פרשת מקץ

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר בראשית

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת מקץ

פרשת מקץ

הצלחות והנפילות משרתות את רצון ה׳

ופרעה חולם (מא, א)

בחלומו של פרעה מלך מצרים אודות העתיד להתרחש בארצו, הוא רואה שעל אף ששבע הפרות הדקות אוכלות את בריאות הבשר, לא נכר עליהן כל שנוי חיצוני, שנאמר: ״ותבאנה אל קרבנה, ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהו רע כאשר בתחלה, ואילוץ״ (שם כא).

ואכן, על הפסוק (שם מה, יח): ״ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים, ואכלו את חלב הארץ״, אומר ה״משך חכמה״, שמצרים לא היתה ארץ עשירה כלל וכלל, עד אשר בא יוסף והביא אליה את כל עשר העולם בשנות הרעב. והנה, כשיצאו בני ישראל ממצרים לאחר מאתים ועשר שנים, ״עשאוה כמצולה שאין בה דגים״ (ברכות ט, ב).

אם כן ברור, אפוא, כי כל העושר שהתעשרה מצרים היה אך ורק לטובת עם ישראל. הקדוש ברוך הוא ביקש לשעבד את בני ישראל למצרים, אבל מצרים היתה אומה שפלה ועניה, והקדוש ברוך הוא רצה שישראל יהיו עבדים אצל אומה עשירה. מה עשה? העשיר את מצרים בתהליך מורכב וממושך:

שנתו של פרעה נדדה מחלומותיו, יוסף פתר אותם וכתוצאה מכר עלה לגדולה, לתפקיד יועץ ושר בחצר המלך. בשנות השבע הוא אגר תבואה באוצרות המדינה, ואז הביא ה׳ רעב לעולם.

יתכן כי המומחים למטאורולוגיה ולאיכות הסביבה של אותו הדור תלו את הגורמים לבצורת בהתחממות הגלובלית הנוצרת כתוצאה מהתפתחותו של חור בשכבת האוזון… אך לנו הנסיבות ברורות וידועות – עם נכבד צריך להשתעבד במצרים, וצריך לכבדם בכך שהיד המשעבדת תהיה עשירה.

ואמנם, בשנות הרעב מוכר יוסף את התבואה שנאצרה באוצרות המדינה, כשביחס הפוך לאוצרות ההולכים ומתרוקנים, הולכת קופת המדינה ומתמלאת בכסף, ומצרים הופכת למעצמה כלכלית!

והנה, לאחר מאתים ועשר שנים, משהגיעה שעת גאולתם של בני ישראל, הם קיימו בהידור את מצוות ״וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות״ (שמות יב, לה), עד שבאו לכלל ״וינצלו את מצרים״, שעשאוה כמצולה שאין בה דגים. כעת חזרה מצרים למצבה הקודם: אבטלה, אינפלציה, ועוד כהנה וכהנה בעיות כלכליות מכרות, שכן אך ורק לצורך ישראל התעשרה מצרים!

כל זה ־ מסביר ה״משך חכמה״ – רמוז היה בחלומו של פרעה: "ומראיהן רע כאשר בתחילה״, כלומר, כשעברו מאתים ועשר שנות גלות ישראל במצרים, תפקידה ההיסטורי המיוחד הסתיים, ומעכשו חזרה המרינה לעניותה.

כמה מגוחכים הם אותם אנשים שמשחקת להם השעה! כמה אויליים הם אותם עשירים, מנהיגים וסתם מצליחנים, המתהלכים מדושני עונג ושבעי נחת מוגדל חכמתם שנתגלתה לעין כל, ומיכולתם העצומה שסוף סוף הכל הכירו בה והודו בעליונותה… מפני שהעונג והסיפוק הממלאים את כל ישותם, הנם, בעצם, מסך המסתיר בפניהם את האמת הפשוטה: שהם אינם אלא כלי שרת בידי הקדוש ברוך הוא, בדרך להשגת מטרה כלשהי, שאינה נוגעת אליהם כלל ועיקר. אולי טובתם של לומדי התורה כאן, אולי לצורך צדיקי הדור העלו את פלוני או פלמוני לדרגה נישאה, אך ברגע שהקיץ הקץ על הצורך בתכלית זו, יחזרו בבת אחת למקומם הראשון, לגדלם הטבעי…

דברים אלו שופכים אור יקרות על הרבה מאד פרשיות שאנו עדים להן בחיינו, אם בנוגע להצלחות ולנפילות שלנו, ואם בנוגע לאחרים ואף לגבי אויבינו המבקשים את נפשנו. ברבים מן המקרים, ואולי ברובם, הדמויות המרכזיות אינן המטרה בכל המתרחש סביבן, הן בסך הכל משרתות מטרה שהקדוש ברוך הוא חפץ בה שלמה המלך, עליו השלום, כבר עמד ברב חכמתו על עמק ההבל של אותם השוגים בתופעה זו, וכך גלה את עינינו (קהלת ב, כו): ״כי לאדם שטוב לפניו, נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס, לתת לטוב לפני האלקים״. כלומר, לחכם נתן ה׳ יתברך לב לעסוק בתורה ובמצוות ולשמח בחלקו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, ואלו לחוטא נתן הקדוש ברוך הוא ״מנהג דאגה, לאסוף ולכנס״, וזאת במטרה לתת, בסופו של דבר, את כל פירות הצלחתו למי שהוא טוב לפני האלקים (על פי רש״י, שם).

את הפסוק הזה דרש רבי אבא בר כהנא (מגלה י, ע״ב) על מרדכי והמן: ״לארם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה – זה מרדכי הצדיק, ולחוטא נתן ענין לאסף ולכנוס – זה המן, לתת לטוב לפני האלקים – זה מרדכי ואסתר, דכתיב: ותשם אסתר את מרדכי על בית המן׳.

אכן, המן הוא דוגמא טיפוסית מאלפת לאותם אנשים מגוחכים. אין ספק שבשעת עלייתו לגדולה, לא ידע המן את נפשו מרוב נחת, וכל כולו נתון היה במחשבות יהירות על כך שהוא באמת רם ונישא. לרגע אחד לא חשב כי טועה הוא, וכי כל גדולתו אינה משרתת אותו אלא את היהודים ומנהיגם מרדכי! לא עלה על דעתו כלל שעלייתו המטאורית נועדה אך ורק כדי להגדיל את עצמת נפילתו והתרסקותו!

הוא לא נתן את דעתו לכך, שדוקא לאחר שיגיע לרגעי השיא שלו, כשיזומן לבדו, ״סולו״, למשתה עם המלך והמלכה – מקום וזמן שאף אחד לא יכול להעלות על דעתו לתחוב את אפו לשם, דוקא אז יבוא רגע ההתנפצות שיחסל באחת את כל השגיו!

מעשה שהובא בשאל אביך ויגדך על אותו ת"ח שנסמך על שלחן חותנו וכשביקש לעוזבו באמרו עד מתי תחזיק אותנו, א"ל חותנו מי יודע מי מחזיק את מי… וזמן קצר לאחמ"כ אכן נפטר חותנו לב"ע.

 

דמיונותיו של פרעה

והנה, גם פרעה היה מאותם אוילים שלא הבין את סיבת התעשרותו. מה חשבו המצרים שבאותו הדורי מה הסיקו כותבי קורות העתים המצרים בספרי ההיסטוריה שלהם? מן הסתם כתבו, ששבע שנים לפני שהחל הרעב הגדול, התגלה במצרים כלכלן מזהיר, שהביא את הכלכלה המצרית לשגשוג מדהים.

היו לו עוזרים ותלמידים, ואכן הצליחו ממשיכי דרכו לשמר על רמת רות המט"ח באוצר המצרי במשך מאתים ועשר שנים… עד שבעטיו של איזה מקרה רע, חרבה הארץ ויחד אתה הכלכלה…

בעוד שהאמת היא שהם, בסך הכל, שמשו כרקע ותפאורה לענין האמתי, לעם ישראל שנאלץ לגלות לארצם, כשברגע שעם ישראל נעזב את מצרים, ישוב הקודם.

■ ■ ■

פרעה אינו הדגמא הראשונה בתורה לאנשים החיים באשליה של גדולה. סיפורו של עפרון החיתי הוא דוגמא נוספת: את הפסוק ״ועפרון יושב בתוך בני חת״ יא (וזית כג, י) מפרש רש״י: ״באותו היום מינוהו לדין ושופט עליהם״. מה קרה?

מה הביא פתאום למנוי של אדם פשוט מהשורה, שלא נחשב עד היום בשום חיבות, למעמד כה נכבד של שופט? יש להניח שבני חת, אנשי חברון, לא היו מודעים לאמת, ובודאי קינאו בעפרון שזכה לתפקיד הרם. ואלו עפרון, מן הסתם, אותו היום הגיע לביתו, כשהוא צועד מעדנות, לבוש בהדור ובורר את מלותיו בקפידה, כראוי למי שזכה לעטות את גלימת השופטים המתנשאים. וכי דבר פשוט הוא לעלות על כס המשפט?! ומה אמר לאשתו הצוהלת שבודאי ערכה לפניו שולחן מלכים לכבוד המאורע… ״סוף סוף השכיל העם להכיר בכשרונותי הגדולים ואת התועלת שאפשר להפיק ממני… קראת את עתוני היום? האם ראית זה כתבו עלי? בחת טימס״ וב"חברון מאז ולתמיד" וכן במקומון "חברון שלנו" וב"זכרה ישיני חברון", איזו כתבה אוהדת כתבו עלי, ואפלו הדווח על המינוי לא היה מינורי ופשוט, אלא מלא הערכה והערצה״… והאשה שמחה לגלות את שביעות רצונה, כשהיא מספרת לו על שיחת טלפון שהיתה לה זמן קצר לפני כן עם לשכת עורכי הדין: ״הם בקשו לאחל לך, עפרון, מזל טוב על הבחירה״, אמרה והעבירה לידיו את רשימת הפגישות שקבעה לו לאחר הצהרים עם בכירי העתונאים…

כך, כנראה, חשב עפרון. אבל דברים אלו היו רחוקים לגמרי מן האמת, אותה מגלים לנו חכמינו זכרונם לברכה: היות ואברהם אבינו היה אמור לעשות עסקה עם עפרון באותו יום, ואין זה מכבודו של אברהם, עבד ה', שיתעסק עם סתם אזרח חתי מן השורה, לפיכך סובב הקדוש ברוך הוא את העניים כך שאנשי המקום ימנוהו לשר ושופט עליהם.

אלו ידע עפרון את האמת, שאין הוא שוה כלום אלא סתם משתמשים בו לתפאורה, כיצד היה מגיב? אבל הוא לא ידע, ולפיכך היה שרוי ב״עולם החלומות״! וכמוהו נראים גם שאר העולים לגדולה. הם לא יודעים את האמת, שהם בסך הכל כלי שרת בידיו של הקדוש ברוך הוא להשיג איזושהי מטרה, כנראה לטובת הצדיקים, ואין שום מעלה לא בהם ולא בחכמתם.

לבן הארמי ודמיונותיו

כך גם ארע ללבן הארמי, אלא שהוא ידע את האמת. בת כמה היתה רחל כשיצאה עם צאן אביה למרעה? בת חמש. האין זה חוסר אחריות לשלח עדר שלם עם פעוטה בת חמש? על כמה ראשי צאן מסגלת לשמור ילדה קטנטונת? אלא, האמת היא שלא היו לו ללבן יותר משנים או שלשה ראשי צאן. לבן היה עני. רק כאשר הגיע יעקב אבינו, רק לאחר שהוא גלל את האבן מעל פי הבאר והמים עלו לקראתו, החלה תקופת שגשוג כלכלי שנמשכה עשרים שנה.

ואמנם, כשביקש יעקב להפרד מלבן ולשוב לבית יצחק אביו בארץ ישראל לאחר ארבע עשרה שנות עבודה בבית חמיו, מגיב לבן ואומר לו: ״אל תלך, בוא נעשה הסכם ונחלק את הרווחים בינינו… למה? כי נחשתי שכל השפע שהשפיע ה׳ עלינו, בא בגללך (להודות לגמרי הוא לא היה מוכן, אלא רק ״נחשתי״).

