פרשת כי תשא

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר שמות

עלון לשבת בית אליהו

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת כי תשא

לדעת מי עומד מאחור [והגדת עמ' 538 עם תוספת מרובה]

בפרשתינו אנו נחשפים לחטא העגל. משה רבינו מאחר לרדת מההר לפי הבנתם, והם קמים על אהרון ואומרים לו: 'קום עשה לנו אלוהים, כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו'.

חז"ל אומרים "זה" – מורה באצבע, השטן הפריח מיטתו של משה, וראו כביכול שאינו בין החיים, ולכן ביקשו מנהיג חדש.

מה שצריך להבין – אם כן מה רוצים מהעם שנכשל בעגל, הרי איבדו את משה שהיה המנהיג אותם, ואף ראו את מיטתו פורחת באוויר כשהטיסה השטן?

בכל דור ה' פוקד ממעשה העגל. הרי אין ה' פוקד עוון אבות על בנים אלא אם כן אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, ואם ה' פוקד עלינו, אות היא שאנו עדיין בבעיה, ונשאלת השאלה והרי אין לנו את עוונם?

מעשה בחפץ חיים שסיפר הרב כהנמן מפי אשת החפץ חיים על עניותם ודפיקת החפץ חיים על השולחן ואמר לשטן: 'לא יעזור לך, אני את התורה לא אעזוב!' אנו הינו מנסים לארגן גמ"ח…

החפץ חיים ראה שהשטן מאחורי העניינים.

תוספות:

כן הוא בכל עניין וענין. על האדם לראות מה עומד מאחורי הדברים, ולא להסתכל בשטחיות.

דברי החזון איש 'באמונה ובטחון' ש"ג פס' יג-טו, על כך שמותר לאדם לתבוע אחר שפותח עסקו לידו משום פסקת לחיותאי, והרב מרגיש בשאלה והרי פרנסה משמים, וממה יש לו לחשוש? והחזון איש שם מגדיר שבאמת אין כוח לאחר להזיקו, אלא מצד חיוב השתדלות כיון דמצי לעכב. ואם לא מצי לעכב – אף חובת השתדלות אין.

"והרדיפה אחר הסיבות המדומות לפי תיור הלב וזנות העיניים – הבל!”

ואם רעהו עשה לו רעה היא מגיעה לו מקודשא בריך הוא, אלא שמגלגלין חובה על ידי חייב.

המעשה באדמו"ר [תוספת ממעיין השבוע] שבא אליו חסידו והלין על אדם שפתח עסק מולו ופרנסתו נתמעטה. ברכו הרב. אולם הלה רצה שהרב יקלל את הזולת…

אמר לו הרב שאינו מקלל, והחל שואלו מהיכן קונה סחורתו, וכיצד מביאה כו', והשיבו שמביאה עם העגלון, ושאלו הרב האם הסוס צמא בדרך? והשיב שכן, ושותה מן המעיין שבדרך. אמר לו הרב שמת לב לדבר משונה כששותה? לא, השיב הלה ותמה על כל השאלות הללו.

השיבו הרב האם לא ראית שהסוס רוקע ברגליו במים בעת ששותה? אכן השיב היהודי בתדהמה, באמת מוזר!

הסוס, השיב הרב חושב שיש סוס אחר כנגדו שבא לקחת לו את המים… והוא בועט בו, המים נעכרים והסוס שממול "בורח"… החל היהודי צוחק לטיפשותו של הסוס, וכי אין מספיק מים במעיין בשביל עוד אלפי סוסים?… ועוד בשל כך הוא נאלץ לשתות מים עכורים… אכן אמר הרב, פרנסה יש לקב"ה בשפע, לא צריכים להיות מודאגים מסוסים אחרים…

גם כאן יש לו לאדם לראות מי עומד מאחרי הדברים, ול ידי זה לא יאבד בטחונו בה' ולא יבהל משום צרה.

העול"ם מלשון העלם. קודשא בריך הוא נעלם בעולמו, ותפקידנו לגלות את הקדוש ברוך הוא בעולמו. הבן איש חי כותב שהאותיות הפנימיות של המילה עולם – "דימיונים". ללמדך שהכול דמיון, ואין עוד מלבדו.

 

הצדיקים חיים כך בכל רגע. הרב שך מקלף קלמנטינה ושואל תלמיד מה הוא רואה, והלה עונה שרואה קלמנטינה, אמר לו הרב שך חי נפשי שאני רואה אלוקות! את הרבונו של עולם! [בעבר תיארנו את ההתפעלות מכל פרט].

רבי חנניא בן דוסא מי שאמר לשמן כו'. אנו מבינים שמן דולק בטבע, חומץ לא. אך רבי חנניא בן דוסא לא מסתכל על זה כך בכלל. הוא רואה שמן דולק כי יש בו אלוקות האומרת לו דלוק, אם כן את אותה אלוקות יש גם בחומץ, אז מדוע שלא ידלק??

הגר"י לוינשטין המשגיח דפונוביז' אמר בצער: לאדם כואב, הוא בראשונה שואל ברופאים, אחר כך קורא תהלים ונותן צדקה… מדוע לא הפוך??

זו התשובה לשאלה בה פתחנו.

התביעה על העם הייתה, מדוע לא ראיתם את השטן כאן בסיפור? אזי לא הייתם נשברים! למה לא הסתכלתם פנימה? מה עומד מאחורי הדברים? זו גם הסיבה שאנו נענשים מחטא העגל – כי אנו עדיין אוחזים מעשי אבותינו בידינו וממשיכים בטעותם!

 

 

כי תשא

סוד המים במשכן ובנפש האדם

הכיור והמים – שליטה בתאוות

[מאמר ה׳ הכיור יסוד המים שבמשכן מאת הרב אסולין בפרשת תרומה על ארבעת היסודות שבמשכן]

כתיב בפרשתינו (שמות ל, יז-כא): "וידבר ה׳ אל משה לאמר. ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה, ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח, ונתת שמה מים. ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה' ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדורותם".

ויש לדקדק על לשון הכתוב ונתת אותו בין אוהל מועד ובין המזבח ונתת ״שמה״ מים, שלכאורה לפי דקדוק הלשון היה צריך לומר ונתת ״בו״ מים, דהיינו בכיור. כי שמה משמע שהכוונה על המקום שבין אוהל מועד ובין המזבח, שבמקום זה תשים מים, רק שהכיור הוא אפשרות שיהיה במקום זה מים. והרי לפי פשוטו אינו כן, אלא שהמים צריכים להיות בכיור, כדי שיוכלו ליקח משם מים.

 

ולשון זה כפלתו התורה עוד בפרשת פקודי (שמות מ, ז): "ונתת את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח ונתת ״שם״ מים".

ושילשתו התורה עוד, בפרשת פקודי (שמות מ, ל): "וישם את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח ויתן ״שמה״ מים לרחצה".

ולמה לא כתוב ״בו״?

עוד יש לדקדק על מה שכתוב בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו. ויותר היה לו לומר ירחצו ״במים״, דירחצו מים משמע שירחצו את המים, והרי לא שייך לרחוץ מים. וגם אונקלוס תרגם יקדשון מיא, ולא תרגם במיא. משמע שיקדשו את המים.

והרי כוונת הפסוק שירחצו את ידיהם ורגליהם במים, ויקדשו את ידיהם ורגליהם, ולא שיקדשו וירחצו את המים עצמם.

ונראה לפרש את הענין על דרך רמז, על פי מה שכתבנו לעיל שארבעת יסודות הבריאה שהיו במשכן, רומזים לדרך התיקון של המידות הרעות, הנמשכים מארבעת יסודות הבריאה. וכמו שכתב מהרח״ו בספר שערי קדושה.

ועל יסוד המים כתב מהרח״ו וזו לשונו: יסוד המים, ממנו תאוות התענוגים, כי כן המים מצמיחים כל מיני תענוג. עד כאן לשונו.

 וכיון שיסוד המים במשכן היה נמצא רק בכיור, לכן עלינו להתבונן בפרשת הכיור מהו הדרך להישמר מתאוות התענוגים.

[המים מרמזים לתענוגים. תמיד כשרוצים למכור הנאות – חופשה וכדומה יש תמונה עם חוף ים, בריכה וכדומה, וכיתוב גדול על "ספא"… ר' אלעזר בן ערך נמשך אחרי "מים היפים" ושכח תורתו.]

דור המבול קילקלו במים ולקו במים. קלקלו בתאוות הנמשלים למים, ולקו במי המבול.

גם התורה הקדושה נמשלה למים על צד הקדושה. מים שבכוחם לבטל את המים של הטומאה. זה לעומת זה. כשביטלו יצר הרע דעריות בטלה גם "חדוותא דשמעתתא".

כתב הרמב"ם שאין מחשבת עריות נמצאת אלא בלב הפנוי מן החוכמה של התורה.

דור המבול קילקלו במים ואלמלי כן היו זוכים לקבל תורה.

נטע קודשא בריך הוא למשה בדור המבול ולא אצלח.

לא היו ראוייים לקבל את מי התורה לארבעים יום, וקיבלו את מי המבול לארבעים יום. זה לעומת זה עשה אלוקים.]

ונראה לפרש בס״ד, שהדרך כיצד להשתמש בתענוגי העולם הזה על ידי התורה, נחלק לשני אופנים.

א) מה שמוכרח לאדם לצורך קיומו בעולם הזה כגון אכילה ושתיה, אסור לו לבטל לגמרי את אותו תענוג, אלא רק לנקות את עצמו מהתאוה של אותו דבר. דהיינו שכאשר אוכל ושותה, יעשה כן להברות גופו לעבודת השם יתברך, ולא לאכול ולשתות רק לשם תענוג.

ואז כשאוכל ושותה, אף שמרגיש הנאה, אבל מכל מקום כוונתו לשם שמים, מקיים בזה מצוה. ובכלל זה כאשר מכבד שבת ויום טוב באכילה ושתיה, שהכול הוא מצוה. נמצא שמכניס את אותה תאוה אל הקדושה.

ב) יש תאוה שאינה נצרכת כלל לאדם לצורך בריאות גופו או לשם מצוה, וכל מהותה היא רק תאוה בלבד, כגון שהוא שבע, ואוכל אכילה גסה לשם תענוג. או שאוכל מאכלים טעימים שאינם בריאים כדי להנות מן הטעם. ולזה אין שום תיקון, אלא רק לבטל את התאוה לגמרי.

ואל זה רומז הכיור שהיה שם מים. כי מים רומזים לתאוות כמו שכתב מהרח״ו. וציותה התורה להעמיד את הכיור בין אוהל מועד ובין המזבח, לרמז על יסוד זה, שהמים שהם התאוות יש להם שני אופנים כיצד להשתמש בהם: או להפנותם לצד אוהל מועד, דהיינו להכניסם אל הקדושה, ולעבוד בהם בעצמם את השם יתברך.

או להפנותם אל המזבח, ולכלותם ולשורפם ולזבוח את יצרו הרע לגמרי.

ואל זה רומז אוהל מועד והמזבח. כי כל התאוות נמצאות בחושי האדם. וחושי האדם הם כוחות הראיה והשמיעה והריח והדיבור והאכילה וחוש המישוש, ועל כולם כוח המחשבה שנתן השם יתברך לאדם. ובתוך אוהל מועד היו כלים הרומזים על האפשרות להכניס את כל החושים האלו לצד הקדושה.

כי באוהל מועד היו שלושה כלים: מנורה שולחן ומזבח הקטורת.

מנורה כנגד כח הראיה.

שולחן ובו לחם הפנים, כנגד כוח האכילה.

הטורח בעשית הלחם בידים, כנגד חוש המישוש.

מזבח הקטורת כנגד הריח. ונכלל בו גם כח הדיבור והשמיעה, וכמו שאמרו בגמרא (כריתות ו, ע"ב) כשהוא שוחק אומר, הדק היטב, היטב הדק, מפני שהקול והדיבור יפה לבשמים. [וכן ידוע שכוח השמיעה והחוטם והדיבור, הוא מערכה אחת], נמצא שכול חושי האדם, היה להם שורש בתוך אוהל מועד. ובפנים היה קודש הקודשים שבו היה נמצא הארון, ובו היתה התורה. והוא רמז לכוח המחשבה, שהוא ענין נעלם, והוא בחינת קודש הקודשים.

ואל זה רמז כאן שהמים היו בין אוהל מועד ובין המזבח. רמז שצריך להפנות את חושי האדם שבהם תלויות התאוות, אל אוהל מועד, ולהכניס אל הקדושה את כל חושי האדם. ומצד שני היה את המזבח, לרמוז שבאופן שאין לאדם שום צורך בתאוות, עליו להפנות את המים שהם התאוות לצד המזבח, ולזבוח את יצרו ולבטלו.

ועל פי זה מדויק מה שכתבה התורה ונתת ״שמה״ מים. כי מצד הלימוד שהיה בענין זה, הכיור היה רק כלי שיהיו בו המים. כי עיקר מטרת התורה היתה, שהמים יהיו במקום הזה שבין אוהל מועד ובין המזבח, כדי שכל מים שהם תאוות, יוכלו להיבדק מה ענינם ולהפנותם אל הצד הראוי.

ולפי זה מובן שכדי להיכנס לאוהל מועד, ששם הוא מקום הנהגת האדם בכל חושיו בקדושה, צריך האדם קודם לרחוץ את עצמו מן התאוות, ולהשתמש רק בקדושה באותם דברים.

וזהו שכתוב בבואם אל אהל מועד ירחצו מים, כאשר הם רוצים להכניס ענינים גשמיים לתוך אוהל מועד ולהשתמש בהם בקדושה, עליהם לעשות מקודם פעולה של ירחצו מים, דהיינו לרחוץ את המים הרומזים לתאוות, ולנקותם מכל עניני גשמיות וטומאה, ואז יוכלו להיכנס לאוהל מועד, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה' שאז צריך לבטל את התאוה לגמרי.

ג

ובזה מתבאר מה שנעשה הכיור דוקא ממראות הצובאות, כמפורש בסוף פרשת ויקהל (לח, ח). ורש״י שם הביא, שבנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עיכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע. ואמר לו הקב״ה לקבלם, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים.

כשהיו בעליהן יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות את בעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם שנאמר תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות עד כאן לשונו.

כי משה רבינו הבין שהמראות נועדו לעניני תאוות שצריך לבטלם לגמרי, ולכן היה מואס בהם. ואמר לו הקב״ה שמראות אלו למרות שענינם לתאוה, מכל מקום הנשים הטו תאוות אלו לצד הקדושה, ועבדו בהם את השם יתברך לשם שמים.

ולכן דוקא מהן נעשה הכיור, כי מטרת הכיור היתה כדי שיוכלו להטות את התאוות לצד הקדושה, וכמו שנתבאר.

ולכן היו נוטלים מים מן הכיור להשקות את הסוטה, כמפורש בפרשת נשא (במדבר ה, יז) שכתוב ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרס. ופירש״י מים קדושים, שקדשו בכיור, לפי שנעשה הכיור מנחושת מראות הצובאות, וזו פירשה מדרכיהם שהיו נבעלות לבעליהן במצרים תחת התפוח, וזו קילקלה לאחר, תיבדק בו. עד כאן לשונו.

כי הסוטה חשודה שהיטתה את התאוה ממקומה, לצד שאינו ראוי. כי לקחה את התאוה האסורה והשתמשה בו, במקום להטותה לצד המזבח ולבטלה. ולכן משקים אותה מים מן הכיור, ללמדה דעת, שאת כוח התאוה שבה, היא צריכה להטות לצד הקדושה לבד, כי לצד השני יש לבטלו ולעוקרו לגמרי.

ולכן תראה דבר פלא, שכל הכלים שהיו במשכן היו להם טבעות ובדים לשאת אותם בהם בשעת המסעות, חוץ מן הכיור שהתורה לא כתבה לעשות בו טבעות ובדים לשאת אותו, וגם בסוף פרשת במדבר לא כתוב איך נשאוהו.

ומצד רמז הדברים רמזה התורה, שאין להזיז את הכיור אף בשעת המסעות, כאילו תאמר שהכיור צריך להיות תמיד במקומו אף בשעת המסעות, כדי ללמד שגם אז אין להסיח דעת מן התאוות, ולהטות כל תאוה, או לצד במזבח לשורפו, או לצד אוהל מועד לקדשו.

ותראה שעשה השים יתברך שבכֹוח המים יש עוצמה להחליש את כוח התאוה, גם לפני כל ענין של הנאה, וגם לאחר הענין. ולכן יש לנו דין של נטילת ידים לסעודה, קודם הסעודה, וגם לאחר הסעודה במים אחרונים. להתקדש מקודם, ולהיטהר אחר כך.

וכן יש את ענין תקנת עזרא, שהטבילה מלבד מה שמטהרת את האדם, יש לה גם כוח להוסיף קדושה לעתיד, שלא יהיו כתרנגולים כמפורש בגמרא (ברכות כב, ע"א).

וגם כשאדם ישן ויש בזה תאוה להתענג בתוספת שינה, יש דין של נטילת ידים כאשר קם משינתו הן בלילה והן ביום, כמפורש בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן ד׳).

והכהנים שבאים לעשות את שליחות ישראל בבית המקדש, בין כשבאים אל אוהל מועד, להמשיך קדושה על כל החושים של ישראל שיהיו לגמרי בקדושה.

ובין כשבאים לעבוד במזבח, לתת כוח לישראל לזבוח את תאוותיהם. הם צריכים מקודם לטהר את עצמם במים, להוריד מקודם מעל עצמם כל צד תאוה מהם. והוא מה שכתוב בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה׳. נמצא שהכיור מטרתו לטהר את ישראל מתאוותיהם, וגם ללמדם דעת איך לעבוד את השם יתברך בכל עניני התאוה. יזכינו השם יתברך לעובדו בטהרה ובקדושה.

גדולי ישראל ואכילתם כדוגמת החזון איש ועדותו על הש"ך שלא טעם טעם בקוגל, הבבא סאלי מפסיק באמצע אכילתו, החזון איש יודע אם אכל רק אם הצלחת ריקה [הוספנו סיפור על הבבא סאלי שסיפר לי האבא של ר' אליהו מלכא והבקבוק – שאביו של הרב מלכא סיפר לו שבצעירותו היה אצל הבבא סאלי במרוקו והתארחו רבים בבית הרב, והיה חסר ערק, והרב עשה את המופת הידוע עם המגבת שעטף את הבקבוק ומזג ללא הפסקה… כשהתארח אביו של הרב מלכא שוב אצל הבבא סאלי כשהגיע כבר לארץ, הגיע עם בנו [אח של הרב אליהו מלכא], והבן הקטן בתמימותו ביקש שהרב "יראה לנו איך הרב עשה את הקסם עם הבקבוק"… כל אדם היה נפגע מהעזות, האם אני קוסם? סתם עושה לכל מי שיבקש? האבא מיד היסה את הילד – איך אתה מבקש כזה דבר?? אך הבבא סאלי ברוב צניעותו אמר לילד תביא בקבוק ואראה לך… והראה לילד כיצד ניתן למזוג ללא הגבלה מבקבוק מכוסה במגבת…].

 

פרשת כי תשא

גברים, נשים, וחטא העגל

זריזות ועצלות – במקום הנכון!

 חשיבות נשי דור המדבר [מדרש אור חדש עמ' 339]

עם ישראל בפרשתינו חוטאים בחטא העגל.

חז"ל אומרים שבשל כך לא נחלו הגברים את הארץ, ורק הנשים שלא נכשלו נחלו את הארץ.

לכתחילה ידע אהרון שהנשים לא תסכמנה לתת תכשיטיהן, ולכן אמר להם פרקו נזמי הזהב אשר באוזני נשיכם כו' אך הנשים גילגלו את הגברים מכל המדרגות של האוהל… כך שלבסוף הביאו הגברים את הזהב של עצמם.

אנו מוצאים בחז"ל סיבה נוספת לכך שהגברים לא נחלו את הארץ, והנשים כן, וזה משום שבעת ששבו המרגלים הגברים בכו בלילה ההוא ומאסו בארץ חמדה, והנשים חמדו את הארץ ולא בכו עימם, ועוד מצינו לבנות צלפחד שחמדו את הארץ. הנשים לא השתתפו בהוצאת דיבה על הארץ הקדושה שנאמר "ולא נותר מהם איש כי אם כלב" כו', איש ולא אישה, שהנשים זכו ליכנס לארץ.

 

בפרשת ויקהל אנו מוצאים דבר פלא:

"ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת כומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'" (שמות לה, כב).

