פרשת מטות

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר במדבר

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת מטות

והייתם נקיים מהשם ומישראל [חלק מעלון 'מטעמים לשלחן שבת']

במדבר פרק לב, כ-כג (כ) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם־תַּעֲשׂ֖וּן אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם־תֵּחָ֥לְצ֛וּ לִפְנֵ֥י ה֖' לַמִּלְחָמָֽה: (כא) וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כָּל־חָל֛וּץ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י ה֑' עַ֧ד הוֹרִישׁ֛וֹ אֶת־אֹיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו: (כב) וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י ה֙' וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ם מֵה֖' וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָיְתָה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י הֽ': (כג) וְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַה֑' וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם:

להיות נקי מחשד.

המדרש מבאר (ילקוט שמעוני שמות לח, רמז תטו) על הכתוב: ״והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד באו האהלה״, שהיו בעם ישראל שני סוגי ׳מתבוננים׳ – אלו שדרשו אותו לשבח ואלו שדרשו אותו לגנאי:

״רבי ;צחק אומר, לשבח היו אומרים: ׳אשרי יולדתו של זה, כל ימיו הקדוש ברוך הוא מדבר עמו, כל ימיו הוא מושלם להקדוש ברוך הוא׳.

והביטו אחרי משה רבי חמא אמר לגנאי היו אומרים ראה צוארו ראה שוקיו ראה כרעיו אוכל משל יהודים שותה משל יהודים וכל מה שיש לו משל יהודים. וחברו משיבו ריקה אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר? כיון ששמע משה כך אמר להם חייכם משהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון שנאמר אלה פקודי המשכן.

המדרש תמוה – כיצד יתכן שאנשים אמרו על משה שהוא גנב? פה שדיבר עם השכינה? מי שהניח כסף וזהב והלך לטפל בארונו של יוסף?

הגמ' מספרת מעשה באותו האיש [סוטה דף מז עמוד א]

יהושע בן פרחיה מאי היא כדהוה קא קטיל ינאי מלכא לרבנן שמעון בן שטח אטמינהו אחתיה ר' יהושע בן פרחיה אזל ערק לאלכסנדריא של מצרים כי הוה שלמא שלח ליה שמעון בן שטח מני ירושלים עיר הקודש לך אלכסנדריא של מצרים אחותי בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה אמר ש"מ הוה ליה שלמא כי אתא אקלע לההוא אושפיזא קם קמייהו ביקרא שפיר עבדי ליה יקרא טובא יתיב וקא משתבח כמה נאה אכסניא זו א"ל אחד מתלמידיו רבי עיניה טרוטות א"ל רשע בכך אתה עוסק אפיק ארבע מאה שפורי ושמתיה.

נורא למתבונן! מדובר כאן בתלמיד של תנא, שחושב על הרב שלו שהוא נמצא בבוץ שבו הוא שרוי!

כדי לדון לכף זכות צריך מידות טובות. שהרי בעל מידות רעות חושב על אחרים כפי מידותיו. כפי שביאר העץ יוסף [על סוטה כא] 'המכריע אחרים באורחותיו הרי הוא רשע ערום'- זה שחושב על אחרים רע כמו שרואה באורחותיו שלו, וחושב שגם לאחרים ישנם אותם מידות רעות כשלו.

וכמ"ש חז"ל על הכסף שאוספים לצדקה (בבא בתרא דף ח ע'ב) קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלושה. נגבית בשנים, שאין עושים שררה על הציבור פחות משנים, ומתחלקת לשלושה, כדיני ממונות.

ת"ר גבאי צדקה אינם רשאים לפרוש זה מזה (פרשי מפני החשד, שלא יאמרו זה הגובה יחידי דעתו לגנוב). מצא מעות בשוק, לא יתנם בתוך כיסו, אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה, ולכשיבא לביתו יטלם. כיוצא בו היה נושה בחבירו מנה ופרעו בשוק – לא יתנם לתוך כיסו, אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה ולכשיבא לביתו יטלם ;

 

הרי שצריך להיזהר מאד שלא יגיע לידי חשד. ואמרו במסכת פסחים (דף פב.) גבי קרבנות שנטמאו ובעו שריפה, שהרוצה לשרפן לפני הבירה מעצי עצמו – אין שומעין לו, מפני החשד, ופרש"י שלאחר שריפתן מחזירין מותר העצים לתוך ביתן והרואה חושדן בגונבי עצי המערכה.

 

המעשה עם הרב שך והרב בעדני שביקש לרכוש את ספריו, ושניים טרם הודפסו בשנית, מפאת חוסר ממון, והציע לו הרב בעדני שישיג לו תורמים, וא"ל הרב שך שמדפיס ספריו מכספו הפרטי, ואינו מעונין בתורמים, שאם מישהו יתרום לי מחר לא אוכל למחות כנגדו אם יעשה דבר מה שיחרוג מדרך התורה!!

חז״ל אמרו (סנהדרין נב) ״אמר ר׳ אלעזר, למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ, בתחלה דומה לקיתון של זהב; סיפר הימנו דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו דומה לקיתון של חרס, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה״. המגע הקרוב עם תלמיד חכם עלול להמעיט את ערכו בעיני הבריות.

שמואל הנביא ביקש לשמור על מרחק, כדי שהשפעתו לא תתמעט. שלא להפיל עצמו על הבריות, שלא להמאיס עצמו.

גבאי צדקה

ותנן במס' שקלים (פג' הלכה ב) לגבי הוצאת הכסף מהלשכה, אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע, שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, שנאמר (במדבר לב) והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר (משלי ג) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.

ושם בגמרא תני רבי ישמעאל קווץ לא יתרום מפני החשד. תני הגזברים היו מפספסין בקולקין. תנו מדברים היו משעה שהוא נכנס עד שעה שהוא יוצא וימלא פומה מוי. בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום.

בתורה מנין? דכתיב והייתם נקיים מה' ומישראל.

בנביאים מנין? דכתיב [יהושע פרק כב, כא-כב] (כא) וַֽיַּעֲנוּ֙ בְּנֵי־רְאוּבֵ֣ן וּבְנֵי־גָ֔ד וַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֑ה וַֽיְדַבְּר֔וּ אֶת־רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (כב) אֵל֩׀ אֱלֹהִ֨ים׀ ה֜' אֵ֣ל׀ אֱלֹהִ֤ים׀ ה֙' ה֣וּא יֹדֵ֔עַ וְיִשְׂרָאֵ֖ל ה֣וּא יֵדָ֑ע אִם־בְּמֶ֤רֶד וְאִם־בְּמַ֙עַל֙ בַּֽה֔' אַל־תּוֹשִׁיעֵ֖נוּ הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

בכתובים מנין? דכתיב (משלי ג) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.

החפץ חיים והתפילה שאיחר לה.

אם חשדו בו

ואע"פ שגם בזה אין לדבר סוף, מ"מ האדם צריך לעשות את שלו. ומ"מ אם בכל זאת חשדו בו, ע"ז אמרו חז"ל (שבת קיח.) יהא חלקי ממי שחושדין אותו. ואין בו. ואוי להחושדים בחינם (מ"ש חז"ל שם צז.) החושד בכשרים לוקה בגופו. וגם אמרו (ברכות לא: ) שהחושד את חבירו בדבר שאין בו שצריך לפייסו.

 

הרב פרץ והדירה שהקבלן ביקש למכור לו ולרשום סכום מופחת – ושאל לרב אלישיב – ואמר לו לך אסור! והייתם נקיים! אח"כ החלו חקירות כנגד כל אנשי ש"ס ולמזלו ששמע לרב!

יעקב אבינו אומר ליוסף על שקבר את רחל באם הדרך.

ועוד אמרו (פסחים יג.), שגבאי צדקה שגבו מאכלים לעניים ולא הזדמנו להם עניים ועליהם למכור את המאכלים לפני שיתקלקלו. ימכרום לאחרים ולא יקנום הם, שמא יחשדום שקנום בזול, שנאמר: ״והייתם נקים מה׳ ומישראל״.

הרב בן ציון אבא שאול זצ״ל היה מוהל מומחה. מרבי ששון זצ״ל למד את האומנות, וחכם צדקה חוצין זצ״ל למדו את הכונות הטמירות והוריש לו את כלי המילה, סמכו להמשיך מורשתו. כמותם, הקפיד רבנו שלא לטול שכר עבור המצוה. פעמים רבות היה בעל השמחה אומר: ״הריני תורם אפוא כסף זה עבור הישיבה״. יטלו רבנו וימסור. ורבנו משיבו: ״תבורך, ויהא לזכות לרך הנמול. אבל תמסרהו לישיבה במו ידיך״ –

לא הסכים לגעת בכסף זה. אלא אם היה הוא עצמו הגבאי, כגון עבור כולל יום ששי או ישיבת המקובלים שיסד, שאז קבלו כגבאי המוסד.

הגאון רבי יעקב יוסף זצ״ל הזמין את רבנו הרב בן ציון אבא שאול זצ״ל למול את בנו. ידע שאינו מקבל שכר, והניח ספר על שלחנו. למחרת פגשו בבית הכנסת והוכיחו: ״מה עלה בדעתך לתת לי שכר על המילה!״

ופעם אמר לו אבי הבן: ״יודע אני שאינו מקבל שכר, אך יש לי הצעה. יואיל נא לקבל מידי שני כרכי דרשות החתם סופר. אמנם יהנה בלמודו בהם, אך תהיה זו גם זכות עבורי. יתקזזו ההנאות, וינוכה השכר!״

רבנו לא חייך. עיין בהצעה, והסכים.

עברו שנים. אותו בן הגיע למצוות, ואביו הביאו להתברך. אורו עיני רבנו: ״חכיתי לך. יש לך אצלי שני ספרים, קח אותם!״

פעם, בפורים, עלו התלמידים לשמח ולשמח. אחד הביא בקבוק קוניאק להגדיל השמחה. ספר שאחיו שלחו. ״אל תפתח אותו״, הורה רבנו. לפני כמה ימים מל את בנו. ״החזירו לבעליו!״ הבחורים לא ויתרו: ״הרב, אנו נשתהו!״

ורבנו בשלו: ״אורחי אתם ושתיתכם עלי. החזירו, שלא יראה כשכר מילה!״

ויותר: אחיו הגאון רבי אברהם אבא שאול פגשו בתחנת האוטובוס. ״לאן?״ שאל. ״לשכונת גילה, להחליף תחבושות״. שאל: ״מדוע לא יבקש שישלמו דמי מונית? הרי אין זה שכר על המילה אלא על טרח הזמן, והנסיעה?״ ורבנו נענה בפליאה: ״היעלה על הדעת שאקח מהם פרוטה? הלא זו מצוה – אדרבה, אני הוא שצריך לשלם להם על שבחרו לזכותני בה!״…

והיו זמנים קשים, דחוקים ומרים, בקשי היה לחם לאכול. הרבנית ראתה כיצד מנסים לתחוב לידו של רבנו מאתים לירות, ומסרב. לא מוותרים, ושומט ארצה!

תמהה: לא לדרוש, ענין אחד. לסרב, ניחא. אבל לזרוק?! תמה כנגדה: ״ומה עם העולם הבא שלנו״?, במה נבוא, אם לא במצוה אחת לשמה…

אחד מגדולי ההוראה נשאל שאלה. שכרו אדם לומר קדיש על נפטר בשנת האבל. התחיל לומר, ובאו ובקשוהו לומר קדיש תמורת תשלום על נפטר אחר. האם מותר לו לכוון על שניהם, או שעליו לומר את הקדיש לעלוי נשמת נפטר אחד בלבד.

ענה: שאלה כזו יש להפנות לפוסק הוראה שבקי גם בתורת הנסתר, יודע מה פעלת הקדיש ומבין בתקון נשמות. בא, ונועץ ברבנו.

אחז רבנו בידו בהתרגשות ותמה בפליאה: ״פלא! לוקחים כסף עבור אמירת קדיש?!״…

ולא רק כסף לא לקחת – תלמידו הגאון רבי יצחק ברכה, ראש ישיבת ״עטרת יצחק״, נזכר שכאשר היה מכנסם לתפלה בלילות, היה מזהיר שלא תתגנב חלילה מחשבת יוהרה לאמור: הנה אני מתעלה בעבודת השם, ויצא שכרו בהפסדו – ״בלתי לה׳ לבדו״! (יגילו במלכם)

ואמר פעם על הבבות שבודאי יש בידם גזל לכה"פ!

 

אדם צריך לעקם מוחו ולחשוב מה יחשוב הרואה. הרב מבריסק היכן הותר ראש עקום?? לימוד זכות. כך גם כאן.

 

פרשת מטות

לא לטשטש תחומין ושיבוש ההרארכיה

הרב נבנצל – מטות + חשוב שנדע את ההרארכיה! [ממעין השבוע פ' צו]

כשחוזרים שרי האלפים והמאות ממלחמת מדין, ניגשים אל משה ואומרים: "עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ" (במד' לא-מט) ערכנו בדיקה בין הלוחמים וב"ה אין נפגעים בכוחותינו, ואע"פ כן "וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה'…לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'" (שם נ')

חז"ל אומרים: "אמר להן משה לישראל: שמא חזרתם לקלקולכם הראשון? אמרו לו: 'לא נפקד ממנו איש' (לדבר עבירה)

אמר להן: אם כן כפרה למה? אמרו לו: אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו" (שבת סד.)

אמנם לא חטאו בבנות מדין אבל נכשלו בהרהורי עבירה ועל כך הביאו קורבן כפרה.

וכפרה לא מבוטלת: "וַיְהִי כָּל זְהַב הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵרִימוּ לַה' שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שָׁקֶל" (שם נא) סכום עתק. וצריך להבין – כל כך למה?

 

פיטום הקטורת כיצד?

אנחנו אומרים שלוש פעמים ביום פיטום הקטורת המורכבת מאחד עשרה סממנים "ואם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה" דהיינו: לא רק אם נעשתה הקטורת מעשרה סממנים הרי היא פסולה להקטרה, אלא אפילו היה שינוי במשקל של אחד מהסממנים מביא את מקטירה לחיוב מיתה – זאת לא הקטורת שציווה ה'.

שואל הרב נבנצל שליט"א: מה יהיה הדין אם הכהן עשה את כל הסממנים כפי שהתורה ציוותה אלא שרק הוסיף על משקלו של אחד מהם?

האם גם במקרה זה מתחייב מיתה משום שזאת לא הקטורת שציווה ה', או שנאמר "בכלל מאתיים מנה", דהיינו הרכב הסממנים שהתורה ציוותה קיים לפנינו, רק שיש בו תוספת של כמה גרמים?

 

הקטורת במינונים מדוייקים!

אומר הרב: חז"ל קבעו את כמות כל סממן ביחסיות מסוימת על פי חוכמת רוקח מרקחת מעשה רוקח, כמובן ממדרש הפסוקים, והגיעו למסקנה שזאת התערובת הטובה ביותר;

הרכב הסממנים בכמויות אלו יפיקו את הריח הטוב ביותר, ואם מוסיפים מסממן אחד – היחסיות משתנה ועשרת הסממנים הנותרים פחתו; זה נקרא ש"חיסר" מהם וממילא גם במקרה זה חייב מיתה.

 

מיקומה של כל מצוה

כלל זה, שמירת היחסיות בין הדברים, תקף גם בתחומים נוספים.

כשחז"ל אמרו "כל המוסיף גורע", אין כוונתם על איסור "בל תוסיף" המפורש בקרא בלבד, כגון חמש פרשיות בתפילין או חמש מינים בלולב; מטרת חז"ל באמרה זו היא ללמד את האדם שכשהוא מקפיד לשים יותר דגש על מצווה אחת ממילא גורע ממצווה אחרת.

צריכים לדעת את מיקומה של כל מצווה, מה דוחה את מה ומה נדחה מפני מה. למשל: שבת ומילה, צריכים ללמוד מתי מילה דוחה שבת ומתי לא (אם המילה בזמנה או דחויה) ומדוע.

מצוות ישוב ארץ ישראל הינה בעלת משקל גדול עד כדי כך שהתירו אמירה לעכו"ם בתנאים מסוימים, אולם לא כל "לאו" התירו לצורך קיום מצווה זו.

 

לתת את המשקל הנכון

לכל דבר יש משקל (כמו לסממנים של הקטורת) וחייבים להכיר אותו היטב; צריך להבחין בכל מצווה מה המטרה ומה האמצעים. אמנם הגויים סוברים שהמטרה מקדשת את האמצעים, אבל ביהדות זה לא כך, גם האמצעים חייבים להיות על פי ההלכה ועל פי רוח החכמים.

וכי יעלה על הדעת למשל, שכשאדם זקוק ללחם משנה בשביל סעודת שבת יגנוב אותו מהשכן? ודאי שלא! צריך לדעת את היחסיות של הדברים: לחם משנה זה דבר חשוב מאוד אבל גזל הוא איסור איסור דאורייתא.

חז"ל אמרו "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" (שבת קיח.) כלומר עדיף לאכול שתי סעודות בשבת כמו ביום חול ולוותר על סעודה שלישית מאשר ליטול כסף מצדקה, אך לא בכל מקרה;

יש מקרים שמותר וראוי לקחת צדקה, כפי שאמרו חז"ל: "לוו עלי ואני פורע" (עיין תוספות ביצה טז.) אם כן צריכים לדעת מתי מותר ואף ראוי ומתי עדיף להימנע.

 

כך גם בענין הנלחמים במדין –

האם הוציאו הון לכפרתם – כי הגיעו למסקנה שכדאי לוותר על הזהב ובלבד שיתכפר להם על הנפש.

כתוב בחז"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש – אומר בעל התניא שכל זה למי שאין לו עבירות, אך מי שיש לו עבירות – כל אשר לאיש יתן בעד נפשו!

זו דוגמא של ידיעה ברורה מה חשוב מפני מה.

האדם מוגבל בכוחותיו, ממילא צריך לשקול היטב כמה כוחות ישקיע בכל דבר שהוא עושה; כמה ישקיע בטורח הפרנסה וכמה לחינוך הבנים. כמה יקדיש מזמנו לאתגר מסוים, האם המאמץ שווה ועל חשבון מה יבצע אותו; בהרבה מקרים יוצא שכרו בהפסדו.

 

חשיבות התקציב

דוגמה נוספת, לכל משפחה או מוסד או מפעל יש תקציב, ולרוב הוא מוגבל; אם כן למרות שבני המשפחה או הנהלת המוסד מצפים להרבה יותר, הרי שחייבים להצטמצם אליו, וממילא צריכים להבחין אלו דברים הם בעדיפות ראשונה ואלו סובלים דיחוי;

אלו מטרות חייבים להשיג בדחיפות ואלו ניתן לקצץ עד… ואם יהיה ניתן לבצעם. הרי לנו שחייבים לדעת מה חשוב ממה.

טשטוש תחומין אצל בני גד ובני ראובן

מצד שני באים בני גד ובני ראובן אל משה רבנו בבקשה מיוחדת, הם רוצים לקבל נחלה מעבר לירדן ולא בתוך גבולותיה של ארץ ישראל בנימוק שיש להם מקנה רב וארץ גלעד מתאימה לגדלו.

הם מעדיפים את המקנה על פני ישוב ארץ ישראל.

בשלב ראשון משה חשד שהם מתנהגים כמו המרגלים שלא רצו להיכנס לארץ, ובהתנהגות זו יניאו את ליבם של בני ישראל. אולם בסוף נאומו של משה התברר שלא זו הייתה כוונתם:

"גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם לב, טז-יז)

ובכל זאת משה הבחין בסגנון דיבורם שמעדיפים את רכושם על פני ילדיהם.

אולי זאת לא הייתה כוונתם משום שכשמשה מעיר להם על טעותם ואומר להם: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם" (שם) דהיינו תקדימו את הילדים לפני הבהמות, הם אכן מקבלים הערה זו:

"טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ" (שם כו') והקדימו את הילדים לפני הצאן.

אבל זאת הייתה פליטת פה שגילתה את היחס שלהם למטרה ולאמצעים, למרות שכוונתם הייתה לטובה;

חז"ל הרי אמרו שאסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל כיוון שהצאן משחית את השדות, מותר לגדלו רק ביערות או במדברות, דבר המקשה מאוד למלאכה ולא יהיה בנמצא מי שיספק את הבהמות לקורבנות,

לכן עשו חשבון להישאר בעבר הירדן וליטול חלק מרכזי בעבודת ה' בבית המקדש – הספקת בהמות לקורבנות. ואעפ"כ לא היו צריכים להעדיף את עבר הירדן על ארץ ישראל

כיוון שהמרחק רב ממרכזי התורה, מבית המקדש. ומה יהיה עם הילדים? איפה יקבלו את החינוך הטוב ביותר?

 

איך סדרי העדיפויות אצלנו?
צריכים לעשות חשבון נפש האם אנחנו לא מתנהגים לפעמים כמו בני גד ובני ראובן. האם סדר העדיפויות שלנו הוא נכון;

כמה מאיתנו בודק וחוקר את השכונה לפני שקונה את דירת המגורים? האם יש בית ספר מתאים, האם החינוך הוא הכי טוב לילדים, וכו'. מי מוכן לוותר על שנת הצהרים בשביל לשבת עם הילדים?

שאלות אלו רלוונטיות עבורנו אם באמת רוצים להצליח בחינוך הבנים, לגדל את הדור הבא שימשיך את שושלת עם ישראל.

לא לערב תחומין [מעין השבוע]

ספר ויקרא פרק ו (א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: (ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: (ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר:

 העבודה הראשונה בבית המקדש, היתה ׳תרומת הדשן׳: מטילים היו גורל, כדי לזכות כה. בבגדי כהונה היתה נעשית. אבל התורה מדגישה: על בגדי הכהונה האלו להיות פחות יפים מהבגדים הרגילים. ומדוע? משום שיש עבודות חשובות ממנה: ״לימדה תורה דרך ארץ. בגדים שבישל בהם קדירה לרבו, אל ימזוג בהם כוס לרבו!״

הדברים מרעישים: נערך פייס, וכהן מאושר זכה בגורל, זה יומו הגדול! עולה הוא למזבח ובידו מחתת כסף, נוטל מלוא המחתה אפר ומניחו לצד המזבח, ונעשה בו נס גלוי ונבלע במקומו. מבקש הוא ללבוש לכבוד המאורע, לכבוד הזכיה ולכבוד עבודת הקודש את פאר מחלצות כהונתו — ואין מניחים לו! אסור לו!

מדוע? והרי אפר זה קדוש הוא, אסור בהנאה. והרי ״אין גבהות לפני המקום״. הרי לשיבחו של עשיו אמרו, שגם כשעשה לפני אביו מלאכת בישול מרבבת בגדים, היה עושה זאת בבגדי מלכות — לפני מלך מלכי המלכים, על אחת כמה וכמה!

 

המצעד בת"א ומצעד האוולת היום…

פעם, מי עוד זוכר, צעד מצעד ברחובות תל אביב. אנשים היו לנים על המדרכה ברחוב אלנבי כדי לתפוס מקום. להתפעם מפלוגות הדגלנים, להריע לצעדת התזמורת, למחוא כפיים לשרמנים. בהתקרב המועד היו אותם אנשים יושבים על שפת המדרכה, זחוחי דעת. הנוהרים בשעות הבוקר היו עומדים אחריהם בשורות צפופות. המאחרים נאלצו לעמוד על בהונות רגליהם, אם ביקשו לחטוף מבט.

אך בזה אם התלהבו היושבים, וקפצו על רגליהם בתרועה, אזי נאלצו העומדים אחריהם להתרומם על בהונותיהם, ואלו ׳שאחריהם חייבים היו לקפוץ כדי לנסות ולחטוף מבט…

ומה אם הראשונים קפצו ודילגו בסערת רגשות? כי אז חסמו כליל את שדה הראייה של העומדים אחריהם…

לעניין מה הדברים אמורים?

תמיד היו ויהיו מעמדות, הבדלי דרגות. בכל השטחים, הרוחניים והגשמיים. אך פעם היו הדברים ברורים ותחומים.

במישור הכלכלי, היו עשירים ואמידים, מעמד ביניים ואביונים.

לעשירים היתה מרכבה פרטית, האמידים שכרו כרכרה, הנמנים על מעמד הביניים נסעו בעגלות והעניים הלכו רגלי.

העשירים התגוררו בטירות, האמידים בחווילות רחבות ידיים, הסוחרים בדירות נאות והעניים בבקתות דלות.

העשירים התהדרו במלבושי כבוד, האמידים לבשו בגדים ללא רבב.

בני מעמד הביניים לא בושו בטלאי במרפק ובברך, והעניים עטו בלואי סחבות. כך היה מנהגו של עולם.

לא עוד. כיום — באשמת רוח התחרות העזה, הפירסום השוטף מוחות והתקשורת הפועלת בשירותו — התבלעו התחומים. הכל הפכו ל׳בעלי מרכבות׳, גם אם שיעבדו לריכבם עשרות משכורות ואין ידם משגת להחזיקו.

בזמנו הייתה בדיחה על העולים מרוסיה שיש להם רכב חדש [אותו קנו בהנחת מיסים] אך אין להם כסף לשלם עליו דלק…

הכל הפכו ללובשי מותגים, כולם מחקים את כולם. מתארחים במלונות יוקרה, נופשים בחו״ל, חיים מעל ליכולת הסיחרור שאין לו סוף. ׳עומדים על בהונות רגליהם׳ ומותחים צואר עד לנקיעה.

 

טשטוש בתחום התורני

ולא בתחום הכלכלי בלבד. טישטוש התחומין חדר לכל מקום.

פעם, ידעו הכל: יש יהודי יודע ספר, בר אוריין, ויש רב, ויש גדול בתורה, ויש גאון, ויש הנמנה על גדולי הדור. הכל היה תחום ומוגדר. גדולי גדולים, כבן עזאי ובן זומא, לא נסמכו לרבנות. אף האמורא שמואל לא זכה לכך. אפילו לרב, גדול אמוראי בבל, לא העניק רבינו הקדוש אלא היתר הוראה מוגבל!

וכיום, כל אברך רב, וכל רב גאון, והמילים כבר נעתקות. ומה הנחת ללמדן אמיתי?

כשרש״י הקדוש הביא שמועה בשם אחד מרבותינו, כתב: ״כך אמר לי רבי שמואל המכונה חסיד״.

רש״י לא לקח על עצמו את האחריות לנכונות התואר!

 

וכיום? כל אחד צדיק נשגב, כבוד קדושת! בדרך זו, הלא מאבדים התארים את משמעותם, וכבר צריכים לציין: ״הגאון האמיתי״, ולך תדע…

לא זו הדרך! רצונך לכבד את פלוני, אדרבה. אבל כערכו.

כשביקשו להספיד אדם בתואר הצנוע: ״צנוע״, שאל רב נחמן: ״מניין לכם זאת, כלום עקבתם אחריו?״ …

 

הרב שטיינמן – התנגד לתואר קדוש – טען כשאמרה הגמ' על רבי "הקדוש" היא שאלה מהיכן קבעתם שהוא קדוש? ורק אחרי שהגמ' אמרה שלא הכניס ידו מתחת לאבנטו – נחה דעתה… ראוי אכן הוא לתואר…

הרב היה מוכן לומר 'צדיק' ו'קדוש' רק על תשב"ר….

היום כל אחד הרב הקדוש, בוצינא קדישא, המנורה הטהורה ועוד…

 

ומדוע? משום שחייבת להיות אמת מידה. חייבת להיות הדרגה. יש לדעת מה חשוב, ומה חשוב יותר. מי חשוב, ומי חשוב יותר!

 

המעשה עם הרב אליהו לאפיאן והרוגוצ'ובר ברכבת, וביקש הרב לומר לפני ד"ת, שאח"כ סיפר שהכין אותו לאומרו בבי"ד של מעלה, ושאלו הרב למעשיו, והצטנע הגר"א לאפיאן ואמר 'בע"ב פשוט'. והרצה חידושו, ושאל את הרב לדעתו, השיבו הרב נו, נו, חידושים שיפים לבע"ב פשוט…

והוסיף עליך אומרים "הגאון הצדיק"? אם אתה "צדיק" כמו שאתה "גאון" – אז אוי ואבוי…

פעם ידעו מי פלוני, ומי ר' ומי הרב, ומי הרב הגאון, ומי מרן וכו' והיום? כולם הרב הגאון…

 

ופעם הזמין מישהו את הרב שלמה לוינשטיין המגיד מישרים – לדבר, וכינהו "הגאון הגדול"… עמד הרב לוינשטיין ופתח – "הגדול" – זה רואים, הגאון? לא בטוח…

הרב מוצפי הגיב בחריפות כשדיברו אתו על ברכה מ"צדיק" – היכן מצינו שיש להתברך מ"צדיק"? מה ההגדרה של "צדיק"? בגמ' כתוב ילך אצל "חכם"! זה אדם שניתן לבדוק אותו. שואלים אותו הלכה בכל מקום ועונה? מתמיד בתורה? אבל צדיק? מה ההגדרה שלו? היום כל אחד צדיק, בנש"ק, מלוב"ן, ושאר תארים שאין להם שום כיסוי, חוץ מכיסוי בנקאי למליונים שהם עושים מאנשים תמימים…

 

בעקבות זה אתה שומע שאם אומרים למישהו הרב אלישיב והרב עובדיה אומרים כך, והוא עונה לך כן אבל הרב פלוני אומר אחרת. מי הוא לידם? הוא מזכה הרבים! החזיר הרבה בתשובה! ההוא משפיע רציני בברסלב, מ"צדיקי הדור" וכו' כמה טשטוש תחומין וערפול חושים!

זו התשובה בנוגע לבגדים.

הכל נכון. גם תרומת הדשן חשובה ללא ספק, אבל חייב אתה לבנות לעצמך סולם הכרה, לדעת מה חשוב ומה חשוב יותר!

תוספת בקטורת – מחייבת מיתה!

בני גד ובני ראובן – טעו במינונים! קרבנות וכסף זה חשוב, אך הבנים והנשים – קודמים!

הון עתק – שווה הרבה ויקר – אך כדאי להוציאו כדי לכפר על עבירה!

הרב שטיינמן ופחות שאלה בשמים

וזה חשוב בכל תחומי החיים.

אדם שאומר לך לימוד תורה חשוב, אך גם פרנסה חשובה לא פחות – חסר לו את ההירארכיה הכל כך ברורה הזו.

ממילא כשמגיע שיעור – הוא היום לא יכול להגיע, כי יש לו ענין דחוף הנצרך לעסקיו.

חינוך הבנים לעומת מקצוע

מסופר על הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד שבמהלך ביקורו בארצות הברית סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה הגיע להרבה ערים וקהילות יהודיות בהן פעל לטובת ישיבתו המפורסמת ברנוביץ ביקורו השאיר אז רושם רב באו אליו גם הרבה אנשים לבקש עצה ותושיה בפתרון בעיותיהם שכן ידוע ומקובל היה כגאון בתורה וכאיש צדיק וקדוש בין אלו שבאו אליו לשאול בעצתו היה גם יהודי אחד מיוצאי גרמניה ושאלתו היתה הואיל ויש לו בן שכבר הגיע לגיל חמש עשרה שנה והגיעה השעה ללמדו אומנות שהרי אמרו חכמינו ז"ל אבות ב ט "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" ובכן הוא בא לשאול, או יותר נכון בא לומר מה בדעתו לעשות ולבקש הסכמתו של רבי אלחנן. רבי אלחנן ידע היטב שמכיון שמדובר ביהודי שבא מגרמניה שם היתה מקובלת השיטה של תורה עם דרך ארץ צריכים לדבר איתו בלשון רכה ובגמישות ועל כן פתח ואמר לו אתה בודאי צודק אין ספק שטוב תורה עם דרך ארץ וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה הכל אמת ברם מה דעתך על הענין של הכנסת בנו של אדם לבריתו של אברהם אבינו, האם זו מצוה? ודאי שזו מצוה גדולה הן אמרו חכמינו ז"ל "גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה" נדרים לב והלא כל כלל ישראל עומד על יסוד של בריתו של אברהם אבינו ואולם המשיך רבי אלחנן בדבריו מה הדין אם קרה חלילה שמתו אחיו מחמת מילה הלא אסור למול אמנם בגמרא יש מחלוקת אם מתו שנים או שלשה על כל פנים אם התברר שישנה חזקה אסור למול זוהי ההלכה וכל כך למה כי כבר מתו אחיו מחמת מילה הרי שאפילו במצוה כה גדולה וכה חשובה אם מתו אחיו מפני שמלו אותם אסור למול את זה שנולד עכשיו ואם אביו כן ימול אותו הוא יעבור עבירה שכן כיצד הולך אדם למול את בנו כשהוא מסכן בזה את חייו אם כן אמר לו רבי אלחנן הלא לא תאמר שמצות מילה פחותה וקלה מענין זה של לימוד אומנות ומלאכה לבן והיום אנו חיים בדור ובמצב של "מתו אחיו מחמת מלאכה" כאשר שולחים ילד ללמוד מלאכה הוא עלול להתקלקל והנזק שנגרם דומה לפחות לענין של "מתו אחיו מחמת מילה" והלא ראינו בימים אלו שזוהי תופעה שכיחה שבנים מתקלקלים כשהם יוצאים מחוץ לכותלי התורה כך אמר לו רבי אלחנן אבל היהודי לא קיים את דבריו ושלח את בנו למלאכה וכמה אומלל ומסכן היה אותו האיש כי בנו לא הוציא את שנתו כי באמצע השנה שבה הוציא אותו מהישיבה חלה הבן לפתע ונפטר שהיה כאן בחינת גזירה שיצאה מלפני השליט וכיון שאמר רבי אלחנן שדומה זה למתו אחיו מחמת מילה נתקיים הדבר ביהודי הזה.

חייב להיות סולם חשיבויות. תורה מעל הכל, מלאכה – רק כלי לקיום התורה.

וככל שננחיל זאת בבית – כך ייקל לנו.

אשה מבקשת מבעלה שיבוא לעזור לה היום עם הקניות בסופר.

הוא אומר לה יש לי שיעור. היא לא משתכנעת ומתעקשת. מדוע? מפני שאתה לא הכנסת את הסולם חשיבויות הביתה. היא יודעת ששלשום לא הלכת – כי היה לך עיסוק דחוף, ולפני שבוע בדיוק היית באמצע משהו ולא עזבת – הגם שהיה שיעור, ורק עכשיו שאני צריכה אותך – פתאום יש לך שיעור??

חשוב בחינוך הילדים –

איני מדבר על הורים שלא לגמרי ברור להם שצריך סולם חשיבויות בבית – שמילה של אמא מול מילה של ילד – אין בכלל ספק מה גובר. ופעמים וויכוח מסתיים ב"תיקו"… מחלוקת… לא נפסקה הלכה כמי…

 

גם בציבור שלנו – לפעמים ההירארכיה לא לגמרי ברורה – בנוגע ל"מה חשוב" בבית.

היה יודע שאם הוא יפריע לאבא לישון או ישבור דבר מה – הדציבלים בבית ימריאו,

אך אם הוא 'רק' ישקר או יכשל בכל דבר של ב"א לחבירו או ב"א למקום – התגובה תהיה מינורית.

שום אדם בעולם לא נכנס לקודש הקדשים, מלבד הכהן הגדול ביום הכיפורים.

ושתי מערכות בגדי לבן היו לו: בשחר, להכניס את מחתת הקטורת ולהזות את דם קרבנות הפר והשעיר המכפרים על הכהנים והעם, ובין הערביים שב ונכנס להוציא את המחתה.

והלכה היא: מערכת הבגדים הראשונה צריכה להיות יקרה ויוקרתית יותר מהשניה .

אמנם, גם הוצאת כף ומחתה עבודה היא, וכשרה רק בכהן גדול, ונכנסים עבורה לקודש הקדשים. אך אין להשוות הכנסת הקטורת והזאת הדמים, עם הוצאת המחתה הריקה…

נפיק את הלקח: עלינו ליצור לעצמנו תמונת מצב נכונה, למקם כל דבר כפי חשיבותו וערכו. לסווג ולדרג. כי סולם חשיבות מכתיב סדר קדימויות. וזה התנאי הבסיסי להתעלות האדם!

פרשת מטות

מאמר מלחמת הקדושה בטומאה [מעין גנים]

א.

וידבר ה׳ אל משה לאמר. נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמך. וידבר משה אל העם לאמר, החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין, לתת נקמת ה׳ במדין.

התורה מספרת לנו כאן באריכות על מלחמת מדין. וצריך לדעת, שמלחמת מדין, היתה מלחמה שונה מאוד, מכל המלחמות שעברו ישראל עד עתה. בכל המלחמות שנלחמו הגויים עם ישראל, כמו במלחמת סיחון ועוג, ומלחמת הכנעני כששמע שמת אהרן, עיקר המלחמה היתה שהגויים רצו להרוג את ישראל, שמשמעותו, לאבד את הגוף, שלא יהיו עם ישראל בעולם. ולכן היה יותר קל להלחם עמהם, כי המלחמה נגדם היתה ג"כ להרוג את שונאי ישראל. או כל המלחמות הקטנות שנלחמו ישראל, כמפורש בסוף פרשת חוקת, ובסוף פרשת מטות, ומלחמת יהושע נגד ל״א מלכים, שהמטרה היתה לכבוש מהם את ארצם, שג״כ היה יותר קל להלחם עמהם ולהכניעם.

לא כן במלחמת מדין, המלחמה היתה נגד כח הטומאה, משום שהגויים ניסו להחטיא את עם ישראל, ולכן מלחמת עם ישראל כנגדם, היתה צריכה להיות אך ורק בכח הקדושה שיבואו כנגדם. ולבן המלחמה הזו, היתה מלחמה מאוד קשה. משום שמלבד מלחמת ישראל נגד הגויים, היתה כאן מלחמה של הקדושה נגד הטומאה, והטומאה עשתה את כל ההשתדלות שיכלה, כדי להמשיך ולטמאות את עם ישראל.

ב.

ונפרש את הדברים בס׳׳ד. הנה מפורש בסוף פרשת בלק, שכאשר בלעם לא הצליח לקלל את ישראל, הוא אמר לבלק (כ״ד, י״ד) ועתה הנני הולך לעמי, לכה איעצך וגו'. מפרש רש"י ומהי העצה, אלהיהם של אלו שונא זימה הוא וכו' כדאיתא בפרק חלק. תדע שבלעם השיא עצה זו, להכשילם בזימה, שהרי נאמר (בפרשת מטות ל״א. ט״ז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. עכ״ל רש״י.

והגמרא בסנהדרין בפרק חלק ק״ו א׳ מספרת, שהיה כאן תכנית ערוכה היטב מצד בלעם, לא רק להחטיא את ישראל בזימה, אלא לגרום להם שהם גם יעבדו עבודה זרה. והכל היה כדי לגרום לישראל, שהקב״ה יכעס עליהם.

וז"ל הגמרא שם. אמר להם [בלעם למואב] אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן, בא ואשיאך עצה. עשה להם קלעים (מפרש רש״י אהלים של קלעים, כמו שעושים בשווקים) והושיב בהן זוגות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן.

עשה להן קלעים, מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים. ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה, אי אתה מבקש כלי פשתן. זקינה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות שתים ושלוש פעמים.

ואח״כ אומרת לו, הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין העמוני מונח אצלה (צרצורי, מפרש רש״י, נאדות. וכנראה שיין עמוני היה משובח משל מואב). ועדין לא נאסר יין של נכרים. אמרה לו רצונך שתשתה כוס של יין, כיון ששתה בער בו. אמר לה השמעי לי, הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו עבוד לזה, אמר לה הלא יהודי אני. אמרה לו, ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור. והוא אינו יודע שעבודתה בכך. ולא עוד אלא שאיני מניחתך, עד שתכפור בתורת משה רבך.

ועל זה כתוב בסוף פרשת בלק (ב״ה. אי) וישב ישראל בשיטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן, ויאכל העם, וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור, ויחר אף ה׳ בישראל. והגמרא בסנהדרין שם מביאה על הפסוק ותקראנה לעם, רבי אליעזר אומר ערומות פגעו בהן, רבי יהושע אומר שנעשו כולן בעלי קריין.

מי תכנן את כל זה, בלעם, והכל כדי שהקב״ה יכעס על עם ישראל, והוא בעצמו יהרוג אותם. ועצה זו באמת הצליחה, ועם ישראל נכשל. ומתו במגיפה כ״ד אלף מישראל, ומצד חרון אף ה׳ היו יכולים למות כל עם ישראל, כש״כ בתחילת פרשת פנחס ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי, ופנחס עצר את המגיפה.

