פרשת נשא

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר במדבר

 

 

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת נשא

צדקה – פתיחת המזל

כח המעשר והצדקה

 

וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיה: במדבר פרק ה-י

הפסוק אינו ברור. הרי מדובר כאן בקדשים אותם האדם נותן לכהן, וכיצד אם כן התורה אומרת 'לו יהיו', היה לה לומר לכהן יהיו!?

ועוד קשה מהו הכפל אשר יתן לכהן 'לו יהיה'? והרי כבר אמרנו 'לו יהיו'?

תוספות תענית דף ט.

עשר תעשר – הכי איתא בסיפרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין ת"ל את כל דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו והכי נמי איכא בהגדה היוצא השדה שנה [שנה] כלומר אם לא תעשר שדך כהוגן לא יהיה לך אלא היוצא מן השדה כלומר לא יעשה שדך אלא כפי מעשרות שהיו קודם לכן דהיינו היוצא מן השדה כלומר מה שהיית רגיל להוציא למעשר מן השדה ומעשה באדם אחד שהיה עשיר והיה לו שדה שעשתה אלף כור והיה אותו עשיר נוטל ק' כורין למעשר ומפריש כל שנה ושנה וכן עשה כל ימיו כשחלה למות קרא לבנו ואמר לו בני דע ששדה זו שאני מוריש לך עושה בכל שנה ושנה אלף כורין הזהר שתפריש ק' כורין כאשר עשיתי ומת אותו האיש ועמד הבן במקומו ועשה השדה אלף כורין כאשר היה עושה בחיי האב והפריש ממנה ק' כורין בשנה שניה נסתכל וראה הבן שמעשר היה דבר גדול ואמר שלא יפריש לשנה אחרת נתמעט השדה ולא עשה כי אם מאה כורין נטטער עליו ושמעו קרוביו שכך מיעט ולא הפריש מעשר באו כולם אצלו מלובשים לבנים ושמחים אמר להם כמדומה לי שאתם שמחים בקלקלתי אמרו לו נצטער עליך כי גרמת לך כל הרעה הזאת ומפני מה לא הפרשת מעשר כראוי היטב בא וראה כי מתחלה כשבא השדה לידך היית בעל הבית והקב"ה כהן שהיה המעשר חלקו ליתן לעניים ועכשיו שלא הפרשת חלקו לו היה הקב"ה בעל הבית ואתה כהן שאין שדך עושה מה שהיה עושה מתחלה אלף כורין והפריש לך מאה כורין והיינו דכתיב (במדבר ה) ואיש את קדשיו לו יהיו כלומר כשאינו מפריש כהוגן לא יהיה לו אלא הקדשים כלומר המעשר ועל זה אמרו חכמים המעכב מעשרותיו לסוף בא שלא יהיה לו אלא אחד מעשר:

זהו אם כן 'לו יהיו', אם ישהה מעשרותיו, בסופו של דבר ישאר עם המעשר בלבד…

אולי 'טכנית' נכנס לו הרבה כסף, אולם תשאלו בעלי עסקים הם יוכלו לספר שלא תמיד כסף שמופיע כהכנסה הוא באמת כזה בסוף שנה… המאזן לפעמים מוכיח שעל אף כל הרווחים אתה עדיין בהפסד.

נותר לנו להבין מהו 'לו יהיה'?

מסופר על מלך אחד ולו שר אוצר יהודי. הדבר עורר את קנאתם של הגויים והם ניסו כל הזמן לטעון שהלה מועל בתפקידו. לאחר שזמן רב הם לחצו על המלך, החליט המלך לבקש מהשר שיתן הצהרת הון על כל הרכוש שיש לו. מסר השר הצהרה הפחותה בהרבה מהסכום האמיתי של שווי רכושו. הדבר העלה את חמת המלך, והוא הוציא פקודה להוציאו להורג על שהינו מנסה לשטות במלך, ולהלאים את כל רכושו. לפני שהוציאוהו להורג נתן המלך זכות שימוע לשר ושאלו כיצד ההנת לרמותני? השיבו השר שאלת אדוני המלך כמה שווה רכושי. רכושי אינו הכסף שיש לי בבנק. כסף זה אינו שלי באמת, שהרי ברגע אחד יכול להינטל ממני, כפי שאכן קרה. כספי האמיתי שישאר שלי לעד זהו הכסף שנתתי עד היום לצדקה. כסף זה לא יוכל שום כח בעולם לקחתו ממני. ואז הוכיח השר על פי ספרי חשבנותיו שהסכום שאמר לו זהו הסכום שתרם עד היום לצדקה. התרצה המלך והשיבו על כנו.

ואם כן 'אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיה' פירושו שזהו כספו האמיתי של האדם. זה שיהיה לו לעולמים!

מעשה– בדירה שקניתי ומכרתי בזכות החסד של הלוואה.

כוחו של חסד!

המעשה הבא קרה בכ"ה אב תשמ"ט. [שמעתיו אח"כ מהרב לוינשטין בעצמו, והיה הסיפור באמו]. אשה שהתה בשבת בבית ידידים לרגל שמחת שבע ברכות של קרובי משפחה. בליל שבת היא סעדה יחד עם המשפחה ב'שבע ברכות'. כשסיימו את הסעודה, לאחר חצות הלילה, ליוו אותה עד לבית המשפחה המארחת. היא עלתה לדירה, העירה את בעלת הבית ובקשה ממנה שתזמין עבורה אמבולנס כיוון שהיא לא חשה בטוב. כשהאמבולנס הגיע כבר לא היה במי לטפל. בת חמישים ושלוש הייתה במותה. שעת הפטירה הייתה 1:00 בלילה.

מיד במוצ"ש הודיעו לבנה הגדול ונערכה לוויה. ב'שבעה' סיפר הבן לאחיו, שהוא ביקש מאמו ע"ה שתבוא לומר לו מדוע נפטרה בגיל כל כך צעיר. ובפרט שהאם היתה בעלת חסד גדולה מאוד, וגידלה בביתה ילדים מסכנים. היו לה ארבעה ילדים משלה, ועוד ששה עשר [!] ילדים שגידלה בביתה, כמובן לא בבת אחת אלא במשך תקופות.

הבן הקטן שלה נולד בכ"ה אב תשכ"ז, ב-1:00 בלילה, 22 שנה לפני רגע פטירתה בדיוק נמרץ!

לאחר השבעה היא נגלתה לבנה הגדול בחלום ואמרה לו : דע לך בני, שהייתי צריכה למות כשילדתי את אחיך הקטן, הלידה היתה קשה מאוד והייתי בסכנת חיים. אולם בשל מעשי חסד הרבים שעשיתי האריכו את חיי בעשרים ושתיים שנה נוספות.

"הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" [דברים לב-ד].

כוחו של חסד! ['אש דת' לוינשטיין לשבועות עמ' 80] הובא גם בספר משנת החלומות

[אמר המהר"ם שפירא מלובלין פי' את המשנה בסוף גיטין ב"ש לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה דבר ערוה, וב"ה או' אפי' הקדיחה תבשילו. לכאור' תמוה זו סיבה להתגרש? אלא כך הפירוש, קורה והתבשיל נשרף. מה עושה אשה טובה? נותנת לבעלה את החלק העליון והטוב ולוקחת לעצמה את השרוף שבתחתית הסיר. הוא לא צריך לסבול בשביל טעותה. מאידך אשה בינונית אומרת נחלק ביננו את 'התוצאות' לטוב ולרע. אבל אשה רעה לוקחת לעצמה את הטוב שמלמעלה ולבעלה נותנת את השרוף… זה הפי' הקדיחה 'תבשילו' ולא 'תבשילה'… זו אשה רעה שמותר לגרשה… המשיך הרב והסביר כן הוא בעינייני צדקה פעמים והמצב קשה, הרווחים מועטים. יש שמאמין שהכל נגזר מלמעלה, אדרבה עוד ממשיך ונותן כמנהגו. על ידי הצדקה יתרבה השפע. יש שאומר המצב קשה, אצמצם בהוצאותי ובהוצאות הצדקה. אולם יש אדם שראשית לכל סוגר את ברז הצדקה… כאותו שזורק מהספינה הטובעת את הטלית והתפילין… זהו בחינת 'הקדיחה תבשילו' כקורא תיגר על הקב"ה אתה ממעט רווחי, אני לא אתרום 'לך'… זה בחינת 'אשה רעה'! [גליון פנינים לפ' ראה תש"ע]

סיפר הגאון רבי שמעון כהן, דיין באי ג'רבא בספר מעשה חושב פ' מקץ [הובא במעיין השבוע פ' מטות עמ' תקצג]

מסופר על עני שהיה מסבב על הפתחים והגיע לביתו של עשיר, והלה היה אחוז בשרעפיו, וביקש שהעני לא יפריעו, ותיכף יתפנה אליו, היות והוא עוסק כעת בהערכת שווי נכסיו. חשב העני אמתין כאן, ובנתיים החליט גם הוא לעסוק ב'שווי נכסיו' והחל לספור המטבעות הקטנות שאסף היום… סיים העשיר וראה מלאכת העני והחל מגחך על הפרוטות שהלה ספר לעומת המליונים שאני ספרתי… סנט בעני בזחיחות 'האם אתה מחשב עוד כמה אתה צריך לאסוף כדי להגיע לעושרי'?… לא, השיבו העני, זאת איני צריך לחשב, ביררתי זאת וכבר ידוע לי הדבר…

לאיזה תוצאה הגעת? הסתקרן העשיר. הסקתי שההפרש בינינו זעום, סה"כ עשרה זהובים. לא ידע העשיר האם כאן עשיר 'מתחזה', או שהלה חומד לו לצון. הסבר דבריך! ביקש העשיר. והעני הסביר, ביררתי אצל הקברן וישנם רק שני סוגי תכריכים – לעשירים ולעניים, וההפרש ביניהם הוא בסה"כ עשרה זהובים…

 

תוספת:

עשר תעשר את כל תבואת זרעך (יד. כב) פנינים תשע"א:

בספר ״ומתוק האור״ מובא כאן רמז נאה! הנה מפרשה זו למדים אנו כי שני אחוזים מתנובת השדה צריך בעליו לתת לכהן. עשרה אחוזים ללוי. עשרה אחוזים נוספים למעשר שני או למעשר עני. כלומר עשרים ושניים אחוזים עליו להוציא עוד לפני שהתחיל לחשב את הרווחים שהניבה לו שדהו, בנוסף, עליו להשאיר לקט, שכחה ופאה, ובל נשכל כי פעם בשבע שנים – כל הפירות הפקר!

למדים אנו כי קרוב לשלושים אחוזים מהיבול נלקחים מבעל השדה לפני שהוא מתחיל להתירו משהו מכל עמלו…

ומי שאינו חקלאי, אלא איש פשוט המתפרנס בעמלו, נם עליו מוטלת החובה לתת: ראשית מחויב הוא במעשר כספים, וכן עליו לתת צדקה ביד רחבה. ומי שחייב לו כסף – באה שמיטת כספים ומבטלת את החוב… ואדם תוהה: איך אפשר כך לחיות?!

אומרת התורה: תן צדקה, וכמה שתתן – הנתינה תביא לך מזל. איך? ״עשר״ את המילה ״תעשר״:

עשירית של האות ת׳ הנה מ׳. עשירית של האות ע׳ הנה ד. עשירית של האות ש׳ הנה לי. עשירית של האות ר׳ הנך כ׳. קבלנו: ״מזלך״. המעשר – הוא מזלו והצלחתו של האדם!…

נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך (טו. י)

התורה מצוה עלינו לתת צדקה לעניים. זו עוד אחת ממצוות התורה, אלא שיש בה סגולה מיוחדת, שלעולם אינה חולית לאיבוד, ותמיד עומדת היא לימנו של הנותן. רמז לכך מצאנו בספר ״פניני קדמי׳ בשם הרה״ק רבי אהרן מז׳יטומיר זי״ע. דהנה, כל מילה שאותיותיה יוחלפו לפי סדר א-ת ב-ש, משתנה ומאבדת את צורתה, מלבד מלה אחת: ״צדקה״. כי האות צ מתחלפת עם האות ה, והאות ד מתחלפת עם האות ק, ואם כן, גם אם נחליף את אותיות המילה צדקה ע״י סדר הא-ת ב-ש, בסופו של דבר נישאר עם האותיות צדקה.

מדוע? מה מרמז לנו הדבר הזה? אלא רמז יש בכך, כאמור, שהצדקה אינה הולכת לאיבוד לעולם. תמיד היא נשארת ועומדת לו לאדם. כמאמר הכתוב (תהילים קיב. ג) ״וצדקתו עומדת לעד״…

 

ואיש את קדשיו לו יהיו

כיצד יתכן שאדם נותן לכהן מעשרותיו והם יהיו לו הרי הוא נותנם לכהן ואחרים נהנים מהם?

ה"חפץ חיים" מבאר את הדברים במשל נפלא.

משל למה הדבר דומה בעל עסק גדול העסיק שלושה עורכי דין כדי לטפל בכל הנושאים המשפטיים הנוגעים לעסק שונים זה מזה לחלוטין היו השלושה הראשון היה "כולו אומר ככור" משרדיו ששכנו כמקום יוקרתי היו מרוהטים ברוב פאר והדר צבא של פקידים העסיק וכמובן "שכר הטרחה" שגבה מלקוחותיו תאמו את מעמדו ה"רם" השני היה הידוע ביכולתו ה"תקשורתית" הוא היה מיודד עם כל ה"מי ומי" נשיאים ושרים היו בני ביתו בשיחת טלפון אחת סידר עניינים חובקי עולם השלישי היה שונה מהם לחלוטין משרדו לא היה אלא חדר עלוב שבו הצטופפו כל עובדי המשרד גם מכונית לא הייתה לו אבל בזכות דבר אחד הצליח בתפקידו בזכות מוחו הגאוני הוא ידע לא רק את ספרי החוקים בע"פ ככתבם וכלשונם אלא אף את התקנות תקנות משנה פסיקות בתי דין ועוד דברים רבים לא היה קיים אצלו מצב של "חוסר אונים" לא הייתה בעיה שלא ידע עליה מיד תשובה קולעת

פעם שח בעל העסק לידידו "כשאני מתבונן בחשבונות שאני משלם מדי חודש לעורכי הדין אני רואה שאת רוב הכסף אני משלם לעו"ד הראשון בעוד שלעו"ד שלישי אני לא משלם אפילו עשרה אחוז מסכום זה אבל תראה איזה הבדל העו"ד הראשון מייצג משהו כשאנשים רואים מי הוא העורך דין שלי הם מתייחסים אלי בהדרת כבוד וגם העו"ד השני דברים רבים השגתי בזכות קשריו, בעוד שהעו"ד השלישי אמנם הוא יודע הכל אבל תועלת אין לי ממנו כל כך "עוד תראה שאינך צודק " החזיר לו הידיד "עוד תראה שאינך צודק " החזיר לו הידיד אמר וידע על מה הוא מדבר

במשך הזמן התהפך הגלגל והעסקים לא צלחו כצפוי החברה הגיעה למצב של פשיטת רגל לחינם התחנן בעל העסק ל"ידידו הטוב" עורך דין א' שיעזור לו הלה הבין שכמצב זה לא יוכל להגיש את חשבונותיו המנופחים וממילא אין זה "לקוח שלו"

אח"כ הסתבך בעל העסק בפלילים אבל אל דאגה ניחם את עצמו הרי יש לי את עורך דין ב' בשיחת טלפון אחת הוא יסדר את העניין הוא פנה מיד לכ' אך איזו אכזבה "מצטער אין כיכולתי לעזור אתה מוזמן לבית המשפט שם לא יושבים פוליטיקאים ולא אנשי עסקים עם שופטים קשה להסתדר "

