פרשת עקב

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר דברים

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת עקב

*

ברכת המזון – מעלתה סגולותיה, והדקדוק בה

[ספר 'אמונה שלימה' עם תוספות]

ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך (ח, י)

חכמינו זכרונם לברכה למדונו שברכת המזון היא מצוה מהתורה, שכן בתחילתה של פרשת עקב, לאחר שמתארת התורה את שבח ארץ ישראל ופרותיה נאמר: ״ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיר על הארץ הטבה אשר נתן לך. (דברים ח, י)

אולם, שנים רבות לפני נתינת התורה, כבר היה אדם שהשריש בעולם את החובה לברך אחר המזון.

היה זה לא אחר מאברהם אבינו עליו השלום, שלפי דבריהם של רבותינו הראשונים הצטוה מפורשות מפי הבורא יתברך לפרסם את שמו בעולם דרך כך שילמד את הברואים לברך את הקדוש ברוך הוא על כל הנאה וטובה שהם מקבלים. (דעת זקנים בראשית יב ב) ואכן, על הפסוק: ״ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה׳״ (בראשית בא לג) מובא במדרש שאברהם אבינו עליו השלום, הקים אהל במדבר באר שבע, והיה מכניס את אורחיו לאהלו ומכבדם במאכל ובמשקה. לאחר שאכלו ושתו כדי צרכם היה מורה להם: ״ברכו למי שאמר והיה העולם״.

אמרו לו: ״מה נאמר?״ אמר להם. אמרו: ״ברוך א-ל עולם שאכלנו משלו״. אם קבל האורח את דבריו וברך, היה פוטר אותו אברהם אבינו מתשלום על הארוחה שאכל, אך אם לא רצה לברך היה אומר לו אברהם: ״עליך לשלם על מה שאכלת ושתית, לא לפי תעריף רגיל, אלא לפי תעריף גבוה בהרבה, שהרי אני דר במדבר שממה, ואלמלא הייתי מאכיל ומשקה אותך בודאי היית מת ברעב ובצמא״.

כשהיה האורח שומע את דברי אברהם אבינו, היה מבין שכונתו היתה להמחיש לו עד כמה תלוי האדם בחסדיו של הקדוש ברוך הוא, עד כדי שבלעדיהם היה מת ברעב, ומיד היתה נכנסת יראת שמים בלבו והיה מברך את הקדוש ברוך הוא על האוכל שאכל. (בראשית רבה מט ד)

ומאז ועד היום, מקפידים יהודים לברך אחר המזון.

הברכה הזאת היא בעצם מעין תשלום על האכילה, וכפי שלא יעלה על הדעת שאדם יכנס למסעדה, ימלא כרסו בסעודה דשנה וישתמט מלשלם, כך לא יעלה על הדעת שאדם יהנה מן העולם בלי לברך לאדון העולם.

סגולת ברכת המזון

כל אדם בעולם רוצה לבטח ולשמור את עצמו מכל מיני צרות ויסורים שיש בעולם. כל אחד רוצה להצליח ושתהיה לו את הסיעתא דשמיא להצליח בחיים, שתהיה לו פרנסה בשפע, בריאות, שלום בבית, נחת מהילדים, החפץ חיים אומר שאנשים מחפשים סגולות טובות בכל פינה בעולם והנה תורתינו הקדושה היא הנותנת לנו את הסגולות הטובות הבטוחות והיקרות ביותר, בהישג יד.

כל מצוה יש לה סגולה מיוחדת, ובקלות, בקצת שימת לב נוכל לזכות לכל הדברים הטובים שיש בעולם.

חז״ל הפליגו בסגולת ברכת המזון בכוונה מתוך הסידור, שזו סגולה טובה ביותר לכל דבר, לשמירה מכל צרה, להצלחה ופרנסה טובה.

מובא במדרש: אמר ריש לקיש, אם אכלת וברכת, כל הטובות והברכות שבעולם, יבואו עד אליך.

מובא בספר החינוך ״מקובל אני מרבותי ישמרם האל שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויץ לו בכבוד כל ימיו״. החיד׳׳א אומר: ברכת המזון בשמחה, ובקול רם, היא סגולה להיות עשיר.

הצדיק הקדוש מהרש׳׳א כתב שכאשר יהודי מברך ברכת המזון כראוי, אלו הברכות שמברך, הם המליצי יושר והסנגורים הטובים להמליץ עליו בשמים, שישפיעו עליו שפע טובה וברכה פרנסה בקלות וברווח,

וכן מובא בזוהר הקדוש: אמר רבי יודאי: גדול כח ברכת המזון שמוסיף כח בפמליא של מעלה, כי למעלה בשמים יש משטינים שמקטרגים על האדם שחטא, שלא יתנו לו פרנסה בקלות, ובזכות ברכת המזון בכוונה, מצליח להתגבר עליהם, וזוכה לפרנסה טובה.

מובא בספר בית ועד לחכמים: ״כל המברך ברכת המזון בתקונו, כאילו קיים כל התורה כולה״.

ובמדרש פרשת עקב כתוב ״אמר הקב״ה אם אכלת ואמרת ברוך אתה ה׳ כאילו קיימת כל התורה כולה״.

חשיבות ברכת המזון היא גדולה ועצומה, ולפי גודל מעלתה ועוצמתה, ורוב השכר הטמון בה, כך היצר הרע מנסה בכל כוחו להכשיל ולזלזל בה, כאילו זה דבר קל ולא חשוב במיוחד, ובאמת עיקר ההצלחה של האדם בעולם הזה תלוי במצות ברכת המזון, וזה ממשיך את כל השפע לאדם.

הזוהר הקדוש אומר שכדאי לאכול כל המעדנים שבעולם, רק כדי לברך ברכת המזון בשמחה, כי ברכת המזון ממשיכה על האדם ברכות עצומות מעולם העליון.

זוכה לשמירה והגנה מיוחדת

כתב בספר חסידים, שכאשר מברכים ברכת המזון לקב״ה, צריך לברך בקול רם ובנעימה, שהקול מעורר הכוונה. מובא בזוהר הקדוש, מי שמברך בשמחה ובעין טובה, כך יתנו לו מן השמים שפע טובה וברכה, בשמחה ובעין טובה. ומי שלא מברך בכוונה, השטן עומד להשטין עליו, ופחדים שונים באים עליו.

מובא בספר הרוקח: כל הזהיר בברכת המזון, אין מלאך של אף, שצף, וקצף, שולט בו.

ומבאר האליהו רבה, שבברכת המזון יש את כל אותיות הא׳ ב׳ חוץ מף׳ והטעם, כי בכל סעודה שמברכים ברכת המזון בשמחה ובכוונה, הם מגרשים את המלאך רע שבסופי המילים אף׳ שצף׳ קצף׳, ואין לו שליטה על האדם הזה.

רבי מאיר שפירא מלובלין גילה לי סוד "כמתנת חיים"

בבית הכנסת ״הר צבי״ שבירושלים, התפלל יהודי שבע ימים והדור פנים בשם ר׳ שמעון. ר׳ שמעון היה מקפיד על קיום מצוה קלה כבחמורה ואולם מצוה אחת היה מחבב באופן מיוחד ומיקר בכל נפשו ולבו. המצוה ״שלו״ היתה מצות ׳ברכת המזון׳.

בימי חג הסכות, השכנים בסוכות הסמוכות, היו מתענגים לשמע את ר׳ שמעון מברך את ברכת המזון בהתרגשות מרוממת, בכונה, בדקדוק גדול ובנעימות מתוקה שאין דומה לה.

הנושא התמיה את רבי יוסף זיבלד וידידו רבי שמשון פוליקמן, שגרו בשכנות לר׳ שמעון, ברחוב צפניה, ולכן באחד הימים הם נגשו אליו ושאלוהו: ״אמור לנו, במה שונה מצוה זאת משאר מצוות? מדוע זכתה דוקא מצות ברכת המזון לשימת לב וכובד ראש שכזה מצדך?״

רבי שמעון חייך את חיוכו המפרסם, חכך את ידיו, עצם את עיניו והחל לספר את ספורו המופלא:

״בהיותי ילד כבן אחת עשרה, טרם פרוץ מלחמת העולם השניה, למדתי ב׳חדר׳ בפולין. באחד הימים הגיע ל׳חדר׳ הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, ראש ישיבת חכמי לובלין כדי לבחון אותנו על ידיעותינו. בסיום הבחינה אמר לנו, כי כפרס על הצטינותו הוא מגלה לנו סוד כ׳מתנת חיים׳. ואז הוא חזר על דברי ה״באר היטב״ (או״ח קפה א):

״מצאתי למה אין ף [פ׳ סופית] בברכת המזון, לפי שכל מי שברך ברכת המזון בכונה, אין שולט בו לא אף ולא קצף וכר ומזונותיו מצויין לו בריוח ובכבוד כל ימיו״.

והמשיך ר׳ מאיר להקריא את המשך הדברים של ה׳׳באר היטב״: ״והמדקדק יזהר לברך דוקא מתוך הספר ולא בעל פה״.

באותה שעה קבלתי על עצמי לברך ברכת המזון בכונה, דא עקא שקבלה זאת דרשה ממני מסירות נפש רבה: כל ילדי הכיתה היו מסיימים את ארוחתם במהירות ומברכים בזריזות כדי לרוץ לשחק, ואילו אני הייתי מברך את ברכת המזון בכונה, מילה במילה ובכובד ראש. עקב כך הייתי מחמיץ את הזמן שיועד לנו למשחק, ובכל זאת עמדתי בקבלתי במשך כל השנים. עד שנודע שמי בין כל ילדי ה׳חדר׳ וכנו אותי: ״הילד של ברכת המזון״.

ילדותי המאושרת נגדעה כשעננים שחורים העיבו את שמי פולין. הנאצים ימח שמם השתלטו על כל פרבריה ומבואותיה. מדי פעם בפעם ערכו ׳סלקציה׳ שבה הפרידו באכזריות נוראה מבוגרים וילדים: את הילדים והזקנים שלחו למחנות ההשמדה, ורק את האנשים הכשירים לעבודה הותירו בחיים.

באחת הפעמים העמדנו בשורה למיון: הזקנים והילדים, שהפנו לצד שמאל, נדונו למיתה, והצעירים שהפנו לימין, זכו לחיים. אני, שהייתי גבוה מבני גילי, נסיתי להראות גבוה ככל יכלתי, ואכן, בחסדי שמים נשלחתי ימינה.

הנאצים הארורים דרשו מכל אחד לומר באיזה תחום הוא מוכשר, כדי שיהיה ניתן לנצלו לעבודה למען גרמניה.

אני, שהייתי נער צעיר לא היה בידי כל מקצוע. נרעדתי מעצם השאלה, ולא ידעתי מה עלי להשיב.

לפתע שמעתי לחישה מאחורי: ״אמור כי הנך טבח מעלה, ואני העוזר שלך״. לא היה לי מה להפסיד, ועל כן נעניתי לו. הודעתי כי אני טבח וכי היהודי העומד מאחורי הוא עוזרי, והגרמנים סווגו את שנינו כעובדי מטבח.

כבר אז ראיתי כיצד מתגשמת הברכה של ״מזונותיו מצויין לו ברווח״;

בשל היותי טבח, קיבלתי מזון באופן סדיר. חזותי הבריאה והחסונה העידה על כך שגורלי שפר עלי…

חשוב לציין, כי כל אותה עת שבה עבדתי כטבח, לא ותרתי ולו על פעם אחת של ברכת המזון כהלכתה. כשידעתי שלא אוכל לברך במתינות, לא אכלתי פת.

והנה לאחר כמה חודשי עבודה ביקר במטבח קצין גרמני מרושע, וכיון שחרה לו לראות נער יהודי שבשרו טרם כחש, הוא צווח במלוא גרונו: ״שילד יהודי יעבוד במטבח ויתפטם? היה לא תהיה! וכי זהו בית הבראה?״

הוא סימן לי בידו לבוא אחריו, וכך עשיתי. הגענו אל החצר שסביב המטבח שהיתה עשויה מאדמת טרשים קשה כברזל. הוא נתן בידי פטיש קטן, ואמר לי: ״בתוך שעות ספורות, עליך לחפור כאן בונקר בגודל של שני מטרים על שני מטרים, שבו יוכלו חיילינו להתחבא בעת הפצצות אויבינו הרוסים. חזרתך למטבח תלויה בחפירת הבונקר. שמעת, יהודון חצוף?״ כונתו היתה לרמז לי, כי כשם שלעולם לא אצליח לחפור באדמת טרשים זאת, כך לעולם לא אשוב למטבח.

עיני חשכו ורוחי נשברה: כיצד אוכל אני, בחור צעיר שבידו פטיש קטן, לסדוק ולו סדק קל באדמת הטרשים, שלא לדבר על חפירה של בור ועוד בעומק של שני מטרים?

נשאתי עיני למרום, ובקשתי מהקדוש ברוך הוא שיחון אותי ויצוה את ברכתו וחסדו עלי; הרי הבטיחוני כי ״מזונותיו יהיו מצויין לו בריוח ובכבוד כל חייו״ – הנני עדיין נער צעיר, וכי זהו ״כל חייו״?

לא ארכו הדקות, ולידי חלפה משאית ובה חילים נאצים. כשראו אותי עומד בדד, חפשו להשליך עלי דבר מה, ולפי שלא היה בידיהם דבר, החלו זורקים עלי ירקות שנמצאו במשאיתם: מלפפונים, תפוחי אדמה, גזרים ועוד, והכל תוך כדי המטרת חרופים וגדופים.

כבר אז ראיתי את התגשמות הברכה של ״מזונותיו מצויין לו ברוח״: סביבי פזורים היו עשרות ירקות ממינים ומסוגים שונים, וכל זאת באמצע מלחמה ובתוך מחנה עבודה נאצי, שבו מדי יום עשרות יהודים נפחו את נשמתם מרעב.

אולם, עדין היתה ישועתי רחוקה. הלא היה עלי ליצור באמצעות פטיש קטן בור ענק באדמה קשה כברזל, אך הבטחון בה׳ לא מש ממני. המשכתי ובקשתי מה׳ כי כשם שעזרני עד כה, כן יעזרני הלאה.

לאחר זמן קצר עברה לידי משאית נוספת ובה חילים פולניים. כשראו את כמות הירקות המונחת לפני ובהתחשב בעובדה שחזותי החיצונית היתה משופרת בזכות עבודתי במטבח, הם היו בטוחים שאני ממונה על הסחורה, ובקשוה ממני.

ה׳ נתן במוחי רעיון להעמיד פנים כמפקד. אמרתי להם כי אם תכף ומיד יחפרו לי כאן בור בקוטר של שני מטרים, אחלק להם מן הירקות.

הם שבו למשאית, נטלו כלי עבודה, ובמאמץ משותף ורב חפרו בור. שלמתי את שכרם בירקות, והם הלכו לדרכם.

במשך כל זמן החפירה, לא נקפתי אצבע! עמדתי מן הצד כמפקד, והמתנתי לראות את תוצאות מעשיהם. הברכה התגשמה במלאה ומזונותי היו מצויים לי ברווח ובכבוד; ברווח – ירקות בשפע, ובכבוד – כמפקד על פלוגת חילים…

בעינים דומעות מהתרגשות פניתי לכוון המטבח, וקראתי למפקד הגרמני לראות במו עיניו את הבור החפור. הוא לא האמין, ואף לא הבין, כיצד הצלחתי לחפור בור גדול כזה, ועוד בעזרת פטיש בלבד. כשהוא נדהם ממראה עיניו, סינן מבין שיניו כמלאך רע העונה אמן בעל כרחו: "תמיד ידעתי שעליכם היהודים שומר אלקים"!

לא היתה לו ברירה, והוא החזיר אותי למשמרתי במטבח.

כך, בחסדי ה׳, המשכתי לעבוד עד לסיום המלחמה. החלטתי אז החלטה נחושה, כי אם בעזרת ה׳ אצא חי מעמק הבכא, אמשיך לברך את ברכת המזון בכונה, ואודה למי שנתן לי מזונות בריוח ובכבוד גם בגיא צלמות.

ואכן״, סיים ר׳ שמעון את ספורו בהתרגשות ״כפי שעיניכם רואות, אני שומר את הבטחתי. ה׳ לא עזבני; עד כה עזרוני רחמיו, והלואי וימשיך לנהג עמי לנצח בחן ובחסד וברחמים״. (מתוך בני מאמינים)

בזכות ההתמדה בברכת המזון

גב׳ דניאלי שמעה את הסיפור הנ׳׳ל על כוחה של ברכת המזון במקום עבודתה ע״י אחת מחברותיה כמובן, כולן התחזקו.

גב׳ דניאלי היא אשת אברך תלמיד חכם היושב והוגה בתורה בהתמדה. ההוצאות הכלכליות מחושבות בדקדוק עצום כיון שההכנסות דלות אך ברוך השם אצל משפחת דניאלי יודעים מה העיקר ומה טפל, שמים דגש רב על הרוחניות ופחות על גשמיות.

כאשר גב׳ דניאלי שמעה את הסיפור הנ״ל היא החליטה לקבל על עצמה לברך ברכת המזון בכוונה מתוך ברכון. המשימה לא היתה קלה בכלל, אך היא היתה נחושה לעמוד בקבלה שקיבלה. היא אחזה בידה את הברכון ובירכה ממש מילה במילה כמונה מעות, פעולותיה ודביקותה במטרה גרמו לחיזוק רב בקרב הנשים שמסביבה. שבוע ימים היא התמידה במשימה. יום אחד היא הלכה לרשת מזון ״בר כל״ שם קנתה מוצרים בסיסיים לשבת והוא עודכנה שיש הגרלה ארצית – כל מי שרוכש מוצרים בסכום העולה על 39 שקלים נכנס להגרלה הארצית. היא מילאה את הפרטים האישיים בכרטיס ההגרלה וחשבה לעצמה שאם היא תזכה היא תספר לכולם שהיא ברכה ברכת המזון בכוונה מתוך ברכון.

היה לה ברור כשמש שהיא זוכה בהגרלה הארצית בעקבות קבלת החיזוק, ואכן כעבור מס׳ ימים התקשרו מרשת ״בר כל״ ובישרו לה שהיא זכתה בסכום של 500 שקלים, כמובן שסכום זה נוצל עד תום לקניות מוצרים בסיסיים לבית. היא קנתה בסכום של 500 שקלים וקיבלה את אותו הסכום במתנה בזכות ההתמדה בברכות המזון בכוונה מתוך ברכון.

זוכה לפרנסה ועשירות

המדרש תלפיות אומר שצריך לכוון בברכת המזון, את פירוש המילים, ולדקדק באמירת הברכות, שלא יבלעם, ויברך בשמחה ובמתינות מתוך הסידור, כי הכתב מעורר הכוונה, ואז תהיינה נשפעות עליו כל הברכות שבעולם.

ומובא בספרים הקדושים, סגולה לפרנסה – לברך ברכת המזון מתוך הסידור בקול רם ובשמחה, ובזכות זה יזכה לעשירות נפלאה, כמו שכתוב ״ברכת השם היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה״, היינו כשמברך את ברכת המזון בקול ובנעימה בשמחה, זה מסוגל לעשירות.

מובא בזוהר הקדוש גדול כח ברכת המזון שמוסיף ברכה במעשה ידיו של האדם, שעל ידי זה שערי פרנסה ושערי סייעתא דשמיא נפתחים לאדם, וזוכה לכל הברכות הכתובות בתורה. והרבה עשירים גדולים סיפרו כי זכו בעשירות בזכות שהקפידו לברך ברכת המזון בשמחה בקול ובנעימה מתוך הסידור.

המגיד ממזריטש, היה מזהיר מאד לכוון בברכת המזון, יותר מהתפילה, שברכת המזון חיובה מהתורה, ותפילה חיובה מדרבנן. ברכת המזון היא מצוה חשובה מאד, וצריך להזהר בה כמו בתפילת שמונה עשרה, ואסור לאדם לדבר או להתעסק בשום דבר בשעה שמברך, אפילו דבר קל, לא ירמוז בידיו או בעיניו או שום הפסק אחר, באמצע ברכת המזון.

אצל האדמו״ר מגור הורידו פעם אחת מהשולחן צלחות באמצע ברכת המזון. אחרי שגמר ברכת המזון, קרא האדמו״ר מגור ״הבית ישראל״ עמי הארץ, לא יודעים הלכה! כתוב בשו״ע שאסור לעשות דבר באמצע ברכת המזון, והזהיר שבשום אופן לא להתעסק בשום דבר באמצע ברכת המזון.

מעשה ביהודי שהתקשה במציאת פרנסה, והלך למרן הגרי״ח זוננפלד זצוק״ל ויעץ לו, שיברך ברכת המזון בכוונה מתוך הסידור, וענה לו אותו יהודי, שהתחיל בזמן האחרון לברך מתוך הסידור, ועדיין לא זכה לישועה.

אמר לו הגרי״ח תמשיך ותראה ישועה בקרוב, ובאמת זמן קצר אח״כ הגיעה לו ישועה גדולה מאד, וזכה בפרנסה בשפע.

בדוק ומנוסה: מי שאומר ברכת המזון בנעימה ובשמחה, שלא יהיה לו דוחק פרנסה, ומובטח לו, שיהיו מזונותיו ברווח.

זוכה לזרע של קיימא ולבנים צדיקים

מובא בשם צדיקים: ברכת המזון מתוך הסידור, היא סגולה לזרע של קיימא. בספר ״עמוד אש״ מסופר שאשה באה אל המהרי״ל דיסקין זיע״א, ובכתה שלא זוכה לבנים, ויעץ לה כי תקבל עליה לברך ברכת המזון מתוך הסידור, ואכן צייתה לדבריו, ונפקדה בזרע של קיימא.

וכן כשבאו אברכים שלא זכו לזרע של קיימא, להתייעץ עם מרן הסטיפלר בעל ה״קהילות יעקב״ ועם מרן הגרא״מ שך זצוק״ל היו מציעים להם, לקבל על עצמם לברך ברכת המזון מתוך הסידור, ואכן רבים ששמעו לעצתם נפקדו במהרה.

מובא בספרים הקדושים, כי ברכת המזון מתוך הכתב היא סגולה לבנים צדיקים. מרן הסטייפלר זצוק״ל היה אומר, שילדים שגדלים בבית שהאמא מברכת ברכת המזון בקול מתוך הסידור, יש להם הגנה ושמירה מיוחדת ברוחניות ובגשמיות.

אל הרב הקדוש רבי שלמה מזויעל זצוק״ל הגיע אברך וביקש ברכה שיזכה לבנים צדיקים, יעץ לו הצדיק, להקפיד לברך ברכת המזון בקול מתוך הסידור.

וכן כשהגיע יהודי אל הרב הקדוש ה״ישמח ישראל״ מאלכסנדר, להתיעץ בעניין בנו שלא רוצה לברך ברכת המזון, יעץ לו: ״תברך אתה בקול מתוך הסידור, ותראה שאז גם בנך ירצה לברך״.

זוכה לקרב רחוקים

כתב ה״חיי אדם״ שצריך להזהר מאד בברכת המזון לברן מילה במילה, ולא יברך ברכת המזון במרוצה, ויתן שבח והודיה לה׳ יתברך שנתן לו לחם לאכול.

האדמו״ר מקוצק אומר שעל ידי ברכת המזון אחת יכולים להתקרב מאד אל הקב״ה ולרכוש יראת שמים. וכן יכול לקרב רחוקים על ידי ברכת המזון, כמו שמצינו אצל אברהם אבינו שאמרו חז״ל שהיו באים עוברי דרכים לביתו של אברהם אבינו, והיה מאכיל ומשקה אותם,

וכאשר היו רוצים להודות לו על האוכל שנתן להם, היה אומר להם אברהם אבינו, תודו להקב״ה שהכל שלו והוא ברא את האוכל, והיו מתחילים להודות ומברכים ברכת המזון, ומכוח ברכת המזון היו מתחזקים באמונה בהקב״ה ומתגיירים. כאשר יהודי מברך ברכת המזון גם אם היה רחוק מהקב״ה, יכול ברגע אחד להתקרב על ידי ברכת המזון. רבי נחמן מברסלב זיע״א היה נוהג שאחר אכילתו, היה מודה לה׳ יתברך על כל פרט מהמאכלים שהיה אוכל, והיה אומר תודה רבה ה׳ שנתת לי מלפפון, תודה רבה שנתת לי עגבניה, היה טוב מאד וכוי וכך היה מודה על כל פרט ופרט ממה שאכל, וכך הרגיש הכרת הטוב, וקרבה גדולה לה׳ יתברך.

חזרה בתשובה בכח ברהמ"ז

בספר ״טובך יביעו״ של הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט׳׳א, מובא מעשה בתלמיד חכם שהיה מעיין בספריה בכתבי יד עתיקים, ולקח עמו לחם מביתו, ואכל שם בספריה, וברך ברכת המזון כדרכו קצת בהרמת קול. הספרנית הקשיבה ושמעה שאומר ״שלא נבוש, ולא נכלם, ולא נכשל, לעולם ועד״. היות ובילדותה גדלה בבית דתי, שאלה אותו מדוע הוסיף ״ולא נכשל״ שלא מופיע בסידורים, ענה לה שכך המנהג מבית אביו, וישלח לה המקור לכך. ואכן כאשר הגיע לביתו, מצא הנוסח שמופיע עם התוספת ״ולא נכשל״, צילם עבורה, הדגיש בעיגול בעט אדום את המילים ״ולא נכשל״ ושלח לה. לאחר זמן קיבל בביתו הזמנה לחתונה עם בקשה אישית לבוא להשתתף בחתונה, ואף שלא הכיר את המשפחה הגיע לאולם, ומיד כשנכנס הגיעה לקראתו הכלה. לתדהמתו מספרת לו הכלה כך: ״תדע לך שאתה המחותן הראשי בחתונה שליי באותה תקופה שעבדתי בספריה, הייתי במצב קשה מבחינה רוחנית. עמדתי להתחתן עם גוי, למרות התנגדות בני משפחתי, בדיוק אז הגיע בדואר מכתבך, עם הדגשה באדום על המילים ״ולא נכשל״. הרגשתי שזו קריאה ישירה מן השמים שלא אכשל, והחלטתי באותו רגע לנתק את הקשר עם אותו הגוי, ומאז התחלתי להתקרב עד שחזרתי בתשובה, והיום אני זוכה ומתחתנת עם בן תורה והכל רק בזכותך! ״רואים בחוש איך על ידי ברכת המזון אחד כראוי, בת ישראל ניצלה משמד, ונבנה בית נאמן בישראל על אדני התורה.

זוכה לרפואה שלימה ואריכות ימים

מובא בספר ״מצוות זמניות״: חייב אדם לברך ולהודות לאלהינו, על כל מה שברא להחיותינו, וזה המצוה הגדולה והחזקה ביותר מכל המצוות. מובא במדרש אמר הקב״ה לעם ישראל "אמרתי לכם תאכלו, ותשבעו, ותברכו את שמי בברכת המזון ואני מבטיח לכם כי אסיר מקרבכם כל מחלה רעה״.

הצדיק רבי מנדל מרימינוב זיע״א אומר על הפסוק ״וברך את לחמך ואת מימיך – והסתתי מחלה מקרבך״ ־ כשמברכים ברכת המזון בכוונה ומקיים ״וברך את לחמך ואת מימיך״ – זה סגולה שיתקיים בו ״והסרתי מחלה מקרבך״. הצדיק בעל ה״מאור ושמש״ אומר: כשיהודי מברך ברכת המזון בכוונה, המאכלים שאוכל נהפכים לרפואה, ומרפאים את כל מחלותיו.

בספר ״ערוך השולחן״ כתב, שצריך לברך ברכת המזון בנחת מילה במילה כמונה מרגליות, ובאותו חשק שיושב לאכול, בעת היותו רעב, והמאכל ערב לחכו, כך ממש ישב ויברך בקול ובשמחה.

ומובא בספרים הקדושים: כל הזהיר בברכת המזון, זוכה לאריכות ימים ושנים.

מרן הגרא״מ שך זצוק״ל היה מייעץ לכל הבאים אליו, לקבל על עצמם לברך ברכת המזון בכוונה, שזה סגולה נפלאה ובדוקה להנצל מכל מיני צרות ויסורים.

הרב שך מברך ברהמ"ז

סיפר ת״ח שהגיע יום אחד אל מרן הגרא׳׳מ שך זצוק״ל, וראה שמרן מברך ברכת המזון מתוך הסידור מילה במילה כמונה מעות, כרבע שעה, וכשסיים, פניו נהרו משמחה. שאלו הת״ח על מה השמחה? אמר לו מרן, שכאשר מברכים ברכת המזון כהלכתה, ניתן לזכות להצלחה בכל הענינים, לפרנסה ברווח שלא יחסר דבר, ולהפליג באריכות ימים ושנים, וכל טוב.

זוכה שיתקבלו כל תפילותיו

הזוהר הקדוש אומר, שחביבה ברכת המזון לפני הקב״ה, ובעת שיהודי מברך ברכת המזון, הוא עושה שמחה בשמים ובארץ, וצריך לברך ברכת המזון בשמחה וברצון, שיהיה לבו טוב ושמח, ולהודות לבורא עולם על הזכות שיש לו לברך בשמו ולהללו בפיו. החפץ חיים אומר, שצריך לדעת שבשעה שיהודי עושה מצוה, זוהי עת רצון גדול, וכל תפילה שמתפללים אחר עשיית מצוה יש סגולה גדולה להתקבל בשמים, ולכן מי שצריך ישועה באיזה דבר יבקש אחר ברכת המזון כל מה שצריך, ומסיבה זו חז״ל תקנו לומר ״הרחמן הוא יברך״ וכר אחר ברכת המזון, שבזכות זה יתקבלו כל התפילות וכפי הכוונה בברכת המזון כך יענה בבקשותיו.

כתב בספר ״סדר היום״ כשאדם שם לבו ומתבונן בברכות שמברך, לומר אותם כראוי, הבל פיו היוצא מאותו הברכות, עולה ובוקע כל האווירים, עד שמגיע לפני כסא כבודו, והקב״ה מתעטר בו, ושמח שמחה גדולה באותו שבח העולה מאת האדם, והקב״ה פותח את ידיו ומשביע לו ברצון שפע פרנסה.

וכך מובא במדרש: ברכת המזון מעלה חן על האדם, והקב״ה מתנהג עמו במידת החסד והרחמים.

כתוב בברכת כהנים: ״ישא ה׳ פניו אליך ויחנך – אומר הקב״ה, איך לא אשא פני לעם ישראל? הרי הם מקפידים לברך ברכת המזון אפילו שאוכלים רק כזית, ועושים לי ולכן אני נושא פני אליהם.

לדקדק מתוך סידור

מובא בשולחן ערוך: צריך להזהר בברכת המזון, ומצוה זו היא גדולה וחשובה, וצריך לכוון בה מאד.

ומובא בשם הב״ח, שהמדקדק יקפיד לברך מתוך הספר, כי כך לא יחסיר מילים, וגם כך יוכל לברך בכוונה את פירוש המילות. ידוע שהרבה צדיקים גדולים ומפורסמים היו מדקדקים לברך ברכת המזון במתינות מתוך הסידור, וכמה פעמים חיכו זמן רב עד שימצאו להם סידור לברכת המזון,

ומסופר על אחד מגדולי הדור שהיה במסיבת שבע ברכות, וכיבדו אותו לברך, ולא היה שם סידור, ולא רצה בשום פנים ואופן לברך עד שהביאו לפניו סידור, ואף שהיו בני אדם שעשו צחוק וליצנות ״איך גדול כזה לא יודע לברך בעל פה?י״ חיכה עד שאחד הביא לו סידור מאיזה בית הכנסת, רק ברך בפנים מהסידור בהתלהבות גדולה. וכן מרן הגרא״מ שך זצוק״ל היה מקפיד ביותר, לברך ברכת המזון רק מתוך הסידור, וקרה פעם אחת שהגיע להרחמן בסוף ברהמ״ז והיה קרוע הדף, ועצר וחיכה עד שיביאו לו סידור להשלים לומר הרחמן וכוי מתוך הסידור.

זוכה לגן עדן מיוחד

בזוהר הקדוש כתוב, כי מי שמברך ברכת המזון בכוונה, זוכה לגן עדן מיוחד, עם מאה מיני ורדים בגן עדן.

וכן שהמברך ברכת המזון בכוונה, אזי אותן הברכות, שומרות עליו, ומלוות אותו לבית עולמו, ומכריזין עליו זהו שברך לבוראו.

וגם התולעים בקבר לא יגעו בו, שהמלאכים שנבראו מברכת המזון, שומרים עליו, שלא יגע בו שום נזק.

כתב בספר קב הישר, כי מי שמברך ברכת המזון בכוונה, יזכה להשתתף בשמחה המיוחדת, שהקב״ה יעשה לצדיקים לעתיד לבוא, ויזכה לשמוע ברכת המזון מפי דוד המלך ע״ה.

מובא בספרי האר״י ז״ל, שמי שמכוון בברכת המזון, ונזהר בה, יכול לזכות לרוח הקודש.

זוכה להביא הגאולה

כתב בספר הנהגות צדיקים, ראוי לכל אדם לבחור לו מצוה אחת, שאותה יקיים בשלימות, ומה טוב לבחור במצוות ברכת המזון בכוונה, שזו מצוה שמזלזלים בה, והיא עזובה ואין לה דורשים, וזו זכות גדולה להתחזק במצוה כזאת, ואומרים הצדיקים כי בדורות האחרונים שלנו, על ידי הקפדה במצוות קלות, זוכים לתקן דברים גדולים מאד.

בזמן מלחמת המפרץ ניגש אברך אל מרן הגרא״מ שך זצוק״ל ושאל: ״מה כדאי לקבל ע״מ להנצל?״ ואמר לו: ״תקבל על עצמך, לברך ברכה ראשונה מברכת המזון, מתוך הסידור!״

״המגן אברהם״ אומר כי המברך ברכת המזון בכוונה, מקרב את הגאולה, כי עיקר אריכות הגלות זה מפני שלא מברכים כראוי.

גדולי הדור, קוראים לנו בעת הזאת להתחזק מאד, לברך ברכת המזון בכוונה, ומתוך הסידור, נקבל על עצמנו מהיום, להקפיד לברך ברכת המזון רק מתוך הסידור, ולכוון לפחות בברכה אחת, והבא להטהר מסייעין לו מן השמים.

אשרי הזהיר במצות ברכת המזון כראוי. ויזכה לישועה ולפרנסה טובה והצלחה בכל העניינים.

בספר אורחות חיים מובא, טוב שהאבא יברך ברכת המזון, בקול רם ביחד עם ילדיו, מילה במילה, וכך נוהגים בהרבה בתים של יראי ה׳, שמברכים ברכת המזון יחד כל בני הבית, בקול ובנעימה, אשרי להם.

אל מרן שר התורה רבי חיים קנייבסקי שליט׳׳א, הגיע אבא שבנו אינו רוצה לברך ברכת המזון, ויעץ לו שיפתה אותו בעזרת סוכריה או פרס, ואמר שבעת הזאת שיש גזירות על ישראל, צריכים ההורים והמלמדים, לזרז את הילדים, להקפיד לברך ברכת המזון בכוונה מתוך הסידור, ולהסביר להם את ביאור המילים, כל פעם ברכה אחרת, ולעודדם בפרסים וממתקים שיברכו בכוונה, ובזכות זה הקב״ה ישפיע שפע רחמים ורצון על עם ישראל, ונזכה לשמוע בשורות טובות.

הצדיק הקדוש רבי אלכסנדר מזיסקינד מחבר הספר ״יסוד ושורש העבודה״, היה מתפלל תפילה מיוחדת קודם ברכת המזון ״זכני ה׳ לברך ברכת המזון בכוונה, והצילני שלא יפריעו לי לכוון בברכת המזון״,

ואחר שזכה לברך ברכת המזון בכוונה, היה מודה לה׳ יתברך בשמחה עצומה ״מודה אני לפניך יוצרי ובוראי, שזכיתני לברך ברכת המזון בכוונה״. והיה נזהר מאד לחנך את בניו הקטנים לברך ברכת המזון, והיה אומר איתם מילה במילה, אפילו כשהיו קטנים מאד שבקושי היו יכולים לדבר, והעיד על עצמו שבקיום מצוה זו היה לו תענוג גדול יותר מכל התענוגים שבעולם, שידע שזה גורם הרבה מאד נחת רוח ליוצרנו ובוראנו יתברך שמו.

ברכת המזון מתוך הכתב מגנה בפני שריפות

לפני שנים רבות בתקופה שבה חי הרב הקדוש ר׳ משה איוועד זצ״ל אירעו צרות לקהילה היהודית, שריפות רבות פקדו את אנשי העיר וגרמו לאסונות רבים בגוף ובממון. כולם ידעו כי אין זה אלא חרון אף ה׳ אשר גורם למידת הדין להשתולל ברחובות.

המרא דאתרא, ר׳ משה איוועד, כינס את כל בני העיר לאסיפה דחופה. היה זה בתקופה שחש ר׳ משה, כי הגיע קיצו – ובני העיר באו לשמוע את דברי הצדיק.

״רבותי, קהל קדוש!״ פנה ר׳ משה לבני העיר, ״שריפות רבות פוקדות את עירנו לאחרונה וגורמות לאסונות רבים. מן השמים תובעים מאתנו דבר מה. על כן אני מבטיח, ברשות בית דין של מעלה, שכל מי שיקבל על עצמו לברך ברכת המזון מתוך הכתב – לא ישלוט בו חרון האף ולא תבוא שריפה יותר אל ביתו!״ סיים.

הקהל הרב נדהם מהבטחת הרב וקבלו על עצמם לברך ברכת המזון בכוונה בפנים. היה רק אדם אחד שלא האמין: ״וכי על ידי שאני אברך מתוך סידור תעצר השריפה?!״

והנה דבר פלא: מאותו יום פסקו השריפות והשלוה והמנוחה חזרו לגבולם… לאחר מספר ימים נפטר הרב אל בית עולמו וכל הקהילה ליוותה אותו בדרכו האחרונה בצער וכאב רב.

עברו להם ימי השבעה והנה נשמעת זעקה רבה. שריפה אדירה פרצה בעיר. כמוה לא ראו זמן רב. בתים רבים נשרפו וממון רב הושחת.