והחוטאים היו קע״ו אלף, כש״כ בסוף פרשת בלק (כ״ה. ה׳) ויאמר משה אל שופטי ישראל, הרגו איש אנשיו הנצמדים בבעל פעור, ומפרש שם רש״י שמע אמר לכל שופט משופטי ישראל שיהרוג ב׳ אנשים. וזהו הרגו איש אנשיו, כל אי יהרוג אנשיו, שהם שנים. ודייני ישראל היו שמונה ריבוא ושמונת אלפים. נמצא שסך הכל חטאו קע״ו אלף.

ואע״פ שפנחס עצר את המגיפה, ומתו במגיפה רק כ״ד אלף. מ״מ בתוך כ"ב חודשים, מתו כל הקע״ו אלף, וכמו שאנו מוצאים בפרשת ואתחנן (די. גי) שמשה רבינו אומר לכל ישראל, עיניכם הרואות את אשר עשה ה׳ בבעל פעור, כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור, השמידו ה׳ אלהיך מקרבך. נמצא שתוך כ"ב חודשים מתו מעם ישראל קע״ו אלף, בעצת בלעם, שיעץ למואב.

והתורה מגלה לנו, שלא רק מואב השתתפו במבצע הזה, אלא גם מדין השתתפו בזה, והם ג"כ שלחו את בנותיהם, לנסות להחטיא את בני ישראל בזנות ובעבודה זרה. עד שאחד מנשיאי ישראל, זמרי בן סלוא, נכשל עם מדינית שהגיעה לשם כדי להחטיא את ישראל. ומדינית זו שהיתה כזבי בת צור, היתה בת של אחד מלכי מדין, שהפקיר את בתו לזנות, כדי להחטיא את ישראל.

ג.

והקב״ה ציוה שבהתחלה יתחילו עם ישראל להלחם עם מדין, ואת מואב בינתים יניחו, ולא ילחמו עמהם. ומפרש רש״י (ל״א. בי) משום שהקב״ה רצה להוציא מהם את רות המואביה. ועוד כותב רש״י למה היה ציווי להלחם עם מדין מיד, משום שהמואבים נכנסו לכל הענין הזה להחטיא את ישראל, מחמת יראה, משום שהיו יראים מישראל, משום שישראל היו בוזזים אותם. אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם עכ״ל.

נמצא שהמדיינים נכנסו לכל הענין הזה לשמה. כי המואבים עשו את הכל, כדי להבריח את ישראל מעליהם, ומדין נצטרפו עמהם בלי שום סיבה, אלא רק למען מטרה אחת לטמא ולהחטיא את ישראל. ורש״י מביא בפסוק ח׳ על הפסוק ומלכי מדין הרגו על חלליהם, את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע, חמשת מלכי מדין. וכי איני רואה שחמשה מנה הכתוב, למה הוזקק לומר חמשת. אל ללמדך, ששוו כולם בעצה, והושוו כולם בפורענות עכ״ל.

כל המדיינים הושוו בעצה אחת. לא היה להם שום ריווח של ממון מכל מה שהם הצטרפו עם מואב, שום נגיעה אישית, לכולם היה מטרה אחת, להחטיא את ישראל. ולכן החליט הקב״ה שבני ישראל ילחמו עם מדין.

נמצא שמלחמת ישראל נגד מדין, לא היתה מלחמה רגילה להרוג את הגויים הנלחמים נגדם, שהרי מדין לא נלחמו כאן נגד ישראל ולא רצו להרוג אותם, וגם ישראל לא רצו לכבוש את ארץ מדין, א״כ למה היתה כאן מלחמה, משום שמדין רצו להחטיא אותם ולטמא אותם. ולכן ציוה הקב״ה את ישראל לצאת למלחמה נגדם.

וכיון שמטרת מלחמה זו, היתה להלחם נגד הטומאה, לכן המלחמה הזו, היתה מאוד מיוחדת, עם הוראות מיוחדות. והמלחמה הזו, היתה מלחמה לא פשוטה, משום שגם כוחות הטומאה נלחמו נגד ישראל.

ד.

ובהתחלה ציוה הקב״ה את ישראל, לפתח שנאה נגד מדין. והוא מה שכתוב בתחילת פרשת פנחס (כ״ה. ט״ז) וידבר ה׳ אל משה לאמר. צרור את המדינים והכיתם אותם. מפרש רש״י, צרור, כמו זכור שמור, לשון הוה, עליכם לאייב אותם עכ״ל. עליכם לפתח נגדם שנאה, משום שהם אויבים שלכם, אע״פ שהם לא הזיקו לכם בפועל כלום, הם לא נלחמו נגדכם, ואינכם מכירים אותם, ורק אחרי שתכניסו שנאה בלבכם עליהם, רק אז והכיתם אותם.

ומפרשת התורה, למה עליכם לפתח שנאה נגדם, ולמה עליכם להכות אותם, הרי התורה אומרת בפרשת קדושים (י״ט. י״ז) לא תשנא את אחיך בלבבך וגו׳ לא תקום ולא תטור את בני עמך. למה כאן כתוב צרור את המדיינים. ועוד כתוב בפרשתינו נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים.

אומרת התורה כי צוררים הם לכם, הם שונאים ואויבים שלכם. במה רואים שהם צוררים לכם, בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, בערמימות שלהם שהם הערימו עליכם, להחטיא אתכם על דבר פעור, שזה לא היה העבודה זרה שהם האמינו בו, ופיתו אותכם לעבוד את פעור, משום שחשבו שישראל לא יודעים שזה עבודה זרה, ואז הם יכשלו בזה.

גם על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם, המוכה ביום המגיפה על דבר פעור. הם היו מוכנים להפקיר אפילו בת מלך, המיועדת להנשא למלך, ומלך אינו מפקיר את בנותיו, והם הסכימו מרוב שנאתם ותשוקתם להחטיא את ישראל, אפילו להפקיר בת מלך. המוכה ביום המגיפה על דבר פעור, אומר רש״י שהפקירו בנותיהם לזנות, כדי להטעותכם אחר פעור עכ״ל. המטרה שהם הפקירו את בנותיהם, זה היה כדי שתעבדו עבודה זרה של פעור.

לבן אומר הקב״ה לישראל, אמנם אני רוצה שתלכו להלחם עם מדין. אבל שזו מלחמה נגד אלו שרצו להחטיא אותכם, אני לא מצוה אתכם ללכת למלחמה, אלא קודם עליכם לפתח שנאה נגדם, צרור את המדעים, ורק אז והכיתם אותם.

ולכן אחרי ציווי זה, יש כמה ענינים בתורה, בפרשת פנחס, ובתחילת פ מטות, כדי שבזמן הזה, יפתחו ישראל שנאה נגד המדיינים, ורק בצורה כזו להלחם אתם. מתוך הרגשה, שהם נלחמים כאן בשנאה גדולה, ונקמה נגד שגרמו להם לעשות עבירות.

ויתכן שלכן גם נסמכה פרשת נדרים לפרשת מלחמת מדין, משום שבסוף פ' נדרים, כתוב בפסוק (ל׳. ט״ז) ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו, ונשא את עוונה מפרש רש"י, שכוונת הפסוק, שאם האב או הבעל, אחרי ששמע וקיים את נדר או אשתו, ואמר אני מסכים לנדר, חזר והפר לה אפילו בו ביום. ונשא את עוונה, אומר רש"י, הוא נכנם תחתיה. מכאן שהגורם תקלה לחברו, הוא נכנס תחתיו לעונשין עכ״ל.

זה גם הסבר למה צריך ללכת להלחם נגד מדין, משום שהם גרמו תקלה לכל ישראל, והם צריכים להכנס תחתיהם לכל העונשים. ואע״פ שגם ישראל נמשכו אחריהם, אבל גם למדינים מגיע עונש, ועונש זה יתבצע ע״י המלחמה שילחמו ישראל נגדם. ולכן נסמכו הפרשיות זה לזה.

ה.

והטעם שהחמירה התורה כל בך בזה, כי התורה מחמירה מאוד, במי שבא להחטיא את חבירו. כמו שכתוב בפרשת כי תצא (כ״ג. ח׳) לא תתעב אדום אחיך הוא, לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו. בנים אשר יוולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה׳.

מפרש שם רש״י, לא תתעב אדומי לגמרי, אע׳׳פ שראוי לך לתעבו, שיצא לקראתך. (כי אדום רצה להרוג את ישראל, כמפורש בפרשת חקת כ׳. כי). לא תתעב מצרי, מכל וכל, אע״פ שזרקו זכוריכם ליאור, מה טעם שהיו לכם אכסניא בעת הדחק. לפיכך בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה׳. ושאר העם מותרים מיד עכ״ל.

ולפ״ז קשה, א״כ למה אומרת שם התורה (בפסוק ד׳) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם. וכי הם היו יותר גרועים מכל האומות ומאדום ומצרים?

מסביר שם רש״י, הא למדת שהמחטיא לארם קשה לו מן ההורגו. שההורגו, הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העוה״ז ומן העוה״ב. (נשים לב, שהמחטיאו מוציאו גם מן העולם הזה). לפיכך אדום שקידמם בחרב לא נתעב, וכן מצרים שטיבעום. ואלו(עמון ומואב) שהחטיאום נתעבו. עכ״ל רש"י.

כדומה לזה מצאנו בפרשת ראה (י״ג. ד) פרשת מסית ומדיח, שהתורה שוללת מהאדם את כל הרחמים שיש לו, ואומרת לו, לא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו. ואח״כ כתוב וסקלתו באבנים ומת. למה, כי בקש להדיחך מעל ה' אלהיך, המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. הוא אמנם לא הצליח, אבל הוא רצה וניסה, לכן אין רחמנות עליו.

כמה אנחנו רחוקים מהשקפת התורה, שאם נראה אדם רוצח את חברו, נזדעזע, ולא נדבר עם הרוצח לעולם. ואם נראה אחד שרוצה להחטיא את חברו, לא נתפעל כל כך. וצריך לקבוע בלבינו את השקפת התורה בזה, שקשה המחטיאו יותר מן ההורגו. ואפילו מי שרק רצה להחטיא ולא הצליח, כבר מגיע לו למות בסקילה.

לכן גם כאן, שמדין הכשילו את ישראל בעבירות, שזה יותר חמור מכל האומות שרק רצו לאבד את הגוף, ציוותה התורה לעורר שנאה נגדם, ולנקום מהם, ולא לרחם עליהם כלל, עד שצריך לאבד את כל הזכרים, ואת כל הנקבות הראויות להבעל. שזה בעצם כליה לכל האומה.

ו.

והנה צריך לדעת, שמדין היו רבים מאוד. שהרי מפורש בהמשך הפרשה (בפסוק ל״ה) שנפש אדם מן הנשים אשר לא ידעו משכב זכר, כל נפש שנים ושלושים אלף. ומפרש רש״י (בפסוק י״ז) שאין הכוונה שהם נבעלו, כי כל מי שרק היתה ראויה להבעל, נהרגה. ואלו היו ילדות קטנות פחות מג׳ שנים שאינם ראויות להבעל, והם היו ל״ב אלף.

צא וחשוב, כנגדם ילדים עד גיל ג׳ שנים, שנהרגו, כש׳׳כ שם, ועתה הרגו כל זכר בטף עוד ל״ב אלף, כמה אנשים ונשים יותר מג׳ שנים היו. בודאי אלפים ורבבות. ואולי גם מליונים. ומטבע הדברים שמלחמה בסדר גודל כזה, מחייבת הערכות גדולה, וחיילים רבים. בכל זאת כתוב בתורה, שיצאו בסך הכל י׳׳ב אלף איש. התורה לא התפעלה מריבוי אנשי מדין, ולא אמרה לעשות הערכות כנגדם.

וטעם הדבר מפורש ברש״י בפרשת מטות (ל״א. ט״ז) על הפסוק, הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, אמר להם בלעם למואב, אפילו אתם מכניסים כל המונות שבעולם. (ויש גירסא, כל האומות שבעולם) אין אתם יכולים להם. שמא מרובים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור. בואו ואשיאכם עצה, אלהיהם של אלו שונא זימה הוא וכו', כדאיתא בחלק ובספרי עכ״ל.

אצל עם ישראל אין שום התפעלות מריבוי אנשים. אם הקב״ה אתם, אף אומה לא יכולה להלחם נגדם. ואת זה גם הגויים יודעים. לכן גם כאן, אין עם ישראל נערכים, נגד כ״כ הרבה אנשים במלחמה, יש להם כבר ידיעה ברורה שריבוי האנשים אינו מחייב אותם שום הערכות, כמו שהם ראו בקריעת ים סוף.

על מה אמרה התורה להערך במלחמה זו, על הקדושה. חייבים להשקיע בכח הרוחני של ישראל, שיהיה קדוש לגמרי, ורק בכח זה, יוכלו ישראל לנצח את מדין. משום שמלחמה זו, היא מלחמת הקדושה נגד הטומאה, ולא מלחמה של אנשים נגד אנשים.

ז.

לכן דבר ראשון נבחר משה רבינו לארגן את המלחמה, כי רק כוחו הרוחני וקדושתו של משה רבינו, יוכל להכניע את הטומאה. לכן כתוב, נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. שלא מובן, וכי משה נקם את נקמת בני ישראל מאת המדינים? הרי בסך הכל, הוא שלח את ישראל להלחם, כש״כ בפסוק ו׳ וישלח אותם משה.

אלא התשובה היא, שרק כח קדושתו של משה יכלה לנצח את טומאת מדין, וזו היא נקמתו של משה ממדין, שהוא מפקח על כל החיילים היוצאים למלחמה, ושולח אותם, וכוחו הרוחני מלווה אותם במלחמה. ולולי כוחו הרוחני של משה, הם לא היו מנצחים את טומאת מדין.

ולכן גם כתוב, אחר תאסף אל עמך, לא שייך שמשה רבינו יסתלק לפני מלחמה זו, משום שמוכרחים את כוחו הרוחני, ללוות את החיילים הנלחמים, כי כח טומאת מדין היתה גדולה מאוד.

ומלבד זה, היה צריך כאן במלחמה מסירות נפש מצד משה רבינו. שהרי נאמר לו מפורש, נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמך. אחרי מלחמת מדין, משה רבינו מסתלק לעולמו. והוא היה יכול לעכב מעט את המלחמה, כדי להאריך את חייו. בכל זאת כתוב, וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא. אומר רש"י, אע״פ ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה, ולא איחר עכ״ל. נמצא, שהיה כאן מסירות נפש מצד משה רבעו.

דבר שני. החיילים היוצאים להלחם, חייבים להיות צדיקים מיוחדים. משום שזו מלחמה של קדושה נגד הטומאה. לכן כתוב, וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא. ומפרש רש״י אנשים, צדיקים. והכוונה, אנשים כאלו שהם עצמם לא נכשלו בבעל פעור ובזנות עם הגויות. כי מי שנכשל, אין לו את הכח של הקדושה להלחם כנגד הטומאה. ובמדרש (שהש״ר פרשה ד׳ פסוק ד׳ סימן ג׳) איתא שהיו כ״כ צדיקים, שמעולם לא הקדים אחד מהם תפילין של יד לתפילין של ראש.

ועוד כתוב, ויהיו על מדין לתת נקמת ה׳ במדין. הם צריכים להיות נקיים מכל נגיעה, הם הולכים להלחם בשליחותו של הקב״ה, ולנקום את נקמתו.

עוד כתוב, אלף למטה אלף למטה, לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. אומר רש״י, לכל מטות ישראל, לרבות שבט לוי. כיון שיוצאים כאן למלחמה של קדושה נגד הטומאה, צריכים כל שבטי ישראל להתאחד ביחד בלי שום יוצא מן הכלל. ובפרט שבט לוי, שהיו צדיקים מצד עצמם ועוסקים בתורה, ובכל עניני הקדושה שבמשכן. ובמדרש רבה פרשה זו(פרשה כ״ב סימן ב׳) כתוב, שהיו עוד י״ב אלף איש שיצאו להתפלל על הנלחמים שיצליחו.

ואח״כ כתוב, וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, שנים עשר אלף חלוצי צבא. ומפרש רש״י שהיתה כאן מסירות מיוחדת מצד החיילים היוצאים לצבא, משום שנודע להם שמיתת משה רבינו תלויה במלחמת מדין, ולא רצו ללכת, עד שנמסרו בעל כרחם. נמצא שהכל לשם שמים.

וחדל מגלים עוד, שאנשים אלו היו גם נאמנים מאוד, שלכן, כאשר הם חזרו מן המלחמה, כתוב בפסוק י״א, ויקחו את כל השלל, ואת כל המלקוח באדם ובבהמה. אומר רש״י, מגיד שהיו כשרים וצדיקים, ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בביזה שלא ברשות עכ״ל. אחד מהם היה יכול לקחת טבעת זהב ולשים בכיסו ושום אדם לא ידע מזה, בכל זאת שום אדם לא עשה כן. הרי לנו אנשים נקיים גם מגזל וגם מעריות, אע״פ שחז״ל אומרים בחגיגה י״א ב׳ גזל ועריות נפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתם. בכל זאת הם היו נקיים. והולכים לנקום נקמת ה׳ לשם שמים, בלי שום נגיעה.

וכתוב וישלח אותם משה אלף למטה לצבא. משה רבינו שלח כל אלף אנשים של כל שבט בנפרד, והאציל עליהם מברכתו וכוחו שיצליחו להלחם נגד הטומאה, ושח״ו הטומאה לא תנצח אותם. ולשון המדרש (שהש״ר פרשה ד׳ פסוק ד׳ סימן אי) עדרים שהלכו למלחמת מדין, לא הלכו אלא בזכות משה ופנחס וכו' עכ״ל.

דבר שלישי, שלח משה את פנחס בן אלעזר, שהוא ינהל את כל המלחמה. למה דוקא את פנחס, אומר רש״י משום שפינחס היה שקול כנגד כולם. יש כאן י״ב אלף אנשים צדיקים מיוחדים, ובכל זאת פנחס היה שקול בצדקותו וקדושתו כנגד כולם.         .

ומוסיף רש"י, ומפני מה הלך פנחס ולא הלך אלעזר, הרי גם אלעזר היה שקול כנגד כולם. אומר רש״י, אמר הקב"ה, מי שהתחיל במצוה שהרג את כזבי בת צור, יגמור עכ׳׳ל. יש כאן כח מיוחד של פנחס, שהוא הרג את כזבי בת צור, רק משום שקינא לאלהיו בלי שום פגיה זרה, יש לו כח גם להמשיך ולהלחם ולהכניע את טומאת מדין.

דבר רביעי. וכלי הקודש, וחצוצרות התרועה בידו. מה זה כלי הקודש, אומר רש״י, זה הארון והציץ. הארון זה כח התורה. והציץ, זה כח הקדושה. עו י ניח גדול כוחו של הציץ, מפורש בפרשת תצוה (כ״ח. ל״ח) ונשא אהרן את עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם, והיה על מצחו תמיד לרצון להח לפני ה׳. ומפרש רש״י, שמטרת הציץ היה לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה. לכן לקחו אתם את הציץ, שהוא כח קדושה גדול, כדי לסייע להם נגד טומאת מדין.

ולמה לקחו עמהם את חצוצרות התרועה. משום שכתוב בפרשת בהעלותך (י׳ ט׳) וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה׳ אלהיכם, ונושעתם מאויביכם. ואע״פ שבתורה כתוב וכי תבואו מלחמה בארצכם, וכאן זה לא היה בארצכם, בכל זאת מחמת קושי המלחמה הזו, שהיו צריכים להלחם כאן נגד הטומאה, לקחו עמהם גם את החצוצרות.

הרי לנו כאן ד׳ דברים מיוחדים. א) כוחו של משה רבינו. ב) כוחם של החיילים שיצאו להלחם שהיו צדיקים וקדושים. ג) כוחו של פנחס שהיה צדיק וקדוש, ושקול כנגד כל החיילים, ויצא בתור משוח מלחמה. ד) כח הארון והציץ וחצוצרות התרועה, שמסייעים ג"כ במלחמה זו.

ח.

ועתה באה התורה לספר, שמחמת הקושי שהיה כאן במלחמה, היה כאן נזק רוחני לכולם. גם למשה רבינו, גם לפנחס, וגם לאנשי הצבא. ורק לכלי הקודש, לא היה נזק.

וכן כתוב בתורה. ויצבאו על מדין כאשר ציוה ה׳ את משה, ויהרגו כל זכר. ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם, את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין, ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב.

אומר רש״י, שהיה בלעם עמהם, ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם. הראה להם פנחס את הציץ שהשם חקוק בו, והם נופלים, לכך נאמר על חלליהם במלכי מדין, שנופלים על החללים מן האויר.

אח״כ כתוב וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם, ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם ואת כל חילם בזזו. ואת כל עריהם במושבותם, ואת כל טירותם שרפו באש, הם שרפו את כל מדינת מדין.

ויש כאן הדגשה, אחרי שהתורה כותבת ואת כל עריהם במושבותם, מוסיפה התורה ואת כל טירותם, מה התוספת, אם שרפו את כל הערים, ודאי כבר נכללים בזה כל טירותם.

מפרש רש״י, ואת כל טירותם, מקום פלטרין שלהם שהוא לשון מושב כומרים יודעי חוקיהם. דבר אחר, לשון מושב שריהם עכ״ל. היה כאן קושי מיוחד לשרוף את המקומות שהכומרים ישבו שם, ושהשרים ישבו שם, זה היה מקומות טומאה מיוחדים, והיו צריכים מאמץ מיוחד לשרוף אותם באש.

אח״כ כתוב ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה. ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל עדת גני ישראל, את השבי ואת המלקוח ואת השלל אל המחנה אל ערבות מואב, אשר על ירדן ירחו. וכולם חוזרים מתוך הרגשה שהם צדיקים ועשו את שליחותם. והרמב״ן מביא את הספרי, אמר לו פנחס למשה, כשם שפקדתנו, כן עשינו.

ט.

אבל התורה, באה ומספרת לנו, שמלחמה זו נגד הטומאה, גרמה נזק רוחני לכולם. כי זה לא היה פשוט להלחם נגד טומאת מדין. וכך כותבת התורה. ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי העדה לקראתם, אל מחוץ למחנה, מפרש רש״י למה כולם יצאו, לפי שראו את נערי ישראל יוצאים לחטוף מן הביזה עכ״ל.

ביאור דברי רש״י. משה רבינו ואלעזר הכהן ונשיאי העדה הבינו, שאם המלחמה היתה כראוי בלי שום פגם, לא יתכן שכאשר הגיעו אנשי הצבא מן המלחמה עם כל השלל והמלקוח, תתקוף תאוות ממון את נערי ישראל. הרי אין שום חלק וניצחון ליצר הרע במלחמה זו, והוא נכנע לגמרי. אם רואים שיש תאוות ממון אצל נערי ישראל, זה סימן שלא הכל כראוי. זה סימן שהיצר הרע לא נכנע לגמרי, וגם הוא הגיע עם אנשי הצבא. לכן כולם יצאו מיד, לבדוק מהו החטא שבגללו עדין היצר הרע של מדין קיים, והשפיע תאוות ממון על נערי ישראל.

כתוב אח״כ , ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות. אומר רש״י, למה משה כעס רק על שרי האלפים והמאות, ולא על כולם. ללמדן שכל סירחון הדור תלוי בגדולים, שיש כח בידם למחות עכ״ל. ובאמת היה כאן טענה על פנחס, משום שהוא ניהל את כל המלחמה, אלא שמשום כבודו, לא כעס משו, עליו אלא על שרי האלפים והמאות. ועל דרך זה פירש״י בפרשת שמיני(י• ט״ז) בפסוק ויקצוף על אלעזר ועל איתמר עי״ש.

ומה קצף משה עליהם. ויאמר אליהם, החייתם כל נקבה, הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה׳ על דבר פעור, ותהי המגיפה בעדת ה׳, ועתח הרגו כל זכר בטף, וכל אשר יודעת איש למשכב זכר הרוגו, וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם.

מפרש רש"י, שלא רק הנשים של מדין שהחטיאו את ישראל נהרגו, אלא כל אשה שראויה להבעל ג׳׳כ נהרגה. אפילו ילדה קטנה בת ג' שנים. מחמת גודל הטומאה של מדין. ומביא רש״י שגם כאן הוזקקו להעזר ע״י הציץ, שהעבירו את כולם לפני הציץ, וכל הראויה להבעל פניה מוריקות.

א״ב מפורש כאן את הנזק הרוחני שנגרם לפנחס ולשרי האלפים והמאות, שכח טומאת מדין הצליחה לבלבל אותם, שהם לא הרגו את נשות מדין. וכתוצאה מכך, לא נגמרה טומאת מדין. וזה השפיע אפילו על נערי ישראל, שנכנס בהם תאוות ממון. והוכרחו כל אנשי המלחמה, לשוב עוד פעם למדין כדי להרוג גם את הנשים.

וגם למשה רבינו נגרם נזק רוחני, מכח טומאת מדין, שכתוב ויקצוף משה על פקודי החיל. ורש״י מביא בפסוק ב״א, שמשה בא לכלל כעס ובא לכלל טעות ונתעלמו ממנו פרשת גיעולי כלי עובדי כוכבים, והוצרך אלעזר הכהן ללמד אותם לאנשי המלחמה.

וגם לכל חיל וחיל מהנלחמים במדין, אירע נזק רוחני. וזה מפורש בסוף הענין (פסוק מ״ח) שכתוב, ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא, שרי האלפים ושרי המאות. ויאמרו אל משה, עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו, ולא נפקד ממנו איש. ונקרב את קרבן ה׳ איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז, לכפר על נפשותינו לפני ה'.

מי שקורא את הפסוקים לפי פשוטו, מבין שהם הביאו כלי זהב בתורת הכרת הטוב להשי״ת על מה שהם חזרו מהמלחמה ושום אדם לא מת או נפצע שם. אבל א״כ לא מובן, מהו שכתוב לכפר על נפשותינו לפני ה׳, איזה כפרה הם היו צריכים.

אומרת הגמרא בשבת סייד אי. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אמר להן משה לישראל, שמא חזרתם לקלקולכם הראשון. מפרש רש״י, שמא חזרתם לקלקולכם של מעשה שיטים לזנות את בנות מואב, כך עשיתם במדין, ולכך אתם צריכים קרבן עכ״ל. אמרו לו, לא נפקד ממנו איש. מפרש רש״י, לא נחסר מדת יהודית עכ״ל, אמר להן, א״כ כפרה זו למה, אמרו לו, אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו. מיד ונקרב את קרבן ה'. א״ב מפורש כאן שאנשי הצבא הצדיקים נכשלו בהרהור.

וממשיכה הגמרא שם, תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהם מן הערוה. אומר רש״י, שזנו, לשון מזון, שנהנו במראית העין עכ״ל. רבי ישמעאל מגלה כאן, שהם גם נכשלו בראיה, ונהנו מראיות אסורות. א״כ מפורש את הנזק הרוחני שמלחמה זו עשתה לכל אנשי הצבא, עד שהוצרכו כפרה על זה.

 התורה בפסוקים אלו, באה ללמד כל אדם שנלחם כנגד יצרו הרע. בדרך כלל, כשאדם נלחם נגד יצרו, הוא מצפה שהוא ינצח בפעם אחת ניצחון גמור. וכאשר הוא רואה שהוא הצליח רק באופן חלקי או לא הצליח כלל, הוא נשבר. לפעמים, אדם מנצח את יצרו בנושא מסויים, אבל כנגד זה הוא נכשל בכעס, או בתאוות האכילה וכדומה. והוא נשבר, כי הוא חושב, שהניצחון צריך להיות מושלם.

באה התורה ואומרת, תדע לך, קשה מאוד להשיג ניצחון מושלם בפעם אחת. הנה תראה במלחמת מדין, כמה הכנות עשו למלחמה, ומשה שלח את אנשי הצבא, ואנשי הצבא עצמם היו צדיקים מיוחדים. ומשוח מלחמה היה פנחס שקינא לאלהיו. ובכל זאת, הם לא הצליחו בפעם אחת לסיים את המלחמה, והם היו צריכים שוב לשלוף את חרבותם כדי להרוג את הנשים. ומשה בא לכלל כעס ולכלל סעות ושכח את פרשת גיעולי כלי נכרים. וכל אנשי הצבא עצמם תוך כדי המלחמה נכשלו בראיה ובמחשבה. ומה הם עשו, האם הם נשברו. הם המשיכו לפעול ולעשות את תפקידם. ולשוב בתשובה על מה שנכשלו.

לכן תדע לך, שגם במלחמת היצר, שהוא ג״כ מלחמת הקדושה על הטומאה. יתכן מאוד, שלא תצליח בפעם אחת להלחם לגמרי, ואולי פתאום תראה, שהיצר נלחם אתך בענינים אחרים. אל תשבר. תתאזר בסבלנות, ולאט לאט תתקן את כל הנזקים, עד שתסיים את מערכת המלחמה שרצית להשיג.

יא.

ודוגמא נפלאה לאדם כזה, שלא נשבר כשרצה להלחם נגד יצרו, למרות שהיצר הרע הכה אותו מכה קשה. מצאנו בגמרא בנדרים ט׳ בי. תניא אמר שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו מה ראית להשחית את שערך זה הנאה?

אמר לי, רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי, ובקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו, רשע, למה אחה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים. מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר להי. אומר הרץ, שמירתו לשם שמים.

ושואלת שם הגמרא, מתקיף לה רבי מני, למה שמעון הצדיק לא אכל מאשם נזיר טמא, ודאי משום שזה בא על חטא, א״כ שלא יאכל מכל האשמות, משום שגם הם באו על חטא. השיב לו אביו רבי יונה, הסיבה שכל אשם נזיר טמא לא אכל שמעון הצדיק, משום שכל הנזירים, אחרי שהם נכשלים בחטא, הם מקבלים עליהם נזירות. וכאשר הם נטמאים באמצע, ומתרבים עליהם ימי הנזירות, הם מתחרטים על קבלת הנזירות, וזה קרוב להיות קרבנם חולין בעזרה. אבל אותו אדם מן הדרום, כיון שכוונתו היתה כל כך רצויה בהתחלה, ודאי שלא התחרט על ריבוי הימים שאירעו לו, כתוצאה ממה שנטמא.

הנה מפורש מכל זה, שזה ודאי שיתכן לכל אדם שנבשל בעבירות וקיבל על עצמו נזירות, שהיצר הרע יכשיל אותו בטומאת מת, ויתארכו עליו ימי נזירות, ויגיע למצב שיתחרט בלבו על מה שהוא קיבל על עצמו נזירות. כי מלחמת היצר, אינה מלחמה פשוטה. ואדם צריך להיות מוכן, שתוך כדי המלחמה, גם היצר יכה אותו.

אבל החידוש הוא, שאפילו אותו נזיר מן הדרום, ששמעון הצדיק העיד עליו שכל מעשיו לשם שמים, ועליו הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳. והוא יצא למלחמה נגד היצר הרע, עוד לפני שהיצר הרע החטיא אותו, והוא צעק עליו רשע למה אתה מתגאה על עולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה. והוא קיבל על עצמו נזירות, כדי שהוא יגלח את שערו בטהרה לשם שמים.

בכל זאת היצר הרע נלחם אתו, וטימא אותו בטומאת מת. וכאשר הוא היה צריך לספר את שערו, הוא לא גילח את שערו בטהרה, אלא מחמת טומאה. ואח׳׳כ הוא היה צריך לנהוג שוב נזירות של טהרה, וכאשר הוא יתגלח אז, לא יהיו לו שערות יפות לגזוז אותם. הרי לנו שתוך כדי מלחמתו עם היצר הרע, היצר הרע הכה אותו מכה כואבת.

וחז"ל מעידים עליו, שהוא לא נשבר, והוא לא התחרט על קבלת נזירותו, מחמת שעתה מתרבים עליו ימי נזירות שלא היו כלל בתוכנית שלו. אלא הוא הבין, שכך הוא מלחמת היצר, אני קיבלתי על עצמי נזירות לשם שמים, יתכן שהיצר יקלקל לי את תוכניותי, ויטמא אותי, ואהיה מוכרח לספר את שערי, לא מחמת טהרה, אלא מחמת טומאה. ובכל זאת אני לא ישבר, ואמשיך עוד נזירות טהרה.

זהו דרכם של עבדי הי. שהם לא נשברים מהתקפות היצר הרע, ועל זה נאמר (משלי כ״ד, ט״ז) כי שבע יפול צדיק וקם. ואת היסוד הזה, לימדה אותנו התורה בפרשה זו של מלחמת מדין. יזכינו השי״ת להיות עבדי ה׳ באמת.

פרשת מטות

כוחה של מחשבת עבירה

ילד לעומת מבוגר בגניבת תפוחים [חומש המגידים ר' שלום]

תלמוד בבלי (נזיר דף כג, ע"א)

תנו רבנן: "אישה הפרם וה' יסלח לה", באישה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה וכשהיה מגיע רבי עקיבא אצל פסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה!

כיוצא בדבר אתה אומר: "ולא ידע ואשם ונשא עונו", ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כגון חתיכה ספק של שומן ספק של חלב אמר קרא: "ונשא עונו", מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה!

איסי בן יהודה אומר "ולא ידע ואשם ונשא עונו" ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ונשא עונו המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה, על דבר זה ידוו הדווים.

כזו שמחה, ברוך השם, ״וה' יסלח לה" ה׳ סולח לה, מה יותר טוב מזה, אך רבי עקיבא בכה, תמיד כאשר הגיע לפסוק הזה היה בוכה, למה, מדוע?

נבאר זאת במשל של התפוח:

הולך לו ילד בשוק מחנה יהודה בירושלים, אתם יודעים, היום יש בשוק הרבה אפרסקים גדולים ותפוחים יפים. מתחשק לו תפוח, וכסף אין לו.

הוא מסתכל טוב, ורואה כי בעל החנות מדבר עם אחד הקונים ופניו לכיוון הנגדי – אינו רואה. מיד חוטף, לוקח שני תפוחים, אך עד שהוא מכניס אותם לכיס, בעל הבית כבר שם עליו יד. כי לבעל החנות יש מראת זכוכית גדולה, ורואה בה גם מה שנעשה מאחור, ואכן, הוא הבחין כיצד הילד לקח תפוחים, רץ אליו הניח את ידו הגדולה על כתפי הקטן: ״תפסתי אותך, גנב!״.

הילד מנסה לחמוק ממנו, אך מהר מאד מבין כי אינו יכול, ואז פורץ בבכי.

״גנבת, תשלם ביוקר" צועק בעל הבית. אנשים מתאספים לראות את המחזה.

כדרכם של אנשים שואלים זה לזה מה קרה, ומספרים אחד לשני את מהלך הדברים. יש מהנאספים המרחמים עליו. אחרים מצדדים לרעתו, לכאן ולכאן מפטפטים. יחידים מהקהל צועקים "מה עושים בלגן סתם? קראו למשטרה גמרנו׳׳.

הילד לא מפסיק לרעוד בין ידיו הגדולות של הירקן.

השוטר מגיע, הוא מתעניין מסתכל לצדדים ולפתע כאשר מבין מה הולך כאן, אומר לירקן: "מה אתה חושב כי אין לנו מה לעשות מלבד להתעסק עם כזה סיפור, תעזוב אותו ושלום על ישראל!"

"מה תעזוב, הוא גנב לי שני תפוחים?!" תמה בעל הבית.

"אז תמחל לו וגמרנו!" מחייך השוטר "מה אתה עושה עסק משני תפוחים?".

בעל הבית מתבייש, נותן לילד דחיפה, גם סטירה, משחרר אותו וצועק לעברו "יותר כבר לא תתקרב לכאן". הילד מרים את רגליו ונס כל עוד רוחו בו, נעלם מהמקום ואל תשכחו כי התפוחים נשארו לו בכיס… אל תצחקו, זו המציאות.

סיפור אחד.

אבל, אם המקרה לא היה עם ילד, אלא עם אדם בן ארבעים שעשה שטות איומה, נשתבשה עליו דעתו לשעה קלה. פסע לו בשוק מחנה יהודה ופחז עליו יצרו, לא היה לו כסף לשלם אז הושיט את היד וחטף שני תפוחים, ובעל הבית תפס אותו. אנשים התאספו. משטרה הגיעה. אחר כך שיחרר אותו כי השוטר ביקש שיעזבו אותו וכנ׳׳ל, רבותי, אותו אדם כבר לא רץ בשמחה. הוא עוזב את המקום בראש מורכן. הנאספים מביטים אחריו ומשתאים לא מבינים מה קרה כאן. שנים ארוכות אפילו לא יחלוף ליד מחנה יהודה, הבושה של הרגע בו נתפס כגנב לאור יום תרחיק אותו מהמקום שנים רבות, "מה עשיתי" מתבייש כל ימיו.

בואו נחשוב, הרי סלחו לו, המשטרה שילחה אותו לנפשו אז מה הוא מתבייש כל כך?! אך לא, הוא כן כאוב, הבושה מכסה את פניו: ״מה קרה לי? להיכן התדרדרתי?!״

״וכשהיה מגיע רבי עקיבא אצל פסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה – טעון כפרה וסליחה״

מה קרה עם אישה זו? היא נדרה שלא לאכול קוגל, למשל. היא השתתפה ב'קידושא רבא' בבית הכנסת בשבת בבוקר. היא זכרה היטב כי נדרה לא לאכול, אך לא התגברה על עצמה, הכניסה לפה ואכלה. למעשה, היא לא עברה על הנדר, כיון שבעלה כבר הפר לה את הנדר כך שהנדר התבטל, אך היא לא ידעה מכך. אוי ״וה׳ יסלח לה״ על שחשבה לעבור על רצון ה׳. הינה זקוקה לסליחה וכפרה. (במחשבה היא כן עברה עבירה! בדעתה ראתה שהנה היא עוברת עבירה, וי, וי, ולא יכלה להתגבר. נכשלה, ועל כך זקוקה לסליחה ומחילה) היא מתבשרת כי ה׳ יסלח לה, אבל הבושה גדולה מאוד. ועל כך בכה רבי עקיבא.

בצעירותי בתקופת האנגלים, נזקקו לאישור מיוחד ליציאה מהארץ, וזכורני כי מי שרק עמד אי פעם למשפט, גם אם יצא זכאי, לא קיבל רישיון יציאה לחו״ל, משום שהינך אדם לא חלק. בכה רבי עקיבא. האדם נזקק לכפרה, זו כבר בושה… ״וה׳ יסלח לה״.

[תראו פלא גדול: במצוות עגלה ערופה כאשר נמצא מת בין שתי עיירות "ולא נודע מי הכה!" יוצאים זקני בית הדין ומודדים את המרחק אל העיר הקרובה למת, זקני העיר ההיא מביאים עגלה ערופה, נוטלים ידיהם "וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו, כפר לעמך ישראל אשר פדית ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל אשר פדית".

אומרת הגמרא במסכת סוטה כי מבקשים כפרה על כל עם ישראל ״כפר לעמך"- אלו החיים, "ישראל"- אלו המתים, "אשר פדית ה'" עד יוצאי מצרים – שעל מנת כן הוציא ה׳ את בני ישראל ממצרים כדי שלא יהיו בהם שופכי דמים".

כולם כביכול עומדים לדין על שהתרחשה כזו טרגדיה, וה' מבשר להם "ונכפר להם הדם", סולחים להם. זקני העיר, חסידי עליון, מה להם לצדיקים הללו לבוא וליטול ידיים על העגלה ערופה, וכי הם רצחו, מה למשה ואהרן, יהושע והשופטים להזדקק לכפרה?! התורה מגלה כי אף על פי כן כולם זקוקים לאיזו שהיא כפרה כאשר זקני העיר מבקשים ליד ההרוג "כפר לעמך ישראל אשר פדית". וממש כמו אצלנו: עצם הדבר שנזקקו לעמוד על כס המשפט, כי מצאו אצלם רוצח, הם זקוקים לכפרה].

 

על המחשבה!

הרבי שלי שאל שאלה חמורה: חז״ל אומרים כי כאשר רבי עקיבא היה מגיע לפסוק זה "והשם יסלח לה״ היה בוכה, הוא אמר קל וחומר: ומה מי שביקש לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, כמו אישה זו, צריך כפרה, מי שרצה לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה שזקוק לסליחה וכפרה. והתנא הקדוש בכה.

