פרשת שמות

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר שמות

 

עלון לשבת בית אליהו

פרשת שמות

״וירכיבם על החמור״

חשיבותה של הדוגמא האישית [והגדת]

ספר שמות פרק ד

(יט) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ: (כ) וַיִּקַּח משֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח משֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בידו:

דרשו חז״ל (פרקי דרבי אליעזר, ל) ״ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור״ (שמות ד. כ), בה״א הידיעה. הוא החמור שעליו רכב אברהם אבינו בדרכו לעקדה (בראשית כב, ג), הוא החמור בן האתון שנבראה בערב שבת בין השמשות, הוא החמור שעליו ירכב המלך המשיח בהתגלותו במהרה בימינו: ״הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורכב על חמור״ (זכריה ט, ט)

וכי מה רצו לומר, שחמור זה חי למעלה מאלפים שנה עד לימי אברהם אבינו, ועוד ארבע מאות שנה עד לימי משה רבינו, והמשיך

והאריך ימים עוד שלשת אלפים ושליש מאות שנה עד ימינו אנו, עד לגאולה הקרובה?

הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ״ל ספר לי, שפעם חזר מבקור בארץ ישראל, ובמושב שלידו ישב מזכיר הסתדרות העובדים, ירוחם משל. נכדו ישב מצדו השני, וכל הזמן התענין: ״נוח לסבא, להסיט את המושב אחורנית? הסבא רוצה לשתות, לכבות את הנורה?״

השתאה מזכיר ההסתדרות: ״גם אתי נוסע בני, אני לוקח אותו לטיול לחו״ל. ולא בא ולו פעם אחת להתעדן האם נוח לי, ןהאם אני מבקש דבר מה… אשריכם, הדתיים. איך הצלחתם לחנך כך את בניכם?!״ ״אמרתי לו״, סח רבי יעקב קמינצקי, ״ראה, אתם החדרתם למוח צאצאיכם שמוצא האדם מהקוף. ואז ירד מהעצים, ובמשך דורות בית את עצמו והתקדם ונהיה מתורבת יותר ויותר. אם כן, רואה הוא בסבו כעין חוליה מקשרת בינו לבין הקוף, ומדוע ירחוש לו כבוד. אדרבה הסב חייב בכבודו, כי הוא מתקדם יותר, יצור מפתח ממנו… אבל אנו יודעים שהקדוש ברוך הוא ברא את אדם הראשון, בחיר היצורים, ואברהם אבינו היה ׳האדם הגדול בענקים׳, ומשה רבינו אבי הנביאים, ודורו דור דעה.

והדורות הולכים ומתמעטים. לבם של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סדקית. ואם הראשונים כבני אדם, אנו כחמורים. וממילא רוחש הנכד כבוד עצום ורב לסבו, שהוא החוליה המקשרת בינו לבין הדורות הקודמים ומעמד הר סיני!״

נפלאים הדברים, ונכונים. אבל יש כאן ענין נוסף. שהרי ככלות הכל, גם הגויים כבדו הוריהם, ולפסגה הגיע נכרי אחד מאשקלון, דמא בן נתינה שמו (קדושין לא ע״א). ואלו בתקופת עקבתא דמשיחא הודיעונו מראש כי ״בן מנבל אב, בת קמה באמה״ (סוטה מט ע׳׳ב) לחרפה ולמשה (רש״י סנהדרין צז ע׳׳א). מדוע? !

כמדומה ששרש הרעה נעוץ בארח החיים הקל והקלוקל שהשתרש, בתרבות צריכה קלת דעת ופזרנית, שבה קונים משתמשים וזורקים, מחליפים חדשים לבקרים. מראש מבצרים כלים ומכשירים קצרי ימים, מתכלים ומתקלקלים. תרבות הכלים החד פעמיים. נוהים אחר החדש הנוצץ, מוציאים ישן מפני חדש. ואם זה המבט, ״לבש וזרוק״, מה הפלא שהסיסמה היא ״העולם שייך לצעירים״ ומזלזלים בזקנים?!

לא כך נהגו בדורנו, ובדורות הקודמים. כשקנו רהיט, החזיק מעמד דורות רבים. ומצינו (סנהדרין צב ע״ב) שרבי יהודה בן בתירא העיד בעצמו שהיא מבני בניהם של המתים שהחיה יחזקאל [כחמש מאות שנים קדם זמנו] והוא מניח את התפלין שירש מהם. איפה יש היום תפלין מלפני מאתים ושלש מאות שנה, ומי היה מוכן להניחן!

ה״חזון איש״ זצ״ל הלך כל ימיו בכובע שקנה לחתנתו. אבל על שמואל הנביא אמרו שהלך כל ימיו במעיל שאמו עשתה לו, ובו נקבר

 (תנחומא אמור ב)!

לא היתה להיטות להחליף ולשנות. מספר שהט״ז זצ״ל, רבה של לבוב, התעטף כל ימיו בטלית שקבל לנשואיו. התישנה והתרפטה ונטלאה ונפרמה, אחד מבני הקהלה התחנן בפניו שירשהו לרכוש עבורו טלית חדשה. נענה ואמר: ״הניחו ואמשיך להתעטף בה עד סוף ימי, ויקברוני בה, ותעיד עלי בפני בורא עולם שמעולם לא היתה לי מחשבה זרה בתפלתי!״

והיתה זו נחלת הכלל, והשלכותיה הלכתיות: כלי חרם המצע למכירה ונסדק כלשהו, נטהר מטמאתו, כי לא יקנוהו (רש״י ערובין ד ע״ב). אבל אם קנוהו ונקב, אין כונסים בו משקאות ומפחדים אותו לעציץ. נקב עוד יותר, מניחים בו זיתים. הנקב גדול יותר, שומרים בו רמונים (שבת צה ע״ב)!

היו אלו משגים אחרים, השקפה אחרת. מבט האומר, שמי שמסוגל לאכל לחם שעורים [מאכל בהמה (פסחים ג ע״ב, סוטה ח ע״ב) המזיק לבריאות (ברכות לו ע״א, שבת קח ע״א) וקשה לגוף כחרבות (קדושין סב ע״א) ואוכל פת חטים, או אם אפשר לו לשתות שכר זול ושותה יין יקר, עובר משום ״בל תשחית״ (דברים כ, יט). אמת, הגמרא מסיקה שאין זה להלכה, כי שמירת הבריאות עדיפה [והשכר אף הוא מזיק לגוף (פסחים קי ע״א) ואלו היין מבריא (בבא בתרא נח ע״ב)]. אבל העקרון, קים!

וזה כיה מנגד לארחות חיינו ולהשקפתנו!

[תוספת מספר אוצרות האגדה – הרב זכאי – פרק לה] מפת משי לא מוסיפה יראת שמים

מסופר על רבי פסח שהיה גדול בתורה, ומקצועו היה בעיקר שימוש תלמידי חכמים, הוא התקשר במיוחד למגיד מוילקומיר. רוב היממה שהו זה אצל זה, וכל לילה ערכו יחדיו תיקון חצות ליד הכותל, ולמדו ועסקו יחדיו בהלכה. והנה באחד הימים, הרגיש רבי פסח, כי פני המגיד אינם כתמול שלשום, ויותר על כן, מרבה המגיד לצטט לפניו בכל יום מאמרי חכמינו המדברים בגנות המותרות ובעניני העולם הזה, וכיצד דברים אלו עלולים להעביר את האדם על דעתו ודעת קונו. ויותר מזה, עלולים להמיט שואה על עיר הקודש כולה.

רבי פסח, למרות שאימץ את מחשבתו, לא הצליח לרדת לסוף דעתו. היכן המותרות שראה המגיד בביתו? — שאל את עצמו כמה פעמים ביום. הריני חי בדחקות איומה, בשר ודגים עולים על שולחני רק כדי טעימה בשבת ויום טוב. ילדי לבושים טלאים, דירתי כולה ריקה מרהיטים, היכן המותרות?

כאב לבו מאד, עד שהחליט להעיז לשאול, היה זה ביום אחד אחר שיעורם בגמרא, כאשר המגיד ציטט לפניו את דברי המהרש״א על מאמר חכמינו (ברכות נז:), שלשה דברים מרחיבים דעתו של אדם, (שכתב שם בזה הלשון: היינו שיהיה דעתו ונפשו רחבה לחזר אחר תענוגי עולם הזה, כמו שאמרו בבלעם ונפשו רחבה), וחכמינו סיפרו לנו את הדברים, שנדע להזהר מהם.

פרץ רבי פסח בבכי ושאל: רבי! על מה מכוונים דבריו בענין המותרות? וכי אלו מותרות ראה בביתי? — אוציאם מיד! לפני שבועיים בראש חודש — הסביר המגיד — כאשר הייתי בביתך, נבהלתי לראות שהשולחן מכוסה במפת משי, הכך נאה לתלמיד חכם וירא שמים? הלא ידעת את דברי חכמינו על היצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ומחר עשה כך. העלה בדעתך כמה חילול השם יש בדבר זה. המילים ״חילול ה"׳ יצאו מפי המגיד, ופני רבי פסח חפו.

בשברון לב סיפר את סיפור מפת המשי: לפני שנים רבות בעת ששימש בנערותו כשמש בבית המדרש בקובנא, חלה אחד הפרנסים, ותקופה ארוכה התנדב רבי פסח לבוא לביתו, וללמוד אתו שעתיים בכל יום פרקי משניות, פרשת השבוע ותהילים. כאשר הבריא הפרנס, הפציר ברבי פסח שיקבל שכר הגון, אך הלה סירב, בינתיים עלה לארץ ישראל, הפרנס חזר לעסקיו, והענין נשכח מן הלב.

והנה, לפני כחודש, מקבל רבי פסח חבילה מקובנא. בחבילה היתה מפת משי יקרה בצירוף מכתב מבניו של אותו פרנס: "בהיות כי אבינו נפטר, והוא בצוואתו הוריש לרבי פסח את המפה, תמורת מסירותו אליו בימי חוליו לפני שלושים שנה, מבקשים אנו ממנו, לסייע בידינו לקיים את דברי המת, לקבל את המתנה ולפרוש על שולחנו בעיר הקדש״. אשתו הצדקנית של רבי פסח סירבה: לשם מה לנו מפת משי? האם תוסיף לנו יראת שמים? או חכמת התורה לבנינו? וכמעט שהחליטה להחזיר את המתנה לקובנא, אך רבי פסח עיכב בעדה: היתכן לבייש את בני המשפחה המתאבלים על אביהם? היתכן שלא לקיים את דברי המת?

המגיד שמע את דבר המעשה ולא השתכנע. הלכו לבוררות אצל רבי שמואל מסלנט — רבה של ירושלים. לאחר שעה ארוכה של התדיינות פסק: ״ישנם צדדים לכאן ולכאן. קיום דברי המת, דבר גדול הוא. הלבנת פנים, חמורה היא מאד, אולי יוודע למשפחה בקובנא שהמפה אינה בשימוש. ואילו חילול השם של החדרת מותרות לעיר הקודש — נורא ואיום״.״ אלא שכרגיל, גם הפעם עמדה לו חכמתו הגדולה של רבי שמואל, והוא פסק: ״מפת המשי תהיה הלאה פרושה על השולחן, אך עליה יפרשו מפה פשוטה אשר תכסה את גנאי המותרות בעיר הקודש…"

נחזור למה שפתחנו – מה כל כך חשוב לנו לדעת על איזה חמור רכב משה, ומאיזה תקופה הוא?

אכן רעיון עמק גלום כאן –

פעם רכבו על חמורים. החליפו לסוסים ולמרכבות. המירו למכוניות, והללו משנות דגמים בקצב מסחרר. ואנשים נפטרים מהדגם הישן במחצה שליש ורביע, רק כדי להחליפו בדגם נוצץ יותר, יקרתי יותר, מנקר עינים. ישן מפני חרש יוציאו.

ולא זו ךךכנו, לא זו השקפתנו ואין אלו ארחות חיינו. אנו, איננו מחליפים ואיננו ממירים.

החמור שעליו רכב אברהם הוא החמור שעליו רכב משה רבינו והוא החמור שעליו ירכב מלך המשיח. כי איננו להוטי שנויים ורודפי אפנות!

וספרו בגמרא (מגלה ט ע״א), ששבעים הזקנים שתרגמו את התורה ליונית על פי צווי המלך תלמי שנו וכתבו שמשה רבינו הרכיב את אשתו ובניו על ׳נושא בני אדם׳, כי יזלזל בקראו שהרכיבם על חמור. יחשוב אפוא שהיה זה גמל. והקשה המהרש״א, למה לא יספרו לו שהיה זה החמור שהסיע את אברהם אבינו לעקדה. והשיב, שתלמי לא יקבל מדרש זה.

ולדברינו, למה שלא יסברו את אזנו למשמעות העמקה, שאיננו ׳מחליפים חמורים׳, טוב לנו במה שנהגו אבותינו מדורי דורות. איננו להוטים אחר אפנות מתחדשות ומסתחודות?! והתשובה, שאת זה ודאי לא יקבל תלמי, כה רחוק הדבר מהויות חייו ־

אנו, מה: משה רבינו – או תלמי?…

פרשת שמות

על מה ההקפדה

חשיבותה של הדוגמא האישית [והגדת]

"ויהי בדרך במלון, ויפגשהו ה׳, ויבקש המיתו״, למשה. לפי שלא מל את אליעזר בנו. ועל שנתרשל, נענש ענש מיתה (שמות ד, כד וברשי׳י). מרעישים הדברים.

משה רבינו נועד להיות גואלם של ישראל. עוד בטרם נולד חזו האצטגנינים שעתיד להולד מושיען של ישראל (סוטה יב ע״ב), ומרים אחותו התנבאה: ״עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל״(מגלה יד ע״א, סוטה יג ע״א). מן השמים מנעוהו לינק מן המצריות, כי ״פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא?" (סוטה יב ע״ב), וסובבו שיגדל בבית  פרעה כדי שילמד טכסיסי מלכות כראוי לגואלם של ישראל (ראב״ע שמות ב, ג). והיה נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו כמו שעתיד לעשות לו כשיגדל, והבינו שהוא אותו תינוק שחזו, ויעצו להרגו. והציע יתרו לבחנו: לשים בקערה זהב וגחלת מאירה ולראות במה יבחר. שלח ידו לזהב, ובא גבריאל ודחה ידו לגחלת, והכניסה לפיו לצננה ונכותה לשונו, ונעשה כבד פה וכבד לשון (שמות רבה א, כ). הרי שמעותד היה מראש מקדם לגאולה.

הלך משה אחר צאן יתרו במדבר, והסנה בער באש בהר האלקים. התקרב, והוטלה עליו השליחות. הצטנע, וסרב, ונאמר לו: ״משה, אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם״ (שמות רבה ג, ג). והזמן דוחק, כבר התדרדרו למ״ט שערי טמאה, ואם יכנסו חלילה לשער החמשים לא תהיה להם תקומה, יטמעו כליל. קיבל רשות לשוב למדין ולהשיג רשות יתרו, כי נשבע לו שלא ישוב למצרים בלי רשותו, ומצא שאשתו ילדה בן למזל טוב. אמר: אמול ואצא לדרך, סכנה היא. נטלם עמו, ובדרך הגיעו למלון. ואז במקום למול מיד, התעסק במלון תחלה. לא היה מה״זריזין מקדימין למצוות״ (יומא כח ע״ב), ״ולא נתלה למשה הצדיק עליה מלוא שעה״ (נדרים לא ע״ב), וכבר: ״ויבקש המיתו״!

ואלמלא נזדרזה צפורה, ולקחה צור וכרתה ערלת בנה, היה משה רבינו משלם בחייו: ״ותאמר [על בנה (רש״י)] כי חתן דמים אתה לי״, אתה היית גורם להיות החתן שלי נרצח עליך. הורג אישי אתה לי (שמות ד, כה וברש״י)!

לא מובן –

הן ״כל היום כשר למילה, אלא "זריזין מקדימין למצוות״ (יוקוא כח ע״ב). על מה חרון האף הגדול הזה. אין כאן בטול מצות עשה. ואפילו כן, ״מי ענשיתו אעשה״ (מנחות מא ע״א), ואין לך אדם מישראל שאינו מחויב עשה (זבחים ז ע״א)!

הרי לנו גלוי של ״וסביביו נשערה מאיד״ (תהלים נ, ג), שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (יבמות קבא ע״ב, בבא קמא נ ע׳׳א)! אבל מה יהא על ישראל?!

הלא אם אין משה גואלם אין אחר גואלם, וישקעו בשער החמשים משערי הטמאה, ולא יוכלו עוד לצאת ממצרים, ולא יקבלו התורה, והעולם יהפוך לתוהו ובוהו ־

בגמרא (יומא פו ע״א) אמרו, שהעבירה הנוראה ביותר, אשר אף לאחר התשובה רק המות יכפר עליה, היא עוון חלול השם. ושאלו: היכי דמי חלול השם, אמר רב: כגון אני, אם אקנה בשר מן הטבח ולא אתן הכסף מיד. וכתב רש״י: וכשאני מאחר לפרוע, הוא אומר שאני גזלן ולמד הימני להיות מזלזל בגזל. רבי יוחנן אמר, כגון אני אם אלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין. ופרש רש״י: ואין הכל יודעין שנחלשת, בגרסתי, ולמדין הימני להבטל מתלמוד תורה –

וכתב הרמב״ם (הלכות יסודי התורה פ״ה הי״א): יש דברים שהם בכלל חלול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפרסם בחסידות, דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואף על פי שאינן עברות, הרי זה חילל את השם. ומדברי רש״י מתבאר, שעיקר החומרה משום שלמדים ממעשיו, וכמו שכתב רש״י (שבת לג ע״א): ״חילול השם, אדם גדול שבני אדם למדים ממנו ואינו נזהר במעשיו, ונמצאו הקטנים מזלזלים בתורה על ידו ואומרים, זהו מבין שאין ממש בתורה ובמצוות. ונמצא השם מתחלל [דהינו] נעשה דבריו [של הקדוש ברוך הוא] חולין״.

וה״חפץ חיים״ זצ״ל היה בוכה בהגיעו לדברי ה״יראים״ (סימן שמ): ״את ה׳ אלקיך תירא ותעבוד ותן כבוד לשמו ושמור מחללו, דכתיב: ולא תחללו את שם קדשי (ויקרא כב, לב). ומקרא זה נוקב ויורד עד תהום, ואפרוש לאו זה ידוו כל הדויים. כי חלול השם ישנו בכמה דרכים ואין להם שעור. שכל המבזה אפילו מצוה אחת ומקל בכבוד שמים, נקרא מחלל השם״.

ואספר מה ששמעתי ממרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט״א שנינו (במנחות סח ע״ב) שרבי טרפון תמה בטעם החלוק שבין שתי הלכות, וישב לפניו רבי יהודה בר נחמיה וחלק ביניהם בטוב טעם ודעת.

״שתק רבי טרפון [קבל דבריו]. צהבו פניו של רבי יהודה בר נחמיה. אמר לו רבי עקיבא: יהודה יהודה, צהבו פניך שהשבת את הזקן? תמהני אם תאריך ימים! אמר רבי יהודה בר אלעאי: פרס הפסח היה. כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו, יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו״ –

ומלשון הגמרא משמע שרבי טרפון לא הקפיד עליו. אדרבה, ודאי שמח שפשט שאלתו. ומדוע נענש בכזו חמרה, ועם ישראל הפסיד כזה אדם גדול, שמתרץ קערת רבו, ולבטח יהיה מגדולי ומנהיגי הדור!?

אלא שמרן ה״חזון איש״ זצ״ל כתב (״אמונה ובטחון״ ד, ט), ״בין המפסידים היותר עיקרים, היות המלמד לרבים בלתי שלם במדותיו… וכאשר יתמיד החניך לעמיד לפני מחנך בלתי שלם, יתמיד לנחל מדות הרעות מן המחנך׳ ־

ולכן, דוקא משום שגדול בתורה הוא ועתיד להיות מגדולי הדור, אם יש בו מדה פחותה של מתכבד בקלון רבו יחנך בה את תלמידיו ונזקו גדול מתועלתו, ומוטב שלא יאריך ימים!

ולעניננו, אם משה רבינו מנחיל התורה, ויתרשל חלילה במצוות, מוטב שלא ינחיל!

מוטב כך, מאשר לגאול את ישראל על ידי מנהיג שמתרשל במצוה!

ומשה רבנו למד את הלקח, ואמרו (מכות י ע״א) שכאשר נאמר לו להקצות שש ערי מקלט ״היה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלוש בארץ כנען, ואמר: מצוה שבאה לידי אקימנה״!

והתורה, כידוע, מלשון הוראה (זהר ח׳׳ג נג, ב) – הוראה כאן לכל אב משפחה, ונפתח בספור מעשה. ה״חזון איש״ זצ״ל היה מתפלל כידוע במנין שבביתו. זכות גדולה היתה לבני המנין, להתפלל במחיצת רבם של ישראל. יום אחד הביא אברך את בנו, להתפלל עם ה״חזון איש״. בחזרת התפלה הרעיש הילד, והאב הנבוך גער בו לשמור על קדושת המקום והתפלה. הילד הנזוף השתתק, וה״חזון איש״ ראה. לאחר התפלה קרא לאב ואמר לו מבלי שהילד ישמע, כמובן: ״היום למד ממך הילד שני דברים. למד שאסור להרעיש בתפלה, ולמד שמותר לכעס מה משני אלו, לדעתך, יאמץ?!״…

תלמוד ערוך הוא (ירושלמי מועד קטן פ״ב ה״ב): ״ילפי מקלקלתא, ולא ילפי מתקנתא״. לומדים מהדברים הרעים, ולא מהטובים…

הטבח לא היה לומד מרב את עשרת מלי דחסידותא שלו (תשובות הגאונים שע"ת קעח), שלא הביט לצדדים ואף לא לפניו, ולא שח שיחה בטלה מימיו, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ותפלין ולא את כל הפעמים בהן קנה ושלם על אתר – אלא רק את הפעם האחת בה אחר התשלום, וכבר דן את רבן של ישראל כגזלן, וכבר אימץ את היתר הגזלה רבי יוחנן, שלמד ולמד ולמד עד כלות כחותיו, עד שבעל כרחו נפל עליו נמנום (שבת קמה ע״ב), ידע שלא ילמדו ממנו ללמד בהתמדה עצומה. מה ילמדו, לנמנם בבית המדרש!

[תוספת: יש אצל בני תימן שנוהגים לאכול לפני התפילה בשבת, ואת המוסף עושים בלא חזרה. מהיכן זה התחיל? בתימן היו קמים בשעה שלש לפנות בוקר ללמוד בביהכ"נ, והיו אוכלים קודם לכן, וכשהגיעו למוסף לאחר תפילה ארוכה וקריאה"ת ותרגום ארוכים, היו כבר רעבים מאד משעות רבות שהיו ערים, ודלגו על חזרת הש"ץ.

אך היום אדם קם למנין של שמונה, ומה שנשאר לו מאבותיו זה העוגה לפני התפילה, וכשמגיעים למוסף לאחר דילוג התרגום הוא צועק לחזן "תפילה אחת"… זה מה שנשאר לו מסבא שלו… ילפי מקלקלתא…

פעם ראיתי אדם תימני יושב ב"דיואן" – בסלון ע"ג המזרון העב עם נרגילה בידו האחת וגאת בלחיו ו- – -עתון ידיעות הטומאה בידו… גם סבא שלו היה יושב ממש באותה תנוחה עם כל ה"עזרים" הנ"ל מסביב, אך בידו אחז תאג' ולמד תורה… מסבא שלו נשאר לו הגאת והנרגילה…]

ושמעתי מהמשגיח, רבי יחזקאל לעוינשטיין זצ״ל: השל״ה הקדוש כתב, שערב שבת הוא זמן תשובה. ״מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת״ (עבודה זרה ג ע״א), מי שהתעלה בערב שבת יוכל לקלט כראוי קדושת יום השבת. והנה עינינו הרואות שזה היום החלש ביותר בישיבה. הן מבחינת ההשתתפות בתפלה והן מבחינת הלמוד. ומדוע, כי היו מתמידים שערכו ״משמר״ בליל ששי, ולמדו בשקידה כל הלילה, והתפללו כותיקין ופרשו לשינה קצרה –

ומה למדו מהם, לא את ה״משמר״, אלא את הרפיון בבקר ערב שבת!

וזה מחייב כל כך הורים ומלמדים –

גם אם תנחילו תורה כמשה רבינו, אבל הפגינו חלילה רפיון מה. ולא באי קיום מצוה חלילה, אלא התרשלות ב״זריזים מקדימים״, וכבר ילמדו מהם. שאפשר לדעת – ולהתרשל וכבר מוטב, חלילה וחס, ״ויפגשהו ה' ויבקש המיתו, ה׳ ישמור!

לא! הבה נזכה לבחינת ״משה זכה״, והראה דוגמה אישית מושלמת, ועל ידי כך ״וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו״ (אבות פ״ה מי״ח)!

פרשת שמות

מה בין מנהיגי ישראל למנהיגי אומות העולם

וירא בסבלותם (שמות ב, יא) נתן ליבו להיות מיצר עליהם.

משה רואה איש מצרי מכה איש עברי והוא יוצא להגן עליו.

הוא הורג את המצרי ומסתכן, כפי שאח"כ רואים שפרעה חפץ להורגו.

משה הולך מאחד לשני ועוזר להם להרים המשא ואומר להם מי יתנני תחתיכם, והיה כך מסייע להם ומבקש מהנוגש שיכהו ולא אותם. זהו מנהיג ראוי.

לעומת מרי אנטואנט שאמרה במקום לחם שיאכלו עוגות…

משה נבחן למנהיגות בצאן. הגדי שרץ למעיין והשיבו משה על כתפיו.

כך גם דוד היה דואג לצאן והיה מרעה תחילה את הקטנים כו' כדי שכולם ישבעו.

משום כך נבחרו. מי שראוי לרעות הצאן ראוי לרעות צאני.

וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן. מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ (תהילים פרק עח,ע-עא).

להבדיל ממלכי אומות העולם, כגון בוש שכעת בגל הצונאמי שיש למעלה ממאה ועשרים אלף הרוגים והוא עדיין ממשיך בשיגרת יומו בנופש ואינו חושב כלל להפסיקו… שוטר העולם רק במה שנוגע לנפט…

להבדיל מראש ממשלה שכפי הבדיחה הידועה לפני הבחירות הקירות צועקים אליך ולאחריהן אתה צועק לקירות….

מידתו של משה להיות נושא בעול עם חבירו היא בבחינת הדבקות במידותיו של הקב"ה שעליו נאמר:

"וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות פרק כד, י).

רש"י: כמעשה לבנת הספיר – (מסוטה יב) היא היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים: וכעצם השמים לטהר – משנגאלו היה אור וחדוה לפניו.

המעשה באדמו"ר ה"צמח צדק" של חב"ד שלאחר יחידות עם חסידיו הוא פשט כותנתו שהיתה רטובה מזיעה. שאלוהו מדוע, והוא השיב שבקבלת הקהל עם החסידים הוא צריך להוריד את בגדיו וללבוש את בגדי השואל, וכך לכל אחד, לעשות זאת חמש עשרה פעמים בשעה זה לא קל…

משה הוא המנהיג הראוי שיודע למסור נפשו עליהם, שלא ככל המנהיגים הרואים בעם כלי להנהגתם, משה רואה בעצמו כמשרת העם וככלי שרת שלהם! ולכן אין פלא איפוא שכאשר הם מגיעים למצבים שבהם הקב"ה רוצה לכלותם משה עומד בפרץ ומבקש למות תחתיהם ואף מוכן להימחות מתורת ה' לנצח ובלבד שלא תיפול שערה משערותיהם!

מסופר על החפץ חיים שבמלחמת העולם הראשונה ראתה אותו אשתו שוכב על הספסל במסדרון ולא במיטתו. היא שאלה מאי האי, והוא השיב איך יערב לי לישון על מיטתי, בעת אשר אני יודע שעתה חיילים רבים חייהם תלויים להם מנגד והם בסכנת מוות בשדה הקרב???

בסוף הפרשה משה בא בתלונה לקב"ה מאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה כו' למה זה שלחתני.

משה סובל בעקבות ההתבטאות כאן, וה' אומר לו עתה תראה את אשר אעשה לפרעה כו' אמרו חז"ל: עתה תראה, ולא במלחמת ל"א מלכים.

ביאר ר' חנוך מאלכסנדר במשל לאשה שנשלחה ע"י בעלה לראות כיצד עושים סדר, אל השכן, וראתה שהוא מכה את אשתו ונבהלה וכששבה לביתה חששה לומר לבעלה כיצד לנהל הסדר…

בעלה שאל שוב ושוב וכשלא נענה החל להפליא מכותיו בה. אמרה לו הנה אני רואה שאתה יודע היטב כיצד עורכים סדר מדוע איפוא שלחתני…

כך טען משה לקב"ה. אם ידוע לך שהם יכבידו על בני ישראל, מדוע שלחתני. משה כואב את כאבם ואפילו שעל ידי זה הוא ניזוק קשות! זהו מנהיג אמיתי!

