פרשת מטות

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר במדבר

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת מטות

מידה כנגד מידה לא בטלה [והגדת]

כשנכבשה ארץ סיחון ועוג באו בני גד ובני ראובן ובקשוה, כי מקנה רב להם. התנה אתם משה רבינו שיעברו חלוצים במלחמת כבוש הארץ. וכתב הנצי״ב מוולז׳ין זצ״ל (״העמק דבר״. דברים ג, טז), שמשה רבינו פנה מיוזמתו לשבט מנשה. שיסכים שחצי השבט ינחל בעבר הירדן, כי היו בני תורה וידריכו את בני גד ובני ראובן. ומזה נלמד לדורות להשתדל לדור במקום תורה, וכמו שאסרו (כתבי•׳. קיא ע״א) לצאת מבבל לשאר ארצות לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד נרש״י).

ויש להבין, מדוע בקש משבט מנשה שיש בו גדולי תורה, ככתוב: ״מני מכיר ירדו מחקקים״ (שופטים ה, יח, ולא בקש זאת משבט יששכר שהם ״יודעי בינה לעתים״ (דברי ודמים א יב, לג) ומורי הוראה (יומא כו ע״א), ומבני ״יהודה מחקקי״ (תהלים ס, ט!, שהם בעלי הלכה (תוספות שם).

חז״ל ענו על כך, ונראה מה עמוק ורחב היה מבטם.

נשאל כל ילד ב״תלמוד תורה״ מדוע קרעו אחי יוסף בגדיהם, ודאי ידע לענות: מנשה רדף אחריהם במצות אביו והאשימם בגנבת הגביע, ונמצא באמתחת בנימין, והוחזרו לבית יוסף בגנבים, מובן מדוע קרעו בגדיהם.

אבל במדרש (בראשית רנה צב, ח) אמרו: ״שבטים גרמו לאביהם לקרע״ כשהראוהו כתנת יוסף שסועה וטבולה בדם, ״לפיכך קרעו גם הם״. מדה כנגד מדה!

עברו מאתים וחמשים שנה, ובני גד וראובן נטלו נחלתם בעבר הירדן. הצטרף אליהם חצי שבט מנשה. מכל השבטים, רק שבט זה נקרע ונחצה, חציי בעבר הירדן המזרחי וחציו במערבי. מדוע? כי מנשה הוא שגרם לשבטים לקרע בגדיהם, ונקרע בעצמו (בעלי התוספות, בראשית מד, יג)!

על כיוצא בכך היה ה״חפץ חיים״ זצ״ל אומר: מעשה בשני עמי הארץ שעמלו להבין פסוק בתהלים, ותמהו. אמר האחד לחברו: ״ראה מה כתוב כאן: שומר ה׳ את כל אוהביו, ואת כל הרשעים! היתכן?!״

אמר השני: ״אף אני מצאתי פסוק תמוה: את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד! האף יספה צדיק עם רשע?!״

ולא הבינו שמדברים הם על אותו פסוק, אך לא הקיפוהו מתחלתו עד סופו. זה השמיט מלה בסוף, וזה מלה בהתחלה. כך. כשמקיפים כל הנהגה מתחלתה ועד סופה, מתישבות כל התמיהות. וככתוב: ״משפטי ה׳ אמת, צדקו יחדו״ (תהלים יט, י). כשמתבוננים בהם יחדו, במבט כולל ומקיף, מבינים באמיתותם!

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, מהגר"י זילברשטיין [גליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה]  קרא כאן >>>

ה״חפץ חיים״ זצ״ל ספר, שבראדין היתה אלמנה שלא השיגה ידה לשלם שכר דירה. היה זה בעת החורף, והתחננה בפני בעל הבית שלא יזרקנה לרחוב בתקופה קשה זו, אלא ימתין לאביב. הקשיח לבו, אך התביש לזרק את מטלטליה אל הרחוב. מה עשה, הסיר את הרעפים מעל חדרה. קור נורא חדר, הגשמים הציפו את החדר, ובדמעות יצאה אל הרחוב.

אמר ה״חפץ חיים״: המקרה עורר סערת רוחות, כעס העם, אבל צרות אחרונות השכיחו את הראשונות והמקרה הסח מן הדעת – אבל אני לא שכחתי!

אמרתי: הקדוש ברוך הוא אבי יתומים ודין אלמנות, העונש נחרץ בתורה למעניהן! המתנתי שנה ועשר, ואותו עשיר קשוח חי בשלוה ובריאות. כעבר עשר שנים נשכו כלב נגיע וחלה בכלבת, ומת ביסורים אימים. כלם רחמו עליו, ואני ידעתי כי נפקד עליו עותו!

לשם כך, צריכים מבט של תורה וחסן אמונה, מבט של ה״חפץ חיים! להמתין ששים שנה, ולהוכח!

כיוצא בכך ספר, שכאשר למד בעירה איישישוק, היתה גזרת הקנטוניסטים בתקפה. על הקהלה הוטל לספק מכסה של אנשי צבא, שילקחו לעבודת הצאר לעשרים וחמש שנה. אם הקהלה לא תסגיר מרצונה ילכו השוטרים ויקחו מאשר ימצאו – וכף היה. הקצב המקומי, אדם גס ואלים, התבשר שבנו יחידו, מחמל עינו, נחטף על ידי השוטרים והובל לבית המעצר. מהר לשם, והשוטר עצרו: ״לאן?״

מחדר המעצר נשמע קול בכיות הנערים ויללותיהם, והוא קרא: ״הב את בני! הוציאו אלי!״

השוטר אף לא טרח לענות. ״כמה אתה רוצה? עשרה רבלים? חמשים? מאה?!״

הנה, זו השפה שהם מבינים: ״מאה״, אמר השוטר, ״אסור לי לשחרר אף אחד. מחר יבואו לקחתם ולהוליכם לפנים המדינה, אני חיב לתתם במספר, אסור שאף אחד מהם יחסר!״

הרמז היה ברור: ״המספר צריך להיות תואם, אבל לא משנה לך מי זה יהיה״…

״תמורת מאה רובלים, כמובן!״ הוסיף השוטר.

הלך הקצב, ועשה מעשה שלא יעשה. באישון לילה עלה לבית המדרש, ומצא בחור מתמיד ששקד על תלמודו לאור הנר. כפתו תחת זרועו ומסרו לשוטר, בתוספת מאה רבלים. כל איישישוק רעשה וגעשה על הנבלה שנעשתה. אבל צרות אחרונות שכחו את הראשונות, והחיים שבו למסלולם. ה״חפץ חיים״ לא שכח.

הקצב הכניס את בנו לעסק, והיה ליד ימינו. יום אחד נתן בידו סכום כסף שילך לכפרי הסביבה ויקנה עדר עגלים, לגדלם לשחיטה. הדרך התפתלה בין בצות שורצות .יתושים. אחד היתושים נשא את נגיף המות של האבעבועות השחרות, המגפה הנוראה והאימה. הוא עקץ את הבחור בלכתו, והמחלה דגרה בו במסעו. קנה את העגלים ,ובא לשוב אתם לעירו, והמחלה שקננה בו פרצה. כל גופו נמלא כתמים שחדים, ראשו הסתחרר וכחותיו עזבוהו, והוא כרע תפל בצד הדרך.

עברו אנשים, ראו שורים משוטטים והבחינו בבחור מתפתל ביסוריו. בקשו לגשת ולעזר, הבחינו בסימני המחלה המדבקת ונרתעו.

גסס והזעיקו את אנשי החברה קדישא. הגיעו מגשו לטפל בו. ראו את סימני המחלה, וסרבו לגעת בו.

ספרו לאביו, ובא. לא היתה בררה. הסתכן והטעינו על שכמו והביאו העירה. כרה במו ידיו את קברו וטמנו, וכל בני העיר התרחקו ממנו, פחדו להדבק.

וסים ה״חפץ חיים״: כלם נדו לו ורחמו עליו. ואני ידעתי על מה הגיעו אסון זה. חשב להציל את בנו על חשבון נער אחר, חטף והסגיר, וחשב שנמלט מעינש. אבל הקדוש ברוך הוא מאריך אפו וגובה את שלו, ובמו ידיו קבר את בנו.

והגאון רבי שמעון שוואב זצ״ל נסע בבחרותו מארצות הברית, ללמד בישיבת מיר שבפולניה. ערב מלחמת העולם השניה נקרא לשוב למולדתו. נסע דרך ראדין, לקבל ברכת ה״חפץ חיים״. באותה עת השתוללה מלחמת האזרחים בספרד [היה זה שלוש שנים בטרם המלחמה בספרד, שהייתה ב-1936 והח"ח נפטר ב-1933, רק שמס' שנים קודם למלחמה הממשלה ביצעה רציחות ושפך דם המוני], מלחמה שהטביעה את המדינה בנהרות דם ואש ותמרות עשן. התקשורת דוחה דווחי זועות על ערים שנמחו מעל פני האדמה.

אמר לו ה״חפץ חיים״: הכל מדברים על אסונם של בני ספרד, ושוכחים שלפני חמש מאות שנה גרשו את היהודים מארצם, בחסר כל. כיה הרבה מתו במהלך הנדודים, ובמשך דורות רדפו את האנוסים והעלום על המוקד. וסבורים שהעולם הפקר…

כשעלה סנחריב לכביש את הארץ, הגלה בראשונה את בני גד ובני ראובן שהתנחלו בעבר הירדן (דבלי הימים א ה, כ0, וכעבר אחת עשרה שנה הגלה את שאר עשרת השבטים (רש״י מלכים ב יז, א).

למה, וכי במקרה?

אבל כך כתב בבאור הכתוב: ״נחלה מבהלת בראשונה, ואחריתה לא תברך״ (משלי כ, כא. ומקורו במדרש בפרשתנו): ״נחלה מבהלת בראשונה״, שנבהל למהר וליטול תחלה, כגון בני גד ובני ראובן שמהרו לטיל חלקם בעבר הירדן, ודברו בבהלה, שנאמר: ״גררית צאן נבנה למקננו פיה וערים לטפנו״ (?מרבר לב, טז), עשו את העקר טפל, שהקדימו צאנם לטפם. ״ואחריתה לא תברך״, שגלו כמה שנים קדם שאר השבטים!

מי היה מעלה בדעתו, שהוגלו כמה שנים קידם – משום שכשמונה מאות שנה לפני כן נחלו בבהלה ודברו בבהלה?!

טוב, אם נסים כאן מה עשינו. הוכחנו שיש דין ויש דין, ומשפטי ה׳ אמת במדה כנגד מדה. מי אינו יודע.

אבל נזכיר משל ממשלי השועלים (הובא בתשובות הגאונים סימן יג, והעתק ב״חכמה ומוסר״ ח״א מאמר קיב).

מעשה בשועל, שבא עליו ארי לאכלו. אמר לו השועל: ״מה יש בידי להשביעך, אבל אני מראה לך אדם שמן שאתה טורף ושבע ממנו״.

היה שם בור מכסה, ואדם יושב מאחריו. אמר הארי: ״הריני מתירא מזכיותיו, שלא יכשילוני״.

אמר לו השועל: ״אינך צריך להתירא, וגם לא בנך. בן בנך הוא שיענש. עכשו תשביע רעבונך, ועד בן בנך זמן הרבה״.

התפתה הארי וקפץ על כסוי הבור ונפל למלכידת. עמד השועל על שפת הבור והציץ עליו.

אמר לו הארי: ״הלא הבטחתני שאין הפרענות באה עלי, אלא על בן בני!״

אמר לו השועל: ״אמת, אבל פעם טרף אבי אביך אדם כשר, ועכשו נתפסת בעוונו!״

התמרמר הארי: ״אבות אכלו בסר, ושני בנים תקהינה?״ אמר לו השועל: ״ולמה לא חשבת כן מתחלה?!״… וסים רב האי גאון: וכמה מיני מוסר יש במשל הזה״!

נעץ באחד הלקחים, בעניננו.

מודעים אנו לענין הנהגת השכר והעונש, שהיא אחת משלושה עשר עקרי היהדות ועלינו אכן לחרד, ולא לומר: שלום יהיה לי, כי בשרירות לבי אלך ־

אבל לפעמים אכן מעניש הקדוש ברוך הוא עד שילשים וריבעים, באוחזים מעשה אבותיהם בידיהם (סנהרוין כז ע״ב>. ומי יודע כמה סובלים אנו בגין חטאי דורות קודמים, אם גם אנו, לקויים בהם –

ומי יודע כמה ילקו צאצאינו בגין מעשינו! איזו אחריות מטלת עלינו, לשפר מעשינו!

סיפור השגחה מדהים שאימת  וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

פרשת מטות

כוחה של מילה

כח הדיבור וברית כרותה לשפתיים [פנינים תשע"א]

לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (ל. ג) ביאר האריז״ל (ליקוטי תורה – פרי עקב) דרמז גדול יש כאן בפסוק זה! ״לא יחל דברו״ – לא יעשה דיבורו חולין וזול, אלא ייקר כל דיבור היוצא מפיו. שכן כל דיבור פועל גדולות ונצורות בעולמות עליונים לטוב או למוטב. אם דיבוריו טובים וטהורים משפיע רוחניות וקדושה. בורא בהם סנגורים. ואם ח״ו דיבוריו רעים ואסורים, פועל בסטרא אחרא ח״ו. ונברא מהם מלאך רע ומשחית המקטרג עליו תמיד. וזהו שנאמר: ״ככל היוצא מפיו״ למטה ״יעשה״ למעלה!…

וכבר כתב החינוך (מצוה רלא) על גודל הכח שיש לדיבור, שבכוחו להשפיע לטוב או ח״ו לרע. וזה לשונו הקי: ״אף על פי שאין בנו כח לדעת באיזה ענין תנוח הקללה במקולל, ואיזה כח בדיבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט, תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו הי מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה, וכעין ענין שאמרו חז״ל (מו״ק יח.) ברית כרותה לשפתיים. כלומר, שיש כח בדברי פי אדם״…

ומוסיף החינוך: ״ואפשר לנו לומר כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב ״ויפח באפיו נשמת חיים״. ותירגם ״לרוח ממלא״, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודביקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע״…

וכבר ידועים דברי חז״ל (בגמרא ברכות יט. וכתובות ח:) ״לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן״ ולומדים זאת מהפסוק (ישעיה א. י) ״לולי הי צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו״ (כלומר: אילולא רחמי הי עלינו כמעט שהיינו כסדום ועמורה שנאבדו לגמרי) ומיד ממשיך הפסוק: ״שמעו דבר הי קציני סדום האזינו תורת אלוקינו עם עמורה״ ואחריו מגיעה נבואת החורבן והעונש. נמצא שבהזכרת הנביא את סדום ועמורה נתעוררה מדת הדין עליהם כמי שמעשיהם כאנשי סדום ועמורה…

ובאותו ענין מסופר בגמרא (מועד קטן יח.) ששמואל בא לבקר את אחיו פנחס שישב ל״ע שבעה, וראה שציפורניו ארוכות. שמואל סבר שמותר לגזור ציפורניים בשבעה, ולכן שאל אותו מדוע אינו גוזרן. אמר לו אחיו: ״אי בדידיה הוה, מי מזלזלת ביה כולי האי?״ – אם לך היה קורה כדבר הזה גם כן היית שואל שאלות כאלו? מספרת הגמרא: ״הואי – היה זה כשגגה היוצאת מפי השליט׳ ואתרע ביה מילתא בשמואל – שמואל נעשה ׳אבל׳ וישב שבעה…

כשפנחס אחיו בא לבקרו, תפס שמואל את הציפורניים שגזר וזרק אותן עליו. אמר לו: הכל בגללך! וכי אינך יודע שברית כרותה לשפתיים?! ממשיכה הגמרא ואומרת, שענין זה של ברית כרותה לשפתיים, למדנו מאברהם אבינו ע״ה, שלפני העקידה אמר אל נעריו ״שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם״ – הוא דיבר גם על עצמו וגם על יצחק שישובו, ואכן כך היה לבסוף… רואים שדיבורו של אדם מאוד קובע! ועד כמה צריך האדם לדקדק במילותיו.

כמו כן אנו מוצאים בגמרא (סנהדרין קב.). שם מסופר על יהוא שהיה מלך ישראל אחרי יהורם בן אחאב. שלא היה כמותו. אחאב היה מלך רשע גדול, עובד עבודה זרה. כשהוא מת, בנו יהורם התמנה למלך במקומו. אחר כך בא הנביא והכתיר את יהוא למלך, וציוהו להרוג את כל בית אחאב, וכך הוא עשה. אבל יהוא היה צדיק אמיתי ולא הסתפק בהריגת בית אחאב, אלא החליט להרוג את כל נביאי הבעל. הבעיה היתה איך יאסוף את כולם למקום אחד. מה עשה? כתב מודעה גדולה, ובה נאמר בזה הלשון: ״אחאב עבד את הבעל מעט, יהוא יעבדנו הרבה״. מה שאחאב עבד עבודה זרה – זה כלום ביחס למה שאני יהוא, מתכונן לעשות. ״ביום זה וזה תערך אסיפה גדולה לכל עובדי הבעל. איש בל יעדר״!…

בשעה היעודה הגיעו כולם, ויהוא גם כן הגיע. אמר להם: כדי שלא יכנסו לנו מרגלים, ברצוני שכל אחד יבדוק את העומד לידו שהוא באמת מעובדי הבעל. בדקו ואמרו לו: הכל בסדר. אמר יהוא: רגע, אינני רוצה שיכנסו לנו באמצע אנשים זרים. וצוה לסגור את הדלתות על מנעול! לאחר שננעלו הדלתות אמר: עכשיו כולנו נלבש מדים כדי שנוכל לזהות אחד את השני. לבשו כולם מדים. אחרי שהכל היה מוכן, סימן יהוא לחייליו, והם נכנסו פנימה ושחטו את כולם… וממשיכה שם הגמרא ומספרת דבר נורא! שבסוף ימיו יהוא בעצמו עבד עבודה זרה. ואיך קרה שכה התדרדר? מפני ש״ברית כרותה לשפתיים״. הוא אמר ״יהוא יעבדנו הרבה״, הוציא את המילים הללו מפיו – ואכן כך היה! ומכאן למדנו שצריכים לשמור על הפה! אפשר לנקוט בלשונות המשתמעות לשתי פנים, אבל, חס ושלום, לא להוציא את המילה עצמה מהפה. שפתיים הם דבר קדוש, ומילים היוצאות מהפה עלולות לגרום לאדם צרות וייסורים, לא עלינו…

ועל פי הדברים הנ״ל ביאר הגה״ין בעל הבן איש חי זי״ע בספרו ׳בן יהוידע׳ את דברי הגמרא (בבא קמא ל.) ״אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזקין״. דהפשט הפשוט הוא: הרוצה להיות ולהיקרא חסיד, עליו לקיים ולשמור את ההלכות של ענייני נזיקין. אך בעל הבן איש חי פירש: שהרי לפי דברינו הנ״ל נמצאנו למדים, שיש בכח הדיבורים לעשות נזקים גדולים, ומי שאינו מדקדק בדיבורו, עלול הדיבור להרוג בני אדם, וזוהי א״כ כוונת רב יהודה: ״האי מאן דבעי למהוי חסידא״ – הרוצה להיות חסיד, צריך הוא ״לקיים מילי דנזיקין״ – היינו להשמר במילים היוצאים מפיו שלא יגרמו כל נזק!.. לפנינו כמה עובדות נוראות שימיחישו בפנינו עד כמה הם גורליים – מילים שיוצאים מהפה – ברית כרותה היא לשפתיים:

כידוע, הרעיש הגה״ק המלבי״ם זי״ע את העולם בחיבורו המקיף והעמוק יארצות החייםי על שו״ע או״ח, אך לא הוציא לאור אלא חלק ראשון, עד אמצע הלכות תפילין. תלה זאת המלבי״ם במשפט שיצא מפי הגה״ק בעל החתם סופר זי״ע. וכך היה מעשה:

כאשר ביקר המלבי״ם בפרשבורג, עלה לבית הכנסת הגדול בשבת בשעת רעווא דרעוין. באותה שעה ישב החתם סופר עם תלמידיו בסעודה שלישית. והנה בלי משים, עמד המלבי״ם במקומו של החתם סופר. כשהגיע החתם סופר לתפילת מעריב, ראה את המלבי״ם עומד במקום מושבו, חרד המלבי״ם וביקש לפנות את המקום. אך החתם סופר מיהר ואמר לו: ״השארו לעמוד במקומכם״! מאז – סיפר המלבי״ם – ״נשאר במקומו״, ולא הצליח להמשיך הלאה במלאכתו ולסיים חיבורו על השולחן ערוך…

מאידך גיסא מסופר, שבעיירה רופשיץ התגוררה משפחה ולה ילד משותק. יום אחד יעצו לבני המשפחה: ״דרכו של הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ לעבור לבית מדרשו דרך גשר צר הנוטה על פני הנהר. הניחו את הילד המשותק על הגשר״…

עלה הרבי מרופשיץ על הגשר כשהוא שקוע בשרעפיו, והילד, כצפוי, חסם את דרכו. חשב הרבי לתומו שהילד השתטח שם להנאתו על כן דחקו ברגלו והורה לו ״קום״! ויהי אך יצא הדיבור מפי הצדיק, מיד קם… הילד ופינה את המעבר!…

או כפי שסיפר הגה״ק מטשעבין זי״ע: רבינו הש״ך זי״ע הגיע פעם לקאליש ודרש דרשה בבית המדרש. רבינו המגן אברהם זי״ע נכח בעת הדרשה. לאחר הדרשה הלך המגן אברהם לאכסניית הש״ך ופלפל עם הש״ך בחריפות ובבקיאות בכל מכמני הש״ס והיו הדברים מאירים ושמחים כנתינתן מסיני. והנה באמצע התלהטות שיחתם התורנית, באו אנשי הבית בבהלה והודיעו לש״ך שיש חולה מסוכן בעליית הבית הנוטה למות ברגעים הקרובים, ומכיון שהש״ך כהן, עליו לצאת מיד מהבית (שלא להטמא למת). הש״ך שהיה באמצע ריתחת לימודו, הפשיל את שרוולו ונתן בכל עוז דפיקה על השולחן ואמר: ״איך הייסט ווארטן״! (״אני מצווה להמתין״!) לתדהמת הנוכחים נתקיים לעיניהם ״ככל היוצא מפיו יעשה״! שיחת הש״ך עם המגן אברהם נמשכה שעה ארוכה. והחולה הוסיף לחיות. משסיימו לדבר, ויהי אך יצא הש״ך מפתח הבית נפטר החולה בעליה… סיפור נוסף נורא עד למאוד מובא במפר ׳נחלת צבי׳: בעיר לינטשיץ היה ראש הקהל מה׳מתנגדים׳ ושמו רבי פייבל אפאצ׳ינסקי. בעת ההיא כיהן כרב בוורשה הגה״ק בעל החמדת שלמה זי״ע ולו בן. וכשניתנה הפקודה מהצאר ניקולאי ימ״ש, לקחת יהודים לצבא לעשרים וחמש שנה, הודיע בעל ה׳חמדת שלמה׳ זי״ע שמי שישתדל לשחרר את בנו מן הצבא ייתן לו את בנו לחתן!

לרבי פייבל הנזכר היתה בת יחידה, ובשמעו זאת נסע מיד אל האציל שבגליל לינטשיץ שהיה חייב לו עשרת אלפים רובל, ואשתו היתה קרובה של הגנרל מוורשה, ודרש את חובו. האציל ביקש שיאריך לו את הזמן. אז הציע רבי פייביל ל׳אציל׳ שאשתו תסע לקרובה הגנרל ותשתדל לשחרר את בנו של ה׳חמדת שלמה׳, וימחל לו על החוב, ועוד יוסיף לו מתנה. ואמנם היא נסעה תיכף לוורשה והצליחה בדבר ונתנה פקודה לשחרר את הבן.

בעל ה׳חמדת שלמה׳ זי״ע קיים את הבטחתו והשתדך עם רבי פייביל. האברך היה גדול בתורה והיה סמוך על שולחן חותנו, והתחבר לחסידי קוצק עד שבערב אחד עזב את ביתו ונסע לקוצק… כשעבר חודש והאברך לא שב, כתב ר׳ פייביל למחותנו בעל ה׳חמדת שלמה׳ שהיה גם כן מהמתנגדים, והודיע לו על מעשה בנו. כתב בעל ה׳חמדת שלמה׳ לבנו בקוצק וגזר עליו במצות כיבוד אב לשוב לביתו לשבת. כשקיבל האברך את המכתב נכנס להרה״ק מקוצי, זי״ע והראה לו את המכתב. אמר לו הרבי, השאר פה ואני אכתוב לאביך תשובה. תוכן המכתב היה מעניין מאד: ״מובא בחז״ל ששלושה שותפים באדם: ה׳, אביו ואמו, ואליו נסע חלקו של השותף השלישי, היינו של ה׳, ועל כן אינו רשאי לגזור על חלק שותפו״!…

המכתב נמסר לחסידו של הרבי שנסע בדיוק אז לוורשה, והרבי מקוצק ביקש שימסור את המכתב לפני כניסת השבת לבעל ה׳חמדת שלמה׳, אולם החסיד התעצל בשליחותו ולא מסרו לפני שבת. ביום השבת אמר לעצמו בעל ה׳חמדת שלמה׳: ״כשגם מצוות כיבוד אב אין מקיימים, אם כן לשם מה חיים?״

והיה זה כשגגה היוצאת מלפני השליט. האברך חלה פתאום ונסתלק מן העולם, ר״ל.

ביום ראשון בא החסיד עם המכתב להגאון בעל ה׳חמדת שלמה׳ זי״ע והתחיל הגאון לסמר ראשו מרוב צער, וצעק: ״טיפש, מה עשית״, אבל כבר היה זה לאחר מעשה…

החסיד הנ״ל, לאחר המעשה הזה, לא נראה בקוצק עשר שנים מחמת הפחד מהרבי מקוצק זי״ע, וכשבא פעם לקוצק לשבועות, ראה אותו הקוצקע׳ר ואמר עליו: ״נראה כמו אחד שנפל מהעליה״!… למחרת התפלל החסיד על עליית בית המדרש ונפל ומת ר״ל… רואים מכאן שאסור לאדם לומר דבר רע בין על עצמו בין על אחרים. ומטעם זה אנו רואים במקומות הרבה בגמרא, שכשבא אמורא לומר דבר רע על עצמו, הוא אינו מדבר בלשון ישירה, אלא אומר ״ההוא גברא״, שכן ״ברית כרותה לשפתיים״…

סיפור נומף: בבית העלמין סגולה בעיר פתח תקוה ישנה מצבה עתיקה הראשונה בבית הקברות, ועליה חקוקות באותיות גדולות ״ברית כרותה לשפתיים״. הסיפור שמאחורי מצבה זו הוא נורא! בית העלמין הוקם בשנת תרמ״ט, ובי״ט בתשרי תרמ״ט נקבר שם הנפטר הראשון שסיפור פטירתו מבטאת את דברי חז״ל הנ״ל.

היה זה כאשר קידשו את חלקת בית הקברות כמנהג ישראל לקדש את החלקה האדמה לפני שקובעים אותה עבור קבורת נפטרים, והנפטר הנ״ל היה בין אותם אנשים שקידשו את בית הקברות. אחרי שסיימו, לפני שפנו ללכת משם, עמדו אותם קבוצת אנשים ושוחחו ביניהם, ובהלצה אמרו זה לזה, נו, מי יהיה כאן הנפטר הראשון? עמד אחד מן הניצבים והחזיר את תשובתו בהלצה… ״אין לי בעיה להיות הראשון״!… לא עברו עשרה ימים והאדם סגר את עיניו ונלב״ע למגינת כל מכיריו!…

כשקברו אותו, החליטו רבני העיר דאז לרשום על מצבתו למען יראו וילמדו, את סיפור פטירתו, ובאותיות גדולות נרשם: ״ברית כרותה לשפתיים״!… ברית כרותה לשפתיים!

אמר הכותב: אינני יכול לסיים את יריעה נרחבת זו, לפני שאביא בפניכם סיפור נוסף ששמעתי מ׳כלי ראשון׳ בדבר גודל נושא זה של ״ברית כרותה לשפתיים״ – ויהיו דברים אלו חיזוק גדול לרבים ויהא זה חלקנו…

לפני שנים הלכתי לקיים מצוות ׳ניחום אבלים׳, אצל אב שישב ׳שבעה׳ על בנו מחמדו, לא עלינו ולא עליכם ר״ל. היה זה מקרה כפול של צער וכאב, שכן אותו אב, ישב שנים לפני כן ׳שבעה׳ על בנו עלם קטן בן שנה שהלך לעולמו, ה׳ ישמרנו!

מה נאמר ומה נדבר! מה אומרים לכזה אב? מה אפשר לומר? אך ה׳אב׳ לא נתן לי לדבר הרבה, ומיד פתח ואמר: אתה מוכרח לשמוע דבר נורא שהזכיר לי כאן אחי הי״ו שיבלחט״א, דבר שאני עצמי שכחתי וכלל לא זכרתי, אך כאמור, אחי הזכיר לי זאת היום ואני מוכרח לספר לך זאת, אולי וכשתפרסם את הדברים האלו, יהא זה לחיזוק הרבים ולעילוי נשמת בני…

וכך פותח ה׳אב׳: היינו שני אחים בגלאי הבר מצוה, הורינו שלחו אותנו ללמוד בישיבה בעיר רחוקה (אינני יכול לציין את שם העיר ושם הישיבה מטעמים מובנים), לשם כך היינו צריכים לעלות על ׳מונית שרות׳ לשלם ולנסוע. כך עשינו בכל פעם שחזרנו מהבית לישיבה.

