פרשת שופטים

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר דברים

 

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת שופטים

 

פרשת שופטים

בלי תירוצים!

תוכחה מיניה וביה

אל תתרץ תירוצים! [והגדת גלינסקי]

הפרשה שלנו עוסקת ביוצאים לקרב, כהן משוח מלחמה היה מכריז ואומר: "מי אשר בנה בית, ארש אישה, נטע כרם, ירא ורך הלבב ילכו וישובו לביתם"

 

נפתח במעשה שסיפר הגר"י גלינסקי. מעשה שפעם אחת הלך להתרים עשיר גדול שגר בטירה, "הזמנים קשים" הפטיר, אולי בפעם אחרת… שהעניים יחזיק בינתיים מעמד… נו, אם לא זכיתי לזכותך בצדקה, לפחות אזכך בדבר תורה… לזה הוא הסכים, זה לא עולה כסף…

הגמרא בברכות (ג, ע"ב) מספר שחכמי ישראל נכנסו אצל דוד ואמרו לו שעמך ישראל צריכים פרנסה. אמר להם: צאו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. צאו למלחמה.

 

הדבר מפליא.

א. הרי מראש אמרו לו שאין פרנסה, ואם כן, מה אומר להם צאו והתפנסו זה מזה? הרי אין פרנסה? וזה אכן מה שהם עונים לו שאין הקומץ כו'!

ב. איזה מן פיתרון הוא לצאת לקרב, והרי זו סכנת נפשות, כשלא בטוח שננצח, וכזאת וכזאת תאכל החרב כו' ומי מבטיח שיהיה מספיק שלל?

 

אמר לו הגר"י גלינסקי אומר לך מה השיב הרב מטשיבין זצ"ל: כשנכנסו חכמי ישראל ואמרו לו שעמך צריכים פרנסה, תמה, הרי אין ציבור עני, איש את רעהו יעזורו, ולכן אמר להם צאו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי, אנו פונים לעשירים והם נותנים קומץ שאינו משביע ואף מתאוננים שהזמנים קשים… ואולי יתנו בפעם אחרת…

 

אמר להם דוד בחכמתו אייעץ לכם עצה: לכו פשטו ידיכם בגדוד, תערכו גיוס כללי למלחמה, ואז יעמוד הכהן ויכריז מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו – ותראו כמה ינהרו לצאת, נטע כרם ולא חיללו – ותראו שוב כמה יפנו לשוב, אז מה אתם מדברים על דחקות בכסף, שבשלה אתם נמענים מלתת???

וכך סיים הגר"י גלינסקי: זיכיתי אותו גם בדברי תורה וגם במצות צדקה…

 

אנו נמצאים בחודש אלול, ופחות מחודש ליום הדין.

המדרש אומר:

(בראשית רבה (וילנא) צג, י) אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה … לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ, כא): "אוכיחך ואערכה לעיניך" על אחת כמה וכמה.

צריך ביאור, מהו כל אחד לפי מה שהוא?

נבאר על פי דוגמא: לפעמים האדם נדרש לתת כסף לצדקה, והוא אומר 'אין לי', כשבאמת הפרוטה אינה מצויה ביותר בכיסו, אך יתבעוהו- מדוע כסף למותרות היה לך די, ואילו לצדקה אין לך מספיק?

 

מדוע כשמעירים אדם לשחרית הוא אומר שאין לו כוח לקום כל כך מוקדם, ואילו כשיש איזה ריווח כספי בצידו הוא עף מהמיטה כמו מטוס?

 

מדוע כשאדם נדרש לבוא לשיעור הוא טוען שהוא לא כל כך מבין ולא בשבילו ללמוד, ואילו ל'קורס בחינם' הוא מוצא את הזמן ולמרבה הפלא אפילו מבין?…

למה אתה לא לומד? כי ממילא אני לא זוכר… ואז יראו לו בשמים כיצד למד בהתמדה להשתלמות במקום העבודה כדי להוסיף שתי נקודות במשכורת.

זהו לפי מה שהוא, ידונו האדם על סתירות מיניה וביה שיש בו. לפי מה שהוא.

כמובא באליהו זוטא (איש שלום) פרשה יד:

פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני אדם אחד והיה מלציץ ומלעיג דברים ובא כנגדי, ואמרתי לו, בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום המשפט?

אמר לי: רבי, יש לי דברים שאני משיב לאבי שבשמים ליום המשפט, אומר אני לו, בינה ודעה לא נתנו לי מן השמים.

אמרתי לו: בני, מה מלאכתך?

אמר לי: צייד אני.

אמרתי לו: בני, מי אמר לך שתביא פשתן ותאגידינו מצודות ותשליכנו לים ותעלה דגים מן הים?

אמר לי: רבי, בזה בינה ודעה נתנו בי מן השמים.

אמרתי לו: בני, ומה להשליך מצודות ולהעלות דגים מן הים ניתנו בך בינה ודעה, דברי תורה שכתוב בה, כי קרוב אליך הדבר מאוד (דברים ל, יד), לא ניתנו בך בינה ודיעה?

מיד היה מתאנח והיה מרים קולו והיה בוכה, ואמרתי לו: בני, אל ירע לך, אלא שאר בני אדם שהן משיבין באותו עניין, מעשה ידיהן מוכיחין עליהן, עליו ועל כיוצא בו ועל הדומין לו ועל העושין כמעשיו מהו אומר, "ובושו עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי" (ישעיה יט, ט).

 

וזו גם כן הייתה התוכחה שהוכיח ה' את האומות בנותנו להם את בלעם, אם כבר אתם מאמינים בכוחות רוחניים האמינו בנביא האמת!

ובאמת האדם נוטה להתחמק ממחויבות ולתרץ תירוצים. ואז בא מבחן ומעמיד את התירוצים באור מגוחך…

 

הצרה של האדם היא שהוא מתרץ לעצמו תירוצים, וסבור שהם יהיו קבילים גם בשמיים…

למה אתה גוזל את אגד? כי הנהג ממילא נוסע… ממש 'זה נהנה וזה לא חסר'…

למה אתה גוזל את הביטוח? כי הם עד היום גזלו אותי, ואני רק מחזיר

 

לפי זה יובן מעשה בתנ"ך. דוד נכשל בבת שבע, ונתן הנביא נשלח להוכיחו. הוא מספר לו באריכות משל ארוך על העשיר וההלך שבא אליו וכבשת הרש שנשחטה לצורכו, ודוד מיד חורץ את דינו. ואומר לו נתן הנביא: אתה האיש.

אנו היינו נפגעים. מה אני ילד, שאתה מספר לי סיפורים? וכי אתה חושב שלא אבין אם תוכיחני בדרך הרגילה? אמור את ששלחך ה', בלי משלים וסיפורים!

אלא אם היה בא נתן הנביא בדרך ישירה ומוכיח את דוד היה דוד מוכיח לו שהוא טועה, ובת שבע ראויה הייתה לו מששת ימי בראשית, ושאוריה לא קרב אצלה כדברי הזוהר, וכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות נותן לאישתו כו' ועוד אין ספור הצטדקויות. נתן הנביא עוקף זאת. הוא מוכיח את דוד על ידי משל. כך אינו מתנגד. תחילה בכלל לא מדובר בו. קל לו לשפוט ללא נגיעות. ולכן מיד הודה חטאתי.

הנצי"ב מוולוז'ין שעשה סעודה בסיימו את ההעמק שאלה על השאילתות.

 

פרשת שופטים

מה רע לנסות לגלות מה צופן העתיד בחובו?

מעלת התמימות בעבודת ה'

(דברים יח, יג- כב)

(יג) תָּמִים תִּהְיֶה עִם  ה' אֱלֹהֶיךָ.

(יד) כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנֲנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ  ה' אֱלֹהֶיךָ.

(טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ  ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן.

(טז) כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם  ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל  ה' אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת.

(יז) וַיֹּאמֶר  ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: (יח) נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ.

(יט) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ.

(כ) אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא.

(כא) וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ  ה': (כב) אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם  ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ  ה' בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.

 

התורה מצוה את האדם להיות תמים עם ה'. לא לחקור אחר העתידות. חקר העתידות נועד לסייע לנו להתכונן לעתיד, כדי למנוע נזקים וצרות. התורה אוסרת לחקור העתידות, מעלי באוב, דורש אל המתים, מעלים בגולגולת או המודרנים מביניהם קוראים בקפה, בקלפים או סתם 'באבות' המתיימרים לומר את אשר יארע בעתיד.

למה? והרי אם אדע על צרה אוכל למונעה?

מסופר על אחד ששלח את בנו ללמוד אסטרולוגיה. כששב לאחר שלוש שנים של לימוד אינטנסיבי שאלו אביו מה למדת? אמר לו אני אבנה לך מפה אסטרולוגית. לאחר שבדק וחקר גילה שפרתו של אביו עומדת למות. האב מיהר לקחתה לשוק ומכרה. לאחר מכן צפה שביתו ישרף, והוא מיהר לעבור דירה, והבית נשרף אצל הקונה.

לאחר מכן חזה שהאם תמות. מה יעשה האב כעת? כך טוב לו לאדם להתהלך בתמימות ולא לחקור אחר העתידות שהרי ידיעתם מצריכה נס גלוי כדי להינצל, ועוד שהעתיד הרע הוא טוב, שהרי הבין כעת האב שלו היה מניח לפרתו או לביתו להישרף לא היה צריך להגיע למיתת אישתו, שהקב"ה גובה חובה תחילה מן הממון ואחר כך בנפשות.

הגר"ח קנייבסקי שליט"א נשאל מדוע אין לעשות אולטרא סאונד לעובר, והרי יש בזה כדי להציל אם ידעו שיש בעיה ויתוכננו בחדר הלידה?

והשיב שאם יודעים שיש בעיה אזי קשה הרבה יותר לתקנה בתפילה, היות וצריך נס גלוי והקב"ה לא עושה ניסים גלויים, אולם אם הדבר אינו ידוע והאדם מתפלל בתמימות אזי ה' עושה נס נסתר. [עלינו לשבח שופטים]

ואם תאמר מהיכן אדע את העתידות, בדבר הנצרך כגון ביציאה למלחמה וכדומה?

נביא מקרבך כמוני כו'. התורה אומרת אין ישראל כאומות שדורשים אל המתים ועושים ענייני כישוף ועוננות, אלא לכם יש נבואה שהיא התגלות אלוקית שתמיד נכונה, נביא שפעם אחת טעה- הוא נביא שקר. אין תבן בנבואה. הכל בבחינת בר.

 

דוגמאות לנבואה- הארץ שממה, גלויות, הכותל המערבי ועוד.

אין אצל הגויים נבואה. 'נבואתו' של הבישוף שאמר שישראל נמאסו בעיני ה' ולכן לא ישובו לעולם אל ארצם. ובשנת ארבעים ושמונה החליטה האסיפה הנוצרית לשנות את הנבואה ולומר שלא ישובו לירושלים. ובשנת שישים ושבע שינו שוב ואמרו שזו לא הייתה נבואה אלא מעין משאלה…

לישראל יש גם את החושן.

הגויים מנחשים ומעוננים, אך לא נחש ביעקב. יש נחש על צד הטומאה, וזהו הניחוש, ויש על צד הקדושה שזה החושן.

כיום ישנם אנשים רבים שפונים לכל מיני חוזי עתידות למיניהם. רובם המכריע שרלטנים ומאחזי עיניים. המעט שאמיתיים הם פועלים בכוחות הטומאה, שכוחם רב להזיק.

 

היה מעשה בזמן הגר"א שהיה אדם שהיה יודע לקרוא מתוך ספר גם אם הוא סגור. שאלו את הגר"א והוא אמר להם תסגרו את הספר בתוך שק ותקשרו. עשו כן ולא ידע מאומה. אמר להם הלה פעל מכוח כשפים ושדים וחז"ל אומרים שאין כוח לשד לפעול על כל הקשור והחתום.

כך גם תעשיית הבאבות שפרחה לאחרונה. רובם רמאים וכל מאוויהם לצבור ממון מצרותיהם של הכלל. איך אדם שלא קרא ולא שנה פתאום הופך להיות "מקובל"? אחד היה בעל מונית, ובעקבות מיתון בענף החליט שמצא איזה ספר קבלה או גורלות ונהיה פותח בספרים…

החזון איש רצה ללמוד קבלה ואין לומדים קבלה אלא מרב, והלך למקובל מסויים על מנת ללמוד ממנו קבלה, אך קודם לכן שוחחו בדברי תורה, והחזון איש שאלו על תוספות מסויים והרב ענה לו. החזון איש הודה לו וסיים את הביקור כביקור נימוסין גרידא. לאחר מכן שנשאל על כך ענה שמי שאינו יודע ללמוד תוספות כמו שצריך, איך יבין את רשב"י? [מעיין השבוע כאן]

והיום הרבה שלא קרו ולא שנו נהיים מקובלים.

 

התורה מצווה בפרשתינו ועשית ככל אשר יורוך, אם הוא לא תלמיד חכם גדול וצדיק גדול, אין לו שום כוח פעולה. ואם הוא בכל זאת פועל ישועות, יש אנשים שיש להם כוחות גם בלא תורה. אין להביא מזה ראיה על צדקתו או קבלותו… תמים תהיה עם ה' אלוקיך.

 

יעקב אומר ליוסף: 'ידעתי בני ידעתי'. אומר הגאון רבי יעקב שפירא זצ"ל [שמעתי מהרב דסקין בדיסק] יש שהולכים לקבל ברכה מגדול בתורה, ואף יבקשו שיתפלל עליהם, אך בנוגע לדברי עצה הוא סבור שהוא מבין יותר טוב, הגדול הזה שייך לדור שעבר… יוסף עוזב את הארמון כדי לקבל ברכה מיעקב אבינו. כשיעקב משכל את ידיו יוסף מתקנו. אבא, זה הבכור. אינך יודע? עונה לו אביו ידעתי בני ידעתי. יודע אני את שאתה יודע, ויודע אני אף את שאינך יודע, אני גם יודע מי יצא ממנו ואיזה צרות הוא יעשה כו'. ודברי פי חכם חן.

אוצה"ת פרשת במדבר עמוד ח':

מספרים כי בזמן הצאר ניקולאי נגזרה גזרה שאסור ליהודי לקנות אחוזה ברוסיה. היה יהודי אחד שרצה לקנות אחוזה ולרשום אותה על שם גוי שהיה ידידו הטוב ונאמן עליו.

הלך לסבא מקלם זצ"ל לשאול בעצתו אם כדאי לסמוך על הגוי, אמר לו הסבא מקלם כי תשובה לשאלתו נמצאת בתורה כששלח אברהם אבינו את אליעזר להביא אישה ליצחק אף שאליעזר היה עבד נאמן אצל אברהם, שהרי כל הענינים היה עושה לו, וכשמצא את רבקה הודה לה' אף על פי שלא היתה הודאה זו בפני אברהם למצוא חן בעיניו ובכל זאת לא סמך עליו אברהם אבינו בהיותו עבד כנעני, והשביע אותו שבועה בנקיטת חפץ שיעשה את השליחות, ואומרים המפרשים שרצה אברהם ללכת בעצמו אלא שלא היה יכול ולכן שלח את אליעזר.

הוכיח הסבא מקלם זצ"ל לאותו יהודי, אם על אליעזר לא סמך אברהם קל וחומר שעל גוי אפילו שיהא נאמן אין לסמוך.

שמע אותו יהודי את דבריו ולא שמע לעצתו כי דעתו היתה שמידיד כזה טוב לא תצא תקלה ואין הדבר אמור עליו. קנה את האחוזה ורשם על שמו של הגוי.

לבסוף כפר הגוי ביהודי וכל רכושו הלך לטימיון. הרי שבכל ענין וענין ולכל אדם ואדם כתובה בתורה ההנהגה וצריך ללכת בדרך זו ואז לא יגיע לו כל מכשול וטעות.

 

כוחה של אמונת חכמים תמימה [מעין השבוע ח"ד עמוד ר"י]:

 

כשהנאצים כבשו את פולין, נמלטו אלפים לגליציה המזרחית שהיתה בשליטת הרוסים. חסרי נתינות היו, עקורים ותלושים. הודיעו הרוסים, שהחפצים בכך יכולים להירשם ולקבל נתינות רוסית. באו רבים ושאלו את הרה״ק רבי איציקל מפשווארסק זצ"ל. אמר להם: ״טובתם של רשעים, רעה היא אצל צדיקים. הימנעו, ואל תתוודעו לרשות״. שמעו לקולו ולא נרשמו.

בליל שבת קודש כ״ג בסיון ת״ש, ערכו הרוסים מצוד אחר כל אלו שלא ביקשו את האזרחות הרוסית והגלו אותם לסיביר. הייתה זו גזירה איומה, והם פנו אל הצדיק בטרוניה. ענה ואמר להם: ״שלם אני עם העצה שנתתי, שלא להירשם. ובאשר לעונש ולהגלייה, מה אומר לכם, יום זה כ״ג בסיון הוא יום של אורה ושמחה וששון ויקר, ולא יתכן שתתרחש בו רעה!״

בשנת ב׳ אלפים ת״ו לבריאת העולם, נכתבו ״האיגרות השניות״ על ידי מרדכי הצדיק ואסתר המלכה, להעביר את מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר חשב על היהודים לאבדם, ולתת להם רשות להיקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד את כל חיל עם ומדינה הצרים עליהם.

היה זה ״בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלושה ועשרים בו״ ״הרצים רוכבי הרכש האחשתרנים יצאו מבוהלים ודחופים בדבר המלך והדת ניתנה בשושן הבירה, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר״.

ומאז ועד היום זהו יום ישועה, אורה ושמחה וששון ויקר.

 

דבריו היו סתומים וחתומים, והמוני יהודים הועלו על רכבות והובלו לסיביר. שנה תמימה עברה וחורף סיבירי נורא ובסיון תש״א פלשו צבאות הנאצים למזרח גליציה ובעיקבותם פלוגות הקטל שהרגו ולא חמלו, טבחו רבבות, ה׳ ינקום דמם. היחידים שנותרו בחיים היו אלו ששמעו לדברי הצדיק שהורה לא להרשם למפקד הרוסי, וצייתו לדעת תורה!

ראה לעיל פרשת וארא תשע"ב סיפורים על כוחה של אמונה תמימה

 

עיין תוספת לזה ברעיונות לראש השנה.

 

 

פרשת שופטים

נשברת – לפחות לא לרסיסים!

אם נפלת – תיזהר שלא תפול עוד

דרכי יצר הרע [העקרון מאוצה"ת עם תוספת מהחפץ חיים ופעלו לגר"מ ישר]

 

(דברים יז, טו- יח): שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא.

רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהֹוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד.

וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד.

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.

התורה מזהירה שלא ירבה לו נשים, סוסים, וכסף. מדוע דוקא שלשה אלה? אמרו חז"ל הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מהעולם. ועל אחת כמה וכמה המלך שיש לו להיזהר בזה היות ויכול להוציא את כל מחשבות ליבו לפועל ואין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל, לכן מזהירה אותו התורה להיזהר מן הקנאה שטבע האדם לקנא בקנייני חבירו ובכספו, ומזהירה אותו התורה לא ירבה לו כסף וזהב, והתאוה– טבע האדם להתאוות לנשים ומזהירה התורה לא ירבה לו נשים, והכבוד– לא ירבה לו סוסים שטבע האדם להתגאות בסוסיו. למען יאריך ימים על ממלכתו, היות והקינאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם [מדרש אור חדש].

 

אך מה שיש להתבונן מדוע התורה מזהירה לא ירבה לו סוסים למען הרבות סוס, פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד?

"אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך" (קהלת ז, יז)

ידועה תמיהת חז"ל (שבת לא, ע"ב): "הרבה הוא דלא לירשע הא מעט לירשע?"

מסביר זאת החפץ חיים במשל: "משל לאדון שהיה לו כרם נחמד בנטיעות שונות מכל עץ מאכל ונחמד בעיני כל רואיו, ובתוכו בנה מגדל לתלפיות.

פעם אחת ראה האדון דרך חלון המגדל איך איש אחד התגנב בתוך הכרם והתחיל ללקט מעט מעט מפרי העץ ושם בכליו, ויתאפק האדון וידום. אחר כך שמע האדון איך שהגנב מדבר לנפשו מה לי להרבות עמל ללקוט פירי פירי אחתוך את הענפים עם פירותיהם!

כראות האדון רוע לבבו כי התחיל לקצץ את הענפים ולהשחית כרמו חרה לו עד מאוד כי חס על אובדן כרמו היקר, בכל זאת התאפק ועמד על מקומו לראות מה יעשה לו עוד. והאיש הגנב לא הסתפק בזה ובראותו כה וכה כי אין איש ויאמר לנפשו מה לי לבלות זמן ולעקור ענף ענף? טוב לי לעקור את כל האילן בבת אחת ואביא אותו לביתי ושם אעשה עם הפירות כטוב בעיני.

כשמוע בעל הכרם כי הכין את עצמו לעקור הכרם משורש, אמר לא עת לחשות ולהתאפק עוד כי עוד מעט וכרמי יהיה לשמה ולנטע שעשועי לא יהיה שריד, ויתן עליו בקול 'הו רשע איש משחית הרף ידיך! כאשר ראיתי כי חתרת את כרמי והחלות ללקוט ולקטוף מפרי הגן החשיתי ואמרתי יצרך תקפך למלא תאוות ליבך כי נחמד העץ למראה ופריו להשכיל. אך בראותי כי זדון ליבך השיאך לקצץ בנטיעות ולהשחית כרמי היפה, חרה אפי בך עד מאוד, ותקטן עוד זאת בעיניך ומלאת ליבך לחבל ולעקור את כל הכרם – את פריו ממעל ושורשיו מתחת, כעת לא אאריך אפי עוד וכגמול ידך וזדון ליבך אשיב לך!

כן הדבר הזה, הכרם היא תורתנו הקדושה אשר בה נטע ה' כל עץ נחמד למראה ופריה להשכיל ועצי כרמה חיים הם למחזיקים בה כדכתיב : 'כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם וגו'", ובעוונות הרבים נמצאים כהיום שועלים קטנים מחבלי כרם ה', בתחילה יסיתם ליבם הרע לפרוץ פרצות בגדר הכרם כמו לעבור על תקנות וסייגים אשר גדרו חכמינו הקדמונים בל יהי גוף הכרם למרמס לרגלי השור והחמור.אנשים הדומים לבהמה.

 

ואחר כך יסיתם יצר ליבם לקצץ בנטיעות הגפן עצמם דהיינו שימלא ליבו לעבור על גופי תורה עשין ולאוין, אך לא יאמרו בזה די ובהמשך הזמן יבקשו לעקור את הכל ובשאט בנפש ידושו בעקבם חמורות שבחמורות השקולות כנגד כל התורה כמו שבת ועריות וכדומה, ודברים שהם ביהרג ואל יעבור.

אך באמת בעל הכרם הוא האדון ה' אשר הוא שומר את הכרם ונוצר פריו לא יתן מוט לכרמו היא תורתנו הקדושה החביבה לו עד מאוד עד שקראה כלי חמדתו, ולא יאריך אפו עוד למשחיתים ההם, רק יעשן אף ה' וקנאתו באנשים ההם ורבצה בהם כל האלה הכתובה בספר התורה ובעודם באבם יקטפו בחצי ימיהם יעזבו כל תאוות לבם ואוצר כל כלי חמדתם וכדכתיב (תהלים לז, י) "ועוד מעט ואין רשע" ודברים אלה מרומזים בדברי קהלת "אל תרשע הרבה" כלומר יותר מדאי לעקור השורש עם הענף "פן תמות בלא עתך" כי לא יאריך אפו כולי האי ופתאום ואין רשע והתבוננות וגו'" ("נדחי ישראל")

 

לאור זאת מבאר החפץ חיים: דרך היצר הרע הידועה לנו היא שאי אפשר לבוא לאדם ולומר לו לחלל שבת, אלא תחילה מזלזל במוקצה ולאט לאט מתעהו עד שמביאו לחילול שבת גמור. ולכן אמרו חז"ל לפתח חטאת רובץ. הכל התחיל מן הפתח שפתחת לו. זאת כולנו יודעים.

אולם היצר הרע לאחר שכבש את האדם והוא הפך להיות קליינט קבוע שלו, הוא הופך אותו להיות עבד נרצע שלו ומכשילו גם בדברים שאינו מתאוה להם כל כך ויכול להתגבר על יצרו. הוא לדוגמא יעשן בשבת, וגם ישחק עם המצית. לזה הרי אין לך יצר הרע? כך היא דרכו שמטעהו עד שאינו מרגיש שעובר כבר בשאט נפש. היצר הרע מטעהו לומר 'הרי ממילא אתה בבוץ', 'וכי יעזור לך אם בדבר זה תשמור'? זהו, הותרה הרצועה.

וכן אם לדוגמא הוא יחלל שבת בגלל שהיה לו רווח גדול, סופו שיחלל שבת אף ללא רווח כלל.

עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר.

וזה שנאמר כאן, מבאר החפץ חיים. לא ירבה לו סוסים. ואם תלך בתאות ליבך ותרבה לך סוסים אתה תהיה בסוף מסוגל להשיב את העם מצריימה למען הרבות "סוס"! אפילו בשביל סוס אחד! לעבור עבירה בשאט נפש ולקצץ הנטיעות אף אם אין לך רווח ממשי.

מוסיף החפץ חיים: וכעין זה מצאתי בדברי הרמב"ם בספרו "אגרת תימן" על האנוסים בידי עובדי כוכבים וזו לשונו:

"ישים בין עיניו לעשות ולקיים מן המצות מה שהוא יכול, ואם אירע לו שעבר הרבה או שחילל שבת לא יטלטל מה שאינו מותר לטלטלו ולא יאמר 'מה שעברתי עליו יותר גדול מזה שאני נזהר ממנו' אלא יזהר מכל מה שהוא יכול.

ותדע שצריך האדם לידע עיקר מעיקרי הדת והוא שירבעם בן נבט והדומין לו נפרעין ממנו על עשיית העגלים ועל ביטול עירובי תבשילין והדומה לו שלא יאמר אדם 'קים לי בדרבה מיניה' לא נאמר זה אלא בדיני אדם בעולם הזה, אבל השם יתברך נפרע מן בני אדם על החמורות והקלות ונותן שכר על כל דבר שעושה, על כן צריך האדם שידע שכל עבירה שיעשה נפרעין ממנו עליה וכל מצוה שיעשה מקבל עליה שכר" עד כאן לשונו (נדחי ישראל א פרק א')

 

הסטייפלר היה מרבה להזהיר שלא יטעה בזה האדם לומר שאין טעם עוד למצוותיו היות והוא ממילא עובר על הא ועל דא, היות וכל דבר הוא חשבון בפני עצמו. על העבירה יענש ועל המצוה יקבל שכר. ומה שאמרו 'עבירה מכבה מצוה' הכונה היא שהעבירה מעמעמת את אור המצוה ומכהה את אורה, אך לא אמרו שמבטלת מצוה. ולאחר שהאדם ישוב בתשובה ישוב אור המצוה לזרוח כבתחילה.

[תוספת: כתב בשולחן ערוך הגר"ז (הלכות תלמוד תורה פ"ד ס"ג): אמרו חכמי הקבלה שכל התורה והמצות שאדם עושה בעודו רשע, אף שמוסיף כוח בקליפות לפי שעה, מכל מקום כשיחזור אחר כך בתשובה הן בגלגול זה או בגלגול אחר כמו שכתוב 'כי לא ידח ממנו נדח' מוציא מהקליפה כל התורה והמצות וחוזרים לקדושה בחזרתו, ולפיכך אין לו למנוע מלעסוק לעולם.]

 

המעשה שסיפר הגר"י זילברשטיין [עלינו לשבח כאן] על האדם שזכה בשלושה ארבעה מיליוני דולרים בירושה והחל להשקיעם בכל מיני אפיקים ולהתעניין בנדל"ן, ולאט הלך ושקע בעסקים והחל להסתבך עד שנפל והפסיד את כל כספו, ועוד שיעבד את דירתו ונותר ללא מאום.

והנה יום אחד בשברונו הגיע לאיזשהו בית כנסת וראה על השולחן עלון שדיבר על מעלת שמירת העיניים והקדושה שבזה נפתח לאדם מקור הפרנסה והשפע, ובלא זה חס ושלום נסתם, השם ישמור.

הוא החל לבכות בזכרו שאכן בשנים האחרונות אחר שהעשיר החל לזלזל בעניינים אלה ואף יותר מכך. הוא קיבל על עצמו להיזהר בכך ביותר ולהקפיד על הקדושה, ואכן סיפר הלה לרב שמאז החלו עסקיו לפרוח, והיום הוא הצליח להכפיל את רכושו המקורי!

 

מסקנה- דרך היצר הרע היא לדרדר את האדם לאט לאט מדחי אל דחי, תחילה זה רק סרטי טבע, אחר תוכניות דוקומנטריות, אחר כך רק חדשות, ואחר כך רק קצת לפני וקצת אחרי, עד שמביאו לידי כבלים הכובלים אותו ומכלים כל חלקה טובה ומובילים אותו לבאר שחת שאין ממנה תקומה, השם ישמור רחמנא ליצלן.

 

 

הרב שך והכרית

סיפור מפעים, סיפר אחד ממקורבי מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זיע"א שהיה עד למעשה, והוא עצמו שנודע בקירבתו לראש הישיבה, הביע התפעלות כיצד ראש הישיבה הסתיר עובדה זאת מכל סובביו במשך כל חייו.

היה זה באחד מלילות השבת, בשארית ימיו של ראש הישיבה. ראש הישיבה ביקש שיקחוהו למיטתו לנום קימעא, ואכן הוא עלה על יצועיו לנום מעט לשנת הלילה הקצרה.

כעבור זמן מה נכנס אותו מקורב לחדרו של ראש הישיבה, והוא הבחין כי שינתו אינה נוחה, שכן הכרית עליה הניח את ראשו היתה מונחת בתחתית הראש ובמעלה הגב, וכך היה ראשו שמוט מעט, וזה גרם לו להרים ולהוריד את ראשו וכך לא היתה שינתו עמוקה דיה, אותו מקורב חשב כי לטובת ראש הישיבה יסיט מעט את הכרית למעלה ראשו להיטיב שנתו, וכך עשה.

אלא שלהפתעתו, ראש הישיבה הבחין בכך ונתעורר מהענין, והשיב חזרה את הכרית לאותו מקום שהיתה קודם לכן, המקורב שחש שלא בנוח, אמר לראש הישיבה, כי חפץ הוא שיוכל הראש ישיבה לישון טוב יותר ולכך העלה במעט את הכרית, ראש הישיבה השיב לו:

"וכי חפץ אתה להכשיל אותי?"…

אותו מקורב לא הבין למה נתכוין ראש הישיבה, מדוע מכשיל אותו בכך שמעלה במעט את הכרית למראשותיו, הוא ביקש את סליחת ראש הישיבה, וקולו היה שבור.

משהבחין בכך ראש הישיבה, נטל את ידיו התיישב והחל לספר לאותו מקורב:

'דע לך, כי בהיותי עלם צעיר עוד בטרם הגעתי למצוות, הקפדתי הקפדה יתירה על זמן קריאת שמע, לבל אפסיד חס ושלום מצות קריאת שמע בזמנה, כדעת המגן אברהם.

באחד הלילות, שבתי עייף מאד לביתי, בחוץ היה קור רוסי טיפוסי המתאים לוובוילניק בעת החורף, ואימי הצדקת העירה אותי בבוקר מוקדם לבל אאחר זמן קריאת שמע, עייפותי היתה כה גדולה שלא הבחנתי והמשכתי לישון עוד מעט, ולאחר זמן מה כשקמתי נדהמתי לראות כי הפסדתי את זמן קריאת שמע של המגן אברהם…

מאותו לילה, קיבלתי על עצמי בקבלה גמורה, שלא אשן בצורה שהכרית תהיה למרגלות ראשי בצורה נוחה שבה אשן שינה חזקה ובכך אני עלול להפסיד בשנית זמן קריאת שמע זה, ולזאת קבלתי על עצמי, שהכרית תהיה בתחתית הראש, ובהיות וראשי יהיה שמוט מעט, לא אוכל כך לנום שינה עמוקה, וכך לא אוכל להפסיד לעולם זמן קריאת שמע.

ברוך השם עד עתה לא חרגתי מקבלה זו, וכי רוצה אתה להפסדיני שלא אעמוד בקיום קבלה זו כל חיי??'

אותו מקורב עמד נפעם למשמע אוזניו. מילותיו נעתקו. ראש הישיבה לא ייחס ענין בדבר, קם והחל בתלמודו כשיגרת יומו…

 

הנחש בין הגדרות

במדרש (במדבר רבה יט, ב) כתוב: אמר רבי שמואל בר נחמני אמרו לו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרות? אמר אני פרצתי גדרו של עולם. עיין שם.

הקשה הגר"א, מהי תשובתו של הנחש? לכאורה אדרבה היה צריך להיות באמצע הדרך למרמס לכל עובר ולא להסתופף בין הגדרות!

אלא מיישב דהנה ידוע כי הנחש הוא היצר הרע, שואלים אותו למה אתה מצוי בין הגדרות, כלומר למה אתה מפתה ומכשיל את האדם בסייגים וגדרים ואין אתה מפתה על העבירות עצמן?

השיב תשובה ניצחת וכה אמר: אני הוא שפרצתי גדרו של עולם.

רצונו לומר כשפתיתי את חוה לאכול מעץ הדעת לא עלה בידי עד שפתיתי אותה לעבור על הגדר, שהוא הנגיעה, שאדם וחוה עשו לעצמם גדר שלא לנגוע בעץ כמו שכתוב 'ולא תגעו בו' ואזי על ידי הגדר עלה בידי לפתות אותה לאכול מעץ הדעת. ומאותו פרק למדתי לעשות כן להיות מצוי רק בין הגדרות ובאופן זה אני מצליח להפיל את האדם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. [אוצה"ת בראשית]

 

פרשת שופטים

מחכים לך בסיבוב!

התרגיל הכפול [מעיין השבוע עמוד שלג בתוספת נופך]

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר  ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק.

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר  ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ (דברים טז, יח -כ).

 

'צדק צדק תרדוף' צריך ביאור מדוע הכפילות? לא מספיק לרדוף את הצדק פעם אחת?

התורה מצווה בפרשת קדושים: 'לא תיקום ולא תיטור את בני עמך'

יש להבין, אם התורה אסרה נטירה, בודאי שהיא כוללת גם נקימה במכל שכן, ומדוע איפוא יש לכפול לא תיקום ולא תיטור, די היה לומר לא תיטור!

 

המעשה עם נפוליאון שהיה צמא ורצה לקום אך היה לו קר ונמלך והתגבר על הקור אך היה מאוכזב שאינו יכול להתגבר על מעט צמא, ולבסוף החליט לקום וללכת לבאר ולחזור מבלי לשתות…

האם הוא ניצח את הקרב הזה? לקרב היו שלוש מערכות. בשתיים מהן הוא יצא מנצח, אך הפסיד במערכה האחרונה – כשסיפר על גבורתו… נפל ברשת הגאוה.

 

סיפר הרבי מגוסטינין שלאחר פטירת השרף מקוצק שדרש אמת מוחלטת, היו תלמידיו מתאספים חבורות חבורות והיה אחד מתוכם אומר אמרות והדרכות ממה שזכר מהאדמו"ר.

בחבורתינו, היה אחד תלמיד חכם שהנהיג אותנו. והנה בשלב מסוים נחלשו כוחותיו, בתחילה חשב שזו עצלות, ונלחם בגופו, אך לבסוף הבין שתש כוחו והנה הגיע לערש דווי.

בשעותיו האחרונות הגיעו תלמידיו סביב מיטתו על מנת לקבל ממנו אורחות חיים והדרכה. הרב ננער ממיטתו כדי לשוח עמם, ולפתע שינה דעתו והיסב פניו אל הקיר. בלילה הובהל רופא שקבע שהלילה הוא הגורלי, ואם יעבור אותו- יחלים. תלמידיו בקעו רקיעים בתפילותיהם, ואכן לאחר מספר שעות הזיע הרב והחל מצבו משתפר.

לאחר ההחלמה השלמה, בסעודת המצוה שנעשתה להודאה על הנס, כטוב ליבם ביין העז אחד הבחורים ושאל את הרב מדוע סובבת לנו גבך כשבאנו לבקרך?

