פרשת צו

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר ויקרא

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת צו

תפתח את הארנק!

האדם נקנה בפרוטות

״אין צו אלא לשון זרוז״! [והגדת]

"וידבר ה׳ אל משה לאמור, צו את אהרן ואת בניו לאמור, זאת תורת העלה״ (ויקרא ו, א-ב).

וכתב רש״י: אין ״צו״ אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס.

וכתב ב״שפתי חכמים״ ש״צו״ לשון זריז, ככתוב: ״וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו״ (דברים ג, כח). ואין בעולה חסרון כיס, אלא שאין בה רווח לכהן. שמכל הקורבנות מקבל הוא חלקו, והעולה מוקרבת כליל על המזבח.

ואינו מובן, לא נתפס, ולשני הכוונים: האחד – האם אהרן, קדוש השם, צריך זירוז, כדי להקריב לה׳ קורבן ואם אין לו חלק בו, כבר יתעצל?! ולאידך גיסא –

הלא התורה מעידה שהוציאו אתם ממצרים ״וצאן ובקר, מקנה כבד מאוד״ (שמות יב, לח). וכתב הנצי׳״ב זצ״ל (״העמק דבר״ שמות ט, ה) שכאשר נודע למצרים על מכת הדבר המעותדת, מכרו מקניהם לישראל בזול – והתורה אסרה אכילת ״בשר תאווה״ במדבר, והרוצה לאכול בשר בקר או צאן הקריבו כשלמים למזבח, ואכל מבשר הקורבן ואף הנשים היו טהורות בכל אותן ארבעים שנה (פרקי דרבי אליעזר [מהד' חורב] סוף פרק מ) כמבואר בגמרא (חולין טז, ע״ב).

בהנחה שהיו במדבר כשש מאות אלף משפחות, וכל משפחה אכלה בשר פעם בשבוע [שהקורבן נאכל לשני ימים בלבד], הרי כאן מאה אלף קורבנות ליום. ומכל אחד, מקבל הכהן חזה ושוק. וכמה כהנים היו? שלושה: אהרן, אלעזר ואיתמר. ומאוחר יותר הצטרף גם פנחס. הם חזרו לאהלים עם כשלושים אלף חזות בקר וצאן, מלבד שלושים אלף שוקים. כל אלו מלבד בשר קדשי קדשים שאכלו בחצר אוהל מועד, חטאות הבהמה והעוף, אשמות ושלמי צבור, ומעשר לחמי תודה ושירי מנחות, ומלבד בשר הבכורות, ואם יהיה לו חלק בבשר העולה, זה יהיה עבורו התמריץ להקריבה, שיקבל עוד חזה ושוק?

והתשובה, שאכן כן!

כבר הקדמנו פעמים אין ספור, שאין לנו מושג בקדשתו של אהרן ולרוממות הדורות הקודמים, שהראשונים כמלאכים ואנו כחמורים. אבל התורה, מלשון הוראה (זוהר ח״ג נג, ע"ב) ובאה להורות לנו שלא יסמוך האדם על רוממות השגותיו והשגות חניכיו, וידע שעליו להציע עם עבודת הקודש גם ״חזה ושוק״. עד כמה שהם זניחים, ואף לא נצרכים. כי כזה הוא האדם!

נביא לכך ראיה, ועוד ראיה, ועוד ראיה

לעשיו היה מקנה עצום ורב. ומצינו שהיה עליו לקחת את מקנהו ואת כל בהמתו ולעקור מארץ ישראל, מפני מקנהו הרב (בראשית לו, ו-ז). והוא מגייס ארבע מאות איש להכות את יעקב אבינו אם על בנים (בראשית לב, יב).

ואם כן יעשה, יעבור ממילא כל מקנהו לרשותו. ובמה קונה יעקב את ליבו? ב״עזים מאתים ותישים עשרים, רחלים מאתים ואילים עשרים״ (בראשית לב, טז)?! במה הם נחשבים, מה הם נצרכים? הלא זומם הוא לקחתם לשלל!

אבל זה טבע האדם. נפשו מתפייסת במתנה מועטת, גם אם אינו צריך לה.

עוד דוגמא:

יוסף מושל בכל ארץ מצרים, ואוגר בה כל כסף וזהב שבעולם (פסחים קיט, ע״א). מעליל על השבטים שהם מרגלים, אוסר את שמעון כדי שיורידו אליו את בנימין. ומה יועץ יעקב אבינו? ״והורידו לאיש מנחה, מעט צרי ומעט דבש, נכאת ולוט, בטנים ושקדים״ (בראשית מג, יא) בזוטות אלו, יקנו את לב המשנה למלך? !

אבל זה טבע האדם. נפשו מתפייסת במתנה מועטת, גם אם אינו זקוק לה.

שמואל שופט את ישראל ושקול כמשה ואהרן, וכשבא שאול לשאול את שמואל דבר ה׳ – מצא בכליו זוז, רבע שקל כסף, לתת לו תשורה. ״ראוי שישאל שואל״, כתב הרלב״ג (שמואל א' ט, ח), ״מה המתן הזה למי שהיה מושל בישראל״? ומצינו דברי רבותינו (ברכות י, ע״ב) ששמואל לא נהנה מן הבריות! ותירץ, ״כי זה המתן לא היה אלא להעיר הנביא שיתבודד בענינו של הנותן, והיתה מגעת לו הנבואה בענינו״.

ובמה תרץ בכך את שאלתו?!

אלא זה טבע האדם. נפשו מתפיסת במתנה מועטת, גם אם אינו צריך לזה.

וכיון שכך, אף חזה ושוק שאין זקוקים להם, ובין כה ישרפו כ״נותר״, מהווים תמריץ. ואם אין אותם, צריך זרוז. ואפילו אהרן קדוש ה׳.

ואנחנו, על אחת כמה וכמה!

תעתיק לשון הרמב״ם (בהקדמת פרק חלק): שים בדעתך, כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה. וזהו הטוב הגדול לו, לענין מה שישיג מן השלמות. אלא שהוא, למעוט שנותיו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב, והשלמות שישיג על ידו. ולפיכך, בהכרח, יצטרך המלמד לפתותו בדברים שאהובים עליו בגילו, ויאמר לו: קרא, ואתן לך אגוזים ומעט דבש ־

וכשיגדל, וישכיל, ויזלזלו בעיניו מיני מתיקה, יאמר לו מלמדו: קרא, ואקנה לך מנעלים יפים ובגדים הדורים.

וכשיגדל יותר, והנה הבגדים ההדורים לא יהוו עוד פיתיון (באיזה גיל זה?!) יאמר לו רבו: למד פרשה זו או פרק זה, אתן לך דינר או שנים.

וכשיגדל, וידע שהכסף אינו נחשב (באיזה גיל המדובר?!) יאמר לו רבו: למד, כדי שתהיה ראש ודין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני!

אולם ודאי שאין זה רצוי, ואמרו: ״אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס״ (אבות פ״א, מ״ג), ואמרו: ״אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם״ (אבות פ״ד, מ״ה).

ואמרו: ״שלא יאמר אדם: אקרא, כדי שיקראוני חכם. אשנה, כדי שיקראוני רבי. אשנן, כדי שאהיה זקן ויושב בישיבה. אלא למד מאהבה, וסוף הכבוד לבוא״ (נדרים סב ע״א).

מה אמרו?! דרשו שלא ללמוד אלא לשמה, מאהבה.

אם כן, מדוע הוסיפו ש״סוף הכבוד לבוא״?! כי זה טבע האדם, שזקוק הוא לתמריץ ואפילו עושה הוא מאהבה!

וכלפי מה הדברים אמורים? ובכן, לא מה שחשבתם.

ודאי, גם למחנכים, שילוו את הלימודים בתמריצים מתאימים. גם להורים, שיתגמלו את צאצאיהם. גם ללומדים עצמם, שישוו לנגד עיניהם את התגמול המיוחל, את ״סוף הכבוד לבוא״.

אבל, בעיקר מכוונים הדברים לאברכים. ולאלו שמתעתדים להיות.

כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו (קידושין כ ע״א) והנושא אישה, האם קונה הוא חלילה שפחה לעצמו?! ודאי שלא!

זה נכון שהיא מבשלת ומטגנת ואופה, ונכון שהיא מנקה ומקרצפת ומדיחה ושוטפת, וגם מכבסת ותולה ומגהצת ומקפלת ומאכסנת, ועורכת קניות, ונושאת וסוחבת ומפרקת ומתפרקת.

אבל היא עושה זאת בנכונות ומתוך אהבה, לא?! ובכן?

אבל גם אז צריכה היא את ״החזה והשוק״, התמריץ והתגמול כי זה טבע האדם. שנפשו מתפיסת ולו במתנה מועטת, גם אם אינו צריך לה!

הסטייפלר זצ״ל נסע בערב סוכות, יחד עם הגאון רבי אברהם הורביץ זצ״ל, לנחם אבלים בפתח תקוה. כשחזרו בשעת צהרים, נזכר הסטייפלר: ״אישה, בעלה משמחה״ (קידושין לד, ע״ב), ועדין לא קנה לה מתנה. מצא חנות כלים פתוחה. מה יקנה, כוסות יש לה, צלחות יש לה. קערות יש לה, סירים יש לה.

קנה פומפה, למי שיודע. מוט עץ ובראשו כיפת גומי, לפתיחת סתימות בכיור. אם אפשר, באריזת מתנה. חייך רבי אברהם הורביץ למראה התשורה…

הפטיר הרב – לא השווי משנה, העיקר תשומת הלב!! שלא תחשוב שהיא חלילה קורבן עולה!

אם גם אהרון נזקק לתמריץ, ובעבודת השם – היא, ובעבודתנו, על אחת כמה וכמה!

 

פרשת צו

אש תמיד – בכל המצבים!

אש תמיד – גם במסעות וגם בטומאה

עבודת ה' תמיד [מתוק האור עמ' רנא ועמ' רסח]

אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה – דרשו חז"ל תמיד אף בשבת, אף בטומאה, אף במסעות.

מבאר הברכת יצחק: 'תמיד' אפילו בשבת – שאז בטל ממלכתו ועלול לחטא. יש בית דין שלא מקבלים ביום ראשון אנשים לגט, כי בשבת יש להם זמן והם מנצלים אותו לריב. כל השבוע הם עובדים ובקושי פוגשים אחד את השני…

אפילו בטומאה – שפעמים נכשל ושוקע ביאוש ומרגיש שאין לו תקוה, על זה אמר: 'תמיד' אפילו בטומאה יש לעבוד ה'. אין יאוש בעולם כלל. בשביל להתייאש צריך להיות בעלים, אתה לא בעלים על המצב! כשאתה עם קודשא בריך הוא אין לך שום רשות להתייאש לעולם!

המשל לצפרדעים ששקעו בחלב, ואחת התייאשה וטבעה, וחברתה קפצה ללא קץ, הגם שלא הועיל לה הדבר לכאורה, אך לאחר מספר דקות החלה לחוש משהו מתגבל תחתיה, התברר שהחלב נעשה גבינה, ולאחר מספר דקות נוספות היא חשה שהגוש גדל והופ – קפצה החוצה!

'תמיד' אפילו במסעות, שפעמים אז מרגיש שהותרה הרצועה, הוא לא בביתו ובעקבות כך הוא מזלזל בהכשרים, ובקביעות עתים לתורה ומדליק מכשירים אסורים במלון, ומקבל עיתון בחינם בתחנת הדלק… ועוד.

פרשתינו פרשת זכור. עמלק הוא השטן. הוא המקרר את האמבטי. הוא היצר הרע שאינו נותן שהתעוררות של קדושה תתפוס אותנו, אלא דואג לקרר אותה. אשר קרך בדרך.

על זה אומרת התורה, צריך שהאש תוקד תמיד על גבי המזבח. שלא תכבה לעולם.

מה היא הדרך שיוכל האדם לשמור על ההתעוררות באופן תמידי, מבלי שיתייאש וישבר?

בהמשך הפרשה נאמר "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי כן צויתי" (ויקרא ,ח, לה)

מבאר החתם סופר בדרך רמז: אדם חי שבעים שנה, אם יחיה אותם בתחושה שהוא 'יושב פתח אוהל מועד' דהיינו שתמיד יזכור שהוא בפתח 'בית מועד לכל חי', הוא עלול למיתה ובכל רגע יכול לקבל זימון,אז יזכה על ידי כך להגיע ל'ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו'.

לא יצטרך למות בשביל תשובה, אלא כל חייו יהיו מוקדשים לעשות רצון ה'.

האדם חי בתחושה אותה מציין הזוהר – אזיל ברנש בהאי עלמא וחשיב דדיליה הוא וישתאר בגויה לדארי דרין…

גם בענין המוות מתרגלים בני אדם הגה"צ ר' יוסף חיים זוננפלד כשבא לארץ הצטרף לחברה קדישא כדי לזכור את יום המוות, והנה פעם אחת שמו נפטר שלא באופן הנכון, אמר אחד מהחברא קדישא לחברו היזהר עוד מעט והמת יתיישב לך במיטה.

ראה זאת ר' יוסף חיים זוננפלד ופרש, כיון שראה שההרגל עושה את שלו ואכן אותו אדם איבד את הרגשת פחד יום המיתה.[דבר בעתו שוורץ שמות עמ' 76]

מסופר על הרב שך שבשנותיו האחרונות היה על שולחנו ספר "מעבר יבוק" שמוזכרים בו ענייני הכנת האדם למותו.

החפץ חיים כשראה שלא עושים מקוה במקום מסוים, אמר להם איני יודע עת מותי, ואפילו אם ישלמו לי הון רב לא אבזבז זמני לבוא לדרוש, אך אני רוצה שאתם תאמרו לי בפה מלא שאני דיברתי עמכם על עניין המקוה ואתם סירבתם, שלא יתבעו אותי על כך בבית דין של מעלה!

[לא סופר] המעשה ברב שטיינמן שאבדה לו מעטפה שיועדה לנזקק והחליט לשלמה מכיסו מהלואה שלקח, ואמר שהוא עומד להיות מוזמן לעולם הבא ושם ישאלו אותו הרבה שאלות קשות, והוא מוכן לשלם הרבה יותר מחמשת אלפים דולר כדי שתהיה שם שאלה אחת פחות…

סיפר הרב מישקובסקי על הרב ברכיהו שינקר שלמד עם אברך ובשלב מסוים פנה הלה לעסקים, ולאחר מספר שנים נתגלתה בו המחלה. אמרו לו שאפשר לתת לו טיפול וכך יאריכו ימיו בשלושה חדשים, אך הוא לא רצה להאריך חייו ולהתייסר בשביל ג' חודשים. אישתו התחננה – בשביל אישתו, בשביל הילדים.

אישתו דיברה עם ר' ברכיה שינקר שידבר עמו, אך ללא הועיל. סוכם שילכו לגרא"מ שך ויעשו את שיאמר.

עד שהפגישו אותו עם הגרא"מ שך שאמר לו שדין שמיים קשה מאוד ובמה הוא ניגש? והוא החל לבכות, ושאלו הרב כמה זמן נותר לו לחיות, והוא השיב לו שבועיים, ואי אפשר להאריך זאת עם טיפולים? אפשר, השיב הלה, זה כרוך ביסורים.

השיבו הרב אין לך דבר המזכך כיסורים, וכאן תוכל אף להוסיף בינתיים עוד מצוות, שיהיה לך במה לבוא למעלה!

ואכן אותו אברך עשה את הטיפולים, והוארכו חייו בחמישה חודשים, שבהם חי כמלאך, התמסר לתורה ותשובה ומעשים טובים, וכשהוא נפטר, היה לו הרבה מה לקחת עמו!

המעשה באישה שהיה כדאי לה כל סיבלה כדי לברך על תפוח שהכול נהיה בדברו!

 

פרשת צו

לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה!

מטרת הקורבן – כניעה [מתוק האור עמ' כא]

 

"וקירבו וכרעיו ירחץ במים והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א, ט)

הגדרה נפלאה בענין הקורבנות למד המגיד מדובנא מהפסוקים הללו.

הפסוק אומר אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו.

הכתוב מספר על סדר הקרבת עולת הבקר, ומסיים: "וקירבו וכרעיו ירחץ במים והקטיר הכהן את הכל המזבחה עולה אשה ריח ניחוח לה'"

מיד לאחר מכן הכתוב מתחיל לתאר את קורבן הצאן:

ואם מן הצאן קורבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו״.

ומסיים הכתוב: ״והקרב והכרעים ירחץ במים והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה עלה הוא אשה ריח ניחוח לה׳״.

רואים שיש הבדל בין קורבן הבקר לקרבן הכבש: בבקר נאמר: ׳והקטיר׳, בצאן נאמר :והקטיר והקריב׳.

את ההבדל ביניהם באר המגיד מדובנא, כדרכו, במשל:

משל לעשיר שעסק באבנים טובות, ושלח שליחים לכל העולם לסחור בהן.

יום אחד התרשלו השליחים בשמירה על האבנים והן נגנבו. הנזק נאמד במיליוני דולרים.

באו בבכי לעשיר. אמר העשיר: ״עליכם לשאת באחריות ולשלם את הנזק!״

מאחר ואת כל הסכום לא היה באפשרותם לשלם, ביקשו השליחים לשלם חלק קטן מהסכום: עשרת אלפים דולר לאיש, והעשיר הסכים.

״דא עקא״ – המשיכו האנשים בקול בוכים – ״שכעת אין בידינו סכום כזה. אנא ממך, הנח לנו לשלם לך את חובנו בתשלומים חדשיים לטוח ארוך, עד שנכסה את כל החוב.

הסכימו שכל חדש ישלמו לעשיר חמש מאות דולר. וכך היה מדי חדש בחדשו.

יום אחד הגיע אחד מהם עם חיוך על השפתים, ואמר: ״החודש הצלחתי בעסקים, והנני מחזיר לר שש מאות דולר״.

אחריו נכנס השני עם פנים נפולות, והניח ביד העשיר סכום של ארבע מאות דולר, כשהוא מתנצל על כך שהחודש לא הצליח לעמוד בתשלום במלואו עקב קשיים בעסקים.

בני הבית ראו שהעשיר שמח יותר לקבל את כספו של השני מאשר את זה של הראשון. תמהו ושאלו לפשר הענין.

נענה העשיר והסביר: ״את הנזק הם לא יוכלו להחזיר לעולם, אבל אני רוצה שהם יבינו את גודל האחריות הרובצת עליהם ואיך יבינו זאת? על ידי קושי התשלומים ועל ידי ההרגשה הרעה הנלוית לכך. רק אז יבינו ויהיו אחראים יותר, וניתן יהיה לשלח אותם שוב לעסקי האבנים הטובות.

השני ששילם החדש ארבע מאות דולר מרגיש רע, והוא באמת מצטער, לכן יהיה נאמן לי כשאשלח אותו שוב לעסקים. אבל זה ששלם שש מאות דולר, מגיע עם חיוך וחושב שעשה אותי עשיר. והלא גם שש מאות הדולר אינם מכסים אפילו מקצת מן הנזק, וכשימשיך לפעול בשליחותי קיים חשש שלא יפנים את האחריות הגדולה שבתפקידו!״

וכך – אומר המגיד מדובנא – אדם עבר עברה, האם ניתן, בכלל, לכפר עליה? לא. אבל הקב״ה אומר לחוטא להביא קורבן, לסמך עליו את ידיו, ולאחר מכן להתודות. החוטא יודע שמה שעושים לקורבן שלו – בעצם היו צריכים לעשות לו! שחיטה, קבלת הדם, זריקתו ושרפת הבשר על גבי המזבח – כל אלו פעולות שבעצם היו צריכות להיעשות בו עצמו!

אדם כזה מתחיל להרגיש רע, כולו הכנעה וענוה, ויש סיכוי שבפעם הבאה יהיה אחראי יותר על מעשיו וישמר מעברות.

כל זאת בתנאי שהאדם מרגיש שעשה עול. אבל אם הוא מביא קורבן מהבָקר, ועומד מלא גאוה באמת: ״מהבשר של הקורבן שלי האש על המזבח גדולה מאוד!…״ הוא עלול עוד לחשב שהחטא היה משתלם לקב״ה כי בזכותו הוא מאכיל את המזבח…

 

את זה הקב״ה לא רוצה. לכן בקורבן הבקר לא נאמר ״והקריבו״ אלא ״והקטירו בני אהרן הכוהנים״, המלה ׳קורבן היא מלשון ״קורבה״ אל ה', וכאן, מחמת הגאוה, אין קרבה זו.

אבל אם מהצאן קורבנו, עומד האדם ליד הכבש מבויש לעומת קורבן הבקר של העשיר. קורבן כזה רוצה ה׳ ולכן נאמר כאן ״והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה״, כי אכן, כאן ישנה קרבה.

שני אחים, מתלמידי החוזה מלובלין נהיו אדמורי״ם והנהיגו עדה. אל האחד נהרו המונים, בעוד שאל השני באו מעט מאוד.

כשנפגשו שאל האחד: פלא בעיני! הרי שנינו היינו בצותא אצל החוזה מלובלין, שנינו בעלי יחוס שוה, ושנינו מנהיגים עדה בשוה. מדוע אליך נוהרים רבים ואלי לא?

ענה האח: גם בעיני זה פלא מדוע באים דוקא אלי ולא אליך?!.״

 אבל אולי מפני שאני מתפלא ״למה באים״, ואתה ״למה לא באים״, לכן הם באים אלי ולא אליך…

 

במנחת העני כתוב: ״פתות אתה פתים ויצקת עליה שמן מנחה הוא״ (ויקרא ב, ו)

 

ומדוע צריך לעשות אותה פתים?

באר רבי אהרן בקשט זצ״ל: הרי העני מביא מנחה של קמח ושמן, כי זה מה שיש לו, אין לו כסף ליותר. הקב״ה חומל על העני ואומר: מאחר ואין העני מביא מנחה גדולה ומנחתו לא תיראה בתוך המחבת של בית המקדש, נעשה אותה פתיתים. לפתיתים יש יותר נפח, וכך המנחה תיראה יותר.

יסוד זה, שהקב״ה חומל על העני, מתגלה במקום נוסף. בפרשת ויקרא מבואר שהעני מביא קורבן ציפור, והכתוב אומר: ״ושסע אתו בכנפיו לא יבדיל והקטיר אתו הכהן המזבחה על העצים אשר על האש עלה הוא אשה.ריח ניחוח לה׳״ (ויקרא א, יז).

כלומר, כאשר שורפים את היונה יחד עם הכנפים, אין למרט את הנוצות.

וכתב רש״י שם: ״והלא אין לך הדיוט [אדם פשוט] שמריח ריח רע של כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב והקטיר? כדי שיהיה המזבח שבע ומהודר בקורבנו של עני".

 

העני, בהביאו את הציפור, הוא מתחבא, מתביש. אומר הקב׳׳ה: בדיוק את זה אני מחפש! את ההכנעה, לא את הבשר.