באחד הפעמים עלינו על מונית השרות, התיישבנו וחיכנו שיעלו עוד מספר נוסעים בכדי שהנהג יוכל לפתוח בנסיעה. אך כאן ממשיך אותו ׳אב׳ ומתוודה בפני: הייתי בחור צעיר, חסר שכל ובינה ואולי קצת ׳חוצפן׳… והתחלתי לבקש מהנהג שיסע כבר! אין לנו זמן!

הנהג ענה שהוא לא נוסע עד שמתמלאים כל מקומות הישיבה. ואני ממשיך האב: עניתי לו ב׳חוצפה׳…

הביט אלי הנהג ואמר: בחורצי׳ק תשמור על עצמך, אל תדבר אלי ככה, זה לא יפה, אני אב שכול! שכלתי לא מזמן בן שנהרג במלחמה… אוי! ממשיך אותו ׳אב׳ ואומר לי באנחה: ברוב טיפשותי רציתי להראות לו שגם אני יודע ׳לענות׳ ואמרתי לו בחוצפה: אז מה, גם אני אב שכול!…. מיד לאחר מספר דקות האוטו התמלא. ואכן, הנהג התחיל בנסיעה והגענו למחוז חפצנו כשהדבר נשכח ממני כלל וכלל.

האמן לי – ממשיך ה׳אב׳ ואומר לי: לא ייחסתי אז לכך שום מחשבה על מה שהיה, וכך נשכח ממני סיפור זה…

היום לפני שבאת, נכנס לכאן אחי הי״ו בסערה רבה ופנה לצידי כדי לשוחח עמי, והוא מספר לי, כי בליל אמש הוא ישב בביתו והעלה מחשבות שונות על האסון המצער והכפול שקרה לי, והחל לגולל במחשבותיו פיסות היסטוריה, כשלפתע נזכר אחי בסיפור נורא זה שקרה עמנו בעודנו נערים צעירים בגיל הטיפש עשרה, ולכן באתי אליך כעת להזכירך זאת… תפסנו שנינו את ראשנו ואמרנו לעצמו: אוי! מי יודע האם לא היה כאן ״פתיחת פה לשטן״, ״ברית כרותה לשפתיים״! איך הבאתי עלי את האסונות הנוראים האלה!…

אני מספר לך סיפור זה – ממשיך האב ואומר לי, בכדי שתכתוב זאת ואולי כשאנשים יקראו את הדברים, הם יבינו את גודל קדושת הדיבור ועד כמה צריכים להיזהר ולשמור על הפה…

אציין בפניכם, שעד היום עוד לא היה בפני ההזדמנות לכתוב על כך, אך הנה קיימתי את בקשתו ויהא זה אכן לחיזוק כלל ישראל ולע״נ של אותם בנים רכים של אותו אב שיבלחט״א שנקטפו באיבם…

המעשה עם הגרח"ק:

[פורסם בתחילת שבט תשע"ו] אין ספור צרות ובעיות מגיעות אל פתחו של מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי מידי יום ביומו, וכל חולי עם ישראל מוזכרים להתברך ברפואה שלמה. לעיתים, מחמת גודל הצרה נשמעים דיבורים קשים כגון המעשה הבא שמובא בגליון "דברי שיח".

בתקופה האחרונה התייצב בפני שר התורה יהודי לא צעיר, וביקש ברכה עבור אמו החולה מאוד. הבר"ח בירכה בברכת רפואה שלימה.

אותו יהודי לא הסתפק בברכה והוסיף ואמר: "אני מוכן לקבל על עצמי את המחלה והייסורים של אמי, ובלבד שהיא לא תסבול, אני כבר לא יכול לראות בסבלה".

שמע מרן שר התורה את הדברים הקשים ואמר בזעזוע: "חס ושלום אל תגיד דיבורים כאלה! תגיד שתלמד עבורה, לרפואתה, וזה יעזור בעזרת ה'".

בעוד אותו יהודי יוצא, נכנס אדם שבור ורצוץ כשניכר על עיניו שכבר אינו ישן זמן רב, וסח לפני מרן הגר"ח כי לפני כשבוע רצה לקחת יום חופש מהעבודה ולא היה לו שום תירוץ.

בצר לו התקשר למנהל העבודה, והודיע כי סבתו נפטרה בפתאומיות והוא חייב להיעדר באותו היום. המנהל כמובן השתתף בצערו ואישר לו את השחרור.

לא חלפו להם 48 שעות וסבתו נפטרה בפתאומיות! סבתו הייתה לדבריו אשה בריאה וחזקה במיטב שנותיה, וליבו נוקפו ואינו מניח לו לרגע שמא הוא במו פיו גרם לה למות ומה תקנתו.

מרן הגר"ח לא חיפש להרגיעו, ואדרבה הטיח בו דברים קשים: "עשית לא טוב, עשית שטות גדולה, אסור לדבר שטויות, ברית כרותה לשפתיים, עכשיו תקפיד ללמוד משניות יום יום עד סוף השנה לעילוי נשמתה וה' יעזור".

משיצא, הרים מרן שר התורה את עיניו אנה ואנה ושאל: "איפה ההוא שרצה לקחת מקודם את המחלה על עצמו, תגיד לו שישאל את זה כמה צריך להיזהר בדיבור…".

פרשת מטות

השקוע בחומר מסוגל גם לרצוח

ההצלחה תלויה בסייעתא דשמיא

הבהלה לממון [נלע"ד מצירוף כמה רעיונות]

במדבר פרק לה

 (ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן:

(יא) וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: (יב) וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט: (יג) וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם: (יד) אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה: (טו) לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה:

רש"י במדבר פרק לה

(יד) את שלש הערים וגו' – אף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וכאן אינן אלא שנים וחצי, השוה מנין ערי מקלט שלהם משום דבגלעד נפישי רוצחים, דכתיב (הושע ו, ח) גלעד קרית פועלי און עקובה מדם:

צריך להבין מדוע בגלעד אכן נפישי רוצחים?

ועוד יש להבין והרי ערי המקלט קולטות רק רוצחים בשגגה, ומהיכן נפישי רוצחים בשגגה? וכי שם יש יותר טעויות?

הבה נראה בפרשתינו במה נתייחדו בני גד ובני ראובן. בני גד ובני ראובן מבקשים נחלה בעבר הירדן המזרחי.

במדבר פרק לב

(א) וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה:(ב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר:(ג) עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן:(ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְקֹוָק לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: ס(ה) וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן:(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה:(ז) וְלָמָּה <תנואון> תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְקֹוָק:(ח) כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ:(ט) וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְקֹוָק:(י) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר:(יא) אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי:(יב) בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי יְקֹוָק:(יג) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק:(יד) וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְקֹוָק אֶל יִשְׂרָאֵל:(טו) כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה: ס(טז) וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ:(יז) וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ:(יח) לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ:(יט) כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה: פ(כ) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְקֹוָק לַמִּלְחָמָה:(כא) וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְקֹוָק עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו:(כב) וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְקֹוָק וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְקֹוָק וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְקֹוָק:(כג) וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיקֹוָק וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם:(כד) בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ:(כה) וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה:(כו) טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד:(כז) וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי יְקֹוָק לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר:(כח) וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְקֹוָק וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה:(ל) וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:(לא) וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה:(לב) נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְקֹוָק אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן:(לג) וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב:

רש"י משלי פרק כ

(כא) נחלה מבוהלת בראשונה – שנבהל למהר וליטול תחלה כגון בני גד ובני ראובן שמהרו לטול חלקם בעבר הירדן ודברו בבהלה שנאמר גדרות צאן נבנ' למקנינו פה וערים לטפנו (במדבר לב) עשו את העיקר טפל שהקדימו צאנם לטפם:

ואחריתה לא תבורך – שגלו כמה שנים קודם שאר השבטי' כמו שמפורש בסדר עולם ובמדרש רבי תנחומ' בשנת שתים לאחז ויער ה' את רוח מלך אשור וגו' ושאר שבטים גלו בשנת שש לחזקיהו היא התשיעית להושע בן אלה:

מדוע לא הצליחו בני גד ובני ראובן, וגלו תשע שנים לפני כולם?

אם נשים לב נראה שבני גד וראובן מציעים מה הם יעשו בעזרם לכיבוש הארץ. והנה לפלא הוא שמשה חוזר על כל דבריהם אחד לאחד. מדוע?

אם נעיין נשים לב שמשה אמנם חוזר על דבריהם, אך מוסיף פרט חשוב שהם החסירו בדבריהם:

(ה) וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן: (טז) וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ:(יז) וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ:(יח) לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ:(יט) כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה:

(כ) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְקֹוָק לַמִּלְחָמָה:(כא) וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְקֹוָק עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו:(כב) וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְקֹוָק וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְקֹוָק וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְקֹוָק:(כג) וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיקֹוָק וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם:(כד) בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ:(כה) וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה:(כו) טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד:(כז) וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי יְקֹוָק לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר:

בני גד וראובן בוטחים בעוצם ידם. דברים פרק לג (כ) וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד:

הם היו חותכים הראש עם הזרוע. גבורה עצומה. ולכן הם לא מזכירים בדבריהם כלל את ה'.

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) אלפא ביתא דבן סירא עמוד 39

ושוב מעשה באדם אחד שהיה עשיר גדול והיו לו קרקעות הרבה ולא היו לו שוורים לחרוש אותם, מה עשה אותו האיש נטל כיס של מעות שהיו בה מאה דינרין והלך לעיר אחת לקנות שוורים או פרות לחרוש קרקעותיו, וכשהיה הולך בדרך פגש בו אליהו ז"ל, אמר לו להיכן תלך, אמר לכפר לקנות שוורים או פירות, אמר לו אמור אם יגזור השם, אמר אם יגזור או לא יגזור הרי מעותי בידי ואעשה צרכי, א"ל ולא בהצלחה, הלך לאותו דרך לעשות צרכו ונפל לו כיסו, וכיון שהלך לכפר השוורים לעשות סחורתו שלח ידו ליקח הכיס לתת המעות ולא מצא כלום, מיד חזר לביתו במר נפש ונטל ממון אחר שנית והלך לכפר אחר כדי שלא יפגע בו אליהו, וכשהיה מהלך בדרך פגע בו אליהו ז"ל ונזדמן לו כזקן אחד ואמר לו להיכן תלך, אמר לו לקנות שוורים, א"ל אמור א6+ם גוזר השם, אמר לו אם יגזור או לא יגזור הרי מעותי בידי ואיני מתירא מכלום, מיד הלך האיש לדרכו וכשהיה הולך בדרך נתן לו אליהו שינה ושכב בדרך ויישן ונטל אליהו אותו הכיס מידו, וכשהקיץ משנתו לא מצא כלום, וחזר לביתו בפחי נפש ונטל ממון שלישי והלך לו, פגע בו אליהו ז"ל אמר לו להיכן אתה הולך, א"ל לקנות שוורים אם יגזור השם, אמר לו לך לשלום ובהצלחה. מיד החזיר לו אליהו ז"ל כל מעותיו והכניסם לכיסו והוא לא ידע מאומה ממעותיו, ומיד הלך לקנות שוורים ומצא שם שתי פרות אדומות שלא היה בהם שום מום, ואמר לבעליהן בכמה הפרות האלו אמרו לו במאה דינרין, אמר אין עמי מאה דינרין, מיד הכניס ידו לתוך כיסו ומצא שם שלש מאות דינרין, ומיד קנה אותם הפרות ועשה כל צרכיו וקנה שוורים לחרוש קרקעותיו, ואח"כ מכר הפרות למלך באלף דינרין של זהב. ולפיכך כל אדם שרוצה לעשות שום דבר צריך לומר אם גוזר השם, שאינו יודע מה שיהיה ממנו בעולם הזה מערב עד בקר, שכך אמר בן סירא מצפרא ועד רמשא מתחרב עלמא, ואדם נכנס לחופה ואינו יודע מה יבא עליו קודם שיכנס (שיצא), והיינו דאמר בן סירא כלתא עלתא לגיננא ולא ידעת מאי מטי לה:

חסרון נוסף מצינו בבני גד וראובן.

הם מקדימים צאנם לטפם. הם מקדימים את הטפל לפני העיקר. הם דואגים בראשונה לעניינים הכלכליים, ואח"כ לילדיהם.

(טז) וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ:

אבל משה מיד מתקן אותם:

:(כד) בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ:

מסופר על עני שהיה מסבב על הפתחים והגיע לביתו של עשיר, והלה היה אחוז בשרעפיו, וביקש שהעני לא יפריעו, ותיכף יתפנה אליו, היות והוא עוסק כעת בהערכת שווי נכסיו. חשב העני אמתין כאן, ובנתיים החליט גם הוא לעסוק ב'שווי נכסיו' והחל לספור המטבעות הקטנות שאסף היום… סיים העשיר וראה מלאכת העני והחל מגחך על הפרוטות שהלה ספר לעומת המליונים שאני ספרתי… סנט בעני בזחיחות 'האם אתה מחשב עוד כמה אתה צריך לאסוף כדי להגיע לעושרי'?… לא, השיבו העני, זאת איני צריך לחשב, ביררתי זאת וכבר ידוע לי הדבר…

לאיזה תוצאה הגעת? הסתקרן העשיר. הסקתי שההפרש בינינו זעום, סה"כ עשרה זהובים. לא ידע העשיר האם כאן עשיר 'מתחזה', או שהלה חומד לו לצון. הסבר דבריך! ביקש העשיר. והעני הסביר, ביררתי אצל הקברן וישנם רק שני סוגי תכריכים – לעשירים ולעניים, וההפרש ביניהם הוא בסה"כ עשרה זהובים…

מצאנו אצל בני גד וראובן שני חסרונות לרום מעלתם.

א. כוחי ועוצם ידי, אי הזכרת ה'. ב. השקעה בממונם יותר מבניהם.

כעת נבין מדוע בגלעד נפישי רוצחים בשגגה.

אדם שבטוח בכוחו ואינו סמוך על השי"ת, אין לו סייעתא דשמיא. הוא יכול גם לרצוח בשגגה.

ובפרט אם האדם הזה עסוק ברדיפה אחר הממון, הוא מתמקד בעצמו ובתועלתו, אפילו יותר מבניו, אדם כזה עלול לרצח בשגגה. שהרי הוא לא שם לב לזולת, אינו דואג לו, לרווחתו, למצבו, הוא דואג לכמה אני מרויח היום. אדם כזה מסוגל לרצוח את חבירו בשגגה!

ולפי זה נבין מדוע היו אמהותיהם של הכה"ג מספקות מים ומזון לרוצחים בשגגה שגלו לעיר מקלט כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו. היעלה על הדעת שאדם יתפלל על יהודי שימות? כן אם אני אדם אנוכי המתמקד בכדאי לי, מצידי שההוא ימות, ואני אסתדר…

פרשת מטות

לדעת לקבל תוכחה

מעלת קבלת התוכחה

ספר במדבר (פרק לב א) וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה:

משה מוכיח את בני גד וראובן במילים קשות:

(שם יד) וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל:

(טו) כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה: (טז) וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: (יז) וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי ישְׁבֵי הָאָרֶץ: (יח) לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ:

צריך ביאור, אם יש לבני גד וראובן כזאת טענה חזקה, מדוע לא אמרו זאת מיד? מדוע נתנו לו לשפוך עליהם מרורות, ורק לאחמ"כ הם מתנצלים?

המעשה באמרי אמת שאביו השפת אמת הוכיחו על שקם מאוחר, ואע"פ שלמד כל הלילה ויכל להתנצל ולומר לו זאת הוא העדיף לשתוק. חבירו שלמד עמו בלילה שאלו לפשר שתיקתו, והוא השיבו שאם יש לי זכות לקבל תוכחת מאבא, אני אכנס בדבריו ואסביר, ואפסידנה???

כך גם בענייננו. בני גד ראו הזדמנות לקבל תוכחה ממשה רבינו. הם לא מוכנים להפסיד זאת.

ספר משלי פרק יב – אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת וְשׂונֵא תוֹכַחַת בער":

האדם אינו אוהב תוכחת. זה מציגו בחסרונו. הוא מוצג כאדם חסר, פגום, שאינו בעל מידות או אינו ישר וכדו'. ולכן כאשר באים להוכיחו הוא מיד טוען טול קורה מבין עיניך.

האדם השלם, מבקש שיוכיחוהו. מעונין שיתקנוהו.

גדולי ישראל היו מבקשים שיבואו מגידים ויאמרו להם לתקן את עצמם.

בעל התניא שהוכיחו המגיד ואמר לו גדול המרחק בין מה שכבודו יודע למה שאינו יודע, אולם עדיין קטן הוא ביחס למרחק בין מה שכבודו יודע למה שכבודו עדיין אינו יודע! וגעה הרב בבכי.

אדם מבלי תוכחת לא יכול להשתנות. ולכן גם הקב"ה השיא לאדם אשה. האיש והאשה מכירים זה את זה בצורה הטובה ביותר. ולכן התוכחת המצויה ביותר היא בבית. אמנם חשוב גם לדעת איך לומר יותר ממה לומר. אך המטרה היא לטובה. ולכן הקב"ה אמר לאדה"ר אעשה לו עזר כנגדו. זכה- עזר, לא זכה מנגדתו. אם זכה- פירושו אם זיכך את עצמו, היא לו לעזר, אולם אם לא, היא כל הזמן תציק לו עד שיזכך את עצמו.

מי אמר שכל כך קשה לקבל תוכחת?

הרי אנו מוצאים שאם אדם יש לו כתם על חולצתו בגבו ומעירים לו על כך הוא יודה לך, ויגש מיד להחליפה, הוא לא יאמר לך "מי אתה שתעיר לי?" וגם אם ההערה תתקבל מאדם שאינו נקי בלשון המעטה, מכל מקום השומע יקבל את הדברים ולא יתעמת. ולא יתקוף. מדוע בתוכחה על הנהגה איננו מתנהגים כך?

התשובה לכך היא פשוטה. איננו מקפידים על תוכחה בנוגע ללבוש משתי סיבות. א- לבוש שהתלכלך זה לא "אני". לא מצאת פגם במעשי או באישיותי, לעומת זאת כשאתה מוכיחני על מעשי הרעים זה מראה על חסרון בי. זה איני מוכן לקבל.

ב. כשאתה מעיר לי על לבושי שהתלכלך ברור לי שרצונך לטובתי, מה שבתוכחה אינו בהכרח. יתכן ואתה רוצה להתנשא ולהוכיח שאתה טוב יותר ולכן אתה מחפש בי פגמים.

מלמדת אותנו התורה בקבלת התוכחה של בני גד וראובן שאין לעשות כאלה חשבונות, שהרי

א- פגם באישיותי גרוע מפגם במעילי.

ב- מה לי אם רצונך בטובתי אם לא, קבל האמת ממי שאמרה! והיות והדבר אכן נכון, ראוי להודות למוכיח ולא לשנאו או לתקפו!

תלמוד בבלי מסכת ערכין דף טז/ב

אמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן [גמליאל] וכל שכן שהוספתי בו אהבה [אלי, כנלע"ד] לקיים מה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך:

הח"ח מוכיח בנועם מילין. רבי אריה לוין נמנע מתוכחה ומחזיר יהודי בתשובה. אור דניאל שמות עמ' תעג.

וכשנתבונן באורחות חייו של הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל נלמד כיצד לקרב רחוקים:

פעם כשגמר תפילתו בערב שכת לאחר שיצא מבית הכנסת לביתו ופניו כמלאך ה' צבאות בדרך ניגש אליו איש שאינו שומר תורה ומצוות ובידו סיגריה דלוקה ושאל את הרב איפה מלון "המלך דוד" בירושלים למרות שאותו איש התנהג בחוצפה שביקש טובה מהרב בעוד שבידו סיגריה דלוקה בכל זאת נענה הרב בסבר פנים יפות ואמר "לא אוכל להסביר לך מהמקום הזה היכן המלון לכן אני בעצמי אבוא עימך " כשהלכו בדרך אותו האיש החצוף המשיך לעשן כרגיל והרב כדרכו בקודש התנהג עם היהודי בארך אפיים לאחר כרבע שעה כשניתן היה לראות את המקום אמר לו הרב "זהו המלון שהיקשת " כשראה אותו אדם את התנהגותו של הרב עמו אמר לו "דע לך שיש לי לב קשה מאוד אף אחד לא שבר לי את הלב היחידי זה אתה כי למרות שהנהגתי לא הייתה רצויה מכל מקום לא כעסת עלי ועל כן אני מבטיח לך אם יש אנשים כמוך בעולם אני לא מעשן יותר בשבת"

ה"חפץ חיים" במאור פניו בהנהגתו ידע את המלאכה לעיתים חום ואהבה הם התרופה המועילה לקירוב הזולת.

עובדה שאירעה עם ה"חפץ חיים" שבתקופה שהיה נודד למכור את ספריו ראה פעם באכסניה בוילנא יהודי חסון ומגושם שנכנס והתיישב ליד השולחן ופקד על המשרתת שתגיש לו נתח אווז צלוי וכוס משקה חריף הוא חטף בתאוותנות את נתח האווז בלי ברכה והתייחס אל המשרתת בצורה בלתי הוגנת ה"חפץ חיים" נדהם מהמחזה ורצה לנסות לגשת אליו כדי להעיר לו על קלות דעתו ברם בעל האכסניה התקרב חרש אל אורחו הדגול הח"ח כדי למונעו מצעד זה כי הוא חושש מפני שערוריה מדובר בחייל ניקולאי לשעבר הדיוט שעלול לחרפנו "אנא רבי הנח לו אין עם מי לדבר הדיהו מגושם מדי בור ממש לא למד אחרת כשהיה בן שבע נחטף יחד עם ילדים אחרים קנטוניסטים ונלקח לסיביר עד גיל שמונה עשרה גדל בין איכרי המקום ואח"כ עבד את הצאר ניקולאי עשרים וחמש שנה במקומות כאלה היכול היה ללמוד משהו יותר טוב היש פלא שגדל כה מגושם לאחר שקרוב לארבעים שנה לא היה מצוי בסביבה יהודית לא למד אות אחת מן התורה ולא ראה פנים יהודיות מוטב רבי שלא תתחיל עמו כבודך יקר מדי בעיניי " סיים בעל האכסניה חיוך שליו מסביר וחביב הופיע על פניו המאירות של הח"ח ואז אמר "אל תחשוש כבר אדע כיצד לשוחח עמו והנני מקווה שתצמח מכך טובה " הח"ח ניגש אליו הושיט לו "שלום עליכם" ובנעימה ידידותית ולבבית פתח "אמת הדבר ששמעתי עליך שבתור ילד קטן נחטפת ויחד עם ילדים אחרים נלקחת לסיביר הרחוקה גדלת בין גויים לא זכית ללמוד אפילו אות אחת מן התורה עברת את הגיהינום בעולם הזה סיוט צרות רדיפות איומות עינויים נוראיים הרשעים אמרו לא פעם להעבירך על דתך אילצו אותך לאכול חזיר נבלות וטריפות ואעפ"כ נשארת יהודי ולא השתמדת מאושר הייתי אילו היו לי הזכויות שלך והייתי כן עולם הבא כמוך מקומך בעולם האמת הרי יהיה בין צדיקים וגאוני עולם האם דבר קטן הוא מסירות נפש שכזו לסבול ייסורים שכאלה למען היהדות למען כבוד שמים שלושים וכמה שנים רצופות הרי זה ניסיון גדול יותר משל חנניה מישאל ועזריה " דמעות התקשרו בעיניו של החייל הניקולאי לשעבר הוא הזדעזע מהמילים הלבביות והחמות שזרמו מלב טהור שליטפו והחיו את נשמתו המיוגעת משנודע לו מיהו העומד לפניו פרץ בבכי עז והחל לנשק את הח"ח והח"ח מוסיף לדבר אליו "אדם כמוך שזכה להיחשב בין הקדושים שמוסרים את נפשם על קידוש השם אילו קיבלת על עצמך לחיות מעתה את שארית ימיך כיהודי כשר לא היה מאושר כמוך בארץ " היהודי שוב לא עזב את הח"ח עד שנהפך לבעל תשובה אמיתי גמור!

הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ [ד ז]

הרבי הקדוש והטהור רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל היה מלא אהבת ישראל ויחסו אל האדם מישראל היה לאהוב אותו כמו שהוא ולא לחפש חטאים על איש זולתו ולראות תמיד הטוב שבאדם הוא היה מפרש את הפסוק : "אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ" ככה "אם תיטיב" מי שבעצמו טוב "שאת" יכול הוא לשאת ולסבול כל יהודי "ואם לא תיטיב" אבל אם אתה בעצמך אינך טוב "לפתח חטאת רובץ" תמצא חטאים אצל כל אחד [ויקהל משה גורדון עמ' כג]

המעשה בחזו"א שהוכיחו אדם על שאינו קורא תהילים ועושה סיבובים רגליים…

 

פרשת מטות

כשאין אפשרות אז פטורים [אוצה"ת עמ' שכד]

נקום נקמת ה' מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך.

לכאורה היה צריך לומר ו'אחר תאסף, ועתה משתמע כאילו אחר שיאסף ינקום?

 מדוע שלח משה את פנחס ולא הלך בעצמו? אחז"ל משום הכרת הטוב בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן.

אולם לפ"ז לא מובן מדוע איפוא שלח ה' את משה והרי בודאי שה' ידע שיש כאן ענין של הכרת הטוב?

מבאר הר"ש מאוסטרופולי הגמ' בר"ה כה: אומרת ששקל הקב"ה שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם. לומר לך יפתח בדורו כשמואל בדורו, גדעון כמשה, שמשון כאהרון בדורו.

ביארו המקובלים שהם אותה הנשמה, שנשמת גדעון הייתה ניצוץ מנשמת משה. ולכן מצינו שלימד סנוגריא על ישראל וע"ז א"ל המלאך לך בכוחך זה שלימדת סנגוריא על בני והושעת את ישראל מיד מדין. כמשה שכל ימיו סינגר על ישראל.

שמשון היה ניצוץ של אהרון ולכן היה נזיר ולא מטמא למתים. וכן יפתח ושמואל ניצוצם אחד.

לפי זה נבין את שדקדק הכתוב 'אחר תאסף אל עמיך' שרמז בזה לנקמה שינקום לאחר שיאסף אל עמיו, וכוונתו למשה כשיבוא בגדעון וינקם ממדין, אולם עתה לא נצטוה לנקום, שהרי הוא מחויב בהכרת הטוב, ולכן שלח את פנחס. נמצא איפוא שה' לא שלח את משה כעת מצד הכרת הטוב, ורק כשישוב ויתגלגל בגדעון!

 

חז"ל למדו מכאן על גדלות משה שלא עיכב. הגם שידע שחייו תלויים בכך. אולם הוא לא אמר כן לבנ"י לנקום את נקמת בנ"י שאז היו אומרים אנו מוחלים על כבודנו, ולכן אמר נקמת ה'. ממילא אין כאן מקום למחילה.

לעומת יהושע שהתעכב שהרי אמר לו ה' שהוא ילחם ויכבוש הארץ לפניהם, אמר יהושע מה לי למהר… יתארכו ימי. החל מתעכב במלחמתם, שנא' ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה'. קיצר ה' ימיו בעשר שנים, הגם שהובטח 'כאשר הייתי עם יהושע אהיה עמך' שימיהם יהיו שווים.

ח"ו לחשוב שיהושע מחמת אהבת עצמו התעכב. מבאר הלב אליהו שיהושע ידע כמה ירידות ירדו העם אחר מותו של משה, וידע שכשהוא יסתלק הם ירדו עוד כמ"ש 'ויעבוד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. ואחז"ל ימים האריכו שנים לא האריכו, והם הפסיקו לעבוד את ה' אחר מותו, לכן האריך את מלחמותיו ע"מ לשמור עליהם יותר בקדושה וטהרה.

מדוע איפוא נענש יהושע?

כדי להבין זאת נקדים מעשה שהיה עם הרב מבריסק: ״אם אין פטורים״ [לק"ט ימים נוראים ב' עמ' רפא]

מרן הגרי"ז מבריסק הקפיד מאד להשיג אתרוג נקי לגמרי מחשש הרכבה, הוא נהג ליטול אתרוג שהובא עבורו באופן מיוחד ממארוקו. מקורביו השתדלו להביא לו אתרוג מיער מסויים, פראי ולא מטופח, באופן שלא היה כל ספק שמא הסוחרים התעסקו באתרוגים הגדלים שם, ולכן לא היה עליהם כל חשש הרכבה.

