פרשת מסעי

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר במדבר

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת מסעי

אל תהיה חנפן!

"ולא תחניפו את הארץ בטמאכם אותה"

כתב בספר ראשית חכמה – שער הקדושה – פרק שנים עשר

פרק אלו נאמרין (סוטה מא, ע"ב) אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם, שנאמר: (ישעיה ה, כ) הוי האומרים לרע טוב וגו', וכתיב בתריה: (שם ה, כד) "לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה שרשם כמק יהיה" וגו'.

ואמר רבי אלעזר כל המחניף לחבירו לסוף נופל בידו או ביד בנו או ביד בן בנו, מנין? מחנניה בן עזור נביא השקר שהיה מתעה את ישראל. ואמר ירמיה הנביא: כן יעשה ה' יקם ה' את דברך! ובשביל שלא מיחה בידו אלא אמר יקים ה' את דברך, נפל ביד בן בנו, שנאמר: (ירמיה לז, יג) "ויהי הוא בשער בנימין ושם בעל פקידות ושמו יראיה בן שלמיה בן חנניה" וגו' וקצפו השרים על ירמיהו ונתנוהו בבית הסוהר.

וכל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה, שנאמר: (איוב טו, לד) "כי עדת חנף גלמוד", ובכרכי הים קורין לנדה גלמודה.

ובמדרש אמרו רבי שמעון בן חלפתא מיום שגברה אגרופא של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין אדם רשאי לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך.

ארבע כיתות שאינן מקבלות פני שכינה, ראשי תיבות חשמ"ל. רבינו יונה בשערי תשובה שער שלישי קפז.

המעשה בבית הלוי שגירשוהו מלהיות רב בסלוצק ובכל זאת לא הסכים להחניף לרשע וללכת לבר מצוה שלו, מפני שבנו לא היה אמור לדרוש דרשה, מכיון שהיה מהמתקדמים… והיה שם עני שלא חשב להזמינו לבר מצוה של בנו אולם כששמע שהרב מסרב לעשיר ההין להזמינו ושאלו הרב: האם בנך ידרוש? אכן, השיב העני, הוא הכין פלפול עיוני! אליך אבוא בשמחה! אמר הרב וקם ללבוש מעילו.

בעל הפלא יועץ כותב שיש טועים בענין החנופה וחושבים שלכבד את העשיר זו חנופה, וזו טעות, שאדרבה, רבי מכבד עשירים, ויש אף שנהנים לומר שהם לא עושים לו חשבון ומבזים אותו, ואין זו הדרך הנכונה.

עם כל זה חנופה תיתכן בשני אופנים. א. אם משבח אדם אחר ומראה לו חיבה יתירה הרבה יותר ממה שחש לו בליבו, זה חנופה.

דבר נוסף – שצריך להוכיח מישהו, והוא מראה לו פנים שוחקות ומחייך לו ונותן לו תחושה שהוא צדיק ועושה מעשים הגונים.

דוגמא – אדם שמבייש אדם אחר, ואתה צוחק, או אומר לו כל הכבוד, מגיע לו… או כל דוגמא אחרת שאתה שומע שמישהו מספר לך או אתה רואה אותו עושה עבירה ואתה נותן לו תחושה של הסכמה למעשיו.

החפץ חיים כותב שהדבר מצוי אצל אדם ששומע לשון הרע ומהנהן או מחייך בהבנה ובזה הוא מחניף לרשע!

רבי רפאל מהמבורג שהגיע אליו דין אלמנה ביום הראשון שבא לכהן בעיר ולבסוף התברר שהיה זה רק בחינה לבודקו.

פרשת מסעי

כל המסעות לטובה 

מספר מזקנים אתבונן (ע״פ דברי בן שלמה) עם תוספות

ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳ ואלה מסעיהם למוצאיהם (לג,ב)

רש"י על במדבר פרק לג פסוק א

ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות אמר לו כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך כך אמר לו הקב״ה למשה, מנה להם את כל המסעות היכן הכעיסוני, לכך נאמר: אלה מסעי בני ישראל. (מדרש תנחומא, הובא ברש״י)

המשל בא להסביר לנו את התועלת שבסיפור ומנין המסעות, אבל עדיין צריך להסביר גם את המשל גופא:

לשם מה באמת צריך להזכיר לבן את כל מה שעבר עליהם בדרך?! הלא עתה הוא בריא, וכל מה שהיה אינם אלא זכרונות לא־נעימים!

ונראה, שלמלך זה היתה כוונה עמוקה בסיפור זה, הוא רצה ללמד לבנו את הלקח שעליו להפיק לעתיד חייו.

בשעה שהוליך את בנו למקום המרפא, בודאי לא הפסיק הבן להתאונן על טלטולי הדרך הקשים שעוברים עליו – לא רק שהוא חולה ומתייסר בכאבים, אלא שעוד מטלטלים אותו ממקום למקום, ומוסיפים לו יסורים!

הלא זו אכזריות מאין כמוה! באותה עת, לא היה לאב מה לענות, וכי במה אפשר להרגיע אדם בעת צערו? רק דבר אחד יכול היה לומר לו: ״תהיה בטוח שאיני מתכוון להרע לך, אתה יודע שאיני דורש אלא טובתך, וממילא תוכל לסמוך עלי, שכל זה כדאי לך״.

אבל עכשיו, משנתרפא הבן וחוזר למקומו בשלום, מראה לו האב את כל המקומות, שבהם נתייסר בזמנו ביסוריו בעת ההליכה. ״תזכור מה שאמרת לי, איך נתרעמת עלי. ועכשיו תאמר בעצמך: צדקתי, או לא צדקתי?

אז היית חייב לסמוך עלי בעינים עצומות, להאמין שזה לטובתך. אבל עכשיו אתה רואה זאת בעיניך: הכל היה לטובה״.

וכך היתה גם כוונתו של הקב״ה, כשאמר למשה רבנו לסכם את כל המסעות, בתום ארבעים שנות נדודיהם במדבר. בזמנו, הרבו בני ישראל להתרעם על גורלם המר, שעליהם להיות נודדים במדבר. הם לא היו מסוגלים לראות ולהבין, איזו תועלת תצמח להם מכל זה. רק האמונה שהאמינו בהקב״ה נתנה להם את הכח לעמוד ביסורים אלה.

עתה, משעברו את כל התקופה בשלום ועמדו לפני כניסתם לארץ, הגיע העת להביט אחורה ועכשיו כבר יכלו להביט על המסעות במבט אחר.

עתה ראו בחוש, כיצד חינך אותם הקב״ה והכין אותם לקראת העתיד בארץ ישראל, במשך אותם ארבעים שנות נדודים במדבר, כיצד עלו ממדרגה למדרגה בכל מסע ומסע, עד שהיו ראויים לנהל חיי תורה אמיתיים בארץ אבותיהם [וכיצד ביררו ניצוצי הקדושה מן המקומות בהם היו כפי שביארנו בהרחבה במקו"א].

בזה ניתן להסביר את שינוי הלשון שבפסוק שלפנינו:

בתחילתו נאמר ״ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה״, ואילו בסופו נאמר: ״ואלה מסעיהם למוצאיהם״. הלא דבר הואי אלא הוא אשר אמרנו: משה ראה וכתב את ״מוצאיהם" את היציאה ממקומות החנייה, במבט שלו: ״למסעיהם״ ־ הם שימשו כהכנה למסע חדש, לעלייה רוחנית חדשה.

אבל בשעתו, במבט של ההווה, הם נראו אחרת. ״אלה מסעיהם למוצאיהם" כל תכלית  המסע נראתה להם כגאולה ממקום חנייתם שהיה כבד עליהם.

הם לא ראו במסע ענין חיובי, אלא שמחו בעצם האפשרות לנסוע מכאן. רק עתה, בעת הכתיבה, התגלה גם הפן החיובי – ״מוצאיהם למסעיהם״.

ומן העבר אל העתיד – כשתבא הגאולה השלימה בב״א, נוכל גם אנחנו לראות ולהבין, מהו הטוב הטמון בכל מה שעובר עלינו, כיצד מה שנראה לנו רע אינו אלא הכנה הכרחית לטוב האמיתי, שאליו אנו מצפים בכל יום ויום.

 

לעת"ל הטוב והמטיב

הגמ' אומרת שעל הצרות מברכין בעוה"ז ברוך דיין האמת, ולעוה"ב הטוב והמטיב. והרי לעתי"ל לא תהיה כל צרה, ומדוע איפוא יהיה צורך לברך זאת?

מבאר רבי אפרים מבראד שכוונת הגמ' שלעת"ל יברכו על הצרות שהיו כאן בעוה"ז הטוב והמטיב. פירושו שלעת"ל יובן שהכל היה לטובה, כאדם שבכה על שהפסיד את הטיסה, ולאחמ"כ התברר לו שהיה זה לטובתו, שהמטוס התרסק.

וזה שאמר דוד רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו. הרשע מלא מכאובים שאינו מבין שזה לטובה, ולכן הוא נאנח על כל רעה, וסבלו ומכאובו רב ביותר. אולם לעומתו הבוטח בה' יודע שמהרע הזה יסתובב חסד ה'!

ולכן כשר"ע הלך עם התנאים על הר הבית וראו שועלים, אזיל ר"ע לשיטתו שאינו מסתכל על חצי התמונה, אלא משכיל אחרית דבר שבהסתכלות כוללת הדבר לבסוף יהיה לטובה.

לפ"ז נבין את דברי הגמ' שאמרת שבעוה"ז על בשורות רעות אומר דיין האמת, ולעולם הבא יאמר הטוב והמטיב. והקשה הצל"ח והרי לעוה"ב לא תהיינה בשורות רעות כל עיקר?

ותי' בשם ר' אפרים מבראד שכוונת הגמ' שבעוה"ז נדמה הרע כרע, אולם לעוה"ב נבין שהרע שהיה כאן בעוה"ז הינו באמת לטוב לנו, ואזי נברך על אותן הרעות שעברו הטוב והמטיב!

וזשאה"כ כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. שלעת"ל יראו בראיה האמתית עין בעין – כשישוב ה' לציון – שהכל בעצם היה לטובה!

תוספת מאוצה"ת בראשית:

בתיבות הראשונות בתורה מוצאים אנו את חותמו של הקב"ה שהוא אמת וחותמו אמת שכן סופי תיבות בראשית ברא אלוהים "אמת" יש להתבונן מדוע רמו הבורא את חותמו חותם אמת דוקא בסופי התיבות ולא בראשם?

ביאר בספר "אורחות חיים" הגאון בעל 'ישבט מוסר' רמז נפלא ועצום רמז לנו בזה בורא העולם והוא מעשים רבים מתרחשים בעולם חלקם נראים טובים לאדם וחלקם רעים לאדם את המעשים הטובים מקבל כל אחד בשמחה ומודה עליהם ואילו את הרעים מקבל בצער וביגון ומתרעם עליהם מדוע מפני שאין הוא יודע את סיבת התרחשותם של מעשים אלו אמנם אם היה יודע שכל המעשים האלו הם אך ורק לטובתו ולתועלתו והכל מאת הבורא שנאמר בו "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" לא היה מתרעם כלל ועיקר

אלא היה מודה ומשבח כפי שאמר דוד "אודך כי עניתני" גם על הענוי היה מודה לקב"ה וכפי שאמרו חז"ל נדה לא על הפסוק "אודך כי אנפת [כעסת] בי ישוב אפך ותנחמני" ישעיה יג אמר רב יוסף במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שרצו לנסוע בספינה כדי לסחור ובעת אשר רצו לעלות לספינה נכנס קוץ ברגלו של אחד מהם ולא יכל לעלות לספינה התחיל מחרף ומגדף לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים התחיל מודה ומשבח

ולכן רמזה התורה את ה"אמת" בסופי התיבות ולא בראשי התיבות לומר לך שבתחילה אין ניכרת האמת אבל בסופו של דבר האמת תתגלה כפי שמצינו מעשיות רבות.

לא הרעיש בעבור הגאולה

מסופר על הרה״ק בעל האוהב ישראל מאפטא זי"ע, שהבטיח שאחר פטירתו ירעיש עולמות למעלה להחיש גאולתם של ישראל. ואחר שנלב״ע הגיעה משלחת חסידים לבנו הרה״ק רבי יצחק מאיר מזינקוב זי״ע לשאול מה עם הבטחת אביו? נמנם רבי יצחק מאיר מעט, ואמר לחסידים, אבא בא אלי בעת, ואמר לי: כתוב בתהילים (מח. י) ״דימנו אלקים חסדך בקרב היכלך׳, כשהיינו בעולם הזה דמינו – חשבנו, ׳אלקים׳ שכל המאורעות העוברים על בני ישראל הם דינים ועונשים, (אלקים – מדת הדין). אולם, ״חסדך בקרב היכלך" כשעליתי למעלה להיכלך בשמים, ראיתי כי הכל חסדים, ואיך אבקש ח״ו לבטלם…

אומר בעל התניא [הו"ד במכתב מאליהו לרב דסלר]

ספר שמות פרק כ טו) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק:

(טז) וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת: (יז) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ: (יח) וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים:

העם ראו ערפל ונסוגו. משה יודע שאם יש ערפל וקשיים – שם האלקים! לכן העם "עמדו מרחוק" – ונותרו רחוקים. רק מי שיודע שמנסיונות נבנים, ואין להרתע מערפל – זוכה להתחבר לאלקים!

ואכן בתחילה – יש ערפל ואין המציאות ברורה, ואז החוכמה זה להאמין! ולדעת שבסוף הכל לטובה!

וזשה"כ 'נחית בחסדך עם זו גאלת' מבאר הבא"ח? שבזכות שנחום איש גמזו אמר גם זו לטובה הוא נגאל מהצרה, כך ה' מנחה בחסדו את העם שאומרים גם זו וגואל אותם מצרתם ודפח"ח.

 

[מכאן מאהבת ה' עה"ת] – מדוע יושבים כאן גוים עצומים?

ובפר׳ עקב (ט׳, א׳ ב׳) שמע ישראל אתה עבר היום את הירדן לבא לרשת גויים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים, עם גדול ורב בני ענקים וגו׳.

שואל החת״ס בספרו תורת משה ודל מדוע הושיב הקב״ה בארץ כנען גויים גדולים ועצומים?

ועוד צריך להבין מדוע הרשה ה׳ להם לבנות בארץ ערים גדולות ובצורות?

הרי כבר מבריאת העולם היתה הארץ מיועדת לבני ישראל, והיא בחזקתם מימי אברהם אבינו,

אמנם הורשו אותן אומות לשבת בארץ עד בא בנ״י בבחינת עבדים המשמשים את בן המלך עד שיגדל ויירש את מדינתו, אולם האם לא היה עדיף שיושיב שם הקב״ה עמים חלשים כדי שבנ״י יורישום בנקל בבואם ארצה?

תשובה לשאלה זו נמצאת מתוך עיון בברכת בורא נפשות יש לתמוה "הלכה, אדם מישראל ששותה מים לצמאו אומר ברוך שהכל נהיה בדברו, רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונם" [מדרש רבה ג׳ יי]

זה שאנו מודים לה' על בריאת הנפשות – מובן, חסד ה' עמנו. אך מדוע אנו מודים על חסרונן?? האם לא טוב יותר לו היו הנפשות מושלמות?

אמנם הקב״ה עושה טובה גדולה לבריותיו בהרווייתם מצמא, אולם הבריות נזקקות לטובה זו רק בגלל שהקב״ה ברא אותן עם חסרון זה של צמא למים, אילו היה האדם נברא בשלימות ללא חסרון הצמא, הוא לא היה נזקק למים, ומהו איפוא חסדו המיוחד של ה׳ בהרוויית האדם הצמא?

מהי תכלית בריאת האדם

כתב הרמח״ל דעת תבונות סי׳ י״ח: כי האל ית״ש הוא תכלית הטוב ודאי, ואמנם מחק הטוב הוא להטיב וזה הוא מה שרצה הוא ית״ש לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה ואמנם כדי שתהיה ההטבה הטבה שלמה ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם בי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא ולא ישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב, כמי שמקבל צדקה מאחר ועל זה אמרו (ירושלמי ערלה פ״א הל׳ ג׳) מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה.

 אם הנבראים אינם חסרים – הם אינם יכולים לזכות לחסד ה' ולאורו. אינם יכולים להתדבק בו.

לכשנתבונן בדבר נראה אומר החת״ס שגם מה שנרמה לנו בחסרון הוא טובתו של ה׳ בבריאת האדם,

הקב״ה נטע באדם את תכונת הצמאון כדי שעל ידי כך הוא יכיר כמה הוא זקוק לבוראו יודה לו ובכך יגיע לעיקר תכליתו, ויזכה לשני עולמות,

נמצא לפי זה שחסרונו של האדם הוא גופא טובה עבורו יותר מכל הטוב המושפע עליו. על כך נקבע בנוסח הברכה בורא נפשות רבות וחסרונן, ראשית כל מודים אנו לה׳ על שנטע בנו חסרונות שעל ידם אנו מכירים אותו,

אחר כך מוסיפים ומודים גם על האמצעים שנתן לנו כדי למלאת חסרונות אלו, על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי,

ומדוע אנו מודים גם על החסרונות וגם על הטובות עצמם?

כי על ידי כך "ברוך חי העולמים", כלומר מכחן זוכין אנו לשני העולמים.

זהו גם פשר הקושי שהציב הקב״ה בפני בני ישראל בבואם לארץ כנען,

בטובו הגדול הציב הקב״ה את הבאים לארץ בפני בני ענק כדי שיכירו את חסדי הבורא יתברך שמו, ולא יחשבו שבכחם ועוצם ידם עשו חיל, עכ״ל הנה גודל חסדו תמיד בכל יום ויום. וזהו שמורה לנו התורה גודל טובו העצום שמדריך אותנו היאך שלא נינזק משום רע ח״ו!

שאלת טורנוסרופוס

ובמדרש (תנחומא תזריע ה) שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא איזה מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם, אמר לו של בשר ודם, אמר טורנוסרופוס הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם, אמר לו רבי עקיבא לא תאמר לי במה שהוא למעלה שאין בריות שולטין עליו, אלא אמור דברים המצוין בבני אדם, אמר לו למה אתם מלין, אמר והלא הייתי יודע שבדבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי לך שמעשה בשר ודם נאים משל הקב"ה, הביא לו שבולים וגלוסקאות אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם. אמר לו טורנוסרופוס אם הוא רוצה במילה למה אין הולד יוצא מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא ולמה שררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכתו, ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה את המצוות אלא לצרף בהן את ישראל, שנאמר (משלי ל, ה) כל אמרת אלוה צרופה:

ר"ע מלמד את טורנוס' שהציווי הוא "נעשה אדם" – אני ואתה. אם אתה תהיה מושלם – היכן היא עבודתך? היכן תשקיע מאמץ לבנות את הרוחניות שלך? מה הצורך שלך להתקרב לרבש"ע?

לכן מברכים שלא עשני גוי, למה לא "שעשני יהודי?" מפני שעלי לעשות את היהודי שבי!

רק האדם נברא חסר. צבי ענבל וההבדל בין נהג האוטובוס לחתול.

 

מכתב אליהו (ח״ג עמ' 100):

"אולם מי שליבו ער להרגשות החסד יאורו עיניו ויכיר שכל הבריאה נובעת ממדת טובו יתברך עולם חסד יבנה ויבין שגם זה שהקב״ה ברא אותנו מחוסרים ובלתי שלמים בגוף ונפש, טובה גדולה היא לנו,

כדי שנכיר את מדת חסדו בשימלא את חסרונותינו, ועל ידי ראיית חסדיו נדבק במדת חסדו, מה הוא רחום אף אתה רחום ונעבדהו בנפש חפיעה לטוב לנו כל הימים".

 

נמצא לאור זאת שכל מה שה' עושה עם האדם הוא לטובה, גם מה שנראה לו כעת כחסרון וכרע!

כוחה של אמונת חכמים תמימה [מעין השבוע ח"ד עמ' ר"י]:

כשהנאצים כבשו את פולין, נמלטו אלפים לגליציה המזרחית שהיתה בשליטת הרוסים. חסרי נתינות היו, עקורים ותלושים. הודיעו הרוסים, שהחפצים בכך יכולים להרשם ולקבל נתינות רוסית. באו רבים ושאלו את הרזז״ק רבי איציקל מפשווארסק זע״ל. אמר להם: ״טובתם של רשעים, רעה היא אצל צדיקים. המנעו, ואל תתוודעו לרשות״. שמעו לקולו ולא נרשמו.

בליל שבת קודש כ״ג בסיון ת״ש, ערכו הרוסים מצוד אחר כל אלו שלא ביקשו את האזרחות הרוסית והגלו אותם לסיביר. הייתה זו גזירה איומה, והם פנו אל הצדיק בטרוניה. ענה ואמר להם: ״שלם אני עם העצה שנתתי, שלא להרשם. ובאשר לעונש ולהגלייה  מה אומר לכם, יום זה כ״ג בסיון הוא יום של אורה ושמחה וששון ויקר, ולא יתכן שתתרחש בו רעה!״

בשנת ב׳ אלפים ת״ו לבריאת העולם, נכתבו ״האיגרות השניות״ על ידי מרדכי הצדיק ואסתר המלכה, להעביר את מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר חשב על היהודים לאבדם, ולתת להם רשות להיקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד את כל חיל עם ומדינה הערים עליהם. היה זה ״בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלושה ועשרים בו״  ״הרצים רוכבי הרכש האחשתרנים יצאו מבוהלים ודחופים בדבר המלך והדת ניתנה בשושן הבירה, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר״.

ומאז ועד היום זהו יום ישועה, אורה ושמחה וששון ויקר.

דבריו היו סתומים וחתומים, והמוני יהודים הועלו על רכבות והובלו לסיביר. שנה תמימה עברה  וחורף סיבירי נורא  ובסיון תש״א פלשו צבאות הנאצים למזרח גליציה ובעיקבותם פלוגות הקטל שהרגו ולא חמלו, טבחו רבבות, ה׳ ינקום דמם. היחידים שנותרו בחיים  היו אלו ששמעו לדברי הצדיק, וצייתו לדעת תורה!