עכשיו הוא נזכר בעורך דין ג' אותו עורך דין שבעצם תמיד היה חושב ש"חבל על הכסף שמשלמים לו" ושתמיד החזיק אותו מתוך הרגשה שצריך לתמוך בו משום שהוא מסכן הגיעה שעת המשפט הקטיגור עלה לדוכן קרא את כתב האישום ומיודענו התחלחל "עשר שנים מאחורי סורג ובריח " תבע הקטיגור הראיות היו חותכות הכל היה מאושר בכתב יד שלו לא נראה שום מוצא

אבל עכשיו הגיע תורו של עורך דינו הוא היה לבוש בפשטות הוא דיבר בשקט אבל מה שאמר היה מרשים הוא הצליח לפסול את העדים הוא שלף חוקים שאף אדם לא ידע על קיומם ובסופו של דבר יצא הנאשם זכאי מכל אשמה

הנמשל אנחנו משקיעים חלק גדול מכספנו בדירה בריהוט בטיולים ובילויים בעזרת הכסף אנו רוכשים לנו ידידים נדמה לנו שכל זה כדאי ומשתלם הלא "הכסף יענה את הכל" בעזרתו נוכל להסיר את כל הדאגות מלבנו כמובן שנותנים גם לצדקה להחזקת תורה לצרכי מצווה הרי חייבים לתמוך ב"נצרכים" גם אם זה לא משתלם צריך לעשות משהו ל"שם שמים"

שוטים שבעולם אומר לנו הפסוק יבוא היום שבו תיווכחו כי מה שהשקעתם בעולם הזה לא הייתה אלא השקעה על קרן הצבי כל ידידיכם הטובים כל הקשרים שהצלחתם לפתח בעזרת רכושכם הרב לא יהיו שווים כקליפת השום אבל מה ש"תמכתם" מה ש"עזרתם לאחרים" רק זה יהיה שלכם רק זה יעזור לכם רק הפרוטות האלה שנתתם מתוך הרגשה של "ויתור" יחלצו אתכם מן המיצר

"איש את קדשיו" מה שאתם מקדשים את עצמכם מוותרים מתענוגי העולם "איש אשר יתן לכהן" מה שאתה נותן ללומדי ומרביצי התורה המשולים בקדושתם לכהנים המורמים מעם רק זה "לו יהיה"

יש כאן רמז אומר ה"חפץ חיים" שעל האדם לזכור ולדעת שרכושו האמיתי הוא אך ורק פירות עמלו הרוחני ענייני הקדושה בהם הוא מתעסק תורה מצוות גמילות חסדים הם קנייניו הנצחיים והם ילוהג בחייו ובמותו רק "קדשיו לו יהיו" השאר אינם קנייניו האמיתיים הם נראים אוהבים אך לטווח קצר בלבד ובעת דוחקו הם עוזבים אותו לנפשו תורה ומעשים טובים הם הידידים הנאמנים אשר ילוו את האדם עד כסא הכבוד רק "אשר יתן לכהן" הצדקה והחסד הם יהיו שלו לעד וכל הדברים האחרים החומריים בהם תשקיע את זמנך מרצך וכוחך כל אלו הדברים האחרים החומריים בהם תשקיע את זמנך מרצך וכוחך כל אלו לא רק שלא יועילו לך אלא אף יהיו כמקטרגים נגדך רק קנין התורה שלך יהיה.

יש ואדם נדמה לו שהוא עושה טובה לקוב"ה בכך שהוא מתפלל או לומד או מקיים מצוה האדם דומה למי שהוא שהצמידו לו אקדח לרקה וא"ל שהוא חייב לאסוף יהלומים כעת מיד וכל שיאסוף שלו הוא… הלא אדם זה יאמר אין צורך לכפותני, אני אעשה זאת בעצמי, שהרי זו טובתי!

כך על האדם לדעת שכל התורה והמצוות הן לטובתו, ולא רק בעוה"ב, אלא גם בעוה"ז שהרי אדם שיש לו מידות רעות הוא סובל כאן בעוה"ז וכל הסובבים אותו סבלים יחד אתו, מי שסובל מכעס, גאוה, קנאה , שנאה, אדם זה מסכן כאן, והתורה רוצה לעזור לו, והוא חש שמישהו רוצה רעתו…

הביאור של הרב אליישיב בהגדרה של מי נקרא עבד, כשאחז"ל אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

 

 

פרשת נשא

פיחות זוחל

מובא בגמ' בברכות דף סג/א: תניא רבי אומר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. [שע"י היין הגיעה למצבה זה].

מה לי ולסוטה, היא הרי בהמה, אישה זולה ומרשעת, וכי יש חשש שאני אגיע לכדי זה?

נדרים דף ט/ב

אמר (רבי) שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'.

צריך להבין מה מצא שמעון הצדיק מיוחד באותו נזיר?

קידושין דף ל/ב

אמר רב יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר רק רע כל היום ואמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו שנאמר אלהים לא יעזבנו בידו:

היצה"ר מבקש את האדם יום יום, והוא אורב לו בדברים הקטנים. לפתח חטאת רובץ. הוא מנסה להכשיל את האדם בקטנות, היום א"ל עשה כך כו' עד שא"ל לך עבוד ע"ז.

מי שאינו גודר עצמו בקטנות סופו שיפול בחמורות.

כשדוד נכשל בבת שבע, הקב"ה שלח את נתן הנביא להוכיחו. הוא מספר לו סיפור על העשיר שנתן לאורח שלו את כבשת הרש ולא רצה לשחוט כבשה מצאנו. חז"ל עומדים על דיוק בלשון בו הכתוב מכנה את האורח של העשיר:

ספר שמואל ב פרק יב

(ד) וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו:

(ה) וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי יְדֹוָד כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה

סוכה דף נב/ב אמר רבא בתחלה קראו הלך ולבסוף קראו אורח ולבסוף קראו איש שנאמר ויבא הלך לאיש העשיר ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח וכתיב ויקח את כבשת האיש הרש ויעשה לאיש הבא אליו:

היצה"ר ממתין ליד הפתח כדי להכניס רגל. לאחר מכן הוא כבר יוכל להשתלט על הכל.

עבודה זרה דף יח/ב

דרש רבי שמעון בן פזי מאי דכתיב אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב וכי מאחר שלא הלך היכן עמד ומאחר שלא עמד היכן ישב ומאחר שלא ישב היכן לץ [אלא] לומר לך שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב ואם ישב סופו ללוץ ואם לץ עליו הכתוב אומר אם חכמת חכמת לך (ואם לצת) [ולצת] לבדך תשא:

לאט לאט היצה"ר כבר ידאג לדרדר אותך. היום זה רק סיגריה, מחר קצת עשבים קלים, עד שפתאום האדם מוצא עצמו מכור לסמים …

גם לשומרי מצוות התהליך זהה. היום זה רק סרטי טבע. מחר זה רק חדשות. מחרתיים זה רק ערוץ אחד, אח"כ רק כבלים… והאדם כבול בכבלי היצה"ר.

המעשה באדם שמכר לחבירו דירה והשאיר לעצמו רק מסמר…

מובן אם כן מה כ"כ התפעל שמעון הצדיק מאותו נזיר, שידע לגדור עצמו בדבר המותר שלא להגיע לאיסור.

ומובן גם מדוע התורה הזהירה גם אותי מן היין משום שהסוטה הזו לא נולדה סוטה, אלא יצה"ר התגבר עליה לאט לאט, ואם כן גם אתה עלול למעוד! אין איש מבוטח!

ולכן התורה הזהירה את הנזיר מחרצן ועד זג- כדי להרחיקו ממוקדי העבירה, שאם תתחיל עם זג וחרצן- תסיים ביין…

בלום את היצה"ר כשהוא עדיין קטן, בתחילתו, ולא תאמר אח"כ לא יכלתי להתגבר.

ולכן אדה"ר נתבע על כי שמעת בקול אשתך, התחלת העבירה הייתה בכך שהיית מוכן לשמוע שיש אפשרות לעבור על דבר ה'. היית צריך לדחות את האפשרות הזאת מייד, וכשלא עשית כן – לפתח חטאת רובץ!

מלהד"ד- לאדם שנסע על 140 קמ"ש ודרס אדם, וטען להגנתו שהיה אנוס היות ובמהירות כזו לא יכל לבלום…

כדוגמא לאותו אדם שנינו היה גנב, ואמרו שאביו היה מרמה במשקל, וסבו היה גונב חדושי תורה, ואבי סבו היה גונב דעת הבריות ביושבו מאחורי הבימה כשעשה עצמו ענוותן… נמצא שהגניבה החלה כבר ממנו, והלכה ו'השתכללה' עד לנין…

 

וזה ההבדל בין צדיק לרשע. הצדיק אינו סומך על עצמו ונזהר אף בקטנות. הוא לא הולך במקום שיש ספק שמא יש שם ראיה אסורה. הוא לא שח במקום שיש ספק שמא יכשל בלשה"ר. אולם הרשע- עובד בשיטת הסמוך. הוא בטוח לי זה לא יקרה. הוא בטוח שהוא מחוסן.

 

המעשה ברב שלא אכל כל ימיו תפוזים על שפ"א בילדותו אכל מפרדס בלא רשות.

הרב שך והכרית

סיפור מפעים, סיפר אחד ממקורבי מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זיע"א שהיה עד למעשה, והוא עצמו שנודע בקירבתו לראש הישיבה, הביע התפעלות כיצד ראש הישיבה הסתיר עובדה זאת מכל סובביו במשך כל חייו.

היה זה באחד מלילות השבת, בשארית ימיו של ראש הישיבה, ראש הישיבה ביקש שיקחוהו למיטתו לנום קימעא, ואכן הוא עלה על יצועיו לנום מעט לשנת הלילה הקצרה.

כעבור זמן מה נכנס אותו מקורב לחדרו של ראש הישיבה, והוא הבחין כי שינתו אינה נוחה, שכן הכרית עליה הניח את ראשו היתה מונחת בתחתית הראש ומבעלה הגב, וכך היה ראשו שמוט מעט, וזה גרם לו להרים ולהוריד את ראשו וכך לא היתה שינתו עמוקה דיה, אותו מקורב חשב כי לטובת ראש הישיבה יסיט מעט את הכרית למעלה ראשו להיטיב שנתו, וכך עשה.

אלא שלהפתעתו, ראש הישיבה הבחין בכך ונתעורר מהענין, והשיב חזרה את הכרית לאותו מקום שהיה קודם לכן, המקורב שחש שלא בנח, אמר לראש הישיבה, כי חפץ הוא שיוכל הראש ישיבה לישון טוב יותר ולכך העלה במעט את הכרית, ראש הישיבה השיב לו:

"וכי חפץ אתה להכשיל אותי?"…

אותו מקורב לא הבין למה נתכוין ראש הישיבה, מדוע מכשיל אותו בכך שמעלה במעט את הכרית למראשותיו, הוא ביקש את סליחת ראש הישיבה, וקולו היה שבור.

משהבחין בכך ראש הישיבה, נטל את ידיו התיישב והחל לספר לאותו מקורב:

'דע לך, כי בהיותי עלם צעיר עוד בטרם הגעתי למצוות, הקדפתי הקפדה יתירה על זמן קריאת שמע, לבל אפסיד חס ושלום מצות קריאת שמע בזמנה, כדעת המגן אברהם.

באחד הלילות, שבתי עייף מאד לביתי, בחוץ היה קור רוסי טיפוסי המתאים לוובוילניק בעת החורף, ואמי הצדקת העירה אותי בבוקר מוקדם לבל אאחר זמן קריאת שמע, עייפותי היתה כה גדולה שלא הבחנתי והמשכתי לישון עוד מעט, ולאחר זמן מה כשקמתי נדהמתי לראות כי הפסדתי את זמן קריאת שמע של המגן אברהם…

מאותו לילה, קיבלתי על עצמי בקבלה גמורה, שלא אשן בצורה שהכרית תהיה למרגלות ראשי בצורה נוחה שבה אשן שינה חזקה ובכך אני עלול להפסיד בשנית זמן קריאת שמע זה, ולזאת קבלתי על עצמי, שהכרית תהיה בתחתית הראש, ובהיות וראשי יהיה שמוט מעט, לא אוכל כך לנום שינה עמוקה, וכך לא אוכל להפסיד לעולם זמן קריאת שמע.

ב"ה עד עתה לא חרגתי מקבלה זו, וכי רוצה אתה להפיסדיני שלא אעמוד בקיום קבלה זו כל חיי??'.

אותו מקורב עמד נפעם למשמע אוזניו. מילותיו נעתקו. ראש הישיבה לא ייחס ענין בדבר, קם והחל בתלמודו כשיגרת יומו…

הנחש בין הגדרות

במדרש " חוקת כתוב א"ר שמואל בר נחמני אמרו לו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרות אמר אני פרצתי גדרו של עולם ע"ש הקשה הגר"א מהי תשובתו של הנחש לכאורה אדרבה היה צריך להיות באמצע הדרך למרמס לכל עובר ולא להסתופף בין הגדרות אלא מיישב דהנה ידוע כי הנחש הוא היצה"ר שואלים אותו למה אתה מצוי בין הגדרות כלומר למה אתה מפתה ומכשיל את האדם בסייגים וגדרים ואין אתה מפתה על העבירות עצמן השיב תשובה נצחת וכה אמר אני הוא שפרצתי גדרו של עולם רצונו לומר כשפתיתי את חוה לאכול מעץ הדעת לא עלה בידי עד שפתיתי אותה לעבור על הגדר שהוא הנגיעה שאדם וחוה עשו לעצמם גדר שלא לנגוע בעץ כמ"ש 'יולא תגעו בר' לאזי ע"י הגדר עלה בידי לפתות אותה לאכול מעץ הדעת ומאותו פרק למדתי לעשות כן להיות מצוי רק בין הגדרות ובאופן זה אני מצליח להפיל את האדם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.[אוצה"ת בראשית]

 

 

 

פרשת נשא

אם שמעת התכוונו אליך! מעיין השבוע ח"ה עמ' שיט

כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. מדוע? וכי אני כמוה חלילה? וכי יש חשש שאגיע למעשה בהמה זה? ועוד אם היין כ"כ מזיק מדוע הרואה יזיר עצמו, כל אדם יזיר עצמו?

מעשה בר"ע שראה את האדם שנושא ערימת עצים וכו' ואמר לו שיש לו בן הנמצא בכפר פלוני כו' ור"ע הלך ולימדו תורה עד שלמד לקרוא בתורה ולומר מפטיר וברכו והתגלה אל ר"ע וא"ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

דבר אחד למדנו- כמה שכר יש לאדם ששולח את בנו לת"ת. מצילו מן הגיהנם.

אולם יש לתמוה- הרי ר"ע החשיב כל רגע, והיה מתמיד עצום ואף עיכוב קטן של דקות ספורות לא התעכב עם אשתו וחזר ללמוד כ"ד שנה בלא הפסק! והוא מוצא זמן לעסוק בלימודו של ילד כמלמד דרדקי?

עוד מעשה. אביי שמע שאדם מסויים נועד עם אשה ללכת יחדיו לעיר הסמוכה. חשש פן יגבר יצרם והחליט לעקוב אחריהם שאם יבואו לדבר עבירה יפרישם. כשהגיעו לפרשת דרכים נפרדו. נוכח אביי שחשד בכשרים. אביי החשיב כל רגע של למוד, והנה רק משום חשש שמא יבואו לדבר עבירה הלך אביי וביזבז חצי יום! הרי כל רגע היה יקר לו מפז!