סמוך לחג הסוכות תשי"ח יצא, כמדי שנה בשנה, שליח מיוחד למארוקו והביא משם אתרוג הדור עבור הרב מבריסק. אבל בבואו לנמל התעופה, עיכבוהו אנשי המכס ונטלו ממנו את האתרוג. באותה שנה חששו מפני סכנת מחלות לצמחים, ומשום כך אסרו להכניס ארצה מוצרים חקלאיים. כל תוצרת חקלאית שהובאה מחו״ל הוחרמה, וכך גם האתרוג. היה זה בערב חג הסוכות, והשליח הגיע למוץ הגריי׳ז וסיפר לו שהאתרוג הוחרם במכס.

בראותו כך, פנה מרן הגרי״ז וביקש מאחד ממקורביו, איש ציבור בעל קשרים – הרב שלמה לורנץ, שיפעל לשחרור האתרוג. כדי שלא יתרשל בשליחותו, דיבר על לבו והסביר לו מה גדולה הטובה עבורו ואיזו שמחה ונחת רוח יגרום לו אס יעלה בידו להביא לו את האתרוג ויתאפשר לו לקיים את המצוה באתרוג שאין עליו שום חשש הרכבה. מרן ביקש ממנו שהוא בעצמו, ולא על ידי שליח, יעשה כל מה שביכולתו לעשות כדי שהאתרוג יהיה בידיו בחג הסוכות.

נסע השליח לנמל התעופה, ניגש אל הפקיד שהחרים את האתרוג, וביקש ממנו שישחרר אותו. השליח הוסיף וסיפר לו מיהו הרב מבריסק, והסביר לו עד כמה הדבר חשוב לו, וכמה הוא מודאג מן העובדה שהאתרוג עדיין לא בידיו. נענה הפקיד ואמר שהוא מסכים שבמקרה זה יש לשחרר את האתרוג, אבל אין בידיו סמכות לעשות כן, כי הסמכות היא בידי פקיד שני. הלך השליח לשני, והשני שלחו לשלישי, וכך הלאה.

תוך כדי התרוצצות מפקיד לפקיד, היה עליו לדווח ולהודיע להגריי׳ז על המצב. הקשר ביניהם התקיים באמצעות אדם שלישי, שעמו התקשר בטלפון, ועליו היה ללכת לביתו של הרב מבריסק ולהודיע לו מה התחדש. בכל פעם שהתקשר, הודיע לו איש הקשר שמרן הגרי״ז מבקש שלא יחסוך כל מאמץ ושישתדל ויזדרז להמציא לו את האתרוג, כי בעיניו זוהי שאלה של קיום מצוה.

בינתיים החלו לסגור את מחלקות המכס של נמל התעופה, וכאשר התברר שלא יהא אפשר לקבל את האתרוג בערב החג, שב השליח לירושלים ובא מיד לביתו של מרן הגרי״ז והודיע: כלו כל הקיצין, לא הצלחתי להביא את האתרוג ליום הראשון של החג. אין עוד לאל־ידי לסייע היום בשחרורו.

קשה לתאר את צערו הגדול של מרן הגרי׳יז. מרוב צער וכאב נפלו פניו. נראה היה כאילו אסון גדול פקד אותו.

בסופו של דבר פנה אל השליח ואמר לו: גם אם לא יהיה לי אתרוג בלי חשש הרכבה ביום טוב, יש לי עניו גדול שלפחות בחול המועד יגיע האתרוג לידי. הוא זירז את השליח וביקש אותו שינסה עוד ועוד, ושישתדל עוד בערב יום טוב ובמוצאי יום טוב להשיג את האתרוג, כי מוטב שהאתרוג יגיע לידיו בהקדם, שכן יש כאן ענין של זריזים מקדימים.

לאחר מאמצים מרובים וקדחתניים, שנמשכו כל ימי חול המועד עד ליום הושענא רבה, עלה בידי השליח לקבל אישור רשמי לשחרר את האתרוג מן המכס. בי^ז הושענא רבה, בשעות אחר הצהריים, שיגר השליח רץ מיוחד מטעמו לנמל התעופה ובידו מסמך המאשר להפקיד בידו את האתרוג. בתוך כך מיהר השליח להודיע על כך למרן הגרי״ז ובישר לו כי בתוך זמן קצר – שעות ספורות לפני סיום חג הסוכות – הוא יוכל סוף־סוף לקבל לידיו את האתרוג.

הרץ המיוחד מיהר לנמל התעופה, אולם בבואו לשם מצא שהמשרד סגור. אמנם אחד הפקידים קיבל התראה מראש שהרץ אמור להגיע לנמל התעופה, אולם הוא לא מסר את ההודעה לפקידים האחרים והם סיימו את עבודתם וסגרו את המשרד.

אחוז מורא ופחד, הגיע השליח אל מרן הגרי״ז כדי להביא בפניו את הבשורה המרה. הרב מבריסק ציפה לבואו, וכשנכנס לחדרו כבר העידו פניו הקודרות של השליח כי לא איש בשורה הוא.

אולם להפתעתו הגמורה, נעץ הרב מבריסק מבט מחוייך לעבר השליח ושאל: נו, אין אתרוג?

 אין אתרוג, השיב השליח.

אך השליח הרהיב עוז בנפשו והוסיף ושאל את מרן הגרי׳׳ז: מדוע, איפוא, הרב מחייך? שמא עלה בידו להשיג אתרוג אחר תחתיו?

נענה הרב מבריסק ואמר: אספר לך מעשה, וממנו בין־תבין מדוע ולמה נפשי שלווה.

וכה סיפר מרן הגרי״ז:

אחד מבעלי־הבתים בבריסק בא אלי כמה פעמים ושטח בפני את צערו: יש לי אמא, זקנה מופלגת, הגרה בעיר שאוול המרוחקת מבריסק. אני מרגיש בעצמי שאינני מקיים מצות כיבוד אם כדבעי. לנסוע בכל פעם לשאוול איני יכול כי יש לי משפחה גדולה ואני טרוד בפרנסתה.

שאלתי אותו  סיפר מרן הגרי׳יז  במה, איפוא, אוכל לעזור לך? השיב האיש: אני רוצה שהיא תבוא לגור בביתי. במשך שנים אני מבקש ומתחנן לפניה, אך היא מתעקשת ובשום אופן אינה רוצה. לכן אני מבקש מן הרב לדבר עמה, כי אני מניח שאם הרב מבריסק יתן לה הוראה  היא תציית.

אמרתי לו שהוא צודק והצעתי לו שכאשר היא תבוא לבקר אותו בפעם הבאה ייכנס אלי עמה. וכך היה. היא באה לבקר והוא נכנס אלי עמה. פניתי אליה ואמרתי: הבן שלך רוצה לקיים מצות כיבוד אם. זוהי מצוה גדולה, ויש לך זכות שאת יכולה לסייע לו בכך. והוא צודק, לדעתי. את צריכה לעבור לכאן. לך יהיה טוב בגשמיות, ולו יהיה טוב ברוחניות.

אמרה לי הזקנה: רבי, אתה יכול לבקש ממני כל שתרצה, מלבד לעזוב את שאוול. את זה אינני יכולה לעשות.

תמהתי: מה פירוש הדבר שאינך לא יכולה? מהו הקושי לגור אצל בן טוב שרוצה לדאוג לך?

ענתה הזקנה: רבי, אספר לך סיפור. והיא סיפרה לי את הסיפור כדלקמן: הסבא שלי היה עני מרוד, אבל תמיד היתה לו תשוקה גדולה שלפחות פעם אחת בחייו יזכה שיהיה לו אתרוג משלו.

שם, בעיירות של ליטא, היתה עניות גדולה, וכידוע, לא לכל יחיד היה אתרוג משלו, אלא הקהילה קנתה אתרוג בשותפות וכל הקהל בירך עליו.

הסבא שלי סיפרה הזקנה חסך כסף כל ימי חייו, כדי שבסוף ימי זקנותו יוכל לקנות אתרוג לבדו. את הכסף הזה אסף בתוך שק, ובכל פעם חסך פרוטה מפיו, היה משלשלה לשק. כך אסף את הכסף במשך עשרות שנים, וכאשר היה כבר זקן מופלג, ונראה היה לו שיש כבר בידיו סכום כסף לקנות אתרוג, נטל את השק  ונסע עם אשתו לווילנא לסוחר האתרוגים.

כשבאו אל סוחר האתרוגים אמר לו הסבא: את הכסף המונח בתוך השק חסכתי כל ימי חיי, כדי שפעם אחת אוכל לקנות אתרוג לעצמי. עכשיו נראה לי שיש לי כבר די כסף כדי לרכוש אתרוג, והייתי רוצה לקנותו ממך.

הכסף שנאסף, פרוטה לפרוטה, במשך שנים רבות, היה פרוט למטבעות קטנים. ישב הסוחר והתחיל למנותם. אולם כל הפרוטות יחד לא הספיקו למחיר של אתרוג. הצטער הסוחר מאד ואמר לסבא כי אין בכל הכסף אפילו כדי אתרוג אחד.

סבי וסבתי הצטערו צער רב ויצאו מסוחר האתרוגים בפחי נפש. אולם אז פנתה הסבתא לסבי ואמרה: הרי שנינו כבר הזדקנו, ותמיד כל כך רצית לקנות אתרוג משלך, ואם לא תקנה עכשיו מי יודע אם בכלל תזכה לכך. ואם כך, אייעץ לך עצה: יש לנו בית משלנו, ולשם מה אנו צריכים בית? נמכור את הבית ונשכור בעיירה דירת חדר ומטבח, ובכסף שנקבל תמורת הבית בודאי נוכל לקנות אתרוג כשר ומהודר.

כך עשו. מכרו את הבית, קיבלו כמה שקיבלו, ומיהרו לשוב אל סוחר האתרוגים בוילנא.

התפעל הסוחר מגודל הסכום שהיה בידיהם, ואז פנה אל הסבא והודיעו, כי בעד הסכום העומד עתה לרשותו. יוכל להשיג אתרוג מהודר שכמוהו לא היה גם ברשותם של גדולי הנכבדים והעשירים שבקרב יהודי המדינה. הבטיח הסוחר שכאשר יסע בקרוב לקנות אתרוגים, יביא לסבי את האתרוג המיוחד במינו.

ואכן, הסוחר עמד בדיבורו. כעבור כמה שבועות שב מן הדרך ובידו אתרוג מהודר מאין כמוהו.

הסבא והסבתא שבו לביתם השכור בשמחה ובידם האוצר הגדול. הם טמנוהו במקום מבטחים בארון שבמטבח הקטן ושמרוהו מכל משמר. עד מהרה יצא הקול בין יהודי המקום שהסבא שלי רכש אתרוג מהודר אשר אין כמוהו בנמצא. כולם היו סקרנים לראות במו־עיניהם את האתרוג יקר־המציאות. התאספו כולם ובאו אל הבית הקטן, נכנסו אל המטבח, והסבתא הוציאה מן הקופסא את האתרוג לנוכח עיניהם המשתאות של כל הנוכחים.

ביקשו כולם לבחון את האתרוג מקרוב. נטלוהו לידם, העבירוהו מיד ליד, מיששוהו בחיבה, נהנו מהדרו, עד שלבסוף נפל האתרוג ארצה והפיטם נשבר. האתרוג נפסל.

סבתי נפלה ארצה מעולפת. כשהתאוששה מעלפונה, רצתה להודיע לסבא על האסון הגדול שקרה, אולם במחשבה שניה חששה שמא הידיעה הפתאומית תערער את בריאותו הרופפת. על כן, יש להכינו לקראת קבלת הידיעה, ורק לבסוף לבשרו את הבשורה המרה.

נכנסה הסבתא אל הסבא והתחילה מספרת לו סיפורים ומשלים שיש בזה רמז וסימן לאסון שקרה. תמה הסבא לפשר הסיפורים והמשלים ושאל מה מסתתר מאחוריהם, שמא קרה אסון? אולי נפטר אחד הנכדים?

אז פתחה הסבתא בבכי תמרורים וסיפרה לסבא את אשר קרה לאתרוג היקר שרכשו בהון ביתם.

כששמע הסבא את הדברים, קם ממקומו ואמר כהאי לישנא: ״אז מען האט ניט, איז מען פטור!״ [אם אין פטורים].

לפי גירסא אחרת הרווחת בין בני המשפחה, הוסיף הסבא ואמר: אותו ריבונו של עולם שציוה ליטול אתרוג, ציוה גם כן שאסור לכעוס! סיימה הזקנה את סיפורה לפני מרן הגרי״ז ואמרה:

אותו בית שמכרו סבי וסבתי כדי לקנות אתרוג, מצוי בקירבת מקום מגורי בשאוול. בכל יום אני עוברת לידו ומביטה בו ואז אני נזכרת בסיפור הנפלא שמאחוריו. אי אפשר לתאר את ההנאה הנגרמת לי מכך. הדבר ממש מחיה אותי. לכי אני נשארת לגור בשאוול, כי על ההנאה הזאת אינני יכולה לוותר. כל עוד נשמתי באפי אני נשארת ליד הבית שהיה פעם ביתם של סבי וסבתי.

כמובן סיפר מרן הגרי״ז אחרי ששמעתי ממנה סיפור המעשה, לא יכולתי עוד לצוות עליה לעזוב את שאוול.

הפטיר מרן הגרי״ז ואמר: ״אז מען האט ניט, איז מען פטור״, אם אין פטורים. כל זמן שחשבתי שיש סיכוי כלשהו להשיג את האתרוג, טרחתי והשתדלתי. וכמו שאתה יודע, הייתי שרוי בחרדה, במתח, בכאב ובצער. אבל אחרי שעשינו את הכל, ואני בטוח שעשית את הכל, ״האט מען ניט, איז מען פטור״. לשם מה אמשיך להצטער? (מועתק מספר ״טללי אורות״)

 

שאלנו מדוע נענש יהושע אם באמת כוונתו הייתה שעמ"י ישארו באמונתם?

מפני שאסור לו לעשות חשבונות. כל עוד הדבר בידך, אתה מחויב, אולם ברגע שיצא הדבר מידך – את שנותיך ה' הוא הקובע – אתה פטור!

צא ולמד ממשה- כמו שמשה לא עשה חשבונות בנוגע ליום מותו, הגם שאמר לעמ"י "ידעתי כי השחת תשחיתון אחרי מותי וסרתם מן הדרך" ואעפ"כ לא עיכב.

כך גם היה מעשה בזמן הגרי"ז שקמו אנשים שרצו להקים דבר מסוים שיכל לצאת ממנו חורבן ליהדות והרב התנגד ונלחם קשות, והדבר ירד מן הפרק, ואח"כ שוב התעורר וחששו לומר לרב מבריסק שידעו שיוכל הדבר לפגוע בבריאותו, אולם כשאמרו לו הוא קיבל זאת בשויון נפש, והגיב אנו עשינו ככלו יכולתנו ואם הקב"ה רוצה שיהיה כך, אין זה העסק שלנו יותר, העיקר שאנו קיימנו חובותינו.

יש כאן מוסר גדול לאדם. פעמים רבות קורה שהדברים לא מסתדרים כמו שרצינו. מישהו "הרס לנו" "קלקל לנו" בגללו הפסדנו מקום עבודה, שידוך, דירה שהיינו צריכים לקנות, או כל דבר אחר. כאן נדרשת מדה גדולה של אמונה לדעת שזהו רצון ה'. לא ההוא אשם, ולא פלוני הגורם, הוא בסה"כ חייב שגלגלו חובה על ידו, אך כל זה היה מגיע לי, ושום דבר לא ישנה את רצון הבורא, ועלי להשלים איתו.

חוסר השלמה מבטא חוסר אמונה! פעמים שאדם נגנב, וחושב כל הזמן לו היה לי את הכסף הזה יכלתי עכשיו וכו' ואילו רק נעלתי את הדלת, אילו רק הקשבתי והייתי קונה כספת, אילו ואילו ואינו מבין זה רצון ה'! גם כשמדובר במצוות – חובת ההשתדלות עלינו ותו לא, כל שכן בגשמיות!

מעשה שסיפר הרב לוינשטיין על אותו אדם שעסק בתיוך ונתבקש על ידי עשיר א' למצוא לו בנין דירות בן 150 דירות, והא יקבל 150,000$ דמי תיווך. הוא התאמץ מאד ובמשך למעלה מחדשיים דיבר עם כל הדיירים שחלקם היו ירושות וכו' ולאחר עבודה מאומצת העסקה נסגרה. הוא ממתין לכסף, והוא מתמהמה… הוא חשב כנראה הלה צריך לסגור את כל העסקה והוא עסוק כו' אך כשראה שאין קול ואין קשב הוא פנה אליו, והלה התכחש לכל הענין, ואף העלה טענות מטענות שונות שאף דמי תיווך רגילים לא מגיע לו…

הבנאדם נפל למיטה חולה למשך שבועיים. עבודה כל כך מאומצת לחינם, ועוד כזאת כפיות טובה? הוא התיעץ עם חבירו הטוב מה לעשות והלה יעץ לו לתבוע אותו בד"ת. איני יכול, השיבו, מפני שאין לי שום מסמך או קנין ממנו. א"כ תפנה למשגיח שלנו בישיבה, הוא יידע מה ליעץ לך. הוא פנה למשגיח, והמשגיח א"ל או שיתבע אותו לדין תורה – או? אז שאל אותו המשגיח – תגיד לי, אתה מאמין באמונה שלימה שאין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא נימה? אתה מאמין שהפרנסה מאת ה'? אם כן הוא, תפנה לרבש"ע ותאמר לו, רבש"ע אני מאמין שם מגיע לי אני אקבל מכל מקום, ותוריד את הענין הזה מראשך.

מה כבוד הרב היה עושה, אם מותר לי לשאול? איני יודע, השיב המשגיח, ב"ה שלא ניסו אותי בכגון דא, אך אני חושב שהייתי לוקח את חובת הלבבות ומתחיל ללמוד שער הבטחון.

אחרי שבועיים הוא מתקשר לחבר שלו ואומר לו ב"ה יצאתי מזה. אני שכחתי מכל הענין, וטוב שהלכתי למשגיח.

אחרי יומיים הוא פוגש מכר נוסף שמבקש ממנו למצוא לו בנין בן 150 דירות, והוא מבטיח לתת לו דמי תיווך הגונים. הוא שמע שהוא תיווך לפלוני, והוא מבין שיש לו יד ורגל בענייני נדל"ן. נכנסתי לענין, ואחרי יומיים אני פוגש בן אדם שאומר לי שמעתי שאתה חזק בתיווך, יש לי בנין בן 150 דירות למכירה… הוא שידך בין השניים, והוא סיפר שהעסקה הזאת הניבה לו 450,000$!!

התפעל הלה מרוה"ק של המשגיח. ופנה אליו ואמר לו הרב בעל מופתים! אני? תמה המשגיח, אלה דברים מפורשים של הח"ח שמביא משל בשמיה"ל אודות הבן שבן אחר לקח לו מנתו, האם נוח לו לאב שיכהו ויתקוטט עמו, או שיפנה לאבא ויאמר לו – אבא, אחי לקח מנתי, ואז האב ידאג לו למנה אחרת תחתיה, ועוד יקח לאחיו את שלקח ממנו!

הילקוט שמעוני [שמואל ב – פרק כב – רמז קסג] אומר דבר פלא:

ארבעה מלכים מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הם, דוד, ואסא, יהושפט, וחזקיהו. דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן שנאמר ויכס דוד מהנשף ועד הערב. עמד אסא ואמר אין בי כח להרוג אלא אני רודף ואתה עושה אמר הקב"ה אני עושה כן שנאמר וירדפם אסא והעם אשר עמו וגו' כי נשברו לפני אסא אין כתיב כאן אלא כי נשברו לפני ה'. עמד יהושפט ואמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא הריני אומר שירה ואתה עושה אמר ליה הקב"ה אני עושה כן שנאמר ובעת החלו ברנה נתן ה' מארבים. עמד חזקיה ואמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדורף ולא לומר שירה אלא הריני ישן במטתי ואתה עושה. א"ל הקב"ה אני עושה כן שנאמר ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור:

וכבר דיברנו בעבר – מיהו בעל בטחון גדול יותר? לכאורה חזקיה, והרי אנו יודעים שדוד היה גדול מכולם?

[ועוד מה כל כך קשה בלרדוף או לומר שירה?] והסברנו את מה שמבאר הגר"ח שמולביץ שדוד יכל לרדוף ולהכות ולא לחשוש שתתגנב לליבו מחשבת כוחי ועוצם ידי. אסא כבר חשש אם אכם אנו נחשוב שאנו עשינו משהו, ולכן ה' אתה תכם. וכעזה"ד. ואין כל זה שייך לענייננו כעת.

לענייננו – הרב מבריסק שאל – אם אפשר לומר אני ישן על מיטתי מדוע שלא יאמרו כן שאר המלכים?

אלא מכאן למדים שאדם חייב לעשות את שהוא מסוגל, ומי שמסוגל לרדוף ולהרוג חייב,

וחזקיהו שאינו מסוגל למאומה אינו חייב לעשות מאומה. כך גם אנו יכולים לומר לקב"ה אנו ישנים על מיטתנו ואתה עושה. עשינו חובותינו.

 

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״אמנם, ענהו הרנ״נ, הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מדותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שלחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות ויו״ט לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנכי, מודה אני, לא שמתי כ״כ לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שלחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

״אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שלחן חותני. דברתי עם אשתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שלחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אשתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

ספרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שלחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באמרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אשתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את ר׳ זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שלחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן – פנה הצריז״ס לחתנו ־־ לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעזבך אותנו ישארו המים – מים״.

״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד את אשתי על שלחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

 

בזה נתבע יהושע. אין תפקידך לדאוג לדור בעתיד. אלא לקיים ציווי ה' בשלימות.

 

כך נהג גם דוד:

(שמואל ב פרק יב  יד) אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי ה' בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת: (טו) וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל בֵּיתוֹ וַיִּגֹּף ה' אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ: (טז) וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה: (יז) וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם: (יח) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמָת הַיָּלֶד וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי מֵת הַיֶּלֶד כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד וְעָשָׂה רָעָה: (יט) וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת: (כ) וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו {שִׂמְלֹתָיו} וַיָּבֹא בֵית ה' וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל: (כא) וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם: (כב) וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ יְחַנַּנִי {וְחַנַּנִי} ה' וְחַי הַיָּלֶד: (כג) וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי: (כד) וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא {וַתִּקְרָא} אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ: (כה) וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה':

הגרי"ס היה אומר "תפקידנו לעשות, ולא לנסות להצליח, לעשות ולא לחקות, לעשות ולא רק בשביל לצאת ידי חובה ולהפטר".

רעיון דומה מצוי בספר מבחר הפנינים של שלמה אבן גבירול, בשער י"ז (ההכרה) פסוק ב': "ואמרו ראש השכל [-תחילת השכל והדעת], ההכרה בין ההוה והנמנע, והנחמה  – במה שאינו ביכולת".

על סמך זה נכתבה תפילה שמוכרת בעולם כ"תפילת השלווה" [וחוברה למעשה ע"י כומר פרוטסטנטי] שהיא בעצם תרגום עכשוי לדברי הר"ש איבן גבירול:

אֵלִי, תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה – לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם,

אֶת הָאוֹמֶץ – לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

פרשת מטות

מצוות – לא על חשבון הזולת!

מלחמת משה במדין [מהגר"י גלינסקי הו"ד ב'פנינים' של הרב ברגר שנת תשע, ע"ע בתשעב]

אע"פ ששמע משה שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר. רשי.

רבי יהודה אומר אילו היה רוצה משה לחיות כמה שנים היה חי שא"ל הקב"ה נקום ואחר תאסף, ולהודיעך שבחו של משה שאמר בשביל שאחיה תתעכב נקת ישראל? מיד וידבר משה אל העם לאמור החלצו מאתכם אנשים לצבא.

שלשה למודים לומדים אנו מכאן, אומר הגר"י גלינסקי.

סיפר הרב מבריסק – מסופר מהשאגת אריה שאשה א' שאלה את הגר"ח מוולאז'ין לפני נ' שנה גרתי ליד וולאז'ין באותם ימים השאג"א עבר ממקום למקום בגלותו והתאכסן בכפרינו למשך חודשיים. הרב הקפיד לאכול שלא מן החדש, ולי היה קמח מהישן ולכבוד שבת הייתי אופה לו בקביעות שלש חלות. כשעזב את הכפר בירך אותי שאזכה לעשירות ואזכה מכספי לבנות שלשה בתי כנסת כנגד ג' חלות, ב' בגולה וא' בארה"ק. ב"ה בניתי בעושרי בה"כ א' בוילנא וא' בעיירה נוספת שהעיד הרב מבריסק שהתפלל שם, ועתה שזקנתי יש לי ממון לקיים את המשך הבטחת הרב אך כיון שאין ל י מכרים בירושלים באתי לשאול אולי לרה"י יש קשרים בי- ם ואפקיד את הכסף ברשותו הוא יעבירנו לתעודתו? התפלא הגר"ח מה בוער לך? אם הרב בירך אותך הרי לא תעזבי את העולם עד שתבני את ביה"כ יש לך תעודת ביטוח מהשאג"א….

למרע"ה י תעוד ביטוח מקוב"ה שלא יפטר עד שילחם מלחמת מדין ובכ"ז הלך ללא התמהמהויות. והגם שהיה לו חשבון שעמ"י יזכה למשה לעוד מספר שנים, אולם גדול המחטיאו יותר מן ההורגו והעדיף משה להפרע מן החוטאים מאשר לדאוג לעצמו לאריכות ימיו!

דבר נוסף למדנו כאן. רבים טוענים על החרדים שאינם הולכים לצבא, והנה בגיוס הראשון בתולדות עמ"י הלא הוא מלחמת מדין היו שלשים וששה אלף חיילים. י"ב אלף למלחמה עצמה לחזית, וי"ב לתפילה, וי"ב אלף לשמירת הכלים. נמצאנו למדים כי שליש מהצבא היו חיילים שהתפללו. הם היו חלק מן הגיוס, האם אינם פטורים מהצבא, הם חלק מן הצבא! יש סבורים שבחורי ישיבה קיבלו 'פטור' מן הצבא, זו טעות, הם הצבא עצמו, המתפללים הם חלק מן הצבא.

דבר שלישי למדנו ממלחמת מדין, לאחר הגיוס משה לא עמד בראש הקרב, אלא שלח את יהושע שאל ה' למשה הרי עליך המצוה ללחום, השיב משה לקב"ה אני איני יכול להלחם אישית כי גדלתי בין המדין ואף משם נשאתי אשה, יש לי חובת הכרת הטוב!

מעשה ברב אלימלך פירר שפ"א היה אצלו גביר א' שבא לתרום לצדקה, ואחר שסיימו החליטו לילך יחד להתפלל בכותל. לאחר שהתפללו ראו שם א' שבוכה רבות ליד הכותל. הרב פירר פנה לנדיב ואמר לו בא נעשה עסק, בוא נסייע ליהודי הזה, אם הוא זקוק לעזרה רפואית- אני לוקח על עצמי בל"נ לטפל בכל עיניינו, ואם הוא זקוק לעזרה כספית – אתה לוקח על עצמך… הנדיב הסכים. הרב ניגש אליו ושאל אותו האם יש חולה ח"ו בביתו ולכן הוא בוכה? לא, ח"ו, השיב היהודי. אני את חלקי סיימתי, אמרתי לנדיב, כעת אתה תמלא את חלקך בעסקה. הנדיב ניגש אליו ושאלת אותו האם הוא שרוי במצוקה כספית וזקוק לעזרה? והלה השיב- לא! ב"ה הכל בסדר. מדוע א"כ בכית כ"כ שאלו שניהם יחד. והיהודי השיב- באתי לכאן כדי להודות לה' ית', השבוע זכיתי להשיא את אחרון ילדי, וע"כ בכיתי מרוב התרגשות והודאה לה' על כל רוב חסדיו.

ולך נאה להודות!

 [מכאן לענ"ד]  מה המשותף בין שני הלימודים הללו?

בד"כ כשאדם הולך לקיים מצוה, ובפרט אם היא גדולה, ובפרט אם שמעה מפי הגבורה ממש, סבור הוא שהמטרה מקדשת את האמצעים, ואינו נותן דעתו על 'פכים קטנים'… גם אם מישהו נפגע, או רמס איזושהי מצווה, לא נורא, אני הרי טרוד במצוה עצומה! אל תטרידני ב'זוטות'…

כאן משה מקבל ציווי מפורש מאת ה' להלחם במדין, אך עדיין משה זוכר שיש כאן מצוות 'הכרת הטוב'. הוא אינו רומס את המצווה בדרך לקיים ציווי ה'!

פעמים רבות אדם הולך לקיים מצווה, ושוכח שרומס אחרים, או מצוות אחרות. המטרה אינה מקדשת את האמצעים.

אדם קם בבוקר לתפילה/סליחות ומעיר את כל בני הבית.

מזכה את הרבים אך מעליב בדרך אדם אחר. וכד'.

הגרי"ס ואימת הדין של האדם שלא השיב לו שלום.

הגרי"ס נזהר בכבוד המשרתת היהודיה האלמנה ומשנה את סדר יומו בבוקר וקם מאוחר כדי לא להעירה, כשקמה לנעול אחריו.