 

מכאן לא נמסר:

בכח האמונה התמימה

מעשה נורא סיפר הצדיק רבי יעקב מוצפי זצ"ל. למשפחה אחת ארע, שבנם הקטן היה בוכה בצעקות נוראות יומם ולילה, ולא ידעו את סיבת הדבר. פנתה המשפחה לפרופסורים המומחים ברפואה. ואחרי עשרות בדיקות שונות ומשונות, לא מצאו דבר. החלו ההורים לפנות לחכמים בעלי הקמיעין והסגולות למיניהם ולא עלתה בידם מאומה עד שקצו ההורים בחייהם. יום אחד הלכה אמו לשוק ומצאה על הארץ דף חומש. הרימה אותו ואמרה, הרי דף קדוש הוא, אולי הקדוש ברוך הוא ישלח רפואה שלימה לבני על ידי הדף הקדוש הזה. כשהגיעה לביתה נקתה את הדף מהאבק והניחה אותו תחת הכר שהבן ישן עליו, ונשאה תפילה חרישית: "רבונו של עולם, איני יודעת קרוא וכתוב, אך יודעת אני שדף זה שמצאתיו ברחוב, דף של חומש הוא, יהי רצון שיהא דף זה קמיע ועלה לתרופה עבור בני". מאת ה' היתה זאת, שבאותו ערב בפעם הראשונה בחייו, ישן הבן בנחת ובשלוה מרובה ללא הפרעה, בלי צעקות ובכיות. פנה אליה בעלה ושאל לפשר הדבר וכיצד קרה הנס. הוציאה האשה את דף החומש מתחת כר בנה, הראתה לבעלה ואמרה: ראה מה גדול כוחו של דף מהחומש. הבעל, בראותו את הדף, פנה אל אשתו בבהלה "מה עשית, הלא דף זה מפרשת "כי תבא" וכתוב בו "יככה ה' בשגעון… ופחדת לילה ויומם… בבוקר תאמר מי יתן ערב"…! ענתה לו האשה: מאין לי לדעת מה כתוב בדף, ידעתי רק שזה דף מהתורה, ואמרתי שבזכות התורה והשמות הקדושים הכתובים בו, ישלח ה' רפואה שלמה לבני, והנה אתה רואה שזה עזר… הפטיר רבי יעקב מוצפי: ראו מה כוחה של אמונה, שמהפכת מידת הדין למידת הרחמים ואת הקללות הנחרצות לברכות נשגבות! ["ארי עלה מבבל"]

 

לאור זאת ייושב לנו קושי בסוף הפרשה [מזקנים אתבונן ע"פ ספורנו]:

כי בעיר מקלטו ישב, עד מות הכהן הגדל (לה,כח)

לכאורה, עונש זה אינו מובן; וכי יש קשר בין העונש המגיע לרוצח, לבין מות הכהן הגדול?

ועוד, הרי יוצא שרוצח אחד יגלה לשנים רבות, בעוד שחברו, שעשה אותו מעשה, ישב ימים ספורים בלבד. היכן כאן הצדק?

אך היא הנותנת. דוקא באופן זה, יש ביד הקב״ה לעשות צדק, ולא צדק למראית העין, כפי שעושים בני אדם. אלא צדק אמיתי, שמיימי! כיצד?

כשגוזרים בית דין עונש על אדם שחטא, אין הם רשאים להתחשב בשום פרט, מלבד עצם המעשה שעשה.

אין זה מענינם, מה היו מניעיו של החוטא, ומה היא מדת הזדון שבלב החוטא. דבר אחד בלבד קובע – אם יש עדים והתראה, הרי הוא נקרא מזיד, ואחת דינו להמית. ואם לאו, פטור מכלום.

ברם, אם ברוצח שהרג בזדון הדבר מובן, הרי כשמסרה התורה בידי בית דין של מטה את הסמכות לשפוט אף את השוגג, יוצא מזה לכאורה עיוות גדול. כל כך הרבה דרגות ישנן במי שעשה בשוגג – יש שהוא קרוב לאונס, ויש שהוא קרוב לפשיעה. איזה צדק הוא, להעניש את כל השוגגים באותה מדה?

ומאידך, הלא אין שום אפשרות שבית דין של בשר ודם ישקלו בפלס את כל צדדי השגגה, אם היא קרובה לאונס, או שהיא קרובה למזיד. לעולם לא יוכלו לקבוע אמות מדה קבועות ומחייבות, וגם לא רצתה התורה לסמוך על שיקול דעתם של השופטים, שאין דעותיהם שוות זה לזה.

ובכל זאת דאג השופט כל הארץ לכך, שהצדק ייעשה. לרוצח בשוגג לא נקבע זמן קבוע לעונש, אלא תלה הפסוק דבר זה במותו של הכהן הגדול.

בכך הוציאה התורה את קביעת מדת העונש מידי בית דין של מטה, והשאירה ענין זה לבית דין של מעלה, להשגחה

הפרטית, שרק היא יכולה למדוד את העונש בדיוק לפי המגיע לו באמת. מי שמגיע לו עונש גדול, יזדמן לו כהן גדול שיאריך ימים. ומי שאין עונשו מרובה כל כך, יסובבו מן השמים, שלא ישב בעיר מקלט רק זמן קצר. ״צדקתך כהררי אל, ומשפטיך תהום רבה!״

[ופירושו שה' יזמן לאותו האדם רצח בשגגה בזמן שהכהן הגדול לפני סיום תפקידו, וכך ייענש לזמן קצר!]

סיפר הרב זילברשטיין בסיפור אישי לפני חקלאים שומרי שמיטה בשנת תשע"ה שקבלו לפניו על הקשיים בהם הם נתונים, ומצפים ליד ה' לטובה עליהם: [הופיע בגליון "שביעית של פסח" לתמיכה בשומרי שביעית תשע"ה]

לפני שפרצה מלחמת העולם השניה, הייתה אווירה קשה בחו״ל, סבי רבי אברהם יעקב זצ״ל כיהן כמנהל בית היתומים בעיר בנדין שבפולין ולא היה חסר לו דבר בעולמו, תורה ואהבת חסד. אך משנשמעו הדי המלחמה האיומה באירופה, חפץ היה לברוח ממלחמת התופת הקרבה ובאה ולעלות לארץ הקודש, בני משפחתו ניסו להפציר בו שישאר עמהם בפולין, אך נחישותו היה חד משמעית, והוא עלה בגפו ארצה, ובשל העוני ששרר באותם שנים בארץ הקודש, הוא נאלץ לעסוק בקטיף תפוזים בפרדס, בכדי לכלכל את עצמו.

והנה, בעוד הוא עולה על הסולם ומתחיל לקטוף את התפוזים, עולה יהודי נוסף על סולם בצד שכנגד וקטף אף הוא תפוזים מהעבר האחר, אלא שמבלי משים אותו יהודי קטף עם המזמרה שבידיו תפוז סמוך אליו, וקטע לו שלש מאצבעותיו… דם רב ניגר מידו, סבא ירד מן העץ והובהל בחופזה לבית החולים בניסיון אולי לאחות את האצבעות בחזרה…

לשמע הדברים שהגיעו עד לפולין הרחוקה, מיד קראו לו שוב כל בני המשפחה באומרם, כי הנה, צדקו בטענתם שלא מתאימה לו העלייה לארץ הקודש להתקיים בתנאי עניות שכזאת. הם עוד הוסיפו בשאלה, – הזו תורה וזו שכרה?! אך סבא התעקש ואמר להם: "גם אם הקב״ה מנסה אותי, יודע אני כי זו ברכה עבורי"! הוא המשיך בשמחה להישאר בארץ הקודש ועמל להעלות את בני משפחתו אליה. סבא הצדיק עליו את הדין ואמר ׳כל מאי דעביד קוב״ה לטב עביד. שלשה מנכדיו הצליח סבא להביא לארץ הקודש וכולם זכו והקימו משפחות לתפארת, מהם רווה נחת יהודית עצומה בהיותם ת״ח גדולים ומרביצי תורה והוראה, בעוד שאר בני המשפחה נספו במעלות קדושים וטהורים בשואה האיומה.

לימים התבטא סבא בעינים דומעות ואמר: "דעו לכם, גם לי לא היה קל הנסיון, כאשר כבר בהעלותי ארצה ואני נתקל בכאב של קטיעת שלושת אצבעותיי, אך ידעתי כי כל אצבע משולה היא למשפחה לתפארת שתקום בזכות אותו נכד שהעליתי ארצה, וכל אצבע כנגד נכד נוסף, וכך מכל משפחתי לא נותר איש והם עלו בתמרות הכבשן באירופה, ושלושת הנכדים הללו היחידים שניצלו והותירו לי נחת לדורות״!.

פרשת מסעי

רוצח בשגגה [ארשת שפתינו שלזינגר]

מביטול תורה לרצח בשגגה

אנו קוראים על הרוצח במזיד שחייב מיתה על מעשהו, ועל והרוצח בשוגג שנס אל אחד מערי המקלט ובך ניצל מגואל הדם המבקש להורגו נפש.

חז״ל מבארים כי בעבר הירדן ישנן ערי מקלט בשיעור גדול הרבה יותר — באופן יחסי — מאשר בארץ כנען. בעבר הירדן היו שלוש ערים לכל שני שבטים לעומת שלוש ערים לתשעה שבטים שהיו בארץ כנען. וזאת משום שב״גלעד נפישי רוצחים״, כלומר, בגלעד מצויים רוצחים רבים.

והקשו המפרשים, דמה בכך שיש רוצחים רבים במזיד, הרי ערי המקלט נועדו רק להורגים בשוגג.

לכאורה, יכול להיות פער בין איזור לאיזור רק בכל הנוגע לרציחות במזיד שדבר זה תלוי בבחירתו החופשית של האדם, אך לא לגבי מקרי מוות בשוגג ששיעורם אמור להיות שווה פחות או יותר בבל מקום ומקום.

ועוד צריך ביאור – מדוע היה צריך משה להבדיל את ערי המקלט? מה היה רע אם היה עושה זאת מנהיג אחר בבוא העת, שהרי אינן קולטות בנתיים?

עוד יש להבין – ערי הלויים שימשו כערי מקלט. מדוע? מה הקשר ללויים ולרוצח בשגגה?

בענין הקשר בין שוגג למזיד –

וכתב על זה המהר״ל בספרו ״גור אריה״: ״נראה לי, כי כל שוגג היה לו להיות נזהר שלא יהרוג, ולכך חייב גלות, שאם לא כן למה יגלה, מה עשה? אלא שהיה לו להיות נזהר שלא יהיה חבירו נהרג על ידו. ובגלעד נפישי רוצחים, אותם שהם מזידים, וממילא לא תמצא אחד מהם — אף הטובים שבהם — שהיה נזהר שלא יהרוג חבירו בשוגג. ולפיכך, כמו שתמצא הרבה מזידין שהורגים במזיד, כל שכן שהיו יותר הרבה שוגגים שאינם נזהרים שלא יבוא על ידם שפיכות דם, ולפיכך היה צריך להרבה ערי מקלט".

כאן לימדנו המהר״ל עד במה הסביבה משפיעה.

הפעולות הבלתי רצוניות של האדם מושפעות באופן ישיר מן האוירה שמשרה עליו סביבתו הקרובה. יחסה של הסביבה, מושגיה וערכיה, חודרים לפני ולפנים, אל הרבדים העמוקים ביותר של ההכרה, וכך רוכש האדם בתת המודע יחס של חשיבות או של זלזול לערכים שונים. בסביבה בה מעשי רצח במזיד הופכים לחלק בלתי נפרד מאירועי היום יום, הולכת ונסדקת הרגישות הטבעית של האדם בכל הנוגע לשמירת הנפש.

כל מעשה רצח כזה תורם לאטימות החושים ולנסיגה הערכית הפנימית. בגלעד היו מקרי רצח במזיד נפוצים, וההשלכה הישירה לכך היתה כי גם הרציחות בשוגג ובלי דעת ירבו יותר ויותר.

חוט סמוי ובלתי נראה מקשר בין המזידים ובין השוגגים, המסר שמקרינה חברה בה חיי אדם נחשבים בקליפת השום, מביא בעקבותיו זלזול וחוסר אחריות בכל הקשור לשמירת הנפש, והדבר מקיף את כל שכבות הציבור, וכפי שכותב המהר״ל, בסביבה כזו ״לא תמצא אחד מהם, אף הטובים שבהם, שהיה נזהר שלא יהרוג חבירו בשוגג״.

אלו דברים נוקבים ומחרידים כל לבב, איש אינו נמלט מן ההשפעה הסביבתית המחלחלת לנבכי הנפש, גם ״הטובים שבהם״ אינם נזהרים מהריגה בשוגג, לאחר שבסביבתם פשה גם הרציחות במזיד.

דבר דומה אנו מוצאים – שבכל דבר שעולה לכותרות ולתקשורת – התופעה מתרחבת וגדלה. פעם היו מפרסמים מתאבדים בצה"ל, לאחמ"כ הפסיקו עם זה, וההתאבדויות פחתו מאד, הגם שגם היום יש, רק לא נותנים לזה פומבי. כשדבר הופך להיות נפוץ – גם שגגות הופכות להיות נפוצות.

בעוון ביטול התורה

ונראה לבאר עוד. הנה מובא בגמרא נדרים (פא,א) ״מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה׳ אליו״ – דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים ולא פירשוהו, עד שבא הקב״ה ופירש, שנאמר ״ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי״. ומאמר זה הוא תמוה, דאין כל תימה בכך שהחכמים, הנביאים והמלאכים לא ידעו כי סיבת החורבן היתה על עזבם את לימוד התורה?

הרי במו עיניהם ראו הם את העוונות החמורים של כלל ישראל, כיצד עבדו עבודה זרה, כיצד נכשלו בגילוי עריות וכיצד שפכו דמים כבר מימי מנשה. וממילא כששמעו כי בעוון ביטול תורה חרבה ירושלים, הם עמדו משתוממים ותמהים ומופתעים, ולא האמינו למשמע אזניהם. אך השי״ת פירש ואמר כי סיבת החורבן ״על עזבם את תורתי״. וביאר זאת האלשיך הק׳ על פי משל:

בחצרו של מלך היה מנגן שהיה מנעים לפני המלך בנגינות בכל עת. ויהי היום, באו לפני המלך וסיפרו לו כי המנגן הרג את הנפש. אמר המלך: אל תגעו בו. לא חלף זמן ושוב באו לספר למלך כי המנגן עשה מעשים נוספים חמורים  ביותר. גם הפעם השיב המלך: אל תגעו בו. כך היה זמן ממושך, כאשר המנגן המשיך במעלליו הרעים והמלך מחפה ומכסה על כל פשעיו.

יום אחד באו וסיפרו למלך כי המנגן, בעת מריבה עם איש פלוני, נקטעה ידו. אמר המלך: הוציאוהו ותלוהו על העץ. רעש גדול היה בכל העיר ואף לאזני המלך הגיעה השמועה, כי כולם תמהים כיצד זה חמל המלך על המען בכל עת שחטא ופשע, ואילו כעת כאשר הוא עצמו נפגע, מצווה המלך לתלותו?

אמר להם המלך: אל יעלה על לבבכם, כי בעת שהתלוננתם על פשעיו של המען, אכן סלחתי ומחלתי לו. פשעיו היו צרורים וצפונים בלבי, אך אעפ״י כן  סירבתי לפגוע בו כל עוד הוא מנגן לפני ומטיב את לבי. אבל כאשר פגעה בו יד המכה ונקטעה ידו, א״כ שוב אין הוא יכול לנגן לפני, על כן בדין מגיע לו העונש, על כל פשעיו הראשונים.

לכך נמשלו עוונותיהם של ישראל, גם כאשר חטאו ופשעו, מ״מ כל הימים שנשמע קול התורה, ערבה נגינתה לפני השי״ת ולא הענישם על עוונותיהם. אך כאשר ביטלו מתורת ה' ושוב לא נשמע קול נגינתם לפניו, אזי נלכדו בעוונותיהם ופשעיהם ונענשו על כל אשר הרשיעו לפני כן.

ללא תורה – רצח

העובדה שיש דבר כזה שקוראים לו ״רצח״, נובע מההתנתקות מתורה ומצוות, רק אדם המנוכר והמרוחק מכל זיק יהודי, רק הוא מסוגל לקפד חיי אדם. ומי שמתנתק מתורה אז מגיע לא רק לרציחה במזיד אלא מגלגלין חוב ע״י חייב והוא מסוגל גם לרצוח בשוגג והכל מכוח ההינתקות שלו מתורה ומצוות.

וזו כוונת הגמרא, דמאחר ובגלעד ״נפישי רוצחים״ במזיד, וע״כ הסיבה היא משום ההינתקות שלהם מתורה, כי אז יש צורך ביותר ערי מקלט, כי במקום שאין תורה יש הריגה ואפילו בשוגג וכדברי אברהם אבינו ״אך אין יראת אלוקים במקום הזה, והרגוני וגו״.

תורה מצילה את האדם לא רק מהריגה במזיד אלא גם מהריגה בשוגג, וזוהי כוונת הגמרא ״על עזבם את תורתי״ שבגלל זה עברו על ע״ז, ג״ע ושפכ״ד, כי זהו היסוד והשורש לכל דבר.

גירוש אדה"ר מג"ע

מיום ברוא אלקים שמים וארץ כבר נקבע דין ערי מקלט, ואדם הראשון היה הראשון שגלה, כמובא במדרש (ב״ר כג, יב) עה״פ (בראשית ג, כד) ״ויגרש את האדם — ולמה נתגרש על שהביא מיתה על הדורות והיה חייב למות מיד, אלא שרחמת עליו וגרשתו כדרך הרוצח בשגגה שגולה ממקומו לערי מקלט״.

הוא שנצטווינו בפרשתינו (במדבר לה, יא־יג): ״והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם, ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה, והיו לכם הערים למקלט מגואל  ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט, והערים אשר תתנו שש ערי מקלט תהיינה לכם״.

פרשת ערי מקלט נפלאת היא בעינינו, ראשית עצם קביעת ערי המקלט בערי הלווים למה היא באה, שאם יש כאן ענין של גלות גרידא, כי אז היה די לרוצח לגלות מעירו למקום אחר, ולמה עליו לנוס לערי הלווים.

ועוד, ההקפדה על היות הרוצח בשוגג קשור בהתמדה לאותו מקום, עד שאמרו (ספרי בפרשתינו על הכתוב להלן בו) ואם יצא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה, ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו ורצח גואל הדם את הרוצח, אין לו דם — הפוסע פסיעה אחת הרי זה מתחייב בנפשו.

ביאור הדבר הוא, כי בעצם אפילו אותו שרצח נפש בשגגה, אין לו חיים, שהרי גואל הדם יכול להורגו, וכמובא בגמרא (מכות י,ב) רוצח שגלה לעיר מקלטו ומצאו גואל הדם והרגו פטור. וכך גם נפסק להלכה (רמב״ם פ״ה מהלכות רוצח הלכה י) ״ורשות לגואל הדם להורגו״. וכן נפסק (שם פ״ז הלכה ח) ״ואם יצא התיר עצמו למיתה״.

ומכאן אנו למדים כי הרוצח נפש בשגגה הוא בעצם מחוסר חיים, כי אחרת למה ניתן רשות לגואל הדם להורגו, אלא התורה היא שנותנת לו דרך הצלה וחיים מחודשים באמצעות ערי המקלט, פרשה זו אומרת דרשני!

יתר על כן שנינו (מכות יא,ב) ואפילו ישראל צריכים לו, ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה אינו יוצא משם… שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו. והרי ברור שהלכה זו אינה מטעם שלא יהרוג אותו גואל הדם, כי משום זה בלבד, מה ענין קבורתו שם. [ועוד, שר צבא ישראל הרי ודאי גיבור גדול ויוכל להתגבר על גואל הדם…]

זאת ועוד, מכל תרי״ג המצוות נבחרה דווקא מצוה זו של ערי מקלט שעליה נאמר בתורה (דברים ד,מד) ״וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל״. וטעמא בעי, למה זכתה מצוה זו לפסוק נכבד זה של: ״וזאת התורה״?

כשלונו של הרוצח תלוי בפגם התורה

נייתי ספר וניחזי בדברי חכמינו ז״ל לגבי דין ערי מקלט, ויאירו עינינו להבין פשרם של דברים, חכמינו ז״ל גילו לפנינו במאמרם (סוטה מט,א) על הכתוב (דברים ד,מב) ״לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת — ואין דעת אלא תורה״.

כלומר זה שנכשל ורצח את רעהו בשוגג, הרי כשלונו תלוי מחסרון ופגם בתורה — אשר ירצח את רעהו בבלי דעת — ואין דעת אלא תורה״. כי התורה היא הנותנת חייםהחיים הרוחניים שבלעדיה מה אנו מה חיינו מה חסדנו מה צדקותינו מה ישועתינו מה כוחנו ומה גבורתינו.

דבר זה שנוי בכתובים (ויקרא יח,ה) ״ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה״׳.

ושנוי עוד (דברים ל,ב) ״לאהבה את ה׳ אלקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך״ וכתיב בתריה (שם לב,מז)   ״לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת… כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה״.

ומשולש בכתובים (תהלים קט,צג) ״לעולם לא אשכח דבריך כי בם חייתני״. וכן כתיב (משלי ד,ד) ״שמור מצותי וחיה״ וכתיב בתריה (שם ד,יג) ״נצרה כי היא חייך״. וכן (שם ד,כג) ״כי ממנו תוצאות חיים לנפשך״.

היינו דאמרו חז״ל (אבות פ״ו, ז) ״גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה…״. התורה היא חיינו — אויר לנשמתינו

פפוס בן יהודה

מסופר בגמרא (ברבות סא׳ב) כי ״פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ועוסק בתורה, אמר ליה: עקיבא אי אתה מתירא מפני המלכות? אמר לו:  אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות, לא פקח אתה אלא ספש אתה, ומה במקום חיותעו אנו מתייראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה (דברים ל,כ) כי הוא חייך ואורך ימיך כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה. אמרו, לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו: פפוס מי הביאך לכאן? אמר ליה: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים״.