לאחר שהצליחו לכבות את השריפה בדקו ומצאו כי אף בית של יהודי לא נשרף. רק בתי גויים בעיר נשרפו, מלבד בית יהודי אחד שאירע בו נס גדול, היה זה ביתו של היהודי שלא קיבל על עצמו לברך ברכת המזון בפנים. האש העזה עדיין בערה והתקרבה במהירות לביתו ואיימה לכלות את משפחתו וממונו.

אשתו הצדקנית קראה לו מהר ואמרה לו: ״מהר ורוץ אל קברו של ר׳ משה זצ״ל ותקבל על עצמך שמהיום והלאה תקפיד לברך ברכת המזון מתוך הכתב״.

כשראה שהלהבות מתקרבות אל ביתו – עשה כדבריה והתחנן אצל הקבר של הצדיק. והנה פלא, האש הגדולה שכבר הגיעה אל דלתו של אותו יהודי נעצרה וכבתה מאליה, באורח נס!

אשרי המתחזק בענין זה!

ברכת המזון מזוית אחרת…!

האל הזן את העולם כולו בחן בחסד וברחמים ־

משמעות נוסח הברכה שאנו מודים לקב״ה על מראה יפה. כשרואים דברים יפים בעולם ניתן להתבונן ולראות את גודל יופיו של הבורא.

נתאר לעצמנו שהעולם היה נברא בשני צבעים: שחור ולבן. בלבד. כיצד החיים היו נראים?

והנה השם יתברך עשה עמנו חסד וישנם הרבה צבעים וגוונים בעולם. הפירות צבועים בשלל צבעים: בננה צהובה עגבניה אדומה, תפוח ירוק וכר. זה מה שנקרא ״בחן״.

עלינו להתבונן ולראות את הטוב והיפה שבבריאה, את החכמה בה יצר השם יתברך את גוף האדם, את חלוקת האיברים ותועלת תנועותיהם, אם נפקח את העיניים נוכל לקלוט את חסדי השם יתברך ורוב נפלאותיו בעולם ונתחנך להלל ולהודות בכל יום.

– כי הוא אל זן ומפרנס לכל…

אדם המבקש טובה מחבירו, חבירו נענה לו בנפש חפצה, הוא נותן לו נתינה הגונה אבל – בגבול ובמידה. עוד לא היה עשיר שנתן את המפתחות של הכספת שלו או זכות החתימה על חשבון הבנק שלו…

אך כשהקב״ה נותן חסד, הוא נותן בשפע אין סופי, אם נתבונן בעולם נראה הרבה פריטים שבאים עם עוצמה של חסד – מים, אויר, מזון. בחדר רגיל בביתנו יש אלפי פריטים של חסד.

רק חסד ה׳ הוא חסד לשמו – שרצה ליתן חן בעולמו כדי שאנו בריותיו נהנה בו.

– ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא –

מי שיתבונן יראה שבהגיון אין שום סיבה לדאוג כל כך על הפרנסה וכל הלחץ והמירוץ אחר הפרנסה מיותר לחלוטין. מדוע? פשוט מאוד.

ונשאל תחילה שאלה פשוטה: כשאתה היית תינוק בבטן של אמא שלך היו לך דאגות של פרנסה? הקב״ה דאג לך שתשב בנוח בתוך מזרון של מים (״שיליא״) ותקבל את המזון דרך הטבור ישירות לתוך הבטן… רק רצית אוכל… וכבר קיבלת את האוכל. אפילו לא אמרת וכבר קיבלת את האוכל ישירות עד הפה… וגם לאחר שיצאת לאויר העולם, גם אז הקב״ה המשיך לדאוג לך לפרנסה והמציא לך מזון דרך האם. וגם בזה הוא דאג לך להטבות מיוחדות כגון:

1.             הוא עשה את החלב מתוק כדי שיהיה טעים לחיך שלך!

2.             הוא דאג שבחלב יהיו כל הויטמינים וכמו כן את כל הנוגדנים והחיסונים שיחסנו אותך נגד ״נגיפים״ וכל מיני זיהומים.

3.             הוא דאג שהחלב יצא בדיוק ״בזרם״ שאתה צריך – הוא עשה שם חור בדיוק בגודל שמתאים לפה של התינוק.

שאם היה רחב מידי התינוק היה נחנק! ואם היה צר מידי התינוק היה מצטער! ולכן הקב״ה התאים לתינוק זרם של משקה חלב שיהיה בדיוק עבורו.

את כל זה הוא דאג בשבילך, כדי שאתה תוכל לגדול ולצמוח ולהתפתח…

ודווקא כעת שגדלת פתאום אתה מתחיל להיות מודאג ״מי יתן לי אוכל?״

תשאיר את הדאגה הזאת בשביל הקב״ה! שהרי אם הוא דאג לך בהתחלה כשהיית תינוק זה היה בוודאי מתוך מטרה שתגדל ותתפתח, וכיצד יתכן שדוקא כעת שכבר באמת גדלת פתאום הוא יזניח ויעזוב אותך? הרי זה נשמע לא הגיוני!

צריך לעשות מעט השתדלות ואת ניהול העניינים תשאיר לקב״ה.

יצירת קשר עם הרבש׳׳ע

ב״ה כל אחד מאתנו מברך ברכות, אך לאמיתו של דבר, רבים מאתנו לא ברכו מאז שעזבו את גן הילדים״.

אנחנו מתוכנתים בצורה כה נפלאה, עם מתג אוטומטי, לברך״, אבל הפסקנו לדבר אל ה' כי ה׳ אינו מציאות חיה עבורנו. לכולנו יש דרך־ארץ, ואם יגישו לנו משהו, לעולם לא נשכח לומר תודה. וזאת משום שהמלצר או האמא שלנו הם אמיתיים, ואנו יודעים כיצד להודות להם, אבל הקב״ה אינו מספיק הי עבורנו חייג פעם יהודי בירך ברכת המזון ליד מרן החפץ חיים זצ״ל ואמר במהירות את ברכת ״הוא הטיב, הוא מטיב״. לעולם אל יחסרנו״. אמר לו הח״ח: ״האם אתה יודע שבקשת כעת חמש־עשרה דברים״?

אותו יהודי התפלא, והח"ח מנה לו את הדברים: ביקשת מהשי״ת ״חן״ – שתמצא חן בעיני אנשים, ולא תיראה מגוחך בעיניהם. אחה כן ביקשת ״חסד ורחמים״, ו״רווח״ ־ שיהיה לך מקום ברווח, ולא תחיה בצפיפות. ״הצלה" – כמה פעמים הילדים שלנו עוברים את הרחוב ביום… ״והצלחה״ ־־ הולכים ללמוד היום, שתהיה הצלחה בלימוד.

״ברכה, ישועה, נחמה. פרנסה וכלכלה ורחמים וחיים ושלום וכל טוב״.

תארו לעצמכם שילדיכם יבואו אליכם ויאמרו: ״אבא, אני צריך את זה ואת זה ואת זה״… במהירות עצומה… האם כך מבקשים בקשות?!

עלינו להתרגל לדבר אל ה, בצורה ראויה של תקשורת. זו אינה גדלות, זהו הרגל פשוט שכל אחד יכול ומסוגל לרכוש אותו אם הוא רק ירצה, ו״הבא ליטהר – מסייעים אותו״.

היהודי שויתר על תירוצים והתאמץ לשמור על קבלתו

אחד ממקורביו של רבנו חיים קנייבסקי שליט"א, מחשובי מתפללי בית הכנסת ׳לדרמן', שאלו פעם האם יש חיוב של ממש לברך ברכת המזון בכובע ובחליפה או שמא זוהי אך הנהגה יפה ובשעת הדחק אין להקפיד עליה. ״לעתים אני משתתף בפגישות עסקים במסעדה״, הסביר את הסיבה לשאלתו, ״והדבר יכול להיראות מוזר מעט בעיני הנוכחים״.

רבנו השיב לו ברורות כי ודאי שאין להקל בזה, כמו שמבואר במשנה ברורה שחובה ללבוש בגד עליון ולחבוש הכובע בזמן ברכת המזון. ״זוהי גם סגולה לעשירות״, סיים, ״ובוודאי לא תפסיד מהנהגה זו״.

שבועות חלפו. באחד הימים ישב השואל עם איל נדל״ן שאינו שומר תורה ומצוות, למשא ומתן רציני לרכישת בנין בשווי עשרות מיליוני שקלים. כמקובל בעסקאות כגון אלו, הפגישה נערכה במתכונת של ארוחה עסקית. במהלך הארוחה סיכמו השניים ביניהם את עיקרי העסקה, אך נסוב ביניהם ויכוח על כחמישה מיליון שקלים. כל אחד התבצר בעמדתו והוויכוח עמד בעינו עד סיום הארוחה. בשלב מסוים עמד מיודענו להיכנע לתוספת המחיר הבלתי מוצדקת, לדעתו. הוא החליט לסכם את העניינים אחרי ברכת המזון. הוא קם אפוא לנטילת ׳מים אחרונים׳, נטל את כובעו וחליפתו מהמתלה והתכונן לברך.

בעודו מתקדם לכיוון השולחן קפץ לעומתו המוכר ואמר לו: ״אתה יודע מה? לו יהי כך. חמישה מיליון בעסקה כזו – ביני ובינך מהם… הבה ונחתום״.

הוא סימן למוכר בידו לאות שיתפנה להשיב לו עוד מעט והתיישב לברך. עם סיום הברכה נחתמה העסקה לשביעות רצונם של שני הצדדים. לאחר לחיצת היד ל'מזל וברכה' שאל הקונה בסקרנות: ״אמור נא, מה גרם לך לסגת מעמדתך ולהתפשר על חמשת המיליונים?״

״מה פירוש?״ תקע בו המוכר מבט תמה, ״הלא ראיתי שאתה לובש את החליפה וחובש את הכובע, והבנתי שהחלטת ׳לפוצץ׳ את העסקה וללכת. אמרתי בלבי: בשביל סכום כזה חבל לי להפסיד, וויתרתי…״

כתב באורות החומש פרץ –

זאת ועוד – כשאדם רוצה לאכול ומבקשים ממנו לברך בדרך כלל מברך בנחת ובשמחה. ואילו ברכת המזון לא, מדוע? מתוך השובע קשה לברך.

מעשה בבן ישיבה שבא בחלום לחבירו ואמר לו שעדיין משלם הוא את החוב על ברכת המזון ללא כוונה.

בנאות דשא – בראשית –

סיפר לי הרב שלמה מילר מפ״ת, שראש ישיבת חברון דאז הגאון ר׳ יחזקאל סרנא זצ״ל שלח עמו מכתב עבור הרה״ג רבי אליעזר גורדון זצ״ל ראש ישיבת לומז'א כשהגיע לביתו של ראש הישיבה היה זה בשעת הערב.

הרבנית הכניסה אותו למטבח אשר שם סעד את ליבו ראש הישיבה במעט לחם וביצה. עם סיום הסעודה ברך ראש הישיבה ברכת המזון. אך הפעם שלא כתמיד ברכתו הסבה את תשומת לבי. תנועות מוזרות והבעת תמיהה יצאו מאת הרב הצדיק ראש הישיבה כאילו מטריד אותו משהו ובדיוק בשעת ברכת המזון.

מיד כשסיים הבעתי גם אני סימני תמיהה. אך מי כראש הישיבה שיקלוט זאת מהר, ובכן בני, ראית וודאי את תנועותי. פשוט מאד באומרי את ברכת המזון התעוררה בי השאלה כיצד זה שאנו מודים להקב״ה על שנתן לנו מזון ופרנסה בארבע ברכות, אך מבקשים ממנו עודף עשרות ברכות נוספות.

צא וחשב את כל ״הרחמן יברך אותנו״… ובעיקר בנוסח הספרדים, כמה ברכות מבקשים מאתו יתב׳. האם זו לא חוצפה? שאלתי את עצמי. נו, והאם יש לראש הישיבה תרוץ? שאל הבחור ר׳ שלמה מילר.

כן ידידי השיב ראש הישיבה הרה״ג גורדון זצ״ל. דע לך ידידי! הקב״ה מנהיג עולמו כמו ״אימא״ לבנה הפעוט. מה עושה האם כשבנה הפעוט מסרב לאכול? פשוט. מבטיחה לו סוכריות או גלידה. הכל תלוי לפי גילו של הילד. שימו לב לאבסורד. לא די שהאם מעניקה לבנה חינם אין כסף אוכל לפיו, אלא שהיא זקוקה לתת מתנות לבנה בכדי להמריצו שיאכל. התשובה: אין כאן אבסורד. זוהי ״אימא״ [״אימא יש רק אחת״] בגודל אהבתה לבנה כל רצונה להעניק למי שיאכל ממאכלה, מתנות. בך בדיוק (בזעיר אנפין) הקב״ה אבינו אב הרחמן מתנהג בחסדים כאם לבנה. שמח ה׳ כשרואה בניו נהנים משולחנו של מקום ולא עוד אלא שמברכים אותו בשל כך, אז יענה הקב״ה ויאמר: בקשו עוד הרבה ואתן לכם.

*

זכות אבות – הזיכוך שהאבות מורישים לבניהם

[בארות יצחק גולדווסר עם תוספת מרובה]

דברים פרק ט, א-ו (א) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת־הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָֽיִם: (ב) עַֽם־גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָֽק: (ג) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הֽוּא־הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹֽכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהֽוֹרַשְׁתָּם וְהַֽאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָֽךְ: (ד) אַל־תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם׀ מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת־ הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶֽיךָ: (ה) לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת־אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת׀ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיַעֲקֹֽב: (ו) וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָֽתְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף אָֽתָּה:

בילקוט כאן – ״בצדקתי הביאני ה׳, לא בצדקתך וביושר לבבך, וידעת כי לא בצדקתך – הרי שלש. א״ל הקב״ה: לא עשיתי לא בשביל אברהם ולא בשביל יצחק ולא בשביל יעקב, בשביל מי עשיתי? בשביל שמי הגדול, וכה״א: למעני למעני אעשה – שני פעמים, כשהייתם במצרים גאלתי אתכם בשביל שמי – ויושיעם למען שמו, אף באדום כן; למעני למעני״. עכ״ל. [ובילקוט תהלים תתס״ו הלשון – ״אמר הקב״ה: לא עשיתי לא בזכות אברהם יצחק ויעקב״.]

 

דברי המדרש תמוהים מאד: איך יתכן לומר לא בשביל אברהם יצחק ויעקב, הרי בפירוש נאמר ״ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה׳ לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב״?!

והשבועה הלא היתה בשביל האבות ובזכותם כמו שאמרו בילקוט פרשת דברים:

״אשר נשבע ה׳ לאבתיכם – מה ת״ל לאברהם, ליצחק וליעקב? כדאי יעקב בעצמו, כדאי יצחק בעצמו, כדאי אברהם בעצמו״. עכ״ל. הא קמן שהשבועה בזכות האבות היתה, ואיך אמר המדרש לא בזכות אברהם יצחק ויעקב, אתמהה?!

 

התשובה לשאלה זו חבויה היא בדברי ר״ת (שבת נ״ה.) שפי׳ את דברי שמואל: ״תמה זכות אבות״ בזה״ל – ״דזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה דהא כתיב וזכרתי את בריתי יעקוב אף לאחר הגלות, ואנן אין אנו מזכירים זכות אבות אלא הברית״. עכ״ל.

מפורש בדבריו, כי ״זכות אבות״ ו״ברית אבות״ הם שני מושגים שונים. וא״כ, כוונת המדרש לאמר שאין הביאה לארץ מחוייבת מכח הזכות אלא דוקא מכח הברית, וכדברי הפסוק.

ועדיין עלינו להבין את עומק הדברים, מה בין זכות אבות לברית אבות?

צדקת האבות או הבנים?

להבנת ההבדל בין המושגים נעזר בשאלה נוספת: איך פי׳ המדרש את מלות הפס׳ ״בצדקתי״ ״בצדקתך׳ במשמעות של זכות אברהם, זכות יצחק וכד' הלא בזה הוציא הדרש את המקרא מידי פשוטו לגמרי, שהפסוק מדבר על צדקת הבנים ואלו המדרש מדבר על צדקת האבות?

כדי להבין את הדברים – נקדים את דברי הגר"א דסלר [מכתב מאליהו ח"א עמ' 8]

כותב הרב דסלר:

פעמים רבות בתפילה מזכירים אנו את זכות האבות, ומבקשים מהקב׳׳ה שייעתר לנו בזכותם.

ויש לתמוה על כך: א. האם משפט נכון הוא אשר הדיין יטה את משפט בן אהובו מן הדין האמיתי לרחמו, ואת האחר שלא הזדמן לו להוולד אצל אהובו של הדיין ישפוט ־ על דבר אותו החטא ממש כאשר חטא בן אוהבו ־ ככל חומר המשפט? איה אפוא הוא הצדק והיושר?

ב.             האם רשאים להטות משפט ולרחם בשביל אהבה, הלא כתוב בתורה: ״לא תטה משפט"?

ג.              ועל כל אלה, הן השי׳׳ת הוא מקור האמת, מציאותו אמת, ואי אפשר בשום פנים לצייר לנו דבר שאיננו אמת אלא אצל נברא, שמציאותו בהסתר והשקר עמו תמיד, אבל כלפי השי״ת הרי אין שום הסתר ח״ו ואין שום אפשרות להסתר, ודבר שאינו אמת לאמיתו מכל צד לא יכנס לפניו ית׳ כלל, ואם כן מה זה אשר נבקש את השי״ת שירחמנו בזכות אבותינו ־ אהוביו, הלא לא יעשה חייו מה שאיננו נכון ע"פ משפט האמת? ואם בדין עפ״י האמת חויבנו ח״ו, איזה אמת יוכל להיות ברחמים?

ד.             אמרו חז״ל (שבת נה ע״א) שיש מדרגות והיו דורות אשר תמה בהם זכות האבות; במה תלוי ענין זה? אם בריחוק הדורות מן האבות עפ״י אשר ירבה מספר הדורות, או עפ׳׳י גדר אחר תמה חייו זכות האבות הק׳ לבניהם?

נשימה נא לב, אם יובאו שני גנבים לפני השופט לשפטם, ויחקור וימצא כי גנבו שניהם, וראויים שיושמו במאסר. והנה התבונן השופט אל סיבת הפשע, אולי אפשר לתקנם, שיחיו חיים ישרים ולא יעשי עול עוד, מבלי לשים אותם בבית הכלא, כי הן לא חפץ השופט להנקם מהם, ורק כוונתו לתקנם שלא יוכלו לעשות רעה עוד.

ויהי בחקרו על פשר דבר, וימצא, כי האחד בן אנשים נכבדים וטובים הוא, הוריו אנשים ישרים, אלא שהיה לו איזה חבר רע אשר הסית אותו לחטוא. אמנם אם ימסרוהו לרשות אבותיו ותחת השפעתם, אז ילמוד שלא לעשות רעה עוד לעולם ואם כן, אמר השופט אל לבו, הלא טוב לי לעשות ככה מלשום אותו במאסר.

 

אך בחקרו על דבר השני, מצא כי אין לו מי שישפיע־ עליו להטיב את דרכו, ואם לא יענישנו כראוי אז לא יפסוק מלעשות רע לעולמים, ויתבונן השופט מה לעשות בו, ולדאבונו לא מצא עצה אחרת אלא לאסרו בבית הסוהר.

 

הציור הזה נפלא הוא מאד, להבין את ענין מידת הדין ומידת הרחמים, ואיך שניהם אמת גמורה. הנה השי״ת לא יחפוץ נמות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה, אך הוא בוחן לב וחוקר כליות, לדעת מי עומד הוא לעשות תשובה, ומי רחוק הוא ממנה, ולא יתוקן בלתי אם יענישוהו עונש מר.

לאופן האחרון הזה אנו קוראים ״מידת הדין״ ־ כי נראה שפוגעת בו יד ה׳ להענישו; אכן באמת גם הרחמים יאמרו ככה, כי מה בצע אם לא יענישוהו, הלא אז יוסיף רעה על רעה. לאופן השני אנו קוראים ״מידת הרחמים, אכן הלא גם הדין יסכים לזה, אחרי שכל עיקר הכונה במשפט, הוא להטיב אותו ולתקנו, ואם אפשר שיעשה תשובה ויתוקן באופן זה למה לנו להענישו.

אבל אין שום אפשרות שתהיה מידת רחמים מוחלת לגמרי את החטא, בלי שום טעם, וגם אם לא תהיה התקוה שיתקן האדם את דרכו גם בלי העונש, וזהו מה שאמרו בגמרא מדק נ <רא): ״כל האומר הקב״ה ותרן [פי, שמוותר ומוחל בלי טעם של אפשרות תשובה] יוותרו חיוהי״.

וכאשר התברר לנו כל זה, הנה יאיר לפנינו כל הענין כולו, ונבין אף גודל האמת אשר בכל משפטי התורה מתחילה ועד סוף.

ירושה עשירה ירשנו מאבותינו, הלא המה כוחות הנפש והמדות הטובות, (א״ה, עי׳ ספר חסידים סי׳ ק״ס וברד״ק תהלים פו, טז>, אשר בהם נוכל להתרכז אל האמת, ולעמוד כנגד היצר הרע, ולחזור בתשובה.

ענין ״זכות אבות״ הוא כפשוטו ממש, היינו הכוחות המביאים לידי זכות, או נבאר יותר, שהוא:

קשר של כוחות זכים, המעמידים את האדם על האמת והצדק, שהם נקראים ״זכויות" – אשר על ידם דבוקים אנו באבותינו, בהיותנו עדיין דבוקים במידותיהם שמסרו לנו.

וכיון שנמצאות בנו אותן מידות טובות וכוחות מעולים, אשר השי״ת יראה ברוחב ועומק חכמתו כי עוד לא ניתק החבל בינינו לבין אבותינו הקדושים, ועדיין יש תקוה כי נבחר בדרך התשובה לתקן את אשר עוינו, אזי הדין נותן כי ירחמנו שופט כל הארץ ה, כי ״זכות אבותינו" בידינו, ויש תקוה לאחריתנו.

וזהו אשר יעורר את מידת הרחמים, בזכות אבות. ואם ח״ו תמה "זכות האבות" מקרבנו, אז אין התעוררות ח"ו למידת הרחמים בדרך זו, והוא אשר אמרו חז״ל שהיו דורות ומדרגות אשר בהם ״תמה זכות אבות" ־ לא אלינו.

***

גדר זכות אבות פירש יבינו ירוחם זצ״ל מלשון זכות דהיינו זכות הלב. והענין הוא שמזכות הלב שהאדם קונה לעצמו נמשך בכוחות הנפש של דורותיו ואף לכמה דורות, וזכות אבותינו אברהם יצחק ויעקב היינו שעדיין נשאר אצלינו קצת מן החסד של אברהם אבינו, מן היראה של יצחק אבינו, ומן האמת של יעקב אבינו. ואף שהיחיד יכול לאבד אותה הירושה של זכות אבות מ״מ אינה אבודה מכלל ישראל.

***

– במק״א כתב רבינו בחינה נוספת במדרגה נמוכה מהנ״ל:

כל זכות אבות פירושו, לגמור מעשי האבות, ובבחינת ברא מזכי אבא, כמו למשל האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב זכו להבטחת התכלית של העתיד וביאת משיח וכו׳ וההכרח לזה השלשלת של הדורות, ועל כן מי שהוא חלק באמצע השלשלת מתקיים עי״ז, דעכ״פ בהיות זה באמצע השלשלת מסייע הוא לאבות הק, שיצא ענינם לפועל. אבל זולת זה אין לכאורה מקום לזכות אבות כלל כאמרם ז״ל (סנהדרין קד ע״א) אבא לא מזכא ברא.

***

הנה לפעמים יחבר האדם אליו איזה דבר אשר יחפוץ שלא יאבד ממנו. והוא מחברו אל עצמו ע״י שלשלת (כמו שעון או מפתחות), ואף שאין לו שום תועלת בשלשלת עצמה, אך תכליתה היא לחבר את הכלי הנחוץ אליו, שלא יופסק ממנו ויאבד. ואם בשלשלת עצמה אין חשיבות זולת התכלית הנזכרת, הלא כל שכן שאין חשיבות כלל לטבעת אחת שבתוך השלשלת, מ״מ הצורך הוא אל כל טבעת וטבעת. כי אם תפסק אפילו רק טבעת אחת, יתבטל החיבור כולו, והחפץ יופסק מן האדם ויאבד.

 

והענין יבואר עפ"י דברי הגר״ח מוולוז"ן זצוק״ל בספר ״רוח חיים״ (אבות פ״ה, מ״ג) בביאור הפסוק ״מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו״ (משלי כ׳, ז׳). וז״ל – ״כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כמו טבע מוטבע ובקצת יגיעה יגיעו לזה״. עכ׳׳ל.

ובספר ״מכתב מאליהו״ ח״א ביאר עפי״ז, שזכות אבות פירושה זַכּוּת אבות, כלומר טבעם הזך של הבנים שירשוהו מאבותיהם אשר עמלו לקנותו.

ולפי״ז מובן מאד מה שפי׳ המדרש האומר אל תאמר ב״צדקתי״ – פירושו – זכותו של אברהם, כי אמנם זכות אברהם היא הצדקות של הבנים אשר מכוחו של אברהם, וכן ביצחק וביעקב.

[ונקט לשון ״ישר לבבך״ ע״ש שנקראו האבות ישרים – עיין הקדמת הנצי״ב לס׳ בראשית.]

ומעתה דברי ר״ת מובנים היטב, כי אם אמנם טבעם הזך של הבנים אשר ירשוהו מאבותיהם תם בדורות מסוימים, ר״ל, שהבנים השחיתו את כוחות הנפש והמדות אשר הוטבעו בהם ע״י האבות –

מ״מ השבועה אשר נשבע הקב״ה לאבות מחייבת אותו, כביכול, גם בדורות כאלו, למען שמו שלא יתחלל בגויים.

[כל אי קיום שבועה הוא חילול ה׳, שהרי בשמו נשבעים.]

וזהו פי׳ הפסוק עפ״י המדרש: לא בצדקתך וכו' אתה בא לרשת את ארצם, כי תמה זכות אבות ואין בכם ״צדקות״ מכח האבות שתספיק כדי לזכות בארץ, אלא שנשבע ה׳ לאבותיכם וברית אבות לא תמה.

ובישעיהו נ״ד – ״כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה׳״. פי׳ רש״י – ״אף אם תכלה זכות אבות (הרים) ואמהות (גבעות) חסדי מאתך לא ימוש״. והם הם הדברים.

והוסיף המדרש לאמר שאף הגאולה העתידה מאדום תהיה מכח השבועה לאבות, שהקב״ח מוכרח, כביכול, לקיימה כדי שלא יתחלל שמו.

ומה מאד ינעמו לפי״ז דברי הטור או״ח סימן קי״ג בביאור ברכת אבות שכתב: ״וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו – תקנו להזכיר חסדי אבות אצל הגאולה לאמר שאף אם תמה זכות אבות גאולתו לעולם קיימת שהרי הבטיח בה בשמו הגדול, וכאשר שמו קיים לעולם ולעולמי עולמים כך גאולתנו לעולם קיימת״. עכ"ל.

[א.ה. יש כאן לכאורה קושי – בתחילה אומר זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם – משמע בגלל זכות חסדי אבות אותה ה' זוכר, ומאידך ממשיך – "למען שמו באהבה" – משמע רק כדי שיתקדש שמו ולא בשל זכות האבות??

ואפשר שזוכר חסדי אבות ומביא גואל בזכותם, ואם תמה זכותם – זכותינו – אזי מביא למען שמו באהבה!!]

וכוונתו ממש כדברי המדרש, כי הבטחת הגאולה בשמו הגדול – ״כאשר שמו קיים לעולם וכו' כך גאולתנו קיימת״ – היא היא שבועתו של הקב״ה. [שהרי ״שבועה בעי שם", ומשמעות כל שבועה בשם ה' היא: כשם שהקב״ה קיים לעולם כן ענין זה שאני מבטיח עליו יהא קיים לעולם.]

 

השפעת מידותנו על הדורות הבאים התביעה [גלינסקי, פ' חוקת]

"ותקצר נפש העם בדרך, וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל״ (במדבר כא, ה).

ואמרו על כך בגמרא (עבודה זרה ה ע״א): אמר להם משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה, שנאמר: ״ונפשנו קצה בלחם הקלוקל״. ופרש רש״י: קל הוא המן, מפני שהיה נבלע בכל איבריהם ואינם יוצאים לחוץ קראוהו קלוקל, ורגנו על כך.

והיא היתה להם טובה גדולה, שלא היו צריכים לטרוח ולצאת שלוש פרסאות ליפנות. בני כפויי טובה, דכתיב: ״האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל״ (בראשית ג, יב). ופרש רש״י: לשון גנאי הוא, שתולה הקלקלה במתנתו של מקום, והוא עשאה לו לעזר.

מה כתוב כאן. ובכלל. מהו ענין: ״כפויי טובה בני כפויי טובה״. הלא משה רבינו התכוון להוכיחם, והמוכיח דרכו להגדיל החטא ולא להציע הצטדקות והקלה לגביו. וכאן, מצא שכפיות הטובה מורשת היא לכל האנושות מאדם הראשון, וכמו שאמרו על הכתוב: ״וירד ה׳ לראות את המגדל אשר בנו בני האדם״ (בראשית יא, ה), ״בני האדם״, אלא בני מי, שמא בני חמורים וגמלים? אלא בני אדם הראשון שכפה את הטובה ואמר: ״האשה אשר נתתה עמדי״, אף אלו כפו בטובה, למרוד במי שהשפיע טובה ומלטם מן המבול (רש״י).

אבל באמת, זו עקרה של התוכחה. כי אם נופל האדם במהמורה שלא העלה על דעתו, ניתן לדונו לכף זכות. [וכמו שכתבו בתוספות בבא קמא כז ע״ב), שאף על פי שהאדם מועד לעולם, באונס גמור פטור]. אבל אם אדם הראשון נכשל בכך, והוטבע הדבר באנושות, היה לכם לעמוד על המשמר ולתקן מדה רעה זו ואם לא עשיתם כן, גדולה התביעה!

ונזכיר דברי המדרש (בראשית רבה כב, יב): לא כדינן של רוצחים דינו של קין. קין הרג ולא היה לו ממי ללמוד [לכן נענש בגלות, כרוצח בשוגג], מכאן ואילך ״כל הרג קין [שבעתים יוקם״] (בראשית ד, ט). אמת, אבל צפון כאן הרבה יותר –

כסבורים אתם שהדברים כפשוטם, שאדם הראשון היה כפוי טובה כמושגנו? ודאי שלא! ובכל זאת, הן התאונן: ״האשה אשר נתתה עמדי״ ־ אסביר מה שאמר. ואספר –

התארחתי אצל הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ״ל בשבת. אח, היתה זו שבת מעין העולם הבא! לאחר שירת ״שלום עליכם״ ואשת חיל״ קדש על היין, נטלנו ידים והדגים הוגשו.

״נו״, שאל רבי יעקב. למה אינו טועם מן הדגים? ״אלו קרפיונים״, אמרתי. ״אכן, קרפיונים״, אשר. ״ומה?״ ״מהים, או מברכה? יש בעיה של תולעים, כידוע״…

השתרה דממה. הלסתות פסקו מתנועתן, והעינים נלטשו אל האורח החצוף. רק רבי יעקב לא אבד שלות רוחו. ״נשאל את הרבנית״, אמר במאור פנים.

הרבנית היתה חוורת. איש לא העז לפקפק בכשרות מטבחה, עד שהאורח הזה הגיע. אפשר היה לחתוך את המתח באויר!

לא. אתם ודאי מבינים שכל זה לא היה ולא נברא. טיפש, איני. מי יפקפק בכשרות מטבחה של הרבנית, ״אשת חבר כחבר״ (עבודה זרה לט ע״א) –

ואדם הראשון, האם העלה בדעתו לפקפק במה שהגישה לו האשה, שהקדוש ברוך הוא בראה להיות כעזר כנגדו?! הן כך פרש ה״אור החיים״ הקדוש את פסוקנו: ״האשה אשר נתתה עמדי״, אפלו קל שבקלים לא ישיב תשובה כזו, ומכל שכן למלך גדול!

ונראה שכונת האדם היא, שלא ידע דבר, כי אם האשה הביאה לפניו, ואכל. וזהו: ״אשר נתתה עמדי״, שלא לחייבו לדקדק ולחפש אחריה לדעת המובא לפניו, כיון שהאשה הלז נתנה ה׳ עמו לעזר ולהועיל ואין רע יורד מן השמים. ואין לו לבדוק אחריה, כי מן הסתם מעשיה נאים. ותמצא שאמרו ז״ל: ״אין בודקין מן המזבח ולמעלה״ (קדושין עד ע״א), הרי שכל שהוחזק במקום קדוש חזקת כשרות שלמה עליו. ומכל שכן אשה גדולה כזו כחוה אשר ברא לו ה׳ לעזר, אינו צריך לחפש אחריה מה נותנת לפניו!

אמת. אם כן, מדוע האשימוהו בכפיות טובה בתשובתו זו, הרי לא היתה כאן אלא התנצלות. (מוצדקת או לא, זו שאלה נוספת. הראיה, שלא התקבלה), אבל היה צריך לומר מלים אלו, להסביר ולהצטדק!

ונורא להווכח מכאן עד כמה יש להקריב עבור הכרת הטוב. עד שאם יש לו חשש קל שההתנצלות תתפרש ככפיות טובה, יש לבחור בשתיקה כהודאה! ואם התנצל כך, יש כאן – בדקי דקות – כפיות טובה! ומכאן, לעניננו –

שאם יש באב נטיה דקה מן הדקה לאיזו מדה, מי יודע איך תפרץ ותתגלה בזרעו אחריו!

המשגיח, רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל, היה מצביע על דברי רש״י (בראשית לח, ל), בלדת זרח בן יהודה:

ארבע ידות כתובות כאן ״ויהי בלדתה ויתן יד, ותקח המילדת ותקשור על ידו שני, ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו, ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני״ כנגד ארבעה חרמים שמעל עכן, שיצא ממנו. ויש אומרים, כנגד ארבעה דברים שלקח: אדרת שנער ושתי חתיכות כסף ולשון זהב עהושע ז, כא).

עכן מעל בחרם כשלוש מאות שנה לאחר לדת זרח, אבי סבו (יהושע ז, א) לומר לך, שאם אבי הסב שלח ידו בלדתו, כתנועה בלתי רצונית של עובר, השפיע הדבר על נינו. על כל תנועה מעל במזיד בחרמי שמים. ועל כל תנועה, מעל בדבר נוסף!

[ובפשטות מדובר הדבר בקדמונים שאצלם כל תנועה הייתה נחשבת, לגדלות רוחם!]

הלא נראה, שכאשר נמצא חלל באדמה, לא נודע מי הכהו, מביאים עגלה ערופה והכהנים אומרים: ״כפר לעמך אשר פדית ה׳״ (דברים כא, ח). ודרשוהו (הוריות ו ע״א): ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים. מה קשור יוצאי מצרים לכאן? –

אלא שאם נמצא חלל באדמה, אם יש רוצח בעם ישראל, יש לחקור מהיכן זה בא, מה השורש. באיזו סביבה גדל, ואיזה חנוך קבל. ואז חותרים לשרשו של השורש, איך צמחה חברה כזו, ואיזה חנוך קיבלו הוריו, וגם הם זקוקים לכפרה, גם עליהם מכפרת העגלה הערופה. וכך מטפסים מעלה, דור אחר דור, עד יוצאי מצרים!

מספרים על הרב מבריסק שאמרו לו שהבן שלו זורק אבנים על חתולים, והוא אמר שלא יתכן שמי שהכיר את אביו איזה בעל חסד וטוב לב הוא היה, יבין שלא יתכן שיצא לו נכד שמתעלל בחתולים…

זהו שבקש יעקב אבינו כשראה מעשה זמרי ועדת קרח: ״בסודם אל תביא נפשי״ זה מעשה זמרי, שנאמר: ״זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני״ (במדבר כה, יד) ולא כתב ״בן יעקב״, ״בקהלם״, כשיקהיל קרח את כל העדה על משה ואהרן, ״אל תחד כבודי״ (בראשית מט, ו), אל יתיחד עמם שמי, שנאמר: ״קרח בן יצהר בן קהת בן לוי״ (במדבר טז, א) ולא נאמר: ״בן יעקב״. אבל כשנתיחסו בני קרח על הדוכן נאמר (דברי הימים א ו, כג): ״בני קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל״ (רש"י). ובאורו, שבקש אשור לכך, ששרש הפגם לא התחיל בו!

ושמעתי מהגאון רבי שרגא גרוסברד זצ״ל, שספרו לסבא מסלבודקה זצ״ל על פלוני, בנם של גדולים, שמעל בכספי צבור. נענה ואמר: סבו אדם חשוב היה, אבל הציג עצמו כחשוב ונעלה יותר מכפי מדתו, וגנב דעת הבריות שיחלקו לו יותרת הכבוד.

בנו בקש להתפאר בתורתו, ואמר חדושי תורתם של אחרים בשמו [והשל״ה הקדוש (מסכת שבועות. נר מצוה עא) כתב שזו עברה גדולה יותר מגזלת ממון. ויעוין ב״מגן אברהם״ (קנו, ב) ובמה שכתב עליו ב״נודע ביהודה״ (תנינא ח״א סימן כ)] והנכד שלח ידו בקופת הצבור!

והביא בענין זה דברי המדרש (בראשית ובה עב. א): ״וילך ראובן בימי קציר חטים״ (בראשית ל, יד), ״חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה״ (משלי כב,), ״יותן את הארץ הזאת לעבדיך׳ (במדבר לב, הו. והוא כמדרש פליאה.

ולהאמור, יובן. בדרך שהנער מתחנך, בה ימשיך עד זקנה ושיבה. ובדרך שהאדם הולך, ימשיכו צאצאיו לדורי דורות. ראובן יצא לשדה לחפש מציאות, ובני בניו נתנו עיניהם בארץ שבעבר הירדן ובקשוה לאחוזה!

וזאת אמר משה רבינו לבני ישראל: ראו, שפגם דק באדם הראשון, צל של כפיות טובה, השפיע עליכם כעבור כאלפים וחמש מאות שנה – כמה יש לנו לראות שלא לפרץ פרצות במדותינו. אחריות של דורי דורות מטלת על שכמנו!

