פרשת ראה

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר דברים

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת ראה

*

בצדקה א. הבט על חסרון העני, ב. עזור לו בפועל ולא בחיזוקים

[״די מחסרו״ והגדת]

פרשתינו עוסקת רבות בענין הצדקה והנתינה לעני, והברכות הכלולות בזה.

נרצה ללמוד היום ארבעה יסודות בצדקה. היסוד הראשון:

בפרשתנו נצטוינו להעניק לעני ״די מחסרו אשר יחסר לו״ (דברים טו, ח), פירש רש״י: אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. וספרו בגמרא (כתבות סז ע״ב): אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלושה מילין!

איך זלזל הלל, נשיא ישראל, בתורתו ובנשיאותו?!

והלא יש דעה בגמרא (קדושין לב ע״ב) שנשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול! ועבור מה השים עצמו כעבד, לא למלאכה נצרכת ושרות נחוץ, אלא לרוץ לפני הסוס, לאות כבוד ויקר?

חייבים לומר שהבין, שעבור אותו עני בן טובים זה כמעט בגדר ״פקוח נפש״.

עלול הוא לחלות מעגמת נפש אם יאלץ לרכב על סוס בלא עבד שירוץ לפניו…

לפעמים חסרון כלשהו לנשמה – יכול להרוג בן אדם

ספרו לגאון הקדוש רבי אברהם מקאליסק זצ״ל על ׳פרוש׳ אחד בעירו, ששוקד כל השבוע על תורתו ותפלתו כשהוא סגור ומסגר ומתענה ׳הפסקה׳ עד ערב שבת, שאז יוצא הוא מחדרו לטבול לכבוד שבת. כצאתו מבית המרחץ יושב הוא לנוח על אבן סמוכה, והכל עוברים על פניו בצאתם להתברך מפיו.

נענה ואמר: ״כל כוחו להתענות כל השבוע וללמד מרציפות, מהכבוד שחולקים לו בערב שבת!״

חמד אחד לצון וסלק את האבן. בשבוע שלאחר מכן נפטר אותו פרוש!

הרי כאן פשוטה של משנה, שהכבוד מוציא את האדם מן העולם!

גם אותו עני בן טובים נזקק לכבוד, לעבד הרץ לפניו, כאויר לנשימה!

ספרו שהתכנסה בשעתו אספת עסקנים לדון בעסקי הכלל, ועמדו לבחור ביושב ראש. פנה עסקן נכבד לגאון רבי מאיר שמחה מדוינסק זצ״ל והזהיר שהוא חולה לב, ואם לא יבחרו בו ליושב ראש עלול הוא ללקות בלבו ולמות!

הפטיר רבי מאיר שמחה: ״אמור לפחות ׳בלי נדר׳!״…

 

והראיה, שמיד לאחר מכן מספרת הגמרא שעני אחד בא לפני רבי נחמיה. שאלו במה יסעד, ואמר: בבשר שמן ויין ישן. אמר לו: רצונך שתגלגל עמי בעדשים? גלגל עמו בעדשים, ומת. כי הרגיל עצמו בתפנוקים, ונהיה לו להכרח חיים.

אני זוכר, כמה רחמו עלינו הבעלי בתים – יהודים יראים ושלמים, אבל התקשו להבין את אורח החיים של ״פת במלח תאכל וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא״ (אבות פ״ו מ״ח).

אושרם בעולם הזה אחר היה, בלבוסין בחמאה וככר לחם טריה – וכשגורשנו לסיביר לא החזיקו מעמד, לא יכלו להתכלכל ממנת הרעב, ומתו. ואנו, בני הישיבות, שהרעב היה לחם חקנו, שרדנו.

הגביר שמת מהבשורה הקשה

ונספר, בענין זה: בשנת תרמ״ב התגורר בעיר ליון גביר אדיר, ז׳קטון שמו. יום אחד הגיעתו הידיעה שכל הונו ירד לטמיון. מכל עשרו לא נותרו לו אלא מאה אלף פראנקים. היה זה הון שיכול היה להספיק לו לכל ימי חייו, אבל הבשורה הכריעתו, ומת!

לא היו לו ילדים. אחינו היה עני מרוד שסבל חרפת רעב. כשהודיעוהו שנפלה בחלקו ירשה בסך מאה אלף פראנקים הממו גודל הסכום, לבו פקע, ומת!…

הווה אומר: הכל ענין של הרגל…

הרמב"ם והשיקוי שנתן לגוי ומת, והתברר כמים…

היהודי ללא הרכב

כבר ספרתי שעסקתי בניחום אבלים. אדם שנאלץ למכור את רכבו. כמה שנסיתי להסביר לו שיש חיים לאחר מכירת הרכב, שיש תחבורה צבורית זמינה תולה, ויש לה יתרונות משלה. אין צורך להיות דרוכים בנסיעה ולחפש מקום חניה ולמלא דלק ולהכניס למוסך. נניח שלכתחלה המכונית נוחה יותר, אבל היהודי לא קבל תנחומין. עולמו חרב עליו!

אגב- זה מוסר גדול – ר' נחמיה אמר לאחר מותו של אותו עני שגלגל עמו בעדשים – אוי לו לעני זה שהרגו נחמיה. הגמ' אומרת שלא אמר "אוי לו לנחמיה" – היות והתביעה היא על העני שהרגיל עצמו במותרות אלה!!

כך גם כאן – אמנם אני צריך לדאוג לדי מחסורו – אך בודאי שיש תביעה על העני המסכן שהגיע למצב כל כך גרוע שהלל הזקן נשיא ישראל נאלץ לרוץ לפניו – והוא לא מת מבושה ובזיון!!

ללא דגים בשבת – פיקו"נ…

חותני הצדיק רבי חיים בנימין ברוד זצ״ל מסר נפשו, פשוטו כמשמעו, על שמירת השבת. שתי בררות נצבו בפני היהודים תחת שלטון הקומוניסטים: לעבוד חלילה בשבת, או לרעב ללחם. הוא בחר באפשרות השניה, בגבויה המלא של חותנתי הצדקת.

סיפר לי גיסי, רבי יחזקאל ברוד: אנו רעבנו ללחם, אבל לא רחוק מאתנו התגורר יהודי, רבי דוד גייסינסקי, שעסק במסחר בלתי חוקי בפרוות. אלו נתפס מי יודע מה היה ענשו, אבל בינתים גלגל הון ונחשב לאדם אמיד. הייתי חבר של בנו, בן ציון, ופעם הזמין אותי לביתו לסעודה שלישית. מימי לא ראיתי שפע כזה של מאכלים!

מובן שהתפללנו במחתרת. בליל שבת לאחר התפלה חזרנו יחד, ורבי דוד הפטיר כבדרך אגב שהשבת אין להם דגים. לא רחמתי עליהם:

חלות יש ובשפע, בשר ותוספות ולפתן, אצלנו הסתכמה סעודת השבת בפרוסה צנומה וקציצת דג זעירה.

התענין אבי: ״מדוע אין לכם דגים?״

ספר השכן שאשתו בקשה לקנות דג גדול, בא גוי והוסיף על המחיר ולקחו. דגים קטנים אינה אוהבת לקנות, כי יש טרח רב בהכנתם. חייכתי. רק את הדגיגים האלו השיגה יד אמא לקנות. הם נמכרו בפרוטות, כי האנשים לא רצו לטרוח בניקויים. כל הלילה היתה אמא טורחת בהפרדת הבשר המועט מהעור והעצמות, טוחנת ומתבלת ומכינה קציצות זעירות. מגישה עם קימץ שעועית, וזו היתה סעודת השבת שלנו.

כשהגענו הביתה נטל אבי את קערת הקציצות ומסרה לי, שארוץ לבית חברי ואמסור אותה.

חזרתי לקדוש, אבא בצע על החלה הקטנה ופרס פרוסות שקופות ואמא פנתה להביא את הדגים.

סיפר לה אבא ששלח את הדגים לשכנם, רבי דוד. פניה התכרכמו: ״ודאי, צריך לעזור ליהודי. אבל שם לא זקוקים לדגים שלנו, יש להם כל טוב גם בלעדם!״

ואבא ענה: ״אדרבה, אנו רגילים למחסור. פעם יש מה לאכול ופעם אין, השבת שלנו לא תפגם בהעדר דגים. אבל הם, שמחת השבת שלהם תושבת״…

ולמדנו, שאפשר לקיים מצות צדקה גם בעשיר שבעשירים, אם חסר לו אחד ממרכיבי האשר –

והמרכיב העקרי, הוא הכבוד, ה״עבד לרוץ לפניו״ – נדע זאת, ונמלא מחסורו. אדרבה, הרי ״זה נהנה וזה לא חסר״!.

דבר נוסף למדנו – מי שמרגיל עצמו למותרות ונהיה עבד להם – אוי לו כשיחסרו לו!

האדמו"ר מסאטמר – חכמה בצדקה

ובכלל, על האדם להיות ׳משכיל אל דל׳ – להכנס לנבכי מחשבותיו והרגשותיו של רעהו, ולהשתדל להטיב עמו בתכלית הטובה.

הרה״ק ה׳דברי יואל׳ מסאטמאר זי׳׳ע האדמו"ר מסאטמר – היה ידוע בהטבתו ללא גבול, ופ"א הגיע אליו כתבלב חילוני שכתב רבות נגד שומרי המצוות והאדמו"ר עזר לו לקבל טפול רפואי ולא הזכיר לו מאומה מעוונתיו. לאחר שהושלם הטיפול בהצלחה והוא החלים ובא להודות לאדמו"ר – הרב נתן לו שטיפה הגונה על הכתיבה שלו נגד שומרי המצוות…

להצילו – זה דבר אחד, ולהוכיחו – זה דבר שני!

ופ"א בא אליו אדם וסיפר סיפור בדוי על אשתו החולה וילדיו הנכים וכו' וביקש סיוע, האדמו"ר נתן לו סיוע הגון, וכשיצא נכנס בבהלה א' מאנשי האדמו"ר ואמר לו הרב הוא רמאי! אשתו וילדיו בריאים! הרב נדהם ואמר – אתה בטוח? באמת הכל אצלו בסדר? כן! אמר הלה בבטחון. "אה, ב"ה, אין לך מושג כמה שימחת אותי… כל כך כאב לי לשמוע על מצבו הקשה…"

ומספרים עוד המעשה הידוע על שפעם אליו יהודי מר נפש, ובכה לפניו על רוב צרותיו וחובותיו, כי טפלי תלויים בו, ואף זקוק הוא למעות כדי נישואי צאצאיו וכו', שאלו הרבי, ר׳ יהודי, לכמה מעות נצרך מעות בזו העת, ויען האיש ויאמר 30 אלף דולר טבין ותקילין, פתח הרבי את הארון, והוציא משם סן 29 אלף דולר, ויאורו עיני היהודי, ונהפך לאיש אחר…

בצאת היהודי שאלו הגבאים את הרבי, אם כבר נתן הרבי סכום כזה, מדוע לא מילא מבוקשו בשלימות – לתת לו 30 אלף דולר?

ויען הרבי, אם הייתי נותן 30 אלף דולר היה הלה מהלך בהרגשה אי, אי, אילו בקשתי יותר הייתי מקבל יותר, ולא הייתה שמחתו שלימה כמו עכשיו, שקיבל כמעט את כל הסכום שביקש, ומעתה לא יטרידוהו המחשבות אם הייתי מבקש הייתי מקבל יותר…

היסוד הראשון – תראה מה חסר לו – ואת זה תתן!

היסוד השני. ״נתון תתן לו,״ [א]

כמדומני, שאני חד בדרא בעניני אמונה ובטחון. ואני יכול להעיד, שזה לא בא בקלות, ולא בזמן מועט. ברב עמל ויגיעה, ובמשך שנים, אבל ״יגעת ומצאת, תאמין״!

ואם למדתי תורה הרבה – בתורת האמונה ובטחון ־ לא אחזיק טובה לעצמי, אלא אספר כיצד הגעתי לכך. ישוטטו רבים ותרבה הדעת, ואהיה ממזכי הרבים!

ידועים דברי רבי ישראל מסלאנט זצ״ל בלקח הספור מהמדרש (אבות דרבי נתן): מה הייתה תחלתו של רבי עקיבא. אמרו: בן ארבעים שנה היה ולא למד כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: ״מי חקק אבן זו?״ אמרו לו: ״המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. עקיבא, כלום אי אתה קורא (איוב יד. יט): אבנים, שחקו מים?!״

מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי, שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה.

מכאן למד רבי ישראל סלאנטר זצ״ל ש״הרשמים מצטרפים״.

עוד דרשה ועוד דרשה, עוד שיחה ועוד שיחה, והלב, לב האבן, נסדק ונבקע ונחקק!

הבחור והזמן ה"מבוזבז" עם החילוני

אברך עלה לאוטובוס וספר בידו, לקים מצות ״ובלכתך בדרך״ (דברים ו, ז). ישב, והגה בספרו.

התישב לידו בחור חלוני, לקצותיו תלתלים. הסתקרן, מה הספר הזה? אותיות מרבעות במרכז העמוד, קטנות ומעוגלות מן הצדדים.

הסביר בנועם שזו הגמרא, התורה שבעל פה שנתנה בסיני עם התורה שבכתב, ועל פיה נפסקו דיני השלחן ערוך.

הלה שמע בענין, וקם לצלצל. היה מענין, וכאן הוא יורד. ירד, ונעלם מחייו.

החל לב האברך נוקפו: ביטול תורה. על מה בילה עשרים דקות בשיחה עם בחור אלמוני, שסביר להניח שלא יראהו עוד. יכול היה לענותו תשובה קצרה ולשוב לתלמודו. עלה אל הסטייפלר זצ״ל, לשאול האם כדין עשה או שעליו לשוב בתשובה.

שמע הסטייפלר, וצידד כדרכו: מצד אחד, ודאי שדבר לא השתנה בארחות חייו של הלה, אף לא בהשקפת עולמו. מילא, אלו היה לכך המשך, אלו היתה זו הראשונה בסדרת שיחות, ואז שיחה ועוד שיחה, יש להם אפקט מצטבר, כמשל טיפות המים. אבל אם מבקש אתה לחקוק באבן, וברשותך טיפה אחת בלבד, חבל עליה, לא תפעל מאומה. מסקנה: מוטב היה ללמד באותם רגעים.

ומאידך גיסא –

כמה טיפות נצרכות, כדי לחקוק באבן? מיליון, נניח נפלה על האבן הטפה הראשונה, ולא פעלה מאומה. אם כן, לכמה טיפות נצרכים עתה? למיליון, אמרנו. כי הראשונה היתה לבטלה.

נפלה הטפה השניה, אבל אם הראשונה לא פעלה מאומה נחשבת היא לראשונה, וגם היא לא תפעל דבר. נמצא שהשלישית תהיה הראשונה, וגם היא לא תפעל. אם כן, תחשב הרביעית לראשונה, וכך עד הטפה המיליון ־

ועינינו הרואות שמיליון טפות חורצות? –

על כרחנו, שהראשונה פעלה משהו, כלשהו – ואם כן, אין לנו רשות להמנע ממנה, וטוב עשית!״. כמה נפלא!

והנמשל, לעניננו –

אני יודע על מה אתם חושבים שאני חושב, על הדרשות שלי, שלא יתכן שלא יפעלו בי משהו, כלשהו. ועוד דרשה ועוד דרשה –

המגיד צריך שלפחות הוא ישמע את דבריו…

ובכן, טעות ביידכם. ומדוע, כי יש לי ספור –

יום אחד פגשתי ברבי שלום שבדרון, המגיד הורושלמי הנודע. פנה אלי ואמר לי: ״קומט הערט א מעשה ־

בלילות שבת אני משמיע שיחה על פרשת השבוע בבית הכנסת ״זכרון משה״, והמקום מלא וגדוש, ברוך השם.

ביום שני אני הולך ברחוב, והרב מבריסק מולי. קדמתיו בשלום, ועצר. שאל: ״וואם הערט זיך, רבי שלום״, מה נשמע אצלך? עניתי: ״ברוך השם יום יום״ – שאל: ״על מה היתה הדרשה בליל שבת?״ עניתי, בענין פלוני ופלוני. ״ומה אמרתם?״ חזרתי: רעיון פלוני ופלוני. נהרו פניו. שאל: ״והיה ציבור?״

אמרתי: ״ברוך השם, מלא מפה לפה. כחמש מאות איש, כן ירבו!״

שאל: ״ורבי שלום, גם הוא היה שם?!״ "וזו היתה הצלפה!״

 

מבינים אתם, לכן איני אומר שהשתניתי, שהתעליתי באמונה ובטחון מהשיחות שאני משמיע… מי יודע האם גם אני הייתי שם…

וכן היה שפ"א אמר מגיד אחד לח"ח שדרש במשך שעה ארוכה ולא נראה לו שהציבור קיבל את הדברים והתחזק. אמר לו הח"ח אין לזלזל בשום אדם, וגם לו התחזק מדבריך אדם אחד, וגם לו יהי זה אתה – זה עצום ורב!

 

ממה כן, מהיכן הגעתי לדרגתי הגבוהה במידת הבטחון?

אה, אני שומע כה הרבה דרשות בנידון, בחובת האמונה ותועלת הבטחון, שלא רק חור נחקק ונוצר בלב האבן, אם רק אינו צור חלמיש ודאי התפורר כליל!

הן על החזקת מוסדות תורה עלי, ואני נודד מארץ לארץ, מעיר לעיר ומבית לבית, לעורר לבבות ולהתרים. ומצוה גוררת מצוה, אני בא להתרים להחזקת תורה ומוצא עצמי גומל חסד עם בעלי הבית. לא בממון, מאין לי, אבל ״מפיסו ברברים״, ממש: ״תורת חסד״.

כפי הנראה, יש בי משהו שגורם לגבירים לפתוח בפני את הלב, לספר כמה קשה להם…

איך שהעסקים לא הולכים, הזמנים קשים, זה לא מה שהיה.

והם מתחזקים בעצמם ומחזקים אותי בנטפי אמונה ופסוקי בטחון שהכל בידי שמים, וארון נושא נושאיו, הם היו שמחים להיות השלוחים, אבל אם לא הם יהיה מישהו אחר, יבוא הנס מכל מקום...

לי אינם דואגים, הקדוש ברוך הוא ודאי יעזור לי. והלואי שיעזור גם להם…

וכשאתה שומע זאת בבית אחד ובבית שני ובבית השלישי, אתה הולך ומתחזק, מתעלה בהתמדה, בלא ספק!

יום אחד הגדשה הסאה. פתחתי ואמרתי: הנני ואמר לכם דבר תורה –

אח, דבר תורה מוכנים הם תמיד לשמוע ולהשמיע!

ממש: ״טוב לי תורת פיך, מאלפי זהב וכסף״. אלפי זהב וכסף אינם מוכנים לתת, אבל דבר תורה – תמיד!

הכפירה למה נבראה?

אמרתי: בסיום הבריאה – כולל בריאת האדם – נאמר: ״וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״ (בראשית א, לא). כולל כל כוחות האדם.

ושאלו במדרש (תנחומא בראשית ז), שהרי יש יצר הרע, יש באדם כוחות שליליים, מדות רעות?

ותרצו: אמר הקדוש ברוך הוא, אתה עושה אותו רע. אין מדה שלא נבראה לתועלת, כמקומה ובשעתה, במנון הנכון ולצורך הנכון.

כיון שכך, נשאל רבי ישראל מסלאנט זצ״ל, כשאמרו (סנהדרין לח ע״א) שאדם הראשון מין היה, נצנצה בו כפירה בחטאו, התעלמות מהבורא והסתמכות על עצמו. הרי שגם זו תכונה מתכונות האדם [רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל הוכיח כן מהכתוב: "ולא תתורו אחרי לבבכם״, זו מינות (ברכות יב ע״ב), ״אשר אתם זונים אחריהם״ (במדבר טו, לט)],

והלא שלילית היא בתכלית, איך נכללת היא בכלל ״וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״? הלא חובתנו לבטח בה׳, ולדעת שהוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים! הלא זה העקר הראשון משלושה עשר עקרי היהדות!

נענה רבי ישראל: תכונה זו נבראה בעבור הזולת, לא עבורנו.

כלומר, כשבא אליך עני ומבקש עזרה, וכשמבקשים תמיכתך להחזקת תורה ולומדיה, אל תפלפל בעיניך ותצקצק בלשונך ותאמר: ה׳ יעזיר לך, והמקום ומלא חסרונך.

״שכון ארץ״, תרד לארציות, ״ורעה אמונה״ ושלח את דיבורי האמונה אל המרעה… הנח להם כעת, אל תאמר לו – "תברך על הרעה, ותקבלה בשמחה" – לא, אלא התעלם כעת מהבורא, ואדרבה, תאמר: ׳כחי ועצם ידי׳, אם אין אני לו מי לו, ועשה כיכלתך ומעבר לה!

"אשרי משכיל אל דל" – כשמדובר בדל – היה כ"משכיל"… הנח לאמונה ועזור בפועל!!

רצונך לתרגל אמונה והסתמכות על הבורא? עשה זאת בעסקיך! לא בעסקי זולתך…

 

אך לא, עולם הפוך רואים אנו –

בעסקים, בכל הכח והמרץ. בכל היכולת, ומעבר לה. ואת הבטחון שומרים עבור הזולת, שהרי גדול המפייס בדברים יותר מהנותן צדקה… ו'דברים' לא עולים כסף…

ומעלימים עין מרברי המאירי (בבא בתרא ט ע״ב) שזה בתנאי שאין ידו משגת לתן צדקה…

 

כשמשתדלים עבור הזולת – לא נתָבע על ריבוי ההשתדלות לעצמנו!

ולפחות, אם ישתדל ויפעל עבור העני, ייסָלח לו אם ישתדל ויפעל גם עבור עצמו.

וכתוב מפרש הוא, בפרשתנו (דברים טו, י): ״נתון תתן לו [לעני], כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך״. קודם כל, ״נתון תתן לו״, ואל תסתפק בהטפות אמונה ובטחון.

ואם עשית כן, אזי ״כי בגלל הדבר הזה״, ״דבר״ לשון דבור, אם בנוסף גם חזקת אותו בדברים, ״אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה״ (רש״י).

ובנוסף: ״יברכך ה׳ אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך״, ככל שתרבה השתדלות לא תתבע על השתדלות יתרה, אם משתדל אתה גם עבור העניים.

אבל אם עבורך תנקוט בהשתדלות ועבורם תסתפק בבטחון, לא תוכל לצפות לברכת שמים!

 

בברכה לא ניתן לשלם חוב…

השרף מסטרליסק זצ״ל בא לשבת אצל גיסו, ה״אהבת שלום״ מקוסוב זצ״ל. המונים נהרו ובאו לשבת המרוממת, ובמוצאי שבת באו להפרד מהרבי מקוסוב במעונו, ומהשרף מסטרליסק באכסניתו.

הגיע חוכר פונדק וספר לרבי מקוסוב שבשבוע הבא עליו לשלם לפריץ את דמי החכירה, אך עקב הוצאותיו על מחלת אשתו אין בידו לשלם. הפריץ עלול להשליכו לבור הכלא ולזרוק את משפחתו מן הפונדק.

אמר לו הרבי: ״לך אל גיסי – השרף מסטרליסק – וספר לו על צרתך, אבל תשוב ותספר לי מה אמר״.

כעבר שעה קלה שב וספר: ״גיסו של הרבי ברכני, שה׳ יושיעני״.

״אמן, אך שוב ואמיר לו בשמי, שבברכה לא תוכל לשלם חובך. ותחזור ותאמר לי מה אמר״.

הלך, ושב כעביר שעה קלה. אמר: ״גיסו של הרבי אמר, שיזכריני מחר בבקר, כשיטבול לפני התפלה״.

אמר לו הרבי: ״אמור לו בשמי, שגם בטבילה לא תוכל לשלם חובך. ותחזור, ותשיבני דבר״.

הלך, ושב: ״גיסו של הרבי אמר, שיעשה עבורי מה שלא עשה עבור שום אדם בעולם. את זכות הנחת התפלין מחר, יקדיש לישועתי!״

השיבו הרבי: ״חזור אליו ואמור לו בשמי, שחוששני שהפריץ לא יקבל זאת כתשלום״.

הלך, ושב כעבור שעה בלוית השרף מסטרליסק, שאמר: ״גיסי היקר, מה אוכל עוד לעשות מעבר למה שעשיתי: ברכתי, והבטחתיו להוכירו בטבילה ובתפלה, אף לזכותו בזכות הנחת התפלין שלי, דבר שמעודי לא עשיתי!״

ענהו הרבי מקוסוב: ״הכל טוב ויפה, אבל יהודי זה זקוק לכסף מזומן, בשבוע הקרוב!

הקדשת עבורו את הטבילה והתפלה והתפלין, מצוין. אבל לאחר ארוחת הבקר נצא שנינו ונחזר על פתחי נדיבים, עד שנאסף עבורו את הסכום הדרוש!״.

זהו היסוד השני – בענייני צדקה אל "תחזק את העני באמונה", תפתח את הכיס!!

 

עד כאן נמסר תשע"ח

והיסוד השלישי: ״נתון ונתן לו״ [ב]

תשמעו סיפור. רגיל הייתי לנסוע לחוץ לארץ, לאסוף כספים להחזקת מוסדות התורה. וידעתי, אינם אוהבים שבאים לעתים תכופות מדי. היית השנה, הכבד ושב בביתך עד השנה הבאה.

פעם היתה המצוקה רבה, ולא עלה בידי לשלם משכורות לאברכים בחדשי החרף. איני יודע איך יעברו את חג הפסח –

הן ידוע הספור, מצודתו של הרבי מבעלז השר שלום זצ״ל פרושה היתה על קהלות המחוז. בפרוס הימים הנוראים זמן אליו את בעלי התפלות בכל המנינים, לבחון האם יודעים הם לכל הפחות את פרוש המלים.

בא לפניו בעל תפלה, והרבי שאלו: ״מה פרוש המלים ׳אתאנו לחננך כעני בפתח׳?״

תמה: דבר כה פשוט אין הרבי יודע?!

הסביר: ״מה אמר לכם, רבי! העני, בכל ימות השנה עוד מסתדר איכשהו, אך כשמגיע הפסח הוא אובד עצות״… "כעני בפס'ח"…

כך באים אנו לפני בוראנו בימים הנוראים -סיים החזן- דלים ורשים! כמו עני לפני פסח!"…

״אם זו השגתך, לך נאה להתפלל״, אישר הרבי…

 

על כל פנים, הבטחתי שמיד לאחר הפסח אסע לקנדה, לאסוף כספים לתשלום החוב.