הרי לפנינו עד כמה גדולה היא חובת לימוד התורה שהיא חיינו ואויר לנשמתינו.

היינו דאמרו חז״ל (עירובין יג,ב) ״נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא״ ובתוספות (שם) ״הכא איירי בסתם בני אדם, אבל צדיק אשריו ואשרי דורו״.

והיינו כאמור, לפי שאצל סתם בני אדם אם חייהם אינם חיי תורה הרי הם במיתה חשובים, ולפיכך ״נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא״, אבל הצדיק שכל חייו חיים רוחניים חיי תורה, אשריו ואשרי דורו שאף מיתתו חיים היא. ולכן ״רשעים בחייהם קרויים מתים״ (ברבות יח,ב), לפי שלא קיבלו את התורה על הר סיני, וחיים ללא תורה כמיתה חשובים.

מאידך ״צדיקים במיתתם קרויים חיים״ (ברבות שם), לפי שכל חייהם חיים רוחניים חיי תורה, נמצא אף מיתתם חיים הם, לפיכך לא שייך אצלם כלל מושג של מיתה.

רק מי שאין לו מחשבת אנוש רק סגור עיניים יכול להעלות על דעתו אולת עורת ולהשלים עם הסך הכל האפסי, שהחיים ההבלים ללא תורה הנם חיים, כי מה ערך לחיים כאלו, והיתכן שלכך נוצר ונולד האדם ולכך נתנה לו גם דעה בינה והשבל והשגה כדי שחייו יבלו את עצמם להבל ולריק?!

אם ניתן לאדם חיי אנוש בלי ספק שיש לו תפקיד אנושי לתכלית יצירתו, ולפיכך ניתנה לו תורת החיים  שהיא המורה את ״אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״ — חיים ממשיים וקיימים שלא יעברו לריק ולא ילדו לבהלה.

״אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם״ — לפי שחיים ללא תורה קבורה הם ואינם חיים.

כל כך הזהרתנו התורה הקדושה (דברים ד,ט) ״רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה׳ אלקיך בחורב״.

מצוה זו משמעותה בוטה ונוקבת עד כדי שסכנת איבוד הנפש כרוכה בכך — ״רק השמר   לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך… יום אשר עמדת לפני ה׳ אלקיך בחורב״.

כל זאת כי התורה היא חיינו ואויר לנשמתינו, רגע אחד בלי תורה הוא כרגע של חוסר אויר לנשימה שעלול לכרוך מיתה אחריה.

ואף חשנו זאת על בשרינו במעמד הר סיני, שאמרו חז״ל (שבת פח,א) ״ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט,יז) — מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם״. — ללא תורה, קבר פתוח לפנינו, כי התורה היא שנותנת חיים ואורך ימים לכל חי ובלעדיה חיותינו אינם חיים.

הרוצח חסר תורה

ולהיות שהרוצח חסר תורה הוא ופגם בה, לפיכך נתגלגלה לידו לגרום מיתה בעולם שהוא היפך התורה — מקור החיים, ואף דינו הוא להיות מחוסר חיים, שהגואל הדם רשאי להורגו.

הנה כי כן תשובת המשקל שלו צריכה אף היא להיות באמצעות התורה, לפיכך קבעו חז״ל (מכות י,א) ״תלמיד שגלה מגלין רבו עמו, שנאמר (דברים ד, מב) ונס אל אחת מן הערים האל וחי — עביד ליה מידי דתיהוי ליה חיותא״.

וכדברי הרמב״ם (הלכות רוצח פ״ז הלכה א) שכתב: ״וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין. כלומר אחד מהדברים ההכרחיים לצרכי חיותו של הגולה הוא, לגלות את רבו עמו שילמדנו תורה, שהרי כאמור כשלונו של הרוצח נתגולל עליו לפי שהיה חסר תורה, ולפיכך אף הוא מחוסר חיים שהגואל הדם רשאי להורגו, אלא שהתורה היא שנותנת לו דרך הצלה וחיים מחודשים באמצעות ערי המקלט. לפיכך מגלין את רבו של הגולה עמו כדי שילמדנו תורה, כי ללא תורה חייו אינם חיים, רגע אחד בלי תורה הוא כרגע של חוסר אויר לנשימה שעלול לכרוך מיתה אחריה.

וזהו אחד מהדברים והכללים שקבעו חז״ל ״עביד ליה מידי שתיהוי ליה חיותא״. על דרך שאמרו (אבות פ״ו, ז) ״גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה״.  היינו דאמרו חז״ל (מכות י,א) על הכתוב: ״אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש — אמר לו הקב״ה למשה הזרח שמש לרוצחים — ופירוש רש״י — להכין להם חיותם״.

כלומר חיים של תורה שאלו הם החיים האמיתיים חיים של ממש שהרי ללא תורה אין חיים כלל, והיינו כאמור לגלות עם הרוצח את רבו שילמדנו תורה, שהיא הנותנת חיים ללומדיה,

וכל זאת הוא כאמור מדברי חז״ל: ״אשר ירצח את רעהו בבלי דעת — ואין דעת אלא תורה״. שכשלונו של הרוצח את רעהו בשוגג תלוי מחסרון ופגם בתורה.

אדמת ערי הלויים מכפרת בקדושתה

מעתה יובן מדוע נקבעו ערי מקלט דוקא בערי הלווים, לפי שעיקר הגלות הוא להידבק בתורה כאמור, ולכן נבחרו דוקא ערי הלווים לערי מקלט, לפי שהלווים הם מבחר השבטים, בהיותם נכונים לתורה ולעבודת בית ה' כמו שכתב הרמב״ם ז״ל (פרק יג מהלכות שמיטה ויובל הלבה ב) ״ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה׳ לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר (דברים לג, י) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר (שם) ברך ה׳ חילו, והוא ב״ה זוכה להם, שנאמר (לעיל יח, כ) אני חלקך ונחלתך״.

ולשם כך אכן נבחרו בכונה תחילה ערי הלווים למקלט, משום שאין כאן רק ענין של גלות גרידא לפי מושגי בני אדם, אלא הטעם העיקרי הוא שיהיה נטפל הגולה אל הלווים לומדי התורה, והם שיעניקו לו חיים, ולכן אסור לצאת אפילו פסיעה אחת משם, מאחר שהתורה דקדקה בערי הלווים בגבולותיהם במספר ובמנין, כדכתיב (לעיל ד) ומגרשי הערים אשר תתנו ללויים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב.

וקילורין לעינים הם דברי ״החינוך״ (מצוה תח) ״שורש המצוה הזו ידוע, כי שבט הלוי מבחר השבטים ונכון לעבודת בית ה/ ואין לו חלק עם ישראל בנחלת שדות וכרמים, אבל ערים היו צריכים להם על כל פנים לשבת הם ובניהם וטפם וכל חיתם, ומפני גודל מעלתם וכושר פעלם וחין ערכם, נבחרה ארצם לקלוט כל הורג נפש בשגגה, יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם״.

ולכן נבחרו ערי הלווים למקלט כי המטרה העיקרית בענין ערי מקלט, היא ההתקשרות אל הלווים, וזאת משום שהם מבחר השבטים, בהיותם נכונים לתורה ולעבודת בית ה' ולכן שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו, להורות עד היכן מגעת חובת ההתחברות אל הלווים שבזה יש מקום ש״יתכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם״.

תלמוד בבלי מסכת יומא דף לה/ב

תנו רבנן עני ועשיר ורשע באין לדין לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו כלום עני היית יותר מהלל אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרעפיק חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת עשיר אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא אמר להן בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה אמרו לו חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך ומימיו לא הלך וראה אותן אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה רשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי (היה) [הייתי] אומרים לו כלום נאה היית מיוסף אמרו עליו על יוסף הצדיק בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית אמרה לו השמע לי אמר לה לאו אמרה לו הריני חובשתך בבית האסורין אמר לה ה' מתיר אסורים הריני כופפת קומתך ה' זוקף כפופים הריני מסמא את עיניך ה' פוקח עורים נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה לעולם הבא נמצא הלל מחייב את העניים רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים יוסף מחייב את הרשעים:

הנאה יאמר הייתי טרוד ביצרי. וכי זו טענה? כמו שנשאל אדם מדוע לא באת לשיעור ויאמר בדיוק אז שדדתי בנק…

או מורה ישאל את תלמידו מדוע לא הגעת לשיעור, והוא יאמר משום שהייתי עסוק בפינצ'ור גלגלי רכבו של המנהל…

אלא מבארים בעלי המוסר שהשאלה על עסק התורה כל כך קשה ונוקבת שהאדם יעדיף לטעון כל טענה ולו המופרכת ביותר ובלבד שינצל מהשאלה הקשה כל כך מדוע לא עסקת בתורה!

אם נחזור לדוגמא הראשונה- אם יאשימו את התלמיד ברצח, הוא ודאי יתנצל שבאותו הזמן היה לו אליבי, הוא עסק ביצירת נזק לרכב המנהל, שזהו עוון קל יחסית לעומת רצח. כאן ההתנצלות תהיה מובנת. כך גם בנוגע לביטול תורה.]

היחס לרשעים על פי התורה

חומרת הרוצח בשגגה, ותקנתו

[מקורות – הרב ברוורמן יתד תשע"ו, אוצרות התורה עה"פ, תומר דבורה ע"פ הקדמות ושערים ועוד]

פרשת מסעי עוסקת בסוגיית ערי מקלט. ערים המיועדות לרוצחים בשגגה. אין מדובר ברוצח מועד, אך גם לא באונס גמור, כי אם באדם שהתרשל, לא נזהר במידה הראויה, ותקלה חמורה של רצח בשגגה יצאה תחת ידו. כפי הנאמר בפסוק: ״ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי״ (דברים י״ט, ה׳). יער הוא רשות משותפת לרבים, בה כל אחד יכול ללכת ולהסתובב ולכרות שם עצים. בשל כך נדרש מחוטב העצים להישמר ולהיזהר בעת כריתת העצים, כדי שלא יפגע באחר. אך הוא הרשה לעצמו להניח שהכל בסדר והוא נהג בחוסר זהירות משווע אשר הוביל להרג אדם חף מפשע.

על איש כגון זה מצווה התורה: ״והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רצח מכה נפש בשגגה״ (במדבר ל״ה י״א). פרשתנו חותמת ומכתימה אותו בתוו של קלון בקטגוריית רציחה, למרות שהוא ״מכה נפש בפתע בלא איבה, והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו״. אך עדיין רוצח הוא!

ואף אחרי מות הכהן הגדול אשר בפטירתו משתחרר הגולה מערי מקלט, נאמר עליו בתורה: ״ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו״.

היחס החמור לרוצח זה

(משנה מסכת מכות פרק ב ז) וְאֵינוֹ יוֹצֵא לֹא לְעֵדוּת מִצְוָה וְלֹא לְעֵדוּת מָמוֹן וְלֹא לְעֵדוּת נְפָשׁוֹת. וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים לוֹ, וַאֲפִלּוּ שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל כְּיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה) אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה, שָׁם תְּהֵא דִירָתוֹ, שָׁם תְּהֵא מִיתָתוֹ, שָׁם תְּהֵא קְבוּרָתוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהָעִיר קוֹלֶטֶת, כָּךְ תְּחוּמָהּ קוֹלֵט. רוֹצֵחַ שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם וּמְצָאוֹ גוֹאֵל הַדָּם, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, מִצְוָה בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם, וּרְשׁוּת בְּיַד כָּל אָדָם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, רְשׁוּת בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם, וְכָל אָדָם אֵין חַיָּבִין עָלָיו. [הרמב"ם פסק כר"ע].

(ח) (כַּיּוֹצֵא בוֹ), רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָטוֹ וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם רוֹצֵחַ אָנִי…

וְחוֹזֵר לִשְׂרָרָה שֶׁהָיָה בָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא הָיָה חוֹזֵר לִשְׂרָרָה שֶׁהָיָה בָהּ:

הגמרא אומרת לדעת רבי יהודה: ״ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב – למשפחתו הוא שב, ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו״. מפרש שם רש״י: שאם היה נשיא או ראש בית אב אינו חוזר לגדולתו!

הכתם הוא לעולם

יחס חמור זה אל אותו מכה נפש בשגגה, הנושא שם קלון של רוצח וההגבלות המושתות עליו, אינם סרים ממנו עולמית! כפי שנפסק בהלכה: ״כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא יישא את כפיו, ואפילו עשה תשובה!״ (שו״ע או״ח ס׳ קכ״ח ל״ה). מקור הלכה זו נדרש מהכתוב: ״ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו (ישעיה א׳).

ממעטים בשיחה עם הרוצח בשגגה

הרב מפוניבז׳ איבד כמעט כל משפחתו בשואה, ואת תלמידיו כבניו. במכלול מקומות התורה שהקים בפוניבז׳, מתלמוד תורה וישיבה קטנה, ישיבה גדולה וכולל אברכים ומוסדות חנוך לבנות, למדו כאלפים חניכים! הכל הפך לעיי חרבות, עלה בעשן המשרפות, והרב מפוניבז׳ הבליג על יגונו תחלץ לקומם ההריסות. כבר לא צעיר היה, ולא בריא. אבל הקים ישיבה קטנה וישיבה גדולה וכולל אברכים ואת ״בתי אבות״ לילדי העולים, וכתת רגליו בגולה. ממש חזר על הפתחים, וזכה ליחס לועג ומשפיל. אלו נדו על חלומות ההבל ואחרים חששו שחלומותיו יתממשו… החסרים בטלנים הם. מקושש היה דולר ושנים, ולא רפתה רוחו. נקש על הדלתות ועל הלבבות, אם לא הלהיב אחרים הלהיב את עצמו.

מתי רפתה רוחו, מתי נשבר, כשחזר ממסע ואין חצי תאותו בידו, ובדרכו משדה התעופה לבני ברק עבר דרך אוניברסיטת ״בר אילן״ וראה שמקימים שם מבנה פאר נוסף, מנקר עינים. עשה דרכו לבית ה״חזון איש״ והתמרמר בתסכול, מדוע דרך רשעים צלחה. מדוע אין כסף נחשב שם, ידי הנדיבים פשוטות לרוחה, ״מנציחים״ שם את זכר הוריהם. וכי מה, ילמדו זואולוגיה לעלוי נשמתם, אם לא למודי, כפירה. ואצלנו מתקיים פתגם הרמב״ן (באגרתו מארץ ישראל) שכל המקודש מחברו חרב מחברו, ובקושי מקושש הוא ללחם לאכול עבור התלמידים!

ענהו ה״חזון איש״ בארך רוח: התורה מצוה בענין ערי מקלט: ״תכין לך הדרך״ (דברים יט, ג): ופרש רש״י: ״מקלט״, ״מקלט״, היה כתוב על פרשת דרכים. הציבו תמרורים. ובמדרש ומדרש תהלים, כה) אמרו, שעל כל מיל ומיל היה תמרור שהורה לכוון עיר המקלט. ויש להבין: מדוע לא היו תמרורים כאלו שהורו את הדרך לירושלים, לבית המקדש, עבור עולי העולים ומקריבי הקורבנות, ועבור כל העולים לא כל מעשרותיהם ולהתעלות, ללמד ליראה (יעוין בתוספות בבא בתרא כא ע׳׳א)?

יתר על כן, לא זו בלבד שהתורה לא מצוה על תמרורים בדרך לירושלים, אלא עוד מצוה שלא יהיו תמרורים וציוני דרך. שנאמר: ״אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה״ (דברים יב, ה). וכתב הרמב״ן: ״לשכנו תדרשו״, שתלכו אליו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם! מדוע?!

אלא שאם עלה אדם לירושלים ואבד דרכו במשעולי ההרים, אדרבה, שיפנה לעוברים ושבים או לכפר הקרוב, יספר שהוא בדרכו לירושלים וישאל על הדרך. יראו שרבים העולים לעיר הקודש והמקדש, ויושפעו גם הם לעלות ולהתעלות. אבל אם אדם רצח, ולו בשוגג, לא רצה הקדוש ברוך הוא שיפנה אל אדם ויספר שהרג, ושעליו לגלות, וישאל לאן. כי אז יסתגלו למציאות העבירה, לשכיחות הרציחה, ותשתרש תחושת זלות חיי אדם!

מבינים אתם, אמר לו ה״חזון איש״, דוקא משום שאין הבורא יתברך חפץ בחולין ובחכמות החיצוניות נתן להם תומכיהם בשפע, נדיב אחד תורם מבנה שלם ודיו. אבל בענין התורה, הכרת חשיבותה וערכה והזכות בתמיכתה, בקש הקדוש ברוך הוא לזכות כמה שיותר יהודים שהרב מפוניבז׳ יתדפק על דלתם וישוחח עמם וילהיבם. ויתנו אך מעט, כדי שימשיך ויתדפק על דלת היהודי הבא

וה״חפץ חיים״ זצ״ל הסמיך לכך פסוק. לעולם, אמר, תלמיד חכם גאון וצדיק, מה הנאתו בעולמו? פת במלח ועמל התורה, חדושיה ומערכותיה, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא. מה דוחף אותו להקים ישיבה ולהכנס לשאת בעולה, ולסגור את הגמרא, ולצאת ולחזר על פתחם של נדיבים? על כך נאמר (תהלים קיא, ה): ״טרף נתן ליראיו״. מלשון: ״מי ישלו ומי יטרף״ (פיוט ״ונתנה תוקף״), ויטלטל. וטרוף הדעת, שהרי שגעון הוא להטלטל כך. ומדוע דחפם הקדוש ברוך הוא לזה, משום: ״יזכור לעולם בריתו״. בקש שברית התורה (שקרויה ברית, נדרים לב ע״א) תודע בעולם כלו, גם ליהודים הרחוקים!

מסקנה התורה מתייחסת בחומרה למעשה הרוצח, מכנה אותו בשם "רוצח" הגם שהיה שוגג,

מתירה את דמו, מכתימה אותו בכתם עולמי, ושוללת ממנו את חירותו לשנים ארוכות

מדוע החומרה? הוא רק שוגג?

יש להתבונן בזאת, ניחא רוצח בזדון כל חומר הדין שיושת עליו מקבל הוא זאת ביושר! אך כאן אמנם מעשה זה לא היה באונס גמור, אך סו״ס עסקינן בשגגה, מדוע נידון הוא להיקרא רוצח כל ימיו ועליו לשאת תו קלון זה, הלא שגגה יצאה תחת ידו?!

מבאר זאת בעל ״מנחם ציון״ זצ״ל שאיש זה משהו פגום התגלה בהנהגותיו, האיש היה אמור להעריך שהמכשיר שבידו, שייעודו עשוי להיות חיובי (כגון גרזן, סכין, הגה) עלול גם לגרום סכנה עד כדי אובדן חיים, אך הוא בחר לנהוג בשיטת ה״סמוך״ – יהיה בסדר. הוא הוכיח בהתנהגותו זילות לחיי אדם. אסון זה היה נמנע לו היה זהיר במעשיו. משמים גלגלו לפתחו אסון זה כתמרור, כי חייב הוא מפני חוסר זהירותו, כפי הנאמר במשלי: ״כי לא יאונה לצדיק כל און ורשעים מלאו רע״ (י״ב),

ומכאן לומדת הגמרא: ״מגלגלין חובה ע״י חייב" (שבת ל״ב), א״כ זה שהא־לוקים אנה לידו חובה כה חמורה, יש רגליים לדבר שהוא מגלם אדם חייב…

הגמרא מביאה את דברי רבי שמעון בן לקיש שאומר: ״ואשר לא צדה והא־לקים אנה לידו״ (שמות כ״א) – ״כאשר ייאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, וידי לא תהיה בך (שמואל א׳, כ״ג). במה הכתוב מדבר? וכו' ומבאר שם רש״י: ״משל הקדמוני – היא התורה! שהיא משל הקב״ה שהוא קדמונו של עולם, והיא אמרה: ׳מרשעים יצא רשע׳ והיכן אמרה? ׳והא־לקים אנה לידו׳ והאיך הקב״ה ממציא מכשול לאדם לחטוא? אלא על ידי שהיו שניהם רשעים – ההורג והנהרג, ההורג היה חייב גלות ואין עד בדבר והוא לא גלה, והנהרג היה חייב מיתה ואין עד בדבר ולא נהרג, לפיכך הקב״ה מזמינם לפונדק אחד״.

ומכוח זה פוסקת הגמרא: ״אדם מועד לעולם בין שוגג, ובין מזיד, בין ער, ובין ישן" (ב״ק כ״ו). וכל זאת מפני שהתורה דורשת מהאדם זהירות ורגישות למעשיו לבל יפגע ויזיק לסביבתו. וע״כ עליו להפנים היטב שאם חלילה יתרשל ויחטא בחטא הזלזול והזילות לחיי אדם, יחשב הוא כרוצח גם אם זה נעשה בשגגה.

ראיית התורה ראייה כוללת

אך מנגד, מלמדתנו התורה, לאחר שהאס­ון התרחש, עלינו לנהוג בחמלה וברחמים כלפי האיש ומשפחתו.

אמר הסבא זצ״ל מקלם בספרו ״חכמה ומוסר״ (ח״א עמ' כ). רואים אנו שהתורה הזהירה להיטיב עם כל הבריות ואפילו עם הרוצחים. ואמרו בגמרא: דרש רב סימאי מאי דכתיב ״אוהב כסף לא ישבע כסף״ וגו', זה משה רבינו שהיה יודע שאין שלוש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלוש שבארץ כנען, ואמר: מצוה שבאה לידי אקיימנה (מכות י.). ואמרו שם ״מזרחה שמש – הזרח להם שמש לרוצחים״. הרי שגם ברוצחים ישנה מצוה גדולה ורבה להיטיב עמהם, וגם ברוצחים במזיד אמר הפסוק ״ושפטו העדה והצילו העדה״ לחפש להם זכות.