אנו חיים בדור שבו האדם כלל אינו מכיר את זולתו, אינו מתעניין בו, הוא יכול לגור עמו בבניין משותף אולם הוא אינו מכיר אותו כלל… סיפר לי חבר העובד בזק"א שלא פעם הם צריכים להוציא איזה זקן שנפטר בביתו ועברו כמה ימים ואף אחד לא שם לב שהוא אינו יוצא מביתו…

מהיכן ירש משה כח עצום זה?

מאמו שהייתה בעלת חסד גדולה שמסרה נפשה על ישראל ולא הייתה מוכנה לשמוע לגזירת פרעה של כל הבן הילוד ואפילו במחיר סיכונה העצמי! ותיראנה המילדות את האלוקים ולא עשו כו'.

מדוע הכתוב מדגיש את יראת האלוקים שהייתה להם, והרי זה מתבקש גם מגוי שמבין שאין לרצוח?

אלא ללמדך שעשו זאת רק מתוך יראת שמים, שחסד שלא מתוך יראת שמים סופו שהופך להיות אינטרסנטי, שעוזר רק למי שמקורב אליו פוליטית או רעיונית, וזונח בשרירות לב כל מי שאינו מסמפט… צא ולמד מהשמאל ההומני בישראל… על ערבים הם מלאים חמלה, אולם על יהודים הם מלאים בקובלנות ובקיטרוגים…

אדם כזה עושה חסד רק משום שעוניו של הנזקק גורם לו ליסורי מצפון, או משום שלא נעים לו, או משום פרץ רגעי של חסד אולם החסד האמיתי הוא החסד שהקב"ה מצוה עליו שאותו אתה עושה לא משום שבא לך, אלא משום שה' ציוה להיות קשוב לצרות ומצוקות הזולת.

אז אין חשבונות ואין 'סגירת חשבונות'…

בבית כזה משה גדל, אין פלא איפוא שצמח כאן הענק באדם- מי שראוי לקבל תורה!

פרשת שמות

שתי כפות המאזניים  [והגדת גלינסקי עמ' 26]

המאזניים המעוותים

שתי כפות המאזנים [והגדת, צירוף ב' מאמרים עם תוספת]

פרעה חושש מפני בני ישראל. שמא ואולי, ״והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו״ (שמות א, י). אז מה עושים? הופכים אותם לעם של עבדים, כל אחד נדרש לייצר ארבע מאות לבנים, ואם פיגר במכסה מכמכו את ילדו בחומה!

רגע אחד: על כף המאזנים האחת חשש רחוק. ועל כף המאזנים השניה לשעבד עם שלם על לא עול בכפו, למרר חייו בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה – ואין התלבטות. אם החשש הוא שלי ןוהשעבוד שלהם, הכף הריקה שלי תכריע!

והלאה: האצטגנינים מזהירים שעתיד להולד מושיעם של ישראל וילקה במים. כך? אז ״כל הבן הילוד היאורה תשליכהו״׳

ושוב: על כף המאזנים האחת אזהרת אצטגנינים שרואים ואינם יודעים מה רואים, ועל הכף השניה תינוקות אין ספור המושלכים ליאור. ואף על עמו גזר, בלי שום התלבטות. אולי בין הטבועים יהיה גם הוא…

הלאה: פרעה לוקה בצרעת, ורופאיו ממליצים על השתכשכות בדם תינוקות. מאה וחמשים נשחטים בבקר ומאה וחמשים בערב, מדי יום ביומו. על כף המאזנים האחת רפואת אליל, ועל הכף השרה תינוקות זכים, נשמות תמות. ואין ספק מה מכריע את הכף!

איזו השקפה אנכית!

ואספר ־

הגיע אלי בחור מזעזע. ספר שעלה השנה ללמד בישיבה, ולא היה מודע למעמדות שיש בה. ותיקים, ו׳עלטערעס׳, המבוגרים בעלי זכיות היתר. תמים היה, ובתמימותו נדחף לחבורת המבוגרים. איך הושם ללעג ולקלס, איך ננעצו בו פגיונות לעגם!

נפגע, ופנה להתלונן בפני המשגיח. ואני רוצה להבהיר: לא מדבר באחת הישיבות הנודעות, וגם לא במשגיח שהוא משכמו ומעלה. ובכל זאת –

המשגיח שאל: ראית פעם מכבש בפעלה? מה הוא עושה?!״ ענה: ״כן, כשמו כן הוא, כובש את הדרך בכובדו״. שאל המשגיח: ״ואם יש חתיכת לכלוך על האספלט, קליפת בננה?״ ״הוא מועך אותה״, השיב הבחור.

״אז שתדע״, אמר המשגיח. ״ה׳עלטערעס׳ הם מכבש, ואתה לכלוך״. במלים אחרות- עדינות יותר: אל תעמד בדרכם.

הזדעזעתי. בקשתי ממנו את מספר הטלפון של האברך הקרוי משגיח. התקשרתי. שאלתי: ״ראית פעם מכבש בפעלה?״

לא הבין, לא ידע מה אני רוצה.

שאלתי: ״אם מכבש נוסע על האספלט והוא רואה בן אדם שרוע על הכביש, מה הוא עושה?״ מועך?!

אדם הוא פסת לכלוך, קלפת בננה?! מצמרר! זו השקפה של פרעה! מוסכם. אנו מזדהים. כך?!

אז נלמד שורה בגמרא (נדרים מ ע״א): מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו. נכנס רבי עקיבא לבקרר [וכיון שראוהו, אמרו: חשוב הוא כל כך?! מיד] כבדו לפניו ורבצו לפניו, [וכשחזר ובא מצאו שנרפא] וחיה. יצא רבי עקיבא ודרש: כל מי שאינו מבקר חולים כאלו שופך דמים, וכל מי שאינו מבקר את החולה כאלו נוטל נשמתו. [מאי טעמא, כי לכשיתרפא יבוש מפניו מדוע לא בקרו בחליו, ויתפלל עליו שימות! (גרסת השאלתות דרב אחאי, שאלתא צג)] –

מה מונח על כפות המאזנים?! אי נעימות שלי על הכף האחת, וחיי הזולת על הכף השניה. אז הלואי שימות, ובלבד שלא תגרם לי אי נעימות –

כי אם ״צער הכלימה מר ממות״ (שערי תשובה ג, קיא), ודאי שצער הכלימה שלי מר ממות של הזולת…

כמה מצמרר. שהשקפתו של פרעה עלולה לקנות שביתה בלבנו – אם לא נשכיל למגרה! אם לא נבין שהזולת אינו מטרד. אינו לכלוך, קלפת בננה.

תוספת: קרח קם לחלוק על משה. 250 ראשי סנהדרות שלוקחים קטורת. רק אחד ייבחר. השאר ימותו. קורח מודע לכך, ובטוח שהוא יינצל. יש לך את הקלף המנצח צמוד לחזה…הרי ממנו יוצאת שושלת של שמואל וכו' והוא מכון לרצוח 250 ראשי סנהדראות כדי שאני אולי אקבל איזשהו מינוי!! מה לעשות, כשחותכים עצים, נופלים שבבים… הם ה"דלק" של המהפכה… "קורבנות השלום"…

האם זה לא מה שקורה בסוריה? עד עתה מתו מאות אלפים, אסד טובח בבני עמו ללא רחם, ימותו מאות אלפים, יגלו מאות אלפים אחרים, כי על כף המאזניים – השררה שלי… אז כולם אינם אלא קליפת בננה בדרכו של המכבש…

העיתונאי ששרף בתי מלון באילת כדי לקבל סקופים… הנזק הוא אדיר ומתמשך, אך מיודענו הרי צריך סקופ!

גנב ברזל מסוגל לגנוב גדרות שלהקים אותן לקח חודשים, והערך של העבודה ומחיר הסחורה מגיע לכדי מאות אלפי שקלים, והוא יודע שהוא יקבל רק כמה מאות או אלפים בודדים, ולא אכפת לו להפסיד לך מאות אלפי שקלים, כדי שהוא יקבל כמה מאות!! לא אכפת לו לגנוב מזגן ששווה 10.000 ₪ הגם שהוא יקבל עליו שלש מאות ₪ – שוויו בנחושת…

האם אין אנו נוהגים כך פעמים רבות? לפעמים אדם עובר ליד חנות מסוימת שצריך לקנות שם משהו, אך אין לו כח/חשק/סבלנות כעת, אז הוא מגיע הבייתה, הגם שהוא יודע שכעת מישהו אחר ייאלץ לצאת מהבית במיוחד וייתקע חצי שעה בכבישים, וזה עדיף מכך שאני אקדיש חמש דקות! החמש דקות שעל כף המאזניים שלי, יקרות יותר משעות מרובות שלך…

״בבן אמך תתן דפי״

הבה נראה את האנטי תיזה לכל מה שדיברנו עד עתה:

לכתחלה, חשב הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ״ל להיות נחבא אל הכלים, צדיק נסתר. לשם כך השתלם במקצוע הנגרות. לחיות ״גדול, הנהנה מיגיע כפיו״. למד להתפלל במהירות עצומה עם כל הכתות ושינן את כל הש״ס בעל פה כדי שיוכל להגות בו תוך כדי עבודתו, לקים ״יגיע כפיף כי תאכל, אשריך וטוב לך״ (תהלים קנח, ב), יגיע כפים ולא יגיע מידו.

לבסוף החליט שלא לשם כך נתנו לו פיחות כבירים. מצא לנכון לזכות את הדור ואת הדורות הבאים בתנועת המוסר בחתירה לשלמות אישית כוללת, בין אדים למקום ובינו לחברו. כדי שיתקבלו דבריו, הסכים לגלות את גאונותו העצומה. הגיע לוילנה, מטרופולין של תורה, קבע למודו בבית הכנסת שבחצר זריצא והחל להשמיע את שעוריו המדהימים, שארכו שלוש וארבע שעות ובהם בלל חצי הש״ס בחריפות עצומה, כשהלומדים אינם מספיקים אלא לרשם מראי מקומות וראשי פרקים. לאחר מכן, העידו, נזקקו לשבועים ימים כדי לעמיד על מהלך שעור אחד. בהקדמת הספר ״עולת שמואל״ כותב המחבר: ״בשנת ת״ר דרך כוכב חדש בשמי התלמוד בוילנה בהופיע בה הגאון הגדול והנפלא מוהר״י סלנטר זצ״ל שהראה נפלאות בעצם חדות ופלפולו שהפליא לב השומעים ותהום כל העיר בבוא אליה רב גאה חריף כזה. הצעירים המצוינים בהלכה התקנאו בו, ויחתרו בכל עז לעשות כמתכנתו ולחבר פלפולים שנונים כמוהו״.

בוילנה נודעה לתהלה ישיבת רמיילס, בראשה עמדו הגאונים רבי מרדכי מלצר זצ״ל בעל ״תכלת מרדכי״, ורבי אליעזר טייץ תלמיד הגאון רבי עקיבא איגר זצ״ל. כשעזב רבי אליעזר טייץ את משרתו, הצעה לרבי ישראל מסלאנט. שמח להזדמנות להרחיב מעגל השפעתו, שהרי זו היתה כל מטרתו. החל להרצות שעוריו בישיבה, והם הפכו לאבן שואבת ללומדי העיר גאוני התורה. חש רבי ישראל שבעקיפין נפגע מכך מעמדו של רבי מרדכי מלצר, ראש הישיבה הותיק. לא הסס, והתפטר ממשרתו וויתר על המעמד וההשפעה והמשכורת, ושב ללמד בבית הכנסת שבחצר זריצא!

על כף המאזניים כל העתיד שלי, משכורת, תלמידים, הרבצת תורה, וזה מתגמד לעומת קצת פגיעה [בשוא"ת!] שתהיה בראש הישיבה המכהן!

ממי למד זאת? מהתורה, וממנחיל התורה. כידוע, עוד לפני לדתו נועד משה רבינו להיות מושיען של ישראל (סוטה יב ע״א), הנתונים בשעבוד קשה ומר הצטער בצער כל יחיד מהם כאלו היה זה צערו (שמות רבה א, מ) ואמר: ״מי יתן מותי תחתיך!״ נגלה אליו הקדוש ברוך הוא, וגלה לו שגם השכינה כביכול מצטערת בצערם של ישראל (מות חיה א, ה) ותגאל כביכול עם גאלתם (פרקי דרבי אליעזר לח). הוא שנבחר להיות הגואל, ״ואם אין אתה גואלם אין אחר גואלם״ (שמות רבה ג, ג)

ובמקום לשמח כל כך בגאלתם ולרוץ לגאלם, סרב שבעה ימים התעקש, עד שחרה בו אף ה׳!

ומדוע? כי אהרן התנבא במצרים (שמות רבה ג, טז משמואל א ב, כז). וכשמשה ובינו יבוא, יאפיל עליו ויעמידו בצל! חשש: ״עכשו אכנס בתחומו של אחי, ויהא מצר בשביל כך״. ולא הלך עד שהבטח: ״וראך, ושמח בלבו״׳ (שמות ד, יד)!

הפגיעה המועטת שבכף המאזניים שכנגד – מכרעת נגד הכף המלאה שלי ושל כלל ישראל!

ונספר ־

בבחרותו למד הגאון רבי עקיבא איגר זצ״ל בישיבת דודו הגאון ובי וואלף איגר זצ״ל בברסלאו. בהיותו בן שתים עשרה כבר כתב את חדושיו על מסכת חולין, ובהיותו בן חמש עשרה כבר השמיע שעוריו בישיבה. הגביר רבי איציק פרנס מליסא בקש לזכות בו עבור בתו, והגיע עם שני תלמידי חכמים מופלגים כדי לתהות על קנקנו. החלו לשוחח עמו בלמוד, ולא ענה להם. התאכזבו, ובקשו לשוב על עקבותיהם. השתאה דודו, ושאלו פשר הדבר.

ענהו: ״אלו הייתי עונה להם, חיב הייתי לומר לאחד שנעלמו ממנו דברי התוספות במקום פלוני ומהשני נשמטה גמרא מפרשת. אמרתי לנפשי: מוטב שיתבטל השדוך, ולא אלבין פניהם״…

התפעל מצדקותו של הבחור, ואמר לו: ״ניחא. אל תתפלפל אתם, אלא השמיעם מחדושיך״.

נעתר ובי עקיבא איגר, ושטח בפניהם אחת ממערכותיו הנודעות. התפעמו, והמליצו בכל פה על השדוך שקם ונהיה. שב החותן לעירו, וספר לכלם על האוצר בו זכה. הזמין את החתן לבקור, וכל לומדי העיר התכוננו להקיפו בחבילי שאלות ולשמע פלפוליו. הגיע, ושאלוהו, והוא כאלם לא יפתח פיו. השמיעו את חדושיהם, ואינו מגיב. כגדל הצפיות, גדל האכזבות.

הרינונים הגיעו לאזני החותן, שרמז לחתנו שישוב לישיבה הפרת התנאים תגיע אליו.

ענה שברצונו להשאר בליסא כל השבוע. תמה החותן, והבליג. לקראת סוף השבוע חזר החתן על כל לומדי העיר, הזכירם את קשיותיהם והפתיעם ברחב בקיאותו. מזה נשמט דיוק לשון הרמב״ם ומזה נתעלמה סוגיא ערוכה. המם בעמק עיונו, חילק בין הנושאים והכביר ראיות. הפריך פלפולי סרק והרחיב בחדושים נכונים. וכלם הודו והמליכו ואמרו: זכה רבי איציק פרנס ביהלום שבכתר!

התמרמר החותן: ״אם כך גדול חילך לאוריתא, למה גרמת לי עגמת נפש כה רבה! למה כבשת מעינך, גן נעול ומעין חתום!״

ענה, שכאשר הגיע לליסא מצא ששוהה כאן חתן נוסף וחותנו מתפאר בו. ובאמת כלי מפאר הוא, והכל מתפלפלים עמו ומתפעלים ממנו וחותנו רווה ממנו רוב נחת. ושיער, שאם יגלה כחו ועצם גאונותו יאפיל על אותו חתן – ובלם עצמו. הפיל עצמו לתוך כבשן האש של לגלוג ובטול, ולא פגע במעמדו של אותו חתן!

כך ספר הסבא מנובהרדוק זצ״ל (״מדרגת האדם״, מאמר חשבון צדק פ״ו), ונחנו מה!

תוספת: הרבי ר' העשל שביטל שידוך בגלל אכזריות הכלה שהטיחה תרנגולת לקיר, ומ"מ לא ביישה, אלא השים עצמו כגנב הנוטל מקופת הצדקה של ביהכ"נ עד שרדפו אחריו וספג בזיונות וגרם לכך שהגביר אבי הכלה החליט בעצמו לבטל את השידוך עם הבחור שנתגלה כגנב… על כף המאזניים בושתי ובזיוני ושם רע וכו' ועל כף המאזניים שכנגד – כבוד הכלה, ודאי שכבודה מכריע!

כמה מבליטים אנו מעמדנו תוך הדיפת הזולת לצד, אם לא לתהום! בחוג החברה, ובחוג המשפחה!

ודוד המלך אומר: ״תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דפי״ (תהלים נ כ), ופרש רש״י: דבר גנאי, לדחותו. לשון: ״יהדפנו״ (במדבר לה, כ). וזה פרט מיחד בוודוי: ״דברנו דפי״, דבורים שנועדו להדוף את הזולת ממעמדו בחברה או במשפחה.

משה רבינו מוכן היה לותר משום כך על הגאלה. ואנו נדרשים, בסך הכיל, לא לדחוף את עצמנו קדימה. לא להאפיל על הזולת!

תוספת:

דוגמא מהעיתונאי ששרף בתי מלון בשביל סקופים… בשביל משכורת של עיתונאי, לא אכפת לו לגרום נזק של מאות אלפי שקלים לזולת! גנבי ברזל – מוכן לפרק מזגן שעלה לך 5000 ₪, כדי לקבל עליו 200 ₪…

האדם שדפק את הצד של האוטו כדי שיתקנו לו הביטוח את השריטה…

אסד שמוכן לטבוח מאות אלפים כדי שלא לאבד יוקרתו. האדם הוא אנוכי.

לעומת זאת – גדולי ישראל כל מגמתם לתת לזולת. החפץ חיים שאמר לתלמידו שנשלח על ידו להתפלל בימים נוראים בעיירה עם עוד תשעה בעלי בתים והתלמיד הצר על כך שאינו יכול להתפלל עם בני הישיבה, ואמר לו החפץ חיים שהאדם לא נברא לעצמו אלא להטיב לזולתו, כך שכדאי לך להפסיד הרבה כדי שהחבר יקבל מעט!

המעשה עם ר' ירוחם ממיר שעלה לרכבת ונפלה לו כפפה על הרציף והדלת נסגרה ובשניה אחת שלף את הכפפה השניה וזרק אותה לעבר הראשונה… גם אנו היינו מגיעים למסקנה הזאת מתישהו, אך מי שחי את ההטבה לזולת, זה מיידי אצלו!

תוספת – האדם נברא להטיב לזולתו –והגדת יוה"כ – עמ' 197

פרשת שמות

תתחיל ותקבל סייעתא דשמיא!

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ (שמות ב, ה).

ילקוט שמעוני (שמות, פרק ב, רמז קסו)

ותשלח את אמתה ותקחה ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר ידה וחד אמר שפחתה. מאן דאמר ידה דכתיב אמתה ומאן דאמר שפחתה מדלא כתיב ידה. ולמאן דאמר שפחתה הא אמרת בא גבריאל וחבטן בקרקע. דשייר לה חדא דלאו אורח ארעא למיקם בת מלכא לחודא. ולמאן דאמר ידה ליכתוב ידה הא קא משמע לן דאישתרבב אישתרבובי כדאמר מר וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה וכן אתה מוצא בשיני רשעים שנאמר שני רשעים שברת אל תקרי שברת אלא שרבבת.

ויש להבין, מה חשבה בת פרעה כאשר שלחה את ידה, והרי התיבה הייתה רחוקה?

הדבר יתבאר ע"פ הגמרא (סוכה דף נב, ע"א)

אמר רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין, והללו בוכין. צדיקין בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה!

1. וצריך ביאור, מהו באמת יצר הרע, חוט השערה או הר גבוה?

2. אנו היינו אומרים להיפך, לצדיקים היצר כחוט השערה, ולרשעים כהר גבוה?

דרכו של יצר הרע , כאשר אדם רוצה לקבל קבלה טובה, הוא מפחיד אותו מתוצאות קבלתו…

לדוגמא:

1 אדם רוצה להחמיר לא לטלטל בשבת. יצר הרע מיד שואלו- מה תעשה בחורף כשתהיה מצונן בלי טישיו? ומה תעשה בקיץ בלי מטפחת לזיעה? ומה תעשה כשיהיו לך ילדים ועגלה?

2 אדם רוצה להתחיל דף יומי. מה תעשה כשיגיעו ליבמות וזבחים וכדו'? וכאשר אתה בחופשה? ובבין הזמנים לפני פסח כשאין לך זמן לנשום?

3 אדם רוצה לקבל להניח תפילין, היצר טוען- ואם תתעורר מאוחר? ומה תעשה כשתהיה במילואים? ליד ה"חבר'ה"

4 אדם רוצה לקבל על עצמו ליזהר בהלכות לשון הרע , זה לא בשבילך! ומה תעשה כשתהיה אצל החברים שלך שהם פטפטנים גדולים? ומה תעשה בעבודה שלך, כשהבוס הרכלן שלך ידבר?

אדם רוצה לקבל על עצמו ליזהר בטבילה כל ערב שבת. זה לא בשבילך! מה תעשה בחורף כשקר, אתה עלול לצאת מהמקווה ולהצטנן! וכן מה יהיה כשיום ששי קצר?

5 מעונין לעבוד על ספר- מנין לך כסף להוצאות כל כך גדולות? כיצד תקיף את כל החומר? איך ישתלב בסדר היום שלך?

הרשע- נשבר , משתכנע , ונסוג.

הצדיק – אינו מתרגש, הוא אומר לעצמו- צעד אחד קדימה- אני יכול לעשות, ודיה לצרה בשעתה… ואח"כ עושה עוד צעד, ועוד צעד, עד שמוצא עצמו בפסגת האוורסט…

ולכן לצדיקים נדמה כהר גבוה, ומתפלאים כיצד יכולנו להר העצום הזה? כאדם המטפס על הר ועיניו קשורות, ואח"כ מגלים עיניו ומופתע למצוא עצמו למעלה!

 ולרשעים נדמה כחוט השערה, שכעת הם מבינים שהיה להם לעשות רק צעד אחד קדימה כצדיקים, ולהתקדם אט אט, ולא להסתכל לפיסגה- ולהתייאש…

ולכן אומרת התורה– לא נפלאת היא ממך… לא בשמים היא, אל תסתכל על מרומי האוורסט ותאמר- זה גדול עלי. אלא התחל בדברים הפשוטים והקלים – אלה שאפילו לא דורשים מאמץ- בפיך ובלבבך, ואז תופתע לגלות לאיזה פסגות תעפיל!

זהו ותשלח את אמתה. היא אמרה זה מה שאני יכולה לעשות, מהשמים יעשו כרצונם. כשאנו עושים ככל יכולתינו- מהשמים יסייעונו!

סיפר ר' דן סגל, שנסע פעם במונית, והנהג סיפר לו שפעם אחת הסיע את הסטייפלר, והרב שאל אותו על רוחניותו, והוא השיב בכאב שהוא כל היום עובד ובכל זאת בסוף היום הולך לשיעור תורה, אולם להוותו הוא כבר עייף ומותש ונרדם על הגמרא. אמר לו הרב דע לך שאע"פ שעתה נראה לך שאינך שווה מאומה, אולם בשמים הנך נחשב לגנרל גדול!

אנו מוצאים זאת שוב בפרשתינו. משה רואה את הסנה בוער באש ואינו אוכל. אומר המדרש:

מדרש תנחומא (שמות פרק טו)

ויאמר משה אסורה נא ואראה ר' יוחנן אמר: שלש פסיעות פסע משה. רבי שמעון בן לקיש אמר: לא פסע, אלא צוארו עיקם.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: נצטערת לראות, חייך שאתה כדאי שאגלה עליך. מיד ויקרא אליו ה' מתוך הסנה אמר לו הקב"ה: אתה אמרת הנני, חייך שתבוא השעה ותתפלל על ישראל ומיד אני עונה אותך בלשון הזה, אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני (ישעיה נח).

משה רבינו עושה רק שלש פסיעות, או שרק מטה את ראשו, וזוכה להתגלות השכינה!

מהאדם נדרש לעשות רק את הצעד הראשון!

פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם!

צעד קטן בעולם הזה – צעד גדול לעולם הבא!

מעשה במשגיח כשרות שעבד בבית ההארחה של המושב שורש שבהרי ירושלים, ונהג לארגן מדי יום ביומו מניין לתפילת מנחה בבית המרגוע.

והנה יום אחד חסר להם ה'עשירי'. המשגיח יצא החוצה, ופגש חקלאי שהיה לבוש במכנסיים קצרות ומראהו כשל יהודי פשוט לכל דבר. כשהציע לו להצטרף למניין, לא ידע האיש מה הוא שח ואף המושג מניין היה זר לו. לאחר שהסביר לו את גודל חשיבות המצוה, ניאות להיכנס לבית הכנסת.

לפני שהקהל התחיל להתפלל, נכנס בחור דתי לבית הכנסת, והנה היו כבר עשרה מתפללים גם בלי החקלאי, שאכן יצא את בית הכנסת והלך לביתו.

חלפו כמעט עשר שנים מאז המקרה. המשגיח עזב מזמן את בית ההארחה ועבר לבני ברק. לילה אחד הוא רואה בחלומו את החקלאי שהסכים להצטרף למניין, ופניו קורנות. הלה סיפר לו שעזב את העולם לפני כחודש, "ואין לך מושג איזה שכר קיבלתי בשמים על שהסכמתי להשלים לכם את המניין".

הנפטר הוסיף ואמר שבזכות מצוה זו נתנו לו הזדמנות להתגלות אליו בחלום ולבקש ממנו שיילך אל בנו יחידו המתגורר בירושלים, חילוני גמור, וישכנעו לומר עליו קדיש.

הוא מסר את כתובתו המדוייקת של הבן, והמשגיח הנפעם אכן קיים את בקשתו והצליח לשכנע את הבן לומר קדיש על אביו.

שוו בנפשכם: מה עשה אותו חקלאי ממושב שורש? בסך הכל הביע נכונות להצטרף למניין. זה הכל. לא יותר מזה. ואיזה שכר קיבל על כך!

עד כדי כך שנתנו לו רשות להתגלות לאחר פטירתו!

מוסר השכל עצום אפשר ללמוד ממעשה זה, על ערכו של כל צעד קטן שאנו עושים בדרך אל הקדושה.

פרשת שמות

יראת המילדות ומעלת יראת שמים [לב שלום עמ' לא]

"ויהי כי יראו המילדות את האלוקים ויעש להם בתים" (שמות א, כא).

פרשו חז"ל שהקב"ה עשה להם בתי כהונה, בתי לויה ובתי מלכות.

וצריך ביאור,מדוע הכתוב מעלה על נס את יראת המילדות את האלוקים כסיבה לעשיית הבתים ולא מבאר שהדבר נובע מכך שהצילו את הילדים?

נבאר את הדברים בעזרת פסוק שביאר החפץ חיים. "ולבני ברזלי הגלעדי תעשה חסד והיו באוכלי שולחנך כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום אחיך". מהי הקירבה שקרבו אליו? שהביאו לו לחם ומים כשברח מפני אבשלום.

תמה החפץ חיים, וכי אם דוד היה מצוה לשלמה לתת לבני ברזלי מתנות מכובדות לא היה די? והרי הם העניקו לו ועליו להעניק להם, ומדוע עליו לקרב אותם עד כדי כך שיהיה מאוכלי שולחנו?

התשובה נמצאת בדיוק לשון הכתוב. בפסוק נאמר: כי קרבו אלי בברחי וגו', ולכאורה היה לו לומר כי קרבו אותי אליהם, שהרי הוא הנרדף והם המגינים?

אלא מבאר החפץ חיים, שלו אכן היו בני ברזלי חשים שהם מקרבים את המלך אליהם אכן היה מגיע להם מתנות ותו לא. אולם היות וחשו שהם המתקרבים למלך והם עבדיו, לכן מגיע להם שיהיו מאוכלי שולחנך! הם חשו שזכות היא להם לעזור למלך, ולא כנותני צדקה למסכן. על הכרה כה עמוקה בגדלות המלכות אין די במתנות, אלא שיהיו מאוכלי שולחן המלכות! כעת נבין את שכר המילדות.

