פרשת משפטים

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר שמות

עלון לשבת בית אליהו

 

 

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת משפטים

בזיונות לא שוכחים

זהירות התורה בבושתו של אדם

כח הבושה [מעין גנים אסולין ח"א מא' ב]

כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמישה בקר כו'.

אמר רבן יוחנן בן זכאי: חס המקום על כבודן של הבריות.

שור שהולך בו ברגליו ולא נתבזה הגנב לנושאו על כתפיו, משלם ה'.

שה שנושאו על כתפו, משלם ד' היות ונתבזה בו.

צריך ביאור, מי בייש אותו? הוא עצמו! אז צריך להתחשבן עם זה? ובפרט שמדובר הרי בגנב!

צריך לדעת שהתורה מתחשבת ביותר ברגשות האדם, ופי כמה – בביזיונו של אדם. ביזיון פי רושו ביטול כל ישותו כמו מיתה ממש.

דבר זה מצאנו מפורש אצל המן שאמר כל זה איננו שווה לי לאחר שיצא ממשתה היין וסיפר לבני ביתו את רוב עושרו, איך יתכן שהכל לא שווה לו? אלא באמת מצד השכל זה לא מובן, אך מצד הרגש כשאדם מבוזה – אכן הכל אינו שווה לו!

ולכן אמרה תורה שמוטב שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים. הקושי הוא קשה מנשוא, שטוב לך ליהרג ולא לעבור!

דבר נוסף.

שכר מצוה אין בעולם הזה. ועם כל זאת, יכול האדם לקבל שכרו של העולם הבא בעולם הזה, כיצד? כאשר האדם מקבל כבוד. זה שכר העולם הבא כאן בעולם הזה.

מדוע? מפני שכל תאוה שאדם יעשה, לבסוף ימאס בה, ולאחר שסיימה – קץ בה. מה נשאר לאדם מהפיצה של אתמול? רק כאב בטן…

אך כבוד לעומת זאת – היא הנאה רוחנית. אדם יכול ליהנות בה עד אין סוף. ממילא היא מעין שכר העולם הבא – ולכן ניתן לשלם לו בה כאן בעולם הזה.

 

בזמנו אחר פטירת שרון, אמר שמעון פרס שכל הספד כולל שלושה שלבים: שלב א' – הנפטר. שלב ב': אני והנפטר. שלב ג': אני…

האדם תמיד מגיע לכבודו שלו… ופעם שמעתי הספד של אחד על גדול מגדולי ישראל, ולמעשה הוא התחיל מהאמצע ושם הוא נתקע… אני והנפטר, לאיזה גדולה הועיד אותי, איזה דברי שבח אמר לי, הקשרים שהיו לי איתו וכו'… חולה כבוד לא ישבע כבוד.

החפץ חיים שמאס בכך שכיבדוהו ושרו לו ימים על ימי מלך כו' והמשיל זאת לקוגל – שאין אוכלים אותו בערב שבת, והאוכלו – מה יאכל בשבת, כך הכבוד הוא אוכל העולם הבא, והאוכלו כאן – מה יאכל שם??

 

כך מאידך גם בענין הביזיון.

הביזיון הוא העונש של האדם בעולם הבא, וכאשר הוא מקבל זאת כאן בעולם הזה, הוא מתכפר וזה לו עונש במקום העולם הבא.

דבר נוסף שווה לשניהם – לכבוד ולביזיון – שבכל עת אשר ייזכר בהם – יחווה מחדש את החויה.

אם כבוד – ייזכר כיצד העלוהו לבמה והעניקו לו את הפרס וכו', וכן איך פלוני ביזהו, ולעולם יטור לו איבה, ותמיד ייזכר כיצד התבייש וכו'.

כך היה אצל רחל אמנו. כשנולד יוסף אמרה אסף אלוהים את חרפתי פרש"י שהיו מבזים אותה שהיא עקרה ושתעלה בגורלו של עשיו. מהו "אסף"? אומר רש"י שהכניסה למקום שלא יהיה נראה, כמו "ולא יאסף הביתה".

ולכאורה נכון יותר היה לומר "ביטל" ולא "אסף"? אלא ללמדנו רצו, שהחרפה לא התבטלה, רק שנאספה למקום פנימי בלב, ולא נמחקה לחלוטין, ובכל פעם שתיזכר בזה – תחווה חרפתה מחדש!

לפי זה נבין מדוע התורה חסה כל כך על הגנב.

הגם שהוא גרם לעצמו, אך הביזיון – הוא עונש שמעל ומעבר. ועל זה מנקים לו מעונשו.

כדוגמת אנשי דור המבול שנענשו כולם, הגם שהיו בהם גם נגזלים, וכי הוגן הוא שהם גם ייגזלו, וגם ילקו עם הגזלנים בעוונם?

אלא המדרש אומר הללו בחימוס ממון והללו בחימוס דברים.

שהיו מקימים צעקות ועושים ביזיונות נוראות למי שגנב מהם שווה פרוטה… גם העונש – צריך להיות מידתי. ואם הגבת בצורה קיצונית – אתה תתן את הדין.

העונש של הביזיון אינו מידתי למעשה הרֶשע שעשה, ולכן די בו כדי לנקות חלק מעונשו.

בדומה לזה מצינו בבלעם הרשע שהיכה את האתון והיא טענה כנגדו אני אתונך אשר רכבת עלי מעודך כו' ולבסוף אומר לו המלאך "כי אותך הרגתי ואותה החייתי". מדייקים מכאן שאותה הרג. מדוע?

כדי שלא יאמרו זו האתון שניצחה את בלעם בדברים… השיבה לו מנה אפיים…

אבל הוא רשע גמור! כל מאי דמצית למדרש ביה דרוש! אלא לומר לך ביזיון זה אינו מדתי אצל קב"ה למעשה רשעו של בלעם.

 

וכן נאמר בחוטא עם בהמה וגם את הבהמה תהרוגו, שהגם שהוא שפל אנשים, בכל אופן חסו עליו שלא יאמרו בהמה זו שחטא עימה פלוני…

וכן מצאנו בסוטה, שנקתה ונזרעה זרע אם תמצא טהורה. וצריך ביאור שהרי בכל אופן היא לא הייתה בסדר שנסתרה?

אלא ביזיון כה נורא שעברה בבית המקדש – לא מגיע לה!

ולכן אדם שהתחייב מלקות והתבזה כגון שהטיל מי רגליו – נפטר ממלקות. ונקלה אחיך לעיניך – כיון שנקלה אחיך הוא.

כשאדם יוצא למלחמה, עורכי המלחמה היו מכריזים: 'מי האיש אשר בנה בית חדש' כו' ומדוע כל זה?

אלא לימודונו חז"ל שזה בא למנוע ביזיון לחוזרים מפני שהוא ירא ורך לבב!

המתבזה צריך לשמוח

כתב בספר תומר דבורה – פרק שני

 השלישית – שיחשוב על עונותיו תמיד וירצה בטהרה ותוכחת ויסורים, ויאמר: "מה הם היסורין היותר טובים שבעולם שלא יטרידוני מעבודת ד'?", אין חביב בכולם מאלו שיחרפוהו ויבזוהו ויגדפוהו, שהרי לא ימנעו ממנו כוחו ואונו בחולאים, ולא ימנעו אכילתו ומלבושו ולא ימנעו חייו וחיי בניו במיתה, אם כן ממש יחפוץ בהם, ויאמר: "מה לי להתענות ולהסתגף בשקים ומלקויות, המחלישים כוחי מעבודת ד', ואני לוקח אותם בידי?

יותר טוב אסתגף בביזיון בני אדם וחרפתם לי ולא יסור כוחי ולא יחלש", ובזה כשיבואו העלבונות עליו ישמח בהם ואדרבה יחפוץ בהם. ויעשה מג' המינים אלו תחבושת ללבו ויתלמד בזה כל ימיו. עכ"ל.

 

אם הקב"ה שכל כך נזהר בכבודו של האדם החליט להביא עליו ביזיון, שיסיק מכך שה' רוצה את הטוב ביותר בשבילו ולכפר לו על כל עוונתיו.

מסופר על החפץ חיים שפעם אחת נפל ושמח מאוד, ואמר שכל ימיו התאווה שקצת יהיה לו ביזיונות שזה כפרה על כל העוונות, וכעת שנפל צחקו קצת אנשים, וסוף סוף זכה לקצת ביזיונות…

והמתבזה זוכה לסייעתא דשמיא גדולה, כמו שראינו בקמצא ובר קמצא שנסע לאיטליה ומשם לרומי אל המלך וטרח טרחה גדולה כדי להוציא דיבת ישראל רעה, ולקח מהם קורבן ולא הקריבוהו וחזר ונסע לרומי בשלישית כדי לספר למלך. ובכל נסיעותיו לא נסתכן והכול הלך למישרין, ואילו טיטוס שחזר מארץ ישראל לרומא עמד עליו נחשול שבים כו', ולזה לא קרה מאומה?

חז"ל הרגישו בזה, ואמרו בא וראה כמה גדול כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו.

אין זה אלא סייעתא דשמיא! ומדוע? בשל הבושה שהתבייש. רק שהסכל הזה השתמש בסייעתא דשמיא בשביל להרוס את בית המקדש ואילו היה משתמש בה לדברים חיוביים – כמה היה זוכה!

תוספת:

המעשה בדוב ידיד האדם שחיבקו וריחקו האדם מפאת הריח הרע שהיה מפיו, וביקשו הדוב מחבירו שיכהו במקל, והאדם התנגד עד שהתרצה והכהו עד זוב דם, ואמר לו הדוב המכות הללו יגלידו, אך מה שפגעת בי לא יגליד לעולם, והלך לו…

כך אנו מוצאים גם כן באמה עבריה [מאמר קודם עמ' קיט] שהתורה חסה עליה מאוד וכתבה אם רעה בעיני אדוניה, והזהירה שלא יגרע שארה כו' אף אם אחרת יקח לו, והגדירה מכירתה כמכירה לעם נוכרי והגדירה זאת 'בבגדו בה' – להזהיר על כבודה ועל הזהירות שאנו נדרשים ביחס אליה, שנפשה שפלה ופגועה ממכירתה על ידי אביה!

 

ומפורסם המעשה בשדה חמד שהעלילו עליו עלילת גנאי גדולה ומה רבה הייתה הזכות שזכה בעבור זה, לקיבל מתנה משמים את כל התורה כולה!

 

פרשת משפטים

"אמור לי מי ידידיך הזיאולוגיים…"

מותר האדם מן הבהמה ובן זוטא [מעיין השבוע עמ' שכב]

כי יגוף שור איש את שור רעהו וכו' 

אבן עזרא על שמות פרק כא פסוק לה

(לה) וכי יגוף – אמר בן זוטא כי רעהו תואר לשור ולא ראה כי שור איש סמך הוא. וכן הוא שור רעהו ואין לשור ריע רק בן זוטא לבדו וזה השור שהוא תם ישלם בעליו חצי נזק:

הדברים נשמעים כאמירת לצון מושחזת, אך לא אדם גדול כהראב"ע יחמוד לו לצון. כשנתבונן נמצא את העומק שבדברים.

כי בצלם אלוקים עשה את האדם. כל אדם האמון על דברי התורה הקדושה יודע שהאדם הוא נזר הבריאה. הבריאה כולה נבראה לצורכו ולשמשו. כולל בעלי החיים.

אולם הרחוקים מן התורה רואים באדם עוד מין זאולוגי, נחשל מבעלי חיים בדברים רבים אך מעולה מהם בשכלו.

 

מדרש תנחומא תרומה פרק ג

(ג) ויקחו לי תרומה. זה שאמר הכתוב אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו (מלאכי א) וכתיב (שם) ואת עשיו שנאתי. מעשה בטורנוסרופוס ששאל את רבי עקיבא: אמר לו למה הקב"ה שונא אותנו שכתב ואת עשיו שנאתי. אמר לו למחר אני משיבך.

למחר אמר לו: רבי עקיבא! מה חלמת זה הלילה ומה ראית?

אמר לו בחלומי היה לי הלילה שני כלבים, אחד שמו רופוס ואחד שמו רופינא.

מיד כעס אמר לו לא קראת שם כלביך אלא על שמי ושם אשתי?! נתחייבת הריגה למלכות!

אמר לו רבי עקיבא ומה בינך לביניהם? אתה אוכל ושותה והן אוכלין ושותין, אתה פרה ורבה והן פרין ורבין, אתה מת והן מתים ועל שקראתי שמם בשמך כעסת, והקב"ה נוטה שמים ויוסד ארץ ממית ומחיה אתה נוטל עץ וקורא אותו אלוהים כשמו, לא כל שכן שיהא שונא לכם? הוי ואת עשו שנאתי:

אם באמת מטרת האדם היא לאכול ולשתות ולעבוד, אזי בעלי החיים מעולים ממנו.

ואם זאת ההשקפה, אין פלא שהללו מבקשים לאסור ניסוי בתרופות על בעלי חיים כדי להציל חיי אדם. מה ראית שדמך אדום יותר מהכלב… מבחינתם היו אוסרים גם תרסיס נגד ג'וקים.

לכן יש שלוקחים את הכלב למספרה, מעדניה, פדיקור ומניקור, פסיכולוג, ופנסיון לכלבים…

ומי שלוקח את הכלב לדרגת אדם, בהכרח מוביל את האדם לדרגת כלב. העושים כן בדרך כלל בלבושם מתערטלים ככלבים, ומתבהמים בהתנהגותם.

חז"ל אומרים שהאוכל ברחוב דומה לכלב. והסלנג המוכר היום דומה יותר לנביחות… מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל…

 

מעשה במגיד מקלם שפעם אחת הלך ברחוב בגרמניה וראה אישה גרמניה שנישקה את הכלב שלה.

אמר הרב בדרשתו שבמקום הזה עוד ירצחו בני אדם כמו ששוחטים בהמות. האנשים הזדעזעו אך חשבו שיש בדבר גוזמה, שהרי גרמניה היא ערש התרבות המערבית, שוויון זכויות וכו', אך הרב ציטט להם פסוק: זובחי אדם עגלים ישקון. מי שהתעוות אצלו המושג של קדושת חיי האדם מסוגל ומשוה אותם לבהמה ומנשקה, מסוגל גם לזבוח אדם. ושנים ספורות לאחר מכן הדברים הנוראים הללו התגשמו לצערנו.

אותם אנשים גם אינם אוכלים בשר מהסיבה הנ"ל- מדוע להרוג בעל חיים אחד על מנת להאכיל בעל חיים אחר?

ובזה אכן הם כיוונו לדעת גדולים…

חז"ל אמרו כבר שעם הארץ אסור לאכול בשר מטעם זה, שמדוע שנשחט בהמה אחת על מנת להאכיל בהמה אחרת? אם באכילתך אינך מעלה ומרומם את המאכל, אינך מברך עליו, אינך מקדש מאכלך, אזי הבהמה נשחטה ונשחתה לריק.

היא לא הגיעה לתיקונה. רק אדם שבכח אכילתו אכן מרומם את המאכל לדרגת עובד ה', הוא שראוי לו ומותר לו לאכול בשר.

המעשה בשוחט בארגנטינה שהפר לא רצה ללכת לשחיטה ואיים עליו השוחט שאם לא תבוא יאכלו אותך הגויים השיכורים! והנה הפלא ופלא מיד בא אחריו לתדהמת כולם!

התורה הקדושה חסה אמנם על בעלי החיים, שהרי כל המושג של צער בעלי חיים מקורו מן התורה עוד כאשר האומות טיפסו על העצים ואכלו קוקוס…

התורה מצוה את האדם שלא לצער את הבהמה הן במלאכה קשה מדי כמו שכתוב: כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו כו', ולא לצערה בהריגתה אלא בשחיטה, ושלא לצערה בדישה במקום שיש תבואה ולחסום פיה, ולא לחרוש בשור וחמור יחדיו ולצער לחמור שכוחו מועט מן השור, ולהשבית הבהמה ביום השבת, ולא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, ולא לקחת האם על הבנים, ולא להקריב בהמה בעודה יונקת תחת אמה רק מיום השמיני ואילך, ועוד.

 

מספרים שכאשר לקחו את היהודים למרכז העיר והעבירום סלקציה ומשם לרכבות, פגש יהודי אחד את מכרו והתחנן לפניו שילך לביתו ויתן לתרנגולים לאכול היות והם לא אכלו מן הבוקר ובטח הם בצער רב. יהודי הולך לספק מיתה, ואותו מטריד צערם של התרנגולים. זוהי השקפת התורה.

כעת נבין עד כמה צדקו דברי הראב"ע כשאמר ואין ריע לשור אלא בן זוטא לבדו.

אכן כמי שרחוק מלקיים דברי רבותינו והתורה הקדושה ככתבן, נמשל הוא כבהמות נדמו, ואכן ראוי הוא להיות בבחינת ריע לשור ומותרו מן הבהמה אין…

תוספת: כמו כן ראינו בתורה ענין של צער בעלי חיים שהתורה הזהירה שיקח בן יונה או תור לחטאת ולא יונה, משום שהתור אינו מתחבר ליונה אחרת ומצטער אם יקחו את זוגתו.

וכן המעשה עם האריז"ל והאדם שנטל הסולם מפני האפרוחים ונצטערו ולא יכלו לשתות [אוצה"ת תזריע עמ' קמח]

 

פרשת משפטים

שקר שחור, שקר לבן, ומה שביניהם…

השקר ונזקיו

פסוק קטן המתחבא ונבלע בתוך הפרשה אך עם מטען עצום- מדבר שקר תרחק. מצאנו לא תרצח לא תגנוב, 'תרחק' מבטא את המיאוס שחשה התורה כלפי השקר.

המעשה עם אחאב והכרם ולבסוף נבות הופך רוח שקר בפי נביאיו. אמר לו הקב"ה צא ממחיצתי- דובר שקרים לא יכון לנגד עיני! והרי העונש מגיע לאחאב? והרי נבות ניזוק ממנו ומגיע לו ליטול ממנו נקמה? מכל מקום זה שקר!

 

ד' כיתות אינן מקבלות פני שכינה– חנפים שקרנים מדברי לשון הרע וליצים.

ראשי תיבות חשמ"ל שיש להתרחק כחשמל…

חותם הקב"ה אמת. מדוע ולא חסד או רחום או ענוה? אלא, בכל מידה אפשר לחקות ולעשות 'כאילו' חוץ מן האמת שאם זה כאילו אמת זה כבר שקר…

 

המעשה עם רבי יהושוע בן חנניה ששאלוהו דבר שקר. אמר להם פרידה ילדה. אמרו לו והרי זה בלתי אפשרי? אמר להם זהו שקר…

מה הביאור? הם שאלוהו מהו שקר, אמר להם פרידה ילדה. אמרו לו והרי זה גלוי לכל שאינו נכון ואין בזה שקר שאינו מרמה מישהו? אמר להם זהו שקר על פי היהדות!

 

כיום השקר הפך לנורמה. אולי מהכנסת… כמו שאמר שר אחד אמנם הבטחתי אך לא הבטחתי לקיים… והפוליטיקה כידוע היא תוצר כלאיים בין החנופה לשקר… ולפני הבחירות הקירות זועקים אליך ולאחריהן אתה צועק לקירות…

גם במסחר אי אפשר לסמוך על הבטחות והצהרות, ופעם אמר מאן דהוא כשהמוכר אומר 'תאמין לי' אני מתחיל לחשוב היכן הוא מרמה אותי….

כמו 'תאמין לי שלי זה עולה יותר'…

אוניברסיטת דרום קרוליינה בלוס אנג'לס ערכה מחקר והדביקה מיקרופונים זעירים לעשרות אנשים וגילתה שהם שיקרו בממוצע 200 פעם ביום!

 

רב והעדשים שבנו היה משקר לאימו על מנת שתעשה כרצון אביו ומיחה בו אביו משום 'לימדו לשונם דבר שקר…'

דובר אמת בלבבו – כגון ר' ספרא שמכר החפץ במחיר הראשון שהסכים לו בלבו.

מר עוקבא חומץ בן יין משום שאינו נוהג כאביו להמתין כ"ד שעות בין בשר לחלב. כל כך קשה לו להמתין? אלא שאם היה עושה רק בגלל שאביו עשה אין זה אמת אלא חיקוי. וכל עוד לא הגיע למדרגה הזאת באמת לא רצה לנהוג כן.

המעשה במחצית השקל שאמת הצילה מנזק נורא. [טובך יביעו משפטים עמ' רעד]

מעשה מספר אור דניאל שמות פ' בא:

מסופר שבזמן שנאלץ ה"סטייפלער" לשרת בצבא רוסיה הוטל עליו לשמור באחת המשמרות על בית חולים מסוים.

ההוראה הייתה כי כאשר יראה איזו תנועה חשודה יירה ברובה והם יכניסו את כל בית החולים לכוננות.

ה"סטייפלער" שהיה עייף מעמל היום נרדם על משמרתו ונפלט כדור מרובהו מיד הכניסו את כל בית החולים לכוננות והכול ציפו בחרדה לבאות כשלא אירע מאומה נרגעו יצאו ושאלו את הסטייפלער מה ראה ומדוע ירה?

באותו רגע חלף הרהור בלבו הן יכול הוא לשנות מהאמת ולתרץ עצמו שראה משהו חשוד ולכן ירה אך תיכף נחרד ממחשבה כזו שיוציא ח"ו דבר שקר מפיו והחליט בעזות הקדושה לומר להם את האמת.

הוא ענה ואמר בפשטות "נרדמתי על משמרתי ונפלט לי כדור מהרובה " תיכף ומיד תפסוהו ואסרו אותו במקום אשר הפושעים הגדולים אסורים שם וגזרו את דינו למוות בתליה.

לימים סיפר ה"סטייפלער" כי הוא לא פחד ולא חשש כלל. גדול היה ביטחונו בהשם יתברך כי יצילהו שהרי "שומר מצווה לא ידע דבר רע", והלא כל מעשיו לשם שמים ולכן אף שבדרך הטבע לא היה נראה איזשהו פתח להצלה אך כלום היד ה' תקצר?

ואכן ישועת ה' כהרף עין לאחר שלושה ימים חל יום ההולדת של הקיסר, נתנו חנינה להרבה אסירים בטחוניים ובתוכם היה הסטייפלער והוא יצא לחופשי.

 

 

פרשת משפטים

חינוך חוויתי לעבד העברי [מוסף יתד עם תוספות]

מדוע התורה הסכימה שהאדם ימכור עצמו לעבד?

כתב הרלב"ג "והכריחה התורה את העבדים הנמכרים בגניבתם לישא שפחה כנענית כי יקשה להם להיות זרעו לא לו"

מהי מטרת הדבר?

התורה באה לחנך את הגנב. בית המשפט באים להוציא מעבריין קטן עבריין גדול. בפעם הבאה ילמד לגנוב וכיצד לא להיתפס.

חז"ל במסכת סוטה (דף מז עמוד א) אומרים: אמר רבי יוחנן, שלושה חינות הן: חן מקום על יושביו, חן אישה על בעלה, חן מקח על מקחו.

 

חן המקום על יושביו- יש הגרים בשדרות עם סכנת טילים ואינם עוברים. יש מחמת חוסר ממון, אך יש מחמת שחן המקום על יושביו. יש הגרים בחיפה הגם שהיא המקום המסוכן מס' 1 בארץ בתחלואה בסרטן רחמנא ליצלן בשל בתי הזיקוק, אך עדיין אנשים אוהבים את חיפה ודרים שם.

 

חן אישה על בעלה. יש שיאמרו מה התחתן איתה? מה מצא בה? מה היא מצאה בו? חן אישה על בעלה. על זה אמרו חז"ל כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא. בית הילל אומרים כלה נאה וחסודה. וכי הם מתירים לשקר? אלא חן אישה על בעלה ובעיניו היא נאה וחסודה.

 

חן מקח על קונהו. אדם קונה דבר שאתה לא היית מוכן לקבל אפילו בחינם. מוצר מסורבל, או זולל חשמל או דלק, או כל פגם אחר. מדוע הוא קנה זאת ועוד שילם מחיר מפולפל? חן מקח על קונהו. בשל כך אף אמרו חז"ל ישבח המקח. וכי אשקר? לא. משהו מצא חן בעיניו במקח הזה. תמצא אותו ובזה תשבחנו.

הוא קנה רכב מודל ישן, זולל דלק, עובר טסט פעמיים בשנה, מנוע גמור, ושאר 'מעלות'. מה אומר לו? הרי משהו 'קנה' אותו ברכב הזה. מה? אולי הצבע החדש. אולי המערכת המשוכללת… תשבח זאת! חן מקח על קונהו.

 

התורה באה לחנך את העבריין. אדם זה גנב. אדם שחווה גניבה יודע שהיא חויה קשה. חן מקח על קונהו. הוא מרגיש שייכות לדבר. כשלוקחים לו זאת הוא נשבר. העבריין לא מבין זאת. הוא מטהר מעשיו בכל מיני טעמים, לא הייתה לי ברירה, זה לא יחסר להם כל כך… הם ממילא עשירים וכו'.

באה התורה ואומרת כדי שתבין באמת מהי החוייה הקשה, עד כמה הדבר קשה, תישא אישה תוליד ממנה ילדים, ולאחר שש שנים תעזוב את האדון עם האישה, עם הילדים, ותצא בגפך. כעת תבין מה קורה לאדם שלוקחים ממנו את היקר לו. אתה גזלת מאדם, חן מקח על לוקחו, וממך יקחו –דבר שיש לו בעיניך חן- חן אישה על בעלה.

כך גם ראינו שהנביא הושע עבר –

תנא דבי אליהו זוטא פרק ט [וכן בגמ' פסחים פז ע"א]

בימי עוזיהו מלך יהודה נתנבאו ארבעה נביאים זקנים, והושע בן בארי היה הזקן שבכולם. והקב"ה היה צופה בכולם מי שהוא מבקש רחמים על בניו ומי שאינו מבקש רחמים עליהם.

אמר לו הקב"ה להושע ראה לישראל מה חטאים הן עושין, והיה לו להושע לומר לפני הקב"ה ריבונו של עולם בניך הם בני בחוניך בני אברהם יצחק ויעקב שעשו רצונך בעולם, גלגל עליהם מדת רחמיך ורחם עליהם ומחול לעונותיהם.

ולא די שלא אמר הושע כך אלא אמר לפני הקב"ה ריבונו של עולם כל העולם כולו שלך הוא הביא עם אחר תחתיהם שנאמר (הושע א,ב) תחילת דבר ה' בהושע, והלא הרבה נביאים היו מתנבאים לישראל אלא תחילה לארבעה נביאים זקנים שהיו מתנבאים באותו הפרק היה דבר ה' בהושע בתחילה.

באותה שעה אמר הקב"ה מה אעשה לאותו בשר ודם הזקן? אני אומר לו לך קח לך אשת זנונים ויהיו לך בנים זנונים, ואח"כ אני אומר לו לך בדול עצמך ממנה אם יוכל להוציאה לגרשה ולשלחה אף אני אשלח את ישראל מעל פני האדמה.

ויאמר ה' אל הושע לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים כי זנה תזנה הארץ מאחרי ה'. וילך ויקח את גמר בת דבלים דבת רעה בת דבת רעה ותהר ותלד לו בן ויאמר ה' אליו קרא שמו יזרעאל כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא וגו' ותהר עוד ותלד בת ויאמר לו קרא שמה לא רוחמה כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל וגו' ותהר ותלד בן ויאמר קרא שמו לא עמי כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם. (שם)

ולאחר שנולדו שני בנים ובת אחת ונגזר על ישראל שלוש גזירות בעבורם אמר לו הקב"ה להושע: הושע, מפני מה לא למדת מן משה רבך, כשדברתי עמו פירש מן האישה מפני מה אתה דר עם האישה? בדול עצמך מן האישה.