השיב הרב: באמת, הייתי סבור שאלה שעותי האחרונות. אני מכיר אתכם לפני ולפנים, ואף היה לי דבר מאוד חשוב לומר לכם שיכל לסייע לכם בעבודת ה' ולהעלותכם לגבהים. חששתי שמא תאחרו ולא אספיק לומר את דברי. דברים שהייתם זוכרים עד יום מותכם. אולם ברגע האחרון אמרתי לעצמי הרי כל ימיך השתדלת להשריש בעצמך את מידת האמת והענוה השלובות זו בזו, והנה היצר הרע ברגע האחרון יקח אותך מן העולם בתחושת גבהות- "אח, איזה אמירה אמרתי! לא ישכחוני לעולם!"

החלטתי לא! לא אתן ליצר הרע לתפוס אותי, וסיבבתי גבי. ואכן כשראה היצר הרע שאינו יכול לי כבר אינו זקוק למיתתי, ולכן החלמתי. כך ניצחתיו, הוא לא תפסני ברשתו!

נאנח הרבי מגוסטינין בספרו את הסיפור וסיים:

ואז חגג היצר הרע את ניצחונו, אז תפסו ברשתו- רשת הגאוה, כאשר סיפר את כל זאת…

 

על פי זה נבין את הפסוק. התורה מזהירה לא תיקום. לפעמים האדם עובר את המשוכה הזו בהצלחה. בסיבוב הראשון הוא ניצח, אולם אז מגיע הסיבוב השני, הרבה יותר קשה. הרצון העז לרמוז לו: 'אני לא כמוך. אני- – – נותן'!

באה התורה ואומרת דע לך שהיצר הרע מחכה לך בסיבוב השני, היה גיבור עד הסוף! לא תיטור אפילו ברמז! מחה ממחשבתך את הרעה שעשה עמך. לכן הכפילות, ללמדנו את דרכי היצר, שלפעמים מוכן להפסיד סיבוב אחד, כדי להרדים אותך ולהפיל אותך בסיבוב השני!!!

 

הדוגמא הזאת נוקבת, אך היא קשורה לכולנו בחיי היום יום.

האישה מלחה את המרק יותר מדי. אנו נתגבר ונאכל עד תום. ננצח את היצר. אך לבסוף כשהאישה תשאל 'איך המרק'? אנו נפליט מילה על כך שבפעם הבאה ראוי לשים יותר מרק במלח… היצר יכל לנו. הוא לקח אותנו בסיבוב השני…

הוא חגג ניצחון כפול, גם טיפחנו את גאותינו על עדינות מידותינו, וגם שלחנו חץ מושחז לאישה…

רבים עומדים בסיבוב הראשון אך כושלים בסיבוב השני.

 

אדם מגיע לבית הכנסת ומנצח בסיבוב הראשון, אך מדבר בבית הכנסת וכושל בסיבוב השני…

 

אדם קם להתפלל מוקדם, אפילו בנץ אך בשובו מבית הכנסת הוא מסתכל בגאוה על ההולכים להתפלל וחושב לעצמו "עכשיו הם הולכים"… כשל בסיבוב השני…

אדם נתן צדקה, אך לאחר מכן רץ לספר לחבר'ה… או דרש בדיעבד מן המקבל שיעשה בשבילו דבר מה…

 

מעשה ביהודי שאיתר מפגע רוחני ויצא למלחמה נגדו. בא לרבי ישראל מסלאנט ושח לו. אמר לו הגרי"ס: 'אם אתה צודק ראה שתישאר צודק…' משפט סתום.

כוונתו היא: פעמים רבות מתחילים לריב על עניין צודק, אך לבסוף הריב גולש. בסיבוב השני כבר האדם מחפש דברים אחרים, נכנס ענין האגו, מידות, שינאה אישית, נקימה וכו'. אמר לו ראה שתישאר צודק עד הסוף…

וזה שציותה תורה צדק צדק תרדוף. ראה לרדוף את הצדק- בצדק!

אור דניאל פרשת קדושים:

 

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר": איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול. קיבץ וצבר פרוטה לפרוטה עד שיום מן הימים עלה בידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה העיר הגדולה. בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי הקרקס הפלאי". הגיע לעיר נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו "שלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רובל". דמיונו של הכפרי החל להתלהב חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל!

רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס, אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים: "רואה סוס זה? עליך לרדוף ולרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל היכון.."

הפשיל הכפרי את שרווליו קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות. שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו. בהתחלה דימה שהנה עוד מעט עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו אך אט אט עזבוהו כוחותיו בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח.. בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש.

לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם, הפסיד הון כה רב!

והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה. "רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד כל כך גדול" רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרבה כסאות הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו.

והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח, ממתין לרדוף אחרי הסוס.. זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי… אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אחרי ה"אלוה" ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו, עצור! בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב.

רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו.

ספר חסידים – סימן קסא

ואם עמדת בניסיון גדול, אל תאמין בעצמך עד יום מותך, לומר 'הואיל ולא חטאתי בזה הגדול לא אחטא יותר', לפי שאין יצר הרע של היום שוה לשל אתמול, לפיכך אפילו באותו דבר [אם התנסה, אל יאמין בעצמו] שמא למחר לא תוכל לסבול.

שהרי דוד לא חטא באביגיל, וחטא בבת שבע. דוד לא חטא ברודפיו שרצו להרגו ולא שלח ידו במשיח ה', ולא נתן רשות לאבישי לשלוח יד בו, ולבסוף חטא באוריה, שהיה מבקש טובתו.

שאם תאמר אוכל להאמין בי הואיל ונצלתי מעבירה גדולה, הרי אתה תופס עצמך צדיק יותר מן העליונים,

ולא עוד אלא יותר ממי שברא אותך אתה מחזיק אותך וחכמתך, שנאמר הן בקדושיו לא יאמין (איוב טו, טו) ובמלאכיו ישים תהלה (שם ד יח), הקב"ה שהוא יודע מה עתיד להיות אינו מאמין במלאכיו ובקדושיו ואתה שמחשבותיך מתחלפים מטובה לרעה, כל שכן שלא תאמין,

וכך הכתוב אומר: (משלי כח, יד) אשרי אדם מפחד תמיד שלא יחטא. למד ליבך מלא דעת, לדעת יראת ה', וכתיב (תהלים קיט, סו) טוב טעם ודעת למדני וגו', למדני חקיך (שם שם סח).

פרשת שופטים

המסלול הבטוח [מצורף מספר "מזקנים אתבונן" ומרעיון של הרב דיסקין, והרבה תוספות]

דברים פרק יז (יד) כִּֽי־תָבֹ֣א אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ וְאָמַרְתָּ֗ אָשִׂ֤ימָה עָלַי֙ מֶ֔לֶךְ כְּכָל־הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר סְבִיבֹתָֽי:

(טו) שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ מִקֶּ֣רֶב אַחֶ֗יךָ תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ לֹ֣א תוּכַ֗ל לָתֵ֤ת עָלֶ֙יךָ֙ אִ֣ישׁ נָכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־אָחִ֖יךָ הֽוּא: (טז) רַק֘ לֹא־יַרְבֶּה־לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא־יָשִׁ֤יב אֶת־הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס וַֽה֙' אָמַ֣ר לָכֶ֔ם לֹ֣א תֹסִפ֗וּן לָשׁ֛וּב בַּדֶּ֥רֶךְ הַזֶּ֖ה עֽוֹד: (יז) וְלֹ֤א יַרְבֶּה־לּוֹ֙ נָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָס֖וּר לְבָב֑וֹ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֹ֥א יַרְבֶּה־לּ֖וֹ מְאֹֽד: (יח) וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל־סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֥י הַכֹּהֲנִ֖ים הַלְוִיִּֽם: (יט) וְהָיְתָ֣ה עִמּ֔וֹ וְקָ֥רָא ב֖וֹ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֑יו לְמַ֣עַן יִלְמַ֗ד לְיִרְאָה֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהָ֔יו לִ֠שְׁמֹר אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵ֞י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את וְאֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה לַעֲשֹׂתָֽם: (כ) לְבִלְתִּ֤י רוּם־לְבָבוֹ֙ מֵֽאֶחָ֔יו וּלְבִלְתִּ֛י ס֥וּר מִן־הַמִּצְוָ֖ה יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לְמַעַן֩ יַאֲרִ֨יךְ יָמִ֧ים עַל־מַמְלַכְתּ֛וֹ ה֥וּא וּבָנָ֖יו בְּקֶ֥רֶב יִשְׂרָאֵֽל:

לכאורה יש כאן מצוה ככל המצוות, למנות מלך אחרי שיעברו שנות הכיבוש והחלוקה, אך יש כאן הוספה שאינה מובנת: ״ואמרת אשימה עלי מלך״.

כל המצוות שציוה ה׳ נצטוינו לקיים ברצוננו ושלא ברצוננו, וגזירת מלך הן. היכן מצינו מצוה התלויה ברצון העם, שרק אם יבקשו לקיים את המצוה יצטרכו לקיים אותה?

ידועים הם דברי רבנו הרמב׳׳ן (בחוקותי כו,יא) בענין מה שאמרו חז״ל ״ורפא ירפא ־ מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות״. אמנם ניתנה רשות לרופא לרפאות, אך אם ניתנה רשות לחולה לדרוש ברופאים, זה ענין אחר;

כאן יש ״לכתחילה״ ו״בדיעבד״. ״בהיות ישראל שלמים וכן רבים … לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם, לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך ה׳ לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא… וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו, לא ידרשו ברופאים רק בנביאים … אבל הדורש ה׳ בנביא לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה׳״.

האם זאת אומרת שכל מי שמבקר אצל הרופא עושה מעשה מפוקפק?

האם גדולי ישראל אינם הולכים לרופאים? רבותינו בדורות קודמים, קדושי עליון, דרשו ברופאים. כיצד זה מסתדר עם דברי הרמב"ן?

הסיבה שישראל לא נכנסו לארץ

אבן עזרא על שמות פרק יד פסוק יג

(יג) התיצבו וראו את ישועת ה' – כי אתם לא תעשו מלחמה רק תראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם. ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם.

התשובה כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל.

והשם לבדו שהוא עושה גדולות. ולו נתכנו עלילות. סיבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות. והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות:

א. דברי הראב"ע מתמיהים, שהרי מפורש בפרשת שלח לך שהטעם שלא נכנסו אותו הדור לארץ היה משום שהוציאו דיבת הארץ רעה, כמ"ש [במדבר פרק יד] (כב) כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: (כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ:

וא"כ איפוא מדוע נצרך הראב"ע לטעמים חדשים שלא כתובים במקרא?

ב. ועוד יש להקשות לשיטת הראב"ע – האם הם באמת היו מסוגלים לצאת ממצרים? להלחם בעמלק? לקרוע הים? אלא מאי, הקב"ה עשה להם ניסים, א"כ מדוע שלא יעשה להם ניסים גם בכניסתם לארץ?

המעשה בסבא מנובהרדוק

פעם בא אדם לסבא מנובהרדוק וא"ל רואים שהפרנסה מקור בהשתדלות. זו עובדה…

ענהו הרב מעשה באדם שהתווכח עם אשתו במה כדאי לסחור, הוא סבר להיות סנדלר, והיא הציעה שיהיה שען. הוא לבסוף בחר בסנדלרות. יום אחד לאחר שנים רבות של עבודה, הוא פונה לאשתו ואומר לה, תראי איזה מזל יש לנו שהקב"ה נתן אז בליבי להיות סנדלר ולא לשמוע בקולך להיות שען. ארבעים שנה אני בעסק, ומעולם לא קרה שבא אלי אדם לתקן שעון, כל הבאים מבקשים רק לתקן מנעלים…

אם הייתי שען הייתי גווע ברעב…

ענתה לו אשתו שוטה שבעולם, באים אליך כי יודעים שאתה סנדלר, אך אם היו יודעים שאתה שען, היו פונים אליך בהתאם.

כך אתה השיבו הסבא, מי שרוצה שהפרנסה שלו תבוא מהקב"ה היא תבוא מאתו ית', אולם מי שבוחר שתבוא מנעלים- היא תבוא מנעלים.

תבחר מסלול

נמצא שישנם שני מסלולים בהם ניתן לעבור את העולם הזה. המסלול המגושם והארצי, והמסלול הרוחני. האדם בוחר לו את המסלול, ושם מנהיגים אותו.

אדם שבחר בדרך חתחתים, מלאה מהמורות ובורות, שלא יתלונן שנפל ונחבל.

היית בוחר ב"מסלול הבטוח", הייתי מוגן ובידיים טובות!

ההנהגה של הקב"ה עם האדם במידת הבטחון שככל שהאדם מעמיד עצמו במצב של בטחון בקב"ה כך ה' מסייעו ומצילו, וככל שהאדם סומך על עצמו, ה' מניחו ביד עצמו ומסיר השגחתו מעליו.

ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו, אין כאן כפילות לשון, אם אתה תבטח בה', אזי ה' יהיה מבטחך ויסייע בידך. אולם אם לא תבטח בה', אזי לא יהיה ה' למבטח לך ולמנוס לך.

הביאור בראב"ע

וזה עומק דברי הראב"ע, בודאי שאם הם היו בוחרים לסמוך על הקב"ה היו נכנסים לא"י ללא מלחמה, ללא מאבק ארוך, כמו שנלחמו מלחמה קצרה כנגד סיחון, עוג, כו',

אולם הבעיה הייתה שבמקום ללכת על בטחון הם התחילו לשאות את חוו"ד של המטכ"ל, והשב"כ, והמוסד, והם אכן תיארו להם כמה טילים יש, כמה צנטריפוגות כבר פועלות, כמה כורים כבר מוכנים, כמה מטוסים ופצצות יש לאויב, והם נתקפו בחרדה.

הם הסתכלו במשקפיים צבאיות בטחוניות אמר להם הקב"ה אם מסתכלים בכאלה משקפים אכן צריכים צבא, צריכים מלחמות, צריכים נשק, ולזה גם יש כללים, הכללים הם שדור שפל שיצא מעבדות לא יכול לעמוד בכזאת מלחמה, אבל אם היו בוחרים בדרך של יהושע וכלב עלה נעלה והולכים עם משקפיים של בטחון בה', אזי לא היה צריך מלחמות ולא היה בעיה עם כך שהם עבדים.

וא"כ הכל מתורץ, האבן עזרא אינו ממציא טעם חדש, הוא מבאר שחטא המרגלים אינו עונש, אלא מסלול שהם בחרו שכיבוש הארץ יהיה בדרך טבעית צבאית, ואם זו הדרך, תיאלצו למות במדבר, כי באופן טבעי אכן אינכם יכולים להלחם.

והדברים מפורשים בספר יהושע:

שופטים פרק ג

(א) וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ  ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן: (ב) רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם: (ג) חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת: (ד) וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת  ה' אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה:

רש"י

(ב) רק למען דעת – רק לדבר הזה לבדו הניחם למען דעת ולהתבונן דורות בני ישראל הבאים מה החטא גורם כי עתה הם זקוקים ללמדם מלחמה: רק אשר לפנים – שהיו עומדים לשרת את ה': לא ידעום – למלחמות הללו וטכסיסיהם ולא נצרכו להם: ע"כ.

בזמן יהושע לא היו צריכים ללמוד מלחמה, שהיו להם ניסים גלויים. ורק עתה שיצאו מכח האלוקי הוצרכו ללמוד מלחמה.

לפי זה נשים לב לדבר מעניין.

משה שלח אותם והוא מבקש מהם לתת את ליבם לששה עניינים:

ספר במדבר פרק יג

(טז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח משֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ:

(יז) וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר:

(יח) וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב:

(יט) וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא ישֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים:

(כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֶשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:.

כולם ענו על השש שאלות הטבעיות, החזק הרפה, הבמחנים אם במבצרים כו', רק יהושע וכלב ענו על השאלה הרוחנית, השישית, סר צילם מעליהם- היה להם אדם כשר שהיה מגן על דורו כעץ, על השאלה של היש בו עץ – אדם היכול להגן כעץ.

הויכוח א"כ בין יהושע למרגלים כיצד להתבונן על הכניסה לארץ, בצורה צבאית בטחונית, או רוחנית אלקית.

אמרו רבותינו ז"ל כי כפי שבוטח האדם בקב"ה שהוא המנהיג אותו ושומר עליו- כך משגיח עליו ה' בהשגחה פרטית מרובה יותר מכל אדם. אמר דוד המלך בתהילים )כו', א'(: "כי אני בתומי הלכתי, ובה' בטחתי לא אמעד" – בורא עולם, אני בטחתי בך והלכתי אחריך, לכן בטוח אני כי לא אמעד ולא אכשל, כי אתה איתי תמיד. אדם שבוטח בה' בכל מהלכי חייו והולך רגוע ביודעו כי יש לו אבא שמנהל את חייו – זוכה להשגחה ניסית בכל רגע.

סיפר הרב שלמה לוינשטיין שליט"א מעשה מדהים שאירע בארץ בשנת התשס"ה:

"ישנו יהודי חשוב שזכה לעשות חיל בעסקים. הוא ביצע עסקאות מוצלחות ושמו הלך וגדל בכל מקום בעולם. הוא פתח מפעלים וההצלחה האירה לו פנים. והנה, באחד הימים, רצה הוא לערוך עסקה חדשה ומפתה שעמדה על הפרק, אך לצורך כך הוא נזקק להלוואת ענק –  300,000 ₪ זה היה הסכום שנדרש לו לביצוע העסקה. הכספים הרבים שהשקיע וההלוואות הרבות שכבר לקח לעסקאות אחרות לא אפשרו לו להשיג סכום שכזה. הוא החליט להגיע לביתו של אחד הגבירים החרדים בארץ ולבקש את עזרתו. הוא קבע עמו פגישה והגיע לביתו. "שלום עליך", פנה העסקן החרדי אל הגביר. "זקוק אני בדחיפות לעזרתך. הנני עסקן חרדי גדול בעל חברת… וכעת ישנה עסקה גדולה שעומדת על הפרק ועל מנת שאוכל לבצעה, דרוש אני להלוואה של  300,000 ₪ מיידית. אנא, עזור לי וב"ה אשיב לך סכום זה בעוד מספר חודשים".

הגביר החרדי שהיה נדיב לב, שמע את דבריו והנהן בראשו כאות הסכמה. "אך מי הם הערבים שלך?", שאל הגביר את העסקן. "מי הם האנשים הערבים, שאם לא תחזיר לי את הכסף, אגבה מהם את הסכום המלא?". העסקן החרדי הביט בגביר בתמיהה ואמר: "אתה פוגע בי! אני נראה לך כאדם לא אמין שיגנוב לך את הכסף? הרי שמי מפורסם בכל הארץ!".  "חלילה", אמר הגביר, "אינני חושד בך, אך  300,000 ₪ זה לא סכום קטן, ולשם כך אני צריך ערבים". "שמע, איני מסוגל לבייש את עצמי ולבקש מאנשים שיהיו ערבים שלי, אך אם אתה רוצה, אני מוכן שרק מישהו אחד יהיה הערב שלי, והוא – הקב"ה. אם לא אחזיר לך את הכסף – הוא יחזיר לך אותו", אמר העסקן בתדהמה לגביר. הגביר התאושש מדבריו ואמר: "בסדר גמור, תחתום לי על שטר ההלוואה ולמטה נכתוב כי הקב"ה הוא הערב שלך, במידה ולא אקבל את כספי". הגביר הוציא שטר ובו נחתמה פרטי ההלוואה וזמן הפירעון, כשבשולי השטר נכתב כי בורא עולם הוא הערב.

והנה, עברו להם הימים והחודשים וזמן הפירעון הגיע. הגביר הרים את השפורפרת והתקשר אל העסקן, אך מהצד השני של השפורפרת אין קול ואין עונה. הוא ניסה להשיג אותו בכל דרך אפשרית, דרך קרובי משפחה וחברים, אך מאמציו עלו בתוהו – העסקן לא עונה לטלפונים ואין מי שיודע היכן הוא נמצא. חששותיו של הגביר התאמתו, כנראה שהעסקן לקח את הכסף וברח עמו. מה עושים עכשיו? על פי העסקה שנחתמה, אם העסקן לא יחזיר את כספו, הערב, הלא הוא הקב"ה, מתחייב להשיב את הכסף.

הגביר הרים את עיניו לשמיים ופנה אל הקב"ה בשפה שלו: "ריבונו של עולם, הסכמתי לעזור לאותו עסקן שהיה זקוק לעזרתי והסכמתי להלוות לו, כי נתתי בך אמון שאתה הערב שלו, ובמידה והוא לא ישיב לי את הכסף – אתה הוא זה שתשיב לי את הכסף. אך לא את הכסף אני דורש ממך, בורא עולם, כסף ב"ה לא חסר לי. אך בקשה אחת יש לי ממך – יש לי בת בוגרת בבית, כבת 25 שלא מצאה את זיווגה מזה מספר שנים, אנא ה' שלח לה את החתן שלה, זוהי בקשתי ממך בהלוואה זו. בעבור האמונה שבטחתי בך והסכמתי להלוות לעסקן את הכסף – שמע את בקשתי ושלח לה את זיווגה", אמר והחזיר את שטר ההלוואה.

לא עברו שבועיים ימים… ובתו של הגביר התארסה בשעה טובה ומוצלחת. בבית הגביר נערכה מסיבת האירוסין כשהגביר מודה לה' על החזרת ההלוואה.

והנה, לאחר מספר שבועות דפיקות בביתו של הגביר. היה זה העסקן החרדי שנעלם בפתאומיות. "שלום עליכם", אמר העסקן והוסיף להתנצל: "אני ממש מבקש את סליחתך על איחור מועד תשלום ההלוואה, לא הייתי בארץ תקופה ארוכה, וכעת באתי להשיב לך את כל ההלוואה, הנה היא לפניך", אמר והוציא סכום של  300,000 ₪ ממזוודתו. "אין בכך צורך", חייך הגביר, "הערב כבר שילם על הכל". העסקן התבלבל לרגע ואמר: "אל תתלוצץ עליי, אמרתי לך שאני מתנצל על האיחור, קח בבקשה את כספך". אך הגביר השיב ואמר: "איני לוקח את הכסף הזה, הוא לא שייך לי, אני כבר קיבלתי את הלוואתי, אומנם לא בכסף, אך קיבלתי זאת בדבר השווה יותר מכך, ולכן הכסף שבידיך לא שייך לי". הגביר סיפר לעסקן את המאורעות, אך העסקן לא הסכים לקחת את הכסף אליו. "הכסף הזה שלך ואני אעמוד במילה שלי", הוא אמר.

לבסוף הם החליטו ללכת אל מרן הרב שטיינמן שליט"א שיפסוק להם בנידון. הרב שטיינמן שמע את דבריהם ואמר: "אם העשיר טוען כי הערב, הקב"ה, שילם לו את ההלוואה, הרי שאם כעת הלווה, הלא הוא העסקן, רוצה להחזיר את הכסף – עליו להשיב את הכסף אל הערב, שהרי הערב 'שילם על כך'". "כיצד אשלם את הכסף לקב"ה?", שאל העסקן את הרב שטיינמן שליט"א. הרב שטיינמן הביט בעסקן ואמר לו: "השנה היא שנת השמיטה, ואם אתה רוצה לשלם את הסכום לקב"ה – תן את הכסף ל 'וועד השמיטה' בארץ ישראל המאפשר לחקלאים לשמור על השמיטה", וכך עשה.

 

כדברי ספר חובות הלבבות – השער הרביעי – שער הבטחון – הקדמה:

ומי שבוטח בזולת ה' מסיר האלהים השגחתו מעליו ומניח אותו ביד מי שבטח עליו, ויהיה כמי שנאמר בו (ירמיה ב יג): כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים. ואמר (תהלים קו כ): וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ואמר הכתוב (ירמיה יז ז): ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, ואמר (תהלים מ ה): אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, ואמר (ירמיה יז ה) : ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. ואם יבטח על חכמתו ותחבולותיו וכח גופו והשתדלותו, [יעזבהו ה' לנפשו] וייגע לריק, ויחלש כחו, ותקצר תחבולתו מהשיג חפצו, כמו שאמר הכתוב (איוב ה יג): לוכד חכמים בערמם, ואמר (קהלת ט יא): שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם, ואמר (תהלים לד יא): כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב ואם יבטח ברוב עשרו, יוסר ממנו ויישאר לזולתו, כמו שאמר הכתוב (איוב כז יט): עשיר ישכב ולא יאסף עיניו פקח ואיננו, ואמר (משלי כג ד): אל תיגע להעשיר מבינתך חדל, ואמר (משלי כג ה): התעיף עיניך בו ואיננו, ואמר (ירמיה יז יא): בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל, או תימנע ממנו הנאתו בו, כאשר אמר החכם (קהלת ו ב): ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו, ויהיה אצלו פקדון ששומר אותו מן הפגעים עד שישוב למי שהוא ראוי לו, כמו שאמר (קהלת ב כו): ולחוטא נתן ענין לאסף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים, ואמר (איוב כז יז): יכין וצדיק ילבש וכסף נקי יחלוק.

כך מצאנו אצל דוד שנלחם בגלית ללא חרב וחנית. הכיצד? אני בא אליך בשם ה' אלקי ישראל אשר חרפת.

וכך חזקיה הולך לישון וסומך על ה' שבא ומכה מאה ושמונים אלף ראשי גייסות.

אם סומכים על ה' אין שום חשש מגבורת האויבים ומכוחם, ואז גם עם של עבדים יכול לכובשם. אך אם באמת וסמכים על גבורתם- אזי אכן אתם צודקים, לא תוכלו לכובשה, ולא נותר לכם אלא למות במדבר.

החזו"א ובן גוריון

מסופר על החזו"א שפ"א אמר לו ב"ג שר"י אם תפרוץ מלחמה, תקחו את הגמ' להלחם? אמר לו הרב משל על האדם שהלך בשלג וקפאו אוזניו ויעץ לו העגלון שישפשף בשלג ואכן הפשירו, וסיפר זאת לאשתו בשמחה, ואמרה לו מה הנס? והשיב לה תארי לך שהיה יום שטוף שמש, במה היייתי משפשף אזני?…

כך אתם לאחר שהחלטתם על גאולה טבעית "ניקח גורלנו בידינו", אתם חייבים צבא, אך אם לא הייתם מכניסים אותנו לבוץ הזהה, לא היינו צריכים צבא כלל!

לאור זאת נבין את הכתוב בפרשתינו

שאלנו – איזו מן מצוה זו – שימת מלך שתלויה בבחירתנו?

כיצד הרמב"ן שולל הדרישה ברופאים, הרי כך נהגו גם גדו"י?

התשובה היא – הרמב"ן מדבר על אותה תקופה, שבה עמד עם ישראל בכל עניניו תחת השגחתו הישירה של הקב״ה ללא השפעה מצד מהלכי הטבע, בזמן שהקשר בין החטא למחלה היה ישיר ובלתי נמנע.

בתקופה זו, לא היה מקום לרופא לרפאות, כי ריפוי זה אינו מרפא את החטא שהוא שורש המחלה. כל עוד לא יתוקן החטא לא תעזור שום רפואה, וכשיבוא החטא על תיקונו ־ שוב אין צורך ברופאים! המחלה תיעלם מאליה.

מי שבכל זאת ילך לבקר אצל רופא, יעיד על עצמו שאינו חפץ להיות תחת השגחת הבורא עולם.

ואכן רפואתו אינה אלא על ידי הרופאים.

לא כן הם פני הדברים היום, דרכי ההשגחה הם בבחינת נסתר, השכינה בגלות, הטבע מכתיב את צעדינו, וההשגחה הפרטית מנווט אותו רק מאחורי הקלעים. במצב זה עלינו להכנע לתכתיבי הטבע, ולקיים את הציווי ״ונשמרתם מאד לנפשותיכם״ על ידי שמירה קפדנית של הוקי הרפואה. אמנם עלינו להצר על כך שבעוונינו הגענו למצב זה, אך את הנעשה אין להשיב, ועלינו להתנהג בהתאם למצב הנתון.

כעת נבין את פרשת המלך

באופן זה ניתן להבין גם את הפרשה שלפנינו. האמת היא, שאין לנו צורך במינוי של מלך; כל עוד שאנו חיים בהרגשה שה׳ הוא מלכנו, השולט עלינו לחיים ולמוות, פשוטו כמשמעו, כל עוד שידיעה זאת היא המדריכה את כל חיינו, הרי אין לך מצב טוב מזה.

אך כשיאמרו ״אשימה עלי מלך״, אות היא לכך שהזמנים השתנו… הדבר מוכיח בעליל, שעם ישראל ירד מדרגתו, ששוב אין כאן הרגשה שלמה שחיים במצב של השגחה פרטית, והטבע כבר החל לתפוס מקום בחשיבה.

אות היא שבחרנו במסלול הגשמי.

במדה מסוימת, הגענו למצב שאנחנו ״ככל הגוים אשר סביבותי״… ואם אכן הגיעו למצב זה, אי אפשר להתעלם ממנו, אי אפשר להמשיך ללא הנהגה נראית ומוחשית, ללא מלך בשר ודם המטיל את אימתו על הבריות. שהרי אם אין יראת אלוקים במקום הזה – והרגוני!

אם הייתה יראת ה' – היה די שה' היה למלך עלינו, אך כשבוחרים במסלול הגשמי – ללא הקב"ה – ממילא אנו מדורדרים רוחנית, וזקוקים לגדרות וסייגים גשמיים שיטיל עלינו המלך!

ברגע זה אכן מצווה התורה: ״שום תשים עליך מלך!״ ־ חובה ולא רשות.

אם נעיין בספר שמואל (א,ח) נראה שהדברים מפורשים שם כדברינו. [וכך מפורשים במלבי"ם].

כאשר באו זקני ישראל אל שמואל בדרישה למנות להם מלך, נאמר: ״וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו״. מודגש כאן, שעצם האמירה היא שהיתה פסולה בעיני שמואל.

מה ענה לו הקב״ה? ״שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך, כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם״. הדברים מפליאים – בגלל שמאסו בה׳ חייבים לשמוע בקולם??

אלא מפורש כאן שעם כל השלילה שבה, מחייבת בקשה זו את מינויו של המלך.

כל עוד שאנו ״ככל הגוים אשר סביבותיי" אסור לנו להזניח את חובת ההשתדלות כפי שאנו מצווים לעשות;

אך בד בבד עם קיום חובה זו נזכור, שככל שנתקרב לה׳ ונוסיף להתחזק באמונה, אמצעים אלה ייהפכו למיותרים, ונזכה ליום שנוכל להכריז ״ה׳ הוא מלכנו״!

סיפור שסיפר קובי לוי:

את הסיפור הבא סיפרה לי סבתא הדסה מן המושב בשרון. היא לא יודעת לקרוא, גם לא לכתוב, אבל האמונה שלה בהשגחה האלוקית, ובעיקר בברכה של הצדיקים שהם לעיתים המחברים ביננו לבין השפע האלוקי, גדולה ונעלה לא פחות משל תלמידי חכמים מובהקים.

"תראה, אתה אדם צעיר, וספק אם נתקלת בחייך בניסים גלויים מעל לטבע. ספק רב. אבל אני יכולה לספר לך, שלפני כ- 70 שנה בעודי נערה צעירה בעיירה קטנה בתימן חוויתי סוג של נס, שכל בני משפחתי היו שותפים לו, והוא נשמר בין כותלי ביתנו הקטן במשך שנים לא מעטות.

"אבא שלי היה יהודי מלומד אך פשוט. הוא יצא מדי בוקר לאחר תפילת הנץ לעמל יומו בשדה, ולעת ערב עסק בחוכמת הקבלה בבית המדרש עד אחרי חצות לילה. אחרי תיקון חצות היה נרדם לשעות ספורות, קם לתפילה, לעמל וחוזר חלילה. לאבא ואמא נולדו בלי עין הרע 11 בנות. רק בנות. ביתנו הקטן היה סמוך ונראה לבית הכנסת הגדול בעיר. פתח מול פתח, כשהרווח המפריד בין הפתחים הוא לא יותר משלושה מטר. רב העיר שהיה ידידו האישי של אבא ביקש ממנו שיקפיד על בנותיו, שלא תצאנה החוצה – חלילה וחס – בזמן התפילות, וכמובן בתחילת סדרי הלימוד או בסופן, כדי שלא יהיה מפגש מיותר בין הלומדים והמתפללים לבין בנותיו.

"ואני זוכרת שזה היה אצלנו אורח-חיים. גדלנו על יסוד הצניעות כמו האוויר שנשמנו. בת גדולה חינכה את אחותה הקטנה להקפיד על לבוש צנוע, ולימדה אותה שאין יוצאים סתם כך לרחוב, ובוודאי לא בזמן התפילות והלימודים. "כל כבודה בת מלך פנימה" לא היתה סיסמא סתמית, זו היתה שיגרה שאין מפרים אותה, אלא שומרים עליה באדיקות.

"הרב אמר לאבא "תשמע יחיא, אתה יודע שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אז תדע לך, שאם תשמור את בנותיך סמויות מן העין, מעונך יחוש בחוש בברכת השם".

"ועכשיו אני אגלה לך מה היתה הברכה שזכינו לה. אבא היה משתכר פרוטות ספורות, ואותם היה מעביר לידי רב העיר לסייע למשפחות נזקקות. אנחנו, למרות שהיינו משפחה ברוכה, תמיד היינו שבעות ובריאות. מעולם!!!, תשמע טוב, מעולם! לא חסר לנו סוכר, או קמח, או אורז או פחמים. המוצרים הללו היו מוצנעים בתוך כדי חרס ענקיים ומשם מדי יום היינו מוציאות את מנת המזון היומית שלנו.

"מעולם לא נשלחנו לחנות שבעיר להביא סוכר, קמח, פחמים או אורז. במשך שנים רבות היינו דולים מן הכדים ומתפרנסים, כמו אותו נס כד השמן שמילא כלים על כלים עד כי תמו הכלים. אנחנו חיינו בתוך הנס הזה, וכמעט התרגלנו אליו. אבא היה אומר לנו מדי פעם "בנות, הכי טוב לשתוק, כמו שאתן יושבות בבית צנועות ושלוות, תשמרו גם את הפה צנוע ושקט. הצניעות והשתיקה זו הברכה".

"אינני זוכרת שחלינו אי פעם. היינו חסונות ובריאות, יעילות וחרוצות, מן הבית שלנו יצאו מאכלים ותבשילים לכל עניי העיר, ובשפע. וכשהיו שמחות אנחנו הבנות של יחיא, היינו הקייטרינג של אותה שמחה, חינם אין כסף. אבא היה קונה כבש על חשבונו, ושאר המאכלים נשלפו אחר כבוד מכדי החרס אל הסירים והתנור. וכל חיינו, עד נישואינו, עברו עלינו בתוך ארבע האמות הקדושות של הבית… עד שיום אחד… אבא נסע לדרך ארוכה, עם בית דינו של רב העיר לעשות איזו מצווה. לאחר מספר ימים שמענו נקישה על הדלת, בשעת בוקר. אחותינו הקטנה היתה בת תשע או עשר והיא פתחה בזהירות את הדלת. בפתח ניצב אחד מפרנסי העיר, הוא ביקש מאחותי להודיע שיש היום שמחה בעיר, וצריך להכין סעודה גדולה, ואבא הבטיח לו שנעזור. הוא הוציא מארנקו 10 מטבעות הניחם על השולחן ואמר: "הנה כאן 10 פרוטות, תקנו בהן את המצרכים שאתן זקוקות להן…

"אחותי הקטנה, בתמימותה אמרה "לא צריך כבודו, אנחנו אף פעם לא קונות מצרכים. כל הזמן אנחנו מוציאות קמח, אורז, סוכר מכדי החרס, ואף פעם זה לא נגמר…".

"וכאן זה נגמר" מתאנחת סבתא הדסה. "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין מן הרגע שהעין נכנסה לתוך הברכה, הסתיימה הברכה ונעלמה לה. אתה מבין, סוג כזה של ברכה כבר לא מכירים בדור הזה.

