פרשת פקודי

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר שמות

 

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

 פרשת פקודי

עת לבנות ועת להרוס

לא להיבהל מנפילות, וכשצריך, לא לחשוש גם להרוס!

לא להיבהל משינויים [ברוורמן יתד תשעד]

פרשתנו פקודי, פרשה העוסקת בסיכום הציוויים של השם יתברך בבניית המשכן והקמתו בפועל.

נאמר במדרש: ״אמר רבי חייא בר יוסף: כל שבעת ימי המילואים היה משה מפרקו ומעמידו למשכן שתי פעמים בכל יום, רבי חנינא אומר שלש פעמים בכל יום״ (תנחומא פקודי, יא).

מפליא ביותר, לפי רבי חנינא משה רבנו הרכיב ופירק את המשכן עשרים ואחת פעמים במשך שבעה ימים!

כלומר שהמשכן על כל מאות פריטיו הוקם לשעות ספורות ופורק וחוזר חלילה!

מהו פשר הדבר? מהו המסר המסתתר מאחורי ההקמה והפירוק של משכן ד׳?

מבאר כ״ק בעל ״נתיבות שלום״ זי״ע על דרך העבודה וזה לשונו: ״תכלית היהודי והיעוד שלמענו ירד לעולם הוא ׳ושכנתי בתוכם׳ בתוך כל אחד ואחד, שיהודי יכשיר את גופו להיות מקום להשראת השכינה. כפי שמבארים בעלי החסידות את הפסוק ׳מעונה א־לוקי קדם׳, יהודי צריך לעשות עצמו מעון לא־לוקי קדם, זה עיקר העבודה של יהודי לעשות עצמו בית מקדש מעט שיהיה מקום להשראת השכינה״.

כפי היסוד שלימד הרבי הקדוש מקוצק זי״ע את בנו שהיה ילד קט ושאל את אביו היכן נמצא הקב״ה? ענה לו אביו היכן שנותנים לו להיכנס! עלינו להכניס א־לוקות בכל פינה ופינה בתוככי אישיותנו.

יוצא איפוא שהשכינה שורה במשכן, ואף שורה באדם.

בזוהר הקדוש מבואר פירוט הקשר בין המשכן לקומת האדם.

כידוע המשכן היה מחולק לשלושה חלקים:

א. החלק הגבוה ביותר היה קודש הקודשים שבו היו הארון והכרובים.

ב. ההיכל בו היו המנורה השולחן ומזבח הקטורת.

ג. העזרה בה היה המזבח החיצון.

כך גם בקומת האדם יש ג׳ חלקים:

המוח, הלב, והאיברים.

מוח האדם – מחשבה כנגד קודש הקודשים. היחס אל המוח כאל קודש הקודשים של האדם מחייבו לזכך ולטהר מחשבותףיו במחשבות והרהורים טהורים וקדושים.

לאחריו הלב – הרצונות והתשוקות הם כנגד ההיכל שם שוכנת המנורה המאירה, המסמלת את התורה הקדושה.

על האדם לנתב את רצונותיו ותשוקותיו אל התורה ובכך להאיר את המקומות הנסתרים שבלבו באור התורה.

כן יש בהיכל את השולחן המסמל את החסד בשולחנו של האדם בהכנסת אורחים וכדומה.

 והחלק השלישי ־ האברים, הם כנגד העזרה שבה המזבח, אשר עליו זובחים את החומריות ומעלים כלפי מעלה.

כשם ששלימות המשכן נוצרה מכל חלקיו, כך השלמות של יהודי להיות מקום להשראת השכינה היא על ידי שיתקדש בכל חלקיו, שיהיה ראוי להשראת השכינה.

בכל הפרטים שיש במשכן וכליו והנהגתם, יש משוואה בינם לנפש האדם והדרך להשראת שכינתו. כל פרטי ותכני המשכן, צורתו, הקמתו, ופירוקו, מסמלים הם לדורות בדרך משל ונמשל את הדרך להשראת השכינה בליבותיהם של עם ישראל.

נמצא איפוא, שאף בעצם הקמת המשכן היה מסר ומקבילה לאדם וחייו.

משה רבנו מתייצב בשבעת ימי המילואים להקמת המשכן לעיני עם ישראל כדי להשריש בהם את הדרך אשר ילכו וינהגו לדורי דורות. מיותר לציין שכל פעולותיו היו בציווי השם יתברך על כל פרט ופרט.

מה אם כן מלמדנו משה רבנו בהרכבה ופירוק המשכן?

מבאר כ״ק בעל ״אמרי אמת״ זי״ע דברים נפלאים וזו לשונו:

״בכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד המשכן ומפרקו, ולא לחינם עשה כן, משה רבינו הכין והשאיר כוחות של התחזקות על כל הנפילות בכלל ובפרט בכל הדורות, וזה מה שאמרו חז״ל המשכן נתקדש בעמידה ובפירוק ובמשיכה, שהפריקה גם כן הייתה ענין של קדושה, כי המעשים של משה רבנו היה לכל הדורות לכל הזמנים, גם לזמנים שאף על פי שהמשכן מפורק נוכל שוב להקימו, בכל מצב שהוא, יש בכוחו של – ישראל לזקוף קרשי המשכן על ידי כוח התורה ועל ידי זה להשרות שכינה בתחתונים״ תרע״ה).

ללמדנו שאף אם האדם מרגיש "מפורק" מבחינה רוחנית, עליו לחזור ולהקים את ה"משכן" – החלק הרוחני שבאדם, וללמוד זאת ממשה שפירק כדי להראות לנו שיש להרכיב הגם שנתפרק!!

דברים זהים ובתוספת הארה כתב ה׳׳נתיבות שלום״ זי״ע וזו לשונו:

״התורה הקדושה מלמדתנו את הדרך ליהודי, שגם אם הוא התאמץ והתייגע לבנות את משכנו, ולאחר מכן נפל לגמרי וכל בניינו התפרק, אל יתייאש אלא יתנער מיד וישוב ויבנהו. ואסור ליפול ברוחו, ואפילו לאחר ירידה שכזו שהחריבה את מקדשו ונתפרק לגמרי, עליו לחזר ולבנותו. זה ענין עבודת שבעת ימי המילואים לפרק את המשכן ולהקימו שוב.

וענין שתי פעמים בכל יום מרומז לבוקר וערב, לעתים ׳המאירים׳ ולעיתים ׳החשכים׳. ומה הכוונה?

למדנו כ״ק בעל ׳ברכת אברהם׳ זי״ע: כאשר שאל משה רבינו את השם יתברך בסנה בתחילת שליחותו: "ויאמר משה אל הא־לוקים הנה אנוכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלוקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אלהם", ענה לו ד׳ תאמר להם: "אלוקי אבותיכם שלחני אליכם" (שמות ג, יג-יד).

[נדצ"ל אהי'ה אשר אהי'ה, אהי'ה שלחני אליכם].

מבאר ה׳ברכת אברהם׳ עניינו של שם זה כשיהודי מקבל על עצמו מה שהיה היה, ומעתה בריה חדשה, אף שכבר קיבל על עצמו פעמים ונכשל, מקבלו הקב׳׳ה ברצון. רק תאמר "אהיה" – טוב מכאן ואילך!

מלמדתנו התורה הקדושה בעניין שבעת ימי המילואים שפרקו והקימו כ״א פעמים בגימטרייה השם הקדוש ׳אקיה׳, המסמל את התקווה של היהודי בכל המצבים.

בזמני האור או חס ושלום החושך, לא להתייאש! אלא להקים את עצמך ולקבל מחדש עול מלכות שמים!

שבע יפול צדיק – וקם!

אך בנוסף יש בסיפור מכונן זה תמרור דרך ותובנה לחיים: ״לא להיבהל משינויים״.

בנית משהו בחיים והנה משהו השתבש, אל נא תיבהל לפרקו אם זה מה שנכון לעשותו כעת! ואם לאחר מכן צריך לבנותו שוב – בנה שוב! העיקר לא להיות מקובע, חיי האדם הם דינאמיים ותנודתיים.

יש תקופות של ״עת להרוס״ ויש של ״עת לבנות״.

תפקיד האדם בעולמו הוא בניית אישיותו על ידי התמודדות במצבים משתנים. וביותר מכך אפילו אם הפירוק נגרם בשגגה או בזדון על ידי חטאיו ובנינו שלו נחרב, אל לו להישבר ולחדול אלא לאסוף עצמו לשוב. ולבנותו מחדש.

[פרשת בראשית תשס"ט] המעשה באדמו"ר מאוז'רוב בעל האש דת שפעם אחת נכנס אליו יהודי שהיה מנהל קהילה ובית כנסת עם רב גדול והכל התנהל למישרים, עד שלאחרונה נכנסו מתפללים חדשים שהחלו לערער על אמינותו, יושרו, מסירותו ועוד.

שאלו הרבי- "מה אני עושה באמריקה"?

הלה לא הבין.

הסביר הרבי: הרי כשבאתי לכאן לא היה כאן כלום. שממה רוחנית, אז מדוע הגעתי?

והרב ענה. סבי היה השלישי לשושלת אוז'רוב. אבי היה רב העיירה. סבי נפטר. אבי התמנה לאדמו"ר, ואותי מינו לרב. פתחתי ישיבה וארגנתי שיעורי תורה. הוצעו לי רבניות בערים גדולות אך סירבתי. פרצה מלחמת העולם הראשונה, הרוסים נכנסו ושללו ובזזו והרסו ושרפו הכל. חזרנו לעיירה והאצתי בתושבים להחל מחדש. במחלת דבר שפרצה איבדתי את אישתי ושלושת ילדי.

באותה שנה נפטר גם אבי. ירשתי את האדמו"רות. הוקם בית מדרש, וישיבה ובניתי ביתי מחדש.

באוז'רוב התגורר דוד קשיש קרוב משפחה והתקבצו סביבו כמה נרגנים שטענו שהרבנות ראויה לו ואף האדמורו"ת…הם היו מיעוט מבוטל. אולם רק הרחתי ריח של מחלוקת וברחתי כל עוד רוחי בי. עד לאמריקה. שלא יפתוני לחזור.

והיום אוז'רוב שוב חרבה. הנאצים פלשו לעיירה, העמידו את היהודים כצופים משני צידי הכביש והוציאו את הרב הקשיש מביתו עקרו את ארון הקודש ובו סהפר התורה והעמיסוהו על גבו והריצוהו בלעג ובשחוק עד שכרע כשל ונפל ונקבר תחת ארון הקודש. הי"ד.

שמע לקולי שוב לביתך חשוב על הסיפור. מחר נדון בו שוב..

למחרת הגיש הלה את התפטרותו.

היה זה בערב חג הסוכות בתקופת זקנותו המפלגת של מרן בעל ״החפץ חיים״ זי״ע.

לאחר פטירת הרבנית, נישא מרן בשנית. חג הסוכות מתקרב. יהודים מתכוננים לחג. למרות חולשתו וגילו, היה בונה החפץ חיים את סוכתו בעצמו, ניגש הוא לבנותה במקומה הקבוע כמדי שנה ושנה. עם סיום בנייתה, הביטה הרבנית על הסוכה ומיקומה ואמרה: ״ר׳ ישראל מאיר, המקום שבנית את הסוכה לא כל כך נראה לי, אולי תבנה אותה שם?״. והצביעה על מקום אחר.

