינוק. בחקירות סיפרו לי שפלוני נשבר וחתם להם כרצונם, ופלוני הסכים למה שהכתיבו לו, ופלוני ופלוני נפטרו, ופלוני ופלוני נשלחו למחנה אחר.

אתה לבד, אתה בודד, נותרת בלי חברה – והשיבוני לצינוק, להיות עם מחשבותי, לעכל את החדשות המרות כלענה. מה כוחך להתמודד לבדך, באין תומך וסועד, באין אפשרות להתחזק. ומי אמר שאין? אמרתי לעצמי: נובהרדוקער אני, חלק מתנועה כבירה של אמת יוקדת, של מסירות נפש. וגם אם מורי וחברי מפוזרים בכל קצוות תבל, שיך אני להם וחלק מהם –

״הנפטר מחברו אל יפטר אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו״ (ברכות לא ע״א, עירובין סד ע״א), ומובא (״אגרא דפרקא" אות כא) בשם הירושלמי: מהו דבר הלכה? ״יחיד ורבים והלכה כרבים״. וב״דברי אליהו״ (ברכות לא, ע״א) מובא, שכך נהג הגר״א זצ״ל להיפרד מרואי פניו.

ומדוע מתוך הלכה זו דוקא? פרשו בנובהרדוק שבהיותם יחד יכולים היו לקים ״אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו״ ולהתחזק אהדדי, ועכשיו נפרד מחברו והולך בדד, ידע שאינו יחיד, אלא גם בהיפרדם שייך הוא לרבים וכוחם מלוה אותו!

בכך התחזקתי, והחזקתי מעמד. סירבתי לכל התכתיבים ומאנתי לכל הפיתויים. ונואשו ממני והחזירוני אל הקבוצה, והנה אחד לא נעדר. כולם חיים, וקיימים! ובפיהם ספורים דומים, איך הפרידום ויאשום, והפעילו עליהם לחצים, וכל אחד אמר לעצמו: גם אם יחידי נותרתי, נובהרדוקער הייתי נובהרדוקער אשאר!

שמעתי מרבי חיים זייצ׳יק זצ״ל אף הוא מתלמידי ביאליסטוק, נובהרדוקער בוגר סיביר שזהו שאמר בועז לרות: ״הגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך״ (רות ב, יא). דרשו בו [רות רבה ה, ג] למה שתי פעמים, ״הגד הוגד לי״, הגד לי בבית הוגד לי בשדה.

יש שמתנהג בחברה כך, ולבדו אחרת. אבל רות, לא היה הבדל בין הבית לשדה, בין ההנהגה בחברה להנהגה ביחידות!

נעניתי ואמרתי: אם כן, זהו שנאמר (דברים כח, ג): ״ברוך אתה בעיר, וברוך אתה בשדה״ בין בהיותך בחברה, ובין בהיותך לבדך.

וסיים הכתוב: ״ברוך אתה בבואך, וברוך אתה בצאתך״ (שם, ו) ודרשו בו (תנחומא כי תבוא, ד) ״ברוך אתה בבואך״ לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ״וברוך אתה בצאתך׳ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות.

ברוך אתה כשאתה בחברה הטובה, המחזקת והתומכת, חברת בתי הכנסיות ובתי המדרשות. והיא הנותנת לך כוח גם כשאתה יוצא מהם, לדעת שאתה חלק מהציבור הקדוש הזה, ״יחיד ורבים הלכה כרבים״!

[בזמנו החזון איש עודד מאוד ללכת להצביע, ואף אמר לבחור למכור את תפיליו ולהניח שאולות, ולשלם נסיעות על מנת ללכת ולהצביע. אחד מן החשבונות שלו היה – אדם מתחבר לציבור. לרבים. כשציבור היראים קטן – הוא לא מתחבר אליהם ומתדרדר, אך אם מאחורי עבודת השם מתחבר ציבור גדול – הוא מרגיש שהוא חלק מקבוצה גדולה, זה נוסך בו כוח להישאר מחובר אליהם ולעבוד את השם!]

"וימצאהו איש והנה תועה בשדה״: יוסף היה בנו חביבו של יעקב אבינו, (תוספת ה"ה טל חן: יעקב אהב את יוסף הרבה יותר משאר אחיו ובצורה חריגה מהרגיל. וכמה אהבו יותר? כפול! ולכן: "..ויעש לו כתונת פסים" ר"ת כפול. שיעקב אהבו כפול מאחיו, ולכן עשה לו כתנת פסים) גדל על ברכי יצחק אבינו, בחברת השבטים הקדושים. והנה, תועה בשדה. לבדו. ולפניו הירידה למצרים, והשהיה בבית פוטיפר, ובבית האסורים, ובארמון המשנה למלך מצרים, איך יחזיק מעמד?

 ״וישאלהו האיש לאמר מה תבקש״. הורהו איך יחזיק מעמד. אם ייאמר וישנן לעצמו כל העת: ״מה אני מבקש״, מה רצוני ולאן אני חותר! כך פרש הרבי מקאצק זצ״ל (״שפתי צדיק״, בראשית לז, ט). והן הם דברי ה״מסילת ישרים״ בפתיחת ספרו: ״יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו״.

[תוספת שלי – אך אנו נסביר שהמלאך אמר לו: אתה רוצה להחזיק מעמד – מה תבקש? איזה עיצה תבקש כדי להחזיק מעמד? צריך אתה לעצה לעמוד ולא להישבר בכל הניסיונות שאתה עומד לעבור. עונה לו יוסף: עצתי היא, את אחי אנוכי מבקש! אני אומר לעצמי: תזכור אתה חלק מבית יעקב! אתה חלק משושלת של י"ב שבטי י-ה! שלא ימחה שמך מאבני החושן ולא תהיה ראוי להיות עמהם! תזכור שאתה חלק מקבוצה גדולה של יראי השם וכך אחזיק מעמד!]

הסבא מנובהרדויק זצ״ל היה אומר: כפרי ראה רכבת לראשונה בחייו. שיירה ארוכה ארוכה של קרונות חולפים ביעף. תמה: איזה כישוף יש כאן, מי מניע אותם בכוח עצום ורב? אמרו לו: יש כאן קטר. וברכבות משא טעונות סחורה מציבים שני קטרים, האחד מקדימה והשני מאחור, והם מושכים את כל הקרונות!

הסתקרן. הלך לבית הנתיבות וראה רכבת מגיעה, והנוסעים יורדים ממנה. שאל: היכן הקטר? אמרו לו: מיד תדע. עוד מעט יתירו את הקשר בין הקרונות. אותו קרון שנוסע בכוחות עצמו, הוא הקטר. אלו שממתינים לקטר חדש שיתחבר אליהם, הם קרונות המסע.

כך, אמר הסבא, בישיבה כלם מתקדמים ומתעלים. אבל יש בהם ״קרונות״ ויש ״קטרים״. איך נדע מי קרון ומי קטר? כשיותר הקשר, אז נדע למי יש מנוע עצמי… אז נדע מי הוא בבחינת ״ויוסף היה במצרים״ (שמות א, ה), הוא יוסף הרועה את צאן אביו והוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו (רש״י). גם כשלא היה מחובר לאחיו, לאביו ולסבו, חתר את דרכו!

ושנינו (נגעים פי״ב, מ״ו), אוי לרשע ואוי לשכנו. ואמרו על כך (אבות פ״א, מ״ז) הרחק משכן רע ואל תתיאש מן הפורענות שתבואך על ידו (רע׳׳ב, שם).

ומצד שני אמרו (סוכה נו, ע״ב) שטוב לצדיק וטוב לשכנו, שנאמר (ישעיה ג, י): ״אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם [של הצדיקים] יאכלו [שכניהם]״.

ואינו מובן – צדיק גר בשכנות לרשע. האם יהיה טוב לצדיק וטוב לשכנו, או רע לרשע ואוי לשכנו?

והתשובה פשוטה – תלוי מי בעל הבית, ומי בגדר ״שכן״!

אם הצדיק הוא האישיות, ״קטר״ שכוחו רב ודרכו נהירה, אזי טוב לצדיק ואף טוב לשכנו, שיקרין וישפיע. אבל אם הרשע הוא ״הקטר״, והצדיק בבחינת ״קרון״ גרידא, עלול הקטר לקשרו אליו ולהסיעו עימו!

 

זהו שאמר הקדוש ברוך הוא לירמיהו הנביא: ״ישובו המה אליך, ואתה לא תשוב אליהם״ (ירמיה טו, יט). אתה תשפיע עליהם לטובה, והם לא ישפיעו עליך לרעה!

 

הסבא מנובהרדוק זצ״ל יסד עשרות ישיבות במרחבי רוסיה, ואחרי המהפכה נוסדו עשרות ישיבות נובהרדוק בפולין. הסבא היה מטיל על תלמיד צעיר לצאת ולהקים ישיבה במקום עוין, כנגד רוח התקופה שסחפה וגרפה, ובלי אמצעים כספיים.

ותמהו – מנין לו העוז לעקור בחור מהישיבה, מקור חיותו, ולשלחו להתמודד רוחנית וגשמית. איך לא חשש שבמקום להשפיע יושפע!?

וענה: יש שני סוגי תנורים. התנור הישן והטוב המוסק בעצים, והתנורים החשמליים החדישים. ואין מה לומר, הם מחממים להפליא. ההבדל ביניהם, שאת תנור העצים אפשר לטלטל גם למקום אחר, ויפיץ שם חומו. אבל התנור החשמלי חייב להיות בסמוך לשקע, ניזון בכוח החשמל!

כך, יש בחורים שחייבים להיות מחברים לישיבה כדי להתעלות, אותם משאיר אני בישיבה. איני בוחר אלא באלו שיש להם מקור חום עצמי, אותם שולח אני אל הכפור, כי ימשיכו לבעור – ויחממו אחרים!

 

 

*

קודם תתחיל אתה!

[תעשה וה' יסייעך! – מעיין השבוע עמוד תפד]

"יצו ה' איתך את הברכה באסמיך"

צריכים להבין מדוע לא הסתפק הכתוב ב:"יצו ה' איתך את הברכה" ותו לא? חז"ל אכן למדו מכאן שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין. אנו נלמד מכאן רעיון נוסף.

מעשה באדם שבא בוכה לרבו וסיפר לו על מצבו הכלכלי הדחוק כו' הרב אמר לו אני אשתדל בעבורך בתפילה שתזכה בהגרלה הגדולה בעזרת השם יתברך. שמח האיש והלך אך חזר לאחר שבוע כשמאומה לא השתנה ונהיה רק יותר גרוע.

לא זכית??? שאל הרב.

והוא ענה: לא!

בעזרת השם שבוע הבא. התפלל הרב שוב וכיוון כוונות ויחודים ושוב לאחר שבוע היהודי מגיע ועדיין לא זכה… בשבוע השלישי החליט הרב לעשות שאלת חלום והשיבוהו אנו רוצים לתת לו, אך שלפחות יקנה כרטיס…

חז"ל מספרים על רבי חנינא בן דוסא שרצה להעלות מתנה לבית המקדש ומצא במדבר אבן מיוחדת ולא היו לו מעות להעלותה. באו שני מלאכים ונדמו לו כסבלים וביקשו סכום פעוט ואמרו לו תן ידך עימנו. הניח ידו ותוך שעה קלה היו בירושלים. רצה להודות להם והם נעלמו.

אומר הבא"ח מהו הלקח? תן ידך עמנו. תעשה משהו. אל תצפה שמישהו יעשה בשבילך.

זהו ביאור הפסוק יצו ה' איתך את הברכה באסמיך. אתה רוצה ברכה? תכין אסם. תעשה עצמך כלי קיבול. האדם מבקש להיחתם בראש השנה לחיים פרנסה בריאות נחת שמחה כבוד וכו'. הקב"ה רוצה לתת הכל, אך מבקש תכין אסם. תן יד.

ישאל האדם: מה אני יכול לתת? תראה שמגיע לך. תבוא יותר לשיעורי תורה, תתקן דרכיך, תזהר בבן אדם לחבירו, בלשון הרע, שמירת העיניים, שמירה על תפילות בזמנן. תהפוך עצמך לכלי קיבול. גם אצל השונמית ואלישע כשרצה לעשות לה נס שאל לה האם יש לה כלים בביתה. בלי שתכין כלים לא תקבל כלום!

ודבר זה נלמד קל וחומר מן הסלע: כאשר הקב"ה אמר למשה ודיברתם אל הסלע ונתן מימיו, הוא אמר להם שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים. אפילו הסלע הקשוח יוציא את מימיו אם רק תדבר ותשנה ותלמד, כל שכן משמים ישפיעו עליך שפע אם רק תכין כלים. כיצד? תלמד, תתעלה, ומן השמים ישפיעו רוב שפע!

ראה עוד בפרשת שמות וברכך בכל אשר תעשה [והגדת עמוד 67] על ענין החיוב לעשות בפועל ואז זוכין לסיעתא דשמיא.

  1. בני ישראל נכנסו לים ורק אחר כך נקרע הים ונעשו להם מאתיים וחמישים ניסים.
  2. חנניא מישאל ועזריה שאלו את דניאל האם ה' יעמוד להצילם והשיבם שלא, ורק אחר שמסרו נפש לכבשן האש ניצלו.
  3. אסתר מסרה נפש להיכנס להיכל אחשורוש שלא כדת ורק אז עשה לה ה' נס.
  4. גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה (תהלים לז, ה) אומר היעב"ץ על אבות: בטח עליו והוא יעשה בתנאי – שגול – אתה תתחיל לגלגל את הגלגל!
  5. וכך בת פרעה שלחה אמתה לעבר הילד והתארכה אמתה חמישים אמה.
  6. משה גובהו עשר ורומחו עשר וקפץ עשר – והגיע לקרסולו של עוג. מי מסוגל לקפוץ מלא גובהו? ומה תשנה לעוג דקירת רומח כמחט? מזה נפל ומת?? אלא ה' הכהו, "למכה מלכים גדולים ויהרוג מלכים אדירים לעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו"! התנאי הוא שמשה יעשה ככל כוחו, ורק אז ה' יעזרהו!
  7. אנו בדור האינסטנט מעוניינים שהכל יבוא מיידי בלי שום מאמץ וללא יגיעה מצידנו, אך כך זה לא הולך!!
  8. הוספנו, משה שהקים את המשכן וה' עשהו. המלך שהקים ארמון והבטיח פרס למי שיטפס עד קצהו ואחד טיפס עד קומה חמישים ולבסוף הגיעה מעלית ואספתו.

