פרשת מקץ

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר בראשית

 

עלון לשבת בית אליהו

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת מקץ

הנהגה של מלכות

יוסף מלך מעיקרו  [ע"פ מה ששמעתי מהרב נידם שליט"א]

ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם. שבע פרות רזות שבע שמנות, והרזות בולעות את השמנות. שבע שיבלים רזות שבע שמנות, והרזות בולעות את השמנות. שר המשקים מודיע לפרעה שיש מי שיודע לפתור חלומות והוא בכלא. פרעה מבקש להוציאו, והוא עומד לפני פרעה.

הוא פותר לפרעה שבע שנות רעב יחולו בעוד שבע שנים. השבע יתחיל כבר עכשיו.  צריך לאסוף תבואה לשנות הרעב.

פרעה מתפעל מאד – אין נבון וחכם כמוך מה ההתפעלות הגדולה כל כך??

ואם נהיה כנים – לכאורה ניתן היה לחשוד ביוסף שמכר לפרעה לוקש – הוא אומר לו תהינה שבע שנות רעב בעוד שבע שנים… יהיה או לא יהיה? מי יודע? בנתיים ימנו אותו למשנה למלך והוא יארגן את האיסוף של המזון – תפקיד רם מעלה.

אם בסוף לא יהיה רעב – הוא  תמיד יוכל לומר שה' ראה שהם שיפרו מעשיהם והחליט שלא להביא רעב… או שה' ראה שמיניתם מינוי כל כך מוצלח למשנה למלך – אותי – ומחל לכם בזכות זה על כל חטאתיכם…

אצל נ"נ שחלם חלום ולא ידעו לפתור את חלומו הזהיר אותם נבוכדנצר "ספר דניאל פרק ב (ט) דִּי הֵן חֶלְמָא לָא תְהוֹדְעֻנַּנִי חֲדָה הִיא דָתְכוֹן וּמִלָּה כִדְבָה וּשְׁחִיתָה {הִזְדְּמִנְתּוּן} לְמֵאמַר קָדָמַי עַד דִּי עִדָּנָא יִשְׁתַּנֵּא, לָהֵן חֶלְמָא אֱמַרוּ לִי וְאִנְדַּע דִּי פִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֻנַּנִי:

רש"י אמנם מסביר שהוא אמר להם שלא יעברו את הזמן שהוא מקציב להם לומר את פתרונו – עד הערב, אך המלבי"ם מסביר שהוא הזהיר אותם על זה שדיברנו – שלא תאמרו לי פתרון "עד די עדנא ישתנא" – שנוגע לעוד שנים ארוכות ולא יהיה  לי אפשרות לבדוק את אמיתות פתרונכם…

אז כיצד פרעה קונה את פתרונו של יוסף?

יוסף אומר ליוסף שיש אלוקים ובזה מבזה את פרעה בכך שהוא מוכר לכולם שהוא האלוה – למה הוא צריך את זה?

יוסף אומר לו ועל השנות החלום פעמיים זה סימן שזה יתקיים במהירות. והרי בפרשה הקודמת ראינו שיוסף חלם חלומות פעמיים ובכ"ז זה התקיים רק לאחר כ"ב שנה!!

וקושי גדול יש בכלל בענין החלומות ההם – למה מראים לו כ"ב שנה קודם?? פרעה חלם מייד לפני ההתגשמות. מדוע ליוסף מודיעים כל כך מוקדם? מה הוא אמור לעשות עם זה?? הוא אמור כעת להשתדל משהו?

כשמעלים את יוסף לגדולה "ויצא על כל ארץ מצרים" – הרי מדובר בעבד שהיה בכלא י"ב שנה, ומיד לאחמ"כ יוצא על כל ארץ מצרים, נוסע במרצדס הפתוחה עושה שלום לכולם כנשיא מבטן ומלידה… כולם זורקים לו מתנות – [כך הרי למד להכיר את אסנת בת דינה] ופתאום מתחיל למלוך ולהיות משנה למלך מצרים כבקי ורגיל, מחמש את כל הארץ, נותן פקודות מקים מערך איסוף מזון וכו' מהיכן הכוחות הללו? באיזו פקולטה באוניברסיטת לוקסור למנהיגים צעירים הוא למד??

ההסבר הוא – החלומות של יוסף אכן התגשמו באופן מיידי!

ברגע שנמסר ליוסף בחלומות בארץ כנען "אתה תמלוך" הוא מרגע זה מלך! מלך בגינוני מלכות, מלך בהנהגתו מלך ביחס שלו עם אחיו. יוסף הולך יד ביד עם הקב"ה יד ביד, כמלך מאת השם!

בואו נתבונן בכל העובר על יוסף ונראה זאת:

יוסף מגיע למצרים כעבד. עבד מתחיל מלמטה. עובד בפלחה. תחת שמש קופחת מצאת החמה עד צאת הנשמה. אם הוא מוכשר נותנים לו אחריות על קבוצה של עבדים, יותר מוכשר – אחראי על קבוצה יותר גדולה. יותר מוכשר – מכניסים אותו לבית – עבודות נקיון ותחזוקה. לאחר מכן – אחראי על הרכש והמזון, לאחר מכן מלביש את האדון ומשמשו. לאחר כל זה אולי הוא הופך להיות מנכל בית השר.

וכאן – יוסף מגיע ומיד הופך להיות מנכ"ל הבית, אין פוטיפר יודע אתו מאומה חוץ מאשתו, הוא משנה לבעל הבית! הוא מלך!

בעקבות העלילה – יוסף מושלך לכלא. יש שם אנשים שיושבים שלשים וארבעים שנה – וזה מקרוב בא – והנה (כב) וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה: (כג) אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ:

 

לכן נבין כמה עוול עשה שר המשקים עם יוסף כשתיאר אותו בתיאורים כל כך משפילים – עבד עברי נער, כדי ליצור רושם ריאשוני שלילי על פרעה. אך זה לא עזר לו! מדוע? כי "מלכות" זועקת מתוך יוסף!!

 

ולכן כשיוסף מגיע לפרעה – פרעה נמס –

 (לז) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו:

(לח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ:

(לט) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ:

(מ) אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ:

(מא) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(מב) וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ:

(מג) וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(מד) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(מה) וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(מו) וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

 

ולכן כשיוסף עומד לפניו הוא אומר לו שוב ושוב את אשר האלוקים עושה הראה את פרעה… פרעה אתה אולי יכול לרמות את העם שלך שחושבים שאתה האלוה, אך עלי זה לא עובד. אני יודע את המציאות, ויש בורא לעולם, והוא מראה לך את החלומות.

כך מתנהג מלך.

עבד תמיד חושב מה ימצא חן בעיני האדון וזאת יאמר, אך המלך – עוז לו לומר את אשר על ליבו, ויוסף הוא מלך!

ולמעשה יוסף הוא המלך האמיתי – פרעה אולי מולך מכח הפיכה, או מכח שושלת אביו, אך אני מלך כבר מלפני עשרים ושתיים שנה! מלך אמתי ולא "בכאילו".

ואכן, פרעה התגמד לידו – כי הוא המלך האמיתי!

 

ולכן יוסף לא צריך תקופת הסתגלות, ללמוד את החומר, הוא מיד מלך. הוא מנחית הוראות ומנהל את העם – כמלך מקדמת דנא.

 

המהלך הזה בא לידי ביטוי בכל ההנהגה של יוסף.

האחים אמרו "לו ישטמנו יוסף" אחרי שאבא נפטר הם חוששים שיוסף יקום בהם. הם לא קראו נכון את יוסף.

זה מתאים לאדם קטן, נקמנות, סגירת חשבונות, יוסף הוא מלך! הוא לא ראש ממשלה… לא להתבלבל…

מזכיר הדבר את המסופר על הגרף פוטוצקי שלקחוהו על מנת להשליכו למדורת האש שהכינו לו הכמרים ימש"ו, הם אמרו לו בדרך אנו יודעים שכעת אנו צוחקים עליך, אך שם למעלה אתה תנקום בנו… שמע זאת הגרף וגיחך… בילדותי שיחקנו בארמונות החול, והיו לנו חבר שהיה הורס לי את הארמון ברשעותו. אמרתי לעצמי כשאגדל ואהיה בעל כח – אני אנקום בו!! כשגדלתי, מי זכר את הארמונות והשטויות ההם…

כך יוסף – כשאתה מלך – אינך עוסק בקטנוניות והבל.

לפי זה תיושב לנו שאלה – אצל יוסף לא ראינו בשום מקום שהוא מודה לה'? הרי יהודה "הפעם אודה את השם" יעקב מודה להשם כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות וכו'.

מי מודה? מי שהיה במצב גרוע וה' הוציא אותו מצרתו – הוא חש צורך להודות. אך ילד הנמצא עם אביו יד ביד והאבא מעביר אותו את הכביש ושומר עליו מתאונה לא עומד ואומר "תודה אבא שהצלת אותי", אני הרי יד ביד עם אבא.

יוסף יד ביד עם ה'. ויהי אלוקים את יוסף ויהי איש מצליח וכל אשר הוא ה' מצליח בידו. השם יד ביד אתו לכל אורך הדרך.

הכח הזה של המלכות זה מה שהציל את יוסף מאשת פוטיפר.

הגמ' מביאה שאותה מטרוניתא שאלה את החכמים היתכן שנער בן שבע עשרה יפה תואר ומסלסל בשערו, האם יתכן שנשאר בקדושתו? ענה לה רבי יוסי תורתנו אינה הסיפורים של קדושי האומות… מצד אחד בית נזירים מצד שני בית נזירות ובאמצע בית יתומים…

התורה לא מסתירה חטאי הקדמונים. אדה"ר חטא, נח אברהם ראובן יהודה משה אהרון דוד – אצלנו התורה לא מחפה על חטאי הקדמונים. ואם על יוסף נאמר שלא חטא – זו האמת המוחלטת.

רק שצריך להבין – מהיכן הכחות ששאב יוסף??

אדם שכל גינוניו מלכות – לא נותן לעצמו להוריד עצמו לטינוף הזה – אשת פוטיפר. רק המולך בכל רמח ושסה – מסוגל לשלוט שליטה עצמית מוחלטת ולברוח מן העבירה!

לכן הים ראה וינוס – ראה ארונו של יוסף. מלך – יוצר רתיעה. אימת מלכות.

כל מלכי עולם באו ללוות את יוסף. כי הוא הוכר לכל – זה מלך. הוא שידר מלכות שכולם חשו מתגמדים למולו. יש מי שמכבדים אותו כי יראים ממנו. ויש מי שמכבדים אותו בגלל מהותו. עוצמת כוחות נפשו. זה יוסף. לכן הוא זוכה לכבוד גדול לאחר מותו, בשלב שכבר אין לאף אחד מורא ממנו, או קבלת תועלת או אינטרס כלשהו, רק אז אפשר לראות הערכה אמיתית לאישיותו העוצמתית המלכותית של יוסף!

 

כאשר דוד קרע את כנף מעילו של שאול, ופנה אליו מרחוק ואמר הרי הייתי מסוגל להרוג אותך במערה, ולא עשיתי כן, מדוע אתה רודף אותי חינם?

אומר לו שאול: צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה: ואַתָּה הִגַּדְתָּ הַיּוֹם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה אֵת אֲשֶׁר סִגְּרַנִי ה' בְּיָדְךָ וְלֹא הֲרַגְתָּנִי: (יט) וְכִי יִמְצָא אִישׁ אֶת אֹיְבוֹ וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה ? וַה' יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה לִי: (כ) וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל:

מהיכן ידע שאול כי מלוך ימלוך? "הגם שאול בנביאים"?

מבאר המלבי"ם שמסקנתו של שאול הייתה מכך שהיה לדוד כח שלטון אדיר, מושל ביצריו ורצונותיו, אדם כזה הוא מלך באופי! הוא איש של שלטון!

חז"ל אומרים מאן מלכי רבנן. מי הם המלכים האמתיים? רבנן. דוקא גדולי ישראל הם המלכים האמיתיים הגם שאין להם שום דיפלומא או תעודה כלשהי. מי בחר ברב אלישיב? ברב עובדיה יוסף? הרב אלישיב הרי היה ספון שנים ולא הכירוהו, וכן הרב שך, גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל לא גדל בעקבות הרבנות, שהרי היו רבנים ראשיים רבים שלא הכירו אותם לאחר עזיבת התפקיד.

הציבור מכיר בכח השליטה של החכם. בכח השלטון שלו על כל רצונותיו ויצריו.

את זה שידר יוסף!

פרשת מקץ

אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני

קשה לעקור מושכל ראשון

רושם ראשון אינו נמחה במהרה [לק"ט]

"ושבו אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים וגו"' [מ"א י"ב] פרש"י: "נוגד עברי ארורים הרשעים שאי טובתם שלימה מזכיר בלשן של בזיון נער שוטה אין ראוי לגדולה עברי אפילו לשוננו אינו מכיר".

מדוע הוא כ"כ מבזה את מטיבו? שר המשקים חשש שאם יאמר דברים טובים על יוסף הוא ישאל מיד מדוע איפוא שתקת עד עתה? כדי להנצל מעונש, הוא אמר דברי ביזוי על יוסף ואז יאמר שמה ששתק עד עתה מפני שחשב שיוסף אינו ראוי בשל כל מגרעותיו, ורק עתה שראה שאין מי שיודע לפתור הציעו. מ"מ היה בזה גם רצון לביזוי יוסף.

חז"ל למדו מפסוקים אלה שחלום של מלך חלום של כל העולם הוא, ואינו חלום פרטי. וכך מובא במדרש [בר"ר פט, מקץ רמז קמז, וכ"ה בזוהר ח"א קצד:] 'ופרעה חולם וכל הבריות אינן חולמין? אלא חלומו של מלך על כל העולם הוא',

מהיכן למדו זאת חז"ל, אולי במקרה חלום פרעה היה חולם כולל, ואין להקיש מכך לכל חלומות המלכים ?

כתב החת"ס [בתורת משה, וכ"כ בפרדס יוסף] שכוונת המדרש לתרץ בזה מדוע לכאורה לא הלך שר המשקים לספר ליוסף שכביכול הוא בעצמו חלם חלום על פרות ושיבולים כו' ולשמוע ממנו מה הפתרון, ואח"כ ילך בעצמו ויפתרנו לפרעה ויבא על שכרו, שהרי לא חפץ בטובת יוסף? ולכך עונה המדרש שאינו דומה חלום של מלך לחלום של אדם פשוט, ולכן לא תועיל תחבולה שכזו. וע"ע בנחלת יעקב לגאון מליסא שבאר כיצד הוציאו חז"ל מהמילים 'ופרעה חולם' כלל זה.

 

לכאורה יש להתפלא שואל בעל שו"ת "מחזה אליהו" בהקדמה כיצד הרהיב שר המשקים עוז בנפשו להגיד שקרים כאלה למלך הרי במשך הזמן שהיו יחד במשמר בודאי הספיק להבחין עד כמה רחוק הוא מדרגת שוטה ובודאי גם עמד על חכמתו הגדולה הסברם של דברים הוא שבאמת לא אמר שר המשקים לפרעה שיוסף שוטה אלא אמר לו את האמת שהוא "נער עברי עבד" ברם כאשר אדם שומע שאומרים על אדם שהוא נער מתעוררת אצל השומע המחשבה שמן הסתם הוא שוטה בדרך כלל עבדים הם בחזקת בני אדם שדעתם אינה מיושבת עליהם מכאן עומדים אנו על עומק רשעות שר המשקים שמצד אחד אמנם לא הוציא שקר מפיו כדי להבטיח את הגנתו בכל התפתחות לרעה אך יחד עם זאת באמת רצה להזיק ליוסף נזק גדול בהרגילו בעקיפין את פרעה למחשבה שיוסף הוא נער שוטה

כלל גדול הוא בתורת נפש האדם הרושם הראשון נחרת בו עמוק עד שקשה מאד לעוקרו זהו למעשה אחד הנזקים החמורים שנגרמים לבני אדם ע"י דיבור לשון הרע לאחר שסיפרו משהו בגנות מאן דהוא אם ירצה המספר לעקור את דבריו ולדבר על לב השומע לבל יאמין לו לעולס לא ייעקר הרושם שהשאיר הדיבור הראשון.

דבר זה מתבאר בפסוק בתהלים ק"כ "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים" איתא במדרש שרותם הוא עץ שכאשר מדליקים אותו הוא בוער ימים רבים ומסופר שם על אב ובנו שעברו דרך יער והדליקו שם מדורה מעצי רתמים אחרי שנה בדרכם בחזרה לביתם עברו שוב דרך אותו היער ומצאו שהמדורה שהדליקו עדיין בוערת שכן כוחם של עצי רתמים לבעור זמן ארוך ביותר.

מכאן למד האלשי"ך שאל יחשוב האדם שהמספר לשה"ר בידו לעקור דבריו הרעים שדיבר על חברו או שיהיו הדברים נשכחים מלב השומע הדברים נכנסים לאוזני השומע וחודרים לנבכי נפשו כגחלי רתמים ושם הם מוסיפים לבעור ימים רבים אם למשל סיפרו לו שפלוני הוא עצלן אפילו אם בעיניו יראה במשך עשר שנים שהלה זריז, די לו לזריז להכשל פעם אחת בזריזותו כדי לעורר בזולתו מחשבה שאולי באמת עצלן הוא בעדות שנמסרה לו עשר שנים קודם לכן .