שאל הרבי, לשם מה זקוק רבי עקיבא לקל וחומר על מי שאוכל בשר חזיר? בודאי שהאוכל חזיר הינו חוטא וצריך כפרה כי הרי עבר על לאו בתורה! וכי ללא קל וחומר, לא ידענו שחטאו חמור? הוא שאל, הסביר ותירץ, כל כך פשוט וכל כך נפלא, וכה אמר הרבי:

רבי עקיבא לא בכה על מעשה העבירה של האוכל בשר חזיר, אלא על המחשבה, על מחשבת העבירה! ומה על מחשבה כזאת שלא יצאה לפועל יש צורך בכפרה, ודאי כי מי שחשב לאכול בשר חזיר ואכל, על המחשבה צריך כפרה. (על הפנימיות שנפגמה! על המוח, הלב, המחשבה- עצמיותו של האדם שחטא, בכה! בכה רבי עקיבא!) נפלא.

בזכותכם אני חושב כעת על דבר חדש: מבקשים שלוש פעמים ביום "והחזירנו בתשובה שלימה לפניך״ תשובה שלימה. יש תשובה ויש תשובה… כי לפעמים עושה תשובה על החטא, אבל המחשבה עדיין אינה מתוקנת מפני שהתאוה קיימת, הרצון פועם בקרבו. ובמצב זה עדיין אין לו יכולת לעמוד, ללא בושה, לפני הקב״ה, לכך מבקשים ריבונו של עולם החזירנו בכזו תשובה שנוכל לעמוד עימה לפניך, היינו תשובה שלימה גם על הרצון והרהורי המחשבות כדי שנוכל לעמוד לפניך.

כאשר למדתי בישיבה יום אחד פגשתי בחברי (שלימים נהרג על קידוש ה', כאשר ביקש להציל יהודי בשנת תש״ח), הוא היה בעל מוח עמוק וגדול, ראש נפלא, רבי אלימלך מינצברג הי״ד, דיברנו בדברי תורה. בין הדברים זכורני שאמר כך: ישנם כמה הסברים בדברי חז״ל ״הרהורי עבירה קשים מעבירה" רש״י מפרש כי הרהורים קשים לגוף יותר מהעבירה, הרמב״ן (כמדומה) מסביר כפשוטו כי הרהורי עבירה קשים, בחומרתם, יותר מהעבירה.

נשאלת השאלה מה הטעם, מדוע? הסביר רבי אלימלך: כי עבירה אפשר לעשות חלילה פעם, פעמיים, שלוש וארבע לא יותר, וגם אם מצליח לחטוא עוד, ישנו הפסק בין עבירה לעבירה, אבל מחשבה, חס ושלום, אפשר לעבור בה פעמים ובתמידות. אהה. מחשבת עבירה – מה רב נזקה! בכה רבי עקיבא!!.

נבכה גם אנו, לא רק רבי עקיבא.

למה אנו לא בוכים

ולמה באמת רבי עקיבא בכה ואנו, איננו מורידים דמעות? חייך פעם הרב שלי, ואמר בכאב: כי כתוב בגמרא כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה, אנו עדיין לא הגענו…

כאשר לא מגיעים לא בוכים…

ונזכה לשוב בתשובה שלימה – לפניך!

 

פרשת מטות

כשאין אפשרות אז פטורים [אוצה"ת עמ' שכד]

נקום נקמת ה' מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך.

לכאורה היה צריך לומר ו'אחר תאסף, ועתה משתמע כאילו אחר שיאסף ינקום?

מדוע שלח משה את פנחס ולא הלך בעצמו? אמרו חז"ל משום הכרת הטוב. בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן.

אולם לפי זה לא מובן מדוע איפוא שלח ה' את משה. והרי בודאי שה' ידע שיש כאן ענין של הכרת הטוב?

מבאר הר"ש מאוסטרופולי: הגמרא אומרת (ראש השנה כה, ע"ב) ששקל הקב"ה שלשה קלי עולם כשלושה חמורי עולם. לומר לך יפתח בדורו כשמואל בדורו, גדעון כמשה, שמשון כאהרון בדורו.

ביארו המקובלים שהם אותה הנשמה, שנשמת גדעון הייתה ניצוץ מנשמת משה, ולכן מצינו שלימד סנוגריא על ישראל ועל זה אמר לו המלאך: לך בכוחך זה שלימדת סנגוריא על בני והושעת את ישראל מיד מדין. כמשה שכל ימיו סינגר על ישראל.

שמשון היה ניצוץ של אהרון ולכן היה נזיר ולא מיטמא למתים. וכן יפתח ושמואל ניצוצם אחד.

לפי זה נבין את שדיקדק הכתוב 'אחר תאסף אל עמיך' שרמז בזה לנקמה שינקום לאחר שיאסף אל עמיו, וכוונתו למשה כשיבוא בגדעון וינקם ממדין, אולם עתה לא נצטוה לנקום, שהרי הוא מחויב בהכרת הטוב, ולכן שלח את פנחס. נמצא איפוא שה' לא שלח את משה כעת מצד הכרת הטוב, ורק כשישוב ויתגלגל בגדעון!

 

חז"ל למדו מכאן על גדלות משה שלא עיכב. הגם שידע שחייו תלויים בכך. אולם הוא לא אמר כן לבני ישראל לנקום את נקמת בני ישראל שאז היו אומרים אנו מוחלים על כבודנו, ולכן אמר נקמת ה'. ממילא אין כאן מקום למחילה.

לעומת יהושע שהתעכב שהרי אמר לו ה' שהוא ילחם ויכבוש הארץ לפניהם, אמר יהושע: מה לי למהר…? יתארכו ימי. החל מתעכב במלחמתם, שנאמר: ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה. קיצר ה' ימיו בעשר שנים, הגם שהובטח 'כאשר הייתי עם יהושע אהיה עמך' שימיהם יהיו שווים.

חס ושלום לחשוב שיהושע מחמת אהבת עצמו התעכב. מבאר הלב אליהו שיהושע ידע כמה ירידות ירדו העם אחר מותו של משה, וידע שכשהוא יסתלק הם ירדו עוד כמו שכתוב 'ויעבוד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע'.

ואמרו חז"ל: ימים האריכו. שנים לא האריכו, והם הפסיקו לעבוד את ה' אחר מותו, לכן האריך את מלחמותיו על מנת לשמור עליהם יותר בקדושה וטהרה.

 

מדוע איפוא נענש יהושע?

כדי להבין זאת נקדים מעשה שהיה עם הרב מבריסק:

״אם אין פטורים״ [לק"ט ימים נוראים ב' עמוד רפא]

מרן הגרי"ז מבריסק הקפיד מאוד להשיג אתרוג נקי לגמרי מחשש הרכבה, הוא נהג ליטול אתרוג שהובא עבורו באופן מיוחד ממארוקו. מקורביו השתדלו להביא לו אתרוג מיער מסויים, פראי ולא מטופח, באופן שלא היה כל ספק שמא הסוחרים התעסקו באתרוגים הגדלים שם, ולכן לא היה עליהם כל חשש הרכבה.

סמוך לחג הסוכות תשי"ח יצא, כמדי שנה בשנה, שליח מיוחד למארוקו והביא משם אתרוג הדור עבור הרב מבריסק. אבל בבואו לנמל התעופה, עיכבוהו אנשי המכס ונטלו ממנו את האתרוג. באותה שנה חששו מפני סכנת מחלות לצמחים, ומשום כך אסרו להכניס ארצה מוצרים חקלאיים. כל תוצרת חקלאית שהובאה מחו״ל הוחרמה, וכך גם האתרוג. היה זה בערב חג הסוכות, והשליח הגיע למרן הגרי"ז וסיפר לו שהאתרוג הוחרם במכס.

בראותו כך, פנה מרן הגרי״יז וביקש מאחד ממקורביו, איש ציבור בעל קשרים – הרב שלמה לורנץ, שיפעל לשחרור האתרוג. כדי שלא יתרשל בשליחותו, דיבר על ליבו והסביר לו מה גדולה הטובה עבורו ואיזו שמחה ונחת רוח יגרום לו אם יעלה בידו להביא לו את האתרוג ויתאפשר לו לקיים את המצוה באתרוג שאין עליו שום חשש הרכבה. מרן ביקש ממנו שהוא בעצמו, ולא על ידי שליח, יעשה כל מה שביכולתו לעשות כדי שהאתרוג יהיה בידיו בחג הסוכות.

נסע השליח לנמל התעופה, ניגש אל הפקיד שהחרים את האתרוג, וביקש ממנו שישחרר אותו. השליח הוסיף וסיפר לו מיהו הרב מבריסק, והסביר לו עד כמה הדבר חשוב לו, וכמה הוא מודאג מן העובדה שהאתרוג עדיין לא בידיו. נענה הפקיד ואמר שהוא מסכים שבמקרה זה יש לשחרר את האתרוג, אבל אין בידיו סמכות לעשות כן, כי הסמכות היא בידי פקיד שני. הלך השליח לשני, והשני שלחו לשלישי, וכך הלאה.

תוך כדי התרוצצות מפקיד לפקיד, היה עליו לדווח ולהודיע להגרי"ז על המצב. הקשר ביניהם התקיים באמצעות אדם שלישי, שעימו התקשר בטלפון, ועליו היה ללכת לביתו של הרב מבריסק ולהודיע לו מה התחדש. בכל פעם שהתקשר, הודיע לו איש הקשר שמרן הגרי״ז מבקש שלא יחסוך כל מאמץ ושישתדל ויזדרז להמציא לו את האתרוג, כי בעיניו זוהי שאלה של קיום מצוה.

בינתיים החלו לסגור את מחלקות המכס של נמל התעופה, וכאשר התברר שלא יהא אפשר לקבל את האתרוג בערב החג, שב השליח לירושלים ובא מיד לביתו של מרן הגרי״ז והודיע: כלו כל הקיצין, לא הצלחתי להביא את האתרוג ליום הראשון של החג. אין עוד לאל־ידי לסייע היום בשחרורו.

קשה לתאר את צערו הגדול של מרן הגרי"ז. מרוב צער וכאב נפלו פניו. נראה היה כאילו אסון גדול פקד אותו.

בסופו של דבר פנה אל השליח ואמר לו: גם אם לא יהיה לי אתרוג בלי חשש הרכבה ביום טוב, יש לי ענין גדול שלפחות בחול המועד יגיע האתרוג לידי. הוא זירז את השליח וביקש אותו שינסה עוד ועוד, ושישתדל עוד בערב יום טוב ובמוצאי יום טוב להשיג את האתרוג, כי מוטב שהאתרוג יגיע לידיו בהקדם, שכן יש כאן ענין של זריזים מקדימים.

לאחר מאמצים מרובים וקדחתניים, שנמשכו כל ימי חול המועד עד ליום הושענא רבה, עלה בידי השליח לקבל אישור רשמי לשחרר את האתרוג מן המכס. ביום הושענא רבה, בשעות אחר הצהריים, שיגר השליח רץ מיוחד מטעמו לנמל התעופה ובידו מסמך המאשר להפקיד בידו את האתרוג. בתוך כך מיהר השליח להודיע על כך למרן הגרי״ז ובישר לו כי בתוך זמן קצר – שעות ספורות לפני סיום חג הסוכות – הוא יוכל סוף־סוף לקבל לידיו את האתרוג.

הרץ המיוחד מיהר לנמל התעופה, אולם בבואו לשם מצא שהמשרד סגור. אמנם אחד הפקידים קיבל התראה מראש שהרץ אמור להגיע לנמל התעופה, אולם הוא לא מסר את ההודעה לפקידים האחרים והם סיימו את עבודתם וסגרו את המשרד.

אחוז מורא ופחד, הגיע השליח אל מרן הגרי״ז כדי להביא בפניו את הבשורה המרה. הרב מבריסק ציפה לבואו, וכשנכנס לחדרו כבר העידו פניו הקודרות של השליח כי לא איש בשורה הוא.

אולם להפתעתו הגמורה, נעץ הרב מבריסק מבט מחוייך לעבר השליח ושאל: נו, אין אתרוג?

אין אתרוג, השיב השליח.

אך השליח הרהיב עוז בנפשו והוסיף ושאל את מרן הגרי׳׳ז: מדוע, איפוא, הרב מחייך? שמא עלה בידו להשיג אתרוג אחר תחתיו?

נענה הרב מבריסק ואמר: אספר לך מעשה, וממנו בין־תבין מדוע ולמה נפשי שלווה.

וכה סיפר מרן הגרי״ז:

אחד מבעלי־הבתים בבריסק בא אלי כמה פעמים ושטח בפני את צערו: יש לי אמא, זקנה מופלגת, הגרה בעיר שאוול המרוחקת מבריסק. אני מרגיש בעצמי שאינני מקיים מצות כיבוד אם כדבעי. לנסוע בכל פעם לשאוול איני יכול כי יש לי משפחה גדולה ואני טרוד בפרנסתה.

שאלתי אותו, סיפר מרן הגרי"ז, במה איפוא אוכל לעזור לך? השיב האיש: אני רוצה שהיא תבוא לגור בביתי. במשך שנים אני מבקש ומתחנן לפניה, אך היא מתעקשת ובשום אופן אינה רוצה. לכן אני מבקש מן הרב לדבר עמה, כי אני מניח שאם הרב מבריסק יתן לה הוראה היא תציית.

 

אמרתי לו שהוא צודק והצעתי לו שכאשר היא תבוא לבקר אותו בפעם הבאה ייכנס אלי עמה. וכך היה. היא באה לבקר והוא נכנס אלי עמה. פניתי אליה ואמרתי: הבן שלך רוצה לקיים מצות כיבוד אם. זוהי מצוה גדולה, ויש לך זכות שאת יכולה לסייע לו בכך. והוא צודק, לדעתי. את צריכה לעבור לכאן. לך יהיה טוב בגשמיות, ולו יהיה טוב ברוחניות.

אמרה לי הזקנה: רבי, אתה יכול לבקש ממני כל שתרצה, מלבד לעזוב את שאוול. את זה אינני יכולה לעשות.

תמהתי: מה פירוש הדבר שאינך לא יכולה? מהו הקושי לגור אצל בן טוב שרוצה לדאוג לך?

ענתה הזקנה: רבי, אספר לך סיפור. והיא סיפרה לי את הסיפור כדלקמן: הסבא שלי היה עני מרוד, אבל תמיד היתה לו תשוקה גדולה שלפחות פעם אחת בחייו יזכה שיהיה לו אתרוג משלו.

שם, בעיירות של ליטא, היתה עניות גדולה, וכידוע, לא לכל יחיד היה אתרוג משלו, אלא הקהילה קנתה אתרוג בשותפות וכל הקהל בירך עליו.

הסבא שלי, סיפרה הזקנה, חסך כסף כל ימי חייו כדי שבסוף ימי זקנותו יוכל לקנות אתרוג לבדו. את הכסף הזה אסף בתוך שק, ובכל פעם שחסך פרוטה מפיו, היה משלשלה לשק. כך אסף את הכסף במשך עשרות שנים, וכאשר היה כבר זקן מופלג, ונראה היה לו שיש כבר בידיו סכום כסף לקנות אתרוג, נטל את השק ונסע עם אשתו לווילנא לסוחר האתרוגים.

כשבאו אל סוחר האתרוגים אמר לו הסבא: את הכסף המונח בתוך השק חסכתי כל ימי חיי, כדי שפעם אחת אוכל לקנות אתרוג לעצמי. עכשיו נראה לי שיש לי כבר די כסף כדי לרכוש אתרוג, והייתי רוצה לקנותו ממך.

הכסף שנאסף, פרוטה לפרוטה, במשך שנים רבות, היה פרוט למטבעות קטנים. ישב הסוחר והתחיל למנותם. אולם כל הפרוטות יחד לא הספיקו למחיר של אתרוג. הצטער הסוחר מאד ואמר לסבא כי אין בכל הכסף אפילו כדי אתרוג אחד.

סבי וסבתי הצטערו צער רב ויצאו מסוחר האתרוגים בפחי נפש. אולם אז פנתה הסבתא לסבי ואמרה: הרי שנינו כבר הזדקנו, ותמיד כל כך רצית לקנות אתרוג משלך, ואם לא תקנה עכשיו מי יודע אם בכלל תזכה לכך. ואם כך, אייעץ לך עצה: יש לנו בית משלנו, ולשם מה אנו צריכים בית? נמכור את הבית ונשכור בעיירה דירת חדר ומטבח, ובכסף שנקבל תמורת הבית בודאי נוכל לקנות אתרוג כשר ומהודר.

כך עשו. מכרו את הבית, קיבלו כמה שקיבלו, ומיהרו לשוב אל סוחר האתרוגים בוילנא.

התפעל הסוחר מגודל הסכום שהיה בידיהם, ואז פנה אל הסבא והודיעו, כי בעד הסכום העומד עתה לרשותו. יוכל להשיג אתרוג מהודר שכמוהו לא היה גם ברשותם של גדולי הנכבדים והעשירים שבקרב יהודי המדינה. הבטיח הסוחר שכאשר יסע בקרוב לקנות אתרוגים, יביא לסבי את האתרוג המיוחד במינו.

ואכן, הסוחר עמד בדיבורו. כעבור כמה שבועות שב מן הדרך ובידו אתרוג מהודר מאין כמוהו.

הסבא והסבתא שבו לביתם השכור בשמחה ובידם האוצר הגדול. הם טמנוהו במקום מבטחים בארון שבמטבח הקטן ושמרוהו מכל משמר. עד מהרה יצא הקול בין יהודי המקום שהסבא שלי רכש אתרוג מהודר אשר אין כמוהו בנמצא. כולם היו סקרנים לראות במו עיניהם את האתרוג יקר המציאות. התאספו כולם ובאו אל הבית הקטן, נכנסו אל המטבח, והסבתא הוציאה מן הקופסא את האתרוג לנוכח עיניהם המשתאות של כל הנוכחים.

ביקשו כולם לבחון את האתרוג מקרוב. נטלוהו לידם, העבירוהו מיד ליד, מיששוהו בחיבה, נהנו מהדרו, עד שלבסוף נפל האתרוג ארצה והפיטם נשבר. האתרוג נפסל.

סבתי נפלה ארצה מעולפת. כשהתאוששה מעלפונה, רצתה להודיע לסבא על האסון הגדול שקרה, אולם במחשבה שניה חששה שמא הידיעה הפתאומית תערער את בריאותו הרופפת. על כן, יש להכינו לקראת קבלת הידיעה, ורק לבסוף לבשרו את הבשורה המרה.

נכנסה הסבתא אל הסבא והתחילה מספרת לו סיפורים ומשלים שיש בזה רמז וסימן לאסון שקרה. תמה הסבא לפשר הסיפורים והמשלים ושאל מה מסתתר מאחוריהם, שמא קרה אסון? אולי נפטר אחד הנכדים?

אז פתחה הסבתא בבכי תמרורים וסיפרה לסבא את אשר קרה לאתרוג היקר שרכשו בהון ביתם.

כששמע הסבא את הדברים, קם ממקומו ואמר כהאי לישנא: ״אז מען האט ניט, איז מען פטור!״ [אם אין פטורים].

לפי גירסא אחרת הרווחת בין בני המשפחה, הוסיף הסבא ואמר: אותו ריבונו של עולם שציוה ליטול אתרוג, ציוה גם כן שאסור לכעוס! סיימה הזקנה את סיפורה לפני מרן הגרי״ז ואמרה:

אותו בית שמכרו סבי וסבתי כדי לקנות אתרוג, מצוי בקירבת מקום מגורי בשאוול. בכל יום אני עוברת לידו ומביטה בו ואז אני נזכרת בסיפור הנפלא שמאחוריו. אי אפשר לתאר את ההנאה הנגרמת לי מכך. הדבר ממש מחיה אותי. לכן אני נשארת לגור בשאוול, כי על ההנאה הזאת אינני יכולה לוותר. כל עוד נשמתי באפי אני נשארת ליד הבית שהיה פעם ביתם של סבי וסבתי.

כמובן, סיפר מרן הגרי״ז, אחרי ששמעתי ממנה סיפור המעשה, לא יכולתי עוד לצוות עליה לעזוב את שאוול.

הפטיר מרן הגרי״ז ואמר: ״אז מען האט ניט, איז מען פטור״, אם אין פטורים. כל זמן שחשבתי שיש סיכוי כלשהו להשיג את האתרוג, טרחתי והשתדלתי. וכמו שאתה יודע, הייתי שרוי בחרדה, במתח, בכאב ובצער. אבל אחרי שעשינו את הכל, ואני בטוח שעשית את הכל, ״האט מען ניט, איז מען פטור״. לשם מה אמשיך להצטער? (מספר ״טללי אורות״)

 

שאלנו מדוע נענש יהושע אם באמת כוונתו הייתה שעם ישראל ישארו באמונתם?

מפני שאסור לו לעשות חשבונות. כל עוד הדבר בידך, אתה מחויב, אולם ברגע שיצא הדבר מידך – את שנותיך ה' הוא הקובע – אתה פטור!

צא ולמד ממשה. כמו שמשה לא עשה חשבונות בנוגע ליום מותו, הגם שאמר לעם ישראל "ידעתי כי השחת תשחיתון אחרי מותי וסרתם מן הדרך" ואף על פי כן לא עיכב.

כך גם היה מעשה בזמן הגרי"ז שקמו אנשים שרצו להקים דבר מסוים שיכל לצאת ממנו חורבן ליהדות והרב התנגד ונלחם קשות, והדבר ירד מן הפרק, ואחר כך שוב התעורר וחששו לומר לרב מבריסק שידעו שיוכל הדבר לפגוע בבריאותו, אולם כשאמרו לו הוא קיבל זאת בשויון נפש, והגיב: אנו עשינו ככלו יכולתנו ואם הקב"ה רוצה שיהיה כך, אין זה העסק שלנו יותר, העיקר שאנו קיימנו חובותינו.

והביא על זה את דברי המדרש (ילקוט שמעוני שמואל ב', קס"ג) "ארבעה מלכים, מה שתבע זה לא תבע זה" וכו'.

אם אפשר לומר "אני ישן על מיטתי", מדוע שלא יאמרו כן שאר המלכים? אלא מכאן למדים שאדם חייב לעשות את שהוא מסוגל, ומי שמסוגל לרדוף ולהרוג חייב, וחזקיהו שאינו מסוגל למאומה אינו חייב לעשות מאומה. כך גם אנו יכולים לומר לקב"ה אנו ישנים על מיטתנו ואתה עושה. עשינו חובותינו.

 

פרשת מטות

מצוות – לא על חשבון הזולת!

מלחמת משה במדין [מהגר"י גלינסקי הובאו דבריו ב'פנינים' של הרב ברגר שנת תשע, ע"ע בתשעב]

אף על פי ששמע משה שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר. רש"י.

רבי יהודה אומר אילו היה רוצה משה לחיות כמה שנים היה חי, שאמר לו הקב"ה נקום ואחר תאסף, ולהודיעך שבחו של משה שאמר בשביל שאחיה תתעכב נקמת ישראל? מיד וידבר משה אל העם לאמור היחלצו מאתכם אנשים לצבא.

שלושה לימודים לומדים אנו מכאן, אומר הגר"י גלינסקי.

סיפר הרב מבריסק – מסופר מהשאגת אריה שאישה אחת שאלה את הגר"ח מוולאז'ין: לפני חמישים שנה גרתי ליד וולאז'ין ובאותם ימים השאגת אריה עבר ממקום למקום בגלותו והתאכסן בכפרינו למשך חודשיים. הרב הקפיד לאכול שלא מן החדש, ולי היה קמח מהישן ולכבוד שבת הייתי אופה לו בקביעות שלוש חלות. כשעזב את הכפר בירך אותי שאזכה לעשירות ואזכה מכספי לבנות שלושה בתי כנסת כנגד שלוש חלות, שניים בגולה ואחד בארץ הקודש.

ברוך השם בניתי בעושרי בית כנסת אחד בוילנא ואחד בעיירה נוספת שהעיד הרב מבריסק שהתפלל שם, ועתה שזקנתי יש לי ממון לקיים את המשך הבטחת הרב אך כיון שאין לי מכרים בירושלים באתי לשאול אולי לרב ה' ישמרהו, יש קשרים בירושלים ואפקיד את הכסף ברשותו הוא יעבירנו לתעודתו?

התפלא הגר"ח מה בוער לך? אם הרב בירך אותך הרי לא תעזבי את העולם עד שתבני את בית הכנסת. יש לך תעודת ביטוח מהשאגת אריה….

למשה רבינו עליו השלום יש תעודת ביטוח מקודשא בריך הוא שלא יפטר עד שילחם מלחמת מדין, ובכל זאת הלך ללא התמהמהויות. והגם שהיה לו חשבון שעם ישראל יזכה למשה לעוד מספר שנים, אולם גדול המחטיאו יותר מן ההורגו והעדיף משה להיפרע מן החוטאים מאשר לדאוג לעצמו לאריכות ימיו!

דבר נוסף למדנו כאן. רבים טוענים על החרדים שאינם הולכים לצבא, והנה בגיוס הראשון בתולדות עם ישראל הלא הוא מלחמת מדין היו שלושים ושישה אלף חיילים. י"ב אלף למלחמה עצמה לחזית, וי"ב לתפילה, וי"ב אלף לשמירת הכלים.

נמצאנו למדים כי שליש מהצבא היו חיילים שהתפללו. הם היו חלק מן הגיוס, הם אינם פטורים מהצבא, הם חלק מן הצבא! יש סבורים שבחורי ישיבה קיבלו 'פטור' מן הצבא, זו טעות, הם הצבא עצמו, המתפללים הם חלק מן הצבא.

דבר שלישי למדנו ממלחמת מדין, לאחר הגיוס משה לא עמד בראש הקרב, אלא שלח את יהושע. שאל ה' למשה: הרי עליך המצוה ללחום? השיב משה לקב"ה: אני איני יכול להלחם אישית כי גדלתי בין המדינים ואף משם נשאתי אישה, יש לי חובת הכרת הטוב!

מעשה ברב אלימלך פירר שפעם אחת היה אצלו גביר אחד שבא לתרום לצדקה, ואחר שסיימו החליטו לילך יחד להתפלל בכותל. לאחר שהתפללו ראו שם אדם אחד שבוכה רבות ליד הכותל.

הרב פירר פנה לנדיב ואמר לו בא נעשה עסק, בוא נסייע ליהודי הזה, אם הוא זקוק לעזרה רפואית- אני לוקח על עצמי בלי נדר לטפל בכל עיניינו, ואם הוא זקוק לעזרה כספית – אתה לוקח על עצמך… הנדיב הסכים. הרב ניגש אליו ושאל אותו האם יש חולה חס ושלום בביתו ולכן הוא בוכה? לא, חס ושלום, השיב היהודי. אני את חלקי סיימתי, אמרתי לנדיב, כעת אתה תמלא את חלקך בעסקה. הנדיב ניגש אליו ושאל אותו: האם הוא שרוי במצוקה כספית וזקוק לעזרה? והלה השיב: לא, ברוך ה' הכל בסדר. מדוע אם כן בכית כל כך? שאלו שניהם יחד.

והיהודי השיב: באתי לכאן כדי להודות לה' יתברך. השבוע זכיתי להשיא את אחרון ילדי, ועל כן בכיתי מרוב התרגשות והודאה לה' על כל רוב חסדיו.

ולך נאה להודות!

 [מכאן לענ"ד] מה המשוף בין שני הלימודים הללו?

בדרך כלל כשאדם הולך לקיים מצוה, ובפרט אם היא גדולה, ובפרט אם שמעה מפי הגבורה ממש, סבור הוא שהמטרה מקדשת את האמצעים, ואינו נותן דעתו על 'פכים קטנים'… גם אם מישהו נפגע, או רמס איזושהי מצווה, לא נורא, אני הרי טרוד במצוה עצומה! אל תטרידני ב'זוטות'…

כאן משה מקבל ציווי מפורש מאת ה' להילחם במדין, אך עדיין משה זוכר שיש כאן מצוות 'הכרת הטוב'. הוא אינו רומס את המצווה בדרך לקיים ציווי ה'!

פעמים רבות אדם הולך לקיים מצווה, ושוכח שהוא רומס אחרים, או מצוות אחרות. המטרה אינה מקדשת את האמצעים.

אדם קם בבוקר לתפילה/סליחות ומעיר את כל בני הבית.

מזכה את הרבים אך מעליב בדרך אדם אחר. וכדומה.

הגרי"ס ואימת הדין של האדם שלא השיב לו שלום.

הגרי"ס נזהר בכבוד המשרתת היהודיה האלמנה ומשנה את סדר יומו בבוקר וקם מאוחר כדי לא להעירה, כשקמה לנעול אחריו.

 

פרשת מטות

היחס הנכון לממון

חמדת הממון וסכנתה [אור דניאל עם תוספות]

(במדבר לב, טז)

"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ"

רש"י : נבנה למקננו פה – חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה לא כן עשו, העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחילה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם.

כיצד יתכן שבני גד וראובן יעדיפו ממונם על בניהם, האם יש אדם בעולם שיפקיר בנו בשביל ממונו, והרי זהו אינסטיקט שיש אפילו לבעלי חיים?

הרי על צדיקים נאמר שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, כיעקב שחזר ונסתכן בשל פכים קטנים, וכאן יש קובלנא כלפיהם שהחשיבו ממונם?

בספר "המוסר והדעת" כותב הרב יאפהן זצ"ל כי בני ראובן וגד נתברכו מן השמים בעשירות מופלגת אולם עשירות זאת הייתה להם לניסיון.

בני גד ובני ראובן אנשים גדולים היו. כשמשה מוכיחם רואים אנו שמיד קיבלו תוכחתו וענו: "טפנו נשינו מקננו וכל בהמתנו" (שם, כו) שהודו על טעותם ובעצמם הקדימו הנפשות לממון ולא עוד אלא שקיבלו על עצמם יותר ממה שביקש מהם משה שמשה רק דרש מהם להיחלץ לפני בני ישראל לשם כיבוש הארץ והם קיבלו על עצמם להתעכב עם כל ישראל שבע שנים שחלקו את הארץ נוסף לשבע של כיבוש (רש"י לב, כד).

ומזה אנו רואים גודל עדינות נפשם דאף על פי שלא הייתה שום תועלת לכלל במה שיתעכבו אחרי הכיבוש, מכל מקום לא רצו שיהיה להם איזה שהוא רווח ממה שקיבלו את נחלתם בעבר הירדן לפני כולם אלא רצו להשתתף לגמרי בגורלם של הציבור.

ולא רק נאה דורשים היו, אלא אף נאה מקיימים כדאיתא בספר יהושע (כב) אחרי י"ד שנות הכיבוש והחלוקה שיהושע העיד שקיימו את כל מה שהיה מוטל עליהם וחיזק אותם בתורה ובמצוות ובירכם ופטרם לשלום ובדרכם לביתם בנו מזבח גדול על יד הירדן להיות עדות לדורות הבאים שיש להם חלק באלוקי ישראל כדי שלא יפריד הירדן בין בניהם לבין בני השבטים ולא יתרחקו מעל ה' (יהושע שם).

ואחרי כל השבח הזה לא שלטה ברכה בנחלתם והם גלו ראשונים לכל השבטים ועליהם קראו חז"ל את הפסוק "נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך" (משלי כ, כא).

הרי זה ממש מבהיל! צדיקים שארבע עשרה שנה נשאו בעול עם הציבור והיו אוהבי תוכחה ודאגו כל כך לעתידם הרוחני של צאצאיהם והיו מכבדים את יהושע והוא חיבבם ובכל זאת לא שלטה בהם הברכה והלכו בגולה תחילה לשבטים.

ומזה אנו רואים עוצם הניסיון של ממון שאף על פי שקיבלו את תוכחתו של משה על מה שהקדימו את הממון לנפשות בכל זאת לא נוקו לגמרי מחמדת הממון.

ואיתא בתנחומא בני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם מעבר לירדן לפיכך גלו תחילה. ומי גרם להם על שהפרישו עצמם מן אחיהם? בשביל מקניהם. עד כאן. ואפילו אחרי שחזרו בהם, מכל מקום עדיין נותרה נקודה דקה מחטאם. מדוע? על מה?

המעשה ביהודי שעסק במסחר כל ראשו ורובו בלהט, וקרא לו הרב ונתן לו מוסר. הוציא הלה את ממונו זרקו על הריצפה והחל לדרוך עליו ולרומסו. צעק עליו הרב מה אתה עושה, הרי זה כסף! התבלבל הלה לחלוטין. אמר לו הרב: אבאר לך על ידי משל לאחד שחלם שכל מי שיאכל מהתבואה של השנה הבאה ישתגע. ובא למוכתר הכפר ושאלו אם אוכל- אשתגע, אם לא אוכל- ארעב? אמר לו החכם גם אני חלמתי כמוך, ולכן תאכל מהתבואה אך תיקח אזור עור על מתניך. ומה הדבר יעזור תמה הלה? לפחות אתה תהיה משוגע אך תדע שאתה משוגע…

אז למה נתן הקב"ה לאדם ממון?

דברים עמוקים ותמציתיים בנידון זה כתב הרב דסלר זצ"ל: (מכתב מאליהו" חלק ב) לכל אדם יש תפקיד במסגרת הקדושה ולשם מילוי תפקידו מקבל כל אחד מן השמים כלים ואמצעים שבאמצעותם יוכל למלא באמונה את המוטל עליו. כשם שלכל אחד תפקיד ייחודי משלו כך לכל אחד גם כלים יחודיים המתאימים רק לו ולתפקיד שהוטל על כתפיו ובהתאם לאלו עליו לפעול. לא תמיד אדם מסוגל לדעת מהו התפקיד המסויים שההשגחה הטילה עליו אולם בדברים כלליים הדבר שקוף וברור למדי.

 

דרך משל, פלוני שנתברך משמים בעושר ובנכסים פשוט הדבר שההשגחה הטילה עליו תפקיד נכבד בתחום מתן הצדקה העיסוק בגמילות חסדים ובהחזקת תורה. כבר נודעו סיפורי מעשה מדורות קודמים שבהם היו יהודים שגרו בכפרים נידחים וכיוצא בזה, וכששאלו בעצת רבותיהם אם לעבור לגור לעיר הגדולה בה ישנם יותר יהודים וניתן לעבוד שם את הבורא ביתר קלות, התשובה הייתה שלילית באשר במקומם הם יכולים לגמול חסד עם עוברים ושבים ובהעדרם לא יהיה מי שיעשה זאת נמצא שתפקידם העיקרי הוא להחיות את נפשותיהם של עוברי אורח.

המעשה במגיד מדובנא שהלך פעם אחת לביתו של עשיר להתרימו בפורים, והודיעוהו שאינו בביתו, שרוצה לנצל את היום הקדוש להשיג עוד חלק בתורה… בירר הרב היכן יושב הלה ולומד והלך לשם. כשהגיע לשם אכן ראה את העשיר 'שקוע בלימוד'… מיד ניגש אליו הרב ושאלו, אמור נא לי: אם בצבא הצאר, חייל מחיל הרגלים יעקור לחיל התותחנים, מה דינו? הריהו מורד במלכות ובתפקידו ודינו מוות! אכן, השיבו הרב. הקב"ה העניק לך עושר, מתפקידך לחלקו ולעמוד בו לימין עני ואביון. עיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה ולמעות אביונים, והם באים אליך אך אינך בבית, אתה כעת לומד… מי ביקש ממך ללמוד עכשיו? הינך כחיל העורק לחייל אחר באמצע הקרב! שוב לביתך ופתח ליבך וכיסך ועשה את התפקיד שבוראך מצווך!

 לעולם אין אדם רשאי לזלזל בכלים שהוענקו לו ממרום ועליו להקפיד על שמירתם ולהשתמש בהם ביעילות בהתאם לרצון הבורא. זו הסיבה שיעקב אבינו לא זילזל אפילו בפכים קטנים, וכאשר שכחם לא חס על טרחתו ושב לקחתם. ללמדנו שכל מתנה שניתנה לאדם משמים ערכה רב ביותר ויש לשומרה ולנצלה כדבעי ולא להשחיתה מתוך רשלנות.

אולם יש להיזהר לבל יהפכו האמצעים להיות בעיני האדם למטרה. במקרה שהטפל הופך להיות עיקר יש בכך שיבוש בסיסי בגישה ופעמים שמתוך הדגשת טפל זה מעלים אותו על נס עד שנעשים לו עבד נרצע ואף מוכנים להקריב קורבנות עבורו והרי זה מדיף ריח של עבודה זרה.

לאור זאת נבין מדוע יעקב חוזר על פכים קטנים.

יעקב הבין שכל פרוטה שהקב"ה נתן לו היא לשם מטרה. להשלמת נפשו. היא כלי לעבודת הבורא. לכן היה ממונו חביב עליו. ככלי לעבודת ה'.

כעת מיושב מה ששאלנו – האם יתכן שאדם יעדיף ממונו מבניו?

מכך שבני גד וראובן נתברכו משמים במקנה הם הבינו שבדרך זו עליהם לעבוד את בוראם ואם לא יבררו את הטוב ביותר עבור מקניהם הריהם כמעט מועלים בפיקדון שהופקד בידיהם. מסתבר שלפיכך משה רבינו גם לא הוכיחם על עצם בקשתם באשר כאמור הרבה מן הצדק היה בגישתם זו ואלמלא החשש למיעוט הביטחון לא היה בה דופי!

הפגם המסויים שחז"ל חשפו בדבריהם הוא, שדאגת המקנה אצלם הייתה יותר מן הראוי. היה רק משהו דק מן הדק שבסתר לב לאנשים רמים כמותם אף הוא נחשב לליקוי שאי אפשר היה לעבור עליו לסדר היום זוהי בקשת הנחלה המבוהלת שנתנה את אותותיה הכאובים ברבות הימים. מסתבר שזהו גם העניין של הקדמת מקניהם לטפם.

אין ספק שאנשים כמותם לא העדיפו את המקנה על פני בניהם אבל כאמור כל מה שביקשו להיאחז בעבר הירדן היה לצורך מקניהם שהרי בשביל הבנים עדיף היה לעבור אל ארץ כנען, ולכן הקדימו זאת בדבריהם. אלא שמכל מקום דיבורם הסגיר שהיה אצלם שמץ של הדגשת הנכסים שלא הייתה במקומה, והקב"ה דקדק עימם כחוט השערה.

אין ספק שעשירות היא דבר גדול מאוד ומתנה מן השמים, אולם אסור לאדם להשתעבד לכספו ולרכושו מעל למידה הנצרכת וכמו שאמרו "לא כל המרבה בסחורה מחכים" (אבות ב) עיקר הטענה היא כלפי המרבה כמו שכתב ה"תוספות יום טוב", וכן אמרו על עניין העשירות שרובו קשה ומיעוטו יפה (גיטין ע, ע"א) ומחטא זה נענשו בני גד ובני ראובן משום שהכניסו יותר מדי מחשבה בעניין ממונם וזה גרם להם להרחיק את עצמם ממרכז התורה והעבודה אשר בארץ ישראל ולהתיישב בעבר הירדן.

ואם כן ירדוף אדם אחר העושר לשם שמים, כדי לזכות בכלים לעבודת ה'?

המעשה בגרי"ס שאשתו קנתה כרטיס הגרלה והדיר עצמו מנכסיה, שאינו חפץ להיות עשיר, שהעשיר תביעות גדולות עליו, אם חלילה יש ילד יתום שנשלח מהתלמוד תורה מפאת שאין לאימו לשלם, העשיר יתבע על כך, אתה קיבלת את הכלים לעזור לו! ממונו היה בידך!

 

פרשת מטות

כח ועוצמת הדיבור

"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשה" (במדבר ל, ג)

וצריך להבין שאם הוא מוזהר שלא יחל דברו ממילא מובן שככל היוצא מפיו יעשה!?

אומרים חז"ל לא יעשה דיבורו חולין, אלא יקיים דבריו. התורה מלמדת אותנו שלדיבור ישנה קדושה, ואם האדם מזלזל באמירתו ודיבורו הריהו מחלל את קדושתו!

 אנו מוצאים בחז"ל שלדיבור ישנו כוח פעולה במציאות, אמרו חז"ל ברית כרותה לשפתיים, ואל יפתח אדם פיו לשטן כו'. וכן אנו מוצאים שבכוח הטבת החלום להשפיע על שינויו מרעה לטובה! נוראות כוח הדיבור.

הרב זמיר כהן בהרצאתו הראה מחקר של פרופסור יפני שמים שברכו על ידם הראו בהקפאה צורות סימטריות מיוחדות, לעומת מים שקיללו על ידם שהראו צורות כאוס מעוותות.

כמו כן מחקר שבוצע על ידי פרופסור באוניברסיטת באר שבע שזרעי שעועית שגודלו במים שברכו עליהם גדלו פי כמה מזרעי שעועית שגדלו במים רגילים, ואלו זרעי שעועית שגדלו במים שקיללו על ידם, גידלו שעועית גרועה וחלקם כלל לא גדלו!

ולכן נברא העולם בעשרה מאמרות, כדי לומר לנו: ראה מה הוא כוח מאמר ודיבור! במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם! גם אתה האדם יש בך חלק אלוק ממעל ומסוגל במאמר פיך לפעול במציאות. [נלע"ד].

