פרשת פינחס

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר במדבר

 

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת פנחס

קנאות מול פשרנות

פשרנות אינה דרך

פנחס הוא אליהו [והגדת]

רבותינו אמרו (זוהר ח״ב קצ, ע"א. פרקי דרבי אליעזר מז. בבא מציעא קיד ע״ב) שפנחס הוא אליהו.

ומדוע? ההסבר השגור הוא, ששניהם היו קנאים. בפנחס נאמר: ״פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם״ (במדבר כה, יא), ובאליהו נאמר: ״קנא קנאתי לה׳ אלוקי צבאות״ (מלכים א' יט, י).

אבל יש הסבר נוסף, צד שווה ביניהם.

לפני פטירתו, אמר ינאי המלך לאישתו: אל תתיראי מן הפרושים, הם החכמים, ולא מן הצדוקים. אלא מן הצבועים, שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס (סוטה כב, ע״ב) ופרש הרב מבריסק זצ״ל, שבטוחים הם שמצילים במעשיהם ומגיעם השכר! והדוגמה, זמרי.

העם יצא וזנה עם בנות מואב, ״ותקראנה לעם לזבחי אלוהיהן, ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור, ויחר אף ה׳ בישראל״ (במדבר כה, ב-ג). אמר זמרי: אם יוצאים אל בנות מואב, חוטאים גם בזנות וגם בעבודה זרה. נביא את בנות מואב אל המחנה, וכך נחטא בזנות לבדה. זה הרע במיעוטו, פשרה הכרחית.

קם פנחס וקנא: מי שמך לפשר פשרות. התורה שלך היא, אתה בעלים על המצוות?! כך פנחס, וכך אליהו.

אחאב העביד לעבודה זרה, ואליהו קנא לשם ה׳. גזר שלוש שנות בצורת, ולבסוף כינס את כל העם במורדות הכרמל. לפני מבחן האש שירדה מן השמים נשא דבריו: ״עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפים".

אם ה׳ הוא האלוקים, לכו אחריו. ואם הבעל, לכו אחריו!״ (מלכים א' יח, כא) ־ רק אל תחיו חיי פשרה!

זה מתחיל עוד הרבה קודם –

רבקה אמנו סבלה. הבנים התרוצצו בקירבה. כשהיתה עוברת על פתח בית מדרש היה יעקב מפרכס לצאת, על פתח בית עבודה זרה פרכס עשיו. אמרה: ״אם כן, למה זה אנוכי״. הלכה לבית מדרשו של שם. מה ביקשה? ברכה. שהיסורים יפסקו.

ומה היתה תשובתה: ״שני גויים בבטנך״, הם מתגוששים! הצער ימשך, ומה הועילה בפנותה?! הועילה, ונרגעה! שבתחילה נבהלה ונבעתה: מה זה, איזו אישיות זו, שמפרכסת לצאת לבית כנסת מחד, ולבית עבודה זרה במקביל? איזה יצור כלאים יולד כאן?

מששמעה שאלו שנים, זה לכאן וזה לשם, נרגעה. ובלבד שלא יהיה פשרן!

זו ההוראה, וזו ההדרכה. שהקו יהיה ברור וחד, אבחנה גדורה והחלטית, ולא עמעום וטשטוש, רפיסות וגמגום, ערפול וערבוב! ונוסיף –

בתלמוד הירושלמי (ברכות פ״ה ה״ב) אמרו, שקבעו ההבדלה בתפילה בברכת ״אתה חונן לאדם דעת״, כי ״אם אין דעת, הבדלה מנין״. וקשה, מילא הבדלה בין קודש לחול, צריכה דעת. בין ישראל לעמים, מחיבת דעת. אבל בין אור לחושך, איזו דעת נצרכת. כל חרק מבדיל בין אור לחושך!!

נו, אימרו אתם. מה התשובה, מה הפשט?

התשובה היא, שיש כאן טעות יסודית בהבנת ההבדלות.

הדעת אינה נצרכת כדי להבין מה אור ומה חושך, מה קודש ומה חול, מי ישראל ומי העמים. לא לכך הכונה.

אלא הכונה היא שיש צורך בדעת כדי לבצע את ההפרדה בפועל. שלא לערב בין הקדש לחול, שלא לערב בין האור לחושך, לשמור על הגבולות שבין ישראל לעמים שלא כאותם שביקשו לערב את התחומים ולטשטש את ההבדלים, להרכיב כלאים ולהנהיג בכלאים!

עליהם, נשא הגאון רבי חיים מבריסק זצ״ל את משלו:

מעשה ביהודי חם, יהודי טוב. איש תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע, שלא היתה לו אלא סכין אחת. מזלגות הרבה, כפות וכפיות, וסכין – אחת. מה יעשה? נצרך הוא לסכין הן לבשר והן למוצרי חלב. לפרוס אומצה בסעודה בשרית ולמרוח חמאה בחלבית. החליט להקצות צד זה של הסכין לבשר, וצד זה לחלב. כך בא הכול על מקומו בשלום, עד שלא הבין מדוע לא יאמצו הכול את הרעיון, מדוע יש צרך בסכינים נפרדים?

ולא הבין, שאם חצי בשר וחצי חלב, הרי זו טרפה גמורה…

כך, החושבים לערב בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין ישראל לעמים. ולא לערב ממש, אלא לחנך לשני צדדים, כך וכך אחוזים קודש וכך וכך אחוזים חול, ויוצרים מאה אחוזי טרפה…

וספר לי מרן ה״חזון איש״ זצ״ל, שהגיעה משלחת מפרנקפורט שבארמניה אל רבן של ישראל, הגאון רבי חיים עוזר זצ״ל, שימליץ להם על רב לעזרתם, אבל הוסיפו שעל הרב להשתלם גם בלימודים כלליים ולשאת תואר דוקטור בצמוד לתואר הרבנות.

אמר להם רבי חיים עוזר: ״כשהדוקטור עומד ליד הרב, סימן שהרב חולה״…

בזמנו היה דיון בנוגע לפתיחת בתי עסק ועינוגים בת"א. היו כאלה שמתקרים "רבנים" ממגזר מסוים שבאו בהצעת פשרה, נאפשר לכם לפתוח בתי עינוגים, אך תותירו את בתי המסחר והעסקים סגורים בשבת. כאילו התורה שלהם ויש להם מנדט להציע פשרה!

ומעשה היה עם החפץ חיים שראה כאלה שמקצצים ומורידים מן המצוות ומתפשרים על זה ועל זה, וסיפר על אחד שראוהו נכנס לחנות מוציא סחורה ומשליך לנהר, מוציא ומשליך, יש שאמרו – נתבלעה עליו דעתו, יש שאמרו טיפש.

איני יודע אם הוא טיפש או נתבלעה דעתו, דבר אחד אני יודע – הסחורה לא שלו!! כשכל כך קל לך לוותר על נתחים ביהדות, כשאתה מוכן לפשרות, אות היא שאינך מחובר לתורה!

ואספר, בעת מלחמת העולם הראשונה היתה בירושלים עת צרה נוראה.

הישוב הישן התקיים על כספי תרומות אחינו שבגולה, ועקב המלחמה נותקו הקשרים ופסקו הכספים, היוקר האמיר וכשליש מיהודי העיר מתו ברעב!

בחצר חב״ד מתו כל התושבים ברעב, עד אחד! בנוסף, פקדה את הארץ מכת בצורת ומיד לאחריה בא ארבה ואכל את יתר הפלטה, צרה השתרגה על רעותה!

ובאותם ימים, כזבוב הבא להטיל רימותיו בפצע המדמם, הגיע ראש ההסתדרות הציונית בבריטניה, איני חפץ לנקב בשמו בשיחה תורנית, והציע שכל מוסדות התורה והחינוך בעיר הקודש יכנסו תחת חסות התנועה הלאומית, שתדאג לכל מחסורם ותזרים כספים ככל שידרש! כל מה שביקש, נוכחות נציג מטעמו בהנהלת המוסדות, זה הכל.

ההצעה היתה קרן אור בחשכה נוראה, הצלה ממות לחיים, מחדלון לפריחה. נקבעה אספה מכרעת בבית הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ״ל, רבה של ירושלים.

יושב ראש ההסתדרות הציונית אמר את דברו, דבש ונופת צופים. ליבו נכמר למחסור הנורא ולזלעפות הרעב, מבקש הוא להושיע ולהציל. ואינו מבקש דבר, רק נוכחות נציג מטעמו בהנהלה.

קם רבי יוסף חיים מלא קומתו הנשאה, נשען על השולחן בשתי ידיו ורכן נכחו לעבר האורח. צטט מן הנביא: ״לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו״ (עזרא ד, ג), ״אלוקי השמים הוא יצליח לנו, ואנחנו עבדיו נקום ובנינו, ולכם אין חלק וצדקה וזיכרון בירושלים״ (נחמיה ב, כ).

אם נכמר ליבכם והמו רחמיכם, אדרבה, תרמו כספים להחיות נפשות, אבל בהיכלי התורה אין לכם חלק, ולא ניתן לכם דריסת רגל״.

חשכו עיני מנהלי המוסדות, הבינו שלא יראו פרוטה, והמצב אכן היה ללא נשוא. רטנו, מדוע הנחרצות. למה טרק את הדלת, לא הותיר סדק להידברות. אולי אפשר להציע לגשר, לפשר –

דוקא יושב ראש ההסתדרות הציונית הפתיע: ״שמעו״, אמר, ״שנים יודעים פה בבהירות מה הם רוצים. אני, והוא. האחרים, שלא יתערבו״…

וכבר הזכרתי דברי הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל בביאור דברי הגמרא (מגילה, יב, ע״א) [״והשתיה כדת אין אנס, כי כן יסד המלך על כל רב ביתו] לעשות כרצון איש ואיש״ (אסתר א, ח), לעשות כרצון מרדכי והמן.

מרדכי, דכתיב: ״איש יהודי היה״ (אסתר ב, ה). המן, ״איש צר ואויב״ (אסתר ז, ו). ותמוה, שהרי המשתה נערך ״לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן״(אסתר א, ה), לאלפים ולרבבות, ואיך יאמרו ש״איש ואיש״ אלו מרדכי והמן?

אלא שבכל שושן היו שני ״אנשים״, שדרכם נהירה והם חותרים בנחישות להשגת מטרתם. מרדכי לצד הטוב, והמן לסטרא האחרת. כל השאר, ניסו לתווך ולפשר…

יעקב לצד הטוב, ועשיו לסטרא האחרת. פנחס לצד הטוב, וזמרי לסטרא האחרת. אליהו לצד הטוב, ואחאב לסטרא האחרת!

 

פרשת פנחס

קנאות – רק לשם שמים

מלחמה ברשעים = שלום

פנחס נכנס במסירות נפש לאוהל זמרי בן סלוא והורג אותו ואת כזבי.

רש"י על במדבר פרק כה פסוק ו:

והנה איש מבני ישראל בא נתקבצו שבטו של שמעון אצל זמרי שהיה נשיא שלהם ואמרו לו אנו נדונין במיתה ואתה יושב וכו' כדאיתא באלו הן הנשרפין.

את המדינית – כזבי בת צור.

לעיני משה – אמרו לו: משה זו אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך? וכו' כדאיתא התם.

 והמה בכים – נתעלמה ממנו הלכה (כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו) געו כולם בבכיה. בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא שנאמר ויטחן עד אשר דק וגו'. וכאן רפו ידיו. אלא כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו.

רש"י על במדבר פרק כה פסוק ז:

וירא פינחס – ראה מעשה ונזכר הלכה אמר לו למשה: מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו אמר ליה קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא. מיד ויקח רומח בידו וגו'.

צריך להבין מדוע דוקא על קריינתא דאיגרתא להיות פרוונקא?

מדוע זו הלכה ואין מורין כן?

אמרו השבטים הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה? בא הכתוב וייחסו אחר אהרון הכהן שאוהב שלום ורודף שלום.

וצריך ביאור, וכי עדיין אינו בן פוטי- יתרו?

לו היו אמצעי תקשורת בזמנם, כיצד הם היו מדווחים על האירוע?

אמש נערך הפנינג המוני רב משתתפים של התנועה לאחוות עמים. התנועה ארגנה יריד עם התנועה המדיינית לאחוות עמים, היריד כלל כלי פשתן, יין, והיכרות משותפת של בני הנוער עם בנות הנוער המדייניות.

האירוע התפוצץ כאשר אחד מן הקנאים המסונף כנראה לנטורי קרתא נכנס לאוהל החוגגים ורצח למוות את ראש התנועה ואת המדיינית שהייתה עמו.

כתבנו מוסר שהדבר יכול לגרום לתקרית דיפלומטית עם ממשלת מדין. בנוסף לכך החלה מגיפה מיסתורית תוך מתחם החוגגים, מגיפה שפסקה עם צאתו של ראש הקנאים- פנחס. יש המייחסים לו את המגיפה. וכעת לתגובות מהמפה הפוליטית. ראש מפלגת א. אומר שהכתובת הייתה רשומה על הקיר, ומי ששתק בעת שהייתה הסתה נגד החוגגים לא יתפלא כאשר דמם הותר.

חבר הכנסת ב. אומר שהדבר מוכיח את שטענו תמיד, שהקנאים הינם פלגנים הגורמים במעשיהם לקרע ולמחלוקת בעם ולמלחמת אחים. השר ג. אמר לשדרננו לענייני כתבינו שהוגש בגץ נגד מעשהו של פנחס התובע למצות עמו את גזר דין המוות הקבוע בחוק שלא נעשה עמו שימוש עד כה, כדי להבטיח את שלומם של החוגגים מפני הקיצונים הפאנטיים…

חברי הכנסת המתונים יותר בהתבטאויותיהם טענו שגם אם מעשי החוגגים פגעו בריגשותיו הדתיות של פנחס היה עליו לפנות אליהם בדרכי שלום ולנסות ולהתדבר עמם בדרכי נועם… כו' כו'

אחר כך היה השדרן מעלה איזה 'רב מרבני צוהר' שהיה מסביר שעל פי ההלכה לא היה לפנחס לעשות כן שהרי זו הלכה ואין מורין כן…

האמנם פלגנות? האמנם קרע בעם? האמנם מחלוקת?

כאשר אדם עושה מעשה גבורה והוא מקבל אות ועיטור כבוד מאת המלך, העיטור מורה על טיב המעשה. אם העיטור הינו עיטור הגבורה- אות היא שעשה מעשה גבורה וכן על זה הדרך.

העיטור של פנחס היה 'שלום'. מעשהו מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים.

לצורך שלום אסור לקפל דגלים. לצורך שלום אסור לוותר על עקרונות. אסור לטשטש גבולות. לפעמים הקנאות היא מעשה השלום האמיתי.

ובעוד שהעובדות מוכיחות שמעשה הקנאות של פנחס הוא זה שהציל את ישראל ממגיפה הרבה יותר קשה- ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי!

אולם קנאות לא נמסרה לכל אדם. רק אדם שפועל מתוך קנאת ה' יכול לעשות כמעשה זה.

 

כדברי החפץ חיים אודות ההוא שהוציא דברים מהחנות וזרק לנהר– אמר החפץ חיים איני יודע אם הוא שוטה, איני יודע אם נטרפה עליו דעתו, דבר אחד יודע אני- החנות לא שלו…

 

דוד המלך אומר הלא משנאיך ה' אשנא בתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי. בתפילה אנו אומרים למינים ולמלשינים אל תהי תקווה כו'

הרב מבריסק מגדיר את ההבדל בינו לבין השמש שלו כהבדל בין בעלת הבית הרודפת אחר העכברים לבין החתול הרודף אחריהם… שניהם רודפים אחר העכברים, בעלת הבית – לא רוצה שיהיו, והחתול – רוצה בקיומם כדי שיהיה לו אחרי מי לרדוף…

 

כעת נבין מדוע קריינא דאיגרתא כו' ומדוע זו הלכה ואין מורים כן? כיון שהדבר מצריך כוונה לשם שמים וקנאות אמיתית לשם ה', אם כבר צריכים לבוא ולהורות לך ולא הבנת לבד- זה אומר שאין יראת ה' בוערת בלבך, וממילא אל לך לעשות כן.

ולכן רק קריינא דאיגרתא- רק אתה פנחס שהדבר בער בך- רק אתה הראוי לעשות כן.

 

וכעת נבין את טענת בני שמעון כלפי פנחס. הם טענו שאין לראות במעשה פנחס מעשה הירואי הראוי לצל"ש היות והוא בנו של יתרו ומעשהו אינו נובע מקנאות לשמה אלא מהשורשים ה'גויים' שהוא נושא בקרבו. מתאוות הרציחה הגויית.

בא הקב"ה וייחסו אחר אהרון לומר לך- טעות בידכם, אני מעיד שמעשהו היה לשם שמים ומקורו מהשורשים היהודיים של אוהב שלום ורודף שלום, ומעשהו הוא מעשה אהבת ישראל, שהביא להצלת ישראל, ומעשהו הוא מעשה שלום ולא פלגנות.

המעשה בגרי"ח זוננפלד והעסקן הציוני שהרב טיפל ברפואתו ודאג שד"ר וולך יקבלו לטיפול.

מסופר על הגאון רבי חיים זוננפלד זצ״ל, שבזמנו אחד מראשי הסתדרות העובדים שהיה ידוע בשנאתו לדת, חלה במחלה אנושה. אחרי ששכב כמה שבועות בבית חולים של המיסיון החמירה מחלתו עוד יותר, ורופאי בית החולים אמרו נואש לחייו. קרובי משפחתו שניסו להצילו ממות החליטו להעבירו לבית החולים "שערי צדק". כאשר הגיעו לבית החולים, סיפרו למנהלו ד"ר ולך את פרטי המחלה, והטיפול שקיבל החולה עד כה.

כאשר שמע ד"ר ולד שהחולה שכב בבית החולים המסיונרי סירב לקבלו לבית החולים. קרובי המשפחה של החולה ידעו שבמצב כזה יוכל רק רבי חיים זוננפלד להושיע ולהשפיע על ד"ר ולך. על המשך התפתחות הענינים מספר קרובו של החולה:

"מהרתי לביתו של רבי חיים בבתי מחסה (בימים ההם לא היתה אפשרות אחרת של תקשורת מהירה). בדרך לעיר העתיקה התחיל לרדת גשם שוטף שהרטיב אותי עד העצמות.

כשכולי רטוב ורועד נכנסתי לביתו של רבי חיים, שישב אותה שעה שקוע בגמרא גדולה. אף על פי שהיה לרבי חיים לב כבד עלי על שסרתי מדרך אבותי והצטרפתי לאנשים שרחוקים מתורה, בכל זאת קבלני במאור פנים וביקשתי לשבת. התנצלתי על ההפרעה החפוזה, וסיפרתי לו על המקרה עם החולה. לא הסתרתי ממנו את זהות החולה שהוא מראשי ההסתדרות, וגם גיליתי לו את עובדת שהותו של החולה בבית החולים המיסיונרי. אך מכיון שהמדובר בהצלת נפשות, העזתי לפנות אליו ולבקש ממנו מכתב דחוף לד״ר ולך שיסכים לקבל את החולה לבית החולים, כי זוהי התקוה היחידה שנשארה עוד להצלתו.

מששמע רבי חיים במה המדובר, עשה קמט קטן בדף הגמרא לשם סימן, סגר אותה וקם ממקומו. לבש את מעיל הפרווה שלו והתכונן ללכת. נעמדתי בחלל הדלת וניסיתי להניאו מללכת, בהסבירי לו כי באתי רק לשם קבלת מכתב המלצה מהרב אל ד״ר ולך, אבל בשום אופן איני מתכוון להטריחו, ובפרט בגשם שוטף כזה. הזדקף הרב הישיש מלוא קומתו וענה לעומתי בהחלטיות: ״כשמדובר בהצלת נפש מישראל אין די במכתב גרידא, עלי ללכת בעצמי ולקיים את המצוה. מכתב — ספק אם ישפיע, אבל אני בעצמי לא אזוז עד שיוכנס החולה לבית החולים״.

תוך כדי דיבור עזב בזריזות את חדרו, ועלה בצעדים מהירים את המדרגות המובילות מחדרו למעלה השכונה. למרות שהוא היה אז קרוב לגיל שבעים וחמש ואני צעיר לימים, בקושי יכולתי להשיג אותו. בדיוק כשעזבנו את בית הרב, התגבר הגשם. הצעתי לרבי חיים שנמתין תחת אחד הקימורים עד יעבור זעם, והוא במקום לענות לי זירז את צעדיו במלמלו ״פיקוח נפש! כשהולכים להציל יהודי נבהלים מטיפות גשם?״

הרב הישיש רץ ואני ממהר אחריו, עד שהגענו לשער יפו, שם שכרתי כרכרה, עלינו עליה, והאצתי בעגלון לזרז את סוסיו. מיד הוציא הרב מכיס מעילו ספר תהלים קטן, והתחיל למלמל מזמורי תהילים. עיני לא סרו מפניו הלוהטות של הרב הישיש. בשעה שהכרכרה דהרה והחליקה על הכביש הרטוב והמוצף של מעלה רחוב יפו, נזכרתי בסיפורי האגדות על סוסים שעשו "קפיצת הדרך" כשנסעו עם הרבנים החסידיים על פני ערבות רוסיה ופולין.

אחרי כרבע שעה של דהרה בגשם השוטף שלא פסק אף לרגע, הגענו לחצר בית החולים. רבי חיים ירד מהכרכרה בלי להמתין עד שאגמור עם העגלון על שכרו, ואני מיהרתי לסלק לעגלון את המגיע לו, ורצתי אחרי רבי חיים שכבר היה בחדרו הפרטי של ד״ר ולך. הספקתי עוד לשמוע את דבריו התקיפים של רבי חיים שאמר לד״ר ולך:

"מאימתי נעשה הד״ר ולך פוסק בהלכות פיקוח נפש? אני מבקש לקבל את החולה מיד לבית החולים, ואחר כך נתווכח׳׳. ותוך כדי כך פנה אלי ושאל: "איפה החולה? נא להביאו מיד כי כל רגע יקר״.

והנה קרה מה שממש לא יאומן. אחרי שבועיים עזב החולה את בית החולים כשהוא בריא לחלוטין. נמנעתי מלספר לאותו מנהיג שהבריא את אשר עולל לו רבי חיים, ביודעי את היחסים המתוחים ששררו בין השנים.

כעבור שנה מאותו מקרה, התקיים טכס הנחת אבן פינה לישוב חדש בגליל, ואותו מנהיג נשא בו את הנאום המרכזי. באותו טכס השתתפתי גם אני. כשעלה אותו מנהיג לנאום התחיל בפאתוס רב, והרביץ מנה גדולה של ציונות. בשטף דבריו הגיע הנואם לאקסטזה והכריז: "אנחנו נבנה את הארץ בדרכנו ובכוחנו אנו, אנחנו נבנה את ארצנו תוך מלחמת חרמה ב"יד השחורה״ של הרב זוננפלד ופמלייתו!"

ברגע זה קפץ דמי לראשי, ובאופן ספונטאני צעקתי לעבר הנואם: "שתוק! דרך ארץ בפני הגאון הישיש שאתה חב לו את חייך!" לשמע קריאת ביניים מוזרה זו מפי ידידו הקרוב, הוכה הנואם בתדהמה, והפסיק את נאומו בהפנותו את מבטו התוהה כלפי, כמבקש הסבר לקריאת הביניים המשונה.

לא הססתי הרבה, עליתי על הבמה וסיפרתי למשתתפים, איך ש״היד השחורה" נחלצה להציל ממות, את זה שהכריז מלחמת חרמה נגד היהדות החרדית של הרב זוננפלד.״

הרב יצחק איצל'ה מוולזי'ן שסגר את הישיבה משום שרצו הרוסים לקבוע שעתיים של לימוד השפה הרוסית בישיבה. לימים אמר החפץ חיים שהרבה אמנם חלקו על דברי? הרב, אולם המציאות הוכיחה שהרב צדק, שהנה לאחר שנסגרה הישיבה נפתחו ישיבות רבות אחרות והמעיין היחיד הפך לפרץ מים אדיר בכל עיירה ועיירה.

 

 

פרשת פנחס

משכורת מובטחת

עיקר השכר כשעושה יותר ממה שחייב

בדין הוא שיטול שכרו

 
שואלים המפרשים מדוע דוקא אצל פנחס נאמר בדין הוא שיטול שכרו, וכי כל מי שעובד אינו בדין שיטול שכרו?

א. יש מתרצים ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, וזמן קבלת השכר הוא בעולם האמת, אולם כל זה נכון ביחס לאדם שיפטר לבסוף מן העולם, ואי אפשר לשלם לו שכרו כעת, שהרי יקבל בסוף. אולם פנחס הוא אליהו שלא מת, ואם כן בדין שיטול שכרו כאן בעולם הזה שהרי אי אפשר לשלם שכרו לבסוף…

ב. תירוץ נוסף מבאר בעל חידושי הרי"ם, שעל פי האמת אין כלל לאדם לקבל שכר חלף עבודתו, שהרי די לו בשכר שהקב"ה נותן לו בכל רגע, שמחייהו, שמפרנסו, שמעניק לו את הדבר היקר ביותר- חיים! וכי אם יתנו לאדם לטפל בזקן משך שעתיים ביום תמורת אש"ל ללא תשלום ארנונה וחשמל ומים וכדומה האם עוד ידרוש שכר???

נמצא איפוא שנתינת השכר בעבור מעשי האדם בעולם הזה הם בבחינת חסד גמור, כמו שכתוב (תהילים סב, יג) "וּלְךָ ה' חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ". הקב"ה משלם לאדם כמעשהו, ואף על פי כן הדבר נחשב לחסד!

אולם כל זה נכון ביחס לאדם שעושה מעשה שממילא חייב לעשותו. שהרי הקב"ה יכול לומר לו אני בראתיך בתנאי שתקיים תרי"ג מצוות, אולם אם האדם עושה מעבר למה שהוא מחויב על זה מגיע לו שכר בדין, וזה מה שאומר לו הקב"ה לפנחס- בדין הוא שיטול שכרו שהרי הדין שקנאין פוגעין בו הוא בגדר הלכה ואין מורין כן, נמצא שמעשהו אינו מחויב מצד עצמו, אלא "התנדבות", ולכן בדין שיטול שכרו.

מכאן למדנו מוסר גדול, פעמים רבות אדם שואל האם אני חייב לעשות זאת? פעמים ואדם מחפש רק את החיוב העיקרי, ולא מעוניין לקיים מאומה מעבר לכך. יש לדעת שאת עיקר השכר מקבל האדם על החומרא שבה הוא מראה את מסירות הנפש לעבודת השם יתברך, שבה הוא מראה שאכפת לו ממצות ה', ואינו מחפש לפרוק עולו מעליו.

אבא שמבקש מבנו שיביא לו לשתות, בן אחד יכול לתת לו כוס מים ולחזור לעיסוקו. אולם בן אוהב יודע שאבא אוהב תה, והוא מכין לו בדיוק כפי שהוא אוהב, הוא גם מגיש פרוסת עוגה, וזאת על גבי מגש עם מפית מיוחדת. כיצד אבא יגיב? אבל נשאל לרגע- והרי הוא אינו חייב! נכון, אולם בזה יבוא לידי ביטוי אהבת אביו והערכתו אליו.

הגמרא אומרת שיש הבדל בכיבוד אב ואם בין אדם המאכיל אביו פסיונים ונוחל גיהנום, לאדם שמטחין אביו בריחיים וזוכה לגן עדן.

כך גם בעבודת ה'. כשהאדם עושה זאת מכל ליבו, לא כמנסה לפרוק עול ה' מעליו, אזי הוא מוכיח בזה אהבת ה' יתברך.

ומי שרוצה לעשות באמת נחת רוח להשם יתברך, לא איכפת לו מי יקיים את המצוה, שהרי המטרה העיקרית היא שרצונו יתברך יתקיים. כבמשל עם האב, שהעיקר שלאב יהיה נחת רוח.

