פרשת כי תצא

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר דברים

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת כי תצא

הילדים בבואה של הוריהם

״הרי בנינו ערבים לנו!״ [שני מאמרים מוהגדת]

רש״י כותב (דברים כא, יא), שאם נשא אשת יפת תואר סופו לשנאה ולהוליד ממנה בן סורר ומורה. ומדוע, והרי היא התגיירה?

אלישע בן אבויה היה אדם גדול שלמד הרבה תורה, ורבי מאיר היה תלמידו, ולבסוף יצא לתרבות רעה. הוא תלה את הידרדרותו בכך, שאביו הקדישו לתורה לשם כבוד, ולא לשם שמים, ושאמו נתקפה בולמוס בהריונה עימו והאכילוה מאכל אסור, שפעפע בה כארס נחש (ירושלמי).

ידוע שמאכל אסור מטמטם את הלב (יומא לט, ע״א, יורה דעה פא, ז) ומשפיע על העובר שהוא ירך אמו.

אבל אם אביו יעדו לתורה שלא לשמה, מדוע ישפיע עליו?

התשובה תבואר במה ששנינו (בבא מציעא לג, ע״א), שאם היו לפניו אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת. שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו תורה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם, של אביו קודמת.

והקשה מהר״ל מפראג זצ״ל (חידושי אגדות, שם), מה לי אם אביו חכם אם לא למדו תורה בפועל?

סוף כל סוף הביאו לחיי העולם הזה בלבד, ואילו רבו מביאו לעולם הבא!?

ואם כן ראוי היה לומר ש"אם היה אביו רבו", אביו קודם, ולא נסתפק רק בכך שאביו חכם?

 ותירץ, שאם האב חכם, בן שיגדל בכזה בית יבוא לחיי העולם הבא. שהבן מושפע מאוירת הבית ודמות האב, ועל אחת כמה וכמה שהאב גם מלמדו, וכדברי המאירי.

ורואים שהבן הוא בבואת הבית, לטוב ולמוטב! במה שמצינו (ויקרא רבה ב, ח) שיחזקאל בן בוזי קרוי כך, משום שביזה עצמו על דברי תורה. והלא בוזי הוא אביו, ומה לי אם אביו ביזה עצמו על דברי תורה? אלא שאם גדל בכזה בית ודאי הושפע לטובה, והיה ליחזקאל הנביא.

ובגמרא (סוכה נו, ע״ב) מצינו, שאחת הנשים ממשמרת בילגה ביזתה את עבודת הקודש, וקנסו בגינה את כל המשמרת. כי ״מה שהתינוק מדבר בשוק, מאביו או מאימו שמע״.

וב״עקדת יצחק״ (שער כה), שכאשר שמע יעקב אבינו את בני לבן מרננים אחריו (בראשית לא, א) אמר: ״ראה אני את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום״ (בראשית לא, ה). די להקשיב לבנים כדי לדעת מה דעת ההורים…

ושרה תלתה את התנהגות ישמעאל בהיותו בן הגר המצרית (ספורנו בראשית כא, ט).

ובת כהן שסרחה, ״את אביה היא מחללת״ (ויקרא כא, ט).

ונבין מה שאמרו במדרש (שיר השירים רבה) בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואני נותנה לכם. אמרו: אבותינו ערבים לנו.

אמר להם: אבותיכם יש לי עליהם [וכמו שאמרו (ערכין יז, ע״א) שאילו היה הקדוש ברוך הוא דן אותם בעומק הדין, אף הם לא היו יכולים לעמוד!].

אמרו לפניו: ריבונו של עולם, נביאינו יהיו ערבים לנו. אמר להם: יש לי עליהם. שאף הם אינם עומדים בעומק הדין.

אלא הביאו לי ערבים טובים, ואתנה לכם. אמרו: הרי בנינו ערבים לנו.

אמר הקדוש ברוך הוא: הם ודאי ערבים טובים, על ידם אתננה לכם. זהו שנאמר: ״מפי עוללים ויונקים יסדת עוז״ (תהילים ח, ג), ואין ״עוז״ אלא תורה, שנאמר: ״ה׳ עוז לעמו יתן (תהלים כט, יא).

 

והענין הוא, שיש עבר הווה ועתיד. מה יבטיח שעם ישראל ישמור את התורה לנצח? בראש ובראשונה, אבותינו.

זכות האבות, שהשרישו בנו מידות טובות ואמונה תמימה. ״כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו״, אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו, על ידי אבות ואמהות (במדבר כג, ט וברש״י).

וסרב הקדוש ברוך הוא לקבל את האבות כערבים, אין זה מבטיח לחלוטין את נצחיות העם.

אמרו: אם לא העבר, אזי ההווה. הנביאים והמוכיחים שילוונו בכל דור הם יהיו ערבים!

גם בכך מאן, עדין אין בכך להבטיח שישמעו לקולם וילכו בדרך הישר. אמרו: אם לא העבר וההווה, אזי העתיד. דור העתיד. חינוך בנינו לתורה.

וזה, התקבל!

והינו, רגש האחריות של ההורים שבניהם יהיו בבואתם, והידיעה וההכרה שכל ריפיון שלהם ישתקף חלילה בצאצאיהם, הוא הממריץ העיקרי של ההורים להקפדה יתרה בכל הליכותיהם!

פרשתנו מספרת על היוצא למלחמה, וחושק ביפת תאר, והתורה מתירתה: ״ולקחת לך לאישה״ (דברים כא, יא). וכתב רש״י: לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו: ״כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה״, וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, שנאמר (שם, יח): ״כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, איננו שומע בקול אביו ובקול אמו, ויסרו אותו ולא ישמע אליהם״.

זה הרקע להשחתה, להיותו זולל וסובא. שאיננו שומע לקול הוריו, זה הפתח לכל רע. ומי יודע להיכן יתדרדר? ימות זכאי ואל ימות חייב.

ומדוע באמת אינו שומע לקולם?

לדוד היה בן שקראו לו אדוניה, בן זה מרד באביו. עוד בחייו קם למלוך.

(ספר מלכים א', א א) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ. (ה) וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו. (ו) וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם.

מדוע לא נאמר: "ולא עצבו אביו מימיו לאמור מדוע ככה אתה עושה"?

התשובה: דוד אביו לא עצבו מימיו, "לאמור" – כי היה אומר לו בנו – "מדוע ככה עשית"? למה אבא נשאת אשת יפת תואר, את חגית, הרי מזה יוצא בן הממרה פי אביו!

כך הבן סורר ומורה אינו שומע בקול אביו. אם אתה לא מהווה דוגמא טובה – כיצד תדרוש ממני?

משום שהוא אומר לאביו: ״ואתה שמעת לקול הוריך כשנשאת את יפת התואר לאישה?!״

כששמשון ביקש מהוריו שיקחו לו את הפלשתית לאישה [והרמב״ם (איסורי ביאה פי״ג הט״ז) כתב שגיירה], מה נאמר שם: ״ויאמר לו אביו ואמו, האין בבנות אחיך ובכל עמי אשה, כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים הערלים?!" (שופטים יד, ג).

וכך ודאי אומרים כל ההורים לבניהם החפצים לשאת יפת תואר ששבו במלחמה, והבן אומר לאביו: ״אתה לא שמעת בקול הוריך, וממני אתה תובע לציית לך?!״

ומה יענהו האב, הן יסתתמו טענותיו!

בקריאת שמע אומרים אנו: ״ושננתם לבניך ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך״ (דברים ו, ז). ולכאורה, צריך היה לומר: ״ושננתם לבניך, ודברו בם״! אלא שתנאי בל יעבור הוא: אימתי תצליח לשנן לבנים? כשאתה עצמך תלמד, ובהתמדה עצומה: בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. וכך, אם הנהגת האב תהווה דוגמה אישית, יאמצה הבן וילמד עד שיהיה תלמודו משונן בפיו. אבל אם האב מתבטל ומעדיף בילויים אחרים, איך יוכל לדרוש מבנו לשקוד על תלמודו?!

 

וכמעשה שהיה.

ילד נשאל: ״אמור, טוב ללמוד תורה?״

ענה: ״ודאי, כך כתוב: הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים״ (תהלים יט, יא)!

״ומה טוב יותר מהלימוד?״ נשאל.

״אה, קוגל ומלפפון חמוץ״, ענה.

״מנין לך?״ תמהו.

״כי אבא יושב לבחון אותי בשבת על תלמודי. וברגע שמביאים את הקוגל הוא מפסיק את הלימוד ומתרכז בו. סימן שהוא טעים עוד יותר!״…

איך יוכל לומר: ״טול קיסם מבין שיניך״, אם יענוהו: ״טול קורה מבין עיניך״ (ערכין טז, ע״ב)!

 

ובענין זה אספר, באחד מביקורי במקסיקו להתרים עבור מוסדות התורה, הגעתי בזמן קשה. מבחינת המגבית, לא הוצאתי את דמי הטיסה. ערך המטבע נשחק פלאים, עסקים קרסו. גבירים אדירים התרוששו. הצטערתי על המצב, ושמחתי שהגעתי. להיות עימהם בצרה, לעודד ולהפיח תקוה, לשאת דברי אמונה ובטחון, נחוץ היה כל כך.

נודע לי, שאחד העשירים המופלגים פשט את הרגל והוא מלא טרוניות על הקדוש ברוך הוא שהורידו מנכסיו. בכעסו, ניתק קשר עם הקהילה, אינו בא עוד להתפלל!

אם הוא אינו בא לבית הכנסת, הלכתי אני אליו.

פתח את הדלת. הזמינני פנימה, הושיבני לשולחן, ושתק.

התחלתי לדבר. איננו יודעים פשר הנהגת שמים. סיפרתי את הסיפור מהמדרש, באותו זוג קשישים שאירח את אליהו הנביא ואת רבי יהושע בן לוי שהיה עמו. פרנסתם על הפרה שברשותם, והניחו לפניהם חריץ גבינה וחלב, התחלקו עמם בארוחתם הדלה. כשנפרדו מהם, שמע רבי יהושע בן לוי שאליהו הנביא מבקש: ״ריבונו של עולם, תהרוג להם את הפרה!" לא הרחיקו ללכת, ושמעו את זעקות השבר של בני הזוג מכניסי האורחים, שמצאו את הפגר המת.

תמה רבי יהושע בן לוי: ״הזה שכרם על הכנסת האורחים שנהגו בנו?״

ענה אליהו הנביא: ״דע לך, שנגזר במרום שהאישה תמות. ובקשתי, ששיברון הלב במות הפרה יכפר על עונש המיתה!״

יש לך ילדים חמודים, הלומדים במוסדות ״כתר תורה״. יש לך אשת חיל. תן תודה. מי יודע ממה ניצלת!

אך לשוא. לא היה אל מי לדבר.

החלטתי שיש לנקוט בצעד קיצוני: ״איני יכול להשפיע עליך אבל יש לי השפעה על הנהלת התלמוד תורה. ממחר, יוציאו משם את ילדיך!״

״למה?!״ התקומם. הנה כי כן, נסדק הקרח. ״מה הם אשמים?״

״תבין, הקהילה משקיעה בילדים, שיש סיכוי שימשיכו להתחנך בדרך שהתלמוד תורה מתווה.

אבל אם אתה לא מתפלל, איך יתפללו ילדיך?! אם אתה מנהל ברוגז עם הריבונו של עולם, איך ינהגו הם?!״

חייך בהשלמה, ואמר: ״כששמעתי שהגעת למקסיקו, ידעתי שתחזיר אותי לבית הכנסת. הייתי רק סקרן לדעת כיצד״…

 

פרשת כי תצא

התחשבות בזולת על פי תורת הנצח

כיצד להתחשב ברגשות הזולת

מאמר א׳ התחשבות ברגשות [מעין גנים אסולין ח"א]

א

פרשת כי תצא נקראת תמיד בתחילת חודש אלול שהוא חודש התשובה. והדברים שאין יום הכיפורים מכפר עליהם, הם עבירות שבין אדם לחברו, וכמו שאמרו במשנה (יומא פה, ע"ב) עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. ולכן אמרנו לפרש מפרשת השבוע כמה מקומות שבהם אנו רואים עד כמה התורה מתחשבת ברגשות הזולת, כדי להבין יותר טוב את נפש חברו, ועל ידי זה להיזהר יותר שלא לפגוע בו.

א) כתיב (דברים כד, י – א): "כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו. בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה".

כאן ציותה התורה על התחשבות ברגשות חברו. אדם שלוה מחברו, הוא אדם מסכן. לחברו, לא רק שיש לו די סיפוקו, אלא גם יש לו להלוות לאחרים. מאידך הלווה לא רק שלא מספיק לו מה שיש לו, הוא עוד צריך לבקש הלוואה מחברו. ועתה הגיע מצב שלאחר שאין לו לשלם, מגיע המלוה לבקש משכון מהלוה.

איך ירגיש הלווה, אם המלוה יכנס אליו הביתה כמעשה אדון? הרי כל מה שיש ללווה, זה הפרטיות והבעלות על הבית שלו. אם המלוה יכנס לביתו של הלווה מתוך הרגשה של בעלות, הוא לקח ללווה את הדבר היחיד שיש לו. לכן אומרת כאן התורה למלוה, בחוץ תעמוד, תיתן הרגשת בעלות ללווה, תתחשב ברגשותיו. (ואגב אורחא למדנו מזה שאדם שממתין בדלת חברו ולא נכנס, מעביר בזה הרגשה נעלמת לבעל הבית של הכנעה, ושהוא רואה את עצמו קטן מלהיכנס לבית חברו. וראוי לעשות כן ולהמתין מלהכנס עד שיתן לו רשות, כדי לתת הרגשה טובה לזולתו).

 

ב) עוד מצאנו בפרשה (דברים כד, יד -טו): "לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו".

מפרש רש״י: אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש ונתלה באילן. עד כאן לשונו.

אין החשש כאן משום גזל, שהרי יתן לו מחר. למה ציותה התורה תתן שכרו? משום שהוא התאמץ מאוד בעבודתו וסיכן את עצמו בשביל לקבל שכרו, אם תדחה אותו אפילו ביום אחד הוא יצטער ויתאכזב, למרות שמחר תיתן לו,

 

ג) כתיב (דברים כד, טז): "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות". מפרש רש״י: לא יומתו אבות על בנים, בעדות בנים. עד כאן לשונו. אין הטעם בגלל שאינם נאמנים, אלא בגלל שיש כאן פגיעה רגשית, שבן יעיד על אביו שהוא חייב מיתה, או שיעיד האב על בנו שהוא חייב מיתה.

 

ד) עוד מצאנו ענין נפלא, שצריך להתחשב ברגשותיו של גוי, ואפילו עובד עבודה זרה. כתיב בפרשת וארא (שמות ח, כא) במכת ערוב: "ויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמר לכו זבחו לאלוהיכם בארץ". ומשה השיב לפרעה שתי תשובות. משה לא היה מוכן לעשות כן, כי תועבת מצרים נזבח לה׳ אלוהינו? פירוש לא יתכן כן לזבוח בארץ, כי אנו פוגעים ברגשות המצרים, שהרי הכבשים הם אל של מצרים ויראתם, ואיך יתכן לשוחטם לעיניהם.

 

ב) גם הוא סכנה עבר נזבח את תועבת מצרים ולא יסקלונו.

וראה והתבונן שהקדים משה רבינו את ענין הפגיעה ברגשות המצרים, לפני שפירש שהוא סכנה לישראל. וזה מלמד מעט מחומר הענין של פגיעה אפילו של עכו״ם השונאים את ישראל ויכולים להורגם. וכל שכן פגיעה בישראל

 

ה) עוד מצאנו בתורה שצריך להתחשב ברגשותיו של גוי,אפילו שהוא השתתף במלחמה נגדך. והוא מה שכתוב בתחילת הפרשה, כי תצא למלחמה על אויבך, אם כן מדובר באויבים שלך. וראית בשביה אשת יפת תואר ולקחת לך לאישה.

אומרת התורה: אם רצונך לישא אותה, עליך לעשות מקודם כמה דברים כדי שתתגנה בעיניך. והבאתה אל תוך ביתך, וגלחה את ראשה, ועשתה את ציפורניה והסירה את שמלת שביה מעליה, וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאישה.

והיה אם לא חפצת בה, ושלחתה לנפשה, ומכור לא תמכרנה בכסף, לא תתעמר בה תחת אשר עיניתה. אומרת כאן התורה, שאם לא חפצת בה אחרי עשתה את כל הדברים כדי שהיא תתגנה עליך, עליך לשלוח אותה לנפשה.

אין לך רשות לא למכור אותה בכסף לאדם אחר, ולא להשתמש בה לשם עבדות. ומהו הטעם, תחת אשר עניתה, בגלל שציערת אותה,

והדבר צריך ביאור, מהו תחת אשר עניתה, וכי הוא עינה אותה? הרי התורה אמרה לו לצער אותה, והכל היה כדי שתתגנה בעיניו ולא ישאנה. ואם לבסוף היא נתגנתה בעיניו, למה שלא תהיה לו לשפחה?

 

והתשובה לזה היא, שמה שהתורה התירה לך לצער אותה, הוא רק אם לבסוף אחרי הכל תיקח אותה לאישה, שלכן אותה גויה יודעת שכדאי לה לסבול הכל, משום שאח״כ היא תהיה לך לאישה, והיא תהיה בעלת הבית. אבל אם לבסוף אתה תחליט שלא לקחת אותה לאישה, ולהפוך אותה למשרתת, הרי את זה יכולת לעשות מיד. ואם קודם ענית אותה מתוך מחשבה שתיקח אותה לאישה, והיא כל כך המתינה לזה, אם אחר כך היא תראה שהיא נעשית שפחה, כמה אכזבה תהיה לה, כמה התעללות יש ברגשותיה. לכן ושילחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף וגם לא תתעמר בה, תחת אשר עיניתה ברגשותיה, שהיא חשבה שאחר כך היא תהיה לך לאישה.

 

ו) עוד מצאנו שהתורה מתחשבת אפילו ברגשות של בעלי חיים.

מסופר על גביר שעשה חתונה ולא הכניס את העניים ונתקבצו סביב והיו ממורמרים, ראה זאת תלמיד חכם אחד וביקש להיכנס לאולם לשאול את הרב שאלה, ושאלו על שולחן הכבוד ליד הגביר: כתוב בפרשה (דברים כב, י) לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, מה הטעם? אמר לו הרב זו מן החוקים שהיא ללא טעם.

ביאר התלמיד חכם – בעל הטורים ודעת זקנים מבעלי התוספות מפרשים טעם: משום שהשור מעלה גרה, והחמור אינו מעלה גרה, כשיראה החמור שהשור מעלה גרה, יהיה סבור שהשור אוכל, ובעל הבית אוהבו יותר משום שנותן לו אוכל, אף על פי ששניהם עובדים בשוה. זוהי פגיעה ברגשות החמור, אף על פי שבאמת הוא טועה. (ועיין עוד בחולין נח, ע"ב). [הגם שניתן לפריכה, שהרי יש איסור גם לחרוש בשור וגמל, הגם שכאן אין אחד שונה מחבירו].

ואם התורה חסה על החמור, לא יחוס העשיר על העניים הרואים את הגבירים אוכלים ונפשם כלה???

 

ז) ומצאנו שהתורה מתחשבת אפילו ברגשות של אילנות. והוא מפורש בפרשת בראשית (בראשית ג, ז) ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות. וכתב שם רש״י, עלה תאנה, הוא העץ שאכלו ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו בו. ומפני מה לא נתפרסם העץ, שאין הקב״ה חפץ להונות בריה, שלא יכלימוהו ויאמרו זהו שלקה העולם על ידו.עד כאן לשונו.

ב

ונוסיף כאן לפרש עוד ענין של התחשבות ברגשות, שאם אתה רואה שחברך חושש מדבר מסויים, אל תבטל את רגשותיו וחששותיו, אלא תשתדל לפייס אותו לפי מה שהוא חושב. ונפרש כמה דוגמאות לזה.

 

ב) עוד מצאנו בספר שופטים (פרק ז), שאחרי שהבטיח הקב״ה לגדעון: בשלוש מאות איש יושיע את ישראל ויתן את מדין בידם, כתוב: ויהי בלילה ההוא ויאמר אליו ה׳ קום רד במחנה כי נתתיו בידך. והקב׳׳ה מוסיף לו, ואם ירא אתה רד אתה ופורה נערך אל המחנה, ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידי במחנה (להילחם).

 

לכאורה לא מובן מה אומר לו הקב״ה ואם ירא אתה לרדת. אנחנו היינו אומרים אם ירא אתה לרדת, תתחזק באמונה ותרד להילחם! הרי הקב״ה כבר אמר שהוא יתן בידך את מדין, והוא מצוה עליך עתה להילחם.

מפורש מזה שהקב״ה התחשב ברגשותיו ולא הכריח אותו לרדת כשהוא מפחד, למרות שהקב״ה ידע שאין לו מה לפחד. אלא אמר לו אם עדין אתה מפחד, לך קודם ותשמע מה הם מדברים, ועל ידי זה תקבל עה' ולא תפחד, ורק אז תקבל את הציווי.

 

ג) עוד מצאנו בספר שמואל (א׳, פרק טז): "ויאמר ה׳ אל שמואל עד מתי אתה מתאבל אל שאול ואני מאסתיו ממלוך על ישראל, מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי, כי ראיתי בבניו לי מלך". יש כאן ציווי מפורש מה׳ לשמואל שילך למשוח מלך חדש לעם ישראל.

וכתוב: "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, ויאמר ה׳ עגלת בקר תיקח בידך ואמרת לזבוח לה׳ באתי".

ולכאורה לא מובן, אם שמואל טוען להקב״ה איך אלך ושמע שאול והרגני, היה להקב״ה להשיב לו: גלוי לפני ששאול לא יהרוג אותך. או שישיב לו אני אשמור עליך מכל פגע. למה הקב׳׳ה משיב לו עגלת בקר תיקח בידך, ואמרת לזבוח לה׳ באתי?

אלא שגם כאן התחשב הקב״ה ברגשותיו של שמואל, אם שמואל מפחד שמא שאול יהרוג אותו, אין לבטל את פחדיו וחששותיו, אלא יש לעזור לו בדרך שלו לקיים את השליחות, באופן שהוא לא יפחד.

 

ד) בתוספתא (פסחים סוף פ״ו) נחלקו לגבי קורבן פסח שאמרה תורה בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבשר חוצה. ואיתא שם: רבי שמעון אומר, הרי שהיו יושבין ואוכלין, וראו נחש או עקרב, הרי אלו עוקרין את פסחיהן ואוכלין אותו במקום אחר, שנאמר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם. אם כן למה נאמר בבית אחד יאכל, שלא יהיו שתי חבורות אוכלות זו כנגד זו וכו׳. עד כאן לשונו..

ויש לדקדק על הדוגמא שנקט רבי שמעון הרי שהיו יושבין ואוכלין וראו נחש או עקרב:

 

א) לשם מה לנו דוגמאות למה [בגלל עקרב] הם רוצים לעבור לאכול את פסחיהן במקום אחר? היה לו לומר בקצרה 'הרי שהיו יושבין ואוכלין ורצו לאכול במקום אחר'.

 

ב) מלבד זה הוא פלא, הרי שנינו במסכת אבות (פרק ה) שאחד מן הניסים שהיו בירושלים הוא שמעולם לא הזיק שם נחש או עקרב. וכיון שהפסח נאכל רק בירושלים, מה יש להם לפחד מנחש ועקרב? ומי שמפחד, נרגיע אותו שלא יפחד, כי ודאי לא יארע לו מזה שום נזק.

 

ג) מלבד זה, הרי מדובר בליל פסח, שכתוב בסוף פרשת בא (שמות יב, מב): "ליל שימורים הוא לה׳ להוציאם מארץ מצרים, הוא הלילה הזה לה׳ שימורים לכל בני ישראל לדורותם״. ופירש״י שם שהוא משומר מן המזיקים.

מה יש לפחד מנחש או עקרב? הרי בליל פסח ודאי לא יזיק! ומי שחושש מזה הוא חסרון באמונה, ועליו לחזק את עצמו באמונה שודאי לא יארע לו כלום.

יתכן לפרש שרבי שמעון נקט בדוקא דוגמא זו, כדי להראות התחשבות ברגשות. נכון שאין ממה לפחד, אבל יש אנשים שכן מפחדים כשרואים נחש או עקרב לפני עיניהם. אומר לנו רבי שמעון, אל תהיה גיבור על חשבון אחרים, אל רגשותיהם. אם יש כאלו שמפחדים, תעבור למקום אחר.

 

א) בפרשת שמות (ד, א) כתוב שאחרי שהקב״ה מבקש ממשה רבינו ללכת לדבר עם פרעה, וללכת להודיע לעם ישראל שהשם יתברך רוצה להוציא אותם ממצרים "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'". משה רבינו חושש שמא עם ישראל לא יאמינו לו כי יאמרו לו אתה שליח של עצמך, לא נראה אליך ה׳.

 

בגמרא (שבת צז, ע"א) כתוב שהיה גלוי לפני השם יתברך שבני ישראל יאמינו לו. אמר לו, הן מאמינים בני מאמינים כמו שכתוב אחר כך: "ויאמן העם". ואתה אין סופך להאמין, שנאמר: "יען לא האמנתם בי".

 

אם כן לפי זה מה היה צריך הקב״ה לומר למשה שאמר: "והן לא יאמינו לי"? הקב׳׳ה היה צריך להשיב לו: גלוי וידוע לפני שהם יאמינו!

אך למעשה הקב״ה משיב למשה דברים אחרים. הוא אומר לו לעשות מופת ראשון עם המטה שנהפך לנחש. ואחר כך הוא אומר לו לעשות מופת שידו נהפכה למצורעת, ואומר לו שאם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו האות האחרון. ואחר כך מוסיף לומר לו, והיה אם לא יאמינו גם לשתי האותות ולא ישמעון לקולך ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה, והיו המים אשר ביאור והיו לדם ביבשת.

 

ובהשקפה ראשונה לא מובן מה כל האריכות הזו, הרי הקב״ה יודע שיאמינו ולא יצטרכו שום מופת, למה הוא מרגיע את משה רבנו במופת שאינו נצרך? למה לא יגיד למשה: גלוי לפני שהם יאמינו!

אלא שכאן לימדתנו התורה התחשבות ברגשות. למרות שכל חששו של משה רבינו אינו נכון, הקב׳׳ה מבין שאם משה רבנו חושש מזה, עליו לדבר עימו כפי דעתו וחששותיו, ולא לבטל את רגשותיו. זה נקרא התחשבות.

 

ג

יתכן על פי זה לפרש את הפסוקים בפרשת השבוע (דברים כג, ד- ה): "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳ גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה׳ עד עולם. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים וגו'".

ולכאורה לא מובן, וכי צריכים לקדם את ישראל בלחם ומים? וכי היה חסר לישראל לחם? הרי היה את המן.

וכי היה חסר להם מים? הרי היה את בארה של מרים.

והרי וכל הגויים ידעו מזה שירד להם מן, כמו שכתוב במסכת יומא (עו, ע"א): "תניא איסי בן יהודה אומר מן שירד להם לישראל, היה נערם עד שרואין אותו כל מלכי מזרח ומערב".

וגם רש״י בפרשת בשלח (טז, כא על הפסוק "וחם השמש ונמס"), כותב שמה שנשאר מן המן בשדה היה הופך לנחלים, ושותין ממנו אילים וצבאים, ואומות העולם צדין מהם, וטועמין מן, ויודעים מה שיבחן של ישראל. עד כאן לשונו.

