פרשת לך לך

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר בראשית

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת לך לך

פרשת לך לך

הנסיון הראשון והאחרון

הניסיונות – כפי כוחנו לעמוד בהם

ניסיון ראשון כניסיון אחרון [והגדת עמ' 156]

במדרש תנחומא (לך לך, ג) נאמר: "ורבי לוי אומר: ניסיון הראשון, כניסיון אחרון. ניסיון הראשון ב״לך לך מארצך״ ניסיון האחרון ב״לך לך אל ארץ המוריה״.

ותמוה כל כך! ראשית, איך אפשר להשוות איזה שהוא ניסיון לניסיון העקידה?

ושנית, מה היה הקושי הגדול בניסיון ״לך לך״, לאחר שהובטח בגינו בהבטחות כה מפליגות: ״ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה״! (בראשית יב, ב), ונאמר לו: ״לך לך״, להנאתך ולטובתך. וכאן אי אתה זוכה לבנים ושם אתה זוכה לבנים. ועוד, שאודיע טבעך בעולם (רש״י)!

את התשובה לכך מצאנו בסיפור הגמרא (חגיגה ה, ע״ב). רבי יהושע בן חנניה רגיל היה להתוכח עם המינים והאפיקורסים ולנצחם. כשחלה את חוליו האחרון, שאלוהו חבריו: ״מה יהא עלינו עתה מהאפיקורסים״, שיצערונו ואין מי שיסכור פיהם?

בהקשר זה נזכיר – המעשה עם הגר"ע יוסף זצ"ל שרצו הרפורמים לערוך חופות, ואמר להם למה לא? תלמדו סעיפים אלה ואלה בחושן משפט, ואלה ואלה באבן העזר וכו' ותבחנו אצלי ואתן לכם לערוך חופות! למותר לציין שהם לא שבו יותר…

המעשה עם הרב מבריסק והכופר שטען שחז"ל טעו בבר כוכבא, והשיבו הרב מנין לך שטעו? והשיב מכך שהוא מת, אמר לו הרב אז גם אתה מודה שמי שמת כבר לא משיח….

נמשיך במעשה עם רבי יהושע בן חנניה –

אמר להם: כתוב בפסוק [״לאדום, כה אמר ה׳ צבאות, האין עוד חכמה בתימן (אדום, שהיא בדרום ארץ ישראל)] אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם״ (ירמיה מט, ז). כיון שאבדה עצה מבנים, נסרחה חכמתם של אמות העולם.

ואי בעית אימא, מהכא: ״ויאמר [יעקב לעשו] נסעה ונלכה ואלכה לנגדך״ (בראשית לג, יב), בשוה.

למדנו מכאן כלל, ונסביר.

בגמרא (סוכה נב, ע״א) אמרו, שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. ואינו מובן, שנמצא חוטא נשכר.

אלא שהעולם הוא עולם הניסיונות (״מסלת ישרים״ פ״א), ואין בריה שאין הקדוש ברוך הוא מנסה אותה (שמות רבה לא, ג). וקשה, לכאורה, מהכתוב: ״ה׳ צדיק יבחן״ (תהלים יא, ה), ומכאן למדו (בבראשית רבה לב, ג) שאין הקדוש ברוך הוא מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים, ואיך אמרו שהוא מנסה את כלם?

והתשובה פשוטה. לכל אדם נקודת הבחירה שלו, ובה בידו להיות צדיק, ובנקודה זו מנסים אותו, ולגביה נאמר אף בו: ״ה׳ צדיק יבחן״. משום שאין הינסיון בא כדי להכשיל אלא אדרבה, מטרתו לבנות ולחשל וליתן שכר. וממילא הגדול מחברו, שיכול לעמוד בניסיון גדול יותר, אכן מנוסה בו. ולכן כל הגדול מחברו יצרו גדול, כלומר נסיונותיו קשים יותר, ולפום צערו אגרו.

כך שלמעשה ה' צדיק יבחן – בנקודה שבה יוכל לעמוד ולהיות צדיק! כל אחד בדרגתו.

מעתה יובנו דברי המדרש, שהניסיון הראשון היה קשה לאברהם אבינו כניסיון האחרון. והקשינו איך אפשר להשוות, ובאמת אי אפשר, אין כל דמיון. ודאי שהניסיון האחרון קשה לאין ערוך –

אלא מאי, הניסיון הרי מגדל ומחשל את האדם. שעל כן קרוי הוא בשם ״נסיון״, מלשון: ״נתתה ליראיך נס להתנוסס״ (תהלים ס,ו). ופרשו בו (בראשית רבה נה, א): כנס הזה, הוא התורן של הספינה, המתנוסס כגאה ־

כך, אברהם אבינו שלפני ניסיון ״לך לך״, שעדין לא נוסה ולא התחשל, קשה היה לו לעמד בו. אבל משעמד בו התחשל והתחזק ואצר כוח לעמוד בניסיון עצום ורב יותר, וכך, מניסיון לניסיון גדל והתעצם, עד שלאחר תשעה ניסיונות לא היה ניסיון העקידה קשה לגביו יותר מהניסיון הראשון!

ויובן מדוע לא התנסה מיד בניסיון העשירי. משום שעדין לא אצר כוחות לעמוד בו, ואין מנסים אדם במה שאינו יכול לעמוד בו!

ובזה מבואר כיצד יתכן ושרה מתה בעת הודיעוה על עקידת יצחק, ואברהם – הצליח לעקוד את בנו ואף היה מסוגל לשחטו? וכי היא קטנה ממנו במעלתה?

התשובה היא אברהם אבינו נוסה בניסיון היות והוא יכול לעמוד בו, לעומת זאת שרה לא נוסתה בניסיון הואיל והיא לא יכלה לעמוד בו ולכן נפטרה!

וכבר פרשו בזה מה שאמרו (בכתובות לג, ע״ב) שחנניה מישאל ועזריה מסרו נפשם לכבשן האש ונצלו משם בנס גלוי, אבל אילו היו מענים אותם לא היו עומדים בניסיון. ומנין ידעו זאת, מכך שלא ניסו אותם בענויים.

זה מה שאמר רבי יהושע בן חנניה לחכמים: אין הקדוש ברוך מנסה, אלא במה שיכולים לעמוד. וכשלא אהיה עמכם לא ינסוכם בויכוחים!

ובזה מובן שאמנם לכאורה לא נראה הניסיון של "לך לך" כניסיון כה גדול, אך במצבו ההתחלתי של אברהם היה זה ניסיון קשה!

ואמרתי, שזה רמוז בהגדה של פסח: כנגד ארבעה בנים דברה התורה, אחד חכם אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. ובאורו, שכשיש אחד חכם כרבי יהושע בן חנניה, מעמידים כנגדו אחד רשע, כי יש מי שיתמודד עמו.

אבל כשיש רק אחד תם, אזי עומד כנגדו אחד שאינו יודע לשאול, כמונו…

תוספת:

נותן שלג כצמר, כפור כאפר יפזר. הקב"ה נותן לאדם שלג – כפי מידת הצמר שהכין, וכפור – כפי מידת הגחלים והאפר שיש לו.

 

פרשת לך לך

גם לגדולים יש נסיונות

התמודדותם וצמיחתם של גדולי ישראל

אברהם מתנסה בניסיונו הראשון ללכת לארץ ישראל. כל מסכת חייו רצופה נסיונות.

לעזוב את ארץ הולדתו כשאינו בורח מרעייתו או סובל מאנשי ביתו, או משם רע של בני משפחתו, או קשיי פרנסה.

אברהם אבינו נתנסה בנסיונות קשים עד שזכה למעלתו. והיו לו גם כשלונות. ותחילת דרכו לא הייתה קלה.

 

דברי הרמב"ן על חטאו של אברהם אבינו כשירד למצרים וסיכן את שרה, ולא בטח לכאורה בהשם יתברך שיוכל לפרנסו ברעב. ומחריד שהעונש על זה היה בירידת בני ישראל למצרים!

וכן על חטא שרה שעינתה את הגר– ובגלל זה נענשה שבנה יענה את בני שרה בכל מיני עינוי!!!

כי מקום המשפט שמה הרשע. מעשה אבות סימן לבנים.

אברהם ירד למצרים מהרעב- יעקב ובניו יורדים למצרים מהרעב

שרה נשבתה ביד פרעה- בניה נשבו ושועבדו ביד פרעה

אברהם ושרה עלו ממצרים בצו מלכותי על פי פרעה- ישראל בניו יעלו בצו מלכותי על פי פרעה "קומו צאו מתוך עמי".

אברהם מקבל מתנות בצאתו מפרעה- גם בניו יוצאים ברכוש גדול

מדוע מגלה לנו זאת הרמב"ן ואינו מסתיר כפי שהתורה וחז"ל הסתירו?

נסיונות הגדולים

דברי ר"י הוטנר [טובך יביעו ח"ב קב] במכתב עידוד לתלמיד על הטעות היכולה לנבוע מקריאת ספרים על גדולי ישראל- בוצין מקיטפיה ידיע, בגיל 6 הוא היה בקי בחומש עם רש"י, בגיל 12 נבחן על שני סדרים, בגיל 15 גמר את הש"ס כו' בנש"ק כו', החינוך שקיבל מהוריו הצדיקים כו' הקרח שאביו שבר להטבילו במקוה כו'

המסקנה: לי אין את הנתונים הללו, אני איני מסוגל.

 

בדרך כלל לא מודגשים הנסיונות שעבר עד שצמח לכך! כמה נסיונות היו לחפץ חיים עד שגדל ונהיה החפץ חיים! כמה נסיונות וכישלונות בהלכות לשון הרע עד שזכה למדרגה הזו!

היחידי שהיה החפץ חיים אומר עליו ימח שמו וזכרו- אדם הכהן. כשהיה יתום בן 10 יצא שמעו של העילוי מז'יטל וניסה לקרוא לו שיבא לראות רק את הספריה שלו. וכמעט שהלך, עד שברגע האחרון עצר עצמו וברח לוילנא ועם ישראל זכה לחפץ חיים. מספרים על החפץ חיים שמעולם לא אמר על אדם מילה רעה, אולם על אדם אחד היה החפץ חיים אומר תוך שהוא רוקע ברגלו "ימח שמו וזכרו, וימח שמו למהזכירו שרצה לאבדנו משתי העולמות!". לאדם הזה קראו אדם הכהן. יש רחובות בישראל על שמו.

מדוע שינה החפץ חיים ממנהגו? משום שהאדם הזה ניסה למשוך את החפץ חיים בצעירותו להסכלה. ניתן לשער ולתאר את ההפסד של העם היהודי לדורותיו לו היה המושחת הזה מצליח במעשהו? [דרך שיחה עמ' תרא]

 

הבחור ומסירות נפשו לתורה – מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים'>>>

 

מסירת המודעה שמסר החפץ חיים שהסיטרא אחרא לא יצליח להניאו מלסיים מחשבתו, כשקרה לו אסון נורא שכל אחד היה נשבר ממנו בעת שכתב את המשנה ברורה.

ר' אהרון קוטלר יועד בצעירותו להיות רופא שיניים. עלינו לשבח [שמות רלא].

ההבדל בין היהדות לנצרות והאסלם– אצלנו אין מסתירים את חטאי הגדולים. מדוע? כי רק זו הדרך להיבנות!

 

אמר הגר"י הוטנר שבע יפול צדיק וקם, יש טפשים החושבים שהכוונה שהצדיק אף אם נופל- קם. אין זה הפשט הנכון. אלא אין הצדיק נבנה אלא מהנפילות.

וזו לעניות דעתי התשובה לרמב"ן: לגלות לנו שגם לאברהם היו כשלונות ובכל זאת לא נבהל מכך והמשיך בעבודת ה'!

החכם צבי ובעה"ב

 

עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ר' בספר אור דניאל פרשת עקב עמ' קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ.

ועל מנת שנוכל להבין כיצד מקיימים מצווה "קלה" ומה שכרה נלמד ממעשה שאירע עם הרב שמשון דוד פינקוס זצ"ל והובא בספר "תפארת שמשון" על הגדה של פסח "אור לארבעה עשר"

בדיקת חמץ כיצד?

אנשים רבים מגיעים לליל בדיקת חמץ כשהם 'מותשים' מהעבודות של טרום החג. בדיקת חמץ נעשית 'כלאחר יד', ויש אפילו שהתבלבלו בין בדיקת חמץ לכפרות, נכנסים לחדר עם הנר מסובבים את הנר בתנועת יד רחבה, משל היה זה תרנגול כפרות ועוברים לחדר הבא…

הסכיתו ושמעו סיפור מדהים אודות הרב פינקוס זצ"ל ו'הרכוש הגדול' עמו יצא בלילה זה:

יום זה של בדיקת חמץ היה אצל רבינו "אור ממש". אותו יום האיר לו לכל ימי חייו, וכך גילה רבינו זצ"ל בעת רצון מיוחדת.

"בהיותי בחור בישיבת בריסק התגוררתי בדירה משותפת עם עוד בחורים, ובליל בדיקת חמץ נותרתי לבדי בחדר. בשעה המיועדת נהגתי כמצווה עלינו מחז"ל מדינא דרבנן 'אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר'. בדיקת החמץ בכל הדירה התארכה שעה ארוכה, ועוד שעה, ועוד כמה שעות… המלאכה הייתה קשה, התעייפתי מאוד, ובסיום המצווה התיישבתי על מקומי יגע ושבע רצון מקיום ההלכה כדינה.

לפתע נרתעתי לאחורי – 'עליית הגג'! הרהרתי וקמתי ממקומי כנשוך נחש. 'הרי אין מי שיבדוק את העלייה, גם השכנים הגרים בבנין לא בדקו שם, ועליית הגג מה תהא עליה? הרי מבואר בשולחן ערוך 'חדרי הבית והעליות צריכים בדיקה'!

"ואז כמובן נערכה בקרבי מלחמה פנימית קשה. וכי דווקא עלי מוטלת המצווה? הרי עליית הגג שייכת לכל השותפין? למה שאני אזדקק לעבודה זו? חשבתי לעצמי. העייפות כמובן הייתה משקל לכל השיקולים. מחשבות והרהורים עמדו מול עיני, והקושי היה גדול, אך בסופו של דבר גמלה בלבי ההחלטה 'אני לא אכנע! אקיים את המצווה בשלימותה, בדיקת חמץ כדין'!

"יצאתי ועליתי בגרם המדרגות, פתחתי את דלת העליה המשותפת, הדלקתי את האור, ועיני חשכו. מסתברא מילתא ששנים רבות לא ניקו את המקום. הגג היה עטוף בשכבות אבק עבות. לא הייתה אפשרות אפילו להתחיל לבדוק ומי מדבר להגיע לחורין ולסדקין…

וגם על פי דין אין לבדוק חמץ לפני ניקוי המקומות 'וכל אדם צריך לכבד חדריו קודם הבדיקה' [סימן תלג סעיף יא] והמקום היה חייב לכאורה בבדיקה שהיה נחשב למקום שמכניסים בו חמץ.

"עמדתי בפתח הגג והעייפות התפשטה בכל אברי. כמעט ולא היה כוח להכריע מה מוטל עלי בשעה זו. והנה אזרתי חיל כעוז וגמרתי אומר בלבי; 'אקיים את החיוב בכל לב עד מסירות כל הכוחות ויהי מה'! אספתי את כוחותי הדלים, ירדתי לבית מילאתי דלי מים עליתי עמו למעלה לעלייה והתחלתי במלאכתי. בחור ישיבה בודד עומד אי שם קרוב לחצות ליל בדיקת חמץ, מתחיל בניקוי גג מאבק ולכלוך של שנים רבות.

מפעם לפעם כשהתבוססתי בלכלוך וכוחותי הלכו ואזלו שאלתי את עצמי 'האם ודאי שאני עושה כאן מעשה מצווה'? ומשנעניתי לעצמי שאכן מצווה דרבנן יש כאן התחזקתי עוד ועוד עד קרוב לעלות השחר.

בסוף האשמורה האחרונה הדלקתי את הנר והתחלתי בבדיקת חמץ אצבעותי רעדו ועיני נעצמו וממש סמוך לקריאת הגבר סיימתי את חיוב בדיקת החמץ. "בבוקר בשחרית וכל שכן אחר כך, הייתי עייף מאוד. לנוח לא הייתי יכול, עקב טרדות ערב היו"ט, שריפת חמץ, וכל שאר המצוות וההכנות. וחשבתי בלבי "מי יודע איזה 'ליל סדר' כבר יהיה לי כשהעייפות תכריע אותי".

"הגיע 'ליל הסדר', והנה בשעה זו החל לפעפע בי טעם חדש מתוק מאוד, חשתי באור גדול. התחלתי לומד את ההגדה וכזה טעם לא טעמתי מעודי בכל מילה ותיבה!

כשאכלתי את המצה הרגשתי שאני מוכן גם למסור נפש על אכילתה, ואור גדול היה לי כל אותו לילה. הרגשתי קירבת אלוקים! הייתי בהתרוממות גדולה. נהפכתי לאדם אחר. כך ממש עד סוף ה'סדר'. לאחר חצות "כשנגמר ה"סדר" לא הייתי מסוגל ללכת לישון נשארתי ער כל הלילה ועסקתי בסיפור יציאת מצרים. כזו הרגשה של קירבת אלוקים לא הייתה לי מיום עומדי על דעתי.

בתחילה חשבתי שהרגשה מרוממת כזו שייכת רק לליל הסדר, אך גם למחרת בבוקר ובמשך כל היום המשכתי להרגיש אותו טעם נפלא של קירבת אלוקים.

"ביום טוב אחר הצהריים חשבתי לנפשי מי יודע אם ההרגשה תמשיך… אולי התחושות היקרות שייכות רק ליום החג הראשון של פסח? אך גם בחול המועד הרגשתי עוד רוממות, וההרגשות הנעלות המשיכו לקנן בי עד שבמשך כל ימי המועד לא הייתי מסוגל להתנתק מהגמרא. לא עסקתי בדבר אחר מלבד קירבת אלוקים.

"וכשהסתיים החג עלתה מחשבת צער בלבי עד שבכיתי 'כזה יו"ט נפלא היה לי ומה יהיה מהיום ואילך'… מיאנתי להיפרד בשום אופן מהפנימיות והאור של ימות החג שעברו עלי.

"בשנה ההיא חל יום שבת קודש אחר יום טוב אחרון של פסח. "התחזקתי בעצמי וחשבתי הרי מחר יחול שבת קודש והלא שבת מקודשת יותר מיום טוב, שהרי בשבת נאמר 'וקדשתו מכל הזמנים'!

"באותה שבת חשתי לראשונה את טעמה של שבת קודש ולראשונה הבנתי את עניין שבת קודש "ומאז החלה כל עלייתי".

אם יש לי משהו היום, הרי שהכל מכוחה של מצווה אחת דרבנן של בדיקת חמץ שנאחזתי בה וקיימתיה במסירות נפש" אלו דברי רבי שמשון פינקוס זצ"ל. ["תפארת שמשון" על הגדה של פסח].

בשולי הדברים – נפלאים דרכי ההשגחה – אך ביום בו 'נולד הרב פינקוס' מהבחינה הרוחנית – ליל בדיקת חמץ, הוא היום שבו גם נאסף באותה תאונה מחרידה. הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים.

ואולי אין זו סמליות שיום פטירתו היה בתאריך י"ג ניסן. ומכאן כדאי שגם אנו נאמץ לעצמנו את דמותו של הגר"ש פינקוס זצ"ל בכל מצווה "קלה" בה אנו מתלבטים אם כדאי "לדלג" עליה עם כל מיני היתרים שהיצר נתן לנו הבה נתבונן ונבין לאיזו התעלות ניתן להגיע בזכות קיומן של מצוות "קלות".

 

אור דניאל במדבר:

סיפר החייל רפאל אוסטרוב חודש תמים היו החיילים מרותקים למוצב נידח אי שם בלבנון ומאז חופשתם האחרונה לא זכו לשמוע את קולה של אמא כיוון שבמלחמה זו הפלאפון עדיין לא היה מצוי והנה בשבת בצהריים "באה הישועה",לחיילים במוצב הגיעה ה"חייגנית" הלא היא הניידת שלאורכה מותקנים שמונה עמדות טלפון.

"יש לכם שעתיים בדיוק כדי לפטפט עם מי שאתם רוצים " שאג נהג החייגנית עב הכרס בקולו האימתני "אתם לא המוצב היחיד בגיזרה וגם במוצבים אחרים אוהבים לפטפט ".

כל החבר'ה עטו כמובן על המציאה כמוצא שלל רב וניצלו כל רגע פנוי כדי לשוחח עם המשפחה ועם החברים רק רפי, הדתי היחיד במוצב לא השתתף בחגיגה, הוא נשאר ספון בחדרו כשהוא רכון על חומש ומנסה לשווא לעיין בפרשת השבוע 'הם לא מצאו זמן אחד לשלוח את החייגנית חוץ מבשבת' רטן בליבו 'איפה הרב החטיבתי'?

"רפי מה קרה לך למה אתה לא הולך להתקשר הביתה"? שאלו אותו חבריו.

ואף הוא כיהודי הגון השיב בשאלה "שכחתם ששבת היום"?

"אז מה אם שבת היום"? שאל בתום לב נימרוד הקיבוצניק המתולתל, "זה ממש פיקוח נפש לדבר עם ההורים המודאגים ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך'"?

אחרים הציעו עצמם כ"גויים של שבת" הם יחייגו בשביל רפי וגם יחזיקו לו את השפופרת שרק ידבר. ואולם שום דבר לא שיכנע את רפי "הסרבן".

אחרי שחלפו השעתיים המוקצבות למוצב ניגש הנהג הקשוח להתניע את החייגנית אך לשווא – המנוע לא הראה כל סימן חיים,כדי להרגיע את הנהג הנירגן לקחו אותו למטבח. כמובן עם צאת השבת האיצו החבר'ה ברפי "יצאו כבר כוכבים אז טוס מהר וטלפן!" אחרי שהתקשר לכל מי שרצה הציעו החיילים לנהג לנסות את מזלו שוב אולי הרכב יזוז וראה זה פלא המנוע נדלק מיידית.

 

פרשת לך לך

המתבונן בטבע רואה אלוקות

לראות אמונה בעיניים [מ'לב שלום' ואמרי שפר ועוד]

אברהם אבי האמונה. אברהם העברי, כל העולם מן העבר האחד והוא מהעבר השני. כולם עובדי אלילים.. אביו מוכר פסילים ומגיע לקוח ומשכנעו שאתה מבוגר יותר מן הפסל… ומשבר כולם ומניח המקל ביד הגדול. איש האמונה. והולך ומפיץ את האמונה לכל עובר ושב. אביו מוסרו לנמרוד שרוצה לזרוק אותו לכבשן האש, ואינו חת.

עשה אהל ולו ד' פתחים על מנת להכניס אורחים ולהרביץ בהם אמונה. מעשה באותו זקן שאברהם כעס עליו ואמר לו לצאת מביתו.

המתנגד להפצת האמונה– אחת מן השניים, או שאינו מאמין, ואינו רואה בסחורה דבר אמיתי שכדאי לשווקו, או שמאמין אך עינו צרה באחרים.

אברהם מידתו חסד. וחסד זה הן ברוחניות והן בגשמיות. ואת הנפש אשר עשו בחרן.

 

אולם יש להתבונן. הרי אברהם צודק. כל בעל שכל ישר יודה. יש מנהיג לבירה. ניתן לראות זאת מכל עלה, מכל חפץ, דבר כזה לא נברא מעצמו. מדוע איפוא דבקו בני דורו בעבודה זרה?

הרי המציאות מוכיחה שה' בראנו. מבשרי אחזה אלוקה. תיכנון האדם- לפי סדר החשיבות- פה אף אוזן עין שכל. כמה תיחכום בתא חי אחד. איינשטיין וגדולי המדע מקבלים היום שהבריאה מתוכננת ע"י כח עליון.

השמש במרחק מדויק מכדוה"א, אם קצת יותר רחוק היינו קופאים, אם מעט פחות היינו נשרפים.

כדור הארץ סובב על צירו, אם היה מאט סיבובו- כולם היו מתים מהימים הארוכים שהייתה השמש שורפת הכל, וקופאים בלילות הקרים והארוכים.

שיני האדם- מקדימה החותכות לנגוס, מאחור הטוחנות לטחון. השפתיים שמכסות הכל שלא יפלו לחוץ כל הפירורים… הקיבה שמעכלת הכל באופן נפלא, ומורכבת מקיבה המפרקת וממעי גס וממעי דק.

הגוף שיודע כיצד להפיק מכל המזון את האנרגיה הדרושה לו ולהשליך הנשאר כפסולת. הקיבה של האדם המפרישה מיצים המעכלים הכל- אפי' בשר בהמה, ואילו את עצמה אינה מעכלת?

אצבעות האדם משופות, לאחיזה עדינה. תארו לעצמכם את היד ללא בוהן? כל אפשרות האחיזה הייתה מתבטלת!

סיפר לי אדם שהיה לו גבס – אתה לא תאמין איזה פרויקט זה ללבוש חולצה ולכפתר כפתור! דבר שכ"א מאתנו עושה בצורה רוטינית מבלי לשים לב למורכבות הפעולה.

תארו לעצמכם את הציפורניים בצד הפנימי של האצבע… את האצבע פחות דביקה…או יותר דביקה… או שעירה מבפנים… או את העיניים ללא גבות בעת שאנו מזיעים, או ללא עפעפיים שינקו אותן,

עיין נוספת היכן? בגב? ואם יש דברים שאיננו מעוניינים לראות? באצבע? ואיך נשתמש בה? אתה יכול לחפוף ראש עם עין בקצה האצבע?

ואם נתבונן בפרי – קלמנטינה. ירוק עד שמבשיל, מתחבא. כשמבשיל – צהוב ובולט על רקע העץ – מזמין לאכילה. עליו קליפת מגן. תנסו להשאיר קלמנטינה ללא קליפה. היא מתקלפת, ובפנים פלחים. תנסו לחשוב אם היינו צריכים לנגוס בתפוז ללא פלחים… שפריץ לפנים…

אז העולם כל כך מתוכנן, כל גרגיר, כל זרע, כיצד איפוא יש הטוענים שהאדם בא מן הקוף ומריאקציה בין כמה חלבונים ומולקולות שהתפתחו לאט לאט והפכו לאדם שלם?

הרי אם קוסמונאוט היה עולה על הירח והיה רואה שבר של בקבוק, הוא היה מסיק מיד שהרוסים ליכלכו כאן… גם אם זה לא היה בקבוק וודק…ה לרגע לא היה עולה על דעתו אולי היה פיצוץ כו' אפי' שמרכיבי הבקבוק- חול, ישנם גם בירח.

 

הראב"ע שהשלים שיר של אחד שהאמין שהעולם נוצר מעצמו, וכשנכנס לחדר הופתע מיופי מילות השיר. אמר לו הרב זה נוצר מעצמו… הוא כעס על דברי השטות וההבל. איך נוצר, מה נוצר???

אמר לו הרוח שפכה מעט דיו ונוצר ויצאו כמה בתים. כעת הוא התרתח. זה שטויות והבלים! אמר לו הרב אם כמה בתים לא יכולים להיוצר מעצמם, עולם כ"כ מורכב ומופלא יכול?

 

אחד אמר לגר"ש שבדרון וכי הרב לא שמע על המפץ הגדול?

אמר לו הרב אם הייתי רואה עין אחת שלך תקועה בקרחת, ועיין אחרת בגב, ורגל אחת יוצאת מן הכתף והשניה מהאוזן, ואוזן שניה תקועה בעורף, והיד מציצה מתוך הפה, אזי הייתי מאמין שייתכן שנוצרת מפיצוץ…

התשובה: מעשה ברב מבריסק והכופר. ששאלו הרב האם שאלותיך החלו לאחר שעברת עבירות או לפני. והודה הלה שלאחר שעבר עבירות. א"כ לא שאלות יש לך, תירוצים יש לך. אני יודע לתרץ תירוצים על קושיות. לא לתרץ תירוצים על תירוצים…

מה התכון הרב לומר לו? אין כאן ספק 'פילוסופי' בעניין שמירת המצוות. אין כאן עיון מעמיק שהביא לכפירה. התאוה הכריעה אותך, ונוח לך להציג עצמך כבעל אידיאולוגיה. זה מצטייר יפה יותר.

אלדוכס הכסלי חיבר ספר- וידויו של כופר מקצועי. הוא היה כל ימיו ממפיצי תורת דארוין, ובסוף ימיו כתב בספרו נלחמנו על כך שהעולם נברא מעצמו ואין לו משמעות מחייבת משום שרצינו להאמין שלעולם אכן אין משמעות. זה התיר לנו לחיות חיינו בהפקירות {והוא הדגיש- בפרט בעניינים הקשורים לצניעות..} מבלי לחשוב שיש לתת דין וחשבון על כך למאן דהוא. שהרי אם יש בורא, ישנן אמות מידה מוסריות מחייבות. ואם לא- אכול ושתוה כי מחר נמות… כך מתבטא אישהאקדמיה המדעית. מי שהיינו חושבים שכל דבריו נובעים מהראציונל… חושב מהבטן…

 

וזה שאמר דוד (תהילים פרק יד-א) 'למנצח לדוד אמר נבל בלבו אין אלקים' וצריך ביאור למה לא 'אמר נבל בשכלו'? מדוע בליבו? נבל הוא ההולך אחר תאוות ליבו. ולכן אומר דוד שהנבל אומר בליבו- שהרי התאוות מוליכות אותו!

וכן רואים אצל אלה שחוזרים בתשובה – אם נשאלם מה השאלה הראשונה שעמדו מולה לפני שחזרו הם יענו לא האם יש אלוקים או לא, אלא על מה אאלץ לוותר. על ים בשבת, על עישון, על בילויים, על כדורגל. הקובע היא התאוה.

 

(ועל פי זה נבין את אשר אמר הגר"א שמקובלנו מהקדמונים שליד כל בית עבודה זרה היה בית זנות, ועל ידי זה היו הכמרים מפתים את המאמינים להאמין בעבודה זרה שמתירה לך את הזנות. ולכן הזנות חוזרת ונשנית ביחס לעבודה זרה ויזנו אחר הבעלים, וכן היא מוגדרת נאפופיה וכדו'.

 וזה שאמרו חז"ל לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא.

אנשי דורו של אברהם וכן הכופרים שבכל דור ודור מודעים לכך שיש בורא לעולם. אולם היה נוח להם לחיות בעולם שבו אין בורא. הפסל לא מגביל אותי.

על פי זה ביארתי מדוע כשנפרד לוט מעל אברהם והלך לסדום אמר 'אי אפשי באברהם ואלוקיו' מה קרה דוקא עכשיו שהוא הגיע למסקנה הזו? אלא כל עוד היה בבית אברהם ונמנע מעבירות לא הייתה לו בעיה עם אלוקי אברהם. אולם בעת שהגיע לסדום המתירנית והעבריינית הוא חש שזה לא מסתדר עם כל מה שלמד בביתו של אברהם, ומה יותר קל מאשר לטעון שאלקי אברהם אינו מספיק טוב בעבורך וממילא הכל מותר. חסל סדר יסורי מצפון…

ככל שנגביר מידותינו הטובות ולא נלך אחר תאוות ליבנו, כן תגבר אמונתינו.

 

 

פרשת לך לך

אתה חושב ש א ת ה עושה משהו??

כוחי ועוצם ידי [מתוק האור עמוד שי"א]

אברהם אבינו נלחם כנגד שנים וחצי מיליון אנשים, במלחמת העולם הראשונה בהיסטוריה, וניצח. כולם מקבלים אותו למלך עליהם. ואז מלך סדום מבקש 'תן לי הנפש והרכוש קח לך'. אברהם מסרב. הרימותי ידי אל ה' קל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל אם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם.

סירובו של אברהם מובן. מלך סדום אחז מעצמו כ'בעל נסים', הוא הרי יצא מבארות חמר כמו אברהם שיצא מכבשן האש, ויש חשש שיאמר שבזכותו וסגולתו התעשר אברהם.

אולם לא ברור 'הרימותי ידי לקל עליון', מה עניינה של הרמת היד?

 בשנת תשל"ז רצתה הממשלה לחוקק חוק המתיר הפלות. מי שכהן כשר המשפטים באותם ימים, שמואל תמיר, היה מראשי התומכים בחוק זה, אשר הוא כמובן מנוגד לדעת תורה, ולכן, כחלק מן המאבק של הח"כים החרדים בחוק הוחלט לשגר משלחת אל השר ולנסות לשכנע אותו לשנות את דעתו. בין חברי המשלחת היו רבי מיכל שטרן, רבה של עזרת תורה, ורבי רפאל לוין, בנו של הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל. כיון שהרבנים ידעו כי רבי אריה לוין היה אהוב מאוד בקרב חוגי הלח"י והאצ"ל, אשר שר המשפטים נמנה עליהם, הם קיוו שהימנותו של בנו על חברי המשלחת תדבר אל לבו של השר.

יומים לפני הפגישה המיועדת, התקשר רבי רפאל לוין לכל חברי המשלחת ואמר להם: "דעו כי פגישה זו היא פגישה גורלית מאוד! לקחנו על עצמנו משימה כבדה מדי, ומי יודע אם נצליח לעמוד בה! אנחנו חיבים לקרוע את השמים בתפלות! אנו מכרחים לעשות מאמצים כבירים בתפלה, משום שאין לנו שום סיכוי… וכי מדוע שיקשיבו לנו?" ואכן, תפילות רבות הושקעולמען מטרה זו.

ובהגיע השעה המיועדת צעדו חברי המשלחת כשתפילה על שפתותיהם, אל ביתו של שר המשפטים. בתחלתה של הפגישה התבקש כל אחד להציג את עצמו, כשאמר רבי רפאל את שמו, וציין את שם אביו, נהרו פניו של שמואל תמיר, והוא אמר: "הי, רבי אריה הוא הרי הרב שלנו!", וכיבד את רבי רפאל להציג את בקשתם לפניו.