לפי זה תתורץ לעניות דעתי שאלת המפרשים מדוע משה לא עושה את המסירות נפש והורג את זמרי, אלא אומר לפנחס "קרייינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא", שמשה חשש שאם הוא ידחף לקיים מצוה זו, זה לא יהיה נטו לשם שמים, שהרי הוא אץ לקיים את המצוה כדי לזכות בשכר, שאינו מעונין שאחרים יקיימוה והם יטלו השכר, ולכן הוא אומר לפנחס אתה תקיים שהעיקר שיתקדש שם שמים, ויהיה נחת רוח להשם יתברך.

המעשה עם הרב יהונתן אייבשיץ שחבירו ניתץ את הצלב של הכנסיה, נתפס, וניגזר דינו למיתה, שומר אחד אמר שיוכל להבריחו מהכלא שבכנסיה תמורת שלושת אלפים רובל. הרב התנדב לתת את נדונייתו שהיה זה סכום עתק בימים ההם.

בנתיים גבאי הצדקה החלו באיסוף הכספים. כשבאו לתת לרב את שאספו אמר להם שהוא כבר נתן את הכסף. הם ביקשו להשתתף והרב אמר שכבר זכה במצוה. הרב שחשש מה תאמר אישתו החליט לברוח לכמה ימים מהבית וביקש רשות אישתו והלך לעיר הסמוכה, שבנתיים כשתגלה הרבנית את הדבר תספיק להירגע…

השומר שהרגיש שהקרקע בוערת תחת רגליו החליט לבוא לבית הרב עם הכסף שקיבל ועם שק מלא כסף וזהב שהספיק לגנוב במשך השנים ואמר לרבנית שהוא סומך על הרב, וסיפר לה את כל הסיפור, וביקש שאם ישוב בחיים שישיב לו הרב את השק, ועל הכסף הוא מוחל.

הרבנית המתינה לבוא הרב, וכשהגיע סיפרה לו שהיא יודעת הכל, וה' השיב להם כגמולם. הרב לא היה שותף לשמחתה, והחל לבכות בכי תמרורים, באומרו אם השיבו לי את הכסף בעולם הזה סימן שאין המצווה מקובלת בשמים! הוא צם שלושה ימים ושאל שאלת חלום. השיבוהו בחלום רצית לזכות במצוה לבדך לעצמך ולא לשתף אחרים- תקבל את השכר בעצמך… [שאל אביך ח"א]

 

פרשת פנחס

מנה גדושה של טוב עין

משה ומסי"נ לחפש מנהיג לישראל לאחר מותו – מאמר ב׳ – טוהר המידות של משה רבינו ע״ה [הרב אסולין במעין גנים]

א.

כתיב בפרשה (כ״ז. י״ב) ויאמר ה׳ אל משה עלה אל הר העברים הזה וגו' ונאספת אל עמך. מפורש כאן שהשי״ת מצוה את משה רבינו ע׳׳ה לעלות אל הר העברים ולהסתלק מן העולם, ולא יכנס לארץ ישראל.

והנה ראוי לנו להתבונן בפסוקים אלו; עד כמה היה משה רבינו מסור לעם ישראל, ועד כמה היה נקי מכל נגיעה אישית ורצון עצמי, כדי שנלמד מזה איך מוטל עלינו להתנהג.

והנה דבר ראשון שיש להתבונן בזה, שכאשר משה רבינו שומע שעומד להסתלק מן העולם, הרי בודאי יש לו הרבה מה לעשות כדי להתכונן לעבור מן העולם, ואעפ״כ כתוב שמיד כששמע שעומד להסתלק מן העולם, מסר נפשו בעד ישראל וביקש עליהם רחמים שהשי״ת ימנה להם מנהיג חדש. וזהו מש״כ רש״י (בפסוק ט״ו) להודיעך שבחן של צדיקים שכשנפטרים מן העולם, מניחין צרכן ועוסקים בצרכי ציבור.

ומה שביקש שהשי״ת ימנה מנהיג עליהם, וכמו שאמר אח״כ (בפסוק י״ז) ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה, הוא משום שחשש שמא מחמת כל עוונות ישראל ותלונותיהם תמיד על מנהיגי ישראל משה ואהרן, איבדו ישראל את הזכות למנהיג חדש, ולכן ביקש רחמים שהשי״ת יתן לישראל מנהיג אחר.

ויש להתבונן כאן, שבאמת משה רבינו לא היה חייב לבקש עבור ישראל מנהיג אחר, הרי זה לא תפקידו, והוא את תפקידו עשה בשלימות.

ויכולה גם להכנס כאן מחשבה שאם יבקש מנהיג אחר, יתכן שהמנהיג החדש יהיה מוצלח, ואז ישכחו ממנו. או שיתכן שיהיה מוצלח יותר ממנו, ויגידו שהשני יותר מוצלח מהראשון. אבל אעפ״כ משה רבינו מתעלה מעל כל השיקולים האישיים, וכיון שהוא מבין שעדיף לישראל מנהיג, ובלא מנהיג יהיו ישראל כצאן אשר אין להם רועה, הוא מתחנן לפני השי״ת שלא יגרמו עוונותיהם של ישראל, ושהשי״ת יעשה חסד עם ישראל, וימנה להם מנהיג חדש.

ולא זו בלבד שמשה מבקש מנהיג עבור ישראל, אלא עוד תובע זאת כש״כ וידבר משה אל ה׳ לאמר, ופירש רש״י שאמר משה להקב״ה השיבני אם ממנה להם פרנס אם לאו. דבר שכמעט לא מצאנו שכך משה ידבר. והכל תוך מסירות נפשו למען ישראל.

ב.

והנה אחרי שמשה רבנו ע״ה מגיע למסקנא שהוא רוצה לבקש מהשי״ת מנהיג עבור ישראל. הנה מצד מידותיו של האדם יש מציאות, שאדם רוצה לבקש לעצמו איזה כבוד לאחר הסתלקותו, שיגידו שהמנהיג הראשון היה מיוחד שאין לו תחליף, וא״כ היה מספיק שמשה רבינו יבקש מנהיג ותו לא. אבל באמת רואים שמשה רבינו מאריך לבקש עבור ישראל מנהיג עם כל המעלות, עד שמבקש שהוא יהיה אפילו יותר טוב ממנו. ונפרש הדברים כפי המפורש בפסוקים ע׳׳פ פירוש רש"י:

א) דבר ראשון מבקש משה, יפקוד ה׳ אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה וכתב רש״י אלהי הרוחות למה נאמר, אמר לפניו, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואין דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו עכ״ל.

מפורש כאן שמשה רבינו מבקש מנהיג כ״כ מוצלח שיוכל להסתדר עם כל אחד ועי״ז כולם יהיו מרוצים ממנו, יותר ממה שהיה לו עצמו בתקופת דור המדבר שהיו עליו כמה וכמה טענות מצד ישראל, וכמה שונאים, וכמה רינונים, וכמו שאמרו חז״ל והביטו אחרי משה לגנאי, כמפורש בקידושין ל״ג ב׳ וברש׳׳י שם, ובירושלמי ביכורים פ״ג ה״ג. ובפרשת דברים (א/ י״ב) על הפסוק איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, כתב רש״י ומשאכם, מלמד שהיו אפיקורסים, הקדים משה לצאת אמרו מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו. איחר לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות, וחושב עליכם מחשבות עכ"ל.

הרי שמשה רבנו בעצמו, לא זכה להלך כנגד רוחו של כל אחד, והיה לאנשים טענות עליו במשך כל הארבעים שנה, ולא הצליח להגיע למצב שיהיו כולם מרוצים ממנו. וכאן ביקש שהשי״ת יתן לישראל מנהיג שכולם יהיו מרוצים ממנו, מנהיג שיהיה לו מסילות לדבר עם כל אחד כפי דעתו.

ב)         אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם. כתב רש״י לא כדרך מלכי האומות בימי קדם שהיו יושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג שנאמר אל תירא אותו וגו'. וכדרך שעשה יהושע שנאמר וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו'.

וכן בשמואל ב פרק כא (יז) וַיַּֽעֲזָר־לוֹ֙ אֲבִישַׁ֣י בֶּן־צְרוּיָ֔ה וַיַּ֥ךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֖י וַיְמִיתֵ֑הוּ אָ֣ז נִשְׁבְּעוּ֩ אַנְשֵׁי־דָוִ֨ד ל֜וֹ לֵאמֹ֗ר לֹא־תֵצֵ֨א ע֤וֹד אִתָּ֙נוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְלֹ֥א תְכַבֶּ֖ה אֶת־נֵ֥ר יִשְׂרָאֵֽל: פ

משה רבנו מבקש שיהיה למנהיג את הכוחות כמו שהיה לו בעצמו, שיצא לפניהם למלחמה. ולכאורה אם יהיה למנהיג החדש את אותם הנהגות כמו שהיה למשה, א"כ לא יהיה ניכר גדולת משה, כי יגידו שגם המנהיג החדש כמוהו, והיה יכול שלא לבקש על זה. ואעפ״כ ביקש משה את מה שטוב עבור ישראל, למרות שהוא עצמו לא ירוויח מזה כלום.

ג)          ואשר יוציאם ואשר יביאם. משה רבינו מבקש מנהיג כזה שיוציא את ישראל למלחמה בזכויותיו ואשר יביאם בזכויותיו. כך פירש רש״י. דהיינו שאם אין לישראל זכויות, יועילו זכויות המנהיג עבור כל ישראל, כדי שבכל אופן יצליחו. ולפ״ז לא יהיה ניכר מעלת משה, שהרי בדור המדבר לא הועילו זכויות משה שיכנסו ישראל לארץ, וכל דור המדבר מתו במדבר וגם הוא עצמו לא נכנס לארץ. ואעפ״כ מתעלה משה מעל עצמו ומבקש שישראל יצליחו תמיד וגם אם אין להם זכויות.

ד)         עוד מפרש רש״י ואשר יביאם, שמנהיג זה יזכה באמת להכניס את ישראל לארץ. כותב רש״י ״שלא תעשה לו כדרך שאתה עושה לי שאיני מכניסן לארץ״ עכ״ל. וכאן רואים עוד יותר מנוראות גדולתו של משה רבינו ע״ה, שהרי אם המנהיג השני ג״כ לא היה נכנס לארץ, לא היה ניכר כ״כ גנותו של משה שלא נכנס לארץ שהרי גם המנהיג השני לא זכה לזה, וא״כ נראה מזה שאין זה דבר פשוט. וכאן הוא מבקש באופן ברור, תן להם מנהיג שיכניסם לארץ, ואז כולם יוכלו לומר שהמנהיג השני היה יותר מוצלח מן הראשון, שהמנהיג הראשון לא הוא נכנס לארץ ולא כל דורו, אלא כולם מתו במדבר, ולא הועילו כל זכויותיו. והמנהיג השני נכנס והכניס את כל דורו עמו. ואעפ״כ משה רבינו מתעלה מכל נגיעה ומבקש דברים אלו.

ג.

ומה השיבו הקב״ה? קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו. וסמכת את ידך עליו. כותב רש״י איש אשר רוח בו, כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. וסמכת את ידך עליו, תן לו מתורגמן שידרוש בחייך, שלא יאמרו עליו לא היה לו להרים ראש בימי משה עכ״ל. דהיינו שהקב״ה קיבל את בקשתו משה ואומר לו, לא רק מה שביקשת איש אשר רוח בו נתקבל, אלא עוד תוסיף לעשות פעולות נוספות להצלחתו, תן לו מתורגמן שידרוש עוד בחייך, שכבר בחייו תראה איך שמקבל את גדולתך,

וכתיב (בפסוק י״ט) והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וצוית אותו לעיניהם. ופירש רש״י וצוית אותו על ישראל, דע שטרחנין הם סרבנים הם, עיי מנת שתקבל עליך עכ״ל.

ועוד הוסיף לו (פסוק כ׳) ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל ופירש״י ונתת מהודך עליו זה קירון פנים. למען ישמעו כל עדת בני ישראל, שיהיו נוהגין בו כבוד ויראה כדרך שנוהגין בך עכ״ל.

היה אפשר לחשוב שכיון שמשה רבינו כ״כ התאמץ לבטל את עצמו עבור תועלת ישראל, יסכים הקב״ה לדבריו, אבל לא יוסיף לבקש ממנו שיעשה פעולות נוספות שהוא עצמו לא ביקש. אבל השי״ת אמר לו, לא רק שאעשה מה שביקשת, אלא עוד אוסיף להשפיע עליו גם מה שלא ביקשת. תן לו שיהיה מנהיג עוד בחייך וידרוש לפניך. ואת המעלה הגדולה שאתה זכית לקירון פנים גם את זה תשפיע עליו. א״כ לכאורה לא יהיה למשה שום עדיפות על יהושע.

ועל זה כתוב (בפסוק כ״ב) ויעש משה כאשר ציוה ה׳ אותו. לא רק שעשה מה שביקש, אלא עשה גם מה שהוסיף הקב׳׳ה לבקש ממנו, והכל בלב שלם ומתוך ביטול כל הנגיעות.

שנינו (אבות פ״ב מ״ה), במקוים שאין אנשים השתדל להיות איש. ואמרו (ברכות סג ע״א): באתר דלית גבר, תמן הוי גבר. אמר אביי: שמע מניה, באתר דאית גבר, במקום שיש איש, תמן לא תהוי גבר. ושאלו: פשיטא. וענו: לא נצרכה, אלא בששניהם שוין –

 

מה לך לטול עטרה לעצמך, הנח אותה לרעך!

ואמרו עוד (ברכות, שם ): תניא, הלל הזקן אומר, בשעת המכנסין, פזר [אם אין חכמי הדור מרביצים תורה לתלמידים, פזר אתה לשנות לתלמידים (רש״י)], בשעת המפזרים [שהגדולים שבדור מרביצים תורהן כנס [אתה, ולא תטיל שררה עליהם. שאף זו לכבוד שמים היא, לאחז במדת הענוה (רש״י)].

 

הדברים ידועים, ונוסיף עליהם ־ בפשוטם, מדבר בשני מצבים. במקום שאין אנשים, היה האיש. כשיש איש, אל תטיל עטרה לעצמך.

אבל לאמתו של דבר, יתכנו שני שלבים. לא היה איש, ונאלצת לטול שררה. והנה הגיע האיש, הנח את כתרך גם זה כלול בדברי הרמב״ם הנודעים (הלכות תלמוד תורה פ״ג ה״ד): ״היו לפניו עשית מצוה [והנשיאות וההנהגה בכללה] ותלמוד תורה, אם אפשי למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו. ואם לאו, יעשה המצדה ויחזר לתלמודו״

בוא וראה הנהגת משה רבנו, ו״אתפשטותיה דמשה בכל דור ודור ובכל צדיק וצדיק״ (תקוני זיהר קיד, א). וכך אמרו במדרש (ויקרא רבה א, ה ): בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא למשה מתוך הסנה היה מסתיר פניו ממנו (שמות ג, ו ) ואמר: ״שלח נא ביד תשלח״ (שמות ד, יג), ואמר לו הקדוש ברוך הוא: אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם [הרי: במקום שאין איש, היה איש].

גאלם, ועמד לו מן הצד.

הגיעו לים ואמר לו הקדוש ברוך הוא: ״ואתה הרם את מטף ונטה את ידך על הים ובקעהו״ (שמות יד, טז), לומר שאם אין אתה ברקעו אין אחר בוקעו. בקעו, ועמד מן הצד.

בסיני, ״ואל משה אמר עלה אל ה׳״ (שמות כד, א), לומר שאם אין אתה עולה אין אחר עולה.

עלה והנחיל תורה לישראל. ועמד מן הצד. נצטוה להקים את המשכן וכליו, ועמד מן הצד. אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד מתי אתה משפיל עצמך, אין השעה מצפה אלא לך: ״ויקרא אל משה, וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר״ (ויקרא א, א). ואל יהא הדבר קל בעינינו!

כיון שהורגל אדם למעמדו, קשה כל כך לשוב למצבו הקודם. ״צוךיק צום בויך קךיבט מען נישט״, אומר הפתגם העממי. עובר שנולד, אין אפשרות להחזיר לרחם אמו. הלא נראה, ״אין לך ימים שהאדם שרוי בטובה יותר מאותם ימים שהיה במעי אמו, ומלמדו אותו כל התורה כלה״ (נזה ל ע׳׳ב), ו״על כרחך אתה נולד״ (אבות פ״ד מכ״ב). והעולם הזה נווה התלאות (ספר הישר, שער ו אות צ ), ועם זאת ״על כרחך אתה מת״ (אבות, שם ). הורגל, ואינו חפץ לשנות מצבו!

אפלו משה רבינו, שבכל שלב ״עמד מן הצד״, כשהגיעה עת פטירתו אמר: רברנר של עולם, יטיל יהושע שררתי, ואחיה. מה עשה הקדוש ברוך הוא, נגלה אל יהושע וחצץ עמוד הענן בינו למשה. באותה שעה צעק משה: מאה מיתות ולא קנאה אחת, וקבל עליו למות (דברים רבה ט, ט) –

ודאי שאין זו קנאה כפשוטה, שהרי ״בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו" (סנהדרין קה ע״ב). אבל כה קשה לשאת ירידה ממדרגתו ולראות הזולת בגדולתו!

ד.

וחז״ל גילו לנו שהיה כאן נסיון נוסף למשה רבינו. וכך כותב רש״י בפסוק ט״ז, כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר הגיעה שעה שאתבע צרכי, שירשו בני את גדולתי. אמר לו הקב״ה לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שימושו שלא מש מתוך האהל, וזהו שאמר שלמה נוצר תאינה יאכל פריה עכ״ל.

והנה דבר ברור שאם משה רבינו ביקש שבניו ירשו את גדולתו, א״כ הדבר ברור שמשה רבינו ע״ה היה בטוח שהם ראויים לזה בלא שום ספק, ושהם שייכים לכל המעלות הגדולות שצריך מנהיג על ישראל, וכל מה שביקש על המנהיג שייך גם בבניו. ואעפ״כ נאמר לו שהם לא יהיו מנהיגים, רק יהושע.

ונתבונן באיזה מצב היה משה רבינו. בנות צלפחד ביקשו את נחלת אביהם, וקיבלו. אהרן נסתלק מן העולם, וזכה לראות את בנו אלעזר ממשיך את דרכו והיה כהן גדול (וכן מפורש ברש״י פרשת חוקת כ׳, כ״ה). והוא לא זכה שבניו ימשיכו את דרכו ויהיו נעשים מנהיגים על ישראל, למרות שמשה טרח ומסר נפשו על ישראל יותר מצלפחד, ואולי גם יותר מאהרן. והיה יכול משה ליפול ברוחו מזה. ואעפ״כ כתוב בפסוק כ״ב ויעש משה כאשר ציוה ה׳ אותו.

ומלבד זה הוסיף עוד, כי הוא נצטוה מהשי״ת בפסוק י״ח קח לך את יהושע בן נון, ופרש״י קחנו בדברים אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום. והוא הוסיוף עוד (כש״כ רש״י בפסוק כ״ב) לקחו בדברים והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעוה״ב.

ועוד שהוא נצטוה וסמכת את ידך עליו, ואח״כ והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה, משמע שסמיכת הידים אין צריך להעשות ברבים לפני כולם, והוא הוסיף כש״כ ויעמידהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו, באופן שכולם ראו איך שסומך את ידיו עליו.

ועוד הוסיף, שהקב״ה ציוהו (בפוסק י״ח) וסמכת את ידך עליו, משמע יד אחת. וכתוב (בפסוק כ״ג) ויסמוך את ידיו עליו, ב׳ ידים. ופירש״י ויסמוך את ידיו בעין יפה יותר ויותר ממה שנצטוה, שהקב״ה אמר לו וסמכת את ידך, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש, ומלאו חכמתו בעין יפה. כאשר דיבר הי, אף לענין ההוד נתן מהודו עליו עכ״ל.

הרי לנו כמה נתאמץ משה לבטל עצמו עבור ישראל, והשי״ת ביקש ממנו לבטל עצמו עוד יותר. ומשה רבינו לא רק שקיים רצון ה׳, אלא שהוסיף על דבר זה עוד הידורים בביטול עצמו כדי לרומם את המנהיג, למרות שזה לא היה בניו.

מכל זה רואים עד כמה היה משה רבינו נקי מכל נגיעה ורצון אישי, והיה חפץ ומשתוקק רק איך שיהיה טוב לישראל, ועל עצמו וכבודו לא חש כלל.

בוא וראה מה שאמרו בתלמוד הירושלמי (כלאים פ״ט ה״גן: רבי היה ענוותן גדול, כדתנן (סוף סוטה ) משמת רבי בטלה ענוה! והיה אומר: כל מה שייאמר לי אדם אני עושה, חוץ ממה שעשו זקני בתירה לזקני והלל הזקן שהסירו עצמם מנשיאותם ומינוהו (יע' פסחים פה ע״א). אבל אם יעלה מבבל רב הונא ראש הגולה, אני מושיבו מעלי. מפני שיחוסו רם משלי. אמרו לו: הגיע רב הונא, ונתכרכמו פני רבי. עד שהסבירו: ארונו בא. שנפטר, והעלוהו לקבורה. כמה קשה הדבר!

ושנינו (מנחות קט ע״ב): תניא, אמר רבי יהושע בן פרחיה, בתחלה [הייתי שונא הרבנות (תוספות)], כל האומר לי עלה לה אני כופתו ומניחו לפני הארי. עתה !שעליתי לגדלה. נשיא היה (חגיגה טז ע׳׳א )] כל האומר לי לירד ממנה קומקום של חמין אני מטיל עליו שהרי שאול ברח ממנה [מן המלכות (שמואל א י, כב )] וכשעלה [למלך, וחשד בדוד שמבקש לטל ממנו המלוכה] בקש להרג את דוד.

וגם כאן פרש הסבא מקלם זצ״ל (״חכמה ומוסר״ ח״א מאמר מה) שלא בכדי נכתבה בנביא רדיפת שאול אחר דוד, אלא ״נבואה שנצרכה לדורות״ היא (מגלה יד ע״א ), כדי שילמדו ויפיקו לקחה, ולא יעשו כמעשהו – האם הועיל הדבר לרבי יהושע בן פרחיה? הועיל, ולו במעט: שאול רדף אחר דוד להרגו, ואלו הוא, רק קומקום של חמין יטיל…

לא בכך צינו לשבח את רבי ירוחם ממיר זצ״ל, שקבל מברק מהסבא מסלבודקה זצ״ל עם סיום מלחמת העולם הראשונה שיואיל לפתח את ישיבת סלבודקה שגלתה בימי המלחמה לקרמנצ׳וג שבאוקראינה, ומתעתדת לשוב למקומה. רבי ירוחם עשה כן, וחידש את הלמודים בהיכל הישיבה. תלמידים ובים נהרו ובאו, ואתן את למודיהם והעלם לפסגות בהשפעתו האדירה. בינתים נתקלה חזרת בני הישיבה בקשיים, שכן קרמנצ׳וג השתיכה לרוסיה ואלו סלבודקה למדינת ליטא. רק כעבר שנה וחצי שבו התלמידים בראשות הסבא מסלבודקה, ומצאו ישיבה מגבשת ופורחת. רבי ירוחם פנה אל הסבא ואמר: ״הריני מוסר למר את הישיבה על תלמידיה ־ המבגרים, הבינונים והצעירים״, ועזב מיד את הישיבה!

היה זה בשנת תר״פ, ורק בשנת תרפ״ג שב למיר. אבל בסלבודקה לא נשאר ולו ליום אחד: ״הלך, וישב לו מן הצד״!

ה.

והנה היה מקום אולי לומר, שמשה רבינו ע״ה לא היו לו שום הרגשים של נגיעה עצמית ולא הבין כלום בעניני כבוד, והדבר היה קל בעיניו להגיע לכל זה. אבל בואו נראה מה כתוב בגמרא תמורה דף ט״ז א׳.

וז״ל הגמרא. אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך. אמר לו רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר, לא כך כתבת בי ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. מיד תשש כוחו של משה (יש גירסא, של יהושע) ונשתכחו ממנו (מיהושע) שלוש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להורגו. אמר לו הקב״ה לומר לך אי אפשר (כי לא בשמים היא) לך וטורדן במלחמה וכו'.

ופירש רש״י שם, ונשתכחו ממנו, מיהושע, בעוון שגרם להחליש דעתו של משה, שנצטער משה על יהושע בעצמו שהיה גדול כמותו עכ״ל. מפורש מרש״י שחלשה דעתו של משה שיהושע כמותו ואינו צריך לו, וכאילו אומר לו אתה יכול להסתלק לעולמך ואיני צריך לך יותר.

הרי לנו כמה כוחות הנפש היה צריך משה, כדי לבקש שיהיה המנהיג שאחריו מוצלח ויותר גדול ממנו. וכמה כוחות הנפש היה צריך כדי לעשות מה שנצטוה מהשי״ת להוסיף למנהיג גם מה שלא ביקש. וכמה כוחות נפש הוצרך משה כדי להוסיף ליהושע אפילו מה שהשי״ת לא ציוהו.

אבל כל זה היה מצד משה, אבל יהושע, היה צריך לתת הרגשה למשה שאינו יכול להסתדר בלעדיו, ולשאול לו הלכות למרות שידע הכל, וכיון שלא נהג כך גרם להחליש דעתו של משה, ונענש שבאמת נשתכח ממנו חלקי תורה.

אבל עכ״פ לפי דרכינו למדנו שמשה רבינו היה אדם עם רגשות, ולא היה כאבן בלי שום הרגשים עצמיים, ולכן מובן כמה מאמץ השקיע כאן בכל פרשה זו.

עד כמה היה זה קשה אף לאהרון

אהרן התנבא במצרים, כשמשה רבינו היה גולה במדין (שמואל א ב, מ וברש״י, ולכן לא רצה משה להשלח להיות מושיען של ישראל, ״שלא היה רוצה לטול גדלה על אהרן אחיו שהיה גדול ממנו, ונביא היה״ (רש״י שמות ר, י) עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא: ״הנה הוא ייצא לקראתך, וראך ושמח בלבו״ (שמות ד, יח) פרש רש״י: לא כשאתה סבור, שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדלה. ומשם זכה אהרן לעדי החשן הנתון על הלב. ומקורו בגמרא ובמדרש (שבת קלט ע׳׳א, תנחומא שמות מ ): אמר רבי שמעון בר יוחאי, הלב ששמח בגדלת אחיו ויבוא וישימח וילבש אורים ותמים

וכתב הסבא מקלם זצ״ל (״חכמה ומוסר״ ח״ב, מאמר רב): הן כלל נקוט בידינו, כי ״לפום צערא, אגרא״ (אבות פ״ה מכ׳׳ג). ואם נתנו כזה שכר עצום ורב, חשן המשפט על לבו, ולדורי דורות, נקבל משג כמה קשה היה הדבר, אפלו לאהרן קדוש ה׳, אוהב הבריות.

והלא נודע מה שהתנבאה אחותו לפני הלדת משה רבינו, שעתיד אחיו להיות מושיען של ישראל (סוטה יג עי׳א ), ומה הוא הפסד מעמדו מול גאלתם של ישראל, ובאמת שמח, ובכמה מאמץ עלה לו הדבר!

ו.

אנחנו מלאים נגיעות וחשבונות של כבוד. עלינו ללמוד לכל הפחות בהנהגה הפרטית בין אדם לחברו, להיות מנותקים מכל אנוכיות, ולחפוץ בטובת השני, למרות שאולי הוא יצליח יותר ממנו. לא לחפש מי יהיה המוצלח בעבודת ה' אלא לחפש מה יעשה נחת רוח להשי״ת יותר.

