פרשת נשא

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר במדבר

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת נשא

גדול השלום

קדרה ציפור ונהר [ברוורמן יתד תשעח עם תוספות]

אחד מהמאמרים החדים והעוצמתיים ביותר שנאמרו בחשיבות השלום נאמרו על הפסוק בפרשתנו בפרשת סוטה: ״וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים״ (במדבר ה, כג). נאמר על כך עוד במסכת דרך ארץ זוטא:

״אמר רבי ישמעאל: גדול הוא השלום שמצינו שויתר הקב״ה על שמו שנכתב בקדושה, שימחה על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו״.

וכדי להבין את עוצמת המאמר עלינו לדעת שזה אותו רבי ישמעאל שבתוספתא (מסכת מכות ה, ט):

״ר׳ ישמעאל אומר: המוחק אות אחת מן השם עובר בלא תעשה, שנאמר: ׳ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. לא תעשון כן לד׳ א־לוקיכם׳״.

יש להתבונן בפשר המושג ״שוויתר הקב״ה על שמו… שימחה על המים״ מדוע הוויתור?

הרי נאמר: ״אמר רבי חנינא, כל האומר הקב״ה ותרן הוא, יוותרו חייו, שנאמר (דברים לב, ד) ׳הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט׳״. (בב״ק נ.). החוטא האומר לעצמו: אחטא, והקב״ה יוותר לי… טועה, ועל זה מזהירים אותו חז״ל שעל זה לבד הוא ייענש קשות. כי הקב״ה מנהיג את עולמו בסדר ובמשפט.

הנה במקרה של פרשת מי המרים, הרי גם אם יתברר בסוף שהאשה לא חטאה, הלא לכל המתבונן בפרטי המעשה ודאי לא עסקינן בצדקת גדולה…הרי התרו בה ונסתרה. מדוע כאן ויתר ה' שיימחה שמו – כיצד ניתן להבין את המושג של 'ויתור' בסוגיה מורכבת זו?

השלום בברכת הכהנים

בפרשת נשא אנו מוצאים התייחסות נוספת לחשיבות השלום, והיא נמצאת בסיומה של ברכת כהנים ־ ״ישא ד׳ פניו אליך וישם לך שלום״ (שם ו, כו).

גם את תפילת שמונה עשרה אנו מסיימים ב'שים שלום' וגם את התפילה מסיימים ב'עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו וכו'. מה מיוחד בשלום שיש במרומיו – ששלום כזה אנו מבקשים שישים עלינו?

 יש מהמפרשים המבארים שברכה זו מסמלת הגנה מפני האויבים החיצונים של האדם, כפי שמבאר ה״אבן עזרא״ שפירוש ברכה זו הוא: ״שהקב״ה ישים שלום עליך, שיציל אותך מיד אויבך״. כלומר, הבטחה לחיי שלום ושלווה.

אך ה״אור החיים״ הקדוש מפרש שיש כאן יותר מברכה. יש כאן תקווה גדולה לעם ישראל שהקשר בין הקב״ה לעמו הוא בלתי ניתן להפרדה וז״ל:

״אם סבבו מעשים עד שהבדילו עוונותיכם ביניכם ובין א־לוקיכם יישא השם המבדיל ׳וישם לך שלום׳, פירוש – הוא הפך הפירוד, והמשכיל בתיבת שלום ידע כי הוא זה יסוד עולם… והוא כלי המחזיק ברכה כשאין מפריד, וזה הוא סוד ׳ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם׳״.

כלומר, לפי ביאורו של ה״אור החיים״ הק׳, הקב״ה מברך את ישראל בשלום ושם שמו עליהם, כי יש חיבור נצחי בין הקב״ה לעם ישראל, הגובר על הפירוד שגרמו העוונות.

אך המתבונן בעומק הדברים ימצא שיש כאן גם הכְוונה כיצד לזכות לשמר את הברכות, כיצד להיות ״כלי מחזיק ברכה״. התשובה היא לבטל את הפירוד ולחיות בשלום.

הרואה שלום בחלום…

חכמינו לימדונו במסכת ברכות (נו): ״שלוש שלומות הן (שלושה חלומות מורים על שלום): נהר, ציפור וקדרה״. שלושת הסמלים אינם מבטאים את אותו הרעיון.

לא הרי שלום שמסמלת הקדרה, כשלום שמסמלות הציפורים, ולא שלום קדרה וציפורים כשלום הנהר.

כל אחד מהסמלים מבטא רמה אחרת של חיי אחווה. ביאורים רבים נכתבו על שלוש שלומות אלו.

נציין את אחד הנפלאים שבהם כפי שלמדתי מהרב יהודה רובין שליט״א.

שלום של קדרה

א. קדירה – מחיצה של ברזל: יש שלום שעיקרו אי־מריבה, היעדר מלחמה. אין אנו מתערבים זה בעניינו של זה. כל אחד חי בעולמו, כאילו מפרידה בין השניים מחיצה.

השלום ה״אדיש״ נמשל לקדרה, כפי שאומר הנביא (ישעיהו כו, יב): ״ד׳ תשפות שלום לנו״.

מה תפקידה של קדרה? לחצוץ בין שני יריבי נצח – האש והמים. האש והמים לא יוכלו לעולם לחיות יחד.

האש מרתיחה ומאדה את המים, והמים מכבים את האש. דו־קיום ביניהם ייתכן רק על ידי מחיצה. ואז אפילו מפרים זה את זה. האש מרתחת ומשבחת את המים שראויים כעת לשתיה חמה.

השלום שמגלמת הקדרה דומה יותר לשביתת נשק בין שני אויבים, החיים מעבר לגדר הפרדה. למגינת לב.

על שלום זה התברכו ישראל במילה ״וישמרך״ שבברכת כהנים – שמירה מכל מריבה ומלחמה, הגנה מפני אויבים. אך איש אינו מאחל לעצמו יחסי חברה מעין אלו… אך אמנם גם לזאת יקרא שלום ואף זוהי מדרגה.

לפעמים כששנים 'צהובים זה לזה' – אין ברירה אלא 'הפרד נא מעלי'. עדיף שלום קר ממלחמה חמה.

כל אחד 'שמור' במקומו, ללא התנצחויות ומריבות.

פעמים והשלום הוא ההפרדה, כמו שנאמר אצל אברהם ולוט [בראשית פרק יג, יא-יב]:

וַיִּפָּ֣רְד֔וּ אִ֖ישׁ מֵעַ֥ל אָחִֽיו: (יב) אַבְרָ֖ם יָשַׁ֣ב בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן… ס"ת שלו"ם!

שלום עם רשעים

[מסופר משמו של המהר׳׳ם שי״ק זלה"ה, שהמשכילים שבדורו בקשו ממנו שידאג לתווך בינם לבין היראים ושהיראים יעשו שלום עמהם, ובאו בטענה שאמרו רז׳׳ל גדול השלום וכו'. והשיב להם כתיב (זכריה ח, יט) ׳האמת והשלום אהבו׳ ופי׳ הקדמונים שהקדים הכתוב אמת לפני השלום, וזהו תנאי שאין לעשות שלום רק עם האמת, אבל מן השקר מצוה להתרחק עד קצה האחרון, וזהו כוונתנו בתפלה: ׳עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ופירושו שבקשתינו רק על שלום שהוא השפעה מן השמים וכולו אמת ולא זולת, וכמו שהקב״ה עושה שלום במרומיו, כן יעשה שלום עלינו בבחינה זו שהוא כולו אמת. (הגש"פ נשמת כל חי גרוזמן)].

כשמדובר ברשעים [והדבר אפשרי – שאין השעה משחקת לרשע] – אז לא די ב"הפסקת אש" אלא כפי שאומר דוד הלא משנאיך ה' אשנא, בתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאוייבים היו לי".

 

שלום של ציפורים

ב.         ציפור – להקה של בודדים: יש שלום שהוא למעלה ממנו. השלב הבא בסולם השלום הוא מציאות חיובית. לא רק היעדר מחלוקת ומניעת מריבה, כי אם יחסי ידידות פוריים. בין הידידים שוררת אהבה. הם מתעניינים זה בזה, אכפתיים ומושיטים יד בעת הצורך. חברות מסוג זה מוגדרת כ״טובים השניים״ מן ה״אחד ועוד אחד״. אמנם, עדיין הם בגדר שניים.

אין מחיצה ביניהם, אבל קיים מרחק, ״דיסטנס״ מסוים שומר על ריחוק.

קיים רווח שמשמעותו ״חייך קודמים״. אחרי שאדאג לעצמי, אדאג גם לך.

"ואהבת לרעך" – אך לא כמוך ממש. מרחב המחיה שלי קודם ליחסי החברה.

שלום ידידותי זה נמשל לציפורים. הפסוק מדמה את יחסי האחווה ללהקה במעופה, כפי שקובע הנביא (ישעיהו לא, ה): ״כצפורים עפות, כן יגן ד׳ צב־קות על ירושלים״. הלהקה אחת היא, אך הציפורים נפרדות. כל בנות הכנף שבקבוצה עפות לכיוון אחד. כולן כאחת, כאחת – בכ' הדמיון בלבד, לא כמציאות אחת מוחלטת.

״שלום הציפורים״ יכול להיות רצוי ומקובל בין רעים וחברים, אך עדיין תחום כל יחיד במרחב מחיה עצמאי, עדיין אין הוא השלום המיטבי. בשלום הציפורים התברכו ישראל מפי הכהנים במילה ״ויחונך״ – כביאור המפרשים: שתהיו חוננים זה את זה ומרחמים זה את זה. אכן, חיים של חן וחסד יש כאן, אך עדיין אין זה הייעוד הסופי.

[יתכן ועוד ניתן לפרש – הצפורים חיות בלהקה, אמנם הרמוניה, אך הן לא מתחברות ללהקה אחרת…

במקומו של הח"ח בקשו להקים חבורה קדישא שיתמסרו במעשי חסד זה כלפי זה עד כלות. באו לבקש הסכמת הח"ח. הח"ח אמר להם החסידה בעל חיים טמא. מדוע? הרי היא 'בעלת חסד'? אכן, אך חז"ל אומרים "שעושה חסד עם חברותיה"… חסד עם "מועדון חברים" מוגדר, אינו חסד. חסד הינו רק אם הוא פורץ גבולות].

 

שלום של נהר

ג.         זרימת הנהר: השלום האידיאלי המיוחל נמשל לנהר. הנהר מורכב מטיפות של מים,

אך האם נכון להגדיר אותו כביליונים של טיפות השטות באותו כיוון?!

ודאי שלא! אלא הן טיפות המים המתמזגות זו בזו. בשטף זרימתן הקולחת הן יוצרות מציאות חדשה הקרויה ״נהר״.

אף ישראל נתברכו בשלום שיוצר גיבוש אחיד בין הפרטים, הווייה שלמה ואחידה, כפי שנאמר (ישעיהו סו, יב): ״הנני נוטה אליה כנהר שלום״.

שלום נגזר מן התיבה שלם. אחדות היא משורש אחד. להבדיל מריב – מלשון ריבוי, שכן, שורשה של כל מחלוקת! הוא החלוקה.

כאשר הרעות על כנה, נחשב כל רֵע כשבר כלי, מלשון רעוע. אין לו מציאות בפני עצמו, ורק בהתאחדו עם הכלל הוא נעשה מושלם.

ההתנהלות הרצויה של החברה בעם ישראל היא התאחדות מלאה של יחידים עם הכלל, התמזגות של הפרטים לגוף אחד.

כדרך שאנו מבינים ומכירים שלום של שלמות במסגרת המצומצמת של שלום בית בין איש לאשתו, כך עלינו להאמין ולהרגיש שגם האיברים הנכללים במסגרת הרחבה של כלל ישראל הם בעצם קומה אחת, אחת ממש.

על השלום הזה התברכנו בברכת כהנים: ״וישם לך שלום״. המציאות האידיאלית היא שלום, שהוא הווייה חדשה, שלום שאפשר לחפוף בצילו ולהשרות אותו על העם.

עמ"י ככבשה שברגע שאבר אחד כואב – כל גופה מרגיש

ערב חתונתו של הגה״צ רבי אריה לוין זצוק״ל אמר לרעייתו הצדקת ציפורה חנה ע״ה: יש נוהג בירושלים שהחתן קונה מתנה לכלה, הכלה קונה מתנה לחתן, אבל מה אעשה ואני יתום עני ואת יתומה עניה, אין לנו כסף לקנות מתנות אחד לשני, אבל את יודעת מה, יש משהו שאנחנו יכולים בכל זאת לתת אחד לשני מתנה. מתנה זו לא תעלה בכסף כי ממילא אין לנו כסף והמתנה תחזיק מעמד זמן רב תלוי בנו.

שאלה אותו רעייתו לעתיד: מה המתנה ?

ואז הוא אמר: הבה ונבטיח אחד לשני שבמהלך חיינו, אני תמיד אוותר לך ואת תוותרי לי. זאת תהיה המתנה שנעניק האחד לשני. זו מתנה שאם נשכיל לשמור עליה, תמיד תשמור גם עלינו.

רגלה של אשתי כואבת 'לנו'…

 

המעלה של ההתחברות זל"ז – היא דוקא בעיתות שלום –

שלום של תיבת נח

שואלים מה הרבותא של אחרית הימים וגר זאב עם כבש וכו', האם לא היה כן לעולמים כבר בתיבת נח? והתשובה היא אז היה זמן סכנה ומבול, תמיד בעת סכנה יש שלום וקירבה [אח לצרה יוָולד, ותמיד בעת מלחמה מעלים טרמפים וכו'. גם החיות ביער בורחות בעת שריפה וכד' ואז האריה רץ בסמיכות לאיילה ואינו מזיקה…], החידוש באחרית הימים שיהיו עיתות שלום ואעפ"כ וגר זאב עם כבש… (על התורה – מרדכי הכהן)

ולכן לכשיבוא המשיח במהרה בימינו תחילת עיסוקו יהיה בשלום, כפי שמציין בדרשתו רבי יוסי הגלילי: ״גדול הוא השלום, שבשעה שמלך המשיח נגלה לישראל, אין הוא פותח אלא בשלום, שנאמר (ישעיה נב) ׳מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום׳״.

 

המלבי"ם – השלום – מחזיק כל העולמות

"וחותם הברכה הוא וישם לך שלום – שהשלום הוא שם כולל כל ההצלחות וקיום כל העולמות, שכולם נבראו ממזגים מתחלפים וכחות מתנגדים זה לזה, לא לבד עולמות חומרים כי גם בעליונים יש כחות מתנגדים זה לזה… רק האלקות המתפשט בכל העולמות כנפש המתפשטת בגויה הוא השלום הכללי המעמיד כל המציאות ומקשר את כולם ומשיבם לאחדות גמורה כגוף אחד שכל חלופי הכחות והמזגים אשר ישתערו בקרבו יתחברו לאחדות על ידי הנפש האלקית המחברת אותם להעמדת הגויה"…

 

הסבר ענין הויתור

המהר״ל מפראג זי״ע מבאר ביאור נפלא ביותר על דברי רבי ישמעאל: ״גדול הוא השלום שמצינו שויתר הקב״ה על שמו שנכתב בקדושה, שימחה על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו״. עלינו לדעת שרק האותיות נמחקו, אך שמו של הקב״ה לא נמחק האת מפני ששמו הוא ״שלום״ ובעקבות ה״שלום בית״ שנוצר כאן מחדש נכתב כאן שם אחר של הקב״ה והוא: ״שלום״!

איש ואשה שזכו – שכינה ביניהם! י"ה של האיש והאשה, וו"ה של הכתובה.

כשמתגרשים – מזבח מוריד דמעות. מדוע?

כיון שבנישואין צריך להקריב קרבנות. נדרשת הקרבה, וויתור. כשאין קרבנות – המזבח שובת ומוריד דמעות…

 

הרמב"ן על מבאר את ה'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט, יז) בהסבירו את נפלאות כוחות הנפש:

יש שהאדם מסכים ומעוניין להנחיל לזולתו את כל הטוב היפה והמהנה אף מוכן להקריב למען זולתו משל עצמו, אך על דבר אחד לא יסכים לוותר והוא:

"ולא שישוה אליו אבל יהיה חפץ בליבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה"!

נפלא ומבהיל! הכל יעשה למען רעהו: עושר, חכמה, טובה, אבל לא "שישוה אליו"!

על זה הזהירה תורה "כמוך" גם רצונך זה, שיהיה משהו לך שאין לזולתך, גם רצון זה עליך לרצות עבור רעך!

אדם מוכן לפרגן לחבירו משכורת מכובדת. אך לא יותר משלי…

אדם מוכן לפרגן לחבירו רכב מפואר, אך לא יותר משלי…

אפילו שיאמר סברא בלימוד, אך לא יכון לאמת יותר ממני…

אדם מוכן לדאוג לחבירו שיתקבל לעבודה. אך לא בדרגה שלי…

המסקנא המתבקשת היא כי יש לטפח לא רק את ה"ואהבת" אלא אף את ה"כמוך".

 

פרשת נשא

הצלת התורה בגזירות וגדרות

מעלת הגדרות והסייגים ביהדות [מקרבן לתורה עם תוספת מרובה]

בפרשתינו מופיעה פרשת נזיר ובה כתוב:

במדבר פרק ו, א-ד (א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽהֽ': (ג) מִיַּ֤יִן וְשֵׁכָר֙ יַזִּ֔יר חֹ֥מֶץ יַ֛יִן וְחֹ֥מֶץ שֵׁכָ֖ר לֹ֣א יִשְׁתֶּ֑ה וְכָל־מִשְׁרַ֤ת עֲנָבִים֙ לֹ֣א יִשְׁתֶּ֔ה וַעֲנָבִ֛ים לַחִ֥ים וִיבֵשִׁ֖ים לֹ֥א יֹאכֵֽל: (ד) כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ מִכֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יֵעָשֶׂ֜ה מִגֶּ֣פֶן הַיַּ֗יִן מֵחַרְצַנִּ֛ים וְעַד־זָ֖ג לֹ֥א יֹאכֵֽל:

וצ"ב מדוע הוחמר עליו כל כך? הרי נזירותו היא רק ״מיין ושכר"? למה נאסר גם בענבים וצימוקים בחרצנים וזגים?

בְּמַתַּן תּוֹרָה הוֹרָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְדֹּר אֶת הָהָר סָבִיב, "לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ, כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. לֹא תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה" (שְׁמוֹת יט-יב) –

וְגם כאן יֵשׁ לְהָבִין מָה הַחֻמְרָה הַגְּדוֹלָה, הָאַזְהָרָה הַכְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת וְהָעֹנֶשׁ הַנֶּחֱרָץ?

הַגָּדֵר וְהַסְּיָג, שֶׁאֵין לְפָרְצוֹ!

מְסֻפָּר, שֶׁהַסַּבָּא מִקֶּלֶם זָצָ"ל הִקִּיף אֶת בִּנְיַן הַ'תַּלְמוּד תּוֹרָה', יְשִׁיבָתוֹ הַנּוֹדַעַת, בְּגֶדֶר אֲבָנִים. הָיָה שָׁם שַׁעַר, וּמַפְתֵּחַ תָּלוּי עַל וָו מִבִּפְנִים. וּפִשְׁפָּשׁ בַּשַּׁעַר, דַּרְכּוֹ נִתָּן לִשְׁלֹחַ יָד וְלִטֹּל אֶת הַמַּפְתֵּחַ, לִפְתֹּחַ מִבַּחוּץ. וְחוֹבָה עַל כָּל הַבָּא וְהַיּוֹצֵא, לִנְעֹל וְלִתְלוֹת אֶת הַמַּפְתֵּחַ, חֹק וְלֹא יַעֲבֹר. וּמְמֻנֶּה הָיָה – כְּכָל מִנּוּי בְּקֶלֶם, אַף זֶה תַּפְקִיד שֶׁל כָּבוֹד וִיקָר – לִנְעֹל עִם סִיּוּם הַלִּמּוּד וְלִטֹּל אֶת הַמַּפְתֵּחַ, וְלָשׁוּב וְלִפְתֹּחַ עִם תְּחִלַּת הַלִּמּוּד. וְכָל אֵלּוּ שֶׁהִגִּיעוּ מֻקְדָּם יוֹתֵר, וְהַסַּבָּא הַנַּעֲרָץ בִּכְלָלָם, הָיוּ מַמְתִּינִים בְּסַבְלָנוּת לְבוֹא הַמְמֻנֶּה.

וּפַעַם הִתְמַהְמֵהַּ, וְהַתַּלְמִידִים נִקְהֲלוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי הַשַּׁעַר הַנָּעוּל. "בִּטּוּל תּוֹרָה", הִפְטִיר אַחַד הַתַּלְמִידִים, דִּלֵּג מֵעַל הַגָּדֵר וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ – וְהַסַּבָּא הִתְעַלֵּף!

הֱעִירוּהוּ מֵעֶלְפוֹנוֹ, וְהִתְעַלֵּף בַּשֵּׁנִית! הֱעִירוּהוּ וְשָׁאֲלוּ: "מַה קָּרָה, מָה אֵרַע?!"

"הֲלֹא רְאִיתֶם", עָנָה מְזֻעְזָע, "הוּא עָבַר עַל הַגָּדֵר – וּמִי יוֹדֵעַ עַל אֵילוּ עוֹד גְּדָרִים עָבַר!"…

"לָמָּה שֶׁהָרַב יֹאמַר כָּךְ, מֶה עָשָׂה בְּסַךְ הַכֹּל". הוּא בָּחוּר טוֹב, יֵשׁ לוֹ חֶזְקַת כַּשְׁרוּת…

לֹא עָבְרוּ יָמִים מְרֻבִּים, וְהִתְגַּלָּה קְלוֹנוֹ בָּרַבִּים. הִתְגַּלָּה שֶׁרָקוּב הָיָה עַד הַיְסוֹד, מֻשְׁחָת וּמְסֹאָב, הַשֵּׁם יְרַחֵם.

עָבַר הַסַּבָּא מִקֶּלֶם בְּסָמוּךְ, וּמְצָאָם מְשׂוֹחֲחִים בְּהִתְרַגְּשׁוּת. "בַּמֶּה דָּנִים", הִתְעַנְיֵן.

"בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ הַגְּלוּיָה שֶׁל הָרַב", נַעֲנָה. אֵיךְ עָמַד עַל טִיבוֹ עוֹד בְּטֶרֶם עָלָה בָּאֳשׁוֹ וְנִתְגַּלְּתָה צַחֲנָתוֹ. כְּשֶׁנֶּחְשַׁב לְבָחוּר טוֹב.

"אֵין כָּאן דְּבַר חִדּוּשׁ", עָנָה. "אֲבָל כְּשֶׁכֻּלָּם מַמְתִּינִים בְּסַבְלָנוּת שֶׁהַשַּׁעַר יִפָּתַח, וְהוּא קוֹפֵץ וּמְדַלֵּג. וַהֲלֹא אֵינוֹ כָּזֶה מַתְמִיד, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל רֶגַע מֵהַלִּמּוּד. לֹא אַהֲבַת הַתּוֹרָה יָקְדָה בּוֹ. אֶלָּא מָה, פְּרִיצַת גָּדֵר, מַחְסוֹם אֵינוֹ חוֹסֵם בַּעֲדוֹ. בְּכָךְ, גִּלָּה מַהוּתוֹ. חָשַׂף סוֹדוֹ וְנִתְגַּלָּה קְלוֹנוֹ…"

וְהַתְּשׁוּבָה, שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַשְׁרִישׁ שֶׁזֶּה הַתְּנַאי לְמַתַּן תּוֹרָה – הַגָּדֵר וְהַסְּיָג, שֶׁאֵין לְפָרְצוֹ!

איסור תער כשאין סייג

מְסֻפָּר, שֶׁאֶחָד תָּהָה בְּאָזְנֵי רַבִּי נָתָן מִבְּרֶסְלֶב זָצָ"ל עַל יְהוּדִים טוֹבִים וּכְשֵׁרִים בְּאַשְׁכְּנַז, שׁוֹמְרֵי תּוֹרָה וּמִצְווֹת, שֶׁהִתְגַּלְּחוּ רַחְמָנָא לִצְלַן בְּתַעַר. עָבְרוּ בַּחֲמִשָּׁה לָאוִין מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ, הַשֵּׁם יְרַחֵם.

וּמְסֻפָּר, שֶׁכַּאֲשֶׁר חָדְרָה הַמִּסְפַּחַת לְאוֹסְטְרוֹ-הוּנְגַרְיָה, וְהָיוּ בָּאִים מְגֻלָּחִים לְמִשְׁעִי אֶל הָרַבִּי מִשִּׁינָאוָוא זָצָ"ל, הָיָה עוֹסֵק עִמָּם לְהַנְחוֹתָם לְהִתְגַּלֵּחַ בְּסַם. וְהָיָה מִתְאוֹנֵן עַל יְרִידַת הַדּוֹרוֹת: כְּשֶׁהָיוּ בָּאִים אֶל אָבִי הַקָּדוֹשׁ, הַ"דִּבְרֵי חַיִּים" מִצַּאנְז זָצָ"ל, הָיָה מַנְחֶה אֵיךְ לְהִתְפַּלֵּל וּלְלַמֵּד, וַאֲנִי מַנְחֶה אֵיךְ לְהִתְגַּלֵּחַ…

עַל כָּל פָּנִים, תָּמְהוּ: אֵיךְ עוֹבְרִים יְהוּדִים עַל חֲמִשָּׁה לָאוִים מִדְּאוֹרַיְתָא מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ!

עֲנָהוּ: וְאֵיךְ עוֹבְרִים בִּמְדִינָתֵנוּ עַל זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע מִדְּאוֹרַיְתָא מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ! שֶׁכַּיָּדוּעַ, עֲלוֹת הַשַּׁחַר בִּימֵי הַקַּיִץ מֻקְדֶּמֶת מְאֹד, בִּשְׁתַּיִם בַּלַּיְלָה (טָהֳרַת הַמַּיִם י-כד). נִמְצָא שֶׁסּוֹף זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע בִּשְׁעַת בֹּקֶר מֻקְדֶּמֶת מְאֹד, וְכַמָּה מְאַחֲרִים אוֹתוֹ. וַהֲרֵי זוֹ מִצְוָה דְּאוֹרַיְתָא!