אמר לפניו ריבונו של עולם אין אני יכול להוציאה ולא לגרשה שכבר יש לי בנים ממנה. אמר לו הקב"ה להושע: ומה אתה שנשאת אשת זנונים ובניך הם בני זנונים ואין אתה יודע אם אותן הבנים הם ממך אם הם משל אחרים אתה אומר שאין אתה יכול לא להוציאה ולא לגרשה משום שכבר יש לך בנים ממנה, כל שכן בני ישראל הללו שהם חביבי בני חביבי בני אברהם יצחק ויעקב, והם קנין אחד מה' קנינים שקניתי לי בעולמי ואלו הן תורה קנין אחד אברהם קנין אחד בית המקדש קנין אחד שמים וארץ קנין אחד ישראל קנין אחד ואתה אמרת העבירם באומה אחרת? האיך אוכל לשלחם מעל פני?

כיון שידע הושע שחטא, התחיל לבקש רחמים על עצמו.

אמר לו הקב"ה להושע: הושע, עד שאתה מבקש רחמים על עצמך בקש רחמים על ישראל שגזרתי עליהם שלוש גזירות בעבורך, חזור ורפא אותם שלוש גזירות מישראל.

מיד עמד הושע ובקש רחמים עליהם ובטל הגזירות, והתחיל לברך את ישראל שנאמר: והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד וגו' אמרו לאחיכם עמי ולאחותיכם רוחמה וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את לא רוחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה:

העבריין יחוה חויה דומה ועל ידי זה יבין את אשר עשה.

כך היא דרך החינוך הטובה ביותר.

אך עדיין יש לשאול מדוע יש למוכרו לעבד ולהשיאו שפחה וכו'. האם לא קל יותר היה להסביר לו את הדברים, ולבאר לו אותם בצורה ציורית שיבינם לאשורם?

ביאר הגאון ר' משה הילדסהיים תלמיד המהרי"ל בלוך:

מובא בפרקי אבות פרק ו

(ד) כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא:

צריך להבין מילא טוב לך בעולם הבא – אין לנו בזה כל ספק, אך לומר עליו אשריך בעולם הזה?…

וביאר את הדבר ע"י מעשה שהיה עם הקיסר של גרמניה וילהלם שלחם בצבאו, והצבא שכנגדו כיתר אותם והוא ברח ומצא מחסה בביתו של יהודי בשם משה דֶ'ר שוסטר הסנדלר.

והנה הצבא הרוסי רדף אחריו והוא הוחבא מתחת השחת. הרוסים נכנסו וחפשו גם אצל הסנדלר הם נכנסו ובלשו בכל מקום, וכשראו את ערימת השחת הם נעצו בה את רוביהם המכודנים וכשלא מצא מאומה יצאו כלעומת שבאו. לאחר שחלפה הסכנה יצא הקיסר כשפניו חיוורות וכל גופו רועד. אתה הצלת את קיסר גרמניה. בכל עת שתרצה הנך מוזמן לארמוני ותוכל לבקש כל אשר תחפוץ!

משה התרגש מאד ונצר את ההבטחה בליבו. חלפו שנתיים, ולמשה מיודעינו מנקרת שאלה קשה מזה זמן רב, והוא החליט לגשת לקיסר ולממש את ההבטחה. קיבלו הקיסר בכבוד מלכים ואז שאלו משה את השאלה הבאה, אדוני הקיסר, מאד מסקרן אותי לדעת, מה עבר עליך באותו זמן שהרוסים הגיעו עד אליך והחלו לדקור את השחת? הקיסר התאדם והתרתח האם לכך באת? לבזבז את זמני? ועוד לשאול שאלה כזאת משפילה!

כעת בעוון זה אני מצווה להוציאך להורג! משה הובל אל עמוד התליה. הכל הוכן, הוא הועמד על הדרגש, החבל הודק על צווארו, ורגע לפני סילוק ההדום מתחת לרגליו הקיסר מצוה להורידו. משה היה חיוור כסיד. כל גופו רעד. הקיסר ניגש אליו ואמר לו – כעת הבנת מה הרגשתי באותם רגעים?…

כל הסבר שהייתי נותן לך היה חיור לעומת המציאות. רק אם תחווה זאת אתה תוכל להבין…

זה מה שאומר התנא פת במלח תאכל כו' אם אתה עשה כן אשריך בעולם הזה כו' רק אם אתה עושה כן, רק אם תחוה זאת, תבין. בלא זאת אין סיכוי שתבין.

זה מה שהתורה מצווה את העבד העברי. אם תחוה אתה בעצמך את ההרגשה של דבר יקר שנלקח ממך, אתה תבין מה הוא העוון והצער לקחת לאדם דבר היקר לו.

 

מעשה עם הרב מבריסק הגרי"ד  והשופט הגוי שטען שהתורה מעודדת שוחד בכך שלא אסרה נתינת שוחד אלא רק 'לא תיקח שוחד', והגם שהנותן עובר על לפני עיוור, מכל מקום אין עונשים על כך. ומאידך החוק הרוסי אוסר שוחד בין לקחת ובין לקבל, וכך חושש העבריין ליתן לשופט שמא ידון אותו על ניסיון לשחד איש ציבור, כפי שכיום נהג עבריין חושש לשחד שוטר…

השיבו הרב אדרבה, דוקא החוק הרוסי מעודד שוחד, ואילו חוק התורה מונע שוחד. שהרי הנותן שוחד לשופט על פי החוק הרוסי בא אליו לחדרו הפרטי ושם משלשל הכסף לכיסו, ושניהם רגועים. מכאן זה לא יצא. שניהם פוחדים לעורם. את שניהם 'יתלו' אם יתפסו.

לעומת זאת אדם מישראל שבא לתת לדיין שוחד הדיין חושש מאד לקחת, שהרי אני בודאי לא אפרסם שאני חושש לעורי, אך מה האינטרס של הנידון לא לפרסם? הרי מחר הוא ירוץ לספר לחבר'ה שהשופט כהן מקבל שוחד וניתן 'לסגור אתו עניינים'… כך שהשופט מפחד מאוד לקחת… אז תאמר לי סיים הרב – התורה מעודדת שוחד או מונעת שוחד?… [מעשה שהיה מילר עמ' 78]

 על האדם לדעת שדין התורה הוא אמת ונכון אף אם אינך מבינו!

וכן נמסר ההסבר על עניין האמה העבריה, שלמתבונן מובן שהדבר נעשה לטובתה [מובא כאן בהמשך].

שיקומו של העבד העברי

התורה פותחת בעבד עברי. שני מצבים לעבד עברי.

א' בנמכר בגניבתו ע"י בית דין.

ב' במוכר עצמו מחמת דוחקו.

בנמכר בגניבתו עוסקת פרשתנו. על פי החוק המקובל היום עבריין נכנס לכלא. שם הוא הופך מדג רקק לכריש. שם הוא לומד טכניקות חדשות, וגם לומד לא להיתפס. שם גם הוא מסגל לעצמו 'נורמות חברתיות' ו'שרידות' בכאוס החברתי… הוא לומד מה ה'שפה המקובלת' בין עבריינים, ולכשיצא מהכלא הוא כבר עם 'הכנה לחיים'… הוא יתחיל ביישום, אך הפעם משופשף יותר, זהיר יותר, מתוחכם יותר.

התורה נוקטת בפתרונות אחרים.

אדם שמתדרדר לפשע עושה זאת מפני שגדל בחברה מקולקלת, הורים נרקומנים או גנבים בעצמם או שיכורים וכדו'. זה הבית שהוא הכיר.

התורה רוצה לחנכו מחדש. התורה שולחת אותו לבית של יהודי שקונה אותו לעבד.

א. הוא מחזיר בזה את החוב. אמנם יש נסיבות מקילות בדרך שבה התדרדרת לפשע, אך המסר הראשון הוא – גנבת – תשלם.

ב. הוא לומד להתחנך. עד עתה היית פרזיט, חי על חשבון אחרים, לא עובד, משחק קלפים ומסתובב, מעתה ואילך הוא יקום בשעה שש בבוקר ויתייצב לעבודה. אין חכמות. הוא ילמד להיות פרודוקטיבי.

ג. הוא לא עבד גם משום שלא למד שום מקצוע. כעת הוא ילמד מקצוע. חקלאות, נגרות, מסגרות, או כל מקצוע אחר שבעליו עובד בו.

ד. עד היום הוא לא קיבל שום יחס מהחברה, ואם כבר קיבל יחס, היה זה קר ומנוכר. כיצד כעת בתור עבד ישתפר המצב? התורה מצוה את האדון לכבד את עבדו. אם יש לו מזרן אחד הוא יתנו לעבד! הוא מוזהר שלא לעבוד בעבדו בפרך. לא לתת לו מלאכה ללא קיצבה. לא להטריחו ללא צורך והכרח.

בבית האדון המקבלו, הוא יראה כיצד מתנהלים חיי משפחה תקינים. בביתו היו רק צעקות וקללות, וכאן הוא לומד להכיר מציאות אחרת. מדברים אליו בכבוד, מתייחסים אליו כאל אדם. הוא מקבל ערך עצמי.

ומי מבטיח שאכן האדון יהיה האדם המתאים לחנכו? נתבונן. מי מוכן לקנות עבד עם כל כך הרבה הגבלות? לא זו בלבד, הוא עוד צריך לפרנס את אישתו ובניו כשאינו רשאי להשתעבד בהם! הרבה יותר כדאי לקחת פועל מן השוק ולשלם לו יומית ולהתפטר ממנו אח"כ.

ללא ספק זהו אדם עם מסירות רבה. עם תחושת שליחות לחנך את העבריין ולהעמידו על דרך הישר.

האדון יכול לתת לו שיפחה כנענית על מנת שירבו ולדותיו. אולם כל זאת רק אם הייתה לו אישה ישראלית, אך אם לא- אין לתת לו שפחה כנענית. שהרי השיפחה הזאת אמורה להישאר בבית אדוניה והוא יצא בגפו, נמצא שלא בנה בית בקדושה. התורה דואגת לעבד שיזכה להקים לו בית בישראל, ורק אז ניתן לתת לו שפחה כנענית להרבות ולדותיו.

רק אם נמכר ע"י בית דין בגנבתו ניתן לתת לו שיפחה כנענית. אך אם מוכר עצמו מחמת דוחקו אין נותנין לו שפחה כנענית, שלא יווצר מצב שבו אדם יהיה מעונין לשאת שיפחה כנענית וימכור עצמו לעבד ויטען שזה מחמת דוחקו.

 

 

 

פרשת משפטים

להיות מסוגל להתנתק מן הכבלים

לא להיות כבול לעבירה ['להגיד' עם תוספות]

ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חופשי. ורצע אדוניו את אוזנו במרצע ועבדו לעולם.

נשאלת השאלה כיצד יכול אדם לבקש להיות עבד עולם? הלא חירותו של האדם היא השאיפה הבסיסית של כל בן אנוש, ומדוע כאן הוא כל כך בקלות מוותר ומבקש להישאר עבד עולם?

הגמרא במסכת יומא (לה ע"ב) אומרת:

תנו רבנן: עני ועשיר ורשע באין לדין, לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי, אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל? אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוהים חיים מפי שמעיה ואבטליון.

אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלוש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת. עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי, אומרים לו: כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר? אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא. אמר להן: בבקשה מכם, הניחוני ואלך ללמוד תורה! אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך! ומימיו לא הלך וראה אותן, אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה.

רשע אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי (היה) [הייתי] [מסורת הש"ס] אומרים לו: כלום נאה היית מיוסף? אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית. אמרה לו: השמע לי! אמר לה: לאו.

אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין. אמר לה: ה' מתיר אסורים(תהלים קמו).

הריני כופפת קומתך – ה' זקף כפופים (תהלים קמו).

הריני מסמא את עיניך. ה' פקח עורים (תהלים קמו).

נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עימה ולא רצה לשמוע אליה.

לשכב אצלה – בעולם הזה, להיות עימה – לעולם הבא.

נמצא, הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים.

נשאלת השאלה – מה טענה בפי הרשע "טרוד הייתי ביצרי", הוא כבל אותי ולא נתן לי לעזוב… מה הפשט בדבריו?

 

עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת כו' מה הפירוש "בא לידי עבירה"? וכי לעבירה יש ידיים? היה לו לומר ואי אתה נכשל בעבירה?

ועוד כיצד ניתן להבטיח שאדם לא יכשל בעבירה? וכי יש צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא?

 

ביאר הגר"א לאפיאן עקביא לא הבטיח שלא ניכשל בעבירה, יתכן שאדם יסתכל בשלושה דברים ולבסוף אף יכשל פעם בעבירה. אין אדם שיש לו תעודת ביטוח.

אולם דבר אחד מבטיחנו נאמנה עקביא, אם אתה תתבונן בשלושה דברים הללו, אי אתה בא 'לידי עבירה'!

לעולם לא תהיה כבול בידיה! עדיין יהיה בידך הכוח לברוח ולהינצל. הגם שכשלת פעם אחת.

אולם אם לא תסתכל בשלושה דברים הללו, אתה כשלת פעם, ותיכשל שוב, ושוב, ואז יקויים בך "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" – אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה, מטמא עצמו מלמטה, מטמאין אותו מלמעלה! מדוע?

'יען התמכרך לעשות הרע בעיני ה'. כי כבר נמסרת ביד העבירה. אתה בידיים שלה.

מי הקובע מי ביד מי? הקובע הוא האם אני יכול לקום ולעזוב. זה המוכיח מי הוא בעל הבית.

 

סיפר הגר"י גלינסקי, פעם אחת כשהייתי ברוסיה לקחו אותנו ממקום למקום, ברכבות שגמאו מרחקים, רכבות משא. בלילה היה קשה להירדם, בכל קרון היו שלשה דרגשים זה מעל זה, בהם היו אמורים לישון.

באחד הלילות ביקשתי לנום מעט ועליתי על הדרגש, ואז אחד הגויים המדוכאים החל צועק ולא נותן לישון – 'אני צמא, אני רוצה לשתות' וכך חזר שוב ושוב ולא נתן לישון. כשראיתי שהעסק לא יסתיים, קמתי אליו וביקשתי ממנו את הספל שהיה בידו ומילאתי בו מים ונתתי לו. הוא גמע הכל כמו בעל חיים, באמת היה צמא… טוב, חשבתי שבזה נסתיים הענין, ואכן שרר שקט לזמן קצר, אולם אז החלה פרשה חדשה… הוא החל לדבר עם עצמו בקול 'אוי, כמה שהייתי צמא, אוי, כמה שהייתי צמא…'

 

זה הפשט טרוד הייתי ביצרי… גמרת עם העבירה, תברח! אל תמשיך לבוסס בה! אל תהפוך להיות ביד יצר הרע!

 

וזו התביעה על העבד. אמת, הפכת לעבד שלא ברצונך, מתוך כורח, נמכר בגניבתו, אולם עתה מדוע אינך בורח? מדוע אינך בוחר בחופש? אלא מתוך 'אהבתי את אדוני' זה סימן שאתה נפלת ביד היצר הרע, ביד העבירה. אזי הופך אתה להיות 'עבד נרצע'.

אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים, והלכה וקנתה אדון לעצמה, תרצע.

להיכשל בעבירה – יתכן, להתבוסס בעבירה ולשוב ולשנות – זה בשום אופן לא!

ספר הגר"ר בנגיס, ראב"ד העדה החרדית, שהיה גאון עצום, [רק לדוגמא פעם אחת הגרש"ז אוירבך בנערותו ציטט לפניו 'קצות החושן' והרב תיקן אותו מעט, והוא עמד על שלו, הביאו ספר וראו שאכן הגר"ר צדק… וזה הגם שאני עיינתי בזה לאחרונה בהכיני את השיעור… אמר לו הרב בנגיס אין זה מפני שאני עילוי ממך או זכרן ממך, אלא דע לך שחזרתי על 'קצות החושן' ארבע מאות פעמים!

ופעם אחת עשה מסיבת סיום הש"ס, ושאלוהו הרי מעולם לא עשה מסיבת סיום הגם שסיים את הש"ס למעלה ממאה פעמים! והשיב שזו פעם מיוחדת, שבה סיים הש"ס רק מהדקות הבודדות שבהן בתור רב היה ממתין בסנדקאות ובחופה או בלוויה כו' ומדקות לימוד אלה השלים ש"ס שלם!!!]

שבנערותו פעם אחת הוצרך לתקן דבר מה בביתו, ולקח מברג וברגים ותיקן, וחשתי אז הנאה כל כך גדולה להתעסק ב'דברים טכניים' שחשתי שאם אעשה זאת עוד פעם – אני כבר אהיה נגר ולא תלמיד חכם… וגדרתי את עצמי ואמרתי – אני יותר לא מתקן שום דבר! ואכן גדל כאמור לאילנא רברבא!

הרי שחוכמת האדם היא מיד אחר שמרגיש שנמשך אחר העבירה – לברוח שלא יפול 'ביד' העבירה! כן יסייענו ה'.

 

פרשת משפטים

הגיהנם – יש מה לפחד?

הם פחדו, ואנו שאננים?! [והגדת, עם תוספת מרובה]

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח עמוד ב

וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי – אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון – אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי – כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון; ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי – ולא אבכה? אמרו לו: רבינו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? – אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם. בשעת פטירתו, אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא.

מדוע באמת רבי יוחנן פחד? הוא לא ידע שהוא צדיק?

 

תניא, היה רבי מאיר, יש לו לבעל הדין להשיבך ולומר לך: אם אלקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם.

ה' יכול לפרנס העניים. למה הוא שולח אותם אל הגביר הקמצן??

מזכיר הדבר את האדם שבא לרב שטיינמן עם איש עסקים וביקש שהרב יברכו בעשירות והוא יתרום חצי מרווחיו לאברכים. חייך הרב ואמר – אם יש לי כח לברך ואדם יזכה בעשירות – אז אברך ישר את האברכים… למה לגרד אוזן שמאל עם יד ימין?… [במאמר המוסגר – פעם אמרו לו על אדם שמרויח מליונים – וחצי מרווחיו נותן לצדקה! שאל הרב מה יש לו לעשות עם כל כך הרבה כסף…] בכל אופן אמר האדם שהביא את איש העסקים לרב – מדומני שהוא רוצה לזכות להיות הכלי שדרכו יבוא השפע לאברכים! אמר לו הרב – ולי נראה שהוא רוצה להנות מהשיריים…

אמר לו: כדי שננצל בהם אנו מדינה של גיהנום. וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם. אמר לו: כדי שננצל בהם אנו מדינה של גיהנם (בבא בתרא י ע״א).

וב״כלי יקר״ באר בזה לשון הכתוב: ״אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך׳ (שמות כב, כד), שהעני עושה עמך יותר ממה שאתה עושה עמו. אתה עושה עמו חיי שעה והוא עושה עמך חיי עולם, אתה נותן לו פרוטה והקדוש ברוך הוא משלם לך פי שנים כפלים [כמו שאמר (בסנהדרין ק ע״א) שאדם נותן מלא חפניו לעני בעולם הזה, והקדוש ברוך הוא נותן לו מלא חפניו של הקדוש ברוך הוא טובה לעולם הבא!]. לכך נאמר (תתב.יט): ״שם האיש אשר עשיתי עמו היום, בעז״, יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית (ויקרא רבה לד, ח). ולכן אסרה התורה לקחת רבית על ההלואה, כי מקבל שכרה בכפל כפלים לעולם הבא, מלבד פירותיה בעולם הזה.

הנה כי כן, ה״כלי יקר״ שם את הדגש על שכר המצוה, שהוא עצום ורב. אבל כשנתבונן נראה שרבי עקיבא ורבי מאיר לא אמרו ״כדי שנזכה על ידם בעולם הבא״, אלא, ״כדי שננצל בהם מדינה של גיהנום״.

מדוע התמקדו בהצלה מגיהנם – ולא בשכר בג"ע??

ובאורו, שכל מצוה מזכה בגן עדן, והרי אפלו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרמון (ברכות נז ע״א). אבל לפני כן יאלצו להזדכך בגיהנום, ומי יודע כמה זמן ובאיזה מדור! העצה אחת היא.

בידענו שמשפטי הקדוש ברוך הוא במדה מגד מדה (סוטה ח ע״ב), הן בעולם הזה והן לעולם הבא (סנהדרין צ ע״א), אם נלוה לעני, נתן צדקה, נגמול חסד –

ומה הגדרת החסד, לפנים משורת הדין, מעבר למה שמגיע – או אז יגמל עמנו הבורא יתברך חסד, ולמרות שיתכן ויגיע ענש הגיהנום, יצילנו ממנו. ולכן אסרה התורה לקחת רבית על ההלואה, לא  [רק] משום ששכרה במרום עצום ורב, אלא משום שאם יקח עבורה ריבית הרי זה מסחר ככל המסחרים, ולא מעשה חסד צרוף, ואיך יציל בחסד ממרום מדינה של גיהנום?!

 

לא מדברים היום על הגיהנם

כתב הסבא מקלם [חכמה ומוסר ח"א עמ' עב] "יבין האדם כמה חובה לפניו לקרב ציורי גיהנם לפניו למען יוכל לפעול עליו לסור מרע וכולי האי ואולי, שלא יהיה מִכת הרשעים והפושעים ר"ל".

ובלב אליהו [לאפיאן שמות עמ' רמג] כתב: וידוע מעשה שהגאון ר' ישראל מסלאנט זצוק"ל אמר פעם שיחה מוסרית בבית המוסר בקובנא והעביר את אצבעו כמה פעמים בתוך האש באמצע השיחה כדי להרגיש אש הגיהנם בקל וחומר, וכהיום מתביישים אפילו להזכיר את הגיהנם".

וראה עוד במכתב מאליהו [ח"א עמ' רצו] שכתב בפרוטרוט כיצד נמחיש לעצמנו את הגיהנם וזה לשונו: ״והסבר זה ש"אש [של העוה"ז היא] אחת מששים בגיהנם״, הוא ההסבר הציורי ביותר. אמר הגרי״ס ז״ל שצריך לצייר בפרטי פרטים, כמו: אצבע קטנה באש לרגע כמה יכאב; ואחייב לצייר כאב של ב׳ רגעים. של ג', וכו'. אבל לאט לאט; עד שיגיע סוף סוף אל ציור אש אחת של י״ב חודש. ואחייב יצייר לו אש כפולה, ופי שלשה, ופי ד׳ וכו' וכו', וזה ברגע ובב' ובג׳ וכו'. אם יצייר לעצמו בפרטי פרטים כזה ציור שלם בודאי יהיה לו לתועלת רבה. ואח״כ הוסיף הגרי"ס ז״ל, יחשוב שהרגשת אורך הזמן משתנה לפי גודל הכאב, והא ממשיל זאת: "כמו מי שיכאבו לו שניו הרבה בלילה, ומחכה לאור הבוקר. כמה יאריך לו הזמן, ידמה שעברו שעות הרבה, ואינן אלא רגעים, וככה משפט הגיהנם י״ב חודש״. עכ"ל.

כך חיו הגדולים

גאון ושקדן היה בירושלים, רבי יוסף שימשלביץ זצ״ל, מעולם לא מצאו אדם יושב ובטל. בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו שנן את תלמודו, ממש לא פסק פיו מגרסה.

הגיע לזקנה ולשיבה, וערב שבת אחד מצאו הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ״ל במקוה של ״שערי חסד״ כשהוא חור כסיד ורועד בכל גופו.

מהר והתענין: ״כבודו אינו חש בטוב?!״ אולי ההבל והחם השפיעו עליו לרעה –

ענהו, כשעיניו קמות ושניו נוקשות: ״לא, בריאותי תקינה – אבל ראיתי אדם עולה מן המקוה והוא שלוק וסמוק. מישהו שאלו: ״איך המים?״ וענהו: ״רותחים, כמו הגיהנים!״ –

ואני זקנתי ושבתי, עוד מעט אעלה לשם, והתחלתי לרעד ממורא הגיהנום!״…

ואם הוא פחד, אנו מהי וכלום רק הוא פחד?!

הסבא מקלם זצ״ל הביא דברי המדרש (במרבר רבה כג, ה. תנחומא מסעי ד) על הכתוב: ״ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו, ויראהו ה׳ את כל הארץ… עד הים האחרון״ (דברים לד, א-ב), עד היום האחרון. דור דור ושופטיו ומנהיגיו, פושעיו וצדיקיו. הראהו גיהנים. אמר משה: מי נדונים בו, אמר לו: הרשעים והפושעים בי. שנאמר (ישעיה סו, כד): ״ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי, כי אשם לא תכבה ותולעתם לא תמות והיו דראון לכל בשר״. התחיל משה מתירא מן הגיהנים, אמר לו: ״הראיתיך בעיניך, ושמה לא תעבור״ (דברים לד, ד).

ואם משה רבינו פחד, נחנו מה!

קושי הגיהנם

ומה, כמקווה חמה, רותחת, לוהטת, בלבד? איפה!

כשאמרו שהשבת אחד מששים לעולם הבא (ברכות נז ע״ב). מה ההשואה, איפה השבת ואיפה העולם שיפה שעה אחת של קורת רוח בו יותר מכל חיי העולם הזה (אבות פ״ד מי״ז), וצדיקים יושבים בו ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה! אבל ״אחד מששים״ הם קרטוב, ״בנותן טעם״ בלבד. כמו היחס שבין השנה למיתה, והחלום לנבואה (שם).

כך יש להבין גם ״אש, אחד מששים לגיהנום״ (שם)!

מקוה חמה?!

דמינו להר געש, ובו לבה רותחת, מבעבעת, מתערבלת וזה מעין דמעין, ״בנותן טעם״ בלבד! דינו בדברי הרמב״ן (בהקדמתו לפרישו לאיוב) ששעה אחת בגיהנים נוראה משבעים שנות יסורי איוב. והיא מבעבעת, והרשעים נזרקים בה כבשר בקלחת (בבא בתרא עד ע״א, ותוספות חלין צח ע״א)! ולחשוב, שאין עברה שלא מגיע עליה קרטוב גיהנים!

הגרא ופחד הגיהנם

סיפר רבי ישראל מאיר הכהן, בעל ״חפץ חיים׳,:

–           אחד מהיושבים לפני הגר״א דוילנא, שמע מפיו יום אחד כמה גדול עונש גיהנום, שאין לבני אדם שמץ של מושג בנוראיותו. אפילו התיאורים המוחשיים שכתב רבי אליהו דיוידאש מסוד חכמים צופי נסתרות, בספרו ״ראשית חכמה" אינם אלא כטיפה מן הים – בהשוואה למציאות בפועל שמה.

חלשה דעתו של התלמיד למשמע הדברים ומרוב דאגה ופחד חלה ונפל

למשכב.

כשנודע דבר מחלתו לרבו הגר׳׳א, הלן אליו לבקרו, ושמע מפיו מה גרם לו דאגה יתירה כזאת. אמר לו הגר״א:

–           תנוח דעתך בודאי כל אלו הדברים שאמרתי בענין תוקפו של גיהנום – אמת, אבל בפלס של מעלה שוקלים את העבירות לעומת הסבל והצער שהיו מנת־חלקו של החוטא בזה העולם, כל צער פעוט שסובלים פה מצטרף בעליונים לחשבון גדול, ונמצא רוב חובותיו כבר פרע בסבלותיו בחיים עלי אדמות.

על מה מקפידים ביותר בבי"ד של מעלה?

בשבת שלאחר הסתלקותו של רבינו רבי יצחק בלאזר זצ"ל, הוא הופיע בחלומו של רבי חיים ברלין זצ"ל, גאב"ד מוסקווה, בנו של הנצי"ב מוולוז'ין. לפי עדותו של רבי חיים, הביע רבי איצל'ה בלאזר את תודתו על שצוואתו, בה ביקש שלא להספידו, נשמרה כהלכתה, כאשר על יד מטתו לא נאמרו אלא דברי התעוררות כפי שהחליטו גדולי-ירושלים, אשר חפצו שלא לעבור על צוואתו, ועם זאת לעורר את העם לנוכח סילוקו של צדיק. באותה הזדמנות של פריסת שלום ממתיבתא דרקיעא, רצה רבי חיים לדעת סוד דין של מעלה, כיצד ועל מה דנים. "דין של מעלה קשה הרבה יותר ממה שחושבים" – סיפר רבי איצל'ה. "רק עכשיו, בשבת קודש, זמן מנוחה, ניתן לי לבוא אליך. כל ימות החול לא הניחוני לכך". "תדע" – אמר לו רבי איצל'ה לרבי חיים – "שהדין של מעלה חמור מאד, שאי אפשר לשום אדם בעולם הזה לשער כלל, אמנם על תלמידי חכמים יש הרבה מליצי יושר, אולם מקפידים שם מאד על חטא הלשון. ומשמו של רבי יצחק יעקב רודרמן זצ"ל, ראש ישיבת "נר ישראל" בבלטימור, מסופר, שכעבור כמה חדשים נגלה רבי איצל'ה לרבי חיים בחלומו, ואמר לו, שבשמים מקפידים מאוד על ברכות הנהנין, ועל כן יש ליזהר מאד בדבר.