הקורבן לא בנוי מקילוגרמים של בשר, אלא מהכנעת האדם המקריב. לא הבשר עושה את הריח, אלא ההכנעה – היא זו שעושה את הריח הטוב! לכן שורפים גם את הנוצות, להראות שהקורבן אינו בנוי מהבשר, אלא מההכנעה היוצרת קרבה.

הפסוק בשיר השירים (שיר השירים ה, ב-ה) מתאר את האופן שבו קורא הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל לשוב בתשובה:

״אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק, פתחי לי אחותי, רעיתי יונתי תמתי".

הקדוש ברוך הוא דופק ומבקש: פתחי לי אחותי.

חכמינו זכרונם לברכה לימדו אותנו מהו גודל הפתח אותו מבקש מאיתנו ה'.

״פיתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם כפיתחו של אולם״.

״פיתחו של אולם״ זהו האולם שבבית המקדש, אשר פיתחו היה בגודל של עשר אמות על עשרים אמה! בפתח כזה נתן להכניס מחט פעמים אין ספור, אך הקדוש ברוך הוא אינו מבקש מהאדם יותר מפתח של מחט, וכל המוטל עליו הוא לעשות צעד אחד קטן כדי להתקרב אל ה'.

 

אבל האדם איננו פותח: ״פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם״. לחזור בתשובה? לפתיח פתח לה'? הן כרוך בזה ויתור על חלק מתענוגות העולם הזה, אינני יכול!

או אז, נותן הקדוש ברוך הוא מעט יסורים כדי לעורר את האדם: ״דודי שלח ידו מן החור – ומעי המו עליו״. מיד כשהאדם מרגיש את עוצמת המכות, הוא נזכר

בקדוש ברוך הוא, ואז הוא ממהר לפתוח: ״קמתי אני לפתוח לדודי, וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול״.

 

סוף סוף פתח האדם את הדלת, והוא מחפש את דודו, אך שוד ושבר! ״פתחתי אני לדודי – ודודי חמק עבר״. הקדוש ברוך הוא נעלם! ״נפשי יצאה בדברו, בקשתיהו – ולא מצאתיהו, קראתיו ־ ולא ענני״.

 

וצריך להבין: אם הקדוש ברוך הוא חיכה עד עכשיו, למרות סרבנותו של האדם, למרות שהתעכב כל כך הרבה זמן עד שיקום לפתוח – מדוע בדיוק עכשיו, כשהוא כבר הגיע אל הדלת, עזבו הקדוש ברוך הוא?

 

רבי שלום שבדרון נהג לענות על שאלה זו כך:

הרי מדובר כאן שהקב״ה בא לעם ישראל ומבקש מהם שיחזרו בתשובה. ומה עונים לו כלל ישראל?

לשון הפסוק היא: ״קמתי אני לפתוח לדודי".

אני! אני קמתי! זהו שורש כל הצרות. אם אדם הוא בעל גאוה, אם אדם חושב שהוא זה שקם, שממנו הכול – כבר עדיף היה שלא יבוא. אין הקדוש ברוך הוא יכול לדור עמו בכפיפה אחת, וברגע שהוא מגיע – הקדוש ברוך הוא עוזב!

היסוד הראשון והעיקרי בחזרה אל ה׳, הוא כניעה וענוה. כאשר בא אליהו הנביא אל אחאב הרשע ואמר לו בשם ה׳ (מלכים א' כא, כ-כא): ״יען התמכרך לעשות הרע בעיני ה׳״. הנני מביא אליך רעה״.

מה עשה אחאב? (שם, כז) ״ויהי כשמע אחאב את הדברים האלה, ויקרע בגדיו, וישם שק על בשרו, ויצום וישכב בשק ויהלך אט״.

ומיד אחר כך אומר הפסוק: ״ויהי דבר ה׳ אל אליהו התשבי לאמור, הראית כי נכנע אחאב מלפני? יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו, בימי בנו אביא הרעה על ביתו".

למדנו מכאן מהי תכליתם של דרכי התשובה, של הצום, הבכיה והסיגופים: "יען כי נכנע מפני".

הקדוש ברוך הוא מצפה מהאדם שיגלה כניעה, שיכיר כי יש בורא מעליו. אך אם הוא חוזר בתשובה, מתודה ומתפלל, וחושב כל העת: ״אני" – העיקר חסר מתשובתו ״קמתי אני לפתח לדודי״, ועל כן ״ודודי חמק עבר״.

בהקשר לכך מובא שהמשנה (נדרים פרק ט, משנה י) אומרת: ״בנות ישראל נאות הנה אלא שהעניות מנולתן״, ודורשים על כך בעלי החסידות, שגם בני ישראל נאים המה אלא ש״האניות״ מנולתן״.

 

אחר מכת ברד הודה פרעה: ״ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים״ (שמות ט, כז), ראשי התיבות של המילים הללו הן שם הוי״ה!

אבל כשהכניס באמצע את המלה "ואני״, הוא סלק את שם ה׳ מעליו… מאחר שכאשר ה״אני״ נכנס באמצע, דוחקים בכך את רגלי השכינה.

וכיוצא בכך דרשו על המלים (שמות יז, ז): ״היש ה׳ בקרבנו אם אין", כיצד נדע אם ה׳ בקרבנו? 'כשאדם שם עצמו כ״אין״ – אז יש ה׳ בקרבו.

זוכה הוא לקרבת ה׳ המכיר הכנעתו כלפיו.

ענוותנו של ר"מ מפארמישלן פנינים תשעב פ' ראה:

(דברים יא, כו-כח) "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה׳ אלוהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה׳" וכו׳.

מסופר, כי בליל שבת אחת נכנס הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע לערוך את שולחנו בבית מדרשו, והנה ברוח קדשו הוא מרגיש שאחד היושבים בשולחנו מחזיק מעצמו… ואף נותן לכולם להבין כך… מיד פתח רבי מאיר׳ל כדרכו הידועה והסביר את דברי הפסוק: "ראה 'אנכי," – מדת ה"אנכי" (דהיינו להרגיש ב׳אנכיות׳ מתנשא חשוב ומכובד), "נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – יש בה גם ברכה וגם קללה.

"את הברכה אשר תשמעון" – הגאות לשם שמים, לשם קיום המצוות כמו "ויגבה לבו בדרכי ה'" גאות כזו היא ברכה. "ואת הקללה אם לא תשמעון" –         אבל שלא לשם קיום המצוות, ה"אנכי" היא קללה!…

וזהו גם הפירוש "אם תטיב שאת" (בראשית ד, ז) – בכדי להיטיב את עצמך יכול אתה "שאת" – להתנשא. "ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ" –         הגאות היא חטא!…

 

ונאים הדברים למי שאמרם. דהרי ידוע הוא, שמימיו לא קרא הרה"ק מפרמישלאן זי"ע על עצמו – "אני" או "אנכי" – שהרי לא ראה עצמו כ׳מי׳ או כ׳מה׳ כדי שיוכל לכנות את עצמו בתואר של יישות ואנוכיות.

אלא כך היה אומר על עצמו" "מאיר אמר", "מאיר הלך", "מאיר עשה" – כאדם המדבר על אודות זולתו. וכזה היה סיגנון שיחתו כל ימי חייו.

ואף הוא היה אומר: "בדין הוא, שיהיו למאיר שפלות והכנעה לפני בורא עולם יתברך שמו, שהרי הבורא יתברך שמו "היה, הווה ויהיה" – ואילו מאיר, הוא ההיפך המוחלט: לא היה, לא יהיה, וגם עכשיו – מי הוא ומה הוא?!"…

את גודל ענוותנותו אפשר גם לראות מן הסיפור המרתק הבא: היה זה באחד הימים כאשר הגיע זמן תפילת שחרית, ובבית מדרשו של הרבי ממתינים בני המנין הקבוע לכניסתו של הרבי לתפילה.

אולם, דלת חדרו הפונה אל ההיכל, מתמהמהת היתה מלהיפתח. חלפו כבר שעה ושעתיים מן הזמן הקבוע, והדלת איננה נפתחת. מתוך החדר, נשמעה רק איוושת צעדיו הנמרצים של הרבי, בפוסעו הלוך ושוב מבלי מצוא מנוח…

ללבו של הגבאי, התגנב חשש, שמא דווקא בו תלוי הקולר לעיכוב התפילה, ומשום מעשה שהיה: באותו הבוקר, בשעת שחר מוקדמת, הגיע רכוב על סוסו, יהודי אחד מבני הכפרים הסמוכים, וביקש להיכנס אל הקודש פנימה, כדי להתברך מפי הרבי בברכת הצלחה, לאיזושהי עיסקה שנזדמנה לפניו.

אולם, הגבאי דחהו, והורה לו להמתין עד לאחר התפילה – בשעה ששערי בית הרבי נפתחים בפני כל שאר הבאים לשחר את פניו ולבקש את ברכותיו.

מששמע האיכר, כי יהיה עליו להמתין מספר שעות, עד אשר יוכל להיכנס אל הרבי, התרתח מזעם, והחל משמיע קולו בצעקות רמות: "הייתכן?! לעכב אדם טרוד כמוני, זמן רב כל כך?! והלא עלי למהר ולחזור אל משק ביתי שבכפר, כדי לבצע את העבודה הרבה המוטלת עלי! השיב לו הגבאי: תדע, כי נכון הרבי להפקיר את כל אשר לו, למען איש מישראל המתדפק על שעריו, אולם, עתה, בהכנותיו הנעלות לתפילה הוא עוסק, והאיך אפשר לדחות עבודת שמים מפני ענייני מסחר שלך?! אבל הכפרי המגושם עמד על שלו ולא הירפה. בקולו הרועם, שפך את חמתו על ראש הגבאי, וכמעט שלא הרים עליו יד…

כאשר הגיעו הדין והדברים לאוזני הרבי היושב בחדרו, קם ויצא החוצה, לראות בשל מי הסער הגדול הזה. כיון שראה האורח את הרבי יוצא מחדרו, מיד אץ לקראתו, והחל מסיח לפני בנשימה אחת את כל מה שהיה לו לומר, על אודות העיסקה שנזדמנה לידו. החווה הרבי בידו כלפי האיש, ורמז לו להיכנס אליו החדרה.

ולמען הניח דעתו של יהודי ולשכך את זעפו, נתיישב הרבי והאזין בניחותא לכל שיחו ושיגו על עסקי מחייה וכלכלה. אחרי שכילה הלה לספר את כל אשר עם לבבו, השיב לו הרבי מה שהשיב, ופטרו מלפניו.

מני אז, חלפו כמה שעות, והרבי נותר סגור בחדרו. היה אפוא הגבאי כמעט בטוח, כי כל העיכוב בכניסה לתפילה, אינו נובע אלא מביקורו של אותו אורח מוזר אצל הרבי, והיה, אפוא, לבו נוקפו, שמא לא עשה דיו כדי למנוע את הפרעת הרבי מהכנותיו לתפילה…

סוף כל סוף, בשעה מאוחרת מאד, נפתחה הדלת, ועל הסף הופיע הרבי. הוא ניגש אל מקומו בבית המדרש ופתח בתפילה בנעימות כדרכו.

לאחר התפילה נכנס הגבאי אל חדרו של הרבי כמידי בוקר, כשבידו ארוחת הבוקר שנוהג היה הרבי לטעום לאחר התפילה. אבל עם היכנסו פתח הרבי ומספר לו: השומע אתה? נס גדול ארע היום למאיר, שיכול היה לעמוד ולהתפלל לפני הקב"ה, שאלמלא כן, מי יודע אם יכול היה מאיר היום להתפלל כלל! והמשיך הרבי וסיפר: מיום עומדו על דעתו, אין מאיר עומד להתפלל לפני הקב"ה, עד שאינו בטוח בנפשו, ללא שום פקפוק וללא שום ספק כלל, כי פחות ונקלה הוא, מכל האדם אשר על פני האדמה!

כל עוד נדמה למאיר, ולו בדמיון קל שבקלים, כי חשוב וטוב ועדיף הוא על פני נפש אחת מישראל, תהא אשר תהא – אין מאיר מהין לפצות את פיו בתפילה לפני אביו שבשמים, לבל תהיה תפילתו ׳תועבה׳, חלילה וחס, כענין שנאמר: (משלי טז, ה) "תועבת ה׳ כל גבה לב".

והנה, הבוקר הזה, כאשר שמע מאיר את צעקותיו וראה את כעסו של האיש הכפרי, נכמרו רחמיו בקרבו ולא יכול היה להתאכזר ולאטום את אוזניו משמוע אל בקשתו. בתוך הדברים, גילגל האיש והסיח לפי תומו, על מלאכתו ועל פרנסתו. אף הוא לא התבושש, ומבלי הנד-עפעף סיפר, כי מתעסק הוא בגידול "דברים אחרים" ובפיטומם, וכלל לא חש ולא הבין, כי ישנו איזה חסרון בדבר.

לאחר שיצא הלה והלך לו, חש מאיר בנפשו, כי איננו מסוגל לעמוד ולהתפלל! מכל העולם כולו היה מאיר נחות ושפל כמו תמיד, אולם מאותו יהודי, המסוגל לגדל ׳דבר-אחר׳ ולהתפרנס מכך, ועוד לספר על כך ללא שמץ של בושה – יותר ממנו, לא יכול היה מאיר לחוש את עצמו שפל! שהרי סוף סוף, אחרי כל מגרעותיו וחסרונותיו של מאיר – הרי אינו מפטם ׳דבר-אחר׳, חלילה!…

היה אפוא מאיר, בצרה גדולה. השעות הולכות וכלות, העת מתאחרת, בבית המדרש יושב המנין וממתין – ומאיר איננו יכול להתפלל! בשום פנים ואופן אינו יכול!

שהרי חש הוא עצמו גבה-לב, כלפי האיכר המפטם ׳דברים אחרים׳…!

אך לבסוף השגיחו מן השמים בצערו של מאיר, חסו עליו בזכות אבותיו הקדושים ועשו לו נס: לפתע עלתה בליבו של מאיר מחשבה לאמור:

אילו היית אתה מאיר, איכר כה גס ומגושם, המגדל 'דבר אחר' חלילה, כלום היית עוד משכים למעונו של צדיק, כדי להתברך מפיו להצלחת עסקיך?! בוודאי שלא!

אפילו שמץ של אמונת חכמים לא היתה נמצאת בך! הרי לך אפוא, כי אותו איכר, חשוב ויקר ממך עשרת מונים…! מיד, יכול היה מאיר להיכנס לבית המדרש ולעמוד ולהתפלל…

 

חידוש משמים בחלום [מאד הוי שפל רוח]

על ידידיו הקרובים של הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, ראש ישיבת חכמי לובלין ומחולל הדף היומי, נמנה הגאון רבי אריה צבי פרומר זצ״ל הי״ד שנודע בכינויו הגאון מקוזייגלוב, בעל ה'ארץ צבי'. כשנפטר, היה הגאון מקוז׳יגלוב שבור לאנחות, ממאן להינחם על הסתלקות רבי מאיר מהעולם… שבועות וחודשים חלפו עליו בצער רב, ובאבל שאין לו סוף. הידיעה כי הסתלק מהעולם ולא ישוב עוד, היתה כה קשה בעבורו עד שלא הצליח להתאושש ממנה גם בחלוף תקופה ארוכה… והנה, כך הוא מגלה בספרו, לילה אחד נגלה אליו הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, בחלום הלילה.

לא פחות ולא יותר: הגאון נח על יצועו, שרוי בשינה עמוקה, ולנגד עיניו, כמלאך זוהר ממעל, ניצב מעדנות דמות חייו הנערצת, רבי מאיר שפירא זצ״ל…

כל תיאור לא יצליח, כל דיבור לא יבטא. לפתע פתאום, באמצע הלילה, דמות שעברה לא מכבר לעולם שכולו טוב נגלית לנגד עיניו. מה יש לבקש יותר מזה?

הגאון מקוזייגלוב נרתע תחילה מהמחזה המבעית, אך נרגע לנוכח חיוכו של רבי מאיר, שהיה רחב ומאיר עוד יותר מבחיים חיותו. 'בוודאי התקבל הרבי בכבוד מלכים בבית דין של מעלה', לחש הגאון מקוזייגלוב בחלום, הרי רוכב ערבות שש ושמח בבוא נפש נקי וצדיק…

הגאון מקוזייגלוב הוסיף להתבונן במראה פניו, ודמותו היתה עבורו למשיבת נפש.

רבי מאיר עודדו להינחם על האבל הכבד, ולהמשיך בעשיה תורנית עניפה. אלא שהגאון מקוזייגלוב רצה לשמוע גילוי מעולם האמת, ושאל כיצד התקבל בשמי מעל…

השיב רבי מאיר, וגילויו מדהים ומעורר, מסר מהעולם העליון, מין נבואה נפלאה ויוצאת דופן: 'חז״ל אומרים בפרקי אבות, 'מאוד מאוד הוי שפל רוח'. דע לך, כי בעולם העליון גם אדם גדול, וגם דברים גדולים שעשה נבדקים במדד 'מאוד מאוד הוי שפל רוח'. שם למעלה, נבדק האדם ונמדדים מעשיו, במדד ׳שפלות הרוח' שנלוותה אליהם…׳

כי אם האדם מגיע להישגים, מגיע לדרגות, מצליח להתקדם אך רוחו לפתע גבוהה, הוא כבר אינו מתייחס לכל אדם, כבר צריך 'פרוטקציה׳ לדבר איתו, הרי כל מה שעשה והשיג מצטמק ערכו, קטן שכרו…

אך אם אדם למרות הישגיו ועם הצלחותיו ועל אף דרגותיו, מצליח להיות 'מאוד מאוד הוי שפל רוח' ערך מעשיו והצלחותיו והישגיו גבוהים שבעתיים!

כך סיפר רבי מאיר בחלום, ולא יסף.

הישגיו של רבי מאיר שפירא ידועים: הקמת ישיבת חכמי לובלין שהיתה אם הישיבות בפולין, ייזום והפעלת רעיון הדף היומי ־ הפועל עד היום בהצלחה כבירה שאין שניה לה.

ואת כל ההישגים האלה, כך גילה בעצמו, לא מודדים בשעות הלימוד בישיבה, בכמות שיעורי הדף היומי, או בדפי הגמרא לרבבות שנלמדו.

את כל ההישגים האלה מודדים במדד שפלות הרוח, במדד הענווה!

 

גדול הדור במגרש המשחקים…

גדול הדור בתקופת תקומת יהדות ארצות הברית, היה הגאון הגדול רבי משה פיינשטיין זצ״ל.

ענק רוח, שגאונותו בתורה היתה ביטוי להתמדתו המופלאה במשך עשרות שנים, והכרעותיו ההלכתיות משמשות עד היום אבן דרך מרכזית בפסיקת ההלכה.

ישיבת 'תפארת ירושלים' שעמד בראשה, היתה אבן שואבת לצורבים צעירים, תלמידי חכמים צעירים בתחילת דרכם הרוחנית. יחד עם נשיאתו בעול הנהגת הדור כולו, היה רבי משה אב הישיבה, בה הרביץ תורתו, ובין כתליה שהה ברוב שעות היום.

היה זה ביום רגיל ושגרתי. רבי משה מגיע כדרכו לישיבה בשעת צהריים מוקדמת, ומיד במסדרון הכניסה שם לב לילד קטן כבן שמונה, עומד נבוך ומבולבל על יד הטלפון הציבורי. רבי משה עצר את צעדיו, ועצר על יד הילד. הניח יד רכה על כתפו ושאל בנועם: 'ילד, מה שמך?'

'פיליפ'. ענה הילד קצרות.

'האם הנך זקוק לעזרה? האם חסר לך משהו? מדוע אתה עומד כאן נבוך ותוהה?' הוסיף רבי משה לשאול.

הילד גמגם קלות והשיב: 'אני… הייתי זקוק לאסימון… כלומר, הייתי צריך להתקשר להוריי, והיה לי אסימון לטלפון הציבורי. אך עד שהגעתי לטלפון, אני מפשפש בכיסים ואינני מוצא את האסימון…' ענה הילד במבוכת מה.

'חכה רגע,' אומר רבי משה, 'אני כבר מביא לך אסימון. חכה לי כאן כמה דקות, טוב?' אומר רבי משה.

וכהרף עין, נראה גדול הדור, מנהיג יהדות ארצות הברית, מי שיבול מבורך של כמה וכמה כרכי 'אגרות משה' כבר נכתבו בקולמוסו, ראש ישיבה נערץ, וגדול תורה מופלג, רץ במעלה המדרגות אך לא ממהר לפנות למקומו במזרח היכל בית המדרש, אלא מתחיל להתרוצץ, מחפש לקנות אסימון… לא בקלות מצא רבי משה אסימון.

למרות רצונם הכנה לסייע, רוב תלמידי הישיבה לא החזיקו כזה בכיסם באותם ימים. אם היה מישהו זקוק לאסימון – היה הולך ורוכש אסימון, מדבר בטלפון וזהו.

בתום מאמץ לא קל ומרדף לא קצר מצא רבי משה אסימון, ושם פעמיו בחזרה אל פיליפ, הממתין על יד הטלפון הציבורי…

אך כשהגיע לפיליפ, נשבר לבו בקירבו. הילד עמד ובכה בכי תמרורים! 'מה קרה פיליפ? חשבת ששכחתי ממך? הנה, מצאתי לך אסימון', מחייך רבי משה, ומוציא את האסימון מכיסו…

'לא: העווה הילד את פניו, 'אינני זקוק לאסימון כבר. הוא הגיע מאוחר מדי…' קונן בדמעות…

׳מדוע?' שואל רבי משה, ומתכופף לגובהו של פיליפ בן השמונה. 'הנה, קח את האסימון ותוכל להתקשר להוריך…' כמעט ׳מתחנן׳ רבי משה…

׳אין לי מה להתקשר אליהם יותר' רוקע הילד ברגליו, 'מאוחר מדי! רציתי להתקשר להוריי, לספר להם שמצאתי כאן חבר, את דיויד, ואני רוצה להישאר לשחק איתו ואז אאחר הביתה. עד שהגיע האסימון כבר מצא דיויד חברים אחרים לשחק איתם, ואני כבר יכול לחזור הביתה' התייפח בבכי…

'לא נורא, צדיק, אל תבכה', אומר רבי משה ברכות. 'הנה, קח את האסימון, התקשר הביתה והודיע להוריך שאתה מאחר. אחר כך נלך ביחד לחפש את דיויד, ובוודאי הוא ישמח לשוב ולשחק איתך', מציע רבי משה.