ולכן אם רואים אדם שלפי דעתינו אינו מתנהג כראוי, במקום לתת כניסה למחשבת גאוה בתוכינו ולחשוב עד כמה אני מתנהג כראוי ואיך שפלוני לא מתנהג כראוי, במקום זה עלינו להתפלל על חברינו שהשי״ת יחזירו בתשובה שלימה, ויעזרהו לטעום את הטעם האמיתי של הרוחניות, ויצליח מאוד בתורה ויראת ה׳, ולבקש זאת מכל הלב, למרות שיתכן שהוא ישיג אותנו ברוחניות.

כך מצאנו גם אצל קין, שלאחר שראה שהשי׳ית קיבל את מנחת הבל ואת מנחתו לא קיבל, חרה אפו ונפלו פניו עד שהרג את הבל. ובא השי״ת ושאל אותו אי הבל אחיך, והוא השיב דבר ראשון לא ידעתי, ודבר שני השומר אחי אנכי.

והביאור בזה נראה בס״ד, שכאשר שואלים אדם שאלה מונח כאן ב' דברים. א) אם שואלים אותך מונח כאן שאתה מסוגל לדעת את התשובה. ב) מה באמת התשובה.

נמצא שכאשר שאל השי״ת את קין אי הבל אחיך מונח כאן. א) אתה הרי מסוגל לדעת היכן הבל. ב) היכן באמת הבל.

וקין השיב מה ששאלת אי הבל, לא ידעתי. אך הוסיף קין למה בכלל אתה שואל אותי היכן הבל, וכי סלקא דעתך שאחרי שכ״כ נפגעתי שלא קיבלת את מנחתי והעדפת לקבל את מנחת הבל, בכלל ארצה לדעת היכן הבל, וכי עוד רצית אולי שאשמור עליו. הרי היה לך להבין שבמצב כזה, איני רוצה שום קשר עם הבל.

ובאמת זה גופא מה שהשי״ת ציפה מקין, רציתי שתדע היכן הבל, ועוד תהיה שומר שלו, למרות שאתה נכשלת והוא הצליח. תתעלה מעל כל הרגשות האישיות שלך, ותאמר אם אני רואה שאני נכשלתי בעבודת ה׳ והבל הצליח, אני אלך לעזור להבל להצליח עוד יותר, ואני אשמור עליו כדי שלכל הפחות הוא יצליח בעבודת ה׳. כי מטרת בריאת האדם לעשות נחת רוח לבוראו, ואם הוא לא הצליח ויכול לסייע למצליחים, אין לך נחת רוח גדול מזה, לפני השי״ת.

לכן כשאדם רואה או נדמה לו שהוא לא מצליח בעבודת ה׳, וככל שמתפלל על התקדמות רוחנית, הוא מרגיש רק ירידה, מוטל עליו להתבונן מי כן מצליח בעבודת ה' ולהתפלל עליו שיצליח ושלא יסבול ירידה רוחנית כמוהו. וכמו שהתפלל משה, שלא תעשה לו כדרך שאתה עושה לי שאיני מכניסן לארץ.

כך אמר פעם הרה״ק מקאצק ז״ל, אילו היו אומרים לי שאני אהיה אברהם אבינו ואברהם אבינו יהיה הרבי מקאצק, לא הייתי מסכים. כי אמנם דאגתי לעצמי שאני אברהם אבינו, אבל איזה תועלת יש להשי״ת מזה, הרי לבסוף נשאר שיש לו אברהם אבינו אחד והרבי מקאצק אחד. זה דוגמא איך שאדם נקי מנגיעות גם ברוחניות.

החזון איש בספרו על עניני אמונה ובטחון מספר, על איש ירא שהזמין אורח לסעודת שבת, וכל בני ביתו שאהבו אורחים שמחו מאוד. ולבסוף הממונה על האורחים שלא ידע מן ההזמנה שלחו לבית אחר. וכשנתברר שלא יבא האורח, הצטערו בני ביתו. והשיב להם בעה״ב, אין האורח כמסחר שרצוני להרויח בעצמי דוקא, כל רצוני שיהיה לאורח טוב, ואם הוטב לו, מה נפק״מ מי הוא זה שהטיב לו. זהו ג״כ דוגמא של אדם שנקי מנגיעות גם ברוחניות. וכל זה למדנו מהנהגת משה רבינו. והשי״ת יזכינו לזה כשלימות.

הט"ז ברבנות פוטילציה

דוגמא נפלאה לחיים על פי דרכה של תורה נלמד מהמעשה הבא הרב דוד הלוי זיע"א בעל "טורי זהב" על השו"ע בלט מקטנותו בכישרונותיו בגיל שבע היו שגורות על פיו שלוש מסכתות בע"פ כבחרותו חיבר חיבור גדול ומקיף על השו"ע בשם "טורי זהב" והפך להיות פוסק ידוע נפשו חשקה לעסוק אך ורק בתורה ולא לזכות בתואר הרבנות כאשר נתפרסמה מודעה שמחפשים שמש לבית הכנסת שמח להציע עצמו לתפקיד כיוון שביהכ"נ היה קטן וכך יוכל להתפרנס מעבודה זו שלא תגזול ממנו זמן רב ומעתה יוכל להקדיש את רוב זמנו ללימוד תורה לאחר זמן קצר כבר שוחח עם הגבאי ולשמחתו הרבה קיבלו הלה למשרת שמש כבית הכנסת שב רבי דוד לביתו ובישר לאשתו "ברוך ה' קיבלתי משרה מכובדת בעיירה פוטילציה ככר מחר נוכל לעבור לגור שם " הרבנית הצדקת מרת רבקה בתו של הגאון רבי יואל סירקיש כעל ה"בית חדש" הב"ח שמחה מאוד לשמע הבשורה שכן כבר זמן רב סבלו הם מעוני וממחסור לא היה כל ספק בלבה שבעלה תלמידו הגדול של אביה העילוי האדיר נתמנה כרב העיר חיש מהר ארזו את חפציהם והגיעו לעיר פוטילציה

רבי דוד הוביל את משפחתו לקיטון צר ואפל סמוך לבית הכנסת "הכיצד" השתוממה הרבנית כינה לבין עצמה "האם זהו הבית שהכינו בני העיירה לרבם " אך כיוון שלא רצתה לגרום צער לבעלה לא אמרה דבר והחלה לסדר את חפציהם ולהתכונן לכבוד שכת קודש שבת המלכה הגיעה לבושה כגדי שבת הגיעה אשת הט"ז לעזרת הנשים לפני תפילת שחרית כמה נשים נענעו לה בראשיהן "מדוע אין הן קמות לכבודי כמקובל ובאות לברך אותי " הירהרה בתמהון "וכי אינן יודעות כי אני היא אשת הרב " אך ברוב עדינותה לא אמרה כלום כמובן

תפילת שחרית הסתיימה וקריאת התורה החלה היא הטתה את אוזנה מצפה שבעלה יכובד ב"שלישי" כנהוג בכל קהילות ישראל ולפתע מה שומעות אוזניה קולו של בעלה הרב נשמע ברור וצלול "יעמוד הכהן " עתה קלטה את אשר התרחש בעלה הגאון והקדוש הפך להיות שמש בית הכנסת והיא בתו של הב"ח שמשית עיניה חשכו והיא נפלה מתעלפת על הרצפה

מהומה התחוללה כבית הכנסת הנשים ניסו לעורר את המתעלפת והשיבוה אל ביתה עד מהרה שמעו מפיה את הסיבה לעלפונה והט"ז הוא עמד על מקומו ושתק כה רצה במשרה הזאת הן יכול היה ללמוד תורה בלי הפרעות אך עתה שוב לא יוכל למלא את חפצו כיוון שאשתו אשר רצה למנוע ממנה עוגמת נפש גילתה מהי המשרה המכובדת שקיבל קמו המתפללים ממקומם וקראו לפניו "אנא יסלח לנו הרב הרי לא ידענו את זהותו אילו ידענו שגאון אדיר בינינו "

אז ניגש רב העיירה והכריז לפני כל הקהל "הריני מפנה את מקומי לרבי דוד מעתה יירש הוא את מקומי " כל מחאותיו של הט"ז לא עזרו ולמרות התנגדותו העזה נתמנה לרבה של פוטילציה כך היא דרכה של תורה.

 

פרשת פנחס

לקנא לה' לכל אורך הדרך – וללא סתירות

מיהו קנאי! [מזקנים אתבונן, עם תוספות מוהגדת והחת"ס, אלעד בתימנים, הוקלט]

פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בגי ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא בליתי את בני ישראל בקנאתי: (כה,יא)

שתי נקודות שונות נזכרו כאן בבת אחת. מצד אחד, ״השיב את חמתי״, כלומר הצלת כלל ישראל מן המגיפה, ומאידך ״בקנאו את ק נ א ת י ״, כלומר הקנאה לכבוד ה׳. לכאורה, אין קשר בין שני הדברים.

האחד הוא ביטוי של ״אהבת ישראל״, והשני ביטוי של ״אהבת ה'״. מדוע אם כן, הוזכרו שניהם בנשימה אחת?!

מדוע נמצא רק קנאי אחד בכל האומה, שיקנא לה׳? האם כל כך קשה להיות קנאי? הלא אפילו בדורנו נמצאים בכל המחנות והזרמים קנאים, המוכנים ללכת באש ובמים כדי להגן על היקר והקדוש להם?!

דבר נוסף – פנחס לא מצא דרך אחרת אלא לרצוח את זמרי? למה לא ניסה להחזירו בתשובה, הרי גם ה' מאריך אפו לרשעים שמא יחזרו בתשובה!?

קנאות – אמת?

אין הדבר פשוט כל כך. הרבה אנשים מוכנים לבצע מעשי קנאות, אבל אין הרבה אנשים שהשם ״קנאי״ באמת הולם אותם.

ה״קנאי״ המצוי גודר לעצמו תחום מסוים, שבו מתרכזת פעילותו. בתחום זה הוא משקיע את כל המרץ, ובתחום זה הוא פועל על פי המתכונת ה״קנאית״ אינו מוכן לוותר על קוצו של יוד. ופוגע ללא רחם במי שמתנגד לדרכו.

אך במה שחורג מתחום צר זה, בשאר שטחי החיים, הוא יכול להיות בהחלט אדם ״מתגמש״, ש"מוכן לבא לקראת" שניתן להגיע עמו לעמק השוה.

מכירים אנו אנשים כאלה למכביר.

הם לוחמים בהבל פיהם את מלחמת היושר הציבורי, הם מוכנים לשפוך אש וגפרית על כל מיני ״משתמטים״, "שלא משרתים את המדינה של כולנו" אמיתיים ומדומים, אבל אותו אדם אינו מתבייש להודות, או לספר בשמץ של סיפוק, כיצד הצליח ברוב תחכום להשתמט מתשלום מסים "במדינה של כולנו"…

המעשה עם ר' שלום שבדרון – לא נורא הם עוד יחזרו בתשובה…

 

ולא נשכח את השכן, שרוממות הנקיון תמיד בפיו, ואת כל האשפה הוא זורק ־ למגרש הסמוך.

או את רודף השלום, שברוב קנאותו ולהיטותו אחרי השלום הוא מוכן לבלוע כל ״בעל מחלוקת״ הנקרה בדרכו.

או את החומל על בעלי החיים, שבודאי לא יאכל אותם, שהרי זה "רצח", אך אין לו שום בעיה לרצוח ולטרוף כל מי שלא אוחז בשיטות ובדעות שלו…

הוא בעד שלום עם גדולי אוייבינו, אבל בשום אופן לא מוכן לשום פשרה עם בני עמוהמתנחלים או החרדים, ויילחם בהם בכל הכח, ואיתם אין מקום לפשרות!!

אף על ידי הלשנות וע ה' חרמות של גוים נגד המדינה שלו ממנה הוא מקבל משכורת כמרצה באוניברסיטה… והוא עוד מעודד "חרם אקדמי" נגד האוניברסיטה שלו!!

האם התנהגותו של אדם כזה היא הגיונית? מדוע מתנהג כאן כקנאי, ושם כפשרן?

אלא לאמיתו של דבר, גם קנאותו אינה קנאות, אלא אהבת הניצוח… או שנובעת ממידות רעות אחרות.

לפעמים זה להראות עצמו צדיק וישר דרך, לפעמים זה מתוך שנאה לאחר שכעת יוכל לנגחו "מן הדין" ולהיות עם מצפון שקט…

מהי קנאות אמיתית?

אומר המשך חכמה – קנאות היא ביטוי של תכונה נפשית, ולא התנהגות בעלת אופי מסוים. הקנאי אינו מודרך מן הרצון להשיג איזה יעד, הוא לא שואף להגיע לתכלית מוגדרת. אין הוא מסוגל לסבול את העיוות, משום שהוא עיוות, בכל מקום שיהיה, בתחום זה כמו בכל תחום אחר. האמת שהיא נר לרגליו, היא ורק היא מדריכה את צעדיו.

פנחס הוכיח במעשה זמרי, שהוא אכן ראוי לכינוי ״קנאי״ אמיתי. אילו היה הורג את זמרי בלבד, היה אפשר לחשוד בו, שאין מניעיו טהורים. אולי עשה זאת מתוך תחושה של ״עלבון לאומי״. ואולי רצה לתבוע את עלבונם של משה ואהרן, בהם זמרי פגע. אבל הוא לא הסתפק בזה.

הוא עמד ועשה ״פלילות עם קונו״, כדי להציל את כלל ישראל. ״על אלה יהרגו כ״ד אלף מישראל!״ כך הוא טען לפני הקב״ה. ואין זה דבר של מה בכך; הוא סיכן ביודעין את כל חלקו ושכרו בעולם הבא.

לזה מסוגל אך ורק, מי שפועל מתוך מדת הקנאות הטבועה בנפשו. מצד אחד, לקנא לכבוד קונו, להתאכזר כנגד יהודי ולסכן את חייו – על אהבת ה׳;

ומאידך, לעמוד ולהתריס כנגד הקב״ה ־ ובכך להפגין אהבת ישראל ללא גבול.

במבט שטחי, שתי פעולות אלה מהוות ניגוד. ״אהבת ישראל״ מכתיבה לכאורה יחס סלחני לעבריינים, בעוד ״אהבת ה׳״ מחייבת את ההיפך, ענישה ללא רחם למי שעבר על דעת קונו.

אם היה פנחס מסוגל למסור את נפשו על אהבת ה׳ ועל אהבת ישראל כאחד, הוא הוכיח בכך, שמסירות נפש זו באה אך ורק ממקור הטהור ביותר: "הקנאות לאמת הצרופה" ללא שמץ של אינטרס עצמי. (ע״פ משך חכמה)

 

ולכן פנחס זוכה לשלום – כי שלום זה שלימות! אין הוא איש של סתירות, אישיות מורכבת עם סתירות פנימיות, אלא שלימות של קנאות – ללא הנהגות סותרות!

אנשי הסתירות

הסבא מנובהרדוק זצ״ל (״מדרגת האדם״, מאמר נקדת האמת), מדבר הרבה על ענין ״הרגשת הסתירה״.

נזכיר: בימי אחאב הרגה איזבל את כל הנביאים נותר אליהו לבדו ועובדיה להסתיר מאה במערה.

בכל ישראל, נותרו שבעת אלפים ברכיים אשר לא כרעו לבעל. גזר אליהו, ובאו שלש שנות בצרת ורעב. הסכים להתפלל לגשם בתנאי אחד: שכל ישראל יתקבצו בהר הכרמל, ומולו יתיצבו ארבע מאות וחמשים נביאי הבעל ויבנו מזבחם. והוא יבנה מזבחו, ונראה על מזבחו של מי תרד אש מן השמים.

נגש אליהו אל העם ופתח: ״עד מתי אתם פסחים על שתי הסעיפים [שתי המחשבות (רש׳׳י)]. אם ה׳ הוא האלקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו״ (מלכים א יח, כא).

מדוע פתח בהקדמה זו: מדוע לא הציע מיד את מבחן האש.

ואמר הסבא מנובהרדוק: למי שפוסח על שתי הסעיפים, לא יעזור מבחן האש: אז ירדה אש על מזבח ה׳. אז לא יודה על מזבח הבעל. אבל לא יזיק לעבד את שניהם…

חייבים היו לעורר בהם בתחלה את ״הרגשת הסתירה״. את ההבנה וההכרה שעבודת ה׳ ועבודת הבעל אינם הולכים כאחד, רק אז יועיל המבחן!

בואו נראה לעומתו את זמרי בן סלוא – איש של סתירות

כותב החתם סופר (בריש פרשת פינחס ובכעי"ז בסנהדרין ק"ט ב' ד"ה שבטים), שצ"ל שבאמת זמרי שהיה מזקני ישראל וראה את הפירצה הגדולה שבבנות מדין והנפילה האיומה שבעקבותיה שחטאו עמהם ואף עבדו ע"ז, על כן ביקש לתקן תקנה לטובת ישראל, להצילם מכל דבר רע, וזאת ללמד את ישראל להביא את בנות מדין לתוככי מחנה ישראל, שבאופן זה שוב לא יכשלו בע"ז.

כאשר זמרי קם לעשות מעשה זה ללמד את בני ישראל את התיקון גדול, הגם שיש בזה תועלת גדולה, בכל זאת חשב בדעתו שלא להכשל באיסור גויה, ועל כן ביקש ליקח את המדינית ולגיירה ורק לאחר מכן לקחתה לאשה.

אלא שהלכה היא שאין מקבלים גרים בזמן שישראל בטובה, למעט בנות מלכים שאותן ניתן לגייר בכל עת, כדאיתא ביבמות ע"ו א', "מידי טעמא הוא אלא לשולחן מלכים, הא לא צריכה ליה", והיינו שבנות מלכים שמתגיירות, ודאי שלא עשו זאת בשביל הטובה שיש לישראל, שהרי כבנות מלכים יש להם את כל הטובה, ועל כן בהכרח שכוונתן לשם שמים, ומשום כך הוצרך זמרי ליקח רק בת מלכים.

וזו הסיבה כשנודע לו שכזבי בת בלק מבקשת להכשיל את משה, ניסה לשכנעה שהוא גדול ממנו, ועל כן יוכל לקחתה ולגיירה ומחמת כן להראות לכל ישראל דרך כיצד לנהוג בלא להכשל באיסורי ע"ז.

אלא שטענה אחת יכולה להיות על גירותה של כזבי, מניין לו לזמרי שאכן כוונתה לגירות ולא לעצם הכשלתו בה?

על כך פנה זמרי למשה כשתופס בבלורית כזבי ושאל, 'זו מותרת או אסורה', וכשהשיב לו משה שאסורה, היות ואין גירותה לשם שמים, השיב זמרי למשה, 'ואותה שלקחת מדינית היא', מי העיד לך שכוונת ציפורה אכן היה לשם שמים, וכפי שאתה לקחת את צפורה ולא חששת למה שמסתתר בחדרי ליבה, כך גם אני יכול ליקח את כזבי!

באותה שעה ראה פינחס מעשה ונזכר הלכה ונטל את הרומח להרוג את זמרי עם כזבי.

טעם קימתו עליהם להורגם, לא היה מחמת ע"ז, שהרי הביאה למחנה ישראל ולא היה בה מכשול של ע"ז, ואף גיורה יכול להיות אמת שבת מלכים היא, אלא שטען שכל גירותה אינה לשם שמים אלא לשם הכשלת זמרי בבת מדין, על כן, השבטים שחשבו שזמרי במעשהו ימצא להם תקנה, כעסו על פינחס שהרס את הכל, והחלו לבזותו שאבי אמו פיטם עגלים לע"ז, והוא עצמו בן לגיורת, ואולי כל גירותה של אמו אינה גירות אמת!?

ויתרה מזו, עצם זה שנולד בן צדיק כמותו מנישואי אביו עם אמו, ראיה שגיורתה היה כדת וכדין, ואם כן גם גירותה של כזבי יתכן והיא כדת וכדין, והכיצד הוא זה שהולך בטענות כאלו והורג נשיא מישראל?

על כך משיב הקב"ה, אמנם לזמרי היו תשובות ותירוצים ומהלכים רבים, אך הבסיס של כולם הוא שכזבי מבקשת להתגייר, וזהו דבר שאין לו כל שחר ובסיס, שהרי הפסוק מעיד [במדבר פרק כה יז]

צָר֖וֹר אֶת־הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם: (יח) כִּ֣י צֹרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וְעַל־דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת־נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּעֽוֹר:

הרי שבני מדין הפקירו בנותיהן כדי להחטיא את ישראל, וכיצד יתכן שבת המלך תלך בשליחות אביה ותבקש להתגייר מתוך אמונה בה'?

אין זאת אלא שנשלחה במטרה להכשיל את ישראל, ואם כן צדקו מחשבות לב פינחס שאין כאן כל גירות, וזמרי הוא בכלל הבא על ארמית שקנאים פוגעים בו, ובזכות שפינחס השיב את חמתו של ה', ה' נתן לו את בריתו שלום.

וזמרי – מנהיג שבט בישראל – לא הבין זאת?

אלא הוא שאמרנו – הוא לא הרגיש בסתירה – לשם שמים? להרחיקם מעבודה זרה? אולי זו רק תאווה??

זמרי היה איש של סתירות, ופנחס איש של שלימות!

ומה באמת היה חסר לזמרי?

זמרי עשה מעשה שמעבר להתרסה שבו – יש בו אלמנט נוסף – ומיד נראה – בלתי נפרד – עזות. חוסר בושה!

לעשות כמעשה הזה לעיני כל?

היה פעם רב שקידש זוג דתילונים, ולאחר החופה עמדו הללו והתנשקו ללא כל בושה, כשראו שזה לצנינים בעיני הרב, אמר לו – אבל היא כעת כבר אשתי! אמת, אמר לו הרב, אך התורה מסתיימת ב"לעיני כל ישראל"…

 

[מכאן – והגדת על חג השבועות] ״ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו״ (שמות כ, יז).

ובארו בגמרא (נדרים כ ע״א) ״יראתו על פניכם״ זו בושה, ״לבלתי תחטאו״, מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא. שכל אדם המתביש לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

פרש הר"ן: שהרי נתן טעם למעמד הר סיני לבעבור תהיה יראתו על פניכם.

וכשמתבוננים בענין, שאין נכבד מענין זה, עד שהעמידו עליו את הכל: ״עז פנים לגיהנם, ובשת פנים לגן עדן״ (אבות פ״ה מ״כ)!

והענין צריך באור בכפלים: מה חשיבות הבושה, ומדוע מעמד הר סיני הביא לה.

המתדיינים והרבנית

ידוע הספור על שני המתדינים שבאו לפני הרב. שטח הראשון את תביעתו, והרב השתכנע: ״אתה צודק״. מה צודק, הזדעק הנתבע, ודחה את הטענות. ״אתה צודק״. השתכנע הרב. התערבה הרבנית: ״כיצד יתכן ששניהם צודקים?!״ שקל הרב, והפטיר: ״גם את צודקת״…

ואנו, כולנו, האיננו כאלו?

חיבים ללמד תורה? ודאי: ״והגית בו יומם ולילה״ (יהושע א, ח),

ותלמוד תורה כנגד כולם (פאה פ״א מ״א). ומותר להתבטל? ודאי שלא: כשם שתלמוד תורה כנגד כלם, כך עוון בטולה כנגד כלם (ספרי, עקב)! נו?! אה, אתה צודק…

מה חסרה? ״הרגשת הסתירה״! אנו יודעים דבר מה ועושים הפוך!!

זהו ששנינו (אסתר רבה ג, ח): ״יתיב ומשתעי כל יומא, ולא לאי״, יושב ומפטפט כל היום, ואינו מתעייף, קאים לצלאה והוא לאי״, וקם להתפלל והוא עייף. ״יתיב ומשתעי כל יומא ולא לאי״, יושב ומפטפט כל היום ואינו מתעייף, ״יתיב למתנא ולאי״, יושב ללמד ועייף. איי. תורה מתשת כחו של אדם, ולא רק לאחר הלמוד!… ״משקבל עליו על תורה תשש כחו״ (רש״י בבא מציעא פד ע״א)… איפה הרגשת הסתירה!

עומד אדם להתפלל, ופותח ב״ה׳, שפתי תפתח״. בלעדיך, בלי עזרתך, אני כאלם. ועד עכשו מי פתח את פיך, הלא המלים זרמו כאשד, נייעס מיט אלטעס, שטותים והבלים, שנינה ולצנות, כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק!

אבל, באמת: ״קאים לצלאה והוא לאי״ – אם ה׳ לא יפתח שפתיו הוא ירדם בתפלה. ועינינו הרואות שלאחר שה׳ פותח שפתינו אנו נרדמים בתפלה, ממש כאנשי דורו של אליהו: ״אפשר לקיים שניהם״! אז איפה הרגשת הסתירה!

אמר לי יהודי: ידוע ש״שבת״ נוטריקון ״שינה בשבת תענוג״. ויש אומרים, שחלילה וחס: שבת יעשה כלו תורה (תנא דבי אליהו רבה, א),

אלא הוא נוטריקון: ״שינון בשבת תענוג״. ואני אומר שאלו ואלו דברי אליקים חיים, ואפשר לקים שניהם. אני פותח ספר, ונרדם עליו…

בא אלי יהודי, נסער כלו: לאיזה שפל הגיעו אנשים, והם עוד מניחים טלית ותפלין, שיינע אידן!

מה קרה? הוא חפש פרנסה, ומצא. ברוך השם, החותן עזר, לוה קצת, ופתח חנות. נו, שיהיה בשעה טובה, הצלחה רבה. אמן, אז תראו איזו צרות עין, החנות הסמוכה תבעה אותו לדין תורה על הסגת גבול, מדוע פתח מכולת ליד מכולת. איפה הבטחון, האם אינו יודע שאין האדם נוגע במוכן לחברו כמלא נימה, ומה שנגזר עליו יהיה לו בכל מקרה?!

איזה עוורון! אם אתה כזה בעל בטחון, תפתח חנות פרחים!

 

מקור הבושה – הרגשת הסתירה

והשריש הסבא מקלם זצ״ל, שמקור הבושה הוא בהרגשת הסתירה.

נתאר לעצמנו, אדם חשוב יושב ב״מזרח״ לנוכח המון עם, ולפתע יקום ויסיר מגבעתו, יפשט חצי פראק בעוד החצי השני תולה על כתפו, יפשיל את שרוול חלצתו :קבל עם ועדה – ודאי לא יעשה זאת, מפני הבושה.

אבל אם יבקש להניח תפלין, הרי יעשה כן בלא שמץ בושה!

ומדוע? כי רגש הבושה עקרו הרגשת הסתירה בין הכרתו למעשיו.

אם הכרתו אומרת שיש לשמור על הכבוד ומעשיו יורו ההפך, יתביש.

אבל אם יבקש להניח תפלין תורה לו הכרתו להפשיל את השרוול, ואין כאן מקום לבושה.

והנה, הכול יודעים כיצד יש לנהוג, שיש לקיים תורה ומצוות. וכמו שאמרו (שבת לא ע״ב): יודעים רשעים שדרכם למיתה, והם מלאים חרטות (נדרים ט ע״ב) ולבם מכה אותם תדיר (משלי יד, יד ובמלבי״ם). אלא שחסרים הם הרגשת הסתירה. צריכים לנהוג כך, והם נוהגים אחרת, ובכן מה.

הח"ח שולח בחור מהישיבה

הח"ח שלח מהישיבה בחור שהתחצף לאם הבית, וכששאלוהו מדוע- אולי היה חוזר בתשובה? השיב – הוא לא יחזור בתשובה. שאלוהו מהיכן הרב יודע כן? אמר להם זו משנה מפורשת באבות – עז פנים לגיהנם – מדוע לא אמר עז פנים – יעשה תשובה? משום שמי שעז פנים לא יעשה תשובה! בשביל תשובה צריך קצת בושה!