[בהקדמה ל'כוכבי אור' וב'ארחות חסידיך' עמ' 345]

עושים תשובה.

ומה עוד?

למה צריכים עוד, משום שרבנו יונה (בתחלת ״שעדי תשובה״) המשיל את התשובה לכבוס בגד מלכלך. כבוס שטחי לא ימחק לחלוטין כתם עז ועמק. ולב יודע מרת נפשו. כמה עמקים חטאינו וכמה רדודה תשובתנו.

ובכן, שני דברים. האחד שעושים, והאחד שלא עושים.

מה עושים, גמרא היא, ושיכת לפסוק בפרשה.

זהירות מגאוה

זה, מה שיש לעשות. ועם זאת, להזהר ולהשמר ממה שאסור לעשות. לא להתגאות. מלבד דעת הסמ״ג (מצות לא תעשה סד) שיש אסור מדאוריתא להתגאות, ומלבד מה שהאריכו בנוראותה בגמרא (סוטה ד ע״ב, ה ע״א),

שאמרו שהוא כעובד עבודה זרה ומגלה עריות, ותועבה ומגרש השכינה.

מלבד כל אלו, הרי פרי הגאוה נורא. שכתב הגאון מוילנה זצ״ל: ״אף על פי שהקדוש ברוך הוא דן את האדם לפנים משורת הדין, מכל מקום לבעל גאוה לא ינקה כלל, ודנים אותו כמדתו ממש ואין מנכין לו כלל. שנאמר (משלי טז, ה): ״תועבת ה׳ כל גבה לב, יד ליד לא ינקה״ (באור הגר״א, שם).

ומדוע, באמת? אם לדעת כל מוני המצוות, מלבד הסמ״ג, אין זו עברה כשלעצמה, למה יחמירו בעטיה בדינו ויענישוהו בחמרה על כל עברותיו?

התשובה נתנה בדברי המשנה: ״מאיד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רמה״ (אבות פ״ד מ״ד). מי מסוגל להסביר משנה זו?

ראשית, מי מנחל ומקוה ומשתוקק לפגוש ברימה, לערך עמה הכרות? שלא להזכיר שההרגשה היא כמחט בבשר החי (ברכות יח). ושנית, נניח. מה הקשר בין הרישא לסיפא? מה משנה לרימה אם הבר-מנן שפל רוח או לא?

מה התשובה?

אז תשמעו. עולה הנשמה למרום, ומתחילים לערום. מצוות על הכף האחת, עברות על השדה, והמצב אינו מרנין. מה נדבר ומה נאמר, במה נצטדק? בקשה אחת תהיה בפינו: ״תתחשב, רבונו של עולם. ממי אתה תובע שלמות, מרימה ותולעה?!״

זו תקותנו היחידה. שיקבלו את הטענה: ״ואנכי תולעת ולא איש״  (תהלים כב, ז).

״שתקות אנוש, רימה״…

ומה יענו לנו: ״הבאמת החשבת עצמך כך?! האמנם כך ראית עצמך, או שהלכת בקומה זקופה ונטית גרון, אתה ואפסף עוד?!״…

מכתב מאליהו – ג י ה נ ם

מצינו בדברי חז״ל כמה הסברים וציורים שונים לגיהנם, וזה משום שא״א לאדם, בהיותו מורכב מגוף ונפש, לתפוס במחשבה את צער הנפש כשהיא בפירוד מהגוף. (עי׳ מש״ב בזה במאמר ״דבקות המחשבה בתורה״ בארוכה.) וע״כ הסבירו לנו בדמיון, והיי׳ שבגיהנם כואב ממש לנפש, פי כמה מאשר יכאב לה שריהת הגוף׳ ומצטערת הנפש צער רב מאד בחרטתד* ונורא ואיום הוא צער העדר הרוחניות. נבאר איזה מן ההסברים:

כ׳ הר״א אזולאי (בם׳ חסד לאברהם) בפי׳ למס׳ גיהנם:

״שכר העבירה עבירה עצמה. כיצד, יצהיר הוא גיהנם, דאיהו ממונח על גיהנם. והענין, כי יצה״ר יש בו כחות הרבה … הם הם המשתים, חם המענישים, הם גיהנם, שהכל אחד …* ועוד שם: ׳״הטומאה מכלה את נושאה״.

וכ״כ הגר״ח מוולאזין ז״ל דהחטא עצמו הוא העונש, והיי׳ אז״ל ״שכר עבירה עבירה ״(אבות ד׳). (עי׳ רוח חיים במשנת כל ישראל, ועי׳ נפה״ח שער א׳ פ׳ י״ב).

וכן בבמדבר רבד. (בתחלתו):

״אר״מ משל את הצדיקים בדירתן, ואת הרשעים בדירתן. משל את הצדיקים בדירתן     ,במרעה טוב ארעה אותם כו׳ י.. .את הרשעים בדירתן.. ביום רדתו שאולה האבלתי כסיתי עליו את תהום׳… הגיגית במה מכסין אותה בכלי חרס, ממנה ובה, כשם שהיא של חרס כך מכסין אותה בכלי חרס, כך הם הרשעים, מה כתיב בהם ,והי׳ במחשר מעשיהם׳… ולפי שהם חשוכים, הקב״ה מורידם לשאול שהיא חשוכה, ומכסה עליהם התהום שהוא חושך שנא׳ וחושך על פני תהום״.- בחי׳ העונש הוא מני׳ ובי׳, והיי׳ כנ״ל.

וכה״ג מצינו מפורש בזהר הק׳ (תרומה ק״נ:) ״גיהנם לא אתוקד אלא בחמימו דתוקפא דיצה״ר דחייביא, ובההוא חמימו נורא דגיהנם אתוקד (ויש גורסין ובההוא חמימו גיהנם אתוקד) יממי ולילי ולא שכיך״.

מה נורא הדבר! הן יש מי שחוטא בהמשכו אחר אחרים, ואינו חוטא בהתלהבות יתירה, ויש מתלהב ברצונותיו וחוטא בהתפעלות רבה, כמה יגדל גיהנם של המתלהב לעומת החוטא בלי התפעלות. וזכורני שאמר מו״ח זצ״ל שאם רואה אדם שאינו מתגבר לברוח מן החטא ולשבור את יצרו, אז לכה״פ, יתאמץ בכל יכלתו לצנן את גודל חמימות נפשו במעשה החטא.

ב) תרי״ג אברים לנפש. יש שנפגם מקצת אבר בעבירה, אז מקצת זה כלה בגיהנם והשאר ניצל. ויש שנפגם אבר שלם, אז האבר ההוא כלה לגמרי! כמו בחולי הגוף שהרופא מגרר מהמכה את הבשר הנשחת ומשאיר השאר, ואם כל האבר נשחת אז חותך את כל האבר, וישאר החולה מחוסר אבר ר״ל. ואמרו המקובלים, משל, לסלמנדרא שנמשחה בלכלוך וטנוף, הנה האש יאכל את כל הלכלוך, ותשאר הסלמנדרא כמו שהיא, כן כל הטומאה תאכל בגיהנם, ואשר ישאר בריא יצא מן הגיהנם. ועל זה אמרו ז״ל בסוף חגיגה: ״תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולט בהם, ק״ו מסלמנדרא מ׳״. (עי׳ חסד לאברהם שם, ועי׳ מדבר קדמות ע׳ גיהנם).

מה נאמר אחר זה על המון חטאינו, מה נשאר בנו בריא, ואל מה נקוה, אם לא נקדים תשובה לגיהנם ?

ג) נשים נא פנינו לקראת התנחומין, ואשר נלמד מהם. אז״ל (רה״ש י״ז.): ״פושעי ישראל בגופן… יורדין לגיהנם ונדונין בה י״ב חודש, לאחר י״ב חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ונעשין אפר תחת כפות רגלי הצדיקים כר״ – אפילו כאלה יש להם שיור, בבחי׳ ״נעשין אפר וכוי״. והנרמז שהצדיקים ילמדו על גבם את אמיתת משפטו ית׳, וכמש״כ ״ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע״ (עי׳ מש״כ לעיל עמוד 2ו7).

ואיתא בז״ח מדרש רות (ד״ה מדור הזי) ״רשע גמור, שאין לו תשובה, אין לו תקנה, ונדון לעולם בגיהנם! רבנין אמרין… י״ב חודש, והני מילי כשהרהרו לעשות תשובה ומתו, אבל אם לא הרהרו לעשות תשובה עליהם הכתוב אומר ויצאו וראו כו׳״ – היינו שנעשים אפר כנ״ל. וכן איתא בזהר (תרומה ק״נ) הנ׳׳ל, וכל הנדונין בגיהנם, בכל עונשיה, בבחי׳ ״כל משך י״ב חודש״, יש בעונש עצמו השיור הזה שנעשים כלים ללמוד הצדיקים, כמפורש במס׳ גיהגם (פ״ד) ״כל י״ב חודש נעשים אפר… תחת כפות רגלי הצדיקים״.

הרי אברהם מוציא מהגיהנם מי שנמול?

וגם זולת זד- הן יש סוף לגיהנם. סוף הגהינם לכאו״א לפי מה שהוא. יש שסופו בנקודה הכי קטנה שנשארת מרוחניות כאו״א מישראל, היי׳ נקודת ״לא מאסתים… לכלותם״, וכשמגיעה השריפה עד נקודה זו, עומדת, ויוצא עם נקודה זו מגיהנם. ואז״ל דאאע״ה מוציא את כל רשעי ישראל שנמולו מן הגיהנם, דהיי׳ בנקודה זו, שכל ישראל הם מולי הלב בבחי׳ זו, והוא ירושת אאע״ה בכל אחד מישראל, כידוע, ובה יוצאין מן הגיהנם.

ואלה שזכו להרהר תשובה, זכו, שסוף גיהנם שלהם הוא, כשמגיעים לנקודת הרהור תשובה זד-

ויש עוד שיור, שהוא בחי׳ שבת, שאין גיהנם תופס בה, שאם הרשע שמר את השבת, אין אור של גיהנם שולט עליו בשבת.

ונוראות ללמוד מזה, עד כמה צריך לעמול להגיע לידי מצוות פנימיותן שבת בפנים הלב! תשובה בפנים הלב! ואפי׳ הרהור תשובה, – אבל הרהור פנימי! שהרי החצוניות, שאינה פועלת בעצם הנפש, לא תציל ח״ו.

 

ד) ויש דבר פלא ומאויים במס׳ גיהנם פ״ג: .בכל ערב שבת מוליכין אותם לב׳ הרי שלג, ומניחין אותם שם (אין להם מעצם (וזושוו השבת כלום, אלא רק ששומרתס מצער טומאתם) ) ובמוצאי שבת מחדרים אותם למקומם… בגיהנם, ומהן נוטלים שלג ונותנים תחת בית שחיים. כדי לצנן אותם ט׳ ימי החול, והקב״ה אומר להם: רשעים! אוי לכם שאף בגיהנם אתם גוזלים, שנאמר (איוב כיד י״ט) ״ציה גם חם יגזלו מימי שלג שאול חטאו״, כלומר, אף בשאול חטאו״.

המאמר תמוה למדי, האם אפשר שיחטאו אחר ידעם את עונשי הגיהנם? והאם יש שמה בחירה המאפשרת את הגזילה? וכי שלג שאינו שלהם באמת יצנן אותם בעולם האמת? וכי זכות שאינה שלהם תועיל להם, וכי זכות השבת, החוצצת בפני אש טומאתם, אפשר שיקחוה עמהם אל תוך טומאתם – דהיי׳ חול שלהם, ויקחוה בגזילה – דהיי׳ שאין להם שייכות אלי׳? חאם יש שם האפשרות לקחת מה דלא שייך? האם אפשר שתועיל להם?

 

אבל, פי׳ ענין זה, הוא מבהיל, ויש בו מוסר נורא, צריך לדעת שהגיחנם איננו מתקן, איננו מלמד את הטוב כלל. הגיהנם מכלה את הרע, וכל זמן שיש עדיין בהם מן הרע שצריך לכלותו, עדיין הוא עמהם, ואם גם חלק או מי;צת, אבל ישנו בתוכם. ויש עלמא דשקרא ועלמא דקשוט, וסוברים בנ׳׳א, כי לאחר מיתה הם ממילא ומיד בעלמא דקשוט ן אבל השקפה מוטעת היא, אלא, היות האדם בעלמא דשקרא, פירושו שהשקר הוא בו, ואת כל העולם הוא מבחין מצד השקר, ובחי׳ עלמא דקשוט הוא להיפך. הרע עצמו הוא עלמא דשקרא, כי באמת אין אפשרות מציאות לרע. וזהו, אשר ירד אליו האדם, לאחר חטא אדה״ר, וכמש״ב הרמב״ם ז״ל כידוע.

ולפ״ז כל זמן שיש בנפש מן הרע, אשר זקוק הגיהנם לכלותו, הנה הנפש ההיא עדיין בעלמא דשקרא!

 וראיתי בספרים בחי׳ זו, ומביאים ראי׳ מגמרא מפורשת (ב״ב ע״ד) דאיתא שם רבה בב־׳ח שמע את בלועי דקרח שבהיותם בגיהנם צווחין משה ותורתו אמת והן בדאין. והתימא גלוי׳, דאם כבר מכירים דמשה אמת וכו׳ מה להם עוד בגיהנם, הלא אין בעונש אלא בחי׳ לימוד לבד? ותירצו: ״כי אמירתם אינה מעומק לבם, שבדעה שאדם הולך מהעוה״ז, בזאת הדעה נשאר לעולם״.

פי׳, דיש פני הלב ויש חצונו, והשגה שהיא רק בחצון הלב, היי׳ עלמא דשקרא, שהחצון נפרד מהפנים. וגיהנם איננו מתקן את הרע, אלא כל זמן שלא כלח הרע במציאותו'הוא שמד. ההודאות שאדם מודה בגיהנם רק חצונים המה, שהרי אחרי כף הקלע, ואחרי עלותה למרום תרד בטבעה למטה לארץ … שנא׳ … יאת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע…״ והיי׳, שהאור, שמראין לרשע, לא ישאר לו, ולא יהנה ממנו, אלא ישוב ויפול, ולא הראו לו את האור, אלא, למען שיראה ויתחרט הרבה ״איך החליף מרום בשאול״.

ד. אמנם, מצינו למהר״ל ז״ל בכ״מ, שהסביר את ענין הגיהנם דהיי׳ ״העדר״. נבאר את דבריו הק׳:

הנה ההרגשה הראשונה שבאדם, היא הרגשת הויית עצמו – הרגשת ה׳,אני״. ההרגשה הבאה תיכף אחרי׳, ־היא׳ מעשי ד״,אני״, כלפי מה שמבחוץ ממנו. כלומר: אני רואה, שומע, היי׳ משתמש בחושים!

או פועל במה שבחוץ ממנו, כמו: אוכל, כותב, וכדומה, או שמפתח את הרשמים שהביאו לו חושיו מבחוץ, למשל: חושב, רוצה וכדו׳.

עכ״פ, הרגשה זו השני׳, שהיא הסמוכה ביותר אל הרגשת ה״אני״, היא, רק בשייכות עם מה שחוץ ממנו, אבל, בשייכות אל ה״אני״ עצמו, לבדו, בלי שום שיתוף עם מה שבחוץ, לא שייכת הרגשה זו השני׳ כלל.

האדם יש לו געגועים גדולים אל מה שבחוץ ממנו, ואם לא יתנו לו להשתייר עם שום דבר בחוץ, לא יוכל לסבול את בדידותו.

אפי׳ מי ששמוהו בבית הסוהר, לוקחים בזה רק חלק מהשתייכותו לחוץ, שהרי רואה ושומע, לכה״פ, במה שהוא בחדרו, וחושב בדברים המזדמנים לו שמה, אם רע או טוב ומ״מ מצב זה הוא המעיק ביותר.

אומרים חכמי הטבע, כי אפי׳ בשקט היותר גדול, יש באויר גלי־קול דקי־דקים, אשר אנחנו לא נבחין בהם, מפני היותם תדיר, ולעולם לא היינו בלעדם. אמנם, כשניסו לעשות מקום סגור ריק מכל גלי־קול, אז נוכחו לדעת, כי האדם לא יוכל בשום אופן לסבול ריקות זו, אפי׳ רגע, ונופל עליו פחד מאויים, מהרגשת הבדידות הנוראה. וגס זו, הלא, רק בדידות מצד א׳, דהיי׳ מצד חוש השמיעה לבד, ועדיין רואה הדברים שמחוץ וכדו׳, ואעפ״כ לא יוכל האדם לסובלה.

א״כ החוטא, שהתענינותו רק בעניני עוה״ז, גם כשנפרד מהם על כרחו, התענינותו נשארת בעוה״ז, ובמקנם שבא אליו לא ימצא שייכות אל שום דבר, וירגיש בעצמו רק את ה״אני״, ותו לא מידי! הכל נעדר, הכל, כל מה ש ה ת ע נ י ן בהם – אינם.

ואלו הי׳ יכול להתענין בהם בזכרונו, עדיין היתד. הצרה למחצה. אבל, הרי רואה שאין בהם ממש, וגם שבחייו שעברו לא הי׳ בהם ממש. עלמא דשקרא הוא עולמו זה בילדותו האדם מתענין במשחקיו (ממש, כמו שמתענין בגדולתו בספינות מלאות סחורותיו וכו'] כך לארח מיתה יבחין שהתעסק בהבל ושטות! חלום רע שאין בו ממש!

מהגר"א זצוק"ל לאחר שכותב ד' מיני תשוקה הן, כותב:

"יש תשוקה אשר אין בכח איש לצייר ולשער את חוזקה וגודלה, בעת שמוליכין את האדם מביתו לקברו, ואז תפקחנה כל חושיו, ורואה מה שלא יכול לראות בימי חיותו. ומראין לו עונשי הגיהינום ותענוגי הגן עדן, ורואה איך כילה ימיו בהבל, וכל כספו וזהבו אשר עמל עליהם הם לצנינים ולחוחים בעיניו, כי בעבורם קנה לנפשו עונשי הגיהינום, וגם הפסיד תענוגי הגן עדן. ויתבונן אז בשכלו הזך כמה תענוגי גן עדן הפסיד בעולם הזה, כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא, וכמה שעות היה בכל ימי חייו אשר הלכו בבטלה,אשר כל שעה ושעה היה יכול להרוויח גן עדן בתענוגים נפלאים אשר עין לא ראתה. ומחמת גודל התשוקה, אשר הוא רוצה להתעדן שם, והוא אינו יכול להכנס שם מחמת שהוא מלוכלך בצואת עוונותיו, הוא מרוצה להיענש בגיהינום בעונשים קשים ומרים, רק שיבוא אחר-כך לתענוגי הגן עדן. ואין בכח אדם לצייר גודל שברת לבו וחרטתו, ואם יהיה לאדם בעולם הזה אחד מאלף אלפים חלק מהצער שיש לו שם בעולם הבא, היה מוכרח למות מחמת שלא היה יכול לסבול גודל הצער. רק בעולם הבא נותן לו הקדוש ברוך הוא כח שיוכל לסבול צער זה. ואז גדולה תשוקתו, שיתן לו רשות לחזור לביתו ולעסוק בתורה ועבודה כל ימי חייו, וממרט שערות ראשו, וקורע את בשרו ואומר: אוי לי, איך החלפתי עולם בתענוגים נצחיים, על עולם חושך, והצער הזה קשה לו מכל יסורי גיהינום".

מזה חשש רבי יוחנן כשאמר ואיני יודע להיכן מוליכין אותי!!

הרב שך וחששו מהגיהנם. הרב שטיינמן שאמר כולם נידונים בגיהנם. הרב אלישיב רוצה להכנס לג"ע בזכות התורה ולא סנדקאות.

לקחת בחשבון את כל הנסיבות – הרב פינקוס [ער"ש, פסגות בוקר]

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (כא א)

׳לפניהם׳ – ולא לפני עובדי אלילים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני ארמיים מחלל את ה׳ ומיקר את שם האלילים להשכיחם (רש״י)

המשפטים ניתנו לישראל ולא לאוה״ע.

כל דיני הממונות נקראים "משפטים", וישנו ענין מיוחד במשפטי עם ישראל, שאינו קיים במשפטי העכו״ם.

בענין זה מובא במדרש משל נפלא: "משל למלך שהיה לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן יותר מכולם, והיה לו פרדס אחד והיה אוהבו יותר מכל שהיה לו, ונתן הפרדס שהיה אוהב לבנו הקטן שהיה אוהב. כך אמר הקב״ה: מכל האומות אני אוהב את ישראל, שנאמר (הושע יא, א) ׳כי נער ישראל ואוהבהו', וכתיב (ישעיה א, ח) ׳כי אני ה' אוהב משפט׳, נתן את המשפט לישראל״ (ילקו"ש פ׳ שופטים רמז תתקז).

הקב״ה אוהב את עם ישראל, ולכן נתן להם את המשפטים האהובים עליו ית', אבל לגוים אין את אותם משפטים, כמו שנאמר: "ומשפטים בל ידעום״ (תהלים קמז, כ).

יתירה מזו, כתב הרמב״ם בהלכות סנהדרין (פ״ג ה״ז): ״כל בית דין של ישראל שהוא הגון – שכינה עמהם, לפיכך צריכין הדיינים לישב באימה ויראה ועטיפה וכובד ראש״.

השכינה נמצאת במקום המשפט, במקום בו הדיינים יושבים, כמו שנאמר: "אלקים נצב בעדת א־ל״ (תהלים פב, א). לכן עליהם להיות מעוטפים מפני כבוד השכינה.

ועלינו להתבונן ולהבין מה כל כך מיוחד במשפטי התורה, שהם שייכים רק לישראל ולא לאומות העולם? הרי גם לאומות יש מערכת משפט וחוק? וכמו כן, מדוע באמת יש צורך שהקב״ה יימצא במקום המשפט.

צדק ומשפט

ישנם שני מושגים: 'צדק׳ ו׳משפט', ונתבונן בהבדל היסודי שביניהם.

בקדמונים מצינו (חמשה – א.ה. נעסוק רק בג' -) שמות למושג ״משפט״: משפט, רחמים, הויה, תפארת, אמת.

נצייר לעצמנו: אדם נסע במכונית וסיכן חיי אדם ובית דין רואים צורך לעונשו ולקונסו בסכום כסף (א.ה. עי׳ רמב״ם פכ״ד סנהדרין), אם היה זה ׳צדק', ולא ׳משפט׳- לא היה צורך בשופט.

היו מתקינים שם מחשב שלתוכו מזינים את פרטי המקרה והוא פולט אוטומטית את פסק הדין.

׳משפט׳ פירושו, שהשופט לוקח בחשבון את נסיבות המקרה. וכן החוטא יכול להסביר לפני השופט מדוע עבר באור אדום. יתכן שהיה בדרך לבית־חולים ולא היה יכול לעצור וכדו'.

זהו ׳משפט'.

השם השני של המשפט הוא ׳רחמים'

השופט לוקח בחשבון גם את מבט הרחמים בנושא הנידון. יתכן שהחוטא יטען: אמנם עברתי באור אדום, אך יש לי שבעה ילדים, ואני מרוויח כך וכך ואם אשלם את מלוא הסכום לא יהיה לי ולמשפחתי מה לאכול החודש. סכום הקנס – אלף שקל, נקבע לאנשים בעלי הכנסה ממוצעת ולא עבור עניים. בהם אולי ניתן להתחשב.

לפעמים מישהו עשה לך משהו. אתה לא יודע מי, ומאד כועס. כשאתה מגלה מי זה, הכעס שלך הופך לרחמים עליו. הוא בן אדם מסכן שאין הרבה מה לבוא אליו בתלונות. זו מידת רחמים.

השם השלישי – הויה – היה הוה ויהיה.

הגם ששם הקודש המורה על משפט הוא אלקים, אך ענין המשפט עצמו הוא הויה,

שכן, בכדי לעשות משפט אמיתי, צריך לקחת בחשבון את העבר, את ההווה ואת העתיד.

עבור עשיית ׳צדק׳ אין צורך בכך, פותחים ספר חוקים וחורצים דין.

אך כדי לעשות משפט, מוכרח השופט לדעת את עברו של החוטא – היכן גדל וכו', את ההווה – מה הן הרגשותיו, ואת העתיד – כיצד יפעל עליו ועל משפחתו העונש שיגזור עליו, האם ישקם אותו או אולי ההיפך הוא הנכון.

תפארת – פאר, יופי. אם לוקחים שתים־עשרה שושנים צהובות ומחברים את כולן יחד – עדיין אין זה זר מפואר. אבל אם לשושנים הללו מוסיפים שילוב של פרחים לבנים קטנים ועוד כמה פרחים בצבעים שונים – פעולה זו הופכת אותן לזר מפואר. כי יופי הוא כאשר ישנם גוונים שונים יחד. כך המשפט – הוא יפה, בגדר ׳תפארת' מחמת שהשופט, בבואו לגזור את דינו של הנאשם, לוקח בחשבון פרטים מגוונים.

'אמת׳ – א׳ היא האות הראשונה מהא״ב, מ׳ היא האות האמצעית, ות׳ – האות האחרונה, כלומר המשפט כולל בתוכו את כל התורה כולה.

לכן ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״ – לפני ישראל ולא לפני עכו״ם, כי המשפט של הקב״ה הוא מיוחד והגוים אינם מבינים זאת. התורה יורדת לעומק המשפט. הכל משפט, אין כאן ״צדק״.

דוגמא – עבד עברי

והתורה מפרטת: ״כי תקנה עבד עברי״. הוא עובד שש שנים ולא יותר, ובגמ׳ מצינו כמה הלכות מיוחדות ביותר, כגון: ״כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו״ (קידושין כ ע״א) וכו'.

מהו עבד עברי? אדם שיש לו משפחה ואינו יכול לפרנסה, מוכר עצמו לעבד. לכן, זה שיעסיק אותו בתור עבד עברי, צריך לעשות משפט – לקחת בחשבון את הרגשותיו של העבד; יש לו משפחה, ילדים וכו'.

אומר הרב אליישיב – זה שונה מכל מה שמקובל היום במערכת המשפט – להעניש במלא החומרה, מבלי לרדת למצבו של החוטא, ולנסות לשקמו! [אוצרותיהם עמ' שכא]

דוגמא נוספת:

אדם הגונב בהמה באמצע הלילה ונתפס, משלם כפול ממה שגנב, אבל אם גנב את אותה בהמה באמצע היום, לעין כל, ונתפס – במקרה כזה ישלם רק את מחיר הקרן.

כי אדם הגונב בלילה, הוא אפיקורוס. הוא לא רוצה שאנשים יראו אותו, אך אינו מודה שה׳ רואה אותו. לכן עליו לשלם כפול!

ואם הגנב מכר את הבהמה או שחט אותה, תלוי: אם היה זה צאן – ישלם ארבע פעמים, ואם היה זה בָקָר – חמש פעמים. מדוע? כי את הטלה הוצרך הגנב לשאת על כתפיו והתבזה, והרי שכבר קבל מעט מהעונש המגיע לו.

זהו משפט! – ה' מתחשב בכל פרט!

כיצד יתכן שאדם יעשה משפט? כיצד הוא יכול לקחת בחשבון את העבר, את ההווה ואת העתיד, הרי הוא אינו יודע הכל?

אלא ״אני ה׳ אוהב משפט״. אכן, אדם אינו יכול לעשות משפט אמיתי, ולכן כאשר שלושת הדיינים יושבים למשפט – ״אלקים נצב בעדת א־ל״, השכינה שורה שם, הקב״ה משתתף במשפט ודואג לכך שהממון יגיע ליעדו הראוי.