אומר הירושלמי: ר' יהודה בן פזי בשם רבי הן נקרא ולא נבעת, לטובה, כל נדיב לב. לרעה, במעשה העגל, ויתפרקו כל העם. [אגב, מכאן הוכחתי שאנו צאצאים ישירים לעם היהודי הקדום, גם בזמננו יש נדיבים רבים לכל מיני עגלים ואגודות ספורט ושאר מרעין בישין ועגלים למיניהם, ואין הרבה 'תמכין דאורייתא', וכבר כשנותנים משהו וזורקים עצם, התקשורת עושה 'עליהום'…, עוד דבר מענין היה שם שלמשכן ביקשו לבסוף חשבון אך לעגל אף אחד לא שאל שאלות כיצד מכל כך הרבה זהב יצא עגל כל כך קטן?…

אני לימדתי זכות, שלעגל הוא אומר לא חשוב אם גנבו, פחות גיהנום אקבל, אך כשתורם פרוטות לבית הכנסת דורש שקיפות וקבלות וכו' כי יודע שהפרוטות הללו יעמדו לו בזה ובבא!]

מדוע אכן כך הוא, שבמעשה העגל התנדבו כולם ואילו בנדבת המשכן רק נדיבי הלב?

במדרש הגדול מובא: ויבואו האנשים על נשים כל נדיב לב, מלמד שהיו הנשים מקדימין לאנשים, ולכן זכו הנשים של אותו הדור ליכנס לארץ ישראל.

וצריך ביאור והרי ראינו סיבות אחרות לזכות כניסת הנשים לארץ?

ובפרט שקשה מאוד לקבל שהגברים לא נכנסו בשל האיחור בהבאת הזהב, והנשים רק בשל כן נחלו את הארץ?

הרי לנו מקורות אחרים לזכות הנשים, ולא משום הקדמת הנדבה?

 

הגר"ח שמולביץ מבאר בשיחות מוסר כיצד יכלו בני ישראל להתדרדר לחטא העגל החמור והרי דרכו של יצר הרע שהיום אומר לו עשה כך כו', עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה, וכיצד כאן נפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בזמן כל כך קצר לאחר מתן תורה?

מבאר הגר"ח שהשטן בילבל את ישראל בהראותו להם את מיטתו של משה באויר, ועירבב להם העולם.

עד עתה משה הנהיגם, ואילו כעת השטן מכניס אותם לבילבול, לאיבוד עשתונות, במצב כזה נופלים בקלות מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. במצב כזה האדם פועל בפזיזות מבלי לחשוב על תוצאות מעשהו.

ואכן החיפזון מן השטן.

בלי מחשבה, אפשר להתדרדר בקלות לבירא עמיקתא. על חטא שחטאנו לפניך בריצת רגלים. אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות.

[ולכן ביקש שאול משמואל שיילווה אליו וילכו יחד להשתחוות לה'. שאול חשש מנפילה שסופה מי ישורנה, וביקש משאול שירפד את נפילתו שלא תהא זו נפילה של ריסוק עצמות!]

האם השטן דוגל בחיפזון או במתינות? תלוי היכן. למצוה – תהיה מתון, אל תרוץ, היא לא תברח… ולעבירה – מיד תעשה, אולי מחר לא יהיה!

 

לעומתו, יצר הטוב בנידנוד עבירה פועל באיטיות, במחשבה תחילה, לא בחופזה, שמא יש כאן איסור. אך במצוה – ממהר את האדם לקיימה, שמא יחמיצנה.

 

ולכן בחטא העגל הגברים נתנו, היות והיה זה מצד היצר הרע הפועל בחופזה, וכן בענין הבכי על הארץ, לא המתינו לראות כיצד יפול דבר ומיד החלו להתלונן למה הוצאתנו מארץ מצרים כו'. ואילו בדבר מצוה – אותו יצר הרע מנע אותם ועיכב אותם ובאו באיחור אחר הנשים, ואז האדם מתחיל לעשות חשבונות כמה לתת, ומתי לתת, והאם בכלל יש לתת…

 [ובדרך צחות מבארים- לעגלים תמיד יש הרבה כסף, אך כשמגיעים לדברי תורה כאן נגמר הכסף…]

צדק ילין בה, ועתה מרצחים. כאשר מדובר בענייני צדק ומצוה, ילין בה. אין האדם ממהר. אולם כאשר מדובר ברצח ועבירה- ועתה! וזה הסימן לדעת האם באמת הדחף נובע מיצר הרע או מיצר הטוב, כשיש דחיפות ובהילות- מן הסתם מיצר הרע. לדבר מצווה איננו ממהרים כל כך… [אוצה"ת בשם ר' הלל וייס]

 

 

ולעומת זאת הנשים נהגו להיפך האנשים, במשכן הביאו ראשונות היות וזה מצד היצר הטוב הפועל בזריזות לדבר מצוה, בתרומת המשכן הן הזדרזו לתת את היקר ביותר להן.

ולעומת זאת במעשה העבירה- בחטא העגל- הן היו מתונות, לא רצו לדבר עבירה, וכך גם בחטא המרגלים הן לא הזדרזו לבכות ולהתלונן ואדרבה עוד חפצו בארץ הקודש. גם כאן פעלו מכוח היצר הטוב המעכב וממתן בדבר עבירה.

 

כעת נבין מדוע הבאת הנשים את תכשטיהן במעשה המשכן היה הגורם לכניסתן לארץ, שחז"ל ביטאו בזה את הגורם שמאחרי המעשה שבזכותו זכו לנחול את הארץ, והוא זריזותן למעשה המצוה שהיא פעולה מכוח היצר הטוב, וזה עצמו היה הגורם להן להתעכב במעשה העבירה של המרגלים, ולכן זכו לכך.

בנו של הרב מבריסק שאביו שאלו מדוע אינו קם לתפילה בזמן הרי איוון הגוי אפילו כבר קם עוד לפני שעה… אמר לו הבן – אבא, זה לא חוכמה, אותו היצר הרע שמרדים אותי, מעורר אותו…

מסקנה

המידות הינן דבר שיש להשתמש בו במידה הראויה, הזריזות לדבר מצוה משובחת, אך החיפזון לדבר עבירה מגונה. המתינות מידה משובחת היא, אך בעיקר יש להשתמש בה לפני ששומעים בקול היצר הרע שלא לפול במכמורתו, ולעומת זאת במעשה המצוה לאחר שהחלטנו שהדבר מצוה הוא יש למהר להוציאו לפועל (עיין מסילת ישרים).

 

הפזיזות היא אם כל חטאת. אדם הראשון לא המתין ואכל מעץ הדעת בטרם זמנו.

משה בושש לבוא- עשו להם עגל מסכה.

דוד המלך אכל לבת שבע פגה.

העונש של בהלה בעקבות שקיימנו את מצוות ה' בבהילות בלא מתינות כמי שעושה את הדבר רק כדי להתפטר.

המעשה בר' פרידא . [מהר' לסרי- מדוע הבת ק לא באה לתלמיד? משום שהיא לא רצתה לחזור על הדבר 400 פעם…]

המעשה בחכם צבי שבעל הבית שלו העיר לו על איחוריו. מעלת מתינותו של הלל הנשיא.

 

בספר ליקוטי חפץ חיים דף קס״ח וזה לשונו:

רב אחד [הרב שוואב?] ביקר אצל החפץ חיים זצ״ל. כשעמד לפניו שאלו החפץ חיים זצ״ל האם הוא כהן או ישראל? השיב לו הרב ״ישראל״ אני, אמר לו החפץ חיים ״אני כהן״! – חזר בעל החפץ חיים ושאלו : היודע אתה מה הנפקא מינה בזה שאני כהן ואתה ישראל? – ומיד השיב בעצמו: לכשיבוא משיח צדקינו במהרה בימינו, יעלו כולם לירושלים וכל אחד מישראל יחפוץ להיכנס לעזרה ולהקריב קורבנות ולעבוד את עבודת בית המקדש. כולנו נרוץ אל שערי בית המקדש, וכשנגיע עד השער יעמדו שם שוערים ויבדקו את כל הרוצים להיכנס, ואז יפרידו בין שנינו.

לי יתנו להיכנס פנימה, ואילו אתה תידרש להישאר בחוץ. קנאת הנשארים בחוץ תהיה גדולה עד מאוד, שהנה הכהנים יזכו לדבר הנכסף – לעבוד את עבודת הקודש, ולישראלים לא תינתן רשות לעבודה, המשיך החפץ חיים ושאל: היודע אתה מהו הגורם למצב זה?

הבה ואספר לך: לפני כשלושת אלפי שנה, עמד משה במדבר וקרא: מי לה׳ אלי! אבות אבותי נזדרזו לשמע הקריאה והתייצבו לפני משה, אבות אבותיך לא נענו לקריאה. כשכר על היענותם לקריאה, זכו אבות אבותי במעלת הכהונה. וסיים החפץ חיים את דבריו באמרו: ״לשם מה אני מספר לך את כל זה?

היות שלכל איש מישראל יש רגעים בימי חייו, שבהם הוא שומע קול פנימי המכריז ואומר: מי לה׳ אלי! כאשר תשמע קריאה זו ביום מן הימים מהדהדת בליבך פנימה, חושה, אל תעמוד!!!

אל תחזור על השגיאה של אבותיך! אשר הפסידו לנצח דבר נפלא שיכלו לקבל בקלות, ולא נענו לקריאה. אלא רוץ מיד לקול הקריאה, לבל תחמיץ את ההזדמנות!!!

 

פרשת כי תשא

חטא העגל ושורשו

צריך להבין כיצד ירדו ישראל לדיוטא תחתונה ועשו להם עגל מסכה ככלה המזנה תחת חופתה, וזאת ארבעים יום לאחר מתן תורה שבו ראו עין בעין שאין עוד מלבדו?

נבאר על פי משל נפלא, על ידי מעשה שהיה עם זייפני כספים.

בניסיונות- יש לעמוד! רבים הניסיונות, יש הכושלים בהם ויש האיתנים כצור חלמיש. במה תלוי הדבר?

הסבא מנובהרדוק זצ"ל הדגים זאת בסיפור מעשה שהיה. בעיר ורשה פעלה כנופיית נוכלים, שרוששה את קורבנותיה בדרך מתוחכמת. שלוחיה פנו לאדם והציעו לו הצעה שאין לסרב לה: ברשותם מכונת דפוס משוכללת, המייצרת שטרות מזוייפים. מוכנים הם למכור לו מאה אלף שטרות מזוייפים, תמורת שלושים אלף שטרות אמיתיים בלבד!

מובן שהאיש חשש והיסס. אמרו לו: "הנה הכסף המזוייף. בחר לך שלושה שטרות, אלו שתרצה, וגש עימם לבנק, לפרטם לכסף קטן. אין לך מי שבקי בשטרות מזוייפים יותר מפקיד בנק, ותראה האם יבחין בזיוף!"

האיש הסכים. הוציא שלושה שטרות באקראי, עלה לסניף הבנק והציגם בפני הפקיד. הכין לעצמו סיפור כיסוי: מישהו קנה ממנו חפץ ושילם לו בשטרות אלו, הוא לא ידע שהם מזוייפים…

הפקיד נטל את השטרות, עיין בהם היטב, והמירם בחפץ לב. ראה האיש, והסכים לעיסקה. הוציא את חסכונותיו מהבנק, אף לווה כספים, ונטל בידיו שישים אלף שטרות מקוריים להמירם במאתיים אלף שטרות מזוייפים, עיסקת חיים!

הנוכלים שמחו, והביאו איתם את הכסף בשתי מזוודות. אבל האיש לא נפל בפח: יתכן שבתחילה הציגו כפיתיון שטרות אמיתיים, ועכשיו הביאו זיוף מאיכות ירודה. נטל שלושה שטרות מהמזוודות, ועלה עימם לבנק, הציגם לפני הפקיד, שבחנם בחינה מדוקדקת – והמירם בכסף קטן. עכשיו היה סמוך ובטוח שהזיוף אכן מוצלח. נתן להם את שישים האלף וישב לספור את האוצר שהביאו: מאתיים אלף שטרות חדשים ונאים. הוא עשה את עיסקת חייו. הרוויח מאה וארבעים אלף בלא מאמץ, ברגע אחד!

נטל את שתי המזוודות, ופסע ברחוב שמח וטוב לב. לפתע עצרו שוטר: "היי, מה אתה נושא עימך?" "כסף", ענה. קולו רטט. כסף? פתח ואראהו".

בפקודת השוטר הניח מזוודה אחת על רעותה, פתחה – והנה היא גדושה שטרות. גחן השוטר, התבונן בהם היטב וקולו רעם: "מה זאת?! אלו שטרות מזוייפים, אתה עצור! בוא עימי לתחנת המשטרה!" נחרד האיש, והבין לאיזה פח נפל. בטרם יספיק השוטר הגחון להזדקף נשא רגליו וברח. עד שהשוטר נעל את המזוודה, לא היה לו זכר. והשוטר, עם שתי מזוודות כבדות בשתי ידיו, לא יכול היה לדלוק אחריו. ביכה האיש את כספו, אך ניחם עצמו שלא איבד את חירותו. ברגע אחד התעשר – ובמישנהו התרושש…

כיצד רימוהו ונתנו לו לבסוף כסף מזויף?

זהו, שלא הכסף היה כאן מזויף, אלא השוטר…

השוטר פנה ועשה דרכו לאכסניית הזייפנים, ושתי המזוודות בידיו – אף הוא נמנה על חברי הכנופיה, שהתעשרה בשישים אלף שטרות עוברים לסוחר… חילקו הגנבים ביניהם את שללם, ופנו ללכוד את הפתי הבא…

מה היה סוד התעלול? כיצד באמת לא עלו פקידי הבנק על הזיוף? פשוט מאד: מאתיים אלף השטרות לא היו מזוייפים! הם תיעתעו באנשים בשטרות כסף אמיתיים! לכן הסכים פקיד הבנק להמיר את השטרות, כי היו מקוריים וחוקיים!

אם כן, נשאלת השאלה: מאחר והקורבן ראה שפקיד הבנק מאשר את השטרות שאנו יודעים שאמנם היו אמיתיים, מדוע ברח ונמלט והפקיר את רכושו, מדוע לא טען שהשטרות אמיתיים ומוכן הוא להוכיח זאת, כפי שאכן היה!

והתשובה: משום שבעצמו לא היה בטוח. בעצמו פיקפק, לכן נמלט…

מי שיודע שהאמת איתו, ובטוח שהאמת איתו, לא יתרשם מניסיון ולא יכשל בעת מבחן. איתן יעמוד, כצור חלמיש, ואמונתו תתחשל בכור הניסיונות. רק מי שאמונתו רופפת מלכתחילה, רק הוא ינוס בעת מבחן! [מעיין השבוע דברים עמ' רנב]

על עת מתן תורה נאמר (שיר השירים ד, ט) "לבבתני באחת מעיניך" ואיתא במדרש "מהו באחת מעיניך? אלא שבעין השנית כבר היו מסתכלין על העגל" נמצא שבשעת מתן תורה כבר היתה דעתם לפרוש חס ושלום (מדרש שיר השירים).

כאן טמונה התשובה.

כבר בעת מתן תורה הקבלה לא הייתה מוחלטת. זה היה בעין אחת. מראש היה לנו פיקפוק. לא היה ברור לנו שאנו הולכים באש ובמים. לא שרפנו את הגשרים. הותרנו עין אחת לכיוון העגל. על כל צרה שלא תבוא…

 

מי שיש לו איזשהו ספק- יברח. 'לך תדע, אולי אני טועה וכל האומות צודקות וסתם אני מאבד את חיי'?

הקושי של האדם לעמוד בניסיון משום שהוא לא החליט בצורה ודאית שאין עליה עוררין לעמוד בניסיון.

אם היה מוחלט אצלו שיעמוד- היה מצליח.

פעם היה אדם שעישן. הוא החליט להפסיק. שאלתי אותו אם הוא גמר עם הסיגריות והוא אמר לי "אני מקווה שכן, בעזרת השם". אמרתי לעצמי אדם זה יחזור לעשן. ההחלטה שלו לא הייתה נשמעת מספיק נחרצת. וכך אכן היה.

אם אדם אומר: 'אם ירצה ה' אגיע מחר לשיעור, אם לא יהיו לי עיכובים', הוא מזמין עיכובים!

אם אדם אומר: 'אם ה' יתן לי כוח אסיים את המסכת, את הש"ס, את השולחן ערוך, רוב הסיכויים שגם לאמצע לא יגיע. פשוט לא יהיה לו כוח.

רק בהחלטה גמורה ומושלמת יש סיכוי שהאדם יצליח.

ולכן יצר הרע מודע לכך ומונע מאיתנו החלטה כזאת, הוא מבהיל אותנו שזה מחייב, שאסור אחר כך להפסיק, שזה כמו נדר, ועוד כל מיני דברים מסוג זה על מנת לבעתנו ולהביאנו לסגת מהחלטתנו.

אלא שבאמת האדם בתוך תוכו רוצה להשאיר לו פתח לחרטה, לויתור על הקבלה שקיבל על עצמו, ולכן הוא מחליט בשפה רפה. כמו הבחור עם הכסף. הוא לא בטוח בעצמו, והוא בעצם בורח.

 

 

תלמוד בבלי (סנהדרין יט, ע"ב): "כתיב פלטי וכתיב פלטיאל אמר רבי יוחנן: פלטי שמו, ולמה נקרא שמו פלטיאל – שפלטו אל מן העבירה, מה עשה? נעץ חרב בינו לבינה, אמר: כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זה".

נשאלת השאלה, וכי מה תעזור החרב? וכי אינו יכול להסירה?

אלא נעיצת החרב היא כדי להחליט לעצמי אני לא אזוז מכך ויהי מה. החלטה החזקה וחדה כחרב. החלטה כזו אכן תוכל לעמוד שנים רבות.

אם הקבלה מותירה פתח לחרטה- אזי לפתח חטאת רובץ…

כאותו אדם שהחליט להוציא את הטלויזיה מביתו, והניחה בבוידם. זו דוגמא לכך שאדם משאיר לו פתח לשוב לעבירה. יש לאדם לשרוף את הגשרים של העבירה שלפתח חטאת רובץ.

דבר זה נלמד מן התורה, ולא נחם אותם דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלוהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה.

אם נלך במקום שקרוב לשוב מצרימה יש סיכוי שנתחרט ונשוב. עדיף להרחיק ממוקדי העבירה.

מהי הדרך שהקבלה תהיה מוחלטת ?

לעשותה מיד בעת הקבלה המוחלטת. אם לא, יש סיכויים רבים שלא תתחיל לעולם. לתקוע יתד ראשונה באופן מיידי.

שלא כעמלק הדוחה הכל למחר. צא הלחם בעמלק מחר.

היום אם בקולו תשמעו. 'שם' תהא קבורתכם.

את רצון ה' צריך לעשות כאן ומיד בצורה מוחלטת, אמן כן יהי רצון.

תוספת מפנינים פרשת ויחי תשע"ב:

"ויברכם ביום ההוא לאמר" (בראשית מח, כ)

מהו הדיוק ״ביום ההוא לאמור״? חשבתי לפרש על פי דבריו הנפלאים של הגה״ק בעל החתם סופר זי״ע בהסבר הפסוק ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם חיים כולכם היום״ (דברים ד, ד). שעצה טובה נותנת התורה בפסוק הזה לאדם איך להתגבר על יצרו!

כי אם האדם מעלה על ליבו שיחיה שבעים שנה ויצטרך תמיד ללא הרף ללחום עם היצר הרע, יכול הוא בקלות להתייאש ולבוא לידי מסקנה, שלא כדאי להתנגד לו, כי ממילא לא יוכל להכניעו ולהתגבר עליו. אז איך יתנהג?

אלא יאמר ויחשוב בליבו: אני, אין לי לחיות אלא את היום הזה בלבד, וביום הזה אני לא שומע לעצת יצרי. יום אחד זה לא כל כך נורא, וכך בכל יום יאמר לעצמו מחדש: רק היום ותו לא!

וכך יוכל להתגבר על יצרו בנקל ולא ישבר מכך שמחכה לו עוד שבעים שנה…

וממשיך וכותב: שזה מה שכתוב בפסוק, ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם״ – אם רצונכם להיות דבוקים בה׳ אלוקיכם ולנצח את היצר הרע, העצה לכך היא: ״חיים כולכם ׳היום׳״ – תחשבו כל הזמן בליבכם שאתם חיים רק ״היום״ בעולם, וממילא תצליחו להיות דבוקים בתורה ללא שום פחד וחשש… וזהו הפשט גם כאן: ״ויברכם ׳ביום ההוא׳ לאמר״ – שברכם יעקב שיהא רגיל בפיהם לאמור: ״ביום ההוא״ – שאין לנו אלא אותו יום בלבד, ורק כך

תוכלו לנצח את היצר הרע.

וממילא אם ככה תעשו, תזכו: ״כי בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה… ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל וכו' (בראשית מח, כ).

הרה״ק רבי אשר מקרלין זי״ע היה אומר: ״ויברכם ביום ההוא לאמור״ – היינו, ברכם שלא לומר למחר אעשה, כי אם היום דווקא, ושלא לחשוב על יום מחר, כי אם על היום הזה…

יש את האימרה הידועה הקשורה לענין הנ״ל, על הפסוק: ״ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא והלחם בעמלק, מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה״ (שמות יז, ט).