 

רבי רפאל בקש לספר לו ספור קטן שארע עם אביו:

באחד המים נקשו על דלת ביתו שני בני זוג, ישר חזותם החיצונית העידה עליהם שאינם שומרי תורה מצוות. משנכנסו פנימה שטחו לפניו את שאלתם: זה לא מכבר הרתה האשה, ובעלה, אשר החליט כי למודי הרפואה שלו אינם עולים בקנה אחד עם הולדת ילדים, מבקש הוא שתעשה הפלה. האשה התנגדה בכל תוקף הם פנו לרב שיכריע. הרב ישב עימהם שעה ארוכה ופרט על נימים רגישים ותאר להם עד כמה יועיל הבן לעת זקנתם. דבריו נכנסו ללב הבעל והוא נמנע מלדרוש הפלה. בתום הט' חודשים נולד בן במזל טוב למשפחת תמיר והוא נקרא בישראל בשם 'שמואל'!

שר המשפטים נדהם ומיהר להתקשר לאמו ושאל אותה האם אכן כך היה מעשה, והיא השיבה בהתנצלות שאכן הזמנים אז היו אחרים, קשים מאד… הוא פנה אל הרבנים ואמר להם אל דאגה כל עוד אני הוא שר המשפטים חוק זה לא יעבור בכנסת…

כשיצאו הרבנים מרוצים מהצלחת הפגישה שאל רבי מיכל שטרן את הרבי רפאל לוין הרי הסיפור הזה היה ידוע לך גם לפני כמה ימים, ומדוע איפוא פנית אלינו שנרקיע שחקים בתפילה?

השיב לו הרב:סיפור פה סיפור שם, לולי התפילות לא היתה לנו שום הצלחה. אתה חושב שהסיפור הצליח? לא, דע לך שהתפילה שלנו היא שניצחה ובלעדיהלא היה הסיפור משיג מטרתו!

 

עוד מסופר על הרבנית ממונקאטש ששהתה עם בתה באחת ממעיינות המרפא המיועדים לסובלים מבעיות שונות, וארע ונזקקה הבת לניתוח דחוף, וניגשה הרבנית לאדמו"ר מויז'ניץ ששהה שם באותו זמן והתייעצה עמו. השיב לה הרב שיש לקיים את הניתוח. החליטה הרבנית להודיע לבעלה, אך הרב מנע אותה, הוא לא יהיה במנוחה כל השבת, אני מברכך בהצלחה! הניתוח הצליח והבת החלימה ב"ה. לאחר המעשה שוחח האדמו"ר ממונקאטש עם האדמו"ר מויז'ניץ והודה לו. השיבו האדמו"ר מויז'ניץ שמי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם שיתפלל עליו. מדוע לא אמרו אצל 'צדיק'? משום שצריך פה אדם חכם שידע שגם לאחר הברכה והצלחת הטיפול עליו לדעת שאין זה בזכות ברכתו, לא כוחו ועוצם ידו, לזה צריך להיות חכם…

[ההמשך שם מעמוד שיח]

 אנשים רבים מתבטאים – אתה רואה – כל מה שיש כאן עשיתי בעשר אצבעותי. אף אחד לא עזר לי. לא הורים לא ממשלה. אני לבד… בא אברהם ואומר 'הרימותי ידי לאל עליון קונה שמים וארץ'. אלה לא הידיים שלי. הידיים שלי שייכות לקל עליון. גם מעשיהם והצלחתם ממנו הם.

 

(ב) לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם

(ג) וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה

(ד) עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם

(ה) פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ

(ו) אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן

(ז) יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם (תהלים קטו)

 

מבאר בחנוכת התורה [ליקוטים תהילים, שם הביא בשם רבי זלמלה מוילנא] ידיהם ולא ימישון רגליהם ולא יהלכו וגו'. ויש לדקדק במה שאמר ידיהם רגליהם דהוה ליה למימר ידים להם רגלים להם כי היכי דנקט פה להם. עינים להם. אזנים להם. אף להם. ומדוע דוקא באלו השנים לא אמר תיבת להם. הלא דבר הוא.

ויש לפרש על פי מה דקיימא לן דמשִברי עבודה זרה שרי להנות אבל מצא תבנית יד או רגל אסור מפני שכיוצא בהם נעבד. והשתא יובן דבכל שאר האברים דהיינו עינים אוזנים נאמר תיבת להם דצריך שיהא האבר מחובר לעבודה זרה אבל אם אינו מחובר לא מקרי עבודה זרה. אמנם ביד ורגל לא כתיב להם לרמוז דיד ורגל אף כשהם נפרדים אסורים ומקרי עבודה זרה.

משום הכי לא הוצרך לומר תיבת להם דהם בפני עצמם נחשבים לעבודה זרה:

וכן בזה נבין את שביקש אברהם מהמלאכים הבאים לבקרו לרחוץ רגליהם, 'כסבור שהם ערבים שמשתחוים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס ע"ז לביתו'. רש"י. איזו מין עבודה זרה היא זו?

מבאר הליקוטי בשמים שלמעשה עבודה זרה כזו יכול כל אדם להכשל בה. שואלים אדם איך הצלחת? והוא משיב כיתתי רגלי ממקום למקום עד שהשגתי ועשיתי ובניתי והתאמצתי והתחכמתי כו' נעלי בלו מרוב ריצות עד שהשגתי.

אדם זה משתחוה ועובד לאבק שברגליו. מזה רצה אברהם להפקיע. הרימותי ידי לקל עליון.

וזה שנאמר בהפטרה שלנו וקווי ה' יחליפו כח. הוי ליה לומר יוסיפו? להחליף פירושו דבר בדבר אחר? אלא פירושו הם מחליפים כוחם בכוחו יתברך. זה לא כוחי, זה כוחו!

ע"ש מעשה נפלא באוהב ישראל מאפטא [עמ' שכ] על החלפת ממון בגדול מישראל.

 

פרשת לך לך

אם ה'אני' כאן – הכל כאן!

'לך לך׳ ־ להנאתך ולטובתך [הרב פינקוס עם תוספת מרובה]

 (רש"י) ״לך לך ־ להנאתך ולטובתך" הקב"ה מצווה את אברהם ללכת מארצו וממולדתו ־ להנאתו ולטובתו. אחרי כן כתיב: "וילך אברם כאשר דבר אליו ה"

ויש שפירשו, שאברהם לא עשה כמו שהקב״ה ציווהו; הקב״ה אמר לו ״לו לך ־ לטובתך, ואילו הוא הלך לשם שמים, רק משום שכך נצטווה.

זהו, אמנם, רעיון יפה, אבל כמדומני שאינו נכון. לא מסתבר לומר שאברהם אבינו שינה ממה שהקב״ה אמר לו. אלא אדרבה, יש כאן הדגשה ״וילך אברם כאשר דבר אליו ה'״ – כמו שהקב״ה אמר לו, הוא אכן הלך להנאתו ולטובת עצמו! מה באה כאן התורה ללמדנו? כאשר אדם עושה מעשה חסד, כגון שנותן פרוטה לעני, מונחים במעשהו שני חלקים: ראשית, הבנין שהוא בנה בעולם, כלומר עצם החסד שגמל עם אותו עני מסכן, שלפני כן לא היה לו מה לאכול, וכעת ע״י נתינתו יש לו מה לאכול. אולם נוסף על כך הוא גם בנה את האישיות שלו, הוא עשה את עצמו לבעל חסד!

והנה נתבונן נא: איזה מבין שני חלקים אלו חשוב יותר? הבנין שבנה בעולם ־ מעשה החסד, או בנין אישיותו?

דבר זה בא הכתוב ללמדנו: ״לך לך" העיקר אצלי, אומר הקב״ה, הוא מה שאתה עושה עם עצמך, העובדה שהנך מתקן את אישיותך ובונה את הנפש שלך.

מדוע זה כך? אברהם אבינו היה איש חסד. עושה חסד נקרא ״חסיד׳ ואמרו חז"ל: ״איזהו חסיד – המתחסד עם קונו״ מיהר פר׳ משפטים דף קיב ע״ב). חסד אמיתי הוא חסד הנעשה כביכול עם הקב״ה. ביאור הדברים הוא לכאורה קצת ׳חריף/ אבל ממש נפלא! חסד אמיתי הוא לתת למישהו דבר שאין לו מעצמו וגם אין לו אפשרות להשיגו בעצמו. אם אני נותן לך סוכריה, בשעה שבכיסך מונחת חבילה של סוכריות – זהו אמנם חסד, אבל לא שיא החסד. אך בשעה שאין לך סוכריות, וגם אין לך שום אפשרות להשיג סוכריות, וכעת הנך רוצה מאוד סוכריה אחת, אם אתן לך סוכריה ־ זהו חסד אמיתי. אומרים חז"ל: ״איזהו חסיד״? ־ מהי האפשרות לעשות חסד בעולם? ־ רק עם אחד, עם הקב״ה! אצל הקב״ה יש דבר אחד שכביכול אין לו אותו, וגם אינו יכול להשיגו, ורק האדם יכול לתת לו. מהו? השלימות שהוא יוצר באישיותו.

כשאדם מתקן ומשלים את עצמו, עושה את עצמו לאדם טוב יותר, זהו דבר שהקב״ה מצדו כביכול אינו יכול לעשות, כי אם הוא עושה אותי לאדם טוב, הרי לא נהייתי באמת אדם טוב. אולי רובוט, או מלאך… זהו, אם כן, הדבר היחידי שאין לו, ורק אני יכול לתת לו.

זהו ״לך לך״ ־ הציווי לאברהם היה שילך, אבל רצון השי״ת הוא שאברהם יבנה את עצמו, זה מה שמעניין אותו. חוץ מזה הוא לא צריך דבר.

להחזיר את העולם בתשובה ־ גם הקב״ה יכול. להכניס אורחים? ־ הקב״ה יכול לתת להם בתים לכתחילה, כך שלא יצטרכו להסתובב ברחובות ולהזדקק לאירוח של אברהם. ואמנם אין הכוונה, חלילה, שאברהם לא היה צריך לעשות את כל המעשים הטובים שעשה, כי ודאי שללא עשייתם לא היה בונה את עצמו. אבל היופי של הכל, הדבר שבמיוחד חפץ בו השי״ת הוא שיבנה את עצמו, כלומר, העיקר לא מה שאתה עושה, אלא מה שאתה בונה את עצמך!

[אם אני כאן הכל כאן

אומר הרב דסלר [ח"ד עמ' 286] היצה"ר גונב מאתנו את היקר ביותר – את האני! הוא מרמה אותנו שמה שהוא רוצה – אני רוצה. היצה"ט הוא המצפון – והוא כבר לא "אני", אלא גורם חיצוני ש"מפריע" לי ליהנות כפי ש"אני" רוצה! בו בזמן שהאני הפנימי באמת רוצה לעשות רצון ה', כפי שכותב הרמב"ם בענין כפיית גט עד שיאמר רוצה אני.

וזה שאמר הלל – אם אין אני לי – מי לי? ו"אם אני כאן – הכל כאן"! ואם לא כאן? מי כאן? שהרי כל פעולותי חיצוניות מתוך הרגל ושינון, ולא מתוך הנקודה הפנימית!

הרבי מסאטמר והחקיין – אולי גם אני סתם חקיין??

האדמור הזקן והאייכה

ועוד נוסיף – כאשר האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי ישב בבית הכלא הרוסי, הופיע נציג בכיר של המימשל כדי לחקור אותו. אותו אדם היה בקי בתנ"ך ומלומד בענייני יהדות.

הוא ניצל את ההזדמנות כדי לשאול את רבי שניאור זלמן שאלה שהציקה לו זמן מה.

לאחר חטא עץ הדעת, כתוב כי "ויקרא ה' אלוקים אל האדם ויאמר לו: איכה?". האם לא ידע האלוקים היכן נמצא אדם הראשון, שהיה עליו לשאול אותו למיקומו? שאל השר.

הרבי ציטט את דבריו של רש"י כי כמובן שלא נסתר מעיני האלוקים מקומו של האדם הראשון, הייתה זו רק דרך לפתוח בשיחה. "אני מכיר את דבריו של רש"י" השיב החוקר, "אך ברצוני לשמוע את פירושו של הרבי."

השיב לו הרבי:

"כאשר אדם הגיע לגיל מסויים" – וכאן הוא ציין את גילו המדוייק של החוקר – "שואל אותו האלוקים: איכה? האם אתה יודע למה נבראת, מה מוטל עליך לעשות ומה כבר הספקת לעשות בעולם?"

דברים אלו הותירו רושם עמוק על החוקר]

אייכה – היכן האני האישי והפרטי שלך!!??

 

שיטת דוד הפלגה ־ הכל למען הכלל

נקודה זו היא יסוד החילוק העצום שהיה בין אברהם אבינו לבין אויביו הגדולים ביותר ־ אנשי תר הפלגה ואנשי סדום.

לדור הפלגה היתה שיטה, שבשפה המודרנית נקראת ״קומוניזם" ־ איחוד של כל הנכסים ושל כל האזרחים. אין רכוש פרטי. האדמות, המפעלים, המכוניות – הכל של הציבור, לא של אדם פרטי.

חז״ל מספרים, שאנשי דור הפלגה בנו את המגדל הענק דוקא מלבנים, לא רצו לבנותו מאבן. ואם אדם עמד על המגדל, ו׳חלילה׳ נפלה לבנה מידו ונשברה ־ קבעו יום אבל לאומי, כל האנושות כולה התאבלה על הלבנה: ״אוי לנו, מי יחזיר לנו תמורתה של לבנה זו, לעולם לא תהיה עוד לבנה כמוה״…

וזה באמת כך, כי גם אם ייצרו עוד אחת היא לא תהיה אותה לבנה שנשברה, אלא לבנה חדשה. לעומת זאת, אם בן אדם היה נופל ומת, לא היו אפילו קוברים אותו, זה בכלל לא ענין אף אחד.

יתירה מזו, אם כשהיו בונים את המגדל היתה חסרה להם לבנה ־ הכניסו ילד במקום הלבנה. מעין מה שכתוב

דַּבֵּר כֹּה נְאֻם ה' וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר וְאֵין מְאַסֵּף:

 

עלינו להבין: מעשה זה לא נעשה על ידם מאותו טעם שפרעה עשה כן לבני ישראל. פרעה הכניס לבנין ילד יהודי, אבל הם הכניסו ילד של עצמם, כלומר, בעיניהם הלבנה היתה חשובה יותר מהילד! זו היתה שיטתם הפילוסופית ה׳גאונית': העולם נברא לצורך כלל האנושות, וכל דבר בעולם משמש למטרה זו. ע״י הלבנה נבנה לנו מגדל, אשר ישמש את כלל הציבור. כל לבנה, כל תפוח, כל פרוסת לחם ־ הכל משמש את האנושות.

ישנו דבר אחד בעולם שאינו משמש את האנושות: האדם היחיד! היחיד רק לוקח, ׳גוזל, מכלל האנושות; חמצן, מזון, כל צרכי החיים. הלבנה 'נותנת׳ לציבור, ואילו כל יחיד ויחיד בעצם רק לוקח מהציבור. לכן, כאשר לבנה נופלת ונשברת, מצטערים ומתאבלים. אבל כשאדם מת, אדרבה ־ ״ברוך שפטרנו״, כשישנו אחד פחות ־ יותר טוב לכולם… זו, בעצם, היתה שיטת הקומוניזם.

לאמיתו של דבר, מבחינה היסטורית, זו הקבוצה האכזרית ביותר שהיתה מאז ומעולם. מאותה שיטה של ״אהבה ואחוה, כולנו שווים, כולנו אחים״, יצאו מעשי האכזריות הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית!

היטלר ימ״ש הרג ששה מליון יהודים כי הוא שנא אותם, היתה לו מטרה לעקור את הגזע הזה מן העולם, רוז״ל. לעומת זאת סטאלין הרג עשרים מליון איש! לא מתוך שנאה.

הם פשוט לא נחשבו אצלו, לא היה להם כל ערך בעיניו. הוא שלח עשרות אלפי איש לסיביר, מקום שבו הטמפרטורה היתה המשים מעלות מתחת לאפס, וכך, כשרק חולצתם הדקה לגופם, ללא סוודר, הוכרחו לעבוד עבודת פרך במשך ארבע־עשרה שעות ביממה, כשמזונם היחיד היה פרוסת לחם מעורבת עם נסורת של עצים!

אכזריות נוראה זו נבעה מזלזולו באדם. האדם לא היה שווה אצלו כלום. המטרה אינה האדם, אלא לבנות עולם. אדם הוא פחות מדג רקק. אם הוא מכליל את עצמו ותורם לכלל הציבור ־ יש לו זכות קיום, אבל אם הוא חורג ־

כמו אם הוא למשל יהודי ויש לו שיטות לעצמו ואינו מסכים עם שיטות הציבור ־ הוא פשוט ׳מיותר" ולא רק מיותר, אלא הוא מאיים על כולם, והציבור ידאג לסלק אותו…

דברי הגר"ח זוננפלד

וזהו לימוד חשוב במאד אמר הגר׳׳ח זוננפלד זצ״ל ששומה עלינו לדעת, שמיני דור הפלגה ועד לדור הקומוניזם אלו כמו אלו מרוב הלהיטות להשיג את ההתנתקות מעזרת שמים ראו במדינתם עיקר וערך עליון, בעוד האדם היחיד, הפרט, הפך לטפל, לאמצעי המשרת את המטרה עצמה.

בימינו בעבר הלא רחוק היו תופעות רבות כאלו.

אחת מהן שסיפר הגנרל האמריקאי אייזנהאור [משחרר אירופה המערבית מן הנאצים]. כאשר שמע את דבריו של הגנרל הרוסי שסיפר לו כיצד הצבא האדום טיהר שדות מוקשים. פשוט מאד, שלחו גדודי חיילים אל שדות המוקשים כדי שיפוצצו אותם בגופם. כך פינו את הדרך להתקדמות הטנקים לעבר ברלין, כך זה נראה כשאדם רוצה

להשיג בעצמו ללא עזרת שמים את מטרותיו. [תוספת מהספר בנאות דשא]

האולימפיאדה וחיי אדם

באחת מארצות אירופה – כמדומני נורבגיה – בנו איצטדיון לפני עשרות שנים לאירוח האולימפיאדה. כיון שהיו בלחץ של זמן הם עבדו גם בלילות. עבודה בלילה מסוכנת, עייפות, תאורה לקויה, והיו גם תאונות עבודה רבות שהסתיימו בלא מעט הרוגים. הממשלה החליטה לפתור את הבעיה בדרך מאד פשוטה – היא פשוט הגדילה את תשלומי הפיצויים למשפחות ההרוגים…

שיטת אברהם אבינו היתה בדיוק להיפך. הוא אמר: השי"ת לא צריך אותי כדי לבנות עולם, הוא יכול לבד לבנות את העולם. אני לא צריך לפרנס עניים, השי״ת יכול לבד לפרנס עניים.

אני יכול לעשות רק דבר אחד שהקב"ה "לא יכול לעשות" ־ לעשות מעצמי אדם טוב יותר! לכן, כל בן אדם שהוא ראה ־ היה בעיניו התכלית! אפילו ערבי ־ גם הוא בן אדם! בזה כביכול נותנים לאלקים מה שהוא לא יכול לקחת לעצמו. זוהי שיטתו של אברהם אבינו.

אברהם על פרט אחד – אדם אחד – לוט – יצא למלחמה!

אברהם על אנשים חוטאים – ביקש רחמים!

הוא יכל לטעון – הם נגד ה"שיטה" שלי, יש למחוק אותם! זה קומוניזם…

לעומתו, אנשי סדום אמרו: ׳יש לנו את הציבור שלנו, בא אדם זר ומבקש למצוץ את הדם שלנו? לך מכאן, שלא תעיז אפילו להתקרב לעירנו'! כך היא גם שיטת אמריקה – בלי ויזה לא נכנסים לכאן! אתה תאכל את כל האוכל של מנהטן… תמצוץ את הכסף מכל אזרחי המדינה… לכן עדיף שתישאר במקומך ולא תבוא לכאן!

פרופסור פרנסיס קריק, (חתן פרס נובל, שגילה את מבנה ה – D. N. A), כתב בשנות ה – 60, מאמר לביטאון ""nature שכותרתו: "ההשלכות הסוציולוגיות של הביולוגיה המודרנית".

במאמר הוא פורס את חששותיו לגבי עתידו של המין האנושי:

"ריבוי הילודה, ודלדול משאבי הטבע מהווים סכנה על האנושות כולה".

בעקבות זאת מעלה פרופ´ קריק את פתרונו לבעיה: "לא נוכל לראות את חיי האדם כקדושים, לא נוכל להרשות את הרעיון שלכל אדם יש נשמה וזכות קיום. תינוק הנולד ייחשב חי מבחינה משפטית רק 48 שעות לאחר הלידה". אז מה הבעיה? מבחינה משפטית הוא לא חי, אז להרוג אותו זה לא רצח. נקי.

בינתיים, הוא מציע באבירות, "יבדקו אם הוא חבר רצוי בחברה האנושית."

האבסורד עוד לא נגמר: וכן "רצוי להגדיר אדם מעל גיל 80 כמת מבחינה משפטית עם כל המשמעויות הכרוכות בכך".

והנה משפט המחץ: "כדי שהחברה תקבל זאת יש להפסיק את לימוד המוסר הדתי לילדים, וללמדם את ההשקפה של הביולוגיה המודרנית על מקומו של האדם ביקום".

מי אמר אבולוציה ולא קיבל? זה לא היה הנושא שלי, ממש לא, אבל תראו איך שזה נכנס לו. . .

 

כיום לחברה יש שתי סיבות עיקריות לקצר חיי אדם. ראשית, עלויות כספיות גבוהות. שנית, קציר איברים. כידוע לכולנו, כדי 'לתרום' לב יש צורך לקצור אותו בעודו פועם. הבעיה היא שפעולה כזו נחשבת לרצח. מה עושה הרפואה המודרנית? מגדירה על פי נוחיותה מה נחשב לאדם חי, וממילא אין בעיה להרוג אותו.

והנה ההמצאה החדשה: מוות מוחי נשימתי. עד היום כדי להגדיר מוות השתמשה הרפואה רק בהרס של כל המוח, כולל הגזע. ואילו כעת, לצורך העניין, שונתה ההגדרה לגזע המוח בלבד. במילים אחרות, המילים "מוות מוחי" מסתירות מאחריהן באכזריות את האמת הפשוטה, שהמוח עדיין חי.

בבדיקות EEG נמצא כי שנעשו לאנשים במצב של מוות מוחי נמצא פעילות מוחית ב10% מהפציינטים. ואם כבר מדברים, קרו מקרים נדירים של מוות מוחי שהחולים חזרו לחיים. כמו אותו חולה באוקלהומה שהתאושש לחלוטין ממצב כזה, ואף התראיין לתקשורת. זה קרה ברה"ב בשנת 2008! [מהאתר 'הדוס' ראה שם עוד].

 

[שמעתי מהרב דיסקין

מדוע שיטת הקומוניזם פשטה את הרגל, ואילו הגמחי"ם משגשגים בבני ברק, והחסד גואה בעולם התורה?

מפני שהתפיסה הגויית לחסד – תעזור – לו! הוא – חסר! לעני – אין! אך תפיסת היהודי שיותר ממה שאתה עוזר לו – אתה בונה את עצמך! יותר משבעה"ב עושה עם העני וכו', תבנה את עצמך ואישיותך – ותתחסד עם חבירך!

התפתחות העולם מול נסיגת האדם]

הפער בין ההתפתחות הטכנולוגית – להתפתחות האנושית

כיום, רואים אנו שהעולם מתקדם ומתפתח, אולם כגודל ההתפתחות בבנין העולם – כך גודל הנסיגה בבנין האדם. פעם באתי לביקור באמריקה, והיה שם מישהו שחשב שמעולם לא הייתי שם. הוא החליט לעשות לי סיור לראות עיר חדשה שנבנתה זה לא מכבר. בין השאר הוא לקח אותי לבנין של ארבעים קומות שנשקף ממנו נוף מיוחד, ואמר לי: ״תראה את הבנין שלנו". ואני, הרי גרתי בניו יורק, ואני מכיר בניינים גבוהים, ודברים כאלה אינם מעוררים אצלי שום התלהבות.

אלא שבכל אופן היתה נקודה כאן שהרשימה אותי: ניו־יורק היא עיר מאוד מלוכלכת, הרחובות מלאים לכלוך וצחנה. אבל כאן היה הכל חדש ומבריק. הבניינים היו עשויים מפלדה וזכוכית, הפרוזדורים מצופים שיש, והרחובות כולם רחבים ונוחים להליכה. ממש מעורר התפעלות! כך עמדתי והבטתי סביבי בהנאה. אחרי שגמרתי להסתכל על הבניינים והרחובות, התעורר בי רצון לדעת מי גר כאן. הרמתי את הראש, וכשראיתי באלו בני אדם מדובר – פשוט הייתי המום! איזו תת־אנושות. שוב הפניתי מבטי אל הבניינים, ומשם אל האנשים, והתמיהה בעיני היתה עצומה: איך זה מתחבר? היתכן כי אנשים ברמה אנושית כה ירודה יבנו כאלו בניינים?! איזה פער בין האנושות לבין מה שנבנה על ידה.

וכן כלל האנושות: מצד אחד כבר הגיעו לירח, ייצרו מחשבים משוכללים, פלאפונים שבלחיצת כפתור אחת ניתן לאחוז בכל העולם כולו על כף היד של המשתמש, כפשוטו! ואילו האדם עצמו – יורד ויורד. הבנין שהאנושות בונה הוא על חשבון בנין אישיותם!

לאמיתו של דבר, גם בתוך עולם התורה קיימת בחינה זו.

יש פער נורא בין מה שאנחנו עושים, לבין מה שאנחנו באמת. בן תורה ממוצע, לומד תורה כל היום, עושה חסד, הוא בונה בניינים. אבל מה הוא? לא מה הוא עושה, אלא מה הוא בעצמו? אלו שני עולמות! עוד לא היה בעולם כזה פער בין המעשים לבין מציאות האדם עצמו!

המעשה השלישי הוא על יהודי מירושלים שבמשך שנים רבות לא היו לו ילדים. והנה הוא שמע שבבני״ברק חי אדמו״ר צדיק, בעל מופת גדול, וידוע שמי שזוכה לקבל בבית מדרשו ׳מפטיר, ביום א, של ראש השנה ־ זוהי סגולה נפלאה לילדים. הוא ניגש לרבי, סיפר לו את מצבו, והרבי מיד אמר לו: ״תגיע בראש השנה ביום הראשון ותקבל מפטיר". בליל ראש השנה, אחרי מעריב, פוגש מיודענו יהודי, ותוך כדי שיחה מספר לו הלה: "שמעתי שמפטיר אצל הרבי זו סגולה לילדים, ולכן הגעתי במיוחד לבנייברק לראש השנה, בתקוה שלא יהיה שם משהו שיצטרך את המפטיר, ואז אוכל אני לקבלו". כששמע זאת אותו יהודי ירושלמי, החליט לוותר בלב שלם על המפטיר שהבטיחו הרבי. למחרת הוא לא התפלל אצל הרבי, כדי שהשני יזכה במפטיר. בשנה הזו הוא נפקד בבת! [יש לציין שבעל המעשה מוכר לי באופן אישי!.

אבל דווקא במעשים הקטנים ־ שם האדם נמדד!

העיקר כלפי השי״ת זה לא מה שאתה עושה, אלא מה שאתה, וזה ־׳'לך לך! כי את זה אתה יכול לתת להשי״ת, להיות חסיד מתחסד עם קונו.  

 

״כלום מעשה בא לידך"?!

לפי האמור נבין מאמר חז״ל שלכאורה הוא פלא. חז״ל [רז יח ע׳א] מספרים, שכשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו, ובעת הביקור שאל רבי חנינא את רבו: "רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך"? "אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים" – היה לי ארנק עם מעות של סעודת פורים, כסף שלי. לא שמתי לב שהוא שלי וחשבתי שזהו כסף של צדקה, וחילקתיו לעניים. כשהגעתי לעשות את הסעודה, גיליתי שהיה זה כסף שלי. והנה עפ׳׳י דין, עפ׳׳י יושר, הייתי יכול להוציא מקופת הצדקה את אותו סכום שנתתי להם. לא עשיתי כך, אלא הכל נתתי לעניים. "אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי".

דברי חז״ל אלו הם ממש בגדר תעלומה! מה קורה כאן? מדובר על אחד מגדולי התנאים אשר מסר את נפשו להריגה למען התורה, הקהיל קהילות ברבים, העמיד תורה בישראל, וכשהוא שאל את רבו ״מה אני לחיי עוה״ב"? תשובת הרב לא היתה: ״ודאי, מה השאלה"! אלא ־ ״עשית משהו טוב״? ורק כשסיפר על מעשה הצדקה שלו, הסכים רבו שבן עוה״ב הוא. פלאי פלאים!

אמנם, לפי דברינו יובן הכל להפליא. כאשר שאל ר' יוסי ״כלום מעשה בא לידך", לא היתה כוונתו לשאול האם עשה איזה מעשה טוב שעבורו יקבל עוה״ב. הוא עשה מספיק מעשים שיקבל עבורם עוה״ב. שאלתו היתה: נכון, כולם יודעים את כל מה שבנית, הרי בנית את כל התורה כולה, את כל העולם. אבל כדי לענות לך אם הנך בן העוה״ב עלי לדעת מה אתה בעצמך! האם עשית פעם משהו, שיוכיח מה אתה?

אם תדע מה אתה, תיכנס לעוה״ב עם כל מה שעשית, אבל אם אינך יודע מה אתה ־ לא יהיה לך כלום! ספר לי, אפוא, איזה "מעשה" שממנו אדע מה אתה.

נמחיש כוונת הדברים –

האדמו״ר מסטריקוב סיפר להגרא״מ שך

אודות חסיד קארלין שהיה סוחר גדול ונסע לרגל מסחרו לערים, ופעם אחת נקלע לעיר וראה שיצטרך לשהות שם בשבת, ודאג היכן יתפלל בשבת. היה שם האדמו״ר מצ׳ורטקוב וחשב להתפלל אצלו, אבל חשב בלבו, הרי אני חסיד קרלין ורגיל להתפלל בצעקות ובקולות רמים, ואצל הרבי אין זה מקובל, כיצד יסתכלו עלי, ואולי תהיה זו אף פגיעה ברבי אם יצעק בקול בעת התפילה.

החליט להכנס אל הרבי ולבקש את רשותו להתפלל כהרגלו. הרבי שמע את מבוקשו וענה לו בקפידה, איזה דרך היא זו לצעוק בתפילה, כשאתה עומד בפני המלך האם אתה צועק, יש להתפלל בשקט ובמורא, כך הוא מנהגנו ואין לשנות. באין ברירה ניסה בכל כוחו להתאפק מלצעוק אבל בהגיע לתפילת נשמת לא יכול היה עוד להתאפק, התלהבותו פרצה כשאגת ארי והחל לאמרה בקול רם ובצעקות נוראות, והכל הסתכלו עליו בתמהון ובקפידה. במוצש״ק נכנס אל הרבי והחל להתנצל, ענה לו הרב, על מה ההתנצלות, יש כאלו המתפללים בשקט ויש הצועקים, ולהיפך הצעקה נובעת מהלב והיא אחת מלשונות התפילה, טובה היא מתפילה בקרירות וקפאון.

האיש תמה ושאל הרבי, הלא בערב שבת גער בי הרבי והתרה בי שלא אצעק ושלא זו הדרך?

ענה לו הרבי, כשיהודי בא אלי בערב שבת ומבקש רשות להתפלל בצעקות בשבת, והוא מתכוון מראש לצעוק, כאילו זה טופס התפילה וצורתה, יש להעמידו על האמת שאין זה מעיקר התפילה ותקנתה. אבל כשיהודי עומד בתפילה וייחם לבבו ומרוב התלהבותו הוא מרים את קולו. אין נאה ומשובח הימנו.

– מעין מה שמובא במחזור "כאן ידמע האומר"… כאילו יש כפתור עליו לוחצים ומורידים דמעות…

כשאדם צועק בתפילה "על פי הכנות מראש", הוא מוכיח שזה "מתוכנן" ולא אמיתי!

מעין מה שמספרים על א' החכי"ם בדגה"ת שבא לגרא"מ שך כששמע שהרב עומד להחליף אותו בח"כ חדש, ואמר לו שהוא סובל מבעיות לב, ודבר כזה יכול לגרום לו להתקף לב… אמר לו הרב שך בדוק של ציניות – "לפחות תאמר בלי נדר"…

לא "מזמינים" תפילה בצעקות, אלא זה בוקע מהלב, ואז זו באמת תפילה אמתית!

 

לאור זאת נבין מה הכוונה "מעשה״?

ר' יוסי בן קיסמא אמר לו: נכון, יתכן שבאותו פורים חילקת סכומי עתק. אבל כל זה היה בתכנית ־ כך היא המציאות שלך, בנין החיים שלך, אתה בעל חסד, ואפילו יכתבו זאת על המצבה שלך. אבל ברצוני שתספר לי על איזה מעשה שחרג מהרגילות, שבא לך בהפתעה, לא לפי התכנית כלל. מעשה שאף אחד לא יודע ממנו, וגם אתה בעצמך לא שמת לב כמה המעשה חשוב.

ואז הוא אמר: כן, היה לי כסף שהתחלף לי עם כספי צדקה. זה היה דבר שלא תיכננתי, ואעפ״כ ויתרתי עליו.