ולאחר שנפרדו יעקב ולבן זה מזה, אומר הכתוב: ׳׳וישב לבן למקומו״ (בראשית לב, א, ומובא על כך במדרש בראשית רבה עד, טז): ״וישב לבן למקומו – לאותו מקום שהיה בו עשרים שנה לפני כן, כלומר לרכוש של שנים שלשה ראשי צאן. כיצד ארע הדבר? אומר על כך המדרש, שבאותם שלשת הימים שלבן רדף אחרי יעקב, נכנסו לסטים בתוך ביתו והיו מקרקרים בו כל הלילה (שודדים והורסים). כלומר לא השאירו אבן על אבן, כי בזמנם נהגו להחביא כסף בקירות. גם לבן היה לא יותר מחלק מ״התפאורה״. כל עשרו מאז שהגיע יעקב, היה זמני, ונמשך כל זמן שיעקב התארח בביתו.

[מכאן אגב למדים, שעושר שלא במשפט – בחצי ימיו יעזבנו. ויחלף את משכרתי עשרת מונים, מאה פעמים, מגזילת יעקב ונשיו לא מרוויחים!].

אותם אנשים השרויים ב״ארץ החלומות״ שלהם סבורים שהכיל סובב סביב כוחם ושכלם, פקחותם ותושיתם – ״אני הצלחתי, אני הרווחתי, אני עשיתי את החיל הזה, אני… אני… כחי ועצם ידי״. אבל האמת היא שכל ההצלחה המסחררת את חושיו אינה קשורה אליהם כלל, אלא לאותו ״יעקב״ המתארח אצלו. לפיכך, כאשר אדם עולה לגדלה, מוטב לו שיהרהר שמא הצלחותיו באות לו משום מעשיהם הגדולים של הוריו? ואולי בזכות רעיו המקפידה על קלה כחמורה? ואולי לצורך ילדיו העוסקים בתורה, או סיבות אחרות שהמסובב אותן הוא רבונו של עולם, ולא ייחס את הגדלה הזאת לעצמו, לכשוריו וליכולותיו.

חידושי הגרי"ז סימן רכ

ע"ז (ב ב) נכנסה מלכות רומי תחלה וכו' אמר להם הקדוש ברוך הוא במאי עסקתם, אומרים לפניו רבש"ע הרבה שווקים תקנינו הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה, אמר להם הקדוש ברוך הוא שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמכם כסף וזהב שלי הוא שנאמר וכו', יצאת מלכות רומי ונכנסת מלכות פרס אחריה וכו', כנ"ל וכו', וכן לכל אומה ואומה ע"כ. והדבר מופלא ותמוה, וכי כשיבואו לעתיד לבא לדין, למקום שכולו אמת יטענו שמה שעשו הכל בשביל ישראל שיתעסקו בתורה, וכי אין לך שקר וגסות לטעון שמה ככה, וגם עונים ומשיבים להם שלצורך עצמן עשו כן, ויש יש בזה שאלה ותשובה לדון ולדבר אתן ע"ז.

ואמר הגר"ח זצ"ל ע"פ מה דאיתא במדרש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, והיינו דבריאת כל העולם הוא בשביל התורה.

והנה כתב הרמב"ם בהקדמתו לפיה"מ וז"ל, ונשאל בכאן שאלה אחת והיא, שיוכל אדם לומר אתם כבר אמרתם שהחכמה האלקית לא המציאה דבר לריק אלא לענין, וכי כל היצורים שמתחת גלגל הירח הנכבד מהם הוא האדם, ותכלית היות האדם לצייר לנפשו המושכלות, וא"כ מדוע המציא הקדוש ברוך הוא כל האנשים אשר לא יציירו מושכל לנפשם, ואנו רואים שרוב בני אדם ערומים מן הערמה ורקים מן החכמה מבקשים התאוה, ושהאיש החכם המואס בעולם הוא יחיד בין רבים, לא ימצאו אלא אחד בדור מהדורות.

התשובה ע"ז שהאנשים ההם נמצאו לשתי סבות האחת להיות משמשים להאחד ההוא וכו', ואין בחיי מתושלח מה שיספיק ללמוד אלו המלאכות שהאדם מצטרך במחייתו לכולם צורך מוכרח, ומתי יהיה מוצא פנאי ללמוד ולקנות חכמה, ע"כ נמצאו שאר בני אדם לתקן אלו המעשים הצריכים אליהם במדינה כדי שימצא החכם צרכו מזומן ותתישב הארץ ותהיה החכמה מצויה וכו', ואם יאמר איש, שהרי אנו רואים שוטה וכסיל והוא שוקט בעולם לא ייגע בה, ואחרים עובדים אותו ומתעסקים בעסקיו, ואפשר שיהיה המשתמש בעסקיו איש חכם ונבון, ואין הדבר כאשר יחשוב שמנוחת הכסיל ההוא כמו כן עובד ומכין הטוב ההוא לאיש אשר חפץ הבורא לתתו לו, שאע"פ שהוא נח ברוב ממונו או רכושו, יצוה לעבדיו לבנות ארמון כליל יופי ולנטוע כרם חשוב כמו שיעשו המלכים וכל הדומה להם, ואפשר שיהיה הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד יבוא באחרית הימים ויחסה יום אחד בצל קיר מהקירות ההם, ויהיה לו סיבה להנצל ממות שאמר (איוב כ"ז) רשע יכין וצדיק ילבש,

או יקחו מהכרם ההוא כוס יין יום אחד לעשות ממנו צרי הנקרא תריאקה וימלט בו מן המות איש תמים ושלם אשר נשכו האפעה, וכן מנהג הקדוש ברוך הוא וחכמתו אשר העביד בה הטבע עצות מרחוק אמונת אומן וכו',

והסיבה השנית במציאת מי שאין בו חכמה מפני שאנשי החכמה הם מעטים מאוד וכו', וע"כ נבראו ההמון לעשות חברה לחכמים שלא ישארו שוממים וכו' עכ"ל.

הרי חזינן דכל הנהגת העולם והכל מה שנעשה בין בקרוב ובין ברחוק הכל נעשה בשביל התורה ולומדיה, שיבואו ביום מהימים ויהנו מזה, ומסילת הברזל שנסללה מפטרבורג לברלין, הרי הוא בשביל שבן ישיבה יוכל בנקל לנסוע לוולאזין, (ואשר נסלל לפני שנים רכבת לולדיסטוק במזרח הרחוק, הרי בטוח הוא שתכליתו הוא, במה שבני תורה שנסעו במלחמה זו לשאנחי, יהא להם דרך נוחה לנסוע, כי רק בשבילם נעשה זה, והבן) ואם אנו אין מבינים אך זה אבל הקדוש ברוך הוא עצות מרחוק, ואשר במשך הזמן בא הדבר אל תכליתו, דהכל הוא רק בשביל התורה ולומדיה, ואין דבר אשר יהא ריק מבלי תכלית זה, וזהו אשר יבואו אומות העולם לעתיד לבוא ביום הדין לטעון שכל מה שעשו עשו בשביל ישראל שיתעסקו בתורה, שהרי תכלית מכוון הכל הוא בשביל זה, וע"ז יאמר להם הקדוש ברוך הוא דכל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, אם דזה נכון שתכלית המעשים בשביל ישראל אבל הם שעשו לא עשו בשביל זה אלא לצורך עצמם. (וכשנאמרו הדברים לפני הגאון רבי ברוך בער זצ"ל, אמר: אם שביאור הגמרא נכון הוא כמו שאמר הרבי, אבל מ"מ יהא זה חוצפה מהגויים לטעון כן).

 

כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, ומי שהיה רואה אותו היה אומר האברך הזה חי על חשבוננו…

איכה רבה (וילנא) פרשה ב -ד

א"ר יוחנן (בראשית כז) הקול קול יעקב, קול אדריאנוס קיסר הרג בביתר שמונים אלף רבוא בני אדם ושמונים אלף תוקעי קרנות היו צרין על ביתר והיה שם בן כוזיבא והיו לו מאתים אלף מקוטעי אצבע, שלחו לו חכמים עד מתי אתה עושה לישראל בעלי מומין, אמר להם והיאך יבדקו, אמרו לו כל מי שאינו עוקר ארז מלבנון אל יכתב באסטרטיא שלך, והיו לו מאתים אלף מכאן ומכאן ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים לא תסעוד ולא תסכיף הדא הוא דכתיב (תהלים ס') הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו, ומה היה עושה בן כוזיבא היה מקבל אבני בליסטרא באחד מארכובותיו וזורקן והורג מהן כמה נפשות ועל זה א"ר עקיבא כך, שלש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו ובכל יום ויום מתפלל ואומר רבש"ע אל תשב בדין היום ולבסוף נתן דעתו לחזור, אתא חד כותאי ומצאו ואמר לו אדוני כל יומין דהדא תרנגולתא מתגעגע בקיטמא לית את כביש לה אלא המתן לי דאנא עביד לך דתכבישנה יומא דין, מיד עליל ביה בבוביה דמדינתא ואשכחיה לר"א דהוה קאים ומצלי, עבד גרמיה לחיש באודניה דר' אלעזר המודעי אזלון ואמרון לבר כוזיבא חביבך ר' אלעזר בעי לאשלמא מדינתא עם אדריאנוס, שלח ואתייה לההוא כותאי א"ל מאי אמרת ליה א"ל אין אנא אמר לך מלכא קטיל ליה לההוא גברא ואין לית אנא אמר לך את קטיל ליה לההוא גברא אבל מוטב ליקטליה ההוא גברא לגרמיה ולא תתפרסין מיסטירין דמלכותא, בן כוזיבא סבר בדעתיה דבעי לאשלמא מדינתא כיון דחסל ר' אלעזר צלותיה שלח ואייתיה א"ל מה אמר לך הדין כותאי, א"ל לית אנא ידע מה לחיש לי באודנאי ולא שמעת ליה כלום דאנא בצלותי קאימנא ולית אנא ידע מה הוה אמר, נתמלא רוגזיה לבן כוזיבא יהב ליה חד בעיטא ברגליה וקטליה יצאתה בת קול ואמרה (זכריה י"א) הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו, אמרה לו אתה סימית זרוען של ישראל וסימית עין ימינן, לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה, מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא:)

 

 

 

פרשת מקץ

יוסף מלך מעיקרו – [ע"פ מה ששמעתי מהרב נידם שליט"א]

ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם. שבע פרות רזות שבע שמנות, והרזות בולעות את השמנות. שבע שיבלים רזות שבע שמנות, והרזות בולעות את השמנות. שר המשקים מודיע לפרעה שיש מי שיודע לפתור חלומות והוא בכלא. פרעה מבקש להוציאו, והוא עומד לפני פרעה.

הוא פותר לפרעה שבע שנות רעב יחולו בעוד שבע שנים. השבע יתחיל כבר עכשיו.  צריך לאסוף תבואה לשנות הרעב.

פרעה מתפעל מאד – אין נבון וחכם כמוך מה ההתפעלות הגדולה כל כך??

ואם נהיה כנים – לכאורה ניתן היה לחשוד ביוסף שמכר לפרעה לוקש – הוא אומר לו תהינה שבע שנות רעב בעוד שבע שנים… יהיה או לא יהיה? מי יודע? בנתיים ימנו אותו למשנה למלך והוא יארגן את האיסוף של המזון – תפקיד רם מעלה.