דיינים סמוכים

יש משפטים בתורה שאפשר לדון אותם רק ע״י דיינים סמוכים, ולכן כיום אין אפשרות לבית דין לדון דינים אלו. סמוכים פירושו שרב מסמיך אותו להיות רב, ואותו רב הוסמך מרבו וכן הלאה עד משה רבינו. משפט אמיתי שייך רק כאשר הוא מקושר לקב״ה. ״כי המשפט לאלקים הוא״.

לשתף את הקב״ה בהחלטות

כל אחד מאתנו הוא בעצם שופט במשך כל היום. אנו שופטים את עצמנו, את משפחותינו. השאלה היא אם אנו עושים צדק או משפט.

……אבא נכנס הביתה, ואמא, מודיעה לו: יענקל׳ה שיחק בכדור בסמוך לחלון, למרות שהזהרתי אותו כמה פעמים לא לשחק שם, ובסוף הוא ניפץ את הזגוגית. מאז [כבר חלפו שעתיים], הוא מתחבא מתחת למיטה מרוב פחד…

האבא יכול לעשות צדק: הילד שבר את החלון, הוא יקבל עונש. אך האבא הוא שופט, לא מחשב.

– קודם כל, אם הוא מתחת למטה כבר שעתיים, הרי שכבר קיבל חלק מהעונש המגיע לו ויש מקום לרחם עליו.

שנית – עליו לשמוע את כל הנסיבות שהיו כששבר את החלון. שלישית – אם כעת יכהו, יתכן שילמד מכך להכות את אחיו ואחיותיו, ואם לא יכהו, יתכן וילמד מכך שהעולם הוא הפקר.

את כל השיקולים הללו יקח האב בחשבון בבואו להעניש את בנו.

לפעמים אדם עורך משפט כביכול גם כלפי מעלה. הוא נתקל בכל מיני קשיים ומחליט: ה׳ שונא אותי ח׳׳ו! משהו קורה במשפחה, וכבר יש לו טענות: רבש״ע, הלא התפללתי הבוקר, אמרתי תהלים!

אבל לפני שאדם חורץ דין, יעצור לרגע ויתבונן: למי הוא מדבר. הלא העולם מלא יופי, ב״ה יש לו חיים, יש לו משפחה, כמה חסד השי״ת משפיע עליו, יש לו תורה, הוא מברך כל יום בתפילה: ׳ברוך שלא עשני גוי׳, ׳ברוך שלא עשני עבד׳. קח הכל בחשבון!

בכל פעם שאנו מחליטים החלטות, אנחנו הופכים לשופטים, וישנה רק דרך אחת להגיע להחלטה שתהיה גם אמת, גם תפארת וגם צדק: לעשות את השי״ת לשותף שלנו בהחלטות!

עלינו להרגיל את עצמנו להחליט רק כאשר ״אני מאמין שהקב״ה הוא בורא ומנהיג לכל הברואים״. בכל מקרה שנתקלים, להפסיק רגע ולחשוב: כיצד השי״ת רואה זאת.

לשאול את ר' ירוחם

סיפר יהודי ת׳׳ח גדול, שבהיותו תלמיד בישיבת מיר, פעם הוצרך לנסוע לעיר וורשה. הוא פתח בהכנות לנסיעה, ארז כמה חפצים אישיים במזוודה, ולפני שיצא ניגש אל המשגיח, ר׳ ירוחם, להיפרד ממנו.

למשגיח, ר׳ ירוחם, היה חדר קטן ליד בית המדרש, שהיו עולים אליו במדרגות. אותו בחור הגיע לתחילת המדרגות והתחיל חוכך בדעתו: מה אומר למשגיח? שעלי לנסוע לוורשה! עלה כמה מדרגות ושוב סיכם לעצמו: כן, עלי לנסוע לוורשה. עד שהגיע לדלת הכניסה לחדר, ואז לפתע הסתובב, ירד בחזרה, הגיע לחדרו והוציא את החפצים מהמזוודה. הוא לא נוסע לוורשה׳. מדוע? הוא הבין שכאשר יגיע למשגיח, המשגיח ישאל אותו: מדוע עליך לנסוע לוורשה? ואז מה יענה לו?!

כאשר פונים לאדם גדול שרואה את הדברים בצורה שונה, וחושב בצורה רחבה.יותר – הדברים נראים אחרת, ורק המחשבה על כך גרמה לו לשנות את דעתו.

כשאנו קמים בבוקר ואומרים: ׳מודה אני לפניך מלך חי וקיים׳ ־ זהו רגע של משפט. לפני מי אתה מתפלל? כמה זמן מתוך חיינו מגיע לה׳ שנקדיש עבורו? זהו משפט.

הזמן – מצרך יקר!

ישנו ענין מאוד חשוב – הזמן.

הזמן הוא מצרך יקר מאוד, הוא עצם החיים. לבזבז זמן פירושו לבזבז חיים. היום אין לאנשים זמן. כשמבקשים תרומה מאדם עשיר – הוא מוכן לכתוב צ׳ק, רק לא להיפגש, לא לתת מזמנו. אין דבר יקר יותר מהזמן.

כל אחד מאתנו הוא שופט גם בענין הזמן – כמה זמן הוא מקדיש לעצמו, כמה לבני משפחתו וכמה זמן הוא נותן לקב״ה!

אדם ניגש לברך ברכה. אין לו זמן. הוא מוכן להקדיש לקב״ה שלושים שניות בלבד, לא יותר. אין לו מספיק זמן לומר במתינות ״ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו״ מילה במילה.

שיחשוב לעצמו: כמה השי״ת עזר לי עד הלום, כמה אני חייב לו. מגיע לה׳ יותר כבוד ממך!

להקדיש לילדים

האדם הוא גם שופט כמה זמן עליו להקדיש לילדיו. לפעמים הילד ׳מנדנד׳ ואומרים לו – אל תבלבל את המוח! אם ישאלו את האב הזה: אולי תכניס את

הילד הזה לבית יתומים? הרי בין כה וכה אין לך זמן להקדיש לו! ודאי יענה: ׳לא, זה מוגזם׳. ומדוע לשמוע אותו אינך מוכן? הרי לילד הזה יש רגשות, תחשוב על העתיד, בעז״ה יהיה לך נחת ממנו, נכדים. האם מגיע לו שתקטע אותו כך?

האדם והבן ששאל את אביו העו"ד כמה הוא לוקח על שעה ייעוץ, והאב השיב לו 80$, אמר לו הבן אז חסכתי 20$, תוכל לפנות לי רבע שעה? עצוב.

האם והילדים

הראו לי פעם מאמר בעיתון, שבו כתבה אשה על כך שאמהות משאירות את ילדיהן עם בייביסיטר, והילדים רצים החוצה אחרי האמא ובוכים לאמם שלא תעזוב אותם. וכתבה אותה אשה, "שהילדים צריכים להבין שאמהות לא נוצרו כדי לשבת אתם כל הזמן".

"זה שקר!! תפקיד האמהות הוא אמנם להיות עם ילדיהן!

הצורה שאנו מסתכלים על החברה היום היא משפטי הגוים, רעיונות של גוים. אבל הקב״ה אומר: ״אני ה׳ אוהב משפט״. תשאלו אותי! לתורה יש חוות דעת בכל ענין ובכל פרט מהחיים.

כך אמרו חז״ל: ״וכשאתה יוצא לדרך – המלך בקונך וצא. מאי המלך בקונך וצא? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: זו תפלת הדרך״ (ברכות כט ע״ב). כאשר אומרים תפילת הדרך כראוי, כביכול נמלכים בשכינה הקדושה, ואז יש סיכוי ש״ותשלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו״.

בכל דבר לבדוק האם מה שאנו עושים הוא חשוב, חיוני, או לא. זהו משפט.

כאשר השי״ת הוא חלק מהמשפט, המשפט הוא אמת, ואם לא – ״ומשפטים בל ידעום״.

זוהי פרשת ׳משפטים׳. המשפטים, ההכרעות בדינים שבין אדם לחבירו, אינן מסורות לנו, אלא לקב״ה, ״כי המשפט לאלקים הוא״.

 

פרשת משפטים

תדאג לעוה"ב שלך, ולעוה"ז של החבר שלך [והגדת]

נשאלתי שאלה: הכתוב אומר (שמות כג, כה): ״ועבדתם את ה׳ אלוקיכם וברך את לחמך ואת מימיך, והסירותי מחלה מקרבך״ פתח בלשון רבים, וסיים בלשון יחיד. מדוע?                                                                   

״נו״, עניתי, ״השאלה ידועה ותשובות רבות לה. עין ב״בעל הטורים״ וב״כלי יקר״ ועוד"

כן, הוא יודע, אבל הוא רוצה לשמע את התשובה שלי

״אם כך״, אמרתי, ״אומר לך״:

רבי ישראל סלאנטער זצ״ל תמה, מדוע כשהוא עובר ליד בית כנסת, עוצר אותו יהודי ומבקש: ״א צענטער״. בוא, תצטרף? מדוע מעולם לא נתקל ביהודי שיעצר אותו: בוא, תצטרף לסעודה

והאמת, שהגאון מוילנה זצ״ל הביא (בביאורו למשלי כב, ט) מאמר הגמרא (ברכות כ, ע״ב): אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם! כתבת בתורתך ״אשר לא ישא פנים״ (דברים י, יז) והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב: ״ישא ה׳ פניו אליך״ (במדבר ו, כו).

אמר להם: ואיך לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה ״ואכלת ושבעת וברכת׳ (דברים ח, י), והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה [שרבי מאיר אומר שמברכים על כזית, ורבי יהודה מצריך כביצה (רש״י)].

ויש להבין, הלא זה מאמר הקדוש ברוך הוא, ואין ספק לפני המקום. ועוד, מדוע נקט חומרה זו יותר מכל החומרות.

אבל נראה לבאר, ששנינו (עירובין פ, ע״ב) שמזון סעודה אחת תשע גרוגרות, שהן שלוש ביצים (רי"ף) שהם עשרה כזיתים (זהר).

והנה כשיש לאדם כזה תשע גרוגרות ויכול הוא לאכול ולשבוע ולברך ברכת המזון מדאוריתא, ככתוב: ״ואכלת ושבעת וברכת״, בלשון יחיד, והוא מהדר אחר זימון בעשרה ומחלק מזונו בין עשרה, כזית לכל אחד. ואם אינו מוצא עשרה מחלק מזונו בין שלושה, כביצה לכל אחד, ולא ישא להם פנים?!

זהו ביאורו של הגאון מוילנה זצ״ל.

הנה כי כן, לא רק לקדושה דואגים, אלא גם לזמן במנין. אבל כשנתבונן נראה שגם כאן לא על הזולת חשבו, לא להסעידו ולהשביעו, אלא על הברכה והזימון. ומה עם הדאגה לזולת, לרעבונו?! איי, ״ועבדתם את ה׳ אלוהיכם״, לצרך עבודת ה׳ אתם מתאחדים, מחפשים מנין״וברך את לחמך ואת מימיך״, כאן כל אחד לבדו…

בילדותי סיפרו סיפור. יהודי הכין לעצמו בערב שבת מנורה שתדלק כל הלילה. כדי שבקומו עם שחר יוכל לומר תהלים וללמוד שהרי עדין חשוך עד שעה מאוחרת.

קם מבעוד לילה, והמנורה כבתה. אסור לומר לגוי להדליקה, ״אמירה לנכרי שבות״, אסור מדרבנן. אבל מותר לגוי להדליקה לצרכו. העיר את שכנו הגוי: ״רצונך לשתות וודקה?״ למה לא? בשביל כוס וודקה הוא יקום גם בליל חורף.

אוף, אבוי, חשוך כאן. ניגש הגוי והדליק את המנורה, שתה וסבא, ובצאתו לא שכח לכבות את המנורה

תתעדן, תשאל, אולי היהודי רוצה אור? אך הגוי אינו חושב, אלא על עצמו!

והיהודי, חושב על זולתו?

נראה שלא נהיה כאותו אדם שהגיע לביקור אצל הוריו בעירת מולדתו. העירה רעשה, רגשה וגעשה. לכל אחד היה בן או קרוב בעיר הגדולה. כולם נהרו לבית הורי האורח, לקבל פריסת שלום מיקיריהם.

מצאוהו גוהר על הקערה, בולס מתבשילי אימו בלהיטות. כה התגעגע אליהם!

התענין זליג הרצען: ״אמיר, מה שלום בני בערל וכלתי פייגא?!״ ״מתו״, הפטיר בפה מלא אוכל, עיניו מציעפות. האוכל נפלא.

זליג התמוטט לכיסא בפריכת ידים: ״מתו!״ קרא בקול בוכים, ״איך מתו! מתי מתו!״ חקר. ביקש לשמע פרטים.

האורח לא השיב. היטיב את המפית לצוארו וגהר על צלחתו.

״ומה שלום בתי גולדה וחתני פייבוש״, שאלה פרל האלמנה. ״מתו״, השיב האורח ומחה פיו, עיניו זגוגיות.

״מתו! ומה על היתומים?״ קראה האלמנה. מסכנים, ולמה לא הודיעו!

״מתו״, השיב האורח ודלה כופתאה נוטפת ציר. המשפחה נמחתה. ״מה זה, פרצה מגפה?״ התענין זליג בקול בוכים.

״כשאני אוכל, כל העולם מת״, הפטיר האורח בפה מלא.

וכשאנו אוכלים, או נחים. טרודים, או עסוקים. האין העולם מת?! איי, לא העולם מת. ליבנו מת

ואגב אורחא, נספר: הגאון בעל ״שאגת אריה״ זצ״ל ערך כידוע ׳גלות׳ ונדד מעיר לעיר כשבאמתחתו הטלית והתפילין וקומץ גריסים, כי ניזהר מאכילת תבואה חדשה לפני שיתירה חג הפסח, שלא כהמון שהקל בכך בתבואת נוכרים. בכל מקום שהתאכסן, ביקש מבעלת האכסניה שתבשל לו מגריסיו בכלי שנשא עמו.

הגיע לעיר אחת ונקלע לחתונה, ישב בשולחן העניים לנוח מנדודיו, ומובן שלא אכל מאומה. אלו היו מתעדנים, ואילו הוא אפילו לא ביקש שיבשלו עבורו מעט גריסים בקלחתו. כיון שלא שאלו, לא רצה להטריח.

כשאספו את הכלים, ראו שנעלמה כף כסף. מיד נפל החשד על האורח היושב בצד ואינו אוכל מאומה. אם כן, מה מעשיו כאן? ודאי ארב להזדמנות לגנוב!

צעקו עליו, גערו בו, הכלימוהו והלבינו פניו, חיפשו בכליו ולא מצאו. תבעו שיגלה היכן החביא – פתח ואמר: ״עלי התכון דוד המלך בקינתו: ׳נשכחתי כמת מלב, הייתי ככלי אובד׳ (תהלים לא, יג) לאמור: כשהגעתי, איש לא התענין בי, לא שאל האם אני רעב ומדוע אינני אוכל. התעלמו ממני כאלו הייתי מת ובטל מן העולם. אבל ׳הייתי׳, לפתע הבחינו בנוכחותי ונזכרו בקיומי, אימתי? ׳ככלי אובד׳, כאשר אבד כלי!״…

אף אנו, לא נעים, אבל כך הוא, מתי אנו הוגים בזולת וללא הרף, ממש ממלא כל מעינינו, איננו מסיחים ממנו את הדעת? כשנדמה לנו, שהוא פגע בנו

כמה שווה צער של יהודי?

הגאון רבי אליהו דושניצר זצ"ל סיפר מעשה באחד מתלמידי הב"ח, שהיה מתגורר בדירה ששכר מפריץ, ופעם אחת לא היה בידו כסף לשלם לשכר דירה ואיים עליו הפריץ לגרשו מן הבית.

הלך התלמיד לרבו הב"ח ותינה לפניו את צרתו, וכתב הב"ח עבורו מכתב לאחד מתלמידיו שהיה מקורב לפריץ, כי ישתדל אצלו למענו, וכאשר בא עם המכתב אליו – אמר לו שהוא נאלץ לנסוע עתה בדחיפות לעיר אחרת, ואם יתעכב בנסיעה הוא עלול לאבד את כל ממונו, והבטיח לו, שמיד כאשר יחזור יעשה למענו ככל יכולתו אצל הפריץ. ואולם, עוד בטרם חזר מנסיעתו, סולק התלמיד העני ביחד עם בני ביתו מן הדירה והיו שבוע ימים בלי קורת-גג. וכשנפטר אותו תלמיד שדחה את פעולתו לטובת האיש העני – דנו אותו לגן-עדן אבל דחו אותו מגן-עדן למשך שבע שנים, כנגד אותם שבעה ימים שהאומללים היו בלא קורת-גג. [שאל אביך ח"ג רמח[

 

פרשת משפטים

נעשה ונשמע = שאיפות [דודי ברוורמן יתד תשעז, עם הרבה תוספות]

לקראת סוף פרשת "משפטים" מציינת התורה שמשה רבינו כתב בתורה מבראשית ועד מתן תורה ואת מצות שנצטווו ב"מרה" וקראם בפני העם כפי הנאמר: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע."

כידוע נאמרו בחז"ל דברים גבוהים ונשגבים בגודל מעלתם של ישראל שהקדימו נעשה לנשמע. כפי הנאמר במסכת שבת (פ"ח) "דרש ר' סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע". עוד נאמר שם בגמרא: "אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני "רז" (סוד) זה שמלאכי השרת משתמשין בו." כן מובא שם מדרש נוסף: "אמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב: "כתפוח בעצי היער" וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע", מדרש נוסף נאמר שם: "בשעה שהקדימו לפניך "נעשה לנשמע" קראת להם: "בני בכורי ישראל". שבחים נוספים ונשגבים נאמרו בחז"ל בעניין זה.

 

יש להתבונן מהו גודל המעלה בהקדמת ה "נעשה" ל "נשמע"? התשובה נעוצה בדברי המשנה: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת" (אבות פ"ג מ"ט) שואל ע"כ רבינו יונה: איך ייתכן מצב שמעשי האדם יהיו מרובים מחוכמתו? הרי בשביל לקיים מצווה מוכרח לדעת קודם איך לקיים אותה וממילא ה"נשמע" חייב להקדים ל"נעשה"!

מתרץ רבינו יונה: דברי התנא "שמעשיו מרובין מחכמתו" אין כוונתם למעשים בפועל אלא שיקבל האדם על עצמו לעשות את כל מה שיורו החכמים וממילא גם אם לא עשה בפועל – נחשב לו כאילו עשה. יוצא אם כן שאם האדם מקבל על עצמו לקיים את כל התורה, למרות שאינו יודע עדיין את פרטי המצוות, נחשב לו כאילו קיים אותה בפועל ומקבל שכר כאילו עשה. הוא הדין בנידון דידן: המעלה הגדולה שבאמירת "נעשה ונשמע" היא בכך שעם ישראל קיבלו עליהם לעשות את כל מה שיצווה ה' ומיד קיבלו שכר כאילו עשו בפועל.

אלא שיש לברר מהו אותו "רז" כה נשגב שמשתמשים בו מלאכי השרת המסתתר מאחורי ה"נעשה ונשמע"? הלא אצל מלאכי השרת אין אפשרות לעולם שיתקיים בהם "נעשה" בפועל?!

מבאר כ"ק בעל "המאור עיניים" זי"ע את עניין "הקדמת" ה"נעשה" ל"נשמע" והשפעתו לדורות: כידוע ישנו לכול יהודי באשר הוא זמני עלייה וזמני ירידה. חלופי זמנים אלו רמוזים בנאמר בספר יחזקאל: " וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק. (א' י"ד) פסוק טמיר זה נאמר על התנהלות המלאכים והשרפים בעולמות העליונים, אך על דרך ה"חסידות" יש בפסוק טמיר זה רמזים למהלך חייו של היהודי בזה העולם.

נקדים מעשה על מנת להבינו.

סיפר הרב ברוורמן: ערב שבת "שירה" תשע"ה כשעה לפני כניסת שבת המלכה. עברתי במסדרון המחלקה הפנימית בבית הרפואה "מעייני הישועה" בדרך לביקור בן משפחה, בעוברי ליד חדר "טיפול נמרץ" יצאה אחות במרוצה ובקשה מן הסובבים "להשלים מנין" ליד מיטתו של אחד החולים. "מנין" זה לא נועד לתפילה רגילה כי אם ל… "יציאת נשמה". כידוע ישנו עניין גדול ללוות את הנשמה ביציאתה מזה העולם במניין יהודים האומרים את הפסוקים המיוחדים לכך. החולה היה במצב גסיסה, כששום בן משפחה אינו שוהה לצדו. זכינו אנו להיות עמו ברגעים גדולים אלה. האחות חילקה לסובבים דפים ובו כתובים הפסוקים והתפילות. והסבירה לכולם: ראו, כעת החולה ב"קריסת מערכות", הגרף במוניטור משתולל, וודאי אתם נוכחים בעליות ובירידות החדות, כאשר המספרים המעידים על לחץ דמו יגיעו למדד הנמוך מ-20 דעו שאלה הם ה"רגעים האחרונים" אז יש לומר "שמע ישראל" וכו' . וכך כשמניין יהודים סובבים אותו מקבלים עול מלכות שמים – קוראים ברגש קריאת שמע, יצאה נשמתו וחזרה ליוצרה.

למדנו מרבותינו שיהודי צריך להפיק "מוסר השכל" מכול הנקרה בדרכו, ידעתי כי לא לחינם זימן אותי הקב"ה לאירוע זה. נזכרתי ב"רשימת הבקשות" שביקשתי מהקב"ה לקראת "ראש השנה" דאז, התפללתי לשנה רגועה, שלווה ופסטורלית, ללא כול קשיים ונפילות!…. במעמד זה למדתי שב"ה בקשתי לא התקבלה!… הגרף שבמוניטור הראה לי, שכל עוד האדם חי יש לו עליות וירידות, עליות גבוהות מאד, וירידות לעיתים עד כמעט תחתית המוניטור. אך יש כל הזמן תנודתיות. רק לאחר יציאת הנשמה ראיתי בגרף קו ישר ורגוע … ולזה קוראים: מוות!

החיים הם כ"מוניטור" דינמיים ומלאי תנודתיות. עלינו רק לזכור: כאשר אנו נמצאים במרומי הגרף לא להסתחרר! וכאשר חלילה נמצאים בתחתית המוניטור לא להישבר! עוד יבואו ימים טובים מאלו.

 

עניין ה"רָצוֹא וָשׁוֹב" הוא מסמל את זמני החִיות המורכבים מעליות וירידות, כך הוא סדר הבריאה! אחר כל עלייה באה ירידה. ואח"כ שוב עליה. 'רצוא' – היא הכמיהה למעלה; 'שוב' היא הירידה למטה.

על תנודתיות זו מבארים בעלי החסידות , שורשה נעוץ במאבק האין סופי שבין הנשמה שבאדם לגוף שבו. נשמת האדם הינה "חלק אלו-ק ממעל ממש". היא הורדה לעולם-הזה ממקום גבוה ביותר, שם הייתה דבוקה באורו האין-סופי של הקב"ה. זו ירידה עצומה מבחינתה – "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא". מובן אפוא, שאין לנשמה אלא שאיפה אחת עצומה – להתנער מהגבלות העולם הגשמי ולהגיע למירב הדבקות בקב"ה. אהבתה הגדולה של הנשמה לבוראה והמשיכה שהיא נמשכת למעלה, זהו ה'רצוא' שלה. והיא צריכה להתמודד מול גוף חומרי ותאוותני המושך כל הזמן כלפי מטה, לארציות ולחומריות. התמודדות זו מצערת ומכאיבה לנשמת אלוק-ה ממעל, לו זה היה תלוי בה בנפילה הראשונה של האדם היא הייתה עוזבת אותו לנפשו….אך רצונו של יוצרה הוא שתישאר בתוככי האדם ותאבק על אישיותו כפי הנאמר: "על כורחך אתה חי", כי ירידתה של הנשמה למטה, הרי היא מנוגדת לרצונה העצמי, היא באה על-כורחה ושלא ברצונה. הירידה הזאת היא ה'שוב' – שהנשמה נאלצת לוותר על שלמותה האישית ועל מה שנראה שטוב לה, והיא יורדת לעולם הגשמי ומתלבשת בגוף חומרי, משום שזה רצונו של הקב"ה.

חיי הנשמה סובבים אפוא סביב הציר הזה של 'רצוא ושוב'. מצד אחד יש בנשמה כמיהה עזה לרוחניות, לטוהר, לקדושה, והיא שואפת להתנתק מחומריות העולם ולדבוק בקב"ה על-ידי התמסרות מוחלטת לתורה ולתפילה. מצד שני יש בה הכרה בתפקיד שהוטל עליה – לקדש את העולם על-ידי קיום המצוות בתוככי הגוף החומרי. כאשר היהודי זוכה להחדיר את נשמתו לעשייתו החומרית מתקדש שם שמים על ידו. כך נוצרת המחזוריות הזאת של ה'רצוא ושוב', כאשר לאחר רגעי התעלות ודבקות, באה התמסרות לפעילות בתוך העולם, וממנה חוזר האדם לדבקותו בה' ולעיסוק בתורה ובמצוות, וחוזר חלילה.

מול הנשמה מתייצב השטן על כול שלל כלי מלחמתו, המפתים את האדם להמשך כלפי מטה! בהתמודדות זו לעיתים יש הצלחות, ולעיתים כישלונות צורבים. לאחר הכישלונות בא השטן ומשכנע את האדם שאבדה תקוותו… ונשמתו חלילה התנתקה ממנו לחלוטין. באים חז"ל ומלמדים אותנו שהכוח להתמודד עם אותם נפילות הוא : "אתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד') דהיינו כאשר תזכו להיות דבוקים בהשי"ת בכול הזמנים כולל זמני ירידה ונפילה!

הידיעה הברורה שאין זמן ומצב שבו ננעלו הדלתות בפני היהודי החפץ לשוב אל אביו שבשמים. אזי יזכה הוא ל -"חיים כולכם היום". חיים שיש בהם חִיות.

יסוד זה הוא עיקר קבלת התורה, שישראל יהיו תמיד דבוקים בקב"ה אפילו בזמן ירידה. וזהו ה"רז" של הקדמת נעשה לנשמע, היינו ש"נעשה" גם כאשר אנו לא במצב של: "נשמע"! שאוזנינו וליבנו לא בדיוק קשובים לנשמתנו… אנו נמצאים במצב חשוך ואפל, אך אנו לא מותרים על "נעשה" גם בלא לב ורגש. מתוך מטרה שבדבקותנו במעשים-המצוות, יתעוררו הלבבות ונזכה לעלות מחשיכה לאורה. אח"כ באה מדרגת: ה"נשמע" שהיא המדרגה היותר גבוהה של דבקות בהשי"ת בזמן עלייה.

זוהי גדלותם של ישראל אשר הקב"ה התפאר בהם על כך שהקדימו "נעשה לנשמע", שהשיגו האמת שלעולם יהיו דבוקים בהשי"ת אפילו בזמן חשכה.

תוספת: וצריך להבין כיצד מגיעים לזה?