דבר נוסף למדנו כאן. רבים טוענים על החרדים שאינם הולכים לצבא, והנה בגיוס הראשון בתולדות עמ"י הלא הוא מלחמת מדין היו שלשים וששה אלף חיילים. י"ב אלף למלחמה עצמה לחזית, וי"ב לתפילה, וי"ב אלף לשמירת הכלים. נמצאנו למדים כי שליש מהצבא היו חיילים שהתפללו. הם היו חלק מן הגיוס, האם אינם פטורים מהצבא, הם חלק מן הצבא! יש סבורים שבחורי ישיבה קיבלו 'פטור' מן הצבא, זו טעות, הם הצבא עצמו, המתפללים הם חלק מן הצבא.

פרשת מטות

היחס הנכון לממון

חמדת הממון וסכנתה [אור דניאל עם תוספות]

במדבר לב-ז

וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ:

רש"י : נבנה למקננו פה – חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה לא כן עשו, העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם:

כיצד יתכן שבני גד וראובן יעדיפו ממונם על בניהם, האם יש אדם בעולם שיפקיר בנו בשביל ממונו, והרי זהו אינסטיקט שיש אפילו לבע"ח?

הרי על צדיקים נאמר שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, כיעקב שחזר ונסתכן בשל פכים קטנים, וכאן יש קובלנא כלפיהם שהחשיבו ממונם?

בספר "המוסר והדעת" כותב הרב יפהן זצ"ל כי בני ראובן וגד נתברכו מן השמים בעשירות מופלגת אולם עשירות זאת הייתה להם לניסיון

בני גד ובני ראובן אנשים גדולים היו. כשמשה מוכיחם רואים אנו שמיד קיבלו תוכחתו וענו "טפנו נשינו מקננו וכל בהמתנו" [שם כו] שהודו על טעותם ובעצמם הקדימו הנפשות לממון ולא עוד אלא שקיבלו על עצמם יותר ממה שביקש מהם משה שמשה רק דרש מהם להיחלץ לפני בני ישראל לשם כיבוש הארץ והם קיבלו על עצמם להתעכב עם כל ישראל שבע שנים שחלקו את הארץ נוסף לשבע של כיבוש רש"י פס' כד

ומזה אנו רואים גודל עדינות נפשם דאף על פי שלא הייתה שום תועלת לכלל במה שיתעכבו אחרי הכיבוש מכל מקום לא רצו שיהיה להם איזה שהוא רווח ממה שקיבלו את נחלתם בעבר הירדן לפני כולם אלא רצו להשתתף לגמרי בגורלם של הציבור

ולא רק נאה דורשים היו אלא אף נאה מקיימים כדאיתא בספר יהושע כב אחרי י"ד שנות הכיבוש והחלוקה שיהושע העיד שקיימו את בל מה שהיה מוטל עליהם וחיזק אותם בתורה ובמצוות ובירכם ופטרם לשלום ובדרכם לביתם בנו מזבח גדול על יד הירדן להיות עדות לדורות הבאים שיש להם חלק באלוקי ישראל כדי שלא יפריד הירדן בין בניהם לבין בני השבטים ולא יתרחקו מעל ה' יהושע שם

ואחרי כל השבח הזה לא שלטה ברכה בנחלתם והם גלו ראשונים לכל השבטים ועליהם קראו חז"ל את הפסוק "נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך" [משלי כ] הרי זה ממש מבהיל צדיקים שארבע עשרה שנה נשאו בעול עם הציבור והיו אוהבי תוכחה ודאגו כל כך לעתידם הרוחני של צאצאיהם והיו מכבדים את יהושע והוא חיבבם ובכל זאת לא שלטה בהם הברכה והלכו בגולה תחילה לשבטים

ומזה אנו רואים עוצם הניסיון של ממון שאעפ"י שקיבלו את תוכחתו של משה על מה שהקדימו את הממון לנפשות בכל זאת לא נוקו לגמרי מחמדת הממון

ואיתא בתנחומא בני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם מעבר לירדן לפיכך גלו תחילה ומי גרם להם על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל מקניהם ע"כ. ואפילו אחרי שחזרו בהם מכל מקום עדיין נותרה נקודה דקה מחטאם. מדוע? על מה?

המעשה ביהודי שעסק במסחר כל ראשו ורובו בלהט וקרא לו הרב ונתן לו מוסר. הוציא הלה את ממונו זרקו על הרצפה והחל לדרוך עליו ולרומסו. צעק עליו הרב מה אתה עושה, הרי זה כסף! התבלבל הלה לחלוטין. אמר לו הרב אבאר לך ע"י משל לא' שחלם שכל מי שיאכל מהתבואה של השנה הבאה ישתגע. ובא למוכתר הכפר ושאלו אם אוכל- אשתגע, אם לא אוכל- ארעב? אמר לו החכם גם אני חלמתי כמוך, ולכן תאכל מהתבואה אך תיקח אזור עור על מתניך. ומה הדבר יעזור תמה הלה? לפחות אתה תהיה משוגע אך תדע שאתה משוגע…

אז למה נתן הקב"ה לאדם ממון?

דברים עמוקים ותמציתיים בנידון זה כתב הרב דסלר זצ"ל "מכתב מאליהו" ח"ב לכל אדם יש תפקיד במסגרת הקדושה ולשם מילוי תפקידו מקבל כל אחד מן השמים כלים ואמצעים שבאמצעותם יוכל למלא באמונה את המוטל עליו כשם שלכל אחד תפקיד ייחודי משלו כך לכל אחד גם כלים יחודיים המתאימים רק לו ולתפקיד שהוטל על כתפיו ובהתאם לאלו עליו לפעול לא תמיד אדם מסוגל לדעת מהו התפקיד המסויים שההשגחה הטילה עליו אולם בדברים כלליים הדבר שקוף וברור למדי.

דרך משל פלוני שנתברך משמים בעושר ובנכסים פשוט הדבר שההשגחה הטילה עליו תפקיד נכבד בתחום מתן הצדקה העיסוק בגמ"ח ובהחזקת תורה כבר נודעו סיפורי מעשה מדורות קודמים שבהם היו יהודים שגרו בכפרים נידחים וכיו"ב וכששאלו בעצת רבותיהם אם לעבור לגור לעיר הגדולה בה ישנם יותר יהודים וניתן לעבוד שם את הבורא ביתר קלות התשובה הייתה שלילית באשר במקומם הם יכולים לגמול חסד עם עוברים ושבים ובהעדרם לא יהיה מי שיעשה זאת נמצא שתפקידם העיקרי הוא להחיות נפשותיהם של עוברי אורח.

המעשה במגיד מדובנא שהלך פ"א לביתו של עשיר להתרימו בפורים, והודיעוהו שאינו בביתו, שרוצה לנצל את היום הקדוש להשיג עוד חלק בתורה… בירר הרב היכן יושב הלה ולומד והלך לשם. כשהגיע לשם אכן ראה את העשיר 'שקוע בלימוד'… מיד ניגש אליו הרב ושאלו – אמור נא לי, אם בצבא הצר חייל מחיל הרגלים יעקור לחיל התותחנים, מה דינו? הריהו מורד במלכות ובתפקידו ודינו מוות. אכן, השיבו הרב, הקב"ה העניק לך עושר, מתפקידך לחלקו ולעמוד בו לימין עני ואביון. עיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה ולמעות אביונים, והם באים אליך אך אינך בבית, אתה כעת לומד… מי ביקש ממך ללמוד עכשיו? הינך כחיל העורק לחייל אחר באמצע הקרב! שוב לביתך ופתח ליבך וכיסך ועשה את התפקיד שבוראך מצווך! [לחפש מקור].

 לעולם אין אדם רשאי לזלזל בכלים שהוענקו לו ממרום ועליו להקפיד על שמירתם ולהשתמש בהם ביעילות בהתאם לרצון הבורא זו הסיבה שיעקב אבינו לא זילזל אפילו בפכים קטנים וכאשר שכחם לא חס על טרחתו ושב לקחתם ללמדנו שכל מתנה שניתנה לאדם משמים ערכה רב ביותר ויש לשומרה ולנצלה כדבעי ולא להשחיתה מתוך רשלנות

אולם יש להיזהר לבל יהפכו האמצעים להיות בעיני האדם למטרה במקרה שהטפל הופך להיות עיקר יש בכך שיבוש בסיסי בגישה ופעמים שמתוך הדגשת טפל זה מעלים אותו על נס עד שנעשים לו עבד נרצע ואף מוכנים להקריב קרבנות עבורו והרי זה מדיף ריח של עבודה זרה.

לאור זאת נבין מדוע יעקב חוזר על פכים קטנים.

יעקב הבין שכל פרוטה שהקב"ה נתן לו היא לשם מטרה. להשלמת נפשו. היא כלי לעבודת הבורא. לכן היה ממונו חביב עליו. ככלי לעבודת ה'.

כעת מיושב מה ששאלנו – האם יתכן שאדם יעדיף ממונו מבניו?

מכך שבני גד וראובן נתברכו משמים במקנה הם הבינו שבדרך זו עליהם לעבוד את בוראם ואם לא יבררו את הטוב ביותר עבור מקניהם הריהם כמעט מועלים בפיקדון שהופקד בידיהם מסתבר שלפיכך משה רבינו גם לא הוכיחם על עצם בקשתם באשר כאמור הרבה מן הצדק היה בגישתם זו ואלמלא החשש למיעוט הביטחון לא היה בה דופי!

הפגם המסויים שחז"ל חשפו בדבריהם שדאגת המקנה אצלם הייתה יותר מן הראוי היה רק משהו דק מן הדק שבסתר לב לאנשים רמים כמותם אף הוא נחשב לליקוי שאי אפשר היה לעבור עליו לסדר היום זוהי בקשת הנחלה המבוהלת שנתנה את אותותיה הכאובים ברבות הימים. מסתבר שזהו גם העניין של הקדמת מקניהם לטפם.

אין ספק שאנשים כמותם לא העדיפו את המקנה על פני בניהם אבל כאמור כל מה שביקשו להיאחז בעבר הירדן היה לצורך מקניהם שהרי בשביל הבנים עדיף היה לעבור אל ארץ כנען ולכן הקדימו זאת בדבריהם אלא שמכל מקום דיבורם הסגיר שהיה אצלם שמץ של הדגשת הנכסים שלא הייתה במקומה והקב"ה דקדק עימם כחוט השערה אין ספק שעשירות היא דבר גדול מאוד ומתנה מן השמים

אולם אסור לאדם להשתעבד לכספו ולרכושו מעל למידה הנצרכת וכמו שאמרו "לא כל המרבה בסחורה מחכים" אבות ב עיקר הטענה היא כלפי המרבה כמו שכתב ה"תוספות יום טוב" וכן אמרו על עניין העשירות שרובו קשה ומיעוטו יפה גיטין ע ומחטא זה נענשו בני גד ובני ראובן משום שהכניסו יותר מדי מחשבה בעניין ממונם וזה גרם להם להרחיק עצמם ממרכז התורה והעבודה אשר בארץ ישראל ולהתיישב בעבר הירדן.

וא"כ ירדוף אדם אחר העושר לשם שמים, כדי לזכות בכלים לעבודת ה'?

המעשה בגרי"ס שאשתו קנתה כרטיס הגרלה והדיר עצמו מנכסיה, שאינו חפץ להיות עשיר, שהעשיר תביעות גדולות עליו, אם חלילה יש ילד יתום שנשלח מהת"ת מפאת שאין לאמו לשלם, העשיר יתבע על כך, אתה קיבלת את הכלים לעזור לו! ממונו היה בידך!

פרשת מטות

כח ועוצמת הדיבור

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשה: (במדבר ל-ג)

וצריך להבין שאם הוא מוזהר שלא יחל דברו ממילא מובן שככל היוצא מפיו יעשה!?

אומרים חז"ל לא יעשה דיבורו חולין, אלא יקיים דבריו. התורה מלמדת אותנו שלדיבור ישנה קדושה, ואם האדם מזלזל באמירתו ודיבורו הריהו מחלל את קדושתו!

 אנו מוצאים בחז"ל שלדיבור ישנו כח פעולה במציאות, אחז"ל ברית כרותה לשפתיים, ואל יפתח אדם פיו לשטן כו'. וכן אנו מוצאים שבכח הטבת החלום להשפיע על שינויו מרעה לטובה! נוראות כח הדיבור.

הר' זמיר כהן בהרצאתו הראה מחקר של פרו' יפני שמים שברכו על ידם הראו בהקפאה צורות סימטריות מיוחדות, לעומת מים שקללו על ידם שהראו צורות כאוס מעוותות.

כמו"כ מחקר שנתבצע ע"י פרופ' באונ' ב"ש שזרעי שעועית שגודלו במים שברכו עליהם גדלו פי כמה מזרעי שעועית שגדלו במים רגילים, ואלו זרעי שעועית שגדלו במים שקללו על ידם גדלו שעועית גרועה וחלקם כלל לא גדלו!

ולכן נברא העולם בי' מאמרות כדי לומר לנו ראה מה הוא כח מאמר ודיבור! במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם! גם אתה האדם יש בך חלק אלוק ממעל ומסוגל במאמר פיך לפעול במציאות. [נלע"ד].

הגמ' מספרת [כתובות דף סב:] יהודה בריה דר' חייא חתניה דר' ינאי הוה אזיל ויתיב בבי רב וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה וכי הוה אתי הוה קא חזי קמיה עמודא דנורא יומא חד משכתיה שמעתא כיון דלא חזי ההוא סימנא אמר להו רבי ינאי כפו מטתו שאילמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט ונח נפשיה.

שואל ר' אלחנן וסרמן הכיצד נפגע ר' יהודה והרי לא הייתה לר' ינאי שום כוונה לפגוע בחתנו חלילה?

אלא מבאר ר"א שהלשון הינו כמו סכין. אדם ששומר לשונו הרי הוא מחדד סכינו ושומרה ואינו מקלקל אותה בחיתוך קרשים וברזלים, אזי כשרוצה לחתוך עימה דבר מה היא חותכת כמו חמאה. כך גם הלשון. מי ששומר לשונו הלשון הופכת להיות כל כך חדה שבאמירה דבריו מתקיימים. ותגזר אומר ויקם לך. קיללת חכם אפי' על תנאי היא באה.

וזה מה שמרמזת הפרשה. לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה. מה שזוכה ללא יחל דברו, יזכה שככל היוצא מפיו יעשה.

לא יחל דברו– שאם התחייבת למישהו שתגיע לעשות לו את העבודה בתאריך מסויים- תעמוד בזה. אם הבטחת לתת למישהו או לסדר למישהו – תעמוד בזה! שדיבורך לא יהיה חולין!

מספרים שפעם א' הגיע לשמים והציעו לו גיהנם גרמני אמריקאי וישראלי. כל אחד עם מס' טמפ' שעות שהיה זמני הוצאת הראשים כו' הוא בחר בישראלי. שאלוהו מדוע? והוא השיב- בגיהנם הישראלי שעה לא שעה, טמפ' לא טמפ' זמנים לא זמנים…

הבבא סאלי שלקח את חתנו הרב יהודיוף ליהודי זקן בן 108 שיתברך מפיו. לאחמ"כ סיפר לו שהלה נתבקש פעם להשלים מנין לרב יעקב אבוחצירא והרב אמר שתחיה עד מאה ועשרים!

מסופר על א' שבא להשלים מנין לחזו"א שהיה מתפלל בשעות הצהריים בשתים עשרה וחצי, אולם אז נזכר שקבע פגישה לשעה זו, ושאל האם יוכל לדחות את הפגישה ולאחר בעשרים דקות כדי שלא יתבטל המנין שהוא העשירי, א"ל החז"וא שילך מיד ללא שהיות, שאם התחייבת- אתה חייב לקיים! הוא הלך והמנין התפזר מחוסר עשירי.

ולכן יכל החזו"א לומר לחולה אינני רואה שיש לך משהו. אין לך כלום. ובאמת היו הרופאים עושים צילום נוסף ומגלים שאין לו כלום… הפה כמו סכין!

כך מסופר על ר' אלחנן וסרמן שפ"א נכנסו פורקי עול לישיבתו וניסו לעורר מהומה, הרב מיד ניגש אליהם ללא מורא והחל דוחף אותם החוצה. הם חששו ממנו ונפל עליהם פחדו, אולם הבריון החל לנהום לעברו הי הי בלי ידים! אמר לו הרב אתה בלי ידיים! למחרת נפוצה השמועה בעיר שהבחור נשתתק בשתי ידיו.

ראה לעיל המעשה עם הגרח"ק:

פרשת מטות

המאמין לא כועס

כעס בחיק כסילים

וַיִּקְצֹף משֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה: (טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: במדבר פרק לא (יד)

רש"י

(כא) ויאמר אלעזר הכהן וגו' – לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים וכן אתה מוצא בשמיני למלואים שנא' (ויקרא י) ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בא לכלל כעס בא לכלל טעות וכן (במדבר כ) בשמעו נא המורים ויך את הסלע ע"י הכעס טעה:

ילקוט שמעוני במדבר – פרק לא – רמז תשפו

ויאמר אלעזר הכהן וגו'. משה רבינו לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות, ר' אלעזר בן עזריה אומר בשלשה מקומות בא משה לכלל כעס ובא לכלל טעות. כיוצא בדבר אתה אומר ויקצוף על אלעזר ועל איתמר, מה הוא אומר מדוע לא אכלתם. כיוצא בדבר אתה אומר ויאמר (משה) [להם] שמעו נא המורים, מהו אומר ויך את הסלע. אף כאן אתה אומר ויקצוף משה על פקודי החיל מהו אומר, ויאמר אלעזר לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות.

אדם ניכר בג' דברים א' מהם זה כעסו. כשאדם כועס ניתן לעמוד על אישיותו.

[מעניין שגם אצל משה ניתן לראות שגם כשכעס לא היה זה כעס על עניינים של מה בכך או על זלזול בכבודו אלא על עניינים שברוח. אדם ניכר בכעסו!]

כל מיני גיהנום שולטים בו! – מה פירושו?

מבאר הח"ח שהכועס יכול להגיע לעבירות הקשות ביותר ללא שום הגבלה, ולהגיע לכל סוגי הגיהנם שמיועדים לכל עבירה ועבירה.

מסכת פסחים דף סו/ב

אמר רבי מני בר פטיש כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו מנלן מאליאב שנאמר ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה [זה] ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת וכי אזל שמואל לממשחינהו בכלהו כתיב לא בזה בחר ה' ובאליאב כתיב ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא:

וצ"ב שהרי מעשה הכעס היה לאחר מעשה ההכתרה???

אלא מבאר רש"י שגלוי וידוע לפני ה' שהוא רגזן. פי' וכבר כשבא שמואל קיננה בו מדת הרגזנות, וכבר בזה נמאס בעיני ה'!!!

מלהד"ד? לאדם שיש לו בביתו מכונת להדפסת שטרות מזוייפים. אע"פ שמעולם לא עשה בה שימוש יענש על כך קשות.

למדנו גנות הכעס בעיני הבורא, שבגינה הפסיד אליאב לנצח את הזכות להיות למלך על ישראל!

 המעשה בחפץ חיים והסוכה.

לאחר פטירת אשתו הראשונה של הח"ח הוא נשא אשה בזיווג שני. כשהגיע סוכות יצא הח"ח שכבר היה מבוגר לבנות את סוכתו בעצמו. הוא נטל פטיש ומסמרים ועצים ובנה את הסוכה במשך מספר שעות. כשיצאה הרבנית לראות את הסוכה היא חיוותה את דעתה שנראה לה שבצד השני של החצר היה מתאים יותר לקבוע את הסוכה. הח"ח לא התווכח ואף לא טען שמזה ארבעים שנה שהוא בונה כאן את הסוכה, וללא אומר ודברים הוא פרק את הסוכה ובנה אותה מחדש במקום שבו חפצה הרבנית. כשיצאה שוב הרבנית לאחר מספר שעות לראות את הסוכה במקומה החדש היא פנתה לרב ואמרה אתה יודע, ישראל מאיר, כמדומני שהמקום הקודם היה עדיף… הח"ח שוב ללא אומר ודברים פרק את הסוכה וטרח ובנה אותה שוב במקום הקודם…

זהו הח"ח שכשבאו אליו לבקש שיתרום זמן מחייו בעבור חולה שיש בו סכנה, כפי שהיה מקובל בזמנו שהיו מתרימים את מכירי החולה וכל אחד היה תורם מספר ימים מחייו לחולה, הסכים הח"ח לתרום שתי דקות… כששאלוהו "זה הכל"? הוא השיב- אתם יודעים כמה זה שתי דקות? זה המון זמן! כמה אפשר להשיג בשתי דקות! והנה כאן הרב לא חס על זמנו ועשה הכל על מנת לרצות את הרבנית.

מכאן לומדים עד כמה על האדם להמליך את חבירו עליו בנחת רוח, להיות וותרן, ולא לכעוס אף אם באמת יש מקום להתרגז…

אין פלא שהחפץ חיים האריך ימים…

האריז"ל אומר שכשאדם כועס ניטלת ממנו הנשמה הקדושה וניתנת במקומה נשמה טמאה מהסט"א וזש"כ טורף נפשו באפו. –שעושה נפשו הקדושה טריפה! וכל התיקונים שעשה עד עתה מתבטלים וצריך לחזור ועשותם מחדש!

גם מבחינה רפואית הכעס הוא א' הגורמים למחלות קשות ביותר- אולקוס, לחץ דם, מחלות לב, כליות, וגורם לקיצור ימיו. קצר ימים ושבע רוגז.

כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. מדוע?

הוא חסר אמונה שאינו מבין שכך נגזר עליו משמים ונושך את המקל במקום את המכה…

כל מיני גיהנום שולטים בו! – מה פירושו?

מבאר הח"ח שהכועס יכול להגיע לעבירות הקשות ביותר ללא שום הגבלה, ולהגיע לכל סוגי הגיהנם שמיועדים לכל עבירה ועבירה.

הכעס ומחירו… ר' יצחק לוינגר מו"צ בבודפסט כותב: את הסיפור הזה שמעתי מאדם אחד ששמעו מאביו, אשר רבי חיים מקוסוב [מחבר ספר "תורת חיים" על התורה] בעל המעשה, סיפר לו:

רבי חיים נסע לעיר מסוימת לדבר מצוה. בדרך התעכב בכפר אחד ונכנס ללון אצל אחד מחסידיו. הלה שמח שמחה גדולה שזכה לארח את רבו בביתו, הציע לו מיטה, והרב עלה על יצועו.

לאחר חצות הלילה, התעורר הרבי משנתו, ושמע כיצד אדם אחד מברך ברכת התורה בכוונה ובמתיקות, ולאחר מכן פתח בלימוד גמרא.

בהאיר היום כאשר יכירו בין תכלת ללבן, הסתכל הרבי וראה, כי זקן עיוור שוכב לו במיטתו ולומד בעריבות. פנה אליו הרבי, והלה סיפר לו, כי הינו אביו של בעל הבית, וכי זה לו עשרים שנה שפרש מכל עניני העולם, ועוסק הוא אך בתורה ועבודת ה', ואין לו כל שייכות וקשר לאדם כלשהו, בלתי אל התורה חשקו. הוא מתגורר אצל בנו וכל מחסורו עליו, כך שפנוי הוא כליל לעבודת ה'.

הרבי שנוכח שעומד ליד אדם בעל מדריגה גבוהה, ביקשו שיתנו ביניהם תקיעת כף, שמי שימות תחילה, יבוא ויספר בחלום לחבירו, מה נעשה בדינו בשמים. הלה הסכים וכך עשו.

בחלוף מספר שנים נפטר העיוור הלמדן. הוא קיים הבטחתו ובא בחלום לר' חיים, וגילה לו מהמתרחש בדינו בשמים. וכה דבריו: כשנשמתי עלתה למרום, היתה שמחה גדולה בכל פמליא של מעלה לקראת בואי. כשהכניסוני בבית דין של מעלה והחלו לברר דיני, נוכחו כי במשך עשרים שנות חיי האחרונות, התעלתי הזדככתי ותיקנתי כל מעשי, ואפילו נידנוד של מחשבת פסול לא מצאו בי, כך שהייתי נקי בלא חטא, ומלא בתורה ובמצוות.

אך הנה לפתע נכנס מלאך לבוש שחורים, וקרא: "לאדם זה אתם רוצים לתת גן עדן? הרי הוא מבזה את התורה בפרהסיא, ועדיין לא עשה תשובה!"

וכאן פירט המלאך וסיפר כל המעשה: בצעירותו היה הנפטר מלמד נערים בישוב הרחוק מביתו, ושם שהה כל החורף. לקראת חג הפסח היה חוזר לעירו, שם היה מקובל בתור תלמיד חכם נכבד. בבואו בשבת לתפילה בבית הכנסת, כיבדו הגבאי בעליה לתורה ב"רביעי". הוא התמלא בלבו בכעס, והמתין עד לאחר התפילה. בסיום התפילה ניגש בכעסו אל הגבאי ורטן עליו: לאורח נכבד כמוני מגיע "רביעי"? בה בשעה שלפי מעמדי מגיעה לי עלייה ב"ששי" או "מפטיר"…

מיד יצא פסק דין על הנפטר, כשהוא מותיר בפניו שתי ברירות: א. שיחזור בגילגול ויוולד מחדש ויתקן חטאו, ב. שיסבול בשמים שלש דקות של בושה. הוא כמובן בחר באפשרות השניה.

מיד נפתחו שערי גן עדן, ובא מלאך וחטף אותו והוליכו שם, וביישו לעיני כל הצדיקים: "ראו טיפה סרוחה זו, היה לו עזות לומר, שאינו חפץ בעליית "רביעי"…

וסיים רבי חיים סיפורו: ידוע תדעו, כי הקב"ה ריחם על הנפטר הגדול, וכיסה אותו מפני בזיונו שלא ירגיש בה כל כך, כי אחרת -לאחר הדקה השניה- לא היה יכול יותר לשאת בזיונו אף לא בדקה אחת נוספת, והיה מתחרט וממיר את עונשו להוולד מחדש!

['מגיד משנה האחרון' דף ה']

ממעשה זה למדנו שהסיבה לכעס- הגאוה. אדם כועס כשמשהו לא מסתדר כיצד שהוא רצה או חשב. הרגיזו אותי! לא מילאו את מאויי! והרי הגאותן ככופר בעיקר ודוחק רגלי השכינה, ולכן הכועס כאילו עע"ז.

סיבה נוספת לכעס- הגאוה. אדם כועס כשמשהו לא מסתדר כיצד שהוא רצה או חשב.

הדבר מצוי עם אשתו בבית או עם הילדים. התרתחות כשאינם מצייתים לנו.

התדבק במידותיו. מה הוא ארך אפיים כו' ניסינו לחשוב פעם כמה הקב"ה מאריך אפו עמנו ואינו גובה מאתנו על שאנו ממרים את פיו, לו ה' היה מקפיד וכועס עלינו כמו שאנו כועסים על זולתינו כשהם ממרים את פינו ממזמן לא היה האדם חי…

אור דניאל פ' מצורע

הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בעת ששכב במחלקה לטיפול נמרץ במצב קשה וסבל ייסורים וכאבים נוראים ורק כאשר הרופאים קבעו כי מצבו התייצב ויצא מכלל סכנה הורשו בני המשפחה להיכנס לדקות ספורות כי עדיין סבל מכאבים חזקים מאוד בלבו ואסורה הייתה לו שום התאמצות משנכנסו לחדר מצאוהו שקוע בהרהורים מצחו היה מכווץ ועיניו נראו מהורהרות המוניטור הראה שהוא סובל מכאבים חזקים ולפתע שמעוהו מתחיל לבכות ואמר לעצמו שאלו אינם ייסורים של אהבה מפני שהם מבטלים אותו מלימוד תורה ואז שמעו אותו בקולו החלוש אומר "תשל"ה תשל"ד " וכו' וכו' הרופא נכנס לפתע לחדר והביט במוניטור ומיד הוציא את כולם מן החדר באומרו שהחולה מתאמץ יותר מדי וקצב פעימות הלב אינו סדר הימים חלפו ור' משה התאושש מההתקף הקשה באחד הימים לא יכול היה נכדו להתאפק יותר ושאל את סבו "מה פשרם של מספרי השנים שמילמלת תוך כדי כאבים עזים " ר' משה נרתע מעט בבהלה "האם הבעתי מחשבותי בקול אם כך הבה אספר לך הייסורים שעברו עלי לא היו ייסורים של אהבה כי ניסיתי בכל כוחי ללמוד תורה ולא עלה בידי והתחלתי לחשוב מדוע באו אלי ייסורים כאלה אין זאת כי חטאתי ועלי לפשפש במעשיי סקרתי את כל שנותיי שנה אחר שנה פישפשתי וחיטטתי בכל מאורע ומאורע שעבר עלי חקרתי ובדקתי האם חטאתי חטא כלשהו האם ביטלתי אי פעם מלימוד תורה הפלגתי אחורנית עשר שנים עשרים שנה שלושים ארבעים וכשחקרתי את מעשיי מלפני כשישים שנה נזכרתי בעוון מימי נעוריי ואז הבנתי מדוע בא לי כל זאת היה זה בהיותי בישיבתו של הגאון רבי פסח פרוסקין זצ"ל יום אחד בעת השיעור זרק ראש הישיבה לחלל האוויר קושיא חמורה היכל הישיבה רעש וגעש הבחורים החלו להתנצח ביניהם כשהם מעלים סברות לכאן ולכאן ומנסים את כוחם בתירוץ הקושיא לאחר כמחצית השעה השתתקו הכל הסערה קמה לדממה אפילו האריות שבחבורה לא הצליחו לפצח את הקושיא המסובכת לפתע כאילו אור הבזיק במוחי הסוגיה התבהרה לי להפליא קמתי אנוכי מהצעירים שבחבורה ובקול צלול אמרתי את התירוץ היה זה תירוץ גאוני ומבריק וכל הקושיות התיישבו כלא היו ראש הישיבה קם ממקומו והכריז 'אכן בני זהו התירוץ המבוקש זכית לכוון אל האמת ' הכל קמו והביטו בי בהתפעלות ואני לבי גאה בי הרגשה נפלאה של סיפוק הציפה אותי חשתי רגש דק מן הדק של גאווה והתנשאות " "יותר משישים שנה עברו מאז " המשיך ר' משה כשקולו נחנק מבכי "הקב"ה המתין לי זמן כה רב כדי שאחזור בתשובה על חטא זה אך לדאבוני לא זכרתי אותו ולא התחרטתי עליו ועל הרגשת ההתנשאות בלב נענשתי עתה בלבי " אדם שיכול בהחלטיות כזאת להעיד על עמו שלא התגאה משך שישים שנה לית דין בר נש!!