אם כך, אמר ר' יוסי, עכשיו אני יודע מי אתה! אם היית אומר לי: "למדתי את כל התורה כולה" עדיין לא הייתי יודע מהי מדרגתך, כי זוהי שאיפתך, זו התדמית שהנך רוצה לבנות לעצמך, בלעדי זה אינך שווה כלום, והרי אף אחד לא רוצה להיחשב לכלום.

דוקא מעשה קטן זה, שלא נעשה בתכנון – הוא משקף מה אתה באמת! זהו ׳כלום מעשה בא לידך' מעשה שאיננו בקו של גדולתך, מעשה קטן, אך כזה המשקף את אישיותך האמיתית, אותה בנית בעמל התורה והמידות.

רבי ירוחם ממיר והכפפה – מעשה המשקף את הפנימיות!

 

״מעשה בא לידך" ־ בימינו

אספר לכם שלושה מעשים מהסוג הזה. כל אחד מאתנו ודאי שמע ואף מכיר באופן אישי על אנשים שהגיעו לצדיקים גדולים, התעקשו וקיבלו מהם ברכה ונושעו. אינני מזאל חלילה בסיפורים הללו, אבל המעשים הבאים שונים במקצת. את המעשה הראשון שמעתי מהגאון ר' יוסף ליס זצ״ל. במלחמת העולם השניה הוא ברח עם ישיבת מיר, בהותירו אחריו את אשתו וילדיו שכנראה נספו במלחמה. אחר תלאות מרובות הגיע לאמריקה, ומשם לארץ ישראל. בהגיעו לארץ החליט להתחתן פעם נוספת, אף שכבר לא היה צעיר במיוחד. אשתו השניה היתה נשואה קודם ליהודי חשוב, הם חיו עשר שנים ולא היו להם ילדים. בעלה נפטר וזמן מה לאחר מכן היא התחתנה עם ר' יוסף זצ״ל.

האמת היא שהוא פחד להתחתן איתה, שכן לא היתה בידו עדות ברורה על אשתו הקודמת אם היא באמת איננה בחיים, אבל הרב מבריסק זצ״ל דחף אותו מאוד להתחתן, והם התחתנו. הם חיו יחד שמונה שנים ללא ילדים, אחר כך נולדו להם בן ובת.

פעם שאלתי את ר' יוסף של מי המופת הזה, והוא אמר לי: זהו מופת שלי. אף פעם לא בקשתי ברכה מהרב מבריסק, כי הוא דחף אותי לשידוך, ולא רציתי לצערו שבגלל זה עליו לתת לי ברכה. כנראה שמשום כך זכיתי להיוושע. זהו מעשה קטן! הוא לא ביקש אף פעם ברכה מהרב מבריסק כדי שלא לצערו, ובזכות זה נפקד בבן ובת!

המעשה השני הוא על בעל ה״לשם״ הקדוש. הוא היה גאון, קודש קדשים, מגדולי המקובלים, ידע את כל התורה, וכתב חיבורים שונים בכל מקצועות התורה. היתה לו בת שבמשך כמה שנים לא היו לה ילדים. פעם הלכה לרופא, והרופא הודיע לה נחרצות כי אין מה לעשות ולעולם לא יהיו לה ילדים. היא הגיע הביתה בלב שבור, נכנסה הביתה והנה היא רואה את אביה הקדוש, בעל ה״לשם״, יושב ולומד. היא לא רצתה להפריע לו ללמוד, ולכן יצאה החוצה, נכנסה למחסן שהיה בחצר. ושם בכתה.

אחרי זמן מה הוצרך בעל ה״לשם׳׳ לצאת החוצה, והנה קול בכי עולה באוזניו. נכנס למחסן, וכשראה את בתו שאל אותה: "מדוע את בוכה"? אמרה לו הבת: ״אין לי תקווה, הרופא אמר שאף פעם לא יהיו לי ילדים". המשיך בעל ה״לשם" ושאל: ״ומדוע אינך בוכה בתוך הבית? למה דוקא כאן במחסן"? ענתה לו: ״לא רציתי להפריע לך בעת לימודך". אמר לה: "בעבור זה, יהיו לך ילדים". ואכן כך הוה.

"כלום מעשה בא לידך״. נכון שהבניינים הגדולים הם העיקר, אבל דווקא במעשים הקטנים ־ שם האדם נמדד! העיקר כלפי השי״ת זה לא מה שאתה עושה, אלא מה שאתה, וזה ־׳'לך לך! כי את זה אתה יכול לתת להשי״ת, להיות חסיד מתחסד עם קונו.  

 

פרשת לך לך

דברים רעים לומדים מהר…

״יאמרו: רעים הם!״ [והגדת עם תוספת מרובה]

"ויהי ריב בין רועי מקנה אכרם ובין רועי מקנה לוט״, לפי שהיו רועיו של לוט רשעים, ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל. ״וייאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך, כי אנשים אחים אנחנו״ (בראשית יג, ז-ח) והדבר גנאי, כי יאמרו האחרים: איש אחיו אינם רוצים לסבול אלא מתקוטטים, מה יעשו באחרים? רעים הם! (רבנו יוסף בכור שור).

לא מובן. מדוע חשש אברהם אבינו מחלול השם אם יריב עם לוט, והלא מי שידע שהם רבים ידע גם מדוע. כי גמליו של אברהם אבינו יצאו זמומים, מפני הגזל (רש״י בראשית כד, י), והוא הוכיח את אחינו על הגזל. הלא דבר זה יגרם לקדוש שם שמים, ולא לחלולו!

הלא מורה הוא על טובו של אברהם אבינו, ואיך ילעיזו שרע הוא?!

יתר על כן, הלא אברהם אבינו פתח פונדק חנם לכל עובר דרכים, העניק ארוחת חנם לכל עובר ושב, ופתח ארבעה פתחים בביתו, וקדם פניהם בריצה. השתחוה להם, וקראם אדוניו. האכיל כל אחד לשון בחרדל. שיא טוב הלב היה. ואיך ילעיזו שרע הוא!

אכן, זה דרכו של עולם. נתפסים הם לנקדה שלילית שאינה נכונה, ומתעלמים מהחיוב העצום והרב!

והם דברי הירושלמי (מועד קטן פ״ב ה״ב) שהיתה לרב ינאי מלאכת דבר האבד בכרמו וטפל בו בחול המועד. כיון שראוהו נוהג כך, מיד פנו הכל לטפל בכרמיהם, בלא הגבלה. ראה שכך, ולשנה הבאה הפקיר את כרמו במועד. כאן, לא נהג כך איש אחריו. כי ״ילפי מקלקלתא, ולא ילפי מתקנתא״, לומדים מהקלקלה, ולא מהתקון!

[תוספת:

הרב חיד"א בספר לחם שמים מבאר עוד, שלוט היה חשוב, ואברהם אבינו חשש שהגם שיש לאנשים ללמוד להזהר מן הגזל – כאברהם, אבל כשיראו את לוט גוזל – לא ייזהרו, משום דילפי מקלקלתא, לומדין מן המקולקל ולא מן המתוקן.

ולכן אמר לו "כי אנשים אחים אנחנו" ויבואו ללמוד ממך שאתה עמי כאחי, ולא ממני, ונמצאת מחטיא לרבים.

ולכן אברהם אמר לו שילך למקום שאין מכירין אותו, שיראה כהדיוט – שאינו מוכר כבן אחי אברהם, ולא ילמדו ממנו. כדברי ר' אלעאי שילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שליבו חפץ.

ואפשר שבזה טעה לוט ולא הבין שהכוונה שע"י שילבש שחורים וכו' יישבר ליבו ולא יחטא, אלא חשב שיכול לעשות מה שליבו חפץ, רק שלא יילמדו ממנו, ובזה שהלך לסדום – בודאי אין להם ללמוד ממנו שהם כתלמיד המחכים את רבו ויכולים עוד ללמד אותו…]

החזון איש והאברך

ומעשה שהיה. במנינו של ה״חזון איש״ זצ״ל התפלל אברך, והביא את בנו עמו. הרעיש הילד בתפלה, ואביו גער בו בחמרה. וה״חזון איש״ ראה.

לאחר התפלה קרא ה״חזון איש״ לאב, ואמר לו: ״היום למד ממך הבן שני דברים. למד שאסור להרעיש בתפלה, ולמד שמותר לכעוס – מה, לדעתך, משני אלו, יאמץ?!״… [וכפי שאמר הסטייפלר – "גדול שימושה יותר מלימודה"…].

וכך כתב בספרו ״האמונה והבטחון" (פרק ד, אות טז), כי ״מן המפסידים היותר עקריים, היות המלמד לרבים בלתי שלם במדותיו… וכאשר יתמיד החניך לעמוד לפני מחנך בלתי שלם, יתמיד לנחול ממנו מדות רעות״.

ואחעו, הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט״א, הביא (״ארחות ישר״, א) ראיה לכך מספור הגמרא (מנחות סח ע״ב) שרבי טרפון התקשה בטעם הלכה, ותלמידו רבי יהודה בר נחמיה הסבירה. ״שתק רבי טרפון צהבו פניו של רבי יהודה בר נחמיה. אמר לו רבי עקיבא: יהודה, צהבו פניך שהשבת את הזקן? תמהני אם תאריך ימים!

אמר רבי יהודה בן אלעאי, אותו הפרק פרוס הפסח היה. כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו: יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו״.

והנה מלשון הגמרא לא משמע שרבי טרפה הקפיד. אדרבא, מסתמא שמח שתירץ קשיתו. רק רבי עקיבא הרגיש שרבי יהודה בן נחמיה שמח, הש כאן בחינת מתכבד בקלון רבו, וקבע שלא יאריך ימים. ומדוע, כי כדאי לעם ישראל להפסיד תלמיד חכם כזה שמאפיל על רבו, אם יש בו מדה רעה של מתכבד בקלונו. משום שיותר משינחיל את תורתו, ינחיל את המדה.

הגר"א אומר שהאדם נמשך לרע בטבעו, וכדי לעשות טוב עליו להתאמץ. רע בא לו בקלות. ולכן כשרוצה לדעת האם ההכרעה שמכריע נכונה – יראה לאן נמשך יותר – ויעשה ההיפך!

וכך מסביר לגבי רות שראתה נעמי שמתאמצת בלכתה הגם שהלכה במישור כמותה, מכאן הסיקה שמדובר בכוונה טהורה של מצוה, שאל"כ מדוע כל כך עולה לה הדבר במאמץ?

הנה לנו שהאדם יחפש את הרע וימשך לרע!

אם יאמרו לנו על הרב עובדיה או הרב אלישיב שהם  נוהגים קולא בדבר מסוים, כולם יאמצו זאת. אך אם יאמרו לנו שהוא נוהג חומרא – טוב נו, אני צריך להחמיר כמו הרב עובדיה או הרב אלישיב??…

[ולכן אמרו (ערובין סג ע״א) תלמיד היה לו לרבי אליעזר שהורה הוראה בפניו, ואמר לאמא שלום אשתו: תמהני אם יוציא זה שנתו. שכך מקובלני, שהמורה הלכה בפני רבו חיב מיתה בידי שמים. וספרו (מעילה יז ע״ב) שרבי אלעזר ברבי יוסי עיקם פיו והשיב בלחישה בפני רבי שמעון בר יוחאי, והקפיד על כך, ומת (ואחר כך החייהו, רש״י ותוספות שם)].

כי זה טבעם של בני אדם, שמאמצים את הרע, ולא את הטוב.

ו)         עי׳ במדרש ״גרש האמה הזאת ואת בנה – שמא ילמד בני אורחותיו״ וכתב שם היפ׳׳ת וז״ל:

״ולולי זה, אע״פ שזר מעשהו לא היה ראוי לדחותו בשתי ידיים, אלא ליסרו למשפט אולי ישוב. אבל השתא שפחדה פן יאלף יצחק אורחותיו ראוי לדחקו מיד׳׳. [והובא בסוגריים בתוך ה״מתנות כהונה״].

הנה במשפט זה מקופל כל מה שעלינו לדעת. כי יש כאן חילוק ברור בין אדם בעל עבירה, אבל אינו משפיע על אחרים – אשר בזה אין ראוי לדחותו בשתי ידיים, אלא תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.

ברם אם יש קלקול שיכול להשפיע על אחרים ־ בזה לא נאמר כלל זה ־ ויש לדחותו בשתי ידיים.

ז)         וכן מצאנו מאחד מגדולי הקדמונים כדברים האלה. והוא רבי וידאל הצרפתי גאב״ד פיס מלפני ארבע מאות שנה, בספרו ״צוף דבש״ [בראשית כא י].

וזה לשונו: ״טעם לשילוח הזה, שלא ילמד יצחק ממידות אחיו. ואילו היה הדבר שקול, שאפשר שילמד ישמעאל מיצחק, היתה מנחת אותו. אבל ילפי מקלקלתא ולא מתקנתא (ירושלמי מי״ק כ, כ) ובודאי לא ילמד. על דרך ״אל תען כסיל כאולתי׳ (משלי מ) באפיקורס ישראל, ״פן תשוה לו גם אתה׳׳ ־ כי שישוה הוא לך, אי אפשר״. עכ״ל.

הגר"ש כהנמן פעם הרחיק תלמיד מישיבת פוניבז' מפאת שהיה מקלקל אחרים, ואמו באה בוכיה ולא שעה אליה, ושאלה האם הרב לא מתפעל מדמעות?? השיבה הרב – באזני אני שומע קול דמעות של 400 אמהות שבוכות אלי ואומרות אל תשאיר את הילד הזה בישיבה עם בנינו!

והיה המשגיח, רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל, אומר: הלא ערב שבת הוא אחד מזמני התשובה (של״ה, מסכת חולין, מג סב), והמליצו על זה ״חייב אדם למשמש בבגדיו – אל תקרי ״בגדיו״ אלא ״בוגדיו״ (סנהדרין לז ע״א) – ערב שבת עם חשכה״ (שבת יב ע״א). מה ארע אפוא, שזה היום בו הנוכחות הדלילה ביותר בתפלה ובסדרים?

והשיב (יעוין ״אור יחזקאל״ תורה ודעת, ער): זה התחיל מהיחידים שעשו ׳משמר׳ ולמדו בהתמדה כל הלילה, התפללו כ׳ותיקין׳ ופרשו לישון. לא נכחו אפוא לא בתפלה ולא ב׳סדר׳.

ומה למדו מהם? לא את ה׳משמר', אלא את הבטלה ביום ששי…

[כך גם היה בעקבות מלחמת יוה"כ הוחלט בישיבות להמשיך בלימוד בתשרי, ולא לצאת לבין הזמנים. לאחר מכן בחנוכה כבר הייתה "עייפות החומר" והתלמידים הוזקקו ליציאה להתאוורר, ועשו אז בין הזמנים. מאז חנוכה הוא זמן של רפיון, אך את הלימוד בתשרי – לא אימצו…]

 וכך פרש רבנו חיים ויטאל זצ״ל ("לקוטי תורה״, שמות) מה שאמר הלל הזקן בשמחת בית השואבה: ״אם אני כאן הכל כאן, ואם אין אני כאן מי כאן״ (סוכה נג ע״א) ועל פניו נראה כסותר ענוותנותו הידועה (שבת לא ע״א)].

אלא שאמרו (ספרי, ברכה טז) שהלל למד מ׳ שנה ולמד מ׳ שנה ופרנס את ישראל מ׳ שנה. היה הלל הזקן בן מאה ותשע עשרה, ושנינו שהזקן פטור מן העליה לרגל. אבל ידוע ידע: ״אם אני כאן, הכל כאן״. אבל ״אם אין אני כאן״ – גם אם כל דיני הסנהדראות יהיו – אזי ״מי כאן״, יאמרו הכל:

אם הלל מרשה לעצמו שלא לבוא, אנו על אחת כמה וכמה…

וכמו שאמרו (יומא פו ע״א): היכי דמי חלול השם, רבי יוחנן אמר: כגון אני, אם אלך ארבע אמות בלא תורה. ופרש רש״י: ״ואין הכול יורעים שנחלשתי בגרסתי, ולמדים ממני להבטל מתלמוד תורה״!

לא יראו את יגיעתו הרצופה שעות על גבי שעות. מה יראו, שנפש כדי הלוך ארבע אמות, שניה ומחצה, והופ, גם להם מותר…

כך היה גם כשנפל עליו נמנום בביהמ"ד ידע שילמדו ממנו להתנמנם, ולא ללמוד בהתמדה עד כלות הכוחות…

רב אמר חילול ה' הוא אם אני אאחר את התשלום לטבח – בעל האטליז –

הטבח לא היה לומד מרב את עשרת מלי דחסידותא שלו (תשובות הגאונים שע"ת קעח), שלא הביט לצדדים ואף לא לפניו, ולא שח שיחה בטלה מימיו, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ותפלין ולא את כל הפעמים בהן קנה ושלם על אתר – אלא רק את הפעם האחת בה אחר התשלום, וכבר דן את רבן של ישראל כגזלן, וכבר אימץ את היתר הגזלה רבי יוחנן, שלמד ולמד ולמד עד כלות כחותיו, עד שבעל כרחו נפל עליו נמנום (שבת קמה ע״ב), ידע שלא ילמדו ממנו ללמד בהתמדה עצומה. מה ילמדו, לנמנם בבית המדרש!

[תוספת: יש אצל בני תימן שנוהגים לאכול לפני התפילה בשבת, ואת המוסף עושים בלא חזרה. מהיכן זה התחיל? בתימן היו קמים בשעה שלש לפנות בוקר ללמוד בביהכ"נ, והיו אוכלים קודם לכן, וכשהגיעו למוסף לאחר תפילה ארוכה וקריאה"ת ותרגום ארוכים, היו כבר רעבים מאד משעות רבות שהיו ערים, ודלגו על חזרת הש"ץ.

אך היום אדם קם למנין של שמונה, ומה שנשאר לו מאבותיו זה העוגה לפני התפילה, וכשמגיעים למוסף לאחר דילוג התרגום הוא צועק לחזן "תפילה אחת"… זה מה שנשאר לו מסבא שלו… ילפי מקלקלתא…

פעם ראיתי אדם תימני יושב ב"דיואן" – בסלון ע"ג המזרון העב עם נרגילה בידו האחת וגאת בלחיו ו- – -עתון ידיעות בידו… גם סבא שלו היה יושב ממש באותה תנוחה עם כל ה"עזרים" הנ"ל מסביב, אך בידו אחז תאג' ולמד תורה… מסבא שלו נשאר לו הגאת והנרגילה…]

הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ״ל הביא דברי הגמרא (נדה יג ע״א) שנפסקה להלכה (ארח חיים ג, יג) שאין להטיל מים אלא בעפר תחוח, כדי שלא ינתזו ניצוצות על מנעליו, וילעיזו שאינו ראוי להוליד, ובניו אינם שלו.

עמד ותמה: עוברים אנשים ורואים אדם מוכר, מהקהלה – שהרי הם מזהים אותו, ויודעים מי הוא ומי בניו – ולא נעים, מנעליו מתזים.

איך זה קרה? ובכן, אולי נצרך לנקביו. האדם הוא רק אדם, והמשהה עובר ב״בל תשקצו״ (מכות טז ע״ב), והיה שם סלע צחיח, קורה.

איי, ואולי בעל מום הוא, ואינו ראוי להוליד!

לא יתכן, הרי יש לו ילדים –

– אהה, בהכרח שאשתו בוגדת בו, וילדיו פסולי חתון! האץ גבול לתעתוע החולני?! והתשובה, אכן, שאין גבול!

הגאון רבי אהרן קוטלר זצ״ל היה דורש על כך את הכתוב: זבובי מות יבאיש, יביע שמן רוקח״ (קהלת י, א). יש בני אדם שהם בבחינת ״זבובי מות״. גם אם יראו מעשה שהוא ״שמן רוקח״ יטוהו לרעה, יבאישוהו ויתסיסוהו…

 

פרשת לך לך

שכרך הרבה מאד – כיצד לא נאכל שכרנו בעוה"ז?

שכר מצוה [הרב פינקוס תפארת שמשון]

אל תירא אברם אגבי מגן לך שכרך הרבה מאד (טו, א)

אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום ׳אל תירא אברם׳ אנכי מגן לך מן העונש שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת  ומה שאתה דואג על קבול שכרך ׳שכרך הרבה מאד׳ (רש״י)

בשער הפסוקים להאר״י ז"ל, מפרש את המילה "מגן מלשון מגנא – חינם, כלומר, הבטיחו הקב״ה שלא ינכו מזכויותיו. [דהיינו שה' עשה לו את כל הטובות הללו בחינם].

וצ״ב, מפני מה זכה אברהם שלא ינכו כלום מזכויותיו, וכל אשר קיבל בעולם הזה היה בחינם?

והנה בענין ניכוי שכר המצוות בעוה׳׳ז, ידוע שבעלי המוסר ובראשם ר׳ ישראל סלנטר זצ׳׳ל הרעישו עולמות ממשמעות דברי חז״ל שאפשר לאכול את שכר כל המצוות על ידי הנאות העולם הזה.

ואומרים שר׳ ישראל אמר על כך, שהעולם הזה הוא בית מלון יקר מאוד, ׳׳מיט איין צימעס קען מין אופעסען דער גאנצער עולם הבא״ – עם מנה אחת של ״צימעס״ אפשר לאכול את כל העולם הבא.

ומעשה שהיה עם הגרי"ס:

מספרים שפ"א ביקר הגרי"ס במלון כדי לשתות מים. לאחר שסיים הוגש לו החשבון וראה שהוא כולל סך 10$. הוא התפלא. כששאל מדוע כ"כ יקר, השיבוהו שהוא משלם על השטיחים היקרים, התקרה המעוצבת, הנברשות המוזהבות, הכורסאות המרופדות, ובקיצור – על כל התפאורה. המים עולים רק עשרים סנט… ואז הבנתי, שיתכן שהאדם כאן בעוה"ז נהנה מהעולם ובעצם כבר קיבל שכרו בעצם היופי של התפאורה והעוה"ז. ההנאות הפאר הטבע על כל נוראותיו, די בזה כדי לשלם לי את שכרי.

ועיין בספר ׳כוכבי אור׳ (סי׳ ב) לרבי יצחק בלאזר זצ״ל שהביא הרבה מקומות שחז"ל חששו לזה, ואם חז״ל חששו מכך אנן מה נענה אבתרייהו. וב׳כוכבי אור׳ שם האריך לחפש עצות שנבטיח את מצוות שלנו שלא ייאכלו כאן, ולא ניכנס ריקים ממצוות ומעשים טובים לעוה״ב.

חששו של רבי עקיבא

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קא עמוד א

אמר רבה בר בר חנה: כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמר להן, חמה עזה יש בעולם. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: למה אתה משחק? אמר להן: וכי מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני משחק. כל זמן שאני רואה רבי, שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה, ואין שמנו מבאיש, ואין דובשנו מדביש, אמרתי: שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו. ועכשיו שאני רואה רבי בצער – אני שמח. אמר לו: עקיבא, כלום חיסרתי מן התורה כולה? – אמר לו: לימדתנו רבינו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה – טוב ולא יחטא.

ר' איצלה בלאזר בכוכבי אור [עמ' קעג] מבאר על פי זה את מה שבני אשכנז אומרים בברכת המזון ברוך אתה יי א' מלך העולם, האל אבינו מלכנו אדירנו בוראנו … הוא מטיב, הוא ייטיב לנו. הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד, לחן ולחסד ולרחמים ולרוח הצלה והצלחה, ברכה וישועה נחמה פרנסה וכלכלה ורחמים וחיים ושלום וכל טוב, ומכל טוב לעולם על יחסרנו. מה היא הכפילות?

לאור דברי הגמ' הנ"ל הדברים מובנים, שאנו מבקשים שהקב״ה יתן לנו רחמים וחיים ושלום וכל טוב – בעוה"ז, אבל ומכל טוב לעולם אל יחסרנו, דהיינו שזה לא יחסר לנו עבור זה משכר העוה"ב!!

הדברים קצת "מלחיצים".

אם על ר' אליעזר הגדול חשש רבי עקיבא, מה נענה אבתריה? מה יישאר לנו משכר העולם הבא?

ונעתיק כמה עצות שאמרו על זה בעלי המוסר – כיצד ניתן לזכות בכל זאת לשכר מושלם ללא "קיזוזים".

 

תהיה "עבד" של הרבש"ע – תאכל חינם!

א.         בשם ר׳ ישראל סלנטר אמרו, שיש המשך למשל:

אולם שמתי לב, שהפועלים והמלצרים אוכלים ושותים ונהנים, ואף מקבלים בסוף החודש משכרת מכובדת. הכיצד? הם פועליו של בעה"ב, הם סמוכים על שולחנו. הם נהנים וזה רק הבונוס.

 אמנם העוה׳׳ז הוא בית מלון יקר מאוד, ומי שנכנס ואוכל אפילו סעודה קטנה משלם מחיר גבוה מאוד, אבל הרי במשל, פעמים רבות כאשר נוסע אדם בשליחות חברה מסויימת לעשות עסקים עבורה, נותנת לו החברה השולחת את האפשרות להיכנס בדרך לבית מלון יקר, וכל הוצאותיו על חשבון החברה.

וכן לענייננו: אם האדם נמצא בעולם לא למען עצמו, אלא למען השי״ת ולמען תורתו ־ כל מה שנהנה בעולם הזה הוא על חשבונו של הקב״ה ולא ינכו לו כלום מזכויותיו. עד כאן מה שמובא בשם ר׳ ישראל ז"ל.

ולפי זה, הוא שאמר השי׳׳ת לאברהם אבינו, שהיות וכל עסקו בעולם היה רק להמליך את הקב"ה בעולמו, נמצא שהוא פועל עבורו יתברך, וכל הוצאות החיים שלו כביכול על חשבון בעה"ב – קוב"ה!

 

קשה לעשות "הכל" לשם שמים – עצה מקילה

שמעתי מחכם אחד, בענין המשל של ר׳ ישראל על הבית המלון היקר, שהרי אם יבוא בעל המלון ויפציר בחבירו ויגזור עליו בתוקף שיאכל אצלו, ויגיש לפניו כל טוב, האם יתכן שבסוף הסעודה יגיש לו חשבון על סעודתו?! וכן האדם, אם קובע לעצמו שמצדו לא היה אוכל, אבל השי"ת גזר עליו והכריחו במצות התורה לאכול משום ״ונשמרתם מאד לנפשותיכם" הרי לא יתכן שינכו לו מזכויותיו.

ולכאורה זו הערה נכונה מאוד, ויותר קל לקיימה ממה שהציע ר׳ ישראל, שהרי ר׳ ישראל אמר לקבוע שכל מציאות החיים תהיה לשם שמים, וזה קשה מאוד, אבל על כל אכילה פרטית לחשוב שהיא מכח הציווי לקיים את הגוף ־ זה פחות קשה.

אכן עלינו לדעת כי גם כאן מעשיו של האדם מוכיחים על מחשבתו. אם ביום אחד שחסר לו משהו מסעודתו, הוא מצטער ואף מקפיד על בני ביתו ־ מעשה זה סותר את כל כוונתו הטובה, כי אם באמת אכל רק מפני שהכריחוהו, הרי ברגע זה שהקב״ה לא המציא לו אוכל – אינו מצווה לאכול. נמצא, שהקפדתו מהווה גילוי דעת שכל אכילתו היתה מחמת רצון עצמו.

לפי זה מתפרש הפסוק היטב: אברהם אבינו התיירא שכיון שניצל בנס מכל רבבות חיילי ארבעת המלכים, ינכו לו מזכויותיו, ועל זה השיבו השי״ת: וכי יצאת למלחמה לצורך עצמך?! הרי יצאת כדי להציל את לוט, וברור שאברהם אבינו לא עשה זאת מתוך אהבה יתירה שהיתה לו כלפי לוט, שהרי לוט היה יתום שגידלו אברהם בביתו כבן, וחינכו בדרך הישר והטוב, וכמו שרואים מהכנסת האורחים בסדום, ומאפיית מצות – שלוט שמר את דרך התורה, וכשאברהם אמר לו ״הפרד נא מעלי״, היה לוט צריך לומר: ח״ו, כל הפורש ממך כפורש מהחיים! ולא אמר כך, אלא – אי אפשי לא באברהם ולא באלקיו, ובכך בעצם גרם לעצמו ליפול בשבי עם מלך סדום.

מדוע, אם כן, הצילו אברהם במסירות נפש כזו? רק מפני ההלכה ״ומבשרך אל תתעלם׳׳, והעביר על מידותיו לעשות רצון קונו, וא״כ כיון שיצא על פי הדיבור, ודאי כשהצילו השי״ת בנס, לא יתנכה לו מזכויותיו כלום.

 

תקדש שם שמים במעשיך!

ב.         ר' יצחק בלאזר ז״ל (ב׳כוכבי אור׳ שם), כתב לבאר על פי הגמרא בסוף יומא בענין ארבעה חלוקי כפרה, שעל חילול השם תשובה ויום כיפורים ויסורים תולים, ומיתה ממרקת. הרי שחילול השם הוא חטא מסוג זה שאין שום דבר בעולם יכול לכפר עליו, וא"כ מידה טובה מרובה, אין שום הנאה בעולם שמכלה את שכרו של המקיים מצוה זו של קידוש השם, אלא שכרו מושלם לעתיד לבוא.

ולפי"ז נפלא ופשוט למה לא ניכו מזכויותיו, שכן כל מציאותו של אברהם היתה קידוש ה׳ בעולם,

וכמוש"כ התוס' (ברכות מ ע׳ב) שאמירת "אלקי אברהם" היא הזכרת מלכות, משום שאברהם אבינו המליך את השי״ת בכל העולם.

רבי יעקב קמינצקי והקידוש השם

בספר ״רבי יעקב״ תולדות חייו של הגר״י קמנצקי זצ״ל עמי 141, מביא מעשה המפורסם ביותר הקשור בחייו של הגרי״ק בציטביאן. תקופה קצרה לאחר התמנותו כרב, פנה אליו יהודי וסיפר לו כי פקיד הדואר החזיר לו בטעות עודף משטר של מאה ליט, בעוד שלמעשה הוא שילם בשטר של עשרה ליט. ר״י יעץ לו להשיב את הכסף.

חלפו מספר שבועות, ורבי יעקב קמינצקי נכנס לבית הדואר כדי לרכוש בולים. להפתעתו, הבחין כי הפקיד מסר לו מספר בולים רב יותר מאשר אלו שילם עבורם. החיוך שהופיע על פניו של פקיד הדואר, בעודו מוסר לו את הבולים, עורר את חשדו כי מעשהו של הפקיד היה בכוונה תחילה לנסותו, כדי בודאי היהודי הקודם הי׳ בבחינת סתם אויל הגון, או שמא נהגו בהתאם להוראתו של הרב החדש.

ר״י הי׳ מאושר על ההזדמנות שנפלה בחלקו לקיים מעשה של קידוש השם, ומיד השיב את הבולים המיותרים. לאחר שנים רבות, סיפר לו אותו יהודי כי ניצל מציטביאן כי אותו פקיד דואר הי׳ בין התושבים המקומיים הבודדים שניאותו להסתיר יהודים במרתף ביתם, והוא הי׳ משוכנע שההתנהגות כלפיו ביושר היתה מרכיב עיקרי בהחלטתו לסייע להצלת יהודים, ע״כ (וראה ספר ממון ישראל (בדנר, באנגלית) עמי 50 שמביא המעשה בשינויים קלים שהוא שמע מבן של ר״י הרה״ג ר׳ אברהם שליט״א).

 

תהיה מזכה הרבים!

ג.         הגה"צ ר' חיים שמואלביץ' זצ"ל הקשה על דברי ר׳ ישראל שאפשר לאכול את כל העולם הבא עם מנה אחת של "צימעס", דלכאורה, מי זה שקבע מהו הערך של המצוות, ומהיכי תיתי שהמצוה שלי שווה מנה "צימעס", אולי כל הנאות העולם הזה אינן שוות מצוה אחת?

[ובפרט שזה סותר למאמר חז"ל "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" – אז איך שילמו לו כאן בעוה"ז??]

אלא הביאור הוא, שהאדם עצמו קובע את יוקר מצוותיו,

ולמשל, מי שמפסיק מלימודו רבע שעה כדי לחפש שתיה שתהיה דוקא קרה וטעימה, הרי קבע בזה שרבע שעה לימוד שווה אצלו כוס משקה קר, אבל מי שקובע לעצמו שאינו מפסיק את לימודו גם עבור כל הון שבעולם, הרי קבע ששעת לימוד אינה מתחלפת עם כל הון בעלמא, וכן בכל משך חייו האדם קובע לעצמו את יקרת מצוותיו.

ופירש עפ״י זה את הפסוק ״ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (דניאל יב) שכל אחד יכול לקבוע רק את שווי המצוות של עצמו, אבל מצוות של אחרים שהגיעו לו על ידי זיכוי הרבים, הוא איננו בעלים לקבוע את שוויין, ממילא הן תישארנה בידו לעולם ועד, כמו הכוכבים שקיימים לעד.

ולפי״ז מובן מדוע לא ניכו לו לאברהם אבינו מזכויותיו, כיון שאברהם אבינו היה כל כוחו בזיכוי הרבים ־ מאין כמוהו, הזכויות אלו קיימות לעד.

 

 ה.       אני לעצמי חשבתי להעיר עוד בזה, הנה במשל של בית המלון, אם בית המלון שייך לאבא יקר, הרי שהבן אוכל ושותה כל מעדני עולם גם מבלי לשאול על כך, ואין מי שיגיש לו חשבון. וכן לענייננו: כאשר האדם אוכל ובשעת מעשה שם על לבו ומרגיש איך שהכל חסד ואהבה מאבינו שבשמים, הרי שהוא אוכל על שולחן גבוה, ולא ינכו מזכויותיו.