הרי שעלינו להאיר את החושך שבו שרוי הרוצח בשגגה לבל נאבד עוד נפש. שלא יאבד – לא רק בשל רצונו של גואל הדם לפגוע פיזית ברוצח אלא שהרוצח עצמו לא יתרסק נפשית.

מה נואלו בני אדם אשר בראותם מישהו עובר עבירה, מתגברים בשנאתם עד לירד לחייו, ושלא להחיותו. לא כן דרך התורה.

הגלות תיקון

בגלותו לעיר זו, יותר מאשר משמש המקום כהגנה מפני גואל הדם, יש כאן בעיקר מימד של ״כפרה ותיקון״, כפי שמלמדנו רבינו מרן הגרי״ש אלישיב זי״ע, שאתמול מלאו ארבע שנים להסתלקותו לגנזי מרומים, בספרו ״דברי אגדה״:

עיר מקלט משפיעה חיובית וחינוכית לרוצח – כפי שהעיר ירושלים עיר הקודש השפיעה על הבאים בשעריה. וזאת מפני שערי מקלט היו במקום משכן הלווים, הלווים שהיו מובדלים מעולם החומר, וחיו את חייהם בעולם הרוח, הם שמשו דוגמא חיה לאותו איש לראות את החיים במבט של תורה. והתורה מחנכת לחיי זהירות ביתר משמר. וכשהוא חי בחיבור לחברה של אנשי תורה ויראה בלבד הוא מתחנך לראות את העולם בראייה אחרת לגמרי.

כפי שכותב ה״חינוך״ שערי הלוויים נבחרו לקלוט את הרוצח בשגגה – ״יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם. ועוד טעם אחר בדבר, כי בהיותם אנשי לבב ידועים במעלות המדות וחכמות נכבדות, ידוע לכל שלא ישטמו הרוצח שינצל אליהם ולא יגעו בו" (מצווה ת״ח).

בכך התורה רוצה להעביר מסר של רגישות וכבוד כלפי הרוצח בשגגה, הנה קרה אסון גדול – אובדן החיים של הנרצח, אך גם חייו של הרוצח בשגגה נהרסו לחלוטין. אמנם הוא נשאר חי פיזית, אך נפשית הוא כמעט מת.

הוא פעל אמנם בחוסר זהירות ותוצאותיו חמורות, אך זה נעשה בשגגה וכיום חייו אינם חיים. השאיפה היא לשקמו ולהחזירו לחיים נורמליים לאחר עבודה והפנמה ליתר זהירות לחיי אדם. התמיכה הרוחנית והחום האנושי שבאים מהלוויים, אנשי קודש ובעלי מידות, הדבקות וההתחב­רות עמם – כל אלה מאפשרים להניע תהליך של שיקום ערכי ורוחני.

ועל כן נפסק: ״תלמיד שגלה מגלים רבו עמו״, וזאת מפני שעולמו של אותו תלמיד חרב עליו, ומצבו הנפשי הקשה בעקבות מה שאירע עלול להביא אותו לאבדון רוחני, חיים ללא טעם. יש לעזור לו למצוא ערך ותכלית לחיים לאחר מה שעשה כדי שיתקן את אורחות חייו וייצא ממצבו השלילי וייבנה את עולמו הרוחני מחדש.

♦ ♦ ♦

להציל כל יהודי ויהודי

מסופו על צעיר אחד מעיר בריסק, שהיה פורק עול, וכופר בעיקר ממש, ומומר להכעיס, עד כדי כך שבכל שבת בבוקר בשעה שמרן הגר״ח זצ״ל היה יוצא מביתו ללכת לבית הכנסת, היה אותו הצעיר מתהלך במכוון ליד ביתו של ר׳ חיים ומעשן, כדי להראות להרב מבריסק שהוא אינו מאמין…

והנה הצעיר הנ״ל התגייס לצבא הרוסי, ושירת שם, וכשהיה בחבורה של חיילי רוסיה, ירה פעם בתמונתו של הצאר ניקולאי… החיילים שראו זאת, מסרו הדבר תיכף ומיד לראש העיר… המעשה אירע כמה ימים לפני ראש השנה של שנת תרס״ו. יומיים לאחר ראש השנה יצא דינו של הצעיר למות בירייה, בערב חג הסוכות…

אחד היהודים שהיה יוצא ונכנס בביתו של ראש העיר דבריסק, גילה למרן הגר״ח זצ״ל, שראש העיר דבריסק מוכן ומזומן לשחרר את העציר, ולצוות עליו שילך לעיר אחרת, בתנאי שראשי הקהילה יתנו לו חמשת אלפים רובל…

כשמוע מרן הגר״ח את דבריו, תיכף ומיד קרא לראשי הקהילה שיבואו לביתו לאסיפה דחופה… כשבאו לביתו אמר להם שהם מחוייבים ומוכרחים להוציא כל הממון שיש בקופה של הקהילה, ואפילו להשלים מכיסם, אם יהיה נחוץ… ההוראה גרמה למבוכה בין ראשי הקהילה דבריסק, גם החרדים וגם הציונים התנגדו להוראתו וציוויו, ואמרו פה אחד, שזו מצוה גדולה להניח את העציר הנ״ל למות על ידי ירייה, מחמת הפסוק ״ובערת הרע מקרבך״…

אולם מרן הגר״ח דחה דבריהם, ואמר המצוה של ״ובערת הרע מקרבך״, שייכת רק לאחר שנגמר דינו למות על ידי סנהדרין בזמן הבית, ואינו שייך לעבריין אחר… ברם, היה שם אחד שהיה ירא שמים באמת, ואמר שאין הוא מבין איך מורה להם להציל אותו הלא מפורסם הוא שהבחור ״מומר להכעיס״, ומעשן להכעיס בשבת בנוכחות הרב, והרמב״ם בהלכות עדות (פי״א ה׳יי) פסק שאסור להציל מומר להכעיס… גם אותו דחה ולא קיבל את דברי (הביא לו את השיטה מקובצת בסוף ב״ק בהלכה של ״מורידין ולא מעלין" ע״ש).

על אף דבריו, סירבו ראשי הקהל לשמוע להוראה, ולא רצו להביא את הכסף בכדי שיוכל לשחרר את העציר.

אולם מרן הגר״ח לא נח ולא שקט, ובערב יום הכיפורים, כשהקהל גמר להתפלל תפילה מנחה, עמד והכריז שראשי הקהל אינם רשאים ללכת לביתם לאכול סעודה המפסקת, אלא הם מוכרחים ללכת למשרדי הקהילה, ולקחת משם חמשת אלפים רובל, ואחר כך ללכת עמו לבית ראש העיר לשחרר את הבחור, הוסיף ואמר: שאם לא יעשו כן, לא יניח להם להתפלל תפילת ״כל נדרי״… ויהיה בית הכנסת סגור כל יום הכיפורים…

כשראו ראשי הקהל שאין להם שום ברירה, עשו כדבריו, הלכו איתו למשרדי ועד הקהילה ולקחו חמשת אלפים רובל, ותיכף ומיד הלכו לביתו של ראש העיר ונתנו לו את הכסף… ראש העיר תיכף כשקיבל את הכסף, שחרר את העציר היהודי.

באותה שנה לא הספיקו ראשי הקהל ומרן הגר״ח זצ״ל, לאכול סעודה מפסקת, מאחר שחזרו מבית ראש העיר, היה זה חצי שעה לפני השקיעה.

לא לדחות הרשעים מכל וכל

וכן הם דברי הזוהר [ח"א ק"ה] מצוה לאדם להתפלל על הרשעים כדי שיחזרו למוטב, ולא יכנסו לגיהנם ואמר רבי אסור לו לאדם שיתפלל על הרשעים שיסתלקו מן העולם.

וכתב האדמו״ר מקומרנא [היכל הברכה, ובביאורו על התומר דבורה] מידת ״מימי קדם״ רחמי דעתיקא קדישא
ימשיך על כל מי שבשם ישראל יכונה ולא החליף את שם ישראל ממנו ויהי מה, ירחם עליו במדה זו ואל ידחהו,

ואמר מרן ה"ריב״ש טוב" בעת שדחה הגאון ר׳ חיים זצ״ל את הכת הידועה (שבתאי צבי) שלא היו פוקרים כמותם מיום שניתנה תורה לישראל על כן דחה אותם שיצאו לגמרי מן הכלל ר״ל, ואמר מרן שראה שכינה מייללת ביללה גדולה על מה שדחה אותם כל כך, כי כל זמן שהאבר דבוק מעט מעט אולי יש תקוה, והוא הגאון כרת אותם מכל וכל. עכ"ל.

וידוע את שאמר הרב מבריסק [ויש מביאים החילוק עצמו בשם הגרי"ס] על ההבדל בינו לבין המשמש שלו, ששניהם נלחמים כנגד הפוקרים ופורקי העול, אך ההבדל ביניהם הוא כהבדל שבין בעלת הבית לבין החתול במאבקם נגד העכברים. שניהם נלחמים בהם, בעלת הבית מעוניינת שלא יהיו עכברים, אך החתול מעונין שיהיו כדי שיהיה לו במי להלחם… כך גם השמש שלי…

וביאר הגרי״ס שזוהי כוונת התומר דבורה שכתב בפרק ב׳ ״ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו אפילו הרשעים כאילו היו אחיו, עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם אפילו הרשעים יאהב אותם בלבו ויאמר מי יתן ויהיו אלו צדיקים שבים בתשובה. ועל זה כתיב ״יתמו חטאים מן הארץ״, ולא יתמו חוטאים.

אך כל זאת אומר התומר דבורה – יהיה רק בליבו, וכלפי חוץ בהנהגת הציבור – צריך להתקוטט כנגדם ולגנות מעשיהם שלא ינהו אחר מעשיהם.

לאהוב הרשעים – או לשנאם?

ואם נשאל – הרי מצאנו שיש מצוה לשנוא הרשעים –  "הרואה בחבירו דבר ערוה מצוה לשנאתו דכתיב 'יראת ה' שנאת רע' [פסחים קיג]?

אומר בעל התניא [פל"ב] "אם קיים מצוות תוכחה ולא שב מחטאו מצוה לשנוא אותם ומצוה לאהוב אותם, ושניהם אמת. שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד הטוב הגנוז בהם שהוא ניצוץ אלוקות שבתוכם המחיה נפשם האלוקית.  וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי הוא בבחינת גלות בתוך הרע. והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה. ולא אמר דוד תכלית שנאה שנאתים אלא על המינים והאפקורסים. עכ"ל. הרי שכלפי הרשעים לתאבון שנשארה בהם נקודת הקדושה של אברהם יצחק ויעקב – אין להתאכזר כנגדם.

ואכן יש להבחין –

שמחד אין לנו שום "הכלה" ביחס למעשיו הרעים, וכפי שרבינו יונה כותב [שע"ת שע"ג אות ריח] אבל האיש אשר תדע ובחנת את דרכו כי אין פחד אלוקים לנגד עיניו ותמיד יתיצב על דרך לא טוב מצוה לספר בגנותו ולגלות על חטאתיו ולהבאיש בעלי עבירות בעיני אדם, ולמען תגעל נפש השומעים את המעשים הרעים". והחפץ חיים האריך בכלל ז' באופנים שמותר לדבר עליהם לשה"ר ולגנותם.

אך אין זה סותר שמצד עצמם – אין לשנאתם אלא לחוש חמלה על מצבם ולקרבם.

הגרי"ח זוננפלד והמשכיל

בספר ״האיש על החומה״ (ח״א עמ' 336) מסופר על אחד מראשי הסתדרות העובדים שהיה ידוע בשנאתו לדת שחלה במחלה אנושה. אחרי ששכב כמה שבועות בביה״ח של המסיון החמירה מחלתו עוד יותר ורופאי בית החולים אמרו נואש לחייו. קרובי משפחתו שניסו להצילו ממוות החליטו להעבירו לביה״ח ״שערי צדק״. כאשר הגיעו לבית החולים סיפרו למנהלו ד"ר וולך את פרטי המחלה והטיפול שקיבל החולה עד כה. כאשר שמע ד״ר וולך שהחולה שכב בבית החולים המסיונרי סירב לקבלו לביה״ח. קרובי המשפחה של החולה ידעו שבמצב כזה יוכל רק רבי חיים זוננפלד להושיע ולהשפיע על ד״ר וולך. על המשך התפתחות הענינים מספר קרובו של החולה:

מיהרתי לביתו של ר׳ חיים בבתי מחסה (בימים ההם לא היתה אפשרות אחרת של תקשורת מהירה). בדרך לעיר העתיקה התחיל לרדת גשם שוטף שהרטיב אותי עד העצמות. כשכולי רטוב ורועד נכנסתי לביתו של ר׳ חיים, שישב אותה שעה שקוע בגמרא גדולה. אע״פ שהיה לר׳ חיים לב כבד עלי על שסרתי מדרך אבותי והצטרפתי לציונים, בכל זאת קבלני במאור פנים וביקשני לשבת.

התנצלתי על ההפרעה החפוזה וספרתי לו על המקרה עם החולה. לא הסתרתי ממנו את זהותו של החולה שהוא מראשי ההסתדרות וגם גיליתי לו את עובדת שהותו של החולה בבית החולים המסיונרי. אך מכיון שמדובר בהצלת נפשות, העזתי לפנות אליו ולבקש ממנו מכתב דחוף לד״ר וולך שיסכים לקבל את החולה לבית החולים, כי זוהי התקוה היחידה שנשארה עוד להצלתו.

מששמע ר׳ חיים במה המדובר, סגר מיד את הגמרא וקם ממקומו. לבש את מעיל הפרוה שלו והתכונן ללכת. נעמדתי בחלל הדלת וניסיתי להניאו מללכת, בהסבירי לו כי באתי רק לשם קבלת המלצה, אבל בשום אופן איני מתכוון להטריחו ובפרט בגשם שוטף כזה. הזדקף הרב הישיש מלוא קומתו וענה לעומתי בהחלטיות: כשמדובר בהצלת נפש אחת מישראל אין די במכתב גרידא, עלי ללכת בעצמי ולקיים את המצוה. מכתב – ספק אם ישפיע, אבל אני בעצמי לא אזוז עד שיוכנס החולה לביה״ח.

תוך כדי דיבור עזב בזריזות את חדרו ועלה בצעדים מהירים את המדרגות המובילות מחצרו למעלה השכונה. למרות שהוא היה אז קרוב לגיל שבעים וחמש ואני צעיר לימים, בקושי יכלתי להשיג אותו. בדיוק כשעזבנו את בית הרב, התגבר הגשם, הצעתי לח חיים שנמתין תחת אחד הקימורים עד יעבור זעם, והוא במקום לענות לי זירז את צעדיו במלמלו: פיקוח נפש! כשהולכים להציל יהודי נבהלים מטיפות גשם?!

הרב הישיש רץ ואני ממהר אחריו, עד שהגענו לשער יפו, שם שכרתי כרכרה, עלינו עליה והאצתי בעגלון לזרז את סוסיו. מיד הוציא הרב מכיס מעילו ספר תהלים קטן והתחיל למלמל מזמורי תהלים. עיני לא סרו מפניו הלוהטות של הרב הישיש.

בשעה שהכרכרה דהרה והחליקה על הכביש הרטוב והמוצף של מעלה רחוב יפו נזכרתי בספורי האגדות על סוסים שעשו ״קפיצת הדרך׳ כשנסעו עם הרבנים החסדיים על פני ערבות רוסיה ופולין. אחרי כרבע שעה של דהרה בגשם השוטף שלא פסק אף לרגע הגענו לחצר ביה״ח. ר׳ חיים ירד מיד מהכרכרה בלי להמתין שאגמור עם העגלון על שכרו ואני מיהרתי לסלק לעגלון את המגיע לו, ורצתי אחרי ר׳ חיים שכבר היה בחדרו הפרטי של ד״ר וולך. הספקתי עוד לשמוע את דבריו התקיפים של ר׳ חיים שאמר לדייר וולך: מאימתי נעשה הד״ר פוסק בהלכות פקוח נפש? אני מבקש לקבל את החולה מיד לביה״ח, ואחר כך נתווכח! ותוך כדי כך פנה אלי ושאל איפה החולה? נא להביאו מיד כי כל רגע יקר.

והנה קרא מה שממש לא יאומן – אחרי שבועיים עזב החולה את ביה״ח כשהוא בריא לחלוטין, נמנעתי מלספר לאותו מנהיג שהבריא, את אשר עולל לו ר׳ חיים בידעי את היחסים המתוחים ששררו בין השניים.

כעבור שנה מאותו מקרה התקיים טכס הנחת אבן פינה לישוב חדש בגליל, ואותו מנהיג נשא בו את הנאום המרכזי. באותו טכס השתתפתי גם אני. כשעלה אותו מנהיג לנאום הרביץ מנה גדולה של ציונות. בשטף דבריו הכריז ואמר ־ אנחנו נבנה את הארץ בדרכנו ובכחנו אנו, אנחנו נבנה את ארצנו תוך מלחמת חרמה ב״יד השחורה״ של הרב זוננפלד ופמליתו!

ברגע זה קפץ דמי לראשי וצעקתי לעבר הנואם: שתוק! דרך ארץ בפני הגאון הישיש שאתה חייב לו את חייך! לשמע קריאת ביניים מוזרה זו מפי ידידו הקרוב, הוכה הנואם בתדהמה והפסיק את נאומו בהפנותו את מבטו התוהה כלפי כמבקש הסבר לקריאת הביניים המשונה. לא הססתי הרבה, עליתי על הבמה וספרתי למשתתפים איך ש״היד השחורה״ נחלצה להציל ממות את זה שהכריז מלחמת חרמה נגד היהדות החרדית של הרב זוננפלד.

חילוקו של ר' ברוך בער בשם הגר"ח

את היחס הנכון לרשעים ביאר בספר חידושי ושיעורי ר׳ ברוך בער על בבא מציעא בשם הגר״ח (חומת הדת ב׳). שגם למינים ואפיקורסים צריך שירגיש איזה הרגשה של קשר. ופירש עפ״י זה את הכתוב בתהילים קל״ט ״תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי״, שהשנאה הגדולה למינים מראה שיש כאן קשר ואהבה,

כמו שהשנאה ששונא האב לבנו שאינו הולך בדרך הישר גדולה יותר משנאה לאחר, מפני שהדבר נוגע ופוגע בפנימיות נפשו של האב. וזוהי פליאת דוד המלך דכיון שאני שונא אותם כל כך זה מראה על עוצם אהבתי אותם. וא״כ מדוע הם ״לאויבים היו לי״.

אמנם כתב שם בשם הגר״ח שמה שצריך להיטיב עמהם זהו דוקא במינים שאינם עושים רע לאחרים. אבל על המסיתים והמדיחים בעם ישראל ובמיוחד את הנערים מדרך התורה. על אלו כתב הרמב״ם (סנהדרין פרק יא׳ הלכה ה׳) ״שאין טוענים למסית כדי שלא ירחמו עליו, שהאכזריות על אלו שמתעים את העם אחרי ההבל, רחמים היא בעולם, שנאמר למען ישוב ה׳ מחרון אפו ונתן לך רחמים״. הטעם לפי שגדול המחטיאו יותר מן ההורגו ואיך אפשר שלא לשנוא את הרודף לעקור את בניו יתברך מן העולם. ויש להם לאו מפורש שלא לאוהבו מדין מסית ומדיח (ספר המצוות להרמבם לא תעשה יח'). וגם שלא לשתוק מללמד עליו חובה (ספר המצוות לא תעשה כא׳ וסמ״ג לא תעשה לא).

ולאור זאת יובן מה שמספרים על הח"ח שהגם שמעולם לא אמר על אדם מילה רעה, אולם על אדם אחד היה הח"ח אומר בכל עת שדיבר עליו: "ימח שמו ושם זכרו מלהזכירו שרצה לאבדנו משתי העולמות!". לאדם הזה קראו אדם הכהן. יש רחובות בישראל על שמו. מדוע שינה הח"ח ממנהגו? משום שהאדם הזה ניסה למשוך את הח"ח בצעירותו להסכלה. כשהיה יתום בן 10 יצא שמעו של העילוי מז'יטל, וניסה לקרוא לו שיבא רק לראות את הספריה שלו. ובזמנו ספריה של המסכילים הייתה ספריה תורנית ברובה, וכמעט שהלך, עד שברגע האחרון עצר עצמו וברח לוילנא ועם ישראל זכה לח"ח. ניתן לשער ולתאר את ההפסד של העם היהודי לדורותיו לו היה המושחת הזה מצליח במעשהו? [דרך שיחה עמ' תרא]

וכבר ידוע שבשבת אחת לא היו פני (הגרי״ס) [הסבא מקלם. כך מפורסם, ע' ס' התורה והמצוה שטרן עמ' רצז] מאירים כתמול שלשום ולשאלת תלמידיו אמר שבאותה שבת נפטר אחד מגדולי המשכילים שקלקל הרבה בכפירתו והפיץ עיתון מלא ארס נגד שומרי התורה והמצוות, והרגיש בלבו צער ורחמים עליו על גודל העונש שאותו רשע הולך לקבל, וההלם שהלה יקבל כשיראה שכל ימיו התאמץ עד אין קץ להפיץ שקר וכל ימיו עמל להוסיף עצים למדורתו שם לנצח, כמה יש לרחם על נשמה אומללה זו.

[מסופר על רבי שמחה זיסל מקלם, כשמת המשכיל המפורסם פרץ סמולנסקין מו"ל עיתון השחר ובעמח"ס "התועה בדרכי החיים" [שמתאר אותו באמת…] שהפיץ את תורת הלאומיות, וכתב נגדו רבות הגר"א וסרמן, והייתה לו שנאה עיוורת לבני תורה, ומת בשבת, כל אותה השבת נעלם מאור זיוו של רבי שמחה זיסל, ואמר מי יוכל להתבונן ולהכיל בצער נשמתו כשתבוא עכשיו לעולם העליון].