אם בסוף לא יהיה רעב – הוא  תמיד יוכל לומר שה' ראה שהם שיפרו מעשיהם והחליט שלא להביא רעב… או שה' ראה שמיניתם מינוי כל כך מוצלח למשנה למלך – אותי – ומחל לכם בזכות זה על כל חטאתיכם…

אצל נ"נ שחלם חלום ולא ידעו לפתור את חלומו הזהיר אותם נבוכדנצר "ספר דניאל פרק ב (ט) דִּי הֵן חֶלְמָא לָא תְהוֹדְעֻנַּנִי חֲדָה הִיא דָתְכוֹן וּמִלָּה כִדְבָה וּשְׁחִיתָה {הִזְדְּמִנְתּוּן} לְמֵאמַר קָדָמַי עַד דִּי עִדָּנָא יִשְׁתַּנֵּא, לָהֵן חֶלְמָא אֱמַרוּ לִי וְאִנְדַּע דִּי פִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֻנַּנִי:

רש"י אמנם מסביר שהוא אמר להם שלא יעברו את הזמן שהוא מקציב להם לומר את פתרונו – עד הערב, אך המלבי"ם מסביר שהוא הזהיר אותם על זה שדיברנו – שלא תאמרו לי פתרון "עד די עדנא ישתנא" =- שנוגע לעוד שנים ארוכות ולא יהיה  לי אפשרות לבדוק את אמיתות פתרונכם…

אז כיצד פרעה קונה את פתרונו של יוסף?

יוסף אומר ליוסף שיש אלוקים ובזה מבזה את פרעה בכך שהוא מוכר לכולם שהוא האלוה – למה הוא צריך את זה?

יוסף אומר לו ועל השנות החלום פעמיים זה סימן שזה יתקיים במהירות. והרי בפרשה הקודמת ראינו שיוסף חלם חלומות פעמיים ובכ"ז זה התקיים רק לאחר כ"ב שנה!!

וקושי גדול יש בכלל בענין החלומות ההם – למה מראים לו כ"ב שנה קודם?? פרעה חלם מייד לפני ההתגשמות. מדוע ליוסף מודיעים כל כך מוקדם? מה הוא אמור לעשות עם זה?? הוא אמור כעת להשתדל משהו?

כשמעלים את יוסף לגדולה "ויצא על כל ארץ מצרים" – הרי מדובר בעבד שהיה בכלא י"ב שנה, ומיד לאחמ"כ יוצא על כל ארץ מצרים, נוסע במרצדס הפתוחה עושה שלום לכולם כנשיא מבטן ומלידה… כולם זורקים לו מתנות – [כך הרי למד להכיר את אסנת בת דינה] ופתאום מתחיל למלוך ולהיות משנה למלך מצרים כבקי ורגיל, מחמש את כל הארץ, נותן פקודות מקים מערך איסוף מזון וכו' מהיכן הכוחות הללו? באיזו פקולטה באוניברסיטת לוקסור למנהיגים צעירים הוא למד??

ההסבר הוא – החלומות של יוסף אכן התגשמו באופן מיידי!

ברגע שנמסר ליוסף בחלומות בארץ כנען "אתה תמלוך" הוא מרגע זה מלך! מלך בגינוני מלכות, מלך בהנהגתו מלך ביחס שלו עם אחיו. יוסף הולך יד ביד עם הקב"ה יד ביד, כמלך מאת השם!

בואו נתבונן בכל העובר על יוסף ונראה זאת:

יוסף מגיע למצרים כעבד. עבד מתחיל מלמטה. עובד בפלחה. תחת שמש קופחת מצאת החמה עד צאת הנשמה. אם הוא מוכשר נותנים לו אחריות על קבוצה של עבדים, יותר מוכשר – אחראי על קבוצה יותר גדולה. יותר מוכשר – מכניסים אותו לבית – עבודות נקיון ותחזוקה. לאחר מכן – אחראי על הרכש והמזון, לאחר מכן מלביש את האדון ומשמשו. לאחר כל זה אולי הוא הופך להיות מנכל בית השר.

וכאן – יוסף מגיע ומיד הופך להיות מנכ"ל הבית, אין פוטיפר יודע אתו מאומה חוץ מאשתו, הוא משנה לבעל הבית! הוא מלך!

בעקבות העלילה – יוסף מושלך לכלא. יש שם אנשים שיושבים שלשים וארבעים שנה – וזה מקרוב בא – והנה (כב) וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה: (כג) אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְדֹוָד אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְדֹוָד מַצְלִיחַ:

 

לכן נבין כמה עוול עשה שר המשקים עם יוסף כשתיאר אותו בתיאורים כל כך משפילים – עבד עברי נער, כדי ליצור רושם ריאשוני שלילי על פרעה. אך זה לא עזר לו! מדוע? כי "מלכות" זועקת מתוך יוסף!!

 

ולכן כשיוסף מגיע לפרעה – פרעה נמס –

 (לז) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו:

(לח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ:

(לט) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ:

(מ) אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ:

(מא) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(מב) וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ:

(מג) וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(מד) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(מה) וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(מו) וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

 

ולכן כשיוסף עומד לפניו הוא אומר לו שוב ושוב את אשר האלוקים עושה הראה את פרעה… פרעה אתה אולי יכול לרמות את העם שלך שחושבים שאתה האלוה, אך עלי זה לא עובד. אני יודע את המציאות, ויש בורא לעולם, והוא מראה לך את החלומות.

כך מתנהג מלך.

עבד תמיד חושב מה ימצא חן בעיני האדון וזאת יאמר, אך המלך – עוז לו לומר את אשר על ליבו, ויוסף הוא מלך!

ולמעשה יוסף הוא המלך האמיתי – פרעה אולי מולך מכח הפיכה, או מכח שושלת אביו, אך אני מלך כבר מלפני עשרים ושתיים שנה! מלך אמתי ולא "בכאילו".

ואכן, פרעה התגמד לידו – כי הוא המלך האמיתי!

 

ולכן יוסף לא צריך תקופת הסתגלות, ללמוד את החומר, הוא מיד מלך. הוא מנחית הוראות ומנהל את העם – כמלך מקדמת דנא.

 

המהלך הזה בא לידי ביטוי בכל ההנהגה של יוסף.

האחים אמרו "לו ישטמנו יוסף" אחרי שאבא נפטר הם חוששים שיוסף יקום בהם. הם לא קראו נכון את יוסף.

זה מתאים לאדם קטן, נקמנות, סגירת חשבונות, יוסף הוא מלך! הוא לא ראש ממשלה… לא להתבלבל…

מזכיר הדבר את המסופר על הגרף פוטוצקי שלקחוהו על מנת להשליכו למדורת האש שהכינו לו הכמרים ימש"ו, הם אמרו לו בדרך אנו יודעים שכעת אנו צוחקים עליך, אך שם למעלה אתה תנקום בנו… שמע זאת הגרף וגיחך… בילדותי שיחקנו בארמונות החול, והיו לנו חבר שהיה הורס לי את הארמון ברשעותו. אמרתי לעצמי כשאגדל ואהיה בעל כח – אני אנקום בו!! כשגדלתי, מי זכר את הארמונות והשטויות ההם…

כך יוסף – כשאתה מלך – אינך עוסק בקטנוניות והבל.

לפי זה תיושב לנו שאלה – אצל יוסף לא ראינו בשום מקום שהוא מודה לה'? הרי יהודה "הפעם אודה את השם" יעקב מודה להשם כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות וכו'.

מי מודה? מי שהיה במצב גרוע וה' הוציא אותו מצרתו – הוא חש צורך להודות. אך ילד הנמצא עם אביו יד ביד והאבא מעביר אותו את הכביש ושומר עליו מתאונה לא עומד ואומר "תודה אבא שהצלת אותי", אני הרי יד ביד עם אבא.

יוסף יד ביד עם ה'. ויהי אלוקים את יוסף ויהי איש מצליח וכל אשר הוא ה' מצליח בידו. השם יד ביד אתו לכל אורך הדרך.

הכח הזה של המלכות זה מה שהציל את יוסף מאשת פוטיפר.

הגמ' מביאה שאותה מטרוניתא שאלה את החכמים היתכן שנער בן שבע עשרה יפה תואר ומסלסל בשערו, האם יתכן שנשאר בקדושתו? ענה לה רבי יוסי תורתנו אינה הסיפורים של קדושי האומות… מצד אחד בית נזירים מצד שני בית נזירות ובאמצע בית יתומים…

התורה לא מסתירה חטאי הקדמונים. אדה"ר חטא, נח אברהם ראובן יהודה משה אהרון דוד – אצלנו התורה לא מחפה על חטאי הקדמונים. ואם על יוסף נאמר שלא חטא – זו האמת המוחלטת.

רק שצריך להבין – מהיכן הכחות ששאב יוסף??

אדם שכל גינוניו מלכות – לא נותן לעצמו להוריד עצמו לטינוף הזה – אשת פוטיפר. רק המולך בכל רמח ושסה – מסוגל לשלוט שליטה עצמית מוחלטת ולברוח מן העבירה!

לכן הים ראה וינוס – ראה ארונו של יוסף. מלך – יוצר רתיעה. אימת מלכות.

כל מלכי עולם באו ללוות את יוסף. כי הוא הוכר לכל – זה מלך. הוא שידר מלכות שכולם חשו מתגמדים למולו. יש מי שמכבדים אותו כי יראים ממנו. ויש מי שמכבדים אותו בגלל מהותו. עוצמת כוחות נפשו. זה יוסף. לכן הוא זוכה לכבוד גדול לאחר מותו, בשלב שכבר אין לאף אחד מורא ממנו, או קבלת תועלת או אינטרס כלשהו, רק אז אפשר לראות הערכה אמיתית לאישיותו העוצמתית המלכותית של יוסף!

 

כאשר דוד קרע את כנף מעילו של שאול, ופנה אליו מרחוק ואמר הרי הייתי מסוגל להרוג אותך במערה, ולא עשיתי כן, מדוע אתה רודף אותי חינם?

אומר לו שאול: צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה: ואַתָּה הִגַּדְתָּ הַיּוֹם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה אֵת אֲשֶׁר סִגְּרַנִי יְדֹוָד בְּיָדְךָ וְלֹא הֲרַגְתָּנִי: (יט) וְכִי יִמְצָא אִישׁ אֶת אֹיְבוֹ וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה ? וַידֹוָד יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה לִי: (כ) וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל:

מהיכן ידע שאול כי מלוך ימלוך? "הגם שאול בנביאים"?

מבאר המלבי"ם שמסקנתו של שאול הייתה מכך שהיה לדוד כח שלטון אדיר, מושל ביצריו ורצונותיו, אדם כזה הוא מלך באופי! הוא איש של שלטון!

חז"ל אומרים מאן מלכי רבנן. מי הם המלכים האמתיים? רבנן. דוקא גדולי ישראל הם המלכים האמיתיים הגם שאין להם שום דיפלומא או תעודה כלשהי. מי בחר ברב אלישיב? ברב עובדיה יוסף? הרב אלישיב הרי היה ספון שנים ולא הכירוהו, וכן הרב שך, גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל לא גדל בעקבות הרבנות, שהרי היו רבנים ראשיים רבים שלא הכירו אותם לאחר עזיבת התפקיד.

הציבור מכיר בכח השליטה של החכם. בכח השלטון שלו על כל רצונותיו ויצריו.

את זה שידר יוסף!

 

פרשת מקץ

עבד ה'

פרעה חולם והנה עומד על היאור, אולם מספר ליוסף 'על שפת היאור', אחז"ל (בראשית רבה פרשת מקץ פרשה פט )

ופרעה חולם, א"ר יוחנן הרשעים מתקיימין על אלהיהם, ופרעה חולם והוא עומד על היאור, אבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם, (בראשית כח) והנה ה' נצב עליו.