וְיֵשׁ לְהָבִין, מָה עֲנָהוּ. בִּמְקוֹם שְׁאֵלָה אַחַת, יֵשׁ כָּאן שְׁתַּיִם. וּמָה הַתְּשׁוּבָה –

מְסֻפָּר שֶׁרַבִּי שִׁמְשׁוֹן רְפָאֵל וַיְס זָצָ"ל שָׁאַל בְּבַחֲרוּתוֹ אֶת הַגָּאוֹן רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁקָאפּ זָצָ"ל מַדּוּעַ נִפְרַץ כָּךְ אִסּוּר הַגִּלּוּחַ בְּתַעַר, רַחְמָנָא לִצְלַן. וַעֲנָהוּ: מִשּׁוּם שֶׁאֵין עַל אִסּוּר זֶה שׁוּם גְּזֵרָה מִדְּרַבָּנָן –

בְּתַעַר, אִסּוּר תּוֹרָה. בְּמִסְפָּרַיִם וּבְסַם, מֻתָּר. וְכָךְ אָכֵן נִרְאוֹת מִצְווֹת שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן גְּדָרִים וּסְיָגִים. וְנִרְאֶה, שֶׁהוּא הַדִּין וְהוּא הַטַּעַם לְעִנְיַן קְרִיאַת שְׁמַע. מִכֵּיוָן שֶׁאֵין עָלֶיהָ גָּדֵר וּסְיָג, אֶלָּא עַד סוֹף הַזְּמַן מֻתָּר, וּלְאַחֲרָיו אָסוּר, רַבָּה הַמַּכְשֵׁלָה חָלִילָה.

כיצד נראית שבת ללא סייגים

כְּשֶׁנִּמְלְטוּ אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל מִמּוֹרְאוֹת מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם וְהִצְלִיחוּ לָצֵאת מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה לָעִיר קוּבָּה שֶׁבְּיַפָּן, הִתְעוֹרְרָה שְׁאֵלַת קַו הַתַּאֲרִיךְ. לֹא כָּאן הַמָּקוֹם לְפָרְטָהּ, אֲבָל הַשְּׁאֵלָה הָיְתָה בְּאֵיזֶה יוֹם לִשְׁבֹּת. בְּשַׁבָּת, כְּמִנְהַג הַמָּקוֹם, אוֹ שֶׁמָּא עֲדַיִן יוֹם שִׁשִּׁי שָׁם, וְהַתַּאֲרִיךְ מִתְחַלֵּף רַק לְמָחֳרָת, כְּדַעַת מָרָן הַחֲזוֹן אִישׁ עַל פִּי דִּבְרֵי סֵפֶר "הַכּוּזָרִי" וְהַכְרָעַת רַבֵּנוּ זְרַחְיָה הַלֵּוִי זָצָ"ל. נָבוֹכוּ בָּזֶה, וְרַבִּים וְטוֹבִים שָׁמְרוּ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת הַמְּקוֹמִי, וּלְמָחֳרַת הַיּוֹם הֶחְמִירוּ רַק בִּדְאוֹרַיְתָא. כְּפִי הַכְּלָל הַנָּקוּט בְּיָדֵינוּ שֶׁסְּפֵק מִדְּרַבָּנָן לְקֻלָּא.

אוֹ אָז נוֹכְחוּ לָדַעַת, שֶׁמִּי שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר בִּגְדָרִים וּבִסְיָגִים שֶׁמִּדְּרַבָּנָן, נִכְשָׁל בְּנָקֵל בְּאִסּוּרִים מִדְּאוֹרַיְתָא…

הֲלֹא נִרְאֶה, שֶׁהַחֵטְא הָרִאשׁוֹן, חֵטְא עֵץ הַדַּעַת, אֵרַע כְּשֶׁנִּפְרַץ הַגָּדֵר שֶׁל הַנְּגִיעָה בָּעֵץ (רַשִּׁ"י בְּרֵאשִׁית ג-ד).

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ (וַיִּקְרָא רַבָּה כו-ב): אָמְרוּ לוֹ לַנָּחָשׁ מִפְּנֵי מָה אַתָּה מָצוּי בֵּין הַגְּדֵרוֹת, אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי שֶׁפָּרַצְתִּי גִּדְרוֹ שֶׁל עוֹלָם. וּלְפִיכָךְ: "וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ" (קהלת י-ח), רַחְמָנָא לִצְלַן!

"גֶּדֶר" בְּגִימַטְרִיָּא "אוֹר". "גְּדָרִים" בְּגִימַטְרִיָּא "נֵזֶר". שְׁמִירַת הַגְּדָרִים נֵזֶר לְרָאשֵׁינוּ וְאוֹר לִנְתִיבֵנוּ! (מְקָרְבָן לַתּוֹרָה)

וזה ענין הנזר של הנזיר –

[ובפרט למ"ד עץ הדעת גפן היה – כשלון אדה"ר היה בכך שלא עצר עצמו מן הגפן!]

אבל התורה ירדה לסוף דעתו ותאות ליבו של אדם, והוסיפה לאסור ולהתרחק "חומץ יין חומץ שיכר לא ישתה" עוד הרחקה "וכל משרת ענבים לא ישתה" הרחקה נוספת ״וענבים לחים ויבשים לא יאכל כל ימי נזרו", הרחקה דהרחקה ׳׳מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל… (במדבר פ׳׳ו א־ד).

הוא הוא שאמרו חז״ל לך לך אמרי, נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב (שם יג.)

על הנזיר להיות עירני ומפוקח ואל ירדם בשמירתו מהיין, והתורה עשתה לו גדר וסייג אפילו מזגים וחרצנים, כדי שלא יעמוד בגירוי ופיתוי.

גדרים – גם לת"ח!

בסמוך לאימרת חז״ל סחור סחור לכרמא לא תקרב, הובא מעשה מחריד כל לב, כיצד תלמיד חכם פרץ גדר וסייג ונכשל ונתן את הדין לאלתר, כי הקב״ה מדקדק עם סביביו (פרש״י צדיקים הדבקים בו) אפילו כחוט השערה, אמר רבי נחוניא, הוא למד מפסוק זה, אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו ופרש״י מטיל אימת משפטיו עליהם (גמ׳ בק׳ נ.)

תני דבי אליהו, מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש ת״ח הרבה (מעלות אלו הם של ת״ח כמוזכר בגמ׳ ברכות (מז:) אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שימש ת"ח הרי זה עם הארץ) ומת בחצי ימיו, והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם, כתיב בתורה ״כי היא חייך ואורך ימיך״ (דברים ל־כ1 בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר [(כי האדם יראה לעיניים וה׳ יראה ללבב (ש״א טזיז) וכן כתוב אתה בוחן לבב ומישרים תרצה (דה׳א ט־י״ז}] בדיבוריה נתחלל שם שמים, כי כולם הכירו את אותו ת׳׳ח שהוא רחוק מאיסורים, ולכן לא ידעו מה להשיבה, וכדי שלא יתחלל שם שמים ויאמרו המון העם זו תורה וזה שכרה? ויהיה רפיון אולי גם אצל התלמידים המתחילים,

לכן נשלח אליהו הנביא זכור לטוב והתארח אצל אותה אלמנה, היא לא חסכה מלשונה החרוץ והיתה מסיחה כל אותו מאורע.

פנה אליה אליהו הנביא – בתי! בימי נידותך מהו אצלך? (ימים שרואה דם) אמרה לו חס ושלום אפילו באצבע קטנה לא נגע בי.

בימי ליבונייך (שבעת ימי נקיים שבודקת עצמה מראיית דם) מהו אצלך?

השיבה לו האלמנה, אכל עימי, ושתה עימי, וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו על דבר אחר, אמר לה אליהו הנביא, ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ״ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב״ (ויקרא יא) עכ״ל. נפסקה הלכה שאשתו טמאה הבעל נאסר בכל קירבה, עד שתטהר ותטבול במקוה טהרה של ארבעים סאה, ראה לשון רבינו הרמב״ם באיסורי ביאה פ״ד הלכה ג' ובפי״א הלכה ט׳,ז דאין האשה עולה מטומאתה ויוצא מידי ערוה עד שתטבול במי מקרה כשה אבל אם רחצה במרחץ, אפילו נפלו עליה כל מימות שבעולם הרי היא אחר הרחיצה כמות שהיתה קודם הרחיצה בכרת. שאין לך דבר שמעלה מטומאה לטהרה אלא טבילה במי מקוה או במעיין וכו' (וראה בהרחבה מה שכתבתי בהרחבה בנר יום טוב חלק ט׳ מעמוד 173-231.

ממעשה מבהיל זה לומדים אנו כמה חובה על האדם להיות דבק באזהרות חכמים, שהם נטועים כמסמרות לבל יפול האדם ארצה. [הרב ישראל יפת מישיבת אור יו"ט]

 

הגדרות מוכיחות על משיכות והערכה לנכס [תורת המידות חנן לוי עם תוספת]

[רבים שואלים – הרי האיסור של בשר בחלב הוא רק באכילת בשר בהמה שהתבשל בחלב. כיצד איפוא נאסר לנו גם עוף, ולא זו בלבד אלא גם לאכול אפילו עוף בחלב גם אם לא התבשלו, ולא זו בלבד אלא גם להמתין ביניהם שש שעות??? זה לא מוגזם?

וכך שואלים על הלכות שבת, על הלכות טהרה, יחוד ועוד נושאים רבים].

״חמורים דברי סופרים יותר מיינה של תורה" מדוע גדרי חז׳׳ל חשיבות כה רבה להם?

[ואם הם כל כך חשובים – מדוע ה' לא הכניס את זה כחלק מהתורה עצמה? מדוע הותיר זאת לסייגי חכמים?]

הצבת גדר מביעה שהאדם מעריך את החפץ, וככל שמדובר בחפץ יקר ערך יותר, כך הגדרות מעולים יותר.

בסוכת אבטיחים נמצאת דלת עץ עם מנעול פשוט, בבית מיושב נועלים בדלת יציבה עם נעילה איתנה, ובוילה עמוסת חפצי יוקרה נמצא מיגון של סורגים ורב בריח. במוזיאון הלובר נמצאת המונה ליזה שמורה באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, ואילו בבנק מציבים כספת בתוך חדר עם בטון מזוין ובה קוד פתיחה סודי ואין סוף מכשולים.

ככל שהנכס יקר יותר, ככל שאדם מחשיב יותר את ערך הנכס, כך הוא גם מציב לו יותר סייגים. ככל שאדם מציב יותר סייגים, יותר מקפיד על משמרות למשמרת אות הוא ליראת שמים.

[ולכן גם התורה לא אסרה זאת, ונתנה לנו להציב הגדר והסייג. אומר הרב דסלר בזה נתנה לנו התורה מקום לביטוי עצמי לקרבת אלקים ורצוננו לעשות רצונו, ואנו מציבים לעצמנו סייגים מחשש שמא נכשל ונעשה דבר נגד רצונו ית'. אם ה' היה מציב הסייג – במה יוודע איפוא אהבתינו ורצוננו לעשות לפניו נח"ר?

מעקה לגג- סייג

וכבר אמרה תורה ״כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגיך״ (דברים כב, ח) ויש לשאול למה נקטה תורה לשון "חדש״, ואם זה בית ישן יהא מותר?

והנלע״ד לפרש, בהיות ותכלית האדם לבנות את ביתו שלאחר מותו, וביחס לביתו בעוה״ז הבית החדש לקניינו עוה״ב הוא ממש חדש. בעולם האמת אין זיופים שם זה עולם ברור (גמ, בב״ב דף י,:) ולפי העמל האדם בעוה״ז כך בניינו לעוה״ב, שם אין מתת חסד ואין גמ״ח של בתים, וכבר אמר החכם מכל אדם שלמה המלך ע״ה כי הולך האדם אל בית עולמו (קהלת יב־ה) בית עולמים לא כתוב אלא "בית עולמו" מלמד שכל אחד בונה את ביתו לפי השקעתו בעוה״ז בתורה ובמצוות, בית חדש בעוה״ז הוא בונה אריח ע״ג לבינה, ואת ביתו הרוחני.

מה הם המרכיבים לבניית עולמו? 'מעקות' – גדרות, סייגים! וחלילה שלא יפול האדם ויקרא "נופל" על ידי מי? ממנו, מעצמו לכן עליו להרחיק האיסורים ולעשות גדרים וסייגים שחלילה לא יבוא במגע איתם. [הרב ישראל יפת מישיבת אור יו"ט]

דרכה של סלבודקה

הג׳ ר׳ אייזיק שר זצ״ל חתן הסבא מסלבודקא זצ"ל, ביקש מחמיו, שיפרוש בקצרה את משנתו, את שיטת המוסר שמקנה לתלמידיו.

אמר לו הסבא אמשול לך משל, למלך שהיה לו ארמון יפה וסביבתו גינה, ובגינה שמו את כל חמודי תבל, כל מה שהעין שואלת והלב מבקש, הכל היה.

וכמובן שכולם היו רוצים לסקור ולראות את היופי שבגינת המלך. ואם לא יעשו גדר מסביב, אז בתוך כמה ימים הכל ייהרס.

והנה יש ב׳ מיני גדרים שאפשר לעשות. יש גדר כמו שמצינו סביב מחנות צבא והוא של ברזלים קטנים, ולפעמים גם מניחים למעלה שברי זכוכית, שאם ינסה לעבור את הגדר, זה יחתוך לו את בשרו מפני קצוות חדות הנמצאים בגדר, באופן שאף אחד לא יעיז לעלות עליה.

אבל, מאידך, איזה בזיון לארמון שסביב כל היופי של הארמון רואים גדר כזה שהוא בעצם כולו מאום, הלא אין משום כבוד וחשיבות המקום לגדר כזה.

ויש עוד אפשרות, שמאוד מתאימה לגינת המלך. לעשות גדר של שושנים, שהוא יפה ומריח ריח טוב. ומאחר שהגדר הוא כל כך יפה לא יעיז אף אחד להזיקה או להרוס אותה, שהרי סוף כל סוף זה שושנים.

אבל גם בגדר של ׳שושנים׳ יש חסרון, כמובן, שזה יכול לעזור רק למי שמבין היופי של שושנים, אבל מי שאינו מבין היופי בפרחים אלו, לו אין זה גדר בכלל, ורואה רק פרחים בעלמא, ושוב יש סכנה לגינת המלך.

וזה ההבדל בין יהודי וגוי.

אצלינו יש מסך, אבל אין זה מסך אבנים ולא גדרי ברזלים עם קוצים מברזל ושברי זכוכית, אלא יש ליהודי גדר המעוטר בשושנים, התרי״ג מצוות אצל היהודי הוא כל כך חשוב, ולכן עצם זה שרואה את הגדר שמסביב, זה עצמו שומר אותו שלא יעבור באחד מדיני התורה, כגדר של שושנים.

כל תאוה אצל גוי, אין לה מעצורים, משא״כ בן ישראל מול כל תאוה אינו זקוק לגדר של ברזל ואבן, לו יש את החשיבות של תורה, וזה עוצר אותו מלעבור על איסורים, וזה ה״סוגה בשושנים״ שלנו.

וכך מסתכל יהודי על ה׳שמירות" ה׳סייגים׳ וה׳גזירות׳ שהם רק מדרבנן.

מסקנה לדורנו

גדולי ישראל אסרו להחזיק פלאפון שאינו כשר. אתמול התקשר אלי אדם נשוי ואמר לי 'כל הסמארטפונים הכשרים שקר וכזב' הוא סיפר ששלחו לו אתמול בווטצאפ סרט תועבה, שמיד מחק אותו, אך לאחמ"כ "לקחתי פטיש 5 קילו וריסקתי את הטלפון לרסיסים"!! זה גיבור אמיתי!

כל אלה שלא שמרו על הסייגים – הן בגדרי צניעות – אפילו רבנים שמקבלים נשים באופן קבוע, או מקומות עבודה או לימוד שלא שמרו על גדרי הצניעות, או אינטרנט לא מסונן – חזו בעצמם את הנפילה וההתרסקות!

וזו תשובה לרבים השואלים –

פעם לא היו כל כך הרבה איסורים, חומרות, הקפדות, למה?

ובאמת למה – וכי אנו 'צדיקים' מהדורות הקודמים?

ההיפך הוא הנכון – אנו זקוקים לשמירה הרבה יותר הדוקה וחזקה מהם, ולכן ריבוי הגדרות והסייגים!

לא נמסר:

מה הגדר והסייג הטוב ביותר נגד היצה"ר?

ובאמת שדברי הסבא כלולים במשפט אחד קצר של חז״ל (ב״ב טז ע״א), ״בראתי יצה״ר בראתי תורה תבלין״.

מדובר כאן על כל יצה״ר, על יצה״ר מכל סוג שהוא ובכל עוצמה שהיא, ויש דבר אחד מול כל כוחות הטומאה האדירים, שמאיימים להחריב בכל רגע את עולמו של כל בן ישראל – תורה!

הנזיר – גבל עצמו בכך שציער עצמו, אך יש אפשרות גם בלא צער –

מה נוראים הם דברי ה׳חתם סופר׳ המגלה לנו מעלת הלימוד ויגיעה בתורה הק' שמעלתה שגבה ועלתה על כל הסיגופים ותעניות.

וכי בחידושיו על מס׳ גיטין (הוצאת נייטרא דף מז ע״ב ד׳׳ה ללודאי) וז״ל, כי מלא כריסו בש״ס ופוסקים, עדיף טפי ־ מהרבה אלפים צומות ותעניות, וכן בדין, עכ״ל.

(וידוע שהגר׳׳א אמר בסוף ימיו, שהוא מתחרט על הרבה סיגופים שעשה, שאלמלא עשה כן, הי׳ יכול להתייגע יותר בתורה!)

ומה נורא העובדא מהג׳ מדוקלא, שאמר ששום דבר לא עזר לו להגיע לשלימותו, אלא דוקא על ידי יגיעה בתורה, כפי שאמר בשמו הגה״ק האדמו״ר מצאנז קלויזנבורג זי״ע (קונטרס ׳שבת בשבתו׳), מקובל מאבותינו הק׳, שעיקר ההתגברות נגד היצר הרע, הוא על ידי לימוד התורה. ודודי זקני הגה״ק מדוקלא, אמר פעם לכ״ק אאמו״ר זי׳׳ע, הלכתי כמה שנים לערוך גלות, והלכתי מעיר לעיר כעני החוזר על הפתחים, ולנתי בכל לילה במקום אחר, לא החלפתי את כותנתי משך חצי שנה, לקיתי את בשרי עם "בריעכץ״ [מין עשב הצורב את הגוף, שהשתמשו בו צדיקים לסיגופים]. וצמתי משבת לשבת, ואני אומר לך שאת הבחור הלז (יצר הרע), אי אפשר לנצח, אלא על ידי דף גפ״ת. [אוהל משה שיינרמאן מגילת אסתר עמ' תקלד]

פרשת נשא

חכם רואה את הנולד – נצל את הזמן!

״למה נסמכה״ [והגדת נשא תשע"ו עם תוספות מרובות]

בפרשתנו סמוכות שלוש פרשיות כה שונות זו מזו אהדדי: נתינת התרומות לכהן, ״וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה, ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה״ (במדבר ה, ט-י ). סמוכה לה פרשת סוטה, ואחריה פרשת נזיר.

יש משמעות לסמיכות הפרשיות.

הגמ' (ברכות י ע״א, יבמות ד ע״א) אומרת סמוכים מן התורה מנין, [מהיכן יודעים שאם שתי פרשיות סמוכות בתורה, יש ביניהן קשר ושיכות, למרות הכלל ש״אין מוקדם ומאחר בתורה״ (פסחים ו ע״ב)]. שנאמר (תהלים קיא, ח): ״סמוכים לעד לעולם, עשוים באמת וישר״. ובדברי תורה כתיב, אחרי: ״נאמנים כל פקודיו סמוכים״, סמיכת כל פקודיו, ״עשויים באמת וישר״ לצורך, ולא דבר ריק (רש״י).

מה הקו המאחדם, חוט השני העובר בהם. ונאמר –

האנושות מתחלקת לשנים: לחכמים ולטפשים. ואנו, היכן? אל תמהרו לענות. יש לעבור מבחן, כדי לדעת את התשובה.

ומה אמת המידה, בפירוש שנינו: ״איזהו חכם, הרואה את הנולד״ (תמיד לב ע״א), [וכבר אמרו בהלצה שלכן קוראים למילדת ״חכמה״ (שבת קנח ע״ב), כי היא הראשונה הרואה את הרך הנולד]. וזהו שנאמר (קהלת ב, יד ): ״החכם עיניו בראשו״, פרש רש״י: בתחלת הדבר מסתכל מה יהא בסופה, ״והכסיל בחושך הולך״, שההולך בחשך אין לו אלא למלא את הפסיעה הבאה, ואינו יודע מה אחריה.

והענין. שהחכם חי עם העתיד, רואה אותו ומתחשב בו, ומוכן להצטמצם ולסבול בהווה עבור הרווח שבעתיד, ולהמנע מתאוות בהווה כך שלא לסבול ולהענש בעתיד. ואלו הטיפש אין לו אלא הנאות הרגע, ותו לא.

ואין הכונה לרוחניות בלבד. כמובן, לרוחניות בעיקר. אבל פגשתי אדם שסיפר לי כמה מצבו דחוק. משפחה גדולה בדירה קטנה, ועבר לדירה המרחיבה דעתו של אדם ולקח משכנתא גדולה, ועליו לשלם אלפי שקלים לחדש ממשכורתו הדלה, קשה.

נו, זו הרי מצוה להשיא עצה הוגנת. אמרתי: למה לך! אם תשכיר את הדירה הקטנה. כמה תקבל?

אמר: ארבעת אלפים שקלים לחדש. יפה. וכמה תשלם עבור שכירות הדירה הגדולה? אמר: ששת אלפים לחדש. כמה ההפרש, אלפים. וכמה אתה משלם כמשכנתא? חמשת אלפים לחדש.

נו?! לא חבל?! חסכון של שלשת אלפי שקלים בחדש!

טוב, אמר, אבל בעוד עשרים שנה תהיה הדירה שלי!

כדאי לו להאנק תחת על משכנתא כבדה, לשלם חמשת אלפים שקלים לחדש ולהצטמצם בכל תחומי החיים, כדי שבעוד עשרים שנה בן כמה יהיה אז והיכן יהיה אז ־ תהיה הדירה שלו! היכולת לסבל בהווה עבור שכר בעתיד, יחודית לאדם.

בחצר ביתי מסתובבות חתולות. אמנם אין מזונותיהם עלי, אבל אני מוריד להם פנכת חלב. באיזו להיטות מתנפלות הן על הפנכה ולוקקות את החלב. ואני מתכופף ומיעץ: אל תחסלו הכל, תשאירו מעט לארוחה הבאה – ואין אל מי לדבר. אינן שומעות. כשהן אוכלות העולם מת, והעתיד איננו!

דב שמצא מקל והוא רודה עמו את הדבש – לעולם לא ישמור אותו להזדמנות הבאה שירצה לרדות עמו דבש.

עצוב, שיש אנשים שהם כחתולים. ״רשעים מלאים חרטות״, כי הם חיים בהקפה ונאנקים בבוא התשלום: ״לא חמלתי על גופי ולא חסה עיני עליו משחתו מפני הנאת רגע אחד. ונמשלתי לאיש שיגזול ויחמוס ויאכל וישבע, ויודע כי אחרי אכלו ואחרי שתו יגרס השופט בחצץ שניו. כענין שנאמר (משלי כ, י): ״ערב לאיש לחם שקר, ואחר ימלא פיהו חצץ״. [שע"ת א-י].

ובין הרואים את הנולד, והמוכנים לסבל בהווה עבור העתיד, יש הרואים לתקופה מוגבלת, כלוקח המשכנתא שראה לעשרים שנה, ויש הרואים לתקופה בלתי מוגבלת, וחוסכים עבור עולם הנצח. וכמו שתמה ה״חפץ חיים״ זצ״ל על הדואגים לעת זקנתם, ואינם דואגים מעבר לה.

הרב דסלר כותב שיר בענין [סוף כרך ג', עמ' 300]

ההוה הוא חיי, ומה שאיפותיי ומאוויי?

ספק ספקא – של העתיד, ושל אושרו המעותד.

סכלתי, כי החלפתי חיים, תמורת עולם שפל, לוט בערפל.

אילו חכמתי, הבנתי, כי אך הבל דמיתי, ולא יבוא לעולמים זה האושר שקיויתי…

ואילו אל המוסר סרתי, בחנתי, הכרתי,

כי עתיד ודאי לקראתי, אשר רק עבורו שואף נבראתי.

והתבוננתי וידעתי:

כי ניצוצות קדושים המה השבויים בידי הטומאה: "השאיפות לעתיד". ע"כ.

הרב דסלר כאן מציין שכל השאיפה לעתיד, של כל בני העולם, מקורה בשאיפה הרוחנית לעתיד העוה"ב, ומשום כן ניטעה בנו, אך אנו מנצלים אותה לשאיפות עתידיות מגושמות!

 

וכתב הפלא יועץ – אדם שכותב צוואה, יכתוב לבניו – אם יש חמשה בנים – אני מחלק אותה לששה ולפחות אהיה כאחד מכם – ומכסף זה יעשה צדקה ויכין לו הדרך לבית עולמו! כמה נואלו אלה שמחלקים הכל לבניהם ולעצמם לא הותירו מאומה!

הנשים והבעלים החששניים

שתי נשים הגיעו לקבול על בעליהן בפני הגאון הקדוש הרבי ר׳ שמעלקא זצ״ל, רבה של ניקלשבורג, שאינם נותנים להן די לכלכלת הבית, למרות שהם עשירים מפלגים. זימן הרב את הבעלים.

אמר האחד: ״אמת שאני מצליח במסחרי והוני רב. אבל גלגל הוא שסובב בעולם, ומי יודע מה ילד יום. והשנים חולפות וימי הזקנה ממשמשים ובאים, ועמם המחלות והמחירים. מי יודע לכמה כסף אצטרך לרופאים ולתרופות. חוסך אני כל פרוטה לימי הזקנה״.

״ואתה מה בפיך״, שאל את השני. ענה: ״הן לא ידע האדם את עתו, כדגים שנאחזים במצודה רעה (קהלת ט, יב) אני יכול חלילה למות בחטף אפילו היום. במה אעלה למרום? מחלק אני כל פרוטה לצדקה ולהחזקת תורה, להוסיף זכויות לעולם הנצחי״

הנה כי כן, זה רואה את הנולד וזה רואה את הנולד.

ברכם הרב: ״שהקדוש ברוך הוא יציל כל אחד מכם מהדבר שהוא פוחד ממנו. אתה פוחד ממות בחטף, יצילך השם יתברך ממנו. ואתה פוחד מימי הזקנה״, ישמר השם…

אבל, בעקרון, יש לראות את הנולד וחלילה מלחיות בהווה בלבד.

חז״ל אמרו שאין ״והיה״ אלא לשון שמחה, ואין ״ויהי״ אלא לשון צער (מגילה י ע״ב, בראשית רבה מב, ג). רבותינו (מפרשי רש״י דברים כא, יד) התקשו בסברת הדבר. ולהאמור, ״היה״ הוא לשון עבר. ״והיה״, בוא״ו ההיפוך, הופכו לעתיד. אם האדם מקיש מן העבר אל העתיד הרי זו לשון שמחה, כי ימנע ממכשולים (ויעין חתם סופר נדרים ל ע״ב, ופרשת קרח ד״ה המעט).