מעשה היה עם החתם סופר שהורה שלא להפריע לו בעת לימודו בישיבה. הישיבה גדלה והוצאותיה מרובות . היו משכילים שהתאנו לישיבה בכל דרך והוציאו שם רע על הישיבה שממון רב היא מוציאה מממון הקהילה ולא נותר לשאר הוצאות הקהילה.

הלשון הרע התקבל והשילטון הוציא צו לסגירתה. נודע הדבר לראשי הקהל והם מיהרו לחתם סופר לספר לו על האסון. הרב היה באמצע שיעור והוא בלית ברירה הפסיק לצרכם. כששמע את הבעיה המשיך בשיעורו כרגיל. הם המשיכו לעמוד וקראו בקול נכאים רבי! חייבים לעשות משהו! אכן כן, השיבם הרב, אני עושה! והמשיך בשיעור.

מה שתפקידנו לעשות זה לא להביא את הברכה. אנו רק נכין את האסם. את הברכה ה' יביא. לא אנחנו העושים. עלינו להגביר חיילים לעבודת ה' וממילא נראה ברכה ונהיה כלים לשפע האלוקי. ואכן הגזירה בוטלה ואיש מן המלשינים לא השלים את שנתו!

 

*

והשיגוך – שלא תשתנה לרעה!

["והשיגוך" [א] שני מאמרים מ'והגדת' לרב גלינסקי]

ברכה מיוחדת היא, וחשובה כל כך: ״ובאו עליך כל הברכות האלה, והשיגוך״ (דברים כח, ב). מהו: ״והשיגוך?״ כי בנוהג שבעולם, אדם מתברך בברכה, וכבר עולה הוא שלב. מחליף דירה, ומכונית, וצורת דיבור. באה ברכה נוספת ומחפשת אותו ולא מוצאת, וכבר צריכה להתקשר למודיעין, לברר את הכתובת החדשה…

וכשהיא כבר מגיעה – אז מסתכלים בעינית שבדלת, ולא מזהים אותה, ואומרים באינטרקום שבעל הבית איננו. לא זו הדרך: ״והשיגוך״, שלא תשתנה! שתישאר באותו מקום! שלא תשנה מאכסניה שלך [עין בפרשת נח, מאמר: ״וילך למסעיו׳].

הייתי פעם אצל הסטייפלר, נכנסה נכדה והראתה לו מסטיק. יודעים מה זה? פלסטלינה ללעיסה. ״סבא״, שאלה, ״יש לזה הכשר?״

פנה אלי, ואמר: ״פני הדור! לא שואלים אם צריך לאכול, אם ראוי לאכול, אם רצוי לאכול. שואלים רק על ההכשר״… ואם כשר, מה עם הרמב״ן בתחלת פרשת קדושים?!

הגמרא מספרת (כתובות סז, ע"ב) על אדם אחד שבא לפני רבי נחמיה. שאלו רבי נחמיה: ״במה אתה סועד?״

אמר לו: ״בבשר שמן ויין ישן״. שאלו: ״רצונך שתגלגל עימי בעדשים?״ הסכים.

גילגל עמו בעדשים, ומת!

אמר: ״אוי לו לזה, שהרגו נחמיה״.

שאלו בגמרא: אדרבה, היה לו לומר: ״אוי לו לנחמיה, שהרגו לזה!״

וענו: אוי לזה, שהרגיל עצמו בתפנוקים אלו, עד שמת בחסרונם!

עליתי לאוטובוס, קו חמישים וארבע, ושמחתי לראות פנים מוכרות. אחד מהשכונה. קידמתי פניו בשלום לבבי ונעניתי כהלכות תשעה באב, בו עונים שלום לעם הארץ- בשפה רפה. חשבתי, אולי הוא אבל, רחמנא ליצלן. קלעתי למטרה.

שאלתי: ״מה נשמע?״, ויאמר: ״אל תשאל״, לא מבשרים בשורה רעה, ״מכרתי את המכונית״.

טוב, יש הלכה בנידון, איך מנחמים. אמרתי: ״המקום ימלא חסרונך״. (ברכות טז, ע״ב), ולא קיבל תנחומים.

ממש: אין מכונית מתה אלא לבעליה. העלה זיכרונות, איך היטיבה עמו בחייה, מכונית כשרה העושה רצון בעליה, אוי מי יתן לו תמורתה.

ניסיתי לומר שהקדוש ברוך הוא הקדים רפואה למכה, והמציא לו תחבורה ציבורית נוחה. אינו צריך למלא דלק, ולחפש מקום חניה. ואינו עומד בפקקים, וחצופים אינם עוקפים אותו, ולא צופרים לו מאחור. ויש לו נהג, והוא יכול ללמוד בדרך, לישון או לפטפט, ולא היה אל מי לדבר. הרגיל עצמו למכונית, וחש עצמו גידם בלעדיה.

חשבתי לעצמי: כמה מאושר אני, שלא התמכרתי למכונית, ולדברים רבים נוספים!

שמעתי, שפרנסי קהלה עלו אל הרב. הודיעו שנדברו עם בעל חנות הכובעים. הרב יכנס ויבחר לעצמו מגבעת מהודרת, תשורת הוקרה מהקהילה. הרב חובש את המגבעת שהוריו המנוחים קנו לו לחופתו, לא תואר ולא הדר לה, הם מתביישים לראותו בה. החליטו לממן קניית מגבעת חדשה.

ענה שהיוזמה מחממת את לבו, הוא מוקיר אותה מאוד, והרי הוא כאילו התקבל, אבל ירשוהו נא להמשיך ולחבוש את מגבעתו…

הבינו, והתכוננו גם לזה: אם הרב בגדר ״שונא מתנות יחיה״, ישלם סכום סמלי של עשרה שקלים…

חייך: ״יודע אני שהמגבעת נראית זוועה, ואני מוכן לשלם את מחירה המלא של מגבעת חדשה, ויש באפשרותי. אבל בסופו של דבר תעלה לי מיליון, ומיליון אינה שוה״…

מיליון?! על מה הוא מדבר!

״אסביר לכם״, אמר הרב. ״ארכוש מגבעת נאה ומהודרת, ואראה בה נלעג ומשונה: חליפה כה מהוהה ישנה נושנה ומגבעת כה הדורה, ממש נזם זהב באף אתם יודעים מי.

אין ברירה, איני רוצה להיראות נלעג, ואפנה לקנות גם חליפה. ומה, מתחתיה יצוצו הנעלים המרופטות ומעוקמות? נקנה גם נעלים חדשות. נו, רק זה חסר לי, שאראה כמלך ביופיו והרבנית תשתרך בשמלתה הישנה. הן משנה מפורשת היא, שהאישה קודמת לאיש לכסות (הוריות יג, ע״א).

ועכשיו, תארו לכם: עומדים הרב והרבנית הדורים בלבושם, וישבו על הכיסאות המרופטים והצולעים, ויסבו לשולחן הרעוע? אין בעיה, קונים כסאות נוחים ושולחן חדש. ואם אינם תואמים לארון הספרים המרכב מלוחי ארזים, קונים ארון ספרים מהודר, בעל דלתות זכוכית. אמת, צורם הניגוד בין אריחי הרצפה השחוקים לריהוט הנאה, אבל אפשר להסוותו בשטיח מקיר לקיר. כמה זה עלה לי, עד עכשיו?״

הפרנסים בקיאים בחשבון, זה עולמם. כמה עשרות אלפים, לא נורא. וזה כדאי, באמת כדאי להחליף את הסלון, כבוד התורה. רואים הם בעיני רוחם את הסלון המהודר – ״וכעת, בואו איתי. היכנסו למטבח.

כשיש כזה סלון, אפשר להשאירו כך?!״ סקרו, והאחד אמר: ״האמת? לא כדאי להשקיע. כדאי כבר להחליף דירה״.

״לכך התכונתי״, אמר הרב, ״הרשו לי להישאר עם הכובע הישן״…

והאמת, שאנחנו מוכנים גם להחליף דירה, למה לא?

אבל: ״ובאו עליך כל הברכות והשיגוך״, שנשאר אותו ׳רב׳, אותה אישיות!

״והשיגוך׳ [ב]

שמעתי, שהרבי מפשיסחא זצ״ל הקשה: בברכת הגאולה אומרים אנו שהקדוש ברוך הוא ״רם ונשא, גדול ונורא. משפיל גאים, ומגביה שפלים״. אם כן, אין לאדם מנוחה וחייו כמטוטלת. הגיע לפסגה, ומורידים אותו: ״משפיל גאים עדי ארץ״. יורד ויורד ומגיע לתחתית השפל, ומרוממים אותו: ״מגביה שפלים עדי מרום״. וחוזר חלילה, כבכף הקלע!

והתשובה, שאם אכן יתגאה כשיתעלה, ישובו ויורידוהו. וכמו שאמרו (מגילה יג, ע״ב וזבחים קב, ע״א): כשהקדוש ברוך הוא פוסק גדולה לאדם, פוסק לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות. ואם הגיס דעתו, הקדוש ברוך הוא משפילו. אבל אם בהגבהתו נשאר שפל בעיניו, לא יורידוהו. לפי שאין אומרים ״משפיל גבוהים״, אלא ״משפיל גאים״.

משל למה הדבר דומה, לפושקע טאבק, קופסה זעירה שנפלה ארצה. גוחנים ומרימים ומניחים על המדף, והיא בקטנותה!

וכך אמר דוד המלך: ״ה׳, לא גבה ליבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני״ (תהלים קלא, א). ודרשוהו (בירושלמי סנהדרין פ״ב ה״ד): ״לא גבה ליבי״, בשעה שמשחני שמואל.

להשתומם!

הן ״מוזר הייתי לאחי, ונכרי לבני אמי״ (תהלים סט, ט)

(הערה מה"ה טל חן: מובא כאן כמה חשדו את דוד המלך וכמה בזו לו וכמה תעבוהו. וכמובן שהיה דוד אומלל מכך. לכן: מוזר הייתי לאחי, ונכרי לבני אמי ר"ת האומלל. הייתי האדם האומלל ביותר שיש. או ר"ת אומללה, שנפשו הייתה אומללה) חשדוהו כפסול חתון ורחקוהו ובזו לו ונדוהו, ״גרשוהו מעל שלחן אביהם ומאסוהו ותעבוהו ובדד ישב מחוץ לאהלו מושבו, וישב כך מרוחק ומאוס מהם שמונה ועשרים שנה״ (״תורת המנחה״, דרשה כג).

ולפתע מהפך, ושמואל הנביא פוסל את כל בני ישי ומושח את דוד למלך על ישראל. והעיד בעצמו: ״לא גבה ליבי״. נשאר כשהיה.

״ולא רמו עיני״, כשהרגתי את גולית. כשנקם נקמת ה׳ מהפלישתי שחרף וגידף כלפי מעלה, והפלישתים נסו במות גיבורם והיתה תשועה גדולה, ושוררו לו: ״הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו״ (שמואל א' יח, ז), והתמנה להיות שר אלף, והיה לחתן המלך, ולא רמו עיניו!

״ולא הלכתי בגדולות״, בשעה שהעליתי הארון. ״ובנפלאות ממני״ בשעה שהחזירוני למלכותי.

באותה שפלות רוח בה ברח מפני אבשלום בחסר כל, באותה שפלות רוח חזר למלכותו כשדיכא את המרד!

״אם לא שיויתי ודוממתי כגמול ־ תינוק הנגמל מהיניקה – עלי אמו, כגמול עלי נפשי״ (המשך הכתוב. תהלים קלא, ב). כאותו תינוק היוצא ממעי אמו, כך נפשו עליו!

זהו שנאמר בשמואל (שמואל א' ב, יט): ״ומעיל קטן תעשה לו אימו", וכשהעלהו שאול אמרה בעלת האוב: ״איש זקן עולה והוא עוטה מעיל, וידע שאול כי שמואל הוא ויקד אפים ארצה וישתחו״ (שמואל א' כח, יד). ואמרו (תנחומא אמור, ב): "תנא: הוא המעיל אשר בו גדל, בו נקבר, בו עלה".

וכבר תמהו: ״ומעיל קטן תעשה לו אימו״, כשהיה ילד שעשועים. ״מעיל קטן״ הוא בגד זעיר, ״מעיל קטון״ הוא זעיר שבזעירים, בגד פצפון. איך יתכן שבו גדל ובו נקבר ובו עלה?

אבל הפירוש אחר. ילד, הולך במעיל. רב, הולך בפראק הדור מצמר. מנהיג עדה, בקפוטת משי מרהיבה וחפתי קטיפה. חכם, בגלימת פשתן צחורה.

אבל חנה השרישה בשמואל את המעיל הקטון. ככל שגדל, עד שהיה שקול כנגד משה ואהרן (ברכות לא ע״ב, ראש השנה כה ע״ב), נשאר במהותו. ״עוטה מעיל״ גרידא!

ונזכיר: בשעתו רעשה וילנה וגעשה. היה בה סנדלר שעלה לגדולה. הוא השיא את בנו כדרך הנגידים, שזילזלו בעשיר החפץ לחקותם ולהסתפח לקהלם.

כשהוביל את בנו לחופה ניגש אליו אחד הנגידים ושלף סנדלו, ושאל כמה יעלה לתקן את הסוליה? חוורו פני הסנדלר לשעבר מבושה, ורבי ישראל מסלאנט זצ״ל אמר, שבאותה עת תבעו במרום את גדולי וילנה לדין, מדוע לא חינכו את קהלם למידות טובות ולעין טובה.