דרכו של עמלק היא לקרר כל התלהבות והתעוררות של קדושה באדם – ״אשר קרך בדרך״, ולכן כשמגיע איזה רצון והתעוררות לאדם לעשות מעשה טוב, או לקבל קבלה טובה, מיד מגיע היצר הרע שהוא עמלק, ואומר: 'למה לך כבר ברגע זה להתחיל? תתחיל מחר!' ולמחרת כבר מתפוגג הרצון והחשק שהיה באותו זמן של ההתעוררות. וזה מה שאמר משה רבינו ליהושע, צא והלחם בעמלק מחר! חייבים להילחם בעמלק – היצר הרע שדרכו לדחות כל דבר למחר!

אבל אנו צריכים כנ״ל – ״ביום ההוא לאמר״ באותו רגע להכניס את שלהבת ההתעוררות לידי מעשה ואמירה, ולא לדחות ליום המחר…

 

תוספת: עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות בספר אור דניאל פרשת עקב עמ' קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ.

 אור דניאל במדבר:

 

סיפר החייל רפאל אוסטרוב: חודש תמים היו החיילים מרותקים למוצב נידח אי שם בלבנון ומאז חופשתם האחרונה לא זכו לשמוע את קולה של אמא כיוון שבמלחמה זו הפלאפון עדיין לא היה מצוי.

והנה בשבת בצהריים "באה הישועה", לחיילים למוצב הגיעה ה"חייגנית" הלא היא הניידת שלאורכה מותקנים שמונה עמדות טלפון.

"יש לכם שעתיים בדיוק כדי לפטפט עם מי שאתם רוצים", שאג נהג החייגנית עב הכרס בקולו האימתני, "אתם לא המוצב היחיד בגיזרה וגם במוצבים אחרים אוהבים לפטפט"!

כל החבר'ה עטו כמובן על המציאה כמוצא שלל רב וניצלו כל רגע פנוי כדי לשוחח עם המשפחה ועם החברים. רק רפי, הדתי היחיד במוצב, לא השתתף בחגיגה, הוא נשאר ספון בחדרו כשהוא רכון על חומש ומנסה לשווא לעיין בפרשת השבוע.

'הם לא מצאו זמן אחד לשלוח את החייגנית חוץ מבשבת?' רטן בליבו. 'איפה הרב החטיבתי?'

"רפי מה קרה לך למה אתה לא הולך להתקשר הביתה?" שאלו אותו חבריו.

ואף הוא כיהודי הגון השיב בשאלה: "שכחתם ששבת היום?", "אז מה אם שבת היום?" שאל בתום לב נימרוד הקיבוצניק המתולתל, "זה ממש פיקוח נפש לדבר עם ההורים המודאגים ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך'?"

 

אחרים הציעו עצמם כ"גויים של שבת"- הם יחייגו בשביל רפי וגם יחזיקו לו את השפופרת שרק ידבר..

ואולם שום דבר לא שיכנע את רפי "הסרבן".

אחרי שחלפו השעתיים המוקצבות למוצב ניגש הנהג הקשוח להתניע את החייגנית אך לשווא המנוע לא הראה כל סימן חיים.

כדי להרגיע את הנהג הנירגן לקחו אותו למטבח כמובן עם צאת השבת האיצו החבר'ה ברפי יצאו כבר כוכבים אז טוס מהר וטלפן!"

אחרי שהתקשר לכל מי שרצה הציעו החיילים לנהג לנסות את מזלו שוב אולי הרכב יזוז וראה זה פלא המנוע נדלק מיידית.

הנחש בין הגדרות

במדרש חוקת (מדרש רבה פרשת חקת יט, ב) כתוב: אמר רבי שמואל בר נחמני אמרו לו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרות? אמר: אני פרצתי גדרו של עולם. עיין שם.

הקשה הגר"א מהי תשובתו של הנחש? לכאורה אדרבה היה צריך להיות באמצע הדרך למרמס לכל עובר ולא להסתופף בין הגדרות, אלא מיישב דהנה ידוע כי הנחש הוא היצר הרע, שואלים אותו: למה אתה מצוי בין הגדרות? כלומר למה אתה מפתה ומכשיל את האדם בסייגים וגדרים ואין אתה מפתה על העבירות עצמן?

השיב תשובה ניצחת וכה אמר: אני הוא שפרצתי גדרו של עולם רצונו לומר כשפתיתי את חוה לאכול מעץ הדעת, לא עלה בידי עד שפתיתי אותה לעבור על הגדר שהוא הנגיעה, שאדם וחוה עשו לעצמם גדר שלא לנגוע בעץ כמו שכתוב "ולא תגעו בו", אזי על ידי הגדר עלה בידי לפתות אותה לאכול מעץ הדעת.

ומאותו פרק למדתי לעשות כן להיות מצוי רק בין הגדרות ובאופן זה אני מצליח להפיל את האדם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. [אוצה"ת בראשית]

מעשה

מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים', מעשה בבחור מישיבת באר יעקב רפול, בחור חילוני שעזב את הכול והלך ללמוד בישיבה לבעלי תשובה. האבא שהוא אדם עשיר אמר לו שהוא ינשל אותו מן הירושה, והבן לא התרשם. הוא התקשר לאחיו בחו"ל וסיפר לו שהבן 'הלך'… לאן? שאל הדוד, והוא השיב – לישיבה…

הדוד אמר לו שהוא בא ארצה לדבר איתו… האב אמר לו שידברו בטלפון, אך הדוד אמר שהוא צריך להגיע, שיש דברים שהם לא לטלפון…

כשהגיע הדוד הוא נכנס לסוכנות מרצדס, וקנה את המרצדס הכי חדישה עם גג נפתח כו', והלך לבקר את האחיין בישיבה.

הוא הגיע והם התחבקו כו', והוא שאל אותו אם הוא רוצה סיבוב… הבחור הסכים והם 'קרעו' את באר יעקב.

לאחר שסיימו ובאו להיפרד, גילגל הדוד את המפתחות בידו ואמר לאחיין, אתה רוצה את הרכב הזה? אני קניתי אותו או בשבילך או בשביל אחיך הקטן, אם תעזוב את הישיבה אתה תקבל אותו, ואם לא אחיך יקבל אותו… שמע הבחור את הדברים והנחית חבטה על גב דודו ואמר לו, אני לא מתרשם ממרצדס, וגם אם היית מביא לי שתי משאיות עמוסות במרצדסים חדישים, לא הייתי עוזב את הישיבה…

ואם אתה חושב שבאיזה חתיכת פח ממורק תצליח למכור את אמונתי בבורא עולם, אתה טועה. אני מאמין בדבר הגדול ביותר בעולם, שיצר אותי ואותך, ואני זוכה ללמוד את תורתו. את זה אחליף בהבלים מסוג זה? ואם אתה חושב שאתה גדול, אנא, תברא בבקשה רק גרגיר חול אחד.

לא מכונית ולא אדם. רק גרגיר חול אחד.

הדוד התרשם מאוד מהדברים, והוא ביקש להיכנס לבית המדרש כדי לראות למה הבחור כל כך קשור, שאפילו רכב חדיש שהיה מטריף את הראש של כל בחור, לא מדבר אליו. והם נכנסו לבית המדרש ועסקו שעה ארוכה בתורה.

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו!

 

פרשת כי תשא

על אדני האמונה

האדנים אדני האמונה [לק"ט הרעיון הראשון, עם תוספת]

"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל וגו"' (שמות ל, טו).

 "תני רב יוסף ג' תרומות הן שנאמרו בפרשה, של מזבח למזבח, של אדנים לאדנים, ושל בדק הבית לבדק הבית" (מגילה כט, ע"ב)

וברש"י כאן ביאר שהתרומות לאדנים ולקרבנות ציבור היו על ידי מנין, הושוו בהם כולם, עניים ועשירים לתת כל אחד מחצית השקל, אבל בשאר נדבות המשכן לא היתה יד כולם שוה בהם אלא איש איש מה שנדבו לבו.

 

חילוק זה שבין האדנים לשאר חלקי המשכן תמוה, לדעת הגרי"צ סלנט זצ"ל שהקשה בספרו "באר יוסף" מדוע לא חל גם על האדנים הציווי "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי"?

ועוד יש להבין מדוע חויבו ליתן דוקא מחצית השקל ולא שקל שלם?

הענין מתבאר על פי הפסוק: "אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעוונותיהם" (יחזקאל מג, י).

וביארו המפרשים שיחזקאל נתבקש לומר לבני ישראל שהמה הם הבית, והבית תלוי בהם.

כוונת הדברים שכל עניני תבנית הבית מורים על הנהגת העם על פי התורה וחוקיה וכל תבנית המשכן וכליו רומזת להם על הנהגתם ועל מעשיהם הרצויים על פי התורה.

עיין במלבי"ם שם ובספר "נפש החיים" שער א' פ"ד בהגה"ה.

 

מעין הדברים האלו כתב גם רבנו בחיי פרשת פקודי וזו לשונו: "כן עשה זה תשלום העשיות שבסיפור המשכן ומפסוק "ועשו לי מקדש" ועד כאן תמצא רמ"ח עשיות במלאכת המשכן וכליו, אחת לאחת למצוא חשבון כנגד רמ"ח מצוות עשה שבתורה וכו', ועוד הם כנגד רמ"ח אבריו של אדם גם כן כי כשם שהמשכן שקול כנגד העולם וכולל כל העולם כן הוא כולל כל התורה ברמ"ח עשה שבה גם את האדם ברמ"ח אברים שבו ולולי האריכות הייתי מרחיב לך ביאור זה כי האלוקים עשה את זה לעומת זה" עד כאן לשונו.

ובגמרא (מכות כד,ע"א) אמרו: "תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני. בא דוד העמידן על י"א וכו', בא ישעיהו העמידן על שש וכו', בא מיכה והעמידן על שלש וכו', חזר ישעיה והעמידן על שתים וכו', בא חבקוק והעמידן על אחד שנאמר (חבקוק ב, ד): "וצדיק באמונתו יחיה" והיינו שהאמונה היא יסוד היסודות של כל התורה כולה,

ואם אמרנו לעיל שהמשכן וכליו מרמזים על התורה והמצוות ומתוך התבוננות בהם עלינו ללמוד כיצד על האדם להתנהג יתכן לומר שהאדנים שהיו היסודות למשכן מרמזים על האמונה שהיא יסוד כלל התורה.

 

והנה, אף על פי שבכל חלקי התורה והמצוות וכן בכל עבודת ה' אין דרגתו ומצבו של אדם אחד דומה לשל חברו וממילא גם התביעה שתובעים את האדם שונה מאיש לאיש, מכל מקום בענין האמונה חייב כל אחד מישראל בלי יוצא מן הכלל להאמין בכל התורה כולה כמו שכתוב במסכת סנהדרין (צט, ע"א): "כי דבר ה' בזה זה אפיקורס", ואמרו שם כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים, ואפילו אומר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה וכו', חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר, זה מגזירה שוה זו, זהו כי דבר ה' בזה.

מבואר מכאן שבענין האמונה צריך כל אחד להיות שלם בתכלית השלמות, וכיון שהאמונה היא יסוד התורה כולה, באים כאמור האדנים שהם יסוד המשכן לרמז עליה, ומכיון שבאמונה צריך כל אחד מישראל להיות שלם ותמים באמונתו נצטוו כולם להביא בשווה את תרומת האדנים, ללמדנו שבזה הכל צריכים להיות שווים ושלמים כקטן כגדול בלי יוצא מן הכלל .

אולם מה שטעון הבנה הוא שלפי זה היה עליהם להביא שקל שלם, לרמז על ה'שלימות' הנדרשת באמונה, מדוע איפוא מביאים רק מחצית השקל ולא מטבע שלימה?

הדבר יבואר על פי מה שהסביר בעל "כנף רננים" על פרק שירה שיר הרוח, משל לילד אחד שנולד וחי בכרך בבית עשירים והיה מקבל בכל יום לחם אפוי לביתו, מעולם לא ראה כיצד וממה נעשה הלחם, סבור היה שהלחם כפירות האילן כך הוא גדל ונגמר על העץ.

לימים נזדמן הילד להתארח באחד הכפרים, ראה שם כיצד טוחנים חיטים ולשים ואופים בתנור אז נתגלתה לו הידיעה איך וממה נעשה הלחם אך עדיין לא ידע כיצד נעשים החיטים.

במשך ימי שהותו בכפר ראה פעם איכר חורש את השדה על ידי שוורים, כשראה הילד את האיכר מקלקל קרקע חלקה וישרה חרה לו מאוד הדבר, תמיהתו גדלה אחר כך כשראה את האיכר לוקח סל מלא חטים אשר כבר ידוע לו שמהם נעשה הלחם וזורקם ומשליכם לאדמה החרושה ולא זו בלבד אלא שאחרי כל זה חזר עם המחרשה על מנת לקבור את הזרעים במעמקי האדמה הדבר נראה לו כשטות גדולה ומאד מאד חרה לו הדבר.

כעבור חודש ימים ראה שכל השטח שבו הושלך הדגן נתכסה במעטה דשא ירוק נחמד למראה הדבר הזה הרגיע אותו שכן עכשיו הבין מדוע הושלכו שם הזרעים, כדי ליפות את הקרקע.

וכאשר גדל הדשא ונעשו הגבעולים שבולים שמח הילד על המראה הנהדר ב"חכמתו" הבין כי לא רק דשא זרע כאן האיכר כי אם גם גינת פרחים נאה. לשמחתו בא הקץ, ביום שבו עלה שוב בעל השדה עליה והפעם היה בידו מגל קוצרים וללא חמלה קצץ בנטיעות ועשה מהשיבולים היפות אלומות אלומות, חבל היה לו על גינת הנוי שהושחתה בזדון ותמהונו גדל בראותו את האיכר מוסיף חטא על פשע ומביא בהמות לשדה כדי שידרסו על ה"פרחים" היפים, לדעתו נעשה כאן פשע ושיגעון.

רק כאשר ראה שהתוצאה של כל העבודה בשדה היתה יבול עצום של גרגירי תבואה אז הבין שהכול היה כדאי שהנה במקום הקומץ הקטן של גרעינים שהיו באמתחת האיכר ביום הזריעה היה לו עכשיו כרי גדול של אותם גרעינים סוף סוף ידע ממה ואיך נעשה הלחם והבין למפרע את פשר כל הפעולות ה"מוזרות" של האיכר.

הבנה זו באה לו בזכות זה שנשאר בכפר עד סוף התהליך אילו היה הילד עוזב את המקום מוקדם יותר היה נשאר לעולם בתמהונו, כך ממשיך בעל "באר יוסף" ומבאר: גם בעניני העולם חליפות ותמורות בהנהגת העולם מעוררות אצלנו שאלות וספקות הדבר נובע מפני קוצר ימינו עלי חלד ולכן אין לנו האפשרות להבין ולראות בכל דבר למה נעשה ועל מה נעשה.

לאור זאת יבואר הענין, יסוד האמונה וקיומה היא הידיעה שאף פעם איננו רואים בשום דבר ומקרה גם את ראשיתו וגם את תכליתו ושלימותו. תמיד אנו עומדים באמצע התהליך. וזו הכוונה ב'מחצית' השקל, שתזכור שענין האמונה שלעולם הינך רואה, הינו 'מחצית' מן התמונה השלימה.

בידיעה זו נמנעים הרבה פקפוקים באמונה, הן בשאלות הנוגעות לכלל במצב עם ישראל בין האומות וכדומה והן במה שנוגע לפרט כגון שאלת צדיק ורע לו וכדומה.

מי שמאמין יודע כי ימי האדם קצרים מכדי היכולת לראות ולהבין את המאורעות בכל היקפן וממילא הוא שלם עם ההכרה כי ישר ה' ולא עוולתה בו חלילה.

זאת הכוונה במה שנצטוו לתת עבור האדנים רק "מחצית" השקל. האדנים שהיו יסוד המשכן ומורים על האמונה שהיא יסוד כל התורה, מלמדים אותנו לדורות שקיום האמונה תלוי בידיעה המתמדת כי אנו נמצאים רק במחצית של המתרחש בעולם אז אין מקום לשאלות וקושיות הגורמות רפיון והרס באמונה חס ושלום.

כיצד כל זה מתחבר לחטא העגל המובא בסוף פרשתינו?

בירושלמי (שקלים פ"ב, הלכה ג) יש מי שאומר שלפי שחטאו בעגל במחצית היום, לכן יתנו מחצית השקל.

והדבר צריך ביאור, האם הקשר הינו סמנטי בלבד? כאן כתוב חצי ושם חצי, ומכאן הדמיון?

בזה מתבאר הירושלמי הנ"ל, בגלל שחטא העגל היה בחצי היום לכן נצטוו בני ישראל לתת מחצית השקל, החטא הגדול שחטאו בעגל היה מתוך שכבר בא שש שהוא חצי היום וטעו לחשוב שכבר נשלם הזמן שהיה משה צריך לחזור, בפחזותם לא שמעו בקולו של חור והרגוהו על שמיחה בהם ובודאי הסביר להם את טעותם ומתוך זה נעשה העגל ואמרו: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך ממצרים" בניגוד גמור למה ששמעו בהר סיני "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

העם לא המתין לסוף, באמצע היום מיד קם ועשה עגל. לו היה ממתין היה הכול מתברר, ולא היה קורה מה שקרה.

כך גם בכל ענייני האדם, עליו לדעת שהוא רואה רק חצי תהליך.

ולפי המבואר שהאדנים מרמזים על האמונה אפשר להסביר גם מדוע נתנו שני אדנים תחת הקרש האחד, ברמב"ן מבואר בפרשת יתרו שלפיכך שמעו את שתי הדיברות הראשונות מפי הגבורה, לפי ששתיהן הן יסוד האמונה.

הדיבור הראשון הוא האמונה בה' והדיבור השני הוא איסור עבודה זרה, ואם כן, מכיון שהאמונה שהיא יסוד התורה והמצוות, עומדת על שני הדיבורים האלו לכך הועמדו גם הקרשים על שני האדנים לקרש לרמז על האמונה העומדת על שני יסודות.

"בעל הטורים" כותב בפרשת פקודי שכנגד מאת האדנים תקנו חז"ל לברך מאה ברכות בכל יום ולפי המבואר מובן יפה הקשר בין הברכות לאדנים.

הברכות וגם האדנים שניהם נועדו להשריש את האמונה שכל דבר קטן או גדול נעשה במאמר וחפץ ה' ורצונו.

(שמות פרק לג ,יג-כג): "וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה: (יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:(יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְדֹוָד לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם:(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:(כא) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר:(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאו"

 

וכי שייך לראות את ה'? וכי לה' יש פנים ואחור חס שלוםו? מה פשט הדברים? [כאותו הגוי שביקש לראות את הקב"ה ואמר לו הרב שיבוא מחר בצהרים, הגיע הלה, והרב אמר לו: הסתכל בשמש. איך אפשר? תמה הגוי. אמר לו הרב: 'על אחד ממשמשיו אינך יכול להסתכל, אז את קודשא בריך הוא בעצמו תרצה לראות???]

אמרו חז"ל ביקש משה לדעת את דרכי הנהגת ה' בעולם, צדיק ורע לו רשע וטוב לו. אמר לו ה': וראית את אחורי ופני לא יראו.

מבאר החתם סופר שהשיבו ה' שלעולם לא יבין האדם את הדברים בעת שיקרו, ורק לאחר זמן יוכל להבינם.

לפעמים ימים, שנים, או רק לאחר המאה ועשרים. וזה שאמר וראית את אחורי, תוכל להבין רק לאחר זמן, ופני, לפני כן, לא יראו. לא תוכל לראות את הדברים נכוחה.

וזה שביארו ז"ל שהראהו הקב"ה קשר של תפילין. מה כוונתם? שמעתי לבאר שהמביט על המניח תפילין מלפניו רואות שתי רצועות נפרדות. אך הניגש לאחור רואה שהן מחוברות בקשר אחד. הרואה את הנהגת ה' חלוקה בין אדם לאדם ובין אלו שטוב להם לאלה שלהפך, סבור שיש כאן שתי כוחות חס ושלום, כשתי רצועות התפילין. אומר ה' הביט לאחוריו, ותמצא שם את קשר התפילין, ותראה ששתי ההנהגות יוצאות ממקור אחד. מקשר אחד. ותבין שהכל מאתו יתברך.

השלך על ה' יהבך [אוצה"ת בהר]

אמר הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל: סיפר לי איש נאמן על סבו שהיה רב בליטא בשנת תרצ"ה.

אמרו לו שעליו להתייצב לצבא. עשה הוא את כל המאמצים כדי להשיג שחרור אך ללא הועיל, לא הצליח להשיג שחרור.