אם כן לשם מה היה על עמון ומואב לתת לישראל לחם ומים? (ואולי הכוונה על הימים הראשונים שיצאו ישראל שאז עדין לא היה להם מן ומים).

אך על פי מה שנתבאר יתכן, שהטענה היא, למה לא הייתם רגישים לצרכי הזולת.

להקדים בלחם ומים, אף אם אינו בא משום צורך הזולת, מכל מקום זוהי חשיבות, שיש מי שחושב עלי, ואני שוה בעיני אחרים. מי שמתעלם מרגש השני, ומתעלם ממנו כאילו אינו קיים, אומה כזו, לא יבואו בקהל ה׳ גם בדור עשירי. (וכעין זה מצאתי מפורש בויקרא רבה לד, ח עיין שם).

 

עלינו לתפוס את הענין משני צדדיו. מצד אחד על האדם מוטל להתחשב בחבירו עד כמה שידו מגעת. ומצד שני אם רואה שלא התחשבו ברגשותיו עליו למחול ולא להקפיד, ולדון לכף זכות, שבגלל גודל הצרות והטרדות שיש, אנשים טרודים כל כך עד שאינם מבחינים שיש כאן אדם שזקוק לעה', ואינם מסוגלים להעניק דבר זה לזולת מחמת קושי מצבם. וכבר אמרו חז״ל שלפני ביאת המשיח, אין שואל ואין מבקש. ופירש בתוספות יום טוב, אין אדם שואל בשלום חברו.

והשם יתברך יעזרינו ברחמיו, שעל ידי שנתחשב ברגשות אחרים, נצליח בקרבינו יותר את הרגישות של בין אדם לחברו. ונזכה לכתיבה וחתימה טובה אמן כן יהי רצון.

 

פרשת כי תצא

נוק-אאוט ליצר הרע

כנגד יצה"ר

(דברים כא, י- יד) "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ"

'לא דיברה אלא כנגד יצר הרע'. כנגד? בעד! יצר הרע רוצה שישאנה, והוא נושאה!

הגמרא (קידושין לא, ע"א) אומרת: אמר רב יוסף: מריש הוה אמינא מאן דהוה אמר לי הלכה כר"י דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דהא לא מיפקידנא והא עבידנא.

השתא דשמעיתא להא דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, אדרבה מאן דאמר לי דאין הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן.

וצריך להבין, מדוע גדול המצווה ועושה? והרי זה שאינו מצווה ובכל זאת עושה מגיע לו צל"ש?

 

כדי להבין זאת נקדים מעשה המובא בתנ"ך:

דוד מצוה את שלמה (מלכים א' ב, ח-ט):"וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַה' לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב. וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל".

מה צריך כל כך חוכמה להוריד שיבתו בדם שאול?

התשובה נמצאת בפעולה שנקט שלמה. הוא קורא לשמעי ואוסר עליו לצאת מירושלים. אם יצא יתחייב בנפשו.

כיצד בכך מקיים את ציווי אביו? והרי יתכן שלא יצא מירושלים כל ימי חייו?

לאחר שלוש שנים, בורחים לשמעי שני עבדים לאכיש מלך גת, והוא יוצא אחריהם מירושלים להשיבם. שלמה קורא לו ומחייבו בשל כך בנפשו והורגו. כיצד עשה לשטות זו ויצא, כשידע שחייו תלויים לו מנגד?

ידע שלמה שברגע שיאמר לשמעי 'אסור לך לצאת', הוא ירגיש את כל ירושלים ככלא אחד גדול, ויחוש מחנק, ויצא. וכך באמת היה. כשאוסרים על אדם משהו הוא חש צורך עז לפרוק.

זהו גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. כי יותר קשה לו.

 

לכן קשים גרים לישראל כספחת. כי הם חשים שבאו 'בהתנדבות' ולכן יותר קל להם, בדעתם הוא ש'מתי שארצה אשוב לעמי', וממילא הניסיון שלהם יותר קל מאשר ישראל שמצווה כעבד וממילא יש לו ניסיון לפרוק עול.

 

כעת נבין מדוע גדול המצווה ועושה. משום שיש לו יצר הרע לפרוק היות וכפו עליו. זה שאינו מצווה ועושה יכול לפרוק מעליו לכשירצה ויש לו פת בסלו (תוספות קידושין לא, ע"א).

 

טבע האדם הוא שכאשר כופים אותו הוא מתנגד. האדם הוא יצור חופשי מטבעו, ואינו אוהב שילחצו עליו בניגוד לרצונו. ואפילו אם הכפיה היא בעד רצונו – האדם אינו מעוניין שהדבר יבוא בכפיה, אלא אומר "אני אעשה מעצמי, אל תחייבו אותי".

כך צריכה להיות הגישה מול החילונים – יש לדרוש סגירת רחובות בשבת מטעמי נוחות ובטיחות ואיכות חיים בשבת ולא מטעמי דת. מטעמי דת נראה לחילוני המצוי שהדבר נכפה עליו.

שתי דרכים לבקש מהאישה. אחת על ידי ציווי, ואחת על ידי לשון מתחננת ומבקשת. הדרך הראשונה יתכן ותעבוד, אולם היא תגרום לתחושת מרירות וכפיה מצידה. הדרך השניה תניב תוצאות טובות יותר, ותגרום לעשיה בשמחה.

האדם מוכן לעשות ולפעול כאשר המבקש מתרפס בפניו ונותן לו תחושה 'אני תלוי בך'. ההיפך מכפיה.

הדבר בא לידי ביטוי כשאדם רוצה להשתלב בתנועה, אם נכנס בכוח- יתנגדו לכך הנהגים, ולא יוותרו לו. אולם אם יעשה פרצוף של מסכן ויסמן לנהג שרוצה להשתלב- לרוב הוא יסכים.

 

אדם צמא בבוקרו של צום אף על פי שבשעה כזו הוא מעולם לא שותה. למה? משום שאסור לו לשתות. זה מיד גורם רצון אמיתי לשתות.

לכן ידעה תורה שאם תאסור על האדם את האישה הדבר יעורר התנגדות ולאדם תהיה שאיפה ויצר הרע גדול לישאנה. דיברה תורה כנגד יצר הרע והתירה אותה לאדם. כעת האדם מתבונן ואומר לעצמו מה לי ולגויה זו? האין בבנות ישראל הכשרות והטהורות אישה שצריך אתה ליקח מבנות הערלים?

ולכן שבתחילה אמר 'וחשקת בה ולקחת לך לאישה', ואחר כך אמר 'והיה אם לא חפצת בה'. ממה נובע השינוי?

ועוד, מדוע אינו נוקט לשון עתיד- אם לא תחפוץ? אלא בתחילה אתה רק חשקת בה– לא רצון אמיתי הנובע מפנימיותך, אולם כעת אחר שהיצר הרע אינו בוער בך, אתה חושב באופן רציונאלי ומבין שבאמת אינך חפץ בה

כך האדם צריך לדעת שהיצר הרע אינו אלא אשליה וצובע את העבירה בורוד, אולם כאשר הינך מגיע לסוף העבירה הינך מגלה שזו הייתה אשליה והציפיות לא התמלאו. נותרה ריקנות גדולה.

לעומת מצוה שממלאת את האדם ונותנת לו תחושת סיפוק גם זמן רב לאחר שקיים את המצוה.

 

זו גם הסיבה שלבעל תשובה קל מאד בתחילת הדרך, אך הרבה יותר קשה בהמשך. מפני שבתחילה הוא בא "בכיף", ומרגיש אם ארצה תמיד אחזור להיכן שבאתי. אך לאחר מכן מבין הוא בשכל שהתורה אמת מוחלטת – וזה מחייב – ואין דרך חזרה, אזי זה נהיה הרבה יותר קשה!

 

המעשה בבחור שלימדתי והוכיח את הוריו והסתכסך עימם כי הוכיחם ללא הפוגה. הדרכתי אותו שיניח להם ולא יעיר להם כלל. להורים קשה לקבל תוכחה מילדיהם. מה אני טעיתי? אתה כעת גילית את האור ואני הדרכתי אותך בחושך?? להורים קשה לקבל זאת ולכן הם תמיד יתנגדו. ואחר תקופה, אביו שהתנגד תמיד לחזרתו בתשובה, ביקש מבנו שילמד אותו קצת גמרא!

 

פרשת כי תצא

תזהר שלא תסתור את עצמך!

תוכחה מיניה וביה

פעם התארח המגיד מדובנא בעירה מסוימת מבלי להזדהות. בעל הבית שארחו מיהר לצאת בערב שבת לבית הכנסת באמרו לאורחו כי הוא ממהר לשמוע את הדרשה. של מי? של המגיד מדובנא, מה לא שמעת?

התפלא המגיד כיצד נודע בואו לכאן, והחליט לילך לבית הכנסת ולראות כיצד יפול דבר.

שם להפתעתו מצא אדם שהתחזה למגיד והחל דורש… ישב המגיד להקשיב, ובשלב מסוים החל הלה לגבב שטויות שגבלו בגילוי פנים בתורה שלא כהלכה, וכאן לא יכל הרב יותר להבליג. הוא קם והודיע שהלה מתחזה. קמה מהומה, והלה עומד על דעתו אני המגיד האמיתי. אמר להם הרב הבה נעשה בחינה, מי משנינו שיוכל להמציא משל במהירות הכי גדולה על פסוק שתבחרו הוא המגיד האמיתי.

 

[ידוע היה כשרונו של המגיד להמציא משלים באופן מידי, ופעם שאלו הגר"א מהיכן כוחו זה? והשיב במשל לאחד שראה עיגולים ובתוכם חיצים בצורה מאד מדוייקת והתפלא מי שקלע כל כך בדיוק רב למטרה? יצא אליו בעל הבקתה ואמר לו זה מאוד פשוט, הוא ירה חץ על הקיר, ומיד לקח גיר וסימן סביבו עיגול… כך אני מבאר תחילה פסוק, וסביבו בונה את המשל, ולא לוקח סיפור ומחפש לו פסוק…]

 

פתחו חומש ונפלה עינם על הפסוק: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה"

הירהר המגיד רגע קט ופתח ואמר: גביר אחד שידך את בתו, ומאחר שהורי החתן ישבו במקום רחוק, קבעו שהתנאים ייערכו באמצע הדרך, באכסניה.

הקדים אבי הכלה לצאת, כדי לקבל את פני המחותנים, והאם עמדה לבוא לאחר מכן עם שאר בני הבית ועם המטעמים, שהכינה מכל טוב וביד רחבה.    

והנה, בשעה שישב אבי הכלה עם מחותנו באכסניה בא אחד מבניו בריצה כל עוד נפשו בו וקרא: אבוי, אבא! בדרכנו התהפכה העגלה על כל אשר בה, על המאכלים והדגים והבשר, כל דברי המאפה הושחתו, ובקבוקי היין והיין שרף נשברו, ונוסף על כך גם אמא נהרגה.      

בעיניו של הבן הטיפש היה זה עיקרו של האסון, הנזק שנגרם לדגים ולבשר. במותה של האם לא נזכר אלא בסוף, כאילו בדרך אגב.       

וכך הוא בענייננו. הייתכן? הפסוק בא ומספר לנו על התנהגותם האכזרית של בני עמון ומואב, והוא הולך ומונה תחילה:

"לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם".

ורק בסוף הוא מסיים ואומר: "וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ". (דברים כג, ד-ה)

(שיעביר בקללותיו את ישראל מן העולם) כאילו היה עיקר הרשעה בכך, "שלא קידמו את ישראל בלחם ובמים".

ומה שאמרו להביא כליה על ישראל אינו אלא דבר שבדרך אגב, טפל, היאך זה?

 

אמר המגיד: הבה נתרץ זאת במשל.        

יום אחד בא יהודי כפרי לישיבה, ואמר לראש הישיבה: ברצוני להשיא את בתי, יבחר נא הרב בשבילי בחור מהוגן נעים הליכות ויודע תורה, והריני מתחייב לשמור עליו כעל אבן טובה ולספק לו צרכיו כל ימיו. הראש הישיבה נאות לדבריו ונתן לו את אחד מבחירי הישיבה לחתן.         

למחרת החתונה, בשעת ארוחת שחרית, הגישו לחתן כיכר לחם כפרי כהה קשה וחמיצה, התאמץ החתן לנגוס בלחם, ובקושי הצליח להביא אל פיו פרוסה כדי בליעה.

בארוחת הערב שוב אותו המאכל, לחם קשה וחמיצה, וכך היה בכל יום. האברך העדין, שנתקשה לעכל את המאכלים האלה, היה פוחת והולך, מצטמק ורע לו, וכל יום הלך ורזה ונפלו פניו.

כשראה המחותן, שכוחותיו של החתן כלים והולכים, בא עליו בקולות ובצעקות, מפני מה אינו אוכל?!

משלא הועילו צעקותיו, שכר שני גויים מן הכפר בשני זהובים ליום, שיהיו עומדים על גבו של החתן ומקפידים שיאכל. עשו כן שני הגויים, ובכל סעודה וסעודה עמדו על גבו ושוט בידיהם, וכל אימת שדחה החתן מעל פניו את הלחם, היו מצליפים בו וכופים אותו לאכול.  

לילה אחד חמק החתן מן הכפר, מוכה ומלא חבורות, וחזר לישיבה וסיפר לרבו את אשר קרהו.

למחרת בא הכפרי בזעקה להיכן ברח חתנו, וכשטען לפניו ראש הישיבה, שהוא מענה את החתן ואינו מכלכלו כהלכה, השיב הכפרי, שאין ידו משגת אלא כדי לחם וחמיצה.      

שמע זאת ראש הישיבה והחל גוער ונוזף בו: מחוצף שכמותך! לשכור שני גויים, שיהיו עומדים יום יום וכופים אותו לאכול לחם קשה – זאת ידך משגת, לשם כך יש הכסף בידך, אבל לספק לו מעט מזון הגון יותר קצרה ידך?           

אמר המגיד: הוא שאומר הפסוק: "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" ואם תאמר, שמא מחמת עניותם נהגו כך, שמא לא השיגה ידם לכבד את בני ישראל בלחם ובמים? מיד אנו רואים: "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור… לקללך" הרי שכרו את בלעם והבטיחו לו "כבד אכבדך מאוד, וכל אשר תאמר אעשה".

 

להביא קללות על ישראל – לכך היה להם כסף די והותר, ורק בשביל מעט לחם ומים לא השיגה ידם? מיד התברר לכל מיהו המגיד האמיתי…

 

וכאן יש אכן מוסר גדול. פעמים רבות אנו עדים לכך שאנשים שאומרים שאינם מאמינים בכוחות על טבעיים ובמציאות רוחנית, הופכים למאמינים גדולים בכל מיני הבלים, הם שמים שום באוטו ופרסה מעל הדלת ודופקים על השולחן ואומרים חמסה על כל דבר ש'יכול אולי להזיק'…

 

קראתי על שחקני תיאטרון, רבים מהם ידועים בחוסר אמונתם המוחלט, וכל אחד סיפר מה 'הקמיע' שלו. אחד לוקח איתו לכל מקום מזודה ענתיקה, ופעם אחת הוא שכח אותה וכל ההצגה הוא פישל… אחד לוקח איתו כובע קסקט עתיק ומעוך, וכן על זה הדרך…

 

כשאין לאדם דברים אמיתיים להיאחז בהם הוא מפתח לו דברים 'פסבדו רוחניים'.

 

מעשה היה בבי' בונם מפשיסחה שהגיע פעם לברלין לדרוש ברופאים למחלת עיניו. יעץ לו מאן דהו לפנות לרופא פלאים המרפא בכוח סגולות. השיב לו: למען האמת יהודי היה צריך לגשת לצדיק הדור ולבקש שיתפלל עליו, אלא שהתורה ציוותה ורפוא ירפא, מכאן שניתנה רשות כו' אולם אם כבר אגש לרופא פלאים, עדיף שאגש לצדיק מקוזניץ.

 

וכך אתה מוצא אדם המאמין באנרגיות, בהילינג, יוגה, מדיטציה, בכוחות על טבעיים, בטלפתיה, בחייזרים, אך רק בבורא עולם הוא לא מאמין…

 

הוא מבקש הוכחות, לא על מנת לקבל, אלא על מנת להצדיק את חוסר אמונתו… כדי לומר 'הנה אתה רואה שזה לא מוכח'…

הנפש של האדם מעצמה כמהה לרוחניות. כשהאדם מאכיל אותה ברוחניות- היא שבעה, ואם לא הוא תמיד יחפש תחליפים, בהודו, בהימלאיה, בגואה בתאילנד, באיזה מנזר על איזה הר.

אם כבר האמנת בדברים רוחניים- מדוע לא באת לתורה, לאמת?

 

אלא ההסבר הוא שהאדם לא באמת אינו מאמין בדברים רוחניים ומחמת כן הוא מתרחק מתורה ומצוות, אלא באמת הוא מאמין גדול, והראיה מאותם שטויות פסבדו-רוחניות שבהן הוא מאמין ללא סייג, וכל הסיבה שהוא לא מאמין בתורה היא משום שהתורה זה דבר מחייב. לעומת שאר הדברים הכמו רוחניים שאינם דורשים ממנו מאומה.

 

המדרש (בראשית רבה (וילנא) צג, י) אומר:

אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה! בלעם חכם של העובדי כוכבים לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, הדא הוא דכתיב (במדבר כב, ל): "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא…" לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ, כא): "אוכיחך ואערכה לעיניך" על אחת כמה וכמה!

וצריך ביאור מהו כל אחד לפי מה שהוא?

נבאר על פי דוגמא: לפעמים האדם נדרש לתת כסף לצדקה, והוא אומר 'אין לי', כשבאמת הפרוטה אינו מצויה ביותר בכיסו, אך יתבעוהו- מדוע כסף למותרות היה לך די, ואילו לצדקה אין לך מספיק?

 

כשמעירים אדם לשחרית הוא אומר שאין לו כוח לקום כל כך מוקדם, ואילו כשיש איזה ריווח כספי בצידו הוא עף מהמיטה כמו מטוס?

 

מדוע כשאדם נדרש לבוא לשיעור הוא טוען שהוא לא כל כך מבין ולא בשבילו ללמוד, ואילו ל'קורס בחינם' הוא מוצא את הזמן ולמרבה הפלא אפילו מבין?…

זהו לפי מה שהוא, ידונו האדם על סתירות מיניה וביה שיש בו. לפי מה שהוא.

 

מכאן רואים שהתוכחה הגדולה ביותר לאדם היא למצוא לו סתירה מיניה וביה. אתה טוען שאין לך זמן? הכיצד לעיתונים וטי.וי. יש לך זמן?

 

אתה טוען שאין לך כסף ולכן הנך מקמץ בהוצאות צדקה ותלמוד תורה ובקניית המצות, הכיצד אם כן יש לך כל כך הרבה כסף להשקיע ברכב ובבית ובשאר הוצאות?

 

אם היה לכך כסף לשלם לבלעם בן בעור- בטח היה לכם כדי לפרנס את ישראל…

 

כי תצא

גדול המחטיאו

קריעת בגדי המלך [והגדת עם תוספת מרובה]

"לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳, גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה׳ עד עולם, לא תדרש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם. לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. בנים אשר יולדו להם, דור שלישי יבא להם בקהל ה׳״ (דברים כג, ד-ח).

הא למדת, כתב רש״י, שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו. שההורגו הורגו כעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא.

לפיכך, אדום שקדמם בחרב לא נתעב, וכן המצרים שטבעום כיאור. ואלה שהחטיאום [בבנותיהם ובבעל פעור] נתעבו.

האמת, שבתורה נאמר שהחטא משול למות: ״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך״ (דברים ל. טו-יט).

ועל כן אמר ו(ברכות יח ע״ב) שהרשעים גם בחייהם קרויים מתים, שנאמר: ״ואתה חלל רשע״ (יחזקאל כא, ל), ונאמר: ״על פי שנים עדים יומת המת״  (דברים יז). והלא חי הוא, אלא שבעברתו נחשב כמת. לפיכך. כשבקש

לשוב בתשובה מחטאו, אמר: ״תחטאני באזוב ואטהר״ (תהלים נא, ט), כשם שמטהרים מטומאת מת.

מכאן אתה למד, שכל מי שעובר עברה כאלו נטמא בנפש מת, וכן הוא אומר (תהלים קט, כב) ״ולבי חלל בקרבי״ (מדרש תהלים נא).

ואיך באמת יובן הדבר, במשל הנפלא של הגמרא (שבת קנב ע״ב), על הפסוק: ״והרוח תשוב אל האליקים אשר נתנה״ (קהלת יב, ז): תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה, אף אתה [תשמרנה] בטהרה.

[מסופר על הח"ח [לק"ט ימים נוראים ח"ב עמ' קכו, וביתר פירוט באור דניאל פ' בשלח עמ' ריד] שלילה אחד בשעה שלש לפנות בוקר אסף את כל בני הישיבה לשיחה קצרה. כולם באו ועוד אנשים מהעיירה שהסתקרנו מה הח"ח מעוניין לומר בשעה כה מאוחרת, ודאי מדובר בדבר מאד חשוב.

הח"ח החל להקריא להם את מה שאנו אומרים כל בקר אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא.

אמר להם החפץ חיים שתדעו לכם, ה' יטלה מאתנו ויחזירה לנו באותו מצב שבו הותרנו אותה! ולהחזירה לאותה נשמה עצמה! מה שתזככו כאן, שתסגלו כאן, שתתקנו כאן, יבוא לידי ביטוי בנשמה. מה שלא ח"ו לא! סיים את דבריו הקצרים וירד מן הבימה, ודבריו הותירו רושם רב]

משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו. פקחים שבהם קפלום והניחום בקופסה, טפשים שבהם הלכו ועשו בהם מלאכה. לימים בקש המלך את כליו.

פקחים שבהם החזירום לו כשהם מגוהצים, טפשים שבהם החזירום לו כשהם מלוכלכים. שמח המלך לקראת פקחים, וכעס לקראת טפשים. על הפקחים אמר: ינתנו כלי לאוצר [הינו שהנשמה תעלה לגן העדן] והם ילכו לבתיהם לשלום [שהגוף ינוח בשלום על משכבו]. ועל הטפשים אמר ינתנו כלי לכובס [שהנשמה תזדכך בגיהנום] והם יחבשו בבית האסורים  [בחבוט הקבר רמה ותולעה].

תשתמש בבגדים…

[ונעיר שתי הערות. הראשונה, משל שנשא ה״חפץ חיים״ זצ״ל. מעשה באדם שפנה לקרובו העשיר, ובקש מאה אלף שקלים, בהלואה. מובן שהלה הסס וחשש, ודרש שטר ערבות והבטחה נאמנה שבעוד שנה תחזר ההלואה בלי שום תרוץ, טענה ומענה. לבסוף פתח את הכספת והניח על השלחן עשרה תכריכי שטרות חדשים ונוצצים.

הודה הקרוב בלי סוף, גרף את החפיסות והלך.

כעבור אחד עשר חדשים פגשו העשיר, והזכיר לו שמועד ההחזרה קרוב.

״ודאי, ודאי, בתאריך הנקוב אתיצב עם הכסף״, הבטיח. ואכן, כפי שהבטיח הוא התיצב בפני העשיר, ושקית בידו. הכניס ידו, ושלה חפיסה אחר חפיסה. שטרות חדשים, נוצצים –

״אינך צריך אפלו לספור״, אמר לעשיר הנדהם, ״כמו שנתת לי, אף שטר לא חסר! כיון שהזהרת אותי כל כך, והחתמת אותי על ההתחיבות, הנחתים במגרה ולא נגעתי בהם. לא נטלתי סיכה

והעשיר שומע, ואינו מסתיר את פליאתו: ״אם כן, מדוע נטלת

אם כדי שלא לגעת בהם, יכולים היו להמשיך לשכן אצלי בכספת״…

אף אנו נאמר. אמנם, אנו מיחלים ״ולואי שתהא יציאה כביאה״  (יומא פו ע״ב), אבל לא קבלנו את ׳בגדי המלכות׳ כדי להניחם ולשמרם בצד, אלא כדי לעטרם במרגליות ואבנים טובות של תורה ומצוות.

ברם, ודאי שהענש יהיה עצום ורב, אם נחזירם שחוקים קרועים ובלואים, מלוכלכים ומרובבים!

הנהג בהם מנהג ד"א

וההערה השניה, ״טפשים שבהם, הלכו ועשו בהם [היינו בנשמה, שהיא בגדי המלכות] מלאכה״.

ואינו מובן: וכי החכמים אינם עושים מלאכה, מהיכן יחיו. הרי הלכה כרבי ישמעאל (ברכות לה ע׳׳ב) ״הנהג בהם [בדברי תורה] מנהג דרך ארץ״, והיכן תהיה נשמתם בשעת עשית המלאכה?!

וזו ראיה למה שאומרים בשם הרבי מקוצק זצ״ל (איתא ב״לקוטי תורה״ פרשת שלח וחקות), ״יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך״ (תהלים קכח, ב), יגיע כפים ולא יגיע מוח.

ורבנו ישראל מסלאנט זצ״ל דרש (״אור ישראל״ סוף אגרת טו) שכל אדם, ״גם באמצע עסקו״, יהגה בתורה!].

ולכן אמר שיש לאדם לבחור לעצמו מקצוע שיעסיק את גופו ולא את מוחו. כך בחרו גדו"י. ר' יצחק נפחא, רבי יוחנן הסנדלר, היו שעשו יין או שיכר, כל מלאכה שלא העסיקה "תאים במח", אלא רק את החלק הפיזי, והמח חפשי לעסוק בתורה!

הרב מבריסק מרגיל את בנו להרהר בד"ת על ידי שהיה שולח אותו לכל מיני שליחויות, ומקשה לו קושיה חזקה מאיזה רמב"ם מוקשה, ואומר לו ש"יחזור בתשובה" – עם תשובה… להרגילו להרהר בד"ת גם בלכתו בדרך.

מה גרוע יותר?

על כל פנים, לאור משל הגמרא, נבחן: מה גרוע יותר, מי שגרם לכך שהמלך יקרא לפקח לפני זמנו, ויביא לפניו את בגדי המלכות בנקיונם וזיום [=ההורגו], או מי שלכלך וקרע את בגדי המלכות המפקדים בידי רעהו [=המחטיאו]?!

מי מהם יענש ביתר חומרה, ההורגו או המחטיאו! הרי ללא כל ספק המחטיאו!

ומאליו מובן, שיש הבדל עצום ורב בין מי שמכתים בגדי המלך המופקדים אצל חברו בכתם זעיר ושטחי, לבין מי שקורעם ומשחיתם כליל. ואכן נפסק להלכה: על סכנת נפשות מחללים את השבת. ומי שרוצים לאנסו שיעביר עברה גדולה [=מכתים בגד המלך], אין מחללים שבת כדי להצילו (ארח חיים שכח, י).

אבל ״מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה. ואם אינו רוצה, כופים אותו (ארח חיים שי, ב).

וה״חזון איש״ והרב מבריסק זצ״ל הורו, שמחללים שבת כדי להוציא ילדים מחנוך כפרני.

והיה ה״חזון איש״ אומר: מי שפורץ פרצה באיזו מצוה, דומה למי שתקע טריז בין הוילת למשקוף.