ומאידך –

הסופר פרץ סמולנסקין היה קרוב משפחה עם אשתו של הגאון בעל ״בית הלוי״ מבריסק זצ״ל, בהיותו כבר רבה של בריסק ביקר פעם בוורשה ונודע לו שפרץ סמולנסקין שהיה חולה שחפת נמצא גם כן בוורשה. ביקש מאחד ממקורביו שייוודע על מקום משכנו של פ.ס., שכן הוא רוצה לבקרו. רב טען ההוא ברוגזה, מה שייך לבקר את סמולנסקי שהוא חוטא ומחטיא את הרבים! אעפ״כ ברצוני לבקרו״ אומר ה״בית הלוי" בניחותא, שכן ש״ב של אשתי הוא.

אבל רבי ־ רוגז וטוען ההוא לעומתו, מה שייך ש״ב אבל אינו עושה מעשה-עמך ואסור להסתכל… בוא וראה מסביר לו ה״בית הלוי״ בסבלנות אבהית.
בדין השבת-אבידה נאמר בתורה (דברים כ״ב, א) "לא תדאה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך״. פשטות הדברים, שבשום אופן אסור להתעלם מאבידתו של הזולת אלא צריכים לטפל בה ולהשיבה לבעליה. ברם, באו חכמינו ז״ל והוציאו מקרא מידי פשוטו ודרשו (ברכות י״ט א) ״והתעלמת מהם – פעמים שאתה מתעלם״. אך לא כן בדברי הנביא (ישעיה נ״ח, ז) "ומבשרך לא תתעלם". במקרא זה לא מצאנו בשני התלמודים והמדרשים שחכמינו ז״ל יוציאוהו מידי פשוטו לדרוש ״לפעמים כן מותר להתעלם מבשרך". ומדלא קבעו חכמינו תחומים בדברי הנביא, הווי אומר: שהצו מבשרך לא תתעלם" הוא בכל המצבים וללא שום תנאים. [״הראשון לשושלת בריסק״  עמ' 22]

אין היום כופר אמיתי. אין לנו היום בעיה עם הכופרים, כפי המעשה עם הכופר שהלך לפגוש לפגוש כופר רציני שהיה בעיירה מסוימת וכשחיפשו בביתו אמרו לו שהוא בביהמ"ד. התפלא – כופר בביהמ"ד? הלך לשם וראה אותו לומד עם קסקט – גמרא. אתה יעקל'ה כויפר? כן. השיב הלה. אז מה אתה עושה כאן בביהמ"ד? ומי אתה? אני לייבלה כויפר, מעיר פלונית. שאל אותו יענקלה – למדת ש"ס? לא. שו"ע? לא. ספרי ספרא כו'? לא. אם כן הפטיר יענקלה – אינך "כויפר" אלא סתם עם הארץ…

אדם לא יכול "לכפור" בתורת הקוונטים, אם אינו יודע מה זה, כך אדם לא יכול לכפור בתורה אם אינו יודע מה זה.

אין לנו היום כופרים באמת, כולם עמי הארץ. אך יש לנו כן מסר חשוב בענין –

בדבר הזה יש מוסר לכולנו.

אנו נוטים להדביק תוויות, ו"לסמן" אנשים. פלוני – צדיק. פלוני טיפוס חיובי. פלוני בעל חסד. אלמוני – רשע, ההוא – 'שועל קטן מחבל כרמים' בכרם גדולי הדור האמיתיים, אלמוני – כופר שמצוה למגרו כו'.

לפעמים מדובר במורה חסר סבלנות לבחור / בחורה מרדנים, מנהל איתם מלחמות ובקלות מחליט שצריך "להעיף"… גם אם זה היה הבן שלך היית מתנהג כך?

לפעמים מדובר בהורים מתמודדים שחסרי סבלנות לכשלונות של הילדים שלהם, או אינם מוכנים להסכין שבניהם לא יצאו מה שאנו כהורים הועדנו להם.

על אברהם מובא שהיה לו אורח בן שמונים שכשאברהם אמר לו להודות לה' על האוכל, הוא סירב. ואברהם ביקשו שיצא מביתו. נגלה אליו הקב"ה וא"ל אני הייתי מסוגל לחכות לו שמונים שנה, ולך אין סבלנות כמה שעות?? מיד רץ אחריו אברהם והכניסו שוב לביתו ולבסוף השפיע עליו לקרבו תחת כנפי השכינה!

המעשה עם הרב צדקה שמגי"ש אמר באסיפת רמי"ם בישיבה שיש לסלק תלמיד פלוני, וניסיתי הכל איתו ואין מה לעשות. שאל אותו הרב צדקה – צמת בשבילו? רק אם תצום בשבילו תוכל לומר שעשית הכל!

המעשה עם האדם שחשבתי שקירבתי, ואח"כ פגשתי את אביו שאמר לי שהתענה בשביל בנו מ' יום כדי שיחזור לדרך הישר!

התורה רואה את הדברים בראייה כוללת, ואכן מאפיינת את האדם הזה בצורה שלילית, אך מאידך – דואגת לו ואינה מפקירה אותו. אינה מדביקה לו תוית שלילית שלא תצא ממנו, אלא דואגת לרומם את הרוחניות שלו ולבנות את אישיותו המרוסקת מחדש. ודואגת אף לרומם את פנימיותנו שלא נפתח בעצמנו מידות שליליות של רגשות שנאה ואיבה לניצוץ יהודי קדוש שיכול לבוא לידי תיקון!

פרשת מסעי

שתי כפות המאזנים [והגדת, צירוף שני מאמרים עם תוספת]

(במדבר לה) (י) "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן: (יא) וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: (יב) וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט: (כד) וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה: (כה) וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ: (כו) וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: (כז) וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם: (כח) כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחוזתו".

לכן היו אמותיהם של כהנים גדולים מספקות לרוצחים מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו, ויוכלו לשוב לבתיהם.

מדהים לראות עד כמה האדם הוא אנוכי!

שהחפץ חיים ימות, כדי שאני אוכל לשוב הביתה!

דוגמא נוספת:

(משנה יבמות ז, ו) כֹּהֵן גָּדוֹל פְּעָמִים שֶׁהוּא פֹסֵל. כֵּיצַד, בַּת כֹּהֵן [שנישאה] לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בַת, וְהָלְכָה הַבַּת וְנִסֵּת לַכֹּהֵן, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵן, הֲרֵי זֶה רָאוּי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל עֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, מַאֲכִיל אֶת אִמּוֹ [אף אם נפטר אביו] וּפוֹסֵל אֶת אֵם אִמּוֹ, [כשמת בעלה], וְזֹאת [סבתו] אוֹמֶרֶת, לֹא [ירבו בישראל] כִבְנִי [-נכדי שנידון כבני] כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהוּא פּוֹסְלֵנִי מִן הַתְּרוּמָה [שנחשב הדבר שיש לה בן –(נכד) מבעלה הישראל, ואם מתה בתה עדיין לא תוכל לשוב לבית אביה לאכול בתרומה, היות והנכד נחשב כבן, לפוסלה מן התרומה].

הייתה מעדיפה שהוא ימות, כדי שתוכל לקנות תרומה "במחיר מבצע"…

ואספר, הגיע אלי בחור מזועזע. סיפר שעלה השנה ללמוד בישיבה, ולא היה מודע למעמדות שיש בה. ותיקים, ו׳עלטערעס׳, המבוגרים בעלי זכיות היתר. תמים היה, ובתמימותו נדחף לחבורת המבוגרים. איך הושם ללעג ולקלס, איך ננעצו בו פגיונות לעגם!

נפגע, ופנה להתלונן בפני המשגיח. ואני רוצה להבהיר: לא מדובר באחת הישיבות הנודעות, וגם לא במשגיח שהוא משכמו ומעלה. ובכל זאת, המשגיח שאל: ראית פעם מכבש בפעולה? מה הוא עושה?!״ ענה: ״כן, כשמו כן הוא, כובש את הדרך בכובדו״. שאל המשגיח: ״ואם יש חתיכת לכלוך על האספלט, קליפת בננה?״ ״הוא מועך אותה״, השיב הבחור.

״אז שתדע״, אמר המשגיח. ״ה׳עלטערעס׳ הם מכבש, ואתה לכלוך״. במלים אחרות עדינות יותר: אל תעמד בדרכם.

הזדעזעתי. ביקשתי ממנו את מספר הטלפון של האברך הקרוי משגיח. התקשרתי. שאלתי: ״ראית פעם מכבש בפעולה?״

לא הבין, לא ידע מה אני רוצה.

שאלתי: ״אם מכבש נוסע על האספלט והוא רואה בן אדם שרוע על הכביש, מה הוא עושה? מועך?!"

אדם הוא פיסת לכלוך, קליפת בננה?! מצמרר!

זו השקפה של פרעה! מוסכם. אנו מזדהים. האמנם רק שלו?

אז נלמד שורה בגמרא (נדרים מ, ע״א): מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו. נכנס רבי עקיבא לבקרו [וכיון שראוהו, אמרו: חשוב הוא כל כך?! מיד] כבדו לפניו ורבצו לפניו, [וכשחזר ובא מצאו שנרפא] וחיה. יצא רבי עקיבא ודרש: כל מי שאינו מבקר חולים כאלו שופך דמים, וכל מי שאינו מבקר את החולה כאלו נוטל נשמתו. [מאי טעמא? כי לכשיתרפא יבוש מפניו מדוע לא ביקרו בחוליו, ויתפלל עליו שימות! (גרסת השאלתות דרב אחאי, שאלתא צג)] –

מה מונח על כפות המאזנים?! אי נעימות שלי על הכף האחת, וחיי הזולת על הכף השניה. אז הלואי שימות, ובלבד שלא תגרם לי אי נעימות.

כי אם ״צער הכלימה מר ממות״ (שערי תשובה ג, קיב), ודאי שצער הכלימה שלי מר ממות של הזולת…

כמה מצמרר. שהשקפתו של פרעה עלולה לקנות שביתה בלבנו – אם לא נשכיל למגרה! אם לא נבין שהזולת אינו מטרד. אינו לכלוך, קליפת בננה.

תוספת: קרח קם לחלוק על משה. 250 ראשי סנהדראות שלוקחים קטורת. רק אחד ייבחר. השאר ימותו. קורח מודע לכך, ובטוח שהוא יינצל. יש לך את הקלף המנצח צמוד לחזה… הרי ממנו יוצאת שושלת של שמואל וכו' והוא מכון לרצוח 250 ראשי סנהדראות כדי שאני אולי אקבל איזשהו מינוי!!

מה לעשות, כשחותכים עצים, נופלים שבבים… הם ה"דלק" של המהפכה… "קורבנות השלום"…

האם זה לא מה שקורה בסוריה? עד עתה מתו מאות אלפים, אסד טובח בבני עמו ללא רחם, ימותו מאות אלפים, יגלו מאות אלפים אחרים, כי על כף המאזניים, השררה שלי… אז כולם אינם אלא קליפת בננה בדרכו של המכבש…

העיתונאי ששרף בתי מלון באילת כדי לקבל סקופים… הנזק הוא אדיר ומתמשך, אך מיודענו הרי צריך סקופ!

פרעה חושש מפני בני ישראל. שמא ואולי, ״והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו״ (שמות א, י). אז מה עושים? הופכים אותם לעם של עבדים, כל אחד נדרש לייצר ארבע מאות לבנים, ואם פיגר במכסה מכמכו את ילדו בחומה!

רגע אחד: על כף המאזנים האחת חשש רחוק. ועל כף המאזנים השניה לשעבד עם שלם על לא עול בכפו, למרר חייו בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, ואין התלבטות. אם החשש הוא שלי והשיעבוד שלהם, הכף הריקה שלי תכריע!

והלאה: האצטגנינים מזהירים שעתיד להיולד מושיעם של ישראל וילקה במים. כך? אז ״כל הבן הילוד היאורה תשליכהו״.

ושוב: על כף המאזנים האחת אזהרת אצטגנינים שרואים ואינם יודעים מה רואים, ועל הכף השניה תינוקות אין ספור המושלכים ליאור. ואף על עמו גזר, בלי שום התלבטות. אולי בין הטבועים יהיה גם הוא…

הלאה: פרעה לוקה בצרעת, ורופאיו ממליצים על השתכשכות בדם תינוקות. מאה וחמישים נשחטים בבוקר ומאה וחמישים בערב, מדי יום ביומו. על כף המאזנים האחת רפואת אליל, ועל הכף השנייה תינוקות זכים, נשמות תמות. ואין ספק מה מכריע את הכף!

איזו השקפה אנוכית!

גנב ברזל מסוגל לגנוב גדרות שלהקים אותן לקח חודשים, והערך של העבודה ומחיר הסחורה מגיע לכדי מאות אלפי שקלים, והוא יודע שהוא יקבל רק כמה מאות או אלפים בודדים, ולא איכפת לו להפסיד לך מאות אלפי שקלים, כדי שהוא יקבל כמה מאות!! לא אכפת לו לגנוב מזגן ששווה 10.000 ₪ הגם שהוא יקבל עליו שלוש מאות ₪ – שוויו בנחושת…

האם אין אנו נוהגים כך פעמים רבות? לפעמים אדם עובר ליד חנות מסוימת שצריך לקנות שם משהו, אך אין לו כח/חשק/סבלנות כעת, אז הוא מגיע הביתה, הגם שהוא יודע שכעת מישהו אחר יאלץ לצאת מהבית במיוחד ויתקע חצי שעה בכבישים, וזה עדיף מכך שאני אקדיש חמש דקות! החמש דקות שעל כף המאזניים שלי, יקרות יותר משעות מרובות שלך…

כמו שאומרים העולם: חביבה לאדם הרגל שלו מהראש של החבר שלו…

״בבן אמך תתן דפי״ הבה נראה את האנטי תיזה לכל מה שדיברנו עד עתה:

לכתחילה, חשב הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ״ל, להיות נחבא אל הכלים, צדיק נסתר. לשם כך השתלם במקצוע הנגרות. לחיות ״גדול, הנהנה מיגיע כפיו״. למד להתפלל במהירות עצומה עם כל הכונות ושינן את כל הש״ס בעל פה כדי שיוכל להגות בו תוך כדי עבודתו, לקים ״יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך״ (תהלים קכח, ב), יגיע כפים ולא יגיע מידו.

לבסוף החליט שלא לשם כך נתנו לו כוחות כבירים. מצא לנכון לזכות את הדור ואת הדורות הבאים בתנועת המוסר בחתירה לשלמות אישית כוללת, בין אדם למקום ובינו לחברו. כדי שיתקבלו דבריו, הסכים לגלות את גאונותו העצומה.

הגיע לוילנה, מטרופולין של תורה, קבע לימודו בבית הכנסת שבחצר זריצא והחל להשמיע את שיעוריו המדהימים, שארכו שלוש וארבע שעות ובהם בלל חצי הש״ס בחריפות עצומה, כשהלומדים אינם מספיקים אלא לרשום מראי מקומות וראשי פרקים. לאחר מכן העידו שנזקקו לשבועיים ימים כדי לעמוד על מהלך שיעור אחד.

בהקדמת הספר ״עולת שמואל״ כותב המחבר: ״בשנת ת״ר דרך כוכב חדש בשמי התלמוד בוילנה בהופיע בה הגאון הגדול והנפלא מוהר״י סלנטר זצ״ל שהראה נפלאות בעצם חדות ופילפולו שהפליא לב השומעים ותהום כל העיר בבוא אליה רב גאה חריף כזה. הצעירים המצוינים בהלכה התקנאו בו, ויחתרו בכל עוז לעשות כמתכונתו ולחבר פלפולים שנונים כמוהו״.

בוילנה נודעה לתהלה ישיבת רמיילס, בראשה עמדו הגאונים רבי מרדכי מלצר זצ״ל בעל ״תכלת מרדכי״, ורבי אליעזר טייץ תלמיד הגאון רבי עקיבא איגר זצ״ל.

כשעזב רבי אליעזר טייץ את משרתו, היא הוצעה לרבי ישראל מסלאנט, והוא שמח להזדמנות להרחיב מעגל השפעתו, שהרי זו היתה כל מטרתו. הוא החל להרצות את שעוריו בישיבה, והם הפכו לאבן שואבת ללומדי העיר גאוני התורה. חש רבי ישראל שבעקיפין נפגע מכך מעמדו של רבי מרדכי מלצר, ראש הישיבה הותיק. לא היסס, והתפטר ממשרתו וויתר על המעמד וההשפעה והמשכורת, ושב ללמוד בבית הכנסת שבחצר זריצא!

על כף המאזניים כל העתיד שלי, משכורת, תלמידים, הרבצת תורה, וזה מתגמד לעומת קצת פגיעה [בשב ואל תעשה!] שתהיה בראש הישיבה המכהן!

ממי למד זאת? מהתורה, וממשה רבינו מנחיל התורה. כידוע, עוד לפני לידתו נועד משה רבינו להיות מושיען של ישראל (סוטה יב, ע״א), הנתונים בשעבוד קשה ומר. משה רבינו הצטער בצער כל יחיד מהם כאלו היה זה צערו (שמות רבה א) ואמר: ״מי יתן מותי תחתיך!״

נגלה אליו הקדוש ברוך הוא, וגילה לו שגם השכינה כביכול מצטערת בצערם של ישראל ותיגאל כביכול עם גאולתם (פרקי דרבי אליעזר).

הוא שנבחר להיות הגואל, ״ואם אין אתה גואלם אין אחר גואלם״ (שמות רבה ג, ג).

ובמקום לשמוח כל כך בגאולתם ולרוץ לגאלם, סרב שבעה ימים והתעקש, עד שחרה בו אף ה׳!

ומדוע? כי אהרן התנבא במצרים (שמות רבה ג, טז – משמואל א' ב, כז). וכשמשה רבינו יבוא, יאפיל עליו ויעמידו בצל! חשש: ״עכשיו אכנס בתחומו של אחי, ויהא מיצר בשביל כך״. ולא הלך עד שהובטח: ״וראך, ושמח בלבו״׳ (שמות ד, יד)!

הפגיעה המועטת שבכף המאזניים שכנגד מכרעת נגד הכף המלאה שלי ושל כלל ישראל!

ונספר, בבחרותו למד הגאון רבי עקיבא איגר זצ״ל בישיבת דודו הגאון רבי וואלף איגר זצ״ל בברסלאו. בהיותו בן שתים עשרה כבר כתב את חידושיו על מסכת חולין, ובהיותו בן חמש עשרה כבר השמיע את שיעוריו בישיבה. הגביר רבי איציק פרנס מליסא ביקש לזכות בו עבור בתו, והגיע עם שני תלמידי חכמים מופלגים כדי לתהות על קנקנו. החלו לשוחח עמו בלימוד, ולא ענה להם. התאכזבו, וביקשו לשוב על עקבותיהם. השתאה דודו, ושאלו פשר הדבר.

ענהו: ״אלו הייתי עונה להם, חייב הייתי לומר לאחד שנעלמו ממנו דברי התוספות במקום פלוני ומהשני נשמטה גמרא מפורשת. אמרתי לנפשי: מוטב שיתבטל השידוך, ולא אלבין פניהם״…

התפעל מצדקותו של הבחור, ואמר לו: ״ניחא. אל תתפלפל איתם, אלא השמיעם מחדושיך״.

נעתר רבי עקיבא איגר, ושטח בפניהם אחת ממערכותיו הנודעות. התפעמו, והמליצו בכל פה על השידוך שקם ונהיה. שב החותן לעירו, וספר לכולם על האוצר בו זכה. הזמין את החתן לביקור, וכל לומדי העיר התכוננו להקיפו בחבילי שאלות ולשמוע פלפוליו. הגיע, ושאלוהו, והוא כאילם לא יפתח פיו. השמיעו את חדושיהם, ואינו מגיב. כגודל הציפיות, גודל האכזבות.

הרינונים הגיעו לאוזני החותן, שרמז לחתנו שישוב לישיבה. הפרת התנאים תגיע אליו.

ענה שברצונו להישאר בליסא כל השבוע. תמה החותן, והבליג. לקראת סוף השבוע חזר החתן על כל לומדי העיר, הזכירם את קושיותיהם והפתיעם ברוחב בקיאותו. מזה נשמט דיוק לשון הרמב״ם ומזה נתעלמה סוגיא ערוכה. המם בעומק עיונו, חילק בין הנושאים והכביר ראיות. הפריך פלפולי סרק והרחיב בחידושים נכונים. וכלם הודו והמליכו ואמרו: זכה רבי איציק פרנס ביהלום שבכתר!

התמרמר החותן: ״אם כך גדול חילך לאוריתא, למה גרמת לי עגמת נפש כה רבה! למה כבשת מעינך, גן נעול ומעין חתום!״

ענה, שכאשר הגיע לליסא מצא ששוהה כאן חתן נוסף וחותנו מתפאר בו. ובאמת כלי מפואר הוא, והכל מתפלפלים עימו ומתפעלים ממנו וחותנו רווה ממנו רוב נחת. ושיער, שאם יגלה כוחו ועוצם גאונותו יאפיל על אותו חתן ובלם עצמו. הפיל עצמו לתוך כבשן האש של ליגלוג וביטול, ולא פגע במעמדו של אותו חתן!

כך ספר הסבא מנובהרדוק זצ״ל (״מדרגת האדם״, מאמר חשבון צדק פ״ו), ונחנו מה!

תוספת: הרבי רבי העשל שביטל שידוך בגלל אכזריות הכלה שהטיחה תרנגולת לקיר, ומכל מקום לא ביישה, אלא השים עצמו כגנב הנוטל מקופת הצדקה של בית הכנסת עד שרדפו אחריו וספג ביזיונות וגרם לכך שהגביר אבי הכלה החליט בעצמו לבטל את השידוך עם הבחור שנתגלה כגנב… על כף המאזניים בושתי ובזיוני ושם רע וכו' ועל כף המאזניים שכנגד כבוד הכלה, ודאי שכבודה מכריע!

כמה מבליטים אנו מעמדנו תוך הדיפת הזולת לצד, אם לא לתהום! בחוג החברה, ובחוג המשפחה!