בלא אומר ודברים, פירק מרן את הסוכה, והעתיקה למקום עליו הצביעה רעייתו. כאשר סיים את בניית הסוכה, הופיעה הרבנית, ואמרה: ״האמת, ר׳ ישראל מאיר, הצדק עמך… המקום המקורי שבנית את הסוכה באמת טוב יותר…״

בלא אומר דברים, בלי טרוניה, עם אותם פנים מאירות פירק מרן את הסוכה, והחל בונה אותה שוב במקומה הראשון. סיפור זה סיפרה הרבנית בעצמה ע״ה.

נעצור רגע ונתבונן בסיפור מפליא זה הממחיש כיצד נראה יהודי בגיל גבורות שזכה לעדן את אישיותו בסטנדרטים מוסריים כמעט בלתי נתפסים בבניית ״סוכת שלום״ בביתו.

מעשה זה ממחיש את שנאמר בחז״ל: ״תלמידי חכמים ככל שמזקינים יותר, דעתם משתבחת״. האדמו"ר בעל חידושי הרי"ם ששרף את מחברת חידושי תורתו שנרמז לו שאולי אינה לשם שמים והחל לכותבם מחדש. חזק חזק ונתחזק

פרשת פקודי

ראיה סובייקטיבית מול מציאות אובייקטיבית

האדם שופט את זולתו כפי חסרונותיו שלו

במקום מחשבותיו שם נמצא האדם [מתוק האור]

(שמות לח, כא) "אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה"

 אלה פקודי – בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן לכסף ולזהב ולנחושת ונמנו כל כליו לכל עבודתו (רש״י).

מיד לאחר שהסתימה מלאכת המשכן, עומד משה רבנו ומוסר לעם ישראל דין וחשבון על כל העבודה ומראה להם להיכן הופנו כל תרומותיהם.

מה היתה הסבה לכך?

המדרש מבאר (ילקוט שמעוני שמות לח, רמז תטו) על הכתוב: ״והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד באו האהלה״,

מלמדים אותנו חז"ל שהיו בעם ישראל שני סוגי ׳מתבוננים׳, אלו שדרשו אותו לשבח, ואלו שדרשו אותו לגנאי:

״רבי יצחק אומר, לשבח היו אומרים: ׳אשרי יולדתו של זה, כל ימיו הקדוש ברוך הוא מדבר עימו, כל ימיו הוא מושלם להקדוש ברוך הוא׳.

והביטו אחרי משה, רבי חמא אמר, לגנאי היו אומרים: ראה צוארו, ראה שוקיו, ראה כרעיו, אוכל משל יהודים שותה משל יהודים וכל מה שיש לו משל יהודים. וחברו משיבו: ריקה! אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר…

כיון ששמע משה כך אמר להם חייכם משהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון שנאמר אלה פקודי המשכן"

המדרש תמוה – כיצד יתכן שאנשים אמרו על משה שהוא גנב? פה שדיבר עם השכינה? מי שהניח כסף וזהב והלך לטפל בארונו של יוסף?

הגמרא מספרת מעשה באותו האיש (סוטה מז, ע"א)

יהושע בן פרחיה מאי היא? כדהוה קא קטיל ינאי מלכא לרבנן, שמעון בן שטח, אטמינהו אחתיה.

ר' יהושע בן פרחיה אזל ערק לאלכסנדריא של מצרים.

כי הוה שלמא, שלח ליה שמעון בן שטח: 'מני ירושלים עיר הקודש לך אלכסנדריא של מצרים, אחותי! בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה!'

אמר שמע מינה הוה ליה שלמא. כי אתא אקלע לההוא אושפיזא, קם קמייהו ביקרא שפיר עבדי ליה יקרא טובא.

יתיב וקא משתבח 'כמה נאה אכסניא זו'.

אמר ליה אחד מתלמידיו: 'רבי, עיניה טרוטות!'

 אמר ליה: רשע! בכך אתה עוסק? אפיק ארבע מאה שפורי ושמתיה.

נורא למתבונן! מדובר כאן בתלמיד של תנא, שחושב על הרב שלו שהוא נמצא בבוץ שבו הוא שרוי!

כדי לדון לכף זכות צריך מידות טובות. שהרי בעל מידות רעות חושב על אחרים כפי מידותיו. כפי שביאר העץ יוסף (על סוטה כא, ע"ב) 'המכריע אחרים באורחותיו הרי הוא רשע ערום'– זה שחושב על אחרים רע כמו שרואה באורחותיו שלו, וחושב שגם לאחרים ישנן אותן מידות רעות כשלו.

נקודת המבט של האדם על העובדות נובעת מנקודת ההשקפה ו'מהיכן שהוא מונח'.

שני אנשים יושבים בשוק ומשוחחים. מתקרב אליהם אדם, אחד מביט כלפי מעלה, והאחר – כלפי מטה, מה ההבדל? הראשון ספר והשני סנדלר…

תינוק מכניס כל דבר לפה. אדם מבוגר לא, מדוע? משום שלאדם מבוגר צרכים רבים, אך לתינוק יש רק צורך אחד – לאכול! ולכן הוא בוחן כל דבר דרך הפה!

אישה הרה הולכת ברחוב, ובטוחה שלאחרונה הרבה נשים בהריון…

הסטייפלר ראה בערב סוכות עם הגרח"ק ליד הירקון כשהלכו לקטוף ערבות – ירוקת במים. הוא מיד קרא לגר"ח שישים לב – הנה ירוקה שעל פני המים! מי שמונח בלימוד – מיד שם לב ללימוד!

הגר"י לוינשטיין פעם קיבל פרימוס מארה"ב, היה צורך להרכיבו, בני הבית הסתבכו, והוא המליץ לחפש בקרטון מן הסתם יש חוברת הוראות. וכך באמת התברר. באותו הרגע קפץ הרב מכסאו ואמר – הרי לנו ראיה שתורה מן השמים! התלמידים לא הבינו, והרב הסביר – אם לפרימוס פשוט יש חוברת הוראות, לאדם כל כך מורכב – אין דף הוראות מהיצרן – הבורא ישתבח שמו?

היכן שהאדם נמצא – משם נקודת המבט שלו!

הרב שטינמן פעם סיפר לרב לוינשטין על בעל עסק שגנבו לו ציוד, והציב מצלמות והתברר שזה שחשד בו אכן גנב באופן רשמי… הוא קרא לו והציג לו את העובדות. הלה התעלף. אמר הרב בקול בוכה – וכמה פעמים אנו נצטרך להתעלף כשיראו לנו את מעשינו בעולם האמת?…

אנו מן הסתם היינו מתעסקים בפקנטריה, אך הרב – מיד למד מזה מוסר.

כך גם החפץ חיים שהסיק מהטרנזיסטור ש'סוף דבר הקול נשמע'…

מעשה ושאל אדם את הרב מבריסק חז"ל אומרים שתכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכיסא הכבוד וכך נזכר ברבונו של עולם.

אצלי אין הדבר מזכיר כלל את כיסא הכבוד, איך חז"ל דורשים דבר כה משונה??? אולי הזכרון שלי לקוי או שיש לי בעיה בראש אם אינני נזכר בכיסא הכבוד…???

השיב לו הרב: חז"ל אומרים שאסור להסתכל בבגדי צבעונין של אישה שלא יבוא לידי הרהור עבירה, האם אתה מבין את זה?

זה מובן בהחלט השיב האיש, הוא רואה את הבגדים ונזכר באישה.

ובכן השיב הרב – זכרונך אינו לקוי, הוא מתפקד היטב, אין לך בעיה בראש, אלא 'במקום שבו מונח הראש'… אם היית שקוע ביראת שמים היית נזכר בכסא הכבוד, אך הינך שקוע בדברים אחרים ובהם אתה נזכר כשאתה רואה בגדי צבעונין…

לאור זאת תיושב התמיהה בה פתחנו.

איך יתכן שיחשדו במשה שמא גנב לכיסו???

אדם שופט את האחר כפי נקודת המבט שלו. הוא חושב על הזולת כפי שחושב על עצמו, מה אני הייתי עושה בכזה מצב. וכשהוא שומע שאצל משה עברו מיליונים – הוא אומר לעצמו היתכן שיעברו מליונים אצל אדם ולא ידבק בו משהו???

אצלי בטח חלק היה מחליק לכיס מבלי שארגיש… אז אל תספר לי סיפורים שמשה קורץ מחומר אחר…

אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנחנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר.

ביאר הגר"י סרנא מה הפשט 'אנו כחמורים'? חמור כשרואה אדם חושב לעצמו זה בטח חמור משודרג, קצת יותר מפותח… שמסוגל לעשות דברים שחמור רגיל לא מסוגל…

כך גם בני אדם שרואים מלאך מתחילים לחשוב במושגים של בני אדם – הוא בטח מסוגל לעוף בשניה מה שאנו נלך בשנה תמימה… מין 'סופרמן מושלם'.

והאמת שהמלאך אינו אדם משודרג, כפי שהאדם אינו חמור משודרג. זהו מין אחר כלל.

כך הביטו החכמים על הראשונים. הם מסוג שונה לחלוטין, כפי שחמור שונה מבני אדם במהות ולא רק בשינויים קוסמטיים.

עלינו להשתחרר מעולם המושגים שלנו ולהתבונן על הקדמונים במבט מרומם כראוי להם! אם היו נוהגים כך עם ישראל – ללא כל ספק לא היו טופלים על משה עלילות שוא שאף על דעתו הקדושה והטהורה לא עלו חלילה!

פרשת פקודי

השם חפץ במעשים

סוף מעשה במחשבה תחילה [מעין גנים ח"א]

 (שמות פרק לח, כא) "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת משֶׁה, וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן חָרָשׁ וְחשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ"

כשנבנה המשכן היה צריך ב׳ מנינים וחשבונות בו.

א) בשעת עשייתו, כמה נתנו ישראל, ומה עשו מן התרומה, והאם מתאים הכסף והנחושת שקיבלו העושים, לכלים שעשו.

ב) יש עוד חשבון, בשעת המסעות, כאשר מפרקים את המשכן, ומטלטלים את הכלים ממקום למקום, שצריך לספור את הכלים עצמם, ולבדוק שכולם יגיעו למקום החדש, ושום כלי לא יאבד בדרך, אלא הכל יהיה במספר ובמנין.

ועל זה אמרה התורה אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה. התורה באה כאן לפרש את המנין של התרומה של הזהב והכסף והנחושת, וזה נעשה על פי משה.

אבל תדע שזה היה רק מנין של פעם אחת. אבל באמת היה צריך מנין תמידי בכל פעם בשעת המסעות, וזה היה עבודת הלויים ביד איתמר בן אהרן הכהן.

ואחר כך אמרה התורה שבצלאל עשה את כל אשר ציוה ה׳ את משה. ואיתו אהליאב בן אחיסמך, שהם העושים הממונים על העשיה, ותדע שעשו בנאמנות. ומלבד זה נפרש לך כמה היה תרומת הזהב והכסף והנחושת, ומה עשו מן הכסף והנחושת.

ולפי זה נמצא שהקדימה התורה את מנין הכלים עצמם בשעת המסעות על ידי איתמר, והודיעתנו שגם שם היה הכול כראוי, כי איתמר היה ממונה על זה. ורק אחר כך חזרה התורה לפרש את המנין של עשית המשכן.

ולכאורה הדבר מוקשה, שהסברא היא הפוכה ממש. שקודם היה לתורה לפרש את המנין של עשית כלי המשכן, ואחר כך להוסיף שגם המנין שהוצרך בשעת המסעות היה כראוי!?

כאן לעומת זאת רואים שהתורה הפכה את הסדר, ומיד כשהודיעה התורה שרוצה לומר את חשבון נדבת המשכן שנעשה על פי משה, באותו פסוק עצמו הודיעה שהמנין שנעשה במסעות נעשה על פי איתמר, ורק אחר כך התחילה לפרש את המנין הראשון. ולא מובן מדוע בחרה התורה להדגיש קודם את המנין של הכלים בשעת המסעות, ורק אחר כך את המנין של עצם עשית כלי המשכן?