הגמרא מספרת (כתובות, סב, ע"ב) יהודה בריה דרבי חייא חתניה דרבי ינאי הוה אזיל ויתיב בבי רב, וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה, וכי הוה אתי הוה קא חזי קמיה עמודא דנורא.

יומא חד משכתיה שמעתא, כיון דלא חזי ההוא סימנא אמר להו רבי ינאי כפו מטתו שאילמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו. הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט ונח נפשיה.

שואל רבי אלחנן וסרמן הכיצד נפגע רבי יהודה, והרי לא הייתה לרבי ינאי שום כוונה לפגוע בחתנו חלילה?

אלא מבאר רבי אלחנן שהלשון הינה כמו סכין. אדם ששומר על לשונו הרי הוא מחדד סכינו ושומרה, ואינו מקלקל אותה בחיתוך קרשים וברזלים, אזי כשרוצה לחתוך עימה דבר מה היא חותכת כמו חמאה. כך גם הלשון. מי ששומר לשונו הלשון הופכת להיות כל כך חדה שבאמירה דבריו מתקיימים. ותגזר אומר ויקם לך. קיללת חכם אפילו על תנאי היא באה.

וזה מה שמרמזת הפרשה. לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה. מה שזוכה ללא יחל דברו, יזכה שככל היוצא מפיו יעשה.

לא יחל דברו– שאם התחייבת למישהו שתגיע לעשות לו את העבודה בתאריך מסויים- תעמוד בזה. אם הבטחת לתת למישהו או לסדר למישהו – תעמוד בזה! שדיבורך לא יהיה חולין!

מספרים שפעם אחת מישהו הגיע לשמים והציעו לו גיהנם גרמני אמריקאי וישראלי. כל אחד עם מספר טמפרטורות שעות שהיה זמני הוצאת הראשים כו' הוא בחר בישראלי. שאלוהו מדוע? והוא השיב- בגיהנום הישראלי שעה לא שעה, טמפרטורה לא טמפרטורה זמנים לא זמנים…

הבבא סאלי שלקח את חתנו הרב יהודיוף ליהודי זקן בן 108 שיתברך מפיו. לאחר מכן סיפר לו שהלה נתבקש פעם להשלים מנין לרב יעקב אבוחצירא והרב אמר: 'שתחיה עד מאה ועשרים!'

מסופר על אחד שבא להשלים מנין לחזון איש שהיה מתפלל בשעות הצהריים בשתים עשרה וחצי, אולם אז נזכר שקבע פגישה לשעה זו, ושאל האם יוכל לדחות את הפגישה ולאחר בעשרים דקות כדי שלא יתבטל המנין שהוא העשירי, אמר לו החזון איש שילך מיד ללא שהיות, שאם התחייבת- אתה חייב לקיים! הוא הלך והמנין התפזר מחוסר עשירי.

ולכן יכל החזו"א לומר לחולה אינני רואה שיש לך משהו. אין לך כלום. ובאמת היו הרופאים עושים צילום נוסף ומגלים שאין לו כלום… הפה כמו סכין!

כך מסופר על רבי אלחנן וסרמן שפעם אחת, נכנסו פורקי עול לישיבתו וניסו לעורר מהומה, הרב מיד ניגש אליהם ללא מורא והחל דוחף אותם החוצה. הם חששו ממנו ונפל עליהם פחדו, אולם הבריון החל לנהום לעברו הי הי בלי ידים! אמר לו הרב אתה בלי ידיים! למחרת נפוצה השמועה בעיר שהבחור נשתתק בשתי ידיו.

ראה לעיל המעשה עם הגרח"ק.

 

פרשת מטות

המאמין לא כועס

כעס בחיק כסילים

"וַיִּקְצֹף משֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה" (במדבר לא, יד- טו)

רש"י (לא, כא) ויאמר אלעזר הכהן וגו' – לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים וכן אתה מוצא בשמיני למלואים שנאמר (ויקרא י) ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בא לכלל כעס בא לכלל טעות וכן (במדבר כ) בשמעו נא המורים ויך את הסלע על ידי הכעס טעה.

ילקוט שמעוני (במדבר לא, רמז תשפו)

ויאמר אלעזר הכהן וגו'. משה רבינו לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות. רבי אלעזר בן עזריה אומר בשלושה מקומות בא משה לכלל כעס ובא לכלל טעות. כיוצא בדבר אתה אומר ויקצוף על אלעזר ועל איתמר, מה הוא אומר? מדוע לא אכלתם. כיוצא בדבר אתה אומר ויאמר (משה) [להם] שמעו נא המורים, מהו אומר? ויך את הסלע. אף כאן אתה אומר ויקצוף משה על פקודי החיל מהו אומר? ויאמר אלעזר לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות.

אדם ניכר בשלושה דברים, אחד מהם זה כעסו. כשאדם כועס ניתן לעמוד על אישיותו.

[מעניין שגם אצל משה ניתן לראות שגם כשכעס לא היה זה כעס על עניינים של מה בכך או על זלזול בכבודו אלא על עניינים שברוח. אדם ניכר בכעסו!]

כל מיני גיהנום שולטים בו! מה פירושו?

מבאר החפץ חיים שהכועס יכול להגיע לעבירות הקשות ביותר ללא שום הגבלה, ולהגיע לכל סוגי הגיהנאום שמיועדים לכל עבירה ועבירה.

מסכת פסחים (סו, ע"ב)

אמר רבי מני בר פטיש: כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו. מנלן? מאליאב שנאמר: "ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה [זה] ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר. אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת". וכי אזל שמואל לממשחינהו בכלהו כתיב לא בזה בחר ה' ובאליאב כתיב ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא.

וצריך ביאור, שהרי מעשה הכעס היה לאחר מעשה ההכתרה???

אלא מבאר רש"י שגלוי וידוע לפני ה' שהוא רגזן. פירוש: וכבר כשבא שמואל קיננה באליאב מדת הרגזנות, וכבר בזה נמאס בעיני ה'!!!

משל למה הדבר דומה? לאדם שיש לו בביתו מכונת להדפסת שטרות מזוייפים. על פי שמעולם לא עשה בה שימוש יענש על כך קשות.

למדנו גנות הכעס בעיני הבורא, שבגינה הפסיד אליאב לנצח את הזכות להיות למלך על ישראל!

המעשה בחפץ חיים והסוכה.

לאחר פטירת אישתו הראשונה של החפץ חיים הוא נשא אישה בזיווג שני. כשהגיע סוכות יצא החפץ חיים, שכבר היה מבוגר, לבנות את סוכתו בעצמו. הוא נטל פטיש ומסמרים ועצים ובנה את הסוכה במשך מספר שעות. כשיצאה הרבנית לראות את הסוכה היא חיוותה את דעתה שנראה לה שבצד השני של החצר היה מתאים יותר לקבוע את הסוכה. החפץ חיים לא התווכח ואף לא טען שמזה ארבעים שנה שהוא בונה כאן את הסוכה, וללא אומר ודברים הוא פרק את הסוכה ובנה אותה מחדש במקום שבו חפצה הרבנית.

כשיצאה שוב הרבנית לאחר מספר שעות לראות את הסוכה במקומה החדש היא פנתה לרב ואמרה אתה יודע, ישראל מאיר, כמדומני שהמקום הקודם היה עדיף… החפץ חיים שוב ללא אומר ודברים פרק את הסוכה וטרח ובנה אותה שוב במקום הקודם…

זהו אותו החפץ חיים שכשבאו אליו לבקש שיתרום זמן מחייו בעבור חולה שיש בו סכנה, כפי שהיה מקובל בזמנו שהיו מתרימים את מכירי החולה וכל אחד היה תורם מספר ימים מחייו לחולה, הסכים החפץ חיים לתרום שתי דקות… כששאלוהו "זה הכל"? הוא השיב: אתם יודעים כמה זה שתי דקות? זה המון זמן! כמה אפשר להשיג בשתי דקות! והנה כאן הרב לא חס על זמנו ועשה הכל על מנת לרצות את הרבנית.

מכאן לומדים עד כמה על האדם להמליך את חבירו עליו בנחת רוח, להיות וותרן, ולא לכעוס אף אם באמת יש מקום להתרגז…

אין פלא שהחפץ חיים האריך ימים…

האריז"ל אומר שכשאדם כועס ניטלת ממנו הנשמה הקדושה וניתנת במקומה נשמה טמאה מהסטרא אחרא וזה שכתוב: טורף נפשו באפו. שעושה נפשו הקדושה טריפה! וכל התיקונים שעשה עד עתה מתבטלים וצריך לחזור ולעשותם מחדש!

גם מבחינה רפואית הכעס הוא אחד הגורמים למחלות קשות ביותר: אולקוס, לחץ דם, מחלות לב, כליות, וגורם לקיצור ימיו. קצר ימים ושבע רוגז.

כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. מדוע?

הוא חסר אמונה שאינו מבין שכך נגזר עליו משמים ונושך את המקל במקום את המכה…

כל מיני גיהנום שולטים בו! – מה פירושו?

מבאר החפץ חיים שהכועס יכול להגיע לעבירות הקשות ביותר ללא שום הגבלה, ולהגיע לכל סוגי הגיהנום שמיועדים לכל עבירה ועבירה.

 

הכעס ומחירו… רבי יצחק לוינגר מו"צ בבודפסט כותב: את הסיפור הזה שמעתי מאדם אחד ששמעו מאביו, אשר רבי חיים מקוסוב [מחבר ספר "תורת חיים" על התורה] בעל המעשה, סיפר לו:

רבי חיים נסע לעיר מסוימת לדבר מצוה. בדרך התעכב בכפר אחד ונכנס ללון אצל אחד מחסידיו. הלה שמח שמחה גדולה שזכה לארח את רבו בביתו, הציע לו מיטה, והרב עלה על יצועו.

לאחר חצות הלילה, התעורר הרבי משנתו, ושמע כיצד אדם אחד מברך ברכת התורה בכוונה ובמתיקות, ולאחר מכן פתח בלימוד גמרא.

בהאיר היום כאשר יכירו בין תכלת ללבן, הסתכל הרבי וראה, כי זקן עיוור שוכב לו במיטתו ולומד בעריבות. פנה אליו הרבי, והלה סיפר לו, כי הינו אביו של בעל הבית, וכי זה לו עשרים שנה שפרש מכל עניני העולם, ועוסק הוא אך בתורה ועבודת ה', ואין לו כל שייכות וקשר לאדם כלשהו, בלתי אל התורה חשקו. הוא מתגורר אצל בנו וכל מחסורו עליו, כך שפנוי הוא כליל לעבודת ה'.

הרבי שנוכח שעומד ליד אדם בעל מדריגה גבוהה, ביקשו שיתנו ביניהם תקיעת כף, שמי שימות תחילה, יבוא ויספר בחלום לחבירו, מה נעשה בדינו בשמים. הלה הסכים וכך עשו.

בחלוף מספר שנים נפטר העיוור הלמדן. הוא קיים את הבטחתו ובא בחלום לרבי חיים, וגילה לו מהמתרחש בדינו בשמים. וכה דבריו: כשנשמתי עלתה למרום, היתה שמחה גדולה בכל פמליא של מעלה לקראת בואי. כשהכניסוני בבית דין של מעלה והחלו לברר דיני, נוכחו כי במשך עשרים שנות חיי האחרונות, התעלתי הזדככתי ותיקנתי כל מעשי, ואפילו נידנוד של מחשבת פסול לא מצאו בי, כך שהייתי נקי בלא חטא, ומלא בתורה ובמצוות.

אך הנה לפתע נכנס מלאך לבוש שחורים, וקרא: "לאדם זה אתם רוצים לתת גן עדן? הרי הוא מבזה את התורה בפרהסיא, ועדיין לא עשה תשובה!"

וכאן פירט המלאך וסיפר כל המעשה: בצעירותו היה הנפטר מלמד נערים בישוב הרחוק מביתו, ושם שהה כל החורף. לקראת חג הפסח היה חוזר לעירו, שם היה מקובל בתור תלמיד חכם נכבד. בבואו בשבת לתפילה בבית הכנסת, כיבדו הגבאי בעליה לתורה ב"רביעי". הוא התמלא בליבו בכעס, והמתין עד לאחר התפילה. בסיום התפילה ניגש בכעסו אל הגבאי ורטן עליו: לאורח נכבד כמוני מגיע "רביעי"? בה בשעה שלפי מעמדי מגיעה לי עלייה ב"ששי" או "מפטיר"…

מיד יצא פסק דין על הנפטר, כשהוא מותיר בפניו שתי ברירות: א. שיחזור בגילגול ויוולד מחדש ויתקן את חטאו, ב. שיסבול בשמים שלוש דקות של בושה. הוא כמובן בחר באפשרות השניה.

מיד נפתחו שערי גן עדן, ובא מלאך וחטף אותו והוליכו שם, וביישו לעיני כל הצדיקים: "ראו טיפה סרוחה זו, היה לו עזות לומר, שאינו חפץ בעליית "רביעי"…     

וסיים רבי חיים סיפורו: ידוע תדעו, כי הקב"ה ריחם על הנפטר הגדול, וכיסה אותו מפני בזיונו שלא ירגיש בה כל כך, כי אחרת לאחר הדקה השניה, לא היה יכול יותר לשאת בזיונו אף לא בדקה אחת נוספת, והיה מתחרט וממיר את עונשו להיוולד מחדש!

['מגיד משנה האחרון' דף ה']

ממעשה זה למדנו שהסיבה לכעס – הגאוה. אדם כועס כשמשהו לא מסתדר כיצד שהוא רצה או חשב. הרגיזו אותי! לא מילאו את מאויי! והרי הגאותן ככופר בעיקר ודוחק רגלי השכינה, ולכן הכועס כאילו עובד עבודה זרה.

סיבה נוספת לכעס- הגאוה. אדם כועס כשמשהו לא מסתדר כיצד שהוא רצה או חשב.

הדבר מצוי עם אישתו בבית או עם הילדים. התרתחות כשאינם מצייתים לנו.

התדבק במידותיו. מה הוא ארך אפיים כו'. ניסינו לחשוב פעם כמה הקב"ה מאריך אפו עמנו ואינו גובה מאיתנו על שאנו ממרים את פיו? לו ה' היה מקפיד וכועס עלינו כמו שאנו כועסים על זולתינו כשהם ממרים את פינו ממזמן לא היה האדם חי…

אור דניאל פרשת מצורע

הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בעת ששכב במחלקה לטיפול נמרץ במצב קשה סבל ייסורים וכאבים נוראים. רק כאשר הרופאים קבעו כי מצבו התייצב ויצא מכלל סכנה הורשו בני המשפחה להיכנס לדקות ספורות, כי עדיין סבל מכאבים חזקים מאוד בליבו ואסורה הייתה לו שום התאמצות. משנכנסו לחדר מצאוהו שקוע בהרהורים, מצחו היה מכווץ ועיניו נראו מהורהרות, המוניטור הראה שהוא סובל מכאבים חזקים ולפתע שמעוהו מתחיל לבכות ואמר לעצמו שאלו אינם ייסורים של אהבה מפני שהם מבטלים אותו מלימוד תורה. ואז שמעו אותו בקולו החלוש אומר "תשל"ה תשל"ד " וכו' וכו'.

הרופא נכנס לפתע לחדר והביט במוניטור ומיד הוציא את כולם מן החדר באומרו שהחולה מתאמץ יותר מדי וקצב פעימות הלב אינו סדיר. הימים חלפו ורבי משה התאושש מההתקף הקשה. באחד הימים לא יכול היה נכדו להתאפק יותר ושאל את סבו: "מה פשרם של מספרי השנים שמילמלת תוך כדי כאבים עזים?" רבי משה נרתע מעט בבהלה "האם הבעתי מחשבותי בקול? אם כך הבה אספר לך: הייסורים שעברו עלי לא היו ייסורים של אהבה כי ניסיתי בכל כוחי ללמוד תורה ולא עלה בידי, והתחלתי לחשוב מדוע באו אלי ייסורים כאלה. אין זאת כי חטאתי ועלי לפשפש במעשיי! סקרתי את כל שנותיי שנה אחר שנה, פישפשתי וחיטטתי בכל מאורע ומאורע שעבר עלי חקרתי ובדקתי האם חטאתי חטא כלשהו, האם ביטלתי אי פעם מלימוד תורה, הפלגתי אחורנית עשר שנים, עשרים שנה, שלושים ארבעים וכשחקרתי את מעשיי מלפני כשישים שנה נזכרתי בעוון מימי נעוריי ואז הבנתי מדוע בא לי כל זאת.. היה זה בהיותי בישיבתו של הגאון רבי פסח פרוסקין זצ"ל. יום אחד בעת השיעור זרק ראש הישיבה לחלל האוויר קושיא חמורה, היכל הישיבה רעש וגעש הבחורים החלו להתנצח ביניהם כשהם מעלים סברות לכאן ולכאן ומנסים את כוחם בתירוץ הקושיא. לאחר כמחצית השעה השתתקו הכל, הסערה קמה לדממה. אפילו האריות שבחבורה לא הצליחו לפצח את הקושיא המסובכת. לפתע כאילו אור הבזיק במוחי והסוגיה התבהרה לי להפליא. קמתי אנוכי מהצעירים שבחבורה ובקול צלול אמרתי את התירוץ, היה זה תירוץ גאוני ומבריק וכל הקושיות התיישבו כלא היו. ראש הישיבה קם ממקומו והכריז 'אכן בני זהו התירוץ המבוקש, זכית לכוון אל האמת'.

הכל קמו והביטו בי בהתפעלות ואני לבי גאה בי הרגשה נפלאה של סיפוק הציפה אותי, חשתי רגש דק מן הדק של גאווה והתנשאות".

"יותר משישים שנה עברו מאז " המשיך רבי משה כשקולו נחנק מבכי "הקב"ה המתין לי זמן כה רב כדי שאחזור בתשובה על חטא זה אך לדאבוני לא זכרתי אותו ולא התחרטתי עליו. ועל הרגשת ההתנשאות בלב נענשתי עתה בליבי".

אדם שיכול בהחלטיות כזאת להעיד על עצמו שלא התגאה משך שישים שנה.. לית דין בר נש!!

 

ענוותנו של ר"מ מפארמישלן פנינים תשעב פרשת ראה:

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה׳ אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה׳ " וכו׳ (דברים יא, כו-כח)

מסופר, כי בליל שבת אחת נכנס הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע לערוך את שולחנו בבית מדרשו, והנה ברוח קודשו הוא מרגיש שאחד היושבים בשולחנו מחזיק מעצמו… ואף נותן לכולם להבין כך…

מיד פתח רבי מאיר׳ל כדרכו הידועה והסביר את דברי הפסוק: "ראה אנכי," – מדת ה"אנכי" (דהיינו להרגיש ב׳אנוכיות׳ מתנשא חשוב ומכובד), "נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – יש בה גם ברכה וגם קללה. "את הברכה אשר תשמעון" – הגאות לשם שמים לשם קיום המצוות כמו "ויגבה לבו בדרכי ה'" גאות כזו היא ברכה. "ואת הקללה אם לא תשמעון" –     אבל שלא לשם קיום המצוות, ה"אנכי" היא קללה!…

וזהו גם הפירוש "אם תטיב שאת" (בראשית ד, ז) – בכדי להיטיב את עצמך יכול אתה "שאת" – להתנשא. "ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ" – הגאות היא חטא!…

ונאים הדברים למי שאמרם.

דהרי ידוע הוא, שמימיו לא קרא הרה"ק מפרמישלאן זי"ע על עצמו – "אני" או "אנכי" – שהרי לא ראה עצמו כ׳מי׳ או כ׳מה׳ כדי שיוכל לכנות את עצמו בתואר של יישות ואנוכיות. אלא כך היה אומר על עצמו: "מאיר אמר", "מאיר הלך", "מאיר עשה" – כאדם המדבר על אודות זולתו. וכזה היה סיגנון שיחתו כל ימי חייו.

ואף הוא היה אומר: "בדין הוא, שיהיו למאיר שיפלות והכנעה לפני בורא עולם יתברך שמו, שהרי הבורא יתברך שמו, "היה, הווה ויהיה" – ואילו מאיר, הוא ההיפך המוחלט: לא היה, לא יהיה, וגם עכשיו – מי הוא ומה הוא?!"…

את גודל ענוותנותו אפשר גם לראות מן הסיפור המרתק הבא:

היה זה באחד הימים כאשר הגיע זמן תפילת שחרית, ובבית מדרשו של הרבי ממתינים בני המנין הקבוע לכניסתו של הרבי לתפילה. אולם, דלת חדרו הפונה אל ההיכל, מתמהמהת היתה מלהיפתח.

חלפו כבר שעה ושעתיים מן הזמן הקבוע, והדלת איננה נפתחת. מתוך החדר, נשמעה רק אוושת צעדיו הנמרצים של הרבי, בפוסעו הלוך ושוב מבלי מצוא מנוח…

לליבו של הגבאי, התגנב חשש, שמא דווקא בו תלוי הקולר לעיכוב התפילה, ומשום מעשה שהיה:

באותו הבוקר, בשעת שחר מוקדמת, הגיע רכוב על סוסו, יהודי אחד מבני הכפרים הסמוכים, וביקש להיכנס אל הקודש פנימה, כדי להתברך מפי הרבי בברכת הצלחה, לאיזושהי עיסקה שנזדמנה לפניו. אולם, הגבאי דחהו, והורה לו להמתין עד לאחר התפילה – בשעה ששערי בית הרבי נפתחים בפני כל שאר הבאים לשחר את פניו ולבקש את ברכותיו. מששמע האיכר, כי יהיה עליו להמתין מספר שעות, עד אשר יוכל להיכנס אל הרבי, התרתח מזעם, והחל משמיע קולו בצעקות רמות: "הייתכן?! לעכב אדם טרוד כמוני, זמן רב כל כך?! והלא עלי למהר ולחזור אל משק ביתי שבכפר, כדי לבצע את העבודה הרבה המוטלת עלי!"

השיב לו הגבאי: תדע, כי נכון הרבי להפקיר את כל אשר לו, למען איש מישראל המתדפק על שעריו, אולם, עתה, בהכנותיו הנעלות לתפילה הוא עוסק, והאיך אפשר לדחות עבודת שמים מפני ענייני מסחר שלך?!

אבל הכפרי המגושם עמד על שלו ולא הירפה. בקולו הרועם, שפך את חמתו על ראש הגבאי, וכמעט שהרים עליו יד…

כאשר הגיעו הדין והדברים לאוזני הרבי היושב בחדרו, קם ויצא החוצה, לראות בשל מי הסער הגדול הזה.

כיון שראה האורח את הרבי יוצא מחדרו, מיד אץ לקראתו, והחל מסיח לפני בנשימה אחת את כל מה שהיה לו לומר על אודות העיסקה שנזדמנה לידו.

החווה הרבי בידו כלפי האיש, ורמז לו להיכנס אליו החדרה. ולמען הניח דעתו של יהודי ולשכך את זעפו, נתיישב הרבי והאזין בניחותא לכל שיחו ושיגו על עסקי מחייה וכלכלה.

אחרי שכילה הלה לספר את כל אשר עם לבבו, השיב לו הרבי מה שהשיב, ופטרו מלפניו.

מני אז, חלפו כמה שעות, והרבי נותר סגור בחדרו. היה אפוא הגבאי, כמעט בטוח, כי כל העיכוב בכניסה לתפילה אינו נובע אלא מביקורו של אותו אורח מוזר אצל הרבי, והיה אפוא לבו נוקפו שמא לא עשה דיו כדי למנוע את הפרעת הרבי מהכנותיו לתפילה…

סוף כל סוף, בשעה מאוחרת מאוד, נפתחה הדלת, ועל הסף הופיע הרבי. הוא ניגש אל מקומו בבית המדרש ופתח בתפילה בנעימות כדרכו. לאחר התפילה נכנס הגבאי אל חדרו של הרבי כמידי בוקר, כשבידו ארוחת הבוקר שנוהג היה הרבי לטעום לאחר התפילה.

אבל עם היכנסו פתח הרבי ומספר לו: השומע אתה? נס גדול ארע היום למאיר, שיכול היה לעמוד ולהתפלל לפני הקב"ה, שאלמלא כן, מי יודע אם יכול היה מאיר היום להתפלל כלל!

והמשיך הרבי וסיפר: מיום עומדו על דעתו, אין מאיר עומד להתפלל לפני הקב"ה, עד שאינו בטוח בנפשו, ללא שום פקפוק וללא שום ספק כלל, כי פחות ונקלה הוא, מכל האדם אשר על פני האדמה!

כל עוד נדמה למאיר, ולו בדמיון קל שבקלים, כי חשוב וטוב ועדיף הוא על פני נפש אחת מישראל, תהא אשר תהא – אין מאיר מהין לפצות את פיו בתפילה לפני אביו שבשמים, לבל תהיה תפילתו ׳תועבה׳, חלילה וחס, כענין שנאמר: (משלי טז, ה) "תועבת ה׳ כל גבה לב".

והנה, הבוקר הזה, כאשר שמע מאיר את צעקותיו וראה את כעסו של האיש הכפרי, נכמרו רחמיו בקירבו ולא יכול היה להתאכזר ולאטום את אוזניו משמוע אל בקשתו.

בתוך הדברים, גילגל האיש והסיח לפי תומו, על מלאכתו ועל פרנסתו. אף הוא לא התבושש, ומבלי הנד-עפעף סיפר, כי מתעסק הוא בגידול "דברים אחרים" ובפיטומם, וכלל לא חש ולא הבין כי ישנו איזה חסרון בדבר.

לאחר שיצא הלה והלך לו, חש מאיר בנפשו כי איננו מסוגל לעמוד ולהתפלל!

מכל העולם כולו היה מאיר נחות ושפל כמו תמיד, אולם מאותו יהודי, המסוגל לגדל ׳דבר-אחר׳ ולהתפרנס מכך, ועוד לספר על כך ללא שמץ של בושה – יותר ממנו, לא יכול היה מאיר לחוש את עצמו שפל!

שהרי סוף סוף, אחרי כל מגרעותיו וחסרונותיו של מאיר – הרי אינו מפטם ׳דבר-אחר׳, חלילה!…

היה אפוא מאיר בצרה גדולה. השעות הולכות וכלות, העת מתאחרת, בבית המדרש יושב המנין וממתין – ומאיר איננו יכול להתפלל!

בשום פנים ואופן, אינו יכול! שהרי חש הוא עצמו גבה-לב, כלפי האיכר המפטם ׳דברים אחרים׳!…

אך לבסוף, השגיחו מן השמים בצערו של מאיר, חסו עליו, בזכות אבותיו הקדושים, ועשו לו נס: לפתע, עלתה בליבו של מאיר מחשבה לאמור: אילו היית אתה, מאיר, איכר כה גס ומגושם, המגדל 'דבר- אחר' חלילה, כלום היית עוד משכים למעונו של צדיק, כדי להתברך מפיו להצלחת עסקיך?! בוודאי שלא! אפילו שמץ של אמונת חכמים לא היתה נמצאת בך!

 הרי לך אפוא, כי אותו איכר חשוב ויקר ממך עשרת מונים!…

מיד, יכול היה מאיר להיכנס לבית המדרש ולעמוד ולהתפלל…

 

הדבר מצוי עם אישתו בבית או עם הילדים. התרתחות כשאינם מצייתים לנו.

התדבק במידותיו. מה הוא ארך אפיים כו'. ניסינו לחשוב פעם כמה הקב"ה מאריך אפו עמנו ואינו גובה מאתנו על שאנו ממרים את פיו? לו ה' היה מקפיד וכועס עלינו כמו שאנו כועסים על זולתינו כשהם ממרים את פינו ממזמן לא היה האדם חי…

סיבה נוספת לכאילו עובד עבודה זרה:

אדם שנוסע בכביש ולפתע הרכב שלפניו בלם, וכתוצאה מכך הוא "נכנס בו". הרכב ניזוק, הפסד ימי עבודה, משפטים, ביטוח, הפסד כספי ועוגמת נפש. הניזוק יוצא ומתחיל לצעוק ולכעוס אידיוט! מי נתן לך רישיון! ומתחיל להרעיף עליו שלל ברכות… הבה נחשוב. האם כך גם היית מתנהג לו היית נתקע בעמוד? היית יוצא ומתחיל לצעוק עליו מדוע את עומד כאן! מי תקע אותך פה וכו'?

אלא הביאור הוא שהאדם מחפש את מי להאשים מפני שהוא חושב שבגינו כל הצרה הזו. אם הוא לא היה מתנהג כפי שהתנהג לא הייתי סובל כעת. זו כפירה גמורה. שהרי אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא נימה! ולך היה מגיע נזק זה, ובכעסך הינך מבטא חוסר אמונה ותולה את צרתך בפלוני. הכועס הינו חסר אמונה שאינו מבין שכך נגזר עליו משמים ונושך את המקל במקום את המכה…

 

גנות הכעס [עיקר מלק"ט]

משה אינו מעכב מלחמת מדין, על אף שהדבר יכול לעכב את מותו, ואילו יהושע לעומתו עיכב כיבוש הארץ ובעקבות כך קוצרו ימיו.

משה אמר לישראל לנקום נקמת ה' כדי שלא יאמרו אם מדובר בנקמתנו אנו מוחלים על כבודנו והעיקר שמשה לא ימות. אך הוא אמר להם שזו נקמת ה' ואם כן אין הדבר תלוי במחילתכם.

לאחר שהם חוזרים משה קוצף עליהם מדוע החייתם כל נקבה. אמרו חז"ל כל הכועס חכמתו מתעלמת ממנו, ולכן משה שכח הלכות גיעולי כלים ונמסרו על ידי אלעזר בן אהרון.

והרי כעסו היה לשם שמים? מבאר הגר"ח שמולביץ שאין הדבר משנה, הכעס כמוהו כאש השורפת, לא יועילו כוונות טובות.

מחדד הסבא מנובהרדוק: הרי יכל משה לשמוח, שהרי אם לא מתו כל בנות מדין זאת אומרת שהמלחמה עדיין לא הסתיימה, ואם כן הוא קיבל עוד רגעים יקרים של חיים, ואף על פי כן משה אינו שמח, שהעיקר לדידו שרצון ה' יעשה בשלימות, ולא מאוויו. הרי לנו שכולו היה לשם שמים, ואף על פי כן הכעס קילקל.

מוסיף האוזניים לתורה, נשים לב ששמו של משה כפול בפסוק ללא צורך:

(במדבר לא, יד- טו) "וַיִּקְצֹף משֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבה".

ביאור העניין הוא, על פי מעשה שהיה עם רבי אליהו לאפיין שפעם אחת בנו הכעיסו ורצה להוכיחו אולם המתין ורק לאחר ששכך כעסו הוכיחו, על מנת שלא לפעול מתוך אמוציות.

כך גם משה, הזכרת שמו בפעם השניה באה ללמד שהיה הפסק בין הכעס לתוכחה. ללמד שאין להוכיח בשעת כעס, ודאי לא להכות את בנו בשעת כעסו חס ושלום.

רבי שלום שבדרון זצ״ל

משה רבנו אמר תוכחה קשה לבני גד ובני ראובן. לא מצינו במקום אחר בתורה שמשה רבינו אמר כל כך הרבה מוסר.

והנה, גם אחר כך כאשר הבטיחו "אנחנו נחלץ חושים״ וקיימו את הבטחתם, עדיין אפשר למצוא בחז״ל איזה שהיא הערה על בני גד ובני ראובן:

כתוב במדרש: (מדרש רבה במדבר כב, ו)

(ז) ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד. הלכה: שלוש מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם, זכה בחכמה זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר זכה בכל. אימתי? בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכוח התורה אבל גבורתו ועשרו של בשר ודם אינו כלום שכן שלמה אומר: (קהלת ט, יא) "שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כולם".

וכן ירמיה אומר: (ירמיה ט, כב- כג) "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעושרו כי אם בזאת יתהלל" וגו'. ומתנות אלו בזמן שאינן באין מן הקב"ה סופן להיפסק ממנו. שנו רבותינו: שני חכמים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מעובדי כוכבים. אחיתופל מישראל ובלעם מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם. וכן שני גיבורים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם, שמשון מישראל וגולית מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם.

וכן שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם, קרח מישראל והמן מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם. למה? שלא היה מתנתן מן הקב"ה, אלא חוטפין אותה להם.

וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל לפיכך גלו תחילה מכל השבטים שנאמר: (דברי הימים א' ה, כו) "ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה".

ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם. מנין? ממה שכתוב בתורה: ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד… עד כאן לשון המדרש.

מה אם כן כתוב במדרש?

שלוש מתנות נבראו בעולם: חוכמה, עושר וגבורה. מי שזכה לאחת מהן זכה הרבה, אבל, אומר המדרש ״אימתי?״ מתי מי שזוכה הוא מאושר"? כשהם מתנות שמים ובאין בכוח התורה! אבל גבורתו ועושרו של בשר ודם אינו כלום שכן שלמה אומר: "שבתי וראיתי תחת השמש כי לא לקלים המרוץ… וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כולם״.

הדברים תמוהים לכאורה, וכי יש משהו שהוא לא מן מהשמים? וכי יש דבר שבשר ודם עושה לעצמו?

ממשיכים חז״ל, ועל פי דבריהם נבין: "ומתנות אלו בזמן שאינם באים מהקב״ה סופן להיפסק. שאמרו רבותינו שני עשירים עמדו בעולם אחד מישראל ואחד מאומות העולם, קרח מישראל והמן מאומות העולם ושניהם נאבד! מן העולם, למה? שלא היה מתנתו מן הקב"ה אלא חוטפין אותה להם.

וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל לפיכן גלו תחלה מכל השבטים״

"שלא היתה מתנתן מן הקב״ה אלא חוטפין אותן להם". כאן כתובה תוספת – הם חטפו. מה הכוונה? מה היא מתנה מהשמים ומה לא נחשבת מתנה מהשמים? אמשול לכם משל נחמד ואמיתי לענינינו.

אדם נכנס לבנק ואחריו ילדו הקטן. השניים עמדו בתור, האב והילד. הילד ראה כיצד הפקיד סופר כסף רב ומוסר לאנשים, שטרות רבים של כסף, התפעל הילד וקרא: "אבא! ראה איזה עשיר הוא! ראה איך הוא מחלק כל כך הרבה כסף". חייך האב והסביר לילדו: "הוא רק פועל של הבנק. אינו עשיר. אם יקח לעצמו אפילו סנט אחד, פרוטה אחת מהכסף שניתן בידו, מיד יפטרו אותו מהעבודה".

והוא הוא, הנמשל לענינינו: ישנם בני אדם שנתנו להם כסף משמים בשבילם, הגיע להם עושר וקיבלו את הכסף לעצמם. אבל על פי רוב כאשר נותנים לאדם חוכמה, עושר או גבורה, לא נתנו לו בשבילו ! אלא כדי שיהיה שומר זאת לאחרים, כגזבר ופקיד להעניק לאחרים מחכמתו וכסף מממונו וכו', אך הוא טועה וחושב כי הכל שלו, חוטף ונוטל הכל לעצמו… אינו מבין כי הינו בסך הכל גזבר, והם, אותם עשירים וגיבורים שנפלו מדרגתם, כיון "שהיו חוטפים להם" עליהם נאמר: "כי עת פגע יקרה את כולם".

המשכיל זוכה ומנצל את המתנה להיות גזבר לעם ישראל ודרך החדר שלו עובר סיוע בכל מיני תחומים, והוא הוא המאושר בזכותו.

כי באלה חפצתי

נאמר בפסוק: ״כה אמר ה׳ אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעושרו כי בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי נאום ה׳ כי אני ה׳ עושה חסד וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה׳ ".

הרמב״ם מפרש כי מדובר כאן בחכם גדול באמת, ויש האומרים כי גם הגיבור היינו אמיתי – הכובש את יצרו, ובעשיר השמח בחלקו, הללו שהגיעו לדרגות גבוהות אף על פי כן נאמר להם: אל יתהלל! ״כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי נאום ה׳ כי אני ה׳ עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ״ זה חידוש אחד.

עוד חידוש גדול בפסוק זה הוא מה ששואל הרמב״ם. הרמב״ם בספרו מורה נבוכים שואל: מדוע צריך הפסוק להמשיך ״כי באלה חפצתי נאום ה׳״ הרי פשוט כי אם ה׳ עושה חסד ומשפט בארץ אז הוא חפץ בזה?

מתרץ הרמב״ם ומבאר ש״כי באלה חפצתי" הכוונה היא חפצתי ממך כי אתה תעשה כך. "כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי" – ממך ־"נאום ה״׳.

למדנו היום דרך חיים, ועל דרכי החיים הללו נאמר "כי נר מצוה. ותורה אור ודרך חיים ־ תוכחת מוסר" וכשחיים כך זוכים לעולם הזה ועולם הבא גם יחד. עד כאן.

שלם בקברו

ועתה אספר לכם מעשה. את המעשה שמעתי פעם בנוסח אחר, אבל לאחרונה הוא התפרסם בנוסח דלהלן ועל פיו אספר:

לפני השלטונות, הונחה תוכנית לסלול כביש לאורך כל הגבול בין גרמניה ופולין, ובית העלמין של עיירת קלאבוצק היה על הגבול, לכן גזר השלטון להעביר את בית הקברות היהודי הישן למקום חדש.

כל השתדלות היהודים אצל השלטון לבטול תוכניתם לא נשאה פרי, לא נותרה ברירה אלא לגזור תענית ציבור בבתי כנסיות של העיר שם התאספו זקנים ונערים אנשים נשים וטף, להתפלל לה' שוכן מרומים. למחרת ירדו עטופי יגון לבית החיים, ים של דמעות שפכו מתוך בקשת מחילה, והחלו בהעברת הקברים.

בשעה שכבר עמדו להוציא עצמותיהם של הקברים האחרונים, פגשו בתמונה מחרידה. מאוד. באחד הקברים הבחינו בארון כמו חדש, כאילו זה עתה נגנז בארץ ובתוכו גוף טרי כאדם ישן עטוף בתכריכים, ועליו גלימה שחורה של כמרים עם עניבה…

אנשי החברה קדישא שלחו מיד לקרוא לרב העיר, וגם הוא השתומם מהמראה המרעיד וביקש לחפש בפנקסי העיר הישנים, חיפשו ולא מצאו דבר. על פי פקודת הרב נערכה מיד לויה עבור המת – בכבוד גדול.

הרב, באופן פרטי, התענה והתפלל כי יענו לו מן השמים בענין מת פלאי זה, ואכן לא עברו ימים עד שנתגלה אליו המת בחלום הלילה, וכה היו דבריו.

הייתי בעולם לפני כמאה שנה, איש פשוט הייתי, ללמוד לא יכולתי, ומשום כך יקדה אש בקרבי באהבה לכל יהודי, כל ראשי ומוחי, כוחותי וממון השקעתי לעזור לזולת ובפרט במצות "הכנסת כלה״, ימים שלמים הלכתי כדי לדפוק בדלתי נדיבים ועשירים במטרה להשיא בני עניים יתומים ויתומות, להשיג צורכיהן על הצד הטוב ביותר.

נערה יתומה בת 30 היתה בעיר, יתומה מסכנה באופן מיוחד, כי לא היה מי שהתעניין בה, היא עבדה לפרנסתה ובקושי הרויחה עבור לחם וצרכיה החיוניים. ועד כמה שטרחתי גם עבור שידוך בשבילה לא נמצא דבר מתאים עבורה.

במקביל הגיע אז לעיירתנו בחור שהיה בגילה, ולפרנסתו עסק בעיקר בשאיבת מים, הצעתי לבחור את הנערה היתומה, הסברתי לו כי נכון שהיא מרת נפש, אך רק בגלל שאינה נשואה, והלא היא תמימה וכשרה, הבטחתי לו מכיסי נדוניה בסכום 50 זהובים "כדי שתוכל להשקיע בעסק ולהרויח פרנסה בקלות".

הוא צחק: "בעד יתומה זו 50 זהובים לא נחשבים לכסף, אם תניח לי על השולחן 300 זהובים פולנים ארצה לשמוע מהשידוך״. אמרתי לו כי אלך לניסיון בזמן קצר בבתי הנגידים ואשתדל להביא! אן דע לן כי יותר ממאה זהובים לא אוכל לאסוף׳…

הבחור התייצב בתקיפות ״כל עוד לא תניח לפני 300 זהובים שלמים, לא אשתדך עם היתומה!״.

לא התייאשתי. שבועות ארוכים הסתובבתי בכל העיירה, ואכן הצלחתי, בקושי רב, לגייס 50 זהובים, הייתי שקוע במחשבה איפה אוכל לגייס את שאר הכסף, אחרי שכבר הייתי בכל בית ובית בעיירה.