פרעה מתבייש לספר ליוסף על כך שהוא היה מעל היאור – אלהיו, ולכן הוא מספר שהוא היה על שפת היאור…

יוסף מתקן את פרעה, ופרעה מבין שלפניו איש אשר רוח אלקים בו'. וזה שרמז הפסוק עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים – מה הייתה עדות לפרעה ששם את יוסף על ארץ מצרים? 'שפת לא ידעתי אשמע' – שאמר יוסף לפרעה 'שפת' היאור שכעת אני שומע ממך, לא ידעתי מהיכן הוצאת אותה…

מה הביאור רשעים מתקיימין על אלוהיהן? הרשע מתייחס לאלוהיו כאל משרת, שהוא צריך אותו הוא פונה אליו, וכשלא – שלא יתערב לו בחיים ולא יפריע… הוא מוכן להקריב קרבן לאלהיו, אך שהמחיר ישתלם, והאלוה לא יכזיב…

לעומת זאת היהודי מרגיש עבד לאלקיו ואינו עושה עמו 'ביזניס'… האלוה מתקיים 'עליו', ולא הוא מעל האלוה…

כך מצאנו אצל בתואל, כשראה את אליעזר והגמלים הוא ניגש לביתו ופינה את האלהים שלו וזרק אותו למחסן… כעת אל תפריע, יש פה ענין עם הרבה כסף… כשהוא ילך אני אוציא אותך משם…

למסופר על הרב גודל איזנר שהיה יהודי יר"ש ומחנך דגול, שכל חייו סבל. הוא התחתן ולא נולדו ילדים והתחתן בשנית והוגלה לאושביץ. פגש אותו שם תלמיד שלו לשעבר ושאלו רבי, האם גם כאן אתה מחייך? הוא שלף דף מקופל מתוך כיסו ובו ציטוט מחובה"ל [השער העשירי – שער אהבת ה' – פרק א] "נאמר על אחד מן החסידים, שהיה קם בלילה ואמר: אלהי ! הרעבתני, ועירום עזבתני, ובמחשכי הלילה הושבתני, ועוזך וגדלך הוריתני (ובעזך וגדלך נשבעתי), אם תשרפני באש – לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך, דומה למה שאמר (איוב יג טו): הן יקטלני לו איחל. ואל הענין הזה רמז החכם באמרו (שיר השירים א יג): צרור המור דודי לי בין שדי ילין, ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה, על דרך הדרש (שבת פח ב): אף על פי שמיצר לי ומימר לי דודי בין שדי ילין. וזה דומה למה שאמר הנביא (דברים ו ה): ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך":

כף נראה מי שמחשיב עצמו לעבד ה'!

 

[קראתי על א' מגדו"י במוסש"ק שהנאצי הקלגס הוציאו עם טליתו ובגדי רבנותו שיקלף את האספלט בידים חשופות. הוא פנה אליו בסדיזם ושאל 'האם זה מוצא חן בעיניך?' והרב ענה 'כעבד לרבש"ע – מה שהרבש"ע עושה מוצא בעיני!'

 

יעקב נפגש עם יוסף. יוסף 'ויפול על צואריו ויבך על צאוריו עוד' פרש"י אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע'.

יעקב לא נשק לו גם אח"כ, כמובא במס' כלה [פ"ג הל' טו] העבר רצונך מפני רצון שמים, שכן מצינו ביעקב שלא נשק ליוסף בנו'. ומדוע אומרת הגמ' שיעקב חשש שמא יוסף לא שמר על קדושתו מפאת רוב יופיו. ואיך יוכל לנשוק לפה שנשק בעבירה?

ואו' הגמ' שם שיוסף רצה לנשקו, אך הוא לא הניחו ורק 'ויבך על צאוריו עוד'.

כאשר נפטר יעקב אמר יוסף ל"ט שנים לא נשקתי לפי אבי, ועתה לא אנשקנו? 'ויבך עליו וישק לו'.

יעקב לא מנשק ליוסף ולא מסכים שישק לו, מה עם רגשותיו? זהו הבן יקיר לי, שאותו אהב מכל בניו?!

אלא יעקב הוא עבד ה'. 'והנה ה' ניצב עליו' עבד אינו יודע מאומה חוץ מלקיים רצון אדוניו, הגם שזה מנוגד לרגשותיו!

 

 [הסיפור משם עמ' רי"א] מעשה ביהודי מרשל"צ שלא היה עובד ביום ו' ופ"א אחרי לחץ רב עבד בערב שבת שובה, וביקשוהו שני עוברים ושבים פרטים שרוצים להזמין עבודה, והתברר שהיו אלה מס הכנסה, זומן לחקירה, לא היה לו קבלה, זמנוהו לחקירה מקיפה בעוד עשרה ימים, וניסה לפנות לכל מיני גורמים שיסייעו לו, א. הציע לו שיש אחד ביפו שיודע לשתול קבלות בתוך פנקס… ב. הציע לו את שמעון ידידם שעבד במשרד ממשלתי והכיר את כל החברה הללו, ותמורת כמה גרושים ניתן יהיה לסגור את התיק, ג. הציע לו את אחיו שעובד אתם כעת, ויוכל תמורת סכום לא גדול להחליק עניינים. לאחר שניסה את כל ההצעות פנה לרבש"ע ושאל מה אתה רוצה ממני? הרי תמיד הפרשתי מעשרות כראוי, ואני מחזיק חתן ת"ח ומפרנסו? ופתאום הבין, שכשהיה לו בעיה הוא פנה לההוא מיפו, לשמעון ולאחר של פלוני, את הרבש"ע לא שיתף בענין… הוא מיד קם לטלפון והתקשר ללההוא מיפו וביטל את העבודה, וכן לשמעון ולכל השאר והודיע שהוא כבר הסתדר בעצמו. לאחמ"כ פנה לרבש"ע ואמר 'אני אצלך'. יום החקירה הגיע, והוא נשלח לחדר המנהל. המנהל החל לתחקר אותו, וככל שהחקירה התקדמה הבין שהסיכויים לצאת נקי פוחתים והולכים. לפתע אמר לו הפקיד – איני יודע מדוע, אבל אני לא מסוגל לעשות לך מאומה, כאילו מישהו רשם לך על המצח 'אל תגע בו'… אני כותב לך דו"ח, ומכניס אותו לתיק האישי שלך, וכעת עליך להתפלל שאף אחד לא יפתח את התיק… ובמלים אלה נפרד מהם לשלום.].

 

פרשת מקץ

רושם ראשון אינו נמחה במהרה [לק"ט]

"ושבו אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים וגו"' [מ"א י"ב] פרש"י: "נוגד עברי ארורים הרשעים שאי טובתם שלימה מזכיר בלשן של בזיון נער שוטה אין ראוי לגדולה עברי אפילו לשוננו אינו מכיר".

מדוע הוא כ"כ מבזה את מטיבו? שר המשקים חשש שאם יאמר דברים טובים על יוסף הוא ישאל מיד מדוע איפוא שתקת עד עתה? כדי להנצל מעונש, הוא אמר דברי ביזוי על יוסף ואז יאמר שמה ששתק עד עתה מפני שחשב שיוסף אינו ראוי בשל כל מגרעותיו, ורק עתה שראה שאין מי שיודע לפתור הציעו. מ"מ היה בזה גם רצון לביזוי יוסף.

חז"ל למדו מפסוקים אלה שחלום של מלך חלום של כל העולם הוא, ואינו חלום פרטי. וכך מובא במדרש [בר"ר פט, מקץ רמז קמז, וכ"ה בזוהר ח"א קצד:] 'ופרעה חולם וכל הבריות אינן חולמין? אלא חלומו של מלך על כל העולם הוא',

מהיכן למדו זאת חז"ל, אולי במקרה חלום פרעה היה חולם כולל, ואין להקיש מכך לכל חלומות המלכים ?

כתב החת"ס [בתורת משה, וכ"כ בפרדס יוסף] שכוונת המדרש לתרץ בזה מדוע לכאורה לא הלך שר המשקים לספר ליוסף שכביכול הוא בעצמו חלם חלום על פרות ושיבולים כו' ולשמוע ממנו מה הפתרון, ואח"כ ילך בעצמו ויפתרנו לפרעה ויבא על שכרו, שהרי לא חפץ בטובת יוסף? ולכך עונה המדרש שאינו דומה חלום של מלך לחלום של אדם פשוט, ולכן לא תועיל תחבולה שכזו. וע"ע בנחלת יעקב לגאון מליסא שבאר כיצד הוציאו חז"ל מהמילים 'ופרעה חולם' כלל זה.

 

לכאורה יש להתפלא שואל בעל שו"ת "מחזה אליהו" בהקדמה כיצד הרהיב שר המשקים עוז בנפשו להגיד שקרים כאלה למלך הרי במשך הזמן שהיו יחד במשמר בודאי הספיק להבחין עד כמה רחוק הוא מדרגת שוטה ובודאי גם עמד על חכמתו הגדולה הסברם של דברים הוא שבאמת לא אמר שר המשקים לפרעה שיוסף שוטה אלא אמר לו את האמת שהוא "נער עברי עבד" ברם כאשר אדם שומע שאומרים על אדם שהוא נער מתעוררת אצל השומע המחשבה שמן הסתם הוא שוטה בדרך כלל עבדים הם בחזקת בני אדם שדעתם אינה מיושבת עליהם מכאן עומדים אנו על עומק רשעות שר המשקים שמצד אחד אמנם לא הוציא שקר מפיו כדי להבטיח את הגנתו בכל התפתחות לרעה אך יחד עם זאת באמת רצה להזיק ליוסף נזק גדול בהרגילו בעקיפין את פרעה למחשבה שיוסף הוא נער שוטה

כלל גדול הוא בתורת נפש האדם הרושם הראשון נחרת בו עמוק עד שקשה מאד לעוקרו זהו למעשה אחד הנזקים החמורים שנגרמים לבני אדם ע"י דיבור לשון הרע לאחר שסיפרו משהו בגנות מאן דהוא אם ירצה המספר לעקור את דבריו ולדבר על לב השומע לבל יאמין לו לעולס לא ייעקר הרושם שהשאיר הדיבור הראשון.

דבר זה מתבאר בפסוק בתהלים ק"כ "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים" איתא במדרש שרותם הוא עץ שכאשר מדליקים אותו הוא בוער ימים רבים ומסופר שם על אב ובנו שעברו דרך יער והדליקו שם מדורה מעצי רתמים אחרי שנה בדרכם בחזרה לביתם עברו שוב דרך אותו היער ומצאו שהמדורה שהדליקו עדיין בוערת שכן כוחם של עצי רתמים לבעור זמן ארוך ביותר.

מכאן למד האלשי"ך שאל יחשוב האדם שהמספר לשה"ר בידו לעקור דבריו הרעים שדיבר על חברו או שיהיו הדברים נשכחים מלב השומע הדברים נכנסים לאוזני השומע וחודרים לנבכי נפשו כגחלי רתמים ושם הם מוסיפים לבעור ימים רבים אם למשל סיפרו לו שפלוני הוא עצלן אפילו אם בעיניו יראה במשך עשר שנים שהלה זריז, די לו לזריז להכשל פעם אחת בזריזותו כדי לעורר בזולתו מחשבה שאולי באמת עצלן הוא בעדות שנמסרה לו עשר שנים קודם לכן .

וזוהי כוונת הכתוב "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים" לבד מעוצם החורבן המיידי שיגרם ע"י הלשה"ר שהוא כחץ שנון שהורג למרחקים עוד רעה חולה יש בו שהדיבור הוא כגחלי רתמים שבוערים זמן רב בלשה"ר הדברים חודרים עמוק ורושם הידיעה אינו נמחה גם לאחר זמן רב

בדרך זו הסביר גם הגר"ח שמואלביץ זצ"ל פרשת חקת תשל"ב את דברי הגמ' "מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כדבריהם מפני שהיו שונים דבריהם ודברי ב"ש ולא עוד אלא שהיו מקדימים דברי ב"ש לדבריהם" עירובין י"ד

ביאור הענין הוא עפ"י ההלכה שאסור לדיין לשמוע דברי בע"ד אחד קודם שיבוא בע"ד חברו בספר המצוות ל"ת רפ"א כתב שהטעם הוא כדי שלא תיכנס לנפשו צורת הדברים ששומע מפי בע"ד זה

ועיין משלי י"ח עה"כ "צדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו" ופי' הרלב"ג שם שלראשון יאמין ויהיה בעיניו צדיק אבל לשני לא יאמין ויחקור בדבריו הרבה עיי"ש ואע"פ שהדיין יודע שאדם זה בע"ד ונוגע ומיד יבוא הבע"ד השני להכחישו אעפ"כ נכנסים הדברים בלבו ונקבעת בנפשו צורת הדברים ששמע לראשונה ולכן אסור לדיין לשמוע צד א' בטרם יבוא השני

וק"ו בן בנו של ק"ו בדברים שלא שמע מאחרים אלא שהוא עצמו חושבם לנכונים ואמיתיים שנקבעים בנפשו לדברי אמת אם יבוא אדם ויטען שדבריו אינם אמיתיים לא ישמע לו כלל.

