פרשת שמיני

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר ויקרא

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת שמיני

וידום אהרון – כח השתיקה  [לק"ט עמ' פא]

וידום אהרון.

נחשוב על המעמד. יום חנוכת המשכן. כולם שרויים בשמחה, הקורבנות קרבים, ואש אלוקית יורדת משמים ואוכלת את העולה. השכינה שורה במעשה ידיהם.

והנה נדב ואביהוא מביאים קטורת ועימה אש זרה להקריבה לפני ה'. האש יוצאת מאת ה' ואוכלת את נדב ואביהוא.

השמחה הגדולה הופכת לתוגה. הששון הופך לאבל. שני בנים ביום אחד.

שני בנים צדיקים שעליהם אומר משה: ידעתי שהמקום יתקדש בקרובי, אך לא ידעתי אם על ידי או על ידך, וכעת יודע אני שהם גדולים ממני וממך.

קשה לאדם לאבד את בנו אף אם הוא רשע ובעל מעללים, ואף אם הוא הביא זאת על עצמו, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בבן צדיק, שהתכוין לכאורה לטובה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בשני בנים צדיקים שכאלה.

מה התגובה?

היינו מצפים לקושי, לתמיה, לשאלה. גם איוב שהתייסר על לא עוול בכפו לפי תפיסתו, הקשה קושיות ותמה על דינו של הקב"ה עד שאמר שמא נתחלף לך בין איוב לאויב?

 

אך אהרן מפגין כאן גדלות נפש עצומה. שתי מילים הצופנות בחובן כה הרבה. "וידום אהרון". שתיקה. שתיקה המבטאת קבלת הדין. שתיקה המבטאת הצדקת דין שמים, גם כשעל פניו אין המציאות מובנת.

מישהו דורך לנו על יבלת, ואנו צועקים. לפעמים אף מבלי משים, זעקה הפורצת מאליה. וכאן שליטה עצמית כל כך מוחלטת. ואין מדובר כאן באדם אטום לרגשות חלילה, מדובר על אהרון הכהן, שחז"ל מעידים עליו אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. הוא אשר ישראל בוכין אחר פטירתו וממאנים להנחם. ובכל זאת שולט בעצמו ללא מצרים.

כיצד מגיעים לכך?

 

הרמב"ן אומר על הפסוק (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו וגו'": "ור"א אמר אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו, לא תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל מה שיעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כי עם קדוש אתה, ואינך כשאר כל הגוים, על כן לא תעשה כמעשיהם".

 

כשאבא נותן סטירה, הוא עושה זאת מאהבה. כשאבא מכניס לניתוח אפילו אם זו כריתת רגל, אתה יודע שזה לטובתך.

 

המאמין בה' יודע שהכל מאיתו לטובה, והגם שהתורה לא אוסרת את הבכי מוסיף שם הרמב"ן, שהבכי מתעורר בטבע, מכל מקום האבילות היתירה כמוה כהתרסה כלפי בורא עולם, ואי קבלת דינו הצדק!

אהרון נמצא בדרגה הגבוהה הזו, ולכן הוא מסוגל לידום. קבלת דין שמים באהבה. ללא פקפוקים. ללא ספקות או טענות.

 

סיפר הרב מיזליש בעל מחבר ספר שו"ת מקדשי ה' על שאלות שהתעוררו בשואה [הובא במתוק האור אסתר עמ' 297] ושם מובא המעשה הבא, מעשה מדהים על מסירות נפש עבור טלית והשגחה פרטית:

בספר "מקדשי השם" [שער מחמדים עמ' יז] להגה״צ רבי צבי הירש מייזליש רב דווייטצען ז"ל, מספר דברים מזעזעים שאירעו לו במחנה אושוויץ, ובין היתר מספר דבר נורא שהיה לו:

פעם הרגיש ראש השומרים פעליקס ימח שמו וזכרו, שהנני לובש טלית קטן מתחת לבגדי, וחמתו בערה בו שמעולם לא ראה בגד כזה, ושאלני מה זה, וכדי שלא יחשוב שגנבתי זאת עניתיו, עס איז א געטליכער קלייד (הוא מלבוש אלוקי), שהבאתי עמי מביתי, והנחית על ראשי וגופי מכות רצח בצעקות גדולות, וציוה עלי לבוא עמו לחדרו ושמה ילמדני אודות הרבונו של עולם, תסמרנה שערות ראשי, כי כמובן פקודה זו היתה דין מות בטוח תחת ידיו הגסות, אבל נאלצתי לבוא אחריו, ובחדרו התחיל להכות אותי בכעס ורציחה וצוח עלי אתה מדבר עוד מה״געטליכער קלייד״ (מלבוש אלוקי), בזמן שהנך רואה בעיניך שבכל יום משמידים לעיניך את בני עמך וממשפחתך בכל מיתות משונות ואכזריות?!

בתנאים שכאלה אתה עוד יכול להזכיר שם ה' ולהאמין בו ובהנהגתו את העולם, ואיך יעלה על שפתיך ושכלך שיש רבונו של עולם בעולם והוא מנהיג העולם, ומדוע אינו מונע מהנאצים מלהעבירכם מן העולם בעינויים ויסורים שדוגמתם עוד לא סבלו בני אדם עלי אדמות?!  

אלא מן הסתם לית דין ולית דיין (חס ושלום)!!

כך חירף וגידף אותו רשע, ואני שכבתי על הארץ כמעט כאבן דומם מרוב יאוש ודיכאון רוח ומרוב יסורים והכאות עד שהיה הדם מבצבץ כמעט מכל חלקי גופי, עד שאמר לי לעמוד בעצמי ואומר לו הסבר מספיק ואם לאו לא אצא מחדרו בחיים, כמובן שמצבי בשעה כזו היה נורא, כי ידעתי בעצמי שעלול אכזר הלז להורגני נפש, אם לא אמצא תשובה מחכימה להסביר לו ולהשקיט הרציחה שבו.

ואמרתי לו, אמשול לך משל למה הדבר דומה, לפרופסור גדול עולמי, שהצליח לעשות ניתוחים על גופות חולים מסוכנים, והיה ראש בית חולים גדול והצטרך לנעליים, ושאל על סנדלר מומחה מקצועי, והראו לו, ונכנס אליו והשתוה במחיר והתנה עמו לגמרם עוד כשבוע ונתן לו כרטיסו האישי, להביאם אליו לבית החולים ואז יקבל התשלום במלואו.

אחרי שבוע לקח הסנדלר הנעליים היקרות והגיע לבית החולים, ובהצביעו על הכרטיס האישי שבידו מהפרופסור הוליכוהו עד לדלת החדר שבו ערך הפרופסור את הניתוחים, ויפתח הסנדלר את הדלת ויכנס לחדר הניתוחים, וירא כי עומד הפרופסור וסכין חדה בידו, ועל השולחן היה מונח שר גדול שנאלצו לעשות לו ניתוח קשה ומסובך.

וירא הסנדלר שהפרופסור חותך בתוך גופו של החולה חיתוכים שונים עמוקים (מה שמצא לנחוץ לנתח לרפואתו והצלתו).

הסנדלר שאינו מבין שום דבר בעניני מחלה ורפואה השתומם ויתרגז על האכזריות של הפרופסור שמענה את החולה האומלל הזה ללא תכלית וסיבה ולא די לו מחלתו וכאביו אלא שעוד מוסיף לו הפרופסור יסורים גדולים וחתיכות בגופו הנאה, וחותך באמצע הגוף חתיכות, הלא אם אני מתקן נעליים לא אחתוך בעור במקום הנאה והמשובח בשום אופן, אמר.

 

והאם הפרופסור לא יגמור מה שנחוץ לו לעשות בגלל אי הבנת הסנדלר הזה, שאינו משיג ומבין מה שהפרופסור עושה לטובת החולה?

