פרשת נח

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר בראשית

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת נח

פרשת נח

תיבת חסד

התיבה – שיעור במידת החסד [הרב גולדויכט באסופת מערכות]

היום נרצה להעמיק בעניין תיבתו של נח, וללמוד את פנימיות הענין.

כל ענין המבול ותיבת נח נשמע תמוה מאד. אם רצה הקב"ה להציל את נח, ואת החיות, וכי לא יכל להעלותם להר גבוה ולקיימם שם? וכי לא יכל להביאם לא"י שם לא ירד מבול, ולהחיותם שם? וכי לא יכל לפזר גז שיגרום למיתת בנה"א ולא בעלי החיים, ואת נח יחביא במערה כלשהי וכד'? וכי הקב"ה צריך מאתנו עצות על קטסטרופות שהוא יכול להביא מבלי שנח יצטרך לטרוח מאה ועשרים שנה על בניית תיבה, ולאחמ"כ להכניס לתוכה את כל חיות העולם?? זו טרחה עצומה ואדירה – ללא תכלית לכאורה??

הקריאה השוטפת בפרשת נח מלמדתנו שמפני ש'נח מצא חן בעיני ה" ואבה הקב"ה להצילו מן הפורענות זימן לו תיבה להגנתו וחכמים חדרו לעומקה של פרשה ומצאו בה פן חבוי נוסף

"קינים תעשה את התיבה" (בראשית ו יד) אמר רבי יצחק מה הקן הזה מטהר את המצורע אף אתה תיבתך מטהרתך" בר"ר לא,ט

והרינו למדים מכאן שבניית התיבה נועדה לא להצלה בלבד אלא אף לשם 'טהרה'

אם היה נח זקוק לטהרה ולהצלה כאחת באת אותה תיבה שמילטתו והיא עצמה טיהרתו

וטעונה כאן נקודת עומק שאין הקב"ה ותרן עי' ירושלמי שקלים (הלכה יד) ואם חטא נח ולא היה כדאי אף לכשחננו המקום דעה וזימן לו תיבת הצלה לא בכדי נעשה לו הנס אלא על מנת לטהרו ולהכשירו עד שיהיו הצלתו וזכאותו לה באין כאחת ונעשה נח היוצא מן התיבה זכאי למפרע להיות ניצול בה שאלמלא כן לא היה נמלט מגורל שאר בני דורו

 

ב צדיק בדורותיו

למדנו איפוא שהתיבה שימשה מקום טהרה לנח ובניו ומכללא אנו למדין שאכן הם היו זקוקים לכך.

ודבר זה שאף נח לא היה כדאי שבו רבותינו ולימדונו עוד במקום אחר

"וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ וגו' ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה וגו' כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן בעיני ה'"

אמר ר' אבא בר כהנא 'כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן' אתמהא? אלא אפילו נח שנשתייר מהם לא שהיה כדאי אלא שמצא חן" [בר"ר כח ט]

ושני הלימודים כאחד מחייבים בירור מה טהרה היו זקוקים לה נח ובניו ומה פגם היה בהם שהיה טעון בדק?

ועוד נבצר מאתנו להבין באיזה דרך היתה התיבה 'מטהרת' את דייריה ב"מי נח"?

 

ורבותינו בעלי הסוד הצביעו על נקודת התורפה המסוימת בה היה נח לקוי:

זוהר כרך א (בראשית) פרשת נח דף סז עמוד ב

בשעה שאמר ה' למשה ועתה הניחה לי ואעשה אותך לגוי גדול לאחר חטא העגל, אמר משה אם אסכים לכך יאמרו עלי שאני הרגתי את ישראל, כמו שעשה נח לדורו, שלאחר שהובטחה הצלתו בתיבה, לא דאג לבני דורו, ולכן נקרא המבול על שמו – כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נח, מיד ויחל משה את פני ה' אלקיו וכו'.

המבול מיוחס בדברי הנביא לשמו של נח "מי נח" ודבר זה מלמד שאף הוא נושא אשמה ובעטיו בא.

וביארו חכמים שנח נתבע על שלא התפלל על בני דורו כמשה רבינו בשעתו על ישראל כשעבדו עבודה זרה וכאברהם על אנשי סדום הרעים וחטאים ותפילתו של אברהם על אנשי סדום היא אחת הפנים העמוקות של מידת החסד שהתהלך בה

ונח הצדיק בדורותיו לא זכה לפנים עמוקות הללו של תפילה על רשעים.

 

והדברים טעונים עומק שמדברי רבותינו הראשונים למדנו שהתביעה על נח לא הסתכמה במה שלא התפלל עליהם כי ברור הדבר שאין זה פשוט להתפלל על מי שחכמתו ית' גמרה אומר שנוח לו שלא נברא מוטב ימות ולא יוסיף לחטוא

והרי על בן סורר ומורה שעדיין לא הוציא את הרע שבו אל הפועל שנינו סנהדרין עא ב "מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב" ובודאי במצב וברמה בה חיו בדור המבול לא היה טעם ולא אפשרות להתפלל להצלתם

התביעה העיקרית שנתבע עליה נח והימנה היה זקוק לטהרה הייתה זה שלא טרח לקרב את בני דורו לעבודת ה' ולא היטה שכם והכניסם תחת כנפי השכינה.

ובזה נבדל מאברהם אבינו שיסוד החסד שבו עורר אותו על גיור האנשים

וכל מעשה חסד שעשה השלימו בחסד רוחני "נברך לאלוקינו שאכלנו משלו" (תנחומא לך לך) יב.

ומכוח זה היה ראוי לו להתפלל על אנשי סדום מתוך המחשבה שלאחר המתקת גזר דינם ינסה לקרבם אל תחת כנפי שכינה וכה הם דברי הספורנו

"ונח מצא חן בעיני ה'" " לא מפני שהיה ראוי לכך כו' וזה כי לא למדו את דורם לדעת את ה' כאברהם משה שמואל וזולתם כו'"

 

נח, אומר הספורנו לא זכה להגנת הצלה אלא מהלכות 'חנינה' בלבד וזאת משום שלא השתדל להשיב את בני דורו לדרך ה

וכן משמעות לשון חכמים במדרש " משה אומר לנח אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך אבל אני כתיב בי 'וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו' (שמות לב יד) משל לשתי ספינות שהיו עומדות ליטרף בים אחד מהם הציל הקברניט את עצמו ולא הציל את ספינתו ואחד הציל עצמו ואת ספינתו'

לא שנח לא אבה להתפלל על בני הדור אלא שתש כוחו מלבקש עליהם ולהתענות, לא היה בו כוח להציל את דורו כי לא היה לו הכוח להשפיע עליהם מטובו.

 

ה חסד יבנה

והפגם הזה של נח שורשיו נעוצים במכשלת הדור ההוא כולו "שלא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל'

אבן הפינה המרכזית בבניית העולם הוא כח הנתינה "עולם חסד יבנה"

 ג מידות שונות יש בהן מנהיג הקב"ה את עולמו, חולקת מידת החסד שם לעצמה שמלבד היותה מידה של הנהגה כיתר המידות היא משמשת בנוסף אף כאמת בניין

סגולת הנתינה היא תכונה בסיסית הנותנת ומאפשרת לבריאה צורה של קיום ודור המבול שהיו פגומים בגזל מצאו את עצמם נידחים לגמרי מתכונות של חסד והטבה ובכך אבד העולם את יכולת קיומו הטבעי ומי המבול היו התוצאה ההכרחית של תופעה זו

 

אותו יסוד של חסד שחסרונו הרס את הדור ההוא – היה פגם במידה גם בנפשו של נח ופגימתו זו באה לידי ביטוי במה דלא בעא רחמי על עלמא" ואף לא לימד דורו לדעת את ה' והיא זו ה'הטהרות' שהיו נח ובניו נצרכים לה

זקוקים היו לביעור השרידים של "חוסר החסד" שדבקו בהם ואותה היטהרות נמצאה להם בדמותה של התיבה "תיבתך מטהרתך"

 

[ולפ"ז מובנים דברי חז"ל שנח ראוי היה לימחות במבול כאנשי דורו, אלא שמצא חן, ומוקשה, וכי הרשיע כמותם? אלא הפשט הוא שנח פגם באתה מידה שפגמו הם – במידת החסד, רק שפגמו היה בדקות, אך נתבע לגודל מעלתו]

 

לאחר שהבנו את קלקולו של נח – חסרון במידת החסד כלפי בני דורו – נפתח לנו צוהר לתיבה – להבין במה הועילה התיבה לטהרו כפי שפתחנו בדברינו.

ו התיבה – בית מדרש

ועלינו ללבן מעתה היכן וכיצד היה גלום בתיבה מקוה טהרה למה שפגמו במידת החסד

ודברי תורה עשירים במקום אחר שדבר זה למדנוהו מדברי חכמים כי התיבה על כל אגפיה היתה 'בית מדרש' לתורת חסד

וכך מספרים חכמים " אמר אברהם למלכי צדק- שם בן נח – כיצד יצאתם מן התיבה?

סיפר לו בצדקה שהיינו עושים. אמר לו אברהם וכי מה צדקה היה לכם לעשות, וכי עניים היו שם, והלא לא הייתם שם אלא נח ובניו ועל מי הייתם עושים צדקה?

אמר לו על החיה והבהמה והעוף. לא היינו ישנים כל הלילה אלא היינו נותנים לפני זה ולפני זה פעם אחת איחרנו עצמינו ויצא אבי משובר"

 "אותה שעה אמר אברהם מה אלו אילולא צדקה שעשו עם בהמה חיה ועוף לא היו יוצאים משם ובשביל שאיחר עצמו קיבל שכרו=עונשו ונשבר אני אם אעשה עם בני אדם על אחת כמה וכמה! באותה שעה נטע 'אש"ל' בבאר שבע אכילה שתיה לינה"

 

ודברי חכמים צריכים לימוד ששאלו "בזכות מה יצאתם מן התיבה? מה מקום לתמיהה זו יציאה לארץ מהתיבה – לזכות היא זקוקה? משתם המבול – מה יש להם עוד לעשות שם? צריך זכות בשביל לצאת?? האם לא נבנתה רק לשעתה – להצלה – וכשחלפה הסכנה וניצלו – יצאו!!

 א. רואים אנו את שאמרנו – התיבה הייתה מקווה טהרה לנח, ונועדה לתקנו, ולא ניתן לצאת מהמקווה לפני שנטהר. ולכן השאלה היא מה טיהר אותם שם והתיר יציאתם??

ב. נעוץ כאן רעיון עמוק כי יציאה מן התיבה משמעה התחלת בניינו של העולם המחודש שלאחר חורבנו של מבול

ולא עוד אלא שאדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה לא זכה לבנות עולם בן קיום אבל נח ובניו זכו להשתית עולם על פלגי הבטחת הברית "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וגו' ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי וגו' עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף יום ולילה לא ישבותו' נשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול לעולם"

 

העולם שלבתר המבול זכה איפוא לברית קיום מלא יותר מן העולם שלפניו ובודאי הכח לבנות עולם לזכות רבה הוא צריך וכל שכן לבנות עולם בעל כושר קיום מתמיד

והיא שאלתו של אברהם לשם בן נח אלו כלים ובאלו זכויות יצאתם להקים עולם חדש ומהו שהעניק לעולם החדש הזה באחת קיום מתמדת ברית שלא ניתנה לעולם שחרב?

ועל כך השיבו מלכי צדק תשובה שהעניקה לאברהם אספקלריה חדשה על כח ההתמסרות שבחסד הדרוש לקיומה של הבריאה "עשינו חסד עם החיות והעופות

שנה תמימה יום ולילה לא ישבותו עמלו נח אשתו בניו ונשי בניו עמו על רווחתם ופרנסתם של חיות בהמות ועופות

שנה תמימה ניצב נח דרוך כחייל בשדה המלחמה לתביעות המגוונות של המוני אפרוחיו היתה זו שנה שכל כולה נתינה והקרבה ונדרשה הימנו עמידה קפדנית בהצטיינות מלאה. "פעם אחת איחרנו עצמנו ויצא אבי משובר"

 

התיבה שימשה להם בית אולפנא לתורת הנתינה והחסד בה למדו להתחלק במרחב המצומק עם אחיהם

בה הורגלו, ותרגלו בעקביות להקדיש עצמם במלוא אונם לזולתם

בה למדו והשיגו שזכות חיותם שלהם תלויה ומותנית בהתמסרות מוחלטת ליעד של קיום עולם

 

והיא ששנו חכמים "שתולים בבית ה' בחצרות אלוקינו יפריחו" זה נח ששתלו הקב"ה בתיבה" (בר"ר כו, ב)

לא תיבת הגנה גרידא אלא "בית ה" בית מדרש לתורת חסד ולימוד זה הוא שעמד לו להצילו

אמר ר' שמואל בר נחמני כו' אשריהם הצדיקים שהם הופכים מידת הדין למידת הרחמים בכל מקום שנאמר 'אלוקים' הוא מידת הדין כו' וכתיב כו' 'ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה ויעבר אלקים רוח על הארץ וישוכו המים

מה זכירה נזכר? שזן ופרנס אותן שנים עשר חודש בתיבה כו'" (בר"ר עג ג)

חסד שגמל נח עם בעלי החיים שעמו בתיבה הוא שעמד לו להפוך את מידת הדין שהיתה נטויה כנגדו למידה של רחמים וחנינה והן הדברים

הנה כי כן למדנו מה כח מטהר היה גנוז בקרשי התיבה כי בתיבה זו הוצר ועוצב קלסתר פניהם הרוחני של נח ובניו והוטבע בחותם של חסד ובכך הוכשרו להוות גרעין לעולם המתחדש, ואף מידת החסד של אברהם רחימא הורתו באותו 'בית מדרש'

 

ח רשות יציאה

והדיבורים הללו מאירים קמט נוסף בפרשה שעם סיומו של מבול נאמר " ויסר נח את מכסה התיבה וירא והנה חרבו פני האדמה… וידבר אלקים אל נח לאמר צא מן התיבה וגו'" (בראשית ח יג,טו,טז)

מבואר כאן שאף לכשנתודע נח לעובדה כי יבשה הארץ לא נטש את התיבה עד אשר נצטוה על כך להדיא מפי הגבורה וכן שנו חכמים בעניין "אני פי מלך שמור וגו'"(קהלת ח,ב) כיוון שיבשה הארץ, אמרו בניו נח נצא אנו אמר להם נח חס ושלום ברצותו של הקב"ה נכנסנו וברשותו של הקב"ה נצא כיוון ששמע הקב"ה כך מיד נתן להם רשות" (תנחומא נח טו) ועי' גם בר"ר (לד ד)

כל י"ב חודש היה נח עומד בתפילה לפני המקום "הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך' (עי' תנחומא נח יא) אבל ברי היה לו שאינו רשאי לעשות מעשה ולצאת על דעת עצמו, מדוע?

ולפי מה שנתבאר לפנינו הדברים נפלאים, אף נח ידע שאם נבחרה עבורם תיבת מצוקה זו דוקא – לא לשמשם להצלה בלבד נבחרה, כי הרבה דרכים למקום, ראה נח שכל ימי שהותו בתיבה הוטלה עליו משימה כבירה, אחריות לקיום העולם, וחלילה לו לזנוח פקידתו ללא היתר מפורש.

 ברי היה לו שאינו רשאי לעשות מעשה ולהשתמט מן המשימה על דעת עצמו. רק משהורשה לצאת על ידי הבורא ידע כי שלמה פקידתו "כיון ששמע הקב"ה כך משראה הקב"ה שנח היטיב בלימודו ואינו בוחר להשתחרר מן האחריות מיד נתן להם רשות"

והגהה מאירה נוספת בעניין תתפרש לפנינו בקנה באסופות לפרשת ויקרא "ניחוחו של קרבן'

כוחו של חסד!

המעשה הבא קרה בכ"ה אב תשמ"ט. אשה שהתה בשבת בבית ידידים לרגל שמחת שבע ברכות של קרובי משפחה. בליל שבת היא סעדה יחד עם המשפחה ב'שבע ברכות'. כשסיימו את הסעודה, לאחר חצות הלילה, ליוו אותה עד לבית המשפחה המארחת. היא עלתה לדירה, העירה את בעלת הבית ובקשה ממנה שתזמין עבורה אמבולנס כיוון שהיא לא חשה בטוב. כשהאמבולנס הגיע כבר לא היה במי לטפל. בת חמישים ושלוש הייתה במותה. שעת הפטירה הייתה 1:00 בלילה.

מיד במוצ"ש הודיעו לבנה הגדול ונערכה לוויה. ב'שבעה' סיפר הבן לאחיו, שהוא ביקש מאמו ע"ה שתבוא לומר לו מדוע נפטרה בגיל כל כך צעיר. ובפרט שהאם היתה בעלת חסד גדולה מאוד, וגידלה בביתה ילדים מסכנים. היו לה ארבעה ילדים משלה, ועוד ששה עשר [!] ילדים שגידלה בביתה, כמובן לא בבת אחת אלא במשך תקופות.

הבן הקטן שלה נולד בכ"ה אב תשכ"ז, ב-1:00 בלילה, 22 שנה לפני רגע פטירתה בדיוק נמרץ!

לאחר השבעה היא נגלתה לבנה הגדול בחלום ואמרה לו : דע לך בני, שהייתי צריכה למות כשילדתי את אחיך הקטן, הלידה היתה קשה מאוד והייתי בסכנת חיים. אולם בשל מעשי חסד הרבים שעשיתי האריכו את חיי בעשרים ושתיים שנה נוספות.

"הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" [דברים לב-ד].

 

 

פרשת נח

פסוק בתורה – לעומת מראה עיניים

כח האמונה – נח מקטני אמנה

קטני אמנה [לק"ט עם תוספות + ברכת מאיר מדן]

רש"י נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבוא מבול ולכן לא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים שנא' מפני מי המבול.

נשאלת השאלה והרי נח היה צדיק תמים, כיצד ניתן לומר עליו שהוא מקטני אמנה? ועוד הרי הוא נביא המדבר עם הקב"ה על נביא שייך לומר מקטני אמנה?

ע"פ החסידות מבארים ש"נח מקטני אמנה היה מאמין". היה מאמין בקטני האמנה שישובו בתשובה, "ואינו מאמין שיבוא מבול".

אולם על דרך הפשט עדיין הדבר תמוה.

הגמ' במסכת סנהדרין דף ק/א מספרת:

יתיב רבי יוחנן וקא דריש עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלשים על שלשים אמות וחוקק בהם עשר ברום עשרים ומעמידן בשערי ירושלים שנאמר ושמתי כדכוד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וגו' לגלג עליו אותו תלמיד אמר השתא כביעתא דצילצלא לא משכחינן כולי האי משכחינן לימים הפליגה ספינתו בים חזינהו למלאכי השרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות אמר להו הני למאן אמרי עתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים כי הדר אשכחיה לרבי יוחנן דיתיב וקא דריש אמר ליה רבי דרוש ולך נאה לדרוש כשם שאמרת כך ראיתי אמר לו ריקה אם לא ראית לא האמנת מלגלג על דברי חכמים אתה יהב ביה עיניה ועשאו גל של עצמות.

מעשה זה תמוה, שהרי התלמיד מתחילה לגלג על דברי ר"י ולא עשה לו מאומה, ורק לבסוף שבא עם הוכחות א"ל ריקה ועשאו גל של עצמות? והרי היה צריך להעמידו על הבימה ולומר לו תספר לכולם מה ראית כדי שיראו שדברי דרשתי הם אמת!

אלא מבאר הרב רוט [מופיע באגדות חז"ל גבהרד] שתחילה סבר ר"י שתלמיד זה פקפקן הוא, כפי שישנם אנשים רבים שאינם מאמינים על נקלה, אולם לבסוף ראה שהלה בא ואימת את הדברים לאחר שראה מלאכים כו' והקושיה עליו היא מדוע כאן לא פקפקת במה שראית? וכי מראה העיניים יותר חזק אצלך מדברי תורה? אדם זה כופר הוא ולכן נתן בו עיניו.

דברי התורה יותר חזקים ממה שהחושים קולטים. התורה היא האמת המוחלטת, בו בזמן שהחושים יכולים להטעות.

בנ"י רואים את מיטתו של משה טסה לפניהם כשבושש משה לבא. זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. הם קמים ועושים עגל. מה התביעה עליהם? אלא לא היה עליכם להאמין למראה עיניכם אם משה אמר שהוא יחזור הוא יחזור וזה יותר חזק מכל מראה עיניים. אם ה' הבטיח תורה אזי אין ספק שהיא תגיע. אבל ראיתי אחרת? פאטה מורגנה. אשליה.

כך הגמ' גם אומרת שיעקב אבינו לא מת. שואלת הגמ' אבל חנטו החונטים, וקברו הקוברים וספדו הסופדים? משיבה הגמ' אני מביא לך פסוק, ואתה שואל ממני מן המציאות? המציאות קובעת! זו האמת!האמת התורנית היא האמת ויותר חזקה מכל מראה עיניים.

הגמ' מביאה על ריב"ז שאמרו לו תלמידיו שיברכם והוא א"ל יה"ר שיהא מורא שמים עליכם כמורא ב"ו. שאלוהו עד כאן? והוא השיב ולואי, דעו לכם שאדם עובר עבירה הוא אומר שלא יראני אדם. והרי ה' רואהו? אלא האדם חושש יותר מב"ו מהקב"ה.

מה הביאור בזה?

אלא האדם מושפע מאד ממה שהוא רואה יותר מן הידיעה השכלית. אם היו אומרים לנו מי שבא לשיעור מקבל 200 ₪. מיד היה השיעור מתמלא… והרי כל חפציך לא ישוו בה, ואין כשכר לימוד התורה, ומדוע כיום אין השיעור מלא? אלא שלמוחש יש כח השפעה רב מן הידיעה הערטילאית.

לפ"ז נבין את שאומרת הגמ' שכל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, ולא עוד אלא שתחתוניות שולטות בו.

וצריך ביאור והרי מיני גיהנם קשין פי כמה מתחתוניות, ומדוע אמר ולא עוד, שמזה משתמע שזה קשה יותר?

אלא מיני גיהנם ודאי קשה יותר, אולם תחתוניות זה מוחשי. האדם מושפע יותר מדבר מוחשי מאשר מדבר עתידי ולא מוחשי.

וזהו היה הקושי של נח לחוש את מי המבול על אף שעדיין אינם בנמצא, ולהרגיש שהנה הם באים. הוא לא האמין עד שלא ראה היות והיה צריך דבר מוחשי על מנת לשכנעו.

זה היה חסרונו של נח. אמנם ה' הבטיח. אומנם הוא כבר מאה ועשרים שנה אומר זאת לעולם, אך עדיין הוא לא ראה זאת בעיניו. טבע האדם שאינו מקבל דבר כמוחלט עד שרואהו. נח לא היה צריך לפקפק ולהמתין לראות את מי המבול. גם אם השמים בהירים היה עליו להיכנס לתיבה כי ה' אמר שיהיה מבול.

וכי מה שהאדם רואה זו המציאות? והרי אנו רואים שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ, וכיום ברור ע"פ המדע שהארץ סובבת סביב השמש והשמש אינה זזה ממקומה. אבל אני רואה אחרת? עינייך מטעות אותך.

פעם סברו שכדוה"א הוא פלטה שטוחה. הזוה"ק אומר שהוא כדור עגול וכשם שיש אנשים הדרים כאן כן יש אנשים הדרים מן העבר השני. וזה סוד מוסיף הזוהר. בתקופת הזהר לא היה אדם שידע כן, ולא עוד, אלא אם היית אומר כן היית נחשב לתמהוני, כיצד הדבר יתכן שיש אנשים למטה והם לא נופלים? על כח הגראויטאציה הם לא שמעו. הנה לנו שהמציאות הנתפסת בעינינו ובשכלנו מטעה אותנו. מה שכתוב חזק יותר.

וכעי"ז מצינו ברש"י עיין מסכת (סנהדרין צ ע"א) "ואלו שאין להם חלק לעוה"ב האומר אין תחיית המתים מן התורה" וכו', ופרש"י ה"ג האומר אין תחיית המתים מן התורה שכופר במדרשים דדרשינן בגמ' לקמן מניין לתחה"מ מה"ת ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא כופר הוא הואיל ועיקר שיש תחיית המתים מה"ת, מה לנו ולאמונתו, וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא, הלכך כופר גמור הוא ע"כ. [ועיין שו"ת משנה הלכות חלק ה סימן קסה שכתב: ובגליון שם ציין לב"ש שכתב דדברים אלו אינם מדברי רש"י, אולם בספר יד רמה לסנהדרין שהיה מגדולי הראשונים דור אחר רש"י כתב דברים אלו בשם רבינו שלמה ז"ל ע"ש, א"כ אין ספק שדברים אלו יצאו מפי קדשו של רבינו הקדוש רש"י ז"ל].

וכן אם תאמר לאדם שלדומם יש 'נפש פועלת' [רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ג – הלכה ט: "כל הכוכבים והגלגלים כולן בעלי נפש ודעה והשכל הם, והם חיים ועומדים ומכירין את מי שאמר והיה העולם, כל אחד ואחד לפי גדלו ולפי מעלתו משבחים ומפארים ליוצרם כמו המלאכים, וכשם שמכירין הקדוש ברוך הוא כך מכירין את עצמן ומכירין את המלאכים שלמעלה מהן, ודעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת בני אדם"] הוא היה שם דבריך לקלס, והנה היום ברור שכל דומם מורכב מאטומים אשר סביבם נעים אלקטרונים ופרוטונים בתנועה מתמדת שאינה נתפסת לעינינו.

לסיום המעשה באותו תלמיד ברוסיה שמורהו אמר שרק מה שניתן לראות קיים ואת ד' אי אפשר לראות ולכן… עפ"ל. קם תלמיד מבריק ושאל את השכל של המורה אתם רואים? לא, כנראה שאין לו שכל…

לפי זה נבין את התביעה על נח ויחל נח ויטע כרם. והרי במצבו שראה עולם פורח ועתה הוא שממה, מה יש לו לעשות חוץ מלשתות יין על מנת להפיג צערו?

אלא נח נתבע על שלא התפלל על דורו, והתביעה עליו מדוע לא חשבת על כך מראש והיית מתפלל על דורך ולא היית מגיע למצב בו הנך נדרש לשתות יין כדי להפיג את צערך… מדוע אכן הוא לא חשב על זאת? היות וזה עדיין לא מוחשי. מה שלא מוחשי לא משפיע עלי. זה רק משהו "עתידי".

והיות ונח לא התפלל על דורו לכן הוצרך לחזור בגלגול ולתקן את דורו.

 

פרשת נח

נח – קלקולו וגלגולו

נח גלגול משה

דור המבול השחית את דרכו על הארץ. הקב"ה מביא מבול ומשחית את כל היקום. רק נח ומשפחתו ניצלים בתיבה. נח יוצא מן התיבה ומתעסק בישובו של העולם, יש לשקמו מחדש.
(כ) וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: (כא) וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה: (כב) וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ: (כג) וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ: (כד) וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן: (כה) וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו: (כו) וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְקֹוָק אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ: (כז) יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ: (כח) וַיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה: (כט) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת: פ
חז"ל עומדים כאן על הביטוי "ויחל" נח ויטע כרם- שנעשה חולין. שהתעסק תחילה בנטיעה של כרם ויין – וזה מה שיצא – כל הענין עם בזיונו.
וצריך ביאור מה רוצים מנח, והרי הוא ראה עולם בפריחתו, וכעת רואהו בשממונו, כל אדם היה נשבר, אז מה אם נח שתה קצת?
המבול נקרא מי-נח, האשמה מוטלת עליו. וצריך ביאור מדוע, והרי הוא היה היחיד שראוי לינצל, והיה צדיק?
הקב"ה נתן לנח 120 שנה לבנות את התיבה. מדוע? כדי שיראוהו בונה וישאלוהו ויחזיר בתשובה את בני דורו. אולם נח לא נהג כן. הוא לא מנסה להשפיע על בני דורו כמנהגו של אברהם, ואף אינו מתפלל עליהם כמנהגו של אברהם.
אז נכון, נח צודק שכעת לא נותר לו אלא לשתות יין, אולם התביעה עליו למה חיכית למבול ולא התפללת?
משל למה הדבר דומה לא' המגיע לשופט וטוען שאמנם דרס הולך רגל בעיר, אולם היה אנוס, שהרי גם אדוני השופט לא היה מסוגל לבלום במהירות של מאה עשרים קמ"ש…
נח – היה עליך לחזות בעיני רוחך את השבר הגדול שאתה רואה עתה, ולהתפלל שהדבר לא יארע. עוד בטרם תבוא הצרה!
נח כשל. מה עם התיקון? כיצד יושלם החסרון?
אנו ניגע כעת בדברים הנוגעים בשולי קבלה, ישנו מאמר שלם בספרי "משנת הגלגולים" על הענין הזה, ואני אביא מספר מובאות מתוכו.

חז"ל [חולין קלט:, ובב"ר פכ"ו] אומרים: 'משה מן התורה מנין? בשגם הוא בשר'. פרש"י: היכן נרמז משה בתורה בטרם נולד שהוא עתיד ליוולד, בשגם הוא – 'בשגם' בגימטריא כמו משה, ונאמר בהמשך הפסוק: 'והיו ימיו מאה ועשרים שנה', וכך היו ימי חיי משה, כלומר עתיד לבא 'בשגם'- משה מן הנולדים וכן ימיו:

ודברי חז"ל בזה סתומים וחתומים, וכי אך משום התאמת הגימטריה ראו כאן חז"ל את משה? גם המקבילה בין מספר שנות חיי משה למאה ועשרים שנה שנאמרו בפסוק לכאורה אינה מוכרחת, שהרי היו עוד מגדולי ישראל שחיו מאה ועשרים שנה?

ביאור הענין

אחריותו של נח

נח אמנם היה איש צדיק, אולם אמרו חז"ל נח לא התפלל על בני דורו להצילם מן המבול, ולכן נקרא המבול על שמו- 'מֵי נֹח', להשמיענו שנח נושא באחריות, ולכך בא כעת משה ותיקן זאת בכך שכל ימיו לא פסק מלהתפלל ולהעתיר ולהתחנן בעד דורו (שעה"פ בראשית דרוש ד', שעה"ג הקדמה כט).

ולכן כשהתפלל משה על ישראל אמר (שמות לב-לב): 'ואם אין- מחני-נא מספרך מספרך אשר כתבת', 'נא' משמעותו כעת [כתרגום אונקלוס בכ"מ], אמר משה, כעת לא אנהג כבעבר שלא התפללתי על דורי, אלא הפעם אמסור נפשי עליהם. והרמז בזה שאותיות 'מחנ"י' הן אותיות 'מ"י נ"ח' (מגלה עמוקות אופן קסה). וכן "מחנ"י נ"א" אותיות "מנֹח אני" (תוספות השלם עה"ת שמות לב-לב, חומת אנך נח).

 ומוסיף האריז"ל שלכן נקט 'מחני', מלשון מחוּי, הנזכר במבול, 'וימח את כל היקום' [שם].

לאור זאת נבין את המובא בזוהר, שכאשר אמר ה' למשה (דברים ט-יד) 'הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו' אמר משה כעת יאמרו כל העולם שאני הרגתי את ישראל כפי שעשה נח, שכאשר אמר לו ה' שינצל בתיבה הוא ומשפחתו לא ראה צורך לבקש רחמים על דורו ונאבדו כולם, ולכן המבול נקרא על שמו- מי נח, כך אם אני לא אתפלל עליהם ואנצל לבדי, יחשב כאילו אני הרגתי אותם, ולכן טוב לי שאמות ולא ישמדו ישראל ח"ו, מיד ויחל משה את פני ה' אלקיו וגו' ע"כ. [ואפשר לרמוז זאת ש'ויחל' עם האותיות בגימטריא 'נח']. הרי לנו שמשה לא רצה לחזור על טעותו של נח, והפעם מסר נפשו בעד דורו.

"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בראשית ט-כ) דרשו חז"ל 'שנעשה חולין' [בר"ר לו-ג] ומי גרם לו שאיבד מדרגתו? שלא התפלל על דורו. בא משה ומתפלל על דורו – "ויחל משה את פני ה' אלקיו" (שמות לב-יא), לתקן את שבגלגולו הקודם כנח לא התפלל עליהם, ובאותו ביטוי שמוזכרת קלקלתו מוזכר תיקונו (פסקי הראש [סעדון] נתיב ט').

מאה עשרים שנה

מוסיף האריז"ל: בזכותו של נח ה' המתין לדור המבול מאה ועשרים שנה אולי ישובו, ולזה חי משה מאה ועשרים שנה.

ניתן להוסיף ולומר שמשה חי מאה ועשרים שנה כנגד המאה ועשרים שנה שניתנו לנח כדי להתפלל על דורו ולא התפלל, ובזה בא החסרון לתיקונו].

מן המים משיתיהו

כשמשה נולד, שמו אותו ביאור. בתיה בת פרעה יורדת לרחוץ ביאור, ורואה נער בוכה. היא קוראת לנער הבוכה 'משה' משום ש'מן המים משיתיהו', הדבר מרמז שכעת בגלגולו הנוכחי משיתיהו מעוון מי המבול (חסד לאברהם מעין ה נהר כג).

ועוד אפשר לבאר ש'משיתיהו' מרמז על גלגולו הקודם, שמן המים- מי המבול- משיתיהו והצלתיהו (ר' צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק אות צו).

ח"ן – נ"ח

אומר האריז"ל שעל פי זה נבין מדוע אמר הקב"ה למשה 'וגם מצאת ח"ן בעיני', שח"ן הם אותיות נח. והיכן מצינו שמצא משה חן בעיני ה'? אלא זה שנאמר בנח – 'ונח מצא חן בעיני ה'.