 

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״אמנם, ענהו הרנ״נ, הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מדותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שלחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות ויו״ט לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנכי, מודה אני, לא שמתי כ״כ לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שלחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

״אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שלחן חותני. דברתי עם אשתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שלחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אשתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

ספרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שלחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באמרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אשתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את ר׳ זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שלחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן – פנה הצריז״ס לחתנו ־־ לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעזבך אותנו ישארו המים – מים״.

״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד את אשתי על שלחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

ר' לעיל בנוסף סיפור דומה שסיפר קובי לוי ואירע בתימן.

פרשת שופטים

המסלול הבטוח [מזקנים אתבונן, הרעיון של שלח לך – מהרב דיסקין, עם תוספות. אלעד, הוקלט]

(יד) כִּֽי־תָבֹ֣א אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ וְאָמַרְתָּ֗ אָשִׂ֤ימָה עָלַי֙ מֶ֔לֶךְ כְּכָל־הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר סְבִיבֹתָֽי:

(טו) שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ מִקֶּ֣רֶב אַחֶ֗יךָ תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ לֹ֣א תוּכַ֗ל לָתֵ֤ת עָלֶ֙יךָ֙ אִ֣ישׁ נָכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־אָחִ֖יךָ הֽוּא: (טז) רַק֘ לֹא־יַרְבֶּה־לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא־יָשִׁ֤יב אֶת־הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס וַֽה֙' אָמַ֣ר לָכֶ֔ם לֹ֣א תֹסִפ֗וּן לָשׁ֛וּב בַּדֶּ֥רֶךְ הַזֶּ֖ה עֽוֹד: (יז) וְלֹ֤א יַרְבֶּה־לּוֹ֙ נָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָס֖וּר לְבָב֑וֹ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֹ֥א יַרְבֶּה־לּ֖וֹ מְאֹֽד: (יח) וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל־סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֥י הַכֹּהֲנִ֖ים הַלְוִיִּֽם: (יט) וְהָיְתָ֣ה עִמּ֔וֹ וְקָ֥רָא ב֖וֹ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֑יו לְמַ֣עַן יִלְמַ֗ד לְיִרְאָה֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהָ֔יו לִ֠שְׁמֹר אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵ֞י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את וְאֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה לַעֲשֹׂתָֽם: (כ) לְבִלְתִּ֤י רוּם־לְבָבוֹ֙ מֵֽאֶחָ֔יו וּלְבִלְתִּ֛י ס֥וּר מִן־הַמִּצְוָ֖ה יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לְמַעַן֩ יַאֲרִ֨יךְ יָמִ֧ים עַל־מַמְלַכְתּ֛וֹ ה֥וּא וּבָנָ֖יו בְּקֶ֥רֶב יִשְׂרָאֵֽל:

לכאורה יש כאן מצוה ככל המצוות, למנות מלך אחרי שיעברו שנות הכיבוש והחלוקה, אך יש כאן הוספה שאינה מובנת: ״ואמרת אשימה עלי מלך״.

כל המצוות שציוה ה׳ נצטוינו לקיים ברצוננו ושלא ברצוננו, וגזירת מלך הן. היכן מצינו מצוה התלויה ברצון העם, שרק אם יבקשו לקיים את המצוה יצטרכו לקיים אותה?

ידועים הם דברי רבנו הרמב׳׳ן (בחוקותי כו,יא) בענין מה שאמרו חז״ל ״ורפא ירפא ־ מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות״. אמנם ניתנה רשות לרופא לרפאות, אך אם ניתנה רשות לחולה לדרוש ברופאים, זה ענין אחר;

כאן יש ״לכתחילה״ ו״בדיעבד״. ״בהיות ישראל שלמים וכן רבים … לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם, לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך ה׳ לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא… וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו, לא ידרשו ברופאים רק בנביאים … אבל הדורש ה׳ בנביא לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה׳״.

האם זאת אומרת שכל מי שמבקר אצל הרופא עושה מעשה מפוקפק?

האם גדולי ישראל אינם הולכים לרופאים? רבותינו בדורות קודמים, קדושי עליון, דרשו ברופאים. כיצד זה מסתדר עם דברי הרמב"ן?

הסיבה שדור המדבר לא נכנסו לארץ

אבן עזרא על שמות פרק יד פסוק יג

(יג) התיצבו וראו את ישועת ה' – כי אתם לא תעשו מלחמה רק תראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם. ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם.

התשובה כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל.

והשם לבדו שהוא עושה גדולות. ולו נתכנו עלילות. סיבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות. והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות:

א. דברי הראב"ע מתמיהים, שהרי מפורש בפרשת שלח לך שהטעם שלא נכנסו אותו הדור לארץ היה משום שהוציאו דיבת הארץ רעה, כמ"ש [במדבר פרק יד] (כב) כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: (כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ:

וא"כ איפוא מדוע נצרך הראב"ע לטעמים חדשים שלא כתובים במקרא?

ב. ועוד יש להקשות לשיטת הראב"ע – האם הם באמת היו מסוגלים לצאת ממצרים? להלחם בעמלק? לקרוע הים? אלא מאי, הקב"ה עשה להם ניסים, א"כ מדוע שלא יעשה להם ניסים גם בכניסתם לארץ?

חטא המרגלים

כדי להבין את הדברים, עלינו לחזור לאחור לפרשת שלח לך.

בנ"י מבקשים לשלוח מרגלים לתור את הארץ. הדבר לצנינים בעיני ה'. אני אמרתי להם שהיא טובה, סופם שעתידים לטעות בה.

מה רע לשלוח מרגלים? לנסות להבין כיצד להכנס ולכבוש?

 

המעשה בסבא מנובהרדוק

פעם בא אדם לסבא מנובהרדוק וא"ל רואים שהפרנסה מקור בהשתדלות. זו עובדה…

ענהו הרב מעשה באדם שהתווכח עם אשתו במה כדאי לסחור, הוא סבר להיות סנדלר, והיא הציעה שיהיה שען. הוא לבסוף בחר בסנדלרות. יום אחד לאחר שנים רבות של עבודה, הוא פונה לאשתו ואומר לה, תראי איזה מזל יש לנו שהקב"ה נתן אז בליבי להיות סנדלר ולא לשמוע בקולך להיות שען. ארבעים שנה אני בעסק, ומעולם לא קרה שבא אלי אדם לתקן שעון, כל הבאים מבקשים רק לתקן מנעלים…

אם הייתי שען הייתי גווע ברעב…

ענתה לו אשתו שוטה שבעולם, באים אליך כי יודעים שאתה סנדלר, אך אם היו יודעים שאתה שען, היו פונים אליך בהתאם.

כך אתה השיבו הסבא, מי שרוצה שהפרנסה שלו תבוא מהקב"ה היא תבוא מאתו ית', אולם מי שבוחר שתבוא מנעלים- היא תבוא מנעלים.

תבחר מסלול

נמצא שישנם שני מסלולים בהם ניתן לעבור את העולם הזה. המסלול המגושם והארצי, והמסלול הרוחני. האדם בוחר לו את המסלול, ושם מנהיגים אותו.

אדם שבחר בדרך חתחתים, מלאה מהמורות ובורות, שלא יתלונן שנפל ונחבל.

היית בוחר ב"מסלול הבטוח", הייתי מוגן ובידיים טובות!

ההנהגה של הקב"ה עם האדם במידת הבטחון שככל שהאדם מעמיד עצמו במצב של בטחון בקב"ה כך ה' מסייעו ומצילו, וככל שהאדם סומך על עצמו, ה' מניחו ביד עצמו ומסיר השגחתו מעליו.

ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו, אין כאן כפילות לשון, אם אתה תבטח בה', אזי ה' יהיה מבטחך ויסייע בידך. אולם אם לא תבטח בה', אזי לא יהיה ה' למבטח לך ולמנוס לך.

המסלול שבחרו המרגלים והעם

העם מבקשים לשלוח מרגלים.

מדוע? הרי אתם יצאתם ממצרים על כנפי נשרים, בניסים על טבעיים, מי שהוציאכם ממצרים יכניסכם לארץ! לא צריך לשאול הרבה שאלות!

אבל הם בחרו במסלול הטבעי. אנו נבדוק, את הארץ, אנו נראה את העם היושב בה, את הביצורים והצבא.

משה שלח אותם והוא מבקש מהם לתת את ליבם לששה עניינים:

(ספר במדבר פרק יג טז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח משֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ:

(יז) וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר: (יח) וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב:

(יט) וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא ישֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים:

(כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֶשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:.

כולם ענו על חמשת השאלות הטבעיות, החזק הרפה, הבמחנים אם במבצרים כו', רק יהושע וכלב ענו על השאלה הרוחנית, השישית –  היש בו עץ – אדם היכול להגן כעץ. ותשובתם – סר צילם מעליהם– היה להם אדם כשר שהיה מגן על דורו כעץ.

הויכוח א"כ בין יהושע למרגלים כיצד להתבונן על הכניסה לארץ, בצורה צבאית בטחונית, או רוחנית אלקית.

כשמסתכלים במבט רוחני – לא מפסידים

סיפר הרב שלמה לוינשטיין שליט"א מעשה מדהים שאירע בארץ בשנת התשס"ה:

"ישנו יהודי חשוב שזכה לעשות חיל בעסקים. הוא ביצע עסקאות מוצלחות ושמו הלך וגדל בכל מקום בעולם. הוא פתח מפעלים וההצלחה האירה לו פנים. והנה, באחד הימים, רצה הוא לערוך עסקה חדשה ומפתה שעמדה על הפרק, אך לצורך כך הוא נזקק להלוואת ענק –  300,000 ₪ זה היה הסכום שנדרש לו לביצוע העסקה. הכספים הרבים שהשקיע וההלוואות הרבות שכבר לקח לעסקאות אחרות לא אפשרו לו להשיג סכום שכזה. הוא החליט להגיע לביתו של אחד הגבירים החרדים בארץ ולבקש את עזרתו. הוא קבע עמו פגישה והגיע לביתו. "שלום עליך", פנה העסקן החרדי אל הגביר. "זקוק אני בדחיפות לעזרתך. הנני עסקן חרדי גדול בעל חברת… וכעת ישנה עסקה גדולה שעומדת על הפרק ועל מנת שאוכל לבצעה, דרוש אני להלוואה של  300,000 ₪ מיידית. אנא, עזור לי וב"ה אשיב לך סכום זה בעוד מספר חודשים".

הגביר החרדי שהיה נדיב לב, שמע את דבריו והנהן בראשו כאות הסכמה. "אך מי הם הערבים שלך?", שאל הגביר את העסקן. "מי הם האנשים הערבים, שאם לא תחזיר לי את הכסף, אגבה מהם את הסכום המלא?". העסקן החרדי הביט בגביר בתמיהה ואמר: "אתה פוגע בי! אני נראה לך כאדם לא אמין שיגנוב לך את הכסף? הרי שמי מפורסם בכל הארץ!".  "חלילה", אמר הגביר, "אינני חושד בך, אך  300,000 ₪ זה לא סכום קטן, ולשם כך אני צריך ערבים". "שמע, איני מסוגל לבייש את עצמי ולבקש מאנשים שיהיו ערבים שלי, אך אם אתה רוצה, אני מוכן שרק מישהו אחד יהיה הערב שלי, והוא – הקב"ה. אם לא אחזיר לך את הכסף – הוא יחזיר לך אותו", אמר העסקן בתדהמה לגביר. הגביר התאושש מדבריו ואמר: "בסדר גמור, תחתום לי על שטר ההלוואה ולמטה נכתוב כי הקב"ה הוא הערב שלך, במידה ולא אקבל את כספי". הגביר הוציא שטר ובו נחתמה פרטי ההלוואה וזמן הפירעון, כשבשולי השטר נכתב כי בורא עולם הוא הערב.

והנה, עברו להם הימים והחודשים וזמן הפירעון הגיע. הגביר הרים את השפורפרת והתקשר אל העסקן, אך מהצד השני של השפורפרת אין קול ואין עונה. הוא ניסה להשיג אותו בכל דרך אפשרית, דרך קרובי משפחה וחברים, אך מאמציו עלו בתוהו – העסקן לא עונה לטלפונים ואין מי שיודע היכן הוא נמצא. חששותיו של הגביר התאמתו, כנראה שהעסקן לקח את הכסף וברח עמו. מה עושים עכשיו? על פי העסקה שנחתמה, אם העסקן לא יחזיר את כספו, הערב, הלא הוא הקב"ה, מתחייב להשיב את הכסף.

הגביר הרים את עיניו לשמיים ופנה אל הקב"ה בשפה שלו: "ריבונו של עולם, הסכמתי לעזור לאותו עסקן שהיה זקוק לעזרתי והסכמתי להלוות לו, כי נתתי בך אמון שאתה הערב שלו, ובמידה והוא לא ישיב לי את הכסף – אתה הוא זה שתשיב לי את הכסף. אך לא את הכסף אני דורש ממך, בורא עולם, כסף ב"ה לא חסר לי. אך בקשה אחת יש לי ממך – יש לי בת בוגרת בבית, כבת 25 שלא מצאה את זיווגה מזה מספר שנים, אנא ה' שלח לה את החתן שלה, זוהי בקשתי ממך בהלוואה זו. בעבור האמונה שבטחתי בך והסכמתי להלוות לעסקן את הכסף – שמע את בקשתי ושלח לה את זיווגה", אמר והחזיר את שטר ההלוואה.

לא עברו שבועיים ימים… ובתו של הגביר התארסה בשעה טובה ומוצלחת. בבית הגביר נערכה מסיבת האירוסין כשהגביר מודה לה' על החזרת ההלוואה.

והנה, לאחר מספר שבועות דפיקות בביתו של הגביר. היה זה העסקן החרדי שנעלם בפתאומיות. "שלום עליכם", אמר העסקן והוסיף להתנצל: "אני ממש מבקש את סליחתך על איחור מועד תשלום ההלוואה, לא הייתי בארץ תקופה ארוכה, וכעת באתי להשיב לך את כל ההלוואה, הנה היא לפניך", אמר והוציא סכום של  300,000 ₪ ממזוודתו. "אין בכך צורך", חייך הגביר, "הערב כבר שילם על הכל". העסקן התבלבל לרגע ואמר: "אל תתלוצץ עליי, אמרתי לך שאני מתנצל על האיחור, קח בבקשה את כספך". אך הגביר השיב ואמר: "איני לוקח את הכסף הזה, הוא לא שייך לי, אני כבר קיבלתי את הלוואתי, אומנם לא בכסף, אך קיבלתי זאת בדבר השווה יותר מכך, ולכן הכסף שבידיך לא שייך לי". הגביר סיפר לעסקן את המאורעות, אך העסקן לא הסכים לקחת את הכסף אליו. "הכסף הזה שלך ואני אעמוד במילה שלי", הוא אמר.

לבסוף הם החליטו ללכת אל מרן הרב שטיינמן שליט"א שיפסוק להם בנידון. הרב שטיינמן שמע את דבריהם ואמר: "אם העשיר טוען כי הערב, הקב"ה, שילם לו את ההלוואה, הרי שאם כעת הלווה, הלא הוא העסקן, רוצה להחזיר את הכסף – עליו להשיב את הכסף אל הערב, שהרי הערב 'שילם על כך'". "כיצד אשלם את הכסף לקב"ה?", שאל העסקן את הרב שטיינמן שליט"א. הרב שטיינמן הביט בעסקן ואמר לו: "השנה היא שנת השמיטה, ואם אתה רוצה לשלם את הסכום לקב"ה – תן את הכסף ל 'וועד השמיטה' בארץ ישראל המאפשר לחקלאים לשמור על השמיטה", וכך עשה.

 

הביאור בראב"ע

וזה עומק דברי הראב"ע, בודאי שאם הם היו בוחרים לסמוך על הקב"ה היו נכנסים לא"י ללא מלחמה, ללא מאבק ארוך, כמו שנלחמו מלחמה קצרה כנגד סיחון, עוג, אבני אלגביש היורדים מן השמים, את הצרעה ישלח ה"א לפניך והמם מהומה גדולה וכו'.

אולם הבעיה הייתה שבמקום ללכת על בטחון הם התחילו לשאול את חוו"ד של המטכ"ל, והשב"כ, והמוסד, והם אכן תיארו להם כמה טילים יש, כמה צנטריפוגות כבר פועלות, כמה כורים כבר מוכנים, כמה מטוסים ופצצות יש לאויב, והם נתקפו בחרדה.

הם הסתכלו במשקפיים צבאיות בטחוניות אמר להם הקב"ה אם מסתכלים בכאלה משקפים אכן צריכים צבא, צריכים מלחמות, צריכים נשק, ולזה גם יש כללים, הכללים הם שדור שפל שיצא מעבדות לא יכול לעמוד בכזאת מלחמה, אבל אם היו בוחרים בדרך של יהושע וכלב עלה נעלה והולכים עם משקפיים של בטחון בה', אזי לא היה צריך מלחמות ולא היה בעיה עם כך שהם עבדים.

וא"כ הכל מתורץ, האבן עזרא אינו ממציא טעם חדש, הוא מבאר שמותם במדבר אינו עונש, אלא מסלול שהם בחרו שכיבוש הארץ יהיה בדרך טבעית צבאית, ואם זו הדרך, תיאלצו למות במדבר, כי באופן טבעי אכן אינכם יכולים להלחם.

 

והדברים מפורשים בספר שופטים:

שופטים פרק ג

(א) וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ  ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן: (ב) רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם: (ג) חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת: (ד) וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת  ה' אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה:

רש"י

(ב) רק למען דעת – רק לדבר הזה לבדו הניחם למען דעת ולהתבונן דורות בני ישראל הבאים מה החטא גורם כי עתה הם זקוקים ללמדם מלחמה: רק אשר לפנים – שהיו עומדים לשרת את ה': לא ידעום – למלחמות הללו וטכסיסיהם ולא נצרכו להם: ע"כ.

בזמן יהושע לא היו צריכים ללמוד מלחמה, שהיו להם ניסים גלויים. ורק עתה שיצאו מכח האלוקי הוצרכו ללמוד מלחמה.

החזו"א ובן גוריון

ב"ג שר"י רצה לגייס בנות. החזו"א הודיע לאחותו שזה יהרג ואל יעבור, ואם יבואו לגייסם – שיהיו מוכנות למסור את הנפש, וכך גם פרסם לרבים.

כשאמרו לב"ג שלא יוכל להוציא זממו כל עוד החזו"א מתנגד, הוא שאל איזה משרה הוא נושא? דיין? רב ראשי? ראש ישיבה? אמרו לו לא, רב בבני ברק שכל העולם שומע בקולו.

[ב"ג הקים את הרבנות הראשית והיכל שלמה כדי שיוכל לשלוט ברבנים דרך המשכורת שהוא נותן להם. וכבר היה רב שתמורת הבטחה למינוי רב ראשי התיר ממזרים… הוא גם רצה להקים מחדש את מוסד הסנהדרין מאותה סיבה ופנה לרב הרצוג, והרב דחהו בטיעון שיש בעיה למצוא דיינים העומדים בקריטריונים… לדוגמא? "שונאי בצע" אנשים השונאים ממונם בדין" "מה הבעיה?" שאל ב"ג, הכל פונקציה של כסף, תוסיף עוד קצת כסף תמצא גם שונאי בצע… כך עובד הראש של מי של מעט זמן עמד על הראש…].

בכל אופן הוא החליט שעליו לפגוש את החזו"א כדי לשכנעו בנחיצות הענין.

מסופר על החזו"א שפ"א אמר לו ב"ג שר"י אם תפרוץ מלחמה, תקחו את הגמ' להלחם? אמר לו הרב משל על האדם שהלך בשלג וקפאו אוזניו ויעץ לו העגלון שישפשף בשלג ואכן הפשירו, וסיפר זאת לאשתו בשמחה, ואמרה לו מה הנס? והשיב לה תארי לך שהיה יום שטוף שמש, במה היייתי משפשף אזני?…

כך אתם לאחר שהחלטתם על גאולה טבעית "ניקח גורלנו בידינו", אתם חייבים צבא, אך אם לא הייתם מכניסים אותנו לבוץ הזהה, לא היינו צריכים צבא כלל!

בחרת במסלול הטבעי – וכעת אתה שואל אותי כיצד נלחם??

 

כדברי ספר חובות הלבבות – השער הרביעי – שער הבטחון – הקדמה:

ומי שבוטח בזולת ה' מסיר האלהים השגחתו מעליו ומניח אותו ביד מי שבטח עליו, ויהיה כמי שנאמר בו (ירמיה ב יג): כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים. ואמר (תהלים קו כ): וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ואמר הכתוב (ירמיה יז ז): ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, ואמר (תהלים מ ה): אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, ואמר (ירמיה יז ה) : ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. ואם יבטח על חכמתו ותחבולותיו וכח גופו והשתדלותו, [יעזבהו ה' לנפשו] וייגע לריק, ויחלש כחו, ותקצר תחבולתו מהשיג חפצו, כמו שאמר הכתוב (איוב ה יג): לוכד חכמים בערמם, ואמר (קהלת ט יא): שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם, ואמר (תהלים לד יא): כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב ואם יבטח ברוב עשרו, יוסר ממנו ויישאר לזולתו, כמו שאמר הכתוב (איוב כז יט): עשיר ישכב ולא יאסף עיניו פקח ואיננו, ואמר (משלי כג ד): אל תיגע להעשיר מבינתך חדל, ואמר (משלי כג ה): התעיף עיניך בו ואיננו, ואמר (ירמיה יז יא): בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל, או תימנע ממנו הנאתו בו, כאשר אמר החכם (קהלת ו ב): ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו, ויהיה אצלו פקדון ששומר אותו מן הפגעים עד שישוב למי שהוא ראוי לו, כמו שאמר (קהלת ב כו): ולחוטא נתן ענין לאסף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים, ואמר (איוב כז יז): יכין וצדיק ילבש וכסף נקי יחלוק.

כך מצאנו אצל דוד שנלחם בגלית ללא חרב וחנית. הכיצד? אני בא אליך בשם ה' אלקי ישראל אשר חרפת.

וכך חזקיה הולך לישון וסומך על ה' שבא ומכה מאה ושמונים אלף ראשי גייסות.

אם סומכים על ה' אין שום חשש מגבורת האויבים ומכוחם, ואז גם עם של עבדים יכול לכובשם. אך אם באמת וסמכים על גבורתם- אזי אכן אתם צודקים, לא תוכלו לכובשה, ולא נותר לכם אלא למות במדבר.

לאור זאת נבין את אשר פתחנו בו

כיצד הרמב"ן שולל הדרישה ברופאים, הרי כך נהגו גם גדו"י?

ונקדים לכך את דברי המשנה:

משנה מסכת פסחים פרק ד משנה ט

"ששה דברים עשה חזקיה המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו …גנז ספר רפואות והודו לו":

ספר תשב"ץ קטן סימן תמה

הא דאמרינן חזקיהו גנז ספר רפואות והודו לו. וא"ת מאין בא לו ספר רפואות. וי"ל כשהיה נח בתיבה היו עמו שדין רוחין ולילין והיו מזיקין אותו עד שנעשו רובם חולים וגם מפני ריח רע. עד שבא מלאך אחד ולקח אחד מבני נח והביא אותו לגן עדן ולמד אותו כל רפואות שבעולם. ואותם רפואות כתבו בספר וזהו נקרא ספר רפואות:

ופרש"י ז"ל כדי שיבקשו רחמים לפי שלא היה לבם נכנע שמתרפאין מיד עכ"ל.

והרמב"ם בפיה"מ דוחה לחלוטין את דברי רש"י:

 [י] הלכה זו היא תוספתא, אבל ראיתי לפרשה ג"כ לפי שיש בה תועליות. ספר רפואות, היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו, כגון מה שמדמין בעלי "הטלסמאת" שאם עושין "טלסם" בסדר מסוים מועיל לחולי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים… וכאשר קלקלו בני אדם ונתרפאו בו גנזו.

ואפשר שהיה ספר שיש בו הרכבת סמים המזיקין כגון סם פלוני מרכיבין אותו כך, ומשקין אותו כך, וגורם למחלה זו וזו, ורפואתו בכך וכך, שכשיראה הרופא אותם המחלות ידע שסם פלוני השקוהו ונותן לו דברים נגדיים שיצילוהו, וכאשר קלקלו בני אדם והיו הורגין בו גנזו.

ולא הארכתי לדבר בענין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי ששלמה חיבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא פנה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו.

ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה', והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו.

מה האמת? רש"י והרמב"ן – שיש ברפואה חוסר אמונה, או ברמב"ם שיש בזה ענין כמו אכילה?

מבאר הרב דסלר ששניהם אמת, רק מדובר בדרגות.

כשנתעמק בדבר נווכח ששיטות הרמב"ם והרמב"ן אינן חלוקות, אלא שכל אחד מדבר על מדרגה אחרת. המדרגה העליונה היא, שמבחין האדם בכל מקריו ובכל אשר סובב אותו את הנהגת השי"ת הישירה, שאינה תלויה בסבות, והוא יפנה בכל אשר הוא צריך רק אל השי"ת, כי הוא מקור לכל.

במדרגה זו, אם יחלה האדם ילך אל הנביא לדרוש לסבה הרוחנית של מחלתו, לידע מה השי"ת שואל מעמו, כדי לתקן את אשר עיוות, אם ילך אדם זה אל הרופא להתרפא ברפואה טבעית, בזה פונה לבו מהשי"ת, שכן מעשהו מורה כאילו אפשר חס ושלום לעקוף את רצון הבורא, ולהתרפא בלי לתקן את השורש הפנימי שגרם למחלה, את אשר חיסר ועיוות בעבודת ה'…

 

במדרגה התחתונה מבחין האדם בסבות טבעיות, לכן השי"ת מסתיר את הנהגתו ממנו, ומנהיגו באמצעות סבות טבעיות, כדברי הרמב"ן, "וה' הניחם למקרה הטבעים". אדם זה, אף שבודאי מוטל עליו להתפלל אל השי"ת לרפאותו, צריך להשתמש ברפואות טבעיות, ולהודות להשי"ת על שהמציא לו רפואה לחליו… אדם הנמצא במדרגה זו, ובכל זאת מונע את עצמו מרפואה, משום שחושש להשתמש באמצעים טבעיים, עליו כותב הרמב"ם שזו איוולת, ודעתו קלה ומשובשת, כי הכלל הוא שעבודת האדם צריכה להיות לפי מדרגתו… (חלק ג עמוד רעא)

ואם כן –  הרמב"ן מדבר על אותה תקופה, שבה עמד עם ישראל בכל עניניו תחת השגחתו הישירה של הקב״ה ללא השפעה מצד מהלכי הטבע, בזמן שהקשר בין החטא למחלה היה ישיר ובלתי נמנע.

בתקופה זו, לא היה מקום לרופא לרפאות, כי ריפוי זה אינו מרפא את החטא שהוא שורש המחלה. כל עוד לא יתוקן החטא לא תעזור שום רפואה, וכשיבוא החטא על תיקונו ־ שוב אין צורך ברופאים! המחלה תיעלם מאליה.

מי שבכל זאת ילך לבקר אצל רופא, יעיד על עצמו שאינו חפץ להיות תחת השגחת הבורא עולם.

ואכן רפואתו אינה אלא על ידי הרופאים.

לא כן הם פני הדברים היום, דרכי ההשגחה הם בבחינת נסתר, השכינה בגלות, הטבע מכתיב את צעדינו, וההשגחה הפרטית מנווט אותו רק מאחורי הקלעים. במצב זה עלינו להכנע לתכתיבי הטבע, ולקיים את הציווי ״ונשמרתם מאד לנפשותיכם״ על ידי שמירה קפדנית של חוקי הרפואה. אמנם עלינו להצר על כך שבעוונינו הגענו למצב זה, אך את הנעשה אין להשיב, ועלינו להתנהג בהתאם למצב הנתון.

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״אמנם, ענהו הרנ״נ, הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מדותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שלחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות ויו״ט לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנכי, מודה אני, לא שמתי כ״כ לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שלחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

״אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שלחן חותני. דברתי עם אשתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שלחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אשתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

ספרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שלחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באמרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אשתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את ר׳ זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שלחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן – פנה הצריז״ס לחתנו ־־ לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעזבך אותנו ישארו המים – מים״.

״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד את אשתי על שלחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

ר' לעיל בנוסף סיפור דומה שסיפר קובי לוי ואירע בתימן.

 

כעת נבין את פרשת המלך

שאלנו – איזו מן מצוה זו – שימת מלך שתלויה בבחירתנו?

האמת היא, שאין לנו צורך במינוי של מלך; כל עוד שאנו חיים בהרגשה שה׳ הוא מלכנו, השולט עלינו לחיים ולמוות, פשוטו כמשמעו, כל עוד שידיעה זאת היא המדריכה את כל חיינו, הרי אין לך מצב טוב מזה.

אך כשיאמרו ״אשימה עלי מלך״, אות היא לכך שהזמנים השתנו… הדבר מוכיח בעליל, שעם ישראל ירד מדרגתו, ששוב אין כאן הרגשה שלמה שחיים במצב של השגחה פרטית, והטבע כבר החל לתפוס מקום בחשיבה.

אות היא שבחרנו במסלול הגשמי.

במדה מסוימת, הגענו למצב שאנחנו ״ככל הגוים אשר סביבותי״… ואם אכן הגיעו למצב זה, אי אפשר להתעלם ממנו, אי אפשר להמשיך ללא הנהגה נראית ומוחשית, ללא מלך בשר ודם המטיל את אימתו על הבריות. שהרי אם אין יראת אלוקים במקום הזה – והרגוני!

אם הייתה יראת ה' – היה די שה' היה למלך עלינו, אך כשבוחרים במסלול הגשמי – ללא הקב"ה – ממילא אנו מדורדרים רוחנית, וזקוקים לגדרות וסייגים גשמיים שיטיל עלינו המלך!

ברגע זה אכן מצווה התורה: ״שום תשים עליך מלך!״ ־ חובה ולא רשות.

אם נעיין בספר שמואל (א,ח) נראה שהדברים מפורשים שם כדברינו. [וכך מפורשים במלבי"ם].

כאשר באו זקני ישראל אל שמואל בדרישה למנות להם מלך, נאמר: ״וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו״. מודגש כאן, שעצם האמירה היא שהיתה פסולה בעיני שמואל.

מה ענה לו הקב״ה? ״שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך, כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם״. הדברים מפליאים – בגלל שמאסו בה׳ חייבים לשמוע בקולם??

אלא מפורש כאן שעם כל השלילה שבה, מחייבת בקשה זו את מינויו של המלך.

כל עוד שאנו ״ככל הגוים אשר סביבותיי" אסור לנו להזניח את חובת ההשתדלות כפי שאנו מצווים לעשות;

אך בד בבד עם קיום חובה זו נזכור, שככל שנתקרב לה׳ ונוסיף להתחזק באמונה, אמצעים אלה ייהפכו למיותרים, ונזכה ליום שנוכל להכריז ״ה׳ הוא מלכנו״!

סיפור שסיפר קובי לוי:

את הסיפור הבא סיפרה לי סבתא הדסה מן המושב בשרון. היא לא יודעת לקרוא, גם לא לכתוב, אבל האמונה שלה בהשגחה האלוקית, ובעיקר בברכה של הצדיקים שהם לעיתים המחברים ביננו לבין השפע האלוקי, גדולה ונעלה לא פחות משל תלמידי חכמים מובהקים.

"תראה, אתה אדם צעיר, וספק אם נתקלת בחייך בניסים גלויים מעל לטבע. ספק רב. אבל אני יכולה לספר לך, שלפני כ- 70 שנה בעודי נערה צעירה בעיירה קטנה בתימן חוויתי סוג של נס, שכל בני משפחתי היו שותפים לו, והוא נשמר בין כותלי ביתנו הקטן במשך שנים לא מעטות.

"אבא שלי היה יהודי מלומד אך פשוט. הוא יצא מדי בוקר לאחר תפילת הנץ לעמל יומו בשדה, ולעת ערב עסק בחוכמת הקבלה בבית המדרש עד אחרי חצות לילה. אחרי תיקון חצות היה נרדם לשעות ספורות, קם לתפילה, לעמל וחוזר חלילה. לאבא ואמא נולדו בלי עין הרע 11 בנות. רק בנות. ביתנו הקטן היה סמוך ונראה לבית הכנסת הגדול בעיר. פתח מול פתח, כשהרווח המפריד בין הפתחים הוא לא יותר משלושה מטר. רב העיר שהיה ידידו האישי של אבא ביקש ממנו שיקפיד על בנותיו, שלא תצאנה החוצה – חלילה וחס – בזמן התפילות, וכמובן בתחילת סדרי הלימוד או בסופן, כדי שלא יהיה מפגש מיותר בין הלומדים והמתפללים לבין בנותיו.

"ואני זוכרת שזה היה אצלנו אורח-חיים. גדלנו על יסוד הצניעות כמו האוויר שנשמנו. בת גדולה חינכה את אחותה הקטנה להקפיד על לבוש צנוע, ולימדה אותה שאין יוצאים סתם כך לרחוב, ובוודאי לא בזמן התפילות והלימודים. "כל כבודה בת מלך פנימה" לא היתה סיסמא סתמית, זו היתה שיגרה שאין מפרים אותה, אלא שומרים עליה באדיקות.

"הרב אמר לאבא "תשמע יחיא, אתה יודע שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אז תדע לך, שאם תשמור את בנותיך סמויות מן העין, מעונך יחוש בחוש בברכת השם".

"ועכשיו אני אגלה לך מה היתה הברכה שזכינו לה. אבא היה משתכר פרוטות ספורות, ואותם היה מעביר לידי רב העיר לסייע למשפחות נזקקות. אנחנו, למרות שהיינו משפחה ברוכה, תמיד היינו שבעות ובריאות. מעולם!!!, תשמע טוב, מעולם! לא חסר לנו סוכר, או קמח, או אורז או פחמים. המוצרים הללו היו מוצנעים בתוך כדי חרס ענקיים ומשם מדי יום היינו מוציאות את מנת המזון היומית שלנו.

"מעולם לא נשלחנו לחנות שבעיר להביא סוכר, קמח, פחמים או אורז. במשך שנים רבות היינו דולים מן הכדים ומתפרנסים, כמו אותו נס כד השמן שמילא כלים על כלים עד כי תמו הכלים. אנחנו חיינו בתוך הנס הזה, וכמעט התרגלנו אליו. אבא היה אומר לנו מדי פעם "בנות, הכי טוב לשתוק, כמו שאתן יושבות בבית צנועות ושלוות, תשמרו גם את הפה צנוע ושקט. הצניעות והשתיקה זו הברכה".

"אינני זוכרת שחלינו אי פעם. היינו חסונות ובריאות, יעילות וחרוצות, מן הבית שלנו יצאו מאכלים ותבשילים לכל עניי העיר, ובשפע. וכשהיו שמחות אנחנו הבנות של יחיא, היינו הקייטרינג של אותה שמחה, חינם אין כסף. אבא היה קונה כבש על חשבונו, ושאר המאכלים נשלפו אחר כבוד מכדי החרס אל הסירים והתנור. וכל חיינו, עד נישואינו, עברו עלינו בתוך ארבע האמות הקדושות של הבית… עד שיום אחד… אבא נסע לדרך ארוכה, עם בית דינו של רב העיר לעשות איזו מצווה. לאחר מספר ימים שמענו נקישה על הדלת, בשעת בוקר. אחותינו הקטנה היתה בת תשע או עשר והיא פתחה בזהירות את הדלת. בפתח ניצב אחד מפרנסי העיר, הוא ביקש מאחותי להודיע שיש היום שמחה בעיר, וצריך להכין סעודה גדולה, ואבא הבטיח לו שנעזור. הוא הוציא מארנקו 10 מטבעות הניחם על השולחן ואמר: "הנה כאן 10 פרוטות, תקנו בהן את המצרכים שאתן זקוקות להן…

"אחותי הקטנה, בתמימותה אמרה "לא צריך כבודו, אנחנו אף פעם לא קונות מצרכים. כל הזמן אנחנו מוציאות קמח, אורז, סוכר מכדי החרס, ואף פעם זה לא נגמר…".

"וכאן זה נגמר" מתאנחת סבתא הדסה. "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין מן הרגע שהעין נכנסה לתוך הברכה, הסתיימה הברכה ונעלמה לה. אתה מבין, סוג כזה של ברכה כבר לא מכירים בדור הזה.