 

 ו.         עוד נראה בזה, שהנה מצינו בגמרא (ברכות לה <רא): ״רבי לוי רמי, כתיב ׳לה׳ הארץ ומלואה׳, וכתיב ׳השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם׳, לא קשיא כאן קודם לברכה כאן לאחר ברכה". הרי, שלאחר ברכה נהיה המאכל שלו, ממילא אין לחייבו לשלם ולנכות מזכויותיו על מאכל שקנה ונהיה שלו.

והמובן בדברים: הנה בבית המקדש, שדרכו בא שפע החיים והברכה לעולם, היו בו שתי בחינות של עבודה: עבודת הכהנים ועבודת הלויים, והן כנגד שני יסודות העולם – חסד וגבורה,

הכהנים הם מידת החסד, וכדכתיב (דברים לח) ״תומיך ואוריד לאיש חסידך", והלווים הם מידת הגבורה.

שכן, כל שפע היוצא מאת הקב״ה הוא חסד.

ואמנם כלל גדול הוא בלי יוצא מן הכלל, שכל מה שיוצא מאת הקב״ה חייב לחזור אליו ית׳,

כי אם ישאר מרוחק ממנו יתברך, אין לך חורבן גדול מזה, מאחר והמחוק הוא יסוד לכל רע, כדכתיב (תהלים עג, פז) ״כי הנה רחקיך יאבדו…

ובהכרת שצריך כל דבר לחזור אליו. זהו עניינה של מידת הגבורה, ששום דבר אינו מתנתק משליטתו יתברך,.

חזרה זו היא בכמה אופנים, אבל בעיקרה היא אחת מהשתיים:

או ע״י הודאה, או ע״י יסורים ח״ו.

ע"י הודאה היינו כמו כל פקדון בעלמא, שאדם המודה על פקדון שבידו שהוא של חבירו, הרי חפץ זה, אף שהוא בבית השומר נחשב שהוא ברשות הבעלים. והוא הדין כלפי מעלה, כשאדם נותן שירות ותשבחות לקב״ה ומודה שהכל ממנו יתברך, הרי זו חזרה אליו יתברך, כי מעתה גם כשהדבר מונח ברשות האדם, בעצם הוא ברשותו של הקב״ה מכח ההודאה.

אך אם ח״ו לא מודים לו יתברך, על כך, מוכרח להיות שהמתנה עצמה תחזור אליו יתברך, שזהו בעצם ענין היסורים בעולם, כגון פרנסה או בריאות, שאם לא מחזירים את השפע שקיבלו אליו יתברך, ע״י שירות והודאות, חוזרת הפרנסה ובאה עניות, חוזרת הבריאות ובאים יסורים ח״ו.

לכן, בבית המקדש, שהיה מקום המשכת הברכה, מוכרח היה שיהיו הכהנים והלויים עובדים ביחד;

הכהנים המשיכו את החסד מלמעלה ע״י הקרבנות,

והלויים החזירו את שפע הברכה בחזרה לרשות שמים ע״י השירה,

ובאופן כזה היתה יכולה הברכה להישאר אצל ישראל.

מעתה, כאשר מקבל אדם שפע מהבורא יתברך, ומודה לו על כך ע״י שמברך לפני האוכל ואחרי האוכל מתוך שמחה והודאה, זוהי בחינה של חזרה למקור, ושוב אין צורך לנכות מזכויותיו, שהרי החזיר את ההנאה ההיא אל בוראו, ונמצא שכרו מושלם לעולם הבא.

 

להודות להשם

המודה ומבקש – זוכה לשפע

סיפר הגאון רבי בן ציון קוק: היה יהודי שחלה באחת מעיניו ונאמר לו שהוא הסתבך ושהוא עלול לאבד את מאור עיניו. נאמר לו שיש פרופסור בארה״ב שהוא המומחה מם׳ 1 בעולם, משלמים לו הרבה כסף והוא היחיד שיוכל להציל לו את העין.

הוא טס לארה״ב וישב לפני הפרופסור. אמר לו הפרופסור: ״העין שלך אבודה ואם לא תוריד את העין החולה, אז העין השניה עלולה להדבק במחלה. אתה תתעוור. לדעתי, צריך דחוף להוריד את העין ולהשתיל לך עין מזכוכית. כמובן שלא ניכר ההבדל בין העין מזכוכית לעין השניה״.

חשב אותו יהודי: ״נסעתי לארה״ב, שילמתי כרטיסי טיסה לי עין מזכוכית?״

הוא נזכר במה שאמר רבי בן ציון קוק על החשיבות של ההודיה לקב׳׳ה.

אשתו חשבה שדעתו השתבשה: הוא נכנס לחדר בבית מלון והחל להודות לקב״ה ולדבר עמו כבן לאביו, הוא אמר: ״רבונו של עולם קודם כל אני מודה לך שנתת לי 2 עיניים בריאות במשך 50 שנה, וברצוני להודות לך ריבונו של עולם על 2 הרגליים וגם על 2 הידיים שנתת לי״, וכך הוא דיבר והודה לקב״ה על כל האברים שנתן לו.

לאחר מכן החל להודות לקב׳׳ה על הבית שהוא גר בו ועל האשה ועל הילדים ועל השולחן והוא חשב לעצמו מה היה קורה אם היה לי אוכל בבית אבל לא היה לי שולחן שעליו אני יכול להניח את האוכל כל הצלחות היו על הרצפה…

אחר הוא הודה על הכסאות וחשב לעצמו מה היה קורה אם היה לי שולחן אך לא היו לי כיסאות שעליהם אני יכול לשבת הייתי צריך לאכול בעמידה. לאחר מכן הוא הודה על הצלחות וחשב מה היה קורה אם היה לו אוכל אך לא היו לו צלחות, וכך המשיך ואמר תודה על הכל: הוא חשב לעצמו מה הייתי עושה אם לא היה לי ארון ספרים, היכן הייתי מניח את הספרים? בארגזים? ואם הייתי צריך להוציא משניות הייתי צריך להוציא המון ספרים החוצה מהארגז כדי להגיע למשניות…

תודה על ארון הבגדים והמקרר והמכונת כביסה והמיקרוגל. תודה תודה תודה…

לאחר כל התודות הוא אמר: ״ריבונו של עולם אני מודה לך על כל מה שנתת לי ואני מבקש ממך לתת לי עוד דבר אחד תן לי את העין שלי…!״

הוא הלך לרופא בפעם השניה ואמר לו: ״אני מוכן לעשות עין מזכוכית, אבל לפני כן אני מבקש שתעשה לי בדיקה פעם ואתה משלם עליה אז אץ לי בעיה לבצע בדיקה חוזרת״. הרופא בודק והבדיקה התארכה זמן רב. הרופא השמיע קולות של התפעלות ואמר לו: ״אני לא מבין מה קורה פה, בבוקר, ראיתי ממצאים אחרים ועכשיו אני רואה ממצאים אחרים!״

אמר לו אותו יהודי: ״באמת בבוקר ראית נכון ראית טוב מאוד! אך היתה פה תפילה באמצע שהצליחה לקרוע את השמים ולרפאות את העין״.

מעשה מוליד מעשה

שמע את הסיפור הזה יהודי שיש לו 2 בנות בוגרות בבית אחת בגיל 30 ואחותה בת 27. היהודי שמע על הישועה שהיתה לאותו יהודי, הוא הגיע לביתו סיפר זאת לאשתו וביחד הם התחילו להודות לקב״ה על כל מה שיש להם ותוך זמן קצר הישועה הגיעה. הבת בת ה- 30 התארסה ולאחר זמן קצר גם אחותה בת ה-27 התארסה.

רק מי שיודע לומר תודה על כל דבר ודבר הוא זה שיצליח…

אסור לנו להתייאש. עלינו להודות לקב״ה על תאנה אחת על רימון אחד אם נדע להודות לקב״ה על כל פרט ופרט, פה תהיה לנו הברכה…!

המלאכים בשמים

ההלצה באותו אדם שעלה לשמים וראה מחלקה ובה מלאכים מתרוצצים ומקבלים פאקסים ומטפלים ומתייקים, וכן מחלקה נוספת ובה עסוקים לא פחות מהראשונה, ובמחלקה שלישית שנכנס ראה שני מלאכים המטפלים בעצלתיים בבקשות המגיעות מידי שעה- שעתיים… לשאלתו לפשר הדבר, השיבוהו – במחלקה הראשונה מטפלים בבקשות של בנה"א, זיווג, זש"ק, פרנסה וכדו'. במחלקה השניה מטפלים בתלונות- על חולי, בעיות שלום בית, רפואה, ושאר טענות. והמחלקה השלישית היא מטפלת ב'מכתבי תודה'…

לצערנו זו המציאות,שאנשים זוכרים להתלונן ולבקש, אך שוכחים להודות על הטוב שה' העניק להם!

חצי הכוס המלאה

כאשר נתבונן ב״חצי הכוס המלאה' נשכיל לראות כי מצבנו בעצם הוא טוב ומעולה ויש לנו במה להתברך, להתעודד ולעודד אחרים. ״האם יש לך מזון במקרר? בגד לגופך? גג על ראשך? מקום לישון בו?- אתה עשיר יותר מ- 75% מהאנשים בעולם!״

האם יש לך כסף בבנק? אם יש לך כסף בארנק? אם יש לך כסף קטן בקערה?- אתה נמנה בין 8% העשירים בעולם!״

האם התעוררת הבוקר יותר בריא מחולה?- אתה מבורך יותר מ-1,000,000 אנשים שלא ישרדו עד סוף השבוע!,

אם לא חווית אף פעם את סכנות המלחמה… את בדידות הכלא… את זוועת העינוי או את ייסורי הרעב, – אתה יותר טוב מ500,000,000 אנשים בעולם!,
אם אתה יכול ללכת לבית הכנסת, מבלי לפחד מהטרדה, מעצר, עינוי או מוות?- אתה במצב יותר טוב מ 3,000,000,000 אנשים בעולם!,
אם אתה יכול להרים ראש ולחייך? אתה מבורך כי מתוך האנשים שיכולים, רובם לא עושים זאת!,

"אם הוריך עדיין בחיים ועדיין נשואים, אתה מזן מאד נדיר.

אס אתה יכול לקרוא את המסר הזה?- אתה מבורך פעמיים, פעם אחת כי מישהו חשב עליך, ופעם אחת כי יותר משני מליארד אנשים לא יודעים קרוא וכתוב!.

לסיכום: ״אושר אמיתי לא ניתן להשיג, כי הוא בעצם כבר קיים… עלינו רק לפקח את העיניים ולהבחין בו״…

הבחור המתבולל

ומסופר על בחור שירד מהדרך הנכונה ונפל בעמק הבכא רח״ל עד שרצה לשאת נכריה ל״ע, והצליחו לשכנע אותו שלפני שהוא מתחתן – יפגש עם אדם גדול בישראל. מיד כשהגיע הבחור לפני הצדיק, הכריז תחילה ואמר: ״על הכל אני מוכן לדבר עם הרב, חוץ מעל נושא החתונה. על זה אין לך מה לדבר איתי״… אמר לו הצדיק: ״אשאל אותך שאלה – האם הקב׳׳ה עשה לך פעם טובה?״ ענה הבחור: ״בוודאי ובוודאי!״ – ״נו, וכך אתה עושה לו? זהו? אתה מתנתק ממי שעשה לך טובות מבלי להפרד ממנו קודם?

לך לכותל המערבי, ותאמר לו תודה על כל הטובות שעשה עמך, ואח"כ תמשיך הלאה״. הסכים הבחור, הגיע לכותל והתחיל למנות את כל הטובות שעשה עמו ה׳ מאז שנולד, וכך מנה טובה ועוד טובה ועוד ועוד… עד שכיסי עיניו גדשו דמעות ־ וחשב לעצמו: איך אוכל לעשות דבר כזה נגד רצונו של הקב״ה שהטיב ומיטיב וייטיב עמי? וכך חזר בו מתוכניותיו הרעות.

אכן, באלו הימים, כאשר מצויים אנו בעיצומו של חודש אלול בו מרבים בתשובה, בוודאי רוצה כל יהודי ויהודי לזכות לחזור בתשובה שלמה מאהבה, תשובה ההופכת זדונות לזכויות. ומכאן ניקח גם אנו עצה לעצמינו: נרבה בהודיה לה׳ על כל הטובות שעשה שעושה ויעשה עמנו, וגם אם לא תמיד רואים את הטובה, וחווים חלילה מצבים לא נעימים, עם כל זאת נודה לה׳ על הכל כי הוא הטוב והמטיב.

הצדיק רבי אשר מסטולין זי״ע אומר על הפסוק: ״ואתה אמרת היטב איטיב עמך״ שאם ״ואתה אמרת היטב״ – אם אומר האדם על כל דבר שה׳ עושה עמו שזה טוב, בבחינת ״גם זו לטובה״, אזי אומר לו הי: ״איטיב עמך״, אתה חושב שהיטבתי אתך את כל הטובות? אני אראה לך מה זה טוב… ומרעיף עליו כל טוב. (מתיקות התורה)

 

לדעת להכיר כמה טוב לנו – מכתב מחיה מברלין 1940 לאיתי מישראל 2015

קראתי שגננת אחת שלחה היום ילדים הביתה עם טלאי צהוב כ"פעילות חינוכית". אז לפני שמתנפלים על כלל עובדי מערכת החינוך, הנה, לאיזון, משהו שכתב היום מורה אחר. שמו אסף אולשיצקי, והוא מחנך בכיתה ח' בחטיבת הביניים "קלמן" ברמת השרון. מוזמנים להפיץ.

מפגש דמיוני בין חיה ארליך, מברלין של הרייך, לאיתי נאור, מתל אביב בישראל

חיה: היי, אתה נראה מאוד מדוכדך.

איתי: אכן, ימים קשים עוברים עליי.

חיה: אולי אוכל לעזור?

איתי: איך? יש לך קשרים במשרדי אל-על?

חיה: מה זה אל-על?

איתי: זו חברת תעופה ישראלית גדולה.

חיה: יש חברת תעופה ישראלית?

איתי: בוודאי, לכל מדינה יש חברת תעופה, לפחות אחת, אז גם למדינת ישראל יש חברת תעופה.

חיה: מדינת ישראל? יש מדינה לעם היהודי? איפה היא?

איתי: בין מצרים לסוריה, בין ירדן לים התיכון.

חיה: זו לא ארץ התנ"ך במקרה? ארץ החלומות?

איתי: חלומות?! חלומות באספמיה. הכל שם מתנהל על הפנים.

חיה: מה למשל?

איתי: מה לא?! במשטרה יש מלא פרשיות…

חיה: רגע, משטרה? מי השוטרים? יהודים שוטרים?

איתי: בטח, אלא מי?

חיה: הנאצים! או הפולנים, ההונגרים, הרומנים, כל השאר, אתה יודע.

איתי: מה פתאום, זו הארץ שלנו! בקיצור, מערכת המיסים מעצבנת, הביטוח הלאומי לא מקשיב לך…

חיה: מה בונים עם המיסים שלכם? מחנות עבודה?

איתי: מה? בונים ערים חדשות, כבישים, תאורה, פארקים, את יודעת… כמו שאומרים: "מיישבים את הארץ".

חיה: אז מה רע בזה?

איתי: שזה מאוד יקר לחיות פה. הכול בישראל יקר. הדירות, הרכבים, הקניות, אפילו להחנות בעיר את הרכב עולה כסף.

חיה: יש לך רכב אישי?

איתי: ברור! שני רכבים. אחד לאישה. שנוכל גם לקחת את הילדים לחוגים, להצגות…

חיה: נשמע גן עדן. אני הכי אוהבת הצגות ביידיש.

איתי: יידיש? זה פאסה ממזמן. רק עברית!

חיה: מדברים אצלכם בשפה שלנו? עברית? יש לי צמרמורת…

איתי: צמרמורת, תראי איזה צמרמורת תרגישי כשיקראו לך למילואים בדיוק בחודשי העומס בעבודה, כשהבוס שלך לחוץ טילים. זה סיוט!

חיה: מילואים? תסביר.

איתי: נו, גיוס לכמה שבועות לצבא.

חיה: יש לכם צבא? מה, מרשים לכם להילחם?

איתי: את צוחקת? מי צריך להרשות לנו?

חיה: אז זה בטח צבא עם אלות, כמו המשטרה היהודית פה.

איתי: אלות? איפה את חיה? יש טנקים, מטוסים, ספינות, מלא חיילים.. הכול יש לנו… אבל לא קל פה… בסוף הממשלה עושה מה שהיא רוצה.

חיה: יש לכם פרלמנט משלכם?

איתי: פרלמנט.. חחח… את יודעת, אנשים שיושבים ומחממים את הכיסאות ארבע שנים, במקרה הטוב, עד שבוחרים בהם שוב.

חיה: בוחרים בהם? אפשר לבחור הנהגה אצלכם? זו לא דיקטטורה?

איתי: דמוקרטיה גבירתי, דמוקרטיה. וזו בדיוק הבעיה! שהרוב כופה את דעתו על המיעוט הצודק.

חיה: אז יש לכם ארץ תנכ"ית, מדינה, שוטרים, צבא, פרלמנט, דמוקרטיה, כלכלה… אם היה לי דבר אחד מכל זה הייתי מודה לאלוקים כל יום.

איתי: עזבי, את לא מבינה כלום. בקיצור, אני רוצה לעזוב, לרדת מהארץ, לשנות אווירה, ללכת למקום אחר, פתוח, מכיל, בלי הרבה עומס, משהו סטרילי כזה, בלי אויבים בכל פינה.

חיה: לאן תלך?

איתי: חשבתי על ברלין, בגרמניה.

 

 

 

פרשת לך לך

הרחוב הוא לא אופציה!

״אנה תלכי!״ [והגדת הרב גלינסקי]

הנה, הגר היתה בבית אברהם וסבלה משרה, שהקשיתה יחסה אליה. חייה היו קשים ומרים והחליטה לברוח. פגש בה מלאך ה׳ ושאלה: ״אי מזה באת ואנה תלכי״ [תוספת: ולא ברור, מילא לשאול אי מזה באת – זה נועד לפתוח עמה בדברים, שהרי ודאי שהמלאך יודע שברחה משרה, שהרי לכך בא, להחזירה, אך מה מענין אותו "ואנה תלכי"?? למאי נ"מ לאן מועדות פניה?]

ענתה: ״מפני שרי גברתי אנכי ברחת״. אמר לה: ״שובי אל גברתך, והתעני תחת ידיה״ ( בראשית טז, ח-ט). ולכאורה, אמורה היתה לנמק בריחתה, לומר שהמצב שם ללא נשוא. ולא אמרה דבר, חזרה בלי הגה. למה? [ואף אם בסוף לא ראתה טעם בכך, שהרי אמר לה להתענות תחת ידה, מכל מקום בתחילה – מדוע לא נמקה את בריחתה ברוב עינוי שרה? הרי אמרה רק "מפני שרי גברתי אנכי בורחת" מבלי נימוקים!]

סיפר הרב גלינסקי: יום אחד הלכתי ברחוב עזרא בבני ברק, ועוצרת לידי מכונית הדורה.

החלון מורד, והנהג שאל: ״לאן הרב צריך?״ ״מה זה משנה״, שאלתי.

״לאן שהרב צריך, אסיע אותו״. וכבר נפתחה הדלת, ״יכנס הרב״.

נכנסתי, המושב היה נח. עוול שלא לנצלו. ״באמת תקח אותי לאן שאני צריך?״ ״לכל מקום!״ הצהיר.

התרוחתי. ברוך שמסר עולמו לשומרים. ״אז אני צריך לירושלים״.

״אין בעיה״, אמר, וסובב את ההגה לרחוב גבעת פנחס.

״עמדת לנסע לירושלים?״, התעניינתי.

״לא. אבל כבר אמרתי, לאן שהרב צריך!״

״טוב, אז יש לי אליך שתי בקשות. האחת, תוריד אותי ליד קו ארבע מאות״, האוטובוס הנוסע לירושלים.

״לא בא בחשבון, כבר זכיתי במצוה! מה הבקשה השניה?״

״הבקשה השניה, שתגלה לי מה פשר הזכות הזו, להסיע אותי לכל מקום שהוא״.

״זאת, בשמחה. יש לי שעה שלמה לספר״.

והוא ספר, כמעט שעה. ספר על ילדות קשה, על אב קשוח, התעקשיות וקצרים. על התמרמרות שגאתה ותסכולים שתפחו.

יום אחד שמע באקראי, שבישוב ליד צפת יש מוסד ממשלתי לילדים חסרי בית, או כאלו הסויבלים מהתעלליות והתעמריות. כמוהו, למשל, כך היה בטוח. החליט לעזיב את הבית ולהצטרף לחוסי המוסד. החלטה לחוד, ובצוע לחוד. היה זה חלום כמוס, לברח אליו בלילות אפלים. אבל יום אחד פרצה מריבה קולנית, אביו צרח והוא השיב, ועזב את הבית בטריקת דלת. השאיר מאחוריו את התפלין.

בכיסו היו כמה לירות, ויורקק לכל גרוש. נסע בקו חמשים וארבע לתחנה המרכזית בתל אביב, אתר את הרציף לצפת וברר מתי יוצא האוטובוס. אמרו: בעוד שעה וחצי. מה נעשה עד אז, החליט לשוטט בסביבה. נסער היה, לא היתה לו סבלנות לשבת ולהמתין. החל ללכת, ובטנו המתה ברעב. עבר ברחוב יסוד המעלה, בפאתי מתחם התחנה, והבחין בתכונה ליד בית כנסת מפואר. התענין, ואמרו לו שמתקיים כאן ״בר בי רב״, יום שכלו תורה. זכר שפעם לקחו אביו לכזה כנס בבני ברק, והיה שם בצד שלחן עם כבוד קל, עוגות ושתיה. אם כך, יוכל לשבר את רעבונו״. נכנס, ובדיוק הסתיימה ההרצאה. ניגש עם כולם לשלחן, נטל ומזג ואכל ושתה, ועדיין שעה שלמה לפניו. במקום לשוטט בחוסר תכלית, ישמע דבר תורה. ואז, כך ספר, עליתי לדרוש.

״ואני זוכר מה הרב אמר״, וציטט את הספור ואת הרעיון. סיפרתי שהרב מפוניבז׳ שאלני שאלה. המשנה אומרת (אבות פ״ה מי״א) שארבע מדות יש בהולכי בית המדרש: הולך ואינו עושה, כלומר לומד ואינו מבין, לפחות שכר הליכה בידו. עושה ראיבר הולך, שלומד בבית המדרש שבביתו, שכר מעשה בידו. הולך ועושה, חסיד. לא הולך ול'א עושה, רשע.

ותמה הרב מפוניבז״: אם יש רשע שאינו הולך לבית המדרש ואינו לומד, איך אפשר למנותו בין ״הולכי בית המדרש״? אכן, שאלה!

וענה על כך: יש מי ש״הולך ועושה״, הולך לבית המדרש ולומד ומבין ונהנה ומתעלה, אורה זו תורה ועולמו שטוף אור וזהר, אשריו ואשרי חלקו. אבל בכל בית מדרש, ויש שעות כאלו לכל אדם, שהוא ״הולך ואינו עושה״. עיניו רואות וכלות איך אחרים מצליחים, ממנים וקולטים, שואלים ודורשים, מחדשים מערכות וזוכים להערכה ורואים עולמם בחייהם, והוא אינו קולט ואינו מבין, שמועתו קשה עליו כברזל, והכל נדים לו ומתעלמים ממנו, מה לו פה ומי לו פה. וזה קורה גם בשומעי שעור יומי או שבועי. באים עיפים ומותשים, הראש בקשי קולט והעינים נעצמות, לא חבל על הטרחה. וכבר מחליטים שלא לבוא, להדיר רגליהם –

ואז רואים הם את אלו שלא קראו ולא שנו, אינם הולכים ואינם עושים. במה מבלים הם את זמנם, במה מבוססים הם, באיזה הבל וריק, באיזו ביצה עכורה. ומחליטים: יהיה מה שיהיה, ״שבתי בבית ה׳״ (תהלים מ, ח) ולו לשבת ולבהות, ובמשך הזמן אזכה ״לחזות בנעם ה׳״ (שם), גם לקלוט ולהבין ולהתעלות.

״אשרי יושבי ביתך״, קידם כיל להמנות על היושבים, ״עוד יהללוך סלה״ בהמשך…

נמצא, שהאינו הולך ואינו עושה שכנעו להשאר בבית המדרש, ולכן נמנה עמהם.

שמע, וחשב: הלא אלי הדברים מכונים – נכון, יש לי קצר עם ההורים, התקליות תדירות ומטען מרירות אין קץ. אבל ככלות הכל, דרכי סלולה: בית שומר תורה ומצוות, ואני על סף הישיבה הקטנה, ומשם לגדולה, ולבנין ביתי. ולאן אני הולך, למוסד חלוני. לשהות בין נערים מבתים הרוסים, לחיות באוירה פורקת על??

ובעודו חושב על כך שמע שאני ממשיך ושואל את השאלות בנוגע להגר ולמפגש שלה עם המלאך [שהבאנו בתחילת המאמר] –

והתשובה היא – מפני שהמלאך כבר הקדים את התשובה לכל טרוניה. הכל נכון, אבל ״אי מזה באת״, מאהלו של אברהם! ״ואנה תלכי״, למדבר, אל פראי האדם? [ולכן הוסיף זאת בשאלתו, להדגיש נקודה זו!!]

״שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה״, ובלבד שתהיי בסביבה של תורה ואמונה!

[וכן הגר מראש קיבלה תשובה מן המלאך שלא הותירה לה לפרט את עינוייה, שמיד הבינה שהמלאך רומז לה – "ואנה תלכי!" חשבת על כך? זה שוה את זה? ולכן אינה טוענת כלל טענות להצדיק את עצמה!].

והוספתי, שזו היתה התביעה הנוקבת על אלישע בן אבויה, כמבואר בירושלמי במסכת חגיגה.

אלישע בן אבויה – ״אחר״ – יצא לתרבות רעה. אמר לו רבי מאיר: ״חזור בך״. אמר לו: ״איני יכול״. אמר לו: ״למה?״

אמר לו: ״שפעם הייתי עובר לפני בית קידש הקדשים רכוב על סוסי ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול שיצאה מבית קדש הקדשים ואמרה: שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה, שידע כחי ומרד בי!״

וסיימו בגמרא (חגיגה טוע׳׳א): אמר: הואיל ונטרדתי מהעולם הבא, אהנה לפחות מהעולם הזה. הלך ויצא לתרבות רעה.

בסופו של דבר, מספרת הגמרא, פעל רבי מאיר שהכניסוהו לגיהנם ועלה עשן מקברו ?מאה וחמשים שנה, עד לפטירת רבי יוחנן  שפעל להכניסו לגן העדן.

ויש להבין: הרי דחוהו. מה היה עליו לעשות? אלא, משל למה הדבר דומה ארם הפליג בספינה. התרגשה סערה, והספינה טבעה. נזדמנה לו קורה ונלפת בה. גל מסרו לגל, השמש קפחה על ראשו וכיחותיו אזלו. סביבו חגו סנפירי כרישים, בנס לא גרסוהו במלתעותיהם. חש שהגיע לאפיסת כוחות, והנה חוף לפניו. אשד נחל מפכה, עצי פרי לרב, וקבוצת ילידים מסבים סביב מדורה, צולים דגים, מפטפטים בניחותא.

בצעד כושל עשה דרכו בין אמות גלי החוף, והקבוצה השתתקה. הביטו בו במורת רוח, אינם חפצים באדם זר. החוו בידם: הסתלק, שוב למקום ממנו באת, אינך רצוי כאן!

עצר בחשש. פניו התכרכמו: הוריו למדוהו שלא להדחף למקום בו אינו רצוי, ופיה, אינו רצוי בעליל –

ובכן, מה לעשות, האם ישוב על עקבותיו? לאן – לים? אל הגלים, לכרישים?!

לא! הוא ימשיך ויתקדם. ינסה לפעום, לרצותם, להתחבב עליהם. יהיה לעבדם, למשרתם. כי אין לו לאן לחזר! זה מה שהיה על אלישע בן אברה לעשות. לאטם איזן, להתעלם מהדחיה, להתחנן ולהתרפס. כי התורה היא חיים, והמות אינו אופציה!

ואלו הוא, פנה וחזר. כי גם הים היה אופציה עבורו. על כך נתבע!

והדברים היוצאים מן הלב נכנסו אל הלב, והחליט לשוב הביתה. אל האוירה הטעונה והעכורה, אבל המסלול הוא המסלול הנכון. ומצא מפלט בישיבה, ביצר בה מקומו ומעמדו, ״הולך ועושה״, והקים בית לתפארת, בית של תורה וגדולה. שלח ידו במסחר והצליח, וקובע עתים לתורה, וההדורים עם ההורים יושבו. והם זוכים לכבוד מלכים ולרוב נחת מהבן והנכדים, והכל בגלל שיחה אחת אליה נקלע ״במקרה״, וכבר הגענו לירושלים. לאיזו כתובת הרב צריך. את כל חיי אני חב לו!

איי, את חייו חב הוא לרבון כל העולמים, שתכנן שיתקיים באותו מקום ובאותה שעה ״בר בי רב״, יום שכלו תורה, ואני אוזמן לשאת בו דברים באותה שעה, ושם בפי אותו רעיון, ובו צעדיו לבית הכנסת, והציב בו את השלחן עם המזונות ופתח לבו לדרשה, והשיבו אליו.

איזה תזמון, איזו מקריות. וכבר אמרו ש״מקרה״ אותיות: רק מה׳!

 

פרשת לך לך

אל תרים את האף!

גלגל חוזר בעולם [חומש המגידים מהרב גלינסקי]

 

״וילך למסעיו מנגב ועד בית אל״, רש״י: ״כשחזר ממצרים לארץ כנען היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים, לימדה תורה דרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניה שלו. דבר אחר, בחזרתו פרע הקפותיו״.

״בחזרתו פרע הקפותיו״

מרש״י למדנו את תמונת חייו של אברהם אבינו באותה תקופה: עני מרוד.

כשנאלץ לרדת למצרים, לא הייתה בכיסו פרוסה. אכסניות? הצליח למצוא רק על ידי הלוואות, אוכל ושאר דברים? הוא קנה בהקפה ובהלואה. וכעת תחשבו לעצמכם, עני שהולך בדרך, באיזה בית מלון הוא כבר מצליח להתאכסן? עסקני הצדקה מצביעים לו על ספסל או מיטה, באיזו עליית גג או ב׳עזרת נשים׳ – ״כאן אתה יכול לחטוף תנומה״…

אך כשחזר ממצרים ־ כבר היה עשיר גדול, כעדות התורה ״ואברהם כבד בכסף ובזהב״. וכפי שכל בר דעת חושב לעצמו – כעת היה עליו לשנות את אכסנייתו – "מה, אני אשכב ללון באותה עליית גג?! הרי אני עשיר! כעת מגיע לי הוטל (מלון) שרתון, אין לי מושג, אולי מלון הילטון…״ אברהם אבינו עליו השלום לא חשב כך אלא: ״כשחזר ממצרים לארץ כנען, היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים״…

והתורה מלמדת אותנו להתנהג כמותו – ״למדה תורה דרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניה שלו״. תתנהגו בדרך ארץ, כאברהם אבינו – בחוץ, וגם בבית פנימה – אל תשנה את ההנהגה הפרטית שלך רק בגלל שנעשית בעל ממון.                                                                                                                           

למה?

כי גלגל חוזר בעולם: אין לנו כלים לדעת מה יהיה מחר. ואם תתרגל לחיים של רחבות מיותרת, מה אתה יודע? זה יסוד גדול.

 

אוי לו שהרג את עצמו!

הגמרא מספרת (כתובות סז, ע״ב) שעני בא לרבי נחמיה ״ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה, אמר ליה במה אתה סועד, אמר ליה בבשר שמן ויין ישן״ רבי נחמיה רצה להאכילו את כל מעדני עולם, אלא שבארון המטבח בביתו של רבי נחמיה לא היה שום אוכל מלבד עדשים.

אמר רבי נחמיה לעני: ״רצונך שתגלגל עימי בעדשים?״ – תשמע יהודי יקר, יש לי עדשים, וכיון שאיני חייב לתת לך יותר ממה שיש לי אבשל לך אותם תאכל ותשבע. כך עשה רבי נחמיה ״גלגלו בעדשים״ האכילו עדשים לרעבונו.

האיש מת. סוג האוכל, הפשוט כל כך, גרם למותו. מקוננים חז״ל – ״אוי לו לנחמיה שהרג בן אדם״.

 

אבל אחר כך דוחה הגמרא ואומרת: לא! לא! אוי לו לאדם זה שהרג את עצמו ־ כי הרגיל את גופו לאכול רק תרנגולת פטומה ויין ישן – ״איהו דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי״ הוא, המפונק, האשם.

מדוע רבי נחמיה יכול לחיות בעדשים ואתה לא?! הקולר תלוי בצוארך.

הרגלת את עצמך לפינוק כל כך, והרי אין אפשרות לדעת איך המצב מתגלגל מיום ליום. לכן גם אנו, אין לנו להתרגל למותרות: "לימדה תורה דרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניה שלו״.

 

הגמרא שם מספרת עוד

עני בא להלל הזקן ואמר: בן טובים אני, והייתי עשיר. כיום אני עני. ושהרב ידע – אף על פי שאני עני ואין לי פרוטה, אינני מסוגל לחיות אלא רק כאשר פעם ביום אני רוכב על סוס, ועבד רץ לפני הסוס שאני רוכב עליו. הלל הזקן שמע את דבריו ו…השיג לו סוס, וגם עבד שירוץ לפניו:

״אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלושה מילין״ ־ יום אחד כאשר השיג לו סוס, לא הצליח למצוא עבד שירוץ, אז הלל הזקן עצמו רץ לפניו. קילומטרים!