התיבה המשותפת

ועוד מוסיף האריז"ל (לקו"ת שמות) שלכן מצינו שכשם שנח ניצל על ידי תיבה, גם משה ניצל בקטנותו על ידי תיבה בַּיְאוֹר

בשג"ם זה משה

לפי זה נבין את דברי חז"ל 'לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה'. אמר הקב"ה מן הראוי שגם נח יספה במי המבול משום שלא התפלל בעד דורו, אולם לא ידון רוחי בו להפרע ממנו, משום בשג"ם- כי עתיד לקום ממנו משה [בר"ר פכ"ו-ו], והיו ימיו מאה ועשרים שנה- ובכך יתקן את חטאו של נח שלא התפלל מאה ועשרים שנה, כפי שנתבאר לעיל [עי' מגלה עמוקות אופן קפח, שנח נתן למשה נ' שנה מימיו, ואדה"ר נתן לו ע' שנה].

מ' ימי מבול וימי מתן תורה

מובא בזוהר [רע"מ ח"ג רטז:] היה צריך משה לקבל את התורה בדור המבול, אלא שהיו אותו הדור רשעים, וזה שנאמר 'בשגם הוא בשר וגו' זה משה כו'.

מבאר ר' צדוק הכהן מלובלין [צדקת הצדיק עו, רסיסי לילה מד] שכאשר נכשל האדם, ידע שאותו זמן מסוגל הוא מאד לעליה רוחנית, אלא שלא ניצל אותו לעליה, ולכן הפך לכשלון.

דוגמא לכך מצינו בדור המבול, אותו הדור היו צריכים לקבל תורה, תורה בבחינת מים- הוי כל צמא לכו למים, ואין מים אלא תורה. כיון שלא היו ראוים לשפע מי התורה– קיבלו חלף זאת את שפע מי המבול. ע"כ.

הרי שמשה כעת משלים את אשר החסיר בגלגול הקודם- לא התפלל על דורו ולא זכו לקבל תורה, וכעת מתפלל על דורו ואף נותן להם את התורה.

וראה דבר פלא, הם לא זכו לקבל את שפע מי התורה שניתנה למשה בהר סיני 'ארבעים יום וארבעים לילה' (שמות כד-יח), וחלף זאת קיבלו את מי המבול 'ארבעים יום וארבעים לילה'! (בראשית ז-יב).

מיתה במים

משה אינו נכנס לארץ משום חטא מי מריבה. ישראל מכעיסים את משה והוא מכה בסלע, במקום לדבר אליו כציווי ה'. האשמה תלויה בהם, כפי שאמר משה (דברים א-לז) "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם". בגלגול הקודם היה נח הגורם למיתת דורו בטרם עת ע"י המים– מי המבול, ובגלגול הנוכחי הדור גורמים למיתת משה בטרם עת ע"י המים– מי מריבה.

 

פרשת נח

מעלת הראשית וההתחלה [לק"ט חיים של תורה ח"ב]

ויחל נח ויטע כרם. [בראשית פרק ט פסוק כ]

פרש"י (כ) ויחל – (ב"ר) עשה עצמו חולין שהי' לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת.

נשאלת השאלה ומאי נפקא מינה לו היה עוסק תחילה בנטיעה אחרת?

ועוד נשאל על סוף הפרשה, פרשת נח רש"י מביא שאברהם מסר נפשו על קידוש השם כשנמרוד זרק אותו לכבשן האש.

רש"י בראשית פרק יא פסוק כח (כח) על פני תרח אביו – בחיי אביו. ומדרש אגדה יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו. וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני. השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים.

אברהם מסר נפשו על קידוש השם. אף את בנו מסר על קידוש השם לעקידה. נשאלת השאלה מדוע אצל אברהם ראינו את ה"עסק" שעשו מזה, ואילו לכל אורך הדורות מצינו שמסרו עצמם עק"ה(על קידוש השם) ויש שמסרו אף את כל בניהם כחנה וז' בניה וכדו'?

 

משל ליהודי שבא לרב וביקשו שיברכו כי מצב הכלכלי בכי רע. א"ל הרב אני מברכך שהעסק הראשון שתעשה – יצליח. חשב היהודי אלך לביתי ותחילה אספור את המעות שבארנקי, וכך יהיה לי הצלחה גדולה. כשהגיע לביתו מיהר לבקש מאשתו את הארנק. האשה לא הבינה מה הבהילות, ואמרה תגיד קודם שלום, מה שלומך, כו' מן הון להון פרצה מריבה שהלכה והתלהטה עד שהגיעה למדרגות הרבנות… פנה הלה בקובלנא לרב, הנה לא יצא לי מאומה מברכתו של הרב, נותרתי עני, ועם בעיות שלום בית… א"ל הרב אני ברכתיך שהעסק הראשון שתעשה תצליח, וכך אכן היה העסק הראשון שלך היה לריב עם אשתך ואכן הצלחת יפה מאד…

 

הגמ' מספרת בתלמוד ירושלמי מסכת חגיגה דף ט/ב

א"ל ומה פתחת ביה א"ל לאדם שהוליד בנים בנערותו ומתו ובזקנותו נתקיימו הוי טוב אחרית דבר מראשיתו לאדם שעשה סחורה בילדותו והפסיד ובזקנותו ונשתכר הוי טוב אחרית דבר מראשיתו לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה ובזקנותו וקיימה הוי טוב אחרית דבר מראשיתו אמר ווי דמובדין ולא משכחין עקיבה רבך לא הוה דרש כן אלא טוב אחרית דבר מראשיתו בזמן שהוא טוב מראשיתו ובי היה המעשה אבויה אבא מגדולי ירושלם היה ביום שבא למוהליני קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד ולרבי אליעזר ולר' יהושע בבית אחד מן דאכלון ושתון שרון מטפחין ומרקדקין א"ר ליעזר לר' יהושע עד דאינון עסיקין בדידהון נעסוק אנן בידן וישבו ונתעסקו בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים וירדה אש מן השמים והקיפה אותם אמר להן אבויה רבותיי מה באתם לשרוף את ביתי עלי אמרו לו חס ושלום אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמיחים כנתינתן מסיני והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש (דברים ד) וההר בוער באש עד לב השמים אמר להן אבויה אבא רבותיי אם כך היא כוחה של תורה אם נתקיים לי בן הזה לתורה אני מפרישו לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא נתקיימה באותו האיש .

טוב אחרית דבר מראשיתו. הטוב שבאחרית הדבר- נובע מראשיתו. אם ראשיתו – השורש- הגזע החל לצמוח ישר – האילן יהיה ישר. אולם אם מתחילה הדבר לא נעשה בדרך הנכונה- לאחר מכן קשה מאד לתקן.

 

ההתחלה חייבת להיות מוצלחת, ראויה, כמו שצריך. אם בתחילה הדבר צולע- ספק גדול כיצד יראה בהמשך.

הרי לנו עד כמה חשוב כוח הראשית.

 

ראשית היום. – הרב והמחשבות זרות בתפילה… התפילה היא שזרה כאן… [אש דת לוינשטיין]

 

יש ששולחים את בניהם לבי"ס שרחוק מריח יהדות, והוא אומר לך כשיגדל אנו נעביר אותו לבי"ס דתי…

 

עד כמה נואלו אלה שביום בר המצוה של בנם עושים לו טיסה בשמי הארץ, ומביאים רקדניות שישמחו את הציבור… ואח"כ מראים סרט כיצד נימרודי שלנו גדל… ויש שבברית שלו נותנים סנדקאות לבוס מהעבודה כי לא נעים… מחלל שבת בפרהסיא יהיה הסנדק, מה כבר יצא מהילד? את הילד יש לחנך מהראשית ואזי גם כי יזקין לא יסור ממנה.

זוהי הראשית! כעת צריך להשקיע! מה שתשקיע כעת תקצור אח"כ!

 

לכן עיקר הדגש ביהדות על חינוך הבנים, שכפי שבראשית צמיחתם יתחילו, כך יהיה ההמשך. ולכן ההקפדה בגיל זה על הטוב ביותר, על החינוך התורני ביותר, החזק ביותר, שכפי מאמצינו עמו כעת, כן תהיה ההצלחה בעתיד!

 

לפי זה נבין את רש"י. אמנם העולם צריך לענבים. יש בהם תועלת אף לקיום מצוות רבות. אולם "תחילה" לא היה לך להתעסק בזה!

ולכן אברהם כל כך משובח על מסירות הנפש שלו יותר מכל הדורות, היות והם יונקים את הכוח העצום הזה מאברהם אביהם, שהיה הראשית, וממנו שואבים כולם.

 

מעשה בא' מחכמי ברודי שפתח ישיבה ולא כל כך הצליחה, ופגש את הגר"ח וולוז'ין שישיבתו הייתה לשם דבר ואבן שואבת לכל ת"ח, וקבל בפניו מדוע ישיבתי "בית אפרים" בברודי אינה מצליחה כישיבתו של מר?

שאלו הגר"ח אולי כבודו זוכר כיצד נהגתם באותו יום שבו חנכתם את הישיבה?

א"ל הרב אכן, עשינו באותו יום יו"ט בברודי, לא אמרו תחנון, חגגו את היום הזה בכלי זמר ומיני אוכלים ובתהלוכה מפוארת כיאה לכבודה של תורה.

היא הנותנת- השיבו הגר"ח, אנו כשחנכנו את הישיבה קבענו בוולוז'ין יום סליחות ותחנונים וקבענו צום והשקינו את אבן הפינה בהרבה דמעות…

 

כשחנך הרב מפונוביז' את ישיבתו בטקס מצומצם עם גדולי ישראל ועם הרבה דמעות א"ל החזו"א כשזורעים בדמעה- קוצרים ברינה!

ראשית היום בתפילה, ולא בקפה ועוגה. ולא בעינייניו הגשמיים. ולכן כך ראוי לאשה – שאת התפילה היחידה שמתפללת – תעשה בבוקר, שתפתח את היום בראשית רוחנית!

 

פרשת נח

ויתור – רק מהצד שכנגד!

דרכן של הרשעים להאשים תמיד את השני [מעין גנים אסולין]

א.

(בראשית ט, כ- כב) "ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם. וישת מן היין וישכר, ויתגל בתוך אהלו. וירא חם אבי כנען את ערות אביו, ויגד לשני אחיו בחוץ". חז״ל מפרשים, שמה שכתוב וירא חם אבי כנען את ערות אביו, הוא בלשון עדינה.

ומביא רש״י מחלוקת בזה, ומקור הדברים בסנהדרין (ע, ע"א): יש אומרים סירסו, ויש אומרים רבעו. [וכנראה שהוכחת חז״ל לזה הוא, ממה שכתוב אחר כך בפסוק כד, "ויקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן", ואם נפרש כפשוטו שהוא רק ראה, אם כן הוא לא עשה לו כלום. ועל כורחך שהוא גם עשה דבר חמור מאוד, שלכן גם היה מגיע לו קללה כזו של עבד עבדים יהיה לאחיו]. ומפורש בגמרא סנהדרין שם, שמאן דאמר רבעו, מודה למאן דאמר סרסו, ולפי שיטתו גם סרסו וגם רבעו.

ורש״י מביא אחר כך (בפסוק כ׳ה): ומה ראה חם שסרסו, אמר להם לאחיו, אדם הראשון שני בנים היו לו, והרג זה את זה בשביל ירושת העולם, ואבינו יש לו שלושה בנים, ועודנו מבקש בן רביעי. עד כאן לשונו.

מפורש מזה, שכאשר הלך חם לסרס את אביו, הוא הבין שהוא עושה טובה גדולה לעולם. משום שלפי שיטתו מוכרחים לריב על ירושת העולם. והראיה לזה, מקין והבל, שקין הרג את הבל עבור ירושת העולם. אם כן כאשר אנחנו שלושה אחים, המריבה תהיה הרבה יותר גדולה. ואם נח יביא עוד ילד רביעי, אם כן המריבה תהיה עוד ועוד יותר גדולה. לכן למען הצלת העולם ממריבה, הלך חם לסרס את אביו, כדי שלא יביא עוד ילד.

וזהו הכוונה וירא חם אבי כנען את ערות אביו, שלפי דברי חז״ל הכוונה שסירסו. ויגד לשני אחיו בחוץ. הוא הלך לספר לשני אחיו, איזה טובה הוא עשה להם, שמנע מהם מלחמה גדולה, כי עתה לכל אחד מהם תהיה מריבה רק עם שני אחים ולא עם שלושה. [ויתכן שהוא רמז להם, שלכן מגיע לו גם חלק יותר גדול בירושה, כי הוא עשה להם טובה, שמנע מהם לריב עם שלושה אחים…].

 

כאשר אנחנו לומדים את הדברים האלו, אנחנו עומדים ומשתוממים, אדם מסוגל לעשות עוולות נוראות לאביו, ולהרגיש שהוא עשה בסדר. אין לו שום צער על מעשיו, והוא עוד בטוח שיקבל שכר לעולם הבא, על הטובה שהוא עשה עם האחים שלו.

ואם נשאל אותו, אם אתה כל כך דואג לעולם, אם כן מי חייב אותך לריב על ירושת העולם? אולי תודיע לאחים שלך שאתה פורש מן המריבה, ואז גם אם נח יביא בן רביעי, שוב יהיה המצב כמו מקודם, שכל אח צריך לריב עם שני אחים.

מה יענה לנו חם? לריב מוכרחים, ויש לי ראיה מקין שהרג את הבל. [זה שאחר כך הקב׳׳ה העניש את קין, חם לא מעיז להזכיר]. אם כן מי שמפריע כאן זה נח, שאם הוא יביא בן רביעי, תהיה מלחמת עולם. לכן צריך למנוע ממנו להביא עוד בן.

ואם נשאל את חם, אולי מה שמפריע לך, זה לא נח. מפריע לך שלך יהיה יותר קשה לריב עם שלושה אחים, ולכן אתה רוצה להקל מעליך את המלחמה. מה הוא ישיב לנו? חס וחלילה. אני עושה את כל מעשי לשם שמים. מי שגורם כאן בעיה, זה רק אבא שלי, נח. לכן עלי למנוע ממנו להביא עוד בן רביעי.

זוהי שיטתם של רשעים, הם לא מוכנים לזוז למען השלום. אם מישהו צריך לזוז, זה רק השני.

 

חם מוכרח לריב על ירושת העולם, ואם יש חשש שיהיה בן רביעי ותהיה לכל אחד מריבה עם שלושה אחים, לא הוא זה שיפרוש מן המריבה, אלא השני צריך לפרוש. במקרה זה, נח צריך למנוע את עצמו מלהביא בן רביעי, ואם הוא לא מסכים, נעשה את זה בכוח ונמנע ממנו מלהביא בן רביעי.

ועל פי זה מובן בפשיטות, מה שנח קלל את כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. ורש״י מביא שחם ראה את נח שיכור בתוך האוהל, והלך וסיפר לאחיו, לכן הוא התקלל. למה התקלל זרעו של חם להיות עבד. כי מי שלא מוכן לזוז למען השני, אלא הוא מבין שרק השני צריך לזוז, עונשו שיהיה עבד, ותילקח לו כל העצמאות שלו, עד שהוא יוכרח לזוז על כל שטות של האדון שלו. שהרי בעבד כנעני מותר לרדות בפרך, ורש״י מביא בפרשת בהר (ויקרא כה, מג) שעבודת פרך, זה עבודה שלא לצורך כדי לענות את העבד, כגון לומר לו לחמם את הכוס הזה, והוא אינו צריך לזה. או עדור תחת הגפן עד שאבוא. זה עונשו של חם שלא היה מוכן לוותר משלו לאחרים, שכל זרעו יצטרכו לוותר תמיד על כל מה שיש להם, עבור אחרים, אפילו שאין לאחרים שום צורך בעבודתם.

 

מעשה בבנין שבנו ארבעה שכנים על הגג, וכשהגיש הקבלן את החשבון התברר שלא שולם עדיין על קיר אחד, שכל שכן טען שהוא לא הזמין את הקיר הזה והחלו ויכוחים, עד שקם אחד השכנים ואמר נאבד שכנות טובה בשביל הקיר הזה? אני צריך לשלם לקבלן 15 אלף ₪ שנותרו כחוב על חלקי בבניה, אוסיף לו עוד חמשת אלפים ₪ בשביל הקיר הזה, וארשום לו שיק ע"ס 20,000 ש"ח. הוא חשב שלאחר מכן יבואו וישתתפו עמו, אך אף אחד לא התנדב… לאחר חודש וחודשיים ושלושה שהשיק לא נפדה, הוא פנה לקבלן וביקש שיפדה את השיק שלא יוכל להשאיר תמיד כסף בחשבון.

 

אמר לו הקבלן שהוא העביר את השיק למנהל העבודה הערבי. לאחר עוד זמן הוא פנה לבנק לבטל את השיק, בהנחה שכשירצו לגבות אותו יפנו אליו. כשהגיע לבנק הפקידה ביקשה שיגש למנהל, הוא רוצה לפגוש אותו. המנהל הגיש לו מעטפה ובה השיק קרוע, וסיפר לו שהגיע ערבי על מנת לפדות את השיק, והיה כתוב עליו מאתיים אלף ₪!  הוא פשוט הוסיף 0…

רק שהיה זה זיוף בולט, והפקידה זיהתה זאת מיד, ואמרה לו שהיא צריכה אישור מנהל על החתימה שהוא הוסיף ליד האפס… הוא נבהל ולקח מיד את השיק וקרע אותו מיהר לצאת… הנה השיק… ואז הוא קולט שמוויתור על חמשת אלפים ₪ לשכניו, הקב"ה זימן לך ויתור על החוב שלך לקבלן – על סך 15 אלף ₪!!

 

כ.

כאשר אנחנו שומעים את כל הדברים האלו, אנחנו בטוחים ששום דבר לא נוגע אלינו, כי מי יחשוד את עצמו שהוא יכול להתנהג כן. ובודאי שאנחנו לא חושבים שמשהו נוגע אלינו.

אבל עלינו לדעת, שהתורה לא כותבת סתם דברים, אם התורה כותבת לנו על מעשיו ושיטתו של חם, משמע שיש מזה לימוד עבורינו. והתורה מזהירה אותנו, תדעו שגם אתם מסוגלים להגיע למעשים כאלו, ולכן תראו איזה עונש הם קיבלו, ותיזהרו שלא להגיע למעשים כאלו ולעונשים כאלו. ולכן עלינו לפרש לעצמינו, למה כל הדברים הללו שייכים גם אצלינו.

והביאור בזה הוא, שצריך לדעת, שכל מעשה גרוע אצל אדם, לא התחיל ברגע אחד, אלא זה תהליך, שמתחיל מדבר קטן ומתחיל להתגדל עוד ועוד, עד שאדם מגיע לדברים הגרועים ביותר, והוא עוד מסוגל לומר שהוא צודק ושכך צריך לנהוג.

וכך כותב לנו רבינו יונה בשערי תשובה (שער ב סימן ח): ויש אנשים רבים ימנע מהם אור התשובה, כי הם זכאים וטהורים בעיניהם, ולא יתעשתו על תיקון מעשיהם, כי ידמו בנפשם שהם מתוקנים. והם חטאים להשם מאוד. הלא כתוב (קהלת ז, כ) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. והאנשים ההם, מאשר הם בזים לדבר עוונות, לא ירגישו ולא יבינו למו. או הודע אליהם חטאתם, ונשכח מלבם אחרי כן וכו'.

והנה אנשים צדיקים וישרים בלבותם, שאגה להם תמיד במחשבותם, וינחמו על חטאם כנהמת ים, ועל אשר קצור קצרה ידם מעבודת השם [ובפרט על ביטול תורה] כי על זה יפשע גבר והרבה אשמה, כמו על עבירות חמורות, כענין שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי חגיגה פ״א ה״ז) ויתר הקב״ה על גילוי עריות ועל שפיכות דמים, ולא ויתר על עוון ביטול תורה.

וכעין זה כתב עוד רבינו יונה [בשער ד סימן כא], כי המשגיחים על נפשם, רואים בה תמיד דברי עוונות, או במידותיה. עד כאן לשונו.

זהו שורש ההבדל בהשקפת העולם בין הצדיקים והרשעים. הצדיקים מחפשים תמיד מה האמת. אמנם יש לי מעלות, אבל יש לי גם חסרונות, והוא תמיד מברר מה הם החסרונות, ויודע אותם. ולכן אינו מתגאה על אחרים, אפילו כשרואה באחרים חסרונות, כי הוא יודע בבירור שגם לו יש חסרונות.

לא כן הרשעים, השקפת העולם אצלם היא, אנחנו מושלמים. כל עבירה שעשינו אינה עבירה. כל חיסרון, אינו קיים בנו. למי יש חסרונות? לאחרים. מי לא בסדר, וצריך לתקן את עצמו? אחרים. אני תמיד בסדר.

 

וגם כאשר הוא עושה דבר לא בסדר, הוא נותן פקודה לשכלו ואומר לו, תצדיק לי את המעשה הזה, והשכל כבר עונה בשבילו ומצדיק לו את מעשיו, ועל ידי זה הוא הולך בהרגשה של שלימות. לעולם אינו מודה על טעויות, כי אין אצלו לעולם טעות, שהרי כל הטעויות נמצאות רק אצל השני, ורק השני צריך לתקן ולשפר את עצמו. אני לעולם לא צריך לתקן את עצמי, כי אני מושלם.

ג.

השקפה זו כבר הושרשה בחטא הראשון שהיה בעולם, חטא אדם הראשון. התורה מספרת בפרשת בראשית (בראשית ג, ח) שאחרי שחטאו אדם וחוה ואכלו מעץ הדעת, כתוב: וישמעו את קול ה׳ אלוהים מתהלך בגן לרוח היום, ויתחבא האדם ואישתו מפני ה׳ אלוהים בתוך עץ הגן. ויקרא ה׳ אלוהים אל האדם ויאמר לו: "איכה". הקב"ה שואל את האדם איכה, אולי יודה ויאמר חטאתי.

האדם מעדיף להתעלם מן הרמז והוא משיב, ויאמר: את קולך שמעתי בגן ואירא כי ערום אנכי ואחבא. שואל אותו הקב״ה: מי הגיד לך כי ערום אתה? המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת? הקב״ה הביא אותו עד למצב שהוא צריך לומר כן אכלתי וחטאתי לך.

אבל גם במצב הזה אדם הראשון לא מודה באשמה. כתוב ויאמר האדם: האישה אשר נתת עמדי, הוא נתנה לי מן העץ ואוכל. אמנם אכלתי, אבל אני לא אשם, האישה אשמה, היא נתנה לי מן העץ. וגם אתה ריבונו של עולם קצת אשם, תראה איזו אישה נתת לי. אתה הרי נתת לי את האישה הזו.

ויאמר ה׳ אלוהים אל האישה מה זאת עשית? ותאמר הנחש השיאני ואוכל. האישה משיבה, שגם היא לא אשמה, הנחש האשם, הוא פיתה אותה. וחז"ל (סנהדרין כט, ע"א) אומרים לנו, שאם היו שואלים את הנחש, למה פיתית את האישה, הוא היה משיב, גם אני לא אשם, משום שלא חשבתי שישמעו לי, כי דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין. וכך אירע, שאף אחד לא הודה שהוא אשם, וכל אחד טען, השני אשם.

מה היתה האמת? שכולם היו אשמים, ולכן כולם קיבלו עונש. ויאמר ה׳ אלוהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה וגו' אל האישה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך וגו' ולאדם אמר כי שמעת לקול אישתך ותאכל מן העץ אשר ציויתיך לאמר לא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך וגו'.

ומאז ועד היום ממשיך הענין, שמי שעושה עבירות, אף פעם לא רואה את עצמו אשם בזה, תמיד יש לו טענות שאחרים אשמים, והוא תמיד בסדר. אבל תמיד בסופו של דבר הקב״ה מעניש גם אותו, כי גם הוא אשם.

לעומת כן מהי דרכן של צדיקים? להאשים את עצמם, ולהודות מיד ולומר חטאתי. וכמו שמצאנו אצל דוד המלך (שמאול ב' פרק יב) שכאשר נתן הנביא נשלח מהשם יתברך אל דוד המלך להוכיחו על חטא בת שבע, כתוב: ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה׳. ויאמר נתן אל דוד גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות.

כך מצאנו אצל יונה הנביא, שכאשר אמרו אליו האנשים שבספינה, הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו. ויונה מאשים את עצמו, ואומר להם זה בגללי, כי מלפני ה׳ הוא בורח. והעיר הרב מבריסק זצ״ל, יונה היה יכול לטעון שזה גם בגללכם, משום שאתם עובדי אלילים. שהרי כתוב שם (יונה א, ה) ויזעקו איש אל אלוהיו, ופירש רש״י שם, שהיו שם משבעים אומות של עובדי כוכבים. בכל זאת הוא האשים רק את עצמו, כי כך דרכם של צדיקים להאשים רק את עצמם, ולא את אחרים.

התורה הקדושה בעצמה, טרחה לפרש כמה דוגמאות להראות את גנות המידה הזו להאשים את האחרים, ולדרוש מאחרים לשנות את עצמם. ובדרך כלל, כל מי שדרש מאחרים ולא דרש מעצמו, קיבל עונש. ללמדינו שעיקר תפקיד האדם בעולם הזה, זה לא לחנך אחרים, אלא דבר ראשון לחנך את עצמו.

השמש והלבנה

וכך כתוב בפרשת בראשית (בראשית א, טז): "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה, ואת הכוכבים". והפסוק הזה קשה, בהתחלה כתוב "את שני המאורות הגדולים", איך כתוב בהמשך "את המאור הגדול ואת המאור הקטון"?

מפרש רש"י, שוים היו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד.עד כאן לשונו.

האם הלבנה צדקה בטענתה? בודאי שהיא צדקה. אם כן למה היא נענשה להיות קטנה? משום שרצונה היה, שאם אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, אם כן היא מבקשת שהשמש תהיה קטנה. שהשני יתקן את עצמו, לא אני. אומר לה הקב״ה, אם את טוענת אי אפשר לשני מלכים בכתר אחד, לכי ומעטי את עצמך. כי לעולם אסור לדרוש מהשני לשנות את עצמו, כדי שאני לא אשנה את עצמי.

מנין לנו שזו היתה דרישת הלבנה שהשמש תיעשה קטנה? משום שבגמרא (חולין ס, ע"ב) מפורש, שאחרי שהקב״ה אמר ללבנה לכי ומעטי את עצמך, אמרה לפניו, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי. משמע שהיא לא התכוונה בדבריה שהיא תהיה קטנה, כוונתה היתה שהשני יהיה קטן. אומר לה הקב״ה אם יש לך דרישות, זה רק מעצמך, אין לדרוש מהשני להיות קטן אפילו למען היושר והצדק.

והרי גם השמש היה יכול לטעון טענה זו שאי אפשר לשני מלכים בכתר אחד, הרי זה לא טענה שקשה לטעון אותה. למה השמש לא טען את זה? משום שהוא ידע שאם הוא יטען את זה, זה רק כדי שהוא יהיה קטן, הוא לא ידרוש את זה מאחרים. וכיון שהוא לא היה מוכן להיות קטן, היה עדיף לו לסבול ולהשתמש בכתר אחד, לכן הוא שתק. הלבנה שטענה טענה נכונה מתוך מחשבה שלכן היא דורשת שהשני יהיה קטן, עד היום נשארה קטנה.

הצלם והכסף

סיפר הרב זילברשטיין שליט"א:

"לפניכם מעשה מדהים ומרגש שאירע לאחרונה בבית הדין בעיר חולון. אל בית הדין הגיעו ל'דין תורה' חתן טרי, כשלצידו, הצלם שצילם את חתונתו. מה קרה? הצלם הגיע לתבוע את החתן, מפני שלאחר שצילם והסריט את החתונה, אין החתן מוכן לשלם את כל הסכום שנקבע מראש.

החתן, מצד שני טוען, כי אין הוא מוכן לשלם את כל הסכום שנקבע עם הצלם, מפני שהצלם לא עשה את עבודתו כראוי, ומדוע? רבנים חשובים רבים שהגיעו לחתונה לא צולמו, ובכך אין לחתן מזכרת מנוכחותם בחתונה, והדבר מצער אותו עד למאוד ואינו מוכן לשלם לו את כל הסכום.

 

הצלם, טען מנגד, כי השתדל לעשות את מלאכתו נאמנה, אך הסיבה שלא הספיק לצלם את כל הרבנים החשובים שהגיעו לחתונה, היא מפני שהרבנים הגיעו לדקות ספורות והתערבבו בקהל הרב שנכח בחתונה, על כן, לא הספיק הוא להגיע לכולם ולצלמם.

בית הדין שמע את הטענות והחל לדון ולחקור בצדדי הדין על פי כללי התורה. לאחר שבדקו את כל הצדדים, נשאר בית הדין בספק: מצד אחד החתן לא קיבל את העבודה כפי שדרש וציפה, מצד שני הצלם עשה כל אשר ביכולתו, על כן, מחוסר ראיות נשאר בית הדין בספק.

מכיון שכך, פנה אב בית הדין אל החתן ואמר לו: "ראה חתן יקר, הרי החתונה כבר היתה, וכעת אתה יוצא לחיים חדשים עם כלתך, הצעתי היא לך שתוותר לצלם ותשלם לו את כל הסכום על עבודתו, וכך בוודאי תזכה לחיים טובים עם רעייתך. אם תשאיר את הצלם עם צער וקפידא, הדבר לא יוסיף לכם".

 

אב בית הדין לא הסתפק בכך ואמר לו: "אם תוותר לצלם ותשלם לו את כל הסכום, אני אברך אותך בנוכחות הדיינים שתזכה השנה עם כלתך לפרי בטן". שקט השתרר בבית הדין והכל חיכו למשמע תגובתו של החתן. אך לתדהמתם הרבה, החתן נעמד לעיני כולם ואמר: "איני מוכן לוותר לו, לא אשלם לו שקל נוסף על העוול שנוצר לי".

כל הנוכחים בבית הדין היו המומים – לא בכל יום נשמעת פניה נרגשת מאב בית הדין החשוב אל אחד הצדדים בברכה כי אם יוותר ולא יעמוד על דעתו, יזכה הוא בפרי בטן, ואם זה לא מספיק, הוא מסרב לקבל את הברכה.

 

אך הנה לפתע, באותו רגע, נכח באולם בית הדין אברך שהגיע על מנת להתלמד כיצד נעשה דין תורה, ומיד כששמע את פנייתו של אב בית הדין לחתן, היה הוא נרגש עד למאוד ואמר: "כבוד אב בית הדין, אני מוכן לשלם לצלם את כל תוספת התשלום שמגיעה לו מהחתן, ובתמורה לכך, אני מבקש שהברכה של הרב לפרי בטן תחול על אחותי הנשואה כבר מזה עשר שנים ולא זכתה לילדים".

 

תדהמה הוכתה בבית הדין. לא בכל יום מתרחשים מקרים נדירים שכאלה. החתן, ששמע באותו רגע את בקשתו של אותו אברך מתלמד, הבין כי ברכתו של אב בית הדין אינה ברכה פשוטה, אלא שווה היא הרבה, ומיד חזר בו והכריז: "אני חוזר בי! אני מוכן לשלם לצלם את כל המגיע לו, ובלבד שאב בית הדין יברך אותי ואת כלתי בפרי בטן". איזה אקשן!

 

"זה כבר מאוחר מידי", השיב אב בית הדין לחתן, "לאחר שלא הסכמת להצעה, גילית שאינך באמת מעוניין בכך, ולכן איני מוכן לעשות איתך עסקה זו". החתן לא וויתר והחל להתחנן על נפשו: "לא, אני באמת מוותר לו", אמר והוציא מיד מכיסו צ'ק בכדי לשלם לצלם, "ובלבד שיתן לי הרב את ברכתו היקרה".

 

אב בית הדין שתק לכמה רגעים והירהר מעט.

"אתה, החתן תשלם לו את הסכום, ואני אברך אותך שתזכה לפרי בטן.

אך גם את האברך המתלמד שמסר נפשו והיה מוכן לשלם לצלם את הכסף ובלבד שיזכה בפרי בטן, אני אברך שתזכה אחותו עוד השנה לפרי בטן, בריא ושלם".

 

הכל היו מרוצים מהפשרה, החתן כתב מיד צ'ק לצלם ונפרד ממנו בידידות, ואב בית הדין עמד בנוכחות הדיינים ובירך את החתן ואת אחותו של האברך שיזכו עוד השנה להתבשר בבשורות טובות.

 

רבותיי היקרים, שמעו ותחי נפשכם מה אירע בסופו של יום. באותה שנה, נפקדה הכלה, אשת החתן בבת, וכמוה, נפקדה אחותו של האברך, אף היא באותה שנה, בבת בריאה ושלימה, אחר עשר שנים של ציפייה ארוכה וקשה. (בטאון 'קול ברמה', רמת אלחנן) היה זה מעשה אדיר של קידוש שם שמיים בגודלו ומעלתו של המוותר לרעהו ואינו מעמיד דבריו על פי הדין.

 

הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שהיה עד לכל הפרשה חיזק את כוחו של הויתור של האברך המתלמד, שלמרות שבסופו של דבר לא היה צריך לשלם לצלם את הכסף, אך כיוון שהיה רק מוכן לשלם בשביל השלום, והאמין בברכת הרב, זכה לראות במו עיניו את הנס – בת ראשונה לאחותו לאחר עשר שנים!

 

תוותרו אחד לשני! – לא מפסידים מכך! הקב"ה המנהל את העולם לא שוכח את מי שוויתר ועשה רבות למען השלום, והוא משיב לו כפליים בישועות גדולות. כך זכה גם אליעזר להיכנס חי לגן עדן!

 

ה.