אבל עם ערעור יסודות האמונה, משול הוא למי שתקע טריז בין הדלת לציריה, שעוקר שם את הדלת כליל!״

וכשבאו וקוננו בפניו על הרוגי הפדאיון, הפורעים הערבים שהיו מגיחים הורגים וטובחים, הפטיר: ״ומדוע אינכם מזדעזעים מרבבות ילדי ישראל המתחנכים לכפירה, בשרפת נשמה וגוף קיים. שהרי גדול המחטיאו יותר מן ההורגו!״

ומי שלא אכפת לו – עליו נאמר המשל של החפץ חיים – החנות לא שלו.

 

החזו"א אני מפחד מהיריות של כוחותינו בשבת יותר משל הפדאיון…

נוראים דברי המדרש (תנחומא ויצא א) בענין יעקב בחיר האבות: ילמדנו רבנו, ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה. כך שנו רבותינו: ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט, לשלש הערים שבעבר הירדן ושלוש שבארץ כנען, [ופוחד מפני גואל הדם]. ויעקב אבינו גלה לחוץ, בורח בנפשו, ונתירא שלא יהדג אותו הרשע, עשו אחיו –

על מה גלה יעקב, כרוצח בשוגג? ועשו, למה נחשב כגואל הדם?

ופרש ה״שפת אמת״ זצ״ל, שיתכן שאלו היה עשו בכור לעבודה ומקבל הברכות, היה משפר דרכיו. ועכשו שנדחה, יש על יעקב תביעת גרמא רחוקה של גדול המחטיאו יותר מן ההורגו, ונתבע חלילה כהורג נפש בשגגה!

המעשה בגרחי"ל משקובסקי ששרף את ספריו של הרוכל בגין הכפירה שהייתה בהם, והציע לו לשמש כמצלצל בפעמון בכנסיה

הרב אברמסקי? שפנה לגביר באמריקה בענין חינוך הילדים שאוסף כסף ע"מ להכניס לבי"ס תורני ואמר לו שמדובר בפיקו"נ, והלה פקפק, והרב התקשר אליו בליל שבת והלה שלא היה מדקדק במצות קיבל את השיחה ונדהם לשמוע את קולו של הרב שהתקשר אליו בעיצומה של השבת ואמר לו "עכשיו אתה מאמין שמדובר בפיקוח נפש"?

מדוע התורה כל כך מחמירה בענין המחטיאו?

שני בני אדם. א' פעם חבל בנו. בייש אותנו. נתן לנו סטירה בפרהסיא. אנו נזכור לו את זה ולא נשכח. יש שיבקשו גם נקמה. גם אם יבקש מחילה, עדיין בלב יהי' קשה לנו למחול.

מאידך חבר אחר, ידיד טוב, אך פעם א' הוא גרר אותנו למקום ברמה רוחנית ירודה. הוא החטיא אותנו.

אנו נשאר חביריו גם אם חזרנו בתשובה מאז. איננו שונאים לו חלילה, ואף לא נוטרים לו איבה בשל כך, אנו נוטים לסלוח ולוותר לאחד כזה.

באים חז"ל ומלמדים אותנו שהשקפה זו מעוותת היא. שהרי ההורגו הורגו מהעוה"ז, ואילו המחטיאו הורגו הן בעוה"ז והן בעוה"ב. המחטיאו הורגו לנצח נצחים!

הוא יכול להיות אדם מאד סימפטי. שלא כמו הרוצח שנדמה לנו כאיזה מושחת פרא אדם. הוא יכול להיות בימאי סרטים מצליח, או בדרן שעושה מופעים ומרקיד במעורב, או סתם שדרן שמעלה נושאים העוסקים בפריצות וזימה. הרי היינו צריכים להסתכל על א' כזה כעל רוצח המונים!

עפ"ז נבין מדוע גדולי ישראל שלהם את ההשקפה האמתית היו מסתכלים על ההנהגה הציונית של קום המדינה כעל רוצחי המונים. השואה רצחה אנשים, שיש להם חלק לעוה"ב, מעלתם כמעלת הקדושים שבכל הדורות שאין כל מלאך ובריה יכול לשער ולתאר. אולם אלה שהגיעו ועירטלו אותם מהשבת והתפילין והאוכל הכשר וגזזו להם את פאותיהם- הם הרי לנצח יאבדו, וא"כ זהו רצח בל יכופר! לכן החזו"א לא רצה להסתכל בפני ב"ג שר"י.

מדוע ההסתכלות הסלחנית שלנו ביחס למחטיא?

אין זאת אלא משום שאין אנו מייחסים חשיבות גדול לעניני הרוח. עניני החומר תופסים אצלנו מקום היות והם מוחשיים . לעומת עניני הרוח שאינם מורגשים ואין אנו רואים את הגיהנם השורך בעקבות מעשהו של אותו רשע .

לכן גם הפסד כספי צורב לנו הרבה יותר מהפסד של תפילה במנין או של שיעור תורה. בהפסד כספי אנו חשים את ההפסד מיד. הוא בא לידי ביטוי במצב החשבון או בכיסנו הריק.

אולם בהפסד רוחני אנו נותרים שלווים שהרי איננו חשים שחסר לנו משהו. עולם כמנהגו נוהג.

האמת היא להיפך, שהרי הורונו חז"ל שיפה שעה א' של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז! א"כ הפסד של קורת רוח בעוה"ב לא יסולא בפז!

את ההבדל בין העובר עבירה להורג אנו מוצאים בהזדמנות נוספת, ביחס לעולה לתורה. אם האדם הוא רוצח – מותר לצרפו למנין, ולהעלותו לתורה. אולם אם הוא מחלל שבת בפרהסיא רח"ל אין לצרפו למנין ולהעלותו לתורה! הרי לנו שהעולם הרוחני הרבה יותר מוחשי מן העולם הגשמי, היפך דעת בנ"א.

ברכת מרדכי

והנה כעבור דורות הרבה, מצא לנחוץ דוד מלך ישראל, שהוא סמל החיים ונצחיותם — ״דוד מלך ישראל חי וקיים״, לשלוח ניחומים לחנון בן נחש, בזכרו חסד שעשה עמו אביו, נחש, שנתן מקלט לאחד מקרוביו, שריד מטבח איום, שערכו בשאר אחיו ובני משפחתו (דברי הימים יא יט, ב).

שמואל ב פרק י (א) וַֽיְהִי֙ אַֽחֲרֵי־כֵ֔ן וַיָּ֕מָת מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וַיִּמְלֹ֛ךְ חָנ֥וּן בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו: (ב) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶעֱשֶׂה־חֶ֣סֶד׀ עִם־חָנ֣וּן בֶּן־נָחָ֗שׁ כַּאֱשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה אָבִ֤יו עִמָּדִי֙ חֶ֔סֶד וַיִּשְׁלַ֨ח דָּוִ֧ד לְנַחֲמ֛וֹ בְּיַד־ עֲבָדָ֖יו אֶל־אָבִ֑יו וַיָּבֹ֙אוּ֙ עַבְדֵ֣י דָוִ֔ד אֶ֖רֶץ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: (ג) וַיֹּאמְרוּ֩ שָׂרֵ֨י בְנֵֽי־עַמּ֜וֹן אֶל־חָנ֣וּן אֲדֹֽנֵיהֶ֗ם הַֽמְכַבֵּ֨ד דָּוִ֤ד אֶת־אָבִ֙יךָ֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי־שָׁלַ֥ח לְךָ֖ מְנַֽחֲמִ֑ים הֲ֠לוֹא בַּעֲב֞וּר חֲק֤וֹר אֶת־הָעִיר֙ וּלְרַגְּלָ֣הּ וּלְהָפְכָ֔הּ שָׁלַ֥ח דָּוִ֛ד אֶת־עֲבָדָ֖יו אֵלֶֽיךָ: (ד) וַיִּקַּ֨ח חָנ֜וּן אֶת־עַבְדֵ֣י דָוִ֗ד וַיְגַלַּח֙ אֶת־חֲצִ֣י זְקָנָ֔ם וַיִּכְרֹ֧ת אֶת־מַדְוֵיהֶ֛ם בַּחֵ֖צִי עַ֣ד שְׁתֽוֹתֵיהֶ֑ם וַֽיְשַׁלְּחֵֽם: (ה) וַיַּגִּ֤דוּ לְדָוִד֙ וַיִּשְׁלַ֣ח לִקְרָאתָ֔ם כִּֽי־הָי֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים נִכְלָמִ֣ים מְאֹ֑ד וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ שְׁב֣וּ בִֽירֵחוֹ עַד־יְצַמַּ֥ח זְקַנְכֶ֖ם וְשַׁבְתֶּֽם: (ו) וַיִּרְאוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֥י נִבְאֲשׁ֖וּ בְּדָוִ֑ד וַיִּשְׁלְח֣וּ בְנֵֽי־עַמּ֡וֹן וַיִּשְׂכְּרוּ֩ אֶת־אֲרַ֨ם בֵּית־רְח֜וֹב וְאֶת־אֲרַ֣ם צוֹבָ֗א עֶשְׂרִ֥ים אֶ֙לֶף֙ רַגְלִ֔י וְאֶת־מֶ֤לֶךְ מַֽעֲכָה֙ אֶ֣לֶף אִ֔ישׁ וְאִ֣ישׁ ט֔וֹב שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף אִֽישׁ: (ז) וַיִּשְׁמַ֖ע דָּוִ֑ד וַיִּשְׁלַח֙ אֶת־יוֹאָ֔ב וְאֵ֥ת כָּל־הַצָּבָ֖א הַגִּבֹּרִֽים:

ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קמז

ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש. א"ר ברכיה בש"ר אלעזר בן פדת מה חסד עשה נחש עם דוד שאמר כאשר עשה אביו עמדי חסד?

אלא כשהיה דוד בורח מן שאול הלך דוד וכל בית אביו אצל בני מואב אמר להם קבלו בית אבא שנאמר וינחם את פני מלך מואב ויאמר ישב נא אבי ואמי, קבלו אותם, וכיון שיצא דוד עמד מלך מואב והרג לאביו ולאמו ולאחיו של דוד ולא נשתייר מהם אלא אחד שנאמר ליהודה אליהו מאחי דויד שלא נשתייר מהם אלא הוא וברח ממלך מואב והלך אצל נחש מלך בני עמון שלח מלך מואב ואמר לנחש שמא בא אצלך אחד מאחי דוד? אמר לו לאו ושמרו עד שבא דוד, לכך אמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש, כיון שהלכו שלוחיו של דוד אצל חנון אמרו להם שרי בני עמון מהו כך המכבד דוד את אביך בעיניך אל תאמן בדוד למה שהקב"ה כתב בתורתו לא יבא עמוני ומואבי וגו' וכתיב לא תדרוש שלומם הקב"ה מזהירו בשבילנו והוא מבטל דברי אלקיו? הלא בעבור חקור את העיר, מיד ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח וגו' ורוח הקדש צווחת חנון רשע! 'רעך ורע אביך אל תעזוב'.

רד"ק ובדרש עוד לא תדרוש שלומם וטובתם אתה מוצא במי שבא אליהם במדת רחמים סוף בא לידי בזיון ואיזה זה שנאמר אעשה חסד עם חנון וגו' סוף בא לידי בזיון ויקח חנון את עבדי דוד וגו' ונצטרך להלחם עם ארבע אומות בני עמון וארם צובא ואיש טוב ומלך מעכה

מי גרם לו לדוד כל זה? שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקב"ה לא תדרוש שלומם וטובתם

אמר לו הקב"ה לדוד אתה עובר על תורתי אני כתבתי לא תדרוש שלומם וטובתם ואתה עושה עמהם חסד אל תהי צדיק הרבה מכאן שלא יהא אדם מוותר על התורה: 

ידע דוד את הפסוקים, את הדינים על כל משמעותם, ואף על פי כן פסק, כי פריסת שלום זאת, אינה סותרת, את הלאוין והעשין, הקשורים בעמונים ובדומיהם. כך מבואר גם בדברי ההגהות מיימוני בהלכות מלכים (פ״ו ה״ו), המובאים גם במלבי״ם (ש״ב י, ב) על אתר:

מלבי"ם אעשה חסד ישראל מוזהרים שלא לדרוש בשלום עמון ומואב, אמנם כבר כתב בהגמ"י (פ"ו מה' מלכים) בשם הרא"ם שלדרוש שלום אדם שעשה לו טובה להחזיר לו טובה מותר, ודוד לא דרש שלום נחש בחייו שבזה היה מוכרח שמלאכיו יבואו שמה דרך כריתת ברית עם האומה בכללה וזה אסור, רק עתה שמת נחש מצא מקום לזה לשלוח מנחמים שבזה אינו כורת ברית רק מנחמהו שבזה מכבד את אביו המת, ויש לו היתר על זה אחר שהוא דרך השבת טובה, שעז"א אעשה חסד, כאשר עשה אביו עמדי חסד וישלח וכו' לנחמו כו' אל אביו לא בעבור עצמו,

ובכ"ז אמרו חז"ל במדרש רבה שדוד נענש ע"ז, וי"ל שדייק זה במ"ש ויבואו עבדי דוד ארץ בני עמון, שעכ"פ היו נראים כבאים אל הארץ בכללה לדרוש שלומם, וזה אסור, הגם שעקר השליחות היה לנחם את חנון, ולכן בד"ה פי' ויבואו אל חנון לנחמו:

מדהים, אם כן, להווכח, מה אירע בעקבות מחווה מותרת זאת. תחת הטובה והכבוד — בזיונות שאין דוגמתם, וסבל בל ישוער: ״ויאמרו שרי בני עמון לחנון, המכבד דוד את אביך בעיניך כי שלח לך מנחמים, הלא בעבור לחקר ולהפך ולרגל הארץ באו עבדיו אליך. ויקח חנון את עבדי דוד ויגלחם מוי וישלחם וגו׳ כי היו האנשים נכלמים מאד״ וגו׳ (דברי הימים יט, ג־ה).

ונזיפה כה חמורה של הקב״ה: ״אתה תעבור על דברי״, ״אל תהי צדיק הרבה״, ״שלא יהא אדם מוותר על התורה״.

ממש מדהים, איום ונורא. הלא ודאי כי זהו פירושה של הנזיפה:

אמנם מן הדין, כנראה מותר היה לעשות דרישת ניחומים זאת, אבל אילולי שהיה איזה שהוא וויתור על רוח הלאוין האלו, אילו היתה קיימת ההרגשה והתחושה האמיתית, כפי שדוד המלך מסוגל לחוש ולהרגיש — ב׳"גדול המחטיאו יותר מן ההורגו״, לא היה דוד המלך משתמש בהוראת הפסק הזה.

כי גם אם אין כאן עבירה מוחלטת על הלאוין והעשין, לא יתכן, פשוט לא יתכן, לדרוש בשלומו של המחטיא, כי גדול המחטיאו יותר מן ההורגו. עד כדי כך משולל הוא, המחטיא, כל זכות של קיום, אף לא מחווה כל שהיא, הקשורה עם הכרה בעצם מציאותם של המחטיאים הללו.

כי על ידי ההשחתה המתועבת הזאת, הקרוייה ״מחטיאו״, שללו המה מעצמם את עצם מציאותם, ועל זה נאמר: ״אל תהי צדיק הרבה״.

עם מי מותר לריב?

ולמעשה כך כתב החרדים (חלק מצות דרבנן פ״ד אות כב) ״אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רעה"

 אמרו אין רעה אלא גיהנם היינו שהחטיאך אבל חנם כלומר שעשה היזק בגופך או בממונך לא תריב עמו כי הכל הבל כי המחטיאו קשה מההורגו שההורגו הורגו בעוה״ז והמחטיאו בעוה״ז ובעוה"ב. [ומביא לראיה ענין עמון ומואב ע"ש].

היחידי שהיה הח"ח או' עליו ימש"ו- אדם הכהן. כשהיה יתום בן 10 יצא שמעו של העילוי מז'יטל וניסה לקרוא לו שיבא לראות רק את הספריה שלו. וכמעט שהלך, עד שברגע האחרון עצר עצמו וברח לוילנא ועם ישראל זכה לח"ח. מספרים על הח"ח שמעולם לא אמר על אדם מילה רעה, אולם על אדם א' היה הח"ח אומר "ימש"ו ונמח שמו למהזכירו שרצה לאבדנו משתי העולמות!". לאדם הזה קראו אדם הכהן. יש רחובות בישראל על שמו. מדוע שינה הח"ח ממנהגו? משום שהאדם הזה ניסה למשוך את הח"ח בצעירותו להסכלה. ניתן לשער ולתאר את ההפסד של העם היהודי לדורותיו לו היה המושחת הזה מצליח במעשהו? [דרך שיחה עמ' תרא]

מדוע העונש של עמון ומואב עד עולם?

על התיבות ״ויהפוך ה׳ אלקיך לך את הקללה לברכה״ הנאמרות בלשון יחיד דרשו חז״ל בסנהדרין שכל ברכותיו של בלעם חזרו להיות קללות חוץ מאחת והיא ״מה טובו אהליך יעקב״ שנשארה לנו הברכה. משתמע מכאן שזו היתה הקללה החמורה מכל, אותה התכוון בלעם לעשות עיקר לקללותיו ולכן דוקא אותה הפך ה׳ לברכה.

את הפסוק ״מה טובו״ דרשו בסנהדרין על בתי כנסיות ובתי מדרשות. א״כ משמע שעיקר קללתו היה הרצון לעקור מבנ״י את בתי הכנסיות ובתי המדרשות. לפי״ז שפיר כתב רש״י כי גדול המחטיאו מן ההורגו שההורגו – מצרי ואדומי – נענשו עד דור שלישי, והמחטיאו – עמוני ומואבי – עד עולם.

״הקללה לברכה״ הנכתבת בלשון יחיד ללמדנו שהיא עיקר קללותיו (להשבית בתי כנסת ובתי מדרש מבנ״י ולהחטיאם) הינה סיבה ל״לא יבוא עמוני… עד עולם״.

אם רוצים להשבית את ישראל – יש למנוע אותם מתורה. התורה כמים, וישראל כדג, וללא מים – אין חיים.

הגר"י יוסף שליט"א ופגישתו עם פוטין – כיצד עמ"י עדיין קיים? בגלל הרבנים שמלמדים את התורה!

יוצא איפוא שבלעם רצה להשביתם עד עולם מהתורה – שהיא חיי עולם, – ולכן קללתו עד עולם!!

 

הדברים המעכבים את התשובה

מובא ברמב״ם ה, תשובה (פ״ד ה״א): ״ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה. ארבעה מהן עון גדול, והעושה אחד מהן אין הקב״ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו, ואלו הן:

א. המחטיא את הרבים, ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה וכו״.

אנו רגילין לפרש לעצמנו שהענין של המחטיא את הרבים אין לו שייכות כלל אלינו, ובעיקרו הוא דבר רחוק הנמצא אצל יחידים, כמו ירבעם בן נבט שהחטיא את כלל ישראל בעבודה זרה.

אולם מדברי חז״ל מבואר דהמחטיא את הרבים הוא דבר מצוי מאוד רח״ל וכדלהלן:

בגמי בברכות (לה:): ״א"ר חנינא בר פפא כל הנהנה מן העוה״ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב״ה וכנסת ישראל, שנאמר: ״גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע, חבר הוא לאיש משחית״, ואין אביו אלא הקב״ה, שנאמר: ״הלא הוא אביך קנך״. ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר: ״שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך״.

״מאי חבר הוא לאיש משחית,׳?

א״ר חנינא בר פפא: חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים.

וברש״י ד״ה ״אין פשע״ ־ ולפי שהוא מיקל, רואים האחרים ולמדים ממנו לעשות כן ליהנות מן העולם בלא ברכה. ולכך נקרא זה המיקל חבר לאיש משחית. ובד״ה ״לירבעם בן נבט״ ־ שחטא והחטיא את ישראל, כך הוא חוטא ומחטיא.

ויש לתמוה: הרי ירבעם בן נבט חטא והחטיא בפועל, על ידי שהחטיא לעבוד את העגלים? ואילו הגמרא כאן קושרת למי שהיקל לעצמו ואכל בלא ברכה לירבעם בן נבט? מה בסך הכל עשה זה? היקל לעצמו ואכל בלא ברכה! הוא לא דיבר עם אף אחד, הוא לא שכנע ולא הסית אף אחד לאכול בלא ברכה. ומה בכך ש״אחרים למדים ממנו לעשות כן״, וכי הוא אחראי ואשם במה שעושים אחרים? וכי זה ישתווה למעשו של ירבעם בן נבט? עד כדי כך שחבר הוא לאיש משחית, לירבעם בן נבט?

אלא שכאן גילו לנו חז״ל את הגדר של ״מחטיא את הרבים״: כי הנה הרמב״ם כתב בהלכות דעות <פ״ו ה״א) וז״ל: ״דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם.

ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר ״הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע״. עכ״ל.

ואחרי שכן הוא טבע האדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו וכו'. אזי האחריות של האדם למעשיו ולדיבורו מקבלת מימד חדש לגמרי. אין מעשי האדם שייכים רק לגבולות עצמו ומקומו, אלא הם מסתעפים וחורגים אל גבולות העין והאוזן, אל מרחבי הראיה והשמיעה, כי כל מה שהאדם רואה או שומע מאנשי סביבתו מהוה גורם משפיע על מעשיו שלו, מפאת שכן הוא דרך ברייתו להיות נמשך וכו'.

וממילא כל דבר שעושה האדם בינו לבין עצמו, ויכולים האחרים לראות, כגון אם מזלזל באיזה מצוה והשני רואהו, או שברכותיו באות כלאחר יד ובעקימת שפתיים גרידא, ואין פיו ולבו שוין באמירת הברכה, בבחינת מאמר הנביא ״בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני״ (ישעיה כט, יג), אזי מצד מה שטבעו של השני הוא להיות מושפע מכל מה שעיניו רואות, הוי ככופהו על הדבר, להיות הדבר קל בעיניו.

ולכן נחשב אדם זה חבר לאיש משחית, לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים.

״גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית״

וזהו שאמר הכתוב ״גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית,, (משלי יח, ט). כי ע"י מה שהאדם מתרפה במלאכתו, בינו לבין עצמו. אין השפעת המעשה נשאר רק בגבולותיו הוא, אלא מהוה הדבר גורם ישיר להשפיע גם על הזולת שרואהו.דד2

את דברי התנא באבות (פ״ד מי״ב) – ״ואם ביטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך"

מבאר הגאון רבי אהרן וולקין זצ״ל [הגאב״ד דפינסק], כי כאשר אחד מתרפה מלימודו ומתבטל, גורם הוא שאחרים ילמדו ממנו לזלזל במצות ת"ת, ובחומר עון ביטולה, ונמצאו הם בטלין מחמתו.

וזהו שאמר התנא ״ואם ביטלת מן התורה יש לך הרבה בטלים" גרמת לכך שהרבה יתבטלו ועונשך גדול כנגד כל מה שגרמת, ומי הם אלו שגרמת להם שיתבטלו? – "כנגדך", ־ אלו חבריך שנמצאו כנגדך ובסביבתך והושפעו ולמדו ממך.

ולהיפך, ״אם עמלת בתורה״ אז ״יש לו שכר הרבה ליתן לך. כלומר. הרבה יותר שכר מכפי המגיעך בעד יגיעתך ועמלך, משום שאת השכר תקבל גם בעבור מה שזכו חבריך על ידיך שהוסיפו אומץ בלימוד התורה.

 

פרשת כי תצא

לא תשיך – ותבטח בה'

הרב בידרמן עם תוספות – אשרי אדם בוטח – מעלת הבוטח [פסגות בוקר]

בפרשתינו (בג כ-כא) ׳לא תשיך לאחיך נשך… לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך למען יברכך ה׳ אלוקיך…׳ ידועים דבריו של היכלי יקר׳ (בפרשת בהר, וקרא כה לו ר״ה אל תקח) לבאר מאי טעמא אסרה תורה ׳ריבית׳, ומה נשתנה ׳עסק׳ זה משאר משא ומתן שלא אסרתו תורה. וז״ל.

כלי יקר על ויקרא פרק כה פסוק לו

אל תקח מאתו נשך ותרבית. מה שנאמר אל תקח מאתו משמע אבל מעשיר מותר ליקח, וכן בפר' משפטים (כב כד) נאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו' לא תשימון עליו נשך. לכך כתבה התורה במשנה תורה (נג נא) לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. כל שהוא אחיך לא תשיך לו ואע"פ שהלוה מרויח בזה, וזיל בתר טעמא כי עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר מדת הבטחון מן האדם כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה' לפי שהוא מסופק אם ירויח או לא אבל הנותן בריבית ריוח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו ומן ה' יסיר לבו. ומה שגם הלוה עובר בלאו לפי שהוא מחטיא את המלוה ומסירו מן מדת הבטחון כנודע מדבר המלוים בריבית שרובם מקטני אמנה ואבירי לב הרחוקים מצדקה, מצד כי אין בטחונם בה'. ומה שמותר ליתן בריבית לעכו"ם לפי שכל עכו"ם חזקתו שהוא אלם וגזלן אפילו אם הוא כבוש תחת ידך מ"מ דרכו לבא בעקיפין, ואפילו אם ערבונו בידו לעולם אינו בטוח לא בקרן ולא בריוח וע"כ תמיד עיניו נשואות אל ה' להצילו מידו וזה טעם איסור הריבית בכל מקום. ומה שהזכיר העני דבר הכתוב בהווה כי סתם עני מוכרח ליקח בהלוואה, ועוד שסד"א שאם הלוה עני אינו עובר כי ההכרח הביאו לזה קמ"ל שאפילו הלוה העני עובר בלא תשימון. וע"כ נסמכה מצוה זו לפרשת השמיטה כי גם טעם השמיטה הוא כדי שנשים בטחונינו בה': עכ"ל.

המשליך יהבו רק על ה׳ אלוקיו, אשריו ואשרי חלקו כי טוב לו בזה ובבא, ויעצור  בעצמו להתבונן בחסדי הבורא עמו  אז יבין כי          וממילא כל דאגותיו יתירות הם, כדאיתא (מנחית כט) מאי       דכתיב ׳בטחו בה׳ עדי עד כי בי-ה ה׳ צור עולמים'     כיי התולה בטחונו בהקב״ה הרי הוא לו מחסה מכל העולמות. בעולם הזה ובעולם הבא. שזוכה להאמין בקל חי – ועל מה והאמונה יחד עם השמחה יריקו עליו שפע רב מכל העולמות.

 

מהו בטחון?

אומר החזו"א יש טועים לחשוב שבטחון פירושו שה' בטוח יעשה את מה שאתה מבקש ובוטח בו.

אך אין הבטחה כזו, שהרי יתכן שלא נגזר עליך. אלא בטחון הוא שלוות נפש הבוטח שכל שה' עושה הוא לטובה, ובטוח וסמוך שהוא בידיים טובות, ולא מוטרד ולא מודאג.

המשפחה שויתרה על הצימר

הגיעו לצימר וגילו שמשפחה אחרת הקדימה אותם, בעה"ב נדהם והתנצל שלא שם לב ושכח וכו' הגב' התעקשה שהצימר מגיע להם, אך בעלה לחץ שיוותרו, וכל המשפחה חזרה לב"ב הגם שהילדים התאכזבו מאד. למחרת הבן התפלל בביהכ"נ וראה אותו שם איזה ראש ישיבה ומצא חן בעיניו רצינותו וכו' והציע אותו כשידוך לבתו, ואחרי שבועיים הוא היה מאורס!

נו, לא היה משתלם?