על מעשה טוב של הצלת הילדים מגיע למילדות ללא כל ספק שכר. אולם זה בשכר ארצי כאן בעולם הזה, שכר זמני וחולף. אולם על יראת ה' שהייתה למילדות על יראת האלוקים שהייתה בהן- יותר ממלכות הארץ, על זה מגיע שכר של להיות סמוך על שולחן המלך, להיות מעובדי בית המקדש, כך הוא השכר של עבד הירא את האלוקים.

המסקנה הנלמדת מפרשיה זו הינה מרחיקת לכת.

שני בני אדם עושים חסד עם זולתם. אחד יקבל שכר- נצחי עצום, וחבירו שכר ארצי זמני וחולף. במה הדבר תלוי?

הראשון עשה זאת לשם שמים. חבירו עשה זאת מתוך שהוא אדם הומאני ואכפתי.

מדוע ההבדל כה עצום?

הביאור הוא שהכל הולך אחר המחשבה. אותו אדם שנתן צדקה לעני מתוך רחמנות עליו ומתוך שהוא אדם אכפתי, עשה זאת להנאתו. הוא סובל כשהוא רואה אדם אחר מתייסר, וכדי להשקיט את המצפון הוא נותן. מה לך איפוא כי תצפה לשכר גבוה ונצחי? לעומתו האדם השני נאבק בתוך תוכו, הוא לא מעונין לתת, הוא אוהב את כספו, אך ציוויו של הקב"ה חזק עליו, והוא מתגבר על יצרו ונותן. לכן מגיע להיות מאכלי שולחנו של המלך! הוא הקריב למען המלך. הוא הכיר והעריך את גדלות המלך!

מסופר על החפץ חיים שפעם אחת נסע עם חתנו בעגלה, ובסיום שילם החתן לעגלון. לאחר מכן שאל הרב את החתן:"איזה כונה כיוונת כששילמת?" השיבו החתן: "לפרוע את החוב". השיבו: "חבל! יכולת לזכות למצוה עצומה של ביומיו תתן שכרו, ושל פריעת בעל חוב מצוה, ושל לא תעשוק- שכר שכיר, ושל חסד עם חברו!

מספר הר"ש שבדרון שפגשו אחד מגדולי ישראל לוקח את בנו לרופא ואמר לו: הבהמה הגדולה לוקחת את הבהמה הקטנה לרופא… יש לך לכוין על חסד ,ממילא הנך מקיים מצווה!

ההבדל בין הרבי שאוכל תפוח לחסיד שאוכל תפוח…

דוגמא לאדם העושה מעשה לעשות רושם ולא לשם ה' בהבאת הביכורים [מעיין השבוע ח"ה ע' תעח]

יהודי בא לפני הרבי מליסקא, בעל "אך פרי תבואה" זצ"ל, והביא תשורה: זוג פמוטי נחושת ממורקים עד ברק, שהתקבלו בתודה ובברכה לכבוד שבת המלכה. הציב הרבי את הפמוטים בבית המדרש הצמוד לביתו, והאירו באור יקרות. היה שם עשיר אחד, שראה ושם אל לבו. כעבור שבוע הופיע, ובידו צמד פמוטי זהב יקרים עד מאוד!

"פסוק הוא בהפטרת כי תבוא: תחת הנחושת אביא זהב!" צהלו פני העשיר.

אמר לו הרבי: "עד שאתה מצטט מן ההפטרה, בוא ונלמד פסוק מן הפרשה, בהבאת ביכורים נאמר: "ולקח הכהן הטנא מידך". ובמשנה שנינו כי העשירים היו מביאים ביכוריהם בטסים של כסף וזהב והכהנים החזירום להם, אך העניים הביאו בסלי נצרים והכהנים נטלו את הסלים עם הפירות. ובגמרא קראו על כך את הפתגם: "בתר עניא אזלא עניותא", לאמר: העניות כרוכה בעיקבותיו של העני.

מביא הוא ביכוריו בסל עלוב, וגם הסל נלקח ממנו… ויש להבין: מדוע, באמת, הרי סל הנצרים הקלוע חשוב לעני לא פחות משחשוב טס הכסף לעשיר, ומדוע לא יוחזר לו!"

מצחו של העשיר נחרש קמטים. אכן, שאלה קשה!

המשיך הרבי ואמר: הסכת ושמע. יושבת לה אישה עניה בביקתה הדלה, ולפתע נכנס בעלה בשמחה: "מזל טוב! שני עצי זית לנו, והנה הנצו ביכורים! הודו לה', גם זיתים למאכל יהיו, גם מעט שמן למאור ולסיכה, ולטבול בו את הפת. ישתבח הבורא, אשרינו שיכולים אנו להודות לו בהבאת ביכורים!" אבל מיד הופכת השמחה לתוגה: במה יביאו את הביכורים, ואין להם כלי שלם!

מיד אומרת האישה: "בעלי, אל תדאג! רד לנחל וקטוף שרביטי ערבה, ואני אקלע סל נצרים נאה!"

יושבת היא וקולעת את הסל ופיה מלא שיר ושבחה לבורא עולם. מניח בו הבעל את קומץ הזיתים ומעטר את הסל במעט פירות כאשר תמצא ידו, עולה ציון ברינה ובהתרגשות רבה מגיש את הסל למשרתי השם בבית מקדשו – כמה גדולה השמחה במרום, איזו עת חדווה ושעת רצון! והכל מתקבל במאור פנים, הביכורים והסל כאחד.

בהר מולו יושב עשיר באחוזתו רחבת הידיים, מעיין בתסבוכת חשבונות המשק. לפתע נכנס הסוכן: "העצים מלבלבים, הניבו ביכורים! יש להעלותם לירושלים!"

"שוב!" רוטן העשיר, "הרי רק עכשיו הבאתי מעשר ותרומה, מעשר שני ומעשר בהמה! אין לזה סוף… נו, מילא, אם מוכרחים אין מה לעשות. אבל, אתה יודע מה! בפעם הקודמת שהבאתי ביכורים ראיתי את עימנואל מתהדר בטס של כסף- האפס הזה, הכלום הזה, חושב שהוא משהו, רוצה לנקר עיניים! אני אעמיד אותו במקום, אראה לכולם מי הוא מי! תברר בחשאי מתי הוא מתכונן לעלות לירושלים, ותכין לי טס של זהב – עם כן גבוה! אם כבר, שיראו כולם!"…

וכך, יחדיו, באים להיכל השם, העני בקלת הנצרים והעשיר בטס הזהב הנוצץ.נוטל הכהן את הביכורים עם הסל, קודש להשם. נוטל גם את הביכורים של העשיר. מצוה היא, אין ברירה. אבל את הטס הוא מחזיר. מקומו לא יכירנו בבית המקדש, ואף לכהן אין חפץ בו"…

והרבי נטל את פמוטי הזהב, והניחם בחיקו של העשיר…

פרשת שמות

עצת ה' היא תקום

פרעה מתכנן להשמיד את עם ישראל. הוא רואה באיצטגנינות שהם יתרבו ועוד יצאו להילחם בכנען אחיו, והוא מחליט להשמידם.

הוא גוזר גזירה: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון. האם פרעה היה כה הומני שהוא דאג לחייהם של הבנות? הן די היה לו לומר שיהרגו הזכרים וממילא ישארו הנקיבות חיות?

ועוד מקשה- וראיתן על האבנים כו' אמרו חז"ל שיראו אם נולד עם פנים למטה- בן, פניו למעלה- בת, כדרך תשמישו. האם זה ההיכר היחיד בין בת לבן? הן לא תדענה לבד האם זהו בן או בת?

אלא מבאר האור החיים שפרעה חשש שאם יהרגו גם את הנקבות לא יבואו העבריות ללדת אצל המילדות הללו שרוצחות את הילדים, ולכן ציוה שאת הבנות יחיו, ואף את הבנים לא ימתינו עד שיצאו לאויר העולם אלא רק אם הוציא ראשו וראו שזה בן יהרגהו מיד ויעלימו מינו, וכן יחשבו הנשים שגם זכרים וגם נקיבות מתות, ולא יבואו לידי חשד.

אנו רואים מכאן שגזירתו של פרעה הייתה מדוקדקת לפרטי הפרטים. היה כאן מבצע מסודר לרצח עם.

ובואו נראה בסוף הפרשה מה הדבר גורם?

אם משה- יוכבד יולדת בהיחבא, ושולחת את הבת מרים על מנת שתחביא את הילד בתיבה ביאור. בת פרעה עוברת ורואה את הילד. היא מחליטה לאמץ אותו.

מרים מתגלה כעוברת שם באופן אקראי ומציעה מינקת, את אמו – יוכבד. ואכן היא הופכת למניקתו. פרעה מגדלו בביתו והוא גדל כנסיך בארמון המלוכה.

מציאות זו הועידה אותו לגדולה שאליה נועד.

הראב"ע מבאר מדוע דור המדבר מתו במדבר: משום שהיו דור של עבדים שאינו מסוגל לקום בפני אדוניו. כפי שראינו, כשנרדפו ע"י מצרים, נבהלו- הגם שהיו חמושים, ולא יצאו להלחם, שזה טבעו של עבד.

רק דור חופשי מעבדות שגדל במדבר יוכל להקים עם חדש בארץ ישראל, ללא מורא, להלחם מלחמות ה'.

כך גם למשה היה העוז לעמוד לפני פרעה ולנהל את העם מפני שלמד טכסיסי מלוכה בבית פרעה. מי הוא זה שסיפק שרות זה למושיען של ישראל? פרעה בעצמו.

כיצד? ע"י שגזר גזירה להרוג את מושיען, גרם לכך שהוא עוד יגדלו בביתו…

אומרים בשם ר' בונם מפשיסחא "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" רבים חושבים בטעות שהכונה שעל אף כל המחשבות לבסוף עצת ה' תקום, אולם אין זה הפשט, אלא רבות מחשבות בלב איש להפר עצת ה', אך אינו יודע שלבסוף כל תוכניותיו המתנגדות לרצון ה' רק יקדמו את עצת ה'…

אתה בהתנגדותך הפכת לגורם מסייע…

כך גם היה עם המן שרצה להרוג את ושתי על מנת להכניס את בתו, ולבסוף במעשה זה עצמו גרם לכך שאסתר לבסוף תתלה אותו והיא תמלוך…

אם כך הוא בענין הפרט, כל שכן בעניין הכלל.

מטרת הקב"ה ביצירת עולמו לקדש את שמו בעולם. האדם רוצה לעשות את שבדעתו ללא התחשבות במטרה שלשמה נברא העולם.

הוא רוצה להקים מדינה של ככל הגויים בית ישראל. המטרה של ה' לכאורה לא באה לידי קיום, הנה עם ישראל ברובו רחוק מן התוכנית המקורית שהועידה לו התורה.

אולם רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. עצת ה' היא שיתקדש שמו בעולם, הדבר אפשרי או ע"י שנעשה רצונו וכך כל הגויים ידעו שה' מולך על כל הארץ, או ע"י שאנו סוטים מדרך הישר וכל שאנו עושים מתפרק. כבר שישים שנה שהמנהיגים כאן מנסים להביא שלום וכל פעולה שלנו רק מסבכת את העסק.

רבות מחשבות בלב איש אולם ה' אומר לבסוף דוקא מעשיכם יביאו לכך שעצת ה' היא תקום.

הציבור רואה שהדרך הרחוקה מדרך ה' הביאה אותו אל עברי פי פחת, דרדרה את העם מבחינה מוסרית ורוחנית וביטחונית כאחת, ודוקא הדרך שלכם תגרום לכך שהעם יתפכח ויבין שהוליכו אותו שולל.

ובזה עצמו שישראל מקבלים מכות, ובכל העולם ישראל היא למשל ולשנינה, בזה כולם חשים: זהו עם שונה, על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת? על עזבם את תורתי.

המדרש מספר מעשה על שלמה המלך ועבדיו אליחרף ואחיה שראה את השטן שהוא עצוב כו'

ניתן להוסיף המעשה בישיבת וולוזין שהגרי"ד סולובייציק פסק שלא ילמדו בה לימודי חול ולבסוף התרבו בעקבות סגירתה ישיבות רבות, העיר הח"ח.

ראה עוד תוספת מרובה וראיות רבות ב"והגדת" לגר"י גלינסקי עמ' 70.

פרשת שמות

עצת ה' היא תקום [לקח טוב מאמרים ב,א]

"שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שידע ויאמין שכל דברינו ומקרינו הם ניסים ואין בהם טבע ומנהגו של עולם" (רמב"ן סוף פרשת בא) דבריו הנוקבים של הרמב"ן מביעים בצורה נחרצת את ההשקפה הטהורה על מאורעות החיים אין טבע ואין מקרה, הכל בהשגחתו יתברך. על זה אנו אומרים "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים"

אמנם ראייה נכוחה זו אינה נרכשת בנקל

שכן כבר אמרו ראשונים ואחרונים שהקב"ה עירפל בכוונה תחילה את שדה הראייה. את כל ההנהגה הניסית כיסה הבורא במעטה של טבע ומנהגו של עולם, כדי להעמיד את הבריות בניסיון לראות אם ישכילו לחדור מבעד למעטה זה ולהכיר ב"ניסיך ונפלאותיך שבכל עת".

ההכרה באמת הגדולה הזו הינה מאושיות היסוד של השקפת התורה עד שכל מי שאינו מאמין "שכל דברינו ומקרינו ניסים ואין בהם טבע ומנהגו של עולם" אין לו חלק בתורת משה רבינו לפיכך אנו חייבים ללמוד ולשנן לעצמנו את החובה לראות את מאורעות החיים במבט האמת ולא להיכשל ברשת שנפרסה לפנינו.

 אחת הדרכים למילוי חובה קדושה זו ולרכישת הראייה הנכונה היא התבוננות בקורות ימי עמנו על פי דברי התורה והנביאים ולאור מאמרי חז"ל.

 פרשת שמות העוסקת בגלות מצרים ובראשית ניצני הגאולה ממנה, מספקת לנו כמה מקורות חשובים ללימוד המבט הנכון ולרכישתו, נלמד כיצד מגלים את יד ה' המוסתרת ואת עצתו אשר תקום ולעולם תעמוד ותפר "רבות מחשבות בלב איש". כמו כן ניווכח לדעת מה רב העידוד והחיזוק שביכולתנו לשאוב על ידי ההשקפה הנכונה הזו "שבטך ומשענתך המה ינחמוני" .

"ויקם מלך חדש על מצרים ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו" בעקבות דברים אלה גזרו המצרים גזירותיהם על ישראל, השתעבדו בהם ועינו אותם בעינויים קשים.

על פי הראייה הפשוטה אשר אינה ניזונה ממבט האמונה הצרופה היתה כאן תופעה של התעללות ואכזריות מצד המצרים. עובדה זו לכשעצמה נכונה היא, אך ידוע ידענו שהמצרים שימשו כאן מטה זעם של הבורא שאמר לאברהם בברית בין הבתרים "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם" וגו'.

הגרי"צ סלנט זצ"ל מביא בספר "באר יוסף" את דברי חז"ל על הפסוק "ידוע תדע" ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם" (בראשית רבה מד)

באמצעות דברי חז"ל אלה, מוליך אותנו ה"באר יוסף" לראייה עמוקה יותר, ומבאר שמעצם הגזירה ניתן ללמוד שמה' היה הדבר, וכן מהגאולה מוכח שהיא מאתו יתברך. כיצד?

 חז"ל לימדונו אמר רבי סימאי: שלושה היו באותה עצה ד"נתחכמה לו" בלעם ואיוב ויתרו. (סוטה יא, ע"א) ומבואר שם שבלעם יעץ, איוב שתק, ויתרו ברח.

מעיר הגרי"צ סלנט שלאור הידיעות שיש לנו על אודות השלושה האלה היה צריך לצפות מכל אחד מהם התנהגות שונה לחלוטין ממה שהתנהג ואם כן הדרך שנקט כל אחד מהם מעוררת תמיהה רבה.

לבלעם שרוחו גבוהה, היה מתאים להוריד מיד מעל הפרק את הדיון על החשש "פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו" בגאוותו היה עליו להרגיע ולומר שכל זמן שהוא קיים אין לחשוש כלל מעם ישראל, שהרי בכוחו לקלל ולכלות מן העולם אומות גדולות, ולפיכך ישראל נתונים בידיו. מה גדול הוא איפוא הפלא שדוקא הוא יעץ לנקוט באמצעים כדי לקדם את הסכנה הנשקפת מבני ישראל!

 גם שתיקת איוב צריכה עיון גדול הרי עליו אמרו: (בבא בתרא טו, ע"א) גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם דאילו באברהם כתיב: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (בראשית כב, יב) ובאיוב כתיב:"והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלוקים וסר מרע" (איוב א,א).

כיצד יתכן שמי שנודע כסמל החסד והנדיבות, טוב הלב והרחמנות ישמע את עצת בלעם הרשע וישתוק? איך יכלו אוזניו לשמוע את היועצים אומרים נתחכם למושיען של ישראל ובעקבות זה דנים על דרכים לדיכוי וסבל לבני ישראל כיצד יכול להבליג ולשתוק לנוכח האכזריות הנוראה שבהשלכת תינוקות ליאור?

פליאה נוספת לנו על יתרו הפילוסוף הגדול, סמל האמת והצדק.

בהיותו כהן מדין ישב בכבודו של עולמן, ואף על פי כן לאחר שבדק כל עבודה זרה שבעולם פירש מעבודה זרה אף על פי שהוחרם בגלל זה על ידי המדינים. כיצד יכול איפוא, כאיש הצדק והיושר לסבול את העוול המשווע שבעצת בלעם? אמנם חז"ל מציינים שהוא ברח אולם עיון במדרשים מורה שלא ברח מיד, במדרש רבה מובא שהוא אשר יעץ לבחון את משה אחרי שהסיר את הכתר מעל ראש פרעה על ידי זהב וגחלת. אם כן משמע שנשאר במצרים גם לאחר שנגזרו הגזירות

את שלוש התמיהות האלו מיישב ה"באר יוסף" על ידי הידיעה שכל זה בא ללמדנו שכאשר רצה הקב"ה לקיים את גזירת הגלות השיב חכמים אחוו ואת דעתם סיכל. שלושת היועצים פעלו בניגוד לטבעם משום שכך היתה הגזירה מאת ה' ואין חכמה ואין עצה נגד רצון ה'.

נמצא איפוא שמעצם השתלשלות והתרקמות הגלות אפשר לראות שהיא באה בהשגחה מאת ה' מן השמים, וזהו מה שאמרו חז"ל "ידוע שאני משעבדם" כשתחקור להתבונן בתחילת שיעבודם ותבחין שהוא נגד השכל וההגיון, תבין שאני ה' משעבדם או אז תגיע למסקנה של "תדע שאני גואלם"-יובהר לך שרק לה' הישועה. יוצא איפוא שהתבוננות מעמיקה בהתהוות הגזירות והצרות יכולה להיות פתח לתקוה ולנחמה.

כמו שאמרו על הפסוק "שבטך ומשענתך המה ינחמוני" (תהלים כג, ד) השבט הוא מקל חובלים שבו מייסרים את האדם, והמשענת היא מקל המסייע לאדם.

לאור הנאמר כאן יוצא שבעצם השבט גלומה כבר גם המשענת ומתוך הצרה אפשר לשאוב תקוה ועידוד לגאולה.

ידוע שבתקופת השואה היו יהודים אשר אמונתם התחזקה דוקא בשעה שהיה אפשר לצפות ח"ו להפך.

מסופר על יהודים שנתקבצו לתפילת "כל נדרי" במחנה השמדה כאשר הגיעו לברכת "שהחיינו", טענו כמה מהמתפללים שבנסיבות הנוראות שבהן הם נמצאים, אין מקום לברכה זו. קם אחד המתפללים שהיה ידוע ככופר, והכריז מורי ורבותי אני סבור שדוקא כאן הוא המקום המתאים ביותר לברכת "שהחיינו", למראה תמהונם של הסובבים אותו המשיך ואמר: אתם בודאי תמהים כיצד מתאימים הדברים לכופר כמוני, ובכן מעתה אינני כופר, הפכתי להיות מאמין גדול אחרי שראיתי במו עיני כיצד מתקיימות בנו הקללות שבתוכחה.

הגעתי להכרה שיש מנהיג לבירה יש דין ויש דיין ואותו עלינו לברך על כל שעה של חיים לכן נאמר יחד "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום מצות הביטחון הנגזרת מתוך מצות האמונה מחייבת את האדם לבטוח ולהאמין שכל מה שנעשה עמו הוא בוודאי לטובה.

יש מקרים שבהם צרה פוקדת את האדם אולם נראה בעליל שמצרה זו תצמח טובה. לעומת זאת רבים הם המקרים שבהם נדמה לכאורה ששום תועלת לא תצמח מהצרה, ואף על פי כן חובתנו להאמין שהדבר נעשה לטובת האדם או שהצרה עצמה באה לכפר או להוסיף זכויות לאדם או שזוהי צרה שממנה תצמח תועלת.

אף אם אין הדבר נראה יתכן שהתועלת תתגלה ברבות הזמן ויתכן שלעולם לא יוודע מה הועילה הצרה, בכל מקרה על האדם להאמין שכל דעביד רחמנא לטב עביד. בכל מקרה, על האדם לקוות לישועת ה' שתוציא אותו מהצרה גם כאשר נדמה שאין דרך להיחלץ ממנה.

את האפשרות שה' יחלץ מהצרה, גם כאשר נדמה שאין דרך לצאת ממנה, צריך גם עושה הצרה לקחת בחשבון. על כגון דא נאמר "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי יט, כא)

דבר זה אנו רואים בפרשת שמות בהתנהגות ה' עם פרעה ומצרים שאמרו "הבה נתחכמה לו פן ירבה" וגו', והקב"ה הכריז: כן ירבה, הם עינו את ישראל כדי להמעיטם, וה' בטובו עשה ש"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

וזה לשון המדרש: ארבע גזירות גזר פרעה עליהם, בתחילה גזר וציוה לנוגשים שיהיו דוחקין בהם כדי שיהיו עושין הסכום שלהן, ולא יהיו ישנין בבתיהם. והוא חשב למעטן מפריה ורביה אמר מתוך שאינן ישנין בבתיהן אינן מולידים וכו' והיו ישנים על הארץ, אמר להן האלוקים אני אמרתי לאברהם אביהם שאני מרבה בניו ככוכבים דכתיב:"כי ברך אברכך והרבה ארבה" וגו' (בראשית כב, יז) ואתם מתחכמים להן שלא ירבו? נראה איזה דבר עומד, שלי או שלכם. מיד "וכאשר יענו אותו כן ירבה" וגו'. (שמות רבה א, יב).

אכן נתרבו ישראל בצורה לא טבעית וילדו "ששה בכרס אחת", ותוך מאתיים ועשר שנים נתרבו משבעים נפש למיליונים רבים שהרי רק חמישית מהם יצאו ממצרים, והם היו ששים ריבוא גברים מגיל עשרים ועד ששים. כמו כן כשרצה פרעה להתחכם ולהרוג מושיען של ישראל וגזר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" ראינו איך "עצת ה' היא תקום". פרעה שמע מאצטגניניו שמושיעם של ישראל עתיד ללקות במים ולכן גזר להשליך ליאור גם את ילדי המצרים, בכך "הבטיח" לעצמו את הצלחת המשימה למנוע את ישועת ישראל.

עיון בדברי חז"ל במדרש מלמד שמזימה מרושעת זו תוכננה היטב ובוצעה בדייקנות רבה, סופו של דבר היה שלא זו בלבד שמשה לא הושלך ליאור אלא הצלתו באה מבית המלך. בת פרעה היא שהצילתו מן היאור והוא בכבודו ובעצמו גידלו בתוך ביתו.

הנה כאן רואים אנו שלעולם אין להתייאש. נתאר לעצמנו את חרדת מרים אחות משה שניצבה מרחוק לדעה מה יעשה לו, כאשר ראתה שבת המלך יורדת ליאור ומגלה את התינוק בתיבה כל בר דעת היה אומר שהנה בא קיצו, אך לא כך חשב שוכן מרומים. בת המלך מצילתו ומביאה אותו אל בית המלך וקוראת את שמו על שם משייתו מן המים.

יש לשער שפרעה היה מרוצה מהמבצע להשמדת מושיעם של ישראל, ובה בשעה יושב בשמים שחק והביא את המושיע אל בית המלך. גידולו בבית המלך היה ברכה בפני עצמה כפי שאומר ראב"ע: "ומחשבות ה' עמקו ומי יוכל לעמוד בסופו? ולו לבד נתכנו עלילות, אולי סיבב ה' זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס" וכו', ועוד דבר אחר, אילו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו לא היו יראים ממנו כי יחשבוהו כאחד מהם" (שמות ב, ג).

נמצא שלא זו בלבד שמשה לא הושלך ליאור, אלא הצלתו באה מכוח הגזירה של "היאורה תשליכוהו". אותו אמצעי שהיה אמור למנוע את חיי מושיעם של ישראל הביא לתוצאה ההפוכה, שכן בגלל הגזירה החביאה יוכבד את משה בתיבה ועל ידי זה מצאה אותו בת פרעה ולקחה אותו אל בית המלך להחיותו וללמדו גינוני מלכות.

מרן הגר"י קניבסקי זצ"ל אומר בספרו "ברכת פרץ" שמכאן אנו למדים שכל מעשה אנוש ותחבולותיו לא יועילו להטות אפילו זיז כלשהו ממה שנגזר בשמים.

רק תשובה תפילה וצדקה יכולים להעביר רוע גזירה ולא שום פעולה אחרת.

יתירה מזו, אותן פעולות שאדם עושה למען הגשמת רצונו ותכניותיו, יכולות להשתנות בגזירת הבורא ולהיות סיבה לתוצאה הפוכה לגמרי.

הקב"ה הוא סיבת הסיבות

האמונה שהכל נגזר על ידי הבורא נתקלת בקשיים במקרים רבים, שכן לפי ההשקפה הרווחת אצל רוב בני האדם המאורעות השונים נתלים בכל מיני סיבות הנראות לעין, כך היא דעת המון העם, זוהי דרכם של פרשני החדשות וזה נחשב לראייה מתורבתת ומשכילה. ידוע מה שאמרו בענין זה בביאור דברי חז"ל "פני הדור כפני הכלב" דרכו של הכלב היא שכאשר משליכים עליו אבן הוא רץ אחריה ונושך אותה עד שהיא מתמלאת דם הזב מפיו, בסכלותו הוא סבור שהאבן שפגעה בו היא אשמה במכה שספג לכן הוא מתנקם בה ושמח כאשר הוא רואה שהיא זבה דם.

הוא אינו משכיל להבין שמיידה האבן הוא העומד מאחורי פגיעתה ואילו היא אינה אלא מכשיר שלו. גם בני אדם הנוטרים איבה למי שפגע בהם או הזיק להם מתעלמים ממה שסיבת הסיבות הוא הבורא יתברך.

בענין זה אומר בעל "חובות הלבבות" שער הבטחון פרק ג: וההקדמה החמישית היא שיהיה ברור לו כי כל הדברים המתרחשים ומתחדשים בעולם הזה לאחר בריאת העולם יוצאים לפועל על ידי שני דברים:

א. על ידי שהבורא יתברך גזר ורצה שדברים אלה יתהוו ויהיו למציאות.

ב. על ידי גורמים ואמצעי, בחלקם קרובים ובחלקם רחוקים, בחלקם גלויים ובחלקם נסתרים, שכולם מוציאים לפועל בזריזות את מה שנגזר להתהוות ולהתגלות כשהאלוקים עוזר להם לעשות זאת ( על פי לב טוב).

בהמשך דבריו הוא מבאר מה הם "גורמים קרובים" על ידי משל לשואב מים בדלי מבור הדלי קשור בחבל, החבל מחובר לגלגל, הגלגל קשור בשרשרת לבהמה והיא מסובבת את הגלגל. יוצא שפעולת השאיבה יוצאת לפועל על ידי חמישה גורמים הדלי, החבל, הגלגל השרשרת, והבהמה.

הדלי הוא "הגורם הקרוב" מפני שהוא הקרוב ביותר למים והוא הגומר את פעולת השאיבה, יתר הגורמים נחשבים "גורמים רחוקים" מפני שאינם גומרים את הפעולה אלא מפעילים גורמים אחרים. כאשר אחד מגורמים אלה כגון החבל הגלגל השרשרת או הבהמה מתקלקלים, הם גורמים שפעולת השאיבה לא תצא אל הפועל.

מסיים בעל "חובות הלבבות" ואומר וכן הוא גם בנוגע לשאר הפעולות המתהוות בעולם אין הן יוצאת לפועל לא על ידי האדם או על ידי גורמים אחרים, אלא על ידי גזירת הבורא, ועל ידי הגורמים שהוא הכין שעל ידיהם הפעולות נגמרות כמו שנאמר: "ולו נתכנו עלילות" (שמואל א' ב, ג), ונאמר: "גדול העצה ורב העליליה":(ירמיה לב, יט), ונאמר: "כי היתה סיבה מעם ה'" (מלכים א' יב, טו) ואם הגורמים אינם קיימים כלל אז שום פעולה אינה יוצאת לפועל בדרך הטבע.