יש עוד דוגמא, שכתובה בפרשת וישב. התורה מסמיכה את ענין תמר ויהודה לענין אשת פוטיפר, ורש״י מסביר שם (בראשית לט, א) שזה בא ללמד, שכמו שתמר התכוונה לשם שמים להעמיד תולדות מיהודה, גם אשת פוטיפר התכוונה לשם שמים, משום שראתה באיצטרולוגיא שלה שעתידה להעמיד בנים מיוסף, אלא שלא ידעה אם ממנה אם מבתה.

מה ההבדל בין תמר לאשת פוטיפר? למה מתמר יצא משיח, ומאשת פוטיפר נשאר שם רע לעולם ועד. ההבדל נעוץ בהבדל זה, האם הדרישות תהיינה ממך או מהשני.

כאשר תמר מתכוונת לשם שמים, היא לא מדברת כלל עם יהודה, אלא היא יושבת על פתח עינים, וממתינה. אם יהודה יגש אליה, הרי טוב. ואם לא, היא תחזור הביתה. היא דורשת רק מעצמה, ולא מאחרים.

לעומת כן כשאשת פוטיפר מתכוונת לשם שמים, היא דורשת את זה מיוסף, וכאשר הוא מסרב, היא מכריחה אותו ותופשת אותו בבגדו. מה יוסף חייב לך ולכל הלשם שמים שלך? אם את דורשת מאחרים, כל הלשם שמים שלך שקר.

האברך והל"שם שמים" של "כבוד התורה"

 

את העובדה הטרייה שמענו מפי הרב בנימין כהן שליט״א יושב ראש קרן השביעית. אברך חשוב תושב מרכז הארץ, מוסר שיעורים קבועים מדי יום ביומו באחד מיישובי השרון. השיעור נמסר בין מנחה למעריב ומשתתפים בו מתפללי המושב הדתיים הבאים לבית הכנסת.

באותו מושב מעורב, מתגורר יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, שאביו נפטר לפני כחצי שנה. האב, יהודי דתי הותיר אחריו בן ובת שאינם שומרים תורה ומצוות, ו-12 מיליון שקלים כירושה, וגם צוואה חתומה בידי עורך דין: הבן יקבל 10 מיליון שקלים והבת 2 מיליון, אך בתנאי מראש שהבן יאמר אחריו קדיש כל יום בשלושת התפילות בכל ימות השנה. אם לא יקיים את התנאי, תתחלק הירושה – חצי חצי הוא שש והבת שש. צוואה כתובה וחתומה. הבת פתחה את הצוואה ועיניה חשכו, אבל התפכחה במהירות, כי אמרה לעצמה: אין מה לחשוש, כי אין סיכוי שאחי יאמר קדיש כל השנה באופן מוחלט 3 תפילות.

 

מה עשתה? החליטה ושכרה חברת חקירות שתעקוב אחריו בתבונה ובסודיות ותתפוס את הפעם האחת שהוא מפספס את הקדיש ואז מיד יש לה ביד 4 מיליון שקלים נוספים. כמובן שהיא התייעצה קודם לכן עם ׳עורך דין׳ להיות בטוחה כי בנוסח הצוואה משתמע באופן מוחלט שאם יחסיר ׳קדיש׳ אחד היא תוכל לעכב לו את הכסף. ׳חברת חקירות׳ ככל שתסחט כספים, לא יחסר הרבה מתוך ה-4 מיליון.

אך התוכנית שלה לא הייתה קלה. כאן אנו שבים לאברך היקר הנ״ל. הוא מוסר את השיעור היומי באותו ישוב, בין מנחה למעריב, הבן מגיע ערב ערב לתפילת מנחה, ממתין אחריה לערבית ואומר קדיש.

הבעיה היתה שהבן לא נכנס לשיעור בין מנחה למעריב הוא יוצא בקביעות מיד אחרי מנחה ולא ממתין אפילו רגע להקשיב את השיעור, מפטפט בחוץ ומשתעמם ובשום אופן לא שומע מילה אחת. כיוון שהוא סיפר לאברך מוסר השיעור כי הוא בא במיוחד כדי לומר קדיש על אביו, לכן האברך היטיב עימו ובקביעות בסיום השיעור, האברך יוצא החוצה מסמן לו בידו כי מתחילים ערבית כדי שלא ישכח את המעריב מחמת עסקיו בחוץ.

לומר את האמת, האברך, הרגיש מבוזה במידת מה, שצעיר שאינו שומר תורה מזלזל בו ולא מוכן לשמוע אפילו מילה אחת של דברי תורה והוא טורח לצאת החוצה לקרוא לו לומר קדיש, אבל, האברך היודע את ערכו של ה׳קדיש׳ כמבואר בחז״ל, עשה זאת למענו – ולמען אביו שוכן עפר. הבלשים של ׳חברת החקירות׳ מיקדו את מאמציהם בשעות הללו של מנחה ומעריב, המתינו בסבלנות לערב אחד שהבחורצ׳יק יסתכל באיפון שלו וכדומה, ימשיך בעסקיו וישכח מעריב אחד, אבל הם לא השיגו את מבוקשם כי האברך היה יוצא וקורא לו פנימה.

האחות, הבינה כי היא משקיעה כסף לפח, החליטה ועשתה מעשה, ביררה את כתובתו של האברך והרימה אליו טלפון. סיפרה לו דוגרי את כל הטמון מאחורי הקדיש של אחיה, וכי היא מפסידה מכך ארבע מיליון שקלים. ׳אני בטוחה כי לולי שהיית קורא לאחי פנימה, יבוא ערב אחד שהוא ישכח ואני ארוויח את הכסף, ולכן, אני מבקשת ואומרת: ידוע לי כי יש בקהילתכם אנשים הזקוקים לעזרה כספית, אני מוכנה לתת לנזקקים חרדים ארבע מאות אלף שקל דרכך, אם בסך הכל קדיש אחד לא תקרא לו פנימה.

לא בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה…׳

האברך נסע לבני ברק, למעונו של מרן ראש הישיבה שליט״א, הציג לפניו את הסיפור ושאל לעצתו.

מרן אמר לו כי עליו לדאוג לקדיש שלו באופן שלם ולא לעשות שום שיקולים (כל קדיש של כל יהודי חשוב עד מאוד). ואז העלה האברך שיקול נוסף: הרי יש כאן ביזוי התורה כי הוא יוצא מהשיעור בקביעות מזלזלת ואני עצמי יוצא לקרוא לו אחר כך לקדיש, ואם כן חשבתי לעצמי שמותר לי להימנע מלקרוא לו. הביט עליו מרן ושאל בתמיהה (של חוכמה): וכי קוראים לך 'תורה'?!…

האברך קיבל את ברכת מרן להצלחה. שב לביתו השיב טלפון לאחות, כי אין על מה לדבר והוא ימשיך בשלו לקרוא לו לקדיש. האחות הרימה ידיים מהדרך הזו. הבן המשיך בקדיש שבוע ועוד שבוע. ערב אחד, לפתע, אחרי ערבית, שאל הבן את האברך: ׳תאמר לי לא פוגע בך שאני ככה בחוץ ולא תורם רגע אחד כדי להקשיב לך?…׳ ׳אני מחלק לשומעים יהלומים, ההפסד כולו שלך׳ הגיב האברך. ׳יהלומים?!׳ תמה הבן. ׳כן יותר מיהלומים. תנסה להקשיב פעם אחת ותיווכח׳ – ׳טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף׳ עם כל המשתמע מכך.

הבן אזר אומץ עצמי והתאמץ, נכנס לשמוע שיעור, ועוד שיעור. ו…כיום הוא התחיל לשמור שבת, ויש לאביו בשמים נחת כפול לא רק מהקדיש, אלא גם שהארבע מיליון עוברים לידיים טובות, תודות לאברך שלא איבד לו גם לא קדיש אחד [מוסש"ק יתד וישלח תשע"ו].

 

האדם מאשים את חבירו שעשה במזיד!

יש עוד תכונה רעה, שכאשר אדם עושה דבר שלילי בשוגג, אדם אחר במידותיו הרעות נהנה להאשים אותו כאילו שהוא עשה את זה במזיד. הוא נהנה לראות את השני בקלונו, ונהנה לראות איך שהשני לא בסדר, והוא מתוך הרגשת עליונות מטיף לו מוסר.

התורה טרחה לפרש את זה בפרשת בראשית (ד, כג -כד), כתוב: "ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך האזנה אמרתי, כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי. כי שבעתים יוקם קין, ולמך שבעים ושבעה".

כותב רש״י שהיו נשיו פורשות ממנו, לפי שהרג את קין ואת תובל קין בנו. שהיה למך סומא, ותובל קין מושכו. וראה את קין ונדמה לו כחיה, ואמר לאביו למשוך בקשת והרגו. וכיון שידע שהוא קין זקנו, הכה כף אל כף וספק את בנו ביניהם והרגו.

והיו נשיו פורשות ממנו, והוא מפייסן שמען קולי להישמע לי, וכי איש אשר הרגתי, לפצעי הוא נהרג. וכי אני פצעתיו מזיד, שיהא הפצע קרוי על שמי. וילד אשר הרגתי, לחבורתי נהרג, כלומר על ידי חבורתי, בתמיה. והלא שוגג אני ולא מזיד, לא זהו פצעי ולא זהו חבורתי. כי שבעתים יוקם קין, קין שהרג מזיד, נתלה לו עד שבעה דורות, אני שהרגתי שוגג, לא כל שכן שיתלה לי שביעיות הרבה. עד כאן לשונו.

האם למך צדק? בודאי שהוא צדק לגמרי. הוא הרי היה סומא, ובנו אמר לו למשוך בקשת. פשוט שלא שייך להאשים אותו, הרי רואים שהוא הצטער כל כך כששמע שהרג את קין עד שספק את כפיו בכזו עוצמה, שהרג גם את בנו תובל קין, ובודאי שהוא הצטער שהרג את בנו תובל קין שהיה עוזר לו כשהיה יוצא החוצה.

אם כן למה נשיו רצו לפרוש ממנו?

לימדה אותנו התורה שיש מידה רעה לאדם, שהוא שמח לראות את השני מפרפר תחת ידיו. אם השני עשה איזה דבר גרוע, יש לו שמחה עצומה לדבר על זה, ולהראות לו במה שהוא לא היה בסדר, למרות שהוא לא אשם, והוא נהנה שהשני צריך להצדיק את עצמו שהוא לא אשם. כל זה נותן לו הרגשת עליונות, אני בסדר, השני לא בסדר.

 

והתורה כתבה רק את טענת למך, להראות שודאי שלמך צדק והוא לא היה אשם, והוא רק קיים גזירת שמים שקין ימות לאחר שיוולד לו דור שביעי. והתורה גם רמזה את טענותיהם של נשיו, להראות איך אנשים מושחתים מרגישים הנאה מיוחדת להראות את עצמם יפי נפש, ולפרוש מהשני שעשה איזה דבר שלילי, למרות שגם הם יודעים שהוא לא אשם.

 

אם אחר לא מוותר – לדון לכף זכות – לא לחנך אותו!

צריכים לדרוש מעצמינו בכל התקלות עם הזולת, שאנחנו נהיה אלה שמוותרים, ולעולם לא לדרוש דרישות מאחרים, ולא להעיר לאחרים מתוך דחף שאינו נשלט. בכל זאת אם נראה אנשים אחרים שאינם נוהגים כך, אל לנו לחשוב כמה הם מושחתים במידותיהם, ולזלזל בהם בתוך לבינו על היותם אנשים בלתי מתוקנים. עלינו לדון אותם לכף זכות, ולומר 'מה ניתן לדרוש מהם'. יתכן שלא למדו, ואילו למדו היו מתוקנים. יתכן שמאורעות החיים שעברו, עירערו את עצביהם כל כך, עד שאין להם שליטה על עצמם לגמרי. עלינו לרחם עליהם ולראותם במבט חיובי, ולהמשיך לתבוע מעצמינו עד כמה שניתן, ויתורים וכבוד הזולת.

נלמד מרבקה אמנו, שכאשר בא לפניה אליעזר ומבקש ממנה תשקי אותי מן הכד, הגמיאיני נא מעט מים מכדך. היא לא פתחה בשיחת מוסר, למה שאשקה אותך, אני מוכנה לתת לך את הכד ותשתה לבד. למה אתה דורש ממני פינוק יתר, שעוד אקריב את הכד לפיך ואשקה אותך. אלא כתוב שהיא אומרת לו שתה אדוני, ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו. היא ידעה שאין עליה חיוב לחנך את אליעזר.

אם כן אם הוא דורש פינוק, ויש באפשרותה להעניק לו את זה, היא תעשה את זה בשמחה. וזה בעצם היה המבחן של אליעזר, שבאמת רבקה גומלת חסדים, כי היא מוכנה גם לפנק את השני, במקום לחנך אותו.

נלמד מכל זה, שבדרך כלל לא מוטל עלינו לחנך את השני, וגם בדרך כלל השני לא יקבל את המוסר שלנו. לכן עלינו לחפש כמה שיותר לדרוש מעצמינו סבלנות וויתורים כדי שלא להתנגש בשני.

 

א. "כי צריך לחנך אותו. אסור לוותר לו!"

האדם שלא ויתר וחסם אותי – ועשה תאונה עם רכב שלפניו…

 

הנהג שהרג 25 תיירים רוסיים בדרכו לאילת, [דצמבר 2008, כסליו תשסט] היה זה בעקבות שאוטובוס אחר עקף אותו במחסום והוא כל הדרך ניסה להשיג אותו ובסיבוב מסוכן יצא לעקיפה והתדרדר לתהום והרג 25 בני אדם. לא מוכן לוותר! זה עתה הסתיים משפטו והוא נידון לשמונה שנות מאסר!

 ומצד שני, כאשר השני מתחכך בנו, תופש את מקומינו, דוחף אותנו, פוגע בנו, מרגיז ומקומם אותנו בדיבוריו או בהתנהגותו, להשתדל לדרוש אך ורק מעצמינו את מירב הסבלנות והויתורים כדי שיהיה שלום.

אלו הם אורחות ודרכי תורתינו הקדושה אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ויהי רצון שיסיעינו השם יתברך לזכות לזה בשלימות.

השידוך של החפץ חיים

 

סיפר עוד מרן הגראי״ל כי השידוך הראשון של מרן החפץ חיים זצוק״ל נוצר עם טהרה של ויתור וגדלות בבין אדם לחברו, כי כידוע החפץ חיים התייתם מאביו עוד בהיותו נער בן שתים עשרה. בהיותו בן שש עשרה אימו נישאה בזיווג שני. לבעל אימו מהזיווג החדש, הייתה בת מבוגרת מהחפץ חיים בעשר שנים.

 

פעם אחת כאשר החפץ חיים הגיע הביתה לבקר את אימו ראה כי היא עצובה מאד, ואף בכתה. היא סיפרה לו כי בעלה אמר לה כי אם לא תצוה את בנה לשאת את בתו הוא יגרשנה.

 

החפץ חיים השיב לעומתה, כי הוא מוותר ומסכים להינשא לבת ישראל זו [ועשה כן גם מחמת מצוות כבוד אם] ואכן נשא אותה לאישה בזיווגו הראשון, ורוב הילדים שלו ממנה. [ואמר שאלמלא אישה זו לא היה זוכה לעסוק בתורה כראוי, מפני שבפשטותה היתה מסוגלת לחיות בדלות נוראה על מנת להקדיש את חייה ללימוד התורה של בעלה].

 

זיווגו השני של החפץ חיים

 

מרן המשיך מעניין לעניין באותו עניין, אודות זיווגו השני של החפץ חיים. כי אפשר לראות את דרכי שמים וחסדי ה׳, כי לימים כאשר החפץ חיים התאלמן הוא לא רצה לישא אישה שניה, ולכן שיגר מכתב לבנו שהתגורר בוורשא, וביקש ממנו אולי יבוא לדור לצידו בראדין.

ואכן הם באו לראדין אך כעבור תקופה קצרה ראה בנו כי קשה מאוד לאישתו שהתרגלה לחיי העיר הגדולה וורשא, שהייתה עיר מסודרת, ואילו ראדין הייתה עיירה קטנה עם בוץ, ללא תשתית של מים וחשמל וכיוצא בזה.

כיון שכך, נאלץ החפץ חיים לשאת אישה בזיווג שני. [מן הסתם יכל להתעקש עם בנו שישאר, ואני מכיר הרבה הורים בגיל הזה שהיו אומרים לבן – מה כך אתה זורק את אבא שלך? ומכל שכן שמדובר בגדול הדור! אך הוא ויתר].

 

הוא היה אז בשנת ס"ח לחייו אך אמר שאם כבר לישא אישה בזיווג שני רצונו דוקא בבת בנים.

ואכן התקיים בו ממש מה שאמרו חז״ל ביבמות (סב, ע"ב) ״נשא אדם אישה בילדותו ישא אישה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה״.

 

בסופו של דבר בצוק העיתים בעקבות המהפכות ברוסיה, גזירות הדת ומלחמות העולם, דווקא ממה שנאלץ לשאת אישה זו בזקנותו, זכה לזרע ברך ה׳ מבתו ע״ה פייגא חיה שנשאה להרב זקס זצ״ל.

 

 

פרשת נח

המשקיע ברוחניות – לא מפסיד! [והגדת עם תוספות מרובות]

"מן הארץ ההוא יצא אשור, ויבן את נינוה" (בראשית י, יא)

כתב רש"י: כיון שראה אשור את בניו שומעים לנימרוד ומורדים במקום לבנות המגדל, יצא מתוכם. עד כאן.

 

לשם מה מספרת לנו זאת התורה, מה מתוסף לנו בידיעת הדבר? והרי התורה, לשון הוראה היא (זוהר ח"ג נג, ע"ב). אלא דבר גדול למדנו. אשור פחד שבניו יסחפו בעצת נימרוד למרוד בבורא יתברך, ופעל להצילם. יצא ובנה את נינוה העיר הגדולה עבורם. היה זה בשנת אלפיים לבריאת העולם. כעבור אלף שנים, בשנת שלושת אלפים לבריאת העולם, השחיתה נינוה דרכה ונגזר שתהפך, והקב"ה שלח את יונה להזהירם, שיטיבו את דרכם והאסון ימנע. יונה ניסה להשתמט, והקב"ה הכריחו, ושבו בתשובה והמתיקו הגזירה. מדוע? משום שהקב"ה זכר להם את זכות המייסד, שבנה את העיר עבור בניו כדי לנתקם ממרד נימרוד. ללמדנו, שפעולה לכבוד שמים אינה נאבדת, "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך" [אבות פ"ב מי"ד], והוא "שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור" (דברים ז, ט)!

החפץ חיים זוכר את גירוש ספרד – בעת מלחמת האזרחים בספרד – לאחר 400 שנה!

וכן רואים אצל הרן אחיו של אברהם, כשכאשר יצא אברהם מכבשן האש, וחשש נימרוד שיאבד את כל שילטון הכפירה שלו, הכריז שמי שמאמין באלוהי אברהם יזרק גם הוא לכבשן האש, והרן אמר אני מאמין באלוהי אברהם, ונזרק לכבשן האש ונשרף, כמפורש ברש״י סוף פרשת נח.

ובזה לא נתבטלה הבחירה בעולם, בראותם שגם מי שהאמין נשרף. ועל ידי זה היה שייך שנימרוד ימשיך את שילטון הכפירה שלו.

 

והנה באופן שיטחי הנראה לעינים, נראה שהרן מסר נפשו למען השם יתברך ולא יצא לו כלום מזה, שהרי נשרף ומת, אבל אם מתבוננים רואים שכל עם ישראל יצא ממנו!

כי כל האמהות הקדושות. שרה רבקה רחל ולאה בלהה וזילפה יצאו ממנו ממש, וכל שלשלת מלכות בית דוד עד משיח צדקינו יצא ממנו ממש.

 

שהרי הרן השאיר אחריו שלושה ילדים, לוט, ושרה ומילכה, כמפורש בסוף פרשת נח. ושרה נישאה לאברהם ומלכה נישאה לנחור [ששניהם- אברם ונחור היו אחי הרן].

והנה שרה אמנו היא בתו של הרן. והרי לנו ששרה יצאה ממנו ממש.

וממילכה בת הרן ונחור נולד בתואל ובתואל הוליד את רבקה – נמצא רבקה אמנו נינת הרן, כמפורש בסוף פרשת וירא. הרי לנו את רבקה שהיתה מזרע הרן.

ואח של רבקה לבן הוליד את רחל ולאה בלהה וזילפה, נמצאו הן בנות נין של הרן!

 

וכמו שכתב רש״י בסוף פרשת ויצא (בראשית לא, נ) שגם בלהה וזילפה היו בנות לבן. הרי לנו שכל האמהות הקדושות יצאו מהרן עצמו, ומשם נמשכו כל ישראל.

ולוט בן הרן הרי יצא ממנו מואב שממנו יצאה רות המואביה אם מלכות בית דוד, עד משיח צדקינו.

 

הרי שהשם יתברך שילם להרן על מסירות נפשו באופן נפלא ביותר.

אמנם למראית העין לא היה נראה כן, כי השם יתברך לא שילם מיד. אלא שהשם יתברך הוא ארך אפים ויש לו סבלנות לשלם גם לדורות שאחר כך. וזה יסוד גדול להאמין ולדעת ששום מעשה אינו נאבד.

 

מעז יצא מתוק [ספר אמונה שלמה ח"ה]

לפני מספר שנים ישב יהודי שומר תורה ומצוות בטיסה מלונדון לתל אביב, ובסמוך לו ישב אדם גלוי ראש. בין השניים התפתחה שיחה, ובמהלכה התברר לנוסע שומר המצוות, כי היושב לצידו הוא יהודי בדיוק כמוהו. בהמשך התברר, שבנו של האיש גלוי הראש הוא אברך כולל ובעל משפחה חרדית לכל דבר. לתמיהתו הגלויה של הנוסע החרדי, סיפר שכנו לספסל על הדרך שבה הגיע בנו ליהדות ולשמירת תורה ומצוות:

״בני היה סטודנט מצטיין למשפטים באחת מהאוניברסיטאות הטובות באנגליה. עם תום לימודיו ובתחילת שנת ההתמחות שלו, הוא קיבל הצעה מאחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים במדינה, לעבוד אצלם. אנשי המשרד דאגו ׳לדוג׳ את הסטודנטים המצטיינים ולצרפם לחברה היוקרתית.

״משפחתנו לא שמרה מצוות״, סיפר האב. ״שום קשר לא היה לנו ליהדות, אבל על דבר אחד בלבד הקפדנו – לאכול יחד בליל ראש השנה היהודי. משום כך, כשהתקרב ליל ראש השנה, ביקש הסטודנט, שעבד כמתמחה במשרד, יום חופש, לרגל ראש השנה הקרב.

״ראש השנה??״ תהה המעסיק, ״זה בעוד כשלושה חודשים״ (ראש השנה הנוצרי חל אז).

״ראש השנה היהודי״, השיב הסטודנט בפשטות, כשהוא אינו מודע להלם העובר על המנהל. לימים התברר לו, שבמשרד היוקרתי מעולם לא עבד יהודי. ״בבקשה״, ענה לו המנהל בחיוך מעושה, ״קח חופשה״.

כשחזר, גילה לתדהמתו שהחדר, שבו עבד, נתפס על ידי מתמחה אחר, לו עצמו הוקצה חדרון אפל בקצה המשרד. במקום לטפל בתיקים משפטיים רציניים וסבוכים, כפי שעשה קודם לכן, היה עליו לעסוק בצילום מסמכים ובהדבקת בולים. הבחור הפיקח ידע, שהם עושים זאת במתכוון, בשל היותו יהודי, אך הוא גם ידע שהנהלת המשרד לא תעז לפטר אותו. אם יפטרו אותו, הוא יוכל לתבוע אותם על פיטורים ממניעים גזעניים. המסר בכל מקרה, היה ברור לחלוטין. הוא ידע, שמיד בתום החוזה לא יהיה לו עוד מה לעשות במקום. ״בני כעס מאוד״, המשיך האב וסיפר. ״וגם היה פגוע מאוד״. ״אם הם כאלה אנטישמיים, אדאג ללמד אותם לקח", הוא החליט, והעובדה שאין להם אפשרות לפטר אותי, בהחלט תעזור כאן.

הבחור הגיע לחנות לתשמישי קדושה בלונדון, וביקש את הבגדים ״הכי פרובוקטיביים״ שיש להם. הוא רכש חאלאט חסידי וגרטל עבה, ציצית ענקית וכיפה בולטת. עם כל הלבוש הזה הוא הגיע למשרד בכל יום, והסתובב בו הלוך ושוב לעיני הלקוחות המשתאים. הוא רווה נחת בראותו את הבוסים שפגעו בו, יוצאים מדעתם.

בשלב מסוים החליט הבחור לנסות להבין, מה משמעותם של הבגדים האלו – מהי ציצית? למה שמים על הראש כיפה, ובכלל – מה זה יהודי?

ההתעניינות שלו התעוררה גם בשל החשיפה לבגדים ה׳מוזרים׳ ויוצאי הדופן שגילה, וגם בגלל השאלות, שהופנו אליו על ידי העובדים במשרד.

כדי לספק את סקרנותו, נכנם הבחור לאחד מבתי הכנסת, והתחיל לשאול את הרב המקומי על פרטי המצוות והמסורת. הוא העמיק בדברים יותר ויותר, ולאחר זמן לא רב קבע לעצמו שיעורי תורה קבועים, עד שהפך לאדם שומר תורה ומצוות.

מי היה מאמין, שבעקבות האנטישמיות של עמיתיו האנגלים, הוא ישוב לכור מחצבתו?!״ סיים האב את סיפורו. (מהרב יצחק פנגר שליט״א)

 

ענין זה למדנו בפרשתנו, שאמרו במדרש (תנחומא ויקהל ד) על הפסוק: ״ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה׳ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה״ (שמות לה, ל)

ויש להבין מהו ״ראו"? מה יש כאן להתבונן?

וגם, מדוע הזכיר שם אביו ואבי אביו, שלא כרגילות? וגם, כבר נכתב מנויו לעיל (שמות לא, ב), ומדוע נשנה כאן?

נאמר במשלי:

"אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה׳ ודעת אלוקים תמצא״ (משלי ב, ד-ה). ואמרו על כך במדרש (שיר השירים רבה א, ט): אם אתה מחפש אחר דברי תורה כמטמונים הללו, אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרך.

ויש להבין, מהיכי תיתי שהקדוש ברוך הוא יקפח שכרו? והלא אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה (פסחים קיח ע״א, בבא קמא לח ע״ב), אפילו שכר חמור (בכורות ה, ע״ב) וכלב (פסחים כב, ע״א).

ועוד, הלא הכתוב מבטיח שיבין וימצא, וכמו שאמרו (מגילה ו, ע״ב) שאם יאמר לך אדם יגעתי [בתורה] ולא מצאתי, אל תאמן!

והתשובה תובן במה שכתב הבינה לעיתים [ח"ב דרוש לג] שלעיתים מבקש האדם להבין ענין מסוים ולא הגיע שכלו לעומקו, או שהייתה חסרה לו איזו ידיעה נחוצה להבנת אותו ענין. אל יאמר שלא מצא, אלא ידע שהיגיעה עצמה היא המציאה ותחשב לו כאלו הבין הענין על בוריו.

 

אבל הרבה יותר מכך. לא זו בלבד שיקבל שכר עבור היגיעה, ולא זו בלבד שלעתיד לבוא ילמדוהו כל מה שלא הבין, [כמו שכתב השל״ה הקדוש זצ״ל (במסכת שבועות) בבאור הכתוב ״תורת ה׳ תמימה, מחכימת פתי״ (תהלים יט, ח) אלא שכל דבר שהאדם טורח בו, גם אם לא עולה בידו, משלים הקדוש ברוך הוא חפצו גם אם כעבור דורות,שהנה אמרו במדרש: לפי שמסר חור נפשו לקדוש ברוך הוא. שבשעה שביקשו לעשות את העגל עמד כנגדם וגער בהם, ועמדו עליו והרגוהו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, אני פורע לך!

 

משל למה הדבר דומה, למלך שמרדו עליו לגיונותיו, עמד שר צבאו ונילחם עמהם, אמר להם: במלך אתם מורדים?! עמדו עליו והרגוהו.

בא המלך, אמר להם: היכן שר צבא שלי? אמרו לו הרגו אותו הלגיונות. אמר לו המלך: חייך, וחיי. אילו ממון נתת עלי, הייתי פורע לך. עכשיו, שנתת נפשך עלי, כל בנים שיצאו ממך אני עושה אותם דוכסים ושליטים!

 

ויותר – חור נתן את נפשו שלא יעשו את העגל, והרגוהו. התמנה בן בנו להקים את המשכן, שהיה כפרה על חטא העגל (שמות רבה נא, ח)

 

נער בן י"ד שבנה את המשכן על פי כוונות עצומות, שבצל אל היה! מהיכן הכוח?

 כעת אנו מבינים מדוע אומר להם משה "ראו" – הביטו שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ובצלאל זה שזכה להשגות עצומות, ובצל אל היית, ותיקן את את משה בענין המשכן, הביטו שהוא בן בנו של חור! על זה מיישר משה את מבטם של ישראל!

 

הרב גלינסקי והעשיר

אחד מתפקידי בתלמוד תורה היה לאסוף עבורו כסף בפורים. רוב היהודים היו עניים מרודים, וניתן היה לקיים בהם בהידור מצות ״מתנות לאביונים״.

היה שם עשיר אחד, רודף צדקה וחסד, שהעניים פקדו את מעונו בפורים. כדי שלא ׳ינצלוהו׳, עמדו בניו בפתח הבית ולא הניחו לבוא אל ביתו פעמיים. התפללתי כותיקין במנין בעלי בתים ועליתי למעונו, הייתי לבדי והיתה לי שהות לחמם את ליבו לעזרה למאות בני הישיבה.

ואכן נדיב היה, ותרם סכום השוה לכאלפיים דולרים, אוצר קטן. ידעתי שאין מניחים לבוא לפניו פעם נוספת, לכן ׳שכחתי׳ חפץ בביתו. כל היום חזרתי על פתחי יהודים וקיבצתי פרוטות, איני מזלזל בהן, ולפנות ערב שבתי לביתו של העשיר.

״כבר היית כאן״, חסם בנו את הכניסה. ״אכן״, אישרתי, ״אבל שכחתי פה משהו״. אמר: ״תוכל לעלות, אם תבטיח שלא תבקש עתה כסף״. הבטחתי, ועליתי. ״שכחת פה משהו״, אמר העשיר, והחזיר לי את ׳אבדתי׳.

הודיתי, וברכתיו. עמדתי לצאת. ״חכה״, אמר, ״אינך רוצה כסף?״

לא התחייבתי לשקר. ״ודאי שאני רוצה. המוני בני הישיבה רוצים, דרכי״. לא עברתי על הבטחתי. קם, והכפיל את הסכום!

חזרתי לישיבה למסיבת הפורים, עליתי על השולחן וסיפרתי את הסיפור, אף הפקתי את לקחו – טוב להפקיד אצל אדם עשיר. כמה טוב אפוא להפקיד תורה ומעשים טובים אצל אדון הכל -מקבלים בכפל כפלים!

כשמסתכלים במבט רוחני – לא מפסידים

סיפר הרב שלמה לוינשטיין שליט"א מעשה מדהים שאירע בארץ בשנת התשס"ה:

"ישנו יהודי חשוב שזכה לעשות חיל בעסקים. הוא ביצע עסקאות מוצלחות ושמו הלך וגדל בכל מקום בעולם. הוא פתח מפעלים וההצלחה האירה לו פנים. והנה, באחד הימים, רצה הוא לערוך עסקה חדשה ומפתה שעמדה על הפרק, אך לצורך כך הוא נזקק להלוואת ענק – 300,000 ₪ זה היה הסכום שנדרש לו לביצוע העסקה.

הכספים הרבים שהשקיע וההלוואות הרבות שכבר לקח לעסקאות אחרות לא אפשרו לו להשיג סכום שכזה. הוא החליט להגיע לביתו של אחד הגבירים החרדים בארץ ולבקש את עזרתו. הוא קבע עימו פגישה והגיע לביתו. "שלום עליך", פנה העסקן החרדי אל הגביר. "זקוק אני בדחיפות לעזרתך. הנני עסקן חרדי גדול בעל חברת… וכעת ישנה עסקה גדולה שעומדת על הפרק ועל מנת שאוכל לבצעה, דרוש אני להלוואה של 300,000 ₪ מיידית. אנא, עזור לי ובעזרת השם אשיב לך סכום זה בעוד מספר חודשים".

הגביר החרדי שהיה נדיב לב, שמע את דבריו והינהן בראשו כאות הסכמה. "אך מי הם הערבים שלך?", שאל הגביר את העסקן. "מי הם האנשים הערבים, שאם לא תחזיר לי את הכסף, אגבה מהם את הסכום המלא?".

העסקן החרדי הביט בגביר בתמיהה ואמר: "אתה פוגע בי! אני נראה לך כאדם לא אמין שיגנוב לך את הכסף? הרי שמי מפורסם בכל הארץ!". "חלילה", אמר הגביר, "אינני חושד בך, אך 300,000 ₪ זה לא סכום קטן, ולשם כך אני צריך ערבים".

"שמע, איני מסוגל לבייש את עצמי ולבקש מאנשים שיהיו ערבים שלי, אך אם אתה רוצה, אני מוכן שרק מישהו אחד יהיה הערב שלי, והוא – הקב"ה. אם לא אחזיר לך את הכסף, הוא יחזיר לך אותו", אמר העסקן לגביר הנדהם. הגביר התאושש מדבריו ואמר: "בסדר גמור, תחתום לי על שטר ההלוואה ולמטה נכתוב כי הקב"ה הוא הערב שלך, במידה ולא אקבל את כספי".

הגביר הוציא שטר ובו נחתמו פרטי ההלוואה וזמן הפירעון, כשבשולי השטר נכתב כי בורא עולם הוא הערב.