 

פרשת שופטים

תמים תהיה

תמים תהיה עם ה' אלקיך! [מצורף מהרב פנקוס, הרב בידרמן, והספר אמונה שלמה. פסגות בוקר תשעז]

(יג) תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: דברים פרק יח

פרש"י: התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו (רש״י) דבר נפלא לימד אותנו כאן רש״י, ועלינו לחזור ולשנן אותו לעצמנו:

אם תהיה בעל בטחון תזכה להיות עם הקב׳יה, תחת כנפי השכינה.

בעל הבטחון אינו מודאג מפני העתידות, הוא אינו דואג כיצד הוא יחתן את ילדיו.

ודע לך, שאם הגעת לדרגה זו – 'הנך עמו ולחלקו'!

בישיבות ליטא בתקופת ההשכלה היו בחורים שהיו מונחים בלימוד והיו בחורים שלמדו מקצוע, השכלה, ענייני העולם. המילה הגרועה ביותר שיכלו לומר על בחור היתה שהוא 'ועלטישער, [איש העולם]. היכן הוא? הוא חי בעולם הגדול! הוא לומד ומתפלל, מקיים את כל המצוות,

אבל היכן הוא נמצא? באיזה עולם הוא מונח? הוא ׳ועלטישער'!

 ההיפך מה׳ועלטישער' הוא ׳השם יתברךדיקר׳ – נמצא תחת כנפי השכינה.

כיצד נעשים 'ועלטישער׳? כשלא רוצים להיות מונחים תחת כנפי השכינה. ולמה? כי אין בטחון, וכשאין בטחון ־- אדם יוצא אל העולם הגדול.

ישנם כאלה שחייבים לשמוע חדשות. כשאין לו עיתון הוא מעיין בעיתון של השכן. ואם אין עיתון לשכן – הוא חש מפח נפש. תחושתו היא: כשיש לי עיתון – יש לי שליטה בנעשה בעולם;

אני יודע מה עושים, מה חושבים, מה אוכלים, איך עושים כסף.

אבל אם אכנס לבית מדרש, מי יעזור לי? בורא עולם?! השי״ת לבד יקיים אותי?!

להיות תחת כנפי השכינה פירושו להתיישב ליד הגמ' ולהישאר שם. לחוש כי חיבוקו של השי"ת מספיק לקיים אותי, להצמיח אותי, ואף לחתן אותי ואת ילדיי. יש לי רק את הרבש״ע. אני בידים טובות.

אין לי שום צורך לדעת מה נעשה בחוץ, אני ״עמו ולחלקו״!

 

״ריבונו של עולם אני מבקש ממך שאתה תבחר לי את ארבעת המינים"  [אמונה שלימה, פ' שופטים]

כתיב (שם) תמים תהיה עם ה׳ אלקיך. וכתיב (משלי י-ט) הולך בתם ילך בטח. ובזה השתבח יעקב אבינו עליו השלום דכתיב (בראשית כה-כז) ויעקב איש תם, וכן באיוב (איוב א-א) איש תם ן;(ןזר. ענץ התמימות הוא, שלא ישתדל לידע עתידות על ידי גורלות וכשפים וכדומה, ולא יצטער צרת מחר, אלא ישליך על ה׳ יהבו. ולא ישתדל לידע מה שבלב חברו, ולא ילך בדרך חריצות ורמאות לנטות אחרי הבצע, אלא יהיה מתהלך בתומו צדיק, ולא יחשוב על עניני העולם הזה ועל עניני פרנסתו, רק בתורת ה׳ יהיה חפצו ובה יהגה יומם ולילה (תהלים א-ב). וה׳ לא ימנע טוב להלכים בתמים, ודרשי ה׳ לא !חסרו כל טוב (פלא יועץ ערך תמימות).

שמעתי מהגאון רבי חזקיה מישקובסקי שליט״א סיפור שהוא שמע מראש ישיבת כפר גנים הרב גריינמן שליט״א: ־ הרב גריינמן סיפר שכשהתקרב חג הסוכות הוא ישב וברר 4 מינים. כמובן שבוררים את המהודר שבמהודר והיה שם איזה שהוא מו״צ רב מירושלים שברר איתו יחד וסיפר לו את הסיפור הבא:

בבני ברק ארגנו 4 מינים בזול לבני תורה. הסחורה היתה לא הכי הכי יפה אך בהחלט מהודרת ונחמדה…

מורי הצדק שם החליטו שיענו רק על שאלות ספציפיות כדי לחסוך זמן, רק אם למישהו יש שאלה ספציפית יבוא ישאל ויענו לו. וכך יוכלו לתת מענה לכולם.

הגיע איזשהו יהודי שנראה פשוט. רוסי בעל מבטא רוסי, שאמר: ״כבוד הרב אני מבקש סליחה. הרבנים אמרו שיענו רק על דבר מסויים. אני רוסי, אתה בטח שומע לפי המבטא. כשאני הייתי ילד הרוסים לא אפשרו ליהודים לשמור תורה ומצוות, אני בכלל לא ידעתי שיש אלוקים… כולם פחדו ולא סיפרו לי כלום על היהדות, ידיעותי בנושא יהדות שאפו לאפם. אך נאמר לי שאני משתייך לעם היהודי, הגעתי לארץ, התחלתי לאט לאט להכיר את אלקים לאט לאט אני לומד אני עליתי לארץ לפני 3 שנים ולגבי ארבעה מינים אני לא יודע אפילו איזה שאלות לשאול…

אני בחרתי לי מספר סטים שנראו לי מבחוץ יפים, בבקשה תגיד לי אם מה שבחרתי טוב או לא טוב…

הרב הסכים לבדוק לו 3 סטים שלו ושל 2 בניו. מה אפשר לומר ליהודי רוסי שבאמת רואים את הרצון שלו לדעת וללמוד והכל בתמימות?

הרב לקח את האתרוג הראשון ולא האמין למראה עיניו. האתרוג היה מושלם! נקי, נקיי! בלי בליטות ובלי שקיעות! חשב הרב: ״נו, מילא, יכול לקרות״. הוא לקח את האתרוג השני ופליאתו היתה עצומה: האתרוג השני היה מהודר ברמה גבוהה מאוד, לא פחות מהאתרוג הראשון! הרב היה המום. הוא לקח את האתרוג השלישי. הוא היה מהודר להפליא, ממש כמו האתרוג הראשון והשני. הוא חשב שאולי הוא לא רואה טוב, ולכן הוא הלך להראות את הפלא הזה לשאר הרבנים שהיו שם. הם הסתכלו ונדהמו מהאתרוגים המהודרים, ואמרו: ״האתרוגים האלה זה פסגת ההידור הלוואי שנזכה השנה לקיים את המצוה עם כאלו אתרוגים מהודרים״. לאחר מכן המורה צדק בדק את הלולבים… הלולב הראשון היה מהודר להפליא, סגור לגמרי וירוק. הרב כמעט יצא מכליו. הלולב השני היה מהודר לא פחות מהראשון, והלולב השלישי היה מהודר לא פחות מהשני הרב פשוט היה המום. חשב לעצמו: ׳זה הרי לא יתכן, יש פה כנראה כישוף או משהו כזה… הרי היהודי הרוסי לא יודע לבחור… איך הוא זכה בכאלה סטים ארבעת המינים לו ולבניו?׳ היהודי הרוסי ראה שהרב היה ממש המום ממה שראה ושאל אותו לגבי סיבת פליאתו. ״אני חי עם האלקים, דיברתי אל האלוקים לפני שהגעתי לכאן, אמרתי: ׳אלוקים, אתה יודע שאני אוהב אותך, אתה יודע מה שאני עברתי ברוסיה – לא הרשו לי לדעת שאתה קיים, לא נתנו לי ללמוד אותך, אם היו מרשים לי אתה יודע שאני הייתי דבוק אליך, הגעתי לארץ ואני משתדל לאט לאט ללמוד ולדעת, אני לא יודע הלכות, אני לא יודע לבחור 4 מינים. אני מבקש ממך, ריבונו של עולם, שאתה תבחר לי את 4 המינים׳.״

אומר הרב מישקובסקי: ״אין לנו מושג כמה הקב״ה אוהב כל יהודי ויהודי! והכי חשוב: ״תמים תהיה עם ה׳ אלוקיך״, אותו יהודי זכה לכך בזכות אמונתו התמימה בבורא עולם!

 

הבחורים שהתנסו במידת הבטחון [מן הזכרון]

המעשה בשלשה בחורים בנובהרדוק שהחליטו שהם הולכים ומשתלמים במידת הבטחון, ויושבים ביער ללמוד בהתמדה וסומכים בתמימות על ה' שיזמן להם צרכם.

למדו שעות ארוכות, והחלה הבטן לקרקר, אך הם המשיכו בקבלתם. לפנות ערב כבר לא יכלו להמשיך, והחליטו שנים מתוכם ללכת לחפש משהו לאכול… השלישי אמר אני ממשיך! הלכו הללו ואכלו, ואמרו מסכן ההוא שם ביער, ממשיך ללמוד כשאף אחד לא דואג לו… הלכו להביא לו גם, והוא אכל, והודה להם והמשיך ללמוד. גיחכו הללו עליו ואמרו אם לא אנחנו, היה ממשיך כאן בתמימותו ללמוד וגווע ברעב…

מה שהם לא הבינו שתמימותו סייעתו שה' שלח לו אוכל על ידם…

היהודי הפשוט שהאמין בברכתו של בבא מאיר [אמונה שלימה, דברים, עמ' שמז]

כשהחלה עליית יהודי מרוקו לישראל, היה זה בזרם קלוש, משפחות בודדות עזבו את מרוקו ועלו לחונן את עפרה של ארץ ישראל.

כל משפחה בארפוד שהיתה עוקרת לארץ ישראל, היתה מגיעה לביתו של רבנו הקדוש והטהור רבי מאיר אבוחצירא זי״ע ״בבא מאיר״ ונפרדת ממנו. שעות רבות של בכיה היו עושים העולים לארץ הקודש, בוכים הם על שקשה פרידתם מרבנו מורה דרכם וממשפחתו האהובה, ובוכים הם על הלא נודע, על הדרך רבת הסכנות הצפויה להם, הם היו נפרדים לבסוף מרבנו כשהוא מרעיף עליהם ברכות לרב והיו אלו להם כטל תחיה. רגליהם נושאות אותם לכוון ארץ הקדש, כשבלבם תקוה שברכת הדרך תלוה אותם.

באחד הימים הגיע אחד ממכרי רבנו לביתו, יהודי זה היה תמים מאד, אינו בקי בהוויות העולם, אינו יודע לקרוא וקל וחומר שאין יודע הוא לכתב, אך למרות שלא ניחן בשכל רב, יודע היה את חסרונו ולשם כך דבק בחכמים ושתה בצמא את דבריהם. אמונתו התמימה בה׳ ובשלוחיו הצדיקים היתה מוחלטת, לא היה עושה דבר וחצי דבר ללא ששאל את רבותיו.

 יהודי זה חשקה נפשו לעלות לארץ ישראל עם משפחתו, וכדרכם של כל בני העיר גם הוא הגיע לבית רבנו ובכה, אך רבנו שם לבו שיהודי זה בוכה יותר מהאחרים שקדמו לו. כששאלו רבנו לסיבת בכיו הרב, השיב הלה: ״רבנו! יודע אתה שאין אני יודע לקרוא ולכתוב, כאן הצלחתי להסתדר לפרנסתי, עסקתי במסחר עם הנוכרים שגם הם בורים כמוני והצלחתי להביא טרף לביתי. אבל בארץ ישראל, שם לבטח כולם מבני עמנו, כולם מלומדים, ממה אתפרנס, ומה אעשה כדי להביא לחם לילדי?!״ ככלותו לדבר שב האיש לבכיו.

הביט בו רבנו בעיניו הרחמניות שידעו רק טוהר וזוך, ואמר לו: ״אל דאגה יקירי, דוקא העובדה שאינך יודע קרוא וכתוב היא שתעזור לך להתפרנס כל ימי חייך!״

היהודי התם, בשמעו את רבנו מבטיחו כך, חדל מבכיו באחת. בטוח הוא כי דברי רבנו יתקימו במלאם, הוא נשק בלהט לידיו של רבנו ולשולי גלימתו ונפרד ממנו.

בכל זמן ההפלגה באניה היו האנשים דואגים וחרדים לעתידם, אבל היהודי דנן שמח ומאושר, חסר דאגות הוא: ״רבנו הבטיח לי שדוקא בגלל שחסר השכלה אנכי, אתפרנס בכבוד בארץ ישראל״ – אמר היהודי בשלוה. היהודי התם והישר התגורר ב״כפר אתא״ שבין עכו לחיפה. בנו התקבל לעבודה בתעשיית נשק וטילים והיה לעוזרו של אחד המנהלים.

באחד הימים, ספר המנהל לעוזרו כי המפעל עתיר הסודות והידע נקלע לבעיה: יש להם שרטוטים מאד סודיים שאין בהם צורך, ויש צורך לבערם מן העולם. אך דא עקא, אסור שעין אדם תראה את התכנית הסודית. הבן הציע להביא למפעל אדם שאינו יודע קרוא וכתוב. המנהל התפלא: ״כלום יש בארץ ישראל אדם כזה שאינו יודע קרוא וכתוב?!״

– ״כן מכיר אני אדם כזה״ – הציע הבן את אביו – ״מצד אחד אינו יודע קרוא וכתוב, אך מאידך גיסא הוא אדם ישר מאד ואין חשד שמא יוציא מהתכניות החוצה״.

לאחר ברורים יסודיים על האיש, התברר שאכן אינו יודע לקרא וישר ותם הוא. על כן נבחר אחר כבוד לתפקיד הרם של ביעור התוכנית הסודית של תעשיית הנשק המתוחכמת. כמובן ששכרו היה בהתאם לתפקידו הרם, כך התפרנס האיש שלשים שנה.

כשהגיע לגיל הגמלאות שילמו לו פנסיה נאה ושלחוהו לביתו. הוא נגש לאדמו״ר רבי דוד אביחצירא שליט״א בן רבנו ״בבא מאיר״ זי״ע ותנה בפניו שאביו הבטיחו שיעבוד כל ימי חייו, ועתה פטרו אותו. רבי דוד השיב לו שאל לו לדאוג ודבר שיצא מפי אביו זי״ע יתקיים במלואו. ואכן, לאחר זמן קצר השיבוהו למשרתו בטענה שלא מצאו מי שימלא את מקומו, ועד ימים אלו עודנו עובד בהשמדת מסמכים בתעשיית הנשק המתוחכמת… (עשה פלא)

 

סגולות נגד מזיקים [הרב פינקוס]

תמים תהיה עם ה׳ אלקיך

 בספה״ק הובאו הרבה סגולות נגד מזיקים באופנים שונים, והרבה תלמידי חכמים בראותם שלא נהגו רבותינו בדברים אלו, מחליטים שהם הבלים. אולם עומדת נגדם העובדה שהדברים מובאים בספרים קדמונים.

ורבים מאידך מתבלבלים בענין זה וחושבים שעל כרחך לא ידעו רבותינו ממעלות אלו.

מהי האמת?

ועיין בספר ׳חובות הלבבות, (שער יחוד המעשה פ״ה) שכתב בזה״ל:

״אל תחשוד אבותיך במה שמסרו לך מאופני טובותיך… כי אין עצה שתעלה בדעתך, שלא קדמוך לדעתה, ואפשר שקדם לדעתך אופן יושר המחשבה ההיא בתחלתה ונעלם ממך אופן ההפסד אשר יהיה ממנה באחריתה,

ואתה במעוט ישובך תראה ישרה ולא תראה טעותה ואופני הפסדה״.

גם כאן אין ספק שישנה סיבה עמוקה יותר לכך שלא התעסקו בסגולות,

והתעוררתי לכך כאשר ראיתי שמוכרים "אזוב״ בכמה פרוטות, ועמו רשימה של ספרים קדמונים על סגולתו נגד מזיקים שונים ומשונים. כמובן שהדחף הראשון לקנות. למה לא? אם לא יועיל לא יזיק…

אבל במחשבה שניה נראה שישנה סיבה טובה שמחמתה התרחקו רבותינו מכגון דא.

משל למה הדבר דומה? ידוע בחקלאות שהמציאו ריסוס המועיל מאוד נגד רחשים שלא יהיו בפירות וירקות. אמנם ידוע ג״כ שבמקום שרגילים לתת ריסוס, אם פעם ימעטו ולא יתנו – יבואו הרחשים בתגבורת עצומה ויאכלו ויקלקלו הכל. באופן זה פועלים גם כוחות המזיקים. ע״י הסגולות ניתן להרחיקם, אך אם פעם לא יהיה לאדם את הסגולה, אדרבה יתגבר כוחו עד מאוד.

כלומר באמת ישנם כוחות מזיקים בכל מסוים. אולם לא תמיד הם מזיקים בפועל והם כאילו ישנים, וע"י הסגולות מבריחים אותם, ומוכרחים לברוח, אבל בינתיים הם התעוררו, ומעתה אם לא נוכל להבריחם או שנשכח מהסגולה, הסכנה גדולה יותר.

ונראה שהדבר רמוז בדברי חז״ל (עירובין נד ע׳יא): ״בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אדם נותן סם לחבירו – לזה יפה ולזה קשה״. פירוש: כל דבר שמרפא ועוזר, מצד שני הוא גם מזיק.

״אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, נתן תורה לישראל – סם חיים לכל גופו, שנאמר (משלי ד, כב) ׳ולכל בשרו מרפא״.

אם יאמרו לך סגולה לומר פרקי תהלים לעולם לא יצא היזק מתורה, והתורה לא גרמה היזק אי פעם,

והחתן ביום חופתו, או הבעל הממתין ליד חדר לידה, אם ילמדו דף גמרא או יאמרו פרקי תהלים, יהיה זה רק לתועלת וברכה עד עולם.

[וכמו אותו תלמיד שרצה ללכת לפדיון הבן, ובא לבקש רשות מהרב שך, ואמר לרב שהוא מאד רוצה ללכת מפני שכתוב שזה שקול כ"פ"ד תעניות"! פד-יון פ"ד! אמר לו הרב שך עדיף שתשב ללמוד דף גמרא, גם ד"ף זה פ"ד!…]

 

13 ילדים ותפוח אחד [אמונה שלימה, פ' שופטים]

באחת משכונות העוני בדרום תל אביב התגוררה לה משפחת לוי. משפחה פשוטה שלא התמזל מזלה להמנות על המשפחות המיוחסות והעשירות שבישראל. המשפחה מנתה חמש עשרה נפשות והצטופפה לה בדירה שכורה בת 2 וחצי חדרים. הדחקות והעוני זעקו מכל עבר אך ההרמוניה שלטה שם בכל עוז.

בשעות הלילה היה הופך ״סלון״ הבית לחדר ילדים גדול. ארבעה מזרנים נפרשו, עליהם ישנו ילדים ששכחו זה מכבר מהמושג לישון ראש וזנב עם אחיהם. וכרית אחת שהיה עוברת במתכונת של רוטציה בן אחד לשני.

אב המשפחה עשה ככל אשר ביכולתו להביא טרף לביתו. הוא היה משכים בשעת בוקר מוקדמת על מנת להגיע בזמן למקום עבודתו הממוקם באזור מרוחק מביתו, אך לשוא, הוצאות הבית רבו למעלה מראש ואין הקומץ משביע את הארי. הוא לא טמן ידו בצלחת ושלח מכתבים לרשויות ולמוסדות שונים בכדי שיבואו לעזרתו לחלץ את משפחתו ממצבה העגום, אולם כל כסיוכותיו עלו בתוהו.

באחד הבקרים פנה אליו שכנו: ״בדעתי לנסוע הערב אל אחד הצדיקים בדרום הארץ, התואיל לבוא עימי להתברך בדבר ישועה ורחמים?״ ״אמלך ברעייתי״ – השיבו מיודענו – ״הלא עליה תוטל מלאכת ההשכבה וההשגחה על הילדים״. אמר ועשה, מיד בשובו לביתו פנה אל רעייתו לקול המולת הילדים: ״כלום תיאותי שאסע הערב עם שכנינו היקר אל אחד מצדיקי הדור כדי להתברך ממנו? אולי ישמע ה׳ לקול תפילתו וירחיב את גבולינו לא רק בילדים?!״ הביטה האשה בבניה השובבים המתרוצצים ומשתוללים במלוא כוחם. חיככה ראשה והפטירה: ״נו, סע לדרכך. אולי יתמזל מזלך״.

לאחר שעות נסיעה ממושכות באוטובוסים השיגו השניים אל יעדם. השעה היתה שעת לילה מאוחרת אך בית הצדיק היה מלא מפה לפה מאות אנשים המתינו בתור להתברך ולהוושע. התור השתרך לו אט אט השעות נקפו בזו אחר זו ורק בשעות הבוקר המוקדמות נכנסו השניים אל הקודש פנימה. מיודענו השיח את צערו בפני הצדיק באריכות, אולם הצדיק חייך אליו והעניק לו תפוח מידיו הקדושות תוך כדי שהפטיר: שיהיה לכם ישועה ורחמים. מיודענו יצא ברגשות מעורבים, מחד קיבל ברכה אך מאידך – מה יענה לאשתו המצפה לו בכליון עיניים, כלום תפוח יחפה על המתנה כה ממושכת?

מיד בהגיעו לביתו שח בפני אשתו את הקורות אותו, ועל אתר הבחין כי חששותיו היו לשוא, היא שמחה עד למאד והפטירה: טוב שהבאת תפוח, לפחות נחלק לילדים ברכה מהצדיק.

בשעות אחר הצהריים נקראו הילדים להסתופף סביב השולחן, האב חילק את התפוח לשלשה עשר חלקים, לקול המולת הילדים. אלא שאז נשמעו נקישות בדלת. הילדים קפצו כאחד לראות מיהו האורח החפץ לקבל אף הוא חלק מהתפוח, ולנגד עיניהם נצבו שני אנשים בלתי מוכרים. אבא בבית? – שאלו. כן – השיבה המקהלה. קם האב ממקומו אל הדלת ולשאלתו השיבו השניים: אנו פקידי משרד הרווחה ובאנו לעשות ביקור בביתך לאור פניותיך אל משרדינו. הכנסו נא – השיבם מיודענו. ״אבל קודם תחלק לנו את התפוח״ – קראו הילדים כאחת. חזר האב אל השלחן והעניק לכל ילד פרוטה מהתפוח. הביטו פקידי הרווחה זה בזה בהשתאות, מצב כזה עגום תפוח אחד לשלש עשרה נפשות אינו סובל דיחוי. [הערה: אני קראתי סיפור זה שהפקיד לא נכנס, אלא שמע את הדיון מאחרי הדלת] האב פנה אל אורחיו: מדוע אינכם נכנסים לבית? ״זה בסדר, סיימנו את הביקור״ – השיבוהו. כבר למחרת הושג למשפחה אישור סיוע מהמשרד ואכן זכתה המשפחה לרווחה אמיתית.

 

הבוטח בה׳ חסד יסובבנו – שכר האמונה ובטחון ברוח ובגשם בזה ובבא

כתב ׳רבינו בחיי׳ (ד"ה כי תועבת) בביאורו של פסוק ׳תמים תהיה עם ה׳ אלוקיך׳, שבא לומר לאדם כשתהיה תמים, אזי תהיה עם ה׳ אלוקיך ־ כדוגמת הנאמר במשה רבינו ויהי שם עם ה׳ (שמות לד כח).

וכאשר יזכה להיות עם ה׳ אזי יאיר עליו אור העליון כמו שנאמר (דניאל ב כב) ׳ונהורא עימיה שרא׳. ולמדך הכתוב הזה על מעלת מידת התמימות ועל גודל שכרה, וכן אמר דוד המלך (תהלים מא יג) ואני בתומי – ע״י שאתהלך בתמימות, תמכת בי ותציבני לפניך לעולם ־ שעל ידי התמימות עומד האדם כביכול לפניו קוב״ה לעולם.

לא תמיד אנו מבינים את המציאות נכון

זוהי חובת האדם בעולמו להתחזק באמונה בעת הקושי וההסתרה, להאמין שהקב״ה הוא הטוב והמיטיב לכל, ומאתו לא תצאנה הרעות כי אם ׳הטוב׳, אלא פעמים שהטוב נסתר מנגד עינינו.

וכה אמר הרה״ק מקאברין זי״ע (הובא בספר 'יסוד העבודה׳ מכתבי קדש אות ע):

כללו של בטחון להאמין באמונה שלימה שכל דבר הנעשה מה' שהוא טוב לכל, והכל נעשה לטובת האדם, ומה שאינו בהבנת האדם (יאמין ש)הטובה הנעשה הוא בערך דבר הנסתר מהשגה ובוודאי היא יותר טובה, וד"ל. עכ״ל.

כלומר שאף הטובה הטמונה כאן כה גדולה היא עד שאין ביד האדם להשיגה…

וכאשר נעיין בקורות הדורות נמצא שאף מה שנראה לפעמים כהיפך הטובה, נתגלה לאחר זמן שהכל לתכלית הטוב, דהנה בפסוק נאמר (בראשית ה לט ׳ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת׳, לכאורה יפלא מדוע נגזר על אותו צדיק שנאמר בו (מ א) ׳כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה׳ להתהלך ערירי חמש מאות שנה דבר אשר נראה לכאורה כפורענות, אמנם, המעיין בדברי רש״י יראה שלא היה הדבר כלל עונש כי אם לטובתו גרידא, דרש״י הביא את דברי המדרש עיר בו ט, ואמר רבי יודן, מה טעם כל הדורות הולידו למאה שנה וזה לחמש מאות, אמר הקב׳׳ה אם רשעים הם יאבדו במים ורע לצדיק זה, ואם צדיקים הם אטריח עליו לעשות תיבות הרבה, כבש את מעיינו ולא הוליד עד חמש מאות שנה כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשין לפני המבול׳, נמצא שאף שנראה היה לעיני בשר ודם שהקדוש ברוך הוא נוהג עמו במידת הדין על פי האמת לא היה זה כי אם הצלה לבניו שלא יספו במבול!

כן היו פני הדברים אצל יצחק אבינו ע״ה שלא הוליד עד כ׳ שנים מיום נישואיו, וגם שם נתגלה לבסוף שהכל היה לטובה, כי ׳ארבע מאות׳ השנים של גלות מצרים התחיל מלידת יצחק, ואילו השעבוד בפועל לא התחיל כי אם משמת האחרון בשבטים והוא לוי(שחי במצרים צ*י שנים), ונמצא שאלו הכ' שנים שהמתין יצחק ללידת יעקב איחרו ממילא את לידת השבטים בני יעקב, וכך גם מיתתם התאחרה, ובכך נתמעטו שנות השעבוד של בני ישראל למצרים בכ' שנים [אין לנו השגה בשעבוד מצרים, אבל נחשוב שהשואה הייתה 5 שנים, וכאן זכו להציל אותם משעבוד של עוד 20 שנה!], וכך הוא בכל דרכי החיים שהקב״ה מסבב הכל בכדי שטובה חדשה מאיתו יצא.

שערה אחת פוסלת

הרה"ק בעל ה"חידושי הרי"ם" זי"ע היה אומר: שאמנם בפרה אדומה אנו יודעים, שהדין הוא, שאם ישנם שתי שערות שחורות בפרה, אז היא כבר פסולה. אבל ב"תמים תהיה עם ה' אלוקיך", אז אפילו שערה אחת כבר פוסלת!…

כלומר, אדם צריך להיות תמיד "תמים" עם ה' אלוקיך, לדעת לקבל ולחיות באמונה שהכל מאתו יתברך בשלימות ובתמימות "עד קצה השערות". שכולו יהיה תמים ולא תהיה אפילו כחוט השערה בו ללא תמימות.

הנער נתן לשד״ר את כל כספו  [אמונה שלימה, פ' שופטים]

בעיר טריפולי שבלוב, התגורר איש יהודי, נגיד ועתיר נכסים, מקורב למלכות ואחד ממנהיגי קהילת היהודים בעיר. בעל מדות טובות היה, אוהב תורה ולומדיה ומכניס אורחים נפלא. כאשר היה מגיע שד״ר, שלוחא דרבנן, מארץ הקדש לערי הגולה כדי לאסוף ממון למען עניי הארץ, היה מכניסו בכבוד רב לביתו ומאכסנו בכבוד רב, כאשר כל הוצאותיו עליו. בנוסף, היה הנגיד תומך בשד״ר ביד רחבה ואף מכתת רגליו בץ עשירי העיר ולסיע ביד השליח לאסוף כפי המכסה הקבועה ואף יותר ממנה.

בביתו של הנגיד, התגורר נער צעיר ותמים ושמו יצחק גויטע. הלה שמש כמשרת בביתו של הנגיד וכל בני הבית אהבוהו מפני התמימות היתרה שבו. איש ישר היה יצחק, חף מכל ערמה ורחוק מכל תחבולה, ובכך רכש את אמונם של אדונו ובני ביתו. לעתים, כאשר היה לבו של הנגיד טוב עליו, היה משתעשע בדברים עם הנער התם ונהנה לשמע את דבריו התמימים והישרים. יום אחד, הגיע אל ביתו של הנגיד אחד מגדולי רבני ארץ ישראל, אשר נדד למרחקים כדי לתמוך ביהודי הארץ שנמקו ברעב ובמחסור, והנגיד ארחו ברב כבוד. בסיום בקורו, בקש האדון להנעים מעט את רוחו של האורח הדגול ולשמחו, והציג בפניו את יצחק, המשרת התמים. לאחר מכן, פנה האדון בחיוך אל המשרת ואמר: ״ראה, יצחק, השליח הנכבד מתכונן כבר לעזוב את עירנו לאחר שסיים לאסוף את נדבות תושבי העיר. כל אחד תרם כפי יכלתו, ואולי תרצה גם אתה להשתתף בתרומות למען יהודי ארץ ישראל?״ כששמע הנער את שאלת העשיר, קבל את הדברים בתמימות ואץ לחדרו, שם אגר את מעט המטבעות שנתנו לו מעת לעת כהוקרה על עבודתו המסורה, ולאחר שעה קלה חזר כשבידו קופסא קטנה גדושה במטבעות רבים. רוקן הנער את התיבה והחל לספר את המטבעות, עד שעלה בידו לאסוף זהוב אחד. שמח הנער ואמר: ״הנה כל אוצרי לפניך, קחהו והעלהו לארץ הקדש ואזכה אף אני להתברך מפי מעלתו״. הנוכחים מלאו פיהם שחוק אל מול תמימותו של הנער, שאוצרו הסתכם בזהוב אחד בלבד, אולם הנער הביט עליהם בעיניו הגדולות והתמימות והמתין לברכתו של הרב. בראות השד״ר את תמימותו של הנער ולבו הטהור, הניח את ידיו על ראשו וברכו בחם: ״יתן הי, ותזכה לעשר רב, עד שיהיה בכחך להעלות את מנחתך לתושבי ארץ הקודש, כגדל נדבת אדונך״.

ימים מעטים לאחר שהשד״ר הפליג לדרכו, הגיעו לטריפולי מספר אניות משא גדולות, ועליהן סחורות שונות ומגוונות. היו אלו שודדי ים, שהפילו את חתתם על יורדי הימים ונהגו לחמוס אניות שלוות ולהחרים את כל רכושם. את הסחורות שהחרימו, שבדרך כלל היו נתונות בתוך חביות אטומות ולא ניתן היה להבחין מה הן מכילות, היו מעמידים השודדים למכירה פומבית על החוף והן נמכרו לכל המרבה במחיר. באותם ימים נהוג היה, שכל אדם שבקש לרכש סחורה כלשהי, היה מניח את ידיו על החביות כשהוא נשען עליהן, וכל עוד היו ידיו שעונות על החביות, היה המכריז מעלה את המחיר למענו. כאשר בקש הקונה להפסיק את המכירה, מפני שהמחיר היה יקר מדי בעיניו, היה שומט את ידיו מהחביות ומסמן את יציאתו מהמכרז. באותו יום, יצא יצחק התמים לטייל מעט, והנה הוא שומע רעש והמולה בחוף הים.

עמד הנער והביט בעינים משתאות בתהליך המכרז על הסחורות הרבות שעמדו על החוף, ומבלי לשים לב, הניח את ידיו על מספר חביות שעמדו בסמוך לו ונשען עליהם זמן רב. הסוחרים הכירו אותו כמשרת אדונו הנגיד המפרסם, וכלם היו בטוחים כי הוא נשלח בידי אדונו כדי לרכוש את הסחורה בעבורו. הכרוז החל בהכרזתו, הסוחרים שמסביב העלו את המחיר מספר פעמים, אולם כשראו שהנער לא מרפה עדין מהחביות, הפסיקו להעלות את המחיר והמכירה נרשמה על שמו של הנגיד, אדונו של הנער יצחק. עד מהרה העמסו החביות על עגלות והן הובאו אחר כבוד אל ביתו של הנגיד, עם רשימה מדויקת על ההוצאות של רכישת החביות והובלתן. הנגיד הופתע עד מאד למראה החביות, אולם הפועלים טענו כי משרתו רכש את החביות בעבורו, בכך שהוא נשען עליהן בזמן המכירה, ואת הנעשה אין להשיב. התגבר הנגיד על מדותיו ולא יסר את משרתו כלל על מעשהו, אלא שילם את מלוא מחיר רכישת החביות, וציוה להכניסן אל מחסן ביתו.

לאחר שעות מספר, נמלך העשיר לבדוק מה מכילות החביות האטומות. ״אולי מכילות הן סחורה כלשהי, אותה אוכל למכור ולהציל לפחות חלק מהממון הרב ששלמתי בעבורן״. חשב, אך כשפתח את החביות הופתע לגלות בהן אוצר עצום של מטבעות כסף. כשיכור התהלך הנגיד, לאחר שאמד את הסכום הרב שנפל בחלקו, ולבסוף נזכר בברכתו של השד״ר מארץ ישראל שבירך את יצחק המשרת. "אין ספק כי ברכתו של הרב היא זו שעשתה פירות ומשמים סבבו שהמשרת התמים יהפוך לנגיד ובעל ממון רב״. מיהר האדון להזמין את הנער והראה לו את האוצר הגדול שהכילו החביות אותן רכש, ואמר: ״ודאי זוכר אתה את האורח הדגול מארץ ישראל שהתארח בביתנו, ראה כיצד התקיימה ברכתו עד מהרה, ועתה מעביר אני אליך את הרכוש כולו״. מיני אז, החל הנער להחכים ולהשכיל בעניני מסחר ואף בתורה ובמצוות, ובשנה לאחר מכן כאשר הגיע השד׳׳ר אל העיר, שילם הנער סכום זהה כפי התשלום של אדונו הנגיד. בכספו הרב, שכר הנער לעצמו מורים תלמידי חכמים שאלפוהו בינה ולמדוהו מקרא, משנה וגמרא, עד שהפך לתלמיד חכם גדול, הלוא הוא רבי יצחק גויטע, מחבר הספר ״שדה יצחק״ שנדפס עוד בחייו בליוורנו, וזכה לתורה וגדולה במקום אחד.

פרשת שופטים

עבודת ה' בלא היסח הדעת

היסח הדעת בעבודת ה'

(דברים יז, יט) "והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו"

המלך מצווה לקרוא בתורה כל ימי חייו, ושיהיה ספר תורה קטן צמוד עליו על זרועו כל היום שלא יסיח דעת ממנו.

מדוע התורה הקפידה כל כך על המלך?

מבאר הגר"ח שמואלביץ שבאמת הציווי שלא להסיח דעת מהתורה הקדושה הוא ציווי לכל אדם. אלא שהתורה מצוה זאת במפורש למלך היות ואצלו הדבר מצוי שיש היסח הדעת משום שהוא טרוד מכל העם.

הציווי על היסח הדעת פירושו שלא יסיח האדם את דעתו מן התורה הקדושה ולא יעשה את עבודת השם שלו קרעים קרעים.

ונבאר על ידי מעשה.

מעלת הרציפות

מספרים על הגר"ח שמולביץ שהיה נוכח בעת שהרב טננבים הספיד אדם גדול, הלה פיאר את צידקותו ואת גדלותו בתורה ועוד. לאחר שסיים, קם הגר"ח ואמר חוששני שמא נהיה מאלה שנענשו על שהספידו אדם גדול שלא כהלכה. הם הספידו, אך לא כהלכה. יש הלכות להספד.