ושאלה מעין זו יש לנו לשאול עוד בפרשת נשא. הנה בפרשת נשא מפורש שהנשיאים השיגו בדעתם להביא חנוכת המזבח ביום המשח אותו בראש חודש ניסן. וכתוב שם:" ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגו' ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם וגו', ויביאו את קרבנם לפני ה׳ שש עגלות צב ושני עשר בקר וגו׳ ויקריבו אותם לפני המשכן" (במדבר ז, א-ג).

למה הביאו הנשיאים את העגלות והבקר? כדי שיוכלו לשאת את המשכן בשעת המסעות, את הקרשים והעמודים והיריעות וכו', והקב״ה אמר למשה לקבל מהם את מנחתם.

ואחר כך כתוב (שם, פסוק י): "ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ביום המשח אותו", דהיינו להביא את הקרבנות הראשונים שיקריבו על המזבח.

והקב״ה אמר למשה שיקבל מהם, והם יקריבו כל אחד ביומו. ופירש״י שם, ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח, לאחר שהתנדבו העגלות והבקר לשאת את המשכן, נשאם לבם להתנדב קרבנות המזבח לחנכו. עד כאן לשונו.

מפורש מדברי רש״י שדבר ראשון שעלה בדעת הנשיאים ביום שהוקם המשכן, הוא, איך ישאו את המשכן, ולכן התנדבו את העגלות ואת הבקר. ולאחר שהתנדבו את העגלות והבקר, אז קיבלו השגה נוספת מן השמים, ונשאם לבם להתנדב קורבנות לחנוכת המזבח.

והדבר הוא פלא ממש, הרי דרכו של עולם שקודם אדם משים לבו למה שלפניו ואחר כך לדברים הרחוקים שלאחר זמן. והיה צריך להיות שדבר ראשון יביאו הנשיאים בראש חודש ניסן את הקרבנות לחנך בהם את המזבח עתה, שזה יקריבו מיד.

ורק אחר כך יוסיפו להתנדב גם עגלות ובקר למסעות, שזה לא דחוף כלל עכשיו.

וכאן כתוב שקודם חשבו על המסעות, ורק אחר כך נשאם לבם להקריב קורבנות לחינוך המזבח. ולמה הבינו הנשיאים שמה שנערך למסעות חשוב יותר ממה שעומד לפניהם עכשיו?

והוא גם כן כעין השאלה ששאלנו כאן בתחילת הפרשה, למה כשמודיעה התורה שהיא עומדת לפרש את מנין תרומת המשכן שניתן על פי משה, עוד לפני שמתחילים בכלל לדבר על מעשה המשכן, מקדימים מי הממונה על הכלים בשעת המסעות, ותדע שזה היה עבודת הלויים ביד איתמר בן אהרן הכהן.

ומה דחוף כל כך לדבר על המסעות, עוד לפני שדיברת על מה שעומד לפניך כאן, שהוא לפרט את מנין התרומה למשכן. הרי הם עדין לא נסעו, וכאן יש כלים שצריך לפרש את החשבון של התרומה שנדבו עבורם, למה החשבון של המסעות נמצא בעדיפות ראשונה.

ויתכן לפרש את הענין בדרך משל לאדם שהוכתר להיות מלך, שעתה מוטל עליו לדאוג לרווחת תושבי המדינה. ויש מלך שמיד יתחיל לראות מה יכול להיטיב לאנשי המדינה בענינים הפנימיים כגון תיקון הדרכים וסיוע בפרנסתם. ואינו משים אל ליבו עתה להקים צבא שיוכל להתמודד עם האויב, מאחר שלא נראית שום מלחמה כעת.

אבל יש מלך שדבר ראשון חושב האיך להכין עצמו לקראת מלחמה אף שכעת אין מלחמה, כי מבין שאם יהיה מלחמה והוא לא יהיה מוכן, כל אנשי המדינה יהיו בסכנה גדולה. ורק אם יוכל לעזור עוד, יעזור בענינים הפנימיים של המדינה.

ומי צודק יותר. הנה הראשון שדואג על המצב ההוה להיטיב עם בני המדינה כעת, מצד אחד הרי נהנים ממנו יותר. אבל בזמן מלחמה, כל מה שנהנו לא יועיל כלום, כי בודאי יפלו, מאחר שלא הכינו את עצמם קודם. והשני אף שלא היטיב הרבה עמהם, אבל מכל מקום כיון שהכין עצמו לזמן מלחמה, הנה מצבם של בני המדינה יותר בטוח, אף על פי שלמעשה לא נהנו הרבה מן המלך. ובוודאי שהשני צודק יותר, כי עדיף מעט ובטוח, מהרבה ולא בטוח.

וכן מצאנו כתוב:

(משלי טו, טז) "טוב מעט ביראת ה׳ מאוצר רב ומהומה בו". וכתיב עוד (משלי טז, ח) "טוב מעט בצדקה מרוב תבואות בלא משפט".

וכתיב (משלי יז, א) "טוב פת חריבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב".

וכתיב (קהלת ד, ו) "טוב מלא כף נחת, ממלא חפנים עמל ורעות רוח".

והרי לנו שההבנה המוקדמת מפני כישלון גדול, היא עדיפה, מלדאוג רק למצב ההוה, ולהתעלם ממצב הכישלון שיוכל להגיע.

וכמו כן יש ג׳ם כן בעניני עבודת ה׳. יש אדם שמסתכל רק על ההווה, ומנסה לעבוד את ה׳ כפי מה שיכול כעת ביום זה. ויש מי שמתכנן מעתה איך להתמודד בזמני ניסיון שיגיעו לו בעתיד. ובודאי שהשני עדיף שעיניו צופות למרחוק, ולא רק למה שעומד לפניו.

ומצאנו בספר הישר לרבינו תם בשער השישי דברים נפלאים בענין זה.

שם מדבר רבינו תם שבעניני עבודת ה׳ יש ענינים רבים המבטלים אותה. ואחד מן הדברים הוא מאורעות העולם. וכותב שם וזו לשונו: המידה השישית, הקורות והתלאות הבאות על בני אדם, כגון חידושים רעים או טובים, או שיהיה במצור, או יעלה למעלה גדולה, או ירוויח הון, או שיקחוהו בשבי, או יאבד לו ממון, או יחלה הוא או אחד מבני ביתו, או יהיה גולה מארצו, או חבוש בבית הסוהר, או ימות אחד מאוהביו, כל אלה החידושים ורבים כהם, יטרידו לב בני אדם מעבודת האל, וישכיחוהו אותה ויסירוה מלבו.

אך בעת הזאת ידע ויבחן שכל כול משכיל, החזק הוא הרפה כי אם יהיה חזק ואמונתו קיימת, לא יוכלו כל החידושים לחסר מעבודתו, כאשר לא יוכלו הרוחות החזקות לעקור ההר הגדול ולהמישו ממקומו, כן השכל החזק והאמונה העיקרית, לא ימישום כל אלה המאורעות.

וצריך האדם ליזהר בעת הזאת, וידע כי על זה התנאי בא בברית עם אלוהיו.

ואחרי אשר התנה על נפשו לעבוד אותו, צריך להשלים נדרו ולקיים איסרו. וצריך לו להכין לב חזק ואמיץ לקבל המאורעות, ויחשוב בהם בטרם בואם, וימתינם בכל יום ובכל שעה ובכל חודש. ויאמר בליבו אם לא יבואו היום המאורעות, יבואו מחר. ואם לא יבואו למחר יבואו לאחר מחר. וכשיעשה זה, ויהיו עיניו וליבו בהם, כשיבואו המאורעות, לא יטרידוהו, ולא ישכיחוהו העבודה, כי ימצאוהו מזומן לקבל אותם.

וזה מעשה הצדיק, כי יחשוב וידע, כי העולם נוה התלאות, ועל כן עיניו וליבו בהם בכל רגע, ועל כן לא יטרידוהו כשיבואו, ולא יחרידוהו.

אך יחרידו למי שהוא בטוח בעולם, ויאמר כי לא תבוא עליו צרה, וכי שלוותו תעמוד עליו. ועל כן כשיבוא עליו הפך מאשר חשב, יחרד ותאבד דעתו ואמונתו ועבודתו.

וצריך למשכיל לשמור נפשו תמיד, ואל יבטח בטובת העולם רגע, רק ידע כי התלאות מזומנות לבוא, ובזה יצליח ותתקיים עבודתו. עד כאן לשון ספר הישר.

ומפורש מדבריו שאדם צריך לצפות למרחוק, ולהכין עצמו למצבים שיוכלו להגיע, כדי שלא יגיעו אותם מצבים וימצאו אותו בלא הכנה, שאז הוא נפילה ודאית. וגם חז״ל תבעו מהאדם שיכין עצמו לעתיד, כמו שאמרו באבות (פ״ד משנה ט״ז) העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, ואמרו במסכת עירובין (עירובין כב, ע"א) היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם.

ואמרו במסכת עבודה זרה (עבודה זרה ג, ע"א) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ואמרו [מסכת שמחות דרבי חייה פרק ב] דבר אחר, העולם הזה דומה ליבשה, והעולם הבא דומה לים, אם אדם מתקין לו ביבשה, יש לו מה יאכל בים, ואם לאו אין לו מה יאכל בים.

מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.

לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם.

שמח בחור בבחרותך והלך בדרכי ליבך ודע כי על הכל יביאך האלוקים במשפט.

וכמו כן בעניני המשכן, שהכל יסודות לעבודת ה׳. שלימות הכל, לצפות לעתיד ולראות איך ניתן להתכונן מעכשיו לזמן שיוכלו להיות תקלות.

ולכן כאשר באה התורה לספר מנתינת המנין שנתן משה רבינו על התרומה שקיבל, הנה עמדו לפניו ב׳ מנינים.

א) לשים לב למנין שקיבל לתרומת המשכן, האם הוא מדויק.

ב) לשים לב לעוד מנין, בשעת המסעות, כאשר מפרקים את כל המשכן והולכים ממקום למקום, שאז צריך לשים לב שלא יאבדו הכלים, וכל מה שיצא ממקום מסויים יגיע למקום השני.

ומצד אחד יותר נוח להתרכז במנין העומד לפנינו כעת, ולבדוק כמה נתנו ישראל למשכן, ומה נעשה מזה. אבל באמת המצב הזה הוא בטוח, כי כל הכלים נמצאים לפנינו. אבל יש לפנינו עוד מנין בשעת המסעות, שאז יש חשש גדול שיאבדו כלים. ואם לא נכין את עצמינו כעת למצב זה, ונחכה עד שיוצרכו ליסוע, סביר להניח שכיון שלא יהיו מוכנים למסע, יאבדו חלק מן הכלים, ולכן הדבר הראשון שהיה צריך לדעת הוא, שיש אנשים שממונים על הכלים בשעת המסעות והם הלויים, ואיתמר ממונה עליהם. כי מצב זה הוא יותר מסוכן אף שהוא רק לעתיד, וכעת אינו נוגע למעשה.

וכמו כן הנשיאים כשבאו לחנוך את חנוכת המזבח, עוד לפני שחשבו מה להקריב כעת, היתה דעתם מה לעשות כאשר המשכן יצטרך ליסוע מכאן, איך נעשה שהמסע יעבור כראוי ובקלות ולא יפגע בכלים. ולכן קודם כל התנדבו עגלות ובקר לשאת את הכלים במסעות, ורק אחר כך התנדבו קרבנות להקריב עתה לחנוכת המזבח.