כך הענין בהנהגת הבורא יתברך שמו, האמת הוא שאין אנחנו משיגים ואין אנו מבינים כלל הנהגתו יתברך שמו ולמה עושה חתיכות וניתוחים במקום היותר נאה בתוך כלל ישראל, עם כל זה עלינו לדעת שבזה שאנו בשר ודם קצרי דעת שאין אנו משיגים הנהגתו של הבורא יתברך שמו, על ידי זה איננו מתקטן גודלו אצלנו. והסברתי לו משל זה באריכות.

וסיימתי לו במליצה מה שכתב הגה״צ בעל ״בנין לדוד״ בפרשת חיי שרה שאמר על הקדוש הרבי רבי שמעון מירוסלב ז״ל שלכך היה זקן, מפני שלא היה לו קושיות על הנהגת השם יתברך וקיבל הכל באהבה, כי היה ירא שמא יאמר לו השם יתברך אם אינך מבין אז עלה השמימה ותראה שהכל על מכונו ולטובה, וכאשר לא רציתי לעלות השמימה ולקבל הסברים, לא רציתי להרהר אחר מדותיו של הקב״ה…

כמו כן עצתי – אמרתי לראש השומרים ימח שמו – שלא תרבה לשאול קושיות על השים יתברך שאולי על ידי זה יקראוך לעלות השמימה, והלא אתה עוד מקוה לצאת לחופשי מכאן ולהתחיל לחיות חיי שקט ונחת, על כן יותר טוב שלא להקשות יותר על השם יתברך.

ובריך רחמנא שדברי מצאו חן בעיני הקאפו הרשע הזה, ובבת צחוק קל על שפתיו אמר לי: הנך יהודי פיקח ותוכל ללכת מכאן לשלום ומהיום והלאה תוכל לבוא לבלוק שלי לקבל מאכלים טובים.

ובאופן זה ניצלתי בעזרת השם יתברך ממות בטוח ואכזרי והודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו (ועיין שם שמביא שהט״ק הזה עשה מהט״ג של כ״ק הגה״ק מסיגעט בעל ייטב לב זי״ע (לא ברור) והיה לו לשמירה ולסגולה להינצל בזכותו, ובמסירות נפש על המצוה).

 

במחנה שהייתי חונה היינו לערך חמשה עשר מאות יהודים, ואיזה שבועות לפני שנשתחררנו על ידי האמעריקאים, טלטלו אותנו ממקום למקום, ועיקר כוונתם היתה להרחיק אותנו ממקום שהאמעריקאים מתקרבים ובאים, כדי שלא ניפול ביד האמעריקאים ולהשתחרר, ובשבת קודש האחרון לפני השחרור כבר שמענו מרחוק קול חיצים וברקים קול יריות ותותחים של האמעריקאים, והיה ניכר שהמה כבר קרובים למחנה שלנו ונתמלאה שמחה לבבנו שקרוב יום הישועה.

פתאום באה פקודה להרחיק אותנו ממקומינו ולהעביר אותנו למקום חדש בלתי ידוע, והפחד שלנו היה שכוונתם כעת להוביל אותנו למקום שיש שם בית המוקד, כדי לקיים צוואת הרשע ימח שמו שלא להניח חי שום בר ישראל חס ושלום.

והנה דרכם של הקאפו״ס הרשעים השומרים שלנו, בעת טראנספארט כזה, לחפש אצלינו, אם יש עוד מה שהוא, בעל ערך, אצל מי שהוא, בכדי שיוכלו לגזול ממנו, ובאופן זה בזזו מאיתנו מנעלינו ומלבושינו הטובים האחרונים וכך התנהג הקאפו שתחת מרותו נמצאת הבלאק שלי המכונה בשם ווילי, ופישפש וחיפש אצלינו וכאשר ניגש אלי ומשמש ומצא אותי מלובש בטלית הקטן עם הציצית, מיד התקצף עלי, ואולי משום שלא מצא אצלי איזה מלבוש או חפץ מועיל עבורו, וקרע בשתי ידיו בחזקה את הטלית קטן וזרקו לתוך התנור עד שנשרף לנגד עיני.

אין כוח בעטי להעלות עלי גיליון את גודל הצער שהיה לי מאובדן הטלית קטן הנ״ל שהוא היה לי למגן ומחסה בעת צרה וצוקה, ולא יכולתי להשלים עם העובדא שהטלית קטן החשוב איננו עוד, והרגשתי את עצמי מחוסר שמירה והגנה הראויה לשמה, כפי שהיתה לי עד כה בהיות הטלית קטן על בשרי, ומעשה הרשע הלז הוציא ממני התפרצות היסטרית של בכי ויללות עד אין שיעור, ביודעי שאנחנו עומדים בימים האחרונים לפני הישועה וצריכים אנו רחמים גדולים ושמירה מעולה לצאת לחיים ולשלום.

ובני יקירי ר׳ זלמן ליב נ״י הנמצא על ידי ניסה לנחמני על אבידתי שהלא כל החמישה עשר מאות יהודים שאיתנו, אין להם טלית קטן מרגע הראשונה שבאו לאושוויץ, ומה לי לעגם נפשי כל כך, אין לנו אלא להסתכל כלפי מעלה כאשר היה בעזרתינו עד עתה, כן נזכה שיוציאנו בקרוב למרחב.

והנה, הובילו אותנו למרכבת משא על מסילות הברזל, ושמו אותנו בתוך קרונות־הבקר שבהם נדחקנו בצפיפות איומה אחד על גבו של השני, וישבנו איש על יד אחיו מחוסרי אונים, בתוך דוחק וחום מחניק מבלי מזון ומשקה כידוע צורת הטראנספארטים של הגרמנים עם קורבנותיהם היהודים, וחכינו רק על בואם של האמעריקאים, שישחררונו חיש מהר מידי המחבלים הזידונים הללו.

והנה באמצע הלילה כשניסינו להירדם קמעה, זאת היתה בעצם מן הדברים הקשים ביותר בתנאים בהם נמצאנו בתוככי המרכבת, כי צורת שנתנו היחידה והאפשרית היתה רק זאת, שאיש ישים את ראשו על כתף חבירו וינסה לישון מעט אם יעלה בידו לבצע דבר זה בהצלחה.

הקאפו ווילי ששמר על קרונינו היה משתרע על ספסל ארוך שאותו העמיד באמצע הקרון, ואנו הצטרכנו להצטמצם בשאר המקום הנשאר בהצטופפות איומה. ואני השענתי את ראשי על כתף בני היקר זלמן ליב נ׳׳י שישב על ידי.

אך אחרי שעלה בידי אחרי קושיים מרובים להירדם קצת, נתעוררתי על ידי בני שהתלונן שכתפו זה שראשי נשען עליו כואב לו עד למאוד, ואמר לי בזו הלשון טאטע עש טיט מיר אזוי־ וויי. איך קען עס לענגער נישט אויסהאלטען והוא מבקש אותי שאשים ראשי על כתף חבירי שיושב לידי מצד השני, כדי שלא יסבול יותר כאבים מהשענת ראשי על כתפו.

ובהשקפה ראשונה הייתי מרוגז על הפרעתו את שינתי באופן כזה, אך נעניתי כמובן לבקשתו ושמתי את ראשי על כתף רעי מצד שני, וכן בני נ״י הניח ראשו על כתף אחת מצד שלו, וכמעט באותו רגע נתעוררנו מקולות נפץ אדירים, שנגרמו מידי להקת מטוסים אמעריקאים שהשגיחו מלמעלה במרכבת הזאת, ובחשבם שנוסעים בו חיילים גרמנים הפציצו אותו כהוגן.

 

פצצות האויר התעופפו סביבינו ברעש מחריש אוזנים, ולפתע פתאום עבר בינינו, זאת אומרת בין ראשי וראש בני, במקום שאותם החזקנו לפני רגע, פצצת הרס קטנה, ופגע ישר בקאפו ווילי ששכב שרוע על הספסל וקטעה בבת אחת את שתי ידיו, מובן מאליו שהוא התפרץ בשאגות פראיות מרוב כאב ויסורים, והתחנן אלינו שנצילו ממות יסורים.