יוצא איפוא שלמעשה אין האדם יכול לפעול מאומה ללא גזירת עליון, אלא שגזירת הבורא מתקיימת על ידי סיבות, מכאן נובעת הטעות לראות רק את הסיבה האחרונה ולייחס לה את המעשה ולהתעלם מכל השתלשלות הסיבות המורות על קיום רצון ה'.

מי שזכה לאמונה אמיתית בלב וחי לפיה, רואה את רצון ה' המניע סיבות לסיבות עד היציאה לפועל, אדם כזה אמונתו טהורה והוא אינו מייחס את הפעולה לסיבה האחרונה בלבד.

גם לדברים חשובים אלה יש מקור בפרשת שמות, המדרש אומר שכאשר הודו בנות יתרו למשה על שהצילן מיד הרועים "אמר להן משה אותו מצרי שהרגתי הציל אתכן" אף על פי שכבר עבר זמן רב מאז שהרג משה את המצרי במצרים, עקב משה אחרי הסיבות ותלה את הצלתן בו, כי כיון שהוצרך לברוח ממצרים עקב הריגת המצרי, הגיע למדין ושם הזדמנה לו הצלתן.

משה ראה לפניו את כל הסיבות ולא רק את הסיבה האחרונה וכמו שממשיך המדרש וממשיל את הענין "לאחד שנשכו ערוד והיה רץ ליתן רגלו במים, נתנן בנהר וראה שם תינוק אחד שוקע במים ושלח ידו והצילו. אמר לו התינוק אילולי אתה הייתי כבר מת אמר לו לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו הוא הצילך" [פרק זה נכתב על פי שיחה של הגר"י לוינשטיין זצ"ל המובאת בספר "מופת הדור" עמ' סט סוף דבר]

למדנו כאן פרק מאלף באמונה ראינו כיצד יש להתבונן על המאורעות הפוקדים את הכלל ואת הפרט. דוקא פרשת שמות העוסקת בפרק עגום וקשה בדברי ימי עמנו, מביאה עמה את בשורת האמונה בעזרתה זוכים אנו לראייה זכה וברורה ודבר זה מעניק לאדם חיזוק ועידוד ויכולת עמידה במצבים קשים.

יש לזכור תמיד שהכל מאתו יתברך גם אם הסיבות הקרובות אלינו מבלבלות אותנו-הקב"ה הוא אל מסתתר, וכדי להעמידנו בניסיון הוא מסתיר את פעולותיו. תפקידנו הוא להסיר את המסוה ולגלות על ידי התבוננות את יד ה' המנחה אותנו בכל עת.

מעשה שסיפר הרב שכטר אודות הוריו בשנות השלושים ברומניה:

אביו היה אדם עשיר עם נכסים רבים ועסק מצליח ובביתו היו משרתים רבים, ובכל שבת היו שלושים סועדים על שלחנו. הוא היה בעל חסד עם כל הפונים אליו.

והנה לאחר תקופה הלשינו עליהם שהם אינם תושבים של המקום, ושהם זייפו מסמכים שיאשרו שהם תושבים מקומיים. התנהל משפט ארוך במשך שש שנים. בשנים הללו כל שנה הולידה אמו ילד. הם היו אחד עשר ילדים. והנה בשלב מסוים אומר לו העו"ד שאם הוא יצליח במשפט אז הוא יקבל שמונה שנים בכלא…

אמר לו אבי: "אתה מפוטר ואני אייצג את עצמי. בשביל שמונה שנים בכלא אינני צריך עו"ד. אסתדר לבד". והיה מיצג את עצמו בביהמ"ש.

הוא היה בעל לשון לימודים, ועשה רושם טוב על השופט שהחליט בסופו של דיון לתת לו אפשרות של חודש כדי להתארגן ולחסל את עסקיו ולעזוב את הארץ. האב אמר לשופט זאת אומרת שאתה גוזר עלי גזר דין מוות. מדוע? מפני שאין מדינה שמוכנה לקלוט אותי. לארץ ישראל לא נותנים לי ללכת, אמריקה או צרפת אינן מוכנות לקלוט אותי.

שמע זאת השופט והחליט לגזור על המדינה לדאוג לו לסרטיפיקטים כדי שיוכל ללכת מהארץ. הם דאגו לו לאישורים לעלות לארץ ישראל.

כל מי שראה זאת תמה. היתכן? משפחה כל כך טובה, כל כך מאמינה ובעלת חסד, מדוע ה' עושה להם כך? האם זה חסד וזה שכרו?

חלפו שנים. המשפחה השתקעה כאן בארץ ישראל. העושר לא כשהיה, החיים בארץ באותן השנים לא היו קלים. ביצות וקדחת ומלריות, אך הם גידלו כאן י"א ילדים. והנה פרצה מלחמת העולם השניה, ובעקבותיה השואה, וכל המשפחה והקרובים שנותרו שם ברומניה נספו שם בשואה, ורק משפחת שכטר בצו ממשלתי קבלה רשות שנים רבות קודם לעלות לארץ ישראל ולהציל שם את נפשם…

תוספת מאוצה"ת בראשית:

בתיבות הראשונות בתורה מוצאים אנו את חותמו של הקב"ה שהוא אמת וחותמו אמת, שכן סופי תיבות בראשית ברא אלוהים "אמת". יש להתבונן מדוע רמז הבורא את חותמו חותם אמת דוקא בסופי התיבות ולא בראשם.

ביאר בספר "אורחות חיים" -הגאון בעל "שבט מוסר" רמז נפלא ועצום רמז לנו בזה בורא העולם,והוא: מעשים רבים מתרחשים בעולם חלקם נראים טובים לאדם וחלקם רעים לאדם, את המעשים הטובים מקבל כל אחד בשמחה ומודה עליהם ואילו את הרעים מקבל בצער וביגון ומתרעם עליהם. מדוע? מפני שאין הוא יודע את סיבת התרחשותם של מעשים אלו, אמנם אם היה יודע שכל המעשים האלו הם אך ורק לטובתו ולתועלתו והכל מאת הבורא שנאמר בו "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" לא היה מתרעם כלל ועיקר אלא היה מודה ומשבח כפי שאמר דוד "אודך כי עניתני" גם על הענוי היה מודה לקב"ה.

וכפי שאמרו חז"ל (נדה לא, ע"א) על הפסוק "אודך ה' כי אנפת [כעסת] בי ישוב אפך ותנחמני" (ישעיה יב, א): "אמר רב יוסף במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שרצו לנסוע בספינה כדי לסחור,ובעת אשר רצו לעלות לספינה נכנס קוץ ברגלו של אחד מהם ולא יכל לעלות לספינה, התחיל מחרף ומגדף. לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, התחיל מודה ומשבח".

ולכן רמזה התורה את ה"אמת" בסופי התיבות ולא בראשי התיבות לומר לך שבתחילה אין ניכרת האמת אבל בסופו של דבר האמת תתגלה כפי שמצינו מעשיות רבות. [ואוסיף ואומר ולכן גם הסופי תיבות אינן ביושר, אלא ת-א-מ, לרמז על הקושי של האדם לראות את האמ"ת והיא מסתתרת, וכתובה ברמז בתיבות הצריכות פענוח…]

מעשה עם החפץ חיים שראה אדם שנטל הגג מראש האלמנה. המלשין שחתכו לשונו ותלוהו ע"ש.

תוספת מפנינים שמות תשעב:

 מסופר על הרה״ק בעל האוהב ישראל מאפטא זיי׳ע, שהבטיח שאחר פטירתו ירעיש עולמות למעלה להחיש גאולתם של ישראל. ואחר שנלב״ע הגיעה משלחת חסידים לבנו הרה״ק רבי יצחק מאיר מזינקוב זי״ע לשאול מה עם הבטחת אביו? נמנם רבי יצחק מאיר מעט, ואמר לחסידים, אבא בא אלי כעת, ואמר לי: כתוב בתהילים (מח, י) ״דימנו אלוקים חסדך בקרב היכלך", כשהיינו בעולם הזה דמינו – חשבנו, ׳אלוקים׳ שכל המאורעות העוברים על בני ישראל הם דינים ועונשים, (אלוקים – מדת הדין).

אולם, ״חסדך בקרב היכלך" כשעליתי למעלה להיכלך בשמים, ראיתי כי הכל חסדים, ואיך אבקש ח״ו לבטלם…

תוספת:

שמעתי מר' שמעון ביטון:

"עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא) מי הם אותו העם שיצרתי לי? אלה שאומרים גם זו לטובה. הם שתהילתי יספרו.

וזה שאמר הכתוב: 'נחית בחסדך עם זו גאלת' מבאר הבא"ח? שבזכות שנחום איש גמזו אמר גם זו לטובה הוא נגאל מהצרה, כך ה' מנחה בחסדו את העם שאומרים גם זו וגואל אותם מצרתם. ודברי פי חכם חן.

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״אמנם, ענהו הרב נתן נאטקין, הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מידותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שלחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות ויו״ט לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנכי, מודה אני, לא שמתי כל כך לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים ולועזים עלי: ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שולחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

״אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שלחן חותני. דברתי עם אשתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שולחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אשתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

ספרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שלחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באמרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אשתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את ר׳ זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שלחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן – פנה הצריז״ס לחתנו ־־ לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעזבך אותנו ישארו המים – מים״.

״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד את אשתי על שלחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

פרשת שמות

בשעבוד מצרים היו כמעולפים [לב שלום]

"ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה" וכו' (שמות א, טי-י)

יש להתבונן, דהנה פרעה אמר: "הבה נתחכמה" – והיינו שהיתה כאן התחכמות מיוחדת, ומהי אותה התחכמות של פרעה ?

ונראה, דהנה כשנעיין בפסוקים ובמדרשים, נרגיש מבוכה רבה בהבנת צורת הגלות של בני ישראל במצרים.

מחד גיסא – נראים הדברים שהיתה במצרים גלות קשה וכואבת, עם עבודת פרך נוראה מאוד כמתואר בכל המדרשים, שנתנו עבודת אשה על איש ועבודת איש על אשה, גם בלילה לא הניחו להם לשכב בבתיהם -אלא בשדה, ואם לא גמרו תוכן עבודתם – הצליפו בהם מכות באכזריות, גם הטילו את בניהם ליאור ושקעו אותם בתוך הבנין, ואף שחט פרעה תינוקות כדי לרחוץ בדמם – למשמע אוזן סמרו שערות ראש.

הרי שהיה סבלם נורא וקשה מנשוא, וכמו שאמרו במדרש (מ"ר כ, ה): "שעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל השעבודים שבעולם, שנאמר ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי".

אמנם מאידך גיסא אנו מוצאים שבני ישראל במדבר מתאווים תאוה, וכשאין בידם – מתחילים להתרעם, והאספסוף אשר בקרבו מתקבצים אגודות אגודות ומעלים זכרונות ממצרים, ובעוד לנו נראית גלות מצרים כשואה – מתארים הם את מצרים כבית הבראה… והם מתמלאים געגועים לאבטיחים ולקישואים… ורוצים לשוב מצרימה…

כך במן, כך במרה וכך בעצת מרגלים. בכל זמן שמשהו לא היה כשורה- אמרו בני ישראל: "נתנה ראש ונשובה מצרימה".

הרי לנו סתירה מופלאה, ואנו משתוממים ותוהים: איך נבין מצב כזה, להיכן נחשקו בני ישראל לשוב? למחנות הריכוז וההשמדה של פרעה ומצרים?! הלא פליאה היא!

שמא תאמר שכחה היא, שכבר שכחו את מרירות הגלות וטעמה חלף הלך לו, וממילא כיון שהוקשה להם קיום המצוות, היו בשולי העם כאלו שרצו לשוב מצרימה – עדיין קשה שהרי מצינו שאף בתוך הגלות בהיותם במצרים לא הרגישו את קושי השיעבוד.

שהרי הכתוב אומר: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם וכו"', הנה לנו שאז נאנחו, ועד אז? לא הוציאו קול שבר ואנחה על מצבם!

ואפילו כשכבר סוף סוף נאנחו – שואלים רבותינו במדרש: "למה נאנחו?", ומתרצים שעל גזירת שחיטת הילדים נאנחו. ויש לתמוה, איזו שאלה היא זאת "למה נאנחו"? למה נאנחו??? – בפירוש דיבר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה"! ומהי איפוא שאלתם של חז"ל?

אלא שאם נאנחו ישראל "מן העבודה" כפשוטו – צריך להבין מדוע עד אז לא נאנחו… לכן פירשו חז"ל שעל גזירת שחיטת הילדים באה האנחה", והרי זו אנחה מחודשת שנתחדשה עתה.

על כל פנים מוכח להדיא שעצם עבודת הפרך לא גרמה לאנחה, ולא הביאה קול זעקה ותחינה.

ומעתה כשנקבוץ כל האמור בפסוקים ובמדרשים על גודל השיעבוד, ונצרף זאת יחד עם זה שלא נאנחו, ואח"כ עוד רצו לשוב מצרימה – יש לנו לשאול בקצרה: מה היה באמת במצרים, האם סבלו מאוד במצרים -או לא?

מרוב סבל הגיעו במצרים לכהות חושים

אכן התירוץ הוא נוקב עד מאוד. ישראל במצרים סבלו כל כך קשה – עד שלרוב הסבל הגדול הפסיקו להרגיש !

ונסביר זאת במשל. משל לאדם שנפל מראש הגג ונשתברו כל עצמותיו. זעקותיו מיסוריו הגיעו עד לשמים, עד שלפתע, אחר איזה רגעים, במקום הזעקה – באה שתיקה, ואפילו אנחה קלה אינו מוציא מפיו…

העומד למרחוק – יעלה בדעתו שמא נס אירע ונתרפא משבריו, אך המתקרב אל האיש – יראה כי אדרבה, כאביו גברו למעלה ראש עד שאיבד את הכרתו! לכן הוא שותק, ואולי גם חולם לו חלומות נעימים…! אמנם הוא איננו זועק – אך אם לא יחושו לעזרתו הוא מסוכן למות! זה היה אף מצבם הנורא של בני ישראל במצרים!! בעוד שעיקרן של כל הגלויות היה שיעבוד הגוף ויסורי גוף רבים: טבח, הרג וענויים – עיקרה של גלות מצרים היה שיעבוד הנפש!!

וזו היתה עצת פרעה הרשע והתחכמותו. שלא הסתפק פרעה בשיעבוד גופם של ישראל בלבד – כי אז היו מורדים ונלחמים בו, שהרי רבים היו ואף חזקים מהמצרים, אלא שיעבד אף את נפשם! הוא השפילם ודכאם עד שנהיו "עם עבדים" ולא התעוררו לזעוק על מצבם המר!! פרעה התעלל בגופם ולא חשך שבטו מהם, מי שלא גמר חוקו הוכה שוק על ירך – ואעפ"כ לא נאנחו בני ישראל על כך, כמו – להבדיל -החמור, שאינו מתאונן על הצלפת השוט שעל גבו, כי זהו טבעו.

ולצייר לעצמנו הדבר הרי זה ממש כאותם הכושים שהיו באמריקא לפני מאה שנה, אשר סברו כי עבודת פרך שעובדים היא מחוייבת המציאות!! והיינו שהיו במהותם: "עם עבדים"!!

קשיותה של גלות מצרים – שעבוד הנפש

ובזה מובן מאוד מדוע קשה היתה גלות מצרים לפני ה' יותר מכל הגלויות, כי אע"פ שבכל הגלויות היו הריגות וטביחות הרבה יותר ממצרים, אך עדיין בני ישראל היו בבחינת "חי"!! כי מי שזועק וכואב – אות היא שמרגיש הוא!, דוקא כשהחולה אינו זועק – צריך לבדוק את ליבו אם לא נדם חלילה וחדל מלפעום!!

וכך היו אף בני ישראל במצרים שקועים במ"ט שערי טומאה, הם נעשו כמצרים וביטלו המילה – עד שנהיו לעם שפל מאוד והיו קרובים למיתה רוחנית ! !

ואכן כן מדוייק מלשון המדרש שאמר: "שעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל השעבודים שבעולם" – לפני המקום דייקא! כי לבני ישראל לא היתה גלות מצרים קשה כשאר הגלויות, שכן הם היו כאותו חולה המתעלף מחמת יסוריו ומעתה אינו מרגיש בהם כלל!! ולפיכך אף היו מבני ישראל שכלל לא רצו לצאת ממצרים (ומתו בג' ימי אפילה), כי לא ידעו "חירות" מהי! ואף אחר שיצאו, היו מבני ישראל שכל כך חלתה נפשם במצרים – עד שקצת תאוה שחסרה להם במדבר יכלה להמאיס עליהם את כל חירות הגוף והנפש שע"י עול המצוות וקבלת התורה, עד שאמרו: זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים חינם – חינם מהמצות!!

ויזעקו בני ישראל מן העבודה

אמנם עד הנה בארנו מדוע לא זעקו בני ישראל קודם "וימת מלך מצרים", אכן הכתוב מספר שמשמת פרעה – ופרשו חז"ל שנצטרע וצרוע נקרא מת, ושחט שלוש מאות ילדי ישראל בכל יום להתרפא מצרעתו -אז נאנחו בני ישראל על צרתם. וצריך להבין, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה" – והיינו שאנחתם וזעקתם היתה על העבודה ולא על שחיטת ילדיהם לריפוי צרעתו של פרעה, ואיך יעלה בקנה אחד פירוש חז"ל עם פשט הפסוק ?

אכן הדבר יובן על פי מעשה שמסופר על עם הארץ אשר בא לפני אחד מגדולי האדמורי"ם, התחיל לקונן על מצבו הרוחני, ביקש תיקון על חטאים רבים, ואף ביקש ברכה על בתו שחלתה במחלה קשה זה עתה. מקורבי הרבי שראו מבעד לחלון את הנעשה, סבורים היו שבודאי ירצה הרבי לקרב את אותו עם הארץ, ישתתף ויאנח עמו בצרתו, יברכו,יעודדו ויתן לו תיקון תשובה. אך ראה זה פלא, ברגע שהתחיל אותו אדם לבכות – התחיל הרבי לשמוח… כל כמה שפני האיש קדרו על צרת בתו – פני הרבי נהרו ועיניו ברקו משמחה… ואכן, בעודם תמהים על הדבר – שמעו הם איך שהאיש שואל את האדמו"ר: "רבי, לשמחה מה זו עושה?" והרבי לעומתו עונה: "הדבר פשוט עד מאד… עד עתה סברתי שהינך בבחינת מת שאינו מרגיש כלום, וזוהי הסיבה שבגינה לא באים עליך יסורים – כי אין כבר את מי לעורר… אך עתה משרואה אני שבתך חלתה והדבר הביא אותך להתעורר על מצבך הרוחני הירוד – שמחתי על כך שמהשמים ראו שיש סיכוי להצילך ולעוררך, ולכן הביאו עליך יסורים ! !"

וכך הוא הדבר גם לגבי בני ישראל במצרים. דאיתא בחז"ל שמשהגיע הקץ ולא היה ביד בני ישראל זכות – רצה ה' יתברך שיבקשו ויתפללו לפניו, ולפיכך הביא עליהם יסורים כגזירת פרעה על שחיטת הילדים, על מנת לעוררם!! החמרת קושי שעבודם של בני ישראל במצרים היתה כמכת חשמל לאדם חולה, אשר מעירה את ליבו וגורמת לו לפעול. מכה זו, אותה הביא הקב"ה על בני ישראל – הביאה אותם להתחיל ולהרגיש עד היכן מתעלל בהם פרעה ועד כמה הם נמשלים בידו!!

או אז הבינו בנ"י מה גרמה להם העבודה, ולפיכך – "ויאנחו בני ישראל מן העבודה"!!

מסקנה: כשאדם לוקה מאת ה' סימן הוא שעדיין רוח באפו. הוא עדיין 'חי', וה' רואה צורך לעוררו. יש לו תקוה. ואם מסיק מסקנות נכונות הרי שאת נפשו הציל. אולם אם הוא ממשיך בתרדמתו הרי שאותן מכות היו לשוא, נמצא שלא השלים את יעודו, ולא עשה רצון קונו, הרי שהמכות היו ללא תועלת נמצא שיסבול ויחזור ויסבול. ואם לא יסבול כלל, יהיה יותר גרוע. כמעשה עם ר"ע ור"א שאמר ר"ע שכל עוד שראה שיינו אינו מחמיץ ודבשו אינו מדביש ופשתנו אינו לוקה חששתי שמא אינו לוקה בעולם הזה מפני שקיבל כל עולמו.

המעשה עם האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג

בשיחה קדושה שהשמיע האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זי״ע [מנתניה], בשנת תשמ״ג לתלמידות ״בית חנה״ בויליאמסבורג, עמד וסיפר בפרוטרוט לפניהן, על החויה הבאה שעברה עליו בימים הרעים ההם חויה עם הרבה מוסר־השכל. [האדמו"ר, כידוע, עבר ז' מדורי גיהנום בתופת הנאצית יש"ו, ושיכל את אשתו ואחד עשר ילדיו הי"ד]:

״שם במחנה״ התחיל את סיפורו ״היינו ישנים בלילות על הריצפה. הוכנסנו 42 איש לישון צפופים בחדר קטן אחד, ותוך שבועיים ימים לא נותר מאתנו חי רק אני ועוד מישהו… כל שאר ה־40 מתו מרעב מזוהמה וממגיפות.

שכבנו בלילות על האדמה, עטופי חשכה, כשמסביב רחשו רמשים ועכברים… ואני מנסה בכל יכולתי להחזיק מעמד… סמוך אלי שכב איש מבודאפעשט…״

״הנך יהודי?״ שאלתי אותו. והוא ענה: ״פשיטא! אחרת כיצד הגעתי לפה?״ חזרתי ושאלתי: ״מי ומה אתה?״ והשיב: ״אנכי נשיא הבנק הלאומי (״נאציונאל באנק״) של הונגריה״ (מדובר בבנק המרכזי של הממשלה ההונגרית, ומישרתו היא הדרגה הגבוהה ביותר בעולם הפיננסים, דמות דיוקנו היתה מצויירת על־גבי שטרות הכסף). אני שואל שוב: ״הנך יהודי?״ והלה משיב הפעם: ״לא!״ ״והרי אמרת מקודם שהנך יהודי?״ התפלאתי״. ״הזדרז האיש ופתר לי את החידה: ״התנצרתי!״ ביקש לעלות לגדולה ופנה עורף לאמונת אבותיו.

מכיון שיש לי פה עסק עם משומד, הרגשתי שיש לי מה לומר לו, והמשכתי בשיחה. שכבנו אחד ליד השני על האדמה, בין כה וכה לא הייתי מסוגל להירדם, מי יכול לעצום עין במצב כזה. האיש שלח מבטים לעברי ואני הסתכלתי בחמלה עליו. שאלתי אותו: ״אמור נא, מי היא אשתך?״

״אשתי נוצריה״ ענה.

״והיא לא הצטרפה אליך לבוא הנה?״ תמהתי. איש־שיחי התרגז והתרעם על עצם השאלה: ״איך יכולת להעלות על הדעת רעיון כזה, שהיא גם כן תבוא לפה, כדי לסבול צרות צרורות כמוני?!״

״העמדתי פני תם ואמרתי לו: ״לא מובן לי הדבר. ידעתי מאז כי אישה טובה ומסורה היא זו, ההולכת עם בעלה באשר ילך… אפילו לגיהנום היא תלך עמו… להשאיר את הבעל לבדו במצב כזה?״

ובנשימה אחת פניתי אליו דרך אגב בנימה של התענינות: ״אמור נא, האם חייתם בטוב?״ הוא: ״איזו שאלה?! מזה שלושים שנה אנו חיים ביחד, קניתי עבורה מכל הטוב והיפה, הענקתי לה כל טוב שבעולם!״

ואני: ״אם כך תמה תמה אקרא, היתכן, אתה התייחסת אליה כל כך טוב ויפה, והיא מוכנה לחלוק עמך רק את הטוב והאושר? וכשבאה צרה זו עליך השאירה אותך לבד?!״

״בנקודה זו נפסקה שיחתנו. בינתיים חלפו שעות הלילה. אתא בוקר. נשמעו צלצולי פעמונים. חייבים לקום ולצאת החוצה לעבודת הפרך. למחרת בערב נפגשנו שוב וחידשנו את השיחה בינינו. אני פותח ושואל: ״הגד נא, האם פעלת מה לטובת הממשלה ההונגרית?״

הוא: ״כאשר נתמניתי לנהל את ה״נאציונאל באנק״ היה מצבו בכל רע, ערך ה״פענגוי״ (=שם המטבע ההונגרית) ירד פלאים, תמורת 1,000 פענגוי היית מקבל כמעט כלום, ואני עשיתי ממנו כסף ממש, מטבע קשה… ההון הלאומי גאה, הונגריה התעשרה הודות לתושיה שלי והתחילה לנהל סחר עם כל העולם, הראיתי נפלאות בתחום העסקים… וכי לא שמעת מימיך אודותי?!״

״משכתי בכתפי כמתנצל: ״אינני מתמצא… אינני איש עסקים, ולא בנקאי…״

ואיש־שיחי מתפלא מאד: ״אינך יודע מי ומה אני? איפה תמצא גוי אחד בהונגריה שלא שמע עד היום את שמי?״

״המשכתי: ״אם כאלה פני הדברים, מדוע איפוא שלחו אותך הנה, וכל הגויים החרישו ושתקו, העם ההונגרי לא מחה… הלא כל כך הרבה פעלת למענם, העשרת את אוצר המלוכה, איך זה שאדם חשוב ורב־זכויות כמוך יגורש בלא שום סיבה מוצדקת למחנה ריכוז?״

״מדוע אתה מתגרה בי ומדבר אלי ככה?״ זעם האיש ״ושמא תאמר לי מדוע הנך עצור פה?!״

השבתי לו: ״אנכי רב עני ואביון, מעולם לא עשיתי שום טובה לאיש גוי, מימי לא נתתי לאחד מהם אף לא כוס מים… והם שונאים אותי… אולם אתה שכל־כך הרבה טובות גמלת להם, אותך ישנאו? הייתי מצפה שישאוך על כפיים, ולא שיגרשו למחנה ריכוז…״

״והוא: ״אכן, כפי שאתה רואה, לא נשאו אותי על כפיים…״

״אינני תופס בשכלי״ המשכתי ״הלא אתה השתמדת, קיבלת עליך את האמונה הקאטולית [אכן אנשי דקטלי נינהו…], הפכת לגוי גמור, הכל כדי להיות כמוהם ולמצוא חן בעיניהם והנה הם לא התחשבו כלל בכל זה?

"ומה עם ילדיך [-הגוים- מאשתו הנוצריה…]״ שאלתי שוב כבדרך־אגב ״מה מעשיהם?״

״ילדי? האחד רופא, השני פרקליט, והשלישי איש עסקים גדול, מיליונר ממש…״

הוספתי דרך שאלה: ״וגם להם נתת והענקת משלך?״

ויען: ״בודאי! דאגתי להשכלתם, שלחתי אותם למכללות שישתלמו ויהיו מלומדים…״ ״ומדוע״, לא הרפיתי, ״לא באו הילדים ללוות אותך? הלא אפילו כשאדם מת ועבר ובטל מן העולם, ילדיו מלווים אותו עד למקום מנוחתו בקבר, ואותך הניחו לגרש בחרפה סתם־כך… אפילו לא הלכו אחריך עד מחוץ לעיר… איש מהם לא בא לפחות לעמוד פה בחוץ, ולראות מרחוק היכן שרוי אבא ומה עובר עליו?!״

״נענה ואמר: ״הנך מציק לי מאד בדבריך… אתה מבקש להציק לי…״

השבתי לו: ״אינני מטריד, חלילה, אני רק מבקש להבין את מר גורלך…״

וכה המשכנו עד שעה מאוחרת לשוחח ולעסוק בחילופי השקפות. בלילה השלישי (אין פה שום גוזמא) חזר האיש ובא אלי מעצמו:

״יודע אתה, רבי, הרהרתי בדבריך הרבה במשך היום… והגעתי למסקנה, ש…הנך צודק!״

בהמשך שיחתנו הביע את חרטתו הגמורה, חרטה על שהשתמד, חרטה על שהתחתן עם אשה נוצריה. הוא התחרט גם על כך שגידל ופינק כל כך את ילדיו. עכשיו הינו רואה בבירור, שאין לו מאומה מכל החיים העלובים האלה…״ ״טעות היתה בידי…״ ייבב האיש בקול חנוק ״תעיתי בדרך החיים…״

״בלילה הרביעי כבר לא היה אותו בנקאי בין החיים. הצטערתי על נשמה תועה זו, אך הייתי מרוצה מאוד מן הזכות שנתגלגלה לידי: היכן שהוא שרוי, באיזה מדור שלא יהיה, לפחות יום אחד לפני מותו הרהר בתשובה כלשהי, התחרט על מעשיו. אמנם התחרט ורצה לשנות את אורח חייו…״ ״אך דא עקא, שכבר היה מאוחר מדי…״. [לפיד האש ח"א עמ' קפה]

יהודי דומה כמרגלית, פעמים טינוף ובוץ רב מעמעם אורה, אך קרצוף ושפשוף מתמיד, יגלה זהרה!