וכל זה הוא לימוד גדול לעבודת ה׳. שאף על פי שיש אדם שקשה לו לתכנן את העתיד ומנסה לשמור את ההוה, וגם זה דרגה, אבל השלימות הוא, שאדם יחשוב גם על העתיד, ויראה מה הוא יכול לעשות כדי להתכונן למצב של העתיד, ואם יודע שיוכל ליפול, ישמר מזה בעוד מועד.

כמו אדם שיודע שיש אצלו ימים שאינו לומד בהם כראוי, כמו יום שישי ושבת ומוצאי שבת, או ימי חג וכדומה. הנה מבעוד מועד הוא כבר קובע לו חברותא לזמנים אלו, כדי שיהיה לו יותר מחויבות ללמוד. או כמו שכתב בספר יסוד ושורש העבודה, שביום פורים אם יצא מבית הכנסת לביתו מיד לאחר התפילה, הנה מחמת מצוות היום והטרדות, יתכן מאוד שלא ילמד תורה בכלל כל היום, לכן הוא מציע לו שישאר בבית הכנסת ללמוד לפני שהולך לביתו, כדי לחטוף לכל הפחות את מה שניתן לחטוף. זה אדם שצופה את העתיד, ומקדם את פני הקושי. וזהו השלימות בעבודת ה׳, וכמו שנתבאר בס״ד.

הרב מבריסק שנשאל על כך שהוא תמיד חושש ממה שיכול לצאת מכל שינוי וכדומה ושאולי יש בכך "נרווים", והוא השיב כשהצביע על היער ואמר: מה אעשה והקב"ה נטע בי כוח לראות את היער הזה ולצפות בעץ שבסופו? יש שרואים רק עד האמצע, ויש רק את השורה הראשונה, ויש שאף את העץ הראשון לא רואים…

החזון איש ואותו האדם ששלח לו שאלה ולא השיב, ולבסוף הגיע לבני ברק והחל לשוחח עימו ודחף לעברו על השולחן מעטפה, והחזון איש דחפה בחזרה, וחוזר חלילה כמה פעמים עד שאמר לו החזון איש שאם לא יקחנה אליו- הם לא יוכלו להמשיך לשוחח, וכך היה.

לאחר מכן הסביר לבאי ביתו שהקהילה שם שאלוהו שאלה ולא רצה כלל להשיב מפני שידע שמה שיאמר יסלפו את דבריו, וכשראו שאינו משיב החליטו להכניס לו מכתב ולומר שהוא הסכים הסכמה שבשתיקה…

אך החזון איש שקלט זאת, לא הסכים אפילו לקרוא את המכתב.

לאחר כשבוע פגש אותו בן בית את העסקן שהיה אצל הרב בת"א, והלה התפעל מחוכמתו של החזון איש וסיפר לו כיצד החזון איש לא רצה אפילו לקחת את המכתב, וסיפר לו את תוכניותיהם, השיבו אותו בן בית – גם את זה החזון איש ידע…

הרב מבריסק שביקש שבני ביתו יעירוהו אפילו באמצע הלילה אם יבואו לבקשו. בשתיים בלילה דפקו כמה מחברי הוועד של הקהילה על דלתו חרישית. הם שמעו שהרב ישן ובאו לחזור על עקיביהם, אך בני הבית אמרו להם שהרב ביקש להעירו.

הרב קם והלך עמהם לבית הוועד. כשחזר נשאל מה הייתה הבהילות? והשיב לו הרב שעל פי תקנת הקהילה אין אפשרות להעביר החלטה בלי הסכמת הרב. הם רצו להעביר החלטה שהם ידעו שאני מתנגד לה, ולכן סיימו באמצע הלילה כדי שיוכלו לומר שחיכו לי, ולבסוף לעשות ככול העולה על רוחם, ולרחוץ בניקיון כפיהם ולומר "חיכינו לרב אך הרב היה ישן"…

הרב שך ותחזיותיו על פירוק גוש קטיף ושיחזירו את ירושלים, דבר שלעת עתה לא קרה רק בגלל שהערבים לא הסכימו לקבל ולסיים הסכסוך…

פרשת פקודי – שקלים [מתאים גם לפרשת כי תשא]

מחצית השקל – אנו רק חצי!

[מהעלון 'מתורתו של האור החיים הקדוש פ' פקודי תשס"ה גליון י"א]

"ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה' את משה"

והקשה רבינו האור החיים הקדוש דהרי לא כולם עסקו בעשייתה אלא החכמים עשו המלאכות?

ותירץ רבינו, דכאן הראה ורימז הקב"ה דקיום התורה יכולה להתקיים רק במחברת הכללות, שבני ישראל יזכו זה לזה. והתורה ניתנה לקיים רק על ידי כללות ישראל, שכל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה, וגם התרי"ג מצוות אי אפשר לכל אחד לקיים, שהרי ישנם מצוות שנוהגים רק בכהנים ולויים והאיך יוכל כל אחד להשלים תיקון לרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, אשר המצוות הם מכוונים נגדם.

אלא על כורחך שכל אחד מקיים כל התרי"ג מצוות על ידי חיבור כללי של כלל ישראל.

וזהו כוונת הפסוק וכל בני ישראל עשו, הגם שחלק מהם רק הביאו נדבה, אף על פי כן נחשב שכולם עשו, וכאילו כל אחד מישראל הביא כל הג' מינים שבנדבה ועשה כל המלאכות האמורות.

ובזה מפרש רבינו הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" – שהתורה אומרת שצריך לאהוב את חבירך, כיון שהוא "כמותך", שעל ידו נשלם תיקון לרמ"ח אברים ושס"ה גידים שלך, כשאתה אוהב את חבירך.

ואם כן חבירך אינו אדם אחר, אלא אתה עצמך ואחד מחלקיך עד כאן דברי רבינו.

ובספר "בית שמואל אחרון" על התורה, פירש בדרך נפלאה דברי הגמרא (שבת לא, ע"א) דנוכרי אחד בא אצל הלל שילמדו כל התורה כולה על רגל אחת, והשיב לו: זה כלל גדול בתורה, ואהבת לרעך כמוך, ואידך פירושא זיל גמור.

ופירש דהוא שאל את הלל האיך יוכל לקיים כל התורה ב"רגל אחד" דהיינו בגלגול אחד ולא יצטרך להתגלגל עוד לעולם הזה כדי שיוכל לקיים כל התרי"ג מצוות שלא יכול לקיים בגלגול אחד.

ועל זה אמר לו הלל דישנם ב' דרכים דעל ידם אפשר לקיים כל התרי"ג מצוות בגלגול אחד:

הא' – ואהבת לרעך כמוך על ידי האחדות וכנ"ל.

והב' "אידך פירושא זיל גמור", ושאר המצות שלא יועיל זה, כגון מצות שאינן שייכות בזה הזמן, זהו "ואידך"- ושאר המצות- על ידי שיעסוק בתורת הלכות המצוות שאינו יכול לקיים, זה נחשב כאילו קיים אותם, וכדברי הגמרא כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה יעוין שם.

[והוסיף בארשת שפתינו פרשת קדושים עמ' נא לרב שלוזינגר, ומעתה יומתקו מדבש דברי חכמינו ז"ל שאמרו במתק לשונם ואהבת לרעך כמוך 'ברור לו מיתה יפה' כלומר על ידי שתאהב את חבירך ותתקשר עמו בהיותך מקיים המצוות, על ידי זה אתה בורר לו מיתה יפה שלא יצטרך להתגלגל שנית להשלים המצוות שלא יהיה יכול לקיימן כי המצוות שאתה מקיים נחשב כאילו גם הוא קיים אותן]

[תוספת חדשה מגליון פנינים נשא תשע"א:

רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא (פסחים סח, ע"ב) ומסביר רש״י: שרב יוסף ביום טוב של שבועות אמר לאנשי ביתו, הכינו לי ״עגלא תילתא״ – עגל שלישי לבטן, שנולד השלישי, דמובחר הוא ביותר. והסביר את עצמו ואמר: ״אי לאו האי יומא״ – אם לא אותו יום של מתן תורה שבשל כך זכיתי ללמוד תורה. ״דקא גרים״ – שנתרוממתי, ״כמה יוסף איכא בשוקא״ – הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ואז מה היה ההבדל ביני לבינם…

אך הרה״ק בעל הקדושת ציון מבאבוב זי״ע נתן כאן הסבר שונה ומיוחד, וזאת באמצעות הקושיא שכולם שואלים: שלכאורה צריכים להבין איך רבי יוסף התפאר בתורתו ואמר דבר הנראה כגאוה?

אלא ההסבר יובן על פי דברי המפרשים ששואלים: איך יתכן שאדם יקיים כל התרי״ג מצוות? הרי, יש מצוות הנוהגות רק בחלק מסוים מעם ישראל, כגון מצות פדיון הבן, שנוהגת רק אצל ישראלים ולא אצל כהנים ולויים. ויש מצוות הנוהגות רק בתנאים מסוימים, כגון מצות יבום וחליצה, שנוהגת רק כאשר ״ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו״ (דברים כה, ה) וכיוצא בזה.

ותירצו על זאת: דיש שלושה דרכים אשר בהם יכול להיחשב לאדם כאילו קיים כל התרי״ג מצוות:

א. על ידי גילגול, שנשמתו חוזרת לעולם בגוף אחר, פעם אצל החלק של העם שנוהג בו המצוות החסרות לנשמתו, ופעם אצל מי שיהיה לו בו התנאים הצריכים לקיום המצוות החסרות לנשמתו. וכדומה.

ב. כאשר יתנהג באהבה ובאחוה עם בני אדם, כי על ידי האחדות נחשבין כל ישראל כנפש אחת, וממילא, כשזה מקיים מצוה זו וזה מקיים מצוה זו, הרי כאילו כל אחד מקיים כל המצות.

ג. על ידי לימוד התורה של כל מצוה ומצוה. כמו שאמרו חז״ל: כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו׳ (מנחות קי, ע״א).

והנה, בעת מתן תורה היו כל ישראל באחדות ואהבה, כדאיתא ״ויחן שם ישראל נגד ההר״ כאיש אחד בלב אחד (רש״י, שמות יט, ב) כי האחדות היתה ההכנה לקבלת התורה. ואם כן, זאת הכוונה בדברי רב יוסף ״אי לאו האי יומא״ – שקיבלנו את התורה והיינו באחדות ולמדתי תורה של כל מצוה ומצוה, ״דקא גרים״ לי כאילו קיימתי כל התרי״ג מצוות כבר בפעם הזאת שנבראתי, אזי, ״כמה יוסף איכא בשוקא״ – מי יודע כמה פעמים היתה נשמתי צריכה לחזור ולהתגלגל לעולם בגופם של אחרים…]

ע"ע תוספת באוצה"ת ח"ה עמ' צו

וידועים דברי האלשיך הקדוש בפרשת כי תשא, שזהו גם כן הענין של "מחצית השקל" דבא ללמד את כלל ישראל את ענין האחדות, דכל אחד בלי חבירו, הוא רק חצי וכשהוא מתחבר עם חבירו רק אז יכול להגיע לשלימות יעוין שם.

ואיתא במדרש (בראשית רבה פ"ד אות יח) "אמר רבי יהודה בר סימון, אמר הקב"ה: אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף, לפיכך יהיה כל אחד ואחד מגיעו בקע לגולגולת, – הדא הוא דכתיב בקע לגולגולת מחצית השקל (ויעוין שם בעץ יוסף החשבון בזה).