חבריו המריעים התלוצצו ממנו בהיותו במצב נורא כזה, בלגלגם עליו, נו דוילי קענסט דו נאד מיט דיינע הענד רייסי־ז אונד פארכרענען א טלית. [משהו כמו הלא אלו הידיים ששרפו את הטלית] והוא התחנן רק שיצילוהו, וממני ביקש סליחה על מעשהו, ושאתפלל עבורו שישאר בחיים.

 

אולם יש דרגה גבוהה מזו.

 

אצל דוד המלך נאמר: "למען יזמרך כבוד ולא ידום, ה' אלוקי לעולם אודך" דוד לא נדם, הוא עוד זימר!

כמאמר חז"ל: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ואמרו חז"ל: 'לקבולינהו בשמחה'.

דוד על כל הרדיפות שעבר, על כל הצרות, בנו שמרד כנגדו וביקש את נפשו, שאול שרצה להורגו, אחיו שחשדוהו בממזרות, בנו אבשלום שנהרג, בנו אמנון שנהרג, אישתו שניתנה לאחר, אחיתופל שביקש רעתו, ועוד ועוד, ודוד אינו נודם, הוא מזמר!

 

ועל פי זה מבארים את המעשה שהגמרא מביאה על נבוכדנצר

(סנהדרין צב, ע"ב) "תנו רבנן בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש אמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: לך והחייה מתים בבקעת דורא.

כיון שהחייה אותן באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע על פניו. אמר: מה טיבן של אלו? אמרו לו: חבריהן של אלו מחיה מתים בבקעת דורא.

פתח ואמר: אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותיה מלכות עלם ושלטניה עם דר ודר וגו'.

אמר רבי יצחק יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע שאילמלא (לא) בא מלאך וסטרו על פיו ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים"

 

וצריך ביאור וכי אין בחירה חופשית? והרי הוא רוצה לקיים מצוה?

אלא דוד זימר להשם יתברך כשהיו לו את כל הצרות, עם כל הבעיות והרדיפות, בכל זאת 'יזמרך כבוד ולא ידום'.

אולם אתה נבוכדנצר שר כשטוב לך, ומזמר כשנעים לך, האם אתה מסוגל כך לשיר ולזמר גם כשלא טוב לך? גם כשקשה לך? גם כשאתה חוטף סטירות? מה עשה המלאך, נתן לו סטירה ואמר לו עכשיו נראה אותך שר…. ואז למרבה הפלא נבוכדנצר נדם!

 

הגרש"ז אוירבך מספר על האדר"ת שכאשר נפטרה בתו התמהמה בצאתו להלויה, שלא כדרכו שהיה דייקן. לאחר כעשרים דקות יצא מחדרו וניגש להלויה. לימים כששאלוהו על כך הסביר שחז"ל אמרו שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ובזמן הזה השתדלתי להביא את עצמי לתחושת השמחה שליוותה אותי בעת שבאה בתי לעולם, ולברך מתוך אותה תחושה את הברכה "ברוך דיין האמת".

 

 

פרשת שמיני

תרדמת ההרגל ונזקה [והגדת, שני מאמרים]

"ויקרב אהרן את קרבן העם, ויקח את שעיר החטאת אשר אהרן הקריב חטאת לעם וישחטהו ויחטאהו [עשהו כמשפט חטאת] כראשון״ [כעגל שלו] (ייקרא ט, טו וברש״י). ויש להבין, מה ההדגשה: ״כראשון? ובכן, בראש ובראשונה, יש כאן התפעלות עצומה. החטאת שהקריב אהרן, היתה קרבנו הראשון (ויקרא ט, ח). אחריה הקריב את עולתו (שם, יב). קרבן אחר, והקרבתו אחרת. ומביאים שוב, חטאת נוספת –

אה, חטאת כבר הקריב לפני שעה קלה – אבל לא, אלא "וישחטהו ויחטאהו כראשון" באותה התלהבות כאלו היתה זו החטאת הראשונה!

והלא טבע הוא באדם, שמעשים חוזרים ונשנים נשחקת התפעלותם –

וכמו שאמרו (שבת קיח ע״ב) ש״הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף״. ומדוע, משום שבהגיע מועד התרוננות ונס, יכהו תחושותיו ולא יוכל להתעלות ולהתפעל כדבעי (מאירי, שם).

ב״בינה לעתים״ (ח׳׳א, לחוה״מ פסח) עמד על הנהגת משה רבינו, שכאשר קרן עור פניו ויראו מגשת אליו הסתיר פניו במסוה, וכשדבר ע?ולזם הסיר את המסוה (שמות לד, ל לה). והסברא נותנת לנהג להפך, קזבדברו עמם יסתיר פניו לבל יבהלו ויראו, ובפנותו מהם יגלה פניו, מאחר שאינם נגשים אליו.

והתשובה, שיראתם חיובית היתה, שיהא עליהם מורא רבם כמורא שמים (אבות פ״ד מי״ב), והוא מקניני התורה (אבות פ״ו מ״). אבל חשש שההרגל יעשה טבע ולא יתפעלו עוד, לכן כיסה פניו שלא בשעת הלמוד, כדי שיתפעלו בכל פעם מחדש.

וכתב, שזה באור המזמור (תהלים יט, ב-ג): ״השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע״, אבל הואיל ו״יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת״ והן תופעות שגורות ותמידיות, לכן ״אין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם״, ואינן מעוררות ההפעלות.

ושנינו (סנהרדין נב ע״ב): למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ, בתחלה דומה לקיתון של זהב. שוחח עמו, דומה לקיתון של כסף. נהנה ממנו, דומה לקיתון של חרס. כיון שנשבר, אין לו תקנה. וזהו שאמרו (פסחים מט ע״א) שתלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום דבריו אינם נשמעים.

וב״כלי יקר״ (ויקרא ו, כא) דרש על כך את הפסוקים: ״תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות״, כשתלמיד החכמים מבלים עם עמי הארץ, אזי ״בני ציון היקרים המסלאים בפז״ ונמשלים לקיתון של זהב, ״איכה נחשבו לנבלי חרש״ (איכה).

וידוע מה שדרשו, שכאשר בושש מעזה לרדת מן ההר מהרו ועשו להם עגל זהב. והלא אהרן קדוש ה׳ היה עמם, והכירוהו כנביא עוד ממצרים (רש״י שמות ד, יג), ומשה רבינו עצמו הפנה אליו (שמות כד, יד). אלא שהעדיפו עגל זר על פני צדיק מוכר…

ההרגל מכהה את ההתפעלות עד אבדנה. הלא נראה, שבעשותם את העגל עדיין בער ההר באש! כתוב מפורש הוא:

(דברים פרק ט טו) וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן־הָהָ֔ר וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וּשְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית עַ֖ל שְׁתֵּ֥י יָדָֽי: (טז) וָאֵ֗רֶא וְהִנֵּ֤ה חֲטָאתֶם֙ לַה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם עֲשִׂיתֶ֣ם לָכֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה סַרְתֶּ֣ם מַהֵ֔ר מִן־הַדֶּ֕רֶךְ אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה֖' אֶתְכֶֽם: (יז) וָאֶתְפֹּשׂ֙ בִּשְׁנֵ֣י הַלֻּחֹ֔ת וָֽאַשְׁלִכֵ֔ם מֵעַ֖ל שְׁתֵּ֣י יָדָ֑י וָאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם:

נורא: מיראת האש הגדולה חזרו בהם מה״נעשה ונשמע״ (תוספות שבת פח ע״א), ופחדו להמשיך ולשמוע הדברות מפי עליון וה' שבח יראתם זו (דברים ה) ועתה הרגו את חור ועשו את העגל והתהוללו בפריצות (שמות לב) לנוכח אותה אש גדולה!