לכן מאהבת האמת שהיתה לב"ה התחכמו להקדים דברי ב"ש לבית הלל כדי שלא תהיה להם שום נטיה קלה להכריע כדברי עצמם וזהו שאמרו שמחלוקתם של ב"ה וב"ש היא מחלוקת לשם שמים.

לאור זאת נבין את שגזרו היוונים – כתבו לכם על קרן השור אין לכם חלק באלקי ישראל.

מדוע דוקא על קרן השור? יש מבארים על השור שבו היו רגילים לחרוש כל יום כדי שיראה זאת מול עיניו וחזקה על תעמולה שאינה שבה ריקם.

אולם יש מבארים שהיה דרכם ליתן לתינוק לינק מקרן שור חלולה שבתוכה היו מניחין החלב, והיה הילד יונק עם חלב אמו כבר את המושג "אין לכם חלק באלקי ישראל", וזה היה מחלחל היות והדבר בקטנותו והלומד ילד הריהו כדיו ע"ג ניר חדש. הם ידעו את מעלת המושכל ראשון וכמה קשה אח"כ לעוקרו.

כך מצינו גם אצל מנשה שלאחר שהונח בסיר בבבל הוא נזכר במה שאביו חזקיה למדו בקטנותו בצר לך ומצאו כל הדברים האלה ושבת… ואז עשה תשובה וה' זימן רוח סערה שהשיבה אותו למלכותו.

ולכן הגמ' אומרת על ר"י בן חנניא אשרי יולדתו שאף היא ידעה את סוד המושכל ראשון והראשית והייתה מניחה את עריסתו בביהמ"ד כדי שיקלוט ד"ת מקטנותו. והגם שנראה שבגיל כה צעיר הילד לא קולט, נעשו מחקרים שמצאו שתינוקות קולטים אף במעי אמם!

המעשה עם רבי רפאל אבוהב שנקרא למול תינוק בבת ים בתוך בית והצטער מאד והתפלל עליו מכל לבו והילד צמח לבן ישיבה לתפארת].

 

פרשת מקץ

עבד ה'

[היסוד מספר מתוק האור עמ' רי"ד עם הרבה תוספת]

 

פרעה חולם והנה עומד על היאור, אולם מספר ליוסף 'על שפת היאור', אחז"ל (בראשית רבה פרשת מקץ פרשה פט )

ופרעה חולם, א"ר יוחנן הרשעים מתקיימין על אלהיהם, ופרעה חולם והוא עומד על היאור, אבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם, (בראשית כח) והנה ה' נצב עליו.

פרעה מתבייש לספר ליוסף על כך שהוא היה מעל היאור – אלהיו, ולכן הוא מספר שהוא היה על שפת היאור…

יוסף מתקן את פרעה, ופרעה מבין שלפניו איש אשר רוח אלקים בו'. וזה שרמז הפסוק עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים – מה הייתה עדות לפרעה ששם את יוסף על ארץ מצרים? 'שפת לא ידעתי אשמע' – שאמר יוסף לפרעה 'שפת' היאור שכעת אני שומע ממך, לא ידעתי מהיכן הוצאת אותה…

מה הביאור רשעים מתקיימין על אלוהיהן? הרשע מתייחס לאלוהיו כאל משרת, שהוא צריך אותו הוא פונה אליו, וכשלא – שלא יתערב לו בחיים ולא יפריע… הוא מוכן להקריב קרבן לאלהיו, אך שהמחיר ישתלם, והאלוה לא יכזיב…

לעומת זאת היהודי מרגיש עבד לאלקיו ואינו עושה עמו 'ביזניס'… האלוה מתקיים 'עליו', ולא הוא מעל האלוה…

כך מצאנו אצל בתואל, כשראה את אליעזר והגמלים הוא ניגש לביתו ופינה את האלהים שלו וזרק אותו למחסן… כעת אל תפריע, יש פה ענין עם הרבה כסף… כשהוא ילך אני אוציא אותך משם…

למסופר על הרב גודל איזנר שהיה יהודי יר"ש ומחנך דגול, שכל חייו סבל. הוא התחתן ולא נולדו ילדים והתחתן בשנית והוגלה לאושביץ. פגש אותו שם תלמיד שלו לשעבר ושאלו רבי, האם גם כאן אתה מחייך? הוא שלף דף מקופל מתוך כיסו ובו ציטוט מחובה"ל [השער העשירי – שער אהבת ה' – פרק א] "נאמר על אחד מן החסידים, שהיה קם בלילה ואמר: אלהי ! הרעבתני, ועירום עזבתני, ובמחשכי הלילה הושבתני, ועוזך וגדלך הוריתני (ובעזך וגדלך נשבעתי), אם תשרפני באש – לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך, דומה למה שאמר (איוב יג טו): הן יקטלני לו איחל. ואל הענין הזה רמז החכם באמרו (שיר השירים א יג): צרור המור דודי לי בין שדי ילין, ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה, על דרך הדרש (שבת פח ב): אף על פי שמיצר לי ומימר לי דודי בין שדי ילין. וזה דומה למה שאמר הנביא (דברים ו ה): ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך":

כף נראה מי שמחשיב עצמו לעבד ה'!

 

[קראתי על א' מגדו"י במוסש"ק שהנאצי הקלגס הוציאו עם טליתו ובגדי רבנותו שיקלף את האספלט בידים חשופות. הוא פנה אליו בסדיזם ושאל 'האם זה מוצא חן בעיניך?' והרב ענה 'כעבד לרבש"ע – מה שהרבש"ע עושה מוצא בעיני!'

 

יעקב נפגש עם יוסף. יוסף 'ויפול על צואריו ויבך על צאוריו עוד' פרש"י אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע'.

יעקב לא נשק לו גם אח"כ, כמובא במס' כלה [פ"ג הל' טו] העבר רצונך מפני רצון שמים, שכן מצינו ביעקב שלא נשק ליוסף בנו'. ומדוע אומרת הגמ' שיעקב חשש שמא יוסף לא שמר על קדושתו מפאת רוב יופיו. ואיך יוכל לנשוק לפה שנשק בעבירה?

ואו' הגמ' שם שיוסף רצה לנשקו, אך הוא לא הניחו ורק 'ויבך על צאוריו עוד'.

כאשר נפטר יעקב אמר יוסף ל"ט שנים לא נשקתי לפי אבי, ועתה לא אנשקנו? 'ויבך עליו וישק לו'.

יעקב לא מנשק ליוסף ולא מסכים שישק לו, מה עם רגשותיו? זהו הבן יקיר לי, שאותו אהב מכל בניו?!

אלא יעקב הוא עבד ה'. 'והנה ה' ניצב עליו' עבד אינו יודע מאומה חוץ מלקיים רצון אדוניו, הגם שזה מנוגד לרגשותיו!

 

 [הסיפור משם עמ' רי"א] מעשה ביהודי מרשל"צ שלא היה עובד ביום ו' ופ"א אחרי לחץ רב עבד בערב שבת שובה, וביקשוהו שני עוברים ושבים פרטים שרוצים להזמין עבודה, והתברר שהיו אלה מס הכנסה, זומן לחקירה, לא היה לו קבלה, זמנוהו לחקירה מקיפה בעוד עשרה ימים, וניסה לפנות לכל מיני גורמים שיסייעו לו, א. הציע לו שיש אחד ביפו שיודע לשתול קבלות בתוך פנקס… ב. הציע לו את שמעון ידידם שעבד במשרד ממשלתי והכיר את כל החברה הללו, ותמורת כמה גרושים ניתן יהיה לסגור את התיק, ג. הציע לו את אחיו שעובד אתם כעת, ויוכל תמורת סכום לא גדול להחליק עניינים. לאחר שניסה את כל ההצעות פנה לרבש"ע ושאל מה אתה רוצה ממני? הרי תמיד הפרשתי מעשרות כראוי, ואני מחזיק חתן ת"ח ומפרנסו? ופתאום הבין, שכשהיה לו בעיה הוא פנה לההוא מיפו, לשמעון ולאחר של פלוני, את הרבש"ע לא שיתף בענין… הוא מיד קם לטלפון והתקשר ללההוא מיפו וביטל את העבודה, וכן לשמעון ולכל השאר והודיע שהוא כבר הסתדר בעצמו. לאחמ"כ פנה לרבש"ע ואמר 'אני אצלך'. יום החקירה הגיע, והוא נשלח לחדר המנהל. המנהל החל לתחקר אותו, וככל שהחקירה התקדמה הבין שהסיכויים לצאת נקי פוחתים והולכים. לפתע אמר לו הפקיד – איני יודע מדוע, אבל אני לא מסוגל לעשות לך מאומה, כאילו מישהו רשם לך על המצח 'אל תגע בו'… אני כותב לך דו"ח, ומכניס אותו לתיק האישי שלך, וכעת עליך להתפלל שאף אחד לא יפתח את התיק… ובמלים אלה נפרד מהם לשלום.].

 

פרשת מקץ

ההפסד האמתי הוא ההפסד הרוחני.

עיין עוד דברים נפלאים בכיוון זה ב'אלה הדברים' שלזינגר לפ' ויגש בתחילתה

שואל בספר "המוסר והדעת" לכאורה תמוה מדוע סירב יעקב אבינו לבטוח בהבטחתו של ראובן שהיה מוכן להקריב את שני בניו ובזה מראה רצינות בנכונותו להביאו אלינו ולעומתו מסתפק יעקב בהבטחת יהודה שאומר "אנכי אערבנו" במה טובה יותר ערבות יהודה מערבות ראובן?

כדי לעמוד על כך, עלינו לשוב לפרשה הקודמת,

בראשית פרק לז

(כ) ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלמתיו: (כא) וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש: (כב) ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו:(כג) ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתנת הפסים אשר עליו: (כד) ויקחהו וישלכו אתו הברה והבור רק אין בו מים:(כה) וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה: (כו) ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו: (כז) לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא וישמעו אחיו: (כח) ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצרימה:

(כט) וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו: (ל) וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא:

מדוע ראובן מציע לזרוק את יוסף בבור, והרי הבור מלא נחשים ועקרבים? במה טובה הצלתו מהריגתו?

כשראובן חוזר לבור הוא רואה שהילד איננו, ואומר אני אנה אני בא, וצ"ב והרי מצבו כעת יותר טוב, שהרי כעת הוא ודאי רואה שאין יוסף בבור ויש בו נחשים ועקרבים, האם טוב יותר לו היה ננשך? שישמח ראובן שיוסף נמכר לישמעאלים ולא מת בבור!

ראובן אומר לאחיו הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד וגו' וצ"ב שהרי עצתו הייתה גרועה מעצת יהודה, שהרי לפי עצתו יוסף היה כעת מת, ואילו לפי עצת יהודה יוסף נמכר לעבד והנה הוא עדיין חי!

התשובה היא ששאלתינו נובעת מטעות, ונקדים מעשה.

המעשה בר' ליב משקובסקי ששרף את הספרים של הרוכל והציע לו להיות מצלצל בפעמון הכנסיה…

 

אנו מייחסים יותר לסכנה גשמית מלסכנה רוחנית.

שני בני אדם. א' פעם חבל בנו. בייש אותנו. נתן לנו סטירה בפרהסיא. אנו נזכור לו את זה ולא נשכח. יש שיבקשו גם נקמה. גם אם יבקש מחילה, עדיין בלב יהי' קשה לנו למחול.