וזוהי כוונת הכתוב "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים" לבד מעוצם החורבן המיידי שיגרם ע"י הלשה"ר שהוא כחץ שנון שהורג למרחקים עוד רעה חולה יש בו שהדיבור הוא כגחלי רתמים שבוערים זמן רב בלשה"ר הדברים חודרים עמוק ורושם הידיעה אינו נמחה גם לאחר זמן רב

בדרך זו הסביר גם הגר"ח שמואלביץ זצ"ל פרשת חקת תשל"ב את דברי הגמ' "מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כדבריהם מפני שהיו שונים דבריהם ודברי ב"ש ולא עוד אלא שהיו מקדימים דברי ב"ש לדבריהם" עירובין י"ד

ביאור הענין הוא עפ"י ההלכה שאסור לדיין לשמוע דברי בע"ד אחד קודם שיבוא בע"ד חברו בספר המצוות ל"ת רפ"א כתב שהטעם הוא כדי שלא תיכנס לנפשו צורת הדברים ששומע מפי בע"ד זה

ועיין משלי י"ח עה"כ "צדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו" ופי' הרלב"ג שם שלראשון יאמין ויהיה בעיניו צדיק אבל לשני לא יאמין ויחקור בדבריו הרבה עיי"ש ואע"פ שהדיין יודע שאדם זה בע"ד ונוגע ומיד יבוא הבע"ד השני להכחישו אעפ"כ נכנסים הדברים בלבו ונקבעת בנפשו צורת הדברים ששמע לראשונה ולכן אסור לדיין לשמוע צד א' בטרם יבוא השני

וק"ו בן בנו של ק"ו בדברים שלא שמע מאחרים אלא שהוא עצמו חושבם לנכונים ואמיתיים שנקבעים בנפשו לדברי אמת אם יבוא אדם ויטען שדבריו אינם אמיתיים לא ישמע לו כלל.

לכן מאהבת האמת שהיתה לב"ה התחכמו להקדים דברי ב"ש לבית הלל כדי שלא תהיה להם שום נטיה קלה להכריע כדברי עצמם וזהו שאמרו שמחלוקתם של ב"ה וב"ש היא מחלוקת לשם שמים.

לאור זאת נבין את שגזרו היוונים – כתבו לכם על קרן השור אין לכם חלק באלקי ישראל.

מדוע דוקא על קרן השור? יש מבארים על השור שבו היו רגילים לחרוש כל יום כדי שיראה זאת מול עיניו וחזקה על תעמולה שאינה שבה ריקם.

אולם יש מבארים שהיה דרכם ליתן לתינוק לינק מקרן שור חלולה שבתוכה היו מניחין החלב, והיה הילד יונק עם חלב אמו כבר את המושג "אין לכם חלק באלקי ישראל", וזה היה מחלחל היות והדבר בקטנותו והלומד ילד הריהו כדיו ע"ג ניר חדש. הם ידעו את מעלת המושכל ראשון וכמה קשה אח"כ לעוקרו.

כך מצינו גם אצל מנשה שלאחר שהונח בסיר בבבל הוא נזכר במה שאביו חזקיה למדו בקטנותו בצר לך ומצאו כל הדברים האלה ושבת… ואז עשה תשובה וה' זימן רוח סערה שהשיבה אותו למלכותו.

ולכן הגמ' אומרת על ר"י בן חנניא אשרי יולדתו שאף היא ידעה את סוד המושכל ראשון והראשית והייתה מניחה את עריסתו בביהמ"ד כדי שיקלוט ד"ת מקטנותו. והגם שנראה שבגיל כה צעיר הילד לא קולט, נעשו מחקרים שמצאו שתינוקות קולטים אף במעי אמם!

המעשה עם רבי רפאל אבוהב שנקרא למול תינוק בבת ים בתוך בית והצטער מאד והתפלל עליו מכל לבו והילד צמח לבן ישיבה לתפארת].

 

פרשת מקץ

העוצמה להצליח

יוסף אומר לפרעה בלעדי- אלקים יענה את שלום פרעה, מדוע הוא לא משווק את עצמו?

היוונים גזרו על חדש שבת ומילה טימאו את ביהמ"ק העמידו צלם בהיכל וטמאו כל השמנים. מה המכוון בכל גזירות אלה?

 

מצינו בבנין ביהמ"ק ששלמה שולח לחירם: (יז) אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אלקיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת ה' אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רגלו רַגְלָי:

מלבי"ם …כי באשר עקר המצוה הזאת אינה הבנין עצמו רק אם יבנו הבית יהיה לשם ה' בלבד מבלי שום פניה חיצונית שיכוונו להשיג על ידו איזה כבוד או תועלת לעצמם, וכמו שדייק פה במ"ש ג' פעמים לשם ה' אלקיו, לשם ה' אלקי, לשמי – וידוע שקשה מאד על טבע האדם לעשות דבר שמצפה ממנו ריוח גדול ותועלת, ולא יפנה כלל להנאת עצמו רק יעשהו לשם ה' כמ"ש שם באורך, וכבר הובטח דוד ע"י נתן שע"י בנין הבית ימצאו מנוחה מן האויבים כמ"ש בברכות (דף ז) כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו שנא' ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו, שהבטיח לו שאחרי יבנה הבית ימצאו מנוחה מאויביהם,

וא"כ היה נמנע שיבנה דוד הבית בכוונה נקי' לשם ה' בלבד, באשר היה מצפה ג"כ התועלת שימצא ממנו לנוח מאויביו סביב שתו עליו כל היום, רק שלמה שבל"ז היה שלום בימיו, והובטח ע"י נתן שיהיה איש מנוחה היה נקל לו לבנות הבית בכוונה שלמה מיוחדת לשם ה' מבלי שום פניה חיצונית, [שאלה: מה יותר קל להניח תפילין לש"ש או לאכול סעודת שבת לש"ש? ודאי שלהניח תפילין, שכאן אין מתערבת תאוות היצר וההנאה הפרטית, אף כך בענייננו.]

וז"ש אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלקיו – ר"ל שלא הי' יכול לבנותו בכוונה לשם ה' בלבד מבלי פניה חיצונית, מפני המלחמות אשר סבבוהו, והיה עולה בלבו בהכרח ג"כ תועלת עצמו שבונה הבית מפני המלחמה למצוא מנוחה מאויביו:

(יח) וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אלקי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע:

מלבי"ם ועתה – שכבר הניח ה' אלקי לי מסביב – וגם בלא המקדש אין לי מלחמה עם האויבים כי אין שטן – מן האומות הקרובים ואין פגע רע – שיפגעני אויב מרחוק בדרך מקרה:

(יט) וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אלקי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי:

מלבי"ם והנני אומר – ר"ל אני הוא שיכול לאמר לבנות בית לשם ה' אלקי – היינו בכוונה מיוחדת לשם ה' בלא שום פניה חיצונית, אחר שאין לי לקוות למצוא על ידי הבית מנוחה ממלחמות, כאשר דבר ה' אל דוד אבי שבנך אשר אתן תחתיך על כסאך – והוא כבר ימצא ממלכה נכונה בשלות השקט הוא יבנה הבית לשמי – דייקא לשם ה' ביחוד, שזה העיקר הנרצה בבנין הקדוש הזה:

וכן עשו החשמונאים. ע"פ טבע לא ניתן היה לנצח את היוונים. אולם הם באו בכח ה'. מי לה' אלי. מלחמה לש"ש. הסיכויים אפסיים, אולם מי שפועל לש"ש אינו שם ליבו לסיכויים ולסיכונים. על מצוות ה' נלחמים לש"ש.

לעומת זאת יון האמינו רק בחומר ולא ברוח ומכח זה נבעו כל גזרותיהם הקשות נגד ישראל. הם לא מאמינים במושגים של לש"ש ולשמה, הם רואים רק חומר.

היוונים טענו אין מציאות רוחנית. רק הניתן למישוש טעימה הרחה- קיים מה שלא- איננו.

הם היו המתנגדים הגדולים ביותר ליהדות. היהדות מאמינה בכח עליון. בקדושה. במציאות רוחנית. היונים חשו כמובילי הקידמה לנבערים החשוכים הנוהגים מנהגים שאבד עליהם הכלח. עמ"י טוען שישנה קדושה לזמן. לא כל הזמנים שווים. יש חדש, יש שבת, יש יו"ט. היוונים ביטלו זאת משום שלדעתם -מבחינה טבעית- כל הזמנים שווים. מדוע ביטלו את קידוש החדש? משום שזה דוקא מוכיח את הרוחניות של הזמן, ושל עמ"י, שאנו אלה שקובעים מתי יהיה ר"ח, וימים טובים. עמ"י טוען שיש קדושה למקום. באו היוונים וטימאו את ביהמ"ק. עמ"י טענו שיש קדושה לאדם. באו היוונים וגזרו על מילה, ושלטו בבנותיהם.

לפ"ז נבין מדוע טמאו את השמנים, בזמן שיותר הגיוני שישפכו אותם לארץ? אלא הם טענו אתם רוצים להדליק מנורה? תדליקו. זה נותן אור. אולם אין הבדל בהרכב המולקולארי בין שמן טהור לטמא. תדליקו בטמא!

כיון שעמ"י האמינו בה' ובקדושה שיש בהוויה, הם התאמצו להדליק בשמן טהור, ה' הראה להם שדעתם היא הנכונה, ועשה להם נס. נס בוודאי הוא הוכחה למציאות רוחנית על טבעית. לכן נקרא הנצחון הזה נצחון הרוח על החומר.

לפ"ז נבין מדוע אין די בנס המלחמה, וצריך היה לעשות נס נפרד לשמן. נס המלחמה הוא בתוך הטבע. האפיקורס יוכל לטעון שבאופן טבעי מי שהוא בעל נחישות ותעוזה יוכל לנצח את המרובים. לכך עשה ה' נס בפך השמן כדי להוכיח שאכן ישנה מציאות רוחנית והכל מאתו ית'.

ולכן גם יוסף שעושה מעשיו לש"ש ומקדש ש"ש ברבים אינו חושש מה יצא בסופו, ולבסוף ההצלחה שלו גדולה לאין שיעור.

ריח ג"ע שהריח הגאון מצאנז מביתו של יהודי פשוט שעשה מצווה לשמה.

 

פרשת מקץ

ללכת בגאון עם אמונתך

יוסף ועוז נפשו כנגד פרעה

יוסף מתנסה באשת פוטיפר. לאחר שיוסף עומד בנסיון כ"כ קשה בהצלחה שלא תיאמן הוא בטח ציפה בזכות זה – בטח ה' יצילני! מקבל פרס- כלא ללא הגבלת זמן… נסיון!!!

 

פותר חלומות שר המשקים והאופים ומבקש- זכרתני והזכרתני ומקבל עוד שנתיים בכלא… עוד נסיון האם יבטח בבשר ודם.

 

ואז חולם פרעה חלום ואין לו פותר ומגיע שר המשקים ומספר לו על יוסף, פרעה מזמנו ואומר לו: ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי ופתר אין אתו ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתר אתו: נסיון האם שוב יבטח בבשר ודם

(טז) ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי , א-לקים יענה את שלום פרעה:

כאן יוסף מתחיל להסתבך… פרעה האמין שהוא אלוה, "לי יאורי ואני עשיתיני" ואף היה הולך להתפנות ביאור שאף א' לא ירגיש שלפעמים גם ה"אל" נזקק לנקביו… ובעצם הוא אומר לו אדוני עובד על כולם בעיניים לעיני כל עבדיו וסריסיו!

פרעה לחוץ בגלל החלום , והוא מוכן לבלוע את ה'צפרדע' מבלי להגיב, והוא מתחיל לספר:

(יז) וידבר פרעה אל יוסף בחלמי הנני עמד על שפת היאר:

(יח) והנה מן היאר עלת שבע פרות בריאות בשר ויפת תאר ותרעינה באחו:

(יט) והנה שבע פרות אחרות עלות אחריהן דלות ורעות תאר מאד ורקות בשר לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרע:(כ) ותאכלנה הפרות הרקות והרעות את שבע הפרות הראשנות הבריאת:(כא)ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה ואיקץ:(כב) וארא בחלמי והנה שבע שבלים עלת בקנה אחד מלאת וטבות:(כג) והנה שבע שבלים צנמות דקות שדפות קדים צמחות אחריהם:(כד) ותבלען השבלים הדקת את שבע השבלים הטבות ואמר אל החרטמים ואין מגיד לי:

ויוסף שוב מתגרה בפרעה

(כה) ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא את אשר הא-לקים עושה הגיד לפרעה:

(כו) שבע פרת הטבת שבע שנים הנה ושבע השבלים הטבת שבע שנים הנה חלום אחד הוא:

(כז) ושבע הפרות הרקות והרעת העלת אחריהן שבע שנים הנה ושבע השבלים הרקות שדפות הקדים יהיו שבע שני רעב:

ומשפילו בשלישית… (כח) הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה אשר הא-לקים עשה הראה את פרעה:

(כט) הנה שבע שנים באות שבע גדול בכל ארץ מצרים:

(ל) וקמו שבע שני רעב אחריהן ונשכח כל השבע בארץ מצרים וכלה הרעב את הארץ:

(לא) ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן כי כבד הוא מאד:

וברביעית… (לב) ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר הא-לקים לעשתו:

(לג) ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים:(לד) יעשה פרעה ויפקד פקדים על הארץ וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע:(לה) ויקבצו את כל אכל השנים הטבת הבאת האלה ויצברו בר תחת יד פרעה אכל בערים ושמרו:(לו) והיה האכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב אשר תהיין בארץ מצרים ולא תכרת הארץ ברעב

 האם אין ליוסף דרכים קלות יותר להתאבד? במצרים על הרבה פחות מזה היו מתיזין את ראשו!

יוסף אות ומופת לאדם שיש לו אמת מוחלטת והוא מוכן ללכת עמה עד הסוף. אתה אדוני המלך וסריסיך ילמדו לדעת שיש בורא לעולם. איני 'מחשבן' לך אדוני המלך.

כצמח צדק ברוסיא ביד הק.ג.ב והאקדח – זה כבר שיכנע אנשים רבים… א"ל הרב זה יכול לשכנע רק אדם שיש לו עולם אחד ואלוהים רבים, לא מי שיש לו א-ל אחד ושתי עולמות…

(לז) וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו:

טבע האדם שהוא מעריך אדם עיקבי באמונתו ובפרט כאשר הוא נושאה  בגאון ללא חת!

וממילא מגיעה תגובתו המפתיעה של פרעה :

(לח) ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח א-לקים בו:

(לט) ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע א-לקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך:

וסוף הכבוד לבוא (מ) אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך:(מא) ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אתך על כל ארץ מצרים:(מב) ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף וילבש אתו בגדי שש וישם רבד הזהב על צוארו:(מג) וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך ונתון אתו על כל ארץ מצרים:(מד) ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים:(מה) ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן אן לאשה ויצא יוסף על ארץ מצרים:

בראשית רבה (וילנא) פרשה צ ד"ה ג ויאמר פרעה

ג ויאמר פרעה אל יוסף, ויסר פרעה וגו', א"ר שמעון בן גמליאל יוסף משלו נתנו לו, פיו שלא נשק בעבירה, ועל פיך ישק כל עמי, גופו שלא נגע בעבירה, וילבש אותו בגדי שש, צוארו שלא הרכין לעבירה, וישם רביד הזהב על צוארו, ידיו שלא משמשו בעבירה, ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף, רגליו שלא פסעו בעבירה, ייתון וירכבו על קרוכין, וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו, מחשבה שלא חשבה בעבירה, תבא ותקרא חכמה, ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים, אבל נבוכדנצר טפסר טפש בחכמה ושר בשנים, ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו, כלי ידים, ואת רגלו, כלי רגלים.

זו ג"כ הייתה מסי"נ של החשמונאים שע"פ טבע לא היה סיכוי שהם ינצחו את האמפריה היוונית. אולם כשבאים באמונה שלימה בהשי"ת ובבטחון ובעוז רוח מוצאים תעצומות נפש אדירים המאפשרים להתגבר על כל הנסיונות ואף מקבלים ס"ד כפי שקיבלו ע"י הנסים שעשה להם הקב"ה.

נסיון הדור- לחץ סביבתי. כיסוי ראש לאיש- אשה , ללכת לביהכנ"ס, שולחים את הילדים לביה"ס תורני, מקפידים על כשרות, נסיעה בשבת, וכו'.

יוסף מלמדנו כיצד עומדים בנסיון.