ועל כל פנים מבואר בדברי המדרש דנתינת מחצית השקל, היא תיקון לחטא מכירת יוסף, וצריך לבאר מהו הקשר בין שניהם, ולפי דברי האלשיך הקדוש ורבינו, מובנים הדברים היטב, דהרי במכירת יוסף היה היפך מהאחדות, וכמו שהביא רש"י (בראשית לז, יז) בשם התנחומא נסעו מזה – נסעו מן האחוה, לכן כדי לתקן החטא של שנאת חינם ופירוד שהיה במכירת יוסף, ציוה השם יתברך שיתנו מחצית השקל שזה מורה על האחדות וכנ"ל ובזה יתוקן חטא מכירת יוסף.

ובזה יש לפרש דברי הגמרא (בבא בתרא י, ע"ב) אמר רבי אבהו, אמר משה לפני הקב"ה ריבונו של עולם במה תרום קרן ישראל, אמר לו בכי תשא".

וצריך ביאור הכוונה בזה, ויש לפרש דהרי אמרו חז"ל דאפילו אם ישראל עובדים עבודה זרה, אומר הקב"ה שאם יש שלום ביניהם אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם. ואם כן, יש לומר, שמשה שאל את הקב"ה במה ירום קרן ישראל כשלא יהיו ראויים ולא יהיה להם זכות, ועל זה אמר הקב"ה על ידי מחצית השקל שזה מורה על האחדות וכנ"ל.

 תוספת: פנינים שבועות תשע"ב.

ואין יותר מתאים מכאן בכדי להביא את הסברו הנפלא של הגה״ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי״ע, על מאמר חז״ל (זבחים קטז, ע"א) ״כשניתנה תורה לישראל נתקבצו אומות העולם אצל בלעם הרשע ושאלו אותו: שמא מבול בא לעולם? אמר להם: ״ה׳ עוז לעמו יתן".

פתחו כולם ואמרו: "ה׳ יברך את עמו בשלום״.

ויש להבין, למה דימו אומות העולם כשניתנה התורה שהיה הקב״ה מביא מבול על העולם? ומה היתה תשובתו של בלעם אליהם?

אלא ענה והסביר: שאחדות בין הבריות נובעת לפעמים בגלל סכנה משותפת, כי בעת צרה מתקבצים הרבה כיתות נפרדות ועושות שלום ביניהן כדי שינצלו מהצרה.

אמנם, אין זו אחדות אמיתית, ועד שעת מתן תורה לא היה זמן שהיו כל הברואים יחד בשלום, רק בשעת סכנת המבול נתקיים ״וגר זאב עם כבש״ כששהו ביחד בתיבת נח.

אבל אין אנו מצפים לשלום כזה, אלא לשלום אמיתי שישלוט גם בשעת רגיעה ושלוה.

ולכן כשקיבלו ישראל את התורה באחדות שלימה כאיש אחד בלב אחד – ראו זאת האומות וחשבו אולי חשש סכנה גורם את האחדות – ״שמא מבול בא לעולם״, השיב להם בלעם: ״ה׳ עוז לעמו יתן" – אחדות זו היא אחדות אמיתית, היא אחדות מפני שה׳ נתן את עוזו – את התורה לעם ישראל, והיא זו שמאחדת אותם במטרה המשותפת לקבל את התורה שניתנת לקיום אך ורק באחדות כלל ישראל.

כששמעו זאת אומות עולם, מיד פתחו ואמרו: ״ה׳ יברך את עמו בשלום״ – כי השלום הזה אין הוא תוצאה של קללה, אלא ברכה יש בו…

פרשת פקודי – שקלים

האדנים יסודות האמונה [לק"ט הרעיון הראשון, עם תוספת]

"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל וגו"'(שמות ל, טו).

"תני רב יוסף: ג' תרומות הן שנאמרו בפרשה, של מזבח למזבח, של אדנים לאדנים, ושל בדק הבית לבדק הבית" (מגילה כט, ע"ב)

וברש"י כאן ביאר שהתרומות לאדנים ולקורבנות ציבור היו על ידי מנין.

הושוו בהם כולם, עניים ועשירים לתת כל אחד מחצית השקל, אבל בשאר נדבות המשכן לא היתה יד כולם שוה בהם אלא איש איש מה שנדבו ליבו.

חילוק זה שביו האדנים לשאר חלקי המשכן תמוה לדעת הגרי"צ סלנט זצ"ל שהקשה בספרו "באר יוסף" מדוע לא חל גם על האדנים הציווי "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי"?

 ועוד יש להבין מדוע חויבו ליתן דוקא מחצית השקל ולא שקל שלם?

 הענין מתבאר על פי הפסוק בספר יחזקאל (יחזקאל מג, י): "אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעוונותיהם".

וביארו המפרשים שיחזקאל נתבקש לומר לבני ישראל שהמה הם הבית, והבית תלוי בהם.

כוונת הדברים שכל עניני תבנית הבית מורים על הנהגת העם על פי התורה וחוקיה וכל תבנית המשכן וכליו רומזת להם על הנהגתם ועל מעשיהם הרצויים על פי התורה. עיין במלבי"ם שם ובספר "נפש החיים" שער א' פ"ד בהגה"ה.

מעין הדברים האלו כתב גם רבנו בחיי פרשת פקודי וזו לשונו: "כן עשה זה תשלום העשיות שבסיפור המשכן, ומפסוק "ועשו לי מקדש" ועד כאן תמצא רמ"ח עשיות במלאכת המשכן וכליו אחת לאחת למצוא חשבון כנגד רמ"ח מצוות עשה שבתורה וכו' ועוד הם כנגד רמ"ח אבריו של אדם גם כן כי כשם שהמשכן שקול כנגד העולם וכולל כל העולם, כן הוא כולל כל התורה ברמ"ח עשה שבה גם את האדם ברמ"ח אברים שבו, ולולי האריכות הייתי מרחיב לך ביאור זה כי האלוקים עשה את זה לעומת זה" עד כאן לשונו.

ובגמרא (מכות כד, ע"א) אמרו: "תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני, בא דוד העמידן על י"א וכו' בא ישעיהו העמידן על שש וכו' בא מיכה והעמידן על שלש וכו' חזר ישעיה והעמידן על שתים וכו' בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב, ד) 'וצדיק באמונתו יחיה'".

והיינו שהאמונה היא יסוד היסודות של כל התורה כולה ואם אמרנו לעיל שהמשכן וכליו מרמזים על התורה והמצוות ומתוך התבוננות בהם עלינו ללמוד כיצד על האדם להתנהג, יתכן לומר שהאדנים שהיו היסודות למשכן מרמזים על האמונה שהיא יסוד כלל התורה.

והנה אף על פי שבכל חלקי התורה והמצוות וכן בכל עבודת ה' אין דרגתו ומצבו של אדם אחד דומה לשל חברו וממילא גם התביעה שתובעים את האדם שונה מאיש לאיש, מכל מקום בענין האמונה חייב כל אחד מישראל בלי יוצא מן הכלל להאמין בכל התורה כולה כמו שכתוב בגמרא "כי דבר ה' בזה זה אפיקורס" (סנהדרין דף צט ע"א) ואמרו שם כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים, ואפילו אומר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה וכו' חוץ מדקדוק זה מקל וחומר זה, מגזירה שוה זו, זהו כי דבר ה' בזה.

מבואר מכן שבענין האמונה צריך כל אחד להיות שלם בתכלית השלמות וכיון שהאמונה היא יסוד התורה כולה, באים כאמור האדנים שהם יסוד המשכן לרמז עליה, ומכיון שבאמונה צריך כל אחד מישראל להיות שלם ותמים באמונתו נצטוו כולם להביא בשווה את תרומת האדנים, ללמדנו שבזה הכל צריכים להיות שווים ושלמים כקטן כגדול בלי יוצא מן הכלל.

אולם מה שטעון הבנה הוא שלפי זה היה עליהם להביא שקל שלם, לרמז על ה'שלימות' הנדרשת באמונה, מדוע איפוא מביאים רק מחצית השקל ולא מטבע שלימה?

הדבר יבואר על פי מה שהסביר בעל "כנף רננים" על פרק שירה שיר הרוח, משל לילד אחד שנולד וחי בכרך בבית עשירים והיה מקבל בכל יום לחם אפוי לביתו, מעולם לא ראה כיצד וממה נעשה הלחם וסבור היה שהלחם כפירות האילן כך הוא, גדל ונגמר על העץ.

לימים נזדמן הילד להתארח באחד הכפרים ראה שם כיצד טוחנים חיטים ולשים ואופים בתנור, אז נתגלתה לו הידיעה איך וממה נעשה הלחם אך עדיין לא ידע כיצד נעשים החיטים.

במשך ימי שהותו בכפר ראה פעם איכר חורש את השדה על ידי שוורים כשראה הילד את האיכר מקלקל קרקע חלקה וישרה חרה לו מאוד הדבר, תמיהתו גדלה אחר כך כשראה את האיכר לוקח סל מלא חיטים, אשר כבר ידוע לו שמהם נעשה הלחם, וזורקם ומשליכם לאדמה החרושה, ולא זו בלבד אלא שאחרי כל זה חזר עם המחרשה על מנת לקבור את הזרעים במעמקי האדמה. הדבר נראה לו כשטות גדולה ומאוד מאוד חרה לו הדבר.

כעבור חודש ימים ראה שכל השטח שבו הושלך הדגן נתכסה במעטה דשא ירוק נחמד למראה, הדבר הזה הרגיע אותו שכן עכשיו הבין מדוע הושלכו שם הזרעים, כדי ליפות את הקרקע!

וכאשר גדל הדשא ונעשו הגבעולים שיבולים, שמח הילד על המראה הנהדר. ב"חכמתו" הבין כי לא רק דשא זרע כאן האיכר כי אם גם גינת פרחים נאה.

לשמחתו בא הקץ ביום שבו עלה שוב בעל השדה עליה והפעם היה בידו מגל קוצרים וללא חמלה קצץ בנטיעות ועשה מהשיבולים היפות אלומות אלומות. חבל היה לו על גינת הנוי שהושחתה בזדון ותמהונו גדל בראותו את האיכר מוסיף חטא על פשע ומביא בהמות לשדה כדי שידרסו על ה"פרחים" היפים. לדעתו נעשה כאן פשע ושיגעון.

רק כאשר ראה שהתוצאה של כל העבודה בשדה היתה יבול עצום של גרגירי תבואה אז הבין שהכל היה כדאי, שהנה במקום הקומץ הקטן של גרעינים שהיו באמתחת האיכר ביום הזריעה היה לו עכשיו כרי גדול של אותם גרעינים.

סוף סוף ידע ממה ואיך נעשה הלחם והבין למפרע את פשר כל הפעולות ה"מוזרות" של האיכר.

הבנה זו באה לו בזכות זה שנשאר בכפר עד סוף התהליך אילו היה הילד עוזב את המקום מוקדם יותר היה נשאר לעולם בתמהונו. כך ממשיך בעל "באר יוסף" ומבאר: גם בעניני העולם חליפות ותמורות בהנהגת העולם מעוררות אצלנו שאלות וספקות. הדבר נובע מפני קוצר ימינו עלי חלד ולכן אין לנו האפשרות להבין ולראות בכל דבר למה נעשה ועל מה נעשה.

לאור זאת יבואר הענין, יסוד האמונה וקיומה היא הידיעה שאף פעם איננו רואים בשום דבר ומקרה גם את ראשיתו וגם את תכליתו ושלימותו.