ודאי שמקרה זה מבטא השחתה נוראה. אבל אני תמיה על הסנדלר, ממה נפגע? איזו בושה היא להיות סנדלר ומה הכבוד שבעושר? האדם, הוא אותו אדם! (בעקבות מעשה זה רבי ישראל מסלנט הקים את תנועת המוסר).

וכבר סיפרתי על אותו עני, שסוכן הגרלות ממולח פיתהו לרכוש כרטיס הגרלה ממשלתי בתשלומין. בכמה קופיקות לשבוע יוכל לחלום שנה שלמה על הזכייה הגדולה. ההגרלה נערכה, והרשויות שיגרו את תוצאותיה במברק. עבר הסוכן על הרשימה, ונרעש: העני זכה בפרס הגדול, מאה אלף רובלים. היה לעשיר המחוז! השעה שעת חצות הלילה, אבל בשורה כזו אין להשהות. עטה את אדרתו ויצא אל הבקתה הדלה שבפאתי העירה. בנקישות עזות העיר את העני ובישר לו על זכייתו.

נתן בו העני מבט מצמית, ואמר בקול מקפיא: ״הנה עבור כולם אני פלוני העני, והם מרשים לעצמם להתעלל בי. אבל אתה, שיודע אתה שאני עשיר מופלג, איך העזת להעירני בכזו שעה!״

אין זו הנהגת: ״ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך״ (דברים כח, ב), שלא תשתנה מחמתן!

 

*

גודלה של מצוה קטנה | לעשות עסק מעניינים קטנים | תעשה מזה עסק!

[כל פרט קטן בעבודת ה' הוא גדול ונשגב – לק"ט]

(ביכורים ג, א -ד) כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה אשכול שביכר רימון שביכר קושרו בגמי ואומר 'הרי אלו ביכורים'.

כיצד מעלין את הבכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים, ולמשכים היה הממונה אומר 'קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו'.

הקרובים מביאים התאנים והענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים, והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו, החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלם, הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם ועיטרו את ביכוריהם. הפחות, הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם, לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים, וכל בעלי אומניות שבירושלם עומדים לפניהם ושואלין בשלומם, אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום.

החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה, הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי (תהלים ל).

שווי הביכורים היה מועט, תאנה שביכרה, רימון שביכר. מדוע יש לעשות מזה כל כך הרבה רעש?

אלא התורה מלמדת אותנו שיש לעשות "עסק" מדברים קטנים, כדי להחשיבם בעינינו. אנו נוטים לזלזל בקטנות, והתורה מלמדתנו להחשיב כל דבר וכל מעשה. על זה אמר החכם אל תִּסְתַּכֵּל עַל קְטַנּוֹת המצוה, אֶלָּא עַל גְּדֵלוֹת הַמְצַוֶּה!

 

הבאת הביכורים עניינה שתהיה לשם שמים, להודות להשם יתברך. המעשה ביהודי הפשוט שהביא לרבו מנורה של כסף, ולאחר שבוע הביא העשיר מנורה יותר יפה של זהב, ולא רצה הרב לקבל, ואמר לו הרב: בביכורים מצינו שהעניים היו מביאים קלתות של קש והיו הכהנים נוטלים אותן מהם ולא משיבים להם, ולעומתם העשירים היו מביאים קלתות של זהב והיו הכהנים נוטלים פירותיהם ומחזירין להם הסלים. מדוע? משום שהעני חפץ להביא ביכורים אך לא היה לו במה, אישתו נטלה כמה ענפי ערבה וקש וארגה סל לכבוד השם יתברך, ראוי סל זה להיות על מזבח ה'.

לעומת העשיר שנאלץ לתת ביכורים, אך הוא מחליט שאם כבר אז כבר, הוא לא יתן לשכן את התענוג להתרברב עליו, 'הוא מביא בסל של כסף , אני אביא זהב'!

דבר זה לא יעלה על מזבח ה', ולכן הכהנים היו משיבין לו את הסל… מוחל טובות… סיים הרב והשיב לו את מנורתו.

 

 התורה למדתנו כאן יסוד גדול אומר הג"ר ירוחם ליבוביץ זצ"ל בספרו "דעת חכמה ומוסר" (חלק א מאמר פג) והוא לעשות "עסק" מדברים קטנים. שהרי כל העלאת פירות הביכורים לירושלים בקול המון חוגג אינה אלא כדי לעמוד בעזרה ולומר שאינו כפוי טובה.

 

לכשנתבונן בתורתנו הקדושה נראה שכל יסוד התורה הוא העסק בדברים קטנים.

חז"ל מספרים על רבי מתיא בן חרש שניקר את שתי עיניו ובלבד שלא יכשל בהבטה כלשהי.

פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה בשבת, אך חז"ל הבהירו שלא היתה זו פרתו אלא פרת שכנתו והוא עצמו סבר שדבר זה מותר ולכן לא מיחה בה ולכן נקראה פרתו אף על פי כן הושחרו שיניו בתעניות שישב על שעבר על דעת חבריו ולא מיחה בשכנתו ראה ירושלמי ביצה סוף פרק ב.

 

וכך אם נוסיף ונתבונן נבחין כי על כל צעד ושעל מסרו חז"ל נפשם על דברים קטנים משום שהם מהווים את יסוד התורה ואת יסוד עבודת האדם מתוך כך נבין עד כמה רחקנו מדרגה זו שכן כל עסקו של אדם כיום הוא רק בדברים "גדולים".

וכשנעמיק עוד בענין נראה שלא זו בלבד שאיננו בדרגה זו אלא גם איננו מכירים את פחיתות דרגתנו בזה שאם לא כן מדוע תמהים אנו על חכמינו ז"ל שמסרו נפשם על דברים הנחשבים בעינינו למידת חסידות?

הסיבה לתפיסה זו הרווחת אצלנו היא הזלזול בגינו מתקטנים הדברים עד שעם הזמן גם דברים העומדים ברומו של עולם נחשבים ל"מותרות" ולמידת חסידות.

 

דומה הדבר לתפיסה שהייתה מקובלת על הפילוסופים שה' אינו מתעניין במה שקורה כאן בעולם הזה, הוא 'קטן עליו', ורק 'הדתיים' מקטינים את בורא העולם בכך שחושבים שבאמת הוא מתענין האם קשרתי קודם את רגל שמאל או שמא הקדמתי את הימין…

ובאמת, הם המקטינים את הבורא, שהרי אם הבורא הוא אין סוף אזי אין הבדל אצלו בין קטן לגדול, ולדעתם הבורא הוא מוגבל ובאמת למוגבל יש הבדל בין גדול לקטן…

העצה – "אין עוד מלבדו" צריך שיתגלה ה"אין עוד מלבדו" בכל דבר שיימצא ויארע בה, לפיכך אין דבר בבריאה שנוכל לכנותו בשם דבר קטן.

 

בסעיף הראשון של שולחן ערוך "אורח חיים" כותב הרמ"א "שיויתי ה' למדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים וכו' כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו, והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך"

אף כאן רואים אנו שאין שום דבר קטן שכן כל פעולותיו צריכות להיות תחת הרושם של "שויתי ה' לנגדי תמיד" והובאה ידיעה זו בסעיף הראשון בשולחן ערוך בגלל חשיבותה הגדולה.

אדם הנמצא בארמון המלך שם לב גם שלא לגרד בראשו בזמן לא מתאים…

 

ולכן נבין מדוע בפרשתינו התורה מונה בארורים ארור שוכב עם אשת אביו, עם חותנתו, עם בהמה, ביחד עם ארור מכה רעהו בסתר, לוקח שוחד, ואשר לא יקים את דברי התורה הזאת. מה ההיגיון בסדר הדברים?

אלא רצו לומר שלא כמחלקים בין עבירות 'חמורות' ל'קלות', בין שוכב עם בהמה למדבר לשון הרע ומכה רעהו בסתר, אומרת התורה האדם נמדד בדברים הקטנים, וחמור לשון הרע ושוחד כעריות הקשות ביותר [רש"ר הירש הובא במתוק האור עמוד תקפב].

 

איך גילה הב"ח ששבתאי צבי, שם רשעים ירקב, אינו משיח אמיתי כפי שהכריז בתעתועיו והביא למבוכה בקהילות ישראל ולכד ברשתו המונים?

בתמימותו שלח הב"ח את חתנו לתהות על קנקנו של שבתאי צבי, שם רשעים ירקב, ומצאו שוכב על גבו פרקדן. דבר זה לכאורה נראה כקטן אך סותר את ההלכה.

מכל מקום אם היה אותו שבתאי צבי, שם רשעים ירקב, באמת אדם גדול, הוא לא היה מזלזל בסעיף מפורש בשולחן ערוך אף שרבים לא מקיימים אותו ונראה בעיני העם כמעשה קטן, מכל מקום אילו היה גדול היה מקיימו.

*

לזכות לאוצר הטוב | להתפלל שנקבל מהאוצר הטוב

 [אש דת לוינשטיין]

 

"יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים" (דברים כח ,יב).

וכי יש אוצר רע בשמים?

 

(סנהדרין קא ע"א) אמר רבה בר בר חנה: כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמר להן, חמה עזה יש בעולם. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: למה אתה משחק? אמר להן: וכי מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני משחק. כל זמן שאני רואה רבי, שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה, ואין שמנו מבאיש, ואין דובשנו מדביש, אמרתי: שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו. ועכשיו שאני רואה רבי בצער – אני שמח.

אמר לו: עקיבא, כלום חיסרתי מן התורה כולה? – אמר לו: לימדתנו רבינו (קהלת ז, כ) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה – טוב ולא יחטא.

 

פעמים ואדם מקבל טוב, אך הוא רע לו, כמו שכתוב: "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו", כאשר זכויותיו מועטות נותנים לו את שכרו בעולם הזה ואת העונש שומרים לו מושלם לעולם הבא.

ולעומתו לצדיק ה' שומר את השכר מושלם לעולם הבא, ואם יש איזושהי עבירה הוא מקבל עליה את העונש כאן בעולם הזה.

נמצא שיש אוצר בשמים שיכול להיות טוב ויכול להיות רע, תלוי מה ולמי…

ואנו מבקשים שה' יפתח לנו את האוצר של השם יתברך, ולא את האוצר שלנו, וזהו יפתח ה' לך את 'אוצרו הטוב', ולא את 'אוצרך הטוב', שיהיה זה האוצר של מתנת חינם של ה' ולא מאוצרנו חלילה שנקבל שכרנו בעולם הזה.

 

מסופר על אחד מתלמידי הבעל שם טוב שהיה שרוי היה כל ימיו בעניות גדולה, בדוחק ובדלות.

ביקשה ממנו אישתו כי בעת ביקורו אצל רבו הגדול, יבקש ממנו להתפלל עליהם ועל מצבם העגום. אולם בעת שבא התלמיד אצל רבו שכח את מצבו הגשמי, מכיון שראשו ורובו שקוע היה בענינים רוחניים, ולא התפנה להקדיש מחשבה קלה על עניני ״עולם הזה״ שלו.

אישתו הפצירה בו שוב ושוב להזכיר את מצבם לפני הרבי, אך החסיד בשלו – בוש ונכלם הוא לדבר עם הרבי על ענינים גשמיים וחומריים. כך חזר המעשה מספר פעמים, עד שפקעה סבלנותה של האישה וגירשה את בעלה מביתם.

מחוסר ברירה חזר לבית רבו ושהה שם. כאשר הבחין בו הרבי ושאלו למעשהו, גולל התלמיד את כל הקורות אותו.

למשמע הדברים נענה רבו הבעל שם טוב באנחה כבדה:

"אין בידי לעשות מאומה. תיקון נשמתך הוא רק על ידי יסורי עניות!״

נחרד התלמיד למשמע הדברים ושאל את רבו:

-״רבינו יכול בכוח קדושתו לפעול ישועות. פעמים רבות תיקן נשמות נדחות נדכאות; ומדוע אני, שזכיתי להיות תלמידו, אין הרבי יכול לתקן נשמתי ולהוציאני מעמק הבכא בו אני נמצא״?

״דע לך, השיבו הרבי, אף כי תלמידי אתה ורבה אמונתך – רק על ידי כך תתוקן נשמתך, מכיון שבגלגולך הקודם, מעשיך היו רעים וחטאים.

אני מציע לך לנסוע לעיר פלונית שם תחקור על איש בשם פ. ומה היו מעשיו. עליך לדעת, כי נשמתך היא גילגול נשמתו של איש זה, ירדת לעולם לתקן מעשיך הקודמים, ועיקר תיקונך הוא על ידי יסורי העניות בה אתה מצוי״!

פנה התלמיד ונסע לעיר זו. הוא חקר אצל תושבי העיר על אודות האיש שהרבי נקב בשמו – אך איש לא ידע ולא הכיר שם כזה. כעבור מספר ימים, יעץ לו אחד מתושבי העיר לגשת אל שמש החברא קדישא, ״איש זקן הוא השמש, יעץ לו, ואולי זוכר הוא את האיש אותו אתה מחפש״.

 

הגיע התלמיד אל זקן זה. לאחר שאמר לו את מבוקשו, השיבו: ״אמנם זוכר אני במעורפל אדם זה, אך קורות חייו לא ידועים לי. אם ברצונך, אביא אותך אל חותני הקשיש, זקן מופלג בן מאה ועשרים, אשר בודאי הכירו היטב. אמנם זקן ותשוש הוא, הדיבור קשה עליו וגם אוזניו כבדו משמוע – אך מכיון שנשלחת מהבעל שם טוב, בודאי ישמח לענות לשאלותיך״.

 

הביאו הזקן אל חותנו. כאשר שמע הקשיש את שאלת התלמיד, החווירו פניו ואמר לו בקול רועד: ״איני רוצה לדבר אודות איש זה, שהיה רשע גמור, ואף את שמו איני רוצה להעלות על דל שפתי״!