פעמים אדם צריך מכות רבות עד שהוא מגיע למסקנה הנכונה.

פרשת שמות

לדמותו של מנהיג – משה אמת – מנהיג רודף צדק! [לב שלום עמ' מח]

"וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה, ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר".(שמות ב,טו)

בין תחילת הפסוק המספר על בריחתו של משה, לבין סופו המספר על שיבתו על הבאר, עברו לדעת המרב"ט כשישים שנה. יש לתמוה מדוע איפוא התורה הקדושה קירבה אותם לפסוק אחד?

התורה היא תורת משה, ולכן היא מאריכה בהולדת משה דבר שלא מופיע על שום אדם אחר בתורה. ולכן גם התורה מספרת על התהוותו של משה וצאתו אל אחיו וסיועו להם בראותו את צרתם.

משה נאלץ לברוח למצרים. פרעה מבקש להורגו מפני שפעם אחת קינא את קינאת היהודי המוכה . כולם שתקו, אולם הוא מקנא קינאת האמת. למחרת כשהתערב שוב להציל הנרדף, הלשינו עליו, נתפס, נידון למוות וניצול בנס.

אנו בטח היינו מתחרטים. חבל שבכלל התערבנו.

ואם סיבלנו היה מתמשך לא רק שהיינו תוהים על הראשונות אלא עוד היינו מסיקים מסקנות שלהבא- לא נתחב אפינו בעניינים לא לנו, ואפילו אם מהצד השני יש אדם סובל.

כך הרי מקובל לומר לאדם שמתערב; מה אכפת לך, למה לך לתחוב את אפך, זה לא עניינך, אתה רק תסבול, וכדומה.

אולם כאן עומד משה במלא יופיו והדרו. משה סובל בגלל ההתערבות למען האמת והצדק למעלה משישים שנה! כמחצית חייו! ואף על פי כן הוא לא מתחרט על מעשיו גם לאחר שישים שנה!

הוא מגיע למדין ושם עודנו על הבאר הוא רואה עוול. הוא אינו מכיר אדם שם. וכן אינו יודע האם זה- מקום סכנה, אך דבר אחד הוא יודע, יש כאן חוסר צדק! הוא קם לתבוע עלבונן של בנות יתרו, הגם שכאן כבר- מדובר בויכוח בין גויים! כאן הוא היה צריך לומר לעצמו כבר למדתי לקח מההתערבות בעבר. שילמתי במספיק שנים בעבור כן. אולם לא איש כמשה יעשה כן. הוא זועק את זעקת האמת.

לכן התורה כורכת את כל שישים שנות הסבל יחד, כורכת אותם בפסוק אחד- כדי להכריז קבל עם ועולם זהו אותו משה, על אף הסבל שעבר על קינאת האמת. זה משה שאינו חת מכל משבר וסבל.

ואם אין אי אפשר להתקיים בעולם השקר -בשל רדיפת האמת- אזי נעלה לירח…. לכן משה עולה אל האלוקים ארבעים יום ולילה היות והוא איש האמת.

מנהיג זהו אדם שטובת הציבור לנגד עיניו וקודמת לטובתו האישית. משה נבחן בצאן. המעשה עם הגדי שברח. דוד המלך נבחן בצאן:

"וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן: מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ: וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם" (תהילים פרק עח, ע-עב).

היה מוציא תחילה את הרכים, אח"כ את הבינוניים שיאכלו העשב העבה יותר, ולבסוף הגסים שיאכלו השורשים. אמר לו ה' אתה ראוי לרעות את עמי.

וכך משה גם מוסר נפש עבור עם ישראל, וכאשר רוצה ה' להשמידם אומר משה תמחה אותי מספרך אשר כתבת. הם קודמים לי.

פני הדור כפני הכלב. כלב רץ בראש השיירה ונראה מנהיג אך הוא באמת מונהג. זאת נוכחים לראות בצומת דרכים. הוא עומד וממתין לראות מה יעשה אדונו. פני הדור בעקבתא דמשיחא – הם מנהיגי הדור – יהיו כפני הכלב. לא יהיו מנהיגים אלא מונהגים. תמיד יבדקו מה בוער בתקשורת, מה העם אומר, מה הסקרים מגלים, ולפי זה פועלים.

מדד נוסף למנהיג אמת, הוא האם הלה רדף אחר השררה או ברח ממנה. הרודף אחר השררה מוכיח בזאת שרואה בה קרדום לחפור בה, ומצפה ממנה להטבות וג'ובים והכנסות ורכב שרד ושאר מנעמים. לכן הוא משווק עצמו בפריימריס וכו'.

אולם המנהיג האמתי מוסר נפשו בעד העם ומבין באמת שלא שררה אני נותן לכם אלא עבדות אני נותן לכם, ומדוע שיכניס עצמו לעבדות זו? ולכן הוא באמת בורח משררה זו. כך היה עם משה.

ה' מפציר בו ז' ימים ומשה אומר כל אחד אחר ראוי ממני!

המעשה עם הרב מבריסק והשריפה בעיירה שכלתה בתים רבים, וכל אותו הזמן הרב לא הסכים לשוב לביתו אלא ישן בעזרת הנשים עד שאחרון תושבי בריסק יסתדר בביתו!

פרשת שמות

מדוע העלימה התורה את הוריו של משה?

התורה העלימה את שמות חשובי העם [הרב פנקוס עם הוספות רבות]

שמעתי הערה נפלאה בפרשת גאולת מצרים. כידוע, עמרם גדול הדור היה, יוכבד אשתו היתה הגדולה והזקנה של אותו דור, בת קכ״ג, בתו של לוי ונכדתו של יעקב אבינו, ומרים בתו היתה נביאה לה׳, ועליה ועל אמה העידה התורה שהיו יראות אלקים [״ותיראן המילדות את האלקים״ (לעיל א, יז)].

והנה למרבה הפלא, כשבאה התורה הקדושה לתאר את תהליך ביאתו לעולם של משה רבינו – גואלם של ישראל, לא כתוב ״וילך עמרם ויקח את יוכבד", אלא הכל מסופר בסתמיות, בלי להזכיר שמות כלל: "וילך איש" ־ כאילו היה זה אחד מתוך העם שאין חשיבות להזכיר את שמו, "ויקח את בת לוי" – שם אשתו גם הוא נותר עלום, וכן על אחותו נאמר: ״ותתצב אחותו מרחוק״, ולא ״ותתצב מרים מרחוק״.

גם אצל הילד עצמו לא הוזכרו כל שמותיו הנכבדים שמנו חז״ל (ויק״ר פ״א, ג), כגון: טוביה, אביגדור, חבר או יקותיאל, אלא נקרא בתורה בשם שניתן לו ע״י בת פרעה [שגם שמה – בתיה – לא הוזכר בפסוק] – "משה״, על שם מה שנמשה מן המים, כביכול נקרא "המשוי", ילד בלי שם.

והדבר אומר דרשני, מה ראתה התורה להסתיר את שמותיהם של כל אלו המעורבים בגאולת ישראל ממצרים?

מי נושא את ׳דגל המהפכה׳?

התשובה לכך היא שאדרבה, כיון שעוסקים כאן בסיפור הגאולה, והגאולה היתה ע״י הקב״ה בכבודו ובעצמו ־ לכן אין 'אחד העולה כאן בשם׳.

הדרך להפיכות מדיניות

הבה נתבונן כיצד ברוב המקרים נעשות מהפכות מדיניות. הנה בהיסטוריה של כל לאום, מסופר בדרך כלל, שבמרכז המהפכה עמד גיבור לאומי בעל שם, או כמה כאלה, ובחירוף נפש ובגבורה עמדו נגד מלכים ורודנים חזקים, עד שגאלו באופן דרמטי את האומה, ומאז הונצח זכרם לעולם כגואלי העם וגיבוריו.

דוגמא לכך רואים בהיסטוריה של אמריקה.

וושינגטון, שהיה אבי האומה, הרים דגל והכריז קבל עם ועדה: ״אנחנו נמרוד במלך אנגליה". הוא סחף אחריו את ההמון, שהכריזו – לא נשלם מיסים אם לא תינתן לנו נציגות. באמצע הלילה התחילו במרד, הטביעו אניות, עד שלבסוף הצליחו לעשות מהפכה וייסדו את ארצות הברית. ועד היום נחשב וושינגטון ל״אבי האומה״.

כך, בדרך כלל, נעשות מהפכות בכל המדינות.

לעומת זאת התורה מספרת לנו איך נראתה ׳המהפכה הלאומית׳ של עמנו בהיותו במצרים: היה איש – בלי שם, לקח אשה ־ בלי שם, נולד ילד, והיתה לו אחות, וכשגדל – קיבל שליחות מהקב״ה ללכת אל פרעה.

המב׳׳ה אמר לו! ״[שמות פרק ג, י] וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם:״, ומשה מסרב: ״מי אנכי כי אלך אל פרעה"; ״לא איש דברים אנכי.״ כי כבד פה וכבד לשון אנכי״. אומר לו הקב״ה ־ ״כי אהיה עמך״; ״לך, ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר״.

בסופו של דבר משה ואהרן לוקחים את כל זקני ישראל עמם אל פרעה שיוציא את העם, ובדרך לפרעה התחמקו הזקנים אחד אחד, עד שמשה ואהרן הגיעו לבדם אל המלך פרעה והציגו לו את הדרישה לשלח את העם.

ומה היתה תגובתו של פרעה?

״מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל? לא ידעתי את ה׳ וגם את ישראל לא אשלח״!

ולא זו בלבד, אלא שהוא מחליט להכביד את עולו על עם ישראל: ״ויצו פרעה ביום ההוא… לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשום, הם ילכו וקוששו להם תבן. ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם לא תגרעו ממנו, כי נרפים הם על כן הם צועקים לאמר נלכה נזבחה לאלוקינו. תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר״ (שם ה, ו־ט). פרעה אמר: אתם פשוט עצלנים, ומהיום תעבדו כפלי כפליים כדי שלא יהיה לכם זמן לדברים בטלים אלו.

משה רבינו רואה את כל זאת, והוא פונה אל הקב״ה: ״למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך״.

עד כאן הסיפור ה׳דרמאטי׳ של ׳המהפכה הלאומית׳ שהתרחשה בעם ישראל.

והדברים מפליאים.

ה' יודע שפרעה רק יכביד את ליבו, אז לא היה עדיף וכדאי לוותר על כל הקטע הראשון, ולעבור מיד לשלב השני – המכות לפרעה? למה היה צריך לשלוח את משה ולעורר גזירה קשה, ורק אח"כ "עתה תראה"??

גם זה היה לאותה מטרה הנ"ל!!

כעת, כשכבר התברר מה כוחו של העם וחשוביהם במהפכה הזו, אמר הקב״ה למשה: ״עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו״.

[״עתה תראה״!  מהוא "עתה"? למה דוקא עכשיו? לא יותר פשוט להקל עליהם מיד? למה צריך שיהיה יותר רע, ורק אח"כ ייטב??

כמו אבא שבא לפתוח בורג עקשן, והילד קופץ – אני יכול! נו, ישחקו נא הנערים לפנינו, קח. והילד, במקום לפתוח עוד הורס את הראש של הבורג… והאבא אומר "עתה תראה" נוטל את המברג ומפעיל כח במקום הנצרך ופותח את הבורג. עתה ברור לילד – אני לא מסוגל. רק אבא].

״עתה תראה״! דוקא עכשיו, אחרי שראית שאינך יכול להועיל מאומה, וכל ההשתדלויות שעשית רק הרעו לעם הזה – עכשיו תראה בבירור ״אשר אעשה לפרעה״ – רק אני אעשה, אני ולא מלאך ולא השליח. גאולת ישראל תבוא רק ע״י הקב״ה בכבודו ובעצמו!

לכן, כשהתורה מספרת על גאולת מצרים – לגואל אין שם, וכך גם לאביו, לכן, כשהתורה מספרת על גאולת מצרים ־ לגואל אין שם, וכך גם לאביו, לאמו, לאחותו ולזו שמצילה אותו מהמים – לאף אחד מהם כביכול אין שם!

אם היה כתוב: ״וילך עמרם ויקח את יוכבד ותלד את יקותיאל״, או אביגדור – כל השמות המכובדים, וכן ״ותתצב מרים״, ״ותרד בתיה״, היינו עושים להם איזשהו זכרון בתוך מהלך הגאולה.

אך התורה לא מזכירה אף אחד מהשמות הללו, כי כשבאים לעשות את מהפכת הגאולה של עם ישראל אין מקום לאף אחד. רק הוא יתברך שמו גאלנו בכבודו ובעצמו.

גם בהגש"פ וגם בתהלים לא מוזכר משה

ולכן גם בהגדה של פסח לא מוזכר שמו של משה – [אמנם אצלנו מוזכר מאמרו של ר' יוסי הגלילי "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" אך בהגדת הרמב"ם ורס"ג – אין למאמר הזה, וגם המזכירים – זה רק בדרך אגב וללא שבח כגואל ממצרים!]

ולכן בעל ההגדה אומר "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח" [י"א מ'לאך ש'רף ה'שליח – ר"ת מש"ה (הגש"פ כוס אליהו) וכן משה הוא ס'פרא ד'מלכא ר'בא – ר"ת סד"ר, הגם שאינו בהגדה של ליל ה"סדר"]

והסיבה – היות ויציאת מצרים מעמד כה מכונן בעמ"י – מעמד זה מיוחס רק לקב"ה!

וזה שאמר "אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – רק אנכי לבדי!

וחטא העגל החל בכפירה "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים – לא ידענו מה היה לו"!

[וגם בתהלים לא מוזכר שמו של משה ביציא"מ: תהלים פרק עח, י-לב

(י) לֹ֣א שָׁ֭מְרוּ בְּרִ֣ית אֱלֹהִ֑ים וּ֝בְתוֹרָת֗וֹ מֵאֲנ֥וּ לָלֶֽכֶת: (יא) וַיִּשְׁכְּח֥וּ עֲלִילוֹתָ֑יו וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו אֲשֶׁ֣ר הֶרְאָֽם: (יב) נֶ֣גֶד אֲ֭בוֹתָם עָ֣שָׂה פֶ֑לֶא בְּאֶ֖רֶץ מִצְרַ֣יִם שְׂדֵה־צֹֽעַן: (יג) בָּ֣קַע יָ֭ם וַיַּֽעֲבִירֵ֑ם וַֽיַּצֶּב־מַ֥יִם כְּמוֹ־נֵֽד: (יד) וַיַּנְחֵ֣ם בֶּעָנָ֣ן יוֹמָ֑ם וְכָל־הַ֝לַּ֗יְלָה בְּא֣וֹר אֵֽשׁ: (טו) יְבַקַּ֣ע צֻ֭רִים בַּמִּדְבָּ֑ר וַ֝יַּ֗שְׁקְ כִּתְהֹמ֥וֹת רַבָּֽה: (טז) וַיּוֹצִ֣א נוֹזְלִ֣ים מִסָּ֑לַע וַיּ֖וֹרֶד כַּנְּהָר֣וֹת מָֽיִם: (יז) וַיּוֹסִ֣יפוּ ע֖וֹד לַחֲטֹא־ל֑וֹ לַֽמְר֥וֹת עֶ֝לְי֗וֹן בַּצִּיָּֽה: (יח) וַיְנַסּוּ־אֵ֥ל בִּלְבָבָ֑ם לִֽשְׁאָל־אֹ֥כֶל לְנַפְשָֽׁם: (יט) וַֽיְדַבְּר֗וּ בֵּֽאלֹ֫הִ֥ים אָ֭מְרוּ הֲי֣וּכַל אֵ֑ל לַעֲרֹ֥ךְ שֻׁ֝לְחָ֗ן בַּמִּדְבָּֽר: (כ) הֵ֤ן הִכָּה־צ֨וּר׀ וַיָּז֣וּבוּ מַיִם֘ וּנְחָלִ֪ים יִ֫שְׁטֹ֥פוּ הֲגַם־לֶ֭חֶם י֣וּכַל תֵּ֑ת אִם־יָכִ֖ין שְׁאֵ֣ר לְעַמּֽוֹ: (כא) לָכֵ֤ן׀ שָׁמַ֥ע ה֗' וַֽיִּתְעַבָּ֥ר וְ֭אֵשׁ נִשְּׂקָ֣ה בְיַעֲקֹ֑ב וְגַם־אַ֝֗ף עָלָ֥ה בְיִשְׂרָאֵֽל: (כב) כִּ֤י לֹ֣א הֶ֭אֱמִינוּ בֵּאלֹהִ֑ים וְלֹ֥א בָ֝טְח֗וּ בִּֽישׁוּעָתֽוֹ: (כג) וַיְצַ֣ו שְׁחָקִ֣ים מִמָּ֑עַל וְדַלְתֵ֖י שָׁמַ֣יִם פָּתָֽח: (כד) וַיַּמְטֵ֬ר עֲלֵיהֶ֣ם מָ֣ן לֶאֱכֹ֑ל וּדְגַן־שָׁ֝מַ֗יִם נָ֣תַן לָֽמוֹ: (כה) לֶ֣חֶם אַ֭בִּירִים אָ֣כַל אִ֑ישׁ צֵידָ֬ה שָׁלַ֖ח לָהֶ֣ם לָשֹֽׂבַע: (כו) יַסַּ֣ע קָ֭דִים בַּשָּׁמָ֑יִם וַיְנַהֵ֖ג בְּעֻזּ֣וֹ תֵימָֽן: (כז) וַיַּמְטֵ֬ר עֲלֵיהֶ֣ם כֶּעָפָ֣ר שְׁאֵ֑ר וּֽכְח֥וֹל יַ֝מִּ֗ים ע֣וֹף כָּנָֽף: (כח) וַ֭יַּפֵּל בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֵ֑הוּ סָ֝בִ֗יב לְמִשְׁכְּנֹתָֽיו: (כט) וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׂבְּע֣וּ מְאֹ֑ד וְ֝תַֽאֲוָתָ֗ם יָבִ֥א לָהֶֽם: (ל) לֹא־זָר֥וּ מִתַּאֲוָתָ֑ם ע֝֗וֹד אָכְלָ֥ם בְּפִיהֶֽם: (לא) וְאַ֤ף אֱלֹהִ֨ים׀ עָ֮לָ֤ה בָהֶ֗ם וַֽ֭יַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶ֑ם וּבַחוּרֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל הִכְרִֽיעַ: (לב) בְּכָל־זֹ֭את חָֽטְאוּ־ע֑וֹד וְלֹֽא־הֶ֝אֱמִ֗ינוּ בְּנִפְלְאוֹתָֽיו:

ימי השובבי״ם ־ זמן מסוגל לתשובה

והנה ידוע בשם הקדמונים, שבימי השובבי״ם [שהם פרשיות שמות עד משפטים] ישנה סגולה מיוחדת לעשות תשובה על עבירות הפוגמות בקדושת ישראל.

כלומר, כשם שר״ה, עשי״ת ויו״כ הם ימים המיוחדים לתשובה ויש בהם סייעתא דשמיא לבאים לעשות תשובה, כך בימים שבהם קוראים בתורה על ענין יציאת מצרים, משמים מושפע עלינו שפע שלכל אדם תהיה את ה״יציאת מצרים״ הפרטית שלו.

כל אחד מאתנו נמצא ב״מצרים״ האישית והמיוחדת לו – הבעיות שלו, הקטנות שלו, הצמצום שלו – והתורה מלמדת שבימים אלו ניתן לצאת מכל ימים של תשובה הם ימים של חשבון, של השתדלות, אך ברור שיחד עם זאת ישנה גם סייעתא דשמיא גדולה.

דברי הרב שטיינמן על קטנות המוחין והצמצום של בנה"א – מחצית ומחצית

סח רבינו לנכדו אחר קבלת קהל, מחצית מהאנשים שבאו שברו את ליבי מגודל צרותיהם, ומחציתם השני דכאו את רוחי מקטנות השטויות שמוחם עסוק בהם, צריך להפגיש את המחצית השניה עם המחצית הראשונה, כדי שיקבלו הסתכלות נכונה על החיים. )משוש דודים(

כשם שכאמור, היציאה ממצרים היתה ״לא ע״י שרף ולא ע״י מלאך, אלא הקב״ה בכבודו ובעצמו" – הקב״ה הוציא אותנו ממצרים בכבודו ובעצמו, כך גם כשמדברים על התעוררות של תשובה בימים אלו של יציאת מצרים, ישנה סגולה נפלאה של "בכבודו ובעצמו". בזמנים אלו ניתן להגיע להשגות שבזמנים אחרים איננו יכולים אפילו לחלום להגיע אליהם.

[הגם שכתוב בזוה"ק שאין תיקון לחטא זה, אך בזמן שבו מתגלה הקב"ה בעצמו – הכל ברשותו, ובכחו לגאול גם אין לפי הכללים זה בלתי אפשרי! מעין מה שאומר המשך חכמה שבעת נעילה ה' יושב לבדו בדין ויכול לכפר גם על חילול השם!]

התנאים לזכות להנהגת "בכבודו ובעצמו"

אמנם, מצאנו שסוף כל סוף גם עם ישראל השתתפו בתהליך היציאה, בשני דברים: התנאים אמת להנהגת "בכבודו ובעצמו" אמנם, מצאנו שסוף כל סוף גם עם ישראל השתתפו בתהליך היציאה, בשני דברים:

הדבר הראשון ־ אמונה. משה רבינו טען שהדבר בלתי אפשרי: ״והן לא יאמינו בי״, אבל הקב״ה אמר: לא! כלל ישראל הם מאמינים בני מאמינים, ואכן התורה מעידה: ״ויאמן העם״.

והדבר השני – הרצון. נאמר: ״וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים״ (יג, יח), וידועים דברי חז״ל (הובאו ברש״י על המקום): ׳״חמושים׳ ־ אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלושת ימי אפילה״. היו רשעים שלא יצאו ממצרים, והם הומתו במכת חושך. מה היתה העבירה שלהם? שהם לא רצו לצאת ממצרים!

ישנם, אם כן, שני תנאים כדי שאדם יזכה להנהגת ״בכבודו ובעצמו״ שהיא המוציאה את האדם מ״מצרים״ ־ אמונה ורצון.  הקב״ה יוציא אותך ממצרים אם רק תרצה ותאמין באפשרות שלך לצאת.

הבעיה הגדולה שלנו היא שאיננו רוצים וגם איננו מאמינים שהדבר יתכן במציאות.

מהי ״תשובה״? משל למה הדבר דומה? אדם נטל חומר גלם [זהב, כסף, ואפילו חרס], צר לו צורת כלי והכניסו לתוך התנור. לאחר שנסרט הכלי, לא ניתן אלא לשפשפו מעט, אך הכלי יישאר פגום. האופן היחידי לחדש את הכלי הוא

להחזירו לתנור. משם הוא יצא כחדש. כך גם פועלת התשובה. ניתן כביכול ׳לשפשף את הכלי׳ ולתקנו ־ לנסות

להתחזק בדברים שישנן חולשות בהם, כגון: אם לא מתפלל כמו שצריך – להתחיל להתפלל. אם מתבטלים מלימוד התורה ־ להפסיק להתבטל וכיוצ״ב. אך כאשר ישנן עבירות של פגם בקדושת ישראל, הריהן כאילו החומר עצמו נפגם, ומה התקנה אז?

נשמת היהודי נחצבה מתחת כסא הכבוד, וכאשר נשמה זו נפגמת יש להחזירה למקומה הראשון – כסא הכבוד, וכך האדם זוכה להיוולד מחדש זך ונקי מחטאים. ולכן הימים שקוראים פרשיות אלו מסוגלים לתקן פגמים שחסרונם בעצם ה׳חומר׳ ומהותו של היהודי.

יציאת מצרים לא היתה ׳טלאי׳ לתיקון חסרון. היא באה לעצב מחדש את עם ישראל. מצרים היתה כור הברזל, ולכן היציאה משם היתה ע״י הקב״ה ״בכבודו ובעצמו״. [ה'יוצר' של הכלי – מכניסו לכבשן ויוצרו מחדש!]

ביציאת מצרים היו שלא רצו לצאת, ומלבד זאת חלקם היו רשעים. ״רשעים״ פירושו שהם היו במצב שלא רצו לשנות אותו. היציאה ממצרים והיותם לעם ה׳ היתה בבחינת חתך בבשר חי, וזאת הם לא רצו.

הבעיה ב"יציאת מצרים" הפרטית שלנו

זו בעצם גם הבעיה שקיימת אצל כולנו ביציאת מצרים הפרטית שלנו. איננו רוצים לשנות את אישיותנו, להיות בן־תורה שונה, לשנות את כל המציאות שלנו, לחיות עם השי״ת ועם התורה. אנחנו נצמדים לאישיות שלנו, ומנסים לעשות עליה כל מיני 'טלאים׳.

עוד בעיה היא שאיננו מאמינים שישנה אפשרות כזו להיהפך לעם ישראל.

ולדעתי אמונה זו ב״יציאת מצרים״ היא פרשיה בפני עצמה שאינה קשורה לעצם האמונה בהשי״ת. אין לנו בעיה להאמין ב״בראשית ברא אלקים״, או להאמין שמי שקרע את ים סוף וברא את כולנו – בכוחו גם להוציא אותנו מ״מצרים״.

הבעיה היתה להאמין ב״ואביא אתכם אלי״ ־ אל הקב״ה, לעשות אותנו עם ישראל. זה אינו נס של דם, צפרדע, כנים. זהו נס של הפיכתנו ליהודי אמיתי, לת״ח, לבנין נפלא. שנוכל לחיות חיים נפלאים של קדושה, של התמדה, של תורה.

ליהנות מסברא, ליהנות מיידישקייט, להיות בן תורה אמיתי – בכל זה אנחנו פשוט לא מאמינים! אלו, אם כן, שני המרכיבים של יציאת מצרים: לרצות בגאולה, ולהאמין שהיא בהישג ידינו ושייכת אלינו.

חז״ל מספרים לנו ששמונים אחוז מעם ישראל אמרו: ׳תעזוב אותנו׳! הם לא רצו להשתנות.

גם איננו רוצים וגם איננו מאמינים שניתן להשתנות! אדם מוכן ללמוד, אך ׳יציאת מצרים׳? – זה לא! ׳תעזוב אותי׳!

אחרי שאדם מוכן לעבור את השלב הזה ולהחליט שאכן התורה היא בשבילו, עבור האישיות שלו, בכוחו להיות ׳לכתחילה׳, אז מגיע השלב של ״בכבודו ובעצמו״ [הקב"ה נכנס לתמונה וגואל את האדם גאולה שלימה – קרבה אל נפשי גאלה!] – אדם יכול להגיע לדברים שלא תיאר לעצמו.

פרשת שמות

לראות את החיובי שבזולת

יחס חיובי לחוטא – אף במחשבה [מעין גנים אסולין ח"ב עמ' ט]

א.

ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין, וינהג את הצאן אחר המדבר, ויבא אל הר האלוהים חורבה.

פסוק זה נכתב אחרי מה שכתוב קודם, שבני ישראל צעקו אל ה׳ מן העבודה. וכתוב וישמע אלוהים את נאקתם, ויזכור אלוהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, וירא אלוהים את בני ישראל וידע אלוהים.

ונשאלת השאלה, מדוע התורה צריכה לספר מיד אחר כך, שמשה היה רועה את צאן יתרו. האם זה רק ענין של סיפור דברים, או שיש קשר בין מה שהגיע זמן גאולת ישראל, לבין העובדה שמשה היה רועה צאן.

מפורסמים דברי המדרש (בשמו״ר פרשה ב, סימן ב) על הפסוקים בתהלים פרק י׳א, ה׳ בהיכל קדשו, ה׳ בשמים כסאו, עיניו יחזו, עפעפיו יבחנו בני אדם. ה׳ צדיק יבחן, ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו.

אומר המדרש, אף על פי שנראה שהקב״ה מסלק שכינתו מבית המקדש, בכל זאת עיניו יחזו ועפעפיו יבחנו בני אדם. ולמי הוא בוחן, לצדיק. ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן.

בדק לדוד בצאן, ומצאו רועה יפה. שנאמר "ויקחהו ממכלאות צאן" (תהלים עח, ע).

מהו ממכלאות צאן, כמו "ויכלא הגשם מן השמים" (בראשית ח, ב). היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקב״ה, מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו, יבא וירעה בעמי.

הדא הוא דכתיב "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו" (תהלים עח, עא).

ואף משה לא בחנו הקב״ה אלא בצאן. אמרו רבותינו, כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו, עד שהגיע (הגדי) לחסית – (הערוך מפרש שהוא מין ירק). כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא. עייף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקב״ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל. הוי ומשה היה רועה. עד כאן לשון המדרש.