אחד מראשי הכוללים הגיע להפרד במעיל צמר חם, כשהוא נוטף פלגי זעה.

תמהתי: ״בקיץ, מעיל צמר?!״

הזכיר: ״מבחינת האברכים, אנו בעצומו של החרף״. עוד לא שלמה הקצבה עבור חודש שבט…

וכבר ידוע מה שאמרו "מאי חנוכה" מה הקשר בין חודש הגויים "מאי" לחנוכה??

אלא האברכים להוותינו פעמים ומקבלים את משכורת "מאי" [אייר] בחנוכה…

כאב הלב. נסעתי, ותפלות האברכים מלוות אותי. ״תפלה עושה מחצה״, ואספתי מחצית הסכום הנדרש…

 

מה עושים? לא ראיתי מוצא, לא היתה בררה, ובתקופת חנוכה חזרתי לטורונטו. כמה השתאו לבואי: ״הו, הרי רק עכשו היית פה!״

רק עכשו?! חצי שנה בעיניהם, כיום אתמול כי יעבור!

השבתי להם בפתגם מהגמרא: ״רבי לא שנה, רבי חיא מנין לו״ – [לאמור: רבנו הקדוש היה רבו של רבי חיא הגדול, וכל תלמודו ממנו. אבל לעניננו, פרשתיו כך:] אתם טוענים: ״רבי [הרי עוד] לא [עברה] שנה [מאז היית פה!

ואני עונה לכם] רבי [יש רבנים ותלמידי חכמים] חיא [הזקוקים למחיה] מנין לו״, מנין ישיגו פרנסתם?!

 

התפיסו, והתרצו כולם. מלבד אחד. שאמר: ״אל תקפידו עלי, אין זו פגיעה אישית. אבל סדר, צריך שיהיה!״

השבתי לו: ״אין בעיה. רק תספר לי איך אתה מסתדר עם הפסוק: ״נתון תתן לו״ (דברים טו, י), אפילו מאה פעמים (רש׳׳י)״…

ענה לי: ״אין לי שום בעיה. תבוא בכל שנה, אפלו מאה שנים, ושאזכה לתת לך מאה פעמים!״ מתחכם האיש…

אמרתי לו: ״נפלא, כעת תסביר בבקשה את המשך הפסוק: ״כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך״

״מהו שנאמר ״בגלל הדבר הזה״, בגלל איזה דבר?

ועוד – בכל מקום נאמר בקצרה: למען יברכך ה׳ אלקיך בכל מעשה ידך (דברים יד, כט. כג, כא. כד, יט), ותו לא״.

מה התוספת "ובכל משלח ידך"?

נאות: ״אדרבה, נשמע״.

אמרתי: ״אין פשוט מזה. אמיר נא לי, מתי סגרת עסקה לאחרונה?״ ענה: ״הבקר, מדוע?״ שאלתי: ״והתפללת שתצליח?״ ענה: ״ודאי! למה אתה שואל?״ אמרתי: ״עוד רגע. ומתי סגרת את העסקה שלפניה?״ אמר: ״שלשום, מה הענין?״ ״וגם אז התפללת שתצליח?״ ענה: ״ודאי. ולפני זה סגרתי בשבוע שעבר, והתפללתי שאצליח.

מה החקירה הזו, רצונכם להכנס איתי לשתפות?״

עניתי: ״ודאי, לשתפות יששכר וזבולון. אבל, אסביר לך.

הרי יודע אתה שמשפטיו של הקדוש ברוך הוא במדה כנגד מדה, ובמדה שהאדם מודד מודדים לו מן השמים. והקדוש ברוך הוא אומר לאדם: ארבעה שלי [הלוי והגר היתום והאלמנה] כנגד ארבעה שלך [בנך ובתך עבדך ואמתך],

אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך (רש״י דברים טז, יא) –

לפני חצי שנה עשית עסק, והתפללת לפני הקדוש ברוך הוא שתצליח.

אמרו בשמים: למה לא, הוא נותן, ניתן גם לו.

בשבוע שעבר עשית עסק, שלשום עשית עסק, הבקר עשית עסק, והתפללת שתצליח. והנה הגעתי, ואתה מתפלא: כבר?״ עוד לא עברה שנה, סדר צריך שיהיה!

והקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת: תבדקו בבקשה בפנקסים, האם עברה שנה מהפעם הקודמת שבקש הצלחה בעסקיו?!… –

רק אם ״נתון תתן לו״, תתן ותחזור ותתן בכל פעם שיבקש. אזי ״בגלל הדבר הזה״ שאתה נותן לו בכל פעם שמבקשים ממך, ״יברכך ה׳ אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך״, ויעתר בכל פעם שתבקש!״

״טוב״, השיב בלהיטות, שלא אפתח פה חלילה. ״כמה אתם צריכים?!״…

זה היסוד השלישי. לתת ושוב לתת. מבלי חשבון של "כבר נתתי"!

 

וליסוד הרביעי –

 הזהר הקדוש (ח״ב קצה.) תא חזי זכאה חולקיה דברנש כד מסכנא אערע לגביה, דההוא מסכנא דקודשא בריך הוא הוא דשדר ליה! (שעני זה ׳מתנה׳ הוא ששלח לו הקב״ה).

ידועים דברי רבינו האר״י הקדוש זי״ע (ספר הליקוטים ישעיה לב), שבנתינת צדקה מרומז שם הוי״ה הקדוש, וכך סידורו, מטבע הצדקה הוא כנגד האות י׳ משם הוי״ה, חמשת אצבעותיו של היד הנותנת את הצדקה הם כנגד

האות ״ה", פשיטת זרועו של הנותן הוא כנגד האות ו, ואילו חמשת אצבעותיו של המקבל הפשוטות

כנגד האות ה׳ נמצא שם הוי״ה ב"ה שהוא 'שם הרחמים׳ כשהוא כסידורו – ועל ידי זה נשפע עליהם שפע רחמים וחסדים מגולים.

כל זאת רק באם הנותן ׳רודף צדקה׳ ומקדים לתת הצדקה קודם שיפשוט העני את ידו לבקש, שאז נתהווה שם הוי״ה כסדרו שהוא רחמים מגולים,

אך אם תחילת הדבר נעשה על ידי המקבל – שהוצרך לפשוט ידו לבקש הצדקה, נמצא שם הוי״ה שלא כסידרו. דהושטת הזרוע של המקבל הוא כנגד ו׳, ולאחריה באה האות ה׳, המרומזת בחמשת אצבעותיו של המקבל, ולאחמ״כ המטבע שביד הנותן כנגד י׳, ולבסוף ה׳ אצבעותיו של הנותן, וצירוף זה של שם הוי״ה בסדר ו׳ה׳י׳ה׳ הוא ח״ו היפך הרחמים,

וזה פירוש הכתוב (פסוק ט׳) ׳השמר לך…ורעה עינך באחיך האביון… והיה בך חטא׳, והיינו שאם לא תחזר אחריו לתת הצדקה אלא הוא יצטרך לחזר אחריך ולפשוט ידו הרי ׳והיה בך חטא׳, שיהיה שם הוי״ה בסדר של ו׳ה׳י׳ה׳, וח״ו יהיה היפך הרחמים, לכן יזרז עצמו להיות תמיד מן המקדימים לתת צדקה קודם שיתבקש (׳טללי אורות משנת תרצ׳׳ו, בשם הגה׳׳ג מו״ה משה זללה״ה אב׳׳ד קארניק).

ובזה פירש (הגה׳׳ג הנ׳׳ל) בכפתור ופרח את המקרא (תהלים יז טו) אני בצדק אחזה פניך, אם ׳אני בצדק׳ ־ שאני החילותי במצוות הצדקה ולא התמהמהתי עד שיבקש העני, בזה ׳אחזה פניך׳ ־ שאראה את שם הוי״ה כסידרו בהנהגת רחמים וחסדים מגולים, אבל אם ׳אשבעה בהקיץ׳ ־ שהתמהמהתי עד שהוצרך העני ׳להקיצני׳ ולהעירני 

לתת לו צדקה, אז ׳תמונתך׳ שישרה שם הוי״ה שלא כסידרו כמו ה׳תמונה׳ שהמביט בה רואה בהיפוך את אשר מצויר בה.

וזה נמי פירוש הכתוב (שם י״א ז׳) כִּֽי־צַדִּ֣יק ה֭' צְדָק֣וֹת אָהֵ֑ב יָ֝שָׁ֗ר יֶחֱז֥וּ פָנֵֽימוֹ: – ׳צדקות אהב׳ – כשאוהב האדם את הצדקה ומרדף אחר העני לתת הצדקה, אז יישר יחזו פנימו׳ – יראה את שם הוי״ה בישרותו כראוי!

וכן מצינו בקרא (משלי כב ב) 'עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה״, והיינו שמפגישת העשיר והרש יחדיו יצא מביניהם [עושים כולם את] שם הוי״ה כסידרו ברחמים גדולים.

היסוד הרביעי – יהא האדם רודף צדקה – יקדים בנתינת הצדקה קודם בקשת העני ממנו!

ואם יעשה כן – ללא ספק יזכה ל"בטרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע" – מידה כנגד מידה!

 

ארבעה יסודות בצדקה למדנו היום –

היסוד הראשון – תראה מה חסר לו – ואת זה תתן!

היסוד השני – בענייני צדקה אל "תחזק את העני באמונה", תפתח את הכיס!!

היסוד השלישי. לתת ושוב לתת. מבלי חשבון של "כבר נתתי"!

היסוד הרביעי – יהא האדם רודף צדקה – יקדים בנתינת הצדקה קודם בקשת העני ממנו!

 

*

עצמה יהודית ללא פקפוקים וספיקות

[״לא קם ולא זע״ שני מאמרים מהרב גלינסקי]

כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות [בשמים] או מופת [בארץ] ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אליהים אחדים אשר לא ידעתם ונעבדם. לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא, בי מנסה ה׳ אליקיכם את?ם לדעת הישכם אהבים את ה׳ אליקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם״ (דברים יג, ב-ח. אפלו יעמיד חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ידעו שאין זה אלא נסיון (ספרי, ראה לב. סנהדרין צ ע״א).

ותמה הסבא מקלם זצ״ל: הן סברא היא, קרא למה לי! הכי תעלה על דעתך לעבוד חלילה עבודה זרה, ואפילו יעמוד חמה ברקיע!

אלא מאי, לא זה הנסיון. ודאי שלא יעבדו עבודה זרה. הנסיון הוא ״לדעת הישכם אוהבים את ה׳ אלקיכם, בכל לבבכם״: אם הלב לא יזוע, לא ינוד ברפרוף כל שהוא! כי האוהב, לא יטה כלל אוזן לדבה על אהובו. לא יתעורר בלבו צל של ספק. אם אך יעלה חשש שמא ואולי יש כאן ממש, כבר אין זו אהבה בכל לב ובכל נפש!

כמה נפלא: התורה תובעת מכל אדם להיות נובהרדוקער!

כוס הקידוש לא זעה

בסערת המהפכה הבולשביקית, העביר הסבא מנובהרדוק את ישיבתו לעיר הומיל. בעיר נטשה מלחמת כנפיות בין הצבא הלבן לצבא האדום, ושניהם טבחו ביהודים בלא רחם. במוצאי שבת קידש ישב הסבא וכוס ההבדלה בידו, מלאה על גדותיה, והפורעים פרצו לחצר הישיבה תוך קריאות רמות ומטר יריות. והסבא המשיך בהבדלה בנעימה, כדרכו, וטפה לא נשפכה מהגביע המלא שבידו!

כך חינך גם את ישיבתו.

לכל חודש קבע תרגול בשטח אחר: בחדש חשון, בו הגיעו תלמידים חדשים, שמו דגש על מדת ההטבה וטובת העין, וקבלת כל אדם בסבר פנים יפות. בכסלו, בו קוראים בתורה על מעשי האבות, שאיפה לגדלות, ״אימתי יגיעו מעשי למעשה אבותי״ (תנא דבי אליהו רבה, כה). בטבת ושבט עסקו בחישול מדת הבטחון, ובאדר השרישו את מדת האמיצות. מענינא דיומא: ״ולא קם ולא זע״! למגר את הפחד והמורא, לקנות אומץ לב מבלי חת, לא להרתע מפני כל!

תרגילים אלו חישלונו לקראת ההתמודדות שצפתה לנו בעתיד, במוראות מלחמת העולם. רבים כל כך נשברו, ובני נובהרדוק עמדו כצור חלמיש!

כל בן ישיבה בנובהרדוק חפש לעצמו תרגילים מעשיים באמיצות.

היו שהלכו לאסיפות של הקומוניסטים הכופרים, ועלו לבימה לשאת דברים נלהבים בגנות רעיון התעתועים ולקרא לדבק בדת האמת. איזו סערה חוללו! היו שעמדו בשוק ועוררו את התגרנים היהודים לבל יבלו ימיהם בהבל, שיחוסו על חייהם ויקבעו עתים לתורה. אם היו להם שומעים, מה טוב. ואם לעגו להם טוב לא פחות, התחשלו באמיצות!

חשבתי לעצמי, איזה דבר אמיצות אעשה? ועלה בי רעיון נועז, שמעביר צמרמורת: כולם יודעים שלא הולכים בלילה לבית הקברות.

הלילה הוא זמן שליטת המזיקין, ואמרו בגמרא שהדורש אל המתים לן בבית הקברות כדי שתדבק בו רוח טמאה (סנהדרין סה ע״ב), ואיזהו שוטה זה הלן בבית הקברות (חגיגה ג ע״ב) ־

והכל ידעו, שבלילה באים הנפטרים, רוחות המתים, לטבול במקוה הטהרה בו מטבילים את המתים בחדר הטהרה. פחד נורא לטבל שם, וסכנה עצומה. כי הנפטרים עלולים להזיק למי שבא בתחומם ומפריע לטבילתם. ישמרנו ה׳ מכל צרה!

החלטתי ללכת בחצות הלילה לבית הקברות, איזה פחד, ולהכנס לחדר הטהרה האפל, שורץ הרוחות, ולטבל במקוה של המתים! איזו אמיצות!

״לא קם ולא זע״ במיטבו, אומץ מחלט!

הלכתי. בית הקברות היה מחוץ לעיר. שררה עלטה, רק המצבות הלבנות בהקו, כעדים דוממים לאמיצות, נכנסתי בפתח האפל של חדר הטהרה, וגששתי דרכי.

החשך היה מחלט. לבי הלם כקורנס. כבר לא ידעתי האם הולך אני לעשות מעשה אימץ או טפשות, להתגרות בנפטרים. נדמה היה לי שאני שומע את המים רוגשים. הרוחות טובלות. אבל אם אומץ, אז עד הסוף. פשטתי בגדי במהירות, גששתי דרכי אל המים, ואכן רגשו. טבלתי רגלי, היו קרים כקרח. החלטתי: אטבול אחת, ואנוס. ירדתי, ולפתע דרכתי על גולגולת! היא צפה מולי על פני המים, חוורת כמת, גם בחשכה ראו.

לבי נתר, אפלו לצלח לא אצרתי כח, גרוני נשנק באימה. קפצתי אחור, התלבשתי בחפזה ונמלטתי מהמקום. ידעתי שהיתה זו שטות. לא מתגרים בנשמות הנפטרים. מזלי, שלא הזיקני.

רצתי כל עוד רוחי בי, וחזרתי לעירה. החלטתי שלא אספר על כך לאדם. ידעתי שהשומעים יתפלגו לשנים: חלק ייאמרו שהיתה זו שטות מלכתחלה, ואסור היה להסתכן. והחלק השני יביע בקרת, איפה האמיצות. אם כבר, מדוע נמלטתי. מדוע לא טבלתי. אבל אני ידעתי שהיתה גם היתה אמיצות. והבריחה, חובת השעה. נראה אותם מה היו עושים במקומי, אם היו פוגשים ברוח העולה מתוך המים!

להרדם כבר לא יכלתי. להתרכז בלמוד, גם לא. בקושי, בתפלה. הלכנו לחדר האכל, ושמתי לב שחברי חור ונרעש. שאלתי: ״מה קרה, אתה נראה רע?״

אמר לי: ״אינך רואה כיצד אתה נראה! אבל אספר לך מה קרה – אנחנו בחדש האמיצות. חשבתי, מה אעשה, במה אתחשל. ועלה בלבי רעיון. כעת אני יודע שהיותה זו שטות –

החלטתי ללכת בחצות הלילה לבית הקברות, ולטבל במקווה שבחדר הטהרה. מספרים שרוחות הנפטרים מתגלות שם וטובלות, פחד פחדים, אין מקום מתאים יותר להפגין בו אמיצות. הלכתי, נכנסתי, פשטתי בגדי וטבלתי. המים היו קרים כקרח. ולפתע, עודני מתחת למים, לא תאמין, אני חש רגל על ראשי! עליתי באחת ־ ונפטר מגיח מולי!

אין לך משג מה ההרגשה״ ־

אין לי מושג?! דוקא יש לי, ועוד איך!…

ויסרתי את עצמי, הוכחתי את עצמי: איי, איי, איזה בעל גאוה אתה,  בוש והכלם! מדוע היית בטוח שבמוחך לבדו צץ הרעיון, שאתה לבדך מסגל להגותו. מדוע לא הבאת בחשבון שעוד מישהו חשב כמוך, ועשה כמוך. מדוע חשבת שאתה ואין בלתך!

היה זה שעור שלא ישכח.

אם לא של אמיצות, הרי ענוה!

המשגיח בעת התפילה

אבל השעור האמתי באמיצות, נמסר לנו ממש בפתח הנסיונות הקשים שצפו לנו במוראות מלחמת העולם השניה.

הישיבה בביאליסטוק היתה ממקמת בסמוך לתחנת הרכבת. בראש השנה הפציצו הגרמנים את ביאליסטוק. תחנת הרכבת נמחתה מעל פני האדמה. הצופרים יללו, ועל פי ההוראות השתטחנו כלנו מתחת לספסלים, כאלו היה בכך כדי לגמן. היה זה בחזרת התפלה, במוסף של ראש השנה. המשגיח עבר לפני התבה ושורר את ״היה עם פיפיות עזלרחי עמך בית ישראל״. ואני זוכר, כאלו היה זה היום: הצופרים מיללים, ההפצצות מרעידות את הקירות והשמשות, אנחנו שרועים מתחת לספסלים, והמשגיח משורר בנעימה, ברגש ובתחינה, ואף רעד קל לא מרטיט את קולו!

ממש: ״לא קם, ולא זע״! לא התפעל, כמלא נימה!

איזה חיזוק זה נתן לנו לקראת הנסיונות שהתרגשו עלינו במלחמה!

אמיצות לעמוד כנגד הסביבה

באו לפני בני זוג, לבקש ברכה. הם זקוקים לה כל כך. הבעל מהנדס במקצועו, בן למשפחה עשירה מאד. כשסיים למודיו הקימו עבורו ההורים משרד מרוהט ומואמר, כשהתחתן שכרו עבורו וילה בסביון. השתתף עם אשתו בסמינר של ״ערכים״ והבין שזו האמת, וזה יעוד האדם בעולם. לקח פסק זמן, ופנה ללמד בכולל אברכים.

יש לדעת הלכות, ולהכיר את ארון הספרים היהודי. כששמעו ההורים זעמו, והתנכרו. הפסיקו תשלום שכר הדירה, והזוג מצא עצמו בלי קורת גג ובלי פרנסה. שכרו דירת חדר בבני ברק, המלגה מהכולל אינה מכסה את שכירותה, ומי מדבר על לחם לאכול ובגד ללבוש. אבל הם בטוחים בצדקת דרכם ובוטחים בבוראם. באו לקבל ברכה.

התפעלתי כל כל. אמרתי: איני יודע מי צריך לבקש ברכה ממי.

איזו גבורת נפש, איזו הקרבה למען הבורא ורצונו. איזו עמידה בנסיון, לכרכים אתם מפי עליון, מה תוסיף לכם ברכתי. אבל דברי חזוק, ודאי. הם אינם זקוקים, ואותם אוכל להשמיע.

הכתוב (איוב לה, יא) אומר: ״מלפנו, מבהמות ארץ. ומעוף השמים, יחכמנו״. מלפנו, הינו מאלפנו בינה ומלמדנו. ודרשו בגמרא (ערובין ק ע״ב), שאלמלא נתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, שחופר בקרקע לעשות צרכיו, ומכסם. וגזל, מנמלה. שאם מצאה גרגר למאכלה ונטשתו, לא תקחנו חברתה. ועריות, מיונה. שהיא נאמנת לבן זוגה והוא נאמן לה.

מה נאמר כאן, שהקדוש ברוך הוא הטביע טבעים יחודיים בכמה מבעלי החיים, בנגוד לטבעי שאר בעלי החיים. הכל מבקשים מזונותיהם, משחרים לטרף, אף חוטפים וחומסים האחד מרעהו. והנה הנמלה, קטנה זעירה ואבודה, עורת ומגששת, ומוצאת. מרחרחת, ולא. מריחה שחברתה נגעה בגרגר זה, ועוזבתו. למה ומדוע. אין זה אלא אתות עבור בני האדם, כמה יש לו להזהר ברכוש הזולת!

כל בעלי החיים בוחרים בנות זוג באקראי. והיונה, בוחרת בן זוג לכל החיים. ואם יקרהו אסון, תותר גלמודה. מדוע ולמה, כך לאותת לבני האדם כמה חשוב שמור התא המשפחתי, כמה גדול ערך הנאמנות הזוגית.

ואין אלו אלא דגמאות. עולם שלם נברא, כדי שנתבונן בו ונפיק לקחיו: ״ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו״, וזה מחייב, מדוע ״ישראל לא ידע, עמי לא התבונן״ (ישעיה א, ג). ״גם חסידה בשמים ידעה מועדיה, ותר וסיס ועגור שמרו את עת באנה, ועמי לא ידעו את משפט ה׳״ (ירמיה ח, ז)!

בספר ״שבט מוסר״ (פרק מז) כתב, שהקוף הוא בעל החיים הדומה ביותר לאדם באזניו ועיניו אצבעותיו וצפרניו, וטבע מוטבע בו לחקות את האדם. ומדוע, כי בראותו עצמו דומה במקצת, שואף הוא להדמות יותר, אף שלעולם לא יצליח להשתוות לאדם. ולמה נברא כך, כדי לאותת לאדם. שבראותו עצמו נברא כביכול בצלם אלקים ונשמתו חלק אלוק ממעל, ישאף להדמות עוד יותר לקונו, ללכת בדרכיו ולדבקה בו.

כל זה, כהקדמה.

מה יש ללמוד מבני העורב?

שאמרו (כתבות מט ע״ב, ב״ב ח ע״א יברש״י) שהעורב שחור, וגוזליו לבנים. וכסבור שדגר על ביצה זרה ואינם בניו, ומתנכר אליהם ואינו מביא להם מזונות. מה עושה הקדוש ברוך הוא, מזמן להם יתושים הנמשכים להפרשותיהם, ומהם נזונים האפרוחים עד שנוצותיהם משחירות, ואז מכיר בהם העורב בצאצאיו ומביא להם מזונותיו. וזהו שנאמר (תהלים קמז, ט), שהקדוש ברוך הוא ״נותן לבהמה לחמה, לבני ערב אשר יקראו״, ונאמר (איוב לח, מא): ״מִ֤י יָכִ֥ין לָעֹרֵ֗ב צֵ֫יד֥וֹ כִּֽי יְ֭לָדָיו אֶל־אֵ֣ל יְשַׁוֵּ֑עוּ יִ֝תְע֗וּ לִבְלִי־אֹֽכֶל״.

ויש להבין מפני מה עשה הקדוש ברוך הוא כן, למה בראם בפלומה לבנה שמחמתה מתנכרים אליהם הוריהם, והם משועים למרום, ופרנסתם מובאת להם בדרך נס ופלא?

אלא: ״מעוף השמים, יחכמנו״. כדי שנתבונן, ונחכם. שנראה במוחש קיום הכתוב: ״כי [גם אם] אבי ואמי עזבוני, וה׳ יאספני״ (תהלים כז, י).

ואמר הכתוב (דברים יד, א): ״בנים אתם לה׳ אלקיכם, לא תתגודדו [לשרוט שרט על המת] ולא תשימו קורחה בין עיניכם, למת״. ופרש הספורנו זצ״ל: ״שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת, כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טוב. לפיכך אתם בנים לה׳, שהוא אביכם וקים לעד, אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת״.

וכמו שאמרו (שמות רבה א, ח) ״וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא״, אף על פי שמתו יוסף ואחיו אלקיהם לא מת, אלא ״ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם״ (שמות א, ז).

ובכן, ראשית כל׳ תתחזקו.

תעינו בנביא (שמואל א ל), כשנעדרו דוד ואנשיו מצקלג פשטו העמלקים, שרפו את העיר באש, ולקחו כל אנשיה – כולל נשות דוד.

״וישא דוד והעם אשר אתו את קולם ויבכו עד אשר אין בהם כח לבכות ־ ויתחזק דוד בה׳ אליקיו!״ ורדף, והציל, ושב עם שלל רב!

אבל לקח נוסף לנו.

האפרוחים המסכנים החרמו, נעזבו, וה׳ לא עזבם. אבל אינם עוזבים את קנם. ובמשך זמן קצר משחירות נוצותיהם והוריהם מבינים שאינם זרים להם, ושבים לאהוב אותם ולהאכילם!

אף אתם, אל תנתקו את הקשרים.

בין אם ההורים עוזרים או לא. מתעלמים או מתנתקים, הורים הם. המשיכו להשתייך לקנם, וההורים יבינו שבניהם אתם, קשורים ואוהבים כמאז, ישובו לקשר ההדוק –

וכך היה!

[מכאן מוהגדת פ' מצורע – מה אכפת לך מה יאמרו?]

בנובהרדוק חנכו אותנו לאמיצות, לקים כהלכה את הנאמר בסעיף הראשון בשלחן ערוך: ״ולא יבוש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה׳ יתברך״. והיה הסבא מנובהרדוק זצ״ל אומר: משולים אנו לתרנגולים הקשורים למוט הגדר בחבל ארך, שמאפשר להם לשוטט בחצר ולנקר זרערנים כרצונם. מתפארים התרנגולים בנפשם: אשרינו, בני חורין אנו. אך ינסו לצאת מן החצר. ימתחו את החבל, ויבלמו! כך סבורים אנו, שנמנים אנו בכלל אלו שלבם ברשותם.

עובדה: קמנו כאריות לקרוא קריאת שמע (רש״י במדבר כג, כח] אבל כשנסע ברכבת ויגיע זמן התפלה, הן נפזול ימינה ושמאלה, לראות איך יקבל הקהל את עמידתנו מי הם ומה הם, מה חשיבות לדעתם!