רק לאחר שהתלמיד סיפר כי נשלח הוא מהבעל שם טוב לחקור אודות האיש – נעתר הקשיש וסיפר:

״איש זה, עליו אתה שואל, אין קץ למעשיו הרעים. לא די שעבר כמעט על כל התורה כולה, אלא היה מלשין מושחת, מוסר, אשר כמה נפשות מישראל נהרגו על ידי הלשנותיו!״

לאחר אתנחתא קלה, נאנח הזקן ושאל:

״אמור נא לי, לשם מה שלח אותך הבעל שם טוב לחקור על איש זה?״

התעטף התלמיד בשתיקה ולא רצה להשיב. לאחר שהקשיש הפציר בו מאד, הזדקף התלמיד ובקול רועד מהתרגשות סיפר לו כל הענין, מתחילה ועד סוף.

״מה יקר חסדך אלוקים״! קרא הקשיש בהתפעלות. ״כמה גדול כוחה של תשובה אשר מסוגלת להפוך אדם רשע כזה ולהעלותו מבירא עמיקתא לאגרא רמה עד לדרגה גבוהה זו – להימנות בין תלמידי הבעל שם טוב ולזכות להסתופף בצילו!״

ויהי, אך סיים את דבריו הנרגשים – יצאה נשמתו של הקשיש בטהרה ונאסף אל עמיו. (פניני הכתר ח"ב עמוד 249 מפי חסידים)

 

ומאידך יש והאדם מקבל כאן כול טוב וזה על חשבון העולם הבא שלו. אין לקנאות באותו אדם. כמעשה ברבי שמעון בר יוחאי שלקח את תלמידיו לבקעה וואמר להם שיקחו כמה מטבעות שרוצים, אך שידעו שמעולם הבא הם נוטלים.

 

כמעשה עם האדמו"ר מקוצק שפגש בעשיר שפקר והכירו בצעירותו מן התלמוד תורה וכשפגש בו שאלו היכן העולם הזה שלך? והלה החל לספר לו על רוב עושרו ובתיו ונכסיו כו' אמר לו הרב כל מה שהראת לי זה העולם הבא שלך.. נתנו לך אותו כאן! אולם היכן העולם הזה שלך?…

 

המגיד מדובנא המשיל זאת במשל מצמרר, לאדם שהתחייב מיתה למלכות, אך עוונו היה כה קשה, שהמלך גזר עליו שימות ברעב תוך יסורים קשים בתוך חדר עשוי זכוכית בכיכר המרכזית בעיר, שכולם יראו ויראו.

והנה מכל העיירות באו לחזות באדם זה ועונשו. יום אחד הגיע כפרי אחד מעיירה רחוקה וראה שהלה אוכל בשר…

אמר – זה האסיר שמתייסר? הנה אוכל בשר! השיבוהו: פתי שכמותך, הלה לרוב רעבונו נשתבשה דעתו וחתך בשר מזרועו והחל אוכל! מבשרו הוא אוכל!

 

ולפי זה נבין את שאומרים בערב שבת 'וזכינו לקבל שבתות מתוך רוב שמחה ומתוך עושר וכבוד ומתוך מיעוט עוונות'.

וצריך ביאור מה הקשר בין עושר וכבוד למיעוט עונות? ועוד היה להקדים מיעוט עוונות לעושר וכבוד! ועוד מה הביאור שנזכה לקבל שבת מתוך מיעוט עונות? וכי השבת גורמת ריבוי עוונות חס ושלום ואנו רוצים שנקבלה אך תוך מיעוט עוונות – אתמהה?

אלא הביאור הוא שאנו מבקשים לקבל שבתות מתוך עושר ושמחה, אך יכול העושר הזה לנבוע מתוך ריבוי עוונות שיש לנו ונותן לנו ה' את העושר כתחליף לשכר העולם הבא, ולכן אנו מבקשים מתוך מיעוט עוונות…

 

 

*

מעלת הכרת הטוב

[מוסף שב"ק יתד תשס"ו]

 

 (דברים פרק כו, א- ו) "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ, וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

 

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.

וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ.

 

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה".

 

וצריך ביאור, מה נכנסה כאן הזכרת הנשכחות- יעקב ולבן, מצרים ויציאתה?

 

ואמרת אליו – פרש רש"י שאינך כפוי טובה.

מה שייך כאן כפוי טובה?

 

אם הבאנו עולים מחו"ל, דאגנו להם לסל קליטה, דאגנו לשכור להם דירה, סידרנו עבורם עניינים ופורצדורות מול משרדי הממשלה השונים, דאגנו לבעל לעבודה, הכנסנו את ילדיהם לבתי ספר ואף דאגנו לשידוך לבנו שהגיע לפרקו, והנה בחתונה יגש הלה אלינו ויודה לנו מקרב הלב על השידוך, כיצד נרגיש? רק השידוך??? הרי מהתחלה עד הסוף עליך להודות!

 

כשהאדם בא להודות לה' על שהאדמה נותנת פריה, והנה יש לו פרנסה ברוך השם, הגידולים הצליחו, לא די שיודה על הגידולים, הודאה מושלמת כוללת את הדרך מתחילתה ועד סופה!

הודאת הטוב הינה אבן היסוד בעבודת ה'. מי שהוא כפוי טובה, הוא בבחינת אפיקורוס!

כך אומר הרמב"ן, על הפסוק: עם נבל ולא חכם, אלו האפיקורסים".

מדוע? ביאר הגר"מ רוזנשטיין: האפיקורס ניקרא נבל היות ואינו מודה בטובת ה'. מי שאינו מכיר טובה אינו חסר מידה נכונה, אלא אפיקורס. שהרי כל עבודת ה' מושתת על הכרת הטוב.

וזו דרישה כל כך אלמנטרית, שאף מן הגוי התורה דורשת זאת.

 

לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', מפני שלא קידמו אותנו בלחם ובמים בצאתנו ממצרים. והרי היו עמים שרצו להשמידנו ובכל זאת לא נאסרו לבוא בקהל? ועוד שמזכיר שם ששכר את בלעם לקללך, אם כן רצו העמונים והמואבים בכלל להורגנו, ומה עניין הלחם והמים כאן?

אלא אברהם אבינו הציל את לוט אביכם מן ההפיכה- מסדום, וכיצד יכולתם לכפור בטובה? לרצוח- ניחא, זה בטבע שלכם, אולם להכיר טובה- זה אתם מחוייבים!

 

הגר"מ פיינשטיין נשאל בגיורת שאימה חלתה האם יכולה לבקרה, ואמר לה הכרת הטוב גם כלפי גוי היא חיוב!

 

הביכורים מלמד אותנו דבר נוסף.

דוד אומר: מזמור שיר חנוכת הבית לדוד ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי. ה' אלוקי שועתי אליך ותרפאני, העלית משאול נפשי.

 

מה ענין חנוכת הבית לצרותיו של דוד?

אלא טבע העולם הוא שכשאדם חולה- מתפלל לה' שירפאו מחוליו. החלים, וזקוק לפרנסה- מתפלל לה' שיפרנסו. התפרנס ובנה בית- עושה חנוכת הבית ומודה לה' על ביתו. אולם אין הוא זוכר כעת את בעיות החולי והפרנסה בהן היה שרוי. מלמדנו דוד: בשעת חנוכת הבית יש להודות לה' גם על כל צרותינו שמהן נרפאנו!

 

הרב שך ששכר מלמד שילמד את הבחור שאימו סעדה את אשת הרב, אף על פי שקיבלה משכורת, ומעולם לא ידע הבן מי הוא שדואג לו למלמד וממנו בשלימות!

ולכן מצינו הכרת הטוב אף לחי ולדומם. משה לא מכה ביאור- להכרת הטוב, הכלבים מקבלים את בשר הטריפה להכרת הטוב שלא נבחו ביציאת מצרים.

 

תוספת בענין הכרת הטוב

ביכורים והכרת הטוב [העיקרון והציטוט הראשון מברכת מרדכי אזרחי]

 

כמו כן בתחילת הפרשה (דברים כו, א- יא) לאחר שהביא את הביכורים אל הכהן ומניחם במקדש וקורא את כל הפרשה, לאחר כל זאת מסיימים ב"ושמחת בכל הטוב", משמע שזוהי הפיסגה אליה חתרנו בכל פרשת ביכורים.

משמע שרק לאחר ביצוע כל הפרשה הזאת יתכן להגיע לשיא זה של "ושמחת בכל הטוב". כיצד מבינים זאת? בעצם על שום מה קוראים את פרשת ביכורים? מדוע מתחילים בהזכרת שחר ההיסטוריה מאותו זמן של (דברים כו, ה) "ארמי אובד אבי"?

מה שייכות יש לאותם אירועים ולביכוריו של זה? מדוע כאן הוא המקום לפרט את כל מה שאירע לאבותינו במצרים ביורדם לשם וביציאתם משם? מה ענין כל זה לשיבולת המונחת לפנינו אצל המזבח "ואמרת אליו הגדתי היום" וגו' ? (דברים כו, ג) ופירש"י "שאינך כפוי טובה".

מה ענין הכרת הטוב שיש לו על התאנה שביכרה, הרימון, הענב או השיבולת לכל מה שאירע אצל אותו ארמי אובד אבי או אצל פרעה למצרים? האם כאן הוא המקום להודות ולהכיר טובה עבור הצלתו של יעקב אבינו או עבור גאולתם של ישראל ממצרים?

 

אלא שאין אנו יודעים טיבה של "השגחה" מהי. עלינו לדעת להשכיל ולהבין כי יסוד היסודות בהשגחה הוא שאין אצל השגחתו של הקב"ה לא "דרך מקרה" ולא "דרך אגב", אין לך פרט שלא נלקח בחשבון מכוון, כל האירועים מכוונים כלפי כל יחיד כאילו לא היה קיים אלא הוא כשלעצמו בלבד.

קשה למוח אנוש להשיג זאת. קשה מאוד להכיל מחשבה זאת במערכת המחשבתית שלנו אך זוהי האמת לאמיתה!

ולא עוד, אלא שכל האמת הזאת נאמרת גם במושגים המדברים על מרחקים של דורות ושל נצח. אל יעלה על ליבך כי משום שכל הצמחים כולם צומחים או משום שהשמש מאירה לכולם והמים משקים את העולם כולו לכן אף הצמח שלך "ממילא" או "דרך אגב" מושקה. אין הדבר כן!

 

אלא שכשהקב"ה החליט להוריד את המים ולהזריח את השמש לקח בחשבון גם את השיבולת שלך ובמכוון.

כשם שלא יעלה על דעתך שכל העולם כולו מושקה דרך אגב מהשקייתך שלך, כך בדיוק אל יעלה על דעתך כי אתה וצמחך מושקה דרך אגב מהשקייתו של העולם כולו.

 

ובאמת כבר שמענו פעם מבית מדרשו של הסבא מסלבודקא והיה חוזר על זה מו"ח הגר"מ חדש זצוקללה"ה שמפורש כן בכל מכות מצרים שהרי כך בדיוק אירע שם, שהשמש זרחה ליהודי ולא זרחה לגוי, שהמים היו מים ליהודי ודם לגוי. אל יעלה על דעתך כי משום שהעולם כולו שימש מרקע לרגליך מאז בריאתו לכן דרך אגב ממשיך הוא להיות מרקע לרגליך גם כהיום הזה וגם לעתיד לבוא, אין הדבר כן!

אלא שכשהקב"ה החליט לברוא את העולם ולרקוע את הארץ על המים כך עלתה במחשבתו ובחשבונו לקחת בחשבון מכוון כל שבריר של שנייה מכל העתיד לבוא וכל נברא אשר הארץ הזאת עתידה להיות מרקע לרגליו לזחילותיו או לרחשיותיו.

 

כבר שמענו מבית מדרשו של הסבא מסלבודקא וכן היה רגיל מו"ח זצוקללה"ה להצביע על המפורש "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". "בכל יום" ו"תמיד" – ובכל זאת "המחדש", וזה נפלא מאוד.

 

אל יעלה על דעתך כי משום שאבות אבותיך יצאו משיעבוד מצרים לכן ממילא לאחר שסבך הזקן יצא ו"נגאל" ממילא אף אתה כבר נולדת "נגאל", אין הדבר כן! אלא שכשהקב"ה עלתה במחשבתו לגאול את ישראל חשב לא רק על סבך, אלא על כל צאצאיו עד היום הזה. ואף אתה נגאלת בפועל ממש, לא דרך אגב אלא ישירות.

זהו כנראה עומק הפשט ב"עבדים היינו" שאנו אומרים בהגדה של פסח שאנו מודים להקב"ה לא רק על גאולתם של אבותינו, אלא אף על גאולתנו שלנו, שכן הגאולה היתה בפועל ממש- גם גאולתנו שלנו, ו"אילו… הרי אנו ובנינו משועבדים לפרעה במצרים" (הגדה של פסח שם) לא רק כבדרך אגב – לא השיעבוד ולא הגאולה – אלא ישירות בפועל ממש, אל יעלה על דעתך כי כשהצילו את יעקב מביתו של לבן היתה זו רק הצלתם של יעקב נשותיו בניו צאנו וכדומה, אין הדבר כן! אלא אז כשהקב"ה עסק בהצלה ממעשה לבן נלקחנו אף אנו בחשבון.

 

אין אני או אתה או הוא דרך אגב או דרך מקרה, אין הדבר כן! אותי אותך ואותו את כל אחד מעמנו עד סוף כל הדורות לקחו בחשבון ההצלה. ידוע תדע כי יהדותך וכל המערכת הקיומית שלך אינה דרך מקרה ואינה דרך אגב, אין הדבר כן! לא משום שאביך או אמך יהודיים אתה דרך אגב יהודי, לא משום שנולדת ליהודים אתה דרך מקרה יהודי, לא משום שאתה מבני העם הנבחר אתה ממילא יהודי, אין הדבר כן! אלא שכשבחר השם אלוקינו בעמנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, חלה עצם הבחירה על כל אחד ואחד מעימנו עד סוף כל הדורות.