ועוד, האם לא יכלו ר"ע ואביי למנות מישהו שידאג לפעול במקומם, הרי היו לר"ע כ"ד אלף תלמידים.

הביאור נמצא בגמ' המספרת על אילפא ור' יוחנן שהחליטו לצאת למסחר ונחו בצילו של כותל שמע ר' יוחנן מלאכים האומרים זל"ז בוא ונפיל עליהם את הכותל שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. אמר לו אחד המלאכים הנח להם שיש בהם אחד שעתיד לעלות לגדולה ולהיות ראש ישיבה. שאל את אילפא האם שמע דבר מה, והשיב בשלילה. אמר ר' יוחנן א"כ אלי דיברו. שב לתלמודו ונהיה גדול הדור.

למדנו מכאן יסוד גדול. אם שמעת- התכוונו אליך. לא תוכל להטיל את האחריות על אחרים.

זה ההסבר בפסוק שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, מי חייב למנותם? גדול העדה. ובסוף הפרשה אנו מוצאים שהעגלה הערופה מובאת כשנמצא חלל בשדה היא מובאת על ידי זקני העיר וכוהניה ש"על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" אם יש רפיון, צרה, אסון, הם הנושאים באחריות.

ר' עקיבא בדורו, אביי בעירו.

וכמו שהגדולים מנהיגי הכלל, כך האדם הפשוט מנהיג ביתו. ברגע שיודע שיש בעיה, עליו לטפל בה. אם שמעת כוונו הדברים אליך. לפעמים אדם שומע על צרה של אדם, על בעיה כלכלית, על עזרה שנזקק לה, עליו לדעת שאם משמים גלגלו שישמעו הדברים לאזניו, עליו לטפל בהם.

הגמ' מספרת מעשה:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף נה עמוד א

רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה, ולא הוה משגח בה. אמר ליה: לא סבר ליה מר +משלי כא+ אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה? אמר ליה: שיננא, רישך בקרירי, רישא דרישיך בחמימי; הא יתיב מר עוקבא אב בית דין. דכתיב +ירמיהו כא+ בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רע מעלליהם וגו'. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י עמוד ב

כי הא דיוסף בריה דר' יהושע חלש, אינגיד. א"ל אבוה: מאי חזית? א"ל: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. א"ל: עולם ברור ראית.

וכתבו התוספות עליונים למטה ותחתונים למעלה – פי' ר"ח דאמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב דעולם הפוך היינו שראה שמואל דהוה יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה משום דמיחה בשמואל בפר' במה בהמה (שם דף נה.) גבי ההיא איתתא דאתיא וצוחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה א"ל רב יהודה לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל וגו'.

מדוע שמואל נענש? מפני שאם הדבר הגיע אליך עליך לפעול! כל אדם הוא בעל אחריות בכל הנוגע לקורה סביבו.

לפעמים האדם מעדיף להתעלם. שאחרים יפעלו. אני לא קשור. אין לי כישורים. או כל טענה אחרת. אם שמעת עליך לפעול!

ואכן מאורי החסידות נוקטים שאין אדם רואה דבר מה אא"כ הדבר נועד אליו. אם אדם חזה בתאונה ח"ו הדבר מהוה מסר עבורו. אם הוא ראה סוטה בקילקולה- זהו מסר, אם היה עד למעשה- עליו להסיק מה המסר ולפעול על פיו. אין אדם רואה דברים באופן מקרי!

 

 

פרשת נשא

ברכה ישירה מבורא עולם!

ה' יודע מה טוב לנו [אוצה"ת]

במדבר פרק ו (כב) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כג) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: ס (כד) יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: ס (כה) יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: ס (כו) יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: ס (כז) וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם:

 

כתוב במדרש אמרו ישראל לפני הקב"ה לכהנים אתה אומר שיברכו אותנו אין אנו צריכים אלא לברכתך ולהיותנו מתברכים מפיך אמר להם הקב"ה אע"פ שאני מצוה לכהנים שיברכו אתכם אני עומד ומברך אתכם ע"כ

הקשה הכתב סופר" מהו הלשון שאומרים ישראל לפני הקב"ה "אין אנו צריכים אלא לברכתך" שנשמע שאומרים לו ש'מסתפקים' בברכתו והלא אדרבה ברכת ה' מרובה וחשובה יותר והיו צריכים לומר אין אנו רוצים אלא לברכתך [בס' אור תורה טאקסין הביא הקושיה בצורה קצת שונה: היה להם לומר אנו חפצים רק ברכתך? ומישב שז"ש בנ"י אתה אומר שיברכו אותנו הלא הם יברכו אותנו כאדם המברך לחבירו ואינו יודע אם טוב או רע, 'אין אנו צריכים אלא לברכתך, מה שהיא ברכה לפניך ולא כפי הבנתנו. השיבם הקב"ה שהוא העומד ומברך. ולכן נוסח הברכה הוא יברכך ה' כו' יאר, ישא ה' כו' ולא אמר סתם שיברכו את ישראל כפי רצונם].

 

ולכאורה צריך להבין, הרי כל הברכות הן מאתו יתברך, מה המשמעות שה' אומר לנו 'אני עומד ומברך אתכם?'

 

אלא ביאר ה"כתב סופר" הנה אדם המברך את חבירו מברכו בעושר באריכות ימים בכבוד וכדומה מה שעל פי רוב האדם חפץ בו ובאמת פעמים עושר שמור לבעליו לרעתו וכן פעמים קץ בחייו וכבודו לכלימה אלא לפי קוצר דעתו מבין שזהו הטוב בשבילו ומברכו וכן האדם בעצמו פעמים אינו יודע מהו אצלו הטוב ומהו רע ומבקש מאת ה' עושר אריכות ימים בנים ואין זה לו לטובה ואין צריך לבקש מאת ה' אלא שיתן לו מה שטוב לו באמת".

 

וזהו שאמרו ישראל לפני הקב"ה אתה מצוה לכהנים לברך אותנו הלא הם יברכו אותנו כאדם המברך לחבירו ואינו יודע אם טוב לו אם רע לו אין אנו צריכים אלא לברכתך

מה שאצלך ברכה בשבילנו תברכנו ואתה יודע אם טוב לנו עושר בנים וכבוד ולפי הבנתך הברכנו ולא כפי ראות בשר ודם.

 

על כן אמר ה' לכהנים "כה תברכו את בני ישראל" בלשון זה דוקא "יברכך ה' וישמרך" וגו' ולא תפרטו את הברכה ובלשון יברכך וגו' יש הרבה פירושים ולמי שטוב לו עושר יברכהו ה' בעושר ולמי שטוב לו בנים יברכהו ה' בבנים ולמי שטוב לו כבוד יברכהו ה' בכבוד וכן כולם.

 

ובזה מבואר היטב סיום המדרש "אעפ"י שאני מצוה לכהנים לברך אתכם אני עומד ומברך אתכם" איש איש כברכתו הנצרכת וראויה לו ומסיים הפסוק "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".

 

המעשה בר' יצחק בן אלישיב ותלמידו ר' מני שביקש בקשות ומילאן ר' יצחק ולבסוף לא יצא מזה תועלת.

 

מעשה ברב שחסידו רצה לבקש מאחיו תמיכה והרב לא המליץ לו. ואח"כ בא שוב והרב שוב א"ל שלא ילך. לאחמ"כ אשתו לחצה עקב המצב הכלכלי הקשה שיבקש קצת מאחיו העשיר שידוע בנדיבותו ובודאי יעזור, ושוב נגש לאדמו"ר והרב אמר לו אני את שלי אמרתי אתה רוצה לגשת- תגש. ואכן ניגש הלה לאחיו והלה אכן תמך בו בעין יפה.  לאחר תקופה נפל אותו חסיד למשכב, וכאשר כבר ממש שכב על ערש דווי הוא שלח לבקש מחילה וברכה מרבו להחלמה מהירה. הרב ששמע מהענין מאד הצטער ואמר מה אני יכול לעשות כעת, אמרתי לו שלא ילך. נגזר עליו מיתה, אולם בעניות הוא יכל עדיין להמשיך ולחיות שהעני חשוב כמת, אולם כעת לאחר שרצה לצאת מהעניות – חזרה הגזירה המקורית רח"ל.

אין האדם יודע מה באמת טוב לו. לפעמים דוקא מה שנדמה כרע הוא הטוב האמיתי, ומה שנדמה כקללה של יעקב– למען האמת זו ברכה!

 

בזה ביארו את המשנה באבות "אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים" היינו אלא תבקש מה' דבר קבוע ומסוים כמו התובע דבר מחבירו וקובע לו מה יתן לו כי אולי ה' יודע שהוא רע לך וסופה תוגה אלא אם ה' יודע כי הוא לטוב לך רק שאינו ראוי לך לפי מעשיך יחננך ויתן לך והיינו אלא רחמים ותחנונים לפני המקום הקב"ה יודע מהו הטוב לנו

וכעין זה אמר ה"חפץ חיים" כאשר אדם מבקש בקשה מאת הקב"ה אל יבקש רבש"ע תן לי דבר זה כיון שהאדם אינו יודע מה טוב עבורו אפילו עשירות אינה טובה לפעמים כמו שנא' "יש עושר שמור לבעליו לרעתו" רק יבקש בלשון זו רבש"ע אם דבר זה טוב עבורי תן לי אותו ואם לא יהיה זה לטובתי אל תתן לי

 

מעשה היה כי נכנס אל ה"חפץ חיים" אדם מר נפש מחוסר לחם לשפוך שיח ורחשי לב על מצבו העגום והנה נתברר בתוך השיחה כי הלה הרויח תמיד לפרנסת ביתו אם כי בדוחק וזה לא מכבר חמד להתעשר וקנה שטר גורל ממלכתי והתפלל ביום ובלילה שה' יצליחו ותפלתו הועילה וזכה בגורל של עשרים אלף רובל לא עברו ימים רבים ואיבד את הונו בענין רע ונשאר עני חסר כל ואין בידו להחיות נפשות ביתו נאנח הח"ח על גורלו המר ואמר לו כי לדאבונו אין בכוחו לעשות מה עבורו מפני כי בספר "חסד לאברהם" כתוב על מאמרם ז"ל שמכריזין על כל אדם אם יהיה עני או עשיר שמכריזין ג"כ כמה ירויח בכל שבוע לפרנסתו ומכיון שכבודו הרויח בכל שבוע כדי פרנסתו למה הטריח את הקב"ה לזכותו בגורל בגורל שזכה נתנו לו מן השמים פרנסה של משך שנים למפרע ובמה אוכל עכשיו לעזרו?

זו דוגמא ומופת לדברים הנ"ל לא כל מה שחושב האדם שהוא טוב הוא באמת טוב מי לא סבור שלהרויח בהגרלה סכום גדול של כסף אין זה דבר טוב אבל מעשה זה יוכיח שלא.

 

פעם שאל ה"חפץ חיים" יהודי אחד על מצבו והלה השיב לא היה מזיק אילו היה מעט יותר טוב אמר לו הח"ח מנין הנך יודע שזה לא היה מזיק הרי ה' יתברך יודע יותר טוב ממך וכיון שהוא רחום וחנון בודאי הוא גם רוצה לתת לך יותר טוב ממה שנתן לך ובאפשרותו לעשות זאת ומאחר ולא נתן לך אם כן בודאי ובודאי שכך זה הטוב ביותר בשבילך

 

סח הג"ר שמשון פינקוס זצ"ל בפסוק "בחרבי ובקשתי" כתב התרגום בצלותי ובבעותי פירוש בתפלתי ובבקשתי למדנו שהתפלה היא "נשק" יורים וקולעים גם אם לא ראויים לכך והוסיף מתי שהתעקשתי על דבר בתפלה תמיד נעניתי אמנם ממקרה שארע החליט שלא תמיד צריך להתעקש לפעמים מסובבים מן השמים אחרת הייתי צריך לשחרר רכב מן המכס בקפריסין עבור מזכה הרבים מופלג באחת מעירות הנגב הגעתי שם למשרדי המכס אך נתברר כי שכחתי את המסמכים המיועדים בבית "דרכתי את הנשק" והתפללתי להקב"ה שאצליח במשימה ניגשתי לפקיד הוצאתי מכיסי מסמך סתמי והגשתי לו למסמך האנגלי לא היה כל קשר לענין הפקיד הציץ ושאל מה זה השבתי לו אתה לא רואה מה כתוב פה תקרא הפקיד התבלבל ושיחרר את הרכב הרכב הגיע לאותו מזכה הרבים בסיעתא דשמיא והנה בשבוע הראשון שאותו תלמיד חכם נהג ברכב הוא נהרג בתאונת דרכים מזה למדתי שאם מעכבים אותך מהשמים אל תתעקש !!!

 

פרשת נשא

סכנת הרואה אור ודוחהו

לאחר שנתקדשת – כיצד נטשת?

מעלת הנזיר והרואה את האור ודוחהו

 

"ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו "תניא אחרים אומרים מפני מה גרים מעונין בזמן הוה ויסורים באים עליהם מפני ששהו עצמן להכנס תחת כנפי השכינתי ויש להבין מה היא האשמה הגדולה שמאשימים בה את הגרים על שנתאחרו ונשתהו בזמן לבוא ולהתגייר האם יש בכלל חיוב על מישהו מאומות העולם לבוא ולהתגייר עד שיהיו נתבעים על איחור בזמן לבוא ולעשות הגירות? והרי ידענו ההיפך מזה שאנו זהירים מלקבל הגרים אנו עוד דוחים אותם מלכתחילה מלהתקבל אין אנו להוטים אחריהם ואחרי גירותם אנו שואלים אותם מדוע לא באתם קודם?

שמצינו במגילת רות שאחר שערפה עזבה את נעמי ירדה והתדרדרה ופגעו בה חייל של מאה איש וכלב כו' מדוע עד כדי כך? כיצד התדרדרה למחוזות שגוים לא מגיעים אליהם?

הנזיר בתום ימי נזרו מביא קרבן. מדוע?

 

כתב האבן עזרא על במדבר פרק ו פסוק ב

(ב) יפלא – יפריש או יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכים אחר תאותם:

 (ז) ויש אומרים כי מלת נזיר מנזרת 'נזר' והעד כי 'נזר אלהיו על ראשו' ואיננו רחוק. ודע כי כל בני אדם עבדי תאות העולם והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חפשי מן התאות:

 

רמב"ן על במדבר פרק ו פסוק יא

(ו) וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שאמר (עמוס ב יא) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח) כל ימי נזרו קדוש הוא לה' והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם:

אסופת מערכות פ' נשא:

שמעתי אי מי מבעלי המוסר שהתבטא דרך צחות "מי יעלה בהר ה'" מילא הקושי המפרך הוא "מי יקום במקום קדשו" קניין המדרגות זהו מפעל החיים האמיתי

כי כאמור אדם שנוסה וצלח אם הפך את ההישג לקניין בנפש אין הנסיון החוזר מהוה עוד אתגר עבורו צליחת המהמורה הזו הינה כבר אצלו מעמד שגרתי נסיונו של פלטי לא היה איפוא הכיבוש החד פעמי קשה ככל שיהיה נסיונו שלו היה ההתמדה העקביות נובלתי פוסקת לכל אדם שעות דכדוך משלו רגעי רפיון זמנים של חולשה פלטי לא הוצרך עוד להתמודד עם היומיום הוא הוצרך להתעמת רק עם השעות הקשות

וזוהי התביעה העמוקה שמפנה הרמב"ן לעברו של הנזיר אדם זה נדבתו רוחו טיפס במעלה היטהר התקדש והשיג את הפסגה המרוממה של "קדוש יהיה" קדוש ככהן גדול דומה לנביא כלפיו דוקא מופנית דרישה מחודשת דרישה שאינה נתבעת משאר סתם כל אדם השגת כבשת אל נא תשמיט את הניצוח הגדול הזה מתחת ידך ימי הנזירות צריכים לשמש זמן של אימון בפרשות מתענוגי עולם בטל ואילו אכן התעמל.