ומפורש מן המדרש, שזוהי סמיכות הענין בין הצורך לגאול את ישראל, לבין מה שכתוב אחר כך ומשה היה רועה. שבגלל שמשה היה רועה את צאן יתרו, ונהג ברחמים עם הצאן, בגלל זה נבחר להיות רועה על עם ישראל. שאחרי שהקב״ה בחן את מעשיו עם הצאן וראה שנוהג עמהם ברחמים, בחר בו להיות רועה את עם ישראל.

ועתה יש לנו לעמוד על דברי המדרש המספר את סיפור הגדי שברח ממשה, בג׳ שאלות.

א) צריך להבין מה היה עיקר הנקודה בסיפור זה, שעל זה נשתבח משה, אם בגלל שהוא הרים את הגדי על כתפו, יתכן מאוד שיש עוד רועים שכאשר רואים גדי עייף הם מרימים אותו על הכתף, האם בגלל זה הם ראויים להיות מנהיגי ישראל?

ב)       גם צריך להבין, שמפשטות דברי המדרש משמע שהגדי ברח בגלל שהיה צמא. וזה לא מובן, וכי רק הגדי הזה היה צמא וכל הצאן לא היו צמאים. ואם כולם לא היו צמאים משום ששתו, למה הגדי הזה נשאר צמא. ועוד קשה, וכי משה רבינו נחשד שלא ליתן מים בשפע לצאן כדי שלא יהיו צמאים? ובודאי היה שם מים, אם כן למה ברח הגדי. ומלבד זה לא מובן, אם הגדי צמא, שירמוז למשה רבינו שרוצה לשתות, למה הוא בורח. וגם זה דבר נדיר שגדי יעזוב את כל הקבוצה שלו ויברח לבד.

ג)       עוד צריך להבין מה שכתוב במדרש, כיון שהגיע משה אצלו אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. למי משה אמר את הדברים הללו, האם לגדי, וכי הגדי מבין מה שמדברים אליו, אם כן למי משה אמר את זה.

ב.

ונראה לפרש בס"ד ע"פ מה שהזהירו אותנו חז"ל על כבוד הבריות, עד שאפילו אם אדם רואה בחבירו איזה דבר גנאי, עדיין מחויב לכבד את חבירו, ולדון אותו לכף זכות. והוא מחמת ב׳ צדדים, גם מצד הרואה, וגם מצד זה שעשה את הדבר השלילי.

מצד הרואה, שאם אדם רואה איזה דבר גנאי בשני, קשה לו אחר כן להתיחס אליו כאילו הוא אדם רגיל, כי אחרי שראה בו איזה דבר גנאי וערכו ירד בעיניו נוצר כמו מחיצה בינו לבין אותו אדם. ובפרט אם שמע על אותו אדם איזה דבר גנאי, או שהוא עצמו אמר על אותו אדם דבר שקשה לו אחר כך להתנהג עם אותו אדם, כאילו לא אירע כלום, ובעל כורחו הוא מתיחס אליו בקצת קרירות, ולכן מובן לנו עד כמה מוטל עלינו החיוב לדון כל אדם לכף זכות, כדי שלא לגרום מחיצה בינינו לבינו.

ומצד העושה. אם לא נמשיך לכבדו, זה עלול להשפיע גם עליו, שאם הוא יודע שערכו ירד בעינינו, הוא כבר לא יתאמץ לשמור על תדמית חיובית בעיני הבריות, כי הוא יגיד, בין כך כולם יודעים שאני אדם שלילי וגרוע, מה יש לי כבר להפסיד אם אוסיף לעשות דברים גרועים. לא כן, כשאדם לפחות חושב, שאנשים רואים אותו כאדם חיובי, הוא משתדל לשמור על מעמדו, ולא להיגרר למעשים שליליים, ובמשך הזמן יש גם תקוה שהוא יעזוב את דרכו הרעה לגמרי.

דברים אלו אמורים בכל אדם ולכל אדם, ובפרט אדם שמתעסק עם ציבור, ובפרט : עם תלמידים, חס ושלום לומר על אדם מסויים איזה קביעה של גנאי, כגון זה בטלן זה גנב וכדומה. הרי חשוב לכל אדם להראות אדם חיובי בעיני אותו איש ציבור ואם יוודע לו שאותו מחנך או איש ציבור לא מעריך אותו, הוא עלול להישבר לגמרי, ולחשוב אם זה המצב, כבר אין לי מה להפסיד, ולהמשיך להתנהג במעשים גרועים.

לכן מוטל על כל איש ציבור להיזהר אפילו לחשוב על אדם איזה דבר שלילי, כי הוא יוצר מחיצה בינו לבין אותו אדם, ובתור מחנך ואיש ציבור הוא לא יכול לדחות שום אדם, והאחריות על קידומו הרוחני מוטלת עליו. ולכן מוטל עליו יותר לדון אותו לכף זכות, ולחפש בו נקודות חיוביות, כדי שאופן ההתיחסות אליו תהיה, חיובית, ואז השני ירגיש שיש לו מה להפסיד, ושווה לו להתאמץ כדי לשמור על תדמית חיובית, והנביא יחזקאל (בפרק לד, ב) התנבא בשם ה׳ על כך, שרועי ישראל לא התיחסו לכלל עם ישראלי כראוי, וכך כתוב שם: כה אמר ה' אלוקים הוי רועי ישראל אשר היו רועים אותם, הלא הצאן ירעו הרועים גו' את הנַחְלות לא חזקתם [פרש"י את הכחושות מאין כח שצריכות חיזוק מתמיד] ואת החולה לא רפאתם, ולנשברת לא חבשתם, ואת הנדחת לא השבותם, ואת האובדת לא בקשתם, ובחזקה רציתם אותם, ובפרך.

מנהיג של ציבור אינו יכול להחליט לוותר על אדם מסויים. יש לו אחריות כלפי כל אדם שההשגחה העליונה קבעה שהוא יהיה אחראי עליו. ועליו לעשות כל מה שיכול כדי לקדם אותו ברוחניות, ושחס ושלום הוא לא יהיה נדחה. וצריך יישוב הדעת גדול בזה.

ואם הוא מבין שאינו יכול לקדם אותו, עליו להביא אותו לאנשים אחרים שיוכלו לקדם אותו, ולא להפקיר אותו לנפשו.

ג.

זה היה כוח ההנהגה של משה רבינו. ברור הדבר שמשה רבנו נתן לכל הצאן מספיק מים לשתות, ולכן גם אותו גדי לא היה צמא. למה הוא ברח? כי תמיד יוכל להיות בהמות שמתמרדות ומנסות לברוח מבעליהן. וכן שנינו בירושלמי (שבת פי״ד סוף ה״א) שור שמרד, הצדו בשבת חייב. ונפסק בשו״ע (אורח חיים סימן שטז, סעיף יב).

וכאשר הגדי ברח, הוא לא היה צמא. אך תוך כדי הבריחה והריצה, הוא נעשה רעב צמא, וכשראה חסית שהוא ירק, נעצר לאכול. וכשראה בריכת מים הוא עצר לשתות. כך גם מורה לשון המדרש נזדמנה לו בריכה של מים, נזדמנה משמע שהוא לא ידע מקודם שיהיה שם מים, רק במקרה נזדמן לו מים.

אדם רגיל שהיה רודף אחרי גדי מרדן זה ותופס אותו, יתכן שבדרך חזרה היה נותן לו מכות על מה שהטריח אותו לרוץ אחריו, ובודאי לא היה מרימו על כתיפו.

גם אם הוא לא היה מכה אותו, אבל דבר אחד ברור, ערכו היה יורד בעיניו, מכאן ואילך הוא היה מתיחס אליו באופן שונה מכולם, וחושב בלבו גדי זה מרדן. וזה היה יכול להתבטא, שהוא יתייחס אליו בצורה שונה מכולם.

משה רבנו ידע שהגדי הזה מרדן, והוא חשש מפני האפשרות שהוא יתייחס אליו לרעה יותר מכל שאר הצאן. לכן מיד כשהגיע אצלו, דיבר עם הגדי דיבורים, כדי שהדברים ישפיעו עליו. ומה הוא אמר לגדי, הוא לא אמר לו אתה מרדן. אלא הוא אמר לו דברים שבעצם לא היו נכונים לגמרי.

הוא אמר לו, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, אם כן אני אשם, ואתה לא אשם.

ומלבד זה, עכשיו בודאי עייף אתה, לכן אני אעשה פעולה להקל מעליך, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. את כל הפעולות האלו עשה משה, כדי שהוא ימשיך להסתכל על אותו גדי, כמו כל גדי אחר, ולא ירד ערכו בעיניו.

משה רבנו קיוה שהדיבורים והפעולות שהוא יעשה ישפיעו עליו להתיחס אליו כרגיל, ולא כגדי שברח בכוונה.

על זה אמר הקב״ה, יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה את צאני ישראל. זוהי שלימות של איש ציבור, שלא רק שלא שובר את השני, אלא עוד מחפה על חסרונותיו, ולא נותן לו להרגיש מושפל וגרוע, כדי שאותו אדם ישתדל לשמור על התדמית שהראו לו. זה ראוי להנהיג את עם ישראל.

ועל פי זה נראה לפרש את דברי חז"ל בירושלמי ברכות (פ״ב ה״א) אין דור שאין בו ליצנים. מה היו פריצי הדור עושין, היו הולכין אצל חלונותיו של דוד ואומרים לו, דוד אימתי יבנה בית המקדש, אימתי בית ה׳ נלך. והוא אומר, אף על פי שמתכוונין להכעיסני(שהם יודעים שכל זמן שאני חי, לא יבנה בית המקדש) יבא עלי שאני שמח בלבי, שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך.

אדם רגיל שהיה שומע את זה, היה אולי מקלל אותם על חוצפתם הנוראה. דוד המלך ידע שהם רוצים לפגוע בו ולצער אותו, אבל בתור מלך היתה לו אחריות להתיחס לכל אדם בצורה חיובית, לכן הוא החליט להתיחס לאנשים אלו, כאילו שכואב להם באמת שאין בית המקדש ואי אפשר לקיים מצות עליה לרגל. ולכן הוא אמר שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך, אני שמח לשמוע שיש אנשים שבוערת בהם התשוקה לבנין בית המקדש.

וכל זה נכלל במה שכתב בספר תומר דבורה (פרק ראשון) במידה השמינית שהיא יכבוש עוונותינו, שיש חיוב על כל אדם לחפות על חסרונות חברו בכל יכולתו. שלא מדובר שעושה עצמו טיפש ולא מבין. הוא מבין שחברו התכוון לצער אותו, ובכל זאת הוא משתדל לומר לעצמו: 'הוא לא התכוון לזה', כדי שלא ירד ערכו בעיניו בשום אופן, ושההסתכלות שלו על חברו תהיה חיובית.

המעשה בגנב שביקש מהמלך לזרוע זרע שצומח באותו היום ובתנאי שהזורע נקי מגזל… [מתוק האור שופטים עמ' ריב]

[פנינים לג בעומר תשעד] א"ל רשב"י לר"א בנו: די לעולם אני ואתה –

בספר ״נפשות חסידיו״ מובא את פה שפירש הגה״צ רבי מרדכי אריה הלוי דורביץ רבה של באנילא זי״ע על פי מה שמובא בספרים הקדושים שצריך האדם לראות חסרונותיו ומעלות אחרים. כפי המסופר שפעם אחת אמר הבעל שם טוב הקדוש זי״ע לאחד מתלמידיו שילך לאיש פלוני בכפר פלוני כדי ללמוד ממנו מדות.

הדבר היה לפלא בעיני התלמיד, כי מי לנו גדול במידות מהבעל שם טוב ותלמידיו, אבל לא הרהר אחר רבו, והלך לכפר ההוא.

כאשר בא לשם, פנה לבית אותו אדם וביקש להתאכסן אצלו. בעל הבית קיבלו בסבר פנים יפות, ונתן לו כל מחסורו.

ביקש התלמיד ללמוד את דרכי בעל הבית כאשר ציוהו רבו, וראה שהוא תלמיד חכם וחסיד ובעל מדות טובות, ועוסק תמיד במצוות ובמעשים טובים, אך לא מצא בו דבר מיוחד שיצריכו לבוא לכאן ללמוד ממנו.

תוך כדי שהייתו בביתו, ראה התלמיד שבבית מתאכסן אינש דלא מעלי, והיה קשה בעיניו למה מרשה בעל הבית לאדם כזה להתגורר בביתו, אבל לא העז לומר לו מאומה.

כשנפרד התלמיד מבעל הבית, הודה לו בכל לבו על הכנסת האורחים הלבבית שזכה לו בביתו, ובתוך דבריו העיר לבעל הבית למה מחזיק אדם רשע בתוך ביתו.

 ענהו בעל הבית: ״לא ידעתי שהוא אדם רשע, ועתה אצוה למשרתי להודיעו שעליו לעזוב את ביתי. אבל תמה אני עליך מתי מצאת זמן לעיין במעשי השני. האם כבר גמרת לבדוק את מעשיך…"

הבין התלמיד שלכן שלחו הבעל שם טוב לכפר הזה, כדי שילמד מבעל הבית, שהעיקר צריך לפקח על מעשיו שיהיו כולם טובים בלי נדנוד חטא, ולא כאותם שדואגים על מעשי אחרים ולא על מעשיהם.

וזה שאמר רבי שמעון לבנו: ״בני די לעולם" – אל לך להתבונן במעשי העולם, "אני ואתה" בוא ונתבונן כל אחד במעשיו שלו עצמו…

ד.

מסופר על הגאון הקדוש רבי דוד מלעלוב זצוק״ל, שפעם רעשה עירו בגלל גנב יהודי שנתפס בשעת גניבה ממש, וכל יושבי העיר יצאו מביתם ורדפו אחריו בקולות רמים וגידופים והטחות זעם.

הצדיק יצא מחדרו וביקש ממשמשיו: הביאו אותו אלי. הובא הגנב הנרעד אל מעונו של הצדיק כשהוא ירא עוד יותר, מה יגיע אליו כאן. אולם הצדיק הושיבו אצל השולחן, כבדו במאכל ומשתה, ואחר כך הציע לו את מיטתו בכדי שיוכל לשכב ולנוח.

בינתיים דיבר על ליבו על כל מיני ענינים אחרים, ורק את מעשה הגניבה לא הזכיר אפילו ברמז.

לבסוף אחרי שעות ארוכות של שהיה אצל הצדיק, התפרץ האיש וצעק: רבי אני גנב! חס וחלילה, צעק הצדיק בקול חזק יותר. אינך גנב, חס וחלילה. הרי ודאי רעב היית, עד שכמעט לא נותרה בך רוח חיים ולכן רצית לקחת דבר מאכל להחיות את נפשך. בפעם הבאה אל תמתין עד שתהיה רעב כל כך, אם תהיה רעב תבקש אוכל ובודאי יתנו לך.

הצדיק רבי דוד מלעלוב שידר לו כבוד עצמי. הוא שידר לו שהוא בטוח שהוא רק רצה לקחת אוכל ולא יותר, וגם זה בגלל פיקוח נפש. ולכן הוא נותן לו עצה שיבקש אוכל ולא יתבייש. הוא הראה לו שהוא בעיניו עם תדמית חיובית, ועל ידי זה לא יתבייש ממנו. וגם על ידי זה, אותו גנב כבר לא יגנוב יותר, ביודעו שבעיני הצדיק הוא אינו גנב, רק אדם שהרעב הכריע אותו פעם אחת ולא יותר. כמה חכמת חיים יש כאן.

על הגאון הקדוש רבי אהרן מבלז זצוק״ל מסופר, שפעם בא בעל מלאכה לתקן דבר מה בביתו בתל אביב, וכשבא, נזכר אחד מבאי הבית שראה את הבעל מלאכה הזה כשהוא מעשן בשבת ברחובה של עיר. ומיד פנה לאדמו״ר וגילה לו שהבעל מלאכה הזה מחלל שבת בפרהסיא.

ענה האדמו״ר שזה לא יתכן, ובודאי זה היה ביום חול. המשיך האיש ואמר, שברור לו שזה היה בליל שבת. שאלו האדמו״ר מתי ראית אותו, והשיב שזה היה כשחזר מבית הכנסת בליל שבת. ענהו האדמו״ר שזה היה בודאי כשהלכת לבית הכנסת בערב שבת. אולם האיש טען בוודאות שזה היה בשבת.

ענה האדמו״ר, בא ונשאל את פיו בעצמו, מתי זה היה.

הרב קרא לבעל המלאכה ואמר לו, יש לי ויכוח עם יהודי זה. אני אומר שעישנת בערב שבת, והוא טוען שזה היה בשבת. מה דעתך. השיב בעל המלאכה, שזה היה בערב שבת ולא בשבת.

המשיך האדמו״ר ואמר, היות ואתה גרמת שיהודי יאמר עליך שעישנת בשבת, ופנה אל האיש ואמר לו, והיות ואתה אמרת על יהודי שעשן בשבת, לכן עליכם להביא כל אחד חפיסת נרות לבית המדרש.

וכן מאחר ואני שמעתי איך שיהודי אומר על השני שהוא חילל שבת, לכן גם עלי להביא חפיסת נרות לבית המדרש. ומיד פנה האדמו״ר למשמשו ואמר לו, לך עתה והביא על חשבוני שלושה חפיסות נרות לבית המדרש, עבורי ועבורם. (ספר בקדושתו של אהרן עמוד ר״כ).

הצדיק הקדוש הזה לא היה טיפש, הוא ידע שמי שמחלל שבת בפרהסיא, חשוד גם לשקר, ולומר שלא עישן בשבת.

בכל זאת הוא הבין שאם אותו אדם מכחיש שהוא עישן בשבת, סימן שעדיין חשובה לו תדמיתו החיובית בעיני האדמו"ר ולכן הוא עשה הכל כדי שאותו אדם יחשוב שהוא מאמין לו שלא עישן בשבת, כדי שמכאן ואילך הוא ישמור את עצמו לא לחלל שבת בפרהסיא, ולא להפסיד את תדמיתו החיובית אצל האדמו״ר.

מכל זה יש לנו ללמוד מהמעשה של משה רבינו עם הגדי, כי אע״פ שאצל הגדי לא היה שייך החלק הזה, שאם יראה שמתיחסים אליו חיובי הוא ישביח את מעשיו כי הוא יבין שיש לו מה להפסיד, אבל החלק של ההתיחסות מצד משה רבינו כן היה עדיין שייך, לא לגרום מחיצה בינו לבין משה רבינו, כדי שמשה רבינו ימשיך להתיחס אליו כמו כולם.

והחידוש הוא, שאפילו עם הגדי נהג משה רבינו כך, שלא לחשוב עליו דבר שלילי שיגרום לו להתיחס אליו באופן שונה מכולם. ולכן הוא נבחר להנהיג את ישראל. ואשרי הלומד את ההנהגה הראויה מן התורה הקדושה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

פרשת שמות

מנהיג – מסירות בעד הכלל

"אשר לא ידע את יוסף" [מעין גנים ח,א]

א.

ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם וגו'.

מפורש כאן שקם מלך חדש על מצרים, והתורה מדגישה אשר לא ידע את יוסף. והוא אומר לעמו, שהרי עם בני ישראל יותר הרבה מאיתנו, ויותר חזק מאיתנו. ולכן עלינו להתחכם לעם זה, כי אם יהיה מלחמה, הוא יוכל להתווסף על שונאינו ולהלחם בנו, ועלה מן הארץ.

ומפרש רש״י ב׳ פירושים, או ש: ועלה מן הארץ פירושו שישראל יעלו מן הארץ הזו, ואז נאבד את כל השפע שיש במצרים, שזה בא לנו בגללם. או שהכוונה ועלינו מן הארץ, שהם יגרשו אותנו, והם יירשו את הארץ. ולכן וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם.

משמע מלשון הפסוק שרק בגלל שאותו מלך לא ידע את יוסף, לכן הוא אמר כך לעמו. אבל אם הוא היה יודע את יוסף, הוא לא היה אומר כך לעמו. והענין צריך ביאור, שהרי לפי דעתו, שיש סכנה שישראל יגרשו אותם אם יהיה מלחמה, אם כן חשש זה שייך גם אם הוא יודע ומכיר את יוסף. ואפילו אם יש לו הכרת הטוב ליוסף, אבל מכל מקום כנגד החשש שזרעו יגרש אותם מן הארץ, ודאי צריך לקדם את פני הרעה. ולמה התורה מדגישה שרק בגלל שהוא לא ידע את יוסף, לכן הוא אמר כך לעמו. משמע שאם הוא היה יודע את יוסף, הוא לא היה אומר לעמו כלום, ולא היה נמשך מזה גלות מצרים.

ויתכן שזה היה קשה לתרגום אונקלוס, ולכן תרגם אונקלוס על תיבות אשר לא ידע את יוסף, דלא מקיים גזירת יוסף. ונראה בביאור הדברים על פי מה שכתב רש״י בפרשת מקץ (בראשית מב, נה) שיוסף גזר על כל מצרים כשהתחיל הרעב, שהם חייבים למול, ואם לא ימולו, הם לא יוכלו לקנות אוכל. וכולם הוכרחו למול.

ונראה בביאור הענין, שיוסף ידע שכל כוחם של המצריים ויניקתם מן הטומאה הוא דרך הערלה, ולכן הבין שאם ימולו ולא יוכלו לקבל את כוחם מן הערלה, יותש כוחם. והוא רצה להכניע את המצריים, שלא יוכלו להשתעבד בבני ישראל, כאשר בני ישראל יגיעו למצרים.

וכן מצאנו בפרשת וישלח (בראשית לד, טו) במעשה דינה, שהשבטים אמרו לשכם וחמור שהם מוכנים לתת את דינה, רק בתנאי שהם ימולו. וע״י זה שהם מלו, הותש כוחם, ויכלו להרוג אותם. והטעם לזה, משום שכבר לא היה להם כוח לינוק מן הטומאה שהיא הערלה.

וכל זמן שהמצריים קיימו את גזירת יוסף, עדין לא יכלו לגזור כלום על ישראל. וסיפרה התורה שקם מלך חדש על המצרים אשר לא ידע את יוסף, ומפרש תרגום אונקלוס, שהוא לא קיים את גזירת יוסף, דהיינו את מה שציוה למצריים למול. ועל ידי זה נתחזק כוחם של מצרים על ישראל. [ועוד נגרם שישראל עצמם לא מלו את עצמם במצרים, עד שמלו קודם יציאתם ממצרים]. ולכן היה יכול לומר לעמו דברי גנאי על ישראל, ועל ידי זה התחיל שיעבוד מצרים.

אמנם זהו רק לפי תרגום אונקלוס, אבל פשטות לשון הפסוק לא מורה כך, כי כתוב אשר לא ידע את יוסף, משמע שהוא לא הכיר את יוסף. ולמה אם היה מכיר את יוסף, לא היה מתחיל גלות מצרים, הרי עדין יש חשש של פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו.

יוסף לא מחפש מלוכה

והענין יבואר ע״פ מה שאמרו חז׳׳ל בסוטה (לו, ע"ב) שבלילה שלפני יציאת יוסף מבית האסורים, בא גבריאל ולמדו את כל שבעים הלשונות. ולמחרת בכל שפה שדיבר פרעה עם יוסף הוא השיב לו. וכשהתחיל יוסף לדבר עם פרעה בלשון הקודש, לא ידע פרעה מה אומר יוסף. וביקש פרעה מיוסף שילמדו לשון הקודש, ויוסף ניסה ללמדו, אבל פרעה לא הצליח ללמוד שפה זו. ואז השביע אותו פרעה שלא יגלה לשום אדם שפרעה לא יודע לשון הקודש.

וכשביקש יוסף מפרעה לאחר פטירת יעקב שיוכל ללכת לארץ כנען לקבור את יעקב, ואמר לו אבי השביעני לאמר, מפורש בסוטה (לו, ע"ב) שאמר לו פרעה: לך והישאל על שבועתך. אמר לו יוסף אם כן אשאל גם על מה שנשבעתי לך. ואע״פ שלא היה נח לפרעה שיוסף עוזב אותו למשך תקופה, אמר לו עלה וקבור את אביך כאשר השביעך.

ולכאורה לא מובן, למה השביע פרעה את יוסף שלא יגלה שאינו יודע לשון הקודש, מה בכך אם יוסף יודע שפה שפרעה לא יודע. ולמה פרעה כל כך פחד ממה שאמר לו יוסף, שאם אתה רוצה שאשאל על שבועתי שאקבור את יעקב בארץ כנען, אם כן אשאל גם על מה שנשבעתי לך שלא אגלה שאני יודע שפת לשון הקודש שאין אתה יודע.

וגם לא מובן למה יוסף השתמש בהכרח זה נגד פרעה, וכי אם יגלה שהוא יודע את לשון הקודש יותר מפרעה, הוא כבר כן יוכל לקבור את יעקב, הרי עדין פרעה יכול להתנגד.

אך הענין מפורש על פי מה שאיתא בזוהר הקדוש (זוהר חדש שיר השירים דף ע״א, ע״ג) שבמצרים לא היו ממליכים מלך אלא רק מי שהיה יותר חכם מכולם, ואם מצאו אדם יותר חכם מהמלך, היה אותו אדם נהיה מלך.

ומובן לפי זה עד כמה היה פרעה חכם, שיוסף היה צריך את מלאך גבריאל שילמדו שבעים לשון. והגמרא אומרת במסכת סוטה שם, שיוסף לא הצליח ללמוד את השבעים לשון עד שהוסיפו לו אות בשמו, ועל זה כתוב בתהלים (פא, ו) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, ורק בגלל זה שפת לא ידעתי אשמע. ופרעה ידע את כל השבעים לשון בלי שום סיוע ממלאך או שינוי השם.

וכשראה פרעה שיוסף יודע את שפת לשון הקודש שהוא לא יודע, פחד שמא יורידו אותו ממלכותו. שהרי על ידי יתוודע שיוסף יותר חכם ממנו, וישימו את יוסף למלך. ולכן ביקש ממנו שישבע לו שלא יגלה דבר זה.

וכשביקש יוסף מפרעה שיתן לו רשות לקבור את יעקב משום שיעקב השביעו שיקברהו במצרים, אמר לו פרעה השאל על שבועתך. אמר לו יוסף, אם לא תרשה לי, אשאל גם על מה שנשבעתי לך שלא לגלות שאני יותר חכם ממך, ואז יתוודע שאני יותר חכם ממך, ויעשו אותי מלך, ובין כך בתור מלך אוכל ללכת לקבור את יעקב, ולא אצטרך לבקש רשות משום אדם, ולכן עדיף שתתן לי רשות לקבור את יעקב, ותישאר אתה מלך.

ופרעה הוכרח להיכנע.

ובאמת נשאלת השאלה, למה יוסף לא נשאל על שבועתו שנשבע לפרעה, ויהיה הוא מלך.

והתשובה לזה, שיוסף לא חיפש להיות מלך, יוסף היה אדם רוחני וצדיק.

אדם צדיק באמת, לא מחפש כבוד ושררה בעולם הזה החולף. הוא מבין שחבל לבזבז את העולם הזה על שטויות כמו כבוד ושררה, שמאבדים את זמנו של האדם בעולם.

הוא חיפש לעשות רצון ה', הוא חיפש להיטיב לבריות, ולהציל את העולם מרעב.

והרי גם בתור משנה למלך הוא היה יכול לפעול את כל מה שרצה, אם כן למה הוא צריך להיות מלך.

אדם רוחני לא מחפש למשול על אחרים

הענין הזה שאדם רוחני שמבין שתכליתו בעולם לעסוק בתורה ומצוות, אינו מחפש להיות מלך, כי אין לו זמן לזה, הוא יסוד אמיתי. וזה נלמד גם כן מן המשל שאמר יותם בן ירובעל בספר שופטים (ט, ח-טו) וכך כתוב שם: "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך, ויאמרו לזית מלכה עלינו. ויאמר להם הזית, החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלוהים ואנשים, והלכתי לנוע על העצים. ויאמרו העצים לתאנה לכי את מלכי עלינו. ותאמר להם התאנה, החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה, והלכתי לנוע על העצים. ויאמרו העצים לגפן לכי את מלכי עלינו. ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלוהים ואנשים, והלכתי לנוע על העצים. ויאמרו כל העצים אל האטד (מין קוץ) לך אתה מלך עלינו. ויאמר האטד אל העצים אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם בואו חסו בצילי" וגו'.

ומפורש מזה שכל העצים כיון שהם טרודים בעשיה למען אחרים, אין להם זמן להיות מלך, הקוצים שבין כך אינם עושים כלום הם רוצים להיות מלכים.

זהו יסוד אמיתי. כל זמן שאדם עסוק באמת בתורה ומצוות ומוצא את עולמו ברוחניות ובעבודת ה' אין לו זמן למלוך על אחרים. מי שמחפש כבוד ושררה, זה מגיע ממצב שיש לו זמן מיותר, כי אינו מוצא את עולמו בתורה, ומתחיל לחפש עסקים אחרים.