והנה, עברו להם הימים והחודשים וזמן הפירעון הגיע. הגביר הרים את השפורפרת והתקשר אל העסקן, אך מהצד השני של השפורפרת אין קול ואין עונה. הוא ניסה להשיג אותו בכל דרך אפשרית, דרך קרובי משפחה וחברים, אך מאמציו עלו בתוהו – העסקן לא עונה לטלפונים ואין מי שיודע היכן הוא נמצא.

 

חששותיו של הגביר התאמתו, כנראה שהעסקן לקח את הכסף וברח עימו. מה עושים עכשיו? על פי העסקה שנחתמה, אם העסקן לא יחזיר את כספו, הערב, הלא הוא הקב"ה, מתחייב להשיב את הכסף.

הגביר הרים את עיניו לשמיים ופנה אל הקב"ה בשפה שלו: "ריבונו של עולם, הסכמתי לעזור לאותו עסקן שהיה זקוק לעזרתי והסכמתי להלוות לו, כי נתתי בך אמון שאתה הערב שלו, ובמידה והוא לא ישיב לי את הכסף – אתה הוא זה שתשיב לי את הכסף. אך לא את הכסף אני דורש ממך, בורא עולם, כסף ברוך השם לא חסר לי. אך בקשה אחת יש לי ממך – יש לי בת בוגרת בבית, כבת 25 שלא מצאה את זיווגה מזה מספר שנים, אנא ה' שלח לה את החתן שלה, זוהי בקשתי ממך בהלוואה זו. בעבור האמונה שבטחתי בך והסכמתי להלוות לעסקן את הכסף – שמע את בקשתי ושלח לה את זיווגה", אמר והחזיר את שטר ההלוואה.

 

לא עברו שבועיים ימים… וביתו של הגביר התארסה בשעה טובה ומוצלחת. בבית הגביר נערכה מסיבת האירוסין כשהגביר מודה לה' על החזרת ההלוואה.

והנה, לאחר מספר שבועות דפיקות בביתו של הגביר. היה זה העסקן החרדי שנעלם בפתאומיות. "שלום עליכם", אמר העסקן והוסיף להתנצל: "אני ממש מבקש את סליחתך על איחור מועד תשלום ההלוואה, לא הייתי בארץ תקופה ארוכה, וכעת באתי להשיב לך את כל ההלוואה, הנה היא לפניך", אמר והוציא סכום של 300,000 ₪ ממזוודתו.

"אין בכך צורך", חייך הגביר, "הערב כבר שילם על הכל". העסקן התבלבל לרגע ואמר: "אל תתלוצץ עליי, אמרתי לך שאני מתנצל על האיחור, קח בבקשה את כספך".

אך הגביר השיב ואמר: "איני לוקח את הכסף הזה, הוא לא שייך לי, אני כבר קיבלתי את הלוואתי, אומנם לא בכסף, אך קיבלתי זאת בדבר השווה יותר מכך, ולכן הכסף שבידיך לא שייך לי".

 

הגביר סיפר לעסקן את המאורעות, אך העסקן לא הסכים לקחת את הכסף אליו. "הכסף הזה שלך ואני אעמוד במילה שלי", הוא אמר.

לבסוף הם החליטו ללכת אל מרן הרב שטיינמן שליט"א שיפסוק להם בנידון. הרב שטיינמן שמע את דבריהם ואמר: "אם העשיר טוען כי הערב, הקב"ה, שילם לו את ההלוואה, הרי שאם כעת הלווה, הלא הוא העסקן, רוצה להחזיר את הכסף – עליו להשיב את הכסף אל הערב, שהרי הערב 'שילם' על כך".

"כיצד אשלם את הכסף לקב"ה?", שאל העסקן את הרב שטיינמן שליט"א. הרב שטיינמן הביט בעסקן ואמר לו: "השנה היא שנת השמיטה, ואם אתה רוצה לשלם את הסכום לקב"ה – תן את הכסף ל 'וועד השמיטה' בארץ ישראל המאפשר לחקלאים לשמור על השמיטה", וכך עשה.

 

בנות צלפחד [מעין גנים אסולין]

 למה האריכה התורה כל כך בפרטים וסיפרה שהיו בנות צלפחד, וסיפרה יחוסו עד מנשה בן יוסף? ולא הסתפקה התורה בזה, עד שפירטה את שמותיהם של בנות צלפחד, מה שלא מצאנו כן בתורה שתספר בפרטיות על בנות, ועוד לפרש את שמותיהם. ומה זה כל כך נחוץ לנו לידע את שמות בנותיו? הרי גם בלי לדעת את שמותיהן של הבנות הכל יובן. וגם לעיל (במדבר כו, לג) מספרת התורה: "וצלפחד בן חפר לא היו לו בנים כי אם בנות, ושֵם בנות צלפחד וגו'". ומה נחוץ לנו כל כך לדעת שם, מה שמות בנותיו?

 

ב)         עוד יש לעמוד על השבחים העצומים שהפליגו התורה וחז״ל בשבח בנות אלו, מה שכמעט לא מצאנו כן בשום מקום בתורה, וכמו שהביא רש״י (במדבר כז, ד) על הפסוק כי אין לו בן, הא אם היה לו בן לא היו תובעות כלום, מגיד שחכמניות היו. עד כאן לשונו. כוונת רש״י לומר שהפסוק שכתב כי אין לו בן, הוא כדי ללמדינו שחכמניות היו. ובמסכת בבא בתרא (קיט ע"ב) הוסיפו לומר: "תנא בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן". וצריך ביאור לשם מה סיפרה לנו התורה דבר זה.

ג) עוד מצינו בשבח מעלתן, במה שכתב רש״י (במדבר כז, ה) ומקורו מבבא בתרא (קיט ע"א): ראויה היתה פרשה זו להיכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן. עוד כתיב (שם, ז): "כן בנות צלפחד דוברות", ופירש רש״י: יפה תבעו, אשרי אדם שהקב״ה מודה לדבריו. עוד כתב רש״י שם, מגיד שראתה עינם מה שלא ראתה עינו של משה.

ומה שראוי להתבונן כאן, מנין זכו בנות צלפחד לדרגות עצומות כאלו ברוחניות עד שחז״ל אומרים, שזכו להשיג מה שלא השיג משה רבינו? הן תבעו וטענו שמגיע להן, ומשה רבינו לא ידע, כי כתוב ויקרב משה את משפטן לפני ה׳.

והתשובה לכל זה נמצא במה שקראתן התורה בנות צלפחד. שיש להתבונן מי היה צלפחד.

רש״י (שם, ג) הביא מחלוקת תנאים (שבת צו, ע"ב) יש אומרים מקושש היה, ויש אומרים מן המעפילים היה.

על כל פנים היה לכאורה רשע, ושם רשעים ירקב, למה התורה כותבת כאן את שמו כמה פעמים?

וביותר רואים שהתורה העלימה את שמו בחטאו, שלא כתבה במקושש או במעפילים את שמו, ומצד שני כשבאים לדבר כאן על מעלת בנותיו, כותבים את שמו פעם אחר פעם, ומה טעם לזה?

אך באמת כאן גילתה התורה את הסוד הגדול, והוא מבואר היטב על פי המדרש שהביא תוספות בבבא בתרא (קיט ע"ב) שמקושש לשם שמים נתכוון, שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא להיכנס לארץ ממעשה המרגלים ואילך, שוב אין הם מחוייבין במצוות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים. עד כאן לשונו.. וממדרש זה משמע שהיה אחר מעשה המרגלים.

אבל בתרגום יונתן בן עוזיאל פרשת שלח (טו, לב) איתא בסתם, שאף על פי שידעו ישראל את איסור השבת, אבל את עונש השבת לא ידעו, ובא וחילל שבת כדי שיהרג, ועל ידי זה יתחזקו ישראל יותר בשמירת שבת.

איננו מבינים מהו חילול שבת. ניתן רק דוגמא לעבירה הרבה יותר קלה –

״אוי, הפסדת מנחה?!״ [הגרב"מ אזרחי בראיון חג מוסף חוה"מ סוכות יתד תשעח]

״את הסיפור הבא סיפר לי הגאון הגדול רבי יצחק קוליץ זצוק״ל, רבה של ירושלים. מי שסיפר את זה לרבי יצחק, היה הגאון הגדול רבי יחיאל יעקב וינברג זצוק״ל, שהגר״י קוליץ היה אצלו ר״מ במונטריי. שאלתי את רבי יצחק אם מותר להזכיר את השמות. הוא אמר ששאל את זה את הרב וינברג, שהשיב לו: ׳זאת מצווה!׳

 

״וכך מספר רבי יחיאל: ׳הייתי בחור צעיר ומוכשר בסלבודקא. ברוך השם הייתי מתמיד גדול. פעם אחת קרה, שלא היה לי שעון ולא ראיתי מתי מתחלף היום ללילה. הרמתי את ראשי, רציתי להתפלל מנחה ונוכחתי לדעת לחרדתי שהלילה כבר ירד… מה עושים ? לא התפללתי מנחה! הולכים לאלטער.

״הוא הלך לאלטער וסיפר לו את אשר קרהו. ׳חשבתי שייתן לי איזה עצה או תיקון׳, אמר [א.ה. הוא לא הלך לשאול אותו בדיני "תשלומין"…]. אבל האלטער רק ענה לו: ׳לך ללמוד׳.

רבי יחיאל יעקב התפלא מאוד, אבל אם כך אמר האלטער, הוא שב והשקיע עצמו בלימוד, תוך השתדלות לעשות כל מיני סימנים שזה לא יקרה שוב. כעבור שבועיים, האלטער עומד מהצד ומסמן לרבי יחיאל באצבעו, זאת אומרת שהוא קורא לו לגשת אליו.

׳״אתה זוכר שסיפרת לי שהייתה לך בעיה?׳ שאל אותו. ׳חשבתי שהנה הוא מציע לי פיתרון׳, סיפר רבי יחיאל. ואז אמר האלטער: ׳אנחנו יודעים שרבי נפתלי אמסטרדם בא מפעם לפעם להיות כמה שבועות במחיצתנו. אנחנו גם יודעים שכשהוא בא, הוא בוחר בך לחברותא ואתם הולכים ללמוד בבית הכנסת מעבר לנהר, בקובנה, ויש לשער שכך יהיה גם הפעם. אם אכן כך יהיה, בדרך תספר לרבי נפתלי את הבעיה שהייתה לך.

״סיפר רבי יחיאל: ׳עדיין לא ידעתי בדיוק מה רוצה האלטער, אבל קודם כל נוכחתי שזה נכון מה שהרגשתי, שהוא באמת חושב עליי…׳. כעבור זמן הגיע רבי נפתלי לישיבה ורבי יחיאל יעקב נטל את הגמרא והלך יחד עמו ללמוד. ׳הלכנו עד לנהר ואני סיפרתי לו שהאלטער הורה לי לשתף אותו בבעיה שהייתה לי. רבי נפתלי השתומם, אך שאל במה דברים אמורים. סיפרתי לו על הפסד תפילת המנחה, תוך כדי היותי שקוע בלימוד. ורבי נפתלי אמר: ׳אוי! הפסדת מנחה?!׳ ונפל מתעלף…

״ואמר הגרי״י וינברג זצוק״ל: ׳עברתי את כל המחנות, את מאורעות הנאצים בשואה. הרבה דברים לא יכולתי לקיים, אבל תפילת מנחה מעולם החסרתי!…״

מסיים הגרב"מ אזרחי: ״תראו מה היה מונח אצל האלטער. הוא לא העיר לרבי נפתלי. הוא חיפש משהו שיזעזע אותו. הוא ידע שרבי נפתלי יגיב בחריגה עצומה כשישמע שהחמיץ מנחה. וכך היה. זה חינוך של האלטער!״

 

[על מנת להכיר את הצדדים, את הגדלות האינסופית הטמונה באדם, ביקשנו מראש הישיבה דוגמה מדורות עברו. ראש הישיבה שליט״א ניאות בטובו לשתף אותנו בסיפור נוסף:: ״לאלטער מסלבודקא היה חתן, מרן הגאון רבי יצחק אייזיק שר זצוק״ל. זכיתי להיות מקורב אליו. אישתו הרבנית עליה השלום חלתה לא עלינו בדרכה לארץ הקודש, והגיעה ארצה משותקת.

״מדי פעם, היה כורך את ידו סביב צווארו של אחד הצעירים, ואומר לו: עתה היננו נכנסים אל הרבנית. זכורני שנהג כך פעם אחת עימי ועם להבל״ח אברהם רביץ זצ״ל [לימים, יו״ר דגל התורה].

 

אברהם רביץ שהרכיב משקפיים, התבקש על ידי רבי אייזיק להסיר את משקפיו למשך הביקור, כי הרבנית לא חיבבה משקפיים… נכנסנו לחדרה, כשהיא חולה, משותקת במיטתה. רבי אייזיק שאלה לשלומה, והיא הנהנה בראשה. ואז אמר לה בנוכחותנו: ׳הנה זה עתה אכלתי גביע לבן, עוד מעט הנני מתכנן לאכול בננה, האם הינך מסכימה ?…׳ וכשאישרה את ׳תוכניתו׳, הודה לה, בירך אותה בברכת יום טוב, ויצא עמנו מהחדר…

 

״עבורנו, שני צעירים לימים, היה זה לימוד עצום. הנה כך מתייחסים אף לאדם חולה. הנה כך מראים לו שדעתו חשובה לנו מאוד. כך ירגיש גם נטול כוח זה, כי עדיין יש בו צורך…

 

זהו מסר מחלחל לכל החיים, לכל מי שרק נוכח בו. ״ומרן ראש הישיבה רבי אייזיק, עם כל התנהגותו המכובדת והמכבדת, חשב גם עלינו הכמעט ילדים, איך לקבוע בנו דעת והתנהגות ראויה. כל אחד יבין, כי המסר משדר עצמו להרבה מחתות חפץ רוחניים, הקיימים גם הרחק מעבר לפרטי אותו מעשה… לימים, החלפנו, אנכי ולהבל״ח הרב רביץ, מחשבות על אירוע זה, והגענו למסקנה, שהרבה מן היחס שלנו לחברים או לקרובים, השתדרג מכוח מעשה זה״.

 

כל הסיפורים הללו, נוראי ההוד, נמסכים יחדיו למארג מפעים המספק לנו, ולו קצה קצהו של הבנה איך מתנהגים. כיצד גדלים.

ובאמת מעיקר הדין לא היה היתר לחלל שבת כדי לחזק את ישראל בשמירת שבת, ולכן רואים שנהרג. אך צריך לדעת שמכל מקום מסירות נפשו לא הלכה לאיבוד, וכיון שמעשהו היה מורכב מטוב ורע, הנה על הרע קיבל את עונשו ונהרג, אבל על החלק הטוב קיבל שכרו. ושכרו היה ששילם לו השם יתברך בבנותיו אחריו. כי אף על פי שלא היה לו בנים, מכל מקום כיון שהיו לו בנות, זכו בנותיו לדרגות עצומות ונוראות בעבור מסירות נפשו, ובעבור החיזוק הרוחני שזכו ישראל על ידו.

אנו רוצים לראות הכל כאן ועכשיו ומהר! – מהרה של הקב"ה – 850 שנה…

אביו של רש"י מוסר נפש – וזוכה לרש"י!

על פי האגדה, היו הוריו של רש"י חשוכי פרי בטן שנים רבות. אביו של רש"י רבי יצחק ירחי, היה סוחר באבנים טובות, וברשותו הייתה אבן טובה אשר הייתה חסרה למלך עבור העבודה הזרה שלו. אביו של רש"י הסתכן במוות והשליך את האבן הטובה – בה היה גלום כל רכושו, כמו גם הבטחה לעושר רב – מעבר לסיפון האוניה, והראה עצמו בוכה על אובדנה.

המלך פטר אותו, ועל המעשה הזה, על פי האגדה, נגלה לו אליהו הנביא והבטיח לו פרי בטן "שיאיר את עיניהם של ישראל". ואכן רש"י נולד לעת זקנותם של הוריו.

 

אמו של הרב וואזנר

מסופר על אימו של הרב וואזנר שבצעירותה הייתה מאוד מוכשרת וצפו לה גדולות ונצורות בבימות הגדולות באירופה. היה לה קול מיוחד ביותר, אחד בדור.

מרן הגר"ש ואזנר סיפר כי אימו היה לה קול מאוד יפה ורצו שתשיר במקהלה הכי נחשבת בעולם בימים ההם, הניסיון היה מאוד גדול, ואז הלך אביה אל האדמו"ר רבי יצחק מאיר מקאפיטשניץ, שאמר לנערה שאם אם תוותר ותתגבר על הניסיון יהיה לה בן שיאיר את עיני העולם בתורתו, ויהיה מורה הוראה של כל העולם.

מרן הרב וואזנר זצ"ל סיפר "נולדתי בזכות שהיא לא הלכה ללמוד [פיתוח קול], למרות שהיא היתה כזאת 'יחיד' בכל המדינה, אפילו אצל הגויים והקול והנעימות שלה, עד כדי כך שהפרופסורים הגויים הגיעו ושאלו למה אינה רוצה ללמוד ולקבל כבוד והוקרה, היא סיפרה שהיתה עוד נערה והיו לה ספיקות לגבי כך, סבי רבי בן ציון היה יהודי ירא שמיים, עד לאחרונה ידעתי זאת מאימי ועכשיו כל העולם מדבר על כך, הוא הלך לאדמו''ר הזקן מקאפיטשיניץ זיע''א רבי איטצ'ה מאיר הוא היה נכדו של הריזינע'ר, אני הכרתיו הוא היה יהודי קדוש, אז הוא אמר "שלא תלך", וברך שיהיה לה בן שיהיה מורה הוראה של כל העולם".

 

הבל ומנחתו

ה' שעה לקורבן הבל, והרי לא יצא לו מזה כלום, שהרי לא נותר ממנו מאומה, ולעומת זאת קין שה' לא שעה למנחתו ראה שבע דורות עד דור המבול, ונהנה מן העולם? היכן הצדק?

וכדאי להעתיק בזה דברי החתם סופר ז"ל [פרשת בראשית] וזו לשונו הקדושה: וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו וגו'. בתחילת תורתינו הקדושה נתן לנו מקום להורות דרכיו יתברך שמו, כי הנה שעה אל קורבנו של הבל, ונראה ונתבונן מה היה לו תכלית מזה, לימים אחדים נהרג, וזה אשר לא שעה ה׳ אל מנחתו הרגו ונמלט עד ז׳ דורות וראה בני בני בניו לאלפים ורבבות בוני עיירות ומדינות (עיין ש׳׳ר פל״א י״ח), והצדיק הזה הבל אשר שעה ה׳ אל מנחתו לא נשאר לו שם ושארית בעולם הזה, ואם כן מה היה לו מצידקתו וממנחתו?

 וזה מורה לנו כי אין תכלית האדם חיי העולם הזה והבליו, ודרך רשעים אשר צלחה אין ראיה כי חפץ ה׳ בם ובמעשיהם, אלא טובתם להאבידם עדי עד, וכל בני קין אחר אלף ושש מאות שנה נאבדו במבול ולא נשאר להם שם ושארית, והבל אחר מאה ושלושים שנה נתגלגל בשת שממנו הושתת העולם, ואחר כך בנח בונה עולם השני אחר המבול, ואחר כך במשה רבינו עליו השלום שבשבילו נברא כל העולם כולו, נשמ״ה ר״ת נ׳ח שמ׳שה ה׳בל, עדכאן דבריו הקדושים.

רשעים – כמו עשב, צדיק – כתמר יפרח – לוקח זמן – אך כשכבר גדל – נותן פירות למשך עשרות בשנים!

החתונה שהחזירה בתשובה

לכל יהודי ויהודי יש את האפשרות לדבוק בקב״ה ולקיים ללא פשרות את מצוות ה׳ ובכך להוכיח את אהבתו להשם יתברך.

לפנינו סיפור מרגש הכתוב בספר הנפלא ״ניצוצות״.

ישנו זמר חסידי בעל קול נפלא. יום אחד הוא מקבל טלפון וביקשו ממנו לבוא ולשיר בחתונה. הוא רשם את התאריך ואת הכתובת שבו נמצא האולם והתייצב בליל החתונה באולם. הוא מקים כמובן את ציוד ההגברה אך לפתע חשכו עיניו, הוא מבחין שבאולם אין מחיצה בין הגברים לנשים. כמובן שמיד הוא שאל מדוע אין באולם מחיצה. אמרו לו: ״אין בעיה, אנו יושבים משפחות משפחות, אבל רוקדים בנפרד״, אמר להם הזמר בנחרצות: ״רבותי אני לא שר במקום מעורב! אני לא שר בלי מחיצה!"

הציבור הגיב בכעס ואמרו לו: ״אז למה לא אמרת לנו מהתחלה שאתה לא מסכים לשיר במקום מעורב??״

ענה להם הזמר – ״מי מזמין זמר חסידי לחתונה מעורבת? אני שר שירים חסידיים שכולם הודיה להשם. איך בכלל עלה בדעתכם להזמין אותי לכזאת חתונה? אני בשום אופן לא מוכן לשיר כאן!״

והציבור כעס. הגיעה הכלה ואמרה לו: ״אני מאוד אוהבת שירים חסידיים אני הזמנתי אותך והסכמתי לשלם לך את הסכום שדרשת. עכשיו אתה חייב לשיר…!" אמר לה הזמר: ״אל תשלמי לי כלום אני הולך הביתה ולא רוצה את כספכם״. אמרה לו הכלה בבכי: ״אבל אתה הורס לי את החתונה, אנו נשאר בחתונה בלי תזמורת…!״ אמר לה הזמר: ״הכל טוב ויפה אבל אני לא שר בחתונה מעורבת!״

הכלה התחננה וכל הציבור החל לצעוק על הזמר ולגדף אותו.

אמר לה הזמר: ״אני מצטער! אני מוכן לרקוד ולשיר ולעשות כל מה שידרש, רק אני מבקש מכם לשים מחיצה, שהחתונה תהיה בהפרדה מלאה. יותר מזה, אני מוכן לשיר לכם ואל תשלמי לי בכלל עבור זה, אבל בלי מחיצה אני לא מוכן לשיר בשום פנים ואופן…!

אני לא מוכן לשיר בלי מחיצה. אם אתם רוצים שאני אשמח אתכם אני יכול לשמח אך כשהשטן לא נמצא פה, כשהשטן נמצא פה אני לא יכול לשמח״.

הם שמעו את הדברים. לכלה היה דוד שהיה עורך דין במקצועו. הוא פנה לזמר ואמר לו בנחרצות: ״אנו נתבע ממך פיצויים על זה שהרסת לנו את כל החתונה״. אמר לו הזמר: "אין בעיה תתבע אותי״. אמר לו העו״ד: ״זה יעלה לך עשרת אלפים דולר!״ אמר לו הזמר: ״אני אשלם עשרת אלפים דולר, העיקר לא לשיר בחתונה מעורבת.״

הזמר קם והלך, ואכן התביעה לא בוששה לבוא. הוא שילם להם עשרת אלפים דולר פיצויים. למרות ששילם פיצויים הוא הרגיש מאוד רע עם העובדה שהוא הרס את השמחה של החתן והכלה…

עברה תקופה של שנה וחצי. יום אחד הוא מקבל טלפון. ביקשו ממנו להגיע לשמחת פידיון הבן. כמובן שמיד הוא שאל אם האירוע בהפרדה מלאה, השיבו לו בחיוב.

הוא הגיע לאולם ולהפתעתו גילה שמי שהזמינה אותו לשיר בפידיון הבן, לא פחות ולא יותר, זו אותה האישה שהיתה הכלה בחתונה שביקשה שהוא ישיר במעורב. הוא מאוד התפלא ושאל אותה מה קורה? אמרה לו האישה דע לך שבחתונה שהיינו אף אחד לא דיבר על החתן והכלה, כולם דיברו עליך ואתה היית שיחת היום.

התפלאנו לראות אדם שמוכן להפסיד הרבה כסף, להפסיד את הפרנסה שלו 10000$ וכולם ביזו אותו והוא לא היה מוכן לזוז מעקרונותיו כהוא זה. וישבו שם אנשים ואני ישבתי עם בעלי החתן ואמרתי האם יש לנו איזשהו עיקרון שאנו מוכנים בעבורו להפסיד משהו? שמתי לב שאנחנו ״מעגלים הרבה פינות״ בחיים ואין לנו איזשהו עיקרון שאותו אנו מקיימים… וחשבנו לעצמנו כל הכבוד לאותו זמר שמוכן להפסיד הרבה בשביל העקרונות שלו.

והתוצאה: באותו רגע גם אני וגם בעלי הגענו למסקנה שאם יש כאלה יהודים כמוך שאוהבים את הבורא יתברך מכל הלב ועושים את ציוויו של בורא כל העולמות ללא פשרות, אנו חוזרים בתשובה שלמה.

חזרנו בתשובה שלמה, אנו רוצים להחזיר לך את העשרת אלפים דולר שנאלצת לשלם לנו כפיצויים. אנו קיבלנו ממך מתנה מאוד גדולה, אתה החזרת אותנו בתשובה.

ואני מבקשת ממך שתשיר לנו כאן בפידיון הבן את השירים שהיית צריך לשיר בחתונה, כמובן בהפרדה מלאה וברצוננו לשלם לך על כך את אותו הסכום שהיית צריך לקבל מאיתנו בחתונה״.

המסקנה המתבקשת: אם אדם עושה מצוה לשם שמים ומוכן להילחם על המצוה הזאת ולהשקיע בכל הכוח, הקב״ה גורם שבני הזוג יחזרו בתשובה ולא רק שלא יהיה כאן חילול השם אלא מכל הסיפור הזה יצא קידוש השם גדול!

 

כך גם ביציאת מצרים

ובפרשת בא כתב החת"ס וזה לשונו: ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי, פירש רש"י ורמב״ן שחקתי לשחוק והיתול. והנה המכות היו חולאים רעים ונאמנים ולא שחוק והיתול.

אבל הוא ענין נפלא למתבונן, כי זה כמו שתי מאות ועשרים שנה כל רואיהם יכירו כוח שר של מצרים ומזלם הגדול, שהרי מיום חלום פרעה ופתרון יוסף, נראה בעליל כי מגובהי מרומים הגביה את פרעה וממלכתו על גפי מרומי קרת, בכל הארצות היה רעב, ולמצרים שובע בשבע שנים כדי שיוכלו לכלכל את כל הארצות ולצבור ממונם וכל אשר להם ולשעבדם תחתיו.

איש אחד גדול ומופלא היה בעולם נאמן לנביא אלוקים – יעקב אבינו שמו. וביתו וכל זרעו נתגלגלו למצרים עם כל עושרם ורכושם, עד שברכו הנביא ועלה נילוס לרגליו, ולבסוף נעשו בניו לו רומסי חומר וטיט ומי יאמר לו מה יעשה, הלוא כל רואה כה הצלחת מזלו ושפע שר שלו משך ר״י שנים, ומי הוא אשר לא יפתה לבבו להאמין בעבודה זרה של מצרים?

אך בבוא יומו האחרון, עת לצאת בני ישראל ממצרים, והמצריים הוכו בכל מכה במצרים ובים, ונשארו מלכות שפלה, כי רוב מקניהם מתו בדבר, וגיבוריהם סוס ורכב נטבעו בים, והארבה והברד לא השאיר מהם בכל המדינה, וכל ממונם ועושרם נטלו ישראל וינצלו את מצרים, וכל אוצרות שהכניסו בימי רעב הטביע בים ונטלו ישראל בביזת הים, הבוחן את זה יבין לאשורו למפרע כי גם עושר שמור לבעליו לרעתם, ולא זכו לכל הטוב אלא כדי שיבואו ישראל ויטלו העושר ההוא והם יאבדו, על דרך שאמרו חכמינו ז״ל (שבת ל, ע״ב) טוב כעס משחוק, טוב כעס שכועס הקב״ה על הצדיקים, משחוק שמשחק עם הרשעים בעולם הזה.

והיינו אשר התעללתי ושחקתי במצרים בימי טובותם, ואת אותותי אשר שמתי בם בימי פורענותם, וידעתם כי אני ה', ואל יטעה איש ולא יתפתה ברשע וטוב לו וצדיק ורע לו, כי אחרית רשעים נכרתה ואחרית לאיש שלום. עד כאן דבריו הנפלאים.

 

המעשה שסיפר חנניה צ'ולק בשם הגברת בתיה ברג על העילוי של הישיבה שיצא להסכלה ונקטעה רגלו בתאונה קשה ובסוף נשאר בישיבה וגדל בתורה.

המעשה עם זורק האבן הראשונה על זכריה הנביא.

המעשה ברופאה ששאלה על אילן רמון שאחר כך מת גם בנו בתאונת מטוס, ושאלה היכן הצדק? ולא רציתי להשיב לה, אחר כך החלה לבדוק את אישתי ולחצה על בטנה ואמרה לה: 'סליחה שאני אכאיב לך קצת כעת'. מיד אמרתי לה – למה שתכאיבי לה? והיא אמרה זה במגמה לבדוק אותה. השבתי לה – אני לא מבין ברפואה, אך אני סומך שאם את מכאיבה לה זה בודאי בכוונה טובה, האם אין את מבינה שאת הרבה פחות מבינה בהנהגת הבורא, וממילא עליך להבין שאם ה' מכאיב זה ודאי לטוב!

שני השעירים שהיו בבית המקדש והאחד נראה כהולך לטיול וחבירו מסכן עולה על גבי המזבח…

 

פרשת נח

האויר המורעל

החטא-הקלקול-וההפסד [ינון ואליה עם הרבה תוספות מכלי יקר ועוד]

וירא ה׳ את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ויאמר אלוקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם וגו'"

צריך להבין – מדוע מבול? האם לא יותר פשוט להביא איזה גז רעיל שימית את כל בני האדם ולא יפגע בבעלי החיים ובצומח? ובפרט למה שאמרו חז"ל שעד עומק 3 טפחים מחרשה – נטשטשה האדמה!

ועוד צריך להבין – המבול כיסה את כל העולם. הרי בהרבה פחות מזה ניתן היה לשטוף את כל העולם! מה צריך מים שיכסו את ראשי ההרים? וכי מישהו יכול לשרוד בגשם השוטף והאדיר אם יעמוד בראש ההר??

ועוד – למה צריך מ' יום, ואחר כך שנה עד שירדו המים? האם לא ניתן היה לעשות צונאמי שישטוף הכל ביום, ואחר כך לחזור לשיגרה?

בסוף הפרשה (בראשית ח, כא): "וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי".

מה ענין קללת האדמה לכאן?

במדרש רבה (בראשית כח, ח) מובא דבר תמוה ביותר אמר רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון הכל קילקלו מעשיהם בדור המבול, הכלב היה הולך עם הזאב התרנגול הולך עם הטווס, שהרי כתוב 'כל בשר' ולא כל האדם.

ואפילו האדמה! היו זורעים חיטה והיא מוציאה זנים אחרים, ועד היום זוהי ההשפעה של האדמה. ממדרש זה אנו רואים שמה שגרם למבול לבוא זה כי השחית כל בשר אפילו הבהמות.

וצריך להבין כיצד נכשלו בעלי החיים בעבירה הרי אינם בעלי בחירה? וגם למה בעצם שינו את טבעם וכל שכן האדמה שהיא עפר דומם?

ועוד מדרש אחר שאומר כשנוח הכניס את הכל לתיבה כתוב: "שניים שניים באו אל נח", גם השקר הגיע ורצה להיכנס אמר לו נח: 'יש לך בן זוג? אמר: "לא". "אם כן לא תוכל להיכנס לך והבא לך בן זוג".

הלך השקר ופגש את הנזק אמר השקר לנזק: לאן פניך מועדות? אמר לו: המבול מתקרב ואני הולך לחפש מחסה בתיבת נח. אמר השקר: ויש לך בן זוג? אמר לו הנזק: לא. אם כן לא תוכל להיכנס, רצונך שאהיה בן זוגך? אמר הנזק ומה תיתן לי? אמר לו השקר שכל מה שארוויח אתחלק עמך חצי – והסכימו. וכך נכנסו לתיבה. כשיצאו מהתיבה כל מה שהרוויח השקר נתן לנזק לשמור. לאחר זמן ניגש השקר וביקש להתחלק אמר לו הנזק במה נתחלק? אמר השקר במה שהבאתי לך כל החודש. אמר הנזק אין לי כלום אמר השקר אבל נתתי לך! אמר הן נתת אבל לא שמת לב למי נתת?

צריך גם כאן ביאור, ומה רצה המדרש ללמדנו?

ונקדים לכך הקדמה מעשה שהיה בעיר לומזה בבית החולים שהיו מגיעים לשם חולים במחלות קלות והיו מקבלים מחלות אחרות שלא חלו בהם מעולם ולא ידעו על מה ולמה. לאחר ביאור מקיף של פרופסורים מווארשה הגיעו למסקנה שבקירות בית החולים הבנוי מעץ נבלעו חיידקים של חולים אחרים וכשבאים החדשים נדבקים באותם חיידקים ואין תקנה כי אם להרוס את בית החולים ולבנותו מחדש.

אותו דבר במחלות רוחניות שבכוחם להרעיל את האדם בטומאה וזוהמה.

 וכן אמרו חז״ל במסכת נגעים (פי"ב מ"ו): נגע שנראה בקירות שותפים שניהם חולצים קוצעין ומביאים אבנים חדשות. ומכאן למדו חז״ל אוי לרשע ואוי לשכנו שלמרות שאין שייכות לצדיק עם הבית המנוגע אך מכיוון שהם בכותל אחד, הטומאה מבית הרשע חודרת לבית הצדיק וגם לו נגרם נזק.

וכן אמר ניתאי הארבלי (אבות פ"א מ"ז) הרחק משכן רע, שאין כוונתו הרחקה בדיבור ומעשה כי זה כבר אמר ואל תתחבר לרשע אלא הכוונה הרחקה ממש אפילו בקיר שותפות.