בתוכנו בעיירת קלאבוצק התגורר בעל בית עשיר, בעל בית חרושת לתפירה, גביר גדול אך קמצן אדיר, שום עני לא הצליח להוציא ממנו אפילו פרוטה, שנים רבות. עניים וגבאי צדקה לא דרכו על מפתן ביתו. נצנץ במחשבתי רעיון, מי יודע, אולי הפעם אצליח להשיג ממנו משהו.

בלי לחשוב על חרפות ובושות שיהיו מנת חלקי צעדתי במהירות לכיוון הבית, ועד שחשבתי, הנה עמדתי ליד פתח הטירה שלו ואני מושך בפעמון. יצא לקראתי אחד ממשרתיו, ולבקשתי הכניסני פנימה – לבעל הבית.

כאשר רק ראה אותי, קרא אלי בטון גבוה, ״איי, איי יענקל, האוכל לדעת לאיזה עסק באת אלי?״ התחלתי לדבר בדמעות בעינים על הטרגדיה של היתומה, וכבר הסתובבתי בכל העיירה ולא עלה בידי לגייס יותר מ50 זהובים, אני מבקש ממך אדון נכבד, הלא גם אתה מאחינו בני ישראל, הענק לי סכום כזה רק בתור הלואה, ואני מבטיח לך כי אפרע בזמן קצר עד הפרוטה האחרונה.

"שמע נא יענקל", קרא בבת צחוק על פניו: "הנה כאן מונח מעיל של כמרים ועניבה שחורה שיש לי למכור, אם תלבש את המעיל ותסתובב כך בכל רחובות העיירה מבוקר עד ערב, אני מבטיח לך את כל סכום הכסף במתנה גמורה…״.

כדי להציל בת ישראל, החלטתי לתת הסכמה מלאה להצעתו. כמובן שלמחרת כל העיר היתה כמרקחה (״די גאנצע שטעטל האט געקאכט ווי א קעסל״), נערים וזקנים התאספו לראות את רבי יענקל מסתובב במעיל כמרים, "רבי יענקל יצא מדעתו" יצאה השמועה, לילדים ולליצנים היתה "פרנסה טובה" משכו בעניבתי, עשו ממני ליצנות ומכל הצדדים נזרקו מילדים, קליעי אבנים בלווי צעקות: הנה הכומר החדש הולך.

את היסורים והביזיונות קיבלתי באהבה. כך הסתובבתי עד הערב. ואז פניתי לבית ה״קמצן״ שהוכרח בלית ברירה לספור סכום של 50 זהובים פולנים… נוסף לזה ביקשתיו: אבקש מכבודו כי יעניק לי גם מעיל זה עם העניבה, הוא נאות לבקשתי.

לפני הסתלקותי מהעולם, ביקשתי לקרוא לחברא קדישא, מסרתי להם ״מלבוש" זה ובקשה: ״לאחר מותי להלבישני בבגד זה על התכריכים". אמרתי בליבי כי מלבוש זה יאיר לפני דרכי בבית דין של מעלה, כיון שעל ידו התביישתי מאוד כדי להציל בת ישראל. אנשי החברא קדישא מילאו בקשתי בדיוק.

כאשר הגעתי לעולם העליון, מלאכי חבלה פינו דרך. ומעיל זה שימש למליץ יושר במשפטי לזכות, ליהנות עם הצדיקים מזיו השכינה, גם הגוף שלי טמון כמאה שנים בקבר, שום רימה וריקבון לא שולט בי, כי המעיל משמש עבורי למגן הן לעולם הזה והן לעולם הבא.

נסיים רבותי "כימי השמים על הארץ" פירש הרבי שלי: ימים שמימיים על הארץ, אפשר לחיות כאן על הארץ בימים שמימיים. וכמו שבירכו התלמידים כשנפרדו זה מזה ״עולמך תראה בחייך״ (ברכות דף יז, ע"א).

והשטמ״ק מבאר כי אדם המגיע לשיא בעולם הזה, יכול לטעום כאן מההוא עלמא… וזו כוונת הברכה ״עולמך תראה בחייך" והדבר נרמז כאן, לחיות על הארץ ימים שמימיים. כימי השמים על הארץ! אם זוכים לעשות מה שה׳ רוצה "כי באלה חפצתי נאום השם״.

וה׳ יעזרנו על דבר כבוד שמו.

פרשת מטות

כוח הנתינה [מעין גנים]

א.

הנה בפרשת השבוע כותבת לנו התורה על מלחמת ישראל עם מדין. וכתוב שם (במדבר לא, ט- יב) "וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם ואת כל חילם בזזו וגו'. ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה. ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל עדת בני ישראל את השבי ואת המלקוח ואת השלל אל המחנה" וגו'.

ואחר כך מאריכה התורה פרשה שלימה לפרש כיצד יחלקו את השלל בין בני ישראל. וכך כתוב בתורה: (במדבר לא, כה- כז) "ויאמר ה' אל משה לאמר, שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה (פירש״י קח את החשבון) אתה ואלעזר הכהן וראשי אבות העדה. וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה היוצאים לצבא ובין כל העדה".

ואחר כך מצוה התורה שמחלק אנשי המלחמה היוצאים לצבא יקחו נפש אחד מחמש מאות, ויתנו לאלעזר הכהן. ומחלק בני ישראל יקחו נפש אחד מחמישים ויתנו אותם ללויים.

והתורה מפרשת (בפסוק לב) כמה היה סך כל המלקוח, וכותבת (מפסוק לו) כמה יצא חצי מזה לאנשי המלחמה, וכמה עלה החשבון כשנתנו אחד מחמש מאות. ומסיימת התורה בפסוק מא ויתן משה את מכס תרומת ה׳ לאלעזר הכהן כאשר ציוה ה׳ את משה.

אחר כך כותבת התורה (מפסוק מב) כמה עלה מחצית המלקוח לעדה, ושם התורה לא מפרשת כמה יצא חלק אחד מחמישים, אלא כותבת (בפסוק מז) "ויקח משה ממחצית בני ישראל את האחוז אחד מן החמישים מן האדם ומן הבהמה, ויתן אותם ללויים שומרי משמרת משכן ה׳ כאשר ציוה ה׳ את משה".

וכל פרשה זו לכאורה, אינה מובנת. לשם מה מאריכה התורה כל כך בכל ענין זה שאין בו כל כך נפקא מינה למעשה? ומלבד זה גם יש לעמוד כאן על כמה דברים נוספים.

א) אם התורה רוצה שסכום מסוים יגיע לאלעזר וסכום מסויים יגיע ללויים, למה התורה אומרת קודם לחלק את כל השלל חצי לאנשי המלחמה וחצי לבני ישראל ואחר כך לקחת לכל אחד חלק וליתן אותו לאלעזר או ללוים, הרי התורה הייתה יכולה לומר מתחילה שאת השלל יחלקו לארבעה חלקים, חלק לאלעזר, חלק ללויים, חלק לאנשי הצבא, וחלק לכל ישראל. ומה טעם לחלק הכל לשנים לאנשי החיל ולישראל, ואחר כך לקחת מהם, כמו שכתוב: ממחציתם תקחו וגו', וממחצית בני ישראל תקח וגו'.

ואין לומר שהוא משום ששבט לוי לא קיבל חלק בביזה, כמו שכתוב בפרשת קרח (במדבר יח, כ) "בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם", ופירש רש״י וחלק לא יהיה לך בתוכם אף בביזה. ולכן קודם נתחלק בין אנשי המלחמה וישראל, והם טיהרום ללויים. כל זה אין לומר, שהרי בלאו הכי היתה כאן הוראת שעה ליתן לשבט לוי, כי מצד הכלל של וחלק לא יהיה לך בתוכם, לא היה מגיע לשבט לוי כלום גם אחר שחילקו חצי לאנשי הצבא וחצי לישראל.

ומלבד זה, הרי בין אנשי הצבא היו גם אלף משבט לוי, כמו שכתב רש״י (במדבר לא, ד). והם הרי לקחו חלק בחצי של אנשי הצבא, ואיך הותר להם, הרי אין להם כלום בביזה, ועל כורחך שהוראת שעה היתה, ואם כן קשה, למה אמרה התורה קודם לחלק חצי לאנשי הצבא וחצי לכל ישראל, ואחר כך ליקח מהם וליתן לאלעזר וללויים?

ב) עוד צריך ביאור, שהתורה היתה יכולה לקצר בכל פרשה זו ולכתוב רק מפסוק כז עד פסוק ל ששם יש ציווי איך לחלק, ולסיים בפסוק לא "ויעש משה ואלעזר הכהן כאשר ציוה ה׳ את משה". ולמה הוצרכה התורה להאריך ולדבר כמה היה המלקוח וכמה נתנו, מפסוק לב עד פסוק מז? שכל זה הוא לכאורה ללא צורך. והרמב"ן עמד על זה וכתב שהתורה סיפרה כן להודיע שלא מת שום אחד מן המלקוח, מאז שנטלום בשבי עד שחילקום, שזה נס.

ג) עוד צריך להבין, למה אצל אנשי הצבא פירשה התורה כמה עלה חלקם וכמה נתנו. ואצל חלק ישראל כתבה התורה כמה היה חלקם, ולא כתבה כמה נתנו, אלא שם התורה קיצרה את דבריה וכתבה בקצרה בפסוק מז "ויקח משה ממחצית בני ישראל וגו' ויתן אותם ללויים".

ואם רצתה התורה לקצר, היה לה לקצר במה שחזרה לפרש כמה עלה מחצית בני ישראל, שזה כבר ידענו ממה שפירשה כמה עלה מחצית אנשי הצבא. ולפרש ולהאריך כמה עלה הסכום של אחד מחמישים מבני ישראל, שזה לא ידענו מאנשי הצבא, משום שאנשי הצבא נתנו רק אחד מחמש מאות.

ד) גם יש ענין ליתן טעם, למה אנשי הצבא המועטים יתנו רק אחד מחמש מאות, וכל ישראל המרובים צריכים ליתן הרבה, אחד מחמישים, שלכאורה מן הראוי היה להיות להיפך.

ה) עוד יש לדקדק שבפסוק מא, כשמספרת התורה על מה שנתנו אנשי הצבא, כתוב "ויתן" משה את מכסת תרומת ה׳ לאלעזר הכהן, נקט לשון נתינה. וכשסיפרה התורה בפסוק מז על מה שנתנו ישראל ללויים, כתוב ״ויקח״ משה ממחצית בני ישראל וגו' ויתן אותם ללויים, ונקט לשון לקיחה.

ב.

וכדי לבאר הענין בס"ד, נקדים יסוד גדול בעיקרי דת קודשינו. והוא, שאדם בא לעולם כדי להיות נותן ומקריב משלו להשם יתברך ומשלו לאחרים, ולא להתנהג להיפך חס ושלום שכל תשוקתו רק להיות לוקח ומקבל. ויסוד זה מפורש בהרחבה ומקורות רבים בספר ליל שימורים להגר״ש ברעוודה שליט׳׳א, מאמר השמיעיני את קולך. ולכן כאן נפרש יסוד זה בקצרה.

ונקדים ונאמר שהתכונה להיות לוקח ומקבל, היא תכונה שנראית מאוד אצל העכו״ם, שכל מטרתם במעשיהם היא כדי לקבל, וגם אם נותנים צדקה, הרי זה כדי לקבל כבוד, אבל נתינה לשם נתינה והטבה לבריות, לא קיימת אצלם.

וכך אנו מוצאים בתחילת מסכת עבודה זרה. דרש רבי חנינא בר פפא ואיתימא רבי שמלאי, לעתיד לבא מביא הקב״ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר: כל מי שעסק בה יבא ויטול שכרו. והיינו סבורים שבודאי מי יגיע לפני הקב״ה? אותם מבני ישראל שעסקו בתורה יומם ולילה. אבל בגמרא שם כתוב, מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בעירבוביא וכו'. והגמרא שם מאריכה, איך שכל אומה טוענת שהם עשו איזה סיוע לישראל באופן רחוק לעסק התורה, ולכן מגיע להם שכר.

והדבר הוא פלא, דאף אם הוא אמת שסייעו באופן רחוק לתורה, אבל מכל מקום הם ודאי נמצאים בשורה אחרונה של נוטלי השכר, ואיך יתכן שמיד כששומעים על שכר עומלי התורה, כל האומות מגיעים ליטול שכרן?

והתשובה לזה, שתשוקת העכו״ם תמיד לקבל ולקחת, ולכן מיד כששומעים שהקב״ה נותן משהו, מיד נדחקים בטענות דחוקות אולי יוכלו לקבל משהו. לא כן ישראל שתמיד חפצים בנתינה, הם אינם מזדרזים לעמוד במקום שמקבלים.

ודבר זה ירושה היא להם מעשיו הרשע, שתשוקתו לקבל ולקחת לא ידעה גבולות. עד שהתורה מספרת בפרשת וישלח, שכאשר שלח יעקב מנחה לעשיו על ידי עבדיו, וציוה אותם מה לומר לעשיו, הוא לא אמר להם כיצד לפתוח בדברים עמו, אלא אמר להם תראו שברגע שעשיו יראה אתכם עם הבהמות, הוא בעצמו יפתח עמכם בדברים.

וכך כתוב שם (בראשית לב, יח): "ויצו את הראשון לאמר כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך". יעקב בטוח שכאשר עשיו יראה את השליח עם המנחה, הוא מעצמו יפתח עימו בדברים לחקור בשלוש שאלות, למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך. כי עשיו יש לו תשוקה עצומה לקחת ולקבל, ואם רואה אדם עם בהמות, מיד ניגש אליו ושואל אותו שאלות, אולי יוכל להשיג את מה שיש לשני.

ג.

וכך מספרים לנו חז״ל בירושלמי (בבא מציעא פ״ב סוף הלכה ה׳). אלכסנדרוס מוקדון עלה אצל מלך קציא, הראה לו מלך קציא הרבה זהב והרבה כסף, אמר לו אלכסנדרוס מוקדון, לא זהבך ולא כספך אני צריך, לא באתי אלא לראות את המנהג שלכם, איך אתם נוהגים ואיך אתם דנים.

עד שהיה מלך קציא עסוק עם אלכסנדרוס מוקדון, בא אדם אחד לדון עם חברו, משום שקנה חלקת שדה אחת, וחפר בה ומצא בה אוצר של דינרים, זה שקנה את השדה היה אומר אשפה קניתי אוצר לא קניתי, והמוכר טוען אשפה וכל מה שיש בה מכרתי.

בעוד שהם עסוקים זה עם זה, אמר המלך לאחד מהם: יש לך בן זכר? אמר לו כן. אמר לחברו: יש לך בת נקיבה? אמר לו כן. אמר להם: תחתנו את זה לזה, והאוצר יהיה לשניהם.

התחיל אלכסנדרוס לצחוק. אמר לו מלך קציא: למה אתה צוחק, וכי לא דנתי כראוי? ועוד אמר לו: אילו היה דין זה מגיע אצלכם איך הייתם דנים? השיב לו אלכסנדרוס מוקדון, היינו הורגים את שניהם, והאוצר יכנס למלך.

אמר לו מלך קציא: כל כך אתם אוהבים זהב? עשה לו סעודה, והוציא לפניו בשר של זהב ותרנגולים של זהב. אמר לו אלכסנדרוס מוקדון: וכי זהב אני אוכל? השיב לו מלך קציא: תיפח רוחו של אותו אדם, אם זהב אינכם אוכלים, למה אתם כל כך אוהבים זהב?

אחר כך שאלו מלך קציא, האם השמש זורחת אצלכם? אמר לו כן. האם יורד אצלכם גשם? אמר לו כן, ושוב שאלו אולי יש אצלכם בהמות דקות? אמר לו כן. אומר לו מלך קציא: תיפח רוחו של אותו האיש, אין אתם חיים אלא בזכות הבהמות הדקות שיש לכם, כי כתוב בפסוק: אדם ובהמה תושיע ה'. עד כאן המעשה.

והרי לנו דרכם של עכו"ם נכדי עשיו הרשע, שכאשר רואים אנשים שמחפשים לתת ולא לקבל בחינם, דנים אותם למיתה, ולוקחים מהם את ממונם שודאי לא מגיע להם. ומלך קציא גילה סוד גדול, שאדם כזה שכל מטרתו לקחת, אין לו זכות קיום בעולם, והיה ראוי שגם הקב״ה לא יזריח לו שמש ולא יתן לו גשם, וכל מה שחי הוא בזכות הבהמות, שהן צריכות שמש וגשם, לכן אגב הבהמות גם הוא נהנה מן השמש והגשם, כי הוא מצד עצמו אין לו שום זכות קיום, והוא גרוע יותר מן הבהמות.

ועל פי זה מתבארים לנו הפסוקים בסוף ספר תהלים פרק קמז. "גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר. מעודד ענוים ה׳ משפיל רשעים עדי ארץ. ענו לה׳ בתודה זמרו לאלהינו בכינור. המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר המצמיח הרים חציר. נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו".

דוד המלך אומר, ענו לה׳ בתודה זמרו לאלוהינו בכינור, על מה? על שמכסה שמים בעבים ומכין לארץ מטר, ומצמיח חציר בהרים, ועל ידי זה נותן לבהמה לחמה ולבני עורב אשר יקראו. וכל זה מועיל לשני סוגי בני אדם, זה מועיל לרשעים שמשפילם עדי ארץ, ולא היה ראוי שירד להם גשם, וראוי שימותו ברעב, רק שהם ניזונים בזכות הגשם שיורד לבהמות. וזה גם מעודד את הענוים, שבטוחים שלא מגיע להם כלום, ולא היו יכולים ליקח שום מאכל לאכול, מחמת גודל הענוה שלהם, שלא מוצאים זכות אכילה בעולם. ועל ידי שהקב״ה מוריד גשם ומפרנס את הבהמות, הם מוצאים ע ה' לומר אין אנו גרועים מן הבהמות, ומרשים לעצמם ליקח אוכל מן העולם.

וזהו שאמר בתחילה גדול אדונינו ורב כוח, ליתן לרשעים גשם ואוכל, הגם שבאמת לא מגיע להם, רק מקבלים אגב הבהמות. ולתבונתו אין מספר, שעל ידי שמפרנס את הבהמות, גורם ע ה' לענוים.

ד.

ואומנם צריך לדעת שהשקפה זו של בקשת הלקיחה, הגיעה מן העכו״ם גם אל תוך ישראל, שיש בני אדם שכל מטרתם היא להיות מקבלים, ולהיות מן הנותנים ומן המוותרים לזולתם, כמעט לא קיים אצלם.

וחז׳׳ל דיברו עליהם במסכת אבות, (אבות ה, משנה יג) ארבע מידות באדם, האומר שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית, ויש אומרים זו מידת סדום. שלי שלך ושלך שלי, עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך, חסיד. שלך שלי ושלי שלי רשע.

ולפי פשוטו לא מובן, וכי מי שטוען שלי שלך ושלך שלי הוא רק עם הארץ, הרי לכאורה טענתו הוא טענת שוטים, שכל מה ששלי יהיה שלך, וכל מה ששלך יהיה שלי. ולמה המשנה מדברת עליו, גם שיטת החסיד לא מובנת, וכי כל מה שיש לו הוא נותן לאחרים? וגם מי שטוען שלי שלי ושלך שלך, מה חידש בזה, הרי ודאי שהוא כך, ולמה הוא מידת סדום?

אך באמת המשנה כאן דיברה על ארבע שיטות אצל בני אדם.

א) יש בני אדם שכל מטרתם בחיים הוא להיות מן הנותנים ולא מן המקבלים, ולכן השיטה שלהם בחייהם היא שלי שלך, מה ששלי יוכל להיות שלך, כי שאיפתי תמיד להיות נותן. אבל שלך שלך, מה ששלך שאיפתי שישאר תמיד שלך, כי איני רוצה להיות מקבל לעולם. זוהי מידתו של החסיד.

ב) ויש את דרך הרשע שהוא להיפך מן החסיד, שאומר שלי שלי, ומשלי לא אתן לעולם כלום לאחרים, כי אני לא מן הנותנים. אבל שלך שלי, יש לי רצון שכל מה ששלך יהיה שלי, כי אני חפץ לקבל ולקחת כל מה שסביבי לעצמי.

ג) ויש בני אדם שאומרים, אני איני רוצה קשר עם בני אדם, מה ששלי הוא שלי, ואיני רוצה להיות נותן לאחרים. אך מצד שני שלך שלך, ואיני רוצה לקחת משלך כלום. והמשנה אומרת שזו מידה בינונית. אבל יש אומרים שהוא מידת סדום, כי מי שלא נותן מעצמו כלום ואינו מחזק בעצמו את כוח הנתינה, סופו להיות אכזרי כאנשי סדום.

ד) ויש את מהלך רוב בני אדם שאומרים שלי שלך, בודאי שאני מוכן להיות נותן, ומשלי יוכל להיות שלך. אבל מצד שני שלך שלי, אם אני אצטרך דבר מחברי אדרוש שיהיה שלי, תמורת מה שאני גם כן היטבתי עמו. וזה מידת עם הארץ שאינו עוסק בנתינה לשם נתינה, אלא לשם מסחר ולקיחה, כדי שכאשר יצטרך איזה טובה, יוכל לדרוש את זה בדין.

והדרך של השליטות, הוא דרך החסיד, שגם כאשר מיטיב לאחרים, אינו חושב לעולם לדרוש ולתבוע את החסד שעשה, אלא מיטיב לשם הטבה ונותן לשם נתינה. כי כל מהותו היא רק לתת ולא לקחת. ואם יוכרח לבקש טובה מאחרים, יראה זאת כחסד גמור, כאילו לא מגיע לו כלום, למרות שהוא תמיד מיטיב לאחרים.

ה. כיצד נגביר את כוח הנתינה

וכיון שטבע האדם הוא שנולד בלתי מושלם עם מידות רעות, ואחת מן המידות הרעות היא מידת הקמצנות, שאינו רוצה ליתן משלו לאחרים, אדרבא כל תשוקתו לקבל מאחרים, לימדונו חז״ל עצה לזה, איך להגביר ולחזק את כח הנתינה. ואמרו במסכת אבות (אבות ג, טו) והכל לפי רוב המעשה.

ופירש שם הרמב׳׳ם בפירוש המשניות, שלא כתוב במשנה והכל לפי גודל המעשה, אלא לפי רוב המעשה. שככל שיעשה יותר מעשים ופעולות טובות, כך יקנה בעצמו יותר מעלות טובות.

וזו לשון הרמב״ם שם: שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה, אבל לפי רוב מספר המעשים. והוא שהמעלות אומנם יגיעו בכפלות המעשים הטובים פעמים רבות, ויחד עם זה יגיע קנין חזק. ולא כשיעשה האדם פועל אחד גדול מפעולות הטובות, כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק.

והמשל בו, כשיתן האדם למי שראוי, אלף זהובים בבת אחת לאיש אחד, ולאיש אחר לא נתן כלום, לא יעלה בידו מידת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שמגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים, ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות. מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים, והגיע לו קנין חזק. וזה פעם אחת לבד התעוררה נפשו התעוררות גדולה לפעול טוב, ואחר כך פסקה ממנו.

וכן בתורה, אין שכר מי שפדה אסור במאה דינרים, או עשה צדקה לעני במאה דינרים שהוא די מחסורו, כמו שפדה עשרה אסורים, או השלים חסרון עשרה עניים, כל אחד בעשרה דינרים. ואל זה ההיקש וזה הענין אמרו, לפי רוב המעשה, אבל לא לפי גודל המעשה. עד כאן לשון הרמב״ם.

הרי נתבאר מדברי הרמב״ם, שאדם צריך לעשות פעולות של נתינה, כדי לבנות אצלו את כוח הנתינה.

ו.

ועל פי הקדמה זו נשוב לפרש פרשה דידן, שציותה התורה קודם לחלק את השלל בין תופשי המלחמה ובין כל העדה, ואחר כך לקחת מכל אחד תרומת ה׳ ולתתו לאלעזר הכהן וללויים. ושאלנו למה צריך קודם לחלק לתופשי המלחמה ולכל ישראל, ואחר כך לקחת מהם חלק, למה לכתחילה לא יחלקו הכל לארבעה חלוקות?

ונראה שזה היה כדי לחזק ולבנות את כוח הנתינה של ישראל. כי זה דבר ידוע, שדבר שאדם עדיין לא זכה בו, עדיין לא נקשר אליו, ואינו מרגיש כל כך קושי לתתו לאחר. אבל מה שכבר נכנס לרשותו וזכה בו, יותר קשה לו לתת מזה לאחרים, וכדי לחזק את כוח הנתינה ציותה התורה בתחילה לחלק את כל המלקוח, חצי לתופשי המלחמה, וחצי לכל ישראל, ואחר כך ליטול מזה חלק לאלעזר וחלק ללויים, כדי שתהיה כאן נתינה לאחרים אחרי שזכו ונכנס לרשותם.

ובאמת לא נתברר לי מה כוונת הפסוק וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה היוצאים לצבא ובין כל העדה, האם רק חלקו את הכל לשני חלקים, ואמרו לתופשי המלחמה זה החלק שלכם, וכן לישראל אמרו זה החלק שלכם. ומיד אחר כך הרימו מכם לה׳. או שכבר חילקו הכל לכל אחד ואחד מן המקבלים, ואחר כך חזרו ונטלו מהם את החלק שהיו צריכים ליתן מכס לה׳.

אפילו אם נפרש שלא חילקו לכל אחד את חלקו, רק חילקו הכל לשני חלקים, הרי פשוט שהודיעו למקבלים שזכו בחלק זה שנחלק עבורם, ואחר כך הודיעו להם שנוטלים מהם כך וכך מכם לה׳. ובודאי שגם הידיעה שנכנס לאדם דבר לרשותו, ושוב נוטלים ממנו חלק, נקרא נתינה. ומי שאין לו את כוח הנתינה, יצטער על מה שנוטלים ממנו חלק, אחר שכבר זכה בו. ולכן נמצא שבכל אופן היה כאן בנין של נתינה לכל הנותנים.

ועל דרך זה מתפרש מה שציותה התורה לכל מי שיש לו פירות או תבואה משדהו, שיתן תרומה גדולה לכהן, ומעשר ראשון ללוי. והלוי צריך ליתן מן המעשר ראשון שלו תרומת מעשר לכהן. ולא מובן, שאם רצון התורה שיגיע לכהן כך וכך מן התבואה, היתה התורה יכולה לצוות על הבעלים לכתחילה שיתן לכהן סכום העולה לתרומה גדולה ולתרומת מעשר, ולמה צריך הישראל לתת ללוי, והלוי יתן שוב לכהן?

והתשובה לזה כמו שנתבאר בס"ד, שרצון התורה היה לבנות בישראל את כוח הנתינה, על ידי פעולות של נתינה, כמו שכתב הרמב׳׳ם. והישראל נבנה על ידי פעולות נתינה לכהן ולוי, אבל גם הלוי צריך קנין נתינה, לכן ציותה עליו התורה, שכאשר יכנס לרשותו מעשר ראשון וזכה בו, יפריש הוא ממנו תרומת מעשר, שעל ידי זה יבנה אצלו כוח הנתינה.

ועל פי זה מתבאר גם בפסוקים בפרשת מסעי (ריש פרק לה) שכתוב שם צו את בני ישראל ונתנו ללויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת וגו׳. ומסיים שם, והערים אשר תתנו מאחוזת בני ישראל מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו, איש כפי נחלתו אשר ינחלו יתן מעריו ללויים. ומפורש מזה שקודם חילקו את כל ארץ ישראל לשבטים, ואחר כך כל שבט היה צריך לתת מנחלתו ערים ללויים.

[וכן כתיב ביהושע (כא, ג) ויתנו בני ישראל ללויים מנחלתם אל פי ה׳. משמע שקודם קיבלו ישראל את חלקם ואחר כך נתנו מחלקם. וכל פרק כא בספר יהושע מספר איך כל שבט נתן מחלקו ערים ללויים],

וגם כאן ניתן לשאול, אם רצון ה׳ שיהיה ללויים ערים בתוך בני ישראל, למה לא יהיה כך לכתחילה בשעת חלוקה, לומר לכל שבט, שערים אלו ואלו הם של הלויים, ולמה קודם צריך לחלק לכל שבט, ואחר כך ליטול ממנו וליתן ללוים?

והתשובה לזה כמו שנתבאר, שהיתה כאן עבודה מייחדת לחזק את כוח הנתינה אצל ישראל, ולכן דוקא אחרי שכבר קיבלו ישראל את חלקם, נצטוו ליתן מזה ללויים, כדי להרגיש שהם נותנים משלהם לאחרים, ולהיות מורגלים בנתינה.

ז.

ואחר כך האריכה התורה הקדושה לפרש איך היה סדר הנתינה, כדי לפרש את ההבדל שהיה בין תופשי המלחמה, לכל אנשי ישראל, וללמדינו עוד יסוד נפלא בזה.

והיסוד הגדול בזה, שכוח הנתינה באדם מתחזק, לא רק על ידי נתינה לאנשים אחרים, אלא בעיקר על ידי נתינה מעצמו להשם יתברך. כי אדם שכובש את יצרו ותאוותיו, ומקריב את ההנאה הגשמית שיוכלה להיות לו מן העבירה, למען השם יתברך, בזה מחנך את עצמו לא להיות אנוכי, אלא לחיות במהלך חיים של נתינה, ועל ידי זה גם יותר קל לו לתת מנכסיו לאחרים.

לא כן מי שלא מתגבר על רצונותיו למען השם יתברך, הרי שמלבד עצם העבירה, עוד חיזק את עצמו במידת האנוכיות. וזה גם משפיע אחר כך על הנהגתו בבין אדם לחבירו, שקשה לו לתת מעצמו לאחרים.

וכן כתיב במשלי (יח, א) "לתאוה יבקש נפרד", הבעל תאוה כשרוצה להנות מתאוותו, הוא מבקש להיות נפרד מחברת אנשים ולדאוג רק לעצמו, כי בחברת אנשים, הוא מוכרח להתחלק במה שיש לו עם אחרים, וכיון שהתאוה גורמת לו להיות אנוכי לכן מבקש אז להיות נפרד מאחרים.

ויתכן ליתן על פי זה טעם למה ציותה התורה בברית מילה, שכדי שתהיה לאדם ברית עם השם יתברך הוא צריך לכרות את בשר ערלתו, הרי ניתן לכרות ברית באופן הרבה יותר קל, וכמו שכתב רש"י בפרשת לך לך (בראשית טו, י) שדרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתריה, שנאמר העוברים בין בתרי העגל, וכעין זה פירש רש״י בריש פרשת נצבים עיין שם, למה כאן ציותה התורה כריתת ברית באופן שכורת מעצמו את בשר ערלתו?

ועל פי מה שנתבאר יתכן, שהוא כדי לקבוע אצל האדם מתחילת היותו בעולם, במצוה ראשונה שמקיים, את היסוד הגדול הזה של נתינה מעצמיותו למען השם יתברך, שעל זה בנוי כל התורה והמצוות, להתגבר על יצרו ולהקריב את כל רצונותיו למען השם יתברך. שעל זה כורת האדם ברית עם אלהיו, לאהוב אותו בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, וליתן הכל למען רצון השי״ת.

ועל זה תיקנו חז״ל בשבת קל״ז בי, שכל העומדים בשעת המילה, יאמרו, כשם שנכנס לברית, כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. שביאורו כשם שנכנס לברית ע״י מהלך של נתינה מעצמו, כך יכנס לתורה על ידי נתינה מעצמו, להקריב את נוחיותו ורצונותיו למען עמל ויגיעת התורה. וכך יכנס לחופה, עם יסוד ומהלך, שבנין בית מיוסד על מהלך של נתינה, ולא על מהלך לחשוב כל הזמן איך אוכל לקבל מזוגתי מה שיותר. וכך יכנס למעשים טובים, שכל המעשים הטובים, יהיו בנויים על מהלך זה של נתינה מעצמו, ולא על מחשבה כמה כבוד והערכה אקבל עבור מעשי הטובים, שבזה הנתינה שלו נהפכת לקבלה, כי מצפה לתמורה עבור מעשיו הטובים.

ח.

ולכן אנשי הצבא שלא חטאו בבעל פעור, וכמו שכתב רש״י לעיל (במדבר לא, ג) שהיו צדיקים, כתוב עליהם גם (שם פסוק ה) וימסרו מאלפי ישראל וגו', ופירש רש״י שם שלא רצו ללכת, כי ידעו שבזה תלוי מיתתו של משה, עד שנמסרו בעל כורחם.

ואת הכוח הזה, למסור עצמו בלא רצון עצמי ללכת למלחמה, רק בגלל שזהו רצון ה', היה רק לאותם אנשים שהתגברו על יצרם בבעל פעור, והקריבו את רצונם למען השם יתברך, אף כשמעט שליש מישראל חטאו בבעל פעור, כמו שמתבאר מרש״י סוף פרשת בלק (במדבר כה, ה).

והם גם אלו שלא נטלו לעצמם כלום מכל השלל במלחמה, כמו שכתוב (במדבר לא, יא) ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח וגו' ויביאו אל משה וגו'. ופירש רש״י שם, מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בביזה שלא ברשות, שנאמר את כל השלל וגו'. עד כאן לשונו.

והם גם אלו שלא נתביישו לבא לפני משה רבינו ולומר לו (לא, נ) ונקרב את קרבן ה׳ וגו'. ופירשו חז"ל (שבת סד, ע"א- ע"ב) שהביאו קורבן זה, לכפר על מה שחטאו במחשבה ובראיה שזנו עיניהם מן הערוה. והרי היו יכולים בסתר לבוא לפני השם יתברך ולהתוודות לפניו על חטאם. אבל הם העדיפו לקדש שם שמים בפרהסיא, ולבזות עצמם לפני משה ואלעזר וכל ישראל, ולספר על עצמם שנכשלו במחשבה ובהסתכלות, דבר ששום אדם לא ידע מזה מעצמו. ולא חששו כלום על כבודם, משום שהיו רגילים להקריב ולתת מעצמם למען השם יתברך. ולכן רצו להתוודות בפרהסיא, על חטאים נסתרים שחטאו בהם, כדי לגרום קידוש ה׳ אצל כל ישראל, שלא יעלימו עין מחטאים נסתרים שיש בהם, וישובו עליהם בתשובה.

ולכן ציותה התורה, שכדי לחזק את כוח הנתינה של אנשי הצבא לתת משלהם לאחרים, מספיק רק נפש אחד מחמש מאות. ובזה האריכה התורה גם כמה עלה סכום המחצית שהיה לחלקם, וגם כמה נתנו אחד אחוז מחמש מאות, משום שנתנו בלב שלם. וסיימה התורה ״ויתן משה את מכם תרומת ה׳ לאלעזר הכהן" וגו', ונקט לשון נתינה ולא לשון לקיחה, משום שנתנו בלב שלם, והיה מספיק אצל משה רק ליתן את מה שנתנו לו לאלעזר הכהן.

לא כן אצל כל העדה, שנתחלק אצלם החצי השני של השלל, הרי יתכן שעדין היו בהם חלק גדול שחטאו בבעל פעור, ולא הקריבו מעצמם את רצונם וטבעם למען השם יתברך, ואם כן היתה קשה עליהם גם הנתינה עבור הלויים. הגם שלא טרחו בחלק זה, משום שלא הלכו להילחם וקיבלוהו מן ההפקר, אף על פי כן היה קשה להם לתת מחלקם לאחרים אחר שכבר נכנס לרשותם.

ואדרבא כוח הלקיחה היה חזק אצלם, עד שכאשר שמעו נערי ישראל שאנשי הצבא הגיעו מן המלחמה עם השלל, יצאו מהר לחטוף מן הביזה, כמפורש ברש״י (במדבר לא, יג). וכל שכן שדבר שכבר נכנס לרשותם, היה קשה עליהם ליתן לאחרים. לכן בחלק שלהם כתבה התורה רק כמה עלה חלק המחצית שלהם, אבל לא פירשה כמה עלה הנתינה שלהם אחוז מן החמישים, משום שלא היה כאן שלימות בלב של נתינה לאחרים.

ולכן אצלם חייבה התורה לתת יותר, אחד מחמישים. והתורה כאשר כתבה את נתינתם באופן כללי (בפסוק מז) כתבה בלשון ״ויקח״ משה ממחצית בני ישראל את האחוז אחד מן החמישים, ללמד שמשה היה צריך לקחת מישראל את החלק הזה, כי לא היתה כאן שלימות של נתינה מכל הלב, והרי זה כמו לקיחה שלוקחים מן האדם בעל כורחו.

והרי נתבאר לנו, שרצון התורה שאדם יתרגל תמיד לעשות פעולות של נתינה, כדי לבנות ולחזק בעצמו את כוח הנתינה. ועוד נתבאר לנו שאדם הנגרר אחר תאוותיו, מחזק בעצמו את כוח האנוכיות שלו, ועל ידי זה גם קשה לו לתת משלו לאחרים. ודרך הצדיקים שנותנים להשם יתברך את כל אשר להם, וכעין שאומרים בתפילה לאל ברוך נעימות יתנו, שצריך ליתן את כל הדברים הנעימים להשם יתברך, ועל ידי זה גם יותר קל לתת לבני אדם. השם יתברך יזכינו להיות תמיד מן הנותנים והמקריבים, שזהו דרך ישראל הצדיקים, ותפארת אומתינו הקדושה.

 

פרשת מטות

מאמר מלחמת הקדושה מול הטומאה [מעין גנים]

א.

"וידבר ה׳ אל משה לאמר. נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמך. וידבר משה אל העם לאמר, החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין, לתת נקמת ה׳ במדין".

התורה מספרת לנו כאן באריכות על מלחמת מדין. וצריך לדעת, שמלחמת מדין, היתה מלחמה שונה מאוד מכל המלחמות שעברו ישראל עד עתה. בכל המלחמות שנלחמו הגויים עם ישראל, כמו במלחמת סיחון ועוג, ומלחמת הכנעני כששמע שמת אהרן, עיקר המלחמה היתה שהגויים רצו להרוג את ישראל, שמשמעותו, לאבד את הגוף, שלא יהיו עם ישראל בעולם. ולכן היה יותר קל להילחם עמהם, כי המלחמה נגדם היתה גם כן להרוג את שונאי ישראל. או כל המלחמות הקטנות שנלחמו ישראל, כמפורש בסוף פרשת חוקת, ובסוף פרשת מטות, ומלחמת יהושע נגד שלושים ואחד מלכים, שהמטרה היתה לכבוש מהם את ארצם, שגם כן היה יותר קל להילחם עמהם ולהכניעם.

לא כן במלחמת מדין. במלחמת מדין המלחמה היתה נגד כוח הטומאה, משום שהגויים ניסו להחטיא את עם ישראל, ולכן מלחמת עם ישראל כנגדם, היתה צריכה להיות אך ורק בכוח הקדושה שיבואו כנגדם. ולכן המלחמה הזו, היתה מלחמה מאוד קשה. משום שמלבד מלחמת ישראל נגד הגויים, היתה כאן מלחמה של הקדושה נגד הטומאה, והטומאה עשתה את כל ההשתדלות שיכלה, כדי להמשיך ולטמאות את עם ישראל.

ב.

ונפרש את הדברים בס׳׳ד. הנה מפורש בסוף פרשת בלק, שכאשר בלעם לא הצליח לקלל את ישראל, הוא אמר לבלק (במדבר כד, יד) ועתה הנני הולך לעמי, לכה איעצך וגו'. מפרש רש"י ומהי העצה, אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא וכו' כדאיתא בפרק חלק. תדע שבלעם השיא עצה זו, להכשילם בזימה, שהרי נאמר (בפרשת מטות לא, טז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. עד כאן לשון רש״י.

והגמרא בסנהדרין בפרק חלק (קו, ע"א) מספרת, שהיתה כאן תכנית ערוכה היטב מצד בלעם, לא רק להחטיא את ישראל בזימה, אלא לגרום להם שהם גם יעבדו עבודה זרה. והכל היה כדי לגרום לישראל, שהקב״ה יכעס עליהם.

וזו לשון הגמרא שם: אמר להם [בלעם למואב] אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן, בא ואשיאך עצה. עשה להם קלעים (מפרש רש״י אהלים של קלעים, כמו שעושים בשווקים) והושיב בהן זוגות, זקנה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן.

עשה להן קלעים, מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקנה מבחוץ וילדה מבפנים. ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקנה, אי אתה מבקש כלי פשתן. זקנה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות שתים ושלוש פעמים.