ענוותנו של ר"מ מפארמישלן פנינים תשעב פ' ראה:

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה׳ אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה׳ וכו׳ (יא. כו-כח) מסופר, כי בליל שבת אחת נכנס הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע

לערוך את שולחנו בבית מדרשו, והנה ברוח קדשו הוא מרגיש שאחד היושבים בשולחנו מחזיק מעצמו… ואף נותן לכולם להבין כך… מיד פתח רבי מאיר׳ל כדרכו הידועה והסביר את דברי הפסוק: "ראה 'אנכי," – מדת ה"אנכי" (דהיינו להרגיש ב׳אנכיות׳ מתנשא חשוב ומכובד), "נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – יש בה גם ברכה וגם קללה. "את הברכה אשר תשמעון" – הגאות לשם שמים לשם קיום המצוות כמו "ויגבה לבו בדרכי ה," גאות כזו היא ברכה. "ואת הקללה אם לא תשמעון" –          אבל שלא לשם קיום המצוות, ה"אנכי" היא קללה!…

וזהו גם הפירוש "אם תטיב שאת" (בראשית ד. ז) – בכדי להיטיב את עצמך יכול אתה "שאת" – להתנשא. "ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ" –  הגאות היא חטא!…

ונאים הדברים למי שאמרם. דהרי ידוע הוא, שמימיו לא קרא הרה"ק מפרמישלאן זי"ע על עצמו – "אני" או "אנכי" – שהרי לא ראה עצמו כ׳מי׳ או כ׳מה׳ כדי שיוכל לכנות את עצמו בתואר של יישות ואנוכיות. אלא כך היה אומר על עצמו" "מאיר אמר", "מאיר הלך", "מאיר עשה" – כאדם המדבר על אודות זולתו. וכזה היה סגנון שיחתו כל ימי חייו. ואף הוא היה אומר: "בדין הוא, שיהיו למאיר שפלות והכנעה לפני בורא עולם יתברך שמו, שהרי הבורא יתברך שמו, "היה, הווה ויהיה" – ואילו מאיר, הוא ההיפך המוחלט: לא היה, לא יהיה, וגם עכשיו – מי הוא ומה הוא?!"…

את גודל ענוותנותו אפשר גם לראות מן הסיפור המרתק הבא: היה זה באחד הימים כאשר הגיע זמן תפילת שחרית, ובבית מדרשו של הרבי ממתינים בני המנין הקבוע לכניסתו של הרבי לתפילה. אולם, דלת חדרו הפונה אל ההיכל, מתמהמהת היתה מלהיפתח. חלפו כבר שעה ושעתיים מן הזמן הקבוע, והדלת איננה נפתחת. מתוך החדר, נשמעה רק אוושת צעדיו הנמרצים של הרבי, בפוסעו הלוך ושוב מבלי מצוא מנוח… ללבו של הגבאי, התגנב חשש, שמא דווקא בו תלוי הקולר לעיכוב התפילה, ומשום מעשה שהיה: באותו הבוקר, בשעת שחר מוקדמת, הגיע רכוב על סוסו, יהודי אחד מבני הכפרים הסמוכים, וביקש להיכנס אל הקודש פנימה, כדי להתברך מפי הרבי בברכת הצלחה, לאיזושהי עיסקה שנזדמנה לפניו. אולם, הגבאי דחהו, והורה לו להמתין עד לאחר התפילה – בשעה ששערי בית הרבי נפתחים בפני כל שאר הבאים לשחר את פניו ולבקש את ברכותיו. מששמע האיכר, כי יהיה עליו להמתין מספר שעות, עד אשר יוכל להיכנס אל הרבי, התרתח מזעם, והחל משמיע קולו בצעקות רמות: "הייתכן?! לעכב אדם טרוד כמוני, זמן רב כל כך?! והלא עלי למהר ולחזור אל משק ביתי שבכפר, כדי לבצע את העבודה הרבה המוטלת עלי! השיב לו הגבאי: תדע, כי נכון הרבי להפקיר את כל אשר לו, למען איש מישראל המתדפק על שעריו, אולם, עתה, בהכנותיו הנעלות לתפילה הוא עוסק, והאיך אפשר לדחות עבודת שמים מפני ענייני מסחר שלך?! אבל הכפרי המגושם עמד על שלו ולא הירפה. בקולו הרועם, שפך את חמתו על ראש הגבאי, וכמעט שלא הרים עליו יד…

כאשר הגיעו הדין והדברים לאוזני הרבי היושב בחדרו, קם ויצא החוצה, לראות בשל מי הסער הגדול הזה. כיון שראה האורח את הרבי יוצא מחדרו, מיד אץ לקראתו, והחל מסיח לפני בנשימה אחת את כל מה שהיה לו לומר, על אודות העיסקה שנזדמנה לידו. החווה הרבי בידו כלפי האיש, ורמז לו להיכנס אליו החדרה. ולמען הניח דעתו של יהודי ולשכך את זעפו, נתיישב הרבי והאזין בניחותא לכל שיחו ושיגו על עסקי מחייה וכלכלה. אחרי שכילה הלה לספר את כל אשר עם לבבו, השיב לו הרבי מה שהשיב, ופטרו מלפניו. מני אז, חלפו כמה שעות, והרבי נותר סגור בחדרו. היה אפוא, הגבאי, כמעט בטוח, כי כל העיכוב בכניסה לתפילה, אינו נובע אלא מביקורו של אותו אורח מוזר אצל הרבי, והיה, אפוא, לבו נוקפו, שמא לא עשה דיו כדי למנוע את הפרעת הרבי מהכנותיו לתפילה…

סוף כל סוף, בשעה מאוחרת מאד, נפתחה הדלת, ועל הסף הופיע הרבי. הוא ניגש אל מקומו בבית המדרש ופתח בתפילה בנעימות כדרכו. לאחר התפילה נכנס הגבאי אל חדרו של הרבי כמידי בוקר, כשבידו ארוחת הבוקר שנוהג היה הרבי לטעום לאחר התפילה. אבל עם היכנסו פתח הרבי ומספר לו: השומע אתה? נס גדול ארע היום למאיר, שיכול היה לעמוד ולהתפלל לפני הקב"ה, שאלמלא כן, מי יודע אם יכול היה מאיר היום להתפלל כלל! והמשיך הרבי וסיפר: מיום עומדו על דעתו, אין מאיר עומד להתפלל לפני הקב"ה, עד שאינו בטוח בנפשו, ללא שום פקפוק וללא שום ספק כלל, כי פחות ונקלה הוא, מכל האדם אשר על פני האדמה! כל עוד נדמה למאיר, ולו בדמיון קל שבקלים, כי חשוב וטוב ועדיף הוא על פני נפש אחת מישראל, תהא אשר תהא – אין מאיר מהין לפצות את פיו בתפילה לפני אביו שבשמים, לבל תהיה תפילתו ׳תועבה׳, חלילה וחס, כענין שנאמר: (משלי ט"ז) "תועבת ה׳ כל גבה לב". והנה, הבוקר הזה, כאשר שמע מאיר את צעקותיו וראה את כעסו של האיש הכפרי, נכמרו רחמיו בקרבו ולא יכול היה להתאכזר ולאטום את אוזניו משמוע אל בקשתו. בתוך הדברים, גילגל האיש והסיח לפי תומו, על מלאכתו ועל פרנסתו. אף הוא לא התבושש, ומבלי הנד-עפעף סיפר, כי מתעסק הוא בגידול "דברים אחרים" ובפיטומם, וכלל לא חש ולא הבין, כי ישנו איזה חסרון בדבר.

לאחר שיצא הלה והלך לו, חש מאיר בנפשו, כי איננו מסוגל לעמוד ולהתפלל! מכל העולם כולו היה מאיר נחות ושפל, כמו תמיד, אולם, מאותו יהודי, המסוגל לגדל ׳דבר-אחר׳ ולהתפרנס מכך, ועוד לספר על כך ללא שמץ של בושה – יותר ממנו, לא יכול היה מאיר לחוש את עצמו שפל! שהרי סוף סוף, אחרי כל מגרעותיו וחסרונותיו של מאיר – הרי אינו מפטם ׳דבר-אחר׳, חלילה!… היה אפוא, מאיר, בצרה גדולה. השעות הולכות וכלות, העת מתאחרת, בבית המדרש יושב המנין וממתין – ומאיר איננו יכול להתפלל! בשום פנים ואופן, אינו יכול! שהרי חש הוא עצמו גבה-לב, כלפי האיכר המפטם ׳דברים אחרים׳!… אך לבסוף, השגיחו מן השמים בצערו של מאיר, חסו עליו, בזכות אבותיו הקדושים, ועשו לו נס: לפתע, עלתה בלבו של מאיר מחשבה לאמור: אילו היית אתה, מאיר, איכר כה גס ומגושם, המגדל 'דבר- אחר' חלילה, כלום היית עוד משכים למעונו של צדיק, כדי להתברך מפיו להצלחת עסקיך?! בוודאי שלא! אפילו שמץ של אמונת חכמים לא היה נמצא בך! הרי לך, אפוא, כי אותו איכר, חשוב ויקר ממך עשרת מונים!… מיד, יכול היה מאיר להיכנס לבית המדרש ולעמוד ולהתפלל…

הדבר מצוי עם אשתו בבית או עם הילדים. התרתחות כשאינם מצייתים לנו.

התדבק במידותיו. מה הוא ארך אפיים כו' ניסינו לחשוב פעם כמה הקב"ה מאריך אפו עמנו ואינו גובה מאתנו על שאנו ממרים את פיו, לו ה' היה מקפיד וכועס עלינו כמו שאנו כועסים על זולתינו כשהם ממרים את פינו ממזמן לא היה האדם חי…

סיבה נוספת לכאילו עע"ז:

אדם שנוסע בכביש ולפתע רכב לפניו בלם פתע ועי"ז הוא "נכנס בו" הרכב ניזוק, הפסד ימי עבודה, משפטים, ביטוח, הפסד כספי ועגמת נפש. הניזוק יוצא ומתחיל לצעוק ולכעוס אדיוט! מי נתן לך רשיון! ומתחיל להרעיף עליו שלל ברכות… הבה נחשוב. האם כך גם היית מתנהג לו היית נתקע בעמוד? היית יוצא ומתחיל לצעוק עליו מדוע את עומד כאן! מי תקע אותך פה וכו'?

אלא הביאור הוא שהאדם מחפש את מי להאשים מפני שהוא חושב שבגינו כל הצרה הזו. לו הוא לא היה מתנהג כפי שהתנהג לא היתי סובל כעת. זו כפירה גמורה. שהרי אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא נימה! ולך היה מגיע נזק זה, ובכעסך הינך לבטא חוסר אמונה ותולה את צרתך בפלוני. הכועס הינו חסר אמונה שאינו מבין שכך נגזר עליו משמים ונושך את המקל במקום את המכה…

גנות הכעס [עיקר מלק"ט]

משה אינו מעכב מלחמת מדין, על אף שהדבר יכול לעכב מותו, ואילו יהושע לעומתו עיכב כיבוש הארץ ובעקבות כך קוצרו ימיו.

משה אמר לישראל לנקום נקמת ה' כדי שלא יאמרו אם מדובר בנקמתנו אנו מוחלים על כבודנו והעיקר שמשה לא ימות. אך הוא אמר להם שזו נקמת ה' וא"כ אין הדבר תלוי במחילתכם.

לאחר שהם חוזרים משה קוצף עליהם מדוע החייתם כל נקיבה. אחז"ל כל הכועס חכמתו מתעלמת ממנו, ולכן משה שכח הלכות גיעולי כלים ונמסרו על ידי אלעזר בן אהרון.

והרי כעסו היה לש"ש? מבאר הגר"ח שמולביץ שאין הדבר משנה, הכעס כמוהו כאש השורפת, לא יועילו כוונות טובות.

מחדד הסבא מנובהרדוק, הרי יכל משה לשמוח, שהרי אם לא מתו כל בנות מדין זאת אומרת שהמלחמה עדיין לא הסתיימה, וא"כ הוא קיבל עוד רגעים יקרים של חיים, ואע"פ כן משה אינו שמח, שהעיקר לדידו שרצון ה' יעשה בשלימות, ולא מאוויו. הרי לנו שכולו היה לש"ש, ואעפ"כ הכעס קילקל.

מוסיף האוזניים לתורה, נשים לב ששמו של משה כפול בפסוק ללא צורך:

ספר במדבר פרק לא

(יד) וַיִּקְצֹף משֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה: (טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבה:

ביאור העניין הוא, ע"פ מעשה שהיה עם ר' אליהו לאפיין שפ"א בנו הכעיסו ורצה להוכיחו אולם המתין ורק לאחר ששכך כעסו הוכיחו, ע"מ שלא לפעול מתוך אמוציות.

כך גם משה, הזכרת שמו בפעם השניה באה ללמד שהיה הפסק בין הכעס לתוכחה. ללמד שאין להוכיח בשעת כעס, ודאי לא להכות את בנו בשעת כעסו ח"ו.

רבי שלום שבדרון זצ״ל

משה רבנו אמר תוכחה קשה לבני גד ובני ראובן. לא מצינו במקום אחר בתורה שמשה רבינו אמר כל כך הרבה מוסר.

והנה, גם אח״כ כאשר הבטיחו "אנחנו נחלץ חושים״ וקיימו את הבטחתם, עדיין אפשר למצוא בחז״ל איזה שהיא הערה על בני גד ובני ראובן:

כתוב במדרש – מדרש רבה במדבר פרשה כב פסקה ו

(ז) ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד הלכה: ג' מתנות נבראו בעולם זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם זכה בחכמה זכה בכל זכה בגבורה זכה בכל זכה בעושר זכה בכל אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה אבל גבורתו ועשרו של ב"ו אינו כלום שכן שלמה אומר (קהלת ט) שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כולם וכן ירמיה אומר (ירמיה ט) כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל וגו' ומתנות אלו בזמן שאינן באין מן הקב"ה סופן להפסק ממנו שנו רבותינו שני חכמים עמדו בעולם אחד מישראל ואחד מעובדי כוכבים אחיתופל מישראל ובלעם מאומות העולם ושניהם נאבדו מן העולם וכן שני גבורים עמדו בעולם אחד מישראל ואחד מאומות העולם שמשון מישראל וגלית מאומות העולם ושניהם נאבדו מן העולם וכן שני עשירים עמדו בעולם אחד מישראל ואחד מאומות העולם קרח מישראל והמן מאומות העולם ושניהם נאבדו מן העולם למה שלא היה מתנתן מן הקב"ה אלא חוטפין אותה להם וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל לפיכך גלו תחלה מכל השבטים שנא' (ד"ה א ה) ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה ומי גרם להם על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם מנין ממה שכתוב בתורה ומקנה רב היה לבני ראובן וגו':ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד…

מה אם כן כתוב במדרש – שלוש מתנות נבראו בעולם חכמה, עושר וגבורה. מי שזכה לאחת מהן זכה הרבה, אבל, אומר המדרש ״אימתי?״ מתי מי שזוכה הוא מאושר" כשהם מתנות שמים ובאין בכח התורה אבל גבורתו ועושרו של בשר ודם אינו כלום שכן שלמה אומר שבתי וראיתי תחת השמש כי לא לקלים המרוץ… וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כולם״.

הדברים תמוהים לכאורה, וכי יש משהו הנא, לא מן מהשמים, וכי יש דבר שבשר ודם עושה לעצמו?. ממשיכים חז״ל, ועפ״י דבריהם נבין: ומתנות אלו בזמן שאינם באים מהקב״ה סופן להיפסק. שאמרו רבותינו שני עשירים עמדו בעולם אחד מישראל ואחד מאומות העולם, קרח מישראל והמן מאומות העולם ושניהם נאבד! מן העולם, למה שלא היה מתנתו מן הקב"ה אלא חוטפין אותה להם וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל לפיכן גלו תחלה מכל השבטים״

"שלא היתה מתנתן מן הקב״ה אלא חוטפין אותן להם". כאן כתובה תוספת – הם חטפו. מה הכוונה? מה היא מתנה מהשמים ומה לא נחשבת מתנה מהשמים? אמשול לכם משל נחמד ואמיתי לענינינו.

אדם נכנס לבנק ואחריו ילדו הקטן. השניים עמדו בתור האב והילד. הילד ראה כיצד הפקיד סופר כסף רב ומוסר לאנשים, שטרות רבים של כסף, התפעל הילד וקרא: "אבא! ראה איזה עשיר הוא! ראה איך הוא מחלק כל כך הרבה כסף". חייך האב והסביר לילדו: "הוא רק פועל של הבנק. אינו עשיר. אם יקח לעצמו אפילו סנט אחד, פרוטה אחת מהכסף שניתן בידו, מיד יפטרו אותו מהעבודה".

והוא הוא, הנמשל לענינינו: ישנם בני אדם שנתנו להם כסף משמים בשבילם, הגיע להם עושר וקיבלו את הכסף לעצמם, אבל על פי רוב כאשר נותנים לאדם חכמה, עושר או גבורה, לא נתנו לו בשביל! אלא כדי שיהיה שומר זאת לאחרים – כגזבר ופקיד להעניק לאחרים מחכמתו וכסף מממונו וכו', אך הוא טועה וחושב כי הכל שלו, חוטף ונוטל הכל לעצמו… אינו מבין כי הינו בסך הכל גזבר, והם, אותם עשירים וגיבורים שנפלו מדרגתם – כיון "שהיו חוטפים להם" עליהם נאמר – "כי עת פגע יקרה את כולם".

המשכיל זוכה ומנצל את המתנה להיות גזבר לעם ישראל ודרך החדר שלו עובר סיוע בכל מיני תחומים, והוא הוא המאושר בזכותו.

כי באלה חפצתי

נאמר בפסוק ״כה אמר ה׳ אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעושרו כי בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי נאום ה׳ כי אני ה׳ עושה חסד וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה׳.

הרמב״ם מפרש כי מדובר כאן בחכם גדול באמת, ויש האומרים כי גם הגיבור היינו אמיתי – הכובש את יצרו, ובעשיר השמח בחלקו הללו שהגיעו לדרגות גבוהות. ואעפ״כ, נאמר להם ־ אל יתהלל! ״כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי נאום ה׳ כי אני ה׳ עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ״ זה חידוש אחד. עוד חידוש גדול בפסוק זה הוא מה ששואל הרמב״ם.

הרמב״ם בספרו מורה נבוכים שואל מדוע צריך הפסוק להמשיך ״כי באלה חפצתי נאום ה׳״ הרי פשוט כי אם ה׳ עושה חסד ומשפט בארץ אז הוא חפץ בזה?

מתרץ הרמב״ם ומבאר ש״כי באלה חפצתי" הכוונה – חפצתי ממך כי אתה תעשה כך "כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ" "כי באלה חפצתי" – ממך ־"נאום ה״׳.

למדנו היום דרך חיים, ועל דרכי החיים הללו נאמר "כי נר מצוה. ותורה אור ודרך חיים ־ תוכחת מוסר" וכשחיים כך זוכים לעולם הזה ועולם הבא גם יחד. ע"כ.

שלם בקברו

ועתה אספר לכם מעשה. את המעשה שמעתי פעם בנוסח אחר, אבל לאחרונה הוא התפרסם בנוסח דלהלן ועל פיו אספר:

לפני השלטונות, הונחה תוכנית לסלול כביש לאורך כל הגבול בין גרמניה ופולין, ובית העלמין של עיירת קלאבוצק היה על הגבול, לכן גזר השלטון להעביר את בית הקברות היהודי הישן למקום חדש.

כל השתדלות היהודים אצל השלטון לבטול תוכניתם לא נשאה פרי, לא נותרה ברירה אלא לגזור תענית ציבור בבתי כנסיות של העיר שם התאספו זקנים ונערים אנשים נשים וטף, להתפלל לה' שוכן מרומים. למחרת ירדו עטופי יגון לבית החיים, ים של דמעות שפכו מתוך בקשת מחילה, והחלו בהעברת הקברים.

בשעה שכבר עמדו להוציא עצמותיהם של הקברים האחרונים, פגשו בתמונה מחרידה. מאד. באחד הקברים הבחינו בארון כמו חדש, כאילו זה עתה נגנז בארץ ובתוכו גוף טרי כאדם ישן עטוף בתכריכים, ועליו גלימה שחורה של כמרים עם עניבה…

אנשי החברה קדישא שלחו מיד לקרוא לרב העיר, וגם הוא השתומם מהמראה המרעיד וביקש לחפש בפנקסי העיר הישנים, חיפשו ולא מצאו דבר. עפ״י פקודת הרב נערכה מיד לויה עבור המת – בכבוד גדול.

הרב, באופן פרטי, התענה והתפלל כי יענו לו מן השמים בענין מת פלאי זה, ואכן לא עברו ימים עד שנתגלה אליו המת בחלום הלילה, וכה היו דבריו.

הייתי בעולם לפני כמאה שנה, איש פשוט הייתי, ללמוד לא יכולתי, ומשום כך יקדה אש בקרבי – באהבה לכל יהודי, כל ראשי ומוחי, כוחותי וממון השקעתי לעזור לזולת ובפרט במצות "הכנסת כלה״, ימים שלמים הלכתי כדי לדפוק בדלתי נדיבים ועשירים במטרה להשיא בני עניים יתומים ויתומות, להשיג צורכיהן על הצד הטוב ביותר.

נערה יתומה בת 30 היתה בעיר, יתומה מסכנה באופן מיוחד, כי לא היה מי שהתעניין בה, היא עבדה לפרנסתה ובקושי הרויחה עבור לחם וצרכיה החיוניים. ועד כמה שטרחתי גם עבור שידוך בשבילה לא נמצא דבר מתאים עבורה.

במקביל הגיע אז לעיירתנו בחור שהיה בגילה, ולפרנסתו עסק בעיקר בשאיבת מים, הצעתי לבחור את הנערה היתומה, הסברתי לו כי נכון שהיא מרת נפש, אך רק בגלל שאינה נשואה, והלא היא תמימה וכשרה, הבטחתי לו מכיסי נדוניה בסכום 50 זהובים "כדי שתוכל להשקיע בעסק ולהרויח פרנסה בקלות״.

הוא צחק "בעד יתומה זו 50 זהובים לא נחשבים לכסף, אם תניח לי על השולחן 300 זהובים פולנים ארצה לשמוע מהשידוך״. אמרתי לו כי אלך לנסיון בזמן קצר בבתי הנגידים ואשתדל להביא! אן דע לן כי יותר ממאה זהובים לא אוכל לאסוף׳…

הבחור התייצב בתקיפות ״כל עוד לא תניח לפני 300 זהובים שלמים, לא אשתדך עם היתומה!״.

לא התייאשתי. שבועות ארוכים הסתובבתי בכל העיירה, ואכן הצלחתי, בקושי רב, לגייס 50 זהובים, הייתי שקוע במחשבה איפה אוכל לגייס את שאר הכסף, אחרי שכבר הייתי בכל בית ובית בעיירה.

בתוכנו בעיירת קלאבוצק התגורר בעל בית עשיר, בעל בית חרושת לתפירה, גביר גדול אך קמצן אדיר, שום עני לא הצליח להוציא ממנו אפילו פרוטה, שנים רבות. עניים וגבאי צדקה לא דרכו על מפתן ביתו. נצנץ במחשבתי רעיון, מי יודע, אולי הפעם אצליח להשיג ממנו משהו. בלי לחשוב על חרפות ובושות שיהיו מנת חלקי צעדתי במהירות לכיוון הבית, ועד שחשבתי, הנה עמדתי ליד פתח הטירה שלו ואני מושך בפעמון. יצא לקראתי אחד ממשרתיו, ולבקשתי הכניסני פנימה – לבעל הבית.

כאשר רק ראה אותי, קרא אלי בטון גבוה, ״איי, איי יענקל, האוכל לדעת לאיזה עסק באת אלי?״ התחלתי לדבר בדמעות בעינים על הטרגדיה של היתומה, וכבר הסתובבתי בכל העיירה ולא עלה בידי לגייס יותר מ50ו זהובים, אני מבקש ממך אדון נכבד, הלא גם אתה מאחינו בני ישראל, הענק לי סכום כזה רק בתור הלואה, ואני מבטיח לך כי אפרע בזמן קצר עד הפרוטה האחרונה.

״שמע נא יענקל, ״קרא בבת צחוק על פניו״, הנה כאן מונח מעיל של כמרים ועניבה שחורה שיש לי למכור, אם תלבש את המעיל ותסתובב כך בכל רחובות העיירה מבוקר עד ערב, אני מבטיח לך את כל סכום הכסף במתנה גמורה…״.

כדי להציל בת ישראל, החלטתי לתת הסכמה מלאה להצעתו. כמובן שלמחרת כל העיר היתה כמרקחה (״די גאנצע שטעטל האט געקאכט ווי א קעסל״), נערים וזקנים התאספו לראות את ר׳ יענקל מסתובב במעיל כמרים, ״ר' יענקל יצא מדעתו״ יצאה השמועה, לילדים ולליצנים היתה "פרנסה טובה" משכו בעניבתי, עשו ממני ליצנות ומכל הצדדים נזרקו מילדים, קליעי אבנים בלווי צעקות: הנה הכומר החדש הולך.

את היסורים והבזיונות קיבלתי באהבה. כך הסתובבתי עד הערב. ואז פניתי לבית ה״קמצן״ שהוכרח בלית ברירה לספור סכום של ו50 זהובים פולנים… נוסף לזה ביקשתיו: אבקש מכבודו כי יעניק לי גם מעיל זה עם העניבה, הוא נאות לבקשתי.

לפני הסתלקותי מהעולם, ביקשתי לקרוא לחברא קדישא, מסרתי להם ״מלבוש" זה ובקשה: ״לאחר מותי להלבישני בבגד זה על התכריכים" אמרתי בליבי כי מלבוש זה יאיר לפני דרכי בבי״ד של מעלה – כיון שעל ידו התביישתי מאד כדי להציל בת ישראל. אנשי החברא קדישא מילאו בקשתי בדיוק.

כאשר הגעתי לעולם העליון, מלאכי חבלה פינו דרך. ומעיל זה שימש למליץ יושר במשפטי לזכות, ליהנות עם הצדיקים מזיו השכינה, גם הגוף שלי טמון כמאה שנים בקבר, שום רימה וריקבון לא שולט בי, כי המעיל משמש עבורי למגן הן לעולם הזה והן לעולם הבא.

נסיים רבותי ״כימי השמים על הארץ" פירש הרבי שלי ־ ימים שמימיים על הארץ, אפשר לחיות כאן על הארץ בימים שמימיים. וכמו שבירכו התלמידים כשנפרדו זה מזה ״עולמך תראה בחייך״ (ברכות דף יז).

והשטמ״ק מבאר כי אדם המגיע לשיא בעולם הזה, יכול לטעום כאן מההוא עלמא… וזו כוונת הברכה ״עולמך תראה בחייך" והדבר נרמז כאן – לחיות על הארץ ימים שמימיים. כימי השמים על הארץ!. אם זוכים לעשות מה שה׳ רוצה "כי באלה חפצתי נאום השם״.

וה׳ יעזרנו על דבר כבוד שמו.

פרשת מטות

ילד לעומת מבוגר בגניבת תפוחים [חומש המגידים ר' שלום]

תלמוד בבלי מסכת נזיר דף כג/א

גמרא תנו רבנן אישה הפרם וה' יסלח לה באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר שהיא צריכה כפרה וסליחה וכשהיה מגיע ר"ע אצל פסוק זה היה בוכה ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה!

 כיוצא בדבר אתה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כגון חתיכה ספק של שומן ספק של חלב אמר קרא ונשא עונו מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר עאכ"ו איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ונשא עונו המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה על דבר זה ידוו הדווים:

כזו שמחה, ברוך השם, ״והי יסלח לה" ה׳ סולח לה, מה יותר טוב מזה, אך רבי עקיבא בכה, תמיד כאשר הגיע לפסוק הזה היה בוכה, למה, מדוע?