מעשה בבעל חברה לטלקומניקציה באנגליה שניסה זמן רב להכנס לא' מחברות הטלפונים הממשלתיות וללא הצלחה, עד שפעם א' הסכימו להפגש עמו ונקבעה לו פגישה בבין המיצרים וסיכן את הצלחתה בכך שהגיע שלא מגולח [אחר ספיקות רבים ושאלת רב שהתיר בדיעבד להתגלח כו'] ובפגישה ראה את המבטים שהסגירו את הסלידה והחל בהתנצלות שגררה עוד שאלות 'מתי עוד אינכם מתגלחים' כו' ונותר לו זמן מועט להראות את מוצריו ולבסוף הוא נבחר במכרז ובא' הפגישות שפגש בתערוכה את א' האנשים מהפגישה ההיא הוא הסביר לו שהוא נבחר דוקא משום היותו מאמין גדול וא"כ הוא מוכיח דביקות במטרה ונאמנות לדתו ומן הסתם אף לעבודתו, וב"ה שלא התאכזבנו ממך…

אנו מתפעלים מן הסיפור. אולם לדעתי לא זהו הנסיון הקלאסי של היצה"ר מפני שאנו מתאמצים במיוחד כשניצב אתגר בפנינו , והניסיון האמיתי הוא בחיי היום יום.

תוספת: עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ר' בספר אור דניאל פ' עקב עמ' קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ. השלך על ה' יהבך [אוצה"ת בהר]

אמר הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל סיפר לי איש נאמן על סבו שהיה רב בליטא בשנת תרצ"ה אמרו לו שעליו להתייצב לצבא עשה הוא את כל המאמצים כדי להשיג שחרור אך ללא הועיל לא הצליח להשיג שחרור הואיל וכך החליט לברוח לארץ ישראל אלא שהכסף שהיה ברשותו הספיק כדי להגיע עד מצרים לא ידע איפה מה לעשות אבל גמר אומר בלבבו "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" והחליט לצאת לדרך תחנתו הראשונה היתה באחת מערי גרמניה ומשם התכונן להמשיך ברכבת ליעדו הבא אל אחד הנמלים כדי לעלות שם על אניה הוא ניגש לקנות כרטיס נסיעה ברכבת נתן לקופאי שטר של עשר מארק אך הקופאי נתן בידו עודף בחושבו כי נתן מאה מארק כשראה מה קרה והרי זה גזל עכו"ם חזר לקופאי להשיב את הכסף אך הקופאי גער בו ואמר לו לעזוב את המקום חשב איפא שהפקיד לא' הבינו לכן שב והסביר שנתן שטר של עשר מארק וקיבל עודף כאילו היה זה מאה מארק אולם הפקיד סרב לשמוע אותו וצעק כי יחדול להטרידו ועוד ליווה אותו במטר של גידופים וקללות סני מספר נכדו לא יכל להבין למה הוא מסרב בכל התוקף לקבל כסף בחזרה עד שמישהו במקום הסביר לו כי בגרמניה אם מישהו עושה טעות כזו מפטרים אותו מן העבודה ואזי כדאי לאותו קופאי שהוציא כסף מכיסו ובלבד שלא להודות בטעות שעשה עכשיו כבר היה לו מספיק כסף להגיע לארץ ישראל "[שאל אביך ויגדך]"

אור דניאל במדבר:

סיפר החייל רפאל אוסטרוב חודש תמים היו החיילים מרותקים למוצב נידח אי שם בלבנון ומאז חופשתם האחרונה לא זכו לשמוע את קולה של אמא כיוון שבמלחמה זו הפלאפון עדיין לא היה מצוי והנה כשבת בצהריים "באה הישועה" לחיילים למוצב הגיעה ה"חייגנית" הלא היא הניידת שלאורכה מותקנים שמונה עמדות טלפון "יש לכם שעתיים בדיוק כדי לפטפט עם מי שאתם רוצים " שאג נהג החייגנית עב הכרס בקולו האימתני "אתם לא המוצב היחיד בגיזרה וגם במוצבים אחרים אוהבים לפטפט " כל החבר'ה עטו כמובן על המציאה כמוצא שלל רב וניצלו כל רגע פנוי כדי לשוחח עם המשפחה ועם החברים רק רפי הדתי היחיד במוצב לא השתתף בחגיגה הוא נשאר ספון בחדרו כשהוא רכון על חומש ומנסה לשווא לעיין בפרשת השבוע 'הם לא מצאו זמן אחד לשלוח את החייגנית חוץ מבשבת ' רטן כליבו 'איפה הרב החטיבתי ' "רפי מה קרה לך למה אתה לא הולך להתקשר הביתה " שאלו אותו חבריו ואף הוא כיהודי הגון השיב בשאלה "שכחתם ששבת היום " "אז מה אם שכת היום " שאל בתום לב נימרוד הקיבוצניק המתולתל "זה ממש פיקוח נפש לדבר עם ההורים המודאגים ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך' " אחרים הציעו עצמם כ"גויים של שבת" הם יחייגו בשביל רפי וגם יחזיקו לו את השפופרת שרק ידבר ואולם שום דבר לא שיכנע את רפי "הסרבן" אחרי שחלפו השעתיים המוקצבות למוצב ניגש הנהג הקשוח להתניע את החייגנית אך לשווא המנוע לא הראה בל סימן חיים כדי להרגיע את הנהג הנירגן לקחו אותו למטבח כמובן עם צאת השבת האיצו החבר'ה ברפי איצאו כבר כוכבים אז טוס מהר וטלפן " אחרי שהתקשר לכל מי שרצה הציעו החיילים לנהג לנסות את מזלו שוב אולי הרכב יזוז וראה זה פלא המנוע נדלק מיידית.

 

הבחור ומסירות נפשו לתורה – מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים'>>>

 

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

 

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״אמנם, ענהו הרנ״נ, הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מדותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שלחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות ויו״ט לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנכי, מודה אני, לא שמתי כ״כ לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שלחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

״אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שלחן חותני. דברתי עם אשתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שלחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אשתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

ספרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שלחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באמרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אשתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את ר׳ זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שלחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן – פנה הצריז״ס לחתנו ־־ לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעזבך אותנו ישארו המים – מים״.

״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד את אשתי על שלחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

ר' לעיל בנוסף סיפור דומה שסיפר קובי לוי ואירע בתימן.

 

 

פרשת מקץ

אתה באמת יודע מה טוב בשבילך?

אין טבע- הכל מאתו ית'!

נצחון הרוח על החומר

בסוף הפרשה הקודמת מבקש יוסף משר המשקים שיזכירהו לפני פרעה. ניתן לשער, שיוסף התפלל לה' שישחרר אותו מהכלא, וששר המשקים יזכרהו ויזכירהו. אך בכל זאת "לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". איזו אכזבה קשה. אדם מן השורה היה נשבר.

חולפות שנתיים, 'והנה פרעה חולם' – מריצים את יוסף מן הבור, ותוך זמן קצר הוא הופך להיות השליט על כל מצרים למשך שמונים שנה!

הבה נתאר לעצמנו מה היה קורה לו יוסף היה יוצא מהכלא אז, כפי שבקש משר המשקים.

הוא הרי היה 'בן בלי שם' בסטטוס של עבד, והולך לאבוד במצרים הגדולה. היו מחפשים אותו כחלוף שנתיים על מנת שיפתור את חלום פרעה – אולם הוא כבר לא בכלא. 'שוחרר לפני שנתיים'.

נו, היה כדאי ליוסף לשבת עוד שנתיים בכלא ולצאת "המושל בכל מצרים"? ללא ספק שכן!

ללמדנו שהאדם אינו יודע מה באמת טוב לו. הוא מתפלל על דבר מסוים שבסופו של דבר מתברר שהוא לרעתו. ופעמים והוא אף מתרעם על הקב"ה מדוע אינו ממלא בקשתו… לו ה' היה שומע לתחינת יוסף – מצבו היה גרוע…

כשאילן רמון נבחר להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון שיטוס לחלל – אני בטוח שלא היה מאושר ממנו. ואני בטוח שהוא אף היה במתח רב כשבחירתו טרם הובררה, ומן הסתם בסתר לבו התפללו הוא ומשפחתו שאכן הוא שייבחר. כמה עצוב וטראגי, שה' שמע בקול תפילתם!

אנו מתפללים 'ומלא משאלות לבנו לטובה לעבודתך'. רק לטובה.

ועל זה אמר הגר"א באגרתו המפורסמת – "כי מחר תבכה מאשר היום תשחק". וכן הוא להיפך – כי מחר תשחק, מאשר היום תבכה

מי שמסתכל בהסתכלות צרה דרך חור המנעול, וחושב שהמציאות העכשוית זו חזות הכל, שולל את המציאות הרוחנית. המציאות אינה מורכבת מטבע בלבד. ידיעה זו דורשת מאתנו הרבה מחשבה לפני שמרבים בהשתדלות.

תפיסת יון

יון האמינו שהעולם מורכב מחומר בלבד, ומכח זה נבעו כל גזרותיהם הקשות נגד ישראל. יון גזרו על חדש שבת ומילה, טימאו את ביהמ"ק, העמידו צלם בהיכל, וטמאו את כל השמנים. מה החוט המקשר בין כל גזירות אלה?

היוונים טענו אין מציאות רוחנית. רק הנרגש בחושים – הניתן לראיה מישוש טעימה הרחה- קיים מה שלא- איננו.

היהדות מאמינה בכח עליון. בקדושה. במציאות רוחנית. ישראל טוענים שישנה קדושה לזמן. לא כל הזמנים שווים. יש חודש, יש שבת, יש ימים טובים. היוונים ביטלו זאת משום שלדעתם – מבחינה טבעית- כל הזמנים שווים.

ישראל טוענים שיש קדושה למקום. אינו דומה קודש הקדשים להר הבית, וירושלים לשאר ארץ ישראל. באו היוונים וטימאו את ביהמ"ק.

ישראל טענו שיש קדושה לאדם. הן עם לבדד ישכון. דרגת ישראל גבוה מדרגת העמים. מובדלים אנו בברית בשר. באו היוונים וגזרו על המילה, ואף שלטו בבנותיהם.

לאור זאת אף נבין מדוע טמאו את השמנים, בזמן שיותר הגיוני שישפכו אותם לארץ? אלא יון טענו ברצונכם להדליק מנורה? תדליקו. זה נותן אור. זה דוקא יפה… אולם אין הבדל בהרכב המולקולרי בין שמן טהור לטמא. אז תדליקו בטמא!

כיון שישראל האמינו בה' ובקדושה שיש בהוויה, הם התאמצו להדליק בשמן טהור, ה' הראה להם שהשקפתם היא הצודקת, ועשה להם נס. נס בוודאי הוא הוכחה למציאות רוחנית על טבעית, ובזה נסתרה תפיסת יון! זהו ללא כל ספק – נצחון הרוח על החומר.

יסייענו ה' ונזכה לניסים בזמן הזה כבימים ההם, ויגאלנו גאולת עולמים בב"א!

 

 

פרשת מקץ

אמונה תמימה ושלימה – לא בהתאם לכדאיות!

אמונה על תנאי [מוצא דשא ח"ג]

״ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע א־לוהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך׳ נכון לבדוק איך, לאורך כל האפיזודה הזו של פתרון החלומות וההיערכות להתגשמותם, מתגלה פרעה כאיש בעל אמונה בא-לוהים. הוא מאמין בכל נימי נפשו שהפתרונות שהציע יוסף, המבוססים על השראה אלהית, יתגשמו במלואם. הוא לא מסתיר את התפעלותו מיוסף, מאלוהיו, מחכמתו, ותבונתו האלהית, ונראה מאמין בכל נימי נפשו שיש מנהיג לבירה, ושמנהיג זה הוא האלוה שעליו מדבר יוסף. ״הנמצא כזה איש אשר רוח א־לוהים בו? איזו אמונה! כמה רחוקה הדרך מאותו פרעה המכריז בעזות מופגנת: ״מי ה׳ אשר אשמע בקולו?… לא ידעתי את ה׳ וגם את ישראל לא אשלח׳/2 אין זה משנה אם זהו אותו פרעה אלא שנתחדשו גזירותיו בימי משה, או אם זה מלך חדש ממש3 אשר, בניגוד לכל מה שקורה בכל ממלכה בעולם, לא למד היטוריית בני עמו ולא ידע את יוסף, ולא שמע על כל הישגי כהונתו בראש הממלכה לפני מספר שנים לא גדול. בין כה וכה, הוא מגלה התכחשות טוטאלית לאותו אלוה אשר גרם לעמו שגשוג כלכלי אדיר במקום הבצורת המרוששת שהיתה צפויה להם. הייתכן?

אמונה והתכחשות

כיוצא בו אתה אומר, נבוכדנצר מלך בבל, אחרי שהחריב את מקדשנו, הגלה את עמנו, וחזר לארצו ועימו כמה מהכלים היקרים של בית המקדש, חלם גם הוא חלום. אלא שבניגוד לפרעה, הוא שכח את החלום ואחר כך ביקש מחרטומיו ומחכמיו שיזכירו לו את עצם החלום וגם יפתרו לו אותו, ואם לאו, אחת דתם להמית. משימה בלתי אפשרית בעליל בכל זאת, בחסדי שמים, עלה בידי דניאל לעמוד באתגר וגילה את החלום ופתר אותו. התפעלותו של נבוכדנצר היתה עצומה. הוא התפעל מדניאל, נפל לפניו ארצה, השתחווה לו והכריז: (מתורגם) ״אמת שאלוהיכם הוא אלוהי האלוהים ומלך מלכים ומגלה רזין״ איזו אמונה! ובכל זאת, אחרי העמיד צלם בכיכר וגזר על כולם להשתחוות לצלם, ואחרי שחנניה מיכאל ועזריה לא הסכימו להשתחוות והסבירו לו שהם עובדים רק לא־לוהים, אותו אלוה של דניאל שהוא הכיר בו כיאלוה אלוהים ומלך מלכים" הוא דחה את טענתם וציווה להפילם בכבשן האש. וכאשר ראה שגם להם נעשה נם ויצאו חיים מן האש, שוב גדלה התפעלותו ולא נרגע עד שכתב במכתבים לכל מדינות מלכותו דברים נשגבים: ״אתייא ותמהייא די עבד עמי אלהא עילאה, שפר קדמי להחוייה. (אכן כאן המקור לפיוט הנפלא המופץ בכל ישראל: ׳יה ריבון עלם ועלמייא׳). אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותי מלכות עלם ושלטניה עם דר ודר״.5 ובתרגום ללשוננו: ׳האותות והמופתים שעשה עמי האלוה העליון, נעים לי לספר. אותותיו כמה גדולים ומופתיו כמה עצומים! מלכותו מלכות עולם, ושלטונו לדור ודור/ וכל זה לא הביא אותו להחזיר את כלי בית מקדשנו למקורם, או להתגייר לדת ישראל, עד שמספר ימים אחר כך (כמו אצל מלך מצרים) בנו (בן בנו?) חילל את כלי המקדש והוציאם לערוך בהם משתה לשריו ועבדיו. הייתכן?

לבן הארמי גם אצל לבן הארמי ראינו שכאשר יעקב התחיל לרעות את צאנו, הוא ראה בזה את יד ה,. ״ניחשתי ויברכני ה׳ בגללך״ וגם כאשר רדף אחרי יעקב הבורח ממנו, בא אליו א-לוהים בחלום הלילה (שוב חלום): ״ויאמר לו: השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע!״6 איזו זכות נפלאה נפלה בחלקו שה׳ נגלה אליו! אילו הישגים רוחניים נפלאים היה צריך להשיג מחלום זה! איזו אמונה חושית טמונה כאן י. היה צריך מיד למחרת בבוקר לחזור לביתו ולעשות תשובה על כל דרכו! ומה הוא עושה? הוא אמנם מודה שה׳ נגלה אליו וכי זה מחייב אותו: ״יש לאל ידי לעשות עמכם רע, ואלוהי אביכם אמש אמר אלי לאמר: הישמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע!״ אך, הוא עדיין עומד בסורו. הוא עדיין מחפש את התרפים שנגנבו ממנו ועדיין קורא להם ׳אלוהיו' למה גנבת את אלוהי?" ובזה שהוא מזכיר את אלוהיו דהיינו עבודה זרה שלו, הוא מכשיל את יעקב אבינו שכביכול גרם לו זאת. וכפי שאמרו חז"ל: ״מטוב עד רע. בשלמא רע ניחא, אלא טוב אמאי לא? מלמד שטובתן של רשעים, רעה היא אצל צדיקים, ומאי רעה היא הכא? דלמא מדכיר ליה שמא דעבודה זרה" ובזה הוא נכשל. לבן מתגלה כאן כ׳מאמין ואינו מאמין,. האמונה תלויה בנגיעה.

אמונה מוחלטת או יחסית?

אך, מסתבר שאמונה אמיתית היא זו המבוססת על בחינה ברורה של אלהותו יתברך, זו אשר אדניה הטבעו על הידיעה שהקב״ה הוא שברא את עולמו בששה ימים, וביום השביעי שבת ויינפש, הוא השולט הבלעדי בכל היקום ומבלעדיו אין אלוהים. האמונה איננה פונקציה של נגיעות אישיות גרידא, שכאשר הן באות על סיפוקן, מאמינים, ואם לאו, לא מאמינים. ולא היא. שורש האמונה הוא אובייקטיבי, לא סובייקטיבי. לא כן חשבו פרעה ונבוכדנצר.

כשיוסף מבשר פתרונות שהם לטובת הממלכה, הטומנים בחובם ניצני הצלה מרעב, מניעת ייסורים ותוהו ובוהו כלכלי, אז פרעה מאמין ומאמץ בחום את כל ההמלצות. הוא לא שם לב לכך שהחכם ונבון העומד לפניו הוא בסך הכל ׳נער, עברי, עבד'. הפתרון משרת את האינטרס של פרעה, של המדינה.