לשמחתו לא היה גבול, כשהבחין שפיליפ מתרצה… רבי משה תוחב את האסימון בטלפון, והילד מחייג את המספר, מודיע להוריו על האיחור, ואימו מסיימת את השיחה, שעה שאין לה שמץ של מושג מי נתן לבנה את האסימון, וכי גדול הדור עומד על ידו באותה עת, ממתין לסיומה של השיחה…

'עכשיו,' אומר רבי משה בחיוך מאושר, 'הבה נלך לחפש את דיויד.' בפשטות שאין מילים לתארה הוא נוטל את ידו של פיליפ, ויחדיו הם יוצאים מבנין הישיבה, ענק הרוח וילד בן שמונה, צועדים יד ביד…

רבי משה מבחין בחבורה של ילדים משחקים, ושואל את פיליפ: ׳אתה רואה כאן את דיויד?'

הילד סוקר את ילדי החבורה, ומניע ראשו אנה ואנה לשלילה. 'לא, דיויד לא פה', הוא אומר מאוכזב.

'לא נורא,' אומר רבי משה, 'נמשיך לחפש. בעזרת השם עוד נמצא אותו'… וגאון הגאונים מוותר על עיון בסוגיא חמורה, מתפשר על הקפדתו בשמירת זמני הסדרים, זונח את סדר יומו העמוס לעייפה, ו…ממשיך לשוטט ברחובות מנהטן, יד ביד עם פיליפ הקטן…

הילד סוקר עוד חבורות משחקים, ומרבה להתאכזב. דיויד לא נמצא בהן. רבי משה לא זונח אותו לאורך כל החיפושים, ותר יחד עמו אחרי קבוצות ילדים נוספות…

לפתע אורו עיניו של פיליפ. 'הנה, הנה דיויד!' קרא בשמחה, אך מיד השתנה טון דיבורו לעצוב וכאוב – 'אבל הוא כבר מצא לעצמו חבר אחר לשחק אתו', שב הילד לקונן…

רבי משה לא נרתע, וניגש לדיויד ולחברו. שני הילדים נבהלו קמעא כשראו את גדול הדור קרב לעברם, ועוד קורא אחד מהם בשמו: 'אמרו נא, מי משניכם הוא דיויד?' 'אני' השיב אחד מהם, מסמיק עד תנוכי אוזניו… 'ומה שמו של חברך?' הוסיף רבי משה ושאל. 'מוריץ' השיב דיויד במבוכה.

'יפה מאוד', אומר רבי משה, ומחייך חיוך רחב. כעת, יורד גדול הדור מארבע אמות של הלכה, היישר לחדר הדיונים באולם המשחקים.. ׳אמור נא מוריץ, האם תסכים לשחק בשלישיה, אתה דיויד ופיליפ?'

'כן׳, הנהן מוריץ בראשו. עתה ממהר רבי משה ׳לתפור' את קצוות העסקה. 'דיויד יקירי', אומר רבי משה במתיקות, 'אני יודע שחיכית לפיליפ הרבה זמן, המתנת לו בסבלנות ראויה לשבח. אבל האמת, הוא לא היה אשם בכלל שהתעכב מלבוא לשחק אתך…

הרי בוודאי תסכים כי היה עליו להודיע להוריו על האיחור, ולשם כך הוא היה זקוק לאסימון. הוא לא אשם שאני קצת מבוגר, ולקח לי הרבה זמן להשיג אסימון… אני אשם בכך, דיויד. אל תכעס על פיליפ, הוא היה בסדר, אני לא הייתי בסדר… אתה מסכים לצרף גם אותו למשחק ותשחקו שלושתכם ביחד?' קיבל דיויד את 'התנצלותו' של רבי משה, וסלח לפיליפ על האיחור. ולא עלה רבי משה חזרה להיכל הישיבה, עד שבדק שוב ושוב כי המשחק מתנהל כהלכה, להנאתם של שלושת הילדים…

אם היה רבי משה דמות מופת בתורה, על אחת כמה וכמה שהוא דמות מופת בענווה – כי אם גדול הדור מסוגל לנהוג בכזו פשטות, להיות כה שפל רוח בעיני עצמו, לנהוג בכזו סבלנות נדירה מול ילד רך – הוי עבורנו הדברים קל וחומר… פעמים מטריחים אותנו בדברים של מה בכך, פעמים מבקשים טובה, שאולי אינה מתאימה לערכינו… ואפילו – פוגעים בכבודנו במידה רבה, בזה שאנו חושבים שחובתנו להשיב מנה אחת אפיים, אולי רק כדי לשמור על הכבוד המקצועי, הערך המשפחתי, הזהות הייחודית…

הבה ניזכר, נתרגש מהמראה המדהים הזה. איך גאון הדור, ענק הרוח, מחפש ומתרוצץ, משוטט וטורח, בשביל אסימון לפיליפ. האם היה זה לפי כבודו ומעמדו? האם כך נאה ויאה?

ואחר כך, איך הוא מחפש את דיויד, מתנצל כאילו עשה עוול, מסדיר את היחסים בין פיליפ לדיויד ומוריץ – האם זה לפי מעמדו, שמירת הזמנים שלו, וגדלותו האינסופית?

כנראה שכן! כי ככל שאדם גדול יותר – הוא עניו יותר.

הוא יודע את דרגתו, מכיר בערכו, אך נכון לסייע לכל אדם, הוא לא רואה פחיתות כבוד בכך, וגדלותו – בענוותנותו!

 

קוד סודי שכזה?

אלפי יהודים פקדו את חדרו של מורי ורבי כ״ק מרן האדמו״ר מנדבורנה זי״ע. לכולם הרבי הקשיב בחום ובאיכפתיות, בירך מקירות לבו הבוער באהבת ישראל, ונתן עצות טובות ומועילות לנושאים שעלו על שולחנו.

יחיד ומיוחד מבין הפוקדים את בית הרבי, היה יהודי בשם 'הרב הורוויץ', איש מהמסתופפים בצל הרבי לא ידע את שמו הפרטי, ואף הגבאים לא ידעו את זהותו. גם מראה פניו היה בגדר סוד, ועם זאת, זכה 'הרב הורוויץ׳ לכבוד מלכים… 'הרב הורוויץ' היה האדם היחיד בתבל, שהרבי טיפל אישית בקבלתו. הרבי הזהיר את הגבאים חזור והזהר, כי אם יתקשר 'הרב הורוויץ' – יעבירו אליו את השיחה על אתר, כי הוא בעצמו רוצה לשוחח אתו. כן הורה הרבי, כי הוא בעצמו יסכם עם 'הרב הורוויץ' מתי יעלה לשוחח עמו בביתו, מחוץ לשעות קבלת הקהל הרגילות בחדר הרבי…

בתחילה היה הדבר לפלא, אך עם הזמן – התרגלו הגבאים לעניו, וסברו כי כנראה 'הרב הורוויץ' זה הינו צדיק נסתר רם מעלה, שאינו חפץ להיחשף בפני הציבור, אך עסקים שמימיים לו עם הרבי…

כך נמשך הדבר תקופה ממושכת. פעם בכמה ימים היה מתקשר 'הרב הורוויץ: ומועבר ישירות לרבי. הרבי היה מתאם איתו את שעת הביקור בביתו, ואיש לא ידע ולא ראה, לא שמע ולא הכיר…

היתה זו שעת ערב מוקדמת, ושוב צלצל הטלפון של הגבאי. על הקו היה 'הרב הורוויץ' בכבודו ובעצמו. 'בבקשה, בבקשה', אומר הגבאי ביראת כבוד, ומעביר את הטלפון אל הרבי. הרבי סיכם עם ׳הרב הורוויץ' את שעת ביקורו, והמשיך בסדר יומו, כרגיל…

אלא שאותו ערב, היה עומס עצום בקבלת הקהל. רבים רבים שיחרו לפתח בית הרבי, והרבי הקשיב לכל אחד בסבלנות נדירה. רק אחרי אחרון פוקדי בית הרבי, בשעת ליל מאוחרת מאוד, סיים הגבאי את עבודתו, ועדיין – עייפותו עשתה את שלה, והוא התמהמה קמעא עד שיצא מבית הרבי…

אך יוצא הגבאי, ועיניו נקרעות בתדהמה.

לנגד עיניו הוא רואה את לא אחר מאשר 'זעליג׳ (שם בדוי) מעבר לכביש, בדרכו לבית הרבי…

מבטו ההמום לא נרגע, אולי אף החמיר, כשעקב בעיניו וראה כי אכן כן – ׳זעליג' מועיד את פעמיו לבית הרבי… כאן הוסרה המסכה, ובנקודה זו נודע הדבר:

היה זה לפני כמה שנים. יהודי אומלל ושבור לב בשם 'זעליג' היה מגיע אל הרבי בקבלת הקהל, מבקש להיכנס לשוחח. רגע אחרי שנכנס – היה נשמע טון דיבורו הגס למרחקים, כאשר הוא מכלה את זמנו של הרבי לריק, בדיבורי שטות והבל שאינם תואמים למעמדו של הרבי…

'זעליג' לא היה אשם. תלאות החיים הפכוהו לכזה. אדם שבריאותו הנפשית לקויה במידה חמורה לא עלינו, אי אפשר לבוא אליו בטענות כאשר דווקא צעקות ודיבורי הבל בחדרו של אדם גדול והדור בישראל מרגיעים את נפשו הסוערת… כך מצא ׳זעליג' לעצמו מקום להשתחרר – הגיע לבית הרבי בקבלת קהל, נכנס פנימה כאחד האדם, ובתוככי החדר היה מבצע את זממו ־ צועק ומפטפט, פעמים מבייש ומנדנד, וכך בא על סיפוקו…

כשהדבר נשנה כמה וכמה פעמים, הבינו הגבאים 'עם מי יש להם עסק'. בפעם הבאה שדמותו של 'זעליג' נראתה, ניגשו אליו ודחו אותו בטון מכובד אך אינו משתמע לשתי פנים. תחילה ניסו לדחותו בנעימות, וכשהדבר לא עלה בידם – נאלצו לפעול בתקיפות. הן לא יעלה על הדעת שאדם יטריד בחינם את הרבי ואין פוצה פה?! אלא שזעליג, זה, מצא לעצמו דרך לא דרך, הצליח להגיע אל הרבי, ואף התאונן על הגבאים שמקשים עליו להגיע אל הרבי… או אז, סיכם הרבי עימו את סוד חייו: מעתה לא ייקרא שמו עוד 'זעליג', כי אם 'הרב הורוויץ', ומעתה, יוכל להתקשר לגבאים ככל שירצה, יזדהה בשמו החדש שהפך לקוד האישי הסודי שלו, והרבי יורה לו מתי לבוא…

תקופה ארוכה, כאמור, נמשך ההסדר המדובר. 'זעליג' עבר שינוי השם ל'הרב הורוויץ', והרבי המשיך להזמינו אליו לשיחות אישיות בתנאי אח״מים, כדי לשמוע את תלונותיו, להקשיב לצעקותיו, להאזין להבליו… הכל.

כדי שהרב הורוויץ יוכל להמשיך במלאכתו להטריד את הרבי, וכדי שהגבאים לא ימנעו בעדו, הוא מקבל 'שינוי השם' לקוד סודי אישי.

סבלנות. איזו מידה נפלאה, יקרה ונדירה. משה רבנו, גדול המנהיגים הדגולים, הצטיין בהיותו עניו מאוד – שפל וסבלן. זו תכונה אמיתית הנדרשת למנהיג, וככל שהוא גדול יותר – היא נדרשת במידה רבה יותר – פשוט להיות סבלן! כולנו מנהיגים. ראשי משפחות, מובילים בחברה, אומרי שיעורים. מנהיג אמיתי, ואדרבה, ככל שהוא גדול יותר – הוא מוכן לסבול הטרדות, נדנודים, בושות, בזבוז זמן והתעסקות עם אנשים שאינם לפי כבודו. המעמד אינו משחק תפקיד, גם לא הדרגה הרוחנית. ההיפך – ככל שאלה גדולים וגבוהים יותר, כך מתרבה הסבלנות וגדלה הענווה, היכולת לסבול כל יהודי באשר הוא!

 

פרשת צו

אשרי משכיל אל דל

עזרה לזולת כיצד? [מהספר אוצרות התורה עמ' נח]

 (ויקרא ו, יד) "תופיני מנחת פיתים תקריב ריח ניחוח לה'"

פירש רש"י מלמד שטעונה פתיתה.

וכן בפרשת ויקרא כתוב "פתות אותה פיתים'' אומר הגאון ר' אהרן בקשט זצ"ל (אב"ד שאויל הי"ד), התורה חסה על כבוד העני ואמרה 'פתות אותה פיתים" כדי שתיראה הרבה והמחבת תהיה מלאה.

וכן מצינו בקורבן העוף של העני "ושיסע אותו בכנפיו לא יבדיל".

פירש רש"י – עם כנפיו, אינו צריך למרוט כנפי נוצתו.

והלא אין לך הדיוט שמריח מריח רע של כנפים נשרפים עם נוצתו ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב והקטיר? כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקורבנו של העני. אילו היו מבדילים הכנפים מהעוף היה העוף נשרף תיכף ומיד והיה העני מצטער ומתקנא בעשיר ובקרבנו, שמביא שור ומטפלים בו הרבה זמן ולוקח זמן רב עד שנשרף, ואילו בקורבנו מטפלים מעט זמן ונשרף מהר והיתה לו מזה חלישות הדעת, לכן אמרה התורה – "ולא יבדיל" שישרוף יחד עם הנוצות, ויקח עוד קצת זמן ויהיה סיפוק לעני.

מוסר גדול ועצום למדים אנו מכאן, מהו רצון ה' בעשית חסד, לא די שיתן לזולתו די מחסורו ודיו, אלא לחפש דרכים כיצד יהיה לו נחת רוח, ואף אם יעלה בבזיונות ואי נעימות, צריך לעשות זאת למענו. שהרי הקב"ה אמר להקריב קורבן העני יחד עם הנוצות אף שאין זה מכבודו שיהיה ריח רע בשעת ההקרבה כדי שיהיה לעני סיפוק נפשי בקורבנו…

 

מסופר על מרן הגר"ח מבריסק שהיה נוהג לעיתים לטייל בבריסק ולחשוב בלימוד, והיה לבוש כיהודי פשוט עם חלוק רגיל וכיפה לראשו, ללא הכובע ובגדי הרב. פעם אחת כשחלף ליד תחנת הרכבת, פגע בו אורח שירד מהרכבת ושאלו לכתובת האכסניה שאליה הוזמן להתארח. הציע לו הגר"ח שילווהו ויראה לו היכן הבית. לאחר כמה פסיעות, אמר אותו יהודי לר' חיים, כי המטען שהביא כבד והוא מבקשו שיסייע לו וישא את המזוודה הגדולה בידיו. מרן הגר"ח הסכים ונשא את המזוודה במשך כל הדרך הארוכה. כשראה האורח כי האדם האלמוני שנזדמן לו מתקשה לסחוב, ואף מבקשו מדי פעם שיסייע לו מעט ויחליף עמו לכמה רגעים, השיב לו האיש: אין לי כח, והגעתי עכשיו מהדרך, ולא יזיק לך אם תמשיך לסחוב… כך אמר לו האורח כמה פעמים, עד שהגיעו לרחוב הסמוך לכתובת המיועדת, ואז הראה לו הגר"ח באצבעו על הבית שהוא מחפש ברחוב הסמוך וביקש להיפרד ממנו לשלום. אמר האורח : אם כבר עזרת לי עד עכשיו, אולי תלווה אותי ותישא את חבילותי עד לכתובת ממש, אך הגר"ח אמר : עד כאן, יותר אינני יכול. האורח הפציר בו שיעשה עמו טובה שלימה (הלא אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה, והמתחיל במצוה אומרים לו גמור), ואם כבר סחב והתייגע כל הדרך שישלים עד תומה, אך הגר"ח סירב בכל תוקף.

למחרת שאל בעל האכסניה את האורח, אם ברצונו לבקר את רב העיר ולתת לו ברכת שלום כנהוג. האורח הסכים מיד, וילכו שניהם לבית הרב. אך כשהגיעו לביתו של הגר"ח, חשכו עיניו של האורח, האיש שאותו ניצלתי ועשיתיו לסבּל, הוא הוא רב העיר! מיד הביע צערו וביקש מחילה. אך הגר"ח השיב לו אין לך מה להצטער לא קרה כלום. אמר האורח : שאלה אחת לי אל הרב, לאחר שכבר ראה הרב שאינני מכירו, והסכים ללכת עימי ולשאת את המזוודה דרך כה ארוכה, מדוע התעקש שלא לצאת את הפסיעות האחרונות עד הבית ולגמור את המצוה. אמר הגר"ח : אכן, באמת הייתי צריך ללוותך עד הבית שיהיה מעשה חסד שלם אך חששתי שאם בעל האכסניה יראה אותנו צועדים כך ברחוב, יתנפל ויגער בך, האיך אתה מעיז להטריח את רב העיר, ולכן החלטתי שמוטב ואלך קודם ולא אגרום לך לבושת פנים…

מוסר השכל רב רב למדים אנו ממעשה זה, אף שאדם זה התנהג שלא כשורה עשה עמו הגר"ח חסד ודאג שלא תהיה חס שלום בושה וכלימה… ("משולחנו של רבינו")

מסופר על הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, כשהגיע לפרקו ובא אצל חותנו לעתיד לשבת, אירע שבאותה שבת הגיע עוד בחור לאותה העיר בנוגע לשידוך אחר ורבי עקיבא איגר הכירו וכפי שנהוג אז הוצרך רבי עקיבא איגר לשאת דרשתו בבית הכנסת, אולם בחששו לכבודו של הבחור השני דיבר חצאי דברים וכו', ונתבזה שם ביזיונות נוראים, וחותנו כעס מאוד על אותו אדם שהציע לו את השידוך.

אחר כך עלה הבחור השני ונשא את דרשתו. ובמוצאי שבת נגמר השידוך אצל אותו הבחור וחזר בכבוד לעירו. לאחר שעזב אותו בחור את העיר. ניגש רבי עקיבא איגר אל מחותנו וביקשו שינסהו בשבת הבאה. עשה המחותן את בקשתו והזמינו לשבת הבאה שישא דרשה בבית הכנסת, ואז ראו כולם את כוחו הגדול בתורה. חותנו ביקש ממנו מחילה וכו'. לאחר מכן נשאל רבי עקיבא איגר מה פשר התנהגותו בשבוע שעבר שדיבר כאחד הריקים. ענה ואמר : חששתי לכבודו של הבחור השני שיתבזה אחר שישמעו כולם את דרשתי, על כן עשיתי את עצמי כבחור פשוט, ואז התרומם כבודו… ("מערכי לב")

עוד מוסר השכל בא פסוק זה ללמדנו אומר הגר"י ליבוביץ זצ"ל בספרו "דעת תורה" [מכאן מלק"ט] טבעו של אדם להתענג על ידי הימצאותו במחיצתם של עשירים הלבושים בקפידה מסודרים ונקיים וכל הופעתם מעוררת כבוד.

שונה לגמרי הרגשת האדם הנמצא בחברתו של העני אשר בגדיו קרועים, בלויים ומלוכלכים. במצב כזה קשה להימצא בחברתו ואם נודף מן העני ריח לא נעים אף מתרחקים ממנו.

אך לא כך הן דרכי ה' שנצטווינו ללכת בהן, דברי רש"י מלמדים אותנו שדוקא אל אדם כזה יש להתקרב לסייע בידו ולהראות לו פנים שוחקות, ובודאי שאין היתר להראות לו שמץ של סלידה מהאי נעימות הנגרמת על ידו לאחרים.

יותר מכך נתחייבנו. נצטווינו גם לכבדו, שכן שכינת כבודו יתברך עמו כנאמר "אשכון ואת דכא ושפל רוח" אם יכבדנו את ה' הוא מכבד, ואם ימאסנו ידע את מי הוא מואס את מי שהמזבח שבע ומהודר מקורבנו!

המעשה בגרעק"א והשולחן המתנדנד שהזיזו הרב ושפך יינו כדי שלא יתבזה העני שהתארח אצלו בליל הסדר ונשפך יינו בטעות על המפה…

 

פרשת צו

יחס התורה לממון

חסרון כיס צריך זרוז [אוצה"ת]

(ויקרא ו, ב) "צו את אהרון ואת בניו לאמר זאת תורת העלה".

אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. רש"י.

עולה היא קורבן שאין לכהן בה מאומה. כאן צריך לזרזו.

 

אדם קשור מאוד לממונו. ובכל מאדך- ממונך. אדם מאוד אוהב את ממונו. אפילו את ילדיו ואוהביו אין הוא לוקח כל כך קרוב בתוך הכיס…

 

כתוב על הצדיקים ש'ממונם חביב עליהם יותר מגופם'

וצריך ביאור, הרי ההיפך לכאורה הוא הנכון, שהצדיק אינו מקושר לממונו?

יעקב אבינו חוזר על פכים קטנים. היתכן? כמה פרוטות חשובות בעיניו?

 

אלא הביאור הוא שהצדיק יודע שהממון הוא כלים לעבודת ה' ולכן כל שקל יקר בעיניו. אפשר לרכוש בו נצח! הוא הפך את החומר לרוח!

 

אדם שנתברך משמים בעושר ובנכסים, פשוט הדבר שההשגחה הטילה עליו תפקיד נכבד בתחום מתן הצדקה, העיסוק בגמ"ח ובהחזקת תורה.

לעולם אין אדם רשאי לזלזל בכלים שהוענקו לו ממרום, ועליו להקפיד על שמירתם ולהשתמש בהם ביעילות בהתאם לרצון הבורא. זו הסיבה שיעקב אבינו לא זילזל אפילו בפכים קטנים וכאשר שכחם לא חס על טרחתו ושב לקחתם, ללמדנו שכל מתנה שניתנה לאדם משמים ערכה רב ביותר ויש לשומרה ולנצלה כדבעי ולא להשחיתה מתוך רשלנות.

 

המעשה במגיד מדובנא שהלך פעם אחת לביתו של עשיר להתרימו בפורים, והודיעוהו שאינו בביתו, שרוצה לנצל את היום הקדוש להשיג עוד חלק בתורה… בירר הרב היכן יושב, אישתו אמר לו שאינו מרשה לה לגלות, אך לו היא מגלה: הלה יושב ולומד במקום פלוני.

והלך לשם.

כשהגיע לשם אכן ראה את העשיר 'שקוע בלימוד'…

מיד ניגש אליו הרב ושאלו – אמור נא לי, אם בצבא הצר חייל מחיל הרגלים יעקור לחיל התותחנים, מה דינו?

הריהו מורד במלכות ובתפקידו ודינו מוות. אכן, השיבו הרב, הקב"ה העניק לך עושר, מתפקידך לחלקו ולעמוד בו לימין עני ואביון. עיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה ולמעות אביונים, והם באים אליך אך אינך בבית, אתה כעת לומד…

מי ביקש ממך ללמוד עכשיו? הינך כחיל העורק לחייל אחר באמצע הקרב! שוב לביתך ופתח ליבך וכיסך ועשה את התפקיד שבוראך מצווך! [לחפש מקור].

 

לאור זאת נבין מדוע יעקב חוזר על פכים קטנים.