ואחר כך אומרת לו: הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין העמוני מונח אצלה (צרצורי, מפרש רש״י, נאדות. וכנראה שיין עמוני היה משובח משל מואב). ועדין לא נאסר יין של נכרים. אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו. אמר לה השמעי לי! הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה, אמר לה: הלא יהודי אני.

אמרה לו: ומה איכפת לך? כלום מבקשים ממך אלא פיעור. והוא אינו יודע שעבודתה בכך. ולא עוד אלא שאיני מניחתך, עד שתכפור בתורת משה רבך.

ועל זה כתוב בסוף פרשת בלק (כה, א) וישב ישראל בשיטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראנה לעם לזבחי אלוהיהן, ויאכל העם, וישתחוו לאלוהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור, ויחר אף ה׳ בישראל.

והגמרא בסנהדרין שם מביאה על הפסוק ותקראנה לעם, רבי אליעזר אומר ערומות פגעו בהן, רבי יהושע אומר שנעשו כולן בעלי קריין.

מי תכנן את כל זה? בלעם. והכל כדי שהקב״ה יכעס על עם ישראל, והוא בעצמו יהרוג אותם. ועצה זו באמת הצליחה, ועם ישראל נכשל. ומתו במגיפה עשרים וארבע אלף מישראל, ומצד חרון אף ה׳ היו יכולים למות כל עם ישראל, כמו שכתוב בתחילת פרשת פנחס ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי, ופנחס עצר את המגיפה.

והחוטאים היו מאה שבעים ושש אלף, כמו שכתוב בסוף פרשת בלק (כה, ה) ויאמר משה אל שופטי ישראל, הרגו איש אנשיו הנצמדים בבעל פעור, ומפרש שם רש״י: אמר לכל שופט משופטי ישראל שיהרוג שני אנשים. וזהו הרגו איש אנשיו, כל איש יהרוג אנשיו, שהם שנים. ודייני ישראל היו שמונה ריבוא ושמונת אלפים. נמצא שסך הכל חטאו מאה שבעים ושש אלף.

ואף על פי שפנחס עצר את המגיפה, ומתו במגיפה רק עשרים וארבע אלף. מכל מקום בתוך עשרים ושתיים חודשים, מתו כל המאה שבעים ושש אלף, וכמו שאנו מוצאים בפרשת ואתחנן שמשה רבינו אומר לכל ישראל: עיניכם הרואות את אשר עשה ה׳ בבעל פעור, כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור, השמידו ה׳ אלהיך מקרבך (דברים ד, ג). נמצא שתוך עשרים ושתיים חודשים מתו מעם ישראל מאה שבעים ושש אלף בעצת בלעם, שיעץ למואב.

והתורה מגלה לנו, שלא רק מואב השתתפו במבצע הזה, אלא גם מדין השתתפו בזה, והם גם כן שלחו את בנותיהם, לנסות להחטיא את בני ישראל בזנות ובעבודה זרה. עד שאחד מנשיאי ישראל, זמרי בן סלוא, נכשל עם מדינית שהגיעה לשם כדי להחטיא את ישראל. ומדינית זו שהיתה כזבי בת צור, היתה בת של אחד מלכי מדין, שהפקיר את בתו לזנות, כדי להחטיא את ישראל.

ג.

והקב״ה ציוה שבהתחלה יתחילו עם ישראל להילחם עם מדין, ואת מואב בינתים יניחו, ולא ילחמו עמהם. ומפרש רש״י (לא, ב) משום שהקב״ה רצה להוציא מהם את רות המואביה. ועוד כותב רש״י למה היה ציווי להילחם עם מדין מיד? משום שהמואבים נכנסו לכל הענין הזה להחטיא את ישראל, מחמת יראה, משום שהיו יראים מישראל, משום שישראל היו בוזזים אותם. אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם. עד כאן לשונו.

נמצא שהמדיינים נכנסו לכל הענין הזה לשמה. כי המואבים עשו את הכל, כדי להבריח את ישראל מעליהם, ומדין נצטרפו עמהם בלי שום סיבה, אלא רק למען מטרה אחת, לטמא ולהחטיא את ישראל. ורש״י מביא בפסוק ח על הפסוק ומלכי מדין הרגו על חלליהם, את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע, חמשת מלכי מדין. וכי איני רואה שחמישה מנה הכתוב, למה הוזקק לומר חמשת. אלא ללמדך, ששוו כולם בעצה, והושוו כולם בפורענות. עד כאן לשונו.

כל המדיינים הושוו בעצה אחת. לא היה להם שום ריווח של ממון מכל מה שהם הצטרפו עם מואב, שום נגיעה אישית, לכולם היתה מטרה אחת, להחטיא את ישראל. ולכן החליט הקב״ה שבני ישראל ילחמו עם מדין.

נמצא שמלחמת ישראל נגד מדין, לא היתה מלחמה רגילה להרוג את הגויים הנלחמים נגדם, שהרי מדין לא נלחמו כאן נגד ישראל ולא רצו להרוג אותם, וגם ישראל לא רצו לכבוש את ארץ מדין, אם כן למה היתה כאן מלחמה, משום שמדין רצו להחטיא אותם ולטמא אותם. ולכן ציוה הקב״ה את ישראל לצאת למלחמה נגדם.

וכיון שמטרת מלחמה זו, היתה להילחם נגד הטומאה, לכן המלחמה הזו, היתה מאוד מיוחדת, עם הוראות מיוחדות. והמלחמה הזו, היתה מלחמה לא פשוטה, משום שגם כוחות הטומאה נלחמו נגד ישראל.

ד.

ובהתחלה ציוה הקב״ה את ישראל, לפתח שנאה נגד מדין. והוא מה שכתוב בתחילת פרשת פנחס (כה, טז- יז) וידבר ה׳ אל משה לאמר, צרור את המדינים והכיתם אותם. מפרש רש״י, צרור, כמו זכור שמור, לשון הוה, עליכם לאייב אותם. עד כאן לשונו.

עליכם לפתח נגדם שנאה, משום שהם אויבים שלכם, אף על פי שהם לא הזיקו לכם בפועל כלום, הם לא נלחמו נגדכם, ואינכם מכירים אותם, ורק אחרי שתכניסו שנאה בלבכם עליהם, רק אז והכיתם אותם.

ומפרשת התורה, למה עליכם לפתח שנאה נגדם, ולמה עליכם להכות אותם. הרי התורה אומרת בפרשת קדושים (יט, יז- יח) "לא תשנא את אחיך בלבבך" וגו׳ "לא תקום ולא תטור את בני עמך". אז למה כאן כתוב צרור את המדיינים? ועוד כתוב בפרשתינו נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים.

אומרת התורה כי צוררים הם לכם, הם שונאים ואויבים שלכם. במה רואים שהם צוררים לכם? בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור. בערמימות שלהם שהם הערימו עליכם להחטיא אתכם על דבר פעור, שזה לא היה העבודה זרה שהם האמינו בו, ופיתו אותכם לעבוד את פעור, משום שחשבו שישראל לא יודעים שזה עבודה זרה, ואז הם יכשלו בזה.

גם על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם, המוכה ביום המגיפה על דבר פעור. הם היו מוכנים להפקיר אפילו בת מלך, המיועדת להינשא למלך, ומלך אינו מפקיר את בנותיו, והם הסכימו מרוב שנאתם ותשוקתם להחטיא את ישראל, אפילו להפקיר בת מלך.

המוכה ביום המגיפה על דבר פעור, אומר רש״י שהפקירו בנותיהם לזנות, כדי להטעותכם אחר פעור. עד כאן לשונו.

המטרה שהם הפקירו את בנותיהם, זה היה כדי שתעבדו עבודה זרה של פעור.

לכן אומר הקב״ה לישראל: אמנם אני רוצה שתלכו להילחם עם מדין. אבל תזכרו שזו מלחמה נגד אלו שרצו להחטיא אתכם. אני לא מצוה אתכם ללכת למלחמה, אלא קודם עליכם לפתח שנאה נגדם, צרור את המדיינים, ורק אז והכיתם אותם.

ולכן אחרי ציווי זה, יש כמה ענינים בתורה, בפרשת פנחס, ובתחילת פרשת מטות, כדי שבזמן הזה, יפתחו ישראל שנאה נגד המדיינים, ורק בצורה כזו להילחם אתם. מתוך הרגשה, שהם נלחמים כאן בשנאה גדולה, ונקמה נגד שגרמו להם לעשות עבירות.

ויתכן שלכן גם נסמכה פרשת נדרים לפרשת מלחמת מדין, משום שבסוף פרשת נדרים, כתוב: (במדבר ל, טז) "ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו, ונשא את עוונה" מפרש רש"י, שכוונת הפסוק היא, שאם האב או הבעל, אחרי ששמע וקיים את נדר או אשתו, ואמר אני מסכים לנדר, חזר והפר לה אפילו בו ביום- ונשא את עוונה. אומר רש"י, הוא נכנס תחתיה. מכאן שהגורם תקלה לחברו, הוא נכנס תחתיו לעונשין. עד כאן לשונו.

זה גם הסבר למה צריך ללכת להליחם נגד מדין, משום שהם גרמו תקלה לכל ישראל, והם צריכים להיכנס תחתיהם לכל העונשים. ואף על פי שגם ישראל נמשכו אחריהם, אבל גם למדינים מגיע עונש, ועונש זה יתבצע על ידי המלחמה שילחמו ישראל נגדם. ולכן נסמכו הפרשיות זו לזו.

ה.

והטעם שהחמירה התורה כל בך בזה, כי התורה מחמירה מאוד, במי שבא להחטיא את חבירו. כמו שכתוב בפרשת כי תצא: (דברים כג, ח- ט) "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו. בנים אשר יוולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה׳".

מפרש שם רש״י, לא תתעב אדומי לגמרי, אף על פי שראוי לך לתעבו, שיצא לקראתך. (כי אדום רצה להרוג את ישראל, כמפורש בפרשת חקת. במדבר כ, כ). לא תתעב מצרי, מכל וכל, אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם? שהיו לכם אכסניא בעת הדחק. לפיכך בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה׳. ושאר העם מותרים מיד. עד כאן לשונו.

ולפי זה קשה, אם כן למה אומרת שם התורה (דברים כג, ד) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם. וכי הם היו יותר גרועים מכל האומות ומאדום ומצרים?

מסביר שם רש״י, הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו. שההורגו, הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא. (נשים לב, שהמחטיאו מוציאו גם מן העולם הזה). לפיכך אדום שקידמם בחרב לא נתעב, וכן מצרים שטיבעום. ואילו (עמון ומואב) שהחטיאום נתעבו. עד כאן לשון רש"י.

כדומה לזה מצאנו בפרשת ראה (דברים יג, ד) פרשת מסית ומדיח, שהתורה שוללת מהאדם את כל הרחמים שיש לו, ואומרת לו, לא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו. ואחר כך כתוב: וסקלתו באבנים ומת! למה? כי בקש להדיחך מעל ה' אלוהיך, המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. הוא אומנם לא הצליח, אבל הוא רצה וניסה, לכן אין רחמנות עליו.

כמה אנחנו רחוקים מהשקפת התורה, שאם נראה אדם רוצח את חברו, נזדעזע, ולא נדבר עם הרוצח לעולם. ואם נראה אחד שרוצה להחטיא את חברו, לא נתפעל כל כך. וצריך לקבוע בליבינו את השקפת התורה בזה, שקשה המחטיאו יותר מן ההורגו. ואפילו מי שרק רצה להחטיא ולא הצליח, כבר מגיע לו למות בסקילה.

לכן גם כאן, שמדין הכשילו את ישראל בעבירות, שזה יותר חמור מכל האומות שרק רצו לאבד את הגוף, ציוותה התורה לעורר שנאה נגדם, ולנקום מהם, ולא לרחם עליהם כלל, עד שצריך לאבד את כל הזכרים, ואת כל הנקבות הראויות להיבעל. שזה בעצם כליה לכל האומה.

ו.

והנה צריך לדעת, שמדין היו רבים מאוד. שהרי מפורש בהמשך הפרשה (במדבר לא, לה) שנפש אדם מן הנשים אשר לא ידעו משכב זכר, כל נפש שנים ושלושים אלף. ומפרש רש״י (בפסוק יז) שאין הכוונה שהם נבעלו, כי כל מי שרק היתה ראויה להיבעל, נהרגה. ואלו היו ילדות קטנות פחות משלוש שנים שאינן ראויות להיבעל, והן היו שלושים ושתיים אלף.

צא וחשוב, כנגדם של ילדים עד גיל שלוש שנים, שנהרגו, כמו שכתוב שם, ועתה הרגו כל זכר בטף עוד שלושים ושניים אלף, כמה אנשים ונשים יותר משלוש שנים היו. בודאי אלפים ורבבות. ואולי גם מיליונים. ומטבע הדברים שמלחמה בסדר גודל כזה, מחייבת הערכות גדולה, וחיילים רבים. בכל זאת כתוב בתורה, שיצאו בסך הכל שנים עשר אלף איש. התורה לא התפעלה מריבוי אנשי מדין, ולא אמרה לעשות הערכות כנגדם.

וטעם הדבר מפורש ברש״י בפרשת מטות (לא, טז) על הפסוק, הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, אמר להם בלעם למואב, אפילו אתם מכניסים כל המונות שבעולם. (ויש גירסא, כל האומות שבעולם) אין אתם יכולים להם. שמא מרובים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור. בואו ואשיאכם עצה, אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא וכו', כדאיתא בחלק ובספרי. עד כאן לשונו.

אצל עם ישראל אין שום התפעלות מריבוי אנשים. אם הקב״ה איתם, אף אומה לא יכולה להלחם נגדם. ואת זה גם הגויים יודעים. לכן גם כאן, אין עם ישראל נערכים, נגד כל כך הרבה אנשים במלחמה, יש להם כבר ידיעה ברורה שריבוי האנשים אינו מחייב אותם שום הערכות, כמו שהם ראו בקריעת ים סוף.

על מה אמרה התורה להערך במלחמה זו? על הקדושה. חייבים להשקיע בכוח הרוחני של ישראל, שיהיה קדוש לגמרי, ורק בכוח זה, יוכלו ישראל לנצח את מדין. משום שמלחמה זו, היא מלחמת הקדושה נגד הטומאה, ולא מלחמה של אנשים נגד אנשים.

ז.

לכן דבר ראשון נבחר משה רבינו לארגן את המלחמה, כי רק כוחו הרוחני וקדושתו של משה רבינו, יוכלו להכניע את הטומאה. לכן כתוב, נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. שלא מובן, וכי משה נקם את נקמת בני ישראל מאת המדינים? הרי בסך הכל, הוא שלח את ישראל להילחם, כמו שכתוב בפסוק ו וישלח אותם משה.

אלא התשובה היא, שרק כוח קדושתו של משה יכלה לנצח את טומאת מדין, וזו היא נקמתו של משה ממדין, שהוא מפקח על כל החיילים היוצאים למלחמה, ושולח אותם, וכוחו הרוחני מלווה אותם במלחמה. ולולי כוחו הרוחני של משה, הם לא היו מנצחים את טומאת מדין.

ולכן גם כתוב, אחר תאסף אל עמך. לא שייך שמשה רבינו יסתלק לפני מלחמה זו, משום שמוכרחים את כוחו הרוחני ללוות את החיילים הנלחמים, כי כוח טומאת מדין היתה גדולה מאוד.

ומלבד זה, היה צריך כאן במלחמה מסירות נפש מצד משה רבינו. שהרי נאמר לו מפורש, נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמך. אחרי מלחמת מדין, משה רבינו מסתלק לעולמו. והוא היה יכול לעכב מעט את המלחמה, כדי להאריך את חייו. בכל זאת כתוב, וידבר משה אל העם לאמור החלצו מאתכם אנשים לצבא. אומר רש"י, אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה, ולא איחר. עד כאן לשונו. נמצא, שהיתה כאן מסירות נפש מצד משה רבינו.

דבר שני. החיילים היוצאים להילחם, חייבים להיות צדיקים מיוחדים. משום שזו מלחמה של קדושה נגד הטומאה. לכן כתוב, וידבר משה אל העם לאמור החלצו מאתכם אנשים לצבא. ומפרש רש״י אנשים, צדיקים. והכוונה, אנשים כאלו שהם עצמם לא נכשלו בבעל פעור ובזנות עם הגויות. כי מי שנכשל, אין לו את הכוח של הקדושה להילחם כנגד הטומאה. ובמדרש (שיר השירים רבה ד, פסוק ד סימן ג) איתא שהיו כל כך צדיקים, שמעולם לא הקדים אחד מהם תפילין של יד לתפילין של ראש.

ועוד כתוב, ויהיו על מדין לתת נקמת ה׳ במדין. הם צריכים להיות נקיים מכל נגיעה, הם הולכים להילחם בשליחותו של הקב״ה, ולנקום את נקמתו.

עוד כתוב, אלף למטה אלף למטה, לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. אומר רש״י, לכל מטות ישראל, לרבות שבט לוי. כיון שיוצאים כאן למלחמה של קדושה נגד הטומאה, צריכים כל שבטי ישראל להתאחד ביחד בלי שום יוצא מן הכלל. ובפרט שבט לוי, שהיו צדיקים מצד עצמם ועוסקים בתורה, ובכל עניני הקדושה שבמשכן. ובמדרש רבה פרשה זו (במדבר רבה כב, ב) כתוב, שהיו עוד שניים עשר אלף איש שיצאו להתפלל על הנלחמים שיצליחו.

ואחר כך כתוב, וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, שנים עשר אלף חלוצי צבא. ומפרש רש״י שהיתה כאן מסירות מיוחדת מצד החיילים היוצאים לצבא, משום שנודע להם שמיתת משה רבינו תלויה במלחמת מדין, ולא רצו ללכת, עד שנמסרו בעל כורחם. נמצא שהכל לשם שמים.

וחז"ל מגלים עוד, שאנשים אלו היו גם נאמנים מאוד, שלכן, כאשר הם חזרו מן המלחמה, כתוב בפסוק יא, ויקחו את כל השלל, ואת כל המלקוח באדם ובבהמה. אומר רש״י, מגיד שהיו כשרים וצדיקים, ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בביזה שלא ברשות. עד כאן לשונו.

אחד מהם היה יכול לקחת טבעת זהב ולשים בכיסו ושום אדם לא ידע מזה, בכל זאת שום אדם לא עשה כן. הרי לנו אנשים נקיים גם מגזל וגם מעריות, אף על פי שחז״ל אומרים (חגיגה יא, ע"ב) גזל ועריות נפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתם. בכל זאת הם היו נקיים. והולכים לנקום נקמת ה׳ לשם שמים, בלי שום נגיעה.

וכתוב וישלח אותם משה אלף למטה לצבא. משה רבינו שלח כל אלף אנשים של כל שבט בנפרד, והאציל עליהם מברכתו וכוחו שיצליחו להלחם נגד הטומאה, ושחס ושלום הטומאה לא תנצח אותם. ולשון המדרש (שיר השירים רבה פרשה ד, פסוק ד) עדרים שהלכו למלחמת מדין, לא הלכו אלא בזכות משה ופנחס וכו'. עד כאן לשון המדרש.

דבר שלישי, שלח משה את פנחס בן אלעזר, שהוא ינהל את כל המלחמה. למה דוקא את פנחס? אומר רש״י משום שפינחס היה שקול כנגד כולם. יש כאן שנים עשר אלף אנשים צדיקים מיוחדים, ובכל זאת פנחס היה שקול בצדקותו וקדושתו כנגד כולם.   .

ומוסיף רש"י, ומפני מה הלך פנחס ולא הלך אלעזר? הרי גם אלעזר היה שקול כנגד כולם. אומר רש״י, אמר הקב"ה: מי שהתחיל במצוה שהרג את כזבי בת צור, יגמור. עד כאן לשונו. יש כאן כוח מיוחד של פנחס, שהוא הרג את כזבי בת צור, רק משום שקינא לאלוהיו בלי שום פניה זרה, יש לו כוח גם להמשיך ולהלחם ולהכניע את טומאת מדין.

דבר רביעי. וכלי הקודש, וחצוצרות התרועה בידו. מה זה כלי הקודש? אומר רש״י, זה הארון והציץ. הארון זה כוח התורה. והציץ, זה כוח הקדושה. עד כמה גדול כוחו של הציץ, מפורש בפרשת תצוה (כח, לח) ונשא אהרן את עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם, והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה׳. ומפרש רש״י, שמטרת הציץ היתה לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה. לכן לקחו אתם את הציץ, שהוא כוח קדושה גדול, כדי לסייע להם נגד טומאת מדין.

ולמה לקחו עמהם את חצוצרות התרועה? משום שכתוב בפרשת בהעלותך (י, ט) וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה׳ אלוהיכם, ונושעתם מאויביכם. ואף על פי שבתורה כתוב וכי תבואו מלחמה בארצכם, וכאן זה לא היה בארצכם, בכל זאת מחמת קושי המלחמה הזו, שהיו צריכים להלחם כאן נגד הטומאה, לקחו עמהם גם את החצוצרות.

הרי לנו כאן ארבעה דברים מיוחדים:

א) כוחו של משה רבינו.

ב) כוחם של החיילים שיצאו להילחם שהיו צדיקים וקדושים.

ג) כוחו של פנחס שהיה צדיק וקדוש, ושקול כנגד כל החיילים, ויצא בתור משוח מלחמה.

ד) כוח הארון והציץ וחצוצרות התרועה, שמסייעים גם כן במלחמה זו.

 

ח.

ועתה באה התורה לספר, שמחמת הקושי שהיה כאן במלחמה, היה כאן נזק רוחני לכולם. גם למשה רבינו, גם לפנחס, וגם לאנשי הצבא. ורק לכלי הקודש, לא היה נזק.

וכן כתוב בתורה. ויצבאו על מדין כאשר ציוה ה׳ את משה, ויהרגו כל זכר. ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם, את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין, ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב.

אומר רש״י, שהיה בלעם עמהם, ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם. הראה להם פנחס את הציץ שהשם חקוק בו, והם נופלים, לכך נאמר על חלליהם במלכי מדין, שנופלים על החללים מן האויר.

אחר כך כתוב וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם, ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם ואת כל חילם בזזו. ואת כל עריהם במושבותם, ואת כל טירותם שרפו באש. הם שרפו את כל מדינת מדין.

ויש כאן הדגשה, אחרי שהתורה כותבת ואת כל עריהם במושבותם, מוסיפה התורה ואת כל טירותם, מה התוספת? אם שרפו את כל הערים, ודאי כבר נכללים בזה כל טירותם!

מפרש רש״י, ואת כל טירותם, מקום פלטרין שלהם שהוא לשון מושב כומרים יודעי חוקיהם. דבר אחר, לשון מושב שריהם. עד כאן לשונו.

היה כאן קושי מיוחד לשרוף את המקומות שהכומרים ישבו שם, ושהשרים ישבו שם, זה היה מקומות טומאה מיוחדים, והיו צריכים מאמץ מיוחד לשרוף אותם באש.

אחר כך כתוב ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה. ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל עדת גני ישראל, את השבי ואת המלקוח ואת השלל אל המחנה אל ערבות מואב, אשר על ירדן יריחו. וכולם חוזרים מתוך הרגשה שהם צדיקים ועשו את שליחותם. והרמב״ן מביא את הספרי, אמר לו פנחס למשה, כשם שפקדתנו, כן עשינו.

ט.

אבל התורה, באה ומספרת לנו, שמלחמה זו נגד הטומאה, גרמה נזק רוחני לכולם. כי זה לא היה פשוט להילחם נגד טומאת מדין. וכך כותבת התורה: ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי העדה לקראתם, אל מחוץ למחנה, מפרש רש״י למה כולם יצאו, לפי שראו את נערי ישראל יוצאים לחטוף מן הביזה. עד כאן לשונו.

ביאור דברי רש״י: משה רבינו ואלעזר הכהן ונשיאי העדה הבינו, שאם המלחמה היתה כראוי בלי שום פגם, לא יתכן שכאשר הגיעו אנשי הצבא מן המלחמה עם כל השלל והמלקוח, תתקוף תאוות ממון את נערי ישראל. הרי אין שום חלק וניצחון ליצר הרע במלחמה זו, והוא נכנע לגמרי. אם רואים שיש תאוות ממון אצל נערי ישראל, זה סימן שלא הכל כראוי. זה סימן שהיצר הרע לא נכנע לגמרי, וגם הוא הגיע עם אנשי הצבא. לכן כולם יצאו מיד, לבדוק מהו החטא שבגללו עדין היצר הרע של מדין קיים, והשפיע תאוות ממון על נערי ישראל.

כתוב אחר כך, ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות. אומר רש״י, למה משה כעס רק על שרי האלפים והמאות, ולא על כולם? ללמדן שכל סירחון הדור תלוי בגדולים, שיש כוח בידם למחות. עד כאן לשונו.

ובאמת היתה כאן טענה על פנחס, משום שהוא ניהל את כל המלחמה, אלא שמשום כבודו, לא כעס משה עליו אלא על שרי האלפים והמאות. ועל דרך זה פירש רש״י בפרשת שמיני (י, טז) בפסוק ויקצוף על אלעזר ועל איתמר עיין שם.

ומה קצף משה עליהם? ויאמר אליהם, החייתם כל נקבה, הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה׳ על דבר פעור, ותהי המגיפה בעדת ה׳, ועתה הרגו כל זכר בטף, וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו, וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם.

מפרש רש"י, שלא רק הנשים של מדין שהחטיאו את ישראל נהרגו, אלא כל אישה שראויה להיבעל גם כן נהרגה. אפילו ילדה קטנה בת שלוש שנים, מחמת גודל הטומאה של מדין.

ומביא רש״י שגם כאן הוזקקו להעזר על ידי הציץ, שהעבירו את כולם לפני הציץ, וכל הראויה להיבעל פניה מוריקות.

אם כן מפורש כאן את הנזק הרוחני שנגרם לפנחס ולשרי האלפים והמאות, שכוח טומאת מדין הצליח לבלבל אותם שהם לא הרגו את נשות מדין, וכתוצאה מכך לא נגמרה טומאת מדין. וזה השפיע אפילו על נערי ישראל, שנכנסה בהם תאוות ממון. והוכרחו כל אנשי המלחמה, לשוב עוד פעם למדין כדי להרוג גם את הנשים.

וגם למשה רבינו נגרם נזק רוחני, מכוח טומאת מדין, שכתוב ויקצוף משה על פקודי החיל. ורש״י מביא בפסוק כא, שמשה בא לכלל כעס ובא לכלל טעות ונתעלמו ממנו פרשת גיעולי כלי עובדי כוכבים, והוצרך אלעזר הכהן ללמד אותם לאנשי המלחמה.

וגם לכל חיל וחיל מהנלחמים במדין, אירע נזק רוחני. וזה מפורש בסוף הענין (פסוק מח) שכתוב, ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא, שרי האלפים ושרי המאות. ויאמרו אל משה, עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו, ולא נפקד ממנו איש. ונקרב את קרבן ה׳ איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז, לכפר על נפשותינו לפני ה'.

מי שקורא את הפסוקים לפי פשוטם, מבין שהם הביאו כלי זהב בתורת הכרת הטוב להשם יתברך על מה שהם חזרו מהמלחמה ושום אדם לא מת או נפצע שם. אבל אם כן לא מובן מהו שכתוב לכפר על נפשותינו לפני ה׳, איזה כפרה הם היו צריכים?

אומרת הגמרא בשבת (סד, ע"א) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אמר להן משה לישראל, שמא חזרתם לקלקולכם הראשון. מפרש רש״י, שמא חזרתם לקלקולכם של מעשה שיטים לזנות את בנות מואב, כך עשיתם במדין, ולכך אתם צריכים קורבן. עד כאן לשונו.

אמרו לו: לא נפקד ממנו איש. מפרש רש״י, לא נחסר מדת יהודית עד כאן לשונו. אמר להן, אם כן כפרה זו למה? אמרו לו, אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו. מיד ונקרב את קורבן ה'. אם כן מפורש כאן שאנשי הצבא הצדיקים נכשלו בהרהור.

וממשיכה הגמרא שם, תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהם מן הערוה. אומר רש״י, שזנו, לשון מזון, שנהנו במראית העין. עד כאן לשונו.

רבי ישמעאל מגלה כאן, שהם גם נכשלו בראיה, ונהנו מראיות אסורות. אם כן מפורש את הנזק הרוחני שמלחמה זו עשתה לכל אנשי הצבא, עד שהוצרכו כפרה על זה.

 התורה בפסוקים אלו, באה ללמד כל אדם שנלחם כנגד יצרו הרע. בדרך כלל, כשאדם נלחם נגד יצרו, הוא מצפה שהוא ינצח בפעם אחת ניצחון גמור. וכאשר הוא רואה שהוא הצליח רק באופן חלקי או לא הצליח כלל, הוא נשבר. לפעמים, אדם מנצח את יצרו בנושא מסויים, אבל כנגד זה הוא נכשל בכעס, או בתאוות האכילה וכדומה. והוא נשבר, כי הוא חושב, שהניצחון צריך להיות מושלם.

באה התורה ואומרת, תדע לך, קשה מאוד להשיג ניצחון מושלם בפעם אחת. הנה תראה במלחמת מדין, כמה הכנות עשו למלחמה, ומשה שלח את אנשי הצבא, ואנשי הצבא עצמם היו צדיקים מיוחדים. ומשוח מלחמה היה פנחס שקינא לאלוהיו. ובכל זאת, הם לא הצליחו בפעם אחת לסיים את המלחמה, והם היו צריכים שוב לשלוף את חרבותם כדי להרוג את הנשים. ומשה בא לכלל כעס ולכלל טעות ושכח את פרשת גיעולי כלי נכרים. וכל אנשי הצבא עצמם תוך כדי המלחמה נכשלו בראיה ובמחשבה. ומה הם עשו, האם הם נשברו? לא. הם המשיכו לפעול ולעשות את תפקידם. ולשוב בתשובה על מה שנכשלו.

לכן תדע לך, שגם במלחמת היצר, שהיא גם כן מלחמת הקדושה על הטומאה. יתכן מאוד, שלא תצליח בפעם אחת להילחם לגמרי, ואולי פתאום תראה, שהיצר נלחם אתך בענינים אחרים. אל תשבר. תתאזר בסבלנות, ולאט לאט תתקן את כל הנזקים, עד שתסיים את מערכת המלחמה שרצית להשיג.

יא.

ודוגמא נפלאה לאדם כזה, שלא נשבר כשרצה להלחם נגד יצרו, למרות שהיצר הרע הכה אותו מכה קשה. מצאנו בגמרא: (נדרים ט, ע"ב) תניא אמר שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: מה ראית להשחית את שערך זה הנאה?

אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי, ובקש לטורדני מן העולם.

אמרתי לו, רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך? במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה? העבודה! שאגלחך לשמים.

מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו בני: כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל! עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. אומר הר"ן שנזירותו לשם שמים.

ושואלת שם הגמרא, מתקיף לה רבי מני: למה שמעון הצדיק לא אכל מאשם נזיר טמא? ודאי משום שזה בא על חטא, אם כן שלא יאכל מכל האשמות, משום שגם הם באו על חטא. השיב לו אביו רבי יונה: הסיבה שכל אשם נזיר טמא לא אכל שמעון הצדיק היא משום שכל הנזירים הגיעו לנזירות בעקבות כך שהם נכשלו בחטא, קבלו עליהם נזירות. וכאשר הם נטמאים באמצע, ומתרבים עליהם ימי הנזירות, הם מתחרטים על קבלת הנזירות, וזה קרוב להיות קורבנם חולין בעזרה. אבל אותו אדם מן הדרום, כיון שכוונתו היתה כל כך רצויה בהתחלה, ודאי שלא התחרט על ריבוי הימים שאירעו לו, כתוצאה ממה שנטמא.

הנה מפורש מכל זה, שזה ודאי שיתכן לכל אדם שנכשל בעבירות וקיבל על עצמו נזירות, שהיצר הרע יכשיל אותו בטומאת מת, ויתארכו עליו ימי נזירות, ויגיע למצב שיתחרט בליבו על מה שהוא קיבל על עצמו נזירות. כי מלחמת היצר, אינה מלחמה פשוטה. ואדם צריך להיות מוכן, שתוך כדי המלחמה, גם היצר יכה אותו.

אבל החידוש הוא, שאפילו אותו נזיר מן הדרום, ששמעון הצדיק העיד עליו שכל מעשיו לשם שמים, ועליו הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳, והוא יצא למלחמה נגד היצר הרע עוד לפני שהיצר הרע החטיא אותו, והוא צעק עליו רשע למה אתה מתגאה על עולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה, והוא קיבל על עצמו נזירות, כדי שהוא יגלח את שערו בטהרה לשם שמים, בכל זאת היצר הרע נלחם אתו, וטימא אותו בטומאת מת. וכאשר הוא היה צריך לספר את שערו, הוא לא גילח את שערו בטהרה, אלא מחמת טומאה. ואחר כך הוא היה צריך לנהוג שוב נזירות של טהרה, וכאשר הוא יתגלח אז, לא יהיו לו שערות יפות לגזוז אותם. הרי לנו שתוך כדי מלחמתו עם היצר הרע, היצר הרע הכה אותו מכה כואבת.

וחז"ל מעידים עליו, שהוא לא נשבר, והוא לא התחרט על קבלת נזירותו מחמת שעתה מתרבים עליו ימי נזירות שלא היו כלל בתוכנית שלו. אלא הוא הבין, שכך היא מלחמת היצר, אני קיבלתי על עצמי נזירות לשם שמים, יתכן שהיצר יקלקל לי את תוכניותי, ויטמא אותי, ואהיה מוכרח לספר את שערי, לא מחמת טהרה, אלא מחמת טומאה. ובכל זאת אני לא אשבר, ואמשיך עוד נזירות טהרה.

זוהי דרכם של עבדי ה'. שהם לא נשברים מהתקפות היצר הרע, ועל זה נאמר (משלי כד, טז) כי שבע יפול צדיק וקם. ואת היסוד הזה, לימדה אותנו התורה בפרשה זו של מלחמת מדין. יזכינו השם יתברך להיות עבדי ה׳ באמת.

 

פרשת מטות

מידה כנגד מידה לא בטלה [והגדת]

כשנכבשה ארץ סיחון ועוג, באו בני גד ובני ראובן ובקשוה, כי מקנה רב להם. התנה איתם משה רבינו שיעברו חלוצים במלחמת כבוש הארץ. וכתב הנצי״ב מוולז׳ין זצ״ל (״העמק דבר״ דברים ג, טז), שמשה רבינו פנה מיוזמתו לשבט מנשה שיסכים שחצי השבט ינחל בעבר הירדן, כי הם היו בני תורה וידריכו את בני גד ובני ראובן. ומזה נלמד לדורות להשתדל לדור במקום תורה, וכמו שאסרו (כתובות קיא, ע״א) לצאת מבבל לשאר ארצות לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד (רש״י).

ויש להבין, מדוע ביקש משבט מנשה שיש בו גדולי תורה, ככתוב: ״מני מכיר ירדו מחקקים״ (שופטים ה, יד), ולא ביקש זאת משבט יששכר שהם ״יודעי בינה לעתים״ (דברי הימים א' יב, לג) ומורי הוראה (יומא כו, ע״א), ומבני ״יהודה מחקקי״ (תהלים ס, ט) שהם בעלי הלכה (תוספות שם).

חז״ל ענו על כך, ונראה מה עמוק ורחב היה מבטם.

נשאל כל ילד ב״תלמוד תורה״ מדוע קרעו אחי יוסף בגדיהם, ודאי ידע לענות: מנשה רדף אחריהם במצות אביו והאשימם בגנבת הגביע, ונמצא באמתחת בנימין, והוחזרו לבית יוסף כגנבים.

מובן מדוע קרעו בגדיהם.

אבל במדרש (בראשית רבה צב, ח) אמרו: ״שבטים גרמו לאביהם לקרע״ כשהראוהו כתונת יוסף שסועה וטבולה בדם, ״לפיכך קרעו גם הם״. מידה כנגד מידה!

עברו מאתים וחמישים שנה, ובני גד וראובן נטלו נחלתם בעבר הירדן. הצטרף אליהם חצי שבט מנשה. מכל השבטים, רק שבט זה נקרע ונחצה, חצי בעבר הירדן המזרחי וחציו במערבי. מדוע? כי מנשה הוא שגרם לשבטים לקרע בגדיהם, ונקרע בעצמו (בעלי התוספות, בראשית מד, יג)!

על כיוצא בכך היה ה״חפץ חיים״ זצ״ל אומר: מעשה בשני עמי הארץ שעמלו להבין פסוק בתהלים, ותמהו. אמר האחד לחברו: ״ראה מה כתוב כאן: שומר ה׳ את כל אוהביו, ואת כל הרשעים! היתכן?!״

אמר השני: ״אף אני מצאתי פסוק תמוה: את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד! האף יספה צדיק עם רשע?!״

ולא הבינו שמדברים הם על אותו פסוק, אך לא הקיפוהו מתחילתו עד סופו. זה השמיט מילה בסוף, וזה מילה בהתחלה.

כך, כשמקיפים כל הנהגה מתחילתה ועד סופה, מתישבות כל התמיהות. וככתוב: ״משפטי ה׳ אמת, צדקו יחדו״ (תהלים יט, י). כשמתבוננים בהם יחדו, במבט כולל ומקיף, מבינים באמיתותם!

ה״חפץ חיים״ זצ״ל ספר, שבראדין היתה אלמנה שלא השיגה ידה לשלם שכר דירה. היה זה בעת החורף, והתחננה בפני בעל הבית שלא יזרקנה לרחוב בתקופה קשה זו, אלא ימתין לאביב. הקשיח לבו, אך התביש לזרק את מטלטליה אל הרחוב. מה עשה, הסיר את הרעפים מעל חדרה. קור נורא חדר, הגשמים הציפו את החדר, ובדמעות יצאה אל הרחוב.

אמר ה״חפץ חיים״: המקרה עורר סערת רוחות, כעס העם, אבל צרות אחרונות השכיחו את הראשונות והמקרה הוסח מן הדעת. אבל אני לא שכחתי!

אמרתי: הקדוש ברוך הוא אבי יתומים ודין אלמנות, העונש נחרץ בתורה למעניהן! המתנתי שנה ועשר שנים, ואותו עשיר קשוח חי בשלוה ובריאות. כעבר עשר שנים נשכו כלב נגוע וחלה בכלבת, ומת ביסורים איומים. כולם רחמו עליו, ואני ידעתי כי נפקד עליו עוונו.

לשם כך, צריכים מבט של תורה וחוסן אמונה, מבט של ה״חפץ חיים! להמתין שישים שנה, ולהיוכח!

כיוצא בכך סיפר, שכאשר למד בעירה איישישוק, היתה גזרת הקנטוניסטים בתוקפה. על הקהילה הוטל לספק מכסה של אנשי צבא, שילקחו לעבודת הצאר לעשרים וחמש שנה. אם הקהילה לא תסגיר מרצונה ילכו השוטרים ויקחו מאשר ימצאו – וכך היה.

הקצב המקומי, אדם גס ואלים, התבשר שבנו יחידו, מחמד עינו, נחטף על ידי השוטרים והובל לבית המעצר. מיהר לשם, והשוטר עצרו: ״לאן?״

מחדר המעצר נשמע קול בכיות הנערים ויללותיהם, והוא קרא: ״הב את בני! הוציאו אלי!״

השוטר אף לא טרח לענות. ״כמה אתה רוצה? עשרה רובלים? חמישים? מאה?!״

הנה, זו השפה שהם מבינים: ״מאה״, אמר השוטר, ״אסור לי לשחרר אף אחד. מחר יבואו לקחתם ולהוליכם לפנים המדינה, אני חיב לתתם במספר, אסור שאף אחד מהם יחסר!״

הרמז היה ברור: ״המספר צריך להיות תואם, אבל לא משנה לך מי זה יהיה״…

״תמורת מאה רובלים, כמובן!״ הוסיף השוטר.

הלך הקצב, ועשה מעשה שלא יעשה. באישון לילה עלה לבית המדרש, ומצא בחור מתמיד ששקד על תלמודו לאור הנר. כפתו תחת זרועו ומסרו לשוטר, בתוספת מאה רובלים. כל איישישוק רעשה וגעשה על הנבלה שנעשתה. אבל צרות אחרונות שכחו את הראשונות, והחיים שבו למסלולם. ה״חפץ חיים״ לא שכח.