מאידך חבר אחר, ידיד טוב, אך פעם א' הוא גרר אותנו למקום ברמה רוחנית ירודה. הוא החטיא אותנו. אנו נשאר חביריו גם אם חזרנו בתשובה מאז. איננו שונאים לו חלילה, ואף לא נוטרים לו איבה בשל כך, אנו נוטים לסלוח ולוותר לאחד כזה.

באים חז"ל ומלמדים אותנו שהשקפה זו מעוותת היא. שהרי ההורגו הורגו מהעוה"ז, ואילו המחטיאו הורגו הן בעוה"ז והן בעוה"ב. המחטיאו הורגו לנצח נצחים!

הוא יכול להיות אדם מאד סימפטי. שלא כמו הרוצח שנדמה לנו כאיזה מושחת פרא אדם. הוא יכול להיות בימאי סרטים מצליח, או בדרן שעושה מופעים ומרקיד במעורב, או סתם שדרן שמעלה נושאים העוסקים בפריצות וזימה. הרי היינו צריכים להסתכל על א' כזה כעל רוצח המונים!

עפ"ז נבין מדוע גדולי ישראל שלהם את ההשקפה האמתית היו מסתכלים על ההנהגה הציונית של קום המדינה כעל רוצחי המונים. השואה רצחה אנשים, שיש להם חלק לעוה"ב, מעלתם כמעלת הקדושים שבכל הדורות שאין כל מלאך ובריה יכול לשער ולתאר. אולם אלה שהגיעו ועירטלו אותם מהשבת והתפילין והאוכל הכשר וגזזו להם את פאותיהם- הם הרי לנצח יאבדו, וא"כ זהו רצח בל יכופר! לכן החזו"א לא רצה להסתכל בפני ב"ג שר"י.

מדוע ההסתכלות הסלחנית שלנו ביחס למחטיא?

אין זאת אלא משום שאין אנו מייחסים חשיבות גדול לעניני הרוח. עניני החומר תופסים אצלנו מקום היות והם מוחשיים . לעומת עניני הרוח שאינם מורגשים ואין אנו רואים את הגיהנם השורך בעקבות מעשהו של אותו רשע .

לכן גם הפסד כספי צורב לנו הרבה יותר מהפסד של תפילה במנין או של שיעור תורה. בהפסד כספי אנו חשים את ההפסד מיד. הוא בא לידי ביטוי במצב החשבון או בכיסנו הריק. אולם בהפסד רוחני אנו נותרים שלווים שהרי איננו חשים שחסר לנו משהו. עולם כמנהגו נוהג.

האמת היא להיפך, שהרי הורונו חז"ל שיפה שעה א' של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז! א"כ הפסד של קורת רוח בעוה"ב לא יסולא בפז!

את ההבדל בין העובר עבירה להורג אנו מוצאים בהזדמנות נוספת, ביחס לעולה לתורה. אם האדם הוא רוצח – מותר לצרפו למנין, ולהעלותו לתורה. אולם אם הוא מחלל שבת בפרהסיא רח"ל אין לצרפו למנין ולהעלותו לתורה! הרי לנו שהעולם הרוחני הרבה יותר מוחשי מן העולם הגשמי, היפך דעת בנ"א.

 

וא"כ התשובה לשאלה מדוע ראובן העדיף מיתתו של יוסף היא שראובן העדיף שיוסף ימות ע"י נחשים ועקרבים ולא יחיה וירד למצרים למ"ט שערי טומאה. עדיף מיתה גשמית ממיתה רוחנית! ואכן כפי שראינו שיוסף נמכר לפוטיפר לצורך זנות, וה' סירסו ונקרא פוטיפרע, ועוד כמעט וכשל באשת פוטיפר, ועוד מובא במדרש שהלכו האחים למצרים במטרה למצוא את יוסף והלכו לחפשו בשוק של זונות!

ולכן ראובן חושש ואומר ואנה אני בא, קאי אהעוה"ב, שחשש ראובן שכעת יאבד חלקו בעוה"ב שיוסף הצדיק לא יוכל לשמור על קדושתו שם במצרים, וכפי שאכן כמעט וקרה!

מסקנה- האובדן הגשמי מתגמד ליד האבדן הרוחני!

 

המעשה באם לילד שנחטף לקנטוניסטים והלכה לרב וביקשה שיתפלל שישוחרר, ואם לא ישוחרר שיתפלל שימות! שכך ימות כיהודי כשר, ולא חלילה כגוי שאין לו חלק לעוה"ב!]

יעקב שומע שחיה רעה אכלתהו והוא אינו מסוגל להתנחם.

מדוע יעקב כ"כ מתאבל על מיתת יוסף ואומר כי ארד אל בני אבל שאולה ומפרש"י – אבל שאולה – כפשוטו לשון קבר הוא, באבלי אקבר, ולא אתנחם כל ימי. עכ"ל. והרי גזירה על המת שישתכח מן הלב, ולכל אבילות יש סוף? היו גדולים רבים שאבדו את כל ילדיהם והתנחמו וחזרו לחיות חיים מלאים וגדושים, כר' יוחנן שהיה נושא עמו את עצם בנו העשירי והיה מנחם עמו האבלים. כאדמו"ר מצאנז קלויזנבורג שאבד את כל משפחתו בשואה ואת כל 11? ילדיו והקים מחדש את משפחתו וחסידותו ואת הקריה בנתניה ואת בית החולים לניאדו ואת מפעל הש"ס ועוד דברים נשגבים וחשובים. וכאן יעקב נשבר?

ועוד, הרי יעקב לא נשבר מרמאות לבן, ומרדיפת עשו, נלחם עם המלאך, ומצרת דינה, והנה כעת יכלו לו? מעשה זה כביכול מהווה את המכה ממנה איננו מתאושש. הכיצד?

ליעקב הייתה תפקיד בחיים, שליחות. להביא י"ב שבטים.

יעקב עובר צרות רבות, אולם יעקב שורד. היות ונאמר לו שהתפקיד המוטל עליו הוא להביא י"ב שבטים, וכל עוד הם חיים ושומרים מצוות ה' הוא יודע שהשלים תפקידו ומטתו שלימה.

וזהו כי ארד אל בני אבל שאולה פרש"י – "ומדרשו גיהנם, סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם":

יעקב הבין שהוא מאבד את תפקידו ועשו שהכהו על ירכו ופגע ביוצאי חלציו – יכל לו. ולכן באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי. זו אבידה שאין עליה תנחומין.

ולכן כשנמצא יוסף אמר יעקב [בראשית פרק מו פסוק ל] "ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי": פרש"י- אמותה הפעם – …ומדרשו סבור הייתי למות שתי מיתות בעולם הזה ובעולם הבא, שנסתלקה שכינה ממני, והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך, עכשיו שעודך חי לא אמות אלא פעם אחת:

יעקב חשש שיתבע הכיצד שלחת את יוסף למקום הסכנה ובשל כך איבדת את מנין הי"ב שבטים.

ולכן יעקב אומר ללבן הבה את אשתי ואבואה אליה ושואלים חז"ל והלא אפי' קל שבקלים אינו אומר כן ופרש"י בראשית פרק כט מלאו ימי – שאמרה לי אמי. ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן שמונים וארבע שנה ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן:

יעקב מבקש את אשתו כאדם המבקש מחבירו הבה לי תפילין ואניח לולב ואנענע. זהו תפקידי.

ולכן נבין מדוע כשיעקב מתבקש לשלוח את בנימין הוא אומר- [בראשית פרק מב לו] ויאמר אלהם יעקב אביהם אתי שכלתם יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו עלי היו כלנה:

לא די שלא השלמתי תפקידי בי"ב שבטים שחסר יוסף כעת גם נחסר שמעון ובנימין, האם רצונכם שאאבד לחלוטין את תפקידי עלי אדמות?

כעת נבין מדוע יעקב לא מקבל את עצת ראובן. ראובן מציע שהוא יאבד את שני בניו. יעקב מסרב, משום שראה שלא ירד ראובן עד סוף דעתו. ראובן הבין ששלומו של בנימין הוא הבעיה היחידה כאן ולכן נתן כעירבון את שני בניו. אולם יעקב אבינו צחק מזה דמה לו ולבניו של ראובן וכי זה עירבון מתאים לבטח את קיום העולם?

יהודה בהשכילו עומק כוונת אביו הגיש את חלקו לעולם הבא כערבון וזה כבר נתקבל על דעתו של יעקב משום שהבחין שיהודה עמד על גודל הסכנה הנצחית הכרוכה בשלומו של בנימין והיא שהניעתו להפקיר את חלקו בנצחיות להיות ערב עבורו.

ראובן ראה כאן בעיה 'גשמית' של איבוד הבן האהוב, ולכן גם הצעתו היא הצעה 'גשמית' של בניו תמורת בנימין. אולם הייתה כאן בעיה הרבה יותר חמורה, והיא בעיה 'רוחנית' בהפסד כל תפקידו של יעקב עלי אדמות, ורק הצעתו של יהודה שהיא הצעה 'רוחנית' – לאבד את כל העוה"ב שלו, היא הצעה נאותה המכילה ומבינה את עומק החסרון של איבוד בנימין שהוא מכה רוחנית!

 

היחידי שהיה הח"ח או' עליו ימש"ו- אדם הכהן. כשהיה יתום בן 10 יצא שמעו של העילוי מז'יטל וניסה לקרוא לו שיבא לראות רק את הספריה שלו. וכמעט שהלך, עד שברגע האחרון עצר עצמו וברח לוילנא ועם ישראל זכה לח"ח. מספרים על הח"ח שמעולם לא אמר על אדם מילה רעה, אולם על אדם א' היה הח"ח אומר "ימש"ו" ינמח שמו למהזכירו שרצה לאבדנו משתי העולמות!". לאדם הזה קראו אדם הכהן. יש רחובות בישראל על שמו. מדוע שינה הח"ח ממנהגו? משום שהאדם הזה ניסה למשוך את הח"ח בצעירותו להסכלה. ניתן לשער ולתאר את ההפסד של העם היהודי לדורותיו לו היה המושחת הזה מצליח במעשהו? [דרך שיחה עמ' תרא]

 

פרשת מקץ

העוצמה להצליח

יוסף אומר לפרעה בלעדי- אלקים יענה את שלום פרעה, מדוע הוא לא משווק את עצמו?

היוונים גזרו על חדש שבת ומילה טימאו את ביהמ"ק העמידו צלם בהיכל וטמאו כל השמנים. מה המכוון בכל גזירות אלה?

 

מצינו בבנין ביהמ"ק ששלמה שולח לחירם: (יז) אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אלקיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת ה' אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רגלו רַגְלָי:

מלבי"ם …כי באשר עקר המצוה הזאת אינה הבנין עצמו רק אם יבנו הבית יהיה לשם ה' בלבד מבלי שום פניה חיצונית שיכוונו להשיג על ידו איזה כבוד או תועלת לעצמם, וכמו שדייק פה במ"ש ג' פעמים לשם ה' אלקיו, לשם ה' אלקי, לשמי – וידוע שקשה מאד על טבע האדם לעשות דבר שמצפה ממנו ריוח גדול ותועלת, ולא יפנה כלל להנאת עצמו רק יעשהו לשם ה' כמ"ש שם באורך, וכבר הובטח דוד ע"י נתן שע"י בנין הבית ימצאו מנוחה מן האויבים כמ"ש בברכות (דף ז) כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו שנא' ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו, שהבטיח לו שאחרי יבנה הבית ימצאו מנוחה מאויביהם,

וא"כ היה נמנע שיבנה דוד הבית בכוונה נקי' לשם ה' בלבד, באשר היה מצפה ג"כ התועלת שימצא ממנו לנוח מאויביו סביב שתו עליו כל היום, רק שלמה שבל"ז היה שלום בימיו, והובטח ע"י נתן שיהיה איש מנוחה היה נקל לו לבנות הבית בכוונה שלמה מיוחדת לשם ה' מבלי שום פניה חיצונית, [שאלה: מה יותר קל להניח תפילין לש"ש או לאכול סעודת שבת לש"ש? ודאי שלהניח תפילין, שכאן אין מתערבת תאוות היצר וההנאה הפרטית, אף כך בענייננו.]