הואיל וכך החליט לברוח לארץ ישראל אלא שהכסף שהיה ברשותו הספיק כדי להגיע עד מצרים לא ידע איפוא מה לעשות, אבל גמר אומר בלבבו "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" והחליט לצאת לדרך.

תחנתו הראשונה היתה באחת מערי גרמניה ומשם התכונן להמשיך ברכבת ליעדו הבא אל אחד הנמלים כדי לעלות שם על אוניה. הוא ניגש לקנות כרטיס נסיעה ברכבת, נתן לקופאי שטר של עשר מארק, אך הקופאי נתן בידו עודף בחושבו כי נתן מאה מארק.

כשראה מה קרה חשש לגזל העכו"ם [הגם שטעות הגוי מן הדין מותרת] חזר לקופאי להשיב את הכסף אך הקופאי גער בו ואמר לו לעזוב את המקום.

חשב איפוא שהפקיד לא הבינו לכן שב והסביר שנתן שטר של עשר מארק וקיבל עודף כאילו היה זה מאה מארק, אולם הפקיד סרב לשמוע אותו וצעק כי יחדול להטרידו ועוד ליווה אותו במטר של גידופים וקללות.

סבי, מספר נכדו, לא יכל להבין למה הוא מסרב בכל התוקף לקבל כסף בחזרה, עד שמישהו במקום הסביר לו כי בגרמניה אם מישהו עושה טעות כזו מפטרים אותו מן העבודה ואזי כדאי לאותו קופאי שיוציא כסף מכיסו ובלבד שלא להודות בטעות שעשה. עכשיו כבר היה לו מספיק כסף להגיע לארץ ישראל "[שאל אביך ויגדך]"

 

פרשת כי תשא

חטא העגל – חסר התבטלות לגדולי ישראל

מעשה העגל – לקבל דעת גדולי הדור [אוצרותיהם עם תוספות]

בספר ׳בית הלוי׳ על התורה מבאר מעט עמק עניו חטא העגל. לכאורה כיצד יתכן שבני דור דעה שזכו לראות את האותות והמופתים שעשה ה׳ במצרים, לראות גלוי שכינה בים סוף, לראות את יד ה׳ בחוש, נכשלו בחטא חמור כל כך כעבודה זרה? עוון שמתקשה היצר להכשיל אפילו את הפשוט שבישראל?

ה׳בית הלוי׳ מאריך בדברים נפלאים וחשובים, אך אנו נתמצת כאן רק את עיקר רעיונו המפעים, ואת הלמודים והלקחים המעשיים ששיך ללמוד ממנו:

בתחלה מקדים ה׳בית הלוי׳ לומר, שבכל מצוה ומצוה שהצטוו ישראל יש טעמים וכוונות הרומזים לסודות נסתרים, שעל ידי קיום אותה מצוה בפעל נעשים התקונים והסדרים הנדרשים בכל העולמות העליונים. לדגמא, מלאכת המשכן שהיתה בה השראת שכינה וגלוי כבודו יתברך, הרי בודאי שכל מה שנעשה בו בכל פרטיו יש בהם טעמים נעלמים, אשר רק בהשלמת כל הפרטים יהיה ראוי להשראת שכינת כבודו יתברך.

והנה, כאשר הטעה אותם השטן והראה להם את מטתו של משה פורחת באויר וחשבו שמת, החליטו מדעתם מתוך כונה טהורה וזכה ליסד מקום מיחד שיהיה מסגל להשראת השכינה, אף לא סמכו על דעתם שידעו לכוון את כל הכוחות הנדרשות כדי להקים מקום שכזה. לצרך כך הם פנו אל אהרן הכהן שהיה גדול מהם, והוא ידע את עמק הדברים בסודותיהם, ובקשו ממנו ׳קום עשה לנו אלקים', כלומר, עשה לנו מקום מיחד להשראת השכינה.

אלא שבנקדה זו טעו טעות חמורה, משום שגם את מלאכת המשכן עצמה עשו ישראל רק לאחר שהצטוו במפרש מפי הגבורה על כל פרטיה ודקדוקיה. אסור לו לאדם לפעל מדעת עצמו, וגם אם יפעל פעולותיו לא יועילו כלום,

כי המעשה מצד עצמו לא יפעל שהקדוש ברוך הוא ישרה את שכינתו על פעולתו, רק אם הוא צוה במפרש לעשות

כן.

ומכאן נלמד כי כאשר פועל האדם לפי צו מצפונו מבלי הדרכת התורה וצווי חכמים, גם אם כוונותיו טובות בתכלית, הוא עלול להכשל באפן חמור עד כדי עשית עגל!

לפי דבריו אלו, מסביר ה׳בית הלוי׳ היטב את כונת משה בתפלתו לקדוש ברוך הוא:

״וראה כי עמך הגוי הזה" (לג, יג). בזה רצה לעורר רחמים לבורא עולם שיחמל עליהם. הוא בא מכח הטענה שהרי עקרו של החטא נבע רק מתוך רצון שלהם להיות ׳עמך׳, כלומר שחפצו בהשראת השכינה!

ציווי ה' – בלא טעם!

מכאן מסיק ה׳בית הלוי׳ מסקנות נוקבות בעניו ׳אמונת חכמים׳ הנדרשת מכל לומד תורה. זה לשונו:

״בתחלה צריך האדם לקיים את כל התורה והמצוה באמונה בכל הפרטים בלא התבוננות בטעמם, רק כפי מה שיורוהו רבותיו וזקניו… שאם ימתין מלקיים עד אשר יבין הטעמים הרי לא יקיים לעולם.

וגם כשהאדם יושב ללמד צריך לחזק לבו באמונה להאמין כל מה שכתוב בה בלא נטית שום דבר אחר בשכלו לומר שמועה זו נאה או לא נאה… וצריך לחזק לבו באמונה כי ישרים דרכי התורה ומה שאין הדבר מתקבל בלבו ושכלו, אין החסרון אלא בו…

״יעשה אזנו כאפרכסת הן בתורה והן במצוות ולקבל רק כפי שאומרים לו, ואחר כר הרשות בידו להתבונן בעמקי הדברים ובסודותיהן, הן בטעמי מצוות העשיה והן בדרכי הלמוד להבין, ומכל מקום גם אחר ההתבוננות צריך שוב לחזר לאמונה פשוטה שהרי לא יוכל להשיג כל עמק הדברים עד תכליתם… אבל כל זמן שלא נתחזק לבו באמונה ויכול להמשך אחר שכלו, אז אין להתבונן בטעמים כי יכשל הרבה אחר שכלו״.

נעשה ונשמע

בעקבות חטא העגל – ניטל מישראל 'עדים' – הכתרים שקיבלו בעקבות אמירת הנעשה ונשמע. חטא העגל הוא האנטיתיזה לנעשה ונשמע. בחטא העגל לא קיבלו את דעת חכמי ישראל ולא התבטלו לרצון האלקי. היו בטוחים

בכוחנו ליצור קירבת ה' – אף נגד הוראות אהרון וחור – אי לכך ענשם המתבקש הוא נטילת הכתרים שקיבלו!

תפילין של יד – קודמים לשל ראש, הגם ששל ראש מעלתו גדולה יותר? משום שהשל יד מבטא את הכפיפות במעשה – היד היא סמל העשיה, ואנו קודם עושים – ומניחים תפ"י ואח"כ של ראש – המסמלים את המחשבה והבחינה של הדעת במצווה.

הבן הרשע לעומת הצדיק

מובא בספרים שמותר לחקור בטעמי המצוות, אולם רק לאחר שקיבלנו ע"ע את הקיום שלהם, ואנו רוצים להבין את טעמם. מי שירצה לחקור בטעמיהן כדי לומר אם לא אבין לא אקיים, הרי זה כופר בעיקר שעושה דעתו והבנתו גבוהים ח"ו מדעת של מעלה עפ"ל.

לכן בספרי הראשונים ראינו התיחסות עניפה לטעמי המצוות וסיבותיהן הנגלות. לאחר שמקיימים- מותר לשאול שאלות. לכן הקדימו בנ"י נעשה לנשמע. קודם כל תעשה. אח"כ תשאל.

אצל הבן החכם נאמר כי ישאלך בנך מחר לאמור מה העדות כו' [דברים ו'-כ'] הוא קודם עושה אח"כ שואל. אולם הבן הרשע שואל מה העבודה הזאת. הוא מורה באצבע בעת הקרבת הקרבן ושואל שאלות. ולכן את שיניו צריך להקהות.

ולכן אנו אומרים אין כאלוקינו כו' ורק לאחמ"כ מי כאלוקינו כו'.

זאת ועוד

״מפני שהתורה אמרה״

כהמשך לדבריו של ה׳בית הלוי׳, יש לצין מעשה נפלא:

ב׳קוצק׳ היה נהוג להתפלל תפלת שחרית לאחר הכנה מרבה של כמה שעות בלמוד התורה, בשל כך היו מאחרים את זמן התפלה. כשעלה על כס ההנהגה האדמו״ר הגאון הקדוש בעל ה׳אמרי אמת׳ מגור זצ״ל הורה לבטל הנהגה זו. במקום זאת הנהיג להתפלל תפלת שחרית מקדם, וסדר הלמוד שהתקיים עד עתה קודם התפלה, יתקיים קודם קריאת התורה.

אחד מזקני החסידים עלה למעונו של הרבי לשטח בפניו את מצוקתו: ״מאז שנוי המנהג אברתי את טעם התפלה״, התאונן החסיד, ״פעם הייתי מטהר עצמי במקוה, אחר כך לומד את ה׳רף היומי׳, קורא פרקי תהלים, לאחר כזאת הכנה נאותה, כל התפלה היתה מרוממת יותר. אך כעת שמתפללים מקדם אבדתי את ההכנה הזאת ותפלתי איננה כבעבר״.

הרבי פתח בפניו את דברי חז״ל בבריתא של פטום הקטרת: ״ועוד תני בר קפרא אלו היה נותן בה קרטוב של דבש אין אדם יכול לעמד מפני ריחה, ולמה אין מערביו בה רבש? מפני שהתורה אמרה כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה׳״.

נשאלת השאלה, אמר הרבי בשם זקנו הרבי בעל ה׳חדושי הרי״ם׳ מגור זצ״ל, כיון שכבר הקדים ואמר שאם נתן בה קרטוב של דבש ״אין אדם יכול לעמד מפני ריחה״, הלא זוהי כבר סבה מספקת שלא לתן דבש בקטרת? ומדוע הוסיף הטעם ״מפני שהתורה אמרה״?

אלא, הסביר ה׳חדושי הרי׳׳ם׳, מה שאין נותנין בקטרת רבש הוא רק מפני שהתורה אמרה כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה׳. גם אם סבורים אנו שיכול היה להוצר קדוש ה׳ נורא מריח הבשמים, שהיה מתפשט בעצמה רבה, עדין אין אנו רשאים לעשות זיבר מחמת ההגיון ומחמת הנימוסים, כל ההנהגה שלנו נגזרת אך ח־ק מפני צווי

התורה!

״גם לעניננו״, השיב הרבי ה׳אמרי אמת׳ לחסיד, ״גם אם יצאו כמה וכמה מכשולות מהקדמת זמן התפלה, הרי שלא נתן לעבר על מה שאמרה תורה לקרא קריאת שמע ולהתפלל תפלה בזמנה. למרות שנדמה לנו שאפשר לפעל גדולות ונצורות באיכות התפלה, גם אז אין אנו רשאים לנהג אלא על פי מה שהתורה עצמה אמרה. מלבד זאת אין לנו לעשות דבר!״

המעשה באותו גדול ששנה אחת הרגיש במצוות סוכה התעלות עצומה – ממש מקיפין דבינה, ואח"כ גילה שהגג שמעל הסוכה היה סגור… עד כמה שהרגש משטה בנו!

דברי המהר"ם חגיז:

דברים נשגבים במיוחד בענין אמונת חכמים והחובה המןחלטת לציית לדברי הזקנים שבדור, כתב איש האלקים רבי משה חאגיז ־ בעל ׳משנת חכמים׳, אשר בעל ה׳נודע ביהודה׳ בהסכמת ספרו כתב אודותיו: ׳רב תנא הוא כחד הראשונים׳!

לשונו הוא לשון חד ונוקב, נצטט כאן את עקרי הדברים:

״דזה כלל גדול אצל אמונתנו אמונת ישראל דבאמונת החכמים הכל תלוי בה ולעולם הזקנים מעמידים את ישראל… אימתי ישראל עומדים כשיש להם זקנים שנאמר: ׳שאל אביך ויגרך זקניך ויאמרו לך' שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל… ואם תראה מי שמפקפק בדבריהם ואין לבו שלם עם כל היוצא מפיהם ואפלו שיחה קלה, יהיה בעיניך ככופר בכל התורה כלה׳׳. (משנת חכמים, מסלה כג אות שמו).

את זה גם פוטין מבין –

כפי שסיפר הגר"י יוסף הרשל"צ, שהגיע לביקור ברוסיה וביקש פוטין שיבוא להפגש עמו, והזהירו אותו שפוטין מעונין בעיקר שיקשיבו לו. ופוטין שאל אותו איך זה שהעם היהודי שרד אלפי שנים בלי שינוי? ובאתי להשיב לו והוא סימן לי ביד לעצור, והמשיך – זה בזכות הרבנים שלו! הם ששמרו עליו מכל סטיה!

 

״שדי כמגדלות״ – אלו תלמידי חכמים

שלמה המלך אומר בשיר השירים (ח, י): ״אני חומה ושדי כמגדלות״. דורשים חז״ל (פסחים פז, א): ״אמר רבי יוחנן: אני חומה – זו תורה, ושדי כמגדלות – אלו תלמידי חכמים״.

יש להבין לכאורה את מהות הקשר בין ׳תלמיד חכם׳ ל׳מגדל׳?

הגאון רבי יעקב ישראל ביפוס שליט״א, מחבר סדרת הספרים הנודעת ׳לקח טוב׳, שח את ששמע בענין זה לפני עשרות שנים מהגאון רבי חיים קרייזוירט זצ״ל רבה של אנטורפן. בעת שהספיד רבי חיים את אחד מגדולי תלמידי החכמים בארץ-הקדש, עמד בדבריו על נקדה זו של ׳אמונת חכמים׳, והשמיע אז הגדרה קולעת לבאר את חשיבות בין ׳תלמיד חכם׳ ל׳מגדל׳.

כה היו דבריו:

בשנים עברו כאשר רצו להסתתר מהאויב היו בונים מבצר גדול וגבוה, בתוכו היו מתבצרים פלגות חילים גדולות וכן נשק רב. כך היו הכחות מתרכזים וחולשים על גזרה שלמה.

אך מבצר עם כל החזק שלו, עדין חשוף הוא למתקפת פתע, גם הוא אין בכוחו להועיל במקרה שבאה לפתע פלגה גדולה מחילי האויב ומקיפים אותו מכל עבר כדי לחדור לתוכו.

בשביל להתמודד עם תופעה כזאת, בונים מגדל גבוה בפאתי המבצר, ומעמידים בו צופה קבוע שמתצפת למרחוק, ובמדה ומזהה קבוצה גדולה שמתקרבת, הוא מתריע על כך ליושבי המבצר, ועד שהיא מתקרבת, החילים כבר עומדים דרוכים ומוכנים להלחם עם האויבים.

נתאר לעצמנו, שכאשר עומד הצופה למעלה ומתריע על סכנה מתקרבת, יציץ מישהו למטה בין חרכי המבצר ויצעק לצופה: ״מצטער, אינני רואה דבר! אינני מבין על מה אתה מתריע!״ בודאי ישיב לו הצופה: ״שוטה שכמוך! הרי בדיוק בשביל מטרה זו העמידו אותי כאן למעלה על משמרתי, בשביל שאוכל להתריע על סכנות שאתה מלמטה אינך מסוגל לראות!״

זהו הדמוי בין תלמיד חכם למגדל. אחת המעלות שאמרו חז״ל על החכם הוא: ״איזהו חכם? הרואה את הנולד! ״(אבות ד, א), כי הכשרון שנותן לחכם את היכלת להנהיג ולהדריך את הכלל ואת הפרט, זוהי הראיה למרחוק. אין הוא צריך לטפס על מגדלים כדי לחזות למרחוק, עצם הדבר שעלה והתעלה במעלותיו על פני שאר העם, ראיתו אף היא מאותה מעלה גבוהה בה הוא עומד, כאותו צופה העומד על המגדל.

כמדמני שלא חסרים מקרים להדגים נקדה זו, על אנשים שהתיצבו בפני גדולי וחכמי התורה ושטחו בפניהם בעיה פלונית עמה התמודדו או בקשו עצה, והתשובה שקבלו הפעימה את חושיהם. קליעתם למטרה הוכיחה מאחר יותר כמאה עדים על ראיתם למרחוק.

כמה פעמים התריעו גדולי התורה בבעיות שהתעוררו בעניני הכלל והפרט, כאשר בשעת אמירתו, רבים עמדו משתוממים על מה הרעש הגדול הזה, ולאחר תקופה נכחו לראות עד כמה היו הדברים נכונים ומריקים להפליא. זאת כאמור משום שבמעמדם הרם, עיניהם צופיות למרחוק, בדומה לאותו צופה העומד על מגדל.

הרב שך וחבר המועצה שרצה להכניס לביה"ס מרצים חרדים

פרה מכפרת על העגל

ובזאת יובנו גם דברי המדרש (חוקת יט, ד): ״מפני מה כל הקרבנות זכרים ופרה אדמה נקבה? משל לבן שפחה שטנף הפלטין, אמר המלך תבוא אמו ותקנח צואת בנה. כך אמר הקדוש ברוך הוא תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל׳׳. מדוע דוקא הפרה אדמה מהוה תקון לחטא העגל? משום שמצות פרה אדמה היא חקה בלא טעם, וזו הכפרה על חטא העגל. עושים את מצות פרה אדמה מחמת החק בלי טעם, אלא רק משום שכך צוה השם. כך מתקנים את חטא העגל שנעשה מחמת חשבונות שונים ולא מחמת צווי השם!

״סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה״

הרבה פעמים אנו עומדים סמוך לתלמיד חכם, ונדמה לנו שאנו רואים את פני הדברים כמו שהוא רואה, אנו טועים לחשב שההסתכלות שלו דומה להסתכלות שלנו. אך למעשה הוא בבחינת ׳סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה׳, מהעמדה הגבוהה שלו הוא רואה למרחקים, וצופה ברברים שאנו במעמדנו הדל על הקרקע לא מסגלים לראות ולהבחין.

קדם בצוע העסקה, נכנס אל רבו המשגיח רבי יחזקאל זצ״ל לטל עצה ולשמע את חות דעתו אודותיה. המשגיח בקש לדעת אם יש לו במזמן את כל הכסף שהוא מענין להשקיע, או שמא צריך ללוות בשל כך? משהשיב לו הרב רוזנבלט שאכן איו לו את הכסף אלא שהוא מתכנן לטל הלואה, הביט בו המשגיח בעינים חריפות והרעים עליו בקולו שלש פעמים: ״וכי רוצה אתה להיות בכלל לוה רשע ולא ישלם״?…

כמובן שלאחר דבריו החריפים שלא השתמעו לשני פנים, נמנע הלה מסגירת העסקה, והרעיון התבטל לגמרי. [הגם שיכל להתחכם ולומר – למה "לא ישלם?" העיסקה תניב כאלו סכומים שיהיה לי לשלם ועוד להשאר עם עודף!]

לאחר ימים ספורים עברה החלטת ממשלה להציף את השוק בקרקעות, והקונים הפסידו בשל כך סכומים עצומים, עד שחלקם אף נותרו ללא קורת גג, ואלו אותו תלמיד שהשכיל לטל עצה מן הזקנים, והבין שהם בשל קדשתם ותורתם רואים למרחוק, לא נכשל מקרה אישי נוכחתי פעם בראיה למרחוק שמלוה את מוצא פיהם של חכמי ישראל.

הישיבה במודיעין עלית

כאשר נכנסתי למעונו של מרן ראש הישיבה הגראי״ל שטינמן זצ״ל, עם אברך שתכנן להקים ישיבה קטנה בעיר מודיעין עילית.

הרב שטינמן הגיב בפליאה: ״מספקני אם אכן הישיבה תצליח כעת, היות וכבר תם זמן הרשום, וזה קצת מאחר לשנה זו״. האברך השיב שאין כונתו לפתוח השנה ישיבה ליותר מחמשה עשר בחורים… חייך הרב שטעמן והשיב: ״נו! הלואי שיהיו לך חמשה עשר בחורים!…״

בסופו של דבר, לאחר מאמצים רבים הצליח הלה לגיס לשורות הישיבה ארבעה עשר בחורים בלבד! בדיוק כפי שחזה מרן ראש הישיבה. והיה לפלא!