הגוי הקבצן

מסופר שגוי אחד עבד עבודת יומו בפרך, והרויח כמה פרוטות להוציאם בבית המרזח כדי לשכח את עמלו ויגיעו. עבר ליד בית הכנסת ולא האמין למראה עיניו: שכנו הגוי יוצא מבית הכנסת זחוח ומאשר.

״מה מעשיך בבית הכנסת״, שאלו.

אמר לו: ״היהודים בעלי צדקה, והם מפרנסים עניי נכרים עם ענייהם מפני דרכי שלום (גטין סא ע״א). ובכמה סבובים במנחה וערבית מרויח אני כפלים ממה שהרוחתי בעבודת השדה!״

שמע הגוי, והחליט לנסות. למחרת סבב בבית הכנסת, והפרוטות זרמו. אך שם לב, שליהודים נותנים יותר. הטה אוזן ושמעם ממלמלים: ״צדקה, צדקה״.

תרגל כל הלילה, ולמחרת אכן קבל כפלים. אבל שם לב שלפלוני נותנים כפל כפלים. ניגש אליו וחקר לסודו. ענהו: ״גר צדק אני, וישראל מקרבים את הגרים!״

כך?! למחרת סבב ומלמל: ״תנו נדבה לגר צדק״, וישראל נתבעים ונותנים. גדש כפיו במטבעות. אבל מה, שם לב שבצד יושב יהודי נכבד, מעיין בספר, ומפעם לפעם קם ומסתובב ולו, נותנים שטרות, לא מטבעות!

לא התעצל, לא הבישן למד. נגש וישאל לענינו. גילה לו: ״נכד הבעל שם טוב הקדוש אני, ויהודים תומכים בצאצאי הצדיקים!״

כך?! למחרת סובב וחנן קולו: ״יהודים, תנו נדבה לגר צדק, נכד הבעל שם טוב הקדוש״.״ מה חסר? הרגשת הסתירה!

ניתן לראות זאת אצל הבאבות

אנשים שמתדמים להיות צדיקים – עסוקים יומם ולילה באיסוף כספים אין סופי ורדיפה להוטה אחר הממון. הפציינט יושב אצלו כפי סכום המזומנים שהוא מביא עמו. יש כאלה שכלל לא זוכים ליחס – הגיעו בלי כסף… היכן הרגשת הסתירה שענייני העוה"ז צרות הן לעוה"ב, והאוהב את התאוות והעוה"ז לעולם לא תכנס בלבו אהבת ה', וכו' וכו' [רק שהם משכנעים את עצמם שזה בשביל הגמ"ח שהוא מחזיק או איזשהו כולל שעליו הוא מתפרנס בכלל לא רע…

 

חורבן ירושלים – חוסר בושה

״לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא היה להם בשת פנים זה מזה״ (שבת קיט ע״ב). כשמאבדים את הרגשת הסתירה אין עוד תקנה.

סופר המעשה עם הרב הראשי שישב עם אשתו בין הגברים, קרא עתון חילוני ביום שבת, וישב חמש שעות וצפה בקוסם – יחזור לתלמודו נאמר רק כשיש לך לאן לחזור…

המעשה עם הרב מהשרון והבחור שהיה אומר קדיש בקביעות והירושה והרב שטיינמן 'קוראים לך תורה'??

״וימרו על ים, בים סוף״ (תהלים קו. ז). ״ועבר בים צרה״ ןזכריה י, יא), מלמד שפסל מיכה עבר עמם בים (סנהדוין קג ע״ב). להצביע על השכינה, ולומר ״זה אלי ואנוהו״ (שמות טו, ב), ולחבק את הפסל ביד השנייה.

דוד לא חש עד שעוררוהו

לפעמים הקב"ה מביא על האדם חטא גדול, כדי ש"ירגיש את הסתירה", וישוב מחטאו הקטן יותר.

כך היה אצל דוד. נתן מספר לו משל, והוא אומר מיד חטאתי.

מדוע? מבאר הרב דסלר שלדוד היה חטא בדקות שלא חש בו – ביקש שיאמרו אלקי דוד. משהו דק של גאוה. הראה לו הקב"ה שאין הוא מושלם, וחש ב'הרגשת הסתירה', ושב גם מחטא הגאוה.

ובתחילה אף בחטא בת שבע לא חש בסתירה – כפי שמבאר המלב"ים שהכל בסוף יצא טוב, אוריה נהרג, בת שבע מותרת, והכל הסתדר. היה צריך כאן תוכחה כדי שיחוש בסתירה!

שאול מתבייש מחטאו

ובזה נבין ענין מאמרם ז״ל (ברכות יב ע״ב) ״כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו״ ומביאים ראיה משאול. כשהעלה את שאול באוב התבייש לומר לו ששאל באורים ותומים, מפני שהרג את נב עיר הכהנים.

ספר שמואל א פרק כח

(ו) וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּ ה' וְלֹא עָנָהוּ ה' גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם:

(ז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר:

(יא) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ וַיֹּאמֶר אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי: (יב) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל: (יג) וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי כִּי מָה רָאִית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ:

(יד) וַיֹּאמֶר לָהּ מַה תָּאֳרוֹ וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ: (טו) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה: (טז) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי וַ ה' סָר מֵעָלֶיךָ וַיְהִי עָרֶךָ:

כי אדם כזה, שהנהו בעליון המדרגה, נאצל בטוהר מדת הבושה אשר למעלה ממושגנו, להיות מתבייש בחטא, אדם כזה הנהו ודאי עמי במחיצתי, מעל כל חטא, וכל עוונותיו ודאי מחולין, בושה כזאת היא מהדרגת הכי גבוהות בתשובה. אם עז פנים לגיהנם – אז ודאי שבושת פנים לגן עדן!

עם אייפון – מתפלל שמונה עשרה, כשעל זה אמרו כל גדו"י שאין לו חלק לעוה"ב??

סיפור מדהים שסיפר הרב ואזנר היה זה לפני שנים בודדות בשבת שובה השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים המכונה בשם זה, עקב ההוראה הברורה בה לשוב בתשובה ולשפר את המעשים טרם חתימת פסק הדין לשנה הבאה. מרן הרב שמואל הלוי וואזנר זצ״ל, רבן של כל ישראל, עלה בגילו המופלג לדרוש בבית מדרשו לפני עשרות חסידיו את דרשת ההתעוררות שבין תפילת שחרית למוסף של שבת, ופתח הוא בסיפור מופלא שאירע עמו: ״שמעו נא רבותיי״, פתח ואמר, ״היה זה לפני כמה שנים. לבית הדין שברשותי הגיעה אשה הרה, כששאלה חמורה וקשה בפיה. נמצאת היא בשלבים מתקדמים של ההריון, וכעת הרופאים מודיעים לה אחר בדיקות יסודיות, כי ההריון אינו תקין והיא נמצא בסיכון, כך שרק אחד ישרוד את הלידה הזו – או היא – האמא או התינוק. על כן, הרופאים מציעים להפיל את העובר כעת טרם הלידה ואל לה להיכנס למצב סכנה, וכעת באה היא בבכי ובפחד לשאול את פי, האם עליה לציית לרופאים ולהמית את בנה העובר או לא. התעניינתי היטיב בכל התיק הרפואי שלה, ואחר בדיקה מעמיקה בכל כתבי וספרי ההלכה, הכרעתי אחר עמל רב כי אכן חובה עליה להפיל את התינוק וכי חייה קודמים לחיי העובר. אומנם,במקרים רבים שכאלה אומנם הורתי לערוך לידה רגילה והכל יהא בסדר, אך במקרה מיוחד זה, כל ההיבטים ההלכתיים הורו כי חובה עליה להפיל את העובר כעת.

האשה קיבלה את הוראתי ואכן הפילה את עוברה והמשיכה לחיות כרגיל. והגה, באותו לילה, כשעליתי על מיטתי, אני רואה בחלומי את אותו עובר בא אליי בחלום ואומר לי: ״רבי שמואל הלוי וואזנר- אני תובע אותך לבית דין של מעלה, על כך שהורת אמש להפיל אותי במעי אמי. דע לך, כי אף אם היתה נערכת לידה רגילה, הייתי שורד ומצליח לחיות כרגיל. אתה האחראי למותי, ועל כן אני מזמין אותך לבית דין של מעלה לדין תורה על הכרעתך״.

המשיך הרב וואזנר כשהוא מרתק את קהל חסידיו וסיפר: ״לא נבהלתי באותו רגע ולא חששתי, פניתי בחלומי בחזרה אל העובר ואמרתי לו: ״דע לך, כי אינני נבהל מדבריך, שכן הכרעת התורה ניתנה לחכמי וגדולי הדור להכריע, וכי כל מה שהם יאמרו ויפסקו כאן למטה, בעולם המעשה – כך גם התקבל ונפסק בעולם העליון למעלה. לכן, אחר שחקרתי רבות בכל ספרי ההלכה, ראיתי לנכון בצורה מפורשת כי יש להפסיק את ההריון. על כן, לך תאמר לבית דין של מעלה שכך פסקתי ואין לערער על כך״. כך פניתי לעובר ואז תם לו החלום. ומאז ועד היום, ב״ה לא קיבלתי זימון מיוחד לשמיים, שכן כך כבר הורתה התורה: ״ועשית ככל אשר יורוך״ – הבורא בעצמו מבקש מכל באי עולם לציית לגדולי הדור וחכמיו, שפיהם כפיו״.

ואז עצר הרב וואזנר זע׳׳ל את דבריו ואמר: ״ובטח תשאלו, מה זה קשור לשבת 'שובה' המורה על פשפוש המעשים, ומה לי לספר סיפורים על עצמי, דבר שאינו אופייני לי?!… אומר לכם דבר אחד ואיתו אסיים את דבריי לשבת זו – דעו לכם, כי בתקופה האחרונה שמעתי על התפשטות כוחות הטומאה והניאוף המסתובבת בכל המכשירים החדשים המכונים בשם ׳אייפון׳. ודעו לכם, כי רבים מחכמי ישראל ואף אני פסקנו פה אחד, כי אדם המחזיק מכשיר זה ולא מסלקו -״אין לו חלק לעולם הבא״. ובטח, רבים הם החושבים כי דברים אלו נאמרו בהגזמה, על כן, באתי בימים אלו, ימי הדין שלפני יום הכיפורים, לומר לכם את הסיפור הזה, כדי להבהיר כי מה שפסקו כאן החכמים וגדולי הדור ש׳אין חלק לעולם הבא/ הוא פסק שלנו פה, והסכמה של בית דין של מעלה ולא גוזמא כלל. על כן, הצילו את נפשכם וכל עוד רוח אלוקים בכם, סלקו את הטומאה הנוראה הזו מביתכם, בי הדבר הגורם להרחקת השכינה מכל מעשיכם״, סיים הרב וירד מהבימה.

וכך הורו פה אחד מרן הרב עובדיה יוסף זצ״ל, הרב אליישיב זצ״ל, ועוד עשרות רבנים וגדולי הדור, בין שנפטרו, ולהבדיל רבים שעדיין חיים. (הרב ליאור גלזר שליט״א)

 

לסיכום – זהו שבחו של פנחס – שלא היה איש של סתירות, וקינא בכל מצב, הן לחילול ה', והן לכבוד בני ישראל. זה לא הקנאי המצוי, שיודע היכן לקנא והיכן "להתגמש".

לעומתו – זה היה מצבו הנורא של זמרי – איש של סתירות – מקנא לכבוד ה' ולעבודת פעור, ומביא את כזבי לכאן כדי לגיירה ולהציל מע"ז, אך הדברים מבטאים סתירה פנימית של תאוה ורצון להתבהמות.

והם עצמם מעשים חסרי בושה, לעיני כל ישראל – ולא מרגיש בסתירה – כי הרגשת הסתירה מקורה בבושה, ומי שאינו מרגיש בסתירה ודאי לא מתבייש, ועז פנים לגיהנם! ולכן פנחס רוצח את זמרי, שאין סיכוי להחזירו בתשובה!

פרשת פנחס

גדולים לפי הדור, ונשמות לפי הדור

[והגדת, עם תוספות]פני חמה ופני לבנה 

"ויאמר ה׳ אל משה, קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו״. פרש רש״י: תן לו מתורגמן, שידרוש בחייך. שלא יאמרו עליו: לא היה לו להרים ראש בימי משה.

״ונתתה מהודך עליו״, זה קרון עור פניו.

״מהודך״ ולא כל הודף, נמצאנו למדים שפני משה כחמה, פני יהושע כלבנה.

״למען ישמעו כל עדת בני ישראל״, פרש רש״י: שיהיו נוהגים בו כבוד ויראה כדרך שנוהגים בך.

נו, וזה עזר?

הבה נראה –

ששנינו (בבא בתרא עה ע״א): ״ונתתה מהודך עליו״, ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. פירש רשב״ם: שבזמן מועט נתמעט הכבוד כל כך, שהרי יהושע היה נביא ומלך כמשה, ולא יכול היה להגיע לכבודו.

ובאמת, מה הבושה והכלימה?

אלא שאמרו (סנהדרין יא ע״א): פעם אחת היו מסובין בעלית בית גוריה ביריחו, ונתנה עליהם בת קול מן השמים: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו, אלא שאין דורו ראוי לכך. נתנו חכמים עיניהם בהלל הזקן.

ושנינו (סוכה כח ע״א, ב״ב קלד ע״א): שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלושים מהם ראויים שתשרה שכינה עליהם כמשה רבינו, אלא שאין דורם ראוי לכך (אבות דרבי נתן יד, א). הרי שהדור מגביל מעלת מנהיגו, כמו שאמרו (ערכין יז ע״א) שהפרנס לפי הדור.

וזהו שאמרו הזקנים שבדור. שפני משה כפני חמה, לפי שהיה מנהיג דור דעה.

ואלו פני יהושע כפני לבנה, שנתמעט הכבוד בזמן קצר כל כך, משום שאין הדור ראוי שמנהיגו תשרה עליו שכינה כמשה רבינו. הואיל וכך אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה.

ואני שואל: מישהו מבין?!

הלא המימרה סותרת עצמה כביכול מניה וביה!

היא פותחת בדברי הכתוב: ״ונתתה מהודך עליו״, ולא כל הודך. הרי שמתחלה תכף ומיד היו פני יהושע כפני לבנה. לא משום ירידת הדור, אלא להורות על היחס שבין משה ובינו ליהושע בן נון, שהיה כיחס שבין השמש לירח, שאין לו אור עצמי, אלא מה שמקבל מהשמש (רבנו בחיי, במדבר כז, כ. שמות יז, ה). כך שיקף יהושע את הנהגת משה רבינו, עד שאמרו (רש״י דברים לא, כט) ״שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, כל זמן שיהושע חי היה נראה למשה כאלו הוא חי״! ואם כן, מה הצטערו על דורם, ואמרו: אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה.

הלא האומרים כן היו ״זקנים שבאותו הדור״, פרש רשב״ם: שראו את משה ויהושע. ואם כן, הלא היו במעמד שהיה ״לפני כל העדה״, וראו שתכף ומיד קרנו פני יהושע כפני לבנה, ומה יש לקונן ״שבזמן מועט נתמעט הכבוד כל כך״?! הרי כלל לא התמעט, אלא מלכתחלה כך נקבע! מה להם להאשים עצמם, להתבקש ולהכלם?!

אילו היו אומרים שמשה רבינו בבחינתו ויהושע בבחינתו, שזה ענינו כחמה וזה ענינו כלבנה, אם כן הוי שקולים הם: ״שני המאורות הגדולים״. כשם שמשה רבינו ובחינתו ואהרון ובחינתו, ״יש מקומות שמקדים אהרון למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרון, לומד לך ששקולים כאחד״ (רש״י שמות ו, כי).

וכשם שבפטירת אהרון הכהן יצג משה רבינו גם את הנהגתו (תענית ט ע״א), כך בפטירת משה רבינו יצג יהושע גם את הנהגתו, ו״כאשר הייתי עם משה אהיה עמך״ (יהושע א, ה. ג, ז), עד שנסתלקה ממנו הבחירה כפי שנסתלקה ממשה רבינו עליו השלום (״משך חכמה״, הקדמת ספר שמות)!

 

והתשובה, לצערנו, כה מוכרת!

ונקדים לה מעשה:

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כג עמוד א

אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא? יומא חד הוה אזל באורחא, חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא, אמר ליה: האי, עד כמה שנין טעין? – אמר ליה: עד שבעין שנין. – אמר ליה: פשיטא לך דחיית שבעין שנין? – אמר ליה: האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי – שתלי נמי לבראי. יתיב, קא כריך ריפתא, אתא ליה שינתא, נים. אהדרא ליה משוניתא, איכסי מעינא, ונים שבעין שנין. כי קם חזייה לההוא גברא דהוא קא מלקט מינייהו. אמר ליה: את הוא דשתלתיה? – אמר ליה: בר בריה אנא. אמר ליה: שמע מינה דניימי שבעין שנין. חזא לחמריה דאתיילידא ליה רמכי רמכי. אזל לביתיה, אמר להו: בריה דחוני המעגל מי קיים? – אמרו ליה: בריה ליתא, בר בריה איתא. אמר להו: אנא חוני המעגל. לא הימנוהו. אזל לבית המדרש, שמעינהו לרבנן דקאמרי: נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל, דכי הוי עייל לבית מדרשא, כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו. אמר להו: אנא ניהו, ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה, חלש דעתיה, בעי רחמי ומית. אמר רבא, היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא.

שואל הגאון רבי חיים שמואלביץ׳ זצ״ל: ומדוע, הלא גדול הדור היה. מדוע לא העריצוהו עם ״מוזרותו״ בעיניהם?

אמרו חז"ל על הכתוב: ״דור הלך ודור בא״ (קהלת א, ד), יהיה בעיניך דור שבא, כדור שהלך.

שלא תאמר: אלו היה רבי עקיבא קיים הייתי קורא לפניו, אלו היו רבי זירא ורבי יוחנן קיימים הייתי שונה לפניהם. אלא דור שבימיך, וחכם שבימיך, כדור שהלך וכחכמים הראשונים שהיו לפניך (קהלת רבה א, ח).

ולא זו בלבד שיפתח בדורו כשמואל בדורו (ראש השנה כה ע״ב) ואין לך אלא שופט שבימיך (רש״י דברים יז, ט), אלא שאמרו (בקהלת רבה שם): ״ויהוידע הנגיד לאהרן״ (דברי הימים א יב, כח), וכי יהוידע היה נגיד לאהרן? אלא, אילו היה אהרן קיים בדורו של יהוידע, יהוידע היה גדול ממנו בשעתו!

דהיינו שה' התאים את יהוידע לדור, כמו שהותאם אהרון לדורו!

 

ההסבר הוא, שכל דור נצרך למנהיג המותאם עבורו. וגדולי הדור ההוא, לא יתקבלו בדור אחר. כך הוא לפי האמת, אבל האנשים מחפשים תרוצים!

טבע הוא באדם, מוכר כל כך וידוע כל כך!

אח, אלו היה לנו היום גדול הדור כסטייפלר, ראש ישיבה כרבי שמואל רויזובסקי, משגיח כרב דסלר!

ובכן, נער הייתי וגם זקנתי. ומה אמרו בזמנם? אח, אלו היה לנו היום גדול כ״חפץ חיים״ או רבי חיים עוזר, אלו היה לנו ראש ישיבה כרבי שמעון שקאפ או רבי ברוך בער, אלו היה לנו משגיח כרבי ירוחם ממיר, כי אז –

ובכן, גם בדורם הייתי, ואני זוכר מה אמרו! אלו היה לנו גדול כרבי יצחק אלחנן, ואלו היה רבי חיים מבריסק חי, אלו היו לנו הסבא מקלם והסבא מנובהרדוק, כי אז…

איי, ואני גם יודע מה יאמרו בעוד כמה שנים…

ומוכנים לומר שאוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה, שאנו אשמים בכך שאין לנו גדולים בהנהגה בתורה וביראה, ובלבד שיהיה לנו תרוץ שלא לשמע ולציית ולקבל הנהגתם!

 

במדבר פרק לא פסוק ב: נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ:

מבאר הר"ש מאוסטרופולי הגמ' בר"ה כה: אומרת ששקל הקב"ה שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם. לומר לך יפתח בדורו כשמואל בדורו, גדעון כמשה, שמשון כאהרון בדורו.

ביארו המקובלים שהם אותה הנשמה, שנשמת גדעון הייתה ניצוץ מנשמת משה. ולכן מצינו שלימד סנוגריא על ישראל וע"ז א"ל המלאך לך בכוחך זה שלימדת סנגוריא על בני והושעת את ישראל מיד מדין. כמשה שכל ימיו סינגר על ישראל.

שמשון היה ניצוץ של אהרון ולכן היה נזיר ולא מטמא למתים. וכן יפתח ושמואל ניצוצם אחד.

לפי זה נבין את שדקדק הכתוב 'אחר תאסף אל עמיך' שרמז בזה לנקמה שינקום לאחר שיאסף אל עמיו, וכוונתו למשה כשיבוא בגדעון וינקם ממדין, אולם עתה לא נצטוה לנקום, שהרי הוא מחויב בהכרת הטוב, ולכן שלח את פנחס. נמצא איפוא שה' לא שלח את משה כעת מצד הכרת הטוב, ורק כשישוב ויתגלגל בגדעון!

רש"י מביא שתי דעות מה היה מצבו של נח לו היה בדור של אברהם. אחד אומר דוקא בדורותיו היה צדיק, אך אם היה בדור של אברהם לא היה נחשב למאומה. אחד סובר שאם בדורו שהיו רשעים היה צדיק עאכו"כ שאם היה בדור אברהם היה צדיק יותר.

למדנו המהר"ל שאין מחלקת כלל בחז"ל, ועאכו"כ בדברי אגדה. מהי האמת אם כן?

 התשובה פשוטה. שתי הדעות אמת. לדעה הראשונה אם היינו נוטלים את נח ומעמידים אותו מול צדקות אברהם בדורו של אברהם לא היה נחשב הוא למאומה. ביחס לדורו בלבד היה צדיק.

הדעה השניה אינה חולקת, רק סוברת שאם נח היה נולד בדורו של אברהם ללא כל ספק היה מתעלה יותר, שאין רשעים מפריעים להתעלותו, ואז עאכו"כ שהיה נחשב לצדיק.

על פי זה נבין [לק"ט שם עמ' לד] את מאמר חז"ל זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום. [חגיגה טו]. לכאורה כיצד יקבל הצדיק חלק שלא עמל בו? וכן להיפך מה הצדק שהרשע יקבל עבירות אותן לא עשה?

הביאר הוא שהסביבה משפיעה. אם הצדיק נותר צדיק על אף ההשפעה השלילית של הרשע הדבר דרש ממנו מאמץ גדול, ופעמים אף שהושפע לרעה מן הרשע, לכן נותן הדין שיטול הרשע חלק רשעת הצדיק.

וכן להיפך, אם הצדיק עושה מצוות הוא משפיע גם בצרפת שיהודי לא יתבולל, לכן נותן הדין שהצדיק יטול את חלק המצוות של הרשע שמכוחו של הצדיק קיים אותן.

הצדיק גם מקבל שכר גדול יותר היות והיה צריך להשקיע מאמץ רב יותר, היות והמבול שהרשע מפיץ סביבו מקשה עליו את עבודת ה'.

ולפי מה שהבננו לעיל – גם הגדול שבדור – הותאם לדור! לא בטוח שאברהם היה מתאים לדור של נח, ושנח היה מתאים לדור של אברהם!

 

זה חיזוק גדול לנו. אנו חיים בדור של ערוצים, כבלים, אינטרנט, וידאו, טיוי, כל הסחי והמאוס ישירות אליך הבייתה. ואף אם האדם יוצא לרחוב הרחוב מלא זהמה ופריצות. כיצד ניתן לעבוד את ה' בכזה מצב?

התשובה לכך בשאלתו של מהרח"ו את האריז"ל כיצד ניתן לתקן בדורנו דור שפל את מה שהנשמות שהיו כבר בדורו של רשב"י, או הנביאים, או מרע"ה לא הצליחו לתקן? [יש לציין שזאת הוא שאל בתקופה בה אנשים עוד היו הולכים לבושים ברחוב, בדורנו השאלה תתעצם שבעתיים!]

השיבו האריז"ל דע לך שכיון שזהמה גדולה ירדה לעולם, כל מעשה קטן של האדם בדור הזה משפיע רבות פי כמה וכמה ממעשה גדול בדורות הקדומים. היום כל מאמץ, כל עצימת עין מאיסור, כל התגברות קטנה לעבודת ה' משפיעה תיקון עצום! כל התגברות לתפילה, לשיעור, לקיום מצוות נחשבת לדבר עילאי שבכוחו לתקן מה שבדורות הקודמים היו צריכים להשקיע רבות על מנת לתקן.

זהו נח. אמנם אם היה בדורו של אברהם לא היה נחשב למאומה, אך המאמצים הכבירים שעשה להתגבר על זהמת אנשי דורו היא שהביאה אותו לדרגת צדיק תמים, בוחנים את האדם ביחס למפריעים ולדור!

ונסיים במעשה שמספרים על ר' נפתלי מרופשיץ ששאל אצל אדה"ר ראינו שהקב"ה הראה לו דור דור וחכמיו, מילא את החכמים יש להראות לו, אך מה טעם להראותו את אנשי השוק, שאר הדור? והשיב, אם אדה"ר היה רואה אותי, נפתלי, היה אומר, נו עוד מנהיג… זה ראוי זה? אלא כשראה את הדור נחה דעתו. אם כך נראה הדור, ראוי נפתלי להנהיגו…

הרב בארץ ומצודתו פרושה בב"ד של מעלה

המהרש"ם חלה בטיפוס ר"ל, ובימי חוליו חלם שעומד הוא לדין בבי"ד של מעלה, ובדינו מיימינים ומשמאילים, ויצא חייב, ונידון למיתה.

מסרו אותו לשליח ויעף עמו באויר ובתוך כך בא שליח שני וצעק שיחזירו אותו לבית המשפט. החזירו השליח ועמדו בבית הדין.

שם בבית הדין עמד הרב הצדיק ר' יצחק אייזיק מזדיטשוב, שהמהרש"ם לא הכירו כלל.

שאל ר' יצחק איזיק מדוע חייבו אברך זה בדין? הלא הוא מתמיד גדול בתורה, יום ולילה לא ישבות.

השיב לו אחד מהמשמאילים: אפח פעם אחת ברוח פי ואאפח את כל התורה שלמד.

ענהו הרב בכעס- האם גם בזמננו זה תביטו על מי שיושב ולומד היאך הוא לומד? ברצונכם שילמדו גם בזמן הזה באורך הגלות בכל הכוונות לשמה? חזרו בית הדין ודנוהו לחיים. שאל המהרש"ם מי הוא זה שלימד זכות עלי? והשיבוהו זהו הצדיק ר' יצחק אייזיק.

המהרש"ם הקיץ מחלומו ותפעם רוחו, אך לא סיפר את דבר החלום לאדם. חוליו הלך וגבר מיום ליום. כשמוע אחי המהרש"ם- הרב ר' יעקב ז"ל- שאחיו חולה מסוכן, נכנס לר' יצחק אייזיק שהוא היה מחסידיו, ונתן עבורו פדיון נפש.

השיב לו הצדיק: תסע מיד בחזרה ותאמר לו שלא יפחד כלל וכלל, בקרוב הוא יתרפא בגוף ובנפש, שמו שלום ויהיה שלום בגופו, שלום בממונו, שלום בתורתו!

וכך אכן היה. החולי הלך והתמעט, וכעבור מספר ימים נרפא המהרש"ם כליל. כששב לאיתנו אמר בלבו לסוע לזידיטשוב, וכן עשה. כשהגיע לפתח ביתו של הרה"צ ר' יצחק אייזיק, מיד זיהה המהרש"ם שהוא הוא זה שעמד אז לפני הב"ד של מעלה והליץ טוב בעדו! הוא נבהל עד מאוד, ונשאר כך עומד בפתח מבלי יכולת להוציא הגה מפיו.