בזאת אני בוטח – האמונה והביטחון שהכל מאיתו יתברך

וכך גם רמוז בסוף פרשתנו (כה יט) ׳תמחה את זכר עמלק מתחת השמים׳, וביאר הרה״ק ה׳תפארת שמואל׳ זי״ע (פר זכור אות ו), שכאן נצטווינו למחות את זכרו של עמלק וממשיכי דרכו, האומרים שכל הנעשה בהאי עלמא נעשה מאליו מתחת השמים, ואין השגחה עליונה על כל פרט ופרט, כי עלינו להאמין שכל אשר יארע בעולם, בין לטב בין למוטב, הכל נעשה בדבר הקב״ה היושב בשמים ממעל ומנהיג את עולמו בכל צעד ושעל.

כעין זה איתא מהרה״ק ה׳אמרי אמת׳ זי״ע, על הפסוק (איכה נ סו) ׳תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה״, שיש לרדוף ולהשמיד את המחשבה שכל הנעשה בזה העולם הוא רק ׳מתחת שמי ה״, ואינו מבין שהכל מהאלוקים אשר בשמים ממעל, על פי סיבה וטעם העליון.

בדרך זו מבארים צדיקים את הכתוב בפרשתנו (פג יא) ׳כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה׳,

כי ב׳ טעויות יטעה האדם אשר אינו טהור,

א. על כל הנעשה עמו יאמר שאינו כי אם מקרה בעלמא, ולא יראה כי ה׳ עשה זאת.

ב. הרי הוא מתלונן לומר תמיד על כל קורותיו, ותמיד חשך עליו עולמו. רואה בכל חושך ודואג על כל ענייניו.

אך ׳האיש הטהור׳ יודע ומכיר את ריבונו בכל תהלוכות חייו, ואומר אין מקרה בעולם אלא הכל מאת ה׳ הוא, וממילא אור לו בכל אשר יפנה.

 

דוגמא מג'י-פי-אס…

דוגמא לביטחון ושלוות הנפש, אפשר ללמוד מאחד מפלאי הטעכנאלאגיע שהמציאו כלי המכוון ומנווט את דרכיו של אדם, הנקרא 5ק0 מיי פי אס>, ומי שברשותו כל בשלוות הנפש אף במקומות שאינם מוכרים לו כלל, ביודעו שיש לו על מי לסמוך – כי כלי על מי מנוחות למחוז חפצו. ומפרט זה נלמד להיות תמיד סמוכים ובטוחים על הי, לדעת שבכל מצב ינהיג אותנו אבינו שבשמים בדרך הישרה לתכליתנו.

עוד נלמד מכלי זה, שאף בשעה שומע לקולו ומהלך בדרכים שאינם רצויות אצלו, אינו מתרעם עליו, אלא מורהו דרך חדשה למחוז חפצו – מתוך ניחותא בלא שום הרמת קול וכעס, וכך גם עשרה ומאה פעמים, ממנו יל להתנהג מתוך מתינות ולא יתרעם על שום אדם – אף מי שאינו מהלך בדרך הנראית לו כדרך הנכונה.

עוד נראה להשכיל מכלי זה – כי תמיד יש ביד היהודי לשוב לילך על דרך המלך, ובשום יתייאש לומר אבדה דרכי מה׳ אלוקי, ואבדה תקוותי, אלא ישוב להעמיד עצמו על דרך המלך למחוז חפצו הראוי לו.

מעלת הסר מדאגה

א. סיפר הרה״ח ר׳ ישראל הארטין (מישישי חסידי פולין), שבימים שקודם ־המלחמה׳ ראה פעם ברחובות ווארשא יהודי זקן בא בימים העובד לפרנסתו כיזגג־ הנושא על כתפיו לבדו זכוכיות גדולות וכבדות עד מאד, ניגש ר׳ ישראל ורצה לעזור לו כמצוות יעזוב תעזוב עמר, אך הזקן לא הסכים לו, וכה אמר לו, שמע נא בחור, זה לי כבר יותר מתשעים שנות חיים, ועדיין כוחי במותני, ואם תשאל מנין לי כוחות אלו, אספר לך דברים כהווייתן, פעם עשיתי איזו טובה להרה״ק רבי בונים זי״ע, והרה״ק שאלני באיזה ברכה הנני חפץ, עניתי לו שהרבי יברכני שאזכה להשיא כל צאצאי בהרחבה, ושתהא הפרוטה מצויה בכיסי תדיר, ענה הרבי ואמר לי בזו הלשון, ׳אברכך, אז דאס זאדגן זאלסטו קיינמאל נישט האבן, ווייל דער וואס זארגט געבט נישט דער אייבישטער, אז מ׳בעט איהם געבט ער׳ (אברכך, כי לא תדאג לעולמים, כי זה הדואג אין הבורא נותן לו ולא כלום, ורק אם מבקשים הימנו אז הוא נותן), וסיים היהודי, הנה עברו עלי רוב שנותי, את צאצאי השאתי בהרחבה מרובה והפרוטה אינה חסירה מכיסי לעולם, והינך רואה שאף כוחותי עדיין עומדים לי…

חשיבה חיובית באור היהדות

יש שאומרים "תחשוב טוב – יהיה טוב" – ואם לא אחשוב טוב – לא יהיה טוב? הרי כל מה שהקב"ה עושה – הכל לטובה.

ואם תאמר יהיה את הטוב שאני רוצה – הרי כבר ראינו שהחזו"א אומר שאף אחד לא הבטיח לך שרצונך יתקיים. גם אם אתה בטוח בזה בכל מאדך.

טעות נוספת בחשיבה החיובית –

המפיצים תורה זו אומרים שהאדם צריך לדמיין ברוחו כיצד השאיפה שלו מתקיימת – אם שואף להיות מנהל במפעל – יעשה "דמיון מודרך" – יחשוב כיצד הוא נוסע על רכב מנהלים, נכנס למשרד כבוס ומנהל וכו' וזה עצמו יביא להתגשמות הדברים. אגב, אין זה סותר שהאדם צריך להיות אופטימי ולהאמין שכל שיהיה – לטובה הוא.

כשאמרו לי זאת – זה היה נשמע לי זר מאד, מהיכן מצינו דבר כזה ביהדות ובמקורותינו?

והנה נקרה בדרכי דברי חז"ל שלא די שאינם תומכים בדעה זו, אלא אף שוללים אותה מכל וכל:

מעניין לעניין, כתב ה׳בן איש חי׳ (עוד יוסף חי כי תצא ד־ה שלח תשלח), יש ענין שרובא דעלמא סובלים ממנו, הן בעלי תורה והן בעלי משא ומתן ואני העבד בתוכם, דהנה איתא בספר ׳כתר מלכותי סי׳ צ ע״ד הגמרא בסנהדרין(כו:) ׳מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה׳, וברש״י – ׳מחשבה שאדם מחשב, כך וכך אעשה, כך וכך תעלה בידי, מועלת להשבית הדבר, שאין מחשבתו מתקיימת, אפילו לדברי תורה, כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא׳. פעמים רבות נכונים לו לאדם הון ועושר לביתו, והצלחה בעסקיו להיות מנת חלקו, אך בזאת שהוא משוטט בדמיונו ורואה את עצמו כאילו כבר שרוי הוא בתוך הטובה והשפע, ונהנה מדמיון זה, בכך משבית הוא מעצמו את כל אותה טובה וההנאה.

ואם ישאלך לבך הרי אם נכתב לזה האיש בראש השנה כך וכך שפע וברכה והרווחה היאך יפסיד זאת על ידי מחשבותיו ודמיונותיו – תשובתו כי הרי כבר קיבלה בדמיונו, וכבר נתמלא שמחה כשמחת המקבל שפע זה בפועל (במו שאמרו ברבות נה. על החולם חלום טוב, שפעמים על ידי דמיונו ושמחתו בדבר אבד ממנו הדבר

בפועל), ורוב העולם ניזוק מזה. וזהו ׳עיון תפילה׳ שמנעו רבותינו ז׳׳ל – שלא יצייר בדמיונו אחר התפילה את השגת הטובה אשר התפלל עליה כאילו כבר באה לידו.

והנה, פשיטא, שאין כאן הוראה לומר שאין לו לאדם לחשב דרכיו מקדם מה יעלה בידו, כי ׳סוף מעשה במחשבה תחילה׳, אבל יש להיזהר במשנה זהירות שלא לשעות ׳בדמיונות שווא׳ – להרגיש עצמו כי כבר 'עשיר העיירה׳ הוא…

מוסיף היבן איש חיי ומביא שם מעשה נפלא (כעי"ז איתא משמיה דהרה"ק ה׳דברי חיים׳ מצאנז זי־ע שהיה מספרה בחודש אלול ־ לענין ׳קבלות טובות׳ באלול, וראה דרכי חיים׳, שיחות ועובדות אות י״ג),

וכך הוה מעשה, יהודי אחד היה עמל ביותר לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, בכל יום היה מהלך לכפר הסמוך אצל הערביים, והיה קונה מהם תרנגולים וביצים להביאם העירה ולמוכרם, אך דא עקא שעמלו היה רב והריווח מועט, ולא היה הקומץ משביע את הארי. יומא חד כשהיה מהלך יחף ממקום הערביים ועל ראשו סל ובו יותר מאלף ביצים, וגם נשא שתי אגודות של תרנגולים משולשלים על כתיפו, והיה מחשב, עד מתי אעמול כל כך קשה על פרנסתי, היום לא אלך לשוק למכור את הביצים והתרנגולים, אלא אחזור לביתי ואניח את התרנגולים לישב על גבי הביצים ואז יהיה לי מכל ביצה אפרוח, ואחר עשרה ימים יהיו בידי אלף אפרוחים מהאלף ביצים הללו, וכך הפליג במחשבות וחשבונותיו (עי"ש) שתוך חודש או שנים יהיו בידו שני מאות אלף תרנגולים, וימכור כל אחד בדינר כסף לפחות ויהי בידו שני מאות אלפי דינרים, ואשליך מידי עסק זה ואקנה בהם צמר ואשלחם ללונדון, וימכר ברווח של חמישים למאה לפחות, ויקנו שליחי בלונדון סחורה בדמי הצמר… וכך אלך מסחורה לסחורה… בקיצור, היה עושה חשבון שבמשך שלשה שנים כבר יהיו לו חמש מאות אלף ליר״א זהב, ויקנה לעצמו חצר פלונית ופונדק פלוני וגנות ופרדסים, וכמה חנויות לשכירות באופן שיהיה עשיר כמו ראטשילד, ואז יהיו כל עשירי העיר לפניו כקליפת השום, וממילא ימנו אותו להיות ׳נשיא וראש הקהל׳, ובבוא יום הולדת המלך שאז הולכים החשובים לקבל פני המלך ייבחר הוא לילך בראש, ובעודו מחשב לעצמו האיך יקוד בראשו אל מול פני המלך, ותור שהוא משתחווה על פי דמיונו נפלו התרנגולים והביצים לתוך הבור הסמוכה – ונשמע קול משבר הביצים בנפילת הסל !וחרדימת מחשבותיו. וראה שלא נשאר בידו מאומה – אין כאן ביצים אין כאן אפרוחים אין < ואין כאן בתים וחצרות וכרמים, אין נשיאות ולא גבירות ולא חצר מלכות, אבל יש כאן ביצי( ותרנגולים מתים…

חזינן מכאן עד כמה משבית האדם מעצמו את הטובה שהיתה עתידה לבוא עי דמיונותיו. וצריך האדם לדעת בבירור כי כל אלו הדמיונות שעולים בלבבו הם מעשה שטן כדי ולחסרו טובתו בפועל… ולכך יזדרז האדם ויתגבר על טבעו לדחות דמיונות וציורים אלו מלבו.

על פי האמור מבאר היבן איש חי׳ את הכתוב בפרשתנו (דברים כב ח; ׳כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנוי, שבשעה שהאדם בונה דבר חדש – רעיון יתעשר וכיו״ב, יעשה מעקה למח שבראשו שהוא גגו של האדם, ולא יחיה בדמיונותיו כמה ירוויח מזה וכו', כי יפול הנופל ממנו, כי ממחשבות ודמיונות אלו נופל האדם מכל היקר אשר נקצב לו אם נפסק לו ביום ראש השנה להיות לו טוב וריווח באושר בעולם הזה יצא הדבר ממנו על שהוא מרבה בקרבו.

ג, וכבר אמר מי שאמר בצחות לישנא, שהנה בכל הערים אשר עומדות על תילן כבר עשרו יש בכל פינה הרבה רמזורים (רעד-לייט), ואילו בערים החדשות (בא־י> אין כלל רמזורים כי אב כי בדורות עברו, היה לבני אדם מעט יישוב הדעת, ולא היה אכפת להם לעצור מעט במשך דת קלה, אך בימינו אנו כולם נתונים בקוצר רוח, ומעדיפים להסתובב שוב ושוב סביב הכיכר, ה; לעצור ואף לא לרגע אחד.

אי דאגה – סגולה להפקד בזש"ק

הרה״ק רבי רפאל מבערשיד זי׳׳ע נתארח פעם בביתו של הרה׳׳ק רבי שמואל מקאמינקא זי׳׳ע, בתו של רבי שמואל – שהייתה עקרה, ובקשה מאתו ברכה לזש״ק, אמר לה רבי רפאל יש סגולה לזכות לזרע של קיימא, כשסיפרה הבת לאביה ר׳ שמואל את דברי הצדיק אמר לה האג למד זאת מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים. מן התורה, דכתיב!בראשית יח יב> ׳ותצחק שרה בקרב שעה נתברכה ביצחק בנה (בהייתה בת תשעים שנה), מן הנביאים דכתיב ׳רני עקרה לא ילדה׳, כי על העקרה אשר לא ילדה לשמוח ברננה ואז תוושע מצרתה. ומן הכתובים – מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה!

 

פרשת כי תצא

הנושם אויר פסגות – לא מתבוסס במדמנה

גשמיות – הלא מצאנו נאה הימנה [והגדת "אין מה להשוות" עמ' 324 עם תוספות]

דברים פרק כד (א) כִּֽי־יִקַּ֥ח אִ֛ישׁ אִשָּׁ֖ה, וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א תִמְצָא־חֵ֣ן בְּעֵינָ֗יו כִּי־מָ֤צָא בָהּ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּיתֽוֹ: (ב) וְיָצְאָ֖ה מִבֵּית֑וֹ וְהָלְכָ֖ה וְהָיְתָ֥ה לְאִישׁ־אַחֵֽר: (ג) וּשְׂנֵאָהּ֘ הָאִ֣ישׁ הָאַחֲרוֹן֒ וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּית֑וֹ א֣וֹ כִ֤י יָמוּת֙ הָאִ֣ישׁ הָאַחֲר֔וֹן אֲשֶׁר־לְקָחָ֥הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: (ד) לֹא־יוּכַ֣ל בַּעְלָ֣הּ הָרִאשׁ֣וֹן אֲשֶֽׁר־שִׁ֠לְּחָהּ לָשׁ֨וּב לְקַחְתָּ֜הּ לִהְי֧וֹת ל֣וֹ לְאִשָּׁ֗ה אַחֲרֵי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻטַּמָּ֔אָה כִּֽי־ תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לִפְנֵ֣י ה֑' וְלֹ֤א תַחֲטִיא֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה: ס

א). וידועה בענין זה מחלקת התנאים, במשנה האחרונה במסכת גטין, לאמיר: בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר, ובית הלל אומרים אפלו הקדיחה תבשילו. רבי עקיבא אומר, אפלו מצא אחרת נאה הימנה.

פלא פלאות, וכבר שאל ה״שפתי כהן״ (דברים כד, א): ״זוגתו וחצי גופו, משום שהקדיחה תבשילו יגרש חצי גופו? ולרבי עקיבא ילך אחר מראה עיניו, והתורה אמרה: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״, אתמהא?

אלא שידועים דברי ה״בחינות עולם״, שהאדם צריך לתת גט לעולם הזה וקדושין לעולם הבא. והיינו, שהיצר הרע מתלוה לאדם מנעוריו, ומעיניו בו, והוא כפלג גופו, עצם מעצמיו ובשר מבשרו. וצריך שיעשה חשבון נפשו, ויבין איך מדרדרו, ויתנתק מהתלות הכפיתית בו, ויבחר לדבק ברוחניות ולהעפיל לפסגות.

ויש שלושה שלבים, מתי יגיע האדם להכרה זו ויתנתק ממדוחי היצר ופתוייו.

השלב הראשון, המזעזע, כשנוכח שהגשמיות מדרדרת לחטאים הגורמים לו לאבד עולמו: ״כי מצא בה ערות דבר״.

אבל למה להגיע לכך, עוד לפני כן: הוא נוכח שהגשמיות ״הקדיחה תבשילו״. גם אם לא החטיאה בפועל, ״העולם הזה דומה לשותה מים מלוחים, דומה שמרוה הצמא יותר״ בסחרור אין סוף, יש לו מנה רוצה מאתים וכל ימיו כעס ומכאובים, גם בלילה לא שכב לבו, וחיי הרוחניות ננוחים וטובים.

אך עוד לפני כן. נניח שיש לו חיים טובים גם כך, אבל איך אפשר להשוותם לעולם הרוחני המופלא!

״מצא נאה הימנה״, בלא שום יחס!

ואלו שלשת הדברים שאנו אומרים בודוי, בחלק החרטה. ראשית: ״סרנו ממצוותיך ומשפטיך״, והסתאבנו בחטא. זו סבה אחת, ומכרעת.

ובנוסף: ״הטובים״, והדרך הרעה מרה כלענה. אבל גם בלא זה: ״ולא שווה לנו״, אין מה להשוות…

כתב בבאר מים חיים מה שאנו אומרים בוידוי סרנו ממצותיך הטובים ולא שוה לנו, היינו שאנו מתודים על שלא עשינו המצות עכ״פ שוה לנו, כמו שאנו עושים עבור לנו, עבור הפרנסה ושאר הגשמיות:

וגם זה מתחבר למה שאמרנו – אין מה להשוות את העבירה למצוה, ואנו מתוודים על כך שלא החשבנו המצוה כ"שווה לנו"! כמשהו בעל ערך בשבילנו!

כך גם מבאר הגר"א

בספר ״אבן שלמה״ (פ״ב, ט) כתוב בשם הגר״א זצ״ל: ״לא יתכן עבודת ה׳ אלא לאחר שהמית התאוות והגאוות דעלמא, וזה נקרא שונא בצע (דברים א, יג). ואי אפשר להשיג מתיקות התורה אלא על ידי סיגופים והרחקת התאוות״.

ועוד כתב שם (יא): ״דרך היצר הרע להסית בתחילה ללמוד וגם למלאות תאוותו. כי אם יסיתו שלא ללמוד כלל לא ישמע לו׳ וכאשר ירגיל עצמו בהנאת הגוף אז ממילא לא ילמד, כי טרוד תמיד למלאות הנאת הגוף,

והיצר הרע אומר לו שיזיק לבריאותו כשיעזוב הרגליו, ואחר כך מתעצל לרדוף אחר התורה והמצוות (אע״פ שלא יהיה לו על ידי זה העדר התאוה).

ואחר כך אינו רוצה לעשותם אפילו אם יזדמן לו בלא טרחה ויגיעה.

ובביאור הגר"א על משלי (פ״ז, כז), ביאר בדרך זו מה שאנחנו אומרים בוידוי ״תעינו תעתענו סרנו וכו״ כי מתחילה תעינו היינו סבורים שנוכל ללמוד וגם למלאות התאוה. אחר כך סרנו ממצותיך שאין אנו רודפים אחריהם.

ולבסוף ולא שוה לנו אפילו אם יזדמן בלא טירחה. אם כן רואים שהתאוה גורמת גם להיזק בלימוד התורה. וכשמנותקים מהתורה ״זונים אחריהם״.

 

הגוי והמפוחית

ואני נזכר: היה זה ממש ערב מלחמת העולם השניה. גרמניה הכריזה מלחמה, ולא היו אשליות. הטנקים הגרמניים עמדו לרמים את חיל הפרשים הפולני ולא היה דבר שיעמד בפני חיל האויר הגרמני.

איש לא שער באותה עת שהגרמנים יקימו מחנות מות ליהודים, אבל יחסם אליהם היה ידוע. היהודים נרדפו בגרמניה עד חרמה, ונאסר עליהם לרכש בתים וקרקעות. ראש הישיבה, הגאון רבי אברהם יפה׳ן זצ״ל, נזכר שבדן ישיבת נובהרדוק בביאליסטוק לא העבר עדין בטאבו. ההעברה עלתה כסף רב, והישיבה לא היתה משפעת בו. אבל עתה יש למהר, כל עוד אפשר. דא עקא, האנטישמיות חגגה בפולניה, האשימו את היהודים ביוקר המאמיר ובמלחמה המתרגשת ובמה לא.

נגש אלי ראש הישיבה ואמר: ״אתה נמוך קומה, נראה כנער צעיר, בך לא יפגעו לרעה. קח את המסמכים ואת הכסף, סע לורשה ותבצע את ההעברה״. מובן שלא נתן כסף לנסיעה. השאיר זאת למדת הבטחון. הגעתי לבית הנתיבות, הוא שרץ חילים שנסעו לחזית. בררתי כמה עולה נסיעה לורשה במחלקה השלישית, העממית, וקוששתי את הכסף אצל היהודים המעטים, הנפחדים. באתי לקופה, ואמרתי: ״כרטיס לורשה״. אמרה הקופאית: ״האינך יודע שהמחלקה השניה והשלישית תפוסות על ידי חילים הנוסעים להגן על ארצנו״, ראינו כמה שזה עזר. ״יש מקום רק במחלקה הראשונה, וזה עולה פי ארבעה״.

הזמן דחק, הרכבת עמדה לנסוע. אמרתי: ״טוב, תני לי כרטיס לתחנה אחת״. כשתעצר, ארד ואקושש כסף נוסף.

לראשונה בחיי פסעתי למחלקה הראשונה. היו בה שטיחים מקיר לקיר, מושבים מרופדי קטיפה, ואביזרי מותרות חדשני: אזניות ובהן כפתור לקליטת תחנות הרדיו השונות. התישבתי, ופתחתי ספר. מולי ישב גוי, האוזניות לראשו ועיניו מצעפות. ודאי שומע הוא חדשות בעת חרום זו.

לקוררן הסמוך נכנס אמן עממי, מנגן במפוחית פה המלוח בנקישות פח, להבלות את המורל בקרב הקהל המפחד. הקוימ התרוקן, כלם נהרו לשמעו. חוץ ממני, מה לי ולו, ומהגוי מולי, השקוע בחרגונו.

נכנס המבקר וראנו. ״מה אתם עושים פיה״, שאל, ״כלם בקרון הסמוך״.

הגוי מולי הוריד את האזניות, ושאל בנימוס: ״מה אמרת?״ אולי הודעה בפיו.

״בקרון הסמוך יש נגינה של מפוחית פה״, חזר על דבריו. שרבב הלה שפתיו בבוז, ואמר: ״אני שומע פה את נגינת התזמורת של פריז, ואתה מציע לי נגינת מפוחית?״ ושב והרכיב את האוניות. כעביר שעה קלה נעצרה הרכבת. המלחמה החלה, והמסלה חובלה.

הרכבת שבה על עקבותיה, וחיי החילים נצלו. ירדתי בתחנת המוצא, וחזרתי לישיבה.

״כבר חזרת?״ תמה ראש הישיבה.

ספרתי שדרכי נחסמה, ולא הצלחתי להגיע לורשה. אבל המסע לא היה לחנם, שמעתי שיחת מוסר.

״שיחת מוסר? ממי?!״

״מגוי אחד״, סבורני שחשש שדעתי נתבלעה.

ספרתי על הגוי עטוי האזניות: אני שומע את התץמירת מפריז מבצעת בשלמות וצירה מפעימה, ואלך להאזין לזיוף נגינת מפוחית מיבבת?! היש להשוות –

״סרנו ממצוותיך ומשפטיך הטובים״ איי, ״ולא שוה לנו!״…

אז מדוע סרנו?

אז איך בכל זאת היצה"ר הצליח לפתות אותנו – אם באמת במבט בוחן – מצאנו שלא שוה לנו?

ההסבר בתחילת הפרשה:

אשת יפת תואר

לכן ידעה תורה שאם תאסור על האדם את האשה הדבר יעורר התנגדות ולאדם תהיה שאיפה ויצה"ר גדול לישאנה. דיברה תורה כנגד יצה"ר והתירה אותה לאדם. כעת האדם מתבונן ואומר לעצמו מה לי ולגויה זו? האין בבנות ישראל הכשרות והטהורות אשה שצריך אתה ליקח מבנות הערלים?

וזה ו שבתחילה אמר 'וחשקת בה ולקחת לך לאשה', ואח"כ אמר 'והיה אם לא חפצת בה' ממה נובע השינוי? ועוד מדוע אינו נוקט לשון עתיד- אם לא תחפוץ? אלא בתחילה אתה רק חשקת בה– לא רצון אמיתי הנובע מפנימיותך, אולם כעת אחר שהיצה"ר אינו בוער בך, אתה חושב באופן ראציונאלי ומבין שבאמת אינך חפץ בה

 

לקרב את ציווי ה' לדעתנו [חומש המגידים]

מדוע היה צריך יעקב לשכנע את נשיו בצורך לעזוב – והרי זה ציווי ה'.

המעשה עם הבע"ת שאמר לעיתונאי ששאלו בסמינר מי יקבל יותר שכר, הוא או הילד מב"ב? והרב חשב שיענה שהוא, שהרי במקום שבע"ת עומדים כו' אולם הבע"ת השיב שודאי שהילד מב"ב, מפני שאני הייתי 'שם' ואני יודע שזה עולם של סחי ומאוס, שאין לו מה להציע, והגעתי לקירות אטומים, והבנתי שאני חייב משהו אחר. נקי יותר, טהור יותר. אולם הילד מב"ב עוד חושב שיש 'להם' שמה מה למכור, ובשבילו יש כאן פיתוי, הוא יקבל יותר שכר… [הוסיף הרב שודאי שנסיונותיהם של בע"ת קשים והם מתמודדים עם קשיים מהעבר, אך בכ"ז בנקודה מסוימת יש לילד הבני ברקי נחיתות שחושב שיש שם 'משהו'…]

אמנם אמרו חז"ל לא יאמר אדם א"א בבשר חזיר, אפשי ואפשי אך מה אעשה ואסרה תורה, זאת אמת, וכך יש לחשוב ביחס לדברים שאין לאדם תאוה אליהם. אך במה שמתאוה – כתוב בספרים שידמיין את הדבר כמאוס וכך ימנע ממנו!

אדם עושה דברי ע"פ רגש. רצוי לקרב ציווי ה' לרגש, ולא רק לפעול בצורה שכלית קרה רק כי ה' אמר. זה יעזור לנו להתגבר על הנסיון.

ולכן נשים לב שכאשר הן משיבות לו הן לא אומרות כל אשר דיבר ה' נעשה, אלא מתחילות גם הן בשכנוע עצמי, הן מכרנו כו' כנוכריות נחשבנו לו כו' ורק לבסוף אומרות שנקיים ציווי ה'!

וכן המלאך שבא ליעקב, בתחילה אומר לו שראה ה' את כל אשר עשה לבן לו, ורק לבסוף אומר לו את ציווי ה', אות הוא שאף ליעקב יש צורך לפנות כך!

הרב שך בבית החולים

המעשה עם הגרא"מ שך שאמר לאחות שטיפלה בו שתקבל על עצמה להפסיק לעשן, וכששאלוהו הרי יש מצוות עוד קודם לכן, השיב שכל מצוה תחוש אותה כעול ותפרוק אותה מעליה, אולם זה היא יודעת שטוב לה מטעמי בריאות, ותחזיק מעמד, ולמעשה הצלתי אותה ממאות אלפי איסורי כרת וסקילה בכל שנה!