וז"ש אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלקיו – ר"ל שלא הי' יכול לבנותו בכוונה לשם ה' בלבד מבלי פניה חיצונית, מפני המלחמות אשר סבבוהו, והיה עולה בלבו בהכרח ג"כ תועלת עצמו שבונה הבית מפני המלחמה למצוא מנוחה מאויביו:

(יח) וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אלקי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע:

מלבי"ם ועתה – שכבר הניח ה' אלקי לי מסביב – וגם בלא המקדש אין לי מלחמה עם האויבים כי אין שטן – מן האומות הקרובים ואין פגע רע – שיפגעני אויב מרחוק בדרך מקרה:

(יט) וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אלקי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי:

מלבי"ם והנני אומר – ר"ל אני הוא שיכול לאמר לבנות בית לשם ה' אלקי – היינו בכוונה מיוחדת לשם ה' בלא שום פניה חיצונית, אחר שאין לי לקוות למצוא על ידי הבית מנוחה ממלחמות, כאשר דבר ה' אל דוד אבי שבנך אשר אתן תחתיך על כסאך – והוא כבר ימצא ממלכה נכונה בשלות השקט הוא יבנה הבית לשמי – דייקא לשם ה' ביחוד, שזה העיקר הנרצה בבנין הקדוש הזה:

וכן עשו החשמונאים. ע"פ טבע לא ניתן היה לנצח את היוונים. אולם הם באו בכח ה'. מי לה' אלי. מלחמה לש"ש. הסיכויים אפסיים, אולם מי שפועל לש"ש אינו שם ליבו לסיכויים ולסיכונים. על מצוות ה' נלחמים לש"ש.

לעומת זאת יון האמינו רק בחומר ולא ברוח ומכח זה נבעו כל גזרותיהם הקשות נגד ישראל. הם לא מאמינים במושגים של לש"ש ולשמה, הם רואים רק חומר.

היוונים טענו אין מציאות רוחנית. רק הניתן למישוש טעימה הרחה- קיים מה שלא- איננו.

הם היו המתנגדים הגדולים ביותר ליהדות. היהדות מאמינה בכח עליון. בקדושה. במציאות רוחנית. היונים חשו כמובילי הקידמה לנבערים החשוכים הנוהגים מנהגים שאבד עליהם הכלח. עמ"י טוען שישנה קדושה לזמן. לא כל הזמנים שווים. יש חדש, יש שבת, יש יו"ט. היוונים ביטלו זאת משום שלדעתם -מבחינה טבעית- כל הזמנים שווים. מדוע ביטלו את קידוש החדש? משום שזה דוקא מוכיח את הרוחניות של הזמן, ושל עמ"י, שאנו אלה שקובעים מתי יהיה ר"ח, וימים טובים. עמ"י טוען שיש קדושה למקום. באו היוונים וטימאו את ביהמ"ק. עמ"י טענו שיש קדושה לאדם. באו היוונים וגזרו על מילה, ושלטו בבנותיהם.

לפ"ז נבין מדוע טמאו את השמנים, בזמן שיותר הגיוני שישפכו אותם לארץ? אלא הם טענו אתם רוצים להדליק מנורה? תדליקו. זה נותן אור. אולם אין הבדל בהרכב המולקולארי בין שמן טהור לטמא. תדליקו בטמא!

כיון שעמ"י האמינו בה' ובקדושה שיש בהוויה, הם התאמצו להדליק בשמן טהור, ה' הראה להם שדעתם היא הנכונה, ועשה להם נס. נס בוודאי הוא הוכחה למציאות רוחנית על טבעית. לכן נקרא הנצחון הזה נצחון הרוח על החומר.

לפ"ז נבין מדוע אין די בנס המלחמה, וצריך היה לעשות נס נפרד לשמן. נס המלחמה הוא בתוך הטבע. האפיקורס יוכל לטעון שבאופן טבעי מי שהוא בעל נחישות ותעוזה יוכל לנצח את המרובים. לכך עשה ה' נס בפך השמן כדי להוכיח שאכן ישנה מציאות רוחנית והכל מאתו ית'.

ולכן גם יוסף שעושה מעשיו לש"ש ומקדש ש"ש ברבים אינו חושש מה יצא בסופו, ולבסוף ההצלחה שלו גדולה לאין שיעור.

ריח ג"ע שהריח הגאון מצאנז מביתו של יהודי פשוט שעשה מצווה לשמה .

 

פרשת מקץ

אין טבע- הכל מאתו ית'!

נצחון הרוח על החומר

בסוף הפרשה הקודמת מבקש יוסף משר המשקים שיזכירהו לפני פרעה. ניתן לשער, שיוסף התפלל לה' שישחרר אותו מהכלא, וששר המשקים יזכרהו ויזכירהו. אך בכל זאת "לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". איזו אכזבה קשה. אדם מן השורה היה נשבר.

חולפות שנתיים, 'והנה פרעה חולם' – מריצים את יוסף מן הבור, ותוך זמן קצר הוא הופך להיות השליט על כל מצרים למשך שמונים שנה!

הבה נתאר לעצמנו מה היה קורה לו יוסף היה יוצא מהכלא אז, כפי שבקש משר המשקים.

הוא הרי היה 'בן בלי שם' בסטטוס של עבד, והולך לאבוד במצרים הגדולה. היו מחפשים אותו כחלוף שנתיים על מנת שיפתור את חלום פרעה – אולם הוא כבר לא בכלא. 'שוחרר לפני שנתיים'.

נו, היה כדאי ליוסף לשבת עוד שנתיים בכלא ולצאת "המושל בכל מצרים"? ללא ספק שכן!

ללמדנו שהאדם אינו יודע מה באמת טוב לו. הוא מתפלל על דבר מסוים שבסופו של דבר מתברר שהוא לרעתו. ופעמים והוא אף מתרעם על הקב"ה מדוע אינו ממלא בקשתו… לו ה' היה שומע לתחינת יוסף – מצבו היה גרוע…

כשאילן רמון נבחר להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון שיטוס לחלל – אני בטוח שלא היה מאושר ממנו. ואני בטוח שהוא אף היה במתח רב כשבחירתו טרם הובררה, ומן הסתם בסתר לבו התפללו הוא ומשפחתו שאכן הוא שייבחר. כמה עצוב וטראגי, שה' שמע בקול תפילתם!

אנו מתפללים 'ומלא משאלות לבנו לטובה לעבודתך'. רק לטובה.

ועל זה אמר הגר"א באגרתו המפורסמת – "כי מחר תבכה מאשר היום תשחק". וכן הוא להיפך – כי מחר תשחק, מאשר היום תבכה

מי שמסתכל בהסתכלות צרה דרך חור המנעול, וחושב שהמציאות העכשוית זו חזות הכל, שולל את המציאות הרוחנית. המציאות אינה מורכבת מטבע בלבד. ידיעה זו דורשת מאתנו הרבה מחשבה לפני שמרבים בהשתדלות.

תפיסת יון

יון האמינו שהעולם מורכב מחומר בלבד, ומכח זה נבעו כל גזרותיהם הקשות נגד ישראל. יון גזרו על חדש שבת ומילה, טימאו את ביהמ"ק, העמידו צלם בהיכל, וטמאו את כל השמנים. מה החוט המקשר בין כל גזירות אלה?

היוונים טענו אין מציאות רוחנית. רק הנרגש בחושים – הניתן לראיה מישוש טעימה הרחה- קיים מה שלא- איננו.

היהדות מאמינה בכח עליון. בקדושה. במציאות רוחנית. ישראל טוענים שישנה קדושה לזמן. לא כל הזמנים שווים. יש חודש, יש שבת, יש ימים טובים. היוונים ביטלו זאת משום שלדעתם – מבחינה טבעית- כל הזמנים שווים.

ישראל טוענים שיש קדושה למקום. אינו דומה קודש הקדשים להר הבית, וירושלים לשאר ארץ ישראל. באו היוונים וטימאו את ביהמ"ק.

ישראל טענו שיש קדושה לאדם. הן עם לבדד ישכון. דרגת ישראל גבוה מדרגת העמים. מובדלים אנו בברית בשר. באו היוונים וגזרו על המילה, ואף שלטו בבנותיהם.

לאור זאת אף נבין מדוע טמאו את השמנים, בזמן שיותר הגיוני שישפכו אותם לארץ? אלא יון טענו ברצונכם להדליק מנורה? תדליקו. זה נותן אור. זה דוקא יפה… אולם אין הבדל בהרכב המולקולרי בין שמן טהור לטמא. אז תדליקו בטמא!

כיון שישראל האמינו בה' ובקדושה שיש בהוויה, הם התאמצו להדליק בשמן טהור, ה' הראה להם שהשקפתם היא הצודקת, ועשה להם נס. נס בוודאי הוא הוכחה למציאות רוחנית על טבעית, ובזה נסתרה תפיסת יון! זהו ללא כל ספק – נצחון הרוח על החומר.

יסייענו ה' ונזכה לניסים בזמן הזה כבימים ההם, ויגאלנו גאולת עולמים בב"א!

 

פרשת מקץ

יוסף ועוז נפשו כנגד פרעה

יוסף מתנסה באשת פוטיפר. לאחר שיוסף עומד בנסיון כ"כ קשה בהצלחה שלא תיאמן הוא בטח ציפה בזכות זה – בטח ה' יצילני! מקבל פרס- כלא ללא הגבלת זמן… נסיון!!!

 

פותר חלומות שר המשקים והאופים ומבקש- זכרתני והזכרתני ומקבל עוד שנתיים בכלא… עוד נסיון האם יבטח בבשר ודם.

 

ואז חולם פרעה חלום ואין לו פותר ומגיע שר המשקים ומספר לו על יוסף, פרעה מזמנו ואומר לו: ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי ופתר אין אתו ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתר אתו: נסיון האם שוב יבטח בבשר ודם

(טז) ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי , א-לקים יענה את שלום פרעה:

כאן יוסף מתחיל להסתבך… פרעה האמין שהוא אלוה, "לי יאורי ואני עשיתיני" ואף היה הולך להתפנות ביאור שאף א' לא ירגיש שלפעמים גם ה"אל" נזקק לנקביו… ובעצם הוא אומר לו אדוני עובד על כולם בעיניים לעיני כל עבדיו וסריסיו!

פרעה לחוץ בגלל החלום , והוא מוכן לבלוע את ה'צפרדע' מבלי להגיב, והוא מתחיל לספר:

(יז) וידבר פרעה אל יוסף בחלמי הנני עמד על שפת היאר:

(יח) והנה מן היאר עלת שבע פרות בריאות בשר ויפת תאר ותרעינה באחו:

(יט) והנה שבע פרות אחרות עלות אחריהן דלות ורעות תאר מאד ורקות בשר לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרע:(כ) ותאכלנה הפרות הרקות והרעות את שבע הפרות הראשנות הבריאת:(כא)ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה ואיקץ:(כב) וארא בחלמי והנה שבע שבלים עלת בקנה אחד מלאת וטבות:(כג) והנה שבע שבלים צנמות דקות שדפות קדים צמחות אחריהם:(כד) ותבלען השבלים הדקת את שבע השבלים הטבות ואמר אל החרטמים ואין מגיד לי:

ויוסף שוב מתגרה בפרעה

(כה) ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא את אשר הא-לקים עושה הגיד לפרעה:

(כו) שבע פרת הטבת שבע שנים הנה ושבע השבלים הטבת שבע שנים הנה חלום אחד הוא:

(כז) ושבע הפרות הרקות והרעת העלת אחריהן שבע שנים הנה ושבע השבלים הרקות שדפות הקדים יהיו שבע שני רעב:

ומשפילו בשלישית… (כח) הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה אשר הא-לקים עשה הראה את פרעה:

(כט) הנה שבע שנים באות שבע גדול בכל ארץ מצרים:

(ל) וקמו שבע שני רעב אחריהן ונשכח כל השבע בארץ מצרים וכלה הרעב את הארץ:

(לא) ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן כי כבד הוא מאד:

וברביעית… (לב) ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר הא-לקים לעשתו:

(לג) ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים:(לד) יעשה פרעה ויפקד פקדים על הארץ וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע:(לה) ויקבצו את כל אכל השנים הטבת הבאת האלה ויצברו בר תחת יד פרעה אכל בערים ושמרו:(לו) והיה האכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב אשר תהיין בארץ מצרים ולא תכרת הארץ ברעב

 האם אין ליוסף דרכים קלות יותר להתאבד? במצרים על הרבה פחות מזה היו מתיזין את ראשו!