(כמה מגוחך היה נשמע, לפני מספר שנים, אחד המנהיגים הפוליטיים, המשתייך לצד השמאלי הקיצוני של המפה, אשר, כשהבחין כי הוא יכול לקדם את אחת המטרות שלו בעזרת צירופם לממשלה של מפלגות חרדיות, שנואי נפשו, הוא הכריז קבל עם ועדה, כי למטרה זו הוא מוכן אף ללבוש שטריימל. אין כאן סתם הצהרה בלתי מחייבת. זו דרכם כסל למו. למען השגת נגיעות, מוכנים להיכנס להתייעץ אצל רבנים ולהתחשב דעתם ואף לבקש את ברכתם, אף כי כל זה זר לאורח חייהם ולתפיסת עולמם. הם פתאום מאמינים בני מאמינים).

זו ׳אמונה על תנאי, המבוססת על סיפוק נגיעות. לא כן כאשר משה רבנו, שליחו של אותו אלוה ניגש אל פרעה, בשם אותו אלוה, ודורש את שחרור עם ישראל, בקשה זו היא נגד האנטרס הלאומי, נגד הנגיעה המלכותית. התגובה לדרישה הזו: ״לא ידעתי את ה׳ וגם את ישראל לא אשלח״. כאמור, ידיעת ה, אצלו היא פונקציה של נגיעות ואינטרסים. אם אלה לא מוצאים אם סיפוקם, אז אין אמונה בה,. כיוצא בו אצל נבוכדנצר. כל עוד דניאל מזכיר את החלום ופותר אותו לטובת המלך ומעשי תוקפו וגבורתו, אז ה, הוא ׳מלך המלכים ואלוה האלוהים׳. למה לא? למי זה מפריע? אך, כאשר שליחים של אותו אלוה פוגעים בכבודו וממאנים להשתחוות לצלמו, אז יש להפיל אותם בכבשן האש. חד-משמעי. אמונת נבוכדנצר היא יחסית ומותנית במילוי מאוויו, נגיעותיו וסיפוק האינטרסים שלו. ואין פלא שמחר, בנו (בן בנו?) מחלל את הקודש ומשתמש בכלים של מקדשו של אותו אלוה.

שלהבת בארזים

לבל נחשוב שתופעה זו היא אופיינית רק למלכי אומות העולם כמו פרעה ונבוכדנצר ודומיהם לא ולא! התופעה היא כללית ונפוצה אצל כל אחד, עד ועד בכלל. הנה השבטים הקדושים, מאמינים בני מאמינים מבטן ומלידה, שהנהגת העולם היא בידיו יתברך. הם גם יודעים ומאמינים, כמו במקרים של פרעה ונבוכדנצר, שהקב״ה מודיע לפעמים את האירועים הצפויים באמצעות חלומות. הם נבהלים מסיפור חלומותיו של יוסף, באשר הם רואים בהם סימן לבאות: ״המליך תמלוך עלינו? אם משול תמשול בנו?״ מה עליהם לעשות? ממה נפשך. אם אינם מאמינים בחלומות, הרי ׳חלומות שווא ידברו" אז אין להם מה לדאוג, ו׳שב ואל תעשה עדיף,. אך אם הם מאמינים בחלום והם מודאגים מהתגשמותו, אז עליהם להתפלל לה, לביטול הגזירה או לפשפש במעשיהם לבדוק מה יש לשפר, או לקבל את הגזירה ולברר איזה תיקון הם אמורים להפיק על ידי גזירה זו. בזה הם היו מבטאים את האמונה הצרופה בה. ומה הם עושים? את ההיפך הגמור. הם מתנגדים לגזירת ה, ופועלים לביטולה המוחלט. הם לא מהססים מול רצון לרצוח את אחיהם. ״ויתנכלו אותו להמיתו… ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות9 נורא נוראות! להרוג אח כדי לבטל את גזירת ה,! היכן יש סתירה לאמונה גדולה מזו? העל אלה ייאמר כי הם מאמינים בה'? וראה זה פלא! כל פעולותיהם שימשו, שלא ברצונם, ובניגוד לתיכנונם, להביא דווקא לקיום גזירת ה, שממנה הם כה חששו! הם, במו ידיהם, הביאו לביצוע דבר ה, שאותו הם רצו לבטל. אמונתם תלויה בסיפוק מאווייהם ושאיפותיהם.

באין סיפוק זה, היכן האמונה?

גם כשהתגלגלו למצרים, עוד בראשית הרפתקאותיהם, כשנמצא כספם באמתחותיהם, הם תמהים: ״מה זאת עשה א-לוהים לנו?", כאילו כביכול הוא האשם בקורותיהם. אשר על זה יצאו חז"ל בביטוי חריף למדי. על הפסוק: ״איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף ליבו' שואלת הגמרא: ״מי איכא מידי דכתיבא בכתובים ולא רמיזא באורייתא? – והתשובה: ־ הכתיב: ׳ויחרדו איש אל אחיו לאמר: מה זאת עשה א־לוהים לנו״. תגובתם זו של השבטים מוגדרת כ׳איוולת, וכ׳זעף על ה'. האם אין כאן אמונה פגומה? בוודאי ובוודאי חלילה לנו לדבר על שבטי קה קדושי עליון, אשר אין לנו שום מושג בקדושתם ובשיקוליהם ובהחלטותיהם. מה גם שאת השכינה הקדושה הם צירפו עימהם כשהחליטו שאין לגלות את דבר מכירת יוסף לאביהם. אנחנו רק בודקים איזה לקח מוסרי ניתן להפיק מן הפסוקים.

לא נימנע בכל זאת מלנגוע, בקיצור נמרץ, באפם קצהו של סיפורו של ירבעם בן נבט. מצד אחד הוא חוטא ומחטיא את הרבים, מעמיד עגלים כדי למנוע מעם ישראל לעלות לעבוד את ה׳ בירושלים. העדר אמונה מופגן.

מאידך גיסא, כשחלה בנו אביה, הוא שולח את אשתו, אל אחיה הנביא השילוני כשהיא מחופשת, לבל יכיר אותה הנביא, ושולח על ידה מתנה לנביא, כדי שהנביא יגיד לה מה יהיה גורל הנער. הנה הוא פתאום מאמין בה׳ ובנביאו. הוא אשר אמרנו: אמונה על תנאי.

הוא מקטיר ע"ג המזבח לע"ז, והנה מגיע נביא ה' עידו ומוכיחו, ונותן אות ומופת על כך שהמקריבים לע"ז ישחטו וישרפו עצמותיהם על גבי המזבח, בכך שהמזבח כעת נקרע והדשן נשפך. ירבעם אומר "תפסוהו" וידו נותרת זקופה – התייבשה. הוא מתחנן לנביא חל נא פני ה' אלהיך וכו' – אלקיך ולא אלקיו… אם אתה מאמין בע"ז – תבקש ממנה! הרי כעת הקרבת לה קרבנות! הנביא מתפלל לה', וידו שבה כבראשונה. אחז"ל מה בראשונה עומד ומקטיר, אף באחרונה עומד ומקטיר. – מדהים! כעת ראית את כחו של הקב"ה, ואפסותה של הע"ז, ואתה ממשיך ומקטיר??

הכל פוליטיקה.

ירבעם הרי חשש מלעלות לרגל בגלל שיאלץ לעמוד בביהמ"ק ורחבעם ישב, וכך יאמרו שרחבעם הוא המלך האמיתי. זה מה שמונע ממנו להאמין כעת. ואז אצטרך לוותר על המלוכה?? בשום פנים ואופן לא. אז הוא ממשיך להקטיר לע"ז.

 

כפירה בעיקר אכן רבותינו קבעו לנו, אפילו אנו החושבים את עצמנו כמאמינים בני מאמינים, כמה דפוסי הנהגה, הנחשבים ככפירה בעיקר, דהיינו העדר אמונה, או אפילו כעבודה זרה. נציג, על קצה המזלג, מספר דוגמאות להמחשה: ״אמר ר, יוחנן משום ר, יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר. שנאמר אשר אמרו ללשונינו נגביר, שפתינו איתנו מי אדון לנו״,־־ רש״י: ״כמי שאומר מי אדון לנו רכופרים בעיקר״. כפירה בעיקר היינו אמונה פגומה. יש כאן מימד חדש באמונה, היינו שיכול להיות אדם שעל פי כל הליכותיו הוא מאמין בה׳ וירא שמיים, אבל כשהוא מדבר לשון הרע על זולתו, הרי זה מפני שהוא שונא את זולתו בגלל רעה כלשהיא שגרם לו, והריהו כאילו מכריז שהזולת הוא האשם במה שקורה לו עצמו. בזה הוא כופר בהנהגת העולם על ידי ה׳. דהיינו שכאשר נגרם לו נזק על ידי זולתו והוא חושב שהאינטרס שלו נפגע על ידי זולת הא-לוהים, יש כאן חוסר אמונה בא־לוהים. זאת ועוד: ״אל תהי נוח לכעוס״5' מבאר הרמב״ם: ״אל תכין עצמך לכעס ולרגזנות, וכבר הפליגו לגנות הכעס והרגזנות, והחזק שבדבריהם, אומרם: ׳כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים׳ הסברא זהה לזו שכתבנו על המדבר לשון הרע. אדם הכועס היינו שמרגיש שנגרם לו רע שלא מגיע לו. וכשהוא מתקומם בכעסו היינו שהוא מתקומם נגד הקב״ה ששלח לו את הרע בלי שזה מגיע לו. כמו כן ייתכן שהוא כועס על זולתו בחושבו שזולתו הזיק אותו מבלי רשות ומבלי רצון הבורא, וזו עבודה זרה. מה יותר חוסר אמונה או אמונה פגומה מעבודה זרה? עוד כתוב: ״כל הכופר בגמילות חסדים ככופר בעיקר״ ״כל המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודה זרה.  ועוד מאמרי חז״ל נוספים ולא נבוא למנותם כרוכלא. המורם מהם כיוצא בהם, שעל האדם לחנך את עצמו לאמונה שלימה, אמונה צרופה שאינה מותנית לא במילוי רצונותיו ונגיעותיו, ולא באי־השגת מחסוריו, לא כמו פרעה, ולא כמו נבוכדנצר, ולא כמו לבן הארמי, בחלומותיהם. אנו מאמינים באמונה שלימה ״כי אין לה׳ מעצור להושיע ברב או במעט״.

 

פרשת מקץ

האדם השלם במרכז, השאר צוות

הצלחות והנפילות משרתות את רצון ה׳

"ופרעה חולם" – בחלומו של פרעה מלך מצרים אודות העתיד להתרחש בארצו, הוא רואה שעל אף ששבע הפרות הדקות אוכלות את בריאות הבשר, לא ניכר עליהן כל שינוי חיצוני, שנאמר: ״ותבאנה אל קירבנה, ולא נודע כי באו אל קירבנה ומראיהן רע כאשר בתחילה, ואיקץ״ (שם כא).

ואכן, על הפסוק (בראשית מה, יח): ״ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים, ואכלו את חלב הארץ״, אומר ה״משך חכמה״, שמצרים לא היתה ארץ עשירה כלל וכלל, עד אשר בא יוסף והביא אליה את כל עושר העולם בשנות הרעב. והנה, כשיצאו בני ישראל ממצרים לאחר מאתים ועשר שנים, ״עשאוה כמצולה שאין בה דגים״ (ברכות ט, ע"ב).

אם כן ברור, איפוא, כי כל העושר שהתעשרה מצרים היה אך ורק לטובת עם ישראל. הקדוש ברוך הוא ביקש לשעבד את בני ישראל למצרים, אבל מצרים היתה אומה שפלה ועניה, והקדוש ברוך הוא רצה שישראל יהיו עבדים אצל אומה עשירה. מה עשה? העשיר את מצרים בתהליך מורכב וממושך:

שנתו של פרעה נדדה מחלומותיו, יוסף פתר אותם וכתוצאה מכך עלה לגדולה, לתפקיד יועץ ושר בחצר המלך. בשנות השבע הוא אגר תבואה באוצרות המדינה, ואז הביא ה׳ רעב לעולם.

יתכן כי המומחים למטאורולוגיה ולאיכות הסביבה של אותו הדור תלו את הגורמים לבצורת בהתחממות הגלובלית הנוצרת כתוצאה מהתפתחותו של חור בשכבת האוזון… אך לנו הנסיבות ברורות וידועות – עם נכבד צריך להשתעבד במצרים, וצריך לכבדם בכך שהיד המשעבדת תהיה עשירה.

ואומנם, בשנות הרעב מוכר יוסף את התבואה שנאצרה באוצרות המדינה, כשביחס הפוך לאוצרות ההולכים ומתרוקנים, הולכת קופת המדינה ומתמלאת בכסף, ומצרים הופכת למעצמה כלכלית!

והנה, לאחר מאתים ועשר שנים, משהגיעה שעת גאולתם של בני ישראל, הם קיימו בהידור את מצוות ״וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות״ (שמות יב, לה), עד שבאו לכלל ״וינצלו את מצרים״, שעשאוה כמצולה שאין בה דגים. כעת חזרה מצרים למצבה הקודם: אבטלה, אינפלציה, ועוד כהנה וכהנה בעיות כלכליות מוכרות, שכן אך ורק לצורך ישראל התעשרה מצרים!

כל זה, מסביר ה״משך חכמה״, רמוז היה בחלומו של פרעה: "ומראיהן רע כאשר בתחילה״, כלומר, כשעברו מאתים ועשר שנות גלות ישראל במצרים, תפקידה ההיסטורי המיוחד הסתיים, ומעכשיו חזרה המדינה לעניותה.

כמה מגוחכים הם אותם אנשים שמשחקת להם השעה! כמה אויליים הם אותם עשירים, מנהיגים וסתם מצליחנים, המתהלכים מדושני עונג ושבעי נחת מגודל חוכמתם שנתגלתה לעין כל, ומיכולתם העצומה שסוף סוף הכל הכירו בה והודו בעליונותה…

מפני שהעונג והסיפוק הממלאים את כל ישותם, הנם, בעצם, מסך המסתיר בפניהם את האמת הפשוטה: שהם אינם אלא כלי שרת בידי הקדוש ברוך הוא, בדרך להשגת מטרה כלשהי, שאינה נוגעת אליהם כלל ועיקר. אולי טובתם של לומדי התורה כאן, אולי לצורך צדיקי הדור העלו את פלוני או פלמוני לדרגה נישאה, אך ברגע שהקיץ הקץ על הצורך בתכלית זו, יחזרו בבת אחת למקומם הראשון, לגודלם הטבעי…

דברים אלו שופכים אור יקרות על הרבה מאד פרשיות שאנו עדים להן בחיינו, אם בנוגע להצלחות ולנפילות שלנו, ואם בנוגע לאחרים ואף לגבי אויבינו המבקשים את נפשנו. ברבים מן המקרים, ואולי ברובם, הדמויות המרכזיות אינן המטרה בכל המתרחש סביבן, הן בסך הכל משרתות את המטרה שהקדוש ברוך הוא חפץ בה.

שלמה המלך, עליו השלום, כבר עמד ברוב חוכמתו על עמק ההבל של אותם השוגים בתופעה זו, וכך גילה את עינינו (קהלת ב, כו): ״כי לאדם שטוב לפניו, נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס, לתת לטוב לפני האלוקים״. כלומר, לחכם נתן ה׳ יתברך לב לעסוק בתורה ובמצוות ולשמוח בחלקו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, ואילו לחוטא נתן הקדוש ברוך הוא ״מנהג דאגה, לאסוף ולכנוס״, וזאת במטרה לתת, בסופו של דבר, את כל פירות הצלחתו למי שהוא טוב לפני האלוקים (על פי רש״י, שם).

את הפסוק הזה דרש רבי אבא בר כהנא (מגילה י, ע״ב) על מרדכי והמן: ״לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה – זה מרדכי הצדיק, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס – זה המן, לתת לטוב לפני האלוקים – זה מרדכי ואסתר, דכתיב: ותשם אסתר את מרדכי על בית המן".

אכן, המן הוא דוגמא טיפוסית מאלפת לאותם אנשים מגוחכים. אין ספק שבשעת עלייתו לגדולה, לא ידע המן את נפשו מרוב נחת, וכל כולו נתון היה במחשבות יהירות על כך שהוא באמת רם ונישא. לרגע אחד לא חשב כי טועה הוא, וכי כל גדולתו אינה משרתת אותו אלא את היהודים ומנהיגם מרדכי! לא עלה על דעתו כלל שעלייתו המטאורית נועדה אך ורק כדי להגדיל את עוצמת נפילתו והתרסקותו!

הוא לא נתן את דעתו לכך, שדוקא לאחר שיגיע לרגעי השיא שלו, כשיזומן לבדו, ״סולו״, למשתה עם המלך והמלכה – מקום וזמן שאף אחד לא יכול להעלות על דעתו לתחוב את אפו לשם, דוקא אז יבוא רגע ההתנפצות שיחסל באחת את כל השגיו!

מעשה שהובא בשאל אביך ויגדך על אותו תלמיד חכם שנסמך על שולחן חותנו וכשביקש לעוזבו באמרו עד מתי תחזיק אותנו, אמר לו חותנו מי יודע מי מחזיק את מי… וזמן קצר לאחר מכן אכן נפטר חותנו לבני עמו.