אבל ״יהי״ לשון עתיד, והוא״ו מהפכתו לעבר. על דרך ״רשעים מלאים חרטות״, שבכל פעם מגיע העתיד והם מצטערים מדוע לא חזוהו מראש, ומדוע נהגו כך וכך בעבר ולא התכוננו כראוי, לשון צער הוא.

הלימוד מהנמלה

ואמר הכתוב: ״מלפנו מבהמות ארץ, ומעוף השמים יחכמנו״ (איוב לה, יא). ולמדו מכאן (ערובין ק ע״ב) שהקדוש ברוך הוא שתל בבעלי החיים טבעים כדי ללמדנו לאלפנו בינה. אחד מהם: ״לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם, תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה״ (משלי ו, ו ח). מישהו ראה נמלה נחה, מתבטלת באפס מעש? תמיד מצויה היא בתנועה תזזיתית. מדוע, כי טורחת היא לאגור מזון לימות החרף המתקרב.

ואמרו במדרש (דברים רבה ה, ב ): מה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה. אמרו חכמים, הנמלה הזו אינה חיה אלא ששה חדשים, וכל מאכלה אינו אלא חיטה ומחצה, והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצאת, חטים ושעורים ועדשים. ולמה היא עושה כן? שאמרה: שמא יגזור עלי הקדוש ברוך הוא חיים, ויהיה לי מוכן לאכול. אמר רבי שמעון בן יוחאי, מעשה היה ומצאו בבור שלה שלש מאות כור מה שמכנסת מן הקיץ לחרף [שלש מאות כור, כ-74 טון!!]. לפיכך אמר שלמה: ״לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם״, אף אתם התקינו לכם מצוות מן העולם הזה לעולם הבא.

ותמה רבי ירוחם ממיר זצ״ל (״דעת תורה״, שמות ב, יא ): ״לכאורה, איך נבוא ללמוד ממעשה פלאי אשר אין בו כל מהלך והבנה, איך נחכים ממעשה של שגעון?״ הוא ענה לדרכו, ואיני מבין את קושיתו. שהרי גם ה״צניעות״ שבחתול וה״פרישות״ שביונה הם מעשי שגעון מבחינתם.

אבל נשתלו בהם כאתותים לאדם. איזה מחיר משלמת הנמלה עבור קדחתנותה ותזזיותה, אגירתה הכפיתית. כל החיים אצה רצה, עבור עתיד כה מספק. הלא אם תחיה כשנות מתושלח לא תאכל ולו קומץ ממה שאגרה.

 כמה מחייבת היא את האדם לדאוג לעולם הנצח שלבטח יבוא!

וזה הקשר והמשותף בין שלשת הפרשיות שבפרשתנו

הפרשה הראשונה מצוה לתת את מתנות הכהנה לכהן ושלא יעכבן.

ואם כן יעשה, ירבה יבולו. ואם יעכבן, ימעט היבול. ומה מלמדנו, שלא לחיות עם ההווה.

בהווה, אדרבה, מחסר הוא מיבולו כאשר הוא מפריש תרומות ומעשרות.

אבל במבט לעתיד: יש לו גם מצוה ששכרה נצחי, גם הבטחה לשפע רב, גם החזקת הכהנים משרתי ה' זכות גדולה ועצומה.

והפרשה הבאה, פרשת סוטה.

וכתב רש״י (במדבר ה, יב): מה כתוב למעלה מן הענין, ״ואיש את קדשיו לו יהיו״, אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבוא אצלו להביא לו את הסוטה. ועוד: ״איש כי תשטה אשתו״, שנו רבותינו, אין המנאפים נואפים עד שתכנס בהם רוח שטות, דכתיב: ״כי תשטה״, וכתיב בו: ״נואף אשה חסר לב״ (משלי ו, לב).

מה כתוב כאן. שאם מעכב מעשרותיו תתפרק משפחתו?! מה כאן ה״מדה כנגד מדה״, והיכן המידתיות, היחס שבין העבירה והעונש. ורוח שטות זו, מה היא.

אבל הוא שאמרנו: החכם עיניו בראשו, צופה בהשלכות ותוצאות המעשים ונמנע מאבוד חיים בשל סחף הרגע. והכסיל בחשך הולך, לא רואה מעבר להווה. כסילות היא, ושטות.

מנחת הסוטה משעורים. היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה קרבן בהמה (רש״י במדבר ה, ט). ״מעשה בהמה״ פרש רש״י (סוטה טו ע״ב), בכך שהפקירה עצמה למי שאינו בן זוגה. ולהאמור, יש כאן מבט נוסף. היא עשתה מעשה בהמה, שלא חשבה אלא על ההווה, שלא ראתה את התוצאות הרות האסון, בשני העולמות.

ומי שמעכב מעשרותיו מלתנם לכהן, חושב על הנאת ההווה ולא על תגמול העתיד, גם ביתו מתחנך כך, וסוף שאשתו תתמכר להנאת ההווה במחיר נתוץ העתיד.

והפרשה השלישית פרשת נזיר. ולמה נסמכה לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי נאוף (רש״י במדבר ו, ב) למעט בתענוגות ההווה כדי להשמר בעתיד!

שלא יצעקו לנו רועה שוטה [מהמשגיח רבי נתן ווכטפויגל – דישיבת לייקווד].

צריך להיות חכם רואה את הנולד, שלא יצעקו לנו, מאוחר יותר ״רועה שוטה״ כמו שצעקו לנח, כל בן תורה במידה מסוימת הוא בגדר ״רועה" כל מילה של תורה, מילה של תפילה, יש מקום לומר שזה מציל יהודים לאין שיעור.

חז״ל מספרים שבשעה שנח יצא מן התיבה, וראה את כל החורבן הגדול, אמר נח להקב״ה, אתה נקרא חנון, ראה מה נעשה מכל הבריאה, אמר הקב״ה לנח ״רועה שוטה״.

וזה לשון הזוה״ק ״אתיב ליה הקב״ה ואמר, רעיא שטיא, השתא אמרת דא, למה לא אמרת כדין בשעתא דאמרת לך וכו' כי הנני מביא את המבול מים וכר כל האי אתעכבית ואמרת לך, בגין דתבעי רחמין על עלמא וכו׳ ולא עאל בלבך למבעי רחמין על ישובא דעלמא ועבדת תיבותא ואשתזיבת וכו', וכען פתחת פומך וכו״. (זוה״ק דף רמד:)

זעק המשגיח בקול גדול לבני הישיבה, צריך לחיות עם העתיד! כשרואים את העתיד אדם מתנהג אחרת, שוטה נקרא, זה שלא רואה את הנולד, ״איזהו חכם הרואה את הנולד״.

הוסיף המשגיח, בן תורה מבין את זה, ומאמין בזה, אבל למעשה! לא ניכר שינוי אצל כולם, בזמנים אלו צריכים להרגיש רגש של ימים נוראים. ויש סברא שעומדים כבר בסוף הפלפול, ואם לא עכשיו נתחזק ונתאמץ אז אימתי.

כל אחד במצב שלו, מוכרח שיהיה אצלו חיזוק, מדת הדין מתוחה על כל העולם כולו, והזמן דורש חיזוק, צריך עכשיו, להשלים ולקיים את כל הקבלות של ימים נוראים, בתפילה ובתורה ובמוסר.

זה ההבדל בין צדיק לרשע. רשע רואה רק את הרגע. העתיד – ערטילאי. הצדיק – מסוגל לראות גם את העתיד, ולהתכונן כראוי!

"ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים". וכבר עמדו המפרשים על מה נצרך איש חכם למה צריך חכמה לאסוף אוצרות של אוכל? צריך איש עם ראש של רואה חשבון, אדם מסודר ואיש ארגון. לא בהכרח אדם שהחכמה היא המאפיין המובהק שלו?

מבאר ר' אליהו לאפיאן זלה"ה על פי מה דאיתא במשנה "איזהו חכם הרואה את הנולד" והיינו שכיון שמתחילה היה שבע שני שבע ובזמן שיש שבע קשה לאדם לחוש חסרון של רעב והידיעה שתיכף יהיה רעב לא מוחשית, וכיון שצריך מאמץ מיוחד לאסוף כמות עצומה של אוכל לשני רעב צריך איש חכם, שיוכל ע״י ראיית הנולד לנהוג לפי העתיד למרות שכעת יש שובע.

והן הן הדברים גם ביחס לכללות עבודת ה׳.

אדם בא לעולם הזה הוא בשני שבע יש לו אפשרות כל רגע לזכות לנצח ורק כעת יש לו אפשרות זו אחר כך מגיעים ימי רעב שם בעולם הנצח האדם הוא עומד אין אפשרות לעשות מעשה מצוה ואז האדם בצער עצום מזה כידוע מהגאון מוילנא שזה צער שאין אדם חי יכול לעמוד בו ורק לאחר מיתה יש לו יכולת לסבול צער זה וא״כ מה נדרש מאדם חכמה להיות רואה את הנולד ולזכור בשני השובע את שני הרעב. ויש הרבה להאריך בזה מכמה פנים של חשבון העתיד אבל היסוד פשוט.

משלו של המגיד מקלם

אדם להבל דמה ימיו כצל עובר (קמד, ח) הגאון הצדיק רבי משה יצחק דרשו זצ״ל, המפורסם בעולם כ״מגיד מקלם״, שבזמן ה״חפץ חיים״ היה הוא מקובל בכל רחבי מדינתו כמגיד מישרים במושגי אותם ימים, נשא דברים אלו בפני קהל רב, וכה דיבר בחום ליבו וסיפר:

באחד מן הימים יוצא כרה גדול ברקיע, המבשר ואומר: עיירה פלונית הפכו במעשיה ונמצאה זכאית, ועל כן מגיע לה שכר מיוחד. מהו השכר? כידוע לאחר שאדם עוזב את העולם ובא לעולם האמת, לבו נצבט על כל רגע שאיבד בחייו, כאשר רואה בבירור את ה״יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה״, וממילא מביו הוא גם את התוצאה של ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה יותר מכל חיי העולם הבא״!

ושם מבין ״ורואה״ את גודל הפסד זמנו שכילה לריק ומתחרט על איבוד ימיו, ועל כן, יצא הכרוז ואמר: נותנים אנו בזה שכר לכל תושבי הקהילה האמורה, למן היווסדה ועד היום, לכל הנשמות שבעולם האמת שגרו באותה קהילה, ״שעה אחת של חיים״, יקומו לתחייה לשעה אחת, ואחר כך ישובו אל העפר!

בואו ונאמר כי השעה היעודה היתה עשר בבקר. רעש והמולה בשמים! כל הנשמות של יוצאי אותה עיירה, מכל מקומותיהם, אחד בגן עדו, אחד בגיהנם, וגס שם כל אחד והמקום שלו, כל חוטא והתנור שלו – כולם נקבצו והתאספו למקום בית הדיו של מעלה, והכינו את עצמם לקבל את השכר האמור.

מובן שתושבי העיירה החיים כיום כאן בארץ, לא יודעים דבר וחצי דבר מכל זה. השעה עשר בבקר, וא־זניהם של בני העיירה (החיים) נחרשו מן הרעש. כולם נתקפו בפחד ובהלה. רעש מוזר, גובר והולך… מה קרה?

עד מהרה התפשטה לה השמועה ועשתה לה כנפיים חיש מהר. בית הקברות השוכן בקצה העיירה הומה אדם… בפחד ובהתרגשות מהולים יחדיו, שינסו כל בני העיירה את מתניהם, ובלי אומר ודברים רצו לראות את מחזה הפלא. כולם שועטים… מרחוק כבר נפרש לפניהם המחזה, מרטיט הלב. בית הקברות צבוע כולו בלבן! מתקרבים יותר, הכל נראה כמלא בעמודים לבנים… מה קרה? ככל שהתקרבו יותר ויותר הובהר הדבר בבירור: המתים קמו מקבריהם לבושים בתכריכים לבנים!!! לא פחות ולא יותר.

ואז השאגה הראשונה פילחה את האויר: הנה סבא, הנה סבא!!! שואג אדם שהגיע ראשון למקום בהתרגשות, והנה אבי הסבא, נשמעת הקריאה הנוספת, ו… הנה… הנה… אט אט כולם התקרבו וראו את כל מכריהם וקרוביהם. אבותיהם, אימותיהם מספר דורות אחורה, והבלבול והטירוף אוחז בקהל.

וכאן הוא העוקץ, מקרה והיפוכו: בעוד שבני האדם החיים שואגים מהתרגשות, ועטים במרוצה לתת "שלום עליכם" להזיל דמעה עם הסבא והסבתא – אצל המתים בדיוק ההפך, כאילו לא מכירים אף אחד.

וכאן היתה האש מתלקחת בתוך הברד, המתים – לשעבר – צועקים בבהלה ופותחים במנוסת טירוף אל עבר העיירה, והחיים מזילים דמעות כמים מהתרגשות גואה והולכת, מעורבת בבהלה מרוב הפתעה והשתוממות כאחד. הצעקות שהיו משני צדי המתרס, מהחיים ומהמתים, זה כנגד זה, התערבבו אלה באלה ועלו עד לב השמים, אנדרלמוסיה של ממש. אחד "המתים" נעצר לרגע והסביר ל״קרובו" ששעט אחריו: ״עלינו לנצל את הזמן!! אנו רצים לבית הכנסת הקרוב ביותר, לחטוף ולחטוף". סיים את דבריו במרוצה יחד עם כל המתים, ואז הבינו.

לא תחיית המתים היתה כאן, ועדייו לא בא משיח. זו שעה חולפת בלבד! וכי יש להם זמן כעת לנשק נכדים? שום דבר! תיכף ומיד רצו בבהלה לבית המדרש של העיירה וגדשוהו עד אפס מקום. בעוד בני הקהילה, החיים מנסים לעכל את המתרחש, כבר היו כל המתים רחוקים מעיניהם, ובעצם כבר נעלמו בין קירות בית הכנסת ובית המדרש של העיירה. לא נותר לבני האדם החיים אלא לצעוד אחריהם ולחזות במו עיניהם במה שמתרחש. השעה בבר עשר ועשרה. עשר דקות יקרות מפז חלפו, ועדייו לא כל המתים מצאו ספר להגות בו. והמחזה היה נורא, פשוט נורא, כבר מרחוק הבחינו החיים שהגיעו חזרה אל בית הכנסת, שאפילו על החלונות עומדים אנשים. הכל עוטה לבן, והרעש, רעש נורא, הוד של תורה ותפילה בוקע רקיעים ויורד תהומות! כל הארונות התרוקנו לחלוטין מתכולתם, לא נשאר אפילו ספר אחד שלא בא לידי שימוש: האחד לוקח חומש, השני משניות, השלישי נ״ך, הרביעי ספר מוסר, המאחרים חטפו את התהלים, והמאמרים יותר תפסו את הסידורים. פשוט ניקו את כל הארונות, אף אחד כמובן, לא חיפש מקום מרווח לישיבה, שום דבר לא עניין אותם מלבד שיהיה ספר קודש ביד, לקום לעמוד, ולחטוף, ולחטוף!!!

השעה ככר עשר ורבע. הנחשלים שבין המתים הגיעו זה עתה, והארונות ריקים. גם כל המקומות, אפילו בשביל עמידה בלבד, כבר היו מלאים, והברירה היחידה היתה לעמוד על החלונות ולמלמל. כל אחד מה שהוא זוכר. חמשה אנשים ויותר הצטופפו על משבצת אחת סביב ספר אחד, כשהקולות והעירבוביה של כל סוגי הלימוד נערים וזקנים, כשהסכים למטה והסבתות למעלה, עם כל רעם התפילות והתחינות ממיסות כל לב.

שוו לעצמיכם! מה מרגיש אדם שעשרות, או אולי מאות בשנים מתחרט על איבוד זמן, ועתה חזרה ההזדמנות לשעה אחת בלבד… שעון בית הבכסת בגר מראה על השעה עשר שלושים וחמש. בלחץ הלב מצליחים הם לבטח לנצל ששים שניות בכל דקה… והשעה בבר רבע לאחת עשרה. וכר עוברת לה עוד דקה. ועוד דקה, אולם היה מי שראה והבחין כי השעה מתקדמת, ובדפיקה מהירה על הבימה השתיק את הכל לרגע כמימריה, ו״העמיד״ את הקולות במימי הים סוף שהפסיקו לזרום ושאג: ״כבר עשרה לאחת עשרה״.

והקולות שבו ונפלו על ההיכל, ושטפו את אזני העומדים בחוץ ביתר שאת וביתר עוז, הנהר חזר לזרום, ועתה במרוצת יתר ובכוח כפול ומכופל. הלב דופק, והמתח קורע שחקים: נותרו שש דקות! מה שייך לדחוס ולנצל יותר ממאה אחוז? יותר ממה שנוצל עד תום ולמעלה מכך עד הנה? אבל כנראה ששייך להוסיף עוד ״משהו״.״ כאותו רעם נורא שנופל על הארץ ודומה שלא שייך יותר חזק, וכעבור רגע מגיע הרעם השני ומגמר את קודמו, וכד ככל שהדקות חלפו כך הרעש גבר עוד ועוד.

נותרו שתים וחצי דקות בלבד!!! המשפט ״קולות וברקים" יכול היה בקושי לשמש משל לרעש הנורא שפרץ יותר ויותר! ככל שחלפו השניות ואזלו. נותרו עשר שניות תשע. שמונה, שבע… הבכיות שנשמעו מעזרת הנשים וקולות הלימוד מלמטה, רק גברו והלכו – ותבקע הארץ לקולם!! ארבע שלש שתיים… עד סוף השניה האחרונה שדמתה לנצח ו… כולם שבו למנוחות… די… שקט… השעה נסתיימה. נוצלה עד תום. המתים מילאו את נפשם באוצרות נצח של עשרות אלפי חלקיקי שניות מלאים וגדושים במצוות תלמוד תורה השקולה כנגד כולם, בתפילה, בתשובה… שבו לעפרם מדושני עונג, למול עיניהם הפעורות של יקיריהם המרותקים שבחוץ, ממש "רואים את הקולות" ומבינים ללבם של המתים, שאינם מוצאים זמן אפילו לתת שלום… לא אב לבנו, לא אם לבתה, וודאי שלא הסבא לנכדו וגם לא האשה אל רעותה… הכל נשכח – כמת מלב. בשל גודל ה״שעה״!

המגיד עוצר לשניה קלה, ו״מצליף" את המשפט האחרון, הממצה והמסכם: "הקשיבו היטב" – זועק המגיד – "ומה גרוע בכך שאנו חיים יותר משעה אחת?! מדוע שילך לריק זמנינו, רק משום שיש לנו את ה״שעה היקרה" הזו עשרים וארבע פעמים בכל יום, שלושים ימים בחודש?׳׳… (מאיר עיני ישראל ח״ה).

 

פרשת נשא

אין גדולה כתורה

בכור לא בכיר [פרשה ולקחה]

גרשון וצאצאיו לא זכו בתפקיד החשוב. הם הועמדו מעט בצל. למרות היותו בכור בניו של לוי בן יעקב, לא זכתה משפחתו במינוי הבכיר – בעבודות המשכן. למה? מדוע נהג משה כך? למה ציוותה התורה להעדיף את קהת, אחיו הצעיר, על פניו? האם נמצא פגם כלשהו בהתנהגותו של גרשון?

חס וחלילה! חסרונו היחיד היה עצם היותו… בכור. עובדה ביולוגית זו היתה לו, במקרה זה, לרועץ.

מוזר! וכי אין התורה עצמה מכירה בחשיבות מוסד הבכורה? וכי אין דעתה נוחה ממעמדו המיוחד של הבכור, במשפחה ובעם?

שוב – חלילה. ההיפך! היא קבעה בדבריה את ערכו המועדף: ״את הבכור… יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו״ (דברים כא, יז). והיא המזהירה, בפרשת דיני הירושה, מפני כל קיפוח אפשרי: ״ביום הנחילו את בניו… לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור׳ (שם טז). ובכל זאת, כאן בפרשתנו, היא, התורה, מקפחת אותו. היא, מעדיפה על פני גרשון הבכור את קהת, הצעיר ממנו. והיא עושה זאת במודע ובכוונה תחילה. למה?

הבה נבדוק במה המדובר. פרשתנו עוסקת באירגון אחזקת המשכן, בחלוקת תפקידי נשיאתו לאורך המסעות והנדודים ברחבי המדבר. התפקיד בכללו הוטל על שבט לוי. כל משפחה ממשפחתיו היתה אחראית לחלק אחר, בביצוע משימת העתקת המשכן מאתר חניה אחד למשנהו.

והנה, מתגלה הפיכת סדר, לכאורה. בעת המפקד שנערך לבני לוי בפרשה הקודמת (פרשת במדבר ג, ז־לא), התחשבה הפרשה בבכורתו של גרשון. היא ציינה קודם כל את מספרו הכולל, ואת התפלגות משפחתו. אחריו בא הפירוט של משפחת קהת, ולבסוף משפחת מררי.

אך, בהגיע התורה לחלוקת התפקידים עצמם, הקדימה את קהת (במדבר ג, א־טז). ורק אחרי שהוגדרו המטלות שהוטלו על האח הצעיר, מתפנה פרשתנו לגרשון, ואומרת:

״נשא את ראש בני גרשק גם הם… מבן שלושים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה תפקוד אותם. כל הבא לצבוא צבא לעבוד עבודה באוהל מועד" (כמדבר ד, כב־כג).

גם המדרש תמה על שינוי זה. תמה ומשיב: ״אף על פי שגרשון בכור ומציע שבכל מקום חילק הכתוב כבוד לבכור (ואם כן מדוע שינה כאן הכתוב ממנהגו?).

'לפי שהיה קהת טוען הארון ששם התורה – הקדימו הכתוב לפני גרשון׳ (מדרש במדבר רבה ו, א). מהות התפקיד היא שגרמה להעדפה.

הואיל ועל קהת הוטל לשאת במסעות המדבר את ארון העדות, הוזכר ראשון. כבוד התורה ולוחות הברית המונחים בארון, מחייב.

יפה! אולם, העיקר עוד נשאר תמוה. ״למה, שואל אחד הפרשנים, ״למה לא מסר משה את הארון אל הבכור, לכבדו ביתר שאת ועוז את התורה אשר לה משפט הבכורה׳ [כלי יקר].

אכן, שאלה במקומה. אולם, המדרש אינו מתייחס אליה משום מה. וכי באמת לא יגדל הכבוד שנעניק לתורה, אם נטיל את חובת נשיאת הארון דווקא על בכור הבנים? הלא הוא הבן המכובד במשפחה שהתורה עצמה, כפי שנוכחנו לראות לעיל, מעדיפה אותו על פני שאר הבנים?

מתברר שלא. עיון בנושא שלפנינו מצמיח מסקנות אחרות. מתברר, שהפקדת נשיאת הארון בידי הבן הבכור, עלולה היתה לגרום לתוצאות שליליות, לתקלה רוחנית רצינית.

כהקדמה לבירור העניין, נפנה את שימת לב הקורא לתופעה מקראית מעניינת. מאז האדם הראשון, מימי בראשית של ספר ״בראשית״, חוזרת על עצמה התופעה של דחיקת הבכור מעמדות ההנהגה:

״מימי קין והבל ועד הדורות הרחוקים, אנחנו רואים קיפוח זה של הבכורים. הבל נרצה בעיני ה׳ וקין נמאס. כך היה הדבר גם בימי נח: שֵם אולי לא היה הבכור. בין בני אברהם ישמעאל מפנה את מקומו ליצחק. ובין בני יצחק – עשו ליעקב. בין בני יעקב – ראובן ליוסף, בין בני יוסף – מנשה לאפרים. ועיקר השלטון ניתן ליהודה. גם משה היה צעיר מאחיו אהרון, ודוד היה הצעיר שבאחיו. גדולה מזו, הבכורות בכל ישראל קיפחו את מעלתם. אף כי מצד אחד, הבכור נוטל זכויות יתר, כי הוא הנציג המוכר של המשפחה, ומשום כך הוא נוטל פי שניים״. עיין שם בהמשך דבריו. (רש"ר הירש – בראשית מח, יט).

תופעה, כשהיא חוזרת על עצמה, מלמדת על קו מנחה המסתתר מאחוריה. גם בנושא שלנו אנו מבחינים שהזכויות המחמירות שמורות לו לבכור בלא סייג. זאת, בניגוד לזכויות ההנהגה הרוחנית שנשללו מן הבכור, ברוב המקרים המתוארים במקרא.

עובדה זו הינה בעלת משמעות עצומה. היא מלמדת שאין המוסריות ושאר הרוח עוברים בירושה. על האדם לרכוש אותם בעמל רוחני מפרך, כשכל השקעותיו בנושא הן מתוך משאבי לבו הוא. והואיל והאישיות המוסרית היא העיקר בחיי אנוש, היא הקובעת ומעצבת את דמות האדם – חייבת הנהגת החברה להיות בידי אישים מעולים אלה.

לפיכך, קובעת ההלכה את הנורמה הבאה (מדרש במדבר רבה ו, א):

״למדנו: חכם קודם למלך. מת חכם – אין לנו כיוצא בו, מת מלך – כולם ראויים למלכות. המלך קודם לכהן גדול, כהן גדול קודם לנביא, נביא קודם למשוח מלחמה… ראש משמר קודם לראש בית אב… אמרכל קודם לגזבר… כהן הדיוט קודם ללוי, לוי קודם לישראל, ישראל לממזר. אימתי? בזמן שכולם שווין: אבל אם היה ממזר תלמיד חכם, קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר: ״יקרה היא מפנינים״ (משלי), אפילו מזה שנכנס לפני ולפנים״ (כלומר, אפילו מן הכהן שביום הכפורים נכנס אל קודש הקדשים במקדש).

מדהים לאיזו מעלה מסוגל הממזר להעפיל, אף על פי שהתורה אוסרת עליו לשאת בת ישראלי כי לבכורה זוכה האדם באופן אוטומטי. הוריו מעניקים לו אותה – כמתנת חינם. על זכויותיה לא עמל. מפירותיה הוא נהנה מכוח צוו התורה.

חשוקי חמד יומא דף לט עמוד ב

מובא בספר ילקוט מנחם מרבי מ"מ מרימנוב זצ"ל בביאור הגמרא יומא דף עא ע"ב מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש, והוו אזלי כולי עלמא בתריה. כיון דחזיונהו לשמעיה ואבטליון, שבקוהו לדידיה ואזלי בתר שמעיה ואבטליון. לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה דכהן גדול אמר להן: ייתון בני עממין לשלם! אמרו ליה: ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדא דאהרן, ולא ייתי בר אהרן לשלם דלא עביד עובדא דאהרן. וביאר כי 'עובדא דאהרן' הם אותם הכוונות והיחודים שהיה הכהן גדול צריך לעשות בשעת העבודה בהזכרת השמות, ואותו הכהן גדול היה עם הארץ שלא ידע כלום (שהיה זה בבית שני) רק העבודה בגשמיות, ובעבור שלא יחסר המזג הוצרכו שמעיה ואבטליון לכוין בדברים העליונים הנ"ל והם עשו עובדא דאהרן, עכ"ד.