ודוד המלך אומר: ״תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי״ (תהלים נ, כ), ופרש רש״י: דבר גנאי, לדחותו. לשון: ״יהדפנו״ (במדבר לה, כ). וזה פרט מיוחד בוידוי: ״דיברנו דפי״, דיבורים שנועדו להדוף את הזולת ממעמדו בחברה או במשפחה. משה רבינו מוכן היה לותר משום כך על הגאולה. ואנו נדרשים, בסך הכול, לא לדחוף את עצמנו קדימה. לא להאפיל על הזולת!

פרשת מסעי

מסעות האדם [ברוורמן יתד תשעה]

בפרשת מסעי נמנים כסדר כל מ"ב המסעות שישראל עוברים במדבר מיציאתם ממצרים ועד ערבות מואב. ברוב הפסוקים של המסעות, מופיעים רק ציוני מקום שיצאו ממקום פלוני ובאו למקום אלמוני, נסעו מכאן וחנו כאן, אך אין בהם תיאור הטלטלות והמשברים שעברו ישראל במדבר. המסע מתואר רק בציוני המקומות: ״ויסעו, ויחנו, ויסעו, ויחנו״.

יש להבין מה פשר הנצחת המסעות, הלא למדונו רבותינו שכל הנכתב בתורה צפונים בו מסרים הרלוונטיים לכל יהודי באשר הוא, מה אם כן המסר לדורות בפירוט כה נרחב של ציוני הדרך במדבר? כן יש להבין את הצורך לפרט את החניות, הלא העיקר הוא הנסיעה הלאה כשם הפרשה, מסעי!

בספר ״דגל מחנה אפרים״ מביא בשם אדוני אבי זקני הבעל שם טוב זי״ע, ישוב הפותח אור חדש בסוגיה וזו לשונו: ״כל מ"ב מסעות, הם אצל כל אדם מיום היוולדו, עד שובו אל עולמו, כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו, בחינת יציאת מצרים כנודע, אחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה״.

כלומר, מ"ב המסעות הן בעצם משמשות כ״אב טיפוס״ יהודי לחיי האדם עלי האדמות, כל יהודי נוסע את מסעות חייו בהשראת מסעותיו של עם ישראל במדבר, ובהם זמני הגאות וזמני השפל. וכפי שעם ישראל נסע את מסעותיו ובסיומם הגיע אל הארץ הטובה – ישראל. כך האדם צריך לדאוג ולראות שבסוף מסעותיו יגיע מוכן כדבעי אל עולמו ־ העולם הבא, חזרה אל שורש נשמתו. ומסיים ה״בעל שם טוב״: ״בודאי נכתבו המסעות בתורה, להורות הדרך הישר לאיש הישראלי, לידע הדרך הישר אשר ילך בו כל ימי חייו״.

מבאר זאת בעל ה״נתיבות שלום״ זי״ע (מעובד על ידי הכותב) על פי דברי הזוהר הקדוש: עם ישראל נשלחו לכור ההיתוך – מצרים ולמדבר כדי לזכך עצמם מכל סוגי פגעי הזמן וכוחות הטומאה הקיימים בעולם. עם ישראל ניצב במצרים מול עולם שלם של כל כוחות הטומאה המצויים, ״מ״ט שערי טומאה״, ותפקידו היה להיזהר ולהישמר מהם, אך משלא עשה כך אלא נדבק ושקע במצולות הטומאה, הוצרך הוא לפעול בשני מישורים: ״סור מרע ועשה טוב״. סור מרע ־ יציאה ממ״ט שערי טומאה, ״ועשה טוב״ – כניסה אל מ״ט שערי קדושה.

במהלך מ״ב מסעות המדבר בכל מקום ומקום היה בו פוטנציאל של שתי הבחינות ״סור מרע ועשה טוב״, כוח לצאת משער טומאה מסוים וכניסה אל השער המקביל של קדושה.

ומבאר שם את דרכי העבודה של היהודי כאשר הוא נופל בתהומות החטא, החטא גורם לאדם להתרחק מנשמתו ומבוראו, וכדי לחדש את הקשר הדרך הנכונה היא קודם ״סור מרע״, היינו שצריך ראשית לעזוב את הרע כי כל עוד האדם נמצא בו אינו יכול להידבק בטוב – בהקב״ה. עד כאן.

יש לו לאדם בשלב הראשוני לעשות כל שביכולתו להינתק מהרע, או אז כשיקיים את דרכי התשובה הידועים, עליו לעסוק ב״עשה טוב״, בעשיית המצוות, מלשון צוותא – חיבור עם הקב״ה. אלא שראו חכמי הסוד וצדיקי הדורות שיש אשר רחמנא ליצלן כרוך הוא בעבותות בחבלי החטא ומתקשה לצאת ממדמנת החטא. ליהודי כזה יש דרך נוספת לחזרה והיא: ״סור מרע״ על ידי ״עשה טוב״. כלומר שעל ידי עשיית הטוב יסתלק ממנו הרע. ככל שירבה בעשיית הטוב יתחבר הוא לקדושה ואו אז הרע שבו במהלך הזמן יסתלק ממנו בבחינת מאמר חז״ל: ״אם פגע בך מנוול זה (היצר הרע) מושכהו לבית המדרש״, קדושת התורה שבבית המדרש תסיר ממנו במהלך הזמן את זוהמת הרע.

סיפר אברך בן עלייה: גדלתי בבית חרדי אצל הורים הדוגלים בשיטת חינוך של יד ברזל, חיי היו מלווים בחיכוכים עם הוריי בנוגע לסדר יומי הרוחני, ובעיקר התמקדו בנושא הקימה לתפילת שחרית… אבי היה מעוררני בדרכים ובשיטות מגוונות מאוד… ציפיתי להגיע כבר לישיבה גדולה שבה יש פנימייה אך אין השגחה נוקשה, ואז אזכה להתנהל בחיי שקט ובלא לחץ מתמיד. והנה סוף סוף זכיתי להגיע ליום הנכסף, נכנסתי לישיבה כזו. במהלך שנות לימודיי זכיתי ב״ה להתפתח מבחינה לימודית, אך בעניין זמני הקימה לתפילת שחרית הייתי במצב גרוע מאוד. יום אחד ניגש אלי המנהל הרוחני של הישיבה ושאלני ברמז ״דק כפיל״ היכן מקומי הקבוע בהיכל הישיבה בתפילת שחרית… שאלה שלא ידעתי להשיב בעצמי… אך במקום להתפתל בהסברים, סיפרתי למשגיח את חיי ילדותי הקשים, וסיימתי במשפט נחרץ של האשמה: בגלל שיטות החינוך של אבי אני כבר לא מסוגל יותר לקום בזמן הראוי לתפילה!!

המשגיח האזין ברוב קשב, וכשסיימתי, שאל שאלה אחת: ״אמור לי בני היקר, עד איזה גיל אתה מתכונן להשתמש בתירוץ זה…?!״

כלומר, אתה מבין היטב שתירוץ זה כבר לא רלוונטי לגיל שלושים… אז אולי תחליט כבר כעת לגדול ולהתקדם! וסיים את דבריו ואמר: אנשים רבים עוברים חוויות מורכבות בחייהם, יש כאלה המשתמשים בקשיים שעברו עליהם כדי להתקומם, ויש אשר מחליטים לקומם! בבחינת: ״מקימי מעפר דל״, אז תחליט אתה האם רצונך להישאר ילד עם תירוץ טוב, או לקומם – להקים את עצמך ולהתקדם. סיים האברך ששיחה זו חוללה בו מהפך מקצה אל קצה, וברוך השם כיום הוא זוכה בזכותה להיות בן תורה.

[תוספת: הכרתי אדם שהיה מלמד ושמו לו רגליים לטענתו וכל שנותיו מבוסס בטענות אלה ולא עושה כלום עם עצמו. הנכה בעקבות תאונה שבא אליהם נכה שהיה ספורטאי והצליח בכמה עניינים, ואמר להם שעדיין הם נכים פיזית, אך הצרה הגדולה שלהם תהיה כשיהפכו נכות פיזית לנכות רגשית, ויתחילו לחוש מסכנים ויכסו ראשם בסמיכה וישקעו במרה שחורה!]

היה אומר האדמו״ר מקוברין זי״ע לחסידיו: יהודי הגיע לעולם למשימת תיקון נפשו בדרך של התקדמות משלב אל שלב, ועל כן כאשר יהודי נמצא במצב הפוך של ירידה רוחנית, עליו לעשות כל שביכולתו לחזור למצבו הקודם, כי הגרוע ביותר מבחינה רוחנית זה להיות יהודי ״רעכט ווי ס׳איז״ – משלים עם מצבו. הרי תפקידו הוא תמיד להמשיך את מסלול מ״ב מסעותיו, ללכת ולהתקדם הלאה לעילא ולעילא, ממדרגה למדרגה וממסע למסע.

כפי הנאמר בזוהר הקדוש על הפסוק: ״וילך אברהם הלוך ונסוע הנגבה״, שתמיד הלך אברהם הלוך ונסוע – דרגה אחר דרגה זהו היעוד והתפקיד של יהודי ללכת תמיד הלאה, להיות מוסיף והולך. ומשום כך טבע הקב״ה בבריאה סדר תמידי של זמני התחדשות הבריאה מעת לעת ומפרק לפרק, מפני שכל התחדשות היא זמן התקדמות ונסיעה. בכל יום ויום יש התחדשות הבריאה כנאמר בנוסח התפילה: ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״. סיבת התחדשות הבריאה מדי יום היא כדי לאותת לאדם ־ למד מהבריאה ותתחדש! אל נא תישאר תקוע באותו מצב!!! ה״אור החיים״ הקדוש כותב את ענין ההתחדשות ביחס ל״שבת קודש״, כל שבת היא התחדשות הבריאה, וקיום הבריאה הוא לשישה ימים בלבד! ובכל שבת מתחדשת הבריאה לשבוע נוסף. כך גם בראש חודש וכך, כל זמן של התחדשות בפני עצמו הוא זמן של נסיעה לכל יחיד בדרכו שלו.

במהלך מסעות האדם יש שתי בחינות, יש בחינה של ״ויסעו״ ויש את בחינת ״ויחנו״. השלב הראשוני הוא "ויסעו", עניינו לכבוש מקום חדש, בבחינת: ״מי יעלה בהר ד׳״, לצלוח להעפיל אל פסגה חדשה.

ואילו בחינת ״ויחנו״ עניינה לגלות שליטה במקום החדש, להתבוסס ולהתייצב בו היטב. וזה בבחינת ״ומי יקום במקום קדשו״, מי יזכה להתמקם לנטוע את אוהלו היטב במקום החדש. חלק זה הוא לעיתים קשה יותר כי לעיתים נחה על היהודי רוח טובה ומצליח להעפיל למעלה ומצליח לשבור תכונה שלילית מסוימת, עומד בניסיון קשה בהצלחה, אלא שכעבור זמן נגמר לו הדלק… והוא אינו מצליח להתבסס במקומו החדש. ומה העצה ליהודי זה הרוצה להתבסס היטב במקומו החדש?

לכך היה ממשיל האדמו״ר הראשון מסלונים זי״ע לתלמידו לטיפוס על הר. הנה כשרוצים לסלול כביש לטיפוס במעלה ההר סוללים אותו בתנועה מעגלית ולא בכביש ישר מתחתיתו עד לקצהו! ומדוע? התשובה פשוטה. כי אם חס ושלום הרכב יאבד שליטה במעלה ההר, הוא לבטח ידרדר במהירות שיא עד לריסוקו בתחתיתו, וכדי למנוע זאת סוללים את הדרך בתנועה מעגלית כדי שאם חס ושלום יאבד שליטה וידרדר אזי יפול הוא בסך הכל בסיבוב אל הכביש הנמצא בסמוך אליו.

כך גם במסלול העלייה הרוחנית כאשר הוא מגיע לבחינת ״ויעפילו לעלות ההרה״, כדאי שבכל כברת דרך שמתקדם, יניח ״מחסומים״ מאחוריו כדי להתבסס במה שכבר עלה והתקדם, בבחינת ״אחזתיו ולא ארפנו״, שמשם לא יפול יותר, ואחר כך יוכל להמשיך ולהתקדם עוד ועוד, עד שיגיע אל פסגת ההר שהוא ייעודו בעבודת ד׳. זהו ענין של ״ויסעו ויחנו״, שאחר כל ״ויסעו״, כלומר מסע של עם ישראל במקום מסרים כדי לתקן את הנצרך בו, היה גם ״ויחנו״ – לחזק ולבסס את אשר השיגו כאן במקום. וכך הם עלו ועלו ממסע אל מסע, עד בואם אל ארץ נושבת.

פרשת מסעי מציינת את המסעות המוצלחים שהיו לעם ישראל במדבר הנורא אך גם את הפחותים… מפסגת הר סיני ועד לקברות התאווה… פרשה זו מהווה מפת הדרכים לכל יהודי במ״ב מסעות חייו. לא די ללמוד פרשה זו, כי אם לשאול את עצמו מה פרשה זו למדה אותו!

פרשת מסעי

הצער האמיתי – על חילול ה' בעולם

כבוד שמים יותר מצער הפרטי [מעין גנים אסולין ח"ג]

א.

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן. ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם. ויסעו מרעמסס בחודש הראשון, בחמשה עשר יום לחודש הראשון, ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. ומצרים מקברים את אשר הכה ה׳ בהם כל בכור, ובאלוהיהם עשה ה׳ שפטים.

ומפרש רש״י ומצרים מקברים, טרודים באבלם עד כאן לשונו. וצריך להבין מה בא רש״י לפרש בזה.

ובפירוש שפתי חכמים כתב לפרש, שרש״י בא לתת טעם על מה שכתוב בפסוק הקודם ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים, ואיך הניחו להם המצרים לצאת. לכן המשיך בפסוק זה, ומצרים מקברים את אשר הכה ה׳ בהם כל בכור, וכיון שהיו טרודים באבלם, דהיינו שהיו טרודים לקבור את מתיהם, לכן לא היה להם פנאי לעכב את ישראל מלצאת ממצרים.

משמע מדברי השפתי חכמים, שהטעם שהצליחו ישראל לצאת ממצרים, הוא מחמת שהמצרים היו טרודים באבלם וקבורת בכוריהם, ועל ידי זה הצליחו ישראל לצאת בלא דעתם של המצרים, כי לולי שהיו טרודים באבלם, היו מעכבים את ישראל מלצאת.

וזה נסתר מפסוק מפורש בפרשת בא (יב, לג) שכתוב, ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ, כי אמרו כולנו מתים. אם כן מפורש שיציאת מצרים לא היתה באופן שהמצרים יהיו טרודים באבלם ולא יוכלו לעכב את ישראל, ועל ידי זה יצליחו ישראל לברוח. אלא מפורש להיפך, שהמצריים עצמם הם שדחקו בישראל לצאת, מחמת הפחד שמא גם הם ימותו. ואם כן היציאה נעשתה על ידי המצרים עצמם.

וכן כתיב עוד בפרשת בא: (יא, א) "ויאמר ה׳ אל משה, עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים, אחרי כן ישלח אתכם מזה, כשלחו כלה, גרש יגרש אתכם מזה". אם כן מפורש שיציאת מצרים נעשתה באופן של גירושין ולא באופן של בריחה. וכץ כתיב בסוף פרשת שמות, וביד חזקה יגרשם מארצו.

גם מעצם לשון הפסוק כאן שכתוב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים, משמע שכל מצרים ראו שישראל יוצאים. ואם מצרים היו טרודים באבלם לקבור את בכוריהם, קשה לומר על זה את הלשון לעיני כל מצרים, שהרי הם היו טרודים ואין זה נחשב שראו.

ועוד קשה לפירוש זה, שהרי בפסוק כתוב ומצרים מקברים את אשר הכה ה׳ בהם כל בכור, ורש״י מפרש טרודים באבלם. ולא מובן מה ענין אבילות לכאן, היה לרשי׳י לפרש טרודים בקבורת מתיהם.

גם לא מובן האיך יתחבר תחילת הפסוק לסופו, שבתחילה כתוב ומצרים מקברים את אשר הכה ה׳ בהם כל בכור, והיו טרודים באבלם. ומסיים הפסוק ובאלוהיהם עשה ה׳ שפטים, מה ענין זה לזה?

אם בא לפרש איך הצליחו ישראל לצאת משום שהמצריים היו טרודים, מה צריך להוסיף עוד שבאלהיהם עשה ה׳ שפטים, מה ענין זה קשור לכאן.

ב.

ולפרש את הענין בס״ד, יש להקדים כמה פסוקים בתחילת ספר שמואל (פרק ד). "ויהי דבר שמואל לכל ישראל [פירוש, מה שאמר ה׳ לשמואל קודם לכן בפרק ג פסוק יא שכתוב ויאמר ה׳ אל שמואל הנה אנכי עושה דבר בישראל אשר כל שומעו תצילנה שתי אוזניו, ופירש רש״י שם, הוא לקיחת הארון ביד פלישתים. זה הגיע להעשות. וכיצד נעשה, עתה מפרש והולך] ויצא ישראל לקראת פלישתים למלחמה, ויחנו על האבן העזר, ופלישתים חנו באפק. ויערכו פלישתים לקראת ישראל, ותטוש המלחמה [פירש רש״י ותתפשט המלחמה] וינגף ישראל לפני פלישתים, ויכו במערכה בשדה כארבעת אלפים איש.

ויבא העם אל המחנה, ויאמרו זקני ישראל למה נגפנו ה׳ היום לפני פלשתים? נקחה אלינו משילה את ארון ברית ה׳, ויבא בקרבינו, ויושיענו מכף אויבינו. וישלח העם שילה וישאו משם את ארון ברית ה׳ צבאות יושב הכרובים, ושם שני בני עלי עם ארון ברית האלוהים, חפני ופנחס.

ויהי כבוא ארון ברית ה׳ אל המחנה, ויריעו כל ישראל תרועה גדולה, ותהום הארץ. וישמעו פלשתים את קול התרועה, ויאמרו מה קול התרועה הגדולה הזאת במחנה העברים, וידעו כי ארון ה׳ בא אל המחנה. ויראו הפלשתים, כי אמרו בא אלוהים אל המחנה, ויאמרו אוי לנו, כי לא היתה כזאת אתמול שלשום. אוי לנו, מי יצילנו מיד האלוהים האדירים האלה, אלה הם האלוהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר. התחזקו והיו לאנשים פלישתים, פן תעבדו לעברים כאשר עבדו לכם, והייתם לאנשים ונלחמתם.

וילחמו פלישתים, וינגף ישראל, וינוסו איש לאוהליו, ותהי המכה גדולה מאוד, ויפול מישראל שלושים אלף רגלי. וארון אלוהים נלקח, ושני בני עלי מתו חפני ופנחס.

וירץ איש בנימין מהמערכה [רש״י מביא מדרש, שזה היה שאול שחטף את הלוחות מיד גלית וברח לו] ויבא שילה ביום ההוא, ומדיו קרועים, ואדמה על ראשו. ויבא, והנה עלי יושב על הכסא, יד דרך מצפה [על יד הדרך היה מצפה] כי היה ליבו חרד על ארון האלוהים, והאיש בא להגיד בעיר, ותזעק כל העיר. וישמע עלי את קול הצעקה, ויאמר מה קול ההמון הזה? והאיש מהר ויבא ויגד לעלי.

ועלי בן תשעים ושמונה שנה, ועיניו קמה ולא יכול לראות. ויאמר האיש, אנכי הבא מן המערכה, ואני מן המערכה נסתי היום, ויאמר מה היה הדבר בני".

וכאן עלינו להקדים. כשבאים לבשר לאדם בשורות רעות רחמנא ליצלן, הדרך היא תמיד להקדים את הבשורה הקלה, ולאט לאט אומרים מן הקל אל הכבד, ולא אומרים לו מיד את הדבר הגרוע ביותר. כי רק כאשר מתרגל מעט לבשורות הקלות, יש לו כוח לשמוע את הבשורות היותר קשות. ועתה נשים לב לסדר שסיפר המבשר.

"ויען המבשר ויאמר, נס ישראל לפני פלשתים, וגם מגיפה גדולה היתה בעם, וגם שני בניך מתו חפני ופנחס, וארון האלוהים נלקחה". המבשר אומר כאן ארבעה דברים מן הקל אל החמור.

דבר ראשון, נס ישראל לפני פלשתים, ישראל ברחו מפלשתים.

דבר שני, וגם מגיפה גדולה היתה בעם, מתו הרבה מאוד יהודים. בפסוקים מפורש שמתו שלושים אלף איש.

דבר שלישי, וגם שני בניך מתו חפני ופנחס, זה כבר בשורה שנוגעת אישית לעלי.

והדבר האחרון והגרוע ביותר, וארון האלוהים נלקחה. המבשר ידע שבשביל עלי, מה שארון האלוהים נלקח, והחילול ה׳ שנוצר בעקבות זה, הוא בשורה עוד יותר גרועה ממה שמתו שני בניו.

"ויהי בהזכירו את ארון האלוהים, ויפול מעל הכסא אחורנית בעד יד השער [פירוש, נגד מקום השער] ותשבר מפרקתו וימות, כי זקן האיש וכבד, והוא שפט את ישראל ארבעים שנה".

מפורש מזה שמה שגרם לעלי ליפול מהכסא ולמות, לא היה בגלל הבשורה על שני בניו שמתו, אלא על מה שנלקח ארון האלוהים אל מחנה פלישתים, והחילול ה׳ שנגרם על ידי זה.

ממשיך הפסוק ואומר: "וכלתו [של עלי] אשת פנחס הרה ללת [פירוש ללדת]. ותשמע את השמועה, אל הלקח ארון האלהים ומת חמיה ואישה, ותכרע ותלד כי נהפכו ציריה עליה". כאן מפורש, שזה שבישר לה את הבשורה היה סבור, שבתור אישה אין לה כל כך השגות גדולות בעניני חילול ה' ולכן בישר לה לפי הבנתו מן הקל אל הכבד, קודם אל הלקח ארון האלוהים, ואחר כך על מה שמת חמיה, ולבסוף על מה שמת בעלה. כי היה סבור שבוודאי הצער על מות בעלה הוא יותר מהצער שנלקח ארון האלוהים. וכששמעה את כל הדברים האלו ביחד, כתוב, ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה.