וכשנתפלל והמבקר יעבר לבקש כרטיסים, על פי החיק מתר לנו להתעלם ממנו, שישוב לאחר תפלתנו. אבל אנו נמהר לפשפש בכיסנו, ולהציג את הכרטיס. והתברר, שהחבל הקושר אותנו לחלשותינו די קצר…

ממה אנו פוחדים, שילעגו לנו, שיתמהו עלינו? הן משנה מפרשת היא (עדיות פ״ה מ״ו]: ״מוטב לי להקןרא שוטה כל ימי, ולא להעשות שעה אחת רשע לפני המקום״!

נלמד שורה בגמרא, עם פרוש רש״י –

תנו רבנן, בכניסתו [לבית המדרש] מה הוא אומר, יהי רצון מלפניך ה׳ אליקי שלא יארע דבר תקלה על יך ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי(ברכות כח ע״ב). ופרש רש״י: שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו חברי על כשלוני. הרי רעות שתים שיבואו על ידי, [אחד – שנכשלתי והשני -], שאגרום להם שיענשו:

מישהו מבין?!

מדוע פרש רש״י שלא ישמחו על כשלוני כדי שלא אגרום להם שיענשו. מדוע לא פרש כפשוטו, שלא ילעגו לי כדי שלא אעלב, כדי שאשמור על כבודי?!

בנובהרדוק, הבינו! להתפלל שלא ילעגו לי? מה אכפת לי אם לועגים או לא! עלי להתפלל שלא אכשל ושלא אכשיל. אבל להתפלל שלא ישמחו לאידי?!

והלא בקש הרמב״ם ובאגרתו לרבי יוסף בן גאבד (מבגזיד) שלא ימחו במדברים עדו ונגד חיבוריו ובמבקשים להתכבד בקלונו, ואדרבה: ״מי שיש לו בזה תועלת, ולא יזיק לנו אנחנו, וכופין על מדת סדום, זה נהנה וזה לא חסר״!

והחת״ם סופר זצ״ל כתב (בתשובותיו, ארח חיים סימן רח] שלכך סיפרו בגמרא (ביצה לח ע״א), שכאשר עלה רבי אבא מבבל לארץ ישראל וידוע ששיטת הלמוד היתה שם אחרת (בבא מציעא פה ע״א)] אמר: ״יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל״, יהי רצון שאמר דבר שיתקבל. כשהגיע מצא שרבותינו שבארץ ישראל, רבי יוחנן ןרבי חנינא ורבי זירא, מתקשים בהלכה אחת. תרצה להם, וצחקו עליו. התמרמר: וכי עשקתיכם שאתם לועגים לי. המשיכו לצחוק. והגמרא דנה מדוע דחו תרוצו, והאם צדקו בדחיתם. הרי שדברים של טעם אמר, ויש דעה שאכן צדק.

ותמה החת״ם סופר, מדוע ספרו לנו על בזיונו של רבי אבא, והלא יכולים היו להשמיענו מחלוקתם בלי הספור על לעגם? אבל כונו להשמיע בקורת על תפלתו, שיהי רצון שייאמר דבר שיתקבל, מה לך אם התקבל או לא. אתה אמר דבריך כפי דעתך ולשם שמים, ואחת היא לך אם יודו לך אם לא. ומכיון שביקש שיעריכו דבריו, נכשל בכך שצחקו לו. להורותו, שבקש שלא כהוגן.

במלי דשמיא צו־יך אמיצות, שלא להתחשב במלעיגים, והוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים (אבות פ״ה מכ״ב), וכמו שכתב ה״חתם סופר״ (דרשות, קפח א) שישראל עזין שבאמות (ביצה כה ע״ב), ועז פנים לגיהנם (אבות, שם>. והציץ שהיה על מצח אהרן מכפר על עזות המצח (ערכין טז ע״א). וכיצד. משום שהיה כתוב עליו ״קודש להשם״. כדי להורות, שלדברים שבקדשה חייבים לנהג בעזות.

ובכלל, מה לנו להתחשב במה שאומרים.

ידוע הספור על אותו אדם שיצא לדרך רוכב על החמור, ובנו מלוהו. פגש בו אדם ואמר: ״אי לך, אכזר רע לב! אתה, במלא כחך, רוכב על החמור, ובנך הרך מכתת רגליו?!״

צודק. ירד האב והךכיב את בנו על החמור. עבר אדם ואמר: ״זמנים חדשים הגיעו! הבן רוכב, והאב מלוהו?!״

צודק. עלה גם האב, ורכבו שניהם. עבר אדם וצקצק בלשונו: ״צער בעלי חיים! איך אינכם חסים על הבהמה המסכנה?״

צודק, ירדו שניהם. עברו אנשים ותמהו: ״עבור מה לקחתם עמכם חמור, אם אתם הולכים רגלי?!״

צודקים. נטלו את החמיר, והרכיבוהו על כתפיהם…

יתבונן כל אחד ויראה, כמה ׳חמורים׳ הוא מרכיב על כתפיו, בגלל חשש מפני ׳מה ייאמרו׳…״

הוספתי שאין להתרגש מכל מה שכותבים עלינו וגוזרים עלינו הממשלה הרעה הזאת, שסופה להכחד, וכרגיל עמ"י חי ושורד וכל הקמים עליו יכלו.

היהודי גם כשהיה מושפל ע"י הגוי תמיד חש בעליונותו. גם לכבשנים הלכו בשירה "אשרי מה טוב חלקנו". לכן הרב שטיינמן הקפיד שהעצרת בירושלים תסתיים בריקודים.

 

היהודי הולך שמח על אף הצרות והגלות, משל לא' שסחר ביריד והגיע בסופו חברו וביקש למכור לו יהלום של 10 מליון דולר במליון דולר. הוא נאלץ לברוח וחייב מזומנים. הלה אמר לו שאין לו כעת כסף. חבירו היה לחוץ ביותר ולחץ ולחץ עד שהלה הוציא כל כספו שהרוויח ביריד סך 100000 דולר ונתן לו, אך נותר ללא פרוטה לנסיעה לביתו. הוא הלך רגלי לביתו, לן בבתי תמחוי, אכל עם עניים, קיבל בצקות ברגליו מרוב הליכה, נשחקו נעליו ובגדיו, האם הוא היה מדוכא ועצוב?… תחשבו לבד… כשיש לך עשר מליון דולר בכיס אתה חי אחרת… כך יהודי כשיש לו תורה ומצוות וה' גדול בשמיים – הוא חי אחרת, גם אם הוא סובל כאן – זה זמני!

הרב שלא כפף ראשו בפני הגוי

מעשה ב-י. שזכה יום יום ללוות את אחד מגדולי הדור בארה״ב לתפילת שחרית, והעז בוקר אחד לשאול:

שמתי לב שבהליכתנו לתפילה מדי בוקר, הרב מברך את עוברי אורח הגויים בברכת בוקר טוב לבבית, ואילו כאשר עוברים לפניו שכניו היהודים הרב רק מכופף את ראשו לשלום ותו לא וכי יש כאן משוא פנים?

השיב הרב: ״ראה, אני נוהג לפי ההלכה לא לשוחח לפני התפילה בשום מילה של חולין. אלא שמטעם דרכי שלום ביחסי שכנות עם עוברי אורח הגויים אני מברכם בברכת: ׳בוקר טוב׳. אך שים לב אני מברכם בקומה זקופה כי לעולם לא אכוף את ראשי לגוי!! אך לאחי היהודים אפילו לילד קט אני מכופף את ראשי כלפיו, וזה תואר כבוד מרומם

ומסיים את דבריו: זקיפות קומה רוחנית אין בינה לבין גאווה שלילית כל קשר!

ונרמז בפרשתינו : ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה׳ אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה׳ וכו׳ (יא. כו-כח) מסופר, כי בליל שבת אחת נכנס הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע לערוך את שולחנו בבית מדרשו, והנה ברוח קדשו הוא מרגיש שאחד היושבים בשולחנו מחזיק מעצמו… ואף נותן לכולם להבין כך… מיד פתח רבי מאיר׳ל כדרכו הידועה והסביר את דברי הפסוק: "ראה 'אנכי," – מדת ה"אנכי" (דהיינו להרגיש ב׳אנכיות׳ מתנשא חשוב ומכובד), "נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – יש בה גם ברכה וגם קללה.

"את הברכה אשר תשמעון" – הגאות לשם שמים לשם קיום המצוות כמו "ויגבה לבו בדרכי ה," גאות כזו היא ברכה.

"ואת הקללה אם לא תשמעון" – אבל שלא לשם קיום המצוות, ה"אנכי" היא קללה!…

וזהו גם הפירוש "אם תטיב שאת" (בראשית ד. ז) – בכדי להיטיב את עצמך יכול אתה "שאת" – להתנשא. "ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ" – הגאות היא חטא!… [פנינים תשעב פ' ראה]

ואולך אתכם קוממיות

וע״כ תרגם אונקלוס את המילה ״קוממיות״: ״חירותא״, היינו כי ענין החירות הוא נקודה והרוחניות של ״קומה זקופה״ כי סוד החירות הוא סוד ־ העילאיות, סוד נפש האדם העולה היא למעלה, ואדם כי אינו עולה למעלה, אינו הולך בקומה זקופה, בחינה היא על נפשו כי אינה בת חורין!! אלא בבחינת: ״עבד הדומה לחמור!״ כי דומה הוא לבהמה היורדת למטה (מובן שאין בדברים הכוונה להליכה הפיזית של האדם בזקיפות מתנשאת כי אם זקיפות הרוח שבו).

תוספת: סיפר הגר"י גלינסקי – הריני מעיד – אוהב אני לשמח יהודים, ולההביל עניני העולם בלצנותא דעבודה זרה, כפי שלמדנו בנובהרדוק. והעליתי בת שחוק על שפתי גדולי גדולים – מלבד אחד: המשגיח, רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל. שומע היה דברי בכובד ריאש, מעין בהם, מעיר עליהם, ולעולם לא חייך!

כסבור הייתי, שזה מחמת כבד הראש שהיה שרוי בו תדיר, היראה שהיתה חופפת עליו. ראו בו במוחש את ה״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״,

ואת תוצאת הפחד והיראה הכתובים ברמ״א, בתחלת השלחן ערוך – אבל הן ראיתיו מחייך: כששמח חתן, כשעודד אנשים מדכאים! וחשבתי: למה דוקא להלצותי אינו מגיב?

והבנתי: חניך קלם הוא, ובקלם חנכו לחיות בני חורין! מאי משמע, שמישהו משמיע הלצה וגורם לכלם לחייך? וכי הוא אדון לי, הוא יקבע את תגובתי? הוא שליט על מצב רוחי, ברצותו אחייך וברצותו ארצין? לא ולא, אני הוא שאחליט אימתי אחיך! ־ זה בן חורין! זו החרות האמתית!

אברהם לא מכבד את בני חת כראוי?

אולם, עיון בפרשה מעלה, לכאורה, שהיה פגם בהתנהגותו של אברהם כלפי בני חת. אמנם, הוא נהג בהם בכבוד רב, בעת ניהול המו״מ. כאשר נענים בני חת לבקשתו במלים: בחר קברינו קבור מתיך הוא קם ומשתחווה לעם הארץ (שם, ו-ז). כאשר הם צועדים לקראתו צעד נוסף, וגם נעתרים לבקשתו לפנות אל עפרון, ולבקשו שימכור לו את מערת המכפלה, הרי שוב משתחווה אברהם לפניהם, מתוך כבוד והכרת תודה כנה.

ועם זאת – חשו פרשנים – לא נהג אברהם בכל כפי הנימוס המקובל. בני חת – כן! הם הקפידו לפנות אליו כנהוג בתואר ״אדוני״ (שם בפרשה) אך לא כן אברהם. כלום יתכן שהיה זה חוסר נימוס סתם? דווקא, בשעה זו, כאשר אברהם זקוק לרצונם הטוב?

וודאי שלא! אך, עם זאת לא יכול היה אברהם להשמיע את המלה ״אדוני״ – כלפי אדם.

[המעשה באדם שהוציא סידור וכתב שם פירוש מדוע פותחים את תפילת השחר בתפילת "אדון עולם", מפני שלא היה אדם שקראו לקב"ה אדון לפני אברהם אבינו. ותפילת השחר תיקנה אברהם, ולכן פותחת במילים "אדון עולם", ושיבח וקילס הגר"א לביאורו].

אברהם היה האדם הראשון בעולם שקראו לאלוקים בשם ״אדון״ – אדון העולם. אמונתו המוצקה והמוחשית בעובדת אדנותו של הבורא על עולמו, לא הותירה בלבו אפשרות לאדנות אחרת, ולו כביטוי נימוסי חיצוני בלבד. בוודאי, שלא ישתמש בשם תואר זה כלפי הזולת בשעה שהוא זקוק לו. הלא עלול עוד להתעורר צל צילו של ספק שהפתרון לבעייתו, אכן, נתון בידי בן תמותה.

יחס של כבוד? כן! הבעת תודה והוקרה עמוקה? בהחלט! אולם, התואר ״אדון״ ? זה לא, כי אין אדון אלא אחד!

כאשר היטיב לבטא זאת במהופך, הענריך היינה המשורר המומר: ״אבותינו היו אנשים ישרים ואמיצים. הם עמדו בהכנעה לפני אלוקים, אך, בתוקף ובקשיות עורף עמדו בפני מושלי ארץ. אבל, אני התייצבתי בחוצפה עד השמים ובהכנעה זחלתי על ארבעתים לפני האדם. ואכן, אני מוטל עכשיו על הארץ כתולעת רמוסה״.

 

 

*

חיבור ישראל וקוב"ה – כחיבור איש ואשה

[״ראו חבתכם לפני המקום״ תפארת שמשון פנקוס עם הרבה תוספות]

דברים פרק טז

(יד) וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ: (טו) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר ה֑' כִּ֣י יְבָרֶכְךָ֞ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ: (טז) שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָאֶ֨ה כָל־זְכוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י׀ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י ה֖' רֵיקָֽם:

חז"ל דורשים – יֵרָאֶ֨ה – יִרְאֵה – כדרך שבא לִראות כך בא לֵיראות [חגיגה דף ב עמוד א]

וצריך ביאור – מה הכוונה "בא לֵיראות"? מילא לראות – מובן, בראיה קונה רוה"ק, כוהנים בעבודתם כו', אלא במה ש"נראה" – מה נותן הדבר?

מובא בחז"ל שאסור להכנס לקוה"ק, ואף אסור ליזון עיניו ממנו, ואף המשפצים קה"ק היו משתלשלין בחביות וגבם אל הקודש שלא יזונו עיניהם, אך בהזדמנות אחת היו מאפשרים את הדבר:

חז"ל מספרים, ש״בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום" (יומא נד ע׳׳א). על אף שקודש הקדשים היה תמיד סגור, ואף אחד לא נכנס לשם חוץ מהכהן הגדול ביום כיפור, בכל רגל היו פותחים את הפרוכת, ועם ישראל כולו היה רואה מרחוק את הכרובים, שבדרך נס היו מעורים זה בזה, ואז היו הכהנים אומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום. כך היו יכולים עם ישראל תמיד לדעת מה מצב היחס בינם לבין הקב"ה.

מה היה הענין בזה?

 

שייכות ישראל לקב״ה ־ כבעל ואשה

בכמה מקומות בתורה הק׳ מוצאים שהקשר, הברית והשייכות שבין הקב״ה לעם ישראל נמשלו לקשר שבין של חתן וכלה, בין בעל לאשתו. שבועות, זמן מתן תורתנו נקרא "יום חתונתו" ומנהג הספרדים לקרוא ביום זה ״כתובה" בין כביכול החתן הנעלה, הקב״ה, לבין הכלה המהוללה, כנסת ישראל. וכל ספר שיר השירים בעצם בנוי על יסוד זה.

וצריר ביאור, מדוע דוקא משל זה הוא המביע את השייכות בין הקב"ה לעם ישראל?

שהרי ישנם כמה סוגי אהבה: אהבת הורים לילדיהם, אהבת אח לאחיו, אהבת רב לתלמידו, וישנה אהבה טבעית בין בעל ואשה.

מדוע המשל הוא דוקא לאהבת איש ואשה, ולא לשאר אהבות?

אהבה נטולת הגיון ושכל

הבדל מהותי קיים בין אהבה זו לבין שאר סוגי האהבה.

כל אהבה אחרת מתבססת על ידיעת השני, כיצד הוא קשור אלי. על רציונל.

לדוגמא: שני אחים הפוגשים אחד את השני ברחוב – אם לא היו יודעים שהם אחים, אחד לא היה מרגיש מאומה כלפי השני. או אמא שמאבדת את בנה, והיתה רואה ילד הולך ברחוב, לא היתה מחמה את עיניה, כי היא יודעת שזה לא בנה.

אך כשאיש ואשה רואים האחד את השני, אפילו אם יאמרו להם על בן הזוג שהוא טיפש או רשע, אך כביכול אין להם עינים. רק משום ראיית השני התעורר רגש אהבה כלפיו, בלי הגיון ובלי שכל. אין עוד אהבה כזו מלבד אהבת איש ואשה.

[תוספת מדברי הרב כמה עמודים קודם] ביאור הענין נראה, שכל אהבה היא תוצאה מהכרת המעלה או מהכרת השייכות. האב, אף אם יראה את בנו לפני עיניו, אם אינו יודע שהוא בנו, לא יימשך אליו ולא ירגיש שום אהבה כלפיו בטבע.

אבל בענין חיבת זכר ונקבה, אמרו חז״ל (ילקו״ש ישעיה רמז תמה): ״העין רואה הלב חומד״, שאינו צריך יותר מראיה בעלמא, ולכן נקט אהבת זכר לנקבה ולא איש לאשתו, שבין איש לאשתו יש חן נוסף, ביודעו שהיא אשתו.

ההבנה בדברי חז״ל אלו עמוקה היא עד מאוד ואינה עבורנו, אך טמון בהם גם מסר פשוט.

 

״הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני"

שלוש פעמים בשנה היו ישראל עולים לבית המקדש לקיים מצות ״יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך״, להראות את פניהם לפני הקב״ה, וכדי להבין את משמעות הדבר נקדים מעשה שהיה [מע"ל ויקרא דרפ"ח]:

מסופר על ר׳ אברהם גלאנטי בא לפני האר״י ואמ״ל יסתכל נא מר במצחי ויראה אם רשום בו שמץ עוון ואם יש אני משביעו בשם הקדוש שיאמר לי מהו, נסתכל האריז״ל במצחו ואמי׳ל, רואה אנכי שרשום במצחו שמץ גזל, השתומם ר׳ אברהם ואמר ואם יש בי עוון גזל אנא אני בא הלך לביתו אבל ועצוב לבש שק ואפר וקרא לבל הפועלים שהיו אורגים בגדים במפעלו, ראו הפועלים את הרב והנה הוא חגור בשק ואפר תשתוממו, אמר להם הרב דעו שאני בשר ודם ואיני רוצה להיכנס לגיהנם על ידי עצמי, לכן מהיום ואילך אם תדקדקו הרבה בשכרכם לקבל ממני מה שמגיע לכם עד סוף הפרוטה האחרונה תמשיכו לעבוד ולא איני רוצה שתעבדו יותר. השיבו הפועלים איזה חשבון עלינו לעשות הרי מיום שעבדנו אצל מר ראינו ברכה בכסף שקיבלנו מידך ויש לנו לאכול לשתות ולחסוך ואף אחד מאיתנו לא עושה חשבון מצומצם מהמשכורת שנתת לגו ומהעבודה שאנו עובדים, אמר להם הרב אכן נודע הדבר כנראה שזהו מכשול הגזל שבידי שלא עשינו חשבון מהכסף שאני חייב לכם, ועתה אני מניח כסף לפניכם וכל אחד יכול לקחת כפי שירצה ותמחלו לי על בל מה שעבר ביננו, ור׳ אברהם הניח לפניהם את הכסף, אבל לא רצה א׳ מהם לקחת אפי׳ פרוטה א' חוץ מאשה אחת שהושיטה ידה ולקחה שתי פרוטות וכולם ענו ואמרו אנו מוחלים לן במחילה גמורה עד סוף פרוטה אחרונה. עמד הרב והלך לבית מדרשו של האר״י יצא רבינו האר״י לקראתו ואמר לו נצטער מר כל אותו הצער על ספק גזל שראיתי רשום במצחו, אמר לו ר׳ אברהם, וכי קל הדבר איסור ספק גזל עכשיו ישוב ויסתכל במצחי אם עדיין רשום הסימן, נסתכל האר״י במצחו ואמר עכשיו אינו רואה כל סימן, אז גילה לו האר״י שספק הגזל היו בשתי פרוטות שהושיטה האשה ולקחה כיון שהייתה מומחית באריגתה ומגיע לה יותר בשכרה ע״ב. ואעפ״י שלא נהג עימה שלא כדין ולא רימה אותה רק שלא דקדק לראות שמא מגיע לה יותר כפי מלאכתה נרשם במצחו ספק גזל, כה זה היה עוון הגזל שראה האריז״ל על פניו של אותו יהודי אשר בא להיראות לפניו.

 

עתה נתבונן: עם ישראל היו עולים לרגל, להיראות לפני ה' משל למה הדבר דומה?

אם ניקח בגד לבן, צח כשלג, ונביט עליו דרך עדשת המיקרוסקופ, הרי נגלה שם המון לכלוך, כי במיקרוסקופ רואים הכל. עם ישראל עלו לרגל, נכנסו לעזרה, והיו צריכים להראות את פניהם לפני ה' כל אחד חשב בלבו: הקב״ה הרי יודע את כל מחשבותי ואת כל מעשי, האם באמת נוכחותי רצויה אצלו? אולי חלילה יאמר לי: צא מכאן, הלוואי ולא היית מגיע עם פנים כאלו לבית מקדשי!

פעמים רבות אנו מגיעים לבית הכנסת, שומעים דרשה מוסרית, ואז מתעוררת בנו השאלה: האם באמת הקב״ה רוצה שאתפלל, אולי היה עדיף שאשאר בבית? לכן היו פותחים את הפרוכת ומראים לעם ישראל את הכרובים כדי לומר להם: זו איננה אהבה של הערכה מצד ה; כביכול זוהי ׳אהבה עיוורת׳. כי כשיהודי עומד לפני ה', לא חשוב מיהו, מתעוררת אהבתו ית' וכביכול הוא אומר: ״הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני״ (שה״ש ו, ה), כלל ישראל מרגשים אותי! כביכול הקב״ה אוהב ומתרגש מכל יהודי הנמצא בנוכחותו, בבית המקדש.

וכדברי הבעש"ט – הלואי ונאהב את הצדיק הגדול ביותר, כפי שהקב"ה אוהב את הרשע הגדול ביותר!

לכן שני היסודות הגדולים של היהדות הם תורה ותפילה.

כי תורה היא חברותא. חז״ל אומרים: ״אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו״ (ברכות ו ע״א). הרי כולנו יודעים כמה נחוץ שתהיה חברותא. אך לפעמים אין חברותא, ואמונת ישראל היא שאין דבר כזה ללמוד תורה לבד, כשאדם לומד לבדו, כביכול הוא נעשה חברותא של הקב״ה. הקב״ה אומר: ״הראיני את מראיך השמיעיני את קולך״ (שה״ש ב, יד). למי הוא מדבר? לכל יחיד ויחיד מעם ישראל.

ההבדל בין הקומוניזם ל"ערך הכלל"

ידוע שה׳קומוניזם׳ מדבר על ״העם״, ולהבדיל גם היהדות מדברת על ״עם ישראל״. אמנם, לשיטת הקומוניזם, כל יחיד לעצמו הוא חסר כל ערך. הערך הוא ״האנשים״. השקר הגדול נעוץ בכך, שלא אני בכלל אותם ״אנשים״ וגם לא אתה. רק הנשיא של מועצת הקומוניזם, לו שייך הכל, ומי שמתנגד לו – יש להגלותו לסיביר…

אצל הקב״ה, כל יחיד הוא בבחינת ״עם ישראל״. המילים ״הראיני את מראיך׳ מופנות אל כל יהודי, שיר השירים חי וקיים, ה׳ מדבר אלי, אל כל ״אני״ שבעם ישראל. אם רק יבוא לבית המדרש ויהיה קרוב אליו יתברך, יזכה להגיע למדרגה של ״הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני״.

מינוסים לחיבור של זוגיות

א. חיבור של זוגיות לפעמים גורם ל"שביעה" ו"מיאוס" זה מזה.

ב. חיבור של זוגיות הוא הרעוע לכאורה מכל שאר החיבורים שהרי הוא ניתן להפרדה, להבדיל לדוגמא מהורים הקשורים בקשר דם לילדיהם.

על הקב״ה נאמר: ״הטוב כי לא כלו רחמיך״, ״וארשתיך לי לעולם״, אנו תמיד במצב של חתן-כלה עם הקב״ה. חתן עדיין אינו מכיר היטב את כלתו, וגם הכלה אינה מכירה לעומק את חתנה. שניהם מחייכים חיוך גדול וקשורים זה לזה. וכך אומר הקב״ה לעם ישראל: אנו נשארים בבחינת חתן וכלה לעולם, אך בתנאי אחד ־ עליכם להיות קרובים אלי. זוהי הדביקות הגדולה ביותר, ״ראו חיבתכם לפני המקום״.

ומה עם אפשרות הגירושין?

הגמ' במסכת סנהדרין [קה עמוד א]

מדוע שובבה העם הזה ירושלים משבה נצחת וגו' …שמואל אמר: באו עשרה בני אדם וישבו לפניו, אמר להן: חזרו בתשובה. אמרו לו: עבד שמכרו רבו, ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום? אמר לו הקדוש ברוך הוא לנביא: לך אמור להן, אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שלחה אמכם.

והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב דוד עבדי נבוכדנצר עבדי. גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין ישראל לומר כך, לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא וקראו עבדו, עבד שקנה נכסים – עבד למי, נכסים למי? והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. אמר רב נחמן: כל כי האי ריתחא לירתח רחמנא עלן ולפרוקינן. ויסרו למשפט אלהיו יורנו.

אמר רבה בר בר חנה, אמר להן נביא לישראל: חזרו בתשובה. אמרו לו: אין אנו יכולין, יצר הרע שולט בנו. אמר להם: יסרו יצריכם, אמרו לו: אלהיו יורנו.

אנו רואים מכאן שבאמת הייתה כזו טענה מצידם. ה' גרשנו!

התשובה – עמ"י עברו כפיית הר כגיגית. הרי הם אנוסים. וכלל הוא באנוסה – לא יוכל לשלחה כל ימיו!