כיוצא בכך, כשהמסו המרגלים את הלבבות, הזכירם משה רבינו ״אשר נשאך ה׳ אליקיך כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד ביאכם עד המקום הזה, ובדבר הזה אינכם מאמינים בה׳ אלקיכם ההלך לפניכם באש לילה ובענן יומם״ (דברים א, לא-לב).

ומוכח, כתב ב״נועם אלימלך״, שמסתגלים לנסים עד שאין מבחינים בהם!

וכתב רבנו יוסף יעבץ זצ״ל (אבות פ״א מ״ח). שלפיכך נצטוינו (ביחוקאל מו, ט) שהבא לבית המקדש דרך שער צפון יצא דרך שער דרום, והבא מדרום יצא מצפון, ולא ישוב דרך השער אשר בא בו, כי נכחו יצא״, ומדוע, ״הקפיד ה׳ יתברך שלא יראה השער פעמים, פן ישוה בעיניו לשער ביתו״! מרעיש!

שערי בית המקדש גבהם עשרים אמה, כגובה בנין בן ארבע קומות, ורחבם עשר, כפלים מרחב סלון ביתו. והיו של זהב (מדות פ״ב מ״ג), וכמה אפשר כבר להתפעל מפרטים וגלופים כשעוברים בהם בדרך למקדש, לראות ולהשתחוות להקריב ולהתפלל. וכשיחזור דרכם, כבר ״ישוה בעיניו לשער ביתו״!

ברם, ״בבוא הנשיא, דרך אולם השער יבוא ודרכו יצא״ (יחזקאל מו, ח), ופרש רבנו יוסף יעבץ, ״כי הנשיא להשכלתו שכלית לא יצטרך לזה [לחדש רגשותיו באמצעות שער חדש], אלא ככל שיוסיף להתמיד תגדל האהבה בלבו״!

וכך פרשו מה שנאמר בהדלקת המנורה: ״ויעש כן אהרן״ (במרבד ח, ג), להגיד שבחו של אהרן שלא שינה (רש׳׳י), הינו שההדלקה החוזרת ונשנית לא התישנה אצלו כדבר שגור, אלא עשאה תמיד בהתחדשות כאלו זו לו הפעם הראשונה. ולהאמור. זה כח האנשים הגדולים והדגולים, כנשיא שיכול להכנס ולצאת באותו שער ולהתפעל בכל פעם מחדש. וכמו שמצינו (רש״י דברי הימים א כט, יא) שכשסיים דוד המלך כל תשבחותיו בתהלים התחיל המזמור האחרון: ״שירו לה׳ שיר חדש״ (תהלים קמט, א) כאילו לא שבחו מעולם!

כמה יש אפוא לשבח את אהרן, בהקריבו את קורבן החטאת השני ״כראשון״!

אבל, יותר מזה, הרבה יותר –

משה רבינו אמר לאהרן: ״קח לך עגל בן בקר לחטאת״ (ויקרא ט) להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הוא על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה (רש״י). והרמב״ן (ויקרא ט, ז) הביא דברי רבותינו (תורת כהנים, מלואים ח) שהוה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו. כי בהיותו קדוש ה׳ ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו עדיין ״וחטאתי נגדי תמיד״ (תהלים נא, ה). וכשאמר לו משה רבנו ״קרב אל המזבח ועשה את חטאתך״, כי בה יכפר על התביעה היחידה שהיתה עליו וטרדה דעתו –

באיזו התלהבות, אהבה ויראה, גילה ורעדה, עשה את חטאתו זו – ובאותו רגש, דחילו ורחימו, עשה את חטאת העם –

״וישחטהו ויחטאהו כראשון״! נשגב מהשגת אנוש!

הבשם שהיה לבורסקי

הבה נמשיך ונראה בהמשך הפרשה ביטוי נוסף להרס שב"תרדמת ההרגל"

לא תטמאו בהם, ונטמתם בם״ (ויקרא יא, מג), ותרגומו: ולא תסתאבו בהם, שמא תסתאבו בהם. מה נאמר כאן. ודאי שהמסתאב, מסתאב!

ל״חפץ חיים״ זצ״ל היה ספור, שהסביר הכל.

מעשה בבשם, בעל חנות בשמים, שחנותו היתה פתוחה לרחוב, וכל העובר על פניה שאף לקרבו מניחוחות ריחה ונמשך אליה לקנות בשמים יקרים ומשיבי נפש. יום אחד חשכו עיניו: ליד חנותו פתח בורסקי את מפעלו. היו הריחות הבוקעים משם מחליאים ומקבסים, והבשם עדין הנפש נאלץ להגיף את הדלתות ולהסתגר בחנותו. יושב היה בחנות הסגורה, ושופך את זעמו על הבורסקי לפני צנצנות הבשמים האילמות ובחלל החנות הריקה, כי התרוקנה החנות.

אנשים לא חלפו עוד על פניה בסלידתם מפני צחנת עבוד העורות הנוראה, וגם אם חשבו להכנס אליה ראו את הדלת המוגפת ועזבו על עקבותיהם.

הפרנסה שבתה והבית תבע את צרכיו, ויום אחד תלה הבשם על חנותו את השלט ״למכירה״.

ואז, סוף סוף, נפתחה דלת החנות. בפתח עמד השכן הבורסקי, עוטה סינר ואפוף סרחון. במבט אומד סקר את השטח. ״מקום נאה הוא״, קבע, ״יש לי הצעה עבורך. כסף אין לי כדי לרכוש את המקום, אבל נרחיב את המפעל ונעבוד יחדו. תהיה לשותפי, ונתחלק ברוחים״.

״אשקול את הדברים״, אמר הבשם בקרירות, כשהוא כולא את נשימתו.

הרעיון קומם אותו, לא עלה בדעתו להסכים להצעה. כל חפצו היה לברוח מכאן, למכור את החנות ולפתחה במקום שאוירו צח.

אבל יום רדף יום, וקונה לא בא. ההוצאות גדלו, החובות השתרגו, צפוי היה לחרפת רעב.

ההכרח לא יגונה. נשם עמקות מניחוחות חנותו, ופנה להדפק על דלתות שכנו. בקצרה הודיע על הסכמתו ומיהר לשוב לחנותו.

לא עברה שעה ארכה, והלמות פטישים נשמעו. הקיר המשתף נפרץ, וענן צחנה אפפו…

לא היתה עוד חזרה מהצעד שנעשה. למחרת התיצב וחגר סינר, חפת שרוולים וערבל את ברכת הסיד. נשם בכבדות דרך פיו, כדג ששלוהו מן המים. מפעם לפעם שגה ושאף אויר בנחיריו, והקבס החליאו. הבורסקי נד ברחמים לאיסטניס שהיה לשתפו.

ביום השני עומעם הסרחון מעט, ביום השלישי כבר היה כמעט נסבל. ביום הרביעי הטריד אך במעט, וביום החמישי נשם בטבעיות… אמנם אין אלו הבשמים להם הורגל, אבל בשום פנים ואופן אין זה נורא כל כך…!

עסק העורות הניב רווחים נאים, עלה בידו לחסוך סכום נכבד. הציעה לו רעייתו: ״אולי תפתח בכסף זה חנות בשמים בלב העיר?״

עווה פניו בסלידה, ואמר: ״איני סובל את האנשים הרכרוכיים שאינם מסוגלים לשאוף אויר פשוט, וזקוקים לניחוחם של בשמים״…

זו כוונת הכתוב המזהירנו: ״ולא תטמאו בהם – ונטמתם בם״ – (ויקרא יא, מג).