יש מדרש פלאי שהרב דסלר [מכתב מאליהו ח"ג עמ' 206 עומד על ביאורו:

ויקרא רבה (מרגליות) פרשת אמור פרשה כט

[ב] רב נחמן פתח ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם י"י ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שביים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד (ירמיה ל, י). מדבר ביעקב. ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כח, יב). א"ר שמואל בר נחמן וכי עלת על דעתך שמלאכי שרת היו והלא לא היו אלא שרי אומות העולם. הראהו שרה של בבל עולה שבעים חוקים, ושל מדי עולה חמשים ושנים חוקים, ושל יוון מאה ושמונים חוקים, ושל אדום עולה עולה ואינו יודע כמה, אמ' לפניו רבון העולמים תאמר שיש לו ירידה, אמ' לו הקדוש ברוך הוא יעקב אפי' את חאמי ליה דמאטי לשמיא אנא מחית ליה, הה"ד אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קניך משם אורידך נאם י"י (עובדיה א, ד). ר' ברכיה ור' חלבו בשם ר' שמעון בן מנסיא משום ר' מאיר הראהו שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד, ושל יוון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד, אמ' לפניו רבון העולמים כשם שיש לאלו ירידה כך יש לי ירידה, אמ' לו הקדוש ברוך הוא אל תחת, עלה שאת עולה ואין את יורד. ואעפ"כ נתירא ולא עלה. ר' ברכיה ור' חלבו ור' שמעון בן מנסיא מאיר היה דורש בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו (תהלים עח, לב), מדבר ביעקב שלא האמין ולא עלה. אמ' לו הקדוש ברוך הוא יעקב אילו האמנתה ועליתה שוב לא היית יורד, עכשיו שלא האמנתה ולא עלית הרי בניך נאחזין באומות ומסתבכין במלכיות, ממלכות למלכות, מבבל למדי וממדי ליוון ומיוון לאדום. אמ' לפניו רבון העולמים לעולם. אמ' לו הקדוש ברוך הוא אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק (ירמיה ל, י), מגליא ומאספמיא ומחברותיה. ואת זרעך מארץ שביים, ושב יעקב מבבל, ושקט ממדי, ושאנן מיוון, ואין מחריד מאדום, כי אעשה כלה בכל הגוים (שם /ירמיהו ל'/ יא), אומות העולם על ידי שמכלין את שדותיהן, כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הפיצותיך שם, אבל ישראל על ידי שאין מכלין את שדותיהן, אך אותך לא אעשה כלה. ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך (שם /ירמיהו ל', י"א/), מייסרך אני בייסורין בעולם הזה בשביל לנקותך לעולם הבא. אימתי בראש השנה, בחדש השביעי באחד לחדש. האמינו בנפלאותיו (תהלים ע״דו)

נבאר דבריהם הסתומים: כאשר מציב אדם מטרה לעצמו להגיע לדרגה מסוימת, או לקנות מעלה ממעלות הנפש, אף שיודע שקשה הדבר והרבה עמל ויגיעה נצרכים לכך, אם הוא מחזק את עצמו ואומר: אחר היגיעה והעמל הראויים בודאי אגיע ואשיג אותה דרגה ואותה מעלה – הרי בטחון זה כשלעצמו מוכיח שיש לו כבר עכשיו שייכות מה לאותה מעלה אליה הוא חותר, ומשום כך רב בטחונו שישיג אותה. אך אם סובר הוא שאין לו היכולת להשיג את המעלה ונרתע מלעבוד ומלעמול להשיגה, אין זה אלא משום שרחוק הוא מאותה מעלה, ומשום כך נראה לו שאין ביכלתו להשיגה. זהו ביאור דברי המדרש: ״אמר לו הקב״ה… אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית״! ומפרש המהר״ל (שם פרק כי):.שאמר לו הקב״ה שיתעלה לדרגה רוחנית עליונה, שעל ידה יתקן את כל הקלקולים שעלולים להביא לידי גזירת גלות על עם ישראל. כי אם היה יעקב אבינו מתעלה אל שלמות המדרגה שציווה לו הקב״ה לעלות אליה. היו גם תולדותיו עד סוף כל הדורות עומדים ברום המעלה שלא תתכן בה שליטת עכו״ם עליהם, ולא גלות בין העמים.

אך יעקב אבינו לא עלה. ומשום מה לא עשה כציווי הקב״ה?

מבואר שם במהר״ל, משום שבאותה שעה עדיין היה חסר משהו למדרגת הדבקות השלמה, שרק לאחריה לא יתכנו שום פירוד ושום נפילה כלל. וזו כוונת המדרש: ״לא האמין ולא עלה״, כלומר, שעדיין לא אסתייעא מילתא לתקן בפנימיות נשמתו את סבת הגלויות, להשפיע ולקבוע שלמות כה יציבה לדורי דורות, עד שלא יצטרכו לעולם לצאת לגלות.

הרי ביארנו לעיל, שכל החושש ואינו מרגיש את היכולת להגיע ולהשיג מטרה מסוימת, זה לאות שאין דבקותו שלמה אל אותה מטרה, ודבר זה כשלעצמו הוא בחינת חסרון והסתר של הגלות, ששולטת עדיין חציצה כל שהיא בפני הקדושה. מכאן נסתבבו כל הגלויות של עם ישראל- שמטרתן לזככם ולטהרם מכל חוצץ ומסתיר, עד שיזכו לדבקות שלמה בקדושה.

רק לאחר מכן. אחר שחזר יעקב מחרן, כתוב: ״ויבא יעקב שלם״. שהגיע אז לשלמותו הגדולה! אך זה היה אחר שהשתחוה לעשו, אחרי שעבר את בחינת השעבוד והגלות לאדום. והכין כבר את דרך הגלות לבניו. כידוע. [עיין רמב״ן ריש וישלח].

דברים אלה נאמרו על הדרגות העליונות והרמות של יעקב אבינו. אך גם אנו בדרגותינו השפלות חייבים ללמוד בשביל עבודתנו ממה שגילו לנו חז״ל, אם אין אנו רואים פירות בעבודתנו, ואין החיזוקים שלנו מחזיקים מעמד, ולהתעוררות שלנו אין תוצאות נאותות בפועל׳ אל ישלה אותנו היצר הרע כאילו החסרון ביכולת ובכח שלנו. אלא נדע שלא זו הסבה! השואף אל הטוב בכל כחו, יסבור שיש בידו היכולת להגיע אליו, וממילא יתחזק ויתאמץ, ובסופו של דבר יתקן את עצמו ויעלה במעלות התורה והיראה. מאידך גיסא, המרגיש כאילו אין בידו היכולת, עליו לדעת שחסר באמיתת שאיפתו, ומחובתו לחזק את שאיפתו ודבקותו אל המעלה ההיא בלמוד המוסר ובתפלה לעזר ה׳. כשתיהפך השאיפה הטובה לקנין אמיתי בנפשו, אז ירגיש כי גם היכולת בידו, ועלה יעלה, ויצליח להוציא את שאיפתי הטהורה לפועל, בעזרת ה׳ יתברך.

הרב דסלר מגלה לנו סוד גדול – אם גם בזמן שאתה נמוך – אתה שואף באמת גבוה – יש לך שייכות למדרגה הזאת!! אתה גם תגיע לשם!

זה ה"נעשה ונשמע". שהגם שלא היו אז בדרגות הראויות, עצם הנכונות לקבל באמת את כל אשר יאמר ה' – היא המקבעת אותם בדרגה ההיא באמת, שתהיה חלק מהם. אז גם בשעה שהאדם בשפל, אבל ראשו מגיע השמימה – הוא שואף – הוא יצליח ויגיע!

 

על דברים נפלאים אלו מוסיף בעל ה"נתיבות שלום" זי"ע, שיש שתי בחינות של דבקות בקב"ה, יש דבקות מתוך 'גדלות', כאשר יהודי מדגיש את גדלות הבורא ומתענג על השם. ויש דבקות בהשם מתוך 'קטנות', כאשר יהודי נמצא בשפל המצב, ודווקא מתוך הכרתו את מצבו השפל והירוד, הריהו מתבטל לגמרי להשי"ת. בבחינת: "לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי" (מלכים א' כ"ד) שזהו גם כן בחינת דבקות בהשם מתוך קטנות.

זוהי תכלית קבלת התורה. ומכאן גודל המעלה בזה שהקדימו: "נעשה לנשמע" שהגיעו על ידה לכול המדרגות הגבוהות, ובעבור זה קראם הקב"ה: "בני בכורי ישראל" וכאומרו: "מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו", כי מלאכי השרת דבוקים תמיד בהשי"ת ולא שייך אצלם כלל הפרש בין חשכה לאורה ובין מצבים שונים, ותמיד בטלים הם לגמרי להשי"ת, שאין בהם ישות נפרדת כלל וכלל. מכאן ההתפעלות של: "מי גילה רז זה"?! שבני ישראל קבלו על עצמם שיהיו דבוקים בו יתברך תמיד בחשיכה כאורה כדוגמת מלאכי השרת.

  • והדברים משלימים בצורה נפלאה את דברי הרב דסלר – שגם במצב של 'קטנות' – לשאוף גבוה, ולהיות עם הראש צופה

יהי רצון שנזכה לקיים את הכתוב: "ואתם הדבקים בד' חיים כולכם היום".

 

דברים אלו לא ליאש באו ח"ו, אלא לזרז את האדם בזמן שחושב שהוא מסוגל או יכול להתאמץ בעבודת ה', שלא יסתפק במועט.

אבל אם הוא במצב שאינו יכול עתה להתקדם, עיקר עבודתו הוא שישמור על עצמו שלא לרדת ברוחניות. כי לא כל הזמנים שוים, והמשכיל על דבר אמת, יוכל עם סיעתא דשמיא להבין ולדעת מהו מצבו, אם להתקדם, או לשמור על הקיים ושלא לרדת.                  

אין להגביל את השאיפות

ועד כמה החמירו חז"ל על מי שמגביל את שאיפותיו כשיודע שיש עוד דרגות, יש ללמוד ממה שאמרו בגמרא ב"ב ט"ז א' על הנאמר באיוב ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה (משמע שרק על בתולה לא הסתכל, אבל על אשתו הסתכל). אמר רבא עפרא לפומיה דאיוב, איהו באחרינייתא (איוב רק בנשים אחרות לא הסתכל, משמע שבאשתו הסתכל) אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל, דכתיב הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, מכלל דמעיקרא לא ידע לה.      

ולפי פשוטו לא מובן, וכי אם איוב לא נהג כדרגתו של אברהם אבינו, מגיע לו מחז"ל כזה ברכה "עפרא לפומיה". (ובאמת הב"ח בגמרא בב"ב מוחק תיבות אלו, ואולי בגלל קושיא זו).

נבאר בהקדם שני פסוקים בקהלת ומשלי

כתיב בקהלת (י', ד') אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, וכתיב במשלי (כ"ג, א') כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך.

יש לפרש שמושל הוא כינוי ליצר הרע שרוצה למשול באדם. שאם הוא במצב רוחני ירוד, ואין לו כח להתקדם עתה, וכל רצון היצר הרע הוא להפילו עוד יותר ולהורידו מדרגתו, על זה כתוב אם רוח המושל תעלה עליך להפילך, עליך לדעת שעיקר עבודתך עתה הוא, מקומך אל תנח, תשמור על עצמך לכל הפחות לא לרדת, לא להניח את מקומך הרוחני שהיית בו עד עתה.                                

אבל אם תשב אתה ללחום את מושל, שזה סימן שאתה במצב רוחני טוב שיש בכוחך לצאת למלחמה מעצמך נגד היצר הרע, בין תבין את אשר לפניך, תבין היטב מה אתה יכול להשיג במצב כזה, לאיזה עליה רוחנית תוכל להגיע עתה, אל תתפתה להשיג מעט.            

והיסוד הגדול שצריך לדעת, שבכל מצב שנמצא בו, לא יגביל אדם את שאיפותיו, גם כשאינו יכול רח"ל להתקדם ברוחניות ימים ושנים, תליו לשאוף תמיד מתי אגיע לכל דרגה רוחנית שקיימת, ולא יפסיק להשתוקק להתעלות רוחנית, כי עצם השאיפה לרוחניות, פועלת דברים גדולים בשמים, ועושה רושם טוב על נשמתו. ונותנת כח בילדיו אחריו שהם יזכו לאותם שאיפות ששאף בחייו.

וזהו תפקיד כל אדם בימי חייו לעלות ברוחניות תמיד עד אין קץ, ובשום אופן לא להגביל את עצמו לרצות להגיע עד דרגה מסויימת ולא יותר,

ואם איוב מסוגל לומר שמגביל את עצמו רק עד דרגה של מה אתבונן על בתולה, למרות שידע שיש דרגה יותר גדולה שאפילו בדידיה לא אסתכל, על זה מגיע עפרא לפומיה.

מעשה ברב שלמד כל ימיו בהתמדה עצומה, ובהגיעו לגיל שבעים נפגע מאד מאור עיניו, ואמר שהוא גרם לעצמו, שחשב שאולי כעת יתחיל ללמוד עם פחות עמל ויותר בקיאות, ומאז נפגע מאור עיניו ובבדיקה אצל הרופא נאמר לו שאינו מתפלא שנפגע מאור עיניו, שלפי הנתונים שבידו כבר עשרים שנה הוא לא רואה… נמצא שקיבל מאור עיניים כל עוד נצלו להתמדה בתורה!

 [נמסר לקמן בוילך תשס"ט מעשה בהכרת הטוב של הגרא"מ שך למשה חיגר:

עמדתי בתחנת האוטובוסים ביציאה מירושלים כשאני מצפה למונית שתיקח אותי למחוז חפצי בני ברק השעה הייתה שעת לילה מאוחרת המוניות הבודדות שחלפו על פני היו מלאות עד אפס מקום בחוץ היה קר וחשוך וההמתנה מורטת העצבים הייתה קשה מנשוא לפתע עוצרת לידי מכונית וקול חביב ומוכר פונה אלי "שלום מה שלומך זה זמן רב שלא התראינו הנוסע אתה לביתך שאם כן משמים נזדמנת בדרכי על מנת שאוכל לקיים בך מצוות גמילות חסד והכנסת אורחים " היה זה חבר ילדות שלי אשר עתה שימש כנהגו הצמוד של מרן הגרא"מ שך זיע"א בחפץ לב נעניתי להזמנתו הנדיבה של ידידי ונכנסתי לרכב המחומם כשאני שמח וטוב לב וכולי הודאה לקב"ה על אשר חסך ממני את ההמתנה הכל כך לא נעימה בקור ובחשיכה שכחוץ משהתחלנו בנסיעה פתח חברי וסיפר "זה עתה חוזר אני ממסע שליחות מרתק " "מסע מרתק " תמהתי כלום שהית בחו"ל בתקופה האחרונה?" "לא ולא " מיהר בן שיחי להבהיר "נסעתי כשליחותו של הגרא"מ שך והאמן לי שיעור עצום למדתי היום הזה נוכחתי לדעת כי כל אותם 'גדולים' לא נולדו גדולים גם להם היו ירידות ומעידות אלא שהם ידעו את הכלל של 'שבע יפול צדיק וקם' סוד הצלחתם נעוץ בעובדה שגם כאשר הם נפלו הם לא הרימו ידיים הם לא נתנו לרפיון להשתלט עליהם אלא חיפשו כל הזמן עצות ודרכים איך להיחלץ מהמצב אליו נקלעו א "במה דברים אמורים " הסתקרנתי ובן שיחי אשר נראה היה להוט למדי לספר את הסיפור אשר גרם לו להתפעלות כה גדולה לא חיכה להפצרות והחל לספר.

היום כמו בכל יום הזדחל לו תור ארוך אצל הגר"מ שך איש איש ומשאו אשר על שכמו איש איש וצרתו שבלבו כל אחד כא לפרוק את המעיק והמציק לו בין הממתינים היום היה יהודי כגיל העמידה 'פנים חדשות' אצל הרב שך 'יעקב חיגר' שמו מן הסתם הגיע לקבל ברכה או הכוונה מסויימת לא משהו מיוחד הרב שך קיבל את אותו יהודי כפי שהיה מקבל כל יהודי בלבביות אופיינית ושאל לשמו 'יעקב חיגר' ענה האברך לפי תומו והנה לגודל תדהמתו הוא רואה את הרב שך קם ממקומו בהתרגשות ושואל 'חיגר אמרת? כלום תואיל לומד לי איך קוראים לאבא שלך ' 'משה חיגר' ענה האיש כשהוא אינו מבין על מה הסער הגדול נכון אבא שלו אמנם יהודי ת"ח ובר אוריין אך כמוהו יש עוד רבים מדוע חרד הרב שך לשמעו הדבר נשגב מבינתו.

הרב שך אחז בידיו של היהודי ושאל בהתרגשות 'האמנם האתה הוא כנו של משה חיגר איפה הוא היום העודנו חי?' האברך אשר היה נבוך מהתרגשותו של רבן של ישראל השיב בחיוב 'כן אבי עודנו חי והינו מתגורר כיום בבית אבות 'תמיר' בירושלים. באותו רגע אירע דבר מוזר הרב שך לא חיכה רגע מיד נטל את מגבעתו וחליפתו וכפנותו לאברך אמר 'אני רוצה לראות את אביך עכשיו ומיד האם הדבר אפשרי ' לשונו של האברך כמעט נעתקה ממקומה והוא גימגם בתשובה 'כן בעצם למה לא ' עד מהרה נקראתי אל הרב שך כדי להסיעו לירושלים אל בית האבות לפלא היה הדבר בעיני הרב שך על תשעת עשורי חייו יסע לבקר יהודי קשיש בבית אבות שבירושלים

'מדוע יטריח הרב את עצמוד ניסיתי להקשות אך הרב שך לא ויתר באומרו 'אני חייב לראות את ר' משה חיגר ומיד את כל חיי הרוחניים אני חייב לו ואתה שואל על מה הבהילות " לא הבנתי אבל ראיתי שהרצון חזק היה מכל שיקולי נוחות או כוח ולפיכך הצעתי לגרא"מ שך שאני אסע ואביא את הקשיש אליו. רק לאחר שבירר הרב שך עם הבן כי הדבר לא יכביד על האבא קיבל הרב את הצעתי ונתן לי אישור לנסוע ולהביא את ר' משה חיגר אליו.

משהגעתי אל בית האבות וסיפרתי לר' משה הקשיש על רצונו של הרב שך לפוגשו מיד התבר כי בנו הספיק לעדכנו בכך לפני דקות מספר וכי הוא אחוז תדהמה בדיוק כמוני לא היה לו שמץ של מושג על מה מדובר 'כלום הכרת את הרב שך בצעירותך ' ניסיתי לברר והקשיש נזכר 'כן ' והפליג בזיכרונות אל ימים עברו 'הפעם הראשונה שנפגשתי עימו הייתה כישיבת קלצק הקדושה אולם לא זכור לי משהו מיוחד שכגללו ירצה רבן של ישראל לראות אותי ' מאחר שלא הצלחנו לעמוד על פשר התעלומה החלטנו כי מוטב שנזדרז לצאת לבני ברק וכך נוכל לכל הפחות להחיש את הפתרון.

ואכן יצאנו מיד לדרך ומקץ פחות משעה כבר היינו בפתח בית הגרא"מ שך משנכנסנו אל הבית גילינו כי השלחן כבר מוכן וערוך בכל טוב כאילו אורח גדול עומד להופיע מיד כשנכנס ר' משה חיגר התיישב עימו הרב שך כיבד אותו בכל מיני כבוד שבעולם ושוחח עמו כלבביות ובחמימות מיוחדת שיחת רעים על ימים עברו לאחר כמחצית השעה ליווה מרן הרב שך את אורחו עד לדלת שם שב והודה לו לו בכל לב על חסדיו עמו משכבר הימים.

משראה הגרא"מ שך את התמיהה על פני הנוכחים הוא הסביר את פשר התרגשותו הגדולה והכבוד הרב אותו רחש כלפי אותו אלמוני ר' משה חיגר 'את כל חיי הרוחניים אני חייב לו ' השיב הרב שך 'שכן בלעדיו לא הייתי היום ראש ישיבת פוניבז' ומעשה שהיה כך היה היה:

זה זמן קצר לאחר נישואי כאשר החילותי להרגיש קשיים בלימוד התורה החשק לא היה כמו פעם ההתמדה גם היא נפגמה וכן הלאה ישבתי ועשיתי עם עצמי חשבון נפש וניסיתי למצוא דרך בה אוכל לשוב ולהתעלות כמקודם לאחר מחשכה מרובה עלה בדעתי רעיון ניגשתי לדודי הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל וביקשתי ממנו שידבר עם חתנו הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל שיסכים שאומר שיעורים בישיבה ועי"ז סברתי כי יהיה לי דחף 'ומחייב' להתאמץ ולהתעלות בתורה.

ר' איסר זלמן דיבר עם ר' אהרון אולם הלה סירב לקבל את ההצעה בטענה ששיטתו בלימוד שונה משיטתי ומכיוון שכך חושש הוא שהבחורים יתבלבלו בלית ברירה גנזתי את הרעיון ניסיתי להתמודד בדרכים אחרות אך ללא הועיל משעברו ימים ושבועות והמצב לא השתפר נכנסתי עוד פעם לרבי איסר זלמן והחילותי לבכות לפניו כדמעות שליש באומרי 'דודי האהוב איני יודע מה לעשות אני מרגיש שכל התעלותי הרוחנית כסכנה ואינני רואה לפני דרך אחרת להתגבר אלא רק ע"י הרבצת תורה אולי תנסו עוד פעם לדבר עם רבי אהרון קוטלר ' רבי איסר זלמן ניגש עוד פעם אל רבי אהרון אשר חזר שנית על עמדתו משהסביר לו רבי איסר זלמן במה דברים אמורים והדגיש כי הדבר אצלי ממש בגדר פיקוח נפש העלה רבי אהרון הצעה 'היות ויש בחורים בישיבה שעדיין אינם ראויים להיכנס לשיעורים שלי אולי יוכל הרב שך למסור להם שיעור וכך תהיה תועלת לכל הצדדים הבחורים ישמעו שיעורים שיביאו להם תועלת במקום שיעורים אותם הם אינם מבינים ואילו לרב שך תהיה התועלת בהרבצת תורה ' אלא שעדיין היה מכשול אחר שעמד בדרכי אותם הבחורים אשר ר' אהרון סבר כי הם אינם מקבלים תועלת משיעוריו לא היו מוכנים כלל לשמוע על הרעיון לוותר על שיעוריו של רבי אהרון הרי בשביל זה הם נדדו לקלצק ניסיתי לחשוב כיצד ניתן להשפיע עליהם.

ולבסוף מצאתי כי ישנו בחור מבוגר בשם 'משה חיגר' אותו יהודי שהיה כאן לפני כמה דקות אשר הוא הממונה על אותה קבוצת בחורים ר' משה היה בעל כישרון ובעל לב זהב הוא הבין ללבבם של הבחורים החלשים שכישיבה והיה עבורם מעין 'כותל הדמעות' אצלו הם התירו לעצמם לפרוק את המעיק על ליבם ואפילו לספר על התמודדות קשה שלא עמדו בה 'אם משה חיגר ימליץ כפני אותם בחורים לשמוע את שיעוריך' אמרו לי כולם 'אין ספק כי הם יקבלו את דעתו '

ניגשתי איפוא אל ר' משה וביקשתי ממנו לפנות לי מספר דקות מזמנו שכן ברצוני לשוחח עמו במילים קצרות תיארתי בפני ר' משה את הקשיים אשר החלו צצים כדרכי בתקופה האחרונה סיפרתי לו כי אני חש רפיון כלימוד ובהתמדה ואף הצגתי בפניו את הרעיון אותו הגיתי לעסוק בהרבצת תורה ולמצוא בכך דחף ו'מחייכ' להמשך עלייתי הסכרתי לו אף כי רבי אהרון אינו מוכן שאומר שיעורים בפני בחורי הישיבה מהטעם דלעיל וכי הרעיון אותו הציע רבי אהרה היה שאמסור שיעורים בפני הבחורים החלשים אשר בלאו הכי אינם מבינים את שיעוריו 'אולם דא עקא' שחתי בפני ר' משה 'אותם הבחורים אינם מוכנים בשום אופן לוותר על שיעוריו של רבי אהרון על אף שאליבא דאמת אין להם כל תועלת מהם ' 'כעת אני פונה אליך' סיימתי דברי 'על מנת שתנצל את השפעתך על אותם הבחורים בכדי לשכנעם שיסכימו לשמוע ממני שיעור דבר אשר מלבד התועלת האישית שאפיק ממנו אני עצמי יביא אף להם תועלת מרובה ויקדם אותם בלימוד ובהבנה

' כשראה ר' משה עד כמה נוגע הדבר בנפשי עד שהייתי מוכן להתבזות בפניו ולהוריד דמעות על כך ריגש אותו העניין מאוד והוא החליט לעזור לי ככל יכולתו הוא המליץ בפני אותם בחורים לשמוע את שיעורי את אלו שהתנגדו הוא ריכך ושיכנע את אלו שחששו מאחר ועדיין לא הכירו אותי כמגיד שיעור הוא הרגיע עד שבסופו של דבר הסכימו כולם משימה זו דרשה מד' משה כוחות נפש מרובים אולם הוא לא הרפה עד שהביאה לידי סיום טוב ואכן המאמץ היה כדאי התחלתי למסור את השיעורים הבחורים ב"ה נהנו כצורה שלא תאמן עלייתם בהבנה כלימוד הייתה מדהימה ממש וגם על עצמי ראיתי השפעה לטובה קומתי הזדקפה המרץ והחשק חזרו אלי מאז במשך שנים לא פגשתי את ר' משה עד עצם היום הזה"

 בזאת סיים הרב שך את סיפורו המרגש ואמר "לכל אחד יש שעות שפל לכל בן אדם יש נקודות שבירה ואין מי שלא חש מדי פעם ברפיון המאיים על עתידו הרוחני אך צריך לדעת לקום ולהמשיך הלאה להיאחז בציפורניים ממש ולמצוא עצה להיחלץ מהמבוך אותו יהודי ר' משה היה עבורי כמו חבל הצלה באותה תקופה וכיצד איפוא לא א כיר לו טובה על כך "

[מעשה שהובא בספר שאיפות, צוטט בספר אור דניאל כי תבוא]

 

 

פרשת משפטים

מחכים לך בסיבוב

השונא, החמור, והלקח [מעין השבוע על הפרשה, עם הוספות רבות ממעיין השבוע פ' שופטים עמ' שלג]

התורה, תורת חיים היא. דרכיה דרכי נועם, ונתיבותיה שלום. משולה היא למפת דרכים, שעל פיה ניתן לנווט ביער עבות ולהחלץ מן המבוך. היער מלא שבילים מפותלים, המוליכים לשום מקום. מלא בורות ומהמורות. רק דרך אחת תוביל בביטחה אל היעד. דרך התורה והמצוות. ובכל פרשת דרכים יש להתבונן במפה, ולבחור בדרך הנכונה.

אבל בכך אין די. משום שגם בדרך הנכונה אורבת סכנה. לפעמים הולכים בה, ומבלי משים נוטים למשעול צדדי. לפיכך, חייב האדם לשאול עצמו ולבחון עצמו: דרך סלולה זו שאני הולך בה, העודנה דרך המלך, המסלול הנכון, או שסטיתי לשביל מסתעף המוליך אל עברי פי פחת, חלילה?!

כלפי מה דברים אמורים? כלפי כל אדם, כמעט. מהיכן הם נלמדים? מפסוק בפרשתנו, ומדברי הגמרא עליו.

הפסוק, ידוע: ״כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב (כמו: מעזור) לו? עזוב תעזוב עימו!״ אסור לו לאדם להיות אדיש לסבל הזולת ולמצוקתו. עליו להיות ער גם לסבל בעל החיים. החמור רובץ תחת משאו, מצטער ונאנק. בעליו אובד עצות. יש לבוא לעזרתם.

והתורה מדגישה במיוחד, שהמדובר אפילו בחמורו של שונא. ואדרבה, שם המצוה גדולה יותר. מדוע? ״כדי לכוף את יצרו הרע״ שמסית אותו לשנוא יהודי.

אלו הם דברי הגמרא במסכת בבא מציעא.

אבל במסכת פסחים שואלת הגמרא: כיצד יתכן בכלל לשנוא יהודי, והלא כבר נאמר: ״לא תשנא את אחיך״? ומתרצת הגמרא, שהמדובר שבעל החמור הוא יהודי עובר עבירות ועוכר ישראל, שהוכיחוהו על מעשיו והוא מקשה את עורפו. יהודי כזה מצוה להתרחק ממנו ולהוקיעו. אבל למרות ההסתייגות – אחינו הוא, ויש לעזרו בעת מצוקתו.

יפה הגדיר הרב בעל התניא זצ׳׳ל את היחס אליו: יש לשנוא את הרע שבו, ולאהוב אותו כיהודי.