יעקב הבין שכל פרוטה שהקב"ה נתן לו היא לשם מטרה. להשלמת נפשו. היא כלי לעבודת הבורא. לכן היה ממונו חביב עליו. ככלי לעבודת ה'.

ואם לא ישוב – כמוהו כחיל שזנח את הנשק שלו. מה יעשה ביום קרב?

 

 

מהי השקפת התורה, האם הכסף חיוני ונצרך, או יש לזלזל בו ולא להחשיבו?

 

המעשה ביהודי שעסק במסחר כל ראשו ורובו בלהט וקרא לו הרב ונתן לו מוסר. הוציא הלה את ממונו זרקו על הרצפה והחל לדרוך עליו ולרומסו. צעק עליו הרב מה אתה עושה, הרי זה כסף! התבלבל הלה לחלוטין.

אמר לו הרב אבאר לך על ידי משל לאחד שחלם שכל מי שיאכל מהתבואה של השנה הבאה ישתגע. ובא למוכתר הכפר ושאלו אם אוכל- אשתגע, אם לא אוכל- ארעב?

אמר לו החכם גם אני חלמתי כמוך, ולכן תאכל מהתבואה אך תיקח אזור עור על מתניך.

ומה הדבר יעזור תמה הלה? לפחות אתה תהיה משוגע אך תדע שאתה משוגע…

 

נקודה נוספת – כספם של הצדיקים כסף כשר הוא

מסופר על הגר"ח מואלז'ין זצ"ל: באו פעם עסקנים לביתו להתיעץ עימו על כמה ענינים שעמדו על הפרק. על השולחן היו מונחים כלי זכוכית וכלים מכלים שונים. באמצע שיחתם בלא יודעים משך אחד מן העסקנים את מפת השולחן וכל הכלים נפלו לארץ בקול רעש גדול.

כל העסקנים ישבו שם המומים ומלאי בושה וכלימה על ההיזק שניגרם מחמתם. ניחם אותם רבי חיים ואמר: אל דאגה שום כלי לא נשבר.

תמהו כולם למשמע דבריו, וכשהרימו את הדברים נוכחו כי באמת כך הוה לא נשבר אפילו כלי קטן!

שאלוהו וכי נביא אתה? ענה להם: לא נביא ולא בן נביא אנכי אלא כיון שכספי כשר הוא, בכסף כשר אין הפסדים.

 

וכן מסופר גם על הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל פעם נשפך החלב בביתו ועשה שבע חקירות ודרישות לדעת מה זה ועל מה זה כי בכסף כשר אין הפסדים ואיך זה שנגרם לנו נזק.

 

האדם נמדד ביחס שלו לכספו. האם אתה מדקדק יותר על הגשמיות או על הרוחניות?

 

המעשה בגרי"ס שנתבקש לשחוט על ידי בעל הפונדק שלא הכירו, וכשביקש ממנו הגרי"ס הלוואה טען הלה: 'הרי איני מכיר אותך!'…

 

 

האריז"ל – חיצונים נדבקים במצווה שבחינם. היה נותן כל כיסו לקניית אתרוג.

ובפרט בזמננו שמצות מהודרות – עולות יקר, בשר למהדרין- עולה יקר, וכן ירק נקי, וכן תפילין וכן מזוזות וכן כל מצווה מהודרות.

לכן אמרו חז"ל "חכם לב יקח מצוות".

צריך הרבה חכמה לדעת לעשות עסקים נכונים.

 

יש שמקמצים במצוות אך מוציאים הון רב על עניינים אחרים.

 

ההוא שקונה אתרוג חמש דקות לפני כניסת החג… האם כך גם היית קונה טבעת לארוסתך?

 

אברהם נהג להיפך. את כל ממונו הפקיד ביד אליעזר ואילו כשרצה אישה לבנו ליצחק הזהירו והשביעו.

הוא אינו סומך עליו בענינים רוחנים!

 

אנשים קונים נברשות וספות וקרמיקה יוקרתית אולם כשהם מגיעים למזוזות הם נתקעים בלי כסף…

 

מסופר על אחד ממשפחתו של הגר"א זצ"ל שנגנב לו כל כספו, סכומי עתק, והלך ממקום למקום כדי לחפש אחר הגניבה.

בדרכו הגיע לעיר וילנא עיירתו של הגר"א. כשנכנס אליו שאלו הגר"א לשם מה בא לעיר וילנא, אמר לו שנגנב לו סכום גדול של כסף ובא לחפש אותו.

אמר לו הגר"א לא ידעתי שבמשפחתנו יהיה מישהו שילך לחפש אחר כסף.

 

 

ואם כן ירדוף אדם אחר העושר לשם שמים, כדי לזכות בכלים לעבודת ה'?

המעשה בגרי"ס שאשתו קנתה כרטיס הגרלה והדיר עצמו מנכסיה, שאינו חפץ להיות עשיר, שהעשיר תביעות גדולות עליו, אם חלילה יש ילד יתום שנשלח מהתלמוד תורה מפאת שאין לאימו לשלם, העשיר יתבע על כך.

אתה קיבלת את הכלים לעזור לו! ממונו היה בידך!

 

פרשת צו

בעת משבר – אל תעצר!

היסוד הראשון של זריזות ־ מעשים! [הרב פנקוס עם תוספת מרובה]

צו. אין צו אלא לשון זירוז. מה ההענין בזירוז? ושמרתם את המצות מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. והרי אנו יודעים את שבח המתינות, וממתון מאה זוזי שוויא, ומדוע כאן מעודדים אותנו לזריזות? האין זו פזיזות?

ההבדל בין זריזות למתינות, שלפני ההחלטה על הפעולה יש לאדם להתמתן ולשקול היטב האם וכיצד לעשות. לאחר ששקל והחליט לעשות = כעת יפעל בזריזות להוציא הדבר אל הפועל.

רב אדם שהוציא את הכיסוי של האשה – היה עליו להתמתן לפני הפעולה האם היא פעולה נצרכת והיות ולא עשה כן הפסיד ת' מאות זוז.

עוד כתב ה׳מסילת ישרים׳ (פ״ז – בביאור חלקי הזריזות): ״חלקי הזריזות שנים, אחד קודם המעשה ואחד אחרי כן.

קודם התחלת המעשה הוא שלא יחמיץ האדם את המצוה, אלא בהגיע זמנה או בהזדמנה לפניו או בעלותה במחשבתו, ימהר יחיש מעשהו לאחוז בה ולעשות אותה ולא יניח זמן לזמן שיתרבה בינתיים, כי אין סכנה כסכנתו, אשר הנה כל רגע שמתחדש, יוכל להתחדש איזה עיכוב למעשה הטוב״ וכו'.

״וכן תמצא כל מעשיהם של צדיקים תמיד במהירות. אברהם כתוב בו ׳וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי׳ וגו׳, ויתן אל הנער וימהר. רבקה, (שם כד) ׳ותמהר ותער כדה׳ וגו׳. וכן אמרו במדרש (במדב״ר): ׳ותמהר האשה׳ וגו׳ (שופטים י) מלמד שכל מעשיהם של צדיקים במהירות, אשר לא יתנו הפסק זמן לא אל התחלת המצוה ולא אל השלמתה", עכ״ד.

לימדנו כאן רבינו הרמח׳׳ל, כי היסוד הראשון של זריזות הוא המעשים. באותו רגע שעולה בדעת האדם לעשות מעשה, ״ימהר יחיש מעשהו״!

מדוע? ״כי אין סכנה כסכנתו, אשר הנה כל רגע שמתחדש, יוכל להתחדש איזה עיכוב למעשה הטוב״. ברגע אחד הוא עלול להפסיד הכל, כי בעולם יש הרבה מקרים, זוהי תכונת העולם.

בת קול בכל יום

ידועים דברי חז״ל: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה״ (שמות רבה פמ׳׳א, ז), ובעלי עבודה כבר שאלו למי יוצאת מכך תועלת, מי בכלל שומע בת קול זו?

התשובה היא, קורה לפעמים שמתעוררים להתחזק בלימוד התורה או בקיום המצוות.

אדם מחליט: אני אגמור את הש״ס, אתפלל יותר בכוונה, או אהדר יותר במצות סוכה וכדו׳.

כל ההחלטות הללו נובעות מכח אותה בת קול, ואז, כשמתעוררים – צריכים לדעת לא להפסיד את הרגע, ומיד להתחזק למעשה, להשתדל לתרגם את ההחלטות למעשים בפועל, אבל באופן מיידי!

זוהי דוגמא של הפסוק: ״קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות״ (שה״ש ב, ח), כביכול השי״ת ממהר את עולמו, מביא התעוררות לשניה אחת, ומי שתופס אותו אז – הצליח, ואם לא – הפסיד.

זהו זה, הוא כבר המשיך הלאה.

״פתחתי אני לדודי – ודודי חמק עבר״

ענין זה של הזריזות שיש לתרגמה למעשים באופן מיידי, בעצם מפורש בפסוקים בשיר השירים (ה, ב-ו):

״קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי תמתי״. הקב״ה דופק על פתחינו, עם כל לשונות החבה שישנן – אחותי, רעייתי, יונתי ותמתי.

״שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה״. הקב״ה כביכול מבקש מכל יהודי: תכניס אותי הביתה, לתוך חייך, תלמד עוד דף גמרא.

ומה היתה תשובתם של עם ישראל? שאינם רוצים? לא. התשובה היתה: ״פשטתי את כותנתי, איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם"– עתה אני עייף. מחר בבוקר, דבר ראשון, אני פותח את הגמרא ומתיישב ללמוד בהתמדה…

אך הקב״ה אינו ממתין לנו. ״דודי שלח ידו מן החור״. ראיתי דרך החור שהוא הלך, ״ומעי המו עליו״ – כל כך רציתי להתקרב אליו.

ואז – ״קמתי אני לפתוח לדודי״, היתה שם תשובה גמורה, ״וידי נטפו מור״ – מור ובשמים ריחם מגיע למרחוק, וכל זאת כדי לקרוא לדודי בחזרה, אך מה לעשות ־ ״ודודי חמק עבר. נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני״.

זהו זה! אם איחרת ברגעהפסדת הכל. נכון, עשית הכל, השתדלת והתחזקת, אבל הרכבת כבר נסעה – בלעדיך…

״אם תעזבני יום יומיים אעזבך״ (ירושלמי ברכות פ׳יט ה״ה). אם אינך תופס אותי יום אחד, ישנם שני ימים שאני התרחקתי ממך, כי הרכבת ממשיכה הלאה, העולם מתקדם. כך מנהיג הקב״ה את עולמו.

לכן ״זריזים מקדימים למצוות״ (פסחים ד ע״א). הזריזות היא בבחינת הקדמה לקיום המצוות, כי בלעדיה לא שייך לעשות מצוות, הן פשוט ׳בורחות׳.

הזריזות – שירת הבריאה

מונח בדברינו יסוד גדול.

בעצם, כל דבר בטבע אומר לנו מסר: ״השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע״ (תהלים יט).

אחת התופעות המופלאות בטבע, היא העובדה שהשמש זורחת במזרח ושוקעת במערב; התנועה של השמש.

טמון כאן מסר. השמש נעה ביום מיליארדי ק״מ, ובעצם התנועה הזו היתה צריך לקחת לה שנים, אך הדבר קורה במהירות עצומה – "כדור הארץ נע סביב השמש במהירות של כ-29 ק"מ לשנייה". 104,400 אלף ק"מ לשעה!!

ומהירות האור בעצמה מהשמש לכדוה"א היא 300.000 ק"מ לשניה!! [למעלה ממליארד קמ"ש!!]

זוהי המהירות של העולם, של הטבע, ואנו לא שמים לב אליה. מה היא באה ללמדנו?

רעש השמש

הראשונים ביארו שהתנועה, המהירות הזו, עושה רעש גדול, כמו אמרו חז״ל: ״אלמלא קול המונה של רומי נשמע קול גלגל חמה״ (יומא כ ע׳׳ב). כלומר, הרעש של רומי משקיט את רעש גלגל החמה המנסר באויר העולם, כי אכן מהלכה של השמש הוא רעש עצום.

הרעש הזה, התנועה הטבעית של השמש שהיא נעה במהירות – זוהי שירת השמש. כל מציאותה של השמש היא מחמת השירה.

כך מצינו בחז״ל (ילקו״ש יהושע רמז כב): ״בשעה שעמד יהושע בגבעון ובקש לשתק את החמה, לא אמר ׳שמש בגבעון עמוד' אלא שמש בגבעון 'דום׳, אלא כל שעה שהוא מהלך הוא מקלס להקב״ה, וכל שעה שהוא מקלס יש בו כח לעמוד [-לפעול], לכך אמר לה יהושע: דום״.

כלומר, השירה עושה את ההילוך וההילוך הוא השירה. שני הדברים הם בעצם אחד.

ללמדנו, שהמהירות והזריזות היא שירת הבריאה.

העצה היחידה – תמשיך הלאה, רוץ

פעמים רבות אדם שואל את עצמו: איך אוכל להעביר את חיי מתוך שירה, הרי חיי כה שבורים! כי מאחר ולאדם ישנה שייכות עם אנשים אחרים, קורה הרבה שפני בנפולות כי ׳הוא אמר לי' ׳הוא עשה לי׳, ׳החברותא לא בא היום׳ וכו'. יש לנו סיבות שונות ומשונות לכך שפנינו נפולות. איך יוצאים מהמצב הזה?

ישנה עצה אחת, אותה למדתי מאדם גדול. פעם הייתי אצלו כשהיתה לי בעיה חמורה מאוד, ממש בעיה שהעיקה עלי זמן ממושך ולא ראיתי לה פתרון באופק.

סיפרתי לו מה אני עושה, ואז הוא אמר לי: ״גיי וייטער״, לך הלאה. הסברתי לו שוב: ׳אבל אני לא יכול׳… והוא חזר על דבריו: ״גיי וייטער״. חמש פעמים אמרתי לו ״אבל… אבל"… והוא ענה לי את אותה תשובה: ״תמשיך הלאה״! עד שתפסתי את העצה הנפלאה שלו: תמשיך את החיים, אל תעצור!

מה שנקרא היום – "תזרום"!

הבעיה היא כשכואב לנו אנחנו נעצרים. ״נעלבתי!״ וזו טעות! תמשיך הלאה, הגמרא לא תחכה לך אפילו שניה. גש לשיעור, השכם לתפילה. תתפוס את הקב״ה. רוץ!

המעשה עם הרוגוטשובר

שפ"א א"ל מישהו שיש לו קושיה עצומה ופירט לו אותה ואמר לו שאינו מסוגל להמשיך בסוגיה מעוצם הקושיה. א"ל הרב תעיין בתוס' פלוני דף כו'. פתח ועיין – ולא קשור בכלל, שם מדובר בסוגיא של צרת הבת והוא בדין מקיף וניקף. פנה שוב לרב, בתמיה, התוס' לא עוסק שם בענין, שאל. מה התוס' אומרים? שאל הרב, והוא השיב שהתוס' שואלים כך וכך. 'נו, ומה הם מתרצים'? הם נשארים בקושיה. 'נו, ויש אחר כך עוד תוספות?' המשיך הרב להקשות. כן, השיב אותו אדם. אם כן תלמד שהגם שהיה לתוס' קושיה חזקה שאין לה תירוץ הם המשיכו ללמוד הלאה… צריך לדעת להמשיך ולא להתקע!!

[אגב, דרכו של הרוגוטשובר היה לענות בחידות, פ"א מישהו אמר לו תירוץ דחוק מאד, ואמר לו עי' שולחן ערוך אורח חיים סימן ג סעיף ט. הוא פתח את השו"ע ומצא: "לא ישב במהרה ובחוזק ולא יאנוס לדחוק עצמו יותר מדאי, שלא ינתק שיני הכרכשתא"…

״ברח דודי… על הרי בשמים״

המביט מעט על ההיסטוריה רואה שהשינויים שהשתנו בעולם בעשרים שנה האחרונות, פעם היו לוקחים חמש מאות שנה. העולם מתגלגל במהירות מסחררת.

ושמעתי בשם גדולי עולם, שכיום בדורנו כבר איננו אוחזים ב״קול דודי הנה זה בא״ וכו'. זה היה מהחורבן עד דורנו.

כיום אוחזים אנו כבר בפסוק שבסוף שיר השירים: ״ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר איילים", כביכול הקב׳׳ה בורח מאתנו. לאן הוא רץ? "על הרי בשמים" ־ להביא לנו הרים של בשמים, הקב״ה רץ להביא את הגאולה. כביכול, אין לך זמן, מחכים לך הרים של בשמים. הרים מחכים לך!

ישנה רק עצה אחת: תרוץ, אין זמן לשטויות, אין זמן למשברים, אין זמן לכלום. הקב״ה בורח, ״ברח דודי", לאן? להרי בשמים. אם אדם רץ אתו – יהיו גם לו הרי בשמים, ואם לא, אם יחליט לחכות למחר ־ מי יודע מה יהיה מחר.

זו העצה: אם רוצים לחיות חיים של שירה, מוכרחים לרוץ, לא להתעכב.

זה בעצם היסוד של מידות טובות, מישהו העליב אותך? יש לך קפידא על מישהו? ישנה עצה אחת בלבד: קום ורוץ הלאה! אל תתעכב, אל תצעק, רוץ!

במשך חיי ראיתי זאת, שאותם אנשים אשר אינם מתעכבים, אינם עושים רעש מכל דבר – הם צומחים ונעשים גדולי ישראל, רק אלו שיודעים לרוץ, להתקדם הלאה.

קרה משהו? לא הבנת את השיעור? לא נורא, גיי וייטער, ״ברח דודי ודמה לצבי ולעופר האיילים״. השמש, העננים, הכוכבים, הבריאה החיים – כולם רצים, לא מחכים לאף אחד!

אבל מי שהוא בר דעת ־ תופס את הרגעים ואת הזמן, ובעז״ה יזכה כביכול להגיע יחד עם הקב״ה לגאולה השלימה במהרה.

המעשה במגיד שיעור בת"ת שפוטר ועד היום לא השתקם, וחי את העבר.

הרב שך והתפוחים – תחטפי – או שגם לך לא יישאר!

רך כקנה [אורות החומש פרץ פ' קרח]

משה רבינו, למרות המחלקת עם קרח, לאחריה הוא המשיך כרגיל. וכן אהרן הכהן.

אנשים נוטים "להחזיר את המפתחות"… "אינני יכול עוד".

המעשה בראש הכולל שאמר כן לרב שטיינמן והניח המפתחות של הכולל על שלחנו, והרב שאל אותו האם גם המפתחות של הרכב כאן…

המעשה שבעל מוסד תורני אמר כן בהזדמנות אחרת לרב והניח המפתחות אמר לו הרב – אתה חושב שאתה מחזיק את המוסד? אולי הוא מחזיק אותך? מי אמר שתקום מחר בבוקר? אולי השאירו אותך בעולם כדי שתשתדל ותתאמץ בזה? הלה נבהל ביותר ומיהר ליטול את המפתחות ולבקש שהרב יברך אותו באריכות ימים… שלא תהיה כשגגה היוצאה מפי השליט…

ללמדך שלמרות הקשיים, צריך לחזור לעניניך, כרגיל. והרי לפנינו מעשה נורא.

מעשה ברבי שמעון בן אלעזר [י"א ר' אלעזר ב"ר שמעון] שבא ממגדל עדר מבית רבו, והיה רוכב על החמור, ומטייל על שפת הים, ומצאו אדם אחד, שהיה מכוער ביותר, אמר לו: ריקה, כמה מכוערין בניו של אברהם אבינו. אמר לו: ומה אעשה? לך אמור לאומן שעשאני.

מיד, ירד ר״ש בן אלעזר מן החמור ומשתטח לפניו, אמר לו: נעניתי לך, מחול לי. אמר לו: אין אני מוחל לך, עד שתלך לאומן שעשאני ותאמר לו כמה מכוער כלי זה שעשית.

הלך אחריו ג׳ מילין, שמעו בני עירו, ויצאו לקראתו, אמרו לו: שלום עליך, רבי. אמר להם: למי אתם קורין רבי. אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו: ח״ו, ומה עשה לך? אמר להם כל הענין.

הפצירו בו מאד שימחול לו. אמר להם: הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.

אותו היום ישב ר״ש ודרש בבית המדרש הגדול שלו: ״לעולם הוי רך כקנה, ואל תהיה קשה כארז. מה קנה, יצאו ארבע רוחות העולם, קנה הולך ובא עמהן, עמדו הרוחות, קנה עומד במקומו, מה סופו של קנה זה. זכה ליטול ממנו קולמוס לכתוב בו ס״ת, אבל ארז זה אינו כן, יצתה רוח מזרחית צפונית מערבית אינו מזיזו ממקומו. כיון שנשבה רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו. נמצא ארז זה שהיה עומד על שרשיו מושלך, מה סופו של ארז זה באין כורתין ומסתתין אותו ובונים בו בתים והשאר מניחין על האור. לכן אמרו חכמים, לעולם הוי רך כקנה ואל תהי קשה כארז״ (מסכת דרך ארץ רבה פרק רביעי ע״פ נוסחת הגר״א).

למי התכוון רשב״א בדרשתו ״לעולם הוי רך כקנה, ואל תהי קשה כארז״?

אותו אדם אשר מיאן לסלוח לו למרות שהשתטח לפניו ועל אף שהלך אחריו ג׳ מילין, וגם כאשר יצאו אנשי עירו לקראתו ואמרו לו שלום עליך, רבי. עדיין ממשיך הוא בסירובו למחול, ומלבין פניו ברבים כשהוא מספר מה אירע. ובסופו של דבר, רק לאחר הפצרת הרבים סלח לו. הוא לא היה קשה כארז. שהרי כוונתו ומטרתו היתה לחנכו וללמדו שלא לעשות כן. ואין לדרוש עליו, ״אל תהי קשה כארז״.

ובהגהות כסא רחמים להגאון החיד״א ז״ל פירש, שכוונתו לעצמו על שאמר על אותו אדם שהוא מכוער.

ברם, לכאורה אין לזה שייכות לקשה כארז. אלא חוסר התחשבות ברגשי הזולת. והרי אם היה רך כקנה לא היתה באה רוח כלל, ואין המשל דומה לנמשל, שבמשל גם לרך כקנה באין רוחות.

ונראה, שכוונתו היתה אמנם לעצמו, אבל לא על עצם המעשה, אלא על אחר המעשה.

תנא גדול כרשב״א אשר אנשי עירו יוצאים לקראתו לקבל פניו, קרה ואמר מה שאמר, מיד לאחר שהעיר לו, ״אמור לאומן שעשאני״, ביקש סליחת האיש, משתטח הוא לפניו, הולך אחריו ג׳ מילין, ששת אלפים אמה- כשלשה ק"מ הולך אחריו ומרצהו בבקשת סליחה!