תמיד אנו עומדים באמצע התהליך. וזו הכוונה ב'מחצית' השקל, שתזכור שענין האמונה שלעולם הינך רואה 'מחצית' מן התמונה השלימה.

בידיעה זו נמנעים הרבה פקפוקים באמונה הן בשאלות הנוגעות לכלל במצב עם ישראל בין האומות וכדומה, והן במה שנוגע לפרט כגון שאלת צדיק ורע לו וכדומה.

מי שמאמין יודע כי ימי האדם קצרים מכדי היכולת לראות ולהבין את המאורעות בכל היקפן, וממילא הוא שלם עם ההכרה כי ישר ה' ולא עוולתה בו חלילה.

זאת הכוונה במה שנצטוו לתת עבור האדנים רק "מחצית" השקל. האדנים שהיו יסוד המשכן ומורים על האמונה שהיא יסוד כל התורה מלמדים אותנו לדורות שקיום האמונה תלוי בידיעה המתמדת כי אנו נמצאים רק במחצית של המתרחש בעולם, אז אין מקום לשאלות וקושיות הגורמות רפיון והרס באמונה חס ושלום.

כיצד כל זה מתחבר לחטא העגל המובא בסוף פרשתינו?

בירושלמי (שקלים פ"ב ה"ג) יש מי שאומר שלפי שחטאו בעגל במחצית היום לכן יתנו מחצית השקל.

והדבר צריך ביאור, האם הקשר הינו סמנטי בלבד? כאן כתוב חצי ושם חצי, ומכאן הדימיון?

בזה מתבאר הירושלמי הנ"ל, בגלל שחטא העגל היה בחצי היום לכן נצטוו בני ישראל לתת מחצית השקל. החטא הגדול שחטאו בעגל היה מתוך שכבר בא שש שהוא חצי היום וטעו לחשוב שכבר נשלם הזמן שהיה משה צריך לחזור.

בפחזותם לא שמעו בקולו של חור והרגוהו על שמיחה בהם ובודאי הסביר להם את טעותם ומתוך זה נעשה העגל ואמרו "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך ממצרים" בניגוד גמור למה ששמעו בהר סיני "אנוכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

העם לא המתין לסוף. באמצע היום מיד קם ועשה עגל. לו היה ממתין היה הכל מתברר, ולא היה קורה מה שקרה.

כך גם בכל ענייני האדם, עליו לדעת שהוא רואה רק חצי תהליך.

ולפי המבואר שהאדנים מרמזים על האמונה אפשר להסביר גם מדוע ניתנו שני אדנים תחת הקרש האחד דברמב"ן מבואר בפרשת יתרו שלפיכך שמעו ב' הדברות הראשונות מפי הגבורה, לפי ששתיהן הן יסוד האמונה. הדיבור הראשון הוא האמונה בה' והדיבור השני הוא איסור עבודה זרה. ואם כן מכיון שהאמונה שהיא יסוד התורה והמצוות עומדת על ב' הדיבורים האלו לכך העמידו גם את הקרשים על שני האדנים לקרש לרמז על האמונה העומדת על ב' יסודות.

"בעל הטורים" כתב בפרשת פקודי שכנגד מאת האדנים תקנו חז"ל לברך מאה ברכות בכל יום. ולפי המבואר מובן יפה הקשר בין הברכות לאדנים הברכות וגם האדנים שניהם נועדו להשריש את האמונה שכל דבר קטן או גדול נעשה במאמר וחפץ ה' ורצונו.

(שמות לג, יג-כג) "וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה, וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ, וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְדֹוָד לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם, וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי, וַיֹּאמֶר יְדֹוָד הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר, וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי, וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאו"

וכי שייך לראות את ה'? וכי לה' יש פנים ואחור חס ושלום? מה פשט הדברים? [כאותו הגוי שביקש לראות את הקב"ה ואמר לו הרב שיבוא מחר בצהרים, הגיע הלה ואמר לו הרב: הסתכל בשמש. איך אפשר, תמה הגוי. ענה לו הרב: 'על אחד ממשמשיו אינך יכול להסתכל, אז את קודשא בריך הוא בעצמו תרצה לראות???]

אמרו חז"ל ביקש משה לדעת את דרכי הנהגת ה' בעולם, צדיק ורע לו רשע וטוב לו. אמר לו ה' וראית את אחורי ופני לא יראו.

מבאר החתם סופר שהשיבו ה' שלעולם לא יבין האדם את הדברים בעת שיקרו, ורק לאחר זמן יוכל להבינם. לפעמים ימים, שנים, או רק לאחר המאה ועשרים. וזה שאמר וראית את אחורי, תוכל להבין רק לאחר זמן, ופני, לפני כן, לא יראו. לא תוכל לראות את הדברים נכוחה.

וזה שביארו ז"ל שהראהו הקב"ה קשר של תפילין. מה כוונתם? שמעתי לבאר שהמביט על המניח תפילין מלפניו רואות שתי רצועות נפרדות. אך הניגש לאחור רואה שהן מחוברות בקשר אחד. הרואה את הנהגת ה' חלוקה בין אדם לאדם ובין אלו שטוב להם לאלה שלהפך, סבור שיש כאן שתי כוחות חס ושלום, כשתי רצועות התפילין.

אומר ה' הביט לאחוריו, ותמצא שם את קשר התפילין, ותראה ששתי ההנהגות יוצאות ממקור אחד. מקשר אחד. ותבין שהכל מאתו יתברך.

השלך על ה' יהבך [אוצה"ת בהר]

אמר הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל: סיפר לי איש נאמן על סבו שהיה רב בליטא בשנת תרצ"ה.

אמרו לו שעליו להתייצב לצבא, עשה הוא את כל המאמצים כדי להשיג שחרור אך ללא הועיל, לא הצליח להשיג שחרור.

הואיל וכך החליט לברוח לארץ ישראל אלא שהכסף שהיה ברשותו הספיק כדי להגיע עד מצרים לא ידע איפוא מה לעשות אבל גמר אומר בלבבו "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" והחליט לצאת לדרך. תחנתו הראשונה היתה באחת מערי גרמניה ומשם התכונן להמשיך ברכבת ליעדו הבא, אל אחד הנמלים כדי לעלות שם על אוניה.

הוא ניגש לקנות כרטיס נסיעה ברכבת, נתן לקופאי שטר של עשר מארק אך הקופאי נתן בידו עודף בחושבו כי נתן מאה מארק. כשראה מה קרה והרי זה גזל עכו"ם [הגם שמן הדין טעות הגוי מותרת] חזר לקופאי להשיב את הכסף אך הקופאי גער בו ואמר לו לעזוב את המקום. חשב איפוא שהפקיד לא הבינו לכן שב והסביר שנתן שטר של עשר מארק וקיבל עודף כאילו היה זה מאה מארק.

אולם הפקיד סירב לשמוע אותו וצעק כי יחדול להטרידו ועוד ליווה אותו במטר של גידופים וקללות.

סבי, מספר נכדו לא יכל להבין למה הוא מסרב בכל התוקף לקבל כסף בחזרה, עד שמישהו במקום הסביר לו כי בגרמניה אם מישהו עושה טעות כזו מפטרים אותו מן העבודה ואזי כדאי לאותו קופאי שיוציא כסף מכיסו ובלבד שלא להודות בטעות שעשה.

עכשיו כבר היה לו מספיק כסף להגיע לארץ ישראל [שאל אביך ויגדך].

פרשת פקודי

איננו חשים בחסרון המשכן

 אלה פקודי המשכן משכן העדות.

שואל המגיד מדובנא מדוע כפל הפסוק משכן משכן פעמים?

ומבאר על ידי משל לב' שהשתדכו ביניהם והיו צריכין להניח משכון שיפרעו התחייבויותיהם.

א' היה גנן, וחבירו היה משכיר לו את כלי הגננות. הוחלט להפקיד את כלי הגננות כמשכון, שהדבר יכריח את שניהם לפרוע את החוב, את הגנן כדי לקבל את הכלים שיוכל לעבוד, ואת המשכיר כדי שיוכל לקבל עליהם דמי שכירות. חלפה תקופה והנה הגנן עבר הסבה מקצועית לתחום ההי-טק… נמצא שכעת רק המשכיר משועבד. הגנן כבר לא 'לחוץ' לקבל את הכלים.

כך גם היה בעת שנחרב הבית. המשכן נתמשכן וגם הקב"ה וגם עם ישראל כביכול התמשכנו.

לשנינו אינטרס להשיב את המשכן:

לקב"ה- שהרי זהו ביתו והשכינה בגלות והוא התחייב להשיבו ולגואלנו.

ואף לעם ישראל יש אינטרס היות ובלי המשכן אין לנו קורבנות ואין כפרה ואין קירבת ה'.

כל זה היה נכון כל עוד ציפינו לבית המקדש והינו קרובים לעבודת ה'. אולם כאשר חדלנו לעבוד את ה' ולצפות לו- נמצא שרק הקב"ה נותר ממושכן ואנו כבר איננו ממושכנים כן איננו חשים בחסרונו.

וזה שאמר הכתוב: (נחמיה א, ז) חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ:

חבול חבלנו אולם רק לך ה', לנו אין הדבר נחשב לחבלה, היות ולא שמרנו את החוקים והמצות והמשפטים כו'

לו היינו בדרגה יותר גבוה היינו חשים בחסרון בית המקדש והיינו מבקשים את דוד עבדו ובית מקדשו.

וזה שאמר אצלנו הכתוב: "המשכן משכן העדות"- המשכן שנתמשכן תחילה לב' הצדדים.

על פי זה תיושב לנו תמיהה – כיצד ניתן היה לקחת את המשכן כמשכון- והרי נאמר לא יחבול רחיים ורכב כי נפש הוא חובל. והאם יש לך חבלת נפש יותר גדולה מנטילת המשכן?

והרי נאמר אפילו על מלבוש עד בא השמש תשיבנו לו, ואם כן כיצד ניטל ממנו בית חיינו ולא הושב לנו עד עתה?

אלא מבאר ר' זלמל'ה מוילנא שיש בתורה הגדרה אימתי נחשב הדבר ל'חיי נפש', 'והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני' כיון שהחייב צועק במר ליבו הרי זה חסר לו ועליך להשיבו לו.

אולם אם הוא אינו חש בחסרון הדבר- אות הוא כי חיי נפשו אינם תלויים בכך… ולכן עדיין המשכון לא הושב לנו בעוונותינו…

פרשת פקודי

תרדמת ההרגל

על ההפטרה שהעם לא היה יוצא דרך המקום בו נכנס, ביאור הגר"ח שמולביץ, המלך שלא נשא את המלכה בשל שהורגל בה וקץ בה, הורגלנו במצוות ועלינו ליצור התחדשות, העגלה על גבי הקרח שצויר בו צלב, אנו מתרגלים לכל דבר חדש ולא מוצאים בו סיפוק. אהרון נשתבח בזה שלא שינה, ומה הרבותא? אלא שהדליק את המנורה באותה התלהבות כמו בפעם הראשונה. כך גם נבדוק האם אנו מניחים תפילין כמו בפעם הראשונה? כך גם בחיי נישואין – ליצור התחדשות, יציאה משותפת וכדומה שלא לקפוא על השמרים.

פרשת פקודי

עולם הבא נבנה על ידי תורה ומעשים טובים

"ויביאו את המשכן אל משה וגו"' (שמות לט, לג)

"עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" (משלי לא, כה) מהו ליום אחרון? שכל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעולם הבא, הוי ותשחק ליום אחרון.

מעשה ברבי אבהו כו', דבר אחר אימתי התורה משחקת למי שהוא עמל בה? ליום אחרון וכו'.