בואו נכנס למוח של אדם כזה: כמה סבל וצער כרוך בו? שוטה גדול הוא. למה התרגל לשיגעונות כאלו, עד שאחרת אי אפשר לו לחיות?…

התמזל לו מזלו שנפל לידיו של הלל הזקן הקדוש, אבל אם היה בא, למשל, כאן לבית הכנסת ״אור החיים״ (בבני ברק) ומסתובב חסר אונים, מה היה סופו? בואו נחשוב: בתחילת הערב הוא היה נכנס לבית הכנסת בפנים יגעות. ולפחות חמישה אנשים היו שואלים אותו ״אדוני, האם יש לך איפה לאכול?״ והוא היה משיב ״אין לי״, מיד הם היו רצים להביא לו אוכל בשפע.

אבל הוא הרי היה נעמד על רגליו הכואבות וליבו החלש ויאמר ״במטותא מינייכו, בלי סוס וללא עבד אני לא מתחיל לאכול, הפה לא נפתח לי – אני חייב קצת לרכב על סוס שחור, ורק אחר כך אני מסוגל לאכול משהו, ולישון״. היו לועגים עליו: ״תשאר כאן אדוני, תישן לך על הכסאות בבית הכנסת וגמרנו, תשאר לך רעב ואל תטריח את כל העולם״. כמה סובל כזה אדם?

ומי אשם? הוא עצמו.

הנה לנו מעט מעומק דברי חכמינו, שאמרו: ״וילך למסעיו", למדה תורה דרך ארץ׳׳ ־ אל ישנה אדם מההרגל שלו – שלא ירגיל את עצמו למותרות.

מכונית- סוס לרכב עליו

זו הזדמנות להאריך מעט בנושא, מחייך רבי יעקב שליט״א ואומר בניגון של תביעה:

לפני שבוע פגשתי אדם, לא עלינו, שירד קצת מנכסיו. היתה לו מכונית פרטית ונאלץ למכור אותה, עקב חובותיו. תשמעו טוב, הוא בכה לפני כמו ילד קטן ממש:

״אוי רבי יעקב, אין לי רכב, החיים שלי לא חיים״.

"אמרתי לו: מה יש? אם אתה צריר לנסוע ברחוב העיר תסע כמוני בקו חמישים וארבע (אוטובוס פנימי בבני ברק) מה לא טוב לך? מה אתה בוכה?! אדרבה, תהיה שמח ותחשוב לעצמך ברוך השם, מכרתי את המכונית שילמתי קצת חובות האם אתה יודע מה זה חובות רחמנא ליצלן? הרי בעולם הבא צריך להתגלגל עוד פעם להחזיר חובות, מה איתך?!״ כך שוחחתי עמו.

 

הוא השיב: ״תאמין לי, כל החיים לא ידעתי מה זה קו 54, מה זה בכלל להמתין לאוטובוס, נכנסתי לרכב הפרטי ונסעתי, איך אתחיל להתרגל כך מהיום?"

ריחמתי עליו ודיברתי איתו בפרטי פרטים, כדי להרגיע את רוחו ו״לגלות לו סוד״ – כי העולם לא חרב אם אין מכונית:

״אדרבה יותר טוב לא להיות נהג, למשל, באוטובוס, אתה יכול לנוח בדרך, או לשוחח עם בני המשפחה היושבים לצידך – בעניני הבית או בתורה ויראת שמים, גם אני עושה כן בשעת נסיעה לירושלים (נח וישן מרחוב נחמיה בבני ברק כמעט עד ירושלים…) אחר כך להסתכל קצת על הנוף הנשקף מהחלון. למה לך להיות נהג, מספיק נהגים יש ב׳אגד׳ ו'דן׳ שצריכים לסבול, האם גם אתה צריך לסבול?״.

ניסיתי להשיב את רוחו בדברים פשוטים כגון אלו – מחיי היום יום, אבל אל הקיר דברתי. השיחה נפלה על אוזנים כאובות ואטומות. נזכרתי במאמר חז״ל שהוזכר – על העני שלא היה מסוגל ללא רכיבה על סוס ועבד רץ לפניו, ואם לא – למה לו חיים…

וכיון שלא יכולתי להיות כהלל הזקן, להשיג לו רכב ולרוץ לפניו, החלטתי לפחות, לספר לו עוד עובדא (לעלות חיוך קל על פניו הנפולות). תשמע חביבי, התחלתי בסיפורי:

 

מעשה שהיה

היה רב חשוב שלבש מעיל פשוט וכובע ישן, ביתו הפרטי היה מרוהט בתכלית הפשטות, כיאה לרב תלמיד חכם.

בני הקהילה העריכו אותו. ביום בהיר אחד ניגשו אליו שניים מחשובי הקהל ולחשו: כבוד הרב, כנראה שלרב אין כסף לקנות כובע יפה, אם כן אנו רוצים לשלם את מלא הסכום מכיסינו.

״ואף על פי כן הרב לא קונה כובע, למה?״

התיישב הרב לידם, פתח ואמר: כיון שאתם רוצים את טובתי אסביר לכם. ״האם אתם חושבים שלא חשבתי על הכובע הישן שעל ראשי? אלא מה? פשוט בתכלית: אני יודע שזו רק ההתחלה. אם אקנה כובע, אחר כך אביט על החליפה ואומר לעצמי: ׳באמת, כובע כזה וחליפה כזאת ישנה?! ממש לא מתאים, צריכים לקנות חליפה חדשה!׳… נו, אקנה חליפה, לא נורא, כי עדיין יש לי קצת ממון לקנות חליפה חדשה. ואז, לאחר שאבוא עם חליפה חדשה אשאל את עצמי ׳נו, אני קונה לעצמי, ומה עם הרבנית? ובאמת, שזו טענה נכונה׳ ־ אכנס ואקנה לה. בתשלומים נוחים.

״וכשאתרגל לבגדים נאים – אבוא הביתה עם חליפה, ואתבונן כה וכה ואחשוב לעצמי ׳בגדים חדשים ויפים על כסאות כאלו?! הרי חלילה אפשר גם לקרוע את הבגדים מכסאות ישנים אלו׳… אחר כך אזדקק לשולחן חדש וארון, וגם הם בתשלומים. ומי יודע, בסוף עוד ארצה גם לרכוש בית חדש… לכן אני נשאר עם הכובע הישן ולא רוצה להיות פושט רגל…

למה אני מספר לכם סיפורים מעין אלו, כי רבים נופלים במותרות וסובלים ברוחניות וגשמיות, והם לא שומעים מה שאומרים להם בעוד מועד.

יהודי פלוני שאל אותי פעם: ״ניחא, מי שיש לו כסף שיעשה חתונות גדולות כאוות נפשו, ה׳ בירך אותו בממון יערב לו, אבל מי שאין לו כסף מהיכן נוטל את העוז ליטול גמחי״ם – ולערוך חתונות מפוארות?!״ כך שאל.

הבטתי עליו ואמרתי: ״וכי שוטה אתה, ראה נא איך התהפכו אצלך היוצרות״. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. הסברתי לו:

״וכי על זה צריך להתאונן, שיהודי שאין לו כסף, אסור לו לערוך חתונות מפוארות או לחיות חיי ראוותנות, ריבונו של עולם – זה פשיטא. כל ילד חייב להבין זאת! (שאסור להיות גנב). ומה שגדולי הדורות הוכיחו והתריעו נגד ׳מותרות׳ הכוונה לאלו – שיש להם כסף ־ שהם לא יחיו במותרות וראוותנות…

(יש לציין כי אין הכוונה לקמצנות, גדולי ישראל לא ביקשו שיחיו עם מידת הקמצנות, כי קמצנות היא מידה שפלה. שפלה עד מאד! אבל ׳מותרות׳? חיי ראווה ותאווה – הם אסון).

לשכוח את העבר?!

למדנו ברש״י עוד – שיש להימנע מלשכוח את העבר. – עני שהעשיר, בעל יסורים שנגאל, או כל מי שהתייסר בחייו והגלגל שפר עליו, לא לשכוח!! – ״לימדה תורה דרך ארץ אל ישנה אדם מאכסניה שלו״.

והסיפור ששמעתי בנובהרדוק, מאוד מתאים לנו:

בפולניה, שלא כמו בארץ ישראל, הייתה הגרלה פעם בשנה – אבל על סכום גדול מאוד. היו סוחרים שעבדו כל השנה עם המון העם – להפיץ למכור להם כרטיסים, (קבלו אחוזים מהמכירה) ביניהם היו גם יהודים.

והנה אחד מהם, נאמר ששמו היה רבי דוד. רבי דוד פגש בידידו רבי יוסף העני, והציע לו:

״תקנה כרטיס, כדאי לך, אולי יתהפך עליך הגלגל – אולי תהיה עשיר״.

רבי יוסף השיב, כי אין לו כסף להשקיע בעניני הגרלות ״מה לי ולהגרלות״ אמר, אך רבי דוד הסוחר לא הרפה ממנו והציע:

״תן לי טיפין טיפין, בתשלומים, כל שבוע רק 25 גרוש, עד שלקראת סוף השנה, ביום ההגרלה, יתאסף כל הסכום״. שכנע אותו יום יומיים, פעם, פעמיים ושלוש, עד שרכש כרטיס…

 

ביום ההגרלה, קיבל סוכן הכרטיסים רבי דוד, מברק מוורשה עיר הבירה, שהמספר הזה, של אותו עני רבי יוסף, הרוויח סכום עצום של כסף. מסירת המברק היה לעת ערב חורפי מושלג. המוכר הרהר בליבו ״איך אני יכול לעלות על יצועי. ולא למסור הלאה כזו ידיעה? נכון, רבי יוסף גר הרחק כמה קילומטרים באיזו שכונה נידחת, קשה לטרוח עד לביתו ולגלות לו על הזכיה, אבל ברוך השם, הרי זכיתי שיהודי עני מדוכא נהיה עשיר דרכי. אלך עכשיו לבשר לו!״ החליט.

שלג בחוץ. אף על פי כן, התגבר על יצרו. התבוסס בשלגים. עד שהגיע ב00:30 בלילה.

רבי דוד הסוחר דפק בדלת: ״יוסף תפתח״. ״מה אתה רוצה, מי זה?״ שאל רבי יוסף בחרדה. ״אני, רבי דוד. יש לי מה להגיד לך״.

הוא פתח כשחבלי שינה עוטפים את עפעפיו, הכניסו לחדר הסמוך לדלת, הצית אור בעששית: ״תתנער מהשלג שמכסה את מעילך, רבי דוד!״

״מה בפיך רבי דוד, שטרחת עד לביתי העלוב?״.

הסוכן יישר את גבו ובישר בקול נרגש: ״דע לך רבי יוסף, ברוך השם על ידי – נעשית עשיר. לפני שלוש שעות קבלתי מברק מוורשה שהרווחת סכום עצום, שימחק את חיי עונייך".

רבי יוסף שתק שתיקה ארוכה של התרגשות. לפתע הרצינו פניו בגאוה, פתח בתערומת ואמר:

״אה, ככה? "רבי דוד, אם כן, יש לי שאלה לשאול אותך. מילא כל העולם יודעים שאני עני, אבל אתה הרי כבר יודע שאני עשיר, אז איך יש לך חוצפה לדפוק על דלת ביתו של עשיר ולהפריע לו באמצע הלילה?…"

הוא כבר עשיר…

כך היו מספרים בנובהרדוק, לדעת ולהכיר את האדם…

 

"כן, הייתי בסיביר!״

בטבע יש רצון לשכוח את העבר, ולא כל פעם זה הגון וטוב:

יש בני אדם שכאשר משוחחים עימם על העבר הנורא – השואה – הם מזדרזים לבקש ״תעשה לי טובה אל תדבר איתי על הימים ההם״.

באירופה התגוררו ידידים שלי, שהיו עימי יחד במלחמה, סבלנו יחדיו בזמן הצרות רחמנא ליצלן. פעם כשנכנסתי לבקר אחד מהם, דבר ראשון הוא הכריז וביקש ״רבי יעקב אל תדבר על סיביר״… הבנתי לליבו כי הזיכרונות הקשו על מצב רוחו, וזה נכון. אבל כיון שהיינו ידידים אמרתי לו גם תוכחה קלה: ״למה לא לדבר? וכי לא מתאים לנו שהיינו פעם בסיביר?! אדרבה כדאי לזכור את הימים ההם, שהרי משום כך אנו חייבים יותר להקב״ה!״

 

בן אנוש הוא בעל גאוה שכזה, שלא די לו עם מה שנתנו לו מתנה מהשמים, הוא עוד שוכח ומשכיח מעצמו שהיה פעם עני…

בצעירותי סיפרו עובדה מזעזעת שהתרחשה בעבר.

פלוני שהיה סנדלר עני, לימים שפר עליו מזלו – והעשיר מאד. וחיתן את בתו עם בחור תלמיד חכם. שידוך של כבוד.

אחד מתושבי העיר שהיה אפוף קנאה במחותן, החליט ועשה מעשה. בדרך לחופה, ממש כאשר ההורים הובילו את החתן, אותו יהודי בעל קנאה הוריד נעל, הגביה לפני העשיר ושאל בחיוך ארסי: אדוני, תגיד כמה עולה לתקן את הנעל?… המחותן העשיר – נפל מתעלף.

הרשע הלזה, מחמת קנאה עשה כך, ואיבד את עולמו. הוא ביישו – ויענש על כך. אבל באמת, יש לי שאלה עליו למה כל כך היה קשה לו לזכור שהיה סנדלר והיום ברוך השם עלה לגדולה? אדרבה, תעמוד ותודה להקב״ה! וגם, אם אותו אפשר להבין קצת, אבל אחרים שהעשירו ־ למה אנשים רוצים לשכוח?! ואחת הסיבות המרכזיות היא, כי עם העבר – הם בעלי חוב להקב״ה, לכן אינם מעונינים לזכור, להיות בעל חוב…

עני זו בושה?!

אגב, אם הייתם שואלים אותי, אינני מבין מדוע עניות צריכה לגרום בושה, וכי בושה יש בה בעניות? ״יאה עניותא לישראל״ (חגיגה ט, ע״ב) ואדרבה, עושר זה יותר בושה – כאשר אינו מנצל את העשירות כראוי…

תדעו עוד שרבים וטובים, מחזיקים מעמד בעניות אך בעשירות, אוי, נופלים מדחי לדחי ה׳ ירחם… וכפי שמצינו בפרשה שלנו: ״וגם ללוט ההולך את אברהם היה צאן ובקר ואהלים וכו' ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן ויסע לוט מקדם״ – ״מקדם – הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו״.

הנה רואים דבר פלא – בניסיון העוני, לוט הצליח מאד, אבל בניסיון העושר – נפל, עד שאמר ״אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו״.

ענוותנו של ר"מ מפארמישלן פנינים תשעב פרשת ראה:

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה׳ אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה׳ וכו׳ (דברים יא, כו-כח) מסופר, כי בליל שבת אחת נכנס הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע לערוך את שולחנו בבית מדרשו, והנה ברוח קדשו הוא מרגיש שאחד היושבים בשולחנו מחזיק מעצמו… ואף נותן לכולם להבין כך… מיד פתח רבי מאיר׳ל כדרכו הידועה והסביר את דברי הפסוק: "ראה 'אנכי," – מדת ה"אנכי" (דהיינו להרגיש ב׳אנכיות׳ מתנשא חשוב ומכובד), "נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – יש בה גם ברכה וגם קללה. "את הברכה אשר תשמעון" – הגאות לשם שמים לשם קיום המצוות כמו "ויגבה לבו בדרכי ה", גאות כזו היא ברכה. "ואת הקללה אם לא תשמעון" –   אבל שלא לשם קיום המצוות, ה"אנכי" היא קללה!…

וזהו גם הפירוש "אם תטיב שאת" (בראשית ד, ז) – בכדי להיטיב את עצמך יכול אתה "שאת" – להתנשא. "ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ" – הגאות היא חטא!…

ונאים הדברים למי שאמרם. דהרי ידוע הוא, שמימיו לא קרא הרה"ק מפרמישלאן זי"ע על עצמו – "אני" או "אנכי" – שהרי לא ראה עצמו כ׳מי׳ או כ׳מה׳ כדי שיוכל לכנות את עצמו בתואר של יישות ואנוכיות. אלא כך היה אומר על עצמו" "מאיר אמר", "מאיר הלך", "מאיר עשה" – כאדם המדבר על אודות זולתו. וכזה היה סגנון שיחתו כל ימי חייו. ואף הוא היה אומר: "בדין הוא, שיהיו למאיר שפלות והכנעה לפני בורא עולם יתברך שמו, שהרי הבורא יתברך שמו, "היה, הווה ויהיה" – ואילו מאיר, הוא ההיפך המוחלט: לא היה, לא יהיה, וגם עכשיו – מי הוא ומה הוא?!"…

 

את גודל ענוותנותו אפשר גם לראות מן הסיפור המרתק הבא:

היה זה באחד הימים כאשר הגיע זמן תפילת שחרית, ובבית מדרשו של הרבי ממתינים בני המנין הקבוע לכניסתו של הרבי לתפילה. אולם, דלת חדרו הפונה אל ההיכל, מתמהמהת היתה מלהיפתח. חלפו כבר שעה ושעתיים מן הזמן הקבוע, והדלת איננה נפתחת. מתוך החדר, נשמעה רק אוושת צעדיו הנמרצים של הרבי, בפוסעו הלוך ושוב מבלי מצוא מנוח… ללבו של הגבאי, התגנב חשש, שמא דווקא בו תלוי הקולר לעיכוב התפילה, ומשום מעשה שהיה: באותו הבוקר, בשעת שחר מוקדמת, הגיע רכוב על סוסו, יהודי אחד מבני הכפרים הסמוכים, וביקש להיכנס אל הקודש פנימה, כדי להתברך מפי הרבי בברכת הצלחה, לאיזושהי עיסקה שנזדמנה לפניו. אולם, הגבאי דחהו, והורה לו להמתין עד לאחר התפילה – בשעה ששערי בית הרבי נפתחים בפני כל שאר הבאים לשחר את פניו ולבקש את ברכותיו.

 

מששמע האיכר, כי יהיה עליו להמתין מספר שעות, עד אשר יוכל להיכנס אל הרבי, התרתח מזעם, והחל משמיע קולו בצעקות רמות: "הייתכן?! לעכב אדם טרוד כמוני, זמן רב כל כך?! והלא עלי למהר ולחזור אל משק ביתי שבכפר, כדי לבצע את העבודה הרבה המוטלת עלי! השיב לו הגבאי: תדע, כי נכון הרבי להפקיר את כל אשר לו, למען איש מישראל המתדפק על שעריו, אולם, עתה, בהכנותיו הנעלות לתפילה הוא עוסק, והאיך אפשר לדחות עבודת שמים מפני ענייני מסחר שלך?! אבל הכפרי המגושם עמד על שלו ולא הירפה. בקולו הרועם, שפך את חמתו על ראש הגבאי, וכמעט שלא הרים עליו יד…

 

כאשר הגיעו הדין והדברים לאוזני הרבי היושב בחדרו, קם ויצא החוצה, לראות בשל מי הסער הגדול הזה. כיון שראה האורח את הרבי יוצא מחדרו, מיד אץ לקראתו, והחל מסיח לפני בנשימה אחת את כל מה שהיה לו לומר, על אודות העיסקה שנזדמנה לידו. החווה הרבי בידו כלפי האיש, ורמז לו להיכנס אליו החדרה. ולמען הניח דעתו של יהודי ולשכך את זעפו, נתיישב הרבי והאזין בניחותא לכל שיחו ושיגו על עסקי מחייה וכלכלה. אחרי שכילה הלה לספר את כל אשר עם לבבו, השיב לו הרבי מה שהשיב, ופטרו מלפניו. מני אז, חלפו כמה שעות, והרבי נותר סגור בחדרו. היה אפוא, הגבאי, כמעט בטוח, כי כל העיכוב בכניסה לתפילה, אינו נובע אלא מביקורו של אותו אורח מוזר אצל הרבי, והיה, אפוא, לבו נוקפו, שמא לא עשה דיו כדי למנוע את הפרעת הרבי מהכנותיו לתפילה…

 

סוף כל סוף, בשעה מאוחרת מאוד, נפתחה הדלת, ועל הסף הופיע הרבי. הוא ניגש אל מקומו בבית המדרש ופתח בתפילה בנעימות כדרכו. לאחר התפילה נכנס הגבאי אל חדרו של הרבי כמידי בוקר, כשבידו ארוחת הבוקר שנוהג היה הרבי לטעום לאחר התפילה. אבל עם היכנסו פתח הרבי ומספר לו: השומע אתה? נס גדול ארע היום למאיר, שיכול היה לעמוד ולהתפלל לפני הקב"ה, שאלמלא כן, מי יודע אם יכול היה מאיר היום להתפלל כלל!

 

והמשיך הרבי וסיפר: מיום עומדו על דעתו, אין מאיר עומד להתפלל לפני הקב"ה, עד שאינו בטוח בנפשו, ללא שום פקפוק וללא שום ספק כלל, כי פחות ונקלה הוא, מכל האדם אשר על פני האדמה! כל עוד נדמה למאיר, ולו בדמיון קל שבקלים, כי חשוב וטוב ועדיף הוא על פני נפש אחת מישראל, תהא אשר תהא – אין מאיר מהין לפצות את פיו בתפילה לפני אביו שבשמים, לבל תהיה תפילתו ׳תועבה׳, חלילה וחס, כענין שנאמר: (משלי טז, ה) "תועבת ה׳ כל גבה לב". והנה, הבוקר הזה, כאשר שמע מאיר את צעקותיו וראה את כעסו של האיש הכפרי, נכמרו רחמיו בקרבו ולא יכול היה להתאכזר ולאטום את אוזניו משמוע אל בקשתו. בתוך הדברים, גילגל האיש והסיח לפי תומו, על מלאכתו ועל פרנסתו. אף הוא לא התבושש, ומבלי הנד-עפעף סיפר, כי מתעסק הוא בגידול "דברים אחרים" ובפיטומם, וכלל לא חש ולא הבין, כי ישנו איזה חסרון בדבר.

 

לאחר שיצא הלה והלך לו, חש מאיר בנפשו, כי איננו מסוגל לעמוד ולהתפלל! מכל העולם כולו היה מאיר נחות ושפל, כמו תמיד, אולם, מאותו יהודי, המסוגל לגדל ׳דבר-אחר׳ ולהתפרנס מכך, ועוד לספר על כך ללא שמץ של בושה – יותר ממנו, לא יכול היה מאיר לחוש את עצמו שפל! שהרי סוף סוף, אחרי כל מגרעותיו וחסרונותיו של מאיר – הרי אינו מפטם ׳דבר-אחר׳, חלילה!… היה אפוא, מאיר, בצרה גדולה. השעות הולכות וכלות, העת מתאחרת, בבית המדרש יושב המנין וממתין – ומאיר איננו יכול להתפלל! בשום פנים ואופן, אינו יכול! שהרי חש הוא עצמו גבה-לב, כלפי האיכר המפטם ׳דברים אחרים׳!…

 

אך לבסוף, השגיחו מן השמים בצערו של מאיר, חסו עליו, בזכות אבותיו הקדושים, ועשו לו נס: לפתע, עלתה בלבו של מאיר מחשבה לאמור: אילו היית אתה, מאיר, איכר כה גס ומגושם, המגדל 'דבר- אחר' חלילה, כלום היית עוד משכים למעונו של צדיק, כדי להתברך מפיו להצלחת עסקיך?! בוודאי שלא! אפילו שמץ של אמונת חכמים לא היה נמצא בך! הרי לך, אפוא, כי אותו איכר, חשוב ויקר ממך עשרת מונים!… מיד, יכול היה מאיר להיכנס לבית המדרש ולעמוד ולהתפלל…

 

פרשת לך לך

שאיפה לשלימות

לראות את הענן על ההר [והגדת עמ' 200]

נאמר בפרשה: ״וירא ה׳ אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים״ (בראשית יז, א). וכתב רש״י: ״אני אל שדי״, אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה. ״התהלך לפני״, הידבק בעבודתי, ״והיה תמים״, אף זה ציווי אחר ציווי, היה שלם בכל ניסיונותי.

מה כתוב כאן? שלכל בריה יש חלק כלשהו באלוקותו יתברך, בגילוי כבוד שמים. גם יהודים של ״ברוך הוא וברוך שמו״ נוטלים חלק בגלוי אלוקותו, בגדר: ״ועמך, כולם צדיקים״. משמע שדי בכך.

אך אחר כך מופיעה דרישה: ״התהלך לפני״, עלה מדרגה לדרגה, ״והיה תמים״ ומושלם, ותגיע לפסגה.

האם די במינימום – או שצריך את המקסימום??

יש האומרים שלימוד המוסר מדכא, המוסרניק עסוק כל היום בחיטוט אחר חסרונותיו, בבקרת מומיו. ממשמש ומפשפש וחוקר האמיתיות וכנות הן.

ומי שסבור כך, אינו יודע מה הוא לימוד מוסר. ואסביר – שנינו (חולין קה, ע״א) ששמואל אמר: המסייר נכסיו בכל יום [הולך ורואה קרקעותיו מה הן צריכות רש״י)] מוצא סלע [סוג מטבע מפני שמתקנם בכל הצריך רש׳׳י)]. ואני כלפי אבא, כחומץ בן יין. כי אבא סייר נכסיו פעמיים ביום, ואני פעם אחת בלבד –

נתיחס לדברים כפשוטם.

אדם שמסייר נכסיו בכל יום, לראות מה חסר ומה התקלקל – הגמרא מספרת שם שאביי סייר נכסיו בכל יום, ומצא שאריסו גונב עצים. רב אסי מצא צינור שנקב ועמד לשטוף את השדה ויבולה – האם עצוב הוא, משום שהוא מתמקד בחיפוש חסרונות וקילקולים? להפך, שמח הוא, שמתקן מה שיש לתקן ומגדיל את היבול ומעצים את העושר!

וברור, שמשום כך בלבד, לא היה שמואל מגדיר עצמו כחומץ בן יין לעמת אביו. ודאי שהיה חשוב מאביו, שהרי אביו קרוי על שמו, אבוה דשמואל, וכבר אמרו: ״מי נתלה במי, קטן נתלה בגדול״ (תענית ז, ע״א). אלא שהמדובר בסיור הנכסים הרוחניים, בחשבון נפש מקיף ומפרט, מה יש לתקן ומה לשפר. אבל הבסיס הוא, שיש שדה! ויש יבול! ושמחים בהם, ומטפחים אותם! לא מתעלמים מה'יש', ושואפים לעוד, לשלמות נוספת.

האם זה מביא לדיכאון, או לשמחה?

 

הסבא מנובהרדוק זצ״ל העיד: ״אנשים רבים פגשתי בחיי. מכולם, היה אדם אחד מאושר: רבי ישראל מסלאנט!״ דוקא הוא, מייסד תנועת המוסר, שבחן עצמו ללא הרף, התעלה בלא לאות. כי, בראש ובראשונה, יש לנו במה לשמח, במה לרוות נחת. ואם עמלים להשתפר, מאבחנים חסרונות ומתקנים אותם, דוקא שמחים שבעתיים.

הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ״ל היה אומר בשם רבו, הסבא מקלם זצ״ל, גדול תלמידי רבי ישראל מסלאנט זצ״ל: שנינו (בסוף מסכת אבות), שהעולם נברא עבור כבוד שמים. מאי משמע –

שכדאי היה לקדוש ברוך הוא לברוא את כל העולם כלו, ולנהלו ששת אלפי שנים. כדי שבכל תולדות האנושות יהיה ולו אדם אחד, שפעם אחת בחייו יאמר: ״ברוך הוא וברוך שמו״!

בכך, כבר הופק מהעולם כבוד שמים, ויש צידוק לבריאתו! והלא אם אך אדם אחד במהלך מאות דורות יגיע לשביב הכרה זו אך פעם בחייו, ניתן לשער איזו אנושות אטומה היא, כמה אפלה וחשוכה, כמה מושחתת ומסואבת. ובתוך האופל הקודר מבזיקה קרן אור, מבליח זיק בודד, וכבר היה כדאי!

והוסיף: ואלף ״ברוך הוא וברוך שמו״ אינם ״אמן״ אחת – ואלף אמנים אינם ״אמן יהא שמיה רבה״ אחד – ואלף ״אמן יהא שמיה רבה״ אינם משתוים למילה אחת של תלמוד תורה!

אמת לאמיתה!

אז ככלות אריכות ימי ושנותי, כשאעלה למרום ואתיצב למשפט, אפתח ואמר: רבונו של עולם. מה שעשיתי עשיתי, אבל אמרתי, ולו פעם אחת, ״ברוך הוא וברוך שמו״. ואף ״אמן״, ו״אמן יהא שמיה רבה״, וגם למדתי תורה אז היה לך כדאי לברא אותי.

כל השאר, הם חשבונות!

אך האם בזה די? האם עם זה נוכל לעבור את דין שמים?

ובענין זה, ספור –

הצדיק רבי שלמה׳לה מזוויהל זצ״ל היה רגיל לקרא לכל יהודי בשם ׳צדיק׳: מה שלום הצדיק, מה מבקש הצדיק –

היה בזוויהל יהודי מתבולל, פורק על, שהתרועע עם השלטונות ולחך פנכתם. מינוהו לגובה המס, והיה מרגל אחר אחיו היהודים ומוסר רכושם לרשויות. יום אחד ישב וערך חשבונותיו, והיכה בו רעיון כברק – מעלים המס הגדול בעירה, לא נתפס בכף. כל העת עוסק הוא בדגי רקק, והלויתן חמק מרשתו: הרבי מזוויהל. עשרות מחלים פניו לקבל ברכתו ומגישים דמי פדיונות, ואינו מדווח עליהם, ולא משלם עליהם מס! אמת, בו ביום מחלק הוא הכל לנצרכים, אינו מלין פרוטה בביתו. אבל קודם כל, שיפריש מס כחוק. אחר כך יעשה צדקה כרצונו!

מיד נטל את הפנקס ואת העט וירד למעונו של הרבי, לבדוק המנהל הוא את הספרים כחוק.

היה זה בשבת בצהרים.

הרבי ישב בטרקלינו וניהל את שולחן השבת, עטור בחסידיו, ולפתע ריחרחו עשן סיגריה. פנו וראו את הפוקר, סיגריה בידו האחת והפינקס והעט בשניה. מצא לו זמן. ״גש הלאה, עוכר ישראל״, גערו בו, ״הסתלק, ומהר!״

הרבי שמע את הגואטשקע, ותמה. סימן בידו ש ״זוזו, רצונו לראות מה קורה". סיפרו בבליל קולות ויפנו שביל, הפוקר במרכזו, עם הסיגריה והעט.

״מה רוצה הצדיק?״ חקר הרבי בנועם. זה עבר כל גבול. לקרוא לפוקר זה, להכעיס׳ניק זה, מלשין ומוסר, מחלל שבת בפרהסיא, בשם צדיק?!

והרבי הסביר: ״אני יודע פסוק, ׳ועמך כלם צדיקים׳. אלא מאי, צודקים אתם, יש קושיא מיהודי זה. מוטב שתהיה קושיא על היהודי, ולא על הפסוק״…

הכלל, בא יהודי לפני הרבי, והרבי שואל: ״מה רצון הצדיקל״? ואז עלה במוחו רעיון. אמר: ״רבי, האמת היא, שבאתי לקבל ברכה. בתי הגיעה לפרקה. נאה וחסודה, כלילת המעלות, ועדין לא מצאה זיווגה. אבל כעת, רבי, דומני שהכל יבוא על מקומו שמעתי שלובי בן, כליל מעלות. ובכן, שהרבי צדיק – זאת יודעים כולם. ושאני צדיק – הרבי מעיד בעצמו. אז ממש ׳ענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל׳. הבה נשתדך!״

שמע הרבי והפטיר: ״אמת, הכל אמת. אני צדיק, ואתה צדיק, אבל כל אחד מאיתנו שישתדך עם צדיק כיוצא בו״… למה הכונה? למה שאמרנו –

שיש שני סוגי צדיקים –

יש ׳צדיק׳ של ״ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרמון״ (סנהדרין לז, ע׳׳א), של אומרי ״ברוך הוא וברוך שמו״ גרידא. ויש הרוצים להתעלות ולהגיע לשלמות, חותרים להיות צדיקים במלוא מובן המילה.

ובגדר ״חייב כל אדם לומר אימתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב״ (תנא דבי אליהו רבה, כה), ״שיעמיד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות, לחשוב רק על הענין הזה. ויבקש בלבבו: מה עשו אבות העולם הראשונים, שכך חשק ה׳ בהם!״ (״דרך עץ החיים״ לרמח״ל זצ״ל), בכלל זה גם הידיעה שלא שקטו על שמריהם, אלא שאפו לעלות ולהזדכך. קיימו את הצווי: ״התהלך לפני, והיה תמים!״

אכן, לא ניתן לעבור דין שמים בזכויות של ברוך הוא וברוך שמו. כל 'צדיק' ישכון עם 'צדיק' מסוגו…

אכן ברוך הוא וברוך שמו זה הבסיס. עלינו לזכור, שלפני שהורידו נשמתנו לעולם השביעונו: ״היה צדיק, ואל תהיה רשע!״ (נדה ל, ע"ב). והרמב״ם (הלכות תשובה, פ״ה ה״ב) כתב, שבידנו הדבר, ויכול כל אדם להיות צדיק מוחלט כמשה רבינו, שזכה וזיכה את הרבים, או רשע גמור כירבעם בן נבט, שחטא והחטיא את הרבים (אבות פ׳׳ה מי״ח). וכשנעלה למרום לא יסתפקו בכך שאמרנו ״ברוך הוא וברוך שמו״ ושאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון (עירובין יט, ע״א). ישאלונו מדוע לא שאפנו לשלמות. הלא השביעונו!