ידוע על צדיקים כשהיו נוסעים למקומות רחוקים והיו לנים באכסניה, הקפידו שלא לישון בחדר עם עוד אחד ושילמו מחיר מלא לחדר ורק כדי שלא יעפש להם את האויר (אלא אם כן היו מכירים אותו).

כשהחזון איש היה צריך לנסוע לתל אביב היו סוגרים לו את החלונות בסדינים וכשהיה חוזר היה אומר שלוקח לו חודשים ימים לחזור לקדושתו הראשונה.

ידוע המעשה,על המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל שהוצרך לנסוע לתל אביב, להסדיר איזה ענין במשרד ממשלתי. הרב נסע במונית שוילונות חלונותיה מורדים, ועפעפיו מורדים, ופשיטא שלא הביט ימין ושמאל, לא פזל לצדדים, ובשובו נאנח ואמר שנסיעה זו קלקלה עבורו חמש עשרה שנות יגיעה!

אדם לא מרגיש וחושב שאם הוא נמצא בחברה ירודה מבחינת יראת שמים, אנשים המשועממים יושבי קרנות, הרוצים להדמות להם לפחות בלבוש, וחושב שזה לא יפגע בו אך הוא לא יודע עד כמה הם מסכנים אותו. האוירה עצמה עוכרת ומקלקלת גם אותו.

מספרים על רבי אלחנן וסרמן כשהיה באמריקה הגישו לפניו קפה עם חלב והוא סרב לשתות מטעמי הידורים מחשש חלב עכו״ם ולכן קיבל על עצמו לא לשתות חלב בארץ נכר. למחרת בבוקר שוב הביא לו בעל המלון שהיה יהודי קפה עם חלב והרב שאל בפליאה הלא הודעתי לכם אתמול? ואמר לו המארח חשבתי שלאחר שהרב שהה יום אחד באמריקה וקיבל השפעה והספיק לשנות מעט את השקפותיו…

כלי יקר על בראשית פרק א פסוק יא

"ורז"ל (בראשית רבה ה, ט) אמרו, שחטאה הארץ בזה כי הקב"ה אמר עץ פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן, על כן כשחטא האדם נפקדה גם היא על עונה ונתקללה. וכאן מקשים למה לא נתקללה מיד, ונראה שלא קשה מידי, יען כי עיקר הקללה היתה שתוציא הארץ יתושין ופרעושין כמו שפירש רש"י על פסוק (ג, יז) ארורה האדמה בעבורך וכל אלו דברים המזיקין לאדם [וכן קוץ ודרדר תצמיח לך] וכל זמן שלא חטא האדם לא נתקללה האדמה להעלות דברים ארורים כי אף אם האדמה חטאה מכל מקום האדם מה פשעו כי ידלקו אחריו פרעושים ויתושין, אבל כאשר חטא גם האדם נעשו שניהם ראוים לקללה זו.

ולקמן פרשת אחרי מות (יח, כה) בפסוק ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה, יתבאר בעזרת השם שרצון האל יתברך היה שתיתן לנבראים חומר זך ודק והיא נתנה חומר גס ועב, ואילו היתה נותנת חומר זך ודק היה כל עץ עצמו כטעם הפרי, גם האדם לא היה נוטה אל המוחשות ביותר ולא היה בא לכלל חטא. אומנם מצד שעברה ונתנה חומר גס גרמה לעשות עץ עושה פרי ולא עץ פרי ודבר זה גרם גם כן לחטא האדם אשר בסיבה זו נטה האדם אל החומריות ונפל אל החטא, על כן בכל חטאת האדם תלקה הארץ ונפקד עליה עונה כמו שיתבאר לקמן בעזרת השם.

ונראה ליתן טעם אחר נכון בדבר, כי לפי שראה הנחש שהארץ שינתה רצון בוראה ואף על פי כן לא נענשה … ויאמר הנחש לא מות תמותון שהרי אי את מודה שבזה שינתה הארץ ואף על פי כן לא נענשה, כך לא תמותון גם אתם".

 

כלי יקר על בראשית פרק ח פסוק כא

לא אוסיף עוד לקלל האדמה בעבור האדם. וכן נאמר לאדם (בראשית ג, יז) ארורה האדמה בעבורך. ומכאן ראיה שהאדמה היתה סיבה אל חטא האדם, כי נתנה בו חומר גס ועב הנוטה ביותר אל החומריות כמו שכתוב (ויקרא יח, כה) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה, וזה נאמר דווקא על שבע אומות אשר ישבו בארץ הקדושה לפנים, יען כי אף על פי שצבר הקב"ה עפרו מכל ארבעת רוחות העולם ונמצא שכל הארצות יש להם חלק בחטא האדם כי כולם נתנו בו חומר עב וגס, מכל מקום כל שאר הארצות קבלו דינם ונטהרו במי המבול ששלושה טפחים של מחרישה נתקלקלו, ובזה נתרכך חומר הארץ וניטל קשיותו ומאז אין חומר הארץ רע כבתחילה,

הן מצד העונש שנטהרה במי המבול כדרך כל טבילה שהיא טהרה וסילוק הזוהמא והטומאה,

הן מצד הטבע שנתרככה כל הארץ במי המבול ומאז אין חומר הארץ קשה כל כך כאשר היתה לפנים.

אבל בארץ ישראל נאמר ביחזקאל (כב, כד): ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם. מאחר שלא נטהרה במי המבול אם כן עוד טומאתה בה וכשיושבי הארץ ההיא חוטאים יש לתלות החטא בארץ.

לכך נאמר דווקא בארצות שבע אומות ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו', כי בזה מיושב מה שיש להקשות הרי הכתוב אומר כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען וגו' הושוו זה לזה, ואם כן למה לא תקיא הארץ [מצרים] את יושביה ארץ מצרים כאשר קאה ארץ כנען את הגוי?

אלא לפי שארץ מצרים גושמה ביום זעם ואין לתלות עוד פשעם בארץ, אם כן למה תקיא? כי די בזה אם הגוי החוטא יקבלו עונשם על ארצם, אבל ארץ ישראל לא גושמה עדיין יש לתלות בארץ, לכך נאמר (דברים כט, כא) וראו את מכות הארץ וגו'. כמו שיתבאר במקומו בעזרת השם, לכך נאמר אחר מבול זה, לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם.

כי מכאן ולהלן אין לתלות פשע האדם בארץ כי אם ביצרו הרע המושך כוחו מן הנחש ומן סמאל רוכבו, זה שנתן טעם לדבר כי יצר לב האדם רע מנעוריו שעיקר חטאו יהיה תלוי ביצרו ולא בחומר הארץ.

והמופת על זה, כי בדור המבול כתיב וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. רצה לומר הולך וגרע מיום ליום וחטא זה תלוי ודאי בחומר הארץ לא מצד כוח השכלי שבאדם כי בישישים חוכמה ואורך ימים תבונה (איוב יב ,יב) ואיך לא ינחם האדם על רעתו בבואו בשנים, אמנם אם החומר לבד סיבתו אתי שפיר, כי החומר מצד בהמיותו גם כי יזקין לא תסור ממנו איולתו. אבל אחר המבול שנטהר חומר הארץ מאז אין לתלות החטא כי אם ביצר הרע המתגבר ביותר בימי נערותו אבל כי יזקין יפקח עין שכלו ולא ישוב לכסלה, לכך לא נאמר 'כל היום' כי אם 'מנעוריו' לבד, אמנם כי יבא לי"ג שנה ובא גם רעהו וחקרו והוא היצר הטוב והוא סיבת קיומם.

המבול כמקוה

נמצא שכדי לטהר את העולם חייבים מבול.

המבול היה כהגעלה לארץ, ולכלל אויר העולם שהזדהם. הגעלה היא ברותחים ואחר כך בצוננים, כך גם המבול, מים רותחים מלמטה וצוננים מלמעלה. לכן הנני משחיתם את הארץ! כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ!

לכן התקלקלו גם החיות. הארס של ההשחתה היה באויר. כפי שכותב המסילת ישרים (בפרק א) שכשאדם נמשך אחר העולם הוא ממילא מתרחק מבוראו והוא מתקלקל ומקלקל את העולם עימו.

נמצא אם כן שהיה כאן היזון חוזר האדמה נתנה באדם חומר עכור, שקלקלו והביאו לחטא, והוא במעשיו קילקל את האויר והאדמה ואת כל אשר בארץ – והמבול שטף וניקה הכל!

הגר"א שנבהל כשהעגלון נכנס לגרמניה ימח שמם וזכרם . הגר"א וסרמן שידע מתוך הרכב המוגף שנכנסו לרובע טמא בארה"ב.

ומדוע? אמר האר״י הקדוש זצ״ל (״טעמי המצוות״, שמות), שאילו היה מלאך עובר במצרים, היה המלאך נטמא! מלאך – נטמא?! אכן כן, כי האויר מורעל!

המלאכים שירדו להפך את סדום נענשו על שאמרו: ״כי משחיתים אנחנו את המקום״ (בראשית יט, יג), ובעונש כפול (רש״י בראשית יט, כב. בראשית רבה נ, ט). ואיך ארע להם מכשול זה? אלא שגם מלאך, אם יורד לסדום, יושפע.

ואמרו במדרש (ילקוט שמעוני בראשית ו, ועיין ברש״י נידה סא, ע״א) שהמלאכים קטרגו בדור המבול, אמר להם הקדוש ברוך הוא: גלוי וידוע לפני, שאם אתם שרויים בארץ היה שולט בכם יצר הרע והייתם קשים מבני אדם.

אמרו לו: תן לנו רשות ונדור עם הבריות, ונראה איך אנו מקדשים שמך. הורידם, וקילקלו.

אברהם אבינו בהגיעו למצרים – עתה ידעתי כי אישה יפת מראה את – גם אברהם התקרר ממעלתו, וכבר ראה את אישתו!

פעם הייתי אצל צדיק בחדרו ונכנס אצלו אדם רשע והוא ביקש ממני להישאר בחדר עד שיצא אותו אדם שחס ושלום כוח הרשע לא יגבר בחדרו אם כן אנו רואים עד כמה יכולים החוטאים להרעיל את האוויר ולהזיק אפילו לצדיק.

וכן מצאנו מפורש בחז״ל במסכת מגילה (כח, ע"א) שאמרו שאסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע מכיוון ששורה על הרשע כוח הטומאה (מהרש׳׳א שם) ואם יסתכלו בו ישרה גם עליו רוח הטומאה.

 [כשבא בן גוריון שם רשעים ירקב לבני ברק התקהלו אנשים סביב בית החזון איש. והסטייפלר יצא אליהם ואמר להם מילא החזון איש מוכרח לראות אותו, אבל אתם למה צריכים זאת?]

וזהו העניין 'אל תפנו אל האלילים', וכשמסתכל, פוגע דבר זה בכוח הראיה הרוחני אשר במוחו ואם כן האיסור להסתכל בפני אדם רשע אין זה מידת חסידות בעלמא, אלא איסור ממש ואדם שעובר על דבר זה יראה אחר כך שמתרוצצות במוחו מחשבות כפירה והרהורים רעים וזה בגלל ההשפעה שקיבל מאותו רשע. ואם נמצא בסביבה בטלנית וריקנית גם שם יפגע בו הבטלה והריקנות.

הגמרא (פסחים קד, ע"א) אומרת מאן ניהו בנן של קדושים? רבי מנחם בר סימאי. ואמאי קרו ליה בנן של קדושים? דלא אסתכל בצורתא דזוזא. עד כאן.

אחד שלא רוצה להסתכל אפילו בדברים דוממים גשמיים, יש כאן תוספת קדושה, על אחת כמה וכמה כשלא מסתכלים באנשים רשעים, וכל שכן בדבר האסור שמלבד האיסור עצמו הוא גם מטמא את עצמו.

וכן מצאנו בדורינו על רבי יהודה בן פטילון שהיה גר בתל אביב. פעם ביקשה אישתו לקנות ארון בגדים, שגם זה לא היה להם בבית, והוא אמר לה בשביל מה? אם בשביל לתלות את המעיל, מספיק מסמר בקיר. והסביר לה שכל גשמי שנכנס הביתה – יוצא רוחני. רואים עד היכן הדברים מגיעים.

ואם כן עכשיו מובן לנו יפה על ההקפדה הגדולה במכשיר הטמא שיש בו רק גיעולים לאנשים רשעים שמופעים שם ואין שום תועלת מזה אלא נזק וקילקול וכן בעיתוני הכפירה או אפילו ספרי סיפורים שחוברו על ידי גויים או חילונים כפי שהיה מקפיד רבי יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) שלא לקרוא אפילו מתוך סידור בני ציון בגלל שהמדפיס היה מחלל שבת.

וכן אמרו בחז״ל (ברכות כט, ע"א) שיוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי. וידוע שאם לא היה כהן שלם בצדקתו לא היה מוציא שנתו, ואם זכה להיכנס ולצאת בשלום ברור שהיה צדיק ואם כן איך הצליח יצר הרע לגשת אליו ולהפכו לקצה השני עד שנעשה צדוקי שוטה רשע וכופר?

התשובה לכך היא שהיות ובזמנו התגברו הצדוקים וכך הרעילו את האוויר עד שהטומאה פגעה גם בצדיק זה, ואם כן רבותיי על אחת כמה וכמה בדורנו שהכפירה מתפשטת מגבוה ה׳ ישמור ויציל כמה צריכים שמירה ותפילה שלא נכשל חס ושלום בדעותיהם הכפרניות!

לזה אמר דוד המלך: "על זאת יתפלל אליך כל חסיד לעת מצוא" שבזמן הכפירה באמונה גם החסיד צריך לפחד ״על שטף מים רבים אליו לא יגיעו״ שהמים הזידונים לא יגיעו אליו. ולזאת צריך תפילה שאדם לא ימשך אחר הגשמי.

לפי זה מובנים דברי המדרש השני שהבאנו כשראה נח שהשקרנים הרשעים לא מפסידים בדרך שלהם הם חיים ומאריכים ימים (ובגללם בא המבול) ואם כן למה שהאדם יתרחק מזה הרי אין להם שום הפסד! הלך וחיברו עם הנזק שכל מה שתעשו מהיום תראו בימיכם את התוצאות (ואת הנזקים) שיצאו לכם מזה וזה בשביל קיום העולם שלא יעכירו את האוויר בטומאה ויחזור שוב המבול.

ומובן גם המדרש הראשון, בדור המבול שגדלו פשעיו עד למעלה גרמו לטומאה נוראה שעכרו את האוויר עד שהשפיע גם על הבהמות ואף על העפר בדומם.

זהו מה שכתוב וירא א-לוקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, ולכן קץ כל בשר בא לפני זאת אומרת שלא יכולים להתקיים כלל ואפילו הארץ כמו שנאמר: ותשחת הארץ לפני ה׳.

עד שבא נח והקריב קורבנות אז טיהר את העולם. וירח ה׳ את ריח הניחוח ויאמר ה׳ לא אוסיף לקלל עוד שכל תוספת קדושה מטהרת את האוויר, כפי שהמשיך המסילת ישרים שאם האדם שולט בעצמו ונדבק בבוראו הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עימו.

 

וזה מה שאמר ה׳ יתברך לאדם הראשון שבשעה שברא הקב״ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן אמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. אלא בהפך! מטרתך בעולם הזה לעבוד אותי ולהוסיף קדושה.

 

 

 

 

פרשת נח

פתחו של מחט, שסופו הכל נשמע

הבא ליטמא מול הבא ליטהר "להגיד" [הגר"ש שבדרון]

 

״ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה״ (בראשית ט, כ- כא)

 

מובא במדרש תנחומא: ״אמרו חכמים: בו ביום נטע, בו ביום עשה פירות, בו ביום בצר, בו ביום דרך, בו ביום שתה, בו ביום נשתכר בו ביום נתגלה קלונו״.

אותו היום שנטע את האילן, יצא עץ וכרם. אותו היום יצאו ענפים. אותו היום פרחו העלים. בו ביום יצאו ענבים. ועוד באותו היום בצרו את הכרם, סחט, שתה והשתכר. הכל התרחש בו ביום. הפלא ופלא.

 

כרגיל, כשמכניסים גרעין או שתיל קטן באדמה, עד שרואים בחביות יין משובח חולפים חמש או שש שנים. וכאן – פלאי פלאות, נח הכניס גרעין באדמה, ומיד – עץ, עלים, ענבים, יין, – ״בורא פרי הגפן״, ו…שיכור.

נשאלת השאלה למה צריכים כל כך הרבה ניסים כדי שנח יהיה שיכור, מה ולמי בוער כל כך? וכי לא היה די שנח ישתכר בעוד חמש שנים?

הפשט הוא: אמת, אנו באמת לא מבינים בכלל מי היה נח, קדושתו וגדלותו, אך לפי דרגתו היה לו איזהו שבריר של רצון לשתות יין, ״היה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת״ (כותב רש׳׳י) לפי דרגתו – הייתה שם נקודה זעירה של ״בא לטמא פותחים לו" (שבת קד, ע"א), וכיון ש״פותחים לו״ התגלגלו הדברים במהירות עצומה.

 

נח הצדיק שנטע כרם, כלל לא חלם לשתות מיד, הוא חשב בסך הכל ליטע כרם, כאשר עוד שלוש ארבע שנים יהיה לו יין, אבל כיון ש״הבא לטמא פותחים לו״ נפתחה הדרך לרווחה: גרעין, גזע של אילן, ״איזה יופי – הנה ענפים!, עלים, ענבים בשלים – סחיטה שתיה, וזהו, אבוד. גמרנו.

(אין לנו אפשרות להבין בנח ומעשיו, לכן נעסוק להלן רק בעיקרון של דברי חכמים, שאמרו ״הבא לטמא פותחים לו״):

 

'׳איך נפלת בחילול שבת?"

שאלתי פעם פלוני שיצא לתרבות רעה: ״איך הצלחת להיות מחלל שבת, איך קרה? בוודאי שלא רצית במזיד לחלל שבת בדווקא, ואם כן איך הייתה הנפילה הראשונה?״

והוא אמר לי, כשדמעה חמה נפלה על לחייו:

פעם בשבת בעת שהלכתי ברחוב חשבתי והסתפקתי בתוך עצמי: ״כן ללכת לכדור רגל, או לא להשתתף במשחק הכדור?״ היו לי ספיקות בתוך תוכי – לכאן ולכאן. לפתע חלף לידי רכב שנסע למקום המשחק, עצר לידי בחריקת בלמים, ציפצף, הנהג הוציא את ראשו המגולה והציע לי טרמפ, יאלה, קפצתי בפנים, זהו, הייתי אחרי זה… אוי איבדתי את החיים שלי״ כך סיפר. ״בא ליטמא פותחים לו״. נורא. (אגב, אותן דמעות, טיהרו את לבבו המצטער, והחל לשוב בדרכו בתשובה שלימה).

 

"עוברים לפעמים ליד מקום שרואים כל מיני דברים", סילסל רבי שלום שבדרון בקול בוכים ״אוהו אוהו, כמה מעניין איך ש…״ אומר ראובן לשמעון "תמתין דקה נראה מה הולך כאן, הנה רואים על המסך כדורגל, נמתין לדעת מי ניצח – איטליה או הישראלים, ״אה, הם ניצחו – הישראלים! אה, בא נעמוד עוד רגע!"

כשאני הייתי ילד (יתום קטן) אהבתי לראות משחק כדור. הייתה לי משיכה גדולה לענין. ליד שכונת בית ישראל בה התגוררתי היה מגרש של צעירים ו… כל כך רציתי להביט שם עוד ועוד. ועד היום הנני אסיר תודה – לאחד המלמדים בתלמוד תורה, שידע את מאמר חז״ל דלהלן והציל אותי, לקח אותי משם: ״אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב״. ״אם הלך סופו לעמוד״ דברי המדרש – שאם הלך סופו לעמוד, עומדים ועומדים. אחר כך כבר מתיישבים ״אם עמד סופו לישב", אבל אם לא הלך ולא עמד ולא ישב אלא ״כי אם בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה – והיה כעץ שתול על פלגי מים".

וכי רק במשחק הכדור כך הוא? לא, בכל דבר! אלא שפעם היצר היה כדור, היום הוא בדברים אחרים, כל אחד יודע. העולם מתגלגל על פי חוק זה שקבע הבורא – "הבא לטמא פותחים לו".

אבל ״הבא ליטהר״? לא רק "פותחים לו", אלא הרבה יותר – ״מסייעים אותו״ עוזרים לו מן השמים! וכמעשה שהיה בבת פרעה:

״הבא לטהר׳

כתוב בפרשת שמות: ״ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור״, כאשר ירדה לרחוץ על היאור היא גילתה את תיבת משה רבנו. ״ותשלח את אמתה ־ אמר רב הונא שנשתרבבה ידה ארבע מאות אמה״ איזה ניסים!

 ״ותראהו כי טוב" ׳׳ותראהו״? ״אמו רבי יוסי ברבי חנינא מלמד שראתה שכינה עמו" (סוטה יב, ע"ב). בתיה בת פרעה ראתה את השכינה! פלא פלאים, היא רק התחילה בדרכה, וכבר התרחשו עמה ניסים וגם – ״ראתה שכינה!״

מרגע לרגע מהפיכה ־ לפני זמן קצר היתה משוקצת, מתועבת, ולאחר שני רגעים זכתה לראות שכינה. איך ולמה? כי ״הבא לטהר מסייעין אותו״!

בת פרעה חשה שאביה אכזר, כאשר לקח דם ילדי ישראל וטבל בו, גם הבינה והשכילה שהעם הסובל בשיעבוד אביה הוא עם נבחר, וגמלה בדעתה לעשות טבילת גירות: "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור" ־ "אמר רבי יוחנן ירדה להתרחץ מגילולי בית אביה״ (מגילה יג, ע"א) וכיון שכך, זכתה ועלתה מן הים כאשר באמתחתה עוד זכויות רבות – זכתה להציל את משה רבנו, שנקרא על שמה – ״אמר הקב״ה למשה: מכל עשר שמות שיש לך אינני קורא אותך אלא משה, כשם שקראה לך בתיה בת פרעה״ (יעויין שמות רבה פ״א).

 

הסמינר בקיבוץ חפץ חיים

אספר לכם מה שארע לא מזמן, עובדה מעניינת שסיפרו לי שני עדים (בשבוע שעבר ב״זיכרון משה״ אחרי הדרשה בליל שבת), ומהסיפור נבין, נתבונן ונלמד עד היכן מגיעה סייעתא דשמיא.

ל׳סמינריון׳ של ערכים, שנערך בקיבוץ חפץ חיים באו זוג, אבא אמא, בת ובן, האבא והאמא והבת האזינו לשיחות והשתתפו בהרצאות, אבל הבן עם השערות הגדולות, לא רצה לשמוע הרצאות. כל השבוע ישב בחדר, עם רדיו גדול. תלמיד חכם מהמשתתפים, שהבחין כי הבחור לא בא להרצאות, ניסה לדבר עמו באופן פרטי, אך לא הועיל.

הימים חלפו, המשפחה שבה הביתה, האבא והאמא החלו בדרך חדשה, במתינות, והתקדמו בקיום המצוות. הם ביקשו מהבן שיעלה גם הוא על העגלה וישתפר, לפחות מעט, אן בקשותיהם נפלו על אוזניים עולות.

יום אחד פנו אליו ההורים, ואמור: שמע נא! אם תסכים להשתתף בסמינריון הנערך בימים הקרובים, ורק לשמוע הוצאות, בלי להבטיח שתתחיל לקיים מצוות, אנו נעניק לך הוצאות נסיעה לחו״ל – לאיטליה ולקפריסין – כמו שהיית רוצה.

״בסדר, טוב, מסכים״. אמר.

הוא ארז את מטלטליו ונסע להשתתף בסמינר ׳חנוכה׳. שמע את ההוצאות, והמוח שלו, היה, כמובן, כל הזמן באיטליה…

בסוף השבוע, כנהוג בסמינריון, מתקיים סימפוזיון ־ במוצאי שבת בשעה שתיים לאחר חצות, הכל מתאספים, ואף יש מהמשתתפים העולים על הבמה – לספר רשמים ותחושות לאחר שבוע גדוש ברוחניות, אחרים מספרים היסטוריה אישית, ויש המגלים על התעוררות ומהפך ועוד.

הבחור דנן ישב ליד חבר שלו, הקשיב מעט וחלם הרבה. החבר התכופף אליו ושאל – ״נו מה איתך, האם אתה יוצא מכאן עם החלטות כל שהן?״

״אני?! אני יוצא מכאן עם כרטיס לחו״ל״

״אבל, אתה שמעת הרצאות, ואיך נשארת קר כל כך?!

אותו חבר שהיה אפוף בהתעוררות דיבר על ליבו עד שהבחורצ׳יק דנן הראה קצת סימני התרגשות.

חבירו המשיך לטפטף בליבו דברי כיבושין, עד שלפתע הכריז באוזני החבר, וכה אמר: ״אתה יודע מה? שמע, אם יארע נס, עכשיו, שאבא ואמא שלי יהיו פה, באמצע הלילה, הם הרי גרים בירושלים, אז אני נעשה בעל תשובה. גמרנו! זהו!״.

חלפה שעה שעתיים או אולי חצי שעה (לא אמרו לי את הזמן), ולפתע, הנה, אבא ואמא בפתח המלון!״

הבחור ניגש אליהם והשלושה התנשקו, בסערה.

היושבים באולם לא הבינו את משמעות הדבר, אבל ראו כי קורה כאן משהו מיוחד. היו אלו רגעים מרגשים מאוד. הבחור דיבר עם הוריו, ובכה. אחר כךעזב את הוריו, מיהר ועלה לעבר המיקרופון, בדרך עוד הספיק לשאול ממישהו כיפה, חבש את הכיפה הצמידה בסיכת ראש, ודיבר למיקרופון: ״מעכשיו כיפה זו לא יורדת מעל ראשי״

מה היה, ואיך הם הגיעו? זאת סיפר האבא (כפי שהעידו השניים אחד ששמע מהאב עצמו, ואחד שמע מהבן):

האבא חלם בעת השינה, שבא אליו זקן, עם זקן לבן (אולי הסבא שלו), ואומר לו ״מה אתה ישן פה סע לקיבוץ ׳חפץ חיים׳ לבן שלך!״. הוא התעורר משנתו וסיפר לרעייתו. היא אמרה ״או- אה, מעניין, חלום פלאי פלאים! אולי צריך לנסוע״.

״לא, אני רוצה לישון״ אמר הבעל ושכב לישון.

והנה שוב הגיע הזקן: ״למה אתה לא נוסע לבן שלך, מדוע אתה ישן פה?״ הוא התעורר במעט בהלה וסיפר שנית: ״חלמתי עוד הפעם על אותו זקן״.

״אם כך, אולי ניסע בכל זאת?״ הציעה.

״אבל אני רוצה לישון״.

״תשמע נא, אני מאמינה בחלומות, ואל דאגה, לא תיסע לבד אצטרף לנסיעה״. דירבנה אותו.

השניים התלבשו ירדו לרכב ונכנסו.

האוטו לא נדלק. האבא שעמד בחצר הבית בעיניים מכוסות חבלי שינה לא הצליח להתניע את הרכב… (ודאי! הרי ה׳שטן׳ עובד קשה בכאלו רגעים… וכי היצר הרע ישן בשתיים בלילה?…).

״אם האוטו כבר התקלקל אין לי כוח, גמרנו, אני הולך לישון עכשיו!״.

 

״אם כבר התלבשנו וירדנו ־ נזמין טקסי מיוחד״ העיזה האישה להצהיר בקול.

״אם אנו כבר ברחוב, ניקח ספיישל!״ חזרה ואמרה שוב.

 ״מה פתאום?״

 

״כן! נוסעים בכל מחיר״. הכריזה.

האישה ניצחה. הם הזמינו מונית ונסעו מירושלים עד לחפץ חיים, כמובן ששילמו טבין ותקילין, כמו שצריך. ובאו.

 

ראיתם איזה מופת?

מי שרוצה ללכת בדרך צדיקים – מסוגל לקבל סיעתא דשמיא, מאין כמוה.

אנו יודעים שהסטייפלר, למשל, עשה מופתים, משום שהקב״ה מתחשב עם הצדיקים. אבל שלבחור פשוט כל כך, תהיה כזו סיעתא דשמיא זה ממש חידוש, כנראה, שזו זכות של סבא או אבי סבא שהתפלל בדמעות, או שאבא ואמא עשו פעם מעשה טוב, מי יודע? אולי זכות פרטית, מחמת עשיית איזו מצווה.

ומה שברור ש״הבא לטהר מסייעים אותו״ – הבא לטהר! הבא לטהר! אשרינו מה טוב חלקינו.

 

בואו נראה מה הוליד ה"בא ליטמא" אצל נח

משל מתוק שיצא מפי החפץ חיים אמר רבי שבתי יודלביץ זצ״ל [עם כמה תיקונים. ב.ש.]:

היה פעם רב גדול, צדיק. שערך מסיבה לידידיו. בסיום הסעודה הגישו יין שרף משובח עתיק יומין. הרב שתה לחיים עם המסובין, וכיון שלא הכיר את עצמו, שתה, ועוד שתה לרויה, עד שהשתכר, ולא סתם השתכר אלא עד כדי כך – שהתחיל לקפוץ ולרקוד.

 

בהתחלה רקד על הארץ, אחר כך עלה על השולחן שמח ורקד. הרב בכבודו ובעצמו כאחד השיכורים, בצורה משפילה במיוחד. בשלב מסוים נהיה לו חם, והוא החל להוריד את בגדיו. בתחילה את הפראק, ואחר כך הגיע לבגדים הפנימיים… בשלב מסוים הוא חש קבס והקיא את כל מעיו, ונשכב על השולחן באפיסת כוחות מתגולל בקיאו… היה שם צלם זריז שמבלי לשאול שאלות תיעד את הרב "בשימחתו"…

חלפו מספר שעות, הרב קם משנתו והתפקח מיינו. אמרה לו אישתו בכאב: "בושה וכלימה. היית שיכור. רב העיר השתכר, אוי. ואיך שהיית נראה – החולצה נפתחה לך וכו'…״ הרב השתומם, נבהל, נדהם.

״אני?״.

״כן״. מרוב צער התעלף.

הבושה שאפפה אותו גרמה לו להחליט לא לצאת מפתח הבית חודש ימים. ״אני רקדתי על השולחן בצורה משפילה לפני תושבי העיר, איך אסתובב ברחוב?!״.

אחרי חודש, הבושה נחלשה. היא כבר היה מסוגל לצאת מהבית כשפניו כבושות בקרקע. הרב עשה מאמץ לטייל מעט ברחוב, צעד לאיטו ברחוב יפו.

הוא חלף, על יד חנות של ׳פוטו׳. והנה, בחלון ראווה הייתה פרוסה תמונה בגודל מטר על מטר בה נראה רב שיכור רוקד על השולחן… ״או, בר מינן׳ הזדעזע כולו, ולא ידע היכן לטמון את בושתו. רץ הביתה בעיניים מושפלות וזולגות דמעות: "מה יהיה, איך אוכל לחיות, איך אצא לרחוב?! האם עוד אהיה מסוגל לפסוע בסימטאות ירושלים, הרי כאן בירושלים כולם מכירים אותי?״.

בחשכת הלילה, יצא הרב מביתו בלויית בני משפחתו, מיהר לעזוב את העיר, לברוח לבאר שבע.

ביום הראשון לבואו לבאר שבע, הלך ברחוב צדדי, שבור ועזוב. לפתע הבחין כי גם שם מתנוססת תמונה בגודל שני מטר על שני מטר – איך שהרב מירושלים שיכור מושפל. בר מינן: ״מי הביא את התמונה לכל מקום, אהה אלוקים! מה קורה כאן?״.

[התברר שזה גם הופץ בכל הרשתות החברתיות… ותפס צפיות באופן ויראלי….]

לקח את רגליו, ארז את מטלטליו, וכל עוד רוחו בו נמלט לאמריקה.

לאחר שבועיים של שהייה בארצות הברית, יצא לבקר בחנות ספרים, והבחין כי על שולחן התצוגה, מונח ספר חדש העוסק במלחמה באלכוהול וסמים, כאשר בשער הספר מבחוץ ־ תמונה של ׳רב רוקד שיכור׳… למה? כי תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים, המוציא לאור של הספר רצו שתמונה זו תהיה מוסר השכל לכל…

 

״אוי, אהה, כל ילד באמריקה כבר מכיר אותי״, הירהר וכל אבריו רעדו מבושה איומה. ״היכן שאלך יגידו: זה השיכור שלמדנו עליו בבית הספר״, גמרנו.

הוא ברח לשוויץ. שכר שם בית מגורים קטן בעיר ז׳נבה.

באותם ימים התקיימה בז׳נבה אסיפת או״ם, והעלו לדיונים את בעיית האלכוהול והסמים המתפשטת בכל העולם. בין החלטות האסיפה המרכזית הוחלט שבשנים הקרובות, פעם בשנה, ידפיסו את תמונת הרב הבזוי משתיית אלכהול – יפרסמוה בכל כדור הארץ – בהונולולו, בסין, ביפן באפריקה ובאמריקה – זו תהיה דוגמא ״טובה״ לתלמידים צעירים אין נראה אדם נכבד שלא שמר על עצמו ושתה לשכרה. וקל וחומר שלא טוב להיות מכורים ליין שרף או סמים. תמונה לדוגמא.

כאשר שמע על כך בכה ואמר לעצמו ״היכן אסתתר כעת? תגידו לי. ביפן יודעים עלי, בסין שמעו עלי. כל העולם מכירים אותו, גמרנו״. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכי גדול. לא היה מי שיכול לנחמו. והיה קול בכיו הולך וגדל.

מורי ורבותי, אמר החפץ חיים, האם אתם יודעים שהסיפור הזה אינו סיפור חדש, הדברים כתובים בתנ׳׳ך כבר קרוב לארבעת אלפים שנה, בפרשת נח.