גם אל המשרה השלטונית מגיע האדם אם בירושה (שושלת מלכותיות), אם בעזרת המרפק (מנהיגות פוליטית לסוגיה), או במניפולציות שהמעלה המוסרית של המועמד אינה נמנית בין תנאי המכרז.

ואילו, מדרש זה מדגיש לעיני העם כולו, את עליונותו של איש התורה והמוסר. הוא האיש שהגיע אל עילוי עצמי ואל ״תפקידו״ בזכות מאמצי רוחו. חובת ההליכה אחריו והשמיעה בקולו, ולא בקול מנהיג שזכה לתפקידו בירושה או באמצעות אחד מאופני הכח, מבטיחה שלעולם לא יגרר העם אחרי מנהיגות מושחתת.

לו היתה התורה מפקידה את נשיאת ארון הברית במדבר – שם מונחת התורה – בידי גרשון הבכור, היתה נוצרת אשליה מסוכנת. האשליה, שגרשון זכה לכך מעצם היותו בכור (בלא להתחשב ברמתו כאדם וכאיש מוסרי), ושהבכורה במהותה מקנה לו את הזכות להיות המורה ומכוון הדרך.

טעות כזאת, לו היתה משתרשת, היתה הופכת לתקלה הרסנית בדרך חינוכו של העם אל איכות חיים רוחנית. ההיסטוריה סיפקה לנו, בנדיבות, דוגמאות על מנהיגים מושחתים, שרק אמונת העם כי הם שולטים ברצון הא־ל, השאירה אותם על כנם.

אולם, כשהתפקיד במדבר (ולאחר מבן במשך כל הדורות) ניטל בצורה מודעת מידי המנהיג הטבעי (הוא הבכור), היה ברור שהעם ישים לב לעובדה זו. וכך, יקבע בתודעתו כיצד נבחר המנהיג הרוחני בעם ישראל. לא בזכות בכורה או ירושה כלשהי. לא בכח הזרוע. וגם לא באמצעות בחירות ״דמוקרטיות״ שהמסווה ״הדמוקרטי״ הוא רק מסווה ל״דילים״, לקנוניות ובדומה.

בצעד מופגן זיכתה התורה את קהת לשאת את ארון התורה, ולא את משפחת גרשון הבכור. כדי לבסס בלבבות את האמת הבסיסית שאל המנהיגות הרוחנית מעפילים אותם יחידי סגולה, שיצרו במו עמלם הרוחני את הזכות להנהיג. ורק משום שתירגלו, במשך שנים ארוכות, את השליטה על עצמם – עד שאישיותם זוהרת בזוהר מוסר האמת – הפכו למנהיגי העם. על כן, זכה קהת, בצעד מופגן, לשאת את ארון התורה ולא גרשון הבכור.

 

מספרים שהרב מפונוביז' לא הסכים שישירו בישיבה בשבת, כדי לא לתת מעלה וחשיבות לבחור, אלא לתורה. שלא יפארו את פלוני על כושר הזמרה שלו וקולו הערב וכו'.

בציבור שומרי התו"מ לא מפארים ומנשאים אלא את לומדי התורה. להבדיל מציבור אחר שמקונן על כך שאם אומרים על מישהו שהוא אברך, זה מסמל שהוא "כשל" … שאם היה מוכשר היה הולך להייטק…

פעמים ויש ואדם לא מגיע לשיעורים, אתה שואל אותו מדוע? הוא משיב לך מפני שאשתו לא מאפשרת לו, תמיד היא צריכה אותו וכו'.

זה מזכיר את המעשה – פעם היה יהודי אמיד שהיה מכניס אורחים מופלג, ואשתו נטלה חלק בעבודות ובטרחה, וביחוד קירב את החסידים של הרבי מרוז'ין זצ"ל. לימים נפטרה אשתו, ונישא בשנית וזו הביעה מורת רוח מפעילות החסד, והוא אט אט החל מזעיף פנים לאורחים עד שחדלו מלבוא. כשהגיע לרבי שאלו הכיצד? והשיב מה אוכל לעשות אשתי השניה מתנגדת…

אמר לו הרבי "כי מרים הם", על כן קרא שמה "מרה"…שניכם בדעה אחת, אבל אתה נתלה בה… אם היית נחוש בדעתך, גם היא הייתה מסכימה!

היכן הבעיה? האיש לא באמת מראה שהתורה היא הדבר הכי חשוב בשבילו, וכשהאשה צריכה ממנו עזרה – הוא אומר לה יש לי שיעור… זה נתפס אצלה כהתחמקות. מדוע? כי גם אתמול היה לך שיעור, אבל לא הלכת כי היית באמצע תיקון של הרכב, ולפני זמן מסוים היה לך נושא אחר וכו' כך שהשיעור לא בראש מעייניך, ורק כשאני צריכה עזרה פתאום אתה נזכר בשיעור?

אם אתה תתן לשיעור את החשיבות הגדולה ביותר, כך גם יעריכו את זה בבית!

את תשדר שהתורה מעל הכל – גם אשתך לא תפריע לך בעת הלימוד!

מה שאדם משדר בבית – זה מה שנקלט, הרבה יותר משיחות דרשות ומוסר! העיקר זה הדוגמא האישית!

הר' זילברשטיין והילד שסיפר שבמבחן הפומבי שאלו את הילדים מה הכי חשוב בעולם, כל ילד אמר מה לדעתו הכי חשוב, א' ללמוד תורה, א' מוסר ומידות טובות, א' תפילה, א' חסד, וא' אמר שהכי חשוב זה הצ'ולנט בשבת… כשנשאל ע"י המנהל אחר המבחן מדוע אמר כן, סיפר שראה אצל אבא שהצ'ולנט הוא הדבר הכי חשוב ואפי' יותר מד"ת… שבשלחן שבת מדברים בד"ת ואבא שואל שאלות ואני משיב, ורק מגיע הצ'ולנט – אבא אומר די לעכשיו, ושוקע בו… סימן שזה חשוב יותר מד"ת…

 

פרשת נשא

סכנת הרואה אור ודוחהו

לאחר שנתקדשת – כיצד נטשת?

"ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלוקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו"

"תניא ,אחרים אומרים מפני מה גרים מעונין בזמן הוה ויסורים באים עליהם? מפני ששהו עצמן להיכנס תחת כנפי השכינה"

 

ויש להבין, מה היא האשמה הגדולה שמאשימים בה את הגרים על שנתאחרו ונשתהו בזמן לבוא ולהתגייר?

האם יש בכלל חיוב על מישהו מאומות העולם לבוא ולהתגייר עד שיהיו נתבעים על איחור בזמן לבוא ולעשות הגירות?

והרי ידענו ההיפך מזה, שאנו זהירים מלקבל הגרים. אנו עוד דוחים אותם מלכתחילה מלהתקבל, ואין אנו להוטים אחריהם.

ואחרי גירותם, אנו שואלים אותם מדוע לא באתם קודם?

 

שמצינו במגילת רות שאחר שערפה עזבה את נעמי ירדה והתדרדרה ופגעו בה חייל של מאה איש וכלב כו' מדוע עד כדי כך? כיצד התדרדרה למחוזות שגוים לא מגיעים אליהם?

הנזיר בתום ימי נזרו מביא קורבן. מדוע?

 

כתב האבן עזרא על במדבר פרק ו פסוק ב

(פסוק ב) יפלא – יפריש או יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכים אחר תאותם:

(ז) ויש אומרים כי מלת נזיר מנזרת 'נזר' והעד כי 'נזר אלהיו על ראשו' ואיננו רחוק. ודע כי כל בני אדם עבדי תאות העולם והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חפשי מן התאות:

 

רמב"ן על במדבר פרק ו פסוק יא

(פסוק ו) וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלוהיו, כענין שאמר (עמוס ב, יא) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח) כל ימי נזרו קדוש הוא לה' והנה הוא צריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם.

 

אסופת מערכות פרשת נשא:

שמעתי אי מי מבעלי המוסר שהתבטא דרך צחות "מי יעלה בהר ה'" מילא, הקושי המפרך הוא "מי יקום במקום קדשו".

קניין המדרגות זהו מפעל החיים האמיתי.

כי כאמור אדם שנוסה וצלח, אם הפך את ההישג לקניין בנפש אין הניסיון החוזר מהוה עוד אתגר עבורו.

צליחת המהמורה הזו הינה כבר אצלו מעמד שגרתי.

ניסיונו של פלטי לא היה איפוא, הכיבוש החד פעמי, קשה ככל שיהיה. ניסיונו שלו היה ההתמדה, העקביות הבלתי פוסקת.

לכל אדם שעות דכדוך משלו, רגעי רפיון, זמנים של חולשה. פלטי לא הוצרך עוד להתמודד עם היומיום הוא הוצרך להתעמת רק עם השעות הקשות.

 

וזוהי התביעה העמוקה שמפנה הרמב"ן לעברו של הנזיר. אדם זה נדבתו רוחו, טיפס במעלה, היטהר, התקדש, והשיג את הפסגה המרוממה של "קדוש יהיה", קדוש ככהן גדול, דומה לנביא!

כלפיו דוקא מופנית דרישה מחודשת, דרישה שאינה נתבעת משאר סתם כל אדם. השגת? כבשת? אל נא תשמיט את הניצוח הגדול הזה מתחת ידך. ימי הנזירות צריכים לשמש זמן של אימון בפרישות מתענוגי עולם בטל ואילו אכן התעמל וקנה עצמה – כיצד לפרוש נהיה חלש אופי וכושל?

 

החסיד שאמר לרבו שצם ארבעים תעניות ועדיין לא זכה לגילוי אליהו, אמר לו הרב את המשל הבא:

 

משל משלו מושלים הבעל שם טוב, כך מספרת האגדה החסידית, היה רגיל בקפיצת הדרך. בשעה הכשרה היה מטפס עם כמה מבני חבורתא קדישתא שלו לעגלה הרתומה, מצוה את אלכסיי סייסו להפנות גב אל הסוסים ולהניחם לדהור כרצונם. ויותר משדהרו הסוסים התכווצה וקפצה להם הארץ תחתיהם, ובשעות מעטות גמעו מרחקים לא ישוערו עד שהיו מוצאים עצמם לפתע בעיירות ומדינות מרוחקות מאוד.

הבה ננסה להמחיש את תחושתו של אלכסיי הסייס. הגוי, לא היה לו שעון, וגם אילו היה, לא היה מבין בו שהשכלתו כולה הצטמצמה לעסקי סוסים.

והנה הוא יושב על מושבו בניחותא וצופה בדרך. וראה זה פלא! הנה ה'סטנציה' המרוחקת בה הוא נותן תדיר נופש לסוסיו היגעים ולגופו שלו המיוזע. נכנס לפונדק סועד לשובע נפשו ומוסיף ומפצה עצמו על טרחתו היגעה בכמה כוסות שיכר גדולות. אבל הפעם הזו שונה. אין עצמותיו מקומטות, הוא חש עצמו עירני ודרוך כמעט כשעת צאתו למסע. בטנו שבעה ואין גרונו ניחר, ולא תובע כוסית. הוא תמה איפוא, בנפשו: הכיצד?

ומסביר לעצמו שאך מקרה הוא, אולי שנת הצהריים המתוקה גרמה, או שמא כוס הוודקה הגדולה שהריק טרם הנסיעה.

אבל הנה הם שבים וחולפים 'סטנציה' מרוחקת עוד יותר ועוד אחת, ועוד אחרת בלתי מוכרת לו כלל, וטרם הכריעוהו טלטולי הדרך הוא מתמיה על עצמו: הכיצד?

וביותר הוא תמה על סוסיו היאך גמעו הם בזמן קצר כל כך מדינה שלימה? הוא כלל לא מעלה על דעתו לתלות את המאורעות המפליאים בנוסעיו הקדושים. הן הסוס והעגלה, שלו הם, והוא המופקד עליהם. פשיטא לו איפוא, שרק ידו שלו לבד בדבר. תמיהתו מתעצמת איפוא, עד שבאין מוצא אחר הוא מחליט בנפשו שהערב ארע פלא והערו לו מן השמים כוחות מחודשים מופלאים. מהיום אין הוא עוד סתם אדם בין אנשים. בעל מופת הוא! עושה להטים!

אף סוסיו אינם עוד סתם בהמות.

והנס המפתיע הזה, הכופל והשונה והמשלש עצמו לאורך המסע המופלא, הולך ומשכנע את אלכסיי בוודאות בוטחת שאכן כך, אין הוא כלל בשר ודם!

הוא משקיף מעתה על האנשים היגעים המתהלכים מתנשפים לצד הדרך כעל נמושות. ברי לו שהוא שונה מהם, נעלה מהם.

בהגיעם ליעד הצפון עמדו הסוסים מלכת. אלכסיי בהיותו משוכנע בעליונותו המלאכית היה סמוך שצמחו לו כנפיים. עובדה, הן אפילו סוסיו טסו בעטיו.

פרש איפוא את זרועותיו לצדדים וניתר בקלילות מעל עגלתו בקפיצה דוהרת וכמעט ריסק עצמותיו אלמלא נוסעיו שהושיטו לו כפיהם שקלטוהו והצילוהו.

ואנו מהיכן אכן נדע בעקבות מי התרחש הפלא? האם הנוסעים הלא שגרתיים הישובים בעגלה? או שמא אכן אלכסיי הגוי הבור הוא האחראי להתרחשות המופלאה?

לא יכולנו להכריע בדבר עד שראינו אותם כולם מתכנסים לאכסניא. הבעל שם טוב וחבורתו הקדושה נתיישבו לעסוק בתורה וסתריה ולערוך את ה'תקונים' הנדרשים אותה שעה, באותו מקום.

הסוסים הוכנסו לאורוה והתנפלו ברעבתנות על החציר, ואלכסיי אף הוא התיישב ליד הדלפק והחל ללגום בשקיקה כוסית ועוד כוסית.

עד כאן.

 

אילו אכן השיג הנזיר את אשר ביקש וקנה דרגות של פרישות וקדושה, אף בגמר נדרו לא היה נמשך עוד ללגום כוסית…

אמר לו הרב, האם אחר האוכל אתה מתנפל על האוכל כבהמה? סימן שנותרת אותו דבר…

 

אם הגעת למדרגות של קדושה, איך עזבת זאת ושבת לכוס היין וטומאת המת?

 

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה". (במדבר י, לג)

 

אחר כך ישנן ב' נונין המפרידות, ויהי בנסוע הארון, שהנוני"ן באו להפריד בין הפורעניות. (שבת קטז)

וצריך ביאור, היכן היא הפורענות הראשונה?

 

ביאור הרמב"ן (במדבר י, לה) "ויהי בנסוע הארון – עשה לו סימן מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו. ולמה כתב כאן, כדי להפסיק בין פורענות לפורענות, כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז א), לשון רש"י. ולא פירש לנו הרב מה הפורענות הזו שהוצרך להפסיק בה, כי לא נזכר כאן בכתוב פורענות קודם ויהי בנסוע הארון. ולשון הגמרא שם, פורענות שנייה ויהי העם כמתאוננים (להלן יא א), פורענות ראשונה דכתיב ויסעו מהר ה' (פסוק לג), ואמר רבי חנינא מלמד שסרו מאחרי ה'. וכתב הרב בפירושיו שם, בתוך שלשת ימים למסעם התאוו תאוה האספסוף להתרעם על הבשר כדי למרוד בה'. ואלו דברי תימה, שהרי פורענות ויהי העם כמתאוננים כתובה ראשונה ושל תאוה שניה, ושתיהן סמוכות. אולי סבר הרב שנכתבו שלא כסדרן, רמז על הראשונה באמרו "מהר ה'", כי שמא מעת נסעם חשבו לעשות כן, והפסיק וכתב את השניה ואחר כך חזר לראשונה. ואין בזה טעם או ריח:

אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה. והפסיק, שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות. וקרא החטא "פורענות" אף על פי שלא אירע להם ממנו פורענות. ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד":

הסבא מסלבודקא– והרי על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו?

אלא שלא חשו בקושי לעזוב את הר סיני.

 

והיכן מצאו זאת חז"ל? בביזת הים נאמר ויַסע אותם משה, כאן נאמר ויסעו– מעצמם. [שם, מאמר קיב בשם אור הצפון והרב שוואב] וניתן לדרוש זאת ממה שכתוב "ויסעו מהֵר [סיני]"

הגעת להר סיני, זכית לחוש אלוקות וקרבתו, כיצד אתה מסוגל עתה לעזוב הכל וללכת? ועוד בשמחה?

 

באר התורה בן עמרם פרשת בהעלותך:

מסופר על תלמיד של הסבא מסלבודקא ששאל את רבו אם הוא צריך להענות לבקשת הוריו בכפר שאין להם לא מנין ולא שליח ציבור לתפילת ימים נוראים והוא יכול להשלים להם חסרונות הללו.

והסבא ענה לו כי בודאי עליו ללכת ולאחר שובו של התלמיד הסבא לא האיר לו פנים.

שאל התלמיד את הרב וכי עשיתי דבר שאינו כשורה? והרי הכל היה על פי דעתו של הרב בחינת "על פי ד' יסעו ועל פי ד' יחנו"!

ענה לו הסבא ודאי שהיית חייב לנסוע אבל השאלה היא איך יכולת לנסוע!!! [כאדם שאומרים לו שעליו לנתח את אביו, והוא אומר נכון אני צריך, אך אינני מסוגל!]

ונראה דזה עומק דבריהם (נדרים ט, ע"ב) ששמעון הצדיק לא אכל מקורבן נזיר טמא, רק באותו קורבן של הנזיר מן הדרום.

ואמרו שם שכאשר רבו עליהם ימי נזירות הם מתחרטין.

ועומק הדבר הוא שהם מרגישים לחוצים מעלייתם להר ד' ורוצים להשתחרר מבחינה זו ולכן כאשר הדבר לא הלך לפי התוכנית שלהם ונטמאו באמצע ימי נזירותם הם מתחרטים.

אבל אותו נזיר מן הדרום שנדר לשם שמים אין אצלו חשש שהוא תוהה ומתחרט אלא מעונין להישאר בדרגת הר ד', לכן שמעון הצדיק אכל מקרבנו.

 

 

לא רק שיש קושי איך עזבת, אלא העוזב אחר עלותו גבוה, סכנתו גדולה לנפילה!!!

 

כשישראל עולין עולין עד לשמים, וכשיורדין יורדין עד לתהום. מדוע? משום שעלו גבוה, לאחר עליה גבוהה יש חשש יותר גדול לנפילה! לענ"ד.

שנה ופירש קשה מכולן. מדוע?

משום שכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, וכשפירש נותר לו יצר הרע גדול, אך הוא כבר אינו עוסק בתורה המגינה ומצילה, ואז הוא קשה מכולן…

בחור ישיבה שעוזב, נהיה גרוע מחילוני רגיל רחמנא ליצלן…

 

וזה שמצינו במגילת רות שאחר שערפה עזבה את נעמי, ירדה והתדרדרה ופגעו בה חייל של מאה איש וכלב כו' מדוע עד כדי כך? משום שהיא זכתה וראתה את האור. היית בבית נעמי, ואת קמה ועוזבת? הנפילה הרבה יותר קשה!

 

הרהורי תשובה גולד: וכמו שמבארים גבי הא דחסידים ראשונים. (ברכות לב, ע"ב) "תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת".

 

ובשלמא הא דהיו שוהין שעה אחת קודם שהתפללו, היה זה כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים כדאיתא שם במשנה (שם ל, ע"ב) אבל לשם מה היו צריכים לשהות אחר התפילה?

 

 ומבארים דמכיון שהיו חסידים הראשונים מגיעים בשעת התפילה להשגות גבוהות וכמו שכתוב בשולחן ערוך (אורח חיים סימן צח סעיף א).

וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כוח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה וכו'. עד כאן.

ולכן היו צריכים החסידים הראשונים שהות של שעה אחת כדי לחזור אל המציאות של שיגרת החיים, לאט לאט במתון ובנחת כדי שלא ליפול מגובה כה רב.

 

כך מצינו בתורה – כל מי שהגיע גבוה – סכנת נפילתו לבירא עמיקתא גדולה!

עשיו היה בהשגותיו כיעקב, וראשו נקבר במערת המכפלה, אך התדרדר לדיוטא תחתונה וחמש עבירות חמורות עבר ביום אחד. [יצחק הועיד לעשיו את התפקיד להיות הזבולון של יעקב! רק רבקה ידעה שלא יצא מזה כלום].

 

ירבעם בן נבט – כל חכמי ישראל לפניו כעשבי השדה, תנו רבנן: ירבעם היה שונה מאה ושלושה פנים בתורת כהנים, ולבסוף חטא והחטיא ועשה הרע מכל! (סנהדרין קג, ע"ב)

לבסוף בגלל שיקולי כבוד, חטא והחטיא את ישראל. ולא היה מי שהחטיא את ישראל כמוהו! ולעולם הנביא כשמספר על מלך רשע מודד האם היה כירבעם או שלא הגיע לחטאות ירבעם. בגינו גלו ישראל לבסוף מארצם.

 

בלעם הרשע יודע דעת עליון ויודע את בהמתו…

 

אלישע אחר – איתא בירושלמי שהיה רוצח תינוקות של בית רבן, ורבי מאיר שחביריו לא ירדו לסוף דעתו היה לומד תורה מפיהו!

מי שמשיג השגה – שידע שהוא מסוכן לא לירידה – אלא לנפילה רחמנא ליצלן!

 

חוכמת המצפון. בחוקותי בשם תורת הנפש: וכרעיון זה ראיתי בספר נתיבות עולם ממהר"ל מפראג ז"ל (נתיב התורה, פרק יא) המצוה היא שלמות האדם ולכן צריך שיעשה אותה בשלמות, גם כן כפי מה שהיא המצוה. וכאשר התחיל האדם בדבר צריך להשלים כולה ואם לא השלים את כולה נקרא כאילו פורש מן המצוה.

ועוד כי המצוה היא אלוהית בלתי גשמית והדבר שהוא בלתי גשמי לא יתחלק כי דבר גשמי מתחלק אבל דבר שהוא בלתי גשמי אינו מתחלק כלל. ולפיכך כאשר התחיל במצוה אומרים לו גמור.

 

ובס"ק דסוטה אמר רבי אמא ברבי חנינא כל העושה מצוה ולא גמרה ובא אחר וגמרה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. רבי אליעזר אומר אף מורידין אותו מגדולתו דכתיב: "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו". רבי שמואל בר נחמני אומר אף קובר אישתו ובניו.

 

ופירוש זה כמו שאמרנו כי המצוה שהיא השלמה, נמשך הכל אחר ההשלמה ולכך נקראת המצוה על שם מי שמשלים אותה לגמרי.

וכן למאן דאמר שמורידין אותו מגדולתו כי מאחר שהתחיל לקנות מעלה, היא המצוה שהיא מעלה עליונה, ופירש ממנה – נחשב שהוא יורד מן המעלה שהתחיל בה, לכך מורידין אותו מגדולתו גם כן. עד כאן לשונו.

וזהו יסוד תפלתו של דוד המלך עליו השלום שיאריך ימים בלי הפסק בעסקי התורה והיראה.

"אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים". [תורת הנפש]

 

 

נקודה נוספת:לא רק הרואה אור ודוחהו, אלא גם מי שמתמהמה. [קול מבשר זייטשיק]

הגמרא מספרת שפעם אחת היה נחום איש גם זו מהלך בדרך לבית חמיו והיה עימו משאוי שלושה חמורים: אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים.

"בא עני אחד ועמד לו בדרך ואמר לו: רבי, פרנסני! אמר לו: המתן עד שאפרק מן החמור. לא הספיק לפרוק מעל החמור עד שיצתה נשמתו של העני. הלך נחום איש גם זו ונפל על פני העני ואמר: עיני שלא חסו על עיניך – יתומו.

ידי שלא חסו על ידיך – יתגדמו.

רגלי שלא חסו על רגליו – יתקטעו וכו "

המאמר והסיפור מפליאים עד מאוד, אבל מצאתי פירוש המקיל על ההבנה בירושלמי, ששם מופיע הסיפור בקצת שינוי, דהיינו שנחום איש גם זו השיב לבקשת העני המוכה שחין כי ימתין לאחר שיחזור כנראה מבית חמיו, ואז יתן לו אוכל.

לפי פירוש זה מובן מאוד מה שנחום איש גם זו קיבל על עצמו עונשים כה חמורים ונוראים, משום שלפי גירסא זו אשמתו היתה בולטת בהרבה, לאחר שדחה כל כך את עזרתו ואיחר אותה לאחר חזרתו מחמיו.

אבל לפי גירסת הבבלי קשה מאוד להבין במה היתה אשמתו. הלא ירד מיד מן החמור לפרק את המשא בכדי להאכיל ולהשקות את העני. במה מצא את עצמו אשם עד שלא נתקררה דעתו והעמיס על עצמו עונשים כה חמורים בכל גופו? וכי מה יכול היה לעשות יותר בכדי להציל את חייו של העני?

נחום איש גם זו מצא בעצמו על עצמו תביעה של דק מן הדק. הוא האשים את עצמו על שאמר לאותו עני "המתן" כי היה לו מיד לקפוץ מן החמור ולפרק את משאו, ואותה מילה של "המתן" באה במקום הזריזות.

הוא מצא לעצמו פנאי להרהר ולומר "המתן" וזה הפחית מן ההצלה המהירה, ועיכב את העזרה החיונית אפילו למשך דקה או שניה, אותה שניה של אמירת "המתן" ואותו רגע יחיד טמון בו חיים ומוות. ברגע אחד יש שמתגלמים בו לפעמים חיים ארוכים ועולמות נצחיים.

 

והסבא מקלם זצ"ל אמר שהיה צריך שיהא מוכן בידו אוכל ומשקה וכל הצרכים, שמיד שיזדמן לו עני שיתן לו, ולא יהא צריך לחפש בתוך כליו עד שימציא לו להעני הצטרכויותיו, כדי שלא יצטרך העני לשהות.

שיהא מצוי תמיד תחת ידו כל מיני צדקה וחסד וכל מיני אמצעי הצלה.

"חנא בן חנילאי לא שקל ידא מן כיסא דסבר דלמא אחא עניא בר טובים ועד דמטו ליה לכיסא קא מכסיף". (ברכות נח:)

 

כשחלה הג"ר נפתלי טראפ זצ"ל ראש הישיבה בישיבת ראדין, נוצרה התעוררות גדולה בין תלמידי הישיבה להתפלל על בריאותו, וכל תלמיד התנדב יום או יומיים או שעות לימוד לזקוף לזכות החולה וכך מתווסף לו להחולה הרבה ימים של לימוד התורה.

לבסוף נכנסו התלמידים לביתו של החפץ חיים זצ"ל ושאלו כמה שעות הוא גם כן מנדב לזכות החולה?