ונזכיר דברי המדרש (בראשית רבה נו, ב). אברהם אבינו לקח את יצחק בנו ואת שני נעריו, אליעזר וישמעאל, והלך לעקידה. ביום השלישי ראה ענן הקשור להר. שאל את יצחק, וראה. שאל את נעריו, ולא ראו. אמר להם: הואיל וחמור אינו רואה ואתם אינכם רואים, ״שבו לכם פה עם החמור״ (בראשית כב, ה), שאתם עם הדומה לחמור! (בראשית רבה נו, ב).

לא מובן: מילא ישמעאל, אבל אליעזר היה דולה ומשקה מתורת אברהם (יומא כח, ע״ב), זיו פניו דומה לאברהם ושליט ביצרו כמותו (בראשית רבה נט, ח). אז אם אינו רואה גלוי שכינה, הריהו כחמור?!

והתשובה, שאם יכול אדם להגיע למעלה גבוהה יותר ולא הגיע, אדם – אינו!

ואמרו (בבא בתרא עה, ע״א) שלעתיד לבוא תהיה לכל צדיק חופת אש (ישעיה ד, ה). אש בחופה למה? מלמד שכל אחד נכוה מחופתו של חברו, שיכול היה להגיע לדרגתו ולא הגיע. אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה!

והלא בגן העדן הם, וצדיקים, ואילו אש שייכת לגיהנם, והגיהנם מיועד לרשעים!

אבל אם השביעוך שתהא צדיק, ויכול היית להיות צדיק כמשה, ולא מימשת יכולותיך, ולא הגעת לכך, נמצא שאתה צדיק ואינך צדיק בכפיפה אחת, וגמולך גן עדן וגיהנם בכפיפה אחת!

כעת נבין את שפתחנו בו: ״וירא ה׳ אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים״ (בראשית יז, א). אכן לכל בריה יש חלק כלשהו באלוקותו יתברך, בגילוי כבוד שמים. גם יהודים של ״ברוך הוא וברוך שמו״ נוטלים חלק בגלוי אלקותו, בגדר: ״ועמך, כלם צדיקים״. אך אין די בכך.

הקב"ה פונה לאברהם ואומר לו – אבל אתה, היה שיך לאלו השואפים לשלמות, לרואים את הענן שעל ההר. ״התהלך לפני״, עלה מדרגה לדרגה, ״והיה תמים״ ומושלם, ותגיע לפסגה!

לסיכום, שני קצוות הם. גם ישראל שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד, ע״א) וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ, ע״א), ״ועמך כלם צדיקים, לעולם יירשו ארץ״ (ישעיה ס, כא). אבל אין להסתפק בזה, ויש לשאוף להתעלות עוד ועוד, ולהגיע לשלמות ככל האפשר.

 

 

פרשת לך לך

קדמונים מסרו עצמם על קידוש השם

״נתת ליראיך נס״ [והגדת עמ' 187]

נפתח בסיפור מהגמרא (ברכות לג, ע״א):תנו רבנן, מעשה בערוד [כלאים בין נחש לצב (חולין קכז, ע׳׳א)] שהיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא, אמר להם: הראו לי את חורו [שהוא מגיח ממנו]. הראוהו את חורו,נתן עקבו על פי החור.יצא ונשכו,ומת אותו ערוד.

[כתב רש״י:מצאתי ב״הלכות גדולות״,אמרי במערבא, כשהערוד נושך את האדם, אם הערוד קודם למים מת האדם, ואם האדם קודם למים מת הערוד. ונעשה נס לרבי חנינא ונבקע מעין תחת עקבו]. נטלו על כתפו. והביאו לבית המדרש. אמר להם:ראו, בני. אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.

וכתב הגאון רבי עקיבא איגר זצ״ל ב״גליון הש״ס״: ״עין ״יפה מראה״ בתענית פרק ג סימן יו (ולפנינו: הלכה יא) דבור המתחיל מפלתא״. מצוה לשמע דברי חכמים (יבמות כ, ע״א). עינתי שם, וסיפור הירושלמי שם מזכיר את הסיפור בגמרא (תענית כ, ע״ב): בנהרדעא היתה חומה רעועה, ורב ושמואל לא עברו תחתיה למרות שעמדה כך שלש עשרה שנה. פעם התלוה אליהם רב אדא בר אהבה. אמר לו שמואל לרב: נקיף סחור סחור כדרכנו. ענהו:איננו זקוקים לכך, שרב אדא בר אהבה אתנו, שגדולה זכותו ואיני פוחד.

ומה היו זכיותיו, ששאלוהו במה האריך ימים וענה: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא הרהרתי בדברי־ תורה במבואות המטונפים, ולא הילכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת עראי, ולא ששתי בתקלת חברי, ולא קראתי לחברי בכינוי [של גנאי (תוספות)].

לרב הונא היו חביות יין במרתף רעוע ובקש לפנותם. הביא לשם את רב אדא בר אהבה ומשכו בדברי תורה, ובינתים פינו פועליו את החביות. כשסימו,יצאו – וקרסה התקרה. הבין רב אדא בר אהבה, והקפיד.ומדוע, כי אמר רב ינאי: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר שעושים לו נס, שמא אין עושים לו נס. ואם עושים לו נס, מנכים לו מזכיותיו. שנאמר:״קטונתי, מכל החסדים ומכל האמת״ (בראשית לב. יא).

והנה, בעוד שבגמרא הקפיד רב אדא בר אהבה שהעמידוהו במקום סכנה, הרי בתלמוד הירושלמי (תענית פ״ג הי״א) נוהג רב אדא בר אהבה כך בעצמו, ובמודע!

היתה חורבה שעמדה ליהרס. העמיד בה רב את תלמידו רב אדא בר אהבה עד שיפנוה, וכיון שיצא מן הבית, נפל הבית. שלחו חכמים ואמרו לו: מה מעשים טובים יש בידך. אמר להם:מימי לא קדמני אדם לבית הכנסת ולא הנחתי אדם בבית הכנסת ויצאתי לי, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה, ולא הזכרתי דברי תורה במקום מטונף, ולא הצעתי מיטה וישנתי בה שנת קבע, אלא תמיד הייתה שנתי עראי כדי לקום מיד ולעסוק בתורה. ולא צעדתי בין החברים היושבים על הקרקע. ולא כניתי שם לחברי, ולא שמחתי בתקלת חברי, ומחלתי מיד למי שצערני, ולא הלכתי בשוק אצל מי שחייב לי, שלא לצערו, ומימי לא הקפדתי בתוך ביתי, לקיים מה שנאמר (תהלים קא, ב):״אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי״.

וכתב ב״יפה מראה״: ויש להקשות, שהרי אמרו (שבת לב, ע״א) אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושים לו נס, שמא אין עושים לו. ואם עושים לו,מנכים לו מזכיותיו. ושמא היו בבית ספרים ותפילין כדי להצילם. אי נמי, לקדש את השם עשה, וכמעשה דרבי חנינא בן דוסא שהלך והניח עקבו על חורו של ערוד. [ומהרש״א (ברכות לג, ע״א) הקשה איך סמך רבי חנינא על הנס. ובדברי ה״יפה מראה״ מישב,שרצה לקדש שם שמים ולהראות במוחש שאין ערוד ממית, אלא החטא ממית].

ובדבריו תובן הסתירה לכאורה בהנהגת רב אדא בר אהבה. שכאשר רב הונא משכו בדברי תורה עד שיפנו מרתף היין הקפיד, כי ינכו מזכיותיו. וכשרבו העמידו באותה חורבה הסכים,כדי לקדש שם שמים.ולכאורה משמע, שהסומך על הנס כדי לקדש שם שמים, אין מנכין לו מזכיותיו.

וקשה, שיסוד זה נסתר מדברי המדרש (בראשית רבה מד, ד) בפרשתנו,על הפסוק: ״אחר הדברים האלה [נצחון אברהם אבינו על המלכים] היה דבר ה׳ אל אברם במחזה לאמור: אל תירא אברם, אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאד״ (בראשית טו, א). לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר: ירדתי לכבשן האש וניצלתי, ירדתי למלחמת המלכים וניצלתי, תאמר שנתקבלתי שכרי בעולם הזה ואין לי כלום לעתיד לבוא. אמר הקדוש ברוך הוא:״אל תירא, אנכי מגן לך״ [מגן בארמית הוא: חינם], וכל מה שעשיתי עמך בעולם הזה חינם עשיתי עמך, אבל שכרך מתוקן לעתיד לבוא. ״שכרך הרבה מאד״, כמו שנאמר (תהלים לא, כ):״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך״.

והנה, מה שירד לכבשן האש ודאי היה לכבוד שמים, שמסר נפשו כדי שלא להשתחוות לעבודה זרה של נמרוד (בראשית רבה לח, יג). ומה שנחלץ ללחם במלכים ובחילם העצום והרב (סנהדרין צה, ע״ב) ודאי היה לכבוד שמים. שאמרו בזוהר הקדוש (ח״א פו, ב) שכל רצונם היה לשבות את אברהם כדי למחות את השפעתו על בני דורו, שהוציאם מפולחן העבודה הזרה והכניסם בעבודת ה׳. ומכיון שדמות דיוקנו של לוט דמתה לאברהם אבינו, לקחוהו בשבי כדי להוכיח שגברו עליו ואלוקיו לא עזרו. לפיכך רדף אחריהם, נלחם בהם וגבר עליהם בניסים מופלאים (תענית כא ע״א) וחילצו מן השבי. ועם כל זה פחד שקיבל בכך שכרו בעולם הזה ונתמעטו זכיותיו.

ואף הקדוש ברוך הוא לא אמר לו שאין לו סיבה לפחד, אלא הודיעו שהעניק לו מתנת חינם, ולכן שכרו שמור לו במלואו. אם כך,שבה הקושיא למקומה –

הואיל ורב אדא בר אהבה פחד שינכו לו מזכיותיו ולפיכך הקפיד על רב הונא שמשכו למרתף היין המט לנפול לשהות שם עד שיפנוהו, איך הסכים לעמוד בחורבה. הגם שהבין שיהיה כאן קידוש שם שמים, הרי כעת מאברהם למדנו שינכו לו מזכיותיו.

את התשובה לכך מצאנו בספור נוסף בגמרא (ברכות כ ע״א): שאל רב פפא לאביי, מדוע התרחשו ניסים לקדמונים, ולנו לא מתרחשים ניסים. ענהו:הקדמונים מסרו נפשם על קדושת השם, ואנו איננו מוסרים נפשנו על קדושת השם. כפי שרב אדא בר אהבה ראה נוכרית שלבשה שכמית ארגמן שאינה צנועה. חשב שהיא יהודיה, וקרעה. התברר שאינה יהודיה, ושילם בעדה ארבע מאות זוז.

ושמעתי מרבי דודל פרנקל זצ״ל שאמר בשם רבי משה סולובייצ׳יק זצ״ל:וכי איזו מסירות נפש יש בקריעת אותו בגד כשסבר שהוא של יהודיה, ואם אכן יהודיה היתה לא היה מחויב בתשלומין. ותרץ, שהתשובה היא, שהקדמונים רב אדא בר אהבה, במקרה זה – לא חישבו חשבונות בראותם מעשה כנגד רצון השם, ומייד קנאו לשמו הגדול. וזה קרוי בשם ״מסירות נפש על קדושת השם״.

מעתה, נאמר שאכן, גם כשפועלים נס עבור כבוד שמים מנכים מהזכויות, כמו שמוכח במדרש מפחדו של אברהם אבינו. אבל רב אדא בר אהבה לשיטתו לא חישב חשבונות כשזה נוגע לכבוד שמים, ומוכן היה להפסיד עבור זה את כל זכויותיו!

ואספר סיפור ששמעתי, ולאור הדברים יובן לאשורו. בעיר אחת בגרמניה היה יהודי מתבולל, בעל בנק פרטי, ולו בן יחיד. חלה הבן, ואביו הבהיל למטתו רופאים מומחים, אך קצרה ידם והמחלה הלכה והחמירה, והילד דעך. נזכר האב שאביו היה פונה בעת מצוקה לשמש בית הכנסת, שיערוך תפלת ״מי שברך״. הלך לבית הכנסת ופנה אל השמש, שאל בכמה תעלה לו ברכה כזו לרפואת בנו.

היה שם אורח, יהודי מגליציה שבא לרגל עסקיו. שמע, והתענין. שאל: ״בצאנז כבר היית?״

צאנז? מה יש בצאנז, בית חולים? פרופסור נודע?! ״הרבה יותר״, השיב. ״יש שם ׳וונדער ראבינער' רבי עושה נפלאות. פועל ישועות, מחולל ניסים. מכל העולם נוהרים ובאים!״

שב לביתו וסיפר לאשתו. דחקה בו לנסוע. הטלטל בדרכים, חצה ארצות, עבר מחוזות והגיע לצאנז. בא לפני הרבי ושטח מבוקשו. בנו חולה, שהרבי ירפאו.

חקרו הרבי. מאין הוא, מגרמניה.מה עיסוקו,מנהל בנק.האם הבנק סגור בשבת, ודאי שלא. כל הבנקים פתוחים בשבת וסגורים ביום א׳, ושלי בכלל. יבין הרבי, התחרות קשה, ורוב לקוחותיו גויים. ובכלל, גם בביתו אין השבת נשמרת.

וכשרות? גם לא. בבית הוריו שמרו. כיום, אין בעירו אטליז כשר.

וטהרה? אינו יודע מה זה. הרבי הסביר. אה, אז לא. ״טוב״. נאנח הרבי. ״ובכן, שמע. מישהו הטעה אותך, איני עושה נפלאות. אין בידי לרפא את בנך״.

לא?! אם כן, לחנם בא. מבקש הוא סליחה על ההטרדה. אבל מדוע יש פה תור ארוך כל כך?

״אסביר לך״, המשיך הרבי. ״אנשים יודעים שהצרות באות ממרום, ומאמינים שתפילות, מקובלת לפני הבורא יתברך וביכלתו לפעול לבטול הגזרות. גם על בנך נגזרה גזרה, ואני מוכן לפנות אל הבורא ולבקשו שימלא משאלתך וירפא את בנך. אבל אז ישאל הבורא יתברך: האם הוא עושה רצוני, שמבקש שאעשה רצונו? ומה אוכל לענות?!

על כן, מציע אני עיסקה: אתה תקבל על עצמך לשמור שבת כשרות וטהרה, ואני מתחיב שהבורא יעשה רצונך ובנך ירפא!״

שמע הבנקאי, ושקל את העסקה.ענה:״בענין הכשרות, מבין אני שאין בעיה. נעבור לצמחונות. בענין הטהרה, אשאל בבית. אבל בענין השבת,אין מה לדבר. אם אסגור את הבנק בשבת,יעזבוני הלקוחות והעסק יסגר!״

״כרצונך״, השיב הרבי,״לא עשינו עסק״.

לחצו ידים,נפרדו כידידים. חזר לביתו, ובנו גוסס. ״נו, מה היה שם״, שאלה האם המודאגת.

״יהודי קשוח״,ענה הבנקאי, ״אי אפשר לעשות איתו עסק. אינו מוכן להתפשר!״ וסיפר על הפגישה.

נרעשה האם:״רוצח! הבנק חשוב לך יותר מבנך?! ואילו היה הפרופסור קובע שאנו חייבים לנסוע איתו לאיטליה החמה, ושם יבריא, האם לא היית סוגר את הבנק ונוסע?! אתה רץ מיד לסניף הדואר ומשגר מברק, שאתה מסכים לשלושת התנאים!״

״ואם, כלומר חלילה, הבן לא יבריא?!״

״אם לא יבריא, חלילה, הסכמתך בטלה. ועכשיו, רוץ!״

מיהר ושלח את המברק. כשחזר, כבר הוטב לילד. כעבור זמן קצר, נרפא. והעיר רעשה וגעשה: וסניף הבנק נסגר לשבתות, אנשים התענינו על מה ולמה, ושמעו את הסיפור, השתאו והעריכו, והעסקים רק שגשגו. שאלה האשה: ״שילמת לרבי?״

בעלה לא הבין, והסבירה: ״כמה הוצאת על כל הפרופסורים שלא הועילו מאומה. וכאן, שה׳וונדער ראבינער׳ ריפא, לא שלמת לו פרוטה?!״

צודקת. יש להודות לו על הישועה ולשלם שכרו. שב והטלטל בדרכים והגיע לצאנז, מסר שלוש מאות מארקים, כדמי הביקור של הפרופסור.

״מה זה״, שאל הרבי.

״דמי ביקור״, הסביר.

״אני רואה שאינך מבין. איני רופא ואיני קוסם. רק תיווכתי בינך לבין הבורא יתברך. אתה קיבלת על עצמך לעשות רצונו, והוא עשה רצונך. זה הכל״.

״אה, הבנתי. אז אלו דמי תווך״…

״לא ביקור ולא תיווך. איני נוטל פרוטה״.

כאלישע, שמאן לקחת כסף מנעמן, כדי להרבות כבוד שמים. כאברהם אבינו, שהחזיר שלל סדום.

״הרבי לא מכיר את אשתי. היא שלחה אותי, ואני חייב לתת!״

זה נימוק שאין עליו תשובה. אמר הרבי: ״אם כן, היה שלוחי. בבית המדרש יושבים אברכים ולומדים. חלק ביניהם את הכסף ויברכו את בנך״.

הלך וחילק, נשאל וסיפר. שמע אחד הלומדים, ומיהר אל הרבי. לפני זמן רב חלתה אשתו ומחלתה הלכה והחמירה, והרבי הסתפק בברכה. שאל בכאב: ״האם הרבי מושיע רק מחללי שבת?!״… נתן בו הרבי עיניו: ״אתה חסיד שלי?״

״ודאי!״ ״ואוהב אותי?״ ״אהבת נפש!״

״אם כן, מדוע לא תבין! הקדוש ברוך הוא גזר גזירה, מי אני שאבטלנה. ואם אני מחולל מופת, ומכריח לבטל גזרת שמים, אני

מעורר עלי רוגז והקפדה, ועלול לשלם על כך ביוקר רב. אבל הכל כדאי, כדי להרבות כבוד שמים. כדי שבאשכנז יראו בנק סגור בשבת, וידעו שיש אלוקים בישראל! אבל שאתה תדרוש זאת ממני?!״…

 

פרשת לך לך

חפש את האינטרס…

אצל בעל תאווה – חפש את האבוס… [והגדת]

"ויבא הפליט ויגד לאברם העברי״ – שלוט נפל בשבי. זה עוג שפלט מדור המבול, והתכון שיהרג אברהם וישא את שרה (רש״י). לא מובן: מי גילה לרבותינו מה חשב עוג מלך הבשן?! והלא אמרו (פסחים נד, ע״ב) שיש שבעה דברים המכסים מבני אדם, ואחד מהם: אין אדם יודע מה בלב חברו.

והתשובה פשוטה: זה הרי ידוע, ש״עיר פרא אדם יולד״ (איוב יא, יב). בתרגום לשפתנו: האדם נולד חמור קטן, משולח רסן. ומה קורה כשהעיר גדל? הוא הופך לחמור גדול משלח רסן. וכשנעשה ענק מפיל? הופך לחמור חמורתים פראי שבעתים.

וכשחמור הולך בדרך ולפתע סוטה לצד הדרך, היעלה על הדעת שסר להתפלל מנחה?! ודאי שלא! לבטח מצא אבוס לבלוס.

אלא מאי, רש״י מפרש: ״עיר פרא אדם יולד״, מעיר פרא, יולד אדם. כיצד? על ידי עבודת המידות, ולימוד המוסר. אזי, אכן יתכן שסר לצד הדרך להגיש עזרה וסיוע נצרך!

וכשחכמינו זכרונם לברכה ראו שעוג מלך הבשן קם מרבצו בין הרי סתם ופסע לבאר שבע, שאלו עצמם שאלה אחת ויחידה: עוג זה, למד מוסר? לא, ודאי שלא. אם לא, חיפשו את האבוס. ומצאו: לטש עין לשרה.

כמה פשוט. ובאותו ענין –

כשהגיע יעקב אבינו לחוץ מיהר לָבָן דודו, אחי אמו: ״וירץ לקראתו, ויחבק לו, וינשק לו, ויביאהו אל ביתו״ (בראשית כט, יג). וכתב רש״י: ״וירץ לקראתו״, כסבור ממון הוא טעון, שהרי עבד הבית [אליעזר עבד אברהם] בא לכאן [בשעתו] בעשרה גמלים טעונים. ״ויחבק״, כשלא ראה עמו כלום, אמר: שמא זהובים הביא, והינם בחיקו. מששו, ולא מצא.

״וינשק לו״. אמר: שמא מרגליות הביא, והם בפיו. ״ויביאהו אל ביתו״, לשמע מפיו היכן החביא את הכסף…

מה עשו כאן, לקחו פגישה משפחתית מרגשת, דוד קשיש הרץ לקראת אחינו, בן אחותו, שמעולם לא ראהו, מחבקו ומנשקו ומארחו והפכוה לשיא האנוכיות, חיפוש ממון קדחתני, מדוע?

כי ״עיר פרא אדם יולד״, וכשגדל הופך מעיר לחמור. ושאלת המפתח אחת: ״לבן, האט מוסר גילעתט?!״ האם עמל על עצמו, לשנות את טבעיו?! ואנו הרי יודעים את התשובה. ואם מוסר לא למד, חמור היה וחמור נשאר, וחמור לא רץ כדי לגמול חסד ולהכניס אורחים. אם רץ, ראה אבוס. וחפשוהו, ומצאו!

אדם מצווה לדון כל אדם לכף זכות. עם כל זה כשמדובר באדם רשע – מצוה לדונו לכף חובה. מנין לך? אולי הפעם זה לטובה? אצל רשע מחפשים את האבוס!

ועוד –

פרעה חלם חלום. פרות מלאות נאכלות על ידי פרות רזות, שיבולים מלאות נבלעות על ידי שיבולים צנומות ושדופות קדים. פרעה קם, ורוחו מפעמת. קרא לכל חרטומיו וחכמיו, נסו כוחם בפתרון ולא נכנסו דבריהם באוזניו

התיצב שר המשקים ואמר: ״את חטאי אני מזכיר היום״. אין זה נעים לאדם להזכיר עבר אפל, אבל פרעה זקוק לעצה.

״פרעה קצף על עבדיו ויתן אתי במשמר, ואת שר האפים״. שוב, לא נעים להזכיר זאת. אבל חלמו חלום ונער עברי פתר להם, ״ויהי כאשר פתר לנו כן היה, אותי השיב על כני ואתו תלה״ (בראשית מא, ט-יג).

אם עשה זאת כדי לעזור לפרעה הנבוך או כדי לקים הבטחתו ליוסף שעד כה השכיחוהו מן השמים (רש״י שם מ, כג), ועתה כשנזכר ונקרתה הזדמנות לידיו, נצלה. איך שיהיה, הקרבה היא מצדו. להזכיר חטאו וענשו וחנינתו, למען עזרה לזולת. הלא כן.

ובכן. לא!

המדרש (בראשית רבה פט, ז) מגלה, ששר המשקים ראה את מצוקתו של פרעה. את התרגשותו, את התפעמות רוחו. שמע פתרונות ודחאם, ומצוקתו רק גברה. הוא מזיע, עורקי רקותיו בולטים ומפרכסים, הוא מחויר ומאדים, מתנשם ומתנשף, מסגיל ומכחיל, עוד מעט יחטוף התקף לב

ואז מה, ישתבץ וימות, ויתמנה פרעה אחר?

אלא אם יתמנה פרעה אחר, הוא יביא עמו את השר הפרטי שלו, המכיר את טעמו והעדפותיו. ושר המשקים דנן יפוטר ויהיה למובטל –

אז לא, פרעה, אל תמות לי! תנסה עוד ניסוי, יש איזה נער בבית הכלא, כדאי לשמוע מה בפיו! אולי תנוח דעתך, ותישאר בחיים. ואז, אמשיך בתפקיד…

מה עשו כאן? לקחו וידוי שכולו הקרבה עבור הטבה, והפכוהו לשיא האנוכיות, רק על עצמו חשב! למה עשו כן?!

כי גם שר המשקים נולד עיר פרא, והיה לחמור אנין טעם, מערבל משקאות מיומן. אבל כשראינוהו מתערב ורצוננו לעמוד על מניעיו, השאלה אחת: ער האט גילעתט מוסר, צו נישט. ואם לא למד מוסר, לא עידן מידותיו ולא עמל לשפרן, אין לחמור אלא חמוריותו. ואם התערב, עלינו לחפש את האבוס – חפשוהו, ומצאוהו!

המושל ששאל את הרב מדוע חז"ל טפלו על עשו ה' עבירות ואילו על דוד נא' מפורש שחטא ועל ראובן נכתב מפורש שחטא וחז"ל דרשו כל האומר ראובן חטא כו' כל האומר דוד חטא כו'?

א"ל הרב שיבאר לו בהזדמנות. ואכן בהזדמנות לקח את טבעתו כשנטל ידיו והחביאה והמושל חשב שעבדו גנבה ורצה לייסרו וא"ל הרב שהוא לקחה, ומדוע לא חשדת בי? אלא אני בעיניך צדיק ויודע אתה שלא אעשה כדבר הזה לעומת העבד שידועים העבדים כגזלנין…

כך על דוד שידוע שהיה צדיק חז"ל דורשים מעשהו בלימוד זכות, לעומת עשו שידוע כרשע ומוכן להרוג את יעקב כשיקרבו ימי אבל אביו, ודאי רשע הוא…

המסר הנלמד לנו הוא שהרשע- אין לו גבולות. החושב שהוא מסוגל לעשות מעשי רשע קטנים, אך יש לו גבולות שלא לעבור על גדולים– טועה. אם יקרה לפניו- אין לו מחסומים. רק אין יראת א' במקום הזה והרגוני…

 

נתבונן אף אנו בכל מעשינו, ונאבחן את מניענו!

תוספת – אצל פוליטיקאי חפש את הכדאיות,את המעטפות, את המשתלם לי. אין אחד בהם שעושה למען הציבור. לא קידמו את תעלת הימים ורכבת ארצית ועוד מפני שהגוזר את הסרט והקופון יהיה רה"מ בעוד עשר שנים, אז למה שאני אטרח והוא יקבל את הקרדיט?…

מה טוב לציבור? את מי זה מעניין…

 

פרשת לך לך

בך יהיו חותמין את הגלות [הרב ברוורמן – יתד נאמן]

״ויאמר ד׳ אל אברם… ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה״ (בראשית יב, א־ב)

מבארת הגמרא (פסחים קיז, ע"ב) : ״אמר ריש לקיש: ׳ואעשך לגוי גדול׳ – זהו שאומרים א־לוקי אברהם. ואברכך אלוקי יצחק ואגדלה שמך אלוקי יעקב. יכול יהו חותמין בכולם? תלמוד לומר 'והיה ברכה' בך חותמין ואין חותמין בכולן״.

כלומר ההבטחה שהבטיח הקב״ה לאברהם אבינו בין שאר הברכות לכשיעמוד בניסיון של ״לך לך״ – ״והיה ברכה״. שיזכה שברכת האבות בתפילת העמידה תסתיים באברהם אבינו בלבד ״ברוך אתה ד׳ מגן אברהם״, ולא ״מגן אברהם יצחק ויעקב״. ברכה זו טעונה ביאור. וכי עינו של אברהם חס ושלום צרה שהברכה תסתיים בו בבנו ונכדו? הלא חז״ל מלמדים אותנו: ״אמר רב יוסי בר חוני: בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמי­דו!״ (סנהדרין קה, ע"ב) חידש מרן הגאון רבי אלחנן וסרמן זי״ע בתשובה לשאלה זו, שעומק הברכה הזו של: ״בך חותמין״ היא על הגלות. בך חותמין את הגלות! מה הכוונה חותמין את הגלות?

 

ניתן להסביר זאת לפי מה שביאר מרן הגר״ש שקופ זצוק״ל. היה זה בדברו על אודות המצב הרוחני של עם ישראל בזמנו, ערב המלחמה העולמית האחרונה, כאשר רבים מבני הנוער התרחקו מהתורה, בני הישיבות הלכו והתמעטו, עד שסברו שעוד מעט קט לא יהיו חלילה תינוקות של בית רבן.

מרן הגר״ש הזכיר מדרש זה ודרשו כך: אברהם אבינו בא מבית עובדי אלילים, ורק הוא מכוח עצמו הגיע אל האמונה האמיתית. לא כן יצחק בנו אשר כבר היה לו את כוח האב הגדול אשר למדו והדריכו, וגם הוסיף על זה מעצמו. כמוהו גם יעקב, אשר כדור שלישי למאמינים צמח מכוח אבותיו, על ברכיהם גדל, והוסיף עליהם עוד משלו. לפי זה ראוי היה שנצרף את כל הכוחות של שלושת האבות וזה ייתן את הכוח לעם ישראל לאורך כל הדורות לעמוד איתן בחיזוק האמונה ובביסוס היהדות עד סוף כל הדורות.

זה הכוונה בשאלה ״יכול חותמין בכולן״ עונים חז״ל ומעידים: לא כך יהיה אלא: ״בך חותמין ולא בהם״. הווי אומר שבאחרית הימים תשוב ותשרור תופעת הראשית של אברהם אבינו! כלומר אותה אוירה שהשתר­רה אז, מרידה במלכות שמים, ויהיו רבים שישובו ויתחילו מהתחלה.

״כך בראותנו את מצב היהדות הולך ונחלש, ורבים עוזבי הדת על פני שומריה, אל לנו להתייאש! שכן כבר ניבאו חז״ל שכך עתיד להיות, שהאבות יהיו רחוקים ממצוות ונפש הבנים תתעורר לאמונה מכוח עצמם, בבחינת אברהם אבינו, ולא בבחינת יצחק ויעקב שהתעלו בעזרת כוח האבות ובהדר­כתם״.

והפטיר מרן הגר״ש על דרך המליצה, הכתוב אומר: ״וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע המה יבואו שמה ולהם אתננה והם ירושהו". מבאר מרן הגר"ש שקופ: דוקא הטף אשר יהיו לבז, רחוקים מבית אביהם ומיהדות, הם המה אשר בסוף יירשו את הארץ ויקבלו פני משיח צדקנו״. (הדברים של מרן הגר״ש שקופ זצוק״ל לקוחים מתוך מאמר נפלא של דודי היקר הסופר הבלתי נשכח הרה״ח רבי ישראל שפיגל זצ״ל, אשר פורסם ב״מוסף שבת קודש יתד נאמן״ תשס״ה).

 

היה זה בסדרת מפגשים עם נערים אשר נפלו בפיתויי היצר, בתחלואי הטכנולוגיה והמסת­עף… ילדים אלו ירדו לשאול תחתית. בעזרת יהודים צדיקים העוסקים בדבר, אספו אותם בניסיון לתת תמיכה וכתף כדי להוציאם מהבוץ והרפש אל דרך ישראל סבא. במסגרת מפגשים אלה הגיעו רבנים ומרצים לשוחח עמם. בין השאר הגיע רב מבכירי המרצים בארה״ב אשר שוחח עימם על התקופה אשר מתאימה בקווים מאוד דומים למשנה בסוף מסכת סוטה, תקופת: ״עיקבתא דמשיחא״, ובכוחו הרטורי צייר בפניהם בחן ומתיקות את זוהר היום בו יבוא משיח צדקנו לגאלנו. אנו נמצאים ממש בפתח הגאולה, זעק הרב, נדרש מאתנו לנסות להתגבר ולהילחם במכשולים והפיתויים העכשוויים, ואנו נזכה לראות פני משיח ולחיות בתקופה חדשה ושונה לחלוטין!! ואז קם אחד הנערים וביקש לשאול ולהבין האם דווקא דורנו השפל יזכה שהמש­יח יבוא ויגאל אותנו?? את מי הוא ימצא כאן? הוא צריך היה להגיע לדורות התנאים, האמוראים, הגאונים, הסבוראים, הראשונים, וגדולי האחרונים, ואם הם לא היו ראויים לביאת הגואל, אלינו המשיח יבוא?! מדוע ולמה דווקא דורנו השפל יזכה לביאת הגואל, בעוד אשר דורות של קדושים וטהורים אדירי התורה וארזי הלבנון לא זכו לכך. אם הם לא זכו, אנו נזכה ?! שאל בחוסר אמון.

ענה הרב לנער: דע לך, כי יש לך יתרון שאין לכל הצדיקים שמנית! ומהו? לך יש את ההתמודדות עם פגעי ותחלואי המחשב והטכנולוגיה. סוג של התמודדות שלא הייתה להם, קושי עוצמתי ונורא שלא עבר עליהם. וכשאתה נמצא לבד בחדר עם אותם פיתויים אתה מתמודד נאבק ונלחם לבד, לבד מול נשמתך, לבד מול בוראך, ומקבל החלטה נחושה לסרב לפיתויים, לומר ״לא״ ליצר.

באותו רגע אתה מתמודד (במצבך העגום כעת אומנם) בקושי אשר לא היה מעולם, ואם אתה מתגבר ומצליח, אתה גיבור! ויתכן שדווקא מעשים אלו הם שיגרמו לקץ וסוף לגלותנו וביאת משיח צדקנו. ואם תשאל אותי מנין לי? מה המקור לכך? מדברי הגר"ש שקופ שראינו, הרי הדברים מפורשים!