נח הצדיק כעדות התורה ״איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח״, נח הצדיק שתה ״ויתגל בתוך אהלו״ מחמת היין הוא התגלגל וכו'… פעם אחת קרה לו המקרה, בבית, בפנים, פעם יחידה, ובחדרי חדרים.

ועד היום זוכרים את זה:

כל ילד קטנצי׳ק ההולך ללמוד תורה ב׳חדר', לומד בפרשת נח: ״נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח… ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת ויתגל בתוך אהלו״. ואת פרשת נח לומדים בכל כדור הארץ – באמריקה בסין ביפן. וכל הגויים יודעים את זה, את מה שקרה.

״ראו נא״ אמר החפץ חיים: מה קורה כשאדם עושה פעם מישגה. – הדבר לא נשכח לנצח…! עד כאן.

ויש בדבר מוסר גדול לכולנו!

התרגום על קהלת בפסוק "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם":

סוף פתגם דאתעבד בעלמא בצנעא כולא עתיד לאתפרסמא ולאשתמעא לכל בני אנשא בגין כן ית מימרא דה' הוי דחיל וית פיקודוי הוי נטיר דלא למיחב בסתרא, ואין תחוב – הוי זהיר למיתב [בתשובה], ארום כדין חזי למהוי אורח כל אנש. ארום ית כל עובדא ה' יעיל ליום דינא רבא ועתיד לפרסמא על פתגם דאתכסי מן בני אנשא, אין טב ואין ביש:

נורא נוראות. כתוב שהגיהנום הוא בושה עמוקה היורדת ויוקדת עד תהום .

(הערת ה"ה טל חן: לכן הפסוק בקהלת (ח, ח) אומר : "ואין שלטון ביום המות" ר"ת בושה. לומר לך שביום המות הבושה שולטת, ואין חסינות לאיש ממנה) בזיונו של האדם לעתיד לבוא בו כולם יראו אותו בעת שעשה את מעשיו בסתר ובמחשך יהיו נוראים! נח פעם אחת השתכר וזה התפרסם לנצח! כמה מוסר יש בזה לכולנו.

איך מוחקים את הסרט?

הרי אם היה סרט מפליל על כל אחד מאיתנו, מחשבתינו הראשונה הייתה כיצד למחוק אותו [לפני שיעשו העתקים…] – כיצד מוחקים? אומר התרגום "ואין תחוב – הוי זהיר למיתב [בתשובה], ארום כדין חזי למהוי אורח כל אנש" – זו הדרך למחיקת הסרט לנצח!

 

 

 

פרשת נח

בית המדרש – תיבת נח נגד המבול שבחוץ

הראם והתיבה ומוסר ההשכל [מעיין השבוע עמ' עג, בהמשך מוהגדת וממתוק האור]

הקב"ה מביא מבול לעולם. העולם משחית את דרכו ונזקקים אף לשאינן מינן. מהם נוצרים תוצרי כלאיים מחרידים וביניהם דינוזאורים, ממותות, ושאר מרעין בישין. הקב"ה מביא את המבול ומשיב העולם למסלולו.

בעבר, הייתה בהמה גדולה וענקית, שלא הייתה תוצר כלאיים. היה זה הראם. מסופר על דוד המלך שפעם אחת רעה את צאן אביו ונתקל בראם וחשב שזו גבעה. הוא טיפס עליו עך הראם התרומם ודוד מצא עצמו בין שמים לארץ. הוא התפלל שהראם ישוב לרבוץ, והוא יוכל לרדת. וכך אכן היה. דוד הודה לה' מקרני ראמים עניתני.

חז"ל שואלים כיצד הראם הוכנס לתיבה? הרי המקום צר בעבורו?

הגמ' מתרצת שנח הכניס לתיבה גור של ראמים. אולם הגמ' דוחה זאת ואומרת שגור של ראמים ענק הוא, ועדיין אין באפשרות להכניסו לתיבה.

מיישבת הגמ' שכנראה הראם שחה מחוץ לתיבה, ואף שמי המבול היו רותחין, הוא שחה בסמיכות לתיבה שם המים היו צוננין כדי שלא ימיסו את הזפת של התיבה.

ועדיין שואלת הגמ' כיצד יכל לנשום, והרי ממי המבול עלו אידים רעילים? שרק בתיבה היה אויר צלול! ומיישבת הגמ' שהראם הכניס את חוטמו לתיבה.

שואל הגר"ח קרויזווירט דברי הגמ' טעונים ביאור, והרי הגמ' בד"כ שואלת על שאלות מן הסוג הזה למאי נפקא מינה, מאי דהוה הוה, וא"כ משמע שאף בשאלה זו יש הדרכה וצריך ביאור מה היא?

וכעת להדרכה היוצאת לנו מדברי חז"ל הקדושים הללו.

המבול הוא שטפון נורא. האם אין אנו חיים במבול נורא של כפירה, שחיתות וזוהמה? מבול של גשמיות, רדיפה אחר הנאות וחומריות? מבול של "קניות", "אתה חייב את זה לעצמך", קובע במה שאתה נוסע" ועוד ועוד?

לצורך זה נח בונה תיבה. תיבת נח היא הישיבות הקדושות. שם יושב נח עם בניו וכל החיות שלא השחיתו את דרכן על הארץ. שם הוא מוגן מן ההשחתה.

אולם מה יהיה על כל אלה שאינם יכולים להכנס לישיבה? אלה העמלים לפנסתם, האם נגזר עליהם כליה וטביעה חלילה?

זו היא שאלת הגמ' על הראם, מאלה שיותר מגושמים, שאינו יכול להכנס לתיבה ולהנצל.

עונה הגמ' נח הכניס לתיבה גור של ראמים. התשובה היא שאדם כזה ניצול בזכות החינוך של תורה שקיבל בצעירותו, בת"ת, בישיבה הקדושה. זה מציל אותו מן המבול.

אולם אין די בזה הגמ' מוסיפה שצריך גם לשחות מסביב לתיבה. שם המים פחות חמים. לחיות בחברה שומרת מצוות. אם יתרחק- יכווה!

אולם גם בזה לא די, מלמדת הגמ' שצריך גם לדחוף את האף לתוך התיבה ולהתבשם מאוירה. יש להיות עם הראש בביהמ"ד, בשיעור, בדף היומי! האויר בחוץ מורעל!

רק כך ננצל מן המבול השוטף, ונזכה לראות עולם חדש כפי שנח זכה, הוא העולם המובטח לצדיקים, העולם הבא!

המעשה עם ריב"ל ומלאך המוות

מפורסם המעשה עם ריב"ל שמלאך המוות בא לטול נשמתו וביקש לראות מקומו בג"ע וביקש הסכין שלא יפגע בו, וכשנכנס נשבע שלא יצא.

באו לפני בורא עולם לשאיל מה עליהם לעשות.

"אמר קודשא בריך הוא: אי איתשיל אשבועתא נהדר, אי לא ־ לא נהדר״ – אם פעם אחת הוא עשה התרת נדרים, שיעשה גם עתה, אבל אם מעולם לא נשאל על שבועתו ולא עשה התרת נדרים – גם עתה לא יעשה אלא ישאר בגן עדן.

בדקו, והתברר שאכן מעולם לא עשה ריב״ל התרת נדרים, וכיון שכך – הוא נשאר שם בגן עדן.

"אמר ליה: הב לי סכינאי" – מלאך המות בקש שלכל הפחות !חזיר לו את סכינו, ״לא הוה קא יהיב ליה״ – ריב״ל לא הסכים לתת לו את הסכין.

אבל לזאת כבר לא הסכימו עמו משמים. ״נפקא בת קלא ואמרה ליה: הב ניהליה, דמיתבעא -לברייתא״ – תחזיר לו את הסכין, כי הוא נצרך לו על מנת להביא לכאן את האנשים שהגיע זמנם למות.

 

ממשיכה הגמרא ומספרת: ״מכריז אליהו קמיה: פנו מקום לבר ליואי, פנו מקום לבר ליואי. אזל אשכחיה לרי שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תלת עשר תכסקי פיזא״ – רבי יהושע בן לוי הלך ופגש את רבי שמעון בר יוחאי, אשר ישב על שלש עשרה כריות של פז.

״אמר ליה [רשב״י לריב״ל]: את הוא בר ליןאי?״ – אתה הוא בן לוי? ״אמר ליה: הן״. ורשב׳׳י ממשיך ושואל אותו: ״נראתה קשת בימיך?״ וריב״ל עונה: ״הן״. ״אם כן״, אמר רשב״י, ״אי אתה בר ליואי״ – לא יתכן שאתה רבי יהושע בר לוי

האמתי. זכותו הגדולה של רבי יהושע בן לוי מספיקה שלא תראה הקשת בימיו.

״ולא היא, דלא הואי מידי, אלא סבר: לא אחזיק סיבותא לנפשאי" – באמת לא נראתה הקשת בימיו, רק שלא רצה ריב״ל להחזיק סובה לעצמו.

[במאמר המסגר: צריך להבין, וכי ריב״ל לא היה דובר אמת. חלילה? וגם אם נתרץ שלא רצה להתגאות – וכי לשם כך מתר לשקר?!

ובאר הרב דיסקין: אין הכינה ששקר שנראתה הקשת בפעל, אלא ש״בימיך״ הכונה בזכותך, כלומר האם נראתה ולא הועילה זכותך? והשיבו שודאי לא נראתה קשת בימי, אך לא היה זה בזכותי. אם מצד הזכות שלי – הקשת אכן היתה נו־אית!•

שואל הרב דיסקין: ״וכבר תמהו, !הרי אף נח היה צדיק, ולא נמנע המבול בגלל צךקותו?״ לרבי יהושע בן לוי אולי היתה רוח הקדש, אבל נביא הוא לא היה. נח כן היה נביא, והרי שהיה אדם גדול יותר, ואעפי״כ בזמן נח כן ירד מבול [שהרי כשנראית קשת זהו סימן שהיה צריך לבוא מבול, והקשת במקומו].

אמנם, זהו הטעם ששנה הכתוב סדר הדברים. שכן, כבר כתב בית הלוי׳ לבאר, שתבת נח היתה נחשבת כעולם בפני עצמו, ולפי זה נראה, שאמנם כל זמן שנח היה בעולם אכן היה מציל, אלא שהקב״ה הוציאו מהעולם לתבה שהיא עולם בפני עצמו ולכך לא היה יכול להציל את העולם מפני המבול.

לכן, קודם נאמר ״עשה לך תבת עצי גפר״ ורק אחר כך ״כי הנני מביא מבול״, כלומר, רק מאחר וישנה אפשרות להוציא את נח מהעולם הזה לעולמה של התבה – לכן נתן להביא מבול על הארץ, אבל בעלמא, אם נשאר בעולם אפילו צדיק גמור אחד – הרי הוא מציל, ולכן בסדום לא בקש אברהם על כך, שהרי הקב״ה היה מוציאו ומבדילו מסדום.

משא״כ רשב״י, שפיר תמה על ריב״ל שהיה בתוך העולם הזה ומ״מ לא הגן על הדור מפני המבול [הנרמז בקשת], ודבר זה לא יתכן, שהרי צדיק גמור היה!

ברכת היוצא מביה"מד

אירח חיים קו, ה), שהיוצא מבית המדרש נותן הודאה על חלקו ואומר: ״מודה אני לפניך ה׳ אליקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש״, והודאה זו חובה (פרוש המשניות ברכות פ׳׳ד מ׳׳ס. ואמר ה״חפץ חיים״ זצ״ל שמכאן מוכח, שעקר ההודאה היא על עצם השהייה בבית ה', ךעל עצם הישיבה בו. ועל .דרך ששנינו (אבות פ״ה מי׳׳ח שארבע מדות בהולכי לבית המדרש, הילך ואינו עושה, שכר הליכה בידו. ופרש הרע״ב (לגרסת ה״מדר־ש שמואל״) שגם אם אינו לומד ואינו מבין, עצם ההסתופפות בבית המדרש ברכה בה, ויש להודות עליה –

ויותר: שגם לאחר שלמד והתעלה, נותן הוא הודאה על הישיבה בבית המדרש, ששקולה כנגד הלמוד ויותר, ועליה ההודאה!

ומדוע, כי הסטיפלד זצ״ל היה אומר, שהישיבה היא כתבת נח. מסביב המבול, והמים הזידונים גוךפים הכל, ברותחין קלקלו וברותחין נדונים (סנהךךין קח ע״א) רחמנא לצלן, ןאף האדר מו־על (זבחים קיג ע״ב). רק בתבה תתכן הצלה.

ןכסבורים אתם שבתבה חיו חיים מאושרים, מדשני עינג? המים הסוערים והגועשים עך?לו את התבה, ״!־יתהפך כל החי אשר בה כהפך הנזיד בסיר, והתבה חשבה להשבר, ויתבהלו כלם, וייראו יראה גדולה, ויגיעו עד שערי מות״ (״ספר ה;שר״) ־

ובכל זיאת, חיו! ויצאו כשך המבול, והקימו עולם!

החזוא מורה לא להוציא מהישיבה

היה בבני ברק חלבן. היום לא יוךעים מה זה, קונים חלב בשקיות. פעם ימים, היה החלבן עולה במדרגות לפנות ביקר, מניח לפני הדלת ארבעה, ששה בקבוקי חלב מלאים, ונוטל את הריקים. לפני זה, היתה העבודה קשה שבעתים. סובב ברחובות העיר עם הסוס והעגלה, ודנדן בפעמון. עקרות הבית היו יורדות עם הסירים, והיה דולה מכדי המתכת לכלי עם שנתות, סמונים לחצי ליטר וליטר ושנים, ומוצק לכלים, וגובה כסף, עבודה מפרכת. היה לו בן בישיבה. לא מן המתמידים, בלשון המעטה. רב הוא לא יהיה, כמו שאומרים. פנה אל ה״חזוץ איש״ ובקש ךשות להעסיקו חצי יום, שיקל עליו את פתסתו. וה״חזון איש״ השיב, שלהוציא בזמננו בחור – שאינו לומד! – מן הישיבה אלו דיני נפשות, ויש למסר את הנפש שישהה בישיבה!

המעשה באדם החוטא

נעיין בספור מן הגמרא, ויהיו הדבךים מאירים ושמחים. שכך שנינו (מנחות מד ע״א): מעשה באדם אחד נשים לב: אדם. לא תלמיד ולא חכם שהןה זהיר במצות ציצית. שמע שיש מקום עברה בכרכי הים, שנוטל אךבע מאות זהובים בשכרו. שגר או־בע מאות זהובים ונקבע לו זמן. כשהגיע זמנו בא. כיון שבקש לעבר עברה באו אךבע ציציותיו וטפחו על פניו. נשמט, ולא עבר. תמהו: אךבע מאות זהובים שלם, ואךחות ימים עבר, ולשוא? אמר: ״מצוה אחת צונו ה׳ אליקינו וציצית שמה, וכתיב בה: ״אני ה׳ אליקיכם״ שתי פעמים 1במךבר טו, מא>, אני הוא שעתיד להפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשו נדמו עלי כארבעה עדים״. אמרו לו:

״איננו מניחים אותך עד שתיאמר לנו מה שמך ומה שם עיוף ומה שם ובך ומה שם מדרשך שאתה לומד בו תורה״. כתב ונתן בידם, ושלחוהו לרבו, רבי חיא, שכבדו כבוד גדול. זה מתן שכרו בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה.

יעין שם, והתמיהות רבות –

מסיום הספור למדנו, שהמדבר בבן תורה. וחזותו מוכיחה עליו, מבלי שייאמר דבר נשאל מה שם רבו ומה שם מדרשו שהוא לומד בו תורה.

להץדעזע! בן תורה, שמתמכר כך לתאוות ךלךבר עברה?! היתכן?! כיה מובן מדוע פותחת הבריתא ב״מעשה באדם אחד״. והנה מתברר שהמדבר בבן ישיבה. איך לא סלקוהו משכבר, איך השאירוהו בישיבה. ואיך, משנודע הדבר, כבדו רבו כבוד גדול?!

״כלה מקשה אחת״ (שמות כה, ל0, מקשה מתחלה ועד סוף י עינתי, ונתחור לי שלב אחרי שלב.

בראש ובראשונה, דברים ככתבם: ״מעשה באדם אחד״, ודאי שלא היה בן תורה. ריקא היה, מבלה עולם. אלא שרשום היה בישיבה, יש כאלו ־

אז למה לא סלקוהו? הרי מושחת היה!

אמת, מאותה סבה שלא סלקו את חם מהתבה. הקדוש ברוך הוא רמז לנח ולבניו להמנע מחיי אישות בתבה, באמרו: ״ובאת אל התבה אתה ובניך, ואשתך ונשי בניך אתך״ !בראשית ו, יח>, ואלו ביציאתם מן התבה נאמר: ״צא מן התבה אתה ואשתך, ובניך ונשי בניך אתך״(^זם ח, טו>. ואמרו (סנהח־ין קח ע״ב> שחם עבר על הצווי ןלקה בעורו ושיצא ממנו כוש <רש״י>]. פרוץ היה, אפוא, ועבר על התקנה. ולא סתם תקנה, אלא על צווי הבורא. והפגין בכך אנכיות ואכזריות, כי מקור הצווי בנשיאה בעל עם המתיסךים ןהנספים (בראשית רבה לא, יב>. ומדוע לא הוציאוהו מן התבה?

איזו שאלה. לאן יוציאוהו, אל המבול?״ והישיבה היא כ״תבת נח״, אין מוציאים ממנה אל המבול! וכשעמד בפסיון נסדקה חומת הטמאה שאפפתו, ובקע בעדה אור התודה, והמאור שבה החזירו למוטב. והבהר למפרע, קזהשהיה בתבה הצילתו!

 

ה״חזון איש״ חרד כל כך מהשפעת הרחוב, ופעם אמר לי: אלו היו שומעים לי, היו תולים בכל ךחוב כרזות: ״ץהירות, כלב נושך״ – פעם ראה כזה שלט בפתחה של הצר, והבין שהשלט מרתיע מבקרים

לא קרואים. מצא הרעיון חן בעיניו: אולי אפשר להרתיע כך מבקרים שאינם רצויים…

הת"ח היוצא למלחמה וחוזר עם…

הלא נךאה, שלפני היציאה למלחמה מכריז הכהן שהאיש הירא 1יך הלבב מעברות שבידו ילך וישב לביתו (דברים כ, ח>, ואמרו(סוטה מד ע״ב> שחוזר אף על עברה מדרבנן, ?גון שסח בין תפלין של יד לתפלין של ראש, ובין ישתבח ליוצר (ירושלמי, הובא ב׳׳בית יוסף״ אירח חיים נד). הרי שהמדבר בצדיק גמור, שלא עבר מימיו עברה מדאוריתא או מדרבנן –

ויוצא למלחמה, וחוזר עם גויה יפת תאר!

ולא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע (קדושין כד ע״א>. איך יובן –

כל ימיו מתגבר הוא על היצר הרע. נלחם, ומנצח. לא הצליח להחטיאו במאומה. וכאן, אם לא נתיר לו יפיל שדוד! אתמההי

אבל, מה הפלא –

״אם פגע בך מנול זה״, היצר הרע, ״משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא, נמוח. אם בתל הוא, מתפוצץ״ (סכה נב ע״ב, קדושין ל ע״ב). בין כתלי בית המדרש, אפשר להיות צדיק גמור. אבל כשיוצאים, אח, כשיוצאים –

עלולים לחזיר עם אשת יפת תיאר…

ומדוע, משום שאלו דברי הרמב״ם (הלכות דעות פ״ו ה״א): ״דרך בתתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו•״. ובאורו, שהשפעת החברה היא טבע מטבע באדם, ״דרך בריתו״. כשם שאם יצום יכחש בשרו ואם לא יישן יתעייף, כך אם יהיה בחברה מסימת ישפע. הן במעשיו, והן בדעותיו!

כיצד הס קטגור

ויותר: אנו אומרים בפיוט בליל יום הכפורים: ״הס קטגור, וקח סנגור מקומו״. מה אמרנו כאן? הרי זה דין, שיש בו סדרי דין. הקטגור תובע, ואם אין תשובה מספקת נתנת הרשות למשחית, רחמנא לצלן (יע־ן שבת נה ע״א). וכיצד מבקשים שלא לתת לו פתחון פה?

ועוד, מה הבקשה: ״הס קטגור, וקח סנגור מקומו״. האם הסנגור בא במקומו? הרי לכל אחד מהם מקומו ושעתו!

לקטגור יש טענות, מכאן ועד אין סוף. וכל טענה משמעת בזעקה. בקול תרועה רמה: היתכן, איזו העזה, ?שע ומרד. אין כפרה, בגיהנים אין די!

ואנו מבקשים: ״הס קטגור״, תיאמר לו שיפסיק לצריח. ולא זו בלבד, אלא שהוא בעצמו יעשה סנגור וילמד זכות.

הכיצד? פשוט: ״מקומו״, תוריד אותו לעולם הזה, ותראה איך ינהג! והלא מלאכים יךדו בדורו של קין, והתגשמו עד שעשו כל תועבה (?!־קי דרבי אליעזר, כב>. וכשירדו להפך את סדום, נכנס בהם רגש ישות ואמרו: ״כי משחתים אנחנו את המקום״, (בראשית יט, יג>, ונדחו ממחצתו של הקדוש ברוך הוא קל״ח שנים (בראשית רבה נ, ט). וביציאת מצרים נאמר: ״ועבךתי בארץ מצרים בלילה הזה״(שמות יב, יב), אני ןל'א מלאך ולא שרף ולא השליח (מכילתא בא, ז), כי טמאת מצרים היתה רבה כל כך, עד שאפלו מלאכים היו עלולים להטמא שם (זהר ח״א קיז, א) –

אם כן, הורד נא את המקטרג לכאן, ונךאה כיצד ינהג, ונשמע כיצד ידבר!

בביהמ"ד יצה"ר מעודן יותר

שנינו: ״אם פגע בך מנול זה [היצר הרע] משכהו לבית המדרש״

 (קדושין ל ע״ב). ותמה הרבי מקוצק: מהו ״מנול זה״? והשיב: ומה, וכי בבית המדרש אין יצר הרע? האם שם לא חולמים, ולא מתבטלים, ול'א מתחרים ומקנאים?

ןהשיב: גם שם יש יצר הרע, אבל הוא אידעלער, מעודן יותר…

נסביר. שנינו: הוי רץ למצוה, ובורח מן העברה (אבות פ״ד מ״ב). לא מובן: היכן האדם, והיכן המצוות והעברות. אם עומדים הם מרחוק, אז אכן צריך לרוץ למצוה, אבל אין צרך לברח מן העברה, כי היא רחוקה. ואם שניהם קרובים, מה ?ש לרוץ למצוה. על כרחנר שהמצור רחוקה מן האדם, וצריך לרוץ אחריה. !־העברה קרובה ןנךבקת, וחיבים לבריח ממנה. נו, ומי רץ אחר המצוות, ומי בורח מן העברות! –

אבל בבית המדרש, מתהפכים היוצרות: הגמרא פתוחה לידך, זמינה כל כך, רק אל תברח ממנה. אל תצא להפסקת קפה, אל תתפתה להפוגת שיחה. והעברה, רחוקה. רק אל תרדף אחר העברה. וזה, כבר קל־

וידוע: הרבי מסאטמר זצ״ל בקר אצל ה״חזון איש״ זצ״ל ושאלו: ״הרמב״ם פוסק (הלכות דעות פ״ו ה״א): דרך בריתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ןנרהג כמנהג אנשי מךינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולהתרחק מן הךשעים… ואם היו כל המדינות נוהגות בדרך רעה יצא למערות ולמךבךיות, כענין שנאמר: ״מי יתנני במדבר מלון אירחים״(יךמיה ט, א) –

על מי דבר הרמב״ם, אם לא על דורנו – מדוע איננו יוצאים למךבריות?״

וענהו ה״חזון איש״: ״היכלי הישיבות, הן המדבריות של דורנו!״

בשעתו כבש סנחריב את כל העולם העתיק, והגלה את יושבי כל הארצות: ״עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האמות״ [עדיס פ״ד מ״ד>. כל עצמתו התנפצה למרגלות חומת ירושלים• ״ויצא מלאך ה׳ רך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף״(מלכים ב יט, לה) ראשי גיסות עם כל גיסותיהם (סנהדרין צד ע״ב>, בץכות חזקיהו המלך שנעץ חרב על פתח בית המךךש ןאמר שכל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב (שם).

וכבר שאלו: ראוי היה שי?עץ חרב בשוק, במקום יושבי קרנות, ולא על פתח בית המח־ש!

ןהתשובה, שעם אנשי השוק אין לנו שפה משתפת, אתם אין מה לדבר!

רבי שלום שבךרון ספר, שבלכתו בבקר לתפלת שחךית חש ריח צחנה נוראה. ראה שפועלים מתקנים תקלה בביוב, והריח זועה. הגיע לבית הכנסת, ולמד את שעוריו שלאחר התפלה. כשחזר, שבה הצחנה והרגשה. כשהוגקרב, לא האמין למךאה עיניו: הפועלים ישבו על שפת בור הביוב המצחין, ןאכלו ארוחת ביקר! שם! הוא נושם דרך ה?ה, ןהם לועסים בכל פה!

וכל מי שיש לו הרגשה ברוחניות, יבין שבך נראים אלו המבוססים בצחנת עברותיהם. הלצנות הזולה, הרכילות המרשעת. בלוי הזמן לריק, האם אינם התבוססות ברפש?

״אם פגע בך מנול זה, משכהו לבית המדרש״. אפלו הנעול, מעדן שם יותר. השפה עדינה, המשגים עדינים. ״אשרי יושבי ביתך״, כדאי ןלו לשבת שם, לשהות שם. מלבד הסכוי ש״עוד יהללוך סלה״!

 

 

הראם והתיבה ומוסר ההשכל [מעיין השבוע עמ' עג]

הקב"ה מביא מבול לעולם. העולם משחית את דרכו ונזקקים אף לשאינן מינן. מהם נוצרים תוצרי כלאיים מחרידים וביניהם דינוזאורים, ממותות, ושאר מרעין בישין. הקב"ה מביא את המבול ומשיב העולם למסלולו.

בעבר, הייתה בהמה גדולה וענקית, שלא הייתה תוצר כלאיים. היה זה הראם. מסופר על דוד המלך שפעם אחת רעה את צאן אביו ונתקל בראם וחשב שזו גבעה. הוא טיפס עליו אך הראם התרומם ודוד מצא עצמו בין שמים לארץ. הוא התפלל שהראם ישוב לרבוץ, והוא יוכל לרדת. וכך אכן היה. דוד הודה לה' מקרני ראמים עניתני.

חז"ל שואלים כיצד הראם הוכנס לתיבה? הרי המקום צר בעבורו?

הגמ' מתרצת שנח הכניס לתיבה גור של ראמים. אולם הגמ' דוחה זאת ואומרת שגור של ראמים ענק הוא, ועדיין אין באפשרות להכניסו לתיבה.

מיישבת הגמ' שכנראה הראם שחה מחוץ לתיבה, ואף שמי המבול היו רותחין, הוא שחה בסמיכות לתיבה שם המים היו צוננין כדי שלא ימיסו את הזפת של התיבה.

ועדיין שואלת הגמ' כיצד יכל לנשום, והרי ממי המבול עלו אידים רעילים? שרק בתיבה היה אויר צלול! ומיישבת הגמ' שהראם הכניס את חוטמו לתיבה.

שואל הגר"ח קרויזווירט דברי הגמ' טעונים ביאור, והרי הגמ' בד"כ שואלת על שאלות מן הסוג הזה למאי נפקא מינה, מאי דהוה הוה, וא"כ משמע שאף בשאלה זו יש הדרכה וצריך ביאור מה היא?

וכעת להדרכה היוצאת לנו מדברי חז"ל הקדושים הללו.

המבול הוא שטפון נורא. האם אין אנו חיים במבול נורא של כפירה, שחיתות וזוהמה? מבול של גשמיות, רדיפה אחר הנאות וחומריות? מבול של "קניות", "אתה חייב את זה לעצמך", קובע במה שאתה נוסע" ועוד ועוד?

לצורך זה נח בונה תיבה. תיבת נח היא הישיבות הקדושות. שם יושב נח עם בניו וכל החיות שלא השחיתו את דרכן על הארץ. שם הוא מוגן מן ההשחתה.

אולם מה יהיה על כל אלה שאינם יכולים להיכנס לישיבה? אלה העמלים לפרנסתם, האם נגזר עליהם כליה וטביעה חלילה?

זו היא שאלת הגמ' על הראם, מאלה שיותר מגושמים, שאינו יכול להכנס לתיבה ולהנצל.

עונה הגמ' נח הכניס לתיבה גור של ראמים. התשובה היא שאדם כזה ניצול בזכות החינוך של תורה שקיבל בצעירותו, בת"ת, בישיבה הקדושה. זה מציל אותו מן המבול.

אולם אין די בזה הגמ' מוסיפה שצריך גם לשחות מסביב לתיבה. שם המים פחות חמים. לחיות בחברה שומרת מצוות. אם יתרחק- יכווה!

אולם גם בזה לא די, מלמדת הגמ' שצריך גם לדחוף את האף לתוך התיבה ולהתבשם מאוירה. יש להיות עם הראש בבית המדרש, בשיעור, בדף היומי! האויר בחוץ מורעל!

רק כך ננצל מן המבול השוטף, ונזכה לראות עולם חדש כפי שנח זכה, הוא העולם המובטח לצדיקים, העולם הבא!

 

 

פרשת נח

מידה כנגד מידה

חלק ממאמר כוחו של מעשה קטן [לק"ט עמ' נ]

ספר בראשית פרק ט (כג)

וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ:

אחז"ל ששם ויפת זכו בזכות מאמציהם למתנות, שם זוכה לציצית, ויפת זוכה לקבורה לאחר מלחמת גוג.

צריך להבין מה ענין קבורה לבני יפת לכך שכסו את ערוות אביהם?

וכן מהו ענין הציצית שנתנה לבני שם?

חז"ל אומרים מי הקדימני ואשלם, מי עשה לי מעקה ומזוזה לפני שנתתי לו בית, מי מל את בנו לפני שנתתי לו בן, מי עשה לי ציצית לפני שנתתי לו בגד?

נמצאנו למדים שמצוות ציצית באה לאחר שיש בגד, וכששם זוכה למצוות ציצית כלול בזה שיזכה לבגד, וא"כ זו מידה כנגד מידה- הוא כיסה אביו בבגדים, הוא יזכה לבגדים. וכן לגבי שכרו של יפת. הוא כיסה ערוות אביו, הוא יזכה לכיסוי לאחר מותם.

ויש להבין מדוע האפליה? מדוע שם זוכה למתנה עצומה בחייו, ואילו יפת זוכה למתנה קטנה לאחר מותו?

פרש"י: ויקח שם ויפת – אין כתיב ויקחו אלא ויקח (סנהדרין ע) לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת לכך זכו בניו לטלית של ציצית ויפת זכה לקבורה לבניו שנאמר (יחזקאל לט) אתן לגוג מקום שם קבר.

 

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, מהגר"י זילברשטיין [גליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה] קרא כאן >>>

 

 

המשך רש"י:

וחם שבזה את אביו נאמר בזרעו (ישעיה כ) כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת וגו':

הרי לנו מידה כנגד מידה במידת פורענות!

 

סיפור השגחה מדהים שאימת וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

 

למדנו מידה כנגד מידה – הן במידה טובה, והן במידת פורענות!

 

למדנו כאן את ההבדל העצום בין מי שמקיים מצוה בהתלהבות וחיות, למי שמקיימה בעצלות. שם שקיים המצוה בהתלהבות וחיות זוכה למצוות ציצית מחיים. הוא קיים את המצוה בזריזות, זוכה לקבלת השכר בזריזות בעוה"ז.

יפת שנתרשל במצוה, לא קיימה בחיות, יקבל שכרו לאחר מיתה. הוא לא קיימה בזריזות, יקבל שכרו לאחר מלחמת גוג באחרית הימים.

הגמ'במסכת חגיגה דף ט/ב אומרת:

אמר ליה בר הי הי להלל מאי דכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו היינו צדיק היינו עובד אלהים היינו רשע היינו אשר לא עבדו?

אמר ליה עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד. אמר ליה ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו? אמר ליה אין צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בזוזא חד עשר פרסי בתרי זוזי.

המעשה באשת הגר"א ונפנוף היד.

 

פרשת נח

כוחה של נגיעה

על האדם לחשוד עצמו בנגיעות [והגדת]

״ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם״ (בראשית ט, כ). ״ויחל״, עשה עצמו חולין (רש״י)

נורא נוראות. נח. שהתורה הקדושה העידה בו: ״נח איש צדיק תמים היה בדורותיו״ (בראשית ו, ט) צדיק במעשיו, תמים בדרכיו (עבודה זרה ו ע״א), ענו ושפל רוח (רש״י), שהן פסגת המעלות (עבודה זרה כ ע׳׳ב, תוספות יבמות קג ע״ב).

נח, שדרשו בו: נח לשמים ונח לבריות, נח לעליונים ולתחתונים, נח בעולם הזה ולעולם הבא (בראשית רבה ל, ה)

נח, שהבורא יתברך אמר מקצת שבחו בפניו: ״כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה״ (בראשית ז,א) –

ואבד כל מעלתו, כל קדושתו, ״עשה עצמו חולין״!

״איש האדמה״: בתחלה ״איש צדיק תמים״, ועכשיו ״איש האדמה״.

איכר פשוט, א פויער (תנחומא נח יג).

על מה ולמה, כיצד אבד הכיל, התרוקן כליל. האם עבר עברה חלילה, עשה דבר אסור? לא ולא. אז מה? ״ויטע כרם״, שהיה לו לעסק תחלה בנטיעה אחרת (רש״י).