עובדות אלו הם מעט וזעיר מעובדות רבות לאין סוף, הממחישות בפנינו יסוד אחד. חכמת התורה והקדשה האופפת את גדולי התורה מקנה להם את הכשר ואת היכלת לראות למרחוק בכל שטח שהוא, בעניני הכלל ובעניני הפרט, בעניני ממון ובעניני פתקה, בעניני בריאות הגוף ובריאות הנפש.

התורה מרוממת את האדם לפסגות, וכשזוכה לרכוש את חכמת התורה ולהיות תלמיד חכם במהותו, מדרגתו הוא רואה דברים שאנו איננו מסגלים לראות מכאן.

עינים דקות להבחין בין דבר לדבר

הגאון הצדיק רבי יוסף ליס זצ״ל, היה דמות הוד של תלמיד-חכם מבהק וצדיק נשגב שפאר את עיר התורה בני-ברק. בצעירותו ספג רבות מתורתו וחכמתו של המשגיח מרן רבי ירוחם ממיר, וכל ימיו נותר דבוק בחכמי הדור, וזכה להטפיח סביבותיו כח של אמונת חכמים גדולה.

לפני כארבעים שנה הוא פרסם מאמר נפלא בגליון ׳אותותינו׳, בענין ׳אמונת חכמים׳, ובו כתב התש נפלא:

ידוע, כי בעת שהיתה מרן ה׳חפץ חיים׳ זצ״ל עסוק בחבור ה׳משנה בתרה׳ ארע אסון נורא בביתו, בנו חביבו רבי אברהם זצ׳׳ל, נקטף באביב ימיו בעודו בחור צעיר כבן עשרים ושלש בלבד. רבי אברהם הוזכר על ידי אביו לטובה בהקדמת ספרו ילקוטי הלכות׳, וכותב אודותיו שהיה גדול בתורה ובמעלות המדות עד להפליא, וכי הרבה מחדושי תורתו ב׳זבח תודה׳ שלו הם, והיה עמקן נפלא ובעל סברא ישרה.

ומקבל אצלנו כי שמעו את ה׳חפץ חיים׳ מכריז ואומר לאחר האסון: ״שטן, שטן, יודע אני כי אתה חפץ להפריעני מעבודת הקדש בהשלמת החבור ׳משנה ברורה׳, אך לא יעזר לך כל עניו, אמשיך בסייעתא דשמיא״.

לעמת זאת, י דוע כי באחרית ימיו היה חפצו של ה׳חפץ חיים׳ להשתקע בארץ ישראל, בודאי מתוך כונות טהורות ולתועלת בלל הישוב המתחדש בארץ ישראל, וכבר השתדלו בבניו ביתו בעיר ׳פתח תקוה׳, (הבנין בו ממקמת ישיבת לומז׳ה כיום). לאחר מספר פעמים שעשה השתדליות שלא צלחו, אמר: ״כנראה מן השמים מעכבים הנסיעה״, ומאז הפסיק להשתדל בנוגע לענין זה לגמרי.

נתבונן בשני המקרים הללו, אמר רבי יוסף ליס, אלו אנו היינו במצב כזה של עכובים קשים בזמן העסוק בחבור ספר או היו נוצרים עכובים בזמן נסיעה לארץ ישראל, בהחלט יש מקום לומר כי היינו מגיעים למסקנה הפוכה ממסקנתו של ה׳חפץ חיים׳, והיינו קובעים בנוגע לחבור ה׳משנה ברורה׳ כי זה אות וסימן משמים שמעכבין בידו. אולי אף היינו חדלים מלהמשיך ולעבוד על זה מהטעם של ׳במקום גדולים אל תעמד׳. כפי שנהג הגר׳׳א מוילנא שחדל לחבר את ספרו לאחר שנתגלה לו כי אין זה רצוי בבית דין של מעלה שיעסיק בכך. ואדרבה, לגבי העליה לארץ ישראל יתכן מאד שהמסקנה שלנו היתה לחיוב, כי אףן ישראל נקנית ביסידים, והיינו ממשיכים בנסיונות ההשתרלות לעלות לארץ ישראל.

״אולם לרבנו ה׳חפץ חיים׳ היתה עין בוחנת וחדה בכל המציאות, בהירות גמורה בדעת תורה ודרכי ההשגחה, והוא הבחין וידע כי העכוב בחבור הספר הוא מעשה שטן ונסיון שצריך להתגבר עליו. ואלו דוקא בעכוב עליתי לארץ הקדש וראה אות משמים שחפצים שימשיך לחיות בערב ימיו בחוץ לארץ ולא בארץ ישראל״.

הרי לפנינו עד כמה ראיתם של גדולי וחכמי הדור רחוקה מהראיה שלנו, ועד כמה הבנתם אינה כהבנתנו. אל לנו להתימר ולחשב כי נצליח לרדת לעמק דבריהם ומחשבותיהם.

!־אכן מספר, שכאשר ספר אחד בפני מרן הרב מבריסק הגרי״ז הלוי סולוביציק זצ״ל על הוראה כלשהי שהורה מרן ה׳חפץ חיים׳ זצ״ל, ותוך כדי הדברים תמה עליה מכמה פנים, נזף בו הרב מבריסק והגיב לו: ״אין אנו בקטנותנו מסגלים לדעת ולהבין את עמק מחשבותיו של ה׳חפץ חיים׳ כלל, ובכן מה לנו לשאל שאלות על הוראותיו״.

תוכחתו של הרב מפוניבז׳ במי שהתריס בחכמי הדור

בתולדותיו של מרן הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ״ל, מספר כי פעם אחת הזמן לשאת מדברותיו בפני צבור מגון. כשהגיע למקום הצטער לראות שלפניו עומד לדבר מטיף של הציונות, הידוע בדעותיו הקלוקלות.

גם אותו מטיף הצטער כי אחריו עומד לדבר הרב מפוניבז׳, הידוע בהשקפותיו הטהורות, וחשש כי היות והדב ידבר אחרון, הוא יותיר את רשמו על הצבור, והחליט בצעד נועז כי במקום לעסק בנושא הציונות עליו תכנן לדבר מראש, ימקד את רבריו בנושא עליו אמור היה הרב לדבר, בנושא ׳עולם התורה׳.

אותו מטיף שנה ופרש, וזכר היטב מימי צעירותו את ההיסטוריה של עולם התורה לדורותיו, הרחיב בדבורו על שגב גרלותם של בעל ה׳קצות החשו׳, רבי עקיבא איגר ועוד מאדירי התורה שהעניקו חמה בקומתם (סוטה לד, ב). ולבסוף הפטיר בבוז: ״אלו היו גדולים של פעם… אבל היום, חבל שאין לנו גדולים אמתיים כאלו…״, עפרא לפומיה!

הדבר רורה מאד לרב מפוניבז׳ והחליט להשיב לרשע זה מנה אחת אפים על רבריו החמורים. כה היו דבריו:

הגמרא במסכת תענית (פג, א) מביאה את דרשת חז״ל על הפסוק בתהלים: ״שיר המעלות בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו בתלמים׳׳, ומכאן שגלות בבל נחשבת כחלום. תמה חוני המעגל היתכן חלום שנמשך שבעים שנה? כדי להוכיח לו שיתכן הדבר, הרדימו הקדוש ברוך הוא בחתימה עמקה שהתמשכה על פני שבעים שנה, ושן סלע גדול הסתיר אותו מעיני הבריות.

כעבור שבעים שנה התעורר חוני ובא לביתו, ופגש בצאצאי צאצאיו שדרו בבית, והם, שלא זכרו את דיוקן פניו, לא האמינו לו שהוא חוני. משם פנה לבית המדרש, ועם בואו שמע את הלומדים שחים בינם לבין עצמם שהסגיות מוארות להם כפי שהיה בימי חוני.

נגש אליהם ואמר להם ״אני חוני״. לא האמינוהו, ולכן גם לא נהגו בו כבוד מופלג כפי שראוי לנהג לבעל מעשים טובים ובעל שם טוב כחוני. עד שלא יכול היה לשאת את גדל הצער, בקש רחמים מהקדוש ברוך הוא שימית אותו, ואכן מת. על זה המליץ זרבא ״או חברותא או מיתותא״. כלומר, אם החברים של האדם כבר לא נוהגים בו כבוד כפי שהיה רגיל עד עתה עדיפה לו המיתה מן החיים.

שאל הרב מפוניבז׳ את השומעים: ״אינני מבין, וכי היה כל כך קשה לו להוכיח להם שהוא חוני המעגל? הרי יכול היה לעמד ולמסר בפניהם ׳שעור כללי׳ בדרך הלמוד הבהירה והנהירה שלו, ברב חילו הגדול בלמוד התורה, ולנכח הגרלות וההקף שלו לא היה נותר להם כל צל של ספק שאכן זה הוא, והיו נוהגים בו כבוד ראוי״?

״אלא״, אמר הרב מפוניבז׳ בתוכחה נוקבת, "אמנם לא נתן חלילה לדבר על באי בית מדרשם של התנאים הקדושים, משום שאין לנו יכלת ואין לנו משגים להשיג את גדלותם. אך בדרך רמז נתן להפיק מוסר השכל נוקב גם לעניננו: ישנם אנשים שמכבדים גדולי תורה כיון שהם מהדור הקודם, הרי כמה קל הדבר לדבר בהערצה והערכה על גדולי תורה שנפטרו, בין כף הם אינם דורשים מהם שום דרישות, הם אינם חיבים במרותם, הם אינם אומרים להם מה וכיצד לעשות. אולם אם אף יודע להם שאותו גדול עודנו חי, אזי אדרבה בוז יבוזו לו… הם ירדפו אותו עד שאול תחונית חס ושלום״.

כך הסתימה דרשתו של הרב מפוניבז׳. סתם ולא פרש.

דבריו החריפים של הרב מפוניבז׳ נאמרו ברגע הנכון ובמקום הנכון, והיו חדים וברורים עד שלא נותר ספק אצל השומעים כנגד מי כונה העקיצה. המטיף שהובף לעיני כל, נגש בסוף המעמד אל הרב ושאלו מה זראה לנכון לעקץ אותו בצוףה כה חזקה ונוקבת? השיבו הרב: ״ראה, בחרת לדרש על הנושא עליו אני הייתי אמור לדבר, הייתי מכרח להשיב לך…״

החכמה היא כאמור לקבל את מרותם של גדולי ישראל החיים בדור שלנו, כשנרמה לנו כאלו הם מבני דורנו, ולפעמים מסתתרת תחושה נסתרת כלשהי: ״מה הם מבינים יותר מאתנו?״ אף למעשה, האמת היא שעלינו להאמין כי כל דבריהם ממקור גבוה וקדוש באים, וזוהי מציאות קימת. הנסיון שלנו אפוא הוא להאמין בכף, לטוב לנו בזה ובבא.

״עלינו לשמר על הסיגים שחתמו רבותינו, אחרת מה יעלה בגורלנו?"

רבי הלל זקס וכוס הקידוש

עד כמה חשובה היא אמונת החכמים לצרף השרדותו של עם ישראל כמסגרת ממקידת לדעת תורה, ועד כמה חיוניים הם הסיגים והתקנות שקבעו לנו רבותינו ואבותינו, הבהיר זאת היטב הגאון רבי הלל זקס זצ״ל, ראש ישיבת ׳כנסת הגדולה׳, בהסתכלותו החדה והיהודית.

הרברים נשתמרו בזכרונותיו של תלמידו, הגאון רבי ?עקב גולרברג שליט״א, מרבני ישיבת ׳באר התורה/ והדפסו לאחרונה באחד הקבצים התורניים. נביא כאן את עקר הדברים:

״היה זה בהיותנו בישיבת חברון״, מספר התלמיד, ״סערתי את סג^נדת ליל השבת במחצתו של מוך ורבי רבי הלל וראיתיו מברך על כוס היין בקדוש כפי שעור שקבע מרן ה׳חזוראיש׳ זצ״ל.

ברגע של עזות הבעתי את פליאתי בקול ושאלתי את ראש הישיבה: ״מדוע אינם בתור נכדו של מרן ה׳חפץ חיים׳ זצ״ל לא מסתפקים בגביע בשעור שקבע סבכם לברך על היין?״ והוספתי לשאל: ״הרי ודאי שאין זה מחמת החשש שאינו יודע השעור המדיק בו נהג סבו לקדש, הרי ידוע לי שבויטרינה הביתית שלכם שוכן לו כבוד גביעו המיחד של ה׳חפץ חיים׳, כך שאין ספק בגרלו ובכמות שהוא מכיל?״

השיב לו רבי הלל כי לא לחנם הוא נוהג כך, ונאות להסביר לו את עמק העניו, והרברים מפלאים ממש:

לדבריו, אם נתבונן נראה שבדור קודם היו שלש תנועות גדולות ומרכזיות שכבשו בסערה את מעזי התורה בתפוצות, סלבורקה, נובהרדוק וקלם, ואלו כיום אין לאותן תנועות השפעה כיה רבה כמו שהיתה להן בעבר. כשאנו מתבוננים בכך עלינו להתפלא, הרי מדבר בתנועות שמיסדיהן הגדולים מסרו את נפשם למענן, ואכו הצליחו בזמנן להעלות ולרומם את עולם התורה לפסגות, כיצד יתכן אם כן שהשפעתן התמעטה כל כך?

אלא הסביר רבי הלל, שיסוד הקמת התנועות הללו היה צרך השעה לאותו דור בגלל שלש תנועות כפרניות שאימו על עולם התורה בימים ההם. כנגד תנועת ההשכלה הוקמה תנועת סלבודקה הדוגלת בגדלות האדם מבחינה רעיונית. כנגד תנועת הקומוניזם שנלחמה בחרוף נפש להצר את צעדי הרחבת עולם התורה, הוקמה תנועת נובהרדוק שהיתה הנחשונית להלחם מלחמת חרמה בקומוניזם, ותלמידיה הקימו שרשרת ישיבות ענפה בכל רחבי אירופה. כנגד תנועת הציונות הוקמה תנועת קלם. ללמדך שכח הטוב הוא העצה היחידה למגר את כח הרע המאיים להשתלט.

לאחר מכן כשהחלה לשרות אוירת קרירות בצבור החרדי, קמו ופרחו תנועות המוסר והחסידות שהיו כחות עזר להחדיר חמימות בלב היהודים, להציל אותם מהקרירות שאימה לכלות כל חלקה טובה.

המעיין רבי הלל ברבריו, הנה בדורנו דור האחרון, היצר הרע הגיע בתחבולה חדשה, בואותו ששיטת הקומוניזם כבר אינה תופסת בעולם, הציונות אף היא מטוטלת התלויה במעות ונכסים, וההשכלה גם היא אינה מאתגרת איש, הוא הגיע באמתלא חדשה שנקראת ׳שיטת ההפקרות׳. הכל מתר! אין מסגרות! אין משמרות! בתוך עמנו אנו יושבים, ורברם הנראים בעולם החיצוני שאינו עולם התורה, חודרים ומנסים להכנם אף לתוככי המחנה, כי ההתקרבות יוצרת התשה כאלו הכל מתר, אם רק נותרים כלפי חוץ אנשים חח־ים

מתן ה׳חזון איש׳ והרב מבריסק שראו את בעית היצר הזאת, יצרו הגנה חדשה משמים, שנקראת בפי כל ׳פרומקייט׳. אלו לא וזמרות סתם שהחמירו על עצמם, אלא אלו הם סיגים ומשמרות לחתם ולסגר את עולם התורה בתוככי הלכותיו וסיגיו, בידעם כי אם לא יהיו סיגים וחקים ברורים לא נוכל לצלח את מלחמת היצר הכה קשה בתחום זה.

״זוהי הסבה״, סיים רבי הלל את רבריו המאלפים, ׳׳שאני מקפיד לברך על גביע המכיל ׳שעור חזון איש׳, לא משום שאני מפקפק חלילה בשעור של סבי ה׳חפץ חיים׳, אלא משום שאני סבור כי אם לא נשמר על הסיגים והגדרים שחתמו רבותינו הגדולים לעולם התורה, מה יעלה בגורלנו? כיצד ננצל מן היצר הרע התאב להתנו ולהכשילנו בכל מחיר?…״

דבריו נפלאים עד מאד!

לא תסור ימין ושמאל – אפי' על שמאל שהוא ימין או הפוך.

לאור זאת נבין מדוע 'ביום פוקדי ופקדתי" – עוון העגל ישולם לכל אורך הדורות. מדוע אין המציאות כן בשאר עוונות ישראל? התשובה היא מפני שכל עוון הוא נקודתי לאותו הזמן. עוון העגל – אי כפיפות להנהגת הדור – לצערנו עדיין קיימת בדורנו ובכל דור ודור, ולכן בכל דור משלמים מעט מאותו חטא קדמון!

פרשת כי תשא

כוחה של ראיה, ועצמתה של מחאה

״מי לה׳ אלי״ [והגדת גלינסקי]

הגאון רבי שמעון שוואב זצ״ל נסע בבחרותו מארצות הברית ללמד תורה בישיבת מיר שבפולניה. כשהגיע לפרקו קראוהו הוריו שישוב לארצות הברית ויבנה בה ביתו. החליט לחזיר דרך ראדין, ולקבל ברכת ה״חפץ חיים״ זצ״ל. הזמינו ה״חפץ חיים״, שיהיה אורחו לשבת, וכל חייו ספר מאותה שבת מרוממת בצלו של הכהן הגדול, צדיק הדור. כשנפרד להמשיך בדרכו, נשאל: ״אמור לי, אתה כהן?״

הפתע מהשאלה, וענה: ״לא״. ״ואני כהן״, אמר ה״חפץ חיים״. כידוע. ״ומדוע אינך כהן?״

הפתע עוד יותר, וענה: ״כי אבי אינו כהן״, כל כך פשוט. ״ואבי היה כהן״, אמר ה״חפץ חיים״, ורבי שמעון תהה לאן השיחה מובילה. ״ומדוע אביך אינו כהן?״ ״משום שאביו לא היה כהן״, כמה דורות מבקש הוא לטפס כך?

״ואביו של אבי היה כהן״, אמר ה״חפץ חיים״. ״ואביו לפניו, עד אהרן הכהן. אמר לי, למה אהרן ובניו, בהם אותו סבא רבה שלי, היו כהנים, והסבא רבה שלך בדור המדבר לא היה כהן?״

ואנו נוסיף שאלה על שאלת החפץ חיים –

לפני כשלושים שנה הייתי במנהטן. עברתי ליד מבנה בית כנסת מפאר, ושמעתי שקוראים לעברי: ״רבי יהודי, מנחה גדולה!״ הסתפקתי האם להכנס, אולי זה היכל רפורמי. ונזכרתי –

יעקב אבינו שלח מנחה לעשו, ״עזים מאתים ותישים עשרים, רחלים מאתים ואילים עשרים״, גמלים פרות ואתונות (בראשית לב, טו-טז). והנה אמרו חכמים (בראשית רבה עג, יא) שהיו לו ששים רבוא עלרים. ולהם מאה ועשרים רבוא כלבים, מדוע לא שלח גם כלבים במנחה? והתרוץ, שהכלבים אינם משתתפים ב׳מנחה׳.״

אם קוראים למנחה, הרי זה משלנו!

עליתי, וזכיתי להיות מעשרה ראשונים. והאמת, היינו שם הרביי ואני, והשמש שקורא בחוץ: ״צענטער, צענטר״, עשירי למנין!

היה לנו פנאי, וקדמני ב״שלום עליכם״ לבבי. התענינתי לסוג הקהל, ואמר: אספר לך, ותבין –

יום אחד, בערב יום הכפורים, עלה אחד מהקהלה והושיט המחאה בסך אלף דולר. חשבתי שאלו דמי כפרות, פדה עצמו בזול. אבל לא, הוא אמר: ״רבי, אלף דולר, ואני מקבל ׳כהן׳ ביום הכפורים!״ אמרתי לו: ״יש כהן במבין, והוא מקבל את העליה״. אמר: ״אלף דולר, והרב ימנה אותי להיות כהן!״ אמרתי: ״הנהנה אינה דבר שנקנה בכסף!״ אמר: ״הרב שכח שהוא חי באמריקה. אין דבר שאינו נקנה בכסף! אלפים דולר, ועוד אלף תמורת העליה!״

תמהתי: ״תמורת שלושת אלפים אתה קונה ׳מפטיר יונה׳. מדוע אתה להוט כל כך להיות כהן!״

״ענין של מסורת״, אמר לי. ״סבא שלי היה כהן ועלה ל׳כהן׳ ביום כפור, אבא שלי היה כהן ועלה ל׳כהן׳ ביום כפור, רוצה אני להמשיך את המורשת״.

אלפים וחמש מאות, וסגרנו עסקה. עכשו אתה מבין מה סוג הקהל?!

הפלא ופלא, הבנתי מה סוג הקהל והבנתי מה סוג הרב. אבל, האמת, שההבנה של אותו יהודי מצאה חן בעיני.