"וכעת מותה, ותדברנה הנצבות עליה, אל תיראי, כי בן ילדת. [וידוע שכאשר נולד בן נתרפאה כל המשפחה, כמו שאמרו בירושלמי מועד קטן פ״ג ה״ז]. ולא ענתה, ולא שתה לבה". מה הטריד אותה? להנציח את האסון הנורא בילד הזה שנולד זה עתה. "ותקרא לנער אי כבוד, לאמר, גלה כבוד מישראל, אל הלקח ארון האלוהים ואל חמיה ואשה".

נתבונן במצב הזה. אילו היה נולד הילד הזה אתמול, הוא היה הילד המאושר ביותר בדור. אבי אביו עלי הוא כהן גדול ושופט הדור וגדול הדור. אביו ודודו כהנים המפורסמים ביותר, כאשר אחד מהם מעותד מן הסתם לשמש ככהן גדול. אמו היא כלתו של עלי הכהן הגדול ושופט הדור.

ואילו עתה כשנולד, אין לו אב, ואין לו דוד, אין לו סבא, ולא שום יחוס. וגם אמו עומדת עוד מעט למות. הוא ישאר יתום מאביו ומאמו כל ימיו, ויצטרך לגדול אצל אנשים זרים שיגדלוהו.

ואמו האומללה שעומדת עוד מעט למות, אישה אלמנה מבעלה, מוקפת ים של צרות, כל מה שתופס את דעתה כעת הוא רק ענין אחד, איך להנציח בבנה את החילול ה׳ שנעשה כעת בישראל, ששום אדם לא ישכח שבזמן שנולד נעשה חילול ה׳ מחמת עוונות בני ישראל, ויזהרו להבא שלא יגרם שוב חילול ה׳. ולכן אינה קוראת לבנה על שם אביו פנחס, אלא ותקרא לנער אי כבוד לאמר, גלה כבוד מישראל אל הילקח ארון האלוהים, וגם בגלל שבעוונות הדור יחד עם זה מת חמיה ואישה.

נמצא שהכאב שלה היה על החילול ה׳, ובעיקר על ארון האלוהים, ורק אחר כך על מה שמת חמיה גדול הדור, ולבסוף על מה שמת גם בעלה. להיפך ממש ממה שחשב המבשר כאשר בישר לה את הדברים, שהוא חשב שפחות יכאב לה על ארון האלוהים, ויותר יכאב לה על חמיה, ועוד יותר יכאב לה על בעלה.

אמנם מיד אחר כך בשארית כוחותיה, הוסיפה עוד פסוק. היא חששה שמא השומעים יחשבו שהיא קראה לבנה אי כבוד משום שנלקח ארון האלוהים, וגם משום צערה הפרטי שמת חמיה ואישה, ולא יבינו שכוונתה על החילול ה׳ שארע מחמת שמת חמיה ואישה. לכן היא הוסיפה עוד פסוק להבהיר את כוונתה. "ותאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלוהים". מפרש הרד״ק, שבה ואמרה בעבור הארון לבדו גלה הכבוד, כי הוא עיקר הכבוד. עד כאן לשונו.

ולאחר שפירשה את כוונתה שעיקר השם שקראה לבנה אי כבוד, הוא עבור שנלקח ארון האלוהים, ונעשה אי כבוד ה׳ בעולם, מיד אחר כך מתה.

ג.

ומפורש מזה, שזוהי דרגת בני ישראל בתוך תוקף כל צערם, שהם מסוגלים להתעלם מכל צערם האישי, גם אם הוא צער נורא ואיום, ולהצטער יותר על חילול שם ה׳ בעולם. ולא רק אדם בדרגה גדולה כמו עלי הכהן, לא התפעל ממה שמתו שני בניו, ועיקר צערו היה על מה שנלקח ארון האלוהים, אלא אפילו כלתו שהיתה אישה, שלכאורה אין לה כל כך השגות רוחניות, גם אצלה מעיד הפסוק שעיקר צערה היה על החילול ה׳ שארע בעקבות מה שנלקח ארון האלוהים, עוד יותר ממה שנצטערה על מות בעלה, ועוד יותר ממה שיודעת שהיא עצמה עומדת למות.

ושמא נאמר, שזוהי היתה רק השגתם של עלי וכלתו אשת פנחס, הנה גילה לנו אסף בספר תהילים, שכל בנות ישראל שבאותו דור, כך היתה השגתן, שצערן על חילול ה׳ היה יותר גדול מצערן הפרטי.

וכך כתוב בתהלים: (עח, נח ואילך) "ויכעיסוהו בבמותם, ובפסיליהם יקניאוהו. שמע אלהים ויתעבר [נתמלא עברה] וימאס מאוד בישראל. ויטוש משכן שילה, אהל שיכן באדם. [מפרש המצודת דוד, מתי נטש ה׳ משכן שילה, בימי עלי הכהן]. ויתן לשבי עוזו ותפארתו ביד צר [עוזו זה הלוחות, ותפארתו זה הארון, שנשבו ביד פלשתים].

ויסגר לחרב עמו, ובנחלתו התעבר [נתמלא עברה וכעס]. בחוריו אכלה אש [שמתו עשרות אלפי איש] ובתולותיו לא הוללו [כתוצאה מכך בנות ישראל המאורסות, לא הלכו לבית חופתן, ולא הללו אותם כמו שמהללים כלה ביום חתונתה], כהניו בחרב נפלו [הם חפני ופנחס בני עלי הכהן] ואלמנותיו לא תבכינה". אומר המצודת דוד, כי הרבו לבכות על לקיחת הארון, ולמול זה לא היה נחשב צער אלמנותם למאומה. עד כאן לשונו.

מדויק כאן שהפסוק לא מדבר רק על כלתו של עלי אשת פנחס, שהרי כתוב 'ואלמנותיו' לשון רבים. וזה לא הולך גם על אשת חפני, כי לפי זה היה צריך להיות כתוב ואלמנותיהם לא תבכינה. אלמנותיו, פירושו של עם ישראל, כמו כהניו שהכוונה הכהנים של עם ישראל.

כל בנות ישראל האלמנות מבעליהן, לא בכו על צערן האישי, אלא על לקיחת הארון. נמצא שזו היתה דרגתן של בנות ישראל באותו דור, שעל החילול ה׳ שהיה בזמנן כאב להן עוד יותר מצערן האישי, עד שכתוב ואלמנותיו לא תבכינה, הן לא בכו כלל על בעליהן מרוב צערן על לקיחת הארון.

וכך היתה השגתן של בנות ישראל גם בדורות יותר מאוחרים. הגמרא (גיטין נח, ע"א) מספרת על תקופת חורבן הבית. מעשה באישה אחת וצפנת בת פניאל שמה, צפנת שהכל צופין ביופיה, בת פניאל, בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים, שנתעלל בה שבאי כל הלילה. למחר הלבישה שבעה חלוקים, והוציאה למוכרה. בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו הראני את יופיה. אמר לו: ריקא! אם אתה רוצה ליקח, קח. שאין כיופיה בכל העולם כולו. אמר לו אף על פי כן. הפשיטה שישה חלוקים, ושביעי קרעתה ונתפלשה באפר, אמרה לפניו רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת, על קדושת שמך הגבור למה לא תחוס.

ועליה קונן ירמיה (ו, כו) בדבר ה׳ שאמר דבר זה. בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר, אבל יחיד עשי לך, מספד תמרורים, כי פתאום יבא השודד עלינו. עליך לא נאמר, אלא עלינו, כביכול עלי ועליך בא שודד. אומר רש״י ששמי נתחלל בכך. עד כאן לשונו.

יש כאן נבואה מהשם יתברך שאותה אישה באמת כאב לה החילול ה׳ שיצא כתוצאה ממה שהיא נלקחה בשבי והושפלה כל כך, וכשהיא אמרה אם עלינו לא חסתה על קדושת שמך הגיבור למה לא תחוס, זה היה מתוך אמיתיות לבבה, שהצטערה על חילול כבוד שמים יותר מכל צערה, עד שנאמר בנבואה מהשם יתברך, כי פתאום יבא השודד עלינו, כי יש כאן חילול ה׳ גם מצד השפלת עם ישראל וגם מצד חילול שם ה׳ בעולם. הרי לנו שזה היה דרגתן של ישראל, להתעלם מצערם האישי ולהצטער בעיקר על חילול כבוד ה׳ בעולם.

ובזה יש לפרש את הפסוקים בתהלים פרק עז. "ביום צרתי ה׳ דרשתי, ידי לילה נגרה ולא תפוג, מאנה הנחם נפשי. אזכרה אלהים ואהמיה, אשיחה ותתעטף רוחי סלה" וגו'. ויש לפרש שביום הצרה הוא דורש את ה׳, אבל בתוך כן הוא זוכר את כבוד ה׳ המושפל לעפר, ונפשו הומה עליו, ואז אשיהה רק בצער השכינה ותתעטף רוחי סלה, עד שמניח את צערו הפרטי והומה על צער כבוד ה׳ המחולל בגלות.

ד.

ועל פי זה נראה לפרש את הפסוק שהבאנו בתחילת דברינו. ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור, ובאלוהיהם עשה ה׳ שפטים. ומפרש רש״י, ומצרים מקברים, טרודים באבלם. ושאלנו מה כוונת רש״י, ומה הקשר בין תחילת הפסוק לסופו.

ונראה לפרש, דהנה כוח העבודה זרה של המצריים היה חזק מאוד, והמצריים היו דבוקים בו מאוד. עד שזה השפיע גם על ישראל, וכמו שקיטרגו עליהם בזמן קריעת ים סוף, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. ולכן נצטוו בפרשת בא (שמות יב, כא) משכו וקחו לכם צאן. ופירש רש״י (שם פסוק ה) שהיו שטופים בעבודת כוכבים, אמר להם משכו וקחו לכם צאן, משכו ידיכם מעבודת כוכבים, וקחו לכם צאן של מצוה.

ובא הפסוק לספר שכאשר יצאו בני ישראל ממצרים, גם אצל המצריים נשברה כל החיבה שהיתה להם לעבודה זרה שלהם. שהרי כתיב כאן ובאלוהיהם עשה ה׳ שפטים. וכן כתיב בפרשת בא (שמות יב, יב) שאמר השם יתברך למשה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה׳. ואמרו חז"ל (זוהר הקדוש פרשת שמות יח, ע"א. מכילתא פרשת בא פרשה ז') והובא ברש״י פרשת בא שם, שפסל שהיה של מתכת היה נמס וניתך לארץ, ושל עץ היה נרקב.

ומצד הסברא היה ראוי, שכיון שהמצריים היו כל כך דבוקים בעבודה זרה שלהם, הנה כאשר אירעה מכת בכורות, וביחד עם זה נעשה שפטים באלוהיהם, היה מן הראוי שהמצריים יפנו מיד לאלוהיהם לנסות להצילם, וכשיראו שהם נאבדים, יהיה עיקר צערם עליהם ולא על בכוריהם שמתו. וכמו שראינו כנגד זה אצל ישראל, שכאשר נעשה חילול ה׳ יחד עם צער אישי, עיקר כאבם של ישראל היה על חילול שם שמים ולא על צערם האישי. כך היה מן הראוי שיהיה אצל המצריים.

אבל באותו זמן שיצאו ישראל ממצרים, נשבר גם תוקף העבודה זרה אצל המצריים. ואיך רואים את זה? על זה מספר הפסוק: "ומצרים מקברים את אשר הכה ה׳ בהם כל בכור", הם הלכו להתעסק בקבורת בכוריהם, למרות שבאלוהיהם עשה ה׳ שפטים. למרות כן שום אדם לא פנה לאלוהיו.

ומוסיף רש״י, שכוונת הפסוק במה שאמר ומצרים מקברים את אשר הכה ה׳ בהם כל בכור, לא לומר שבאו לקבור את בכוריהם, כדי להיות פנויים להתאבל על אלוהיהם, אלא כוונת הפסוק שהם התעסקו עם בכוריהם, משום שהיו טרודים באבלם, וטרדת אבילותם גרמה שלא ענין אותם כלל מה שבאלוהיהם עשה ה׳ שפטים. אף על פי שעל פי טבע הדברים היה צריך להיות להיפך, שיטריד אותם מה שאירע לאלוהיהם יותר ממה שאירע לבכוריהם.

נמצא שפסוק זה בא לפרש את הפסוק הקודם. בפסוק הקודם כתוב, ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. ופירושו שלאחר ששחטו ישראל את הפסח במסירות נפש ואכלוהו, ולא פחדו מהמצריים, ושחטו את אלוהיהם לפניהם. מכוח זה יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים.

ועל זה המשיך הפסוק, דע לך שלא רק לעצמם זיכו ישראל בשחיטת הפסח שיצאו ממצרים, אלא גם למצריים זיכו ישראל, שנחלש אצל המצריים כל החיבה לאלוהיהם. ואיך רואים דבר זה, ממה שמצרים העדיפו להתעסק בקבורת בכוריהם והיו טרודים באבלם, למרות שבאלוהיהם עשה ה׳ שפטים. ולא הטריד אותם מה שאירע לאלוהיהם, כי צערם האישי נגע לליבם יותר, וזה סימן על הכנעת כוח העבודה זרה אצל המצריים.

[א.ה. וכן מצינו בלבן שרץ אל אליעזר ואמר לו ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים. פיניתי הבית מעבודה זרה. לבן פונה לאלוהיו ואומר לו אלוה יקר, תיאלץ להתפנות מכאן, כיוון שהגיע לכאן מישהו עם הרבה כסף, והמצאותך כאן עלולה להסב לי נזקים… אז עד כאן אלוהי, בבקשה לבוידם!]

ה.

אנחנו נמצאים בימים אלו, בימי בין המצרים, שחז״ל קבעו שהם ימים שצריך להתאבל בהם על החורבן. מי״ז בתמוז שבו הובקעה העיר ירושלים מפני המצור, עד תשעה באב שבו נשרף בית המקדש.

קשה לנו לתבוע מעצמינו את מה שהיה פשוט בדורות הקודמים, שצער כל אישה בישראל על חילול ה/ היה יותר גדול מצערה האישי, למרות שצערה האישי היה נורא ואיום. אבל לפחות עלינו לעורר את עצמינו מעט להצטער על צער החורבן. שהרי חז"ל אמרו בתענית (ל ע"ב) , בתנאי כפול, כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה. ולמדו כן מן הפסוק בסוף ספר ישעיה (סו, י) שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. מי יזכה לשיש איתה משוש? רק מי שהתאבל עליה.

והאמת שהצער על החורבן צריך להיות צער אמיתי ולא צער מדומה וכפוי.

ולפי ערך הדור, קשה לנו להרגיש צער אמיתי על החורבן אפילו במעט. ולכן שמעתי מהגר״ש ברעוודה שליט״א, שלכל הפחות ישתדל כל אדם להוסיף תפילה קצרה בכל תפילת שמונה עשרה, בשמע קולינו, או לפני יהיו לרצון, ויאמר כך. יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתזכני להיות מן המתאבלים על ירושלים באמת, ומן הזוכים והרואים בשמחתה. ואיני מבקש אלא מתנת חינם. זה המעט שאנו מחויבים לעשות לכל הפחות. וכל המוסיף, ולומד את אגדות החורבן, ולומד את סוגיות הגמרא בסוף מסכת תענית עם דברי רבותינו הראשונים הרי״ף והרא״ש וטור ובית יוסף ושולחן ערוך, הרי זה משובח. שבודאי שכל פעולה שאדם עושה כדי להרגיש את צער החורבן ולהיות מן המתאבלים על ירושלים, כל פעולה כזו, משפיעה לטובה על נפשו להיות מן המתאבלים על ירושלים, ומהזוכים והרואים בשמחתה.

המעשה עם החפץ חיים והרב שבא ותיאר לפניו איך החופשים בעיירתו השתלטו על הכל, והמצב בכל בכי רע. ומה עשית? שאל החפץ חיים. מה אני יכול לעשות? השיב הרב בהצטדקות? "אבל להתעלף יכולת!!" השיבו החפץ חיים!!

דור של אנשים עם רגש.

המעשה שבו מסופר על הגאון רבי יהושע ליב דיסקין זצ״ל (המהרי״ל דיסקין) שמאז היותו ילד קטן, כבר נודע בחריפותו ובצדקותו. במבטו המעמיק היה מרבה להתבונו במעשי אביו וללמוד מהתנהגותו.

לא אחת שם לבו הילד יהושע ליב, כי בבית כשמתעוררת שאלה בעניו כשרותו של מאכל כלשהו, אז היה האב מעיין בשאלה, ואפילו כשהגיע למסקנה כי המאכל כשר לחלוטין, היה מתירו לילדים בלבד. האב עצמו לא טעם ממאכל שנשאלה עליו שאלה, ואף אם היה המאכל כשר בתכלית הכשרות.

היה הדבר לפלא בעיני הילד: אם אבא אינו אוכל מן המאכל, שאל בתמיהה, מדוע הורה לאמא לתת לנו, הילדים? ואולם, את השאלה הזאת לא העז להציג באזני אביו משום כבוד אביו.

יום אחד בא לביתם שליח מן הכפר השכן, ובידו צרור עטוף. מה רצונך? שאל אותו הנער יהושע ליב.

והשליח סיפר: לפני ימים מעטים פרצה שריפה בכפרנו, וכילתה בתים רבים. להבות האש לא פסחו על בית הכנסת, ושם עלו באש ספרי קודש, ואפילו ספרי תורה נשרפו. הנה בצרורי יש גווילים שרופים!

והשליח הוציא מאמתחתו גוילים חרוכים והראה אותם ליהושע ליב הקטן, הילד הזדעזע, ידיו רטטו ופניו החווירו. הוא שמע את קולו

של השליח הממשיך לדבר: נשלחתי הנה על מנת לשאול את הרב, מה דינם של ספרי התורה שנשרפו.

איום ונורא, מלמל הנער המזועזע, הוא הביט בגווילים החרוכים ודמעות עלו בעיניו, אחר נזכר סוף סוף להכניס את השליח אל הבית, והוליכו אל חדרו של אביו רבי בנימין.

כדרכו, ישב רבי בנימין בחדרו, וכל מעייניו בלימוד התורה. כששמע את הדלת נפתחת, נשא עיניו לראות מי בפתח. מבטו נתקל בגווילים השרופים שבידי השליח והוא צנח ארצה מתעלף.

שעה ארוכה טרחו בני הבית להשיב את רוחו של אביהם. וכשהקיץ סוף סוף מעלפונו, מיד דובבו שפתיו: ספר תורה נשרף… אוי ואבוי! ספר תורה נשרף… קשה היה לו להתאושש מן הזעזוע, ובקושי רב הצליח להשיב על שאלתו של השליח.

את סיפור המעשה הזה, נהג רבי יהושע ליב דיסקין לספר כאשר היה רב וגדול בישראל. ובסיימו הוסיף: מאז אותו מאורע, שוב לא שאלתי מדוע מחמיר אבא במאכליו, בעוד שלנו הילדים הוא מתיר מאכלים מסויימים. שכן, באותו היום נוכחתי בעליל מה גדול הוא ההבדל בין אבי הדגול לביני. הנה אני, בראותי את הגווילים השרופים הזדעזעתי זעזוע עמוק, אך יכולתי לשאת את הצער.

ואילו אבי, רק הבחינו עיניו בגווילים השרופים, גבר עליו הצער והוא התעלף, ואם זהו ההבדל בינינו מה מקום יש לשאלותי על ההבדלים האחרים?

הרב גלינסקי סיפר את המעשה והקדים שהמהרי"ל היה מקדים ואומר שהוא חומץ בן יין, וסיפר שהוא היה מקבל את הקהל שפונה לאביו, והיה פוסק לעצמו את ההלכה, ואחר כך נכנס עם השואל לראות מה יפסוק אביו, ובדרך כלל היה מכוין לדעתו הרמה. ופעם אחת נכנסו עם גווילין כו".

ו.

וראוי להוסיף כאן עוד הערה חשובה. הנה מסברא יש צד לומר, שענין הצער והאבלות על החורבן תלוי בדרגתו הרוחנית של האדם, שלכן ככל שאדם יהיה יותר צדיק ויותר רוחני, כך ירגיש יותר צער על החורבן. וככל שיהיה יותר גשמי, כך יהיה יותר רחוק מאיזה רגש על החורבן. ולכן היה ניתן לומר שהטעם שהיום אנחנו לא מרגישים צער על החורבן, הוא מחמת שנתגשמנו מאוד.

צער החורבן תלוי בהשקעה ולא בגדלות האדם

אך האמת היא, שאין הצער על החורבן קשור לדרגתו הרוחנית של האדם, אלא להשקעה שמשקיע בנושא זה. ולכן אפילו צדיק גדול, אם לא ישקיע עבודה בנושא זה, הוא לא ירגיש שום צער על החורבן, ולא יתאבל על ירושלים. וכדי לברר את הענין הזה, נביא בס״ד כמה ראיות לזה.

א) איתא בגמרא (גיטין נז, ע"א) רב מניומי בר חלקיה, ורב חלקיה בר טוביה, ורב הונא בר חייא, היו יושבים ביחד. אמרו, אם יש מי ששמע איזה ענין מכפר סכניא של מצרים, מה מעשיהם, כדי לדעת אם היו צדיקים או רשעים, שיגיד.

פתח אחד מהם ואמר, מעשה בארוס וארוסתו שנשבו לבין הגויים, והשיאום הגוים זה לזה. אמרה האישה לבעלה, בבקשה ממך אל תיגע בי, שאין לי כתובה ממך. ולא נגע בה עד יום מותו. וכשמת אמרה להם, סיפדו לזה שפיטפט ביצרו יותר מיוסף (פירש רש״י שפיטפט, זילזל ביצרו ולא חשבו, אלא נתגבר עליו) דאילו ביוסף הניסיון היה רק תקופה אחת ולא כל החיים, ואילו לזה היה ניסיון כל יום ויום. ואילו יוסף לא ישן עם אשת פוטיפר ביחד, והוא ישן עימי ביחד. ואצל יוסף אשת פוטיפר לא היתה אשתו, והיה כאן ניסיון יותר קטן. ואילו כאן הייתי אישתו, שהרי קידש אותי והייתי מאורסת לו. הרי לנו שהיו צדיקים.