כך עלינו לדעת שדרך השכנוע שלנו את ילדינו היא – זה טוב לך! לא ככאלה שמכריחים בחובה גמורה ואונסים לקיים מצוות 'כי כך חייבים'.

החילוני נוסע לים

כדוגמת האב שראה עם בנו אדם הנכנס לרכב בשבת לסוע לים, והבן שאל לאן הם נוסעים? והשיבו האב לים. מדוע איננו נוסעים ג"כ שאל הבן? 'אסור לנו, אנחנו דתיים'! כמה קלקול גלום בתשובה מעין זו. הילד קלט שבעולם ישנם שני סוגי בנ"א, יש שנהנים ויש שסובלים. אנחנו בצד הסובל. כשיגדל, יעדיף לעבור לצד שאינו סובל…

הדרך הנכונה במקרים כגון אלה הוא לומר לילד חמודי, האנשים האלה מסכנים, אף אחד לא לימד אותם מה זה שבת, כמה קדושה יש בה, מהו עונג שבת כמו שיש לנו, שירי שבת, סעודות שבת כו', מה יש לו במקום זאת? ים… גם לנו יש ים, ביום ששי, ובכלל כל השבוע, לשרוף על זה שבת??? אבל את השבת שאנו חווים – הוא לעולם לא יחווה!!! כך שבאמת מה שיש לנו אין לו ומה שיש לו – יש גם לנו…

אם יעקב משתדל לשכנע את נשיו, והמלאך משתדל לשכנע את יעקב בדרך זו, ודאי שאין לנו לחשוב שדרך זו פחותה!

 

פרשת כי תצא

בן סורר ומורה והלקחים הנלמדים

ששה יסודות לחנוך עצמי ולחנוך הבנים [ומתוק האור]

אמרו עליה, על פרשת בן סורר ומורה, שמעולם לא באה לידי מעשה, ובו סורר אף פעם לא היה ולא נברא. סימוכין לכך אנו מוצאים בדברי הגמרא (סנהדרין עא ע״א): ״רבי יהודה אומר אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה, אינו נעשה בן סורר ומורה״, שממנה אנו למדים שהוריו של בן סורר ומורה צריכים להיות בעלי קול זהה. והנה, מאחר שאב שקולו כקול אשה או אם שקולה לקול איש – אינם יכולים להוליד, נמצא, שאם נולד בן, ברור מעבר לכל ספק, שאין להוריו את אותו הקול, וממילא, אין בנם יכול להיות בן סורר ומורה.

נשאלת, אפוא, השאלה המתבקשת: לשם מה נכתבה פרשה זו?

משיבה הגמרא: ״דרש וקבל שכר״, רצה הקב״ה לזכות את ישראל בשכר מיוחד על עצם הלימוד של הענין הזה.

וקשה, וכי חסרים ענינים שאפשר ללמד בתורה, עד שצריך פרשיה מיוחדת, שלא הייתה ולא נבראה, כדי לדרוש ולקבל עליה שכר? הלא אף אדם שיאריך ימים כמתושלח, או יחיה עשרת אלפים שנה, לא יספיק לסיים ללמוד את כל מה שיש בתורה! וכי חסרות להם לישראל פרשיות הנוגעות למעשה, שעליהם ניתן לתת להם שכר, עד שיש לכתוב פרשה שלעולם לא תהיה?!

מתרץ רבי חיים קנייבסקי שליט״א: ״דרוש – וקבל שכר״, הדרישה בענין זה, תלמד אותך דברים כה רבים ויסודות כה חשובים, שאותם לימודים עצמם, יהיו השכר שלך!

ואכן, מתוך עיון בפרשה זו, אנו למדים כמה יסודות חשובים ביותר בעם ישראל ובחנוך הבנים, כפי שנפרט בשורות הבאות.

היסוד הראשון ־ לכל מעשה יש מחיר!

נתואר לעצמנו אדם שמגיע לרב ובפיו שאלה חשובה: – ״כבוד הרב, עומד אני לצאת כעת למלחמה, ויתכן שאראה בשביה אשת יפת תואר, האם מותר לי לקחת אותה לאשה?״.

״מדבר בגויה?״, מברר הרב.

״בודאי, יוצאים למלחמה נגד גרוזיה…״.  – ״מתר״, פוסק הרב.

– ״כבוד הרב, יש בענין הזה שאלות? יש מי שמחמיר? יש שיטות אחרות לפי ה״חזון איש״ או בריסק, או שזה לכל הדעות?״. – ״כשר לכל הדעות״.

– ״זה מותר מלכתחילה? זה כמו לשתות כוס מים?.  – ״כן.

התשובה מניחה את דעתו של האיש, והוא יוצא למלחמה, נושא אשת יפת תואר, וחי עמה שלוש עשרה שנה, ופתאום מתרחש בתוך ביתו מאורע מצער של בן סורר ומורה.

לפתע מתברר לו, שהעבירה שהוא נשא יפת תואר, עומדת לו לרועץ… כדברי רש״י (כא, יא): ״אם נשאה סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו כי תהיין לאיש וגו׳ וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה לכך נסמכו פרשיות הללו״.

בא האיש אל הרב וטענה בפיו: ״כבוד הרב התיר לי…״. ״אכן״, מאשר הרב.

״הרב אמר שאין בזה חומרה, נכון?״ ״אמת ויציב״.  ״אם כן מדוע מגיע לי עונש?״

לכאורה, טענתו צודקת היא, וכדי להשיב עליה נעזר במשל הבא, מתוך דבריו של הרב נבנצל מזכרון יעקב:

אדם אחד שכר לו חנות ברחובה המרכזי של העיר בכסף מלא, הוא השקיע בחלון ראוה מפואר ורכש סחורה טובה. סך כל הוצאותיו הגיעו לחמשים אלף דולר. הוא הזמין את כל בעלי החניות שסביבו להרמת כוסית. אולם בטרם הספיק לפתוח את החנות, כבר המתינו לו בתבת הדואר שני מכתבים – האחד ממס הכנסה והשני מבטוח לאומי.

הרהר האיש: ״מס הכנסה אינם יכולים לבקש כסף כל עוד לא הרוחתי מהענין… אבל בטוח לאומי – מה עושים אתם?״.

הוא מיהר לגשת לחניות השכנות ולברר אם כלם משלמים. להוותו התברר לו שכולם, אכן, משלמים, בדיוק כפי שהתבקשו…

– ״אני לא אשלם״, מחליט האיש, ״ויהי מה״.  – ״אין מה לעשות. חייבים לשלם״.  – ״אני לא״.

הוא קבע פגישה עם מנכ״ל הבטוח הלאומי, מר ישראל ישראלי. הלה קיבל אותו בחיוך מעונב: ״שלום אדוני, במה אוכל לעזור לך?״.

מוציא האיש מכיסו את המכתב המקומט. ״אתם שלחתם לי את זה״. ״ממ… לכולם שולחים״.

"לא לי". ״אפשר לדעת למה?״.   ״אדוני, אצלי אין משחקים כאלו, השקעתי חמשים אלף דולר, התכונתי להרויח משהו ואתם באים אלי עם תביעות חדשות? אתם רוצים שאסגור את החנות?״.

״כלומר… מה אתה, בעצם, רוצה?״. ״לא רוצה לשלם״.

״אין דבר כזה. אם יש לך תיק כאן, אתה מוכרח לשלם״. ״שלא יהיה תיק״.

״אתה יודע מה״, מתרכך לפתע המנהל באורח מפתיע, ״מצאת חן בעיני", ולנגד עיניו הנדהמות של המוכר קרע את התיק לפיסות קטנות והשליכן לאשפה.

חוזר הלה לחנותו שמח וטוב לב. ״אני לא משלם״, הוא מודיע לשכנים, לבני המשפחה, לחברים ולכל מאן דבעי. ״לא יתכן״, משתאים כלם.

״לא יכול להיות, אבל עובדה היא – אני לא משלם״.

שבוע עובר, ואחריו עוד אחד ועוד. שבועות מצטרפים לחודשים, ואלו – לשנים.   כלם משלמים, ומיודענו לא.

השכנים נועצים בו עינים מקנאות. איזו הצלחה! כמה הוא מרויח!

חולפות עוד כמה עשרות שנים, אט, אט, מתחיל הרחוב לשנות את פניו, בעלי החניות המזדקנים יוצאים לפנסיה, ומעבירים את העסק לידים צעירות יותר.

כל אחד מתחיל לקבל שיקים מן הבטוח הלאומי מדי חדש בחדשו.

רק אחד לא מקבל מאומה. ״כולכם מקבלים שיקים?", הוא נזעק, ״למה אני לא? מה, אני לא אזרח פה? לא מגיעה לי פנסיה?״.

שוב הוא יושב בפגישה אצל מנכ״ל הבטוח הלאומי. שוב החיוך המעונב.

– ״במה אוכל לעזור לך, אדוני?״. – ״אין לי פנסיה״.

– ״מה שמך? אנסה לבדק במחשב… היי, מוזר, אין לך תיק בכלל״. ־ ״מה מוזר בזה? אתה עצמך קרעת לי את התיק… אינך זוכר?!״.

– ״נו? ומה אתה רוצה כעת?״ – ״מה פירוש?״, מתקצף האיש, ״אני רוצה פנסיה״.

– ״גם לא לשלם – וגם לקבל פנסיה?! יש גבול למה שאפשר לרצות״….

באה התורה ואומרת לאדם: אמנם כן, יורדים אנו לסוף דעתך ויודעים שלא תוכל לעמוד בנסיון, ומשום כך התרנו לך יפת תואר.

אבל – אי אפשר להתעלם מכך שעדיף שלא להנשא לה. משום כך מצוה התורה להביא תחילה את האשה הביתה, ומורה לה לגלח את שיער ראשה, לגדל את צפרניה, להוריד את שמלת שמה, כדי לגרום לו שלא ירצה אותה. היא לא חסרה בעם ישראל! – מדגישה התורה.

דע לך – ממשיכה התורה ומאלפת את האדם בינה ־ אדם שלוקח לו אשה צדיקה, בת לאברהם, ליצחק וליעקב, ההולכת בדרך האמהות הקדושות, ומשלם מסים כמו כולם, יזכה לראות אידיש׳ע נחת, אבל מי שלא הצליח להתגבר, ורצה מאד לקחת אשה גויה, יקבל ״א גויש׳ע נחת״… אי אפשר גם לא לשלם מסים וגם לקבל בטוח לאומי… יש תג מחיר, שאותו משלמים לכל מעשה שעושים בעולם.

היסוד השני ־ מתי אפשר לדרוש מן הילד?

האדמו״ר מקלויזנבורג זצ״ל הרחיב אודות לקח נוסף הנלמד מתוך הפסוקים הללו:

אחד מן היסודות החנוכיים הבסיסיים ביותר הוא להשמיע לילד כל חייו מחמאות, חיזוקים,

תמיכה ופירגון על הטוב שהוא עושה. אמנם ידוע לכל, כי הילד אינו נוהג תמיד כראוי, אולם אם ההורה ישמיע באזניו כל היום דברי ביקרת ותוכחת מוסר, הילד יתיאש וכלל לא יתאמץ להיות טוב יותר.

כשמילת ביקורת בוערת בנו על קצה לשוננו, עלינו לנסות להרהר מה היינו אנחנו עושים, אלו היינו עובדים אצל מעביד,

אשר היה מבקר אותנו על כל צעד ושעל, בלי קשר למה שהיינו מנסים לעשות. אין ספק, שתוך זמן קצר היינו אומרים לעצמנו: בשביל מה להתאמץ? הלא מה שנעשה ־ לא ימצא חן בעיניו…

פעמים רבות מתנהג הילד כיאות, הולך מדי יום לחידר, לומד היטב ואפלו משיג ציונים טובים, אולם לאביו יש שגעון גדלות; והוא סבור שבנו חייב לצאת רבי עקיבא איגר, לכל הפחות…

הוא מלא טענות כרמון כלפי הילד שלו – ״מדוע הוא הולך בערב לישון עם עיתון, ולא עם בבא מציעא, למשל?״.״

״סליחה, אדוני", ננסה לשאול, ״גם אתה הולך לישון עם בבא מציעא? מדוע אתה דורש ממנו, מה שאינך דורש מעצמך? אם אתה רוצה – תנסה לדרוש זאת מעצמך ותראה דוגמא אישית, אם הוא ירצה ־ הוא יעשה כמוך, ואם לא – הוא יעשה פחות ממך…״.

יכול האב להיות שקוע רובו ככלו בענייני פוליטיקה, קורא מדי יום את העיתון ״שנים מקרא ואחד תרגום״, ויודע בעל פה את מה שאמרו כל הפרשנים – אבל את בנו הוא מקדיש ללמוד במשך עשרים וארבע שעות ביממה…

התורה מלמדת אותנו ״ושננתם לבניך ודברת בם״ (דברים ו, ז), כשאתה תדבר בדברי תורה, תזכה לקיים את ״ושננתם לבניך״, אבל אם אתה אינך לומד, מדוע תרצה שבנך יעשה זאת? וכי הוא ראה מעולם דוגמא אישית להנהגה כזו?!

תביעה חסרת פרופורציה מן הילדים עלולה להביא לכך שהם יבעטו, חלילה וחס, ולבסוף יתדרדרו למצב של יושבי קרנות.

לפי זה – מסים הרבי מקלויזנבורג – יש לקרא את הפסוק כך: ״כי יהיה לאיש בן״. ״סורר ומורה איננו״. ״שומע בקול אביו ובקול אמו״. ואם בכל זאת ״ויסרו אותו״, אז ״ולא ישמע אליהם״.

רובינו שונאים כבוד – אמר פעם אדם חכם – אולם כמהים להערכה.

ואכן, המצע שעליו גדל הילד, זה הידיעה שהוא מערך, שהוא טוב ושאוהבים אותו – וכדי שידע זאת חייבים לבטא את הדברים הללו במילים ובהנהגות.

הרב מאיר מונק שליט״א יעץ לכל הורה לערוך רשימה על גבי המקרר, בה ירשום בכל פעם בה הוא מעיר לילד ומבקר אותו וכל פעם בה החמיא לו.

אם רשימת הביקורת ארוכה יותר מרשימת המחמאות – סיים – על ההורה לדעת שהוא בבעיה.

אמת, פעמים רבות הילדים מתנהגים כמנהג הילדים באופן לא ראוי, ואנו מרגישים קושי של ממש במציאת ההזדמנות להחמיא להם, אך, למרות זאת, יש להתאמץ כדי למצוא דבר מה טוב בהתנהגותם, כדי להחמיא להם על כך, ונרגיל את עצמנו לראות את מעלותיהם ולהגדיל ולייקר אותם, הרי שההרגל יהפוך לטבע שני, והענין יהפוך לקל ופשוט יותר.

הרב הוניגסברג הוסיף הערה נפלאה בענין זה:

אנו באים בתביעות אינסופיות כלפי הילדים שלנו, וכשנחקור מהי הסבה לכך שאנו כה תובעניים כלפיהם, נגלה את הלך מחשבותינו: מה שכתוב בתורה לקיים – ברור שחייבים לקיים, מה שכתוב בדרבנן – גם כן חייבים לעשות, משום כך, אין אנו נוטים לשבח מישהו על שהוא עושה את מה שהוא חייב בין כה וכה.

כאשר ילד מתפלל ומברך ברכת המזון, מתייחסים לכך הוריו כאל ענין פשוט וברור מאליו ואינם יוצאים מגדרם כדי להחמיא לו.

כשיתחיל להחמיר את כל החומרות הנהוגות במשפחתנו – מהרהר ההורה – או אז נתחיל להחמיא לו… אז תהינה המחמאות שייכות לו ביושר,… ועד אז – הוא חייב לעשות, ואין טעם לשבח אותו על כך.

והנה, בשעה שאנו מתבוננים באפן שבו מחנכת התורה אותנו, אנו מגלים הנהגה שונה לגמרי:

בתורה עצמה לא מופיעים דינים דרבנן, אלא אך ורק מצוות מדאוריתא, ולמרות שקיום הדברים צריך להיות פשוט וברור מאליו, מכל מקום מאריכה התורה בשכר מי שמקיים את המצוות ומעניקה ברכה ושפע רב לכל מקימי אותם ענינים ברורים מאליהם.

מכאן, שכל מצוה והנהגה טובה של ילדינו, ואפילו מצוות דאוריתא שהוא מקיים, הריהם ראויים לגרור מצדנו שפע של ברכות, ׳פירגונים׳ ומחמאות, ואין צורך להמתין עד שיקיימו חומרות נוספות.

הרב קובלסקי זצ״ל אמר לאחד המשגיחים שתמיד יש לראות את הטוב אצל התלמידים. מהי כונת הרב? – תמה המשגיח.

הרב הוא כשמש, והתלמיד הוא כירח המקבל את אורו מן השמש – הסביר הרב – והנה אמרו חז״ל (ראש השנה כג ע״ב): ״מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה״, השמש אף פעם אינה נחשפת אל החלקים החשוכים בלבנה, משום שהם נסתרים ממנה, כך שבעיניה היא רק מלאת אור. באותו אפן צריך אף הרב להתבונן בתלמידיו ולהבחין רק בחלקים היפים והמאירים שלהם.

התפלא אותו משגיח: ״הלא התפקיד המוטל עלי הוא לראות את החסרונות, ולהביא את תלמידי לידי תקון!״

– ״יסלח לי מר״ – החזיר לו הרב קובלסקי – ״האם כבודו סבור שהוא אדם משלם?״

– ״לא״ – השיב מיד המשגיח.  – ״באיזה חלק אינך משלם?״ – הוסיף לחקור.

– ״שום דבר בי אינו מושלם, כולי מלא חסרונות״ – אמר המשגיח.

תמה הרב קובלסקי: ״וכי אינך נכלל במה שאמרו חז״ל, שאין אדם רואה את נגעי עצמו? אתה כן מסוגל לראות את נגעי עצמך? אתמהה…

אלא, שיש לומר, שכל אחד מאתנו מודע לכך שיש לו חסרונות, אולם אנו נוטים להרגיע את עצמנו באמירה: ׳החלק הטוב אצלי הוא יותר טוב מן החלק הרע׳… וכן ׳אמנם כן, יש לי כמה חסרונות שעלי לטפל בהם, אבל בעקרון אני בסדר גמור…׳.

גם התלמידים שלך״ – סיים הרב קובלסקי ־ ״אינם גרועים מכל אדם אחר. גם הם טובים ביסודם, ועל אף שיש להם חסרונות, ומכל מקום החלק העיקרי שבהם הוא טוב״.

היסוד השלישי – מסרים אחידים וגישות שונות

התורה מדגישה, שאחד התנאים לקביעת בן סורר ומורה, היא שאביו ואמו נולדו באותו קול.

מה פרושה של ההגדרה ״אותו קול״?

בית הרוצה להעניק לילדיו חינוך ראוי, צריך שלאב ולאם שבו, יהיה קו חנוך אחיד, ובשום אופן שלא יווצר מצב, בו האב אומר ״כן״, ואילו האם מחליטה ״לא״.

סיטואציה כזו, בה ילד בא לאביו ומקבל ממנו תשובה שלילית, ולאחר מכן מגיע לאמו וזוכה לתשובה חיובית, גורמת לכך, שבבית הזה לא תהיה יותר משמעות לאבא ולאמא מחובתם של ההורים לקבוע במוסכמה ברורה וחד משמעית את העובדה שאם אבא אמר ״לא״, אין טעם לשאול את אמא, וכן אם אמא אמרה ״כן״ מקבלים את דעתה ללא עוררין.

אם רוצה האב לחלוק על דעתה של האם, מותר לו לעשות זאת באפן אישי בתוך סדר סגור, אבל בשום פנים ואופן לא לעיני הילדים!

ישנה חשיבות כה רבה לענין יסודי זה, עד שהתורה אומרת, שבן, אשר אביו ואמו אינם מדברים באותו קול, איננו יכול להחשב לבן סורר ומורה! הוא אינו אשם בכל ההתנהגות הנוראה שלו! החינוך שנתן לו היה לקוי מיסודו!

רק, כאשר האב והאם מדברים בקול אחיד, ולמרות זאת הבן מורד בסמכותם ־ הוא נחשב לבן סורר ומורה.

עקרון חינוכי נוסף המופיע בפסוקים הללו בא לידי ביטוי במלים ״איננו שמע בקול אביו ובקול אמו״, לכאורה קשה, מדוע מאריכה התורה ומוסיפה שוב את המלה ״בקול״, ואינה מסתפקת באמירה: ״איננו שומע בקול אביו ואמו״?

מסביר ה״מטה יהודה״: קול של אב בבית וקול של אם – שונים הם בתכלית השינוי. לא רק בעצם הטונים, כי אם גם בנסח ובתוכן של דבריהם.

בעוד האם מדברת בתחנונים, ומבטיחה לילדון מתנות ופרסים כשישמע בקולה, כמו שאומר הנביא (ישעיהו סו, יג): ״כאיש אשר אמו תנחמנו״ – האב, לעומתה, החלטי וקשוח במדה מרובה יותר.  

ילד בבית צריך לשמע גם את קול האב וגם את קול האם, כלומר: לעתים יש לדבר אליו באופן החלטי וחד משמעי ולפעמים דוקא הרכות היא זו הדרושה לו. ובית אשר יש בו רק קול אחד, והילד זוכה לשמוע אך ורק הוראות קשוחות, או אך ורק גישה רכה ומתחננת, אינו בית המנהל באופן הנכון. אי אפשר להעניש את הבן הגדל בבית כזה, וסופו תוצאה נכשלת של בן סורר ומורה.

כאן באים אביו ואמו של אותו בן סורר ומורה ומעידים: דעו לכם, כבוד הדיינים, לילד הזה הענקנו חנוך מושלם, הרי דיברנו אתו רכות ודיברנו אתו קשות, ואף על פי כן הוא ״איננו שומע״ לא ״בקול אביו״ ואף לא ״בקול אמו״.

היסוד הרביעי ־ להציב גבולות

ה״משך חכמה״ עומד על נקודה נוספת בחינוך הילדים הבולטת מענינו של בן סורר ומורה. הוא מביא ספרי, שאומר שבירושלים לא הייתה מציאות של בן סורר ומורה.

וכל כך למה?

משום שירושלים היתה משופעת בקרבנות רבים, שאותם צריך לאכול במשך פרק זמן קצוב של יום ולילה, או יומיים ולילה, ובשר שלא הספיקו לאכלו נאלצו להביאו לבית השריפה.

כדי למנוע את שרפת הקרבנות היו אנשי ירושלים ממהרים לאכול, ולהציע את הבשר לכל מי שיכול לאכול.

אומרת הגמרא (פסחים נז ע״א): ״ארבע צווחות צווחה העזרה. אחת מהן היא שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי תלמידו של פינקאי וימלא כריסו מקדשי שמים״.

בהמשך דברי הגמרא מגיע פרוט על מאכליו של אותו כהן:

״אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי, שהיה אוכל שלש מאות עגלים, ושותה שלש מאות גרבי יין, ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה״.

מדוע היה אוכל יוחנן כמות עצומה כזו של אוכל?

ההמשך מופיע בדברי הגמרא: ״אמרו כל ימיו של יוחנן בן נרבאי לא נמצא נותר במקדש״, כלומר: על מנת שלא יווצר מצב שבו מוכרחים להביא בשר לבית השריפה, היה אוסף יוחנן הרבה כהנים כדי שיאכלו את הבשר.

ולא רק בשר רב היה בירושלים, כי אם גם כמויות אדירות של מעשר שני – בין חומות העיר היו אנשים עומדים עם מרכולתם ומחלקים לכולם שפע של מזון:

״בוא, תאכל, קח תותים, עוד, עוד, קח אפרסקים, קח עוד, הנה…״.

במצב כזה, ממשיך ה״משך חכמה״ ומסביר, כל ילד בירושלים רגיל היה לאכול כל מה שיתנו לו ללא הגבלה, ובקלות יכל הגיע לידי מידת הזוללות. ולאחר שהרגילו את הבן לקבל כל הזמן ולא להתאפק בכלל, אין מקום לקבול על כך, שהוא איננו מסגל להתגבר על התאוות שלו, ולא ירחק היום שההתנהגות הבלתי מרוסנת שלו, תביא אותו למצב נורא שבו עומד הוא ומלסטם את הבריות!

נמצא, שבירושלים לא היתה מציאות של בן סורר ומורה, שכן איש אינו יכול לבוא ולהרוג ילד שאינו נוהג כראוי, לאחר שבמשך שנים מרגילים אותו לעשות ככל העולה על דעתו!

בהרבה בתים, הסיבה היחידה שלא קונים לילד כל מה שהוא מבקש היא סיבה כלכלית, אולם כשיש כסף מקבלים כל מה שרוצים, דרך החיים הזו עומדת לבנים לרועץ, ומי שרוצה להיטיב עם ילדיו ולהועיל להם בכל עניניהם, חייב להציב להם גבולות, ולהעניק להם בכך כלי עצום לחייהם האישיים.

היסוד החמישי ־ אבא אינו מוותר!

ה״בן איש חי״ מבאר את הענין בעזרת המשך דברי הזהר הקדוש, שהובאו בפתח המאמר, בהם מובא שהקב״ה אומר למשה רבנו:

״כי יהיה לאיש בן, איש הוא הקב״ה, והבן הוא עם ישראל. ״סורר ומורה״, והנה, הבן אינו מתנהג כראוי מפעם לפעם. ו״איננו שומע בקול אביו ובקול אמו, מורד הוא בצווי אלקיו, ובאמו, הלא היא כנסת ישראל.

״ויסרו אותו ולא ישמע אליהם, ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו אל זקני עירו… וכל ישראל ישמעו ויראו״.

וקשה, הלא בן סורר ומורה יכול להיות רק מגיל שלש עשרה עד גיל שלש עשרה ושלשה חדשים, נמצא, שמרבית האנשים בעם ישראל לא יענו לעולם על ההגדרה של ״בן סורר ומורה״, מלבד שאר התנאים שעליו לעמוד בהם. מדוע, אפוא, צריכים ישראל לשמע ולירא מן הפרשיה הזו?

משיב הזהר הקדוש: הטה אזנך אל הדרשה המובאת כאן, שהבן הוא עם ישראל, ולעולם אל תאמר: ׳אבא שלי לא מעניש אותי…׳.

דע לך, אבא אינו מותר! וכאשר עם ישראל חוצה את הגבולות, באים אביו ואמו, הקב"ה וכנסת ישראל, ומוסרים אותו לידי בית דין, אשר יעניש אותו וישיב אותו למוטב.

ועל כך, אומר הקב״ה למשה ״דרוש וקבל שכר״, כשתדרוש פרשה זו יבינו כל ישראל במה מדובר, והענין יעורר אותם לתשובה שלמה, ביודעם שאבא לא יותר להם, ואתה, שגרמת לכל זאת, תקבל את שכרך משמים!

היסוד הששי ־ קוים אדומים

פעמים רבות מתיר האדם לעצמו לעבור על דברים כאלו שהם הנהגות או מצוות דרבנן, בעוד שהוא מדגיש, שאצלו יש קוים אדומים ברורים, שאותם לעולם לא יעבור. ״נכון, בזה אני מיקל… אבל על שאר המצוות אני מקפיד, ועוד איך מקפיד…״.