הלא ידועים דברי הגאון רבי חיים מבריסק זצ״ל בענין יום הדין האחרת, הגדול והנורא. שכל אדם נידון לאחר אריכות ימיו ושנותיו על מעשיו. אבל מי יודע כמה השפיעו על דורותיו, לדורות עולם. לשם כך, שבים ודנים כל אדם באחרית הימים ביום הדין הגדול והנורא.

אותו אדמו"ר שאמר שאם אביו היה מקפיד על טבילת עזרא – לי היה היום יותר קל בעבודת ה'!!

 

ועדיין יש לדון: לשון הילקוט ״בשביל מה עשיתי בשביל שמי הגדול" מוכיח דבעצם ראוי היה שלא יקיים הקב״ה את שבועתו, ורק מפני חילול שמו יקיימנה.

ואינו מובן, שכיון שראויים היו האבות לשבועה כמ״ש ״כדאי יעקב בעצמו, כדאי יצחק בעצמו, כדאי אברהם בעצמו", אין סברא שיחזור בו הקב״ה, ולמה הוצרך לתלות את קיום ההבטחה בחילול שמו?

ונראה בזה, דהשבועה לאבות לטובת זרעם אחריהם ניתנה על סמך ה"צדקות" של הבנים, שכיון שטבע המוליד בנולד ויהיו בני בניהם בעלי ״טבע מוטבע" למדות שהאבות יגעו בהם, ראויים הם לארץ ישראל ולגאולה.

וכיון שהיתה הברית על סמך הזכות, ראוי היה שכאשר תמה ״זכות אבות" גם הברית לא תועיל, שהברית כאילו נכרתה על מנת שתהא זכות, אלא שזהו תוקפן של ברית ושבועה שא,׳א לחזור מלקיימן גם כאשר בטל הטעם שבסבתו נכרתו. וזהו שאמר המדרש שראוי היה שלא יקיים הקב"ה את הבטחתו אלא שמקיימה מפני שמו הגדול. [״כל דבר שיצא מפי חקב״ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר בו״ (ברכות ז׳:).]

ועפי״ד יש לבאר היטב את דברי הנביא ״תתן אמת ליעקב ־ הסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם״ (מיכה ז׳, כ׳). …פירוש, אף על פי שקיום השבועה הוא על פי ״אמת״ שהרי נשבע, -מ״מ יש בקיום השבועה גם בחינה של ״חסד" שהרי הקב״ה יקיימנה אף אם תתום הזכות אשר מחמתה נכרתה הברית. ״י״ והדברים מפורשים בפס׳ (עקב ז׳, י״ב) ״ושמר ה׳ אלקיד לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך״ – הרי ששמירת הברית סמוכה היא על חסד.

ובנחמיה (ט׳, ח׳) ״וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וכו', לתת לזרעו, ותקם את דבריך כי צדיק אתה״. לשון ״כי צדיק אתה״ אינו מובן כ״כ, וכי ״צדקות״ היא לקיים הבטחה?!

אלא שהם הם הדברים, שכיון שההבטחה ניתנה על סמך הזכות, והזכות כבר תמה אצל זרעו כמו שביאר המדרש את הפס׳ ״לא בצדקתך וכו׳״ – א״כ דוקא מתוך צדקותו מקיים הקב״ה הבטחה כזו, שכיון שיצא מפיו לטובה אינו חוזר בו. ויש להוסיף בזה דברים:

ראוי להבין, למה נשבע הקב״ה לאבות ונתחייב עי״כ שלא לחזור בו גם כאשר אין קיו ההבטחה ראוי על פי הדין. ואם מגיע לבניהם קיום ההבטחה רק כל עוד שזכות אבותם בנפשותם, למה באמת חייב הקב״ה את עצמו ליותר מזה ע״י שבועה?

בנוסח ברכת אבות מרומז ביאור הענין לכשנדקדק בו: ״זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו״ – לא הזכירו אנשי כנה״ג מכל זכויות האבות ומעלותיהם אלא את חסדיהם; דבר זה צ״ב. נראה שרמזו חז״ל בזה, שגומל הקב״ה על זכויות האבות שכבר תמו מפני ״חסדי אבות״ דוקא. ביאור הענין הוא, כי ההנהגה של מדה כנגד מדה שמשלם בה הקב"ה לעושי רצונו מחייבת לשלם לבעלי חסד יותר מן המדה. שכשם שבעל החסד נתן בלא מדה וחשבון – שהרי כל ענינו של חסד הוא לתת מה שלא מגיע – כן גם אתו ראוי לנהוג בלא מדה וחשבון בתשלום או שכר חסדיו.

ובמד״ר (לד־לך ט״ו, א,) איתא – "לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד: ירדתי לכבשן האש ונצלתי; ועשיתי מלחמה עם המלכים ונצלתי, שמא תאמר קבלתי שכרי בעוה״ז ואין לי כלום בעוה״ב. אמר הקב״ה: אל תירא אנכי מגן לך, מגן עשיתי עמך בעולם הזה אבל שכרך מתוקן לעולם הבא״. עכ״ל.

ופי המהר״ל (גבורות־ה" פ״ו) דתיבת ״מגן״ פירושה ״חנם" (כמו שתרגם אונקלוס ״ויצאה חנם – ותפוק מגן), והיתה תשובת הקב״ה לאברהם שמכיון שאתה יורש המדה של גמילות חסדים (לשון מהר״ל) הרי אתה אוכל פירות זכויותיך בעוה״ז בחסד (חנם) ולא כתשלום שכר,

ומשום כך ״שכרך הרבה מאד״ שהרי הקרן קיימת לך לעוה׳״ב.

ויעוין עוד במהר״ל שדקדק, כי ברשימה של אלו שאוכלים פירות בעוה״ז והקרן קיימת להם לעוה״ב נמנו בעיקר בעלי חסד• וביאור הענין הוא, כי •צדיק שאינו בעל חסד א״א שיקבל בחנם, על כן פל "אכילה״ בעוה״ז מנכה לו מן הקרן לעוה״ב. שאני בעל חסד שאין מתחשבים אתו אלא מתחסדים אתו כנגד התחסדותו, על כן הוא מקבל את הפירות בחנם. ובאמת שהדברים מפורשים בגמי (קידושין מ,.) עה״פ "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו״ – שדוקא צדיק שהוא טוב לבריות אוכל פירות מעלליו בעוה״ז. ויעוין עוד בפרקי אבות (פ״ה) "תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעוה״ז מוחלין לעוה״ג״ – הם הם הדברים, שדוקא על שום היותם תלמידי אברהם אבינו שמדתו חסד מתחסדים אתם שלא תתנכה האכילה בעוה״ז מן הנחלה לעוה״ב. ובמגילת רות (ב" י״ב) "ישלם ה׳ פעלך ותהי משכרתך שלמה", ופי, התרגום – "יגמול ה, ליך גמול טב בעלמא הדין על עובדך סב ויהי אגריך שלימא לעלמא דאתי״. ביאר התרגום ״פעלך׳ – ״עובדך טב״, כי אלולא כן א״א שישתלם גמול בעוה״ז ואעפ״כ תהא המשכורת שלמה. רק מכיון שהגמול הוא עבור מעשים טובים הנובעים ממדת החסד אין הגמול (שהוא בבחינת פירות) מגרע מן הקרן לעלמא דאתי.

ובזה אנו חוזרים לענות על השאלה למה חייב הקב״ה את עצמו בברית לאבות אשר מחמתה הוא עתיד להטיב לזרעם יותר מן הראוי להם עפ״י זכות אבות. התשובה: "זוכר חסדי אבות׳, – שזוכר להם היותם בעלי חסד, ועל כן הוא "מביא גואל לבני בניהם באהבה" – כדרך שני אוהבים שאינם מתחשבנים זה עם זה בצמצום. ומה נאה סיום ברכת אבות – ״ברוך אתה ה, מגן אברהם": שהרי הראוי ביותר להנהגת חסד הוא אברהם אבינו שהבטיחו הקב"ה ״אנכי מגן לך", וכפי, המהר״ל את "״המדרש הנ״ל, על כן הברכה שתוכנה זכירת חסדי אבות ראויה להחתם ״מגן אברהם"; וכמ,;ש במדרש – ״בך חותמין ולא בהם" (ב/;ר פר, י״ב).

ובסוטה ח,: (במשנה) אמרו: ״במדה שאדם מודד מודדים לו וכר וכן לענין הטובה – מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר ותתצב אחותו מרחוק, לפיכך נתעכבו לה ישראל ז, ימים במדבר שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים": ע״כ. והקשו ע״ז בגמ, – ״מי דמי, התם חדא שעתא הכא שבעה יומי". ותירץ רבא: ״הכי קתני, וכן לעניו הטובה דבאותה מדה, ולעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות". עכ״ל. ועל פי הנאמר ע,׳כ, מובן ומוכרח שמדה טובה תהא מרובה, שאל״כ לא נתקיים ״מדה כנגד מדה" על הטובה שמדדה, שהרי היא מדדה לפנים משורת הדין ומדדו לה רק כפי הדין. והבן.

 

*

לא להשבר ברגע האחרון! מעלת היסורים

(דברים ח, ה) "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוהיך מיסרך"

אחת ממטרות היסורים הבאים על האדם בעולם הזה היא להעלותו בדרגה.

הנה ידוע שכאשר ילד קטן מגיע לגיל שצריך ללכת, אביו ואמו מלמדים אותו ללכת. ואיך מלמדים? מוליכים אותו מעט ועוזבים אותו והילד הולך קצת ונופל ואחר כך עוד פעם מוליכים אותו מעט והילד הולך ונופל וכן על זה הדרך עד שלבסוף לאחר כל הנפילות לומד ללכת מעצמו ללא עזר הוריו.

 אדם שלא התנסה בזה עומד מן הצד וחושב לעצמו איך יתכן לעשות כך? הלא מתאכזרים על בניהם מוליכים אותו מעט ועוזבים והילד נופל על הארץ ומקבל מכות לא פעם ולא פעמיים אלא חוזר הדבר כמה פעמים! ולא רק זה אלא עוד עומדים ושמחים בראותם את הילד מתמודד לבדו עד שנופל.

אבל האמת שאין זו אכזריות אלא רחמנות. אם לא יתנו לו להתמודד לבד, לעולם לא ידע ללכת וכל ילד חייב לעבור את הקושי הראשון ואחר כך ילמד ללכת בעצמו.

כן דרכו של הקב"ה. "כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך" כשרוצה להעלות את האדם בדרגות גבוהות מביא עליו יסורים, כלשון המדרש (תנחומא כי תצא, ב): אמר רבי אלעזר בן יעקב צריך אדם להחזיק טובה להקב"ה בזמן שהיסורין באין עליו. למה? שהיסורין מושכין את האדם להקב"ה שנאמר "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" (משלי ג, יב)

אמר רבי שמעון בן יוחאי: אם מת לאדם בן לא יהא קורא תגר, שהבן מרצה אותו להקב"ה לכך אמר דוד "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה" אם באו יסורים על האדם יעמוד בהן ויקבלן. למה? שאין סוף למתן שכרו".

וכן מצינו אצל איוב שקיבל יסורין כדי לנסותו ואם היה עומד בהם היה מתעלה למדרגות גבוהות, כפי שאמר אליפז במענה הראשון לאיוב (איוב ד, ב): "הנסה דבר אליך תלאה). פירש רש"י: "הנסה" לשון תימה. הבעבור שניסה דבר אליך בניסיון אחד שניסך בוראך ובא אליך אתה נלאה? עד כאן לשונו.

וכן אמרו בזוהר הקדוש (פרשת בא, לג ע"ב): כתיב "ה' צדיק יבחן" ובגין כך אתנסי איוב. אומנם איוב בעט ביסורים והפסיד הפסדים גדולים ועצומים, דרגות גדולות ונעלות. הפסדו העצום של איוב כתוב במדרש פסיקתא רבתי (אחרי מות אות ג) אשרי אדם שנגעו בו יסורים וכבש רחמיו ולא קרא תגר אחר מידת הדין. כאשר באו יסורין על איוב אילו כבש כעסו ולא קרא תגר אחר מידת הדין, למידה גדולה ומשובחת היה בא!

אמר רב חנינא בר פפא אילו לא קרא תגר, כשם שאומרים עכשיו בתפילה אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב כך, היו אומרים ואלוקי איוב, שעצה נטל הקב"ה לעיני קדושים של מעלה. אמר להם: איוב עבדי זה, ארבע מידות גדולות יש בו: "איש תם וישר ירא אלוקים וסר מרע". והגיעו כל אלה היסורין. אם הוא עומד בהם ולא קורא תגר, מייחל אני שמי עליו כשם שייחלתי שמי על האבות. לא כן עשה, אלא כיון שהגיעו אותן יסורין התחיל מבעט ואומר: "מי יתן ידעתי ואמצאהו" (איוב כג, ג).

מיד אמר ליה הקב"ה: החשכתה עצה שנטלתי למעלה, ונאמר "ויען ה' את איוב". מה אמר לו? "מי זה מחשיך עצה במלין" (איוב לח, ב) כמה החשכתה עצה במילים "בלי דעת" במילים שהוצאת מפיך וכו'.

וכן פירש רש"י וזו לשונו: "אמר הקב"ה מי זה הוא מחשיך עצה מקלקל במילים וברוב דברים שכתבתי איש תם וישר בתחילת הספר כדי לחול שמי עליו והוא בא והחשיך וקילקל מה שיעצתי ברוב דבריו". ואיוב ענהו: "מי זה מעלים עצה" אילו הייתי יודע עצתך לא הייתי מרבה בדברים. והקב"ה השיבו: והלא אברהם לא היה יודע ועמד בעשר.

וכתב החיד"א בספר "חומת אנך" בשם ה"ברכת שמואל": איוב ראשי תיבות אברהם יצחק ויעקב בניו, לומר לך אם היה זוכה היו אומרים: 'אלוקי איוב' והוא היה ראש לצדיקים הללו, שהרי כולם הם בניו שכידוע איוב הוא גלגול של תרח, הרי לנו לאיזה דרגות נעלות ונשגבות יכל איוב להגיע שהיו מזכירים אותו יחד עם האבות "אלוקי איוב" והוא היה ראשון לכל הצדיקים הללו וכדי לעלותו הביא עליו יסורים ובעט בהם והפסיד הכל.

כן הוא אצל כל אדם. הקב"ה מביא עליו ניסיונות יסורים וצרות כדי להעלותו לדרגות גבוהות ואם יקבלם בסבלנות ובאורך רוח יחלפו מהר ויקבל את המיועד לו ואם יבעט בהם יפסיד הכל.

מעשה בח"ח

סיפר הגה״צ רבי אליהו לאפיאן זצ״ל, בישיבת לומזיה חיפשו משגיח לישיבה, נועץ רבי אליעזר שולביץ מייסד הישיבה במרן ה"חפץ חיים״ על דמות הראויה לשמש לתפקיד זה, הציע לו הח׳יח אברך מסויים שהיה בעל שיעור קומה רוחני. והנה בחול המועד שלח לו מברק שחוזר בו מהצעתו ופסלו מלכהן בתפקיד זה, הלך אליו ושאלו לפשר שינוי חד זה בעמדתו, השיב הח״ח אותו אברך בא אלי והתאמן על פרנסתו, ואדם שמתאונן על פרנסתו – אינו יכול להיות משגיח בישיבה… הרי לנו דוגמא מאלפת לאדם שהיה במבחן אצל הרבונו של עולם, לראות איך התמודד עם נסיונות החיים, וברגע האחרון הפסיד הכל, כיון שהתלונן ולא הבין שהכל מאת ה׳.

ומי כן זכה בתפקיד זה? אמר רבי יעקב ניימן זצ״ל, שרבו הגה״צ רבי משה רוזנשטיין זצ״ל הוא אשר קיבל את התפקיד. והוסיף לומר מה שסיפר לו רבו: כאשר קיבלו אותי למשגיח בישיבה, הקציבו לי משכורת שהיה בה כדי לחיות עם משפחתי, אולם עלה בדעתי מלכתחילה, לבקש ממנו יותר, כדי שיהיה לי ממה לחסוך נדוניה לבנותי, ואם הייתי מבקש הוא היה נותן לי, אבל אח״כ החלטתי שלא לבקש, אלא זה אני אשאיר, שהקב״ה ישלם לי, עבור זה שהשגחתי על בניו שילמדו את תורתו. לבסוף פרצה מלחמת העולם (הראשונה) והבנקים פשטו את הרגל, והכסף הרוסי איבד את ערכו. ומה היה קורא איפא, אם אכן הייתי מבקש עוד כסף? הייתי מפקיד הרי בבנק… ונשאר בלי הכסף עם פרוץ המלחמה… ובזה שלא לקחתי את הכסף והשארתי את החוב אצל הקב״ה, השאתי את בנותי לתלמידי חכמים גדולי תורה. הרי לנו, שמי שזכה בתפקיד, היה זה שלא התאונן על פרנסה… ולא ביקש שום תוספת על משכורתו הקצובה, אלא השליך יהבו על הקב״ה. (״מאיר עיני ישראל״ הובא באוצה"ת ח"ד עמ' עד)

 

הכל לטובה [ממתוק האור תזו"מ עם תוספות]

רש"י (ויקרא פרק יד לד) ונתתי נגע צרעת – בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן:

נגע הבית היה גורם למציאת מטמונות. מדוע היה צריך להרוס את ביתו בשביל למצוא? לא ניתן שיזכה בפיס?

כדי שלא יתלונן, שאם יתלונן ויבקש להפסיק הריסת ביתו – לא ימצא המטמון. זהו נסיון בעבורו.

ה' צדיק יבחן. כשה' רוצה לתת משהו, הוא עושה לאדם מבחן קודם, האם הוא ראוי.

 

לפני שיוסף קם למלוך הוא היה חייב לעבור נסיונות עם אשת פוטיפר ושנים בכלא. רק אח"כ זכה.

 

המעשה המפורסם של רבי נחמן מברסלב על הגוי והמרור שהגיע לסעודה וחיכה וחיכה וחיכה עד שכשכבר אכלו – היה זה חריין חריף ביותר וקילל וקם בזעמו. וא"ל היהודי – טיפש – רגע אחר כך הגישו את הסעודה…

 

המעשה באבא יודן שנתן צדקה וזכה שנשברה רגל פרתו ומצא מטמון.

תלמוד ירושלמי מסכת הוריות פרק ג [דף מז טור א]

מעשה בי רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבה שעלו לחולת אנטוכיא על עסק מגבת חכמים והוה תמן חד אבא יהודה עביד מצוה בעין טובה פעם אחת ירד מנכסיו וראה רבותינו ונתייאש מהן עלה לו לביתו ופניו חולניות אמרה לו אשתו מפני מה פניך חולניות אמר לה רבותינו כאן ואיני יודע מה אעשה אשתו שהיתה צדקת ממנו אמרה לו נשתיירה לך שדה אחת לך ומכור חצייה ותן להן הלך ועשה כן ובא אצל רבותינו ונתן להן ונתפללו עליו רבותינו אמרו לו אבא יהודה הקב"ה ימלא חסרונותיך עם כשהלכו להם ירד לחרוש בתוך חצי שדהו עם כשהוא חורש בתוך חצי שדהו שקעה פרתו ונשברה ירד להעלותה והאיר הקב"ה עיניו ומצא סימא אמר לטובתי נשברה רגל פרתי ובהדורת רבותינו שאלון עלוי אמרין מה אבא יהודה עביד אמרין מאן יכיל חמי אפוי דאבא יהודה אבא יהודה דתורוי אבא יהודה דגמלוי אבא יהודה דחמרוי חזר אבא יהודה לכמות שהיה ובא אצל רבותינו ושאל בשלומן אמרין ליה מה אבא יהודה עביד אמר להן עשתה תפילתכם פירות ופירי פירות אמרו לו אף על פי שנתנו אחרים יותר ממך בראשונה אותך כתבנו ראש טימוס נטלוהו והושיבוהו אצלם וקראו עליו הפסוק הזה מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו.

המעשה באדם שכבה מזגנו בע"ש ונצלה כל משפחתו מדליפת גז שהייתה בלילה.

מדוע נשברה רגלה? כדי לראות האם הוא יתלונן.

 

לשיר גם כשלא טוב לך. המעשה עם נ"נ שביקש לגנות כל שירות של דוד ומלאך סטרו על פניו לרמז לו הנה נראה אותך שר גם כשאתה חוטף מכות כדוד!

 

המעשה ברבה ורב יוסף שאמרו לו כלדיים לר"י שימלוך שנתיים וימות, והוא העדיף שרבה ימלוך לפניו כ"ב שנים ואכן אח"כ קם למלוך ומלך שנה ומחצה ונפטר. לו היה זה אדם אחר, שלא היה יודע מראש את דברי הכלדיים, הרי היה הולך כל הזמן כמסכן, כמי שחרב עולמו, היה אוכל עצמו – הרי אני באמת טוב ממנו, מדוע בגלל כל מיני פוילישטיקים ודילים בחרו בו ולא בי כו' וכבר היה מעשה עם רב ענן שהיה אמור להתמנות למשרה של גאון ולבסוף מינו אחר וקם ופקר ונהיה ראש כת הקראים רח"ל, הרי שמצב כזה יכול להוציא אדם משווי משקלו הנפשי, ולך תסביר לו שהדבר לטובתו, והוא ימלוך בעוד כ"ב שנה, ועדיף לו מאשר למלוך שנתיים כעת ולמות!

 

המעשה באשה שעברה דירה ונקתה באותו היום את התריסים של הויטרינה של דירתה ומעדה ומתה.

 

מסקנה – הקושי הוא נסיון, שאחריו סוף הטוב לבוא, וגם אם איננו רואים זאת כאן בעוה"ז, מ"מ עלינו להאמין בכך!

תוספת מפנינים שמות תשעב:

 מסופר על הרה״ק בעל האוהב ישראל מאפטא זיי׳ע, שהבטיח שאחר פטירתו ירעיש עולמות למעלה להחיש גאולתם של ישראל. ואחר שנלב״ע הגיעה משלחת חסידים לבנו הרה״ק רבי יצחק מאיר מזינקוב זי״ע לשאול מה עם הבטחת אביו? נמנם רבי יצחק מאיר מעט, ואמר לחסידים, אבא בא אלי בעת, ואמר לי: כתוב בתהילים (מח. י) ״דימנו אלקים חסדך בקרב היכלך׳, כשהיינו בעולם הזה דמינו – חשבנו, ׳אלקים׳ שכל המאורעות העוברים על בני ישראל הם דינים ועונשים, (אלקים – מדת הדין). אולם, ״חסדך בקרב היכלך" כשעליתי למעלה להיכלך בשמים, ראיתי כי הכל חסדים, ואיך אבקש ח״ו לבטלם…

בעט ביסורים והפסיד

מסופר על ה"חכם צבי" כאשר למד בבחרותו בישיבה התאכסן אצל בעל בית אמיד, אבי אביהם של משפחת רוטשילד. הימצאותו בבית זה גרמה קשיים לא מעטים כיוון שבהיותו מתמיד עצום הגיע לפעמים אל הבית בשעת לילה מאוחרת, בני הבית לחצו על אביהם שיוציא את הבחור וישלחהו למקום אחר, אך הוא לא נענה להם.

כך נמשך הדבר זמן רב ובעל הבית עמד בניסיון ולא העז להוציא מילה אחת של טרוניא מפיו. ויהי היום וגם בעל הבית עצמו הגיע למצב שכבר לא היה מסוגל יותר לסבול את הקשיים. היה זה כאשר בדיוק באותו יום נתקל בבעיות שונות בעניני מסחרו ופלט כמה מילים נגד הבחור ואף כי לא אמר לו במפורש שיצא מביתו אבל הנימה שהיתה בפיו גילתה על יחס שונה מעט ממה שהיה עד היום. אומנם מיד לאחר מכן הרגיש בדבר והתחרט מאוד על כך ואף ניגש אל הבחור וביקש ממנו בדמעות שיסלח לו. לא עברה שעה קלה והנה הגיעו פרנסי הקהילה הסמוכה לבקש מהבחור שיכהן כאב בית דין בעירם. הבחור נאות לבקשתם וחתמו שני הצדדים בו ביום וכבר למחרת יצא ה"חכם צבי" מן הבית ועבר להתגורר בעיר ההיא. בצאתו את הבית פנה לרוטשילד ואמר לו כדברים האלה: אתמול כאשר לא התגברת על עצמך היה היום האחרון שהייתי צריך להישאר אצלכם. עוד בתחילת בואי אליכם נגזר כך מן השמים שזה יהיה היום האחרון. אם היית זוכה להתגבר עוד שעה קלה בלבד ולא היית מתרעם על הקשיים שגרמתי לך על ידי לימוד התורה שלי היית זוכה לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות. עכשיו שלא זכית לכך – בנים מופלגים בעשירות ובממון יהיה לך תלמידי חכמים לא יהיו לך.

*

שכחה סלקטיבית

[שלשה מאמרים מ'והגדת' עם תוספות]

נאמר: ״והיה אם שכח תשכח את ה׳ אלהיך״ (דברים ח, יט). ושתי תמיהות.

ראשית, ״אין ׳והיה׳ אלא לשון שמחה (מגלה י ע״ב). מה יש לשמוח בשכחת הבורא יתברך? והלא נאמר: ״השמר לך פן תשכח את ה׳ אלקיך״ (דברים ח, יא). ועוד, מה כפל הלשון, המורה: אפילו מאה פעמים, כמו שדרשו בכתובים: ״השב תשיבם״, ״שלח תשלח״, ״הוכח תוכיח״, ״הקם תקים״ (בבא מציעא לא ע״א).

נקדים פסוק ביחזקאל:

הנביא מוכיח את ישראל: (יחזקאל פרק טז כ) וַתִּקְחִי אֶת־בָּנַיִךְ וְאֶת־בְּנוֹתַיִךְ אֲשֶׁר יָלַדְתְּ לִי וַתִּזְבָּחִים לָהֶם לֶאֱכוֹל הַמְעַט מִתַּזְנוּתָֽיִךְ: (כא) וַֽתִּשְׁחֲטִי אֶת־בָּנָי וַֽתִּתְּנִים בְּהַעֲבִיר אוֹתָם לָהֶֽם:

מה זה "אשר ילדת לי"?

הם היו מקריבים את בניהם למולך. ״ותשחטי את בני ותתנים בהעביר אותם להם״ (שם, כא). וכתב רש״י: דופקים בדלת. פותחים, ואיזו הפתעה. הכומר של המלך, בכבודו ובעצמו. בכבוד, בכבוד. יכנס, ישב, במה זכינו.

תראה, לא נעים, אבל משפחת וייס כבר תומה ילד, ומשפחת שוורץ ומשפחת רוט ומשפחת גרין. רק אתם לא. הגיע הזמן.

צודק, אשאל את אשתי. תשמעי, דחינו ודחינו, צריך להחליט. טוב, את אבי אי אפשר, הוא מפרנס משפחה. איציק לומר מקצוע. יענקי עורך את הקניות. אבל יוסי לומר בחיידר, אותו אפשר לתת –

אמר הקדוש ברוך הוא: לא זו בלבד שאתם מקריבים למלך, אלא מכל בניכם לא מסרתם אלא את הבן שמקודש לי?!

מזעזע.

והרי זה בגדר ״נבואה שנצרכה לדורות״ (מגילה יד ע״א) –

צריך להקדיש שעה לדבר נחוץ. מתי נעשה זאת? לותר על שעת הנאה, לא בא בחשבון. על האוכל, ודאי לא. על חשבון העבודה, לא יעלה על הדעת.

אז לא נלך יום אחד לשעור הדף היומי.

והקדוש ברוך הוא אומר: מכל השעות ביממה, לא הקרבת אלא את השעה שלי!

הן אלו דברי המדרש (אסתר רבה ג, ד): יושב ומשוחח כל היום ואינו מתעייף, קם להתפלל, ועייף. יושב ומשוחח כל היום ואינו מתעייף, קם ללמוד, ומתעייף. הוי: ״ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל״ (ישעיה מג, כב)! וכבר ספרתי –

פניתי להתרים גביר נודע, והתנצל: ״העסקים לא הולכים כל כך טוב״… אמרתי לו: ״אשריך!״ וכשתמה, הסברתי: ״אדם אמר לרבי מסטמר זצ״ל שהעסקים לא הולכים כל כך טוב, והרבי ענהו: ״העיקר שהם הולכים! כי באים לפני אנשים שמספרים שעסקיהם עומדים, נסוגים, ואף קורסים״…

נבהל ואמר: ״חלילה, אל תפתח פה! אבל, הלא תבין שאיני יכול לתת כאשתקד״…

אמותי לו: ״הרשני לומר לך ווארט [בשם המהר"ם שפירא מלובלין], אימרה, ואז תחליט האם תתן, וכמה…

בסוף מסכת גטין אוסרים בית שמאי לגרש אשה, אלא אם מצא בה ערות דבר. בית הלל אומרים, אפלו הקדיחה תבשילו. ותמוה: קרה מקרה, דעתה הוסחה, התבשיל נשרף, וכבר תגורש?!״ תמה: אכן, שאלה!

״אענה לך״, השבתי. ״אשה בישלה, התבשיל נשרף. מה עושה אשה טובה? נותנת לבעלה את החלק העליון והטוב ולוקחת לעצמה את השרוף שבתחתית הסיר. הוא לא צריך לסבול בשביל טעותה. מאידך אשה בינונית אומרת נחלק ביננו את 'התוצאות' לטוב ולרע. אבל אשה רעה לוקחת לעצמה את הטוב שמלמעלה ולבעלה נותנת את השרוף… זה הפירוש הקדיחה 'תבשילו' ולא 'תבשילה'… זו אשה רעה שמותר לגרשה…

המשיך הרב והסביר כן הוא בעינייני צדקה פעמים והמצב קשה, הרווחים מועטים. יש שמאמין שהכל נגזר מלמעלה, אדרבה עוד ממשיך ונותן כמנהגו. על ידי הצדקה יתרבה השפע. יש שאומר המצב קשה, אצמצם בהוצאותי ובהוצאות הצדקה. אולם יש אדם שראשית לכל סוגר את ברז הצדקה… כאותו שזורק מהספינה הטובעת את הטלית והתפילין… זהו בחינת 'הקדיחה תבשילו' כקורא תיגר על הקב"ה אתה ממעט רווחי, אני לא אתרום 'לך'… זה בחינת 'אשה רעה'!

אמרתי: ״כלפי מה הדברים אמורים? כשהעסקים הלכו יפה הפרשת סכום יפה לצדקה, ועל כך תבורך. והנה, הקודח התבשיל, העסקים צולעים. האם צמצמת בהוצאות הבית, האם לא יצאת לנפוש כהרגלך, האם קצצת בדמי הכיס לילדים? –

רק את תבשיל העניים ולומדי התורה הקדחת?!״…

מכאן, לפרשתנו.

שאלנו – ״והיה אם שכח תשכח את ה׳ אלהיך״ (דברים ח, יט) ״אין ׳והיה׳ אלא לשון שמחה (מגלה י ע״ב). מה יש לשמוח בשכחת הבורא יתברך? ועוד, מה כפל הלשון, המורה: אפילו מאה פעמים?

והתשובה: יעלה האדם למרום, וישאל: ״התקשרת להורים בכל יום?״ יענה: ״האמת, שכחתי״.

קורה, האדם הוא רק אדם. ובדרך כלל, גם זה לא.

הלאה – ״לוה רשע, ולא ושלם (תהלים לז, מ), שלמת חובותיך בזמנם?״ ״האמת, שכחתי״.

ללוות, זכר. להחזיר, פרח מזכרונו.

יעברו סעיף אחר סעיף: בקור חולים, נזכר כשמתו. נחום אבלים, נזכר כשקמו.

״טוב. לגבות חוב, שכחת פעם?״ ״זה, לא״. נו…

כמה ישמח אם יזכר, שגם דברים אחרים שכח…

וזהו ״והיה״, לשון שמחה, ״אם שכוח״ גם דברים אחרים, ועמם ״תשכח״ חלילה ״את ה׳ אלקיך״.״ אבל אוי לאותה שמחה!…

אמנם מצודת השכחה פרושה, וכבר אמר (ערובין נג ע״א) שאנו כאצבע בבור לשכחה. פרש רש״י: כשם שנוח לאצבע להכנס בפי הבור, כך אנו [רבותינו האמוראים!] מהירים לשכוח! אבל מדוע נבראה השכחה!

חותני הצדיק עליו השלום היה חסיד ברסלב, והראה לי מה שאמר רבו (שיחות מוהר״ש אות כז): ״אצל ׳העולם׳ השכחה היא חסרון גדול בעיניהם, אבל בעיני יש בשכחה מעלה גדולה.

כי אם לא היתה שכחה לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת השם, אם היה זוכר כל מה שעבר לא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו יתברך בשום אופן.

גם היו מבלבלים את האדם מאד כל הדברים שעוברים עליו. אבל עכשו, על ידי השכחה, נשכח כל מה שעבר.

ומובא בספרים, שהשכחה נתנה כדי שתהא התורה חביבה על לומדיה תמיד כשעה הראשונה.

כי על ידי השכחה, כשחוזר ובא ולומד אפלו מה שכבר למד, הוא אצלו כחדש וחביב עליו״.

נמצא, שהשכחה ניתנה כדי לנצלה לעבודת הבורא.

ולבסוף את עניני העולם אנו זוכרים, והשכחה שולטת בנו רק בעבודת הבורא…

כמו ההורים ההם שנותנים את הילד מן החיידר…

צור ילדך תשי

והמגיד מדובנה זצ״ל הביא על כך את הכתוב: ״צור ילדך תשי, ותשכח אל מחוללך״ (גברים לב. יח). הקדוש ברוך הוא יצר בך השכחה [כמו ״נשני״, השכיחני (בראשית מא, נא)], ולבסוף, משתמשים בה לשכוח אותו בעצמו…

משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה חיב כספים לכל ידידיו ומכריו.

יום אחד בא לאחד מהם ובקש עצה: הוא חיב כסף רב לפלוני, והלה נוגש בו מאיד, מה יעשה כדי להפטי ממנו. יעץ לו: ״תלדה ממישהו, ותשלם לו״.

ענהו: ״עצה זו יודע גם אני. אבל מבקש אני עצה איך אפטר ממנו בלי לשלם״…

יעץ לו: ״כשיבוא אליך תצחק צחוק גדול, תפלבל בעיניך ותמחה כפים, תרקיד ותהדס. יחשיב שהתבלעה עליך דעתך, ויך?ה ממך״. ״עצה זו לא עלתה על דעתי״, הודה, ״תודה לך!״

וכך באמת עשה, עד שהסיר מעליו את כל הנושים. והנה יום אחד מתדפק חבירו היועץ בדלתו ושואל: מה עם החוב שאתה חיב לי!״ ״חה חה חה״, פרץ הלה בצחוק מבעית, פלבל בעיניו ומחה כפים…

״בוש והכלם״, גער בו, ״האם נתתי לך עצה זו כדי שתשתמש בה נגדי?!״…

כך, אמר הקדוש ברוך הוא: נטעתי בכם ענין השכחה כדי שתוכלו להדחיק ולשכוח מאורעות ודברים לא רצויים, ואתם מפנים אותה נגדי?!

והסבא מנובהרדוק זצ״ל הביא (בספרו ״מדרגת האדם״, ברור המדות פ״ז) את הסיפור מהמדרש (במרבר רבה יח, כב) –

מעשה באדם שהלך מארץ ישראל לבבל. בדרכו ישב לאכול לחם. ראה שתי צפרים רבות זו עם זו, והרגה אחת מהן את חברתה. מיד תלשה במקורה עשב שגדל בסמוך והניחתו על פיה של חברתה, והחייתה אותה. כיון שראה, תלש מאותו העשב והמשיך בדרכו בשמחה, כי יש בידו אמצעי להחיות בו מתים. כמה יוכל להתעשר על ידו! בדרכו

ראה גוית ארי משלכת בשדה. ביקש לבחן פעלת העשב, והניחו על פי הארי. קם הארי, וטרפו,…

כך, אמר הסבא, נטעו באדם כוחות כדי להשתמש בהם לטובה ולהחיות את עצמו בשני העולמות. והוא משתמש בכוחות האלו עצמם כדי להחיות את הארי הטורף הרדום בתוכו, ולהמית את עצמו –

והשכחה, היא רק אחת הדגמאות…

דוגמא נוספת – תפילה

דוגמא נוספת – מצוה הכתובה בפרשתינו – "לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם".

כתב ב״אהל מועד״ (דרך ג נתיב ט): ״המתפלל צריך לכון לבו, ויזהר גם פן שיחתך בשפתיו״ [והוכיח ב״יריעות האהל״ שם, שמשמע מלשונו שאין הדבור מעכב. ועל כל פנים ודאי הוא טפל למחשבה], ובאמת בספר ״חרדים״ (פרק ט אות יז) כתב, שהואיל והתפלה היא עבודה שבלב, אם לא כיוון בה לא יצא ידי מצות תפלה.

אבל למבי״ט (״בית אלקים״, שער התפלה פרק ג) שיטה אחרת. שפרש בפסוק שני צוויים: ״ולעבדו״, הינו במעשה, ש״עקימת שפתיו הוי מעשה״ זוטא (סנהרוין סה ע״א), ו״בכל לבבכם״ זו הכוונה. הרי ששניהם נצרכים מדאוריתא.

ולדרכו, תתישב קשית ה״כסף משנה״ על הרמב״ם. שכתב הרמב״ם (הלכות תפלה פ״א ה״א): ״מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: ועבדתם את ה׳ אלקיכם [וברך את לחמך ואת מימיך, והסירותי מחלה מקרבך (שמות כג, כה)], מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר: ולעבדו בכל לבבכם, אמרו חכמים, איזו היא עבודה שבלב, זו תפלה״. והקשה ה״כסף משנה״, מדוע לא כתב הרמב״ם שנצטוינו מצוה זו מהכתוב ״ולעבדו בכל לבבכם״, שמפרש בו צווי התפלה.

ולהאמור, אם נלמד הצווי מהכתוב ״ולעבדו בכל לבבכם״, היתה מעכבת בו הכונה, והמתפלל בלא כונה אינו יוצא ידי חובתו. לפיכך למדו הרמב״ם מהכתוב ״ועבדתם את ה׳ אלקיכם״, ולדברי המבי״ט הוא צווי על דיבור התפלה, ומקים בו מצוה זו. אבל ודאי שהמתפלל בכונה מקיים מצוה נוספת של ״לעבדו בכל לבבכם״.