 

דמיונותיו של פרעה

והנה, גם פרעה היה מאותם אוילים שלא הבין את סיבת התעשרותו. מה חשבו המצרים שבאותו הדור? מה הסיקו כותבי קורות העיתים המצרים בספרי ההיסטוריה שלהם? מן הסתם כתבו, ששבע שנים לפני שהחל הרעב הגדול, התגלה במצרים כלכלן מזהיר, שהביא את הכלכלה המצרית לשגשוג מדהים.

היו לו עוזרים ותלמידים, ואכן הצליחו ממשיכי דרכו לשמר על רמת יתרות המט"ח באוצר המצרי במשך מאתים ועשר שנים… עד שבעטיו של איזה מקרה רע, חרבה הארץ ויחד אתה הכלכלה…

בעוד שהאמת היא שהם, בסך הכל, שמשו כרקע ותפאורה לענין האמתי, לעם ישראל שנאלץ לגלות לארצם, כשברגע שעם ישראל נעזב את מצרים, ישוב הקודם.

■ ■ ■

פרעה אינו הדוגמא הראשונה בתורה לאנשים החיים באשליה של גדולה. סיפורו של עפרון החיתי הוא דוגמא נוספת: את הפסוק ״ועפרון יושב בתוך בני חת״ (בראשית כג, י) מפרש רש״י: ״באותו היום מינוהו לדין ושופט עליהם״. מה קרה?

מה הביא פתאום למנוי של אדם פשוט מהשורה, שלא נחשב עד היום בשום חיבות, למעמד כה נכבד של שופט? יש להניח שבני חת, אנשי חברון, לא היו מודעים לאמת, ובודאי קינאו בעפרון שזכה לתפקיד הרם. ואילו עפרון, מן הסתם, אותו היום הגיע לביתו, כשהוא צועד מעדנות, לבוש בהדור ובורר את מילותיו בקפידה, כראוי למי שזכה לעטות את גלימת השופטים המתנשאים. וכי דבר פשוט הוא לעלות על כס המשפט?! ומה אמר לאישתו הצוהלת, שבודאי ערכה לפניו שולחן מלכים לכבוד המאורע… ״סוף סוף השכיל העם להכיר בכשרונותי הגדולים ואת התועלת שאפשר להפיק ממני… קראת את עיתוני היום? האם ראית, זה כתבו עלי ב"חת טימס״ וב"חברון מאז ולתמיד" וכן במקומון "חברון שלנו" וב"זכרה ישיני חברון", איזו כתבה אוהדת כתבו עלי, ואפלו הדיווח על המינוי לא היה מינורי ופשוט, אלא מלא הערכה והערצה״… והאישה שמחה לגלות את שביעות רצונה, כשהיא מספרת לו על שיחת טלפון שהיתה לה זמן קצר לפני כן עם לשכת עורכי הדין: ״הם בקשו לאחל לך, עפרון, מזל טוב על הבחירה״, אמרה והעבירה לידיו את רשימת הפגישות שקבעה לו לאחר הצהרים עם בכירי העיתונאים…

כך, כנראה, חשב עפרון. אבל דברים אלו היו רחוקים לגמרי מן האמת, אותה מגלים לנו חכמינו זכרונם לברכה: היות ואברהם אבינו היה אמור לעשות עסקה עם עפרון באותו יום, ואין זה מכבודו של אברהם, עבד ה', שיתעסק עם סתם אזרח חתי מן השורה, לפיכך סובב הקדוש ברוך הוא את הענינים כך שאנשי המקום ימנוהו לשר ושופט עליהם.

אלו ידע עפרון את האמת, שאין הוא שוה כלום אלא סתם משתמשים בו לתפאורה, כיצד היה מגיב? אבל הוא לא ידע, ולפיכך היה שרוי ב״עולם החלומות״! וכמוהו נראים גם שאר העולים לגדולה. הם לא יודעים את האמת, שהם בסך הכל כלי שרת בידיו של הקדוש ברוך הוא להשיג איזושהי מטרה, כנראה לטובת הצדיקים, ואין שום מעלה לא בהם ולא בחוכמתם.

לבן הארמי ודמיונותיו

כך גם ארע ללבן הארמי, אלא שהוא ידע את האמת. בת כמה היתה רחל כשיצאה עם צאן אביה למרעה? בת חמש. האין זה חוסר אחריות לשלח עדר שלם עם פעוטה בת חמש? על כמה ראשי צאן מסגלת לשמור ילדה קטנטונת? אלא, האמת היא שלא היו לו ללבן יותר משנים או שלשה ראשי צאן. לבן היה עני. רק כאשר הגיע יעקב אבינו, רק לאחר שהוא גלל את האבן מעל פי הבאר והמים עלו לקראתו, החלה תקופת שגשוג כלכלי שנמשכה עשרים שנה.

ואמנם, כשביקש יעקב להיפרד מלבן ולשוב לבית יצחק אביו בארץ ישראל לאחר ארבע עשרה שנות עבודה בבית חמיו, מגיב לבן ואומר לו: ״אל תלך, בוא נעשה הסכם ונחלק את הרווחים בינינו… למה? כי נחשתי שכל השפע שהשפיע ה׳ עלינו, בא בגללך (להודות לגמרי הוא לא היה מוכן, אלא רק ״נחשתי״).

ולאחר שנפרדו יעקב ולבן זה מזה, אומר הכתוב: ׳׳וישב לבן למקומו״ (בראשית לב, א, ומובא על כך במדרש בראשית רבה עד, טז): ״וישב לבן למקומו – לאותו מקום שהיה בו עשרים שנה לפני כן, כלומר לרכוש של שנים – שלושה ראשי צאן. כיצד אירע הדבר? אומר על כך המדרש, שבאותם שלושת הימים שלבן רדף אחרי יעקב, נכנסו ליסטים בתוך ביתו והיו מקרקרים בו כל הלילה (שודדים והורסים). כלומר לא השאירו אבן על אבן, כי בזמנם נהגו להחביא כסף בקירות. גם לבן היה לא יותר מחלק מ״התפאורה״. כל עושרו מאז שהגיע יעקב, היה זמני, ונמשך כל זמן שיעקב התארח בביתו.

[מכאן אגב למדים, שעושר שלא במשפט – בחצי ימיו יעזבנו. ויחלף את משכורתי עשרת מונים, מאה פעמים, מגזילת יעקב ונשיו לא מרוויחים!].

אותם אנשים השרויים ב״ארץ החלומות״ שלהם סבורים שהכול סובב סביב כוחם ושכלם, פיקחותם ותושיתם – ״אני הצלחתי, אני הרווחתי, אני עשיתי את החיל הזה, אני… אני… כחי ועוצם ידי״.

אבל האמת היא שכל ההצלחה המסחררת את חושיו אינה קשורה אליהם כלל, אלא לאותו ״יעקב״ המתארח אצלו. לפיכך, כאשר אדם עולה לגדולה, מוטב לו שיהרהר שמא הצלחותיו באות לו משום מעשיהם הגדולים של הוריו? ואולי בזכות רעיתו המקפידה על קלה כחמורה? ואולי לצורך ילדיו העוסקים בתורה, או סיבות אחרות שהמסובב אותן הוא רבונו של עולם, ולא ייחס את הגדלה הזאת לעצמו, לכשוריו וליכולותיו.

חידושי הגרי"ז סימן רכ

(עבודה זרה ב, ע"ב) נכנסה מלכות רומי תחלה וכו'. אמר להם הקדוש ברוך: הוא במאי עסקתם? אומרים לפניו: ריבונו של עולם הרבה שווקים תקנינו הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה!

אמר להם הקדוש ברוך הוא שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, תיקנתם שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמכם כסף וזהב שלי הוא שנאמר וכו', יצאת מלכות רומי ונכנסת מלכות פרס אחריה וכו', כנ"ל וכו', וכן לכל אומה ואומה. עד כאן.

והדבר מופלא ותמוה, וכי כשיבואו לעתיד לבוא לדין, למקום שכולו אמת יטענו שמה שעשו הכל בשביל ישראל שיתעסקו בתורה? וכי אין לך שקר וגסות לטעון שמה ככה? וגם עונים ומשיבים להם שלצורך עצמן עשו כן, ויש יש בזה שאלה ותשובה לדון ולדבר איתן על זה?

ואמר הגר"ח זצ"ל על פי מה דאיתא במדרש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, והיינו דבריאת כל העולם הוא בשביל התורה.

והנה כתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות וזו לשונו: ונשאל בכאן שאלה אחת והיא, שיוכל אדם לומר אתם כבר אמרתם שהחוכמה האלוקית לא המציאה דבר לריק אלא לענין, וכי כל היצורים שמתחת גלגל הירח הנכבד מהם הוא האדם, ותכלית היות האדם לצייר לנפשו המושכלות, ואם כן מדוע המציא הקדוש ברוך הוא כל האנשים אשר לא יציירו מושכל לנפשם, ואנו רואים שרוב בני אדם ערומים מן העורמה וריקים מן החוכמה מבקשים התאוה, ושהאיש החכם המואס בעולם הוא יחיד בין רבים, לא ימצאו אלא אחד בדור מהדורות.

התשובה על זה שהאנשים ההם נמצאו לשתי סיבות, האחת להיות משמשים להאחד ההוא וכו', ואין בחיי מתושלח מה שיספיק ללמוד אלו המלאכות שהאדם מצטרך במחייתו לכולם צורך מוכרח, ומתי יהיה מוצא פנאי ללמוד ולקנות חוכמה? על כן נמצאו שאר בני אדם לתקן אלו המעשים הצריכים אליהם במדינה כדי שימצא החכם צורכו מזומן ותתישב הארץ ותהיה החכמה מצויה וכו'.

ואם יאמר איש, שהרי אנו רואים שוטה וכסיל והוא שוקט בעולם לא ייגע בה, ואחרים עובדים אותו ומתעסקים בעסקיו, ואפשר שיהיה המשתמש בעסקיו איש חכם ונבון, ואין הדבר כאשר יחשוב, שמנוחת הכסיל ההוא כמו כן עובד ומכין הטוב ההוא לאיש אשר חפץ הבורא לתתו לו, שאף על פי שהוא נח ברוב ממונו או רכושו, יצוה לעבדיו לבנות ארמון כליל יופי ולנטוע כרם חשוב כמו שיעשו המלכים וכל הדומה להם, ואפשר שיהיה הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד יבוא באחרית הימים ויחסה יום אחד בצל קיר מהקירות ההם, ויהיה לו סיבה להינצל ממות שנאמר (איוב כז, יז ): (רשע) יכין וצדיק ילבש.

או יקחו מהכרם ההוא כוס יין יום אחד לעשות ממנו צרי הנקרא תריאקה וימלט בו מן המות איש תמים ושלם אשר נשכו האפעה, וכן מנהג הקדוש ברוך הוא וחוכמתו אשר העביד בה הטבע עצות מרחוק אמונת אומן וכו',

והסיבה השנית במציאת מי שאין בו חוכמה מפני שאנשי החכמה הם מעטים מאוד וכו', ועל כן נבראו ההמון לעשות חברה לחכמים שלא ישארו שוממים וכו'. עד כאן לשונו.

הרי חזינן דכל הנהגת העולם והכל מה שנעשה בין בקרוב ובין ברחוק הכל נעשה בשביל התורה ולומדיה, שיבואו ביום מהימים ויהנו מזה, ומסילת הברזל שנסללה מפטרבורג לברלין, הרי היא בשביל שבן ישיבה יוכל בנקל לנסוע לוולאז'ין, (ואשר נסלל לפני שנים רכבת לולדיסטוק במזרח הרחוק, הרי בטוח הוא שתכליתו הוא, במה שבני תורה שנסעו במלחמה זו לשאנחי, יהא להם דרך נוחה לנסוע, כי רק בשבילם נעשה זה, והבן) ואם אנו אין מבינים אך זה, אבל הקדוש ברוך הוא עצות מרחוק, ואשר במשך הזמן בא הדבר אל תכליתו, דהכל הוא רק בשביל התורה ולומדיה, ואין דבר אשר יהא ריק מבלי תכלית זה, וזהו אשר יבואו אומות העולם לעתיד לבוא ביום הדין לטעון שכל מה שעשו עשו בשביל ישראל שיתעסקו בתורה, שהרי תכלית מכוון הכל הוא בשביל זה, ועל זה יאמר להם הקדוש ברוך הוא דכל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, אם זה נכון שתכלית המעשים בשביל ישראל אבל הם שעשו לא עשו בשביל זה אלא לצורך עצמם. (וכשנאמרו הדברים לפני הגאון רבי ברוך בער זצ"ל, אמר: אם שביאור הגמרא נכון הוא כמו שאמר הרבי, אבל מכל מקום יהא זה חוצפה מהגויים לטעון כן).

כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, ומי שהיה רואה אותו היה אומר האברך הזה חי על חשבוננו…

 

איכה רבה [(וילנא) ב, ד]

אמר רבי יוחנן (בראשית כז, כב) הקול קול יעקב, קול אדריאנוס קיסר הרג בביתר שמונים אלף רבוא בני אדם ושמונים אלף תוקעי קרנות היו צרין על ביתר והיה שם בן כוזיבא והיו לו מאתים אלף מקוטעי אצבע, שלחו לו חכמים עד מתי אתה עושה לישראל בעלי מומין, אמר להם: והיאך יבדקו?

אמרו לו: כל מי שאינו עוקר ארז מלבנון אל יכתב באסטרטיא שלך, והיו לו מאתים אלף מכאן ומכאן ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים לא תסעוד ולא תסכיף הדא הוא דכתיב (תהלים ס, יב): "הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו", ומה היה עושה בן כוזיבא? היה מקבל אבני בליסטרא באחד מארכובותיו וזורקן והורג מהן כמה נפשות ועל זה אמר רבי עקיבא כך, שלוש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו ובכל יום ויום מתפלל ואומר: ריבונו של עולם, אל תשב בדין היום.

ולבסוף נתן דעתו לחזור, אתא חד כותאי ומצאו ואמר לו: אדוני כל יומין דהד א תרנגולתא מתגעגע בקיטמא לית את כביש לה, אלא המתן לי דאנא עביד לך דתכבישנה יומא דין. מיד עליל ביה בבוביה דמדינתא ואשכחיה לרבי אלעזר דהוה קאים ומצלי, עבד גרמיה לחיש באודניה דרבי אלעזר המודעי.

אזלון ואמרון לבר כוזיבא: חביבך רבי אלעזר בעי לאשלמא מדינתא עם אדריאנוס. שלח ואתייה לההוא כותאי אמר ליה: מאי אמרת ליה? אמר ליה: אין אנא אמר לך מלכא קטיל ליה לההוא גברא, ואין לית אנא אמר לך את קטיל ליה לההוא גברא, אבל מוטב ליקטליה ההוא גברא לגרמיה ולא תתפרסין מיסטירין דמלכותא, בן כוזיבא סבר בדעתיה דבעי לאשלמא מדינתא. כיון דחסל רבי אלעזר צלותיה שלח ואייתיה אמר ליה: מה אמר לך הדין כותאי? אמר ליה: לית אנא ידע מה לחיש לי באודנאי ולא שמעת ליה כלום דאנא בצלותי קאימנא ולית אנא ידע מה הוה.

אמר, נתמלא רוגזיה לבן כוזיבא יהב ליה חד בעיטא ברגליה וקטליה. יצאתה בת קול ואמרה (זכריה יא, יז): "הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו" אמרה לו אתה סימית זרוען של ישראל וסימית עין ימינן, לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה, מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא.

 

פרשת מקץ

יוסף יד ביד עם הקב"ה

יוסף הצדיק בעמדו לפני פרעה [מתוק האור]

ויאמר פרעה אל יוסף (מא, טו)

פתרון חלומו של פרעה מוביל את יוסף לבסוף להיות למושל לכל ארץ. מהלך נסי זה מתגלגל מרצון הבורא יתברך, על אף שיוסף לא נקט בשום תכסיס והשתדלות על מנת לזכות בכך, אלא תלה את בטחונו בקב״ה.

הצלחה נובעת מברכת שמים

שתים עשרה שנה שהה יוסף בבית האסורים. תנאי הכלא באותם ימים היו ״חוקים מאד מן התנאים שבהם נמצאים אסירים בימינו, הזוכים לחפשות, לאיכל וונ, לתעסוקה ואפלו להתעמלות. יוסף היה נתון בתוך בור, ובמשך שתים עשרה שנה לא ראה את אור השמש! הוא שהה שם ללא כל תנאים סוציאלים, ובלי סכוי לצאת אי פעם, והנה, פתאום, מריצים אותו לפרעה ופרעה אומר לו: ״שמעתי שכבודו יודע לפתור חלומות״. הזדמנות מיחדת מתגלגלת כאן לפני יוסף, צריך היה להשיב: אדני המלך, נכון אני יודע לפתור חלומות, אולם לא רק בזה אני מוצלח, יש עוד כמה דברים שביכלתי לעשות רכול הנני להביא לממלכת מצרים תועלת מרבה… אולם יוסף עונה (שם, טז): ״בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה״. אמונתו החזקה בבורא העולם גורמת לו שלא לתלות את בטחונו בבשר ודם, ולהצהיר שכל מה שיש לו אינו נובע מכחו ומכשרונותיו, אלא מגיע מברכת שמים.