כששבה רוחו אליו קידמו הרב בשלום, ושאל אותו: האם אתה יושב ולומד בהתמדה?…

מסיים בנו של המהרש"ם: ומאז נסע אבי לזידטשוב עד שנסתלק ר' יצחק אייזיק זצ"ל, וגם אותי לקח עמו פעם אחת לחג השבועות כשהייתי בן י"ג שנים, וחלום זה כבר נתפרסם במדינת גאליציא לכמה וכמה אנשים אשר שמעו מפיו הקדוש, וחברא חברא אית ליה. [שאל אביך ויגדך ח"ג עמ' רצ"ז]

נפתח בספור מעשה שהיה. הגאון רבי חיים מווילויז׳ין למד בספר ״תנא דבי אליהו״, שפותח בשבחו של מקום: ״ברוך המקום ברוך הוא שבתבונתו ברא עולמו ושמח בחלקו״ ־ נרעש: איזה שבח זה, לבורא יתברך?! על אדם המוגבל באמצעיו יאמר: איזהו עשיר, השמח בחלקו (אבות פ״ד מ״א). אבל הבורא, הכל יכול, הרי אין מונע בעדו. אם ירצה עוד, יבראהו!

קם ונסע לוילנה, לשאל פי רבו, הגאון זצ״ל. אך שמע הגאון, השיב על אתר: אמת, ודאי יכול הבורא יתברך ליצר כל מה שברצונו. אבל יש דבר אחד שהחליט מרצונו שלא יתערב בו: ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״ (ברכות לג ע״ב). גם אם ירצה שהעם בכללותו, וכל אחד ואחד, יוסיף ויתעלה ברוחניות, ימתין למעשינו. ועל עם ישראל נאמר: ״כי חלק ה׳ עמו״ (דברים לב, ט). והקדוש ברוך הוא ״שמח בחלקו״, שמח בבני ישראל בכללותם, ובכל יהודי ויהודי, כפי מה שהוא!

משל למה הדבר דומה? הורים צפו לבן, קוו לבן, התפללו לבן, והנה נולד… ילד פגוע, רחמנא לצלן. לא לכך התפללו, לא לכך יחלו. אבל הם אוהבים אותו, ומטפלים בו, ומקדמים אותו, ושמחים כל כך בכל התפתחות, זעירה ככל שתהיה….

כך שמח ה׳ בי. קווה שאהיה טוב יותר, שאתקדם מהר יותר, רצוף יותר, אבל דוקא משום כך שמח בכל ניצוץ של אור, בכל שביב התקדמות!

ונניח, ה׳ ירחם. נניח שיש להורים אלו שני בנים. האחד מבריק, כשרוני, טוב לב ואציל נפש, שקדן וירא שמים, פאר הכתה. ואחריו נולד תינוק האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, שקוע בבועה אטומה, ילד אוטיסט, רחמנא לצלן. מחבקים ומלטפים ומדברים ושרים ומגרים, ולשוא.

יום אחד, קורים שני דברים: הבן הבכור מביא הביתה תעודת הצטינות, ואחיו מיקד פעם ראשונה מבט, ומלמל: ״אמא״

– במי שמחים יותר, ממי מתפעלים יותר? – לדאבון הלב, מאתנו…

אישות לבהמה?

נסביר יותר. שאלתי פעם את הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט״א: הקדוש ברוך הוא אמר לנח: ״מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים, איש ואשתו״ (בראשית ז, ב). מענין: מי סדר להם קדושין?!

הפטיר: הן זו שאלת הגמרא (סנהדרין קח ע״ב): "אישות לבהמה מי אית לה?" ותרצו: מאותם שלא נעבדה בהם עברה. שההשחתה חילחלה לכל בעלי החיים! חיו מין עם שאינו מינו, והם לא נזקקו אלא למינם.

הבהרתי: הרי זו שאלתי! ומה אם לא השחיתו דרכם, איך מתורצת השאלה. איך אפשר לומר על בהמות ״איש ואשתו״. איזו סבלנות יש לו: הסתכלו שם בצד, אמר.

זה בסדר, כבר הסתכלתי. מובא שם בשם ה״ערוך״: ״פירוש. בשביל שלא באו על שאינן מינן, עשה להן כבוד וכתב להן אישות כבאדם״.

ואכן, לכך חתרתי. שאלתי: לפי זה, בדורנו, שקרן התורה ירדה כל כך, והרחוב גדוש השחתה וסאוב, ובן תורה שוהה בהיכלה, גם אם אינו לומד בשקידה, קצת חולם, קצת מפטפט, וקצת לומד –

התרגש רבי חיים ואמר: אין ספק, נחשב הוא במרום כרבי עקיבא איגר!

 

פרשת פנחס

תפקיד האיש והאשה, ויעודם בעולם

התבלין ליצר [והגדת]

לאחר המגפה, נצטוו משה רבינו ואלעזר הכהן למנות את ישראל: ״ראובן בכור ישראל, בני ראובן חנוך משפחת החנוכי לפלוא משפחת הפלואי״ (במדבר כו, ה), וכן הלאה.

וכתב רש״י: לפי שהיו האומות מבזים אותם, מה אלו מתיחסים על שבטיהם, כסבורים הם שלא שלטו המצרים באמותיהם? אם בגופם היו מושלים, קל וחומר בנשותיהם! לפיכך הטיל הקדוש ברוך הוא שמו עליהם: ה״א מצד זה יו״ד מצד זה, לומר: מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם.

וזהו שמפורש על ידי דוד המלך עליו השלום (תהלים קכב) ״שבטי יה עדות לישראל״ השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם. לפיכך בכולם כתיב: ״החנוכי״, ״הפלאי״.

וכתב ה״משכיל לדוד״: ואם תאמר, מפני מה השם מהופך, ה״א בתחלה ויו״ד בסוף?

ויש לומר, שצריך להבין למה הזכיר דוקא שם י״ה יותר משם אחר?

אלא יש לפרש כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: דרש רבי עקיבא, איש ואישה זכו, שכינה ביניהם. לא זכו, אש אוכלתן (סוטה יז, ע״א). פירש רש״י: זכו ללכת בדרך ישרה, שכינה ביניהם. שהרי חילק את שמו ושיכנו ביניהם, יו״ד באיש וה״א באשה. לא זכו אש אוכלתם, שהקדוש ברוך הוא מסלק שמו מביניהם ונמצאו אש ואש.

וידוע שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה יא, ע״ב) שבשכר נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים, ולכך הקדים הה״א, שהיא לאישה.

הדברים נפלאים, ויש תשובות נוספות מדוע אין השם רשום כאן כסדרו (יעוין ב״אור החיים״, ובכלי יקר ועוד), אבל נעמוד על השאלה העמוקה, לא רק מדוע אין השם כסדרו, אלא מדוע רמוזה האישה לפני האיש, הה״א הרומזת לה לפני היו״ד הרומזת לבעלה.

והענין, שיש דעה בגמרא (ברכות סא, ע״א) שבתחילה נבראו אדם וחוה כגוף אחד, דו פרצופים המחוברים בגבם. ככתוב: ״זכר ונקבה ברא אותם״ (בראשית א, כז וברש״י), ונאמר: ״אחור וקדם צרתני״ (תהלים קלט, ה), ואחר כך: ״ויבן אלוקים את הצלע״ (בראשית ב, כב), הינו את הצד [כמו: ״ולצלע המשכן״ (שמות מ, כ)], שהפרידם זו מזה.

ושאלו בגמרא: אם היו דבוקים כך, גב לגב, מי מהם הלך ראשון?

איזו שאלה! הלא ידועים דברי התוספות (יבמות יג, ע״א) שלא תיתכן מחלוקת שאין בה נפקא מנה להלכה. ורש״י (כתובות פ, ע״א) מעיר שבספרים משובשים נכתבה שאלה מסוימת בגמרא, "וגרסת שוטים היא זו. כי למאי הלכתא איבעיא להו, ומאי נפקא לן מינה״

וכשהגמרא (יומא ה, ע״ב) שאלה איך הלביש משה רבינו את בגדי הכהונה לאהרן ולבניו, לפי איזה סדר, ענו: ״כיצד הלבישן?! מה דהוה הווה״, מה שהיה היה, ומה צריך לנו לשאול (רש״י) ואף אנו נתמה, לשם מה נחוץ לנו לדעת מי מהם הלך בראש לפני הנסירה!

וענו: מסתברא, שהאיש הלך בראש. דתניא, לא יהלך אדם אחורי אישה בדרך ואפילו אישתו. וכבר דקדק במהרש״א בהבנת הראיה, שיש גדר קדושה בכך שלא ילך אף אחר אישתו. אבל כשפונה לצד אחר, מה ההקפדה? שהרי כאן אף אם הלך אחריה, הרי היה דבוק בגבה, ובצורה כזו אין טעם כלל לאסור?

אבל, הנני ואמר –

שנינו שחלק הקדוש ברוך הוא שמו, יו״ד באיש וה״א באשה. ושנינו (מנחות כט, ע״ב) על הכתוב: ״בי״ה ה׳ צור עולמים״ (ישעיה כו, ד), אלו שני עולמות שברא הקדוש ברוך הוא, העולם הבא ביו״ד והעולם הזה בה״א, שנאמר: ״אלה תולדות השמים והארץ בהבראם״ (בראשית ב, ד), בה״א בראם.

ונמצא, שכאשר חלק את שמו בין האיש והאישה יעד לאיש את האות בה ברא את העולם הבא, ולאישה את האות בה ברא את העולם הזה.

ונבין מה שאמרו בגמרא (בבא מציעא נט, ע״א), שכל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם. שנאמר (מלכים א' כא, כה): ״רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה׳. אשר הסתה אתו איזבל אשתו״. ושאלו, והרי אמרו שאם אשתך נמוכה גחין וכופף עצמך ושמע דבריה. וענו: לא קשיא, כאן במלי דשמיא [הבעל קובע] כאן במלי דעלמא [האשה קובעת]. כי בו הוקבעה האות יו״ד בה נברא העולם הבא, ובה האות ה״א בה נברא העולם הזה.

מעתה, זה עומק שאלתם מי הולך בראש, האיש או האישה. כאשר ״זכר ונקבה בראם״, ונבראנו נשמה בגוף, וכשם שעלינו לעסוק בעניני הנשמה כך עלינו לעסוק בענייני הגוף. אבל עלינו לדעת למי הקדימה, מי הולך בראש ומי נגרר אחריו, זכות הקדימה לעניני העולם הבא, כמו שאסרו על האדם לעשות חפציו קודם שיתפלל (ברכות יד, ע״א). ואחר כך ילך מחיל אל חיל, מבית הכנסת לבית המדרש (אורח חיים קנה, א), רק לאחר מכן ילך לעסקיו (שם קנו, א).

ועל כך רומזת היו״ד באיש, שהיא במרכז, לרמז שהרוחניות לעולם תהא במרכז, מה שאין כן הה״א באשה, שהיא בסוף. ועל כך נאמר: ״מצא אשה מצא טוב״ (משלי יח, כב). אבל ״ומוצא אני את האשה מר ממות״ (קהלת ז, כו). ואין זו סתירה. משום שכאשר ״מצא אשה״, שהה״א בסוף, ומסכימה שהרוחניות תהיה במרכז ועניני העולם הזה טפלים לה, אזי ״מצא טוב״, ואין טוב אלא תורה (אבות פ״ו מ״ג). אבל אם זו ״האשה״, שעניני העולם הזה מלפפים אותה – מראש ועד סוף, אזי צפויה התנגשות בין שני העולמות והחיים יהיו מרים ממות, חלילה.

[תוספת]: יש מפרשים ה'אשה' בה' הידיעה – מר ממות… ועוד האש"ה בגימטריא אי"ש, ללמדך שהיא רוצה להיות שוות ערך לו, וזה מר ממוות.

עוד פירוש, שמצא אישה – ומאז היא בבית, מצא טוב, אך "מוצא אני" בכל פעם מחדש, הרי זה מר ממוות, פעם בקניון ופעם פה ופעם שם… ועוד מסבירים מצא אישה – מצא טוב, שמצא מאת השם, אך אם חושב הוא ש"מוצא אני" הרי זה מר ממוות… [עד כאן].

וזו היתה השאלה, מדוע במנין משפחות ישראל הציב הקדוש ברוך הוא הה״א בתחילה והיו״ד בסוף? שהרי היו״ד מסמלת את הרוחניות ועליה להיות ראשונה. ומה התשובה?

אלא שכבר סיפרתי. פעם ישבתי בפרוזדור בית ה״חזון איש״ זצ״ל, והרב אברהם יוסף וולף זצ״ל, שיסד באותה שנה את הסמינר בבני ברק, יצא מחדרו. ראיתי שהוא נרגש, ושאלתיו מה שמע. אמר: שאלתי את ה״חזון איש״, הלא בגמרא (בבא בתרא טז, ע״א) אמרו, שאיוב בקש לפטור את העולם כלו מן הדין. פרש רש״י: מדינו של הקדוש ברוך הוא, לומר שאנוסים הם על ידי הקדוש ברוך הוא שברא יצר הרע. אמר לפניו: ריבונו של עולם. בראת שור, פרסות סדוקות [מראש נברא כבהמה טהורה]. בראת חמור, פרסותיו קלוטות [סגורות. מראש נברא כבהמה טמאה]. בראת גן עדן בראת גיהנום, בראת צדיקים [בעלי מידות מעודנות וכיבוש היצר] ובראת רשעים [בעלי מידות קשוחות וסוערות], מי מעכב על ידך? אנוסים הם החוטאים בסערת יצרם!

ובאמת, אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו (עבודה זרה ג, ע״א), ויש בזה הצטדקות מה. וכמו שאמרו (יומא לה, ע״ב) שהרשע מתרץ עצמו: נאה הייתי וטרוד ביצרי. וכתב הגאון מוילנא זצ״ל (בבאורו למשלי כב) שעל כן אמרו (יומא כב, ע״ב) שאול [נכשל] באחת ועלתה לו [לרעה לקנסו מיתה ולבטל מלכותו], ודוד [נכשל] בשתים ולא עלתה לו [לרעה]. וכי משוא פנים יש בדבר?

אלא שבדוד נאמר ״והוא אדמוני״ (שמואל א' טז, יב), שנולד במזל מאדים (שבת קנו, ע״א) [וחשש שמואל שיהא שופך דמים כעשיו (בראשית רבה סג, ח)] ועמל על עצמו להעביר על מידותיו, לכן גם אם לא עלה בידו באופן מושלם נמחל לו, כמו שאמרו (ראש השנה יז, ע״א) שכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו.

אבל שאול נולד במידות מושלמות, ככתוב: ״בן שנה שאול במלכו״ (שמואל א' יג, א), כבן שנה שלא טעם טעם חטא מימיו, לכן אף באחת עלתה לו.

הרי שבאמת טענה היא, שהמידות רעות וקשוחות ומחטיאות. כמו שכתב רבי חיים ויטאל זצ״ל (״שערי קדושה״ ח״א שער ב) ש״לפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העברות מאוד מאוד״, וכן כתב הרמב״ם (הלכות תשובה פ״ז, ה״ג) שיש לשוב על המידות הרעות, והן חמורות מן העברות בפועל. אם כן, מה הטענה כלפי האדם שמידותיו רעות מיסודו, ומחטיאות אותו?

והיתה תשובת רעי איוב: ״ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, ברא לו תורה תבלין״. שהתורה מעדנת את המידות, כמו ששנינו (אבות פ״ו מ״א) שהעוסק בתורה לשמה הווה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו, שאלו בפסגת המידות הטובות (ירושלמי שבת פ״א ה״ג).

וכתב ה״מסילת ישרים״ (פרק ה): ״והנה פשוט הוא, שאם הקדוש ברוך הוא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה. ומי שיחשוב להינצל זולתה אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו. הא למה זה דומה, לחולה שדרש ברופאים והכירו חוליו ואמרו לו שיקח סם פלוני, והוא יניח הסם ההוא ויקח מה שיעלה במחשבתו מן הסמים, הלא ימות החולה ההוא ודאי. כן הדבר הזה, כי אין מי שיכיר בחולי היצר הרע ובכוחו המוטבע בו אלא בוראו שבראו, והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה, מי אפוא יניחה ויקח מה שיקח זולתה ויחיה! ודאי שחושך החומריות ילך ויגבר עליו מדרגה אחר מדרגה והוא לא יבין עד שימצא שקוע ברעה. ורק המאור שבתורה יחזירנו למוטב״.

מאחר שכך, שאל הרב וולף את ה״חזון איש״: התינח הגברים, יתישו יצרם בעמל תורה ויאות עיניהם באורה. אך לגבי הנשים, נותרה טענת איוב בתוקפה! כיצד תגברנה על יצרן?

וענהו: לנשים ברא הקדוש ברוך הוא את הצניעות כתבלין – וכשמעו, יצא כה נרעש!…

וידועים דברי הגאון מוילנה זצ״ל (משלי יח, יא) שיש שני יצרים רעים לאדם, מבפנים ומבחוץ, היצר הרע הפנימי והשפעת החברה.

והסביר הסבא מקלם זצ״ל (״חכמה ומוסר״ ח״ב מאמר שלג) שהא בהא תליא, שהחברה הרעה מעוררת את המידות הרעות הגנוזות והרדומות ושעליהן אמרו (סכה נב, ע״א) שהיצר הרע קרוי ״צפוני״ (יואל ב, כ) לפי שהוא צפון וחבוי בליבו של האדם (ויעוין ברמב״ן דברים כט, יח)] בגדר: ״מצא מין את מינו ונעור״ [משנתו] (עירובין ט, ע״א ברש״י).

ואם כעבור ארבעים שנות לימוד תורה ויראה אומר משה רבינו: ״כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים״ (דברים כט, טו), ואם התורה מזהירה: ״כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו״ (ויקרא יח, ג), מגיד שמעשיהם של מצריים מקולקלים מכל האמות, ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל – רש״י)

מה היה מצבם בתוקף שיעבוד מצרים, שהיו מוקפים בטומאתה ״כעובר הוא נתון במעי בהמה״ (שוחר טוב תהלים ק) – ותורה עדין לא ניתנה להם כתבלין –

אבל בזכות נשים צדקניות נגאלו (סוטה יא, ע״א), בזכות שמירת הצניעות. ולפיכך קדמה הה״א של הנשים ליו״ד של בעליהן!

[מעשה ברב חיים רבי שאמר לאדם שרצה רק בן זכר ואמר לו הרב למה לך? והשיב בשביל שיאמר קדיש לאחר מותו, אמר לו הרב בנים קשה לחנך, יאמר קדיש ואחר כך יחלל שבת, מה יתן לך? לעומת זאת בתך אם רק תוסיף סנטימטר אחד בחצאית – יש לך מושג לאיזה עולמות זה יעלה אותך למעלה??]

פרשת פנחס

ירושה – המשך תפקיד האב בעולם

ירושת הבנות [והגדת]

ספר במדבר (כו, נג- נה) "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ"

ספר במדבר (כז, ז- יא) "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן, וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו, וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו, וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה". "עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט" (במדבר כו, נו).

בפרשת השבוע נכתבה פרשת הנחלות. ונשאלתי, לא כדי לקנטר, ביקשו להבין, מדוע על פי דין תורה אין בת יורשת אלא במקום שאין לה אחים (במדבר כז, ח), ומדוע בן בכור יורש פי שנים מאחיו (דברים כא, יז), אלא אם השאיר האב צואה מחיים בה חלק רכושו כרצונו, וכדאי להיועץ ברב שמתמחה בענינים אלו.

ועניתי: כל ענין הירושה, צריך הבנה. בעינינו פשוט הוא ומובן, כי התרגלנו והסתגלנו אליו. אבל על פי השכל הישר, מדוע יהנו הצאצאים מרכוש שלא עמלו בו ולא יגעו עליו. מדוע לא ימסר לחברה כולה, לשלטונות או לעניים?

בפרס, למשל, היה חוק שהמוצא אבדה חייב לתתה למלך (בבא מציעא כח, ע״ב). המלך סולל דרכים, מגשר גשרים. מחזיק צבא (עבודה זרה ב, ע״ב).

במקום לשלוח ידו לכיס האזרחים ולטול מס הכנסה, יקח אבדות או ירושה שלא טרחו בהם. האין זה הוגן?! אכן, שאלה.

עמדתי לנסוע לשוייץ, לאסוף כספים למוסדות התורה. אני דוחף את העגלה עם המזודה בתור לבידוק בנמל התעופה, ולידי יהודי ישיש מבני ברק, ועימו בלי עין הרע עגלה עמוסה. אני מכיר אותו. יהוד של פעם, של ״כולל בעלי בתים״. מה לו ולשוייץ. זולת מטרה אחת, שלא נדע. שאלתי בחשש: ״בעיות בריאות, חלילה?״

״חלילה וחס״, לא לשם כך. אם כך לשם מה עוזב יהודי את ארץ הקודש אשר לא תחסר כל בה, והולך להיטלטל בנכר, בגולה הדוויה?!

אמר: ״שמעתי, שרבי שמשון רפאל הירש רבה של פרנקפורט הגיע למיצוי כוחותיו ונאלץ ליטול חופשה. נסע לנופש בשוייץ, בהרי האלפים. כשחזר אמר: כשיעלה אדם למרום, לאחר אריכות ימיו ושנותיו, ישאלו הקדוש ברוך הוא: בני, בשוייץ שלי היית?!

שהרי עבור מי נבראו ההרים הנישאים המבותרים בשלג עד ובמרבד עצים, ואויר צלול ומבריא, אם לא כדי להנות בהם בני אדם, שישאו שבח והודאה לבוראם על ״הדור נאה זיו העולם״!

וסיים היהודי: ״הן רואים אתם, זקני כבר הלבין. כשאעלה למרום, רוצה אני שתהיה בפי תשובה לשאלה זו״…

לא רציתי לקלקל לו את החופשה, אז לא הזכרתי לו את דברי הגמרא שאין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה (קידושין מ, ע״ב, סנהדרין ז, ע״א), ובין שש השאלות הראשונות שהוא נשאל (שבת לא, ע״א) לא מופיעה שוייץ.

גם לא בין ארבע השאלות ששואלו מלאך המות לפני מותו – כלום עסקת בתורה, ובגמילות חסדים, והמלכת לקונך שחרית וערבית, והמלכת את חבירך בנחת רוח? (מסכת חיבוט הקבר פ״ד),

[א.ה. ובפרט שרבי שמשון רפאל הירש הירש מדבר על הדר בחו"ל, אך הדר בארץ ישראל אסור לו מדינא לצאת לחו"ל לטיול, רק לשלושה דברים – פרנסה, זיווג ותלמוד תורה].

אבל אמרתי לו: ״ראה, אפילו על מצוה ממש אין מחייבים להוציא יותר מחומש מהנכסים. וכאן, כמה אתה מוציא?״… אמר: ״זה בסדר, זה על חשבון הילדים!״

תמהתי: ילדיו נשואים, מתמודדים עם קשיי החיים. מאיפה יש להם לממן את החופשה של אביהם! הלא מכירים אתם את הפתגם: ״אב אחד יכול לפרנס עשרה ילדים, ועשרה ילדים אינם יכולים לפרנס אב אחד״..

אגב, אחד מהגדולים אמר, שאין לך פתגם אמת שאינו רמוז בתורה (עיין בבא קמא צב, ע״א). גם פתגם זה רמוז בתורה.

כשהעלילו על בנימין את גנבת גביע יוסף ובקשו לקחתו כעבד, נגש יהודה וטען: גם אם מגיעו העונש, אבל ״יש לנו אב זקן… והיה כראותו כי אין הנער ומת, והורידו עבדיך את שיבתו ביגון שאלה… כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי״ (בראשית מד, לא-לד).

ותמוה, למה הזכיר שאב זקן אחד עלול לקבל כאן התקף לב. הלא לבנימין היו עשרה בנים (בראשית מו, כא), והיה כראותם כי אין אביהם ומתו…

מכאן ראיה שאב עלול למות כשקורה משהו לבן, והבנים לא ימותו כשקורה משהו לאב…

אז לומר שהם מממנים לו את החופשה? נשמע מופקע… ״אה״, אמר, ״התכונתי לומר שכתוצאה מהחופשה יהיה להם פחות חלק בירושה״…

התפעלתי. אמרתי: ״ממש כמו שאמר ה״חפץ חיים״!״ כמה שמח לשמע שהוא וה״חפץ חיים״ כיוונו לדעה אחת.

וזה מזכיר לי: הגאון רבי אייזיל חריף אמר פעם דבר תורה עמוק ומחודד לאדם אחד.

איני בטוח שהלה תפס את הרעיון, קלט את הענין, אבל צהל: ״גם אני אמרתי בדיוק אותו דבר! לי ולרב יש ראש אחד!״ הסכים עימו הרב: ״אמת. והראש הזה הוא אצלי״…

מכל מקום, ביקש לשמוע מה אמר ה״חפץ חיים״.

ספרתי, שעשיר אחד הגיע אל ה״חפץ חיים״. ספר ששישה צאצאים לו, ובצוואתו הורה לחלק את ירושתו לשבעה חלקים. אחד לכל צאצא, והחלק הנוסף ינתן לישיבת ראדין מיסודו של ה״חפץ חיים״, לעילוי נשמתו. ובקשה לו: תמורת זאת ילמד עליו ה״חפץ חיים״ משניות בבוא יומו.

אגב, מעשה היה עם הגר"ח ואדם שלא היו לו צאצאים וביקש שהגר"ח ילמד לעילוי נשמתו, לאחר פטירתו בא לרב בחלום וביקש שיחדל, שהעלוהו לדרגות שאינו משיג בהם…

סבר שיביע קורת רוח מרובה מהחלטתו וירעיף עליו ברכות מלא הטנא [ויצוין שה״חפץ חיים״ עצמו המליץ לנהוג כך (חומת הדת פרק יט. שם עולם ח״א, סוף ספר תורת הבית, ושם עולם ח״ב, א.ה. – גם הפלא יועץ כתב כן).

להפתעתו, הביע מורת רוח. אמר: ״בנוגע לתרומה, למה לך להמתין עד קצבת ימיך, תן עכשיו. ובנוגע ללימוד, למה לך להסתמך על לימודי. למד בעצמך!״…

הנה כי כן, רואה אתה, גם ה״חפץ חיים״ היה בדעה שאפשר להניח ירושה קטנה יותר. הוא אמנם לא דיבר על חופשה בשוייץ, אלא על צדקה והחזקת תורה… הבדל קטן, לא כדאי לעשות ממנו עסק

ונספר, מעשה ביהודי שגידל משפחה לתפארת. השיא ברווחה את כל הצאצאים וזכה לראות נחת מהנכדים. ככלות כוחותיו קרא לבנו הגדול ושאלו: ״כל עוד היה כוחי עימי, טרחתי כה הרבה למענך. עוד מעט יקראוני לעולם שכולו טוב, מה תעשה אתה למעני?״

התרגש הבן, ואמר: ״תנוח דעתך, אבא. אלמד בכל יום פרק משניות עבורך!״

קרא לבנו השני, שאל מה יעשה למענו. אמר: ״אייסד קרן גמ״ח על שמך. כל ההלואות, המוני מעשי חסד, יזקפו לזכותך״.

הבן השלישי הבטיח ללמוד עבורו את הדף היומי, בבלי וירושלמי. משאר הבנים השיג הלכה יומית ומשנה יומית ושתי הלכות בשמירת הלשון ועמוד ״משנה ברורה״ וסעיף בחשבון הנפש ב״חובות הלבבות״ ותהלים לסדר ימות השבוע ופרק שירה ופרשת המן ו״קן מפורשת״. ברוך השם, יצא ברכוש גדול.