ובענין זה, נזכר אני בספור –

זה ארע בפולניה. מי ראה שם בננה? אפלו לא ידענו שקיים כזה פרי! גדל הוא בארצות החמות, היו מביאים אשכולות בודדים לעשירים מופלגים, ששלמו במיטב כספם. יחסו לפרי זה סגלות מפליגות. אמרו שאוצר הוא את חום השמש, ומכאן צבעו. שגדוש הוא במטען של בריאות.

והנה רופא הזעק למטת חליה של אשה צעירה. אבחן את מחלתה, אך הרפוי קשה היה. למחלה יש תרופה, אבל בנוסף סובלת היא מתשישות ותת תזונה. יעץ לנסות, לקנות אשכול בננות ולהאכילה. אולי תתאושש ותתגבר על המחלה. הבית עני היה, אך מה לא עושים עבור הבראת האשה. רכשו את התרופות וקנו את האשכול.

הילד שב מהתלמוד תורה, והנה הפתעה. אשכול בשל של פך מוזר למראה, אריך ומעקל. מה זה, תמה. הבין שקנוהו להבראת האם. אבל האם טובה ורחומה, וראי תסכים שיטעם פך לדגמה. קלף וברך, אף ״שהחינו״ אמר. הם, טעים, אך לא משביע. אמא ודאי לא תקפיד אם ייאכל עוד אחד. קלף ואכל, ועם האוכל בא התאבון. ייאכל עוד שלישי ודי. ורביעי, ולא עוד. וחמישי, וששי. נשארה הבננה האחרונה.

ואמא זקוקה לה, זו תרופתה.

אמר לעצמו: אמא כה טובה, ודאי תסכים שחצי לי וחצי לה. שיהיה.

אבל איך חלק את הבננה האחרונה? לעצמו לקח את התוך, ולאם הותיר את הקלפה…

והנמשל –

הקדוש ברוך הוא בראנו. נתן לנו את החיים והמשפחה, הבריאות והפרנסה, ותובע תמורה. מצוות, ותלמוד תורה. ״והגית בו יומם ולילה״ (הושע א, ח). ובגמרא (מנחות צט ע״ב) מסופר, שבן דמא, בן אחותו של רבי ישמעאל, שאל את רבי ישמעאל: כגון אני, שלמדתי כל התורה

כלה, מהו שאלמד חכמה יונית? קרא עליו המקרא הזה: ״לא ימוש

ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה״, צא ובדק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמד בה חכמה יונית –

וה״חפץ חיים״ זצ״ל המשיל על כך משל. אדם בקש ללמוד מקצוע, והשכיר עצמו להיות שולית חיטים. סיכם ששלוש שנים יעבוד חינם אין כסף. בשנה הראשונה ילמד, וצפוי שיקלקל יותר משיתקן.

בשנה השניה ישתלם במקצוע ועדין לא יהיה מימן דיו, בעל הבית כמעט ולא יעזר בוי. ובשנה השלישית אמור הוא לדעת כל רזי המקצוע ויעזור לבעל הבית, ובכך ושילם דמי לימודו. החל לעבור את תקופת החונכות, וקלט במהירות. כעבור שנתים כבר היה חייט מדופלם ורצה להתחיל להתפרנס ממלאכתו החדשה.

אמר לו בעל הבית: ״ראשית, על פי החוזה חייב אתה לעבדני חנם בשנה זו. ומלבד זאת,

איך תעז לבקש להשתמש בשלחן שלי, במכונת התפירה שלי, בחוטים שלי ובמחטים שלי ואף באריגים שלי, לצרכך?!״

כך, אמר ה״חפץ חיים״, החיים של הבורא, הבריאות ממנו, הכשרונות ממנו, היום והלילה שלו, איך נעז להשתמש בהם לצרכנו, שלא לפי יעודו ורצונו?!

אבל אנו החלטנו לקטוף בננה אחר בננה, להשתמש בשעה אחר שעה משעות היממה לצרכינו. הבורא אב הרחמן, טוב ומיטיב, לא יקפיד עלינו.

הכול לקחנו לעצמנו. מה השארנו, את ׳הבננה׳ האחרונה – שלוש תפלות ליום, ודאי.

אבל גם בה, החלטנו להתחלק –

״הקליפה״ לקדוש ברוך הוא, נענוע השפתים, ו״התוך״ לנו, המחשבות משוטטות בחפשיות…

ולא זו הדרך, ״עבודה שבלב״ היא!

 

שכחה סלקטיבית – בעיה בכל עבודת השם!

[מספר 'מוצא דשא' שניאור]: ״כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' א-לוהיך…״ ״אף על פי שבאת לידו שלא במתכוון, קל וחומר לעושה במתכוון. אמור מעתה, נפלה סלע מידו ומצאה עני מתפרנס בה, הרי הוא מתברך עליה״.

והנה בשולחן ערוך, נפסק שמצות שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצווה״. ומובא עוד שם ״כתב המגן אברהם בשם הרדב״ז דזה דווקא במצווה דאורייתא״.

יוצא איפוא שמאחר ומצוות שכחה היא מצווה דאורייתא המבוססת על העדר כוונה, היאך יתקיים בה ׳מצוות צריכות כוונה׳! כן הדבר לגבי מי שנפלה סלע מידו ומצאה עני. נותנים שכר גדול עבור מצווה שנעשתה בלי שום כוונה. היכן ההגיון?

במדרש מסופר: ״מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו. אמר לבנו: צא והקרב עלי פר לעולה ופר לזבחי שלמים. אמר לו אבא מה ראית לשמוח במצוה זו יותר מכל מצות האמורות בתורה? אמר לו: כל מצוות שבתורה נתן לנו לדעתנו. וזה שלא לדעתנו. אלו עשינוה ברצון לפני המקום לא באת מצוה זו לידינו.

אמר ליה: הרי הוא אומר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר וגר קבע לו הכתוב ברכה, והרי דברים קל וחומר, ומה אם מי שלא מתכוון לזכות תכה מעלין עליו כאלו זכה, המתכוון לזכות וזכה על אחת כמה וכמה?

אכן שמחה גדולה כאשר מתגלגלת לאדם ברכה בלי שעשה מאומה להצדיקה. אך, לשמחה מה זו עושה? איזה הגיון מסתתר מאחורי תופעה זו?

הן אמת שאין לאדם לחפש את הטעמים למצוותיו יתברך. אך בכל זאת חכמינו הרשונו להשתדל להבין את טעם המצוות עד כמה שמיעוט שכלנו יכול להשיג.

בסייעתא דשמייא אולי יורשה לנו לתת הסבר להגיון העומד מאחורי הענקת ברכת ה', עבור מצוות השכחה. למרות שהמצווה נעשתה ללא שום כוונה ואף ללא ידיעה.

הן חכמינו לימדונו לדעת: ״כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש, לאו אדעתיה״. היינו שהאדם לא שם ליבו לדבר שאינו תופש חשיבות בדעתו. יוצא מכאן שאם רואים אדם ששוכח דבר, אות היא כי דבר זה איננו בעל חשיבות ראשונה בעיניו.

דהיינו: השכחה אינה מידה קבועה, מוחלטת, במערכת מידותיו של אדם. אין שכחה! השכחה היא אינדיקציה, תוצאה של עוצמת התעניינותו של האדם באובייקט הנשכח.

וכבר ראה ראינו אנשים שהגדירו את עצמם כשכחנים, וכבעלי זיכרון חלש וכדומה ובכל זאת זכרו אירועים מסויימים שקרו להם לפני עשרות בשנים, ושידעו לשמור טינא למי שפגע בהם עוד מילדותם.

נתאר לעצמנו כמה האדם טורח, עמל, ויגע, מזיע, כל השנה כדי לעבוד ולטפח את שדהו, לעדור, לנכש, לחרוש, לזרוע, להשקות ועוד עבודות עד שמגיע יום משאת נפשו, יום הקציר! סוף סוף הוא זוכה לראות את פרי עמלו, סוף סוף הוא יכול ליהנות מיגיע כפיו! השכר שיאליו הוא נושא את נפשו, מסתמן בפתח. בוודאי שכל שיבולת יקרה בעיניו. בוודאי שדעתו נתונה על כל עומר ועומר כאל בנו יחידו.

הייתכן במצב כזה לשכוח עומר בשדה? גם במקרה זה ראה ראינו אנשים אמידים למדי אשר, בהזדמנות מסויימת לא ידעו ולא רצו לוותר על חפץ כלשהוא, נטול כל ערך. וויתור על רכוש אצלם, לא עולה על הדעת.

ואם האדם במצב זה ולמרות כל האמור שוכח עומר בשדהו, אות היא כי עומר זה אינו תופש מקום ראשון בראשו, סימן הוא כי איננו מכור לרכושנות, שערכי העולם הזה בטלים בעיניו, שכל מעייניו נתונים בעולם חשוב יותר, אף בהיותו עוסק בצרכי פרנסתו. בטחונו בה' די חזק שלא עומר אחד יותר או פחות ישפיע על בעיות הפרנסה שלו. ה' הוא הזן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כינים. אדם זה, שאינו רואה בעומר את ״כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה״, בוודאי ראוי שייתקיים בו: ״למען יברכך ה׳ א-לוהיך בכל מעשה ידיך״.

יאים הם הדברים במיוחד על רקע הוראות אחרות בתורה ובהם אנו נקראים שלא לשכוח.

היינו, התורה מחדשת לנו שהשכחה היא לא מן ההכרח תכונה בלתי רצונית, שאין כח להשתלט עליה. אלא שבהתחשב עם מה שהערנו שהאדם נוטה לשכוח דבר שאין לו עניין בו, הרי שהאדם יכול לחנך את עצמו לזכור, ולא לשכוח, דברים בעלי חשיבות משמעותית.

כך מצוה התורה: ״זכור את אשר עשה ה׳ א-לוהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים״. כיוצא בו אתה אומר: ״זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים״.. וכן ״זכור את יום השבת לקדשו״ וכדומה. וכשמדובר על המעמד הנשגב של מתן תורה, מזהירה התורה בדרישה מיוחדת בתקיפותה: ״רק, הישמר לך, ושמור נפשך, מאד, פן, (כמה לשונות אזהרה!) תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך״.

בכל המקרים האלו אנו רואים שהשכחה איננה תכונה שלא ניתנת לשליטה, אלא שאפשר בהחלט לחנך את עצמו לזכור ולא לשכוח, וזאת על ידי מיקוד ההתעניינות בנושא, על ידי פעולות טיפוח בתחום ׳והשיבות אל לבבך׳.

אך, נושא שמן הראוי שאינו צריך לתפוש מקום חשוב כל כך בלב האדם הוא נושא הפרנסה. הכל בידי שמים ועל כן אין זה נורא שבדרך הטבע תשלוט השכחה בתחום זה. ומה טוב ומה נעים ששכחה רצויה זו תביא בעקבותיה קיום שתי מצוות מדאורייתא: מצוות עשה ׳ליתום ולאלמנה יהיה׳ ומצוות לא תעשה ׳לא תשוב לקחתו׳.

כמה נחמד, על רקע זה להזכיר את הנוסח שקבעה התורה בווידוי מעשרות: ״ביערתי הקודש מן הבית…לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי״ לאיזה עניין מוזכר כאן ״לא שכחתי״? אם עשיתי את כל המוטל עלי ואני מודה לה׳ על כך, מה עניין לא שכחתי כאן?

אבל לפי דברינו לעיל הביאור נפלא. האדם מתפאר לפני ה׳ שהוא שם כל מעייניו וכל התעניינותו רק במצוות ה׳, הגם שבאופן טבעי מסתבר שיישכח, שהרי מדובר בהפסד ממוני בשבילו – בעצם הפרשת התרו"מ והזהירות בהם, אך הוא בכל אופן מדגיש שהמצווה חשובה בעיניו יותר, וממילא לא שייך שהוא ישכח והנה אכן לא שכח!

כמה התפלל דוד מלכנו שה׳ יזכור לו את הזכות שלא שכח את התורה ואת המצוות: ״ראה עניי וחלצני כי תורתך לא שכחתי… תעיתי כשה אובד בקש עבדך כי מצוותיך לא שכחתי, הפלא ופלא!

הפיכת יוצרות אלא שכמו בתחומים אחרים, גם בתחום הזה האדם הופך את היוצרות בכך שאינו פועל לתיקון מידותיו. לדוגמה, במקום לשכוח עוול שנגרם לו על ידי חברו ולסלוח לו, שם, ״עברתו שמורה נצח״. ובמקום לזכור את הטובה שעשה לו חברו ולהודות לו, שם, הוא שוכח, מתעלם, מתכחש, ולפעמים אף ״משיב רעה תחת טובה״. [ע"כ מ'מוצא דשא'].

שוכחים לברך, אך לא לאכול…

זה מתקשר לענין נוסף בפרשתינו – ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך –

ישנה הלכה לא כל כך מובנת: ״אכל ואינו יודע אם ברך ברכת המזון אם לאו, צריך לברך מספק, מפני שהיא מן התורה. ככתוב (דברים ח, י): ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך׳ (ארח חיים קפד, ח, ומקורו בתלמוד הירושלמי ברכות).

תשאלו מה תמוה כאן. אז אספר – ה״חתם סופר״ זצ״ל שקוע היה כל כלו בעולמה של תורה. בפלפול ההלכה, בלמוד התלמידים, בתשובותיו להלכה. לאחר השעור שמסר לבני הישיבה היה שב לחדרו, מותש. עיין בשאלות ההלכתיות שהגיעו אליו מכל קצוי העולם היהודי ובתוך כך אכל בפזור נפש את העוגה שהגיש לו משרתו. כל מעיניו, בשאלות הסבוכות. ראה המשרת, ונחמץ לבו: עוגה כה טעימה, פשע הוא לכרסמה כך, בהסח הדעת. עוגה כזו יש לאכול ברכוז, למצות את טעמה, להתענג על כל לעיסה… הרב הלא אינו מודע כלל לעוגה, אחת היא לו אם אוכל הוא אם לאו, או אם עוגה היא או פת קיבר… דברי התורה מתוקים בפיו מדבש ומנופת צופים.

החליט לעשות חסד עם העוגה, ולאכלה בכונה כדבעי. אמר, ועשה.

ה״חתם סופר״ התיישב במקומו ושקע בעיון בהמון המכתבים. הבחור נשא את העוגה בצלחת, ואכלה בעצמו בחדר החיצון. את הצלחת הריקה ובה שרידי הפרורים הציב בפאתי השלחן.

ה״חתם סופר״ סיים את העיון במכתבים, במהלכו גבש את התשובות ההלכתיות. נשא עיניו אל הבחור, ושאל: ״היכן העוגה?״

נדהם, אך התעשת מיד: ״הרב אכל, האינו זוכר?״ איזו עזות!

השיבו ה״חתם סופר״: ״האמת היא שאיני זוכר האם אכלתי, טרוד הייתי בעניני השאלות״. אבן נגולה מעל לבו של הבחור. ״אבל זאת יודע אני לבטח, שלא ברכתי – ואם לא ברכתי, לא אכלתי!״

והאבן הענקית שבה וסקלה את לבו!

ואני שואל: ה״חתם סופר״ לא זכר אם אכל, אבל ידע לבטח אם ברך ־

מדוע אצלנו קורה שאיננו זוכרים אם ברכנו, אבל יודעים לבטח שאכלנו?! נו, באמת, איזו שאלה. כי מעיניו של ה״חתם סופר״ היו בברכה, ושלנו באכילה!

ה״חתם סופר״ לעם בפיו, ומוחו הגה בדברי תורה. ואנו ממלמלים בפינו, ובמה הוגה מוחנו!

לא רבים יודעים את הדין שנפסק בשלחן ערוך (ארח חיים קפג, ח): ״לעניין לשאול במ־כת המזון מפני היראה או מפני הכבוד, יש מי שאומר שדינה כתפלה!״

דין הפסק בברכת המזון, כהפסק בתפלת העמידה! ויותר – מובא בשם המגיד ממזריטש זצ״ל שיש להקפיד בברכת המזון עוד יותר מבתפלה. לפי שהתפילה מדרבנן, וברכת המזון מדאוריתא!

אבל יתכן שלא כדאי לפרסם דין זה, ומשום מעשה שהיה. ה״חפץ חיים״ זצ״ל בקש באסיפת רבנים שכל אחד יקבל על עצמו איסור דיבור לשוה"ר כאיסור אכילת חזיר! אמר לו הגרח"ע גרודז'ינסקי בחיוך – כעת הרב יצר אצלם קירור בענין אכילת חזיר… זה בסה"כ כמו לשוה"ר אותו ממילא רגילים לדבר….

 

*

עבודה שבלב – כפי הכוונה

 [עבודת הלב – להגיד- שני מאמרים – מהגר"ש שבדרון, ומהגר"ר קרלינשטיין]

 ספר דברים (פרק יא יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכם:

הגמ' בתחילת תענית אומרת: דְּתַנְיָא, (דברים יא) "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ", זוֹ תְּפִלָּה, אַתָּה אוֹמֵר, זוֹ תְּפִלָּה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עֲבוֹדָה? תַּלְמוּד לוֹמַר, "בְּכָל לְבַבְכֶם" אֵי זוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב? הֱוֵי אוֹמֵר, זוֹ תְּפִלה:

וצריך להבין – על איזה עבודה כאן מדובר? מדוע תפילת נקראת עבודה שבלב? מדוע עבודה, ומדוע בלב? עבודה? – אולי מצוה שבלב. וגם מדוע בלב? לא נכון יותר לומר שזו מצוה שבפה?

חז"ל אומרים: ״אברהם אבינו תיקן תפילת שחרית שנאמר וישב אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפילה שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל יצחק תקן תפלת מנחה וכו' יעקב תיקן תפילת ערבית וכו'.

הגמרא אומרת "תפילות אבות תיקנום״ אברהם תיקן שחרית יצחק מנחה וכו׳ מה הפירוש תיקן איך מתקנים? מדוע לא אמרו שאברהם התפלל שחרית, ויצחק מנחה, ויעקב התפלל ערבית? ומה קורה אחרי שמתקנים.

אומר הגר"ש שבדרון – ר׳ אליהו לאפיאן אמר על כך משל לשבר את האוזן. הטלפון.

כמה אנשים היו קשורים ביצירת קנוי הטלפון? אלפי אנשים, מערכת, מכונות, חוטי הטלפון ועמודי הקווים לכל רחבי תבל כהנה וכהנה, אלפי איש. אח״כ בא לו אדם בכל מקום שהוא מגביה את השפופות מחייג במחוגה ו…מדבר, אינו עושה מאמץ כל שהוא, פשוט, מחייג ומשוחח. יש קו ויש קו.

״אברהם אבינו תיקן תפילת שחרית״ (ברכות דף כו) מאי משמע? הוא התקין את הטלפון כביכול,- שתהיה את האפשרות לאדם להגיע, להיכן שצריך להגיע בתפילה!

אברהם אבינו ע״ה הכין בתוך עולמנו את המציאות הבסיסית שבן אנוש יפעל את מה שרק יכול בתפילת שחרית. פלא – פלאים, וכך יצחק אבינו ע״ה ויעקב אבינו ע״ה "תפילות אבות תקנום".

שמעתי מפלוני דבר חריף: הם התקינו הכל בשבילי, אבל, במה דברים אמורים – אם אני מחייג את המספר הנכון, כי אם איני מחייג כראוי גם אם אחייג מהבוקר עד הערב לא אגיע לשום מקום…

ואם נזכרתי אספר לכם, (כי יש לי כעין הנראה מרבי אליהו לאפיאן, שאם אני נזכר דבר בפני הציבור, הרי שיש צורך לאומרו שם). ידיד מימי נעורי שהוא כים איש מגדולי תלמידי החכמים באמריקה, נחלה קשות, שכאשר המחלה תוקפת אותו, הוא בסכנת נפש ממש, ונזקק לסיוע רפואי דחוף, מרופאו הפרטי.

ליל שבת אחד הוא נתקף. גרר את עצמו למכשיר הטלפון (טלפון מחוגה) חייג את מספר הטלפון: ״את ד״ר פלוני אני מבקש בדחיפות!״. קרא לתוך השפופרת.

״כן״ ניגש הרופא לטלפון ״כן, אני בא, אבל מניין לך מספר הטלפון שלידו אני נמצא?!, כי אינני בביתי, אני בביקור בביתו של חולה״״.

הבנתם? מהשמים ביקשו להצילו (וגם רצו שהוא ידע על הנס) הטעו אותו משמים וחייג מספר אחר – לבית גוי פלוני אלמוני באמריקה… מעשה ששמעתי מפי ידידי בעל המעשה… מי יודע (בחיוך), אולי גם בתפילה עם טעות אפשר להצליח ולהגיע למקום הנכון, הרי ישנו חז״ל מפורש ״ודגלו עלי אהבה – ודילוגו עלי אהבה״… אך במה דברים אמורים כאשר מהשמים מסכימים לנס הזה…

ואם בסיפור ים עסקינן נספר עובדה לצאת בה ׳מילתא דבדיחותא (בתחילת הדרשה. ו״בדיחותא״ היינו חריפות, לא ליצנות חלילה):

ילד גדול בעגלה

חסידים מספרים כי רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי׳׳ע התעכב באכסניה, שהה שם עוד יונגרמאן אברך, שהתאכסן במקום.

בבוקר לקראת תפילת שחרית התעטף היונגרמאן בטלית ותפילין החל להתפלל: בם, בם, בם, מילים מבולבלות במהירות, (אתם יודעים איך עושים במבעס מנוסח התפילה).

כאשר סיים את התפילה ניגש אליו הרבי ואמר לו: ״בם, בם, בם". ״רבי מה אתה אומר?״ ״בם, בם, בם״.

״רבי, אינני מבין מה שאתה אומר!״ ״ומה שאתה אמרת, כן הבינו?!…״

כך מספרים העולם. אך ישנה הוספה על העובדה, כך שמעתי.

שהה שם באכסניה בצידי החדר, יהודי ישיש, ששמע את השיחה ביניהם. קם ממקומו ואמר לרבי לוי יצחק זי״ע:

רבי, נכון, כאשר אומרים ״בם, בם, בם״, לא מבינים מה שנאמר, אבל במה דברים אמורים באדם זר, אבל אבא ואמא – הורים של ילד קטן, השוכב בעגלה, וקורא "בם, בם״ הם כבר מבינים היטב, האם הוא זקוק לאוכל, שתייה או לשינה. הם מבינים!

כך אבינו שבשמים, מבין אותנו.

קם הרבי זי״ע על רגליו ואמר: יהודי זה, בן השבעים, נברא וחי שבעים שנה כדי להגיע לשעה זו, ללמד זכות על יהודים. ע"כ מה ששמעתי.

יפה מאד. אבל הוספתי על דברי רבי לוי יצחק זי״ע, ומותר לי להוסיף שטיקל, (ואל תחשבו שאני רק ליטוואק, אני אומר בקדיש ״ויצמח פנרקניה״, אבי היה חסיד, וסבי היה חסיד גדול, וגם אם לא, לא תזיק ההוספה שלי על הסיפור): במה דברים אמורים בילד השוכב בעגלה, ניחא, בם בם בם ואמא מבינה, בוכה שוב בם, בם, ואבא מבין, אבל בחור גדול השוכב בעגלה וקורא בם, בם, בם – בחור בן עשרים שוכב: בם, בם, בם. ה׳ ירחם… זקוק לאשפוז…

בואו נראה כיצד אמורה להיראות התפילה. [מכאן רבי ראובן קרלינשטיין זצ"ל] –

הרב אברמסקי זצ״ל עלה במעלות האולם לפני התקיעות בהיכל ישיבת סלבודקא ושאל: מדוע הכהן השאיר את הכף ומחתה בקודש הקדשים ואחר כך בא שנית במיוחד להוציאם, שישאירם לשנה הבאה, וביום כיפור הבא יבוא הכהן ויחליף את החדש בישן? והשיב כי בבית המקדש אין כלי ריק. לא מניחים כלי ריק.

וא"כ הוא אמר: "יקרה היא מפנינים" חז״ל לומדים מפסוק זה כי ממזר ת״ח יותר חשוב מכהן גדול עם הארץ הנכנס לפני ולפנים, א"כ, בישיבה יש להיזהר שלא יהיה כלי ריק, בחור צריך לדעת כי הוא נמצא פה בשביל תכלית. אין "סתם נמצא פה". ע"כ.

למעשה, יש בגמרא זו (יומא דף ל״ב) קושיא גדולה נוספת, מדוע הכהן הגדול לא הוציא מיד את הכף, מדוע בכלל יצא? מבאר החתם סופר, מפני שבאותה שעה עסוק היה בתפילה, א"כ אסור היה לו להחזיק את הכף, לכן השאירה שם.

ועתה, הבא נלמד קל וחומר אם בקודש הקדשים משאירים כלי, כדי שתהא תפילה בלי כלי ביד, קל וחומר שבשעת תפילה לא להשאיר שום דבר – בתוך הראש.

ומניין לי? מרבי אליהו לאפיאן זצ״ל. כי הנה בגמרא ברכות דף ו׳ מבואר כי יש עניין לקבוע מקום לתפילה "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו", "כל הקובע מקום לתפילתו אויביו נופלים תחתיו" מה הכוונה קביעות מקום? שהגוף יהיה קבוע, אמר רבי אליהו, אם כן, קל וחומר שהמחשבה לא תזוז ממקום למקום. וזו הלכה בשו״ע – לא לחשוב כלום.

פירושו שלא להתבונן בכלום, לא לחשוב מאומה, רק על הרבש"ע.

[תוספת: כתוב על חתן שפטור מק"ש. מדוע? מפני שהוא טרוד. אז מדוע אנו לא פטורים? מפני שאיננו מכוונים ממילא. אם כן מדוע שלא יקרא החתן כמונו? מפני שזה לא קריאה! עדיף שלא יקרא!

על החזו"א מספרים שלפעמים ראוהו שאוכל בלא ברכה. כששאלוהו – השיב שאין לו כח לכוין. אז שיברך כמונו?? אלא ברכה כשלנו לחזו"א אינה ברכה… ק"ש ותפילה וברכה – רק כשהם עם כל הכוונה בשלימות!]

סיפר רבי יהודה שפירא זצ״ל ספר בשם רבי שמר׳ל גריינמן זצ״ל. כי אחותו (הרבנית פינקל) לקתה בחום גבוה ביום כיפור. והיתה בסכנת התייבשות, הוא חישב, כי עתה שעת הפסקה בין שחרית למוסף במנין של החזו״א, הוא רץ לחזו״א, אך כבר החלו שמונה עשרה של מוסף. טוב, פיקוח נפש.

הוא התקרב ולחש לחזון איש באוזן. החזו״א לא ענה.

הוא שם לב כי החזו״א בסך הכל לא שמע מה שהוא אמר. לכן ניסה יותר חזק. הניח את פיו בתוך האוזן ודיבר. אך גם לא הצליח.

הוא התחיל לנדנד לו את היד, דרך ארץ? אבל היה בטוח כי החזו׳׳א יבין לליבו מחמת פיקוח הנפש. ועדיין החזו״א לא הגיב. לא שמע. הוא ניסה יותר חזק ללא הועיל. נענע חזק את היד וכלום. אני לא אומר הגזמות.

כאשר ראה שהזמן חולף ואסור לו להמתין עד סוף תפילת העמידה, אחז בשתי כתפיו של החזו״א נדנד אותו לצדדים. אז החזו״א שם לב, ורימז בשאלה, כמי ששואל: מה רוצים?, הוא השמיע את השאלה. החזו״א נענע בראשו לאות הוראה כי יש לשתות מים.

הוסיף ר׳ שמר׳ל: עקבתי אחריו וברגע כמימרה, עוד לפני שעזבתי את בית המדרש, הוא כבר היה שקוע בדיוק באותה מידה כמו לפני כן.

כאשר הרמב״ם כותב אודות שעת התפילה ״שיהיו עיניו למטה וליבו למעלה״ ממשיך הרמב״ם עוד ארבע מילים: ״כאילו הוא עומד בשמים!״. רבותי, זה תפילה.

החובת הלבבות אומר ״וראוי לך אחי לדעת כי כל כוונתנו בתפילה אינה אלא כלות הנפש אל האלוקים״

״כלות הנפש אל האלוקים״! כותב החובת הלבבות, כל כן גישמאק להתפלל למי שנמצא בשעת התפילה קרוב להקב״ה, ורחמנות על מי שלא יודע מה עושים שם בתפילת העמידה, בשתי דקות מסיים את התפילה, רחמנות.

הכרת הטוב של הרב לאפיאן

אברך שלמד בישיבת לומזא בפתח תקוה סיפר לי.

רבי יחיאל מיכל גרודון זצ״ל נסע לחו״ל, ולפני צאתו ביקש מרבי אליהו לאפיאן שיבוא למסור שמועס׳ בישיבה.

לנסוע מכפר חסידים מקום משכנו של רבי אליהו היה סיפור שלם, בתחילה נסעו לתחנה מרכזית בחיפה ומשם לתחנה מרכזית בתל אביב, ומתל אביב, לקחו מונית לפתח תקוה. אבל בדרך בחזרה, גם מונית לתל אביב לא היה לו לרבי אליהו באותו ערב, רק אוטובוס ציבורי בנסיעה איטית ממושכת.

אותו בחור המספר, בקש ללוות את ר' אלה׳ לתחנה מרכזית בתל אביב, וכך עשה.

כאשר הגיעו לתחנה מרכזית, אמו לו ו׳ אלה: "אני חייב לשלם לך". נבהל הבחור: ״חס וחלילה אני מתבייש לקחת כסף על הזכות הזו".

אמר לו רבי אליהו, "לא התכוונתי לכסף״. פתח את פיו:

אתה הרי יודע שגהינום הוא קשה, ירחם ה׳, נורא! וחז״ל הקדושים אומרים ׳כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננים לו גהינום׳ אם כן רצוני להציע לך: כאשר אתה קורא קריאת שמע – תדקדק.

זו הכרת הטוב שלו, להטיב עימו בעולם ההוא, בעלמא דאתי.

המשגיח בסלבודקא, הבחין בבחור שממהר בתפילה, אז אמר לו: מדוע אתה מקלל את עצמך בקללת התורה – ׳ונסתם ואין רודף אתכם?!׳״..

ובעיקר בקריאת שמע, יש הממהרים יותר מקטעים אחרים בתפילה. כאשר הייתי בחוץ לארץ, נאלצתי להתפלל בבית כנסת, בו מיהרו בתפילת שחרית, אך בקריאת שמע המהירות הייתה ממש נוראה – מיהרו כפול. שאלתי את הגבאי: מילא, אני כבר מבין, כי אנשים ממהרים לביזנעס, וזה חשוב כל כך… הכל כדאי בשביל הביזנע׳ס אבל מדוע בקריאת שמע ממהרים יותר משאר חלקי התפילה?!.

״אתה לא מבין״ הסביר לי ״רגילים בה מאד, זו התפילה הוותיקה ביותר, כי כבר בלילה לפני הברית שומעים קריאת שמע [אצל האשכנזים], ויודעים אותה ישר והפוך״

הבית יוסף שואל במה קשור הגהינום לקריאת שמע, שדווקא המדקדק בה מצננים לו גהינום?. מבאר מרן הבית יוסף בשם הקדמונים, כי אדרבה כיון שאדם רגיל ולשונו רצה בה (וכנ׳׳ל) ועם זאת הוא עוצר את המרוצה, וקוראה כמונה מעות, הדבר עולה לו בחום טבעי להתנגד למרוצה, לכן, כנגד חום טבעי זה, מסירים ממנו את חום הגהנום.

מאידך – לא יקרא בדקדוק מוטעה – כמו אותו אדם שקרא ק"ש כבריסקערס – שמע, שמע שמע וכו' חזר כמ"פ לבסוף אמר לו החזו"א לא כך צריך לקרוא. א"ל הלה – והלא כתוב מצננים לו גיהנם! אמר לו החזו"א אכן מצננים, אך התחפוץ שישימוך בהקפאה??

לעשות משהו למעשה

נקווה שלא נצא מכאן עם סתם דיבורים ללא תועלת מעשית.

מסופר כי באחת העיירות בחו״ל רב העיירה הגיע להשתתף בלוויה והבחין כי עומד בין הנאספים גביר מפורסם תושב המקום, כילי וקמצן שלא שייך להוציא ממנו רק פחות משווה פרוטה, ועיקר מסחרו בהלוואות בריבית.

הרב החליט כי זו השעה והמקום לעורר את הקהל וגם את לב הגביר. הוא החל בדברי הספדו בדברי המשנה במסכת אבות ״אין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב אלא מצוות ומעשים טובים בלבד" והטעים כל מילה בקול ובניגון. הוא הביט לראות כיצד העשיר מגיב, והנה העשיר מנענע עם הראש ואפילו מתנועע בכל גופו כמי שמקשיב ומתרגש. לכן המשיך וחזר שוב ביתר שאת על דברי הכיבושין המבארים את המשנה ״אין מלווים לאדם לא כסף ולא זהב״ – מה אפשר להכניס בתכריכים – שאל הרב – וכי אוכל? שתיה, דולרים, זהב, כסף?! רק תורה ומעשים טובים!, רבותי אין מלווים לאדם לא כסף, ולא זהב!״ כך קיוה שאותו עשיר ישתנה במשהו.

הייתה לרב הנאה מרובה כי הנה העשיר המתנועע מתחיל להתעורר.

למחרת הגיע העשיר לבית הרב. הרב קיבל אותו בכבוד גדול כי מסתבר שהרהר בתשובה, ולכך גם הגיע עתה להתייעץ. פתח העשיר ואמר לרב: ״רבה׳ רבה׳ חבל שהדברים האמתיים של הרב לא פעלו, כל כך טוב! כל כך אמת ומתוק! ועם כל זאת לא פעלו הדברים על הלבבות״.

״מה קרה במה הבחנת כי הדברים לא הועילו?״ תמה הרב.

״הרב יודע כי אני מתפרנס בכבוד מהלוואות בריבית, כמובן בהיתר עיסקא, שהרב לא ידאג חלילה שאני עושה איסורים. ריבית של ארבע אחוז. אמש ־החלטתי להעלות את הריבית בעוד חצי אחה. רק הודעתי כי אני מעלה את הריבית, כולם באו לצעוק אין אני מעז השבתי להם: וכי לא שמעתם מה שהרב אמר אמש – אין מלווים לאדם לא כסף ולא זהב! מה זה כסף? לא שווה שום דבר, ומה לכם כי אתם עושים בלגן מעוד חצי אחוז… והם בשלהם כועסים עלי כאילו ירדתי לחייהם, והרי אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב…

כאשר מתעוררים אודות תפילה, למשל, עלינו לחשוב כי זה ננגע אלינו, לא לשכן הדר בבנין ממול… ועל כן כל אחד יוסיף להתחזק בפרטים הנוגעים אליו.

פעם בא אדם לח"ח וא"ל שמדבר ומדבר ודורש – אך עושה לו רושם שהדברים לא משפיעים. בחצרות אלוקינו יפריחו… א"ל הח"ח גם אם השפעת על אחד, השגת עולמות! וגם אם האחד הזה הוא אתה…

בזוהר חדש כתוב ומובא ב״יסוד ושורש העבודה". כי בשמים יש מקום ובו שס״ה היכלות כנגד ימות השנה, ובו שולטים אברהם יצחק ויעקב – ואדם הראשון עימהם. שם נכנסים כל ה״קריאת שמע" ואדם הראשון פוגם כל קריאת שמע שחסר בה אפילו אות אחת ולא מכניסה, אך אם לא חסר בה מאומה, נוטלה ומוסרה לאברהם יצחק ויעקב והם נושקים לקריאת שמע, ונושקים את האדם שאמרה, וכאשר מגיע זמנו להיפטר מן העולם, מושיבים אותו פעמיים בכל יום אצל האבות הקדושים וכו' תעיינו שם.

אשרי מי שמכוון כראוי, בנחת ללא פזיזות, אלא בשמחה ושלווה לקיים מצוות הבורא. וה׳ יזכנו לתפילה תמה.

 

*

לדעת לשאוף גבוה

 [״כימי השמים״ על הארץ – מעיין השבוע עם תוספות]

למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ:

צריך ביאור – מה כוונת הדברים "כימי השמים על הארץ?" אחד מסוגי המרור, היא החזרת. וככל מיני המרור, יוצאים ידי חובה בעלים כבקלח. העלים מרים פחות, אך יש לבודקם מתולעים. אם יש מח בקודקודה של התולעת, הן נשאלנה לאמור: מכל הירקות העסיסיים — לא מצאת אלא את החזרת המרה? יש על כך תשובה שגורה בפי העם: כשהתולעת מתמקמת בחזרת, בטוחה היא שאין טובה ועסיסית ממנה…

מלכתחילה, מעותדים היינו להיות במצרים ארבע מאות שנה. כידוע, נגאלנו כעבור מאתיים ועשר שנים בלבד.

מדוע? משום שלא יכולנו עוד להתמהמה, היה הכרח לחלצנו מיד. ומדוע? דוד המלך ענה על כך באומרו: ״וירא בצר להם – בשמעו את רינתם״. הראיה שהיינו בשפל שאין דוגמתו, היא שכבר שרנו שם, שהרגשנו בנוח, היינו שמחים…

הן עובדה היא, שתשעים ושמונה אחוזים (!) מהיהודים לא רצו כלל להגאל, ביכרו להשאר ולקנן בחזרת, והם שמתו בשלושת ימי האפילה!

במחנות הריכוז באירופה, חיו עובדי הכפייה על שתי פרוסות לחם דקיקות ופינכת מרק דלוח ליום. הראש היה סחרחר, הבטן הַמְתה, הברכיים פקו. הלחם היה יקר מזהב. אנשי חלמו עליו, הזו אודותיו. לאלו היתה תקווה, נשקף עתיד. אלו שזכו וניצלו, שיקמו את חייהם והקימו משפחות. הלחם היה המצרך היקר ביותר, והיה שם מחסן מלא וגדוש בכיכרות לחם! מי שמר על האוצר? האם מינה השטן את קלגסיו, הפקיד כלבים צמאי דם?

לא. לפתח המחסן רבצה שורת אנשים, שלדים חיים, המוזלמנים. שכבו, אדישים ללחם, עיניהם בוהות. וכאשר קרב מישהו אל האוצר, היו פוצים בצווחות מחאה,

כאשר נצטוו. היו אלו האנשים שמעבר לרעב. והם היו חסרי התקווה. היה להם כבר טוב, וזה היה האות שיותר רע כבר לא יכול היה להיות.