 

החסיד שאמר לרבו שצם ארבעים תעניות ועדיין לא זכה לגילוי אליהו, א"ל הרב את המשל הבא:

 משל משלו מושלים הבעש"ט כך מספרת האגדה החסידית היה רגיל בקפיצת הדרך בשעה הכשרה היה מטפס עם כמה מבני חבורתא קדישתא שלו לעגלה הרתומה מצוה את אלכסיי סיימו להפנות גב אל הסוסים ולהניחם לדהור כרצונם ויותר משדהרו הסוסים התכווצה וקפצה להם הארץ תחתיהם ובשעות מעטות גמעו מרחקים לא ישוערו עד שהיו מוצאים עצמם לפתע בעיירות ומרינות מרוחקות מאוד הבה ננסה להמחיש את תחושתו של אלכסיי הסייס הגוי שעון לא היה לו וגם אילו היה לא היה מבין בו שהשכלתו כולה הצטמצמה לעסקי סוסים והנה הוא יושב על מושבו בניחותא וצופה כדרך וראה זה פלא הנה ה'סטנציה' המרוחקת בה הוא נותן תדיר נופש לסוסיו היגעים ולגופו שלו המיוזע נכנס לפונדק סועד לשובע נפשו ומוסיף ומפצה עצמו על טרחתו היגעה בכמה כוסות שיכר גדולות אבל הפעם הזו שונה אין עצמותיו מקומטות הוא חש עצמו עירני ודרוך כמעטכשעת צאתו למסע בטנו שבעה ואין גרונו ניחר ולא תובע כוסית הוא תמה איפוא בנפשו הכיצד ומסביר לעצמו שאך מקרה הוא אולי שנת הצהריים המתוקה גרמה או שמא כוס הוודקה הגדולה שהריק טרם נסיעה אבל הנה הם שבים וחולפים 'סטנציה' מרוחקת עוד יותר ועוד אחת ועוד אחרת בלתי מוכרת לו כלל וטרם הכריעוהו טלטולי הדרך הוא מתמיה על עצמו הכיצד וביותר הוא תמה על סוסיו היאך גמעו הם בזמן קצר כל כך מדינה שלימה הוא כלל לא עולה על דעתו לתלות את המאורעות המפליאים בנוסעיו הקדושים הן הסוס והעגלה שלו הם והוא המופקד עליהם לסייס פשיטא לו איפוא שרק ידו שלו לבד בדבר תמיהתו מתעצמת איפוא עד שבאין מוצא אחר הוא מחליט בנפשו שהערב ארע פלא והערו לו מן השמים כחות מחודשים מופלאים מהיום אין הוא עוד סתם אדם בין אנשים בעל מופת הוא עושה להטים אף סוסיו אינם עוד סתם בהמות והנס המפתיע הזה הכופל שונה ומשלש עצמו לאורך המסעהמופלא הולך ומשכנע את אלכסיי בוודאות בוטחת שאכן כך אין הוא כלל בשר ודם הוא משקיף מעתה על האנשים היגעים המתהלכים מתנשפים לצד הדרך כעל נמושות ברי לו שהוא שונה מהם נעלה מהם בהגיעם ליעד הצפון עמדו הסוסים מלכת אלכסיי בהיותו משוכנע בעליונותו המלאכית היה סמוך שצמחו לו כנפיים עובדה הן אפילו סוסיו טסו בעטיו פרש איפוא את זרועותיו לצדדים וניתר בקלילות מעל עגלתו בקפיצה דוהרת כמעט ריסק עצמותיו אלמלא נוסעיו שהושיטו לו כפיהם שקלטוהו והצילוהו ואנו מהיכן אכן נדע בעקבות מי התרחש הפלא האם הנוסעים הלא שגרתיים הישובים בעגלה או שמא אכן אלכסיי הגוי הבור הוא האחראי להתרחשות המופלאה לא יכולנו להכריע בדבר עד שראינו אותם כולם מתכנסים לאכסניא הבעש"ט וחבורתו הקדושה נתיישבו לעסוק בתורה וסתריה ולערוך את ה'תקונים' הנדרשים אותה שעה באותו מקום הסוסים הוכנסו לאורוה והתנפלו ברעבתנות על החציר ואלכסיי אף הוא התיישב ליד הדלפק והחל ללגום בשקיקה כוסית ועוד כוסית אילו אכן השיג הנזיר את אשר ביקש וקנה דרגות של פרישות וקדושה אף בגמר נדרו לא היהנמשך עוד ללגום כוסית…

אמר לו הרב – האם אחר האוכל אתה מתנפל על האוכל כבהמה? סימן שנותרת אותו דבר…

 

אם הגעת למדרגות של קדושה- איך עזבת זאת ושבת לכוס היין וטומאת המת?

 

וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה: (במדבר י-לג)

אח"כ ישנן ב' נונין המפרידות, ויהי בנסוע הארון, שהנוני"ן באו להפריד בין הפורעניות. [שבת קטז]

וצ"ב היכן היא הפורענות הראשונה?

ביאור הרמב"ן [במדבר י-לה]

הסבא מסלבודקא– והרי ע"פ ה' יחנו וע"פ ה' יסעו?

אלא שלא חשו בקושי לעזוב את הר סיני.

והיכן מצאו זאת חז"ל? ביזת הים נא' ויַסע אותם משה, כאן נא' ויסעו– מעצמם. [שם מא' קיב בשם אור הצפון והרב שוואב] וניתן לדרוש זאת ממש"כ "ויסעו מהֵר [סיני]"

הגעת להר סיני, זכית לחוש אלוקות וקרבתו, כיצד אתה מסוגל עתה לעזוב הכל וללכת? ועוד בשמחה?

באר התורה בן עמרם פ' בהעלותך:

מסופר על תלמיד של הסבא מסלבודקא ששאל את רבו אם הוא צריך להענות לבקשת הוריו בכפר שאין להם לא מנין ולא ש"צ לתפילת ימים נוראים והוא יכול להשלים להם חסרונות הללו והסבא ענה לו כי בודאי עליו ללכת ולאחר שובו של התלמיד הסבא לא האיר לו פנים שאל התלמיד את הרב וכי עשיתי דבר שאינו כשורה והרי הכל היה עפ"י דעתו של הרב בחינת "עפ"י ד' יסעו ועפ"י ד' יחנו" ענה לו הסבא ודאי שהיית חייב לנסוע אבל השאלה היא איך יכולת לנסוע !!! [כאדם שאומרים לו שעליו לנתח את אביו, והוא אומר נכון אני צריך, אך אינני מסוגל!]

ונראה דזה עומק דבריהם נדרים ט א ששמעון הצדיק לא אכל מקרבן נזיר טמא רק באותו קרבן של הנזיר מן הדרום ואמרו שם שכאשר רבו עליהם ימי נזירות הם מתחרטין ועומק הדבר הוא שהם מרגישים לחוצים מעלייתם להר ד' ורוצים להשתחרר מבחינה זו ולכן כאשר הדבר לא הלך לפי התוכנית שלהם ונטמאו באמצע ימי נזירותם הם מתחרטים אבל אותו נזיר מן הדרום שנדר לש"ש אין אצלו חשש שהוא תוהה ומתחרט אלא מעונין להשאר בדרגת הר ד' לכן שמעון הצדיק אכל מקרבנו.

 

 

לא רק שיש קושי איך עזבת, אלא העוזב אחר עלותו גבוה – סכנתו גדולה לנפילה!!!

 

כשישראל עולין עולין עד לשמים, וכשיורדין יורדין עד לתהום. מדוע? משום שעלו גבוה, לאחר עליה גבוהה יש חשש יותר גדול לנפילה! לענ"ד.

שנה ופירש קשה מכולן. מדוע?

משום שכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, וכשפירש נותר לו יצה"ר גדול, אך הוא כבר אינו עוסק בתורה המגינה ומצילה, ואז הוא קשה מכולן…

בחור ישיבה שעוזב – נהיה גרוע מחילוני רגיל רח"ל…

 

וזה שמצינו במגילת רות שאחר שערפה עזבה את נעמי ירדה והתדרדרה ופגעו בה חייל של מאה איש וכלב כו' מדוע עד כדי כך? משום שהיא זכתה וראתה את האור, הייתה בבית נעמי, ואת קמה ועוזבת? הנפילה הרבה יותר קשה!

 

הרהורי תשובה גולד: וכמו שמבארים גבי הא דחסידים הראשונים ברבות דף ל"ב ע"ב תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת ובשלמא הא דהיו שוהין שעה אחת קודם שהתפללו היה זה כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים כדאיתא שם במתני' דף ל' ע"ב אבל לשם מה היו צריכים לשהות אחר התפילה?

 

 ומבארים דמכיון שהיו חסידים הראשונים מגיעים בשעת התפילה להשגות גבוהות וכמו שבתוב בשו"ע או"ח סי' צ"ח ס"א וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השבלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה וכו' ע"כ ולכן היו צריכים החסידים הראשונים שהות של שעה אחת כדי לחזור אל המציאות של שגרת החיים לאט לאט במתון ובנחת כדי שלא ליפול מגובה בה רב.

 

כך מצינו בתורה – כל מי שהגיע גבוה – סכנת נפילתו לבירא עמיקתא גדולה!

עשו היה בהשגותיו כיעקב, וראשו נקבר במערת המכפלה, אך התדרדר לדיוטא תחתונה וחמש עבירות חמורות עבר ביום אחד. [יצחק יעד לו היששכר של יעקב! רק רבקה ידעה שלא יצא מזה כלום].

 

ירבעם בן נבט – כל חכמי ישראל לפני כעשבי השדה, תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קג עמוד ב תנו רבנן: ירבעם היה שונה מאה ושלשה פנים בתורת כהנים, ולבסוף חטא והחטיא ועשה הרע מכל!

לבסוף בגלל שיקולי כבוד חטא והחטיא את ישראל. ולא היה מי שהחטיא את ישראל כמוהו! ולעולם הנביא כשמספר על מלך רשע מודד האם היה כירבעם או שלא הגיע לחטאות ירבעם. בגינו גלו ישראל לבסוף מארצם.

 

בלעם הרשע יודע דעת עליון ויודע את בהמתו…

 

אלישע אחר איתא בירושלמי שהיה רוצח תינוקות של בית רבן, ור"מ שחביריו לא ירדו לסוף דעתו היה לומד תורה מפיהו!

מי שמשיג השגה – שידע שהוא מסוכן לא לירידה – אלא לנפילה רח"ל!

 

חכמת המצפון בחוקותי בשם תורת הנפש: וכרעיון זה ראיתי בס' נתיבות עולם ממהר"ל מפראג ז"ל נתיב התורה פרק י"א המצוה היא שלמות הארם ולכן צריך שיעשה אותה בשלמות ג"כ כפי מה שהיא המצוה וכאשר התחיל האדם בדבר צריך להשלים כולה ואם לא השלים את כולה נקרא כאילו פורש מן המצוה ועוד כי המצוה היא אלהית בלתי גשמית והדבר שהוא בלתי גשמי לא יתחלק כי דבר גשמי מתחלק אבל דבר שהוא בלתי גשמי אינו מתחלק כלל ולפיכך כאשר התחיל במצוה אומרים לו גמור

ובס"ק דסוטה אמר ר' אמא ברבי חנינא כל העושה מצוה ולא גמרה ובא אחר וגמרה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה ר' אליעזר אומר אף מורידין אותו מגדולתו דכתיב ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו ר' שמואל בר נחמני אומר אף קובר אשתו ובניו

ופירוש זה כמו שאמרנו כי המצוה שהיא השלמה נמשך הכל אחר ההשלמה ולכך נקראת המצוה על שם מי שמשלים אותה לגמרי וכן למ"ר שמורידין אותו מגדולתו כי מאחר שהתחיל לקנות מעלה היא המצוה שהיא מעלה עליונה ופירש ממנה נחשב שהוא יורד מן המעלה שהתחיל בה לכך מורידין אותו מגדולתו ג"כ עכ"ל

וזהו יסוד תפלתו של דוד המלך ע"ה שיאריך ימים בלי הפסק בעסקי התורה והיראה אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים [תורת הנפש]

 

נקודה נוספת:לא רק הרואה אור ודוחהו, אלא גם מי שמתמהמה. [קול מבשר זייטשיק]

הגמרא מספרת שפעם אחת היה נחום איש גם מהלך בדרך לבית חמיו והיה עמו משאוי ג' חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים "בא עני אחד ועמד לו בדרך ואמר לו רבי פרנסני אמר לו המתן עד שאפרק מן החמור לא הספיק לפרוק מעל החמור עד שיצתה נשמתו של העני הלך נחום איש גם וו ונפל על פני העני ואמר עיני שלא חסו על עיניך יתומו ידי שלא חסו על ידיך יתגדמו רגלי שלא חסו על רגליו יתקטעו" ובו" המאמר והסיפור מפליאים עד מאד אבל מצאתי פירוש המקיל על ההבנה בירושלמי ששם מופיע הסיפור בקצת שינוי דהיינו שנחום איש גם זו השיב לבקשת העני המוכה שחין כי ימתין לאחר שיחזור כנראה מבית חמיה ואז יתן לו אוכל לפי פירוש זה מובן מאד מה שנחום איש גם זו קיבל על עצמו עונשים כה חמורים ונוראים משום שלפי גירסא זו אשמתו היתה בולטת בהרבה כי לאחר שדחה כל כך את עזרתו ואיחר בה לאחר שיחזור מחמיו

אבל לפי גירסת הבבלי קשה מאד להבין במה היתה אשמתו הלא ירד מיד מן החמור לפרק את המשא בכדי להאכיל ולהשקות את העני במה מצא את עצמו אשם עד שלא נתקררה דעתו והעמיס על עצמו עונשים כה חמורים בכל גופו וכי מה יכול היה לעשות יותר בכדי להציל את חייו של העני?