הרהר החפץ חיים חישב וחישב ובודק את השעות שלו עד שהשיב ואמר לתלמידיו שהוא מנדב ר ג ע א ח ד.

השתוממו התלמידים לשמוע מרבם כמה חשוב אצלו רגע אחד עד שהיה צריך לחשוב זמן מה בכדי להחליט לנדב רגע אחד, שהוא אצלו כשנים רבות, וכאשר פשטה השמועה הזו בין תלמידי הישיבה התהוותה סערה גדולה והתעוררות חזקה לשקידת התורה כפי שלא היה מעולם בתקופת ההתמדה!

סיפור זה המחיש לנגד עיני כולם מה משמעותו של רגע אחד בחיים מה ערכו הגדול של רגע אחד של לימוד התורה.

 

"ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו, ועשיו אחיו בא מצידו". אומר הרשב"ם: "להגיד ניסים שנעשו ליעקב בא הכתוב. שאילו ה ק ד י ם עשיו לבוא רגע אחד קודם לא היה נתברך יעקב".

ואילו איחר יעקב לבוא לקבל הברכות לאחר שסירב והתווכח עם אימו רבקה הנביאה מפני שליבו לא נתן לו לרמות את אביו מטעם כוח האמת שניטע בו "תתן אמת ליעקב", ואילו היו ממשיך עוד את הויכוח עם אימו ומתעכב עוד לרגע אחד, כי אז היה אבוד ויחד עימו כל עם ישראל.

ברגע אחד תלוי היה כל גורל עם ישראל בעתיד אם להיוולד או חס ושלום לא. רגע אחד ויחידי זה קובע ויוצר עולמות משקל של רגע אחד שקול כעולם מלא.

 

"ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלוקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו".

תניא אחרים אומרים: מפני מה גרים מעונין בזמן הזה, ויסורים באים עליהם? מפני ששהו עצמן להיכנס תחת כנפי השכינה.

 

ויש להבין מה היא האשמה הגדולה שמאשימים בה את הגרים על שנתאחרו ונשתהו בזמן לבוא ולהתגייר?

האם יש בכלל חיוב על מישהו מאומות העולם לבוא ולהתגייר עד שיהיו נתבעים על איחור בזמן לבוא ולעשות הגירות? והרי ידענו ההיפך מזה, שאנו זהירים מלקבל הגרים. אנו עוד דוחים אותם מלכתחילה מלהתקבל ואין אנו להוטים אחריהם ואחרי גירותם.

וכעת אנו שואלים אותם מדוע לא באתם קודם?

 

הרוצה להתיך מתכת או כלי זכוכית בכדי להפכם לצורה אחרת חייב ליצוק ולעצב את החומר המותך בזריזות, מכיון שאם יהיה איחור או תחול הפסקה בין ההיתוך והחימום לבין עיצוב ויציקת הצורה החדשה הרי כל המשימה תהיה לבטלה כי החומר המותך מתקשה ולא יוכל לקבל יותר את היציקה ואת העיצוב החדש. כן גם עם הגר, שאם יחול איחור בין ההתעוררות וההתרגשות שכבר נתמלא בהן במידה גדושה לבין ביצוע מעשה הגירות, כי אז נתחמצו אצלו הרגשותיו ונתיישנה ההשתוקקות, והצטננה ההתלהבות וכוח המשיכה הכוסף להתדבק באמת ובקדושת עם ישראל, והגירות לא תהיה אז שלמה ורושם זה יורגש בו!

 

אומרים המפרשים ששורש דוד נכתב שלוש פעמים בתנ"ך, בבנות לוט, בתמר, וברות. וכולם היו בהשגחה נפלאה שברגע אחד ושבריר שניה היה ניתן להפסיד הכל:

בנות לוט בעיכוב מועט היו יודעות שהעולם לא נחרב ולא היו מתעברות מאביהן.

יהודה, אמרו חז"ל שהלך בדרך והמלאך החזירו.

וכן בבועז עוד מעט היה מת. [ולו היה מתעכב יום אחד מלהזדרז לא היה משיח בא לעולם. ועל אלה האומרים עת לעשות לה'– ואין להזדרז- אומר דוד הפרו תורתך…] וזהו יסוד האמונה בביאת המשיח שבבוא הזמן לא יתעכב אף לא זמן מועט.

היום אם בקולו תשמעו.

תלמוד בבלי מסכת שבת (פח, ע"א)

"ויתיצבו בתחתית ההר" אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה, מוטב. ואם לאו, שם תהא קבורתכם.

 

צריך ביאור, מדוע שם ולא כאן?

ישראל אמרו מיד נעשה ונשמע, מה המעלה הכל כך מיוחדת בכך?

"ליני הלילה והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי ה' שכבי עד הבקר" (רות ג, יג)

כאשר פנתה רות אל בועז ואמרה כי רצונה הוא להקים שם למחלון ובגלל זה ביקשה להינשא לגואלה הקרוב, אמר לה בועז: עכשיו כבר לילה, ליני הלילה "והיה בבקר אם יגאלך טוב" שמו של הגואל הקרוב היה טוב "ואם לא יחפוץ לגאלך" אז "וגאלתיך אנכי".

 

אמר על כך מרן החפץ חיים זצ"ל שמוסר גדול יש ללמוד מבועז

שהרי בועז באותה עת היה בגיל ארבע מאות שנה, ומצד ההיגיון אדם שחי חיים כל כך ארוכים גומר בליבו שכנראה יחיה לפחות עוד מאה שנה, ובכל זאת כאשר מזדמנת לפניו מצוה שכזו להקים שם לנפטר הוא לא מתמהמה ומבטיח לרות שמחר בבוקר שהיא השעה המוכשרת למצוה זו רק למחרת בבוקר יכל לגשת לדבר עם טוב שיגאלנה ולא יאחר. ואכן כך עשו, ובאמת לאחר מכן מיד נפטר.

אילו בועז היה מתמהמה עוד יום אחד בלבד לא היה זוכה להקים מלכות בית דוד ומכיון שהזדרז זכה להקים שלשלת מלכים לעם ישראל !!!

 

 

ומעשה ביהודי מסורתי שבניו סטו מדרך הישר, לעת זקנתו כשחש שקרב יום פקודתו גמר בליבו לתרום את רוב הונו העצום לישיבה מסויימת.

נפגש עם ראש הישיבה וסיכמו ביניהם שלמחרת יפנו אל עורך דין פלוני בשעה ארבע אחר הצהרים ויעשו חוזה כדת וכדין כדי שלא יוכלו היורשים לערער על כך.

למחרת בבוקר נדהם ראש הישיבה לראות מודעות אבל המבשרות על מותו של האיש. ואז אמר לתלמידיו "כמה גדלו דברי חכמים שאמרו: מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה", שאילו היה מזדרז אתמול לערוך החוזה היה זוכה למעלה העצומה של החזקת התורה וזוכה לחיי עולם הבא ומעתה מי יודע לאלו הבלים יבזבזו את כספו שעמל עליו כל ימי חייו [טובך יביעו ].

 

היום אם בקולו תשמעו. 'שם' תהא קבורתכם. את רצון ה' צריך לעשות כאן ומיד בצורה מוחלטת, זהו נעשה ונשמע.

אם נמתין עד שנשמע, נתמהמה, ואז יש סיכוי שלא נעשה בסוף…

[הקדמה לח"ה בטובך יביעו] – המעשה ביהודי שביקש להחזיר את אחיו בתשובה שישמור שבת ולאחר שכנועים היה מוכן לקבל לשמור שבת, אך מהשבת שלאחר הבאה היות ויש לו טיסה חשובה מצרפת לארה"ב שקשורה גם לעסקים והיא תהיה בשבת.

 

התחלתי לשכנעו שיוותר, ובפרט שידעתי שאם הוא לא יתחיל מיד יש סיכויים גדולים שלא יתחיל כלל… [צא הלחם בעמלק מחר, שיטתו של היצר הרע אינה לומר "אל תעשה", אלא: "תעשה מחר…" ואז אתה כבר ממילא לא תעשה… ולכן 'היום' אם בקולו תשמעו]

אולם דברי עלו בתוהו והוא אף אמר שאם אלחץ יחזור בו אף מהסכמתו העקרונית לשמור שבת.

הנחתי לו והתחלתי להתפלל לקודשא בריך הוא שיסייע שאחי ישמור את השבת הקרובה. ביום שישי אחי מתקשר אלי ואומר הטיסה נדחת ליום ראשון, בחברה היו עיצומים ולא יהיו כלל טיסות בשבת… מדובר בחברה שבה מעולם לא היו עיצומים ומנהליה התנגדו באופן עקרוני לשביתות מכל סוג. פעם ראשונה בהיסטוריה של החברה.. למדנו שני דברים:

א- מה כוחה של תפילה. מאות אנשים שהיו אמורים לטוס נשארו בשל תפילה של יהודי שביקש שהטיסה תתבטל…

ב- כמה היה חשוב לו לא לדחות את הקבלה של אחיו, שאם היה הדבר נדחה יתכן וכלל לא היה שומר שבת. כך על האדם לפעול מיד ללא דחיות, שאז מי יודע האם הדבר יהיה ראוי להתקבל.

 

תוספת מפנינים פרשת ויחי תשע"ב:

"ויברכם ביום ההוא לאמר" (בראשית מח, כ)

מהו הדיוק ״ביום ההוא לאמור״? חשבתי לפרש על פי דבריו הנפלאים של הגה״ק בעל החתם סופר זי״ע בהסבר הפסוק ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם חיים כולכם היום״ (דברים ד, ד), שעצה טובה נותנת התורה בפסוק הזה לאדם איך להתגבר על יצרו!

כי אם האדם מעלה על ליבו שיחיה שבעים שנה ויצטרך תמיד ללא הרף ללחום עם היצר הרע, יכול הוא בקלות להתייאש ולבוא לידי מסקנה, שלא כדאי להתנגד לו, כי ממילא לא יוכל להכניעו ולהתגבר עליו. אז איך יתנהג?

אלא יאמר ויחשוב בליבו: אני, אין לי לחיות אלא את היום הזה בלבד, וביום הזה אני לא שומע לעצת יצרי. יום אחד זה לא כל כך נורא, וכך בכל יום יאמר לעצמו מחדש: רק היום ותו לא! וכך יוכל להתגבר על יצרו בנקל ולא ישבר מכך שמחכה לו עוד שבעים שנה…

וממשיך וכותב: שזה מה שכתוב בפסוק: ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם״ – אם רצונכם להיות דבוקים בה׳ אלוקיכם ולנצח את היצר הרע, העצה לכך היא: ״חיים כולכם ׳היום׳״ – תחשבו כל הזמן בליבכם שאתם חיים רק ״היום״ בעולם, וממילא תצליחו להיות דבוקים בתורה ללא שום פחד וחשש… וזהו הפשט גם כאן: ״ויברכם ׳ביום ההוא׳ לאמר״ – שברכם יעקב שיהא רגיל בפיהם לאמור: ״ביום ההוא״ – שאין לנו אלא אותו יום בלבד, ורק כך

תוכלו לנצח את היצר הרע.

וממילא אם ככה תעשו, תזכו: ״כי בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה… ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל וכו' (בראשית מח, כ).

 

הרה״ק רבי אשר מקרלין זי״ע היה אומר: ״ויברכם ביום ההוא לאמור״ – היינו, ברכם שלא לומר למחר אעשה, כי אם היום דווקא, ושלא לחשוב על יום מחר, כי אם על היום הזה…

 

יש את האמרה הידועה הקשורה לענין הנ״ל, על הפסוק ״ויאמר משה אל יהושע: בחר לנו אנשים וצא והלחם בעמלק, מחר אנכי נצב על ראש הגבעה״ (שמות יז, ט).

דרכו של עמלק היא לקרר כל התלהבות והתעוררות של קדושה באדם – ״אשר קרחה בדרך״, ולכן כשמגיע איזה רצון והתעוררות לאדם לעשות מעשה טוב, או לקבל קבלה טובה, מיד מגיע היצר הרע שהוא עמלק, ואומר: למה לך כבר ברגע זה להתחיל? תתחיל מחר! ולמחרת כבר מתפוגג הרצון והחשק שהיה באותו זמן של ההתעוררות. וזה מה שאמר משה רבינו ליהושע, צא והלחם בעמלק מחר! חייבים להילחם בעמלק – היצר הרע שדרכו לדחות כל דבר למחר!

אבל אנו צריכים כנ״ל – ״ביום ההוא לאמר״ באותו רגע להכניס את שלהבת התעוררות לידי מעשה ואמירה ולא לדחות ליום המחר…

 

גם רות מזדרזת

 

"ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלוקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו"

"תניא ,אחרים אומרים מפני מה גרים מעונין בזמן הוה ויסורים באים עליהם? מפני ששהו עצמן להיכנס תחת כנפי השכינה"

 

ויש להבין, מה היא האשמה הגדולה שמאשימים בה את הגרים על שנתאחרו ונשתהו בזמן לבוא ולהתגייר?

האם יש בכלל חיוב על מישהו מאומות העולם לבוא ולהתגייר עד שיהיו נתבעים על איחור בזמן לבוא ולעשות הגירות?

והרי ידענו ההיפך מזה, שאנו זהירים מלקבל הגרים. אנו עוד דוחים אותם מלכתחילה מלהתקבל, ואין אנו להוטים אחריהם.

ואחרי גירותם, אנו שואלים אותם מדוע לא באתם קודם?

 

הרוצה להתיך מתכת או כלי זכוכית בכדי להפכם לצורה אחרת חייב ליצוק ולעצב את החומר המותך בזריזות, מכיון שאם יהיה איחור או תחול הפסקה בין ההיתוך והחימום לבין עיצוב ויציקת הצורה החדשה הרי כל המשימה תהיה לבטלה כי החומר המותך מתקשה ולא יוכל לקבל יותר את היציקה ואת העיצוב החדש. כן גם עם הגר, שאם יחול איחור בין ההתעוררות וההתרגשות שכבר נתמלא בהן במידה גדושה לבין ביצוע מעשה הגירות, כי אז נתחמצו אצלו הרגשותיו ונתיישנה ההשתוקקות, והצטננה ההתלהבות וכוח המשיכה הכוסף להתדבק באמת ובקדושת עם ישראל, והגירות לא תהיה אז שלמה ורושם זה יורגש בו!

 

 

 

"שם תהא קבורתכם"- מדוע לא כאן? אדם כל ימיו דוחה דברים, מחר ילמד, במבחן הבא יתאמץ, בכיתה הבאה ישקיע, בעבודה הבאה, בזמן הבא, עם הילד הבא יצליח, ומחר יתחיל בדיאטה, ובשבוע הבא יתחיל ללכת קבוע לשיעור, ובחודש הבא יפריש מעשרות…

אם אינכם מקבלים את התורה מיד, ותמיד תדחו הכל ל"שם", אזי "תהא קבורתכם". מי שלא עושה היום, לא יעשה גם מחר. הכרתי אדם שבמשפחתו הייתה אלמנה, וסייעו לה בני המשפחה בשיפוץ ביתה, וביקשו גם ממנו, שהוא בעל נכסים, והוא השיב שלא יתן עכשיו, אבל הוא יתן את החלונות. עד היום מחכים לכסף.

הכרתי אדם שקיבל פיצויים של מאה אלף שקל על תאונה שעבר, וידע שעליו להפריש מעשר כספים, אולם הוא אמר שכעת הוא צריך לכסף לדירה, והוא בעתיד יתן בתשלומים. מיותר לציין שקופת המעשר עדיין ממתינה להבטחה…

המסקנה – ועתה ישראל מה ה' דורש מעמך. ועתה.

 

גם רות יודעת סוד זה והיא אינה מתעכבת בגרותה ומיד באה להסתפח עם נעמי. מהיכן היתה לרות את הידיעה הזאת שעליה לדבוק בנעמי מיד ולא להתמהמה? מילא בועז מישראל הוא?

 

"ותקרא את שמו מואב"

 

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא (לח, ע"ב)

"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, אפילו שכר שיחה נאה.

דאילו בכירה דקאמרה מואב, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. מלחמה הוא דלא, הא אנגריא עביד בהו!

צעירה דקאמרה בן עמי, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם. כלל! דאפילו אנגריא לא תעביד בהו.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה קדמתה ארבע דורות לישראל. עובד, ישי, ודוד ושלמה. ואילו צעירה עד רחבעם דכתיב ושם אמו נעמה העמונית".

 

הצעירה נענשה שצאצאיה התגיירו רק ארבע דורות אחרי אחותה גם עונש זה מהווה מידה כנגד מידה למעשיה. אם הבנות החליטו כי עליהן לעשות מעשה כדי לקיים את המין האנושי, למה חיכתה הצעירה עוד לילה? היסוסה מראה שהיא העדיפה קודם לראות אם אחותה תצליח, אבל למעשה על אדם להזדרז לקיים מצוה בלי להסס!

חז"ל אומרים "זריזים מקדימים למצוות" כאשר המצוות חשובות בעיני האדם הוא אינו דוחה את ביצוען הוא רץ לקיימן שמא יאבד את ההזדמנות. (הוספה: י"א שאם יעשה כן, אז המזל מלמעלה יגיע אליו גם במהירות מידה כנגד מידה. ולכן זריזים מקדימים למצוות ר"ת מזל) התנהגות כזאת מראה שהמצוות חביבות בעיניו והוא משתוקק לעשותן.

מאחר והקטנה לא קיימה את המצוה בזריזות עונשה היה שה' האט את הבאת צאצאיה ליהדות, והיא היתה צריכה לחכות ארבעה דורות נוספים לזכות הזו, וזו המידה כנגד מידה.

אחותה הבכורה קיבלה שכר ועונש על שני מעשים שונים, מחד היא קבלה שכר על זריזותה בקיום המצוה מאידך לאחר שקיימה אותה, נענשה על חוסר צניעותה. מכאן אנו למדים שעבירה אינה מבטלת מצוה ושכר על קיום מצוות נשאר בידינו תמיד.

 

וזהו יסוד האמונה בביאת המשיח שבבא הזמן לא יתעכב אף לא זמן מועט.

הרב כהנמן מאחר את הרכבת והולך להתפלל.

 

פרשת נשא

המתגבר ביצרו – לעומת הרודה ביצרו

״לכתחלה, אריבער [-מלמעלה]!״ והגדת עמ' 81

חז"ל אומרים: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה (בניוולה ובושתה – רש״י) יזיר עצמו מן היין ('שהיין מביא לידי קלות ראש והוא גרם לה – רש״י).

וכמו שאמרו בענינה: הרבה יין עושה שדרשו: ״כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים״ (משלי כג, לא).

כל הנותן עיניו בכוס, כל עריות כלן דומות עליו כמישור.

ויש להבין, אמת שהיין עלול לגרום למכשולות רבים, אבל עינינו הרואות שהתורה לא אסרה את שתייתו. אדרבה, ברכתו יחודית כיון שהשתנה למעליותא (ברכות לה, ע״ב) ומשמח לבב אנוש (תהלים קד, טו) משמח אלוקים ואנשים (שופטים ט, יג), שאין אומרים שירה אלא עליו (ברכות לה, ע״א). ומיעוטו יפה (גיטין ע ע״א, כתובות סה ע״א), מבריא (בבא בתרא נח, ע״ב) ומפכה (סנהדרין ע ע׳׳א). ומדוע על הרואה סוטה בקלקולה להזיר עצמו מן היין?

תשובת הדבר, בספור מעשה:

הרב מפוניבז׳ איבד כמעט את כל משפחתו בשואה, ואת תלמידיו שהם כבניו. במכלול מקומות התורה שהקים בפוניבז׳, תלמוד תורה וישיבה קטנה, ישיבה גדולה וכולל אברכים ומוסדות חינוך לבנות, למדו כאלפים חניכים!

הכל הפך לעיי חרבות, עלה בעשן המשרפות. והרב מפוניבז׳ הבליג על יגונו ונחלץ לקומם ההריסות.

כבר לא צעיר היה, ולא בריא. אבל הקים ישיבה קטנה וישיבה גדולה וכולל אברכים ואת ״בתי אבות״ לילדי העולים, וכיתת רגליו בגולה, ממש חיזר על הפתחים, וזכה ליחס לועג ומשפיל. אלו נדו על חלומות ההבל ואחרים חששו שחלומותיו יתממשו… החסרים בטלנים הם?

מקושש היה דולר ושנים, ולא רפתה רוחו. נקש על הדלתות ועל הלבבות, אם לא הלהיב אחרים הלהיב את עצמו.

מתי רפתה רוחו, מתי נשבר? כשחזר ממסע ואין חצי תאותו בידו, ובדרכו משדה התעופה לבני ברק עבר דרך אוניברסיטת ״בר אילן״ וראה שמקימים שם מבנה פאר נוסף, מנקר עינים.

 עשה דרכו לבית ה״חזון איש״ והתמרמר בתסכול, מדוע דרך רשעים צלחה? מדוע אין כסף נחשב שם, ידי הנדיבים פשוטות לרוחה, ״מנציחים״ שם את זכר הוריהם.

וכי מה ילמדו, זואולוגיה לעילוי נשמתם? אם לא לימודי כפירה. ואצלנו מתקיים פתגם הרמב״ן (באגרתו מארץ ישראל) שכל המקודש מחברו חרב מחברו, ובקושי מקושש הוא ללחם לאכול עבור התלמידים!

ענהו ה״חזון איש״ באורך רוח: התורה מצוה בענין ערי מקלט ״תכין לך הדרך״ (דברים יט, ג). ופרש רש״י: ״מקלט״, ״מקלט״, היה כתוב על פרשת דרכים. הציבו תמרורים. ובמדרש (מדרש תהלים, כה) אמרו, שעל כל מיל ומיל היה תמרור שהורה לכיוון עיר המקלט.

ויש להבין: מדוע לא היו תמרורים כאלו שהורו את הדרך לירושלים, לבית המקדש, עבור עולי העולים ומקריבי הקורבנות, ועבור כל העולים שהביאו את כל מעשרותיהם ולהתעלות, ללמוד ליראה (יעוין בתוספות בבא בתרא כא ע׳׳א)? (איזה ד"ה?)

יתר על כן, לא זו בלבד שהתורה לא מצוה על תמרורים בדרך לירושלים, אלא עוד מצוה שלא יהיו תמרורים וציוני דרך. שנאמר: ״אל המקום אשר יבחר ה׳ אלוקיכם לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה״ (דברים יב, ה). וכתב הרמב״ן: ״לשכנו תדרשו״, שתלכו אליו מארץ מרחקים ותשאלו: אנה דרך בית השם?"

מדוע?!

אלא שאם עלה אדם לירושלים ואיבד דרכו במשעולי ההרים, אדרבה, שיפנה לעוברים ושבים או לכפר הקרוב, יספר שהוא בדרכו לירושלים וישאל על הדרך. ואז יראו שרבים העולים לעיר הקודש והמקדש, ויושפעו גם הם לעלות ולהתעלות.

אבל אם אדם רצח, ולו בשוגג, לא רצה הקדוש ברוך הוא שיפנה אל אדם ויספר שהרג, ושעליו לגלות, וישאל לאן. כי אז יסתגלו למציאות העבירה, לשכיחות הרציחה, ותשתרש תחושת זילות חיי אדם!

מבינים אתם, אמר לו ה״חזון איש״, דוקא משום שאין הבורא יתברך חפץ בחולין ובחוכמות החיצוניות נתן להם תומכיהם בשפע, נדיב אחד תורם מבנה שלם ודיו.

אבל בענין התורה, הכרת חשיבותה וערכה והזכות בתמיכתה, ביקש הקדוש ברוך הוא לזכות כמה שיותר יהודים שהרב מפוניבז׳ יתדפק על דלתם וישוחח עימם וילהיבם. ויתנו אך מעט, כדי שימשיך ויתדפק על דלת היהודי הבא

וה״חפץ חיים״ זצ״ל הסמיך לכך פסוק. לעולם, אמר, תלמיד חכם גאון וצדיק, מה הנאתו בעולמו? פת במלח ועמל התורה, חידושיה ומערכותיה, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא.

מה דוחף אותו להקים ישיבה ולהיכנס לשאת בעולה, ולסגור את הגמרא, ולצאת ולחזר על פתחם של נדיבים? על כך נאמר (תהלים קיא, ה): ״טרף נתן ליראיו״. מלשון: ״מי ישלו ומי יטרף״ (פיוט ״ונתנה תוקף״), ויטלטל, וטירוף הדעת, שהרי שיגעון הוא להיטלטל כך.

ומדוע דחפם הקדוש ברוך הוא לזה? משום: ״יזכור לעולם בריתו״. בקש שברית התורה (שקרויה ברית, נדרים לב, ע״א) תודע בעולם כלו, גם ליהודים הרחוקים!

כך סיפר לי הרב מפוניבז׳, ובסיפורו הבנתי את דברי הגמרא. אם רואים אנשים שעולים לרגל, מסתגלים לרעיון העליה לרגל. וכמו שאמרו (ירושלמי סוף ברכות, קהלת רבה) שאלקנה אבי שמואל היה עולה בכל שנה לרגל לשילה בדרך אחרת, כדי להרגיל את ישראל ברעיון העליה לרגל. ואם רואים רוצחים, מסתגלים לדלות החיים. וכמו שאמרו שבגלעד שכיחי רוצחים, ולכן מתרבות שם גם הרציחות בשוגג (מכות ט, ע״ב). ואם כן, כשרואים מציאות של סוטה, גם אם בקבלת עונשה, עלולים להסתגל להפקרות!

ולאדם כזה היין מהוה סכנה שבעתים, ועליו להינזר ממנו. וכמו שהורה אליהו הנביא: ״לא תשתכר, ולא תחטא״ (ברכות כט, ע״ב).

אבל זאת נשאל: די היה לרואה סוטה בקלקולה שישבע שלא ישתה יותר מכוס יין ליום [שכוס אחת יפה, אבל ביותר מזה אורבת סכנה (כתבות סה ע״א)]. מדוע יזיר עצמו כליל, ואף מענבים חרצנים וזגים, וגם מטומאה ותספורת, ויחייב עצמו בקורבנות?

בגמרא (סנהדרין קיא, ע״ב) אמרו, שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות עטרה לכל צדיק וצדיק.

וביאורו, לשני סוגי צדיקים: לרודה את יצרו ולמתגבר ביצרו.

ויש להבין: מה בין הרודה, למתגבר?

פרש רש״י: הרודה ביצרו, שבועט ביצרו וחוזר בתשובה מן העבירה שעבר.

והמתגבר ביצרו, שמרגיז יצר טוב על יצר הרע. אם היצר הרע אמר לו: 'עשה עברה זו', לא דיו שנמנע מן העבירה, אלא הולך ועושה מצוה. ומתגבר, עדיף מרודה. עד כאן לשונו.

לאור זאת נבין את התשובה לענייננו.