מספרים, שכאשר הגנרל פילסורסקי התמנה למושל פולין ונוכח בגדעון הגדול באוצר המדינה, הטיל מיסים כבדים על העם.

החלו מחאות קולניות, התגבשו עצרות והפגנות. בתגובה, הכביד את עול המיסים.

רטנו הכל, והחלו מקללים. הטיל מיסים נוספים.

באו ואמרו לו: ״הם בוכים״! הקשיח את ליבו, והכביד עוד יותר.

שלח את אנשיו לבחון את תגובת הציבור. שבו אליו ואמרו משתאים: ״העם צוחק״! מיד הקל את עול המיסים…

משל למה הדבר דומה, לחולה המתייסר בייסוריו. נורא הדבר, נורא ואיום. המחלה האיומה מתפשטת, והייסורים תוכפים ומתגברים, כאבים מזעזעים, הלב מתפלץ לשמע האנחות, האנקות, הגניחות. מתפלץ, ויש תקוה. אך כאשר הוא נרגע, מחייך מאושר: אין הוא מרגיש עוד דבר, ואנו יודעים שהמחלה לא דוכאה, לא קיבל כל זריקה, נחרדים שבעתיים. כי המחלה פגעה בצומת העצבים…

כלפי מה הדברים אמורים? כלפינו, כמובן.

כסבורים אנו שמצבנו אחר? והרי נאמנת עלינו עדותה של הגמרא הקדושה, שמעולם לא היה מצבנו רע יותר. שכן אמרו שמיום שחרב המקדש אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו. ועם זאת, מה, בעצם, רע כל כך?…

שאלתה של התולעת, מתוך מאורתה בחזרת. שאלתו של עיוור, שלא ראה מאורות מימיו.

הן אין לנו מושג בחיים טובים באמת, לא בגשמיות ולא ברוחניות! הוא שאמרו חכמינו: אבותינו אמרו ״נשינו (שכחנו) טובה״ — אנו, אפילו בעינינו לא ראינו, איננו יודעים כלל מה חסרנו!

מלבד כל המדווים והחלאים הרבים, ה׳ ירפאם במהרה, הרי אין דורנו יודע טעמה של בריאות אמת! של הגבורה והאון הידועים לנו מימי חז״ל!

רוצים דוגמא? בבקשה! את קרשי המשכן המצופים זהב ואת אדני הכסף שלהם, נשאו ארבע עגלות, רתומים לשמונה פרים. כל עגלה היתה עשויה מסגרת עץ או ברזל, ועובי האופנים שתיים וחצי אמות, למעלה ממטר וחצי, לא ניתן אלא לשער כמה היה משקל העגלה, בלא משא. עליה הוטענו הקרשים, כל אחד ברוחב אמה וחצי ובעובי אמה, בגובה עשר אמות. חמש עשרה אמות מעוקבות בקרש, שתיים ורבע מטרים מעוקבים. קצת יותר מטון ורבע. במשכן היו ארבעים ושמונה קרשים, עשרים וארבע הונחו לרוחב כל שתי עגלות. הוי אומר: כשלושים ואחד טונות, מלבד משקל לוחות הזהב שחיפו את הקרשים, ומשקל האדנים הכבדים, ומשקל העגלות עצמן. אילו היינו רותמים כיום ארבעה פרים למשא של למעלה משלושים טונות, לשאתם על פני סלעי מדבר וחולותיו — זה היה זז?״.

הקרשים היו מונחים בעגלות במבנים של שלושה טורים, שמונה קרשים באחד. מאחריהם הלך הממונה, שאם תיטה העגלה על צידה והערימה תבקש לקרוס, או שקרש ישתרבב חוצה, יחזירו למקומו. להזכיר: משקל קרש טון ורבע. משקל הערימה, עשרה טונות!

ואין די בכך!

כתבו התוספות: ״אף על פי שהיה (אותו הממונה) רחוק מן הקרשים שתי אמות ומחצה כשיעור צד העגלה, מכל מקום היה יכול להושיט ידו שם ולתקן, או על ידי מקל, או על ידי איזה דבר״. מה פשוט מלהושיט מקל ולהחזיר קרש סורר בן טון ורבע לערימה בת תשע טונות המעיקה עליו!

כשעברו ישראל את הירדן, ציוה יהושע והרימו איש איש אבן על שיכמו ונשאום לגילגל. שקלום רבותינו, ומצאום ארבעים סאה האבן. הסאה, היא מטר וחצי מעוקב [טעות. מ' סאה הוא חצי מטר מעוקב כפול שלש, שלש קוביות של חצי מטר על חצי מטר, שהוא שיעור מקוה]. מי מאיתנו מסוגל לשאת אבן במשקל סאה. אבן במשקל ארבעים סאה, הווי אומר (שישים מטרים) מטר וחצי מעוקבים! וכל זה, אמרו רבותינו, משום שהם הרימו את האבן בעצמם. אבל אילו היו אחרים מטעינים את המשא על שיכמם, היו מסוגלים לשאת משא מאה ושמונים מטרים מעוקבים אבן, בטיול עד לגילגל! [כאן שוב טעות, שחז"ל אמרו פי שלש, דהיינו שלש קוביות של 60 מ"ר (לשיטתו, שכבר כתבנו שמוטעית) ואילו חשבון של 180 מ"ר פרושו 27 קוביות של מ"ר!!]

אכן כן, כאלו היו האנשים! ונחנו — מה… האנשים חלשים, דהויים.

שמחת חיים

איפה יש שמחת אמת, נהרה של אושר? הביטו סביב, הלוא המצחים קמוטים, העיניים כבויות, השפתיים מרירות! רק ״בשוב ה׳ את שיבת ציון״ נרגיש ונחוש מהי שמחת אמת, שמחת עולם! אין לנו מושג בנועם של שמחה, בזיווה של תורה, בריגשה של תפילה! הרי אנו כצללים, כדמויות דמי!

מבאר הכתב והקבלה – למען ירבו ימיכם… כימי השמים על הארץ – "למען תזכו לחיות פה, בחיים הזמניים, מעין חיי העוה"ב, בהיותכם על הארץ – תחיו חיים אמתיים כאותם החיים אשר בשמים ["חיים שמיימיים"], כעין שאומרים עולמך תראה בחייך"

רק כשנשוב אל בוראנו ויגאלנו, נחוש בטעמם של החיים האמיתיים, המלאים. נחיה ״כימי השמים — על הארץ״ . כפי שאין לנו עתה מושג ב״שמים״, כך אין לנו מושג בטובה ובברכה שתורעף עלינו!

שלא נהיה כאותו חייל בצבא הצר – שלא הבין טובה מה היא –

מספרים – הצאר הרוסי סקר מסדר של קוזאקים. עבר בין שדרת החבלים הזקופים, חנוטים במדיהם המרהיבים ומצליבים חרבותיהם מעל ראשו. עבר תחת חפת הלהבים, ולפתע הנחית אחד הקוזאקים את חרבו על ראש הקיסר, לשספו באבחה. על אתר התעשת החיל הנצב מולו, והסיט את חרבו. חיי הצאר נצלו ממות. מיד לפתו את המתנקש גרורהו משם, סופו נחרץ.

הצאר גילה שליטה עצמית למופת. המשיך בדרכו עד לאהל הפקוד, ושלח לקרא לקוזאק שהצילו. ״מי אתה״, שאל.

הצדיע: ״טוראי ולדימיר, מלכי״. ״הצלת את חיי מלכך״. הצדיע: ״זו חובתי וזכות עבורי, מלכי״. ״הצאר חייב לך הכרת תודה, והצאר אינו אוהב להיות חייב. אמור מה מבקשך״.

– הצדיע: ״מלכי, מפקד הבסיס מתאנה לי ומתעלל בי. שולל חפשות ומטיל מטלות וגוזר עונשים בעלילות שוא. יצוה שיפסיק להתנכל לי!״ ״כן אעשה, אתה משוחרר!״ הצדיע, ויצא.

הצאר הביט לעבר מפקד הבסיס, שמצא לנכון להתנצל. קטע את דבריו: ״זכור את שתי הוראותי –

האחת, להפסיק את כל ההתנכלויות כלפיו מהיום והלאה. אין להענישו, יעשה מה שיעשה!

והשניה, שלא להעלותו בדרגה! טוראי ישאר, עד לשחרורו מהשרות״. תמה המפקד, ושאל: ״מדוע, מלכי?״ העלאה בדרגה מתבקשת כאן!

והצאר ענה: ״כי איני חפץ בקצינים שוטים – הרי יכול היה לבקש להתמנות כמפקד הבסיס״.״ אך מבטו מצמצם, מבט של טוראי. כל מבקשו, שלא יתעללו בו. – וכמונו –

כל מבקשנו, שלא יתעללו בנו, שלא נסבל יותר מדאי מצרות הגלות. שהמינוס ייסגר. קידום בעבודה, יותר שלום בית, יותר הצלחה בחינוך הבנים, במקום לבקש שתבוא הגאלה, ויאיר האור, וישפע השפע, ותבוא הרוחה, ויורעף העושר, רוחני וגשמי כאחד!

וכך כתב הרב פינקוס – על המציאות של השפע בדורנו שמשום מה מספק אותנו –

השפע הגדול שיש לנו הוא משום שלאחר השואה ה' הוריד שפע גדול לעולם, אולם אנו לא נצלנו אותו לקדושה וכל שפע שאינו מנוצל לקדושה – הסטר"א חוטפת אותו ומנצלת אותו לצרכיה. לכן מזווינו מלאים מפיקים מזן אל זן דבר שלא היה מעולם, וכל דלפון היום חי כגביר של פעם. מהיכן השפע? מהשפע הרוחני שהתגשם מפני שלא נצלנו אותו!

מעשה בבעל הדואר שהיה גוי אלים והזמין את היהודי לחתום על טופס ונתן לו עשרה רובל שנשלחו אליו. היהודי הלך שמח, אך לא ידע שהלה לקח תשעים רובל ונתן לו רק עשר רובל מהמאה שנשלחו בעבורו… כך אנו שמחים בעבודת ה' שלנו, ובלימוד התורה וכו' ואיננו יודעים שאנו שמחים בעשר רובל כשמגיע לנו כל המאה! אם היינו זכאים היינו זוכים לדוד המלך בביאתנו לארץ אך אנו לא נצלנו זאת לקדושה וקיבלנו דוד בן גוריון…

הרחב פיך – ואמלאהו – רק שנדע מה לבקש!! הפטרות הנחמה באות לתת תזכורת שיש חיים טובים יותר, אציליים יותר, רוחניים יותר, שלמים יותר, חיי עוה"ב, חיי הגאולה, חיים שבהם אתה על הארץ וחי כחיי וכימי השמים!

*

מצוה אחת, יהודי אחד, יום אחד

 [שלוש העצות – והגדת גלינסקי]

לפני שנים רבות שמעתי מאחד המגידים דרשה נפלאה על הפסוק:

״כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות״ (דברים ח, א). אין המקרא אומר אלא ׳דרשני': פתח בלשון יחיד, וסיים בלשון רבים. מדוע? הסביר זאת בספור מעשה:

מעשה ביהודי תם וישר, שעלה אל הרב לשאול שאלה: ״רבי, אני חפץ בכל לבי להיות בן העולם הבא, אבל אני עם הארץ ואיני יודע מה לעשות. אין באפשרותי לקבוע עיתים לתורה. הורני אורחות חיים בדרך קצרה!״

אמר לו הרב: ״הסכת ושמע, וחרוט בזכרונך: דמה לנפשך, כי יש רק מצוה אחת לעשותה, וכי אתה היהודי היחיד בעולם, ואין עליך לקים מצוות אלא ביום זה בלבד!״

שמע זאת, ושמח מאד. אם כן הוא, אין קל מזאת! מהר לצאת מבית הרב, והרב קרא אחריו בקול: ״עמוד, אל תמהר ללכת, ברצוני להסביר לך את דברי!״

אבל היהודי מיהר לדרכו, וקורא מאחרי כתפיו: ״אין מה להסביר, רבי! איני אטום כל עיקר, הבנתי את דבריו היטב!״

האיש מיהר אל חנותו. חנות לממכר שירי אריגים. יהודי קשיש נכנס, בחר אריג, ושלם תמורתו. בטעות נתן שלושה דינרים במקום שנים.

המוכר הבחין בדבר אבל לא אמר דבר, והקונה פנה והלך. שעת הצהרים התקרבה. האיש נעל את חנותו ופנה הביתה לאכול.

״טול ידים״, אמרה האישה. ״מיד אגיש את האוכל״. ״את יכולה להגישו מיד״, ענה בעלה. ״אין עוד צרך ליטול ידים!״

האישה הנדהמת נעצה בו עינים שואלות. ״הייתי הבוקר אצל הרב, והוא פסק שאיני חייב לקיים אלא מצוה אחת. ואני כבר הנחתי היום תפילין וגם התפללתי, הרי זה די והותר להיום. ומחר אהיה פטור אף מזאת. כך אמר הרב, שאיני צריך לקים מצוות אלא היום בלבד!״

פיה של האישה נפער בתדהמה. לא הספיקה לסגרו, ומישהו נקש בדלת. אדם זקן נכנס. ״קניתי אצל כבודו אריג״, אמר הזקן, ״ועתה נוכחתי לדעת ששילמתי בדינר אחד יותר מדי״.

״אמנם כן״, ענה המוכר בשויון נפש, ״אך מה בכך? היום הייתי אצל הרב, והוא הורה לי לחשוב שאני היהודי היחיד בעולם. אם כך, כבודו חשוב בעיני כגוי, וטעות הגוי מותרת״…

עכשו נפער פיו של הקשיש בתדהמה, והאישה פרצה בצוחות אימים: ״הצילו, דעתו של בעלי נתבלעה עליו, הוא השתגע!״ הקשיש צרח אף הוא, ונאלץ בעל הבית לנוס על נפשו וברח מן הבית.

ברחוב העיר עמד, ואמר לנפשו: ״רגע אחד, הלא הם צודקים, מי לא יצחק לשמע הדברים? יהודי אחד, מצוה אחת, יום אחד?! הרב אשם בכל אשר קרני, הוא הורני את ההוראות המוזרות האלו!״ ובצעדים נחושים שם את פניו אל הרב, לתבוע הסבר.

הרב ראה את פניו והנהן בראשו: ״שבת, אפוא״, אמר לו, ״הרי ביקשתי ממך לשוב ולשמוע את ההסבר״.

הוא טרם הספיק לענות, ואל בית הרב התפרצה אישתו: ״הושיעה, רבי, בעלי השתגע!״

הרב טרח להרגיע את רוחה, ואז הופיע יהודי קשיש, נושם ונושף, לתבוע את המוכר לדין תורה…

אמר הרב: ״הסכיתו כולכם ושמעו. אומנם, הוריתי לו את שלושת הדברים, אבל עתה הנני להסבירם.

ראשית, אמרתי, עליך לחשוב שיש רק מצוה אחת לעשותה. וכוונתי היתה, שהרי יש לנו תרי״ג מצוות לעשותן, והעצל אומר לנפשו: מצווה הבאה לידי, אוכל להחמיצה. אם לא אקים את זו,

אקים אחרת במקומה. ואף באותה מצוה עצמה אומר הוא לעצמו: מה לי למהר, היא לא תברח.

הוא יושב ליד הספר, ומרשה לעצמו לחלום. אמנם יש כאן מצות תלמוד תורה, אבל היא לא תברח, אפשר ללמד גם בשעה הבאה.

בא עני לבקש נדבה, והוא מניד בכתפיו. אומנם יש עימו מעות, אבל יבוא עני אחר, ואולי יתנם לו…

לכן אמרתי: אל תחשב חשבונן של מצוות. יהיה דומה בעיניך, כאלו רק מצוה זו לפניך, ואין עוד.

רק לימוד זה, רק תפילה זו, רק מצוה זו שבאה לידך.

ועוד אמרתי: דמה לנפשך, כאלו אתה היהודי היחיד בעולם. ומדוע? מפני שכאשר באים להתרים לדבר מצוה, משתמט כל אחד ואומר: מדוע באו אלי? הלא יש אחרים מלבדי. וכך נודד לו העני מאחד לאחד, ונותר בדלותו.

כאשר יש ללכת לשיעור תורה, אומר כל אחד: מדוע אעזוב את ביתי בשעת לילה, והגשם טורד? יש משתתפים רבים בלעדי. ובינתים, אין מנין בשעור.

והוא הדין במה שאמרתי לך, שתחשוב כאילו רק היום עליך לקיים מצוות. כדי שלא תדחה את המצוה מיום ליום, עד שתידחה כליל.

וזהו שנאמר: ״כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות״. פתח בלשון יחיד, וסיים בלשון רבים? אלא שזוהי ההוראה לכל אחד ואחד. שיראה כל מצוה כאלו היא היחידה: ״כל המצוה״.

ויראה את עצמו כאלו הוא לבדו בתבל: ״אשר אנוכי מצוך״. ויראה את היום הזה בלבד: ״היום״ ותו לא, ואז תהיה בידכם היכולת לקיים את כל המצוות!״

ובאמת ידוע הרעיון בשם הגאון מוילנה זצ״ל, וה״חפץ חיים״ זצ״ל הביאו ב״אהבת חסד״ (ח״ב פרק יא בהג״ה) בשם גאון אחד, והסביר בו את הפסוק (דברים ו) : ״והיו הדברים האלה״, תחשוב שאין לפניך אלא קטע זה בלבד. ״אשר אנכי מצוך״, תחשוב שאין עוד יהודי בעולם מלבדך, ועליך האחריות לקיום העולם בלימודך, שאלמלא תורה לא נתקימו שמים וארץ (נדרים לב, ע״א), ״היום״, אין אלא יום זה בלבד, ואם לא עכשיו אימתי, כמה תנצלו!

ואספר: העיר פתח תקוה נוסדה לפני כמאה שנה על ידי יהודים יראים ושלמים, בהכונת מהרי״ל דיסקין, השרף מבריסק זצ״ל. מתי מספר היו, אבל שטח המושבה היה רחב מאוד. עד היום משתרעת העיר על פני שטחים נרחבים, מפני מעשה שהיה.

השטח נרכש מידי הערבים, ולא היו מפות מסומנות כמו בזמננו. הגיעו עם הערבי לעמק השוה, ואז היה הקונה הולך במצרי השדות. כל השטח שהספיק למדוד בשעליו עד לשקיעת החמה, היה שלו. רבי יהושע שטמפפר היה הקונה. השכים קום מבעוד לילה, התפלל עם עלות השחר, ובהנץ החמה החל בצעדה כשהערבי רוכב לצדו על החמור. בצעד מהיר הלך והלך והלך. לא היה כביש ואף לא משעול. פסע על אבנים ונתקל במהמורות, עלה גבעות וירד גאיות. השמש טיפסה במעלה השמים והזיעה נגרה פלגים פלגים. לא האט את צעדיו ולא התפנה לשתות או לאכול.

עוברים ושבים בקשו לשוחח ולפטפט, והוא לא עצר ולא השיב, בהתמדה חתר הלאה והלאה.

הערבי הותש, בקש שיעצור מעט, שילגום לגימה. גם לו לא ענה. התנשם והתנשף, כבר לא צעיר היה, וגרר עצמו ממערב למזרח, ומשם צפונה. כשהחמה עמדה לשקוע אזר שארית כוחותיו ופרץ בריצה. רץ עד שהחמה שקעה, ואז קרס והתעלף.

וכל השטח היה לשלו, של בני המושבה.

אילו היינו מנצלים כך את ימינו, כמה היינו רוכשים – ולעצמנו!

 

*

לא בצדקתך

מעין גנים ח"א]

א פרשת עקב מלאה מוסר ויראת ה׳ והשקפה טהורה על פי התורה הקדושה. וכאן נעמוד בס״ד על ענין אחד שהתורה הקדושה האריכה בו, ללמדינו דעת, איך להסתכל על אדם שמצליח.

כתוב בפרשה (דברים ט, ד): "אל תאמר בלבבך בהדוף ה׳ אלוהיך אותם (את האומות שהיו בארץ ישראל) מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה׳ לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגויים האלה ה׳ מורישם מפניך".

התורה כאן מאריכה, כדי ללמד השקפת חיים את האדם, שכאשר רואה שזוכה להיכנס לארץ ישראל, והקב״ה משמיד ומכניע את הגויים הגרים שם, הוא עלול להכניס מחשבה בליבו, למה אני זכיתי להיכנס לארץ ישראל והגויים מתו? בגלל שאני צדיק והם רשעים. ועל זה באה התורה ואומרת אל תאמר בלבבך כן, אפילו לחשוב כך אסור לך.

לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגויים האלה ה׳ אלוהיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה׳ לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב.

אומרת כאן התורה הקדושה: זה נכון שמה שהגויים מגורשים מארץ ישראל זה בגלל שהם רשעים, אבל מה שאתה זוכה להיכנס לארצם, זה לא בגלל צדקתך, אלא בגלל השבועה שהקב״ה נשבע לאבותיך שיתן לזרעם את הארץ.

ומוסיפה התורה (ט, ו): "וידעת כי לא בצדקתך ה׳ אלוהיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה, כי עם קשה עורף אתה". התורה מבקשת שתדע בבירור שלא בצדקתך אתה יורש את הארץ, כי הרי עם קשה עורף אתה, ואתה חטאת הרבה מאוד פעמים במשך הארבעים שנה שהיית במדבר, ואם כן אין אתה צדיק, ואין לך זכויות להיכנס לארץ ישראל, וכל כניסתך היא רק בגלל זכות אבותיך.

ובאה התורה הקדושה ומאריכה בסיפור החטאים שחטאו ישראל, רדי להוכיח להם שלא בצדקתך אתה נכנס לארץ.

ואומרת התורה הקדושה (ט, ז- ח): "זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה׳ אלוהיך במדבר. למן היום אשר יצאת ממצרים עד בואכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה'. ובחורב הקצפתם את ה׳ וגו'", והיינו בחטא העגל, והאריך משה רבנו לספר את חטא העגל..

ואחר כך המשיך (ט, כב- כג): "ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה מקציפים הייתם את ה׳. ובשלוח ה׳ אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם, ותמרו את פי ה׳ אלוהיכם, ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו".

וסיים: דעו שיש עוד הרבה עוונות שחטאתם בהם. ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם. והמשיך משה רבינו, שהקב״ה כבר רצה לכלות אתכם כבר בחטא העגל, ורק אני התפללתי עליכם. ולכן מכל דברים אלו תבינו שלא בצדקתך אתה בא לרשת את הארץ, אלא רק בזכות אבות.

והדבר צריך ביאור, לשם מה האריך כאן משה רבינו בכל כך הרבה פסוקים כדי לקבוע השקפה זו בישראל שידעו שלא בגלל צדקתם זכו להיכנס לארץ ישראל? ומה בכך אם יחשבו שבגלל צדקתם יכנסו לארץ ישראל, איזה אסון יצא מזה?

עוד יש לעמוד על לשון הפסוקים שאמרו אל תאמר בלבבך וגו׳ בצדקתי וגו׳ וברשעת הגויים וגו׳. ופירש רש״י אל תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגויים גרמו. לא בצדקתך וגו׳ כי ברשעת הגויים וגו׳ ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה׳ לאבותיך וגו׳.

נמצא שהטענה של רשעת הגויים היא נכונה. ואם כן למה בהתחלה כתוב אל תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגויים גרמו? היה לתורה לומר רק אל תאמר בצדקתי, שהרי הטענה של רשעת הגויים היא נכונה!

ב

ובביאור הענין נראה בעזרת השם יתברך כי הנה יש סוג יצר הרע אחד גדול וקשה המפתה תמיד את לב האדם שהוא מושלם והוא בסדר תמיד, וכל מה שרק חושב זה האמת, וכל הטעויות וכל החסרונות נמצאות תמיד אצל השני, ועל ידי זה גורם שהאדם כמו נרדם וישן בעולמו הרוחני. לא רק שאינו מחפש להתקדם, אלא גם לשוב בתשובה על עוונותיו אינו שב, ואינו מתקן מידותיו. ועל ידי זה מאבד את כל עולמו.

השורש של יצר הרע זה כבר נטבע בחטא אדם הראשון. שגם אחרי שחטא ואכל מעץ הדעת, והקב״ה שאל אותו המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?

היה לו להשיב 'כן, אכלתי וחטאתי', אך הוא השיב, אני אינני אשם, האישה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל.

וכששאל הקב״ה את האישה מה זאת עשית, במקום להשיב חטאתי, השיבה אני אינני אשמה, הנחש השיאני ואוכל.

וכותב הספורנו, שאילו היו משיבים 'חטאנו', היו מתקנים את כל חטא אדם הראשון, ולא היו מתים. והיה מתקיים בהם כמו אצל דוד המלך שכאשר בא נתן הנביא והוכיחו על חטא בת שבע, אמר 'חטאתי', והשיב לו הנביא מיד גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות.

אמנם כיון שגם אדם וגם חוה, לא הודו שהם חטאו, וזרקו את אשמת החטא על אחרים, נמצא שלא שבו בתשובה, ולכן נענשו לבסוף.

ומכוח זה נשרש כוח יצר הרע זה אצל כל אדם, שמתהלך תמיד בהרגשה של שלימות, שהוא ודאי צדיק, ואינו רואה חסרונות לעצמו, ולכן מי שיעיז לפגוע בו הוא מקפיד עליו מאוד, שהרי פגע בצדיק. וכל מה שרואה זה את חסרונות השני. וזה חורבן האדם ברוחניות.

כך גם מצאנו אצל שאול כאשר נצטוה על ידי שמואל להשמיד את כל זכר עמלק (שמואל א' פרק טו). כתוב שם (טו, ט) ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל הכרים ועל כל הטוב ולא אבו החרימם. למרות שהצטוו קודם (טו, ג) לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו מאיש עד אישה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור.

וכתוב שם (טו, יג) ויבא שמואל אל שאול, ויאמר לו שאול ברוך אתה לה׳, הקימותי את דבר ה׳. ויאמר שמואל ומה קול הצאן הזה באוזני וקול הבקר אשר אנכי שומע. ויאמר שאול מעמלקי הביאום אשר חמל העם (והפסוק מעיד קודם ויחמול שאול והעם) על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה׳ אלהיך.

 

ומפורש שם בפסוקים, ששמואל מוכיח את שאול למה לא שמע בקול ה׳. ועדין שאול לא מודה באשמה, ואומר לשמואל (טו, כ) אשר שמעתי בקול ה׳ ואלך בדרך אשר ציווני ה׳ וגו׳. ושמואל מוכיחו שוב, עד שמודה שאול (טו, כד) חטאתי כי עברתי את פי ה׳ ואת דבריך כי יראתי את העם ואשמע בקולם. כמה היה קשה להודות באשמה.

מי שחושב שזה קרה רק אצל שאול, אינו אלא שוטה גמור, שהרי זה נחלת כל אחד ואחד, מאז אדם הראשון ועד היום. להלך בהרגשה שאני צדיק. ואם יוכיחו אותו, מיד ימצא תירוצים שהוא אינו אשם, וקשה מאוד להוכיח לאדם שחטא ואינו מתנהג כראוי.

ג

וכך כותב רבינו יונה בשערי תשובה (שער ב סימן ח) ויש אנשים רבים (וכל אחד יש לו לחוש שמא הוא מהרבים הללו, ולא מן המיעוט שאינם כך), ימנע מהם אור התשובה, כי הם זכאים וטהורים בעיניהם, ולא יתעשתו על תיקון מעשיהם. כי ידמו בנפשם שהם מתוקנים, והם חטאים לה׳ מאוד. הלא כתוב כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והאנשים ההם מאשר הם בזים לדבר עוונות, ולא ירגישו, ולא יבינו למו. או הודע אליהם חטאתם, ונשכחה מליבם אחרי כן. והנם כמו החולה, שאינו מרגיש בחוליו, ולא יחשוב על הרפואה, ויכבד חוליו תמיד, עד אשר לא יוכל להירפא.

 

ופעמים תהיה נסיבה לזאת מקוצר בינתם, כי לא יבואו לדרוש אלוהים, ודעת דרכיו לא יחפצון, על כן לא ישקדו על דלתות חכמים ותלמידיהם, כענין שנאמר לא יאהב לץ הוכח לו, אל חכמים לא ילך עד כאן לשונו.

ודבר זה כל כך יסודי וחשוב בחיי האדם, שחז״ל גילו לנו שמשביעים את האדם על זה לפני לידתו (נדה ל, ע״ב). ומה היא השבועה שמשביעין אותו? תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע.

וכל כך למה? אלא כדי שאדם לא יחשוב שהוא מושלם ולא יראה שום חיסרון בעצמו, ואז לא יוכל להיות צדיק, אלא להיפך הוא יהיה רשע, ועל ידי זה יעבור על השבועה. לכן מכניסים לו שגם על זה ישבע, שאפילו כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה, יהיה בעיניו כרשע.

ומה היא ההרגשה של הצדיק באמת? ממשיך רבינו יונה שם וזו לשונו: והנה אנשים צדיקים וישרים בלבותם, שאגה להם כלביא תמיד במחשבותם, וינהמו על חטאם כנהמת ים, ועל אשר קצור קצרה ידם מעבודת ה׳, כי על זה יפשע גבר והרבה אשמה (על ביטול תורה) כמו על עבירות חמורות, כענין שאמרו (חכמינו) זכרונם לברכה (ירושלמי חגיגה פ״א ה״ז) ויתר הקב״ה על עבודה זרה גילוי עריות ועל שפיכות דמים ולא ויתר על עוון ביטול תורה.

[מספרים על רבי אליהו לאפיאן שתבע את עצמו על מידת הכעס, וכששאלוהו שמעולם לא כעס – השיב: כן, זה מפני שמכבדים אותי ולא עוברים על דעתי, אך אם היו מתנהגים אלי אחרת, בטח הייתי כועס…

אצלנו אדם כועס, והוא מתנצל שאינו באמת כעסן, רק מרגיזים אותו, ורבי אליהו לא כעס מעולם, אך חושד בעצמו שמא כעסן הוא…]

 

וממשיך רבינו יונה, שכל שכן אם לא רק עוון ביטול תורה יש בהם, אלא אף כי מלאו רע, האנשים אשר עיקר מעשיהם ומחשבותיהם על חפצי גופם והבלי זמנם, ובסוד היראה אל תבוא נפשם, ולהשתונן כליותם עליה אל תחד כבודם במשכיות לבבם, וחדרם ומשכיותם לעיתים מזומנים (פירוש שאינם מקדישים זמן לחשבון הנפש) ולא יתנו חלק לתורה בעסקיהם, ומקרב לבם אבד חשבון על נפשם, כי גוי אובד עצות המה, וכמה הם במדרגה התחתונה. עד כאן לשונו. כל זה מחשבות הצדיקים והישרים בליבותם.

ולכן כל כך פחד משה רבינו, שמא יכנסו ישראל לארץ בהרגשה שהם צדיקים, ובצדקתי הביאני ה׳ לרשת את הארץ הזאת, וזה יהיה חורבן האדם, שאינו עירני למצבו הרוחני, וחושב שהוא צדיק. והראיה לזה שהרי נכנסתי לארץ ישראל ואת הגויים הקב״ה איבד ממני. ולכן האריך משה רבינו כ"כ ביסוד זה, והוכיח להם שהם חוטאים.

ד

ומה ששאלנו למה אמר משה רבינו אל תאמר צדקתי ורשעת הגויים גרמו, הרי בהמשך אומר שבאמת רשעת הגויים גרמו, ואם כן זה נכון. והיה לו לומר רק אל תאמר צדקתי גרמה.

ונראה שזה גופא מה שאמרה התורה, שאתה מעצמך אסור לך לומר אני צדיק והשני רשע. ואף על פי שזה נכון שהגויים רשעים, אבל זה נכון מחמת גילוי התורה, אבל אתה לעצמך אין לך להחליט שפלוני רשע ותרגיש עליון עליו, כי זה יוריד אותך מבחינה רוחנית. כי לעולם אי אפשר לדעת מי רשע ומי צדיק, ולכן אין לך כה לומר מעצמך ברשעת הגויים.

 

עוד יתכן לפרש על פי מה שמצאנו בפרשת וירא שכאשר המלאכים הוציאו את לוט מסדום אמרו לו (בראשית יט, יז) ההרה המלט פן תספה. מפרש רש״י אצל אברהם ברח שהוא יושב בהר. והוא השיב להם ואנוכי לא אוכל להימלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי. וזה לא מובן, וכי אם יברח לאברהם תדבק בו הרעה וימות?

מסביר רש׳׳י את הענין (יט, יט) וזו לשונו: כשהייתי אצל אנשי סדום, היה הקב״ה רואה מעשי ומעשי בני העיר, והייתי נראה צדיק וכדאי להינצל, וכשאבא אצל צדיק אני כרשע.

וכן אמרה הצרפית לאליהו כי באת אלי להזכיר את עווני? עד שלא באת אצלי, היה הקב״ה רואה מעשי ומעשי עמי ואני צדקת ביניהם, ומשבאת אצלי לפי מעשיך אני רשעה. עד כאן לשונו.

רואים מכאן שיש מצב שהאדם אינו צדיק, ורק אם הוא משווה את עצמו לרשע גדול, אז באופן יחסי הוא נקרא צדיק. לכן אמר כאן משה רבינו, שאפילו את זה אל תאמרו צדקתי ורשעת הגויים גרמו, דהיינו שאם אני רואה את רשעת הגויים, אם כן אני באופן יחסי צדיק, למרות שאני לכשעצמי אינני צדיק. אל תאמרו כן, כי אז יכנס בליבכם הרגשת צידקות, ותאבד מכם הכרת האמת.

היסוד הזה שלמדנו כאן, לא בא חס ושלום ליאש את האדם, אלא להיפך, לגרום לו להשלים את עצמו, להכיר את עצמו מי הוא באמת ולעורר את ליבו לתשובה. ובודאי לא מדובר כאן שיחשוב גם על מעשיו הטובים באמת – שהם רעים, אלא רק לדעת ולהרגיש שאינו מושלם, ולדעת מה עליו לתקן.

ואל יחשוב האדם שזה קל לחיות כך. גדולי עולם נכשלו בזה. ועד דורינו זה, הגאוה חוגגת בנו, וכל אחד מתהלך בהרגשת שלימות, אינו שם לב לחסרונותיו, הוא מרגיש תמיד שדעתו היא הצודקת, ורק השני הוא הטועה, ורק השני הוא הבלתי מושלם.

ולמרות שאם תשאל אותו, יגיד לך שאינו מושלם, אך השאלה הגדולה מה באמת מרגיש בלב. כי כל העבודה כאן הוא מהי הרגשת ליבו, כמו שהדגישה לנו התורה כאן אל תאמר בלבבך. וגם רבינו יונה מדגיש על הרשעים שהם זכאים וטהורים בעיניהם, כי ידמו בנפשם שהם מתוקנים. ולהיפך הצדיקים שאגה כלביא להם תמיד במחשבותם.

נמצא שכל המערכת הזו תלויה בהרגשת הלב, מה אדם מרגיש באמת בליבו, האם יודע במה בדיוק אינו מתנהג כשורה, ואם יודע, האם חי בהרגשה שהוא לא בסדר. או שאינו יודע מה אינו כראוי, ואף אם יודע מתעלם מזה.

אדם צריך להיות מאוד אמיתי, כדי לברר לעצמו באיזה הרגשה הוא חי וחושב.

ואחד הבירורים בזה הוא אם פוגעים בו בביתו או במקום אחר, האם הוא נפגע מאוד, או שלא נפגע. מי שהולך בהרגשה של שלימות, הוא נפגע מאוד איך העיזו לפגוע בו. מי שחי בהרגשה שאינו מושלם ויודע את חסרונותיו באמת, אינו נפגע כל כך, כי יודע שהוא באמת אינו מושלם. וגם יותר קל לו להודות בטעותו. והשם יתברך יזכינו לזכות להשריש בקרבינו יסוד זה שהתורה כל כך האריכה בו, ונזכה להיות מן הצדיקים האמיתיים הקרובים אל השם יתברך באמת.

*

רבים אשר עמנו מאשר איתם | המפחד מאחד – לא מפחד מאף אחד! | במלחמת היצר תאמין בעצמך!

[מעיין השבוע עמוד קפז]

עם ישראל מגיעים לארץ ישראל ועליהם להלחם כנגד האויבים, והתורה מזהירה:

(דברים ז, יז- כד) "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם, לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם. הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם. וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ. לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם. וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ וְהַאֲבַדְתָּ אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם"

"לא תערוץ מפניהם" אומר החינוך נצטוינו שלא לערוץ ולפחד מן האויבים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם אבל החובה עלינו להתגבר כנגדם, ועל זה נאמר לא תערוץ מפניהם.

ומבאר החינוך [תקכה] ששורשי המצוה שיש לכל אחד מישראל לשים לה' יתברך מבטחו ולא ירא במקום שיוכל לתת כבוד לה' ברוך הוא, ולעמו.

הבה נראה מעשה המובא בנביא שהיה עם אלישע ונערו: (מלכים ב' פרק ו)

(ח) וּמֶלֶךְ אֲרָם הָיָה נִלְחָם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּוָּעַץ אֶל עֲבָדָיו לֵאמֹר אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמֹנִי תַּחֲנֹתִי.