מדוע, באמת, אם סבו ואביו היו כהנים, נולד גם הוא כהן? מה מכשיר אותו שלא קרא ולא שנה – לברך בראש ולזמן בראש, ולברך את עם ישראל בשם ה׳, לשים עלינו את שמו יתברך, ואנו מצוים לכבדו ולקדשו?

ונחזור – החפץ חיים שאל את הרב שוואב – מדוע אבותי זכו להיות כהנים?

שתק רבי שמעון, וה״חפץ חיים״ ענה: ״משום שכאשר ירד משה ממרום וראה את העגל והמחולות וקרא ׳מי לח׳ אלי׳, נאמר: ׳ויאספו אליו כל בני לוי׳ (שמות לב, כ). סבי רץ והתפקד, ועמד לימין משה, ופעל עבור הבורא, וסבך עמד מנגד, צפה במתרחש. אז סבי זכה לכהנת עולם וסבך לא ומדוע אני מזכיר זאת, משום שאתה עומד לשוב לארצות הברית, ושם סוגדים לעגל הזהב, ובת קול מתדפקת על הלבבות וקוראת: ׳מי לה׳ אלי' ויש כה הרבה לפעול, ומי שיחלץ לפעלה מזכה לעצמו ולדורותיו!״

נפלאים הדברים, אבל יש בהם עמק רב יותר –

שהרי עובדי הבעל מעטים היו, ועל כל העדה יצא הקצף: ״הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם״ (שמות לב, י), על שהניחו לזה לקרות. על שעמדו מהצד, על שצפו בנעשה.

והראייה, משפיעה.

ה״חפץ חיים״ זצ״ל אמר: ״מהו האדם?״ איך נגדיר את עצמנו, מי אנו? והשיב: ״האדם הוא מה שהוא רואה ומה שהוא שומע״, ותו לא.

ואם נרצה לדעת עד כמה חודרת ומפעפעת ומשפיעה הראיה, נזכיר את נשי עשו שהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה (בראשית כי, לה), שהיו עובדות עבודת אלילים (רש״י). וכתב ב״שפתי חכמים״, שרש״י דייק זאת מהזכרת יצחק לפני רבקה, משום שליצחק היה הצער גדול יותר, שלא היה רגיל בראית עבודת אלילים. אבל רבקה היתה רגילה באביה ובאחיה שהיו עובדי אלילים.

והנה רבקה עזבה את בית אביה בהיותה בת שלוש (רש״י, בראשית כה כ). ובת עשויים ושלוש בלדת בניה (רש׳׳י בראשית כה, כז), ובת ששים ושלוש בנשואי עשו (בראשית כר, לח. וששים שנות קדשה וטהרה במחצה יצחק אבינו עמוד היראה ואברהם אבינו אבי המאמינים, לא מחקו ראיה אסורה בגיל שלוש!

כתב המהר"ל שההסתכלות היא חיבור למה שאדם רואה, ולכן אסור להסתכל בפני אדם רשע, הוא בבחינת מת והעדר, וגם עיניו הופכות למציאות של העדר ונחלשות.

ולכן לוט צווה שלא להסתכל שלא יחובר אליהם ואז יספה עמהם.

ולכן משה זוכה לראות הארץ, ומה יתן לו? והרי אינו מתחייב במצוותיה כרצונו? אלא התחבר אליה בעיניו.

ולכן ביעקב נא' ועיני ישראל כבדו מזוקן… ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם. מהו קישור הפסוק לתחילתו? אלא אם היה רואה היה מתחבר אליהם, וכשאינו רואה נאלץ להסתפק בחיבוק ונישוק. משמע שההסתכלות מעלתה גדולה יותר!

ועפ"ז נבין מדוע עיקר מלחמתו של היצה"ר בהסתכלות בעריות,

שר"ל אמר טוב מראה עינים מהלך נפש- טוב מראה עינים באשה מגופו של עבירה. מדוע? כיוון שהעובר עבירה מתחרט, ואלו המסתכל אומר לעצמו מה עשיתי והרי לא קרבתי אצלה!

ולכן אר"ל נואף בעיניו נקרא נואף, שהוא ממש חיבור לדבר העבירה!

וסיבת הדבר משום שהעינים הם המקור הכי רוחני שבחושי האדם, והם מעל הפה ואף ואזניים, שכל אלה צריכים ממשות הדבר כדי להכירו, ואילו העינים רוחניות הם, ולכן ההנאה בעולם האמת האמת היא בראיה- זה ה' קיוינו לו, ונהנים מזיו השכינה.

 

אם כך, מה מוחה את השפעת הראיה? מחאה, מעשה!

אומר לכם מה ששמעתי מהרב דסלר זצ״ל, שנצטוינו: ״יד העדים תהיה בו בראשנה להמיתו״ (דברים יז, ז), לפי שבראותם החטא השפעו והתקררו, וחגבים לעשות פעולת מחאה לעקר רשם החטא שפגמם [וכן כתב ב״מלא העמר״, שם].

ושמעתי בשם ה״אור שמח״ זצ״ל, שזהו שנאמר: ״יד העדים תהיה בו בראשנה להמיתו רד כל העם באחרינה, ובערת הרע מקרבך״, כלומר בכך תסלק השפעת העבירה שחלחלה לקרבך. ועל דרך זו יתבאר: ״הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה, וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו״ (ויקרא כד, יד).

ובשם הרב מבריסק זצ״ל, שזהו שאמרו (סוטה יא ע״א) שלושה היו באותה עצה [של ״כל הבן הילוד היאורה תשליכהו״ (שמות א, כב)], בלעם איוב ויתרו. בלעם שיעץ, נהרג. איוב ששתק, נדון ביסורים. יתרו שברח, זכו מבני בניו וישבר בלשכת הגזית.

והנה איוב ויתרו. שניהם לא היה בכוחם למנע את הגזרה. אבל יתרו פעל במחאה, ואלו איוב שתק וממילא השפע מהשחתת הגזרה, והצרך לכפרת היסורים.

ולכן, כשאמר הקדוש בררך הוא למשה ״נקום נקמת בני ישראל מאת המרינים אחר תאסף אל עמיך׳ (במדבר לא, ב), אמר רבי יהודה, אלו היה רוצה מישה לחיות כמה שנים היה חי, שתלה הכתוב מיתתו במלחמת מדין. ולא התעכב אפלו יום אחד (במדבר רבה כב, ב), כי הבין בנחיצות הנקמה למחות רישם ראיית החטא.

וכמעשה שהיה: ה״חזון איש״ הלך פעם בשבת עם מקורבו, והתליה אליהם בנו הקטן של המקרב. ראו מכונית נוסעת, והילד צעק: ״שאבעס!״ נבוך אביו, והסהו. התערב ה״חזון איש״: ״אדרבה, טוב שיצעק. הראיה חורטת רישומה, והמחאה מקהה את הרשם!״

וזהו שכתב הראב״ד (הלכות עבודת כוכבים פ״א ה״ג), שאברהם אבינו הכיר את בוראו בן שלוש שנים (נדרים לב ע״א) וזכה ליסד את עם ישראל, ולא שם ועבר שהיו בימיו, כי אברהם אבינו שבר צלמי אביו, עשה מעשה מחאה! וכאותה ששנינו: הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין (סוטה ב ע״א, נזיר ב ע״א)!

ומעתה נבין –

שעובדי העגל אכן מתו, מי בחרב (שמות לב, כז) ומי במגפה (שמות לב, לה). ועם כל זאת נגזרה על כל העם כליה, מכיון שראו והשפעו. במאמצים מרבים הצליח משה רבינו להעביר רע הגזרה, ולא לחלוטין: ״וביום פקדי, ופקדתי עלהם חטאתם״ (שמות לב. ל) ואין לך פרענות שאין בה משהו מחטאי העגל (סנהח־ין קב ע״א). והבכורים נדחו מעבודת הקרבנות (זבחים פי״ד מ״ח, והלויים והכהנים נבחרו להיות משרתי ה'. ומדוע, הלא גם הם ראו והשפעו. והראיה, שכאשר נגזרה הכליה אף עליהם נגזרה –

אבל הם קמו ופעלו, מחו והרגו את העובדים, ובכך מחו מקרבם את השפעת הראיה!

זהו שכתב הרמב״ם (ריש פ״ו מהלכות דעות): ״דרך ברייתו של אדם״, טבע מטבע בו, ״להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו״. ולפיכך, ״אם היה במדינה שמנהגיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה… יצא למערות ולחוחים ולמדבריות, כענין שנאמר (ירמיה ט, א): מי יתנני במדבר מלון ארחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים עצרת בגדים״. השפעת הראיה.

אבל אם כן איך הבטיחו הקדוש ברוך הוא: ״ישובו המה אליך, ואתה לא תשוב אליהם״ (ירמיה טו, יט), שלא יושפע מהם כלל? והתשובה, שעסק בתוכחה ובמחאה, ובכך נחלץ מהשפעת הראיה!

 

פרשת כי תשא

כוחנו באחדותינו

ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם – מדוע אסור לפקוד את עם ישראל?

המדרש אומר שמחצית השקל בא לכפר על חטא מכירת יוסף. וצריך ביאור מה הקשר בין מחצית השקל למכירת יוסף?

פעם הלכתי לקנות תותים. המוכר היה בעל תלת אופן שמעליו ארגז רחב והיה ממלא בקופסא על ידי כף גדולה. ביקשתי ממנו שאני אבחר את אשר נראה לי ואמלא לבדי… הוא התנגד. מדוע? והרי הם בכללותם נראו טובים? אלא, אם תיקח כל אחד ותבדוק כמו שבודקים אתרוג, תמצא מעטים שיהיו ממש טובים, אולם כשהם בערימה ואתה בוחן אותם בכללותם- הם בסדר.

אם הקב"ה היה בוחן כל אחד מאיתנו בזכוכית מגדלת– אוי לנו ולנפשנו. כמה לשון הרע, כמה ביטול תורה, כמה קינאה, שינאה, זילזול במצוות ועוד. הקב"ה מסתכל עלינו כאגודה אחת, וככלל- אנו עדיין בסדר.

צבו"ר ראשי תיבות צדיקים בינונים ורשעים.

לכן התורה אומרת אל תמנה את ישראל ואל תוציאם מן הכלל, אלא התייחס אליהם כאל חטיבה אחת.

ולכן נבין מדוע אנו מביאים מחצית השקל, ולא שקל שלם, כדי שלעולם נזכור שאנו רק חצי הזקוקים להשלמה, ואין היחיד מושלם ללא הצטרף לזולתו.

מחצית השקל מרמז לאחדות, שרק בכוחה יש לישראל את העוז לשרוד, כמשל של חז"ל למקל שבכוח מועט ניתן לשוברו, אולם אם מאגדים אגודה של מקלות לא ניתן לשוברם.

אומרים המקובלים שלא ניתן לתקן את כל בחינות נפשו אלא אם כן מקיים את כל התרי"ג מצוות.

וצריך ביאור והרי אין באפשרותינו לקיים מצוות רבות, חלקם לכהנים, לויים, עבדים, גרים, נשים, מלך, ועוד?

אלא כאשר עם ישראל מתאחדים אזי החיבור הכללי של ישראל גורם לכך שבסה"כ כלל המצוות קוימו על ידינו, ובתנאי שאנו קיימנו את כל אשר יכולנו לעשות בעצמינו.

ישנה אפשרות נוספת, על ידי שעוסקים בתורה ובלימוד הלכותיה כאילו מקיים את אותן המצוות כמו שאמרו חז"ל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת כו'.

ולפי זה ביאר בספר בית שמואל [אחרון] את המעשה של הנכרי שבא אצל הלל וביקשו שיגיירהו כשהוא עומד על רגל אחת, ואמר לול ואהבת כו', ואידך פירושא זיל גמור.

והביאור הוא שהנכרי שאל כיצד יוכל לתקן כל בחינות נפשו כשעודו כאן בגילגול הזה, על רגל אחת, והשיבו הלל: בשני אופנים, או ואהבת לרעך כמוך ובהצטרף אל הכלל תושלם גם נפשך, או "ואידך פירושא זיל גמור" ושאר המצות שלא יועיל זה, כגון מצות שאינן שייכות בזה הזמן, זהו "ואידך"- ושאר המצות- לך תלמד את מצוות התורה שלא ניתן ליישמן ועל ידי זה תושלם נפשך כאילו קיימתם.

ע"ע תוספת באוצה"ת ח"ה עמ' צו

[והוסיף בארשת שפתינו פרשת קדושים עמ' נא לרב שלוזינגר, ומעתה יומתקו מדבש דברי חכמינו ז"ל שאמרו במתק לשונם ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה, כלומר על ידי שתאהב את חבירך ותתקשר עמו בהיותך מקיים המצוות על ידי זה אתה בורר לו מיתה יפה שלא יצטרך להתגלגל שנית להשלים המצוות שלא יהיה יכול לקיימן כי המצוות שאתה מקיים נחשב כאילו גם הוא קיים אותן]

 

[תוספת חדשה מגליון פנינים נשא תשע"א:

"רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים סח, ע"ב).

ומסביר רש״י: שרב יוסף ביום טוב של שבועות אמר לאנשי ביתו, הכינו לי ״עגלא תילתא״ – עגל שלישי לבטן, שנולד השלישי, דמובחר הוא ביותר.

והסביר את עצמו ואמר: ״אי לאו האי יומא״ – אם לא אותו יום של מתן תורה שבשל כך זכיתי ללמוד תורה, ״דקא גרים״ – שנתרוממתי, ״כמה יוסף איכא בשוקא״ – הרי אנשים הרבה בשוק ששמם יוסף, ואז מה היה ההבדל ביני לבינם…

אך הרה״ק בעל הקדושת ציון מבאבוב זי״ע נתן כאן הסבר שונה ומיוחד, וזאת באמצעות הקושיא שכולם שואלים: שלכאורה צריכים להבין איך רבי יוסף התפאר בתורתו ואמר דבר הנראה כגאוה?

אלא ההסבר יובן על פי דברי המפרשים ששואלים: איך יתכן שאדם יקיים כל התרי״ג מצוות? הרי, יש מצוות הנוהגות רק בחלק מסוים מעם ישראל, כגון מצות פדיון הבן, שנוהגת רק אצל ישראלים ולא אצל כהנים ולויים, ויש מצוות הנוהגות רק בתנאים מסוימים, כגון מצות יבום וחליצה, שנוהגת רק כאשר ״ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו״ (דברים כה, ה) וכיוצא בזה. ותירצו על זאת: דיש שלוש דרכים אשר בהם יכול להיחשב לאדם כאילו קיים כל התרי״ג מצוות.

א. על ידי גילגול, שנשמתו חוזרת לעולם בגוף אחר, פעם אצל החלק של העם שנוהג בו המצוות החסרות לנשמתו, ופעם אצל מי שיהיה לו בו התנאים הצריכים לקיום המצוות החסרות לנשמתו, וכדומה.

ב. כאשר יתנהג באהבה ובאחוה עם בני אדם, כי על ידי האחדות נחשבין כל ישראל כנפש אחת, וממילא, כשזה מקיים מצוה זו וזה מקיים מצוה זו, הרי כאילו כל אחד מקיים כל המצות.

ג. על ידי לימוד התורה של כל מצוה ומצוה. כמו שאמרו חז״ל: כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו׳ (מנחות קי, ע״א).

והנה, בעת מתן תורה היו כל ישראל באחדות ואהבה, כדאיתא ״ויחן שם ישראל נגד ההר״ כאיש אחד בלב אחד (רש״י, שמות יט, ב) כי האחדות היתה ההכנה לקבלת התורה.

ואם כן, זאת הכוונה בדברי רב יוסף ״אי לאו האי יומא״ – שקיבלנו את התורה והיינו באחדות ולמדתי תורה של כל מצוה ומצוה, ״דקא גרים״ לי כאילו קיימתי כל התרי״ג מצוות כבר בפעם הזאת שנבראתי, אזי, ״כמה יוסף איכא בשוקא״ – מי יודע כמה פעמים היתה נשמתי צריכה לחזור ולהתגלגל לעולם בגופם של אחרים…

לאחר שהבנו שמחצית השקל באה לבטא אחדות, נבין כיצד נעשית הכפרה בזה על חטא מכירת יוסף, שהרי במכירת יוסף חטאו בפירוד, כפי שאמר המלאך ליוסף "נסעו מזה" הסיעו עצמן מן האחוה, ולכן הכפרה חייבת להיות במישור האחדות וזה יעשה רק כשיתנו מחצית השקל ובכך יתאחדו כלל ישראל, ובכך תהיה כפרה.

המסקנה היא שיש לאדם להכליל עצמו בכלל ישראל ולא יפריש עצמו מהם, וחז"ל החמירו מאוד במוציא עצמו מן הכלל, ולכן גם נאמר שאם לאדם יש בית כנסת בעירו והוא מתפלל יחידי מעיינים בשמים בפנקסו, מה ראה להוציא עצמו מן הכלל האם הוא סבור שזכויותיו מספיקות שאינו זקוק להם? ומי יעיינו פנקסו ויצא זכאי השם ישמרנו.

שלמה המלך והאחים הסיאמיים שהוכרע שהם גוף אחד.

תוספת: פנינים שבועות תשע"ב.

ואין יותר מתאים מכאן בכדי להביא את הסברו הנפלא של הגה״ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי״ע, על מאמר חז״ל (זבחים קטז, ע"א) ״כשניתנה תורה לישראל נתקבצו אומות העולם אצל בלעם הרשע ושאלו אותו שמא מבול בא לעולם? אמר להם: ״ה׳ עוז לעמו יתן". פתחו כולם ואמרו: "ה׳ יברך את עמו בשלום״.

ויש להבין, למה דימו אומות העולם כשניתנה התורה שהיה הקב״ה מביא מבול על העולם? ומה היתה תשובתו של בלעם אליהם? אלא ענה והסביר: שאחדות בין הבריות נובעת לפעמים בגלל סכנה משותפת, כי בעת צרה מתקבצים הרבה כיתות נפרדות ועושות שלום ביניהן כדי שינצלו מהצרה. אמנם, אין זו אחדות אמיתית, ועד שעת מתן תורה לא היה זמן שהיו כל הברואים יחד בשלום, רק בשעת סכנת המבול נתקיים ״וגר זאב עם כבש״ כששהו ביחד בתיבת נח.

אבל אין אנו מצפים לשלום כזה, אלא לשלום אמיתי שישלוט גם בשעת רגיעה ושלוה.

ולכן כשקיבלו ישראל את התורה באחדות שלימה כאיש אחד בלב אחד – ראו זאת האומות וחשבו אולי חשש סכנה גורם את האחדות – ״שמא מבול בא לעולם״, השיב להם בלעם: ״ה׳ עוז לעמו יתן" – אחדות זו היא אחדות אמיתית, היא אחדות מפני שה׳ נתן את עוזו – את התורה לעם ישראל, והיא זו שמאחדת אותם במטרה המשותפת לקבל את התורה שניתנת לקיום אך ורק באחדות כלל ישראל.

כששמעו זאת אומות עולם, מיד פתחו ואמרו: ״ה׳ יברך את עמו בשלום״ – כי השלום הזה אין הוא תוצאה של קללה, אלא, ברכה יש בו…

 

פרשת כי תשא

הכח להתעלם מן המציאות

המציאות האמתית [והגדת]

ישראל קדושים, הערב רב הם שעשו את העגל. יונוס וימברוס בני בלעם, חרטומי פרעה, שהסתפחו למחנה ישראל (תקוני זהר קמב, א). ודרשו (שם) עליהם את הכתוב: ״לא תלין נבלתו על העץ ״(דברים כא, כג). ״העץ״ אלו ישראל, שנאמר בהם: ״כימי העץ ימי עמי״ (ישעיה סה, כב).

אל תתלה תלונת הנבלה שנעשתה בעגל על עם ישראל, כי הערב רב אשמים בו – ועם כל זאת, ביקש הקדוש ברוך הוא לכלות את העם כולו. כי צפה, ולא מחה. ״ויאמר להשמידם, לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית״ (תהלים קו, כג). וגם אז, ״וביום פקדי ופקדתי עלהם חטאתם״ (שמות לב, לד), ואין לך פורענות שבאה לעולם שאין בה מחטא העגל (סנהדרין קב, ע״א). והבכורים נדחו לנצח מעבודת הקורבנות (זבחים קיב ע"ב), כי טעו אחרי העגל. ואיך ארע להם כן, והלא מבאר בכתוב שבשעת עשית העגל ובשעת המחולות סביבו, עדין בער ההר באש: ״ואפן וארד מן ההר, וההר בוער באש, וארא והנה חטאתם לה׳ אלוקיכם״! (דברים ט, טו).