כשנטע השם חיי עולם בתוכנו נטע זאת מתחילה בכל אחד ואחד עד סוף ה"לעתיד לבוא". ידוע תדע ותכיר היטב כי כשסבך הזקן עבר את הירדן בהנהגתו של יהושע וזכה להיות מבאי הארץ, לא אותו בלבד הביא והושיב הקב"ה בארץ ישראל, אלא את כל צאצאיו עד סוף כל הדורות.

 

אינך נמצא קיים ויושב בארץ ישראל דרך אגב או דרך מקרה "כי באתי אל הארץ" (דברים כו, ג) וכי הוא בא? הלא דורות על גבי דורות הוא נמצא בארץ! מה זאת אומרת "כי באתי"?

משום שכשבא אותו סבא זקן כבר אז באת אתה, ומשום שכשאתה עצמך עלית ארצה ישראל, כבר אז העלית עמך את כל צעדיך, כל רגע שהותך כל שניות הקיום שלך כבר אז העלית עמך, לא רק את אותו רגע ואותה שהות אלא את כל הרגעים והשהויות מאז ועד עולם!

זו היא הגופא דעובדא, כי כשזכית לעלות לארץ ישראל כבר אז לקחה ההשגחה של הקב"ה בחשבון גם את השיבולת הזאת המונחת כאן אצל המזבח, זו היא הגופא דעובדא, כי כשנבחרה ארץ ישראל מכל הארצות ונבחר עמנו מכל העמים, כשייעדו את הארץ הנבחרת לעם הנבחר וכשנבחרת אתה להיות מן העם הנבחר הזה, כשנבחרו פירותיה של הארץ הנבחרת להיות פירות של תרומות ומעשרות וביכורים, כבר אז לקחו בחשבון את התאנה הרימון או הקרבנות המונחים כאן אצל המזבח!

זוהי איפוא הגופא דעובדא, שכל המערכה מאז הארמי הזומם לאבד את אבי, מאז שחר ההיסטוריה הישראלית, כל המערכה הזאת מלבד שיש בה מערכות מערכות עצומות ובלתי מושגות לעצמן, הרי הנה כולנה השקעות הלוקחות בחשבון נצח ואין סוף של דברים וזמן כאשר המטרה הנכספת היא גם השיבולת הזאת המונחת אצל המזבח.

אמנם אין אנו מסוגלים להעריך להבין ולהשיג את מלא היקף ההשגחה המתבטאת בכל רגע ורגע מחיינו אבל זוהי הגופא דעובדא.

הנה, אומרים חז"ל (ברכות נ, ע"א) כי האומר "הזן את העולם כולו מטובו" הוא בור. חייבים לומר: "הזן את העולם כולו בטובו". מדוע? משום שבכזית לחם זה שאנו אוכלים מושקע לא רק חלק מטובו של הקב"ה אלא "טובו" כולו.

 

מי שרוצה להיות אמיתי ולהודות בהתאם להכרתו הוא אולי אמיתי ביחס להכרתו זאת אבל יחד עם זה הינו "בור" משום שהוא פשוט אינו יודע את הגופא דעובדא, "ואמרת אליו שאינך כפוי טובה" לאמור אינך מסתיר את הטובה, אינך כופה עליה כלי, הנני בהחלט מודע ומכיר טובה על ההשקעה שהושקעה בי כי שעתה של ההשגחה אינה רק אותה שעה של שעת ההגעה לארץ או שעת ההצלה מארמי אובד אבי או שעת גאולת מצרים, שעתה של ההשגחה היא אף השעה הנוכחית והשקעתה של ההשגחה היא זאת שהצמיחה לא רק את אותה שעה אלא אף את הרגע הזה והשיבולת הזאת.

פרשת ביכורים היא איפוא פרשת ההכרה בפלאות ההשגחה.

זוהי שעת הכרת הטוב בכל טובה של ההשגחה הפלאית כדי להודיע ולהיוודע מה מושקע באותה תאנה רימון או שיבולת .

הביטוי להשגה זאת הוא בשמחה הפורצת לאור ההכרה הזאת כי כשמכירים בפלאות האלו הלא כל השגה נוספת, כל הכרה נוספת, מזרימה שטף של שמחה "בכל הטוב", כל זמן שלא שמחת אין הדברים אלא מן השפה ולחוץ, לכן לאחר קריאת הפרשה עליך לשמוח כדי להביע אל נכון את ההכרה הזאת זהו איפוא השיא של "ואמרת אליו שאינך כפוי טובה".

 

בין נבין איפוא, כי זהו ה"תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" שכן אם מסוגל הוא אדם מישראל לעבוד את השם ולא לשמוח משמע מופקע הוא לגמרי מכל זיק של הכרה בהשגחה הפלאית המלוה אותו ואת עמו מאז היותנו לעם עד היום הזה.

משמע כפוי טובה הוא, שכן הטובה והכרתה מכוסה על ידי כיסוי עב של טיח ההגשמה.

טמונה היא פנימיותו באפלה המעלה טחב וריקבון.

שמח איפוא בן אדם כי עליך להכיר ומשתכיר ודאי תשמח "ושמחת בכל הטוב". עד כאן לשונו.

 

עניין הכרת הטוב אצל גדולי ישראל היה מרכזי ובעל חשיבות.

מי שכופר בטובתו של חבירו סופו שכופר בטובתו של מקום. ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, וסופו 'לא ידעתי את ה''.

 

אורח טוב מה הוא אומר? כל שטרח בעל הבית בשבילי טרח. אורח רע מה הוא אומר? מה כבר אכלתי? חתיכה אחת! וחוץ מזה אני פה בדרך אגב, בעל הבית טרח בשביל בני ביתו…

כשחז"ל אמרו אורח, הם גם רמזו לאדם שהוא אורח כאן בעולם הזה. הכפוי טובה אף פעם לא מרגיש שהוא חייב משהו למישהו. בעל הכרת הטוב תמיד ירגיש חובה.

המעשה עם החזון איש שאדם אחד עזר לו לעלות ארצה, וכשרצה להשיב לו אמר לו שהוא מעדיף שהרב ישאר בעל חוב שלו… לאחר שנים הלה חלה מאד והודיעו לרב, והרב בקע רקיעים בתפילתו והלה קם ממיטת חוליו בדרך פלא…

 

הרב מבריסק שעשה חתונה בווגשל ובעל האולם לא רצה לקבל כסף, ואמר לו הרב: הינך חושב שאתה עושה לי בזה טובה, דע לך, שאם לא אשלם לך, כל חיי ארגיש חייב לך, הדבר הזול ביותר מבחינתי כדי לפרוע לך הוא כסף…

 

ההלצה באותו אדם שעלה לשמים וראה מחלקה ובה מלאכים מתרוצצים ומקבלים פאקסים ומטפלים ומתייקים, וכן מחלקה נוספת ובה עסוקים לא פחות מהראשונה, ובמחלקה שלישית שנכנס ראה שני מלאכים המטפלים בעצלתיים בבקשות המגיעות מידי שעה- שעתיים…

לשאלתו לפשר הדבר, השיבוהו – במחלקה הראשונה מטפלים בבקשות של בני האדם, זיווג, זרע של קיימא, פרנסה וכדומה.

 

במחלקה השניה מטפלים בתלונות- על חולי, בעיות שלום בית, רפואה, ושאר טענות.

 

והמחלקה השלישית היא מטפלת ב'מכתבי תודה'…

לצערנו זו המציאות,שאנשים זוכרים להתלונן ולבקש, אך שוכחים להודות על הטוב שה' העניק להם!

 

מעשה ברב אלימלך פירר שפעם אחת היה אצלו גביר אחד שבא לתרום לצדקה, ואחר שסיימו החליטו לילך יחד להתפלל בכותל. לאחר שהתפללו ראו שם אחד שבוכה רבות ליד הכותל. הרב פירר פנה לנדיב ואמר לו בא נעשה עסק, בוא נסייע ליהודי הזה, אם הוא זקוק לעזרה רפואית- אני לוקח על עצמי בלי נדר לטפל בכל עיניינו, ואם הוא זקוק לעזרה כספית – אתה לוקח על עצמך… הנדיב הסכים.

הרב ניגש אליו ושאל אותו האם יש חולה חס ושלום בביתו ולכן הוא בוכה? לא, חס ושלום, השיב היהודי.

אני את חלקי סיימתי, אמרתי לנדיב, כעת אתה תמלא את חלקך בעסקה. הנדיב ניגש אליו ושאלת אותו האם הוא שרוי במצוקה כספית וזקוק לעזרה? והלה השיב- לא! ברוך השם הכל בסדר. מדוע אם כן בכית כל כך? שאלו שניהם יחד.

 

והיהודי השיב: באתי לכאן כדי להודות לה' יתברך. השבוע זכיתי להשיא את אחרון ילדי, ועל כן בכיתי מרוב התרגשות והודאה לה' על כל רוב חסדיו.

ולך נאה להודות!

 

תוספת

ביכורים והכרת הטוב

(דברים כו, ג) "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת"

רש"י פרשת כי תבוא: ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה.

 

האדם מביא ביכורים כדי להראות את מידת הכרת הטוב שיש לו, שזו מן המידות המיוחדות לעם ישראל, שמי שאין לו כן, לא זכאי להיות חלק מן העם היהודי.

דוגמא לכך אנו מוצאים בפרשת השבוע שעבר, שבו הוזהרנו שלא לקבל עמונים ומואבים לקהל ה', עד עולם. ומדוע? וכי לא היו עמים אחרים שרצו להורגנו?

הדבר יובן על פי מעשה שהיה עם המגיד מדובנא שפעם אחת התארח אצל יהודי מבלי לגלות את זהותו. כו' [ראה בפרשת כי תצא]

עיקר התביעה עליהם היא משום שלא קדמונו בלחם ובמים. מדוע? כי זה כפיות טובה.

אבא שלנו הציל את אבא שלכם ודאג לו מפני חמשת המלכים, מעט לחם ומים לא מגיע לנו? אלא מה תאמרו, שאין לכם די ממון לכך? והרי היה לכם די לשלם בשביל בלעם בין בעור על מנת לקלל את ישראל מדוע כעת תם לכם הכסף?

א. המעשה עם העשיר שהביא מנורת זהב במקום מנורת הכסף שהייתה לאדמו"ר ממתת העני.

מעלת הכרת הטוב, לזכור את כל מה שעשה לנו ה' מאז ועד עתה, מאז לבן הארמי. המעשים עם רבי שלום אייזמן המובאים בלק"ט בעניין הכרת הטוב.

 

 

*

המדקדק מדי – מדקדקים עמו…

[מעיין השבוע עמוד תצד]

 

"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם…" פירש רש"י: אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא.

מדוע התורה מדגישה זאת דוקא כאן ולא בפרשת נגעים או בכל מקום אחר?

לבאר הדבר נקדים סיפור. מעשה ביהודי שהיה תומך ברבי זושא מאניפולי שהיה עני מרוד. פעם אחת בא כדי לתת את תרומתו והנה אינו בביתו – הלך הוא לרבו המגיד ממזריטש.

 

שמע אותו כפרי שיש לרבי זושא רבי וחשב בליבו: אם כן מדוע שאתן את תרומתי לרבי זושא? אתן לרבו שהוא גדול יותר! החל לתת לרבו, אך מאז החל מצבו הכלכלי מתדרדר. הלך לרבי זושא על מנת לשאלו על כך.

אמר לו רבי זושא: אין ספק שרבי גדול ממני, אך כל זמן שלא דיקדקת ונתת גם למי שאינו גדול ביותר, נתנו לך שפע משמים ולא דקדקו אתך. אולם כשאתה התחלת לדקדק ולחפש את הראוי ביותר, החלו אף בשמים לדקדק עליך ולבדוק האם גם אתה ראוי ביותר, ולכן הופסק השפע שלך…

 

זו גם התשובה לשאלה מדוע התורה מדגישה אין לך אלא כהן שבימיך. דוקא כאשר האדם מביא ביכורים לכהן אין לו לדקדק על הכהן הצדיק ביותר, ולפסול כהן אחר. יתכן שגם איתך ידקדקו…

אנו עומדים בפתח ימי הדין. אנו מצפים לרחמי שמים. אמנם אנו מצהירים שאנו מדפקים כדלים ורשים כי לא יצדק לפניך כל חי, ועם כל זאת אנו מבקשים שנה טובה יותר מן הקודמת. האם זה הגיוני?

אמנם לא, אך אם אנו מכירים את דיני הנהגת הבורא, הדברים הופכים למובנים. במידה שאדם מודד מודדים לו. כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים. למי נושא עוון למי שעובר על פשע.

 

אם אתה מדקדק- ידקדקו עמך מן השמים. אם אתה אומר: יקוב הדין את ההר- יאמרו כך עליך. אם אתה לא מוכן אף פעם להבליג כשהאישה עשתה משהו שלא כרצונך- כך ינהגו כלפיך. אם אנחנו נהיה טובים יותר נזכה לשנה ברוכה יותר ולרחמים בדין אמן כן יהי רצון.

 

*

הכל הולך אחר הראשית

מראשית כל פרי האדמה. ראשית הגז, ראשית עריסותיכם.

מדוע דוקא הראשית מובאת לבית המקדש?

פתחו במסכתא.

 

(סנהדרין מט, ע"א) וילך עמשא להזעיק את יהודה ויוחר וגו' אמר ליה: עמשא – אכין ורקין דרש, אשכחינהו דפתיח להו במסכתא אמר: כתיב כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, יכול אפילו לדברי תורה? תלמוד לומר רק חזק ואמץ.

 

עשרה ראשונים.

ראשית היום בתפילה, ולא בקפה ועוגה. ולא בענייניו הגשמיים. וכן כך ראוי לאישה.

הרב והמחשבות זרות בתפילה… התפילה היא שזרה כאן… [אש דת לוינשטיין]

 

ראשית היום.

לכן עיקר הדגש ביהדות הוא על חינוך הבנים, שכפי שבראשית צמיחתם יתחילו, כך יהיה ההמשך. ולכן ההקפדה בגיל זה על הטוב ביותר, על החינוך התורני ביותר, החזק ביותר, שכפי מאמצינו עמו כעת, כן תהיה ההצלחה בעתיד!