קרא לבן הזקונים, שאמר לאביו: ״אבא, בוא ואראה לך מה הכנתי עבורך״. הסתקרן האב, נטל את המקל והלך בעקבותיו. הבן עמד על פתח המדרגות המוליכות למרתף האפל. מענין מה החביא בו חשב האב.

הדליק נר, ואמר לאביו: ״בכבוד״. מכבדים בפתח שיש בו מזוזה. ירד האב. והבן פוסע מאחריו עם הנר. אך, אבוי, החשכה התעבתה, וגופו חסם את אור הנר שמאחריו.

רטן ואמר: ״איני רואה מאומה! בוא ותאיר לפני!״ אמר הבן: ״כבודך, אבא, שאלך מאחריך

״מה עוזר לי הכבוד, כשאני בחושך ועלול למעוד!?״

״אם כך״, השיב הבן, ״נשוב על עקבותינו ונחזור אל האור״. ״אבל רצית להראות לי משהו״, הזכיר האב.

״כבר הראיתי לך״, אמר הבן. עלו, והבן הסביר: ״מבין אתה, אבא, כולנו נעשה לך כבוד כ׳נר מצוה ותורה אור׳ (משלי ו, כג), אבל מדוע שתצפה שנאיר מאחריך. הדלק אתה את הנר, ותאיר לעצמך! כוחך במתניך לשנן בעצמך משניות וללמוד דף גמרא, וכספך בידך לעשות בו צדקה, להחזיק תורה וליסד קרן גמ״ח!״

וכלפי מה הדברים אמורים?

בפרשת השבוע נכתבה פרשת הנחלות. ושאלנו מדוע הבכור יורש פי שניים, ומדוע אין הבת יורשת, ומדוע בכלל שהירושה תעבור לבנים ולא למלך וכדומה?

והתשובה, שהשאלה נובעת מהתפיסה המקובלת אצל הגויים שהצאצאים ממילא יורשים ממון אביהם, ושבעצם הוא שלהם. אך ביהדות הענין עמוק יותר.

יש לדעת, שכל אדם נשלח לעולם למשימה מסוימת ומקבל עבורה כלים. כמו שאמרו בגמרא (נדה טז, ע״ב) שלפני יצירתו נגזר עליו האם יהיה חכם או טיפש, עשיר או עני, גיבור או חלש. ובכלים אלו עליו להרבות כבוד שמים, שעבורו נבראנו (סוף אבות), ״ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו״. ואם לא השלים יעודו, נמסר היעוד לבניו אחריו. כך מצינו (אברבנאל, ריש ירמיה), שהכהן הגדול חלקיהו מצא בבית המקדש את ספר התורה שבקודש הקודשים פתוח בפרשת הגלות להזהיר את יאשיהו המלך מפניה (מלכים ב' כב), וירמיהו בנו השלים את משימתו והזהיר מפני החורבן בלא הרף.

לכן עוברת המלכות בירושה, ככתוב (דברים יז, כ): ״למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל״, והכהונה הגדולה עוברת בירושה (יומא עב, ע״ב), וכל שררה ופרנסות (תוספות סוטה מ״א, ע״ב).

וכמו שכותב הרב דסלר [ח"ד עמ' 21]

המושג "בעלות" כמו שרגילים להבינו, בטעות יסודו, כי האדם נברא לשם תכלית קידוש שמו יתברך, והוא וכל חפציו קנויים הם לתכלית זו. החפצים והנכסים שאנו משתמשים בהם הם "שלנו" רק בלשון מושאל, כמו שהפועל קורא "כליו" לאותם הכלים של מעבידו שהוא משתמש בהם יום יום לצורך עבודתו, שנמצא שגדר בעלות אינו אלא ההזדמנות להשתמש בחפץ לצורך עבודת השם". עד כאן לשונו.

האדם מתבלבל וחושב שהחפץ שלו… ועד כמה טועה האדם הזה, שהרי הקב"ה נתן לו חפצים יקרי ערך – לתכלית נשגבה – והוא משתמש בהם להבלים. דומה הוא לאדם שיש לו את הצ'לנג'ר – ספינת החלל שנבנתה במיליוני דולרים, והוא משתמש איתה לנסיעה למכולת, או "קפיצה לאילת"… בשביל זה בנו חללית כל כך יקרה??

אגב, באותה מידה – כך אדם מקבל שכל אלוקי עליון – ומשתמש עם גופו להבלים – "אלוף העולם בקפיצה במוט"…

בשביל זה קיבלת שכל אלוקי? קנגורו עושה את זה יותר טוב ממך עם מנת משכל של עכבר ואי-קיו של נמלה! לזה קיבלת עוצמות כאלה אדירות??

הרי כשראה רבי יוחנן את ריש לקיש קופץ מעבר לנהר – אמר לו "חילך לאורייתא"!! כשיש כוחות עצומים – זה מראה על כלים גדולים שאתה יכול לנצל לתורה! נאס"א משקיעה מיליארדים בחלליות, אם לך יש את זה אל תיסע למכולת, אלא תתקרב לריבונו של עולם! נס"ה עלינו אור פניך!…

וגם העושר, משמש כמשימה ויעוד להרבות בו כבוד שמים במעשי צדקה וחסד והחזקת תורה. וניתן לאדם שישתמש בו בחייו.

על פי זה הסברנו בעבר את הענין של צדיקים שממונם חביב עליהם מגופם. יעקב חוזר על פכים קטנים, כיון שזה כלים שה' נתן לו, ואם לא ינצלם, אזי נמצא שבזבז הזדמנות להתקרב אליו יתברך!

ולכן מצינו (גיטין מז, ע״א) שריש לקיש השאיר אחריו במותו קב כרכום, וקרא על עצמו: ועזבו לאחרים חילם״ (תהלים מט, יא). כי אם ניתן לו, לשימושו ניתן. אלא שאם לא ניצל הכל כיאות, נבחרו בניו להמשיך יעודו – והבכור ביחוד.

בענין החיוב לתת פי שנים לבן הבכור, מסביר אברבנאל, כי הזכות המיוחדת לבכור ברכוש האב, כרוכה בעליונות שהעניקה התורה בכלל לבכורה מבחינה השקפתית. התורה ציותה להקדיש כל ראשית לה׳ כמו: ״ראשית עריסותיכם״, ראשית הגז וכו', וגם הזכות שזיכתה התורה את הבכור באה להדגיש עיקרון זה. טעם נוסף של אברבנאל, כי הבכור עומד במקומו של האב. הוא מכריז ומבשר להורים, כי יש המשך למשפחה. ההורים מזכים לו בגלל שמחתם זו בזכויות־יתר [אוצר הדרשות ח"ב יצהרי כי תצא עמ' 183].

זו גם כן הסיבה שה' הכה כל בכור בארץ מצרים.

מעבר לעליונות שהעניקו המצרים לבכור, אם לא היה ה' מכה את הבכור, לא היתה המכה נחשבת למכה קשה, היות והגם שמת ראש המשפחה, יש לה עדיין המשך. אך אם הוכה הבכור – הוכתה כל המשפחה, שאין לה כעת את עיקר ההמשכיות שלה! וכך מביאים בשם הרה"ק הרש"ז מחב"ד "הבכור כולל בעצמו מכל האורות שיוצאים מן האב אחר כך באחיו, ועל כן נוטל פי שנים כידוע".

והרב הנצי"ב כתב שסגולת נפש הבכור לקבל חלק גדול מן האב יותר משאר הבנים. ובתקנת השבים להר"צ כהן מלובלין כתב שידוע שהבכור כולל כל הנולדים אחריו וזה יסוד מצות כבוד אחיו הגדול.

כתב הרש"ר הירש: ייעודו של הבכור: הוא נוטל זכויות עדיפות בנכסים ומיד עם פטירת האב הרי הוא ממשיך את אישיותו בקרב הנותרים, ונמצא שהמשך ההנהגה האחידה של המשפחה לא יסבול זעזוע פתאומי קשה. עד כה התרכזה המשפחה והבית מסביב לאב, מכאן ואילך הם יתרכזו מסביב לבכור בעל הזכויות היתירות לנכסים. [פרשת כי תצא] וכך מביאים בשם האריז"ל שדוקא הבכור יש בו רוח האב יותר משאר הבנים, ממילא מובן מדוע דוקא הוא ממשיך את תפקידו בעולם!

ולכן מובן מדוע דוקא על האב מוטלת החובה לפדות בנו בכור, שהרי הוא מתעסק בזה בעצמו, שהוא ההמשכיות הישירה שלו!

וזה רמוז גם כן בשם א"ב, שכידוע אינו נקרא כן אלא לאחר הולדת בנו בכורו, ותחילה היה א' – אחד, ומאחד נהיו ב' – שניים, שהרי זה אותו אחד שממשיך כעת בשני גופים – האב והבכור! [פחד יצחק, הובאו דבריו בספר לילה כיום יאיר באום].

לאור זאת יובן דבר פלא, [תורה ודעת א-לז מתורתו של רבי ליב מינצברג] שבתורה לא נאמר במפורש שהבן יורש, אלא התורה מיד עוסקת במצב שבו אין בן, משמע שהדבר פשוט ביותר שהבן יורש "אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ": לא כתוב "איש כי ימות – בנו יירשנו".

הסיבה לכך היא מפני שפשוט שהבן יורשה, היות ואין זה כביכול העברה למישהו אחר, אלא זה המשך האבא, ולכן על זה אין צריך פסוק!

גם הבת, כשאין בן, היא המשך כלשהו, ולכן לגביה כתוב "והעברתם את נחלתו לבתו", הנחלה עוברת כהמשך לאב.

אך לגבי שאר הקרובים כתוב: "וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו, וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו.

וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ" זו נתינה חדשה, למישהו שאינו מהווה המשך טבעי למשפחה.

והבת לעומת זאת יעודה הוא לסייע לבעלה בהשלמת היעוד שלו, ואין לה עסק ביעודו של אביה, אלא אם אין לה אחים. פשוט כל כך.

אבל כל זה בדיעבד, כשהמוריש לא ניצל כל כליו לטובה, ובודאי יתבע על כך ־

כפי שמצינו בחכם רבי שמעון בן לקיש [תלמוד בבלי מסכת גיטין דף מז, ע"א] "כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא, קרא אנפשיה "ועזבו לאחרים חילם"…

ומדוע לא יעשה כן? כל עוד סיפק בידו יעסוק בעצמו בהגשמת יעודו ובעילוי נשמתו!?

[תוספת: המעשה עם רבי עקיבא והאדם השרוף ובנו שהיה צריך ללמדו תורה]

 

פרשת פנחס

מה בין חוטא מתאוה לחוטא להכעיס? [אור דניאל]

"פינחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם" (במדבר כה, יא) כשראה פנחס את המגיפה הגדולה ונפלו כ"ד אלף איש מישראל שהיו רובו של שבט שמעון לקח הרומח בידו, דקר את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור ואמר "בשביל שני פגרים אלו יהרגו כ"ד אלף איש מישראל".

לכאורה יש להבין מדוע יצא קצפו של הקב"ה דווקא על שני נואפים אלו, ולעומת זה אצל "בנות מואב", שגם שם חטאו בזנות, נתבקשו ישראל ליישם את אשר ביקש מהם משה- להרוג את החוטאים, ולא נגזרה בעטים מגיפה על כלל העם?

ועוד צריך להבין מדוע פנחס לא הגיב עד עתה, והרי כבר קודם נאמר 'ויחל העם לזנות אל בנות מואב?'

בספרו "אמרי שפר" מבאר בצורה נפלאה הרב שמואל פנחסי שליט"א את ההבדלים. כדי להסביר במעט את האמור יש להקדים את דברי הגמרא (קידושין ל, ע"ב) "אמר רבי יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום ואמר רבי שמעון בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום".

ולכאורה עלינו להבין במה נחלקו רבותינו אלה ז"ל? מה בעצם ההבדל בין יצר "מתחדש" ל"מתגבר"?

ואולם קיימים שני סוגי חוטאים: האחד עובר עבירה מצד סיפוק הנאותיו החומריות, ומקור תאוותיו אלו ועיקרן נעוצות מאותם יצרים תאוותניים שהוא אינו יכול לשלוט עליהם. אדם העומד מן הצד אינו מצליח לכבוש את דחפיו ופיתוייו אלא אם כן נאבק בכל עוז ומדכאם.

ואולם קיים גם חוטא אחר אשר פעולותיו נובעות מתוך בגידה בתורת משה ומטרתו להגיע לכפירה ולהתפרק מעול מלכות שמים ומתוך כך הוא מפתח תורות ופרשנויות שונות כדי לבסס עליהן את דרכו הנלוזה.

ההבדל בין השניים הוא שכל עוד הראשון פועל מתוך מניעים תאוותניים, ואחרי עשיית החטא נתקף הוא בייסורי מצפון וחרטה עד כדי רגשי תיסכול ואכזבה עצמית וקרוב הוא לתשובה כדוגמת מה שאמרו חז"ל "העושה עבירה ומתבייש בה מוחלין לו כל עוונותיו".

הרי שהשני פועל מתוך כוונה זדונית ומרדנית ולא די שאינו מפסיק מתעלוליו ומתחרט עליהם אלא אף מוסיף עוול על עוולה ומדי יום מתחפר בעמדותיו ומתחזק בדעותיו ומפתח מאבק ומבקש אישור והסכמה על צדקת דעותיו ולכן הולך הוא ומתדרדר הולך ומתרחק ואמרו על שכמותו "רשעים אפילו על פתחו של גהינום אינם חוזרים בתשובה".

ומעתה נבין על פי האמור את המחלוקת שבין רבי יצחק ורבי שמעון בן לוי הנזכר, שכן רבי יצחק מצביע על אותם אנשים הפועלים מתוך דחף להשגת תאוות בלבד ומאחר ונתקפים בחרטה על מעשיהם היום הרי שיצרם יודע שמעתה לא יהיו סיכויים גדולים להכשילם שוב באותו מהלך ובאותה גישה ולכן נאלץ הוא לנקוט בדרך חדשה ובכיוונים שונים ולכן אומר רבי יצחק ש"יצרו מתחדש עליו".

ואילו רבי שמעון בן לוי מצביע על אותם חוטאים מסוג אחר אשר פועלים מתוך גישה אפיקורסית וממילא אין צורך לבוא בפיתוי חדש בכל יום שכן הם עצמם הולכים ומתעצמים ועבירה גוררת עבירה בתמידות "והיצר מתגבר עליו".

ומעתה לאור האמור נבין היטב את פשר התנהגותו של פינחס. מדוע ראה לנכון לפעול ולנקוט יוזמה כשראה את מעשה זמרי? דווקא משום שבכך סינגר על יתר העם. שכן יתר העם פעלו תחת אילוצים ופיתויים הנאתיים ולא מתוך כוונה של זדון ואפיקורסות כמו זמרי שמעשיו נבעו מתוך מניעים של מינות ואפיקורסות.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פב עמוד א

תפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה- בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב (במדבר כה,ו) והמה בכים פתח אוהל מועד.

 

זהו מעשה של התרסה. של חוצפה עצומה ועזות מצח, לא חטא של תאוה!

ובפרט למה שאמרו חז"ל שהיה זמרי בן 250 שנה בשעת המעשה (עיין מהרש"א שם), זקן כה מופלג מיוצאי מצרים ונשיא שבט בישראל לא עשה את מעשהו בשל הנאת עריות אלא מתוך רגשות תיסכול ותחושת פגיעה בכבודו ומעמדו, שכן צעירים ממנו יושבים ודנים דיני נפשות והוא לא פעל אלא כדי לבצע פעולת תגמול ורגשי נקם כשכל מגמתו לפגוע במשה שליח ה' ובתורתו, וחפץ להבקיע ולערער את חומת התורה ואמונת חכמים שישראל היו חדורים בהם.

ועל כן המתין פינחס עד שמצא אדם הפועל מתוך מינות דווקא ולא פגע באחרים שעשו זאת בשביל הנאה יצרית בלבד, שבשעת מעשה אנשים אלה לא היו אלא שיכורי חושים, שללא ספק התחרטו אחר כך על מעשיהם והיכו על חטא וזה היה בעצם שיקולו של פינחס וכפי שבא לידי ביטוי שאחרי דקירתם חבטם לפני אוהל מועד ואמר להקב"ה: "בשביל אלו יהרגו כ"ד אלף מבני ישראל".

כי מלבדם לא היו אחרים שעשו זאת באותה רוח של זדון ומעל, ולכן אומר הקב"ה "השיב את חמתי מעל בני ישראל" שלא אדון את היתר כמזידים גמורים וכאנשי בליעל כזמרי. וכך הצליח פינחס והוסר חרון אף ה' מעל בני ישראל [שער בת רבים]

ושמא נאמר שדברים אלה אינם נוגעים אלינו, אנו ברוך השם לא עושים עוונות להכעיס?

 הבה נשמע מה אומר רבינו יונה בשערי תשובה: ספר שערי תשובה – שער ראשון אות ו

ועתה בינה שמעה זאת, כי הוא עיקר גדול. אמת כי יש מן הצדיקים שנכשלים בחטא לפעמים, כענין שנאמר (קהלת ז, כ): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אכן כובשים את יצרם מאת פניהם, ואם יפלו בחטא פעם אחת לא ישנו לו, ונקוטו בפניהם, וחוזרים בתשובה. אך כל אשר אינו נזהר מחטא ידוע ואינו מקבל על נפשו להישמר ממנו, גם אם הוא מהעונות הקלים, אף על פי שהוא נזהר מכל העבירות שבתורה, קראוהו חכמי ישראל (חולין ד, ע"ב) "מומר לדבר אחד", ואת פושעים נמנה, וגדול עונו מנשוא.

כי אם אמור יאמר העבד לרבו: כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד – כבר שבר עול אדוניו מעליו, והישר בעיניו יעשה, ועל הענין הזה נאמר (דברים כז, כו): "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" – ביאורו, אשר לא יקבל על נפשו לקיים כל דברי התורה מראש ועד סוף, ויורה על זה "אשר לא יקים לעשות", ולא אמר "אשר לא יעשה אותם".

הרב בא"ח והאדם שאכל בתשעה באב והרב אמר לו "בתאבון", וכששאלוהו: והרי זה מחניף לרשע?

השיבם שאמר לו שיאכל בתיאבון היות ומכירו והלה סובל מבעיות בריאות ואינו אוכל בשר כל השנה, ועתה בתשעה באב דוקא אוכל בשר??? אלא ברכתי אותו שיהיה לו תיאבון ואז אכילתו לפחות תהיה לתיאבון ולא להכעיס…

 

פרשת פנחס

כל מאמץ ברוחניות לא שב ריקם!

פרשת בנות צלפחד [מעין גנים לרב שלמה אסולין]

א.

(במדבר כז, א) ותקרבנה בנות צלפחד, וגו׳ ואלה שמות בנותיו וגו'. הנה כל פרשת בנות צלפחד שכתבה התורה כאן הוא לכאורה פלא.

א) למה האריכה התורה כל כך בפרטים וסיפרה שהיו בנות צלפחד, וסיפרה יחוסו עד מנשה בן יוסף?

ולא הסתפקה התורה בזה, עד שפירטה את שמותיהם של בנות צלפחד, מה שלא מצאנו כן בתורה שתספר בפרטיות על בנות, ועוד לפרש את שמותיהן. ומה זה כל כך נחוץ לנו לידע את שמות בנותיו, הרי גם בלי לדעת את שמותיהן של הבנות הכל יובן. וגם לעיל (במדבר כו, לג) מספרת התורה וצלפחד בן חפר לא היו לו בנים כי אם בנות, ושֵם בנות צלפחד וגו'. ומה נחוץ לנו כל כך לדעת שם, מה שמות בנותיו.

ב) עוד יש לעמוד על השבחים העצומים שהפליגו התורה וחז״ל בשבח בנות אלו, מה שכמעט לא מצאנו כן בשום מקום בתורה, וכמו שהביא רש״י (במדבר כז, ד) על הפסוק כי אין לו בן, הא אם היה לו בן לא היו תובעות כלום, מגיד שחכמניות היו. עד כאן לשונו.

כוונת רש״י לומר שהפסוק שכתב כי אין לו בן, הוא כדי ללמדינו שחכמניות היו. ובמסכת בבא בבתרא (קיט, ע"ב) הוסיפו לומר, תנא בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן. וצריך ביאור לשם מה סיפרה לנו התורה דבר זה.

ג) עוד מצינו בשבח מעלתן, במה שכתב רש״י (במדבר כז, ה) ומקורו מבבא בתרא (קיט, ע"א): ראויה היתה פרשה זו להיכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן. עוד כתיב בפסוק ז׳ כן בנות צלפחד דוברות, ופירש״י יפה תבעו, אשרי אדם שהקב״ה מודה לדבריו. עוד כתב רש״י שם, מגיד שראתה עינם מה שלא ראתה עינו של משה.

ומפורש עוד בבבא בתרא (קיט, ע"ב) שהמתינו להינשא עד שהיו יותר מארבעים שנה. [שהרי למאן דאמר שצלפחד מקושש היה או מן המעפילים היה, הרי מת בתחילת הארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, והם באו כאן בסוף הארבעים שנה לאחר מיתת אהרן כמו שכתב רש״י (כז, ב).

ובסוף פרשת מסעי מפורש שנישאו רק אחר שבאו כאן כי טבע אישה הנישאת לאחר ארבעים שנה הוא שאינה יולדת, ומשום שהיו צדקניות ובודאי שיעשה להם נס כיוכבד, ילדו גם לאחר ארבעים שנה, כדפירש רשב״ם שם. והטעם שהמתינו להינשא, כי לא מצאו מי שהגון להן בדרגתם הרוחנית. ולכן כתוב בסוף פרשת מסעי ותהיינה וגו'. שאמרו חז״ל שלא נישאו אלא להגון להן. הרי שהיו בטוחות שהשם יתברך יהפוך עבורן את דרכי וסדרי הטבע.

ומה שראוי להתבונן כאן, מנין זכו בנות צלפחד לדרגות עצומות כאלו ברוחניות עד שחז״ל אומרים, שזכו להשיג מה שלא השיג משה רבינו? הן תבעו וטענו שמגיע להן, ומשה רבינו לא ידע, כי כתוב ויקרב משה את משפטן לפני ה׳.

ב.

והתשובה לכל זה נמצאת במה שקראתן התורה בנות צלפחד. שיש להתבונן מי היה צלפחד,

רש״י (כז, ג) הביא מחלוקת תנאים (שבת צו, ע"ב): יש אומרים מקושש היה, ויש אומרים מן המעפילים היה.

על כל פנים היה לכאורה רשע, ושם רשעים ירקב, למה התורה כותבת כאן את שמו כמה פעמים?

וביותר רואים שהתורה העלימה את שמו בחטאו, שלא כתבה במקושש או במעפילים את שמו, ומצד שני כשבאים לדבר כאן על מעלת בנותיו, כותבים את שמו פעם אחר פעם, ומה טעם לזה?

אך באמת כאן גילתה התורה את הסוד הגדול, והוא מבואר היטב על פי המדרש שהביא תוספות (בבא בתרא, קיט ע"ב) שמקושש לשם שמים נתכוון, שהיו אומרים ישראל: כיון שנגזר עליהן שלא להיכנס לארץ ממעשה המרגלים ואילך, שוב אין הם מחוייבין במצוות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים. עד כאן לשונו.

וממדרש זה משמע שהיה אחר מעשה המרגלים.

אבל בתרגום יונתן בן עוזיאל פרשת שלח (טו, לב) איתא בסתם, שאף על פי שידעו ישראל את איסור השבת, אבל את עונש השבת לא ידעו. ובא וחילל שבת כדי שיהרג, ועל ידי זה יתחזקו ישראל יותר בשמירת שבת.

ובאמת מעיקר הדין לא היה היתר לחלל שבת כדי לחזק את ישראל בשמירת שבת, ולכן רואים שנהרג. אך צריך לדעת שמכל מקום מסירות נפשו לא הלכה לאיבוד, וכיון שמעשהו היה מורכב מטוב ורע, הנה על הרע קיבל את עונשו ונהרג,

אבל על החלק הטוב קיבל שכרו. ושכרו היה ששילם לו השם יתברך בבנותיו אחריו. כי אף על פי שלא היו לו בנים, מכל מקום כיון שהיו לו בנות, זכו בנותיו לדרגות עצומות ונוראות בעבור מסירות נפשו, ובעבור החיזוק הרוחני שזכו ישראל על ידו.

ובשולחן ערוך (אורח חיים, רנו) כתב: כשהיו ישראל בישובן, היו תוקעין בערב שבת שש תקיעות, כדי להבדיל את העם מן המלאכה. הג״ה: ונהגו בקהילות הקדושות, שכל שהוא סמוך לשבת כחצי שעה או שעה, שמכריז שליח ציבור להכין עצמן לשבת, והוא במקום התקיעות שהיה בימיהם, וכן ראוי לנהוג בכל מקום.

וכתב שם במשנה ברורה (סימן קטן ב), ובקהילות גדולות מאוד שאי אפשר להכריז, נכון מאוד שימצאו אנשים המתנדבים בעם, לילך ולזרז בכל רחובות קריה, על דבר סגירת החנויות והדלקת הנרות. וכעת נמצא כן בכמה עיירות גדולות, חבורות קדושות המיוסדות על השגחת השבת, ואשרי חלקם, כי הם מזכים את ישראל לאביהם שבשמים, ויזכו עבור זה, המתחזקים תמיד במצוה זו, לבנים גדולי ישראל.

ובשער הציון (שם אות ו׳) כתב שני מקורות שזוכים, על ידי שמחזקים אחרים בשמירת השבת, לבנים גדולי ישראל. א) שהוא כעין מה שאמרו בשבת (כג, ע״ב) הזהיר בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים עיין שם. ושם הלא היה זהיר רק בעצמו, וכל שכן בזה שהוא מזכה תמיד לרבים מבני ישראל. ב) וגם אמרו חז״ל (ילקוט ריש ספר שמואל) גבי אלקנה כשהיה עולה לרגל בכל שנה, היה מכוון בכל פעם לזרז את ישראל שהם גם כן יזכו במצוה זו לעלות לרגל, ואמר לו הקב׳׳ה: אתה כוונת לזכות את ישראל, אני אוציא ממך בן שיזכה את ישראל לפני, ויצא ממנו שמואל. עד כאן לשונו.

ולפי מה שנתבאר בס״ד, יש לנו עוד מקור נפלא שמי שמחזק אחרים בשמירת שבת זוכה לבנים גדולי ישראל. מצלפחד שהיה המקושש עצים, וכוונתו היתה לשם שמים לחזק את ישראל בשמירת שבת, וזכה עבור זה לבנות שהיו מגדולי ישראל בגודל צדקותן ודרגתן הרוחנית.

וכן למאן דאמר מן המעפילים היה, הרי המעפילים נתכוונו לשם שמים, משום דאף ששמעו שאמר השם יתברך במדבר הזה יפלו פגריכם וישארו ארבעים שנה במדבר, כתוב שכששמעו בני ישראל את הדברים ויתאבלו העם מאוד. והיו כאלו שהעפילו אל ראש ההר ואמרו הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה׳ כי חטאנו. שפירושו כיון שאנחנו מכירים שחטאנו, אנחנו רוצים לעלות לארץ ישראל. וסברו שבגלל הכרת החטא שלהם, והתשובה, יבטל ה׳ את הגזירה.

וכשאמר להם משה שלא יעלו כי אין ה׳ בקרבם, כתוב ויעפילו אל ראש ההר, כי סברו שאם יראה השם יתברך את מסירות נפשם לעלות לארץ ישראל למרות הסכנת נפשות שיש בזה, ינחם ה׳ על הגזירה ויסכים עמהם.

ואף שלבסוף נפלו ומתו, כי לא היה להם לעלות נגד רצון השם יתברך, מכל מקום עיקר מטרתם היתה לעשות מסירות נפש למען השם יתברך ולבטל הגזירה מעל ישראל, וחלק זה לא נתבטל.