אבל כאן, שואלים התוספות שאלה: אם מצוה להסתייג ממנו, מן הרע שבו, מדוע אמרו בגמרא שיש להחלץ לעזרתו ״כדי לכוף את היצר הרע״ המורה לנו להתרחק ממנו. הלא ההתרחקות ממנו היא מצוה, עצת היצר הטוב!

שאלה נוספת: [מכאן ממעיין השבוע פ' שופטים]

(כ) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

'צדק צדק תרדוף' צ"ב מדוע הכפילות? לא מספיק לרדוף את הצדק פעם אחת?

ועוד שאלה:

התורה מצווה בפרשת קדושים: "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך"

יש להבין, אם התורה אסרה נטירה, בודאי שהיא כוללת גם נקימה במכל שכן, ומדוע איפוא יש לכפול לא תיקום ולא תיטור, די היה לומר לא תיטור! אם לא אטור בלב, ודאי שלא אנקום במעשה!

 

המעשה עם נפוליאון שהיה צמא ורצה לקום אך היה לו קר ונמלך והתגבר על הקור אך היה מאוכזב שאינו יכול להתגבר על מעט צמא, ולבסוף החליט לקום וללכת לבאר ולחזור מבלי לשתות…

האם הוא ניצח את הקרב הזה? לקרב היו שלש מערכות. בשתיים מהן הוא יצא מנצח, אך הפסיד במערכה האחרונה – כשסיפר על גבורתו… נפל ברשת הגאוה.

 

סיפר הרבי מגוסטינין שלאחר פטירת השרף מקוצק שדרש אמת מוחלטת, היו תלמידיו מתאספים חבורות חבורות והיה אחד מתוכם אומר אמרות והדרכות ממה שזכר מהאדמו"ר.

בחבורתינו, היה אחד ת"ח שהנהיג אותנו. והנה בשלב מסוים נחלשו כוחותיו, בתחילה חשב שזו עצלות, ונלחם בגופו, אך לבסוף הבין שתש כוחו והנה הגיע לערש דווי.

בשעותיו האחרונות הגיעו תלמידיו סביב מיטתו על מנת לקבל ממנו ארחות חיים והדרכה. הרב ננער ממיטתו כדי לשוח עמם, ולפתע שינה דעתו והיסב פניו אל הקיר. בלילה הובהל רופא שקבע שהלילה הוא הגורלי, ואם יעבור אותו- יחלים. תלמידיו בקעו רקיעים בתפילותיהם, ואכן לאחר מספר שעות הזיע הרב והחל מצבו משתפר.

לאחר ההחלמה השלימה בסעודת המצוה שנעשתה להודאה על הנס, כטוב ליבם ביין העז אחד הבחורים ושאל את הרב מדוע סובבת לנו גבך כשבאנו לבקרך?

השיב הרב- באמת- הייתי סבור שאלה שעותי האחרונות. אני מכיר אתכם לפני ולפנים, ואף היה לי דבר מאד חשוב לומר לכם שיכל לסייע לכם בעבודת ה' ולהעלותכם לגבהים. חששתי שמא תאחרו ולא אספיק לומר את דברי. דברים שהייתם זוכרים עד יום מותכם. אולם ברגע האחרון אמרתי לעצמי הרי כל ימיך השתדלת להשריש בעצמך את מידת האמת והענוה השלובות זב"ז, והנה היצה"ר ברגע האחרון יקח אותך מן העולם בתחושת גבהות- "אח, איזה אמירה אמרתי! לא ישכחוני לעולם!"

החלטתי לא! לא אתן ליצה"ר לתפוס אותי, וסובבתי גבי. ואכן כשראה היצה"ר שאינו יכול לי כבר אינו זקוק למיתתי, ולכן החלמתי. כך ניצחתיו, הוא לא תפסני ברשתו!

נאנח הרבי מגוסטינין בספרו את הסיפור וסיים-

ואז חגג היצה"ר את נצחונו אז תפסו ברשתו, רשת הגאוה, כאשר סיפר את כל זאת…

 

מעשה ביהודי שבא לרבו וסיפר לו שיש צדיק נסתר ואיזה צדקות הוא עושה, ואיזה מעשים מפליאים וכו' שאל אותו רבו – אם הוא כ"כ נסתר – איך אתה יודע את כל זה??

יש צדיקים נסתרים, שגם דואגים שיידעו שהם "נסתרים"… ושגם על זה יכבדו אותם…

 

ואם כבר אנו עוסקים ב'צדיקים נסתרים' –

הגרי"ס אמר איך אפשר להיות בדור הזה צדיק נסתר?? הרי זה דומה לאדם שנמצא בפיגוע המוני, ואומרים לו יש כאן "צדיק נסתר" שאינו מתגלה… הוא רופא מומחה עצום, אך הוא נסתר… זה "צדיק נסתר""… הרי זה רשע גלוי! אנשים גוססים – תיגש להגיש עזרה!!

שאלו את הגרש"ז אוירבך היכן הצדיקים הנסתרים של הדור שלנו – בדומה לחייקל העגלון ויענקל שואב המיים ודומיהם? השיב להם הרב שבדורנו אין כאלה צדיקים נסתרים, אלא בדורנו הצדיקים הגלויים הם גם נסתרים, היות והם מסתירים מעשיהם הטובים, ואף אחד לא יודע עד כמה הוא צדיק בסתר!!

 

לגר"א סיפרו על אחד שיודע נסתרות – נותנים לו ספר והוא קורא את שבתוכו. ציוה הגר"א לצוררו – והלה לא ידע מאומה. א"ל הרב זה מעשה כשפים, ואינו שולט בדבר הצרור והחתום….

ופעם אמרו לו שיש אחד שאומר נסתרות – וציוה להביאו אליו. ואמר לו אותו אדם אם הרב ירשה לי אספר מה היה כאן אתמול. הרב ביקש לבחנו והוא סיפר שאתמול הרב ישב כאן, והאריז"ל משמאל ורשב"י מימין ולמדו עם הרב תורה! מספרים שנהרה נראתה אל פניו הקדושות של הרב, כאילו חוזר שוב לאותם רגעים מרוממים. רק כך נתגלתה מעלתו האמיתית של הגר"א, לא ברמזים ולא בסיפורים על עצמו!

 

ובאמת הרב שביאר את הטעם לכך שהיסב פניו אל הקיר, נהג כן לש"ש, וזה לא פשוט ברגע האחרון לחשוב ברוחניות, כפי שאומרים שהמיתה הקשה ביותר היא מיתת צמא, מעבר ליסורים שבה, כמה נורא שבעת שמסתיימת שירת חייו – תוסף רוחם יגוועון, – במה שרעפיו נתונים? בכוס קולה קר…

ספר חסידים – סימן קסא

ואם עמדת בנסיון גדול, אל תאמין בעצמך עד יום מותך, לומר הואיל ולא חטאתי בזה הגדול לא אחטא יותר, לפי שאין יצה"ר של היום שוה לשל אתמול, לפיכך אפי' באותו דבר שמא למחר לא תוכל לסבול. שהרי דוד לא חטא באביגיל, וחטא בבת שבע. דוד לא חטא ברודפיו שרצו להרגו ולא שלח ידו במשיח ה', ולא נתן רשות לאבישי לשלוח יד בו, ולבסוף חטא באוריה, שהיה מבקש טובתו.

שאם תאמר אוכל להאמין בי הואיל ונצלתי מעבירה גדולה, הרי אתה תופס עצמך צדיק יותר מן העליונים,

ולא עוד אלא יותר ממי שברא אותך אתה מחזיק אותך וחכמתך, שנאמר הן בקדושיו לא יאמין (איוב טו טו) ובמלאכיו ישים תהלה (שם ד יח), הקב"ה שהוא יודע מה עתיד להיות אינו מאמין במלאכיו ובקדושיו ואתה שמחשבותיך מתחלפים מטובה לרעה, כ"ש שלא תאמין,

וכה"א (משלי כח יד) אשרי אדם מפחד תמיד שלא יחטא. למד לבך מלא דעת, לדעת יראת ה', וכתיב (תהלים קיט סו) טוב טעם ודעת למדני וגו', למדני חקיך (שם שם סח): [וכן דוד לא כשל באביגיל – אך כשל בבת שבע!]

והסר השטן

אנו אומרים בתפילה והסר השטן מלפנינו ומאחרינו – מה הענין של "לפנינו ואחרינו"?

המעשה בר' זוסיא תלמיד המגיד ממזריטש שקיבל 300 רו"כ מרבו להוצאת חתונת בניו ובדרכו מצא כלה יתומה מאב שהשבר בליל כלולתם באבוד מהם 300 רו"כ והצד השני אינו מוכו להכנס לחופה עד כו' וביקש סימנים ואמר שמצא הכסף והלך לאכסניה ופרטו ונתנו בעטיפה כדברי האם והשיב להם. הם הודו לו וברכוהו ונשיקוהו והעלוהו על נס. אך הוא דרש 25 רו"כ דמי טרחה. ניסו לשכנעו שירד מכך עד שלבסוף כינוהו סחטן וביזוהו ונטלוהו לרב שפסק שלא מגיע לו מאומה. כשפגש הרב לר' ממזריטש שאלו על התנהגות תלמידו. לכשנשאל ר' זוסיא הסביר לרבו שחש גאווה עצומה בעת שהביא הכסף על המצוה העצומה שזכה לקיים כו' וכך חיסל תחבולה להכניע יצרו ולתת לו בזיונות במקום כבוד…

 

וע"ז אומרים 'כי זוכר כל הנשכחות אתה'.

ספר התודעה – פרק שני:

'כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם' (מתוך ברכת הזכרונות): אומרים בשם צדיק אחד שפֵּרש מידה זו של הקדוש ברוך הוא 'זוכר נשכחות', כמין חומר, וכך פרש: מידתו של הקדוש ברוך הוא, שאת הנשכחות לאדם הוא זוכר, אבל הנזכרות לאדם אינו זוכר, כיצד?: הרי שעבר אדם עבֵרה ושוכחה ולא שב עליה בתשובה – הקב"ה זוכרה ומביא את האדם בדין עליה: עבר עבֵרה וזוכרה תמיד כמו שאמר דוד (תהלים נא): וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד – הקב"ה אינו זוכרה, שהרי אינה מן הנשכחות: הרי שעשה אדם מצוה וזוכרה תמיד ומתגאה בה – הקב"ה אינו זוכרה, שהרי שונא ה' כל גבה לב: עשה מצוה ושכחה והרי הוא בעיניו כאילו לא עשה כלום – הקב"ה זוכרה תמיד וטומנה אצלו ומשלם לעושֶׂהָ כגמולו הטוב: 

וחטאתי – נגדי תמיד. דוד הושחרו שיניו על חטא בת שבע.

נסיונו של אברהם במיתת שרה

והרי זה נסיון לאחר העקידה, האם הוא יותר גדול מהעקידה?? שהרי הנסיונות הולכים וגדלים!

אלא הנסיון הזה לא היה נסיון בפני עצמו, אלא היה זה השטן "מאחרינו". הוא ניסה להשיג חרטה של אברהם על כך שהלך לעקידה, שהנה כעת איבד את שרה! ולכן אברהם בכה מעט – ולבכותה – כ' זעירא. כדי שלא יחשבו השומעים שאברהם מרבה בבכי כיון שהוא מתחרט על מעשה העקידה!

 

גם לאחר הנצחון על השטן – יש סיבוב שני – של חרטה על המעשה, של גאוה על המעשה.

סיפר לי יהודי שהיה בבהכ"נ וביקש ממנו מאן דהוא עזרה, וישב והקשיב לו מחצית השעה, וכשסיימו ויצאו ראה פקח רושם לו דו"ח. הוא לא שם לב שהזמן עובר וכעת מגיע הזמן שרושמים דוחו"ת. האדם שבשבילו הוא נשאר – הרגיש מאד לא נח. בגללי הוא קיבל דו"ח. מיד הלה הרגיע אותו – זה נסיון בשבילי האם אהיה תוהה על הראשונות או שאקבל זאת באהבה בלא חרטה על שנשארתי לסייע לך! מה שמגיע לי בכל מקרה אקבל, ואם זה לא מגיע לי – ה' ידאג שהכסף הזה יחזור אלי!

 

על פי זה נבין את הכפילות בפסוק "לא תקום ולא תטור" –

התורה מזהירה לא תיקום. לפעמים האדם עובר את המשוכה הזו בהצלחה. בסיבוב הראשון הוא ניצח, אולם אז מגיע הסיבוב השני, הרבה יותר קשה. הרצון העז לרמוז לו אני לא כמוך. אני- – – נותן!

באה התורה ואומרת דע לך שהיצה"ר מחכה לך בסיבוב השני, היה גבור עד הסוף! לא תיטור אפילו ברמז! מחה ממחשבתך את הרעה שעשה עמך. לכן הכפילות, ללמדנו דרכי היצר, שלפעמים מוכן להפסיד סיבוב אחד, כדי להרדים אותך ולהפיל אותך בסיבוב השני!!!

 

הדוגמא הזאת נוקבת, אך היא קשורה לכולנו בחיי היום יום.

האשה מלחה את המרק יותר מדי. אנו נתגבר ונאכל עד תום. ננצח את היצר. אך לבסוף כשהאשה תשאל איך המרק- אנו נפליט מילה על כך שבפעם הבאה ראוי לשים יותר מרק במלח… היצר יכל לנו. הוא לקח אותנו בסיבוב השני…

הוא חגג נצחון כפול, גם טיפחנו את גאותינו על עדינות מידותינו, וגם שלחנו חץ מושחז לאשה…

רבים עומדים בסיבוב הראשון אך כושלים בסיבוב השני.

 

אדם מגיע לביהכ"נ ומנצח בסיבוב הראשון, אך מדבר בביהכ"נ וכושל בסיבוב השני…

 

אדם קם להתפלל מוקדם, אפילו בנץ אך בשובו מביהכ"נ הוא מסתכל בגאוה על ההולכים להתפלל וחושב לעצמו "עכשיו הם הולכים"… כשל בסיבוב השני…

אדם נתן צדקה, אך לאחמ"כ רץ לספר לחבר'ה… או דרש בדיעבד מן המקבל שיעשה בשבילו דבר מה…

 

לאור זאת נחזור לפרשתינו – שאלו התוספות מדוע יש לי להתקרב בדעתי ולסייע לאדם שהתורה מבקשת שאתרחק ממנו בשל עבירותיו??

ומתרצים התוספות: אמנם כן, ראשית ההתרחקות ממנו התחילה כדין, שהרי אין להתחבר לרשע. אבל אז, התחיל תהליך ובאה הסלמה. כי כך דרכו של עולם: מכיון שהתרחקתי ממנו, לשם מצוה, הוא התרחק ממני כתגובה. ואז אני מתרחק ממנו בכפליים, והוא מתרחק ממני פי ארבע. אז אני מגיב בשנאה, והוא מגיב במשטמה. אני מתבונן בו בעינים מזרות אימה, והוא חורק שיניו.

התיגרה, אומרת הגמרא, דומה לסכר מים ענק. כיון שניבע בו סדק – הוא יגרור מפולת שתביא לשיטפון. איש לא יזכור שהכל התחיל בסדק צר, בהתרחקות לשם מצוה. זה יהיה לריב לשם ריב, ״ויתייצב גם השטן בתוכם״. כל הרגשות המקננים בלב האדם, כל יצריו האפלים, הרעים מנעוריו, יעלו ויצופו בהכשר מצוה.

יתכן שהיצר הטוב התניע את המנוע, אבל היצר הרע הוא האוחז בהגה, ומדרדר את המכונית לתהום!

לפיכך ציותה התורה: אם תראה את שונאך זה עומד אובד עצות בדרך, תמהר ותחוש לעזרתו. כדי להדביר את היצר הרע, לבלום את ההסלמה. להחזיר הכל אל המקור. לשנן ולדעת: אחי הוא, יקר הוא לבוראו, איני מסתייג אלא ממעשיו!

כמה נחוצה ידיעה זו לכל אדם! אין לך אדם שאין לו ביקורת – מוצדקת או לא – על זולתו, במשפחה או בחברה. אך מביקורת לגופו של עניין, הרי היא הופכת לביקורת לגופו של אדם, ועד מהרה חל ריחוק וניכור. מערכות שהתחילו כביקורת בונה, הפכו למלחמות חורמה.

כך נבין גם את הפסוק צדק צדק תרדוף – ונקדים מעשה –

מעשה ביהודי שאיתר מפגע רוחני ויצא למלחמה נגדו. בא לר' ישראל מסלאנט ושח לו. אמר לו הגרי"ס אם אתה צודק ראה שתישאר צודק… משפט סתום.

כוונתו, פעמים רבות מתחילים לריב על עניין צודק, אך לבסוף הריב גולש. בסיבוב השני כבר האדם מחפש דברים אחרים, נכנס ענין האגו, מידות, שינאה אישית, נקימה וכו'. אמר לו ראה שתישאר צודק עד הסוף…

וזה שציותה תורה צדק צדק תרדוף. ראה לרדוף את הצדק- בצדק!

כך גם אצלנו – התורה דואגת שאמנם בצדק נרדוף את הרשע, ונזהר שנשאר צודקים! שלא נפליג יתר על המידה, ומויכוח כדין יהפך זה לויכוח של אגו שאין בינו ובין ההרחקה אותה בקשה התורה – מאומה!

 

פרשת משפטים

כיצד נקבל שכר גם על השינה?

״ויחזור לתלמודו״ [והגדת]

"וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב. אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, רק שבתו יתן ורפא ירפא״ (שמות כא, יט). ״על משענתו״, על בריו וכחו (רש״י, מהמכילתא).

והנה רבותינו עמדו על הכתוב ״והתהלך בחוץ״, שאם כדברי רש״י שכבר סמוך על בריו וכיחו, מה לי אם יצא לחוץ, ומה לי אם נשאר בבית? [אכן לדברי הרמב״ן ש״משענתו״ כפשוטו, גם החולים מתנהלים בביתם בסיוע משענתם, ולא נפטר מחיובו עד שיוצא להתהלך על משענתו בשווקים וברחובות. אבל לדברי רש״י, צריך ביאור] ועוד, מהו ״ונקה המכה״, וכי תעלה על דעתך שייהרג זה שלא הרג, כשאלת רש״י. [ותרץ, שחובשים אותו בנתים בבית האסורים.ן

והנךאה לומר, שבודאי חייב המכה בחמשה דברים, נזק צער רפוי שבת ובשת. אבל בדיני שמים חייב חיוב נוסף: בטול התורה שגרם!

כמה יכול היה ללמד באותו זמן, ו״מרבה תורה מרבה חיים״ [אבות פ״ב מ״ז], ״וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד, כמיתה חשובין״ (רמב״ם הלכות רוצח פ׳׳ז ה״א). הן אמת שאין זה אלא גרמא, נזק עקיף. אבל בפרוש שנינו (?בא קמא צא ע״א) שהמזיק בגרמא חיב בידי שמים!

ברם, גם אם נתק בימי חליו מהלמוד כתוצאה מההכאה. אבל ״אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו״׳, אם במקום לשבת מיד וללמד, לנצל את הזמן כדבעי, משוטט הוא בחוץ ומבלה זמנו לריק, אזי ״ונקה המכה״ מתביעה זו, ״רק שבתו, יתן ורפא ירפא״, ולא יתבע על בטול התורה שגרם!

יש כאן יסוד, ועמד עליו ה״חפץ חיים״ זצ״ל (״שם עולם״ ח״א, פרק ה) ־

יהודי טרוד בעסקיו. בבוא יומו, יעלה למרום. ישאל: עסקת בתורה?

יאמר: חיב הייתי להתפרנס. ניחא. ובערב, למדת? –

אם הלך בערב לשעור תורה, יקבל שכר כאלו למד כל היום כלו.

כי היה בגדר ״יששכר וזבולון״ של עצמו. אבל אם בשהיתה לו שעה של פנאי התבטל, יפסיד הכל!

כך בשעור תורה בערב, וכך בלמוד בשבת קודש. שאמרו (גטין לח ע״ב): בשביל שמסיירים נכסיהם בשבת וקובעים סעודה בזמן הדרשה בבית המדרש, יורדים בעלי בתים מנכסיהם. כי העוסק בתורה נכסיו מתברכים [עבוךה זרה יט ע״ס], ואלו היו מקדישים את השבת ללמוד התורה, היה נחשב להם כאלו למדו כל השבוע כלו!

והביא דגמה נפלאה לכך. בגמרא (בבא מציעא צא ע״ב) אמרו, שפועל העושה מלאכה בפרות בעל הבית, מותר לאכול מהם. ככתוב: ״כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך״ (דברים כג, כה). וגם כשהולך מתלם לתלם מתר לאכול, כיון שהליכתו לצורך מלאכת בעל הבית. כך גם עבודתו לצורך אותה שעת למוד ועבודת ה׳. וזהו שאמר: ״בכל דרכיך דעהו״, אם מטרת עבודתך כך שתוכל להקדיש זמן ללמוד, אזי: והוא יישר ארחתיך״! [משלי ג, ו].

כיוצא בכך, שנינו [שבת ה ע״] שהמעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים בשבת, חייב. עמד לפוש באמצע, פטור. אבל אם עמד לכתף, להיטיב המשא על שכמו, אין זו נחשבת עמידה, כיון שהיא לצורך הליכתו. כך גם העובד להתפרנס ומנצל כל דקה ללמוד, נחשב הכיל לצורך הלמוד.

עוד מובא בשם ה״חפץ חיים״ זצ״ל לבאר הגמרא (מועד קטן כח ע״א) שמלאך המות לא יכול היה לרבי חיא ולרב חסדא כי לא פסק פיהם מגרסא, עד שנקט בתחבולה להפסיקם ממשנתם. וכן אמרו במד המלך (שבת ל ע״ב). ותמה: וכי לא ישנו, ולא אכלו, ולא נצרכו להפנות. אלא שכל זה היה עבור למודם, וממילא נחשב כלמוד!

[לא נמסר:] ומצינו בכתבי האר״י (שער הפסוקים, בהר) לפרש הכתוב: ״דודי  לי ואני לו, הריעה בשושנים״ (שיר השירים ב, ט), ודרשוהו בזהר הקדוש (ח״ב כ, ב): המנהיג עולמו בשש שנים, והשביעית שבת לה׳. והינף שהעמל בשדהו שש שנים ומנצל את השמטה ללמוד תורה – או העמל לפרנסתו בששת ימי המעשה ומנצל את השבת ללמוד תורה, אזי ״דודי לי ואני לו״ גם בימות החול ושנות העמל!

ומרן החיד״א זצ״ל כתב ב"יוסף תהלות״, [תהלים עה, ג] בשם רבנו יעקב בן נעים זצ״ל בעל ״משבנות יעקב״ לבאר בזה הפסוק: ״כי אקח מועד, אני מישרים אשפט״. כלומר, אין לשפוט אדם על פי עסוקו בימות החול, בהיותו טרוד על המחיה ועל הכלכלה, יתכן שנאלץ לעסק לפרנסתו למרות רצונו העז ללמד תורה. אבל ״כי אקח מועד״, הינו כאשר אנצל את המועד, השבת והחג, אזי ״אני מישרים אשפט״, אוכל לשפוט ביושר את התנהלות ימי החול, האם העבודה היתה מחמת הכרח גרידא או לא.

[והדברים הובאו בשם הקדמונים בספי ״פלא יועץ״ (ערך חל המועד, עדות ושבת).] ולפיכך נפסק ב״׳שלחן ערוך״ (ארח חיים רצא) שאלו שעובדים בכל ימות השבוע ינצלו את יום השבת ללמוד. ואז יובהר למפרע שאלו יכולים היו, היו שמחים ללמד כל השבוע כלו.

הרי זו הבנה מחדשת בדברי הרמב״ם (הלכות תלמוד תודה פ״ג ה״ח): ״היה לפניו עשית מצוה ותלמוד תורה, אם אי אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים, יעשנה – ויחזור לתלמודו״. וכבר הקשו מאי קא משמע לן, ודאי שכאשר יסיים המצוה יחול עליו חיוב תלמוד תורה.

ולהאמור, אם בסיום המצוה חוזר מיד ללמודו, יקבל שכר תלמוד תורה גם על שעת קיום המצוה, כדין ״חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה״ (קדושין מ ע״א). אבל אם לא יחזור מיד לתלמודו, תורתו נעשית קרעים קרעים ואין זמן ההפסקה בכלל הלמוד.

וכדמות ראיה, מדברי הגמרא (עבח־ה זרה נג ע״ב) על הכתוב: ״ואשריהם [של הכנענים] תשרפון באש״ (דברים יב, ג). מכדי [ארץ ישראל] ירשה היא להם מאבותיהם [שהרי לאברהם נאמר: ״כי לך אתננה״ (בראשית יג, יז), וגויים שבאו אחרי כן לא יכלו לאסור האילנות בהשתחויתם, כי] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואם משום האשרות שקודם אברהם אבינו, הרי עבודה זרה של נכרי הם, ואפשר לכף את הגויים לבטלה. ותירצו, הואיל ועבדו ישראל לעגל גלו דעתם שניחא להם בעבודה זרה. וכשעבדוה הגויים, בשליחות ישראל עבדוה. ועבודה זרה של ישראל אינה בטלה עולמית –

אמור מעתה, אם כשעבדו לעגל והרי לא ממש עבדו. הערב רב עבדוהו, והשאר נענשו על שלא מחו, והסכימו – ועם כל זאת נחשב כאלו הכנענים בארץ ישראל עובדים עבודה זרה בשליחותם. כשאדם מתבטל מרצונו מן התורה ודאי מביע דעתו שגם הבטול שהתבטל באונס, הוא לרצונו!

נסכם, אפוא: מה שחייבים חייבים, מה שמכרחים מכרחים. אבל נבחן על כך ברגע שיתאפשר לשוב וללמוד. אם נמהר ללמד, יחשב לנו גם ההכרח כלמוד. בגדר: ״חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה״. ואם נתבטל אז, יחשבו ל

נו גם אותן שעות כשעות בטלה!

תוספת:

ולמעשה – זו הלכה בשולחן ערוך.

 

שו"ע אורח חיים סימן רלא

(א) אם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת צהרים יישן: הגה וכשניעור משנתו א"צ לברך אלהי נשמה (ב"י) וי"א שיקרא קודם שיישן ויהי נועם (כל בו) ובלבד שלא יאריך בה שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שתין נשמי ואף בזה המעט לא תהא כוונתו להנאת גופו אלא להחזיק גופו לעבודת השי"ת וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה לא יכוין להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך כדכתיב בכל דרכיך דעהו ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לשם שמים שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים אם עשה להנאת עצמו להשלים חפצו ותאותו אינו משובח אלא א"כ עשה לשם שמים וכן בשכיבה א"צ לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לענג עצמו אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו אם עשה להנאת גופו אינו משובח אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה וכן בתשמיש אפי' בעונה האמורה בתורה אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו ה"ז מגונה ואפילו אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים שישמשו אותו וימלאו מקומו אינו משובח אלא יתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו או שיתכוין לקיים מצות עונה כאדם הפורע חובו וכן בשיחה אפילו לספר בדברי חכמה צריך שתהיה כונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו. כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך יעשהו ואם לאו לא יעשהו ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד:

מובן שנחשב כאילו עובד את בוראו תמיד – שהרי גם שינתו וגם עבודתו וגם מאכלו – לצורך לימודו הם!

 

פרשת משפטים

משפטי ה' צדקו יחדיו!

הגילגול כמקיים משפט צדק נמסר לעיל, פעם ראשונה כעת בבית אליהו

נאמר בזוהר על פרשת משפטים [ח"ב דף צד.]

"פתח רבי שמעון ואמר, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, תרגום ואלין דיניא דתסדר קדמיהון, אלין אינון סדורין דגלגולא, דינין דנשמתין דאתדנו כל חד וחד לקבל עונשיה"

דברי הזוהר טעונים ביאור, מהו הקשר בין המשפטים ובין סוד הגלגול?