ואם תשאל – והרי זינו תחתיו? וחייב לשלחה!

על זה באה הגמ' בסוף ואומרת "אין אנויכולין, יצה"ר שולט בנו". אנו אנוסים על ידו, וממילא גם בעילתנו לע"ז היא באונס יצה"ר, והאנוסה יכולה לשוב לבעלה!

 

הקדשת זמן – ביטוי לאהבה

אפשר ללמוד הרבה מנושא שלום בית לקשר שבינינו לבין הקב״ה. אחד הדברים החשובים ביותר בבית, ובכלל ביחסים בין אדם לחבירו, הוא לתת לשני זמן וסבלנות. אין דבר מעליב יותר מאשר לומר לשני: אין לי זמן עבורך.

הרוצה לייסר אשתו – שייתעלם ממנה.

מסופר על הגאון רבי יהושע ליב דיסקין זצ״ל, שבזמנו היה בחור אחד שלמד בפרק ראשון של מסכת אבות: אל תרבה טויתה עם האשה, באשתו אמרו קל וחומר באשת חבירו. הוא הבין בזה בתמימותו, שחייב למעט בדיבור עם אשתו בכל מה שרק אפשר שלא לדבר.

וכשהתחתן נהג כך, במקום לדבר עמה אפילו דברים הכרחיים, רמז בידו וקרץ בעיניו, עד שאשתו הבינה את כוונתו. בסוף שבעת ימי המשתה נכנסה הכלה לאביה ושפכה לפניו מר נפשה על התנהגות בעלה, התגבר האב ונכנס לפני ולפנים אל רבי יהושע ליב דיסקין לשאול לעצתו. (ידוע ומפורסם שכל מי שרק התקרב לדלת ביתו נפלה עליו אימה ופחד מהדרת גדולתו). הרב הרגיעו ואמר שיטפל בעצמו בזה, ושלח לאברך שיבוא אליו.

האברך דפק באימה יתירה על דלת בית הרב, והשמש נתן לו להכנס לחדר בו ישב הרב ולמד. הרב הגביה עיניו לרגע קט לראות בנכנס והמשיך בלימודיו, עברו שתי דקות, חמש דקות, והאברך עומד במקומו והוא נבוך, האם עליו להשאר כך עד שהרב יגמור? או שמא הרב לא ראה אותו כלל, ועליו להתקרב או לעורר את תשומת לבו אליו, או אולי עליו לצאת, ממון שאין הרב רוצה לדבר אתו, אך מרוב פחד מהרב נשאר כמשותק במקומו, כך עברו עליו עוד עשר דקות, עשרים דקות, עד שעברו שעתיים!

אז הפסיק הרב מלימודו ובלי לשים לב לאברך קרא לרבנית: שרה, בבקשה בואי הנה. הרבנית יצאה מהמטבח ונכנסה לחדר הרב. ואז הרב אמר לה: שרה, שבי נא והגידי לי מה עשית הבקר, ענתה הרבנית שהיא יצאה לשוק, ומה קנית בשוק? שאל הרב. ענתה הרבנית: קצת תפוחי אדמה וקישואים וכוי, ושוב שאל הרב הגידי נא, מה את מבשלת היום לארוחת הצהרים? ענתה הרבנית שהיא כעת באמצע ההכנות לבשל… אמר הרב תודה והרבנית חזרה לעבודתה. אז רמז הרב לאברך שהוא יכול לצאת.

כעבור שנים, סיפר האברך שהוא למד אז באופן די יסודי שני דברים: א. כיצד מרגיש האדם כשלא מדברים עמו ולא שמים לב אליו. ב. שגם רבי יהושע ליב דיסקין שפחדו נפל על קרובים ורחוקים ושקידתו בתורה וביראת שמים, היתה כמלאך ממש, יכול לדבר עם הרבנית דברים פשוטים, כמו על סדר היום שלה…

 

מי שאוסף כסף יודע זאת היטב. לפני כשבעים שנה ניתן היה להיכנס אל עשיר גדול ולתאר לו את המצב הקשה, ואחרי שלשת רבעי שעה שסיים את ה׳דרשה" היה העשיר מוציא כמה גרושים ונותן לו. הכסף היה יקר והזמן פחות. בדורנו, אדם עשיר יכול לתת חמשת אלפים דולר, אך אין לו זמן עבור המשולח. ״תדבר עם המזכירה שלי״, הוא מפטיר לעברו בחופזה… כשמתקשרים – המזכירה האלקטרונית עונה. לאנשים יש כסף אך לא זמן.

זו אחת הבעיות הקשות שלנו ־ אין לנו זמן לזולת! אין זמן לחברים, אין זמן לילדים, ואפילו לעצמנו אין לנו זמן. השי״ת רוצה תקשורת, קירבה – תנו לי מעט מזמנכם! אבל לנו אין זמן. אינני מדבר על כוונה, שאיננו מכוונים בתפילה. זו חצי צרה, הבעיה היא המהירות, הרצון לסיים כבר את התפילה… לפעמים רואים אדם ׳טס׳ בתפילת שמונה־עשרה ומחכה לחזן. וכי לא היה יכול להתפלל עוד שתי דקות? אין זמן! כשצריך לברך ״אשר יצר" למי יש זמן? ועלינו לדעת כי אין דבר מעליב יותר מזה! אם ניתן לה׳ את הזמן שלנו, נראה לו בזה שאין בעינינו דבר יקר יותר מאשר להיות במחיצתו וללמוד את תורתו, ואז גם הקב״ה מצדו ישפיע עלינו אהבה עד אין קץ.

״בידך אפקיד רוחי״

ישנה מצוה נפלאה הצריכה הרבה חיזוק, שבה טמון באופן מיוחד הכח להיות קשור עם הקב״ה: קריאת שמע על המיטה.

בשו״ע (ארח סי׳ קלט ם״א) נפסק להלכה שכל יהודי מחוייב לפני לכתו לישון לומר קריאת שמע על המיטה. בכלל זה פרשת שמע ישראל ועוד כמה וכמה פסוקים, ובסוף ברכת המפיל, וחז״ל (עי׳ ברכות ה ע׳׳א) מגלים לנו שקריאת שמע על המטה הוא ענין של שמירה. אישיותו של האדם אינה גופו. כשאדם אומר ״אני״, הוא לא מדבר על גופו אלא על נשמתו.

לכן, כשאדם נפטר, אישיותו אינה נעלמת. יסוד זה אינו קשור דוקא לדת היהודית. אין שום סיבה הגיונית שכאשר אדם מת אישיותו תפסיק לחיות, אף שכעת שוב אינה קשורה לגופו, כל הויכוח בין היהדות לשאר הדתות הוא: להיכן הולכת האישיות. הגויים הנוצרים סוברים שאם אדם תרם מספיק כסף לכנסיה והרג מספיק יהודים – ילך ישר לגן עדן, ואם לא – לגיהנם… ואילו היהדות אומרת שאם קיים אדם תורה ומצוות יזכה לגן עדן, אך כולם מודים שהאישיות ממשיכה להתקיים. והנה תז״ל מגלים לנו, שכאשר אדם ישן הוא נמצא במצב של סכנה חמורה, לא רק גשמית אלא גם רוחנית, של מזיקים. חיים בעולם שבו מחלות נוראות, תאונות ועוד מיני אסונות רח״ל, ובאותן שעות שאדם ישן, סכנתו גדולה עד מאוד! אם אדם אומר ״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה, אחד״, ו״בידך אפקיד רוחי״ – הרי שבאותן שעות שינה הוא נמצא בחיבוקו של ה' בהיכלו של ה" קרוב אליו ית' כמו במסחר, שסוחר טוב הוא זה המשיג סחורה זולה ומוכרה במחיר גבוה – כך גם ברוחניות, עלינו להיות ׳סוחרים טובים' לחפש מצוות קלות ששכרן מרובה.

 

לדוגמא, פעם סיפר לי חסיד אחד שהחליט לרכוש רכב, ובא לפני רבו הרבי הקדוש ר׳ אהה מבעלז זצ״ל לבקש ברכה. אמר לו הרבי שלושה דברים: קודם כלי כשנוהגים ברכב, לומר פרק תהלים. שנית – לשמור על כללי הבטיחות כמו שמקפידים על שאר מצוות מדאורייתא, ושלישית – לעשות חסד עם המכונית. האמת היא שעם מכונית ניתן לעשות עם אנשים חסדים עצומים. כי אם נותנים לאדם עני מאה דולר, זה עולה לנו מאה דולר והוא קיבל מאה דולר, אך אם אוספים אותו כשנוסעים ברכב, לנהג זה אולי בזבוז של כמה דקות [ולפעמים גם זה לא], ולנוסע זה חסך שעה ורבע, ופעמים שהיה זה בגשם ובקור, ואולי אף הרויח בזה שעה ורבע של דברי תורה.

אך ה׳סחורה׳ הטובה ביותר היא מצות קריאת שמע שעל המיטה. יש להקדיש לכך בסה״כ חמש עד עשר דקות של סבלנות לפני השינה, לומר מילה במילה, ואז כשנרדמים, במשך שש או שמונה שעות נמצאים בחיבוקו של הי. והקב׳יה מצפה כל היום לנשמת האדם, זה כביכול מה שהוא ית' רוצה. זוהי דוגמא מיוחדת לאפשרות להיות בנוכחותו של ה,. הרי סוף כל סוף השינה מהווה אחוז נכבד בחיינו. אם אדם ישן שמונה שעות ביום, הרי זה שליש מחייו, ואם הוא ישן שש שעות, הה זה רבע מחייו!

אם נכניס עצמנו לתוך הרגל ללכת לישון עם ״שמע ישראל״, עם כל הפסוקים היפים – הרי שהקדשנו רבע או שליש מהחיים להיות במחיצת הקב״ה! ואם לא, הרי הפסדנו רבע או שליש מחיינו! בהשקעה של כמה דקות – סידרנו לעצמנו כמה שעות נפלאות של חיים עם הקב״ה. נכון, זה אולי יהיה קשה מעט בהתחלה, כי עייפים, אך כשמתרגלים, זה הופך להרגל. אדם הולך לישון, הוא לא מתנתק מהקב״ה; הוא אומר: ״ה, אלוקינו ה׳ אחד״, ״ואהבת את ה' אלוקיך וכר״, וממשיך: ״ופרוס עלינו סוכת שלומך״. השי״ת רוצה שנדבר אתו, שנהיה קרובים אליו, ומצדו אין שום עיכוב. אין דבר יותר לא יהודי וגם טפשי, כמו ההשקפה שהשי״ת אינו אוהב אותי, לא איכפת לו ממני. כל מה שהשי״ת רוצה הוא שנהיה לידו, במחיצתו.

״אנכי" ו״לא יהיה לך

ישנה נקודה נוספת, חשובה ויסודית בענין שלום בית: הנאמנות אחד לשני.

הפסוק אומר: ״שיר השירים אשר לשלמה ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין״, והקשה הגר״א מדוע כתוב בלשון רבים – ״נשיקות״, וביאר שבין בעל לאשתו ישנם שני חלקים: האחד ־ שהם יחד, והשני ־ שהאשה אינה קשורה כלל לאף אחד אחר. כך היה במתן תורה. הדיברה הראשונה היא: ״אנכי ה׳ אלקיך״, והשניה – ״לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״. ה״לא יהיה לך״ אינו פחות חשוב מ״אנכי ה׳ אלקיך״. כאמור לעיל,

המשל המפורסם ביותר בין השי״ת לכנסת ישראל הוא המשל של איש ואשה. כי כשאוהבים אח, ניתן לאהוב גם אחים נוספים, כשאוהבים חבר – אפשר לאהוב הרבה חברים.

אך אהבת איש ואשה מבוססת על ייחוד. לא כל כך חשוב מה שעושים בבית, כפי שחשוב מה שלא עושים.

זוג שחיים יחד נפלא, אך בראשה של האשה ישנו אדם אחר רח״ל ־ אין זה שלום בית.

לכן תמיד הביטוי לע"ז – הוא זנות. נאפופיה, אשר אתם זונים אחריהם. ויזנו אחרי הבעלים. מעבר לדברי הגר"א שאומר שליד כל בית ע"ז היה בית זנות, עצם הסטיה של כנס"י מאחרי בעלה – קוב"ה – הרי היא זנות.

וכמו שאם אשה רק "תהרהר" באחר, כבר יקפיד עליה בעלה, ויהיה בזה ריחוק ביניהם – כך גם על הרהור ע"ז נענשים כאילו עבד עבודה זרה בפועל!

ודבר מענין – הגויים נחשבים כבנים חורגים לה'. לא בנים, ודאי לא בנים בכורים, ודאי לא קשר אישות עם קוב"ה. ולכן הם לא נאסרו בשיתוף! לדעת רוה"פ מותר לגוי לעע"ז ובלבד שיעבוד גם את ה'.

 

מדוע איפוא אנו רואים גם המשלה של הקשר בינינו לקב"ה במשל לאב ובן?

אב תפקידו גם לחנך את הבן, ואף במצבים מסויימים לייסרו. דבר זה לא שייך במערכת נישואין. אין תפקידו של הבעל לחנך את אשתו, וכן להיפך. לצורך זה בא הדימוי לאב-בן. ואכן הפסוקים המזכירים יחס של אב-בן מדברים במצבים בהם יש תוכחת או אף ייסורין.

"כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מייסרך".

(משלי פרק ג יא) מוּסַ֣ר ה֭' בְּנִ֣י אַל־תִּמְאָ֑ס וְאַל־תָּ֝קֹ֗ץ בְּתוֹכַחְתּֽוֹ: (יב) כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב ה֣' יוֹכִ֑יחַ וּ֝כְאָ֗ב אֶת־בֵּ֥ן יִרְצֶֽה:

 (דב' לב יט) "וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו".

גם הפסוק (דברים פרק יד א) בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַֽה֖' אֱלֹהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קָרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת: עוסק בפורענות הבאה על האדם, כפי שמביא הרמב"ן בשם הראב"ע "ור"א אמר אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו, לא תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל מה שיעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כי עם קדוש אתה – ואינך כשאר כל הגוים, על כן לא תעשה כמעשיהם":

[ומה שנאמר אצל פרעה (שמות פרק ד כב) וְאָמַרְתָּ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל: (כג) וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת־בְּנִי֙ וְיַֽעַבְדֵ֔נִי וגו' אפש"ל שזה קודם מת"ת, א"נ זה נאמר לפרעה, שזה מה שגוי יכול לתפוס. קשר אישות זה למעלה מההשגה שלו].

 

גם כשמדובר ב׳שלום בית׳ עם ה' – כמובן כל מה שהזכרנו הוא נכון:

שתהיה לנו סבלנות להתפלל, לאמר קריאת שמע על המטה ופו' אך לא פחות חשוב, ואולי אף יותר, הוא החלק – מה לא לעשות.

אם יש לנו ענין ותענוג במקום אחר "תחביבים" למיניהם, אם אנו מרגישים שאפילו שתורה ויראת שמים הם יפים ונפלאים, אבל להכיר את העולם זה גם דבר חשוב – זוהי סתירה לאהבה שבין הקב״ה לכנסת ישראל, כי הבסיס של הקשר הוא: ״שמע ישראל… ה׳ אחד״, כביכול הקב״ה רוצה אותנו רק לעצמו. הקשר הוא כה יקר, ״הראיני את מראיך השמיעיני את קולך״ זו פניה לכל יהודי באשר הוא, רק תבוא אלי ותהיה במחיצתי, ואז תתגלה אהבתו ית׳ שהיא אהבה עד אין קץ.

*

ימי האהבה וימי השנאה

(דברים יא, כו- כח) "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה,

אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם

וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם".

 

צריך להבין מדוע התורה נוקטת "היום"? לא די לומר ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה וקללה??

הברכה – אשר תשמעו, והקללה – אם לא תשמעו, מדוע איפוא צריך היה להמשיך וסרתם מן הדרך ללכת אחרי אלוהים אחרים כו'?

להבנת הענין נקדים דבר הנמצא בסוף פרשה הקודמת:

 

א.כתיב בסוף הפרשה (דברים יא, יח): "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם וגו'". ולכאורה קשה למה כופלת התורה אזהרה זו, והרי כבר כתיב בתחילת הענין (פסוק יג): "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי וגו׳ ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". למה כתוב שוב ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם.

ופירש רש״י שזה המשך ממה שכתוב לפני זה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה׳ נותן לכם, שהתורה מזהירה את ישראל שישמרו גם בגלות את מצוות התורה. וזו לשון רש׳׳י: ושמתם את דברי, אף לאחר שתגלו, היו מצויינים במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים. עד כאן לשונו.

 

ולכן המשיכה התורה וקשרתם אותם לאות וגו׳ וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, כי הכל מדבר על המצב שישראל יהיו בגלות.

ולכן כפלה התורה את הדברים, אף על פי שכבר אמרה כן בפרשת ואתחנן בפרשת שמע ישראל, משום שיש כאן אזהרה מיוחדת לשמירת התורה, כאשר ישראל יהיו בגלות.

ומקור דברי רש״י מהספרי על פסוק זה וזו לשונו: ואבדתם מהרה, אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוץ לארץ, היו מצויינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים.

משל למלך שכעס על אישתו וחזרה בבית אביה, אמר לה הוי מקושטת בתכשיטיך, כשתחזרי לא יהיו עליך חדשים. כך אמר להם הקב׳׳ה לישראל: בני, היו מצויינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים.

 

אך רש״י מפרש שכוונת הספרי אינו על מצוות התלויות בארץ, אלא על המצוות, אפילו על מצות תפילין ומזוזה, וכמו שמפורש בפסוק עצמו שהמ וקשרתם אותם לאות על ידכם וגו׳ וכתבתם על מזוזות ביתיך ובשעריך. וזה פלא שהרי מצוות אלו הם חובת הגוף, וכל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ, כמפורש בקידושין (לז, ע"א). ואם כן למה כתוב בחז״ל שיניחו תפילין ויקבעו מזוזות רק כדי שלא יהיו להם חדשים כשיחזרו? הרי הם חייבים בהם מן הדין גם בחוץ לארץ.

 

ב. ניתן אולי לפרש עוד את דברי רש״י, על פי מה שכתב רבינו תם בספר הישר – השער השישי [קא]:

המלחמה בין האהבה והשנאה ואיך לנהוג בזמני השנאה:

וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר גִּלִּינוּ סוֹד הָאַהֲבָה וְהַשִּנְאָה, נֹאמַר, כִּי צָרִיר לְבַעַל הָעֲבוֹדָה, לְהַכִּיר בִּתְחִלַּת עֲבוֹדָתוֹ, כִּי הָאַהֲבָה וְהַשִּנְאָה נִלְחָמוֹת שְׁתֵּיהֶן, פַּעַם תִּגְבַּר הָאַחַת וּפַעַם תִּגְבַּר הַשְּׁנִיָּה. וְעַל כֵּן אֵין צָרִיך בִּתְחִלַּת עֲבוֹדָתוֹ לִהְיוֹת חוֹשֵׁשׁ אִם יָקוּץ בָּהּ, כִּי זֶה מִשְׁפַּט הָאַהֲבָה בִּתְחִלָּתָהּ, כִּי תַּגִּיעַ לְתַכְלִית יְדוּעָה וְתֶחְדַּל, וְאַחַר כֵּן תָּשׁוּב וְתִתְחַזֵּק וְתִתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר. וְאַחַר כֵּן אִם תֶּחֱלַשׁ הָאַהֲבָה וְתִכְבַּד הַשִּנְאָה, אַל יְהִי נוֹאָשׁ מִן הָעֲבוֹדָה, רַק יֵדַע כִּי לְקֵץ יָמִים תַּחֲלוֹף. אֶלָּא אִם הָאָדָם נִבְעָר מִדַּעַת, וְלֹא יַכִּיר הַהֲנָאוֹת שֶׁיֵּשׁ בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, אָז יַאֲרִיכוּ יְמֵי הַשִּנְאָה, וְיִמְעָטוּ יְמֵי הָאַהֲבָה. וְכָל אֲשֶׁר תֵּלֵך תִּתְחַזֵּק הַשִּנְאָה.

וְעַל כֵּן צָרִיר לַמַּשְׂכִּיל בִּתְחִלַּת עֲבוֹדָתוֹ לְהַרְגִּיל נַפְשׁוֹ בַּלָּאט לְבַל יָקוּץ בָּעֲבוֹדָה, כִּי בְּהִכָּנֵס הָאַהֲבָה בַּלֵב לַעֲשׂוֹת דְּבַר מִצְוָה, צָרִיר לְמַהֵר לַעֲשׂוֹתָהּ. וּבִרְאוֹתוֹ כִּי תִּמְעַט הָאַהֲבָה וְתַתְחִיל הַשִּנְאָה, יֵשׁ אֲנָשִׁים חַכְמֵי לֵבָב יַטְרִיחוּ עַל נַפְשָׁם וְלֹא יַנִיחוּהָ לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם, עַד אֲשֶׁר תָּסוּר הַשִּנְאָה.

וְיֵשׁ אַנְשֵׁי סֶכֶל לֹא יוּכְלוּ לִשְׁבּוֹר שִׂנְאָתָם, וְיָקוּצוּ בַּמַּעֲשֶׂה הַהוּא וְיַנִּיחוּהוּ עַד אֲשֶׁר יֹאבַד מֵרְשׁוּתָם. וְאִלּוּ יַחֲזִיקוּ בְּמִקְצָתוֹ וְלֹא יַנִּיחוּ הַכֹּל, לֹא יֹאבַד מֵהֶם.

וְעַל כֵּן צָרִיך הַמַּשְׂכִּיל, בִּרְאוֹתוֹ כִּי תִּכָּנֵס הַשִּנְאָה בְּלִבּוֹ וְיָקוּץ בָּעֲבוֹדָה, לְבַל יַנִּיחַ כָּל הַמַּעֲשֶׂה, וְאַל יֹאמַר, אַנִּיחַ הַכֹּל עַתָּה, וְאַחֲרֵי כֵן אֶחֱזֹר אֵלָיו, כִּי, אִם יַנִּיחַ הַכֹּל, יֹאבַד מִיָּדוֹ. וְאִם יַחֲזִיק מִמֶּנּוּ בְּמִקְצָתוֹ לֹא יֹאבַד. כְּגוֹן מִי שֶׁנִּגְזַר אֵבֶר מֵאֵבָרָיו, אִם נִגְזַר כָּל הָאֵבֶר מִן הַגּוּף, אֵין לוֹ תַּקָּנָה וְאֵין לוֹ רְפוּאָה. וְאִם נִשְׁאָר הָאֵבֶר מְעֻרֶה בַּגּוּף, יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה וְיַחֲזוֹר לְקַדְמוּתוֹ כְּשֶׁיְּרַפְאֵהוּ.

 

וְכֵן יֵשׁ לְבַעַל הָעֲבוֹדָה לַעֲשׂוֹת בְּכָל עִנְיְנֵי עֲבוֹדָתוֹ. כְּגוֹן הַצּוֹמוֹת, שֶׁאִם יַתְחִיל לְהִתְעַנּוֹת יָמִים מִסְפָּר וְאַחַר כֵּן יָקוּץ בָּהֶם, אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הַכֹּל, רַק יַעֲשֶׂנָּה יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ אוֹ אֲפִילּוּ יוֹם אֶחָד בַּחֹדֶשׁ. וְכֵן אִם יַתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל וְיָקוּץ בִּתְפִילָּה, יִתְפַּלֵּל יָמִים בַּשָּׁבוּעַ אוֹ פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם. וְאִם יַתְחִיל לִלְמֹד וְיָקוּץ בָּהּ, יִקְרָא מְעַט בְּכָל שָׁבוּעַ.

וְדַע, כִּי לֹא יָקוּץ אָדָם בְּשׁוּם מַעֲשֶׂה רַק בְּהַתְחָלָתוֹ, וּכְשֶׁיַּאֲרִיר בּוֹ יָמִים וְשָׁנִים, יִהְיֶה לוֹ הַכֹּל מִנְהָג וְתִדְבַּק בּוֹ נַפְשׁוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֹרַח גָּדוֹל. כִּי כֵן נִרְאֶה, כָּל הַמַּרְגִּיל עַצְמוֹ לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁלֹּא אָכַל מִיָּמָיו, אוֹ דָּבָר אֲשֶׁר יִמְאָסֶנּוּ, אוֹ דָּבָר מַר, אִם יִתְנַהֵג בּוֹ יָמִים אָז לֹא יִכְבַּד עָלָיו, וְיִהְיֶה לוֹ כְּמִנְהָג וְיִדְבַּק בְּנַפְשׁוֹ.

 

ג. והנה מצאנו בדברי חז"ל שבזמן הגלות הגיעו ישראל למצב של שיברון לב גדול מאוד, עד שהיו בטוחים שהשם יתברך עזב אותם לגמרי. וכמו שאמרו בזוהר הקדוש (פרשת שמות ב, ע"ב), שכאשר נכנסו ישראל לגלות בבל, חשבו ישראל, שלא יהיה להם שוב קיום לעולם, משום שהקב״ה עזב אותם ולא ישגיח עליהם שוב לעולם.

 

ובסנהדרין (קה, ע"א) איתא, באו עשרה בני אדם וישבו לפני הנביא ירמיה, אמר להן: חזרו בתשובה. אמרו לו: עבד שמכרו רבו, ואישה שגירשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום. פירש רש״י, ומאחר שמכרנו הקב״ה לנבוכדנצר וגרשנו מעליו, וכי יש לו עלינו כלום.

 

אמר לו הקב׳׳ה לנביא: לך אמור להן איזה ספר כריתות אמכם אשר שילחתיה, או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו, הן בעוונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שולחה אמכם.

מפורש בזה, שהגלות היתה כל כך מסוכנת עבור ישראל, עד שיכלו לחשוב שהם פטורים לגמרי מכל התורה והמצוות.

 

ולפי זה ניתן לפרש את דברי רש״י, שחששה התורה שהגלות כל כך תכביד על ישראל עד שישברו לגמרי, ולא ירצו שוב להניח תפילין ולשים מזוזה בפתח ביתם. ולכן אומרת להם התורה שגם בתוקף גלותם ושיברון לבבם, אל יעזבו את הכל לגמרי, אלא ינהגו כמו שכתוב בספר הישר לרבינו תם כיצד יש להתנהג בימי השנאה, שאם אי אפשר לנהוג את הדבר בשלימות ינהגו במקצתו, ולא יניחוהו לגמרי. גם כאן, אם אי אפשר להניח תפילין זמן רב, לכל הפחות יניחוהו זמן מועט.

אם אינם יכולים לשים מזוזה בכל פתחיהם, לכל הפחות ישימו מזוזה בפתח אחד.