על אברהם נאמר שבא לספוד לשרה ולבכותה. במה הספידה? בצידקותה? בגדלותה בנבואה? בקידוש ה' שהייתה מגיירת הנשים? שהיה ענן קשור באהלה? שהיתה ברכה בעיסה, שהנר דלק מערב שבת לערב שבת? הרי כל מזמור אשת חייל נדרש עליה. במה הספידה?

ויהיו חיי שרה כו' שני חיי שרה, שכולם שוים לטובה. שנאמר יודע ה' ימי תמימים. אין לך שבח גדול מן ה'כולם שוים לטובה'. הרציפות היא המעלה הגדולה במעלות.

 

ולעומתו הגנאי הגדול ביותר שאומרים על האדם שהוא לא יציב, שהוא סובל ממצבי רוח משתנים, שהוא מתלהב ממשהו ולאחר מכן עוזבו. בכך, סיים הגר"ח, יש להספיד אדם גדול. שכל חייו היו מסכת אחת שלימה של עבודת ה'. רציפות ללא עליות ומורדות. ללא הפסקות ומנוחות.

 

דמותו של רבי עקיבא

רבי עקיבא הלך ללמוד תורה ולאחר שתים עשרה שנה שב לעירו. שמע קשיש אחד שהיה מצער את אישתו: עד מתי תהיי אלמנה חיה? והיא עונה לו: אם היה שומע לקולי היה ממשיך בלימודו עוד שתים עשרה שנה!

אמר רבי עקיבא, אם כן שניתנה לי רשות. שב על עקבותיו וחזר ללמוד שתים עשרה שנה נוספות.

וחזר לעירו לאחר שלמד בסך הכל עשרים וארבע שנים, בראשות עשרים וארבע אלף תלמידים.

שמעה אישתו ויצאה לקראתו. ביקשו התלמידים לדוחפה, אמר להם: 'הניחו לה! שלי ושלכם שלה היא!

שואל הגר"ח הרי רבי עקיבא כבר עזב את הישיבה כבר הגיע לבית מדוע לא נכנס לשמח את אישתו? לפחות יכנס לומר שלום?

התשובה היא מפני ששתים עשרה ועוד שתים עשרה רק במתמטיקה שוה 24, בתורה שתים עשרה ועוד שתים עשרה לעולם לא ישוו לעשרים וארבע רצופים.

משל למה הדבר דומה?

לאדם שהניח קומקום להרתיחו. אם להרתיחו לוקח ארבע דקות, ואנו נניחו שלוש דקות על האש ושוב לאחר שיצטנן מעט נשיבו לאש ונורידו וחוזר חלילה וכו' הוא לעולם לא ירתח. כך כשהאדם עולה ושוב יורד ושוב עולה ושם נופל לעולם לא יקנה לעצמו שום מעלה. תמיד ישוב לנקודת ההתחלה!

כל המעלות נרכשות בזכות הרציפות.

 

ואברהם זקן בא בימים כל ימיו עמו.

 אין מצב שיום אחד לא הגעתי לבית הכנסת כי לא הסתדר לי, ויום זה הייתי עייף, ויום ההוא היה לי עניין דחוף לסדר, וכן על זה הדרך. יתכן ויש לנו תירוצים למכביר. אולם מתירוצים לא צומחים בעבודת ה'. נשארים עם תירצים.

בן אדם שיכול לעשות לפרנסתו ואינו עושה מאומה, לא יעזרו כל תירוציו. כסף לא יהיה לו. כך גם ברוחניות.

מגיהנם אולי אפשר להינצל, אך לגן עדן אי אפשר לזכות עם תירוצים.

קביעות פירושה להגיע כל יום לשיעור. כמו שארוחת בוקר אינך מפסיד אף לא יום אחד וסועד בקביעות…

 

לכן נבין את הדיעה הסוברת שגם אם החסיר יום אחד מלהניח תפילין הרי הוא בכלל 'קרקפתא דלא מנח תפילי' שאמרו חז"ל שאינו קם בתחית המתים ונקרא מפושעי ישראל בגופן. מדוע? רק בשל יום אחד? כן! מפני שחסר כאן ברציפות.

הגר"א עסק בתורה עשרים שעות ביממה.

 

למען האמת כולנו מבינים שרציפות היא שלימות, וכולנו אכן שואפים לשלימות.

 

אם לאדם יש סריטה ברכב החדש, הוא מוטרד מזה עד שיתקנה. אם מרצפה שבורה בביתו הוא ידאג להחליפה, אם איזה פונקציה בפלאפון שלו לא תעבוד הוא לא ינוח עד שיתקנו או ישדרג… אבל אינך זקוק לה? כן, אבל אם אזדקק?… טבע האדם לשאוף לשלימות.

רק חבל שהוא מנתב זאת לעניינים גשמיים. בעניינים גשמים אנו דורשים רציפות, לא נסכים שיום אחד הפועל יגיע ויום לא, שיום אחד האישה תכין צהרים ויום לא, שיום אחד הכביסה לא תהיה נקיה או מגוהצת. בחיים אנו מבינים שצריך רציפות של תקינות. כך עלינו להבין ברוחניות.

 

הזמן והמסמרים

מספרים שלאבא אחד היה בן שהיה מבזבז ימיו ועיתותיו במשחקים והשתובבויות, בדברי בטלה והבל. כל מה שהיה האב נותן מוסר לבנו שינצל זמנו וילמד, היה נופל על אוזניים ערלות. מה שתשיג היום בני יהיה לך לעתיד, לאחר מכן מעוות לא יוכל לתקון. ימי הבחרות לא ישובו.

אך הדברים נכנסו מכאן ויצאו מכאן. ביקש האב מבנו שכל יום שהינו מובטל שיקח פטיש ומסמר ויתקע בלוח. לוח ענק עם 365 משבצות. וכך היה הבן עושה. לאחר תקופה ארוכה החליט הבן לשנות דרכיו, והנה כל הלוח מלא מסמרים.

החל הבן לומד, ובכל יום שלמד אמר לו אביו כעת תוציא מסמר מן הלוח. וכך למד בהתמדה ובתום השנה הגיע הבן לאביו והראה לו את הלוח בסיפוק, הנה אבא, כעת כל המסמרים הוצאו! אכן, השיב לו אביו, אך הלוח נותר עם חורים שלא תוקנו…

 

הגר"א אומר שעל האדם יהיה לתת דין וחשבון, מהי הכפילות?

דין על מה העבירה שעשה, וחשבון על המצוה שיכל לקיים באותו הזמן. גם אם מהדין נינצל על ידי טענות, וגם אם נעשה תשובה על העבירות שנעשו, אך חשבון בכל אופן נצטרך לתת על הזמן שיכלנו לנצלו ולא ניצלנוהו. החורים נשארו!

כך על האדם לדעת: גם אם זמנו בעתיד ינוצל, אולם את שהפסיד לא יוכל להשלים, ויום שעבר מת, החור נשאר לנצח. זהו ואברהם זקן בא בימים. כל ימיו איתו. זו מעלת שרה. יודע ה' ימי תמימים.

 

משל למה הדבר דומה? לילד המשחק במשחק אלקטרוני ממוחשב. כל עוד הוא במשחק הוא צובר נקודות. ברגע שיפסיק ויכבה את המכשיר ויעסוק בדבר אחר, הוא יצטרך להתחיל מחדש מנקודת האפס.

אצל אברהם כל ימיו היו מקשה אחת של עבודתו יתברך. כך גם אצל שרה. "שני חיי שרה" – שכולם שווים לטובה. כל רגע היה מוקדש לעבודתו יתברך בלא הפסק.

זו הדרך היחידה שהאדם יוכל להתרומם.

אדם שנזהר בשמירת העינים, אך מפסיק לתקופה, כשינסה לחזור לשמור יצטרך להתחיל מחדש ולהתאמץ כבפעם הראשונה. אולם אם היה ממשיך היה מגיע לדרגה גבוהה יותר.

הגרא"א דסלר ממשיל זאת לאומות הנלחמות בשדה הקרב, ואחת כובשת שטח. אם היא לא תמשיך הלאה, גם השטח הכבוש יכבש ממנה. וכשתרצה להמשיך בקרב תאלץ להתחיל הכל מהתחלה.

 

מספרים על בעל האור שמח [ויש מספרים על הרוגוצ'ובר] שפעם אחת נכנס אליו עני בעת לימודו וביקש מהרב ליתן לו צדקה, והניח אצבע על הגמרא עד סוף הענין, ושב ללימודו. שאלוהו וכי הרב חושש שלא ימצא היכן הפסיק…? אמר להם הרב והרי גמרא מפורשת היא זו, התעיף עיניך בו ואיננו… קל לאבדם ככלי זכוכית!

 על ערכו של רגע

נתאר לעצמנו שיש בנק המזכה אותנו בכל בוקר בסכום של 86,400 ש"ח ובסופו של היום כל שקל שלא נוצל במשך היום – נמחק. היתרה אינה עוברת מיום ליום. מה היינו עושים? מוציאים כל שקל כמובן!

לכל אחד מאיתנו יש בנק כזה שמו זמן. מדי בוקר אנו מזוכים ב 86,400 שניות. בכל לילה מה שלא נוצל לטובה הולך לאיבוד. היתרה אינה עוברת ליום שלמחרת. אין אוברדרפט.

בכל יום נפתח החשבון מחדש. בכל לילה מה שנותר – נמחק!

v על מנת להבין מהו ערכה של שנה אחת שאלו חקלאי בשנת בצורת…

v על מנת להבין מהו ערכו של חודש אחד שאלו את האם שילדה פג…

v על מנת להבין מהו ערכו של שבוע אחד שאלו אדם הצריך לפנות את דירתו ורק בעוד שבוע הוא יכול להיכנס לדירתו החדשה…

v על מנת להבין מהו ערכה של שעה אחת שאלו את ההורים שבנם עובר ניתוח במשך שעה…

v על מנת להבין מהו ערכה של דקה אחת שאלו את האדם שפיספס את הרכבת…

v על מנת להבין מהו ערכה של שניה אחת שאלו את האדם שניצל מתאונת דרכים…

v על מנת להבין מהו ערכה של אלפית שניה אחת שאלו את הספורטאי שזכה רק במדלית הכסף…

 

מובא בספר אור דניאל [בראשית עמוד רפה]:

על רבקה מובא שלקחה את בגדי החמודת של עשיו בנה הגדול, והלבישה ליעקב בנה הקטן. מה ההדגשה על גדול וקטן? וכבר רש"י תמה בזה.

הגמרא מספרת (ברכות נג, ע"א ), שבישיבתו של רבן גמליאל לא היו אומרים "מרפא", למי שהתעטש בבית המדרש מפני ביטול תורה. ביטול תורה של שניה אחת!

אם נרצה לקבל מושג מהו ניצול של זמן, כמה יש לחוש על כל רגע, נעיין בדברי התוספות (ברכות לז, ע"ב דיבור המתחיל 'אמר רבא'), שכתבו שאם שורים פירורי לחם במים עד שהמים נעשים לבנים עכורים מחמת הפירורים, מברכים על "פירורים" אלו ברכת ״בורא מיני מזונות״, משום שהם איבדו צורת לחם.

גדולי רבותינו ידעו והעריכו ערכו של כל רגע בלימוד תורה על כן כל פעולה שעשו בדקו אם אין בזה ביטול תורה.

וכך ממחיש זאת התוספות: "וכן היה רגיל רבנו דוד ממייץ, ללבן פירורין במים בלילה, כדי לאוכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון, כדי שלא לאחר, כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד את השיעור בהלכה".

ועל כן הסתפק במאכל שברכתו "מזונות" וברכה אחרונה מברך "על המחיה".

למעשה, הוא היה מוכן לוותר על האוכל כליל, אבל האוכל מחזק את האדם ומאפשר לו להתרכז בלימודו. לפיכך בחר ברע במיעוטו…

מה ההבדל בין ברכת המזון לבין ברכת "על המחיה"? שתיים שלוש דקות? אבל זהו בדיוק העניין. חבל על אותן שתיים שלוש דקות! ומשום כך, כדאי לאכול את הבלילה חסרת הטעם ובלבד שאפשר יהיה להרוויח – חיים!

וכדאי לשים לב לכך, שהתוספות הדגישו שהוא "הרוויח" לא רק את ברכת המזון, אלא גם את ברכת "המוציא". למה כוונתם, הלא במקומה היה עליו לברך "בורא מיני מזונות"?

אבל אם נספור את המילים נמצא שבברכת "המוציא" יש עשר מילים, ובברכת "בורא מיני מזונות" יש רק תשע!!!

 

בישיבת ראדין היה נהוג שהשמש היה דופק לפני התפילה להודיע לבחורים שכבר הגיע זמן התפילה. יום אחד טעה השמש והקדים לדפוק חמש דקות לפני זמן התפילה. ה״חפץ חיים״ נדהם מהעובדה שנגרם בטעות ביטול תורה לרבים, ולאחר כמה שנים שהשמש נפטר, נאנח החפץ חיים ואמר: ״מי יודע מה יעשה אותו שמש בבית דין של מעלה עם אותן החמש דקות, שנגרם בשוגג על ידו ביטול תורה…"

 

הגה״ק רבי אלחנן וסרמן זצ"ל קיבל מבנו מתנה זוג נעלים יקרות, לימים פגש רבי אלחנן את בנו, ואמר לו בזו הלשון: אין לך לשער איזה יסורים יש לי מהנעלים שנתת לי. שעד עכשיו הייתי רגיל בנעלים בלי רצועות, ובנעלים שקיבלתי ממך – יש בהם רצועות והם גוזלים לי עוד דקה בכל יום, והרי זה יסורים נוראים בשבילי…

 

סיפר הגרי"ש כהנמן שלמד עימו חברותא, וכשנולד בנו של הגר"א וסרמן עמד ובירך 'הטוב והמטיב' וחזר ללמוד כאילו כלום לא קרה. לאחר מכן שאל את רבו החפץ חיים האם ליסוע לברית שהייתה בעיר אחרת, שאלו החפץ חיים: אתה מוהל?

לא, השיב רבי אלחנן. אמר לו החפץ חיים אם כן למה ליסוע? לא חבל על הזמן?

אם זהו המבט על ניצול הזמן, על ניצול החיים – הייפלא שאדם שנולד רבע שעה קודם, קרוי "הגדול"? אנשים כאלו ניצלו את כל רגעיהם, כל ימי חייהם, ואנו עם מה אנו באים, מה יש בידינו להציג, כלום נוכל להראות לפחות שעה אחת המנוצלת במלואה? שיעור תורה אחד באיכות?

 

מהספר "בים דרך" לוגסי

 

א. מלחמה עם הזמן – יצר מיוחד ישנו ומצוי, הנקרא "לאחר" השולט כמעט בכולנו. פשוט נלחמים עם הדיוק בזמן.

מעטי מספר ישנם המדייקים לבוא לכולל בזמן המדוייק, עד שכמעט ואפשר לומר שקל לנו יותר לבוא לפני הזמן מאשר בדיוק בזמן. העיקר שלא לבוא בזמן!

ואפשר שהדבר נובע מהמידות שישנן בטבע האדם, ולכל הפחות מידה זו היא תוצאת העצלות.

כבני תורה מצפוננו צריך לנקוף בחוזקה ובעוצמה, הרי זו בושה וחרפה נוראה!

אחינו יגיעי הכפיים שלא זכו להיות שבתם בבית ה', בשביל לחמם מדייקים המה לעבודתם, מחתימים כרטיס, ועושים הכל בשביל להגיע בזמן. ויותר מכך, כשאותו יגיע כפיים איחר לעבודתו ומנהל עבודתו גוער בו ומאיים עליו ־ מקבל הוא זאת בסבירות ובצדק. סוף סוף הוא משלם לי, ועבודה זו עבודה! אין מזלזלים בעבודה, ובהחלט מגיע למזלזל בעבודתו לפטרו, כי כך אי אפשר להחזיק עסק! וכמה התנצלויות יתנצל אותו עובד כשהוא מאחר, ויעשה כל השתדלות שלא תארע לו אי נעימות שכזו.

ואילו אנו, בני תורה, התופסים את העסק החשוב ביותר בעולם הנקרא ״תורה", לא מסוגלים לבוא בזמן המדוייק. פשוט לא מסוגלים!

ולקבל בסבר פנים יפות גערה מראש הכולל או מהמשגיח ־ מאן דכר שמיה, הלא מיד הבעת פנינו תהא או חוצפנית, או ליותר עדינים ־ פגיעה. אבל לקבל זאת בסבירות, כמה מעטים מאיתנו יבינו זאת.

 מה רוצה המשגיח? שאני אבוא בדיוק ב- 9.00 בבוקר?! מה פתאום? עד חצי שעה אפשר לאחר! חייב ראש הכולל להבין זאת!…

 

[בבריסק כידוע מקפידים מאד על הזמן – ופעם אחת המשגיח העיר לאיזה בחור על איחורו בעשר דקות לסדר, הבחור התנצל ואמר "אני לא בריסקער ולא ייקה". דהיינו – מה לעשות? אין לי את הקפדנות להגיע בזמן. השיבו הרב: אתה לא מהמקפידים להגיע בדיוק על הדקה, אז יצא לך גם פעם להגיע עשר דקות לפני הזמן??…]

התוצאות: נכנעו לנו ראשי הכוללים והמשגיחים, ואכן אנחנו ניצחנו!

אולם את מי ניצחנו? ניצחנו את הקדושה, הצלחנו לתת עוז וניצחון לשטן, שהרי זו שאיפתו ־ לבטלנו מהתורה שאין סם כמוה להתישו ולבטלו. על המאחר לכולל להתבונן שהינו מבטל תורה דרבים, שהרי אם כולם היו באים בזמן, היתה בושה לבוא מאוחר, והאוירה היתה רצינית, ובכך שהוא פורץ גדרי הסדר והזמן, מצנן את רצינות האוירה אצל אחרים, והרי עוון הרבים למשך תקופות ארוכות ייחשב לחובתו, ורק להקב"ה היכולת לחשבן בפרטות את תוצאות הנזק והחורבן אשר גרם.

וכן הוא לגבי בעל בית הקובע עיתים לתורה. איחורו לשיעור או העדרו נותן אומץ לאחרים לבל יתביישו גם הם מלאחר או מלהעדר, וחטא הרבים תלוי בו.

נגע זה ״לאחר״ מצוי כמו כן בזמן התפילות. לא מסוגלים להתחיל תפילה מתחילה ועד סוף. נכנסים לשטיבלך. בחדר אחד נמצאים ב״קורבנות״ בורחים משם, זה מנין לצדיקים, זה לא בשבילי.

הולכים לחפש בחדר אחר – הו! מצוין!… פה הם ב״זמירות״, זה טוב בשבילי!… בשלוות נפש, ללא שום התלבטות, נכנסים קודם הנחת התפילין וקודם ברכות השחר לציבור שכבר אוחז ב״הודו״ או בזמירות, כך שלאחר הנחת תפילין וברכות השחר של המאחר, יימצא הציבור ב״יוצר״. ולמה? כולם כך! זו לא בושה! מה, אני יותר חרדי מההוא?! חרדי אחד נותן אומץ לחרדי השני, וכך הלאה….

כתב בספר "שומר אמונים": המאחר לתפילה, תיקונו מתאחר לעתיד. ודי בהערה זו!

 

ב. גזל ב״היתר״. איזו ״בעלת בית״ תתרצה בפועלת ניקיון שתפקידה לעבוד ארבע שעות ברצף, זמן אפשרי לגמור ניקיון בית, המפסיקה באמצע לשיחת טלפון או לפטפט ולהעביר את הזמן, ועוד לבוא לסוף ארבע השעות ולבקש שכר מלא אחר שחצי מהניקיון טרם הושלם מבזבוז הזמן?!

ואילו אצלנו, לא מורגש בכך שום עוול ואונאה, הן מצד התשלום שמקבלים עבור הלימוד בכולל, שאם 'יעז׳ ראש הכולל לבוא ולטעון: היום יורד לך חצי מהשכר על כך שפטפטת – דבריו יתקבלו בזעם ובקפידה רבה.

והן מצד חובתנו כלפי הבורא במצות תלמוד תורה המוטלת עלינו, האיך נעשה באופן מעוות ומכוער, להגיש תורה מעורבת בפטפוטי מילים, וזאת עוד באופן שאין בכלל הדברים לשון הרע ורכילות! איך הגענו לזה? מאותה סיבה – כולם עושים כך!!!

העצה הטובה והמועילה מאד למנוע עוון גדול וקשה, היא להתחיל בלימוד [עם תענית דיבור לפחות לחצי שעה הראשונה]. כאשר מתחיל החברותא או צוות השיעור מיד בדברי תורה, נכון שהדבר קשה קצת, אולם קושי זה הוא רק בהתחלה, ואחר כך כבר נכנסים לפלפולא דאורייתא ואין מרגישים בזמן. מה שאין כן כאשר ההתחלה היא בדברים בטלים, מאוד קשה לסובב את ההגה אחר כך לדברי תורה בחשק, אחר שבידים יצרנו מחסום לזרם הלימוד.

ובכן, עדיף להתאמץ בתחילה מעט ולהתגבר על יצר קטן זה ולהתחיל מיד בלימוד, מאשר שאחר כך יהא נצרך לך להתגבר על היצר. קשה יותר להתחיל ללמוד לאחר פטפוטי דברים בטלים, שאז הרי הסרת את חשק הלימוד ממך. [וזו גם עצה כאשר אין חשק ללמוד – יש לקבל להתחיל מיד כרבע שעה בהתלהבות גדולה, ומזה תבוא לתאבון הלימוד להמשיך עוד].

 

בספר ״ישמרו דעת״ להגר"ד פוברסקי מובא, שבקלם היו מתחילים שעה ראשונה של הסדר ללמוד לבד, ורק אחר שעה שלמד כל אחד לבד לומדים בחברותא, כדי להסיר היצר של הפטפוט בתחילת הסדר.

שמעתי בשם הגאון הרב שלמה ברעוודא שליט״א שסיפר:

פעם אחת למדו זוג חברותא (המוכרים להגר״ש ברעוודא), ולהפתעתם נכנס ה״חזון איש״ ותפסם בזמן שדיברו במקרה דברים שלא מענין הלימוד. אמר להם ה״חזון איש״:

 

"כדי לזכות ללמוד תורה בהתמדה צריכים להעריך את הלימוד ללא הפסקה".

מסופר על החזון איש, שאמר לחברותא שהפסיקו לדבר באמצע לימודם: "מתיקות התורה, כמה גדולה היא נעימות התורה, ואי אפשר להשיג את זה ולהגיע לזה רק אחר שקידה של שלוש וארבע שעות ברציפות בלא הפסק. בלי זה אי אפשר אפילו לצייר מהי רוחניות הזו. וקל וחומר אחר חמש שעות, כמה רוממות יש.

איך אפשר, למי שיש לו את האפשרות הזאת, להפסיק את הרציפות ולהפסיד בידיים נועם כזה… ואחר שש שעות של לימוד. שוכח האדם מכל העולם וענייניו, ומתדבק בדברים רוחניים. ואחרי שבע שעות האדם מרגיש קרוב להקדוש ברוך הוא, ואין לו מהנאות העולם כלום ומתמלא שמחה. ואחרי שמונה שעות, אפילו לא נופלת בליבו מחשבה של תאווה וחומריות, וכולו משתוקק לאלוקיו. ואחרי תשע שעות. כולו קדוש למעלה למעלה. ואחרי עשר שעות עין לא ראתה. אין לתאר ואין מילים לבטא את מצבו ורגשותיו" (מעשה איש חלק ד עמוד סט)

שמעתי מאחד מגדולי המשגיחים בדורנו, שאם מרגישים ש׳מוכרחים׳ לדבר, מוטב לעשות זאת בתחילת הסדר או בסופו, אבל לא באמצע הסדר, כדי שלא להפסיק את רצף הלימוד. [ובוודאי לכתחילה הדרך היא להתחיל הלימוד מייד ללא דיבורים, כפי שצייננו למעלה, אך כאן מדובר במצב שמוכרח לומר דבר מה, עדיף שיעשה זאת בסוף, ואם לא – אז בתחילה. מהספר 'גדלות']

 

והנה לך לשון החזון איש (קובץ אגרות חזון איש ח״א אגרת ג): ללמוד שעה אחת ולהפסיק שעה אחת הוא קיום התוהו, האפס וההעדר, הרי זה כזורע ושולח על הזרעים שזרע מים לסחפן, עיקר הלימוד הוא התמידי והבלתי נפסק, בלימוד התמידי הוא סוד הקדושה, וזה שעושה תורתו קרעים קרעים אסף רוח. מן הראוי לחבל תחבולות איך לקנות את התמדת הלימוד, ולהתפלל על זה תמיד.

 

ד. אוצר שמתבזבז. אוצר יקר יש, ושמו ״זמן״. אוצר יקר זה מתבזבז לנו והולך לטימיון, שעוד ננהם עליו באחריתנו, וכנאמר (משלי ה, יא): ״ונהמת באחריתך".

אברך, ואף אברך מצטיין, ששומר על שעות הכולל שאינם אלא כשמונה שעות ביממה, יתבונן כמה שעות מתבזבזות לו מהשעה 19.00 שמסיים הוא את לימודו בערב, ועד השעה 9.00 בבוקר ששב הוא ללימודו.

ארבע עשרה שעות הפסקה, כמה מהן מתבזבזות? ומי מדבר על ערבי שבתות, שבתות, שאז עוזב האברך את הכולל ביום חמישי בשעה 19:00 בערב חוזר ביום ראשון בשעה 9:00 בבוקר, פשוט ״בין הזמנים״ קצר, ומה נאמר על תקופות בין הזמנים, שתופסות בסך הכל כמחצית שנה, היאך בורחות לנו מהיד, והלא זה הפסד לנצח.

האם לחינם רואים אנו גזירות עול מלכות על ציבור שוחרי התורה לנגוש מהם בחורים לעבודת הצבא [נח״ל חרדי], או לגייס את כל בחורי הישיבה לאימון במשך שבועיים של בין הזמנים?!

מה פתאום נוחתות עלינו גזירות שכאלה?

 

התשובה היא, כיון שאנו מזלזלים בנכס היקר של הקב״ה שניתן לנו, ובכן איננו ראויים לו, וכשם שארץ ישראל מקיאה את יושביה כאשר עושים המה כמעשה הגויים, כן הישיבות מקיאות אותנו כאשר איננו מבצעים את תפקידנו באמונה, והרי עוון ביטול תורה כנגד כולם. אמרו בירושלמי (חגיגה פ״א ה״ז): ויתר הקב״ה על עוון עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על עוון ביטול תורה.

 

המעלה – עבודה ללא היסח הדעות והפסקות

החפץ חיים שסיפר על דרשת המגיד רבי זאב, שתולים בבית השם, אך בחצרות אלוקינו יפריחו…

כך גם מבארים ביחס להנהגת יצחק עם עשיו. וכי לא הכיר את התכשיט שלו? וכי באמת חשב שהוא צדיק? התשובה – כשעמד לפני יצחק – היה צדיק באמת, וידע היכן היא האמת, והבעיה הייתה כשיצא לשדה, נהיה בטלן ומופקר. בחצרות אלוקינו יפריחו…

דורו של יאשיה מראים את עצמם צדיקים אך צרים צורות של עבודה זרה בדלתותיהם מבפנים, וכשבאו בודקי המלך – לא ראו מאומה, הדלת נפתחה לכיוון הקיר, והע"ז הוסתרה, וכשהלכו ונסגרו הדלתות – שבה הצורה וגם ניצבה. כך גם אנו אחר שהשיעור נגמר, הדרשה תמה, חוזרות דלתות ליבנו ונסגרות, ומפטירים כאשתקד!

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח וגבר עמלק. כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים כו'. מדהים. הוא רק מוריד – כבה המתג. נגמרה הדרשה – שבים כבתחילה, גבר עמלק…

כמונו בתפילת נעילה, שמע ישראל, וה' הוא האלוקים ולאחר חמש דקות – והוא רחום יכפר עוון…

כך האדם שלא משקיע בהתקדמות, כמוהו כעולה בהר ויורד, עולה ויורד ואף פעם לא מתקדם!

לעומתו על אברהם אבינו נאמר "בא בימים" – כל ימיו עמו, לא חסר יום אחד של עליה. חייו לא כמטוטלת ולא כנדנדה. יציב וברור בדרך עבודת השם. על שרה אמנו נאמר ימי צדיק תמימים – בת מאה כבת שבע ובת שבע כבת עשרים. וזה מה שמספיד אותה אברהם, שזה השבח הגדול ביותר שניתן לומר על אדם – יציבות בעבודת השם.

 

(תענית כ, ע"ב) שאלו תלמידיו (את רבי זירא ואמרי לה) לרב אדא בר אהבה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני ולא הרהרתי במבואות המטונפות ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא ישנתי בבית המדרש, לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא ששתי בתקלת חברי ולא קראתי לחבירי בהכינתו ואמרי לה בחניכתו.

 

(מגילה כז, ע"ב) שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע: במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת ולא פסעתי על ראשי עם קדוש ולא נשאתי כפי בלא ברכה.

 

 

(מגילה כח, ע"א) שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא נתכבדתי בקלון חברי ולא עלתה על מיטתי קללת חברי וותרן בממוני הייתי.

 

אמרים בעלי המוסר, רבים מן הדברים האמורים בדברי אותם הגדולים הם מצוות מפורשות, או דברים שרוב בני אדם עושים.

אלא, המעלה הגדולה של כל מה שכתוב בדבריהם היא ה"מימי". מעולם לא עשיתי כן!

את רוב הדברים רוב בני אדם שומרי מצוות ה' עושים רוב הזמן, אך מעלת אותם הצדיקים היא שמעולם לא סטו מהנהגתם! לא חוו עליות ומורדות והשפעות של מצבי רוח. זו המעלה הגדולה של הצדיקים ושל האבות הקדושים, לעומת עשיו, שאכן בעת שהיה אצל אביו היה בדרגה גבוהה שגם יצחק רואה בו צדיק, אך רגע אחרי – הכל פורח.

והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו! (דברים יז, יט) רק כך באמת מגיעים ליראה אמיתית!

 

 

פרשת שופטים

ועשית ככל אשר יורוך

עשה לך רב

(דברים יז, ח- יא): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר  ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.

וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר  ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.

עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל".

 

חז"ל דרשו: אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין. וצריך ביאור, הרי גלוי לכל שזהו שמאל וזהו ימין, וכיצד מבקשים ממני לעוות שכלי ולקבל דבר שאני רואה אותו הפוך??

 

לכל אומה יש את מאורי האומה, גדוליה, חשוביה, מצביאיה, אומניה, והם מחשיבים ומפארים את מעשיהם ויצירותיהם. גם לעם ישראל להבדיל אלף אלפי הבדלות יש את גדולי ישראל. אותם אנו מעריצים. האם אכן הערצתינו שווה?

הבה נבחן את מקור ההערצה של האומות ומקור ההערצה שלנו, והדבר יקל עלינו להבין את ההבדל התהומי.

מצינו במקומות רבים בחז"ל עד כמה יש לכבד את החכמים, לירא מהם ולהעריך אותם.

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. דרשו חז"ל אף אם יאמר לך על הימין שהוא שמאל או על השמאל שהוא ימין תשמע לו.

פרק ד מאבות: רבי [אלעזר] אומר: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים. למדנו מכאן שהבדילם רבי אלעזר. של חברו קראו 'כבוד' ולרבו קראו 'מורא'.

משנה מסכת אבות פרק ב

וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ.

המעשה עם המהר"י בן לב

"אגרת החלום" המפורסמת

 

אמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה, שנאמר: 'שפתותיו שושנים נטפות מור עבר' (שיר השירים ה, יג), אל תקרי 'מור עבר', אלא, 'מר עבר'; אל תקרי 'שושנים', אלא ששונים.

 

אם הרב כמלאך ה' תורה יבקשו מפיהו, מלאכים הם בחינת עומדים, שאינם זזים ממקום למקום, הם עיקביים. כך אם הרב הוא עקבי, מקפיד לקיים את שאומר אזי תורה יבקשו מפיהו. לא ללמוד תורה מפי אנשים שיראת השמיים שלהם מוטלת בספק.

 

טור יורה דעה סימן רמב

וכל החולק על רבו כחולק על השכינה וכל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה וכל המתרעם עליו כאילו מתרעם על השכינה וכל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה.

 

(סנהדרין קי, ע"א) אמר רבי אבהו כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה שנאמר וידבר העם באלוקים ובמשה.

 

מדוע כל כך הקפידו על כבודם של החכמים?

אולי אפילו יש שיאמרו בציניות החכמים דרשו את כבודם חס ושלום?

תורה אינה כשאר חוכמות. יש לה תנאים לקבלתה. תורה אינה עוד חוכמה. מי שלומד תורה כחוכמה נהפך לחמור נושא ספרים. דוקטור לתלמוד. לא תלמיד חכם ולא ירא שמים. הדרך לקניית התורה ולמסיכתה בעצמותינו היא על ידי התבטלות למלמד. אם אני לומד ממי שאיני מעריך אותו, לא אוכל לקבל ממנו.

אחת הטעויות של הורים שהם מבקרים את המורה של הילד.

כדי שאתה תתפתח נכון, תיישר את שכלך, תייסד את מידותיך, אתה נדרש להוקיר את המלמד אותך תורה.

 

כל עוד אתה לא מתכופף ומבטל דעתך, לעולם לא תוכל לעמוד על דעת התורה של רבך, שהרי אתה ממשיך לחשוב בהיגיון שלך. רק בהתבטלות ניתן להגיע לקבלה מוחלטת של דעת התורה של רבי.

יהושע זכה למה שזכה בזכות התבטלותו למשה.

 

'אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם, אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר'. ביאר הרב מבריסק, שאם אנו מתבוננים על הראשונים כמלאכים, ראוים אנו להקרא בני אדם, אולם אם הם בעינינו בסך הכל בני אדם, סימן שאיננו אלא חמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר שידע להבחין בין מעושר ללא מעושר…

כשיש לנו ספק אנו פונים לאדם גדול ומתייעצים

מדוע? במה הוא מבין יותר מאתנו? הוא לא שומע חדשות, לא מעורה בעניני העולם הזה, מדוע שלא אכריע לבד?

כדי להכריע בשאלות גורליות אנו שואלים את החכם. החכמים נקראים מאורי העדה. מדוע?

כדי לייעץ עצה לאדם יש צורך בחמש מעלות:

א. שיהיה בר דעת.

ב. שלא יהיו לו נגיעות ואינטרסים אישיים.

ג. שיהיה בעל שכל ישר, ולא בעל תאוות המעקמות את השכל.

ד. גם לשכל האדם יש גבול, ולכן צריך שתהיה לו דעת תורה שאינה מוגבלת.

ה. וכל זה אינו שווה מאומה אם אין לו סייעתא דשמיא.

 

ונבאר אחד לאחד:

א. שיהיה בר דעת. אם אינו בר דעת אינו מבין העניין היטב, ואינו יכול להחליט נכונה. לפעמים במושכל ראשון נדמה א', ובמושכל שני מתברר ב'.

המעשה עם הרב אלישר ורבי שמואל מסלנט רבני ירושלים.

המעשה ברבי שאול אלישר שקיבל בשנת תרס"ו מברק מנובומינסק שבוורשא מאת הרב רבינוביץ שמספר שבירושלים ישנם שני אנשים שהעידו בוורשא שחמישה גויים רצחו אחד מפקידי הממשלה, ונידונו החמישה להורג, וכעת אם ימומש פסק הדין יהיו פוגרומים כנגד היהודים, ולכן הוא מבקש שהרב יגבה מהם עדות מחדש ויחזרו בהם כי יש בזה סכנת נפשות, ואת העדות החדשה יחתמו בפני הקונסול הרוסי שבירושלים.

 

כונסה התייעצות של חשובי העדה שדנו בסכנה ומה כדאי לעשות, וזאת לנוכח העדים שהתייצבו אחר עדותם ועמדו על כך שהיא אמת לאמיתה. זה אומר בכה וזה בכה, והרב שותק. לאחר דיון ממושך ביקש הרב את רשות הדיבור ואמר: לעניות דעתי נראה שכל המברק מזויף, ונשלח על ידי משפחות הנאשמים כדי להצילם, ואדרבה, אם יחזרו בהם נשקפת סכנה ליהודים שם, שיאמרו הגויים שהתברר שהעלילו כזב.