הקצב הכניס את בנו לעסק, והיה ליד ימינו. יום אחד נתן בידו סכום כסף שילך לכפרי הסביבה ויקנה עדר עגלים, לגדלם לשחיטה. הדרך התפתלה בין ביצות שורצות יתושים. אחד היתושים נשא את נגיף המות של האבעבועות השחורות, המגיפה הנוראה והאיומה. הוא עקץ את הבחור בלכתו, והמחלה דגרה בו במסעו. קנה את העגלים ,ובא לשוב איתם לעירו, והמחלה שקיננה בו פרצה. כל גופו נמלא כתמים שחורים, ראשו הסתחרר וכוחותיו עזבוהו, והוא כרע ונפל בצד הדרך.

עברו אנשים, ראו שורים משוטטים והבחינו בבחור מתפתל ביסוריו. ביקשו לגשת ולעזור אך הבחינו בסימני המחלה המדבקת ונרתעו.

הילד גסס ולבסוף מת. הזעיקו את אנשי החברה קדישא. הם הגיעו וניגשו לטפל בו. ראו את סימני המחלה, וסירבו לגעת בו.

סיפרו לאביו, והוא בא. לא היתה ברירה. הסתכן האב והטעינו על שכמו והביאו העירה. כרה במו ידיו את קברו וטמנו, וכל בני העיר התרחקו ממנו, פחדו להידבק.

וסיים ה״חפץ חיים״: כולם נדו לו וריחמו עליו. ואני ידעתי על מה הגיעו אסון זה. חשב להציל את בנו על חשבון נער אחר, חטף והסגיר, וחשב שנמלט מעונש. אבל הקדוש ברוך הוא מאריך אפו וגובה את שלו, ובמו ידיו קבר את בנו.

הגאון רבי שמעון שוואב זצ״ל נסע בבחרותו מארצות הברית, ללמוד בישיבת מיר שבפולניה. ערב מלחמת העולם השניה נקרא לשוב למולדתו. נסע דרך ראדין, לקבל את ברכת ה״חפץ חיים״. באותה עת השתוללה מלחמת האזרחים בספרד [היה זה שלוש שנים בטרם המלחמה בספרד, שהייתה ב-1936 והחפץ חיים נפטר ב-1933, רק שמספר שנים קודם למלחמה הממשלה ביצעה רציחות ושפך דם המוני], מלחמה שהטביעה את המדינה בנהרות דם ואש ותימרות עשן. התקשורת דיוחה דיווחי זועות על ערים שנמחו מעל פני האדמה.

אמר לו ה״חפץ חיים״: הכל מדברים על אסונם של בני ספרד, ושוכחים שלפני חמש מאות שנה גירשו את היהודים מארצם, בחסר כל.

כה הרבה מתו במהלך הנדודים, ובמשך דורות רדפו את האנוסים והעלום על המוקד. וסבורים שהעולם הפקר…

כשעלה סנחריב לכבוש את הארץ, הגלה בראשונה את בני גד ובני ראובן שהתנחלו בעבר הירדן (דברי הימים א' ה) וכעבר אחת עשרה שנה הגלה את שאר עשרת השבטים (רש״י מלכים ב' יז, א).

למה, וכי במקרה?

אבל כך כתב בביאור הכתוב: ״נחלה מבהלת בראשונה, ואחריתה לא תבורך״ (משלי כ, כא. ומקורו במדרש בפרשתנו): ״נחלה מבהלת בראשונה״, שנבהל למהר וליטול תחילה, כגון בני גד ובני ראובן שמיהרו לטיל חלקם בעבר הירדן, ודיברו בבהלה, שנאמר: ״גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו״ (במדבר לב, טז), עשו את העיקר טפל, שהקדימו צאנם לטפם. ״ואחריתה לא תברך״, שגלו כמה שנים קדם שאר השבטים!

מי היה מעלה בדעתו, שהוגלו כמה שנים קודם – משום שכשמונה מאות שנה לפני כן נחלו בבהלה ודברו בבהלה?!

טוב, אם נסים כאן מה עשינו? הוכחנו שיש דין ויש דין, ומשפטי ה׳ אמת במידה כנגד מידה. מי אינו יודע זאת?

אבל נזכיר משל ממשלי השועלים (הובא בתשובות הגאונים סימן יג, והעתק ב״חכמה ומוסר״ ח״א מאמר קיב).

מעשה בשועל, שבא עליו ארי לאכלו. אמר לו השועל: ״מה יש בידי להשביעך, אבל אני מראה לך אדם שמן שאתה טורף ושבע ממנו״.

היה שם בור מכסה, ואדם יושב מאחריו. אמר הארי: ״הריני מתירא מזכיותיו, שלא יכשילוני״.

אמר לו השועל: ״אינך צריך להתירא, וגם לא בנך. בן בנך הוא שיענש. עכשיו תשביע רעבונך, ועד בן בנך זמן הרבה״.

התפתה הארי וקפץ על כסוי הבור ונפל למלכודת. עמד השועל על שפת הבור והציץ עליו.

אמר לו הארי: ״הלא הבטחתני שאין הפרענות באה עלי, אלא על בן בני!״

אמר לו השועל: ״אמת, אבל פעם טרף אבי אביך אדם כשר, ועכשיו נתפסת בעוונו!״

התמרמר הארי: ״אבות אכלו בוסר, ושני בנים תקהינה?״ אמר לו השועל: ״ולמה לא חשבת כן מתחילה?!״… וסים רב האי גאון: וכמה מיני מוסר יש במשל הזה״!

נעיין באחד הלקחים, בעניננו.

מודעים אנו לענין הנהגת השכר והעונש, שהיא אחת משלושה עשר עיקרי היהדות, ועלינו אכן לחרד, ולא לומר: שלום יהיה לי, כי בשרירות לבי אלך ־

אבל לפעמים אכן מעניש הקדוש ברוך הוא עד שילשים וריבעים, באוחזים מעשה אבותיהם בידיהם (סנהדרין כז, ע״ב). ומי יודע כמה סובלים אנו בגין חטאי דורות קודמים, אם גם אנו, לקויים בהם –

ומי יודע כמה ילקו צאצאינו בגין מעשינו! איזו אחריות מוטלת עלינו, לשפר מעשינו!

סיפור השגחה מדהים שאימת וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, מהגר"י זילברשטיין [גליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה] קרא כאן >>>

 

פרשת מטות

כוחה של מילה

כח הדיבור וברית כרותה לשפתיים [פנינים תשע"א]

"לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג) ביאר האריז״ל (ליקוטי תורה – פרי עקב) דרמז גדול יש כאן בפסוק זה! ״לא יחל דברו״ – לא יעשה דיבורו חולין וזול, אלא ייקר כל דיבור היוצא מפיו. שכן כל דיבור פועל גדולות ונצורות בעולמות עליונים לטוב או למוטב. אם דיבוריו טובים וטהורים אז משפיע רוחניות וקדושה. בורא בהם סניגורים.

ואם חס ושלום דיבוריו רעים ואסורים, פועל בסיטרא אחרא חס ושלום, ונברא מהם מלאך רע ומשחית המקטרג עליו תמיד. וזהו שנאמר: ״ככל היוצא מפיו״ למטה ״יעשה״ למעלה!…

 

וכבר כתב החינוך (מצוה רלא) על גודל הכח שיש לדיבור, שבכוחו להשפיע לטוב או חס ושלום לרע. וזו לשונו הקדושה: ״אף על פי שאין בנו כוח לדעת באיזה ענין תנוח הקללה במקולל, ואיזה כוח בדיבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכול בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט, תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער.

ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משורשי המצוה, שמנענו ה' מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה, וכעין ענין שאמרו חז״ל (מועד קטן יח, ע"א) ברית כרותה לשפתיים. כלומר, שיש כוח בדברי פי אדם״…

ומוסיף החינוך: ״ואפשר לנו לומר כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב ״ויפח באפיו נשמת חיים״. ותירגם ״לרוח ממללא״, נתן בה כוח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודביקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע״…

וכבר ידועים דברי חז״ל (בגמרא ברכות יט. וכתובות ח:) ״לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן״ ולומדים זאת מהפסוק (ישעיה א, יט) ״לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו״ (כלומר: אילולא רחמי ה' עלינו כמעט שהיינו כסדום ועמורה שנאבדו לגמרי) ומיד ממשיך הפסוק: ״שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלוקינו עם עמורה״ ואחריו מגיעה נבואת החורבן והעונש. נמצא שבהזכרת הנביא את סדום ועמורה נתעוררה מדת הדין עליהם כמי שמעשיהם כאנשי סדום ועמורה…

ובאותו ענין מסופר בגמרא (מועד קטן יח, ע"א) ששמואל בא לבקר את אחיו פנחס שישב לא עלינו שבעה, וראה שציפורניו ארוכות. שמואל סבר שמותר לגזור ציפורניים בשבעה, ולכן שאל אותו מדוע אינו גוזרן. אמר לו אחיו: ״אי בדידיה הוה, מי מזלזלת ביה כולי האי?״

אם לך היה קורה כדבר הזה גם כן היית שואל שאלות כאלו? מספרת הגמרא: ״הואי – היה זה כשגגה היוצאת מפי השליט׳ ואתרע ביה מילתא בשמואל – שמואל נעשה ׳אבל׳ וישב שבעה…

 

כשפנחס אחיו בא לבקרו, תפס שמואל את הציפורניים שגזר וזרק אותן עליו. אמר לו: הכל בגללך! וכי אינך יודע שברית כרותה לשפתיים?! ממשיכה הגמרא ואומרת, שענין זה של ברית כרותה לשפתיים, למדנו מאברהם אבינו עליו השלום, שלפני העקידה אמר אל נעריו ״שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם״ – הוא דיבר גם על עצמו וגם על יצחק שישובו, ואכן כך היה לבסוף… רואים שדיבורו של אדם מאוד קובע! ועד כמה צריך האדם לדקדק במילותיו.

כמו כן אנו מוצאים בגמרא (סנהדרין קב, ע"א). שם מסופר על יהוא שהיה מלך ישראל אחרי יהורם בן אחאב. שלא היה כמותו. אחאב היה מלך רשע גדול, עובד עבודה זרה. כשהוא מת, בנו יהורם התמנה למלך במקומו. אחר כך בא הנביא והכתיר את יהוא למלך, וציוהו להרוג את כל בית אחאב, וכך הוא עשה.

אבל יהוא היה צדיק אמיתי ולא הסתפק בהריגת בית אחאב, אלא החליט להרוג את כל נביאי הבעל. הבעיה היתה איך יאסוף את כולם למקום אחד.

מה עשה? כתב מודעה גדולה, ובה נאמר בזה הלשון: ״אחאב עבד את הבעל מעט, יהוא יעבדנו הרבה״. מה שאחאב עבד עבודה זרה – זה כלום ביחס למה שאני יהוא, מתכונן לעשות. ״ביום זה וזה תערך אסיפה גדולה לכל עובדי הבעל. איש בל יעדר!״…

בשעה היעודה הגיעו כולם, ויהוא גם כן הגיע. אמר להם: כדי שלא יכנסו לנו מרגלים, ברצוני שכל אחד יבדוק את העומד לידו שהוא באמת מעובדי הבעל. בדקו ואמרו לו: הכל בסדר. אמר יהוא: רגע, אינני רוצה שיכנסו לנו באמצע אנשים זרים. וצוה לסגור את הדלתות על מנעול! לאחר שננעלו הדלתות אמר: עכשיו כולנו נלבש מדים כדי שנוכל לזהות אחד את השני. לבשו כולם מדים. אחרי שהכל היה מוכן, סימן יהוא לחייליו, והם נכנסו פנימה ושחטו את כולם… וממשיכה שם הגמרא ומספרת דבר נורא! שבסוף ימיו יהוא בעצמו עבד עבודה זרה. ואיך קרה שכה התדרדר? מפני ש״ברית כרותה לשפתיים״. הוא אמר ״יהוא יעבדנו הרבה״, הוציא את המילים הללו מפיו – ואכן כך היה! ומכאן למדנו שצריכים לשמור על הפה! אפשר לנקוט בלשונות המשתמעות לשתי פנים, אבל, חס ושלום, לא להוציא את המילה עצמה מהפה. שפתיים הם דבר קדוש, ומילים היוצאות מהפה עלולות לגרום לאדם צרות וייסורים, לא עלינו…

ועל פי הדברים הנ״ל ביאר הגאון בעל הבן איש חי זי״ע בספרו ׳בן יהוידע׳ את דברי הגמרא (בבא קמא ל, ע"א) ״אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דניזקין״.

דהפשט הפשוט הוא: הרוצה להיות ולהיקרא חסיד, עליו לקיים ולשמור את ההלכות של ענייני נזיקין. אך בעל הבן איש חי פירש: שהרי לפי דברינו הנ״ל נמצאנו למדים, שיש בכוח הדיבורים לעשות נזקים גדולים, ומי שאינו מדקדק בדיבורו, עלול הדיבור להרוג בני אדם, וזוהי אם כן כוונת רב יהודה: ״האי מאן דבעי למהוי חסידא״ – הרוצה להיות חסיד, צריך הוא ״לקיים מילי דנזיקין״ – היינו להישמר במילים היוצאות מפיו שלא יגרמו כל נזק!..

לפנינו כמה עובדות נוראות שימיחישו בפנינו עד כמה הן גורליות – מילים שיוצאות מהפה – ברית כרותה היא לשפתיים:

כידוע, הרעיש הגה״ק המלבי״ם זי״ע את העולם בחיבורו המקיף והעמוק 'ארצות החיים' על שולחן ערוך אורח חיים, אך לא הוציא לאור אלא חלק ראשון, עד אמצע הלכות תפילין. תלה זאת המלבי״ם במשפט שיצא מפי הגה״ק בעל החתם סופר זי״ע. וכך היה מעשה:

כאשר ביקר המלבי״ם בפרשבורג, עלה לבית הכנסת הגדול בשבת בשעת רעווא דרעוין. באותה שעה ישב החתם סופר עם תלמידיו בסעודה שלישית. והנה בלי משים, עמד המלבי״ם במקומו של החתם סופר. כשהגיע החתם סופר לתפילת מעריב, ראה את המלבי״ם עומד במקום מושבו, חרד המלבי״ם וביקש לפנות את המקום. אך החתם סופר מיהר ואמר לו: ״השארו לעמוד במקומכם״!

מאז – סיפר המלבי״ם – ״נשאר במקומו״, ולא הצליח להמשיך הלאה במלאכתו ולסיים את חיבורו על השולחן ערוך…

מאידך גיסא מסופר, שבעיירה רופשיץ התגוררה משפחה ולה ילד משותק. יום אחד יעצו לבני המשפחה: ״דרכו של הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ לעבור לבית מדרשו דרך גשר צר הנוטה על פני הנהר. הניחו את הילד המשותק על הגשר״…

עלה הרבי מרופשיץ על הגשר כשהוא שקוע בשרעפיו, והילד, כצפוי, חסם את דרכו. חשב הרבי לתומו שהילד השתטח שם להנאתו על כן דחקו ברגלו והורה לו ״קום״!

ויהי אך יצא הדיבור מפי הצדיק, מיד קם הילד ופינה את המעבר!…

או כפי שסיפר הגה״ק מטשעבין זי״ע: רבינו הש״ך זי״ע הגיע פעם לקאליש ודרש דרשה בבית המדרש. רבינו המגן אברהם זי״ע נכח בעת הדרשה. לאחר הדרשה הלך המגן אברהם לאכסניית הש״ך ופלפל עם הש״ך בחריפות ובבקיאות בכל מכמני הש״ס והיו הדברים מאירים ושמחים כנתינתן מסיני.

והנה באמצע התלהטות שיחתם התורנית, באו אנשי הבית בבהלה והודיעו לש״ך שיש חולה מסוכן בעליית הבית הנוטה למות ברגעים הקרובים, ומכיון שהש״ך כהן, עליו לצאת מיד מהבית (שלא להיטמא למת).

הש״ך שהיה באמצע ריתחת לימודו, הפשיל את שרוולו ונתן בכל עוז דפיקה על השולחן ואמר: ״איך הייסט ווארטן״! (״אני מצווה להמתין״!) לתדהמת הנוכחים נתקיים לעיניהם ״ככל היוצא מפיו יעשה״! שיחת הש״ך עם המגן אברהם נמשכה שעה ארוכה. והחולה הוסיף לחיות. משסיימו לדבר, ויהי אך יצא הש״ך מפתח הבית נפטר החולה בעליה…

סיפור נוסף נורא עד למאוד מובא בספר ׳נחלת צבי׳: בעיר לינטשיץ היה ראש הקהל מה׳מתנגדים׳ ושמו רבי פייבל אפאצ׳ינסקי. בעת ההיא כיהן כרב בוורשה הגה״ק בעל החמדת שלמה זי״ע ולו בן. וכשניתנה הפקודה מהצאר ניקולאי ימח שמו, לקחת יהודים לצבא לעשרים וחמש שנה, הודיע בעל ה׳חמדת שלמה׳ זי״ע שמי שישתדל לשחרר את בנו מן הצבא ייתן לו את בנו לחתן!

לרבי פייבל הנזכר היתה בת יחידה, ובשמעו זאת נסע מיד אל האציל שבגליל לינטשיץ שהיה חייב לו עשרת אלפים רובל, ואישתו היתה קרובה של הגנרל מוורשה, ודרש את חובו. האציל ביקש שיאריך לו את הזמן. אז הציע רבי פייביל ל׳אציל׳ שאישתו תסע לקרובה הגנרל ותשתדל לשחרר את בנו של ה׳חמדת שלמה׳, וימחל לו על החוב, ועוד יוסיף לו מתנה. ואמנם היא נסעה תיכף לוורשה והצליחה בדבר וניתנה פקודה לשחרר את הבן.

 

בעל ה׳חמדת שלמה׳ זי״ע קיים את הבטחתו והשתדך עם רבי פייביל. האברך היה גדול בתורה והיה סמוך על שולחן חותנו, והתחבר לחסידי קוצק עד שבערב אחד עזב את ביתו ונסע לקוצק… כשעבר חודש והאברך לא שב, כתב רבי פייביל למחותנו בעל ה׳חמדת שלמה׳ שהיה גם כן מהמתנגדים, והודיע לו על מעשה בנו. כתב בעל ה׳חמדת שלמה׳ לבנו בקוצק וגזר עליו במצות כיבוד אב לשוב לביתו לשבת. כשקיבל האברך את המכתב נכנס להרה״ק מקוצי, זי״ע והראה לו את המכתב. אמר לו הרבי, הישאר פה ואני אכתוב לאביך תשובה.

תוכן המכתב היה מעניין מאד: ״מובא בחז״ל ששלושה שותפים באדם: ה׳, אביו ואמו, ואליו נסע חלקו של השותף השלישי, היינו של ה׳, ועל כן אינו רשאי לגזור על חלק שותפו״!…

המכתב נמסר לחסידו של הרבי שנסע בדיוק אז לוורשה, והרבי מקוצק ביקש שימסור את המכתב לפני כניסת השבת לבעל ה׳חמדת שלמה׳, אולם החסיד התעצל בשליחותו ולא מסרו לפני שבת. ביום השבת אמר לעצמו בעל ה׳חמדת שלמה׳: ״כשגם מצוות כיבוד אב אין מקיימים, אם כן לשם מה חיים?״

והיה זה כשגגה היוצאת מלפני השליט. האברך חלה פתאום ונסתלק מן העולם, רחמנא ליצלן.

ביום ראשון בא החסיד עם המכתב להגאון בעל ה׳חמדת שלמה׳ זי״ע והתחיל הגאון לסמר ראשו מרוב צער, וצעק: ״טיפש, מה עשית״, אבל כבר היה זה לאחר מעשה…

החסיד הנ״ל, לאחר המעשה הזה, לא נראה בקוצק עשר שנים מחמת הפחד מהרבי מקוצק זי״ע, וכשבא פעם לקוצק לשבועות, ראה אותו הקוצקע׳ר ואמר עליו: ״נראה כמו אחד שנפל מהעליה״!…

למחרת התפלל החסיד על עליית בית המדרש ונפל ומת רחמנא ליצלן…

רואים מכאן שאסור לאדם לומר דבר רע בין על עצמו בין על אחרים. ומטעם זה אנו רואים במקומות הרבה בגמרא, שכשבא אמורא לומר דבר רע על עצמו, הוא אינו מדבר בלשון ישירה, אלא אומר ״ההוא גברא״, שכן ״ברית כרותה לשפתיים״…

סיפור נוסף: בבית העלמין סגולה בעיר פתח תקוה ישנה מצבה עתיקה הראשונה בבית הקברות, ועליה חקוקות באותיות גדולות ״ברית כרותה לשפתיים״. הסיפור שמאחורי מצבה זו הוא נורא! בית העלמין הוקם בשנת תרמ״ט, ובי״ט בתשרי תרמ״ט נקבר שם הנפטר הראשון שסיפור פטירתו מבטא את דברי חז״ל הנ״ל.

 

היה זה כאשר קידשו את חלקת בית הקברות כמנהג ישראל לקדש את החלקה האדמה לפני שקובעים אותה עבור קבורת נפטרים, והנפטר הנ״ל היה בין אותם אנשים שקידשו את בית הקברות. אחרי שסיימו, לפני שפנו ללכת משם, עמדו אותם קבוצת אנשים ושוחחו ביניהם, ובהלצה אמרו זה לזה, נו, מי יהיה כאן הנפטר הראשון? עמד אחד מן הניצבים והחזיר את תשובתו בהלצה… ״אין לי בעיה להיות הראשון״!… לא עברו עשרה ימים והאדם סגר את עיניו ונלב״ע למגינת כל מכיריו!…

כשקברו אותו, החליטו רבני העיר דאז לרשום על מצבתו למען יראו וילמדו, את סיפור פטירתו, ובאותיות גדולות נרשם: ״ברית כרותה לשפתיים״!…״ברית כרותה לשפתיים״!

אמר הכותב: אינני יכול לסיים את יריעה נרחבת זו, לפני שאביא בפניכם סיפור נוסף ששמעתי מ׳כלי ראשון׳ בדבר גודל נושא זה של ״ברית כרותה לשפתיים״ – ויהיו דברים אלו חיזוק גדול לרבים ויהא זה חלקנו…

לפני שנים הלכתי לקיים מצוות ׳ניחום אבלים׳, אצל אב שישב ׳שבעה׳ על בנו מחמדו, לא עלינו ולא עליכם רחמנא ליצלן.

היה זה מקרה כפול של צער וכאב, שכן אותו אב, ישב שנים לפני כן ׳שבעה׳ על בנו, עלם קטן בן שנה שהלך לעולמו, ה׳ ישמרנו!

מה נאמר ומה נדבר! מה אומרים לכזה אב? מה אפשר לומר?

 

אך ה׳אב׳ לא נתן לי לדבר הרבה, ומיד פתח ואמר: אתה מוכרח לשמוע דבר נורא שהזכיר לי כאן אחי, ה' ישמרהו ויחיהו שיבדל לחיים טובים וארוכים, דבר שאני עצמי שכחתי וכלל לא זכרתי, אך כאמור, אחי הזכיר לי זאת היום ואני מוכרח לספר לך זאת, אולי וכשתפרסם את הדברים האלו, יהא זה לחיזוק הרבים ולעילוי נשמת בני…

וכך פותח ה׳אב׳: היינו שני אחים בגילאי הבר מצוה, הורינו שלחו אותנו ללמוד בישיבה בעיר רחוקה (אינני יכול לציין את שם העיר ושם הישיבה מטעמים מובנים), לשם כך היינו צריכים לעלות על ׳מונית שירות׳ לשלם ולנסוע. כך עשינו בכל פעם שחזרנו מהבית לישיבה.

באחת הפעמים עלינו על מונית השירות, התיישבנו וחיכנו שיעלו עוד מספר נוסעים בכדי שהנהג יוכל לפתוח בנסיעה. אך כאן ממשיך אותו ׳אב׳ ומתוודה בפני: הייתי בחור צעיר, חסר שכל ובינה ואולי קצת ׳חוצפן׳… והתחלתי לבקש מהנהג שיסע כבר! אין לנו זמן!

הנהג ענה שהוא לא נוסע עד שמתמלאים כל מקומות הישיבה. ואני, ממשיך האב: עניתי לו ב׳חוצפה׳…

הביט אלי הנהג ואמר: בחורצי׳ק תשמור על עצמך, אל תדבר אלי ככה, זה לא יפה, אני אב שכול! שכלתי לא מזמן בן שנהרג במלחמה…

אוי! ממשיך אותו ׳אב׳ ואומר לי באנחה: ברוב טיפשותי רציתי להראות לו שגם אני יודע ׳לענות׳ ואמרתי לו בחוצפה: אז מה, גם אני אב שכול!…. מיד לאחר מספר דקות האוטו התמלא. ואכן, הנהג התחיל בנסיעה והגענו למחוז חפצנו כשהדבר נשכח ממני כלל וכלל.

האמן לי – ממשיך ה׳אב׳ ואומר לי: לא ייחסתי אז לכך שום מחשבה על מה שהיה, וכך נשכח ממני סיפור זה…

היום לפני שבאת, נכנס לכאן אחי, ה' ישמרהו ויחיהו, בסערה רבה ופנה לצידי כדי לשוחח עמי, והוא מספר לי, כי בליל אמש הוא ישב בביתו והעלה מחשבות שונות על האסון המצער והכפול שקרה לי, והחל לגולל במחשבותיו פיסות היסטוריה, כשלפתע נזכר אחי בסיפור נורא זה שקרה עימנו בעודנו נערים צעירים בגיל הטיפש עשרה, ולכן באתי אליך כעת להזכירך זאת… תפסנו שנינו את ראשנו ואמרנו לעצמו: אוי! מי יודע האם לא היתה כאן ״פתיחת פה לשטן״, ״ברית כרותה לשפתיים״! איך הבאתי עלי את האסונות הנוראים האלה!…

אני מספר לך סיפור זה, ממשיך האב ואומר לי, בכדי שתכתוב זאת ואולי כשאנשים יקראו את הדברים, הם יבינו את גודל קדושת הדיבור ועד כמה צריכים להיזהר ולשמור על הפה…

 

אציין בפניכם, שעד היום עוד לא היתה בפני ההזדמנות לכתוב על כך, אך הנה קיימתי את בקשתו ויהא זה אכן לחיזוק כלל ישראל ולעילוי נשמתם של אותם בנים רכים של אותו אב שיבדל לחיים טובים וארוכים שנקטפו באיבם…

המעשה עם הגרח"ק:

[פורסם בתחילת שבט תשע"ו] אין ספור צרות ובעיות מגיעות אל פתחו של מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי מידי יום ביומו, וכל חולי עם ישראל מוזכרים להתברך ברפואה שלמה. לעיתים, מחמת גודל הצרה נשמעים דיבורים קשים כגון המעשה הבא שמובא בגליון "דברי שיח".

בתקופה האחרונה התייצב בפני שר התורה יהודי לא צעיר, וביקש ברכה עבור אמו החולה מאוד. הגר"ח בירכה בברכת רפואה שלימה.

אותו יהודי לא הסתפק בברכה והוסיף ואמר: "אני מוכן לקבל על עצמי את המחלה והייסורים של אמי, ובלבד שהיא לא תסבול, אני כבר לא יכול לראות בסבלה".

שמע מרן שר התורה את הדברים הקשים ואמר בזעזוע: "חס ושלום אל תגיד דיבורים כאלה! תגיד שתלמד עבורה, לרפואתה, וזה יעזור בעזרת ה'".

 

בעוד אותו יהודי יוצא, נכנס אדם שבור ורצוץ כשניכר על עיניו שכבר אינו ישן זמן רב, וסח לפני מרן הגר"ח כי לפני כשבוע רצה לקחת יום חופש מהעבודה ולא היה לו שום תירוץ.

בצר לו התקשר למנהל העבודה, והודיע כי סבתו נפטרה בפתאומיות והוא חייב להיעדר באותו היום. המנהל כמובן השתתף בצערו ואישר לו את השחרור.

לא חלפו להם 48 שעות וסבתו נפטרה בפתאומיות! סבתו הייתה לדבריו אישה בריאה וחזקה במיטב שנותיה, וליבו נוקפו ואינו מניח לו לרגע שמא הוא במו פיו גרם לה למות ומה תקנתו.

מרן הגר"ח לא חיפש להרגיעו, ואדרבה הטיח בו דברים קשים: "עשית לא טוב, עשית שטות גדולה, אסור לדבר שטויות, ברית כרותה לשפתיים, עכשיו תקפיד ללמוד משניות יום יום עד סוף השנה לעילוי נשמתה וה' יעזור".

משיצא, הרים מרן שר התורה את עיניו אנה ואנה ושאל: "איפה ההוא שרצה לקחת מקודם את המחלה על עצמו, תגיד לו שישאל את זה כמה צריך להיזהר בדיבור…".

 

פרשת מטות

השקוע בחומר מסוגל גם לרצוח

ההצלחה תלויה בסייעתא דשמיא

הבהלה לממון [נלע"ד מצירוף כמה רעיונות]

(במדבר לה, ט-טו) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן, וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט. וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם, אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה".

רש"י במדבר פרק לה

(יד) את שלש הערים וגו' – אף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וכאן אינן אלא שנים וחצי, השוה מנין ערי מקלט שלהם משום דבגלעד נפישי רוצחים, דכתיב (הושע ו, ח) גלעד קרית פועלי און עקובה מדם.

צריך להבין מדוע בגלעד אכן נפישי רוצחים?

ועוד יש להבין, והרי ערי המקלט קולטות רק רוצחים בשגגה, ומהיכן נפישי רוצחים בשגגה? וכי שם יש יותר טעויות?

 

הבה נראה בפרשתינו במה נתייחדו בני גד ובני ראובן. בני גד ובני ראובן מבקשים נחלה בעבר הירדן המזרחי.

 

(א) וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה.

(ב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר.

(ג) עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן.

(ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה.

(ה) וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן.

(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה.

(ז) וְלָמָּה (תנואון) תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'.

(ח) כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ.

(ט) וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'.

(י) וַיִּחַר אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר.

(יא) אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי.

(יב) בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה'.

(יג) וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה'.

(יד) וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל.

(טו) כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה.

(טז) וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנו.

(יז) וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.

(יח) לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ.

(יט) כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה

(כ) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה.

(כא) וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו.

(כב) וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵ ה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'.

(כג) וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַ ה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם.

(כד) בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ.

(כה) וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה.

(כו) טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד.

(כז) וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר.

(כח) וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה.

(ל) וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

(לא) וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה.

(לב) נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן.

(לג) וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב (במדבר לב, א- לג).

 

רש"י משלי

(משלי כ, כא) נחלה מבוהלת בראשונה – שנבהל למהר וליטול תחילה כגון בני גד ובני ראובן שמיהרו לטול חלקם בעבר הירדן ודיברו בבהלה שנאמר גדרות צאן נבנ' למקנינו פה וערים לטפנו (במדבר לב) עשו את העיקר טפל שהקדימו צאנם לטפם.

ואחריתה לא תבורך – שגלו כמה שנים קודם שאר השבטים כמו שמפורש בסדר עולם ובמדרש רבי תנחומא בשנת שתים לאחז ויער ה' את רוח מלך אשור וגו' ושאר שבטים גלו בשנת שש לחזקיהו היא התשיעית להושע בן אלה.

 

מדוע לא הצליחו בני גד ובני ראובן, וגלו תשע שנים לפני כולם?

אם נשים לב נראה שבני גד וראובן מציעים מה הם יעשו בעזרם לכיבוש הארץ. והנה לפלא הוא שמשה חוזר על כל דבריהם אחד לאחד. מדוע?

אם נעיין נשים לב שמשה אמנם חוזר על דבריהם, אך מוסיף פרט חשוב שהם החסירו בדבריהם:

(ה) וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן.

(טז) וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ.

(יז) וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.

(יח) לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ.

(יט) כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה.

(כ) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה.

(כא) וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו.

(כב) וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵ ה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'.

(כג) וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַ ה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם.

(כד) בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ.

(כה) וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה.

(כו) טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד.

(כז) וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר (במדבר לב).

בני גד וראובן בוטחים בעוצם ידם.

(דברים לג ,כ) וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד.

הם היו חותכים הראש עם הזרוע. גבורה עצומה. ולכן הם לא מזכירים בדבריהם כלל את ה'.

 

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) אלפא ביתא דבן סירא עמוד 39

ושוב מעשה באדם אחד שהיה עשיר גדול והיו לו קרקעות הרבה ולא היו לו שוורים לחרוש אותם, מה עשה אותו האיש? נטל כיס של מעות שהיו בה מאה דינרין והלך לעיר אחת לקנות שוורים או פרות לחרוש קרקעותיו, וכשהיה הולך בדרך פגש בו אליהו ז"ל, אמר לו להיכן תלך? אמר לכפר לקנות שוורים או פירות. אמר לו, אמור: "אם יגזור השם".

אמר: אם יגזור או לא יגזור הרי מעותי בידי ואעשה צרכי.

אמר לו: ולא בהצלחה.

הלך לאותו דרך לעשות צרכו ונפל לו כיסו, וכיון שהלך לכפר השוורים לעשות סחורתו שלח ידו ליקח הכיס לתת המעות ולא מצא כלום, מיד חזר לביתו במר נפש ונטל ממון אחר שנית, והלך לכפר אחר כדי שלא יפגע בו אליהו, וכשהיה מהלך בדרך פגע בו אליהו ז"ל ונזדמן לו כזקן אחד ואמר לו להיכן תלך? אמר לו: לקנות שוורים. אמר לו, אמור: "אם יגזור השם".

אמר לו: אם יגזור או לא יגזור, הרי מעותי בידי ואיני מתירא מכלום.

מיד הלך האיש לדרכו וכשהיה הולך בדרך נתן לו אליהו שינה ושכב בדרך ויישן, ונטל אליהו אותו הכיס מידו, וכשהקיץ משנתו לא מצא כלום, וחזר לביתו בפחי נפש ונטל ממון שלישי והלך לו.

פגע בו אליהו ז"ל אמר לו: להיכן אתה הולך?

אמר לו: לקנות שוורים, אם יגזור השם!

אמר לו: לך לשלום ובהצלחה.

מיד החזיר לו אליהו ז"ל כל מעותיו והכניסם לכיסו והוא לא ידע מאומה ממעותיו, ומיד הלך לקנות שוורים ומצא שם שתי פרות אדומות שלא היה בהם שום מום, ואמר לבעליהן בכמה הפרות האלו? אמרו לו במאה דינרין, אמר אין עמי מאה דינרין, מיד הכניס ידו לתוך כיסו ומצא שם שלוש מאות דינרין, ומיד קנה אותם הפרות ועשה כל צרכיו וקנה שוורים לחרוש קרקעותיו, ואחר כך מכר הפרות למלך באלף דינרין של זהב.

ולפיכך כל אדם שרוצה לעשות שום דבר צריך לומר: "אם גוזר השם", שאינו יודע מה שיהיה ממנו בעולם הזה מערב עד בוקר, שכך אמר בן סירא מצפרא ועד רמשא מתחרב עלמא, ואדם נכנס לחופה ואינו יודע מה יבוא עליו קודם שיכנס (שיצא), והיינו דאמר בן סירא כלתא עלתא לגיננא ולא ידעת מאי מטי לה.

 

חסרון נוסף מצינו בבני גד וראובן.

הם מקדימים צאנם לטפם. הם מקדימים את הטפל לפני העיקר. הם דואגים בראשונה לעניינים הכלכליים, ואחר כך לילדיהם.

"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ"

אבל משה מיד מתקן אותם:

בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ". (במדבר לב, טז, כד).

מסופר על עני שהיה מסבב על הפתחים והגיע לביתו של עשיר, והלה היה אחוז בשרעפיו, וביקש שהעני לא יפריעו, ותיכף יתפנה אליו, היות והוא עוסק כעת בהערכת שווי נכסיו.

חשב העני אמתין כאן, ובינתיים החליט גם הוא לעסוק ב'שווי נכסיו' והחל לספור המטבעות הקטנות שאסף היום…

סיים העשיר, וראה מלאכת העני והחל מגחך על הפרוטות שהלה ספר לעומת המיליונים שאני ספרתי… סנט בעני בזחיחות 'האם אתה מחשב עוד כמה אתה צריך לאסוף כדי להגיע לעושרי'?… לא, השיבו העני, זאת איני צריך לחשב, ביררתי זאת וכבר ידוע לי הדבר…

לאיזה תוצאה הגעת? הסתקרן העשיר. הסקתי שההפרש בינינו זעום, סה"כ עשרה זהובים. לא ידע העשיר האם כאן עשיר 'מתחזה', או שהלה חומד לו לצון. הסבר דבריך! ביקש העשיר.

והעני הסביר, ביררתי אצל הקברן וישנם רק שני סוגי תכריכים – לעשירים ולעניים, וההפרש ביניהם הוא בסה"כ עשרה זהובים…

מצאנו אצל בני גד וראובן שני חסרונות לרום מעלתם.

א. כוחי ועוצם ידי, אי הזכרת ה'. ב. השקעה בממונם יותר מבניהם.

כעת נבין מדוע בגלעד נפישי רוצחים בשגגה.

אדם שבטוח בכוחו ואינו סמוך על השם יתברך, אין לו סייעתא דשמיא. הוא יכול גם לרצוח בשגגה.

ובפרט אם האדם הזה עסוק ברדיפה אחר הממון, הוא מתמקד בעצמו ובתועלתו, אפילו יותר מבניו, אדם כזה עלול לרצח בשגגה. שהרי הוא לא שם לב לזולת, אינו דואג לו, לרווחתו, למצבו, הוא דואג לכמה אני מרויח היום. אדם כזה מסוגל לרצוח את חבירו בשגגה!

ולפי זה נבין מדוע היו אמהותיהם של הכהנים הגדולים מספקות מים ומזון לרוצחים בשגגה שגלו לעיר מקלט כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו. היעלה על הדעת שאדם יתפלל על יהודי שימות? כן אם אני אדם אנוכי המתמקד בכדאי לי, מצידי שההוא ימות, ואני אסתדר…

 

פרשת מטות

לדעת לקבל תוכחה

מעלת קבלת התוכחה

(במדבר לב, א) "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה".

משה מוכיח את בני גד וראובן במילים קשות:

(במדבר לב, יד- יח) "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל. כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה. וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי ישְׁבֵי הָאָרֶץ לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ".

צריך ביאור, אם יש לבני גד וראובן כזאת טענה חזקה, מדוע לא אמרו זאת מיד? מדוע נתנו לו לשפוך עליהם מרורות, ורק לאחר מכן הם מתנצלים?

המעשה באמרי אמת שאביו השפת אמת הוכיחו על שקם מאוחר, ואף על פי שלמד כל הלילה ויכל להתנצל ולומר לו זאת הוא העדיף לשתוק.

חבירו שלמד עימו בלילה שאלו לפשר שתיקתו, והוא השיבו שאם יש לי זכות לקבל תוכחת מאבא, אני אכנס בדבריו ואסביר, ואפסידנה???

כך גם בעניננו. בני גד ראו הזדמנות לקבל תוכחה ממשה רבינו. הם לא מוכנים להפסיד זאת.

(משלי יב, א) "אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת וְשׂונֵא תוֹכַחַת בער".

האדם אינו אוהב תוכחת. זה מציגו בחסרונו. הוא מוצג כאדם חסר, פגום, שאינו בעל מידות או אינו ישר וכדומה. ולכן כאשר באים להוכיחו הוא מיד טוען: טול קורה מבין עיניך.

האדם השלם, מבקש שיוכיחוהו. מעונין שיתקנוהו.

גדולי ישראל היו מבקשים שיבואו מגידים ויאמרו להם לתקן את עצמם.

בעל התניא שהוכיחו המגיד ואמר לו גדול המרחק בין מה שכבודו יודע למה שאני יודע, אולם עדיין קטן הוא ביחס למרחק בין מה שכבודו יודע למה שכבודו עדיין אינו יודע! וגעה הרב בבכי.

אדם מבלי תוכחת לא יכול להשתנות. ולכן גם הקב"ה השיא לאדם אישה. האיש והאישה מכירים זה את זה בצורה הטובה ביותר. ולכן התוכחת המצויה ביותר היא בבית. אמנם חשוב גם לדעת איך לומר יותר ממה לומר. אך המטרה היא לטובה. ולכן הקב"ה אמר לאדם הראשון אעשה לו עזר כנגדו.

זכה- עזר, לא זכה מנגדתו. אם זכה, פירושו אם זיכך את עצמו, היא לו לעזר, אולם אם לא, היא כל הזמן תציק לו עד שיזכך את עצמו.

מי אמר שכל כך קשה לקבל תוכחת?