פנה הרב לנערים והסביר להם בשפתו את המשוואה בין הדור של אז לדורנו היום. היום אתם בעצם נלחמים לבד, כמוכם נערים רבים אשר מבושה וחוסר נעימות לא נגשים להתייעץ ולבקש עזרה. לא הוריהם ולא מוריהם יודעים את מלחמתם ומאבקם הקשה במלתעות המחשב ותחלואיו. המאבק הוא בינם לבין עצמם, מאבק בין כוחות הקדושה לכוחות הטומאה.

 

ואז פנה הרב לשואל ואמר: כן, לך ולחבריך יהיה את הזכות להיות בין אלה מקבלי פני משיח! כהסברו של מרן הגר״א וסרמן: ״בך חותמין את הגלות״. דווקא לכם כאשר תנפצו עבודה זרה זו, אתם אשר ראיתם כמה סחי ומיאוס יש שם, כמה צער, כאב, תסכול וריחוק סבלתם מכך. אתם בניפוצכם והתנתקותכם מטומאה זו, דעו לכם אברהם אבינו איתכם! אברהם אבינו קיבל הבטחה מאת הקב״ה לסייע ולתמוך בכל מי שמתמודד לבד! אתם לא לבד, אברהם אבינו בונה לכם את הגשר לבורא כל העולמים, ואולי בכם נחתום את הגלות.

 

ישנו ביאור נפלא של רבינו מרן הגרי״ש אלישיב זצוק״ל על הפסוק: ״והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם״ (שמות יב, כו). אמרו חז״ל: ״בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה, שבסוף עתידה תורה להשתכח. ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו, לראות בנים ובני בנים״ (ילקוט שמעוני בא רח).

שאל רבינו הגרי״ש: מה בשורה טובה היא זו, אם יש בנים השואלים את אביהם ״מה העבודה הזאת לכם״? ועונה על כך בביאור מחודש וזו לשונו: ״אומנם, כבר הבטיח הקב״ה לעם ישראל ׳שלא תשכח מפי זרעו׳, וכאן רמז להם הקב״ה בשורה טובה, שגם אם ייוולדו להם בנים הטוענים: ׳מה העבודה הזאת לכם׳, בנים שפרקו מעליהם עול התורה והמצות, אז גם לאותם בנים – יאמרו בניהם ׳מה העבודה הזאת לכם׳ – לעבוד עבודה שהיא זרה לרוח התורה. הבטיח להם הקב״ה לא רק שעתידים לראות בנים, אלא ׳לראות בנים ובני בנים׳. ואם הבנים יאמרו לאבותם ׳מה העבודה׳ – יאמרו גם בניהם להם "מה העבודה הזאת לכם . עד כאן לשונו.

מול כל ההשתעבדות הנוראה לאלילי הטכנולוגיה ושאר תחלואיה מתפתחת ומתעצמת תנועת התשובה במימדים שלא היו מעולם כי "זה לעומת זה עשה הא־לוקים״. יש ריבוי אדיר של תורה בכלל, וריבוי המתדפק­ים על דלתי התשובה, גם זקני ״ערכים״ אינם זוכרים תופעה זו. ממש כפי דברי רבינו מרן הגרי״ש אלישיב זי״ע.

סיפור מרומם מחד וקשה מאידך סיפר משתתף באחד הסמינרים האחרונים של ״ערכים״ וכך הוא מספר: אנו משפחה חילונית גמורה המתגוררת בבאר שבע. ביום בהיר אחי ומשפחתו חזרו בתשובה ושינו את אורח חייהם. אנו משפחה מאד מלוכדת, מדי שבת נפגשים כל האחים למפגש משפחתי תוך חילול שבת רחמנא ליצלן. חסרונו של אחי במפגש העיק עלי מאוד, שוחחתי עמו קשות אך הוא בשלו. הוא אמנם התחנן לדחות את המפגש למוצאי שבת אך אנו סירבנו לחלוטין. ומאז נוצר ניתוק ביני לבינו. ואני, הוא מספר, את מעט המצוות שעוד קיימתי כמו קידוש בליל שבת, החלטתי כאות מחאה להפסיק! רחמנא ליצלן. אך ״יושב בשמים ישחק למו״. בתי, נערה בת ארבע עשרה בלבד מבלי ידיעתי פשוט… חזרה בתשובה! אין בכוחי לתאר את הזעם שהיה לי. אך היא בשלה.

בתי גיבורה היא, לומדת בתיכון חילוני ומגיעה יום יום בלבוש הצנוע והמחמיר ביותר. מקשה היא על המורות בשאלות קשות. חברותיה לועגות ובזות לה. אך היא בשלה, עומדת כחומה בצורה. השיא של ״המלחמה״ מתרחש בליל שבת! בתי הולכת כל ליל שבת לבית כנסת של הרב בצרי שליט״א כדי להתפלל ולשמוע את דרשת הרב. בית הכנסת נמצא מרחק של שעה הליכה מביתנו! מדי ערב שבת ביתי הייתה מכינה ומבשלת לעצמה אוכל לשבת, רכשה לעצמה פלטת שבת קטנה בשבילה. והניחה את הסירים על הפלטה. כשהייתה חוזרת מבית הכנסת בליל שבת היא הייתה מגלה שמשום מה ״מישהו״ ניתק את הפלטה מהחשמל. כך כל שבת הייתי מנתק לה את הפלטה. היא לא נשברה ולא כעסה. אלא היא הייתה שרה לעצמה ״שלום עליכם״, ועושה לעצמה קידוש כשבני משפ­חתה מסביב לועגים. כך במשך שנתיים ימים בעקשנות בלתי מוסברת גרמה לנו להבין שבעצם המסכנים הם אנחנו. היא חוזרת לשורשיה, לסבתותיה אשר מסרו נפשן על שמירת השבת והמצוות. בסופו של דבר ״נשברנו״ והגענו לסמינר!! ברוך השם המשפחה כולה חזרה בתשובה שלמה, בזכות עקשנ­ותה היהודית של בתי. אינני יודע ממי היא קיבלה את הכוח ואת העקשנות הוא תהה, ואנו ענינו לו את התשובה מאברהם אבינו בך חותמים את הגלות!

 

פרשת לך לך

מה בין עושה מצות השם, לעושה רצון השם?

לעשות רצון אביך שבשמים [על פי אלה הדברים מצירוף של ב' רעיונות ראה תוספת בלק"ט במדבר עמוד רמא]

 

הקב"ה אומר לאברהם אבינו עליו השלום: לך לך כו' ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך כו'. אברהם מתנסה בניסיון קשה- עזיבת מפעל חייו כאן ועקירה אל הבלתי נודע.

וצריך ביאור היכן כאן הניסיון? וכי אדם ערירי שיובטח שיזכה לזרע של קיימא בארץ אחרת לא יעקור?

מבאר באגרא דכלה על פי המגיד ממזריטש שפעמים אנו מוצאים בש"ס: כאן בעושים רצונו של מקום כאן שאין עושין כו'. ו"עושין רצונו" אין פירושו שמקיימים מצוותיו, ו"אין עושין" – שאין מקיימין מצוותיו [ב.ש. שהרי שנינו "אין עושין רצונו" גבי פרשה שניה של קריאת שמע ושם נאמר והיה אם שמוע תשמע! ועייין שם במהרש"א].

הגמרא מחלקת בין מה שנאמר ועמדו גויים ורעו צאנכם לבין הנאמר בק"ש והיה אם שמוע כו' ואספת דגנך ותירושך כו' שכאן בעושים רצונו של מקום כו' והדבר צריך ביאור, והרי הפרשה פותחת ב"והיה אם שמוע" משמע שאיירי בעושין רצונו של מקום, וכיצד הגמרא מעמידה כאן באין עושין רצונו של מקום?

אלא אם נמשיל זאת לשני עבדים שצוו על ידי אדוניהם להביא לאדון לחם. א' הביא לחם ושמח שהתפטר והלך לעניניו. השני הבין שאם האדון רצה לחם מן הסתם הוא רעב, וניגש והוציא מיני סלטים וירקות וביצים וערך לפניו שולחן. הראשון קיים צו האדון. השני- עשה את רצונו. הרצון הפנימי שלא בוטא במילים.

כך גם כן כשהגמרא אומרת שישראל עושין רצונו פירוש ממש את רצון ה', וכשלא עושין רצונו יכול להיות שמקיימין מצוותיו אלא שעושין זאת לצאת ידי חובה, רק מה שציוותי וזהו.

ולכן פרשת והיה אם שמוע עוסקת ב"אין עושין רצונו של מקום", אלא בעושין ציוויו של מקום. וההבדל עצום!

שני בני אדם מניחים תפילין כל בוקר. א' מגיע באמצע התפילה ממהר לקשור התפילין על ידו, מתפלל צ'יק צ'אק וחולץ את התפילין ב'ובא לציון גואל' וחש שבא לציון גואל… הוא פונה לקב"ה ואומר רבש"ע תרשום אצלך שהנחתי תפילין היום… הוא אכן עשה ציוויו של מקום. חבירו מגיע מוקדם, מניח תפילין עם לשם יחוד קודם, מכוין כהלכה, וחולץ רק לאחר עלינו לשבח אחר שלמד הלכה. זהו אדם שעשה רצונו של מקום!

רצונו של מקום פירושו להבין את 'רוח החוק' ולא רק את לשון החוק.

לאחר קום המדינה נאשם אדם בהברחת סחורה מירדן. הוא הועמד למשפט, ועורך הדין הממולח הוציאו זכאי. הוא ציטט את לשון המחוקק שקבע שאסור להבריח סחורה דרך הים או האויר, ולא הוזכר בחוק כלל דרך היבשה. הסיבה לכך פשוטה, החוק הוא ציטוט של החוק הבריטי, ובריטניה כידוע היא אי, ואין אפשרות להבריח דרך היבשה אליה… זה מה שנקרא לקיים את "ציווי" החוק. אולם פעמים ובית המשפט אינו מקבל טיעון כזה היות ובית המשפט מנסה להבין את "רוח החוק". כך להבדיל אדם שרוצה לקיים את "רצון השי"ת" ולא מסתפק ב"לשון החוק"!

ועל פי זה נבין היכן היה הניסיון של אברהם בלך לך. הקב"ה בכוונה תחילה אומר לו מהו השכר לו יזכה כדי שיהיה לאברהם אינטרס ללכת לטובת עצמו. אם ילך אפילו לטובת עצמו הרי זה קיום ציווי ה'. אולם אין זה רצון ה', שזהו גופא הניסיון. אתה תלך כי זה משתלם לך או משום שכך רצונו יתברך? וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'. על פי רצון ה', ולא על פי המשתלם לו!

ועל פי זה אמרתי לבאר את שאמר שלמה (משלי יא, כז) "שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן וְדֹרֵשׁ רָעָה תְבוֹאֶנּוּ"

מי ששוחר לעשות את הטוב ולא רק את הישר, יבקש רצון, לעשות את רצון ה' ולא להסתפק בעשיית ציווי ה'!

וכן יש לפרש את הפסוק (משלי י, לב) "שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת"

וכן (משלי יד, לה) "רְצוֹן מֶלֶךְ- לְעֶבֶד מַשְׂכִּיל וְעֶבְרָתוֹ תִּהְיֶה מֵבִישׁ". העבד המשכיל יודע אכן מהו רצון המלך!

ועל זה אמר (פרקי אבות פרק ה משנה כ) "יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר, הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר רָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשמים". מי שהוא קל כנשר ורץ כצבי זה בודאי לעשות רצון אביך. שהעושה רק הציווי חש שזהו משא שעליו לפרוק, וודאי שאינו עושה זאת בקלילות ובמרוצה!

ולכן אמרו חז"ל איזו כשירה בנשים? עושה רצון בעלה. לא נאמר עושה ציווי בעלה, אלא רצון, דהיינו שיודעת מהו רצונו ושאיפתו אף אם לא יבטא זאת במילים! זו אישה כשירה.

מצינו אצל אברהם שהיה לו ניסיון קודם לניסיון זה. היה זה ניסיון אור כשדים. אברהם מושלך לכבשן האש. שואלים המפרשים: מדוע מפארים את מסירת נפשו של אברהם? והרי לאברהם היה דין של בן נח, וככזה אין הוא מחויב למסור את נפשו על קידוש ה', והרמב"ם כתב שאדם שאינו מחויב למסור נפש, ומוסר- עבירה עבר, ואם כן מדוע התיר אברהם זאת לעצמו?

לאור האמור הדבר מובן. אברהם אבינו עליו השלום נקרא אברהם אוהבי. שכל שעשה היה לעשות רצון ה' מאהבתו לה' יתברך. על אדם כזה לא שואלים שאלות. אולי איני חייב, אולי אפילו יתבעוני על כך, אולם רצון ה' שלא אעבוד עבודה זרה ולא אכפור באמיתותו, ואע"פ שידע שעושה עבירה היה מוכן להענש על כך, ומסר חלקו בעוה"ז ובעוה"ב בשביל רצון ה'.

תודה בחלום…

כיבוד אב ואם היה טבוע בדמו כל כך, ועם כל זאת שקל כל צעדיו במאזני ההלכה ובדיני קדימויותיה, כאשר למד מרבו, החזון איש. היה זה בשנת אבלו על אביו. הרב קובלסקי הגיע ל"בית הכנסת הגדול הישן" שברחוב ר' עקיבא שבבני ברק, וביקש להתפלל לפני העמוד.

הואיל והמנינים רודפים שם זה את זה, וה'חיובים' רבים, יש 'לתפוס תור', לאתר 'עמוד', שאין מחכים לו עדיין, ולהמתין לידו עד שיסיים אותו מניין את תפילתו.

עמד הרב קובלסקי ליד העמוד והמתין שיתפנה. בנתיים, צדה עינו קשיש אחד שסיים את תפילתו במניין הקודם. הוא חלץ לאיטו את תפיליו, קיפל את טליתו, ועתה עמד וביקש ממישהו, שינחהו לביתו. אבל למי יש פנאי לכך בבוקרו של יום, כאשר הכל רוצים לסיים את תפילתם ולרוץ הלאה לעבודת יומם? והזקן תולה עיניים מתחננות ומושיט יד רועדת לאנשים מתחמקים וממהרים. התנתק הרב קובלסקי מן התור ליד ה'עמוד', ניגש אל הזקן והושיט לו בעדינות את ידו. אחז בה הזקן נתלה בה ברעדה והחל משרך את דרכו לבית. דרך ארוכה הלכו, עקב בצד גודל. דרך איטית ומתמשכת, כשהרב קובלסקי ממלמל יהא זה לעילוי נשמת אבי…

סוף סוף הגיעו לבית הקשיש. הוא הודה לרב קובלסקי נרגשות, אבל הרב קובלסקי לא סיים את תפקידו. ברוכים הצדיקים, שטובתם שלמה. הוא תמך בישיש במעלה המדרגות, מדרגה אחר מדרגה, עד שהביאו לדירתו. או אז פנה לשוב לבית הכנסת אל המנין האחרון, שמישהו אחר כבר זכה בו. היתה זו הפעם היחידה שבה לא התפלל לפני העמוד בעת חיוב. בלילה נגלה אליו אביו בחלומו ואמר לו: מוותר ומוחל אני לך על כל התפילות לפני העמוד, ובלבד שתקיים במקומן כאלו מצוות…

[אנא עבדא]

זה ההבדל בין לעשות צווי ה', ללעשות רצון ה'!

המעשה עם מנשה והפת ורב אשי. רעיון הרב שטיינמן על הדור ההוא שבכל מעשה חשב במה יהיה לקב"ה נחת רוח

 

פרשת לך לך

אסור להתייאש מאף יהודי – ראשי פרקים

אברהם משוטט בדעתו להכיר את האלוקים. אחר כך הפיץ את האמונה בעולם. נטע אשל והכנסת אורחים כדי ללמדם להודות לה'.

מובא על אברהם שהיה לו אורח בן שמונים שכשאברהם אמר לו להודות לה' על האוכל, הוא סירב. ואברהם ביקשו שיצא מביתו. נגלה אליו הקב"ה וא"ל אני הייתי מסוגל לחכות לו שמונים שנה, ולך אין סבלנות כמה שעות?? מיד רץ אחריו אברהם והכניסו שוב לביתו ולבסוף השפיע עליו לקרבו תחת כנפי השכינה!

יש כאן לימוד שאסור להתייאש מאף אדם!

החזרת בן אובד לאדם – זה החסד הכי גדול, אז להחזיר בנים אובדים לקב"ה – איזה נח"ר עושים לקוב"ה!

 

פרשת לך לך

קירוב רחוקים – לא על חשבון היראת שמים שלך!

שבתי בבית ה' כל ימי חיי [אלה הדברים]

במשנה באבות (פ"ה מ"ג): "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו", ואחד מהם הוא: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". ויש להקשות, מהו הניסיון בעזיבת המולדת והארץ שבזה היה צריך אברהם אבינו להוכיח את אמונתו בהשם יתברך? ויתירה מזו, במדרש תנחומא אף משווה ניסיון זה לניסיון העקידה וזו לשונו: "רבי לוי אומר, ניסיון הראשון כניסיון האחרון – ניסיון הראשון ב'לך לך מארצך' וניסיון אחרון ב'לך לך אל ארץ המוריה'". והלשון במדרש בסוף רות: "'לך לך' – אמר הקב"ה לאברהם – לך הייתי מצפה". עד כדי כך גדול ניסיון זה? אתמהה!

 

כדי לעמוד על גודל הניסיון, יש להבין דבר נוסף. התורה מתחילה "ויאמר ה' אל אברם וגו'" מבלי שהתורה מתארת קודם לכן מי הוא אותו "אברם". וכבר מצינו שעל "נח" התורה מרחיבה בדברים בכמה מקומות אודותיו, על צדקותו ותמימותו, ואילו על אברם – מאומה לא. וראה בזה בפירוש ה'אור החיים' הקדוש כאן.

אולם הרמב"ם בפרק א' מהלכות עבודה זרה, מתאר את אברהם אבינו עליו השלום, וזו לשונו: "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה ונבערה עצת חכמי אותו הדור… אמרו הואיל והאלוקים ברא את העולם עם כוכבים וגלגלים להנהיג את העולם… ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד… ואחר שארכו הימים, עמדו בבני האדם נביאי שקר… והתחילו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ומשתחוים להם ואומרים לעם שזו הצורה ראוי לעובדה…

ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו. כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה האיך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו…

ובן מ' שנה הכיר אברהם את בוראו… התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה… והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען… עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בליבם העיקר הגדול הזה…" עד כאן לשונו.

ואגב, ידוע שהרמב"ם כתב בספר ה'יד החזקה' רק הלכות פסוקות ומעולם לא סיפורי מעשיות, ואם כן דבריו אלה כאן הם הם הלכה למעשה שהורה לנו הרמב"ם האיך עלינו לנהוג ולקדש שם שמים ברבים.

זהו הדין וזוהי ההלכה. וזוהי כוונת הכתוב "כי אב המון גויים נתתיך" (בראשית יז, ה), פשוטו כמשמעו, היה אב להמון גוים, קידש שם שמים ברבים בכל אתר ואתר, וכמעט לא היה איש שלא היה מכירו ויודעו ומתקרב על ידו לאמונה בבורא העולם. והנה דוקא בעת כזו שמתקבצים סביבו אלפים ורבבות והוא גדול הדור, אומר לו הקב"ה שיעזוב את כולם, ישאירם ללא רועה וללא מנהיג, וילך אל ארץ אשר הקב"ה אינו מגלה לו מה היא אותה ארץ והיכן היא, וממילא אין הוא יכול גם להסביר לאנשיו הרבים מאיזו סיבה נראית לעין הוא עוזב אותם. וכל הדבר הזה נוגד את התנהגותו של אברהם אבינו במשך כל הזמן, עד שעלולים אותם אלפים ורבבות להקשות ולשאול, הזה הוא אותו אברהם שלפתע עוזב אותנו לאנחות?

 

גם בניסיון העקידה היה זה נגד התנהגותו היום יומית של אברהם אבינו שפרסם את גודל האיסור שבהעלאת אנשים וילדים למולך, דבר שהיה מנהג קבוע בין אנשי אור כשדים ואחרים, ובא אברהם שהיה רחמן ומרחם על הבריות, והנה לפתע בלי אומר ודברים הוא עצמו צריך לעשות את אותם דברים שהוא עצמו שלל תכלית השלילה, והכל על פי ציווי ה'. אולם הקב"ה מבטיחו: "לך לך להנאתך ולטובתך – כאן אי אתה זוכה לבנים, שם יהא לך בן וכו'", ועיין פרש"י.

ומכל מקום אין אברהם אבינו הולך 'להנאתו ולטובתו' אלא "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'", ודבר ה' היה די ומספיק על מנת לקיים את ציווי ה'. או כמו שמפרש ה'אור החיים' הקדוש על הפסוק וילך אברם, וזו לשונו: "להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת, אלא בגמר דברי ה' 'לך לך' – תיכף 'וילך אברם' ולא נתעכב לשום סיבה".

לאמור, עוד קודם ששמע את הבטחותיו של הקב"ה להנאתך ולטובתך', וברגע ששמע את הצו 'לך לך', החל ללכת ולא נתעכב אפלו שעה אחת.

 

והנה אותו אברהם שהיה 'אב המון גויים' ומקרב רחוקים, הוא מתנהג אחרת לגמרי כלפי בן אחיו 'לוט'. אברהם ולוט הולכים יחדיו עד ש"ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו, כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדיו. ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט" (בראשית יג, ו-ז). ופרש"י: "לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות זרים וכו'".

 

ומשום כך מבקש אברהם אבינו: "הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי וגו'" (בראשית יג,ט) ומפרש"י להלן בפסוק יא: "ומדרש אגדה, הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו".

 

וכן להלן בפסוק יג: "ואנשי סדום רעים" ופרש"י: "ואעפ"כ לא נמנע לוט מלשכון עמהם וכו'".

 

ובמדרש כאן (בראשית רבה מא, ח) מובא: "'וה' אמר אל אברהם' – רבי יודא אומר, כעס היה על אבינו אברהם בשעה שפירש לוט בן אחיו מעמו – אמר הקב"ה: לכל הוא מדבק וללוט אחיו אינו מדבק".

עוד ידוע מאמרם ז"ל: "שהמלאכים בפמליא של מעלה גזרו על אברהם אבינו דין מיתה בגלל זה, והקב"ה הפך הגזר דין לחיים".

 

ואם כן איפוא, צריך לרדת לסוף דעתו של אברהם, על השינוי הזה בהנהגתו ביחס לאותם אלפים ורבבות, ומאידך ביחס לבן אחיו לוט.

ונראה לומר, דהנה להלן בפסוק יד נאמר: "אחרי הפרד לוט", ומפרש"י: "כל זמן שהרשע עמו היה הדיבור פורש ממנו". נמצא שבגלל היותו של לוט בקרבתו של אברהם אבינו, ניטלה ממנו הנבואה, וזה היה הקו האדום של אברהם, משום שעל תורתו וקדושתו, על גדלותו הפרטית, ועל החינוך שבבית, על כל אלו אין אברהם מוכן לוותר. אכן, מוכן הוא לכתת רגליו ממקום למקום ומממלכה לממלכה כדי לקרב אחרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה, אבל בכל אלו לא היה משום פיחות במעלותיו הקדושות של אברהם, והיה במדרגה של נביא שהקב"ה נראה אליו. אבל ברגע שקירוב אחרים בא על חשבון קדושתו הפרטית, כאן אברהם אבינו מבקש "הפרד נא מעלי".

 

זאת רואים אנו גם להלן, כאשר אברהם אבינו מוסיף ואומר ללוט: "אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאלה". ופרש"י: "בכל אשר תשב לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר, וסוף דבר הוצרך לו, שנאמר וגו'". לאמור, אברהם אבינו מוכן אף למסור את נפשו למען קרוביו וכפי שאכן עשה זאת במלחמת המלכים. אך בתנאי שלא יהיה זה קרוב לביתו, ביתו חייב להשאר בקדושה ובטהרה. הוא יעמוד הכן קרוב למקום בו יוכל לסייע לקרובו, אבל ביתו ישאר נקי מכל רבב, ואברהם אבינו לא יוותר על דיבור של הקב"ה עמו.

 

המעשה ברבי משה פיינשטיין שצרות רבות סבבוהו ברוסיה והיה בסכנת גירוש לסיביר, ועמד ללא חת וללא מורא מול השילטון הרוסי, ולבסוף יום אחד החליט לקום ולעזוב לארה"ב. תמהו בני העיירה וכי הרב נשבר? הרוסים יכלו לך? חס ושלום! השיב הרב, אלא שעד עתה לא היו לי ילדים קטנים שהייתי חייב בחינוכם, וכעת כל שאעשה ואפעל אינו שקול כנגד חינוך הבנים!

 

אור דניאל פרשת פנחס:

לא תמיד התואר עילוי מתחבר ליראת שמים. ישנם גם כאלה שניחנו במתנת שמים של תפיסה מהירה וזיכרון טוב אולם בשפת המעשה רחוקים הם עד מאוד מללמוד על מנת לקיים. כזה היה גם הבחור שעליו נסוב סיפורנו, מתלמידי אחת הישיבות שבעיר חיפה גדוש ומלא בש"ס ופוסקים מחדי המוח שבישיבה אולם אפשר היה להגדירו כ"חמור נושא ספרים" ומאחר ש'ליבא לפומיה לא גליא' לא ידעו הסובבים על כלי מלא זה שריק הוא מיראת שמים ואין תוכו כברו.

באחד הימים עודו משוטט ליעד בלתי מוגדר ברחבי העיר חיפה משכו אותו רגליו אל מרכז ההשכלה החילונית שבעיר הלא הוא הטכניון החיפאי הידוע. עודו מסתובב במסדרונות הטכניון ואוזנו קלטה כי באחד האולמות מתנהלת לה הרצאה בנושא מדעי כלשהו. בלאט נכנס פנימה ונעמד צמוד לקיר מטה אוזנו לשמוע את תוכן הדברים היוצאים מפיו של אחר הפרופסורים הבכירים מאחר והיה חד מוח וחריף שכל קלט עד מהרה את נושא ההרצאה וכבר עלו במוחו אי אילו שאלות שביקש להבהיר לעצמו כיון שהיה גם חד לשון לא התמהמה ותוך כדי מהלך ההרצאה הרים את קולו ושאל את שעלה במוחו.

המרצה הבכיר התיייחס אל השאלות ברצינות והשיב את שידע להשיב, כך במשך כל ההרצאה מיודענו שואל כעניין והמרצה משיבו כהלכה עם תום ההרצאה פנה אותו בחור אל הפרופסור הנכבד וביקש ממנו להבהיר כמה נקודות נוספות בהרצאה והפרופסור משיב ומסביר ועיניו המביטות על בחור הישיבה שעומד מולו מביעות תמיהה והתפעמות מעורבות זו בזו.

 

תוך כדי שיחתם מפנה הפרופסור את תמיהתו אל הבחור ושואל "מהיכן אתה?" והבחור נוקב בשמה של הישיבה. האיש מרים את ידיו בחביבות ומניחה על כתפו של הבחור ואומר: "שמע לי לדעתי אתה מתבזבז שמה, מייעד אני לך גדולות ונצורות בתחומי ההשכלה הרחבה בוא אלינו ואני אשקיע בך ואממן את לימודיך הגבוהים בטוח אני כי יצא ממך משהו".

"תן לי לחשוב על זה", השיב הבחור והם נפרדו לשלום.

 

מיודענו הבחור לא קם ועשה אלא הלך וסח את סיפור הדברים לפני ראש הישיבה כמבקש את עזרתו, ראש הישיבה שמע ונסער ביקש לעזור וידע כי אצל גדולים ממנו תצמח הישועה נטל את הבחור עמו וירדו לבני ברק תחילה סרו לביתו של רבינו הסטייפלער זצ"ל שמיהר לגרשו בבושת פנים בצעקה כי "ספרי מינות נושרים מחיקו" קדושתו של הסטייפלער זצ"ל לא יכלה להכיל את חוסר יראת השמים של זה ושילחו מעל פניו.

 

פנו השניים לרחוב ראב"ד לביתו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ ש"ך זצ"ל ראש הישיבה קיבלם בחביבות והחל משוחח עם הבחור בלימוד תחום שבו היה הבחור מצויין, באופן נפלא שוחחו בלימוד במשך שעה ארוכה כשמרן מציין בהתפעמות ובקורת רוח מרובה "זהו בחור מיוחד" קם מרן ממקומו וליווה את הבחור ואומר "נהניתי ממך הנאה מרובה אנא בוא מחר לבקרני שוב".

מרן לא נפרד ממנו עד שבירר את מקום מגוריו ושמע כי הוא גר בתל אביב, הוציא סכום כסף מכיסו באומרו "הא לך שכר נסיעות כדי שתוכל לבוא מחר לבקרני" ונפרדו בזאת.

ולמחרת השעות נקפו היום חלף והבחור איננו לא בא ולא התקשר לא גדול כמרן ירים את ידיו. נטל את עצמו ואת גדולתו עלה על האוטובוס המוביל תל אביבה הגיע לביתו של הבחור, דפק בדלת ואמו של הבחור פתחה את הדלת לשאלת מרן "היכן בנך?" השיבה כי איננו "נסע לאילת". "כך? והלא סיכמנו כי יבוא אלי לבקרני וגם נתתי לו כסף ומדוע לא בא? נו טוב, אמרי לו שש"ך היה פה ושיבוא לבקרני".

ימים מספר חלפו ולבחור אין זכר ושוב מרן מגיע לביתו של הבחור אלא שהבחור בבית אך עדיין לא קם ממיטתו "תעירי אותו בבקשה ואמרי לו שש"ך מחכה לו" ביקש מהאם. הבחור מתעורר משנתו, עיניו עדיין דבוקות, פונה הוא למרן הממתין בסבלנות ומבקש את סליחתו מתיישבים הם ביחד ושוב משוחחים הם בלימוד משך זמן ארוך, וכשתם הזמן קם מרן ממקומו פונה אל הבחור בחביבות ואומר "נהניתי מאוד ממך עכשיו אתה חייב לי ביקור תבוא לבקרני בבני ברק הלא נתתי לך כסף" הבחור הגיע, וכי אפשר שלא אחרי כל הטירחה שטרח מרן סביבו?

 

ואכן מתל אביב הגיע פעם ופעמיים ועוד כמה פעמים ובכל פעם היה מרן מקדיש לו מזמנו היקר ומשוחח עמו בחביבות יתירה ומראה לו פנים שוחקות פנים של אהבה. כעבור זמן פנה מרן לראש הישיבה החיפאית וביקשו כי יסע לירושלים ויפנה לראש ישיבת בריסק ויבקש ממנו כי יקבל את הבחור לשם "אמור לו " הדגיש מרן "כי אם יצליח איתו הרי שבחור זה יהיה אחד מגדולי ישראל אולם אם לא הרי שעם ישראל יסבול ממנו".

 

שמע ראש הישיבה ועשה כמצווה עליו ואכן הבחור התקבל והגיע ללמוד בישיבת בריסק בירושלים כמובן שעם הרמה הלימודית הגבוהה לא הייתה לבחור כל בעיה אבל היראת שמים.. באחד הימים ראש ישיבת בריסק יוצא לאחר השיעור מבית הישיבה לרחובה של עיר ולמול עיניו הוא רואה את הבחור אותו ביקש מרן להכניס לישיבה, עומד ובידיו עיתון חילוני מובהק והוא מעיין בו להנאתו. כשהוא מלא טרוניה מיהר ראש הישיבה להתקשר לאותו ראש ישיבה חיפאית וסיפר לו את שראה מבקש את עזרתו "איני יודע מה לומר לך" אמר לו "אך תזכור את שאמר הרב ש"ך 'אם יצליח איתו הרי שבחור זה יהיה אחד מגדולי ישראל אולם אם לא הרי שעם ישראל יסבול ממנו'".

הבחור נשאר בבריסק למרות הקשיים שהרי מרן כך ביקש. היום הוא אחד מחשובי ראשי הישיבות אילולא טרח בו אותו זקן והטריח עצמו פעמיים לביתו של הבחור דאז, מי יודע היכן היה היום.

כמה מוסר השכל יש במעשה זה של גדול ישראל, איזו הקרבה מסירות נפש ולמען מה? כל ההשקעה עבור בחור שהוא אינו מכיר שאינו יודע מי הוא, אם כך היינו נוהגים כלפי כל אחד מילדי ותלמידי התלמוד תורה אולי לא היינו מאבדים רבים מהם בדרך. חובה על כל מחנך ר"מ לקרוא ולהפנים מעשה זה אל עצמו ולהבין מהי חובתו כלפי תינוקות של בית רבן ולאיזה אבדון מגיעים אותם אלו שהשארנו בצידי הדרך.

כמה תלמידים הודבקה עליהם "תוית" והם "סומנו" ואותם המלמדים לא יכולים להשתחרר מהביטויים הנלוזים והמוכרים לרבים מן ההורים "הוא אינו יכול" "הוא לא מסוגל" "אין לו מקום אצלנו" "הוא לא משתלב בלימוד " כדאי לומר לאותם מלמדים שיש הרבה ראשי ישיבות שפעם כך אמרו עליהם גם הנצי"ב מלוולוז'ין זצ"ל היה חלש בילדותו חבל שהיום מה שחסר לנו זו מסירות נפש.

 

הבחור ומסירות נפשו לתורה – מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים'>>>

 

פרשת לך לך

ניתוק מהרע – רק בהחלטה גמורה [מעיין השבוע דברים עמ' רנב]

עיין באור דניאל עמוד תפד חלק שמות, עוד בענין.

ה' מנסה את אברהם לך לך וגו' ואעשך לגוי גדול וגו' וכי מי לא ילך עם כאלה הבטחות? ה' מודיעו שיזכה לבנים בגיל מאה, לשם, לעושר, היכן הניסיון?

 

נבאר על פי משל נפלא על ידי מעשה שהיה עם זייפני כספים.