העצה לפרעה ־ בגלל שאלת המלך

יותר מכן – לאחר שפתר את חלומות פרעה אומר יוסף (שם, לג): ״ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים״. והדברים צריכים באור, הלא פרעה לא בקש ממנו עצה, אלא אוי ורק פתרון לחלום שחלם, מדוע, אם כן, נוטל יוסף תפקיד נוסף על עצמו, והופך ליועץ המלך?

אלא, אומר רבי יהודה צדקה בשם רבו, רבי עזרא עטיה, את המלה ״ועתה״ לא אמר יוסף כלל, פרעה הוא זה שאמרה! יוסף סיים לומר את פתרון החלום והשתתק, ופרעה, שהאזין לדבריו. אמר לו: ״ועתה״, כלומר: ״נו, אז מה עושים כעת?״.

ובתגובה לשאלתו המשיר יוסף ואמר: ״ירא פרעה איש נבון וחכם״.

פרוש זה מתאים גם לטעמים, שכן הטעם על המלה ״ועתה״ הוא ״פשטא", טעם זה הוא טעם מפסיק, ומכאן הוכחה לכן שפרעה אמר מלה זאת, ויוסף – את המשך הפסוק, מבלי שיטיל על עצמו תפקיד נוסף, שהיה בכיחו לגרום לו למצוא חן בעיני פרעה.

יוסף נותר שוה נפש לשמע המנוי

לאחר פתרון החלום, נאמר בפסוקים (שם, לט-מד): ״ויאמר פרעה אל יוסף… אין נבון וחכם כמון: אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך: ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי איתן על כל ארץ מצרים ויסר… את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף וילבש אתו בגדי שש וישם רביד הזהב על צוארו: וירכב אתו במרכבת המשנה… ויקראו לפניו אברך ונתון אתו על כל ארץ מצרים: ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים״.

המלה ״ויאמר״ החוזרת על עצמה בפסוקים הללו, נראית מיתרת, שכן לכאורה התנהלה השיחה כולה בפעם אחת, ולא היתה בין האמירות השונות הפסקה, אשר חייבה לספר שוב: ״ויאמר פרעה״. אולם המפרשים מסבירים כי פרעה ביצע רצף של אמירות ומעשים באותה שעה, לאור תגובתו התמוהה של יוסף למנויו כמשנה למלך.

פרעה מבשר ליוסף על עצם המנוי: ״אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכיסא אגדל ממך, כשהוא בטוח שבשורה זו תגרם ליוסף התרוממות רוח וגבהות לב שירקיעו לשחקים. עבד שפל ונתין זר שהיה כלוא בבית הסהר מתמנה למשנה למלך, בודאי לבו לא יעמד לו מעצמת ההתרגשות, יתכן שאף יזדקק לכונן של מד"א לטיפול מהיר… אך לתדהמתו הוא רואה שיוסף נשאר שוה נפש, הבשורה לא גורמת לו לשום התרגשות מיחדת. כיצד יתכן הדבר?!

חשב פרעה לעצמו: כנראה מרוב הלם ותדהמה הוא לא מאמין! לדברי, עלי להבהיר לו שאני רציני בכונתי.

ואז הוא מוסיף ואומר לו: "ראה נתתי אותך על ארץ מצרים״. אך יוסף נותר שווה נפש כשהיה. אמר פרעה לעצמו: כנראה הדיבורים לא מספיקים, עלי לעשות מעשה שימחיש לו את רצינות דברי. ואז: ״ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו וייתן אתה על יד יוסף וילבש אתו בגדי שש וישם רביד הזהב על צווארו״.

אף גם פעולה זו לא מותירה כל רושם על יוסף, ופרעה ניסה, אפוא, לחשוב, איזה מעשה יוכל לגרום ליוסף להפנים סוף סוף את עצמת המנוי. אז עלה במוחו רעיון: אם יתן פרסום למנוי המלכותי החדש, לא יתכן שהדבר לא ישפיע על יוסף.  יוסף יוצג בפומבי בתפקידו החדש והוא יראה את מבטי ההערצה הננעצים בו על ידי הצבור הרחב, הוא לא יוכל להשאר אדיש, לפיכך: ״וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך ונתון אותו על כל ארץ מצרים״.

אף יוסף בשלו. ארשת פניו שלוה ואדישה כאלו כל זה לא נוגע לו.

חשב פרעה בלבו, אולי סבור יוסף שאין לי סמכות לעשות זאת, וממילא אין תקף למנוי הזה. לכן הבהיר פרעה ליוסף: ״אני פרעה״, שלטוני הוא ללא עוררין וסמכותי מחלטת, וממילא למנוי שלך יש תוקף גמור, וקבעתי כי ״ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים״.

  כשראה שעליו לא משתנה דבר בהתנהגותו של יוסף, עלתה במוחו המחשבה: 'יסף הוא פקח וחכם והוא מבין שלמרות שיש לי סמכות ותקף לכל צעד. יתכן שהציבור לא ישלים עם מנויו של עבד זר כמשנה למלך והוא ימרד בו ויתקומם כנגד המנוי הזה. על כן: ״ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח״ – יודיע פרעה לכל אזרחי ארצו שיוסף הוא; ״גברא רמטמרן גליך ליה״ (אונקלוס), יזהרו ממנו, כל מה שיש בסתרי סתרים, בחדרי חדרים, הכל הוא יודע.

אך גם זה לא עזר ויוסף נשאר אדיש לגמרי. כעת, כבר לא ידע פרעה כיצד להתמודד מול התופעה המשונה הזו. לבסוף נצנץ במוחו רעיון: יוסף יודע כי המנוי לא יחזיק מעמד, משום שמיד עם פרסום הדבר תבוא אשת פוטיפר ותפרסם ברבים את ספורו של יוסף, והוא יאלץ לפרש בבשת פנים מתפקידו הרם. גם לזה מצא פרעה פתרון: ״וייתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן און לאשה״, מתוך מחשבה שכשאשת פוטיפר תהפך לחותנתו אין חשש שהיא תשפיל אותו בפרהסיה.

תמיד ביד ה׳

אך יוסף נשאר כשהיה. אותה הרגשה שהיתה לו בשעה שהיה בשפל המדרגה בבית הסהר, נשארה גם כשהתמנה למשנה למלך. ואם תשאל כיצד יתכן שאדם לא נרגיש שום הבדל בין בית סהר לארמון המלוכה? התשובה פשוטה: תמיד הרגיש יוסף כי הוא בנד ה׳ וכל מה שקורה עמו בא מאת הי, למען התכלית !התפקיד שנועדו לו באותה שעה.

תחלה היה יוסף בשפל תחתית: נרדף על ידי אחיו ומורד בעל כרחו למצרים – אך הוא לא נפל ברוחו בידעו שזהו רצון ה׳ ועליו למלא את תפקידו ויעודו באותה שעה.

גם בהמשך, כשהשלך אל בית האסורים, בהיותו בזוי ומשפל, חש בכל נפשו ומאידו שהוא איננו נמצא בבית הסהר אלא – ביד ה'.

אותה הרגשה ממש המשיכה ללוות אותו גם כאשר נכנם לארמון המלוכה וזכה לכבוד מלכים.

מי שמרגיש כך, אין הוא משפע מן המצב שבו הוא נמצא – לא לרעה ולא לטובה. שכן תמיד, בכל עת ובכל מצב, הוא מצוי בחיקו של הקדוש ברוך הוא, והתנאים והנקבות שסביבו לא משנים כלל את הרגשתו.

ידוע ידע יוסף כי מלבד הנסבות, שום דבר במהותו לא השתנה. בכל מקרה ובכל מצב הוא חיל נאמן לה'; והוא מוכן ומזמן למלא את תפקידו ויעודו ־ בהתאם למקום ולזמן: כשנאסר בבית האסורים שאל את עצמו מה תפקידי בשעה זו, מה ה׳ רוצה ממני במצבי הנוכחי; וכשנתמנה למלכות שאל את עצמו מה תפקידי בשעה זו, לשם מה הגעתי למלכות.

דוד בעת המלכתו

בשעה שהמליך שמואל הנביא את דוד למלך, חבר דוד פרק מיחד בתהלים, פרק קל״א, שבו בטא את הרגשת לבו באותה שעה.

וכך אמר (תהלים קלא, א): ״ה׳ לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדלות ובנפלאות ממני״ – שום הרגשת גדלות וגבהות הלב לא היתה בי. ולכאורה, ביצד יתכן הדבר שמאירע מרומם שכזה לא ישפיע על האדם כלל וכלל?

התשובה היא (שם, ב): ״אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמל עלי אמו כגמל עלי נפשי". אדם שנוסע מבני ברק לירושלים, ובדרך מתקשרים אליו ושואלים אותו ״היכן אתה?״, הוא ישקיף מבעד לסלון לבדק את מקומו באותו שעה, ויענה: "ליד שדה התעופה״. כעביר זמן שוב מצלצל הטלפון ברכבו, ושוב הוא נשאל למקומו, והפעם הוא !ענה: ״בשער הגיא״. אחר כך הוא ישיב: ״בגנות סחרוב״. כך תשתנה תשובתו מרגע לרגע, לפי מקומו המדייק באותה שעה.

לעמת זאת, כאשי תינוק, הנוסע עם אמו ועושה את אותה ירך מבני ברק לירושלים, נשאל ״היכן אתה?״, יענה: "אצל אמא״. וכעבר רבע שנה כששוב ישאל ״ועכשו היכן אתה?״, ישיב: ״אצל אמא״. וגם כשישאל בשלישית ״היכן אתה?״,

תחזר התשובה על עצמה: ״אצל אמא״.

מה בין המובגר לעולל, הלא שניהם עשו את אותה הדרך ממש? אלא שהמבוגר סבור כי מקומו ומצבו משתנים מעת לעת, והרגשתו היא בהתאם למקום ולמצב. לעומתו, התינוק מרגיש כל הזמן רק דבר אחד: אני אצל אמא, היא נושאת אותי בחיקה כל העת ומאומה לא משתנה, תמיד אני בידיה.

אומר דוד המלך: "לא גבה לבי ולא רמו עיני", ואם תתמה כיצד יתכן הדבר?

פשוט מאד: ״אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמל עלי אמו, כגמל עלי נפשי״ – כל ימי אני בחיקו של אבי שבשמים, כגמול המצוי בחיק אמו. אין זה משנה מה מצבי והיכן מקומי, תמיד אני בידי ה', מוכן ומזמן למלא את תפקידי ויעודי לאותה עת.

כשהיה דוד משפל ונרדף, הוא הרגיש שהוא ביד ה'; ואותה הרגשה ממש היתה לו כשהמלך בידי שמואל הנביא כמלך על ישראל. בכל עת ובכל מצב הוא מצוי בחיקו של הקדוש ברוך הוא. התנאים והנקבות לא משנים כלל את הרגשתו, אלא רק את תפקידו .ויעידו ־ בהתאם למקום ולזמן. כשהשפל ונרדף שאל עצמו מה תפקידי בשעה זו, מה ה׳ רוצה ממני במצבי הנוכחי; וכשהמלך למלך על ישראל שאל עצמו מה תפקידי בשעה זו, לשם מה הגעתי למלכות.

מה ה׳ שואל מאתי?

זוהי משימת חייו של יהודי: עליו תמיד לשאל את עצמו – מה תפקידי בשעה זו? לשם מה זמן אותי הקדוש ברוך הוא למקומי הנוכחי ולמצבי העכשוי? רק כך יוכל למלא בשלמות את יעודו ותכליתו עלי אדמות.

כאשר הודיעו הרופאים לרבי חיים פרידלנדר !צ״ל על מחלתו הקשה, הוא נעמד ושאל עצמו: ״מה תפקידי בשעה זו?״, תגובה זו, השונה כל כך מתגובה טבעית של כל חולה, הפורץ בבכי או מנסה לברר על רופאים גדולים, מוכיחה על כל התנהלות חייו.

זוהי המחשבה הנכונה והאמתית ביותר, הלא הקב״ה המשגיח על כל אחד ואחד מאתנו בהשגחה פרטית, הוא זה שמחליט לאדם אם יהיה חולה או בריא, אם ינתן בכלא או יהפוך לראש ממשלה. השאלה היחידה שצריכה להטריד את מנוחתו של היהודי היא: מהו תפקידי שלי בתוך המערכת? מה אני צריך לעשות כעת?!

המוזלמן שהציל

בספר ״ועמך כלם״ כתב ר׳ חנוך טלר מקבץ ספורים אמתיים מן החיים, באחד מהם הוא כותב על קבוצת נהגי מוניות שהיתה נוהגת להתאסף מפעם לפעם בביתו של אחד מהם, להתכבד בכוס קפה ועוגה, ולשמוע על התרחשיות מיחדות

שארעו למארחם לאחרונה.

באחד הימים אסף את כלם נהג בשם חיים, ולאחר שכלם סימו ללהג, הם נפנו לשמע מה רוצה חיים לספר להם.

״תשמעו״, פתח חיים, ״יש לי בשבילכם ספור שמעולם לא שמעתם״.

צחוק קל עבר ביניהם, זוהי הפתיחה הקבועה של כל אחד המספר ספור… אחר, עטו על פניהם הבעה רצינית והקשיבו בדממה.

״לפני כמה חדשים הזמנתי דרך חברת נסיעות מסימת לערך סיור תיור לאמריקני, מיליונר המגיע לארץ לבקור ומעטן לנסוע לירושלים דרך כמה ישובים.

הגעתי לשדה התעופה, והנה הוא נגש אלי, אתם בודאי מתארים לעצמכם איך הוא נראה״.

הנהגים חייכו, ואז אמר מישהו: ״חולצת משי צבעונית״. ״נכון, הגיב חיים. ״מכנסי ג׳ינס כאלו״, אמר אחר. ״נכון דוד״. ״ירקרקת כזאת…״.

״*אמת, אבל את הדבר העקרי שכחתם״.

״נו, בטח, סיגר בארבעים דולר״.

"יפה. בעובדה זו תלוי המשך הספור״, אמר חיים והמשיך:

״היהודי נכנס לרכב, חלץ את נעליו, הודשב במושב האחורי והרים את רגליו על המושב הקדמי, אחר כך הוציא סיגריה והדליק אותה… החלונות ברכב היו קמרים והמחנק היה נורא, החלטתי לאות התגוננות לעשן גם אני… עמדתי להדליק את הסיגריה, כשהאמריקני מאחור קורא אלי: 'הי, אני אדליק לך…׳. הוא הוריד את הרגלים מן המושב, התכופף קדימה והצית לי את הסיגריה. באותם רגעים עלה מעט שרוול חלצתו, וכאשר ראיתי את ידו החשופה התחלתי לרעד בכל גופי, הפניתי את הרכב לשולי הכביש ונעצרתי״.

״קרה משהו?״, האמריקני נסה להבין.

״המספר שיש לך על היד״, עניתי בקשי, ״הוא מאושויץ״.״

״חשבת שנולדתי עם כפית זהב בפה״, הביט בי, ״הו… אני שלמתי כבר את כל החובות שלי… בודאי שהייתי באושויץ, היינו שם כולנו – אבא, אמא, אחי אחיותי… כולם הלכו, ורק אני נשארתי…״.

״נשארת לבד?״

״את אלו שלפני ראיתי הולכים, אחי עמד בתור לפני, קויתי שאולי הוא נשאר… אבל לא, נותרתי לבד בעולם״.

״כך אמר לי האמריקני הזקן, כאלו הוא מספר על הנפש האחרון שנסע אליו, אבל אני לא יכלתי להמשיך… חלקכם ודאי מכירים את ההיסטוריה שלי״, הוא הרים את עיניו לעבר חבריו הנהגים, ״ולאלו שלא – אספר כעת: באתי לפני עשרים שנה לארץ עם כמה חברים, טילנו בארץ לארכה ולרחבה, וכשנמאסו עלינו הטיולים וגם הכסף נגמר, החלטנו להתנדב באיזשהו קבוץ״.

״היינו בצפון ושבצנו בעבודה במפעל השמורים של הקבוץ. בתחלה נהניתי מהקבוץ ומהאידאולוגיה, אבל בשלב מסים הכל עובר. יום אחד קמתי בבקר, האוכל בחדר האוכל לא מצא חן בעיני ויצאתי לעבודה״.

״הסעתי את הטרקטור שהיה עמוס בתפוחים לעבר הלוע המרסקת את התפוחים, עליתי על עגלת הטרקטור והרמתי אותה, כדי שהתפוחים יפלו לתוך המכונה, הפעלתי אותה, והתחלתי לשפוך את התפוחים למכונה״.

הסכינים למטה עבדו ללא הרף, ואני עומד למעלה וגורף את התפוחים… כנראה סנדלי היו לחים, כי לפתע החלקתי… הישר לעבר הלע של המכונה!!!…

נסיתי להאחז במשהו… אבל הכל היה חלק!!

הסכינים למטה עבדו בשקשוק מונוטוני, ואני הולך ומתקרב לעברם – הדבר היחיד שהפריד בינינו היו כמה עשרות קילוגרמים של תפוחים, בערמה הולכת וקטנה בעקביות –

צרחתי וצרחתי, אבל בתוך לבי ידעתי שאין לי סכוי… כולם בחדר האוכל… אף אחד לא ישמע…

ניסיתי לקפץ למעלה, אבל היה זה נסיון נפל… חשתי את מגע המתכת תחת רגלי… זהו זה…

בפעם הראשונה בחיי פרצה מפי תפילה.