וזה הכל? הרי המדובר בעולם מופלא: ״ביום שנטע בו ביום הנץ והבשילו ענביו וסחטם והיו ליין״ (תרגום יונתן, בראשית רבה לו,ד) מחר יטע תאנים ותמרים – אבל למה כרם תחלה!

מה פרוש, המשמח אלוקים ואנשים (שופטים ט, יג), ואין אומרים שירה אלא על היין (ברכות לה ע״א). והתורה נמשלה ליין (ישעיה נה, א. תענית ז ע״א), ושכרם של צדיקים נמשל ליין (ברכות לד ע״ב). והוא בראש כל התרופות (בבא בתרא נח ע"ב) ודעת (זקנים) נוחה הימנו (מגלה טז ע״ב), ומרחיב הדעת לתורה (יומא עו ע״ב) –

ואם זה מה שאנו משיגים בזכות היין, מה השיג נח [שהרי נביא היה, ולמד תורה (רש״י בראשית ז, ב)] אז על מה ההקפדה, עד לשלילת כל מעלותיו?

שאלו את הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ״ל, מיסד תנועת המוסר:

תנועת המוסר שמה את הדגש על הרגש, ללמד מוסר ״בשפתים דולקות ובעינים דומעות״, ולהקפיד ביתר הקפדה בענינים שבין האדם לחברו. ותנועת החסידות גם היא שמה דגש על הרגש והלב, על השמחה בעבודת הבורא ועל אהבת ישראל ושבת אחים גם יחד. מה בין תנועת המוסר לתנועת החסידות?

ובמלים אחרות רצו לומר, שכשם שהתנגדו בשעתו לזו, כך יש להתנגד לרעותה…

רבי ישראל בעצמו, נפגש בשעתו לא אחת עם ה״צמח צדק״ מלובאוויטש זצ״ל ועם ה״חזיושי הרי״ם״ מגור זצ״ל, והוקירם. אבל הגדיר את ההבדל בשיטותיהם: ״הם, מכשירים גם שמחה וריקודים. והמוסר, פוסל גם דמעות!״ (עיין ב״ד־עת חכמה ומוסר״ ח״ב עמוד עח). ואספר ־

שמחת תורה בסלבודקה – אח, היש לנו מושג בשמחת התורה של עמלי התורה. בהם האריות שבחבורה, גדולי הדור וענקי התורה לעתיד, הגאונים רבי אהרן קוטלר

ורבי יעקב קמינצקי, רבי יחזקאל סרנא ורבי אברהם אליהו קפלן, רבי יחיאל יעקב וינברג ורבי יעקב יצחק רודרמן ועוד ועוד, וענקי תנועת המוסר כגאונים הצדיקים רבי אברהם גרידזינסקי ורבי יצחק אייזיק שר, רבי זלמן רדונסקי ורבי שמואל פונרילר ועוד ועוד, היש לנו מושג איך שמחו בתורה משוש חייהם, באלו תעצומות ובאיזה רגש!

ניגש ראש הישיבה, הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל אל הסבא מסלבודקה זצ״ל ואמר בקורת רוח: ״מה אומר מר על בני התורה השמחים בשמחתה של תורה? ראו גדולים שגידלתם!

הגיב הסבא בספקנות: ״מי יודע האין כל השמחה והריקודים, כדי להגיע לכלות הכוחות, ואז אפשר יהיה לפרוש ממעגלי הרוקדים ולהשיב את הנפש בספל קפה חם ועוגה טעימה״…

הזדעזע ראש הישיבה: ״רבי״, אמר בדרך כבוד, ״גם למוסר יש גבול… למה לחשד בכשרים, ולהטיל מום בקדשים״…

לא ענהו הסבא דבר. פנה לארון הספרים והוציא כרך גמרא. הניחו על הסטנדר ופתח מסכת מועד קטן בדף כ עמוד ב• הצביע על שורה בגמרא: ״צודניתא בעית למיכל״.

רכן ראש הישיבה, העיף מבט, והחויר. מדוע?

מסופר שם שגיסו של מר עוקבא, אחי אשתו, נפטר. ישבה אשתו ׳שבעה׳, ישבו חמיו וחמותו וגיסיו. חשב מר עוקבא לשבת שבעה יחד עמם, לכבוד ׳אשתו כגופו׳. להביע הזדהות עם אבלה. כמה נפלא. עלה רב הונא לבקרו, ומצאו יושב שבעה. אמר לו: ״צודניתא בעית למיכל״. בסעודת ההבראה מגישים כעכים מיוחדים, כאלו עגולים עם שמשום, יש להם טעם מיוחד. וכשהיית אבל, בשעתו הגישו מהם ונהנית. וכעת יגישום לאבלים, ולא נעים להושיט יד ולקחת. אבל אם אתה יושב איתם, תוכל לטעום מהם – הרי לפי ההלכה פטור אתה מאבלות, שלא אמרו לבעל לנהג אבלות עם אשתו אלא על הוריה וגם זאת, רק בפניהן. מה החלטת להצטרף אליה באבלה על אחיה, אולי בגלל הבייגלה…

מזעזע –

מר עוקבא היה נשיא (מועד קטן טז ע״ב) ואב בית דין (שבת קח ע״ב, קדושין מד ע״ב). ולחשוד בו שבשביל כעך מוכן הוא לשבת שבעה ימים, ויותר: לא ללמוד שבעה ימים?!

אבל זאת רצו לומר –

שהאדם עצמו אינו מודע לעומק נגיעותיו, למה שעומד בבסיס החלטותיו –

ואם אפשר היה לחשוד בכך את מר עוקבא ראש הגולה (תוספות סנהדרין לא ע״ב), מותר לחשוד בכך את בני הישיבה…

וכלפי מה הדברים אמורים? לענין פרשתנו.

שאלנו – על מה ההקפדה, עד לשלילת כל מעלותיו? הרי חייב היה להתחיל במשהו?

על שלא חשד עצמו בנגיעה! ברצון להתמכר לשתיה, להיות חולין, ארצי, בהתנתקות מרוחניות.

ואין אנו מביעים ביקורת על נח, מה לנו ולתביעות דקות מצדיקים תמימים –

לא נכתבו הדברים אלא כדי לחייבנו לעמוד על המשמר – להעביר ביקורת על מניעינו הנסתרים, לחשוד עצמנו בנגיעות! ואספר ־

הגאון רבי אליעזר גורדון זצ״ל, ראש ישיבת טלז, היה אוהב תורה מאין כמותו. לא רק גאון אדיר, מענקי דורו, אלא קים בעצמו את הכתוב: ״באהבתה תשגה תמיד״ (משלי ה, יט). כשהיה משוחח עם אדם, יהיה מי שיהיה, ואוזנו קלטה קושיא, מיד הסתער וענה, סתר ובנה, הפריך וישב. פעם עבר ליד בית המדרש ושמע שני לומדים מתנצחים בהלכה, ורץ. לא פנה לחפש את הפתח, בעד החלון דילג להודיעם שטעות בידם, והפשט אחר הוא.

התורה נמשלה ליין (תענית ז ע״א) והוא לאדם המכור ליין, שהיין כל עולמו, ואינו יכול להישאר שוה נפש לידו!

בדמותו וכצלמו עצב את ישיבתו, בריתחא דאוריתא וסערת לימוד.

דאג לרוחניותה אך גם לקיומה הגשמי. לקמח, ולא רק לתורה. ושיכנע את הגביר האדיר הברון דוד גינצבורג לבקר בישיבה, להתרשם ולהרים תרומה. כדי להחשיב וליקר את הביקור ולתרום להצלחתו, בקש מרבו הגאון רבי ישראל סלאנטר זצ״ל להצטרף לביקור.

עלו השלושה לישיבה, האוזנים צילצלו מקול התורה, מאות בחורים המתנצחים ומתפלפלים בחום ובלהט, בהתמדה והתלהבות, בריתחא דאוריתא. שמחה רבה כל כך אפפה את ראש הישיבה, עד שפצח ברקוד.

הסתכל בו הברון גינצבורג בתימהון

הסביר ראש הישיבה: ״איך אפשר שלא לרקוד, כשרואים מאות בחורים השוקדים על תלמודם! כמה שמחה יש מכך לבורא עולם, נותן התורה! איך אפשר שלא להצטרף לשמחתו?!״

שמע רבי ישראל סלאנטר והפטיר: ״אלו היה מר רוקד כך בפתח ישיבת סלבודקה או על מפתנה של ישיבת מיר, היתה זו שמחה על כבוד התורה. עכשיו, כשהוא רוקד על מפתן ישיבתו שלו, מי יודע האין זה ריקוד על שמפעל חייו מצליח ומשגשג, ותו לא!״

לא! איך אפשר לחשוד?! ומדוע לחשוד?! והלא מצוה לדון לכף זכות! אמת ־

אבל צריך, וחייבים, לחנך את האדם לחשד בעצמו ובמניעיו! [עוד בענין זה, להלן בפרשת ויקהל]

 

לאדם נגיעות רבות, הצדיק חש בהן, וחושד עצמו תמיד, ואילו הרשע בטוח שהוא חף מנגיעות, ואינו חושד בעצמו כלל!

המעשה בחזו"א שסיפרו לו שיש ת"ח גדול אך יש לו בעיה קטנה של נגיעות. אמר החזו"א שנגיעות מעיב על כל הת"ח שבו… יתכן ת"ח גדול עם חסרון קטן באיזה מידה. אולם עם נגיעות – פירושו שכל השכל שלו עקום, אזי כל מה שהשכל הזה מייצר עקום…

משל למה הדבר דומה לרכב שהכול בו תקין במאה אחוזים, רק ההגה פועל באופן עצמאי… מי השוטה שיעלה עליו?

דומה הדבר לאותה בחורה שהוצעה בשידוכים לנכה העיירה, ושיבחה השדכן מאד, וכשתמה הלה מדוע מציעים לו כזאת מיוחדת? אמר לו השדכן שבאמת אין בה שום חסרון חוץ מזה שהיא 'אביסלה' מעוברת… 'מעט' מעוברת…

מעשה ברב שטיינמן שבאחת הטיסות שלו לחו"ל עברו מעל מפלי הניאגרה ובאו ואמרו לו שיש כאן אחד מפלאי תבל, האם ירצה לקום לקדמת המטוס שיוכל משם לראות ולהודות ולשבח להשי"ת. הרב קם ולאחר מספר צעדים חזר למקומו. שאלוהו מדוע? והוא השיב שלאחר מספר צעדים חשבתי לעצמי, מדוע אתה קם, כדי להודות להשי"ת או משום סקרנות גרידא?

זהו אדם גדול!

הסבא מקלם שמע שיש משלי שועלים בתשובות בגאונים וישנו בספריה בפטרבורג. הוא ביקש מתלמידו רבי אהרון בקשט שכשיזדמן לשם יעתיק לו את המשלים. הוא העתיק ושלח. הסבא שלח לו בתודה פירוש לאחד מן המשלים.

מעשה בשועל שרצה אריה לטורפו. אמר לו לא תשבע ממנו, אראה לך אדם גדול שתשבע ממנו. הראהו אדם. אדם זה מתפלל כעת השיב האריה, אני מפחד מן ה'. אין לך מה לדאוג, השיב השועל, הנכד שלך יסבול בשביל כך. קפץ עליו האריה ונפל לבור שהיה מלכודת שם. החל זועק האריה לשועל והרי הבטחת שרק נכדי יענש! אכן, השיב השועל, אך אתה כעת נענש על שסבא שלך טרף יהודי שהתפלל… מדוע שאסבול על מה שסבא שלי עשה? לא יומתו אבות על בנים! אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה? א"ל השועל וכיצד לפני לא חשבת על כך שבניך יענשו בגינך?

מה המסר בסיפור? איך חשב האריה שאכן הוא יטרוף אדם שמתפלל וה' לא יענישנו? שבניו יסבלו את עוונתיו?

אלא האריה קודם היה רעב. ואריה רעב לא חושב. הוא התמקד ברעב ובדברי השועל והתעלם מן העובדות.

מה העצה להתחמק מנגיעות?

להתייעץ עם זולתו. אם אפשר עם רבו. כך לא יבוא לידי ספיקות. כך לא הנגיעה שלו מטה את דעתו, אלא רבו יפסוק לו, או לפחות אדם אחר שאינו נגוע בעניינים.

אבל, נוסיף ונאמר. שגם כשנתלים בהוראת הזולת, ואפלו הוא רב הדומה למלאך, לא נמלטים כליל מנגיעות. ואספר –

כשנסעתי לארצות הברית בפעם הראשונה לבסוס מוסדות התורה, בקשתי להתברך מפי הרבי מסטמר זצ״ל.

שאל: ״מי אתם?״

אמרתי: ״הייתי בן ישיבה עצור בסיביר״. ״מה שמך?״ ״יעקב״.

׳ושם משפחתך: ״גלינסקי״.

״שמעתי עליכם, מה מבוקשכם?״

אמרתי: ״לקבל ברכה להחזקת מוסדות התורה״.

פנה אל הגבאי: ״תן לו ברכה מרובה, אלפיים דולר״.

אמרתי: ״באתי לבקש מהרבי ברכה, ולא כסף״. ענה: ״אין הברכה שורה על כלי ריק״… כעבור זמן נכנסתי לאחד מעשירי סאטמר בבורו פאךק. התענין: ״המוסדות נתמכים על ידי המדינה?״ אמרתי: ״תמיכה בסיסית, שאינה מגיעה לרבע התקציב״. אמר: ״כחסיד סאטמר אני מנוע מלתן למוסדות המקבלים כסף מהמדינה״.

אמרתי: ״כחסיד סאטמר, ודאי תשמח לשמע שהרבי נתן לי אלפיים דולר. קיים אפוא מצות עשה של הליכה בדרכי החכמים. ובמיוחד, חסיד בעקבות רבו!״

טען: ״לרבי מותר לחרוג מהוראתו, ואני חייב לציית לה״

אמת. אמרתי: ״אני האחרון שאסית אותך שלא לנהג כצווי רבך.

אבל תנהג עמי בכנות: אם אתה מציית לו באופן מלא בכל העניינים, איני מבקש מאומה. אבל אם יש עניינים בהם אינך מציית לו, אין זו אלא התחמקות!״

מיד העניק תרומה בסך חמש מאות דולרים!…

 

 

פרשת נח

ויתור – רק מן הצד שכנגד…

מעלת הוויתור – ראשי פרקים – מאמר ארוך יותר – עיין למעלה [מעין גנים אסולין]

חם הזיק לנח כדי שלא יוליד עוד בן. כדי שלא יריבו ותהיה מחלוקת. ק"ו מקין והבל. מדוע שלא יוותר על חלקו בירושה ואז לא תהיה מחלוקת?

חם לא מוכן לוותר למען המטרה, הוא רוצה שזה יהיה על חשבון נח.

עונשו בהתאם – הוא תמיד יתכופף לפני אחרים כעבד כנעני נטול זכויות.

כדברי רבינו יונה שהגורם היות האדם בטוח בצדקת דרכו. השכל משמש כעו"ד להצדיק דרכו.

אדם הראשון נתבע על עץ הדעת, מאשים את האשה. האשה את הנחש. הנחש גם הוא יכול להאשים את אדם הראשון דברי הרב וכו'.

אך הצדיק מאשים עצמו. דוד המלך וחטא בת שבע. יונה – בשלי הסער הזה.

שני המאורות הגדולים – א"א לשני מלכים, הקטיני עצמך. אבל אמרתי דבר אמת? נכון אך דרשת שהשני ישלם את המחיר…

תמר ואשת פוטיפר – ההבדל מי יכופף את האדם הנצרך למעשה. תמר פרשה, ולא כופפה את יהודה. אשת פוטיפר מכופפת את יוסף למה שהיא חושבת לנכון.

המעשה עם האוז'ורובר שפרש ועזב את פולין לארה"ב.

 

פרשת נח

התקדמות תמידית בעבודת השם

עליה ללא הפסקה [מעין גנים אסולין]

א

אלה תולדות נח, נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו, את האלהים התהלך נח. פרשת נח באה בין פרשת בראשית שבו מסופר על אדם הראשון, לבין שאר פרשיות התורה, שבהם מסופר על אבותינו אברהם יצחק ויעקב.

כדי לעמוד על הענין היסודי שיש בפרשת נח, רצינו לעמוד כאן על כמה שאלות.

א) כתוב אלה תולדות נח, משמע שרוצים לספר כאן מי הם תולדותיו של נח, והיה לפסוק לומר שם חם ויפת, ולמה הפסוק ממשיך בשבחו של נח, שהיה איש צדיק, ותמים היה בדורותיו, ואת האלהים התהלך נח?

מתרץ רש"י ב' תירוצים.

א) הואיל והזכירו סיפר בשבחו, שנאמר זכר צדיק לברכה.

ב) ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. עכ"ל רש"י.     

ויש לדקדק, למה נח הוא היחיד שהתורה מספרת בשבחו העצום ומעלותיו הנשגבות, מיד כשהיא מזכירה אותו. ולא מצאנו כן בשום מקום בתורה שהתורה תשבח אדם מיד כשמזכירה אותו.

וכמו שרואים אצל אברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן, שהתורה מספרת את מהלך חייהם, ומתוך זה אנו רואים ולומדים את מעלותיהם.,

ובפרט רואים כן אצל אברהם אבינו, שהתורה מתחילה בתחילת פרשת לך לך, ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך, ואינה כותבת שום שבח על אברהם אבינו, הרי שאע"פ שהזכירה אותו לא סיפרה בשבחו.  

ואילו כאן התורה העלימה את מהלך חייו של נח. ואפילו את העובדה שהוא בנה תיבה במשך מאה ועשרים שנה, והוכיח את אנשי דורו במשך כל זמן זה, התורה העלימה. ולעומת כן היא אומרת לנו מיד כשהיא מדברת עליו את כל מעלותיו. זה דבר יחודי שלא נמצא בשום מקום אחר בתורה, וצריך להבין ענין זה.       

 

ב) עוד יש לעמוד על שאלה עצומה. הנה אם התורה פותחת בשבחים כאלו גדולים על נח, משמע שהתורה רוצה לשבח אותו, וזה פלא גדול שבתוך כדי שהתורה משבחת אותו, היא רומזת דברי ביקורת וגנאי עליו.

כי באותו פסוק שכתוב, נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו, הביא רש"י דרשת חז"ל שדורשים אותו לגנאי, תדע לך שרק לפי דורו היה צדיק, אבל אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום עכ"ל.

וזה לא מובן מה באים חז"ל לומר כאן, הרי התורה באה לספר בשבחו של נח, ואיך חז"ל באים ולומדים מאותם תיבות של שבח, דרשה לגנאי?                 

 

ג) כמו כן בפסוק כתוב את האלהים התהלך נח. כותב רש"י ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו, נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו עכ"ל. שוב יש כאן ביקורת וגנאי על נח, תוך כדי סיפור שבחו. ובזה אין מחלוקת, משמע שלכולי עלמא יש כאן דרשה לגנאי.              

 

ד) מלבד זה לא מובן בכלל מה שייך לעשות השוואה בין נח לאברהם אבינו, הרי סוף סוף אברהם אבינו לא היה בדורו של נח, ומה פשר הדברים שחז"ל אומרים אילו היה בדורו של אברהם, הרי במציאות הוא לא היה בדורו של אברהם, ואם לפי דורו הוא היה צדיק, א"כ זה מספיק, ומה לנו לעשות השוואות בין הדורות,

הרי בכל דור יש את הניסיונות שלו, ומי שהצליח להיות צדיק בדורו, הרי הצליח. בשביל מה עושים השוואה בין הדורות, כדי לגנות את נח?                     

וביותר קשה, שאם היה אברהם חי בדור שלפני נח, עוד היה קצת מובן מהי ההשוואה, משום שהיה לנח ללמוד מאברהם שהיה לפניו. אבל במציאות אברהם אבינו היה לאחר עשר דורות מנח, ונח לא ידע אז מאברהם כלל. מה מקום יש להשוות בין הדורות.                 

והרי זה כאילו שאנו באים לאדם היום ואומרים לו, אתה חושב שאתה צדיק, תדע לך שעוד עשר דורות יהיה אדם יותר צדיק ממך, א"כ לגבי מעלתו אינך נחשב לכלום.

מי היה מקבל כזו טענה?                       

ויותר קשה, שאילו היו חז"ל מדברים על זה אצל סיפור חייו של אברהם אבינו, עוד היה מובן שחז"ל באים לשבח את אברהם אבינו. אבל חז"ל מדברים על זה –רק כשמדברים על נח, משמע שכל המטרה היא לומר שנח לא היה כ"כ צדיק. מי שמע ומי ראה כזה דבר, שחז"ל מתאמצים לדבר על גנותו של נח. שבפסוקים כתוב שהוא צדיק, וחז"ל מתאמצים לעשות השוואות בינו לבין אברהם. וכי רצונם להוריד את ערכו בעינינו?            

 

ז) ויותר קשה, שאם היו חז"ל באים בטענה לנח בחייו לומר לו שאינו כאברהם, עוד היה מובן. אבל למעשה חז"ל באו לומר דבר זה לנו. ומה תועלת יהיה לנו בדבר זה מלבד שערכו של נח ירד בעינינו. וכי זה חז"ל רצו שנעשה השוואות בין נח לאברהם, כדי שערכו של נח ירד אצלינו.              

 

ח) ומי שחושב שרק אלו ההשוואות שעשו חז"ל, בין נח לבין אברהם, טועה. חז"ל במדרשים ממשיכים לעשות עוד השוואות בין נח לבין הדורות שאחר כך, ומכל המקומות יוצא שבאים חז"ל לומר שנח לא היה כ"כ צדיק. ונביא כאן חלק מן המדרשים.                    

מפורסמים דברי הזוה"ק שעושים השוואה בין נח למשה רבינו, שמשה רבינו כששמע מהקב"ה אחרי חטא העגל, הרף ממני ואשמידם, כתוב שמסר נפשו על ישראל ואמר מחני נא מספרך אשר כתבת. ואילו נח כששמע מהקב"ה שרוצה לכלות את כל העולם ורק הוא ינצל, הוא לא ביקש רחמים על העולם, עיין באורך בזוה"ק פרשת נח ס"ז ב'. ובפרשת ויקרא י"ד ב'. ובזו"ח פרשת נח דף כט ע"א                    

ובמדרש רבה פרשת נח (פרשה ל"ו סוף סימן ג') אמר רבי ברכיה, חביב משה מנח, נח משנקרא איש צדיק, נקרא איש האדמה. אבל משה, משנקרא איש מצרי נקרא איש האלהים עכ"ל.                        

 

ובמדרש רבה פרשת ויקרא (פרשה ז' סימן ד'). רבי אבא בר כהנא ורבי חנן תרוויהון בשם רבי עזריה דכפר חיטייא אמר, משל למלך שהיו לו שני מגירויין (פי'      שני אומנים בבישול המאכלים). בישל לו האחד תבשיל, בא ואכלו והיה ערב לו. ועשה השני תבשיל, ואכלו וערב לו. ואין אנו יודעים איזה מהם ערב לו יותר. אלא ממה שהוא מצוה את השני ואומר לו כתבשיל הזה תעשה לי, אנו יודעין שהשני ערב לו ביותר.

כך הקריב נח קורבן, והיה ערב להקב"ה, שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח. הקריבו ישראל, והיה ערב להקב"ה. ואין אנו יודעים איזה מהם ערב לו ביותר. אלא במה שהוא מצוה את ישראל ואומר להם ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי, אנו יודעים ששל ישראל הוא ערב ביותר עכ"ל.

כלומר גם במעשים המושלמים של נח, חז"ל עשו השוואות כדי לומר שהיו בדורות שאחריו יותר משובחים ממנו. ולא מובן מה רוצים חז"ל בכל השוואות אלו.                          

 

ט) עוד כתוב בהמשך הפרשה (נח ז,ז) ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה מפני מי המבול. כותב רש"י אף נח מקטני אמנה היה/ מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים עכ"ל. שוב ביקורת על נח.                        

 

י) עוד כתוב (נח ז, כג) וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה. מביא רש"י מדרש שאך הוא, לשון אנחה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ובסנהדרין קח ב' מפורש ששם בן נח סיפר לאליעזר צער גדול היה לנו בתיבה בריה שדרכה להאכילה ביום, (מיותר) האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה. הם לא יכלו לישון לילה אחד במנוחה. כמה צער וכמה טירחה היה להם, עד שנח היה שותת דם מרוב הטירחה.      

איך ניתן להבין מה שמביא רש"י אח"כ, שפעם אחת איחר נח את המזונות לארי והכישו, ועליו הוא אומר הן צדיק בארץ ישולם עכ"ל. אם כתוב הן צדיק בארץ ישולם, משמע שיש כאן טענה על נח, שלכן נענש, ושולם לו על חטאו.

איך ניתן להבין את זה, שלאחר שהיה טורח ביום ובלילה לזון את כל הבהמות והחיות ולא ישן והיה שותת דם, אירע פעם שרק איחר לתת לארי אוכל, לא שלא נתן בכלל, ובכל זאת נענש מן השמים שהכישו ארי. כזה עונש, מי מבין דבר כזה.            

 

יא) מלבד זה, אנו מוצאים בסוף פרשת בראשית, ונח מצא הן בעיני ה'. אנחנו היינו חושבים למה נח מצא חן, בגלל שהיה צדיק. אבל הגמרא בסנהדרין (קח ע"א) אומרת, תנא דבי רבי ישמעאל, אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה'.            

ולומדים כן מן הפסוק כי ניחמתי כי עשיתים ונח, גם על נח התנחם ה' שעשאו, אלא שמצא חן בעיני ה'.

משמע שלמרות כל השבחים שהיו לו, שהיה צדיק ותמים בדורותיו, לא היה ראוי להינצל, וניצל רק בגלל שמצא חן. עד כמה מגיע הדקדוק על נח, עד שכל מעשיו לא הועילו לו להינצל. [הגם שמפשט הכתובים ניתן להבין שנח ניצל מפני שהוא צדיק, שהרי נאמר בא אל התיבה אתה ואשתך כו' כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה!]      

 

יב) והאחרון הגדיל, מה שהתורה מספרת על נח איך סיים את חייו לאחר שיצא מן התיבה. כתוב (נח ט,כ) ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. וחז"ל דורשים, ומובא ברש"י, ויחל נח, עשה עצמו חולין שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת. איש האדמה, אדוני האדמה עכ"ל.

מי יכול להבין שנח נתחלל מקדושתו ונעשה איש האדמה, רק בגלל שנטע כרם תחילה ולא נטיעה אחרת, עד כדי כך.

ולא די לתורה בזה, אלא שהיא מוסיפה לספר לנו, וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלו. וכתוב שחם ראה את אביו, ורבעו או סירסו, כמובא ברש"י. שזה אומר שנלקחה ממנו השמירה מן השמים. והתורה מפרשת לנו את סיום ימי חייו של נח בגנאי גדול.       

 

ונשאלת השאלה, האם אסור לשתות יין, ואם שתה יין ונשתכר, איזה עבירה זה להשתכר.

האם התורה לא יכלה להעלים את הנפילה הזו של נח, למה התורה עושה לזה כל כך הרבה פרסומת,            

ועיקר השאלה כאן היא, על מי מצאנו כל כך הרבה ביקורת כמו שמצאנו על נח.

האם ניתן להתעלם מזה שנח שמר על עצמו ולא הושפע כלל מכול אנשי דורו, והיה צדיק מיוחד- לבדו מכל דורו.     

וחז"ל במדרש שוחר טוב מזמור א' הפליגו במעלתו של נח.

וז"ל, אשרי האיש, מדבר בנח איש צדיק, שלא הלך בעצת שלשה דורות, דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה, על דעתיה דרבי יהודה דאמר, בעצת רשעים זה דור אנוש, ובדרך חטאים זה דור המבול, ובמושב לצים זה דור הפלגה שהיו כולם ליצנים. כי אם בתורת ה' חפצו, אלו שבע מצוות שנצטוו בני נח. ובתורתו יהגה יומם ולילה, שהגה דבר מתוך דבר וכו' עכ"ל.   והרמב"ן בריש פרשת נח כתב וז"ל, שהיה מתהלך את השם הנכבד ליראה אותו לבדו, איננו נפתה אחרי הוברי שמים ומנחש ועונן, וכל שכן אחרי עבודת גילולים, ואיננו שומע להם כלל, רק בהשם לבדו הוא דבק תמיד, והולך בדרך אשר בחר ה' עכ"ל. וכי ניתן להתעלם מזה?

א"כ למה התורה וחז"ל כותבים כ"כ הרבה ביקורת על כל פעולה קטנה של נח שיש לה איזה משמעות שלילית, הרי לא יתכן בעולם שמטרת התורה לגנות את נח, א"כ כול ענין זה הוא פלא גדול, וצריך ביאור.

 

הוספנו המעשה במלך ששאל את ידידו החכם היהודי מדוע חז"ל מפרשים מעשה תמים של נישוק של עשו או לבן כמעשה חמדני או רצחני, בו בזמן שדברים הכתובים במפורש על דוד ושלמה ובני עלי ובני שמואל ועוד כחטאים מוצהרים, חז"ל אומרים שלא היה שם חטא… השיבו הרב ע"י שנטל טבעתו וחשד המלך בעבדו וצוה ליסרו כו' א"כ מהיכן מצינו שחז"ל ידרשו לגנאי צדיק?

 

ב

ובביאור הענין יתכן בס"ד, ע"פ מה שדרשו בגמרא ע"ז (כה) א' על הפסוק ביהושע (י', י"ג) הלא היא כתובה על ספר הישר, מאי ספר הישר, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנאמר תמות נפשי מות ישרים. ומפרש רש"י שלא רק מעשה אברהם יצחק ויעקב נכלל בשם ספר הישר אלא הכוונה לכל ספר בראשית.     

 

1. ונראה שבכלל שם ספר הישר שנקרא ספר בראשית, כלול גם שעניני עבודת ה' שכתבה התורה בספר זה, הם מסודרים ביושר, לפי הסדר. דהיינו שיש שם סדר איך ללכת בדרך ה'. ונפרש את הסדר בס"ד.

הנה בפרשת בראשית, הדגישה לנו התורה עד כמה אדם מסוכן וייפול ברשת היצר הרע בעבירות, ובפרט בתאוה וקנאה.

אדם הראשון וחוה שאכלו מעץ הדעת, זה היה בפשיטות חטא של תאוה, כמו שכתוב (בראשית ג,ו) וכי תאוה הוא לעינים. וכ"כ רש"י בפירושו למסבת אבות פ"ד משנה כ"א. ונענשו מהשי"ת.

קין קינא בתאומתו של הבל, וקינא במה שנתקבל מנחת הבל ולא במנחתו, עד שרצחו. והשי"ת הענישו.

ובסוף פרשת בראשית מפורש ממעשי דור המבול שחטאו בעריות ובע"ז ובגזל ונענשו שנמחו מעל פני האדמה. כל זה מלמדינו שמי שיש לו מדות רעות, ובגלל זה הוא מגיע לעבירות, השי"ת מענישו ולא מוותר כלום. וזה הלימוד הראשון בתורה, דע לך, מי שחוטא נענש, הזהר לנפשך לא לחטוא.           

2. כאשר התורה מדברת על נח בפרטיות (לא על אנשי דורו שנענשו) היא רוצה ללמדינו יסוד נוסף, גם כשאינך עסוק יותר בחטאים, אלא אתה צדיק ועושה מעשים טובים, עליך תמיד למתוח ביקורת על עצמך ולבדוק היטב, האם זה מה שאני יכול ולא יותר, או שאני יכול לעשות יותר. האם המעשה הטוב עצמו שאני עושה, הוא מושלם, או שיש עוד מה להשלים בו.            

 

לצורך זה הביאה התורה כדוגמא את נח שהיה צדיק מיוחד, שכל אנשי דורו הרשיעו, והוא לבדו לא חטא. ונבין מזה כמה כוחות היה צריך להשקיע להינצל מן הרע של דורו.

ובכל אופן התורה מביאה עליו ביקורת על כל צעד, בין על מעשיו ובין בהשוואה לדורות אחרים.

אין מטרת התורה לדבר על נח, אלא ללמד אותנו עד היכן דקדוק הדין מגיע, עד היכן מגיעות הדרישות שהתורה דורשת מן האדם.

הלימוד מכל זה הוא, אם אדם יכול לעשות יותר, אסור לו להיות מרוצה במה שהוא יותר טוב מכל אנשי דורו, לא זה קנה המידה מה אתה ביחס לדור, אלא מה אתה ביחס לעצמך.

ואם אתה מסוגל לפעול יותר, ואם רואים צדיק אפילו בדורות שאחר כך שפעל יותר, זה לימוד עבורינו שיש מציאות של יותר, ולכן עלינו לדרוש את זה מעצמינו.

 

הגרמ"מ שלזינגר זלה"ה סיפר שפעם אחת פגש ב'רב' בקריות ושאל אותו היכן לומד מר, והלה השיבו שהוא לא לומד, הוא כבר רב! [הוא סיים את הוצאת התואר, וכעת הוא 'עושה סטאז'….] התורה לא תביא עוד דמות של צדיק אחר ותבקר אותו כמו שכתבה על נח, כי אין מטרת התורה לבקר, אלא ללמד דרך בעבודת ה', וכבר יחדה התורה פרשה זו על יסוד זה.    כאשר התורה תדבר על אברהם יצחק ויעקב, שם התורה לא תדגיש כל הזמן ביקורת על מעשיהם, שם התורה תספר לנו על דרך של עליה בעבודת ה', כיצד לעבוד את ה' עם נסיונות וקשיים, ולהגיע לדרגות היותר גדולות ששייך.            

נמצא שפרשת נח היא פרשה יסודית מאוד שנכתבה עוד לפני סיפור מעשיהם של אברהם יצחק ויעקב, כדי ללמד עד היכן מגיעות הדרישות של התורה מהאדם עצמו. בלי שום קשר לאנשי דורו.