נבאר זאת במשל של התפוח:

הולך לו ילד בשוק מחנה יהודה בירושלים, אתם יודעים, היום יש בשוק הרבה אפרסקים גדולים ותפוחים יפים. מתחשק לו תפוח, וכסף אין לו.

הוא מסתכל טוב, ורואה כי בעל החנות מדבר עם אחד הקונים ופניו לכיוון הנגדי – אינו רואה. מיד חוטף, לוקח שני תפוחים, אך עד שהוא מכניס אותם לכיס, בעל הבית כבר שם עליו יד. כי לבעל החנות יש מראת זכוכית גדולה, ורואה בה גם מה שנעשה מאחור, ואכן, הוא הבחין כיצד הילד לקח תפוחים, רץ אליו הניח את ידו הגדולה על כתפי הקטן: ״תפסתי אותך, גנב!״.

הילד מנסה לחמוק ממנו, אך מהר מאד מבין כי אינו יכול, ואז פורץ בבכי.

״גנבת, תשלם ביוקר" צועק בעל הבית. אנשים מתאספים לראות את המחזה.

כדרכם של אנשים שואלים זה לזה מה קרה, ומספרים אחד לשני את מהלן הדברים. יש מהנאספים המרחמים עליו. אחרים מצדדים לרעתו, לכאן ולכאן מפטפטים. יחידים מהקהל צועקים "מה עושים בלגן סתם – קראו למשטרה גמרנו׳׳.

הילד לא מפסיק לרעוד בין ידיו הגדולות של הירקן.

השוטר מגיע, הוא מתעניין מסתכל לצדדים ולפתע כאשר מבין מה הולך כאן, אומר לירקן ־"מה אתה חושב כי אין לנו מה לעשות מלבד להתעסק עם כזה סיפור, תעזוב אותו ושלום על ישראל"

"מה תעזוב, הוא גנב לי שני תפוחים?!" תמה בעל הבית.

"אז תמחל לו וגמרנו!" מחייך השוטר "מה אתה עושה עסק משני תפוחים?".

בעל הבית מתבייש, נותן לילד דחיפה, גם סטירה, משחרר אותו וצועק לעברו "יותר כבר לא תתקרב לכאן". הילד מרים את רגליו ונס כל עוד רוחו בו, נעלם מהמקום ואל תשכחו כי התפוחים נשארו לו בכיס… אל תצחקו, זו המציאות.

סיפור אחד.

אבל, אם המקרה לא היה עם ילד, אלא עם אדם בן ארבעים. – שעשה שטות איומה, נשתבשה עליו דעתו לשעה קלה. פסע לו בשוק מחנה יהודה ופחז עליו יצרו, לא היה לו כסף לשלם אז הושיט את היד וחטף שני תפוחים, ובעל הבית תפס אותו. אנשים התאספו. משטרה הגיעה. אח"כ שחרר אותו כי השוטר ביקש שיעזבו אותו וכנ׳׳ל, רבותי, אותו אדם כבר לא רץ בשמחה. הוא עוזב את המקום בראש מורכן. הנאספים מביטים אחריו ומשתהים, לא מבינים מה קרה כאן. שנים ארוכות אפילו לא יחלוף ליד מחנה יהודה, הבושה של הרגע בו נתפס כגנב לאור יום – תרחיק אותו מהמקום שנים רבות, "מה עשיתי" מתבייש כל ימיו.

בואו נחשוב, הוי סלחו לו, המשטרה שילחה אותו לנפשו(זר., יסלח לו), אז מה הוא מתבייש כל כך?! אך לא, הוא כן כאוב, הבושה מכסה את פניו: ״מה קרה לי להיכן התדרדרתי?!״.

״וכשהיה מגיע ר״ע אצל פסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה – טעון כפרה וסליחה״ מה קרה עם אשה

זו? היא נדרה שלא לאכול קוגל, למשל. היא השתתפה ב׳קידושא רבא' בבית הכנסת בשבת בבוקר. היא זכרה היטב כי נדרה לא לאכול, אך לא התגברה על עצמה, הכניסה לפה ואכלה. למעשה, היא לא עברה על הנדר, כיון שבעלה כבר הפר לה את הנדר כך שהנדר התבטל, אך היא לא ידעה מכך. אוי ״וה׳ יסלח לה״ על שחשבה לעבור על רצון ה׳ – הינה זקוקה לסליחה וכפרה. (במחשבה היא כן עברה עבירה! בדעתה ראתה שהנה היא עוברת עבירה, וי, וי, ולא יכלה להתגבר. נכשלה, ועל כך זקוקה לסליחה ומחילה) היא מתבשרת ־ כי ה׳ יסלח לה, אבל הבושה גדולה מאד. ועל כך בכה רבי עקיבא.

בצעירותי בתקופת האנגלים, נזקקו לאישור מיוחד ליציאה מהארץ, וזכורני כי מי שרק עמד אי פעם למשפט, גם אם יצא זכאי – לא קיבל רשיון יציאה לחו״ל, משום שהנך אדם לא חלק. בכה רבי עקיבא. האדם נזקק לכפרה, זו כבר בושה… ״וה׳ יסלח לה״.

[תראו פלא גדול במצוות עגלה ערופה כאשר נמצא מת בין שתי עיירות "ולא נודע מי הכה!" יוצאים זקני בית הדין ומודדים את המרחק אל העיר הקרובה למת, הקני העיר ההיא מביאים עגלה ערופה, נוטלים ידיהם "וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו – כפר לעמך ישראל אשר פדית ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל אשר פדית" אומרת הגמרא במסכת סוטה כי מבקשים כפרה על כל עם ישראל ״כפר לעמך" – אלו החיים "ישראל" אלו המתים "אשר פדית ה'" עד יוצאי מצרים – שעל מנת כן הוציא ה׳ את בני ישראל ממצרים כדי שלא יהיו בהם שופכי דמים".

כולם כביכול עומדים לדין על שהתרחשה כזו טרגדיה, והי מבשר להם "ונכפר להם הדם" סולחים להם. זקני העיר, חסידי עליון, מה להם לצדיקים הללו לבוא וליטול ידיים על העגלה ערופה, וכי הם רצחו, מה למשה ואהרן, יהושע והשופטים להזדקק לכפרה?! התורה מגלה כי אעפ״כ כולם זקוקים לאיזו שהיא כפרה כאשר זקני העיר מבקשים ליד ההרוג "כפר לעמך ישראל אשר פדית". וממש כמו אצלנו: עצם הדבר שנזקקו לעמוד על כס המשפט – כי מצאו אצלם רוצח, הם זקוקים לכפרה].

על המחשבה!

הרבי שלי שאל שאלה חמורה: חז״ל אומרים כי כאשר רבי עקיבא היה מגיע לפסוק זה "והשם יסלח לה״ היה בוכה, הוא אמר קל וחומר: ומה מי שביקש לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, כמו אשה זו, צריך־ כפרה, מי שרצה לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה שזקוק לסליחה וכפרה. והתנא הקדוש בכה. שאל הרבי, לשם מה זקוק ובי עקיבא לקל וחומר על מי שאוכל בשר חזיר, בודאי שהאוכל חזיר הינו חוטא וצריך כפרה כי הרי עבר על לאו בתורה, וללא קל וחומר, לא ידענו שחטאו חמור?. הוא שאל, הסביר ותירץ, כל כך פשוט וכל כך נפלא, וכה אמר הרבי:

רבי עקיבא לא בכה על מעשה העבירה של האוכל בשר חזיר, אלא על המחשבה, על מחשבת העבירה!. ומה מחשבה כזאת שלא יצאה לפועל יש צורך בכפרה, וודאי כי מי שחשב לאכול בשר חזיר ואכל – על המחשבה צריך כפרה (על הפנימיות שנפגמה! על המח. הלב ־ המחשבה – עצמיותו של האדם שחטאה, בכה! בכה רבי עקיבא!). נפלא.

בזכותכם אני חושב כעת דבר חדש מבקשים שלוש פעמים ביום "והחזירנו בתשובה שלימה לפניך״ תשובה שלימה. יש תשובה ויש תשובה… כי לפעמים עושה תשובה על החטא, אבל המחשבה עדיין אינה מתוקנת מפני שהתאוה קיימת, הרצון פועם בקרבו. ובמצב זה עדיין אין לו יכולת לעמוד, ללא בושה, לפני הקב״ה, לכך מבקשים רבונו של עולם החזירנו בכזו תשובה, שנוכל לעמוד עימה לפניך, היינו תשובה שלימה גם על הרצון והרהורי המחשבות – כדי שנוכל לעמוד לפניך.

כאשר למדתי בישיבה יום אחד פגשתי בחברי (שלימים נהרג על קידוש ה', כאשר ביקש להציל יהודי בשנת תש״ח), הוא היה בעל מוח עמוק וגדול, ראש נפלא, רבי אלימלך מינצברג הי״ד, דיברנו בדברי תורה. בין הדברים זכורני שאמר כך: ישנם כמה הסברים בדברי חז״ל ״הרהורי עבירה קשים מעבירה" רש״י מפרש כי הרהורים קשים לגוף יותר מהעבירה, הרמב״ן (כמדומה) מסביר כפשוטו כי הרהורי עבירה קשים – בחומרתם ־ יותר מהעבירה. נשאלת השאלה מה הטעם, מדוע? הסביר ר׳ אלימלך: כי עבירה אפשר לעשות חלילה פעם, פעמיים, שלוש ואו נע לא יותר, וגם אם מצליח לחטוא עוד, ישנו הפסק בין עבירה לעביוה, אבל מחשבה, חס ושלום, אפשו לעבור בה פעמים ובתמידות. אהה. מחשבת עבירה – מה רב נזקה! בכה רבי עקיבא!!.

נבכה גם אנו, לא רק רבי עקיבא.

למה אנו לא בוכים

ולמה באמת רבי עקיבא בכה ואנו, איננו מורידים דמעות? חייך פעם הרב שלי, ואמר בכאב: כי כתוב בגמרא כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה, אנו עדיין לא הגענו…

כאשר לא מגיעים לא בוכים…

ונזכה לשוב בתשובה שלימה – לפניך!

פרשת מטות

כח הנתינה [מעין גנים]

א.

הנה בפרשת השבוע כותבת לנו התורה על מלחמת ישראל עם מדין. וכתוב שם (ל״א, ט׳) וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם ואת כל חילם בזזו וגו'. ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה. ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל עדת בני ישראל את השבי ואת המלקוח ואת השלל אל המחנה וגו'.

ואח״כ  מאריכה התורה פרשה שלימה לפרש כיצד יחלקו את השלל בין בני ישראל. וכך כתוב בתורה. ויאמר אל משה לאמר. שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה (פירש״י קח את החשבון) אתה ואלעזר הכהן וראשי אבות העדה. וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה היוצאים לצבא ובין כל העדה.

ואח״כ מצוה התורה שמחלק אנשי המלחמה היוצאים לצבא יקחו נפש אחד מחמש מאות, ויתנו לאלעזר הכהן. ומחלק בני ישראל יקחו נפש אחד מחמשים ויתנו אותם ללויים.

והתורה מפרשת (בפסוק ל״ב) כמה היה סך כל המלקוח, וכותבת (מפסוק ל״ו) כמה יצא חצי מזה לאנשי המלחמה, וכמה עלה החשבון כשנתנו אחד מחמש מאות. ומסיימת התורה בפסוק מ״א ויתן משה את מכס תרומת ה׳ לאלעזר הכהן כאשר ציוה ה׳ את משה.

אח״כ כותבת התורה (מפסוק מ״ב) כמה עלה מחצית המלקוח לעדה, ושם התורה לא מפרשת כמה יצא חלק אחד מחמשים, אלא כותבת (בפסוק מ״ז) ויקח משה ממחצית בני ישראל את האחוז אחד מן החמשים מן האדם ומן הבהמה, ויתן אותם ללויים שומרי משמרת משכן ה׳ כאשר ציוה ה׳ את משה.

וכל פרשה זו לכאורה, אינה מובנת, לשם מה מאריכה התורה כל כך בכל ענין זה שאין בו כ״כ נפק״מ למעשה. ומלבד זה גם יש לעמוד כאן על כמה דברים.

א) אם התורה רוצה שסכום מסוים יגיע לאלעזר וסכום מסויים יגיע ללויים, למה התורה אומרת קודם לחלק את כל השלל חצי לאנשי המלחמה וחצי לבני ישראל ואח״כ  לקחת מכל אחד חלק ולתת אותו לאלעזר או ללוים, הרי התורה הייתה יכולה לומר מתחילה שאת השלל יחלקו לד׳ חלקים, חלק לאלעזר, חלק ללויים, חלק לאנשי הצבא, וחלק לכל ישראל, ומה טעם לחלק הכל לשנים לאנשי החיל ולישראל, ואח״כ לקחת מהם, כמש״כ ממחציתם תקחו וגו', וממחצית בני ישראל תקח וגו'.

ואין לומר שהוא משום ששבט לוי לא קיבל חלק בביזה, כמש׳׳כ בפרשת קרח (י״ח, כי) בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם, ופירש״י וחלק לא יהיה לך בתוכם אף בביזה. ולכן קודם נתחלק בין אנשי המלחמה וישראל, והם טיהרום ללויים. כל זה אין לומר, שהרי בלאו הכי היה כאן הוראת שעה ליתן לשבט לוי, כי מצד הכלל של "וחלק לא יהיה לך בתוכם", לא היה מגיע לשבט לוי כלום גם אחר שחילקו חצי לאנשי הצבא וחצי לישראל. ומלבד זה, הרי בין אנשי הצבא היו גם אלף משבט לוי, כמש״כ רש״י (ל״א, ד׳). והם הרי לקחו חלק בחצי של אנשי הצבא, ואיך הותר להם, הרי אין להם כלום בביזה, ועל כרחך שהוראת שעה היתה, וא״כ קשה למה אמרה התורה קודם לחלק חצי לאנשי הצבא וחצי לכל ישראל, ואח״כ ליקח מהם וליתן לאלעזר וללויים.

ב)         עוד צ״ב שהתורה היתה יכולה לקצר בכל פרשה זו ולכתוב רק מפסוק כ״ז עד פסוק ל׳ ששם יש ציווי איך לחלק, ולסיים בפסוק ל״א ויעש משה ואלעזר הכהן כאשר ציוה ה׳ את משה. ולמה הוצרכה התורה להאריך ולדבר כמה היה המלקוח וכמה נתנו, מפסוק ל׳׳ב עד פסוק מ״ז, שכל זה הוא לכאורה ללא צורך. והרמב"ן עמד על זה וכתב שהתורה סיפרה כן להודיע שלא מת שום אחד מן המלקוח, מאז שנטלום בשבי עד שחילקום, שזה נס.

ג)         עוד צריך להבין, למה אצל אנשי הצבא פירשה התורה כמה עלה חלקם וכמה נתנו. ואצל חלק ישראל כתבה התורה כמה היה חלקם, ולא כתבה כמה נתנו, אלא שם התורה קיצרה את דבריה וכתבה בקצרה בפסוק מ״ז ויקח משה ממחצית בני ישראל וגו' ויתן אותם ללויים.

ואם רצתה התורה לקצר, היה לה לקצר במה שחזרה לפרש כמה עלה מחצית בני ישראל, שזה כבר ידענו ממה שפירשה כמה עלה מחצית אנשי הצבא. ולפרש ולהאריך כמה עלה הסכום של אחד מחמשים מבני ישראל, שזה לא ידענו מאנשי הצבא, משום שאנשי הצבא נתנו רק אחד מחמש מאות.

ד)         גם יש ענין ליתן טעם, למה אנשי הצבא המועטים יתנו רק אחד מחמש מאות, וכל ישראל המרובים צריכים ליתן הרבה – אחד מחמשים, שלכאורה מן הראוי היה להיות להיפך.

ה) עוד יש לדקדק שבפסוק מ״א, כשמספרת התורה על מה שנתנו אנשי הצבא, כתוב ״ויתן" משה את מכסת תרומת ה׳ לאלעזר הכהן, נקט לשון נתינה. וכשסיפרה התורה בפסוק מ״ז על מה שנתנו ישראל ללויים, כתוב ״ויקח״ משה ממחצית בני ישראל וגו' ויתן אותם ללויים, ונקט לשון לקיחה.

ב.

וכדי לבאר הענין בס"ד, נקדים יסוד גדול בעיקרי דת קדשינו. והוא, שאדם בא לעולם כדי להיות נותן ומקריב משלו להשי״ת ומשלו לאחרים, ולא להתנהג להיפך ח״ו שכל תשוקתו רק להיות לוקח ומקבל. ויסוד זה מפורש בהרחבה ומקורות רבים בספר ליל שימורים להגר״ש ברעוודה שליט׳׳א, מאמר השמיעיני את קולך. ולכן כאן נפרש יסוד זה בקצרה.

ונקדים ונאמר שהתכונה להיות לוקח ומקבל, הוא תכונה שנראית מאוד אצל העכו״ם, שכל מטרתם במעשיהם הוא כדי לקבל, וגם אם נותנים צדקה, הוא כדי לקבל כבוד, אבל נתינה לשם נתינה והטבה לבריות, לא קיים אצלם.

וכך אנו מוצאים בתחילת מסכת עבודה זרה. דרש רבי חנינא בר פפא ואיתימא רבי שמלאי, לעתיד לבא מביא הקב״ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר כל מי שעסק בה יבא ויטול שכרו. והיינו סבורים שבודאי מי יגיע לפני הקב״ה, אותם מבני ישראל שעסקו בתורה יומם ולילה. אבל בגמרא שם כתוב, מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בעירבוביא וכו'. והגמרא שם מאריכה, איך שכל אומה טוענת שהם עשו איזה סיוע לישראל באופן רחוק לעסק התורה, ולכן מגיע להם שכר.

והדבר הוא פלא, דאף אם הוא אמת שסייעו באופן רחוק לתורה, אבל מ״מ הם ודאי נמצאים בשורה אחרונה של נוטלי השכר, ואיך יתכן שמיד ששומעים על שכר עומקי התורה, כל האומות מגיעים ליטול שכרם.

והתשובה לזה, שתשוקת העכו״ם תמיד לקבל ולקחת, ולכן מיד ששומעים שהקב״ה נותן משהו, מיד נדחקים בטענות דחוקות אולי יוכלו לקבל משהו. לא כן ישראל שתמיד חפצים בנתינה, הם אינם מזדרזים לעמוד במקום שמקבלים.

ודבר זה ירושה היא להם מעשו הרשע, שתשוקתו לקבל ולקחת לא ידעה גבולות. עד שהתורה מספרת בפרשת וישלח, שכאשר שלח יעקב מנחה לעשו על ידי עבדיו, וציוה אותם מה לומר לעשו, הוא לא אמר להם כיצד לפתוח בדברים עם עשו, אלא אמר להם תראו שברגע שעשיו יראה אתכם עם הבהמות, הוא בעצמו יפתח עמכם בדברים.

וכך כתוב שם (ל״ב, י״ח) ויצו את הראשון לאמר כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך. יעקב בטוח שכאשר עשו יראה את השליח עם המנחה, הוא מעצמו יפתח עמו בדברים לחקור בג׳ שאלות למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך. כי עשו יש לו תשוקה עצומה לקחת ולקבל, ואם רואה אדם עם בהמות, מיד נגש אליו ושואל אותו שאלות, אולי יוכל להשיג את מה שיש לשני.

ג.

וכך מספרים לנו חז״ל בירושלמי ב״מ פ״ב סוף הלכה ה׳. אלכסנדרוס מוקדון עלה אצל מלך קצייא, הראה לו מלך קצייא הרבה זהב והרבה כסף, אמר לו אלכסנררוס מוקדון, לא זהבך ולא כספך אני צריך, לא באתי אלא לראות את המנהג שלכם, איך אתם נוהגים ואיך אתם דנים.

עד שהיה מלך קציא עסוק עם אלכסנדרוס מוקדון, בא אדם אחד לדון עם חברו, משום שקנה חלקת שדה אחת, וחפר בה ומצא בה אוצר של דינרים, זה שקנה את השדה היה אומר אשפה קניתי אוצר לא קניתי, והמוכר טוען אשפה וכל מה שיש בה מכרתי.

בעוד שהם עסוקים זה עם זה, אמר המלך לאחד מהם יש לך בן זכר, אמר לו כן. אמר לחברו, יש לך בת נקיבה, אמר לו כן. אמר להם תחתנו את זה לזה, והאוצר יהיה לשניהם.

התחיל אלכסנדרוס לצחוק. אמר לו מלך קציא, למה אתה צוחק, וכי לא דנתי כראוי. ואמר לו, אילו היה דין זה מגיע אצלכם איך הייתם דנים. השיב לו אלכסנדרוס מוקדון, היינו הורגים את שניהם, והאוצר יכנס למלך.

אמר לו מלך קציא, כל כך אתם אוהבים זהב. עשה לו סעודה, והוציא לפניו בשר של זהב ותרנגולים של זהב. אמר לו אלכסנדרוס מוקדון, וכי זהב אני אוכל. השיב לו מלך קציא, תיפח רוחו של אותו אדם, אם זהב אינכם אוכלים, למה אתם כל כך אוהבים זהב.

אח״כ  שאלו מלך קציא, האם השמש זורחת אצלכם, אמר לו כן. האם יורד אצלכם גשם, אמר לו כן, ושוב שאלו אולי יש אצלכם בהמות דקות, אמר לו כן. אומר לו מלך קציא, תיפח רוחו של אותו האיש, אין אתם חיים אלא בזכות הבהמות הדקות שיש לכם, כי כתוב פסוק אדם ובהמה תושיע הי. עד כאן המעשה.

והרי לנו דרכם של עכו"ם נכדי עשו הרשע, שכאשר רואים אנשים שמחפשים לתת ולא לקבל בחינם, דנים אותם למיתה, ולוקחים מהם את ממונם שודאי לא מגיע להם. ומלך קציא גילה סוד גדול, שאדם כזה שכל מטרתו לקחת, אין לו זכות קיום בעולם, והיה ראוי שגם הקב״ה לא יזריח לו שמש ולא יתן לו גשם, וכל מה שחי הוא בזכות הבהמות, שהם צריכים שמש וגשם, לכן אגב הבהמות גם הוא נהנה מן השמש והגשם, כי הוא מצד עצמו אין לו שום זכות קיום, והוא גרוע יותר מן הבהמות.

ועפ״ז מתבארים לנו הפסוקים בסוף ספר תהלים פרק קמ״ז. גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר. מעודד ענוים ה׳ משפיל רשעים עדי ארץ. ענו לה׳ בתודה זמרו לאלהינו בכינור. המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר המצמיח הרים חציר. נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו.

דוד המלך אומר ענו לה׳ בתודה זמרו לאלהינו בכינור, על מה, על שמכסה שמים בעבים ומכין לארץ מטר, ומצמיח חציר בהרים, ועי״ז נותן לבהמה לחמה ולבני עורב אשר יקראו.

וכל זה מועיל לב׳ סוגי בני אדם, זה מועיל לרשעים שמשפילם עדי ארץ, ולא היה ראוי שירד להם גשם וימותו ברעב, רק שהם ניזונים בזכות הגשם שיורד לבהמות. וזה גם מעודד את הענוים, שבטוחים שלא מגיע להם כלום, ולא היו יכולים ליקח שום מאכל לאכול, מחמת גודל הענוה שלהם, שלא מוצאים זכות אכילה בעולם. וע״י שהקב״ה מוריד גשם ומפרנס את הבהמות, הם מוצאים עה' לומר אין אנו גרועים מן הבהמות, ומרשים לעצמם ליקח אוכל מן העולם. וזהו שאמר בתחילה גדול אדונינו ורב כח, ליתן לרשעים גשם ואוכל, הגם שבאמת לא מגיע להם, רק מקבלים אגב הבהמות. ולתבונתו אין מספר, שע״י שמפרנס את הבהמות, גורם עה' לענוים.

ד.

ואמנם צריך לדעת שהשקפה זו של בקשת הלקיחה, הגיע מן העכו״ם גם אל תוך ישראל, שיש בני אדם שכל מטרתם להיות מקבלים, ולהיות מן הנותנים ומן המוותרים לזולתם, כמעט לא קיים אצלם.

וחז׳׳ל דיברו עליהם במסכת אבות, פרק ה׳ משנה י״ג. ארבע מידות באדם, האומר שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית, ויש אומרים זו מידת סדום. שלי שלך ושלך שלי, עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך, חסיד. שלך שלי ושלי שלי רשע.

ולפי פשוטו לא מובן, וכי מי שטוען שלי שלך ושלך שלי הוא רק עם הארץ, הרי לכאורה טענתו הוא טענת שוטים, שכל מה ששלי יהיה שלך, וכל מה ששלך יהיה שלי. ולמה המשנה מדברת עליו, גם שיטת החסיד לא מובנת, וכי כל מה שיש לו הוא נותן לאחרים. וגם מי שטוען שלי שלי ושלך שלך, מה חידש בזה, הרי ודאי שהוא כך, ולמה הוא מידת סדום.

אך באמת המשנה כאן דיברה על ד׳ שיטות אצל בני אדם.

א) יש בני אדם שכל מטרתם בחיים הוא להיות מן הנותנים ולא מן המקבלים, ולכן השיטה שלהם בחייהם הוא שלי שלך, מה ששלי יוכל להיות שלך, כי שאיפתי תמיד להיות נותן. אבל שלך שלך, מה ששלך שאיפתי שישאר תמיד שלך, כי איני רוצה להיות מקבל לעולם. זהו מידתו של החסיד.

ב)         ויש את דרך הרשע שהוא להיפך מן החסיד, שאומר שלי שלי, ומשלי לא אתן לעולם כלום לאחרים, כי אני לא מן הנותנים. אבל שלך שלי, יש לי רצון שכל מה ששלך יהיה שלי, כי אני חפץ לקבל ולקחת כל מה שסביבי לעצמי.

ג)         ויש בני אדם שאומרים, אני איני רוצה קשר עם בני אדם, מה ששלי הוא שלי, ואיני רוצה להיות נותן לאחרים. אך מצד שני שלך שלך, ואיני רוצה לקחת משלך כלום. והמשנה אומרת שזו מידה בינונית. אבל יש אומרים שהוא מידת סדום, כי מי שלא נותן מעצמו כלום ואינו מחזק בעצמו את כח הנתינה, סופו להיות אכזרי כאנשי סדום.

ד)         ויש את מהלך רוב בני אדם שאומרים שלי שלך, בודאי שאני מוכן להיות נותן, ומשלי יוכל להיות שלך. אבל מצד שני שלך שלי, אם אני אצטרך דבר מחברי אדרוש שיהיה שלי, תמורת מה שאני ג"כ היטבתי עמו. וזה מידת עם הארץ שאינו עוסק בנתינה לשם נתינה, אלא לשם מסחר ולקיחה, כדי שכאשר יצטרך איזה טובה, יוכל לדרוש את זה בדין.

והדרך של השליטות, הוא דרך החסיד, שגם כאשר מיטיב לאחרים, אינו חושב לעולם לדרוש ולתבוע את החסד שעשה, אלא מיטיב לשם הטבה ונותן לשם נתינה. כי כל מהותו הוא רק לתת ולא לקחת. ואם יוכרח לבקש טובה מאחרים, יראה זאת כחסד גמור, כאילו לא מגיע לו כלום, למרות שהוא תמיד מיטיב לאחרים.

ה. כיצד נגביר את כח הנתינה

וכיון שטבע האדם, שנולד בלתי מושלם עם מידות רעות, ואחד מן המידות הרעות הוא מידת הקמצנות, שאינו רוצה ליתן משלו לאחרים, אדרבא כל תשוקתו לקבל מאחרים, לימדונו חז״ל עצה לזה, איך להגביר ולחזק את כח הנתינה. ואמרו במסכת אבות פ״ג משנה ט״ו והכל לפי רוב המעשה.

ופירש שם הרמב׳׳ם בפירוש המשניות, שלא כתוב במשנה והכל לפי גודל המעשה, אלא לפי רוב המעשה. שככל שיעשה יותר מעשים ופעולות טובות, כך יקנה בעצמו יותר מעלות טובות.

וז"ל הרמב״ם שם: שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה, אבל לפי רוב מספר המעשים. והוא שהמעלות אמנם יגיעו בכפלות המעשים הטובים פעמים רבות, ויחד עם זה יגיע קנין חזק. ולא כשיעשה האדם פועל אחד גדול מפעולות הטובות, כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק.

והמשל בו, כשיתן האדם למי שראוי, אלף זהובים בבת אחת לאיש אחד, ולאיש אחר לא נתן כלום, לא יעלה בידו מידת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שמגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים, ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות. מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים, והגיע לו קנין חזק. וזה פעם אחת לבד התעוררה נפשו התעוררות גדולה לפעול טוב, ואח״כ  פסקה ממנו.

וכן בתורה, אין שכר מי שפדה אסור במאה דינרים, או עשה צדקה לעני במאה דנרים שהוא די מחסורו, כמו שפדה עשרה אסורים, או השלים חסרון עשרה עניים, כל אחד בעשרה דינרים. ואל זה ההיקש וזה הענין אמרו, לפי רוב המעשה, אבל לא לפי גודל המעשה. עכ״ל הרמב״ם. הרי נתבאר מדברי הרמב״ם, שאדם צריך לעשות פעולות של נתינה, כדי לבנות אצלו את כח הנתינה.