אולם, זוהי אשליה – טבעו של אדם להתרחק ולהתדרדר מדחי אל דחי, כשאת צבעם האדום של הקווים אמש, מחליף היום צבע דהוי למדי…

תחלת הדרדרותו של בן סורר ומורה אינה נשמעת גרועה כל כך, ׳בסך הכל׳ מדובר בתרטימר בשר ולוג יין, שהבן דנן מרשה לעצמו להתכבד בהם… אולם במהרה מתבררת דמותו האמתית, העומדת ומלסטמת את הבריות. על תופעה זו התריע ה״מגיד מדובנא״ במשל נפלא:

אדם אחד רצה לקנות מפה, המוכר הושיט לו אותה בחפץ לב, אולם הזהירו לתפור היטב את שולי המפה, לבל ייפרמו החוטים.

״שולי המפה?״, ביטל הקונה את דבריו, ״איש לא רואה אותם… המפה אמורה לפאר את משטח השלחן ושוליה יהיו מוטלים עד קרוב לריצפה…״.

אולם זמן קצר לאחר מכן נפרמה המפה כולה. מיהר הקונה לבית המוכר ובכעס אמר לו: ״מה עשית לי?,.

נזף בו המוכר: ״ומה אמרתי לך? מדוע לא התקנת מכפלת?… וכי חשבת שהחוטים הפרומים ישארו רק בשולי המפה? עד מהרה הם התקדמו למרכז המפה, ושום דבר לא עיכב או מנע בעדם!״.

על כך אומר הפסוק (איכה א, ט): ״טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה ותרד פלאים…״ – לעתים הטומאה נראית רק בשולים, אולם עד מהרה פוסעת היא קדימה ומורידה פלאים את האדם. אדם כזה לא מסוגל להתמיד במצבו ולשמור את הטומאה בקצוות, אלא הוא מתחיל לסגת עוד ועוד בקיום המצוות, ואחריתו – מי ישורנו?!״

ממש כמו בן סורר ומורה.

בהקשר לכך מוסיף רבי שלום שבדרון זצ״ל, שזוהי הכוונה במה שאומרת התורה (ויקרא כו, טו): ״ואם בחוקתי, תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי״.

רש״י שם מפרש שיש כמה דרגות בהדרדרותו של אדם, כמתואר בפסוקים, ואחת גוררת את חברתה: תחלה ׳ואם בחוקותי תמאסו״, הוא מואס באחרים המקיימים, לאחר מכן ״משפטי תגעל נפשכם״, הוא שונא את החכמים, בשלב הבא ־ לבלתי עשות״, הוא מונע את האחרים מלקיים, אחר כך ״את כל מצוותי״, הוא כופר בכך שהקב״ה צוה על כך, ולבסוף ״להפרכם את בריתי" – כופר בעיקר.

הרי לנו שבע עבירות הגוררות האחת את חברתה: לא למד, לא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצוות ולבסוף – כופר בעקר.

והנה קשה – ממשיך רבי שלום – אנשים רבים שאינם עמלים בתורה ראיתי, ובכל זאת רבים מהם אינם מגיעים לכפירה בעקר, ולכאורה בדברי רש״י משמע שבהכרח עליהם להגיע לכפירה בעקר?!

אין זאת – הוא מתרץ – אלא שהם מתו באמצע הדרך… לא יתכן אחרת! ברור כשמש, שלו היו חיים זמן רב יותר, כבר היו מגיעים לכפירה בעקר!

אחת הדוגמאות הבולטות לכך שאת ההתדרדרות במדרון לא ניתן לעצור, היא הרפורמים. לא רבים יודעים, אולם הפסיעות הראשונות אותם עשו הרפורמים למען ״תיקון היהדות״ כלשונם, היו הזזת הבימה ממרכז בית הכנסת, ומקומה מחדש – ליד החזן. לכאורה, זוהי פעולה סתמית שאין לה משמעות. רק שנים מאוחר יותר התברר, עד כמה חציית קוים אדומים מציבה את האדם בתהליך הדרדרות, שכמעט תמיד אינו בר שליטה.

 

 

פרשת כי תצא

המלחמה לה' – רק תצא!

מלחמת היצר – מדוע לפעמים אין לי סייעתא דשמיא? [מעין השבוע עמוד תט, והגדת עמ' 282]

אומר רבי בונם מפשיסחא, ישנו רובד הפשט, ויש דרש. אולם יש פרשיות שהדרש הוא הפשט. כי תצא למלחמה על אויביך. דרשו חז"ל על מלחמת היצר. כאן הדרש הוא הפשט!

ונתנו ה' אלוקיך בידך. הבטחה היא שהיוצא למלחמת היצר ינצחו. הקב"ה אמר זאת מפורשות לקין. כאשר קורבנו של קין נדחה, ה' אומר לו: הלא אם תטיב – שאת, יסלח לך, ואם לא תטיב- לפתח חטאת רובץ. היצר ממתין ואורב לכל פתח קטן כדי להפילך. ואליך תשוקתו– אתה ישן לו והוא ער לך ומשתוקק להפילך. ואתה תמשול בו. מבטיחך ה' שאם תתאמץ אתה תמשול בו!

הגמרא מספרת על רב עמרם חסידא (קידושין פא, ע"א):

הנך שבוייתא דאתאי לנהרדעא, אסקינהו לבי רב עמרם חסידא אשקולו דרגא מקמייהו. בהדי דקא חלפה חדא מנייהו נפל נהורא באיפומא. שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא דלייא לחודיה, סליק ואזיל. כי מטא לפלגא דרגא איפשח, רמא קלא: 'נורא בי עמרם'!

אתו רבנן אמרו ליה: כסיפתינן! אמר להו: מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי. אשבעיה דינפק מיניה. נפק מיניה כי עמודא דנורא. אמר ליה: חזי דאת נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך!

מנין הכוח לגבור על היצר הרע שהוא מאש?

 

הגמרא (קידושין ל, ע"ב ובסוכה נב, ע"א) אומרת שיצרו של אדם מתגבר/מתחדש עליו בכל יום ואם אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו.

כי תצא למלחמה על אויביך- דע לך שלבסוף ונתנו ה' אלוקיך בידך. שאלולי כן אין לך סיכוי.

אך כאן האדם עומד ושואל: והרי אני מרגיש שקשה להתגבר על יצרי, היכן הוא עזר ה'?

התשובה נמצאת בהמשך הפרשה.

כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו כו' הקם תקים עמו.

אמרו חז"ל שאם אדם אומר לך: 'יש לך מצוה להקים, הקם! ואני קופץ כאן לסדר ענין דחוף בבנק, כשתסיים תרים לי טלפון…' אני לא חייב לעזור לו. הקם תקים- עמו.

כך גם בענייני רוחניות.

החפץ חיים ביאר זאת במשל.

מעשה באדם שרצה עזרה כספית והלואה מעשיר, ובא והתחנן לפניו לאחר התפילה שיתן לו הלואה, אמר לו: תבוא בשש בערב למשרדי. למחרת שוב בא הלה לאחר התפילה והתחנן, אמר לו העשיר: חיכיתי לך אתמול במשרד, מדוע לא באת? תבוא היום בשש. למחרת שוב בא הלה לאחר התפילה והתחנן. אמר לו העשיר: אתה אינך באמת נזקק. אם היית נזקק היית מגיע אתמול…

כך אנו מתחננים ותן בליבנו בינה להבין להשכיל לשמוע ללמוד וללמד את כל דברי תורתך והאר עינינו בתורתך, ודבק ליבנו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך כו'.

הקב"ה אומר אני אתן לך, אך בוא לקחת, ואנו לא באים… כמונו כעני במשל.

האדם רוצה לשבת על הספה עם כוס מילק שייק קר, ולהפוך לצדיק. שה' יעשה את העבודה. זה לא עובד כך. עזוב תעזוב עימו. הקם תקים עימו. תתאמץ, תראה שאכפת לך, ואני אפתח לך פתח כפתחו של אולם.

כי תצא למלחמה ונתנו כו' התנאי ל"ונתנו" הוא קודם כל תצא!

אנו רוצים, אומרים בפה מלא שרוצים, אך לא מוכנים להתאמץ בשביל כך. על זה אומר הנביא: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". קחו את אותם דיבורים יפים על שאיפות ורצונות לעבוד את ה', וקיימו אותם, ושובו אל ה'!

אנו נוטים לומר לעצמנו 'אנו לא מסוגלים, קשה לנו', זה נכון, אך זה לא טיעון שלא להתאמץ. על פי טבע זה נכון שקשה ואיננו יכולים להתגבר על יצרנו, אך 'ונתנו ה' אלוקיך בידך', אם רק תתאמץ!

אנו דור חלש. דור שמחפש להקל עליו בכל תחום. דור שתמיד מבקש היכן להקל על הילדים, גם על חשבון החינוך שלהם ובניית האישיות שלהם. כך אנו יוצרים במו ידינו ילדים חסרי חוט שדרה, חלשי אופי, כאלה שנבהלים מכל משבר ואתגר. לא מוכנים להשקיע שום מאמץ!

פעם אחת החפץ חיים הפסיק את הסליחות באמצע הוידוי ואמר: רגע, מה אנו עושים כאן, מספרים לקב"ה שחטאנו? וכי הוא אינו יודע? אנו חייבים לספר לעצמנו שחטאנו, וכך נקבל על עצמנו דרך חדשה!

כשנכיר בחסרוננו, ונתאמץ לתקנו, אזי נזכה בסיעתא דשמיא עצומה!

מכוח זה רבי עמרם חסידא הצליח להתגבר! הוא יצא למלחמה, וה' סייעו!

 

[מכאן – והגדת עמוד 282] "מעשה ברבי חנינא בן דוסא שראה את הארי, אמר לו: אי לך, מלך חלש. כלום לא השבעתיך שלא תראה בארץ ישראל? מיד ברח! רץ אחריו רבי חנינא, אמר לו: נעניתי לך, שקראתיך חלש ומי שבראך קראך גיבור, שנאמר 'ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל'" (מדרש תנחומא ויגש ג)

המגיד הצדיק רבי יענקלה גלינסקי זצ"ל עמד על דברי מדרש זה, לבאר את דבריו, מה סבר בתחילה רבי חנינא בן דוסא שקרא לאריה מלך חלש, ומה נשתנה לבסוף שרדף אחריו וקרא לו גיבור?

התשובה: שכשראה רבי חנינא את האריה נכנס לתחומי ארץ ישראל למקום ישוב בני האדם על אף שהשביע אותו שלא יכנס, וזאת משום שכנראה היה רעב וחיפש אחרי אוכל, והרי הוא נשבע שלא יכנס, ואם כן נתפס האריה בחולשתו, שמחמת הרעב לא יכול הוא לעמוד בשבועתו, שהרי הגיבור הוא זה שכובש את יצרו והאריה לא הצליח לכובשו ונכנע לרעב ועבר על שבועתו, ובצדק קיבל את הכינוי "מלך חלש".

והנה כשפוגש בו רבי חנינא בן דוסא וגוער בו על חולשתו, האריה לא מתקומם כנגדו להזכיר לו שהקב"ה קרא לו מלך גיבור ואם כן איך זה שרבי חנינא קורא לו מלך חלש?! והאריה אף לא מתנצל ומסביר את כניסתו בכך שהיה רעב… אלא האריה מקבל את התוכחה, מסתובב ובורח…

וכך הוכיח הארי את גבורתו בכך שכבש את גאותו וקיבל את התוכחה באהבה, ואם כן גילה בכך שאכן מגיע לו התואר של "מלך גיבור", מיד רץ אחריו רבי חנינא וביקש את סליחתו.

ידועים דברי "חובת הלבבות" (שער יחוד המעשה, פה): "אמרו על חסיד שפגש אנשים שבים ממלחמת אויבים ושללו שלל רב אחר מלחמה חזקה. אמר להם: שבתם מהמלחמה הקטנה עטורי ניצחון, התעתדו לנצח במלחמה הגדולה המצפה לכם! אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחיליו"!

 

ובספר "שפתי כהן" מגלה לנו שהחכם המלומד היה אריסטו היוני שיצא לקראת אלכסנדר מוקדון שחזר עטור ניצחון לאחר שלוש שנות מלחמה. (מסתבר שהחוה"ל לא הכיר הסיפור באריסטו, ולכן ספרו על "חסיד" ולא על "חכם").

פרשתנו פותחת בפסוק "כי תצא למלחמה על אויביך", וכבר כתבו בעלי המוסר שפסוק זה מדבר על המלחמה שיוצא האדם נגד יצרו הרע, "ונתנו ה' אלוקיך בידיך" וכמאמר הגמרא (קידושין ל, ע"ב) "שאלמלא הקב"ה עוזר לאדם נגד יצרו, אינו יכול לו".

ובשעה שבא האדם לעשות חשבון נפש על העבירות שבידו ולשוב בתשובה, מוצא את עצמו מלך חלש ונחשל אשר נפל פעמים רבות בפני יצרו הרע, אך אם יפנה לאחור וישנה את מעשיו, יקבל את התוכחה וימנף אותה להתגבר על יצרו, באותו הרגע נהפך האדם "למלך חזק", "כי איזהו גיבור, הכובש את יצרו"!

 

מה בין צדיק לרשע?

מה הביא את האחד להיות צדיק ואת השני להיות רשע? והרי שניהם יודעים את האמת, יודעים הרשעים שדרכם למיתה והם מלאים חרטות כרימון.

שלמה המלך הגדיר את הרשע (משלי יד, יד): "מדרכיו ישבע, סוג לב", פירש המלב"ים: מי שליבו נסוג ומכהו, כי יודע שאין דרכו טובה.

מדוע אם כן עדיין דבק הוא ברשעותו?

דוד המלך ענה על כך במזמור הראשון בתהלים: הצדיק הוא כעץ שתול על פלגי מים, לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. הצדיק שתול כעץ עם שורשים לעומק. כל החלטה מוחלטת וגמורה, איתנה ויציבה.

הרשע – כקש נידף, כל רוח מעיפה אותו ממנה והלאה. רוצה להיות טוב, אך המידות והתאוות סוחפות ומרחיקות.

"גיבורי כוח עושי דברו, לשמוע בקול דברו" (תהלים קג, כ), כדי לעשות ולקיים – צריך גבורה! איזהו גיבור? הכובש את יצרו!

 [עיין מעיין השבוע דברים עמוד תפו רעיון נפלא כהשלמה]

 

אור דניאל פרשת קדושים:

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר": איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול. קיבץ וצבר פרוטה לפרוטה עד שיום מן הימים עלה בידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה העיר הגדולה. בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי הקרקס הפלאי". הגיע לעיר נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו "שלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רובל". דמיונו של הכפרי החל להתלהב חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל!

רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס, אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים: "רואה סוס זה? עליך לרדוף ולרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל היכון.."

הפשיל הכפרי את שרווליו קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות. שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו. בהתחלה דימה שהנה עוד מעט עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו אך אט אט עזבוהו כוחותיו בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח.. בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש.

לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם, הפסיד הון כה רב!

 

והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה. "רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד כל כך גדול" רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרבה כסאות הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו.

והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח, ממתין לרדוף אחרי הסוס.. זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי… אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אחרי ה"אלוה" ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו, עצור! בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב.

רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו.

 

הנחש בין הגדרות

במדרש רבה (במדבר יט ,ב) כתוב: אמר רבי שמואל בר נחמני אמרו לו לנחש, מפני מה אתה מצוי בין הגדרות? אמר: אני פרצתי גדרו של עולם.

עיין שם.

הקשה הגר"א מהי תשובתו של הנחש? לכאורה אדרבה, היה צריך להיות באמצע הדרך למרמס לכל עובר ולא להסתופף בין הגדרות. אלא מיישב דהנה ידוע כי הנחש הוא היצר הרע, שואלים אותו למה אתה מצוי בין הגדרות? כלומר למה אתה מפתה ומכשיל את האדם בסייגים וגדרים ואין אתה מפתה על העבירות עצמן?

והשיב תשובה ניצחת וכה אמר: אני הוא שפרצתי גדרו של עולם, רצונו לומר כשפתיתי את חוה לאכול מעץ הדעת לא עלה בידי עד שפתיתי אותה לעבור על הגדר שהוא הנגיעה, שאדם וחוה עשו לעצמם גדר שלא לנגוע בעץ כמו שכתוב: "ולא תגעו בו" (בראשית ג, א).

על ידי הגדר עלה בידי לפתות אותה לאכול מעץ הדעת ומאותו פרק למדתי לעשות כן להיות מצוי רק בין הגדרות ובאופן זה אני מצליח להפיל את האדם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.[אוצה"ת בראשית]

 

 

פרשת כי תצא

לגזול החנית מיד המצרי

מלחמת היצר ודרכיה [עלון פנינים ברגר. עם קצת שינוי ותוספות]

"כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוהיך בידיך ושבית שביו"

(דברים כא, י)

צריך להבין, ראוי היה יותר לומר 'ושבית שביך' שהרי לאחר ששבית שלך הוא, כמו שכתוב: 'קום ברק ושבה שביך' ולא אמר 'ושבה שביו'?

 

המגיד הירושלמי הגה"צ רבי שלום שבדרון זי"ע הסביר את הכתוב הנ"ל על פי הסברו הנפלא של המגיד מקעלם זי"ע לדברי הגמרא המופלאים (מגילה ג, ע"א):

"האי מאן דבעית ולא ידע מאי קא בעית יקרא קריאת שמע" – המפחד ואיני יודע מה מפחד, יקרא קריאת שמע.

"ואי קאי במקום הטינופת לינשוף מדוכתיה ארבע גרמידי" – אם נמצא במקם הטינופת שאסור שם לקרוא קריאת שמע, ירחיק ממקומו ארבע אמות, ויקרא שם.

אבל אם אינו יכול להרחיק ממקומו "לימר לנפשיה עיזא דבי טבחי שמיני מינאי" – העיזים של הטבח שמנים יותר ממני.

 

ובפשטות, זה לחש, כפי שיש עוד לחשים בדברי חז"ל הקדושים, לחש שבעקבותיו ייסוג הפחד.

אבל המגיד מקעלם זי"ע הסביר דיש כאן רמז גדול בדברי חז"ל, כדלהלן:

"האי מאן דבעית ולא ידע מאי קא בעית": קורה פעמים, שהאדם מתחיל לחרוד .לחשוש: "מה יהיה עימי ביום הדין" באתו יום שעליו נאמר "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" ליבו נוקפו, ואינו יודע מדוע פוחד, חושב בעצם.. הרי אני מניח תפילין, מתפלל שלוש תפילות ביום כו', .לא ברור לי מדוע מלוה אותי איזה שהוא פחד..

אי! אי! מסתמא הוא עשה מעשה רע, לכן ליבו נוקפו, כמו שכתוב "ונטמאתם בם אל תיקרי ונטמאתם אלא ונטמתם" – הלב נהיה סתום לא רואים טוב ולא חשים טוב והתחושות מאובקות. .קול דודי דופק לי בלב, מעורר אותו לחרוד מפני יום הדין שיהיה.

מה עלי לעשות?

"יקרא קריאת שמע": שיקבל עליו עול מלכות שמים – יקרא את מה שכתוב: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" וימשיך עוד ועוד: ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך וכו' ושננתם לבניך! ודברת בם וכו' ואז בודאי כבר ישכיל מה עליו לעשות .מה עליו לתקן.

 

אך ממשיכה הגמרא ואומרת: "אבל אי קאי במקום הטינופת": אם הוא שרוי בכאלה מקומות שהלב סתום כל כך, עד שאינו יכול לקבל עליו עול מלכות שמים כפי הצורך, ואז אינו יכול להפיג מעצמו את הפחד המשונה שמלווה אותו. מהי העצה?

"לינשוף מדוכתיה ארבעה גרמידי": מה הכוונה? אלא, אם אתה אינך יכול לקבל על עצמך עול מלכות שמים, הלב אטום והראש מונח בדברים מגושמים.

"לנשוף מדוכתיה" – תקפוץ ממקומך וממצבך "ארבע גרמידי" – ארבע אמות. תביט ותיזכר מה יישאר מהאדם, ארבע אמות – מקומו של קבר לפי ההלכה, לא יותר, זו השארית בעולם הזה. תיזכר נא! תיזכר נא! ארבע גרמידי. אולי בעקבות כך, המצב יתבהר ותוכל לקבל עליך עול מלכות שמים ולקרב את עצמך יותר ללימוד תורה שמירת מצוות ושבת הקדושה.

 

"ואי לא": אם אינו יכל לינשוף מדוכתיה ארבע אמות, הוא כבול חזק למקום הטינופת – אפוף בעולם הזה מכל עבריו.

"לאמר לנפשיה": יאמר ויחזיר לנפשו את הלחש הזה: "עיזי דבי טבחי שמיני מינאי": העיזים של הטבח שמנים יותר ממני, מה הרמז כאן? מה הכוונה?

אלא ממשיך המגיד מקעלם ומסביר: אם היינו מבינים את שפת העיזים עז לרעהו. היינו שומעים כיצד עז מפוטמת אחת אומרת לחברתה: תיראי כיצד בעל הבית מסור למענינו, היא נותן לנו לאכול בבוקר עם שחר, אחר כך שוב בעשר, ושוב בצהריים, ואפילו שוב לפנות ערב, וגם ארוחה חמישית בחצות – חמש פעמים ביום!

העיזים מרוצות שמחות ומאושרות, בטוחות שבעל הבית הוא החבר הטוב ביותר שלהן. אך אינן יודעות… ומה אינן יודעות? שככל שהן משמינות יותר. קרב היום בו הן תהינה על שולחן השחיטה…

 

כך גם האדם, אם הינך במקום הטינופת, ואינך יכול להתעורר מארבעה גרמידי, תחשוב לעצמך וכי היצר הרע הוא החבר הטוב שלי? וי וי, הוא הרי השטן שהוא מלאך המות – הוא מכניס אותך להנאות ולתענוגים מגונים – הוא השונא שלך, מפטם אותך בכדי שיוכל להוביל אותך לשחיטה…

 

וזה מה שאומרת לנו התורה – סיים רבי שלום ואמר: "כי תצא למלחמה על אויביך" – הלא היא מלחמת היצר. מבטיחה לנו התורה: "ונתנו ה' אלוקיך בידך"! [אגב, הגר"ח וולז'ין ברוח חיים שואל מדוע אין הקב"ה לוקח שוחד של מצוה תמורת עבירה? מפני שכנגד יצר הרע אי אפשר להתגבר אלמלי הקב"ה עוזרו, הרי שלהצלחה הזו יש שותף.

ואילו העבירות שעשה – הם נכתבו על שמו, והם חוב פרטי שלו. היעלה על הדעת ששותף יטול מן העסק המשותף כספים על מנת לפרוע את חובותיו הפרטיים? המצוות הן משותפות לריבונו של עולם ולך, ואילו העבירות שעשית – עליהן יש לך 'בלעדיות'…].

 

אך באיזה אופן? "ושבית שביו" – [תשבה את אותה דרך הקשה שהיצר הרע שובה אותך – מכניס אותך בדימיונות באשליות כאילו יש לך רב טוב – כמו שהעיזים חושבות על עצמן, אך בעצם אין זה אלא דרך השחיטה!]

תשבה את הדרך בה היצר הרע מפתה אותך, הוא אומר לך: 'אכול ושתה כי מחר נמות' תיהנה, חיים פעם אחת… אך אתה תשתמש בטיעון זה כדי להינצל.

חיים פעם אחת, וכמה עוגמת נפש תהיה לי בעולם האמת לראות שהחלפתי עולם קיים ונצחי בעולם חולף?

אמת, חיים פעם אחת, אך זו דוקא הסיבה שעלי להשתדל יותר בעבודת השם יתברך, ורק כך תצליח "ונתנו ה' אלוקיך בידך"!…

 

כך יש לו לאדם לשבות את דרכי היצר הרע בבחינת 'ויגזול את החנית מיד המצרי'. באותן דרכים שהיצר הרע מפתהו – ילחם כנגדו!

היצר הרע תמיד משתמש בשיטת ה'מחר'… תתחיל דף היומי, אך מהמסכת הבאה… וכן על זה הדרך. כך יתמודד כנגדו. אם מפתהו לעבירה, יאמר בסדר, אך מחר…

 

סיפר הרב יהודה עדס ראש ישיבת קול יעקב, שכשהוצע לו לכהן כראש ישיבה פנה לגרי"ש להתייעץ עמו, והשיב לו שיקבל את התפקיד והוא אמר לו שהוא שואף לזנוח הכל ולשקוע בתורה ללא מפריעים כמו הרב…

אמר לו הגרי"ש אין דרך זו מתאימה לכל אחד, ואף לי היה הדבר קשה ביותר בתחילה. הייתי מרגיש לפעמים שאני חייב להתאוורר ולשוחח עם מישהו במילי דעלמא. אמרתי לעצמי שכאשר יבוא החברותא הקבוע שלמד עימי שעה ביום אשוחח עימו בחמש דקות הראשונות ולאחר מכן נשב ללמוד. כשהוא הגיע אמרתי חבל על הזמן, מחר נעשה כן. וכך דחיתי מיום ליום עד שהתרגלתי.

זו השיטה נגד היצר הרע, תשבה שביו, והילחם עמו בשיטותיו!

 

פרשת כי תצא

קשה לעקור מושכל ראשון, ומעלת אלול

חודש אלול כהכנה לימים הנוראים [לק"ט]

"ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" (דברים כא, יג)

"ירח ימים דא היא ירחא דאלול" (זוהר חדש).

מדוע דווקא חודש אלול? שואל הגר"מ מילר שליט"א בספרו "שיעור ליום השבת", הרי פרשה זו עשויה לקרות בכל חודש מחודשי השנה?

זאת ועוד, בספרי מובא: "ובכתה את אביה ואת אמה – אביה ואמה ממש, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר אין אביה ואמה אלא עבודה זרה, שנאמר (ירמיהו ב, כז): "אומרים לעץ אבי אתה"'. יש להבין מדוע הוקצב לה, לדעת רבי עקיבא, חודש שלם כדי לבכות על עבודה זרה?

 

ונראה לבאר על פי המסופר בגמרא על רבי יעקב ועל אלישע בן אבויה שראו [כל אחד בנפרד] בן ההולך בשליחות אביו להביא לו גוזלות, והלך וקיים מצוות שילוח הקן, ובדרכו בחזרה נפל ומת. אלישע בן אבויה הקשה: הרי בשתי מצוות אלו, כבוד אב ואם ושילוח הקן, הובטחה אריכות ימים, מדוע אם כן מת הבן? ונעשה כופר.

רבי יעקב גם כן הקשה קושיא זו, אך שב ותירץ : "למען יאריכון ימיך" – בעולם שכולו טוב". "אמר רב יוסף אלמלי דרשיה אחר להאי קרא כרבי יעקב – לא חטא" (חולין קמב, ע"א).

מדוע לא הגיע "אחר" לפירוש האמיתי?

בתשובה לשאלה זו מצטט בספר "אוזנים לתורה", בפירושו לפסוק זה, את הגמרא במסכת חגיגה (טו, ע"ב): "אמרו עליו על אחר בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו". על פי זה יש לומר שמאחר שלפני שניגש ללימוד התורה כבר היה מוחו חדור במחשבות כפירה, לכן לא היה מוחו יכול לכוון לפירוש הנכון.

רבינו בחיי מדגיש בהקדמתו לפירושו על פרשת מסעי את החשיבות של הלימודים היסודיים שהאדם לומד: "ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה" (משלי ד, ז).