והתשובה, שהיו נבוכים, כי לפי חשבונם המוטעה היה אמור משה רבינו לרדת מן ההר, ולא בא. ״בא השטן ועירבב את העולם, והראה דמות חושך ואפלה וערבוביה, לומר ודאי מת משה לכך בא ערבוביה לעולם. אמר להם: מת משה, שכבר באו שש שעות ולא בא״, ואם לא די בכך: ״כמין דמות משה הראה להם השטן. שנושאים אותו באויר רקיע השמים״ (רש״י שמות לב, א).

ורפו ידיהם, והערב רב נלחצו ועשו העגל, ובני ישראל הנבוכים צפו בו מן הצד באזלת יד.

ואם כן, על מה נתבעו? והרי ״אין אדם נתפס בשעת צערו״ (בבא בתרא טז, ע״ב), וכאן עוררו חמת השמדה!

ויותר: איך בני שבט לוי לא טעו (רש״י דברים י, ח) ונבחרו לחלקו של מקום (רש״י במדבר א, מט). והלא אף הם ראו שמשה רבינו לא יורד במועד, להבנתם, וירדו לעולם חשך ואפלה וערבוביה, וראו כדמות גופתו של משה! וכולם, כאיש אחד, נותרו בתומתם! הכיצד? והתשובה מחייבת כל כך!

כשנשלח משה רבינו לגאול את ישראל, נצטוה לומר לפרעה: ״כה אמר ה׳, בני בכורי ישראל. ואומר אליך שלח את בני ויעבדני, ותמאן לשלחו – הנה אנכי הרג את בנך בכורך״ (שמות ד, כב-כג), היא מכה אחרתה, ובה התרהו תחילה מפני שהיא קשה (רש״י).

לאחר מכן באו כסידרן מכות דם צפרדע וכינים, ערוב דבר ושחין, ברד ארבה וחשך – והגיעה שעתה: ״ויאמר משה כה אמר ה׳, כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו״ (שמות יא, ד-ה).

כך אמר לפרעה בעומדו לפניו בחצות הלילה שלפני המכה (ברכות ד ע״א).

בעוד עשרים וארבע שעות ימותו כל בכורי מצרים, ״והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהיתה וכמהו לא תוסף״ (שמות יא, ו), וגם פרעה אב בנו בכורו, יודעים בכל העיר – ימות בחצות.

״ויהי בחצי הלילה, וה׳ הכה כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על כסאו ויקם פרעה לילה״ (שמות יב, כט-ל). פרש ר ש״י: ״ויקם פרעה״, ממיטתו.

״לילה״, ולא כדרך המלכים בשלוש שעות ביום.

הבה נחשב, לכמה שעות שינה זקוק אדם ביממה? יש אומרים שזמן שנה הוא שמונה שעות. וסימן: ״ישנתי אז, ינוח לי״ (איוב ג, יב) [וב״תפארת ישראל״ (אבות, הובא כן בשם הרמב״ם] ונראה לי שהכל לפי מה שהוא אדם (״מגן אברהם״ רלח, א). פרעה ודאי לא היה אדם. נניח שהוצרך לתשע, או עשר שעות.

אז אם קם בשלוש שעות ביום, מתי הלך לישון ? באחת עשרה בלילה. כי אם ילך לישון בשתים עשרה, יישן נעבאך רק תשע שעות.        

אז משה רבנו מודיעו שבעוד שעה ימות בנו בכורו – עם בכורי כל הממלכה – ועד כה לא נפל דבר מדבריו, והוא לובש פיז׳מה וקורא ״המפיל״?! הוא נורמלי?!

ולא היא בלבד: הלא כל מצרים ידעה על המכה העתידה: ״נכנסו כל הבכורות אצל אבותיהם, ואמרו להם: כל מה שאמר משה הביא עלינו, אין אתם מבקשים שנחיה? בואו! הוציאו את העברים האלו מבינינו, ואם לאו אנו מתים! השיבו להם ואמרו: אפילו כל המצרים מתים, אינם יוצאים מכאן. מיד יצאו ועשו בהם מלחמה, שנאמר (תהלים קלו, י) ״למכה מצרים בבכוריהם״ (מדרש תהלים, קלו).

״ויקם פרעה לילה״, ממטתו, כאמור, ״הוא – וכל עבדיו – וכל מצרים!״ (שמות יב, ל).

פרש רש״י: הוא תחילה, ואחר כך עבדיו. מלמד שהיה הוא מחזר על בתי עבדיו, ומעמידן. מקימם משנתם. גם הם הלכו לישון, גם כל המצרים!

איך אפשר?!

אני זוכר, בחדש שבט תשי״ז ארעה רעידת אדמה עזה במונגוליה. נוצר בקע לאורך מאתים ושלושים קילומטרים, והקרקע הועתקה ממקומה עד לרוחב שמונה מטרים. המומחים הזהירו מפני רעשי משנה שיגיעו לאזורנו, וחזו שבלילה תזעזע רעידת אדמה את הבתים. גשם זלעפות ירד באותו לילה, הקור היה נורא – ואיש לא נשאר בביתו!

הכל יצאו לרחוב, על נשיהם וטפם, שלא יהיו חלילה בתיהם קבריהם!

אח, עיר שלמה התפללה שחרית כותיקין, נתנו שבח והודיה על שדבר לא ארע. סתם חרדה, בהלת שוא. והאמת, מראש הודיעו שזה חשש בעלמא, שמא ואולי.

וכאן, יודעים לבטח, הן דבר מדברי משה רבינו לא נפל ארצה, והלכו לישון?! ונרדמו! איך יובן?

כוח הוא בנפש האדם: לדעת, ולהתעלם. כליל.

״והיינו דאמר רבה, מאי דכתיב: ׳זה דרכם, כסל למו׳ (תהלים מט, יד) יודעים רשעים שדרכם למיתה

(רש״י: לעיל מניה כתיב: ׳קרבם בתימו לעולם׳, הינו קבורה, ויודעים הם שזו דרכם)

ויש להם חלב על כסלם (רש״י: כליותיהם מחופות בחלבם מהשיב כליותיהם מחשבת סופם, ושמא תאמר שכוחה היא מהם ומרומת החלב, והרי הם שוגגים)

תלמוד לומר: ׳ואחריהם בפיהם ירצו סלה׳ (רש״י: את העתיד לבוא לנפשם אחרי אובדם בפיהם ירצו ויספרו תמיד, ואף על פי כן אינן חוזרים!" (שבת לא ע״ב).

ושנינו (סנהדרין סה, ע״ב): שאלה זו שאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא. אמר לו: מה יום מיומים? לומר, מה מעלת השבת על שאר הימים.

אמר לו: ומה גבר מגוברין, מה לאיש כמוך להיות שר וגדול משאר אנשים.

אמר לו: דמרי צבי, שאדוני הקיסר חפץ לגדלני, ומינה אותי למושל.

אמר לו: גם השבת, הקדוש ברוך הוא חפץ בה והזהיר על כבודה. ראה שניצח, ואמר: התכוונתי לשאול, מי אמר שביום זה ה' בחר, אולי ביום אחר מן הימים?

אמר לו: נהר סמבטיון יוכיח. [נהר של אבנים, ובכל ימות השבוע שוטף והולך, ובשבת שוקט ונח. רש״י]

בעל אוב יוכיח. [שאינו עולה בשבת. רש"י]

קברו של אביו [של טרנוסרופוס] יוכיח, שאינו מעלה עשן בשבת. [כל ימות השבוע היה מעלה עשן, שהיה נידון ונשרף, ובשבת פושעי גיהנום נחים. רש״י].

אמר לו: ביזיתו, ביישתו, וקיללתו.

ואני שואל: טורנוסרופוס ידע שקברו של אביו מעלה עשן בכל ימות השבוע ובשבת שובת? ודאי ידע, שאם לא כן אין זו הוכחה. אם ידע, מה שאל? אה, חשב שרבי עקיבא לא יעז להזכיר זאת.אבל הוא עצמו הרי ידע. ידע, והתעלם.

כוח הוא בנפש האדם!

ועתה אמסור ידיעה נחוצה, מאוצרות הסבא מקלם זצ״ל. אצטט דברי רבי משה רוזנשטין, המשגיח דלומז׳ה זצ״ל "יסודי הדעת״ (ח״ב, פרק כח):

״כלל גדול אמר אדמו״ר ז״ל שכמו שאין בנמצא בגופו של אדם כוח שקרי והבלי, וכל כוחות הגוף וכל חושיו המה אמתיים ונכונים ומועילים אלא שיש לדעת להשתמש בהם באופן המועיל, כך בודאי לא נמצא בנפש האדם כוח שהוא בשקר יסודו, אלא כל כוחות נפשנו כולם אמתיים ונכונים, אלא שיש לדעת איך להשתמש בהם באופן הראוי״.

ולכאורה, מצאנו כוח שכולו ״בשקר יסודו״: לדעת, ולהתעלם מהידיעה. אבל גם כוח זה אמיתי הוא, ולתועלת נברא. שאם יודע אתה מה האמת, ורואה מציאות הפוכה, תהיה בך היכולת להתעלם מהמציאות כדי להמשיך ולדבוק באמת.

וזו פרשה מפרשת בתורה: ״כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת, ובא האות והמופת אשר דיבר אליך לאמור נלכה אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם, לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא. כי מנסה ה׳ אלוקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה׳ אלוקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם״ (דברים יג, ב-ד).

 ופרש רש״י: ונתן אליך אות בשמים או מופת בארץ. אפילו מעמיד חמה ברקיע. ואם תאמר מפני מה נותן לו הקדוש ברוך הוא ממשלה לעשות אות? כי מנסה ה׳ אלוקיכם אתכם. ובאר הסבא מקלם זצ״ל דחכמה ומוסר״ (ח״א מאמר מט): וכי צריכים אנו לציווי, כדי שלא לעבוד עבודה זרה חלילה? וכי היה עולה על הדעת שאם יעמיד חמה ברקיע נשמע לו? וכי ניסיון הוא?!

ופרש: הניסיון אינו האם נעבד חלילה עבודה זרה, ודאי שלא. הניסיון הוא, האם יעלה בלבנו שמץ הרהור ופקפוק – ושוב אין זו אהבת ה׳ ״בכל לבבכם, ובכל נפשכם״!

וכתב: ״ציירו נא, אילו היינו רואים חלילה עגל של בשר מדבר, כמה הרהורים היו עולים חלילה על הלב פן יש בו חלילה ממש. ומכל שכן כשהשליכו זהב אל האש ויצא עגל, והוא מדבר, היש מופת יותר מזה להרהר פן יש בו חלילה ממש?

ומשעלה הרהור כזה בלבם, נענשו על כך, וחזרה זוהמת הנחש עם כל הניסיונות מחטא עץ הדעת, היש עונש יותר מזה?

וכל הצרות רחמנא לצלן נסתעפו מזה. למה? כי לאחר שהתברר להם כי משה נביא נאמן לה׳, היה להם להבין כי מנסה ה׳ אותם לדעת האם אוהבים הם אותו בכל לבבם, ומשעלה בלבם שמץ הרהור כבר אין זה ״בכל לבבם״. ומקוה החסרה משהו, הטובל בה, נשארה טומאתו עליו ואסור להיכנס לבית המקדש!״

לשם כך נבראה תכונה זו – לקיים בה: ״אני בתמי אלך״ (תהלים כו, א) – ו״הולך בתים הולך בטח״ (משלי י, ט)!

ובמקום אחר (״כתבי הסבא מקלם״ ימים נוראים, עמוד קלח) כתב הסבא מקלם זצ״ל דברים נחרצים: ״ה׳ יתברך אינו רוצה לא בכסיל ולא בחכם, רק רצונו ב'שוטה חכם' א קלוער נאהר״. והיינו שבתחילה תהיה דרכו נהירה וברורה לו, ואז ינהג לפיה גם אם נראה לו ההפך.

ראיה לדבר, רבן יוחנן בן זכאי למד בכתוב: ״והלבנון באדיר לפול״ (ישעיה י, לד), שבית המקדש, המלבין עוונותיהם על ישראל לא יפול אלא ביד מלך אדיר. וכשאספסינוס צר על ירושלים ועמד לכבשה, בא רבן יוחנן בן זכאי לפניו ואמר לו: שלום עליך המלך. ענהו אספסינוס שחייב הוא מיתה כרץ הקורא מלך למי שאינו מלך, שהרי אינו אלא שר הצבא.

ענהו: הכתוב אומר שבית המקדש יפול ביד מלך.

באותה עת, באו שליחים מרומי והודיעו שהקיסר מת ונמנו להכתיר את אספסינוס (גיטין נו, ע״ב).

והלא רבן יוחנן בן זכאי ידע וראה שעומד הוא לפני שר הצבא. אבל אם הכתוב אומר: ״והלבנון באדיר יפול״, אזי המציאות כוזבת והוכח שכן הוא!

בשעת פטירתו אמר רבן יוחנן בן זכאי: הכינו כיסא לחזקיהו מלך יהודה שבא (ברכות כח, ע״ב).

סנחריב מלך אשור עלה על יהודה בראש חיל של כמאתים ושישים רבוא, כשנים וחצי מיליון חיילים (סנהדרין צה, ע״ב). כשראה את ירושלים, הפטיר:

עליה הטרחתי כל חיילי? מחר יביא כל חיל פיסת אבן מהחומה, ואיננה! (סנהדרין צה ע״א)

היה שם שבנא הסופר, ראש לשלוש עשרה ישיבות, שרצה להסגיר את ירושלים לסנחריב, כי אין סיכוי לעמוד מולו. אימץ ישעיהו הנביא את לב חזקיהו, שהעיר לא תיפול , (סנהדרין כו, ע״א). ובסופו של דבר, יצא מלאך ה׳ ונגף את כל מחנה אשור סביב ירושלים.

״וישכימו בבקר, והנה כולם פגרים מתים״ (מלכים ב' יט, לה).

כך, המלוה בריבית נכסיו מתמוטטין (בבא מציעא עא, ע״א) והנותן צדקה נכסיו מתברכים (גיטין ז, ע״א), ״אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהן יכריתנו עונשו, הכל בגזרת עליון״ (רמב״ן שמות יג, טז) – וזו המציאות האמיתית!

פרעה עצם בפניה את עיניו ־ ואנו מיישירים מבט רק אליה!

 

פרשת כי תשא

המעלילים ידברו גם במשה

והביטו אחרי משה [והגדת עמ' 567 עם תוספות]

(שמות פרק לג, ז-יא) "וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה, וְהָיָה כְּבֹא משֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם משֶׁה, וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ, וְדִבֶּר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרֲתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מתוך האוהל"

וכתב רש״י: ״והיה כצאת משה״ מן המחנה ללכת אל האהל ״יקומו כל העם״, עומדים מפניו, ואין יושבים עד שנעלם מעיניהם. ״והביטו אחרי משה״, לשבח. אשרי ילוד אישה שכך מובטח, שהשכינה תיכנס אחריו לפתח אהלו!

רש״י בחר להזכיר את הפירוש לשבח. אבל בגמרא (קידושין לג, ע״ב) יש שני פירושים. האחד לשבח והאחד לגנאי. בגמרא סתמו ולא כתבו מה היתה ההבטה לגנאי. רש״י מפרשה מהמדרש (תנחומא כי תשא, כז): היו מסתכלים מאחריו ואומרים: ראו כמה עבים שוקיו, כמה צוארו שמן, הכל משלנו. [ובמדרש: אוכל משלנו, ושותה משלנו]

ילקוט שמעוני שמות – פרק לח – רמז תטו

'והביטו אחרי משה', רבי חמא אמר לגנאי היו אומרים:

'ראה צוארו ראה שוקיו ראה כרעיו, אוכל משל יהודים שותה משל יהודים וכל מה שיש לו משל יהודים'.

וחברו משיבו: 'ריקה! אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר ?'

כיון ששמע משה כך אמר להם: חייכם משהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון שנאמר אלה פקודי המשכן…

לא יאמן כי יסופר! (כביטוי הנביא חבקוק א, ה) בעיניהם רואים הם שהשכינה נכנסת אחרי משה רבינו לאוהלו, ומרננים אחריו?! הלא ״היה לכם לומר שאין המלך אוהבו חינם. ואם תאמרו שאינו מכיר במעשיו, זו קשה מן הראשונה!" (רש״י במדבר יב, ח)

מה אכלו שם, במדבר, ומה שתו? אכלו מן, ושתו מי באר .

והלא המן ירד להם בזכות משה (תענית ט, ע״א), ונקרא ״ירד״ (דברי הימים א' ד, יח) שהוריד מן לישראל (מגילה יג ע״א ובמהרש״א), וכמו שאמרו במדרש (בתי מדרשות ב): ״לחם אבירים אכל איש, צידה שלח להם לשבע״ (תהלים עח, כה), אין איש אלא משה, שנאמר ״והאיש משה ענו מאד״ (במדבר יב, ג), מכאן שלא נתן הקדוש ברוך הוא מן לישראל אלא בזכות משה,

אז הוא אוכל משלהם, או הם אכלו משלו?!

יתר על כן, במדרש (בראשית רבה מח, יד) אמרו: המשל אומר, עלת לקרתא הלך בנימוסא [עלית לכרך, נהג בארחותיו], למעלה שאין אכילה ושתיה עלה משה למרום ולא אכל, שנאמר: "ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי״ (דברים ט, יח).

אבל למטה שיש אכילה ושתיה, ״והוא עמד עליהם [על המלאכים] תחת העץ ויאכלו״ והנה אי אפשר לו לאדם לצום כן. ושנינו (יורה דעה רלו) שהנשבע שלא ייאכל שבעה ימים הרי זו שבועת שוא, ומלקין אותו ואוכל לאלתר. אלא שכתב הרמב״ן שמשה רבינו נזון מזיו השכינה, כי הזדכך כמלאכים שזה מזונם (רמב״ן שמות טז). ואם כן, מה הראיה שהלך בדרכי המקום, הרי אין במרום אכילה ושתיה, ולא נזקק להם?

ופרש "שבות יעקב״ (ח״א סוף סימן צא), שהואיל ונזדכך גופו כמלאך ולא נזקק לאכילה ושתיה אלא ניזון מזיו השכינה, למה שב לאכול כשירד ממרום? רק משום שכך אורחות היקום ועליו יאמרו ״אוכל משלנו ושותה משלנו״?!

והתשובה כה פשוטה – אין מקשים על המרננים!

[האם זו לא המציאות היום? הרי העולם קיים על התורה, ועל בני התורה, ומרשיעי ברית חייבי כריתות ומיתות בית דין שאין להם קיום רגע מצד עצמם, וכל קיומם מצד הצדיקים, וכל פרנסתם מצד חנינא בני שדי לו בקב חרובים מערב שבת כו' הם מכריזים שהם לא יכולים עוד לשאת אותנו…

הם שומרים עלינו, הם מפרנסים אותנו, ממש כמו שהעם חש כלפי משה – בה בעת שהם חיים מכוחו – שאלמלא בחירו עמד בפרץ – הרף ממני ואשמידם, ואלמלא זכותו – היו מתים ברעב במדבר ללא המן!]

המעשה עם הרב מבריסק שדיבר אחר מלחמת ששת הימים ואמר שהניצחון היה בזכות העוסקים בתורה.

היו שטענו: 'אמנם כן, אך גם החיילים עשו משהו'.

אמר להם הרב: נצחנו למרות צה"ל, ולא בגלל צה"ל. הדבר התמיה רבים.

ביאר הרב במעשה שהיה עם אביו הגר"ח וסבו הבית הלוי, שכאשר הגר"ח התארס וקיבל נדוניה מכובדת ומשפחה מפוארת הוא חש מעט תחושת גאוה.

רצה אביו "להרגיעו" ואמר לו: דע לך, שמה שקיבלת הינו בגלל שאתה בני. השיב הבן: אמנם כן, אך בל נשכח שגם אני בתור חתן נמצאתי ראוי… השיבו אביו טועה אתה, הם נתנו מה שנתנו למרות שאתה החתן ולא בשל שאתה החתן…

ניצחון תלוי בעשיית רצון ה', כיצד יכול צבא שמצהיר שמגייס בנות על אף שהדבר מכביד עליו מאוד וכל זאת רק כדי שלא לשעמם את החיילים ולהפוך את הצבא לאטרקטיבי? והרי בתורה נאמר "ומצא בך ערוות דבר ושב מאחריך"!

האין הניצחון למרות הצבא?

מדרש איכה רבה (וילנא) פרשה ב -ד:

"אמר רבי יוחנן (בראשית כז, כב): הקול קול יעקב. קול אדריאנוס קיסר הרג בביתר שמונים אלף ריבוא בני אדם, ושמונים אלף תוקעי קרנות היו צרין על ביתר, והיה שם בן כוזיבא והיו לו מאתים אלף מקוטעי אצבע.

שלחו לו חכמים: עד מתי אתה עושה לישראל בעלי מומין?

אמר להם: והיאך יבדקו?

אמרו לו: כל מי שאינו עוקר ארז מלבנון אל יכתב באסטרטיא שלך.