הנזיר קרוי ״קדוש״ (במדבר ו, ה), ״נזר אלוקיו על ראשו״ אם תקפו היצר בראותו סוטה בקילקולה וימנע מן היין או ישתה כוס אחת בלבד, יהא זה בגדר ״הרודה ביצרו״ גרידא.

ואילו כאשר בתגובה עוד מתעלה הוא ומתקדש, ומסיים בהבאת קורבנותיו, הרי זו בחינת ״המתגבר על יצרו״! [א.ה. לא רק מתרחק מעבירה, אלא עושה מצוה! מקדש עצמו במותר ולא שותה גם כוס אחת! מביא קרבנותיו!]

זהו שסיפר שמעון הצדיק (נדרים ט, ע״ב): "פעם בא נזיר מן הדרום [להביא קורבנות נזירותו ולגלח שערו] וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקוצותיו סדורות לו תלתלים.

אמרתי לו: ״בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה?״

אמר לי: ״רועה הייתי לאבא בעירי. הלכתי למלאות מים מן המעין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי וביקש לטרדני מן העולם. אמרתי לו: 'רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שעתיד להיות רמה ותולעה? בשבועה שאגלחך לשמים!'

מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו. אמרתי לו: ״בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: ״איש כי יפליא [יעשה דבר פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם (ראב״ע)] לנדור נדר, נזיר להזיר לה׳״ (במדבר ו, ב)!"

ואינו מובן. היצר גירהו בשיערו הנאה. ומה עשה, נדר נזירות. ומה פירושה, שבמשך חודש ימים אסור לו לגלח שיערו! פלאי פלאות!

תשאלו: ומה היה עליו לעשות? והתשובה: היה לו לגזוז שיערו מיד!

אין לו שם מספרים? ישבע שיגזוז היום את השיער!

אבל עכשיו, מובן!

אילו היה גוזז את השיער, היתה זו בחינת ״הרודה ביצרו״. עכשיו, שעוד נדר נזירות, נעשה השיער לחפצא של מצוה ובסופו יגלח לשמים, ובמקום הסתת היצר יתעלה לקדשה. וזו בחינת ״המתגבר על יצרו״!

וכשנעיין בדבר נמצא, שבחינות אלו של ״הרודה ביצרו״ ו״המתגבר על יצרו״ אינן רק כשאינו חוטא, אלא גם אם חטא ושב בתשובה, יש תשובה בגדר ״הרודה ביצרו״ ותשובה בגדר ״המתגבר על יצרו״. והן מקבילות לתשובה מיראה ותשובה מאהבה.

שבתשובה מיראה מתחרט הוא על המעשה שעשה, ותו לא. אבל בתשובה מאהבה מבין הוא כי רע ומר עוזבו את ה׳ ומתאמץ לעבדו בכפל כפלים, לכפר על העבירה שעבר. בגדר: ״אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוות״ (ויקרא רבה כא, ה)!

ונבין מדוע בתשובה מיראה זדונות נעשות לו כשגגות, ובתשובה מאהבה נעשות לו כזכויות (יומא פו, ע״ב).

ולכאורה, די היה שימחקו לגמרי, ויתכפר לו כליל. אבל מה ההבנה בכך שעוד יקבל שכר עבור העברה?! ברם, זה ענין ״המתגבר על יצרו״, שעוד מכביר מצוות לעומת הסתת היצר. ואף כאן, ״המכשול אור בהיר״ (״מדרגת האדם״, בשם החכם) ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם (גיטין מג, ע״א). ונמצא שהעברות ותשובתן היו ההכנה והסיבה להתעלותו, וכמכשירי מצוה. ולכן נעשות לו כזכויות! [א.ה. מעין זה במכתב מאליהו לגרא"א דסלר].

המלכות הרישעה ברוסיה זממה להכחיד את היהדות, ורדפה בחרי- אף את שומריה. אנו פעלנו ככל יכולתנו להפר עצתם ולקלקל מחשבתם. אני בדרכי, וגיסי בדרכם. ומהם שמעתי את הסיסמה שהבעירה את הלבבות והציתה להבות: ״לכתחילה, אריבער״. לאמור: כשאתה נתקל במכשול, אתה מנסה לגבור עליו, למצוא את המפתח לשער הנעול, לנסות לפורצו, או לעקוף אותו. אם אי אפשר, מטפסים ומדלגים מעליו ״אריבער״, כלומר: מלמעלה.

וברוסיה היתה הסיסמה: ״לכתחלה, אריבער״, אדרבה, מראש נעפיל ונטפס – [רוצה לומר לא רק כשאין ברירה, אלא זו תהיה הדרך מראש!]

כי לגבור על המכשול, זו בחינת ״הרודה את יצרו״. ואילו לטפס מעליו, זו בחינת ״המתגבר על יצרו״!

 

פרשת נשא

ללא גדרות וסייגים – הנפילה בטוחה!

הרואה סוטה בקלקולה

"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אישה כי יפליא לנדר נדר להזיר לה'" (במדבר ו, ב)

פירש רש"י למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף. עד כאן לשונו.

עצה זו נתנה התורה לכל ישראל קטן כגדול. כאשר רואה אדם סוטה בקלקולה, מעשה מתועב ומשוקץ, עליו לפחד על עצמו. וגם אם נמצא במצב של תכלית הריחוק מאותו הקילקול צריך להיזהר ולברוח משתיית יין.

מה חמורה היא ראיה אחת?

וביותר יש להתעורר שהרי רש"י פירש מהו הרואה סוטה בקלקולה? לא בסתירתה ולא במיתתה אלא בקלקולה, היינו בבושתה, שמביישים אותה במעמד שתיית המים, ואפילו אם היא טהורה מגלים ראשה ופורמים בגדיה, ואף על פי כן מצווה עליו לפרוש מהעולם הזה כדי שלא יבוא לידי כך.

 

הקשה הרב שך זצ"ל: לכאורה היה די במוסר השכל שהיה מקבל כאשר רואה את עונשה החמור של הסוטה כאשר צובה בטנה ונופלת יריכה והיה די בזעזוע שכזה למנוע מלחטוא ולמה יש צורך ביזיר עצמו מן היין?

אלא למדונו חז"ל שאם אדם אינו משים את עצמו בתוך מסגרת של סייגים ומשמרות לא יועילו לו התרשמויות או זעזועים, ובשעה שיתקפנו יצרו הרע לא יוכל לעמוד בניסיון.

החינוך היחידי המועיל לו לאדם הוא הגדרים שהוא גודר את עצמו בטרם בוא הניסיון. כי בשעת הניסיון עצמו הוא שוכח מכל מה שראה וידע ונופל בקלות ברשתו של היצר הרע.

ולכן עצה נתנו חז"ל למי שעבר עליו זעזוע בראותו את הסוטה שאם ברצונו למנוע את עצמו ולהיות בטוח שהוא לא יבוא למכשול, יזיר עצמו מן היין! המשמרת שמוסיף האדם על משמרת ה' היא הגורם היחידי שמסוגל לעוצרו בשעת ניסיון!

ציור נאה הביא הסבא מקלם זצ"ל ללמדנו שלא יועיל לאדם בעל תאוה אפילו אם יראה בעיניו דברים מכוערים, מובא במדרש:

פילוסוף אחד, אביו היה שיכור ושותה יין לרוב, והיה לו ממנו בושות גדולות, ורצה בנו להרתיעו לבל ימשיך את מעשיו אלו, והביאו פעם לראות שיכור אחד שהתגולל ברחוב בקיאו וליכלוכו, ואיך הוא משוקץ בעיני בני אדם הרואים אותו בניוולו. והנה רואה אותו פילוסוף את אביו במקום להירתע, גוחן אצל השיכור ולחש באוזנו: "הגידה לי איפה השגת יין כל כך טוב" ?

המגיד מדובנא עומד על כך שמצינו שהאריכו חז"ל בכמה מקומות בחומרת הנדר ובאיסור לנדור עד שאמרו חז"ל (נדרים כ, ע"א) וכן פסק בשולחן ערוך ריש הלכות נדרים אל תהי רגיל בנדרים, כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע ונקרא חוטא.

ומאידך אמרו באבות (פרק ג, משנה י"ג) נדרים סייג לפרישות.

היינו שכדי להגיע למידת הפרישות הדרך היא הנדרים. ואיך נפרש זאת?

ביאר המגיד על פי משל: מעשה בשני עניים האחד היה חוטב עצים והשני גנב, ולשניהם היו בנות שהגיעו לפירקן.

חוטב העצים השיא את בנותיו בכבוד ונתן להן ככל הנהוג, ואילו בביתו של הגנב ישבו הבנות ושערן הלבין.

באחת ההזדמנויות פנה הגנב לשכנו והפציר בו שיסביר לו הכיצד עני ואביון שכמותו מצליח להשיא בנותיו בכבוד ולתת להן מוהר ומתן לרוב בעוד שבנותיו הוא נותרות בביתו?

השיב לו שכנו מנהגי הוא מיום שנולד לי ילד אני עושה לעצמי תיבה קטנה סגורה במנעול, וכל יום ויום אני מכניס לתוכה אגורה אחת.

כאשר הילד מגיע לפירקו אני פותח את התיבה ויש לי בעבורו די ממון לצרכי הנישואין. אם כמנהגי תעשה וגם יהיה לך ארגז סגור ונעול תוכל לקבץ ממון ולהשיא ילדיך בכבוד!

הגנב כאשר שמע את דברי שכנו פרץ בצחוק ואמר עצה טובה היא בשבילך כי כאשר אתה מכניס את המטבעות לארגז הן יהיו מונחות שם עד שיגיע הילד לפירקו ואפילו אם תהיה דחוק מעט לא תיגע במנעול לפותחו, אבל אני הרי כל עסוקי בגניבה, התמחותי היא בפתיחת מנעולים אשר אחרים נעלו! לדידי מנעול קטן כזה אינו מחסום כלל ואם אזדקק למעות בודאי אפתח ואוציא…

כן הוא בנידון דידן הצדיק השומר תורה ומצוות, כל המנעולים שסגרה התורה שמורים וחתומים הם לפניו. הוא יכול לעשות לעצמו מנעול קטן נוסף – לנדור נדר ומובטח הוא שלא יפרוץ זאת.

אבל הרשע פורץ לעצמו את המנעולים הגדולים שנעלה התורה בפניו, הוא שובר ומנתץ כל מסגר ובריח וכיצד לא ישבור את המסגר של עצמו? לכן וודאי כל אדם אם נודר נקרא חוטא ורשע אבל אדם שירא חטא ורוצה להגיע למידת הפרישות, בשבילו נדרים הם הסייג לפרישות.

ספר החינוך – מצוה תלה

וּכְעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בְּמִדְרַשׁ רַבִּי תַנְחוּמָא (מטות א) אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לֹא תִּהְיוּ סְבוּרִים שֶׁהֻתַּר לָכֶם לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמִי אֲפִלּוּ בֶאֱמֶת, אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיוּ בְךָ כֹּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, וְאוֹתוֹ תַעֲבוֹד, וּבוֹ תִדְבָּק. וְאַחַר כָּךְ וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.

רק מי ששומר את המנעול של ובו תדבק, יכול לשמור מנעול שעשה לעצמו!

הנחש בין הגדרות

במדרש חוקת כתוב: אמר רבי שמואל בר נחמני, אמרו לו לנחש: מפני מה אתה מצוי בין הגדרות? אמר: אני פרצתי גדרו של עולם עיין שם. הקשה הגר"א: מהי תשובתו של הנחש? לכאורה אדרבה, היה צריך להיות באמצע הדרך למרמס לכל עובר ולא להסתופף בין הגדרות?

אלא מיישב דהנה ידוע כי הנחש הוא היצר הרע. שואלים אותו למה אתה מצוי בין הגדרות? כלומר למה אתה מפתה ומכשיל את האדם בסייגים וגדרים ואין אתה מפתה על העבירות עצמן?

השיב תשובה ניצחת וכה אמר: אני הוא שפרצתי גדרו של עולם, רצונו לומר כשפתיתי את חוה לאכול מעץ הדעת לא עלה בידי עד שפתיתי אותה לעבור על הגדר שהוא הנגיעה, שאדם וחוה עשו לעצמם גדר שלא לנגוע בעץ כמו שכתוב 'ולא תגעו בו'.

על ידי הגדר עלה בידי לפתות אותה לאכול מעץ הדעת, ומאותו פרק למדתי לעשות כן, להיות מצוי רק בין הגדרות, ובאופן זה אני מצליח להפיל את האדם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ואכן בפרשתינו אנו מוצאים את היסוד והמקור לגדרות וסייגים – הנזיר. הנזיר אמור להימנע משתיית יין, ומדוע אם כן אסרה עליו התורה

את הענבים גם כן? ואף אם לגבי הענבים עוד מובן שהרי יבוא לעשות מהם יין, מדוע לאסור את החרצנים והזגים?? ועוד הוסיפו שסחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב! מכאן לחשיבות הרבה שיש לעשיית הסייגים והגדרות.

[אוצה"ת בראשית]

פרשת נשא

מי שנותן חיים יתן ברכה!

יברכך ה׳ וישמרך׳ [מעיין השבוע, עם תוספת]

מעשה בבחור מבוגר, שהגיע לפירקו. ניגש אל המשגיח, הגה״צ רבי אליהו לופיאן זצ״ל ואמר: ״אני מבקש רשות לצאת וללמוד מקצוע״. מקצוע קודש, כתיבת סת״ם: ספרי תורה, תפילין, מזוזות.

נשאל: ״מדוע?״

ענה הבחור: ״אני מקווה להתארס בקרוב, ואנשא בשעה טובה, ואצטרך לפרנס משפחה, שתגדל במשך הזמן. מן הדין שיהיה לי מקצוע מכניס״.

חקר המשגיח: ״ומי אומר שתתארס בקרוב. אולי תישאר רווק ותוכל להמשיך ללמוד בלי טירדה?״

נרעש הבחור: ״מה פירוש! הרי: ״מה׳ אישה לאיש״ , הזיווג כבר נגזר מן השמים!״

״אהה״, השיב המשגיח. ״ומי אומר שהמשפחה תגדל ויהיו לך ילדים, אולי תהיו חלילה חשוכי בנים, ומשכורת הכולל תספיק למחייתכם?״…

נרעש הבחור, מדוע חוזה לו המשגיח שחורות? וענה: ״ה׳ יעזור, ויהיו לנו בנים! למה לחשוב אחרת?!״ והוסיף: ״אני מבקש שהרב לא יפתח פה לשטן״. רק זה חסר לו, שתהיה זו ״שגגה היוצאת מפי השליט״ …

״אכן״, מיהר המשגיח להסכים עימו. ״אבל מי אומר שהמקצוע שתלמד יהיה מקצוע מבוקש ומכניס? כלום חסרים מובטלים חסרי תעסוקה?״…

חשכו עיני הבחור: ״למה לחשוב כך, ה׳ יעזור שתהיה פרנסה!״ קרא במחאה.

חייך המשגיח ואמר: ״ישמעו נא אוזניך מה שפיך מדבר! אתה נזקק לעזרת ה׳ במציאת שידוך, בלידת בנים, ובמציאת מקום עבודה, ובבריאות, ובאושר, ובמה לא. אז דוקא בסוג הפרנסה רוצה אתה לעזור לו, וללמוד מקצוע פלוני?! מוטב יהיה אם תמשיך ללמוד בהתמדה, ובכך תמשוך עליך את חסד ה', ויעזור לך כידו הרחבה!״.

מעשה שהיה הוא, ונספר אף את סופו. אותו בחור שב לספסל הלימודים, וה׳ עזר והתארס, וה׳ עזר והתחתן, וה׳ עזר ונולדו לו ילדים, וה׳ עזר והוא נושא כיום במשרה תורנית חשובה, נערץ על ידי תלמידיו ובני הקהילה!

 

אבל מאותו בחור אלינו. ואף כאן נפתח בסיפור. מעשה שהיה לפני כמאתיים שנה. קבוצת חסידים התאגדה לנסוע אל הצדיק רבי מרדכי מצ׳רנוביל זצ״ל ולשבות בצילו. באו בדברים עם עגלון יהודי, שיסיעם.

נרתע: והיכן ישהה בשבת?

הרגיעוהו: ״נדאג לך לאכסניה!״

חקר: ״והיכן אוכל?״

אמרו לו: ״איתנו, על שולחננו תסעד!״

הסכים. הגיעו לצ׳רנוביל, והכל היה חדש עבורו: התפילות הנלהבות, שולחן השבת של הרבי, אווירת הכיסופין של הסעודה השלישית. אבל מיד לאחר ההבדלה זירז את הנוסעים עימו: ״מהרו ובואו!״

אמרו לו: ״התאזר בסבלנות! עתה נכנסים אנו אחד אחד, לקבל ברכת פרידה ולהתברך מפי הרבי״.

נאנח בהשלמה.

הוסיפו ואמרו: ״ראה! אנשים נוהרים ממרחקים כדי להתברך. ואתה כבר כאן, מדוע לא תכנס?״

באמת, מדוע לא? הדריכוהו כיצד לכתוב פיתקה, ועמד עימם בתור.

לבסוף התברכו כולם, התכנסו, עלו לעגלה ויצאו לדרך. העגלון נהג בסוסים, והחסידים העלו רשמים. זה התפעל מדברי התורה, חזר עליהם בסילודין וחבריו הרחיבו את הדברים.

זה נזכר בניגון החדש, וחבריו חזרו והחזיקו אחריו.

זה גילה מה הדריכו הרבי בשעת הפרידה, בקצרה: כל אחד ורשמיו.

לפתע נשמע קול העגלון מדוכנו: ״חסידים! מה שאני קיבלתי כאן, איש מכם לא קיבל!״

תמהו לדברים. פתח וסיפר:

כשהתייצבתי לפני הרבי, הצגתי עצמי: ״איני חסיד. אני העגלון״.

״ניחא״, השיבני הרבי, וחקר: ״מהו סדר יומך?״ חקרתי לכוונתו: ״ביום שיש בו נסיעה, או ביום שאין בו נסיעה?״ אמר: ״ביום בו אין נסיעה״.

השבתי: ״ביום בו אין נסיעה עולה אני לבית הכנסת להתפלל במניין, ונשאר לאחר התפילה לומר תהילים ומעמדות. שהרי עיתותי בידי. לומד אני גם פרק משניות, ושב לביתי לארוחת בוקר. אחריה, הולך אני לשוק. לראות, האם תזדמן נסיעה קצרה וארוויח כמה פרוטות. הזדמנה, מוטב. ואם לאו, עולה אני לבית הכנסת למנחה וערבית ושיעור תורה, ושב הביתה לאכול ולישון. זה סדר יומי ביום בו אין נסיעה״. ״וכשיש נסיעה?״ חקר הרבי.

״אה, כשיש נסיעה הכל משתנה! קם אני מבעוד לילה למשוח את הגלגלים בעיטרן, להכין צידה לדרך ומספוא. עם אור ראשון מתייצב אני אצל הנוסע ואנו יוצאים לדרך. כשאני עוצר להאכיל את הסוסים אני ׳חוטף׳ תפילת שחרית, ותפילת מנחה מתפלל אני על אם הדרך. בשובי לעת ערב מתפלל אני ערבית, אוכל ושוכב לישון״… ״זה סדר יומך, במלואו?״ תמה הרבי. ״כך, השבתי.

״תמהני״, אומר הרבי. ״יהודי קם משנתו, ואינו אומר ׳מודה אני׳!״… ״ודאי״, אישרתי. ״מודה אני, ונטילת ידיים, וברכות השחר… אלו דברים שאין צורך להזכיר!״

״ ויהודי הולך לישון, בלי ברכת ׳המפיל׳!״… ״המפיל, וקריאת שמע שעל המיטה הן יהודי אני!״ מחיתי.

״כך… ובכן, שמע ואספר לך סיפור״, אמר הרבי.

מעשה בבעל מלאכה עני, מטופל במשפחה גדולה. בדוחק התפרנס מיגיעו, גילגל חובות פעוטים, חי מהיד לפה ״כמוני, רבי!״ קראתי.

הרבי התעלם, והמשיך: הבת הגדולה בגרה, והיהודי בא בדברים עם אישתו: ״עוד מעט יתדפקו השדכנים על דלתנו, ישאלו כמה הכנו לנדוניה, ואין לנו פרוטה לפורטה״

״כך אמרתי לזוגתי!״ התפרצתי.

אבל הרבי המשיך: אמרה האישה: ״רבות חשבתי על כך, ולבי דווי. הבאת לזרות מלח על פצעי?״

אמר לה: ״חלילה וחס, אלא שחשבתי על רעיון, להקדים תרופה למכה. תני לי רשות ואסובב בעיירות לצורך 'הכנסת כלה' זה יתן מטבע וזה שתיים, ופרוטה לפרוטה תצטרף״…

אמרה: ״בשום פנים ואופן!״

״מדוע?״ תמה.

אמרה: ״לא די לי בצרותי, עוד אהיה עגונה? אתה תסתובב בעולם הגדול, ותשכח שיש לך אישה ומשפחה. ובינתיים תגיע הבת לפירקה, והאב איננו, געלסר…

הבין לחששה, והבטיח: ״לא אצא אלא לסבב קצר. בתוך שנה, אהיה כאן חזרה!״

שמעה, ונחה דעתה.

קיבל ברכתה ויצא לדרך. נשא חן בעיני הבריות, וקבץ פרוטה לפרוטה. המיר את הפרוטות במטבעות כסף ואותם בדינרי זהב, ולאט לאט קיבץ נדוניה הגונה. עברו עשרה חודשים, וזכר הבטחתו. עשה דרכו חזרה, וצרורות הכסף בידו: דינרי הזהב, מטבעות הכסף ופרוטות הנחושת.

ערב שבת קודש, יומיים לפני תום המועד, מצא עצמו בעיר הסמוכה ליישובו. מסעו עומד להגיע לקיצו. שאל היכן יוכל להתאכסן בשבת. אמרו לו כולם: ״פלוני …העשיר, מכניס אורחים מאין כמוהו. אגף מיוחד היקצה להם, ומקבלם בכבוד מלכים!״

הלך אצלו, והתקבל בשמחה. העשיר הנחהו לחדרו, ואמר לו שירגיש כבביתו. השבת התקרבה, ועימה דאגה: מה יעשה בצרורות כספו? תמיד נושאם הוא עימו, ובשבתות החביאם במקומות סתר. אבל כאן, בבית זר הוא. משרתים מסתובבים, ואורחים נוספים. אין לבטוח באיש! פנה לחפש את בעל הבית, ושאל האם יוכל להפקיד אצלו את כספו. ״בשמחה!״ ענהו העשיר. ״אשים את צרורותיך בכספת שלי!״ מסר לידיו את הצרורות, וחש כי אבן נגולה מעל ליבו.

השבת נכנסה, והתלווה אל מארחו לבית הכנסת. פני המארח קרנו באור קדושת השבת. רק בתפילה הבין האורח, שתיתכן סיבה נוספת לשמחה של המארח: מה עשה, באיזו שטות נתקף! שנה שלמה מכתת הוא רגליו, אוסף פרוטה לפרוטה, עתיד בתו מוטל כאן על הכף, והוא מסר את כל הכסף לאדם זר, בלא ליטול קבלה! איזו קלות דעת, נמהרות חפוזה! מי לא היה שמח אם היה נופל לרשותו אוצר כזה בלא טירחה!

כבר לא היה יכול להתכוון בתפילה, פזור דעת היה בקידוש, והאוכל נתקע בגרונו בסעודה.

כל השבת היה מוטרד, ואך יצאה השבת מיהר אל המארח: ״האוכל לקבל את כספי חזרה?״

ואשר יגור, בא! המארח דחהו ביקש: ״מה החיפזון? נשוב הביתה, נבדיל על היין, ניטול ידיים למלווה מלכה״…

בקושי טעם כזית. כעל קוצים ישב. לאחר ברכת המזון שב ושאל: ״האוכל לקבל את כספי חזרה?״

להפתעתו, ענה המארח: ״ודאי! הגיע הזמן! המתן, ואלך להביאו!״

האמנם יביא?!

המארח חזר, ושלוש הצרורות בידו. עיני האורח אורו. אך, רגע אחד, האם לא החליף את תכולתם?

בידיים רועדות פתחן, צרור אחר צרור, ונחה דעתו: מן האחד ברקו מטבעות הזהב, מן השני הבהיקו מטבעות הכסף, ובשלישי נצצו מטבעות הנחושת. הכל כשורה.

ואז הבין. אילו היה המארח מכחיש את קבלת הצרורות, איזו מהומה היה מקים! לא, אינו יכול להסתכן בכך, להכתים את שמו הטוב. ואילו היה מחליף את מטבעות הזהב בנחושת, איזו מחאה היה משמיע! לפיכך, מה עשה? רק נטל דינר מפה, ומעה משם… חשב שמעשהו לא יתגלה אלא כעבור זמן… אבל האורח ידע בדיוק כמה מטבעות היו בכל צרור!

נטל את צרור דינרי הזהב, ושפכם על השולחן. לעיני המארח, שלא יוכל להכחיש. בלהיטות מנה והמספר תואם. לפחות זה. שב והכניסם לשקית.

עתה הגיר את מטבעות הכסף על השולחן, מנה בקדחתנות, ונחה דעתו. גם כאן לא חסר דבר. הושיט ידו לשקית השלישית והנה חש חבטה בזרועו.

המארח הניח ידו בתקיפות, ואמר: ״במחילה, רבי יהודי עד כאן!״

נשא עיניים תמהות, והמארח אמר: ״ומה, כסבור היית שאין עיני בראשי? שלא ראיתי פיזור דעתך בתפילה, לא ראיתי מועקתך בסעודות השבת, ולא חשתי בבהילות שבקולך כשביקשת את כספך? הרי אין לכך אלא הסבר אחד: שחשדתני כגנב!… לא, אל תכחיש, אך לא דנתיך לכף חובה.

אוצרך הוא, ואני איני מוכר לך. מדוע תתן בי אמונך? כשמסרתי לך את הכסף, פתחת את השקיות בלהיטות, והבנתי לחששך. כשהגרת את הזהובים לשולחן ומנית בקדחתנות, לנגד עיני, לא נפגעתי. זכותך להרגיע חששך. אחר כך מנית את מטבעות הכסף, והכל כשורה. אבל בבואך למנות את מטבעות הנחושת, זו כבר פגיעה…

וכי מה סבור אתה, שבמטבעות הזהב לא שלחתי יד, את מטבעות הכסף החזרתי במלואם ובפרוטת נחושת אעשקך?!״…

״ובכן, מה דעתך?״, פנה אלי הרבי לפתע ״צודק המארח, או לא?״

״ודאי שהוא צודק״, עניתי. ״הן כבר הוכיח שטוב ומטיב הוא, צדיק וישר! עוול הוא לחשוד בו עתה, ופגיעה בכבודו לעשות זאת לנגד עיניו!״

״ובכן״, אמר הרבי, ״הבט נא וראה. בכל ערב, בקריאת שמע שעל המיטה, אומר אתה: ׳בידך אפקיד רוחי׳. מפקיד אתה ביד הבורא את היקר לך מכל, את חייך. קם בבוקר, ומודה: ׳מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בקירבי׳. ׳דינרי הזהב׳ הוחזרו בשלימותם. עתה סופר אתה את מטבעות הכסף: ׳ברוך אתה ה' פוקח עוורים׳. הראייה כתיקנה. ׳ברוך אתה ה׳, מתיר אסורים. זוקף כפופים. המכין מצעדי גבר׳, הכל על מכונו. גם מ׳דינרי הכסף׳ לא נפקד דבר.