(ט) וַיִּשְׁלַח אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִשָּׁמֶר מֵעֲבֹר הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי שָׁם אֲרָם נְחִתִּים. (י) וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ אִישׁ הָאֱלֹהִים וְהִזְהִירוֹ וְנִשְׁמַר שָׁם לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתָּיִם. (יא) וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ אֲרָם עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּקְרָא אֶל עֲבָדָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. (יב) וַיֹּאמֶר אַחַד מֵעֲבָדָיו לוֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי אֱלִישָׁע הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ. (יג) וַיֹּאמֶר לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא וְאֶשְׁלַח וְאֶקָּחֵהוּ וַיֻּגַּד לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה בְדֹתָן. (יד) וַיִּשְׁלַח שָׁמָּה סוּסִים וְרֶכֶב וְחַיִל כָּבֵד וַיָּבֹאוּ לַיְלָה וַיַּקִּפוּ עַל הָעִיר. (טו) וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת אִישׁ הָאֱלֹהִים לָקוּם וַיֵּצֵא וְהִנֵּה חַיִל סוֹבֵב אֶת הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב וַיֹּאמֶר נַעֲרוֹ אֵלָיו אֲהָהּ אֲדֹנִי אֵיכָה נַעֲשֶׂה. (טז) וַיֹּאמֶר אַל תִּירָא כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אוֹתָם. (יז) וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר ה' פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע. (יח) וַיֵּרְדוּ אֵלָיו וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל ה' וַיֹּאמַר הַךְ נָא אֶת הַגּוֹי הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים כִּדְבַר אֱלִישָׁע. (יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֱלִישָׁע לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ וְלֹא זֹה הָעִיר לְכוּ אַחֲרַי וְאוֹלִיכָה אֶתְכֶם אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁוּן וַיֹּלֶךְ אוֹתָם שֹׁמְרוֹנָה. (כ) וַיְהִי כְּבֹאָם שֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע ה' פְּקַח אֶת עֵינֵי אֵלֶּה וְיִרְאוּ וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה בְּתוֹךְ שֹׁמְרוֹן. (כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל אֱלִישָׁע כִּרְאֹתוֹ אוֹתָם הַאַכֶּה אַכֶּה אָבִי. (כב) וַיֹּאמֶר לֹא תַכֶּה הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיֵלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם. (כג) וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

מדוע היה כל כך חשוב להראות לנער את הנס, והרי לא היה זה נס נצרך למעשה?

שני ביאורים בדבר.

א- אם האדם אינו בוטח בה' אלא ירא וחרד אזי מזלו מתרועע והוא חשוף לפגיעה. את אשר יגורתי בא לי. פחד פחדתי ויאתייני.

ב- על האדם לבטוח בה' ולדעת כי רבים אשר עמנו מאשר עמהם.

מעשה ברב שהגיע לחפץ חיים וסיפר לו שהוא רב בעירו ושם רבים התומכים בחינוך חילוני ובהקמת בית ספר חילוני, והנאמנים לדבר ה' שומרי המצוות הם במיעוט, והם מתנגדים בכל תוקף לבית ספר מסוג זה.

הרב נמצא בתווך, משתדל לקרב את כולם, אך כאן הוא חייב לנקוט עמדה, והוא חושש שאם יתייצב נגד התקיפים והעשירים, בעלי הכוח וההשפעה ינשלוהו מתפקידו וירדפוהו, ואז לא יוכל לתפקד כלל ותפגע מרותו.

אמר לו החפץ חיים אין כאן בכלל שאלה, כשיש התמודדות צריך ללכת עם החזק!

המילים נעתקו מפי הרב. האם שמע נכונה? החפץ חיים מורה לו לתמוך בעמדת פורקי העול?

החפץ חיים הבין את השתאותו ומיהר להסביר, הן כבודו מבין מיהו כאן הצד החזק! מצד אחד עומדים תקיפי העיר ופורקי העול ומהצד השני ניצב הבורא יתברך… הן ברור כאן מיהו הצד החזק…

כך גם בענייני האיומים מסביב. יש אנשים שלא ישנים בלילה. יש לחוצים ומאבדים ממשקלם או בריאותם. איומים מצפון, מדרום, אירן, סוריה, לבנון חיזבלה חמס פתח ומי לא.

מזהירה התורה 'לא תירא מהם', 'רבים אשר עמנו מאשר עמהם'. עם ישראל חי וקיים לנצח. כל שאר האומות זמניות על גבי הגלובוס. אנו עם הצד החזק. אין לחשוש ולפחד.

האם זה מבטיח לי באופן פרטי הגנה והצלה? הרי אמרו "ייתי ולא אחמיניה"? לא. לזה צריך תורה וגמילות חסדים שעל ידיהם נינצל מחבלו של משיח!

הירא מה' רגוע ושלו

בהקשר לכך אמר רבי שלום שבדרון זצ"ל רעיון נפלא: מסופר בנביא כי יונה ברח תרשישה והטיל ה' רוח סערה בים והפילו המלחים גורלות ונפל הגורל על יונה "ויאמרו אליו: הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו מה מלאכתך ומאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה" והנה כשנדייק בלשון הפסוק נמצא תיבות מיותרות, דכמו שהם שאלו מה מלאכתך ומאין תבוא, היה להם לסיים ומי עמך בלשון שאלה, ואילו בפסוק הלשון "ואי מזה עם אתה" כלומר לא שאלוהו לאיזה עם הוא משתייך אלא תמהו על כלל העם שהוא משתייך אליו מהי תכונת העם הזה ולכאורה מה ראו בו שהביאם לתמוה על עמו?

אלא יונה הנביא היה נראה בעיניהם כחידה סתומה. הנה מתחוללת רוח סערה גדולה בים והאוניה עולה הרים ויורדת תהומות ועוד מעט קט והיא נשברת ובמצב זה כל ציבור נוסעי האוניה נעמד על רגליו, רעש גדול ומהומה גדולה נעשית שם וכולם זועקים איש אל אלוהיו מטילים לים את הכלים להקל מעליהם ואילו יונה "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב" את יונה לא מדאיג שום דבר הוא יורד אל ירכתי הספינה ונשכב. ולא רק זאת אלא ממשיך הפסוק לומר "וירדם"!

כל כך רגוע היה עד שנרדם כאילו שוכב עתה בביתו. כשמצאוהו לא יכלו להכיל רעיון זה האיך מסוגל אדם להירדם במצב כזה?

ועל זה תמהו "ואי מזה עם אתה"? כלומר איזה סוג בריה אתה? והשיב להם יונה: תמהים אתם האיך אני כה רגוע ושלו? דעו לכם, "את אלוקי השמים אני ירא אשר עשה את הים והיבשה" כלומר הירא מלפני ה' ומאמין בו מרגיש עצמו בסערת ים כשוכב על ארץ מבטחים שהרי הכל מעשי ה' וים כיבשה לפניו ואין צורך לפחד מפני סערת ים כלל, כי זוהי מידת היראה. הירא מה' אינו מפחד משום דבר בעולם ביודעו כי אין עוד מלבדו [אוצה"ת עקב].

תוספת:

"שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת, לַיִשׁ גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה וְלֹא יָשׁוּב מִפְּנֵי כֹל, זַרְזִיר מָתְנַיִם אוֹ תָיִשׁ וּמֶלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ" (משלי ל, כט -לא).

 מצודות דוד: זרזיר מתנים – הוא כלב הציידים שהוא דק במתניו כאלו חגור באזור וירוץ קל מהר לצוד חיות בבטחון גדול ומצליח בדרכו.

או תיש – גם הוא מטיב צעד כי הוא קל המרוץ וילך בעדר תחלה, כמו שכתוב כעתודים לפני צאן (ירמיה נ) ויבטח במרוצתו ומתגבר על כל.

ומלך אלקום עמו – כן הרביעי ייטיב לכת כמוהם והוא מלך גיבור אשר אין עומד נגדו במלחמה כי הלך ילך בביטחון רב ויצלח בכל אשר יפנה

ולמד דעת שאין ללכת ברכּוּת לבב למלחמה ולעזוב הדבר אל המקרה רק יהיה אזור בגבורה אז יבטח ויצליח על פי הרוב כמו אלו שעל ידי שמוצאים גבורה בעצמם הולכים בטח ומצליחים.

*

גם כשמתנתקים – שומרים על קשר [ותפילה] | ימי האהבה השנאה

 [הציבי לך ציונים – מעיין גנים להרב אסולין שליט"א, בתוספות ממתוק האור]

א.

כתיב בסוף הפרשה (דברים יא, יח) "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם וגו'".

ולכאורה קשה למה כופלת התורה אזהרה זו, והרי כבר כתיב בתחילת הענין (פסוק יג) "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי וגו׳ ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". למה כתוב שוב ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם?

פירש רש״י שזה המשך ממה שכתוב לפני זה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה׳ נותן לכם, שהתורה מזהירה את ישראל שישמרו גם בגלות את מצוות התורה.

וזו לשון רש׳׳י: ושמתם את דברי, אף לאחר שתגלו, היו מצויינים במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים. עד כאן לשונו.

 

ולכן המשיכה התורה וקשרתם אותם לאות וגו׳ וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, כי הכל מדבר על המצב שישראל יהיו בגלות. ולכן כפלה התורה את הדברים, אף על פי שכבר אמרה כן בפרשת ואתחנן בפרשת שמע ישראל, משום שיש כאן אזהרה מיוחדת לשמירת התורה, כאשר ישראל יהיו בגלות.

ומקור דברי רש״י מהספרי על פסוק זה וזו לשונו: ואבדתם מהרה, אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוץ לארץ, היו מצויינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים.

 

משל למלך שכעס על אישתו וחזרה בבית אביה, אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, כשתחזרי לא יהיו עליך חדשים. כך אמר להם הקב׳׳ה לישראל, בני, היו מצויינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים. [הוא] שירמיהו אמר, הציבי לך ציונים, אלו המצוות שישראל מצויינים בהם.

שימי לך תמרורים, זה חורבן בית המקדש, וכן הוא אומר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. שיתי ליבך למסילה דרך הלכת, אמר להם הקב׳׳ה לישראל, בני ראו באלו דרכים הלכתם ועשו תשובה, מיד אתם חוזרים לעריכם, שנאמר שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה. עד כאן לשונו.

 

והנה מצד עצם לשון הספרי היה ניתן לפרש, שמה שהזהירה התורה לקיים את המצוות גם בגלות כדי שלא יהיו עליכם חדשים כשתחזרו, הכוונה למצוות התלויות בארץ, שגם בחוץ לארץ יהיו נוהגים במצוות התלויות בארץ, כדי שכשיחזרו, לא יהיו מצוות אלו חדשים עליהם.

וכן איתא באבות דרבי נתן (סוף פרק כ) וזו לשונו: דבר אחר שמוני נוטרה את הכרמים אלו ישראל שגלו לבבל, עמדו עליהם נביאים שביניהם ואמרו להם הפרישו תרומות ומעשרות.

 

 

אמרו להם, כל עצמינו לא גלינו מארצינו אלא בשביל שלא הפרשנו תרומות ומעשרות, ועכשיו אתם אומרים לנו שנפריש תרומות ומעשרות? לכך נאמר: שמוני (בגלות) נוטרה את הכרמים. עד כאן לשונו.

ונראה שהטעם שהנביאים אמרו לישראל בגלות לשמור תרומות ומעשרות, שהרי היו בחוץ לארץ שפטורה מתרומות ומעשרות, הוא כדי שלא ישתכח מהם חס ושלום מצות תרומות ומעשרות, וכשיחזרו לארץ יהיו יודעים ומכירים במצוה זו. וזוהי הכוונה בספרי.

אך רש״י מפרש שכוונת הספרי אינה על מצוות התלויות בארץ, אלא על המצוות, אפילו על מצות תפילין ומזוזה, וכמו שמפורש בפסוק עצמו: "וקשרתם אותם לאות על ידכם וגו׳ וכתבתם על מזוזות בתיך ובשעריך".

וזה קשה שהרי מצוות אלו הם חובת הגוף, וכל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ, כמפורש בקידושין (לז, ע"א).

ואם כן למה כתוב בחז״ל שיניחו תפילין ויקבעו מזוזות רק כדי שלא יהיו להם חדשים כשיחזרו? הרי הם חייבים בהם מן הדין גם בחוץ לארץ!

ב.

ובאמת כבר עמד הרמב׳׳ן בקושיא זו בפירושו על התורה סוף פרשת אחרי מות (ויקרא יח, כה). וכתב לפרש, שעיקר כל קיום המצוות הם רק למי שנמצא בארץ ישראל אפילו מצוות שהם חובת הגוף. ולכן כשגלו לחוץ לארץ, הם צריכים לשמור המצוות, רק כדי שלא יהיו עליהם חדשים כשיחזרו לארץ ישראל.

 

אמנם רש״י לא כתב כן, והעיקר חסר מפירושו. ולכן יתכן לפרש בשיטת רש"י שהפסוק דיבר גם על אופן שאדם פטור ממצוות אלו, כגון אם יש לו בית שפטור ממזוזה באחד מן האופנים המפורשים בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רפו), או שהוא חולה מעיים שפטור מתפילין, שאם נמצא בארץ ישראל, הוא באמת פטור מתפילין או מזוזה, אבל בחוץ לארץ, כיון שהוא בגלות, ראוי לו להתאמץ ולחייב עצמו במצוות אלו אף שהוא פטור, שמא ישכחם ויהיו עליו חדשות כשיחזור לארץ ישראל.

 

דין זה שצריך לקיים מצוה שאינה שייכת עתה, משום חשש שמא תשתכח ממנו, מפורש עוד בכמה מקומות. כמו שאמרו בפסחים (נא, ע"א) בבני חוזאי, שאם רובם אוכלים אורז שהוא פטור מחלה משום שאינו מחמשת מיני דגן, בכל זאת יפרישו ממנו חלה, ולא יאכל זר את חלתם, כדי שלא תשתכח מהם תורת חלה.

וכן איתא בשבת (סט, ע"ב) במי שהיה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת, שבכל יום ויום עושה בו כדי פרנסתו, ואפילו ביום שנוהג בו שבת מספק.

ופריך וההוא יומא במאי מינכר ליה, ומתרץ בקידושא ואבדלתא. ופירש רש״י שם, בקידושא ואבדלתא, לזיכרון בעלמא, שיהא לו שם יום חלוק משאר ימים, ולא תשתכח שבת ממנו. עד כאן לשונו.

וכן מצאנו בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תרמו סעיף יא), שאם אין לו ביום טוב של סוכות רק הדס שענביו מרובים מעליו, נוטלו ואינו מברך עליו. וכתב שם במשנה ברורה (סעיף קטן לו), והא דנוטלו, כדי שלא תשתכח תורת לולב. עד כאן לשונו.

וכן איתא עוד בשולחן ערוך (שם סימן תרמט סעיף ו), שבשעת הדחק שאין נמצא לולב כשר, כל הפסולין נוטלין ואין מברכים. וכתב שם במשנה ברורה (סעיף קטן נד), שנוטלין ואפילו ביום ראשון, כדי שלא תשתכח תורת לולב מישראל. עד כאן לשונו.

 אם כן ניתן לומר על דרך זה בכוונת רש״י, שעיקר האזהרה לישראל היא, שאפילו אם יהיה מצב שהם יהיו פטורים ממצוות שהם חובת הגוף, בכל זאת ינהגו במצוות אלו כדי שלא יהיו להם חדשים כשיחזרו.

והכוונה בזה, שיש לחוש שמחמת תוקף הגלות ישכחו את המצוות הללו, אף על פי שלא קיימו אותם מחמת שהיו פטורים מהם על פי דין, עד שכאשר ירצו לחזור ולקיימם, יהיו אצלם כחדשים, והוא משום שגם כשיכלו לקיימם, לא קיימום מחמת השכחה ותוקף טרדות הגלות, ויש לחוש שישכחו מהם, עד שכאשר ישובו לארץ ישראל יהיו אצלם כחדשים.

לכן הזהירה התורה שכל אחד ימשיך לקיים את כל המצוות בגלות, גם את המצוות שהוא באמת פטור מהן מחמת הלכה, שמא ישכח מהן לגמרי, ולא יסמוך על עצמו שיזכרם כשיתחייב בהם, כי בגלות אין לו לסמוך על עצמו.

ג.

ניתן אולי לפרש עוד את דברי רש״י, על פי מה שכתב רבינו תם בספר הישר שער שישי (קרוב לסוף השער). שם מדבר רבינו תם בהרגל האדם את עצמו בעבודת ה׳ ומביא שם, שיש לכל אדם ימי האהבה וימי השנאה, דהיינו ימים שעבודת ה׳ הולכת בקלות והוא מרגיש אהבה אליה, וימים שהכל הולך לו בקושי, עד כדי שנאה.

 

וכותב שם רבינו תם וזו לשונו: ואחרי אשר גלינו סוד האהבה והשנאה, נאמר, כי יש לבעל העבודה להכיר בתחילת עבודתו, כי האהבה והשנאה נלחמות שתיהן, פעם תגבר האחת ופעם תגבר השניה. ועל כן אין צריך בתחילת עבודתו להיות חרד אם יקוץ בה. כי זה משפט האהבה בתחילתה, כי תגיע לתכלית ידועה ותחדל ואחרי כן תשוב ותתחזק ותתחדש כנשר. ואחרי כן אם תחלש האהבה ותגבר השנאה, אל יהי נואש מן העבודה, רק ידע כי לקץ ימים תחלוף. אלא אם הא נבער מדעת ולא יכיר ההנאות שיש בעבודת הבורא, אז יאריכו ימי השנאה וימעטו ימי האהבה, וכל אשר תלך, תתחזק השנאה.

 

ועל כן צריך למשכיל בתחילת עבודתו, להרגיל נפשו בלאט, לבל יקוץ בעבודה כי בהיכנס האהבה בלב לעשות דבר מצוה, צריך למהר לעשותה. ובראותו כי תמעט האהבה ותתחיל השנאה, יש אנשים חכמי לבב, יטריחו על נפשם ולא יניחוה להקל מעליהם עד אשר תסור השנאה. ויש אנשי סכלות, לא יוכלו לשבור שנאתם, ויקוצו במעשה ההוא, ויניחוהו עד אשר יאבד מרשותם. ואילו יחזיקו מקצתו ולא יניחו הכל, לא יאבד מהם.

 

ועל כן צריך המשכיל, בראותו כי תכנס השנאה בלבו ויקוץ בעבודה, לבל יניח המעשה. ואל יאמר, אניח הכל עתה, ואחרי כן אחזור אליו, כי אם יניח הכל יאבד מידו. ואם יחזיק ממנו במקצתו, לא יאבד. כגון מי שנגזר איבר מאבריו נגזר כל האיבר מן הגוף, אין לו תקנה ואין לו רפואה. ואם נשאר באיבר מעורה בגוף, יש לו תקנה ויחזור לקדמותו כשירפאהו.

 

וכן יש לבעל עבודה לעשות בכל עניני עבודתו, כגון הצומות, שאם יתחיל להתענות ימים מספר, ואחר כן יקוץ בהם, אל ימנע עצמו מן הכל, רק יעשנה יום אחד בשבוע, או אפילו יום אחד בחודש. וכן אם יתחיל להתפלל ויקוץ בתפילה יתפלל ימים בשבוע, או פעם אחת ביום. ואם יתחיל ללמוד ויקוץ בה, יקרא מעט בכל שבוע.

ודע כי לא יקוץ אדם בשום מעשה רק בהתחלתו, וכשיאריך בו ימים ושנים יהיה לו הכל מנהג, ותדבק בו נפשו, ואף על פי שיש בו טורח גדול. כי כן נראה, כל המרגיל עצמו לאכול דבר שלא אכל מימיו, או דבר אשר ימאסנו, או דבר מר, אם יתנהג בו ימים אז לא יכבד עליו, ויהיה לו כמנהג וידבק בנפשו.

 

על כן אומר, כי המרגיל נפשו בעבודה, אל יתחיל בענינים קשים, כי אם בענינים קלים, ואם לא יוכל לעשותם אף על פי שהם קלים, יעשה קצתם. וכל אשר ילך, יוסיף עליהם. ובראותו כי תקוץ נפשו, ימעט מהם ויעשה קצתם, ואל יניח הכל, כמו שפירשתי. עד כאן לשון רבינו תם בספר הישר.

ד.

והנה מצאנו בדברי חז"ל שבזמן הגלות הגיעו ישראל למצב של שברון לב גדול מאוד, עד שהיו בטוחים שהשם יתברך עזב אותם לגמרי. וכמו שאמרו בזוהר הקדוש ריש פרשת שמות

(ב, ע"ב) שכאשר נכנסו ישראל לגלות בבל, חשבו ישראל, שלא יהיה להם שוב קיום לעולם, משום שהקב״ה עזב אותם ולא ישגיח עליהם שוב לעולם.

ובסנהדרין (קה, ע"א) איתא, באו עשרה בני אדם וישבו לפני הנביא ירמיה, אמר להן: חזרו בתשובה, אמרו לו: עבד שמכרו רבו, ואישה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום? פירש רש״י: ומאחר שמכרנו הקב״ה לנבוכדנצר וגרשנו מעליו, וכי יש לו עלינו כלום?

אמר לו הקב׳׳ה לנביא: לך אמור להן איזה ספר כריתות אמכם אשר שילחתיה, או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו, הן בעוונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שולחה אמכם.

 

מפורש בזה, שהגלות היתה כל כך מסוכנת עבור ישראל, עד שיכלו לחשוב שהם פטורים לגמרי מכל התורה והמצוות.

ולפי זה ניתן לפרש את דברי רש״י, שחששה התורה שהגלות כל כך תכביד על ישראל עד שישברו לגמרי, ולא ירצו שוב להניח תפילין ולשים מזוזה בפתח ביתם. ולכן אומרת להם התורה שגם בתוקף גלותם ושברון לבבם, אל יעזבו את הכל לגמרי, אלא ינהגו כמו שכתוב בספר הישר לרבינו תם להתנהג בימי השנאה, שאם אי אפשר לנהוג את הדבר בשלימות ינהגו במקצתו, ולא יניחוהו לגמרי. גם כאן, אם אי אפשר להניח תפילין זמן רב, לכל הפחות יניחוהו זמן מועט.

אם אינם יכולים לשים מזוזה בכל פתחיהם, לכל הפחות ישימו מזוזה בפתח אחד.

 

וזהו שכתב רש״י, אחרי שכתוב בפסוק ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה׳ נותן לכם. ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם. אף לאחר שתגלו, היו מצויינים במצוות, דהיינו שאם אינכם יכולים לקיים את המצוות כראוי מתוך שברון לבבכם בגלות, לכל הפחות תהיו מצויינים במצוות, תעשו לעצמיכם ציון וסימן במצוות, הניחו תפילין עשו מזוזות, אפילו שלא בשלימות.

וכל כך למה? כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. יגיע יום שתצליחו לחזור לעצמכם ולקיים התורה מחדש. חשוב מאוד שהמצוות לא יהיו עליכם חדשים כשתחזרו. כדאי שלא תתנתקו מהם לגמרי בימי השנאה. כי אם יהיו עליכם חדשים, יהיה מאוד קשה לחזור אליהם. וכן הוא אומר הציבי לך ציונים. בכל עניני עבודת ה' להתנתק לגמרי.

 

שמעתי מהרב לוינשטיין [רק בתשע"ב]

פעם אחת בא אל האדמו"ר רבי ישראל מטצ'ורקוב [רבי מאיר שפירא מלובלין היה תלמידו] אברך ואמר לו שחמיו לא מתפלל. לא האמין הרב, אך אמר לו להניח לו בתפילין מכתב בו הוא מזמן אותו אליו. אם יבוא סימן שמתפלל, ואם לא סימן שלא. והוא לא בא. קרא לו הרב'ה והחל להוכיחו.

אמר לו הלה המצב בעסקים גרוע, הפסדתי כסף רב, ממילא אני חש שאיני מתפלל, אני אומר "ברוך" ואני בשדה התעופה "אתה" אני במטוס, ו"ה'" – אני בניו יורק, וכשעושה "עושה שלום" צריך לומר לומר הבאנו שלום ומזל טוב, הוא שב מחו"ל וסיים לחתן את כל הילדים…

אמר לו הרב ישנו פסוק בתהלים (פז, ו): "ה' יִסְפֹּר בִּכְתוֹב עַמִּים זֶה יֻלַּד שָׁם סֶלָה"

מה פירוש הפסוק? אלא באמת תפילה כמו שלך אינה תפילה. ממילא בסוף התפילה ה' רושם לך למעלה: שחרית – אפס. מנחה- אפס, ערבית- אפס. אך מגיע חודש אלול, הצלחת בעסקים, בתך התארסה ואז התפילה מעומק הלב, ה' רושם אחד. היכן הוא כותב? מימין לאפס – ואז זה כלום, או משמאל לאפס – ואז זה מצטרף לכל האפסים… ואז אלה מיליוני תפילות! כיצד ה' כותב? היהודים כותבים מימין לשמאל, ואם כן ה' צריך להוסיף את האחד מימין, זה לא שווה כלום, רק אחד. אך ה' סופר כמו שהעמים כותבים, ושם את האפס משמאל, וממילא יש כאן מיליוני תפילות המצטרפות! זהו "ה' יִסְפֹּר בִּכְתוֹב עַמִּים".

אך כל זה בתנאי שבאת והתפללת, אם לא באת אזי גם אפס לא ירשמו לך, וממילא כשתתפלל פעם זה לא יתן מאומה חוץ מאותה הפעם…

 [מתוק האור:

בפרשה אנו מוצאים "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו" (דברים י, יב)

ה' מבקש מעם ישראל את ה'מה', ה'ונחנו מה', מידת הענווה. אולם יש בה סיכון גדול. כשאדם מרגיש שהוא מאומה, הוא גם לא תובע מעצמו, וחושב ממילא אני אפס, אין טעם שאתאמץ ממילא לא יצא ממני כלום…

אדרבה, אדם צריך לחזק עצמו ולומר, זכיתי להתפלל היום! זכיתי לעסוק היום בתורה!

 

הגמרא מספרת על מרתא בת ביתוס ששלחה את עבדה שיביא לה פת נקיה כו' עד שלא נותרה אף פת שעורים כו' ונפחה נשמתה ומתה. מה באו ללמדנו בסיפור זה? שלא ניקח כזה משרת?

למדונו שאם אין פת סולת, תסתפק בנקיה! אין נקיה? תסתפק בקיבר. אין קיבר? תסתפק בשעורים! גם אם אי אפשר לך להגיע לשיא השלמות, תסתפק בפחות מכך אך אל תזרוק הכל!

 

המעשה עם הגרא"מ שך שבמוחו נתגלה גידול והתפללו עליו כו' וכשיצא מבית החולים רצה להודות לאחת האחיות שהשתדלה מאד בעבורו והוא אמר לה אני רוצה לתת לך מתנה שתישאר לך לעולם. שמתי לב שאת מעשנת. תפסיקי לעשן! הוא האריך להסביר את נזקי העישון, והאחות התרצתה.

ברכב, שאלוהו מלויו מה ראה הרב לבקש דוקא זאת? והוא השיב שמן הסתם אם היא מעשנת היא מעשנת גם בשבת, ויש לה אלפי כריתות וסקילות, אם הייתי אומר לה לשמור שבת לא הייתה מקשיבה, אולם עתה תעשה כן מחמת טעמי בריאות, אך על כל פנים למעשה היא לא תחלל את השבת בעישון! ואם אין לחם לבן, אוכלים לחם שחור!

 

אמר רבי מאיר מפרמישלן: ועתה ישראל 'מה' ה' אלוקיך שואל מעמך, תנהג בענווה, אך לא בזו הפסולה, הגורמת לבטל המצוות, אלא 'כי אם ליראה', רק אם הענווה הזו תביא אותך ליראה!

כיוצא בזה ביאר רבי זושא את הפסוק 'הלל רשע על תאוות נפשו', לעתים קורה שהרשע אוחז במידתו של הלל הענוותן ואומר: 'מי אני ומה אני שמצוותי תהיינה ספונות וחשובות בשמים?' אולם כל מטרתו היא 'על תאוות נפשו' הוא רוצה להמשיך לעשות כאוות נפשו…

יעזרנו השם יתברך לעובדו תמיד בשלמות ובלבב שלם.

 

[מעלון פנינים ראה תשע"ב:]

"אחרי ה׳ אלוקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון" (דברים יג, ה)

מסופר, כי בכנסיה הגדולה הראשונה נפגשו הרה״ק בעל החפץ חיים זי״ע והרה״ק בעל האמרי אמת מגור זי״ע. בשיחה ביניהם הזכיר החפץ חיים את הפסוק שלפנינו והעיר עליו הערה נוקבת: בלשון הקודש המילה ״אחר״ מתייחסת לדבר הסמוך לדבר שלפניו. לעומת זאת המילה ״אחרי״, מתייחסת לדבר שאינו סמוך ממש, אלא מעט מופלג מן הדבר שלפניו. לאור זאת, יש לתמוה: הלא על האדם להתקרב אל הקב״ה ולא להתרחק, ואם כן היה מן הראוי לכתוב ״אחר ה׳ אלוקיכם תלכו״, שמשמעותו התקרבות וסמיכות להקב״ה, ולא ״אחרי״?

אלא ביאר החפץ חיים לעיתים תוקפות את האדם מחשבות של דיכאון וייאוש. נדמה לו שהוא עומד על סף תהום, רחוק ומרוחק מאביו שבשמים, עד שהוא משוכנע כי הקב״ה לא יעזרהו בשעת מצוקתו הגדולה. אך גם זה הוא מתכסיסי היצר, המבקש להמיתו, ואין שמץ של אמת ברעיון פסול זה, שכן עד דכדוכה של נפש מקבל הקב״ה, האב הרחמן, את בניו ומושיעם בעת צרה, בכל עת ובכל מצב!

וזו כוונת הפסוק: גם כאשר נדמה לאדם שהוא במצב של ״אחרי״ ה׳ אלוקיכם רחוק ומופלג ממנו, מכל מקום אל יתייאש, אלא יתאמץ גם אז ללכת ולהידבק בשכינה, אף בכוחותיו האחרונים, ואז תבוא לו ישועת ה׳ כהרף עין.

נענה לו האמרי אמת והוסיף: ואני אתרץ לכם תירוץ חסידי! ״אחרי ה׳ אלוקיכם״ – במידה שחושבים שעדיין רחוקים מה' ״ובו תדבקון" – דווקא אז אנו זוכים להיות קרובים לו, כי ״קרוב ה׳ לנשברי לב״ – למי שלבו נכנע ושבור…

 

תוספת: ביאור הגר"א למסכת שבת מט, ע"א

מה יונה כנפיה מגינות עליה (עיין תוספות) כשהיא פורחת באחת נחה בשניה. והנמשל: כך ישראל אף שאינם יכולין לעשות המצות כתיקונם אף על פי כן עושין כל מה שיוכלו, לכן אמר רבינו הגאון ז"ל הכ"מ שמחויבים לילך כל היום בתפילין ואף אם לפעמים לא ישמור עצמו משיחה בטילה לא יבטל אותה דבכל פעם עושה מצוה אחרת בהנחתה.

 

*

הקושי לעשות – כשחייבים!

 [ערכה של קבלת עול מלכות שמים – לק"ט עם תוספות]

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם וגו"' (דברים ז, יב)

רש"י: "והיה עקב תשמעון. אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעו"

דרש זה נראה לכאורה רחוק מאד מן הפשט אומר הגרי"פ גולדווסר שליט"א ויש לעיין בדברים.

בתרגום אונקלוס כאן נאמר "ויהי חלף די תקבלון ית דיניא האלין וגו"'. בדומה לזה לקמן (יא, כז) על הפסוק: "את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם", תרגם אונקלוס: "ברכן די תקבלון לפקודיא וגו"' וכן בעוד כמה מקומות מתורגמת המלה "תשמעו" "תקבלון" ויש להבין לאיזו קבלה מתכוונים כאן, הלא כבר קבלו ישראל בסיני עליהם ועל זרעם את כל דברי התורה, ואיזו קבלה נוספת נדרשת מהם?

שאלה דומה מתעוררת באשר לחיוב היום יומי של קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות. המשנה אומרת: "למה קדמה פרשת 'שמע' ל'והיה אם שמוע'? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך מקבל עליו עול מצוות" (ברכות יג, ע"א). גם כאן יש לשאול: מהי משמעותה של קבלת עול זו? הרי כבר קבלנו עלינו הכל בסיני ובערבות מואב ולא נותר לנו אלא לשמור ולעשות.

ליישובם של דברים נראה להקדים את ביאורו הנפלא של הג"ר יצחק בלאזר זצ"ל לדברי הגמרא במסכת בבא קמא (לח, ע"א) "ראה הקב"ה שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימון עמד והתירן וכו' לומר שאפילו מקיימין אותן אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה". והדבר תמוה ביותר,

 דלענין עונש ייענשו כמצווים ולענין שכר יהיו נידונים כאינם מצווים.

ופירש רבי איצ'ל זצ"ל על פי דברי התוספות במסכת קידושין (לא, ע"א דיבור המתחיל גדול) שהמצווה ועושה גדול ממי שאינו מצווה ועושה לפי שהמצווה דואג ומצטער שלא יבטל את המצוה יותר ממי שאינו מצווה שיש לו פת בסלו, שאם ירצה יכול להניח ולא לקיים. פירוש לדבריהם: דמי שיש לו פת בסלו שלא לקיים אינו "רעב" לקיים את המצוה ולפיכך קל לו לקיים, אבל מי שאין לו "פת בסלו" שלא לקיים את המצוה אי הקיום אצלו הוא בבחינת "מים גנובים ימתקו" וקשה לו לקיים ולפום צערא אגרא, ומכיוון שפרקו בני נח את עול המצוות מעליהם וגם כאשר קיימום קיימו אותם בלא עול ומחויבות הרי באמת אין מגיע להם שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה! עד כאן דבריו.

דוד מצוה את שלמה (מלכים א' ב, ח- ט): "וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיקֹוָק לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב. וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל".

מה צריך כל כך חכמה להוריד שיבתו בדם שאול?

התשובה נמצאת בפעולה שנקט שלמה. הוא קורא לשמעי ואוסר עליו לצאת מירושלים. אם יצא יתחייב בנפשו.

כיצד בכך מקיים ציווי אביו? והרי יתכן שלא יצא מירושלים כל ימי חייו?

לאחר שלוש שנים בורחים לשמעי שני עבדים לאכיש מלך גת, והוא יוצא אחריהם מירושלים להשיבם. שלמה קורא לו ומחייבו בשל כך בנפשו והורגו. כיצד שמעי עשה לשטות זו ויצא, כשידע שחייו תלויים לו מנגד?

ידע שלמה שברגע שיאמר לשמעי 'אסור לך לצאת', הוא ירגיש את כל ירושלים ככלא אחד גדול, ויחוש מחנק, ויצא. וכך באמת היה. כשאוסרים על אדם משהו הוא חש צורך עז לפרוק.

זהו גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. כי יותר קשה לו.

לכן קשים גרים לישראל כספחת. כי הם חשים שבאו 'בהתנדבות' ולכן יותר קל להם, בדעתם הוא ש'מתי שארצה אשוב לעמי', וממילא הניסיון שלהם יותר קל. מאשר ישראל שמצווה כעבד וממילא יש לו ניסיון לפרוק עול.

לאור דברים אלה נראה לומר שהחיוב לקבל עלינו יום יום עול מלכות שמים ועול מצוות בא כדי לחדש בנו את ההרגשה שאנו עבדים מצווים ואם אמנם את עצם הקבלה כבר קבלנו עלינו בחורב ובערבות מואב מכל מקום כדי להרגיש כמצווים ועושים נדרשת עבודה מדי יום ביומו ואפשר שלקבלה זו נתכוונה התורה באומרה "והיה עקב תשמעון" "הברכה אשר תשמעו" והיה אם שמוע תשמעו" וכו' [בשלושה מקומות אלה מבארת התורה את שכר קיום המצוות אשר נקבל עלינו על פי האמור בשם הגרי"ב יובן היטב שלענין שכר דווקא ישנה נפקא מינה בין קיום מתוך קבלת עול לבין קיום הבא מתוך פריקת עול]

במקום אחר מבאר הגרי"ב זצ"ל על פי דבריו דלעיל את "על חטא שחטאנו לפניך בפריקת עול" והרי זה ממש כדברנו כאן שכן תכלית ה"עול" היא להכריח את הבהמה ללכת כפי רצון אדונה. בהמה ממושמעת ההולכת בתלם אינה זקוקה לעול.

עתה נוכל לקרב את הדרש שהביא רש"י על הפסוק "והיה עקב תשמעון" מצוות קלות וכו' אל פשוטו של מקרא. עיקר הנפקא מינה בין ה"מצווה ועושה" לבין מי ש"אינו מצווה ועושה" היא במצוות קלות דווקא מי שאינו מצווה מקיים את המצוות על פי הענינים והתיקונים הנפעלים מהן לפיכך מצוה שהיא קלה בעיניו אין הוא מקיים לעומתו ה"מצווה ועושה" מקיים את המצוות כפקודות מלך.

וכבר אמר רבינו יונה ז"ל: "כל אשר אינו נזהר מחטא ידוע וכו' גם אם הוא מהעוונות הקלים אף על פי שהוא נזהר מכל העבירות שבתורה, קראוהו חכמי ישראל מומר לדבר אחד ואת פושעים נמנה וגדול עוונו מנשוא כי אם אמר יאמר העבד לרבו 'כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד' כבר שבר עול אדוניו מעליו והישר בעיניו יעשה" (שערי תשובה א ו).

הרי שכעבד צריך להיזהר אף במצוות הקלות ביותר, שאם מיפר אפילו צווי אחד – פרק עול אדונו! זה שאמר רש"י מצוות שאדם דש בעקביו. שזה מורה על פריקת העבדות. וזהו 'חלף די תקבלון' שהעיקר הוא הקבלה וההסכמה להיות בחינת 'עבד' של בורא עולם.

ועל פי זה יובן לנו הפסוק (מלאכי ג, יח- ) "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ. כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף. וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק".

ותמוה – וכי צריך לראות בביאת המשיח בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו? האין הדבר ניכר כבר היום מי פוקד את בית הכנסת, מגיע לשיעורי תורה, מתחזק בעבודת ה', ומי פורק עול? רק אז נשוב ונראה?

אלא עובד ה' אמיתי כמו שביארנו הוא בגדר 'עבד'. יש הרבה שומרי מצוות, אולם הוא חש שהוא עושה זאת בהתנדבות. עושה טובה. ולכן גם כל כך קל לו לוותר על אי אלו מצוות…

עבד יודע – כל מצוה שהחסרת – כפורק עול אדונו מעליו! זה ניתן יהיה לדעת רק לעתיד לבוא. כששמש ה' תזרח על עובדי ה' ותאיר את כל הפינות האפלות שבאדם. אז יהיה ניכר הדבר!

נמצא איפוא שהדרשה שדרשו חז"ל מתיבת "עקב" מתמזגת יפה עם הפשט שכן בקיימו את המצוות שאדם דש בעקביו מוכיח האדם שקיומו נובע מ"עקב תשמעון" מכוח ומחמת עול מלכות שמים ועול מצוות!

 

*

האמנם כוחי ועוצם ידי?

כאשר ייסר איש את בנו

(דברים ח, ה) "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹקיךָ מְיַסְּרֶךָּ"

מהו כאשר ייסר איש את בנו?