יוסף אות ומופת לאדם שיש לו אמת מוחלטת והוא מוכן ללכת עמה עד הסוף. אתה אדוני המלך וסריסיך ילמדו לדעת שיש בורא לעולם. איני 'מחשבן' לך אדוני המלך.

כצמח צדק ברוסיא ביד הק.ג.ב והאקדח – זה כבר שיכנע אנשים רבים… א"ל הרב זה יכול לשכנע רק אדם שיש לו עולם אחד ואלוהים רבים, לא מי שיש לו א-ל אחד ושתי עולמות…

(לז) וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו:

טבע האדם שהוא מעריך אדם עיקבי באמונתו ובפרט כאשר הוא נושאה  בגאון ללא חת!

וממילא מגיעה תגובתו המפתיעה של פרעה :

(לח) ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח א-לקים בו:

(לט) ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע א-לקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך:

וסוף הכבוד לבוא (מ) אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך:(מא) ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אתך על כל ארץ מצרים:(מב) ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף וילבש אתו בגדי שש וישם רבד הזהב על צוארו:(מג) וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך ונתון אתו על כל ארץ מצרים:(מד) ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים:(מה) ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן אן לאשה ויצא יוסף על ארץ מצרים:

בראשית רבה (וילנא) פרשה צ ד"ה ג ויאמר פרעה

ג ויאמר פרעה אל יוסף, ויסר פרעה וגו', א"ר שמעון בן גמליאל יוסף משלו נתנו לו, פיו שלא נשק בעבירה, ועל פיך ישק כל עמי, גופו שלא נגע בעבירה, וילבש אותו בגדי שש, צוארו שלא הרכין לעבירה, וישם רביד הזהב על צוארו, ידיו שלא משמשו בעבירה, ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף, רגליו שלא פסעו בעבירה, ייתון וירכבו על קרוכין, וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו, מחשבה שלא חשבה בעבירה, תבא ותקרא חכמה, ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים, אבל נבוכדנצר טפסר טפש בחכמה ושר בשנים, ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו, כלי ידים, ואת רגלו, כלי רגלים.

זו ג"כ הייתה מסי"נ של החשמונאים שע"פ טבע לא היה סיכוי שהם ינצחו את האמפריה היוונית. אולם כשבאים באמונה שלימה בהשי"ת ובבטחון ובעוז רוח מוצאים תעצומות נפש אדירים המאפשרים להתגבר על כל הנסיונות ואף מקבלים ס"ד כפי שקיבלו ע"י הנסים שעשה להם הקב"ה.

נסיון הדור- לחץ סביבתי. כיסוי ראש לאיש- אשה , ללכת לביהכנ"ס, שולחים את הילדים לביה"ס תורני, מקפידים על כשרות, נסיעה בשבת, וכו'.

יוסף מלמדנו כיצד עומדים בנסיון.

מעשה בבעל חברה לטלקומניקציה באנגליה שניסה זמן רב להכנס לא' מחברות הטלפונים הממשלתיות וללא הצלחה, עד שפעם א' הסכימו להפגש עמו ונקבעה לו פגישה בבין המיצרים וסיכן את הצלחתה בכך שהגיע שלא מגולח [אחר ספיקות רבים ושאלת רב שהתיר בדיעבד להתגלח כו'] ובפגישה ראה את המבטים שהסגירו את הסלידה והחל בהתנצלות שגררה עוד שאלות 'מתי עוד אינכם מתגלחים' כו' ונותר לו זמן מועט להראות את מוצריו ולבסוף הוא נבחר במכרז ובא' הפגישות שפגש בתערוכה את א' האנשים מהפגישה ההיא הוא הסביר לו שהוא נבחר דוקא משום היותו מאמין גדול וא"כ הוא מוכיח דביקות במטרה ונאמנות לדתו ומן הסתם אף לעבודתו, וב"ה שלא התאכזבנו ממך…

אנו מתפעלים מן הסיפור. אולם לדעתי לא זהו הנסיון הקלאסי של היצה"ר מפני שאנו מתאמצים במיוחד כשניצב אתגר בפנינו , והניסיון האמיתי הוא בחיי היום יום.

תוספת: עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ר' בספר אור דניאל פ' עקב עמ' קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ. השלך על ה' יהבך [אוצה"ת בהר]

אמר הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל סיפר לי איש נאמן על סבו שהיה רב בליטא בשנת תרצ"ה אמרו לו שעליו להתייצב לצבא עשה הוא את כל המאמצים כדי להשיג שחרור אך ללא הועיל לא הצליח להשיג שחרור הואיל וכך החליט לברוח לארץ ישראל אלא שהכסף שהיה ברשותו הספיק כדי להגיע עד מצרים לא ידע איפה מה לעשות אבל גמר אומר בלבבו "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" והחליט לצאת לדרך תחנתו הראשונה היתה באחת מערי גרמניה ומשם התכונן להמשיך ברכבת ליעדו הבא אל אחד הנמלים כדי לעלות שם על אניה הוא ניגש לקנות כרטיס נסיעה ברכבת נתן לקופאי שטר של עשר מארק אך הקופאי נתן בידו עודף בחושבו כי נתן מאה מארק כשראה מה קרה והרי זה גזל עכו"ם חזר לקופאי להשיב את הכסף אך הקופאי גער בו ואמר לו לעזוב את המקום חשב איפא שהפקיד לא' הבינו לכן שב והסביר שנתן שטר של עשר מארק וקיבל עודף כאילו היה זה מאה מארק אולם הפקיד סרב לשמוע אותו וצעק כי יחדול להטרידו ועוד ליווה אותו במטר של גידופים וקללות סני מספר נכדו לא יכל להבין למה הוא מסרב בכל התוקף לקבל כסף בחזרה עד שמישהו במקום הסביר לו כי בגרמניה אם מישהו עושה טעות כזו מפטרים אותו מן העבודה ואזי כדאי לאותו קופאי שהוציא כסף מכיסו ובלבד שלא להודות בטעות שעשה עכשיו כבר היה לו מספיק כסף להגיע לארץ ישראל "[שאל אביך ויגדך]"

אור דניאל במדבר:

סיפר החייל רפאל אוסטרוב חודש תמים היו החיילים מרותקים למוצב נידח אי שם בלבנון ומאז חופשתם האחרונה לא זכו לשמוע את קולה של אמא כיוון שבמלחמה זו הפלאפון עדיין לא היה מצוי והנה כשבת בצהריים "באה הישועה" לחיילים למוצב הגיעה ה"חייגנית" הלא היא הניידת שלאורכה מותקנים שמונה עמדות טלפון "יש לכם שעתיים בדיוק כדי לפטפט עם מי שאתם רוצים " שאג נהג החייגנית עב הכרס בקולו האימתני "אתם לא המוצב היחיד בגיזרה וגם במוצבים אחרים אוהבים לפטפט " כל החבר'ה עטו כמובן על המציאה כמוצא שלל רב וניצלו כל רגע פנוי כדי לשוחח עם המשפחה ועם החברים רק רפי הדתי היחיד במוצב לא השתתף בחגיגה הוא נשאר ספון בחדרו כשהוא רכון על חומש ומנסה לשווא לעיין בפרשת השבוע 'הם לא מצאו זמן אחד לשלוח את החייגנית חוץ מבשבת ' רטן כליבו 'איפה הרב החטיבתי ' "רפי מה קרה לך למה אתה לא הולך להתקשר הביתה " שאלו אותו חבריו ואף הוא כיהודי הגון השיב בשאלה "שכחתם ששבת היום " "אז מה אם שכת היום " שאל בתום לב נימרוד הקיבוצניק המתולתל "זה ממש פיקוח נפש לדבר עם ההורים המודאגים ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך' " אחרים הציעו עצמם כ"גויים של שבת" הם יחייגו בשביל רפי וגם יחזיקו לו את השפופרת שרק ידבר ואולם שום דבר לא שיכנע את רפי "הסרבן" אחרי שחלפו השעתיים המוקצבות למוצב ניגש הנהג הקשוח להתניע את החייגנית אך לשווא המנוע לא הראה בל סימן חיים כדי להרגיע את הנהג הנירגן לקחו אותו למטבח כמובן עם צאת השבת האיצו החבר'ה ברפי איצאו כבר כוכבים אז טוס מהר וטלפן " אחרי שהתקשר לכל מי שרצה הציעו החיילים לנהג לנסות את מזלו שוב אולי הרכב יזוז וראה זה פלא המנוע נדלק מיידית.

 

מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים', מעשה בבחור מישיבת באר יעקב רפול, שעזב את הכל והלך ללמוד בישיבה לבע"ת. האבא שהוא אדם עשיר א"ל שהוא ינשל אותו מן הירושה, והבן לא התרשם. הוא התקשר לאחיו בחו"ל וסיפר לו שהבן 'הלך'… לאן? שאל הדוד, והוא השיב – לישיבה… הדוד אמר לו שהוא בא ארצה לדבר איתו… האב א"ל שידברו בטלפון, אך הדוד אמר שהוא צריך להגיע שיש דברים שהם לא לטלפון… כשהגיע הדוד הוא נכנס לסוכנות מרצדס, וקנה את המרצדס הכי חדישה עם גג נפתח כו' והלך לבקר את האחיין בישיבה. הוא הגיע והם התחבקו כו' והוא שאל אותו אם הוא רוצה סיבוב… הבחור הסכים והם 'קרעו' את באר יעקב. לאחר שסיימו ובאו להפרד, גלגל הדוד את המפתחות בידו ואמר לאחיין, אתה רוצה את הרכב הזה? אני קניתי אותו או בשבילך או בשביל אחיך הקטן, אם תעזוב את הישיבה אתה תקבל אותו ואם לא אחיך יקבל אותו… שמע הבחור את הדברים והנחית חבטה על גב דודו ואמר לו, אני לא מתרשם ממרצדס, וגם אם היית מביא לי שתי משאיות עמוסות במרצדסים חדישים, לא הייתי עוזב את הישיבה… ואם אתה חושב שבאיזה חתיכת פח ממורק תצליח למכור את אמונתי בבורא עולם, אתה טועה. אני מאמין בדבר הגדול ביותר בעולם, שיצר אותי ואותך, ואני זוכה ללמוד את תורתו. את זה אחליף בהבלים מסוג זה? ואם אתה חושב שאתה גדול, אנא, תברא בבקשה רק גרגיר חול אחד. לא מכונית ולא אדם. רק גרגיר חול אחד.

הדוד התרשם מאד מהדברים, והוא ביקש להכנס לביהמ"ד כדי לראות למה הבחור כל כך קשור שאפילו רכב חדיש שהיה מטריף כל ראש של בחור, לא מדבר אליו. והם נכנסו לביהמ"ד ועסקו שעה ארוכה בתורה.

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו!

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״אמנם, ענהו הרנ״נ, הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מדותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שלחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות ויו״ט לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנכי, מודה אני, לא שמתי כ״כ לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שלחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

״אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שלחן חותני. דברתי עם אשתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שלחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אשתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

ספרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שלחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באמרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אשתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את ר׳ זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שלחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן – פנה הצריז״ס לחתנו ־־ לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעזבך אותנו ישארו המים – מים״.

״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד את אשתי על שלחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

ר' לעיל בנוסף סיפור דומה שסיפר קובי לוי ואירע בתימן.

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת מקץ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'