וזהו שכתב רש״י, אחרי שכתוב בפסוק ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה׳ נותן לכם. ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם. אף לאחר שתגלו, היו מצויינים במצוות, דהיינו שאם אינכם יכולים לקיים את המצוות כראוי מגודל שיברון לבבכם בגלות, לכל הפחות תהיו מצויינים במצוות, תעשו לעצמיכם ציון וסימן במצוות, הניחו תפילין עשו מזוזות, אפילו שלא בשלימות. וכל כן למה? שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, יגיע יום שתצליחו לחזור לעצמיכם ולקיים את התורה מחדש. חשוב מאוד שהמצוות לא יהיו עליכם חדשים כשתחזרו. כדאי שלא תתנתקו מהם לגמרי בימי השנאה. כי אם יהיו עליכם חדשים, יהיה מאוד קשה לחזור אליהם. וכן הוא אומר הציבי לך ציונים. בכל עניני עבודת ה' להתנתק לגמרי.

 

ובדרך דרש אפשר לפרש שהגלות הכתובה כאן לא מדברת בהכרח על גלות ממש, אלא בחינה של גלות הדעת, קטנות המוחין, ומזהירה התורה שגם במצבים הללו תזהר לקיים מצוותיו.

שפעמים אדם סבור מה שווה המצווה הזו בלי לב, בלי כוונה, עדיף לא לקיים. אני לא במצב רוחני מתאים. ובפרט שאם אדם לומד בטומאה – הרי תורתו לסיטרא אחרא, והרי ידוע גם כן המעשה עם החזון איש שפעמים ראוהו שאוכל בלא ברכה, והזכירוהו ואמר: "אני יודע, איני יכול לכוין".

מה הבעיה? שיברך כמונו? אלא לחזון איש ברכה בלא כוונה כמוה כברכה לבטלה.

כך גם הדין בחתן שפטור מקריאת שמע, וכי אנו לא קוראים קריאת שמע כחתנים? שלפחות יקרא כמונו! אלא לקרוא בלי כוונה זה כלום, ועדיף שלא יקרא. כל זאת אומר לו יצר הרע כדי לשכנעו שעדיף שיחדל מקיום המצוה. והוא עוד נותן לו תחושת 'מוסריות' ו'מצפוניות', שהרי הוא לא סתם מקיים מצוות, ואם אינו עושה כמו שצריך עדיף שלא יעשה…

 

הכרתי אדם ששנה ופירש ושוב חזר, אך לא היה מניח תפילין, אמרתי לו לפחות תניח חמש דקות, תקרא קריאת שמע ותוריד, הוא אמר לי אני למדתי בישיבה, אני יודע מה זה תפילין, זה לא שווה להניח חמש דקות… ולכן לא הניח כלל…

היצר הרע יודע שלאחר מכן כשיבואו ימי האהבה, אתה לא תהיה מסוגל לחזור לכך, אתה כבר התנתקת. אתה כבר לא מגיע לשיעור, אתה כבר תקופה לא מניח תפילין, לא מתפלל, יהיה לך קשה לחזור להרגליך.

גם בגלות הדעת – תמשיך לקיים מצוות.

 

 

בפרשה אנו מוצאים "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' " (דברים י, יב)

ה' מבקש מעם ישראל את ה'מה', את ה'ונחנו מה', מידת הענווה. אולם יש בה סיכון גדול.

כשאדם מרגיש שהוא מאומה, הוא גם לא תובע מעצמו, וחושב ממילא אני אפס, אין טעם שאתאמץ ממילא לא יצא ממני כלום…

אדרבה, אדם צריך לחזק עצמו ולומר, זכיתי להתפלל היום! זכיתי לעסוק היום בתורה!

 

הגמרא מספרת במסכת גיטין (נו, ע"א)

מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הויא, שדרתה לשלוחה ואמרה ליה: זיל אייתי לי סמידא. אדאזל איזדבן.

אתא אמר לה: סמידא ליכא, חיורתא איכא. אמרה ליה: זיל אייתי לי.

אדאזל אזדבן.

אתא ואמר לה: חיורתא ליכא, גושקרא איכא, אמרה ליה: זיל אייתי לי. אדאזל אזדבן.

אתא ואמר לה: גושקרא ליכא, קימחא דשערי איכא. אמרה ליה: זיל אייתי לי. אדאזל איזדבן.

הוה שליפא מסאנא, אמרה איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל. איתיב לה פרתא בכרעא ומתה. קרי עלה רבן יוחנן בן זכאי: הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה. איכא דאמרי גרוגרות דרבי צדוק אכלה ואיתניסא ומתה.

 

מה באו ללמדנו בסיפור זה? שלא ניקח כזה משרת?

למדונו שאם אין פת סולת, תסתפק בנקיה! אין נקיה? תסתפק בקיבר. אין קיבר? תסתפק בשעורים!

גם אם אם אי אפשר לך להגיע לשיא השלימות, תסתפק בפחות מכך אך אל תזרוק הכל!

 

הגר"א מבאר "איזהו עשיר השמח בחלקו" שנאמר גם על הרוחניות, גם ברוחניות צריך אדם להיות "שמח בחלקו" לא לשבור עצמו ולומר איני שוה מאומה.

 

ד. המעשה עם הגרא"מ שך שבמוחו נתגלה גידול והתפללו עליו כו' וכשיצא מבית החולים רצה להודות לאחת האחיות שהשתדלה מאוד בעבורו והוא אמר לה אני רוצה לתת לך מתנה שתישאר לך לעולם. שמתי לב שאת מעשנת. תפסיקי לעשן! הוא האריך להסביר את נזקי העישון, והאחות התרצתה. ברכב, שאלוהו מלויו מה ראה הרב לבקש דוקא זאת? והוא השיב שמן הסתם אם היא מעשנת היא מעשנת גם בשבת, ויש לה אלפי כריתות וסקילות, אם הייתי אומר לה לשמור שבת לא הייתה מקשיבה, אולם עתה תעשה כן מחמת טעמי בריאות, אך על כל פנים למעשה היא לא תחלל את השבת בעישון! ואם אין לחם לבן, אוכלים לחם שחור!

 

אמר רבי מאיר מפרמישלן ועתה ישראל 'מה' ה' אלוקיך שואל מעמך, תנהג בענווה, אך לא בזו הפסולה, הגורמת לבטל המצוות, אלא 'כי אם ליראה', רק אם הענווה הזו תביא אותך ליראה!

 

כיוצא בזה ביאר רבי זושא את הפסוק (תהילים י, ג) 'כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ'

לעיתים קורה שהרשע אוחז במידתו של הלל הענוותן ואומר מי אני ומה אני שמצוותי תהיינה ספונות וחשובות בשמים, אולם כל מטרתו היא 'על תאוות נפשו' הוא רוצה להמשיך לעשות כאוות נפשו…

 

 

ה. דבר זה רמוז גם בפסוק בפרשתינו:

"אחרי ה׳ אלוקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבדון ובו תדבקון" (דברים יג, ה)

מסופר, כי בכנסיה הגדולה הראשונה נפגשו הרה״ק בעל החפץ חיים זי״ע והרה״ק בעל האמרי אמת מגור זי״ע.

בשיחה ביניהם הזכיר החפץ חיים את הפסוק שלפנינו והעיר עליו הערה נוקבת:

בחוקי הלשון המילה ״אחר״ מתייחסת לדבר הסמוך לדבר שלפניו. לעומת זאת המילה ״אחרי״, מתייחסת לדבר שאינו סמוך ממש, אלא מעט מופלג מן הדבר שלפניו. לאור זאת, יש לתמוה: הלא על האדם להתקרב אל הקב״ה ולא להתרחק, ואם כן היה מן הראוי לכתוב ״אחר ה׳ אלוקיכם תלכו״, שמשמעותו התקרבות וסמיכות להקב״ה, ולא ״אחרי״?

אלא ביאר החפץ חיים, לעיתים תוקפות את האדם מחשבות של דיכאון וייאוש. נדמה לו שהוא עומד על סף תהום, רחוק ומרוחק מאביו שבשמים, עד שהוא משוכנע כי הקדוש ברוך הוא לא יעזרהו בשעת מצוקתו הגדולה. אך גם זה הוא מתכסיסי היצר, המבקש להמיתו, ואין שמץ של אמת ברעיון פסול זה, שכן עד דכדוכה של נפש מקבל הקדוש ברוך הוא, האב הרחמן, את בניו ומושיעם בעת צרה, בכל עת ובכל מצב!

וזו כוונת הפסוק: גם כאשר נדמה לאדם שהוא במצב של ״אחרי״ ה׳ אלוקיכם רחוק ומופלג ממנו, מכל מקום אל יתייאש, אלא יתאמץ גם אז ללכת ולהידבק בשכינה, אף בכוחותיו האחרונים, ואז תבוא לו ישועת ה׳ כהרף עין. [ילך אחרי הריבונו של עולם גם כשהוא בימי השנאה, גם אז ידבק בו יתברך, ולא ירחק ממנו יתברך בימי השנאה, שלא יקשה לו לחזור].

נענה לו האמרי אמת והוסיף: ואני אתרץ לכם תירוץ חסידי! ״אחרי ה׳ אלוקיכם״ – במידה שחושבים שעדיין רחוקים מה' ״ובו תדבקון" – דווקא אז אנו זוכים להיות קרובים לו, כי ״קרוב ה׳ לנשברי לב״ – למי שליבו נכנע ושבור…

 

 

ו. נחזור לפרשתינו.

 (דברים יא, כו) "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה"

שאלנו מדוע התורה נוקטת "היום"? האם לא די לומר ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה??

אומרת התורה יש "היום" של ברכה, ויש "היום" של קללה. ימי האהבה וימי השנאה.

 

(שם, כז) "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם"

את הברכה – ביום הברכה – אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם. לא רק "תקיימו", אלא "תשמעו" המרמז על הבנה והעמקה וקיום בחפץ הלב.

 

(שם, כח) "וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם"

 

שאלנו: הברכה – אשר תשמעו, והקללה – אם לא תשמעו, מדוע איפוא צריך היה להמשיך 'וסרתם מן הדרך ללכת אחרי אלוהים אחרים כו'?

התשובה: הקללה האמיתית היא אם לא רק "לא תשמעו" לא תעשו בהבנה וחפץ הלב, אלא גם וסרתם מן הדרך, זו קללה אמיתית, היות ויקשה עליך לחזור לכשתרצה!

 

מעשה היה עם האדמו"ר רבי ישראל מטצ'ורקוב, [רבי מאיר שפירא מלובלין היה תלמידו] פעם אחת בא אל האדמו"ר אברך ואמר לו שחמיו לא מתפלל. לא האמין הרב, אך אמר לו להניח לו בתפילין שלו מכתב בו הוא מזמן אותו אליו. אם יבוא, זה סימן שהוא מתפלל ואם לא, זה סימן שהוא לא. והוא לא בא.

קרא לו הרב'ה והחל להוכיחו. אמר לו הלה המצב בעסקים גרוע, הפסדתי כסף רב, ממילא אני חש שאיני מתפלל.

אני אומר "ברוך" – ואני בשדה התעופה "אתה" – אני במטוס, "ה' "– אני בניו יורק, וכשעושה "עושה שלום" – צריך לומר לומר הבאנו שלום ומזל טוב – הוא שב מחו"ל וסיים לחתן את כל הילדים…

 

אמר לו הרב ישנו פסוק בתהלים (תהילים פז, ו) "ה' יִסְפֹּר בִּכְתוֹב עַמִּים זֶה יֻלַּד שָׁם סֶלָה"

מה פירוש הפסוק? אלא באמת תפילה כמו שלך אינה תפילה. ממילא בסוף התפילה ה' רושם לך למעלה – אפס.

מנחה- אפס, ערבית- אפס. אך מגיע חודש אלול, הצלחת בעסקים, בתך התארסה, ואז התפילה מעומק הלב, ה' רושם אחד. היכן הוא כותב? מימין לאפס ואז זה כלום, או משמאל לאפס ואז זה מצטרף לכל האפסים… ואז אלה מיליוני תפילות! כיצד ה' כותב?

היהודים כותבים מימין לשמאל, ואם כן ה' צריך להוסיף את האחד מימין, זה לא שווה כלום, רק אחד. אך ה' סופר כמו שהעמים כותבים, ושם את האפס משמאל, וממילא יש כאן מיליוני תפילות המצטרפות! זהו 'ה' יִסְפֹּר בִּכְתוֹב עַמִּים'.

אך כל זה בתנאי שבאת והתפללת, אם לא באת אזי גם אפס לא ירשמו לך, וממילא כשתתפלל פעם זה לא יתן מאומה חוץ מאותה הפעם…

תוספת: ביאור הגר"א למסכת שבת (מט, ע"א)

מה יונה כנפיה מגינות עליה (עיין תוספות), כשהיא פורחת באחת נחה בשניה .והנמשל כך: ישראל אף שאינם יכולין לעשות המצות כתיקונם אף על פי כן עושין כל מה שיוכלו.

לכן אמר רבינו הגאון ז"ל, הרני כפרת משכבו, שמחויבים לילך כל היום בתפילין ואף אם לפעמים לא ישמור עצמו משיחה בטילה לא יבטל אותה דבכל פעם עושה מצוה אחרת בהנחתה.

 

 

*

העיקר הכוונה

[״וירשתם אותה וישבתם בה״ רעיון מוהגדת עם תוספת מארשת שפתינו ועוד]

 (דברים יא, לא): "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ".

אילו היו מספרים לנו, שיש יהודי שאינו יוצא כל שבעת ימי הסוכות מסוכתו. אוכל בסוכה וישן בה, מתפלל בה במנין ולומד בה. עד כדי כך, שגם את חדר השירותים הצמוד – סיכך. מקיים ״בסוכות תשבו שבעת ימים״ (ויקרא כג, מב) במלואו. מה היינו אומרים? אשריו ואשרי חלקו, כל רגע – מצות עשה מן התורה, שבגינה ״מיטיבין לו, ומאריכין את ימיו, ונוחל את העולם הבא״ (קידושין לט, ע״ב).

אבל סוף כל סוף, זה שבוע אחד מתוך חמישים שבועות שבשנה. ואם היה יכול להאריך את הסוכות לחודש שלם, ולחצי שנה? כמדומה, שלא היה צריך לדאוג לקראת הימים הנוראים. רק יראה שלא להכביר עברות חלילה. במצוות, מלא הוא וגדוש.

ובכן, שישה מיליון יהודים בארץ הקודש, כן ירבו, יושבים ׳בסוכה׳ במשך השנה כלה. שהרי ישיבת ארץ ישראל מצות עשה היא לדעת הרמב״ן (הוספה ד למנין המצוות). ולא מצות עשה ׳רגילה׳, אלא שקולה היא כנגד כל המצוות שבתורה (ספרי ראה, כח), שנאמר: ״וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים והמשפטים אשר אנוכי נותן לפניכם היום" (דברים יא, לא- לב).

הרי זה מדהים, כל רגע מצוה. כמה רגעים בשעה, וכמה ביום ובשבוע, בחודש ובשנה. וכמה רגעים בחיים, ובכל אחד מהם קיום

מצות עשה, היש לנו מושג במה נעלה למרום! אשריכם ישראל, בארץ ישראל!

וקיום המצוה בהידור, בכך שלא תהיה שממה (רמב״ן). ״מפני מה זכה עמרי למלכות? מפני שהוסיף כרך בארץ ישראל״ (סנהדרין קב, ע״ב). ואמרו (כתבות קיב, ע״א) שרבי חנינא היה מסיר אבני נגף בדרכים מחיבת הארץ.

 

כשבנו בשעתו את בית היתומים דיסקין בגבעת שאול השתתף הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ״ל בחנוכת הבית, לפתע גחן ופינה אבנים משביל העפר, כששפתיו דובבות: ״פנו דרך העם, סלו סלו המסילה, סקלו מאבן״ (ישעיה סב, י). מיד גחנו כולם ופינו אבנים, והשביל נסלל!

הלך הגאון הצדיק רבי אליה לויפיאן זצ״ל ברחובה של עיר, וראה פועלים יהודים בעבודת דחק: עומדים בחפירה צרה, עמוקה

וארוכה, השמש קופחת בעוז על גבם החשוף, והם מתקינים צינורות ביוב ענקיים, לתועלת התושבים. נענה ואמר: ראשית לכל, העמל לפרנסתו עוסק בדבר מצוה (אורח חיים סוף סימן רמח).

בנוסף, עוסק הוא במעשה חסד עם בני השכונה. והעולה על כולם, עוסק הוא בפועל בישוב ארץ ישראל. ומה חסר? הכונה!

שהרי נפסק להלכה (אורח חיים ס, ד) שמצוות צריכות כונה! ומדוע? שהרי כתב הרמב״ן (שמות יג, טז) כי ״כונת כל המצוות, שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו״, וקידשנו במצוותיו וציונו, ואנו מקיימים ציוויו. ובאם לאו, העיקר חסר מן הספר!

 

וכמעשה שהיה – קבוצת בדואים הגיעה לסייר בתל אביב, העיר העברית הראשונה, כפי שנקראה.

הם עלו ללשכת ראש העיר, מאיר דיזנגוף שקידם פניהם בכבוד רב ואירחם כמיטב מסורת הכנסת האורחים של הבדואים. כשקמו להיפרד, שאל מה יבקשו כתשורה, כשי.

אמרו: ״אנו מהנגב הצחיח, בעייתנו הגדולה ביותר היא חוסר מים. סובלים בני האדם, סובלות העזים וסובלים הגמלים. וכאן, ראינו, המים זורמים בשפע בברזים. אם תואיל לתת לנו חמישה ברזים, ברז לאיש, לא יהיה קץ להכרת תודתנו״…

מהיכן יכלו לשער, שהברז מגיר מים בתנאי שהוא מחובר לצינור, המחובר למקור!

המצוה היא כברז, ולא מים מגירה היא, אלא קדושה ואוירה. (המצוה מגירה 'אוירה'? מסתבר שצ"ל מילה אחרת) אבל בתנאי שמחוברת היא למקור, שיודעים שמקימים אנו בה רצון ה׳ וציוויו. שאם לא כן, אם לא יהיה בידינו אלא הברז לבדו, נסובב ונסובב, וכלום…

 

וזהו יסוד בכל המצוות כולם [מארשת שפתינו שלזינגר פרשת וילך]

(דברים לא, יב): "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו׳ ".ודרש רבי אלעזר בן עזריה (חגיגה ג, ע"א) אם אנשים באיםללמוד, נשים באותלשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן.

והקשה בדרשות מהר״י מינץ, הרי אם האבא והאמא עולים לרגל לירושלים, וכי תעלה על דעתך שישאירו את הטף בבית לבדם, הרי בודאי יעלום עמהם, ואם כן למה ציוה השם יתברך במצווה מיוחדת להביאם אחר שבין כה וכה יבואו?

נבאר בהקדם מעשה.

מעשה היה וילד שאל את הגרש"ז אוירבך זלה"ה:

רבי חנניא בן עקשיא אומר … לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. וצריך ביאור שהרי בזה גם מחייב את ישראל, שבזה יכולים להיכשל יותר!?

מבאר הגרשז"א שהאדם מקבל שכר גם על מצוות שממילא היה עושה כאדם, וכשמכוין לשם מצוה מקבל על זה גם שכר! נטילת ידיים בבוקר. נעילת נעליו בסדר מסוים. שינה בסדר מסוים, נטילה לפני האוכל. כבד את אביך כשהתקשרת הביתה. חסד כשעזרת לאדם. הימנעות מאכילת חרקים, סעודות שבת ויום טוב, ועוד.

לאור זאת נבין מדוע ה' מצווה להביא את הקטנים. ה' רוצה שלא יעשו זאת משום ההכרח והצורך, אלא משום מצות השם יתברך שגזר עליהם, ועל ידי כך יקבלו שכר על זה, והיינו ״כדי ליתן שכר למביאיהן".

 

ומסיים המהר״י מינץ ז״ל: ״שעל כן יראה האדם בכל דבר ודבר מהנהגת העולם וצרכי חיי שעה, למצוא ולתלות באיזה צורך ודבר מצוה, כדי שבכל דרכיו יקיים ויעשה בעבודת מצוות בוראו ויקבל עליהם שכר מצוה״.

כך גם כן כתוב על האומות שכשהקב"ה יבוא עם ספר תורה בחיקו ויאמר שמי שעסק בתורה יקבל שכר, יצאו כל האומות. ויאמרו כל מה שעשינו היה בשביל ישראל, תיקנו גשרים שווקים מרחצאות וכו'. והקב"ה יאמר להם: שוטים, כל שעשיתם בשביל עצמכם עשיתם.

נשאלת השאלה מדוע אמר להם שוטים ולא שקרנים? מבאר הבריסקערוב מפני שהם באמת צודקים. הם עשו זאת בשביל ישראל, מפני שכמו שאמרנו זה תפקיד האומות בעולם. אך לא כיוונו לשם ישראל. בניתם שווקים להושיב בהם פריצות, וגשרים לגבות מיסים וכו'.

 

ובפירוש הגר״א להגדה של פסח, וירד מצרימה, אנוס על פי הדיבור. פירש שהוא היה אנוס לירד למצרים, שכך נגזר עליו שיבוא למצרים. ועשה הקב״ה שיבוא על פי הדיבור למצרים. כמו שאמרו רז״ל (שבת פט, ע"ב) ראוי היה יעקב אבינו לבוא למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו. וזה שאמר כאן בעל ההגדה, ״אנוס׳׳, אלא שזכותו גרמה לו שיבוא ״על פי הדיבור״, עד כאן. דהיינו על פי דיבור של מצווה, כמקיים מצווה מרצונו ועושה רצונו של מקום.

 

כמובא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רלא):

ובלבד שלא יאריך בה, שאסור לישן ביום יותר משנת הסוס שהוא שתין נשמי, ואף בזה המעט לא תהא כוונתו להנאת גופו אלא להחזיק גופו לעבודת השם יתברך. וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה לא יכוין להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך כדכתיב בכל דרכיך דעהו, ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לשם שמים שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו, שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו.

וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו להשלים חפצו ותאותו אינו משובח אלא אם כן עשה לשם שמים.וכן בשכיבה אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לענג עצמו, אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו אינו משובח אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה.

וכן בתשמיש אפילו בעונה האמורה בתורה אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו הרי זה מגונה ואפילו אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים שישמשו אותו וימלאו מקומו אינו משובח אלא יתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו או שיתכוין לקיים מצות עונה כאדם הפורע חובו.

וכן בשיחה אפילו לספר בדברי חכמה צריך שתהיה כונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו. כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו וליבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך יעשהו ואם לאו לא יעשהו, ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד.

 

החפץ חיים וחתנו ששילם לעגלון ושאלו הרב: מה כיוונת?

והשיב: לשלם לו…

אמר לו הרב כה חבל! הרי יכולת לקיים מצות 'פריעת בעל חוב מצוה', 'ביומו תתן שכרו' ועוד, לו רק היית מכוין!

ידועים דברי חז"ל (שבת לג, ע"ב) אודות רשב״י ורבי אלעזר בנו, שהתחבאו במערה י״ב שנה מאימת הרומאים, ועסקו בתורה יומם ולילה מבלי הפסק והתכלכלו מחרוב וממעין שנבראו להם בנס. ובא אליהו זכור לטוב והודיעם שמת הקיסר ובטלה הגזירה ויצאו מן המערה.

בצאתם בראותם אנשים עוסקים בחרישה וזריעה, אמר: ׳׳מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה״? כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם! ואחר י״ב חודש דנו בעצמם ואמרו שאף רשעים בגיהנום אינם נידונים אלא י״ב חודש, ויצתה בת קול והתירה יציאתם. ועדיין לא נחה דעת רבי אליעזר לראות אנשים מבטלים זמנם מתורה בעסקי עולם הזה, וכל מקום שהיה מעניש, היה רשב״י מרפא. ״אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה״.

 

[והטעם למה זה היה ״מחי״ וזה היה ״מסי״ [זה מעניש וזה מרפא], לפי שרבי אלעזר לא היה בקי עדיין בצרכי עולם, לפי שהוא נכנס בילדותו למערה, ולכך במעט זמן נשכח ממנו דרכי העולם. אבל רשב״י כבר היה זקן כשנכנס למערה, והיה יודע בצרכי עולם, ולא נשכח ממנו צרכי עולם, ולכן כל מקום שמחי רבי אלעזר, הוה מסי רשב״י (הגר״א בח״ה שבת לג, ע"ב)].

ובערב שבת בין השמשות ראו ההוא סבא שהיה ממהר עם שתי חבילות הדסים בידו. אמרו ליה, הני למה לך? [כל אלה בשביל מה לך?] אמר להו לכבוד שבת. ותיסגי לך בחד [ויספיק לך אחד!]. ״חד כנגד זכור וחד כנגד שמור״. אמר רשב״י לבנו, ״חזי כמה חביבין מצוות על ישראל״ יתיב דעתייהו [התיישבה דעתם].

 

ויש להתבונן, הרי כמעט כל קיום התרי״ג מצוות שהם חיי עולם, אי אפשר לקיימם מבלי עסק עולם הזה של חיי שעה של חרישה וזריעה וכו', הן לקיים מצוות מצה ומרור וקידוש, והן כל הקורבנות והמנחות כולן. ובזה לא מצאו שום מרגוע ליישב דעתם, אך ורק באותן אגודות הדסים של ההוא סבא, שאין בהם לא מצוה ולא הלכה ולא מנהג (שאם קדם לפחות מנהג, גם רשב״י היה יודעו). בזה לבד נתגלה להם כמה חביבין מצוות על עם ישראל ונחה דעתייהו?

אך באמת כל מעשי המצוות, אין שום צורך שישראל יתעסקו בהכנתם, אלא אפשר לקחתם מן הנכרים, ואפילו אבנים לאפוד ופרה אדומה ביקשו חכמי ישראל אצל הנכרי (קידושין לא, ע"א) ורשב״י עצמו סובר (ברכות לה, ע"ב) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים. שנאמר (ישעיה סא, ה): "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם".

 

ואין חיי שעה נקשרים בחיי עולם להתקדש להיות שם שמים נקרא עליהם, אלא בהגיע החלק של הכוונה, הקידוש, הקיום וההקרבה, החייבים להיעשות על ידי ישראל. ולכן לא מצאו שום טעם ונחת רוח לראות מניחין חיי שעה ועוסקין בחיי עולם [כך נ"ל לגרוס].