מעשה בתלמיד אחד של רשב"י שיצא לחוץ לארץ ובא עשיר, והיו התלמידים רואין אותו ומקנאים בו, והיו מבקשין גם הן לצאת לחוץ לארץ. וידע רבי שמעון והוציאן לבקעה אחת של פני מרון [שם מקום] והתפלל ואמר: 'בקעה בקעה המלאי דינרי זהב', התחילה מושכת דינרי זהב לפניהם. אמר להם: אם זהב אתם מבקשים הרי זהב, טלו לכם.

אלא הו יודעיי שכל מי שהוא נוטל עכשיו, חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין "מתן שכר התורה אלא לעולם הבא. הוי תשחק ליום אחרון" [שמו"ר נ"ב ג].

התלמיד הזה שהלך לחוץ לארץ וחזר עשיר, אומר מו"ר הרב לאפיאן זצ"ל בספרו "לב אליהו", מן הסתם חזר להיות תלמיד אצל רשב"י ולא נפגם במאומה בצאתו לחוץ לארץ, מובן גם שבממונו לא השתמש לדברים בטלים חס ושלום, מסתבר שתמך בלומדי תורה ועשה צדקה וחסד כיאה לתלמיד של רשב"י.

הוכח להם לכאורה לתלמידי רשב"י שאפשר להישאר בשלימות בתורה ועבודת ה' וגם לזכות במצוות ובמעשים טובים כפי שזכה התלמיד ההוא.

קינאו בו חבריו ובקשו אף הם לצאת לחו"ל, שמרו את הדבר בסוד ולא גילו לאיש. אבל לא מאיש כרבם רשב"י יעלימו סודות אלו.. הוא קרא את מחשבותיהם ואת הרהורי ליבם. ומה עשה? הוציא אותם לבקעה של פני מרון וכו' כנ"ל וגילה להם סוד עומק לבבם.

אמר להם: "אם זהב אתם מבקשים טלו לכם וכו' אלא הוו יודעים וכו"' כלומר הורה להם שאין לאדם לבקש סיבות להתעשר כי אין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא, רק בעולם הבא שייך שכר התורה כי שם ניתן השכר בשלימות אבל כאן בעולם הזה דעו שכל מי שנוטל עכשיו, שכרו של עולם הבא הוא נוטל. כל הנאה בעולם הזה גורעת מחשבון העולם הבא.

 מעשה נוסף מובא שם במדרש: מעשה ברבי שמעון בן חלפתא שבא ערב שבת ולא היה לו מאין להתפרנס. יצא לו מן העיר והתפלל לפני האלוקים וניתנה לו אבן טובה מן השמים.

נתנה לשולחני ופרנס אותה שבת. אמרה אשתו: "מהיכן אלו? אמר לה: "ממה שפרנס הקב"ה". אמרה לו: "אם אין אתה אומר לי מהיכן הן איני טועמת כלום".

התחיל מספר לה אמר לה: "רק התפללתי לאלוקים וניתן לי מן השמים" אמרה לו: "איני טועמת כלום עד שתאמר לי שתחזירה מוצאי שבת".

אמר לה: "למה?"

אמרה לו: "אתה רוצה שיהא שולחנך חסר ושולחן חברך מלא?" הלך רבי שמעון והודיע מעשה לרבי.

אמר לו: "לך ואמור לה אם שולחנך חסר אני אמלאנו משלי".

הלך ואמר לה. אמרה לו: "לך עמי למי שלמדך תורה" אמרה לו: "רבי וכי רואה אדם לחברו לעולם הבא? לא כל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו שנאמר: (קהלת יב, ה) "כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים".

"עולמים" אין כתיב כאן אלא "עולמו". כיון ששמע כן הלך והחזיר. רבותינו אמרו: הנס האחרון היה קשה מהראשון. כיון שפשט ידו להחזירה מיד ירד המלאך ונטלה הימנו. למה?

שאין מתן שכרה של תורה אלא לעולם הבא, ליום אחרון.

הוי "ותשחק ליום אחרון"

יש להתבונן מה חידשה כאן אשת רבי שמעון בן חלפתא, שרבו ורבי שמעון בן חלפתא לא ידעוהו.

ביאר הג"ר ישראל זצ"ל מסלנט שבדבריה "הלא כתוב כי הולך אדם אל בית עולמו וגו"' סתרה את דברי רבי שאמר אם יהא שולחנך חסר אמלאנו משלי. נתכוונה היא לומר שכל צדיק וצדיק בונה לעצמו את העולם שיהא לו שם בעולם הבא.

בניה זאת נעשית כאן בעולם הזה במצוות ומעשים טובים שהוא מקיים. אלה הם אבני הבנין של העולם הבא.

אמרה לו איפוא לרבינו הקדוש: "אמת שאתה קדוש וחסיד גדול מאוד ובנית לך עולם גדול ונפלא לעולם הבא על ידי התורה והמצוות ומעשיך הטובים הרבים והעצומים שבעולם הזה, אבל מכיוון שאתה נשיא ועשיר גדול חסרה לך מעלתו של העוסק בתורה מתוך הדחק. לעומת זאת בעלי רבי שמעון לומד תורה מתוך הדחק, ואיך אתה אומר למלא את שולחנו החסר משלחנך?" בטענה זו ניצחה את רבינו הקדוש ואת רבי שמעון בן חלפתא. הלך רבי שמעון והחזיר את האבן הטובה.

מן המעשה הזה למדנו שמתן שכרן של התורה והמצוות הוא רק לעולם הבא.

לאור דברים אלו יובן גם הפסוק "כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים" לכאורה סדר הפסוק היה צריך להיות להיפך, מתחילה "וסבבו בשוק הסופדים" ואחר כך "כי הולך האדם אל בית עולמו".

ברם, אילו היה כתוב כך, הייתי אומר וסבבו בשוק הסופדים כי הולך האדם אל בית עולמו כלומר עתה משמת הולך הוא אל בית עולמו שיתנו לו שם בעולם הבא.

לכן הקדים הפסוק כי "הולך האדם אל בית עולמו" פירוש: בעולם הזה הוא הולך לבית עולמו שם, אשר הכין לו בימי חייו כאן, ואחר כך כשמת מכריזים זאת עליו הסופדים. וזה נכלל גם כן במה שאמרה אשתו של רבי שמעון בן חלפתא לרבי: מכיון שכל אחד מכין לו בחייו את העולם הבא כאן בעולם הזה, אי אפשר ליתן שם זה לזה מאומה, כל אחד מקבל רק את עולמו שהכין לעצמו והיינו מה שאמרו חז"ל לעיל "ותשחק ליום אחרון" אימתי התורה משחקת? למי שהוא עמל בה ליום אחרון.

פרשת פקודי

חשבון דורשים רק מדברים שבקדושה, אף פעם לא מהעגלים…

אלה פקודי המשכן- משה מוסר דו"ח על כל משקל הכסף והנחושת של בנין המשכן. וצריך ביאור, מדוע לא מסר משה דו"ח על הנעשה בזהב?

יש מפרשים דלא ניתן היה למסור חשבון על הזהב משום שארון העדות היה עשוי זהב, ולא ניתן היה לשוקלו היות והארון נשא את נושאיו ולא היה לו משקל עצמי.

מקשה הגר"ז סורוצקין מדוע לא ביקשו עושי העגל חשבון מאהרון להיכן הלך כל זהבם, שבססך הכל מכל כך הרבה כסף וזהב יצא כזה עגל קטן? רק מבוני המשכן יש לבקש חשבון?

ומענין, מציין הרב שאף בימינו כן, לא מבקשים חשבון מכל מיני 'עגלים' מן האוניברסיטה והתיאטרון והספורט ששם נשפך כסף כמים ללא צורך וללא קריטריונים, ורק מכבשת הרש- הישיבות הקדושות תמיד מבקשים חשבון ורוצים לדעת לאן כל אגורה הלכה?

 אלא מבאר הרב שאכן דבר זה נובע ממקור קדוש, שכפי שלימדנו הרמב"ם כל יהודי רוצה לעשות בתוך תוכו רצון ה', ולכן כשמתפתה ותורם ל'עגל' ליבו אחר כך נוקפו והוא לא כל כך מקפיד ומדקדק לאן כל אגורה הולכת שלא יחשב הדבר לעוון… אולם כשתורם לצדקה חשוב לו שאכן כל אגורה תגיע לתעודתה, שכן הוא יודע שכל אגורה כאן היא נצח!

האדם צריך לדעת בחייו שיש חולין ועגל– לעומת הקדושה. כמו שהוא משקיע בקרמיקה ווילונות ותאורה וכו' בביתו, כן הוא צריך להשקיע בכל דבר שבקדושה. שלא יגיע למזוזות ויתום כספו… כפי ההשקעה בגשמיות- כך ברוחניות. בגשמיות אנו דורשים את הטוב ביותר. אדם לא מסתפק בפלאפון ישן או ברכב ענתיקה, בבית מט לפול או במטבח משנות העשרים… כך גם במצוות תהדר אחר תפילין נאות, ציצית נאה, ספרים מהודרים, ד' מינים למהדרין, ומוצרים כשרים ללא פקפוק.

פרשת פקודי

תתחיל, ומהשמים יעזרו לך!

משה מקים המשכן. (שמות לט, לג) ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו קרסיו קרשיו בריחיו ועמדיו ואדניו:

רש"י: שלא היו יכולין להקימו, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא איך אפשר הקמתו על ידי אדם? אמר לו: עסוק אתה בידך, נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר (שמות מ, יז) הוקם המשכן, הוקם מאליו. הרי זה ה' שהקים, וכי זה 'בכאילו'??

משל המלך והארמון בן 120 קומות והמדרגות, לאחר שעלה 49 קומות ניצבה בפניו מעלית..

כשהאדם עושה כל שבכוחו-משמים יעזרוהו!

ר' יונה (שערי תשובה שער א, א) והתבאר בתורה כי יעזור ה' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת ויחדש בקרבם רוח טהרה להשיג מעלת אהבתו!

ר' פסח פרוסקין [מח"ס 'חי' ר' פסח מקוברין' רבו של ר' משה פיינשטיין] כתב הרב וולבה ב'עלי שור ח"ב עמ' קכז. ' בצעירותו לא היה מן המבריקים, ופעם אחת אמר הערה לימודית בויכוח בין הלמדנים ודבריו הוכיחו עד כמה אינו בעניינים. הם גיחכו באי נוחות והוא נפגע עד עמקי נשמתו והניח ראשו על הסטנדר ונרדם.

ואמרו לו בחלום שיתחיל עכשיו להשקיע מרצו בלימוד מסכת בבא קמא ויתנו לו סיעתא דשמיא להצליח, וכך הוה והחל מבריק בסברותיו.

פרשת פקודי

ותשחק ליום אחרון [ההקלטה בפ' ויקהל]

השכר בעולם הבא על שבירת התאוות [אוצרות התורה]

 "ויביאו את המשכן אל משה" וגו' (שמות לט, לג)

בפרשתינו עם ישראל מסיימים את המשכן, "עוז והדר לבושה, ותשחק ליום אחרון". השמחה על סיום המשכן.

כתוב במדרש: "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" מעשה ברבי אבהו שהיה מסתלק מן העולם ורואה כל הטוב שמתוקן לו לעולם הבא.

[במקום אחר כתוב שראה שלושה עשר נהרות של אפרסמון], התחיל שמח ואמר כל אלה לאבהו? ואני אמרתי לריק יגעתי, לתוהו והבל כוחי כליתי וגו' הוי "ותשחק ליום אחרון".