 

על פי זה נבין מדוע מביא את הביכורים, מתחיל ומזכיר חסדי ה'– ארמי אובד אבי כו', ומה הצורך בהזכרת ההיסטוריה? ועוד התקשתי, מדוע לא מזכיר את ההיסטוריה מתחילתה, את אברהם ויצחק?

אלא כוונתו בזה לומר: יש לנו שורשים חזקים, הראשית שלנו חזקה, ראשיתנו מיעקב, וכבר מאז הצלתנו ה', וראוי שכפי השורש יהיה הפרי.

ולכן לא מזכיר מאברהם, היות ולאברהם היה את ישמעאל, וליצחק את עשו, ומזכיר את יעקב שהייתה מיטתו שלימה, לומר לך שורשינו קדושים ושלמים, מיעקב אבינו.

ראשית השנה, לכן עושים סימנים – דוקא בראשית, שינה בראש השנה – משפעת על מזלו לכל השנה.

*

מוויתור לא מפסידים!

[מעלת המעביר על מידותיו והדרך לזכות ליום הדין – אור דניאל]

 

אנו בעוד קצת יותר משבוע נעמוד לדין לפני הקב"ה. בפרשת השבוע נקרא את הקללות, כדי לסיים בהן ולומר תכלה שנה וקללותיה. אולם אנו צריכין דבר מה לבוא עמו ליום הדין. דרך לזכות בדין שהוא בודאי קשה ונורא.

 

בפרשתינו התורה מצוה:

"כי תשמר את מצות ה' אלוקיך והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט)

שואלים חז"ל וכי אפשר לילך בדרכי המקום?

פירשו רבותינו: מה הוא חנון אף אתה חנון מה הוא רחום אף אתה רחום (סוטה יד, ע"א)

אמרו חז"ל: כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו.

בפרשתנו הקב"ה כורת ברית עם ישראל ומשפיע עליהם מברכותיו והסיבה לכך "כי תשמור את מצוות ה' אלוקיך והלכת בדרכיו".

 

ובגמרא (ראש השנה יז, ע"א) נאמר על הפסוק "ה' א ל רחום וחנון וגו' נושא עוון ועובר על פשע" אמר רבא כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו שנאמר "נושא עוון ועובר על פשע" נושא עון למי שעובר על פשע.

פירש רש"י: "אין מידת הדין מדקדקת אחריהן אלא מנחתן והולכת".

 

מעלה זו של מעביר על מידותיו היא גדולה עד מאוד עד כדי כך שאף מאריכה ימיו ושנותיו של האדם כפי שמסופר בגמרא:

(חגיגה ד, ע"ב) רב ביבי בנו של אביי היה נפגש לעיתים עם מלאך המוות בין היתר הוא סיפר לו שפעם אמר לשלוחו: "לך ותיטול את נשמתה של מרים קולעת שיער הנשים ותביא לי".

הלך והביא לו את נשמת מרים אומנת התינוקות. נזף בו מלאך המוות: "אני אמרתי לך מרים קולעת השיער, ואתה הבאת לי מרים אחרת!"

אמר לו: "אם ככה, אלך ואחזירה".

אמר לו המלאך: "הואיל והבאת תישאר כאן ותהיה מרים האומנת במנין המתים, רק אמור לי מאחר שלא הגיע זמנה למות כיצד נטלת את נשמתה?"

השיב השליח: מרים האומנת הייתה אוחזת בידה על גבי ברכיה תנור בוער ומנקה אותו, נכוותה פתאום רגלה והורע מזלה כי הכניסה עצמה לידי סכנה ולכן הייתה לי שעת הכושר להמיתה".

 

שאל רב ביבי את המלאך: "אמור לי, היש לכם רשות להמית אדם לפני זמנו?" השיבו המלאך: "ולא כך כתוב 'יש נספה בלא משפט' (משלי יג, כג).

[ביאר בן יהוידע על סנהדרין שהכונה בלא משפט של הגלגול הזה, אך במשפט מן הגלגול הקודם. ושמעתי לפרש בלא משפט הנגלה למלאכים וכל שכן לבני אדם, אך בחשבון של הקב"ה לבדו, וזה יבאר כיצד תיתכן "טעות" בכתובת…]

 

שאל שוב רב ביבי: "והרי נאמר 'דור הולך ודור בא' (קהלת א, ד) היינו שלכל אחד יש זמן קצוב באיזה דור הוא הולך"?

 

החזיר המלאך: "אין אני מוסר את המתים החריגים האלו שנפטרו לפני זמנם ליד מלאך 'דומה' שומר המתים, אלא הם שטים בעולם עד שימלאו ימיהם ורק אז נמסרים לידו".

 

המשיך רב ביבי ושאל: "סוף סוף בשנים החסרות שלהם מה אתה עושה, למי אתה מוסרם"?

 

השיב: "אם ישנו תלמיד חכם אשר הוא מעביר על מידותיו והגיע זמנו למות אזי אני נוטל את השנים האלו וזוקפן לזכותו שיאריך יותר ימים".

 

הדברים מבהילים! אנשים מחפשים כל מיני אמצעים, ולפעמים נוסעים לחו"ל לצורך ניתוח להאריך ימיהם ולפעמים בסבל רב ולעיתים רק לתקופה קצרה ועוד אפילו משלמים על כך הון תועפות, בא הרופא המומחה בעולם – הקב"ה, ומציע לנו הצעה בטוחה יעילה ללא הוצאות ממון וללא כאבים ואף ללא שום מאמץ מיוחד, מהי העצה?? תעביר על מידותיך. אל תקפיד אל תכעס תגלה וותרנות רחמנות. גם אם פגעו בך ונפגעת עד עמקי נשמתך. וכי יש לך עצה טובה מזו?

 

חבל שרבים מאיתנו אינם מנצלים מרגלית יקרה זו ולהיפך, במקום להעיר על המידות ישנה הקפדה יתירה על חברו כשלא אחת אנו עדים לנזק הגדול שגורמת אותה קפידה ופעמים כשמנסים לעשות שלום ביניהם נוצרת מתיחות נוספת.

 לא אחת אנו שומעים את התשובה "לא סולח/ת " ופעמים גם הזמן אינו עושה את שלו אילו היינו יודעים אילו שערי שמים נפתחים כאשר האדם היה אומר לחברו "צר לי שפגעתי בך" והנפגע היה משיב "סלחתי כדבריך" איזה עולם נפלא היו יכולים לבנות.

 

הא לנו דוגמא נפלאה למעביר על מידותיו: "כבר לא האמנו שנזכה אי פעם לחבוק אוצר כזה, אומרת שפרה, כשהיא חובקת בחום את בנה בן החודשיים אחרי 11 שנים ארוכות ומשמימות.

 

אני מורה בכירה שהיה לה את כל הזמן להתקדם, אך מה ערך לקריירה כשהעיקר חסר? צחוקו של ילד.

"אני חושבת שאין רב שאליו לא נסענו אין תפילה שלא התפללנו והכל בכוונת הלב ובדמעות. אצל טובי הרופאים ביקרנו כולם הרימו ידיים.'אתם זקוקים לנס של ממש' אך אנו לא נואשנו נסענו לקברי צדיקים שפכנו דמעות כמים וחיכינו.

"אצל הרב ב' כבר הייתם לאחרונה? שמענו ממקור ראשון הרבה סיפורים על הרב הזה שעזר לאנשים שונים שבעת צרה ניסו לפנות אליו' יעצה חברתי ולא לחצה כדרכה.

"עוד באותו יום התקשרתי לבית הרב ב' מסתבר שלהשיגו בטלפון זו משימה קשה מאוד. 'אני נוסעת לצפון הארץ' הפתעתי את בעלי בנחישות 'אם קשה לתפוס את הרב טלפונית אסע אליו בעצמי'.

 

ברגע האחרון ניאות גם בעלי להצטרף אלי למסע מחר. "משהגענו לבית הרב נוכחנו לראות כי התור ארוך מאוד 'יש לכם תור?' שאל הגבאי.

'לא, בכלל לא, אבל יש לנו עניין שאינו סובל דיחוי', אמר בעלי. ולהפתעתנו אמר הגבאי: 'הרב יקבל אתכם בעוד כמה דקות'.

ואכן כעבור מספר דקות נקראנו פנימה אל הקודש. פני הרב היו מאירות וטובות, קדושה אפפה אותם. סיפרנו לרב הכל, בעלי דיבר ואני פרצתי בבכי, הרב שמע בסבלנות ולא הפסיק אותנו אפילו פעם אחת.

הוא שקע במחשבות מעמיקות ולאחר כעשר דקות שאל את בעלי: 'לאביך יש אחות מבוגרת הגרה ביוהנסבורג?' ביקש הרב לברר.

'כן', הודה בעלי .

 

'כשהיית ילד ביקרת את הדודה הזו ואז הרגזת אותה מאוד'.

"פני בעלי החלו מחליפות גוונים.

'כן.. לא בדיוק זו היתה חוסר הבנה, הדודה כעסה עלי מאוד וגירשה אותי מן הבית למרות שהייתי ילד קטן, ההורים שלי הסבירו לי מאוחר יותר שהדודה הזו שבורה נפשית בעלה נפטר כשהייתה צעירה, ילדים מעולם לא היו לה ולכן היא ממהרת לכעוס ולצעוק'.

אמר בעלי.

"הרב נענה בראשו 'נכון מאוד, הדודה הזו כעסה הרבה זמן אחרי שהלכת, כנראה הרגזת אותה אז מאוד. אנשים שבורים הצעקה שלהם נענית היא כנראה הקפידה עליך מאוד, ומאז יש עליך הקפדה בשמים. יהא עליכם לבקש סליחה מן הדודה שלך. לא מספיקה סליחה בלב, היא צריכה לכתוב כי היא סולחת.

רק לאחר שתוסר הקפידה תזכו בעזרת השם לפרי בטן', הבטיח הרב.

 

יצאנו את חדרו של הרב נפעמים מרוח קודשו והמומים מן הדברים ששמענו.

"בתירוץ כלשהו בעלי ביקש מהוריו את מספר הטלפון של הדודה יהודית מיוהנסבורג וחייג אליה: 'מדבר שמעון האחיין שלך הבן של אברהם' שמעתי את בעלי מזדהה.

'רציתי לדבר איתך'.

'איתי?', נדהמה.

'כן, לפני שנים כשהייתי ילד פגעתי בך את זוכרת? מאז אני מרגיש כי ישנה קפידה עלי ואני מתחנן לפניך שתמחלי לי'. קולו של בעלי היה קרוב לבכי.

"אני לא סולחת כל כך מהר מי שפוגע בי סופו להיענש!' ענתה הדודה בקול גאה וקשוח. "היינו שבורים ורצוצים אבל ידענו שעלינו לעשות מעשה.

'אולי פשוט נקום וניסע ליוהנסבורג?' הצעתי לבעלי, 'אולי כשתראה כי אנחנו מתחרטים באמת היא תאבה לסלוח לנו?'

אבל עכשיו ערב פסח אול ניסע אחרי החג?'

'לא!' הייתי נחרצת.

'אנחנו מוכרחים לשמוע כי היא סלחה לנו אנו מוכרחים לקבל את סליחתה כמתנת חג'.

 

אחר ארבעה ימים היינו בדרכנו לדרום אפריקה לא ידענו היכן נתאכסן וקיווינו לישועת ה'. היישר מן המלון הזול נסענו לביתה של הדודה שהופתעה מאוד לראות אותנו מגיעים אליה במיוחד.

'בשביל זה במיוחד הגעתם?' היא התרגשה באמת.

'כן, חשובה לנו הסליחה שלך' אמרתי ופרצתי בבכי.

'עשר וחצי שנים עברו ועדיין לא זכינו להיפקד אנו משוכנעים שרק הסליחה שלך תביא אל ביתנו את הישועה'.

 

הדודה הרהרה רגע ואחר השיבה: 'טוב אני סולחת לכם. התאמצתם ובאתם עד פה במיוחד, ובכל זאת אתם אחיינים שלי אבל חשוב לי שתדע כי מן הפגיעה שלך אז נפגעתי מאוד', אמרה לבעלי. 'דרך אגב היכן החבילות שלכם?

'במלון, עניתי בשלווה.

'ולמה במלון כשיש לכם דודה פה? זה פוגע בי'.

'טוב, מיד נבקש שישלחו מונית להביא את החבילות', מיהרתי להשיב מפחדת לפגוע שוב.

 'עוד שבוע וחצי פסח אני רוצה שתישארו פה לחג' אמרה.

 'לא, אנחנו חייבים לשוב' אמר בעלי.

'שוב אתה פוגע בי, אני לא אכתוב לכם מכתב סליחה אם לא תישארו פה לחג!'

"נבהלתי אלא שלא הייתה לנו ברירה היה זה חג הפסח הארוך ביותר בימי חיי אבל נשארנו.

חזרנו לארץ מאוששים ומקווים. נסענו היישר לבית הרב ששמע על המאמצים שעשינו והבטיח לנו כי בעזרת השם ניוושע בקרוב.

"לחג הפסח תשנ"ט בשנה שלאחר מכן קיבלנו את המתנה היקרה שבמתנות. נולד ישראל מאיר הבן הבכור שלנו, שמילא את הבית והביא אור ושמחה אמיתית עימו.

את הנקודה הזו אני מרגישה צורך להדגיש: לעולם אסור לזלזל בפגיעת אדם ואפילו נעשתה לפני הרבה שנים ובהיסח הדעת וללא כוונה רעה ובאדם שבור ומסכן לא כל שכן, לעולם אין לדעת כמה נפגע ועד כמה צערו חשוב בשמים וגורם חלילה לקפידה לכן לחשוב פשוט לפני כל מילה כי ההשלכות – מי יכול לשער".