אבל דווקא בההוא סבא שבהתעסקו בחיי שעה ממש מבלי שום קשר למצוה הלכה ומנהג, באגודת הדסים הרחק מימי סוכות, וכולו זריזות וחרדת קודש ממהר לרוץ עימהם ערב שבת בין השמשות, ובדבר שכולו חיי שעה ואינו עומד להתקשר עם חיי עולם. אף שם מוצאים ישראל קדושים דביקות במצוות ואהבת עולם לחי עולמים ברוך הוא, לכבד ולקדש את השבת בהם, ולא רק בהתלהטות כללית, אלא מחבבין ומונין בהם את המצוות אחת לאחת, ״חד כנגד זכור וחד כנגד שמור״. דוקא שם יתיב דעתייהו ואמר ליה לבריה, ״חזי כמה חביבין מצוות על ישראל״.

כך אומר גם כן הרב דסלר – יכול אדם להיות בעל חסד גדול, הגם שהוא עובד בעסק ומשרת את לקוחותיו על מנת להתפרנס.

א. הוא מכוין לזון בניו ואישתו כפי שהתחייב בכתובה.

ב. הוא מכון כדי שיהיה לו ממון לשלוח בניו לתלמוד תורה ולגדלם ליראת שמים.

ג. הוא מכוין לעשות חסד עם האדם הזה שבא לקנות ולראות כיצד לסייע בידו על הצד הטוב ביותר.

כך מבאר הגרא"א דסלר גם כן את שאומרים חז״ל חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד יחודים לקונה.

ופירש רבי ישראל סלנטר זצ״ל מאמר זה כי חנוך מקצועו היה לתפור נעלים לאחרים וכשהיה תופר היה משתדל שהתפירות תהיינה טובות וחזקות ויהיו המנעלים טובים ללובשם למען יהנה מהם מי שינעלם.

ושאיפת חנוך היתה לדבוק במידת הבורא יתברך, כמו שהקב״ה רוצה להיטיב עם בני אדם, כן גם חנוך כל מחשבתו ורצונו להיטיב לאחרים בלי שיתערבו בדעתו מחשבות אחרות לטובת עצמו, למשל כדי שהקונה יבוא פעם אחרת אצלו לתפור את מנעליו וכו'.
 

ומאידך גיסא, נפסק להלכה כי ״כל העושה, על דעת ראשונה הוא עושה״ (שבת צא, ע״א, זבחים מא, ע״ב).

וכך נפסק (יורה דעה רעד, א) שהאומר בתחילת כתיבת ספר התורה שצריך להיכתב לשמה – ״ספר זה אני כותב לשם קדושת ספר תורה״, גם אם תארך כתיבתו שנים רבות ובהפסקות רבות, מספיקה אמירה זו לכל הספר. ואם כן, נחשוב עתה לקים מצות ישוב ארץ ישראל בשהותנו בה, ובכל רגע נקים מצוה, ויתוספו לנו מצוות לאין שעור!

 

*

לא תאכלו על הדם – שכרכם בעולם הזה

[״רק חזק״ והגדת, עמ' 207]

(דברים יב, כג-כה) "רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל לנפש עם הבשר. לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו כמים. לא תאכלנו, למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה".

״שפתי כהן" מגורי האר״י הקדוש זצ״ל, באר פסוקים אלו בדרך הדרוש.

יש ״דם״ במשמעות השגורה, ויש ״דם״ במשמעות שכר וממון, דמים ומעות. ״רק הדם לא תאכלו״, שלא יאכל שכר מצוותיו בעולם הזה, אלא יניח השכר לאחריו: ״ואחריו, כל ישרי לב״ (תהילים צד, טו).

ולפיכך הזהירה התורה שבע פעמים על הדם, כנגד שבעת ימי השבוע, וכנגדם ימי שנותינו שבעים שנה.

לומר שלא נאכל שכר מצוותינו באותו היום ובאותה שנה, יעוין בדבריו באריכות (דברים יב, ב, כג).

 ״רק קדשיך אשר יהיו לך״, המצוות שעשית בקדושה יהיו לך לנצח, ואותן ״תשא ובאת אל המקום״, שהוא העולם הבא אשר יבחר ה', שהקדוש ברוך הוא בחרו עבור אושרך.

ונרחיב: רבותינו אמרו (קידושין מ, ע״א) שהזכות יש לה קרן ויש לה פירות, שנאמר (ישעיה ג, י): ״אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו״. ואמרו (ויקרא רבה כז, א): ״צדקתך כהררי אל״ (תהלים לו, ז), מה ההרים נזרעים ועושים פירות, כן מעשיהם של צדיקים נזרעים ועושים פירות.

כשם שאדם זורע סאה כדי להצמיח כמה כורין (פסחים פז, ע״ב), כך תופח שכרנו במרום!

וכמה שכר המצוה? כך אמרו (סנהדרין ק, ע״א): במידה שאדם מודד, מודדין לו. שנאמר (ישעיה מ, ח) ״בסאסאה [נוטריקון: סאה בסאה] בשלחה תריבנה״.

אמר רבי יהושע, וכי אפשר לומר כן? אדם נותן מלא חופניו לעני בעולם הזה, והקדוש ברוך הוא נותן לו מלא חופניו [של הקדוש ברוך הוא טובה] לעולם הבא? [איך אדם יכול לקבל מלא חופניו של הקדוש ברוך הוא, והרי אין לו מקום לכך], והכתיב (ישעיה מ, יב): ״שמים בזרת תיכן״ [שכל היקום כלו כמזרת ועד אגודל, ואיך יוכל האדם לקבל טובה מלא חופנים]. אלא הקדוש ברוך הוא נותן כוח בצדיקים לקבל שכרם!

ושכר עצום ורב זה, הוא על מעשה אחד ויחיד, פעם בחיים ובלא מאמץ וקושי וכפיית היצר, שעליהם נאמר (אבות דרבי נתן ג) שטוב לו לאדם דבר אחד בצער, ממאה ברווח.

והשריש הסבא מקלם זצ״ל: על כל דרגת צער, מוכפל השכר פי מאה!

דופקים בדלת. קמים לפתוח, עומד ילד ובידו סל: ״יד אליעזר״, אוספים מצרכי מזון למשפחות נזקקות.

הולכים למזווה, ויש קופסאות מלפפון חמוץ במלח, אה, לשמו ולזכרו תאות נפש.

ויש גם מלפפון בחומץ. ואת זה, מי אוהב? הילדה הביאה בטעות, צריך באמת להחליף.

אתה לוקח את שתי הקופסאות בחומץ. במקום להחליף. והרי זה ״מלא חפניו״, עבורם תקבל מלא חופני הקדוש ברוך הוא טובה לעולם הבא. למשפחה הנזקקת יהיה מה לשלוח במשלוח מנות.

אבל אם תתגבר על היצר, ותיתן את המלפפונים במלח, או אז תזכה למאה חופני ברכה וטובה אורה ושמחה, שכל אחד מהם עצום ורב מכל היקום כולו, ויש צורך בנס, לתת בו כוח, כדי שיוכל לקבלו!

וכתב ה״שפתי כהן״ (דברים לג, יח) שלפיכך אמרו (קידושין לט ע׳׳ב) ש״שכר מצוה בהאי עלמא, ליכא״, כי אין די בכל העולם ומלואו להכיל ולו שכר מצוה אחת.

ומה על כמה וכמה נתינות לצדקה, ״והכל לפי רוב המעשה״ (אבות ג, טו).ומה על ״המפיסו בדברים״ ששכרו כפול (בבא בתרא ט, ע״ב), על חיוך ומילה טובה, מחמאה ועידוד! וכל רגע של לבישת ציצית, מצות עשה השקולה כנגד כל התורה (מנחות מג, ע״ב). ובכל רגע של הנחת תפילין מקים שמונה מצוות עשה (מנחות מד, ע״א), עד שאפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון (ברכות נז, ע״א)!

ונאמר(משלי ו, כג): ״כי נר מצוה ותורה אור״. ואם כך שכר מצוה שנמשלה לנר, מה עצום ורב שכר תורה שנמשלה לאור!

שכל תיבה ותיבה של תלמוד תורה, שכרה רב יותר מכל מצוותיה של תורה (ירושלמי ריש פאה, והגר״א שם)!

נשאלת אם כן השאלה, איך משלם הקדוש ברוך הוא לרשע שכר מצוותיו המעטות בעולם הזה, כדי לאבדו מחיי העולם הבא: ״ומשלם לשנאיו אל פניו, להאבידו״? הלא בכך מקפח הוא את שכרו!

שאלתי זאת את הרב שך זצ״ל וענה, שגם זה בכלל עונש הרשעים. שהרי הקדוש ברוך הוא קבע מה השכר והעונש על כל דבר, ומכלל השכר והעונש שלרשע ינתן גם שכר מועט. אמרתי לו, שה״חפץ חיים״ זצ״ל ענה על כך באופן אחר – בראש ובראשונה הסביר מדוע ״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא״, במשלו הידוע.

משל, אמר ה״חפץ חיים״ זצ״ל, למה הדבר דומה? לסוחר באבנים טובות שמת, והניח אחריו בן יחיד, ילד קטן. חשק הילד בסוכריות, ואין בבית. חיפש כסף, ולא מצא. הלך אל הכספת ופתחה. ירד למכולת, חפן כמה סוכריות בידו, והושיט לחנוני יהלום תמורתן…

״תחזיר את הסוכריות, ילד. אני לא מוכר תמורת היהלום!״ אמר המוכר.

״למה? האינו מכסה את מחיר הסוכריות?״ תמה הילד.

המוכר הסביר: ״איני רמאי, ואיני עושק. אין שום יחס וערך בין היהלום לסוכריות!״

(יש מביאים שאמר הח"ח שהמוכר טען שאין לו מספיק עודף לתת לילד בעבור היהלום. וכך גם ה' אם היה נותן לנו שכר בעוה"ז עבור המצוה, היה זה מעט ביותר, והיה ה' חייב לנו עוד עודף, "ובשמים לא מחזירים עודף"…)

אנחנו, כאותו ילד. מאוד רוצים ״סוכריות״, אבל מבינים שאין לנו מושג ביהלומים.

 

ואספר: מייסד ישיבת לומדה, הגאון רבי אליעזר שולביץ זצ״ל, תלמידו של רבי ישראל סלאנטער זצ״ל, בא לפני ה״חפץ חיים״ זצ״ל ואמר: ״רבי, הגיעו מים עד נפש. ארבע מאות בחורים בישיבה, ואין להם לחם לאכול!״

נאנח ה״חפץ חיים״: ״כבודו יודע מארבע מאות תלמידיו, ואני יודע מאלפי תלמידי כל הישיבות. מנסים אותנו בלימוד תורה מתוך הדחק!״

אמר לו: ״רבי, לא באתי לקונן, באתי לפתור את המצב!״אורו עיני ה״חפץ חיים״: ״הכיצד?״

אמר: ״יודע אני ש׳שכר מצוה בהאי עלמא ליכא׳, משום שאין בכל העולם ומלואו כדי לשלם ולו שכר מצוה אחת, ולו של המצוה הקלה ביותר. אבל אין ברירה, כשהילדים רעבים שוברים את החסכונות. ברוך השם, הרבה תורה למדתי והרבה תורה לימדתי, ואני מלא מצוות כרימון. אבקש לפרוט לי שכר ׳אמן יהא שמיה רבה׳ אחד, עבור לחם לבני הישיבה!״

זה אפוא הפיתרון שמצא.

אמר לו ״החפץ חיים״: ״אם זה מבוקשו, יתפלל ויבקש!״

ענה ברגש: ״זהו, שהתפללתי וביקשתי ולא נעניתי. אבל למעלתו ישמעו בשמים, ודאי יוכל לפעול. יבקש זאת, למעני!״

סרב ה״חפץ חיים״: ״כבודו רוצה, יבקש. אני לא אבקש עבורו. איני רוצה לקנות לעצמי שונא!״

״שונא? איזה שונא?!״

אולי מלאכים יקטרגו, כוחות עליונים ירדפוהו – לא: ״איני רוצה שכבודו יכעס עלי! ״תמה: ״אני? הרי אני המבקש!״ ״אמת, אבל אסביר לכבודו: הלא האדם אינו חי לעולם. יבוא יום, והנשמה תעלה למרום. וכבודו, כעדותו, מלא וגדוש בתורה ובמצוות. יוליכוהו אצל הארמון שבנה לעצמו בגן עדנו.

המלאך ילווהו מטרקלין לטרקלין, לא תשבע העין מראות והנפש לחזות. ואז יגיעו לדלת אחת, ינסו לפתוח, והיא נעולה.

מה זה? אה, זו ה׳אמן יהא שמיה רבה׳, שהמיר בשכר בעולם הזה, עבור לחם לאכול.

אני?! אני המרתי שכר נצחי עצום ורב בשביל לחם כלה ונפסד?! אכן כן, כך בקשת!

ואז תזכור שאכן כך בקשת, ותתמרמר. תאמר: מילא אני. ביקשתי כי לא ידעתי מה עצום ורב השכר. אבל אתם, בשמים, למה נעניתם? למה הסכמתם?!

ויענו לך: האמת, לא הסכמנו. אבל פנית לישראל מאיר ה״חפץ חיים״ והוא פעל זאת!

כמה תצטער! הוא?! למה עשה לי כן?? ומאז, ולנצח, תקפיד עלי. ואני, איני רוצה לרכוש שונא! לא. אם תרצה, פעל זאת בעצמך!…

נשוב למשל של ה״חפץ חיים״ – החנוני ההגון לא עשק את הילד, ולא מכר לו סוכריה ביהלום.

אבל נניח שאותו ילד גדל והיה למבוגר, והתמכר לא עלינו לטיפה המרה, ולא יכול לפרוש מן היין, משוש חייו. אזל היין ואזל הכסף, פנה למסבאה וביקש קנקן שיכר תמורת היהלום. כי זה עולמו ועליו תשוקתו וזה באמת מבוקשו, שוה הוא כל הון עבורו – לא יהיה זה עושק אם יסכים למשאלתו. כי אדם בוגר הוא, וזה אכן רצונו.

כאלו הרשעים. כמוץ אשר תדפנו רוח תשוקתו, ועבור תאוותיו הנפסדות מוכן הוא לאבד עולמו. ונענים למשאלתו…

ובכך הסביר הגאון מוילנה זצ״ל (״אמרי נעם״, ברכות ז, ע״ב) מדוע אין לצדיק להתגרות ברשע שהשעה משחקת לו. כי אם השעה משחקת לו, הרי זה משום שהוא מקבל את שכר מצוותיו המעטות בעולם הזה. ולעומתו, אין לצדיק אלא את פירות מעשיו, כי הקרן קימת לו לעולם הבא. ונמצא שכוח הרשע רב יותר, כמעלת הקרן על הפרות!

ולמעשה, זו גמרא מפורשת.

שאחרי מלחמת סיחון יצא עוג מלך הבשן ללחום בישראל, ״ויאמר ה׳ אל משה אל תירא אתו״ (במדבר כא, לד) ושאלו בגמרא (נידה סא, ע״א), שסיחון ועוג היו אחים, ענקים וגיבורים, מדוע לא פחד מסיחון ופחד מעוג?

ברם, לא מחוסנו וגבורתו פחד, אלא שמא לא קיבל עדיין במלואו את שכר מצותו היחידה, שהזעיק בשעתו את אברהם למלחמת המלכים בה ניצח אברהם אבינו בניסים מופלאים (תענית כא, ע״א) ונגרם קידוש שם שמים. הנה לנו מושג על שכר מצוה!

 על פי דרך הטבע לא היה לאברהם אבינו סיכוי לנצח את המלכים, שצבאם מנה למעלה משני מיליון חיילים (סנהדרין צה, ע״ב). הם הכחידו את כל שבט הענקים, ומכולם שרד רק עוג. ובמה עסוק עוג, שנמלט מהם וכל עמו נשמד? פורש רשת לרגלי אברהם אבינו, להפילו במלכודת מות. שיצא למלחמה אבודה ויהרג, והוא ישא את שרה (רש״י בראשית יד, יג), שיא ההשחתה!

ועם כל זאת, אברהם אבינו ניצח לאכזבתו, ונגרם כבוד שמים. לא יקופח שכרו.

ונזכיר, שבאומות העולם מחשבה רעה מצטרפת למעשה (תוספות קידושין לט, ע״ב), ונחשב לו כאילו אברהם אכן מת על ידו. יתר על כן, נוכרי חייב מיתה גם אם הרג בגרמא (רמב״ם הלכות מלכים פ״ט ה״ד, יעוין בתומים סימן לב)!

עם זאת, מגיע לו שכר על התוצאה הטובה שנסבבה על ידו. ברם, שכר מצוה שנעשתה שלא לשמה הוא רק בעולם הזה(פסחים נ, ע״ב), וחשש משה רבינו שמא עדיין לא קבל מלוא שכרו כאן בעולם הזה!

להשתומם: הן עוג נפלט מן המבול, וחי עשרה דורות מנח ועד אברהם, והמשיך לחיות עוד ארבע מאות וחמישים שנה, וכמלך. ועוד לא מיצה מלא שכרו על כזו מצוה?!

אבל ממה פחד משה רבינו? עוג עקר הר בן שלוש פרסאות כדי להשליכו על מחנה ישראל ולקוברם תחתיו. איך חשש משה רבינו? והלא לעם ישראל זכויות כה רבות, וכמה זכויות למשה רבינו שזכה וזיכה את הרבים וזכות הרבים תלויה בו!

אבל שכרו שמור לעולם הנצח, ואלו עוג מקבל כאן את שכרו!

וזה ציווי ״רק הדם לא תאכלו״ על דרך הדרש, ביאר ה״שפתי כהן״: אל תאכלו את שכר המצוות.

ויותר, שכתב הגאון מוילנה זצ״ל (משלי ח, יט): ״טוב פריי מחרוץ ומפז״, סוגי זהב.שהצדיקים בוחרים לחיות בעולם הזה חיי דוחק כדרכה של תורה (אבות פ״ו, מ״ד), למרות שתלמוד תורה הוא מהדברים שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה (פאה פ״א, מ״א) והיו יכולים להנות מזהב ומפז רב. ומדוע? כי מעדיפים הם לשמור גם את הפירות לעולם הנצח.

וממה בכל זאת, חיים הם בעולם הזה? כתב הגאון מוילנה זצ״ל: ״ומעליו, איש טוב״ (משלי יד, יד) : ״כאשר אפשר לעשות מן הפירות קרן, אין נותנים לו אפילו הפירות, רק העלים״. וביאורו, שאמרו (חולין צב, ע״א) שהעלים הם שומרי האשכולות שלא יכום שרב ושמש ורוחות (רש״י). כך נותנים להם רק כדי חייהם לשמירה הנצרכת, ותו לא.

וגם על כך שנינו (בבא מציעא קיד, ע׳׳ב) שכאשר רבה בר אבוה התמרמר בפני אליהו הנביא על עניותו, הביאו לגן העדן ואמר לו: פשוט גלימתך וקח מהעלים הללו. לקח, ובצאתו שמע שאומרים: מי אכל עולמו בחייו כרבה בר אבוה, ומיד ניפץ גלימתו וזרקם!

כי גם מה״עלים״ אפשר ליצר קרן נצחית לעולם הבא, וחבל להמירם בזוטות בעולם הכלה ונפסד!

ואמרתי, שזה הביאור בנוסח התפילה: ״מצמיח קרן ישועה״ – ״את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, וקרנו תרום בישועתך״. והוא מלשון הנביא: ״ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו״ (שמואל א' ב, י), ״שם אצמיח קרן לדוד״ (תהלים קלב, יז). ולעם ישראל כולו: ״ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל״ (יחזקאל כט, כא), ״וירם קרן לעמו׳ (תהלים קמח, יד).

והינו, שהמלך המשיח סובל כל כך, כמו שאמרו שהוא מלא פצעים, וחובשם בזה אחר זה שמא יקרא לגאול את ישראל (סנהדרין צח, ע״א).

וכתובים מפורשים הם: ״איש מכאובות וידוע חולי, אכן חולינו הוא נשא ומכאובינו סבלם״ (ישעיה נג, ג-ד). ומכל הסבל הזה, מיסורי המשיח בפרט, וכל צרות הגלויות בכלל, נעשה ׳קרן' ומתוסף על הקרן של המצוות והזכויות, לימות המשיח ולחיי העולם הבא!

*

כוחו של היחיד לטוב ולמוטב | בשלי הסער הגדול הזה

 [״אבל אשמים אנחנו!״ צירוף של ב' מאמרים מוהגדת]

"ראה, אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה״ (דברים יא, כו) וכתב ה״חתם סופר״ זצ״ל: מדקדקים, שמתחיל ״ראה״ בלשון יחיד, ומסיים ״לפניכם״, לשון רבים. והרבה דברים נאמרו בזה.

ואולי יש לפרש, שמרמז מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה(קידושין מ, ע״ב): לעולם יראה האדם עצמו ואת כל העולם כלו כאילו מחצה זכאי ומחצה חייב. זכה [ועשה מצוה אחת] אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לזכות, וההפך בהפך. על כן, בכל מעשה שיעשה אדם יראה עצמו ויאמר לנפשו הרי בזה אני ממית כל העולם או מחיהו, הכל לפי המעשה. וכתוב זה מצוה לכל יחיד ויחיד: ״ראה״ בנפשך לומר תמיד לכל העולם ואנשיו, ״אנכי נותן לפניכם היום״ במעשָי ״ברכה״ או ״קללה״, הכל לפי זכותי! עד כאן דבריו החתם סופר.

 

ואספר: הוזמנתי לחוץ לארץ, למסע שיחות חיזוק והתעוררות. נכנסתי אל הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט״א, שאלתי על מה לדבר, על מהלשים את הדגש. ואמר לי: ״תעורר, שכל אחד ידע, שכל הצרות שבעולם באות בגללו!״

נורא לחשוב! אבל ברייתא ערוכה היא (קידושין מ, ע״ב) ונפסקה ברמב״ם (הלכות תשובה פ״ג ה״א): לעולם יראה אדם עצמו ואת כל העולם כולו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת אשריו, שהכריע את קיומו ואת כל העולם כולו לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה! וכיוצא בכך אמרו (יומא פו, ע״ב) שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו – ומה נוראה תהיה הטענה עליו, אם תשובה אינו עושה, וחטאים מוסיף הוא למכביר!

הוסיף רבי חיים ואמר: ״אמת, שהאסונות לא אירעו על ידו באפן ישיר, ואין כאן אלא גרמא. אבל המזיק בגרמא פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים!״ (בבא קמא נו ע״ב, קיט ע״א).

כתב ה״חפץ חיים״ זצ״ל (״שמירת הלשון״ ח״ב פ״ח) ״מי יודע כמה בני אדם ירדו מנכסיהם על ידו, וכמה מתו על ידו!״

כיון שכך, נפקחות עינינו להבין את אחד הלקחים העיקריים מספר יונה.

יונה צווה להתנבא על נינוה, להזהירם שאם לא ייטיבו דרכם ייאבדו. הוא החליט לכבוש את נבואתו ולברוח, כדי שלא לעורר קטרוג על ישראל. שידע שהגויים שבים בנקל [ושבים לסורם בנקל. והראיה, שתשובת נינוה לא החזיקה מעמד אלא ארבעים שנה ושבו והרשיעו ונבלעו בשאול תחתיה (פרקי דרבי אליעזר {היגר}, מב)] ותשובתם תעורר הקפדה על עם ישראל שהנביאים מוכיחים אותם השכם והערב ואינם שבים (מכילתא, הקדמת בא).

יונה ברח לחוץ לארץ, לפי שידע שאין הנבואה שורה אלא בארץ ישראל, ולא ידע, שנביא שהתנבא בארץ ישראל ממשיך להתנבא גם בחוץ לארץ (מועד קטן כה, ע״א).

ירד יונה בספינה. היש לנו מושג על מה ויתר כדי שלא לעורר קטרוג על ישראל? הן באותם ימים היו כל ישראל בארץ ישראל. ויתר מרצון וביודעין על הנבואה, ויתר על ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש. התנתק ממשפחתו, מחבריו ותלמידיו. בחר לגלות, לחיות חיי נדודים בנכר.

ומה יהיה עם נינוה? הן לא חסרים נביאים! תלמיד אלישע היה, ורבים היו בני הנביאים בזמנו. הלא עמדו לישראל נביאים כפליים כיוצאי מצרים (מגילה יד, ע״א), תוטל המשימה על נביא אחר!

שלם היה עם עצמו, וה׳ אוהב את המלמד סנגוריה על בניו (ילקוט שמעוני שופטים), ומכל שכן את המוסרים נפשם כדי שלא יתעורר קטרוג. ואם מותר לומר: משה רבינו סירב ללכת לגאול את ישראל מחשש לפגיעה בכבודו של אהרן, ואמר: ״שלח נא ביד תשלח״ (שמות ד, יג) ולא מצינו שנענש על כך (רש״י שם, לדעת רבי יהושע בן קרחה). מכל שכן האומר ״שלח נא ביד תשלח״ כדי שלא לעורר קטרוג על בניו של מקום!

 

ירד בספינה מלאה עובדי גלולים. וה׳ הטיל רוח גדולה אל הים, ויהי סער גדול בים, והאוניה חישבה להישבר. וייראו המלחים, ויזעקו איש אל אלוהיו. ויונה ירד אל ירכתי הספינה, "וישכב וירדם״ (יונה א, ה), ״כמי שליבו בטוח, ולא היה לו פחד כלל״ (״כד הקמח״, ערך כיפורים).

 

מה לו ולהם? הם עובדים לאלילי שביעים אומות (רש״י, שם), בדין שיאבדו. והוא, ״את ה׳ אלוקי השמים אני ירא, אשר עשה את הים ואת היבשה״ (שם, ט), בדין שינצל. סמוך ליבו, בטוח בה׳!

 

רב החובל מעיר אותו, והם מפילים גורלות לדעת בשל מי הרעה הגדולה הזאת, והגורל נופל על יונה. סיפר סיפורו ויראו יראה גדולה,

״ויאמרו אליו מה נעשה לך, וישתיק הים מעלינו. ויאמר אליהם שאוני והטילוני אל הים, וישתוק הים מעליכם. כי יודע אני, כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם״ (יונה א, יא- יב).

זהו. אלו מלות המפתח: ״כי יודע אני, כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם״.

כמה מצוות לזכותו, הן נביא הוא. וגם במעשה זה אין כונתו אלא לטובה, בגדר ״גדולה עבירה לשמה״ (נזיר כג, ע״ב), והם הלא עובדי אלילים, עבירה שנכרי חייב עליה מיתה (סנהדרין נו, ע״ב), מלבד שארעברותיהם – אבל חייב כל אדם לומר: ״בשלי הסער הגדול הזה עליכם״!