משל [לק"ט] לאב שבנו עזבו כשהלכו יחד ביער, והחושך ירד, והבן תוהה ומחפש את אביו כשמסביבו נשמעים קולות זאבים ותנים, ולפתע הוא חוטף סטירה חזקה ומצלצלת ומגלה שזהו אביו ששואג עליו מדוע הלכת לבדך??? הילד קופץ על אביו בשמחה אבא! אבא! אומנם סטירה, אך משמחת…

ואוהב את יעקב – ואת עשיו שנאתי. הקב"ה לא מייסר את עשיו, כפי שאדם לא סוטר ללחיו של בן השכן כאשר הוא עושה דבר מאד גרוע, ולא רק מפני שהוא מפחד מהשכן… הסיבה היא מפני שהוא לא אוהב וקשור לבן השכן כמו לבנו!

מדרש תנחומא (תרומה פרק ג)

(ג) ויקחו לי תרומה זה שאמר הכתוב (מלאכי א, ב): 'אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו'. וכתיב: 'ואת עשו שנאתי' (שם ג). מעשה בטורנוסרופוס ששאל את רבי עקיבא, אמר לו למה הקב"ה שונא אותנו? שכתב ואת עשו שנאתי. אמר לו למחר אני משיבך. למחר אמר ליה: רבי עקיבא! מה חלמת זה הלילה ומה ראית? אמר לו בחלומי היה לי הלילה שני כלבים אחד שמו רופוס ואחד שמו רופינא. מיד כעס, אמר ליה לא קראת שם כלביך אלא על שמי ושם אישתי? נתחייבת הריגה למלכות!

אמר ליה רבי עקיבא: ומה בינך לביניהם אתה אוכל ושותה והן אוכלין ושותין אתה פרה ורבה והן פרין ורבין אתה מת והן מתים ועל שקראתי שמם בשמך כעסת והקב"ה נוטה שמים ויוסד ארץ ממית ומחיה אתה נוטל עץ וקורא אותו אלוהים כשמו לא כל שכן שיהא שונא לכם הוי ואת עשו שנאתי.

כך יסורים מאת ה', חושפים הם את אהבת ה' אלינו ודאגתו לנו. אין הם בגדר נקמה חס ושלום, אלא עידוד גדול לכך שה' עדיין עמנו.

משל למה הדבר דומה? לאדם שעבר ברחוב וראה את בית חבירו שם לן ידידו את שנתו. לפתע הוא שם לב שהשמיכה של חבירו נוגעת בתנור, ועולה באש. הוא מיהר לדפוק ולנסות להעיר את חבירו אך ללא הועיל. הוא פורץ את החלון ונכנס פנימה, וניגש ומטלטל את חבירו וצועק אליו יעקב קום! הבית עולה באש! אולם הלה בשלו, מבקש שיפסיקו להפריע לו, הוא מאד עייף… בלית ברירה ניגש הידיד ולקח מקל מטאטא והחל לחבוט בו חבטות הגונות… יבוא אדם וישאל מדוע שלא לדבר עמו בדרכי נועם, להסביר לו ששאיפת עשן מזיקה היא, ויכולה לגרום לקוצר נשימה אסמטי עקב חוסר החמצן בעשן כו' לכל ברור- כעת לא הזמן להרצאות, אם לא תעורר אותו הוא ישרף! לפעמים יש לפעול במכות. כך הקב"ה כשהוא מעורר את האדם הוא עושה זאת כשכלו כל הקיצים. כמו אבא שמייסר את בנו ומתייסר לא פחות ממנו.

אם הדברים נכונים במיקרו, הם נכונים גם במאקרו. אנו עוברים כעת תקופה לא קלה. מלחמה בצפון, חמס בדרום, כשהסוף לא נראה באופק. מדהים לראות כיצד בפרשתינו התורה צופה מצב כשלנו.

(דברים ח, ז- יט) "כִּי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר, אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ, אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ"

הקב"ה הביאנו אל הארץ הטובה שהבטיח לנו.

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם"

"פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה, וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"

"הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ, הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ, וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה"

יהיה לך מדינה, ממשלה, צבא, ערים, תשתיות לאומיות, אטום, כלכלה יציבה, שגשוג, ותבוא לחשוב שזה בכוחך.

"וְזָכַרְתָּ אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה"

הכל מאיתו יתברך . ואם לא תזכור:

"וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן"

המפה משורטטת בתורה. יכול אדם להאשים את הצבא, את הממשלה, את ההתנתקות, את הבריחה מלבנון, את כולם, אולם הוא חסר אמונה. ככלב הנושך את המקל שמכה בו, ואינו שם לב שהקב"ה מייסרך. המסקנה היא שעלינו להתחזק בעבודת ה', בתהילים על האנשים שגלו מביתם והחיילים היושבים בשדה הקרב, וה' יחוס על עמו. אמן כן יהי רצון.

הבוטח בהשתדלות מפסיד

השתדלות האדם אינה מועילה ואדרבה אם בוטח בה מפסיד, כמאמר הכתוב (תהלים לד, יא): "כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב".

דהנה, אם היו שואלים אותנו: מדוע בעלי חיים החלשים מוצאים את מזונם בלי טרחה מרובה כמו הנמלה ושאר רמשים בניגוד לבעלי חיים החזקים שצריכים לשחר לטרף?

היינו משיבים כי אלו החלשים אינם יכולים להסתדר בכוחות עצמם מה שאין כן בעלי חיים החזקים. אולם אין זה התשובה הנכונה,

אלא כתב רבי אברהם בן הרמב"ם בספרו "המספיק לעובדי ה"' (שער הביטחון): בעלי חיים החזקים בוטחים בכוחות עצמם, וזו הסיבה שצריכים להתייגע לפרנסתם. וזו לשונו: מי שאינו בוטח בה' יתעלה הרי הוא מן המורדים והסוררים ולכן יענישו ה' בהכרחת פרנסתו וכמו שאמר דוד בניגוד לדורשי ה' "כפירים רשו ורעבו". עד כאן לשונו.

סיפר ה"חובת הלבבות" (שער הביטחון פרק ז) אחד מן החסידים היה לו שכן סופר מהיר והיה מתפרנס משכר ספרותו אמר לו יום אחד: היאך עניניך? אמר לו: בטוב בעוד ידי שלימה. ולערב היום נגדעה ידו ולא כתב בה שאר ימיו והיה זה עונשו מהאל יתברך על אשר בטח על ידו.

 

סיפר הגאון רבי חיים חייקין זצ"ל: הגאון רבי אליהו לידר זצ"ל הגיע פעם לעיר אחת והתארח אצל גביר פלוני שהיה עשיר מופלג. בעת שהותו בבית שמע האורח את בעל הבית מתבטא ביהירות שכיוון שהוא שולט על נכסי צאן ברזל רבים אין לו ממה לפחד שהרי אף אם חלק מהם יאבדו או יוחרמו על ידי הממשלה יהיו לו תמיד תחליפים וממון רב.

הגאון האורח נחרד מעצם הדיבורים וביקש ממארחו לחדול מכך אך הגביר המשיך להתרברב בממונו. שנים מספר לאחר מכן עבר הצאר ניקולאי בעיר מגוריו של הגביר ובדרכו חצה את גשרי המקום שניבנו על ידי הגביר היהודי שזכה בזמנו במכרז של הממשלה וקיבל את הזכות הבלעדית לפרויקט. הגשרים הללו נועדו למשאות קלים ולא לגדודי פרשיו של הצאר שהגיעו כמובן בכרכרות גדולות שהיו עמוסות בציוד רב. והנה לאחר שכמה חיילים חצו את הגשרים קרסו אלה תחתיהם ועשרות לוחמים מטובי מפקדיו של צבא הצאר נהרגו. בימים ההם היה נחשב דבר זה כבגידה בצאר עצמו במיוחד כשהאחראי לפרויקט זה הינו יהודי. ברור היה שאחת דינו למות. כל עוד רוחו בו רץ העשיר לביתו שלף מהארון מלוא חופניו שטרות כסף ונמלט מן העיר תוך שהוא שם את בטחונו על הכסף. בטוח היה שכאשר יראו האנשים את הכסף הרב שבאמתחתו יקבלוהו בכבוד גדול בכל מקום אליו יגיע.

בהיותו בדרך מישמש כל העת בכיסו כדי לוודא שהשטרות לא נפלו לו, אלא שלתדהמתו לא היה גבול כאשר באחת התחנות הוא מגלה שמרוב המהירות והבהילות טעה טעות חמורה ובמקום לקחת את שטרי הכסף נטל עמו שטרות אחרים לגמרי שאין לו בהם כל תועלת ואינם שווים מאומה.

נוכח "הגביר" שהוא עני ואביון, בלית ברירה החל לחזר אחר הפתחים וביקש מיהודים רחמנים שיתנו לו נדבות, כיתת רגליו ביערות וסבל יסורים רבים.

בשבת אחת התארח באכסניה המיוחדת לעניים ובאותו בית שהה גם הגאון רבי אליהו לידר כשנפגשו השניים פרץ הגביר לשעבר בבכי מר ואמר: "עוד נשמעות באוזני מילותיך שאמרת לי שלא אתרברב יותר מדי שגלגל חוזר בעולם".

החפץ חיים היה נוהג לחזור על מעשה זה פעמים רבות להוכיח שאין האדם עושה מאומה והכל נתון בידי הקב"ה המשגיח על כל אחד ואחד [אוצה"ת עקב]

הירא מהי רגוע ושלו

בהקשר לכך אמר רבי שלום שבדרון זצ"ל רעיון נפלא: מסופר בנביא כי יונה ברח תרשישה והטיל ה' רוח סערה בים והפילו המלחים גורלות ונפל הגורל על יונה. "ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו מה מלאכתך ומאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה". והנה כשנדייק בלשון הפסוק נמצא תיבות מיותרות, דכמו שהם שאלו מה מלאכתך ומאין תבוא, היה להם לסיים ו'מי עמך'? בלשון שאלה, ואילו בפסוק הלשון היא: "ואי מזה עם אתה" כלומר לא שאלוהו לאיזה עם הוא משתייך אלא תמהו על כלל העם שהוא משתייך אליו מהי תכונת העם הזה.

ולכאורה מה ראו בו שהביאם לתמוה על עמו? אלא יונה הנביא היה נראה בעיניהם כחידה סתומה. הנה מתחוללת רוח סערה גדולה בים והאוניה עולה הרים ויורדת תהומות ועוד מעט קט והיא נשברת, ובמצב זה כל ציבור נוסעי האוניה נעמד על רגליו, רעש גדול ומהומה גדולה נעשית שם וכולם זועקים איש אל אלוהיו, מטילים לים את הכלים להקל מעליהם, ואילו יונה "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב", את יונה לא מדאיג שום דבר הוא יורד אל ירכתי הספינה ונשכב. ולא רק זאת אלא ממשיך הפסוק לומר: "וירדם"! כל כך רגוע היה עד שנרדם כאילו שוכב עתה בביתו.

וכשמצאוהו לא יכלו להכיל רעיון זה האיך מסוגל אדם להירדם במצב כזה? ועל זה תמהו "ואי מזה עם אתה", כלומר איזה סוג בריה אתה?

והשיב להם יונה: תמהים אתם האיך אני כה רגוע ושליו? דעו לכם, "את אלוקי השמים אני ירא אשר עשה את הים והיבשה". כלומר הירא מלפני ה' ומאמין בו מרגיש עצמו בסערת ים כשוכב על ארץ מבטחים, שהרי הכל מעשי ה' וים כיבשה לפניו, ואין צורך לפחד מפני סערת ים כלל, כי זוהי מידת היראה. הירא מה' אינו מפחד משום דבר בעולם ביודעו כי אין עוד מלבדו [אוצה"ת עקב]

תוספת פנינים פרשת ויחי תשע"ב:

"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים…" לפי פשוטו של מקרא שיעקב אסף את בניו ורצה לספר להם מה שיקרה באחרית הימים בקץ הגלות, היה צריך לכתוב: האספו ואגידה לכם את אשר ״יקרה״ – באות ״הא״ ולא באל״ף? בספר אהל שלמה תירץ על פי דברי הרה״ק בעל התפארת שלמה זי״ע על הפסוק (שיר השירים א, ד) ״משכני אחריך ונרוצה וכו׳״, דהנה ישנם שתי דרכים לקנות בעל חיים (קידושין כב, ע"ב): ״קורא לה והיא באה״ – קריאה לבהמה והיא הולכת אחרי האדם. ״הכישה במקל ורצתה לפניו״ – הכאת הבהמה והיא ממהרת ורצה.

והחילוק בין שתי המשיכות האלה הוא: שבקורא לה והיא באה, אזי האדם הולך קודם הבהמה והבהמה אחריו, ובהכישה במקל הבהמה הולכת קודם והאדם אחריה. לזאת אנו מבקשים מהשם יתברך: ״משכני״ – עשה משיכה כזאת אשר ״אחריך נרוצה״. שאתה תלך מקודם, ואנחנו אחריך, היינו ״קורא לה והיא באה״ שתשפיע לנו כל טוב ומתוך שמחה נעשה תשובה מאהבה. אבל לא חלילה משיכת "הכישה במקל" על ידי יסורים רחמנא ליצלן, רק שנעשה תשובה מתוך נחת. וזה שאמר יעקב אבינו עליו השלום לבניו: ״האספו״ באהבה ואחוה וריעות, ״ואגידה לכם״ – לשון המשכה (כמו נגיד ונפיק) אתפלל בעדכם שיהיה נמשך לכם מן השמים, ״אשר ׳יקרא׳ אתכם באחרית הימים״ – היינו משיכת ׳קורא׳ לה והיא באה…

 

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הסיפור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאוד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאוד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק רבי ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״או מנם, ענהו הרב נתן נטע נאטקין, הצדיק רבי ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מידותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה "מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שולחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות וימים טובים לא אכלתי את סעודתי יחד עם אישתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנוכי, מודה אני, לא שמתי כל כך ליבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: "ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שולחנו בעוד שהוא עני וחי בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

אחרי ה"שמועה" הזאת החלטתי לעזוב את שולחן חותני.

דברתי עם אישתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שולחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אישתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

סיפרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שולחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באומרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אישתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את רבי זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שולחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן – פנה הצריז״ס לחתנו: לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעזבך אותנו ישארו המים מים״.

״אבל, שאלתי את חותני, אם כן הדבר, למה זה לא זכיתי לאכול יחד עם אישתי על שולחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

 

*

עמידה בניסיונות

"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא" (דברים ח, ב).

כאן התורה גילתה לנו מדוע ישראל מסתובבים ארבעים שנה במדבר בארבעים ושניים מסעות מפרכים [מלבד הטעם של העונש על המרגלים].

ה' מענה את האדם למען נסותו האם ישמר מצוותיו. ולכאורה יש להבין: וכי ה' אינו יודע האם האדם ישמור מצותיו? וכי אין ה' יודע את אשר בלבבו של האדם?

יש הטוענים: לו היו לי אבא כמו החפץ חיים, ואמא כמו רחל אשת רבי עקיבא, והיה לי בעל/אישה צדיק, והייתי נולד במאה שערים, ומתחנך מגיל קטן בדרך ישראל סבא, אזי הייתי כעת משהו אחר לגמרי. אך מה לעשות ש…..

הרי הוא משול לאצן שיבקש להסיר את המשוכות במסלול הריצה כדי שיקל עליו לרוץ במהירות…

 

נמצא שהעולם הזה הוא עולם הניסיונות והאתגרים. חלף ההצלחה יקבל האדם שכר. אין די בידיעת הבורא שהאדם יעמוד בניסיון, מפני שעל זה אי אפשר לתת שכר. כמו ששופט באולימפיאדה יאסוף את כל האצנים ויאמר להם חבל שתזיעו, הרי ברור מאליו שפלוני ינצח שהוא עולה על כולם עשרת מונים, ויעלה אות על המדרגות ויעניק לו מדליה…

וזה מה שכתוב: "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ" (דברים ח, טז)

 

הדודות מאמריקה תורמות כל שנה, מתרימות ועושות ערבי הזדהות ואיסוף תרומת לרווחת החיילים, שולחות חבילות מזון וביגוד חם כו'. הן הוזמנו לביקור במחנה אימונים. בביקור ראו כיצד החיילים רצים בג'בלאות, מטפסים על קירות בעזרת חבלים, זוחלים על גחונם כשמעליהם גדר תייל משוננת, מתפלשים בבוץ, קופצים מגובה רב, ומסיימים במסע אלונקות מפרך…

למחרת הן הותירו מכתב המיועד לרמטכ"ל בו כתבו שהחליטו לקצר את שהייתן בארץ, לא ישנו כל הלילה, זה מה שעושים עם הכסף שלנו??? רחמנות על הילדים! החלטנו שכעת אנו שבות לארה"ב על מנת לגייס סכום גדול של כסף, כדי ליישר את שטח האימונים, לסלק את הגדרות והקירות המפריעים למרוצת החיילים… ולבנות אוטוסטרדה עם דשאים מוריקים מהצדדים ולקנות אוטובוסים ממוזגים שיעבירו את החיילים עם האלונקות לקצה השני… כך היא גם כן דרישתינו, לעבוד את ה' ללא ניסיונות….

וזה שנאמר בתחילת הפרשה 'והיה עקב תשמעו'. אין לך להתחיל במצוות הגדולות והקשות- להתמיד 10 שעות ביממה, או לחיות בפרישות עצומה שאינה לפי מדרגתך. אלא עליך להתחיל במצוות שהאדם דש בעקביו. בדברים הקטנים. שם נמדד האדם. בשיחה בחזרת הש"ץ, עליו נאמר גדול עוונו מנשוא רחמנא ליצלן! או בדיבור לשון הרע שהפך להיות להיתר לצערינו. גם הגדולים החלו בצעדים קטנים. וגם אם כשלנו – אין להתייאש. הניסיון הזה מחשל אותנו לפעם הבאה להתאמץ יותר ולדעת שהפעם נצליח בעזרת השם יתברך.

תוספת: עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ר' בספר אור דניאל פרשת עקב עמוד קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ.

רבי שלום שבדרון והשיעור.

אחד אמר שלא יבוא מחר כי יש משחק כדורגל "מכריע"… -מה טיבו? שתי קבוצות מתחרות מי תבקיע את הכדור לשער.

מה הבעיה תן לי כדור ואראך איך אכניסו לשער! לא! על השער מופקד שומר ואין הדבר כל כך פשוט. השוער שם כל היום? אינו הולך לישון? לא! כשמסתיים המשחק הוא הולך לביתו. אז מה הבעיה אבוא לאחר שהוא הולך, ואכניס גול? צחק הלה, כל הענין הוא להכניס גול כשהקבוצה היריבה כנגד מנסה למנוע! רק אז יש ערך לניצחון! אהה! אם כן ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, איזו גבורה היא לבוא לשיעור מחרתיים כשאין לך מפריעים? החכמה היא לבוא מחר כשהיצר הרע מנסה לגרור אותך למשחק, ואתה גובר עליו ומבקיע את הרשת שטווה לך! הלה הופיע למחרת לשיעור, ורבי שלום קם מפניו!

 

פעם שאלתי אדם מתי לאחרונה היה לך איזשהו ניסיון?

לאחר קימוט המצח ומאמץ רב הוא נזכר שלפני כחודש היה לו ניסיון האם לנסוע בשעות העבודה עם הרכב של העבודה לעניניו הפרטיים.

 אמרתי לו אם כן מזה כחודש אינך בגדר חי! לאדם יש אינספור ניסיונות ביום רק שאינו שם לב אליהם כלל!

האדם הזה דומה לאדם שהולך ודורך על יהלומים ואפילו לא טורח להתכופף מפני שהוא בטוח שאלה זכוכיות… או לאדם שיש לו את הטופס הזוכה בפיס והוא אינו טורח לגשת לקבל את הפרס…

דברי הלוצאטו במסילת ישרים: "כי כל עניני העולם בין טוב בין רע הנה הם ניסיונות לאדם":

דוגמאות:

 א. דברת עם אישתך– ניסיון האם תגביה קולך ותכעס.

ב. שמעת חדשות- איך תגיב? 'צריך להיכנס בהם'! כוחי ועוצם ידי. או צריך להתעורר ולשוב בתשובה?

ג. שטיפת כלים או רחיצת ריצפה– איך אתה מסתכל על זה? תוך תחושת מירמור, או כעת הנני מכוין לעשות מעשה חסד עם רעייתי ולהיות נושא בעול עם חבירו, ולהידבק במידותיו יתברך!

הרב שך זצ"ל שדיבר עם אברך בשעת ערב מוקדמת ואמר לו שנאלץ להפסיק מפני שעליו לסייע כעת לאישה עם ילדים, וביקש האברך שהוא ילך במקומו ואמר לו הרב אם כן תלך הביתה…

ד. הלכת לעבודה – אני כעת הולך לקיים מצוה לפרנס את אישתי וילדי!

ה. במקום העבודה – פקיד המחפש רק מנוחה, עצבני על כולם, לא מוכן להתאמץ בשביל אף אחד. יטרטר אותך בשביל איזה עניין שולי שבאפשרותו תוך מעט מאמץ להשיג לבד, מעיר הערות לכולם, עבד כי ימלוך… או- נותן לך את התחושה אני כאן למענך! מוכן להתאמץ בשבילך ! חסד!

ו. נוסע באוטו. האם לשמוע דברי הבל ברדיו, או תכנית תורנית.

האם להתעצבן על כל הנהגים בכביש או לכבוש יצרך.

האם לגזול אחרים בפקק.

האם לקיים ונשמרתם מאוד לנפשותיכם,

מהבוקר עד לערב ניתן להראות כיצד בכל רגע נתון,

האדם ניצב בפני ניסיון כדברי איוב- "לרגעים תבחננו"

מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים', מעשה בבחור שעזב את הכל והלך ללמוד בישיבת באר יעקב רפול, לבע"ת. האבא שהוא אדם עשיר אמר לו שהוא ינשל אותו מן הירושה, והבן לא התרשם. הוא התקשר לאחיו בחו"ל וסיפר לו שהבן 'הלך'… לאן? שאל הדוד, והוא השיב: לישיבה… הדוד אמר לו שהוא בא ארצה לדבר איתו… האב אמר לו שידברו בטלפון, אך הדוד אמר שהוא צריך להגיע, שיש דברים שהם לא לטלפון…

כשהגיע הדוד הוא נכנס לסוכנות מרצדס, וקנה את המרצדס הכי חדישה עם גג נפתח כו' והלך לבקר את האחיין בישיבה. הוא הגיע והם התחבקו כו' והוא שאל אותו אם הוא רוצה סיבוב… הבחור הסכים והם 'קרעו' את באר יעקב. לאחר שסיימו ובאו להיפרד, גילגל הדוד את המפתחות בידו ואמר לאחיין, אתה רוצה את הרכב הזה? אני קניתי אותו או בשבילך או בשביל אחיך הקטן, אם תעזוב את הישיבה אתה תקבל אותו ואם לא, אחיך יקבל אותו…

שמע הבחור את הדברים והנחית חבטה על גב דודו ואמר לו, אני לא מתרשם ממרצדס, וגם אם היית מביא לי שתי משאיות עמוסות במרצדסים חדישים, לא הייתי עוזב את הישיבה… ואם אתה חושב שבאיזה חתיכת פח ממורק תצליח למכור את אמונתי בבורא עולם, אתה טועה. אני מאמין בדבר הגדול ביותר בעולם, שיצר אותי ואותך, ואני זוכה ללמוד את תורתו. את זה אחליף בהבלים מסוג זה? ואם אתה חושב שאתה גדול, אנא, תברא בבקשה רק גרגיר חול אחד. לא מכונית ולא אדם. רק גרגיר חול אחד.

הדוד התרשם מאד מהדברים, והוא ביקש להיכנס לבית המדרש כדי לראות למה הבחור כל כך קשור שאפילו רכב חדיש שהיה מטריף כל ראש של בחור, לא מדבר אליו. והם נכנסו לבית המדרש ועסקו שעה ארוכה בתורה.

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו!

אור דניאל במדבר:

סיפר החייל רפאל אוסטרוב: חודש תמים היו החיילים מרותקים למוצב נידח אי שם בלבנון ומאז חופשתם האחרונה לא זכו לשמוע את קולה של אמא, כיוון שבמלחמה זו הפלאפון עדיין לא היה מצוי.

והנה בשבת בצהריים "באה הישועה". לחיילים למוצב הגיעה ה"חייגנית" הלא היא הניידת שלאורכה מותקנים שמונה עמדות טלפון. "יש לכם שעתיים בדיוק כדי לפטפט עם מי שאתם רוצים" שאג נהג החייגנית עב הכרס בקולו האימתני. "אתם לא המוצב היחיד בגיזרה וגם במוצבים אחרים אוהבים לפטפט".

כל החבר'ה עטו כמובן על המציאה כמוצא שלל רב וניצלו כל רגע פנוי כדי לשוחח עם המשפחה ועם החברים. רק רפי, הדתי היחיד במוצב, לא השתתף בחגיגה. הוא נשאר ספון בחדרו כשהוא רכון על חומש ומנסה לשווא לעיין בפרשת השבוע. 'הם לא מצאו זמן אחר לשלוח את החייגנית חוץ מבשבת??' רטן בליבו, 'איפה הרב החטיבתי??'

"רפי מה קרה לך למה אתה לא הולך להתקשר הביתה?" שאלו אותו חבריו ואף הוא כיהודי הגון השיב בשאלה: "שכחתם ששבת היום?"

"אז מה אם שבת היום?" שאל בתום לב נימרוד הקיבוצניק המתולתל, "זה ממש פיקוח נפש לדבר עם ההורים המודאגים ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך'?" אחרים הציעו עצמם כ"גויים של שבת", הם יחייגו בשביל רפי וגם יחזיקו לו את השפופרת שרק ידבר. אולם שום דבר לא שיכנע את רפי "הסרבן" אחרי שחלפו השעתיים המוקצבות למוצב ניגש הנהג הקשוח להתניע את החייגנית אך לשווא, המנוע לא הראה כל סימן חיים.

כדי להרגיע את הנהג הנרגן לקחו אותו למטבח.. כמובן עם צאת השבת האיצו החבר'ה ברפי: "יצאו כבר כוכבים אז טוס מהר וטלפן!" אחרי שהתקשר לכל מי שרצה הציעו החיילים לנהג לנסות את מזלו שוב אולי הרכב יזוז, וראה זה פלא המנוע נדלק מיידית!

*

מצוה לשם שמים

גודל המקיים מצוה לשמה

(דברים ז, יב- טו) "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַרה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ. וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שׂנְאֶיךָ"

רש"י: והיה עקב תשמעון – אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון. וצריך להבין, מדוע בשל המצוות שהאדם דש בעקביו יזכה לכל הטוב המרובה המוזכר בפסוקים אלה?

(עבודה זרה דף יח, ע"א) תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי (אחי) אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהילות ברבים] וספר מונח לך בחיקך? אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש! אמר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים. אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי" עד כאן.

מה כל כך מיוחד בזה?

ועוד הרי רבי חנניא בן תרדיון מקהיל קהילות ברבים במסירות נפש, ודוקא זו המצווה שמצא לזכותו?

עוד שאלה: רבי חנינא בן עקשיה אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל כו', והרי בזה גם מחייב את ישראל, שיש להם הרבה יותר עבירות להיכשל בהם?

רמב"ם פירוש המשניות (מכות פרק ג)

(טז) רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל כו' – מעיקרי האמונה בתורה כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא, ועל זה אמר רבי חנניא כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה, וממה שיורה על העיקר הזה מה ששאל רבי חנניא בן תרדיון מה אני לחיי עולם הבא, והשיבו המשיב כלום בא מעשה לידך, כלומר נזדמן לך לעשות מצוה כהוגן? השיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלמות ככל מה שאפשר וזכה לחיי העולם הבא, ופירוש הפסוק (ישעיה מב) ה' חפץ למען צדקו, לצדק את ישראל, למען כי יגדיל תורה ויאדיר.

דברי הרמב"ם שהקב"ה זיכה את ישראל במצוות רבות כי שיזכה בהם לחיי העולם הבא. וגם כאן רבי חנניא בן תרדיון בזה קיים מצווה לשמה בשלימות. ואף על פי שהקהיל קהילות ברבים, מכל מקום אולי היה בזה משהו מן ההנאה הפרטית חס ושלום.

על פי זה נבין את דברי פרשתינו. והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. מצות שהאדם דש בעקיבו. ודאי האדם צריך לקיים את כל מצוות ה', אולם עליו לדעת שאף על ידי קיום מצווה אחת שעושה אותה בשלימות יוכל לזכות לחיי העולם הבא, ושכרו אינו תלוי לפי גדלות המצווה כפי שרבים חושבים בטעות, אלא כפי גודל כוונתו ומחשבתו לשם שמים כך יקבל שכרו אף על מצוה קלה!

תוספת: עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ראה בספר אור דניאל פרשת עקב עמוד קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ.

*

ברך כדי שתתברך

מעלת מאה ברכות

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה… אמרו חז"ל אלה מצוות שאדם דש בעקביו. לאדם יש מצוות רבות שאינן זוכות לחשיבות על אף מעלתן הגדולה. אנו מתפעלים ממצוות גדולות ומיוחדות, ובפרט אם הן נדירות. בברכת החמה כולנו התרגשנו, הגם שהיא מצווה לא פחותה מברכת "שהכל" שאדם מברך בכל יום, או מברכת הלבנה. אלה הם מצוות שהאדם דש בעקביו. נדבר על מעלת מאה ברכות.

(דברים י, יב) "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שאל מעמך כי אם ליראה וגו'"

מלאכים נבראים מברכות הנאמרות בכוונה.

תניא, היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה" (מנחות מג, ע"ב).

על פסוק זה רש"י מפרש שם: קרי ביה מאה.

כוח אדיר וסגולה נפלאה בידינו להינצל מכל צרה ומכת מוות והן "מאה ברכות" כמבואר (טור אורח חיים קכד): "דוד המלך תיקן להם לישראל אמירת מאה ברכות בכל יום כנגד מאה נפשות שהיו מתים כל יום ולא היו יודעים על מה עד שחקר דוד והבין ברוח הקודש לסיבת הדבר ותיקן להם מאה ברכות ומיד נעצרה המגיפה".

ונפסק להלכה, חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות.

בעל "הלכות גדולות" מנה זאת במניין המצוות בכלל תרי"ג מצוות וסמך לזה "מה ה' אלוקיך שואל מעמך" אל תקרי "מה" אלא "מאה" ה' שואל מעמך.

ובכתבי האריז"ל מובא כי המאה ברכות הן כנגד מאה קללות שבפרשת כי תבוא.

וב"לבוש" פירש: "דוד ראה ברוח הקודש והבין שלא היו ישראל משבחים ומפארים כראוי את ה' יתברך על כל הטובה שהשפיע עליהם ולכן תיקן להם מאה ברכות ומיד פסקו למות".

וכך אמר הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל בעניין כוונה בברכות: "אדם יהודי שחי כשבעים שנה יכול להגיע בימי חייו לכדי שניים וחצי מיליון ברכות לכאורה כאשר מגיע יהודי בן שבעים לבית דין של מעלה מגיעים קרונות ענקיים ובהן מצטופפות זו ליד זו כל מיליוני הברכות שאמר האדם בימי חייו, כמה יכולות לזכות הן בדין כמה יכולות הן לעזור ליהודי הניצב בפני בית דין של מעלה!

אבל כאשר מתחילים להוציא את הברכות מן הקרונות ולעמוד על טיבן מתברר שרבות רבות מהן אינן יכולות להועיל, כל אלו שנאמרו בחצי פה במהירות רבה ללא כוונה ללא מחשבה ללא תחושת הודיה, כל אלו שבספק נאמרו ספק לא נאמרו שהתעסקו בדברים אחרים בשעת אמירתן, כל הברכות הללו ניצבות מבויישות.

כאשר בוררים את הברכות שנאמרו בכוונה הראויה, בשמחה ובדבקות בה' מוצאים רק כמה מאות ברכות…

בשביל כמות כזאת של ברכות לא היה צורך בקרונות די היה בכמה שקיות ניילון…

בהיותנו כאן בעולם העשיה אנו יכולים לדאוג לכך שיהיה צורך אכן בקרונות. ושתכולת כולם תהיה משובחת!

סגולה נפלאה יש לה לברכה שיש בכוחה להועיל להצלחת הבנים.

משאלה עמוקה שואלים כל אב ואם יהודיים נחת נחת "אידישע נחת" נחת יהודי, הכיצד זוכים לזה ועוד בנקל?

הבה נתבונן במילים ספורות שאמר בעל "יסוד ושורש העבודה": "מעיד אני על עצמי שנזהרתי מאוד מאוד לחנך בברכת הנהנין ושאר הברכות אף שלא היו יכולין עדיין לדבר כראוי ובירכתי עמהם בעצמי על כל אכילה ושתיה, גם ברכת המזון, ומחינוך זה היה לי התענוג יותר מכל התענוגים שבעולם שגרמתי בזה נחת ליוצרנו ובוראנו יתברך ויתעלה".

כלל ראשון להצלחה לימדנו בעל "יסוד ושורש העבודה" והוא "בירכתי עמהם בעצמי". ליחד מזמננו העמוס והלחוץ לישב עם ילדינו שיתנו ברכה ליוצרנו בנחת ובשלווה, וכדי שתהיה ההשפעה על שתילי הזיתים מעונגת ובטוחה, ישנו כלל קדום והוא שתהיה הברכה שאני עצמי מברך – כראוי, וזו ההשפעה הכבירה ביותר.

 סיפר הגאון רבי משולם דוד סולוביצ'יק שליט"א כי בהיותו כבן ארבע או חמש שנים ראה בבית המדרש בבריסק יהודי זקן מברך ברכת "אשר יצר" בדבקות עצומה ובהתרגשות גדולה אשר עד היום הדי אותה ברכה אינם יכולים למוש מזיכרונו. וכששאל מי הוא אותו אדם שמברך כך, אמרו לו: "הלא זהו רבי ברוך בער".

 

בספר "רפואה והלכה" מובאת תשובתו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל ובה הוא מבאר את מעלתן של הברכות וכך מספר המחבר: פגשתי רופא דתי שעלה ארצה מארה"ב שאלתי אותו על הרקע שהביאו לדת והוא ספר לי דברים כהוויתם מה חולל בו את המהפך בחיים: "הגיע אלי חולה שכל המערכות הגופניות שלו קרסו, חולה אנוש שנותרו לו רק מספר ימים לחיות.

בדיון בין הרופאים הבכירים הובעה הערכה שבניתוח מסובך ומורכב ניתן להותירו עוד כמחצית השנה בחיים, הניתוח היה יקר מאוד וגם מנת הייסורים הממתינה לו גדולה. הצגנו את הבעיה לפני המשפחה והמתנו להכרעתה. ביקש החולה עצמו, שהיה מתלמידי מרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, להפנות את השאלה לרבו. שמעתי את בקשתו והחלטתי בעצמי לנסוע אל הגר"מ לשמוע ממקור ראשון את דעתו. הגעתי אל רבי משה הצגתי לפניו את הבעיה ועיניו נוטפות דמעות, קרוב לעשרים דקות ישב ובכה. שנים לא שמע מתלמידו הזה וברגע שנודע לו מצבו הרפואי בכה ללא הפוגה 'מה לעשות', שאלתיו. ביקש רבי משה שהות של יום לחשוב ולהחליט, למחרת אמר: 'לנתח. אנחנו נתפלל לרפואתו ונבקש בשבילו שנים ארוכות' והוסיף להסביר: 'חצי שנה הוא יזכה לענות 'אמן' על כמה ברכות, מלאך יווצר מכל 'אמן' שלו כל מלאך יצטרף לפמליה של מעלה שתלמד עליו זכות.

קצרה בינתנו מלהבין מה כוחן של ברכות ואין אנו יכולים לשער מה הזכות שטמונה בכל ברכה וברכה!

סיפר תלמיד חכם אחד ממשפחת הגרש"ז אויערבך זצ"ל שפעם אחת בא אליו תלמיד חכם מופלג שהיה חולה מסוכן לא עלינו ושאלו איך להתחזק כדי לעורר רחמים על עצמו בעת צרתו. אמר לו הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך: "אמנם איני ראוי להגיד לאחרים אבל אומר לך מה אני הייתי עושה אילו הייתי במצב דומה. אני הייתי מחזק את עצמי באמירת מאה ברכות. שתהא אמירת 'ברוך' כמו שצריך ואמירת 'אתה' וכן אמירת ה' כפי שצריכים לומר. אם אצליח בזה הרי זה עבורי המוסר הגדול ביותר!"

אותו תלמיד חכם הוסיף וסיפר שבשעה שאמר הגרש"ז את הדברים הנ"ל נעשו פניו בוערות כאש. עוד העיר שהגרש"ז היה אז בשנת חייו האחרונה ואף על פי שהיה ידוע שבמשך כל ימי חייו הוא בירך את כל הברכות בכוונה עצומה ואנשים היו באים להאזין לברכותיו כגון ברכת המזון ו"אשר יצר", מכל מקום היה מוסיף חיזוק על חיזוק בזה עד סוף ימיו כפי הנראה משום שאין שיעור למדרגות של כוונת המוח והלב בזה ועל השכר המובטח בעניין מצווה חשובה.

כתב ה"אור זרוע": "מעשה שבא מת ביום שני לקבורתו ובראשו כתר של עשבים מגן עדן כדי לבטל ריח רע של עולם הזה, ואמרו לו הלא אתה אדם קל! אמר להם רק בזכות שהייתי אומר ברכות בקול נעים בבית הכנסת הביאוני לגן עדן ומכבדים אותי" [אור דניאל עקב עמוד קפא]

כתב בריקנאטי פרשת תולדות: 'ולפיכך תמצא באוהל מועד מאת אדנים למאת הכיכר ככר לאדן, שאין לך אדן שלא יהיה לו בית קבול לקבל ברכה מן העמודים. והוא סוד מאה ברכות בכל יום. כי המקיים זה יזכה בזה. כי כל ברכה וברכה יש לה מקום ומעיין ממה שהיא נשפכת ונאצלת ואם חס ושלום יחסר מהם הרי הוא מקלקל הצינורות ומקצץ נטיעות נפשו. נמצא כל הגומר בכל יום מאה ברכות כאילו פורש אוהל מועד ותקעו על מאה אדנים ומתברך במאה מיני ברכות".