מקשים המפרשים וכי רבי אבהו לא ידע בעצמו רוב תורתו שלמד ומעשיו הטובים שעשה? ואין ספק שהאמין גם כן כי נאמן בעל מלאכתו שישלם שכר פעולתו, אם כן מדוע אמר לריק יגעתי, לתוהו והבל כוחי כליתי?

אלא ביאר המגיד מדובנא בטוב טעם ודעת: הנה מצינו בתנ"ך כמה מאמרים מכחישים זה את זה:

בדבר שמירת התורה והמצוות, בתורה כתוב בפרשת חקת "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" ודרשו חז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, היינו עבודה גדולה ושיעבוד הגוף לעסק התורה.

ומאידך כתוב כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, היינו שבקלות אפשר לקיים אותה. וכן אמר הנביא בשם ה': "עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי" (מיכה ו, ג) היינו שמאוד בנקל אפשר ללכת בדרכי התורה.

איך מתיישבים מאמרים אלו?

וביאר על פי משל: היה עני אחד ולו קרוב משפחה עשיר. ויהי היום ובן העשיר השתדך עם בת עשירים. הכל התכוננו לחתונה המפוארת והנה כמה ימים לפני החתונה חשב העני הלא גם אנוכי אקרא אל שולחן דודי, אם כן אכין את עצמי לבלי לאכול בביתי מאומה.

והיה יושב בתענית שני ימים למען ירעיב את עצמו ויוכל אח"כ להתעדן במטעמים הערבים. ויהי ביום השני לעת ערב ויחלש מאוד וישקף בעד חלון ביתו אם התחילו המשרתים ללכת אל הנגידים להזמינם אל הסעודה. דרכם היתה שאת המוזמנים באים המשרתים ולוקחים אותם במרכבה. וירא את המשרתים כולם חולפים ועוברים על פתח ביתו ואותו עזבו. וייצר לו מאוד ויאמר לאישתו כי תיתן לפניו לאכול מאשר איתה בבית.

ותיתן לפניו לחם ובצלים וצנון הרבה. ואחר אכלו את כל אלה בא אליו משרתו של דודו ויאמר הנה אדוני מבקש את פניך לבוא אליו אל חתונתו ושמחת לבו!

וילך במר נפשו ויהי כי היסב לאכול נתנו לפניו תחילה דגים, ולא מצא טעם בדגים מאומה כמשפט שאומרים 'נפש שבעה תבוס נופת', ואחר כך הביאו על השולחן צלי ורוטב, ויהי כי לקח אל פיו כף אחת רוטב בעודו חם הנה מבטנו יורישנו המרירות של הבצלים והצנון, והיה לו המאכל הנכבד הזה למר ולחומץ והיה לו צר בנפשו וכך ישב כל הסעודה.

הנמשל כי באמת הקב"ה הזמין אותנו לעולם הזה אל התורה והמצוות אשר כולם אהובים כולם נעימים ומתוקים מדבש.

אך כדי לחוש במתיקותם צריך לבוא אליהם בלב טהור ורוח נכון, לא כן אותו אדם שכבר שבעה לה נפשו מרורים מהבלי תאוות עולם הזה.

כאשר יבוא אל התורה איך יטעום טעמה ומתיקותה? הלא התורה אומרת בהיפך מכל אשר מתאווה הוא, ויאמר אם כן התורה רעה ומרה וכבר המליצו על זה במדרש: עד שאתם מתפללים שיכנסו דברי תורה בתוך מעיכם, בקשו שיצאו הבלים מתוך מעיכם.

השובר תאוותו יקבל שכר אף שהוא הגורם לתאווה .

המורם מדברינו כי כל כובד שמירת התורה היא שבירת התאוות אשר הורגל בהם מנעוריו, והם המיגעים את האדם כיון שקשה לו לפרוש מהם. אמנם קיום המצוות הוא חלק קל משום שנאמר: הבא להיטהר מסייעים בידו, כיון שכן אמר רבי אבהו לריק יגעתי שהרי אני גרמתי את הקושי להתגבר על תאוות עולם הזה, שלולי שהורגלתי אליהם היה עלי קיום המצוות קל ואם כן אין מגיע לי שכר עבור זה.

משל לאחד שהיה לו שטח קרקע גדול, ואותו מקום שימש אותו למקום זבל ואשפתות, שם השליך פסולת בנין ואשפה מביתו עד שנהיו שם הררים גדולים. לאחר זמן, אותו אדם מצא חן בעיני שר העיר, והציע לו שיבנה לו באותו מקום בית מפואר, אך ביקש ממנו שקודם כל ישתדל תחילה לראות שיהיה קרקעו נקי להוליך מעל פניו הזבל והאשפה שנזרק שמה.

כן עשה האיש, הוציא הוצאות רבות על ניקיון קרקעו, ואחרי שגמר הניקיון שלח השר את כל הדרוש לבנין ושלח בעלי מלאכה ויבן לו בית מפואר.

לימים שמע השר את האיש מתפאר בפני אנשים לאמר שהוא בנה את הבית הזה בשותפות עם השר. בא אליו השר וביקש ממנו שיראנו את חלקו בבנין. ויוציא מתוך חיקו חשבון ארוך כך וכך עגלות אשפה פניתי וכו' וכו' ויאמר אליו השר סכל! מי חייב לך בדבר? הלא לא הוצאת כי אם מה שהכנסת אתה ברוב סכלותך, הרי אתה בעצמך היית זורק האשפה לקרקעך, אבל הבית בכללו רק שלי!

משל למה הדבר דומה: לאדם שנפל לסמים קשים, ולאחר תהליך גמילה ממושך הצליח להשתחרר מזה, האם יעלה על הדעת שיבקש שכר עבור זאת? אם הייתי שומע בקול הורים ומורים קודם לכן, לא היית נכנס לבוץ שאח"כ היית צריך כל כך הרבה כוחות נפשיים לצאת ממנו!

כן הוא אצל בני האדם – מעריכים את עצמם וחשים כי ראויים הם לשכר מאת הקב"ה, כי כמה הוצאות וכמה יגיעות היו להם עד כי שללו מקרבם התאוות ועשו עצמם נקיים מכל האשפתות והחמדות המדומות.

רבי אבהו ע"ה שיער זאת בנפשו מדוע יחויב אליו השכר על ענין זה אחר שהאדם בעצמו התגעל תחילה בהבל, וזהו שהתפלא ואמר "ואני אמרתי לריק יגעתי" כלומר כל יגיעותי לא היו כי אם לטהר את עצמי שאשאר ריקם ממה שהכנסתי עצמי בראשונה בהבלים, ואם כן לא מגיע לי שום שכר ואם על המצוות הלא הוא של "הבא להיטהר מסייעין בידו"!

אמנם, הקב"ה ברוב טובו נותן לאדם שכר מושלם על כל התגברות על תאווה הגם שהוא עצמו הביאה על עצמו!

ניתן לפרש לפי זה מה שאמר דוד "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", דהקשו המפרשים מהו החסד בזה שמשלם עבור המעשים הטובים? אלא אע"פ שאדם הִרגִיל עצמו בתאוות עולם הזה ומעיקר הדין לא היה צריך לשלם לו עבור שמתגבר על תאוותיו, בכל זאת הקב"ה מתחסד ומשלם לאיש כמעשהו!

הכבוד ממעט משכר לעתיד לבוא

איצלה בלאזר זצ"ל מבאר את תמיהת רבי אבהו באופן אחר. חז"ל מספרים שרבי אבהו היה מקורב מאד למלכות וכל פעם שהיו נצרכים לעצה מסוימת הזמינו אותו שייעץ להם בחוכמתו כי רבה היא, ולאחר שהיה יוצא מחצר המלכות היו כל בני המלוכה השרים והמקורבים קוראים לו "רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא בריך מתיך לשלם" (כתובות יז, ע"א) וכיוצא באלה תארי כבוד.

נתאר לעצמינו איזה כבוד נחל רבי אבהו בחייו, ראש המעצמה הגדולה בעולם קורא לו ליעוץ בעניני המלכות, ולאחר מכן כולם יחד יוצאים אחריו ומהללים ומפארים אותו.

על כבוד זה פחד רבי אבהו שמא מחמת זה יילקח ממנו שכרו לעולם הבא. קטונתי מכל החסדים…

אלא שבכל זאת זכה לירש את חלקו בעולם הבא, ומדוע?

ממשיך לבאר רבי איצלה: כשהממשלה שולחת נציג למדינה מסוימת הרי שכל הוצאות הדרך ושאר צרכיו על חשבון הממשלה הם, יען וביען הוא משמש כשלוחה של המדינה ושליח מקבל כל הוצאותיו.

רבי אבהו עשה כל מעשיו בשליחותו של מקום הוא הביא את עצמו למצב של שליח מלכות שמים, וממילא לא רק שלא לקחו ממנו את שכרו המגיע לו אלא הוסיפו לו בכפל כפליים!

נלמד כמה צריך האדם להסתיר את מעשיו הטובים שלא יקח עולמו בחייו.

מעשה בחפץ חיים שהביאו לכנסיה הגדולה שבה היו כל גדולי ישראל ודנו בבעיות השעה, וכשהגיע החפץ חיים קמו כולם על רגליהם ושרו 'ימים על ימי מלך כו', משמשו של הרב ראה שהדבר לצנינים בעיניו, ומפריע לו. שאל את הרב- והרי מדובר כאן בכבוד התורה?!

שאל החפץ חיים את המלוה – אישתך עושה קוגל לשבת? אכן, השיב.

ואם תרצה לאכול אותו ביום שישי, היא תסכים? לא, השיב היהודי,

אם אוכל ביום שישי לא ישאר לשבת!

אכן, השיבו החפץ חיים, הכבוד הוא 'קוגל' של העולם הבא, מי שאוכל אותו בעולם הזה ישאר רעב לעולם הבא…

מסופר על הגה"צ רבי סלמן מוצפי זצ"ל שכל הנהגתו הייתה בהסתרה גמורה לבל יוודע לאיש פרטי הנהגתו, ולבני ביתו ציוה לא לספר לאיש על אורחותיו.

הוא סיפר מעשה על תלמיד חכם מבלי שציין שהוא בעל המעשה:

תלמיד חכם אחד קשור היה עם רבו קשר אמיץ בתורה ומעשים.

תלמיד חכם זה נהג להתענות תעניות רצופות כמה ימים, ופעמים עשה תענית הפסקה ממוצאי שבת קודש ועד ערב שבת קודש, מבלי שרבו יבחין בדבר.

שבוע אחד עשה תענית הפסקה וביום חמישי סיימו הוא ורבו מסכת. אמר לו רבו: מעולם לא כיבדתני ובאת לסעוד בביתי, היום הנני מחייב אותך לבוא לביתי ונסעד יחד סעודת מצוה!

כעשרים שעות נשארו לו עד לסיום הצום הארוך והיה אם יסרב לרבו הוא לא יוותר לו, ואם יאכל יפסיד את הצום העצום בו הוא שרוי שלא נותר לו ממנו רק כעשרים שעות.

הדרך היחידה שנשארה בפניו היא לגלות לרבו ויוותר לו על השתתפות בסעודת הסיום. אך התלמיד החליט: לא. לא אגלה ואשתבח בתעניות וסיגופים ואפסיד כל מה שעשיתי, וויתר על התענית והלך עם רבו ואכל בשמחה עצומה.

סיים רבינו פעמים שזהו הסיגוף האמיתי, שלא לספר ממעשיו לאיש ולהסתיר עצמו, זה קשה יותר מעשית הסיגופים ["עולמו של צדיק"]

קטונתי מכל החסדים…

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת פקודי”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'