אבל כשזה מגיע לפרנסה, ל׳דינרי הנחושת׳, אינך סומך עליו… לא תוכל להתפלל במניין כהוגן ולומר פרק תהילים לאחר התפילה, כי הפרנסה תברח… חייב אתה לצאת לדרך עם אור ראשון, ולהתפלל תפילה חטופה על אם הדרך… אמנם חז״ל אמרו, כי ׳מי שנותן חיים קוצב מזונות׳ . אבל אתה אינך רגוע: מזונות נתן, ופרנסה מי יודע״…

״והבטחתי לרבי, סיים העגלון, שמעתה אתפלל בכל יום במניין! אימרו לי, איפוא, האם לא קיבלתי כאן יותר מכולכם?!״…

וזו, למעשה, ההדגשה בברכת כהנים הידיעה ש״אני אברכם״:

יברכך ה׳, וישמרך. יאר ה׳ פניו אליך ויחונך. ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום״!

זה ההבדל שבין גוי ליהודי. בין ברכת עשיו לברכת יעקב. בעשיו נאמר: ״הנה משמני הארץ יהיה מושבך, ומטל השמים מעל״. יהיה, כמעצמו. בלא איזכור שם שמים.

אבל בברכת יעקב נאמר: ״ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ!״ לדעת שהוא הנותן. ולבטח לא יקפחנו אם נתפלל במניין בניחותא, ונוסיף עוד שיעור תורה!

מעשה מספר אור דניאל אחרי מות עמוד רנד:

מעשה נפלא על כך סיפר הרב שבדרון זצ"ל ושהובא ב"מאורות הדף היומי": מעשה בגביר עשיר שהיה חרד לדבר ה' וירא שמים אך לצערו בנו לא הלך בדרכו ופנה לרעות בשדות זרים והתעניין ב"השכלה" שפשתה בזמנם, ואף היה מיקל במצוות בסתר.

בנו של הגביר שידע שהדבר למורת רוחו של אביו חשש לריב עמו מאחר והלה פירנס אותו ביד רחבה, ולכן העמיד פני צדיק כששהה בחברת אביו, אך מאחורי גבו התנהג ככל העולה על רוחו.

 אולם האב שפיקח היה, ידע את גודל צביעות בנו אך לא יכל לשנות זאת או לדבר עם בנו מטוב עד רע, מאחר שבכל הזדמנות שניסה לשכנעו לחזור בו ממעשיו הרעים העמיד הבן פני נעלב ואמר: "איני יודע על מה אבא מדבר והרי אני מדקדק בקלה כבחמורה".

המתין האב להזדמנות שבה יוכל להעמיד את בנו במקום, ואכן הזדמנות זו לא איחרה לבוא. ביום בהיר הופיע ה"בן יקיר" לפני אביו ובפיו משאלה, רוצה הוא ללכת להשתלם במדעים ובחוכמות בברלין. האב בתחילה ניסה לסרב אך כאשר ראה האב שבנו נחוש להשתלם במדעים נעתר לבקשתו, אך בפיו הייתה משאלה: "אני מוכן אך בקשה לי אליך, מדי בוקר תקפיד על הנחת תפילין שלא יעבור עליך שום יום ללא מצוות תפילין".

"מבטיח", אמר הבן. "הסר דאגה מליבך, הנני מבטיחך שמדי יום לפני צאתי ללימודים אקפיד על מצווה זו".

שלח הבן מברק לאביו: "לאבא היקר מה שלומך" וכו' וכו', והוסיף הערה חשובה בסוף המברק "לא נותר לי כסף אבקש שתשלח לי מעט דמי כיס". קיבל האב את המברק קראו ושלח מיד לבנו מברק תשובה: "תתפלל אל ה' והוא יתן לך כסף".

הבן שקיבל את המברק נתמלא חרון, אך לא היה באפשרותו לעשות מאומה ועל כן המתין מספר ימים וחזר ושלח מברק לאביו וכך כתב: "התפללתי, ולא נושעתי אנא מהר ושלח לי כסף".

והאב בשלו שולח מברק: "תתחזק בתפילה וה' יושיעך". חיכה הבן עוד מספר ימים מישכן ולווה אך כאשר הגיע למצב שלא הייתה לו אפשרות לממן את לימודיו קם וחזר לביתו.

מיד כשפגש את אביו שאלו: "אבא וכי לא אכפת לך ממני?"

ענה לו: "יקירי האם שמעת לעצתי והתפללת?" והבן עונה: "כן, התפללתי והתפללתי ושום דבר לא עזר!"

חזר האב ושאל: "האם הוספת תפילות ותחנונים חוץ מהתפילות הקבועות?" והבן עונה: "כן, התפללתי שחרית מנחה וערבית אמרתי תהילים אך הכל לשווא."

לקח האב את נרתיק התפילין של בנו, פתח אותו לנגד עיניו והנה לתדהמת הבן רואה הוא אל מול עיניו מונח בשלווה צרור מזומנים אשר יכול היה להספיק לכל צרכיו בשפע.

פנה האב לבנו ואמר: "אי אי אי 'תכשיט תכשיט', אילו היית מתפלל כיאות לא היה חסר לך כלום. אלא ששטרות כסף אלו מעידים עליך ומוכיחים שלא התפללת.

כעת אינך יכול לומר 'התפללתי' או כל תירוץ אחר, שהלא צרור זה מעיד על מעשיך כאלף עדים".

הבן, שליבו נשבר בקרבו לנוכח טיפשותו הרבה התעורר והבין שאכן לא נהג בחכמה כשניסה לרמות את עצמו ואת אביו שהוא "שה תמים" ואחר שנפתח ליבו לשמוע דברי מוסר חזר לדרך הישר לשמחת ליבם של אביו ואמו.

 

פרשת נשא

ברוחניות- כפי ההשקעה כך התוצאה [מעיין השבוע]

מפני מה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות? לומר לך שמי שיש לו תרומות ומעשרות ולא נותנם לכהן, סופו שיביא את אישתו לכהן שיבדקה מסטיתה.

 

וצריך ביאור וכי יש יחס בין העבירה לעונש? הרס המשפחה על תרומות ומעשרות? ועוד, אם הוא חטא מה היא חטאה?

דברי הרמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל: למה זכה שבט לוי בנחלת ארץ ישראל? מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו, שנאמר יורו משפטיך ליעקב. לפיכך הם חיל ה' והוא מספק צרכיהם שנאמר אני חלקך ונחלתך.

 

אולם זה קשה, מדוע איפוא הקב"ה מצריך את הלויים להסתובב בין בתי ישראל כקבצנים?

התשובה היא שהקב"ה חפץ לזכותינו. שיותר משאנו נותנים להם הם נותנים לנו.

כיצד? העובד ונאלץ לתת משלו ללוי שואל את עצמו מדוע עלי לשתף זרים ביגיעי?

אלא הוא מבין שיש כאן שותפות. אני מעניק להם מעט גשמיות והם מעניקים לי הרבה רוחניות.

מי שחי כך מחנך את בני ביתו שהחיים הרוחניים הם העיקר וכך גם משקיע בבניו ובבנותיו. ואז גם עבודתו נראית אחרת!

המעשה ברבי אלחנן וסרמן שנכנס דרך המטבח, והעשיר הכריחו להיכנס דרך הטרקלין וללכלך את הספות שבנותיו יראו מהו כבוד התורה.

 

הסוחר שביקש ממנו רבו, רבי שלמה מרדומסק, שיקנה לו מקטרת זולה ביריד, שכח, ובשובו קנה לו מחנות יוקרתית מקטרת יקרה. ראה הרב את הסמל של המקטרת ושנקנתה כאן, והשיבה לו. אמר לו: אני רציתי שתוך כדי המסחר תזכור את רבך, וממילא מסחרך יהיה יותר מרומם, אולם אתה שקעת במסחר ושכחת את רבך, מה הועלת?

 

כך האדם ששוכח מחובתו בעולמו וזונח את החלק הרוחני, ממילא הבית שלו מתנהל בהתאם: הגשמיות, ההנאות, החומר, שולטים שם בכיפה, אם כן ההתדרדרות הכרחית!

סופו שיביא את אישתו לכהן, לא כעונש חלילה, אלא כפועל יוצא, אתה לא נותן מעשרות, אינך מעריך את הלוי ופועלו להחדרת הרוחניות בישראל, ממילא אתה משפיע את דרכך גם לבית פנימה, וגם האישה מתנהגת בהתאם, כפי הרוחניות שהשקעת, אלה התוצאות שתקבל!

 

פרשת נשא

צדקה – פתיחת המזל

כוח המעשר והצדקה

 (במדבר ה, י) "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיה".

 

הפסוק אינו ברור. הרי מדובר כאן בקדשים אותם האדם נותן לכהן, וכיצד אם כן, התורה אומרת 'לו יהיו'?

היה לה לומר לכהן יהיו?

ועוד קשה מהו הכפל אשר יתן לכהן 'לו יהיה'? והרי כבר אמרנו 'לו יהיו'?

 

תוספות תענית (ט, ע"א)

"עשר תעשר – הכי איתא בסיפרי: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה.

אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין? תלמוד לומר, "את כל". דהוה מצי למימר "את תבואתך", מאי "כל"? לרבות ריבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו.

והכי נמי איכא בהגדה, "היוצא השדה שנה [שנה]" כלומר, אם לא תעשר שדך כהוגן לא יהיה לך אלא היוצא מן השדה, כלומר לא יעשה שדך אלא כפי מעשרות שהיו קודם לכן, דהיינו היוצא מן השדה, כלומר מה שהיית רגיל להוציא למעשר מן השדה.

 

ומעשה באדם אחד שהיה עשיר והיה לו שדה שעשתה אלף כור, והיה אותו עשיר נוטל מאה כורין למעשר ומפריש כל שנה ושנה וכן עשה כל ימיו. כשחלה למות קרא לבנו ואמר לו: בני, דע ששדה זו שאני מוריש לך עושה בכל שנה ושנה אלף כורין. היזהר שתפריש מאה כורין כאשר עשיתי ומת אותו האיש.

ועמד הבן במקומו ועשה השדה אלף כורין כאשר היה עושה בחיי האב והפריש ממנה מאה כורין.

בשנה שניה נסתכל וראה הבן שמעשר היה דבר גדול ואמר שלא יפריש.

לשנה אחרת נתמעט השדה ולא עשה כי אם מאה כורין, נצטער עליו ושמעו קרוביו שכך מיעט ולא הפריש מעשר, באו כולם אצלו מלובשים לבנים ושמחים. אמר להם: כמדומה לי שאתם שמחים בקלקלתי.

אמרו לו נצטער עליך כי גרמת לך כל הרעה הזאת ומפני מה לא הפרשת מעשר כראוי היטב? בא וראה כי מתחלה כשבא השדה לידך היית בעל הבית והקב"ה כהן, שהיה המעשר חלקו ליתן לעניים.

ועכשיו שלא הפרשת חלקו לו היה הקב"ה בעל הבית ואתה כהן שאין שדך עושה מה שהיה עושה מתחלה אלף כורין והפריש לך מאה כורין והיינו דכתיב (במדבר ה, י) "ואיש את קדשיו לו יהיו" כלומר כשאינו מפריש כהוגן לא יהיה לו אלא הקדשים כלומר המעשר ועל זה אמרו חכמים המעכב מעשרותיו לסוף בא שלא יהיה לו אלא אחד מעשר".

 

זהו אם כן 'לו יהיו', אם ישהה מעשרותיו, בסופו של דבר ישאר עם המעשר בלבד…

אולי 'טכנית' נכנס לו הרבה כסף, אולם תשאלו בעלי עסקים הם יוכלו לספר שלא תמיד כסף שמופיע כהכנסה הוא באמת כזה בסוף שנה… המאזן לפעמים מוכיח שעל אף כל הרווחים אתה עדיין בהפסד.

 

נותר לנו להבין מהו 'לו יהיה'?

מסופר על מלך אחד ולו שר אוצר יהודי. הדבר עורר את קנאתם של הגויים והם ניסו כל הזמן לטעון שהלה מועל בתפקידו. לאחר שזמן רב הם לחצו על המלך, החליט המלך לבקש מהשר שיתן הצהרת הון על כל הרכוש שיש לו. מסר השר הצהרה הפחותה בהרבה מהסכום האמיתי של שווי רכושו. הדבר העלה את חמת המלך, והוא הוציא פקודה להוציאו להורג על שהינו מנסה לשטות במלך, ולהלאים את כל רכושו.

לפני שהוציאוהו להורג נתן המלך זכות שימוע לשר ושאלו: "כיצד ההנת לרמותני?? השיבו השר: שאלת אדוני המלך היתה כמה שווה רכושי. רכושי אינו הכסף שיש לי בבנק. כסף זה אינו שלי באמת, שהרי ברגע אחד יכול להינטל ממני, (כפי שאכן קרה) כספי האמיתי שישאר שלי לעד זהו הכסף שנתתי עד היום לצדקה. כסף זה, לא יוכל שום כוח בעולם לקחתו ממני. ואז הוכיח השר על פי ספרי חשבנותיו שהסכום שאמר לו זהו הסכום שתרם עד היום לצדקה. התרצה המלך והשיבו על כנו.

ואם כן 'אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיה' פירושו שזהו כספו האמיתי של האדם. זה שיהיה לו לעולמים!

מעשה– בדירה שקניתי ומכרתי בזכות החסד של הלוואה.

 

כוחו של חסד!

המעשה הבא קרה בכ"ה אב תשמ"ט. [שמעתיו אחר כך מהרב לוינשטין בעצמו, והיה הסיפור באמו]. אישה שהתה בשבת בבית ידידים לרגל שמחת שבע ברכות של קרובי משפחה.

בליל שבת היא סעדה יחד עם המשפחה ב'שבע ברכות'. כשסיימו את הסעודה, לאחר חצות הלילה, ליוו אותה עד לבית המשפחה המארחת. היא עלתה לדירה, העירה את בעלת הבית וביקשה ממנה שתזמין עבורה אמבולנס כיוון שהיא לא חשה בטוב. כשהאמבולנס הגיע כבר לא היה במי לטפל. בת חמישים ושלוש הייתה במותה. שעת הפטירה הייתה 1:00 בלילה.

 

מיד במוצאי שבת הודיעו לבנה הגדול ונערכה לוויה. ב'שבעה' סיפר הבן לאחיו, שהוא ביקש מאמו ע"ה שתבוא לומר לו מדוע נפטרה בגיל כל כך צעיר. ובפרט שהאם היתה בעלת חסד גדולה מאוד, וגידלה בביתה ילדים מסכנים. היו לה ארבעה ילדים משלה, ועוד ששה עשר [!] ילדים שגידלה בביתה, כמובן לא בבת אחת אלא במשך תקופות.

הבן הקטן שלה נולד בכ"ה אב תשכ"ז, ב-1:00 בלילה, 22 שנה לפני רגע פטירתה בדיוק נמרץ!

לאחר השבעה היא נגלתה לבנה הגדול בחלום ואמרה לו : דע לך בני, שהייתי צריכה למות כשילדתי את אחיך הקטן, הלידה היתה קשה מאוד והייתי בסכנת חיים. אולם בשל מעשי חסד הרבים שעשיתי האריכו את חיי בעשרים ושתיים שנה נוספות.

"הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד).

כוחו של חסד! ['אש דת' לוינשטיין לשבועות עמ' 80] הובא גם בספר משנת החלומות

 

[המהר"ם שפירא מלובלין פירש את המשנה בסוף גיטין: בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אישתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו.

לכאורה תמוה! זו סיבה להתגרש? אלא כך הפירוש, קורה והתבשיל נשרף. מה עושה אישה טובה? נותנת לבעלה את החלק העליון והטוב ולוקחת לעצמה את השרוף שבתחתית הסיר. הוא לא צריך לסבול בשביל טעותה. מאידך אישה בינונית אומרת נחלק ביננו את 'התוצאות' לטוב ולרע.

אבל אישה רעה לוקחת לעצמה את הטוב שמלמעלה ולבעלה נותנת את השרוף… זה הפירוש הקדיחה 'תבשילו' ולא 'תבשילה'… זו אישה רעה שמותר לגרשה…

המשיך הרב והסביר: כן הוא בעינייני צדקה. פעמים והמצב קשה, הרווחים מועטים. יש שמאמין שהכל נגזר מלמעלה, ואדרבה עוד ממשיך ונותן כמנהגו. על ידי הצדקה יתרבה השפע.

יש שאומר המצב קשה, אצמצם בהוצאותי ובהוצאות הצדקה.

אולם יש אדם שראשית לכל סוגר את ברז הצדקה… כאותו שזורק מהספינה הטובעת את הטלית והתפילין… זהו בחינת 'הקדיחה תבשילו' כקורא תיגר על הקב"ה אתה ממעט רווחי, אני לא אתרום 'לך'… זה בחינת 'אישה רעה'! [גליון פנינים לפרשת ראה תש"ע]

 

סיפר הגאון רבי שמעון כהן, דיין באי ג'רבא בספר מעשה חושב פרשת מקץ [הובא במעיין השבוע פרשת מטות עמ' תקצג]

מסופר על עני שהיה מסבב על הפתחים והגיע לביתו של עשיר, והלה היה אחוז בשרעפיו, וביקש שהעני לא יפריעו, ותיכף יתפנה אליו, היות והוא עוסק כעת בהערכת שווי נכסיו.

חשב העני אמתין כאן, ובנתיים החליט גם הוא לעסוק ב'שווי נכסיו' והחל לספור המטבעות הקטנות שאסף היום…

סיים העשיר וראה מלאכת העני והחל מגחך על הפרוטות שהלה ספר לעומת המיליונים שאני ספרתי… סנט בעני בזחיחות: 'האם אתה מחשב עוד כמה אתה צריך לאסוף כדי להגיע לעושרי'?…

לא, השיבו העני, זאת איני צריך לחשב, ביררתי זאת וכבר ידוע לי הדבר…

לאיזה תוצאה הגעת? הסתקרן העשיר. הסקתי שההפרש בינינו זעום, סך הכל עשרה זהובים. לא ידע העשיר האם כאן עשיר 'מתחזה', או שהלה חומד לו לצון.

הסבר דבריך! ביקש העשיר. והעני הסביר, ביררתי אצל הקברן וישנם רק שני סוגי תכריכים – לעשירים ולעניים, וההפרש ביניהם הוא בסך הכל עשרה זהובים…

 

תוספת:

עשר תעשר את כל תבואת זרעך (דברים יד, כב) פנינים תשע"א:

בספר ״ומתוק האור״ מובא כאן רמז נאה! הנה מפרשה זו למדים אנו כי שני אחוזים מתנובת השדה צריך בעליו לתת לכהן. עשרה אחוזים ללוי. עשרה אחוזים נוספים למעשר שני או למעשר עני. כלומר עשרים ושניים אחוזים עליו להוציא עוד לפני שהתחיל לחשב את הרווחים שהניבה לו שדהו, בנוסף, עליו להשאיר לקט, שכחה ופאה, ובל נשכל כי פעם בשבע שנים – כל הפירות הפקר!

למדים אנו כי קרוב לשלושים אחוזים מהיבול נלקחים מבעל השדה לפני שהוא מתחיל לראות משהו מכל עמלו…

ומי שאינו חקלאי, אלא איש פשוט המתפרנס בעמלו, גם עליו מוטלת החובה לתת: ראשית מחויב הוא במעשר כספים, וכן עליו לתת צדקה ביד רחבה. ומי שחייב לו כסף – באה שמיטת כספים ומבטלת את החוב… ואדם תוהה: איך אפשר כך לחיות?!

אומרת התורה: תן צדקה, וכמה שתתן – הנתינה תביא לך מזל. איך? ״עשר״ את המילה ״תעשר״:

עשירית של האות ת׳ הנה מ׳. עשירית של האות ע׳ הנה ז'. עשירית של האות ש׳ הנה ל'. עשירית של האות ר׳ הנך כ׳. קבלנו: ״מזלך״. המעשר – הוא מזלו והצלחתו של האדם!…

 

 

 

"נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך" (דברים טו, י)

התורה מצוה עלינו לתת צדקה לעניים. זו עוד אחת ממצוות התורה, אלא שיש בה סגולה מיוחדת, שלעולם אינה הולכת לאיבוד, ותמיד עומדת היא לימנו של הנותן. רמז לכך מצאנו בספר ״פניני קדמי׳ בשם הרה״ק רבי אהרן מז׳יטומיר זי״ע.

דהנה, כל מילה שאותיותיה יוחלפו לפי סדר א-ת ב-ש, משתנה ומאבדת את צורתה, מלבד מלה אחת: ״צדקה״. כי האות צ מתחלפת עם האות ה, והאות ד מתחלפת עם האות ק, ואם כן, גם אם נחליף את אותיות המילה צדקה על ידי סדר הא-ת ב-ש, בסופו של דבר נישאר עם האותיות צדקה.

 

מדוע? מה מרמז לנו הדבר הזה? אלא רמז יש בכך, כאמור, שהצדקה אינה הולכת לאיבוד לעולם. תמיד היא נשארת ועומדת לו לאדם. כמאמר הכתוב (תהילים קיב, ג) ״וצדקתו עומדת לעד״…

 

ואיש את קדשיו לו יהיו

כיצד יתכן שאדם נותן לכהן את מעשרותיו והם יהיו לו? הרי הוא נותנם לכהן ואחרים נהנים מהם?

ה"חפץ חיים" מבאר את הדברים במשל נפלא.

משל למה הדבר דומה? בעל עסק גדול העסיק שלושה עורכי דין כדי לטפל בכל הנושאים המשפטיים הנוגעים לעסק.

שונים זה מזה לחלוטין היו השלושה. הראשון היה "כולו אומר כבוד" משרדיו ששכנו במקום יוקרתי היו מרוהטים ברוב פאר והדר, צבא של פקידים העסיק, וכמובן "שכר הטירחה" שגבה מלקוחותיו תאמו את מעמדו ה"רם".

השני היה הידוע ביכולתו ה"תקשורתית" הוא היה מיודד עם כל ה"מי ומי". נשיאים ושרים היו בני ביתו, ובשיחת טלפון אחת סידר עניינים חובקי עולם.

השלישי היה שונה מהם לחלוטין משרדו לא היה אלא חדר עלוב שבו הצטופפו כל עובדי המשרד, וגם מכונית לא הייתה לו. אבל בזכות דבר אחד הצליח בתפקידו. בזכות מוחו הגאוני.

הוא ידע לא רק את ספרי החוקים בעל פה ככתבם וכלשונם אלא אף את התקנות, תקנות משנה, פסיקות בתי דין, ועוד דברים רבים. לא היה קיים אצלו מצב של "חוסר אונים" לא הייתה בעיה שלא ידע עליה מיד תשובה קולעת.

 

פעם שח בעל העסק לידידו "כשאני מתבונן בחשבונות שאני משלם מדי חודש לעורכי הדין אני רואה שאת רוב הכסף אני משלם לעו"ד הראשון, בעוד שלעו"ד השלישי אני לא משלם אפילו עשרה אחוז מסכום זה.

אבל תראה איזה הבדל: העו"ד הראשון מייצג משהו. כשאנשים רואים מי הוא העורך דין שלי הם מתייחסים אלי בהדרת כבוד. וגם העו"ד השני דברים רבים השגתי בזכות קשריו, בעוד שהעו"ד השלישי אומנם הוא יודע הכל אבל תועלת אין לי ממנו כל כך.

"עוד תראה שאינך צודק" החזיר לו הידיד. אמר, וידע על מה הוא מדבר.

במשך הזמן התהפך הגלגל והעסקים לא צלחו כצפוי, החברה הגיעה למצב של פשיטת רגל. לחינם התחנן בעל העסק ל"ידידו הטוב" עורך דין א' שיעזור לו. הלה הבין שבמצב זה לא יוכל להגיש את חשבונותיו המנופחים, וממילא אין זה "לקוח שלו".

 

אחר כך הסתבך בעל העסק בפלילים, אבל אל דאגה ניחם את עצמו הרי יש לי את עורך דין ב', בשיחת טלפון אחת הוא יסדר את העניין. הוא פנה מיד לב' אך איזו אכזבה "מצטער אין ביכולתי לעזור, אתה מוזמן לבית המשפט, ושם לא יושבים פוליטיקאים ולא אנשי עסקים. עם שופטים קשה להסתדר".

 

עכשיו הוא נזכר בעורך דין ג' אותו עורך דין שבעצם תמיד היה חושב ש"חבל על הכסף שמשלמים לו", ושתמיד החזיק אותו מתוך הרגשה שצריך לתמוך בו משום שהוא מסכן.

הגיעה שעת המשפט, הקטיגור עלה לדוכן קרא את כתב האישום ומיודענו התחלחל "עשר שנים מאחורי סורג ובריח" תבע הקטיגור! הראיות היו חותכות, הכל היה מאושר בכתב יד שלו ולא נראה שום מוצא.

אבל עכשיו הגיע תורו של עורך דינו. הוא היה לבוש בפשטות, הוא דיבר בשקט, אבל מה שאמר היה מרשים.

הוא הצליח לפסול את העדים, הוא שלף חוקים שאף אדם לא ידע על קיומם ובסופו של דבר יצא הנאשם זכאי מכל אשמה.

 

הנמשל: אנחנו משקיעים חלק גדול מכספנו בדירה, בריהוט, בטיולים ובילויים, בעזרת הכסף אנו רוכשים לנו ידידים.

נדמה לנו שכל זה כדאי ומשתלם הלא "הכסף יענה את הכל" בעזרתו נוכל להסיר את כל הדאגות מליבנו. כמובן שנותנים גם לצדקה להחזקת תורה לצרכי מצווה, הרי חייבים לתמוך ב"נצרכים" גם אם זה לא משתלם צריך לעשות משהו ל"שם שמים".

שוטים שבעולם, אומר לנו הפסוק. יבוא היום שבו תיווכחו כי מה שהשקעתם בעולם הזה לא הייתה אלא השקעה על קרן הצבי. כל ידידיכם הטובים וכל הקשרים שהצלחתם לפתח בעזרת רכושכם הרב לא יהיו שווים כקליפת השום. אבל מה ש"תמכתם" מה ש"עזרתם לאחרים" רק זה יהיה שלכם רק זה יעזור לכם רק הפרוטות האלה שנתתם מתוך הרגשה של "ויתור" יחלצו אתכם מן המיצר.