הרי אנו מוצאים שאם יש לאדם כתם על חולצתו בגבו ומעירים לו על כך הוא יודה לך, ויגש מיד להחליפה, הוא לא יאמר לך "מי אתה שתעיר לי?" וגם אם ההערה תתקבל מאדם שאינו נקי בלשון המעטה, מכל מקום השומע יקבל את הדברים ולא יתעמת. ולא יתקוף. מדוע בתוכחה על הנהגה איננו מתנהגים כך?

התשובה לכך היא פשוטה. איננו מקפידים על תוכחה בנוגע ללבוש משתי סיבות: א- לבוש שהתלכלך זה לא "אני". לא מצאת פגם במעשי או באישיותי, לעומת זאת כשאתה מוכיחני על מעשי הרעים זה מראה על חסרון בי. זה איני מוכן לקבל.

ב. כשאתה מעיר לי על לבושי שהתלכלך ברור לי שרצונך לטובתי, מה שבתוכחה אינו בהכרח. יתכן ואתה רוצה להתנשא ולהוכיח שאתה טוב יותר ולכן אתה מחפש בי פגמים.

מלמדת אותנו התורה בקבלת התוכחה של בני גד וראובן שאין לעשות כאלה חשבונות, שהרי

א- פגם באישיותי יותר גרוע מפגם במעילי.

ב- מה לי אם רצונך בטובתי אם לא, קבל האמת ממי שאמרה! והיות והדבר אכן נכון, ראוי להודות למוכיח ולא לשנאו או לתקפו!

תלמוד בבלי מסכת ערכין (טז, ע"ב)

אמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן [גמליאל] וכל שכן שהוספתי בו אהבה [אלי, כנלע"ד] לקיים מה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.

החפץ חיים מוכיח בנועם מילין. רבי אריה לוין נמנע מתוכחה ומחזיר יהודי בתשובה. אור דניאל שמות עמוד תעג.

וכשנתבונן באורחות חייו של הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל נלמד כיצד לקרב רחוקים:

פעם כשגמר תפילתו בערב שבת לאחר שיצא מבית הכנסת לביתו ופניו כמלאך ה' צבאות, ניגש אליו בדרך איש שאינו שומר תורה ומצוות ובידו סיגריה דלוקה ושאל את הרב איפה מלון "המלך דוד" בירושלים.

למרות שאותו איש התנהג בחוצפה שביקש טובה מהרב בעוד שבידו סיגריה דלוקה, בכל זאת נענה הרב בסבר פנים יפות ואמר "לא אוכל להסביר לך מהמקום הזה היכן המלון לכן אני בעצמי אבוא עימך". כשהלכו בדרך אותו האיש החצוף המשיך לעשן כרגיל והרב כדרכו בקודש התנהג עם היהודי באורך אפיים לאחר כרבע שעה כשניתן היה לראות את המקום אמר לו הרב "זהו המלון שביקשת". כשראה אותו אדם את התנהגותו של הרב עימו אמר לו: "דע לך שיש לי לב קשה מאוד, אף אחד לא שבר לי את הלב. היחידי זה אתה. כי למרות שהנהגתי לא הייתה רצויה, מכל מקום לא כעסת עלי ועל כן אני מבטיח לך אם יש אנשים כמוך בעולם, אני לא מעשן יותר בשבת!".

 

ה"חפץ חיים" במאור פניו בהנהגתו ידע את המלאכה. לעיתים חום ואהבה הם התרופה המועילה לקירוב הזולת.

עובדה שאירעה עם ה"חפץ חיים" שבתקופה שהיה נודד למכור את ספריו ראה פעם באכסניה בוילנא יהודי חסון ומגושם שנכנס והתיישב ליד השולחן ופקד על המשרתת שתגיש לו נתח אווז צלוי וכוס משקה חריף. הוא חטף בתאוותנות את נתח האווז בלי ברכה והתייחס אל המשרתת בצורה בלתי הוגנת. ה"חפץ חיים" נדהם מהמחזה ורצה לנסות לגשת אליו כדי להעיר לו על קלות דעתו, ברם בעל האכסניה התקרב חרש אל אורחו הדגול, החפץ חיים, כדי למונעו מצעד זה כי הוא חושש מפני שערוריה. מדובר בחייל ניקולאי לשעבר, הדיוט שעלול לחרפנו. "אנא רבי הנח לו, אין עם מי לדבר. הריהו מגושם מדי, בור ממש. לא למד אחרת. כשהיה בן שבע נחטף יחד עם ילדים אחרים קנטוניסטים ונלקח לסיביר. עד גיל שמונה עשרה גדל בין איכרי המקום ואחר כך עבד את הצאר ניקולאי עשרים וחמש שנה. במקומות כאלה היכול היה ללמוד משהו יותר טוב? היש פלא שגדל כה מגושם לאחר שקרוב לארבעים שנה לא היה מצוי בסביבה יהודית לא למד אות אחת מן התורה ולא ראה פנים יהודיות? מוטב רבי שלא תתחיל עמו כבודך יקר מדי בעיניי" סיים בעל האכסניה.

חיוך שליו מסביר וחביב הופיע על פניו המאירות של החפץ חיים ואז אמר "אל תחשוש כבר אדע כיצד לשוחח עימו והנני מקווה שתצמח מכך טובה".

החפץ חיים ניגש אליו הושיט לו "שלום עליכם" ובנעימה ידידותית ולבבית פתח: "אמת הדבר ששמעתי עליך שבתור ילד קטן נחטפת ויחד עם ילדים אחרים נלקחת לסיביר הרחוקה, גדלת בין גויים, לא זכית ללמוד אפילו אות אחת מן התורה, עברת את הגיהינום בעולם הזה, סיוט צרות רדיפות איומות עינויים נוראיים, הרשעים אמרו לא פעם להעבירך על דתך, אילצו אותך לאכול חזיר נבלות וטריפות ואף על פי כן נשארת יהודי ולא השתמדת? מאושר הייתי אילו היו לי הזכויות שלך והייתי זוכה לעולם הבא כמו שלך! מקומך בעולם האמת הרי יהיה בין צדיקים וגאוני עולם! האם דבר קטן הוא מסירות נפש שכזו לסבול ייסורים שכאלה למען היהדות, למען כבוד שמים שלושים וכמה שנים רצופות? הרי זה ניסיון גדול יותר משל חנניה מישאל ועזריה".

דמעות התקשרו בעיניו של החייל הניקולאי לשעבר הוא הזדעזע מהמילים הלבביות והחמות שזרמו מלב טהור שליטפו והחיו את נשמתו המיוגעת, משנודע לו מיהו העומד לפניו פרץ בבכי עז והחל לנשק את החפץ חיים, והחפץ חיים מוסיף לדבר אליו: "אדם כמוך שזכה להיחשב בין הקדושים שמוסרים את נפשם על קידוש השם, אילו קיבלת על עצמך לחיות מעתה את שארית ימיך כיהודי כשר לא היה מאושר כמוך בארץ!" היהודי שוב לא עזב את החפץ חיים עד שנהפך לבעל תשובה אמיתי גמור!

 

(בראשית ד, ז) "הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ" הרבי הקדוש והטהור רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל היה מלא אהבת ישראל ויחסו אל האדם מישראל היה לאהוב אותו כמו שהוא ולא לחפש חטאים על איש זולתו ולראות תמיד הטוב שבאדם. הוא היה מפרש את הפסוק: "אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ" ככה: "אם תיטיב" מי שבעצמו טוב "שאת" יכול הוא לשאת ולסבול כל יהודי "ואם לא תיטיב" אבל אם אתה בעצמך אינך טוב "לפתח חטאת רובץ" תמצא חטאים אצל כל אחד [ויקהל משה גורדון עמ' כג]

המעשה בחזון איש שהוכיחו אדם על שאינו קורא תהילים ועושה סיבובים רגליים…

 

 

פרשת מטות

כח הנתינה מעין גנים

א.

הנה בפרשת השבוע כותבת לנו התורה על מלחמת ישראל עם מדין. וכתוב שם (ל״א, ט׳) וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם ואת כל חילם בזזו וגו'. ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה. ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל עדת בני ישראל את השבי ואת המלקוח ואת השלל אל המחנה וגו'.

ואח״כ מאריכה התורה פרשה שלימה לפרש כיצד יחלקו את השלל בין בני ישראל. וכך כתוב בתורה. ויאמר אל משה לאמר. שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה (פירש״י קח את החשבון) אתה ואלעזר הכהן וראשי אבות העדה. וחצית

את המלקוח בין תופשי המלחמה היוצאים לצבא ובין כל העדה.

\

ואח״כ מצוה התורה שמחלק אנשי המלחמה היוצאים לצבא יקחו נפש אחד מחמש מאות, ויתנו לאלעזר הכהן. ומחלק בני ישראל יקחו נפש אחד מחמשים ויתנו אותם ללויים.

והתורה מפרשת (בפסוק ל״ב) כמה היה סך כל המלקוח, וכותבת (מפסוק ל״ו) כמה יצא חצי מזה לאנשי המלחמה, וכמה עלה החשבון כשנתנו אחד מחמש מאות. ומסיימת התורה בפסוק מ״א ויתן משה את מכס תרומת ה׳ לאלעזר הכהן כאשר ציוה ה׳ את משה.

אח״כ כותבת התורה (מפסוק מ״ב) כמה עלה מחצית המלקוח לעדה, ושם התורה לא מפרשת כמה יצא חלק אחד מחמשים, אלא כותבת (בפסוק מ״ז) ויקח משה ממחצית בני ישראל את האחוז אחד מן החמשים מן האדם ומן הבהמה, ויתן אותם ללויים שומרי משמרת משכן ה׳ כאשר ציוה ה׳ את משה.

וכל פרשה זו לכאורה, אינה מובנת, לשם מה מאריכה התורה כל כך בכל ענין זה שאין בו כ״כ נפק״מ למעשה. ומלבד זה גם יש לעמוד כאן על כמה דברים.

א) אם התורה רוצה שסכום מסוים יגיע לאלעזר וסכום מסויים יגיע ללויים, למה התורה אומרת קודם לחלק את כל השלל חצי לאנשי המלחמה וחצי לבני ישראל ואח״כ לקחת לכל אחד חלק וליתן אותו לאלעזר או ללוים, הרי התורה הייתה יכולה לומר מתחילה שאת השלל יחלקו לד׳ חלקים, חלק לאלעזר, חלק ללויים, חלק לאנשי הצבא, וחלק לכל ישראל, ומה טעם לחלק הכל לשנים לאנשי החיל ולישראל, ואח״כ לקחת מהם, כש״כ ממחציתם תקחו וגו', וממחצית בני ישראל תקח וגו'.

ואין לומר שהוא משום ששבט לוי לא קיבל חלק בביזה, כש׳׳כ בפרשת קרח (י״ח, כי) בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם, ופירש״י וחלק לא יהיה לך בתוכם אף בביזה. ולכן קודם נתחלק בין אנשי המלחמה וישראל, והם טיהרום ללויים. כל זה אין לומר, שהרי בלאו הכי היה כאן הוראת שעה ליתן לשבט לוי, כי מצד הכלל של וחלק לא יהיה לך בתוכם, לא היה מגיע לשבט לוי כלום גם אחר שחילקו חצי לאנשי הצבא וחצי לישראל. ומלבד זה, הרי בין אנשי הצבא היו גם אלף משבט לוי, כש״כ רש״י (ל״א, ד׳). והם הרי לקחו חלק בחצי של אנשי הצבא, ואיך הותר להם, הרי אין להם כלום בביזה, ועל כרחך שהוראת שעה היתה, וא״כ קשה למה אמרה התורה קודם לחלק חצי לאנשי הצבא וחצי לכל ישראל, ואח״כ ליקח מהם וליתן לאלעזר וללויים.

ב)            עוד צ״ב שהתורה היתה יכולה לקצר בכל פרשה זו ולכתוב רק מפסוק כ״ז עד פסוק ל׳ ששם יש ציווי איך לחלק, ולסיים בפסוק ל״א ויעש משה ואלעזר הכהן כאשר ציוה ה׳ את משה. ולמה הוצרכה התורה להאריך ולדבר כמה היה המלקוח וכמה נתנו, מפסוק ל׳׳ב עד פסוק מ״ז, שכל זה הוא לכאורה ללא צורך. והרמב"ן עמד על זה וכתב שהתורה סיפרה כן להודיע שלא מת שום אחד מן המלקוח, מאז שנטלום בשבי עד שחילקום, שזה נס.

ג)             עוד צריך להבין, למה אצל אנשי הצבא פירשה התורה כמה עלה חלקם וכמה נתנו. ואצל חלק ישראל כתבה התורה כמה היה חלקם, ולא כתבה כמה נתנו, אלא שם התורה קיצרה את דבריה וכתבה בקצרה בפסוק מ״ז ויקח משה ממחצית בני ישראל וגו' ויתן אותם ללויים.

ואם רצתה התורה לקצר, היה לה לקצר במה שחזרה לפרש כמה עלה מחצית בני ישראל, שזה כבר ידענו ממה שפירשה כמה עלה מחצית אנשי הצבא. ולפרש ולהאריך כמה עלה הסכום של אחד מחמשים מבני ישראל, שזה לא ידענו מאנשי הצבא, משום שאנשי הצבא נתנו רק אחד מחמש מאות.

ד)            גם יש ענין ליתן טעם, למה אנשי הצבא המועטים יתנו רק אחד מחמש מאות, וכל ישראל המרובים צריכים ליתן הרבה אחד מחמשים, שלכאורה מן הראוי היה להיות להיפך.

ה) עוד יש לדקדק שבפסוק מ״א, כשמספרת התורה על מה שנתנו אנשי הצבא, כתוב ״ויתן" משה את מכסת תרומת ה׳ לאלעזר הכהן, נקט לשון נתינה. וכשסיפרה התורה בפסוק מ״ז על מה שנתנו ישראל ללויים, כתוב ״ויקח״ משה ממחצית בני ישראל וגו' ויתן אותם ללויים, ונקט לשון לקיחה.

ב.

וכדי לבאר הענין בס"ד, נקדים יסוד גדול בעיקרי דת קדשינו. והוא, שאדם בא לעולם כדי להיות נותן ומקריב משלו להשי״ת ומשלו לאחרים, ולא להתנהג להיפך ח״ו שכל תשוקתו רק להיות לוקח ומקבל. ויסוד זה מפורש בהרחבה ומקורות רבים בספר ליל שימורים להגר״ש ברעוודה שליט׳׳א, מאמר השמיעיני את קולך. ולכן כאן נפרש יסוד זה בקצרה.

ונקדים ונאמר שהתכונה להיות לוקח ומקבל, הוא תכונה שנראית מאוד אצל העכו״ם, שכל מטרתם במעשיהם הוא כדי לקבל, וגם אם נותנים צדקה, הוא כדי לקבל כבוד, אבל נתינה לשם נתינה והטבה לבריות, לא קיים אצלם.

וכך אנו מוצאים בתחילת מסכת עבודה זרה. דרש רבי חנינא בר פפא ואיתימא רבי שמלאי, לעתיד לבא מביא הקב״ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר כל מי שעסק בה יבא ויטול שכרו. והיינו סבורים שבודאי מי יגיע לפני הקב״ה, אותם מבני ישראל שעסקו בתורה יומם ולילה. אבל בגמרא שם כתוב, מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בעירבוביא וכו'. והגמרא שם מאריכה, איך שכל אומה טוענת שהם עשו איזה סיוע לישראל באופן רחוק לעסק התורה, ולכן מגיע להם שכר.

והדבר הוא פלא, דאף אם הוא אמת שסייעו באופן רחוק לתורה, אבל מ״מ הם ודאי נמצאים בשורה אחרונה של נוטלי השכר, ואיך יתכן שמיד ששומעים על שכר עומקי התורה, כל האומות מגיעים ליטול שכרם.

והתשובה לזה, שתשוקת העבו״ם תמיד לקבל ולקחת, ולכן מיד ששומעים שהקב״ה נותן משהו, מיד נדחקים בטענות דחוקות אולי יוכלו לקבל משהו. לא כן ישראל שתמיד חפצים בנתינה, הם אינם מזדרזים לעמוד במקום שמקבלים.

ודבר זה ירושה היא להם מעשו הרשע, שתשוקתו לקבל ולקחת לא ידעה גבולות. עד שהתורה מספרת בפרשת וישלח, שכאשר שלח יעקב מנחה לעשו על ידי עבדיו, וציוה אותם מה לומר לעשו, הוא לא אמר להם כיצד לפתוח בדברים עם עשו, אלא אמר להם תראו שברגע שעשיו יראה אתכם עם הבהמות, הוא בעצמו יפתח עמכם בדברים.

וכך כתוב שם (ל״ב, י״ח) ויצו את הראשון לאמר כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך. יעקב בטוח שכאשר עשו יראה את השליח עם המנחה, הוא מעצמו יפתח עמו בדברים לחקור בג׳ שאלות למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך. כי עשו יש לו תשוקה עצומה לקחת ולקבל, ואם רואה אדם עם בהמות, מיד נגש אליו ושואל אותו שאלות, אולי יוכל להשיג את מה שיש לשני.

ג.

וכך מספרים לנו חז״ל בירושלמי ב״מ פ״ב סוף הלכה ה׳. אלכסנדרוס מוקדון עלה אצל מלך קצייא, הראה לו מלך קצייא הרבה זהב והרבה כסף, אמר לו אלכסנררוס מוקדון, לא זהבך ולא כספך אני צריך, לא באתי אלא לראות את המנהג שלכם, איך אתם נוהגים ואיך אתם דנים.

עד שהיה מלך קציא עסוק עם אלכסנדרוס מוקדון, בא אדם אחד לדון עם חברו, משום שקנה חלקת שדה אחת, וחפר בה ומצא בה אוצר של דינרים, זה שקנה את השדה היה אומר אשפה קניתי אוצר לא קניתי, והמוכר טוען אשפה וכל מה שיש בה מכרתי.

בעוד שהם עסוקים זה עם זה, אמר המלך לאחד מהם יש לך בן זכר, אמר לו כן. אמר לחברו, יש לך בת נקיבה, אמר לו כן. אמר להם תחתנו את זה לזה, והאוצר יהיה לשניהם.

התחיל אלכסנדרוס לצחוק. אמר לו מלך קציא, למה אתה צוחק, וכי לא דנתי כראוי. ואמר לו, אילו היה דין זה מגיע אצלכם איך הייתם דנים. השיב לו אלכסנדרוס מוקדון, היינו הורגים את שניהם, והאוצר יכנס למלך.

אמר לו מלך קציא, כל כך אתם אוהבים זהב. עשה לו סעודה, והוציא לפניו בשר של זהב ותרנגולים של זהב. אמר לו אלכסנדרוס מוקדון, וכי זהב אני אוכל. השיב לו מלך קציא, תיפח רוחו של אותו אדם, אם זהב אינכם אוכלים, למה אתם כל כך אוהבים זהב.

אח״כ שאלו מלך קציא, האם השמש זורחת אצלכם, אמר לו כן. האם יורד אצלכם גשם, אמר לו כן, ושוב שאלו אולי יש אצלכם בהמות דקות, אמר לו כן. אומר לו מלך קציא, תיפח רוחו של אותו האיש, אין אתם חיים אלא בזכות הבהמות הדקות שיש לכם, כי כתוב פסוק אדם ובהמה תושיע הי. עד כאן המעשה.

והרי לנו דרכם של עכו"ם נכדי עשו הרשע, שכאשר רואים אנשים שמחפשים לתת ולא לקבל בחינם, דנים אותם למיתה, ולוקחים מהם את ממונם שודאי לא מגיע להם. ומלך קציא גילה סוד גדול, שאדם כזה שכל מטרתו לקחת, אין לו זכות קיום בעולם, והיה ראוי שגם הקב״ה לא יזריח לו שמש ולא יתן לו גשם, וכל מה שחי הוא בזכות הבהמות, שהם צריכים שמש וגשם, לכן אגב הבהמות גם הוא נהנה מן השמש והגשם, כי הוא מצד עצמו אין לו שום זכות קיום, והוא גרוע יותר מן הבהמות.

ועפ״ז מתבארים לנו הפסוקים בסוף ספר תהלים פרק קמ״ז. גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר. מעודד ענוים ה׳ משפיל רשעים עדי ארץ. ענו לה׳ בתודה זמרו לאלהינו בכינור. המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר המצמיח הרים חציר. נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו.

דוד המלך אומר ענו לה׳ בתודה זמרו לאלהינו בכינור, על מה, על שמכסה שמים בעבים ומכין לארץ מטר, ומצמיח חציר בהרים, ועי״ז נותן לבהמה לחמה ולבני עורב אשר יקראו. וכל זה מועיל לב׳ סוגי בני אדם, זה מועיל לרשעים שמשפילם עדי ארץ, ולא היה ראוי שירד להם גשם וימותו ברעב, רק שהם ניזונים בזכות הגשם שיורד לבהמות. וזה גם מעודד את הענוים, שבטוחים שלא מגיע להם כלום, ולא היו יכולים ליקח שום מאכל לאכול, מחמת גודל הענוה שלהם, שלא מוצאים זכות אכילה בעולם. וע״י שהקב״ה מוריד גשם ומפרנס את הבהמות, הם מוצאים עידוד לומר אין אנו גרועים מן הבהמות, ומרשים לעצמם ליקח אוכל מן העולם. וזהו שאמר בתחילה גדול אדונינו ורב כח, ליתן לרשעים גשם ואוכל, הגם שבאמת לא מגיע להם, רק מקבלים אגב הבהמות. ולתבונתו אין מספר, שע״י שמפרנס את הבהמות, גורם עידוד לענוים.

ד.

ואמנם צריך לדעת שהשקפה זו של בקשת הלקיחה, הגיע מן העכו״ם גם אל תוך ישראל, שיש בני אדם שכל מטרתם להיות מקבלים, ולהיות מן הנותנים ומן המוותרים לזולתם, כמעט לא קיים אצלם.

וחז׳׳ל דיברו עליהם במסכת אבות, פרק ה׳ משנה י״ג. ארבע מידות באדם, האומר שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית, ויש אומרים זו מידת סדום. שלי שלך ושלך שלי, עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך, חסיד. שלך שלי ושלי שלי רשע.

ולפי פשוטו לא מובן, וכי מי שטוען שלי שלך ושלך שלי הוא רק עם הארץ, הרי לכאורה טענתו הוא טענת שוטים, שכל מה ששלי יהיה שלך, וכל מה ששלך יהיה שלי. ולמה המשנה מדברת עליו, גם שיטת החסיד לא מובנת, וכי כל מה שיש לו הוא נותן לאחרים. וגם מי שטוען שלי שלי ושלך שלך, מה חידש בזה, הרי ודאי שהוא כך, ולמה הוא מידת סדום.

אך באמת המשנה כאן דיברה על ד׳ שיטות אצל בני אדם.

א) יש בני אדם שכל מטרתם בחיים הוא להיות מן הנותנים ולא מן המקבלים, ולכן השיטה שלהם בחייהם הוא שלי שלך, מה ששלי יוכל להיות שלך, כי שאיפתי תמיד להיות נותן. אבל שלך שלך, מה ששלך שאיפתי שישאר תמיד שלך, כי איני רוצה להיות מקבל לעולם. זהו מידתו של החסיד.

ב)            ויש את דרך הרשע שהוא להיפך מן החסיד, שאומר שלי שלי, ומשלי לא אתן לעולם כלום לאחרים, כי אני לא מן הנותנים. אבל שלך שלי, יש לי רצון שכל מה ששלך יהיה שלי, כי אני חפץ לקבל ולקחת כל מה שסביבי לעצמי.

ג)             ויש בני אדם שאומרים, אני איני רוצה קשר עם בני אדם, מה ששלי הוא שלי, ואיני רוצה להיות נותן לאחרים. אך מצד שני שלך שלך, ואיני רוצה לקחת משלך כלום. והמשנה אומרת שזו מידה בינונית. אבל יש אומרים שהוא מידת סדום, כי מי שלא נותן מעצמו כלום ואינו מחזק בעצמו את כח הנתינה, סופו להיות אכזרי כאנשי סדום.

ד)            ויש את מהלך רוב בני אדם שאומרים שלי שלך, בודאי שאני מוכן להיות נותן, ומשלי יוכל להיות שלך. אבל מצד שני שלך שלי, אם אני אצטרך דבר מחברי אדרוש שיהיה שלי, תמורת מה שאני ג"כ היטבתי עמו. וזה מידת עם הארץ שאינו עוסק בנתינה לשם נתינה, אלא לשם מסחר ולקיחה, כדי שכאשר יצטרך איזה טובה, יוכל לדרוש את זה בדין.

והדרך של השליטות, הוא דרך החסיד, שגם כאשר מיטיב לאחרים, אינו חושב לעולם לדרוש ולתבוע את החסד שעשה, אלא מיטיב לשם הטבה ונותן לשם נתינה. כי כל מהותו הוא רק לתת ולא לקחת. ואם יוכרח לבקש טובה מאחרים, יראה זאת כחסד גמור, כאילו לא מגיע לו כלום, למרות שהוא תמיד מיטיב לאחרים.

ה. כיצד נגביר את כח הנתינה

וכיון שטבע האדם, שנולד בלתי מושלם עם מידות רעות, ואחד מן המידות הרעות הוא מידת הקמצנות, שאינו רוצה ליתן משלו לאחרים, אדרבא כל תשוקתו לקבל מאחרים, לימדונו חז״ל עצה לזה, איך להגביר ולחזק את כח הנתינה. ואמרו במסכת אבות פ״ג משנה ט״ו והכל לפי רוב המעשה.

ופירש שם הרמב׳׳ם בפירוש המשניות, שלא כתוב במשנה והכל לפי גודל המעשה, אלא לפי רוב המעשה. שככל שיעשה יותר מעשים ופעולות טובות, כך יקנה בעצמו יותר מעלות טובות.

וז"ל הרמב״ם שם: שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה, אבל לפי רוב מספר המעשים. והוא שהמעלות אמנם יגיעו בכפלות המעשים הטובים פעמים רבות, ויחד עם זה יגיע קנין חזק. ולא כשיעשה האדם פועל אחד גדול מפעולות הטובות, כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק.

והמשל בו, כשיתן האדם למי שראוי, אלף זהובים בבת אחת לאיש אחד, ולאיש אחר לא נתן כלום, לא יעלה בידו מידת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שמגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים, ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות. מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים, והגיע לו קנין חזק. וזה פעם אחת לבד התעוררה נפשו התעוררות גדולה לפעול טוב, ואח״כ פסקה ממנו.

וכן בתורה, אין שכר מי שפדה אסור במאה דינרים, או עשה צדקה לעני במאה דנרים שהוא די מחסורו, כמו שפדה עשרה אסורים, או השלים חסרון עשרה עניים, כל אחד בעשרה דינרים. ואל זה ההיקש וזה הענין אמרו, לפי רוב המעשה, אבל לא לפי גודל המעשה. עכ״ל הרמב״ם. הרי נתבאר מדברי הרמב״ם, שאדם צריך לעשות פעולות של נתינה, כדי לבנות אצלו את כח הנתינה.

ו.

וע״פ הקדמה זו נשוב לפרש פרשה דידן, שציותה התורה קודם לחלק את השלל בין תופשי המלחמה ובין כל העדה, ואח״כ לקחת מכל אחד תרומת ה׳ ולתתו לאלעזר הכהן וללויים. ושאלנו למה צריך קודם לחלק לתופשי המלחמה ולכל ישראל, ואח׳׳ב לקחת מהם חלק, למה לכתחילה לא יחלקו הכל לד׳ חלוקות.

ונראה שזה היה כדי לחזק ולבנות את כח הנתינה של ישראל. כי זה דבר ידוע, שדבר שאדם עדין לא זכה בו, עדין לא נקשר אליו, ואינו מרגיש כ׳׳כ קושי לווו וו לאחר. אבל מה שכבר נכנם לרשותו וזכה בו, יותר קשה לו לתת מזה לאחרים

וכדי לחזק את כח הנתינה ציותה התורה בתחילה לחלק את כל המלקוח, חצי לתופשי המלחמה, וחצי לכל ישראל, ואח״כ ליטול מזה חלק לאלעזר וחלק ללויים, כדי שיהיה כאן נתינה לאחרים אחרי שזכו ונכנס לרשותם.

ובאמת לא נתברר לי מה כוונת הפסוק וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה היוצאים לצבא ובין כל העדה, האם רק חלקו את הכל לב׳ חלקים, ואמרו לחופשי המלחמה זה החלק שלכם, וכן לישראל אמרו זה החלק שלכם. ומיד אח״כ הרימו מכם לה׳. או שכבר חילקו הכל לכל אחד ואחד מן המקבלים, ואח״כ חזרו ונטלו מהם את החלק שהיו צריכים ליתן מכס לה׳.

אן אפילו אם נפרש שלא חילקו לכל אחד את חלקו, רק חילקו הכל לב׳ חלקים, הרי פשוט שהודיעו למקבלים שזכו בחלק זה שנחלק עבורם, ואח״כ הודיעו להם שנוטלים מהם כך וכך מכם לה׳. ובודאי שגם הידיעה שנכנס לאדם דבר לרשותו, ושוב נוטלים ממנו חלק, נקרא נתינה. ומי שאין לו את כח הנתינה, יצטער על מה שנוטלים ממנו חלק, אחר שכבר זכה בו. ולכן נמצא שבכל אופן היה כאן בנין של נתינה לכל הנותנים.

ועל דרך זה מתפרש מה שציותה התורה לכל מי שיש לו פירות או תבואה משדהו, שיתן תרומה גדולה לכהן, ומעשר ראשון ללוי. והלוי צריך ליתן מן המעשר ראשון שלו תרומת מעשר לכהן. ולא מובן, שאם רצון התורה שיגיע לכהן כך וכך מן התבואה, היתה התורה יכולה לצוות על הבעלים לכתחילה שיתן לכהן סכום העולה לתרומה גדולה ולתרומת מעשר, ולמה צריך הישראל לתת ללוי, והלוי יתן שוב לכהן.

והתשובה לזה כמו שנתבאר בס"ד, שרצון התורה היה לבנות בישראל את כח הנתינה, על ידי פעולות של נתינה, כש״כ הרמב׳׳ם. והישראל נבנה ע״י פעולות נתינה לכהן ולוי, אבל גם הלוי צריך קנין נתינה, לכן ציותה עליו התורה, שכאשר יכנס לרשותו מעשר ראשון וזכה בו, יפריש הוא ממנו תרומת מעשר, שעי״ז יבנה אצלו כח הנתינה.

ועפ״ז מתבאר גם בפסוקים בפרשת מסעי (ריש פרק ל׳׳ה) שכתוב שם צו את בני ישראל ונתנו ללויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת וגו׳. ומסיים שם, והערים אשר תתנו מאחוזת בני ישראל מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו, איש כפי נחלתו אשר ינחלו יתן מעריו ללויים. ומפורש מזה שקודם חילקו את כל ארץ ישראל לשבטים, ואח״כ כל שבט היה צריך לתת מנחלתו ערים ללויים.

[וכן כתיב ביהושע (כ״א. ג׳) ויתנו בני ישראל ללויים מנחלתם על פי ה׳. משמע שקודם קיבלו ישראל את חלקם ואח״כ נתנו מחלקם. וכל פרק כ״א בספר יהושע מספר איך כל שבט נתן מחלקו ערים ללויים],

וגם כאן ניתן לשאול, אם רצון ה׳ שיהיה ללויים ערים בתוך בני ישראל, למה לא יהיה כך לכתחילה בשעת חלוקה, לומר לכל שבנו שערים אלו ואלו הם של הלויים, ולמה קודם צריך לחלק לכל שבט, ואח״כ ליטול ממנו וליתן ללוים.

והתשובה לזה כמו שנתבאר, שהיה כאן עבודה מייחדת לחזק את כח הנתינה אצל ישראל, ולכן דוקא אחרי שכבר קיבלו ישראל את חלקם, נצטוו ליתן מזה ללויים, כדי להרגיש שהם נותנים משלהם לאחרים, ולהיות מורגלים בנתינה.

ז.

ואח״כ האריכה התוה״ק לפרש איך היה סדר הנתינה, כדי לפרש את ההבדל שהיה בין תופשי המלחמה, לכל אנשי ישראל, וללמדינו עוד יסוד נפלא בזה.

והיסוד הגדול בזה, שכח הנתינה באדם מתחזק, לא רק על ידי נתינה לאנשים אחרים, אלא בעיקר על ידי נתינה מעצמו להשי״ת, כי אדם שכובש את יצרו ותאוותיו, ומקריב את ההנאה הגשמית שיוכל להיות לו מן העבירה, למען השי״ת, בזה מחנך את עצמו לא להיות אנוכיי, אלא לחיות במהלך חיים של נתינה, ועי״ז גם יותר קל לו לתת מנכסיו לאחרים.

לא כן מי שלא מתגבר על רצונותיו למען השי״ת, הרי שמלבד עצם העבירה, עוד חיזק את עצמו במידת האנוכיות. וזה גם משפיע אח״כ על הנהגתו בבין אדם לחבירו, שקשה לו לתת מעצמו לאחרים. וכן כתיב במשלי (י״ח, א׳) לתאוה יבקש נפרד, הבעל תאוה כשרוצה להנות מתאוותו, הוא מבקש להיות נפרד מחברת אנשים ולדאוג רק לעצמו, כי בחברת אנשים, הוא מוכרח להתחלק במה שיש לו עם אחרים, וכיון שהתאוה גורמת לו להיות אנוכיי לכן מבקש אז להיות נפרד מאחרים.

ויתכן ליתן עפ״ז טעם למה ציותה התורה בברית מילה שכדי להיות לאדם ברית עם השי״ת, הוא צריך לכרות את בשר ערלתו, הרי נ־תן לכרות ברית באופן הרבה יותר קל, וכש״כ רש״י בפרשת לך לך (ט״ו. י׳) שדרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתריה, שנאמו העוררים בין בתרי העגל, וכעין זה פירש רש״י עה בריש פרשת ניצבים עי״ש, למח כאן ציותה התורה כריתת ברית באופן שכורת מעצמו את בשר ערלתו?

ועל פי מה שנתבאר יתכן, שהוא כדי לקבוע אצל האדם מתחילת היותו בעולם, במצוה ראשונה שמקיים, את היסוד הגדול הזה של נתינה מעצמיותו למען השי״ת, שעל זה בנוי כל התורה והמצוות, להתגבר על יצרו ולהקריב את כל רצונותיו למען השי״ת. שעל זה כורת האדם ברית עם אלהיו, לאהוב אותו בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, וליתן הכל למען רצון השי״ת.

ועל זה תיקנו חז״ל בשבת קל״ז בי, שכל העומדים בשעת המילה, יאמרו, כשם שנכנס לברית, כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. שביאורו כשם שנכנס לברית ע״י מהלך של נתינה מעצמו, כך יכנס לתורה ע״י נתינה מעצמו, להקריב את נוחיותו ורצונותיו למען עמל ויגיעת התורה. וכך יכנס לחופה, עם יסוד ומהלך, שבנין בית מיוסד על מהלך של נתינה, ולא על מהלך לחשוב כל הזמן איך אוכל לקבל מזוגתי מה שיותר. וכך יכנס למעשים טובים, שכל המעשים הטובים, יהיו בנויים על מהלך זה של נתינה מעצמו, ולא על מחשבה כמה כבוד והערכה אקבל עבור מעשי הטובים, שבזה הנתינה שלו נהפכת לקבלה, כי מצפה לתמורה עבור מעשיו הטובים.

ח.

ולכן אנשי הצבא שלא חטאו בבעל פעור, וכש״כ רש״י לעיל (ל׳׳א, ג׳) שהיו צדיקים, כתוב עליהם גם (שם פסוק ה׳) וימסרו מאלפי ישראל וגו', ופירש״י שם שלא רצו ללכת, כי ידעו שבזה תלוי מיתתו של משה, עד שנמסרו בעל כרחן. ואת הכח הזה, למסור עצמו בלא רצון עצמי ללכת למלחמה, רק בגלל שזהו רצון ה; זה היה כח רק לאותם אנשים שנתגברו על יצרם בבעל פעור, והקריבו את רצונם למען השי״ת, אף כשמעט שליש מישראל חטאו בבעל פעור, כמו שמתבאר מרש״י סוף פרשת בלק (כ״ה, ה׳).

והם גם אלו שלא נטלו לעצמם כלום מכל השלל במלחמה, כש״כ (ל״א. י״א) ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח וגו' ויביאו אל משה וגו'. ופירש רש״י שם, מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בביזה שלא ברשות, שנאמר את כל השלל וגו' עכ״ל.

והם גם אלו שלא נתביישו לבא לפני משה רבינו ולומר לו (ל״א, נ׳) ונקרב את קרבן ה׳ וגו'. ופירשו חז"ל בשבת ס״ד א׳ שהביאו קרבן זה, לכפר על מה שחטאו במחשבה ובראיה שזנו עיניהם מן הערוה. והרי היו יכולים בסתר לבא לפני השי״ת ולהתוודות לפניו ועל חטאם. אבל הם העדיפו לקדש שם שמים בפרהסיא, ולבזות עצמם לפני משה ואלעזר וכל ישראל, ולספר על עצמם שנכשלו במחשבה ובהסתכלות, דבר ששום אדם לא ידע מזה מעצמו. ולא חששו כלום על כבודם, משום שהיו רגילים להקריב ולתת מעצמם למען השי׳׳ת. ולכן רצו להתוודות בפרהסיא, על חטאים נסתרים שחטאו בהם, כדי לגרום קידוש ה׳ אצל כל ישראל, שלא יעלימו עין מחטאים נסתרים שיש בהם, וישובו עליהם בתשובה.

ולכן ציותה התורה, שכדי לחזק את כח הנתינה של אנשי הצבא לתת משלהם לאחרים, מספיק רק נפש אחד מחמש מאות. ובזה האריכה התורה גם כמה עלה סכום המחצית שהיה לחלקם, וגם כמה נתנו אחד אחוז מחמש מאות, משום שנתנו בלב שלם. וסיימה התורה ״ויתך משה את מכם תרומת ה׳ לאלעזר הכהן וגו', ונקט לשון נתינה ולא לשון לקיחה, משום שנתנו בלב שלם, והיה מספיק אצל משה רק ליתן את מה שנתנו לו לאלעזר הכהן.

לא כן אצל כל העדה, שנתחלק אצלם החצי השני של השלל, הרי יתכן שעדין היו בהם חלק גדול שחטאו בבעל פעור, ולא הקריבו מעצמם את רצונם וטבעם למען השי״ת, וא״כ היה קשה עליהם גם הנתינה עבור הלויים. הגם שלא טרחו בחלק זה, משום שלא הלכו להלחם וקיבלוהו מן ההפקר, אעפ״כ היה קשה להם לתת מחלקם לאחרים אחר שכבר נכנס לרשותם. ואדרבא כח הלקיחה היה חזק אצלם, עד שכאשר שמעו נערי ישראל שאנשי הצבא הגיעו מן המלחמה עם השלל, יצאו מהר לחטוף מן הביזה, כמפורש ברש״י (ל״א, י״ג). וכל שכן שדבר שכבר נכנס לרשותם, היה קשה עליהם ליתן לאחרים. לכן בחלק שלהם כתבה התורה רק כמה עלה חלק המחצית שלהם, אבל לא פירשה כמה עלה הנתינה שלהם אחוז מן החמשים, משום שלא היה כאן שלימות בלב של נתינה לאחרים.

ולכן אצלם חייבה התורה לתת יותר, אחד מחמשים. והתורה כאשר כתבה את נתינתם באופן כללי (בפסוק מ״ז) כתבה בלשון ״ויקח״ משה ממחצית בני ישראל את האחוז אחד מן החמשים, ללמד שמשה היה צריך לקחת מישראל את החלק הזה, כי לא היה כאן שלימות של נתינה מכל הלב, והרי זה כמו לקיחה שלוקחים מן האדם בעל כרחו.

והרי נתבאר לנו, שרצון התורה שאדם יתרגל תמיד לעשות פעולות של נתינה, כדי לבנות ולחזק בעצמו את כח הנתינה. ועוד נתבאר לנו שאדם הנגרר אחר תאוותיו, מחזק בעצמו את כח האנוכיות שלו, ועי״ז גם קשה לו לתת משלו לאחרים. ודרך הצדיקים שנותנים להשי״ת את כל אשר להם, וכעין שאומרים בתפילה לאל ברוך נעימות יתנו, שצריך ליתן את כל הדברים הנעימים להשי"ת, ועי״ז גם יותר קל לתת לבני אדם. השי״ת יזכינו להיות תמיד מן הנותנים והמקריבים, שזהו דרך ישראל הצדיקים, ותפארת אומתינו הקדושה.

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת מטות”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א