למרות זאת אין הוא סולח, אלא מלבין פניו ברבים ואומר, ״אל ירבו כמותו בישראל״. ואח״כ מספר את אשר אירע לפני אנשי עירו היוצאים לקראתו לכבודו.

מה היה קורה אצל אדם אחר אילו היה מצב דומה? היה נופל לזרועות היאוש. וזמן רב לא היה אוזר אומץ לחזור למקומו.

בהיסטוריה היה לנו מאורע כזה שא' היה גאון קראו לו רב ענן והיה ראוי להתמנות לגאון וראש ישיבה, אולם היה לו פגם משפחה, ולא נמסר מהו, וכשלא נבחר קם וכפר בתושב"ע הוא ובנו ענן. הם סחפו אחריהם קהל, ויצרו בעיה רצנית היות וקידושיהם היו כדין, אך גירושיהם לא, ובזה הרבו פסולי חיתון וממזרים ויצרו בעיה לדורות. וקבע הרמב"ם שהקראים אינם מתאחים.

עבר קושי. משבר – ויצר קרע בעם היהודי! אדמה חרוכה!

אבל, מה עשה רשב״א ?

באותו היום ישב ר״ש ודרש בבית המדרש הגדול שלו כהרגלו.

הוא דרוש ״לעולם תהא רק כקנה״, ואז אמנם ג״כ באות הרוחות. יכול להיות שתטעה כפי שקרה לו. ורוח חזקה תטה אותך. ואין לך רוח חזקה יותר מאותה הלבנת פנים ברבים של אותו אדם. ואעפ״כ אם הנך רך כקנה ולא קשה כארז, ״קנה הולך ובא עמהן, עמדו הרוחות, קנה עומד במקומו״. יושב ודורש.

טבע הדבר שיש רוחות. אין להנצל מזאת. כי אם ע״י מידה זאת של קנה. ישנם קשיים ועתות משבר, המדה העומדת בפני זה היא, ״רך כקנה״, נוטה עם הרוח אבל מפני קבלת הדברים ברכּוּת – מיד עומד במקומו! למרות גלי החיים.

מה סופו של קנה, זכה ליטול ממנו קולמוס לכתוב בו ס״ת. כך זוכים לכתרה של תורה.

 

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קכא עמוד א

אר"ג: פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו? רבי עקיבא; וכשעליתי ביבשה, בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: בני, מי העלך? אמר לי: דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי; מכאן אמרו חכמים: אם יבואו רשעים על אדם, ינענע לו ראשו.

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף ז עמוד א

 שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר: בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות, מהו? שרטט וכתב ליה: אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, אף על פי שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום. שלח ליה: קא מצערי לי טובא, ולא מצינא דאיקום בהו! שלח ליה: דום לה' והתחולל לו, דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבהמ"ד והן כלין מאיליהן. הדבר יצא מפי ר"א, ונתנוהו לגניבא בקולר.

שיר השירים פרק ב, ז-ח

(ז) הִשְׁבַּ֨עְתִּי אֶתְכֶ֜ם בְּנ֤וֹת יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ בִּצְבָא֔וֹת א֖וֹ בְּאַיְל֣וֹת הַשָּׂדֶ֑ה אִם־תָּעִ֧ירוּ׀ וְֽאִם־תְּעֽוֹרְר֛וּ אֶת־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ:

לפעמים האדם רוצה בכח לפרוץ את הקשיים והחומות. ואינו יודע שצריך 'להמשיך'. לא מודע לסוד של כל גל וגל כו'.

זה שאמרו חז"ל שכאן השביע אותם ה' שלא יעלו בחומה. כשניסו לעלות בחומה – נכשלו.

מה הדרך להתמודד עם הקשיים?

(ח) ק֣וֹל דּוֹדִ֔י הִנֵּה־זֶ֖ה בָּ֑א מְדַלֵּג֙ עַל־הֶ֣הָרִ֔ים מְקַפֵּ֖ץ עַל־הַגְּבָעֽוֹת:

כיון שקול דודי בא, צריך האדם להיות 'מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות' – לא להתקע על כל הר שעומד בדרכו. על כל גבעה הניצבת למכשול. תדלג. תקפץ. כך תשרוד עד הגאולה!

שני בחורים הגיעו אל העיר הקטנה בני ברק לעת ערב ועם בואם חלה תקלה במערכת החשמל ועלטה נפלה על המקום לפתע הבחינו השניים באור המרצד במרומי גבעה שבפאתי העיר כאשר התקרבו השניים אל המקום ראו שם את הרב מפוניכז' זצ"ל עומד ומאיר את הקרקע הצחיחה שאלוהו אם יכולים הם לעזור לו בחיפושים השיב להם הרב "לא אבד לי כאן כלום " שבו השניים ושאלו "לשם מה הוא מאיר את הטרשים " אמר להם "אינכם רואים הנה לפנינו כאן על הגבעה ישיבה שלומדים בה שבע מאות בחורים וכולל המונה ארבע מאות אברכים האזינו לריתחא דאורייתא ראו איך מתפללים 'שמונה עשרה' הנה שם נאמר שיעור כללי ושם אומרים עתה שיחה הציצו לתוך חדר האוכל ולידו הפנימיה כיצד אינכם רואים " שני הבחורים ראו זאת כחלום מוזר ומיהרו להסתלק מהמקום חלפו שנים והחלום היה למציאות ישיבת פוניכז' המעטירה מתנוססת לה כראש הגבעה אחד משני הבחורים שפגשו את הרכ מפוניבז' על גבעת הטרשים מאיר בפנסו ורואה את העתיד כחכם הרואה את הנולד הגיע כאברך כרי להיפגש עם הרכ מפוניבז' בעניין מסוים הוא ניגש אל הרב ושאלו אם הוא זוכר את פגישתם על הגבעה לפני למעלה מעשר שנים נזדעק הרב לעומתו ושאל "וכי זה אתה אתה היית שם " ואז חיבקו ולקחו לסיור בבנין הישיבה הוא החל להראות לו כל פינה בישיבה ואמר לו "הינך רואה זו היא הישיבה שעל אודותיה דיברתי אז " האברך סבר לתומו שבסוף הסיור יתבקש לתרום לישיבה לפיכך התנצל ואמר לרב שאין באפשרותו לתרום לשמע הדברים החויר הרב ואמר לו "האמן לי שעבור תרומה לא הייתי מבזבז עליך זמו רב כל כך מטרת סיורנו היא שונה לחלוטין " והמשיך בהתרגשות "הרי אתה שליח ההשגחה העליונה אתה תספר לדור הבא כיצד נבנית הייתה שואה נשארה אדמה חרוכה לא היה מה לאכול ומי חשב על ישיבות והנה בא יהודי זקן שבור ורצוץ ורצה לכנות תורה הוא חלם חלומות והכל לעגו והנה הישיבה לפניך אמור לי וכי אני הקמתי מבצר זה לתורה האם אני הייתי מסוגל לעשות דבר כזה לך וספר להם מה זה קיום נצחי של כלל ישראל מהו קיום נצחי של תורה הנה כאן רואים בחוש איך הקבעה מקיים את הברית של 'כי תשכח מפי זרעו' ספר להם כיצד צמחה מתוך השואה אימפריה של תורה "

על רוחניות יש להתעקש, כאברהם, משה, ושאר הגדולים.

המעשה עם הרב ראטה והחושך הגדול שהיה לו בעת לימודו.

המעשה עם הח"ח והלחם שחסר בביתו ודפק על השולחן וגער בשטן ואמר שייסיים את המשנ"ב!

הצלם והכסף

סיפר הרב זילברשטיין שליט"א:

"לפניכם מעשה מדהים ומרגש שאירע לאחרונה בבית הדין בעיר חולון. אל בית הדין הגיעו ל'דין תורה' חתן טרי, כשלצידו, הצלם שצילם את חתונתו. מה קרה? הצלם הגיע לתבוע את החתן, מפני שלאחר שצילם והסריט את החתונה, אין החתן מוכן לשלם את כל הסכום שנקבע מראש.

החתן, מצד שני טוען, כי אין הוא מוכן לשלם את כל הסכום שנקבע עם הצלם, מפני שהצלם לא עשה את עבודתו כראוי, ומדוע? רבנים חשובים רבים שהגיעו לחתונה לא צולמו, ובכך אין לחתן מזכרת מנוכחותם בחתונה, והדבר מצער אותו עד למאד ואינו מוכן לשלם לו את כל הסכום.

הצלם, טען מנגד, כי השתדל לעשות את מלאכתו נאמנה, אך הסיבה שלא הספיק לצלם את כל הרבנים החשובים שהגיעו לחתונה, הוא מפני שהרבנים הגיעו לדקות ספורות והתערבבו בקהל הרב שנכח בחתונה, על כן, לא הספיק הוא להגיע לכולם ולצלמם.

בית הדין שמע את הטענות והחל לדון ולחקור בצדדי הדין על פי כללי התורה. לאחר שבדקו את כל הצדדים, נשאר בית הדין בספק: מצד אחד החתן לא קיבל את העבודה כפי שדרש וציפה, מצד שני הצלם עשה כל אשר ביכולתו, על כן, מחוסר ראיות נשאר בית הדין בספק.

מכיון שכך, פנה אב בית הדין אל החתן ואמר לו: "ראה חתן יקר, הרי החתונה כבר היתה, וכעת אתה יוצא לחיים חדשים עם כלתך, הצעתי היא לך שתוותר לצלם ותשלם לו את כל הסכום על עבודתו, וכך בוודאי תזכה לחיים טובים עם רעייתך. אם תשאיר את הצלם עם צער וקפידא, הדבר לא יוסיף לכם".

אב בית הדין לא הסתפק בכך ואמר לו: "אם תוותר לצלם ותשלם לו את כל הסכום, אני אברך אותך בנוכחות הדיינים שתזכה השנה עם כלתך לפרי בטן". שקט השתרר בבית הדין והכל חיכו למשמע תגובתו של החתן. אך לתדהמתם הרבה,

החתן נעמד לעיני כולם ואמר: "איני מוכן לוותר לו, לא אשלם לו שקל נוסף על העוול שנוצר לי".

כל הנוכחים בבית הדין היו המומים – לא בכל יום נשמעת פניה נרגשת מאב בית הדין החשוב אל אחד הצדדים בברכה כי אם יוותר ולא יעמוד על דעתו, יזכה הוא בפרי בטן, ואם זה לא מספיק, הוא מסרב לקבל את הברכה.

אך הנה לפתע, באותו רגע, נכח באולם בית הדין אברך שהגיע על מנת להתלמד כיצד נעשה דין תורה, ומיד כששמע את פנייתו של אב בית הדין לחתן, היה הוא נרגש עד למאד ואמר: "כבוד אב בית הדין, אני מוכן לשלם לצלם את כל תוספת התשלום שמגיעה לו מהחתן, ובתמורה לכך, אני מבקש שהברכה של הרב לפרי בטן תחול על אחותי הנשואה כבר מזה עשר שנים ולא זכתה לילדים". תדהמה הוכתה בבית הדין. לא בכל יום מתרחשים מקרים נדירים שכאלה. החתן, ששמע באותו רגע את בקשתו של אותו אברך מתלמד, הבין כי ברכתו של אב בית הדין אינה ברכה פשוטה, אלא שווה היא הרבה, ומיד חזר בו והכריז: "אני חוזר בי!. אני מוכן לשלם לצלם את כל המגיע לו, ובלבד שאב בית הדין יברך אותי ואת כלתי בפרי בטן". איזה אקשן!. "זה כבר מאוחר מידי", השיב אב בית הדין לחתן, "לאחר שלא הסכמת להצעה, גילית שאינך באמת מעוניין בכך, ולכן איני מוכן לעשות איתך עסקה זו". החתן לא וויתר והחל להתחנן על נפשו: "לא, אני באמת מוותר לו", אמר והוציא מיד מכיסו צ'ק בכדי לשלם לצלם, "ובלבד שיתן לי הרב את ברכתו היקרה". אב בית הדין שתק לכמה רגעים והרהר מעט.

"אתה, החתן תשלם לו את הסכום, ואני אברך אותך שתזכה לפרי בטן.

אך גם את האברך המתלמד שמסר נפשו והיה מוכן לשלם לצלם את הכסף ובלבד שיזכה בפרי בטן, אני אברך שתזכה אחותו עוד השנה לפרי בטן, בריא ושלם".

הכל היו מרוצים מהפשרה, החתן כתב מיד צ'ק לצלם ונפרד ממנו בידידות, ואב בית הדין עמד בנוכחות הדיינים ובירך את החתן ואת אחותו של האברך שיזכו עוד השנה להתבשר בבשורות טובות.

רבותיי היקרים, שמעו ותחי נפשכם מה אירע בסופו של יום. באותה שנה, נפקדה הכלה, אשת החתן בבת, וכמוה, נפקדה אחותו של האברך, אף היא באותה שנה, בבת בריאה ושלימה, אחר עשר שנים של ציפייה ארוכה וקשה. )בטאון 'קול ברמה', רמת אלחנן( היה זה מעשה אדיר של קידוש שם שמיים בגודלו ומעלתו של המוותר לרעהו ואינו מעמיד דבריו על פי הדין. הגאון הגדול ר' יצחק זילברשטיין שליט"א שהיה עד לכל הפרשה חיזק את כוחו של הויתור של האברך המתלמד, שלמרות שבסופו של דבר לא היה צריך לשלם לצלם את הכסף, אך כיוון שהיה רק מוכן לשלם בשביל השלום, והאמין בברכת הרב, זכה לראות במו עיניו את הנס – בת ראשונה לאחותו לאחר עשר שנים!. תוותרו אחד לשני! – לא מפסידים מכך! הקב"ה המנהל את העולם לא שוכח את מי שוויתר ועשה רבות למען השלום, והוא משיב לו כפליים בישועות גדולות. כך זכה גם אליעזר להיכנס חי לגן עדן!.

 

פרשת צו

העולה – דורון וריצוי על ריחוק וצער לשכינה

מטרת ריצוי העולה [והגדת עם תוספות]

"וידבר ה׳ אל משה לאמר, צו את אהרן ואת בניו לאמר, זאת תורת העולה״ (ויקרא ו, א-ב).

אין ״צו״ אלא לשון זרוז מיד ולדורות (רש׳׳י, מתורת כהנים). ונסביר, מדוע יש זרוז מיוחד בקורבן עולה? שאמרו (זבחים ז ע״ב), שהעולה מכפרת על אי קיום מצוות עשה. וידועים דברי האר"י הקדוש זצ״ל (לקוטי תורה, שמות ע״פ איוב כד, יט) שיש גיהנם של אש [תוקף האש שבעולם הזה אינו אלא אחד מששים מאש של גיהנום (ברכות נז ע״ב)] וגיהנום של שלג [שייסוריו קשים יותר [מאמר הנפש לרמ״ע, ח״ו פ״ח)].

גיהנום של אש למחממים עצמם לעברה, וגיהנום של שלג למתעצלים מקיום המצוות. והואיל והעולה מכפרת על אי קיום מצות עשה, הנובעת מעצלות, לפיכך יש לזרז בה, לתקון המעוות, להורות על הזריזות הנצרכת בקיום המצוות.

ואמרו בגמרא (זבחים ז ע״ב), שהעולה נחשבת כדורון.

שהרי העובר על מצות עשה ושב – אינו זז משם עד שמוחלין לו (יומא פו ע״א). ועתה, ממה נפשך:

אם לא שב, הרי אמרו ש״זבח רשעים תועבה״ (משלי כא, כז). ואם שב, הרי נמחל לו?

אלא שלאחר התשובה מביא דורון. פרש רש״י: להקבלת פנים.

כאדם שסרח במלך וריצהו על ידי פרקליטין, וכשבא להקביל פניו מביא דורון בידו.

שמעבר למחילה – יש ענין של ריצוי כדי להשיב הרצון והקרבה כמקדם!

מסופר על הגר"א שפ"א בסוכות בא א' להקביל פניו ולא התייחס אליו שלא שם לב, והלה נפגע ושאל האם הרב מקפיד עליו? והרב נבהל שכך חש אותו יהודי ומיד התנצל ואמר חלילה! וכדי לרצותו מיד ברכו שתחיה מאה שנה! וכך היה!

לא פשוט להסיר ההקפדה ולזכות לקרבה כמקדם

הרי אנו יודעים שאדם שפגע בזולתו, הגם שביקש מחילה, עדיין הקפידא לא סרה, עדיין ישנם משקעים שאולי רק הזמן ירפא. עדין הוא מרגיש פגוע הגם שמחל לו.

הבה נתבונן של רבינו יונה ב״שערי תשובה" (שער א, מב): ״ועוד יתפלל בעל התשובה אל השם למחות כעב פשעיו וכענן חטאתיו ושיחפוץ בו וירצהו ויעתר לו כאשר אם לא חטא… כי יתכן להיות העוון נסלח, ונפדה מן היסורים ומכל גזרה, ואין לשם חפץ בו ומנחה לא ירצה מידו, ותאות הצדיקים מן ההצלחות להפק רצון מהשם ושיחפוץ בהם וכו'״,

ותמצית דבריו היא: שאף אם נסלח עוון החוטא, עדיין אין הכרח שיהיה לו סייעתא דשמיא ברוחניות, שיזדמנו לו מצוות ושיוכל לקיימם כראוי, כי ׳אלמלא הקב״ה עוזרו אינו יכול לו', ועל זה צריך הרבה תפילה,

וכנראה שלא נגמרה כפרתו עד שמראה תשוקתו וחביבותו למצות ה׳ – על ידי שגם אחרי שהעוון נסלח לו ונפדה מן היסורים הוא מתפלל שיראה לו השם יתברך הארת פניו, ויעזרהו להוציא אל הפועל את רצונו הטוב לעבדו בלבב שלם.

למדנו מדברי רבינו יונה, שאף אם היו מודיעים לבעל תשובה על ידי בת קול שנסלח עוונו ושנפדה מן היסורים – עדיין לא היתה שמחתו שלמה, עד שיודיעוהו גם שהוא מפיק רצון מה׳ וכי הקב״ה חפץ שוב בעבודתו.

וע"ז אנו מתפללים בכל יום – ואתה ברחמיך הרבים "תחפוץ בנו ותרצנו" – שזו עיקר השאיפה!

 

נורא הדבר – מדובר כאן 'רק' על ביטול עשה, עוון 'קל' יחסית – ובכל זאת –

חז"ל אמרו (זבחים ז ע״א) שאין לך אדם מישראל שאינו מחויב עשה. וכאן נתבאר (וכן בשבועות יב ע״א) שהמחויב עשה ולא שב, קרוי רשע!

אילו היה אדם קוראנו בשם ״רשע״, הלא היינו יורדים עמו לחייו (בבא מציעא עא ע״א). והמחויב עשה רשע הוא!

לא זו בלבד, אלא כתב בעל התניא:

״אפילו העובר על אסור קל של דברי סופרים נקרא רשע, כמו שאמרו בפרק שני ביבמות (כ ע״א) ובפרק ראשון בנדה (יג ע״א). וכל שכן וקל וחומר במבטל איזו מצות עשה שאפשר לו לקיימה, כמו כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, שעליו דרשו חז״ל (סנהדרין צט ע״ב) ״כי דבר ה׳ בזה. הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה״ (במדבר טו, לא), ופשיטא שנקרא רשע יותר מהעובר אסור דרבנן״ (״תניא״, פרק א)!

ואומר הפלא יועץ:

״ולפעמים מבטלים כמה מצוות, כגון להתפלל בציבור ועניית אמנים, וגמילות חסדים, וביטול תורה כנגד כולם (ספרי) אפילו בלי הנאה כלל. רק מבלי שים לב ליראה ולאהבה את ה׳ הנכבד והנורא, מלך איום ונורא, ומבלי הבין שעל כל מצוה שיכול לקיים ואינו מקיים, ועל כל עבירה שעובר, נחשב שאינו חס על כבוד קונו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה פ״ב מ״א) שראוי לו שלא בא לעולם. שהרי אינו חושש לעשות נחת רוח ליוצרו, ואינו מקפיד להיות גורם צער וכעס למלך רם ונשא!״ (״פלא יועץ״, ערך מצוות).

להמחשת הענין –

המשגיח דלומז׳א, הגאון הצדיק רבי אליהו דושניצר זצ״ל, היה אומר: אם אדם יעבור ברחוב, ימהר למנין, ולפתע יראה ילד ממרר בבכי. ודאי יעצור לברר על מה ולמה, להשקיט להרגיע ולנחם. ואם יראה אדם מבוגר, נכבד, עומד ובוכה בצער וביגון. ודאי יגש לשאול האם יוכל לעזור.

ואם יראה את גדול הדור בוכה?

כמה יחרד, ויחוש לברר על מה ולמה, ומה אפשר לעשות. ואם ימשיך בדרכו באדישות, לבו לב אבן.

ואם, כאמור, נחפז אותו אדם בדרכו, והודף כל הנקרה בדרכו, ומפיל בחפזו את גדול הדור ארצה. הכובע מתגלגל, המשקפים נשמטות, הפראק מתלבן בעפר, גדול הדור נאנח ונאנק בכאב, והוא ממשיך בדרכו באדישות. היש די מלים להוקיעו?!

ראש השכינה בבית הכסא רח"ל

וכותב בעל התניא, שכאשר יהודי חוטא, כאשר הוא נמשך אחרי תענוגי העולם הזה החומריים, הדבר דומה לאדם שלוקח את ראשו של המלך, ושם אותו בבית הכסא, רח"ל. שהרי באיזה כוח האדם חוטא? בכוח השכינה שבקרבנו. וכאשר יהודי חוטא, אזי אותו כוח שמיועד לחבר אותו ללמעלה ולהוציא אל הפועל בחינה זו הנקראת שכינה, יורד רח״ל למקום הטינופת השפלה והאפלה.

ממשיך הרב גלינסקי –

וכשהגמרא מעירה (חגיגה ה ע״ב) שהקדוש ברוך הוא בוכה בכל יום על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. הוא שגרם לריבון כל העולמים לבכות, כביכול. וממשיך במרוצתו, אינו עוצר לתקן את המעות. מה נאמר עליו?!

וגם אם אמר 'סליחה' – והמשיך בדרכו. האין זו חוצפה נוראה? הרי היה צריך לעשות הרבה כדי להשיב המצב על כנו ולהסיר חרון האף ממנו על מה שעשה! צריך דורון!

הצרה – שלא כואב לאדם על צער השכינה, ולכן אינו מרגיש כלל קושי וחסרון במעשהו. אינו חש חסרון בריחוקו!

״ועיר האלוקים מושפלת״

אומר הרב עזריאל טאובר [פרקי מחשבה שה"ש עמ' רנה] תפקידו של כל יהודי כיום הוא לכאוב ולחוש בצער השכינה שהיא עתה בגלותא. עליו לבקש ולהתחנן על התחדשות הקשר בין ישראל לה', בין קוב"ה לשכינתיה.