"איש את קדשיו" מה שאתם מקדשים את עצמכם מוותרים מתענוגי העולם "איש אשר יתן לכהן" מה שאתה נותן ללומדי ומרביצי התורה המשולים בקדושתם לכהנים המורמים מעם רק זה "לו יהיה".

 

יש כאן רמז אומר ה"חפץ חיים", שעל האדם לזכור ולדעת שרכושו האמיתי הוא אך ורק פירות עמלו הרוחני.

ענייני הקדושה בהם הוא מתעסק: תורה, מצוות, גמילות חסדים, הם קנייניו הנצחיים והם ילווהו בחייו ובמותו רק "קדשיו לו יהיו" השאר אינם קנייניו האמיתיים, הם נראים אוהבים אך לטווח קצר בלבד, ובעת דוחקו הם עוזבים אותו לנפשו.

תורה ומעשים טובים הם הידידים הנאמנים אשר ילוו את האדם עד כיסא הכבוד.

רק "אשר יתן לכהן" הצדקה והחסד הם יהיו שלו לעד וכל הדברים האחרים החומריים בהם תשקיע את זמנך מרצך וכוחך, כל אלו לא רק שלא יועילו לך אלא אף יהיו כמקטרגים נגדך!

רק קנין התורה שלך יהיה.

יש ואדם נדמה לו שהוא עושה טובה לקודשא בריך הוא בכך שהוא מתפלל או לומד או מקיים מצוה. האדם דומה למי שהוא שהצמידו לו אקדח לרקה ואמרו לו שהוא חייב לאסוף יהלומים כעת מיד וכל שיאסוף שלו הוא…

הלא אדם זה יאמר אין צורך לכפותני, אני אעשה זאת בעצמי, שהרי זו טובתי!

כך על האדם לדעת שכל התורה והמצוות הן לטובתו, ולא רק בעולם הבא, אלא גם בעולם הזה.

שהרי אדם שיש לו מידות רעות הוא סובל כאן בעולם הזה וכל הסובבים אותו סובלים יחד איתו, מי שסובל מכעס, גאוה, קנאה ,שנאה, אדם זה מסכן כאן, והתורה רוצה לעזור לו, והוא חש שמישהו רוצה ברעתו…

הביאור של הרב אלישיב בהגדרה של מי נקרא עבד, כמאמר חז"ל: אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

 

פרשת נשא

פיחות זוחל

 

מובא בגמרא (ברכות דף סג, ע"א) "תניא: רבי אומר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". [שעל ידי היין הגיעה למצבה זה].

מה לי ולסוטה, היא הרי בהמה, אישה זולה ומרשעת, וכי יש חשש שאני אגיע לכדי זה?

 

(נדרים דף ט, ע"ב) "אמר (רבי) שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד, נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים.

אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה?

אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה! שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו. אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'".

 

 

צריך להבין מה מצא שמעון הצדיק מיוחד באותו נזיר?

 

(קידושין דף ל, ע"ב) "אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר: רק רע כל היום. ואמר רבי שמעון בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר: צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו שנאמר אלהים לא יעזבנו בידו".

 

היצר הרע מבקש את האדם יום יום, והוא אורב לו בדברים הקטנים. לפתח חטאת רובץ. הוא מנסה להכשיל את האדם בקטנות, היום אומר לו עשה כך כו', עד שאומר לו: לך עבוד עבודה זרה.

 

מי שאינו גודר עצמו בקטנות סופו שיפול בחמורות.

כשדוד נכשל בבת שבע, הקב"ה שלח את נתן הנביא להוכיחו. הוא מספר לו סיפור על העשיר שנתן לאורח שלו את כבשת הרש ולא רצה לשחוט כבשה מצאנו. חז"ל עומדים על דיוק בלשון בו הכתוב מכנה את האורח של העשיר:

(שמואל ב' יב, ד) וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו, וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי יְדֹוָד כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זאת".

 

(סוכה נב, ע"ב) "אמר רבא בתחלה קראו הלך ולבסוף קראו אורח ולבסוף קראו איש שנאמר ויבא הלך לאיש העשיר ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח וכתיב ויקח את כבשת האיש הרש ויעשה לאיש הבא אליו"

היצר הרע ממתין ליד הפתח כדי להכניס רגל. לאחר מכן הוא כבר יוכל להשתלט על הכל.

 

(עבודה זרה יח, ע"ב) "דרש רבי שמעון בן פזי, מאי דכתיב: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" וכי מאחר שלא הלך, היכן עמד? ומאחר שלא עמד, היכן ישב? ומאחר שלא ישב, היכן לץ?

[אלא] לומר לך שאם הלך סופו לעמוד, ואם עמד סופו לישב, ואם ישב סופו ללוץ, ואם לץ עליו הכתוב אומר: "אם חכמת חכמת לך (ואם לצת) [ולצת] לבדך תשא".

 

לאט לאט היצר הרע כבר ידאג לדרדר אותך. היום זה רק סיגריה, מחר קצת עשבים קלים, עד שפתאום האדם מוצא עצמו מכור לסמים …

גם לשומרי מצוות התהליך זהה. היום זה רק סרטי טבע. מחר זה רק חדשות. מחרתיים זה רק ערוץ אחד, אחר כך רק כבלים… והאדם כבול בכבלי היצר הרע.

 

המעשה באדם שמכר לחבירו דירה והשאיר לעצמו רק מסמר…

 

מובן אם כן מה כל כך התפעל שמעון הצדיק מאותו נזיר, שידע לגדור עצמו בדבר המותר שלא להגיע לאיסור.

ומובן גם מדוע התורה הזהירה גם אותי מן היין משום שהסוטה הזו לא נולדה סוטה, אלא יצר הרע התגבר עליה לאט לאט, ואם כן גם אתה עלול למעוד! אין איש מבוטח!

ולכן התורה הזהירה את הנזיר מחרצן ועד זג- כדי להרחיקו ממוקדי העבירה, שאם תתחיל עם זג וחרצן- תסיים ביין…

 

בלום את היצר הרע כשהוא עדיין קטן, בתחילתו, ולא תאמר אחר כך: 'לא יכלתי להתגבר'.

ולכן אדם הראשון נתבע על "כי שמעת לקול אשתך", התחלת העבירה הייתה בכך שהיית מוכן לשמוע שיש אפשרות לעבור על דבר ה'. היית צריך לדחות את האפשרות הזאת מייד, וכשלא עשית כן – לפתח חטאת רובץ!

משל למה הדבר דומה- לאדם שנסע על 140 קמ"ש ודרס אדם, וטען להגנתו שהיה אנוס היות ובמהירות כזו לא יכל לבלום…

כדוגמא לאותו אדם שנינו היה גנב, ואמרו שאביו היה מרמה במשקל, וסבו היה גונב חידושי תורה, ואבי סבו היה גונב דעת הבריות ביושבו מאחורי הבימה כשעשה עצמו ענוותן… נמצא שהגניבה החלה כבר ממנו, והלכה ו'השתכללה' עד לנין…

 

וזה ההבדל בין צדיק לרשע. הצדיק אינו סומך על עצמו ונזהר אף בקטנות. הוא לא הולך במקום שיש ספק שמא יש שם ראיה אסורה. הוא לא שח במקום שיש ספק שמא יכשל בלשון הרע. אולם הרשע- עובד בשיטת הסמוך. הוא בטוח "לי זה לא יקרה". הוא בטוח שהוא מחוסן.

 

המעשה ברב שלא אכל כל ימיו תפוזים על שפעם אחת בילדותו אכל מפרדס בלא רשות.

 

הרב שך והכרית

סיפור מפעים סיפר אחד ממקורבי מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זיע"א שהיה עד למעשה, והוא עצמו שנודע בקירבתו לראש הישיבה, הביע התפעלות כיצד ראש הישיבה הסתיר עובדה זאת מכל סובביו במשך כל חייו.

היה זה באחד מלילות השבת, בשארית ימיו של ראש הישיבה. ראש הישיבה ביקש שיקחוהו למיטתו לנום קימעא, ואכן הוא עלה על יצועיו לנום מעט לשנת הלילה הקצרה.

כעבור זמן מה נכנס אותו מקורב לחדרו של ראש הישיבה, והוא הבחין כי שינתו אינה נוחה, שכן הכרית עליה הניח את ראשו היתה מונחת בתחתית הראש ובמעלה הגב, וכך היה ראשו שמוט מעט, וזה גרם לו להרים ולהוריד את ראשו וכך לא היתה שינתו עמוקה דיה, אותו מקורב חשב כי לטובת ראש הישיבה יסיט מעט את הכרית למעלה ראשו להיטיב שנתו, וכך עשה.

אלא שלהפתעתו, ראש הישיבה הבחין בכך ונתעורר מהענין, והשיב חזרה את הכרית לאותו מקום שהיה קודם לכן, המקורב שחש שלא בנח, אמר לראש הישיבה, כי חפץ הוא שיוכל הראש ישיבה לישון טוב יותר ולכך העלה במעט את הכרית, ראש הישיבה השיב לו:

"וכי חפץ אתה להכשיל אותי?"…

אותו מקורב לא הבין למה נתכוין ראש הישיבה, מדוע מכשיל אותו בכך שמעלה במעט את הכרית למראשותיו, הוא ביקש את סליחת ראש הישיבה, וקולו היה שבור.

משהבחין בכך ראש הישיבה, נטל את ידיו התיישב והחל לספר לאותו מקורב:

'דע לך, כי בהיותי עלם צעיר עוד בטרם הגעתי למצוות, הקדפתי הקפדה יתירה על זמן קריאת שמע, לבל אפסיד חס ושלום מצות קריאת שמע בזמנה, כדעת המגן אברהם.

באחד הלילות, שבתי עייף מאוד לביתי, בחוץ היה קור רוסי טיפוסי המתאים לוובוילניק בעת החורף, ואימי הצדקת העירה אותי בבוקר מוקדם לבל אאחר זמן קריאת שמע. עייפותי היתה כה גדולה שלא הבחנתי והמשכתי לישון עוד מעט, ולאחר זמן מה כשקמתי נדהמתי לראות כי הפסדתי את זמן קריאת שמע של המגן אברהם…

מאותו לילה, קיבלתי על עצמי בקבלה גמורה, שלא אשן בצורה שהכרית תהיה למרגלות ראשי בצורה נוחה שבה אשן שינה חזקה ובכך אני עלול להפסיד בשנית זמן קריאת שמע זה, ולזאת קבלתי על עצמי, שהכרית תהיה בתחתית הראש, ובהיות וראשי יהיה שמוט מעט, לא אוכל כך לנום שינה עמוקה, וכך לא אוכל להפסיד לעולם זמן קריאת שמע.

ב"ה עד עתה לא חרגתי מקבלה זו, וכי רוצה אתה להפיסדיני שלא אעמוד בקיום קבלה זו כל חיי??'.

אותו מקורב עמד נפעם למשמע אוזניו. מילותיו נעתקו. ראש הישיבה לא ייחס ענין בדבר, קם והחל בתלמודו כשיגרת יומו…

הנחש בין הגדרות

במדרש חוקת כתוב: אמר רבי שמואל בר נחמני: אמרו לו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרות? אמר: אני פרצתי גדרו של עולם. עיין שם.

הקשה הגר"א מהי תשובתו של הנחש? לכאורה אדרבה היה צריך להיות באמצע הדרך למרמס לכל עובר ולא להסתופף בין הגדרות. אלא מיישב, דהנה ידוע כי הנחש הוא היצר הרע. שואלים אותו: למה אתה מצוי בין הגדרות? כלומר למה אתה מפתה ומכשיל את האדם בסייגים וגדרים ואין אתה מפתה על העבירות עצמן? השיב תשובה נצחת וכה אמר: אני הוא שפרצתי גדרו של עולם.

רצונו לומר כשפתיתי את חוה לאכול מעץ הדעת לא עלה בידי עד שפתיתי אותה לעבור על הגדר שהוא הנגיעה, שאדם וחוה עשו לעצמם גדר שלא לנגוע בעץ כמו שכתוב: 'ולא תגעו בו', אזי על ידי הגדר עלה בידי לפתות אותה לאכול מעץ הדעת, ומאותו פרק למדתי לעשות כן להיות מצוי רק בין הגדרות ובאופן זה אני מצליח להפיל את האדם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. [אוצה"ת בראשית]

 

פרשת נשא

אם שמעת התכוונו אליך! [מעיין השבוע ח"ה עמוד שיט]

כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. מדוע? וכי אני כמוה חלילה? וכי יש חשש שאגיע למעשה בהמה זה? ועוד אם היין כל כך מזיק מדוע הרואה יזיר עצמו? כל אדם יזיר עצמו!

 

מעשה ברבי עקיבא שראה את האדם שנושא ערימת עצים וכו' ואמר לו שיש לו בן הנמצא בכפר פלוני כו' ורבי עקיבא הלך ולימדו תורה עד שלמד לקרוא בתורה ולומר מפטיר וברכו, והתגלה אל רבי עקיבא ואמר לו: תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

דבר אחד למדנו- כמה שכר יש לאדם ששולח את בנו לתלמוד תורה. מצילו מן הגיהנם.

 

אולם יש לתמוה, הרי רבי עקיבא החשיב כל רגע, והיה מתמיד עצום ואף עיכוב קטן של דקות ספורות לא התעכב עם אישתו וחזר ללמוד כ"ד שנה בלא הפסק! והוא מוצא זמן לעסוק בלימודו של ילד כמלמד דרדקי?

 

עוד מעשה. אביי שמע שאדם מסויים נועד עם אישה ללכת יחדיו לעיר הסמוכה. חשש פן יגבר יצרם והחליט לעקוב אחריהם שאם יבואו לדבר עבירה יפרישם. כשהגיעו לפרשת דרכים נפרדו. נוכח אביי שחשד בכשרים. אביי החשיב כל רגע של לימוד, והנה רק משום חשש שמא יבואו לדבר עבירה הלך אביי וביזבז חצי יום! הרי כל רגע היה יקר לו מפז!

ועוד, האם לא יכלו רבי עקיבא ואביי למנות מישהו שידאג לפעול במקומם, הרי היו לרבי עקיבא כ"ד אלף תלמידים.

 

הביאור נמצא בגמרא המספרת על אילפא ורבי יוחנן שהחליטו לצאת למסחר ונחו בצילו של כותל. שמע רבי יוחנן מלאכים האומרים זה לזה: בוא ונפיל עליהם את הכותל שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה.

 

ענה לו אחד המלאכים: הנח להם שיש בהם אחד שעתיד לעלות לגדולה ולהיות ראש ישיבה.

שאל רבי יוחנן את אילפא האם שמע דבר מה, והשיבו בשלילה. אמר רבי יוחנן אם כן אלי דיברו.

שב לתלמודו ונהיה גדול הדור.

למדנו מכאן יסוד גדול. אם שמעת- התכוונו אליך. לא תוכל להטיל את האחריות על אחרים.

 

זה ההסבר בפסוק שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. מי חייב למנותם? גדול העדה. ובסוף הפרשה אנו מוצאים שהעגלה הערופה מובאת כשנמצא חלל בשדה.

היא מובאת על ידי זקני העיר וכוהניה ש"על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע". אם יש ריפיון, צרה, אסון, הם הנושאים באחריות.

רבי עקיבא בדורו, אביי בעירו.

וכמו שהגדולים מנהיגי הכלל, כך האדם הפשוט מנהיג ביתו. ברגע שיודע שיש בעיה, עליו לטפל בה.

אם שמעת, כוונו הדברים אליך. לפעמים אדם שומע על צרה של אדם, על בעיה כלכלית, על עזרה שנזקק לה, עליו לדעת שאם משמים גלגלו שישמעו הדברים לאוזניו, עליו לטפל בהם.

 

הגמרא מספרת מעשה:

 

(שבת נה, ע"א) "רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה, ולא הוה משגח בה. אמר ליה: לא סבר ליה מר (משלי כא, יג) "אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה"?

אמר ליה: שיננא, רישך בקרירי, רישא דרישיך בחמימי; הא יתיב מר עוקבא אב בית דין. דכתיב (ירמיהו כא, יב) "בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רע מעלליהם וגו' ".

 

(בבא בתרא י, ע"ב) "כי הא דיוסף בריה דרבי יהושע חלש, אינגיד. אמר ליה אבוה: מאי חזית? אמר ליה: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר ליה: עולם ברור ראית".

וכתבו התוספות "עליונים למטה ותחתונים למעלה – פירש ר"ח דאמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב, ד"עולם הפוך" היינו שראה שמואל דהוה יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה משום דמיחה בשמואל בפרק במה בהמה (שם דף נה.) גבי ההיא איתתא דאתיא וצוחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה, אמר ליה רב יהודה לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל וגו' ".

 

מדוע שמואל נענש? מפני שאם הדבר הגיע אליך עליך לפעול! כל אדם הוא בעל אחריות בכל הנוגע לקורה סביבו.

לפעמים האדם מעדיף להתעלם. שאחרים יפעלו. אני לא קשור. אין לי כישורים. או כל טענה אחרת. אם שמעת עליך לפעול!

ואכן מאורי החסידות נוקטים שאין אדם רואה דבר מה אלא אם כן הדבר נועד אליו. אם אדם חזה בתאונה חס ושלום, הדבר מהוה מסר עבורו. אם הוא ראה סוטה בקילקולה- זהו מסר, אם היה עד למעשה- עליו להסיק מה המסר ולפעול על פיו. אין אדם רואה דברים באופן מקרי!

 

 

פרשת נשא

ברכה ישירה מבורא עולם!

ה' יודע מה טוב לנו [אוצה"ת]

(במדבר ו, כב- כז) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם, ס יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, ס יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, ס יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם, ס וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם"

 

כתוב במדרש "אמרו ישראל לפני הקב"ה: לכהנים אתה אומר שיברכו אותנו? אין אנו צריכים אלא לברכתך ולהיותנו מתברכים מפיך!

אמר להם הקב"ה: אף על פי שאני מצוה לכהנים שיברכו אתכם, אני עומד ומברך אתכם. עד כאן.

הקשה הכתב סופר: מהו הלשון שאומרים ישראל לפני הקב"ה "אין אנו צריכים אלא לברכתך", שנשמע שאומרים לו ש'מסתפקים' בברכתו, והלא אדרבה, ברכת ה' מרובה וחשובה יותר והיו צריכים לומר אין אנו רוצים אלא לברכתך! [בספר אור תורה טאקסין הביא הקושיה בצורה קצת שונה: היה להם לומר אנו חפצים רק ברכתך? ומישב, שזה שאמרו בני ישראל אתה אומר שיברכו אותנו? הלא הם יברכו אותנו כאדם המברך לחבירו ואינו יודע אם טוב או רע. 'אין אנו צריכים אלא לברכתך!', מה שהיא ברכה לפניך ולא כפי הבנתנו.

השיבם הקב"ה שהוא העומד ומברך. ולכן נוסח הברכה הוא יברכך ה' כו' יאר, ישא ה' כו' ולא אמר סתם שיברכו את ישראל כפי רצונם].

 

ולכאורה צריך להבין, הרי כל הברכות הן מאיתו יתברך, מה המשמעות שה' אומר לנו 'אני עומד ומברך אתכם?'

 

אלא ביאר ה"כתב סופר" הנה אדם המברך את חבירו מברכו בעושר באריכות ימים בכבוד וכדומה מה שעל פי רוב האדם חפץ בו, ובאמת פעמים עושר שמור לבעליו לרעתו וכן פעמים קץ בחייו וכבודו לכלימה, אלא לפי קוצר דעתו מבין שזהו הטוב בשבילו ומברכו. וכן האדם בעצמו פעמים אינו יודע מהו אצלו הטוב ומהו רע ומבקש מאת ה' עושר, אריכות ימים, בנים ואין זה לו לטובה ואין צריך לבקש מאת ה' אלא שיתן לו מה שטוב לו באמת".

 

וזהו שאמרו ישראל לפני הקב"ה אתה מצוה לכהנים לברך אותנו? הלא הם יברכו אותנו כאדם המברך לחבירו ואינו יודע אם טוב לו אם רע לו אין אנו צריכים אלא לברכתך!

מה שאצלך ברכה בשבילנו תברכנו, ואתה יודע אם טוב לנו עושר בנים וכבוד, ולפי הבנתך תברכנו ולא כפי ראות בשר ודם.

 

על כן אמר ה' לכהנים "כה תברכו את בני ישראל" בלשון זה דוקא "יברכך ה' וישמרך" וגו', ולא תפרטו את הברכה. ובלשון יברכך וגו' יש הרבה פירושים ולמי שטוב לו עושר יברכהו ה' בעושר, ולמי שטוב לו בנים יברכהו ה' בבנים, ולמי שטוב לו כבוד יברכהו ה' בכבוד, וכן כולם.

 

ובזה מבואר היטב סיום המדרש "אף על פי שאני מצוה לכהנים לברך אתכם אני עומד ומברך אתכם" איש איש כברכתו הנצרכת וראויה לו ומסיים הפסוק "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".

 

המעשה ברבי יצחק בן אלישיב ותלמידו רבי מני שביקש בקשות ומילאן רבי יצחק ולבסוף לא יצא מזה תועלת.

 

מעשה ברב שחסידו רצה ללכת לבקש מאחיו תמיכה והרב לא המליץ לו. ואחר כך בא שוב, והרב שוב אמר לו שלא ילך. לאחר מכן אישתו לחצה עקב המצב הכלכלי הקשה שיבקש קצת מאחיו העשיר שידוע בנדיבותו ובודאי יעזור, ושוב נגש לאדמו"ר והרב אמר לו: אני את שלי אמרתי. אתה רוצה לגשת- תגש.

ואכן ניגש הלה לאחיו והלה אכן תמך בו בעין יפה. לאחר תקופה נפל אותו חסיד למשכב, וכאשר כבר ממש שכב על ערש דווי הוא שלח לבקש מחילה וברכה מרבו להחלמה מהירה. הרב ששמע מהענין מאד הצטער ואמר: מה אני יכול לעשות כעת? אמרתי לו שלא ילך. נגזר עליו מיתה, אולם בעניות הוא יכול עדיין להמשיך ולחיות שהעני חשוב כמת, אולם כעת לאחר שרצה לצאת מהעניות, חזרה הגזירה המקורית רחמנא ליצלן.

אין האדם יודע מה באמת טוב לו. לפעמים דוקא מה שנדמה כרע הוא הטוב האמיתי, ומה שנדמה כקללה של יעקב– למען האמת זו ברכה!

 

בזה ביארו את המשנה באבות "אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים", היינו אל תבקש מה' דבר קבוע ומסוים כמו התובע דבר מחבירו וקובע לו מה יתן לו, כי אולי ה' יודע שהוא רע לך וסופו תוגה. אלא אם ה' יודע כי הוא לטוב לך רק שאינו ראוי לך לפי מעשיך, יחננך ויתן לך. והיינו "אלא רחמים ותחנונים לפני המקום" הקדוש ברוך הוא יודע מהו הטוב לנו.

וכעין זה אמר ה"חפץ חיים": כאשר אדם מבקש בקשה מאת הקב"ה אל יבקש: 'רבונו של עולם תן לי דבר זה'. כיון שהאדם אינו יודע מה טוב עבורו. אפילו עשירות אינה טובה לפעמים כמו שנאמר "יש עושר שמור לבעליו לרעתו". רק יבקש בלשון זו: רבונו של עולם אם דבר זה טוב עבורי תן לי אותו. ואם לא יהיה זה לטובתי, אל תתן לי.

 

מעשה היה כי נכנס אל ה"חפץ חיים" אדם מר נפש מחוסר לחם לשפוך שיח ורחשי לב על מצבו העגום. והנה נתברר בתוך השיחה כי הלה הרויח תמיד לפרנסת ביתו אם כי בדוחק, וזה לא מכבר חמד להתעשר וקנה שטר גורל ממלכתי והתפלל ביום ובלילה שה' יצליחו ותפילתו הועילה וזכה בגורל של עשרים אלף רובל.

לא עברו ימים רבים ואיבד את הונו בענין רע ונשאר עני חסר כל ואין בידו להחיות את נפשות ביתו. נאנח החפץ חיים על גורלו המר ואמר לו: כי לדאבונו אין בכוחו לעשות מה עבורו, מפני שבספר "חסד לאברהם" כתוב על מאמרם ז"ל שמכריזין על כל אדם אם יהיה עני או עשיר, שמכריזין גם כן כמה ירויח בכל שבוע לפרנסתו. ומכיון שכבודו הרויח בכל שבוע כדי פרנסתו למה הטריח את הקב"ה לזכותו בגורל שזכה?

נתנו לו מן השמים פרנסה של משך שנים למפרע ובמה אוכל עכשיו לעזרו?

זו דוגמא ומופת לדברים הנ"ל, לא כל מה שחושב האדם שהוא טוב הוא באמת טוב.

מי לא סבור שלהרויח בהגרלה סכום גדול של כסף אין זה דבר טוב? אבל מעשה זה יוכיח שלא.

 

פעם שאל ה"חפץ חיים" יהודי אחד על מצבו, והלה השיב: לא היה מזיק אילו היה מעט יותר טוב.

אמר לו החפץ חיים: מנין הינך יודע שזה לא היה מזיק? הרי ה' יתברך יודע יותר טוב ממך, וכיון שהוא רחום וחנון בודאי הוא גם רוצה לתת לך יותר טוב ממה שנתן לך ובאפשרותו לעשות זאת ומאחר ולא נתן לך, אם כן בודאי ובודאי שכך זה הטוב ביותר בשבילך.

 

סח הג"ר שמשון פינקוס זצ"ל: בפסוק "בחרבי ובקשתי" כתב התרגום: "בצלותי ובבעותי". פירוש, בתפלתי ובבקשתי.

למדנו שהתפילה היא "נשק", יורים וקולעים גם אם לא ראויים לכך.

והוסיף, מתי שהתעקשתי על דבר בתפילה תמיד נעניתי. אמנם ממקרה שארע החליט שלא תמיד צריך להתעקש, לפעמים מסובבים מן השמים אחרת.

הייתי צריך לשחרר רכב מן המכס בקפריסין עבור מזכה הרבים מופלג באחת מעירות הנגב. הגעתי שם למשרדי המכס אך נתברר כי שכחתי את המסמכים המיועדים בבית. "דרכתי את הנשק" והתפללתי להקב"ה שאצליח במשימה.

ניגשתי לפקיד, הוצאתי מכיסי מסמך סתמי והגשתי לו. למסמך האנגלי לא היה כל קשר לענין. הפקיד הציץ ושאל מה זה? השבתי לו: אתה לא רואה מה כתוב פה? תקרא.

הפקיד התבלבל ושיחרר את הרכב, הרכב הגיע לאותו מזכה הרבים בסיעתא דשמיא.

והנה בשבוע הראשון שאותו תלמיד חכם נהג ברכב הוא נהרג בתאונת דרכים. מזה למדתי שאם מעכבים אותך מהשמים אל תתעקש!!!

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת נשא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א