אל תנסו כלל להתקרב לצחנה, כי תדבק בכם, תתרגלו אליה וסופכם מתפלשים בה ומסתגלים אליה, ככתוב ״וילכו אחרי ההבל ־ ויהבלו״ (ירמיה ב, ה)…

וכך הסביר רבי אליה לופיאן זצ״ל את המשנה:

״ואי אתה בא לידי עברה״ (אבות פ״ב מ״א). ובגמרא: שתרגילני לידי מצוה ואל תרגילני לידי עברה, ואל תביאני לידי חטא ולא לידי עוון״ (ברכות ס ע״ב). שככל שהעברה נוראה, נוראה שבעתים ההסתגלות אליה, להסתופף ברשותה ובחסותה. [כי ״יד״ ענינה רשות, כמו: ״ויקח את כל ארצו מידו״ (במדבר כא, כ]

כלומר, שלא נתרגל אליה, בבחינת ״עבר ושנה נעשית לו כהיתר״ (יומא פו ע״ב), והרגל נעשה כטבע.

ובכך פרשתי ההוראה לברוח מן העברה (אבות פ׳׳ד מ״ב). לא רק שלא לעשותה. אלא גם אם עשאוה יש להמלט, שלא להסתגל!

ובעינינו ראינו, ובעצמנו חויבו. בישיבה, היינו בגן עדן. למדנו והתעלינו בתורה ובמוסר. כשנמלטנו מגרמניה הכבושה לליטא, לא גורשנו מגן העדן. נטלנוהו עמנו, עם ספרינו ברחנו. כשנערך אחרינו מצוד והוגלינו לסיביר, אחז כל אחד בתפלין ובגמרא. באנו למחנה הכפיה, ועקרו מידינו את התפלין ואת הספרים. מדורה הבעירו. באש העלום לעינינו, ולבנו מתפלץ. מוכי הלם התהלכנו, אבלים וחפויי ראש.

לכמה זמן? ליום, לשבוע?!…

בתענית צבור היו מוציאים את התיבה לרחובה של עיר, ונותנים עליה אפר כפי שנותנים אפר על ראש כל אחד ואחד. לומר: ״עימו אנכי בצרה ״(תהלים צא, ט). אמר רבי זירא: בתחלה, כשראיתי שהחכמים נותנים אפר על גבי תבה, הזדעזע כל גופי (תענית טז ע״א). זה היה בתחלה.

ואחר כך? הסתגל…

נצטט סימן בטור אורח חיים (סימן תל): שבת שלפני הפסח קורין אותו ״שבת הגדול״. והטעם, לפי שנעשה בו נס גדול בפסח מצרים מקחו בעשור לחדש (שמות יב, ג), ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה׳ (סדר עולם), ונמצא שעשירי בחדש היה שבת. ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו. ושאלום המצרים למה זה לכם? והשיבו: לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו. והיו שיניהם קהות על ששוחטים את אלוהיהם ולא היו רשאים לומר להם דבר. ועל שם אותו הנס קורין אותו ״שבת הגדול״.

ידוע.

ואני שואל: מתי היה הנס גדול יותר, ביום לקיחת השה כדי לשחטו, או בארבעה עשר יום לחדש, בשעת שחיטתו?!

אם כן, מדוע קוראים לשבת ״שבת הגדול״, היו צריכים לקרא לערב פסח ״יום רביעי הגדול״!

והתשובה, אחת מן השתים: או שהמצרים הסתגלו לרעיון השחיטה, וכבר לא היו שניהם קהות, אף לא כששחטו לעיניהם.

או שאנו הסתגלנו לנס ההבלגה שלהם…

ועוד –

במתן תורה, הוצרכו לכפית הר כגיגית (שבת פח ע״א). והלא אמרו ״נעשה ונשמע״ (שמות כד) שמא יחזרו בהם מיראת האש הגדולה ותוספות, שם). עד כדי כך. ובאו ובקשו: ״ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת״ (דברים ה, כב), וענה הקדוש ברוך הוא: ״מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי כל הימים״ (שם, כו).

עברו ארבעים יום ועשו את העגל, וה׳ מבקש להשמידם, ״ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש ושני לוחות הברית על שתי ידי״ (דבוים ט, טו).

ההר בער באש, אותה אש שבגללה פרחה נשמתם ויראו כל כך, ועשו את העגל?

והתשובה. שהסתגלו!

כמה עלינו לחרוד מהסתגלות לחטא, ולא פחות מכך – מהסתכלות למצוות.

מצד אחד אמנם מבקשים ״שתרגילנו בתורתך״, ״ותרגילנו לדבר מצוה״. אבל שלא יאטם הלב ולא יכהה הרגש!

שהרי שיצה"ר עובד עלינו בב' מישורים. בענין הגשמיות הוא גורם לנו להתרגל במהרה למה שיש לנו ועי"ז אני חשים צורך מחודש להתרגש ברכב חדש, או בריהוט חדש וכדו'. לישן התרגלנו מהר.

ובעיניני רוחניות– הוא מכהה את הרגשות והחושים ונותן לנו לשקוע במלומדה.

כיצד אכן נתגבר על ההרגל הזה שלכאורה אינו מותיר לנו מקום לברוח מפניו?

העצה היא לעורר עצמו על ידי שיחות מוסר, דברי התעוררות, ספרי מוסר, התפעלות מחודשת מכל דבר ה'. החחזק במוסר אל תרף, ניצרה כי היא חייך!

ועוד, ע"י לימוד ההלכות הרלוואנטיות. כשאדם לומד הל' לשה"ר הוא מתעורר בענין. וכן בהל' שבת וכעזה"ד בכל ההלכות.

גם צדיקים מתקררים

הח"ח שראה מחלל שבת בפעם הראשונה בראדין והחל לבכות. בשבת השניה הוא בכה הרבה יותר ומיאן להרגע. כששאלוהו מה ראה על ככה, השיב, שחש שהשבת הוא כבר פחות מתרגש, וע"ז הרביתי לבכות, שכבוד השבת כבר התקרר בעיני…

מסכת שבת דף קמז ע"ב

אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, חַמְרָא דִּפְרוֹגִיתָא, וּמַיָּא דְיוֹמְסִית קִפְּחוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מִיִשְׂרָאֵל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרַךְ אִיקְלַע לְהָתָם, אִימְשִׁיךְ בַּתְרַייהוּ, אִיעַקַר תַּלְמוּדֵיהּ. כִּי הָדַר, אָתָא, קָם לְמִיקְרֵי בְסִיפְרָא, בָּעָא לְמֵיקְרֵי, (שמות יב) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם". אָמַר, "הַחֶרֶשׁ הָיָה לִבָּם". בָּעוּ רַבָּנָן רַחְמֵי עַלֵיהּ וְהָדַר תַּלְמוּדיה.

לא בכדי יעץ הסבא מקלם זצ״ל (״חכמה ומוסר״ ח״ב, מאמר ריט),

שמפעם לפעם יראה האדם עצמו כגר צדק שהיום התגייר, ובפעם הראשונה מברך ״המוציא״ וברכת המזון. ויגלה בה צפונות, מלים שלא ידענו על קיומן!

 

פרשת שמיני

סימני הטהרה בבעלי חיים טהורים והלימודים מהם [מתוק האור]

 

"דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" (ויקרא יא, ב).

בפרשה זו מלמדת אותנו התורה את סימני הטהרה של הבהמות, החיות, הדגים והעופות, אלו מהם מותר לנו לאכול ואלו אסור.

נשנן לעצמנו סימנים אלו בקצרה, וגם נלמד מהם כמה לימודים מאלפים הנוגעים לחיי היהודי:

"כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו".

סימני הטהרה הראשונים בבהמה הם: מפרסת פרסה ושוסעת שסע.

מפרסת פרסה הכונה שרגלה מחולקות לשניים "שסעת שסע" הכונה שההפרדה מוחלטת. עד כדי כך, שכשמביטים בבוץ שדרכה שם הבהמה רואים עקבות של שמונה רגלים, לא ארבע.

יש לעומת זאת בהמה, כדוגמת הסוס, שרגליה אמנם מחולקות, אך בסופן יש חיבור בין שני החלקים באמצעות העור. זוהי בהמה שרק מפריסה פרסה ואינה שוסעת שסע והיא טמאה.