פעם אחת נתבקשתי לדבר בפני בנות של בית יעקב שבקשו לטייל בוושיגטון ־ עיר הבירה של ארצות הברית. הביקור תוכנן על טהרת הצניעות ובהקפדה אודות כשרות המאכלים, והתבקשתי לחוות את דעתי אם יש בטיול איזשהו צד שלילי. לכאורה באמת מה יכול להיות רע בטיול מאורגן וצנוע להחלפת כוחות?

אך האמת היא שקיימת בעיה ברוח הדברים. מה תרגשנה הבנות כאשר הן תטיילנה בעיר הבירה של 'המעצמה הגדולה ביותר בעולם׳ אנו אומרים בסליחות: ״אזכרה אלהים ואהמיה. בראותי כל עיר על תלה בנויה. ועיר האלהים מושפלת עד שאול תחתיה״. זו צריכה להיות ההרגשה של יהודי, כאשר הוא רואה ״כל עיר על תלה בנויה״ – ושינגטון פריז, לונדון, ברלין וכוי – בירות העולם עומדות בשיא יופין ותפארתן, תושביהן יושבים שאננים, שלוים ושקטים. ואילו עיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה.

העולם הופך להיות פרוץ, גס וחומרי, מלא חמס ורשע, והשכינה הקדושה נדחקת, כביכול, מן העולם, גדל הניתוק בין השכינה והקב״ה, רח״ל.

וכך אמרתי לפני אותן בנות: אם אתן הולכות לעיר הבירה של ארצות הברית לבכות ולהצטער על צער השכינה, אז אשריכן. לעומת זאת, אם אתן הולכות כדי להצטלם על יד הפנטגון, או על יד בית הנשיא ־ כשאתן צוהלת ושמחות, יחד עם בני העמים שמבקרים שם כדי להתפעל ולהתרגש מהיופי, ההוד וההדר של עיר הבירה, בלי להרגיש שום כאב או צביטה בלב ־ אותו טיול, על אף שהוא נערך על טהרת הקודש, מכל מקום יש בו חיסרון מצד הרוח שבו, כי צריך להיות מיצר ומקונן על צער השכינה.

כך צריך להרגיש יהודי בכל עת ובפרט כאשר הוא מטייל ברחבי העולם, ורואה כל עיר על תילה בנויה. עליו לזכור כי עיר האלוקים מושפלת, ועליו לחוש בצער השכינה.

לדוגמא, כאשר יהודי מטייל בשוויץ, ורואה גוי שווצרי ־ שלא באה מלחמה בארצו מזה מאות בשנים, והוא יושב שקט ושליו, בשלום ובלי בעיות וצרות. כשרואים אותו צריכים לצעוק: ״אנה פנה דודך׳! היכן החתן שלנו? אנו שרויים בצער ואין לנו מנוחה מזה אלפי שנים! כאב זה הוא התקווה אודות התחדשות הקשר בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו!

רשע עומד לדין

ונפתח לנו פתח להבין דברי הגמרא במסכת יומא לה ע"ב שאומרת:

תנו רבנן: עני ועשיר ורשע באין לדין, לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל? אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת. עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר? אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא. אמר להן: בבקשה מכם, הניחוני ואלך ללמוד תורה! אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך! ומימיו לא הלך וראה אותן, אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה. רשע אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי (היה) +מסורת הש"ס: [הייתי]+ אומרים לו: כלום נאה היית מיוסף? אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית. אמרה לו: השמע לי! אמר לה: לאו. אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין. – אמר לה: +תהלים קמו+ ה' מתיר אסורים – הריני כופפת קומתך – +תהלים קמו+ ה' זקף כפופים, – הריני מסמא את עיניך +תהלים קמו+ – ה' פקח עורים. נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה. לשכב אצלה – בעולם הזה, להיות עמה – לעולם הבא. נמצא, הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים.

 תשובת הרשע מפליאה – איזו תשובה בפיו על שלא עסק בתורה? שטרוד היה ביצרו!

משל למה הדבר דומה, אמר הגאון הצדיק רבי איצלה בלאזר זצ״ל, לילד שנשאל על ידי המלמד מדוע אחר לשעור, ויתנצל שעסוק היה בגנבה במכלת. חייב היה להמתין עד שהחנוני יהיה טרוד ויסיח ממנו דעתו, וזה ארך זמן…

או דומה הדבר לאדם שהועמד למשפט על מעבר ברמזור אדום, והשיב שהיות ובדיוק סיים שוד בנק, והמשטרה הייתה אחריו, לא הייתה לו ברירה… הרי ההתנצלות קשה מן העבירה!!

אבל באמת דבריהם כגחלי אש. כשהרשע נשאל מדוע לא עסק בתורה, מדוע גרם לאביו שבשמים לבכות עליו, ייאמר כל דבר ובלבד שיוכל לומר שלא עליו בכה, שלא היה בגדר מי שאפשר לו לעסק בתורה ואינו עוסק!

אז אמת, שאין כאן אלא בטול מצות עשה.

ואמת, שאם עשה תשובה – בחרטה על העבר, וודוי, ובקבלה אמתית לעתיד – אינו זז משם עד שמוחלין לו.

אבל גם אם נמחל – אבא בכה בגללך!

איך לא חסת על כבוד קונך! חייב אתה לפייס להביא דורון. כדי לחזור למצב – כדברי ר' יונה "שיחפוץ בו וירצהו ויעתר לו כאשר אם לא חטא… כי יתכן להיות העוון נסלח, ונפדה מן היסורים ומכל גזרה, ואין לשם חפץ בו ומנחה לא ירצה מידו, ותאות הצדיקים מן ההצלחות להפק רצון מהשם ושיחפוץ בהם"!!

והכהנים נצטוו להזדרז בהקרבתו שהאב יתפייס עם בנו מיד!

שכל המתנה ועיכוב – מגדילים החטא וגורמים להשתרשותו, ומקשים על התשובה אח"כ!

ובזה מוסר גדול לנו דוקא בתקופה זו –

בין הזמנים לפעמים מהווה סיבה לירידה גדולה. התפילות לא בזמן, לפתוח ספר – מאן דכר שמיה, קיום המצוות לוקה בחסר. לזכור עד כמה נורא הוא ביטול עשה! עד כמה נורא לגרום לקב"ה לבכות! לצער את השכינה!

ובזה ידבק האדם בקונו ויזכה לחפץ ורצון מאת ה' יתברך!

 

פרשת צו

להמשיך בעליה גם כשכבו האורות

עשירית האיפה [והגדת, בשינוי סדר והוספות]

[ויקרא פרק ו פסוק יג] זֶ֡ה קָרְבַּן֩ אַהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו אֲשֶׁר־יַקְרִ֣יבוּ לַֽה֗' בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ עֲשִׂירִ֨ת הָאֵפָ֥ה סֹ֛לֶת מִנְחָ֖ה תָּמִ֑יד מַחֲצִיתָ֣הּ בַּבֹּ֔קֶר וּמַחֲצִיתָ֖הּ בָּעָֽרֶב:

רש"י זה קרבן אהרן ובניו – אף ההדיוטות מקריבין עשירית האיפהי ביום שהן מתחנכין לעבודה, אבל כהן גדול בכל יום, שנאמר מנחה תמיד וגו' והכהן המשיח תחתיו מבניו וגו' חק עולם וגו' (פסוק טו וְהַכֹּהֵ֨ן הַמָּשִׁ֧יחַ תַּחְתָּ֛יו מִבָּנָ֖יו יַעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ חָק־עוֹלָ֕ם לַה֖' כָּלִ֥יל תָּקְטָֽר):

הרי לנו שכל כהן שמתחיל לכהן, ביום הראשון לעבודתו בבית המקדש, ביום שמתחנך לעבודה, מביא מנחה אישית. אבל ״הכהן המשיח תחתיו מבניו״, הכהן הגדול עצמו, ״יעשה אותה חוק עולם לה׳״ (שם, טו). מביא עשירית האיפה בכל יום, תמיד. מה המסר שיש לנו בענין זה?

סיפר הגר"י גלינסקי – "מה קורה לך״, שאלתי תלמיד מהישיבה בחדרה. הוא נכנס לישיבה בכזה ברען, בכזו התלהבות, בחשק עז, מיט אזא שטורם, מפץ של מרץ. הלמוד, והמוסר, והתפילה. ועכשיו, כאילו כל האויר יצא, נגמרה הסוללה. רפיון מוחלט.

נשא אלי עינים כבויות: ״לא יודע״, אמר בהשלמה. ההתלהבות התפוגגה, החשק נגמר, ״ועתה נפשנו יבשה, אין כל״ (במדבר יא, י)…

התישבתי לצדו. אמרתי: ״זו הסכנה הגדולה ביותר. שהאדם אינו יודע מה קורה לו, אינו מבין מה עובר עליו. ועלול להבהל, לחרוד, ואף לפול לזרועות היאוש והדכדוך. ואינו מבין שהוא עובר תהליך טבעי, ואף צפוי. הסכת ושמע, ותתיישב עליך דעתך. הרגע, ותתעודד!״

פתחתי ואמרתי: אתאר לפניך שלושה מצבים בני ישראל יצאו ממצרים, והמצרים רדפו אחריהם. ברחו מפניהם, ודרכם נחסמה בים סוף. הורה משה רבינו להכנס לתוך הים

נכנסו עד הקרסול, עד הברך, עד החלציים. המים הגיעו לכתפיים, לצואר, כבר נאלצו לקפוץ בבוא גל. הגיעו המים לאף, שוועו: ״הושיענו אלוקים, כי באו מים עד נפש״ (תהלים סט, ב. במדבר רבה יג, ד), רק אז נחצה הים ונבקע. זה המצב הראשון.

המצב השני, דברי המדרש שכאשר יצאו ממצרים היו שנים שהחליטו להשאר, להסתפח לחצר פרעה. דתן ואבירם. וכשטמן הקדוש ברוך הוא מלכודת למצרים והורה לישראל לשוב לאחוריהם הבין פרעה שנבוכים הם בארץ וסגר עליהם המדבר, ודתן ואבירם יעצוהו לנצל את שעת הכשר ולרדוף אחריהם. אף הם הצטרפו למרדף. ראו את עמוד האש ההולך לפני העם ועמוד הענן שהתיצב מאחריהם. ראו את הים נקרע לגזרים ואת השבטים שבאים בתוכו בחרבה. הבינו שישראל אינם נבוכים, שהולכים וה׳ בראשם. וכשפרעה וחילו שטפו לתוך המלכודת. מהרו ונותרו על החוף. ראו בהתמוטט חומות המים ובטביעת המצרים, והבינו שאין להם לאן לחזור. באין ברירה, החליטו להצטרף לעם ישראל. מי צריך אותם.

ואם החליטו, אז מה. הלא הים מן העבר האחד, ועם ישראל בגדה השניה.

ונעשה להם נס. אישי, פרטי: הים נחצה עבורם! והלא גלוי וידוע לפני בוחן לבבות שנשארו ברשעותם.

הלא הם שהותירו מהמן עד בקר (רש״י שמות טז, כ), הם שיצאו בשבת ללקוט (תנחומא שמות י). הם שהבעירו את מחלקת קורח (״אור החיים״ במדבר כו, ט) ולבסוף אבדו מתוך הקהל (במדבר טז, לג).

אבל יהודים הם. וכשרוצים לחבור לאחיהם, יגש להם כל הסיוע!

ובלי שידרשו להכנס קודם אל המים, ושיבואו עד צואר. פשוט, הים נקרע לכל ארכו, הזמין ללכת בדרך הסלולה, להצטרף למשוררים את שירת הים.

והמצב השלישי, מדרש נוסף (שמות רבה יט, ה). רב רבם של בני ישראל לא רצו לצאת ממצרים, ומתו בשלשת ימי האפלה. ממש על סף הגאולה [ביחס של שלש מאות אלף שמתו, על כל אחד ששרד (סנהדרין קיא ע״א)!] אבל גם אלו שהיו מוכנים עקרונית לצאת, לא הסכימו למול עצמם לשם כך!

נורא: מוכנים להשאר במצרים, ובלבד שלא לפצע עצמם! אז מי צריך אותם, שישארו! שבט לוי היה מהול (שמות רבה יט, ה. דברים לג, ט), ולבטח בודדים מהשבטים האחרים, כיהושע בן נון (שם). השאר – שימוקו במצרים!

אך לא!

מה עשה הקדוש ברוך הוא, הורה לנימולים לעשות הפסח, וגזר על הרוחות המנשבות בגן העדן שיבואו וידבקו בקורבן, והיה ניחוחו הולך מרחק ארבעים יום –

נתכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו: ״בבקשה ממך, האכילנו מפסחך״, מפני שהיו עייפים מן הריח. נתקפו בולמוס, זה פיקוח נפש.

אמר להם: ״אם אין אתם נמולים אין אתם אוכלים״.

מיד נתנו עצמם למול, והקדוש ברוך הוא עובר ומנשק ומברך כל אחד ואחד מישראל!

עד כאן, ואני שואל: מה בין שלושת המצבים הללו? חשב, ומצא: במצב הראשון, נדרשו בני ישראל לכל המאמץ מצדם, לאו במים עד צואר, רק אז נבקע הים.

במצב השני, לא נדרשו לכל מאמץ, אבל נדרשו לנכונות. משהבינו דתן ואבירם את סבך מצבם ובקשו להצטרף אל בני ישראל, נבקע הים.

במצב השלישי לא הביעו כל נכונות, והקדוש ברוך הוא פעל כדי לעוררם ולטעת בליבם רצון למול עצמם כדי לאכול מקרבן הפסח שהדיף ניחוחות גן עדן. אמת, נכון הדבר.

המשכתי ואמרתי: בתפלת נעילה אומרים אנו: ״אתה נותן יד לפושעים, וימינך פשוטה לקבל שבים״. ופרושו, שיש שני סוגי חוטאים. ובידענו שהחטא הוא חולי רוחני, יש שני סוגי חליים. משל למה הדבר דומה, לשני אחים שנפגעו בתאונה. האחד נחבל בכל גופו. מתאנח וגונח, והשני איבד הכרתו. הבהילו לבית החולים, והאב הוזעק ליד מיטת מי מהם ישהה? הלב נקרע, אבל יש לבחור –

הבן החבול יכול לקרוא לו כשיצטרך, להזעיק אחות או רופא כשיצטרך. אבל אחר הבן חסר ההכרה יש לעקוב כל העת. לאבחן מצוקת נשימה, לעמוד בזמן אמת על כל שנוי לרעה חלילה או שנוי מברך לטובה –

כך, יש חוטאים שמכירים בחסרונותיהם ומבקשים לשוב, מצבם קל יחסית. ביכלתם להתחיל לעזר לעצמם, גם אם זקוקים הם עדין לעזרה. אבל רחמנות על ״מחוסרי ההכרה״!

זהו שאמר רבי עקיבא (יומא פה ע״ב): ״אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים״, כלפי הראשונים, שבאים להטהר, ״ומי מטהר אתכם״ כלפי השניים, שאינם עושים מעצמם מאומה. ועל שניהם התשובה, היא: ״אביכם שבשמים. שנאמר: ״וזרקתי עליכם מים טהורים״ ויחזקאל לו, כה), כלפי השניים שמחכים שהבורא ויעשה הכל. ״ואומר: מקוה ישראל ה׳ (ירמיה יז, יג)״, כלפי הראשונים הבאים מיזמתם לטבל ולהטהר.

ועל שניהם אומרים אנו בתפלת נעילה: ״אתה נותן יד לפושעים״ שעומדים במרים, אלו שאינם מושיטים יד מעצמם, ״וימינך פשוטה לקבל שבים״ שמושיטים אליך ידם –

וכבר היה מעשה בקמצן שידו קפוצה לכל אדם ולכל מטרה, מעולם לא נתן ידו למגבית צדקה. יום אחד הלך לנהר לשחות, נקלע למערבולת והחל לטבוע. קפץ אדם לעברו, וזעק: ״תן ידי״ והלה בשלו: ״הן יודע אתה שאיני נותן ידי״

קרא המציל: ״ניחא, קח יד״ – זה, כן…

והבורא יתברך, אב הרחמן, אומר: אם אינם מושיטים לי יד, קחו את ידיי –

ואני שואל אותך: מי – משלשת אלו – זכה לסיוע ממרום במרה גדושה?

אין ספק: השלישי. ואחריו השני, ולבסוף הראשון.

אבל מי מהם משובח ומובחר, הלא גם בכך אין ספק: הראשון!

דוקא זה שהתמודד, שבוסס במים עד ארכובותיו וחלציו וכתפיו. שהתקדם בכזה קושי, ושקע יותר ויותר, וחשש שמא עומד הוא לטבוע, עד שהים נקרע! וכך אני אומר לך –

האור שחוית, ההתלהבות והמרץ, ההרגשה של ״ריח גן העדן״, היו מתנה ממרום, סיוע נצוץ. והעלמותם היא המבשרת שאתה כבר עומד על רגליך שלך, שנתן לדרוש ממך התמודדות מתמשכת. וכבר המליצו על כך את הכתוב: ״אל תיאמר מה היה שהדמים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה״ (קהלת ז, י). האור ניתן לך בהשאלה גרידא, ועכשיו נדרש אתה למאמץ מצדך, כדי לחוותו!

[מעין זה מצינו במדרש נוסף:

הילקוט שמעוני [שמואל ב – פרק כב – רמז קסג] אומר דבר פלא:

ארבעה מלכים מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הם, דוד, ואסא, יהושפט, וחזקיהו. דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן שנאמר ויכם דוד מהנשף ועד הערב.

עמד אסא ואמר אין בי כח להרוג אלא אני רודף ואתה עושה אמר הקב"ה אני עושה כן שנאמר וירדפם אסא והעם אשר עמו וגו' כי נשברו לפני אסא אין כתיב כאן אלא כי נשברו לפני ה'.

עמד יהושפט ואמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא הריני אומר שירה ואתה עושה אמר ליה הקב"ה אני עושה כן שנאמר ובעת החלו ברנה נתן ה' מארבים.

עמד חזקיה ואמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא הריני ישן במטתי ואתה עושה. א"ל הקב"ה אני עושה כן שנאמר ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור:

מיהו בעל בטחון גדול יותר? לכאורה חזקיה, והרי אנו יודעים שדוד היה גדול מכולם?

[ועוד מה כל כך קשה בלרדוף או לומר שירה?]

מבאר הגר"ח שמולביץ שדוד יכל לרדוף ולהכות ולא לחשוש שתתגנב לליבו מחשבת כוחי ועוצם ידי. אסא כבר חשש אם אכם אנו נחשוב שאנו עשינו משהו, ולכן ה' הכה אותם. וכעזה"ד]

זהו ששנינו בפרשתנו (ויקרא ו, יג וברש״י), שכל כהן שמתחיל לכהן, ביום הראשון לעבודתו בבית המקדש, ביום שמתחנך לעבודה, מביא מנחה אישית. אבל ״הכהן המשיח תחתיו מבניו״, הכהן הגדול עצמו, ״יעשה אותה חוק עולם לה׳״ (שם, טון. מביא עשירית האיפה בכל יום, תמיד. ולמה הכונה?

שאמרו במדרש (ויקרא רבה ח, ג): חביב קרבנם של הנשיאים [שהקריבו בנדבת המשכן] כשירה שאמרו ישראל בים. וחביב קרבנו של אהרון כקרבן הנשיאים.

ובאורו, שהשירה היתה התפעמות לשעה. מיד לאחריה, ״ויסע משה את ישראל מים סוף״ (שמות טו, כב), כי עסקו בפשוט חללים ובביזת הים. כך גם קרבן הנשיאים.

[הכהן ההדיוט – מקריב קרבן אחד רק בעת שנסמך לכהונה. לעומתו הכהן הגדול בכל יום – והמסר הוא מי שמסוגל בכל יום מחדש להקריב קרבן לה' – זה כהן גדול! אך אם יש לך התלהבות רגעית ורק בהתחלה "ראית אורות", ואח"כ דעכת – נותרת כהן הדיוט…]. אין זו רבותא להביא קורבן בחנוכת המזבח, בשעה המרוממת והנשגבת. הרבותא היא להמשיך ולהקריב, ולו עשירית איפה, אבל מדי יום ביומו, להתמיד גם בשיגרה!

[הכהן הגדול – קרבנו חביב כשירה שאמרו ישראל בים – שנבעה לאחר הכניסה במסירות נפש, אך אם זו שירה לשעתה – ואח"כ חזרה שפחה שראתה אלוקות על הים להיות שפחה – הרי זה בבחינת כהן הדיוט, התרגשות רגעית כזיקוק הדולק לרגע וכבה!].

 

פרשת צו

כיצד נתגבר על הנסיונות ע''פ שיטת רבי ישראל סלנטר

עור העולה [הגדת עמ' 114]

"וידבר ה׳ אל משה לאמר, צו את אהרן ואת בניו לאמר, זאת תורת העולה״ (ויקרא ו, א ב) וכתב רש״י: אין ״צו״ אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס. שהעולה מוקרבת כליל, ואין לכהן בה חלק.

אבל בזרוז אין די. אלא: ״והכהן המקריב את עולת איש, עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה״ (ויקרא ז, ח). משהו נשאר לכהנים, אם לא הבשר אזי העור. [יש מקל, אך יש גם גזר. את העור אתה הכהן מקבל].

וללמדנו בא.

העולם הזה, כידוע, הוא עולם הנסיונות. האדם בא לעולם כדי לקים מצוות ולעבד את ה׳ ולעמוד בנסיון (״מסילת ישרים״ פרק א), וכל עניני העולם, בין לטוב בין לרע, הנה הם נסיונות לאדם (שם, ובפרק יג). ומה היא הדרך לעמוד בנסיון?

כתב הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ״ל (״אור ישראל״, אגרת ב): ״להקטין הדבר, להקל הנסיון, עד אשר תגדל היראה מהתאוה״. נסביר דבריו, ויאורו עינינו.

הכתוב אומר: (קהלת פרק יא ט) ״שְׂמַ֧ח בָּח֣וּר בְּיַלְדוּתֶ֗יךָ וִֽיטִֽיבְךָ֤ לִבְּךָ֙ בִּימֵ֣י בְחוּרוֹתֶ֔ךָ וְהַלֵּךְ֙ בְּדַרְכֵ֣י לִבְּךָ֔ וּבְמַרְאֵ֖י עֵינֶ֑יךָ וְדָ֕ע כִּ֧י עַל־כָּל־אֵ֛לֶּה יְבִֽיאֲךָ֥ הָאֱלֹהִ֖ים בַּמִּשְׁפָּֽט: (י) וְהָסֵ֥ר כַּ֙עַס֙ מִלִּבֶּ֔ךָ וְהַעֲבֵ֥ר רָעָ֖ה מִבְּשָׂרֶ֑ךָ כִּֽי־הַיַּלְד֥וּת וְהַֽשַּׁחֲר֖וּת הָֽבֶל:״ (קהלת יא, ט).