ו.

וע״פ הקדמה זו נשוב לפרש פרשה דידן, שציותה התורה קודם לחלק את השלל בין תופשי המלחמה ובין כל העדה, ואח״כ לקחת מכל אחד תרומת ה׳ ולתתו לאלעזר הכהן וללויים. ושאלנו למה צריך קודם לחלק לתופשי המלחמה ולכל ישראל, ואח׳׳כ לקחת מהם חלק, למה לכתחילה לא יחלקו הכל לד׳ חלוקות.

ונראה שזה היה כדי לחזק ולבנות את כח הנתינה של ישראל. כי זה דבר ידוע, שדבר שאדם עדין לא זכה בו, עדין לא נקשר אליו, ואינו מרגיש כ׳׳כ קושי לוותר לאחר. אבל מה שכבר נכנם לרשותו וזכה בו, יותר קשה לו לתת מזה לאחרים

וכדי לחזק את כח הנתינה ציותה התורה בתחילה לחלק את כל המלקוח, חצי לתופשי המלחמה, וחצי לכל ישראל, ואח״כ ליטול מזה חלק לאלעזר וחלק ללויים, כדי שיהיה כאן נתינה לאחרים אחרי שזכו ונכנס לרשותם.

ובאמת לא נתברר לי מה כוונת הפסוק וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה היוצאים לצבא ובין כל העדה, האם רק חלקו את הכל לב׳ חלקים, ואמרו לחופשי המלחמה זה החלק שלכם, וכן לישראל אמרו זה החלק שלכם. ומיד אח״כ הרימו מכם לה׳. או שכבר חילקו הכל לכל אחד ואחד מן המקבלים, ואח״כ  חזרו ונטלו מהם את החלק שהיו צריכים ליתן מכס לה׳.

אן אפילו אם נפרש שלא חילקו לכל אחד את חלקו, רק חילקו הכל לב׳ חלקים, הרי פשוט שהודיעו למקבלים שזכו בחלק זה שנחלק עבורם, ואח״כ הודיעו להם שנוטלים מהם כך וכך מכם לה׳. ובודאי שגם הידיעה שנכנס לאדם דבר לרשותו, ושוב נוטלים ממנו חלק, נקרא נתינה. ומי שאין לו את כח הנתינה, יצטער על מה שנוטלים ממנו חלק, אחר שכבר זכה בו. ולכן נמצא שבכל אופן היה כאן בנין של נתינה לכל הנותנים.

ועל דרך זה מתפרש מה שציותה התורה לכל מי שיש לו פירות או תבואה משדהו, שיתן תרומה גדולה לכהן, ומעשר ראשון ללוי. והלוי צריך ליתן מן המעשר ראשון שלו תרומת מעשר לכהן. ולא מובן, שאם רצון התורה שיגיע לכהן כך וכך מן התבואה, היתה התורה יכולה לצוות על הבעלים לכתחילה שיתן לכהן סכום העולה לתרומה גדולה ולתרומת מעשר, ולמה צריך הישראל לתת ללוי, והלוי יתן שוב לכהן.

והתשובה לזה כמו שנתבאר בס"ד, שרצון התורה היה לבנות בישראל את כח הנתינה, על ידי פעולות של נתינה, כמש״כ הרמב׳׳ם. והישראל נבנה ע״י פעולות נתינה לכהן ולוי, אבל גם הלוי צריך קנין נתינה, לכן ציותה עליו התורה, שכאשר יכנס לרשותו מעשר ראשון וזכה בו, יפריש הוא ממנו תרומת מעשר, שעי״ז יבנה אצלו כח הנתינה. [והכהנים – הם בעלי נתינה שנותנים את כל עצמותם לכלל בהתמסרות בעבודת המקדש ולימוד תורה לעמ"י בבחינת שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ב.ש.]

ועפ״ז מתבאר גם בפסוקים בפרשת מסעי (ריש פרק ל׳׳ה) שכתוב שם צו את בני ישראל ונתנו ללויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת וגו׳. ומסיים שם, והערים אשר תתנו מאחוזת בני ישראל מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו, איש כפי נחלתו אשר ינחלו יתן מעריו ללויים. ומפורש מזה שקודם חילקו את כל ארץ ישראל לשבטים, ואח״כ כל שבט היה צריך לתת מנחלתו ערים ללויים.

[וכן כתיב ביהושע (כ״א. ג׳) ויתנו בני ישראל ללויים מנחלתם על פי ה׳. משמע שקודם קיבלו ישראל את חלקם ואח״כ נתנו מחלקם. וכל פרק כ״א בספר יהושע מספר איך כל שבט נתן מחלקו ערים ללויים],

וגם כאן ניתן לשאול, אם רצון ה׳ שיהיה ללויים ערים בתוך בני ישראל, למה לא יהיה כך לכתחילה בשעת חלוקה, לומר לכל שבנו שערים אלו ואלו הם של הלויים, ולמה קודם צריך לחלק לכל שבט, ואח״כ ליטול ממנו וליתן ללוים.

והתשובה לזה כמו שנתבאר, שהיה כאן עבודה מייחדת לחזק את כח הנתינה אצל ישראל, ולכן דוקא אחרי שכבר קיבלו ישראל את חלקם, נצטוו ליתן מזה ללויים, כדי להרגיש שהם נותנים משלהם לאחרים, ולהיות מורגלים בנתינה.

ז.

ואח״כ  האריכה התוה״ק לפרש איך היה סדר הנתינה, כדי לפרש את ההבדל שהיה בין תופשי המלחמה, לכל אנשי ישראל, וללמדינו עוד יסוד נפלא בזה.

והיסוד הגדול בזה, שכח הנתינה באדם מתחזק, לא רק על ידי נתינה לאנשים אחרים, אלא בעיקר על ידי נתינה מעצמו להשי״ת, כי אדם שכובש את יצרו ותאוותיו, ומקריב את ההנאה הגשמית שיוכל להיות לו מן העבירה, למען השי״ת, בזה מחנך את עצמו לא להיות אנוכיי, אלא לחיות במהלך חיים של נתינה, ועי״ז גם יותר קל לו לתת מנכסיו לאחרים.

לא כן מי שלא מתגבר על רצונותיו למען השי״ת, הרי שמלבד עצם העבירה, עוד חיזק את עצמו במידת האנוכיות. וזה גם משפיע אח״כ  על הנהגתו בבין אדם לחבירו, שקשה לו לתת מעצמו לאחרים. וכן כתיב במשלי (י״ח, א׳) לתאוה יבקש נפרד, הבעל תאוה כשרוצה להנות מתאוותו, הוא מבקש להיות נפרד מחברת אנשים ולדאוג רק לעצמו, כי בחברת אנשים, הוא מוכרח להתחלק במה שיש לו עם אחרים, וכיון שהתאוה גורמת לו להיות אנוכיי לכן מבקש אז להיות נפרד מאחרים.

ויתכן ליתן עפ״ז טעם למה ציותה התורה בברית מילה שכדי להיות לאדם ברית עם השי״ת, הוא צריך לכרות את בשר ערלתו, הרי ניתן לכרות ברית באופן הרבה יותר קל, וכמש״כ רש״י בפרשת לך לך (ט״ו. י׳) שדרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתריה, שנאמו העוררים בין בתרי העגל, וכעין זה פירש רש״י ע"ה בריש פרשת נצבים עי״ש, למה כאן ציותה התורה כריתת ברית באופן שכורת מעצמו את בשר ערלתו?

ועל פי מה שנתבאר יתכן, שהוא כדי לקבוע אצל האדם מתחילת היותו בעולם, במצוה ראשונה שמקיים, את היסוד הגדול הזה של נתינה מעצמיותו למען השי״ת, שעל זה בנוי כל התורה והמצוות, להתגבר על יצרו ולהקריב את כל רצונותיו למען השי״ת. שעל זה כורת האדם ברית עם אלהיו, לאהוב אותו בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, וליתן הכל למען רצון השי״ת.

ועל זה תיקנו חז״ל בשבת קל״ז ב', שכל העומדים בשעת המילה, יאמרו, כשם שנכנס לברית, כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. שביאורו כשם שנכנס לברית ע״י מהלך של נתינה מעצמו, כך יכנס לתורה ע״י נתינה מעצמו, להקריב את נוחיותו ורצונותיו למען עמל ויגיעת התורה. וכך יכנס לחופה, עם יסוד ומהלך, שבנין בית מיוסד על מהלך של נתינה, ולא על מהלך לחשוב כל הזמן איך אוכל לקבל מזוגתי מה שיותר. וכך יכנס למעשים טובים, שכל המעשים הטובים, יהיו בנויים על מהלך זה של נתינה מעצמו, ולא על מחשבה כמה כבוד והערכה אקבל עבור מעשי הטובים, שבזה הנתינה שלו נהפכת לקבלה, כי מצפה לתמורה עבור מעשיו הטובים.

ח.

ולכן אנשי הצבא שלא חטאו בבעל פעור, וכמש״כ רש״י לעיל (ל׳׳א, ג׳) שהיו צדיקים, כתוב עליהם גם (שם פסוק ה׳) וימסרו מאלפי ישראל וגו', ופירש״י שם שלא רצו ללכת, כי ידעו שבזה תלוי מיתתו של משה, עד שנמסרו בעל כרחן. ואת הכח הזה, למסור עצמו בלא רצון עצמי ללכת למלחמה, רק בגלל שזהו רצון ה' זה היה כח רק לאותם אנשים שנתגברו על יצרם בבעל פעור, והקריבו את רצונם למען השי״ת, אף כשמעט שליש מישראל חטאו בבעל פעור, כמו שמתבאר מרש״י סוף פרשת בלק (כ״ה, ה׳).

והם גם אלו שלא נטלו לעצמם כלום מכל השלל במלחמה, כמש״כ (ל״א. י״א) ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח וגו' ויביאו אל משה וגו'. ופירש רש״י שם, מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בביזה שלא ברשות, שנאמר את כל השלל וגו' עכ״ל.

והם גם אלו שלא נתביישו לבא לפני משה רבינו ולומר לו (ל״א, נ׳) ונקרב את קרבן ה׳ וגו'. ופירשו חז"ל בשבת ס״ד א׳ שהביאו קרבן זה, לכפר על מה שחטאו במחשבה ובראיה שזנו עיניהם מן הערוה. והרי היו יכולים בסתר לבא לפני השי״ת ולהתוודות לפניו ועל חטאם. אבל הם העדיפו לקדש שם שמים בפרהסיא, ולבזות עצמם לפני משה ואלעזר וכל ישראל, ולספר על עצמם שנכשלו במחשבה ובהסתכלות, דבר ששום אדם לא ידע מזה מעצמו. ולא חששו כלום על כבודם, משום שהיו רגילים להקריב ולתת מעצמם למען השי׳׳ת. ולכן רצו להתוודות בפרהסיא, על חטאים נסתרים שחטאו בהם, כדי לגרום קידוש ה׳ אצל כל ישראל, שלא יעלימו עין מחטאים נסתרים שיש בהם, וישובו עליהם בתשובה.

ולכן ציותה התורה, שכדי לחזק את כח הנתינה של אנשי הצבא לתת משלהם לאחרים, מספיק רק נפש אחד מחמש מאות. ובזה האריכה התורה גם כמה עלה סכום המחצית שהיה לחלקם, וגם כמה נתנו אחד אחוז מחמש מאות, משום שנתנו בלב שלם. וסיימה התורה ״(במדבר פרק לא מא) וַיִּתֵּן משֶׁה אֶת מֶכֶס תְּרוּמַת ה' לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשה וגו', ונקט לשון נתינה ולא לשון לקיחה, משום שנתנו בלב שלם, והיה מספיק אצל משה רק ליתן את מה שנתנו לו לאלעזר הכהן.

לא כן אצל כל העדה, שנתחלק אצלם החצי השני של השלל, הרי יתכן שעדין היו בהם חלק גדול שחטאו בבעל פעור, ולא הקריבו מעצמם את רצונם וטבעם למען השי״ת, וא״כ היה קשה עליהם גם הנתינה עבור הלויים. הגם שלא טרחו בחלק זה, משום שלא הלכו להלחם וקיבלוהו מן ההפקר, אעפ״כ היה קשה להם לתת מחלקם לאחרים אחר שכבר נכנס לרשותם. ואדרבא כח הלקיחה היה חזק אצלם, עד שכאשר שמעו נערי ישראל שאנשי הצבא הגיעו מן המלחמה עם השלל, יצאו מהר לחטוף מן הביזה, כמפורש ברש״י (ל״א, י״ג). וכל שכן שדבר שכבר נכנס לרשותם, היה קשה עליהם ליתן לאחרים. לכן בחלק שלהם כתבה התורה רק כמה עלה חלק המחצית שלהם, אבל לא פירשה כמה עלה הנתינה שלהם אחוז מן החמשים, משום שלא היה כאן שלימות בלב של נתינה לאחרים.

ולכן אצלם חייבה התורה לתת יותר, אחד מחמשים. והתורה כאשר כתבה את נתינתם באופן כללי (בפסוק מ״ז) כתבה בלשון ״ויקח״ משה ממחצית בני ישראל את האחוז אחד מן החמשים, ללמד שמשה היה צריך לקחת מישראל את החלק הזה, כי לא היה כאן שלימות של נתינה מכל הלב, והרי זה כמו לקיחה שלוקחים מן האדם בעל כרחו.

והרי נתבאר לנו, שרצון התורה שאדם יתרגל תמיד לעשות פעולות של נתינה, כדי לבנות ולחזק בעצמו את כח הנתינה. ועוד נתבאר לנו שאדם הנגרר אחר תאוותיו, מחזק בעצמו את כח האנוכיות שלו, ועי״ז גם קשה לו לתת משלו לאחרים. ודרך הצדיקים שנותנים להשי״ת את כל אשר להם, וכעין שאומרים בתפילה לאל ברוך נעימות יתנו, שצריך ליתן את כל הדברים הנעימים להשי"ת, ועי״ז גם יותר קל לתת לבני אדם. השי״ת יזכינו להיות תמיד מן הנותנים והמקריבים, שזהו דרך ישראל הצדיקים, ותפארת אומתינו הקדושה.

 

פרשת מטות

מאמר מלחמת הקדושה מול הטומאה [מעין גנים]

א.

וידבר ה׳ אל משה לאמר. נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמך. וידבר משה אל העם לאמר, החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין, לתת נקמת ה׳ במדין.

התורה מספרת לנו כאן באריכות על מלחמת מדין. מדוע? הרי מלחמות רבות נלחמו ולא מצינו בהם את כל האריכות הזאת?

וצריך לדעת, שמלחמת מדין, היתה מלחמה שונה מאוד, מכל המלחמות שעברו ישראל עד עתה. בכל המלחמות שנלחמו הגויים עם ישראל, כמו במלחמת סיחון ועוג, ומלחמת הכנעני כששמע שמת אהרן, עיקר המלחמה היתה שהגויים רצו להרוג את ישראל, שמשמעותו, לאבד את הגוף, שלא יהיו עם ישראל בעולם. ולכן היה יותר קל להלחם עמהם, כי המלחמה נגדם היתה ג"כ להרוג את שונאי ישראל. או כל המלחמות הקטנות שנלחמו ישראל, כמפורש בסוף פרשת חוקת, ובסוף פרשת מטות, ומלחמת יהושע נגד ל״א מלכים, שהמטרה היתה לכבוש מהם את ארצם, שג״כ היה יותר קל להלחם עמהם ולהכניעם.

לא כן במלחמת מדין, המלחמה היתה נגד כח הטומאה, משום שהגויים ניסו להחטיא את עם ישראל, ולכן מלחמת עם ישראל כנגדם, היתה צריכה להיות אך ורק בכח הקדושה שיבואו כנגדם. ולכן המלחמה הזו, היתה מלחמה מאוד קשה. משום שמלבד מלחמת ישראל נגד הגויים, היתה כאן מלחמה של הקדושה נגד הטומאה, והטומאה עשתה את כל ההשתדלות שיכלה, כדי להמשיך ולטמאות את עם ישראל.

ב.

ונפרש את הדברים בס׳׳ד.

הנה מפורש בסוף פרשת בלק, שכאשר בלעם לא הצליח לקלל את ישראל, הוא אמר לבלק (כ״ד, י״ד) ועתה הנני הולך לעמי, לכה איעצך וגו'. מפרש רש"י ומהי העצה, אלהיהם של אלו שונא זימה הוא וכו' כדאיתא בפרק חלק. תדע שבלעם השיא עצה זו, להכשילם בזימה, שהרי נאמר (בפרשת מטות ל״א. ט״ז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. עכ״ל רש״י.

והגמרא בסנהדרין בפרק חלק ק״ו א׳ מספרת, שהיה כאן תכנית ערוכה היטב מצד בלעם, לא רק להחטיא את ישראל בזימה, אלא לגרום להם שהם גם יעבדו עבודה זרה. והכל היה כדי לגרום לישראל, שהקב״ה יכעס עליהם.

וז"ל הגמרא שם. אמר להם [בלעם למואב] אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן, בא ואשיאך עצה. עשה להם קלעים (מפרש רש״י אהלים של קלעים, כמו שעושים בשווקים) והושיב בהן זוגות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן.

עשה להן קלעים, מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים. ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה, אי אתה מבקש כלי פשתן. זקינה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות שתים ושלוש פעמים.

ואח״כ אומרת לו, הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין העמוני מונח אצלה (צרצורי, מפרש רש״י, נאדות. וכנראה שיין עמוני היה משובח משל מואב). ועדין לא נאסר יין של נכרים. אמרה לו רצונך שתשתה כוס של יין, כיון ששתה בער בו. אמר לה השמעי לי, הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו עבוד לזה, אמר לה הלא יהודי אני. אמרה לו, ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור. והוא אינו יודע שעבודתה בכך. ולא עוד אלא שאיני מניחתך, עד שתכפור בתורת משה רבך.

ועל זה כתוב בסוף פרשת בלק (ב״ה. אי) וישב ישראל בשיטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן, ויאכל העם, וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור, ויחר אף ה׳ בישראל. והגמרא בסנהדרין שם מביאה על הפסוק ותקראנה לעם, רבי אליעזר אומר ערומות פגעו בהן, רבי יהושע אומר שנעשו כולן בעלי קריין.

מי תכנן את כל זה, בלעם, והכל כדי שהקב״ה יכעס על עם ישראל, והוא בעצמו יהרוג אותם. ועצה זו באמת הצליחה, ועם ישראל נכשל. ומתו במגיפה כ״ד אלף מישראל, ומצד חרון אף ה׳ היו יכולים למות כל עם ישראל, כמש״כ בתחילת פרשת פנחס ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי, ופנחס עצר את המגיפה.

והחוטאים היו קע״ו אלף, כמש״כ בסוף פרשת בלק (כ״ה. ה׳) ויאמר משה אל שופטי ישראל, הרגו איש אנשיו הנצמדים בבעל פעור, ומפרש שם רש״י שמע אמר לכל שופט משופטי ישראל שיהרוג ב׳ אנשים. וזהו הרגו איש אנשיו, כל א' יהרוג אנשיו, שהם שנים. ודייני ישראל היו שמונה ריבוא ושמונת אלפים. נמצא שסך הכל חטאו קע״ו אלף.

ואע״פ שפנחס עצר את המגיפה, ומתו במגיפה רק כ״ד אלף. מ״מ בתוך כ"ב חודשים, מתו כל הקע״ו אלף, וכמו שאנו מוצאים בפרשת ואתחנן (ד', ג') שמשה רבינו אומר לכל ישראל, עיניכם הרואות את אשר עשה ה׳ בבעל פעור, כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור, השמידו ה׳ אלהיך מקרבך. נמצא שתוך כ"ב חודשים מתו מעם ישראל קע״ו אלף, בעצת בלעם, שיעץ למואב.

והתורה מגלה לנו, שלא רק מואב השתתפו במבצע הזה, אלא גם מדין השתתפו בזה, והם ג"כ שלחו את בנותיהם, לנסות להחטיא את בני ישראל בזנות ובעבודה זרה. עד שאחד מנשיאי ישראל, זמרי בן סלוא, נכשל עם מדינית שהגיעה לשם כדי להחטיא את ישראל. ומדינית זו שהיתה כזבי בת צור, היתה בת של אחד מלכי מדין, שהפקיר את בתו לזנות, כדי להחטיא את ישראל.

ג. מדין – מרשיעים לשמה!

והקב״ה ציוה שבהתחלה יתחילו עם ישראל להלחם עם מדין, ואת מואב בינתים יניחו, ולא ילחמו עמהם. ומפרש רש״י (ל״א. בי) משום שהקב״ה רצה להוציא מהם את רות המואביה. ועוד כותב רש״י למה היה ציווי להלחם עם מדין מיד, משום שהמואבים נכנסו לכל הענין הזה להחטיא את ישראל, מחמת יראה, משום שהיו יראים מישראל, משום שישראל היו בוזזים אותם. אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם עכ״ל.

נמצא שהמדיינים נכנסו לכל הענין הזה "לשמה". כי המואבים עשו את הכל, כדי להבריח את ישראל מעליהם, ומדין נצטרפו עמהם בלי שום סיבה, אלא רק למען מטרה אחת לטמא ולהחטיא את ישראל. ורש״י מביא בפסוק ח׳ על הפסוק ומלכי מדין הרגו על חלליהם, את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע, חמשת מלכי מדין. וכי איני רואה שחמשה מנה הכתוב, למה הוזקק לומר חמשת. אל ללמדך, ששוו כולם בעצה, והושוו כולם בפורענות עכ״ל.

כל המדיינים הושוו בעצה אחת. לא היה להם שום ריווח של ממון מכל מה שהם הצטרפו עם מואב, שום נגיעה אישית, לכולם היה מטרה אחת, להחטיא את ישראל. ולכן החליט הקב״ה שבני ישראל ילחמו עם מדין.

נמצא שמלחמת ישראל נגד מדין, לא היתה מלחמה רגילה להרוג את הגויים הנלחמים נגדם, שהרי מדין לא נלחמו כאן נגד ישראל ולא רצו להרוג אותם, וגם ישראל לא רצו לכבוש את ארץ מדין, א״כ למה היתה כאן מלחמה, משום שמדין רצו להחטיא אותם ולטמא אותם. ולכן ציוה הקב״ה את ישראל לצאת למלחמה נגדם.

וכיון שמטרת מלחמה זו, היתה להלחם נגד הטומאה, לכן המלחמה הזו, היתה מאוד מיוחדת, עם הוראות מיוחדות. והמלחמה הזו, היתה מלחמה לא פשוטה, משום שגם כוחות הטומאה נלחמו נגד ישראל.

ד. כדי להלחם בטומאה – יש לפתח שנאה!

ובהתחלה ציוה הקב״ה את ישראל, לפתח שנאה נגד מדין. והוא מה שכתוב בתחילת פרשת פנחס (כ״ה. ט״ז) וידבר ה׳ אל משה לאמר. צרור את המדינים והכיתם אותם. מפרש רש״י, צרור, כמו זכור שמור, לשון הוה, עליכם לאייב אותם עכ״ל. עליכם לפתח נגדם שנאה, משום שהם אויבים שלכם, אע״פ שהם לא הזיקו לכם בפועל כלום, הם לא נלחמו נגדכם, ואינכם מכירים אותם, ורק אחרי שתכניסו שנאה בלבכם עליהם, רק אז והכיתם אותם.

ומפרשת התורה, למה עליכם לפתח שנאה נגדם, ולמה עליכם להכות אותם, הרי התורה אומרת בפרשת קדושים (י״ט. י״ז) לא תשנא את אחיך בלבבך וגו׳ לא תקום ולא תטור את בני עמך. למה כאן כתוב צרור את המדיינים. ועוד כתוב בפרשתינו נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים.

אומרת התורה כי צוררים הם לכם, הם שונאים ואויבים שלכם. במה רואים שהם צוררים לכם, בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, בערמימות שלהם שהם הערימו עליכם, להחטיא אתכם על דבר פעור, שזה לא היה העבודה זרה שהם האמינו בו, ופיתו אותכם לעבוד את פעור, משום שחשבו שישראל לא יודעים שזה עבודה זרה, ואז הם יכשלו בזה.

גם על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם, המוכה ביום המגיפה על דבר פעור. הם היו מוכנים להפקיר אפילו בת מלך, המיועדת להנשא למלך, ומלך אינו מפקיר את בנותיו, והם הסכימו מרוב שנאתם ותשוקתם להחטיא את ישראל, אפילו להפקיר בת מלך. המוכה ביום המגיפה על דבר פעור, אומר רש״י שהפקירו בנותיהם לזנות, כדי להטעותכם אחר פעור עכ״ל. המטרה שהם הפקירו את בנותיהם, זה היה כדי שתעבדו עבודה זרה של פעור.

לכן אומר הקב״ה לישראל, אמנם אני רוצה שתלכו להלחם עם מדין. אבל שזו מלחמה נגד אלו שרצו להחטיא אותכם, אני לא מצוה אותכם ללכת למלחמה, אלא קודם עליכם לפתח שנאה נגדם, צרור את המדינים, ורק אז והכיתם אותם.

ולכן אחרי ציווי זה, יש כמה ענינים בתורה, בפרשת פנחס, ובתחילת פ מטות, כדי שבזמן הזה, יפתחו ישראל שנאה נגד המדיינים, ורק בצורה כזו להלחם אתם. מתוך הרגשה, שהם נלחמים כאן בשנאה גדולה, ונקמה נגד שגרמו להם לעשות עבירות.

ויתכן שלכן גם נסמכה פרשת נדרים לפרשת מלחמת מדין, משום שבסוף פ' נדרים, כתוב בפסוק (ל׳. ט״ז) ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו, ונשא את עוונה מפרש רש"י, שכוונת הפסוק, שאם האב או הבעל, אחרי ששמע וקיים את נדר או אשתו, ואמר אני מסכים לנדר, חזר והפר לה אפילו בו ביום. ונשא את עוונה, אומר רש"י, הוא נכנס תחתיה. מכאן שהגורם תקלה לחברו, הוא נכנס תחתיו לעונשין עכ״ל.

זה גם הסבר למה צריך ללכת להלחם נגד מדין, משום שהם גרמו תקלה לכל ישראל, והם צריכים להכנס תחתיהם לכל העונשים. ואע״פ שגם ישראל נמשכו אחריהם, אבל גם למדינים מגיע עונש, ועונש זה יתבצע ע״י המלחמה שילחמו ישראל נגדם. ולכן נסמכו הפרשיות זה לזה.

[תואמים הדברים לדברי חובות הלבבות – השער החמישי – שער יחוד המעשה – פרק ה  – אדם! ראוי לך לדעת, כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך הנמסך בכחות נפשך, והמעורב במזג רוחך, והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים, המושל בסודות (במידות) נפשך וצפון חובך, בעל עצתך בכל תנועותיך הנראות והנסתרות, שתהיינה ברצונך, האורב לפתות פסיעותיך (לעיתות פשיעתך), ואתה ישן לו והוא ער לך, ואתה מתעלם ממנו והוא אינו מתעלם ממך, וכו']

 

ה. חומרת המחטיא את חבירו

והטעם שהחמירה התורה כל כך בזה, כי התורה מחמירה מאוד, במי שבא להחטיא את חבירו. כמו שכתוב בפרשת כי תצא (כ״ג. ח׳) לא תתעב אדומי אחיך הוא, לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו. בנים אשר יוולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה׳.

מפרש שם רש״י, לא תתעב אדומי לגמרי, אע׳׳פ שראוי לך לתעבו, שיצא לקראתך. (כי אדום רצה להרוג את ישראל, כמפורש בפרשת חקת כ׳. כי). לא תתעב מצרי, מכל וכל, אע״פ שזרקו זכוריכם ליאור, מה טעם שהיו לכם אכסניא בעת הדחק. לפיכך בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה׳. ושאר העם מותרים מיד עכ״ל.

ולפ״ז קשה, א״כ למה אומרת שם התורה (בפסוק ד׳) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם. וכי הם היו יותר גרועים מכל האומות ומאדום ומצרים?

מסביר שם רש״י, הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו. שההורגו, הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העוה״ז ומן העוה״ב. (נשים לב, שהמחטיאו מוציאו גם מן העולם הזה). לפיכך אדום שקידמם בחרב לא נתעב, וכן מצרים שטיבעום. ואלו (עמון ומואב) שהחטיאום נתעבו. עכ״ל רש"י.

כדומה לזה מצאנו בפרשת ראה (י״ג. ד) פרשת מסית ומדיח, שהתורה שוללת מהאדם את כל הרחמים שיש לו, ואומרת לו, לא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו. ואח״כ כתוב וסקלתו באבנים ומת. למה, כי בקש להדיחך מעל ה' אלהיך, המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. הוא אמנם לא הצליח, אבל הוא רצה וניסה, לכן אין רחמנות עליו.

כמה אנחנו רחוקים מהשקפת התורה, שאם נראה אדם רוצח את חברו, נזדעזע, ולא נדבר עם הרוצח לעולם. ואם נראה אחד שרוצה להחטיא את חברו, לא נתפעל כל כך. וצריך לקבוע בלבינו את השקפת התורה בזה, שקשה המחטיאו יותר מן ההורגו. ואפילו מי שרק רצה להחטיא ולא הצליח, כבר מגיע לו למות בסקילה.