נחום איש גם זו מצא בעצמו על עצמו תביעה של דק מן הדק. הוא האשים את עצמו על שאמר לאותו עני "המתן" כי היה לו מיד לקפוץ מן החמור ולפרק את משאו ואותה מלה של "המתן" באה במקום הזריזות הוא מצא לעצמו פנאי להרהר ולומר "המתן" וזה הפחית מן ההצלה המהירה עיכב את העזרה החיונית אפילו למשך דקה או שניה אותה שניה של אמירת "המתן" ואותו רגע יחיד טמון בו חיים ומוות ברגע אחד יש שמתגלמים בו לפעמים חיים ארוכים ועולמות נצחיים

 והסבא מקלם זצ"ל אמר שהיה צריך שיהא מוכן בידו אוכל ומשקה וכל הצרכים שמיד שבדמן לו עני שיתן לו ולא יהא צריך לחפש בתוך כליו עד שימציא לו להעני הצטרכויותיו כדי שלא לשהות זמן שיהא מצוי תמיד תחת ידו כל מיני צדקה וחסד וכל מיני אמצעי הצלה

חנא בן חנילאי לא שקל ידא מן כיסא דסבר דלמא אחא עניא בר טובים ועד דמטו ליה לכיסא קא מכסיף ז

כשחלה הג"ר נפתלי טראפ זצ"ל ראש הישיבה בישיבת רדין נוצרה התעוררות גדולה בין תלמידי הישיבה להתפלל על בריאותה וכל תלמיד התנדב יום או יומיים או שעות לימוד לזקוף לזכות החולה ומתווסף לו להתולה אז הרבה ימים של לימוד התורה לבסוף נכנסו התלמידים לביתו של החפץ חיים זצ"ל ושאלו כמה שעות הוא ג"כ מנדב לזכות החולה הרהר הח"ח חישב וחישב ובודק את השעות שלו עד שהשיב ואמר לתלמידיו שהוא מנדב ר ג ע א ח ד השתוממו התלמידים לשמוע מרבם כמה חשוב אצלו רגע אהד עד שהיה צריך לחשוב זמן מה בכדי להחליט לנדב רגע אחד שהוא אצלו כשנים רבות וכאשר פשטה השמועה הזו בין תלמידי הישיבה כולם התהוותה סערה גדולה והתעוררות חזקה לשקידת התורה כפי שלא היה מעולם בתקופת ההתמדה סיפור זה המחיש לנגד עיני כולם מה משמעותו של רגע אחד בחיים מה ערבו הגדול של רגע אחד של לימוד התורה

 

"ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו בא מצידו" אומר הרשב"ם "להגיד נסים שנעשו ליעקב בא הכתוב ש א ילו ה ק ד י ם עשו לבוא רגע אחד קודם לא היה נתברך יעקב" ואילו איחר יעקב לבוא לקבל הברכות לאחר שסירב והתווכח עם אמו רבקה הנביאה מפני שלבו לא נתן לו לרמות את אביו מטעם כוח האמת שניטע בו "תתן אמת ליעקב' ואילו היו ממשיך עוד את הויכוח עם אמו ומתעכב עוד לרגע אחד כי אז היה אבוד ויחד עמו כל עם ישראל ברגע אחד תלוי היה כל גורל עם ישראל בעתיד אם להיוולד או ח ו לא רגע אחד ויחידי זה קובע ויוצר עולמות משקל של רגע אחד שקול כעולם מלא

 

"ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו "תניא אחרים אומרים מפני מה גרים מעונין בזמן הוה ויסורים באים עליהם מפני ששהו עצמן להכנס תחת כנפי השכינתי ויש להבין מה היא האשמה הגדולה שמאשימים בה את הגרים על שנתאחרו ונשתהו בזמן לבוא ולהתגייר האם יש בכלל חיוב על מישהו מאומות העולם לבוא ולהתגייר עד שיהיו נתבעים על איחור בזמן לבוא ולעשות הגירות? והרי ידענו ההיפך מזה שאנו זהירים מלקבל הגרים אנו עוד דוחים אותם מלכתחילה מלהתקבל אין אנו להוטים אחריהם ואחרי גירותם אנו שואלים אותם מדוע לא באתם קודם?

הרוצה להתיך מתכת או כלי זכוכית בכדי להפכם לצורה אחרת שאם יהיה איחור או תחול הפסקה בין ההיתוך וההימום לבין עיצוב ויציקת הצורה החדשה הרי כל המשימה תהיה לבטלה כי החומר המותך מתקשה ולא יוכל לקבל יותר את היציקה ואת העיצוב החדש וכן גם עם הגר שאם יחול איחור בין ההתעוררות וההתרגשות שכבר נתמלא בהן במדה גדושה לבין ביצוע מעשה הגירות כי אז נתחמצו אצלו הרגשותיו נתיישנה ההשתוקקות ומצטננת ההתלהבות כוח המשיכה והכוסף להתדבק באמת ובקדושת עם ישראל הגירות לא תהיה אז שלמה ורושם זה יורגש בו!    

 

אומרים המפרשים ששרש דוד נכתב ג"פ בתנ"ך, בבנות לוט, בתמר, וברות. וכולם היו בהשגחה נפלאה שברגע אחד ושבריר שניה היה ניתן להפסיד הכל, בנות לוט בעיכוב מועט היו יודעות שהעולם לא נחרב ולא היו מתעברות מאביהן.יהודה אחז"ל שהלך בדרך והמלאך החזירו. וכן בבועז עוד מעט היה מת. [ולו היה מתעכב יום אחד מלהזדרז לא היה משיח בא לעולם ועל אלה האומרים עת לעשות לה'- ואין להזדרז– אומר דוד הפרו תורתך…] וזהו יסוד האמונה בביאת המשיח שבבא הזמן לא יתעכב אף לא זמן מועט.

היום אם בקולו תשמעו

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח/א

ויתיצבו בתחתית ההר אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.

צ"ב מדוע שם ולא כאן?

ישראל אמרו מיד נעשה ונשמע, מה המעלה הכ"כ מיוחדת בכך?

"ליני הלילה והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי ה' שכבי עד הבקר" גיי י"ג

כאשר פנתה רות אל בועז ואמרה כי רצונה הוא להקים שם למחלון ובגלל זה בקשה להנשא לגואלה הקרוב אמר לה בועז עכשיו כבר לילה ליני הלילה "והיה כבקר אם יגאלך טוב" שמו של הגואל הקרוב ה טוב "ואם לא יחפוץ לגאלך" אז "וגאלתיך אנכי"

 

אמר על כך מרן החפץ חיים זצ"ל שמוסר גדול יש ללמוד מבועז

שהרי בועז באותה עת היה כגיל ארבע מאות שנה ומצד ההגיון אדם שחי חיים כל כך ארוכים גומר בלבו שכנראה יחיה לפחות עוד מאה שנה ובכל ואת כאשר מזדמנת לפניו מצוה שכזו להקים שם לנפטר הוא לא מתמהמה ומבטיח לרות שמחר בבקר שהיא השעה המוכשרת למצוה גי רק למחרת בבקר יכל לגשת לדבר עם טוב יקיינ נה ולא יאחר ואכן כך עשו ובאמת לאחר מכן מיד נפטר אילו בועז היה מתמהמה עוד יום אחד בלבד לא היה זוכה להקים מלכות בית דוד ומכיון שהזדרז זכה להקים שלשלת מלכים

לעם ישראל !!!

 

ומעשה ביהודי מסורתי שבניו סטו מדרך הישר לעת זקנתו כשחש שקרב יום פקודתו גמר בלבו לתרום את רוב הונו העצום לישיבה מסויימת נפגש עם ראש הישיבה וסיכמו ביניהם שלמחרת יפנו אל עורך דין פלוני בשעה ארבע אחר הצהרים ויעשו חוזה כדת

וכדין כדי שלא יוכלו היורשים לערער על כך למחרת בבוקר נדהם ראש הישיבה לראות מודעות אבל המבשרות על מותו של האיש ואז אמר לתלמידיו "כמה גדלו דברי חכמים שאמרו מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה" שאילו היה מזדרז אתמול לערוך החוזה היה זוכה למעלה העצומה של החזקת התורה וזוכה לחיי עולם הבא ומעתה מי יודע לאלו הבלים יבזבזו את כספו שעמל עליו כל ימי חייו [טובך יביעו ]

 

היום אם בקולו תשמעו. 'שם' תהא קבורתכם. את רצון ה' צריך לעשות כאן ומיד בצורה מוחלטת,

זהו נעשה ונשמע. אם נמתין עד שנשמע – נתמהמה, אז יש סיכוי שלא נעשה בסוף…

[הקדמה לח"ה בטובך יביעו] – המעשה ביהודי שביקש להחזיר את אחיו בתשובה שישמור שבת ולאחר שכנועים היה מוכן לקבל לשמור שבת, אך מהשבת שלאחר הבאה היות ויש לו טיסה חשובה מצרפת לארה"ב שקשורה גם לעסקים והיא תהיה בשבת. התחלתי לשכנעו שיוותר ובפרט שידעתי שאם הוא לא יתחיל מיד יש סיכויים גדולים שלא יתחיל כלל… [צא הלחם בעמלק מחר, שיטתו של היצה"ר אינה לומר אל תעשה, אלא תעשה מחר… אתה כבר ממילא לא תעשה… ולכן 'היום' אם בקולו תשמעו] אולם דברי עלו בתוהו והוא אף אמר שאם אלחץ יחזור בו אף מהסכמתו העקרונית לשמור שבת. הנחתי לו והתחלתי להתפלל לקוב"ה שיסייע שאחי ישמור את השבת הקרובה. ביום ששי אחי מתקשר אלי ואומר הטיסה נדחת ליום ראשון, בחברה היו עיצומים ולא היו כלל טיסות בשבת… מדובר בחברה שבה מעולם לא היו עיצומים ומנהליה התנגדו באופן עקרוני לשביתות מכל סוג. פעם ראשונה בהסטוריה של החברה.. למדנו שני דברים- א- מה כוחה של תפילה. מאות אנשים שהיו אמורים לטוס נשארו בשל תפילה של יהודי שביקש שהטיסה תתבטל… ב- כמה היה חשוב לו לא לדחות את הקבלה של אחיו, שאם היה הדבר נדחה יתכן וכלל לא היה שומר שבת. כך על האדם לפעול מיד ללא דחיות, שאז מי יודע האם הדבר יהיה ראוי להתקבל.

תוספת מפנינים פ' ויחי תשע"ב:

ויברכם ביום ההוא לאמר (מח. כ)

מהו הדיוק ״ביום ההוא לאמור״? חשבתי לפרש על פי דבריו הנפלאים של הגה״ק בעל החתם סופר זי״ע בהסבר הפסוק ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם חיים כולכם היום״ (דברים ד.ד). שעצה טובה נותנת התורה בפסוק הזה לאדם איך להתגבר על יצרו! כי אם האדם מעלה על לבו שיחיה שבעים שנה ויצטרך תמיד ללא הרף ללחום עם היצר הרע, יכול הוא בקלות להתייאש ולבוא לידי מסקנה, שלא כדאי להתנגד לו, כי ממילא לא יוכל להכניעו ולהתגבר עליו. אז איך יתנהג? אלא יאמר ויחשוב בליבו: אני אין לי לחיות אלא את היום הזה בלבד, וביום הזה אני לא שומע לעצת יצרי. יום אחד זה לא כ״כ נורא, וכך בכל יום יאמר לעצמו מחדש: רק היום ותו לא! וכך יוכל להתגבר על יצרו בנקל ולא ישבר מכך שמחכה לו עוד שבעים שנה… וממשיך וכותב: שזה מה שכתוב בפסוק, ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם״ – אם רצונכם להיות דבוקים בה׳ אלוקיכם ולנצח את היצר הרע, העצה לכך היא: ״חיים כולכם ׳היום׳״ – תחשבו כל הזמן בלבכם שאתם חיים רק ״היום״ בעולם, וממילא תצליחו להיות דבוקים בתורה ללא שום פחד וחשש… וזהו הפשט גם כאן: ״ויברכם ׳ביום ההוא׳ לאמר״ – שברכם יעקב שיהא רגיל בפיהם לאמור: ״ביום ההוא״ – שאין לנו אלא אותו יום בלבד, ורק כך

תוכלו לנצח את היצר הרע. וממילא אם ככה תעשו, תזכו: ״כי בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה… ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל וכוי (מח. כ) הרה״ק רבי אשר מקרלין זי״ע היה אומר: ״ויברכם ביום ההוא לאמור״ – היינו, ברכם שלא לומר למחר אעשה, כי אם היום דווקא, ושלא לחשוב על יום מחר, כי אם על היום הזה…

יש את האמרה הידועה הקשורה לענין הנ״ל, על הפסוק (שמות יז׳. ט) ״ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא והלחם בעמלק, מחר אנכי נצב על ראש הגבעה״. דרכו של עמלק היא לקרר כל התלהבות והתעוררות של קדושה באדם – ״אשר קרחה בדרך״, ולכן כשמגיע איזה רצון והתעוררות לאדם לעשות מעשה טוב, או לקבל קבלה טובה, מיד מגיע היצה״ר שהוא עמלק, ואומר, למה לך כבר ברגע זה להתחיל? תתחיל מחר! ולמחרת כבר מתפוגג הרצון והחשק שהיה באותו זמן של ההתעוררות. וזה מה שאמר משה רבינו ליהושע, צא והלחם בעמלק מחר! חייבים להילחם בעמלק – היצה״ר שדרכו לדחות כל דבר למחר!

אבל אנו צריכים כנ״ל – ״ביום ההוא לאמר״ באותו רגע להכניס את שלהבת התעוררות לידי מעשה ואמירה ולא לדחות ליום המחר…

 

 

 

גם רות מזדרזת

"ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו

"תניא אחרים אומרים מפני מה גרים מעונין בזמן הוה ויסורים באים עליהם מפני ששהו עצמן להכנס תחת כנפי השכינתי ויש להבין מה היא האשמה הגדולה שמאשימים בה את הגרים על שנתאחרו ונשתהו בזמן לבוא ולהתגייר האם יש בכלל חיוב על מישהו מאומות העולם לבוא ולהתגייר עד שיהיו נתבעים על איחור בזמן לבוא ולעשות הגירות? והרי ידענו ההיפך מזה שאנו זהירים מלקבל הגרים אנו עוד דוחים אותם מלכתחילה מלהתקבל אין אנו להוטים אחריהם ואחרי גירותם אנו שואלים אותם מדוע לא באתם קודם?

הרוצה להתיך מתכת או כלי זכוכית בכדי להפכם לצורה אחרת שאם יהיה איחור או תחול הפסקה בין ההיתוך והחימום לבין עיצוב ויציקת הצורה החדשה הרי כל המשימה תהיה לבטלה כי החומר המותך מתקשה ולא יוכל לקבל יותר את היציקה ואת העיצוב החדש וכן גם עם הגר שאם יחול איחור בין ההתעוררות וההתרגשות שכבר נתמלא בהן במדה גדושה לבין ביצוע מעשה הגירות כי אז נתחמצו אצלו הרגשותיו נתיישנה ההשתוקקות ומצטננת ההתלהבות כוח המשיכה והכוסף להתדבק באמת ובקדושת עם ישראל הגירות לא תהיה אז שלמה ורושם זה יורגש בו!    

 

 

שם תהא קבורתכם- מדוע לא כאן? אדם כל ימיו דוחה דברים, מחר ילמד, במבחן הבא יתאמץ, בכיתה הבאה ישקיע, בעבודה הבאה, בזמן הבא, עם הילד הבא יצליח, ומחר יתחיל בדיאטה, ובשבוע הבא יתחיל ללכת קבוע לשיעור, ובחדש הבא יפריש מעשרות… אם אינכם מקבלים את התורה מיד, ותמיד תדחו הכל ל"שם", אזי "תהא קבורתכם". מי שלא עושה היום לא יעשה גם מחר. הכרתי אדם שבמשפחתו הייתה אלמנה, וסייעו לה בני המשפחה בשיפוץ ביתה, וביקשו גם ממנו שהוא בעל נכסים, והוא השיב שלא יתן עכשיו, אבל הוא יתן את החלונות. עד היום מחכים לכסף.

הכרתי אדם שקיבל פיצויים של מאה אלף שקל על תאונה שעבר, וידע שעליו להפריש מעשר כספים, אולם הוא אמר שכעת הוא צריך לכסף לדירה, והוא בעתיד יתן בתשלומים. מיותר לציין שקופת המעשר עדיין ממתינה להבטחה…

המסקנה- ועתה ישראל מה ה' דורש מעמך. ועתה.