בפשוטו, סותר הכתוב עצמו מניה וביה. מה מורה הכתוב, האם לשחרר רסן ולפרק עול, או לחרוד מהתוצאות?

והסבירו בגמרא (שבת סג ע״ב) שתחילת הפסוק ״שמח בחור בילדותך והלך בדרכי ליבך״, הם דברי היצר הרע. וסופו, ״ודע כי על כל אלה יביאך האלוקים במשפט״, אלו דברי היצר הטוב.

אם כך, בכל נסיון, לפנינו שתי כפות מאזנים. על הכף האחת דברי היצר הרע שמפתה ומגרה: ״שמח בחור, ויטיבך ליבך. והלך בדרכי ליבך ובמראי עיניך״, ועל הכף השניה יראת העונש המהווה בלם וחסם, ״כי על כל אלה יביאך האלוקים במשפט״.

ואם רוצים אנו שהכף הימנית תכריע לטובה, עלינו לדאוג לאחד מן השנים, וטובים השנים מן האחד:

״להקטין הדבר, להקל הנסיון״ – מצד אחד, ולהגדיל היראה מהצד השני, ואז יקל לעמד בנסיון!

הסבא מנובהרדוק זצ״ל נתן לכך דוגמה קולעת – הולך האדם ברחוב העיר בשבת קודש, לפנות ערב. ביתו ריקם, אין לחם לאכול, ילדיו בוכים ברעב והוא מר לו. ״רבונו של עולם״ משווע בלא קול, ״חלצני ממצוקתי, המצא לי מזוני!״

עוד הוא מעתיר, ואורו עיניו: למרגלותיו, שטר של מאתים שקלים! כחול ומבריק!

מאתים שקלים – לחם לחודש ימים! אבל שבת. מוקצה.

ומיד, תוך כדי דבור, נעשה האברך ללמדן המבריק ביותר בעיר! ראשית, מוקצה מדרבנן, וחסד מדאוריתא. המוקצה, עבירה אחת. והחסד לעשרה פיות ולחדש ימים. ומלבד זאת, הרי זה ספק פיקוח נפש, מניעת מות ברעב. ומה אם ירימו באחורי ידו, בקמיצה וזרת. טלטול מקצה כלאחר יד. וגם ישתמש בו בתור ממחטה, לגרוף אפו. מוקצה מחמת אסור לצורך גופו.

והוא יודע שאסור, שאלו היתרים פורחים באויר, אבל כמה גדול הנסיון!

ואז הוא חושב לעצמו: ניחא. אתכופף וארים, ואראה שבצד השני כתוב: ״דפוס השושנים. מדפיס כל דבר חוץ מדולרים״. נו, גם הייתי סמרטוט, רגם עשיתי מעצמי טיפש – וממשיך ללכת. מה עשה? הקטין הנסיון.

באותה מדה, יכול היה להגביר היראה. לומר לעצמו: נסיון הוא, מצלמים אותך כעת. עוקבים אחריך, לראות איך תעמוד בנסיון. ומה אם תתכופף להרים והרב יעבור – יהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם (ברכות כח ע״ב). מה תסביר לרב, שחיפשת ממחטה?!

כשנתבונן נראה, שרבותינו נקטו בשני אמצעים בשלבים אלו כדי אותנו לעמוד בנסיון. לדוגמה, כשאמרו (נדרים כב ע״א) שכל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, ועלול לכל העברות שבעולם, פעלו להגביר היראה.

וכשאמרו: ולא עוד, אלא שהתחתוניות שולטת בו, שמכלה עינים ומדאיבה נפש, שהכעס סגולה בדוקה לטחורים, הקטינו הנסיון. וכשאמרו (שם, ע״ב) ׳שהכועס אפלו שכינה אינה חשובה כנגדו, הגבירו היראה. וכשהוסיפו שמשכח תלמודו ומוסיף טפשות, הקלו הנסיון.

[כשאמרו: (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנב-א) "תנא אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה" הקטינו הנסיון. וכשאמרו שמי שעסקו עם הנשים נופל בגיהנם – הגדילו היראה.]

כשאמרו (סוטה ד ע״ב) שהמתגאה כעובד עבודה זרה וקרוי תועבה ומגרש השכינה, הגבירו היראה. וכשאמרו (סוטה מז ע״ב, ב״ב צח ע״א) שאפילו אנשי ביתו סולדים ממנו, הקטינו הנסיון.

וכשאמרו (שבועות לט ע״א) שמאיימים על המבקש להשבע, שיידע שכל העולם כלו מדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא בסיני: ״לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא״ (שמות כ, ז), הגבירו היראה.

וכשאמרו שידע שנפרעים על כך ממנו, וממשפחתו, ומכל העולם, ולאלתר, מקטינים הנסיון.

וכן כשמאיימים על העדים (סנהררין כט ע״א), אין מסתפקים בכך שאומרים להם שאיסור חמור הוא, מעשרת הדברות, ״לא תענה ברעך עד שקר״ (שמות כ, יג), להגביר היראה, אלא אומדים להם שהשוכרים אותם להעיד הם עצמם מזלזלים ובזים להם, להקטין הנסיון.

וזהו שאמרו (ברכות כח ע״א), שכאשר מינו את רבי אלעזר בן עזריה, שהיה כהן (מעשר שני פ״ה מ״ט), לנשיאות, וביקשו להחזיר את רבן גמליאל, נימקו זאת באמרם: ״הרגיל לעטות הגלימה, יעטה את הגלימה וכלומר, מי שרגיל בנשיאות, יהיה נשיא]. ומי שלא לבש הגלימה יאמר למי שלובשה: פשט גלימתך ואני אלבשנה?!״

והוסיפו ואמרו: ״מזה בן מזה [כהן בן כהן] יזה [את מי החטאת]. ושאינו לא מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן מזה: מימיך מי מערה [הפסולים להזאת מי חטאת (בכורות פ״ד)] ואפרך אפר מקלה? [אפר הקלוי בתנורים ובכירות, כלומר אפר סתם ולא אפר פרה אדומה]?!״.

ופרש מהרש״א, שהטענה הראשונה היתה להגדלת היראה, והשניה להקטנת הנסיון –

הטענה הראשונה היתה שגלימת הנשיאות שיכת לשבט יהודה, ככתוב: ״לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו״ (בראשית מט, י), אלו ראשי הגליות והנשיאים (סנהדרין ה ע״א). והחשמונאים מקדשי ה׳ ניכחדו על שנטלו את המלוכה למרות היותם כהנים (רמב״ן בראשית שם). הרי הגדלת היראה.

ואז באה הקטנת הנסיון, שלכהנים עבודתם שלהם, ״מזה בן מזה, יזה״. ועוזיהו המלך שבקש להקטיר קטורת נצטרע עד יום מותו (דברי הימים ב כו, יט), ואין אדם נוגע במוכן לחברו (יומא לח ע״א). לא רבי אלעזר בן עזריה בנשיאותו של רבן גמליאל, ולא רבן גמליאל בכהונת רבי אלעזר בן עזריה.

אף כאן מצינו, שהתורה הורתה שני אמצעים אלו. בהקרבת העולה יש משום נסיון, כי אין לכהן חלק בה. לפיכך, מצד אחד מזרזים, וזו בחינת הגדלת היראה.

ומצד שני מקנים לכהן את עור העולה, וזו בחינת הקטנת הנסיון.

להורותינו לפעול בשתי בחינות אלו במשולב בכל נסיונות חיינו, וכפי שנקט בהן יוסף בנסיונו. בראש ובראשונה: ״וימאן״, כי היה ירא את השם (רמב״ן). ובנוסף, ״ויאמר אל אשת אדוניו, הן אדוני לא ידע אתי מה בבית, וכל אשר יש לו נתן בידי, איננו גדול בבית הזה ממני. ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת״, זו הקטנת הנסיון עקב חובת הכרת הטוב, ושוב: ״וחטאתי לאלוקים״ (בראשית לט, ח-ט), זו הגדלת היראה.

[כך בנוגע לחינוך הילדים. כמה חבל, שבנוגע לעצמו דואג כל אדם להקל הנסיון. איך אדאג לכך שלא אכעס בארוחת הצהרים? אומר מראש למה אני מצפה, איזה תפריט אני מזמין, עד הפריט האחרון. שלא תהיה סבה לכעס.

ואיך אדאג שהעזר שכנגד לא תכעס? אה, לשם כך משתמשים בהגברת היראה. היא תוכח שלא היה לה כדאי לכעס…

 

פרשת צו

כסף כשר – אינו סובל מחסרון כיס

חסרון כיס צריך זרוז [אוצה"ת]

"צו את אהרון ואת בניו לאמר זאת תורת העלה" [י ט] אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. רש"י.

כתב ה"כלי יקר" בענין חסרון כיס האמור כאן רבו הדיעות ואוסיף אני לקח משלי הנה מצינו בירושלמי מעשה בר' יוחנן שנגנב לו כיסו [ארנקו] וכששאלו אותו בעניני תורה לא ידע להשיב להם מחמת הצער שנגרם לו שאלו ריש לקיש וכי מפני שאבדה כיסך אבדה דעתך אמר לו דעתא בליביה תליא ולבא בכיסא תליא הדעת תלויה בלב והלב תלוי בכיס.

ריש לקיש רדף אחרי הליסטים והשיב לר' יוחנן את כל הכסף וחזר ר' יוחנן לקדמותו [תרומות פ"ח הלי ד'] מכאן שחסרון כיס יהולל חכם ויאבד לב מתנה אשר נתן לו אלוקים לחשוב בחרושת עץ חיים והשיאו לבו לחשוב ולהרהר בעבירה. עכ"ל.

 

כידוע שקרבן עולה מכפר על הרהור הלב והנה אם לא עשה הכהן קרבן כמשפט צריך לעשות אחר והראשון בטל ואבד כפי שפירש החזקוני וצריך הכהן לשלם לבעלים קרבן אחר מכספו וקרוב הדבר שעל ידי חסרון כיס זה יאבד דעתו ולבו ויבוא לידי הרהור עבירה ואז לא יהיה גם הקרבן השני כפרה על ההרהור שהרי הוא מצוה הבאה בעבירה ואיך יכפר על הרהור והרי הקרבן מוסיף לו הרהור עבירה ע"י חסרון כיס לפיכך הכהן צריך זירוז ביותר בקרבן העולה דווקא ע"כ דבריו.

 

אמנם צריך להבין את המעשה הנ"ל שלכאורה הוא פלא היתכן שרבי יוחנן האמורא הגדול שידע להחיות מתים בגלל בצע כסף יטרד כל כך עד שאינו יכול ללמוד תורה אתמהא?

 

מסופר על אחד ממשפחתו של הגר"א זצ"ל שנגנב לו כל כספו סכומי עתק והלך ממקום למקום כדי לחפש אחר הגניבה בדרכו הגיע לעיר וילנא עיירתו של הגר"א כשנכנס אליו שאלו הגר"א לשם מה בא לעיר וילנא אמר לו שנגנב לו סכום גדול של כסף ובא לחפש אותו אמר לו הגר"א לא ידעתי שבמשפחתנו יהיה מישהו שילך לחפש אחר כסף וק"ו ובן בנו של ק"ו שרבי יוחנן לא יטרדו אותו בצע כסף.

וכן אחותו הגיעה לבקרו לאחר שנים ארוכות שלא נפגשו וא"ל הגר"א שכעת הזמן יקר, ולאחר המאה ועשרים יהיה לשנינו הרבה זמן לחלוק חוויות…

אלא מסופר על הגר"ח מואלז'ין זצ"ל באו פעם עסקנים לביתו להתיעץ עמו על כמה ענינים שעמדו על הפרק על השולחן היו מונחים כלי זכוכית וכלים מכלים שונים באמצע שיחתם בלא יודעים משך אחד מן העסקנים את מפת השולחן וכל הכלים נפלו לארץ בקול רעש גדול כל העסקנים ישבו שם המומים ומלאי בושה וכלימה על ההיזק שניגרם מחמתם ניחם אותם רבי חיים ואמר אל דאגה שום כלי לא נשבר תמהו כולם למשמע דבריו וכשהרימו את הדברים נוכחו כי באמת כך הוה לא נשבר אפילו כלי קטן שאלוהו וכי נביא אתה? ענה להם לא נביא ולא בן נביא אנכי אלא כיון שכספי כשר הוא בכסף פשוט אין הפסדים.

רב הונא וד' מאות חביות היין.

וכן מסופר גם על הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל

פעם אחת היינו בביתו של הרב קבוצה של בהורים מתלמידיו, לצורך בחינה שערך לנו. לפתע, באמצע המבחן, שמענו קול של חלב גולש ומכבה את הלהבה שתחתיו. רבי איפר זלמן הקשיב גם הוא לקול, ועל פניו ניכר היה צער. הוא מהר להכנס למטבח, ושוחח עם אשתו. לפתע ראינו את שניהם יוצאים מן הבית. כעבר כמה דקות שבו השנים הביתה, ועל פני הרב ניכרה השמחה. משראה רבי איסר זלמן את התמיהה שעל פנינו, באר לנו: ״כששמעתי את קול החלב הגולש, שאלתי את עצמי: היאך יתכן שהחלב גלש? על מה ולמה ארע כזאת? הרי אשתי צדקת גמורה, וכביכול, מי נתן לו, לחלב, רשות לגלוש? נראה, אם בן שאגי הוא שחטאתי, ובגללי בא העונש. חשבתי, והבנתי מדוע: חלבן היה לנו, אשר מידי בקר היה בא ומניח את החלב על פתח ביתנו. משנזדקן האיש, ולא היה לו עוד כה לשאת את החלב, החל לבוא בכל בקר לבקש נדבה. הבקר לא שמתי את לבי אליו, והוא הלך כלעומת שבא, מבלי לקבל ממני מאומה. הבנתי כי זוהי סיבת העונש, והלכנו לביתו ופיסנו אותו. (מעשי אבותינו).

 

והוסיף הגרא"ז ואמר, אם תשאלו מנין לי זאת, אספר לכם מעשה בר׳ חיים מואלוז׳ין, שפעם באו וסיפרו לו כי דלי המים שקע בבור ואין מצליחים להוציא אותו, עמד ר׳ חיים וערך לעצמו חשבון מדויק על סכום כסף מסוים, שכן נוהג היה ר׳ חיים להפריש מכל רווח ־ חומש (20% ) ולא מעשר (10%), וכדעת רבו הגר״א. ובאותו יום התעוררה שאלה על סכום כסף אם הפרישו ממנו את כל שיעור החומש והוא פסק להקל, שאפשר להשתמש באותו הכסף בו נפל הספק אם שייך הוא לחומש או לא. ועכשיו שסיפרו לו על הדלי ששקע, עשה חשבון מדויק והתברר כי מחיר הדלי שוה בדיוק להפרש הכסף הנ״ל, לא המתין ר׳ חיים אף לרגע והפריש מיד את אותו סכום לצדקה ומיד לאחר מכן באו וסיפרו לו כי הצליחו להוציא את הדלי מן הבור… (שאל אביך ויגדך א-<ד).

הסכם בין השקר לבין הפחתא – מה שזה מכניס – זה מוציא…

וכן יש לבאר צערו של ר' יוחנן כאשר ראה שגנבו ממנו את ממונו ונגרם לו הפסד חשש שמא ח"ו ממונו אינו כשר ורק לאחר שהשיב לו ריש לקיש את כל כספו נחה דעתו עליו ["דרשת וחקרת"].

ומעשה היה עם הגרא"ז מלצר שהיה צריך לרפואתו חלב עיזים, ופ"א הביאו לו חלב עיזים והיה זה בזמן המלחמה והיה החלב גלוי והרבנית הקלה להכין לרב מזה משום בריאותו, והחלב גלש ונשפך, והרבנית לא שמה לב והבית התמלא עשן, צעק הרב לרבנית והיא נתנה ליבה והתנצלה שהלכה לתת צדקה לעני בפתח והתמהמה כי לא היה לו כסף קטן וכך נשפך החלב, אמר לה הרב: בילא הינדא, חלב גולש מעבירות, לא ממצוות… משמים הצילו את הרב מהנזק.

המעשה השלם – בילא הינדא – חלב גולש מעבירות , לא ממצוות… פ' אחרי מות – והגדת – עמ' 233

 

פרשת צו

חשוב שנדע את ההרארכיה!

לא לערב תחומין [מעין השבוע]

ספר ויקרא פרק ו (א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:

(ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:

(ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר:

 העבודה הראשונה בבית המקדש, היתה ׳תרומת הדשן׳: מטילים היו גורל, כדי לזכות כה. בבגדי כהונה היתה נעשית. אבל התורה מדגישה: על בגדי הכהונה האלו להיות פחות יפים מהבגדים הרגילים. ומדוע? משום שיש עבודות חשובות ממנה: ״לימדה תורה דרך ארץ. בגדים שבישל בהם קדירה לרבו, אל ימזוג בהם כוס לרבו!״

הדברים מרעישים: נערך פייס, וכהן מאושר זכה בגורל, זה יומו הגדול! עולה הוא למזבח ובידו מחתת כסף, נוטל מלוא המחתה אפר ומניחו לצד המזבח, ונעשה בו נס גלוי ונבלע במקומו. מבקש הוא ללבוש לכבוד המאורע, לכבוד הזכיה ולכבוד עבודת הקודש את פאר מחלצות כהונתו — ואין מניחים לו! אסור לו!

מדוע? והרי אפר זה קדוש הוא, אסור בהנאה. והרי ״אין גבהות לפני המקום״. הרי לשיבחו של עשיו אמרו, שגם כשעשה לפני אביו מלאכת בישול מרבבת בגדים, היה עושה זאת בבגדי מלכות — לפני מלך מלכי המלכים, על אחת כמה וכמה!

פעם, מי עוד זוכר, צעד מצעד ברחובות תל אביב. אנשים היו לנים על המדרכה ברחוב אלנבי כדי לתפוס מקום. להתפעם מפלוגות הדגלנים, להריע לצעדת התזמורת, למחוא כפיים לשרמנים. בהתקרב המועד היו אותם אנשים יושבים על שפת המדרכה, זחוחי דעת. הנוהרים בשעות הבוקר היו עומדים אחריהם בשורות צפופות. המאחרים נאלצו לעמוד על בהונות רגליהם, אם ביקשו לחטוף מבט.

אך בזה אם התלהבו היושבים, וקפצו על רגליהם בתרועה, אזי נאלצו העומדים אחריהם להתרומם על בהונותיהם, ואלו ׳שאחריהם חייבים היו לקפוץ כדי לנסות ולחטוף מבט…

ומה אם הראשונים קפצו ודילגו בסערת רגשות? כי אז חסמו כליל את שדה הראייה של העומדים אחריהם…

לעניין מה הדברים אמורים?

תמיד היו ויהיו מעמדות, הבדלי דרגות. בכל השטחים, הרוחניים והגשמיים. אך פעם היו הדברים ברורים ותחומים. במישור הכלכלי, היו עשירים ואמידים, מעמד ביניים ואביונים. לעשירים היתה מרכבה פרטית, האמידים שכרו כרכרה, הנמנים על מעמד הביניים נסעו בעגלות והעניים הלכו רגלי. העשירים התגוררו בטירות, האמידים בחווילות רחבות ידיים, הסוחרים בדירות נאות והעניים בבקתות דלות. העשירים התהדרו במלבושי כבוד, האמידים לבשו בגדים ללא רבב. בני מעמד הביניים לא בושו בטלאי במפרק ובברך, והעניים עטו בלואי סחבות. כך היה מנהגו של עולם.

לא עוד. כיום — באשמת רוח התחרות העזה, הפירסום השוטף מוחות והתקשורת הפועלת בשירותו — התבלעו התחומים. הכל הפכו ל׳בעלי מרכבות׳, גם אם שיעבדו לריכבם עשרות משכורות ואין ידם משגת להחזיקו. הכל הפכו ללובשי מותגים, כולם מחקים את כולם. מתארחים במלונות יוקרה, נופשים בחו״ל, חיים מעל ליכולת הסיחרור שאין לו סוף. ׳עומדים על בהונות רגליהם׳ ומותחים צואר עד לנקיעה.

ולא בתחום הכלכלי בלבד. טישטוש התחומין חדר לכל מקום.

פעם, ידעו הכל: יש יהודי יודע ספר, בר אוריין, ויש רב, ויש גדול בתורה, ויש גאון, ויש הנמנה על גדולי הדור. הכל היה תחום ומוגדר. גדולי גדולים, כבן עזאי ובן זומא, לא נסמכו לרבנות. אף האמורא שמואל לא זכה לכך. אפילו לרב, גדול אמוראי בבל, לא העניק רבינו הקדוש אלא היתר הוראה מוגבל! וכיום, כל אברך רב, וכל רב גאון, והמילים כבר נעתקות. ומה הנחת ללמדן אמיתי?

כשרש״י הקדוש הביא שמועה בשם אחד מרבותינו, כתב: ״כך אמר לי רבי שמואל המכונה חסיד״. רש״י לא לקח על עצמו את האחריות לנכונות התואר!

וכיום? כל אחד צדיק נשגב, כבוד קדושת! בדרך זו, הלא מאבדים התארים את משמעותם, וכבר צריכים לעיין: ״הגאון האמיתי״, ולך תדע…

לא זו הדרך! רצונך לכבד את פלוני, אדרבה. אבל כערכו. כשביקשו להספיד אדם בתואר הצנוע: ״צנוע״, שאל רב נחמן: ״מניין לכם זאת, כלום עקבתם אחריו?״* …

ומדוע? משום שחייבת להיות אמת מידה. חייבת להיות הדרגה. יש לדעת מה חשוב, ומה חשוב יותר. מי חשוב, ומי חשוב יותר!

המעשה עם הרב אליהו לאפיאן והרוגוצ'ובר ברכבת, וביקש הרב לומר לפני ד"ת, שאח"כ סיפר שהכין אותו לאומרו בבי"ד של מעלה, ושאלו הרב למעשיו, והצטנע הגר"א לאפיאן ואמר בע"ב פשוט. והרצה חידושו, ושאל את הרב לדעתו, השיבו הרב נו, נו, חידושים שיפים לבע"ב פשוט… והוסיף עליך אומרים "הגאון הצדיק"? אם אתה "צדיק" כמו שאתה "גאון" – אז אוי ואבוי…

פעם ידעו מי פלוני, ומי הר' ומי הרב, ומי הרב הגאון, ומי מרן וכו' והיום? כולם הרב הגאון…

ופעם הזמין מישהו את הרב שלמה לוינשטיין המגיד מישרים – לדבר, וכינהו "הגאון הגדול"… עמד הרב לוינשטיין ופתח – "הגדול" – זה רואים, הגאון? לא בטוח…

הרב מוצפי הגיב בחריפות כשדיברו אתו על ברכה מ"צדיק" – היכן מצינו שיש להתברך מ"צדיק"? מה ההגדרה של "צדיק"? בגמ' כתוב ילך אצל "חכם"! זה אדם שניתן לבדוק אותו. שואלים אותו הלכה בכל מקום ועונה? מתמיד בתורה? אבל צדיק? מה ההגדרה שלו? היום כל אחד צדיק, בנש"ק, מלוב"ן, ושאר תארים שאין להם שום כיסוי, חוץ מכיסוי בנקאי למליונים שהם עושים מאנשים תמימים…

בעקבות זה אתה שומע שאם אומרים למישהו הרב אלישיב והרב עובדיה אומרים א, והוא עונה לך כן אבל הרב פלוני אומר ב, מי הוא לידם? הוא מזכה הרבים! החזיר הרבה בתשובה! ההוא משפיע רציני בברסלב, מ"צדיקי הדור" וכו' כמה טשטוש תחומין וערפול חושים!