שלמה המלך לימד דעת את העם בכתוב הזה שיקנו את חוכמת התורה ראשונה לשאר החוכמות, ואמר: בראשית שאר החוכמות יקנה האדם חוכמת התורה… מפני שאילו יתעסק בשאר החוכמות תחילה, הן יטו את לבבו מדרך החוכמה ויולידו בו דעות נפסדות. אבל כאשר הוא מתעסק בחוכמת התורה תחילה, הוא עיקרו ותחילת יסודו ממנה, הרי הוא רשאי לבנות על היסוד ההוא בנין שאר החוכמות שאין כוח בהן מעתה להפסיד דעתו ולבלבל מחשבתו." עד כאן דברי רבנו בחיי.

 

לכן נאמר "ראשית חכמה יראת ה"' (תהלים קיא, י) השיפוט האנושי נתון להשפעה, האדם משוחד בדרך כלל על ידי הרשמים הראשוניים. (עיין בענין זה בספר "נתיבות עולם" למהר"ל, נתיב הדין פרק ב). נטיה זו מצויה ביותר, המוח אינו מוכן להודות בטעותו והאדם מתחשב ברושם הראשון.

[דוגמא לכך אנו מוצאים באיסור לדיין לשמוע את אחד מן הצדדים בטרם יבואו שניהם לפניו. המושכל הראשון כפי ששמעו מאותו אחד יכנס בליבו, ואז יקשה עליו לשפוט בצדק, הגם שיודע שכנגד טענותיו של זה ישנן טענות של האחר].

מפני תכונה אנושית מושרשת זו הקציבה התורה לנערה השבויה חודש שלם כדי להתאבל על אלוהיה. האמונות וההרגלים שהוקנו לה בילדותה, ויהיו מגוחכים ומסולפים ככל שיהיו, לא בנקל יימחו. על נערה זו לשנות את כל מושגי היסוד שלה, ולמטרה זו הוקצבו שלושים יום של חשבון הנפש והתבוננות.

לכן משווים חז"ל חודש זה לחודש אלול שהוא זמן של חשבון הנפש והביקורת העצמית. ה' נותן לנו ברחמיו שלושים יום בכל שנה שבהם עלינו לבקר את מחשבותינו ואת מעשינו במשך השנה החולפת. כל רגע בחודש זה דרוש לצורך ההבחנה הקשה והמדויקת בין הכוונות האמיתיות והמזויפות.

קשה מאד לעקור מהשורש רעיונות שקנו להם משכן קבע בנפשנו. בזמן הזה של חודש אלול, השנה אולי יותר מכל זמן אחר, אנו חשים במשנה תוקף באמת הנוקבת שבאזהרת חז"ל – "היום קצר והמלאכה מרובה" (אבות ב, טו). אך אסור שדברים אלה ידכאו אותנו. עלינו להתעורר ולשים לב לחיות את מהות הימים הללו 'דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיהו נה, ו)

*

על ניצולו של חודש אלול כהכנה לימים הנוראים יכולים אנו ללמוד ממה שמסופר בספר "תנועת המוסר" (חלק ב, עמ' 232) על הנהגותיו של הגר"י בלאזר זצ"ל בימי חודש אלול.

"בעיקר, התגלתה עבודתו ביראה בחודש אלול ובימים הנוראים. בימים אלו קבע לו סדר חיים אחר. במשך ימי שבתו בקובנה, היה נוהג מראש חודש אלול עד למחרת יום הכיפורים לעזוב את ביתו ולהתבודד במקומות מיוחדים.

מקומות התבודדותו היו מעון הקיץ שלו בהר פטרובקה שבעיר קובנה, בית המדרש "הלוית המת" שבסלובודקה, עליית ביתו של רבי שרגא פרנק באלקסוט שעל יד קובנה ועוד. לפעמים היה מסתגר באחד החדרים שבביתו. במשך ימי ההתבודדות היה פורש מכל עניני העולם, לא היה מדבר דברי חולין ועוסק רק בעניני תורה ומוסר. תלמידיו והנוהרים אחריו היו באים למקומות התבודדותו בזמנים קבועים, והוא היה מרצה לפניהם שיחות מוסר ודברי התעוררות.

את מנהגו זה לא לדבר דברי חולין בחודש אלול, שמר כל ימיו ולא הפר אותו בשום מקרה שבעולם. אם אירע מקרה של הכרח, היה רושם את דבריו בכתב.

פעם ביקר אותו הרידב"ז, רבה של סלוצק, בענין תכוף, ורשם לו הגרי"ב: "גדר גדרתי ולא אוכל לשנות", ולא דיבר אתו.

קרה שנולדה לו בת בחודש אלול. הגרי"ב ביקר את אישתו היולדת ואמר לה רק את המלים: "מזל טוב". לאחר זה, היה מבקרה יום יום אבל היה מדבר איתה רק ברמזים.

 

פעם יצא לו באחד מחודשי אלול לנסוע בלווית אישתו לגרמניה לשאול ברופאים. הם ערכו ביקור אצל פרופסור ידוע, בקשר למחלתו, אבל רי"ב שמר על מנהגו ולא הוציא הגה מפיו. הפרופסור חשב אותו לאילם והביע לפני הרבנית את השתתפותו בצערה, שאישה צעירה ויפה כמותה נפל בגורלה להינשא לבעל זקן ואילם (רי"ב כבר היה אז בגיל הזיקנה, ואישתו זו היתה השניה, וגילה כבת שלושים). רי"ב חייך ולא השיב כלום.

פעם שהה בחודשי הקיץ בעיר החוף ליבוי לשם רחיצה בים הבלטי, כפי פקודת הרופאים עליו, ושהה שם עד מחצית חודש אלול.

בדעתו שבשעת צאתו את המקום לא יוכל להיפרד ממכריו, הקדים בראש חודש אלול ונפרד מכל אחד.

בשנותיו האחרונות, בימי שבתו בירושלים, חלה במחלה קשה ונאלץ דווקא בחודש אלול לנסוע לעיר ווינה לשם ניתוח. רי"ב חשש שבגלל מחלתו וניתוחו יהיה מוכרח לעבור על מנהגו, ולפני צאתו את העיר כינס שלושה תלמידי חכמים שהתירו לו את נדרו. אולם עלה בידו לעמוד על מנהגו ובמשך כל הזמן לא הוציא מלה. בהיותו בווינה ביקרו אצל נכבדי העיר ובתוכם רב העדה רבי ישעיה פירסט, אבל הוא לא פתח את פיו וניהל את שיחותיו בעזרת פתקאות.

בימים אלה היה מתעטף ביראה ובקדושה, וחרדת אלוקים היתה נופלת עליו, יש שהיו מוצאים אותו כשהוא רועד ממש מאימת הדין. אמרו : מי שלא ראה את רי"ב בימים הנוראים, לא ראה יראה מימיו. את רוב זמנו היה מבלה בלימוד המוסר.

תפילתו בזמן זה היתה מזעזעת. הוא היה משתפך בבכיה חרישית וכל השומע היה נרעד. גם שיחותיו המוסריות באותו חודש היו נלהבות יותר. בימי התבודדותו בסלובודקה, היה מטיף את שיחותיו בישיבה, שהיתה מתמלאת בחודשי אלול גם מרבני הסביבה ומתלמידים לשעבר.

פעם אחת בשבוע היה מטיף דברי התעוררות, ופעם אחת שיחה עמוקה בהלכות תשובה על פי מקורות הראשונים. מלבד זה, היה מרצה בשבתות בין השמשות שיחה כללית שהשתתפו בה גם "בעלי בתים". בשיחה זו היה עומד בעיקר על עומק הדין ועל שכר ועונש. כל שיחותיו היו מזעזעות את השומעים ומעוררות לבכי.

 

תוכן שיחותיו היה שונה בחודש אלול. בחודש אלול היה מרצה לרוב על התרחקות מעבירות ועל ריבוי בעשיית מצוות, כי כידוע שוקלים בימי הדין את מעשי בני האדם. בעשרת ימי תשובה היה נראה יותר שמח ופניו היו צוהלות, כאילו יש לו ביטחון שיעבור את הדין בשלום. וגם אז, כפי שמספרים, יש שהיה קופץ באמצע הלילה ממיטתו ומשתפך בלימוד מוסר נלהב.

ביום הכיפורים היה נרעש מאד וכולו אומר חרדה והתרגשות סוערת. הוא היה מטיף ביום זה הרבה שיחות. בליל יום הכיפורים לבד, היה דורש ארבע שיחות – אחת אחרי "כל נדרי" ושלוש בשעת אמירת "שמע קולנו": פעם אחת לפני הפסוק "שמע קולנו", פעם לפני "השיבנו", ופעם לפני "אל תשליכנו מלפניך".

התוכן של כל שיחה היה שונה, מתאים לענין שעמדו בו. ובכל פעם היה מסיים בקריאת אותו פסוק בהתלהבות עצומה עם כל הקהל. בשעת תפילות מוסף ונעילה היתה השתפכותו הנפשית עוברת כל גבול. למחרת יום הכיפורים, לאחר גמר עבודה זו, היה שב לביתו".

 

בספר "ובכן צדיקים" (עמוד יח) מביא הגר"ש דבליצקי שליט"א: במשך חודש אלול היה הגר"י בלאזר זצ"ל רגיל להתפלל מנחה בבית המוסר שבקובנא, ובגומרו להתפלל היו מוצאים בכל פעם על מקום עמדו כנחל דמעות ממש. ומביא שם עוד בשם הגר"י מסקין שסיפר: "בעת שלמדתי בישיבת סלובודקה הייתי זוכה לשמוע דרשות מהגאונים והצדיקים רבי יצחק בלאזר זצ"ל ורבי נפתלי אמסטרדם זצ"ל מראש חודש אלול עד אחר יום הכיפורים. והיו בוכים בדמעות הניגרות ארצה מאין הפוגות בדרשותיהם ובתפילותיהם".

 

פרשת כי תצא

חובת הכרת הטוב [לק"ט]

"לא יבוא עמוני ומואבי כו"'. מדוע הקדים הטפל – לחם ומים, לחמור – שרצו להורגנו על ידי בלעם בן בעור?

 

"לא יבוא מצרי דור רביעי יבוא להם בקהל ה'".

"לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו".

וכי בגלל שגר הייתי בארצו אני אמור לשכוח כל מה שהם עשו לנו? ועוד, אם אדם מסוים השכיר לנו ביתו ובשלב מסוים החל להתעלל בנו אנו נאמר תזכור לו שהשכיר לך את ביתו?

התשובה היא שאיננו יודעים מהי מעלת הכרת הטוב. הכרת הטוב היא היסוד לכל עבודת ה'. מי שמכיר טובה יוכל לעבוד את ה' בלב שלם, אך הכופר בטובה לא יכיר טובה לקב"ה על כל טובותיו שגמל עימו.

 

המעשה ברבי ירוחם ליבוביץ ששלח לחתנו שיקבל את החזון איש בארץ ישראל וידאג לו, ואכן כך היה. החזון איש רצה להחזיר לו טובה והוא אמר לו שהוא מעדיף שהרב ישאר בעל חוב כלפיו. לאחר שנים חלה הרב ליבוביץ וכתב פתק לחזון איש שהוא חולה, והחזון איש הרקיע שחקים בתפילותיו ותוך ימים ספורים הרב ליבוביץ החלים. כוח הכרת הטוב.

 

פעם הרב מבריסק עשה שמחה באולם ווגשל, ובעל האולם סירב לקבל כסף. אמר לו הרב מבריסק: האם הינך חושב שבזה שאתה אינך מקבל ממני כסף אתה עושה לי טובה? להיפך, אם לא תקבל ממני כסף אהיה חייב לך כל חיי, מחובת הכרת הטוב העצומה על כך, הכסף הוא הדבר הכי זול מבחינתי כדי להתפטר מהחוב הזה… [מהרב דיסקין]

 

את המצרים אמנם היינו צריכים לתעב, אך יש לנו הכרת הטוב כלפיהם, הגם שקיבלו שכר עבור אכסנתנו, שהרי עבדנו שנים ארוכות בתבן ובלבנים, ועוד שיוסף הוא שזן ופרנס אותם באותן שנים. כשיש חוב של הכרת הטוב לא ניתן להתעלם.

 

לעומת זאת עמון ומואב הם כפויי טובה, שהרי הסבא שלנו הציל את הסבא שלהם – לוט, מן ההפיכה, והם במקום זה אינם מקדמים אותנו בלחם ובמים? אין אלו אלא כפויי טובה שלא יכירם מקומם במחוזותינו ולא יתקבלו לעם היהודי.

ולכן הקדים את העניין של כפוי טובה לבלעם בן בעור, לומר לך שאלולי זה, היינו מקבלים אותם הגם שרצו להורגנו, ורק הענין שלא קדמונו הוא המעכב.

ובפרט שגוי טבעו להרוג, וכל שכן כשחשו שאנו מאיימים עליהם בקורבנו אליהם, ולכן התביעה מדוע רצו להורגנו אינה כל כך קשה, אך מדוע לא היתה לכם הכרת הטוב – היא תביעה קשה שבגינה הם נענשו.

 

המעשה בבריסק'רב באוניה שרב החובל השתדל לתת להם לאכול בכשרות והרב מאוד חשד בכך שגוי משתדל עבור היהודי, עד שהתברר שהלה גם כן יהודי. אזי נגולה אבן מעל לב הרב.

 

הכרת הטוב נצרכת מאוד בבית שיכיר אדם טובה לאישתו על כל אשר משתדלת בעבורו, ולא יזכור רק את החסרונות, וכן האישה עבור הבעל, וכן הילדים להורים, ועובד לבוס, והבוס לעובד וכן על זה הדרך.

אנו לפני ראש השנה, אם הקב"ה משפיע לנו שפע רב ואיננו מודים על כך אלא רק מתלוננים מה חסר לנו, אזי הקב"ה ישקול האם גם שנה הבאה להשפיע לנו חיים כו'. אולם אם אנו מודים לה' על כל השפע שנתן לנו, מורים אנו שאיננו כפויי טובה ומכירים בטובת המקום, וזו כבר סיבה מספקת לקודשא בריך הוא לגזור עלינו חיים טובים, אמן כן יהי רצון.

 

מעשה בהכרת הטוב של הגרא"מ שך למשה חיגר:

עמדתי בתחנת האוטובוסים ביציאה מירושלים כשאני מצפה למונית שתיקח אותי למחוז חפצי – בני ברק. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת המוניות הבודדות שחלפו על פני היו מלאות עד אפס מקום, בחוץ היה קר וחשוך וההמתנה מורטת העצבים הייתה קשה מנשוא. לפתע עוצרת לידי מכונית וקול חביב ומוכר פונה אלי: "שלום, מה שלומך? זה זמן רב שלא התראינו. הנוסע אתה לביתך? שאם כן, משמים נזדמנת בדרכי על מנת שאוכל לקיים בך מצוות גמילות חסד והכנסת אורחים".

היה זה חבר ילדות שלי אשר עתה שימש כנהגו הצמוד של מרן הגרא"מ שך זיע"א. בחפץ לב נעניתי להזמנתו הנדיבה של ידידי ונכנסתי לרכב המחומם כשאני שמח וטוב לב וכולי הודאה לקב"ה על אשר חסך ממני את ההמתנה הכל כך לא נעימה בקור ובחשיכה שבחוץ.

משהתחלנו בנסיעה פתח חברי וסיפר "זה עתה חוזר אני ממסע שליחות מרתק"!

"מסע מרתק?" תמהתי, כלום שהית בחו"ל בתקופה האחרונה?"

"לא ולא", מיהר בן שיחי להבהיר "נסעתי בשליחותו של הגרא"מ שך, והאמן לי שיעור עצום למדתי. היום הזה נוכחתי לדעת כי כל אותם 'גדולים' לא נולדו גדולים, גם להם היו ירידות ומעידות אלא שהם ידעו את הכלל של 'שבע יפול צדיק וקם', סוד הצלחתם נעוץ בעובדה שגם כאשר הם נפלו הם לא הרימו ידיים, הם לא נתנו לריפיון להשתלט עליהם אלא חיפשו כל הזמן עצות ודרכים איך להיחלץ מהמצב אליו נקלעו".

"במה דברים אמורים?" הסתקרנתי.

ובן שיחי אשר נראה היה להוט למדי לספר את הסיפור אשר גרם לו להתפעלות כה גדולה, לא חיכה להפצרות והחל לספר.

 

היום כמו בכל יום הזדחל לו תור ארוך אצל הגר"מ שך, איש איש ומשאו אשר על שכמו, איש איש וצרתו שבליבו, כל אחד כא לפרוק את המעיק והמציק לו.

בין הממתינים היום היה יהודי בגיל העמידה 'פנים חדשות' אצל הרב שך, 'יעקב חיגר' שמו.

מן הסתם הגיע לקבל ברכה או הכוונה מסויימת, לא משהו מיוחד. הרב שך קיבל את אותו יהודי כפי שהיה מקבל כל יהודי בלבביות אופיינית ושאל לשמו. 'יעקב חיגר' ענה האברך לפי תומו, והנה לגודל תדהמתו הוא רואה את הרב שך קם ממקומו בהתרגשות ושואל 'חיגר' אמרת? כלום תואיל לומר לי איך קוראים לאבא שלך?'

'משה חיגר' ענה האיש, כשהוא אינו מבין על מה הסער הגדול.

נכון, אבא שלו אמנם יהודי תלמיד חכם ובר אוריין, אך כמוהו יש עוד רבים. מדוע חרד הרב שך לשמעו?

הדבר נשגב מבינתו.

הרב שך אחז בידיו של היהודי ושאל בהתרגשות? 'האמנם האתה הוא בנו של משה חיגר איפה הוא היום, העודנו חי?'

האברך אשר היה נבוך מהתרגשותו של רבן של ישראל השיב בחיוב: 'כן, אבי עודנו חי והינו מתגורר כיום בבית אבות 'תמיר' בירושלים'.

 

באותו רגע אירע דבר מוזר, הרב שך לא חיכה רגע ומיד נטל את מגבעתו וחליפתו, ובפנותו לאברך אמר: 'אני רוצה לראות את אביך עכשיו ומיד. האם הדבר אפשרי?'

לשונו של האברך כמעט נעתקה ממקומה והוא גימגם בתשובה: 'כן, בעצם למה לא?'

עד מהרה נקראתי אל הרב שך כדי להסיעו לירושלים אל בית האבות.

לפלא היה הדבר בעיני, הרב שך על תשעת עשורי חייו יסע לבקר יהודי קשיש בבית אבות שבירושלים

'מדוע יטריח הרב את עצמו?' ניסיתי להקשות, אך הרב שך לא ויתר באומרו: 'אני חייב לראות את רבי משה חיגר, ומיד! את כל חיי הרוחניים אני חייב לו ואתה שואל על מה הבהילות?'

לא הבנתי, אבל ראיתי שהרצון חזק היה מכל שיקולי נוחות או כוח, ולפיכך הצעתי לגרא"מ שך שאני אסע ואביא את הקשיש אליו. רק לאחר שבירר הרב שך עם הבן כי הדבר לא יכביד על האבא קיבל הרב את הצעתי ונתן לי אישור לנסוע ולהביא את רבי משה חיגר אליו.

משהגעתי אל בית האבות וסיפרתי לרבי משה הקשיש על רצונו של הרב שך לפוגשו, מיד התברר כי בנו הספיק לעדכנו בכך לפני דקות מספר וכי הוא אחוז תדהמה, ובדיוק כמוני לא היה לו שמץ של מושג על מה מדובר.

'כלום הכרת את הרב שך בצעירותך?' ניסיתי לברר.

והקשיש נזכר: 'כן', והפליג בזיכרונות אל ימים עברו.

'הפעם הראשונה שנפגשתי עימו הייתה בישיבת קלצק הקדושה, אולם לא זכור לי משהו מיוחד שבגללו ירצה רבן של ישראל לראות אותי'.

מאחר שלא הצלחנו לעמוד על פשר התעלומה החלטנו כי מוטב שנזדרז לצאת לבני ברק וכך נוכל לכל הפחות להחיש את הפתרון.

ואכן יצאנו מיד לדרך ומקץ פחות משעה כבר היינו בפתח בית הגרא"מ שך.

משנכנסנו אל הבית גילינו כי השולחן כבר מוכן וערוך בכל טוב כאילו אורח גדול עומד להופיע. מיד כשנכנס רבי משה חיגר התיישב עימו הרב שך, כיבד אותו בכל מיני כבוד שבעולם ושוחח עמו בלבביות ובחמימות מיוחדת שיחת רעים על ימים עברו. לאחר כמחצית השעה ליווה מרן הרב שך את אורחו עד לדלת שם שב והודה לו בכל לב על חסדיו עמו משכבר הימים.

משראה הגרא"מ שך את התמיהה על פני הנוכחים הוא הסביר את פשר התרגשותו הגדולה והכבוד הרב אותו רחש כלפי אותו אלמוני,

רבי משה חיגר.

'את כל חיי הרוחניים אני חייב לו', השיב הרב שך 'שכן בלעדיו לא הייתי היום ראש ישיבת פוניבז' ומעשה שהיה כך היה היה:

זה זמן קצר לאחר נישואי כאשר החילותי להרגיש קשיים בלימוד התורה. החשק לא היה כמו פעם ההתמדה גם היא נפגמה וכן הלאה.

ישבתי ועשיתי עם עצמי חשבון נפש וניסיתי למצוא דרך בה אוכל לשוב ולהתעלות כמקודם. לאחר מחשבה מרובה עלה בדעתי רעיון: ניגשתי לדודי הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל וביקשתי ממנו שידבר עם חתנו הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל שיסכים שאומר שיעורים בישיבה ועל ידי זה סברתי כי יהיה לי דחף 'ומחייב' להתאמץ ולהתעלות בתורה.

רבי איסר זלמן דיבר עם רבי אהרון אולם הלה סירב לקבל את ההצעה בטענה ששיטתו בלימוד שונה משיטתי ומכיוון שכך חושש הוא שהבחורים יתבלבלו. בלית ברירה גנזתי את הרעיון.

ניסיתי להתמודד בדרכים אחרות אך ללא הועיל. משעברו ימים ושבועות והמצב לא השתפר נכנסתי עוד פעם לרבי איסר זלמן והחילותי לבכות לפניו בדמעות שליש באומרי 'דודי האהוב איני יודע מה לעשות אני מרגיש שכל התעלותי הרוחנית בסכנה ואינני רואה לפני דרך אחרת להתגבר אלא רק על ידי הרבצת תורה. אולי תנסו עוד פעם לדבר עם רבי אהרון קוטלר?'

רבי איסר זלמן ניגש עוד פעם אל רבי אהרון אשר חזר שנית על עמדתו. משהסביר לו רבי איסר זלמן במה דברים אמורים והדגיש כי הדבר אצלי ממש בגדר פיקוח נפש, העלה רבי אהרון הצעה: 'היות ויש בחורים בישיבה שעדיין אינם ראויים להיכנס לשיעורים שלי אולי יוכל הרב שך למסור להם שיעור וכך תהיה תועלת לכל הצדדים, הבחורים ישמעו שיעורים שיביאו להם תועלת במקום שיעורים אותם הם אינם מבינים ואילו לרב שך תהיה התועלת בהרבצת תורה'.

אלא שעדיין היה מכשול אחר שעמד בדרכי. אותם הבחורים אשר רבי אהרון סבר כי הם אינם מקבלים תועלת משיעוריו לא היו מוכנים כלל לשמוע על הרעיון לוותר על שיעוריו של רבי אהרון, הרי בשביל זה הם נדדו לקלצק.

ניסיתי לחשוב כיצד ניתן להשפיע עליהם, ולבסוף מצאתי כי ישנו בחור מבוגר בשם 'משה חיגר' אותו יהודי שהיה כאן לפני כמה דקות אשר הוא הממונה על אותה קבוצת בחורים. רבי משה היה בעל כישרון ובעל לב זהב, הוא הבין ללבבם של הבחורים החלשים שבישיבה, והיה עבורם מעין 'כותל הדמעות'. אצלו הם התירו לעצמם לפרוק את המעיק על ליבם ואפילו לספר על התמודדות קשה שלא עמדו בה. 'אם משה חיגר ימליץ בפני אותם בחורים לשמוע את שיעוריך' אמרו לי כולם 'אין ספק כי הם יקבלו את דעתו'.

ניגשתי איפוא אל רבי משה וביקשתי ממנו לפנות לי מספר דקות מזמנו שכן ברצוני לשוחח עמו.

במילים קצרות תיארתי בפני רבי משה את הקשיים אשר החלו צצים בדרכי בתקופה האחרונה, סיפרתי לו כי אני חש ריפיון בלימוד ובהתמדה ואף הצגתי בפניו את הרעיון אותו הגיתי לעסוק בהרבצת תורה ולמצוא בכך דחף ו'מחייב' להמשך עלייתי.

הסברתי לו אף כי רבי אהרון אינו מוכן שאומר שיעורים בפני בחורי הישיבה מהטעם דלעיל וכי הרעיון אותו הציע רבי אהרון היה שאמסור שיעורים בפני הבחורים החלשים אשר בלאו הכי אינם מבינים את שיעוריו, 'אולם דא עקא' שחתי בפני רבי משה, 'אותם הבחורים אינם מוכנים בשום אופן לוותר על שיעוריו של רבי אהרון על אף שאליבא דאמת אין להם כל תועלת מהם'.

'כעת אני פונה אליך', סיימתי דברי, 'על מנת שתנצל את השפעתך על אותם הבחורים בכדי לשכנעם שיסכימו לשמוע ממני שיעור, דבר אשר מלבד התועלת האישית שאפיק ממנו אני עצמי, יביא אף להם תועלת מרובה ויקדם אותם בלימוד ובהבנה'.

'כשראה רבי משה עד כמה נוגע הדבר בנפשי עד שהייתי מוכן להתבזות בפניו ולהוריד דמעות על כך, ריגש אותו העניין מאוד והוא החליט לעזור לי ככל יכולתו. הוא המליץ בפני אותם בחורים לשמוע את שיעורי. את אלו שהתנגדו הוא ריכך ושיכנע, את אלו שחששו מאחר ועדיין לא הכירו אותי כמגיד שיעור הוא הרגיע, עד שבסופו של דבר הסכימו כולם. משימה זו דרשה מרבי משה כוחות נפש מרובים אולם הוא לא הרפה עד שהביאה לידי סיום טוב ואכן המאמץ היה כדאי. התחלתי למסור את השיעורים והבחורים, ברוך השם, נהנו בצורה שלא תאמן. עלייתם בהבנה בלימוד הייתה מדהימה ממש.

וגם על עצמי ראיתי השפעה לטובה. קומתי הזדקפה המרץ והחשק חזרו אלי. מאז במשך שנים לא פגשתי את רבי משה עד עצם היום הזה"

בזאת סיים הרב שך את סיפורו המרגש ואמר: "לכל אחד יש שעות שפל, לכל בן אדם יש נקודות שבירה ואין מי שלא חש מדי פעם בריפיון המאיים על עתידו הרוחני. אך צריך לדעת לקום ולהמשיך הלאה, להיאחז בציפורניים ממש ולמצוא עצה להיחלץ מהמבוך. אותו יהודי רבי משה היה עבורי כמו חבל הצלה באותה תקופה וכיצד איפוא לא אכיר לו טובה על כך?"

[מעשה שהובא בספר שאיפות, צוטט בספר אור דניאל כי תבוא]

 

פרשת כי תצא

מעלת השמיעה [אלה הדברים עמוד שנט, מעיין השבוע עמוד תמו]

חז"ל אומרים שהנושא אשת יפת תואר נולד בן סורר ומורה. היכן המידה כנגד מידה? מה הקשר?