 

מאיתנו לא נדרש לצאת לדרום אפריקה אצלנו הדבר נמצא בקרבת מקום בבית אצל האישה ששומעת לעיתים רק ביקורות ודברי עלבונות ואף לא מילה אחת של הכרת תודה על כל העול הרובץ עליה.

בבית הכנסת, בבנין בשכונה כמה פסיעות ואנו מגיעים אל הנפגע תוך זמן קצר אנו יכולים להינצל.

 

אך הגאווה היא אם כל חטאת. מה פתאום שאני אהיה הראשון ואבקש סליחה? הימים בהם אנו נמצאים עתה צריכים לעורר אותנו לחשבון נפש. חייבים אנו להתעורר לפני שיהיה מאוחר.

קצת מאמץ ואנו אוזרים אומץ, מורידים מעט מן הגאווה וניגשים היישר אל הנפגע והחשוב מכל – ללא דיחוי. אפשר לעשות זאת בביקור בביתו ואפשר על ידי שיחת טלפון: "שלום מדבר פלוני מה נשמע? רציתי לבקש ממך סליחה" וההמשך כבר יתגלגל מאליו.

אנא הזדרזו אחי ורעי! חפשו לפחות אחד שאולי נפגע מכם ופתאום תראו שחלון הישועות של הקב"ה נפתח לרווחה בידקו ותיווכחו!

ועוד מעשה המובא בזוהר הקדוש (לך לך):

רבי אלעזר פגש יהודי אחד ושאלו: "מה מעשיך?" היהודי השיב שהייתה לו משרה של מלמד תינוקות בעירו והנה עתה בא לעיר מלמד אחר ושמו רבי יוסי דכפר חנין ונטלו כל בני העיר את ילדיהם ממנו והעבירום למלמד החדש.

תושבי אותה עיר שהיו אנשים רחמניים המשיכו לתת למלמד הקודם את משכורתו כמו בעת שהיו התינוקות אצלו, ומכך אפשר להביא ראייה שהעברת הילדים לא נעשתה כנקמה או כל סיבה שלילית אחרת, אלא רק בגלל מומחיותו המועדפת של המלמד החדש.

"אבל", כך המשיך המלמד לשעבר לספר לרבי אלעזר, "אני סירבתי ליהנות ממתנת חינם והשכרתי את עצמי לרבי יוסי דכפר חנין המלמד החדש".

 אין כמו סיפור זה להמחיש לנו עבדות אמיתית. רק אדם המחשיב עצמו עבד לא עושה חשבונות של כבוד ולא מכניס למוחו הרהורי קנאה ונקמה. אחת ויחידה היא שאיפתו בחיים – להרבות בכבוד קונו. הוא יושב לאכול ושאיפתו לפניו, עולה על יצועו וזוכר את ריבונו.

ומה היה סופו של המלמד ההוא? מספר הזוהר: "אמר רבי אלעזר צריכים אנו כאן לברכותיו של אבא רבי שמעון בר יוחאי", דהיינו גם רבי אלעזר בנו של התנא האלוקי הרגיש שמעשהו של אותו מלמד שהסכים לפנות את מקומו ללא טענות ומענות וללא ויכוחים וטרוניא, ולא עוד, אלא שהשכיר את עצמו תחת האדון החדש, העלה אותו לדרגה כה נשגבה עד שלא ראה רבי אלעזר את עצמו ראוי לברכו ולא מצא כביכול את המילים הנכונות להביע את הערכתו וברכותיו לאיש אשר כזה ונאלץ להשאיר את הברכות לאביו רבי שמעון בר יוחאי!

 

*

להיות בשמחה

עבודת ה' תוך שמחה

בתורה נאמר בסוף הקללות: תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויבך בערום ובחוסר כל.

 

וצריך ביאור, וכי בגלל שלא עבד בשמחה יקבל את כל הקללות הללו?

ועוד וכי בגלל חוסר שמחה יעבוד את אויביו? מה הקשר?

 

משל המגיד מדובנא ולא אותי קראת יעקב.

ולכן העונש– ועבדת את אויביך.

 

העובד מתוך עצבות- עובד את ה' עבודת עבד. גם העבד עובד מתוך מירמור ועצבות. ולכן מידה כנגד מידה תעבוד את אויביך עבודת עבד.

 

אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. והרי החילונים מסתכלים אל הדתיים כמוגבלים וחשים שהם 'חופשיים'?

 

מבאר הגר"י אלישיב שעבד הוא העובד לאדונו ואינו מכניס לקופתו. לעומתו בן החורין עובד יתכן אף קשה יותר אך מכניס לעצמו.

נמצא שהחילוני העובד רק בגשמיות, וקנייני הגשמיות נותרים כאן בעולם הזה לבאים אחריו. נמצא שעבד לאחרים בבחינת עבד. לעומתו המקיים מצוה אחת קונה קניין נצחי שלעולם לא יקחוה ממנו. נמצא שהוא הבן חורין האמיתי.

וזו השמחה האמתית!

 

העגלון שהגיע לוילנא בשעת לילה ומצא את בית הגר"א מואר, והרב הכניסו ואירחו, והיהודי העגלון שאל את הרב- האם לכל הפחות עולם הבא יהיה לי אחר כל הסבל הזה כאן בעולם הזה?

שאלו הגר"א למעשיו, והוא סיפר שהוא עגלון שמביא לחמו בקושי וכל יומו על פרנסתו, וזמן רב ללמוד תורה לא נשאר לו. אמר לו הגר"א אם בעולם הזה שאתה כל כך משקיע בו אתה סובל,

בעולם הבא שאינך משקיע בו כלל- על אחת כמה וכמה…

ולפי זה נבין- שכר מצווה בהאי עלמא ליכא, כיצד אם כן הרשעים מקבלים כאן בעולם הזה את שכרם?

החפץ חיים והמגיפה והיהודי שרצה לתרום מצוות תפילין שקיים פעם אחת, אמר לו החפץ חיים בשמים לא מחזירים עודף… השכר על זה הוא כל כך עצום שאין די בכל חללי דעלמא כדי לתת לך עודף…

הקב"ה משלם שכר כפי הערכתינו את המצווה וכפי הקלות בה אנו מוכנים לוותר עליה.

אדם המוכן לוותר על הנחת תפילין בשביל עבודה שבה הרויח חמישים שקל, אז הנחת התפילין שלו שווה חמישים שקל…

יש הסבר נוסף על 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה:

 

משה רבינו עליו השלום יורד מההר ועדיין אינו שובר את הלוחות עד שרואה מחולות. מדוע?

המעשה ביהודי שביקש כפרה על אכילת חזיר, ואמר לו הרב שיקנה קילו לימון יסחט וישתה. 'ובזה יתכפר לי?' שאל היהודי.

לא, ענה הרב. אבל זה ימחק לך את החיוך מעל הפנים…

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך", ולא די בכך, אלא עוד היית "בשמחה"

 

נמצא שהיפך את היוצרות, את ה' עבד כעבד האנוס, אך את העבירות עוד עשה בשמחה….

 

שאלו את החפץ חיים מה הטעם בהוצאת סיפרו על הלכות לשון הרע אם ממילא רוב העולם לא יוכל לעמוד בו?

 

השיבם החפץ חיים שהגרי"ס אמר לו שכל עבירה יוצרת משחית. המשחית הזה מוכן לקטרג ולחבל בזה שיצר אותו. כוח המשחית נובע מטיב העבירה. עבירה עם כל ה'גישמק' יוצרת משחית בריון שאוי לו לאדם שיפול לידיו.

עבירה שעובר האדם מתוך כאב לב שנפל, ומתוך אנחה וציפיה שכבר יחזור בתשובה ולא יכשל עוד- זו עבירה מסוג אחר לגמרי. ולכן סיים הגרי"ס כדאית הוצאת ספרך שלפחות אם האדם נכשל- שיהיה זה עם אנחה…

 

מעשה נורא שיכולים לראות את גודל מעלת הירהור תשובה ומובא בספר אורי וישעי (שער התפילה פ"ז) [נכד הרב מתנות כהונה על מדרש רבה לפני כ300 שנה] וזו לשונו: מעשה אירע בעיר אחת באדם אחד שנטה למות וחלה את חוליו, ונכנסו אצלו חכמי ישראל לבקרו, ויזעק בקול גדול, ויאמרו מה: לך כי זעקת, ויען ויאמר, וכי אין אתם רואים שאיש עומד לנגדי והוא מלא עינים וכיתת כלבים עמו, וזה חפץ לטרוף עיני וזה לחטוף רגלי וזה כל אברי?!

והתחילו לבקש רחמים עליו בתפילות הכתובים בשל"ה מה שמתפללים על שכיב מרע, בר מינן, ובתוך כך נח מזעקתו והתחיל להתאנח, אמרו לו היושבים לפניו, על מה אתה נאנח?

 

השיב, עתה בא לכאן לבוש בדים אחד ומטה אלוקים בידו ומכה בכלבים שלא יחבלוני, וכה אמר לי: כדאי היית שיאכלוך הכלבים עזי נפש אלה, אך הואיל ועשית זאת בעודך בריא- שכל עת שלמדת באיזה ספר והגעת באיזה דבר עבירה אשר עברת, הירהרת בליבך תשובה. ואף שלא שבת בפועל, הרהורי לבך הצילוך שלא יזיקוך, ועל שלא עשית תשובה בפועל הבהילוך, עד כאן לשונו. והרי לך גודל מעלת הירהור תשובה.

 

*

התקדמות רוחנית למעשה

[מעין גנים ח"ב]

א.

אחד הענינים שצריכים ביאור בפרשה זו, זה הענין של הקמת האבנים, כשיעברו ישראל את הירדן, שהענין לא מובן אפילו לפי פשוטם של דברים. ולכן אנו מוכרחים להאריך ולפרש את פשט הדברים. וכך כותבת התורה:

(דברים כז, א- ט) "ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר, שמור את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום. והיה ביום אשר תעברו את הירדן, אל הארץ אשר ה׳ אלוהיך נותן לך, והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד. וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך, למען אשר תבוא אל הארץ אשר ה׳ אלוהיך נותן לך ארץ זבת חלב ודבש, כאשר דבר ה' אלוהי אבותיך לך.

והיה בעברכם את הירדן, תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל, ושדת אותם בשיד. ובנית שם מזבח לה׳ אלהיך, מזבח אבנים, לא תניף עליהם ברזל. אבנים שלימות תבנה את מזבח ה׳ אלהיך, והעלית עליו עולות לה׳ אלהיך. וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני ה׳ אלהיך. וכתבת על האבנים, את כל דברי התורה הזאת, באר היטב".

ולא מובן מה בדיוק צריך לעשות, והיכן לשים את האבנים, ומה הענין לשוד אותם בשיד.

ב.

וחז"ל בתורה שבעל פה ביארו והאירו לנו את הפסוקים. וכך אמרו: (סוטה לה, ע"ב), נמצאת אתה אומר שלושה מיני אבנים היו (כל אחד י״ב אבנים) אחד שהקים משה בארץ מואב וכו', ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן, שנאמר(יהושע ד, ט) ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן, ואחד שהקים בגלגל שנאמר (שם, כ) ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן, הקים יהושע בגלגל.

ופירש רש״י בסוטה שם וזו לשונו: לאחר שבנו מהן המזבח בהר עיבל, קיפלום והביאום לגלגל, וקבעום שם. עד כאן לשונו.

וכן מפורש בסוטה שם (לו, ע"א). ובמשנה שם (לב ע"א) וברש״י שם, וברש״י יהושע (ח, לב). ועוד שם (ד׳. ג׳) וברש״י שם. (ובירושלמי סוטה פז, יש שיטה שארבעה מיני אבנים היו. ועיין בתוספות סוטה לה ע"ב דיבור המתחיל 'שלושה', ודיבור המתחיל 'כיצד').

מדברי חז"ל מתבאר, ששלושה מיני אבנים היו, וכל אחד מהם של שתים עשרה אבנים:

א) שתים עשרה אבנים שהקים משה בעבר הירדן, וזה נלמד בסוטה (לה, ע"ב) מגזירה שוה.

ב) שתים עשרה אבנים שהקים יהושע בתוך הירדן. וזה מפורש בספר יהושע (ד, ט): "ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן תחת מצב רגלי הכהנים נושאי ארון הברית, ויהיו שם עד היום הזה.

ג) שתים עשרה אבנים אחרות שלקח יהושע מתוך הירדן, ובנה מהם מזבח בהר עיבל והעלו עליו עולות ושלמים. ואחר כך פירקו את המזבח, והביאו את האבנים לגלגל, וקבעו שם את האבנים.

וכך כתוב בספר יהושע (פרק ד): "ויהי כאשר תמו כל הגוי לעבור את הירדן, ויאמר ה׳ אל יהושע לאמר: קחו לכם מן העם שנים עשר אנשים איש אחד איש אחד משבט. וצוו אותם לאמר, שאו לכם מזה מתוך הירדן, ממצב רגלי הכהנים הכין שתים עשרה אבנים, והעברתם אותם עמכם, והנחתם אותם במלון אשר תלינו בו הלילה.

ויקרא יהושע אל שנים העשר איש אשר הכין מבני ישראל, איש אחד איש אחד משבט. ויאמר להם יהושע, עברו לפני ארון ה׳ אלוהיכם אל תוך הירדן, והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו, למספר שבטי בני ישראל.

למען תהיה זאת אות בקרבכם, כי ישאלון בניכם מחר לאמר, מה האבנים האלה לכם. ואמרתם להם, אשר נכרתו מימי הירדן מפני ארון ברית ה', בעברו בירדן נכרתו מי הירדן, והיו האבנים האלה לזכרון לבני ישראל עד עולם.

ויעשו בן בני ישראל כאשר ציוה יהושע, וישאו שתי עשרה אבנים מתוך הירדן כאשר דבר ה׳ אל יהושע למספר שבטי בני ישראל, ויעבירום עמם אל המלון ויניחום שם".