פעמים קורה ואדם עומד לדין תורה והוא יודע שהוא צודק והנה הדיין מחייבו, הוא שואל מהיכן דנתוני? והדיין אומר לו על פי דין תורה. והלה שואל היתכן שעל פי דין תורה ידונו אותי דין שקר ח"ו?

בא הזוהר ואומר דע לך שהדין הוא דין אמת. אינך מבינו היות ואתה נמצא כאן לתקופה קצרה, אולם אם היית זמן רב יותר היית מבין כיצד הכל נעשה בצדק.

ואלה המשפטים – דין רזא דגלגולא

תלמידו הגדול של הבעש"ט רבי דב בער – המגיד ממזריטש ז"ל תמה בפניו על פשר ביאור דברי הזוהר אשר הסמיך את ענין דיני המשפטים העוסקים בדיני ממונות וענינים שבן אדם לחבירו לרזי הגלגול, וכמענה לתמיהתו ציוהו הבעל שם טוב לצאת ליער הסמוך בצידי הדרך לצידו של האילן המיתמר, וליד מעיין המים המפכה פקד עליו הבעל שם טוב לשהות כמחצית היום ולהתבונן היטב היטב בנעשה בסביבתו.

כמצות רבו כן עשה יצא רבי דב אל מעבה היער תר אחר האילן והמעיין והתיישב בסמוך להם. והנה לפתע ראה איש אציל בא לקרבת מקומו עם סוס מזוין, והוא היה עייף ויגע, ואכל ושתה שם, וכשכילה את ארוחתו קם ונסע לדרכו.

לא שם הלה אל לבו כי הארנק שלו עם המעות, נשמט מאמתחתו. לאחר זמן מועט, בא אל אותו המקום אדם עובר אורח, ואף הוא הרוה את צמאונו ממימי המעיין הזכים, תוך שהוא מבחין בארנק המוטל למרגלותיו, ומיד זכה במציאה, כשליבו מלא שמחה ורננה על המטמון והאוצר שנפל בחלקו.

ויהי אך יצֹא יצא זה מעם מקומו, והנה אדם אחר עני ונכה רוח, שביקש אף הוא לנוח מעמל הדרך, הניח את ראשו לצילו של האילן, ואשמורות עיניו חיש נעצמו. ובו בזמן חש אותו האציל באבידתו, ומיד שב למקומו, ושאול שאל מן האיש העני ששכב תחת האילן, היכן הוא הארנק עם המעות אשר שכחתי כאן? הלה לא הבין על הוא סח, ואמר לו לא ראיתי כאן שום ארנק.

החל האציל להכותו מכות נמרצות וזעק שיחזיר לו את מעותיו, אך ללא הועיל, עד שהלך בפחי נפש.

המגיד ממזריטש מתבונן בנעשה, משתאה ומחריש. כשנסתיים המחזה, שב אל הבעל שם טוב, וסיפר לו את הדברים המפליאים אשר ראה.

אמר לו הבעש׳׳ט דע כי האיש הראשון [האציל] היה חייב בגלגול הראשון לאיש השני סכום כסף כסכום שהיה כעת בארנק שאבד, ולא שילם לו. ובאו לדין תורה לפני זה האיש השלישי [העני], שהיה אז הרב והדיין בגלגול הראשון, ופסק דינו לזכות ופטרו מבלי שום דרישה וחקירה.

לכן עתה על פי הגלגול שילם הראשון לשני את חובו מגלגולו הקודם בכך ששכח את ארנקו והלה מצאו, והדיין קיבל עונשו במכות שקיבל.

וזהו איפוא סיים הבעל שם טוב את דבריו, הביאור בדברי הזוהר הקדוש את 'ואלה המשפטים' לעניני גלגול הנשמות דין רזא דגלגולא [ספר בעש"ט עה"ת פרשת משפטים].

מעיד הרמ"ק: וכבר נמצא בזמננו, ועינינו ראו ולא זר, נואף אחד שמת, ונתגלגל בכלב, והמית את הנואפת, ובן הנואפת הרג את הכלב, ואחר כך מת בן הנואפת במשפטיו של הקב"ה להמית הממזרים בסתר.

בני אדם שראו זאת תמהו על המעשה, ולא נתגלה המציאות כולו אלא לשרידים. ובלי ספק היה מעשה [זה מעורר] תמהון לבב לאותם שראו אותו, כי נורא הוא. וזה ראינו בעינינו! [הרמ"ק ב'שיעור קומה' ערך פ"ד – גלגול, עמ' 167]

 

ועל זה נאמר משפטי ה' צדקו יחדיו. רק כשרואים יחדיו ניתן לראות הצדק.

ועל זה נאמר "אלוקים ניצב בעדת א-ל בקרב אלוקים ישפוט". שה' ניצב עימם ודואג שאם הדיין עושה אמת וצדק ה' מסייעו שיגיע לחקר האמת המוחלטת שהיא האמת האלוקית אף על פי שלעיני בשר ודם אינה נראית.

המעשה עם היהודי והחזון איש, שאדם אחד מצא כסף וזכה בו, וחבירו שאיבדו ביקשו ממנו, ושאל לחזון איש ואמר לו שאינו חייב להחזירו. ותמה המאבד, והרי ברור שהכסף הוא שלי?

אמר לו הרב אם משמים הכסף היה מגיע לך היו דואגים שיהיה לך בו סימן או שלא יאבד לך כל עיקר, אולם עתה שכך קרה מוכח מכאן שמשמים מעוניינים שהכסף הזה יעבור ממך אליו, וזהו רצונו יתברך, על חשבונות קודמים שיש לך לפרוע.

 

ובזה יש גם תשובה ויתרון לדין התורה שלכאורה אינו מובן במקרים רבים, שלא נעשה דין ברשע, כגון אם אדם רצח בלא עדים והתראה, אי אפשר להורגו, ויוצא לחופשי. וכן אם עדים זממו להרוג מישהו והרגוהו בעדותם אינם נהרגים, ואם לא הרגוהו נהרגים. היכן המשפט, וכי יתכן שאדם זה יצא זכאי ולא ישלם את המחיר? אלא הדבר יובן על פי מעשה שהיה בר' שמעון בן שטח.

סנהדרין (דף לז, ע"ב) "תניא, אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו, ודמו מטפטף, והרוג מפרפר ואמרתי לו: רשע מי הרגו לזה? או אני או אתה!

אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים יומת המת. היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו. אמרו לא זזו משם עד שבא נחש והכישו ומת"

 

רק שופט בן זמננו חייב לעשות דין כאן שלפי תפיסתו אם לא יעשהו כאן יצא חוטא נישכר, אולם על פי משפטי התורה לא הכל חייב להסתיים כאן, ולקב"ה יש שליחים לעשות דין וממנו לא ניתן להימלט.

הבעיה שאנו חסרי סבלנות ורוצים לראות את הצדק נעשה מיידית, אולם להשם יתברך יש את כל הזמן שבעולם, וכפי שהגמרא במסכת סנהדרין (לח,ע"א) אומרת: "עולא אמר שהקדים שתי שנים ל"ונושנתם" אמר רב אחא בר יעקב שמע מינה מהרה דמרי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתין הוו":

אם זהו 'מהר' של הקב"ה אז מהו לאט? אלא ללמדנו שאף אם לא ראינו זאת כאן, דע לך שהצדק נעשה בסופו של דבר.

 

פרשת משפטים

חסד עושים בשלימות!

״כשלחן הערוך ומוכן לסעודה״ [שני מאמרים מ"והגדת"]

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״ (שמות כא, א), אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה שתים או שלוש פעמים עד שתהיה סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו. לכך נאמר: ״אשר תשים לפניהם״, כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם (רש״י).

לא מובן.

משה רבנו יושב ומשנן, לא רק שתים ושלוש פעמים אלא ארבע (עירובין נד ע״ב). וכעת שיתעמקו וישכילו, יחתרו לטעמים ולהשלכות, ״ישוטטו רבים ותרבה הדעת״. וכי מה יש להם לעשות, לדור דעה אוכלי המן שלא חסרו דבר. שיעמלו קצת! אם יתקשו, יגיעו למבוי סתום, שיבואו…

לא. אלא על משה רבנו להטריח עצמו ולהבינם טעמי הדבר ופירושו! מדוע?

לדעתי, אין זה דין פרטי בתלמוד תורה, אלא דין כללי במצות החסד, וחובת ההליכה בדרכי הבורא.

ששנינו (ערכין טז ע״ב) עד היכן תכלית יסורים, אפלו הושיט ידו לכיס ליטול שלוש מטבעות ועלו בידו שתים, וחייב לטרוח ולהשיב שוב ידו לכיס – וכבר יסורים הם!

אלמלא היה חוטא, לא היה הבורא יתברך מטריחו להושיט ידו פעמים לכיסו.

ותמוה: הלא הקדוש ברוך הוא נתן לו את הכסף, וגם את היד ואת הכיס, אז יואיל לטרוח מעט. לפחות זאת שיעשה. האם צריך להכניס לידו את הסכום המדויק?!

וזהו, שהתשובה היא: כן!

כשאתה עושה חסד, עשהו בשלמות!

בגן העדן היו מלאכים צולים עבור האדם בשר ומסננים לו יין (סנהדרין נט ע״ב). רק בחטאו הוצרך לעשר עבודות בפת (ברכות נח ע״א), וכשיתוקן החטא תוציא הארץ גלוסקאות מוכנות. כך מורה לנו הבורא יתברך את שלמות החסד.

איזה בעל אינו מפנה מהשולחן לאחר הארוחה – השלמות היא, להדיח את הכלים!

והמדובר, כמובן, כשרעיתו אכלה לבדה. כי אם הוא אכל עמה, אין זה שייך לחסד!

תוספת: מעשה נח – לא הכיר חסד ה' בשלימות.

וכן במעשה נח ויבן נח מזבח לה' ויעל עולות במזבח (בראשית ח,כ).

וצריך עיון, הרי זה עכשיו ניצול מהמבול והיה צריך להקריב קורבן תודה כמו שעשה אדם הראשון "אהללה שם ה' בשיר ואגדלנו בתודה" (תהלים סט, לא), ואמרו על כך שזה נאמר ע"י אדם הראשון בבריאתו (עבודה זרה ח,ע"א).

ולמה הקריב עולה? אלא על שחטא נח בהרהור הלב לחשוב כי ה' החריב עולמו והציל את נח, ובזה פקעו כל זכויותיו (זוהר)

ופירש הרמ"ק (אור יקר ד עג) שהיה בזה מיעוט ביטחון, שהיה לו לבטוח בהקב"ה שעושה חסד בשלימות ולא שעל ידיזה יקוצצו זכויותיו.

כי אם ייטיב אתו בעולם הזה, ועל ידי זה יפסיד עולם הבא – הרי זוהי רעה גמורה ולא טובה בכלל, ובזה פגם במידת טובו של הקב"ה!

 

כך למדנו גם מרבקה – היא יכלה להסתפק בלתת לו את כדה – ושישאב לבד.

אבל היא מתאמצת וגם שואבת לו. היא יכלה מכאן ללכת הביתה,

אבל לא. היא מציעה לשאוב גם לגמלים.

היא יכולה לשאוב קצת ולשים לפניהם, אך לא, היא לא תנוח "עד אם כילו לשתות"!!

כי חסד עושים בשלימות!

אברהם רץ אל הבקר להכין סעודה לערביים. יכל לתת עוף, נתן בקר. יכל לתת בשר משובח, נתן לכל אחד לשון – ולצורך כך שחט שלושה ראשי בקר!!!

רחל אמנו מסרה הסימנים לאחותה, ועשתה איתה חסד גדול. לאחר מכן כשראובן בן לאה מביא את הדודאים מבקשת רחל מהם, אומרת לה לאה – המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני?? ודבריה תמוהים ביותר! את הרי לקחת את אישה?!!

אלא ההסבר הוא שהיא מסרה ללאה את הסימנים כבדרך אגב וכמי שמלמדת אותה את ההלכות, ולאה לא ידעה כלל שרחל מסרה נפשה בעבורה.

וההסבר הנוסף הוא – שאחר מסירת הסימנים הקפידה רחל להתנהג עם לאה כאילו לאה היא עיקר הבית ואני הטפילה, עד כדי כך שהיה באמת נדמה ללאה כן!

שני הביאורים מבטאים חסד בשלימות!!

המשך מ"והגדת":

וידוע המעשה -אחד מבני חבורת פשיסחא נסע לסחור ביריד דאנציג. היו שם סוחרים יהודים רבים, וכלם עשו חיל בעסקיהם והרויחו הון רב.

אחד מהם לוה סכום כסף גדול כדי לסחור בו, ובבואו נגנב ממנו כל כספו. עולמו חשך עליו. לא זו בלבד שלא היה לו במה לסחור וראה בעינים כלות איך חבריו סוחרים ומתעשרים, עוד ישוב לביתו כבעל חוב ויצטרך חלילה לבריות!

כשהיריד ננעל, זימן החסיד הפשיסחאי מאה סוחרים למשתה, מסיבת סיום, ואותו סוחר אומלל ביניהם. משאכלו ושתו והיטיבו ליבם, קם ואמר: ״רבותי, כלנו סחרנו ועשינו חיל במסחרנו, חוזרים לבתינו ששים ושמחים. והנה עמנו חבר, שכספו נגנב. ברובו, מכספי ההלואות. עשרת אלפים רובלים אותם חייב הוא להחזיר. קיווה להכפילם ולשלשם, והנה גם הקרן אבדה –

בואו נחלצו ממצבו הביש. מאה אנו, כל אחד יתרום לו מאתים רובלים, וישוב שמח לעירו״

תוך כדי דיבור הסיר את כובעו והפכו, הניח בתוכו מאתים רובלים וסובב מאחד לשני, הכובע נגדש בשטרות, ומסרן לסוחר ההמום, באומרו בבדיחותא: ״יש כאן תשעה עשר אלף ושמונה מאות רובלים. את המאתים האחרונים תתרום אתה, ותשלים את הסכום. שהרי עכשיו עשיר אתה, וחייב גם אתה במצות צדקה״…

כשהגיע אותו סוחר לפשיסחא, אמר לו רבו: ״שמעתי מה שעשית, איך חילצת את הסוחר מאסונו, אבל יש לי ביקורת על כך ששיתפת גם אותו במגבית -כי חסד, יש לעשות בשלמות!״.    

המשך מ'והגדת' עמ' 407:

כתוב בספר בן סירא [הובא בב"ב צח,ע"ב]: הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מסובין".

איני מבין במה מדובר, אם בפריט בודד, גרגיר אבק קל יותר. ואם בנפח, פלומות פוך קלות יותר. ובמשקל, קילו סובין וקילו ברזל שוקלים כאחד. למה התכון אפוא בן סירא?

באר המהרש״א, ואני אסביר את דבריו. דופקים בדלתי באישון לילה. אני פותח, ויהודי נכנס. בהול, לחוץ: אולי יש לי אלפיים ש"ח להלוות. הוא חייב להחזיר חוב, הבטיח עד הערב בחצות. מצא חן בעיני, סוף סוף יהודי שלחוץ מחוב.

אמרתי לו: בגמ״ח שלי אין כעת כסף, לא כולם כמוך. אבל אלוה לך מכספי האישי, לחודש ימים. כמה שמח! ליתר בטחון, טלפנתי ערב קודם, להזכיר. כן, הוא זוכר. לא יוכל לבוא בעצמו, אבל ישלח את הילדים. הודיתי, ותמהתי כמה ילדים צריך לשלח כדי להחזיר אלפיים שקלים… למחרת הבנתי. יש לו תשעה בלי עין הרע. דפקו בדלת, ובקושי נכנסו. כל אחד סוחב שק ענק, תפוח.

״מה זה?״, אני שואל. ״סובין", ענו.

מה?

״סובין, איפה להניח?"  "סובין" ? !

ואז הכתה בי ההכרה כברק, וכרעם –

ודאי, פסוק מפרש הוא, וגמרא מפורשת: ״כסף ישיב לבעליו״ (שמות כא, לד). ״ישיב״, לרבות שווה כסף, ואפילו סובין (בבא קמא ז ע״א)!

זהו, שבעה שקים ענקיים ותפוחים סביב השולחן, ושנים מעליו. הוא החזיר את ההלואה, ובזמנה. קיים מצות פריעת בעל חוב כדינא דגמרא. צדיק הוא, אינו בגדר ״לווה רשע ולא ישלם״, חלילה.

ואני, מה אעשה בזה?

אה, זה תלוי רק בי. בפירוש אמרו שבמטלטלין, כל מילי ״מיטב״ הוא, שאם אינו נמכר כאן יימכר במקום אחר.

אם דוקא ארצה, אם אתעקש, אני יכול לברר מי סוחר בסובין, ולהזמין משאית, ולהוריד את השקים, ולהעמיס, ולנסוע, ולמכור. אבל אם ארצה אוכל, כמובן, להשאירם בסלון, לתצרוכת אישית. אומרים שכפית סובין ליום בגביע לבן מועילה לבריאות.

הוא לא רשע חלילה. הוא רק קל שבקלים, בסך הכל לא בן אדם. עשיתי לך טובה, עמדתי לך בעת דחקך, וכך אתה משיב לי?!

וזה לא רק בהלואה, ולא רק בסובין. גם בין חברים, גם בין בני זוג, גם בין ילדים להורים. גם כשעושים, גם כשנותנים, כמה פעמים נותנים ״סובין׳ ?

עשית חסד? תעשה בשלימות!

 

פרשת משפטים

גדלות האדם

נסיך אתה [הרב ברוורמן יתד נאמן תשע"ה]

בפרשת משפטים נאמר הציווי: ״אל תשת ידך עם רשע, להיות עד חמס״(שמות כג,א). התורה מתרה ומזהירה שלא לתת יד וסיוע לעדי שקר לבצע את זממם. במסכת סנהדרין (כ״ט ע״א) מלמדת הגמרא כיצד היו מתרים בעדים הבאים להעיד עדות ממון. ״כיצד בודקים את העדים ? היו מכניסים אותם לחדר ומאיימים עליהם״. מבארת הגמרא את תוכן ״האיום״. שלוש אפשרויות מה יהווה איום לגביהם.

אמר רב יהודה: הכי אמרינן להו: ״נשיאים ורוח, וגשם – אין, איש מתהלל במיתת שקר״ (משלי כה,יד). ומפרש״י: בשביל מתהלל במיתת שקר, דהיינו מעדי שקר, גשמים נעצרים. ואפילו כשהשמים מתקשרים בעבים ורוח.

דוחה זאת רבא: לרשעים הללו איום הבצורת אינו איום. אלא אמר רבא: אמרינן להו: ״מפיץ וחרב וחץ שנון, איש עונה ברעהו עד שקר״ (משלי כ״ה י״ח). ומפרש״י: ״בעוון עדות שקר, דבר בא, ויתייראו, שלא ימותו״.

דוחה זאת רב אשי, גם איום במכת דבר אינו גורם מרתיע לגבי אותם עדי שקר. הללו משתעשעים בתקווה ש״לכל כדור יש כתובת״ גם כשיש מגפות.

אלא מסקנת הגמרא, אמר רב אשי, אמר לי נתן ב״ר מר זוטרא: ״אמרינן להו: סהדי שקרי, אאוגרייהו זילי״. מפרש רש״י: ״השוכרים אותם, מבזים אותם וקלים הם בעיניהם״.

גורם ההרתעה המיוחד לגבי אותם עדים מקופל במשפט: ״סהדי שקרי, אאוגרייהו זילי״. כלומר אנשי הרשע השוכרים את אותם עדי שקר יבוזו להם כאשר הם יבצעו את זממם.

פלא פלאים! יהודים המוכנים בשביל בצע כסף לרדת לשאול תחתית ולהעיד עדות שקר על יהודי, ובבית הדין מאיימים עליהם בפסוקים מפורשים על האסונות הנוראים העלולים לבוא לעולם אם יבצעו את זממם, אך דבר אינו מרתיעם! מה שכן מפחיד אותם היא תחושת הבוז של אותם שוכרים נוכלים מרושעים! וכי כבוד הם מחפשים? הלא בצע ממון הוא כל מבוקשם!

וביותר מכך הנה רבי יהונתן מלוניל בביאורו בפשר איום הזלזול: ״שבית הדין בדבריהם מתכוונים גם לומר להם, שאם יסרבו להעיד שקר הרי יהיו ׳חשובים׳ בעיני שוכריהם, ויוסיפו בליבם אהבה על אהבתם, ועל כן שלא יעידו עדות שקר״. כיצד הם יהיו חשובים בעיני שוכריהם כאשר הם יעשו ההיפך ממבוקשם!

מעשה השופך אור

הרב ש. ערך מסיבה משפחתית לרגל השלמת סדרת הספרים במקצועות הש׳׳ס. הוא פתח בדברי הודיה לד׳ והכרת הטוב למורו ורבו מרן הגה״צ רבי מאיר חדש זצוק״ל מנהלה הרוחני של ישיבת חברון.

בדבריו סיפר שלשיעור קומתו בתורה זכה בזכות שיחה אישית בודדת בין רבי מאיר לבינו: זכיתי ללמוד בישיבת חברון, אך דא עקא לא מצאתי ברכה בלימודי, חברי עלו עלי עשרות מונים בכל התחומים,ואני חשתי עצמי גמד לעומתם, ראיתי עצמי נכשל וחלש. נקודת השבר הייתה שאחי הצעיר שנכנס לישיבה טיפס אל על והתעלה לאחד מטובי הישיבה, ואילו אני נחשבתי סך הכל כאח של… שקעתי בדיכאון עמוק וכתוצאה מכך זנחתי לחלוטין את לימודי והסתובבתי בחוסר מעש ברחובות גאולה… והנה פתאום נפגשתי ברחוב במשגיח רבי מאיר, הוא קרא לי בחביבות וביקש ״להיוועץ׳׳ עמי בנקודה מסוימת שהוא מתכונן לדבר בשיחתו הקבועה בישיבה, תוך כדי טיול משותף ברחובותיה של ירושלים.

ואלו היו דבריו: השבת קראנו בעשרת הדברות את הדיבר ״לא תחמוד״, כיצד ניתן לשלוט על מחשבות טורדניות אלו? האבן עזרא מסביר זאת במשלו הנודע: ״אין הכפרי חומד את בת המלך!״, כל כפרי פשוט מבין שאין לו סיכוי להינשא לבת המלך, ממילא לא שייך אצלו בעניין זה חמדה. כך אדם יראה ביחס למה שיש לזולת כאלו כפרי הוא לעומתו ועל כן אין זה מעניינו מה שיש לזולתו! אלא שממשל זה נשארת תחושה מעט חמצמצה של שיפלות. הן במשל אנו נחשבים כפריים ואילו הזולת נחשב לבת המלך…

אכן, התשובה האמתית כתובה באותה פרשה: ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ (שמות יט,ו), כלומר שבעצם כל יהודי ״בן מלך״ הוא! ועומק הפשט במשל הוא: מכיוון שאתה בן מלך אז מה לך ולמחשבות ״כפריות״ בהישגיו של זולתך? 

הלא נסיך אתה! ויש בך ייחודיות שאין בזולתך, לכל יהודי יש מאפיינים ייחודיים שלא היו מעולם, ולא יהיו. ועל כן אדם החושב שהדשא של השכן ירוק יותר כדאי לו מיד לצבוע את הדשא של עצמו… ככל שהאדם ידע ויוקיר את ערך עצמו, תפקידו, וייעודו, ויפעל להגשמתם, לא ישאר בו מקום למחשבות הרסניות של קנאה וחמדה.

המשגיח סיים את דבריו ושאל לדעתי, הנהנתי בראשי להסכמה. הוא נפרד ממני בידידות ואמר: ״אל תשכח לעד – נסיך אתה!״.

למשמע הדברים חזרתי לבית המדרש כבן אדם חדש שזה עתה נולד, התמקדתי בעצמי וביכולותיי וב״ה זכיתי להגיע למה שהגעתי. מעשה זה ממחיש את התשובה שענה מרן רבי ישראל מסלנט לשאלת מרן הסבא מסלבודקא: בשביל מה מקימים ישיבות? השיבו הגרי״ס: ״להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים״ (ישעיהו נז,טו).

כך גם בעניין הפחדת העדים.

למדונו חז״ל את הטמון בעומק נפש האדם. גם אם עסקינן בנוכל המתעתד להעיד עדות שקר ושום איום מוחשי כבר אינו משפיע עליו, עדיין אפשר לדבר אל צלם הא־לוקים שבו, אל האדם שבו!

כל אדם, גם אם בחר בדרך השפלה ביותר, חשובה לו ״תדמיתו״ – מה האחרים חושבים עליו, לשם התדמית הוא יעשה הכל (כפי שרואים בבתי משפט, שכאשר מובילים פושעים הם מכסים את פניהם).

האדם משתוקק להיות נערץ בפני סביבתו. ולכן כאשר מגלים לו שאם הוא יתפתה וייכנע בפני השוכרים אותו, גם הם יבוזו לו ויראוהו כשקרן וחמדן חסר מעצורים, ומנגד אם יסרב הם יעריכו אותו על כך, הוא ימנע עצמו מן החטא.

השאיפה לתדמית חיובית נעוצה ב״גדלות האדם״ החבויה בעמקי נפשו של כל אדם ואדם.

רעיון זה מתחדד בסיפור שמלמדת אותנו הגמרא במסכת בבא מציעא (פה,ע"א) על רבי יהודה הנשיא שהזדמן למקומו של רבי אלעזר בן רשב״י, ושאל את אנשי המקום האם השאיר רבי אלעזר בן אחריו? ענו לו אנשי העיר אכן יש לו בן, אך הוא אינו הולך בדרך טובה ־ פרק עול תורה ומצוות, והיה בעל עבירה נורא.

מספרת הגמרא שהביאו בן זה לפני רבי, לקחו רבי והסמיכו, הלבישו בגד רבני העשוי מזהב, קבע שמהיום כולם יקראו לו ״רבי״ ומסרו לדודו – רבי שמעון בן איסי שילמדו תורה, מתוך תקווה שמעמד זה יחייבו לשנות את דרכו.

עצה זו הועילה לזמן קצר ביותר, שכן שוב חפץ היה לסור לעירו שבא היה מתהולל.

התפלא עליו רבי שמעון בן איסי ושאלו: עשו אותך כאן לחכם והנך לובש בגד רבני, ועתה משתוקק אתה לחזור למצבך הקודם?!

למשמע מילים אלה נשבע בנו של רבי אלעזר שלא יחזור שוב על אותה בקשה ויישאר בחיקו של רבו, ויצא ממנו תנא קדוש, רבי יוסי בן רבי אלעזר ברבי שמעון.

נמצאנו למדים שהדרך הטובה ביותר להעפיל לפסגות היא, שידע האדם ערך עצמו וגדלותו.

 

פרשת משפטים

משפטי ה' לעומת בשר ודם [מהנלע"ד]

ואלה המשפטים ו' מוסיף על הראשונות, מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני.

נשאלת השאלה האם אין זה פשוט שהמשפטים מסיני?

ועוד, הרי נאמר מה ענין שמיטה להר סיני, לומר לך שכל התורה כללותיה ופרטותיה מסיני, ואם כן ודאי שאף המשפטים מסיני?

כשאומרים לאדם להניח תפילין או להיזהר משעטנז או כל חוק אחר, הוא מבין שאינו מבין, ומציית לצו האלוקי.

לעומת זאת במשפט התורה אדם מבין לכאורה את הדינים, שהרי ברור על פי כל שכל שהמזיק צריך לשלם, והחובל והורג יהרג, וכן על זה הדרך. ודוקא משום כן כאשר יש דבר שאינו נתפס בהגיונו הוא תמה על התורה וטוען איני מבין! זה לא הגיוני!

וכך גם אומר החזון איש באמונה ובטחון (ח"ג) שלאדם באופן טבעי קשה לקבל את חוקי התורה. ומביא שם כמה דוגמאות ע"ש.

צריך לדעת שהחוק האלוקי שונה מעיקרו מהחוק האנושי. החוק האנושי מבוסס על שכל אנושי, על הגיון שנבנה מחמת מצבים שהיו, וכך נוצר החוק. החוק גם בר שינוי.