סימן טהרה נוסף: מעלת גרה. ופירש רש"י: "מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק".

היא לועסת את האוכל, בולעת, ולאחר מכן מעלה אותו בחזרה אל הפה ולועסת אותו שוב, עד שנעשה דק ביותר. אלו סימני הטהרה בבהמות.

מיד אחרי כן כתובים סימני הטהרה של הדגים:

"את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת". פעמים רבות מגיעים יהודים למקומות נדחים ברחבי העולם, עוף ובשר כשרים לא ניתן להשיג שם בשום אופן. מה עושים? משתמשים בדגים. כאן ניתן בקלות לזהות את הסנפיר והקשקשת שעל הדג ולהחליט שהוא מזן טהור.

ומה הם סימני הטהרה בעופות?

כאן התורה כבר אינה כותבת בברור סימני טהרה. היא רק מפרטת את העופות הטמאים שנאסרו באכילה: "ואת אלה תשקצו מן העוף… את הנשר ואת הפרס ואת העזניה ואת הדאה ואת האיה למינה… ואת החסידה האנפה למינה ואת הדוכיפת ואת העטלף".

 

והנה על החסידה אמרו חז"ל (חולין סג, ע"א): "למה נקרא שמה חסידה – שעושה חסידות עם חברותיה", החסידה עושה חסד עם חברותיה במזון. כשהיא רואה אוכל היא קוראת לחברות שלה שתאכלנה גם הן.

וכבר הקשו, הרי בתוספות (בבא מציעא מ, ע"א דיבור המתחיל 'וכי מה אכפת') מובא בשם הירושלמי על אותם "עכברי רשיעי" – עכברים רשעים, שכשהם רואים כמות גדולה של תבואה קוראים הם גם לחבריהם שיאכלו עמהם. עכברים אלו לא נקראים בעלי חסד אלא "עכברים רשעים"… מה ההבדל בינם לבין החסידה? התשובה היא, אומרים המפרשים, שעשית חסד עם חברים דבר נפלא הוא, אך לא כאשר הוא נעשה על חשבון אחרים!

עכברים הללו נכנסים למחסן, מבחינים שמונחים שם הרבה שקי תבואה, ואז קוראים גם לחבריהם, שיאכלו על חשבון בעל הבית. הלזאת יקרא חסד?

עוף טמא נוסף הוא ה"ראה", (מופיע בפרשת ראה) ואמרו חז"ל (חולין סג, ע"ב) זו איה, ולמה נקרא שמה ראה – שרואה ביותר. תנא: עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל".

עוף זה – אומר רבי זלמן סורוצקין – שעומד בחוץ לארץ ורואה את הנבלות, חסרונות, שבארץ ישראל – הוא סימן טומאה גדול. וכי מדוע להביט על חסרונות ולא על מעלותיה של הארץ הקדושה?!

אמנם, הגם שבתורה לא מפורשים סימני הטהרה של העוף, בדברי חז"ל (ד"א זוטרתא ויקרא דף לא ע"א) הובאו ארבעה סימני טהרה בעוף, ואחד הוא שקורקבנו נקלף.

מה בא דבר זה לרמז לנו?

חיים אנו בעולם החומר ובאמת הקב"ה אינו רוצה שאדם יהיה נזיר מהנאות עולם הזה, שלא ישתה יין, לא יתחתן וכו'. לא ולא!

יש לחיות בתוך העולם הזה להנות ממנו, אבל לא להתאחד איתו.

להשתמש איתו, אך לא להיות חלק ממנו. נרמז בענין הקורקבן שהוא נקלף, הינו חי בעולם הזה אך לא דבוק בו. [א.ה. הקורקבן הוא קיבת העוף, הקיבה מסמלת את האכילה וההנאה מהעולם הזה, והיא נקלפת, פירושו יכול הוא להפריש עצמו ולקלף עצמו מכך]. המעשה בגנב שביקש מהמלך לזרוע זרע שצומח באותו היום ובתנאי שהזורע נקי מגזל… [מתוק האור שופטים עמ' ריב]

 

לאדם ישנם "סימני טהרה", כעין סימני הטהרה של הבהמה.

ראשון – אומרים בעלי הדרוש – עליו להיות "מעלה גרה ומפריס פרסה"…

שמעלה "גרה" [שם מטבע, כמי שנאמר "עשרים גרה השקל"] מן הכיס לעני, "ומפריס פרסה"  פורס מלחמו לדל – סימן שהוא טהור.

 

מסופר על עני אחד שהגיע לעשיר בערב פסח לבקש עזרה לחג. דפק בדלת, הוא רואה את העשיר עסוק בבדיקת הכיסים. אמר העני: "זקוק אני לעזרה ברכישת צרכי החג". הצטדק העשיר: "אני כעת עוסק במצוה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה". "באיזו מצוה הנך עוסק?" שאל העני, והעשיר השיב: "וכי אינך רואה? הלא בודק אני את כיסי הבגדים מחמץ". – אמר לו העני: "הנך פטור ממצוה זו"… – פטור?! הלא מפורש בשולחן ערוך שחיבים לבדק בכיסים!"

"אדני העשיר! מפורש בגמרא, וכך נפסק להלכה, שאדם בודק עד היכן שידו מגעת. היד שלך, עשיר נכבד, אף פעם אינה מגיעה לכיס"…

זה "סימן הטהרה" הראשון – מעלה גרה ומפריס פרסה.

 

סימן הטהרה השני באדם הוא היותו "מעלה גרה". כאמור לעיל מעלה גרה פירושו שהבהמה הטהורה לועסת את האוכל פעמיים.

דבר זה, לחזור על אותה פעולה – אומר רבי חיים קניבסקי בספרו 'דרך שיחה' – סימן טהרה הוא, שכן העצלן לעולם לא יעשה פעולה פעמיים, וחוסר עצלות הוא סימן טהרה לאדם. לדוגמא להיות מסוגל לחזור שוב ושוב על אותה מסכת שלומדים, פעמים רבות עד אין ספור, וזה סימן טהרה לאדם.

ידוע שכאשר היה בא אדם אל הגאון מוילנא ומבקש להתקבל כתלמיד אצלו [לא היתה לו ישיבה אך היו יחידי סגולה שזכו להיות תלמידיו], היה הגאון עורך לו את הבחינה הבאה: היה מבקש ממנו ללמד דף גמרא מסוים. כשבא הנבחן והודיע כי סיים ללמוד, ביקש ממנו הגאון שילמד את אותו דף גמרא פעם נוספת.

כששב, שוב התבקש על ידי הגאון לחזור על הדף, וכך עשה פעם אחרי פעם. מי שנמאס לו אחרי מספר פעמים – היה זה סימן שאינו במדרגה הראויה להיות תלמיד הגר"א. רק זה שבכל פעם שחזר על הדף נכנס בו יותר חשק ללמוד ולשנן את הדברים שוב ושוב – הוא היה ראוי להתקבל כתלמיד של הגאון.

רבי חיים מוילוז'ין, כשהגיע אל הגאון בפעם הראשונה, שאל אותו: "סדר מועד כבר למדתי שבע עשרה פעמים, ועדין איני מרגיש שהוא שלי. מה הסיבה?"

אמר לו הגאון: "רק שבע עשרה פעמים חזרת על סדר זה, וכבר חושב אתה שדי בכך?…"

"כמה פעמים עלי לחזר?" שאל רבי חיים

והגאון השיבו: "אין לדבר שיעור, כל ימיו בעמד והחזר קאי!…"

סימני הטהרה בדגים, כאמור, הם הסנפיר והקשקשת. דבר נפלא בענין זה אמר רבי דוד טבלי. הוא חיבר ספר על התורה בשם "נפש דוד" ושם הוא מביא בשם ה"רעיא מהימנא" דבר נפלא בענין סימני הטהרה בדגים: עמי הארצות נמשלו לבהמות, ואילו תלמידי החכמים נמשלו לדגים, כי הדגים חיים במים, וכך גם התלמידי חכמים חיים עם המים, עם התורה. ואמרה תורה שלאותם דגים צריך שיהיו "סנפיר וקשקשת" סנפיר – שונא פאר, שונא כבוד. קשקשת – כס-כס, לכסות את מעשיו הטובים, כי הוא רוצה להיות בהסתר.