זו התשובה בנוגע לבגדים.

הכל נכון. גם תרומת הדשן חשובה ללא ספק, אבל חייב אתה לבנות לעצמך סולם הכרה, לדעת מה חשוב ומה חשוב יותר!

וזה חשוב בכל תחומי החיים.

אדם שאומר לך לימוד תורה חשוב, אך גם פרנסה חשובה לא פחות – חסר לו את ההירארכיה הכל כך ברורה הזו.

ממילא כשמגיע שיעור – הוא היום לא יכול להגיע, כי יש לו ענין דחוף הנצרך לעסקיו.

מסופר על הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד שבמהלך ביקורו בארצות הברית סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה הגיע להרבה ערים וקהילות יהודיות בהן פעל לטובת ישיבתו המפורסמת ברנוביץ ביקורו השאיר אז רושם רב באו אליו גם הרבה אנשים לבקש עצה ותושיה בפתרון בעיותיהם שכן ידוע ומקובל היה כגאון בתורה וכאיש צדיק וקדוש בין אלו שבאו אליו לשאול בעצתו היה גם יהודי אחד מיוצאי גרמניה ושאלתו היתה הואיל ויש לו בן שכבר הגיע לגיל חמש עשרה שנה והגיעה השעה ללמדו אומנות שהרי אמרו חכמינו ז"ל אבות ב ט "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" ובכן הוא בא לשאול, או יותר נכון בא לומר מה בדעתו לעשות ולבקש הסכמתו של רבי אלחנן. רבי אלחנן ידע היטב שמכיון שמדובר ביהודי שבא מגרמניה שם היתה מקובלת השיטה של תורה עם דרך ארץ צריכים לדבר איתו בלשון רכה ובגמישות ועל כן פתח ואמר לו אתה בודאי צודק אין ספק שטוב תורה עם דרך ארץ וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה הכל אמת ברם מה דעתך על הענין של הכנסת בנו של אדם לבריתו של אברהם אבינו, האם זו מצוה? ודאי שזו מצוה גדולה הן אמרו חכמינו ז"ל "גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה" נדרים לב והלא כל כלל ישראל עומד על יסוד של בריתו של אברהם אבינו ואולם המשיך רבי אלחנן בדבריו מה הדין אם קרה חלילה שמתו אחיו מחמת מילה הלא אסור למול אמנם בגמרא יש מחלוקת אם מתו שנים או שלשה על כל פנים אם התברר שישנה חזקה אסור למול זוהי ההלכה וכל כך למה כי כבר מתו אחיו מחמת מילה הרי שאפילו במצוה כה גדולה וכה חשובה אם מתו אחיו מפני שמלו אותם אסור למול את זה שנולד עכשיו ואם אביו כן ימול אותו הוא יעבור עבירה שכן כיצד הולך אדם למול את בנו כשהוא מסכן בזה את חייו אם כן אמר לו רבי אלחנן הלא לא תאמר שמצות מילה פחותה וקלה מענין זה של לימוד אומנות ומלאכה לבן והיום אנו חיים בדור ובמצב של "מתו אחיו מחמת מלאכה" כאשר שולחים ילד ללמוד מלאכה הוא עלול להתקלקל והנזק שנגרם דומה לפחות לענין של "מתו אחיו מחמת מילה" והלא ראינו בימים אלו שזוהי תופעה שכיחה שבנים מתקלקלים כשהם יוצאים מחוץ לכותלי התורה כך אמר לו רבי אלחנן אבל היהודי לא קיים את דבריו ושלח את בנו למלאכה וכמה אומלל ומסכן היה אותו האיש כי בנו לא הוציא את שנתו כי באמצע השנה שבה הוציא אותו מהישיבה חלה הבן לפתע ונפטר שהיה כאן בחינת גזירה שיצאה מלפני השליט וכיון שאמר רבי אלחנן שדומה זה למתו אחיו מחמת מילה נתקיים הדבר ביהודי הזה.

חייב להיות סולם חשיבויות. תורה מעל הכל, מלאכה – רק כלי לקיום התורה.

וככל שננחיל זאת בבית – כך ייקל לנו.

אשה מבקשת מבעלה שיבוא לעזור לה היום עם הקניות בסופר. הוא אומר לה יש לי שיעור. היא לא משתכנעת ומתעקשת. מדוע? מפני שאתה לא הכנסת את הסולם חשיבויות הביתה. היא יודעת ששלשום לא הלכת – כי היה לך עיסוק דחוף, ולפני שבוע בדיוק היית באמצע משהו ולא עזבת – הגם שהיה שיעור, ורק עכשיו שאני צריכה אותך – פתאום יש לך שיעור??

חשוב בחינוך הילדים –

איני מדבר על הורים שלא לגמרי ברור להם שצריך סולם חשיבויות בבית – שמילה של אמא מול מילה של ילד – אין בכלל ספק מה גובר. ופעמים וויכוח מסתיים ב"תיקו"… מחלוקת… לא נפסקה הלכה כמי…

גם בציבור שלנו – לפעמים ההירארכיה לא לגמרי ברורה – בנוגע ל"מה חשוב" בבית. היה יודע שאם הוא יפריע לאבא לישון או ישבור דבר מה – הדציבלים בבית ימריאו, אך אם הוא 'רק' ישקר או יכשל בכל דבר של ב"א לחבירו או ב"א למקום – התגובה תהיה מינורית.

שום אדם בעולם לא נכנס לקודש הקדשים, מלבד הכהן הגדול ביום הכיפורים. ושתי מערכות בגדי לבן היו לו: בשחר, להכניס את מחתת הקטורת ולהזות את דם קרבנות הפר והשעיר המכפרים על הכהנים והעם, ובין הערביים שב ונכנס להוציא את המחתה. והלכה היא: מערכת הבגדים הראשונה עריכה להיות יקרה ויוקרתית יותר מהשניה . אמנם, גם הוצאת כף ומחתה עבודה היא, וכשרה רק בכהן גדול, ונכנסים עבורה לקודש הקדשים. אך אין להשוות הכנסת הקטורת והזאת הדמים, עם הוצאת המחתה הריקה…

נפיק את הלקח: עלינו ליצור לעצמנו תמונת מצב נכונה, למקם כל דבר כפי חשיבותו וערכו. לסווג ולדרג. כי סולם חשיבות מכתיב סדר קדימויות. וזה התנאי הבסיסי להתעלות האדם!

 

פרשת צו

מעלת חשיבות הלב

תורת העולה – המכפרת על הרהור הלב

זאת תורת העולה. אמרו חז"ל העולה באה על הרהור הלב.

מדוע הקדימה התורה את העולה הבאה על הירהור הלב ולא את החטאת או האשם הבאים על מעשה ממש?

מבאר הבא"ח: כידוע לאחר מעשה העגל היו ליצני הדור שואלין כיצד יתכן שאהרון שעשה את העגל יקריב קורבנות להשם יתברך?

התשובה לכך תבואר על פי משל.

מעשה בבן המלך שטעה ביער, וכלדוהו לסטים ורצו להרגו וביקש אחד מהם שיתנו לו לטפל בו לבד, והיה זה על מנת להצילו. וכך אכן היה ולאחר ששלל ממנו שללו שלחו לחופשי. הגיע הבן לארמון וסיפר המעשה. שלח המלך צבא ואסרו את הליסטים ואת הראש החליט להוציא להורג, אך לפני כן לענותו ביסורים.

החל הלה זועק אוי, ליבי ליבי! תמה המלך – ליבי? הרי לא הלב הוא המקבל את המכות? אכן, השיב הליסטים, הלב הוא זה שבגללו אני סובל. היה לנו ויכוח האם להחיות את בנך, ואני מסרתי עצמי עליו ושלחתיו לחופשי כצו ליבי ומצפוני, וכעת הנני מבין מה עולל לי ליבי… קיבל המלך את דבריו והורה לשחררו לשלום.

הנמשל- אהרון ידע שאם הערב רב יבנו מזבח יעשו זאת במהרה ואז חלילה תיגזר עליהם כליה, ולכן נכנס לענין כדי לעכבם. וידע אהרן שאם הוא יתנגד אזי יהרגוהו כפי שהרגו לחור ואז אין להם חלילה תקנה…

נמצא שמעשה זה מלמדנו שהגם שדבר מסוים נראה על פניו כמעשה שלילי אם הכונה שבו חיובית אזי נידון הוא כחיובי!

 

ולכן פתח בקורבן העולה הבאה על הירהור הלב כדי לומר למקטרגים על אהרון דעו לכם שאהרון ליבו נקי ומעשהו היה לשם שמים.

אין לנו היום עבירות שהם לשם שמים. אולם עלינו לדעת שהקובע במעשי האדם הוא המחשבה. הירהור הלב.

 

הגר"א אומר שירידת הדורות שנאמרה בספרים לא מתבטאת בשכל של בני האדם אלא חז"ל דברו על ה'לב'. 'נתמעטו הלבבות'.

אחר כוונת הלב הן הן הדברים. הלב הוא העיקר בכל מעשי האדם. כמה לב הוא מכניס במעשה המצוה. רחמנא ליבא בעי.

מכל משמר נצור ליבך כי ממנו תוצאות חיים.

 

מדרש רבה אסתר פרשה י פסקה ג

"ויבא המן ויאמר לו המלך וגו' ויאמר המן בליבו". הרשעים ברשות ליבם:

ויאמר עשו בליבו (בראשית כז, מא)

אמר נבל בליבו (תהלים יד, א)

ויאמר ירבעם בליבו (מלכים א' יב, כו )

ויאמר המן בליבו (אסתר ו, ו)

 

אבל הצדיקים ליבם ברשותם הדא הוא דכתיב: וחנה היא מדברת על ליבה (שמואל א' א, יג)

וישם דניאל על ליבו (דניאל א, ח )

ויאמר דוד אל ליבו (שמואל א' כז, א)

ודומין לבוראן: ויאמר ה' אל ליבו" (בראשית ח')

 

הלב הוא המנהיג. כך מבאר המלבי"ם בכמה מקומות. מי ששולט על ליבו פירושו שולט על רצונותיו. הוא הקובע מה הלב ירצה. זהו הצדיק. לעומתו הרשע הוא ברשות ליבו. הלב מתאוה ורוצה – הוא מיד נפתה אחריו. בלי מחשבה ובלי רצון השכל. ה'בא לי' שולט.

הירהור הלב הוא המקום הגבוה ביותר אצל האדם. המעשה נקבע בנפש. הדיבור ברוח. והמחשבה בנשמה. ולכן כותב הרמב"ם שמי שמהרהר הרהורים רעים הריהו כמכניס צלם ומטנף פלטין של מלך.

 

כבד לב פרעה, המשל על הארי והשועל שהלכו ובמעבר הדרך ביקש החמור מן המלך מכס, כעס המלך והרג אותו ואמר לשועל לחלק אבריו, וכשבא לאוכלו אמר לו המלך היכן הלב? אמר לו השועל – וכי אם היה לו לב היה מתנהג ככה?…

כבד לב פרעה, הפך ליבו לכבד, שככל שמבשלים אותו יותר הוא מתקשה יותר!

 

המעשה ברבי משה פיינשטיין ובנות לוט. כיון שכוונתן הייתה לשם שמים.

בנות לוט מוחות על כבודן [מהספר משנת החלומות]

בהקדמה לספר "אגרות משה" [ח"ח עמ' 15] לגר"מ פיינשטיין, מובא מעשה מדהים שהיה בשנת תרפ"ב, עת כיהן כרבה של ליובאן.

אדם אחד חלה בחולי משונה ולשונו התנפחה בפיו. כשהגיע הגר"מ פיינשטיין לבקרו ביקש החולה להוציא כל איש מעליו, והחל לספר לרב את סיבת חוליו. לדבריו שבוע קודם לכן בשבת פרשת וירא הקשה, כיצד יתכן שזכו בנות לוט שהמשיח יהיה מצאצאיהן, אף שלא בושו בגילוי עריות שעשו, ועוד פירסמו שבניהן הם מאביהן וכו' ודיבר עליהם סרה בדרך ביזיון.

בלילה הופיעו בחלומו שתי נשים זקנות מאוד שראשן ופניהן מכוסין. הן אמרו שהן בנות לוט, ושבאו להשיב לו על טענתו כנגדן.

אמרו לו מה שאמרו, והוסיפו כי הוא חָטָא חטא גדול כאשר דיבר עליהן בדרך ביזיון, ויענש ב'מידה כנגד מידה', וכפי שנענשו המרגלים מוציאי דיבת הארץ רעה, כך גם יקרה לו, לשונו תשתרברב ותתנפח בחולי משונה וכך ימות.

החולה סיים לספר זאת לגר"מ פיינשטיין, היסב פניו אל הקיר ונפטר לבית עולמו.

מה הייתה הטענה שטענו בנות לוט לזכותן?

הן טענו, מאחר שהן ממשפחתו של אברהם שקרו לו ניסים רבים וה' נגלה אליו, והן עצמן ניצלו בדרך נס מסדום ההפוכה, יכלו הן לבדות שנתעברו מרוח הקודש כביכול, וליסד דת חדשה כפי שעשתה הנצרות, והיו מאמינים להן לאור ה'היסטוריה הניסית' שלהן ושל משפחתן, ואף אחד לא היה חושד בהן בזנות.

ומה שקראו לבניהן עמון ומואב כוונתן היתה לטובה, כדי להודיע שכאשר אישה מתעברת- לעולם יש לוולד אב בשר ודם…

ובזכות כך שלא רצו לייחס לעצמן 'משיח שקר' כפי שעשה 'אותו האיש', זכו ויצא מחלציהן משיח אמת- מרות המואביה אם עובד אבי ישי אבי דוד משיח צדקינו.

בשל הסבר זה, שהתקבל על דעת הגר"מ פיינשטיין כהסבר נכון, הוא ראה בחלום זה חלום אמיתי.

כשסופר הדבר לגר"ח קנייבסקי שליט"א ושאלוהו האם אין בדבר משום 'דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין', השיב הרב שיתכן שמעשה זה יש בו ממש ['דרך שיחה' עמ' פח].

יש לציין שגם חז"ל לימדו זכות על מעשי בנות לוט ואף הגדירוהו כמעשה מצוה כמובא בהוריות (י, ע"ב) 'הן שנתכוונו לשם מצוה – צדיקים ילכו בם כו'' וכן אמרו חז"ל (שם יא, ע"א ועוד) אמר רבי חייא בר אבין, אמר רבי יהושע בן קרחה, לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שקדמה בכירה לצעירה זכתה וקדמתה ארבעה דורות למלכות.

 

פרשת צו

השגגות כמדד ליראת שמים [ניתן להאזין לשיעור בפרשת ויקרא>>]

צו את אהרון- מדוע נסמכו המילים הללו לסיום הפרשה הקודמת- לאשמה בה?

שאין 'צו' אלא לשון זירוז מיד ולדורות, לומר לישראל שיהיו זהירים בתורה ומצוות ששגגת תלמוד עולה זדון.

ואם לא יזדרזו- אזי- לאשמה בה- האשם יוטל עליו. שהרי החטאת באה על השוגג ומכל מקום התחייב קורבן.

והדבר טעון ביאור– מדוע אדם שחטא בשוגג- קם באמצע הלילה כדי להתפנות, ומבלי משים, אחוז בשרעפי השינה- הדליק את האור, הרי לא עשה זאת במזיד, ובודאי אם היה שם לב היה נרתע, ומדוע צריך איפוא להשקיע כל כך הרבה בקורבן ועליה לירושלים ובושות מהכהן כו'?

הרמב"ן בשער הגמול מבאר שהשגגות הן תוצאה של אדם שאינו ירא וחרד לעבודתו יתברך.

ראיה לזה: חשמלאי אינו מתחשמל בדרך כלל.

 

אדם נע רבות במיטתו כל הלילה, ועם כל זאת מעניין שאף פעם לא מוצא האדם את עצמו בבוקר על הרצפה?

מדוע פעמים רבות אנו חותכים בסכין, ורק לעיתים נדירות נחתכים מבלי משים?

במה שחשוב לנו תת המודע מזהירנו ואנו לא נכשלים.

חטא בדבר מסוים מורה על חולשה באותו עניין! ולכן ההקפדה הגדולה על החוטא והצרכתו בקורבן. אם תשעה לנורית האזהרה לא תגיע לחטא במזיד!

הרב מבריסק והמקווה, כל אימת שהיה הרב נזכר היה רועד בכל גופו!

החפץ חיים חטף חולשה במקווה כששמע מאן דהוא אומר: 'המים כאן רותחים כמו בגיהנם', כשרצו לעוזרו אמר שנזכר בגיהנם נתקף בחולשה!

 

הסבר נוסף הקשור גם כן להסבר הקודם, ובואר על פי מעשה שהיה: מעשה בשני אנשים שעלו על ספינה שנטרפה בים והם הגיעו לחוף כל אחד בנפרד, ואחד זכה להנצל על ידי יהודי שדאג לכל מחסורו והאכילו כשר למהדרין, ואלו חבירו ניצל על ידי גוי ומפיקוח נפש נאלץ לאכול נבילות וטריפות.

כששבו לעירם אחר התלאות וסיפרו אחד לשני את המוצאות אותם נעצב האחד אל ליבו- הרי שנינו בני אותה דרגא ומדוע אני נכשלתי וחברי ניצל? הם ניגשו לרב ושאלוהו, והרב החל לברר, והתגלה שבצעירותו של אותו אחד שנאלץ לאכול טרפות, ראה את הבן של השכן הגוי אוכל סנדויץ עם נקניק חזיר "ואני נתאויתי מאד ולקחתי 'ביס'".

אמר הרב: כאן טמון ההבדל.

חטא בשגגה נובע מכך שפעם עבר האדם עבירה כזו או מעין זו במזיד. (בן יהוידע עבודה זרה נה, ע"א)

וזה שכתוב: שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך.

מדוע כשלת- בשוגג? משום שבעבר עברת במזיד- בעוונך!

וזה שכתוב: "הוי גוי חוטא כבד עוון", מדוע רבו חטאתיך בשוגג? משום שאתה כבד עוון במזיד! וזה שאנו מתוודים ביום הכיפורים על חטא שחטאנו לפניך ביודעים ובלא יודעים- הרי היה צריך להזכיר תחילה הקל בלא יודעים? אלא מדוע כשלנו בלא יודעים- משום שלפני כן הזדנו ביודעים! [תוה"פ הפטריות שובה]

ולכן צדיקים שכל כך נמנעים מאכילת מאכלות אסורות, משמים מצילים אותם מהכשל, ודוגמאות לכך רבו מספור.

על פי זה מבאר האלשיך את הפסוק (ויקרא ד, כז) "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם".

אם נפש תחטא בשגגה- להוציא מלב הטועים שעשו מעשיהם בלא לב ונפש אלא בשגגה, אומרת התורה החטא מיוחס אל הנפש!

ואם תרצה לדעת מדוע נפל החטא לידך- בַּעֲשׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם. מפני שפעם אחת נכשלת בזאת במזיד! [ר' עוד בענין באוצרות התורה במדבר עמ' מח, ובויקרא עמ' לה]

 

פרשת צו

חיי הגשם מול חיי הרוח [ניתן להאזין לשיעור בפרשת חיי שרה>>]

(ויקרא ו, א-ב) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר, צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ"

'צו'. אין צו אלא לשון זירוז. ובעיקר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס.

חסרון הכיס הוא בכך שאין הכהנים זוכים בבשר העולה. [עיין עוד במפרשים]

אדם קשור מאד לממונו. ובכל מאדך- ממונך. אדם מאוד אוהב את ממונו. אפילו את ילדיו ואוהביו אין הוא לוקח כל כך קרוב בתוך הכיס…

 

כתוב על הצדיקים ש'ממונם חביב עליהם יותר מגופם'

וצריך ביאור, והרי ההיפך לכאורה הוא הנכון, שהצדיק אינו מקושר לממונו? אלא הביאור הוא שהצדיק יודע שהממון הוא כלים לעבודת ה' ולכן כל שקל יקר בעיניו. אפשר לרכוש בו נצח! הוא הפך את החומר לרוח! לכן גם יעקב שב על פכים קטנים.

 

האריז"ל – חיצונים נדבקים במצווה שבחינם. היה נותן כל כיסו לקניית אתרוג.

ובפרט בזמננו שמצות מהודרות – עולות יקר, בשר למהדרין- עולה יקר, וכן ירק נקי, וכן תפילין וכן מזוזות וכן כל מצווה מהודרות. לכן אמרו חז"ל "חכם לב יקח מצוות". צריך הרבה חכמה לדעת לעשות עסקים נכונים.

 

יש שמקמצים במצוות אך מוציאים הון רב על עניינים אחרים.

 המעשה בגרי"ס שנתבקש לשחוט על ידי בעל הפונדק שלא הכירו, וכשביקש ממנו הגרי"ס הלוואה טען הלה: 'הרי איני מכיר אותך!'…

 

אברהם נהג להיפך. את כל ממונו הפקיד ביד אליעזר ואילו כשרצה אישה לבנו ליצחק הזהירו והשביעו. הוא אינו סומך עליו בענינים רוחנים!

 

אנשים קונים נברשות וספות וקרמיקה יוקרתית אולם כשהם מגיעים למזוזות הם נתקעים בלי כסף…

המעשה ביהודי שעסק במסחר כל ראשו ורובו בלהט וקרא לו הרב ונתן לו מוסר. הוציא הלה את ממונו זרקו על הרצפה והחל לדרוך עליו ולרומסו. צעק עליו הרב מה אתה עושה, הרי זה כסף! התבלבל הלה לחלוטין.

אמר לו הרב אבאר לך על ידי משל לאחד שחלם שכל מי שיאכל מהתבואה של השנה הבאה ישתגע. ובא למוכתר הכפר ושאלו אם אוכל- אשתגע, אם לא אוכל- ארעב? אמר לו החכם גם אני חלמתי כמוך, ולכן תאכל מהתבואה אך תיקח אזור עור על מתניך. ומה הדבר יעזור תמה הלה? לפחות אתה תהיה משוגע אך תדע שאתה משוגע…

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת צו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א