ולכן או שלא נגיב למברק, או שנכתוב שכיון שאין אני תושב המדינה אני מנוע להתערב בנעשה שם. הדבר לא לגמרי שכנע, והרב הציע לשלוח שליח לרבי שמואל סלאנטר בן התשעים שיחווה דעתו. הרב שמע, וענה בדיוק כדברי הרב אלישר. וכך אכן עשו, ובדיעבד התברר שאכן עיניהם צפו למרחוק והמברק אכן זויף בידי משפחת הנידונים, ופקחותם של חכמי ירושלים הצילה את יהודי וורשא מפוגרום.

 

דוגמא להבנה מוטעית במושכל ראשון.

מעשה עם האבן עזרא

שנים הלכו בדרך לאחד היו שלוש חלות ולשני שתי חלות, בא לקראתם הלך שלא הייתה עמו כל צידה והזמינוהו לסעוד עימהם ולאכול מלחמם. כשעמד הלה להיפרד מעליהם לאחר שביחד אכלו את כל חמש החלות הושיט להם חמישה זהובים תמורת חלקו בסעודה.

התחילו השניים מריבים.

זה שהיו לו שלוש חלות טען שעל פי החשבון מגיע לו שלשה זהובים, שכן היו לו שלש חלות, ולחבירו שני זהובים שכן היו לו שתי חלות.

כנגד זה טען השני שיש לחלק את הכסף שווה בשווה שהרי הלה לא הקפיד בשעת האכילה ולא אכל מהחלות של זה יותר ומהחלות של זה פחות.

משלא הגיעו אל עמק השווה הלכו לדין תורה אצל ה"אבן עזרא" שמע ה"אבן עזרא" את טענותיהם ופסק שלבעל שלוש החלות מגיעים ארבעה זהובים ולבעל שתי החלות זהוב אחד בלבד.

עמדו השניים משתאים על פסק דין מוזר זה הפוסק לבעל דין אחד אף יותר ממה שעלה בדעתו לבקש.

 הסביר להם ה"אבן עזרא" ביחד היו לכם חמש חלות ושלושה שותפים הייתם באכילה.

 כלומר כל אחד מכם אכל שליש מהסך הכולל.

לפי זה התחלקה כל חלה לשלושה חלקים וחמש החלות לחמישה עשר חלקים, כלומר לחמישה עשר שלישי חלה, חמישה שלישים לאיש.

והרי לאחד היו שתי חלות שהם שישה שלישים ומהם אכל עצמו חמישה שלישים ורק שליש אחד – השליש השישי אכל ההלך ולפיכך אין מגיע לבעל שתי החלות אלא זהוב אחד.

ולשני היו שלוש חלות שהם תשעה שלישים ומהם הוא עצמו אכל חמישה שלישים וההלך אכל ארבעה שלישים ולפיכך מגיעים לו ארבעה זהובים.

 

המעשה עם הרב מבריסק והשופט הרוסי שטען שהתורה מעודדת שוחד, והרב הוכיח לו שאדרבה, החוק הרוסי מעודדו…

 

ב. שלא יהיו לו נגיעות. כשאנו באים להכריע בשאלה, אנו נוגעים בדבר, בעלי אינטרסים. אנו רוצים מאוד שיהיה דבר מסוים, ולכן אנו נוטים להכריע כצד זה. החכם אינו נוגע בדבר בעניין שאנו שואלים ולכן הכרעתו אמיתית.

המעשה עם הרב מבריסק והשוחט שרצו להעבירו ממשרתו. עצה ההוגנת לו.

 

ג. שכל ישר ולא תאוות. התאוות מעקמות את השכל. אדם בעל תאוה יצדיק תמיד את תאוותו באלף ואחד טעמי היתר. הדבר גורם לכך שהוא מתרגל לרמות את עצמו ולעוות את שכלו הישר.

לדוגמא אם יש לו ספק האם לאכול כאן, הוא יאכל היות ו"בא לי" לאכול, וכעת הוא ינפיק לך כמה וכמה טעמים מדוע אפשר לסמוך במקרה דנן על ההכשר המפוקפק…

החכם כל ימיו מתגבר על תאוותיו, ולכן שכלו ישר!

מעשה ברב שטיינמן שטס והציעו לו לראות את מפלי הניאגרה ולראות מה רבו מעשיך ה', הרב קם כדי לראות, ולאחר כמה פסיעות חזר ונתיישב. כשנשאל מדוע, השיב: שאלתי את עצמי, מדוע אתה קם, כדי לראות את גדולת מעשי ה', או מתוך סקרנות?

המעשה עם הרב קובלסקי והמרק.

איינשטיין מצולם עם הלשון בחוץ!

פוליטיקאי מקבל החלטות על פי הכדאיות. יתכן שיחליט שלא לצאת למלחמה כדי להציל את מניותיו… או שיחליט להתנתק כדי שלא יפתחו כנגדו תיק… לפתוח בעקירה מחשש לחקירה…

גדולי ישראל כולם נתפרסמו במידותיהם הטובות והמתוקנות. הם לא נבחרו בבחירות, אלא העם המליך אותם כשהכיר במעלותיהם.

ד. שתהיה לו דעת תורה, שאינה מוגבלת.

כדוגמת המעשה עם הגרי"ז מבריסק והמוצא להורג. רק צמידות לדעת תורה יכולה להביא לידי כך!

המעשה במומר שביקש מן הקהילה שיקברוהו קבורת חמור כדי לכפר לו על עוונותיו, והגר"מ פיינשטין התנגד שאסור לעשות כן על פי ההלכה שזה בזיון לנפטר, ולבסוף קברוהו כציווי הרב. למחרת באו הנ.ק.ו.ד  מה זה כבוד הרב? האם זה כמו הק.ג.ב?) ודרשו לפתוח את קברו, הסתכלו והלכו. התברר שהכל היה פרי תכנונו הזדוני של המוסר שרצה שיאשימו את היהודים בכך שנקמו בו אחר מותו וקברוהו בביזיון.

 

ה. שתהיה לו סיעתא דשמיא. בלא עזר משמים אין סיכוי שיצליח, והיות ולחכם יש יראת שמים, לכן יסייעו בידו שלא יצא מכשול מתחת ידו. ובספרי משנת החלומות אני מביא סיפורים רבים כיצד אפילו בחלום הזהירו את החכם כדי שלא יכשל.

ולכן גם אם בית דין הוציאו מישהו להורג והתברר שטעו, אין הם נחשבים לטועים היות ואלוקים ניצב בעדת אל, וברי לנו שנגזר כך עליו משמים על עוון אחר.

 

לאור האמור, נקל עלינו להבין מדוע אנו ניטה אחר דעת החכם אף במקום שרבים אחרים אומרים הפוך, היות ולחכם ישנם כלים שאין לאף אחד אחר! מאה אנשים הזקוקים למשקפים מס' 6, לא יראו טוב יותר ולרחוק יותר ממי שאינו זקוק למשקפיים, אף שהם רבים!

מאה בסטאים לא יקבעו האם לערוך ניתוח לחולה, אף שהם הרוב, אם לעומתם יעמוד רופא פשוט ויאמר שאין לערוך את הניתוח!

השפעת החברה

אנו נמצאים בחברה שאין לה פרות קדושות, כולם מבוקרים, ראש הממשלה, הנשיא, השופטים כו' בקיצור אין פרות קדושות. וזה גורם לאנשים להבין שאין מי שחסין מביקורת, וכך באים גם לבקר תלמידי חכמים וגדולי תורה.

החפץ חיים כותב שאסור לצאת משיעור ולהתחיל לעורר ביקורת על המרצה או הרב. אם לא מצא חן בעיניך תלך לשיעור אחר, אך ביקורת כזו היא לשון הרע. מותר לבקר רק אם שמעת ממנו דברי אפיקורסות.

 

כוחה של אמונת חכמים תמימה [מעין השבוע ח"ד עמוד ר"י] לא נמסר כלל:

כשהנאצים כבשו את פולין, נמלטו אלפים לגליציה המזרחית שהיתה בשליטת הרוסים. חסרי נתינות היו, עקורים ותלושים. הודיעו הרוסים, שהחפצים בכך יכולים להירשם ולקבל נתינות רוסית. באו רבים ושאלו את הרה"ק רבי איציקל מפשווארסק זצ״ל. אמר להם: ״טובתם של רשעים, רעה היא אצל צדיקים. הימנעו, ואל תתוודעו לרשות״. שמעו לקולו ולא נרשמו.

בליל שבת קודש כ״ג בסיון ת״ש, ערכו הרוסים מצוד אחר כל אלו שלא ביקשו את האזרחות הרוסית והגלו אותם לסיביר. הייתה זו גזירה איומה, והם פנו אל הצדיק בטרוניה. ענה ואמר להם: ״שלם אני עם העצה שנתתי, שלא להירשם. ובאשר לעונש ולהגלייה, מה אומר לכם, יום זה כ״ג בסיון הוא יום של אורה ושמחה וששון ויקר, ולא יתכן שתתרחש בו רעה!״

בשנת ב׳ אלפים ת״ו לבריאת העולם, נכתבו ״האיגרות השניות״ על ידי מרדכי הצדיק ואסתר המלכה, להעביר את מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר חשב על היהודים לאבדם, ולתת להם רשות להיקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד את כל חיל עם ומדינה הצרים עליהם.

היה זה ״בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלושה ועשרים בו״ ״הרצים רוכבי הרכש האחשתרנים יצאו מבוהלים ודחופים בדבר המלך והדת ניתנה בשושן הבירה, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר״.

ומאז ועד היום זהו יום ישועה, אורה ושמחה וששון ויקר.

 

דבריו היו סתומים וחתומים, והמוני יהודים הועלו על רכבות והובלו לסיביר. שנה תמימה עברה וחורף סיבירי נורא ובסיון תש״א פלשו צבאות הנאצים למזרח גליציה ובעיקבותם פלוגות הקטל שהרגו ולא חמלו, טבחו רבבות, ה׳ ינקום דמם. היחידים שנותרו בחיים היו אלו ששמעו לדברי הצדיק שהורה לא להרשם למפקד הרוסי, וצייתו לדעת תורה!

 

כעת נבין את 'ועשית ככל אשר יורוך' – אפילו אומר לך על שמאל שהוא ימין – לחכמים יש סייעתא דשמיא לראות דברים בצורה ישרה, שהאדם הפשוט רואה הפוך. העובדות לכאורה הן לצידו של האדם הפשוט. ובכל זאת – ועשית ככל אשר יורוך, כי זאת האמת!

ובפרט למה שביארנו לעיל – נקודת המבט שלך מטעה אותך, ולכן אתה רואה מה שאתה רואה, אך אם תעמוד מול הרב פנים מול פנים – השמאל שלך כנגד הימין שלו, ופתאום התברר שנקודת מבטך היא המטעה אותך…

 

כל הנוטל עצה מן הזקנים

 

(בראשית מט, ה-ז) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם.

בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר.

אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

 

פרש רש"י :

בסודם אל תבא נפשי – "(ב"ר) זה מעשה זמרי כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה ואמרו לו: זו אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך? אל יזכר שמי בדבר שנאמר זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ולא כתב בן יעקב".

בקהלם – "כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי את כל העדה על משה ועל אהרן".

 אל תחד כבודישם אל יתיחד עמהם שמי שנאמר בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ולא נאמר בן יעקב אבל בדברי הימים כשנתייחסו בני קרח על הדוכן נאמר (דברי הימים א' ו) בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל".

 

והדבר צריך ביאור, מה משנה ליעקב אם יוזכר שמו במחלוקת קרח או במעשה זמרי בן סלוא? ועוד, וכי כעת איננו יודעים שקרח הוא בן יצהר בן קהת בן לוי בן יעקב???

 

מבאר הגרי"פ גולדווסר שכאשר שמו מוזכר פירושו שהפגם מתחיל ממנו במשהו. כדוגמא לאותו אדם שנינו היה גנב, ואמרו שאביו היה מרמה במשקל, וסבו היה גונב חידושי תורה, ואבי סבו היה גונב דעת הבריות ביושבו מאחורי הבימה כשעשה עצמו ענוותן… נמצא שהגניבה החלה כבר ממנו, והלכה ו'השתכללה' עד לנין…

אמר יעקב בי אין את אותו הפגם של שמעון ולוי, ואין הוא מתחיל ממני, ולכן שלא יוזכר שמי עליהם.

 מהיכן אכן מתחיל אותו הפגם? הפגם מתחיל משמעון ולוי. ולכן במעשה קרח הוא מיוחס ללוי, וזמרי ל'שמעוני'. מהו הפגם? כאשר שמעון ולוי יצאו לעשות דין בשכם היה להם גדול הדור שיכלו ליטול ממנו דעת תורה ולשמוע האם המעשה שלהם הוא נצרך ורצוי או שמא נוגד את דעת התורה.

 

הם פעלו על דעת עצמם, והיתה כאן נטילת סמכויות שלא כדין וזלזול בדעת תורה. עוון זה הולך ומחלחל, ודורות מאוחר יותר הוא צץ כקרח ועדתו. קרח אינו מסתפק בזלזול בדעת תורה, ולא די שאינו נוטל עצה מן הזקנים אלא עוד קם וחולק עליהם ומקהיל עליהם את עדת ישראל.

זמרי בן סלוא אף הוא משכלל את השיטה וקם ומתריס בפני משה 'בת יתרו המדיינית מי התירה לך?' מהיכן העוז לחלוק על משה- שהוא דבר ה' צבקות? מהיכן נעוצים שורשי מעשה זה? בשמעון ולוי. ולכן בקהלם אל תחד כבודי.

 

פרשת שופטים

״בל תשחית״ [והגדת, צירוף ב' מאמרים]

יש איסור מדאוריתא, של ״בל תשחית״ (דברים כ, יט ). אסור לאבד ״אפלו גרגר של חרדל״, כלשון ספר ה״חנוך״ (מצוה תקכט). בעלי המוסר היו אומרים: מי שמבזבז גפרור, אינו שוה אותו…

ידוע, שמי שרוצה שהנר ידלוק זמן רב יותר, יניח אותו במקרר. מקור העצה בגמרא, שהמשתמש בשמן חם למאור עובר על ״בל תשחית״ (שבת סז, ע״ב). כיוצא בכך, רצו לומר שמי שיכול לאכול פת קיבר זולה ואוכל לחם סולת יקר, או יכול לשתות שכר זול ושותה יין יקר, עובר ב״בל תשחית״. והסיקו: "ולאו מלתא היא״, אין לחשש לזה. ומדוע? כי ״בל תשחית של גופו, עדיף״ (שבת קט, ע״א).

וכבר עורר ב״בינה לעתים״ (ח״א, דרוש ב׳ לשבת זכור) מה ה״בל תשחית״ לגוף אם יאכל פת קבר, או ישתה שכר? ומכל מקום, מה נאמר באדם המאבד עצמו לדעת בחייו, המשחית זמנו לריק, המבזבז ימיו ושנותיו, על איזה ״בל תשחית״ של גופו הוא עובר!

התנא באבות אומר:

שינה של שחרית ויין של צהרים, ושיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ, מוציאים את האדם מן העולם״ (אבות פ״ג מ״י).

״הלומד ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על נייר חדש״, שהלימוד בימי הילדות יתקיים, ולא יקל לשכחו. וזה מבואר, ונראה לעין (אבות פ״ד, מ״כ, ובפירוש המשניות להרמב״ם).

חז״ל שיבחו ל״גרסתא דינקותא״ (שבת כא, ע״ב), וכבר כתב הסבא מקלם זצ״ל (״חכמה ומוסר״ ח״א מאמר קפט) שמוכח משם, שכל יום לגבי יום המחרת הוא בבחינה זו.

והאדם מבלה את ימי נעוריו בשנה, ״היושב בטל כישן דמי״ (מגן אברהם״ תקפג). ״שינה של שחרית״, תקופת השחרות של האדם, מוציאתו מן העולם.

השנים חולפות, והאמתחת ריקה, והאדם מבוזבז. קום, התעורר, קח עצמך בידים! אבוי, אילו היה מנצל כראוי את ימי הישיבה, הלא לא היו דאגות וטרדות, ״מאוכלי המן״ היה, למה בילה אותם בשינה? אבל כעת טרוד הוא על המחיה ועל הכלכלה, ״שיכור, ולא מיין״ (ישעיה נא, כא ), אין לו ראש ללמוד – ״יין של צהרים״, של תקופת הצהרים בחייו, מוציאו מן העולם. מאבד הוא בידים תקופת חיים נוספת.

ברוך השם מתבסס בעבודתו, מרויח טוב, מתפרנס בכבוד. כעת יכול הוא להקדיש כמה שעות ביום לתורה!

וידוע המעשה שסיפר ה״חפץ חיים״ זצ״ל (״שמירת הלשון״ ח״א) שער התורה פ״ח: שמעתי מעשה בגביר אחד בעל עסקים גדולים שפרש עצמו לגמרי מהבלי העולם לעסק בתורת ה' יומם ולילה. וחברו עליו אחיו ובית אביו ואנשי ביתו להחזירו לענינו הראשון ולא היטה להם אוזן.

ושאלוהו באיזה אופן פעל בעצמו שלא להטות אוזן לצעקת אנשי ביתו? ויען וייאמר להם: התבוננתי במה שאמרו חז״ל (שבת פג, ע״ב) שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו כאילו כבר מת. והיינו שיחשוב כאילו בא מלאך המות ולקחו, והביאוהו לדין לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא על כל העניינים שכילה בהם את זמנו להבל ולריק. ויצא חייב בדין של מעלה, והוא צועק: ״אוי לי, וי לי על רוע מעשי ועל רוע עניני!״ ואילו בתוך כך הרשוהו שירד תיכף לעולם הזה ויעשה תשובה, בודאי לא היה מתעצל אפילו רגע אחד מזה, ולא היה מטה אזנו כלל לידע מעסקי ביתו.

ואם כן, יחשוב אדם בעצמו שלפי עוונותיו היה ראוי לו שימות מכבר. ואם אחרי המות היה הקדוש ברוך היא מתנהג עמו בחסד גדול והיה נותן לו רשות שיחזור בתשובה, בודאי לא היה מתרפה מזה אפילו רגע אחד.

אם כן מה היזק עושה לו הקדוש ברוך הוא שהוא מאריך את ימי חייו כדי שיעשה תשובה בחייו ממש, בודאי צריך לזרז את עצמו בכל כוחותיו לעשות תשובה על עונותיו וללמוד התורה תמיד.

ועל כל פנים להיות לו עת קבועה תמיד לתורה, ולא להטות אוזן כלל למי שרוצה להפריעו מזה! עד כאן לשון ה״חפץ חיים״.

מה עושה היצר הרע? משכנע את האדם שעליו לעבוד ולעמול יותר מכפי כוחותיו, עד שאין לו פנאי להקדיש עיתים לתורה. ומדוע? כי עליו לדאוג לילדיו, להשיאם ולדאוג לעתידם. הרי: ״שיחת הילדים״.

וכבר אמר הרבי מקוצק זצ״ל: כל חייו רדוף האדם לצבור עוד ועוד. מדוע, מתי תדאג לעצמך ולרוחניותך? התשובה מוכנה בפיו: עליו לדאוג לילדים, לחנכם לתורה ולמצוות. אם ירצה השם יגדלו לתפארת ויהיו בבחינת ״ברא מזכה אבא״ (סנהדרין קד, ע״א).

אך הבנים גדלים, וגם הם אצים רצים, טרודים ומהומים. ומדוע? כי דואגים הם לבניהם, שבבוא העת ידאגו לבניהם אחריהם בכל דור ודור.

ואמר: משתוקק אני להכיר את אותו בן מופלא, שכל הדורות הקודמים עמלו עבורו!…

וכך, עד שמגיע זמן: ״ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ״. מה זה?!

אספר, הלכתי בתל אביב, ברחוב העבודה, ליד מושב הזקנים. שני קשישים ישבו על ספסל ורבו בעקשנות: ״ארבעים ושלושה!״ ״לא, טעות בידך, ארבעים ושנים!״ ״לא ספרת טוב, ארבעים ושלושה!״

״ואני אומר לך ארבעים ושנים!״ ״נרדמת, נמנמת, לא ראית, ארבעים ושלושה!״ אוטובוס עבר והחריש את האוזנים, והלה צהל: ״כעת ארבעים ושלושה!״ ״לא״, ענהו חברו, ״כעת כבר ארבעים וארבעה!״

החלטתי לזכות במצוה שפרותיה בעולם הזה, ולהשכין ביניהם שלום: ״על מה אתם רבים, רבותי!״

השלימו ביניהם: ״זוז, אתה מסתיר"!

[ומספרים שהגיע שם אדם והשכין שלום ביניהם – "שניכם צודקים"! "כיצד יתכן"? תמהו הזקנים. "זה היה אוטובוס דו מפרקי, אתה ספרת אותו כשנים, ולכן אמרת 44, וחברך ספר אותו כאחד, ולכן אמר 43!…" ובא לציון גואל…]

הם סופרים כמה אוטובוסים עוברים, כדי לבלות את הזמן. אמת, גם זה משעמם, אבל אם מתגלעת ביניהם מחלוקת יש ענין בחייהם.

שתי נשמות יהודיות ירדו ממרום, מגן העדן העליון, כדי לספור אוטובוסים.

ואנו, מה עשינו אנו היום…

איי, ״בל תשחית״!

והלא דברים קל וחומר: ומה אם המדליק נר ומשתמש לאורו, לומד וקונה חיי עולם – מנצלו כדבעי. אבל השתמש בשמן חם, והנר לא דלק כשיעור המירבי, יכול היה לנצלו יותר ולא ניצל, עובר ב״בל תשחית״ (שבת סז, ע׳׳ב).

אם הדליקו סתם כך, ולא ניצלו ללמוד לאורו, על אחת כמה וכמה! ו״נר ה' נשמת אדם״ (משלי כ, כז) – מה גדולה התביעה על אי ניצול מירבי!

כרם נבות ולקחו

נעיין בפרשה בנביא (מלכים א' כא):

כרם היה לנבות היזרעאלי אצל היכל אחאב מלך שמרון. וידבר אחאב אל נבות לאמור: תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי הוא קרוב אצל ביתי, ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו. אם טוב בעיניך, אתנה לך כסף מחיר זה.

ויאמר נבות אל אחאב: חלילה לי מה׳ מתתי את נחלת אבותי לך.

ויבא אחאב אל ביתו סר וזעף. ותבוא אליו איזבל אשתו ותדבר אליו: מה זה רוחך סרה ואינך אוכל לחם, אמר לה אחאב דבריו של נבות.

ותאמר אליו: קום אכל לחם ויטב לבך, אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי.

ותשלח שנים אנשים בני בליעל לאמור ברך נבות אלקים ומלך, ויציאוהו מחוץ לעיר ויסקלוהו באבנים וימות.

ויהי כשמע אחאב כי מת נבות ויקם אחאב לרדת אל כרם נבות היזרעאלי לרשתו [מכיון שקילל את המלך, הרוגי מלכות נכסיהם למלך] וידבר אליו אליהו לאמור, הרצחת וגם ירשת.

בקשו ממרום להעניש את אחאב, שיצא למלחמה נגד ארם ברמות גלעד וימות בקרב. ברם, יהושפט מלך יהודה הצטרף עמו למלחמה. מלך כשר היה, וביקש לשמוע מנביאי ה׳ האם ינצחו במלחמה. וגילה הכתוב (מלכים א' כב, כ- כב): ״ויאמר ה׳, מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד? ויצא הרוח ויעמוד לפני ה׳ ויאמר: אני אפתנו. ויאמר ה׳ אליו: במה? ויאמר: אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו [להבטיחו על ההצלחה (רש״י)]. ויאמר: תפתה וגם תוכל, צא ועשה כן״.

ואמרו: (שבת קמט ע״ב, סנהדרין פט ע״א, קב ע״ב): מאי רוח? זו רוחו של נבות. ומאי ״צא״? צא ממחיצתי. שנאמר: ״דובר שקרים לא יכון לנגד עיני״ (תהילים קא, ז).

וכתב השל״ה הקדוש זצ״ל (ווי העמודים פרק כד): ומה זה, שהיה כדי לקיים גזרת הקדוש ברוך הוא, והוציאוהו ממחיצתו. כל שכן וקל וחומר שאר בני אדם שבלשונם יכזבו בחינם, שבודאי אל יכנסו למחיצת הקדוש ברוך הוא!

ונשגב מבינתי: הרוח מצויה במחיצת הקדוש ברוך הוא במרום, ״שזהו התענוג האמתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא, ומקום העידון הזה הוא באמת העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה״ (״מסילת ישרים״, פרק א)

אמת, הנפש אינה מוצאת מנוחה, אבל הלא הקדוש ברוך הוא פוקד עליו עתה את עוונו, ומבקש אמצעים להיפרע ממנו.

ואיך כדי לספק את תאות הנקמה ולהשקיט את הנפש ההומיה, מוכנה הרוח לבחינת כרת נצחית, להיות מגורשת מגן העדן?!

לא כלאתי את תמיהתי, והבעתיה בפני הגאון רבי חיים שמואלביץ׳ זצ״ל.

נתן בי עיניו והרעים בקולו, מי שזוכר איך השמיע נהמת ליבו! עד היום אני נרעד ממנה – וקרא: ״מה לכם משתאים?!

א בחור זיץ און לערנן, בחור יושב ולומד, הרי הוא בגן העדן – והפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים (חגיגה יב ע״ב, עבודה זרה ג ע״ב) וגחלי רתמים הינו גיהנם (ערכין טו ע״ב), הרי זה ממש ״צא ממחצתי״, מאגרא רמה לבירא עמיקתא זאת, מבינים אתם ?!…"

נורא! בל תשחית של הזמן, של העולם הבא, של גן עדן!

ובכלל, הסטייפלר זצ״ל אמר לי, שמימות עולם לא היתה כזו סיעתא דשמיא ללמוד התורה כבדורנו, האם אנו מנצלים אותה?!

והכוונה, לרוחניות ולגשמיות כאחד!

אני, עוד אכלתי ״ימים״ אצל בעלי בתים. איזו עניות היתה להם . לא היה מה לאכול, ולנו מכל שכן! לא בכל יום משובצים היינו לארוחת חסד. היו ימים שרעבנו מלכתחילה. שמראש ידענו שאין מה לאכול. והיו ימים, שרעבנו בדיעבד. חשבנו שיהיה, ולא היה…

בחור ישיבה התענין אצל חברו: ״מה נותנים לך שם לאכול?״ ענהו: ״אפילו לחם אין! נותנים דייסת גריסים, קשיא״, כך נקראה.

הפטיר השני: ״מצבך עוד טוב! לך נותנים ׳קשיא׳, ולי נותנים תירוצים: היום לא השיגו, בעל הבית חולה״… –

ולמדו! אוהו, איך למדו! כך בחורים, וכך אברכים!

המשגיח של ישיבת ברנוביץ׳, הגאון הצדיק רבי יעקב ישראל לובצ׳נסקי זצ״ל, הי״ד סיפר לי, שבשעתו התגורר באיישישוק, וה״חפץ חיים״ בימי אברכותו, לאחר שחיבר את ספרו, נסע עם בנו לכולל הפרושים באיישישוק, ללמד בפרישות. ומובן, שאכלו ״ימים״. אלו שהכירוהו, תמהו: וכי לפי כבודכם הוא, לאכול ״ימים״?

ענה: ״הן פסוק מפורש הוא: מי האיש החפץ חיים – אוהב ׳ימים׳ לראות טוב (תהלים לד, יג), אין ׳טוב׳ אלא תורה! (אבות פ״ו מ״ג)" ומבחינה רוחנית – (נראה לי שמילים אלו מחוברות לפיסקה למטה אבל אני מסופק לכן יתקן כבוד הרב בבקשה)

ל״שאגת אריה״ זצ״ל לא היה ש״ס! שואל היה מסכתות מבעלי הבתים!

לרבי ישראל סלנטר זצ״ל לא היה ש״ס! למד בספרים שאולים! בכל ישיבת סלבודקה היה רשב״א אחד, היתה ״שיטה מקובצת״ אחת! היה תור לעיון!

כמה התיגענו בש״סים משובשים, דפוס זיטומיר, עד שמצאנו שהגירסה בש״ס דפוס וילנה מתוקנת!

והיום, כזה שפע, ספרי ראשונים ואחרונים עד אין קץ, הישיבות היום הן גן עדן, רוחני וגשמי.

ובחורים, ואברכים, יוצאים ממחיצת הקדוש ברוך הוא בשביל כל סידור פעוט, כל דחף זעיר.

איך אפשר להבין, זה לא בל תשחית??

פרשת שופטים

צרה בסביבתך – דורשת התעוררות

השפעת המקום על סביבתו [מעין גנים ח"ב מאמר ב']

א.

בסוף הפרשה, כותבת התורה על מצות עגלה ערופה. וכך כתוב בתורה: "כי ימצא חלל, באדמה אשר ה׳ אלוהיך נותן לך לרשתה, נופל בשדה, לא נודע מי הכהו. ויצאו זקניך ושופטיך, ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל. והיה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר, אשר לא עובד בה, אשר לא משכה בעול. והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע, וערפו שם את העגלה בנחל.

ונגשו הכהנים בני לוי, כי בם בחר ה׳ אלוהיך לשרתו, ולברך בשם ה', ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו, ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל, ונכפר להם הדם. ואתה תבער הדם הנקי מקרבך, כי תעשה הישר בעיני הי.

ויש לעמוד כאן על כמה שאלות.

א) התורה מדגישה שכל ענין עגלה ערופה, הוא רק בתנאי שנמצא חלל ולא נודע מי הכהו. משמע שאם נודע מי הכהו, לא מביאים עגלה ערופה. וצריך להבין, מה למעשה ההבדל בין אם נודע מי הכהו, לאם לא נודע מי הכהו? הרי גם אם לא יודעים מי הכהו, הרי ברור שאדם אחד הרג אותו. למה אם אנו יודעים מי הכהו לא מביאים עגלה ערופה, ואם לא יודעים מי הכהו, מביאים עגלה ערופה. מה הביאור בזה?

ב) התורה כותבת שדין עגלה ערופה מוטל על העיר הקרובה אל החלל, שזקני העיר צריכין להביא עגלה ערופה ולערוף אותה, ולומר ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. והתורה אומרת שהעיר הקרובה אל החלל לא מתבררת על פי אומד, אלא כתוב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל. ומפורש בגמרא (סוטה מה, ע"א), שלפי רבי אליעזר בן יעקב, כל סנהדרין גדולה של ע״א עוזבים את לשכת הגזית, ויוצאים למדוד. ומפורש עוד שם, שאפילו אם נמצא ההרוג קרוב לעיר, הם יוצאים למדוד, משום שיש מצוה במדידה.

וצריך להבין, האם יש איזו סברא או היגיון, שאם ההרוג נמצא קרוב לעיר אחת יותר מעיר שניה, שמוטל על העיר שההרוג נמצא קרוב אליה להביא עגלת בקר? הרי יתכן בהחלט שהרוצח הגיע מהעיר הרחוקה, והרג אותו בכוונה סמוך לעיר השניה, כדי להעלים את הרושם שזה הוא הרוצח, ולהטיל את החשד על העיר השניה. למה התורה מחייבת את העיר הקרובה אל החלל לעשות את כל הענין, למה שזה לא יתחלק בין כל הערים שמסביב?

ג)       גם צריך להבין, למה צריך להטריח את הזקנים והשופטים למדוד, ובפרט אם ברור שהחלל קרוב לעיר זו יותר מהעיר השניה, למה יש מצוה במדידה דוקא?

ד)       כתוב שאחרי שזקני העיר רוחצים את ידיהם על העגלה הערופה, וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. הם צריכים לנקות את עצמם מהרצח עצמו, ידינו לא שפכו את הדם הזה. והם צריכים לנקות את עצמם מאיזה שייכות לרצח באופן רחוק ביותר, ועינינו לא ראו.

ומביא רש״י, וכי עלתה על לב, שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא, לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה. עד כאן לשונו.

לשון רש״י לא מובן לנו. מדברי רש״י משמע שהוא מסביר רק את מה שכתוב ועינינו לא ראו, שהכוונה שלא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה. אבל עדין קשה מהו 'ידינו לא שפכו את הדם הזה', וכי עלתה על לב, שזקני בית דין שפכו את דמו? ועל זה לא תירצו כלום.

אמנם בסוטה (מו, ע"ב) הגירסא, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו ופטרנוהו בלא לויה. וזה מסביר את שני הדברים, גם מה שכתוב: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה' – על ידי שלא בא לידינו ולא נתנו לו אוכל. וגם מה שכתוב: 'ועינינו לא ראו' – שלא ראינוהו כדי ללוות אותו. ולשון רש״י צריך ביאור.

מכל מקום, לא מובן, מה הקשר בין מזונות ולויה, לבין הרציחה, וכי אם היו נותנים לו מזונות ומלוים אותו, הוא לא היה נרצח?

ורש״י בסוטה (מה, ע"ב) במשנה כותב, שאם היו שולחים אותו בלא מזונות, יתכן שמחמת רעב, הוצרך ללסטם את הבריות ולכן נהרג. ואם היו רואים אותו ומלוים אותו, פירושו שהיו שולחים אותו עם חבורה ולא היה הולך יחידי.

וזה דחוק קצת, וכי כל הרצח הוא רק בגלל חוסר מזון? והרי בדרך כלל בני אדם מצטיידים במזון כשהם נמצאים בעיר, כדי שיהיה להם אוכל מחוץ לעיר. נדיר מאוד שאדם שאין לו אוכל יצא מחוץ לעיר בלי מזון. וגם מה שכתב רש״י שצריך לשולחו עם חבורת אנשים, לא מצאנו חיוב כזה, וכל החיוב הוא רק ללוותו, ואין חיוב גם לדאוג שילך עם חבורת אנשים. ואולי הכוונה היא שהיו צריכים לייעץ לו שלא ללכת יחידי ולהמתין לחבורה. אך גם זה דחוק קצת. וכל הענין צריך ביאור בס״ד.

ב.

ובביאור הענין יתכן לפרש בס״ד, על פי דברי האבן עזרא כאן בפסוק ז׳ שכתב וזו לשונו: ויתכן שהשם ציוה לעשות בן העיר הקרובה, כי לולי שעשו עבירה כדומה לה, לא נזדמן שיהרג אדם קרוב להם וכו'. עד כאן לשונו. האבן עזרא מסביר כאן יסוד גדול, אם העיר היתה נקיה לגמרי מכל שייכות של רציחה, לא היה הקב״ה מזמין הרוג על יד העיר שלהם. אם הקב״ה הזמין הרוג על יד העיר שלהם, זה סימן שגם אצלם בתוך העיר, יש איזו שייכות לרציחה. ולכן מוטל עליהם להביא עגלה ערופה.

נמצינו למדים מזה, שיש השפעה מהמקום אל סביבות המקום. מקום שנקי מעבירה מסויימת, גם בסביבתו לא ימצאו עבירה כזו. אם יש עבירה בסביבות המקום, זה מראה שגם המקום לא נקי לגמרי מאותה עבירה.

על פי זה מובן למה אומרת התורה שהעיר הקרובה אל החלל מביאה עגלה ערופה, לא בגלל סברא שהנרצח הגיע מהעיר הקרובה, אלא בגלל שצריך לעשות חיזוק בעיר הזו שלא לחטוא בענינים שיש להם שייכות לרציחה, כגון מלבין פני חברו ברבים שזה כאילו שהוא שופך דמים, וכדומה.

ולכן קובעת התורה, לפי רבי אליעזר בן יעקב, שכל הבית דין של שבעים ואחת שבלשכת הגזית, צריכים להגיע שם ולמדוד, ולמרות שברור שהוא קרוב לעיר הזו יותר מהעיר השניה, יש מצוה במדידה. לא עיקר המטרה כדי לברר אם ההרוג קרוב יותר לעיר זו מעיר זו, שהרי הדבר ידוע. אלא כדי שהצדיקים הגדולים ביותר שיושבים בלשכת הגזית ומהם יוצאת הוראות התורה לכל ישראל, יגיעו למקום, וימשיכו השפעות של קדושה למקום.