בן סורר ומורה אינו נעשה כן עד שיגנוב משל אביו ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין. על דבר כזה הורגים ילד?

אמרו חז"ל ( סנהדרין דף עב, ע"א): תניא רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? אלא, הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה – ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם, שינה ויין לרשעים הנאה להם והנאה לעולם לצדיקים רע להם ורע לעולם, שקט לרשעים רע להם ורע לעולם ולצדיקים הנאה להם והנאה לעולם, פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם.

שואלים המפרשים והרי אין כן דינו של הקב"ה, שהרי מצינו אצל ישמעאל כשהיה עומד למות בצמא וזימן לו הקב"ה באר, אמרו מלאכי השרת 'והרי בניו עתידין להמית את בניך בצמא!' " כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם" אמר להם: כעת הוא זכאי- לא ניתן להמיתו.

מדוע איפוא הורגין את הבן הסורר ומורה, ודנין אותו על שם העתיד, והרי 'באשר הוא שם' נאמר, והוא עדיין לא חייב מיתה?

התשובה נמצאת בילקוט האומר: "יש שומע ונשכר ויש לא שומע והפסיד. בן סורר ומורה נענש על שלא שמע שנאמר איננו שומע בקולנו.

 

אם נתבונן נראה שעניין זה חוזר כחוט השני בכל הפרשה. "איננו שומע בקול אביו" ויסרו אותו ולא ישמע אליהם" ואמרו אל זקני עירו כו' איננו שומע בקולנו" "וכל ישראל ישמעו ויראו".

אדם שיש לו שמיעת האוזן יש לו תקוה. הוא ישוב בתשובה. הגרוע ביותר הוא כשאינו מוכן לשמוע. הוא מבין יותר טוב מכולם, הוא החכם מכל, ואותו לא ילמדו. לזה אין תקנה.

אצל ישמעאל מצינו שיש את מידת השמיעה. אמרו חז"ל שישמעאל עשה תשובה. ותיקח לו אימו אישה מארץ מצרים. הוא שמע בקול אימו. השמיעה אף נמצאת בתוך שמו- ישמע-אל.

ברגע שהבן אינו שומע– אינו מקבל תוכחה ומוסר, אין עם מי לדבר, אין סיכוי שישוב בתשובה, לכן מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב.

וזה שכתוב:"אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין". אם יש שמיעה יזכה לכל טוב הצפון לעתיד לבוא.

וזה שאנו מבקשים ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד.

 

מדוע הבן אינו שומע?

אמרו חז"ל איננו שומע בקולנו – מכאן שאם היו חרשין אין הוא נעשה בן סורר ומורה. וצריך ביאור היכן ראו זאת בפסוק, הרי כאן נאמר שהוא צריך להיות שומע ולא הם?

סיפר הבא"ח שפעם אחת אדם אחד שלא היה מדקדק גדול במצות נטל מקל להכות את בנו על ידו משום שלא נטל את ידיו, הבן הבריח את ידו והמכה ניחתה על יד האב, אמר הבן 'כמדומה שהיד הנכונה קיבלה את המכה…'

בזה תתורץ הקושיה, הבן לא שומע תוכחה מפני שהוא רואה שאתה לא חי על פיה, ההורים חרשים לתוכחתם… אם זה המצב אין לבוא אליו בתלונה, טבעי שיצא בן סורר ומורה.

הגרח"ק ממליץ אתה תתפלל כמו שצריך הבן שלך יחקה אותך. אם תוכיחנו אך לא תהוה דוגמא- הוא ילמד ממך לא להתרכז בתפילה ולהסתכל תמיד לצדדים מה האחרים עושים…

אמר פעם הסטייפלר – אמרו חז"ל גדול שימושה יותר מלימודה, ילד לומד ומפנים ממה שהוא רואה, יותר מאשר ממה שהוא שומע. יש כוח בדוגמא האישית מעל ומעבר לשיחות ולמוסר.

ואם כן נתאר לעצמנו שהילד עשה מעשה חמור והאב רותח וזועם וגוער בו בשפה קשה, מה יוצא מזה? את התוכחה הוא לא מקבל, אולם כעת הוא למד למעשה 'כיצד כועסים'… [מהר' דיסקין]

לעניות דעתי לפי זה נבין מה הקשר בין אשת יפת תואר לבן סורר ומורה. אתה לא שמעת את דברי התורה שאומרת לא טוב לך אשת יפת תואר, יצא לך בן שאינו שומע.

כך נאמר על אדוניה בן חגית המתנשא לאמור אני אמלוך, שם נאמר ולא עצבו אביו מעולם לאמור מדוע ככה עשית. לא נאמר 'מדוע ככה אתה עושה'.

ביאור הדבר: לא עצבו ולא הוכיחו דוד אביו מעולם, "לאמור" מפני שהיה אז אומר ומשיב לו אדוניה- "מדוע ככה עשית" ולקחת אשת יפת תואר? אם אתה לא שומע– גם בנך לא ישמע.

אנו לפני ראש השנה, יש לנו תקווה אם נהיה מוכנים לשמוע. על זה אנו מברכים לשמוע קול שופר. לא לתקוע בשופר. לשמוע.

 

שלא יפסידו האמן!

ועיין בעליות אליהו חלק מעלות הסולם (הערה כ"ב עמוד ס"ד בדפוס החדש) מה שכתב אודות החסיד המפורסם רבי ליב מטעלז זצ"ל וסיפר לו מו"ר הגאון הצדיק מו"ה אלי' זצ"ל האב"ד דקהילת קאליש מקדושת כבוד החסיד המפורסם רבי ליב זצ"ל מטעלז הנקרא החסיד מטעלז אשר הגאון החסיד אמר עליו כי הוא כנשמה כלא גוף.

 

ופעם אחת בא לווילנא על דבר התרמה להכנסת כלה לנישואי בתו, ובבואו בא לפני הגאון נ"ע ושמע כי בברכת המזון ענה הגאון 'אמן' על סיום הברכה 'לעולם אל יחסרנו' כי הוא סיום הברכה, וצוה החסיד מטעלז תיכף לאסור את העגלה שלו וישוב לביתו להזהיר לבני ביתו שיענו אמן על הברכה הנ"ל, ובבואו לביתו חרדו כל בני ביתו לקראתו כי מיהר לבוא, וכאשר שאלו אותו אם הצליח ה' דרכו והביא הכל, אז ענה להם שיכינו השולחן מקודם ואז יגיד להם אשר הקרה ה' לפניו ואשר הביא בידו לברכת הבית.

והנה אחרי אכלם קודם ברכת המזון בישר להם ברוב עוז ושמחה כי הביא להם 'אמן' בסיום 'אל יחסרנו' אשר שמע מהגאון מווילנא ועל כן לא יכול להתמהמה לבל יפסידו בני ביתו האמנים עד בואו! ובענין צרכי נישואי בתו – אם יתאחר עוד, לא יפסיד. [עי' עוד שם מה שהאריך אודות חסיד זה ישורון ה' עמוד תשמט].

 

פרשת כי תצא

סכנת היציאה מן המסגרת

מעלת הציבור והמסגרת [אלה הדברים עמוד שנד]

כי תצא למלחמה וראית בשביה כו'. התורה בפרשה הקודמת מפרטת שהיוצאים לשדה הקרב הם אנשים שלמים וצדיקים שאף עבירה מדרבנן אין בידם. ותמוה אם כן כיצד הללו יתפתו לאשת יפת תואר?

ולא זו בלבד, התורה אומרת ההיתר נובע מכך שאם לא נתיר לו יבוא לעשות כן באיסור. היעלה על הדעת?

מדוע לא התירה התורה איסורים נוספים מהטעם של אם לא נתיר יעשה באיסור?

ועוד הרי אין לדבר סוף, שתמיד תתיר התורה כל דבר המצריך מעט מאמץ מטעם זה?

 

מספרים מעשה באדם שביום יום נחשב לשומר מצוות, והנה פעם אחת טס לחו"ל וראוהו יושב במטוס וצופה בסרט, דבר שביום יום לא היה מעז לעשות… שאלוהו 'היתכן?' והוא השיב – 'לא בשמים היא'…

 

מכאן אנו למדים על כוחה של המסגרת. המסגרת מסייעת לאדם אפילו אם הוא צדיק גמור. יש לו תפילה קבועה, שיעורים קבועים, חברותות, זמנים, הוא מוצא את עצמו בכל שעות היממה בתבנית קבועה המסייעת לו לעמוד במטלות היומיומיות. והנה, אך יוצא מן המסגרת הכל משתבש. הוא יוצא לנופש- כבר אין חובה של תפילה במנין, של לימוד תורה, שמירת העינים, של הקפדה על כשרות וכו'. מה קרה? הוא יצא מן המסגרת, יש התרופפות.

 

שואל האור החיים הקדוש מדוע לא פתח כי תראה בשביה כו'? או כי תלחם עם אויביך?

אלא לפי האמור הדבר מובן באופן נפלא.

התורה מאפיינת בפנינו את הגורם לכך שהגעת למצב שנכשלת באשת יפת תואר – הטעם הוא משום "תצא". יצאת מהמסגרת. הכל משתבש.

בחור שנמצא בישיבה נראה אחרת, גם הוא לא כל כך מתמיד, לעומת בחור שנפלט מהמסגרת.

 

וזה שאנו אומרים על הרשע בהגדה– כיון שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר.

 

פגשתי אדם מגולח עם כיפה לא גדולה, שאמר לי: 'אל תסתכל עלי ככה', הוא שלף תעודת זהות והראה לי שם תמונה שלו מלפני חודש- יהודי ירא שמים עם זקן מגודל ופאות ארוכות. שאלתי אותו אם הוא נשוי? והוא אמר לי, כפי שאכן הערכתי, שהוא התגרש, והיה גר ביבניאל כחסיד ברסלב, ועתה עבר לאלעד.

כל עוד הוא היה בסביבה התומכת שלו, הוא פרח. ברגע של משבר, של התנתקות מהציבור– אפשר להתנתק לחלוטין גם מהבורא…

 

לפי זה נבין את הגמרא (סנהדרין קה, ע"ב) שמספרת שמברכותיו של בלעם ניתן לדעת מה היו צריכות להיות קללותיו. ביקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסת ובתי מדרש, אמר 'מה טובו אהליך יעקב'. אמר רבי אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות שנשארה הברכה.

ידע בלעם שהסוד של עם ישראל הוא בתי כנסת ובתי מדרש. החבורה של לומדי תורה, של באי התפילה. השמירה על מסגרת חברתית מחייבת. ולכן הוא מתאוה שמסגרת זו תתפרק, וממילא האדם יהיה חשוף לכל חטא ועוון.

 

מדוע? כי בלי זה אין קיום. בית הכנסת, הקהילה התומכת, הקביעות של השיעורים והלימוד.

 

וכך מספרת הגמרא על רבי אלעזר בן ערך שהלך למקום המים היפים ונמשך ושכח את תורתו, ולבסוף כשהעלוהו לקרות בתורה "החודש הזה לכם" קרא: החרש היה לבם. זהו רבי אלעזר בן ערך עליו אומר התנא באבות (ב, ח- ט):

הוּא הָיָה מוֹנֶה שִׁבְחָם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ, רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן חָסִיד, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל יְרֵא חֵטְא, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְאֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְׁמוֹ, אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְאֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם וְאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם.

 

כיון שהבנו מה כוח יש לציבור ולמסגרת לשמירה על היחיד, נבין על ידי זה מהי המעלה של ציבור שתפילתו נשמעת תמיד, שתשובתו מתקבלת תמיד אף שלא באלול ועוד, שהרי הכוח הרב והעצום של שמירה על היחיד טמון במסגרת ובציבור, ולכן מעלת הציבור כל כך גדולה!

 

פרשת כי תצא

ראייה משמעותה חיבור

"כי תצא למלחמה על אויביך וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה".

נשאלת השאלה מדוע התורה מאריכה וראית בשביה וגו' היה לה לומר בקיצור וחשקת בשבויה?

ועוד, מדוע התורה מצריכה את האדם לקחת את האישה לתוך ביתו ולהסיר שמלת שביה ולעשות ציפורניה וכו' ומה התועלת בכך?

כאשר לוט בורח מן ההפיכה הוא מצווה שלא להסתכל אחריו, וצריך ביאור מדוע, ומה רע בכך?

 

כתב המהר"ל שההסתכלות היא חיבור למה שאדם רואה,

[נראה לעניות דעתי – העיניים הם בחינת חלונות לנשמה, וכשמסתכל הנשמה נחשפת למה שראה ומתחברת לזאת].

ולכן אסור להסתכל בפני אדם רשע, הוא בבחינת מות והעדר, וגם עיניו הופכות למציאות של העדר ונחלשות.

וזה ההסבר מדוע לוט נאסר להסתכל באנשי סדום ובדינם, שלא יחובר אליהם ואז יספה עימהם.

 

ולכן משה זוכה לראות את הארץ, ומה יתן לו? והרי אינו מתחייב במצוותיה כרצונו? אלא התחבר אליה בעיניו.

ולכן ביעקב נאמר ועיני ישראל כבדו מזוקן… ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם. מהו קישור הפסוק לתחילתו? אלא, אם היה רואה היה מתחבר אליהם, וכשאינו רואה נאלץ להסתפק בחיבוק ונישוק.

משמע שההסתכלות מעלתה גדולה יותר!

 

חלפה שנה מאז מלחמת לבנון השניה. המלחמה לא הייתה ניצחון גדול. מדוע? מה הגורם? הרי הצבא הוא המתוחכם ביותר במזרח התיכון, החיילים הם בעלי המוטיבציה והתיחכום הטובים ביותר, כיצד נחלנו מפלה מול ארגון טרור?

התשובה נמצאת בפרשתינו.

ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך. התורה מזהירה שאם יהיה בעם ישראל ערוות דבר הקב"ה לא יצא בקרב מחנינו. ואם אין הקב"ה בעזרנו- בודאי שאיננו מסוגלים.

עריות-מבריח את השכינה הקדושה! מי שמתחבר לעבירה- מתנתק מהקב"ה!

ולכן אמר ריש לקיש נואף בעיניו נקרא נואף, שהוא ממש חיבור לדבר העבירה!

ועל פי זה נבין מדוע עיקר מלחמתו של היצר היא הרע בהסתכלות בעריות.

ריש לקיש אמר טוב מראה עינים מהלך נפש- טוב מראה עינים באישה מגופו של עבירה. מדוע?

כיוון שהעובר עבירה – מתחרט, ואלו המסתכל אומר לעצמו מה עשיתי? והרי לא קרבתי אצלה!

(תוספת מה"ה טל חן: כתוב בילקו"ש (קהלת ו) שמי שלא רואה את מה שאוכל אינו שבע לעולם שנאמר טוב מראה עיניים מהלך נפש. ע"כ. וידוע שבנ"י מאסו במן. ונשאלת השאלה למה? הרי טעמו בו הכל! אלא, אכן טעמו בו הכל, אבל ראו רק מן ולכן מאסו בו. ולכן: טוב מראה עיניים מהלך נפש ר"ת טעם מן לומר לך שבמן היה רק טעם ולא מראה, ולכן מאסו בו)

 

וסיבת הדבר משום שהעינים הם המקור הכי רוחני שבחושי האדם, והן מעל הפה והאף והאוזניים, שכל אלה צריכים ממשות הדבר כדי להכירו, ואילו העינים רוחניות הן, ולכן ההנאה בעולם האמת היא בראיה- זה ה' קיוינו לו, ונהנים מזיו השכינה.

 

זאת ועוד, העיניים הן אם כל חטאת. מי שיצרו גבר עליו בעיניו- נתון הוא בידו. לפתח חטאת רובץ. לפתיחת העיניים. בלא זה- אין ליצר כניסה. הלב והעיניים שני סרסורי העבירה.

ולכן נבין כעת את תחילת הפרשה- כי תצא למלחמה על אויביך- וראית. הכל התחיל מכאן. לכן לא פתח ולקחת שבויה וכדומה, אלא וראית. אילולא שראית- לא נכנסת לבעיה.

כולנו מכירים את הבעיה של כוחות הביטחון כאשר נכנס מפגע לתחומי הארץ. מיד פרוסים מחסומים, כל כוחות הביטחון על רגליהם, אתה יכול להיתקע בפקק למשך שעות, עד ההודעה המרגיעה שהמחבלים נתפסו.

כך גם כאשר אדם רואה ראיה אסורה. כל עוד הוא לא ראה- המפגע מעבר למחסום. מתכנן תכנונים- אך בחוץ. מרגע שהאדם ראה- כאן כבר צריכים כל כוחות הבטחון להיות על רגליהם!

ולכן יד ליד לא ינקה מעונש גיהנום– זה המרצה מעות מידו לידה, כיוון שהנאתו רוחנית- נענש בעולם הרוחני.

עצימת העינים עת רצון ויכול לבקש מאת ה' את אשר יעלה על ליבו.

ואין מי שלא מושפע, כמעשה שהיה עם רבי אליהו לאפיאן ותלמידו שהיה צריך לצאת לחתונה.

 

מסופר על ר"מ אבוחצירא שפעם אחת היה בשדה תעופה להקביל את אביו והיה שם אחד שפגש אותו שם, ואחרי זה שוב פגשו בביתו והזכירו שפגשו בשדה התעופה, רבי מאיר נאנח בצער ואמר: שלוש שנים לקח לי לתקן את הראיה האסורה שהייתה שם!

ולכן זכה להיות רואה מסוף העולם ועד סופו כמו המעשה בקצין מצה"ל שבנו נחטף באנגליה והרב צייר לו בדיוק היכן הוא מוחזק ואמר לו שישחררוהו בקרוב בלא נזק, והרב מעולם לא היה באנגליה!

המעשה ברבי אליהו לאפיאן והתלמיד שביקש לילך לחתונה מעורבת.

מכאן גם תביעה על הנשים, כפי שכתב החפץ חיים במכתבו לרבני ישראל לפני כשמונים שנה, [הובא בלק"ט עה"פ עמוד סו] שעניין המודה וחוסר הצניעות הוא אם כל חטאת והוא הגורם לכל הצרות, וזו עצת בלעם שילכו בלא צניעות וכך יגבירו יצר התאוה בלב האנשים ויכשלו בהם בכל עת רחמנא ליצלן.

והנשים שהולכות בלא צניעות גורמות להחטיא את הרבים, ועונשן רב כנגד כל אדם שהחטיאו אותו רחמנא ליצלן, ומשרה הסטרא אחרא על גופה ומשפיע הדבר על מזלה, הצלחתה, בריאותה, וחינוך ילדיה.

 

פרשת כי תצא

אם התורה אסרה – אתה מסוגל לעמוד בזה!

אשת יפת תואר

אדם הנושא אשת יפת תואר סופו שיולד לו בן סורר ומורה. הסיבה- הוא נהה אחר החומריות ולא השליט את השכל על התאוות ולכן אל יתפלא אם יצא לו בן שגם ימשך אחר החומר ולא ילך אחר רצון הבורא יתברך.

ולכן אומרת התורה שסופו לשנואתה משום שהוא באמת לא רצה בה ואין לו שום התאמה עימה, אלא רק החיצוניות גרידא. ולכן כאשר התאוה תכבה- הוא ימצא שבאמת אין לו שום חיבור עמה וישנאנה.

מעניין הדבר – מפרשה זו הוציא הגר"א תשובה לשאלה מעניינת שנשאל. אדם נשא אישה ועיברה וגירשה, ונשא מיד אחרת ואף היא התעברה ממנו וילדה לאחר שבעה חודשים. הראשונה ילדה גם היא אך לאחר תשעה חודשים לעיבורה, וכך יצא שהמתעברת ראשונה ילדה אחרונה.

כעת באו הנשים לדין תורה כשכל אחת מהן טוענת שבנה הוא הבכור…

כשנשאל הגר"א הוא השיב מיד שהדבר מפורש בתורה. היכן? שאלו הללו בתמיה, שאף הם היו תלמידי חכמים ולא זכרו שיש פסוקים מפורשים בעניין… השיבם הגר"א:

 

(דברים כא, טו -יז): "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה"

 

כיצד יתכן שילדו לו האהובה והשנואה- משמע שהאהובה ילדה ראשונה, אולם והיה הבן הבכור לשניאה?

אלא בעל כרחך שהשניאה התעברה ראשונה, ולכן הגם שהאהובה ילדה ראשונה מכל מקום הבכור שייך לשניאה מפני שנתעברה תחילה.

 

"וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר.

"כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה".

 

וכאן התורה אף מבארת את הטעם שהבן של השניאה נחשב לבכור היות והוא ראשית אונו. אין הטעם מפני שנולד ראשונה, אלא מפני שהוא ראשית אונו. הוא מן הכוח הראשון שלו. אימו נתעברה ראשונה.

[אמנם רבים חולקים על הגר"א בזה, אך כך היא דעתו מפסוקים אלה]

 

התורה מבארת מהו הטעם שהתירה אשת יפת תואר, ירדה תורה לסוף דעתו של אדם ואמרה: אם לא יקחנה בהיתר יקחנה באיסור ולכן התירה תורה.

פעם אחת מסר הגר"י אברמסקי שיעור בחו"ל וכששמע את הדבר אחד מבאי השיעור הוא מיד התלהב ואמר אם כן מכאן רואים שיש מקום להתיר דברים רבים כאשר ברור לנו שאין האדם מסוגל לעמוד בהם, כפי שהתורה התירה משום כך!

אמר לו הרב: אדרבה, מכאן ראיה שאין לשנות מאומה מהתורה המסורה לנו. שהרי התורה אסרה שס"ה איסורים של לא תעשה, ולא אסרה אשת יפת תואר, היות וידעה שבזה לא יוכל האדם לעמוד ולכן התירה לו התורה, מכאן אתה למד שאם התורה החליטה לאסור את השאר משמע שברור לקב"ה שהאדם יכול לעמוד בכך ואין לו שום תירוץ על כך…

ואם כן התירה של התורה הוא חיזוק לשאר המצוות. וזה שפרשו רז"ל לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שבזה סתמנו את פי היצר הרע לטעון על מצוות מסוימות שאי אפשר לעמוד בהן, שהנה כשאי אפשר לעמוד אז התורה מתירה!

 

והנה אם נתבונן נראה שאין שום מקום לטעון שיש לשדרג את מצוות ה', שהרי אותם אנשים טוענים שהמציאות השתנתה והיום אנשים כבר הגיעו לירח, והמציאו אטום וכו' והמצוות אינן מתאימות עוד לדור האלפיים…

עיון קל מראה שאין בטענה זו ולא כלום, שהרי האדם עצמו לא השתנה במאומה. היה מקום לשאול האם מתאים שאדם בשנות האלפיים ילך להתפנות? יצטרך להתרחץ? וכו' ללמדנו שהאדם וטבעיו לא השתנו כל עיקר, והוא נשאר אותו אדם בדיוק כמו לפני ארבעת אלפי שנים, עם אותן תאוות, אותן מידות וטבעים, אותה אישיות, ולכן אך טבעי הוא שהתורה שנועדה לעצב את האופי האנושי אל לה להשתנות, כשם שהאופי האנושי לא השתנה במאומה!

 

פרשת כי תצא

כח ההרגל

בן סורר ומורה נענש על שם סופו. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב.

וקשה, שהרי ראינו אצל ישמעאל אף על פי שעתיד להמית בניך בצמא לא דנו אותו על שם סופו אלא באשר הוא שם?

מבאר המזרחי שבבן סורר ומורה כבר החל לעשות דברים שיביאו למעשים רעים. לעומתו ישמעאל הרע היה בו רק בכוח ועדיין לא בפועל.

ראיה לדבר, שמואל שבא להכתיר את דוד נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשיו. אמר לו הקב"ה עם יפה עינים, עשיו הורג מדעת עצמו, אולם זה הורג מדעת הסנהדרין.

ללמדנו בא הדבר שאין אדם יכול לטעון 'נולדתי עם טבעים רעים'. הטבע ניתן להטיה לטוב או לרע. מי שנולד עם חוש הומור יכול להיות מלצני הדור ולנחול גיהנום או להיות הרב לסרי ולקרב לבבות.

 

בעל אמביציה ודחף עשיה כמזל אריה מסוגל להיות מנהל ואיש ארגון כרב וליס שהגה את ערכים שמארגן כמאתיים סמינרים בשנה. אולם אם הוריו יראו את תכונת המרדנות של ילד זה וינסו לשוברה, הם יכולים להפסיד לדור את גדול הדור הבא. עליהם לחנוך לנער על פי דרכו, ולתת לו תפקידים ניהוליים כפי טבעיו ולא לשבור את הטבע.

 

כך גם על האדם לא לקנא בכאלה שלהם יש טבע שונה משלו, היות ובכל טבע ניתן להשתמש לעבודתו יתברך.

בגאוה נגד הכופרים ולא להתבייש מן המלעיגים בעבודת ה'. וכן בכל מידה ומידה. ולכן נקראה 'מידה' שיש להשתמש בה על פי מידה ובמסורה.

 

על פי זה מבאר הגר"ש שבדרון את מאמר חז"ל

 

(חגיגה ה, ע"ב): תנו רבנן שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום: על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק ועל פרנס המתגאה על הצבור. עד כאן.

 

ומילא שיש לבכות על שיכול לעסוק ואינו עוסק, אולם מדוע לבכות על שאינו יכול לעסוק ועוסק? אדרבה זכות גדולה היא! אלא מדובר כאן באדם שנמשך לחלק אחד בתורה כגון לפשט או לסוד או ללימוד בעיון או בקיאות או אגדה חז"ל וכדומה, ובכל זאת לומד מה שאין ליבו חפץ – עליו הקב"ה בוכה, היות ולא לומד בשמחה ואינו מנצל את כל כישוריו ללימוד.

 

הרי שאין לדון את האדם על סמך הכוחות שלו, שהרי יכול להשתמש בהן לטובה. שהרי הוא בעל בחירה. כך טען הקב"ה למלאכים.

הרי לנו מה גדול כוח ההרגל, שבן סורר ומורה מתחייב על הרגלו הרע אף על פי שלעת עתה עדיין אין בכך פסול כל כך גדול, מכל מקום כשמתרגל כך בגיל קטן, הרי הוא מבטל לעצמו כביכול את הבחירה לכשיגדל, ובודאי יצא לתרבות רעה. כמו המתרגל לסמים שבודאי שילסטם את הבריות.

 

אולם יש יוצא מן הכלל שהקב"ה דן אדם אף על ה"בכוח", וזה בגאוה וכעס. תועבת ה' כל גבה לב ולכן בכעס כתב הרמב"ם שיתרחק האדם עד הקצה האחרון, [היות וגם הכעס נובע מגאוה].

ולכן אנו מחנכים את בנינו לתורה אף שעדיין אינם מבינים מאומה, כדי שיתרגלו לעשות רצון ה'. הרבה אנשים אינם משנים את דרכיהם משום שהתרגלו כבר אחרת.

מהי התרופה? להתחיל להרגלי את עצמנו אחרת. ארבעים יום שיתרגל האדם לעשות דבר מסוים. הוא אחר כך לא ישנה את דרכיו.

כוח ההרגל כוחו רב ולכן התורה פעמים רבות דורשת מהאדם שיעשה דברים אף שבתחילה אינם נובעים מכוונת הלב, מכל מקום אתה תתרגל ואחר כך זה יבוא לך לבד. כמו עזוב תעזוב עימו אף שהוא שונאך.

 

 

 

 

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת כי תצא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א