'רבונו של עולם!׳, צעקתי, ׳אני הולך למות, ועדין לא עשיתי שום דבר משמעותי בחיים שלי! תן לי לחיות!!…׳.

התאום חשתי בכאב איים ברגלי, אבל רגע לפני שאבדתי את ההכרה ראיתי יד ממול עיני. היד של זלמן המוזלמן.

זלמזן המוזלמן היה ניצול שואה שקלט הקבוץ לאחר מלחמת העולם השניה, והיה אדם בודד ושתקן ומעולם לא דיבר עם איש, הוא עבד בטאטוא הנגריה, והיה בסמוך לטרקטור שלי… ברגע הראשון הייתי משכנע שזוהי יד של מלאך חבלה אשר ניסה לתפס אותי ולהביאני למעלה, ברגעי העירפול האחרונים הספקתי לקלט ידו של זלמן, וגם לראות את המספר…

התעוררתי בבית החולים ללא רגל, במשך מעט יותר משנה הייתי בשיקום, ואז השתחררתי הביתה עם תותבת.

׳לא שבתי יותר לקבוץ, במהלך השנה הזו קיימתי את נדרי, ידעתי שאלקים הציל את חיי, ורציתי להחזיר לו מעט על כך… למדתי על היהדות והתקרבתי יותר ויותר לשמירת תורה ומצוות.

אבל הדבר שמעולם לא הצלחתי לשכוח היה – המספר שעל ידו של זלמן…

אני לא יכול לשכוח. הוא מונח לי מול העיניים יומם ולילה.

חלפו שנים, הפכתי לאזרח ישראלי, והגעתי למשרד הפנים לקבל תעודת זהות. הבטתי במספר החדש שניתן לי, והייתי בהלם – ארבע הספרות הראשונות שלו היו – 1528 – המספר שהיה על ידו של זלמן…

הקמתי, בסייעתא דשמיא, בית בעם ישראל, שכרתי דירה והזמנתי קו טלפון. ואחד הפעמים אני שב הביתה, אשתי אומרת לי: ׳מזל טוב, חיים, קבלנו סוף סוף קו טלפון׳. שמעתי את המספר ועמדתי כמעט להתעלף, ארבע הספרות האחרונות שלו היו – 1528 המספר שעל ידו של זלמן…

אתם מבינים אותי, כן? המספר רדף אותי לאן שהלכתי…

והגה, כאן, בתוך הרכב שלי, מושיט לי איזה תייר אמריקני את ידו, ועליה – 1529 המספר העוקב למספרו של זלמן… ומספר לי על האח שעמד לפניו בתור ונעלם מעיניו.

עמדתי מולו רועד כלי, לבסוף אמרתי: אני לא נוסע לירושלים כעת, תסלח  לי. כמו מטורף עשיתי פרסה באמצע כביש ירושלים – תל אביב. שמעתי צפירות מכל הכוונים, והמשכתי לנסוע.

״לאן אתה לוקח אותי?״, האמריקני מאחור היה לחוץ, אבל לא יכלתי להוציא מילה מן הפה, רעדתי ואחזתי בהגה בשתי ידי, לא כדי להחזיק אותו, אלא כדי שההגה יחזיק אותי…

שעתים נסיעה, ואני מגיע לקבוץ בצפון. עוצר ליד הנגריה ומתפלל שזלמן המוזלמן עדין חי… הרכב עוצר, אני מזנק החוצה, רואה את זלמן עומד מולי –

״זלמן, אתה זוכר אותי?״, אני שואל, אבל הוא לא עונה. זלמן איננו מדבר עם אף אחד…

ניצוץ נדלק לרגע בעיניו. אני נרגע, הוא זוכר אותי…

אני מסתובב אחורנית ומתחיל להוציא את מזודותיו של האמריקני המפוטם שעדין יושב בפנים, מניח אותם על שלוליות הבוץ ומתעלם מן הרטיבות שלו על מה שאני עושה.

לבסוף הוא יצא.

גררתי אותו לעבר זלמן, והפשלתי לשניהם את שרוולי החולצה… כעבור רגע הם קלטו…

האמריקני אמר בקול מוזר: ״סולי? סולי?״… וזלמן משיב לו: ״מנדל? אתה חי??״… עזבתי אותם ככה, ונסעתי לי משם…״.

חיים שתק ונגב את הזעה שבצבצה על מצחו. ״הוי, חיים״, אמר מישהו, ״עד שפעם יוצא לך לקחת כזה אמריקני עשיר, לא לקחת ׳טיפ׳??…״.

סיים הרים את עיניו: ״היהודי הזה עזר לי לשלם את החוב הכבד ביותר שהיה בחיי… בזכותו הצלחתי לשלם לזלמן המוזלמן על הצלת חיי! ואתם מדברים על כסף?״

מאורע אמתי זה הנו ספור של השגחה פרטית מופלאה, אשר יש רק לפקח עינים כדי לראותה. אולם, למעשה, כל חיינו הינם בהשגחה פרטית מהחל עד כלה.

הקב״ה מסדר את העולם כלו ומעמידנו בתוכו לתפקיד מסוים, ולפיכך כל מה שנדרש מאתנו הוא לשאול את עצמנו בכל מצב שהוא: מה כעת רוצה מאתנו הרבונו של עולם? מה היתה המטרה שבשלה הוא הוביל אותנו למצבנו הנוכחי?

ומי שירכז את מחשבתו בכך, יוכל לפעל לשם כך ולהגיע להשלמת תכליתו בעולם.

 

פרשת מקץ

רשעים אלוהיהם לשירותם

עבד ה' [היסוד מספר מתוק האור עמ' רי"ד עם הרבה תוספת]

פרעה חולם והנה עומד על היאור, אולם מספר ליוסף 'על שפת היאור', אחז"ל (בראשית רבה פרשת מקץ פרשה פט)

ופרעה חולם, א"ר יוחנן הרשעים מתקיימין על אלהיהם, ופרעה חולם והוא עומד על היאור, אבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם, (בראשית כח) והנה ה' נצב עליו.

פרעה מתבייש לספר ליוסף על כך שהוא היה מעל היאור – אלהיו, ולכן הוא מספר שהוא היה על שפת היאור…

יוסף מתקן את פרעה, ופרעה מבין שלפניו איש אשר רוח אלקים בו'. וזה שרמז הפסוק עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים – מה הייתה עדות לפרעה ששם את יוסף על ארץ מצרים? 'שפת לא ידעתי אשמע' – שאמר יוסף לפרעה 'שפת' היאור שכעת אני שומע ממך, לא ידעתי מהיכן הוצאת אותה…

מה הביאור רשעים מתקיימין על אלוהיהן? הרשע מתייחס לאלוהיו כאל משרת, שהוא צריך אותו הוא פונה אליו, וכשלא – שלא יתערב לו בחיים ולא יפריע… הוא מוכן להקריב קרבן לאלהיו, אך שהמחיר ישתלם, והאלוה לא יכזיב…

לעומת זאת היהודי מרגיש עבד לאלקיו ואינו עושה עמו 'ביזניס'… האלוה מתקיים 'עליו', ולא הוא מעל האלוה…

כך מצאנו אצל בתואל, כשראה את אליעזר והגמלים הוא ניגש לביתו ופינה את האלהים שלו וזרק אותו למחסן… כעת אל תפריע, יש פה ענין עם הרבה כסף… כשהוא ילך אני אוציא אותך משם…

למסופר על הרב גודל איזנר שהיה יהודי יר"ש ומחנך דגול, שכל חייו סבל. הוא התחתן ולא נולדו ילדים והתחתן בשנית והוגלה לאושביץ. פגש אותו שם תלמיד שלו לשעבר ושאלו רבי, האם גם כאן אתה מחייך? הוא שלף דף מקופל מתוך כיסו ובו ציטוט מחובה"ל [השער העשירי – שער אהבת ה' – פרק א] "נאמר על אחד מן החסידים, שהיה קם בלילה ואמר: אלהי ! הרעבתני, ועירום עזבתני, ובמחשכי הלילה הושבתני, ועוזך וגדלך הוריתני (ובעזך וגדלך נשבעתי), אם תשרפני באש – לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך, דומה למה שאמר (איוב יג טו): הן יקטלני לו איחל. ואל הענין הזה רמז החכם באמרו (שיר השירים א יג): צרור המור דודי לי בין שדי ילין, ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה, על דרך הדרש (שבת פח ב): אף על פי שמיצר לי ומימר לי דודי בין שדי ילין. וזה דומה למה שאמר הנביא (דברים ו ה): ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך":

כף נראה מי שמחשיב עצמו לעבד ה'!

 

[קראתי על א' מגדו"י במוסש"ק שהנאצי הקלגס הוציאו עם טליתו ובגדי רבנותו שיקלף את האספלט בידים חשופות. הוא פנה אליו בסדיזם ושאל 'האם זה מוצא חן בעיניך?' והרב ענה 'כעבד לרבש"ע – מה שהרבש"ע עושה מוצא בעיני!'

 

יעקב נפגש עם יוסף. יוסף 'ויפול על צואריו ויבך על צאוריו עוד' פרש"י אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע'.

יעקב לא נשק לו גם אח"כ, כמובא במס' כלה [פ"ג הל' טו] העבר רצונך מפני רצון שמים, שכן מצינו ביעקב שלא נשק ליוסף בנו'. ומדוע אומרת הגמ' שיעקב חשש שמא יוסף לא שמר על קדושתו מפאת רוב יופיו. ואיך יוכל לנשוק לפה שנשק בעבירה?

ואו' הגמ' שם שיוסף רצה לנשקו, אך הוא לא הניחו ורק 'ויבך על צאוריו עוד'.

כאשר נפטר יעקב אמר יוסף ל"ט שנים לא נשקתי לפי אבי, ועתה לא אנשקנו? 'ויבך עליו וישק לו'.

יעקב לא מנשק ליוסף ולא מסכים שישק לו, מה עם רגשותיו? זהו הבן יקיר לי, שאותו אהב מכל בניו?!

אלא יעקב הוא עבד ה'. 'והנה ה' ניצב עליו' עבד אינו יודע מאומה חוץ מלקיים רצון אדוניו, הגם שזה מנוגד לרגשותיו!

 

 [הסיפור משם עמ' רי"א] מעשה ביהודי מרשל"צ שלא היה עובד ביום ו' ופ"א אחרי לחץ רב עבד בערב שבת שובה, וביקשוהו שני עוברים ושבים פרטים שרוצים להזמין עבודה, והתברר שהיו אלה מס הכנסה, זומן לחקירה, לא היה לו קבלה, זמנוהו לחקירה מקיפה בעוד עשרה ימים, וניסה לפנות לכל מיני גורמים שיסייעו לו, א. הציע לו שיש אחד ביפו שיודע לשתול קבלות בתוך פנקס… ב. הציע לו את שמעון ידידם שעבד במשרד ממשלתי והכיר את כל החברה הללו, ותמורת כמה גרושים ניתן יהיה לסגור את התיק, ג. הציע לו את אחיו שעובד אתם כעת, ויוכל תמורת סכום לא גדול להחליק עניינים. לאחר שניסה את כל ההצעות פנה לרבש"ע ושאל מה אתה רוצה ממני? הרי תמיד הפרשתי מעשרות כראוי, ואני מחזיק חתן ת"ח ומפרנסו? ופתאום הבין, שכשהיה לו בעיה הוא פנה לההוא מיפו, לשמעון ולאחר של פלוני, את הרבש"ע לא שיתף בענין… הוא מיד קם לטלפון והתקשר ללההוא מיפו וביטל את העבודה, וכן לשמעון ולכל השאר והודיע שהוא כבר הסתדר בעצמו. לאחמ"כ פנה לרבש"ע ואמר 'אני אצלך'. יום החקירה הגיע, והוא נשלח לחדר המנהל. המנהל החל לתחקר אותו, וככל שהחקירה התקדמה הבין שהסיכויים לצאת נקי פוחתים והולכים. לפתע אמר לו הפקיד – איני יודע מדוע, אבל אני לא מסוגל לעשות לך מאומה, כאילו מישהו רשם לך על המצח 'אל תגע בו'… אני כותב לך דו"ח, ומכניס אותו לתיק האישי שלך, וכעת עליך להתפלל שאף אחד לא יפתח את התיק… ובמלים אלה נפרד מהם לשלום.].

 

מקץ

מתתיהו בן יוחנן כהן גדול [אלה הדברים שלזינגר בראשית עמ' קפח]

הכהנים הקדושים בני החשמונאים תקנו לומר בנוסח על הנסים "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו".

ותמהו המפרשים הלא מבואר בגמרא [ברכות כט א] "אל תאמין בעצמך עד יום מותך שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי" ואם כן מה ראו הקדושים להזכיר בנוסח על הנסים בברכת הודאה בתפלת שמונה עשרה את שמו של יוחנן כהן גדול שנעשה לבסוף צדוקי?

יש שרוצים ליישב כי יוחנן כהן גדול זה שהיה אביו של מתתיהו איננו אותו יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי וכבר נסתפק בזה ה"בני יששכר" [כסלו טבת מאמר ד סימן כה בהג"ה].

אך למעשה ה"בני יששכר" עצמו [שם סימנים יח כו] מבאר שמדובר באותו יוחנן כהן גדול ועל סמך זה הוא מפרש בכמה אופנים מדוע הזכירו את שמו של יוחנן כהן גדול בנוסח על הניסים עד שהוא מפרש [שם סימן כה] שדוקא כאן בנס חנוכה זכה כהן גדול תיקון על ידי מתתיהו בנו ושאר החשמונאים ולכן השתדלו החשמונאים דוקא להזכיר את שמו בנס של חנוכה שאז הוא נתקן.

אך בעצם הרעיון שהחשמונאים תקנו נשמתו של יוחנן כהן גדול כבר קדמוהו בזה שני נביאים המתנבאים בסגנון אחד הלא הם הרה"ק הרבי ר' ברוך ממעז'יבוז' והרה"ק הרבי ר' ישראל מרוז'ין זי"ע.

נתחיל בדברי הרה"ק הרבי ר' ברוך ממעז'יבוז' זי"ע כפי שמובא בספר "בוצינא דנהורא" [דף צד א] שמיישב מה שהזכירו החשמונאים בנוסח על הניסים את שמו של יוחנן כהן גדול וביאר בדברי קדשו כי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול נתכוון במצות חנוכה לתקן נשמת אביו יוחנן כהן גדול וכמו שמבאר שם על פי כלל ידוע "כשאדם עובר עבירה ורוצה לשוב בתשובה אין לו תשובה כי אם באותו מעשה. ובמה נעשה יוחנן צדוקי שדרש 'כי בענן אראה על הכפורת' כמדרש הצדוקים להביא אש מבחוץ והתיקון של יוחנן היה בימי חשמונאים שעל ידם נעשה נס חנוכה".

ביאור דבריו הקדושים דהנה מבואר בגמרא [יומא נג א] הויכוח בין החכמים לצדוקים בענין עבודת הקטורת של הכהן הגדול ביום הכפורים "תנו רבנן 'ונתן את הקטורת על האש לפני ה" שלא יתקן מבחוץ ויכניס, להוציא מלבן של צדוקים שאומרים יתקן מבחוץ ויכניס" פירוש כי לפי החכמים צריך מקודם להכניס את המחתה בקדשי הקדשים, ורק אחר כך להניח הקטורת על האש שבמחתה, אבל לפי הצדוקים צריך מקודם לתקן הקטורת על האש שבמחתה בחוץ, ורק אחר כך להכניס לקדשי הקדשים.

ומפרש בגמרא הטעם של הצדוקים "מאי דרוש 'כי בענן אראה על הכפורת' אל יבא כי אם בענן של עשן הקטורת [רש"י] מלמד שיתקן מבחוץ ויכניס. אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר 'ונתן את הקטורת על האש לפני ה" לפני ה' משמע בקדשי הקדשים, אם כן מה תלמוד לומר 'כי בענן אראה על הכפורת' מלמד שנותן בה מעלה עשן".

נמצינו למדים מזה כי יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי אחרי שמונים שנה פגם בזה שעשה כמעשה הצדוקים לתקן המחתה מבחוץ ורק אחר כך הכניסו לקדשי הקדשים.

ולכן בנס חנוכה כשרצו מתתיהו בנו ושאר החשמונאים לתקן את הפגם של יוחנן כהן גדול הנה תקנו להדליק את נרות החנוכה מבחוץ וכמבואר בגמרא [שבת כא ב] "תנו רבנן נר חנוכה מצוה להניחה על פתת ביתו מבחוץ" כי במה שקלקל יוחנן כהן גדול להדליק באיסור את אש הקטורת מבחוץ נעשה כאן בנר חנוכה כעין עבודה זו אבל כדת של תורה שהמצוה היא דוקא להניחה על פתח ביתו מבחוץ.