מעשה באישה והתפוח

סיפור נפלא מובא בספר "השרף מבריסק" על אלמנה צדקנית, שכנתו של המהרי"ל דיסקין זצ"ל שחלתה בשיתוק וסבלה יסורים קשים, רתוקה היתה למיטתה ללא יכולת תנועה והוזקקה לטיפול מיוחד. המהרי"ל שילם מכספו לאישה שתבוא בכל יום לרחוץ אותה והורה להסדיר תורנות של נערות להאכילה.

בהתקרב החג בא המהרי"ל לברכה בברכת חג ולהרנין את ליבה, להפתעתו ביקשה ממנו שיברכה באריכות ימים. תמהו הנוכחים על בקשתה! הרי כל גופה מיוסר ביסורים ואף לברך ולהתפלל אינה יכולה מחמת ניקיון הגוף וכי איזה טעם יש בחיים אלו? הבחינה האלמנה בתמיהתם והסבירה: פעם ביום באה אחות ורוחצת אותי ומיד מצליחה אני לחטוף ברכה אחת בנקיות, ואם כן כל חיי שוים לזכות בברכה אחת ביום, אשר אין ערוך למתן שכרה.

וידוע מה שאמר הגר"י לוינשטיין זצ"ל בשם הסבא מקלם זצ"ל: כדאי לאדם לבוא לעולם הזה ואף לסבול יסורי איוב שבעים שנה בשביל שיענה פעם אחת אמן במשך כל ימי חייו [אוצרות התורה דברים עמוד מז]

דברי האריז"ל על הפסוק בפרשתינו (דברים ח, ג) "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְדֹוָד יִחְיֶה הָאָדם". מבאר האריז"ל כיצד היא חיות הנשמה, והרי אין הנשמה נהנית מן המאכל הגשמי, ואם כן מדוע כאשר אין לגוף אוכל גשמי הנשמה פורחת, מה הקשר שלה לאוכל הגשמי? מבאר האריז"ל [הובאו דבריו ב"נפש החיים" עם פירוש הקדמות ושערים, ש"ב פ"ו עמוד רנג] כאשר ה' ברא את העולם הוא במוצא פיו יצרו, ואמר 'תדשא הארץ' והוציאה הארץ דשאים, אמר 'עץ פרי עושה פרי למינהו' והוציאה הארץ פירותיה. בכל פרי יש ניצוץ קדוש המחיהו מאותו דיבור שאמר ה', ואין הדיבור ההוא מתבטל, ש'לעולם ה' דברך ניצב בשמים', ואם היה מתבטל חס ושלום היה העולם מתבטל. כאשר האדם אוכל גם הנשמה נהנית מן המאכל. הגוף מן החלק החומרי-גשמי, והנשמה מן הניצוץ הרוחני ההוא. כשאדם אינו אוכל, אין הנשמה מקבלת את החיות שלה ופורחת מן הגוף.

וזה שאמר 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם' לא על הלחם החומרי גשמי לבדו, שבזה אין די לחיותו, אלא 'על כל מוצא פי ה' יחיה האדם', על הניצוץ הקדוש ההוא שהוא מוצא פי ה' בבריאת העולם.

ולכן אין כוח בדברי תורה או תפילה להחיות את האדם, שהם בלא גשמיות, ורק הלחם שהוא מורכב מגשמי ורוחני הם מסוגלים להחיות את האדם. [המן לעומת זאת היה כולו רוחני ללא פסולת, ולכן היה כולו נבלע באברים, שחלק הפסולת שבמזון יוצא בהפרשות, וחלק הטוב הופך לדם ומחיה את הגוף. וכן בקורבן היתה האש שורפת חלק הפסולת ונותר בשר הקרבן שהיה נבלע באברים. ולפי זה נראה לעניות דעתי, (ויתכן שזה גופא נתכוין האריז"ל בדבריו) ברור הקשר בין תחילת הפסוק לסופו, 'ויאכילך את המן אשר לא ידעת וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם וגו', כאשר אכלנו המן אז נתוודענו לכך שבעצם המחיה את האדם הוא הניצוץ הקדוש שבמאכל וממילא על ידי זה הודיענו ה' שגם בלחם שאנו אוכלים על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.]

וכאשר האדם מקדש אכילתו בדברי תורה וברכה בכוונה כך מתקדש מאכלו ונבלע באבריו מאכל קדוש המשפיע עליו לטובה. ולפי זה נבין את שאמר האריז"ל לתלמידו כפי שמביא ה"כף החיים" (אורח חיים סימן רב, א), כתב מהרח"ו זצ"ל אמר לי מורי האר"י ז"ל כי עיקר השגת האדם אל רוח הקודש תלויה על ידי כוונת האדם וזהירות בכל ברכות הנהנין, לפי שעל ידם מתבטל כוח אותם קליפות הנאחזות במאכלים החומריים, נדבקים באדם האוכלן ועל ידי הברכות שעליהן הנאמרות בכוונה הוא מסיר מהם הקליפות ההן ומזכך החומר שלו ונעשה זך ומוכן לקבל קדושה והזהירני מאוד לזה עד כאן לשונו.

וחשבתי לבאר מדוע לא אמר מאה ה' דורש מעמך? משום שהתורה רוצה לומר לך באמת מה בסך הכל ה' דורש מעמך? רק לברך בכוונה! באמת זו לא בקשה גדולה! מעשה בלבוש ועניית האמן.

 

מעלתה של אמן

'לאהבת אחי ורעי אספר לפניכם מעשה רב ונורא שנעשה בימי הגאון רבי מרדכי יפה בעל הלבושים':

הגאון רבי מרדכי יפה היה אב בית דין ור"מ בקהילה קטנה, והרים ה' כסאו והגדיל למעלה עד שבאו שלוחים מקהילת קודש פוזנא לקבלו עליהם לאב בית ור"מ כי היה גאון רב בנגלה ובנסתר כאשר רואה כל בספריו הקדושים שחיבר 'עשרה לבושים'.

וכאשר הביאו לו כתב רבנות כנהוג, השיב הגאון למשולחים: אקבל את כתב הרבנות מכם ואהיה לכם למורה, אומנם לא אוכל תיכף ומיד ליסוע עמכם מפני שעדיין לא למדתי חוכמת עיבור החודש ואין שום אדם במדינות הללו ללמוד ממנו, על כן אסע מקודם למדינת איטליה לוונציה לחכמי הספרדים שהם בקיאים בחוכמה זאת ושם אלמד מהם החוכמה הזאת.

ונסע תיכף הגאון הנ"ל ולמד אצל החכם אבוהב הספרדי לערך רביעית שנה ולמד ממנו כל החוכמה הזאת באר היטב כאשר נראה חוכמתו בספרו לבוש אדר יקר.

 

ויהי מקץ הימים ויקר מקרה שהיה שם תינוק [ילד] אחד בן הרב החכם רבי אבוהב הנ"ל בחדר אשר הם יושבים ואכל התינוק פרי אחד ובירך ברכת העץ בקול רם ויענו כל בני הבית אמן על ברכת התינוק, והגאון רבי מרדכי יפה לא ענה אמן שלא במתכוון, כאשר עדיין המנהג בעוונות הרבים ברוב העולם שאינם נזהרים בזה.

והחכם רבי אבוהב הספרדי כאשר ראה שלא ענה אמן על ברכת התינוק כעס עליו כעס גדול ונידה לגאון רבי מרדכי יפה וגער בו בנזיפה.

 

המתין הגאון ר"מ יפה שלושים יום כדין נידוי הרב לתלמיד ואחר כך בא לפייס לרבו, אולם רבו לא רצה למחול לו.

ואמר לרבו, רבנו ימחל לי, כי מה פשעתי ומה חטאתי נגדו, ומה חרי האף הגדול הזה.

והשיב החכם רבי אבוהב: ידוע תדע שאהבה גדולה ושלמה שאינה תלויה בדבר אהבתיך יותר מבני, אבל תדע נאמנה שנתחייבת מיתה בשעה שלא ענית אמן על ברכת התינוק.

אומנם באמת ובתמים אני מוחל לך אבל בתנאי זה, שבכל קהילה אשר תדרוך כף רגלך תדרוש ברבים ותודיע להם החטא והפגם הגדול של מי שאינו עונה אמן על כל ברכה ששומע מישראל וגם תצווה לבניך ולבני בניך עד סוף כל הדורות שיספרו המעשה הגדול והנורא שאספר לך כעת, וכך היה המעשה:

במדינות ספרד היו קהילות קדושות עוד לפני גזירות תתנ"ו והיתה שם עיר גדולה לה', עיר ואם בישראל. והיה שם מלך אחד והיה רוצה לגרש אותם, והיה שם אב בית חסיד ועניו גדול ועשיר גדול, והיה נושא חן בעיני המלך, ובכל פעם שהיתה דעתו לגרש היהודים היה החסיד הזה מפר עצתם ומבטל רעתם.

 

ויהי היום ויכעס המלך על היהודים וציווה לגרש אותם. ובאו כל בני הקהילה אל החסיד שילך למלך להמליץ בעדם לבטל הגזרה כפעם בפעם. והצליח מעשה השטן בעוונות הרבים, ובאו לעת מנחת ערב לחסיד, והשיב להם החסיד שילך עמהם רק שרוצה להתפלל תפילת מנחה, ש'ראשית חכמה יראת ה''.

הפצירו בו ואמרו לו: זו גם כן מצוה רבה להציל את כלל ישראל, ועתה היא עת רצון לפני המלך ואחר כך תתפלל.

 

ויעש כן החסיד והלך עמהם לחצר המלך. ויהי כאשר ראה אותו המלך נשא חן בעיניו וירץ לקראתו ויחבק וינשק לחסיד, וסבר החסיד בדעתו שבוודאי יבטל המלך את גזירת הגירוש. והיה מסבב בדברים אחרים עם המלך, ובתוך כך בא כומר אחד ממדינת המלך ממרחקים לפני המלך ויפול לפני המלך ויברך את המלך ברכה ארוכה וחשובה בלשון לטינית או לוע"ז והחסיד לא הבין את דבריו, וכשראה החסיד שיעבור זמן מנחה פרש לקרן זוית להתפלל מנחה, ודעת החסיד היתה שיש לו שהות להתפלל קודם שיסיים הכומר לברך את המלך.

 

בתוך תפילת החסיד קם הכומר ההוא מעל רגליו וציווה לכל העומדים בבית המלך שיענו אמן על הברכה עבור שתתקיים ברכתו ויענו כולם יחדיו אמן.

 

החסיד לא הבין דבריו ולא ענה אמן ולא היה רוצה להפסיק בתוך התפילה, ושאל הכומר אם ענו כל בני הבית אמן והשיבו כן. ושאל שוב האם גם היהודי ענה אמן? ואמרו לא, שמתפלל כעת.

ויהי כאשר שמע זאת הכומר תלש את שערותיו וצעק צעקה גדולה ומרה ואמר, הוי על המעשה הרע הזה שבעבור היהודי הזה לא תתקיים ברכת המלך, שלא ענה אמן על ברכתו.

 

ויהי כאשר שמע המלך את דברי הכומר ויקצוף המלך מאוד ויצו את עבדו להרוג את החסיד ולנתחו לנתחים. ויעשו כן, והמיתו אותו בייסורים קשים בעוונות הרבים וינתחוהו וישימו את הנתחים בתוך השמלה וישלחו לביתו. ואחרי זה גירש המלך את כל היהודים.

היה שם עוד חסיד אחד חברו של אותו החסיד שנהרג, שהיה תמיד כמתרעם חס ושלום על מידותיו של הקב"ה כביכול, שחסיד כזה נהרג במיתה משונה. וישפוט אותו החסיד בדעתו שבודאי עבר החסיד איזה עבירה בצינעה כי מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא?

 

היה אותו החסיד מתענה ובוכה ומתפלל שיודיעו לו מן השמים על איזה חטא נהרג החסיד במיתה משונה. ויתבודד החסיד ההוא בחדר מיוחד יושב ומשתומם על החסיד הנהרג. ובא אצלו החסיד בחלום [ויש אומרים שנגלה לו בגוף בהקיץ] ויחרד החסיד החי חרדה גדולה. ויאמר לו החסיד הנהרג: אל תירא ואל תחת.

ויאמר לו החסיד החי: יודע אני שחסיד גדול היית, לכן אמור לי על מה עשה ה' לך ככה ומה חרי האף הגדול אשר עבר עליך!?

השיב לו החסיד הנהרג: אני אגיד לך האמת. מימי לא עשיתי שום עבירה רק הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ורוב העולם אינם נזהרים בעוונות הרבים בזה החטא, שפעם אחת עשה בני הקטן ברכה על הפת, ושמעתי ולא עניתי אמן על הברכה, והאריך לי הקב"ה אפו עד המעשה שנעשה לי בעומדי לפני מלך בשר ודם שלא עניתי אמן על ברכת המלך ויחר למלך מאוד. באותה שעה בית דין של מעלה דנו אותי על שלא עניתי אמן על ברכת בני. לכן אתה חברי תספר באוזני בנך ובני ביתך ולכל באי עולם את המעשה הזה ותזהירם על עניית אמן. ופרח לו האיש החסיד.

אחר שסיים החכם רבי אבוהב הספרדי את המעשה, אמר לגר"מ יפה אל תתרעם עלי שנדיתי אותך, כי נתכוונתי למען יהיה הנידוי כפרה על עוונך ואני מוחל לך, אבל בתנאי שתדרוש ברבים להזהירם על עניית אמן.

["כאשר נתקבלתי להיות מוכיח בכל מדינות אמר לי חמי מאחר שנדבקתי בזרעו של הגאון רבי מרדכי יפה, מוטל עלי הדבר לדרוש עבורו בכל הקהילות המעשה הנורא ההוא ולהזהיר בני ישראל על עניית אמן.

על כן הירא והחרד לדבר ה' יקרא מעשה זה פעם אחת בחודש להודיע לַכל את העונש הגדול למי שאינו עונה אמן אפילו על ברכת התינוק [א.ה. יש מחלוקת בפוסקים האם עונים אמן על ברכת קטן שאינו יודע לנקות עצמו כראוי] וכל שכן בבית הכנסת כשהחזן חוזר חזרת הש"ץ, ובפרט שני אמנים שאין העולם נזהרים בהם: אמן של 'המחזיר שכינתו לציון' שאומרים תיכף 'מודים אנחנו לך' ואין עונין אמן, ואמן שבמעריב של שבת קודם תפילת הלחש, 'ופרוס וכו' כשמסיים השליח ציבור 'ברוך אתה ה' הפורש סוכת שלום כו' ועל ירושלים' ומתחילים הציבור 'ושמרו'.

על כן צריכין ליזהר שמובא בספרי המוסר שחסיד אחת התענה על אריכת הגלות ונתגלה לו בחלום 'איך תבוא הגאולה כשהעולם אינן משגיחין בעניית אמן על המחזיר וכו' ועל ירושלים וגורמים לחזן שמברך ברכה לבטלה חס ושלום, וכבר המה מורגלים בזה בעוונות הרבים.

על כן אני מתקן בכל הקהילות ובכל מקום שאני נוסע לזכות את הרבים וגוזר אני על כל החזנים קודם 'מודים' וקודם 'ושמרו' ימתין החזן מעט אחר סיום הברכה ויכה באגרוף על התיבה כדי שיזכיר לקהל, אנשים ונשים וטף, לענות אמן.

וירגיל הנער בזה וההרגל נעשה טבע גם בזקנותו לא יסור ממנו. ואם לא יעשה החזן כן, חל העונש על החזן שהוא גורם מיתה להשומע ואינו עונה, והוא תיכף ומיד חייב מיתה, רק אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה ובא לידי עניות חס ושלום ועני חשוב כמת, על כן לא יהא אמן קל בעיניכם ואין האדם נקרא צדיק אלא אם כן קיים בכל יום צ' אמנים ד' קדושות י' קדישים ק' ברכות ראשי תיבות צדי"ק"]. ['דרך משה']

 

*

זהירות – שדה מוקשים

[העבירה – מוקש ולא תועלת – מעיין השבוע עמ' קסא]

"ואכלת את כל העמים אשר ה' אלוקיך נותן לך לא תחוס עיניך עליהם ולא תעבוד את אלוהיהם כי מוקש הוא לך" (דברים ז, טז)

האדמו"ר מקלוזינבורג הקשה קושיה: וכי רק משום שהדבר מוקש הוא לכן נאסר? ובלא זה לא היתה נאסרת עבודה זרה?

איסור עבודה זרה מוזכר למעלה מחמישים פעם בתורה והוא החמור באיסוריה. יהרג ואל יעבור. בגללו אירעה הגלות בבית ראשון. נביא שיתן אות ומופת על מנת לעבוד עבודה זרה – נהרגהו. ללא כל ספק האיסור חמור ביותר.

אולם יש לדעת שעמי קדם יחסו לעבודה זרה כוחות על טבעיים. הם גם הביאו לכך הוכחות. עבדו לעבודה זרה מסוימת וירד גשם, לעבודה זרה אחרת וקיבלו שפע טובה.

כמובא בספר ירמיה:

(ירמיה מד, יז- יח) "כִּי עָשׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלָם וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ.

וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ"

ואם כן יתכן שיהיו אנשים שיאמרו: 'נכון, זה אסור, אך זה משתלם… כדאי להיכשל ולעבור על האיסור בשל הרווח שבצידו…'

לכן באה התורה ומזהירה: לא תעבוד את אלוהיהם כי מוקש הוא לך. דע לך, רק רע יצא לך מכך.

וגם אם נראה לך שנהנת איזשוהי הנאה רגעית, דע לך שהנזק רב על התועלת. משל למה הדבר דומה, לאדם ששרף ערמות של שטרות בנות מאתיים ₪ ולאחר מעשה הוא אומר שהדבר היה כדאי היות והוא גם קצת התחמם בקור משריפת השטרות…

לא היה אדם שהרויח מעבירה!

בזמן נבוכדנצר השתחו לצלם על מנת לזכות לאהדת השלטון, וקיבלו את גזירת השמד על ידי המן.

כל המלוה בריבית נכסיו מתמוטטין.

השקר והפחתא שותפים.

כל הכובש שכר שכיר נכסיו יורדין לטמיון.

אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת.

אדם נושא ונותן בפירות שביעית לבסוף מוכר את ביתו, מוכר את מטלטליו, מוכר עצמו לעבד.

בקיצור, אין מרויחים מעבירה.

משל למה הדבר דומה? לאדם שרוצה לקצר את הדרך, במקום לצעוד 10 ק"מ הוא צועד רק מאה מטר, אך דא עקא שדרך זו רצופת מוקשים… כי מוקש הוא לך.

סיפר אדם שתמיד היה רגיל לסגור עסקו בחול המועד, ופעם אחת היה לו עסק מאוד משתלם והא החליט שלא לוותר על העיסקה גם במחיר עבודה בחול המועד, על אף מחאות אישתו. בסוף היום דיווח לאישתו בסיפוק: הרווחנו כך וכך!

כעבור שבועיים נתקף בכאב שיניים עז, סבל שבוע ימים, ולבסוף עבר טיפול מכאיב, עקירות וכתרים ונדהם למראה החשבון בדיוק הסכום שהרויח בחול המועד! אמר לעצמו, מה הרווחתי? גם עבדתי בפרך והענשתי את עצמי ומשפחתי, גם סבלתי כאבים וגם הקאתי את כל הרווח… נמצא מוכה מכל צד… בדרך הקשה למד כי מוקש הוא לך. למד את שאמרו חז"ל: (דברים רבה ד, ה) אמר הקב"ה שמעו לי, לפי שאין אדם שומע לי ומפסיד!

מעשה באדם שהיה לו רכב שעשה עמו תאונה וניזוק רכבו, וחוייב לשלם היות והיה פחות מהנזק המינימלי שניתן לתבוע את הביטוח, והוא הלך לשפשף את האוטו בקיר בטון על מנת

להגדיל את הנזק ובתחילה לא רצו לאשר לו אך לבסוף התיקון אושר. והוא הרויח במושגים של אז שבע מאות וחמשים ₪. למחרת נסע לאריאל ובדרך עצרה אותו ניידת על שיחה בפלאפון בזמן נהיגה והתחייב לשלם בדיוק שבע מאות וחמישים ₪.

וזה שנאמר והיה עקב תשמעון, לומר לך התבונן בעקב הדברים, ועל ידי זה תשמעון. אם תסתכל רק בהתחלה אתה עלול לטעות שהנה הרווחת, אך הבט לעקבן וראה האם הדבר היה כדאי…

 

*

קשיות עורף ורפואתה

[לק"ט עמ' קמז]

"ויאמר ה' אלי לאמר ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא" (דברים ט, יג).

אם נתאמץ להגיע אל האמת, אומר הגרא"א דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו" (חלק א) נוכל למצוא אותה אפילו בתוך ים של נגיעות. מבט האמת קרוב הוא אלינו מאוד, אף כי אין זה מהדברים הקלים להגיע אליו אם אך נרצה נראנו, אך לא בנקל כי קושי עורפנו עומד בפני הרצון לראות את האמת מהי.

קשיות עורף יש בני אדם אשר גם אם יראו את האמת בעיניהם לא ישנו את דרכם הרעה. חז"ל אומרים "רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה" (עירובין יט, ע"א). גם אם יראו את רוע מעלליהם והעונש המר הצפוי להם יהיה באופן מוחשי לפניהם לא יחזרו בהם כי אינם יכולים לשנות דרכם משום קושי עורפם.

ה"ספורנו" אומר "כי עם קשה עורף אתה, שאי אפשר שיהיה צדק ויושר לבב עם קשה העורף כי אומנם קשה העורף הוא ההולך אחרי שרירות ליבו ומחשבתו אף על פי שיודיעהו איזה מורה צדק בראיה ברורה שמחשבתו היא בלתי טובה ומביאה אל ההפסד וזה כי לא יפנה אל המורה כאילו ערפו קשה כגיד ברזל באופן שלא יוכל לפנות אנה ואנה".

וכן כתב גם בפרשת "כי תשא" (שמות לב, ט) ושם הוא מוסיף ומגלה את סודו של הכוח הרע הזה: "גיד ברזל ערפם ולא יפנו לשמוע דברי שום מורה צדק". כלומר שלא יפנו בשום אופן להשיב האמת אל ליבם באופן שאין תקוה שישובו בתשובה.

נתבונן נא, הרי כידוע כל עונש הבא ממנו יתברך על האדם אינו בא אלא ללמדו ולהחזירו למוטב, וכל גזירת כליון ומיתה פירושה שאין לאדם ההוא תקנה להביאו לידי תשובה ואין תיקונו אלא כלייתו.

במעשה העגל אמר הקב"ה למשה "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם". לפי דברי ה"ספורנו" יתפרשו הדברים שמשום שאין תקוה שישובו בתשובה אין להם תקנה אלא כליון חס ושלום.

למדנו כאן עד היכן הדברים מגיעים כי בדרך הטבע אין אפשרות לקשה עורף לשוב ולבחור בטוב ולא היה לישראל שום מוצא עד שפתח הקב"ה פתח חדש באומרו "הניחה לי", ופירש רש"י "כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו אם יתפלל עליהם לא יכלם".

תפילת משה בכל עוצם גדולתו ומתוך מסירות נפש, הגנה על בני ישראל וכך אומרת הגמרא: "שתפסו משה להקב"ה כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו, שמסר עצמו למיתה עליהם, שעמד משה בתפילה לפני הקב"ה עד שאחזתו אש של עצמות עד שהחלהו" (ברכות לב, ע"א)

ופירש רש"י: "שהחלהו – הפציר בו". דהיינו שהתחנן באופן המצטייר בעיני בני אדם שכאילו עשאו חולה מרוב הפצרות. אך כל זה לא הועיל אלא שעה אחת, כמבואר ברמב"ן עיין שם איך בכל זאת הצליח משה רבינו להביא את בני ישראל לידי תשובה.

 

שבירת הלוחות

בתרגום יונתן בן עוזיאל על סוף הפסוק "ואתפש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם" (דברים ט, יז) נאמר "ותברתינון ואתון חמיין כד לוחיא מיתברין ואתוותא פרחין" ראיית שבירת הלוחות על ידי משה והאותיות הפורחות, בקעה את קושי עורפם ואיפשרה את התשובה.

בכך גילתה לנו התורה שיש תרופה אפילו לקשיות עורף, והיא התעוררות קיצונית וחזקה מאוד. מכאן שאם יחפוץ אדם להיטיב דרכיו עליו להתעורר בהתעוררות גדולה מאוד ולהעמיק בלימוד המוסר ובציורים שיגבירו בו את ההתעוררות. עליו להרבות בהתבוננות עד שייבקע קושי עורפו. זוהי הדרך שבכוחה להביא לידי שינוי אמיתי.

 על התעוררות שהביאה לשבירת קשיות עורף:

מסופר בספר "פאר הדור" חלק ד עמוד גה: שמונה שנים אחרי הסתלקותו של ה"חזון איש" בשנת תשכ"ב נודע ברבים הסיפור המזעזע דלהלן. מעשה שאירע שנה אחת לפני שנתבקש למתיבתא דרקיעא, המספר הוא בעל המעשה עצמו יהודי בשם ר' יעקב פלדמן מיוצאי דנילאב שבמחוז מרמרוש המתגורר כיום בארץ ישראל.

יום אחד סיפר האיש לפי תומו את קורות חייו באוזני רבי אליעזר קליין רבו של "קהל יראים" בעיר באר שבע, כדלהלן: כאשר הייתי בן שבע עשרה שנה יצאתי את בית הורי לעבוד בעיירה הונגרית קטנה אלמשפיזטי. עד מהרה שכחתי שם את החינוך שקיבלתי בבית אבא. השתדלתי להסתיר את יהדותי גם מאימת הצוררים שהתחילו להשתלט שם משנת תש"ב ואשר הציקו ורדפו כל יהודי אבל יכולתי להמשיך בזה רק עד שנת תש"ד אז העבירו אותי הנאצים ימח שמם עם אחי לאושוויץ אשר בפולניה אך ניצלתי בנס. אחר כך הועברתי לטריזינשטט ושוחררתי משם בשנת תש"ה. נשארתי לגור בצ'כיה עד שנת תש"ח ואז עליתי לארץ ישראל.

כאמור ניתקתי את כל הקשר עם היהדות ועם החינוך שקיבלתי אצל הורי, עבדתי לא רק בשבת אלא גם בראש השנה וביום הכיפורים.

בליל יום כיפור תשי"ג עבדתי כהרגלי. באותו לילה נראה אלי אבא רבי חיים מרדכי ז"ל בחלום לבוש קיטל לבן מצוחצח עטוף בטלית מצויצת כמו בהיותו בחיים ואמר אלי: "חזור בתשובה! חזור לדרך שחינכתי אותך אחרת שנותיך מקוטעות". וכך חזר החלום ונשנה מידי לילה בלילה במשך שבוע שלם. והנה הגיע ליל שבת, בשעה מאוחרת בלילה נכנסתי לבית קפה בראשון לציון, בעיר זו הייתי עובד במוסך, אכלתי ושתיתי וחזרתי הביתה.

נגשתי להפעיל את הרדיו ובאותו רגע שמעתי קול קורא מאחורי "אוי ואבוי אתה שוב חוטא", "געוואלד דו זינדיגסט ווייטערן". פניתי לאחור והנה רואה אני כמו בהקיץ את אבי שניספה באושוויץ, ושוב עומד הוא לפני עטוף בקיטל ובטלית ואני שומע אותו אומר אלי: "אל תחשוב שזה סתם חלום, באתי להזהירך שתחזור בתשובה, בשמים כבר נחרץ עליך גזר דין שייכרתו ימיך".

נבהלתי מהמראה, דמות אבי ז"ל נעלמה מיד. באותה שבת כמובן לא עישנתי סיגריות לא הפעלתי רדיו אולם במוצאי שבת הלכתי לקולנוע. בבואי הביתה כאשר אך הספקתי לפתוח את הדלת, מיד ראיתי שוב את דמותו של אבי כמו בהקיץ עטוף בטלית וקיטל והוא מתחנן ומבקש לפני שאיטיב את מעשי ואומר לי שזוהי אזהרתו האחרונה.

באותה תקופה שימשתי כמנהל המסגריה במוסך "טיטניק" בראשון לציון. קמתי איפוא ביום ראשון בבוקר וחילקתי וסידרתי את העבודה בין הפועלים אחר כך שמתי פעמי לבני ברק אל ה"חזון איש" אשר שמעתי אודותיו מפי אנשים רבים כדי לספר לו את החלומות.

 לפליאתי כאשר אך עברתי את מפתן ביתו החל ה"חזון איש" לדבר אלי בחומרה "אוי ואבוי אתה עובד בשבת, אתה עובד בראש השנה וגם ביום הכיפורים, לאביך אין מנוחה בעולם העליון נגזר עליך כרת"!

הוא השלים את דבריו והמשיך לישב על כסאו כאילו מנמנם השעין את ראשו בין שתי ידיו ואני עמדתי לפניו נבוך ונסער, מהיכן הוא יודע?? לבסוף אחרי כמה רגעים של ציפיה פקח ה"חזון איש" את עיניו ואמר לי: "בזכות מצוה גדולה שקיימת בנעוריך יוסיפו לך ממרום ימים ושנים מעכשיו תחזור למוטב ותלך בדרך הישרה כפי שחינך אותך אביך האם תזכור איזו מצוה קיימת בנעוריך?" השבתי לו: "אף על פי שהייתי מחלל שבת מעולם לא פגעתי במישהו וגם צדקה נתתי", השיבני החזון איש: "אין די בכך. לא בזכות זה אתה זוכה שיקרעו את גזר דינך". אז נזכרתי שכאשר הייתי בן ארבע עשרה שנה בערך באה אלינו אישה ומסרה לאבא שבכפר פלוני מוטל ילד יהודי מת ואין מי שיטפל בו להביאו לקבר ישראל. אבי שלח אותי אל הכפר לבצע את הדבר, ואף על פי שהפעולה היתה קשורה בסכנת נפשות כי הקוזיסטים השתוללו אז בדרכים והיה עלי לעבור יער שלם בפחד מוות, קיימתי את המצוה בתכלית השלמות.

לשמע הסיפור נענע לי ה"חזון איש" בראשו ולא הוסיף לדבר. כאשר יצאתי מביתו קיבלתי עלי לשמור תורה ומצוות כיהודי שלם ומני אז אני רואה במעשי ידי ברכה והצלחה".

בספר "פניני רבנו הקהילות יעקב" עמוד צז מובאים דברי מרן הגר"י קניבסקי זצ"ל על סיפור זה, וכך אמר: "זהו סיפור על ה"חזון איש" הפלא ופלא סיפור נורא שלא נשמע כמותו". אחר כך הוסיף ואמר: "כידוע שנשמות באו למרן ה"חזון איש" זצ"ל, ואביו של היהודי הזה בא אל ה"חזון איש" מעולם האמת וסיפר לו על בנו וביקש ממנו לתקן את בנו זהו ה"פשט" של הסיפור" סיים.

להוסיף המעשה עם שני האנשים שהתווכחו ביניהם האם החיה על העץ היא כלב או עורב, תוך כדי הלהט החליט אחד לבדוק וזרק אבן והנה פרח העוף מהעץ… מה אתה אומר עכשיו? שאלו חבירו. 'אני לא מאמין' אמר החבר בהשתאות תוך הניחו ידו על מצחו, 'זו פעם ראשונה שאני רואה כלב עף'!!!… קשה עורף

 

*

עקביו תשמעון

[הרעיון ממעיין השבוע]

בסיום מסכת אנו אומרים את תפילת רבי נחוניא בן הקנה: אנו רצים והם רצים אנו רצים לחיי עולם הבא והם רצים לבאר שחת כו'

הדברים אקטואליים בזמננו [הייתה אולימיפאדה] שאנו רצים לדברי תורה והם רצים למדליה… האדם נזר הבריאה בשכלו ובדעתו, והוא הולך להתחרות עם הצבי בריצה ועם הקנגורו והקוף בקפיצה, ועם הדולפין בשחיה… הרי הם עושים את זה יותר טוב… לזה קיבלת דעת? להתחרות עם החיה בשרירים? משל למה הדבר דומה? לאדם שהמציא מכונית משוכללת מאוד כדי לשים אותה בגן ילדים שהילדים ישחקו ב"אוטו"… בשביל זה מספיקה גרוטאה. אין צורך לבזבז רכב משוכלל…

זהו עקב תשמעון, מבאר האביר יעקב אבוחצירא שהאדם מצווה שעקביו יוליכוהו ויריצוהו לדברי תורה ולא לדברים בטלים. שהעקב תוליך אותו לבית המדרש ולתפילה ולא יהיה בבחינת רגליים ממהרות לרוץ לרעה.

כדוד המלך שרגליו היו מוליכות אותו מאליהן לבית המדרש אף על פי שחישב דרכיו ללכת לעסקיו.

 

*

כל ההתחלות קשות

(דברים ח, טז) "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ"

מעשה שסיפר הרב מאזוז שליט"א בשם רבי יונה טייב מג'רבא, על יהודי שהתעשר ופסק מלבוא להתפלל והרב בא לביתו והביאו ביום הראשון ובאותו יום הפסיד בעסקו וכן בשני. ובשלישי חשב העשיר לברוח אך הרב הביאו מוקדם והרויח את שהפסיד ביומים הראשונים ואמר לו הרב שביום הראשון הפסידו הס"מ ובשני לילי"ת ובשלישי נשלח אליהו להרויחו. [מעיין השבוע בפרשתינו]

כשאדם מתחיל להתחזק הוא מצפה שהכל ילך בקלות, ודוקא אז באות מניעות ועיכובים.

(דברים ח, ב) וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא"

היסורים והעינויים נועדו לנסותנו. לראות האם ניסוג. האם קבלותינו אמיתיות. כשיש קושי זהו סימן שאנו במסלול הנכון. צריך להתאמץ ולזכור שסוף הכבוד לבוא , ואלו הם ניסיונות של התחלה.

תוספת, פנינים פרשת ויחי תשע"ב:

האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים… לפי פשוטו של מקרא שיעקב אסף את בניו ורצה לספר להם מה שיקרה באחרית הימים – בקץ הגלות, היה צריך לכתוב האספו ואגידה לכם את אשר ״יקרה״ ב״הא״ ולא באל״ף? בספר אהל שלמה תירץ על פי דברי הרה״ק בעל התפארת שלמה זי״ע על הפסוק (שיר השירים א, ד) ״משכני אחריך ונרוצה וכו׳״, דהנה ישנן שתי דרכים לקנות בעל חיים (קידושין כב, ב):

״קורא לה והיא באה" – קריאה לבהמה והיא הולכת אחרי האדם.

״הכישה במקל ורצתה לפניו״ – הכאת הבהמה והיא ממהרת ורצה.

והחילוק בין שתי המשיכות האלו הוא: שבקורא לה והיא באה, אזי האדם הולך קודם הבהמה והבהמה אחריו, ובהכישה במקל הבהמה הולכת קודם והאדם אחריה, לזאת אנו מבקשים מהשם יתברך: ״משכני״ – עשה משיכה כזאת אשר ״אחריך נרוצה״, שאתה תלך מקודם, ואנחנו אחריך, היינו ״קורא לה והיא באה״ שתשפיע לנו כל טוב ומתוך שמחה נעשה תשובה מאהבה, אבל לא חלילה משיכת 'הכישה במקל' על ידי יסורים רחמנא ליצלן. רק שנעשה תשובה מתוך נחת, וזה שאמר יעקב אבינו עליו השלום לבניו ״האספו״ באהבה ואחוה וריעות, ״ואגידה לכם״ – לשון המשכה (כמו נגיד ונפיק) אתפלל בעדכם שיהיה נמשך לכם מן השמים, ״אשר ׳יקרא׳ אתכם באחרית הימים״ – היינו משיכת ׳קורא׳ לה והיא באה…

 

תוספת: עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ראה בספר אור דניאל פרשת עקב עמוד קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ.

אור דניאל במדבר:

סיפר החייל רפאל אוסטרוב: חודש תמים היו החיילים מרותקים למוצב נידח אי שם בלבנון ומאז חופשתם האחרונה לא זכו לשמוע את קולה של אמא, כיוון שבמלחמה זו הפלאפון עדיין לא היה מצוי.

והנה בשבת בצהריים "באה הישועה". לחיילים למוצב הגיעה ה"חייגנית" הלא היא הניידת שלאורכה מותקנים שמונה עמדות טלפון. "יש לכם שעתיים בדיוק כדי לפטפט עם מי שאתם רוצים" שאג נהג החייגנית עב הכרס בקולו האימתני. "אתם לא המוצב היחיד בגיזרה וגם במוצבים אחרים אוהבים לפטפט".

כל החבר'ה עטו כמובן על המציאה כמוצא שלל רב וניצלו כל רגע פנוי כדי לשוחח עם המשפחה ועם החברים. רק רפי, הדתי היחיד במוצב, לא השתתף בחגיגה. הוא נשאר ספון בחדרו כשהוא רכון על חומש ומנסה לשווא לעיין בפרשת השבוע. 'הם לא מצאו זמן אחר לשלוח את החייגנית חוץ מבשבת??' רטן בליבו, 'איפה הרב החטיבתי??'

"רפי מה קרה לך למה אתה לא הולך להתקשר הביתה?" שאלו אותו חבריו ואף הוא כיהודי הגון השיב בשאלה: "שכחתם ששבת היום?"

"אז מה אם שבת היום?" שאל בתום לב נימרוד הקיבוצניק המתולתל, "זה ממש פיקוח נפש לדבר עם ההורים המודאגים ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך'?" אחרים הציעו עצמם כ"גויים של שבת", הם יחייגו בשביל רפי וגם יחזיקו לו את השפופרת שרק ידבר. אולם שום דבר לא שיכנע את רפי "הסרבן" אחרי שחלפו השעתיים המוקצבות למוצב ניגש הנהג הקשוח להתניע את החייגנית אך לשווא, המנוע לא הראה כל סימן חיים.

כדי להרגיע את הנהג הנרגן לקחו אותו למטבח.. כמובן עם צאת השבת האיצו החבר'ה ברפי: "יצאו כבר כוכבים אז טוס מהר וטלפן!" אחרי שהתקשר לכל מי שרצה הציעו החיילים לנהג לנסות את מזלו שוב אולי הרכב יזוז, וראה זה פלא המנוע נדלק מיידית!

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

תגובה אחת על הפוסט “פרשת עקב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א