תורה לומדים רק בסתר, כמי שאמרו חז"ל (סוכה מט, ע"ב) על הפסוק "חמוקי ירכיך" – "למה נמשלו דברי תורה כירך – לומר לך: מה ירך בסתר – אף דברי תורה בסתר". הצניעות והבריחה מהכבוד – סימן טהרה הם אצל הצדיקים.

בגמרא (ברכות ה ,ע"ב) מסופר: "רבי אלעזר חלש [חלה], על לגביה רבי יוחנן [רבי יוחנן נכנס לבקרו].

חזא דהוה קא גני בבית אפל [ראה שהוא שוכב בבית חשוך], גליה לדרעיה ונפל נהורא [רבי יוחנן גלה את זרועי ונפל אור בבית]".

והקשה הרב שך זצ"ל: אם עורו של רבי יוחנן היה מאיר, לשם מה הוצרך לגלות את זרועו? ומה עם עור הפנים?

אלא, אמר הרב שך, מכאן למדנו כי מה שבגלוי אינו מאיר, ורק מה שבסתר – הוא זה שמאיר. מעשים טובים שנעשים בסתר – מעלה מיוחדת להם. עוד היה אומר הרב שך, שאדם המפרסם את מעשיו הטובים, כשיבוא לפני בית דין של מעלה אחר מאה ועשרים שנה, יאמרו לו: הכרטיסיה שלך מנוקבת, השתמשת בה כבר… הכבוד שקיבל על מעשיו הטובים – הוא היה שכרו! ה' ישמרנו!

אדם שחי חיי תורה שונא פאר, מתרחק מהפרסום והרעש, ואת כל מה מעשיו הטובים הוא מכסה. אלו בקצרה "סימני הטהרה" של היהודי, הנלמדים מסימני הטהרה שכתבה תורה בבהמות, בחיות, בעופות ובדגים.

 

[פנינים לג בעומר תשעד] אמר לו רבי שמעון בר יוחאי לרבי אלעזר בנו די לעולם אני ואתה.

בספר ״נפשות חסידיו״ מובא מה שפירש הגה״צ רבי מרדכי אריה הלוי דורביץ רבה של באנילא זי״ע על פי מה שמובא בספרים הקדושים שצריך האדם לראות חסרונותיו ומעלות אחרים.

כפי המסופר שפעם אחת אמר הבעל שב טוב הקדוש זי״ע לאחד מתלמידיו שילך לאיש פלוני בכפר פלוני כדי ללמוד ממנו מדות. הדבר היה לפלא בעיני התלמיד, כי מי לנו גדול במידות מהבעל שב טוב ותלמידיו, אבל לא הירהר אחר רבו, והלך לכפר ההוא.

כאשר בא לשם, פנה לבית אותו אדם וביקש להתאכסן אצלו. בעל הבית קיבלו בסבר פנים יפות, ונתן לו כל מחסורו. ביקש התלמיד ללמוד את דרכי בעל הבית כאשר ציוהו רבו, וראה שהוא תלמיד חכם וחסיד ובעל מידות טובות, ועוסק תמיד במצוות ובמעשים טובים.

אך לא מצא בו דבר מיוחד שיצריכו לבוא לכאן ללמוד ממנו. תוך כדי שהייתו בביתו, ראה התלמיד שבבית מתאכסן אינש דלא מעלי – אדם לא הגון, והיה קשה בעיניו למה מרשה בעל הבית לאדם כזה להתגורר בביתו. אבל לא העז לומר לו מאומה.

כשנפרד התלמיד מבעל הבית, הודה לו בכל ליבו על הכנסת האורחים הלבבית שזכה לו בביתו. ובתוך דבריו העיר לבעל הבית למה מחזיק אדם רשע בתוך ביתו?

ענהו בעל הבית: ״לא ידעתי שהוא אדם רשע, ועתה אצוה למשרתי להודיעו שעליו לעזוב את ביתי. אבל תמה אני עליך מתי מצאת זמן לעיין במעשי זולתך, האם כבר גמרת לפשפש במעשיך?…'

הבין התלמיד שלכן שלחו הבעל שב טוב לכפר הזה, כדי שילמד מבעל הבית, שהעיקר צריך לפקח על מעשיו שיהיו כולם טובים בלי נדנוד חטא, ולא כאותם שדואגים על מעשי אחרים ולא על מעשיהם.

וזה שאמר רבי שמעון לבנו: ״בני די לעולם" אל לך להתבונן במעשי העולם, ״אני ואתה" בוא ונתבונן כל אחד במעשיו שלו עצמו…

 

 

פרשת שמיני

חזיר גמל וטלה – מול נצרות איסלם ויהדות

בעלי החיים כסמל לאומות [אוסף רעיונות]

התורה אוסרת לאכול את הגמל ואת החזיר. הגמל– מסמל את ישמעאל. ישמעאל מתרפקים על העבר גבורת סלח אדין ומלחמותיו, ואינם דוגלים בקידמה. ברבות ממדינות האיסלם החיים נחשלים מאד.

שמעתם פעם על "המדען הערבי הנודע"??… אם כבר יש להם איזה מהנדס, קוראים לו יחיא עייש… בונה פצצות…

הם כגמל המעלה גירה ואינו מפריס פרסה- המסמלת על פשיטת הטלפיים קדימה. משום כך הערבים רוחשים כבוד לזקניהם. ולכן הישמעאלים אוכלים גמלים.

הגמל נראה כמיוסר, אוכל קוצים, חי חיי סבל, וכהה עור.

 

החזיר מסמל על עמי אירפה – אדום. אינו מעלה גירה אולם מפריס פרסה. אינו זוכר את העבר, העולם שייך לצעירים הזקנים צריכים לפנות מקומם לצעירים. ורואים בקידמה את חזות הכל. אנשי הייטק וקידמה טכנולוגית וכביכול תרבותית.

החזיר גם פושט את טלפיו ואומר טהור אני. סמל הצביעות. אך בקירבו ישים אורבו. כך צביעותם בשואה, רוצחים כחיות שפלות, וכלפי חוץ חובבי מוזיקה ותיאטרון… עמי אירופה גם אוכלים את החזיר.

החזיר נראה מדושן עונג, סמוק פנים ולבן עור.

 

השה- הסמל לישראל. גם מעלה גירה וגם מפריסה פרסה. השילוב המוצלח ביותר. גם זוכרים את העבר, זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור. יצי"מ, חורבן הבית, עמלק, וכדו' אולם לא כהיסטוריה אלא כזרז לקראת העתיד. כמנוף לשינוי. כמחייב לעם שזכה לעמוד על הר סיני. בבחינת מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי כו' משלבים בין עבר לעתיד.

ונשים לב שדבר זה חוזר בכל המוטיבים של היהדות ולהבדיל הנצרות והאיסלם.

האיסלם- תקוע בעבר- שבתו היא יום ששי. הנצרות – עתיד יום ראשון. היהדות שילוב- באמצע. שבת.

 

כך גם בנוגע למנין ימות החמה והלבנה. הנצרות מונה לחמה. החמה מקדימה את הלבנה באחד עשר יום. האיסלם ללבנה המפגרת ב11 יום. היהדות מונה לשניהם.

 

האיסלם עובדים לאבן- דומם. תקועים בתקופת האבן… הכעבה במכה. הנצרות לעץ- צומח, ולמדבר- אותו האיש. ימש"ו. היהדות עובדת לקב"ה ממ"ה. שהיה בעבר, הוה, ויהיה.