ואם אדם ידלג על הלימוד של פרשת נח, ויחשוב לעצמו שהעיקר לפעול ולעשות טוב, ולא יעצור להתבונן על מעשיו האם הם טובים או מעורב בהם דברים לא טובים, הוא הפסיד את העבודה הקודמת לעבודת העשה טוב.

 

ומה היא העבודה הקודמת לעשה טוב, לבדוק בעצמו מה לא טוב, לא להפסיק לתבוע מעצמו, לא להסתפק במועט במעשיו הטובים.

ואם לומד בספרים ורואה דרגה שאינו נמצא בה, יחשוב אולי יוכל להתנהג בה ג"כ, למרות שלפי דורו הוא כבר נחשב לצדיק גם בלי אותה דרגה.

ועל פי זה מיושב למה מיד כשהתורה מדברת על נח היא מספרת בשבחו, מה שלא מצינו כן אצל שאר הצדיקים.

כי כיון שמטרת התורה ללמדינו עד היכן מגיע דקדוק הדין, לכן צריך לספר מקודם על מי מדובר,

 

מה שאין כן כשמספרים על אברהם יצחק ויעקב, המטרה הוא ללמדינו דרך של עליה רוחנית, לכן לא מספרים לנו מיד שהוא היה צדיק, אלא מתוך כל מעשיו נלמד כיצד נהיה צדיק.                 

לכן התורה מספרת על נח שכאשר יצא מן התיבה ונטע כרם, נתחלל מקדושתו, למרות שאין בזה שום חטא. ללמדינו עד היכן מגיע דקדוק הדין. וכיצד אדם קדוש, על דבר כ"כ קטן יכול להתחלל מקדושתו, הכל זה לימוד עבורינו. (ועיין לקמן             במאמר קדש עצמך במותר לך, בביאור ענין שתית נח מן היין).                                           

ג

דברים אלו לא לייאש באו ח"ו, אלא לזרז את האדם בזמן שחושב שהוא מסוגל או יכול להתאמץ בעבודת ה', שלא יסתפק במועט.

אבל אם הוא במצב שאינו יכול עתה להתקדם, עיקר עבודתו הוא שישמור על עצמו שלא לרדת ברוחניות. כי לא      כל הזמנים שוים, והמשכיל על דבר אמת, יוכל עם סיעתא דשמיא להבין ולדעת מהו מצבו, אם להתקדם, או לשמור על הקיים ושלא לרדת.                  

ובזה יתפרשו לנו ב' פסוקים. כתיב בקהלת (י', ד') אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, וכתיב במשלי (כ"ג, א') כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך. יש לפרש שמושל הוא כינוי ליצר הרע שרוצה למשול באדם. שאם הוא במצב רוחני ירוד, ואין לו כח להתקדם עתה, וכל רצון היצר הרע הוא להפילו עוד יותר ולהורידו מדרגתו, על זה כתוב אם רוח המושל תעלה עליך להפילך, עליך לדעת שעיקר עבודתך עתה הוא, מקומך אל תנח, תשמור על עצמך לכל הפחות לא לרדת, לא להניח את מקומך הרוחני שהיית בו עד עתה.                            

אבל אם תשב אתה ללחום את מושל, שזה סימן שאתה במצב רוחני טוב שיש בכוחך לצאת למלחמה מעצמך נגד היצר הרע, בין תבין את אשר לפניך, תבין היטב מה אתה יכול להשיג במצב כזה, לאיזה עליה רוחנית תוכל להגיע עתה, אל תתפתה להשיג מעט. והיסוד הגדול שצריך לדעת, שבכל מצב שנמצא בו, לא יגביל אדם את שאיפותיו, גם כשאינו יכול רח"ל להתקדם ברוחניות ימים ושנים, עליו לשאוף תמיד מתי אגיע לכל דרגה רוחנית שקיימת, ולא יפסיק להשתוקק להתעלות רוחנית, כי עצם השאיפה לרוחניות, פועלת דברים גדולים בשמים, ועושה רושם טוב על נשמתו. ונותנת כוח בילדיו אחריו שהם יזכו לאותם שאיפות ששאף בחייו.          

ועד כמה החמירו חז"ל על מי שמגביל את שאיפותיו כשיודע שיש עוד דרגות, יש ללמוד ממה שאמרו בגמרא ב"ב ט"ז א' על הנאמר באיוב ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה (משמע שרק על בתולה לא הסתכל, אבל על אשתו הסתכל). אמר רבא עפרא לפומיה דאיוב, איהו באחרינייתא (איוב רק בנשים אחרות לא הסתכל, משמע שבאשתו הסתכל) אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל, דכתיב הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, מכלל דמעיקרא לא ידע לה. ולפי פשוטו לא מובן, וכי אם איוב לא נהג כדרגתו של אברהם אבינו, מגיע לו מחז"ל כזה ברכה "עפרא לפומיה". (ובאמת הב"ח בגמרא בב"ב מוחק תיבות אלו, ואולי בגלל קושיא זו).

ושמעתי לפרש (איני זוכר כעת המקור) שתפקיד כל אדם בימי חייו לעלות ברוחניות תמיד עד אין קץ, ובשום אופן לא להגביל את עצמו לרצות להגיע עד דרגה מסויימת ולא יותר,

ואם איוב מסוגל לומר שמגביל את עצמו רק עד דרגה של מה אתבונן על בתולה, למרות שידע שיש דרגה יותר גדולה שאפילו בדידיה לא אסתכל, על זה מגיע עפרא לפומיה.   

יעזרינו השי"ת לזכות לעליה רוחנית תמידית כל ימי חיינו, לחיות חיים של חשבון הנפש וביקורת על מעשינו, שעל ידי זה נזכה תמיד לעלות עוד ועוד ברוחניות. ומטרת כל ימי חיינו תהיה לחיות חיים של שלימות בעליה רוחנית אמיתית.

הוספנו מעשה ברב שלמד כל ימיו בהתמדה עצומה, ובהגיעו לגיל שבעים נפגע מאד מאור עיניו, ואמר שהוא גרם לעצמו, שחשב שאולי כעת יתחיל ללמוד עם פחות עמל ויותר בקיאות, ומאז נפגע מאור עיניו ובבדיקה אצל הרופא נאמר לו שאינו מתפלא שנפגע מאור עיניו, שלפי הנתונים שבידו כבר עשרים שנה הוא לא רואה… נמצא שקיבל מאור עיניים כל עוד נצלו להתמדה בתורה!

 

פרשת נח

גדלו של מעשה קטן בדורנו [מצורף עם לק"ט עמ' כח]

רש"י מביא שתי דעות מה היה מצבו של נח לו היה בדור של אברהם. אחד אומר דוקא בדורותיו היה צדיק, אך אם היה בדור של אברהם לא היה נחשב למאומה. אחד סובר שאם בדורו שהיו רשעים היה צדיק על אחת כמה וכמה שאם היה בדור אברהם היה צדיק יותר.

לימדנו המהר"ל שאין מחלקת כלל בחז"ל, ועל אחת כמה וכמה בדברי אגדה. מהי האמת אם כן?

 התשובה פשוטה. שתי הדעות אמת. לדעה הראשונה אם היינו נוטלים את נח ומעמידים אותו מול צדקות אברהם בדורו של אברהם לא היה נחשב הוא למאומה. ביחס לדורו בלבד היה צדיק.

הדעה השניה אינה חולקת, רק סוברת שאם נח היה נולד בדורו של אברהם ללא כל ספק היה מתעלה יותר, שאין רשעים מפריעים להתעלותו, ואז על אחת כמה וכמה שהיה נחשב לצדיק.

על פי זה נבין [לק"ט שם עמ' לד] את מאמר חז"ל זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום. [חגיגה טו]. לכאורה כיצד יקבל הצדיק חלק שלא עמל בו? וכן להיפך מה הצדק שהרשע יקבל עבירות אותן לא עשה?

הביאר הוא שהסביבה משפיעה. אם הצדיק נותר צדיק על אף ההשפעה השלילית של הרשע הדבר דרש ממנו מאמץ גדול, ופעמים אף שהושפע לרעה מן הרשע, לכן נותן הדין שיטול הרשע חלק רשעת הצדיק. וכן להיפך, אם הצדיק עושה מצוות הוא משפיע גם בצרפת שיהודי לא יתבולל, לכן נותן הדין שהצדיק יטול את חלק המצוות של הרשע שמכוחו של הצדיק קיים אותן.

הצדיק גם מקבל שכר גדול יותר היות והיה צריך להשקיע מאמץ רב יותר, היות והמבול שהרשע מפיץ סביבו מקשה עליו את עבודת ה'.

זה חיזוק גדול לנו. אנו חיים בדור של ערוצים, כבלים, אינטרנט, וידאו, טיוי, כל הסחי והמאוס ישירות אליך הביתה. ואף אם האדם יוצא לרחוב הרחוב מלא זוהמה ופריצות. כיצד ניתן לעבוד את ה' בכזה מצב?

התשובה לכך בשאלתו של מהרח"ו את האריז"ל כיצד ניתן לתקן בדורנו דור שפל את מה שהנשמות שהיו כבר בדורו של רשב"י, או הנביאים, או מרע"ה לא הצליחו לתקן? [יש לציין שזאת הוא שאל בתקופה בה אנשים עוד היו הולכים לבושים ברחוב, בדורנו השאלה תתעצם שבעתיים!]

השיבו האריז"ל דע לך שכיון שזוהמה גדולה ירדה לעולם, כל מעשה קטן של האדם בדור הזה משפיע רבות פי כמה וכמה ממעשה גדול בדורות הקדומים. היום כל מאמץ, כל עצימת עין מאיסור, כל התגברות קטנה לעבודת ה' משפיעה תיקון עצום! כל התגברות לתפילה, לשיעור, לקיום מצוות נחשבת לדבר עילאי שבכוחו לתקן מה שבדורות הקודמים היו צריכים להשקיע רבות על מנת לתקן.

זהו נח. אמנם אם היה בדורו של אברהם לא היה נחשב למאומה, אך המאמצים הכבירים שעשה להתגבר על זוהמת אנשי דורו היא שהביאה אותו לדרגת צדיק תמים, בוחנים את האדם ביחס למפריעים ולדור!

ונסיים במעשה שמספרים על ר' נפתלי מרופשיץ ששאל אצל אדה"ר ראינו שהקב"ה הראה לו דור דור וחכמיו, מילא את החכמים יש להראות לו, אך מה טעם להראותו את אנשי השוק, שאר הדור? והשיב, אם אדה"ר היה רואה אותי, נפתלי, היה אומר, נו עוד מנהיג… זה ראוי זה? אלא כשראה את הדור נחה דעתו. אם כך נראה הדור, ראוי נפתלי להנהיגו…

הרב בארץ ומצודתו פרושה בב"ד של מעלה

המהרש"ם חלה בטיפוס ר"ל, ובימי חוליו חלם שעומד הוא לדין בבי"ד של מעלה, ובדינו מיימינים ומשמאילים, ויצא חייב, ונידון למיתה.

מסרו אותו לשליח ויעף עמו באויר ובתוך כך בא שליח שני וצעק שיחזירו אותו לבית המשפט. החזירו השליח ועמדו בבית הדין.

שם בבית הדין עמד הרב הצדיק ר' יצחק אייזיק מזדיטשוב, שהמהרש"ם לא הכירו כלל.

שאל ר' יצחק איזיק מדוע חייבו אברך זה בדין? הלא הוא מתמיד גדול בתורה, יום ולילה לא ישבות.

השיב לו אחד מהמשמאילים: אפח פעם אחת ברוח פי ואאפח את כל התורה שלמד.

ענהו הרב בכעס- האם גם בזמננו זה תביטו על מי שיושב ולומד היאך הוא לומד? ברצונכם שילמדו גם בזמן הזה באורך הגלות בכל הכוונות לשמה? חזרו בית הדין ודנוהו לחיים. שאל המהרש"ם מי הוא זה שלימד זכות עלי? והשיבוהו זהו הצדיק ר' יצחק אייזיק.

המהרש"ם הקיץ מחלומו ותפעם רוחו, אך לא סיפר את דבר החלום לאדם. חוליו הלך וגבר מיום ליום. כשמוע אחי המהרש"ם- הרב ר' יעקב ז"ל- שאחיו חולה מסוכן, נכנס לר' יצחק אייזיק שהוא היה מחסידיו, ונתן עבורו פדיון נפש.

השיב לו הצדיק: תסע מיד בחזרה ותאמר לו שלא יפחד כלל וכלל, בקרוב הוא יתרפא בגוף ובנפש, שמו שלום ויהיה שלום בגופו, שלום בממונו, שלום בתורתו!

וכך אכן היה. החולי הלך והתמעט, וכעבור מספר ימים נרפא המהרש"ם כליל. כששב לאיתנו אמר בלבו לסוע לזידיטשוב, וכן עשה. כשהגיע לפתח ביתו של הרה"צ ר' יצחק אייזיק, מיד זיהה המהרש"ם שהוא הוא זה שעמד אז לפני הב"ד של מעלה והליץ טוב בעדו! הוא נבהל עד מאוד, ונשאר כך עומד בפתח מבלי יכולת להוציא הגה מפיו.

כששבה רוחו אליו קידמו הרב בשלום, ושאל אותו: האם אתה יושב ולומד בהתמדה?…

מסיים בנו של המהרש"ם: ומאז נסע אבי לזידטשוב עד שנסתלק ר' יצחק אייזיק זצ"ל, וגם אותי לקח עמו פעם אחת לחג השבועות כשהייתי בן י"ג שנים, וחלום זה כבר נתפרסם במדינת גאליציא לכמה וכמה אנשים אשר שמעו מפיו הקדוש, וחברא חברא אית ליה. [שאל אביך ויגדך ח"ג עמ' רצ"ז]

 

פרשת נח

חסד וגבורה דטומאה

סיבת ביאת המבול [מדרש אור חדש עם תוספת בסוף]

 

"ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ" (בראשית, נח ו, יג).

אמרו חז"ל בגמרא מסכת סנהדרין (ע"ד ע"א) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק : נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד : כל העבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תיהרג, יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, ע"כ.

 

וכשנתבונן, נמצא כי מפני שלושת העבירות החמורות מצינו שנחרבו עולמות ומקומות. בדור המבול נחרב העולם בעיקר בגלל עוון של גילוי עריות, כמו שנאמר: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית, נח ו, יב). ואומר רש"י: אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן.

 

בדור ההפלגה נתפלגה הארץ בגלל שניסו למרוד בקדוש ברוך הוא, עוון עבודה זרה, כמובא בבראשית רבה (לח, ז) על הכתוב: "ויהי בנסעם מקדם" (בראשית, נח יא, ב) אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: הסיעו עצמן מקדמונו של עולם, אמרו: אי אפשינו לא בו ולא באלהותו, ע"כ.

 

אנשי סדום ועמורה נשרפו באש ונחתם גזר דינם בגלל עוון שפיכות דמים, כמו שמובא בגמרא (סנהדרין קט ע"ב) על הכתוב: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה" (בראשית, וירא יח, כ) ההיא רביתא (=נערה) שהיתה מוציאה לחם לעני בכד (בסדום היה אסור להאכיל עני) הדבר נתגלה, מרחו אותה בדבש והעמידוה על החומה ובאו דבורים ועקצוה עד מוות. והיינו דכתיב: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה", אמר רב יהודה אמר רב: על עסקי ריבה, ע"כ.

 

מכל שלושת העונשים דלעיל, עונש דור ההפלגה הוא יוצא דופן – התפלגות, לעומת עונש מיתה שקבלו דור המבול ואנשי סדום ועמורה. ננסה להבין מדוע.

 

בבראשית רבה (לח, ו) אמרו: מפני מה אותן של דור המבול לא נשתיירה מהן פליטה ואלו של דור ההפלגה נשתיירה מהם פליטה?

אלא דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל, לפיכך לא נשתייר מהן פליטה. אבל אלו, על ידי שהיו אוהבים זה את זה, שנאמר: "ויהי כל הארץ שפה אחת" (בראשית, נח יא, א), לפיכך נשתיירה מהן פליטה. רבי אומר: גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם אמר המקום : כביכול, איני יכול לשלוט בהן, כיון ששלום ביניהם, שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד, יז). אבל משנחלקו מה הוא אומר? – "חלק לבם עתה יאשמו" (הושע י, ב), הא למדת: גדול השלום ושנואה המחלוקת, ע"כ.

אומר הקדוש ברוך הוא: כל זמן שיש שלום ביניכם, הנני מוחל על כבודי. אבל כשבין בני אדם ישנו חמס, אזי: "קץ כל בשר בא לפני" (בראשית, נח ו, יג).

 

ואמרו בגמרא (סנהדרין קח ע"א) אמר רבי יוחנן: בוא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר: "כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ" (בראשית, נח ו, יג), ע"כ.

 אמנם עיקר העוון בדור המבול היה השחתת בשר – גילוי עריות, אבל לו היו מתנהגים בין אדם לחבירו בשלום, לא היה נחתם גזר דינם למיתה, וגזר דינם למיתה נחתם על שפשטו ידיהם בגזל.

 

ואכן העבירות המפורשות שנאמרו בכתוב לגבי דור המבול הם: גילוי עריות וחמס, גנבה וגזל. ושניהם נובעים מפסולת של אותו מקור, והוא חסד בטומאה, וכמו שמבואר בספר "אסופת מערכות" לרה"י זצ"ל (סוכות, עמוד קסם – קעא): תוכן מידת החסד היא כוח הנתינה הטמון בכל אדם, והכוח הזה נטוע ביסוד קיום הבריאה : "עולם חסד יבנה". אך אם יטה האדם ויעוות את תכונת החסד הנטועה בו, וישתמש בה בהפרזה לכל אשר ישאו ליבו, הוא עלול להפוך את הכלי הזה שכול כולו נתינה, לכלי לקבלה. צורת נתינה מעוותת זו באה לידי ביטוי בגילוי עריות, המכונה: חסד טומאה. תבניתה החיצונית של גילוי עריות מצטיירת כנתינה גמורה, אבל כל חלק מהנתינה הזו מתבטא בלקיחה. ובתורה מצינו שגילוי עריות נקרא "חסד", שנאמר: "ואיש אשר יקח את אחותו… חסד הוא" (ויקרא, קדושים כ, יז), ע"כ.

 

ושמעתי מראש הישיבה הרב גולדוויכט זצ"ל שגם התנהגות הגניבה נובעת מאותו מקור של חסד דטומאה. כי מי שמפריז במידת החסד ועל ידי כך מפיל את המחיצות בין אדם לחבירו, כשם שדבר זה גורם לניאוף, כך הוא גורם שאדם מזלזל בממון חבירו, ותחילת הגניבה מתחילה בשימוש ללא רשות ברכוש חבירו בטענה של חסד : 'הרי כולנו חברים', הפרזה במידת החסד, עד שבסופו של דבר אפשר להגיע לגניבה ממש.

 

לכן אברהם אבינו שהיה מושרש בחותמה של מידת החסד, הופרש ממנו הפסולת, היינו העיוות וההפרזה במידת החסד, בצורה של גילוי עריות וגניבה אצל ישמעאל בנו. שכן מצינו במדרש בראשית רבה (נג, יא) על הכתוב: "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק" (בראשית, וירא כא, ט) דרש רבי עקיבא: אין "מצחק" אלא גילוי עריות. וכמו כן מצינו על ישמעאל שתהיה בו תכונת הגניבה, שנאמר: "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו" (בראשית, לך-לך טז, יב).

י' קבין של זימה ירדו לעולם, ט' נטלו ערביים.

הקדוש ברוך הוא ברא את העולם ובנה אותו לפי מידת החסד: "עולם חסד יבנה", אבל הפרזה באותה מידה הביאה למצב של חסד בטומאה, שזה גילוי עריות וחמס-גניבה. אם היה חסד אמיתי בין בני האדם והיתה אחדות, לא היו מקבלים עונש מיתה, אלא עונש אחר, כמו דור ההפלגה. אבל בדור המבול החסד עבר מחסד של נתינה לחסד הטומאה, חסד של לקיחהגילוי עריות וגניבה, ומכיון שבין בני האדם לא היה השלום, לכן נחתם גזר דינם למיתה.

 

נזכיר כמה מעשים על זהירות בעניין הגזל של גדול מגדולי ישראל שיבארו לנו את גודל הזהירות הנדרשת בעניין:

הג"ר אליהו דושניצר זצ"ל משגיח דישיבת לומז'א נוהג היה זהירות יתירה בעניני ממונות שלא יכשל בפרוטה מטעם הישיבה סיפקו לו מאור חשמל לביתו הבית בצריף עלוב ודל רצפתו חול ריק מרהיטים וקימץ בשימוש בו עד קצה הגבול כשישב לסעוד ערבית נהג להדליק עששית נפט ולכבות החשמל באמרו "לאכול די בזה" בשנים האחרונות נהג ככה גם כשאיחר לישב רכון על הספרים באמרו "לעת זקנה צריכים לחשוש אולי אולי תחטפני שינה ליד הספר ונמצא החשמל דולק על חשבון הישיבה ללא צורך

 

כשנפטרה אשתו שעסקה במסחר עופות והיה חתול מצוי ברשותה חשש אולי מדין ירושה עבר החתול לבעלותו ויתחייב בכל היזק שיגרום לבריות מה עשה תפס את החתול בידיו ולאחר שקרא אליו שלשה מתלמידי הישיבה הפקיר אותו בנוכחותם ושילחו מהבית

 

פעם אחת נתן לחייט פלוני שיעשה תיקון כלשהו במעיל השבת שלו ביום שישי הלך ונטל ממנו את המעיל ושילם לחייט שכר פעולתו כשבא לביתו הבחין שהחיט תפר במעיל כפתור נוסף שלא דיבר אודותיו ומפני שטרם פרע לו את התשלום עבור תפירת הכפתור הנוסף חשש לגזל ולא השתמש במעיל באותה שבת

 

יום אחד בין מנחה למעריב נתן לחשמלאי מנורת לילה לתיקון קל האומן נהג להתפלל תפילותיו בישיבה וכשבא אותו יום לתפילת ערבית הביא עמו את המנורה כשהיא תקינה וגמר בלבו לא לקבל שום תשלום עבור תיקון פעוט כזה מכיון שרבי אליהו האריך בתפילתו לא המתין לו האיש אלא סר אל דירתו הסמוכה לישיבה והעמיד את המנורה ע"ג השולחן ויהי באשמורת השלישית של הלילה כשבא האומן אל הישיבה ללמוד את שיעוריו בהיותו ממשכימי קום לפני עלות השחר מצא להפתעתו את ר' אליהו עומד ומצפה לו עם הארנק ביד "מאי כולא האי " שאל בעינים תמהות ורבי אליהו משיבו בענוה "וכי זוטרתא היא ואיסור בל תלין להיכן פרח "

 

ומעשה באחד מתושבי פ"ת שמוצאו מלומז'א שבא ליטול ממנו ברכת פרידה לפני נסיעתו לביקור בארץ פולין שאל אותו ר' אליהו אם יעבור גם בעיר לומז'א כשהשיב בחיוב ביקש ממנו שיואיל בטובו לברר שמה ענין אחד אצל אשה פלונית שהיא אלמנה העובדת בחנות לממכר ספרים לפני שנים מרובות רכש ממנה ספר מסוים והספק מנקר בלבו אולי שילם לה פחות מדי כי הספר נראה בעיניו יקר ערך ולא יתכן שמחירו זול כפי ששילם אם באמת טעה אנא יואיל בטובו לבקש מחילתה בשמו ויפרע לה את הסכום הדרוש וכשיחזור הנה ישיב לו הבטיחו האיש וכן עשה בבואו ללומז'א הלך אצל האשה מוכרת הספרים ושאל בענין הספר נענתה ואמרה "מה רוצה רבי אליהו ממני כבר שלח אלי אנשים אחדים בנדון זה הגידו לצדיק ששילם לי עבור הספר מחיר טוב והגון ואינו חייב לי אף פרוטה"

 

ומעשה שהלך בשבת להשתתף בקידושא רבה שערך יהודי פלוני בביתו עם הרבה קרואים כשעמד לילך משם ביקש לקרוא אליו את עקרת הבית והאציל מברכותיו על ראשה ואגב כך פייסה בדברים לאמור "אולי כשקדשתי על הכוס נשפך מעט יין על המפה אנא לסלוח לי ואולי גם אחרים נכשלו בזה הואילי נא למחול ולסלוח לכולם" ובאמור האשה "מחול לכם מחול לכם" נצצו עיניו מרוב שמחה וגיל [ע"פ מרביצי תורה ומוסר ח"ב עמוד רמ"ג].

 

פרשת נח

נזק השקר והפחתא

לא תגנוב

ראשי פרקים

 

ותשחת הארץ לפני הא' ותמלא הארץ חמס

אומרים חז"ל לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. מדוע?

 

הסכם בין השקר לפחתא.

 

גנב- כופר בבורא עולם. שלא יראני אדם.

 

אין אדם נוגע הקב"ה שונאו- שמטריחו להשיב.

 

ותשחת הארץ לפני הא' בלי אמונה- הכל מותר.

 'לפלח' 'להרים' 'לסחוב' 'להשלים ציוד' ועוד.

הקצין שלקח אבטיחים לחבר'ה 'האוטובוס ממילא נוסע' לגנוב מביטוח- זו מצווה

המבוטח שלא רימה.

 

גם אנשי דור המבול היו מתוחכמים

מבול- גזל. סל תורמוסין. הסופרמרקט והפיצוחים.

סדום- גזל משכללים השיטה. אפרסמון. מטבע מסומן. -כלי'ה! הסוס והגלגול.

 

 

אדם נבחן בקטנות

מר זוטרא מגלה גנב.

 הח"ח וחבילה בחינם בקרון. והחנות. והדג. והספרים והגהתם.

קלם והמטבע. והמקל. והחנות ללא מוכר.

 

אני גנב?

לא רק בממון. הגרי"ס והאויר בביהכנ"ס. והחום במקוה. הסבא מקלם ור"א שולביץ והפונדקאית.

סעודה שאינה מספקת. לגזול תור.

שיחות בעבודה.

גזל שינה. [החילוני שביקר בישיבה וחזר בתשובה בעקבות דקדוק הבחורים בכך]

מלך קציא ואלכסנדר מוקדון. חבקוק והלקוחה.

 

יש תשובה

הקיבוצניק והכסף [בטאון הקיבוץ הארצי]

עירית ב"ב ו11,000- ש"ח שהושבו. יעשה צורכי רבים.

 

לסיום מעשה בגר"ח וולוז'ין ו7- הפרוטות.

 

פרשת נח

יתמו חטאים ולא חוטאים [לקח טוב]

"וישלח את הערב וגו' " (נח ח,ז)

"ר' יודן בשם ר' יהודה בר סימן התחיל משיבו תשובות: א"ל "מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן אין אתה משלח אלא לי" א"ל "מה צורך לעולם בך לא לאכילה לא לקרבן" א"ל הקב"ה "קבלו שעתיד העולם להצטרך לו" א"ל "אימתי" א"ל "עד יבושת המים מעל הארץ עתיד צדיק אחד לעמוד וליבש את העולם ואני מצריכו להם הדא הוא דכתיב "והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב"

(מדרש רבה נח לג ד) העיר בעל "קהלים יצחק" שטענת העורב "מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן אין אתה משלח אלא לי" לכאורה אינה טענה משום שאם היה שולח שליח אחר היה גם הוא טוען כך אם כן אין לדבר סוף

ועוד צריכים להבין למה באמת הזמין הקב"ה את העורבים לכלכל את אליהו והלא לכאורה עדיף היה לכלכלו ע"י היונים שהם עופות טהורים ולא ע"י העורבים הטמאים

אך הענין הוא שאצל צדיקים עובדי אלוקים אנו מוצאים שתי דרכים ביחסם אל הרשע האחת היא שכאשר יראו אדם שחטא ודרכו דרך חטאים ירצו לעקרו ולאבדו מיד מן העולם ולא ישאו פני כל כופר לעומת זאת ישנה דרך אחרת של אלה המכלכלים עינינם במשפט ודבריהם בנחת נשמעים ושמאלם דוחה וימינם מקרבת עד אשר ישוב החוטא מדרכו רבותינו הורו לנו לנקוט בדרך השניה וכמו שלמדנו ממעשה דר' זירא כדאיתא בסנהדרין ל"ז ע"א "הנהו בריוני דהוו בשיבבותיה דר' זירא דהווה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא והוו קפדי רבנן כי נח נפשיה דר' זירא אמרי עד האידנא הוה חריכא קטין שקי דהוה בעי עלן רחמי השתא מאן בעי עלן רחמי הירהרו בלבביהן ועבדו תשובה" ע"ש

כשראה הג"ר ישראל סלאנטער זללה"ה פעם איש אחד שעשה דבר שלא כהוגן העלה הדבר את חמתו עד למאוד עד כדי כך שמקורביו ובני ביתו חששו שהדבר יזיק לבריאותו ביקשו מידידו רבי אליהו מקארטינגא ז"ל שילך להרגיעו הלך רבי אליהו אל הגרי"ס זצ"ל ואמר לו הנה איתא בגמרא כשיצא רשב"י מן המערה על מקום שנתן עיניו מיד נשרף יצתה בת קול ואמרה "להחריב עולמי יצאתם חזרו למערתכם" שבת ל"ג ע"ב ולכאורה קשה ממה נפשך אם באמת היה צריך להישרף כל מקום שנתן עיניו למה התרעם עליו הקב"ה ואמר "להחריב עולמי יצאתם" ואם לא היה צריך להישרף אם כן קשה למה באמת נשרף אך התירוץ בזה הוא כך אם מביטים בעין רעה כאשר הביט רשב"י אז צריך להישרף אך האמת היא שאין צריכים להביט בעין כזו הקב"ה התרעם על מה שהביט על העולם בעין כזו ואמר לו "חזרו למערתכם" כמו כן אמר הגאון הזה לר' ישראל אחרי שתביטו על האנשים בעין כזו לכו לביתכם ואל תשגיחו על העולם כלל

אומנם אליהו הנביא ז"ל היה מהקבוצה הראשונה הנ"ל כמאמרם ז"ל "אבא אליהו קפדן הוה" סנהדרין קי"ג ע"ב לכן ציוה הקב"ה לעורבים לכלכלו להורות לו שילמד מהם שאף שהעורבים הם אכזריים בכל זאת הם מביאים לו לאכול וכ"ש שהוא צריך לרחם על ישראל וליתן להם מים שהיה תלוי אז בו אבל כדי שילמד טפח ממידת הרחמים ציוה ד' לעורבים לכלכלו בדרך זו חשב הקב"ה יראה אליהו שאפילו העורבים האכזריים מביאים לו לאכול

כמו כן היה אצל נח עם העורב פירשו המפרשים ז"ל ש"וישלח את העורב" לא לשון שליחות הוא שאם כן היה לו לומר פה כמו שאמר אצל היונה "לראות הקלו המים מעל פני האדמה" ועין בהתו"ה להגאון מלבי"ם ז"ל אלא הוא מלשון גירושין כמו "ושלחה מביתו" דברים כד א "שלח מעל פני" ירמיה טו א ומשום שהעורב שימש בתיבה כדאיתא בסנהדרין ק"ח ע"ב "דשלשה שימשו בתיבה כלב ועורב וחם" גירשו נח מן התיבה

התחיל העורב להשיבו תשובות אמר לו "מכל בהמה וחיה ועוף שיש כאן אין אתה משלח אלא לי" רצה לומר דהלא הכלב וחם נמי שימשו פה ולמה אתה משלח ומגרש אותי דוקא כזו היתה כוונתו רק שכיסה טענתו דאין מדרך ארץ להזכיר שימוש בפירוש לכן אמר סתם "מכל בהמה חיה ועוף אין אתה משלח אלא לי" אבל כוונתו היתה על כך באמת והשיב לו נח "מה צורך לעולם בך לא לאכילה ולא לקרבן" ר"ל דחם יכול לעשות תשובה והכלב גם כן אין יכולים לאבדו דהוא נצרך לעולם דלכל רועי בהמה הוא נצרך מאד וגם הוא שומר אדוניו אבל אתה מה צורך לעולם בך ואמר לו הקב"ה "קבלו שעתיד העולם להצטרך לו שעתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש את העולם ואני מצריכו להם דוקא כדי שילמוד מהם לרחם על ישראל" כנ"ל

כמו כן תלמד גם אתה מזה שצריך לרחם ולחמול על בריותיו של הקב"ה ולהיות מתון ולהאריך אף ולא כמו שתרצה להשליך את העורב אל המבול עבור שעשה דבר שלא כהוגן כי אין זו מידה נכונה

וזאת היתה גם כן כוונת ר' יונתן בן עמרם תלמידו של רבי דאיתא בב"ב ח' ע"א "רבי פתח אוצרו בשני בצורת אמר יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא בעלי הלכה בעלי הגדה אבל עמי הארץ אל יכנסו דחק ר' יונתן בן עמרם ונכנס א"ל רבי פרנסני א"ל בני קרית א"ל לאו שנית א"ל לאו אם כן במה אפרנסך אמר לו פרנסני ככלב וכעורב" וכו' הענין הוא דלר' יונתן לא ישרה שיטת רבי שלא רצה לרחם על עמי הארץ והניחו למות ברעב עבור שלא עסקו בתורה רק שלא היה יכול לומר לו בפירוש את דעתו כי היה רבו לזאת סיבב פני הדבר בחכמתו ודחק בתוך הבאים שלא יכירנו ואמר לו פרנסני ככלב וכעורב אף שהם עשו גם כן שלא כהוגן ששימשו בתיבה בכל זאת פירנסם נח ולא הניחם למות ברעב עבור זאת עיין בח"א של המהרש"א ז"" כמו כן גם אתה תצטרך לחמול על עמי הארץ ולא תניחם למות ברעב.

 

 

 

 

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת נח”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א