לכן גם כאן, שמדין הכשילו את ישראל בעבירות, שזה יותר חמור מכל האומות שרק רצו לאבד את הגוף, ציוותה התורה לעורר שנאה נגדם, ולנקום מהם, ולא לרחם עליהם כלל, עד שצריך לאבד את כל הזכרים, ואת כל הנקבות הראויות להבעל. שזה בעצם כליה לכל האומה.

ו. מעטים קדושים – ינצחו את הרבים

והנה צריך לדעת, שמדין היו רבים מאוד. שהרי מפורש בהמשך הפרשה (בפסוק ל״ה) שנפש אדם מן הנשים אשר לא ידעו משכב זכר, כל נפש שנים ושלושים אלף. ומפרש רש״י (בפסוק י״ז) שאין הכוונה שהם נבעלו, כי כל מי שרק היתה ראויה להבעל, נהרגה. ואלו היו ילדות קטנות פחות מג׳ שנים שאינם ראויות להבעל, והם היו ל״ב אלף. צא וחשוב, כנגדם ילדים עד גיל ג׳ שנים, שנהרגו, כש׳׳כ שם, ועתה הרגו כל זכר בטף עוד ל״ב אלף, כמה אנשים ונשים יותר מג׳ שנים היו. בודאי אלפים ורבבות. ואולי גם מליונים. ומטבע הדברים שמלחמה בסדר גודל כזה, מחייבת הערכות גדולה, וחיילים רבים. בכל זאת כתוב בתורה, שיצאו בסך הכל י׳׳ב אלף איש. התורה לא התפעלה מריבוי אנשי מדין, ולא אמרה לעשות הערכות כנגדם.

וטעם הדבר מפורש ברש״י בפרשת מטות (ל״א. ט״ז) על הפסוק, הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, אמר להם בלעם למואב, אפילו אתם מכניסים כל המונות שבעולם. (ויש גירסא, כל האומות שבעולם) אין אתם יכולים להם. שמא מרובים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור. בואו ואשיאכם עצה, אלהיהם של אלו שונא זימה הוא וכו', כדאיתא בחלק ובספרי עכ״ל.

אצל עם ישראל אין שום התפעלות מריבוי אנשים. אם הקב״ה אתם, אף אומה לא יכולה להלחם נגדם. ואת זה גם הגויים יודעים. לכן גם כאן, אין עם ישראל נערכים, נגד כ״כ הרבה אנשים במלחמה, יש להם כבר ידיעה ברורה שריבוי האנשים אינו מחייב אותם שום הערכות, כמו שהם ראו בקריעת ים סוף.

על מה אמרה התורה להערך במלחמה זו, על הקדושה. חייבים להשקיע בכח הרוחני של ישראל, שיהיה קדוש לגמרי, ורק בכח זה, יוכלו ישראל לנצח את מדין. משום שמלחמה זו, היא מלחמת הקדושה נגד הטומאה, ולא מלחמה של אנשים נגד אנשים.

ז. ההכנות בקדושה למלחמה

נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. שלא מובן, וכי משה נקם את נקמת בני ישראל מאת המדינים? הרי בסך הכל, הוא שלח את ישראל להלחם, כמש״כ בפסוק ו׳ וישלח אותם משה.

משה רבינו נבחר לארגן את המלחמה, כי רק כוחו הרוחני וקדושתו של משה רבינו, יוכל להכניע את הטומאה, לנצח את טומאת מדין, וזו היא נקמתו של משה ממדין, שהוא מפקח על כל החיילים היוצאים למלחמה, ושולח אותם, וכוחו הרוחני מלווה אותם במלחמה. ולולי כוחו הרוחני של משה, הם לא היו מנצחים את טומאת מדין.

ולכן גם כתוב, אחר תאסף אל עמך, לא שייך שמשה רבינו יסתלק לפני מלחמה זו, משום שמוכרחים את כוחו הרוחני, ללוות את החיילים הנלחמים, כי כח טומאת מדין היתה גדולה מאוד.

ומלבד זה, היה צריך כאן במלחמה מסירות נפש מצד משה רבינו. שהרי נאמר לו מפורש, נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמך. אחרי מלחמת מדין, משה רבינו מסתלק לעולמו. והוא היה יכול לעכב מעט את המלחמה, כדי להאריך את חייו. בכל זאת כתוב, וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא. אומר רש"י, אע״פ ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה, ולא איחר עכ״ל. נמצא, שהיה כאן מסירות נפש מצד משה רבנו.

דבר שני. החיילים היוצאים להלחם, חייבים להיות צדיקים מיוחדים. משום שזו מלחמה של קדושה נגד הטומאה. [אדם שאינו זך מן הטומאה, לא יוכל להלחם כנגדה!]

לכן כתוב, וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא. ומפרש רש״י אנשים, צדיקים. והכוונה, אנשים כאלו שהם עצמם לא נכשלו בבעל פעור ובזנות עם הגויות. כי מי שנכשל, אין לו את הכח של הקדושה להלחם כנגד הטומאה. ובמדרש (שהש״ר פרשה ד׳ פסוק ד׳ סימן ג׳) איתא שהיו כ״כ צדיקים, שמעולם לא הקדים אחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד. [הרמז הוא – נעשה ונשמע, אנשים רוחניים שתמיד הקדימו עשיה – יד – למחשבה – ראש, קודם עושים אח"כ שומעים ומבינים!]

ועוד כתוב, ויהיו על מדין לתת נקמת ה׳ במדין. הם צריכים להיות נקיים מכל נגיעה, הם הולכים להלחם בשליחותו של הקב״ה, ולנקום את נקמתו.

עוד כתוב, אלף למטה אלף למטה, לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. אומר רש״י, לכל מטות ישראל, לרבות שבט לוי. כיון שיוצאים כאן למלחמה של קדושה נגד הטומאה, צריכים כל שבטי ישראל להתאחד ביחד בלי שום יוצא מן הכלל. ובפרט שבט לוי, שהיו צדיקים מצד עצמם ועוסקים בתורה, ובכל עניני הקדושה שבמשכן. ובמדרש רבה פרשה זו (פרשה כ״ב סימן ב׳) כתוב, שהיו עוד י״ב אלף איש שיצאו להתפלל על הנלחמים שיצליחו.

ואח״כ כתוב, וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, שנים עשר אלף חלוצי צבא. ומפרש רש״י שהיתה כאן מסירות מיוחדת מצד החיילים היוצאים לצבא, משום שנודע להם שמיתת משה רבינו תלויה במלחמת מדין, ולא רצו ללכת, עד שנמסרו בעל כרחם. נמצא שהכל לשם שמים.

וחז"ל מגלים עוד, שאנשים אלו היו גם נאמנים מאוד, שלכן, כאשר הם חזרו מן המלחמה, כתוב בפסוק י״א, ויקחו את כל השלל, ואת כל המלקוח באדם ובבהמה. אומר רש״י, מגיד שהיו כשרים וצדיקים, ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בביזה שלא ברשות עכ״ל. אחד מהם היה יכול לקחת טבעת זהב ולשים בכיסו ושום אדם לא ידע מזה, בכל זאת שום אדם לא עשה כן. הרי לנו אנשים נקיים גם מגזל וגם מעריות, אע״פ שחז״ל אומרים בחגיגה י״א ב׳ גזל ועריות נפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתם. בכל זאת הם היו נקיים. והולכים לנקום נקמת ה׳ לשם שמים, בלי שום נגיעה.

וכתוב וישלח אותם משה אלף למטה לצבא. משה רבינו שלח כל אלף אנשים של כל שבט בנפרד, והאציל עליהם מברכתו וכוחו שיצליחו להלחם נגד הטומאה, ושח״ו הטומאה לא תנצח אותם. ולשון המדרש (שהש״ר פרשה ד׳ פסוק ד׳ סימן אי) עדרים שהלכו למלחמת מדין, לא הלכו אלא בזכות משה ופנחס וכו' עכ״ל.

דבר שלישי, שלח משה את פנחס בן אלעזר, שהוא ינהל את כל המלחמה. למה דוקא את פנחס, אומר רש״י משום שפינחס היה שקול כנגד כולם. יש כאן י״ב אלף אנשים צדיקים מיוחדים, ובכל זאת פנחס היה שקול בצדקותו וקדושתו כנגד כולם.      .

ומוסיף רש"י, ומפני מה הלך פנחס ולא הלך אלעזר, הרי גם אלעזר היה שקול כנגד כולם. אומר רש״י, אמר הקב"ה, מי שהתחיל במצוה שהרג את כזבי בת צור, יגמור עכ׳׳ל. יש כאן כח מיוחד של פנחס, שהוא הרג את כזבי בת צור, רק משום שקינא לאלהיו בלי שום פניה זרה, יש לו כח גם להמשיך ולהלחם ולהכניע את טומאת מדין.

דבר רביעי. וכלי הקודש, וחצוצרות התרועה בידו. מה זה כלי הקודש, אומר רש״י, זה הארון והציץ. הארון זה כח התורה. והציץ, זה כח הקדושה. עד כמה גדול כוחו של הציץ, מפורש בפרשת תצוה (כ״ח. ל״ח) ונשא אהרן את עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם, והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה׳. ומפרש רש״י, שמטרת הציץ היה לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה. לכן לקחו אתם את הציץ, שהוא כח קדושה גדול, כדי לסייע להם נגד טומאת מדין.

ולמה לקחו עמהם את חצוצרות התרועה. משום שכתוב בפרשת בהעלותך (י׳ ט׳) וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה׳ אלהיכם, ונושעתם מאויביכם. ואע״פ שבתורה כתוב וכי תבואו מלחמה בארצכם, וכאן זה לא היה בארצכם, בכל זאת מחמת קושי המלחמה הזו, שהיו צריכים להלחם כאן נגד הטומאה, לקחו עמהם גם את החצוצרות.

הרי לנו כאן ד׳ דברים מיוחדים. א) כוחו של משה רבינו. ב) כוחם של החיילים שיצאו להלחם שהיו צדיקים וקדושים. ג) כוחו של פנחס שהיה צדיק וקדוש, ושקול כנגד כל החיילים, ויצא בתור משוח מלחמה. ד) כח הארון והציץ וחצוצרות התרועה, שמסייעים ג"כ במלחמה זו.

ח. במלחמה נגד הטומאה יש קשיים וצריך מאמץ

כתוב בתורה. ויצבאו על מדין כאשר ציוה ה׳ את משה, ויהרגו כל זכר. ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם, את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין, ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב.

אומר רש״י, שהיה בלעם עמהם, ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם. הראה להם פנחס את הציץ שהשם חקוק בו, והם נופלים, לכך נאמר על חלליהם במלכי מדין, שנופלים על החללים מן האויר.

אח״כ כתוב וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם, ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם ואת כל חילם בזזו. ואת כל עריהם במושבותם, ואת כל טירותם שרפו באש, הם שרפו את כל מדינת מדין.

ויש כאן הדגשה, אחרי שהתורה כותבת ואת כל עריהם במושבותם, מוסיפה התורה ואת כל טירותם, מה התוספת, אם שרפו את כל הערים, ודאי כבר נכללים בזה כל טירותם.

מפרש רש״י, ואת כל טירותם, מקום פלטרין שלהם שהוא לשון מושב כומרים יודעי חוקיהם. דבר אחר, לשון מושב שריהם עכ״ל. היה כאן קושי מיוחד לשרוף את המקומות שהכומרים ישבו שם, ושהשרים ישבו שם, זה היה מקומות טומאה מיוחדים, והיו צריכים מאמץ מיוחד לשרוף אותם באש.

אח״כ כתוב ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה. ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל עדת בני ישראל, את השבי ואת המלקוח ואת השלל אל המחנה אל ערבות מואב, אשר על ירדן ירחו. וכולם חוזרים מתוך הרגשה שהם צדיקים ועשו את שליחותם. והרמב״ן מביא את הספרי, אמר לו פנחס למשה, כשם שפקדתנו, כן עשינו.

ט. במלחמה נגד הטומאה לפעמים יש גם חללים ונסיגות

ועתה באה התורה לספר, שמחמת הקושי שהיה כאן במלחמה, היה כאן נזק רוחני לכולם. גם למשה רבינו, גם לפנחס, וגם לאנשי הצבא. ורק לכלי הקודש, לא היה נזק.

אבל התורה, באה ומספרת לנו, שמלחמה זו נגד הטומאה, גרמה נזק רוחני לכולם. כי זה לא היה פשוט להלחם נגד טומאת מדין. וכך כותבת התורה. ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי העדה לקראתם, אל מחוץ למחנה, מפרש רש״י למה כולם יצאו, לפי שראו את נערי ישראל יוצאים לחטוף מן הביזה עכ״ל.

ביאור דברי רש״י. משה רבינו ואלעזר הכהן ונשיאי העדה הבינו, שאם המלחמה היתה כראוי בלי שום פגם, לא יתכן שכאשר הגיעו אנשי הצבא מן המלחמה עם כל השלל והמלקוח, תתקוף תאוות ממון את נערי ישראל. הרי אין שום חלק וניצחון ליצר הרע במלחמה זו, והוא נכנע לגמרי. אם רואים שיש תאוות ממון אצל נערי ישראל, זה סימן שלא הכל כראוי. זה סימן שהיצר הרע לא נכנע לגמרי, וגם הוא הגיע עם אנשי הצבא. לכן כולם יצאו מיד, לבדוק מהו החטא שבגללו עדין היצר הרע של מדין קיים, והשפיע תאוות ממון על נערי ישראל.

כתוב אח״כ , ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות. אומר רש״י, למה משה כעס רק על שרי האלפים והמאות, ולא על כולם. ללמדן שכל סירחון הדור תלוי בגדולים, שיש כח בידם למחות עכ״ל. ובאמת היה כאן טענה על פנחס, משום שהוא ניהל את כל המלחמה, אלא שמשום כבודו, לא כעס משה עליו אלא על שרי האלפים והמאות. ועל דרך זה פירש״י בפרשת שמיני(י• ט״ז) בפסוק ויקצוף על אלעזר ועל איתמר עי״ש.

ומה קצף משה עליהם. ויאמר אליהם, החייתם כל נקבה, הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה׳ על דבר פעור, ותהי המגיפה בעדת ה׳, ועתה הרגו כל זכר בטף, וכל אשר יודעת איש למשכב זכר הרוגו, וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם.

מפרש רש"י, שלא רק הנשים של מדין שהחטיאו את ישראל נהרגו, אלא כל אשה שראויה להבעל ג׳׳כ נהרגה. אפילו ילדה קטנה בת ג' שנים. מחמת גודל הטומאה של מדין. ומביא רש״י שגם כאן הוזקקו להעזר ע״י הציץ, שהעבירו את כולם לפני הציץ, וכל הראויה להבעל פניה מוריקות.

א״כ מפורש כאן את הנזק הרוחני שנגרם לפנחס ולשרי האלפים והמאות, שכח טומאת מדין הצליחה לבלבל אותם, שהם לא הרגו את נשות מדין. וכתוצאה מכך, לא נגמרה טומאת מדין. וזה השפיע אפילו על נערי ישראל, שנכנס בהם תאוות ממון. והוכרחו כל אנשי המלחמה, לשוב עוד פעם למדין כדי להרוג גם את הנשים.

וגם למשה רבינו נגרם נזק רוחני, מכח טומאת מדין, שכתוב ויקצוף משה על פקודי החיל. ורש״י מביא בפסוק ב״א, שמשה בא לכלל כעס ובא לכלל טעות ונתעלמו ממנו פרשת גיעולי כלי עובדי כוכבים, והוצרך אלעזר הכהן ללמד אותם לאנשי המלחמה.

וגם לכל חיל וחיל מהנלחמים במדין, אירע נזק רוחני. וזה מפורש בסוף הענין (פסוק מ״ח) שכתוב, ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא, שרי האלפים ושרי המאות. ויאמרו אל משה, עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו, ולא נפקד ממנו איש. ונקרב את קרבן ה׳ איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז, לכפר על נפשותינו לפני ה'.

מי שקורא את הפסוקים לפי פשוטו, מבין שהם הביאו כלי זהב בתורת הכרת הטוב להשי״ת על מה שהם חזרו מהמלחמה ושום אדם לא מת או נפצע שם. אבל א״כ לא מובן, מהו שכתוב לכפר על נפשותינו לפני ה׳, איזה כפרה הם היו צריכים?

אומרת הגמרא בשבת ס"ד אי. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אמר להן משה לישראל, שמא חזרתם לקלקולכם הראשון. מפרש רש״י, שמא חזרתם לקלקולכם של מעשה שיטים לזנות את בנות מואב, כך עשיתם במדין, ולכך אתם צריכים קרבן עכ״ל. אמרו לו, לא נפקד ממנו איש. מפרש רש״י, לא נחסר מדת יהודית עכ״ל, אמר להן, א״כ כפרה זו למה, אמרו לו, אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו. מיד ונקרב את קרבן ה'. א"כ מפורש כאן שאנשי הצבא הצדיקים נכשלו בהרהור.

וממשיכה הגמרא שם, תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהם מן הערוה. אומר רש״י, שזנו, לשון מזון, שנהנו במראית העין עכ״ל. רבי ישמעאל מגלה כאן, שהם גם נכשלו בראיה, ונהנו מראיות אסורות. א״כ מפורש את הנזק הרוחני שמלחמה זו עשתה לכל אנשי הצבא, עד שהוצרכו כפרה על זה.

י לקח נלמד – את היצה"ר לא מנצחים בפעם אחת

התורה בפסוקים אלו, באה ללמד כל אדם שנלחם כנגד יצרו הרע. בדרך כלל, כשאדם נלחם נגד יצרו, הוא מצפה שהוא ינצח בפעם אחת ניצחון גמור. וכאשר הוא רואה שהוא הצליח רק באופן חלקי או לא הצליח כלל, הוא נשבר. לפעמים, אדם מנצח את יצרו בנושא מסויים, אבל כנגד זה הוא נכשל בכעס, או בתאוות האכילה וכדומה. והוא נשבר, כי הוא חושב, שהניצחון צריך להיות מושלם.

באה התורה ואומרת, תדע לך, קשה מאוד להשיג ניצחון מושלם בפעם אחת. הנה תראה במלחמת מדין, כמה הכנות עשו למלחמה, ומשה שלח את אנשי הצבא, ואנשי הצבא עצמם היו צדיקים מיוחדים. ומשוח מלחמה היה פנחס שקינא לאלהיו. ובכל זאת, הם לא הצליחו בפעם אחת לסיים את המלחמה, והם היו צריכים שוב לשלוף את חרבותם כדי להרוג את הנשים. ומשה בא לכלל כעס ולכלל טעות ושכח את פרשת גיעולי כלי נכרים. וכל אנשי הצבא עצמם תוך כדי המלחמה נכשלו בראיה ובמחשבה. ומה הם עשו, האם הם נשברו. הם המשיכו לפעול ולעשות את תפקידם. ולשוב בתשובה על מה שנכשלו.

לכן תדע לך, שגם במלחמת היצר, שהוא ג״כ מלחמת הקדושה על הטומאה. יתכן מאוד, שלא תצליח בפעם אחת להלחם לגמרי, ואולי פתאום תראה, שהיצר נלחם אתך בענינים אחרים. אל תשבר. תתאזר בסבלנות, ולאט לאט תתקן את כל הנזקים, עד שתסיים את מערכת המלחמה שרצית להשיג.

כל אחד נפגש במהלך המסע עם קשיים ולעתים עם "ענן" המבשר על משבר כלשהו קורה שאין מסתדרים עם חברותא לפעמים אין מבינים את השיעור קורים דברים בחדר המגורים או בחדר האוכל אך מכל הדברים האלה אין צורך להשבר זהו נסיון זוהי שעה של התמודדות עם היצר וכאשר מתגברים עולים בדרגה נוספת כי כל שעה של קושי או אפילו של נפילה היא מנוף אדיר לקימה והתעלות כמו שנאמר "שבע יפול צדיק וקם" ומבאר הגר"י הוטנר זצ"ל שהנפילה היא סיבה לקימה.

היעד הסופי של מסע ארוך זה הוא כאמור העולם הבא שם יושבים הצדיקים בגן עדן ונהנים מזיו השכינה וזהו עונג שאין ביכולתנו לתארו לעצמנו ה"מסילת ישרים" אומר שלא יתכן שאדם נולד למצב שלו בעולם הזה הוא מוסיף ואומר שמקום התענוג האמיתי הוא העולם הבא ששם יושבים בצל השכינה ונהנים נועם אין קץ מזיוה.

תוספת ששמעתי מהרב אסולין: ביום היה עמוד הענן, ובלילה עמוד האש. מה בא הדבר ללמדנו?

יש ימים של 'יום'. הכל מאיר, הכל פורח וזורח, עבודת ה', התפילה הכל בשמחה. אין אלה ימים מאירים למעלה בשמים. הם ימים שעל גבם יש עמוד ענן המאפיל. היות ולא התאמצנו, לא השתדלנו כפי כוחנו, הכל הרי הלך למישרין.

לעומת זאת ישנם ימים שהם בחינת 'לילה'. חושך, נפילות, כעסים, חוסר רצון לעשות רצון ה'. אולם אנו משתדלים ומתאמצים יתר על המידה. הימים האלה יש מעליהם 'עמוד אש'. הם החביבים לפני השי"ת. א' בצער ממאה שלא בצער. כמעשה עם הח"ח. הם הימים האמיתיים הקרויים חיים. ימי ההתמודדות והמאמץ.

אין להתייאש בשום מצב, ואין לתלות מצבנו בזר, אלא רק בקוב"ה.

מעשה עם הרב מנדל

הוא שכב על דרגש הברזל שבמחנה העבודה, גבו היה שפוף ומשקלו לא עלה על 30 קילוגרם. כל זה שיווה לו מראה של שלד. יהודים רבים נאלצו מכורח המציאות המרה, ללגום את טיפות המרק הטרף על מנת להחיות את נפשם ולשמור על צלמם, אך הוא, הצדיק רבי חיים משה מנדל זצ״ל, לא הסכים אף לטעום ולו טיפה אחת.

כעת, הוא כבר היה חלש עד מוות, והרגיש את נשמתו עומדת על מפתן גופו, מבקשת לעלות אל על. בכוחותיו אחרונים התיישב על הדרגש וקם על רגליו כשהוא נתמך בכל הנקרה לידו, פוסע אט־ אט לעבר גדר התיל של המחנה, שם תכנן לומר את הוידוי, בתקווה שאי מישהו ישים לב ליהודי הנופל על הארץ ויביא אותו לקבורה.

הוא נצמד לגדר, מנסה להיתמך בה, וקרא את קריאת שמע. לפתע שמע קול הקורא לעברו: ״יהודי, יש לי משהו בשבילך״!

מעבר לגדר נראה איכר כפרי ערל, המסמן לרב חיים משה הצעיר שיש לו כיכר לחם המוצנע תחת למעילו. ״אתה רוצה לקנות״? שאל אותו הכפרי. ״כן״ הנהן הרב אך המשיך בלחש, כי אין לו פרוטה.

״תחפש בכיסים״ אמר לו הגוי, והאברך עשה כצוויו, על אף ידיעתו כי כיסיו התרוקנו עוד לפני בואו למחנה, על ידי החיילים הנאצים. אבל הוא טעה.

בתוך הכיס התגלתה מטבע שחוקה. הוא הוציא את הפרוטה מהכיס והראה אותה לגוי כשואל, אם היא מספקת את רצונו?

הכפרי הנהן והורה לו לזרוק אליו את הפרוטה. לאחר מספר שניות, הועבר כיכר הלחם לידיו הנרעדות של הרב חיים משה מנדל זצ״ל הצעיר, והוחבא היטב בצריף.

הרב מנדל פתח את העיתון שעטף את הלחם וגילה בו כותרת מרעישה ומשמחת, המספרת על כך שהקץ למלחמה קרב תוך שבועות מספר. הוא נטל ידיו, שבר חתיכה מהלחם, והרגיש תוך מספר שניות, איך כוחותיו שבים אליו. אחר שסיים לאכול כזית מהלחם בירך ברכת המזון. על דרגש סמוך שכב יהודי צעיר נוסף שגסס. הוא סימן לו לגשת אליו כדי לומר איתו קריאת שמע. הרב מנדל לקח כמה פירורים מכיכר הלחם, הרטיב אותם והכניס לתוך פיו הקמוץ של היהודי הגוסס.

הלחם שנתן לו היה כטל חיים. הוא לא התייבש ולא ניגמר במשך 3 חודשי המלחמה האחרונים, והציל מדי יום יהודים נוספים ממוות ברעב.

לפני שעזבו את המחנה, פנה הרב זצ״ל לחברו ושאל: ״זוכר שאתה כבר רצית שאגיד עימך וידוי?״

״אני זוכר ששמת לי משהו בפה וקמתי לתחיה״ ענה לו.

הרב חיים משה מנדל זצ״ל הוציא את כיכר הלחם ממעילו והראה לו את הלחם בשלמותו.

״מזה שמתי לך פירורים וקרה הנס״. כעת, לאחר שהתגלה דבר הנס, סרה הברכה ממנו ונעלמה. הרב מנדל זצ״ל אכל מהלחם, ולראשונה מזה שלושה חודשים, בהם אכלו עשרות יהודים מהלחם השלם והתאוששו לחיים, הלחם ניגמר. [קול העיר פ' חוקת תשעב].

יא.

ודוגמא נפלאה לאדם כזה, שלא נשבר כשרצה להלחם נגד יצרו, למרות שהיצר הרע הכה אותו מכה קשה. מצאנו בגמרא בנדרים ט׳ בי. תניא אמר שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו מה ראית להשחית את שערך זה הנאה?

אמר לי, רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי, ובקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו, רשע, למה אחה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים. מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר להי. אומר הרץ, שמירתו לשם שמים.

ושואלת שם הגמרא, מתקיף לה רבי מני, למה שמעון הצדיק לא אכל מאשם נזיר טמא, ודאי משום שזה בא על חטא, א״כ שלא יאכל מכל האשמות, משום שגם הם באו על חטא. השיב לו אביו רבי יונה, הסיבה שכל אשם נזיר טמא לא אכל שמעון הצדיק, משום שכל הנזירים, אחרי שהם נכשלים בחטא, הם מקבלים עליהם נזירות. וכאשר הם נטמאים באמצע, ומתרבים עליהם ימי הנזירות, הם מתחרטים על קבלת הנזירות, וזה קרוב להיות קרבנם חולין בעזרה. אבל אותו אדם מן הדרום, כיון שכוונתו היתה כל כך רצויה בהתחלה, ודאי שלא התחרט על ריבוי הימים שאירעו לו, כתוצאה ממה שנטמא.

הנה מפורש מכל זה, שזה ודאי שיתכן לכל אדם שנבשל בעבירות וקיבל על עצמו נזירות, שהיצר הרע יכשיל אותו בטומאת מת, ויתארכו עליו ימי נזירות, ויגיע למצב שיתחרט בלבו על מה שהוא קיבל על עצמו נזירות. כי מלחמת היצר, אינה מלחמה פשוטה. ואדם צריך להיות מוכן, שתוך כדי המלחמה, גם היצר יכה אותו.

אבל החידוש הוא, שאפילו אותו נזיר מן הדרום, ששמעון הצדיק העיד עליו שכל מעשיו לשם שמים, ועליו הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳. והוא יצא למלחמה נגד היצר הרע, עוד לפני שהיצר הרע החטיא אותו, והוא צעק עליו רשע למה אתה מתגאה על עולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה. והוא קיבל על עצמו נזירות, כדי שהוא יגלח את שערו בטהרה לשם שמים.

בכל זאת היצר הרע נלחם אתו, וטימא אותו בטומאת מת. וכאשר הוא היה צריך לספר את שערו, הוא לא גילח את שערו בטהרה, אלא מחמת טומאה. ואח׳׳כ הוא היה צריך לנהוג שוב נזירות של טהרה, וכאשר הוא יתגלח אז, לא יהיו לו שערות יפות לגזוז אותם. הרי לנו שתוך כדי מלחמתו עם היצר הרע, היצר הרע הכה אותו מכה כואבת.

וחז"ל מעידים עליו, שהוא לא נשבר, והוא לא התחרט על קבלת נזירותו, מחמת שעתה מתרבים עליו ימי נזירות שלא היו כלל בתוכנית שלו. אלא הוא הבין, שכך הוא מלחמת היצר, אני קיבלתי על עצמי נזירות לשם שמים, יתכן שהיצר יקלקל לי את תוכניותי, ויטמא אותי, ואהיה מוכרח לספר את שערי, לא מחמת טהרה, אלא מחמת טומאה. ובכל זאת אני לא ישבר, ואמשיך עוד נזירות טהרה.

זהו דרכם של עבדי הי. שהם לא נשברים מהתקפות היצר הרע, ועל זה נאמר (משלי כ״ד, ט״ז) כי שבע יפול צדיק וקם. ואת היסוד הזה, לימדה אותנו התורה בפרשה זו של מלחמת מדין. יזכינו השי״ת להיות עבדי ה׳ באמת.

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת מטות”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

שלחן ערוך חלק א