פתח החכם השני וסיפר, מעשה ועמדו ארבעים מודיות של תבואה בדינר. נחסר השער מודיה אחת, ועלה השער, שעבור דינר ניתן לקבל רק שלושים ותשע מודיות של תבואה. ובדקו ומצאו אב ובנו שבאו על נערה המאורסה ביום הכיפורים, והביאום לבית דין וסקלום, וחזר השער למקומו. הרי שהיו צדיקים שלא היה בהם שום חטא של עריות בכל אותו מקום.

פתח החכם השלישי ואמר, מעשה באדם אחד שנתן עיניו באישתו לגרשה והיתה כתובתה מרובה. מה עשה? הלך וזימן את שושביניו, והאכילן והשקן, שיכרן והשכיבן על מיטה אחת, והביא לובן של ביצה והטיל ביניהן (פירש רש״י שלובן של ביצה דומה לשכבת זרע, ורצה להוציא שם רע על אישתו שזינתה עמהם) והעמיד להן עדים, ובא לבית דין. היה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן ובבא בן בוטא שמו, אמר להן כך מקובלני משמאי הזקן לובן ביצה סולד מן האור (פירש רש״י מתיבש ומגליד) ושכבת זרע דוחה מן האור (פירש רש׳׳י נכנס ונבלע בבגד ואינו מגליד). בדקו ומצאו כדבריו שזה היה ביצה, והוא רק רצה להעליל על אישתו. והביאוהו לבית דין והלקוהו על הוצאת שם רע. והגבוהו כתובתה ממנו.

ואם רואים שמן השמים שלחו לשם את בבא בן בוטא כדי להוציא את האמת לאור, זה סימן שהם היו צדיקים.

אמר לו אביי לרב יוסף, ומאחר שהיו אנשי כפר סכניא של מצרים כל כך צדיקים, למה נענשו שנחרבה עירם? השיב לו רב יוסף שנענשו משום שלא התאבלו על ירושלים, דכתיב שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה.

הרי מפורש מזה, שלמרות שאנשי כפר סכניא של מצרים היו צדיקים גדולים, וזכו לסיעתא דשמיא במעשיהם, בכל זאת כל צדקותם לא הביאה אותם לבד להתאבל על ירושלים, ולכן הם באמת לא התאבלו על ירושלים, ולכן נענשו. הרי לנו שהאבילות על החורבן אינה קשורה לצדקותו של האדם, ואדם צריך להשקיע בנושא הזה, כי לבד זה לא יגיע.

ב) כתב הריטב״א בסוף מסכת תענית, על מה שאמרו שם כל האוכל בשר ושותה יין בתשעה באב, עליו הכתוב אומר ותהי עוונותם על עצמותם. פירוש, שאין לעצמותיו תחיה בתחית המתים העתידה להיות בבנין בית המקדש, לאותן שמתו בגלות וחכו לישועה, שעליהם אמר הכתוב אשרי המחכה ויגיע לימים. אבל עדין אפשר, שיש לזה תחיה ביום הדין שהוא אחר ימות המשיח עד כאן לשונו.

מפורש מדברי הריטב״א שיהיו שני זמנים של תחית המתים:

א) תחית המתים לפני בנין בית המקדש, ולזה יזכו כל אלו שהתאבלו על ירושלים שיזכו לראות בשמחתה.

ב) תחית המתים אחר ימות המשיח ואחרי שנבנה בית המקדש, ולזה יזכו הצדיקים שראויים לתחית המתים, אלא שלא התאבלו על ירושלים, ואין להם זכות לראות בשמחתה. הרי מפורש ששייך שיהיו צדיקים שיהיו ראויים לקום בתחית המתים, אלא שלא התאבלו על ירושלים. רואים גם כן שצדקותו של אדם לא תביא אותו לבד להתאבל על החורבן, אלא צריך השקעה מיוחדת לזה.

ג) כתב בשולחן ערוך (אורח חיים סימן א סעיף ג), ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש. עד כאן לשונו. ולכאורה קשה, שאם מדובר על אדם ירא שמים, מן הסתם הוא גם מצטער על חורבן בית המקדש, ולמה צריך השולחן ערוך להזהיר אותו על כך?

ומשמע מזה, שזה לא קשור לענין יראת שמים. יתכן בהחלט ירא שמים שלא מתאבל על חורבן בית המקדש, וזה לא מחסיר ביראת שמים שלו. ולכן צריך השולחן ערוך לומר לכל ירא שמים שראוי לו להוסיף עוד עבודה, להיות מיצר ודואג על חורבן בית המקדש. הרי לנו שוב שצריך עבודה מיוחדת להצטער על חורבן בית המקדש.

יעזרינו השם יתברך שנזכה להיות מן המתאבלים על ירושלים באמת, ומן הזוכים ורואים בשמחתה.

פרשת מסעי

מסעי בני ישראל ימי הרעה וימי הטובה, ואחד בצער [ילקוט לק"ט חיים של תורה א']

שהייתם הממושכת של בני ישראל במדבר איפשרה להם להתכונן כיאות לקראת בואם אל הארץ המובטחת. ללא הכנה זו לא היו בני דור המדבר מסוגלים לחיות בארץ חיי תורה מושלמים.

התבוננות באופן הכנתם לכניסה הנכספת לארץ כנען יכולה לשמש לנו הדרכה לחיים בעולם הזה המהוים פרוזדור לחיי העולם הבא. על כן ננסה ללמוד מתוך פרשת "מסעי בני ישראל" על אודות התועלת שיכולים אנו להפיק מהנאמר על מסעות היוצאים ממצרים.

בתחילת הפרשה נאמר "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם". יש להבין מה פשר שינוי הסדר תחילה נאמר "מוצאיהם למסעיהם" ובסוף נהפך הסדר ונאמר "מסעיהם למוצאיהם"?

שאלה נוספת, אנו מוצאים בתורה ובחז"ל שלוש תועליות [מלשון תועלת] שהיו לבני ישראל מן השהייה הממושכת במדבר.

א. התועלת הראשונה מפורשת בפסוק "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" ה' האריך את הדרך כדי שיהיה להם קשה לסגת ולשוב למצרים.

ב. את התועלת השניה אנו מוצאים במדרש האומר שאילו נכנסו ישראל מיד לארץ היו מתעסקים מיד בשדה ובכרם ומתבטלים מן התורה לפיכך הוליכם הקב"ה דרך המדבר כדי שיאכלו את המן וישתו מי באר ובינתיים תתיישב התורה בגופם [תנחומא בשלח].

ג. התועלת השלישית שהפיקו משהייתם במדבר נרמזת ברש"י בתחילת פרשת מסעי כשמבאר רש"י מדוע מאריכה התורה בתיאור המסעות הוא מצטט ממדרש תנחומא "משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות אמר לו כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך" וכו'. כאן עלינו לשים לב לכך שהמדרש ממשיל את הענין למלך שנסע עם בנו החולה כדי להתרפא. מדוע לא נקטו במשל למלך שיצא עם בנו לטיול?

רצו חז"ל לרמוז לנו כאן שהשהייה במדבר היתה רפואה לבני ישראל וזוהי התועלת השלישית שהפיקו ישראל משהייתם הממושכת במדבר.

 אם כן עלינו להבין מאיזו מחלה היה עליהם להירפא?

כמו כן יש לשאול האם וכיצד אפשר לשלב ולחבר את שלוש הסיבות לשהייתם הארוכה של בני ישראל במדבר?

הדברים מתבארים במאמרו של הגר"מ מילר שליט"א בספרו "שיעור ליום השבת" כהקדמה הוא מביא את משלו הידוע של המגיד מדובנא שבעזרתו הוא מיישב את השאלה הנ"ל על שינוי הסדר בענין "מסעיהם למוצאיהם".

מעשה בילד שהתייתם מאימו, והאב נשא אישה אחרת. הבן הצעיר לא מצא שפה משותפת עם האם החורגת וכל שנות נעוריו היו מלאות צער ותוגה. כאשר התבגר הילד, נסע האב למקום רחוק כדי למצוא שידוך הגון לבנו. אכן אחרי זמן מה שב האב לביתו ובפיו בשורה: הוא מצא לבנו אישה טובה מבית טוב, ואף כבר נקבע תאריך לחתונה! כאשר התקרב מועד החתונה יצאו האב ובנו לדרך בעגלה עמוסה בגדים, כלים ומתנות. העגלה לא הרחיקה לצאת מהעיר והחתן פנה אל העגלון "כמה קילומטרים כבר התרחקנו מהעיר?" והעגלון השיב לו. וכך היה חוזר ושואל מדי פעם את העגלון כשהוא מבקש לדעת כמה התרחקו מהעיר שממנה יצאו.

 גם האב הטריד את העגלון בשאלות דומות אך בניגוד לבן ששאל כמה התרחקו מעיר המוצא שאל האב מהו המרחק שעוד נותר עד תום המסע.

פשר ההבדל בניסוח שאלותיהם נעוץ בהבדל יסודי במהלך מחשבתם.

לבן לא היה מושג על אודות האושר הצפוי לו כי הוא לא הכיר את הכלה ואת משפחתה אבל דבר אחד היה ברור לו הוא מתרחק והולך מהעיר שבה שבע מרורות וצרות, לכן שאל בכל פעם כמה כבר התרחקו מעיר המוצא.

לעומתו, האב אמנם ידע כמה רע היה לבן בביתו אבל עם זאת הוא כבר יכול לתאר לעצמו את האושר הצפוי לו מעתה ואילך כי הכיר במעלות השידוך שעשה לכן הוא שאל מה המרחק שעוד נותר עד המקום שבו צפויים לבנו ימים טובים ומאושרים?

עתה אומר המגיד מדובנא יובן היטב הפסוק הנ"ל מבחינת בני ישראל דמתה יציאת מצרים ליציאתו של הבן מבית אמו החורגת הם עדיין לא ידעו מה היא קדושה, מה היא ארץ ישראל ומה הם חיי תורה, אבל הם ידעו כמה רע היה להם במצרים ולפיכך היתה יציאת מצרים לגביהם בבחינת "מסעיהם למוצאיהם" דהיינו כל מטרת המסע היתה ל"מוצאיהם" לצאת ולברוח ממצרים ולכן

כאשר מדובר על "מסעי בני ישראל" נאמר "ואלה מסעיהם למוצאיהם".

לעומתם משה רבינו כבר ידע כמה טוב יהיה להם בארץ ישראל ומה נהדר יהיה לחיות על פי התורה בקדושה ובטהרה לכן נאמר "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם" כלומר כל יציאתם היתה למען המטרה של "למסעיהם" לנסוע ולהגיע לחיים של תורה בארץ הקודש.

הוא ידע כמה היה קשה להם במצרים, ואף על פי כן כדוגמת האב שבמשל הידוע, ידע שהטובה הצפויה להם היא מעלה הרבה יותר גדולה מעצם היציאה מבית עבדים.

רבי צדוק הכהן כותב בספרו "פרי צדיק" שכאשר ישראל עזבו את מצרים עדיין לא היו נקיים לגמרי מטומאתה ואילו היה הקב"ה מכניס אותם לארץ ישראל כאשר שרידי טומאת מצרים עדיין דבוקים בהם לא היה להם כוח לעמוד בפני הפיתוי לעסוק בענינים גשמיים, ואז היתה סכנה שהם יפלו ברשתו של היצר הרע ובמקום להקדיש את חייהם ללימוד תורה הם ישקיעו את כל כוחם ומרצם בעבודת האדמה לכן השהה הקב"ה אותם במדבר כדי לטהר ולרפא נפשותיהם בטרם יבואו לארץ.

עתה נבין היטב את שלוש התועליות שמנינו לעיל.

המשל המובא ברש"י על המלך שהלך עם בנו כדי להירפא בא לרמוז לנו על המסעות הרבים שהיו לבני ישראל במדבר שנועדו להביא להם רפואת הנפש מההתפתות ליצר הרע לחיות חיים גשמיים. הנהגת ה' הגלויה במדבר וראיית הנסים הרבים הביאו אותם לאמונה זכה וזוהי רפואתם.

בזה כלולה גם התועלת השניה החשש שמא יבואו לארץ ויעסקו בשדה ובכרם במקום ללמוד תורה. אכן לפיכך נשתהו מלבוא לארץ מיד כדי שיתרפאו וימשכו אל התורה.

ומכאן לענין השלישי "פן ינחם העם ושבו מצרימה" השהיה הארוכה במדבר נועדה כאמור לזכך אותם כדי לנתק כל קשר עם מצרים לבל יעלו על דעתם ששיבה למצרים תהיה פתרון עבורם "בראותם מלחמה".

מתוך כך נבין משמעות נוספת ועמוקה במילים "מסעיהם למוצאיהם": הם הבינו עתה שבראש ובראשונה צריכה להיות להם מטרה לצאת ממצרים לא רק כדי להיפטר משיעבוד מצרים ומהצרות, אלא כמטרה רוחנית נעלה להינתק מטומאת מצרים זוהי משמעות "מסעיהם למוצאיהם" לנסוע על מנת לצאת!

כך הוא באמת סדר העבודה ברוחניות, תחילה "סור מרע" ואחר כך "ועשה טוב". תחילה יש לעקור את השורשים הרעים את ההנהגות המקולקלות שרכשו במצרים ולהיטהר מהטומאה ששרתה עליהם. אחר כך אפשר לדבר על "עשה טוב" להזדכך ולהיטהר כדי להיות ראויים לקדושת התורה וקדושת ארץ ישראל.

ואכן נאמר בהמשך "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' " אחרי ההשתדלות והמאמץ שעשו לעקור את הרע זכו בסייעתא דשמיא ל"עשה טוב". "מוצאיהם" דהיינו, ביציאתם מהטומאה נהיו כלי לקבלת מתנת שמים להפוך את מסעיהם אל ה"עשה טוב" אל ההליכה לקראת חיי התורה ולעבר ארץ הקודש.

ולכן נאמר כאן "על פי ה"' כי כל זה ניתן להם במתנה על פי ה'. מסע בני ישראל ממצרים לארץ ישראל צריך לשמש לנו משל ודוגמא ל"מסעו" של כל אדם בחיים.

מסע שראשיתו בימי הילדות והנערות, וסופו בפתחו של העולם הבא. אנו יודעים שיצר לב האדם רע מנעוריו, לכל אחד יש יצר הרע ואפילו בחדרי חדרים משיג אותנו היצר הרע.

 הקב"ה שולח אלינו את היצר כדי להעמיד אותנו בניסיונות ומטרת חיינו היא ללכת צעד אחרי צעד מסע אחרי מסע להתגבר להתקדש ולהיטהר ולעלות במעלות רוחניות במשך כל החיים. זהו מסע ארוך של עלייה אשר בו על האדם להבחין בין עיקר וטפל. עליו לברוח מכל מה ששייך לטומאה ולעבירות ולהידבק בתורה ובמצוות.

כמו כן יש לזכור תמיד שתכלית חיינו היא חיי תורה ומצוות, וכל עניני העולם הזה אינם אלא אמצעים להביא אותנו לחיי העולם הבא. לעיתים יש גם תקופה של נפילה או ירידה אך יש לדעת שזו היא תופעה מצויה וטבעית ודוקא מהנפילות יכול אדם להתעשת ולהתחזק.

כל אחד נפגש במהלך המסע עם קשיים ולעתים עם "ענן" המבשר על משבר כלשהו. קורה שאין מסתדרים עם חברותא, לפעמים אין מבינים את השיעור, קורים דברים בחדר המגורים או בחדר האוכל, אך מכל הדברים האלה אין צורך להישבר, זהו ניסיון, זוהי שעה של התמודדות עם היצר וכאשר מתגברים עולים בדרגה נוספת כי כל שעה של קושי או אפילו של נפילה היא מנוף אדיר לקימה והתעלות כמו שנאמר "שבע יפול צדיק וקם" ומבאר הגר"י הוטנר זצ"ל שהנפילה היא סיבה לקימה.

היעד הסופי של מסע ארוך זה הוא כאמור העולם הבא. שם יושבים הצדיקים בגן עדן ונהנים מזיו השכינה וזהו עונג שאין ביכולתנו לתארו לעצמנו. ה"מסילת ישרים" אומר שלא יתכן שאדם נולד למצב שלו בעולם הזה. הוא מוסיף ואומר שמקום התענוג האמיתי הוא העולם הבא ששם יושבים בצל השכינה ונהנים נועם אין קץ מזיוה.

תוספת ששמעתי מהרב אסולין:

ביום היה עמוד הענן, ובלילה עמוד האש. מה בא הדבר ללמדנו?

יש ימים של 'יום'. הכל מאיר, הכל פורח וזורח, עבודת ה', התפילה הכל בשמחה. אין אלה ימים מאירים למעלה בשמים. הם ימים שעל גבם יש עמוד ענן המאפיל. היות ולא התאמצנו, לא השתדלנו כפי כוחנו, הכל הרי הלך למישרין.

לעומת זאת ישנם ימים שהם בחינת 'לילה'. חושך, נפילות, כעסים, חוסר רצון לעשות רצון ה'. אולם אנו משתדלים ומתאמצים יתר על המידה. הימים האלה יש מעליהם 'עמוד אש'. הם החביבים לפני השם יתברך. אחת בצער ממאה שלא בצער. כמעשה עם החפץ חיים. הם הימים האמיתיים הקרויים חיים. ימי ההתמודדות והמאמץ.

פרשת מסעי

הסיבות לחטאי בני ישראל והחורבן

החורבן כמעורר

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (במדבר לג, א)

וצריך ביאור, שהרי ביד משה ואהרון מיותר, שידוע כן וברור ומפורש לכל אורך המסעות שהיו הם בידיהם של משה ואהרון?

מבארים המפרשים משל למה הדבר דומה, לשר שהיה סניגורו של בן המלך שבכל פעם שסרח היה השר מלמד סנגוריא עליו.

פעם אחת הגדיל בן המלך לפשוע, וביקש השר מהמלך שיפטרו מעבודתו. שאלו המלך והרי אתה בסדר, ובני הוא שאינו מתנהג כשורה? אמר לו השר: בנך ממשיך במעשיו הנלוזים כל עוד הוא סומך ויודע שיש מי שילמד עליו סנגוריא, אולם אם אני לא אהיה כאן הוא יאלץ לשפר דרכיו.

ולנמשל: בגין חטאי בני ישראל נגזר עליהם שיסתובבו במסעות במדבר ארבעים שנה. אילולי חטאו היו נכנסין לארץ מיד. וזה שאומר הכתוב אלה מסעי בני ישראל, מדוע? משום שיצאו ממצרים ביד משה ואהרון, וסמכו עליהם יותר מדי.

כתוב בחז"ל על חורבן בית המקדש "כילה חמתו על העצים ועל האבנים". אין פשוטו כמשתמע שהקב"ה כעס על עם ישראל והכה בשוט על גבי השולחן ולא על גבם וכך "שיחרר קיטור", שדבר זה אינו שייך בקודשא בריך הוא.

אלא, משל למה הדבר דומה: אומר הרב פינקוס, לצייר גדול שעשה תמונה אומנותית ביותר שהשקיע בה את כל חייו ומירצו, ולאחר שהתמונה הושלמה הוא הסתכל עליה בסיפוק עצום והחל ללכת לאחוריו תוך שעיניו נעוצות בתמונה כמהופנט, מנסה לקלוט אותה מזוית רחוקה יותר, אולם מאחריו הייתה תהום פעורה, צעק לו אדם: הי! אתה עומד לפול לתהום! אולם מאומה לא יכל לנתקו מהתמונה.

לאחר שהצעקות לא הועילו, בלית ברירה ניגש הלה וקרע את התמונה היקרה לגזרים, או אז התעורר הלה והחל זועק זעקות שבר, אתה הרסת את יצירת חיי!!!

אמר לו הלה: לא הותרת לי ברירה, אילולי עשיתי כן היית כבר מרוסק למטה!

כך גם בענין בית המקדש, הקב"ה הרס אותו משום שאילולי כן ההתדרדרות של עם ישראל הייתה עצומה וללא תקנה, כך העם התעורר מעצם המכה אותה לא האמינו שילקו, והחלו בוכים על נהרות בבל.

החורבן היה כדי לעורר אותנו, ואם אנו איננו מתעוררים, היה זה אך לשווא!

על פי זה [התחדש לי בשנת תשסח] חשבתי לבאר דבר תמוה שמצינו בעניין עשרת השבטים, שכאשר מלך עליהם הושע בן אלה נחתם גזר דינם לגלות. הגם שהושע בן אלה ביטל את הפרוזדאות והתיר לעלות לרגל, כיון שעד עתה היה להם תירוץ שהם לא עולים לרגל משום מלכיהם שמונעים מהם את העליה לרגל, אולם כעת שהתיר להם ובכ"ז לא עלו – הוכח שהדבר היה בזדון ליבם.

והתקשתי וכי משום שלא עלו לרגל נחתם גזר דינם לגלות ולהאבד לחלוטין? והרי היה בידם עבירות חמורות ביותר, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ומה עוד הוסיף עניין העליה לרגל לחתום גזר דינם?

ולפי האמור, הדבר יובן, שהקב"ה דאג לפני גלותם לאפשר להם להתחבר לבית המקדש, אולי על ידי זה לא יאבדו, שהקב"ה יחריב את בית המקדש והם יחרדו וישובו בתשובה כפי שהיה עם יהודה ובנימין, אולם הם לא התחברו לבית המקדש. ואם כן לא ניתן היה לעוררם על ידי חורבן בית המקדש, ולא הייתה ברירה, לא ניתן היה לכלות חימה על העצים והאבנים וה' נאלץ להביא עליהם את החימה כפי המגיע להם.

וזה העומק בדברי חז"ל שאמרו שבשל ביטול הפרוזדאות נחתם גזר דינם. כנלע"ד בעזרת השם יתברך והוא נכון ת"ל.

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת מסעי”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'