 

ולא רק בעברותינו יתכן שהטינו אותנו ואת כל העולם כלו לכף חובה רחמנא ליצלן. גם אם יכולים היינו להתפלל, ולא התפללנו-

שאמרו בגמרא (מכות יא, ע״א) שאמותיהן של כהנים גדולים היו מספקות מזון וביגוד לגולים לערי המקלט כדי שיתפללו על בניהם שלא ימותו [שהרוצח בשגגה גולה לעיר המקלט עד מות הכהן הגדול (במדבר לה, כה)]. והקשו בגמרא: ואם לא יתפללו, ימותו? מה היה להם לעשות! ותירצו, שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא ביקשו.

 וסיפרו, שאליהו הנביא רגיל היה ללמד בכל יום עם רבי יהושע בן לוי. ופעם טרף אריה אדם ברחוק שלוש פרסאות, כשנים עשר קילומטרים, ולא בא אליו אליהו שלושה ימים!

והמבול נזקף לחובתו של נח, וקרוי: ״מי נח״ (ישעיה נד, ט) משום שלא התפלל על בני דורו (זוהר ח״א סז, ב). ופרש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ״ל שזהו שאמרו (רש״י בראשית ז, ז) שנוח מקטני אמונה היה. שהיה קטן אמונה בעצמו ולא האמין שבכוח תפילתו לעכב את גזר הדין על כל דורו.

מה נצטדק ומה נאמר, שאין להשוות את תפילתנו לתפילת הכהן הגדול ורבי יהושע בן לוי, וכי אפשר להשוותה לתפלת נח הנביא, הצדיק התמים! אבל הרי בכל אדם, אמרו (ברכות יב, ע״ב) שכל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא, ואמרו שמי שאינו מבקש רחמים על החולה גורם לו שימות, ה׳ ירחם!

הכלל, התחושה צריכה להיות כי ״בשלי הסער הגדול הזה״, וכל אחד צריך לחשוש שמא הזיק לאחרים בעברותיו.

אין ״צרכי-רבים״ יותר מלהוסיף בתורה ובמצוות, ו״עשה מצווה אחת אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף זכות״!

 

מאמר – במה אנו שותפים?

נכנסתי פעם אל הסטייפלר, ואמר לי בוא ואספר לך סיפור שתוכל לפרסמו ברבים. ו'תמכור' אותו בכל מקום ותפיק ממנו רוחים, ואני איני מבקש אחוזים…

קראתי ספר שהשל״ה הקדוש זצ״ל הסתבך בעלילת שקר שנרקמה סביבו והיה בסכנה גדולה. והוא נדר, שאם יחלץ ממנה יעלה לארץ ישראל.

באותם ימים לא היה זה פשוט. רבות היו סכנות הדרכים וקשים טלטולי המסע, והארץ עצמה היתה חרבה ובזוזה, והמחיה בה יקרה.

עזר ה׳ וניצל, ופנה לקיים את נדרו.

באו בני פרקנפורט עירו והודיעו שרצונם להיות שותפים עמו בקיום נדרו, למסור בידו כסף להוצאות הדרך ולקיומו בארץ הקדש. 

הודיעם שיש בידו כסף ככל הדרוש, והריהו מעלה עליהם כאלו נתנו חלקם, ויתפלל עליהם להצלחתם.

הסטייפלר סיים את ספורו, והמתין לתגובתי. חכה להתפעלות, מהסיפור הנפלא.

והאמת, כמדומני שיש סיפורים מרתקים יותר, יפים יותר, ובעלי לקח רב יותר…

לא בדיוק הבנתי איזו מציאה מצא כאן, מה יש לדרוש פה ברבים ולהפיק רוחים?

נענה ואמר: הלא תבין, היו להם מושגים! שאם הרב נדר, ואין לו כסף לשלם נדרו, והם יממנו את נסיעתו, יהיו שותפים במימוש הנדר!

 

וכשהקדוש ברוך הוא נדר להביא את הגאולה, ו'אין לו יכולת' להביאה כי ה׳ממון׳ בידינו, אנו הם הצריכים להמציא תורה ומצוות, תפילה ותשובה –

הרי שכל יהודי שלומד תורה, שמקיים מצוה, שמתפלל ושב בתשובה, מקרב בכך את הגאולה ונהיה לשותף בה!

האין זו מציאה?!

הבנתי והסכמתי: אכן, מציאה!

 

ואם כך, יש לי שאלה. מסופר שבימי ה״אור החיים״ הקדוש זצ״ל היתה עת רצון לבוא הגאולה. מנין לנו? ה״אור החיים״ עצמו סיפר.

באותם ימים היו הכל יראים ושלמים, לא היה מושג של יהודי חילוני. שמעתי מפי הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ״ל, הי״ד, שרבו ה״חפץ חיים״ זצ״ל תמה: אומרים שיש פרייע אידן, יהודים חילוניים. חילוניים, אני מבין. אבל במה הם יהודים?! זו המצאה חדשה. ״אין אומתנו אומה אלא בתורתה״, כתב רב סעדיה גאון.

 

על כל פנים, המאזן היה חיובי והיתה עת רצון והתעוררות במרום לגאול את ישראל ויהודי אחד בטורקיה עבר עברה, והכריע את העולם כלו לכף חובה, והגאולה נדחתה (ספורי הרמ״ח, רפא).

ואני שואל, פחד פחדים! הלא אותו יהודי לא חי בימינו. הוא מת מתי שהוא. נשמתו עלתה למרום, וידע שיידרש לתת דין וחשבון על מעשיו. ביניהם על אותה עברה. כמה נדהם כשתבעוהו: בגללך נדחתה הגאולהבשלוש מאות שנה, בגללך יסבלו כה הרבה יהודים מכנופיות הצורר פטלייוא באוקראינה ומשחיטות הצבא הלבן והאדום ברוסיה, מרדיפות הייבסקציה ומזועות מלחמת העולם הראשונה.

מהחרם על היהודים בפולניה, מפרעות פלוגות צלב הברזל בהונגריה, ועל כולם ממאורעות מלחמת העולם השניה.

אושויץ וטרבלינקה, וסוביבור, ששת מיליון הקדושים, וכל הצרות והמועקות, הרדיפות והפיגועים עד ימינו אנו – הכל בגלל עבירתך!

ירעד ויתנצל: לא ידעתי, לא שיערתי..

אבל רש״י מפרש הוא על פסוק בפרשתנו (דברים יב, ג- ד): ״ונתצתם את מזבחותם ושיברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלוהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, לא תעשון כן לה׳ אלוקיכם״ אמר רבי ישמעאל, וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות? אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עוונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב!

 

נורא. אלו שעברו עברות בבית ראשון, או אלו ששנאו שנאת חינם בבית שני, האם העלו על דעתם שיתבעו על הצתת בית המקדש, חלילה?על ניתוץ מזבח ה׳, על ״כל בית גדול שרף באש״, בתים שמגדלים בהם תורה ותפילה, על כל מוראות מגילת איכה?! –

ודאי שלא! לא שערו, לא חשבו! אז על מה נתבעו??

 

אבל, אומר לכם – כשעמדו ישראל למרגלות הר סיני, והקדוש ברוך הוא הרכין שמים לארץ ונגלה בענן כבודו, וכל העם מצפה לשמע מה יצוום, על מה נכפה עליהם הר כגיגית? שאם לא יקבלו פה תהא קבורתם. וקול ה׳ בכוח קול ה׳ בהדר קול ה׳ חוצב להבות אש.

ומה שמעו -״לא תרצח״?!

עבור זה המעמד הגדול והנורא?! וכי בתור גוים הותרו ברציחה, והלא נמנית היא על שבע מצוות בני נח! מה החידוש בדיברה זו, שהיה צורך לכללה בתורה, ועוד בעשרת הדיברות!

אלא שאמרו (שיר השירים רבה א, יג), שמלאך היה מביא את הדיברה ומחזירה על כל אחד ואחד מישראל, ואומר לו: מקבל אתה עליךאת הדיברה הזו? כך וכך דינים יש בה, כך וכך עונשים יש בה, כך וכך גזרות יש בה, וכך מצוות, וכך קלים וחמורים. והוא אומר לו: הן והן, מיד היה נושקו על פיו. שנאמר: ״ישקני מנשיקות פיהו״ (שיר השירים א, ב).

ויש להבין, אילו דינים וגזרות ומצוות, קלים וחמורים, יש בצווי זה של ״לא תרצח״, ומה הרבותא הגדולה בקבלתה של הדיברה עד שזוכים עבורה

ל״נשיקות פיהו״?

נראה שהראב״ע זצ״ל התקשה בכך, וכתב: ״לא תרצח״, בידך. או בלשונך, להעיד עליו שקר להמיתו. או להיותך רכיל, או לתת עצה רעה בזדון. שתדע שיהרג. או שנגלה לך סוד שתוכל להצילו מן המות אם תגלהו לו, ואם לא גילית אתה כמו רוצח! עד כאן לשונו.

 

חידוש עצום השמיענו. שהיכול למנוע אסון ולא מנע, אינו עובר רק על ״לא תעמוד על דם רעך״ (ויקרא יט, טז), אלא עובר ב״לא תרצח"!

אפלו גרמא אין כאן, וכזו תביעה!

כל מי שאינו מבקר את החולה כאלו שופך דמים [שאינו דואג לצרכיו] וגורם לי שימות [בכך שאינו מתפלל עליו] (נדרים מ, ע״א) ־ אפלו גרמא אין כאן, וכזו תביעה!

״ידינו לא שפכו את הדם הזה״ (דברים כא, ז), וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לווי (רש״י מסוטה מו, ע״ב). וזו קרויה שפיכות דמים?!

אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: עד מתי יהא עון זה טמון בידך? על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דואג האדומי ועל ידך נהרגו שאול ושלושת בניו [שדואג סיפר לשון הרע על דוד, ונתקנא בו שאול. והלשין דואג לפני שאול שאחימלך קיבל את דוד בנוב, ואמר לו שאול: ״סיב ופגע בכהני ה׳״, ובחטא זה נהרגו שאול ושלושת בניו במלחמת פלישתים (רש״י)], רצונך שיכלה זרעך או תימסר ביד אויב? (סנהדרין צה, ע״א).

 

וכתב שם ב״באר שבע״: מכאן פסקתי על מעשה שהיה, יהודי אחד שלח את חברו בשליחות בשכירות חוץ לעיר, ובלכתו בדרך נהרג השליח, שראוי ונכון שהמשלח יקבל עליו תשובה, מאחר שעל ידו נהרג.

 

וכי דוד המלך אשם שדואג התקנא בו, ורדף אותו, והלשין על כהני נוב בגינו?וכי הוא האשם בכך שדואג נטרד ושאול המלך מת בגין הריגת כהני נוב?! וכל אותם חודשים שברח מפני שאול והיה בפחד מות במערה ובסכנת מות בבית אכיש מלך גת ובצקלג, כל אלו לא הועילו למחול!

 

נחום איש גם זו, שקיבל על עצמו יסורים נוראים לכל חייו, שידיו יקטעו ורגליו יגדמו ועיניו יסמאו וכל גופו ימלא שחין, על שהעני מת

עד שפרק מעל החמור (תענית כא, ע״א). ומה היה לו לעשות, על מה תבע את עצמו?

אמר הסבא מקלם זצ״ל שהאשים את עצמו מדוע לא טמן פת לחם בכיסו, שמא יצטרך לה עני שלא יוכל להמתין עד שיפרוק מהחמור!

אז מי שבעוונותיו חרב בית המקדש, ומי שאינו מקיים מצוות בניינו, האם לא יתבע, ובמלוא החומרה??

מחריד!הלא ה״חפץ חיים זצ״ל כתב (במאמר ״אגודת השומרים״) בשם הראשונים זצ״ל, שאם היה בכוח שנאת חינם להחריב את בית המקדש ולהביא את הגלות, על אחת כמה וכמה שיש בכוחה למנוע את בניינו ולהמשיך את הגלות וצרותיה, וחילול שם שמים שנגרם על ידה.

 

ואם בעשותנו מצוות ובקרבנו את הגאולה אנו כשותפים בה, מה דין העובר עברות והנוטל חלק בשנאת חינם ומעכב את העם בגלות ומונע את הגאולה. במה נעשה הוא שותף, ולו בגרמא שעונשה בידי שמים!

 

 

*

גם את בניהם ישרפו באש

עבודת המולך הייתה מקובלת בזמנים הקדומים. אדם היה נוטל את בנו ושורפו למולך- עבודה זרה.

מהו "גם"? אמרו חז"ל והביאם רש"י: לרבות את אבותיהם ואמותיהם.

דבר זה תמוה ביותר, וכי מצאת אדם שישרוף את אביו ואמו למולך?

אומר המדרש אמר רבי עקיבא אני ראיתי עכו"ם שכפתו לאביו לפני כלבו ואכלו.

כיצד הדבר נתפס?

המולך היתה עבודה זרה בזמנם, כיום ישנן עבודות זרות חדשות. עבודה זרה היא אדיאל שהאדם מוכן להקריב בעבורו, וכל דור והעבודה זרה שלו.

 

דוגמא? בבקשה. סיפר הגר"י זילברשטיין על אישה שקיבלה נמק ברגלה והייתה זקוקה לניתוח כריתה דחוף שאלמלא כן היה חשש שהנמק יתפשט ויביא למותה. הם היו זקוקים לאישורה אולם היא חששה לאשר זאת וביקשה שבנה יחתום. כאן התרחשה תופעה מוזרה, כל אימת שחיפשוהו הוא נעלם. איננו עכשיו. עוד מעט יחזור. אינו זמין. התברר שהלה היה מגיע בשעות מאוחרות לבית החולים ומשכנע את אימו שלא תסכים לניתוח.

נפל החשד שכנראה היות והלה בן יחיד, ולאמא וילה מפוארת, כנראה שאצה לו הדרך… גם הירושה תתאחר וגם יאלץ לטפל באם נכה…

ד"ר זלנפרוינד ז"ל שהיה מנהל המחלקה התחכם ושלח את האם הביתה. אין לנו מה לעשות איתה כאן אם אינה מנותחת. הבן הערים על הצוות הרפואי ובשעת לילה מאוחרת השיבה לבית החולים. הד"ר הורה לשולחה בשנית, וביקש מהמשטרה להתערב. כשראה הלה שמעשיו נחשפו וכוונתיו התבררו נאלץ בסופו של דבר לחתום. הניתוח בוצע בהצלחה, והאם חייתה עוד רבות בשנים.

 

לפעמים אין צורך לכפות את האם לפני הכלב, די להניח לה למות מעצמה, יש בזה פחות ליכלוך ודם, ופחות יסורי מצפון…

דוגמא מעין זה מצינו בנביא כשיחיאל בית האלי החליט שהוא רוצה לבנות את יריחו גם אם יהיה זה במחיר כל בניו!

כשלאדם ישנו אידיאל ששמו כסף, הוא מוכן לכפות אפילו את הוריו בפני האידיאל.

אם זה נשמע לנו סיפור קיצוני שלא משקף, הבה נתבונן האם בני אדם לא נוהגים כך היום עם בניהם?

היום העבודה זרה והאידיאל של הדור הוא אמנם הכסף, אך גם הנוחות והפינוק.

החינוך הקלוקל ותוצאתיו ידועים. ועם כל זאת הנך רואה כיצד אנשים ממשיכים ושולחים את בניהם לאותם מוסדות שפירות הבאושים שלהם ידועים, והכל בשביל נוחות, בגלל איזה בית ספר משופץ שנראה יותר טוב מהתלמוד תורה המרוחק. האין זה אדם שכופת את בנו בפני הכלב?

אדם שאינו שולח בנו לחינוך תורני כדי שהלה לא יבקר אותו או יגביל אותו בהנאותיו, אינו כופת בנו לפני הכלב? וכן אם עושה כן מחמת שמעוניין שבנו ילמד 'מקצוע' והגם שיודע שישיל מעליו כל סממן של יהדות!

אדם שמושיב את בנו מול המסך המרצד, כדי שיתעסק בזה ולא יפריע לו, אינו כופת בנו לפני הכלב?

אדם שמוריד את בנו לשחק עם חברים קלוקלים שחברתם מזיקה, כדי שהוא יוכל לשון צהרים, אינו זובח בנו למולך הנוחות?

אדם ששולח את בנו ללמוד בבית ספר ששם משלמים פחות הגם שהרמה הן הרוחנית והן החברתית בהתאם, אין זה כופת בנו בפני מולך הממון?

מסקנה: על האדם להציב את האידיאל הרוחני בראש מאוייו, ואז יפעל את כל פעולותיו בהתאם לרצון שמים.

 

 

*

הכח לעמוד בנסיון | נסיונות עם הודעה מוקדמת

ספר דברים פרק יג

כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת: (ג) וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם: (ד) לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: (ה) אַחֲרֵי יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן: (ו) וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:

הנסיונות של עמ"י עם נביא השקר היו קשים מאד.

הנביא היה עושה אות ומופת, אות בשמים ומופת בארץ, ואפי' היה מעמיד חמה ברקיע, התורה מצוה שלא לשמוע לו. ואפי' כל נבואותיו עד עתה התגשמו!

ובאמת בהסטוריה היו נסיונות לא קלים עם הע"ז. הפסל של נ"נ היה קורא אנכי ה"א מכח הציץ שהיה בפיו. וכן העגל מכח הטס של מיכה, גחזי תלה אבן שואבת לחטאת ירבעם והיו סבורין שהיא באויר. השטן לקח את מיטתו של משה והיה מטיסה באויר והיו סבורין שמת. עע"ז היו עובדים לפסל והיה בא להם בחלום ואומר להם להקריב לו אדם ומקריבין והיה יורד גשם כפי שהבטיח! הגמ' מבארת שממילא היה צריך לרדת גשם וה' לא יפסיד אותנו את הגשמים בגלל שקלקלו עע"ז.

אלו הם נסיונות קשים ביותר. כיצד ניתן לעמוד בהם? הנה רואים שמה שהנביא או הע"ז אומרים מתקיים!

נבאר בעזרת מעשה בישיבה שהיו בוחנים תלמיד לפני קבלתו, ואומרים לו אח"כ לשון בישיבה, ולפנות בוקר היו שכניו לחדר קמים בשקט ומתפללים בנץ וחוזרים לישון, ובשבע בבוקר מעירים את חברם לחדר, ולאחר שהתלבש היו מוציאים עוגות ומגישים קפה ומזמינים את חברם להצטרף… וכאן היה נבחן הבחור. אם היה מסרב – איך יתכן לאכול לפני התפילה? זו הלכה פסוקה בתלמוד, ופסוקה בשו"ע מבלי חולק? והיה עומד על דעתו ולא אוכל, היה מתקבל לישיבה. אולם אם היה אומר לעצמו נו, בטח כך הוא המנהג כאן, וכנראה יש להם על מי לסמוך, ובפרט בתור בחור חדש שרוצה להתחבב על אנשי המקום, ובפרט שאינו רוצה להראות כפרומר ו'צדיק' אלא 'אחד מן החבר'ה' והיה בא להצטרף, היו מודיעים לו שעדיין לא התפלל והם כבר התפללו…

חשבתי, שיש לי רעיון כיצד הבחור יוכל לעמוד בנסיון. הרעיון הוא פשוט ללחוש באזנו: 'מנסים אותך'!!! … אך אז היה העוקץ יוצא מכל הנסיון. אין קושי להתגבר על נסיון שמודיעים לי בו 'כאן מנסים אותך'.

ומפליא שטענה כזו טען איוב [כפי שראינו בסעודה שלישית של שבת שעברה], שה' אמר לאיוב מדוע לא עמדת בנסיון שאמרתי עליך שאתה תם וישר יר"א וסר מרע. ואיוב טען בתשובה – מדוע לא הודעת לי שזהו נסיון?… א"ל הקב"ה את אברהם ניסיתי בי' נסיונות ולא הודעתי לו שאלה הם נסיונות…

נחזור לעניינו- שאלנו כיצד נוכל לעמוד בנסיון כה קשה שנביא ה' עושה אות ומופת ולא ננהה אחריו? התשובה היא ה' מודיע לנו מראש – לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:

ה' מודיע לנו מראש זהו נסיון! עתה הרבה יותר קל לעמוד בו. ה' עושה ניסים מיוחדים כדי לנסותנו!

מהי הדרך לעמוד בנסיון?

שאלו פעם את החזו"א כיצד יתכן שהיו אנשים חשובים בשואה שחלקם התחזקו באמונה וחלקם פרקו עול, ומאידך היו גם אנשים פשוטים שגם הם חלקם התחזקו וחלקם נפלו? השיבם החזו"א במשל לב' חביות מים צלולים, שבא' בתחתית יש סוכר, ולאחת בתחתית יש רפש ובוץ. כלפי חוץ מימיהן זכים ונקים, אולם אם יטלטלום ויערבום נגלה שבא' יש מי בוץ ובשניה מים מתוקים… כך שמה שהיה בשואה היה טלטול עז שגילה מה יש במעמקי לבבו של האדם.

כך מובא גם על דואג האדומי שהגמ' בחגיגה טו מספרת ששמואל פגע ברב יהודה תלמידו כשהוא עומד בפתח הבית ובוכה מדוע הנך בוכה? שואל הרב את תלמידו המובחר ורב יהודה עונה ואיך לא אבכה אם דואג האדומי ואחיתופל ענקי התורה שהיו שונים "שלוש מאות הלכות פסוקות במגדל הפורח באוויר" בין אם נפרש שמדובר בסוגיות טהרה וטומאה או בענייני כישוף שהיו בקיאים גם בהם ובין אם על פי הסוד שידעו שלוש מאות טעמים לכך שהאות למד גבוהה כמגדל מכל האותיות [רש"י שם ובסנה' שם] בין אם גדולי תורה אדירים שכאלה הדרדרו לדרגה נחותה כל כך עד שאין להם חלק לעולם הבא [סנה' צ] אם כן מה נעשה אנו מה יהיה סופנו אנו הקטנים מתייפח רב יהודה. אישיות תורנית כדואג האדומי שהיה ראש הסנהדרין בתקופת שאול [שוח"ט נב וז] ואם אחיתופל שדוד המלך עם כל גדולתו מעטרו בתואר רבי אלופי ומיודעי [אבות ו ג] אם לארזי תורה כמותם לא עמדה התורה העצומה שבהם כמגן והם ירדו לדיוטה תחתונה כל כך של שפיכות דמים והכשלה בעריות אם עוצמה רוחנית שכזו עשויה להיעלם במחי תאווה הרי שעלול אדם לשאול עצמו אם אכן כדאי להשקיע מאמץ בלימוד התורה אם אין הוא בבחינת זורע לריק עמל? והרהורים נוגים אלה הם שהביאו את רב יהודה לשברון לב עד דמעות. השיב שמואל לתלמידו בשלוש מילים קצרות "טינה היתה בלבם".

מה הפירוש? לאור האמור מובן נפלא. טינא זהו טיט. אומרים לנו את תתפלא. היה להם טיט בלב. וכשנוענעו – הטיט צף ועלה. הם לא ניקו לבבם ולא עבדוהו בלבב שלם.

זה מה שאומרת לנו התורה 'לדעת הישכם אוהבים את ה"א' אם היינו אוהבים את ה' כל הנסיונות היו מתגמדים. אך כשבלב אין אהבה, אז בעצם בתוך פנימה יש רצון לפרוק, אז נסיון קטן נותן לנו את התירוץ להשיל מעלינו עול תורה ומצוות.

מעתה יכולים אנו לומר שעלינו לשים לב לכל מעשינו היות ומובא בספה"ק וביניהם במס"י ועוד שכל עניינו בעוה"ז הם נסיונות, וא"כ מראש מודיעים לנו שהכל נסיון, עתה הרבה יותר קל!

לאחר המאה ועשרים יגלה האדם כמה יכל להרויח אם רק היה עומד בנסיון 'ההוא' וכמה הפסיד כשכשל, ואז הוא יצטער 'חבל שלא אמרו לי שזה נסיון'… כעת התורה מגלה לנו!

[לא נמסר: החכם צבי והנסיון של בעה"ב שזכה רק לעושר ולא לבנים ת"ח].

 

 

*

עולם הבא, עולם הזה, ומה שביניהם

[חיי העולם הזה לעומת העולם הבא – מבוסס על לק"ט חיים של תורה א']

 

(דברים יא, כו- כח) "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶך אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם"

 

צריך ביאור מהו 'ראה אנכי', היה לו לומר: 'ראה ניתנים לפניכם היום ברכה וקללה'?

כשבא אדם עני ואביון ומהביל בפניך את עניני הגשמיות והעולם הזה, הינך מקבל את דבריו בערבון מוגבל… מה הלה יודע ומבין בענייני העולם הזה? כל ימיו בדלות ועניות ומעולם לא טעם הנאה גשמית מהי.

אולם כשבא אדם עשיר ואומר לך 'הבל הבלים אמר קוהלת הכל הבל', כאן זה כבר נשמע אחרת…היה לו הכל והוא בכל זאת אומר שהכל הבל, וטוב פת חריבה ושלוה בה, הוא יודע מה הוא סח…

בא משה ואומר להם: יש ברכה בחיי העולם הבא, והבל הם חיי העולם הזה. כל עניניי הגשמיות הבל, ומשולים למים מלוחים שלא ירוו אלא יצמיאו, ומי אומר זאת? משה שהיה עשיר גדול. משה שהכיר טוב את עניני העולם הבא כמי שהיה בשמים וירד. הוא יודע מה הוא סח. ראה, אנכי- משה- הוא הנותן לפניכם היום ברכה וקללה, ובחרת בחיים.

 

אלא שצריך להבין כיצד ניתן לההביל את חיי העולם הזה בזמן שהקב"ה קורהו 'טוב מאוד'?

'וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד'. ושלמה עצמו אמר שלכלב החי טוב הוא מן הארי המת?

נבאר את הדברים בעזרת משל: לו יאמרו לנו שהרכב הינו דבר טוב והמצאה מצוינת, מיד יבואו הנפגעים או קרובי המתים בתאונות הדרכים ויאמרו: זה טוב? הרי זהו כלי משחית!

הרי הסטייפלר אמר שאם היו היום סנהדרין הם היו אוסרים את הנסיעה ברכב!

הוא מביא למעלה מחמש מאות הרוגים בשנה! אלפי פצועים שחייהם לא יהיו שוב כשהיו לאחר הנסיעה ההיא!

אלא הרכב הוא כלי מצוין. תלוי רק כיצד משתמשים בו. האש היא דבר מעולה – אולם בשימוש לא נכון- היא מכלה כל חלקה טובה. המים גם הם מעולים, אולם בזרם חזק הם גורמים לצונאמי, או לשיטפונות.