והם עוסקים במדידה, כדי לעשות פעולה שתראה לכל יושבי העיר שגם אצלם יש פגם דומה לרציחה, שלכן ההרוג נמצא בקירבת העיר שלהם, כדי שהמעשה של הצדיקים האלו יגרום התעוררות לכל יושבי העיר. ואולי הם גם ידברו דברי חיזוק והתעוררות ליושבי העיר, על הזהירות וההרחקה מכל דבר שיש לו איזה שייכות לרציחה.

ועל פי זה מובן למה כל ענין עגלה ערופה הוא רק אם לא נודע מי הכהו. כי למעשה אין מעצור לה׳ להודיע מי הוא הרוצח. וכשיודעים מי הוא הרוצח, קשה לבני אדם להתעורר ולחשוב שיש בהם איזו אשמה. לכן כאשר הקב״ה רוצה לעורר בני אדם לחשוב שגם בהם יש איזה פגם ברציחה, הוא מעלים מי הרוצח, כדי שלא יטילו את האשמה על אדם מסויים, ואז יוכלו יותר להתעורר שגם הם לא נקיים לגמרי מעוון זה.

והטילה התורה על זקני העיר שהם אחראים על העיר, לומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו'.

ופירשו חז״ל שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה. ואת זה הם אומרים בקול שכולם שומעים.

ומה שהם אומרים דוקא את שני הדברים האלו, 'לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזון ובלא לויה', אין כוונתם לומר, שבודאי בגלל חוסר מזון ולויה, מת ההרוג, אלא כדי ללמד, שלפעמים האדישות שיש לאדם כלפי השני יכול לגרום רציחה באופן רחוק. ויתכן שעל זה גופא רוצים לעורר מן השמים, שהסיבה שנמצא הרוג סמוך לעיר, זה כדי לעורר את יושבי העיר, שאדם צריך להיות איכפת לו מהשני, ואם הוא רואה אדם זר בעיר, ילך וישאל אותו אם יש לו אוכל. ואם רואה אדם זר בעיר שרוצה ללכת מחוץ לעיר, שילווה אותו מעט. כי לפעמים יוכל להזדמן באופן רחוק רציחה בהעדר האוכל והליווי.

ומזה ילמדו כל אנשי העיר להיות יותר נוחים אחד לשני, יותר וותרנים, יותר מעניקים אחד לשני משלהם, פחות לפגוע אחד בשני. ובזה יתקנו את החטאים הדקים שיש להם איזה שייכות לרציחה. וזוהי כל מטרת העגלה ערופה.

ואת זה התורה הראתה במה שלוקחים עגלה ועורפים אותה וממיתים אותה, כדי להראות לכולם: הנה בחינם הרגו כאן עגלה, תבינו שגם אותו חלל שמת, בחינם הוא מת על לא עוול בכפו. ומזה תתעוררו לא לגרום צער לשני בחינם, כי לפעמים צער זה הוא כמו רציחה.

נמצא לפי זה שכל מטרת ענין עגלה ערופה אינו בשביל ההרוג, אלא בשביל אנשי העיר הפגומים גם כן בעוון זה. ולכן אומרת התורה שאם עשו כן ונתעוררו כולם לשפר את מידותיהם, ונכפר להם הדם, דהיינו אותו עוון רציחה שהיה בהם.

ומסיימת התורה לכל יחיד, ואתה תבער דם הנקי מקרבך, כי תעשה הישר בעיני ה׳. היינו לבער את עוון הרציחה בדקות שנמצא בקרבך. ואיך תעשה כן? כשתעשה את הישר בעיני ה׳, להיות יותר רגיש כלפי השני. וכמו שפירש רש״י בפרשת ואתחנן (ו, יח) שהישר והטוב בעיני ה׳, זו פשרה לפנים משורת הדין.

הדברים הללו הם יסוד גדול לעורר כל אדם, שככל שיהיה יותר רוחני ויותר צדיק, כך כל סביבתו תושפע לטובה יותר. ומצד שני אם בסביבתו נעשתה עבירה, עליו לבדוק אם אין בו משהו מזה. ואשרי ההולך בדרכי התורה ומתבונן מדבריה האיך לשפר את עצמו, וקונה לעצמו חיים בעולם הזה ובעולם הבא.

הוספנו מעשה

״רבותיי״, היה זועק המשגיח רבי חיים שמואלביץ זצ״ל, ״אדם שפוגע בחברו, משחק באש ומסבך את חייו!״. הקב״ה לא ישקוט ולא ינוח עד אשר ישולם עונשו של הפוגע בחבירו. ״בין אדם לחבירו זה אש״, סיים הצדיק.

 

על מנת שיזכה האדם לרחמים ביום הדין זקוק הוא לרצות את אלו שפגע בהם, לפניכם מעשה מצמרר שאירע בימינו, המלמדנו את חומרת הדבר:

ישראל צין, המכונה ׳שרוליק' הינו פועל חרוץ בן 45 המתגורר בדרום ת״א. שרוליק עובד במפעל השימורים ״טרי מאוד בע״מ״ באזור התעשייה בלוד. כבר 23 שנה ששרוליק הוא האחראי על מיון הירקות הטריים המגיעים למפעל. הוא מוביל אותם לשטיפה ומעביר אותם לאתרי ההחמצה הגדולים. ׳מלך פס היצור׳ כך מכנים אותו במפעל וזאת מפני אחריותו העצומה שהכל יעשה במפעל על הצד הטוב ביותר, עם מקסימום היגיינה והקפדה על הכשרות של המשגיח הרב שרגא הוד ינאי. הוא עבד 10 שעות ביום והשתכר בקושי שכר מינימום, איתו גידל את ארבעת בניו וחי בפשטות בדירתו הקטנה בדרום ת״א. בכל יום, במשך 20 שנה, שרוליק מתפלל ב׳נץ׳, סועד פת שחרית ורץ לאוטובוס בתחנה המרכזית כדי להגיע לפני 8:00 בבוקר ליום עבודה מפרך.

והנה, באחד הימים, נפטר שמואל רבינוב, הבוס של מפעלי ״טרי מאוד בע״מ״, ובמקומו התמנה בנימין רבינוב, בנו הצעיר, לבוס החדש של המפעל.

בוקר אחד לאחר שהתפלל וסעד את ליבו, ניצב שרוליק בתחנת האוטובוס. התחנה, שלא כרגיל, עמוסה בנוסעים, אך שרוליק הוא מהראשונים, ומיד כשיגיע האוטובוס הוא הראשון שיעלה. בתחנה המתין גם עמנואל הרמוני, סוכן המכירות בן ה-35 אשר מכוניתו לא התניעה הבוקר ועליו להגיע בדחיפות לפגישה עסקית חשובה בלוד. האוטובוס עוצר, הנהג פותח הדלת ומודיע: ״רק שני נוסעים עולים, אני מצטער, האוטובוס מלא״. שרוליק מניח רגלו האחת על האוטובוס, אך הרמוני שהספיק לדחוף לצדדים את הנוסעים, שלח את ידו השמאלית ודחף את שרוליק החוצה. "אני נורא ממהר״, הפטיר הרמוני ונעלם פנימה. אחריו עלתה עוד אישה מבוגרת, ושרוליק המתין לאוטובוס הבא. שרוליק חיכה לאוטובוס הבא שהגיע רק אחרי 40 דקות, ולאחר עיכובים בדרך, הגיע לעבודה רק בשעה 9:10. מעל שעה איחור. בנימין רבינוב המנכ״ל הטרי רתח. ״מה זה האיחור הזה שרוליק? משלוח מלפפונים שלם תקוע בשמש. כולם מחכים לך, איזו חוצפה, יותר משעה איחור. ממש גרמת נזק למפעל!"

שרוליק השיב ברוגע: ״מה אעשה, דחפו אותי״. רבינוב רתח. ״מה פירוש דחפו אותך? מצידי תקום שעתיים לפני, ותגיע בזמן״. ״תירגע״, ענה שרוליק, ״אני עובד כאן 25 שנה, מאז שהיית תינוק ומעולם לא איחרתי!״ ״חצוף״, כעס המנכ״ל הצעיר, ״אני פה המנהל ומשטח שלם של ירקות מתקלקל ואתה מעיר לי הערות. בסוף היום תיכנס אליי למשרד״, אמר רבינוב בזעם.

שרוליק המסכן היה שבור. בשעה 17:00 כשסיים לעבוד, צעד למשרדו של המנכ״ל. רוחמה המזכירה מסרה לו מעטפה לבנה שהשאיר לו בנימין המנכ״ל. ״מר ישראל צין היקר״, נכתב במכתב, ״עם כל הכבוד ל-23 שנות עבודתך במפעלינו, כמנכ״ל, קיבלתי היום החלטה, לשנות דפוסי עבודה ולהתנהל רק עם פועלים ממושמעים. הינך מפוטר. הצלח בהמשך דרכך, ב.רבינוב״.

עולמו של שרוליק הפועל החרוץ חרב עליו. הוא חזר לביתו כשעיניו דומעות וחשב לעצמו: ״אני פועל זקן בן 45 וללא השכלה, מי יקבל אותי בכל עבודה אחרת?״ בביתו חיכתה לו אורנה אישתו שכעסה עליו והאשימה אותו: ״מדוע ענית לו? היית שותק!״ ״מפני שהסברתי לו שמעולם לא איחרתי. איש צעיר דחף אותי בכניסה לאוטובוס… מה אני אשם?…״

מאותו יום קרסו חייהם של משפחת צין. המצב הכלכלי היה קשה, שרוליק לא התקבל לעבודות רבות. הוא הפסיק לאכול והחל לישון שעות רבות. בניו שראו את הבית ריק החלו לגנוב מבתים. שלום הבית קרס. קצת לפני גיל 50 שבור ומדוכדך נפטר שרוליק לבית עולמו. שלוש שנים עברו מפטירתו.

לילה אחד חולמת אלמנתו, אורנה צין, חלום מוזר. בחלומה היא רואה תחנת אוטובוס עמוסה באנשים. לפתע היא מבחינה באדם גבה קומה שמביט לעברה ואומר בקול סדוק: ״שלום לך גברת צין, צר לי שאני מפריע את מנוחתך… אבל גם לי אין מנוחה, שמי עמנואל הרמוני, אני האיש שלפני כמה שנים דחף את בעלך מהאוטובוס כשהיה בדרכו למקום עבודתו, בלי לבקש סליחה. אני משלם על כך קשות. בעולם האמת לא מדברים איתי, לא מתייחסים אליי ועושים לי חשבון על הדחיפה הנוראה שדחפתי את בעלך, ועל כל אשר נגרם בעקבות כך: הפיטורין שלו בבושת פנים, הכעסים שלך עליו, העוני שלכם, מחלתו – הכל נזקף לחובתי בעולם האמת!. אני מתחנן ומבקש ממך שתעשי הכל כדי שאזכה למחילה… כדי לאמת את חלומך, תוכלי לפנות לאלמנתי רננה הרמוני מרחוב דקל יריחו 62 תל אביב, אנא, אני מתחנן עשי כל שביכולתך שהדין המתוח הזה של הדחיפה יחלוף ממני…״ אמר ונעלם.

לילה אחר לילה חזר החלום. שלוש פעמים. כשנפגשו רננה הרמוני ואורנה צין המעגל נסגר. רננה הרמוני: ״בעלי נהרג בשנה שעברה בתאונת דרכים קשה, ומדי פעם מתגלה אלי בחלום ואומר לי: ״קשה לי מאוד. דחפתי יהודי… אני מצטער…״. אין לי הבנה בחלומות, אך כעת שאני שומעת ממך את הדברים אני מצטמררת. אני מבקשת סליחה בשם בעלי המנוח״.

שתיהן פרצו בבכי קורע לב. בערב יום כיפור עלו עשרה תלמידי חכמים לציונו של ישראל צין עם ארבעת בניו וביקשו סליחה על מעשיהם וכן שיסלח לעמנואל הרמוני הדוחף. זהו סוף קשה לסיפור אמיתי וטרי המלמד את חומרת הדין של אדם המצער יהודי!.

גם אם ציערת יהודי בדבר קל, אינך יודע עד היכן מגיע צערו ועד כמה פגעת בחייו, והקב״ה לא מוחל על צערו של יהודי ומקפיד מאוד על כל צער שמצטער אותו יהודי ופורע לו את העונש בעודו בעולם הזה, כי ״עוונות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייס את חבירו״. עכשיו בחודש הרחמים זה הזמן לבטל את כל הדינים הקשים!

 

פרשת שופטים

לך אל נמלה עצל

יתגבר כארי לעבודת בוראו [אור דניאל]

"שפטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו'" (דברים טז, יח)

זה שאמר הפסוק "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה".

אדם הרוצה לקנות את התורה נתקל בקשיים מרובים. אומר הגדח"א קאהן זצ"ל בספרו "נחלת אליעזר": הקושי הוא בין בעצם קנייתה ובין בשמירתה עליה אחרי לימודה וקנייתה. על זה אמרו חז"ל "דברי תורה קשין לקנותן ככלי זהב ונוחין לאבדן ככלי זכוכית" (חגיגה טו ע"א)

המדרש מורה לנו כי ניתן להתגבר על קשיים אלו ואת הדרכים לכך נוכל ללמוד מן הנמלה. בדבריו במשלי מדגיש שלמה המלך את מעלת הזריזות שמוצאים אנו בה. כפי זריזותה לאגור לחמה כך אנו צריכים ללמוד זריזות זו ללימוד התורה.

מובא במדרש (דברים רבה ה, ב): זה שאמר הפסוק 'לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה". אמרו חכמים: מה ראה שלמה להצביע על הנמלה דווקא? משום שהנמלה בחריצותה בונה את קינה בשלושה מדורים ושלבים, כשזו למעלה מזו אינה כונסת בעליון מפני הדלף לא בתחתון מפני הטיט והטחב אלא באמצעי ואינה חיה אלא שישה חודשים בלבד שכן בעלי חיים ללא גידים ועצמות אינם חיים אלא שישה חודשים וכל מאכלה אינו אלא חיטה ומחצה, והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצאת חיטין ושעורין ועדשים.

אמר רבי תנחומא מאחר שכל חייה אינה אלא חיטה ומחצה והיא כונסת את אלו, ולמה היא עושה כן? משום שאמרה שמא יגזור עלי הקב"ה חיים ויהיה לי מוכן לאכול.

אמר רבי שמעון בר יוחאי מעשה היה ומצאו בבור שלוש מאות כור כ 74 טון! ממה שכנסה מן הקיץ לחורף, לפיכך אמר שלמה "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם" אף אתם התקינו לכם מן העולם הזה לעולם הבא.

 

נמלה זאת, הגם שיודעת שמשך חייה אינם עולים על שישה חודשים, במידת זריזותה פועלת ואוגרת מזון בתקווה ואמונה "שיגזור עליה הקב"ה חיים" ויהיה לה מוכן לאכול.

גם אם זה נוגד למציאות חייה, מכל מקום היא כה בטוחה בעצמה ונחושה עד שהיא פועלת במרץ וזריזות מפליאה תוך ביטחון שהיא אכן תהיה שונה מכל האחרות ולה זה לא יקרה!

 

ושלמה המלך אומר בחוכמתו שעלינו להשכיל וללמוד דווקא מנמלה "אשר אין לה קצין שוטר ומושל". הלימוד והשיעורים הניתנים על ידי הנמלה הם גדולים ועמוקים שכן כדי להתחנך לזריזות וחריצות נדרש האדם כתנאי מוקדם להיות עם כוח יכולת פיזית, וברור הדבר שאדם חולה וחלוש קשה לו להוציא מכוח אל הפועל את שאיפותיו – גם אם רצונותיו עזים. והנה דווקא הנמלה דלת הכוח וקטנת הממדים משמשת דוגמא מופתית לזריזות. גם בהיותה נטולת משאבים לאנרגיה להפקת חריצותה, בכל זאת היא קלת נוע וסוחבת חיטה ועוד חיטה ללא לאות !

 

לדעת מתי לאגור

ובנוסף לכל יש ללמוד ממנה כיצד ומתי יהיה החרוץ זריז ופעיל שכן אין זה מספיק להיות זריז בלבד ולבזבז אנרגיה על שווא. הנמלה עיניה בראשה, "ותכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה", מנצלת את ימי קציר החיטים עובדת ופועלת באשר היא יודעת שבימות החורף לא תמצא מאומה. כן על אדם לנצל את ימי בחרותו כשהוא בשיא כוחותיו לאגור תורה וחוכמה.

כאותם חסידים ואנשי מעשה שהיו מתפארים ואומרים "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו" ועל כן בחר שלמה להדגים את הנמלה ולהעלותה על נס כדי שממנה נלמד שיעור מאלף.

 

רבי לוי יצחק מברדיצוב מעורר היה עבריין אחד לתשובה והיה אומר לו: מקנא אני בך, שאם אתה שב זדונותיך נהפכים לזכויות

ותהיה צדיק גדול מאוד. והלה השתמט ואמר: עוד אשוב פעם.

פעם חלה אנושות והרב בא להזכירו שישוב, זמנו קצר.

ענה לו החולה: הפריץ שלי שואל תמיד מדוע אינני מתקין גגון לסוסים בביתו, ואני משיבו ובלי גגון אין הסוסים יכולים לעמוד? וכשיורד גשם הריהו מוכיח לי שכן צריכים, ואני שואל אותו כשיורד גשם כלום אפשר להתקין גגון נו..? וכשאני מוטל חולה כלום יש לי כוח לתשובה?

 

אין פלא שהשולחן ערוך פותח ופוסק (טור אורח חיים סימן א) "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו כדי שיהא הוא מעורר השחר".

 

בהשכמת הבוקר אנו מנהלים מאבק והתמודדות יומיומית והתגברות כארי כדי להילחם ביצר ולא ליפול ברשתו ולהיכשל ברשת העצלות, ובמיוחד כאשר מדובר בתחילת היום.

שלמה המלך אומר (משלי כד, ל -לא): "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה". שלמה המלך אומר שהעצל הוא חסר לב כיוון שהוא תמיד מוצא טעמים לסיבת עצלותו, רק לבסוף הוא מגלה שכל הסיבות נבעו משורש העצלות.

 

וכן כתב בעל ה"חובת הלבבות" בהקדמתו שהיו לו כמה טעמים לא לחבר חיבורו זה, אך חשד את עצמו שאולי חשבונות אלו נובעים ממידת העצלות. לאחר שבדק מצא שאכן כן זוהי הסיבה לניסיונו להימנע מכתיבת חיבורו, מיד ביטל את כל חשבונותיו התיישב והחל לכתוב את חיבורו הקדוש.

 

וסיפר פעם הצדיק מלובלין סיפור ומובא הוא בספר "אמרי פי": פעם אחת בלילה בעיצומו של חורף וצינה עזה, היה הקיסר נפוליאון לן במחנה הצבא באוהל בשדה והיה מכסה עצמו במספר שמיכות כדי להתחמם מן הקור העז.

באמצע הלילה התעורר לפתע כשחש צימאון גדול למים אבל התעצל להוציא גופו מתחת לכיסוייו, אמר בליבו: 'אם כן עצלן אתה בונפרטה עצלן ופחדן ומה איפוא בינך לבין שאר בני תמותה?!'

מיד הזדרז קם והתלבש והלך עד לקצה המחנה שם עמדה חבית המים. כיוון שהגיע לשם חזר והירהר שנית: 'בשביל מעט מים הטרחתי את עצמי כל הטירחה הזאת ולא יכולתי להתגבר על צמאוני? אם כן מה ביני לבין שאר בני תמותה?!' לא שתה מים ולא הרווה את צמאונו חזר ועלה על משכבו.

לרצון כזה, סיים הצדיק את סיפורו, אני קורא זריזות ושבירת התאווה [ב.ש. אמנם הוא התגבר על העצלות, אך נפל בגאווה…]

 

ההבדל ביננו לבין הסבא מקלם…

מסופר על הסבא מקלם זצ"ל שליבו נחלש מאוד אך תמיד חשש שסיבת חלישותו נובעת מעצלות. ביומו האחרון כששכב על משכבו מתוך חולשה רבה סבר כי זו סתם עצלות, ננער ממיטתו נעל נעלים והתחיל להתהלך בחדר עד שנוכח לדעת כי באמת אין זו סתם עצלות אלא חולשה אמיתית.

שב למיטתו ותוך כדי חליצת נעליו נפטר לבית עולמו. והיה אומר על כך ראש הישיבה הרב קושלבסקי שהסבא מקלם היה חולה אנוש והחזיק מעצמו עצלן ואילו אנחנו עצלנים אנושים ומחשיבים עצמנו כחולים אנושים…

 

ואולי גם דרך החריצות והעצלות נמדדות יתר מידותיו וזוך נשמתו של האדם.

וכפי שהסביר הגר"י צדקה זצ"ל את הפסוק שאומר דוד: "דרך מצוותיך ארוץ כי תרחיב ליבי" (תהילים קיט, לב). ולכאורה מדוע מוצא לנכון להזכיר דוד את זכותו באשר הינו רץ למצווה ולא מציין שום מעשה מצווה או תורה גופא שעשה? וכי יש לפקיד להתפאר שהגיע מידי יום בריצה למשרד?

אלא פשוט הריצה לדבר מצווה מהווה ומוכיחה סימן על רצון ומסירות לעבודה. ולדוגמא: חולה המתלונן על כאבים ומגיע לרופא, הרי אין הרופא טורח לשאול אם אכן החולה הינו אוכל. ברור שכן, כי אלמלא שהיה אוכל היה בוודאי מת, אלא הרופא מברר ושואל את החולה: "האם כשהינך אוכל אתה אוכל בתיאבון?" ולפי תשובתו קובע את האבחנה, שכן אם יש לו תיאבון מעודדו הרופא שהתיאבון מהווה סימן להחלמה ואין מקום לדאגה. ולכן דוד אינו מתפאר בכך ששומר שבת. איזו התפארות זו מאחר והמחלל שבת דינו כגוי ונחשב למת? אלא דוד מצביע על "התיאבון" על הריצה והזריזות למצוות המעידות על בריאות נפשית וטוהר הנשמה לכיסופין וכמיהה למצוות.

 

פרשת שופטים

הטעיית היצר ברושם החיצוני

מלחמת היצר [אוצרות התורה]

"כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלוהיך עמך" (דברים כ, א)

פירש רש"י: "סוס ורכב" בעיני חשובים כולם כסוס אחד וכן הוא אומר והכית את מדין כאיש אחד וכן הוא אומר כי בא סוס פרעה.

"עם רב ממך" בעיניך הוא רב אבל בעיני אינו רב.

 

בעל ה"עקידה" ועוד מפרשים פירשו את הפסוקים על מלחמת האדם עם יצרו, באה התורה להסיר מלב האדם את הפחד מיצרו הרע אף על פי שכח היצר גדול מאוד "כי ה' אלוהיך עמך" וכן הוא אומר: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו". ואמרו חז"ל שהכתוב מדבר על יצר הרע שמתגבר על האדם וה' עוזרו ומצילו מידו, עיין ב"אור החיים".

 

נראה לבאר לפי זה מה שכתב רש"י: "בעיני חשובים כולם כסוס אחד בעיניך הוא גדול ורב אבל בעיני אינו רב". דהנה כוחו הגדול של היצר הוא בדמיונות ומדמה לבני אדם שכוחו רב ואין באפשרותם להילחם נגדו ובזה מנצח, אולם האמת היא שאינו אלא סוס אחד ורכב אחד וכשאך יתבונן האדם בזה ינצח במערכה.

 

פעמים בא היצר לאדם בדמיונות שוא שאם לא יעשה פעולה פלונית האסורה על פי ההלכה יפסיד הון רב ולא יוכל מעתה להתפרנס ולכלכל את בני ביתו, ומהיכן יתן לחם לפי הטף ולא יוכל להמשיך בעבודת ה', ומה יגידו כולם כשישמעו מה שעשה וכו' וכו'. מפעיל אצלו חזק את כוח הדימיון שאוי ואבוי אם לא ישמע בקולו וזהו כל כוחו, יצר הרע מלך גדול בדמיונות.

אמר רבי שלום שבדרון זצ"ל היצר אינו כי אם אחיזת עיניים ודמיונות שוא. נתבונן בדברי הגמרא המוסבים על דברי שלמה המלך החכם מכל האדם ונבין היטב את סודו הגלוי של היצר הרע.

"עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט הוא את העיר בחכמתו ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" (קהלת ט, יד -טו).

ואמרו בגמרא: 'עיר קטנה' זה הגוף, 'ואנשים בה מעט' – אלו האברים, 'ובא אליה מלך גדול וסבב אותה' – זה יצר הרע, 'ובנה עליה מצודים וחרמים' – אלו העוונות, 'ומצא בה איש מסכן וחכם' – זה יצר הטוב, 'ומלט הוא את העיר בחכמתו' – זו תשובה ומעשים טובים, 'ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא' – דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר הטוב (נדרים לב, ע"ב).

ארבע תמיהות יש בגמרא זו

א 'עיר קטנה ואנשים בה מעט'. נשאלת השאלה לצורך מה בא אליה מלך גדול? והלא לעיירה קטנה די במלך קטן ודל.

וגם אותו המלך מה לו מצודים גדולים וחרמים כמה מטוסים טנקים וכו'? יביא פלוגה זעירה של חיילים והם לבדם יכבשוה ברגעים ספורים, ולמה צריך מלך גדול ומצודים גדולים וכו', מהו כל הרעש הלזה?

 

ב עוד יש לתמוה ולהתפלא פליאה על פליאה והיא שאחרי שכבר הגיע המלך הגדול הלזה עם כל חיילותיו הוא לא נכנס לעיר כלל וכלל אלא עומד מבחוץ וכאילו פוחד ממשהו רק סובב את העיר במצור ובונה עליה מצודים וחרמים במקום לפרוץ אל העיר ולהשמיד אנשים נשים וטף? ואם כן אנו עומדים בתמיהה ופליאה על החיזיון ה"מוזר" הלזה, שעל כפר נידח קטן באה אמריקה כולה ולבסוף אינה עושה יותר ממצור, הלא דבר הוא!

 

ג ועוד קשה שבעתיים שלבסוף היה בה איש מסכן וחכם ללא כל נשק ואפילו תרמיל עם אבן ומקל לא נטל בידו, והוא המסכן הלזה מילט את העיר וניצח את כל אנשי החיל הרבים. במה? בחוכמתו. ודאי נכפלת השאלה בכפלי כפליים מה יכולה חוכמה לפעול נגד מטר של פגזים?

 

ד אף על פי שעדיין אין אנו מבינים האיך ניצח, מכל מקום סוף סוף ניצח המסכן את המלך וחילותיו ומילט את העיר. אם כן האיך נבין את סוף הפסוק: "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא"? ופירשוהו חז"ל דבזמן היצר הרע לא זוכרים את יצר הטוב, וכלומר כשבא המלך הגדול שוב למלחמה נשכח זכר המסכן וכל עצתו ופוחדים בני העיר כבראשונה, ואנו תמהים הלא כבר ניצח את המלך והאיך בא שוב? וכי קם בתחיית המתים?

ועוד, אם אכן הגיע שוב, למה באמת שכחו אנשי העיר את חוכמתו?

 

ארבע תמיהות אך תירוץ אחד לכולם ונבארו בהקדם משל שאינו אלא מעשה:

סיפר רבי שלום בהיותי פעם באנגליה הלכתי בדרכי והראוני איזה מוזיאון שמראים שם דמויות מלכים רבים משעוה ועשו זאת כפי יד הדמיון כל מלך ומלך וכיסא מלכותו חרבו על ירכו וכתרו על ראשו ומראהו גיבור וחזק וכמה חיילים לצידו.

מאה וחמישים מלכים מפרעה הראשון עד גורג' החמישי וכולם נראים כאילו הם חיים עם לחיים אדומות עד שקשה להבחין כי אינו אלא ציור דמיוני אך כאמור הכל משעוה. כל זה סיפרו לי מלווי ואף הציעו לי לבקר שם.

נתיישבתי בדעתי שמכיון שצריך אני להגיד דרשות אלך ואראה אולי יזמן ה' דבר מה בפי. עשיתי איפוא כהצעתם והלכתי.

כשנכנסתי הבחנתי בדבר מענין, בכניסה לאולם עומדים שני שוטרים לשמור את הפתח ולהדריך את היוצאים והנכנסים, לבושים במדים אנגליים וכלי נשק בידם וגם מראיהם גבוה ומרתיע מעט. והבחנתי ממרחק שהנכנסים פונים אליהם ביראה ובכל הכבוד הראוי ושואלים "לאן הולכים"? אך ראה זה פלא כולם בזה אחר זה שואלים והם השוטרים אף מילה אינם עונים ולמה? מפני שגם הם אינם אלא משעוה. האדם הנכנס שואל ולא מקבל תשובה משתומם ומביט ואך מגלה את הסוד ומחייך העמידום שמה לשמח הנכנסים.

כשראיתי את כל זה עלה בדעתי תירוץ פשוט ונפלא לכל השאלות כאחד והוא שאותם מצודים וחרמים הטנקים והמטוסים וכו' שאמר הפסוק אינו מדובר בכלי נשק אמיתיים רק מצודים וחרמים שאינם אלא משעוה ואף המלך הגדול עצמו גם כן רק משעוה!

כיון שכך, זקוק הוא היצר הרע להיות מלך גדול כביכול ולהביא עימו אל המלחמה מצודים וחרמים איומים והפחדות משום שזה ורק זה כל כוחו להרבות ציורים שונים של דמיון בתענוגי העולם הזה ולגרור את האדם לחשוב "מי יודע" מה יש שם, להביא עליו מהומה גדולה לסבב אותו בפחדים עד שבטוח שאם יגבר על תאותו יחרב ויתהפך עליו כל עולמו.

 

וכל זה באמת רק פנטזיה מעתה פשוט שהחכם אינו זקוק לכלי נשק ואף לא נזקק להרים אבן או מקל דאין על מה ועל מי לזורקם, וסוד כוחו של החכם לגלות את התרמית למצוא את הזיוף ולדעת שהכל שקר.

משום כך דייק הפסוק לומר "ומלט את העיר" ולא אמר והרג את המלך כי אין צורך בזה כלל ודי לו לחכם לסובב בחוצות ולהכריז לפני כל מאן דבעי חיי: "לא להיבהל הכל דמיון!"

הלא תדעו הלא תראו כי עומד הוא בחוץ ואינו נכנס, אין זאת אלא שהבל הוא והבל חיילותיו ואנו אין לנו אלא לעמוד ולשמוע בציווי ה'.

מהו מקור חוכמתו של החכם

תעלומה אחת עדיין נותרה: מנין ידע החכם שהכל דמיון והאיך גילה את "מלך השעוה" שלפניו?

הרי ביארנו שלעין הרואה נראה הכל אמת, שמא תאמר כי החכם היה גם "בעל מופת" או שנביא היה? והלא "במסכן" דיבר הכתוב ומהו פשר הדבר?

הדברים שנבאר להלן פשוטים המה אלא שלרוב פשיטותם נעלמים הם מעינינו ונסתרים המה מבינתינו ובמעט שימת לב על הדבר נמצא וניקח מוסר. יש לדעת, המסכן הלזה לא נביא הוא ואף לא בן נביא, רק חכם הוא. חכם פירושו שאינו רץ במרוצת הרגלו כסוס שוטף במלחמה אלא נעצר "ומתבונן" ומתוך התבוננותו במלך שלפניו גילה הדבר. והיאך?

הנה שאלנו לעיל אם עיר קטנה למה מלך גדול? ואם בא עליה למלחמה למה רק צר את העיר ולא נכנס? מעתה נבוא ונאמר שהם הם ראיותיו של החכם שבחוכמתו ראה את כל הנעשה ונתפלא מאוד על הדבר ואמר בליבו: 'אין זאת אלא שדברים בגו, ואין המלך וחרמיו אלא כאומרים דרשני' ומתוך כך הסיק בדעתו כי הכל דימיון ותו לא שלפיכך צריך הוא לבוא על העיר ב"קול רעש גדול" שאילו אמת המלך ואמיתיים חילותיו – הלא די בהצנע לכת ובמעט חיילים.

 

אמר עולא היינו דאמרי אינשי איסתרא בלגינא קיש קיש קריא (בבא מציעא פה, ע"ב). פירש רש"י: סלע, מטבע אחד, בתוך כלי מתקשקש ומשמיע קול. ואם היה מלא סלעים לא היה משמיע קול.

 

 

זהו המטבע של מידת האמת שאינה באה עם תעמולה ושטיפת מוח. מפני שעל האמת אין תוספות, וכל תוספת מחוץ לאמת הרי זה כבר שקר, ולפיכך דבר בדוק הוא שדבר אמת נאמר בקצרה ובנחת ודי בכך, ואף אין צורך בריבוי דברים כי אם אמת הוא מה חסר עודו?

לא כן השקר שאם נתהה על קנקנו נמצאהו חלול וריק מכל תוכן, מוכרח הוא כדי לשקר, לגייס למערכתו את כל הרעש הלזה שבלעדיהם אינו אומר מאומה. לפיכך צריך שידע האדם לבחון את מעשיו ודרכיו שאם צפים ועולים בליבו בעת ניסיון, ריבוי של סברות וטענות בזה אחר זה ראיה ניצחת היא ומבחן גלוי הוא לשקר שעל פניו. וזהו אשר למדנו מן החכם המסכן והם הם הדברים שרמזו חז"ל בקצרה איסתרא בלגינא קיש קיש קריא.

דוגמאות:

מציעים לאדם עבודה. זו עבודה במקום לא כך כך כשר, הרבה פריצות וכו', יצר הרע מפחיד אותו: אם לא תיקח לא יהיה לך מה לאכול, המשכנתא תחזור, אתה תגיע לפת לחם, התשלומים על הרכב יחזרו, ינתקו לך את החשמל, את המים. בקיצור נורא נוראות! אתה חייב לקחת את העבודה הזו.

בדוגמא של עבירה. הוא מפתה את האדם להסתכל במקום שאין צריך להסתכל. מי יודע מה יש שם. הוא מפתח לו את הדימיון. מה כבר יש שם? הכל דימיון.

הוא נלחץ וחוסך כסף רב לרכב חדיש. הוא עובד שעות נוספות, מתאמץ, מוותר על שעות עם המשפחה והילדים, כדי להשיג את חלומו. וכשהוא מגיע לזה הוא רואה עוד חתיכת פח צבועה… הוא מתחיל לשאוף לרכב הבא… וכך זה בפלאפון ובדירה ובכל דבר.

יצר הרע בונה חרמות ומצודים שכולם דימיון. החכם מבין זאת.

אור דניאל פרשת קדושים:

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר": איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול. קיבץ וצבר פרוטה לפרוטה עד שיום מן הימים עלה בידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה העיר הגדולה. בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי הקרקס הפלאי". הגיע לעיר נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו "שלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רובל". דמיונו של הכפרי החל להתלהב חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל!

רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס, אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים: "רואה סוס זה? עליך לרדוף ולרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל היכון.."

הפשיל הכפרי את שרווליו קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות. שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו. בהתחלה דימה שהנה עוד מעט עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו אך אט אט עזבוהו כוחותיו בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח.. בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש.

לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם, הפסיד הון כה רב!

והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה. "רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד כל כך גדול" רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרבה כסאות הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו.

והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח, ממתין לרדוף אחרי הסוס.. זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי… אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אחרי ה"אלוה" ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו, עצור! בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב.

רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו.

 

פרשת שופטים

על אמרך לא חטאתי

יסוד התשובה- הכרת החטא [עיקרו מלק"ט]

 "כי ימצא חלל… לא נודע מי הכהו" (דברים כא, א)

מדוע התורה מצווה להביא עגלה דוקא כאשר לא נודע מי הכהו ואילו כשנודע אין מביאין? והרי היה צריך להביא בקל וחומר, אם כשלא נודע מביאים, כל שכן כשנודע מביאים!

אלא מה נאמר, שכאשר נודע מי הכהו, נעשה דין ברוצח, וזאת תהיה הכפרה, מה שאין כן כשלא נודע – אין זה נכון. היות ולרוב אין הרוצח מגיע לכדי מיתת בית דין מחוסר עדים והתראה וכדו', ואם כן מה תהיה הכפרה במצב כזה?

הדבר יובן על פי דברי הנביא ירמיה האומר הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי. וצריך להבין, וכי עיקר המשפט על האמירה? ועוד, מה עם המשפט על החטא עצמו?