ולכן למרות שנענשו ומתו, מכל מקום החלק של המסירות נפש למען השם יתברך ולמען ישראל לא הלך לאיבוד, וזכה צלפחד לשכר עבור זה, וקיבלו בבנותיו.

ג.

ולמדנו מכאן שני יסודות עצומים.

היסוד הראשון. שהשם יתברך משלם שכר על הטוב, ועונש על הרע. וכשאדם עושה מעשה שמעורב בו טוב ורע, אין הקב״ה מכליל את הטוב ברע, אלא עושה חלוקה בין הדברים, שעל חלק המעשה שאינו הגון מקבל עונש, אבל על החלק הטוב שבמעשה משלם שכר גדול.

וזה חיזוק גדול ונפלא לכל אדם, שאף אם רואה שאינו יכול לקיים מצוה כראוי ומעורב בה הרבה חסרונות, לא ימנע עצמו מלקיימה, כי על החלק המועט של הטוב שנמצא במצוה, משלם השם יתברך שכר גדול. ולא יקופח שכרו כלל. ואין עבירה מכבה מצוה.

[תוספת: כתב בשולחן ערוך הגר"ז (הלכות תלמוד תורה פ"ד, ס"ג): אמרו חכמי הקבלה שכל התורה והמצות שאדם עושה בעודו רשע אף שמוסיף כוח בקליפות לפי שעה, מכל מקום כשיחזור אחר כך בתשובה הן בגלגול זה או בגלגול אחר כמו שכתוב: כי לא ידח ממנו נדח, מוציא מהקליפה כל התורה והמצות וחוזרים לקדושה בחזרתו, ולפיכך אין לו למנוע מלעסוק לעולם].

וכן מצאנו בגמרא (סנהדרין קה, ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושנים קורבנות שהקריב בלק זכה ויצא ממנו רות.

והביאור בזה שגם כשאדם רואה שלומד שלא לשמה, ימשיך ללמוד ולא ימנע עצמו, כי בודאי תוך כדי לימודו יכנס לו גם מעט של לשמה בתוך לימודו. והראיה לזה מבלק שהקריב ארבעים ושנים קורבנות לקלל את ישראל, וכיון שבתוך כדי התעסקותו בקורבנות נכנסה לו גם איזו מחשבה של לשמה, להקריב למען השם יתברך בלבד ולכבודו, מכוח אותה מחשבה של לשמה זכה שיצא ממנו רות.

והענין פלא גדול הרי כל מטרת הקרבנות היתה להלך נגד רצונו יתברך ולקלל את ישראל, ולמה מגיע לו שכר, ועוד שכר כזה גדול לזכות לרות?

אך הוא הדבר שדיברנו, שאף על פי שכל המעשה היה שלילי בעצם, מכל מקום כיון שנתערב בו מעט לשמה, הנה על כל המעשה השלילי בעצם, קיבל בלק את עונשו ונהרג על ידי ישראל במלחמת מדין, כמו שכתוב בפרשת מטות (במדבר לא, ח) ואת מלכי מדין הרגו וגו׳ ואת צור, ואמרו חז"ל במדרש שצור זה בלק. והוא הפקיר את בתו כזבי לחטוא, ונענש כאן.

אבל על החלק הקטן של הלשמה שנתערב כאן, קיבל שכר, ולא נתבטל כלל על ידי ריבוי המעשים הרעים שהיו בזה.

וכן מצאנו אצל עגלון מלן מואב שהיה מצער את ישראל מאוד כמפורש בספר שופטים (פרק ג). וכשאמר לו אהוד: דבר אלוקים לי אליך, כתוב ויקם מעל הכסא. וכתב רש״י לכך זכה ויצאה ממנו רות. עד כאן לשונו. הרי שלמרות כל רשעותו, אבל על אותו חלק טוב שהיה לו, שילמו לו בשלימות, ולא כללו את הטוב יחד עם הרע, ולא נתבטל הטוב באלף רעות שעשה.

וכמה חיזוק יש מזה להשתדל תמיד לעסוק בטוב, אף אם הרע מעורב בו, ואף אם הרע פי אלף מן הטוב. כי אף שעל הרע מקבלים עונש, מכל מקום על הטוב, אף אם הוא מעט, משלם השם יתברך שכר טוב.

ד.

והיסוד השני שלומדים כאן הוא, שאת העונש על הרע משלם הקדוש ברוך הוא מיד, אבל את השכר על הטוב, אין הקדוש ברוך הוא משלם מיד, אלא לאחר זמן. והטיפש חושב שאם לא רואים מיד שכר על הטוב, כנראה שנאבד. אבל מי שיודע יסוד זה, יודע שהקדוש ברוך הוא משלם שכר על הטוב לאורך ימים ושנים, והרבה שכר טוב משתלם לפעמים במשך כמה דורות, ולא תמיד מבינים שהוא תשלום עבור הטוב והחסד.

ואת זה רואים אצל בנות צלפחד, שכאשר נענש אביהם בעונש ומת, השאיר בביתו חמש בנות קטנות יתומות והיה נראה שבזה נגמר הכל, ומי חשב שיצא כאן משהו. אבל לאחר ארבעים שנה, פתאום רואים חמש בנות בדרגות רוחניות עצומות שכמעט אין בנמצא. וזה היה שכר לצלפחד, בגלל מסירות נפשו למען השם יתברך. הרי לנו שהשם יתברך שילם לו שכר בשלימות, רק שלקח ארבעים שנה עד שראו זאת.

וכן רואים אצל הרן אחיו של אברהם, כשכאשר יצא אברהם מכבשן האש, וחשש נמרוד שיאבד את כל שילטון הכפירה שלו, הכריז שמי שמאמין באלהי אברהם יזרק גם הוא לכבשן האש, והרן אמר: אני מאמין באלהי אברהם, ונזרק לכבשן האש ונשרף, כמפורש ברש״י סוף פרשת נח. ובזה לא נתבטלה הבחירה בעולם, בראותם שגם מי שהאמין נשרף. ועל ידי זה היה שייך שנמרוד ימשיך את שילטון הכפירה שלו.

והנה באופן שיטחי הנראה לעינים, נראה שהרן מסר נפשו למען השם יתברך ולא יצא לו כלום מזה, שהרי נשרף ומת, אבל אם מתבוננים רואים שכל עם ישראל יצא ממנו!

כי כל האמהות הקדושות. שרה רבקה רחל ולאה בלהה וזילפה יצאו ממנו ממש, וכל שושלת מלכות בית דוד עד משיח צדקינו יצאה ממנו ממש.

שהרי הרן השאיר אחריו שלושה ילדים, לוט, ושרה ומלכה, כמפורש בסוף פרשת נח. ושרה נישאה לאברהם ומלכה נישאה לנחור, [ששניהם- אברם ונחור היו אחי הרן]. והנה שרה אמנו היא בתו של הרן. והרי לנו ששרה יצאה ממנו ממש. וממילכה ונחור נולד בתואל ובתואל הוליד את רבקה, כמפורש בסוף פרשת וירא. הרי לנו את רבקה שהיתה מזרע הרן. ואח של רבקה לבן הוליד את רחל ולאה בלהה וזילפה, וכמו שכתב רש״י בסוף פרשת ויצא (לא, נ) שגם בלהה וזילפה היו בנות לבן.

הרי לנו שכל האמהות הקדושות יצאו מהרן עצמו, ומשם נמשכו כל ישראל. ולוט הרי יצא ממנו מואב שממנו יצאה רות המואביה אם מלכות בית דוד, עד משיח צדקינו. הרי שהשם יתברך שילם להרן על מסירות נפשו באופן נפלא ביותר.

אמנם למראית העין לא היה נראה כן, כי השם יתברך לא שילם מיד. אלא שהשם יתברך הוא ארך אפים ויש לו סבלנות לשלם גם לדורות שאחר כך. וזה יסוד גדול להאמין ולדעת ששום מעשה אינו נאבד.

ה.

ולכן כל מי שמתאמץ למען השם יתברך ומתגבר על יצרו ותאוותיו ומחשבותיו הרעות ושומר עיניו מראות ברע ולדבר דיבורים אסורים, הרי אין נראה לעין מיד את השכר שמקבל. אבל לפעמים רואים אחרי הרבה שנים שזכה לבנים תלמידי חכמים ולנכדים זרע קודש, וכל זרעו לימודי ה' ולא תמיד מקשרים שזה בזכות זה. אבל האמת כן הוא, ששום דבר אינו בא בחינם, רק שלא תמיד יודעים שבגלל מעשה מסוים זוכים אחרי הרבה דורות לשכר גדול. אבל על כל פנים כן הוא האמת.

וכן ראיתי בספרים הקדושים שהרבה שמסרו נפשו למות על קידוש ה׳, לפעמים נשאר מהם שריד אחד, וממנו נמשך משפחות גדולות ומפורסמות של יראי השם יתברך, וגדולי עולם שיצאו ממנו, וכמעט שאין משפחה שנשארה שומרי תורה ומצוות כראוי, שאין מאחריהם מסירות נפש למען השם יתברך של אחד מאבות אבותיהם, שבזכותם זכה לכל זה.

וכן בענינים של בין אדם לחברו. יש אנשים שלא מוותרים כלום. ויש שמוותרים. ומה שנראה לעינים שמי שלא ויתר הוא הצליח. אבל באמת השם יתברך אוהב את מי שמעביר על מידותיו. ואם מתבוננים בהמשך הזמן והשנים, רואים שמי שויתר זכה לבנים טובים והשתדך עם משפחות טובות ועלה זיווגם יפה. ומי שלא ויתר לא זכה תמיד לכל זה, ומתיחסים לזה כגזירת שמים וכדומה. אבל צריך לדעת שהרבה פעמים הפיתרון הוא במעשים שעשו הרבה שנים קודם, רק שהשם יתברך לא משלם מיד שכר על המצוות.

רחל מסרה את הסימנים ללאה אחותה. האם היא הפסידה מזה?

א- ראינו שבזכותה עם ישראל שבים לגבולם. אולם גם בחייה לא הפסידה, ויזכור אלוקים את רחל ויפתח את רחמה. אמרו חז"ל: זכר לה שמסרה הסימנים לאחותה. הרי שלולי כן כלל לא הייתה נפקדת, הרי שמויתור אף פעם לא מפסידים!

 

וזהו גם בעצם החילוק בין הטומאה לקדושה. הטומאה מציעה לאדם הנאה במזומן, רק תעשה חס ושלום עבירה, מיד תהנה. אבל היצר הטוב אין לו מה לשלם מיד. כי כשאדם עושה מצוה או מתגבר על רצון לעבירה, אינו רואה את השכר מיד. אבל אף על פי כן צריך להאמין בברוך המשלם שכר טוב ליראיו.

וכן הוא אצל הרשעים והצדיקים. וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום, בפרוח רשעים כמו עשב. הרשעים נראית הצלחתם מיד, כמו עשב שפורח מיד. יורד גשם וכל השדה נתמלא עשבים. לעומת כן צדיק כתמר יפרח, כשנוטעים תמר ונמצא באדמה, הגם שיורד גשם לא רואים כלום. ואם כן נדמה שהעשבים עדיפים מן התמר, כמו שחושבים שהרשעים מצליחים יותר מן הצדיקים.

אבל האמת היא בנקודה זו, שאצל הרשעים נותנים להם את הצלחתם מיד במזומן. ולכן נמשלו לעשב הפורח. אך באותה מידה גם העשב יכול להתיבש ולהישרף ולהיעקר.

ולצדיקים הקב"ה משלם להם במשך השנים, כמו עץ תמר שגדל מעט מעט, ולא רואים שגדל. אבל ברבות השנים, נעשה עץ התמר גבוה מאוד, ומוציא פירות נפלאים ומתוקים. וכל כך למה? בגלל שהמתין בסבלנות עד שזכה למה שזכה.

 

צדוק שהחליט להתפלל מנחה הגם שציפה זמן רב להלואה. לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה כו'

וזה היסוד השני שלמדנו מבנות צלפחד, אם רואים פתאום כאלו דרגות בבנות צלפחד, זה לא בא פתאום, זה בגלל צלפחד עצמו. לכן התורה מזכירה את שמו כמה פעמים. ובמעשה הרע העלימה את שמו, כדי ללמדנו יסוד זה, שהתורה רוצה לספר בשבח מי שעושה מעשה טוב, ואף אם הוא מעורב ברע, ומשלמת כשלימות. ואשרי הזוכה להתחזק ולהמתין לראות את שכרו השם יתברך.

וזה שאמרו את שאמרו חז"ל (דברים רבה ד,ה): אמר הקב"ה, שמעו לי, לפי שאין אדם שומע לי ומפסיד!

הרב מפונוביז' בעת שהותו בחו"ל למטרת גיוס כספים עבור ישיבת פונוביז' נקלע לפרנקפורט והתארח בביתו של רבי יעקב רוזנהיים זצ"ל.

המארח שחס על כבודו של הרב מפונוביז' רצה לחסוך ממנו ביזיונות ופנה אליו ואמר לו: "רבי, מהו הסכום שחשב רבנו להתרים בעירנו פרנקפורט?"

הרב כהנמן חשב רגע ונקב בסכום. שמע זאת רבי יעקב רוזנהיים ואמר: "יואיל כבוד הרב לשבת בבית ולא יטריח את עצמו, ואני אדאג להפגישו עם גביר פלוני או אלמוני ובעזרת ה' נגייס את התרומות בלי שראש הישיבה יתבזה".

שמח הרב מפונוביז' על הרעיון והסכים לו. ואכן מידי פעם היה המארח רבי יעקב מדבר עם תורם זה או אחר ולאחר מכן היה לוקח את הרב מפונוביז' לאותו גביר אשר הרים תרומה נכבדה כראוי לכבודו של ראש הישיבה.

אחד הגבירים של העיר עמד לנסוע לתקופה קצרה אל מחוץ לעיר. הדבר נודע לרבי יעקב ערב הנסיעה והוא מיהר לפנות אליו. הנדיב אשר הסכים בשמחה להיפגש עם הרב כהנמן בא במיצר מאחר ולא מצא זמן פנוי על מנת לקבלו. לאחר מחשבה קלה אמר לרבי יעקב: "בעזרת השם מחר בבוקר אני יוצא לתחנת הרכבת וכשהרכבת היוצאת בשעה שמונה תתכונן לנסיעה אשוחח עם הרב בניחותא אם הוא יאות לבוא ולשוחח עמי".

בשבע בבוקר הרב מפונוביז' פותח את אשמורות עיניו והנה הוא מגלה שקם מאוחר מהמתוכנן. מעולם לא קרה לו דבר כזה. כשנזכר בפגישה המתוכננת נפל ליבו בקירבו. הירהור עלה בקרבו: "מה אעשה? האם אלך להתפלל בציבור ועל ידי כך לא אפגוש את אותו אדם ואפסיד את תרומתו, או שמא עדיף עניין זה של תלמוד תורה דרבים מתפילה בציבור?"

לא עברו רגעים מעטים והרב מפונוביז' גמר בליבו: "הנני הולך להתפלל שחרית בציבור! במיוחד שהרי איני מטריח את אותו אדם לשווא שהלא הוא עצמו אמר שאם אבוא ישוחח עימי ואינו ממתין לי במיוחד".

פנה הרב לבית הכנסת, התפלל בניחותא ולאחר התפילה הזדרז ומיהר לתחנת הרכבת כשהוא מקווה שאולי למרות הכל יצליח לפוגשו.

כשהגיע לתחנה גילה שהרכבת יצאה מזה זמן, ורק מעט אנשים שהמתינו לרכבת הבאה שהו בתחנה. ישב רבי יוסף כהנמן על ספסל כדי לפוש קמעא מהדרך המהירה שעשה, והנה לא עוברת שעה קלה ואותו גביר מגיע בריצה וכשכולו מתנשף ניגש הוא אל הרב לחץ את ידו ופתח בסדרת התנצלויות: "ימחול לי רבנו היה לי עיכוב בלתי צפוי, אוי ואבוי לי שראש הישיבה המתין לי זמן כה רב!" וכך הכביר במילים והתנצלויות.

מיהר רבי יוסף כהנמן להרגיעו ואמר "בסיעתא דשמיא גם אני התעכבתי באורח בלתי צפוי".

אך הגביר בשלו: "מילא כבוד הרב גם אם לא היה מגיע הרי לא היה הדבר מעכבני שהרי הרב לא אמר שיבוא ואילו אני קבעתי עם כבודו שאפגשנו בשעה פלונית", עוד הוסיף ואמר: "הרי יש כאן עניין של כבוד התורה שהתבזה", הוציא סכום נכבד ביותר ממקטורנו ומסרו לרב כתרומה להחזקת הישיבה.

הרב מפונוביז' הוסיף ואמר על סיפור זה: הלא אם הייתי רץ בבוקר בלי להתפלל וממתין לנדיב הרי לאחר שהייתי ממתין עד בוש הייתי מתייאש והולך בחזרה לביתי ומפסיד את התרומה, ואילו עתה אדרבה בזכות שהתעכבתי לצורך מצווה השגתי תרומה נכבדה לישיבת פונוביז'.

הרב הלפרין ושמירת השבת [מוסש"ק אמור תשע"ה]

ביום שישי ערב שבת קודש פרשת אחרי מות ־ קדושים, הגאון ר״א מן שליט״א נסע מבני ברק לפתח תקוה למסור את שיעורו, במונית מחברת ׳דקר׳ הוותיקה.

״ברוך השם, אתה עובד בחברה שומרת שבת״ – אמר הרב מן שליט״א לנהג, בקורת רוח.

שלא כצפוי פתח הנהג את סגור ליבו (הלב שעדיין סגור למחצה) וכה סיפר בכנות:

אספר לכבוד הרב דבר מעניין. בצעירותי לפני כעשרים ושלוש שנים, אולי יותר, הייתי חבר ב׳חברת מוניות׳ שאינה שומרת שבת. עבדתי כמו חמור שבעה ימים בשבוע. ומדוע? כי היו לי חובות מצטברים ומשכנתא, ועמלתי קשות לכסות את החובות מכל הצדדים. חשבתי שמוכרחים לעבוד.

לילה אחד בשעה שתים עשרה, יצאתי מתל השומר לבני ברק בנסיעה עם יהודי בשם יוסף הלפרין, את השם אני זוכר, אבל את הכתובת כבר שכחתי.

בחוץ ירד גשם שוטף, ובתוך הרכב החדיש הייתה אוירה נעימה, ויוסף הלפרין (אולי הוא הרב יוסף הלפרין זצ״ל) העיר את תשומת ליבי בכאב על כך שאני חבר בחברה שאינה שומרת שבת, ועובד בשבת קודש. הסברתי לו כי יש לי חובות וביום שבת הפדיון היומי גבוה מביום חול, ואני לא יכול לוותר על העבודה (רחמנא ליצלן).

לפתע יוסף הלפרין אמר לי בכנות: הבה נעשה עסק, אתה מהיום מפסיק לעבוד בשבת, תשב בסוף כל חודש, תערוך מאזן כספי של הפרנסה החודשית, ואת ההפרשים אני אשלם לך מכיסי. אני מבטיח.

ראיתי שהדברים יוצאים מליבו והוא מבטיח בכל לב. הוא הוסיף: ואם אתה לא בטוח שאני אעמוד בדיבורי, אני משאיר אצלך שני שמות של יהודים מבני ברק שתוכל לברר עלי האם אני אמין.

כיוון שדיבר בתום לב ומתוך לב יהודי, שאלתיו: ואיך תדע אם אני שומר על ההסכם?…

בהסתכלות אחת על העיניים שלך, אדע בדיוק האם אתה אומר אמת או לא, והאם עבדת חלילה בשבת.

יצאנו לדרך.

ומאותו יום אינני עובד בשבת. לאחר תקופה עברתי כאן לחברת דקר. אינני דתי. אבל בעבודה אני לא עובד ביום השבת. כך אני מתנהג, וכך חינכתי את ילדי, שלא יעבדו בשבת בשום אופן! אנחנו יהודים שלא עובדים שבעה ימים בשבוע. זה סופי אצלי.

ומה עם הכסף? כמה כסף קיבלת מהרב הלפרין?

מאז, לא פניתי אליו אפילו פעם אחת. כי חודש אחרי חודש, שנה ועוד שנה, מעולם לא הרווחתי פחות מאותו חודש שסיימתי את חילול השבת.

האמת. שכאשר חלפה חצי שנה, התיישבתי לערוך חשבון יותר מדוקדק ולחפש: איך זה שבאמת אין ירידה בפדיון החודשי, וכי נופל לי כסף משמים? וכי באמצע השבוע הנסיעות מתרבות? ישבתי עם אשתי ובחנתי טוב מקרוב, ונוכחתי לראות כי לפעמים באמת היו נסיעות יותר בימי החול, אבל בדרך כלל, פשוט, ה׳הוצאות׳ ירדו, פחתו, התמעטו, והוצאות שונות שהיו נלוות תמיד לכלכלת הבית והמשפחה פחתו. ומאז, כבר חלף כמעט חצי יובל שנים, וכבר שכחתי את הכתובת שלו, אולי אתם מכירים אותו מבני ברק תמסרו לו ׳תודה רבה׳ בשמי, ואם לא תפגשו אותו, ודאי אלוקים כבר נותן לו תודה בשמי. סיים הנהג.

הרב מן שליט״א שמע שתק והירהר. הנסיעה הגיעה לסופה, והרב נפרד ממנו בברכת ׳שבת שלום׳ לבבית ועודדו להוסיף ולהיות יהודי מושלם.

לגופו של דבר, ישנם סיפורים נוספים מהסוג הזה (כפי שהעיד בפנינו גם הגאון רבי ניסן גולדברג שליט״א ר״מ הישיבה הגדולה ״אור ישראל״ ו״ראשון לציון״ על ידיעה מכלי ראשון של מקרה דומה בבעל מסעדה בחיפה שנעשה איתו הסכם חתום מהסוג הזה, וסוף ההסכם היה שלא היה צורך לשלם פרוטה) אך במקרה דנן ישנו חידוש נוסף. כי היהודי המדובר עדיין לא שב בתשובה, ועם כל זאת ״השבת היא מקור הברכה״ ־ נקודתית למעשה שלו.

 היינו, בעבודה שבה שומר שבת יש לו ברכה, אפילו שלא זוכה לשמור שבת במלואה, אבל, ממעט בחילול שבת בפרהסיה, בעבודה הזו קיבל ברכה של שבת.

מרן הגר״ח קניבסקי שליט״א ששמע את הסיפור מפי תלמידו הגאון רבי אליהו מן שליט״א, הסכים לקביעה הנ״ל שאכן מוכח כן שהברכה תחול לנקודה מסוימת.

״אם תמצאו את הרב יוסף הלפרין מבני ברק תמסרו לו ׳תודה רבה׳ בשמי״

האברך שלא עבד בשבתראה כאן

 

פרשת פנחס

האדוק בעבירה קשה לפרוש

לתשובה תאריך תפוגה!

רשעים על פתח גהינום אינם שבים

"ובני קרח לא מתו" (במדבר כו, יא)

על הפסוק "למנצח לבני קורח משכיל רחש ליבי דבר טוב וגו' " נאמר בילקוט: להודיעך שלא יכלו בני קורח להתוודות בפיהם אלא כיוון שרחש ליבם בתשובה קיבלה הקב"ה. (ילקוט שמעוני תהלים מה)

על פי דברי המדרש בני קורח היו בפתח גהינום ולא הספיקו לומר תשובה בפיהם כי עוד רגע קט היו בתוכו והספיקו רק להרהר תשובה ולא אמרו זאת בפיהם לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגהינום וישבו שם כפי שאומר רש"י.

לכאורה קשה מדוע נכנסו לגהינום הרי בכל זאת הם הרהרו תשובה ומה תועלת יש להם במקום נכבד בגהינום?

ה"כתב סופר" מבאר כי המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, שלא יהיה הוא בגן עדן ותלמידיו בגהינום. וגם אם חזר בתשובה אין תשובתו מתקבלת עד שיחזרו גם התלמידים על כן בני קורח לא זכו לצאת מגהינום כיוון שהם החטיאו את הרבים ועד שגם הם יחזרו בתשובה בנתיים הם ישבו בגהינום!

לכאורה מדוע אנשי קורח עצמם גם כן לא הרהרו תשובה כפי שעשו זאת בני קורח? הרי גם הם ראו מול עיניהם את השאול פעורה מתחתיהם.

אלא אמרו חז"ל: "רשעים אפילו על פתחו של גהינום אינם חוזרין בתשובה שנאמר 'ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי' וגו' שפשעו לא נאמר אלא הפושעים שפושעין והולכין לעולם" (עירובין יט, ע"א).

אמנם דבר זה טעון ביאור רב כיוון שרואים הרשעים את האש האדירה של הגהינום ממול עיניהם ומרגישים היטב היטב את החום הנורא שיש שם איך הם יכולים עדיין להתעקש ולא לשוב בתשובה?

אלא אמר רבי שלום שבדרון זצ"ל: סבורים אנו שיכול האדם לעשות ככל אשר יחפוץ ולעולם יוכל לשנות את עצמו מן הקצה אל הקצה כפי שירצה ואנו סומכים על כך שכשנרצה נוכל תמיד לשוב.

והנה כאשר מתעורר האדם לשוב בתשובה ורואה שהדבר קשה עד למאוד ואינו מצליח לשוב, הוא חושב שהסיבה לקושי היא בגלל חוסר יראת שמים ולכן מתחזק ביראת העונש על ידי לימוד המוסר וכיוצא בזה בתקווה שידיעת העונש תיחרט בליבו ותצוייר בנפשו בחוש ואז שוב ישוב ממעשיו הרעים.

וכך כל אימת שהדבר לא מועיל מאשים את עצמו יותר ויותר בחוסר יראת שמים באומרו אילו הייתי עולה לרגע אחד לעולם האמת ורואה את הגהינום בחוש בעין ודאי הייתי שב לכאן ונשמר מכל חטא ועוון. נמצא שכל מה שחסר לי הוא הרגשת הלב בשכר ועונש.

נדמה לו שאם ירבה לצייר את הדברים בחוש, יבוא מזור לחוליו אך טעות היא! לא כן הדבר.

אם שקוע אדם במעשיו הרעים קשה לו לפרוש אפילו כשרואה שכלתה אליו הרעה!!! גם שרואה הוא שגהינום פעורה תחתיו גם אם מאמין הוא באמונה שלמה שאם ימשיך לחטוא הרי שבעוד רגע מת ואיננו קשה לו לפרוש מהרגל מעשיו. לא שאין הוא רוצה לשוב, אדרבה רוצה הוא גם רוצה, אך אינו יכול לשוב. הוא בנחושתיים. כבר איננו אדון לעצמו ובעל כורחו ימשיך בחטאיו יפול בגהינום ויאבד.

והדבר דומה למי שברגע של חולשת לב קפץ מהגג ובעודו באויר רואה את הקרקע המתקרבת במהירות לעבר עצמותיו ואו אז נתיישבה עליו דעתו והחרטה מילאה את ליבו ובכל זאת כעבור שניות נהיה לריסוק איברים. ומדוע? כי לשוב לאחור כבר אינו יכול.

וכך גם ברוחניות אנשים יודעים שהולכים למיתה ולא שבים. כמו שאמרו חז"ל (שבת לא, ע"ב) "יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם" כלומר החלב הלזה השוקל כה מעט מכביד על הלב כהר גבוה ואינם יכולים לשוב כי כשהאדם מעמיק לרדת ולא חוזר בזמן, לפתע רואה שכבר אינו יכול לשוב אחור. ליבו כבר כבד.