 

גם רות יודעת סוד זה והיא אינה מתעכבת בגרותה ומיד באה להסתפח עם נעמי

 

מהיכן היה לרות את הידיעה הזאת שעליה לדבוק בנעמי מיד, ולא להתמהמה? מילא בועז מישראל הוא?

 

"ותקרא את שמו מואב"

 

(2) תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף לח/ב

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה אפילו שכר שיחה נאה דאילו בכירה דקאמרה מואב אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה מלחמה הוא דלא הא אנגריא עביד בהו צעירה דקאמרה בן עמי א"ל הקדוש ברוך הוא למשה וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם כלל דאפילו אנגריא לא תעביד בהו ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן קרחה לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה קדמתה ארבע דורות לישראל עובד ישי ודוד ושלמה ואילו צעירה עד רחבעם דכתיב ושם אמו נעמה העמונית

הצעירה נענשה שצאצאיה התגיירו רק ארבע דורות אחרי אחותה גם עונש זה מהווה מדה כנגד מדה למעשיה אם הבנות החליטו כי עליהן לעשות מעשה כדי לקיים את המין האנושי למה חכתה הצעירה עוד לילה היסוסה מראה שהיא העדיפה קודם לראות אם אחותה תצליח אבל למעשה על אדם להזדרז לקיים מצוה בלי להסס! חליל אומרים "זריזים מקדימים למצוות" כאשר המצוות חשובות בעיני האדם הוא אינו דוחה את ביצוען הוא רץ לקיימן שמה יאבד את ההזדמנות התנהגות כזאת מראה שהמצוות חביבות בעיניו והוא משתוקק לעשותן מאחר והקטנה לא קיימה את המצוה בזריזות עונשה היה שה' האט את הבאת צאצאיה ליהדות והיא היתה צריכה לחכות ארבעה דורות נוספים לזכות הזו וזו המדה כנגד מדה אחותה הבכורה קיבלה שכר ועונש על שני מעשים שונים מחד היא קבלה שכר על זריזותה בקיום המצוה מאידך לאחר שקיימה אותה נענשה על חוסר צניעותה מכאן אנו למדים שעבירה אינה מבטלת מצוה ושכר על קיום מצוות נשאר בידינו תמיד.

 

וזהו יסוד האמונה בביאת המשיח שבבא הזמן לא יתעכב אף לא זמן מועט.

הרב כהנמן מאחר את הרכבת והולך להתפלל.

 

פרשת נשא

המתגבר ביצרו – לעומת הרודה ביצרו

״לכתחלה, אריבער [-מלמעלה]!״ והגדת עמ' 81

חז"ל אומרים: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה [בנוולה ובושתה -רש״י)] יזיר עצמו מן היין ['שהיין מביא לידי קלות ראש והוא גרם לה' (רש״י)],

וכמו שאמרו בענינה: הרבה יין עושה שדרשו: ״כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים״ (משלי כג, לא), כל הנותן עיניו בכוס כל עריות כלן דומות עליו כמישור.

ויש להבין, אמת שהיין עלול לגרם למכשולות רבים, אבל עינינו הרואות שהתורה לא אסרה שתייתו. אדרבה, ברכתו יחודית כיון שהשתנה למעליותא (ברכות לה ע״ב) ומשמח לבב אנוש (תהלים קד, טו) משמה אליקים ואנשים (שופטים ט, יג), שאין אומרים שירה אלא עליו (ברכות לה ע״א). ומעוטו יפה (גטין ע ע״א, כתובות סה ע״א), מבריא (בבא בתרא נח ע״ב) ומפכה (סנהדרין ע ע׳׳א). ומדוע על הרואה סוטה בקלקולה להזיר עצמו מן היין.

תשובת הדבר, בספור מעשה.

הרב מפוניבז׳ אבד כמעט כל משפחתו בשואה, ואת תלמידיו כבניו. במכלול מקומות התורה שהקים בפוניבז׳, מתלמוד תורה וישיבה קטנה, ישיבה גדולה וכולל אברכים ומוסדות חנוך לבנות, למדו כאלפים חניכים! הכל הפך לעיי חרבות, עלה בעשן המשרפות, והרב מפוניבז׳ הבליג על יגונו תחלץ לקומם ההריסות. כבר לא צעיר היה, ולא בריא. אבל הקים ישיבה קטנה וישיבה גדולה וכולל אברכים ואת ״בתי אבות״ לילדי העולים, וכתת רגליו בגולה. ממש חזר על הפתחים, וזכה ליחס לועג ומשפיל. אלו נדו על חלומות ההבל ואחרים חששו שחלומותיו יתממשו… החסרים בטלנים הם. מקושש היה דולר ושנים, ולא רפתה רוחו. נקש על הדלתות ועל הלבבות, אם לא הלהיב אחרים הלהיב את עצמו.

מתי רפתה רוחו, מתי נשבר, כשחזר ממסע ואין חצי תאותו בידו, ובדרכו משדה התעופה לבני ברק עבר דרך אוניברסיטת ״בר אילן״ וראה שמקימים שם מבנה פאר נוסף, מנקר עינים. עשה דרכו לבית ה״חזון איש״ והתמרמר בתסכול, מדוע דרך רשעים צלחה. מדוע אין כסף נחשב שם, ידי הנדיבים פשוטות לרוחה, ״מנציחים״ שם את זכר הוריהם. וכי מה, ילמדו זואולוגיה לעלוי נשמתם, אם לא למודי, כפירה. ואצלנו מתקיים פתגם הרמב״ן (באגרתו מארץ ישראל) שכל המקודש מחברו חרב מחברו, ובקושי מקושש הוא ללחם לאכול עבור התלמידים!

ענהו ה״חזון איש״ בארך רוח: התורה מצוה בענין ערי מקלט: ״תכין לך הדרך״ (דברים יט, ג): ופרש רש״י: ״מקלט״, ״מקלט״, היה כתוב על פרשת דרכים. הציבו תמרורים. ובמדרש ומדרש תהלים, כה) אמרו, שעל כל מיל ומיל היה תמרור שהורה לכוון עיר המקלט. ויש להבין: מדוע לא היו תמרורים כאלו שהורו את הדרך לירושלים, לבית המקדש, עבור עולי העולים ומקריבי הקורבנות, ועבור כל העולים לא כל מעשרותיהם ולהתעלות, ללמד ליראה (יעוין בתוספות בבא בתרא כא ע׳׳א)?

יתר על כן, לא זו בלבד שהתורה לא מצוה על תמרורים בדרך לירושלים, אלא עוד מצוה שלא יהיו תמרורים וציוני דרך. שנאמר: ״אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה״ (דברים יב, ה). וכתב הרמב״ן: ״לשכנו תדרשו״, שתלכו אליו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם!

מדוע?!

אלא שאם עלה אדם לירושלים ואבד דרכו במשעולי ההרים, אדרבה, שיפנה לעוברים ושבים או לכפר הקרוב, יספר שהוא בדרכו לירושלים וישאל על הדרך. יראו שרבים העולים לעיר הקודש והמקדש, ויושפעו גם הם לעלות ולהתעלות. אבל אם אדם רצח, ולו בשוגג, לא רצה הקדוש ברוך הוא שיפנה אל אדם ויספר שהרג, ושעליו לגלות, וישאל לאן. כי אז יסתגלו למציאות העבירה, לשכיחות הרציחה, ותשתרש תחושת זלות חיי אדם!

מבינים אתם, אמר לו ה״חזון איש״, דוקא משום שאין הבורא יתברך חפץ בחולין ובחכמות החיצוניות נתן להם תומכיהם בשפע, נדיב אחד תורם מבנה שלם ודיו. אבל בענין התורה, הכרת חשיבותה וערכה והזכות בתמיכתה, בקש הקדוש ברוך הוא לזכיית כמה שיותר יהודים שהרב מפוניבז׳ יתדפק על דלתם וישוחח עמם וילהיבם. ויתנו אך מעט, כדי שימשיך ויתדפק על דלת היהודי הבא

וה״חפץ חיים״ זצ״ל הסמיך לכך פסוק. לעולם, אמר, תלמיד חכם גאון וצדיק, מה הנאתו בעולמו? פת במלח ועמל התורה, חדושיה ומערכותיה, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא. מה דוחף אותו להקים ישיבה ולהכנס לשאת בעולה, ולסגור את הגמרא, ולצאת ולחזר על פתחם של נדיבים? על כך נאמר (תהלים קיא, ה): ״טרף נתן ליראיו״. מלשון: ״מי ישלו ומי יטרף״ (פיוט ״ונתנה תוקף״), ויטלטל. וטרוף הדעת, שהרי שגעון הוא להטלטל כך. ומדוע דחפם הקדוש ברוך הוא לזה, משום: ״יזכור לעולם בריתו״. בקש שברית התורה (שקרויה ברית, נדרים לב ע״א) תודע בעולם כלו, גם ליהודים הרחוקים!

כך ספר לי הרב מפוניבז׳, ובספורו הבנתי דברי הגמרא. אם רואים אנשים שעולים לרגל, מסתגלים לרעיון העליה לרגל. וכמו שאמרו (ירושלמי סוף ברכות, קהלת רבה א, כה) שאלקנה אבי שמואל היה עולה בכל שנה לרגל לשילה בדרך אחרת, כדי להרגיל את ישראל ברעיון העליה לרגל. ואם רואים רוצחים, מסתגלים לדלות החיים. וכמו שאמרו שבגלעד שכיחי רוצחים, ולכן מתרבות שם גם הרציחות בשוגג (מכות ט ע״ב). ואם כן, כשרואים מציאות של סוטה, גם אם בקבלתה ענשה, עלולים להסתגל להפקרות!

ולאדם כזה היין מהוה סכנה שבעתים, ועליו להנזר ממנו. וכמו שהורה אליהו הנביא: ״לא תשתכר, ולא תחטא״ (ברכות כט ע״א).

אבל זאת נשאל: די היה לרואה סוטה בקלקולה שישבע שלא ישתה יותר מכוס יין ליום [שכוס אחת יפה, וביותר מזה אורבת סכנה (כתבות סה ע״א)]. מדוע יזיר עצמו כליל, ואף מענבים חרצנים וזגים, וגם מטמאה ותספורת, ויחייב עצמו בקורבנות?

בגמרא (סנהדרין קיא ע״ב) אמרו, שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות עטרה לכל צדיק וצדיק. ובאורו, לשני סוגי צדיקים, לרודה את יצרו ולמתגבר ביצרו. ויש להבין: מה בין הרודה, למתגבר. פרש רש״י: הרודה ביצרו, שבועט ביצרו וחוזר בתשובה מן העבירה שעבר. והמתגבר ביצרו, שמרגיז יצר טוב על יצר הרע. אם היצר הרע אמר לו עשה עברה זו, לא דיו שנמנע מן העבירה, אלא הולך ועושה מצוה. ומתגבר, עדיף מרודה. עד כאן לשונו.

לאור זאת נבין את התשובה לענייננו.

הנזיר קרוי ״קדוש״ (במדבר ו, ה), ״נזר אלוקיו על ראשו״ אם תקפו היצר בראותו סוטה בקלקולה וימנע מן היין או ישתה כוס אחת בלבד יהא זה בגדר ״הרודה ביצרו״ גרידא. ואלו כאשר בתגובה עוד מתעלה הוא ומתקדש, ומסיים בהבאת קרבנותיו, הרי זו בחינת ״המתגבר על יצרו״! [א.ה. לא רק מתרחק מעבירה, אלא עושה מצוה! מקדש עצמו במותר ולא שותה גם כוס אחת! מביא קרבנותיו!]

זהו שסיפר שמעון הצדיק (נדרים ט ע״ב): פעם בא נזיר מן הדרום [להביא קרבנות נזירותו ולגלח שערו] וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב ראי וקוצותיו סדורות לו תלתלים.

אמרתי לו: ״בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה?״.

אמר לי: ״רועה הייתי לאבא בעירי. הלכתי למלאות מים מן המעין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם. אמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שעתיד להיות רמה ותולעה. בשבועה שאגלחך לשמים׳״

מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו. אמרתי לו: ״בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: ״איש כי יפליא [יעשה דבר פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם (ראב״ע)] לנדור נדר, נזיר להזיר לה׳״ (במדבר ו, ב)!"

ואינו מובן. היצר גירהו בשערו הנאה. ומה עשה, נדר נזירות. ומה פירושה, שבמשך חודש ימים אסור לו לגלח שערו! פלאי פלאות!

תשאלו: ומה היה עליו לעשות? והתשובה: היה לו לגזוז שערו מיד!

אין לו שם מספרים? ישבע שיגזוז היום את השער!

אבל עכשו, מובן!

אלו היה גוזז את השער, היתה זו בחינת ״הרודה ביצרו״. עכשיו, שעוד נדר נזירות, נעשה השער לחפצא של מצוה ובסופו יגלח לשמים, ובמקום הסתת היצר יתעלה לקדשה. וזו בחינת ״המתגבר על יצרו״!

וכשנעין בדבר נמצא, שבחינות אלו של ״הרודה ביצרו״ ו״המתגבר על יצרו״ אינן רק כשאינו חוטא, אלא גם אם חטא ושב בתשובה, יש תשובה בגדר ״הרודה ביצרו״ ותשובה בגדר ״המתגבר על יצרו״. והן מקבילות לתשובה מיראה ותשובה מאהבה.

שבתשובה מיראה מתחרט הוא על המעשה שעשה, ותו לא. אבל בתשובה מאהבה מבין הוא כי רע ומר עזבו את ה׳ ומתאמץ לעבדו בכפל כפלים, לכפר על העבירה שעבר. בגדר: ״אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוות״ (ויקרא רבה כא, ה)!

ונבין מדוע בתשובה מיראה זדונות נעשות לו כשגגות, ובתשובה מאהבה נעשות לו כזכיות (יומא פו ע״ב). ולכאורה, די היה שימחקו לגמרי, ויתכפר לו כליל. אבל מה ההבנה בכך שעוד יקבל שכר עבור העברה?! ברם, זה ענין ״המתגבר על יצרו״, שעוד מכביר מצוות לעומת הסתת היצר. ואף כאן, ״המכשול אור בהיר״ (״מדרגת האדם״, בשם החכם) ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם (גטין מג ע״א). ונמצא שהעברות ותשובתן היו ההכנה והסבה להתעלותו, וכמכשירי מצוה. ולכן נעשות לו כזכיות! [א.ה. מעי"ז במכתב מאליהו לגרא"א דסלר].

המלכות הרשעה ברוסיה זממה להכחיד את היהדות, ורדפה בחרי אף את שומריה. אנו פעלנו ככל יכלתנו להפר עצתם ולקלקל מחשבתם. אני בדרכי, וגיסי בדרכם. ומהם שמעתי את הסיסמה שהבעירה את הלבבות והציתה להבות: ״לכתחלה, אריבער״. לאמור: כשאתה נתקל במכשול, אתה מנסה לגבור עליו, למצוא את המפתח לשער הנעול, לנסות לפרצו, או לעקוף אותו. אם אי אפשר, מטפסים ומדלגים מעליו ״אריבער״, כלומר: מלמעלה.

וברוסיה היתה הסיסמה: ״לכתחלה, אריבער״, אדרבה, מראש נעפיל ונטפס – [ר"ל לא רק כשאין ברירה, אלא זו תהיה הדרך מראש!]

כי לגבור על המכשול, זו בחינת ״הרודה את יצרו״. ואלו לטפס מעליו, זו בחינת ״המתגבר על יצרו״!

 

פרשת נשא

ללא גדרות וסייגים – הנפילה בטוחה!