 

(יומא כב, ע"ב) אמר רב הונא: כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. שאול באחת ועלתה לו. דוד בשתים ולא עלתה לו. שאול באחת מאי היא? מעשה דאגג.

והא איכא מעשה דנוב עיר הכהנים? אמעשה דאגג כתיב: נחמתי כי המלכתי את שאול למלך.

דוד בשתים מאי נינהו? דאוריה ודהסתה. והא איכא נמי מעשה דבת שבע? התם אפרעו מיניה דכתיב: ואת הכבשה ישלם ארבעתים.

וצריך להבין וכי יש איפה ואיפה?

אלא כשבא שמואל להוכיח את דוד הוא מיד הודה ואמר 'חטאתי'. אולם כשבא להוכיח את שאול הוא ניסה להצטדק. וזה עלה לו במלוכה. כשדוד הודה מיד אמר לו הנביא וגם חטאתך תכופר.

ההבדל בין בני התורה בימים נוראים לבעלי בתים הוא שבני תורה מתפללים מתוך אימה, בשברון לב, לעומת בעלי בתים שחשים שראש השנה הוא עוד יום חג… מדוע? הכרת החטא.

בני התורה יודעים מהו חטא. יודעים מה רב עונשו. יודעים היכן חטאו. אולם בעלי בתים רבים אינם יודעים כלל מהו חטא ואינם יודעים שחטאו, ונראה להם שהם צדיקים ולכן קשה להם להודות ולחוש בחטאם. לרבים מהם ראש השנה אינו יום דין אלא עוד יום חג. תשאלם והם יאמרו לך שהם צדיקים וישרים והלואי שהיו כולם כמוהם…

ולכן מעיקרי התשובה הוא הוידוי. שיאמר חטאתי עויתי פשעתי. בכוונת הלב.

על זה אנו מתוודים 'על חטא שחטאנו לפניך בוידוי פה', על כך שרק אמרנו בפינו חטאנו אולם לא חשנו כך באמת. לא הודינו באמת בחטאינו. 'על אמרך לא חטאתי'. ומה גדולה הבושה שפעמים וגם את ה"על חטא" הזה אנו אומרים בלא כוונת הלב…

זוהי כוונת הפסוק 'הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי'. אם היית מודה בחטא הייתה כאן כפרה. כמו אצל דוד. לא היה צריך משפט על החטא עצמו. אולם כשאמרת 'לא חטאתי' ממילא לא שבת בתשובה, נמצא שהגורם הוא אי הכרת החטא, ולכן על זאת ה' נשפט את האדם.

ועל פי זה נבין את פרשתינו. כאשר נודע מי הכהו אנו מודעים לכך שיש שופכי דמים בישראל ומצטערים על כך ומנסים לתקן את הטעון תיקון. אולם כשלא נודע מי הכהו אזי אנו אומרים לעצמנו מי אמר שבכלל היה זה רצח, ואולי חטף שבץ, ואולי בכלל גוי הוא שהכהו?

נמצא שאיננו מכירים בחטא, וממילא רחוקים אנו מתיקון. לכן יש להביא עגלה ערופה כדי שבזאת נכיר שיש כאן עוון, ונבוא לתקן את אשר פגמנו ולהתעורר מכך שנשפך דם נקי ונתקן את החטא.

ועל זה אומרים 'כי זוכר כל הנשכחות אתה'.

כשאדם חטא ומיד שוכח ואינו חש בחטא ואינו מכיר בו, הקב"ה זוכר בשבילו את החטא ואינו שוכח. אולם כשהאדם מקיים בעצמו וחטאתי נגדי תמיד אזי הקב"ה שוכח את אשר עשינו כביכול.

ועל זה מספרים שהיה פעם אחד מגדולי ישראל שהקפיד כל ימיו שלא לאכול תפוזים. שאלוהו פעם וכי כל כך הוא שונא תפוזים? השיבם הרב: דוקא אני מאוד אוהב תפוזים, אולם פעם אחת בהיותי ילד נכנסתי לפרדס ונטלתי תפוז בלא רשות ולאחר מכן כל כך הצטערתי עד שהחלטתי שאני לא אוכל יותר תפוזים לעולם. זהו וחטאתי נגדי תמיד.

הרב שך והכרית

סיפור מפעים, סיפר אחד ממקורבי מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זיע"א שהיה עד למעשה, והוא עצמו שנודע בקירבתו לראש הישיבה, הביע התפעלות כיצד ראש הישיבה הסתיר עובדה זאת מכל סובביו במשך כל חייו.

היה זה באחד מלילות השבת, בשארית ימיו של ראש הישיבה, ראש הישיבה ביקש שיקחוהו למיטתו לנום קימעא, ואכן הוא עלה על יצועיו לנום מעט לשנת הלילה הקצרה.

כעבור זמן מה נכנס אותו מקורב לחדרו של ראש הישיבה, והוא הבחין כי שנתו אינה נוחה, שכן הכרית עליה הניח את ראשו היתה מונחת בתחתית הראש ובמעלה הגב, וכך היה ראשו שמוט מעט, וזה גרם לו להרים ולהוריד את ראשו וכך לא היתה שנתו עמוקה דיה.

אותו מקורב חשב כי לטובת ראש הישיבה יסיט מעט את הכרית למעלה ראשו להיטיב את שנתו, וכך עשה.

אלא שלהפתעתו, ראש הישיבה הבחין בכך ונתעורר מהענין, והשיב חזרה את הכרית לאותו מקום שהיה קודם לכן, המקורב שחש שלא בנוח, אמר לראש הישיבה, כי חפץ הוא שיוכל הראש ישיבה לישון טוב יותר ולכך העלה במעט את הכרית, ראש הישיבה השיב לו: "וכי חפץ אתה להכשיל אותי?"…

 

אותו מקורב לא הבין למה נתכוין ראש הישיבה, מדוע מכשיל אותו בכך שמעלה במעט את הכרית למראשותיו, הוא ביקש את סליחת ראש הישיבה, וקולו היה שבור.

משהבחין בכך ראש הישיבה, נטל את ידיו התיישב והחל לספר לאותו מקורב:

'דע לך, כי בהיותי עלם צעיר עוד בטרם הגעתי למצוות, הקפדתי הקפדה יתירה על זמן קריאת שמע, לבל אפסיד חס ושלום מצות קריאת שמע בזמנה, כדעת המגן אברהם.

באחד הלילות, שבתי עייף מאד לביתי, בחוץ היה קור רוסי טיפוסי המתאים לוובוילניק בעת החורף, ואימי הצדקת העירה אותי בבוקר מוקדם לבל אאחר זמן קריאת שמע.

 

עייפותי היתה כה גדולה, עד שלא הבחנתי והמשכתי לישון עוד מעט, ולאחר זמן מה כשקמתי נדהמתי לראות כי הפסדתי את זמן קריאת שמע של המגן אברהם…

מאותו לילה, קיבלתי על עצמי בקבלה גמורה, שלא אשן בצורה שהכרית תהיה למרגלות ראשי בצורה נוחה שבה אשן שינה חזקה ובכך אני עלול להפסיד בשנית זמן קריאת שמע, ולזאת קבלתי על עצמי שהכרית תהיה בתחתית הראש, ובהיות וראשי יהיה שמוט מעט לא אוכל כך לנום שינה עמוקה וכך לא אוכל להפסיד לעולם זמן קריאת שמע.

ברוך השם עד עתה לא חרגתי מקבלה זו, וכי רוצה אתה להפסידני שלא אעמוד בקיום קבלה זו כל חיי??'

אותו מקורב עמד נפעם למשמע אוזניו. מילותיו נעתקו. ראש הישיבה לא ייחס ענין בדבר, קם והחל לעסוק בתלמודו כשיגרת יומו…

 

פרשת שופטים

תיזהר שלא תרמה את עצמך!

הנגיעה וכוחו של משל

 

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקים" (דברים טז, יח)

לכאורה היה צריך לומר "ושפטו את העם משפט צדק, לא יקחו שוחד כו'', שהרי מדבר על השופטים?

המעשה בדוד המלך ונתן הנביא ומשל כבשת הרש. מדוע פנה במשל ולא דיבר ישירות והוכיח אותו על מעשהו?

 

כוחו של משל. לאדם יש נגיעות. אין אדם רואה חסרונות עצמו. תמיד מרגיש שמעשיו נכונים. הבעל שם טוב הקדוש אומר שדנים אדם בשמים על פי מה שדן את זולתו כשרואהו עושה כמעשהו.

 

האם שאמרה: לו לבני היו חסרונות הייתי רואה אותם…

זה מה שנקרא 'נגיעות'. נגיעה פירושה שהאדם משוחד. ולכן אינו רואה חובה לעצמו. כשמשוחד אינו יכול לבדוק האמת, שתמיד הנגיעה תטה אותו אל המסקנה המתבקשת.

בפוליטיקה ניתן לראות זאת בצורה הכי ברורה. כשמפלגה בקואליציה, היא תצדיק את כל העוולות שיעשה ראש הממשלה, ותכשיר את השרץ בק"ן טעמים. כשהיא באופוזיציה היא תזעק חמס על מינהל שאינו תקין.

 

מסופר על הגרא"ז מלצר שכאשר היה צריך לכתוב הסכמה לאיזה אדם היה כותבה תחילה ואחר כך היה מחליט האם לשולחה. שהעצלות לא תהיה הגורם לאי כתיבתה.

וזה מה שנקרא שוחד. השוחד יעוור עיני חכמים. ולכן היו חכמים שהיו פוסלין עצמם לישב בדין משום שבעל דינם הפריח ציפור מעליהם או משום שסייעם בנתינת יד או שהקדים את נתינת הפירות.

כך היה גם כן אצל איוב, שנשאל מדוע לא זעק כאשר זרקו ילדים ליאור וטען שלא הייתה בכך תועלת. הביא הקב"ה עליו יסורים והחל זועק. שאלוהו מדוע הינך צועק? אמר מפני היסורים. שאלוהו האם זעקותיך יעזרו? והשיב כשכואב אז צועקים… אמרו לו מדוע אם כן לא זעקת אז כשהשליכו ילדים ליאור? סימן שלא כאב לך…

היהודי שביזה את חבירו שלא החזיר את כספו ונשבע בבית דין לשקר, ולאחר מכן התנצל מפני שהיה עד למקרה נוסף שאדם נשבע לשקר והדבר לא קומם אותו…

שופטים ושוטרים תתן לך כו' מבאר המהרח"ו שהאדם צריך לשים שופטים לשעריו, פירושו שהשכל ישפוט האם מעשה זה שאני עומד לפעול נכון הוא לפי ההלכה או לא. ואחר שהמשפט מראה שמעשה זה אסור, יש לשים שוטרים– אצבעות שיאטמו אוזניו משמוע, עיניו שיסגרו מראות.

נמצא שציווי התורה מדבר בכל אדם, וממילא יובן המשך הפסוק השני- לא תיקח שוחד. תיזהר שלא תהיה משוחד ממידותיך המקולקלות. כאשר הנך בא לשפוט האם לפגוע באדם מסוים או לא, תיזהר שמידותיך לא יפתוך ויאמרו לך 'מצווה לפגוע באדם זה…' שיחדת את השכל שלך וממילא הוא מכריע כפי רצונך ואינו שופט צדק!

 

האדם הופך את שכלו משופט לעורך דין… במקום לשפוט את מעשיו- הוא משתמש בשכלו כדי להצדיק את מעשיו הנלוזים. מותר לאכול כאן או אסור? ישראל כשרים, ועד אחד נאמן באיסורים ומן הסתם זה בסדר, ובפרט שאסור לפגוע בבעלי השמחה… שיחדת את הגוף במנת בשר, וממילא השכל מנפיק לך היתר. הוא לא שופט, הוא עורך דין.

וזה מתקשר למה שדברנו בשיחה אחרת לפרשתינו, האדם נתון לנגיעות, ולכן כשהוא בדילמה- ועשית ככל אשר יורוך. לחכם אין את הנגיעות שלך. הכרעתו נטולה שוחד.

האם לתרום או לא. האם לבטל שיעור או לא. האם לעזור לזולת או לא.

המעשה בגנב שביקש מהמלך לזרוע זרע שצומח באותו היום ובתנאי שהזורע נקי מגזל… [מתוק האור שופטים עמוד ריב]

[פנינים לג בעומר תשעד] אמר ליה רבי שמעון בר יוחאי לרבי אלעזר בנו די לעולם אני ואתה. בספר ״נפשות חסידיו״ מובא את פה שפירש הגה״צ רבי מרדכי אריה הלוי דורביץ רבה של באנילא זי״ע על פי מה שמובא בספרים הקדושים, שצריך האדם לראות חסרונותיו ומעלות אחרים.

כפי המסופר שפעם אחת אמר הבעל שב טוב הקדוש זי״ע לאחד מתלמידיו שילך לאיש פלוני בכפר פלוני כדי ללמוד ממנו מידות. הדבר היה לפלא בעיני התלמיד, כי מי לנו גדול במידות מהבעל שב טוב ותלמידיו?

אבל לא הירהר אחר רבו, והלך לכפר ההוא. כאשר בא לשם, פנה לבית אותו אדם וביקש להתאכסן אצלו. בעל הבית קיבלו בסבר פנים יפות, ונתן לו כל מחסורו. ביקש התלמיד ללמוד את דרכי בעל הבית כאשר ציוהו רבו, וראה שהוא תלמיד חכם וחסיד ובעל מידות טובות, ועוסק תמיד במצוות ובמעשים טובים. אך לא מצא בו דבר מיוחד שיצריכו לבוא לכאן ללמדו ממנו.

 

תוך כדי שהייתו בביתו, ראה התלמיד שבבית מתאכסן אינש דלא מעלי, והיה קשה בעיניו למה מרשה בעל הבית לאדם כזה להתגורר בביתו. אבל לא העת לומר לו מאומה. כשנפרד התלמיד מבעל הבית, הודה לו בכל ליבו על הכנסת האורחים הלבבית שזכה לו בביתו. ובתוך דבריו העיר לבעל הבית למה מחזיק אדם רשע בתוך ביתו.

ענהו בעל הבית, "לא ידעתי שהוא אדם רשע, ועתה אצוה למשרתי להודיעו שעליו לעזוב את ביתי. אבל תמה אני עליך מתי מצאת זמן לעיין במעשי השני. האם כבר גמרת לבדוק את מעשיך…?"

הבין התלמיד שלכן שלחו הבעל שם טוב לכפר הזה, כדי שילמד מבעל הבית, שהעיקר הוא שצריך לפקח על מעשיו שיהיו כולם טובים בלי נדנוד חטא, ולא כאותם שדואגים על מעשי אחרים ולא על מעשיהם. וזה שאמר רבי שמעון לבנו: ״בני די לעולם" אל לך להתבונן במעשי העולם, ״אני ואתה" בוא ונתבונן כל אחד במעשיו שלו עצמו…

 

פרשת שופטים

אם שמעת התכוונו אליך! [מעיין השבוע ח"ה עמוד שיט]

 

מעשה ברבי עקיבא שראה את האדם שנושא ערימת עצים וכו' ואמר לו שיש לו בן הנמצא בכפר פלוני כו' ורבי עקיבא הלך ולימדו תורה עד שלמד לקרוא בתורה ולומר מפטיר וברכו והתגלה אל רבי עקיבא ואמר לו: תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

 

דבר אחד למדנו- כמה שכר יש לאדם ששולח את בנו לתלמוד תורה. מצילו מן הגיהנום. אולם יש לתמוה – הרי רבי עקיבא החשיב כל רגע, והיה מתמיד עצום ואף עיכוב קטן של דקות ספורות לא התעכב עם אישתו וחזר ללמוד עשרים וארבע שנה בלא הפסק! והוא מוצא זמן לעסוק בלימודו של ילד כמלמד דרדקי?

עוד מעשה. אביי שמע שאדם מסויים נועד עם אישה ללכת יחדיו לעיר הסמוכה. חשש פן יגבר יצרם והחליט לעקוב אחריהם שאם יבואו לדבר עבירה יפרישם. כשהגיעו לפרשת דרכים נפרדו. נוכח אביי שחשד בכשרים. אביי החשיב כל רגע של לימוד, והנה רק משום חשש שמא יבואו לדבר עבירה הלך אביי וביזבז חצי יום! הרי כל רגע היה יקר לו מפז!

ועוד, האם לא יכלו רבי עקיבא ואביי למנות מישהו שידאג לפעול במקומם, הרי היו לרבי עקיבא עשרים וארבע אלף תלמידים.

 

הביאור נמצא בגמרא המספרת על אילפא ורבי יוחנן שהחליטו לצאת למסחר ונחו בצילו של כותל, ושמע רבי יוחנן מלאכים האומרים זה לזה: 'בוא ונפיל עליהם את הכותל, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה'. אמר לו אחד המלאכים: 'הנח להם, שיש בהם אחד שעתיד לעלות לגדולה ולהיות ראש ישיבה'. שאל את אילפא האם שמע דבר מה, והשיב בשלילה. אמר רבי יוחנן אם כן אליי דיברו. שב לתלמודו ונהיה גדול הדור.

למדנו מכאן יסוד גדול. אם שמעת- התכוונו אליך. לא תוכל להטיל את האחריות על אחרים.

זה ההסבר בפסוק שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, מי חייב למנותם? גדול העדה. ובסוף הפרשה אנו מוצאים שהעגלה הערופה מובאת כשנמצא חלל בשדה. היא מובאת על ידי זקני העיר וכהניה ש"על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" אם יש ריפיון, צרה, אסון, הם הנושאים באחריות.

רבי עקיבא בדורו, אביי בעירו.

 

וכמו שהגדולים מנהיגי הכלל, כך האדם הפשוט מנהיג ביתו. ברגע שיודע שיש בעיה, עליו לטפל בה. אם שמעת, כוונו הדברים אליך. לפעמים אדם שומע על צרה של אדם, על בעיה כלכלית, על עזרה שנזקק לה, עליו לדעת שאם משמים גילגלו שישמעו הדברים לאזניו, עליו לטפל בהם.

 

הגמרא מספרת מעשה:

 

(שבת דף נה, ע"א) רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה, ולא הוה משגח בה. אמר ליה: לא סבר ליה מר (משלי כא, יג) אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה?

אמר ליה: שיננא, רישך בקרירי, רישא דרישיך בחמימי; הא יתיב מר עוקבא אב בית דין. דכתיב: (ירמיהו כא, יב) בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רע מעלליהם וגו'.

 

(בבא בתרא י, ע"ב) כי הא דיוסף בריה דרבי יהושע חלש, אינגיד. אמר ליה אבוה: מאי חזית? אמר ליה: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה.

אמר ליה: עולם ברור ראית!

 

וכתבו התוספות עליונים למטה ותחתונים למעלה – פירש ר"ח דאמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב ד'עולם הפוך' היינו שראה שמואל דהוה יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה משום דמיחה בשמואל בפרשת במה בהמה (שם דף נה.) גבי ההיא איתתא דאתיא וצוחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה. אמר ליה רב יהודה: לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל וגו'.

 

מדוע שמואל נענש? מפני שאם הדבר הגיע אליך עליך לפעול! כל אדם הוא בעל אחריות בכל הנוגע לקורה סביבו.

לפעמים האדם מעדיף להתעלם. שאחרים יפעלו. אני לא קשור. אין לי כישורים. או כל טענה אחרת. אם שמעת עליך לפעול!

 

ואכן מאורי החסידות נוקטים שאין אדם רואה דבר מה אלא אם כן הדבר נועד אליו. אם אדם חזה בתאונה חס ושלום הדבר מהוה מסר עבורו. אם הוא ראה סוטה בקילקולה- זהו מסר, אם היה עד למעשה- עליו להסיק מה המסר ולפעול על פיו. אין אדם רואה דברים באופן מקרי!

 

תוספת מוהגדת במדבר עמוד 79

הסבא מקלם שרצה בהגיעו לזיקנה להוסיף ביצה במאכלו וחצי שעה שינה, בבוקר פתח ביצה ומצא בה דם, ובערב הפריע לו מאן דהוא בשאלות עד שחלפה החצי שעה, והסיק מסקנות ולא המשיך בשינויים.

 

החפץ חיים שבירר על הנשמע בסין בעקבות קריסת הסכר, כי אם דיברו, דיברו למי שמבין את השפה, ואלה ישראל, כדוגמת העומד לדבר בוורשא בודאי מדבר לרוב שהם גויים, אך אם הוא ידבר אידיש – בודאי ליהודים יידבר, שהם מבינים את השפה! הגוי מבין את השפה?? רק אנו מבינים, גלגלו אותו לכאן שיספר לחפץ חיים והחפץ חיים יסיק מסקנות ויתחזק.

 

פרשת שופטים

תפקיד השוטרים [מעין גנים אסולין]

א

כתיב בסוף הפרשה (דברים כ, א): כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם, כי ה׳ אלוהיך עמך המעלך מארץ מצרים.

ואחר כך התורה כותבת שצריך להודיע ולהכריז שלוש הכרזות, ומפורש ברש״י (פסוק ה) ומקורו ממסכת סוטה (מג, ע"א) ששלוש הכרזות אלו נחלקות כדלהלן. הכרזה ראשונה, כהן מדבר וכהן משמיע לעם. הכרזה שניה, כהן מדבר ושוטר משמיע. הכרזה שלישית, שוטר מדבר ושוטר משמיע. ואלו הן שלושת ההכרזות:

א) והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם. ואמר אליהם, שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו, ואל תחפזו, ואל תערצו מפניהם. כי ה׳ אלוהיכם ההולך עמכם, להילחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם. והכרזה זו, כהן מדבר, וכהן משמיע אחר כך לעם.

ב) ודברו השוטרים אל העם לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. ומי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו. ומי האיש אשר ארש אישה ולא לקחה ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה. והכרזה זו, כהן מדבר פעם ראשונה, ושוטר משמיע. ומה שכתוב בפסוק ודברו השוטרים, הכוונה להשמיע לעם.

ג) ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. והכרזה זו שוטר מדבר ושוטר משמיע. ולכן כתוב ויספו השוטרים, ללמד שמוסיפים שוטרים על הפעם הקודמת, כי בפעם הקודמת כהן מדבר ושוטר משמיע, וכאן מוסיפים עוד שוטרים, ושוטר מדבר ושוטר משמיע.

וצריך להבין מהו ענין חלוקה זו, מאי נפקא מינה מי מדבר ומי משמיע? הרי לכאורה העיקר הוא, שישמיעו את מה שהתורה רוצה, לפני שיוצאים למלחמה.

ב

כדי לפרש את הענין בס״ד, עלינו להקדים את הפסוק הראשון של הפרשה. שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה׳ אלוהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק.

כותב רש״י, שופטים, דיינים הפוסקים את הדין. ושוטרים, הרודין את העם אחר מצוותן וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט. עד כאן לשונו. וכן כתב רש״י בפרשת דברים (א, טו) ושוטרים וכו' אלו הכופתין והמכין ברצועה על פי הדיינין. עד כאן לשונו.

עוד כותב רש״י בכל שעריך, בכל עיר ועיר. לשבטיך, מוסב על תתן לך, שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר ה׳ אלהיך נותן לך. לשבטיך, מלמד שמושיבין דיינין לכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר. עד כאן לשונו.

מפורש מכל זה שצריך להעמיד שופטים ושוטרים לכל שבט ושבט, ובכל עיר ועיר שבכל שבט ושבט. נמצא לפי זה שיש לנו להעמיד אלפי דיינים ואלפי שוטרים לעם ישראל.

וצריך להבין, בשלמא שופטים מובן, משום שתמיד תוכל להתעורר איזה שאלה בהלכה שצריכה הכרעה, וכדי לפסוק את כל השאלות צריך דיינים, שהם השופטים.

אבל למה צריך שוטרים, וכי זהו דרגתם של ישראל שנצרך עבורם שוטרים לרדות אותם, ולכפות אותם ולהכותם במקל וברצועה, עד שיקבלו עליהם את דין השופט? וכי לא יתכן עיר שיהיה מספיק לה רק שופטים בלא שוטרים, וכשידעו מהי ההלכה, יקיימו את פסק ההלכה בלי שוטרים, לכאורה היינו אומרים שמספיק בשופטים, ואם חס ושלום יארע שלא ירצו לקיים, יחפשו אדם להיות שוטר. אבל לכתחילה למנות שוטרים עוד לפני שאירע דבר מה המצריך אותם, זוהי לכאורה השפלה גדולה לעם ישראל.

ומתוך מה שקבעה התורה שישראל צריכים בכל עיר גם שוטרים, משמע שהבינה התורה שלא יתכן עיר רק עם שופטים בלי שוטרים, וזוהי דרגתם של ישראל, שאם לא יהיה שוטרים, לא ישמעו אל השופטים.

וכן מפורש בספר דגל המוסר פרשה זו (מהרה״ג רבי גרשון ליבמן ז״ל מתלמידי ישיבת נובהרדוק) וז״ל:

יש להתבונן במצוה זו של מינוי שוטרים בישראל. בשלמא מלכותא דארעא, מובן מאוד שכל קיום המדינה תלוי בשופטים העושים משפט, ובשוטרים הרודים בעם כדי שיקבלו עליהם את דין השופט. אבל בעולמו של כלל ישראל, בעולמה של תורה המושתת על ציווי ובחרת בחיים, שהבחירה נתונה ביד האדם להגיע להמשיל את השכל בכל תאוות הנפש, עוד מובן שיתכן שיש צורך בשופט, כדי לברר את הדין, מאחר והאדם לוקה בחוסר ידיעה. אבל אחרי שכבר נפסק הדין, כל אחד יודע שחייבים לשמוע את דברי החכם, אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. ואם כן הענין הופך להיות נושא של בין אדם למקום, ובין אדם למקום זה ענין של בחירה שלא שייך בזה כפיה וכל שכן שוטרים. זה נוגד את כל כוונת התורה בקיום המצוות, ולשם מה הצורך במינוי שוטרים?

מכאן רואים כמה גדולה השליטה של הטבע על האדם. אפילו כשיש לו שופט המברר לו את האמת, מכל מקום שליטת הטבע היא כל כך חזקה עליו, עד שאינו יכול לפרוש ממה שטבעו מכתיב לו, אף אם מבררים לו את האמת. כי בעיניו, מה שהוא רוצה, זו היא האמת. וצריכים כפיה כדי להחזירו לדרך של האמת הצרופה. עד כאן דברי ספר דגל המוסר.

ונראה בביאור הדברים, דאין הכוונה שכל אדם צריך שוטר כדי לכופו לקיים את פסק דין הדיין, שהרי עינינו רואות שיש הרבה אנשים שמקיימים את פסק השופט בלא השוטרים. אלא הכוונה היא, שעצם מה שיש שוטרים, זהו גופא כוח ההרתעה לכל אחד מישראל, שיודע שאם לא ישמע לשופט, יכופו אותו על ידי השוטר, ולכן שומע לשופט גם בלי שהשוטר יפעל פעולה מעשית. אלא שיש אנשים שגם ידיעה זו שיש שוטר, לא משפיעה עליהם, ולכן עבורם צריך שהשוטרים יפעלו פעולות של כפיה. אבל מכל מקום ידעה התורה שכולם צריכים שוטרים.

ג.

ועל פי זה מתבאר הפסוק שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו'. שלכאורה לא מובן מהו תתן לך, מהו לך? פשיטא שהוא לך!

אלא שבאה התורה ואומרת לכל אחד מישראל, אל תחשוב שלך אין צורך בשוטרים, גם לך יש בהם צורך. ותדע בתוך ליבך, שאף על פי שאתה שומע מאליך לשופט, זהו בגלל שאתה יודע שיש שוטרים, כי לולי זה לא היית שומע לשופט.

ועל פי זה נראה לפרש את ענין שלושת ההכרזות.

שהכרזה ראשונה שמטרתה להשמיע לעם דברי חיזוק והתעוררות שלא לפחד במלחמה, זה נעשה על ידי הכהנים בלבד, שכהן מדבר וכהן משמיע. כי כך ראוי להיות, לשמוע דברי מוסר וחיזוק מגדולי התורה שהם הכהנים משבט לוי, המנותקים מעניני העולם הזה, ומשרתים בבית המקדש, שבודאי דבריהם משפיעים יותר על השומעים.

ובהכרזה שניה, שמצוים על בני אדם שהגיעו למלחמה, שיחזרו בחזרה, בגלל שבנו בית או נטעו כרם או אירסו אישה, שיש בזה איזה קושי לגרש אנשים ממקום זה, אך מצד שני הם אינם אשמים במצבם, וגם אם יהיו שם, הם לא יזיקו לשום אדם. לכן כהן מדבר, ושוטר משמיע כדי ליתן יותר תוקף לדברים.

אבל בהכרזה שלישית שמדברים אל האיש הירא ורן הלבב, שלפי רבי עקיבא הכוונה כפשוטו, שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה ולראות חרב שלופה. והתורה מפחדת שזה ישפיע על אחרים, כמו שכתוב ילך וישוב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. כאן צריך לתת לדברים יותר תוקף, כי נוכחותו משפיעה לרעה על אחרים. לכן שוטר מדבר ושוטר משמיע.

ובפרט לפי רבי יוסי הגלילי, שהירא ורך הלבב, היינו מי שירא מעבירות שבידו. וידוע שהתורה מקפידה מאוד במלחמה להישמר מכל חטא, כדי שיזכו לסיעתא דשמיא לנצח במלחמה, וכמו שכתוב בפרשת כי תצא (כג, י) כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע. ודרשו במסכת עבודה זרה (כ, ב ע"ב) ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה.

וכתיב (שם פסוק טו) כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויבך לפניך, והיה מחנך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. נמצא לפי זה שמי שירא מעבירות שבידו, יוכל להזיק לאחרים במלחמה, והוא אשם בזה. לכן כדי לתת תוקף לדברים שוטר מדבר ושוטר משמיע.

הרי נתבארו כאן שלושה יסודות.

א) שהתורה חייבה לכתחילה שוטרים, משום שידעה שלא שייך בלא זה.

ב) התורה כתבה תיתן לך, ללמד שהשוטרים נצרכים לכל אחד ואחד מישראל, והם משפיעים או בעצם מציאותם, או כאשר הם פועלים באופן מעשי.

ג) ככל שהענין יותר נצרך, כך צריך יותר שוטרים.

 

ד

והנה עתה כשאנו מתחילים את חודש אלול, יש לנו לעשות חשבון הנפש, כל אחד ואחד לפי ערכו, ולהתבונן על צעקת הנפש, למה אדם לא מתקדם ברוחניות, ולמה אינו עומד בקבלות שמקבל על עצמו? ולמה עוברת שנה אחר שנה, ואנו מוצאים את עצמינו באותו מקום, או אפילו חס ושלום אנו נסוגים אחור. היכן הטעות שלנו?

והתשובה היא, שופטים ושוטרים תתן לך. כשאדם רוצה להתחזק, ומתבונן בעצמו שהוא אינו נוהג כשורה, וחושב מה עליו לתקן, הוא נמצא בבחינת ״שופטים״. הוא דן את עצמו עד שמחליט לתקן משהו, ומקבל על עצמו איזה דבר? וברור שזהו דבר גדול מאוד.

אבל הטעות הגדולה של האדם היא שאינו מעמיד שוטרים ליד השופטים, ולכן אין הצלחה לשופטים לבד, ולכן כשנכשל נופל ומתיאש. ומהו השוטרים? הוא ההכרח והקבלות שיקבל על עצמו בתורת קנס, אם לא יעמוד במה שקיבל על עצמו. ולא שייך קבלה בלי להצמיד לו שוטר, דהיינו איזה הכרח אם לא יקיים את מה שקיבל על עצמו.

וככל שיעמיד שוטר יותר גדול, וככל שיוסיף שוטרים, כך החלטתו תקבל יותר תוקף. עד שאם יעמיד הרבה מאוד שוטרים, אז מובטח לו שלא יפול כלום מהחלטותיו. והכוונה להכרחים שיקבל על עצמו באם לא יעמוד בהחלטותיו.

וכדי לפרש את הענין ניתן דוגמא מעניני העולם. הנה ידוע הדבר שיש חוקים שנקבעו למי שנוהג ברכב, שיסע עד מהירות מסויימת, ושישים את רכבו רק במקום מסויים, ולא במקומות שיש עליהם סימן שלא לעצור שם. והמדינה קבעה גם קנסות למי שיעבור על חוקים אלו, לשלם כסף.

והנה אם היה נקבע שמי שעובר על חוקי התנועה צריך לשלם שקל אחד, בודאי היינו רואים אנשים רבים שעוברים על חוקי התנועה, כי היו חושבים לעצמם, שאף אם יעברו על חוקי התנועה, מכל מקום הנזק לא יהיה גדול.

וככל שמגדילים את סכום הקנס, כך אנשים יותר נזהרים, בגלל הפחד שמא יפסידו הרבה כסף. עד שאם היה חוק שמי שעובר על חוקי התנועה, היה צריך לשלם מאה אלף שקל, ובנוסף לזה מחרימים לו את הרכב, זה היה גורם שכל אחד היה בקי מאוד בכל חוקי התנועה, ולא היה עובר על שום חוק, ועוד היה מתרחק מכל חשש של עבירה על חוקי התנועה.

ואם נשאל, אם כן למה באמת לא נותנים קנס גדול מאוד על מי שעובר על חוקי התנועה, שעל ידי זה אף אחד לא היה עובר על שום עבירת תנועה? התשובה לזה, שבהנהלה הקובעת חוקים אלו אינם מעונינים בזה, משום שהם רוצים להרוויח כסף מעבירות אלו. ולכן לכתחילה הם קובעים קנס שאדם מסוגל לעמוד בו, ולהתפתות לעבור על חוקי התנועה, ועל ידי זה ירוויחו כסף מן הקנסות. אבל באמת אם היו רוצים שלא יעברו בשום אופן על חוקי התנועה, ודאי שאם היו קונסים קנס גדול מאוד, לא היה שום אדם שעובר על החוק.

וכמו כן ברוחניות, אם אדם יעשה לעצמו קנס קטן, כגון שאם עובר על מה שקיבל על עצמו יתן פרוטה לצדקה, בודאי יוכל להיות הרבה פעמים שיעבור על מה שקיבל על עצמו. וככל שהקנס יהיה יותר גדול, הוא יזהר יותר שלא לעבור על מה שקיבל על עצמו, עד שכאשר יהיה הקנס גדול מאוד, ודאי לא יעבור על מה שקיבל על עצמו. (ולא מדובר באדם שגם כשיקבל על עצמו קנס, יתכן שלא יקיים, כי אדם כזה קשה לו מאוד להתקדם ברוחניות, כי אין תוקף לשום קבלה שמקבל על עצמו).

ולכן הגם שכל אחד מפחד לקבל על עצמו קנס גדול, משום שהוא מעונין להשאיר לעצמו פתח להמשיך ולעבור על מה שקיבל על עצמו, אבל דבר אחד צריך להיות ברור, שכל קבלה שמקבל על עצמו, חייבת להיות צמודה לשוטר, דהיינו לקנס שיקנוס את עצמו אם לא יעמוד במה שקיבל על עצמו.

זה יכול להיות פרוטה לצדקה, זה יוכל להיות קנס בתוספת זמן ללמוד, או תוספת של לימוד מסויים כמו לימוד משנה אחת, או פרק תהעלים אחד, ואפילו דברים קטנים מאוד. אבל מכל מקום חייבים את השוטרים על יד השופטים.

ואם אדם יצמיד לקבלה שמקבל על עצמו, שוטר, דהיינו איזהו קנס קטן שמקבל על עצמו, למרות שזהו קנס קטן מאוד, שבקלות יכול לעמוד בו, מכל מקום בודאי שדבר זה ישפיע מאוד על האדם לטובה, כי קבלתו לא היתה רק קבלה בעלמא, אלא הצמיד לזה גם גורם המחייב לזה.

ובודאי שגם מה שמקבל על עצמו, מוכרח להיות דבר קטן שהוא בטוח שיוכל לעמוד בזה, בלי קושי מרובה. אך למרות זה, הוא מוכרח גם להצמיד לזה מחייב של קנס, כי כך גילתה כאן התורה שלעולם לא מספיק רק שופטים, ומוכרחים גם שוטרים. ונקוה להשם יתברך שעל ידי זה נזכה ונצליח להתקדם יותר ברוחניות, ועל ידי זה חודש אלול יהיה אצלינו יותר מרומם ונעלה.

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת שופטים”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'