עוד כתוב שם (ד, כ): "ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן הקים יהושע בגלגל. ויאמר אל בני ישראל לאמר, אשר ישאלון בניכם מחר את אבותם לאמר מה האבנים האלה. והודעתם את בניכם לאמר, ביבשה עבר ישראל את הירדן הזה. אשר הוביש ה׳ אלוהיכם את מי הירדן מפניכם עד עבריכם, כאשר עשה ה׳ אלוהיכם לים סוף אשר הוביש ה׳ מפנינו עד עברנו. למען דעת כל עמי הארץ את יד ה׳ כי חזקה היא, למען יראתם את ה׳ אלוהיכם כל הימים".

וביהושע (ח, ל) כתוב עוד: אז יבנה יהושע מזבח לה׳ אלוהי ישראל בהר עיבל. כאשר צוה משה עבד ה׳ את בני ישראל, ככתוב בספר תורת משה, מזבח אבנים שלימות אשר לא הניף עליהן ברזל, ויעלו עליו עולות לה׳ ויזבחו שלמים. ויכתוב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל".

וכתב שם רש׳׳י, שאף על פי שפסוקים אלו כתובים מאוחר, הכל היה ביום שעברו את הירדן, ומדובר על האבנים שהרימו מתוך הירדן והקימו מהם את המזבח ושדו אותו בשיד וכתבו עליו את התורה, ואחר כך פירקו אותו וקבעו את האבנים בגלגל.

ומפורש עוד (סוטה לה, ע"ב), שלפי רבי שמעון, על האבנים שבנו מהם את המזבח – שדו שיד, ועל גביהם כתבו את התורה בשבעים לשון. ואחר כך קילפו את השיד עם הכתב, ולקחו את האבנים לגלגל. והשיד עם הכתב נשאר לאומות העולם כדי שיוכלו ללמוד את התורה, ולהתגייר, וכיון שלא עשו כך, נחתם גזר דינם לבאר שחת.

ולפי רבי יהודה, כתבו את התורה על גבי האבנים, ואחר כך שדו אותם בשיד והאומות שלחו סופרים להעתיק את התורה משם, והם קילפו את השיד והעתיקו את התורה והביאו אותה לאומה שלהם.

ולפי זה צריך להבין את דברי רש״י כאן שכתב, והקמות לך אבנים בירדן, ואחר כך תוציאו משם אחרות ותבנו מהם מזבח בהר עיבל. נמצאת אתה אומר, שלושה מיני אבנים היו, שתים עשרה בירדן, וכנגדן בגלגל, וכנגדן בהר עיבל, כדאיתא במסכת סוטה עד כאן לשונו. והרי במסכת סוטה מפורש שאת האבנים שבנו מהם מזבח בהר עיבל, לקחו אחר כך ושמו אותם בגלגל, אם כן זה אותם אבנים ממש, ואיך כותב רש״י שזה שלושה מיני אבנים? וגם קשה למה התעלם רש״י מהאבנים שבנה משה בעבר הירדן, שמפורש בסוטה שם שהם השתים עשרה אבנים הראשונות.

ויש שרוצים לומר שרש״י פירש לפי הירושלמי שהיו ארבעה מיני אבנים, ויש רוצים להגיה ברש״י כמו הגמרא בסוטה. ולא מצאנו לעת עתה יישוב לפרש את דברי רש״י כראוי.

והעולה מכל זה בפירוש הפסוקים הוא כך: מה שכתוב בפסוק ב' והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה׳ אלוהיך נותן לך והקמות לך אבנים גדולות, הכוונה לאבנים שהקים יהושע בתוך הירדן.

ומה שכתוב אחר כך, ושדת אותם בשיד, וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך, מדבר על סוג אחר של אבנים, והם האבנים שלקח יהושע מתוך הירדן ובנה מהם מזבח, שאותם שדו בשיד וכתבו עליהם את התורה.

ובפסוק ד׳ מפרש את הדברים איך תעשו עם האבנים הללו, והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל ושדת אותם בשיד. ובנית שם מזבח לה׳ אלוהיך וגו'. וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב. זהו תוכן ביאור הפסוקים, לפי העולה מדברי חז"ל במסכת סוטה.

ועתה לפי כל זה, עלינו להבין למה צריך שלושה סוגי אבנים, ולמה רק באבנים מהסוג השלישי עשו את כל ענין בנית המזבח וכתיבת דברי התורה, שכל ענין זה טעון ביאור.

ג.

וכדי לפרש בס״ד את הענין, יש להקדים מענינא דיומא. הנה אנו נמצאים כעת בימי חודש אלול, ורבים מישראל משתדלים לעורר את עצמם בימים אלו, ולחפש דרך איך לעשות בעצמם איזה שיפור רוחני, ולקבל על עצמם איזה קבלה אפילו לתקופה קצרה, כדי לעשות איזה שינוי לטובה בימים אלו.

וצריך לדעת, שכל שינוי לטובה, בנוי משלושה שלבים.

א) ההתעוררות שאדם מתעורר להבין שצריך לעשות שינוי בעצמו.

ב) הקבלה שהוא מקבל על עצמו לעשות את השינוי לטובה.

ג) כאשר הוא מבצע בפועל ובאופן מעשי, את אותה קבלה שהוא קיבל על עצמו.

ומה שצריך לדעת, שהעיקר בכל שלושת השלבים הללו, הוא השלב השלישי, שהוא מה שאדם משנה בפועל מהנהגתו. אבל מה שאדם מתעורר לעשות שינוי בעצמו, ואפילו מחליט ומקבל על עצמו להשתנות, כל זמן שלא עשה איזה פעולה למעשה, עדין אינו מספיק.

ואת אמיתת הכלל הזה נוכל לראות מתוך דברי רש״י בפרשת בא (יב) על הפסוק והיה לכם למשמרת וגו', שהביא את דברי המכילתא וזו לשונו: היה רבי מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר ואת ערום ועריה. ונתן להם שתי מצוות, דם פסח, ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר מתבוססת בדמיך, בשני דמים. ואומר, גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. עד כאן לשונו.

ולכאורה קשה על זה, שאם הגיע זמן קיום השבועה שנשבע הקב״ה לאברהם אבינו, אם כן שיגאל אותם מיד, ולמה צריך עוד שיהיה בידם מצוות כדי שיגאלו?

ועוד קשה, הרי בפרשת שמות (ג, יא) שואל משה את הקב״ה: "מי אנכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים". ומפרש רש״י שמשה רבנו שאל שתי שאלות: מי אנכי, מה אני חשוב לדבר עם המלכים, ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים.

והשיב לו הקב׳׳ה: מה שאמרת מי אנכי כי אלך אל פרעה, באמת אין החשיבות בגללך, אלא כי אהיה עימך. ומה ששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל את התורה על ההר הזה לסוף שלושה חודשים שיצאו ממצרים עד כאן לשונו.

אם כן מפורש, שיש זכות לישראל לצאת ממצרים, והוא מה שעתידים לקבל תורה. אם כן למה אומר כאן רבי מתיא בן חרש שלא היו לישראל זכויות לצאת ממצרים עד שנתן להם דם פסח ודם מילה?

ומשמע מזה שאף על פי שהגיע זמן השבועה להתקיים, וגם עתידים ישראל עצמם לקבל תורה, אבל בכל זאת צריך איזה דבר מעשי כבר עתה, אפילו מעט, ולולי זה אי אפשר לצאת ממצרים.

משל למה הדבר דומה? לאדם אחד שלוה מחברו סכום כסף גדול, וזמן רב עבר ולא החזיר כלום. ויום אחד הוא מגיע אליו ואומר לו, אתה יודע שאני חייב לך כסף ואין לי, אולי אתה מוכן למחול לי על חלק מהחוב?

אומר לו אותו אדם: בסדר אני מוכן, אוותר לך על רבע מהסכום. אומר לו הלווה, יישר כח אם כן אני חייב לך רק שלושת רבעים מן הסכום, וקם ללכת לביתו.

הזדרז המלוה ואמר לו: אני חשבתי שהחלטת לשלם לי מיד את שלושת הרבעים אם אותר לך על רבע, או לכל הפחות שתשלם לי חלק מן החוב מיד. אבל אם אין לך שום תוכנית לשלם עכשיו, ורק סתם אתה רוצה שאותר לך, דע לך שאיני מוותר לך כלום.

ולכן גם כאשר אדם רוצה לעשות שינוי בעצמו, לא מספיק שהוא מרגיש התעוררות שהוא צריך שינוי לטובה, ולא מספיק שהוא אומר שהוא מקבל על עצמו להשתנות באופן כללי. הוא צריך לרדת לפרטים, ולקיים למעשה את השינוי אפילו בדבר קטן, כי העיקר שהוא יראה בפועל ובאופן מעשי שהוא כבר נעשה יותר טוב. זה הדבר החשוב ביותר בכל המערכת הזו.

ד.

ויתכן לפי זה לפרש את מה שהתורה דורשת כאן מכל ישראל לשים שלושה מיני אבנים בשלושה מקומות, שהכל בא כהכנה לזה שעתידים ישראל להיכנס לארץ ישראל. שחששה התורה, מי יודע איך יוכלו ישראל להחזיק מעמד כשיכנסו לארץ ישראל, ויקבלו בתים חדשים מוכנים, ושדות וכרמים מוכנים, כמו שכתוב בפרשת ואתחנן (דברים ו, י -יב): "והיה כי יביאך ה׳ אלוהיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך, ערים גדולות וטובות אשר לא בנית. ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, ובורות חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזיתים אשר לא נטעת, ואכלת ושבעת. השמר לך פן תשכח את ה׳ אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים".

ובאה התורה לתת עצה לעם ישראל על ידי האבנים, איך ניתן לא לשכוח את ה׳ ולא לרדת ברוחניות, ועוד להתקדם ברוחניות. אומרת התורה, דבר ראשון משה רבינו צריך להקים שתים עשרה אבנים בארץ מואב. ותמיד שתים עשרה אבנים רומזות על שתים עשרה שבטים, וכמו שכתוב ביהושע (ד, ה): "והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי בני ישראל".

וכתיב שם (ח): וישאו שתים עשרה אבנים מתוך הירדן וגו׳ למספר שבטי בני ישראל.

וגם בספר מלכים (א׳ יח, לא) במעשה אליהו עם נביאי הבעל כתוב: "ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב".

ואותם שתים עשרה אבנים שהקים משה בארץ מואב, זה רמז על שנים עשר שבטים שמתו במדבר ולא נכנסו לארץ, שכולם מתו במשך שלושים ושמונה שנה על עוון המרגלים. וזה מזכרת עד כמה החטא גורם, וזה בסיס לגרום התעוררות אצל ישראל שהם בנים של אלו שמתו שם ולא נכנסו, שיראו עד כמה החטא גורם. וזה היסוד הראשון שמסייע להתקדמות רוחנית, שזה ההתעוררות והרצון להשתפר.

אחר כך ציוה הקב״ה את יהושע לקחת שתים עשרה אבנים ולשקע אותם בירדן. וזה רמז לקבלה שצריכים ישראל לקבל על עצמם לשמור את התורה, וכמפורש בסוטה (לד, ע"א) עודם בירדן אמר להם יהושע דעו על מה אתם עוברים את הירדן על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם, שנאמר והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם, אם אתם עושין כן (פירוש: מקבלים עליכם) מוטב, ואם לאו באים מים ושוטפין אותיכם, מאי אותיכם? אותי ואתכם.

ועל זה רומזות שתים עשרה האבנים ששיקע יהושע בירדן והמים כל הזמן עוברים עליהן, להזכיר להם שהם קיבלו עליהם את שמירת התורה, ולגרש את כל הגויים מארץ ישראל, כדי שלא ישפיעו עליהם. וזה היסוד השני, שהוא לקבל על עצמו קבלות להתעלות רוחנית.

אבל גם התעוררות לקיים את התורה וגם הקבלה לקיים, עדיין אינן מספיקות אם לא עושים מיד משהו בפועל. לכן הם נצטוו את היסוד השלישי, שהוא לעשות הלכה למעשה מיד אחרי שקיבלו עליהם את שמירת התורה – לקחת עוד שתים עשרה אבנים מתוך הירדן ולהתחיל לעשות בהם מצוות, שלקחו אותם להר עיבל ובנו מהם מזבח, וכתבו עליהם את התורה, ואחר כך הלכו והקימו אותם בגלגל לזיכרון על חסדי ה' שבקע להם את הירדן. והכל היה באותו יום שעברו את הירדן, כמפורש בסוטה (לו, ע"א) כדי לקיים מצוות בפועל.

ה.

וזהו הלימוד הגדול מכל ענין זה. אין ספק שכדי שאדם יעשה שינוי לטובה בעצמו, הוא צריך מקודם התעוררות, כי ההתעוררות נותנת לו כוח להחזיק מעמד במאמץ שרוצה לעשות. ואין ספק שהקבלה שאדם מקבל על עצמו איזה תוספת חיזוק רוחני, זה גם נותן לו כוח להחזיק מעמד במה שמקבל על עצמו. אבל העיקר הוא מה למעשה הוא עשה.

אם מיד לאחר שקיבל על עצמו אפילו דבר קטן, הוא מבצע את זה באופן מעשי, יש תקוה שכל הענין הזה יתקיים. אם יש לו התעוררות, והוא גם מקבל על עצמו באופן כללי להיות יותר טוב, אבל הוא לא מביא את זה למעשה, הכל יפרח לבסוף ויתבטל.

כאשר אנחנו רוצים לעשות איזה שינוי לטובה בחודש אלול, אין לדחות את זה למחר, או לתחילת שבוע הבא וכדומה. עלינו לראות שהדבר יבוא לידי ביצוע מעשי מיד. וכאשר באופן מעשי אנחנו מתחזקים, זה עצמו מעודד אותנו להמשיך. אם אין שום דבר למעשה, כל הסביב אינו כלום, ועתיד להתבטל.

הקב"ה ברחמיו יסייע בידינו לקבל על עצמינו קבלה למעשה לימי הרחמים והסליחות, ונזכה להיכתב ולהיחתם בספרן של צדיקים גמורים.

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת כי תבוא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א