אדם שישב שנים בכלא, כיום אינו צריך לשבת היות ויצא 'חוק דרומי' והוא פטור… לעומת זאת החוק האלוקי מבוסס על השכל האלוקי, שאין לו חקר, ולא ניתן לרדת לעומקו.

החוק האנושי נבנה על פי האדם, אולם על פי התורה הקדושה האדם נבנה על פי החוק האלוקי. כיון שיש דין ששור שנגח משלם, ברא הקב"ה את השור עם קרניים.

המשפט לאלוקים הוא, והוא מוציא דין צדק על פי קודשא בריך הוא. צדק אלוקי ולא אנושי.

המעשה עם היהודי והחזון איש שמצא אדם אחד כסף וזכה בו. וחבירו שאיבדו ביקשו ממנו, ושאל המוצא לחזון איש ואמר לו שאינו חייב להחזירו. ותמה המאבד, והרי ברור שהכסף הוא שלי?

אמר לו הרב אם משמים הכסף היה מגיע לך היו דואגים שיהיה לך בו סימן או שלא יאבד לך כל עיקר, אולם עתה שכך קרה מוכח מכאן שמשמים מעוניינים שהכסף הזה יעבור ממך אליו, וזהו רצונו יתברך על חשבונות קודמים שיש לך לפרוע.

רק בבית דין ניתן להגיע לצדק. בבית המשפט מחייבים על פי החוק התורכי, העותומני, האנגלי, אך לא היהודי. שם אין ודאות שתגיע לצדק האבסולוטי על פי הבורא.

שהממון יגיע לזה שמגיע לו על פי דין שמים. רק בבית דין ששם הקב"ה מנחה את הדיינים ניתן להגיע לצדק המוחלט.

ואף אם טוען האדם שלא נידון בצדק, והוא היה צודק אך לא קיבל בבית דין את המגיע לו, עליו לדעת שכאשר הדייינים משתדלים לעשות דין צדק ה' מסייעם, ואף אם לא קיבל את המגיע לו שידע שבחשבונות שמים הממון היה מגיע לחבירו.

פעמים ונדמה לאדם שיש דינים במשפטי התורה שהוא אינו מבינם. יש לו קושיות.

על האדם לדעת שכל שהקב"ה עושה הוא על פי דין ומשפט, והוא הצדק המוחלט. אינך מבין? 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם'. אין דעתו כדעתנו. אין כוח ביד האדם להבין את הקב"ה. וכבר אמר הרב סעדיה גאון: 'לו ידעתיו- הייתיו,.

דוגמא לכך. הראב"ע ושני האנשים שבאו לפניו לדין תורה, לאחד היו שלוש ככרות, ולחבירו שתי כיכרות, והצטרף אליהם הלך ושיתפוהו בסעודתם ואכלו כולם שוה בשוה. ולאחר מכן נתן להם חמישה זהובים. בעל השלוש כיכרות טען שמגיע לו שלוש זהובים ולבעל השתי כיכרות מגיע שני זהובים.

אולם הלה טען שהיות וחלקו הכל ביניהם בשוה מגיע לשניהם כל אחד שני זהובים ומחצה.

הלכו לקאדי והוא פסק שלוש ושנים. הלך בעל השניים וקבל בפני הראב"ע וטען שהקאדי טעה. השיבו הרב אכן הקאדי טעה, ולחבירו מגיע ארבעה זהובים ולו אחד בלבד… בא הגמל לתבוע אוזניים וקצצו את זנבו… הכיצד? שאל הלה נדהם. אבאר לך השיב הרב, וגם אתה תודה שמשפטי צדק. הרי אתה טוען שאכלתם בשוה, ואם כן כל כיכר וכיכר נחלקה לשלושה חלקים, ובסה"כ כל החמש כיכרות נחלקו לחמשה עשר חלקים. מעתה להקל על החישוב נקרא להם לחמניות. ט"ו לחמניות לשלוש אנשים, כל אחד אכל חמש לחמניות.

אתה הבאת שתי כיכרות שהן שש לחמניות, וחבירך הביא שלוש כיכרות שהן תשע לחמניות.

נמצא איפוא שאתה הבאת שש לחמניות ואכלת חמש מתוכן, ואחת תרמת להלך. וחבירך הביא תשע לחמניות ואכל חמש מתוכן וארבע תרם להלך. האין זה צדק שאתה תקבל זהוב אחד וחבירך ארבעה?…

משפט אנושי שהוא חשבון אלמנטרי איננו מבינים מעצמנו ללא הסבר, ואת המשפט האלוקי אנו רוצים להבין?

הרב מבריסק הגרי"ד [מעשה שהיה מילר עמ' 78] והשופט הגוי שטען שהתורה מעודדת שוחד בכך שלא אסרה נתינת שוחד אלא רק 'לא תיקח שוחד', והגם שהנותן עובר על לפני עיוור, כל מקום  אין עונשים על כך. ומאידך החוק הרוסי אוסר שוחד בין לקחת ובין לקבל, וכך חושש העבריין ליתן לשופט שמא ידון אותו על ניסיון לשחד איש ציבור, כפי שכיום נהג עבריין חושש לשחד שוטר…

השיבו הרב: אדרבה, דוקא החוק הרוסי מעודד שוחד, ואילו חוק התורה מונע שוחד. שהרי הנותן שוחד לשופט על פי החוק הרוסי בא אליו לחדרו הפרטי ושם משלשל הכסף לכיסו, ושניהם רגועים. מכאן זה לא יצא. שניהם פוחדים לעורם. את שניהם 'יתלו' אם יתפסו.

לעומת זאת אדם מישראל שבא לתת לדיין שוחד הדיין חושש מאד לקחת, שהרי אני בודאי לא אפרסם שאני חושש לעורי, אך מה האינטרס של הנידון לא לפרסם?

הרי מחר הוא ירוץ לספר לחבר'ה שהשופט כהן מקבל שוחד וניתן 'לסגור אתו עניינים'…

כך שהשופט מפחד מאד לקחת… אז תאמר לי סיים הרב – התורה מעודדת שוחד או מונעת שוחד?…

 על האדם לדעת שדין התורה הוא אמת ונכון אף אם אינך מבינו!

לדוגמא. אנשים שואלים כיצד יתכן שהתורה הקדושה מאפשרת מצב של 'אמה עבריה'. ילדה קטנה בת ארבע חמש שאבא שלה מכר אותה תמורת בצע כסף לאדון זה, ושלל ממנה את ילדותה והמירה בשטיפת רצפות וכלים, קיפול כביסה וקרצוף הבית. היתכן? 'היכן הרחמים של התורה' הם שואלים בצדקנות ומגלגלים עינים.

אם היו שואלים אותנו מה יש לנו לומר על אדם שמוכר את בתו לאמה. כיצד היינו מגדירים את הטיפוס הזה? לא היו בפינו מילים די בוטות. אדם נאלח, שפל, פחות אף מבהמה המפתחת רגש לוולדותיה, נבל, מרושע, מושחת.

 ואם היו שואלים אותנו האם היית מוכן להפקיד בידו ילד לאימוץ? היינו משיבים לא רק שלא, אלא אף את שאר ילדיו יש להוציא מחזקתו. אדם כה שפל אסור להשאיר אצלו נשמה כה רכה. היא תתפתח למפלצת כמוהו.

לכן אומרת לך התורה לא ניתן להוציא ממנו בכוח את ילדיו, אך אם הוא מתנדב למכור לך את בתו לשיפחה – תקפוץ על ההזדמנות ותמהר להוציאה מה שיותר מהר מתחת ידו!

את הקונה התורה מזהירה שלא לנצל את המצב. הוא מוזהר שלא להשתעבד בה בפרך. אין לו לבקש ממנה מלאכות שאינן נצרכות לו רק בשביל שלא תתבטל.

הוא מצווה כמו בכל עבד עברי לדאוג לה ולהקדימה לו אם יש לו מזרן אחד לתת אותו לשפחה וכן על זה הדרך.

לאחר מכן הוא מצווה לקחת אותה לו לאישה, ולהפוך אותה לגבירה. וכפי שכתב בספר החינוך:

ספר החינוך – מצוה מג – מצות יעוד של אמה עבריה:

לייעד אמה העבריה, כלומר שאותו ישראל שקנה אמה העבריה שישאנה לו לאישה או יתננה לבנו לאישה, שנאמר (שמות כא,ח) אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה והפדה, ואמרו זכרונם לברכה כאן רמז לך שמצוה ביעוד, ובפירוש אמרו זכרונם לברכה (מכילתא, משנה בכורות דף יג,ע"א) מצות יעוד קודמת למצות פדיה:

משרשי מצוה זו, שריחם האל על העניה הנמכרת ועל אביה שנצטרך למוכרה, וציוה הקונה אותה לישא אותה לאישה ולעשותה גברת, כי אל רחום וחנון הוא.

ואם אין הקונה חפץ בה לעצמו, שישיאנה לבנו, כי גם עם בן אדוניה תשמח ותגל, או שיגרע פדיונה מכל מקום ויסייענה שתצא מעבדות. ולא שיגרום על כל פנים שתעמוד תחת ידו עד זמן המכר גם אם ישרה בעיניו עבודתה הרבה. וכל זה מחסדי האל על ברואיו וממידותיו המעולות. אבל אין לכופו [לייעדנה לו], לפי הדומה על קיום זו המצוה, שהרי כתוב שם בפירוש ואם שלוש אלה לא יעשה לה, מכלל שהתורה הניחה הדבר ברצונו.

ומכל מקום אם עשה כן קיים מצוה ועשה כראוי, ותבוא עליו ברכה, ובנים טובים וכשרים ראויים לצאת מזיווגם: עכ"ל.

 

הרי שהמטרה היא להפוך אותה לגבירה חלף המצב הגרוע שהיה לה בביתה.

כך תוכל לשקם את עצמה ולהיות אשת האדון. ולא יוכל לומר הנה יש כאן כלה בלא הוצאות… אחזקה זולה… מזהירה התורה שארה כסותה ועונתה לא יגרע! אתה צריך לתת לה מה שמקבלת כל בת ישראל בת חורין.

משפטי ה' אמת!

 

פרשת משפטים

דרך ארץ קדמה לתורה

זהירות התורה בדיני ממונות, יושר, ובין אדם לחבירו [ב' מאמרים ב'להגיד' עם תוספת]

דרך ארץ קדמה לתורה.

הפרשה הקודמת עוסקת בקבלת התורה. פרשתינו מבארת מה יש להקדים כדי לקיים את התורה כראוי. ולכן התורה פותחת עוד לפני המצות המעשיות של שבת ותפילין, את מצות הדרך ארץ – בין אדם לחבירו.

כיצד להיזהר בכבוד הזולת, להיזהר מגזל, כבוד אלמנה, כבוד העבד העברי. ובזה דוקא פותחת התורה ומלמדת כיצד יש להתנהג אפילו עם עבד שלכאורה שליטתנו עליו, בכל זאת מוזהרים אנו לא לנהוג בו בעריצות, ואף להקדימו לנו, וכקונה אדון לעצמו, ולא לעבוד בו בפרך, ולתת לו את הכר והמזרון היחיד שיש לנו…

שלום שבדרון (בשיחה לבחורי ישיבה):

רבי אליהו לאפיאן סיפר לנו עובדה ששמעה מפי תלמיד רבי ישראל מסלנט– הגאון רבי נפתלי מאמסטרדם:

בתקופה מסוימת הוא הבחין כי רבי ישראל מסלנט משנה את סדריו הקבועים. כתלמיד, הוא שאל אותו, שיפרש לו את שינוי סדריו (שכל כך הקפיד עליהם).

רבי ישראל השיב לו, כי רעייתו הכניסה לביתם משרתת אלמנה, שגם דרה בביתם, ולכן, אם ישכים קום בבוקר לצאת מהבית, היא תצטרך לקום אחריו לנעול את הדלת מבפנים, לכן הוא נמנע לצאת מהבית [באותן שעות מוקדמות שהיה רגיל בהם] – מחשש "כל אלמנה ויתום לא תענון". רבי ישראל מנה באוזניו עוד כמה דברים שנמנע מהם בעקבות חשש לנקודה קלה באיסור זה. כשסיים הוסיף ואמר לו, ושמא תאמר ר' נפתלי, שאפטר אותה ממשרתה (באופן מכובד) ואז ירוח לי, אם כן לדבריכם נמצינו שאסור להעסיק אלמנה לפי דעת תורה, שמא יצערו אותם, ואיך אפשר לאמר כך?!

כך נשמרים אנשים גדולים בכל מעשיהם.

[מסופר על הגר"ח זוננפלד שהיה הולך אחר התפילה בשבת לאלמנות כדי לומר להן גוט שב'ס על מנת לשמחן.

פעם אחת הגיע לאלמנה אחת שידע שמפורסמת בקוגל שלה, ואמר לה שהוא קצת רעב אם יש לה משהו לתת לו לאכול, והיא מאוד התרגשה והגישה לו מהקוגל המהולל שלה, והרב אכל ולא הפסיק להללה, ואמר לה אני רוצה שתדעי שלא טעמתי קוגל כזה מעולם! [ואף אם לא היה מי יודע מה, לא שיקר, שאכן כזה- לא טעם מעולם, שלעולם אין אחד דומה למשנהו…

וכן מסופר על הסטייפלר שביקש לשלוח מצות עבודת יד שלו לאישה שהתאלמנה השנה, משום שכל שנה בעלה היה אופה מצות במיוחד לפסח, ועתה כשתסב לשולחן הסדר ללא המצות של בעלה יתעורר צערה, וכשהגיע אליה השליח לא היה גבול להתרגשותה וסיפרה לכל שכנותיה שהסטייפלר שלח לה מצות!]

אספר לכם מעשה שהיה. אברך בא לחג לירושלים, לחמותו האלמנה. אשתו הפצירה מאוד שילכו לסוכות לבית אמה. הגיעו לירושלים בערב סוכות אחר הצהריים, האברך הזה, דבר ראשון הביט בסוכה: איך הסוכה? והנה מצא לצערו, שהיא לא נבנתה לפי שיטת החזון איש. לא מצאה חן בעיניו.

הוא הצטער, ועד כדי כך שאם היתה לו שהות, הוא היה שב בחזרה לעירו אלא שהשעה הייתה מאוחרת סמוך לכניסת החג. מה עשה הלך לו – ואכל בליל יום טוב בסוכה אחרת!

מה הגיבה האלמנה? בכתה, איך לא? ואשתו? גם כן מיררה בבכי, והוא? אכל בסוכה של החזון איש…

הגאון הצדיק ר' ישראל פישר שיחיה אמר על כך בחיוך מריר: "וכל יתום ואלמנה לא תענון" לא כתוב בחזון איש (אלא הוא פסוק בתורה), אבל סוכה כתוב בחזון איש!… שומעים! גיוואלד.

וכי תשאלו מה אני רוצה מהאברך הזה, הוא הרי מקפיד על קלה כבחמורה, ואכן בביתו זכה – לבנות סוכה כשיטת החזון איש, רק שטעה, ולא השכיל להבין ששיטת החזון איש (לגבי "מעמיד דמעמיד") אין בה חשש איסור דאוריתא, ולא השכיל לדעת ש"כל יתום ואלמנה לא תענון" הוא לאו דאורייתא, הוא ממש לא ידע.

התשובה היא, אם אתה לא יודע – אל תפסוק בענינים חמורים ונוראים כמו צער בני המשפחה וצערה של אלמנה.

אם למשל, יכנס יהודי כאן לישיבה, יפגוש בחור, וישאלהו: בוחר'ל, יש לי שאלה. צליתי דגים בכלי צלייה, ובסיום הצלייה הבחנתי שיש שם גם חתיכות בשר, מה עלי לעשות האם אפשרי לאכול את הדגים או שמא לזרוק אותם לפח? הוא יענה בבושה: "אני לא יודע, איני פוסק, כי אני לא רב".

אם כן, מגיע לו מלקות, וכלימה תכסה את פניו: אתה יודע שאינך רב ו'פוסק', אבל לצער אלמנה אתה כן פוסק?! למה לא שאלת, מדוע לא הסתפקת? וראה נא, באיזו עבירה חמורה נכשלת, בבכיותיה של אלמנה.

לפעמים גם בענייני לשון הרע אדם פוסק לעצמו מבלי שלמד ועיין. היכן למדת? מהיכן אתה יודע?

פרי צדיק עץ חיים. אם אין לומדים מוסר, אין עץ חיים.

מסופר על החפץ חיים שפעם אחת התעניין על איזה ישיבה ושאל האם לומדים שם מוסר? ואמרו לו שלא, אמר הרב אם כן אין מה לקוות משם…

 

ולא תטה משפט אביונך בריבו למה נאמר? לפי שהוא אומר ודל לא תהדר בריבו … רשע וכשר עומדין לפניך בדין שלא תאמר הואיל ורשע הוא הרי אני מטה עליו את הדין לכך נאמר לא תטה וגו'" (ילקוט שמעוני, רמז שנב).

להטות משפטו של בן גוריון…

ודאי ידוע לכם, כי בימים ההם החפץ חיים יצא מביתו למסעותיו – למכירת ספריו.

אני הכרתי אדם שהעיד לי על פגישתו עם החפץ חיים לפני כמאה שנה באותם מסעות. מספרים כי בהיותו אברך בגיל העמידה, באחת מנסיעותיו, כאשר התארח בעיירה פלונית במשך ימות השבוע, הגיע ערב שבת קודש והוא הסתפק היכן להטמין את הארנק עם כספו, עד שהחליט להפקידו בידי רב העיירה.

באותה שבת אף התאכסן בביתו של הרב. החפץ חיים כבר אז היה מפורסם לצדיק. חשב רב העיירה לעצמו איך האורח הפקיד אצלי כסף ללא עדים, הרי מדינא אין לעשות כן לכתחילה להפקיד ללא עדים?

לכן כשיבקש את הכסף בחזרה אלחש לו הערה: 'איך עשית כדבר הזה, טעית בגמרא מפורשת". הרב המתין בסבלנות. שבת הסתיימה, מוצאי שבת חלף ויום ראשון בבוקר הגיע. הרב הבין שהחפץ חיים מתכוון כבר לצאת לדרכו, לעזוב את העיירה. ואכן כך – לאחר תפילת שחרית וטעימת פת שחרית, החפץ חיים הודה לו על האירוח והרעיף עליו ברכות ותשבחות וביקש להיפרד לשלום. והוא הרב, המתין בסבלנות לבקשת הפיקדון. החפץ החיים לא ביקש. הרב הביט עד שהאורח יסיים לארוז את שארית מטלטליו.

החפץ חיים נשק את המזוזה ויצא את הבית. הרב פסע אחריו ללוותו, כשהוא קומץ את פיו ומשתהה לדעת איך יפול דבר. החפץ חיים יוצא את חצר הבית והם כבר ממש נפרדים. הושיטו יד לפרידה. הרב כבר לא יכול היה להתאפק ושאל בקול: "נו, מה עם הכסף?" איזה כסף? הרי מסרת לי כסף…

הרב עוד לא הספיק לסיים והחפץ חיים הפטיר: "כיון שמסרתי בלי עדים,לכן ויתרתי על הכסף".

הרב התפעל מאד ואמר: "נו, המסירה היתה ללא עדים, בסדר, אני מתפעל שבאמת חשבת על המעשה שעשית, אבל עכשיו קח, הנה הכסף", והוציא את נרתיק הממון מתחת כנפי מעילו, הושיטו לחפץ חיים.

"לא" אמר החפץ חיים. "חשבתי ומחלתי למפרע, לא רק אם תכחישו חלילה, אלא מחלתי למפרע, לגמרי".

"אבל הנה הכסף" אמר הרב.

"אבל אני מחלתי" השיב החפץ חיים לעומתו.

"אז אני נותן במתנה". "חלילה לי, שונא מתנות יחיה", ועזב את החצר ללא הכסף.

הרב יצא עוד אחריו והציע שיתנו את הכסף לצדקה. כך עשו. הכסף כולו עבר לקופה של צדקה.

אתם מבינים את הצדקות בממון של גדולי ישראל? הישרות בממון, היא אחת האבני יסוד בחייהם של תלמידי החכמים הגדולים.

פעם סיפרתי עוד עובדה על חפץ חיים ושילבתי בה פשט בפסוק בפרשתנו.

הדרשה הייתה בין שחרית למוסף בשבת קודש פרשת משפטים, בעקבות אותה דרשה, כמה מהשומעים מנעו ממני לשאת כפיים בתפילת מוסף. במחאתם טענו כי לאדם כמותי שאין לי אהבת ישראל לא תינתן רשות לשאת כפיים ולומר "וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה" מה אמרתי באותה דרשה?

בראשית דברי, הזכרתי את הסיפור הידוע (אם זה נכון או לא, איני יודע אבל כך סיפרו), כי בימי נדודיו של החפץ חיים למכירת ספריו, פלוני מגנבי וורשה חטף מידיו את ארנק פדיון המכירות.

החפץ חיים הבחין כי הוא יהודי, רדף אחריו ובשעה שרדף שמעו אותו קורא ממול עורפו של הגנב: "אני מוחל לך! אני מוחל!" (החפץ חיים ידע שאת התיק והכסף כבר לא יראה בחזרה, אז לפחות שהיהודי לא יכשל בגזל חמור) "מחול לך," צעק ברחוב – שיהיה לו כשר'ע געלט, כאשר ישוב בתשובה לא יצטרך להתגלגל אחריו שנים רבות עד שימצאהו…

ועכשיו תארו לכם, אמרתי בבית הכנסת, שהחפץ חיים תובע לדין תורה את בן גוריון. הדיינים וודאי מכירים את השניים, הם רואים לפניהם בעל דין אחד שמוותר אפילו על ספק ספקא של גזל, ולא עוד אלא שדאגתו על גנב עלוב תושב וורשה שחלילה לא יכשל בגזל, ומאידך עומד בן גוריון שבאפשרותו להגיד עשרים שקרים בשתי דקות.

שניהם באים לדין. אפשר להכריע את הדין בביטחון גמור – שאם החפץ חיים תובע את בן גוריון ומספר לדיין ש"הוא חייב לי כסף" בוודאי שהאמת עמו.

אך התורה אומרת כי לא כך פוסקים דין בדיני תורתנו הקדושה: "לא תטה משפט אביונך בריבו… רשע וכשר עומדין לפניך בדין שלא תאמר הואיל והוא רשע אטה את דינו" אין סברות מוקדמות, בשום אופן לא! תפסוק על פי דין, יש שולחן ערוך ובו סעיפים וסעיפי סעיפים, חקירות ודרישות, עדים וראיות. בשולחן ערוך לא כתוב שאם אחד צדיק והאחר רשע – הצדיק זוכה בדין, אין כזה סעיף. זה הפשט בחז"ל.

אבל קבוצת שומעים ממתפללי בית הכנסת, הזדעזעו מהחשד שחשדתי את בן גוריון בעשרים שקרים בשתי דקות… ומחו – "למנוע מר' שלום לעלות לדוכן"! מה שהיה היה, אבל הפשט הרי נכון ונפלא.

 

פרשת משפטים

חומרת הפגיעה בבין אדם לחבירו

אלמנה ויתום לא תענון- כל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה. מהו עינוי? יסורים ומכות?

המעשה עם רבי ישמעאל ורבי שמעון מהרוגי מלכות וא"ל המתן לי עד שאשתה הכוס כו'

 מכילתא פרשת משפטים מסכת נזיקין פרשה יח

כבר היה רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאין ליהרג.

אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל: רבי, ליבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון: מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונוטל סנדלך או עוטף טליתך? אמרה תורה אם ענה תענה, אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. אמר לו ניחמתני רבי.

במה ניחמו וכי בשביל דבר כזה נענש כך?

אלא שאיננו מבינים מהו גודל העון של פגיעה בזולת.

המעשה בחפץ חיים והעשיר שהוריד גג מעל ראש האלמנה. ונענש שלאחר עשר שנים היה נובח ככלב ונפח נשמתו ביסורים. החפץ חיים אמר אני זוכר ויודע על מה הוא נענש.

הקפדת התורה על הפגיעה בזולת מעל ומעבר למה שאנו יכולים לשער.

 

נחום איש גמזו ויסוריו בגין העיכוב לעני.

מסכת תענית דף (כא,א)

אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים.

פעם אחת [היתה מיטתו מונחת בבית רעוע] ביקשו תלמידיו לפנות מיטתו ואחר כך לפנות את הכלים.

אמר להם: בניי, פנו את הכלים ואחר כך פנו את מיטתי שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית אין הבית נופל.

פינו את הכלים ואחר כך פינו את מיטתו ונפל הבית.

אמרו לו תלמידיו: רבי וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך? אמר להם: בניי אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה עמי משוי שלושה חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים.

בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי: רבי פרנסני. אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגליי שלא חסו על רגליך יתקטעו, ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהא מלא שחין.

אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך. אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך.

ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה.

 

מדוע נענש? וכי סירב להאכילו?

א. משום שלא חשב על זה קודם ולא הכין צידה שתהיה מוכנה מיידית.

ב. כשאמר 'המתן לי' גרם לעני יאוש.

התורה דורשת מהאדם להפעיל את מוחו באופן קבוע ולחשוב מה נזק יכול לצאת ממעשה זה!

 

וכך הייתה דרכו של רבי ישראל מסלאנט גאון המוסר:

א. המעשה שנתארחו בבית הכנסת אחד ולא רצה ליטול ידיו שמא יחסר לאחד המתפללים הקבועים ויבוא בטרוניא לגבאי ויכול להגיע עד כדי פגיעה בפרנסתו.

ב. ביקורו בשבת אצל תלמידו וזירז הסעודה על מנת שהמשרתת תוכל לילך לאכול סעודת השבת בביתה.

ג. כששאלוהו על מה להקפיד באפיית המצות השיב שלא להטריח ולזרז את הטוחנות בריחיים יתר על המידה…

 

על הכל יביאך האלוקים במשפט על כל נעלם- זה הרק בפני חבירו ונמאס! הוא אפילו לא מעלה על הדעת שמאן דהו יעבור כאן עוד מעט ויחוש תחושת גועל.

הבחור בפגישה ושתיקתו.

 

המעשה בב"ח ותלמידו שנענש בגיהנום על עיכוב של 7 ימים .

כמה שווה צער של יהודי?  

הגאון רבי אליהו דושניצר זצ"ל סיפר מעשה באחד מתלמידי הב"ח, שהיה מתגורר בדירה ששכר מפריץ, ופעם אחת לא היה בידו כסף לשלם לשכר דירה ואיים עליו הפריץ לגרשו מן הבית. הלך התלמיד לרבו הב"ח ותינה לפניו את צרתו, וכתב הב"ח עבורו מכתב לאחד מתלמידיו שהיה מקורב לפריץ, כי ישתדל אצלו למענו, וכאשר בא עם המכתב אליו – אמר לו שהוא נאלץ לנסוע עתה בדחיפות לעיר אחרת, ואם יתעכב בנסיעה הוא עלול לאבד את כל ממונו, והבטיח לו, שמיד כאשר יחזור יעשה למענו ככל יכולתו אצל הפריץ.

ואולם, עוד בטרם חזר מנסיעתו, סולק התלמיד העני ביחד עם בני ביתו מן הדירה והיו שבוע ימים בלי קורת-גג. וכשנפטר אותו תלמיד שדחה את פעולתו לטובת האיש העני – דנו אותו לגן-עדן אבל דחו אותו מגן-עדן למשך שבע שנים, כנגד אותם שבעה ימים שהאומללים היו בלא קורת-גג. [שאל אביך ח"ג רמח]

לא נמסר:

ה' תחת השור וד' תחת השה מדוע חסים על הגנב? משל לשתי נשים שרואות גנב בפעולה מנסה לטפס על  צינור הביוב לפרוץ לדירה ולפתע מעד ונפל. האחת שמחה לאידו והשניה בוכה עימו… מה ההבדל?  השניה היא אמו… כך גם כן הקב"ה הוא אבינו והוא מרחם גם על בנו הגנב.

הרב מבריסק: לא יבנה בית המקדש אם לצורך כך יהודי יפגע!

עזוב תעזוב עמו- הקדם השונא על מנת לבוא על ידי זה לשלום עמו!

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת משפטים”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א