וזה לא קשור למלכות שיש לגדולי התורה, שזה מגיע להם מתוך עסק התורה, וכמו שכתוב בריש פרק ו' דמסכת אבות: "ונותנת לו מלכות וממשלה". אלא כאן מדובר על אדם, שבמקום ללמוד, מחפש כבוד ושררה, זה סימן שאדם זה לא מחובר כראוי לרוחניות.

ופרעה שהבין עד כמה יוסף הוא אדם רוחני שאינו חפץ בהבלי העולם הזה, לא פחד לבקש מיוסף שישבע לו שלא יגלה שהוא יותר חכם ממנו. ולמה הוא השביע אותו, כדי שלא יוודע בדרך מקרה פרט זה, ואז הוא עלול להפסיד את מלכותו. ויוסף נשבע לו בלי שום חשש, כי לא היה חפץ כלל להשתרר על אחרים, כדרך אנשי אמת שלא מחפשים כלל כבוד וגדולה, אלא רק לעסוק בעבודת ה׳.

ובאמת רואים שיוסף שמר על שבועה זו, ותמיד כשדיבר עם השבטים במצרים, דיבר עימהם בלשון מצרית, וכמו שכתוב בפרשת מקץ: "והם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם" (בראשית מב, כג).

מפרש רש״י: כי כשהיו מדברים עמו, היה המליץ ביניהם היודע לשון עברי ולשון מצרי, והיה מליץ דבריהם ליוסף ודברי יוסף להם, לכך היו סבורים שאין יוסף מכיר בלשון עברי עכ״ל.

כי כיון שהיה מדבר עימהם בפני אנשי מצרים, הקפיד תמיד לדבר מצרית, כי חשש שהמצריים יבינו באיזה אופן, שהוא יודע את שפת לשון הקודש, ונמצא שעבר באיזה צד, על שבועתו שלא יגלה שהוא יודע לשון הקודש. ועל ידי זה יורידו את פרעה ממלכותו בטענה שהוא אינו יודע את לשון הקודש.

ורק כאשר יוסף התגלה לשבטים, שכתוב בפרשת ויגש שאמר "הוציאו כל איש מעלי" (בראשית, מה א), ושום מצרי לא שמע כשמדבר עם אחיו, אז דיבר עימהם בלשון הקודש.

והוכיח להם שהוא יוסף, וכמו שכתוב שם: "והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם" (בראשית,מה, יב).

ומפרש שם רש״י כי פי המדבר אליכם, בלשון הקודש. אבל בפני אנשי מצרים לא דיבר כלום בלשון הקודש, כדי שלא יפגע על ידי במה שנשבע לפרעה.

פרעה לא ידע מידתו של יוסף שבורח מהמלוכה

ועל פי זה מובן מה שכתוב כאן, ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. הוא לא הכיר את יוסף, ולא הבין שיוסף מעולם לא חיפש כבוד ושררה, למרות שהיה יכול בקלות להיות בעצמו מלך.

אם הוא היה מכיר את יוסף, והיה מכיר את השבטים, שגם הם יכלו בקלות להשתלט על כל מצרים בכוחם העצום שהיה בידם, אם הוא היה מכיר את כל ישראל זרע יוסף והשבטים, שאין להם שום רצון לשלוט על המצריים, וכל חפצם הוא רק לעסוק בתורה ולקיים מצוות, הוא לא היה גוזר עליהם גזירות בטענה של 'ונלחם בנו ועלה מן הארץ', כי הוא היה יודע שעם ישראל חיים במושגים אחרים לגמרי, יש להם הכרת הטוב למצריים שנתנו להם מקום בארצם, וכמו שציותה התורה בפרשת כי תצא "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כג, ח).

ומפרש רש׳׳י שם, אע״פ שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם, שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק עכ״ל.

אם פרעה היה יודע עד כמה מגיע הכרת הטוב של ישראל כלפי המצריים, הוא לא היה גוזר את כל גזירותיו, כי היה יודע שמדובר כאן באנשים רוחניים שלעולם לא יעשו למצריים רע.

אדם שופט חבירו לפי מידותיו הרעות

אמנם כיון שפרעה היה אדם גשמי עם מידות רעות, ואם הוא היה במצב של ישראל, הוא ודאי היה מתנהג ככה להיות במצב של 'והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ', לכן חשד שגם ישראל יכולים להתנהג כך. ולכן כתוב ויאמר אל עמו הבה נתחכמה לו, וזה התקבל גם על לב עמו. והכל משום שדנו ושפטו את ישראל על פי מידותיהם הרעות שהיו בהם בעצמם.

ויסוד זה שאדם שופט את כולם לפי מצבו והשקפתו, הוא יסוד ידוע, ונביא לזה דוגמא: כתוב בפרשת ויצא (בראשית כט, יג), שכאשר בא יעקב ללבן, ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו, ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו.

אומר רש״י, וירץ לקראתו, כסבור ממון הוא טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים. ויחבק, כשלא ראה עמו כלום, אמר שמא זהובים הביא והנם בחיקו. וינשק לו, אמר שמא מרגליות הביא והם בפיו עכ״ל.

וצריך להבין בשלמא מה שחשש שמא זהובים הביא והנם בחיקו עוד מובן, כי כן הדרך להניח זהובים בכיסו. אבל לשים מרגליות בפיו, למה שיעקב יעשה כך?

ובפרט שרש״י כותב בפרשת וישלח על הפסוק "ויקח בידו מנחה לעשו אחיו" (בראשית לב, יד), אבנים טובות ומרגליות שאדם צר בצרור ונושאם בידו עכ״ל.

אם כן מפורש שאין דרך לשים מרגליות בפיו, למה חשש לבן לזה.

אלא משום שכיון שלבן היה רמאי גדול, ואם הוא היה במקום יעקב, היה מנסה לרמות באופן זה ולשים מרגליות בפיו, לכן חשש שמא גם יעקב מתנהג כך.

כי כל השקפת האדם על העולם, הוא לפי מצבו של האדם, ואם הוא אדם עם מידות רעות הוא מסתכל על כל העולם באופן זה. ואם הוא עם מידות טובות הוא גם כן דן אנשים לכף זכות. וכלל אמרו חז״ל בקידושין (ע, ע"ב) כל הפוסל במומו פוסל.

בעל מידות רעות חושב על אחרים כפי מידותיו.

כפי שביאר העץ יוסף [על סוטה כא] 'המכריע אחרים באורחותיו הרי הוא רשע ערום'– זה שחושב על אחרים רע כמו שרואה באורחותיו שלו, וחושב שגם לאחרים ישנם אותם מידות רעות כשלו.

מסכת סוטה (דף מז,ע"א)

"יהושע בן פרחיה מאי היא, כדהוה קא קטיל ינאי מלכא לרבנן, שמעון בן שטח אטמינהו אחתיה ר' יהושע בן פרחיה אזל ערק לאלכסנדריא של מצרים.

כי הוה שלמא שלח ליה שמעון בן שטח: 'מני ירושלים עיר הקודש לך אלכסנדריא של מצרים אחותי בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה!'

אמר: שמע מינה הוה ליה שלמא. כי אתא אקלע לההוא אושפיזא קם קמייהו ביקרא שפיר, עבדי ליה יקרא טובא.

יתיב וקא משתבח: 'כמה נאה אכסניא זו'.

אמר ליה אחד מתלמידיו: 'רבי עיניה טרוטות'.

אמר ליה: רשע! בכך אתה עוסק?

אפיק ארבע מאה שפורי ושמתיה. כל יומא אתא לקמיה ולא קבליה.

 יומא חד הוה קרי קרית שמע, אתא לקמיה, הוה בדעתיה לקבוליה אחוי ליה בידיה.

סבר מדחא דחי ליה אזל זקף לבינתא, פלחא.

אמר ליה: חזור בך! אמר ליה: כך מקובלני ממך, כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

דאמר מר: כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל".

וכי שמתיה רק בגלל שאמר 'רבי עיניה טרוטות'? אלא לא על שנתעסק בכך, אלא על שחשד את רבו בכך, שהכריעו באורחותיו, הראה בזה ששקוע בכזו דיוטא תחתונה שבטוח שגם הרב שלו שקוע עמו באותו הבוץ!

ה

כך גם כן היה מפורסם בעלון כלשהו שאלה ששאלו את "הרב" על "אהבה ממבט ראשון" האם זה כתוב בתורה??… יש לדון על עצם השאלה ומיקומה בעלון לשבת… אך הבה נראה מה השיב הרב המלומד – בודאי שיש לזה מקור בתורה, הנה יעקב כשמגיע לחרן הוא ישר רואה את רחל ומתאהב בה… עפרא לפומיה! יעקב רגל שלישית במרכבה, קדוש עליון, ראובן ראשית אונו, לא ראה קרי מימיו עד גיל 84! והוא הסמל של הרב המלומד ל"אהבה ממבט ראשון". כך יכול לכתוב רק מי שאמון על ספרות רומנים, ולא על קדושי עליון המובאים בתורה. זהו רשע ערום המכריע אחרים באורחותיו! לפי עולם המושגים המעוות שלו!

וזה מה שרצתה התורה ללמדינו, שכל שיעבוד מצרים התחיל רק בגלל יסוד זה שפרעה לא ידע את יוסף, ולא הבין שיוסף היה יכול להיות מלך בפועל אם היה רוצה, ורק בגלל שהוא היה אדם רוחני, הוא לא עשה דברים אלו. וכן ישראל הלכו בדרך זו, ולעולם לא היו גומלים רע למצריים שנתנו להם אכסניא, ולעולם לא היו מגיעים למצב של ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו.

ורק בגלל שפרעה לא ידע את זה, או שעשה עצמו כאילו לא ידע, לכן התחיל כל שיעבוד מצרים. ואם היה מתבונן בחייו של יוסף, והיה מבין שיש אנשים יותר נעלים ורוחניים ממנו, לא היה גוזר שום גזירה, כי לא היה חושש כלל שישראל יעשו פעם איזה רע למצרים.

דברים אלו הם יסוד גדול שהתורה רוצה ללמדינו, כל מה שאתה מבין על בני אדם, זהו רק לפי בחינתך ודרגותיך. אבל עליך להבין שיתכן ובני אדם אלו שאתה דן אותם במחשבתך, הם הרבה יותר גדולים ורוחניים ממך. לכן לעולם אל תדון אחרים לכף חובה, כי אינך מבין בבני אדם. ותתבונן ותראה, כמה צער וסבל נגרם

לכל ישראל במצרים כתוצאה מחוסר הבנה זו, לכן שים אל ליבך, שלא לדון אחרים לכף חובה, ותמנע סבל וצער בעולם מעצמך ומאחרים.

וגם בזמנינו שאנו חיים בתוך מדינה של אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות, ובכל יום חדשים לבקרים הם גוזרים עלינו גזירות חדשות, הכל הוא מחמת אשר לא ידע את יוסף, הם מפחדים שניקח להם את השילטון. אם הם היו יודעים שכל חפצינו הוא רק לעסוק בתורה ומצוות בשקט ושלוה, לא היו מפחדים מאתנו. אם היו יודעים שיהודי אמיתי מתרחק מכבוד ושלטון, לא היו גוזרים עלינו מה שגוזרים. רק כיון שהם במצבינו היו עושים כל מיני פעולות לקחת את השילטון, לכן הם חושדים בנו בדבר זה. וכל הפוסל במומו פוסל.

הגה״צ ר׳ גרשון ליבמן זצוק״ל ראש ישיבת אור יוסף נובהרדוק בצרפת, הקים עולה של תורה בכמה מקומות בצרפת. הוא הקים בארמונטייר שבצרפת קריה רחבת ידים, שבו גרו אברכים רבים בני תורה עם משפחותיהם, עם כל מוסדות הלימוד הנצרכים. והאברכים ובני משפחתם הגרים במקום היו הרוב, לעומת אנשי הכפר הגויים הדרים שם.

ובבחירות לראשות העיר, היתה קיימת האפשרות הפשוטה, שאחד מבני הקהילה היהודית יבחר לתפקיד ראשות העיר. אך ראש הישיבה זצ״ל היה דוחה תמיד בלגלוג הצעה זו, והורה תמיד שבני הקהילה יתנו את קולם למועמד הגוי, שהוא יהיה זה שמנהל את עניני העיר. זהו דוגמא למצב אמיתי ולאנשי אמת בעם ישראל, שאינם מחפשים כבוד ושררה, אלא רק לעסוק בעבודת ה׳.

על כל פנים לעצמינו יש מזה לימוד גדול להבין, שככל שהאדם יותר רוחני, כך הוא חי חיים אחרים לגמרי. ולכן עלינו לחשוד בעצמינו שמא גשמיותינו ומידותינו ־רעות. הן אלו שנותנות לנו השקפה מסויימת על העולם. (וראה עוד לקמן בפרשת האזינו, במאמר אדם רוחני כמציאות אחרת לגמרי. ותראה דוגמאות עד כמה אדם גשמי רחוק מלהבין אדם רוחני). ויהי רצון שנזכה לעליה רוחנית אמיתית כל ־מי חיינו.

פרשת שמות

אל תהיה גיבור על חלשים [הרב אסולין מעין גנים]

א.

בפרשת השבוע מפורש שהקב״ה מתגלה למשה רבנו, ומצוה עליו להיות השליח שיגאל את עם ישראל, ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, והוצא את עמי בני ישראל ממצרים. ומפורש בפסוקים שמשה רבינו טוען כל מיני טענות שבגללם הוא לא יכול ללכת, והקב״ה משיב לו על כל טענה.

בסוף כתוב שמשה רבינו טוען, בי ה', בבקשה ה' לא איש דברים אנכי, גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנכי.

כותב רש״י, למדנו שכל שבעה ימים, היה הקב״ה מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו. מתמול שלשום מאז דברך, הרי שלשה. ושלושה גמין רבויין, הרי שישה. והוא היה עומד ביום השביעי כשאמר לו זאת עוד, שלח נא ביד תשלח, עד שחרה בו, וקבל עליו עכ״ל.

והקב״ה משיב לו גם על טענה זו של לא איש דברים אנכי, ואומר לו: מי שם פה לאדם, או מי ישום אילם או חירש או פקח או עיור, הלא אנכי ה׳.

והקב״ה מסיים את דבריו, ועתה לך. והוא מבטיח לו, ואנכי אהיה עם פיך, והורתיך אשר תדבר.

וכשמשה רבינו רואה שכבר אין לו מה לטעון, הוא אומר להקב״ה, בי ה', בבקשה ה' שלח נא ביד תשלח. תשלח את כל גאולת ישראל ביד מי שתשלח, אני לא רוצה להיות השליח. וכתוב ויחר אף ה׳ במשה, ובחרון אף זה, למעשה הקב״ה מכריח את משה ללכת להיות השליח שיוציא את ישראל ממצרים.

ומפורש במדרש (שמות רבה פרשה ג׳ סימן ג) שהקב״ה אמר למשה רבינו, תדע לך שאם אתה לא תגאל אותם, אין אחר גואלם. כלומר, לפי תיקון העולם, תפקיד זה להיות גואלם של ישראל, הוא התפקיד שלך בלבד, ושום אדם לא יכול לעשות את זה. ואם אתה לא תעשה את זה, עם ישראל ישארו בגלות. לכן אין לך ברירה, רק ללכת בשליחותי ולגאול את ישראל.

ויש לשאול, אם הקב״ה יכל להכריח את משה רבינו ביום השביעי ללכת לגאול את ישראל, כמו שכתוב ויחר אף ה׳ במשה, והוא גם גילה לו שאם אין אתה גואלם, אין אחר גואלם. למה הוא לא עשה את זה כבר ביום הראשון שהוא דיבר אתו. למה הוא מנהל אתו שיחה ז׳ ימים ומשדל אותו, עד שלבסוף הוא מגלה לו שאין לו ברירה. למה הוא לא אומר לו את הכל ביום הראשון?

חז״ל במכילתא פרשת שמות, נזקקו לשאלה זו, ותירצו, וזו לשונם: שלא יהיו אומרים, מפני שהוא אלוה ובעל בעולמו, עשה דברים שלא כדין. לפיכן ביקש הקב״ה את משה ששת ימים עכ״ל.

ביאור דברי חז״ל, שאם הקב״ה היה מכריח את משה רבינו כבר ביום הראשון ללכת בשליחותו, היו אנשים אומרים, בגלל שהקב״ה יותר חזק ממשה רבינו, לכן הוא השתמש בעובדה הזו, והוא הכריח את משה רבינו ללכת בשליחותו, למרות שמשה רבינו לא רצה. לכן גלגל הקב״ה עם משה רבינו ששה ימים לשמוע את כל הקשיים שלו, ולנסות להביא אותו למצב שהוא יסכים לקבל על עצמו את השליחות הזו מרצון. ורק כשטען משה רבנו שלח נא ביד תשלח, בבקשה תשלח ביד אדם אחר, אני לא רוצה. אז אמר לו הקב״ה אין לך ברירה, אם אין אתה גואלם, אין אחר גואלם. והראה לו כעס, כדי שיהיה מוכרח ללכת.

למדנו מזה, שאין לאדם לנצל את העובדה שיש לו כוח או מעמד יותר מהשני ולהכריח את השני לעשות את רצונו. תמיד עדיף לדבר עם השני בדרכי נועם, ולנסות לגרום שהשני יעשה את רצונך מתוך רצון ולא מתוך כפיה, גם אם ביכולתך להכריח אותו, וגם אם אתה מבין שאין לשני ברירה. כך מפורש כאן בדברי חז״ל.

ב.

הדברים הללו הם יסוד גדול בכל הנהגת האדם עם השני, לא להיות גיבור על חלשים. מעשים שבכל יום, שאדם מנצל את כוחו כדי להכריח את מי שתחתיו. זה יכול להיות הורים לילדיהם, איש לאשתו ואישה לבעלה. מעביד לעובדים שתחתיו. ואדם חושב הנה הצלחתי להביא את השני למה שרציתי.

צריך לדעת שזה טעות. אולי הצלחת מצד החיצוני שהשני יעשה את מה שרצית, אבל למעשה הדבר הזה יצר התמרמרות אצל השני, משום שהוא לא עשה את זה מרצון. ובזה יצרת לו שנאה כלפיך, או כלפי אותה פעולה שהכרחת אותו לעשות. ביום מן הימים שהוא יוכל, הוא יפרוק את העול שלך מעליו וילך לעשות מה שהוא רוצה.

לעומת כן אם תשקיע זמן וסבלנות להביא את השני לעשות מרצון את מה שאתה דורש ממנו, ואחר כך תודה לו ותשבח אותו על פעולותיו, זה יגרום הערכה לפעולה שהוא עשה ולהערכה שלו אליך. ועל זה נאמר (קהלת יא, א) שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו.

אדם יודע להעריך, את מי שהיה יכול להכריח אותו לעשות דברים, והוא לא הכריח אותו, אלא להיפך, התנהג אתו בכבוד, והתיחס אליו ולקשיים שלו. יום יבא והוא יעריך אותו ויגמול לו חסד על זה.

מי שמכריח את ילדיו ברוחניות, כמו לברך בקול או להתפלל או לעשות חסד או לוותר, הוא איבד את ילדיו. הם אולי יעשו את הפעולות, אבל הם מלאים התמרמרות למה הכריחו אותם. כשהם יגדלו, הם ישנאו את אותה פעולה, ויעשו את ההיפך. עד שיש ילדים שהוריהם גרמו להם לשנוא את התורה, הם שונאים את התפילה את לימוד התורה את הויתור, ואת כל דבר שהכריחו אותם לעשות בעל כרחם.

מוכרחים הרבה סבלנות ופרסים ומחמאות, כדי לגרום לילדים שיעשו את הדברים שאנחנו רוצים שהם יעשו, מתוך רצון ולא מתוך הכרח. לא בגלל שהוא ילד קטן ואתה אדם גדול, יש לך זכות להכריח את ילדך למה שאתה רוצה. זה לא גדולה להשתמש בכוח שיש לך נגד החלש, וגם לא השגת הרבה, כי גרמת לילד שישנא את הדבר. בדרך כלל, אם לא הצלחת להביא את הילד שיעשה את הדברים הרוחניים מרצון, עליך לעזוב אותו, ולהמתין להזדמנות שהוא יגדל עוד קצת, כדי לנסות שוב. ובינתיים תוכל לספר לו סיפורים ממעלת הדבר, ולהראות לו דוגמא אישית, בזה שאתה בעצמך מתנהג כראוי, ולהתפלל עליו. השימוש בכוח ההכרח, לא בונה אלא הורס.

והדברים מפורשים בפירוש המשניות להרמב״ם במסכת סנהדרין, בהקדמה לפרק חלק וזו לשונו: שים בדעתך, כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה, וזהו הטוב הגדול לו לענין מה שישיג מן השלימות. אלא, שהוא, למיעוט שניו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולא מה שיגיעהו בשבילו מן השלימות.

ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו, ויאמר לו, קרא, ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש, ובזה הוא קורא ומשתדל, לא לעצם הקריאה, לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל.

ואכילת אותן המגדים אצלו, יקר בעיניו מן הקריאה, וטוב הרבה בלא ספק. ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה, והוא עמל בו, כדי שיגיע לו באותו עמל, התכלית האהוב אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכה דבש.

וכשיגדיל ויחזיק שכלו, ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו, יזרזו אותו ויעוררו תאותו, באותו הדבר החמוד לו. ויאמר לו מלמדו, קרא, ואתן לך מנעלין יפים, או בגדים חמודים, ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד, אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו, מן התורה. והוא אצלו, תכלית קריאתו.

וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה. ואז יאמר לו רבו, למוד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או ב׳ דינרים. ובכך הוא קורא ומשתדל, ליקח אותו הממון. ואותו הממון נכבד אצלו מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו הוא, שיקח הזהב שהבטיחוהו בו.

וכשיהיה דעתו גדול, ונקלה בעיניו זה השיעור, וידע שזה דבר נקל, יתאוה למה שהוא נכבד מזה.

ויאמר לו רבו, למוד, כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם, ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני, והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו ותהיה התכלית אצלו, הכבוד שיכבדו אותו בני אדם, וינשאו אותו וישבחו אותו. וכל זה מגונה עכ׳ל הרמב״ם.

ומסיים הרמב״ם שתכלית הלימוד צריך להיות לשמה, ולא להישאר במצב של לימוד תורה שלא לשמה.

הנה נתבאר מדברי הרמב״ם, את צורת החינוך, שהוא בדרכי נועם ולא בכח. ולמרות שבסופו של דבר, לפעמים אם הילד לא מוכן לשמוע, צריך להפעיל נגדו לחץ, וכמו שגם הקב״ה הכריח את משה ביום השביעי ללכת לגאול את ישראל. בכל זאת הדרך בהתחלה, תמיד לנסות בדרכי נועם, ואת דרך הלחץ ניתן לשמור לזמנים שאין ברירה אלא להשתמש בהם.

ג.

כמו כן אדם שזיכהו השי״ת להיות מנהל מוסד או מפעל, והוא מנצל את מצוקת העובדים תחתיו, עד שנותן להם שכר הכי מועט שיכול, ומצד שני דורש מהם כמה שיותר, ומכביד עולו עליהם, ואינו מתחשב בהם, שגם הם בני אדם, ויכולים לפעמים לחסר מחמת אונם, או להיות עייפים או עצובים. מי שמכביד את עולו על העובדים שתחתיו, ואינו נוהג עמהם לפנים משורת הדין, גורם שהעובדים הללו שונאים אותו בתוך לבם, למה הוא לא מבין אותם ואינו נוהג עמהם לפנים משורת הדין.

אם יום אחד הם יצליחו לעבור למקום אחר, הם יעשו זאת בשמחה, וללא כל התחשבות בבעל הבית. ואת כל ניסיון העבודה שהם קנו במשך השנים, הם ישתמשו עם זה לאדם אחר, או לעצמם. והמנהל הבלתי מתחשב, תמיד ימצא את עצמו עם עובדים חדשים ובלתי מנוסים, שהוא צריך בכל פעם ללמד אותם מחדש את העבודה.

ואותו מנהל מסוגל גם לא להבין למה שונאים אותי, הרי נתתי להם משכורת כפי המגיע להם על פי החוק, ודרשתי מהם גם כן מה שמגיע לי על פי החוק, למה אנשים אלו כפויי טובה ורעים. והאמת היא שהוא המושחת והרע, כי אין לו יחס חיובי לעובדים תחתיו, הוא מתיחס אליהם כמו עבדים ולא כמו בני אדם רגילים. הוא חייב להבין שמשכורת זה לא הכל, וקיום החוק זה לא הכל, הוא צריך גם להיות אנושי ומתחשב.

אם הוא היה משבח אותם על עבודתם, מברך אותם, מבקש מהם בדרך של כבוד, אם לא קשה לך אולי תוכל לעשות כך וכך. אם הוא היה קשוב לצרכיהם האישיים, מעלים עין מהחסרונות הקטנים שלהם, ולא מעיר להם על כל איחור קטן ומוריד להם מהמשכורת הזעומה שלהם.

אם הוא היה מוסיף להם מידי פעם עוד כסף במשכורת מתוך דברי שבח על כל עמלם, וכותב להם על המעטפה מילים כמו, מצורף בזה תוספת מתוך הערכה עמוקה על כל מאמציך, הוא היה גורם שהם יאהבו אותו ויעריכו אותו, והם ירצו להישאר שם אפילו אם יהיה להם הזדמנות לעזוב. היחס ביניהם יהיה כמו של חברים, ולא כמו אדון ועבד.

לפעמים יש עובד, שעובד עם כל הכוח ומספיק הרבה יותר מאחרים, והוא מבקש בצדק תוספת כסף. מצוי מאד שהמעביד הבלתי מתחשב מסרב להוסיף לו, מתוך נימוק שאצלינו משלמים כך וכך לשעה. מעביד כזה הורס את כל ההתלהבות של העובד, ומעודד אותו לא לעבוד בכל הכוח, אלא להתרשל במלאכתו.

ויתכן שיש בזה גם גזל מצד ההלכה, או מצד דיני שמים.

וכמו שידוע שהאר״י ז״ל אמר לרבי אברהם גלאנטי ז"ל שרואה על מצחו רושם של גזל, ונבהל רבי אברהם ז״ל ביודעו שהוא נזהר מאוד מגזל. והיות שהיה לו בית מלאכה לאריגה, הוא אסף את כל העובדים והניח על השולחן הרבה כסף ואמר, מי שחושב שמגיע לו כסף, שיקח. ואף אחד לא לקח, כי הוא שילם היטב לכל אחד. חוץ מאישה אחת שנגשה ולקחה עוד כסף מתוך טענה שהיא משקיעה יותר בעבודה, והיא עושה עבודה שמצריכה מומחיות רבה, ולכן מגיע לה עוד כסף. ולמחרת כשהגיע רבי אברהם לאר״י ז״ל, אמר לו האר״י ז״ל שנמחק ממצחו הרושם של הגזל.

מוכרחים לדעת שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, ולא יתכן להקשיח את הלב ולומר, אצלינו משלמים בך וכך, זה אכזריות. יש אנשים שעושים פי שלש מאחרים, ובצדק מגיע להם יותר. לא חייבים שכולם ידעו מתוספת השכר, כדי שלא יקנאו, אבל בהחלט צריך לדעת שאם אדם עובד בנאמנות ובחריצות ומבקש תוספת, צריך לשקול את דבריו בחיוב.

מי שיש לו רק דרישות מהעובדים תחתיו, ואינו מוסיף להם כסף או יחס אישי בגלל שהחוק לא מחייב, שידע שהוא גם יהיה שנאוי על העובדים, שהרי החוק לא מחייב לשנוא את המעביד. ויתכן שהוא גם מעורר קטרוג על עצמו בשמים, למה הוא מכביד את עולו על אנשים כמותו, רק בגלל שהקב״ה רומם אותו מעליהם. ויתכן שיחליטו בשמים לתת לו לטעום מה מרגיש אדם שעובד אצל אדם אחר. וכל ערום יעשה בדעת, ויתיעץ עם דעת תורה כדי שלא להכשל ח״ו בזה.

כך גם ביחסים שבין בעל לאישה ואישה לבעלה, אסור לדרוש מהשני בדרך כלל שום דבר. רק לבקש, ולמחול אם לא עשו את רצונו. האוירה בבית צריכה להיות ידידותית ולא אוירת מלחמה. וכך אומרים חז״ל בתנא דבי אליהו זוטא (ריש פרק ד) הוי עלוב ועניו לכל אדם ולאנשי ביתך יותר מכל אדם.

כמובן שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, ולפעמים מוכרחים גם לדרוש בתוקף מהשני, כדי להעמידו על מקומו ותפקידו. אבל הקו הכללי חייב להיות ידידותי, עם יחס חם ואוהב. וגם אם מוכרחים להשתמש בכוח שיש לו, כדי לדרוש מהשני, כאשר השני מגזים בהנהגתו, בכל זאת בתחומים אחרים צריך להשתדל לשבח, כדי שהשני יבין שאינך שונא אותו. ולהראות שאיכפת לך ממצבו האישי.