הרואה סוטה בקלקולה

"דבו אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדר נדר להזיר לה'" י נ

פירש רש"י למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לד שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף עצה זו נתנה התורה לכל ישראל קטן כגדול כאשר רואה אדם סוטה בקלקולה מעשה מתועב ומשוקץ עליו לפחד על עצמו גם אם נמצא במצב של תכלית הריחוק מאותו הקלקול צריך להזהר ולברוח משתיית יין.

מה חמורה היא ראיה אחת?

וביותר יש להתעורר שהרי רש"י פירש מהו הרואה סוטה בקלקולה לא בסתירתה ולא במיתתה אלא בקלקולה היינו בבושתה שמביישים אותה במעמד שתיית המים אפילו היא טהורה מגלים ראשה ופורמים בגדיה אע"פ כן מצווה עליו לפרוש מהעוה"ז כדי שלא יבוא לידי כך.

 הקשה הרב שך זצ"ל לכאורה היה די במוסר השכל שהיה מקבל כאשר רואה את עונשה החמור של הסוטה כאשר צובה בטנה ונופלת יריכה והיה די בזעזוע שכזה למנוע מלחטוא ולמה יש צורך ביזיר עצמו מן היין?

אלא למדונו חז"ל שאם אדם אינו משים את עצמו בתוך מסגרת של סייגים ומשמרות לא יועילו לו התרשמויות או זעזועים ובשעה שיתקפנו יצרו הרע לא יוכל לעמוד בנסיון.

החינוך היחידי המועיל לו לאדם הוא הגדרים שהוא גודר את עצמו בטרם בוא הנסיון כי בשעת הנסיון עצמו הוא שוכח מכל מה שראה וידע ונופל בקלות ברשתו של היצר הרע.

ולכן עצה נתנו חז"ל למי שעבר עליו זעזוע בראותו את הסוטה שאם ברצונו למנוע את עצמו ולהיות בטוח שהוא לא יבוא למכשול, יזיר עצמו מן היין! המשמרת שמוסיף האדם על משמרת ה' היא הגורם היחידי שמסוגל לעוצרו בשעת ניסיון!

ציור נאה הביא הסבא מקלם זצ"ל ללמדנו שלא יועיל לאדם בעל תאוה אפילו אם יראה בעיניו דברים מכוערים, מובא במדרש:

פילוסוף אחד אביו היה שיכור ושותה יין לרוב והיה לו ממנו בושות גדולות רצה בנו להרתיעו לבל ימשיך את מעשיו אלו הביאו פעם לראות שיכור אחד שהתגולל ברחוב בקיאו ולכלוכו ואיך הוא משוקץ בעיני בני אדם הרואים אותו בנוולו והנה רואה אותו פילוסוף את אביו במקום להירתע גוחן אצל השיכור ולחש באזנו "הגידה לי איפה השגת יין כל כך טוב" ?

המגיד מדובנא עומד על כך שמצינו שהאריכו חו"ל בכמה מקומות בחומרת הנדר ובאיסור לנדור עד שאמרו חז"ל נדרים כ וכן פסק בשו"ע ריש הלכות נדרים אל תהי רגיל בנדרים כל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא רשע ונקרא חוטא.

ומאידך אמרו באבות [ש"ג משנה י"ר נדרים] סייג לפרישות היינו שכדי להגיע למידת הפרישות הדרך היא הנדרים ואיך נפרש זאת?

ביאר המגיד עפ"י משל מעשה בשני עניים האחד היה חוטב עצים והשני גנב לשניהם היו בנות שהגיעו לפירקן חוטב העצים השיא את בנותיו בכבוד ונתן להן ככל הנהוג,

ואילו בביתו של הגנב ישבו הבנות ושערן הלבין. באחת ההזדמנויות פנה הגנב לשכנו והפציר בו שיסביר לו הכיצד עני ואביון שכמותו מצליח להשיא בנותיו בכבוד ולתת להן מוהר ומתן לרוב בעוד שבנותיו הוא נותרות בביתו?

השיב לו שכנו מנהגי הוא מיום שנולד לי ילד אני עושה לעצמי תיבה קטנה סגורה במנעול וכל יום ויום אני מכניס לתוכה אגורה אחת כאשר הילד מגיע לפירקו אני פותח את התיבה ויש לי בעבורו די ממון לצרכי הנשואין אם כמנהגי תעשה וגם יהיה לך ארגז סגור ונעול תוכל לקבץ ממון ולהשיא ילדיך בכבוד!

הגנב כאשר שמע את דברי שכנו פרץ בצחוק ואמר עצה טובה היא בשבילך כי כאשר אתה מכניס את המטבעות לארגז הן יהיו מונחות שם עד שיגיע הילד לפירקו ואפילו אם תהיה דחוק מעט לא תיגע במנעול לפותחו אבל אני הרי כל עסוקי בגניבה התמחותי היא בפתיחת מנעולים אשר אחרים נעלו לדידי מנעול קטן כזה אינו מחסום כלל ואם אזדקק למעות בודאי אפתח ואוציא…

כן הוא בנידון דידן הצדיק השומר תורה ומצוות וכל המנעולים שסגרה התורה שמורים וחתומים הם לפניו הוא יכול לעשות לעצמו מנעול קטן נוסף לנדור נדר ומובטח הוא שלא יפרוץ זאת אבל הרשע פורץ לעצמו את המנעולים הגדולים שנעלה התורה בפניו הוא שובר ומנתץ כל מסגר ובריח וכיצד לא ישבור את המסגר של עצמו לכן וודאי כל אדם אם נודר נקרא חוטא ורשע אבל אדם שירא חטא ורוצה להגיע למידת הפרישות, בשבילו נדרים הם הסייג לפרישות.

ספר החינוך – מצוה תלה

 וּכְעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בְּמִדְרַשׁ רַבִּי תַנְחוּמָא (מטות א) אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לֹא תִּהְיוּ סְבוּרִים שֶׁהֻתַּר לָכֶם לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמִי אֲפִלּוּ בֶאֱמֶת, אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיוּ בְךָ כֹּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, וְאוֹתוֹ תַעֲבוֹד, וּבוֹ תִדְבָּק. וְאַחַר כָּךְ וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.

רק מי ששומר את המנעול של ובו תדבק, יכול לשמור מנעול שעשה לעצמו!

הנחש בין הגדרות

במדרש " חוקת כתוב א"ר שמואל בר נחמני אמרו לו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרות אמר אני פרצתי גדרו של עולם ע"ש הקשה הגר"א מהי תשובתו של הנחש לכאורה אדרבה היה צריך להיות באמצע הדרך למרמס לכל עובר ולא להסתופף בין הגדרות?

אלא מיישב דהנה ידוע כי הנחש הוא היצה"ר שואלים אותו למה אתה מצוי בין הגדרות כלומר למה אתה מפתה ומכשיל את האדם בסייגים וגדרים ואין אתה מפתה על העבירות עצמן?

השיב תשובה נצחת וכה אמר אני הוא שפרצתי גדרו של עולם רצונו לומר כשפתיתי את חוה לאכול מעץ הדעת לא עלה בידי עד שפתיתי אותה לעבור על הגדר שהוא הנגיעה שאדם וחוה עשו לעצמם גדר שלא לנגוע בעץ כמ"ש 'ולא תגעו בו' ע"י הגדר עלה בידי לפתות אותה לאכול מעץ הדעת, ומאותו פרק למדתי לעשות כן להיות מצוי רק בין הגדרות, ובאופן זה אני מצליח להפיל את האדם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ואכן בפרשתינו אנו מוצאים את היסוד והמקור לגדרות וסייגים – הנזיר. הנזיר אמור להמנע משתיית יין, ומדוע א"כ אסרה עליו התורה. [אוצה"ת בראשית]

את הענבים ג"כ? ואף אם הענבים עוד מובן שיבוא לעשות מהם יין, מדוע לאסור את החרצנים והזגים?? ועוד הוסיפו שסחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב! מכאן לחשיבות הרבה שיש לעשיית הסייגים והגדרות.

 

פרשת נשא

מי שנותן חיים יתן ברכה!

יברכך ה׳ וישמרך׳ [מעיין השבוע, עם תוספת]

מעשה בבחור מבוגר, שהגיע לפירקו. ניגש אל המשגיח, הגה״ע רבי אליהו "מ,ם: לופיאן זע״ל ואמר: ״אני מבקש רשות לצאת וללמוד מקצוע״. מקצוע קודש, כתיבת סת״ם: ספרי תורה, תפילין, מזוזות.

נשאל: ״מדוע?״

ענה הבחור: ״אני מקווה להתארס בקרוב, ואנשא בשעה טובה, ואצטרך לפרנס משפחה, שתגדל במשך הזמן. מן הדין שיהיה לי מקצוע מכניס״.

חקר המשגיח: ״ומי אומר שתתארס בקרוב. אולי תשאר רווק ותוכל להמשיך ללמוד בלי טירדה?״

נרעש הבחור: ״מה פירוש! הרי: ״מה׳ אשה לאיש״ , הזיווג כבר נגזר מן השמים !״

״אהה״, השיב המשגיח. ״ומי אומר שהמשפחה תגדל ויהיו לך ילדים, אולי תהיו חלילה חשוכי בנים, ומשכורת הכולל תספיק למחייתכם?״…

נרעש הבחור, מדוע חוזה לו המשגיח שחורות? וענה: ״ה׳ יעזור, ויהיו לנו בנים! למה לחשוב אחרת?!״ והוסיף: ״אני מבקש שהרב לא יפתח פה לשטן ״. רק זה חסר לו, שתהיה זו ״שגגה היוצאת מפי השליט״ …

״אכן״, מיהר המשגיח להסכים עימו. ״אבל מי אומר שהמקצוע שתלמד יהיה מקצוע מבוקש ומכניס  כלום חסרים מובטלים חסרי תעסוקה?״…

חשכו עיני הבחור: ״למה לחשוב כך, ה׳ יעזור שתהיה פרנסה!״ קרא במחאה.

חייך המשגיח, ואמר: ״ישמעו נא אוזניך מה שפיך מדבר! אתה נזקק לעזרת ה׳ במציאת שידוך, בלידת בנים, ובמציאת מקום עבודה. ובבריאות, ובאושר, ובמה לא. אז דוקא בסוג הפרנסה רוצה אתה לעזור לו, וללמוד מקצוע פלוני?! מוטב יהיה אם תמשיך ללמוד בהתמדה, ובכך תמשוך עליך את חסד הי, ויעזור לך כידו הרחבה!״.

מעשה שהיה הוא, ונספר אף את סופו. אותו בחור שב לספסל הלימודים, וה׳ עזר והתארס, וה׳ עזר והתחתן, וה׳ עזר ונולדו לו ילדים, וה׳ עזר והוא נושא כיום במישרה תורנית חשובה, נערץ על ידי תלמידיו ובני הקהילה!

 

אבל מאותו בחור  אלינו. ואף כאן נפתח בסיפור. מעשה שהיה לפני כמאתיים שנה. קבוצת חסידים התאגדה לנסוע אל הצדיק רבי מרדכי מצ׳רנוביל זצ״ל ולשבות בצילו. באו בדברים עם עגלון יהודי, שיסיעם.

נרתע: והיכן ישהה בשבת?

הרגיעוהו: ״נדאג לך לאכסניה!״

חקר: ״והיכן אוכל?״

אמרו לו: ״איתנו, על שולחנינו תסעד!״

הסכים. הגיעו לצ׳רנוביל, והכל היה חדש עבורו: התפילות הנלהבות, שולחן השבת של הרבי, אווירת הכיסופין של הסעודה השלישית. אבל מיד לאחר ההבדלה זירז את הנוסעים עימו: ״מהרו ובואו!״

אמרו לו: ״התאזר בסבלנות! עתה נכנסים אנו אחד אחד, לקבל ברכת פרידה ולהתברך מפי הרבי״.

נאנח בהשלמה.

הוסיפו ואמרו: ״ראה! אנשים נוהרים ממרחקים כדי להתברך. ואתה כבר כאן, מדוע לא תכנס?״

באמת, מדוע לא. הדריכוהו כיצד לכתוב פיתקה, ועמד עימם בתור.

לבסוף התברכו כולם, התכנסו, עלו לעגלה ויצאו לדרך. העגלון נהג בסוסים, והחסידים העלו רשמים. זה התפעל מדברי התורה, חזר עליהם בסילודין וחבריו הרחיבו את הדברים. זה נזכר בניגון החדש, וחבריו החרו והחזיקו אחריו. זה גילה מה הדריכו הרבי בשעת הפרידה, בקצרה: כל אחד ורשמיו.

לפתע נשמע קול העגלון מדוכנו: ״חסידים! מה שאני קיבלתי כאן, איש מכם לא קיבל!״

תמהו לדברים. פתח וסיפר:

כשהתייצבתי לפני הרבי, הצגתי עצמי: ״איני חסיד. אני העגלון״.

״ניחא״, השיבני הרבי, וחקר: ״מהו סדר יומך?״ חקרתי לכוונתו: ״ביום שיש בו נסיעה, או ביום שאין בו נסיעה?״ אמר: ״ביום בו אין נסיעה״.

השבתי: ״ביום בו אין נסיעה עולה אני לבית הכנסת להתפלל במניין, ונשאר לאחר התפילה לומר תהילים ומעמדות׳. שהרי עיתותי בידי. לומד אני גם פרק משניות, ושב לביתי לארוחת בוקר. אחריה, הולך אני לשוק. לראות, האם תזדמן נסיעה קצרה וארוויח כמה פרוטות. הזדמנה, מוטב. ואם לאו, עולה אני לבית הכנסת למנחה וערבית ושיעור תורה, ושב הביתה לאכול ולישון. זה סדר יומי ביום בו אין נסיעה״. ״וכשיש נסיעה?״ חקר הרבי.

״אה, כשיש נסיעה הכל משתנה! קם אני מבעוד לילה למשוח את הגלגלים בעיטרן, להכין צידה לדרך ומספוא. עם אור ראשון מתייצב אני אצל הנוסע ואנו יוצאים לדרך. כשאני עוצר להאכיל את הסוסים אני ׳חוטף׳ תפילת שחרית, ותפילת מנחה מתפלל אני על אם הדרך. בשובי לעת ערב מתפלל אני ערבית, אוכל ושוכב לישון״… ״זה סדר יומך, במלואו?״ תמה הרבי. ״כך, השבתי.

״תמהני״, אומר הרבי. ״יהודי קם משנתו, ואינו אומר ׳מודה אני׳!״… ״ודאי״, אישרתי. ״מודה אני, ונטילת ידיים, וברכות השחר… אלו דברים שאין צורך להזכיר!״

״ ויהודי הולך לישון, בלי ברכת ׳המפיל׳!״… ״המפיל, וקריאת שמע שעל המיטה  הן יהודי אני!״ מחיתי.

״כך… ובכן, שמע ואספר לך סיפור״, אמר הרבי.

מעשה בבעל מלאכה עני, מטופל במשפחה גדולה. בדוחק התפרנס מיגיעו, גילגל חובות פעוטים, חי מהיד לפה  ״כמוני, רבי!״ קראתי.

הרבי התעלם, והמשיך: הבת הגדולה בגרה, והיהודי בא בדברים עם אשתו: ״עוד מעט יתדפקו השדכנים על דלתנו, ישאלו כמה הכנו לנדוניה, ואין לנו פרוטה לפורטה״

״כך אמרתי לזוגתי!״ התפרצתי.