על פי האמור ממשיך הרבי ר' ברוך זי"ע לבאר שסוד גדול זה רמוז בגמרא [שבת כא א] "גמל שטעון פשתן והוא עובר ברשות הרבים ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב הניח חנוני את נרו מבחוץ חנוני חייב רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור". במאמר זה רמזו חכמינו ז"ל על יוחנן כהן גדול שכן חנונ"י הוא אותיות יוחנ"ן והיות שיוחנן כהן גדול נעשה צדוקי והדליק את הקטורת מבחוץ הנה על זה אמרו "הניח חנוני את נרו מבחוץ חייב" כלומר מחמת שהדליק חנונ"י אותיות יוחנ"ן את נרו שהוא הקטורת מבחוץ הנה הוא חייב על שעשה שלא כדת של תורה.

ועל זה בא רבי יהודה להוסיף איך זכה יוחנן כהן גדול לתיקון "רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור" פירוש שעל ידי מצות הדלקת נר חנוכה פטר עצמו יוחנן כהן גדול מן הדין וכמבואר שהחשמונאים נתכוונו לתקן את נשמתו בזה שתקנו להדליק נר חנוכה מבחוץ אלו תוכן דבריו הקדושים בתוספת ביאור.

אך עדיין צריך ביאור מהו הקשר בין נר חנוכה לתיקון של יוחנן כהן גדול כלומר איך דוקא על ידי מצות הדלקת הנרות קיבל יוחנן כהן גדול תיקון לנשמתו?

ובכן כדרכה של תורה שהם עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר מצאנו על כך ביאור נפלא בספר "עירין קדישין תניינא" דף יד ב בשם הרה"ק רבי ישראל מרוזין זי"ע אשר אמר ממש רעיון זה של הרבי ר' ברוך זי"ע אבל בתוספת ביאור כפי שמובא שם הלשון "כי זה ידוע שצדוקי אינו מאמין בתורה שבעל פה הנקראת 'נר מצוה' שמצוה לשמוע דברי חכמים ותורה שבכתב נקראת 'תורה אור' ונמצא שיוחנן לא האמין בנר מצוה" ולפי זה הוא מפרש גם כן הגמרא "הניח חנוני את נרו מבחוץ חנוני חייב" כלומר חנונ"י שהוא אותיות יוחנ"ן הניח את נרו מבחוץ שפגם בנר מצוה היא תורה שבעל פה שלא האמין בה "רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור" כי מתתיהו תיקן נשמת יוחנן כהן גדול על ידי נר חנוכה שהיא נר מצוה עכדה"ק.

נמצינו למדים מדבריו הקדושים ביאור נפלא מדוע דוקא על ידי נר חנוכה תקנו נשמתו של יוחנן כהן גודל כי היות שעיקר הפגם של יוחנן כהן גדול הוא שנעשה צדוקי לבסוף, שמהות הצדוקים הוא שאינם מאמינים בדרשות של חכמי ישראל בתורה שבעל פה לכן עיקר התיקון שלו היה דוקא על ידי מצות הדלקת נר חנוכה שהיא גם כן מצוה דרבנן בבחינת תורה שבעל פה.

וכאשר נצרף גם את דברי הרבי ר' ברוך זי"ע אנו מקבלים תוספת ביאור שתחת אשר מתחלה פגם בזה שהדליק את נרו מבחוץ הוא ענין הדלקת הקטורת מחוץ לקדשי הקדשים בניגוד לדרשת חכמים בתורה שבעל פה שצריך להדליק בפנים הנה כעת בהדלקת נר חנוכה מדליקין נר חנוכה מבחוץ דוקא לפי תקנת חכמים.

ויש להעיר בענין זה כי כאשר נתבונן נראה שכל הנס של חנוכה לא היה אלא רק בגלל גזירה דרבנן דהנה ידוע מה שתמהו המפרשים איך טמאו היוונים את כל השמנים שבהיכל הלא מן התורה אין גוי יכול לקבל טומאה בחייו?

ותירץ רבי אליהו מזרחי בביאורו לסמ"ג מצוות עשין ה' שמדרבנן כבר גזרו אז על הנכרים להיות מטמאים כזבים נמצינו למדים מזה חידוש נפלא שכל הנס של חנוכה שעשה להם הקב"ה שיוכלו להדליק את המנורה בטהרה הוא רק בגלל גזירה דרבנן שגזרו טומאה על הנכרים אבל מן התורה לא נטמאו השמנים כלל וכל זה משום שרצה הקב"ה להראות גודל כוחם של חכמי התורה שבעל פה שעל כל מה שהם גוזרים הוא מסכים עמהם ולכן על ידי הדלקת נר חנוכה נעשה תיקון לנשמת יוחנן כהן גדול שפגם בכך שנעשה צדוקי שאינם מאמינים בתורה שבעל פה [וכ"ז מהגרפ"פ שליט"א].

 

פרשת מקץ

המעלה הגשמית מול המעלה הרוחנית

ההפסד האמתי הוא ההפסד הרוחני

עיין עוד דברים נפלאים בכיוון זה ב'אלה הדברים' שלזינגר לפ' ויגש בתחילתה

שואל בספר "המוסר והדעת" לכאורה תמוה מדוע סירב יעקב אבינו לבטוח בהבטחתו של ראובן שהיה מוכן להקריב את שני בניו ובזה מראה רצינות בנכונותו להביאו אלינו ולעומתו מסתפק יעקב בהבטחת יהודה שאומר "אנכי אערבנו" במה טובה יותר ערבות יהודה מערבות ראובן?

כדי לעמוד על כך, עלינו לשוב לפרשה הקודמת,

בראשית פרק לז

(כ) ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלמתיו: (כא) וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש: (כב) ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו:(כג) ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתנת הפסים אשר עליו: (כד) ויקחהו וישלכו אתו הברה והבור רק אין בו מים:(כה) וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה: (כו) ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו: (כז) לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא וישמעו אחיו: (כח) ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף ומילהיביאו את יוסף מצרימה:

(כט) וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו: (ל) וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא:

מדוע ראובן מציע לזרוק את יוסף בבור, והרי הבור מלא נחשים ועקרבים? במה טובה הצלתו מהריגתו?

כשראובן חוזר לבור הוא רואה שהילד איננו, ואומר אני אנה אני בא, וצ"ב והרי מצבו כעת יותר טוב, שהרי כעת הוא ודאי רואה שאין יוסף בבור ויש בו נחשים ועקרבים, האם טוב יותר לו היה ננשך? שישמח ראובן שיוסף נמכר לישמעאלים ולא מת בבור!

ראובן אומר לאחיו הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד וגו' וצ"ב שהרי עצתו הייתה גרועה מעצת יהודה, שהרי לפי עצתו יוסף היה כעת מת, ואילו לפי עצת יהודה יוסף נמכר לעבד והנה הוא עדיין חי!

התשובה היא ששאלתינו נובעת מטעות, ונקדים מעשה.

המעשה בר' ליב משקובסקי ששרף את הספרים של הרוכל והציע לו להיות מצלצל בפעמון הכנסיה…

 

אנו מייחסים יותר לסכנה גשמית מלסכנה רוחנית.

שני בני אדם. א' פעם חבל בנו. בייש אותנו. נתן לנו סטירה בפרהסיא. אנו נזכור לו את זה ולא נשכח. יש שיבקשו גם נקמה. גם אם יבקש מחילה, עדיין בלב יהי' קשה לנו למחול.

מאידך חבר אחר, ידיד טוב, אך פעם א' הוא גרר אותנו למקום ברמה רוחנית ירודה. הוא החטיא אותנו. אנו נשאר חביריו גם אם חזרנו בתשובה מאז. איננו שונאים לו חלילה, ואף לא נוטרים לו איבה בשל כך, אנו נוטים לסלוח ולוותר לאחד כזה.

באים חז"ל ומלמדים אותנו שהשקפה זו מעוותת היא. שהרי ההורגו הורגו מהעוה"ז, ואילו המחטיאו הורגו הן בעוה"ז והן בעוה"ב. המחטיאו הורגו לנצח נצחים!

הוא יכול להיות אדם מאד סימפטי. שלא כמו הרוצח שנדמה לנו כאיזה מושחת פרא אדם. הוא יכול להיות בימאי סרטים מצליח, או בדרן שעושה מופעים ומרקיד במעורב, או סתם שדרן שמעלה נושאים העוסקים בפריצות וזימה. הרי היינו צריכים להסתכל על א' כזה כעל רוצח המונים!

עפ"ז נבין מדוע גדולי ישראל שלהם את ההשקפה האמתית היו מסתכלים על ההנהגה הציונית של קום המדינה כעל רוצחי המונים. השואה רצחה אנשים, שיש להם חלק לעוה"ב, מעלתם כמעלת הקדושים שבכל הדורות שאין כל מלאך ובריה יכול לשער ולתאר. אולם אלה שהגיעו ועירטלו אותם מהשבת והתפילין והאוכל הכשר וגזזו להם את פאותיהם- הם הרי לנצח יאבדו, וא"כ זהו רצח בל יכופר! לכן החזו"א לא רצה להסתכל בפני ב"ג שר"י.

מדוע ההסתכלות הסלחנית שלנו ביחס למחטיא?

אין זאת אלא משום שאין אנו מייחסים חשיבות גדול לעניני הרוח. עניני החומר תופסים אצלנו מקום היות והם מוחשיים . לעומת עניני הרוח שאינם מורגשים ואין אנו רואים את הגיהנם השורך בעקבות מעשהו של אותו רשע .

לכן גם הפסד כספי צורב לנו הרבה יותר מהפסד של תפילה במנין או של שיעור תורה. בהפסד כספי אנו חשים את ההפסד מיד. הוא בא לידי ביטוי במצב החשבון או בכיסנו הריק. אולם בהפסד רוחני אנו נותרים שלווים שהרי איננו חשים שחסר לנו משהו. עולם כמנהגו נוהג.

האמת היא להיפך, שהרי הורונו חז"ל שיפה שעה א' של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז! א"כ הפסד של קורת רוח בעוה"ב לא יסולא בפז!

את ההבדל בין העובר עבירה להורג אנו מוצאים בהזדמנות נוספת, ביחס לעולה לתורה. אם האדם הוא רוצח – מותר לצרפו למנין, ולהעלותו לתורה. אולם אם הוא מחלל שבת בפרהסיא רח"ל אין לצרפו למנין ולהעלותו לתורה! הרי לנו שהעולם הרוחני הרבה יותר מוחשי מן העולם הגשמי, היפך דעת בנ"א.

 

וא"כ התשובה לשאלה מדוע ראובן העדיף מיתתו של יוסף היא שראובן העדיף שיוסף ימות ע"י נחשים ועקרבים ולא יחיה וירד למצרים למ"ט שערי טומאה. עדיף מיתה גשמית ממיתה רוחנית! ואכן כפי שראינו שיוסף נמכר לפוטיפר לצורך זנות, וה' סירסו ונקרא פוטיפרע, ועוד כמעט וכשל באשת פוטיפר, ועוד מובא במדרש שהלכו האחים למצרים במטרה למצוא את יוסף והלכו לחפשו בשוק של זונות!

ולכן ראובן חושש ואומר ואנה אני בא, קאי אהעוה"ב, שחשש ראובן שכעת יאבד חלקו בעוה"ב שיוסף הצדיק לא יוכל לשמור על קדושתו שם במצרים, וכפי שאכן כמעט וקרה!

מסקנה- האובדן הגשמי מתגמד ליד האבדן הרוחני!

 

המעשה באם לילד שנחטף לקנטוניסטים והלכה לרב וביקשה שיתפלל שישוחרר, ואם לא ישוחרר שיתפלל שימות! שכך ימות כיהודי כשר, ולא חלילה כגוי שאין לו חלק לעוה"ב!]

יעקב שומע שחיה רעה אכלתהו והוא אינו מסוגל להתנחם.

מדוע יעקב כ"כ מתאבל על מיתת יוסף ואומר כי ארד אל בני אבל שאולה ומפרש"י – אבל שאולה – כפשוטו לשון קבר הוא, באבלי אקבר, ולא אתנחם כל ימי. עכ"ל. והרי גזירה על המת שישתכח מן הלב, ולכל אבילות יש סוף? היו גדולים רבים שאבדו את כל ילדיהם והתנחמו וחזרו לחיות חיים מלאים וגדושים, כר' יוחנן שהיה נושא עמו את עצם בנו העשירי והיה מנחם עמו האבלים. כאדמו"ר מצאנז קלויזנבורג שאבד את כל משפחתו בשואה ואת כל 11? ילדיו והקים מחדש את משפחתו וחסידותו ואת הקריה בנתניה ואת בית החולים לניאדו ואת מפעל הש"ס ועוד דברים נשגבים וחשובים. וכאן יעקב נשבר?

ועוד, הרי יעקב לא נשבר מרמאות לבן, ומרדיפת עשו, נלחם עם המלאך, ומצרת דינה, והנה כעת יכלו לו? מעשה זה כביכול מהווה את המכה ממנה איננו מתאושש. הכיצד?

ליעקב הייתה תפקיד בחיים, שליחות. להביא י"ב שבטים.

יעקב עובר צרות רבות, אולם יעקב שורד. היות ונאמר לו שהתפקיד המוטל עליו הוא להביא י"ב שבטים, וכל עוד הם חיים ושומרים מצוות ה' הוא יודע שהשלים תפקידו ומטתו שלימה.

וזהו כי ארד אל בני אבל שאולה פרש"י – "ומדרשו גיהנם, סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם":

יעקב הבין שהוא מאבד את תפקידו ועשו שהכהו על ירכו ופגע ביוצאי חלציו – יכל לו. ולכן באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי. זו אבידה שאין עליה תנחומין.

ולכן כשנמצא יוסף אמר יעקב [בראשית פרק מו פסוק ל] "ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי": פרש"י- אמותה הפעם – …ומדרשו סבור הייתי למות שתי מיתות בעולם הזה ובעולם הבא, שנסתלקה שכינה ממני, והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך, עכשיו שעודך חי לא אמות אלא פעם אחת:

יעקב חשש שיתבע הכיצד שלחת את יוסף למקום הסכנה ובשל כך איבדת את מנין הי"ב שבטים.

ולכן יעקב אומר ללבן הבה את אשתי ואבואה אליה ושואלים חז"ל והלא אפי' קל שבקלים אינו אומר כן ופרש"י בראשית פרק כט מלאו ימי – שאמרה לי אמי. ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן שמונים וארבע שנה ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן:

יעקב מבקש את אשתו כאדם המבקש מחבירו הבה לי תפילין ואניח לולב ואנענע. זהו תפקידי.

ולכן נבין מדוע כשיעקב מתבקש לשלוח את בנימין הוא אומר- [בראשית פרק מב לו] ויאמר אלהם יעקב אביהם אתי שכלתם יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו עלי היו כלנה:

לא די שלא השלמתי תפקידי בי"ב שבטים שחסר יוסף כעת גם נחסר שמעון ובנימין, האם רצונכם שאאבד לחלוטין את תפקידי עלי אדמות?

כעת נבין מדוע יעקב לא מקבל את עצת ראובן. ראובן מציע שהוא יאבד את שני בניו. יעקב מסרב, משום שראה שלא ירד ראובן עד סוף דעתו. ראובן הבין ששלומו של בנימין הוא הבעיה היחידה כאן ולכן נתן כעירבון את שני בניו. אולם יעקב אבינו צחק מזה דמה לו ולבניו של ראובן וכי זה עירבון מתאים לבטח את קיום העולם?

יהודה בהשכילו עומק כוונת אביו הגיש את חלקו לעולם הבא כערבון וזה כבר נתקבל על דעתו של יעקב משום שהבחין שיהודה עמד על גודל הסכנה הנצחית הכרוכה בשלומו של בנימין והיא שהניעתו להפקיר את חלקו בנצחיות להיות ערב עבורו.

ראובן ראה כאן בעיה 'גשמית' של איבוד הבן האהוב, ולכן גם הצעתו היא הצעה 'גשמית' של בניו תמורת בנימין. אולם הייתה כאן בעיה הרבה יותר חמורה, והיא בעיה 'רוחנית' בהפסד כל תפקידו של יעקב עלי אדמות, ורק הצעתו של יהודה שהיא הצעה 'רוחנית' – לאבד את כל העוה"ב שלו, היא הצעה נאותה המכילה ומבינה את עומק החסרון של איבוד בנימין שהוא מכה רוחנית!

 

היחידי שהיה הח"ח או' עליו ימש"ו- אדם הכהן. כשהיה יתום בן 10 יצא שמעו של העילוי מז'יטל וניסה לקרוא לו שיבא לראות רק את הספריה שלו. וכמעט שהלך, עד שברגע האחרון עצר עצמו וברח לוילנא ועם ישראל זכה לח"ח. מספרים על הח"ח שמעולם לא אמר על אדם מילה רעה, אולם על אדם א' היה הח"ח אומר "ימש"ו" ינמח שמו למהזכירו שרצה לאבדנו משתי העולמות!". לאדם הזה קראו אדם הכהן. יש רחובות בישראל על שמו. מדוע שינה הח"ח ממנהגו? משום שהאדם הזה ניסה למשוך את הח"ח בצעירותו להסכלה. ניתן לשער ולתאר את ההפסד של העם היהודי לדורותיו לו היה המושחת הזה מצליח במעשהו? [דרך שיחה עמ' תרא]

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת מקץ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

שלחן ערוך חלק א