וכמו שאמרו חז"ל יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא [חוט של עכביש] ולבסוף דומה כעבותות העגלה. אמנם גם עבותות העגלה אפשר לחותכן על ידי אש וכדומה אך אם עדיין לא שב האדם, נעשים חטאיו עליו לבסוף כאזיקי פלדה שאף שכבר רוצה באמת לשוב אין בכוחו. ולפיכך הרשעים גם בעומדם בפתחו של גהינום גם כאשר רואים הם את סופם אינם שבים ולא מפני שאינם מכירים באמת או שאינם רוצים לשוב, שהרי זה באמת לא יתכן שהלא רואים הם את אש הגהינום לנגד עיניהם, אלא הם באמת רוצים והם מתחרטים על כל החטאים שעשו אולם מכוח ההרגל והשתרשות בחטא אין בכוחם לחזור. אין הם יכולים להיפרד מהחטאים ומן הזוהמה הדבוק בהם.

עוד ניתן להוסיף כאן דבר דבר נפלא: אמרו רבותינו שלגהינום יש שלושה פתחים ולגן עדן יש פתח אחד [ערובין יט, ע"א] היקשה המהרש"א: הלא מידה טובה מרובה ממידת פורענות מדוע אם כן לגן עדן יש רק פתח אחד ואילו לגהינום יש שלושה פתחים?

תירץ ה"עיון יעקב" מה שיש שלושה פתחים לגהינום הוא גם מידה טובה כי הטעם לשלושה פתחים הוא כי מוליכים את הרשע לפני פתח אחד כדי שיראה את הגהינום אולי יחזור בתשובה, וכשאינו רוצה לשוב מוליכים אותו לפני הפתח השני אולי יחזור עתה בתשובה, ואם עדיין אין הוא שב אז מוליכים אותו אל תוך פתח שלישי לגהינום. עד כאן דברו.

הרי לנו עד כמה הרשעים מחוברים לרע ואינם יכולים להיפרד ממנו.

עוד יש להוסיף דבר נורא: לא זו בלבד שבפתח גהינום אין הרשעים יכולים להתנתק מהרע ולשוב בתשובה, אלא אף בתוך תוכו של הגהינום.

בגמרא (גיטין נז, ע"א) מסופר כי אונקלוס בן קלוניקוס, בן אחותו של טיטוס, רצה להתגייר והוריד את בלעם מעולם האמת על ידי כישוף של אוב, ושאל אותו שאלות.

מי הכי חשוב שם?

אמר לו: ישראל.

האם כדאי להידבק בהם? אמר לו: לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים.

אמר לו: במה דנים אותך?

אמר לו בשכבת זרע רותחת. עיין שם.

עוד הנה בלעם כבר יושב בגהינום 1200 שנה וכידוע שעונש הגהינום הוא איום ונורא כפי שכתב הרמב"ן שרגע אחד של גהינום הוא יותר גרוע מכל ייסורי העולם במשך כל החיים וביותר ששם בעולם ההוא אין הרגל וכפי עוצמת הסבל ברגע הראשון כן סובלים במשך כל הזמן.

והוא בלעם כבר סובל בסבל הזה כאמור כבר אלף מאתיים שנה ומה תשובתו אז? לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים.

הרי לנו שישנם רשעים שהחטא דבוק בהם כל כך עד שאפילו בתוך תוכו של הגהינום שנים רבות עם כל העינויים והסבל אינם יכולים להשתנות

בספר "עוד יוסף חי" מבאר ה"בן איש חי" כי שני עסקים יש לאדם בעולם. עסק נפשי ועסק גופני וראוי ללכת בעצת היצר הטוב ולהשליטו בשניהם אם יש לאדם תאווה חומרית דהיינו תאוות אכילה ושתיה יעשה זאת בשבת וביום טוב שאז יש להתענג גם במזון גשמי וכן לגבי שינה ישתדל שלא יישן יתר על המידה אלא רק שיעור הצריך לקיום הנפש והגוף

וזהו שאמר "לרב" זה יצר הטוב שהוא מצד הקדושה "תרבה נחלתו" פירוש תשליטנו גם בעניינים גופניים "ולמעט" שזהו יצר הרע "תמעיט נחלתו" אל תתן לו להתרחב גם בעניינים גופניים תמעיט שליטתו שלא יביאך לידי מכשול ותקלה אלא רק לפי השיעור הנצרך "ותן נחלתו" היא תאווה חומרית ולא תתרבה עד שתביא את האדם לחטא ועוון ואם לא ימעט שליטת יצר הרע תצא מזה תקלה.

וכיוון שבעניינים הגופניים מסורים בידי יצר הרע ועל כן אם האדם יתן שליטה ליצר הרע בעניינים גופניים הוא יגרום להחטיאו בעבירות חמורות ולא רק זאת אלא הוא גוזל השלטון מהיצר הטוב שלו מסורים העניינים הנדרשים לתיקון נפשו ואז יחטיאו ובכך יגרום שהוא ישלוט על האדם בענייני הגוף והנפש וזאת גורם האדם לעצמו בכך שנותן ליצר הרע ליטול הרסן של החומר בידו וכתוצאה מכך היצר הטוב יישאר מאחור ואז דבריו לא יהיו נשמעים על כן חכם עיניו בראשו לא יאבד הרסן כי אז לא יוכל לשלוט על יצרו.

מעשה נפלא הביא על כך ה"בן איש חי" מעשה בעשיר אחד שהיה רוכב על סוסו חוץ לעיר כדי לבוא לעיר, ובעודו רחוק משער העיר שתי שעות, מצא איש פיסח יושב על אם הדרך וצועק בקול יללה ותחינה, ויבקש מהעשיר מתנת ידו.

והעשיר הוציא מכיסו מטבע כסף וישליכה אל הפיסח ויקרא הפיסח בקול גדול "אלוקי השמים ישלם לך כפל כפליים על החסד אשר עשית עמדי" וירם את המטבע שהשליך אליו העשיר, ובצלעו על ירכו ניגש אל הרוכב וינשק שולי מעילו ויאמר "אם טוב בעיניך להגדיל חסדך עמדי ונתת לי לרכוב עמך על סוסך להביאני העיר כי הדרך רחוקה ולא אוכל לילך רגלי, לבוא שמה"

והעשיר שהיה נדיב לב וחפץ חסד ירד מעל הסוס וירכיב את הפיסח על הסוס ויתן את הרסן בידו, ואחר כך עלה גם הוא על הסוס וירכב. והיו שניהם רוכבים ביחד על הסוס הפיסח בראש והעשיר מאחוריו.

אחר שנכנסו לעיר והגיעו לשוק, אחז הפיסח בידו את הרסן ועצר את הסוס והעמידו, ויפן אל העשיר הרוכב מאחוריו ויאמר לו: "עתה רד מעל הסוס כי כבר עתה אנו נמצאים בשוק העיר". ויאמר לו: "מה אתה מדבר? וכי זה סוסך או סוסי? מהר איפוא רד פן תקצר רוחי בך והשלכתיך כרגע ארצה!"

ויזעק הפיסח צעקה גדולה ומרה בכל השוק בעודו רוכב והרסן בידו ויאמר בקול בכי: "ראו אנשים טובים מה מעולל לי הרשע הזה! חושו לעזרתי כי איש פיסח וחלש אנוכי ואין אני יכול להתקומם נגד הבליעל הזה האומר לגזול את סוסי ממני. הלא אנוכי פגשתי את האיש הזה יושב על המסילה הרחק שתי שעות מפתח העיר ויתחנן אלי כי עייף הוא ונכמרו רחמיי עליו וארכיבהו, ועתה שצריך להודות לי על חסדי אומר להשליכני ארצה ולגזול את סוסי ממני אשר הוא כל רכושי!"

ויקומו כולם לריב עם העשיר, ולשווא עמל להכחיש דברי הפיסח כי יללת הפיסח ודמעותיו המדומות עוררו חמלה בלב כל האנשים ויאמינו לו. סוף דבר אמר העשיר: "אם כן איפוא ניסע נא לשופט". ניגשו אל השופט ויספר לפניו דברי הריב ויאמר השופט אל העשיר: "רואה אני את דבריך כי אמת הם אך מה אוכל לעשות הלא אתה בידך איבדת את זכותך וכוחך כי כאשר חסת עליו והסכמת להרכיבו על סוסך. היה לך להרכיבו מאחוריך והרסן הוא בידיך ואז לא היה יכול לדבר נגדך דבר אך עתה אשר השלטת אותו עליך והרכבתו לפניך ומסרת הרסן בידו הרי שני דברים אלו הם כמו שני עדים המעידים כי הסוס שלו".

ומכאן מתבקשת המסקנה שנזכור מי מוביל ומי מושל עלינו, לשים את היצר הרע במקום הראוי לו ובל נתפתה לתת לו את המושכות. רק אדם המוביל יודע את הדרך אשר ילך בה.

אם תשב מאחור יקחו אותך לאן שלא צריך. רבים וטובים וחזקים שנפלו ברשתו ולא שעו לאזהרות ניחמו עצמם בטענה "לא נורא הקב"ה יעזור הדברים יסתדרו", אך עד מהרה נתברר גם להם שגם הם נלכדו ברשתו. תפקידו של היצר להיות המוליך והמביא להרגיש בעל הבית, לשלוט על המצב.

הגיע הזמן שכל אחד ישנס מותניים ולא יתפתה לתעתועי היצר לא "יבין אותו" או "יתחשב בו" או יוותר לו בגלל המצב. ליצר הרע אין רגישות הוא אכזרי הוא תובע הוא דורש והוא גם יודע לנצח הוא בידך אל תרף!

אור דניאל פרשת קדושים:

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר": איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול. קיבץ וצבר פרוטה לפרוטה עד שיום מן הימים עלה בידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה העיר הגדולה. בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי הקרקס הפלאי". הגיע לעיר נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו "שלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רובל". דמיונו של הכפרי החל להתלהב חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל!

רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס, אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים: "רואה סוס זה? עליך לרדוף ולרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל היכון.."

הפשיל הכפרי את שרווליו קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות. שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו. בהתחלה דימה שהנה עוד מעט עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו אך אט אט עזבוהו כוחותיו בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח.. בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש.

לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם, הפסיד הון כה רב!

והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה. "רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד כל כך גדול" רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרבה כסאות הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו.

והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח, ממתין לרדוף אחרי הסוס.. זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי… אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אחרי ה"אלוה" ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו, עצור! בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב.

רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו.

 [כך גם בענייננו, מי שנמצא בתוך העבירה אפילו על פתח גיהנום אינו שב, הוא רץ כמטורף אחר התאוה מבלי להשיגה. ומי שנמצא מבחוץ ורואה את המרדף האין סופי אחר התאוה שוחק לשטותם. ואף מי שהיה בפנים והצליח לצאת, שוחק מאלה שרצים ורודפים אחר תאוות ליבם כמשוגעים, וכפי שהגדיר זאת הרמב"ם אלמלא המשתגעים לא היה העולם מתקיים…]

 

פרשת פנחס

צאי לך בעקבי הצאן, וחדש אסור מן התורה

גדול המחטיאו יותר מן ההורגו

קווים לדמותו של מנהיג [אלה הדברים עמוד רי]

 

מעשהו של פנחס הוא ללא ספק גבורה עצומה, כוח העזה, מסירות נפש לקדש שם שמים. ללא ספק פנחס הוא אדם בעל כושר מנהיגות. לאחר מעשה כזה היינו סבורים שפנחס יהיה היורש הטבעי של משה.

לפי זה יש לתמוה מדוע איפוא הקב"ה אומר בפרשתינו למשה רבינו עליו השלום שיקח את יהושע איש אשר רוח בו?

ועוד יש לתמוה, משה הרי סירב לקבל את ההנהגה, וה' היה צריך להפציר בו שוב ושוב, ומדוע כאן יהושע מקבל את ההנהגה בידים פתוחות?

חז"ל מתארים לנו את שקרה בעת שמשה מינה את יהושע למנהיג:

ילקוט שמעוני (במדבר, כז רמז תשעו)

"ויש אומרים שהעמידו מן הארץ והושיבו בין ברכיו והיו משה וישראל מגביהין ראשיהן לשמוע דבריו של יהושע, ומה הוא אומר ברוך ה' אשר נתן תורה לישראל על ידי משה רבינו".

כנגד משה מצינו לכל אורך הדרך טענות ומענות. רצו לרגום אותו באבנים, חשדוהו מאשת איש, חשדוהו מממון המשכן, איכה אשא לבדי טרחכם כו' עוד מעט וסקלוני כו'.

טבעי הדבר שכאשר מתמנה מנהיג חדש, הציבור ירצה לשמוע ממנו על התוכניות החדשות שלו, כיצד הוא רוצה להנהיג את העם. וזהו שהגביהו ישראל ראשיהם לשמוע דבריו. ומה הם שומעים? ברוך ה' כו'. יהושע אומר לעם אני לא מתכונן לשנות כלום. כפי שהתווה משה את הדרך, אני מתכונן להמשיך.

משה התווה את המדיניות הראשונה. לכן היה לו כל כך קשה. הוא לקח עבדים והפך אותם לעם. זה מצריך חינוך מחדש. לכן גם משה מסרב בתחילה. זו מלאכה לא פשוטה.

לעומתו יהושע כבר צועד על דרך סלולה. זהו מנהיג אמיתי. מי שלא מחפש להמציא ולשנות את המקובל לנו מדור דור. לכן יהושע נבחר, שגדול שימושה יותר מלימודה, והוא רכש את דרכי ההנהגה ממשה רבינו עליו השלום, מבלי לשנות מאומה.

ועל זה אמר שלמה: אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותך על משכנות הרועים. לישראל דרך סלולה. אין הם צריכים לסלול דרך חדשה. חדש- אסור מן התורה. עושה חדשות- בעל מלחמות…

פעם כששאלו את הרב שך כיצד הוא מכריע בשאלות גורליות העומדות על הפרק והוא השיב אני חושב לעצמי מה היה החפץ חיים מכריע בכזאת שאלה, וכך אני פוסק.

כך אצל רבי אליעזר הגדול, הגמרא מספרת (יומא סו, ע"ב) על רבי אליעזר ששאלו אותו כמה שאלות והתחמק מלהשיב, והסבירה הגמרא שודאי ידע להשיבם אלא שהיתה לו הנהגה שלא לומר דבר שלא שמע מפי רבו. ומקשים על זה והרי הוא חידש כמה וכמה הלכות? אלא כל כך היתה מוטבעת בו דעת תורה של רבו שבכל ענין יכל להכריע מה היה רבו אומר בענין זה, וכשלא ידע להכריע- לא היה פוסק! [מהרב פז].

כעת נבין מדוע לא נבחר פנחס.

פנחס עשה מעשה גבורה עצום ביותר, אולם היה בזה משום חידוש. הוא לא ראה מעשה זה אצל משה רבינו. ללא כל ספק הוא עשה מעשה נכון, אולם להיות מנהיג הוא כבר לא ראוי. מנהיג הוא ההולך בדרך שהתוו לו קודמיו, ולא משנה מאומה מזאת. לכן אין ראוי יותר מיהושע.

וזה מוסר גדול בשבילנו, לדעת שאין לשנות מאומה מהדרך שהתוו לנו גדולי הדורות. מבלי לחדש, מבלי לנסות למצוא דרכים משונות שלא שערום אבותינו.

פרשת פנחס [לק"ט עמ' רס"ג וער"ד]

"צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם, כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר" (במדבר כה, יז-יח)

במדבר רבה (וילנא. פרשה כא, ד)

"צרור את המדינים" למה? כי צוררים הם לכם. מיכן אמרו חכמים: בא להרגך השכם להרגו.

רבי שמעון אומר: מנין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו? שההורג הורג בעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא. והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא.

שתי אומות קדמו את ישראל בחרב ושתים בעבירה המצרים ואדומים קדמו בחרב (שמות טו, ט) "אמר אויב ארדוף אשיג אריק חרבי".

(במדבר כ, יח) "ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך".

ושתים בעבירה מואבים ועמונים. על אלה שקדמו בחרב כתיב (דברים כג, ח) "לא תתעב אדומי..לא תתעב מצרי". אבל אלו שקדמו בעבירה להחטיא את ישראל (דברים כג, ד) "לא יבא עמוני ומואבי גם דור עשירי עד עולם".

המדיינים גרמו למותם של עשרים וארבע אלף מבני ישראל.

עם כל זאת התורה מצווה לצרור את מדין רק משום שהם החטיאו אותנו בדבר פעור. מדוע?

שני בני אדם. אחד פעם חבל בנו. בייש אותנו. נתן לנו סטירה בפרהסיא. אנו נזכור לו את זה ולא נשכח. יש שיבקשו גם נקמה. וגם אם יבקש מחילה, עדיין בלב יהיה קשה לנו למחול.

מאידך חבר אחר, ידיד טוב, אך פעם אחת הוא גרר אותנו למקום ברמה רוחנית ירודה. הוא החטיא אותנו. אנו נשאר חביריו גם אם חזרנו בתשובה מאז. איננו שונאים לו חלילה, ואף לא נוטרים לו איבה בשל כך, אנו נוטים לסלוח ולוותר לאחד כזה.

באים חז"ל ומלמדים אותנו שהשקפה זו מעוותת היא. שהרי ההורגו הורגו מהעולם הזה, ואילו המחטיאו הורגו הן בעולם הזה והן בעולם הבא. המחטיאו הורגו לנצח נצחים!

הוא יכול להיות אדם מאד סימפטי. שלא כמו הרוצח שנדמה לנו כאיזה מושחת פרא אדם. הוא יכול להיות בימאי סרטים מצליח, או בדרן שעושה מופעים ומרקיד במעורב, או סתם שדרן שמעלה נושאים העוסקים בפריצות וזימה. הרי היינו צריכים להסתכל על אחד כזה כעל רוצח המונים!

על פי זה נבין מדוע גדולי ישראל, שלהם יש את ההשקפה האמתית, היו מסתכלים על ההנהגה הציונית של קום המדינה כעל רוצחי המונים. השואה רצחה אנשים, שיש להם חלק לעולם הבא, מעלתם כמעלת הקדושים שבכל הדורות שאין כל מלאך ובריה יכול לשער ולתאר. אולם אלה שהגיעו ועירטלו אותם מהשבת והתפילין והאוכל הכשר וגזזו להם את פאותיהם- הם הרי לנצח יאבדו, ואם כן זהו רצח בל יכופר! לכן החזון איש לא רצה להסתכל בפני ב"ג שם רשעים ירקב.

מדוע ההסתכלות הסלחנית שלנו ביחס למחטיא?

אין זאת אלא משום שאין אנו מייחסים חשיבות גדולה לעניני הרוח. עניני החומר תופסים אצלנו מקום היות והם מוחשיים . לעומת עניני הרוח שאינם מורגשים ואין אנו רואים את הגיהנום השורך בעקבות מעשהו של אותו רשע .

לכן גם הפסד כספי צורב לנו הרבה יותר מהפסד של תפילה במנין או של שיעור תורה. בהפסד כספי אנו חשים את ההפסד מיד. הוא בא לידי ביטוי במצב החשבון או בכיסנו הריק. אולם בהפסד רוחני אנו נותרים שלווים שהרי איננו חשים שחסר לנו משהו. עולם כמנהגו נוהג.

האמת היא להיפך, שהרי הורונו חז"ל שיפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה! אם כן הפסד של קורת רוח בעולם הבא לא יסולא בפז!

את ההבדל בין העובר עבירה להורג אנו מוצאים בהזדמנות נוספת, ביחס לעולה לתורה. אם האדם הוא רוצח – מותר לצרפו למנין, ולהעלותו לתורה. אולם אם הוא מחלל שבת בפרהסיא, רחמנא ליצלן, אין לצרפו למנין ולהעלותו לתורה!

הרי לנו שהעולם הרוחני הרבה יותר מוחשי מן העולם הגשמי היפך דעת בני אדם.

היחידי שהיה החפץ חיים אומר עליו ימח שמו- אדם הכהן. כשהיה יתום בן 10 יצא שמעו של העילוי מז'יטל, וניסה אדם הכהן לקרוא לו שיבוא לראות רק את הספריה שלו. וכמעט שהלך, עד שברגע האחרון עצר עצמו וברח לוילנא ועם ישראל זכה לחפץ חיים.

מספרים על החפץ חיים שמעולם לא אמר על אדם מילה רעה, אולם על אדם אחד היה החפץ חיים אומר "ימח שמו, וימח שמו למהזכירו שרצה לאבדנו משתי העולמות!".

לאדם הזה קראו אדם הכהן. יש רחובות בישראל על שמו. מדוע שינה החפץ חיים ממנהגו? משום שהאדם הזה ניסה למשוך את החפץ חיים בצעירותו להסכלה. ניתן לשער ולתאר את ההפסד של העם היהודי לדורותיו לו היה המושחת הזה מצליח במעשהו? [דרך שיחה עמ' תרא]

המעשה ברבי ליב משקובסקי ששרף את הספרים של הרוכל והציע לו להיות מצלצל בפעמון הכנסיה…

 

פרשת פנחס

גלגולי זמרי בן סלוא, רבי עקיבא, כ"ד אלף תלמידיו, וכזבי בת צור – המאמר השלם ראה כאן

 

פרשת פינחס

קנאות לשם שמים [פנינים תשעא]

"וידבר הי אל משה לאמר, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם וכו' לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, י -יב)

עמד פעם המגיד הירושלמי הנודע הגה״צ רבי שלום שבדרון זי״ע בבית המדרש ״זכרון משה״ בירושלים בעת דרשתו, ואמר: בואו ואסביר לכם את פשר הפסוקים הללו, בואו ונדבר קצת על עניין ה״קנאות״: אספר לכם מעשה עם מוסר השכל גדול. נספר את המעשה על עצמי, (מה זה איכפת לכם, מי היה האיש, נאמר, לצורך הדרשה, ששמו היה שלום שבדרון…) באחד ממסעי בישובים בארץ ישראל, שבתתי במקום פלוני – בשבת ראש חודש. המארגנים ביקשו וסידרו כמה דרשות בבתי כנסיות בעיר.

מעריב ליל שבת התפללתי ליד האכסניה, שם מסרתי דרשה גדולה. ושחרית בשבת קודש הלכתי להתפלל בבית הכנסת המרכזי של היישוב. החלו שחרית אחר כך הלל, ומיד הוצאת הספר תורה. נו, ואני אומר לעצמי, למי יקראו ל״כהן״, כנראה לי, ועוד מעט כבר נשמע: יעמוד שלום ב״ר הכהן… אבל לא!

הגבאי מיד מתחיל, ותגלה ותראה וכו' יעמוד ר' ראובן ב״ר יעקב הכהן!… אמרתי לעצמי, לא נורא! כנראה הגבאי לא יודע שאני כהן…

אבל מיד הרהרתי לעצמי: אין זה יכול להיות! וכי הוא לא ראה כי עליתי לדוכן בשחרית, הרי הוא ישב כאן לידי?! מה גם שהוא מכיר אותי מקדמת דנא… אבל מיד ניחמתי את עצמי: מסתמא הוא רוצה לתת לי מפטיר, ואולי הוא רוצה שאחר כך אתפלל מוסף כנהוג, אז לא כל כך נורא!…

טוב, ממשיכים בקריאת התורה, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי, ואז אני ממשיך להרהר לעצמי: אם הגבאי לא קרא לי שלישי, וגם לא שישי, וודאי הוא יודע שאני כהן, ואם כן ודאי יקראו לי למפטיר… כאשר הגיעו למפטיר הבנתי איזה ״מפטיר" קניתי השבת. קראו למישהו אחר… ומי היה מישהו האחר? הגבאי עצמו! כיבד את עצמו במפטיר…

כאשר הסתיימו ברכות ההפטרה הגבאי הביט לצדדים כמי שמחפש בעל תפילה, הביט אנה ואנה, הבנתי כי מיד יבקשו ממני, אבל סופו של דבר, הוא עצמו התחיל ״יקום פורקן"…

מעט תערומת היתה לי, וחשבתי בליבי: נכון כי לא חייבים לי מאומה, אבל בכל זאת, אני מגיע מירושלים, אורח פעם בכמה שנים והגבאי נוטל לעצמו מפטיר ומוסף וכו'?…

אבל מיד ניחמתי את עצמי ואמרתי: נו, שיהיה בריא, מסתמא יש לו איזה חשבון וכוונה טובה

פתאום התחלתי להתרעם על עצמי: מה אתה מתעסק בהבלים! כן נתנו לך כהן לא נתנו, אוי, כמה קטן האדם הרהרתי, ואנחה קלה יצאה מפי: מי אני ומה אני, הסטתי את המחשבות והתחלתי בבקשת יקום פרקן מן שמיא וכו' בכוונה של מצוה. החזירו את ספר התורה להיכל, קדיש ותפילה בלחש, הכל התנהל כרגיל. חזרת הש״ץ החלה, והנה, מגיעים ל״כתר״, כבודו מלא עולם! וברוך השם כבר הספקתי לשכוח מכל הענין. אולם כאשר הקדושה הסתיימה ובעל התפילה אמר אתה קדוש, הנה במקום להתחיל ״אתה יצרת״ כמו שאומרים בשבת ראש חודש, החל לומר ״תכנת שבת״ כמידי שבת… נו, מה אתם אומרים, מי הראשון שהבחין בטעות ומי הראשון שהרים קול לעומתו: ״אתה יצרת! נו, נו! אתה יצרת״? היה זה שלום הכהן שבדרון… הבנתם? נורא ואיום. ״אתה יצרת!״ (אי שם במעמקי הלב ״שילמתי״ לו, קראתי בקול ״אתה יצרת״!). הוא כמובן מיד תיקן את עצמו, והמשיך בתפילה.

מי הבין מי ידע, הכל התנהל כרגיל, אבל רבי שלום גילה את עצמו, מעט… מורי ורבותי! זעק רבי שלום והמשיך: זה מה שכתוב בפסוק שלפנינו: ״תחת אשר קנא לאלוקיו״, מכבדת התורה את פנחס ״אשר קנא ׳לאלוקיו׳״, כי במחאה של פנחס בצעקת ״אתה יצרת״ של פנחס, לא היתה שום תערובת זרה, כולה היתה טהורה ומזוככת לשם שמים, קורבן ניחוח לה'. הוא קנא רק לה' אלוקיו ללא גרגיר נוסף בשביל עצמו

המשיך רבי שלום וזעק בשפתו המיוחדת: בני אדם, בדרך כלל, מחפשים לבנות את עצמם לעלות ולהתעלות, משקיעים מאמצים ויגיעה להתקדם בעבודת ה' לפי תכונותיהם.

יש הזוכה ללמוד, או ללמד, ישנם בעלי חסד וגם אנשי עבודה, יראה, תפילה וכהנה. כל איש לפי חלקו שה' נתן לו.

אך לפעמים, אפשר למצוא אנשים מסוג אחר. ליבם חם לדברים שבקדושה, אלא שקשה להם ״עם עצמם״, אינם מתקדמים בעבודת ה' האישית, הפרטית. ומאחר ועם עצמם קשה להם, כתחליף החליטו להתמודד עם אחרים, לעמול על תיקונו של הזולת… לדאוג לעבודת ה' של אחרים…

אותם יהודים, מגלים מאד מהר נפילות של יהודים, לומדים היטב את חטאיהם של אנשים אחרים ומה עושים? מתחילים בפרסום מודעות מחאה, (והכל כמובן מכספי צדקה, ניתן לתרום מכספי מעשר…) וה״קנאות״ מתחילה בכל עוז – לקנא לכבוד ה'! הם מפנים את היראת שמים שלהם לכתובת אחרת, לא כלפי עצמם אלא כלפי אחרים. זועקים, משמיצים את החוטאים, רומסים אותם. ובדרך כלל, גם עושים שטייגן במצוות המחאה, מחדשים הידורים והידורי הידורים במצוות הקנאות, מקימים ועדות ומחרימים אנשים, מדפיסים מודעות ומחלקים פשקווילים וקוראים – מי לה' אלי! קנא קנאתי לה'!…

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת פינחס”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'