בניסיונות – יש לעמוד! רבים הניסיונות, יש הכושלים בהם ויש האיתנים כצור חלמיש. במה תלוי הדבר?

הסבא מנובהרדוק זצ"ל הדגים זאת בסיפור מעשה שהיה. בעיר ורשה פעלה כנופיית נוכלים, שרוששה את קורבנותיה בדרך מתוחכמת. שלוחיה פנו לאדם והציעו לו הצעה שאין לסרב לה: ברשותם מכונת דפוס משוכללת, המייצרת שטרות מזוייפים. מוכנים הם למכור לו מאה אלף שטרות מזוייפים, תמורת שלושים אלף שטרות אמיתיים בלבד! מובן שהאיש חשש והיסס. אמרו לו: "הנה הכסף המזוייף. בחר לך שלושה שטרות, אלו שתרצה, וגש עימם לבנק, לפרטם לכסף קטן. אין לך מי שבקי בשטרות מזוייפים יותר מפקיד בנק, ותראה האם יבחין בזיוף!" האיש הסכים. הוציא שלושה שטרות באקראי, עלה לסניף הבנק והציגם בפני הפקיד. הכין לעצמו סיפור כיסוי: מישהו קנה ממנו חפץ ושילם לו בשטרות אלו, הוא לא ידע שהם מזוייפים…

הפקיד נטל את השטרות, עיין בהם היטב, והמירם בחפץ לב. ראה האיש, והסכים לעיסקה. הוציא את חסכונותיו מהבנק, אף לווה כספים, ונטל בידיו שישים אלף שטרות מקוריים להמירם במאתיים אלף שטרות מזוייפים, עיסקת חיים!

 

הנוכלים שמחו, והביאו איתם את הכסף בשתי מזוודות. אבל האיש לא נפל בפח: יתכן שבתחילה הציגו כפיתיון שטרות אמיתיים, ועכשיו הביאו זיוף מאיכות ירודה. נטל שלושה שטרות מהמזוודות, ועלה עימם לבנק. הציגם לפני הפקיד, שבחנם בחינה מדוקדקת – והמירם בכסף קטן. עכשיו היה סמוך ובטוח שהזיוף אכן מוצלח. נתן להם את שישים האלף וישב לספור את האוצר שהביאו: מאתיים אלף שטרות חדשים ונאים. הוא עשה את עיסקת חייו. הרוויח מאה וארבעים אלף בלא מאמץ, ברגע אחד!

נטל את שתי המזוודות, ופסע ברחוב שמח וטוב לב. לפתע עצרו שוטר: "היי, מה אתה נושא עימך?" "כסף", ענה. קולו רטט. כסף? פתח ואראהו" בפקודת השוטר הניח מזוודה אחת על רעותה, פתחה – והנה היא גדושה שטרות. גחן השוטר, התבונן בהם היטב וקולו רעם: "מה זאת?! אלו שטרות מזוייפים, אתה עצור! בוא עימי לתחנת המשטרה!" נחרד האיש, והבין לאיזה פח נפל. בטרם הספיק השוטר הגחון להזדקף נשא רגליו וברח. עד שהשוטר נעל את המזוודה, לא היה לו זכר. והשוטר, עם שתי מזוודות כבדות בשתי ידיו, לא יכול היה לדלוק אחריו. ביכה האיש את כספו, אך ניחם עצמו שלא איבד את חירותו. ברגע אחד התעשר – ובמישנהו התרושש…

 

והשוטר פנה ועשה דרכו לאכסניית הזייפנים, ושתי המזוודות בידיו – אף הוא נמנה על חברי הכנופיה, שהתעשרה בשישים אלף שטרות עוברים לסוחר… חילקו הגנבים ביניהם את שללם, ופנו ללכוד את הפתי הבא… מה היה סוד התעלול? כיצד באמת לא עלו פקידי הבנק על הזיוף? פשוט מאד: מאתיים אלף השטרות לא היו מזוייפים! הם תיעתעו באנשים בשטרות כסף אמיתיים! לכן הסכים פקיד הבנק להמיר את השטרות, כי היו מקוריים וחוקיים! אם כן, נשאלת השאלה: מאחר והקורבן ראה שפקיד הבנק מאשר את השטרות, שאנו יודעים שאמנם היו אמיתיים, מדוע ברח ונמלט והפקיר את רכושו, מדוע לא טען שהשטרות אמיתיים ומוכן הוא להוכיח זאת, כפי שאכן היה! והתשובה: משום שבעצמו לא היה בטוח. בעצמו פיקפק, לכן נמלט…

מי שיודע שהאמת איתו, ובטוח שהאמת איתו, לא יתרשם מניסיון ולא יכשל בעת מבחן. איתן יעמוד, כצור חלמיש, ואמונתו תתחשל בכור הניסיונות. רק מי שאמונתו רופפת מלכתחילה, רק הוא ינוס בעת מבחן! [מעיין השבוע דברים עמ' רנב]

 

זהו אברהם שמסר נפשו על קידוש השם כשהושלך לכבשן האש. רק מי שאיתן ובטוח באמונתו יעשה כן. מי שיש לו איזשהו ספק- יברח. 'לך תדע, אולי אני טועה וכל האומות צודקות וסתם אני מאבד את חיי'? לאברהם אין ספיקות.

הקושי של האדם לעמוד בניסיון הוא משום שהוא לא החליט בצורה ודאית, שאין עליה עוררין- לעמוד בניסיון.

אם היה מוחלט אצלו שיעמוד- היה מצליח.

פעם היה אדם שעישן. הוא החליט להפסיק. שאלתי אותו אם הוא גמר עם הסיגריות והוא אמר לי אני מקווה שכן, בעזרת השם. אמרתי לעצמי אדם זה יחזור לעשן. ההחלטה שלו לא הייתה נשמעת מספיק נחרצת. וכך אכן היה.

אם אדם אומר: אם ירצה השם אגיע מחר לשיעור, אם לא יהיו לי עיכובים, הוא מזמין עיכובים.

אם אדם אומר: אם ה' יתן לי כח אסיים את המסכת, את הש"ס, את השו"ע, רוב הסיכויים שגם לאמצע לא יגיע. פשוט לא יהיה לו כוח.

רק בהחלטה גמורה ומושלמת יש סיכוי שהאדם יצליח.

ולכן יצר הרע מודע לכך ומונע מאיתנו החלטה כזאת, הוא מבהיל אותנו שזה מחייב, שאסור אח"כ להפסיק, שזה כמו נדר, ועוד כל מיני דברים מסוג זה על מנת לבעתנו ולהביאנו לסגת מהחלטתנו.

אלא שבאמת האדם בתוך תוכו רוצה להשאיר לו פתח לחרטה, לויתור על הקבלה שקיבל על עצמו, ולכן הוא מחליט בשפה רפה. כמו הבחור עם הכסף. הוא לא בטוח בעצמו, והוא בעצם בורח.

 

תלמוד בבלי (סנהדרין יט, ע"ב)

כתיב פלטי וכתיב פלטיאל אמר רבי יוחנן: פלטי שמו, ולמה נקרא שמו פלטיאל – שפלטו אל מן העבירה, מה עשה? נעץ חרב בינו לבינה, אמר: כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זה.

נשאלת השאלה, וכי מה תעזור החרב? וכי אינו יכול להסירה?

אלא נעיצת החרב היא כדי להחליט לעצמי אני לא אזוז מכך ויהי מה. החלטה החזקה וחדה כחרב. החלטה כזו אכן תוכל לעמוד שנים רבות.

אם הקבלה מותירה פתח לחרטה- אזי לפתח חטאת רובץ…

כאותו אדם שהחליט להוציא את הטלויזיה מביתו, והניחה בבוידם. זו דוגמא לכך שאדם משאיר לו פתח לשוב לעבירה. יש לאדם לשרוף את הגשרים של העבירה שלפתח חטאת רובץ.

דבר זה נלמד מן התורה, ולא נחם א' דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר א' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. אם נלך במקום שקרוב לשוב מצרימה יש סיכוי שיתחרטו וישובו. עדיף להרחיק ממוקדי העבירה.

מהי הדרך שהקבלה תהיה מוחלטת ?

לעשותה מיד בעת הקבלה המוחלטת. אם לא יש סיכויים רבים שלא תתחיל לעולם. לתקוע יתד ראשונה באופן מיידי.

שלא כעמלק הדוחה הכול למחר. צא הלחם בעמלק מחר.

כעת נבין היכן היה ניסיונו של אברהם. ה' אכן שכנעו שהדבר כדאי לו. אך הוא יכל להתחיל ללכת ולומר שלום לקרובים, לעשות מסיבות פרידה המוניות לכל מכריו, ולהתמהמה. ידע אברהם שזהו פתח שאחריו יתכנו עיכובים רבים.

אומר האור החיים על בראשית פרק יב פסוק ד

(ד) וילך אברם וגו' כל הכתוב מיותר, שהרי אומר בסמוך בסדר הודעת ההליכה ויקח אברם וגו' ויצאו ללכת וגו':

 אכן כוונת הכתוב היא להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת, אלא בגמר דברי ה' "לך לך" תיכף וילך אברם ולא נתעכב לשום סיבה ועזב את אביו ומולדתו ושיעור תיבת כ"ף "כאשר" הודעת הזמן שהיה סמוך לדבר ה' אליו:

כך נראה עובד ה' באמת. זהו אברהם המשכים בבוקר לעקוד את בנו הגם שהיום ארוך.

הממהר לשמוע בקול שרה ולסלק את בן הגר המצחק כציווי ה' אף שזה נגד טבעו ורצונו.

זהו אברהם שרץ אל האורחים לפני שיצר הרע יספק לו תירוץ: 'אני כעת מדבר עם בורא עולם… שהאורחים יחכו.'

היום אם בקולו תשמעו. 'שם' תהא קבורתכם. את רצון ה' צריך לעשות כאן ומיד בצורה מוחלטת, אכי"ר.

 

תוספת מפנינים פרשת ויחי תשע"ב:

ויברכם ביום ההוא לאמר (בראשית מח, כ)

מהו הדיוק ״ביום ההוא לאמור״? חשבתי לפרש על פי דבריו הנפלאים של הגאון הקדוש בעל החתם סופר זי״ע בהסבר הפסוק ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם חיים כולכם היום״ (דברים ד, ד). שעצה טובה נותנת התורה בפסוק הזה לאדם איך להתגבר על יצרו!

 

כי אם האדם מעלה על לבו שיחיה שבעים שנה ויצטרך תמיד ללא הרף ללחום עם היצר הרע, יכול הוא בקלות להתייאש ולבוא לידי מסקנה, שלא כדאי להתנגד לו, כי ממילא לא יוכל להכניעו ולהתגבר עליו. אז איך יתנהג? אלא יאמר ויחשוב בליבו: אני אין לי לחיות אלא את היום הזה בלבד, וביום הזה אני לא שומע לעצת יצרי. יום אחד זה לא כל כך נורא, וכך בכל יום יאמר לעצמו מחדש: 'רק היום ותו לא!' וכך יוכל להתגבר על יצרו בנקל ולא ישבר מכך שמחכה לו עוד שבעים שנה…

וממשיך וכותב: שזה מה שכתוב בפסוק, ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם״ – אם רצונכם להיות דבוקים בה׳ אלוקיכם ולנצח את היצר הרע, העצה לכך היא: ״חיים כולכם ׳היום׳״ – תחשבו כל הזמן בליבכם שאתם חיים רק ״היום״ בעולם, וממילא תצליחו להיות דבוקים בתורה ללא שום פחד וחשש… וזהו הפשט גם כאן: ״ויברכם ׳ביום ההוא׳ לאמר״ – שברכם יעקב שיהא רגיל בפיהם לאמור: ״ביום ההוא״ – שאין לנו אלא אותו יום בלבד, ורק כך, תוכלו לנצח את היצר הרע. וממילא אם ככה תעשו, תזכו: ״כי בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה… ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל וכו' (בראשית מח, כ).

 

הרב הקדוש רבי אשר מקרלין זי״ע היה אומר: ״ויברכם ביום ההוא לאמור״ – היינו, ברכם שלא לומר למחר אעשה, כי אם היום דווקא, ושלא לחשוב על יום מחר, כי אם על היום הזה…

יש את האימרה הידועה הקשורה לענין הנ״ל, על הפסוק (שמות יז, ט) ״ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, מחר אנכי נצב על ראש הגבעה״. דרכו של עמלק היא לקרר כל התלהבות והתעוררות של קדושה באדם – ״אשר קרך בדרך״, ולכן כשמגיע איזה רצון והתעוררות לאדם לעשות מעשה טוב, או לקבל קבלה טובה, מיד מגיע היצר הרע שהוא עמלק, ואומר, למה לך כבר ברגע זה להתחיל? תתחיל מחר! ולמחרת כבר מתפוגג הרצון והחשק שהיה באותו זמן של ההתעוררות. וזה מה שאמר משה רבינו ליהושע, צא והלחם בעמלק מחר! חייבים להילחם בעמלק – היצר הרע שדרכו לדחות כל דבר למחר!

אבל אנו צריכים כנ״ל – ״ביום ההוא לאמר״ באותו רגע להכניס את שלהבת ההתעוררות לידי מעשה ואמירה ולא לדחות ליום המחר…

 

תוספת: עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ראה בספר אור דניאל פרשת עקב עמוד קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ.

 

אור דניאל במדבר:

סיפר החייל רפאל אוסטרוב חודש תמים היו החיילים מרותקים למוצב נידח אי שם בלבנון ומאז חופשתם האחרונה לא זכו לשמוע את קולה של אמא כיוון שבמלחמה זו הפלאפון עדיין לא היה מצוי והנה בשבת בצהריים "באה הישועה",לחיילים במוצב הגיעה ה"חייגנית" הלא היא הניידת שלאורכה מותקנים שמונה עמדות טלפון.

"יש לכם שעתיים בדיוק כדי לפטפט עם מי שאתם רוצים" שאג נהג החייגנית עב הכרס בקולו האימתני "אתם לא המוצב היחיד בגיזרה וגם במוצבים אחרים אוהבים לפטפט".

כל החבר'ה עטו כמובן על המציאה כמוצא שלל רב וניצלו כל רגע פנוי כדי לשוחח עם המשפחה ועם החברים רק רפי, הדתי היחיד במוצב לא השתתף בחגיגה, הוא נשאר ספון בחדרו כשהוא רכון על חומש ומנסה לשווא לעיין בפרשת השבוע 'הם לא מצאו זמן אחד לשלוח את החייגנית חוץ מבשבת' רטן בליבו 'איפה הרב החטיבתי'?

"רפי מה קרה לך למה אתה לא הולך להתקשר הביתה"? שאלו אותו חבריו.

ואף הוא כיהודי הגון השיב בשאלה "שכחתם ששבת היום"?

"אז מה אם שבת היום"? שאל בתום לב נימרוד הקיבוצניק המתולתל, "זה ממש פיקוח נפש לדבר עם ההורים המודאגים ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך'"?

אחרים הציעו עצמם כ"גויים של שבת" הם יחייגו בשביל רפי וגם יחזיקו לו את השפופרת שרק ידבר. ואולם שום דבר לא שיכנע את רפי "הסרבן".

אחרי שחלפו השעתיים המוקצבות למוצב ניגש הנהג הקשוח להתניע את החייגנית אך לשווא – המנוע לא הראה כל סימן חיים,כדי להרגיע את הנהג הנירגן לקחו אותו למטבח. כמובן עם צאת השבת האיצו החבר'ה ברפי "יצאו כבר כוכבים אז טוס מהר וטלפן!" אחרי שהתקשר לכל מי שרצה הציעו החיילים לנהג לנסות את מזלו שוב אולי הרכב יזוז וראה זה פלא המנוע נדלק מיידית.

 

הנחש בין הגדרות

במדרש (במדבר רבה חוקת יט, ב) כתוב: אמר רבי שמואל בר נחמני אמרו לו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרות? אמר: 'אני פרצתי גדרו של עולם' עיין שם.

הקשה הגר"א מהי תשובתו של הנחש לכאורה אדרבה היה צריך להיות באמצע הדרך למרמס לכל עובר ולא להסתופף בין הגדרות! אלא מיישב דהנה ידוע כי הנחש הוא היצר הרע, שואלים אותו למה אתה מצוי בין הגדרות כלומר למה אתה מפתה ומכשיל את האדם בסייגים וגדרים ואין אתה מפתה על העבירות עצמן?

השיב תשובה ניצחת וכה אמר: אני הוא שפרצתי גדרו של עולם רצונו לומר כשפתיתי את חוה לאכול מעץ הדעת לא עלה בידי עד שפתיתי אותה לעבור על הגדר שהוא הנגיעה, שאדם וחוה עשו לעצמם גדר שלא לנגוע בעץ כמו שכתוב 'יולא תגעו בו' ,ואז ע"י הגדר עלה בידי לפתות אותה לאכול מעץ הדעת ומאותו פרק למדתי לעשות כן להיות מצוי רק בין הגדרות ובאופן זה אני מצליח להפיל את האדם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. [אוצה"ת בראשית]

 

 

 

פרשת לך לך

עוצמתו והשפעתו של כח הראיה [אור יחזקאל ד' מידות עמוד רצ"ג עם מעט תוספות ועריכה מעט שונה]

כתב הרמב"ם (רמב"ם עבודת כוכבים פ"א הלכה ג): כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם,

ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו,

 

צריך ביאור מדוע היה הדגש של 'שיבר את הצלמים', והרי העיקר שלימדם שהם הבל וריק? והוא שוב מדגיש 'וראוי לאבד ולשבר את כל הצורות כדי שלא יטעו בהן' מה העניין בשבירה?

ועוד יש להבין את ששואל שם הראב"ד 'ותמה אני שהרי היו שם שם ועבר איך לא היו מוחין? ומתרץ: ואפשר כי מוחים היו ולא אירע להם שישברו את צלמיהם לפי שהיו מתחבאים מהם עד שבא אברהם ושבר צלמי אביו'. עוד פעם אנו רואים חשיבות כל כך גדולה בענין שיבור הצלמים, הלא דבר הוא!

וכן המדרש מספר באריכות על המעשה בו אברהם שיבר את צלמי אביו ואמר לו שרבו ביניהם…

 

מובא בספר ירמיהו שרוצה לבטל את העבודה זרה ואומר הנביא (ירמיהו י)

(ג) כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא כִּי עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד: (ד) בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם וְלוֹא יָפִיק:

(ה) כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם:

משתמש פה הנביא בדברים פשוטים ומובנים לכול ולכאורה וכי אינו יודע שהאלילים נעשים מעץ ומצופים בכסף וזהב ומה החידוש בדברים אלו ומדוע על ידי זה נוכל לבטל את העבודה זרה?

מובא בספר ירמיה (י, יא) "כדנה תאמרון להום אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה" [פרש"י ירמיהו פרק י פסוק יא איגרת היא ששלח ירמיה ליכניה וגלותו בגולה להשיב לכשדים ארמית תשובה אם אומרין להם לעבוד לעכו"ם]: ובמצודות שם: האלהים אשר לא עשו את השמים והארץ יהיו נאבדים מן הארץ ומתחת השמים האלה שעשה המקום ב"ה.

 

הנה, אחד הכוחות המרכזים שהאדם משתמש בו ופועל על פיו הוא ראיית העיניים, דהיינו שאדם נמשך אחר מראה עיניו ואף שאינו מבחין בכך וסבור שפועל על פי הבנת והכרת שכלו, מכל מקום האמת שכל פעולותיו נגררות אחר מה שרואה בעיניו.

איתא בחז"ל "מאני מכבדותא" [בבא קמא צא, ע"ב] בגדים נאים מכבדין את האדם וגורמים לו להיות מכובד על הבריות. וכשאדם רוצה להתכבד בציבור לובש בגדים נאים ואע"ג שאין הבגד משנה את מציאותו, והגדול אף כאשר ילבש בגדים זולים ונקלים לא ירד מחשיבותו על ידי זה, מכל מקום במציאות גורם הדבר למבט אחר של הציבור עליו שמכיון שאדם נגרר אחר מה שעיניו רואות ובעת שרואה כנגדו בגדים פשוטים ממילא משתנה השקפתו עליו. ולכן כאשר הנביא רוצה למעט מחשיבות עבודה זרה נוקט לשון פשוטה וקלה.

 

המעשה באותו אדם גדול שהגיע לסעודה והיה לבוש מרופט כעני והושיבוהו בסוף בין העניים, ופעם אחרת הגיע אך נשתפר מצבו ובא בבגדים מכובדים והושיבוהו בראש. והנה ראוהו שכאשר הוגשה לפניו צלחת מרק הוא טובל את שרוול מעילו במרק ומרווהו… כשתמהו למעשיו אמר להם הרי לא אותי כיבדתם כי אם את בגדי, שהרי בפעם הקודמת לא זכיתי לכבוד כי בגדי היו נקלים, אם כן ראוי לתת לבגדים ליהנות מן הכבוד ולהאכילם כהוגן…

 

כדי לעקור את השפעת ראות העינים, אומר הנביא דע, שהאלילים עשויים מעץ ואבן ולקחוהו וציפוהו בכסף וזהב ואין בו מאומה וכאשר יראה בעיניו אפסיות העבודה זרה אזי יעקר מקרבו מה שעיניו רואות את העבודה זרה.

שמבלעדי זאת אין כמעט אפשרות לעקור את השפעת ראות עיניו וכנאמר "עין רואה ולב חומד וכלי המעשה גומרים" ורק על ידי דברים פשוטים שבכוחם לעקור את ראית החוש יוכל לבטל את מציאות העבודה זרה ועיין שם בכל המשך דברי הנביא שכולו דברים שכוונתם לעקור את ראית החוש

 

תמונה אחת שווה אלף מילים!!

ואף בתורה אנו מוצאים כן שלפני כניסתם לארץ, הזהיר משה רבנו עליו השלום את בני ישראל "כי אתה ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגויים אשר עברתם ותראו את שקוציהם ואת גילוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ד' אלוקינו ללכת לעבוד את אלוהי הגויים ההם" (דברים כט, טו-יז)

והיינו שחששה תורה שמא ימשכו אחר האלילים אשר עברתם וראיתם אותם. ומפורש שאף דור המדבר "דור דיעה" הוצרכו לאזהרה מיוחדת שלא ימשכו אחר העבודה זרה שראו עיניהם ואף שדור דיעה הגיעו למעלה העליונה ביותר בהבנת השכל, אף עליהם יתכן שתשפיע ראות העינים ורק ע"י ביטול ראית החוש יוכלו לזכות שהשכל ידריכם וינחה אותם "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"

כל זמן שלא ביטל את השפעת ראית העין אין מקום לשכל וללב ליתן פריו.

[וכן מצינו בדור המדבר שהתפעלו ממראה מיטתו המרחפת באויר של משה. והתפעלו המרגלים ממראה עיניהם את הארץ, על אף הבטחת ה'].

 

לאור זאת יובנו דברי הרמב"ם שמדגיש: ''ושיבר את הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוק העולם וכו' וראוי לאבד ולשבר את כל הצורות כדי שלא יטעו בהן" על אף שאברהם אבינו ע"ה הגיע והכיר בחכמתו שהקב"ה הוא האמיתי וכל העבודות זרות אינם אלא שקר, מכל מקום עדיין הוצרך לשבור את הצלמים שכל זמן שהצלמים בעולם ימשכו אחרי הצלמים ולא תועיל כל החכמה מפני שראות העין תשכיח את הבנת החכמה ורק לאחר ששיבר את הצלמים התחיל להודיע לעם מאמיתות הקב"ה.

 

ולאור זאת אף תיושב השגת הראב"ד והיינו כמו שכתב, שאף ששם ועבר הוכיחו את אנשי העולם אבל כיון שלא היה בכוחם לשבור את הצלמים לא הועילה כל תוכחתם וחכמתם, שהצלמים השפיעו עליהם כנגד השפעת החכמים, והיינו משום דבעת שהחוש מכחיש כמעט ואין בכח החכמה לפעול ולכן הדרך הראשונה לבטל מחשבות עבודה זרה היא ביטול הצלמים ואחר כך יש תקוה לעבודתו.

והיינו דאיתא בנביא שהוזכר לעיל שראשית ביטל את כל מציאות העבודה זרה שבא מעץ ואבן וכדומה ואחר כך הוסיף הנביא :"כדנה תאמרן להם אלהיא וכו' יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה" והיינו שחייבים לענות שאנו יודעים ומבינים כאילו ואין כלל צלמים בעולם וכל הצלמים יאבדו מן תחת השמים ואנו אין לנו שיג ושיח איתם וכל מציאותנו היא רק עבודת השם יתברך.

 

וכן ממשיך הנביא "עושה ארץ בכחו מכין תבל בחכמתו ובתבונתו נטה שמים לקול תתו המון מים בשמים ויעלה נשאים מקצה ארץ ברקים למטר עשה ויוצא רוח מאוצרותיו"(ירמיהו נא, טו-טז) והיינו כנ"ל שדרך הויכוח עם הכשדים צריכה להיות שיאמר שכל העבודות זרות הם הבל הבלים ואין בהם מאומה ואין לנו קשר ושייכות אתם כלל וכל מציאותנו רק שאנו עובדים להשם יתברך שהוא כל יכול, כי בשעה שלא יבטל את העבודה זרה לא יעזור לו כלל הויכוח עם הנכרים ורק זה צריך להיות דרך הויכוח ועיין שם ברד"ק היאך מבאר את המשך הכתובים.

מפני שבשעה שאינו מבטל את מציאות העולם הזה אלא סבור שיש בהם משהו שוב יושפע אחר ראית העינים המתפעלות מהנראה בחוש.

 

והכא נמי חזינן בעת שנבוכדנצר הרשע רצה להטעות את העולם לעבודה זרה הלך ועשה צלם גבוה ששים אמה ורוחבו שש אמות (דניאל ג, א) וציוה את כולם להשתחוות לצלם ובעת שכולם יראו צלם גבוה כל כך, ומקושט בכסף וזהב, מאליו יושפעו כולם מהעבודה זרה כי בעת שהחוש רואה צלם גדול שוב אין מקום לסברות וחשבונות אלא ראית החוש משפיעה ואין להימלט ממנה ולכן דרך העבודה לבטל את החוש, וכמו שנאמר.

ויש עוד להוסיף בזה שלא רק בנוגע לבטול מחשבות עבודה זרה צריכה להיות העבודה בגדר ביטול החוש דעבודה זרה, אלא כן אף בשאר עניני עבודת האדם, כי נמשך אחר מה שעיניו רואות ואחר בני האדם הנמצאים בעולם.

הסבא מקעלם ז"ל היה אומר שבזמנינו חייב כל אחד להרגיש עצמו כאילו ונמצא במדבר ואין לו שייכות וקשר כלל לכל הבריאה ולאנשים הנמצאים בה, מפני שעתה המצב הוא שנשכח כלל מאנשי העולם כל עניני האמונה וההשגחה ואינו דומה לאשר היה בימי קדם שהאמינו העולם בהקב"ה אלא שהיה להם שאלות והשגות בעניני ההשגחה.

 

וראה ברמב"ם (פ"א עבודת כוכבים ה"א) שכתב היאך בא טעות לעולם שחשבו שהגלגלים והמזלות הם שלוחי השם יתברך להנהיג את הבריאה ואחר כך טעו וסברו שיש במשרתים עצמם כוח ולכן באו לידי טעות והאמינו בגלגלים. אמנם בזמנינו שולטת הכפירה והאפיקורסות בעולם ואין מאמינים כלל ומשום שטבע האדם להמשך אחר מה שרואות עיניו וכיון שבהנהגות בני אדם אין רואה כלל אמונה, לכך מושפע מהם וקשה עליו האמונה ומשום הכי חייב לצייר לעצמו כאילו ונמצא במדבר ללא מגע כלל עם אנשי העולם ועל ידי זה ישתחרר מהשפעתם וזו מהעבודות הקשות ביותר לא להיות מהרבים.

והיינו הדברים המבוארים ברמב"ם (הלכות דעות פ"ו ה"א) "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדיעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ילך למקום אנשים צדיקים וכו' ואם היו כל המדינות נוהגים בדרך לא טובה ישב לבדו יחידי וכו' ויצא למערות ולחוחים ולמדברות וכו'"

 

והיינו כמו שנכתב שלא ימלט שיוכל למנוע את עצמו מהשפעת אנשי המדינה ולכן אין לו כל עצה אלא לעזוב הכל ולילך יחידי למדבר.

וכן חזינן שדוד המלך עליו השלום פתח את ספר תהלים "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" (תהלים א, א) זו היא תחילת העבודה להתרחק מעצת הרשעים והחטאים כי בשעה שקרוב אליהם לא יעזרו כל התהילים ויפול בעצת ודרך הרשעים.

וזה אשר הקדמנו לראות באופני הויכוח עם הכשדים שצריך לדחותם מכל וכל שבעת שיעמוד בויכוח אתם ולא יבטלם לחלוטין ישפיעו המה עליו לבטל מאיתו כל הנחותיו המושכלות וכבר הזכרנו דברי הגר"א (פירוש משלי יה א) שיש באדם יצר הרע החיצוני והוא השפעת הסביבה וממנה כמעט ואין אפשרות להינצל ולכן אף אחר כל הידיעות והחכמות מושפע מהרבים.

 

ומשום הכי קשה מאוד ההכרה ש"בכל דרכיך דעהו" ואף שפשוט מאוד להכיר זאת אך כיון שהציבור חי להיפך "אכול ושתה כי מחר נמות" משפיע זאת עלינו לפחות במה שנוגע לצורת החיים המעשית והיינו דמובא בחז"ל (נידה ל, ע"ב) שלפני בריאתו של אדם משביעין אותו שאפילו כל העולם אומרים עליו שהוא צדיק חייב להחזיק לעצמו כרשע, ואף זאת בגדר הנ"ל לא להיות מושפע מהבנות העולם אלא לעשות לפי ההכרה העצמית.

ועד כדי כך חזינן שהרבים משפיעים מהא דחייבה תורה בכניסתן לארץ "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ, טז) מפני שכאשר ישאירו את העמים בתוכם ישפיעו המה על בני ישראל ורק ע"י עקירת ההשפעה מהרבים יתכן שהבנותיהם ידריכו אותם נמצא שזו עיקר ראשון בעבודה לעקור את הרע כדי שלא ישפיע עליו ואז יפעלו הבנות השכל עליו ויוכל להתנהג על פיהם.

 

[ממתוק האור עמוד רצב] סיפר הגר"מ ש"ך זלה"ה פעם אחת הגיעו עובדים לעיירה רחוקה שלא שמעו ולא ראו מהי רכבת. כשסללו את הדרך ופיזרו חצץ והניחו פסי פלדה ארוכים הביט הכפריים הנבערים בתדהמה ושאלו מה זה? אנו סוללים דרך השיבו העובדים. אולם הכפריים לא הסתפקו בכך ושאלו הרי זה כל כך צר והסוסים לא יצליחו לעבור… כאן לא נצטרך לסוסים כלל השיבו העובדים בביטול. ואיך היא תיסע הקשו הכפריים? ללא סוסים, השיבו. לא יתכן התעקשו הכפריים. הושלמה העבודה והנה הם רואים רכבת הדוהרת במהירות אדירה. היכן הסוסים תמהו כולם, אך לא היה מי שידע להשיב.

[א.ה. דבר זה מזכיר לי שבאפריקה רצו פעם לסלול כביש שיעבור בין ההרים, ונלאו למצוא תוואי מתאים, והזמינו חוקרים מאנגליה שמיפו את כל האזור עד שהצליחו להרכיב תוואי מתאים. להפתעתם גילו שבתוואי זה כבר קיים שביל מקדמת דנא… כששאלו את הכפריים היאך ידעו לסלול שביל זה כך, מבלי אוניברסיטה ולימודים גבוהים? השיבו שהם לוקחים חמור מרעיבים אותו ואחר כך משחררים אותו לכפר שלו, הוא הולך בדרך הקצרה והנוחה ביותר לכפרו, לפי זה אנו מסמנים. 'ואם לא היה לכם חמור, מה הייתם עושים?' הקשו החוקרים. 'אזי היינו מביאים חמורים מהאוניברסיטה מאנגליה שישרטטו עד שימצאו את התוואי הנכון…']

 

החליטו בני הכפר לשכור את שירותיהם של שני 'מבינים' מהכפר, שיחקרו ויבררו היכן הם מחביאים את הסוסים של הרכבת הזו ויעלו על הרמאות… הללו שבו לאחר מחקר מעמיק והשיבו שיש להם תשעים אחוזים של התשובה לשאלה המציקה. עקבנו אחר הקרון האחרון ומצאנו שפשוט מאוד – הוא נוסע מפני שהוא מחובר לקרון שלפניו! והקרון שלפניו כיצד נוסע? אף הוא מחובר לקרון שלפניו! ושלפניו – לשלפני פניו! וכך עברנו תשעה קרונות ומצאנו כן. אם כן תשעים אחוזים של החידה פתרנו. אך נותר לנו להבין את העשרה אחוזים הנותרים – כיצד נוסע הקטר? אך מה הם עשרה אחוזים 'בלתי מובנים' לעומת תשעים אחוזים שפתרנו חידתם?

מי שאומר שהגשם יורד כי יש עננים, ועננים יש כי הים מתאדה, והים מתאדה מן השמש, פתר תשעים אחוזים של החידה. עדין העשרה אחוזים הקשים ביותר לפניו – מי מסובב הסיבות לכל הנמצאים?

אלא כפי שאמרנו, האדם מתפעל ממראה עיניו. הוא רואה גשם, רואה עננים, והוא חושב שהוא מבין, ושהוא 'מצא את הסוסים'…

את זה גילה אברהם אבינו והפיץ בעולם…

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת לך לך”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א