ואת כל זה למדנו מהנהגת השי״ת עם משה, שלמרות שהוא היה יכול לדרוש ממשה לקבל עליו את העול של הוצאת בני ישראל ממצרים, הוא לא עשה כך, וניהל איתו שיחות ארוכות במשך ששה ימים, והשיב לו על כל טענותיו שטען שאינו יכול לקבל את התפקיד. ורק ביום השביעי כשטען שאינו רוצה את התפקיד בכל אופן, השתמש הקב״ה בכוח שהיה לו, ואמר לו אתה מוכרח לקבל את התפקיד, אם לא תגאל את ישראל, הם ישארו במצרים.

ד.

הדברים האלו נמצאים גם בדברי חז״ל, שהדריכו אותנו בדבריהם להתנהג באופן הזה. וכך מספרים לנו חז"ל באבות דרבי נתן: מעשה בריבה אחת שנשבית היא ועשר שפחותיה, ונטלה כותי אחד, והיתה מתגדלת ובאה בתוך ביתו. יום אחד, נתן לה כדה ואמר לה צאי והביאי לי מים, עמדה אחת משפחותיה ונטלתו ממנה. אמר לה (הכותי לשפחה) מהו. אמרה לו(השפחה) חיי ראשך אדוני, אני הייתי מחמש מאות שפחות של אמה של ריבה זו. כיון ששמע את דבריה, שגרה בת חורין, היא ועשר שפחותיה עכ״ל (אבות דרבי נתן פרק י״ז, סימן ה).

מה גרם לאותו כותי להתפעל כל כך, עד מצב שהוא הרגיש צורך לשחרר את אותה ריבה ואת עשר שפחותיה. הוא התפעל מהיחס של הריבה לשפחותיה. הוא הבין במעשה של השפחה, איזה מידות נעלות יש לריבה. בדרך כלל כל אדון מרגיש שהוא יכול לנצל את מצוקת זה שתחתיו, ולדרוש ממנו בכוח כל דבר שעולה על רוחו בלי חשבון, כי מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. וכך גם היה אותו כותי נוהג במי שתחתיו.

אך אותו כותי הבין שהנערה הזו לא רק שלא הכבידה את עולה על שפחותיה, אלא נהגה עמהם בכבוד ובעדינות מתוך התחשבות לכל צרכיהם. אם אותה ריבה היתה מכבידה את עולה על שפחותיה, היה נוצר כעס ומרמור בלבות שפחותיה. וכאשר היה מזדמן לשפחות מעמד כזה, שהגברת עצמה מושפלת בעבודות בזויות, הם היו עומדות וצופות בה לאיד. 'עכשיו תרגישי מה שעשית לנו'.

המעשה הזה שהשפחה קפצה מעצמה ונטלה את הכד מן הנערה משום שלא היתה מסוגלת לראות בהשפלת גבירתה, מוכיחה עד כמה השפחות העריכו את אותה נערה. ומה גרם לאותה הערכה, היחס החם והאוהב והמכבד שהיתה לאותה נערה כלפי שפחותיה. ואת זה הכותי ראה, ומזה הוא התפעל עד כלות החושים, עד שעמד ושחרר את כולם. הוא הרגיש, שהוא לא מסוגל להחזיק בביתו לא רק את אותה נערה, אלא גם את שפחותיה.

דוגמא נוספת מצאנו במכילתא פרשת בא (סוף פרשה ט״ו) מעשה בבלוריא [הגיורת] שטבלו מקצת שפחותיה לפניה, ומקצת לאחריה. ובא מעשה לפני חכמים ואמרו, את שטבלו לפניה בנות חורין, לאחריה משועבדות. (עד כאן כתוב גם ביבמות מו ע"א. אבל במכילתא מוסיף עוד) ואף על פי כן שמשוה (השפחות שטבלו לפניה והשתחררו) עד יום מותה. עכ״ל המכילתא.

למה השפחות המשוחררות המשיכו מעצמם להתנדב ולשרת אותה עד יום מותה. מי שמע ומי ראה כאלה. התשובה לזה, שזה ודאי, שאם יחסה של בלוריא הגיורת היה משפיל כלפי שפחותיה, באמת ברגע שהיה נודע להן שהן משוחררות, הן היו מסתלקות, והיא לא היתה רואה אותן לעולם.

העובדה הזו, שהן מעצמם באו בהתנדבות לשרת אותה, למרות שהיו לה עוד שפחות שלא נשתחררו, ולמרות שהן לא היו חייבות לשרת אותה, העובדה הזו מראה, עד כמה הן היו קשורות אליה נפשית. ולמה הן היו קשורות אליה, כי גם בעודן שפחות היא התיחסה אליהן בצורה חיובית, ונתנה להן יחם חם ואוהב, הן כל כך היו קשורים אליה, שגם כשהן השתחררו, הן לא היו מסוגלות להפרד ממנה, והמשיכו לשרת אותה מעצמן. זהו מה שחז"ל באו ללמד אותנו.

ה.

לעומת כן מצאנו מי שהכביד את עולו על עבדיו, וסוף דבר הנהגה זו היתה בעוכריו והביאה למותו. הגמרא בגיטין (נו, ע"א) מספרת, מרתא בת ביתוס היתה העשירה של ירושלים. ובזמן המצור, לאחר שהבריונים שרפו את כל אוצרות המזון, היא אמרה לשליח שלה, לך תביא לי סולת. עד שהלך, נמכר הסולת.

חזר השליח ואמר לה, סולת אין, לחם לבן יש, אמרה לו לך תביא לי. עד שהלך נמכר הלחם הלבן. חזר ואמר לה, לחם לבן אין, לחם שחור פת קיבר יש. אמרה לו לך תביא לי. עד שהלך נמכר הלחם השחור. חזר ואמר לה, לחם שחור אין, קמח של שעורים יש. אמרה לו לך תביא לי, עד שהלך נמכר גם זה.

אומרת הגמרא, שהיא שלפה את הנעלים שלה ואמרה, אצא ואראה אם אמצא משהו לאכול. כשיצאה החוצה, נכנס לה פרש של גללי בהמה ברגליה, ומתה מחמת האיסטניסיות שלה. ויש אומרים, שהיא מתה, משום שאכלה את הגרוגרות של רבי צדוק שמצץ את המיץ שלהם, ומן הריח שהיה בהם היא מתה בגלל הפינוק שלה.

ויש כאן לשאול ב׳ שאלות.

א) הגמרא מתארת כאן את השליח כאדם חסר דעה. הוא רואה שיש רעב, והמצב הוא מצב חירום שאין אוכל, וכולם בהולים לקנות אוכל, והוא לא תופס יוזמה מעצמו לקנות מה שיש, אלא חוזר בידים ריקות למרתא בת ביתוס, ושואל בכל פעם אם לקנות את מה שעדין יש.

למה הוא לא קונה מיד את מה שיש, ואם לא יהיה טוב, יוכל להחזיר, או שיפסידו את הכסף, שהרי מדובר כאן באישה העשירה ביותר בירושלים שלא חסר לה כסף. והרי סוף דבר שגבירתו מתה מחמת זה. האם הוא לא מבין את מה שכל אחד מבין, שבמצב חירום צריך להביא את מה שמוצאים?

ב) עוד קשה למה מרתא בת ביתוס לא אמרה בעצמה לשליח, תקנה מה שתמצא. והרי היא עצמה, כשהיא שמעה שהאוכל נגמר, היא יצאה בעצמה לחפש משהו לאכול, למה היא לא אמרה את זה לשליח, תקנה מה שאתה מוצא.

והרי בגלל שהיא יצאה בעצמה ולא שלחה את השליח שלה, היא מתה, כי נכנס לה פרש של גללי בהמה ברגליה. למה היא החליטה לצאת בעצמה, ולא שלחה את השליח לקנות מה שמוצא כדי לאכול?

יתכן לפרש, שמרתא בת בייתוס היתה מסוג האנשים שהם גיבורים על חלשים. במקום לתת לשליחים שלה אפשרות להחליט בעצמם על דברים, היא שללה מהם כל סוג החלטה, והרגילה אותם להתיעץ אתה על כל פרט קטן, כדי שהיא ורק היא תחליט בכל דבר, והשליח לא יעיז לעשות שום דבר הכי קטן בלי רשותה.

לכן השליח, הגם שראה שהאוכל הולך ונגמר, הוא פחד לתפוס יוזמה לקנות מעצמו איזה דבר, מתוך חשש שיפטרו אותו מתפקידו, ובפרט עתה שהוא מצב חירום, הוא ישאר בלי פרנסה ולא יהיה לו מה לאכול. לכן הוא המשיך להתנהג באותה צורה שהרגילו אותו, ולא העיז לקנות כלום בלי אישור מפורש מהגברת.

ועד כדי כך הגיעה הנהגתה של מרתא בת בייתוס לעיקרון שאין לשנות אותו. שגם כשראתה שאין לה אוכל, היא לא אמרה לשליח לך תקנה ותביא מה שאתה מוצא לאכול. כי אם היא היתה אומרת לשליח כך, היא היתה עוברת על העיקרון המקודש שלה, שלא לאפשר בשום אופן לשליח להחליט משהו מעצמו, לכן היא העדיפה לצאת בעצמה לחפש אוכל, כדי שהיא תחליט על הקניה. וסוף דבר, שזה עצמו היה בעוכריה, והיא מתה על ידי יציאה זו לרחוב, והיא עוד מתה באופן מבוזה ברחוב העיר.

שלמה המלך אומר בקהלת (יא, א) שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו. מי שמתיחס באופן מכובד ואוהב למי שתחתיו, סוף דבר הוא ימצא את זה במשך השנים. כמו אותה ריבה, שאע״פ שנלקחה בשבי עם שפחותיה, בכל זאת היחס החם שלה עם שפחותיה, הוציא אותה ואת שפחותיה מן השבי. וכמו בלוריא הגיורת, שחז"ל הנציחו את שמה, כאישה שהתיחסה באופן מכובד לשפחותיה, והם החזירו לה מסירות ואהבה עד סוף ימיה.

מי שמתיחס באופן משפיל למי שתחתיו, גם הוא יקצור את הפירות. כמו מרתא בת ביתוס, שאע׳׳פ שהשליח לא עשה לה שום רעה, אבל עצם ההנהגה שלה, גרמה לה למות בבזיון, והיא היתה האישה הראשונה שמתה בימי הרעב, והיא לא מתה בגלל הרעב, אלא בגלל ההנהגה שלה שלא לאפשר לשליח שלה להחליט לבד.

אשרי מי שמתייחס באופן מכובד למי שתחתיו, שבודאי יקצור את הפירות בהמשך הזמן. שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו.

ונסיים את הדברים, בדברי רבי חיים פלאג׳י זצוק״ל, בספרו תוכחת חיים פרשת וארא דף ע״א. וזה לשונו: מעשה נורא, מה שנתגלה לי בחזיון לילה. זה שנים שנפטר עשיר אחד מעשירי עירינו שהיה תם וישר, מסגני לויה, ובתוך חודש ימים לפטירתו ראיתי אותו בחלום, שהיה לבוש בגדים נאים, ושש ושמח.

ושאלתי אותו, על מה זכה לכל הכבוד הזה. ואמר לי, שזכה לחיי העולם הבא, על אשר לא נשתעבד במשרתיו באכזריות ובקושי, כי אם ברחמנות, שלא היה מכביד עולם. זה תורף דבריו.

ושוב חקרתי בדבר, וידעתי נאמנה, שכך היתה מידתו הטובה, שלא לצער למשרתים שלו בשום שירות כבד. ולרחם עליהם בכל מה דאפשר. אשריו ואשרי חלקו עכ״ל. יעזרינו השי״ת לנהוג בדרכי התורה, ואז יהיה טוב לנו בזה ובבא.

פרשת שמות

מעלת התמימות [הרב אסולין]

ענין משה ושאלתו למה הרעות, פגם בתמימות, כנגד חטא אדם הראשון וחוה שפגמו בתמימות, להבדיל מהאבות שהיו בתמימות הגם שראו אחרת ממה שהובטח להם. המעשה עם רבינו יצחק מפשווארסק שבעקבותיו הלכו לסיביר והתברר שהיה זה לטובתם שניצלו מהנאצים.

ר' לעיל פ' וארא תשע"ב סיפורים על כחה של אמונה תמימה

פרשת שמות

אשרי הדור שהקטנים נשמעים לגדולים ולהיפך… [והגדת עמ' 60, והמשכנו בעמ' 51]

פרעה גזר להשליך התינוקות ליאור עמד עמרם גדול הדור ואמר: ״לשווא אנו עמלים״, עמד וגרש את אשתו. עמדו כולם וגרשו את נשותיהם. אמרה לו בתו: ״אבא, גזרתך קשה יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה גזרת לעולם הזה ולעולם הבא. פרעה הרשע ספק מתקימת גזרתו ספק אינה מתקימת, אתה צדיק ודאי שגזרתך מתקימת, שנאמר: ״ותגזר אמר ויקם לך״ (איוב כב, כח).

עמד והחזיר את אשתו. עמדו כלן והחזירו את נשותיהם (סוטה יב, ע׳׳א).

בת כמה היתה מרים, בת חמש (סדר עולם, פרק ג). ועמרם גדול הדור היה בן מאה וארבע עשרה (רשב״ם בבא בתרא קכא, ע״ב). ולבטח חשב על כל הצדדים, וכל ישראל עשו על פיו. וכשילדתו בת החמש השמיעה דברי בקרת חשב בשנית, והודה לדבריה: ״אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים״ (ראש השנה כה, ע״ב).

הלא נראה: ״אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלושים שנה, ופרש מן האישה מאה ושלושים שנה, והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלושים שנה״. מדוע פרק זמן זה, מה ארע כעבור מאה ושלושים שנה?

כעבור מאה ושלושים שנה חי הדור השישי של אדם הראשון ־ למך בן מתושאל בן מחויאל בן עירד בן חנוך בן קין בנו – ונשות למך מרדו בו. ידעו שנתלו לקין שבעה דורות וזרעו ישטף במבול, ואמרו: ״מה אנו פרות ורבות למארה״.

אמר להן: ״בואו תלך אצל אדם״.

באו ומצאוהו יושב בתענית. אמר להן: ״אתן עשו את שלכן, והקדוש ברוך הוא יעשה את שלו״.

אמרו לו: ״רופא, תרפא בתחלה את צליעתך! כלום פרשת מחוה מזה מאה ושלושים שנה אלא כדי שלא להעמיד ממנה בן!״

כיון ששמע כן, מיד (בראשית ה, ג): ״ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד את שת״ (בראשית רבה כג, ד).

והנה, בכך שצייתו להוראת אדם הראשון הצילו את זרע קין מן המבול. כי צילה אשת למך לדה את נעמה, שהיתה אשת נח (רש״י בראשית ד, כב) מצאצאי שת.

אבל נתבונן, איזו חוצפה! הן הלא היו דור ששי לאדם, נכדי נכדי נכדיו, והוא עסוק היה בתשובה על חטאו, שרוי בתעניתו מאה ושלושים שנה, והסתגף בזרי התאנים (״תורת חיים"), וגם פרישותו בתור עינוי היתה (יומא עד, ע״א).

והנה נינה של נינה מתערבת בסיגופיו, וגוזרת גזירה שוה בין סרבנותה לבין תשובתו וחסידותו!

ואדם הראשון לא נזף בה, ואף לא התעלם מתוכחתה, שלוותה בקנטרנות. אלא, קבל דבריה, וילד את שת, שנח היה מצאצאיו, והציל בכך את האנושות! – ״אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים״!

 ועוד: מרדכי מגדולי הדור היה (מגלה טז, ע״ב), ונביא (שם טו, ע״א), ואימץ את אסתר מלידתה (שם יג, ע״א) וגידלה, ״ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באמנה אתו״ (אסתר ב, כ).

וכשנימקה סירובה לבוא אל המלך והציעה להמתין ענה לה בלשון כה נחרצת.

וכשביקשה לכנס את היהודים ולצום שלושה ימים, אינו מסכים להצעה, אלא מקבל אותה בצווי: ״ויעש ככל אשר ציותה עליו אסתר״ (אסתר ד, יז)!

היא, בת חסותו תלמידתו, מצוה עליו?!

אכן כן, ״קבל האמת ממי שאמרו״, ״אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים!״ נפלא – אבל מה זה שיך אלינו?

אה, אלינו שייך ההמשך: ״קל וחומר, אשרי הדור שהקטנים נשמעים לגדולים!״

ועוד יותר, ההמשך של ההמשך: ״קל וחומר?! חיובא הוא״…

בואו נתבונן מה זה אומר לנו:

"תנא, עמרם גדול הדור היה. כיון שגזר פרעה הרשע ״כל הבן הילוד היאורה תשליכהו״ (שמות א, כב) אמר: לשוא אנו עמלים. עמד וגרש את אשתו. עמדו כולם וגרשו את נשותיהם. אמרה לו בתו: אבא, גזרתך קשה משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות… עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם״ (סוטה יב, ע״א).

לא נתפס – עמרם אפילו לא הורה, לא ציוה. עיני כולם היו נשואות אליו: גירש – וגרשו כולם, כאיש אחד. החזיר ־ והחזירו כולם!

איזה ציות לגדול הדורי בלי שאלות ותמיהות!

כך צייתו לעמרם, וכך צייתו לבן עמרם:

יצאו סוף סוף ממצרים, נגאלו מעבדות לחרות, מאפלה לאור גדול, ולפתע מצטוים לחזור, לשוב על עקבותם. מה לחזור, לאן לחזור, מדוע לחזור. ואמרו: ״אין לנו אלא דברי בן עמרם ־

להגיד שבחם ששמעו לקול משה, ולא אמרו: איך נתקרב אל רודפינו, אנו צריכים לברוח!״ (רש״י, שמות יד, ח) חזרו ללוע הארי, כי משה רבינו אמר!

שאלו פעם את ה״חזון איש״ זצ״ל איך יובנו דברי הגמרא (פסחים מב, ע״א), שרב מתנה דרש בפפוניא שלא ילושו את המצות אלא בימים שלנו. והינו, מים שנשאבו אמש לפנות ערב ושהו בכדיהם כל הלילה כדי שיצטננו ולא יחמיצו את העיסה [שבלילה המעינות חמים (פסחים צד, ע״ב), ואם ישאבו מים חמימים בבוקר יחמיצו העיסה].

למחרת, נקשו על דלתו. פתח, והופתע: כל בני פפוניא עמדו בחוץ, איש כדו לידו. מה זה?

באו לקבל ממנו מים, לאפית מצות. ממנו? מה פתאום?!

לא הבינו: הלא הרב דרש אמש שאין לשים את המצות אלא במים שלו!

הוא אמר?!

ודאי, בפרוש הכריז: אין לשין את המצות אלא ב״מים שלנו״, מים שלו!

איזה עיוות, איזו טעות, איך שגו! הסביר: לא התכונתי למים שלי, וכי במה שונים המים שלי ממים שלכם? התכונתי למים שעבר עליהם הלילה לאחר שאיבתם! – איזו אכזבה! בטוחים היו שיקבלו ממנו מים ויגשו לאפייה, ועתה חייבים הם לשאבם לפני הלילה ולדחות את האפיה למחר!

מעשה שהיה הוא, אבל הגמרא אינה ספר מעשיות, אלא ספר דינים והוראות. ומדוע ספרה לנו על טעותם של בני פפוניא, והעמידתם באור מגוחך!

ענה ה״חזון איש״: להיפך: הגמרא העלתה אותם על נס, וצינתם לשבח!

נקלע לעירם רב, ועלה ודרש בהלכות החג, ולפתע השמיע הלכה מחודשת: אין לשים אלא במים שלו! כך הבינו, ולא התקוממו: מה פתאים, מהיכי תיתי, במה שונים מימיך ממימינו?!

כה עשינו עד כה, ומה עשו אבותינו ואבות אבותינו, מה בא לשנות עלינו סדרי עולם – ומה נעשה בשנה הבאה, כשלא יהיה כאן?

 לא שאלו מאומה, וצייתו באפן משלם, ובאו לקחת ממימיו – איזו אמונת חכמים טהורה!

כך שמעתי מפי ה״חזון איש״, ולימים מצאתי שכבר קדמו הגאון בעל ״חות דעת״ מליסא זצ״ל (הובאו בקונטרס ״דברי חפץ״, ע ע״ב).

ואספר, בענין אמונת חכמים. היה זה בשנת תש״ט. עולים חדשים היינו, ועניים מרודים. לחם לשובע לא היה, ובנו של ידידי רבי בנימין גרודקה חלה בדיזנטריה, מחלת מעיים קשה, ואושפז בבית החולים אסותא. למרות הטיפול הלך מצבו והחמיר, והרופאים רמזו להתכונן לגרוע מכל.

אמרתי לו: ״תכנס ל״חזון איש״, שיברך ויתפלל!״ נכנס, וה״חזון איש״ אמר: ״לך לפרופסור וינברג מאסותא״. הזכיר: ״הילד שוהה באסותא״.

וה״חזון איש״ הבהיר: ״אכן, אבל תלך אליו באפן פרטי, למרפאתו שבתל אביב״.

לא באים לפרופסור בידים ריקות, לוה כסף ונסע לתל אביב. הגיע למרפאה, והיא מלאה באנשים הממתינים לתורם.

״כן?!״ התענינה המזכירה. ״באתי אל הפרופסור״, אמר. ענתה לו: ״אל הפרופסור לא באים סתם כך, יש לקבע תור. אתה רואה את כל האנשים האלו? תורם נקבע לפני כמה שבועות. אם אתה רוצה לקבע תור, הבה נראה״. התחילה לדפדף ביומן, שבוע אחר שבוע עמוס.

אמר: ״אל תתאמצי, חבל על הזמן. אני פה, ואני נכנס!״ נשמעו קולות התמרמרות, והמזכירה אמרה: ״אינך נכנס!״ והוא בשלו: ״אני נכנס!״ והיא: ״אדאג לכך שלא תכנס!״

הריב הקולני הזעיק את הפרופסור מחדרו: ״מה קורה כאן?״ ״הוא רוצה להיכנס בלי תור!״

״מה פרוש הדבר?״

״הילד שלי גוסס, זה פיקוח נפש, החזון איש אמר לי לבוא לכאן, איני זז מכאן עד שאכנס!״ ״איפה הילד?״

״הוא בבית החולים, באסותא״.

גיחוכים נשמעו. ״אז מה תועיל אם תיכנס, את הילד אני צריך לראות. שב, חכה כאן!״ תמה.

כעבור כמה דקות יצא הפרופסור מחדרו: ״אתה יכול לשוב לביתך, זה בסדר״.

מה בסדר, לא הבין.

קם, והלך לבית החולים. אשתו שהתה ליד מטת הבן, וספרה שהמצב הורע, כבר פרפר בין חיים למות. ולפתע החלה תכונה קדחתנית. רופאים נזעקו ובאו, אחיות עמדו הכן, כל הצות רחש סביב מיטתו. כונו את השעה, והבין שהפרופסור נכנס לחדרו וטלפן למחלקה, גער ודירבן והעמיד את כל הצות הרפואי על רגליו, ואכן איזנו את המצב ותוך זמן קצר הבריא.

כעבור שבועים, חלה אחד מילדי בדיזנטריה. ידעתי מה יש לעשות, להזעיק את פרופסור וינברג מאסותא. אבל לא סמכתי על ידיעתי, אלא נכנסתי אל ה״חזון איש״.

שמע, ואמר: ״לך אל פרופסור דויטש בגבעת רוקח״. לא הכרתיו, והערתי: ״לפני כמה זמן שלח הרב את בנימין גרודקא לפרופסור וינברג״.

ענה: ״בשבילו- וינברג, בשבילך- דויטש״. נו, יש בידי שם וכתובת. ביררתי, ואנשים גיחכו. המדובר ברופא קשיש שיצא לגמלאות, מתגורר בגפו בוילה מבודדת בגבעת רוקח ומטפח את גינתו וכלביו. אמרו לי: ״בעבר התגורר ה״חזון איש״ בגבעת רוקח. אולי מכיר הוא את הרופא מאז, בעודו פעיל. היום, יצא מהעניינים״. אבל ה״חזון איש״ שלח, ועליתי לגבעה. הכלבים קידמו פני בנביחות, והפרופסור הקשיש יצא להרגיעם. שאל מה הענין. עניתי שילדי נתקף בדיזנטריה חמורה, וה״חזון איש״ שלחני אליו. הזמנתיו לביקור בית. עני מרוד הייתי, אבל לויתי כסף עבור הביקור והתרופות.

אמר: ״אין צורך בביקור בית. המחלה ידועה והתרופות ידועות. יש לי אותן פה בבית. והואיל וה״חזון איש״ שלח אותך, אתן לך את התרופות בחינם״. אבן נגולה מעל לבי. מיהרתי לתת לילד את התרופות, ולהחזיר למלוים את כספם. וברוך השם, הילד הבריא.

מה הביאור בשני המעשים הללו? מדוע זה נשלח לכאן וזה נשלח לשם?

נבין זאת טוב יותר, על ידי מעשה שלישי:

סיפר בנו של הגר"ש שבדרון זצ"ל והובא בספר "קול חוצב" ב"אמונת חכמים" היה רבי שלום מגדולי הדור, והירבה לספר עובדות על גדולי ישראל שהיו למשנת חיים לאנשים רבים.

בנו שיבדל לחיים טובים וארוכים, מתאר את אותה נסיעה בסירה עם אביו על הירקון, הפלגה ארוכה של "אמונת חכמים".

בילדותי נתקפתי במחלת שעלת ממושכת, בימים ההם הייתה זו מחלה מסוכנת והרופאים לא הצליחו להתגבר עליה. אבי זצ"ל נסע ל"חזון איש" וביקש את עצתו וברכתו "סע לירקון ליד המים ועצי האקליפטוס האוויר הייחודי שבמקום יקל עליו" הציע החזו"א.

נסענו יחד אבי ואני, לא היינו "מומחים" בשיוט סירה אבא זצ"ל התאמץ וירד לעבר הסירה ובו זמנית לא הפסיק פיו מלמלמל: "לשמוע בקול דברי חכמים", נכנסנו לספינה ישבנו על מימי הירקון כמחצית השעה והקול הזך יצא מפי אבא עשרות פעמים כנעימה שובת לב: "לשמוע בקול דברי חכמים".

לאחר מחצית השעה ביקשנו מיהודי שנקלע לאיזור שיסייע לנו לטפס על צידי הנחל ולעלות בין קני הסוף הגדולים, יצאנו ועזבנו את המקום וראה זה פלא חלפה מחצית השעה והשיעולים פסקו כליל.

בתחילה עוד השמעתי שיעולים קצרים ולאחר כשעה ורפא לו "טאטע, אבא" אמרתי בהתרגשות של ילד בן ארבע שנים "אבא יש כבר תרופה לשעלת! כולם יבואו לכאן להתרפאות!", הביט עלי אבי בעיניו היוקדות "ילדי היקר לא, לא, לא הירקון מרפא אלא הקב"ה ששמע לתפילתו של ה'חזון איש' ", וקולו של אבא התפזר לרוח היום ב"אמונת חכמים".

האדם הגדול מכסה מעשיו על ידי מעשים גשמיים, אך באמת הוא המתפלל והוא המושיע! פעם הוא מכסה זאת בד"ר וינברג, ופעם בד"ר דויטש…

המעשה עם החזו"א שנאלץ לטייל חצי שעה בכל יום בפרדס ברמן, וראה אותו אדם שגר שם באזור והעיר לו שליהודי זקן חבל על הזמן לבטלו בטיולים, וכדאי שקצת יקרא תהלים… למחרת אמר לו שוב, והחזו"א הפסיק ללכת דרך שם.

לאחר זמן לא רב חלה ילדו ואמרו לו שיש רב גדול בבני ברק שיגש לקבל ברכה. הוא ניגש, ולתדהמתו ראה שהיה זה החזון איש. האדם שאותו עד עתה ביזה בדבריו… הוא התחנן וביקש מחילה – אמר לו הרב על מה? מאז שהערת לי התחלתי להקדיש מספר דקות לקריאת תהלים בכל יום…

למדנו – כשהזקנים נשמעים לקטנים – אזי הקטנים נשמעים לזקנים!

ולמדתי כלל באמונת חכמים: שלא לסמוך במאומה על שכלנו, לא לדמות ולא להקיש מענין לענין. לשאול על כל דבר, ולעשות כמצוה, ״שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל״ (שמות רבה ג, ח).

פרשת שמות

וברכך בכל אשר תעשה [והגדת עמ' 67]

על ענין החיוב לעשות בפועל ואז זוכין לסיעתא דשמיא. הוספנו משה שהקים את המשכן וה' עשהו. המלך שהקים ארמון והבטיח פרס למי שיטפס עד קצהו ואחד טיפס עד קומה נ' ולבסוף הגיעה מעלית ואספתו.

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת שמות”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'