והיו לו מאתים אלף מכאן ומכאן, ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים: לא תסעוד ולא תסכיף הדא הוא דכתיב (תהלים ס, יב): הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו.

ומה היה עושה בן כוזיבא? היה מקבל אבני בליסטרא באחד מארכובותיו וזורקן והורג מהן כמה נפשות. ועל זה אמר רבי עקיבא כך.

שלוש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר, והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו ובכל יום ויום מתפלל ואומר: רבונו של עולם, אל תשב בדין היום ולבסוף נתן דעתו לחזור, אתא חד כותאי ומצאו ואמר לו: אדוני כל יומין דהדא תרנגולתא מתגעגע בקיטמא לית את כביש לה, אלא המתן לי דאנא עביד לך דתכבישנה יומא דין.

מיד עליל ביה בבוביה דמדינתא ואשכחיה לרבי אלעזר דהוה קאים ומצלי, עבד גרמיה לחיש באודניה דרבי אלעזר המודעי.

אזלון ואמרון לבר כוזיבא: חביבך, רבי אלעזר, בעי לאשלמא מדינתא עם אדריאנוס. שלח ואתייה לההוא כותאי, אמר ליה מאי אמרת ליה? אמר ליה אין אנא אמר לך מלכא קטיל ליה לההוא גברא ואין לית אנא אמר לך את קטיל ליה לההוא גברא, אבל מוטב ליקטליה ההוא גברא לגרמיה ולא תתפרסין מיסטירין דמלכותא.

בן כוזיבא סבר בדעתיה דבעי לאשלמא מדינתא.

כיון דחסל רבי אלעזר צלותיה שלח ואייתיה. אמר ליה מה אמר לך הדין כותאי? אמר ליה: לית אנא ידע מה לחיש לי באודנאי ולא שמעת ליה כלום דאנא בצלותי קאימנא ולית אנא ידע מה הוה אמר. נתמלא רוגזיה לבן כוזיבא יהב ליה חד בעיטא ברגליה וקטליה. יצאתה בת קול ואמרה (זכריה יא, יז): "הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו".

אמרה לו: אתה סימית זרוען של ישראל וסימית עין ימינן, לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה, מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא".

נחזור לענין –

וכי מה צריך יותר, אם התורה מעידה: ״והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה״ (במדבר יב, ג).

ובמה האשימוהו? ״ומדוע תתנשאו על קהל ה׳״ (במדבר טז, ג)

מה צריך יותר, אם התנתק מכל הבריות, ופרש מן האישה (שבת פז, ע״א).

״ויקנאו למשה במחנה״ (תהלים קו, טז), מלמד שכל אחד קינא לאישתו ממשה (מועד קטן יח, ע״ב), היש דיבה מופקעת יותר, היתכן עיוות חולני יותר?!

אבל, כפי שאמרנו, אין מקשים על המרננים!

[תוספת: "ויקנאו למשה במחנה, לאהרון קדוש ה'" –למשה קינאו – מדוע הוא לא נכנס למחנה? מדוע הוא מתבדל ויושב לו באוהל מחוץ למחנה?

על אהרון לא יכלו לטעון טענות, שהרי התחבר עם העם והיה עושה שלום ביניהם, אך זה לא עזר לו, הם מקנאים לאהרון "קדוש ה'" – אהרון איש רם ונשא, כהן השם, מדוע הוא לא מתבדל ופורש מן העם כיאה ל"קדוש השם"?…

ללמדך שלעולם ידברו… ולעולם ירננו…

על פי זה אמרתי לבאר את הכתוב בתהילים (ה, ח-יג):

"וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ, ה' נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ, כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן [תמיד הם בודים סיפורים על מנהיגיהם], הַאֲשִׁימֵם אֶלֹהִים יִפְּלוּ מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמוֹ כִּי מָרוּ בָךְ, וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ [הגם שעליהם] לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ [הציבור וימצאו פגמים, אך אתה ה'], וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ, כִּי אַתָּה תְּבָרֵךְ צַדִּיק ה' כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ"

 

ולא חסרות דוגמאות מקוממות:

נלמד קטע גמרא (ברכות כז, ע״ב): תנו רבנן, מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע ושאל אותו: תפילת ערבית – רשות או חובה? אמר לו: רשות.

בא לפני רבן גמליאל, אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו: חובה. אמר לו: והלא רבי יהושע אמר לי רשות. אמר לו: המתן עד שיכנסו בעלי תריסין [רש״י: חכמים המנצחים זה את זה בהלכה] לבית המדרש.

כשנכנסו בעלי תריסין, עמד השואל ושאל: תפילת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל: חובה.

אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר לו רבי יהושע: לאו.

אמר לו: והלא משמך אמרו לי רשות! אמר לו רבן גמליאל: יהושע, עמד על רגליך. היה רבן גמליאל יושב ודורש ורבי יהושע עומד על רגליו, עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן: עמוד [רש"י: שתוק], ועמד.

החליטו החכמים להעביר את רבן גמליאל מנשיאותו על הפגיעה בכבוד רבי יהושע. אמרו: את מי נמנה במקומו? נמנה את רבי יהושע, בעל מעשה הוא. כלומר, הרי בגינו מעבירים את רבן גמליאל.

ויש להבין, מה בכך ש״בעל המעשה הוא״. רש״י כתב, שהדבר יצער את רבן גמליאל ביותר. היו להם מאזני זהב לשקול איזה תגובה נאותה, ואיזה פוגעת יתר על המידה.

אבל המהרש״א כתב: ״ועוד יש לומר, שלא יאמרו שלא חלק על רבן גמליאל אלא משום כבודו, שימנוהו במקומו״.

לא מובן: הלא אותו תלמיד שאלו לפני ששאל את רבן גמליאל, ולא ידע שרבן גמליאל יחלוק עליו. וכשנוכח שדעת רבן גמליאל אינה כמותו, לא חלק עליו, ואדרבה, אמר שמסכים לדבריו. וכשדרש ממנו רבן גמליאל לעמוד, עמד. ואיך אפשר לומר שחלק עליו משום כבוד, שימנוהו במקומו?״

אבל על מרננים, אין קושיות! מופקע ככל שיהיה, יפיצו את הרינון!

אברהם אבינו עליו השלום גילה את בוראו, ותרח אביו הסגירו לנימרוד להשליכו לכבשן האש וניצל בנס ולא נטר איבה, חלילה, לאביו, אלא כיבדו ושימשו, והתלוה אליו לחרן.

עשה נפשות לאמונת הבורא יתברך, והצטוה לעזוב הכל וללכת לארץ ישראל. ולפני כן נאמר: ״וימת תרח בחרן״ (בראשית יא, לב).

המחשב את השנים מוצא שתרח האריך ימים לאחר מכן, אלא כדי שלא יאמרו: הניח אביו לעת זקנותו והלך לו (רש״י). תמוה: מה ירננו?

והלא אב זה הסגירו למות, שישליכוהו לכבשן האש! ה׳ הוא שהצילו, ועתה ה׳ מצוהו ללכת. והאב רוצה שישאר.

בקול מי עליו לשמוע, למי הוא חייב יותר?!

אבל אין זו שאלה – הבריות נתפסים במה שנוח להם, ומרננים!

הבה נראה: הכתוב אומר ״ואלה תולדת יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק״ (בראשית כה, יט).

פרש רש״י: לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא ילדה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל: ״אברהם הוליד את יצחק״.

ואינו מובן. הלא אברהם לא היה עקר, שכבר נולד לו ישמעאל. ושרה היתה עקרה בטבעה. וכשנתבשרה שתלד, צחקה בקרבה: ״אחרי בלותי, היתה לי עדנה?״ (בראשית יח, יב) וכתב הספורנו: ״כי אמנם להשיב הבחרות אחר הזקנה הרי הוא כתחיית המתים״! איך יעלה על הדעת שנעשה לה נס שתלד מאבימלך, הלא מופקע הוא!

מופקע, אז מה? הן זה טיבו של רינון. מופקע ככל שיהיה ירננו. עד שהיה צרך לחולל נס כדי להפריכו ולסכור פיהם, שיהא קלסתרו דומה לאביו.

ומה זה אומר לנו, מה זה מלמד אותנו?

שלא להתפעל מרינון, קל וחומר שלא להיסחף אחריו! שנהיה מאלו שמביטים אחרי משה לשבח, ולא חלילה לגנאי!

[תוספת: ובני קורח לא מתו… בעלי המחלוקת והרינון לא מתו ולא שוקטים על שמריהם, יש שיאשימו את בני הישיבות שנשארים בישיבות מתוך התחמקות מחובת הגיוס, יש שיאשימו את הרבנים בשואה שהייתה באירופה, יש שיאשימו את גדולי ישראל במלחמתם בטכנולוגיה ובהסכלה הארורה מפני ש"חוששים לאבד מעמדם בציבור", עפר לפיהם, ועוד שאר טענות הבל. ללמדנו בא הדבר, שאין לך דור שאין בו טענות נגד בני התורה, נגד גדולי התורה, ותמיד ימצאו מה להגיד ומה ללכלך, ואין מה לחשוש מהם ומהמונם.

עלינו להדבק בדרך ה', ולא להי חשף לתקשורתם הזולה הבזויה וההמונית!]

 

פרשת כי תשא

עברת עבירה? לפחות לא בשמחה!

משה רבינו יורד מההר ועדיין אינו שובר הלוחות עד שרואה מחולות. מדוע?

נאמר בתלמוד: שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אמר להם: אם כן, שבשושן יהרגו (שהם נהנו), שבכל העולם כולו שלא היו באותה סעודה אל יהרגו? אמרו לו: אמור אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים (דהיינו רק למראית העין להינצל מנבוכדנצר), אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהם אלא לפנים, דהיינו למראית העין בלבד נגזרה הגזירה ולא הוציאו אותה לפועל. (מגילה יב, ע"א).

ויש להבין את המאמר הנ"ל, והרי תלמידי רבי שמעון בר יוחאי שאלו שאלה גדולה ועמוקה, למה נגזרה גזירה איומה ומחרידה כזו, ומה הם משיבים: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. והדבר מתמיה: האם תשובה זו מספיקה לאותה שאלה גדולה? והרי אכילת נבילות וטריפות או חלב אינו אלא בלאו או בכרת, והאם בגלל זה מגיע להם השמדה כללית? וגם רבי שמעון בר יוחאי כמעט שהסכים עימהם, אלא שהיתה לו שאלה, אם כן רק אלו שבשושן יהרגו, משמע שליהודי שושן היה מגיע עונש כזה, ואם כן כיצד יתכן להענישם בעונש נורא כזה?

ונראה להסביר על פי המסופר בתלמוד (עבודה זרה סה, ע"א): רבא הוליך מתנה לגוי אחד ששמו בר שישך ביום חגם, אמר רבא מכירו אני שהוא לא עובד עבודה זרה ולכן מותר לתת לו מתנה ביום חגם. כשהגיע אליו רבא, ראה שהגוי יושב עד צוארו במי ורדים, ומתענג מאוד בכל התענוגים שאפשר להשיגם בעולם הזה [שתי זונות משני צדדיו]. אמר לו בר שישך לרבא: האם יש לכם עונג כזה לעולם הבא? אמר לו רבא: יש לנו יותר מזה, אמר לו בר שישך: מה יוכל להיות יותר מזה?

אמר לו רבא: כשאתה מתענג, יש לך עדיין פחד מהמלכות, אבל לנו יהיו תענוגים מבלי פחדים. אמר לו: איזה פחד יש לי והרי אני שר? באותו רגע בא שליח המלך ואמר לו שהמלך רוצה אותו. עזב את כל התענוגים והלך. באותה שעה אמר לו בר שישך לרבא: עין שרוצה את רעתכם תיפקע. אמר רבא: אמן, ופקעה עינו של בר שישך.

למדנו מכאן שאם אדם נמצא בתכלית העונג, עם כל זה, אם יש לו אימת מלכות אין זה נחשב הנאה שלימה.

ומעתה בענין סעודתו של אחשורוש לא אמרו: "מפני שאכלו מסעודתו של אותו רשע", אלא מפני "שנהנו", משמע שנהנו ממש הנאה שלימה, ובכן אם היתה להם קצת אימת מלכות שמים, כיצד יתכן שיוכלו להנות? והגם שלא יכלו להתגבר על תאות האכילה, מכל מקום לא היו נהנים מאכילה זו.

נתאר לעצמינו אדם שהרופא מצוהו שלא לאכול דבר פלוני כי תיכף יזיק לו ויסבול כאבים, והוא אינו יכול להתגבר על תאוותו ואוכל, האם תערב לו אכילתו? והרי הוא יודע שתיכף יסבול כאבים? ואם בכל זאת הוא נהנה מאכילתו, הרי זה מורה שאינו מאמין בדברי הרופא. וכן גם כאן, אם היו רק "אוכלים" ניחא, אבל אם גם "נהנו", הרי זה מראה שפגעו חלילה באמונה.

ואם כן, תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי התכוונו לומר שחוסר האמונה גרם לעונש כליה.

עד שבא רבי שמעון בר יוחאי וסתר את טענתם: אם כן הוא, רק שבשושן יהרגו ולא בכל העולם, לכן אמר מפני שהשתחוו לצלם. [קול יהודה]

המעשה ביהודי שביקש כפרה על אכילת חזיר ואמר לו הרב שיקנה קילו לימון יסחט וישתה. ובזה יתכפר לי? שאל היהודי. לא. ענה הרב, אבל זה ימחק לך את החיוך מעל הפנים…

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך", ולא די בכך, אלא עוד היית "בשמחה"…

שאלו את החפץ חיים מה הטעם בהוצאת סיפרו על הלכות לשון הרע אם ממילא רוב העולם לא יוכל לעמוד בו?

השיבו החפץ חיים שהגרי"ס אמר לו שכל עבירה יוצרת משחית. המשחית הזה מוכן לקטרג ולחבל בזה שיצר אותו. כוח המשחית נובע מטיב העבירה. עבירה עם כל הגישמק יוצרת משחית בריון שאוי לו לאדם שיפול לידיו.

עבירה שעובר האדם מתוך כאב לב שנפל, ומתוך אנחה וצפיה שכבר יחזור בתשובה ולא יכשל עוד- זו עבירה מסוג אחר לגמרי. ולכן סיים הגרי"ס כדאית הוצאת ספרך שלפחות אם האדם נכשל- שיהיה זה עם אנחה…

ובזה רואים אנו את סיכלות האדם. האדם לוקה ומתייסר, ויש לו טרוניא כלפי הבורא. והרי המייסר אותך זה המשחית שאתה בראת והכעסת את ה' .

"תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ" (ירמיה ב,יט).

 

ועם כל זאת זוכה האדם לחסד עליון. בפרשתינו גם י"ג מידות רחמים. 'נושא עוון ופשע' זוהי מידת טוב וחסד שלא ניתן לשער. המשחית שיצרנו נזקק לחיות. את החיות הוא אמור לינוק ולהתפרנס מזה שיצרו. וזאת על ידי שמייסרו ומזיקו עד שממיתו. אולם ה' ברוב רחמים זן ומפרנס משחית זה עד לשוב האדם.

 

מעשה נורא שיכולים לראות גודל מעלת הרהור תשובה ומובא בספר אורי וישעי [שער התפילה פ"ז], [נכד הרב 'מתנות כהונה' על מדרש רבה לפני כ300 שנה] וזו לשונו: מעשה אירע בעיר אחת באדם אחד שנטה למות וחלה את חוליו, ונכנסו אצלו חכמי ישראל לבקרו, ויזעק בקול גדול, ויאמרו מה לך כי זעקת, ויען ויאמר, וכי אין אתם רואים שאיש עומד לנגדי והוא מלא עינים וכיתת כלבים עימו, וזה חפץ לטרוף עיני וזה לחטוף רגלי וזה כל אברי, והתחילו לבקש רחמים עליו בתפילות הכתובים בשל"ה מה שמתפללים על שכיב מרע בר מינן, ובתוך כך נח מזעקתו והתחיל להתאנח, אמרו לו היושבים לפניו, על מה אתה נאנח, השיב, עתה בא לכאן לבוש בדים אחד ומטה אלוקים בידו ומכה בכלבים שלא יחבלוני, וכה אמר לי, כדאי היית שיאכלוך הכלבים עזי נפש אלה, אך הואיל ועשית זאת בעודך בריא- שכל עת שלמדת באיזה ספר והגעח באיזה דבר עבירה אשר עברת, הרהרת בלבך תשובה אף שלא שבת בפועל, הרהורי לבך הצילוך שלא יזיקוך, ועל שלא עשית תשובה בפועל הבהילוך, עד כאן לשונו.

 והרי לך גודל מעלת הרהור תשובה.

 

פרשת כי תשא

הסכנה שבנפילה

הגר"ח שמולביץ מבאר בשיחות מוסר כיצד יכלו בני ישראל להתדרדר לחטא העגל החמור, והרי דרכו של יצר הרע שהיום אומר לו עשה כך כו' עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה, וכיצד כאן נפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בזמן כל כך קצר לאחר מתן תורה?

מבאר הגר"ח שהשטן בלבל את ישראל בהראותו להם את מיטתו של משה באויר, וערבב להם העולם.

עד עתה משה הנהיגם, ואילו כעת השטן מכניס אותם לבילבול, לאיבוד עשתונות, במצב כזה נופלים בקלות מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. במצב כזה האדם פועל בפזיזות מבלי לחשוב על תוצאות מעשהו.

ואכן החיפזון מן השטן. בלי מחשבה, אפשר להתדרדר בקלות לבירא עמיקתא. על חטא שחטאנו לפניך בריצת רגלים. אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות.

[ולכן ביקש שאול משמואל שיילווה אליו וילכו יחד להשתחוות לה'. שאול חשש מנפילה שסופה מי ישורנה, וביקש משאול שירפד את נפילתו שלא תהא זו נפילה של ריסוק עצמות!]

האדם צריך להיזהר מן הבהילות וחוסר המתינות, שסופן סכנה ונפילה ללא עכבות!

 

 

כי תשא

פרופורציה נכונה בהבנת חטא העגל

חטא העגל – כיצד? [ראשי פרקים]

העגל היה תחליף למשה ולא לה', כל דבר אידיאולוגי מתחיל בעולות ושלמים ומסתיים בויקומו לצחק…

לא רצו את אהרון משום שהוא היה 'מוכר' להם, כמעשה עם הרב הגדול שלא מינוהו לרב בעירו אלא העדיפו אדם קטן ומנוהו לרב, וביאר הרב את הענין שתמיד העדיפו עגל לא מוכר על פני גדול מוכר וידוע כאהרון…

עם כל מה שעשו אין זה מוגדר אלא כ'חטאה גדולה' ולא כעוון משום שהיה זה כשגגה. העונש על הכלל משום הערבות.

מסקנה- כל ישראל ערבים זה בזה, ויש לנו אחריות כוללת. מסקנה נוספת- מטעות קטנה יכולה לצמוח טעות גדולה.

 

פרשת כי תשא

השבת- לך והודיעם

מובא בגמרא:

(שבת י, ע"ב) "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנאמר: לדעת כי אני ה' מקדשכם. תניא נמי הכי: לדעת כי אני ה' מקדשכם.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם"

 

צריך ביאור, טיבה של הודעה זו מהי? וכי אין די בנתינתו של הקב"ה וצריך להקדים הודעה לכך?

מסופר על ר' שמעלקא מניקלשבורג שפעם אחת נתן לעני טבעת יקרה של אישתו וכששמעה זאת נבהלה ואמרה והרי היא שווה שלוש מאות רובל!

מיד רץ הרב אחר העני והלה שראה את הרב רץ אחריו החיש צעדיו.

אמר לו הרב איני רוצה לקחת ממך את הטבעת, רק רציתי לומר לך שהיא שווה שלוש מאות רובל אל תמכור אותה בזול!

כך הקב"ה פונה למשה, ואומר לו: הודע לעם ישראל את המעלה של השבת כדי שיבינו שהשבת יקרה היא ולא ימכרוה בזול בפיסטוקים ועיתונים ובטלה, אלא יבינו שערכה לא יסולא בפז!

שבת זה זמן של לימוד ושל התעלות רוחנית, ולכן צריך האדם לנצל זמן זה למלא את המצברים, ולא לבזבז את זמנו לריק, ממילא ימות החול הם ימים של בטלה שאין האדם עושה בהם מאומה לרוב טרדת פרנסתו, לכן בשבת יקדיש זמנו ללמוד התורה ששווה ערכו פי אלף מימות החול.

הגר"ח קנייבסקי מברך את הקצין שיצליח במשפט בזכות שיתחיל לשמור שבת, והחל אמנם לשמור שבת והמשפט החל לטובה והוא החל לזלזל בשבת ולבסוף המשפט התהפך לרעה ושללו לו את כל דרגותיו והוציאוהו מן הצבא. [הר' זילברשטיין].

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת כי תשא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א