הרוח מעולה, בלעדיה העולם היה מתחמם ללא אפשרות חיים בתוכו. אולם במהירות גבוהה היא הופכת לסופת הוריקן כסופה קתרינה שניחתה על יושבי ארה"ב וגרמה לעשרות אלפי הרוגים. הכלים שיצר בורא העולם הם מצוינים.

בשימוש לא נכון הם הופכים להיות לכלי משחית.

 

זה שאומר התנא באבות (ד, יז): "הוּא הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא. וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם העוֹלָם הַזֶּה".

לכאורה התנא סותר את עצמו. בתחילה אמר ששעה אחת בעולם הזה יפה מכל חיי העולם הבא. ואחר כך אמר ששעה אחת בעולם הבא יפה מכל חיי העולם הזה?

 

העולם הזה הוא טוב מאוד. מדוע? מפני האפשרויות העצומות הגלומות בו להביאך לחיי העולם הבא. לא מצד עצמו.

ובעצם השאלה היא על איזה עולם הזה אנו מדברים. אם מדברים על עולם הזה רוחני, אזי שעה אחת בתשובה שמביאה לעולם הבא- יפה מכל חיי העולם הבא.

אולם אם מדברים על עולם הזה גשמי ואתה תעדיף את העולם הזה משום ההנאות שיש בו- טעות תהיה בידך, היות שכל הנאות העולם הזה אינן שוות לשעה אחת של קורת רוח בעולם הבא. ההנאה בעולם הזה אינה שלימה, ותמיד מותירה חסרון.היא תמיד תביא אותך לשאוף ליותר ולא ליהנות באמת ממה שיש לך. אף פעם לא תשבע. אוהב כסף לא ישבע כסף.

 

וזה המשך למשנה הקודמת שאומרת מהו היסוד והתכלית לחיי עולם הזה:

(אבות ד, טז): "רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְר בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין".

 

אף אחד לא בונה וילה שלושה מפלסים עם בריכה בפרוזדור…

כעת יובנו לנו דברי שלמה. אכן, אומר שלמה, העולם הזה הוא טוב מאד. אולם לא כמטרה, אלא כמנוף לחיי העולם הבא. ואם אתה עושה כן- אזי העולם הזה "טוב מאוד", אזי לכלב החי טוב הוא מן הארי המת.

אולם אם לא, אזי הכל הבל. מבאר ה'מצודות דוד' הבל הבלים- מתי? כשהכל הבל. אולם אם אתה מוסיף רוחניות להבל זה, הנך מרומם אותו והופכו למנוף לחיי העולם הבא, עושה חסד בממונך, קובע עתים לתורה, מקפיד על תפילה במנין, נזהר מגזל ולשון הרע, שומר את עיניך ופיך, אזי הנה טוב מאוד!

 

העני מזכה את העשיר

"לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון"

טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא: אם אלוקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם" (בבא בתרא י, ע"א )

מדוע יסבול העני כל ימיו מחסור, רעב וצמא בכדי שיזכה העשיר במצוות? שואל הגרא"א דסלר זצ"ל במכתב לאביו המובא בספרו "מכתב מאליהו" (חלק ג) וכי דינא הכי?

 

במדרש שנינו: "'האיש אשר עשיתי עמו וכו", יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית (רות רבה ה, ט). לא זו בלבד שהעני עושה עם העשיר טובה לעולם הבא ולכן הוא עושה עימו יותר, אלא גם בעולם הזה עושה העני עם העשיר יותר מאשר העשיר עם העני.

יש לכך הוכחה מהמעשה המובא בגמרא ובמדרש אודות רבן יוחנן בן זכאי וקרוביו היתומים שהוטל עליהם מס ואמר להם רבן יוחנן בן זכאי שאילו נתנו לצדקה את כל המוטל עליהם היו נפטרים ממשא המיסים ומה שהחסירו בצדקה שלמו במיסים.

ביאורם של דברים: מה שיש לו לאדם לתת לצדקה לא ישאר בידו בכל אופן, כי כסף זה לא ניתן לו עבור עצמו ואם לא יתן לצדקה ישלח בעל הפיקדון שלוחים ויטלו ממנו בחזרה את הפיקדון, והרבה שלוחים למקום.

משום כך עושה העני עם בעל הבית יותר כי בעל הבית לא משל עצמו הוא נותן אלא משל המקבל, והעני גורם לעשיר לשמור מצרות נפשו אשר מגיעות לפעמים עד שערי מוות, וכמו שאמרו "וצדקה תציל ממוות".

 

מדברי המדרש עולה מוסר השכל נורא שכן למדנו כאן מה צריכה להיות תחושת הנותן כלפי המקבל. בניגוד להרגשה הרוֹוַחת אצלנו, שהנותן מיטיב עם המקבל, נראה מדברי חז"ל שהנותן חייב מלוא חופניים של הכרת טובה על מה שהיטיב המקבל עם הנותן.

מכל מקום עדיין שאלתנו דלעיל במקומה עומדת: האם עבור טובת העשיר יסבול העני כל כך?

נראה שיש להסיק מכאן דבר מחודש ונפלא: כדאי לו לאדם לחיות כל ימיו במחסור ובעניות בחולי ובמכאוב ובלבד שתצא הטבה על ידו בהיותו הגורם לאחרים שייטיבו עימו, ומכאן שמי שנמנע מלהיטיב עם הנצרך לעזרה עושה בכך שלוש עוולות:

 

א איבד עושר של אושר ניצחי, האושר של ההטבה. שהרי אם גרם ההטבה שמצד העני נחשב לדבר גדול, ההטבה עצמה לא כל שכן.

 

ב מה שמסרו בידו משמים כסף ורכוש כדי להיטיב עם אחרים לא ישאר בידו ולא יהנה ממנו אלא יפסידנו בדרך כל שהיא.

 

ג בגללו סבל העני בכפליים. ראשית בהימנעו מלתת לו הפך את סבלו של העני מסבל זמני שאמור היה להסתיים עם הטבתו לו, לסבל אמיתי שנמשך זמן ארוך ואולי כל ימי חייו, ועוד גרם שעל ידו סבל העני בחינם שלא יצא לפועל הטעם האמיתי של סבל העני דהיינו שירות למיטיב שיוכל להיטיב עימו. על כל אלה יצטרך הנמנע מן הצדקה לשלם לעתיד לבוא מזכויותיו.

 

הגר"י אברמסקי זצ"ל סיפר מעשה באדם שהחמיץ הזדמנות להטיב עם עני וכה היו דבריו: בבחרותו היה הג"ר יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל שרוי בעניות גדולה. הגיעו הדברים לידי כך שבתקופה מסוימת לא היה לו כסף אפילו לקנות נעליים לרגליו ולכן לא יכול ללכת ללמוד בבית המדרש ונאלץ להישאר בבית.

 

במצוקתו פנה יום אחד לבחור בן גילו שהיה בן עשירים ועמד להינשא וביקש ממנו: "ראה נא את מצבי הכספי הירוד עד שאין ביכולתי לרכוש לעצמי זוג נעליים חדשות. הואיל ואתה עומד להתחתן בימים הקרובים מרשה אני לעצמי להניח כי קנית לך בגדים חדשים ליום שמחת ליבך, אנא בטובך הואל נא לתת לי את הנעליים הישנות שלך אשר בוודאי כבר לא תזדקק להן אחרי נישואיך ואז אוכל שוב ללכת ללמוד בבית המדרש".

החתן העשיר הביט אליו בבוז ואמר: "אם תלך לעבוד ותרויח כסף לא תזדקק למתנת בשר ודם ותוכל לקנות נעליים בכספך".

 

חלפו שנים והג"ר יצחק אלחנן נתפרסם בכל אתר ואתר כתלמיד חכם מופלג וכפוסק הדור. יום אחד הגיע הגרי"א לווילנא כאשר באמתחתו כתב יד של אחד מספריו המפורסמים, רוב עם יצא לקראתו וקיבלו בכבוד מלכים. מספרים כי הקהל הרב שיצא לקראתו מנה כעשרים אלף איש והדבר השאיר רושם כה גדול עד שמושל מחוז ווילנא אסר עליו לשוב ולבוא לשם מאחר שהכבוד שניתן לו היה גדול מן הכבוד שניתן לצאר

בבואו לווילנא והיתה זו משום פגיעה בכבוד הצאר.

בין הבאים לחלות את פני הגאון היה גם אותו בן עשירים. הלה ידע כי הגרי"א עומד להדפיס את ספרו ולכבוד היתה נחשבת הזכות לממן את הוצאת הספר לאור ולכן אמר האיש לאורח הנכבד: "הנני מוכן לקבל על עצמי את כל הוצאות הדפסת הספר והכריכה ואף את הפצתו".נעץ הגרי"א את עיניו באיש וזיהה אותו כאותו בן עשירים אשר בזמנו סירב להעניק לו זוג נעליים משומשות ואמר לו: "איר האט פארשפעטיגט מיט צוואנציג יאהרן צוריק האט איר געקענט מאכען דאס מיט א פאהר שיך"."איחרת את המועד. לפני עשרים שנה יכולת לעשות זאת בזוג נעלים".

 

[המהר"ם שפירא מלובלין פירש את המשנה בסוף גיטין: בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, ובית הלל ה אומרים אפילו הקדיחה תבשילו. לכאורה תמוה. זו סיבה להתגרש? אלא כך הפירוש: קורה והתבשיל נשרף. מה עושה אישה טובה? נותנת לבעלה את החלק העליון והטוב, ולוקחת לעצמה את השרוף שבתחתית הסיר. הוא לא צריך לסבול בשביל טעותה. מאידך אישה בינונית אומרת נחלק ביננו את 'התוצאות' לטוב ולרע. אבל אישה רעה לוקחת לעצמה את הטוב שמלמעלה ולבעלה נותנת את השרוף… זה הפירוש הקדיחה 'תבשילו' ולא 'תבשילה'… זו אישה רעה שמותר לגרשה… המשיך הרב והסביר, כן הוא בעינייני צדקה: פעמים והמצב קשה, הרווחים מועטים. יש שמאמין שהכל נגזר מלמעלה ואדרבה עוד ממשיך ונותן כמנהגו. על ידי הצדקה יתרבה השפע.

יש שאומר המצב קשה, אצמצם בהוצאותי ובהוצאות הצדקה. אולם יש אדם שראשית לכל סוגר את ברז הצדקה… כאותו שזורק מהספינה הטובעת את הטלית והתפילין… זהו בחינת 'הקדיחה תבשילו' כקורא תיגר על הקב"ה אתה ממעט רווחי, אני לא אתרום 'לך'… זה בחינת 'אישה רעה'! [גליון פנינים לפרשת ראה תש"ע]

 

הבחור ומסירות נפשו לתורה – מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים'>>> 

 

 

*

מעלת הצדקה

"נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו. כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" (דברים טו, י)

 

מהו ולא ירע לבבך בתתך לו? היה די לומר כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך?

מבאר הדובנע'ר על ידי משל:

אדם הלך בשוק ואיבד את ארנק בו מאה זהובים. למחרת הלך בשוק ומצא ארנק אחר ובו מאתיים זהובים. אמנם הוא מתנחם על אבידתו אך אין תנחומיו שלמים, שחושב – לו לא הייתי מאבד אתמול את ארנקי היה לי שלוש מאות זהובים…

לעומתו, אדם שהוליך תבואה לשדהו והיה לו חור בשקו ונתפזרה התבואה מעט מעט עד שהגיע ריקם לביתו, ולאחר זמן עבר שם וראה שהנה הזרעונים הצמיחו תבואה רבה והרויח עשרת מונים. הוא לא יאמר אם לא איבדתי אז היה לי עתה יותר, שהרי אבידתו היא הסיבה לרוחיו כעת.

 

התורה אומרת לנותן הצדקה לא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל כו' שלא תחשוב שרק תשרה הברכה בעקבות נתינת הצדקה אך ירע לבבך שאילולי הייתי נותן היה לי יותר. אלא, היות והברכה מקורה באותה נתינה, כמשל עם התבואה, לכן 'ולא ירע לבבך'!

 

ובאמת נתינת הצדקה אינה רק מרבה שפע ופרנסה, אלא אף נותנת חיים, כמו שכתוב "וצדקה תציל ממות", וכמובא על נבוכדנצר הרשע וחלומו:

(הוספת ר' טל חן: וכדי לרמז על כפילות זו במעלת הצדקה: "וצדקה תציל ממות" ר"ת מות. לומר לך שהצדקה מועילה להציל ממות בעוה"ז ונותנת חיים ו'צידה לדרך' לעוה"ב)

דניאל פרק ד

(א) אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר שְׁלֵה הֲוֵית בְּבֵיתִי וְרַעְנַן בְּהֵיכְלִי.

(ב) חֵלֶם חֲזֵית וִידַחֲלִנַּנִי וְהַרְהֹרִין עַל מִשְׁכְּבִי וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי. (ג) וּמִנִּי שִׂים טְעֵם לְהַנְעָלָה קָדָמַי לְכֹל חַכִּימֵי בָבֶל דִּי פְשַׁר חֶלְמָא יְהוֹדְעֻנַּנִי.

(ד) בֵּאדַיִן עללין עָלִּין חַרְטֻמַיָּא אָשְׁפַיָּא כשדיא כַּשְׂדָּאֵי וְגָזְרַיָּא וְחֶלְמָא אָמַר אֲנָה קֳדָמֵיהוֹן וּפִשְׁרֵהּ לָא מְהוֹדְעִין לִי.

(ה) וְעַד אָחֳרֵין עַל קָדָמַי דָּנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר כְּשֻׁם אֱלָהִי וְדִי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּהּ וְחֶלְמָא קָדָמוֹהִי אַמְרֵת.

(ו) בֵּלְטְשַׁאצַּר רַב חַרְטֻמַיָּא דִּי אֲנָה יִדְעֵת דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בָּר וְכָל רָז לָא אָנֵס לָר חֶזְוֵי חֶלְמִי דִי חֲזֵית וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר.

(ז) וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי עַל מִשְׁכְּבִי חָזֵה הֲוֵית וַאֲלוּ אִילָן בְּגוֹא אַרְעָא וְרוּמֵהּ שַׂגִּיא.

(ח) רְבָה אִילָנָא וּתְקִף וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא וַחֲזוֹתֵהּ לְסוֹף כָּל אַרְעָא.

(ט) עָפְיֵהּ שַׁפִּיר וְאִנְבֵּהּ שַׂגִּיא וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵהּ תְּחֹתוֹהִי תַּטְלֵל חֵיוַת בָּרָא וּבְעַנְפוֹהִי ידרון יְדוּרָן צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא וּמִנֵּהּ יִתְּזִין כָּל בִּשְׂרָא.

(י) חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי רֵאשִׁי עַל מִשְׁכְּבִי וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת.

(יא) קָרֵא בְחַיִל וְכֵן אָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא וְקַצִּצוּ עַנְפוֹהִי אַתַּרוּ עָפְיֵהּ וּבַדַּרוּ אִנְבֵּהּ תְּנֻד חֵיוְתָא מִן תַּחְתּוֹהִי וְצִפְּרַיָּא מִן עַנְפוֹהִי.

(יב) בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ וּבֶאֱסוּר דִּי פַרְזֶל וּנְחָשׁ בְּדִתְאָא דִּי בָרָא וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע וְעִם חֵיוְתָא חֲלָקֵהּ בַּעֲשַׂב אַרְעָא

(יג) לִבְבֵהּ מִן אנושא אֲנָשָׁא יְשַׁנּוֹן וּלְבַב חֵיוָה יִתְיְהִב לֵהּ וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלוֹהִי.

(יד) בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא עַד דִּבְרַת דִּי יִנְדְּעוּן חַיַּיָּא דִּי שַׁלִּיט עליא עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אנושא אֲנָשָׁא וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ וּשְׁפַל אֲנָשִׁים יְקִים עליה עֲלַהּ.

(טו) דְּנָה חֶלְמָא חֲזֵית אֲנָה מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר ואנתה וְאַנְתְּ בֵּלְטְשַׁאצַּר פִּשְׁרֵא אֱמַר כָּל קֳבֵל דִּי כָּל חַכִּימֵי מַלְכוּתִי לָא יָכְלִין פִּשְׁרָא לְהוֹדָעֻתַנִי ואנתה וְאַנְתְּ כָּהֵל דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בָּר.

(טז) אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָה וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלֻנֵּהּ עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר בֵּלְטְשַׁאצַּר חֶלְמָא וּפִשְׁרֵא אַל יְבַהֲלָר עָנֵה בֵלְטְשַׁאצַּר וְאָמַר מראי מָרִי חֶלְמָא לשנאיך לְשָׂנְאָר וּפִשְׁרֵהּ לעריך לְעָרָר

(יז) אִילָנָא דִּי חֲזַיְתָ דִּי רְבָה וּתְקִף וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא וַחֲזוֹתֵהּ לְכָל אַרְעָא

(יח) וְעָפְיֵהּ שַׁפִּיר וְאִנְבֵּהּ שַׂגִּיא וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵהּ תְּחֹתוֹהִי תְּדוּר חֵיוַת בָּרָא וּבְעַנְפוֹהִי יִשְׁכְּנָן צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא.

(יט) אנתה אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא דִּי רבית רְבַת וּתְקֵפְתְּ וּרְבוּתָר רְבָת וּמְטָת לִשְׁמַיָּא וְשָׁלְטָנָר לְסוֹף אַרְעָא.

(כ) וְדִי חֲזָה מַלְכָּא עִיר וְקַדִּישׁ נָחִת מִן שְׁמַיָּא וְאָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא וְחַבְּלוּהִי בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ וּבֶאֱסוּר דִּי פַרְזֶל וּנְחָשׁ בְּדִתְאָא דִּי בָרָא וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע וְעִם חֵיוַת בָּרָא חֲלָקֵהּ עַד דִּי שִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלוֹהִי.

(כא) דְּנָה פִשְׁרָא מַלְכָּא וּגְזֵרַת עליא עִלָּאָה הִיא דִּי מְטָת עַל מראי מַרִי מַלְכָּא.

(כב) וְלָר טָרְדִין מִן אֲנָשָׁא וְעִם חֵיוַת בָּרָא לֶהֱוֵה מְדֹרָר וְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין לָר יְטַעֲמוּן וּמִטַּל שְׁמַיָּא לָר מְצַבְּעִין וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עליך עֲלָר עַד דִּי תִנְדַּע דִּי שַׁלִּיט עליא עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ.

(כג) וְדִי אֲמַרוּ לְמִשְׁבַּק עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי דִּי אִילָנָא מַלְכוּתָר לָר קַיָּמָה מִן דִּי תִנְדַּע דִּי שַׁלִּטִן שְׁמַיָּא.

(כד) לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עליך עֲלָר וחטיך וַחֲטָאָר בְּצִדְקָה פְרֻק וַעֲוָיָתָר בְּמִחַן עֲנָיִן הֵן תֶּהֱוֵא אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָר.

(כה) כֹּלָּא מְּטָא עַל נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא.

 

אמרו חז"ל שאכן היו העניים באים בכל יום לארמונו וניזונים ממנו, ולאחר שנים עשר חודש שמע קול המולה בחוץ ויצא וראה את כל העניים והדבר הכעיסו- אני בניתי את כל הבירה הזו ואני אתן כל כספי לעניים? החליט לסגור את בית התמחוי… מיד בא עליו כל אשר נאמר לו בחלומו.

ומי שלא נותן גדול נזקו, כמעשה עם דוד המלך שעליו נאמר 'דמים רבים שפכת', כאשר אסף כסף לבית המקדש ולא רצה לתתו לעניים שבדורו משום שחשב שמעלת בית המקדש גדולה יותר, ועל ידי זה החשיבו לו משמים ששפך דמים רבים מעניי ישראל, ואף לא נטלו מממון זה לבנין בית המקדש!

ובעיקר יש לאדם להשגיח על קרוביו ובני משפחתו ששם הניסיון הרבה יותר קשה.

דבר זה רמוז בפרשתינו. "ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (דברים טו, ז).

מעשה היה בעשיר אחד שבאו להתרימו לקמחא דפסחא, הוא סירב באמרו שיש לו אח עני. הלכו הגבאים. למחרת בא אחיו העני לקבל קמחא דפסחא מהקופה הציבורית, ולדבריו אין אחיו העשיר תומך בו כלל. פנו הללו לעשיר ושאלוהו מדוע שיקר להם? אמר להם כלל לא שיקרתי רק אמרתי שיש לי אח עני, לא אמרתי שאני נותן לו… כוונתי הייתה לומר לכם יש לי אח עני ולו אינני נותן, ולכם אתן?…

 

*

מצוות הצדקה והמעשר

פתוח תפתח נתון תיתן, אחיך האביון וגו' חשיבות ומעלת הצדקה.

אין אדם מעני מן הצדקה. ממון, נפשו של אדם מחמדתו. הציווי החיובי- לתת מעשר.

נבוכדנצאר שניצל מהגזירה הרעה שראה בחלומו שהינו ניזרק ממלכותו למדבר בזכות שזן עניי ישראל.

הסוחר שגנב מהמטבעות שבדלי שנועדו לסימן- כך המקמץ לצדקה ולמעשר.

הרב וולז'ין והחומש, והמוסר שהטיל חיתתו, ובאו בני הקהילה לביתו ונפלו כל כלי הפורצלן ואף אחד לא נשבר, משום שהממון כשר…

כוחו של חסד!

המעשה הבא קרה בכ"ה אב תשמ"ט. אישה שהתה בשבת בבית ידידים לרגל שמחת שבע ברכות של קרובי משפחה. בליל שבת היא סעדה יחד עם המשפחה ב'שבע ברכות'. כשסיימו את הסעודה, לאחר חצות הלילה, ליוו אותה עד לבית המשפחה המארחת. היא עלתה לדירה, העירה את בעלת הבית ובקשה ממנה שתזמין עבורה אמבולנס כיוון שהיא לא חשה בטוב. כשהאמבולנס הגיע כבר לא היה במי לטפל. בת חמישים ושלוש הייתה במותה. שעת הפטירה הייתה 1:00 בלילה.

 

מיד במוצאי שבת הודיעו לבנה הגדול ונערכה לוויה. ב'שבעה' סיפר הבן לאחיו, שהוא ביקש מאמו, עליה השלום, שתבוא לומר לו מדוע נפטרה בגיל כל כך צעיר. ובפרט שהאם היתה בעלת חסד גדולה מאוד, וגידלה בביתה ילדים מסכנים. היו לה ארבעה ילדים משלה, ועוד שישה עשר (!) ילדים שגידלה בביתה, כמובן לא בבת אחת אלא במשך תקופות.

הבן הקטן שלה נולד בכ"ה אב תשכ"ז, ב-1:00 בלילה, 22 שנה לפני רגע פטירתה בדיוק נמרץ!

לאחר השבעה היא נגלתה לבנה הגדול בחלום ואמרה לו : דע לך בני, שהייתי צריכה למות כשילדתי את אחיך הקטן.

הלידה היתה קשה מאוד והייתי בסכנת חיים. אולם בשל מעשי חסד הרבים שעשיתי האריכו את חיי בעשרים ושתיים שנה נוספות.

"הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד).

כוחו של חסד! ['אש דת' לוינשטיין לשבועות עמ' 80] הובא גם בספר משנת החלומות.

 

*

רחמים- בזכות הרחמנות

[שיחות מוסר ש"ב מאמר לח]

ונתן לך רחמים ורחמך- צריך ביאור מהי הכפילות? ועוד, מה עניינו כאן?

אור החיים (דברים יג, יח):

ונתן לך רחמים ורחמך. כוונת מאמר זה כאן, לפי שצוה על עיר הנידחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם. מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת.

 

לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' "רחמים", הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם "כוח הרחמים" מחדש לבטל כוח האכזריות שנולד בהם מכוח המעשה. ואומרו 'ורחמך', העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי, כמו כן יתנהג ה' עמו, שאין ה' מרחם אלא לרחמן. עד כאן לשונו.[שבת קנא, ע"ב: תניא רבן גמליאל ברבי אומר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים].

 

טעות לחשוב שמאמר חז"ל 'כל שאינו מרחם- אין מרחמים עליו' פירושו עונש. מכאן מוכח שאף שהתאכזרו על פי הדין מכל מקום לא יזכו לרחמים אילולי ה' מבטיחם על זה, משום שה' מתנהג עם האדם מידה כנגד מידה, אם הוא רחום- אף ה' רחום כלפיו.

 

וכעין זה מבאר הגר"י מסלאנט את דברי הגמרא בתענית (כה, ע"ב) מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו ואמר: אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו למענך רחם עלינו, וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו.

והדברים תמוהים, אם כן שרבי עקיבא מעביר על מידותיו ממילא הוא גדול מרבי אליעזר?

ועוד הבת קול באה לכבודו של רבי אליעזר ולבסוף מבזה אותו, שאומרת שאינו מעביר על מידותיו?

אלא רבי אליעזר שמותי היה ודרכם היתה להקפיד וזו שיטתם על פי מידת הדין. רבי עקיבא נמנה על בית הלל שדרכם הייתה לנהוג בוותרנות. מעלת רבי אליעזר אמנם גדולה יותר, אולם כדי לזכות בגשמים יש צורך במידת רבי עקיבא שמעביר על מידותיו לפנים משורת הדין, כך משמים נתנו להם גשמים לפנים משורת הדין.

 

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא (פה, ע"א)

 

יסורין דרבי על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו. על ידי מעשה באו מאי היא? דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי, אמר ליה: 'זיל לכך נוצרת'! אמרי הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין.

ועל ידי מעשה הלכו, יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו. אמר לה: שבקינהו, כתיב: 'ורחמיו על כל מעשיו'. אמרי, הואיל ומרחם נרחם עליה.

 

נתבונן, הרי רבי ענק שבענקים, תלמידו מחיה מתים, זכה לתואר רבינו הקדוש, יחיד בדורו ונמצאו בו כל החמודות והמידות הטובות, ומימות משה לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, והיה בתכלית החסידות והענוה עד שאמרו משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא, ועל ידו נשתמרה תורה בישראל שחיבר המשנה, ובכל זאת לא הועילו לו זכויות הללו להצילו מהיסורים, משום שאין זה בכלל עונש, אלא מידה כנגד מידה, מי שאינו מרחם- לא מרחמים עליו משמים. וכשריחם – ריחמו עליו ונגאל מיסוריו.

המעשה על ר"ח קרויזוויט והעיוור שנתן לו מיטתו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת ראה”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א