אבל הרבי המשיך: אמרה האישה: ״רבות חשבתי על כך, ולבי דווי. הבאת י'זרות מלח על פצעי?״ אמר לה: ״חלילה וחס, אלא שחשבתי על עעה, להקדים ו/ו יפה למכה. תני לי רשות ואסובב בעיירות לצורך ׳הכנסת כלה/ זה יתן מטבע י״: שתיים, ופרוטה לפרוטה תצטרף״… אמרה: ״בשום פנים ואופן!״ ״מדוע?״ תמה.

אמרה: ״לא די לי בצרותי, עוד אהיה עגונה? אתה תסתובב בעולם הגדול, זח שכח שיש לך אשה ומשפחה. ובינתיים תגיע הבת לפירקה, והאב איננו, געלסר…

הכין לחששה, והבטיח: ״לא אצא אלא לסבב קצר. בתוך שנה, אהיה כאן חזרה!״

שמעה, ונחה דעתה.

קיבל ברכתה ויצא לדרך. נשא חן בעיני הבריות, וקבץ פרוטה לפרוטה. המיר אי! הפרוטות במטבעות כסף ואותם בדינרי זהב, ולאט לאט קיבץ נדוניה הגונה. ׳!ברו עשרה חודשים, וזכר הבטחתו. עשה דרכו חזרה, וצרורות הכסף בידו: דינרי הזהב, מטבעות הכסף ופרוטות הנחושת.

ערב שבת קודש, יומיים לפני תום המועד, מצא עצמו בעיר הסמוכה ליישובו. תעו עומד להגיע לקיצו. שאל היכן יוכל להתאכסן בשבת. אמרו לו כולם:,״פלוני …ביר, מכניס אורחים מאין כמוהו. אגף מיוחד היקצה להם, ומקבלם בכבוד מלכים!״

הלך אצלו, והתקבל בשמחה. העשיר הנחהו לחדרו, ואמר לו שירגיש כבביתו. השבת התקרבה, ועימה דאגה: מה יעשה בצרורות כספו? תמיד נושאם הוא עימו, ובשבתות החביאם במקומות סתר. אבל כאן, בבית זר הוא. משרתים מסתובבים, ואורחים נוספים. אין לבטוח באיש! סנה לחפש את בעל הבית, ושאל האם יוכל להפקיד אצלו את כספו. ״בשמחה!״ ענהו העשיר. ״אשים את צרורותיך בכספת שלי!״ מסר לידיו את הצרורות, וחש כי אבן נגולה מעל ליבו. השבת נכנסה, והתלווה אל מארחו לבית הכנסת. פני המארח קרנו באור קדושת השבת. רק בתפילה הבין האורח, שתתכן סיבה נוספת לשמחה: מה עשה, באיזו שטות נתקף! שנה שלמה מכתת הוא רגליו, אוסף פרוטה לפרוטה, עתיד בתו מוטל כאן על הכף, והוא מסר את כל הכסף לאדם זר, בלא ליטול קבלהו איזו קלות

דעת, נמהרות חפוזה! מי לא היה שמח, אם היה נופל לרשותו אוצר כזה בלא טירחה!

כבר לא היה יכול להתכוון בתפילה, פזור דעת היה בקידוש, והאוכל נתקע בגרונו בסעודה.

כל השבת היה מוטרד, ואך יצאה השבת מיהר אל המארח: ״האוכל לקבל את כספי חזרה?״

ואשר יגור, בא! המארח דחהו בקש: ״מה החיפזון? נשוב הביתה, נבדיל על היין, ניטול ידיים למלווה מלכה״…

בקושי טעם כזית. כעל קוצים ישב. לאחר ברכת המזון שב ושאל: ״האוכל לקבל את כספי חזרה?״

להפתעתו, ענה המארח: ״ודאי! הגיע הזמן! המתן, ואלך להביאו!״

האמנם יביא?!

המארח חזר, ושלוש הצרורות בידו. עיני האורח אורו. אך, רגע אחד, האם לא החליף את תכולתם?

בידיים רועדות פתחן, צרור אחר צרור, ונחה דעתו: מן האחד ברקו מטבעות הזהב, מן השני הבהיקו מטבעות הכסף, ובשלישי נצצו מטבעות הנחושת. הכל כשורה.

ואז הבין.

אילו היה המארח מכחיש את קבלת הצרורות, איזו מהומה היה מקים! לא, אינו יכול להסתכן בכך, להכתים את שמו הטוב. ואילו היה מחליף את מטבעות הזהב בנחושת, איזו מחאה היה משמיע! לפיכך, מה עשה? רק נטל דינר מפה, ומעה משם… חשב שמעשהו לא יתגלה אלא כעבור זמן… אבל האורח ידע בדיוק כמה מטבעות היו בכל צרור!

נטל את צרור דינרי הזהב, ושפכם על השולחן. לעיני המארח, שלא יוכל להכחיש. בלהיטות מנה  והמספר תואם. לפחות זה. שב והכניסם לשקית.

עתה הגיר את מטבעות הכסף, מנה בקדחתנות, ונחה דעתו. גם כאן לא חסר דבר. הושיט ידו לשקית השלישית  והנה חש חבטה בזרועו.

המארח הניח ידו בתקיפות, ואמר: ״במחילה, ר׳ יהודי  עד כאן!״

נשא עיניים תמהות, והמארח אמר: ״ומה, כסבור היית שאין עיני בראשי? שלא ראיתי פיזור דעתך בתפילה, לא ראיתי מועקתך בסעודות השבת, ולא חשתי בבהילות שבקולך כשביקשת את כספך? הרי אין לכך אלא הסבר אחד: שחשדתני כגנב!… לא, אל תכחיש, אך לא דנתיך לכף חובה. אוצרך הוא, ואני איני מוכר לך. מדוע תתן בי אימונך? כשמסרתי לך את הכסף, פתחת את השקיות בלהיטות, והבנתי לחששך. כשהגרת את הזהובים לשולחן ומנית בקדחתנות, לנגד עיני, לא נפגעתי. זכותך להרגיע חששך. אחר כך מנית את מטבעות הכסף, והכל כשורה. אבל בבואך למנות את מטבעות הנחושת, זו כבר פגיעה…

וכי מה סבור אתה, שבמטבעות הזהב לא שלחתי יד, את מטבעות הכסף החזרתי במלואם  ובפרוטת נחושת אעשקך?!״…

– ״ובכך, מה דעתך״, פנה אלי הרבי לפתע  ״צודק המארח, או לא?״

״ודאי שהוא צודק״, עניתי. ״הן כבר הוכיח שטוב ומטיב הוא, צדיק וישר! עוול הוא לחשוד בו עתה, ופגיעה בכבודו לעשות זאת לנגד עיניו!״

״ובכן״, אמר הרבי, ״הבט נא וראה. בכל ערב, בקריאת שמע שעל המיטה, אומר אתה: ׳בידך אפקיד רוחי׳ . מפקיד אתה ביד הבורא את היקר לך מכל, את חייך. קם בבוקר, ומודה: ׳מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בקירבי׳. ׳דינרי הזהב׳ הוחזרו בשלימותם. עתה סופר אתה את מטבעות הכסף: ׳ברוך אתה ה/ פוקח עוורים׳. הראייה כתיקנה. ׳ברוך אתה ה׳, מתיר אסורים. זוקף כפופים. המכין מצעדי גבר׳, הכל על מכונו. גם מ׳דינרי הכסף׳ לא נפקד דבר. אבל כשזה מגיע לפרנסה, ל׳דינרי הנחושת׳, אינך סומך עליו… לא תוכל להתפלל במניין כהוגן ולומר פרק תהלים לאחר התפילה, כי הפרנסה תברח… חייב אתה לצאת לדרך עם אור ראשון, ולהתפלל תפילה חטופה על אם הדרך… אמנם חז״ל אמרו, כי ׳מי שנותן חיים קוצב מזונות׳ . אבל אתה אינך רגוע: מזונות נתן, ופרנסה  מי יודע״…

״והבטחתי לרבי  סיים העגלון  שמעתה אתפלל בכל יום במניין! אימרו לי, איפוא, האם לא קיבלתי כאן יותר מכולכם?!״…

וזו, למעשה, ההדגשה בברכת כהנים  הידיעה ש״אני אברכם״:

יברכך ה׳, וישמרך. יאר ה׳ פניו אליך ויחונך. ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום״!

זה ההבדל שבין גוי ליהודי. בין ברכת עשיו לברכת יעקב. בעשיו נאמר: ״הנה משמני הארץ יהיה מושבך, ומטל השמים מעל״. יהיה, כמעצמו. בלא איזכור שם שמים.

אבל בברכת יעקב נאמר: ״ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ!״ לדעת שהוא הנותן. ולבטח לא יקפחנו אם נתפלל במניין בניחותא, ונוסיף עוד שיעור תורה!

מעשה מספר אור דניאל אחרי מות עמ' רנד:

מעשה נפלא על כך סיפר הרב שבדרון זצ"ל ושהובא ב"מאורות הדף היומי" מעשה בגביר עשיר שהיה חרד לדבר ה' וירא שמים אך לצערו בנו לא הלך בדרכו ופנה לרעות בשדות זרים התעניין ב"השכלה" שפשתה בזמנם ואף היה היקל במצוות בסתר בנו של הגביר שידע שהדבר למורת רוחו של אביו חשש לריב עמו מאחר והלה פירנס אותו ביד רחבה ולכן העמיד פני צדיק כששהה כחברת אביו אך מאחורי גבו התנהג ככל העולה על רוחו אולם האב שפיקח היה ידע את גודל צביעות בנו אך לא יכל לשנות זאת או לדבר עם בנו מטוב עד רע מאחר שבכל הזדמנות שניסה לשכנעו לחזור בו ממעשיו הרעים העמיד הבן פני נעלב ואמר "איני יודע על מה אבא מדבר והרי אני מדקדק בקלה כבחמורה " המתין האב להזדמנות שבה יוכל להעמיד את בנו במקום ואכן הזדמנות זו לא איחרה לבוא ביום בהיר הופיע ה"בן יקיר" לפני אביו ובפיו משאלה רוצה הוא ללכת להשתלם במדעים ובחכמות בברלין האב בתחילה ניסה לסרב אך כאשר ראה האב שבנו נחוש להשתלם במדעים נעתר לבקשתו אך בפיו הייתה משאלה "אני מוכן אך בקשה לי אליך מדי בוקר תקפיד על הנחת תפילין שלא יעבור עליך שום יום ללא מצוות תפילין " "מבטיח " אמר הבן "הסר דאגה מלבך הנני מבטיחך שמדי יום לפני צאתי ללימודים אקפיד על מצווה זו " שלח הבן מברק לאביו "לאבא היקר מה שלומך " וכו' וכו' והוסיף הערה חשובה בסוף המברק "לא נותר לי כסף אבקש שתשלח לי מעט דמי כיס " קיבל האב את המברק קראו ושלח מיד לבנו מברק תשובה "תתפלל אל ה' והוא יתן לך כסף " הבן שקיבל את המברק נתמלא חרון אך לא היה באפשרותו לעשות מאומה ועל כן המתין מספר ימים וחזר ושלח מברק לאביו וכך כתב "התפללתי ולא נושעתי אנא מהר ושלח לי כסף" והאב בשלו שולח מברק "תתחזק בתפילה וה' יושיעך" חיכה הבן עוד מספר ימים מישכן ולווה אך כאשר הגיע למצב שלא הייתה לו אפשרות לממן את לימודיו קם וחזר לביתו מיד כשפגש את אביו שאלו "אבא וכי לא אכפת לך ממני " ענה לו "יקירי האם שמעת לעצתי והתפללת " והבן עונה "כן התפללתי והתפללתי ושום דבר לא עזר " חזר האב ושאל "האם הוספת תפילות ותחנונים חוץ מהתפילות הקבועות " והכן עונה "כן התפללתי שחרית מנחה וערבית אמרתי תהילים אך הכל לשווא " לקח האב את נרתיק התפילין של בנו פתח אותו לנגד עיניו והנה לתדהמת הבן רואה הוא אל מול עיניו מונח בשלווה צרור מזומנים אשר יכול היה להספיק לכל צרכיו בשפע פנה האב לבנו ואמר "אי אי אי 'תכשיט תכשיט' אילו היית מתפלל כיאות לא היה חסר לך כלום אלא ששטרות כסף אלו מעידים עליך ומוכיחים שלא התפללת כעת אינך יכול לומר 'התפללתי' או כל תירוץ אחר שהלא צרור זה מעיד על מעשיך כאלף עדים " הבן שלבו נשבר בקרבו לנוכח טיפשותו הרבה התעורר והבין שאכן לא נהג בחכמה כשניסה לרמות את עצמו ואת אביו שהוא "שה תמים" ואחר שנפתח לבו לשמוע דברי מוסר חזר לדרך הישר לשמחת לבם של אביו ואמו.

 

פרשת נשא

ברוחניות- כפי ההשקעה כך התוצאה [מעיין השבוע]

מפני מה נסמכה פ' סוטה לפ' תרו"מ? לומר לך שמי שיש לו תרו"מ ולא נותנם לכהן סופו שיביא את אשתו לכהן שיבדקה מסטיתה.

וצ"ב וכי יש יחס בין העבירה לעונש? הרס המשפחה על תרו"מ? ועוד אם הוא חטא מה היא חטאה?

דברי הרמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל למה זכה שבט לוי בנחלת א"י? מפני שהובדל לעבוד את הא' ולשרתו שנא' יורו משפטיך ליעקב לפיכך הם חיל ה' והוא מספק צרכיהם שנא' אני חלקך ונחלתך.

אולם זה קשה, מדוע איפוא הקב"ה מצריך את הלויים להסתובב בין בתי ישראל כקבצנים?

התשובה היא שהקב"ה חפך לזכותינו שיותר משאנו נותנים להם הם נותנים לנו.

כיצד? העובד ונאלץ לתת משלו ללוי שואל את עצמו מדוע עלי לשתף זרים ביגיעי?

אלא הוא מבין שיש כאן שותפות. אני מעניק להם מעט גשמיות והם מעניקים לי הרבה רוחניות.

מי שחי כך מחנך את בני ביתו שחיים הרוחניים הם העיקר וכך גם משקיע בבניו ובבנותיו. ואז גם עבודתו נראית אחרת!

המעשה ברבי אלחנן וסרמן שנכנס דרך המטבח, והעשיר הכריחו להכנס דרך הטרקלין וללכלך את הספות שבנותיו יראו מהו כבוד התורה.

הסוחר שביקש ממנו רבו ר' שלמה מרדומסק שיקנה לו מקטרת זולה ביריד, שכח, ובשובו קנה לו מחנות יוקרתית מקטרת יקרה. ראה הרב את הסמל של המקטרת ושנקנתה כאן, והשיבה לו. אמר לו אני רציתי שתוך כדי המסחר תזכור את רבך, וממילא מסחרך יהיה יותר מרומם, אולם אתה שקעת במסחר ושכחת את רבך, מה הועלת?

כך האדם ששוכח מחובתו בעולמו וזונח את החלק הרוחני ממילא הבית שלו מתנהל בהתאם, הגשמיות, ההנאות, החומר, שולטים שם בכיפה, א"כ ההתדרדרות הכרחית! סופו שיביא את אשתו לכהן, לא כעונש חלילה, אלא כפועל יוצא, אתה לא נותן מעשרות, אינך מעריך את הלוי ופועלו להחדרת הרוחניות בישראל, ממילא אתה משפיע את דרכך גם לבית פנימה, וגם האשה מתנהגת בהתאם, כפי הרוחניות שהשקעת, אלה התוצאות שתקבל!

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת נשא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'