כל א' מבעלי החיים שאותן אומות אוכלות משפיע על אותן האומות.

מה כל זה מלמדנו?

ישנם אנשים שחוו טראומה, או בילדותם, או בגיל מבוגר יותר, חוו כשלון צורב, או אפילו הכשלה מכוונת מהסובבים אותם, והם נושאים בליבם את הטראומה ההיא ותולים בה כל כשלונותיהם. יש להם את מי להאשים, ולשקוע ברחמים עצמיים. הם שקועים בעבר. מעלים גירה.

ה' כפה על עמ"י הר כגיגית וא"ל אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. מדוע לא כאן? מפני שרצה לרמוז להם אם תמיד תשקעו בעבר, תבוססו בו מבלי להביט קדימה – ה"שם" – יקבור אתכם! תפנו מבט קדימה ואל תבוססו בכשלונות העבר!

האומה הפלאסטינית היא דוגמא קלאסית. הם עדיין תקועים ב-48 או ב- 67… הם אף פעם לא יתקדמו לשום מקום, מפני שהם מעדיפים לשקוע בעבר ולקונן עליו ולעורר את רחמי העולם על המסכנות והאומללות שלהם, ומעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות… הרי הציעו להם חלוקה כאן בא"י ב-48, אך הם העדיפו לפתוח במלחמה, וכל השאר הסטוריה. הרי לך "ישמעאל".  ראש של "גמל".

יש מאידך – כאלה שעברו בעיות רציניות – ושוכחים הכל וממשיכים הלאה, אך חוזרים לאותם בעיות שוב ושוב. מדוע? מפני שלא הפנימו את הגורם לאותן בעיות בעבר, ולא נזהרים ממנו בשנית. הם לא מביטים לאחור לראות האם יש לי בעיה בהתנהלות שלי? האם זה עומד לי לרועץ?

הם מפריסי פרסה פושטים טלפיהם קדימה, אך לא מעלים גירה. טמאים הם לכם גם שניהם.

מה הנכון? להביט לאחור, להבין מה הגורם לכשלון, אך להפנות המבט קדימה ולדהור. לא לשקוע בבוץ של רחמים עצמיים ולקרקע עצמנו ללא תזוזה. המבט לאחור הוא רק כדי להסיק מסקנות להבא!

 

תוספת:

בספר "ירושלים של מעלה" מסופר על נער כבן חמש עשרה שהיה תלמיד מצטיין בלימודי חול, אבל במקצועות הקודש לא קלט מאומה וכאילו היה מוחו אטום. והיה הדבר לפלא, כיצד יתכן שבשאר המקצועות הצטיין ולעומת זאת בלימוד גמרא, משנח מקרא והלכות היה תלמיד חלש ביותר.

הפליאה רבתה וגדלה, לאור העובדה ששאר אחיו הצטיינו בלימודיהם. ההורים המודאגים הסיחו את לבם בנושא זה, לפני גאון הדור הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל.

כאשר שמע את כל פרטי הענין, אמר שכפי הנראה אכל הנער בילדותו אוכל לא כשר, וזה טימטם את ליבו ומוחו עד שלא יכול לקלוט ולהביו דברי תורה. את דבריו ביסס הגרע"א על דברי הש"ך הנ"ל.

תחילה תמהו ההורים, וסברו שלא יתכן שהאכילו את ילדם במאכלי טריפה. אולם לאחר שנבדק הענין ביסודיות התברר, שבהיותו ילד קטן נקלע הנער למקום מסוים, שבו פיתו אותו לאכול מרק עוף שכשרותו היתה מפוקפקת.

משנתברר הענין, יעץ להם הגר"ע איגר שישלחו את הנער ללמוד בארץ ישראל, שהיתה שרויה בימים ההם בעוני ובמחסור. שם השקיע הנער עצמו בלימודים, ולאחר זמן מה ראה ברכה בעמלו והצליח.

 

לפני שנים אחדות נכנס זקן אחד כבן תשעים אל הגר"ח קניבסקי שליט"א, וסיפר לו את הדברים דלהלן: "מוצאי מכפר אחד בהונגריה, וכאשר מלאו לי שמונה שנים שלחני אבי ללמוד בישיבה.

כעבור חצי שנה בא אבי לישיבה כדי להתענין אודות הצלחתי בלימודים, ואמרו לו שאני בעל כשרון יוצא מן הכלל, ואם אמשיך ללמוד כפי שאני לומד אגדל לתלמיד חכם גדול."

"מועד ביקורו של אבי", המשיך האיש לספר, "היה סמוך לחג השבועות. אי לכך לקחני אבי עימו הביתה לכפר, ואחרי החג שבתי לישיבה.

כאן קרה דבר מוזר ביותר, לא יכולתי להבין מאומה. אפילו משניות וחומש,. במשך שנים אחדות 'גילגלו' עימי בישיבה כמה שיכלו, ואחר שנוכחו שאין אפשרות שאבין, שלחוני לביתי. כל סתימת מוחי היתה אך ורק לדברי תורה, אבל בשאר הענינים כגון חשבון ושאר לימודי החול המשכתי להבין כמקודם.

כאשר חזרתי לכפר שכר אבי מלמדים בתקוה שאצליח בדרך זו, אך גם זה ללא הועיל.

שלחני אבי לשמוע שיעורים בבית הכנסת אך לצערי לא הבנתי מאומה.

עתה נזדמן לי הסיפור הנ"ל אודות נער שקרה לו ענין דומה, והגאון רבי עקיבא איגר קבע שהעילה לכך היא אכילת דבר איסור הגורם לטמטום, ובדקו הדבר ומצאו שכך היה.

כשקראתי סיפור זה, נזכרתי שכאשר חזרתי מהישיבה לכפר לחג השבועות שמחו עימי בני הכפר הנוכרים.

מתוך שמחה כבדוני בנתח של בשר חזיר, ולא יכולתי לעמוד בפיתוי, כאשר כל זה נעשה מרוב שמחה לרגל.

נכשלתי ואכלתי מהבשר ואת הנשאר שמתי בכלי, כיון שהבשר היה טעים מאוד. כאשר אבי מצא את הבשר בכלי, הכני מכות נאמנות. ועתה אני מבין את סיבת טמטום מוחי במשך כל שנות חיי הארוכים, והנני בא בשאלה מה עלי לעשות כדי לכפר על אותו מעשה".

 

פרשת שמיני

בישראל קלקול קטן פוגם

קדושת התורה [לק"ט]

פרשתינו עוסקת בשלושה דברים עיקריים

א.מיתת שני בני אהרון בעקבות הקרבת אש זרה.

ב.כעסו של משה על שעיר החטאת שנשרף ולא נאכל.

ג.מאכלות אסורות.

מה החוט המקשר בין שלושת העניינים הללו?

"זאת החיה אשר תאכלו"(ויקרא יא ב)

פרש"י: "זאת החיה לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילן מן הטומאה וגזר עליהם מצות ולאומות לא אסר כלום משל לרופא שנכנס לבקר את החולה וכו'".

 

לאומות העולם אין שום דבר מזיק, קובע הגר"י ליבוביץ זצ"ל בספרו "דעת חכמה ומוסר" להם הכל מותר.

הסבא זצ"ל מקלם המשיל אותם לכלב שאינו משחית את קיבתו באכילת חמאה סרוחה, אכילת נבילות וטריפות אינה גורמת להם השחתה לנו כן.

אות ומופת הוא על קדושת ישראל וסמל למעלתם הקדושה שאינה סובלת שום הפרעה רוחנית, כל הפרעה כזו מזיקה.

 

ולא רק באכילת מאכלים טמאים מוצאים אנו תהום פעורה בין ישראל לעמים אלא גם בכל הנוגע לקדושה.

בהיותי בוילנא מספר ר' ירוחם זצ"ל נזדמן לי להתאכסן בבית סמוך לאוניברסיטה המקומית, שם מידי פעם נתקלו עיני במחזה שלמדתי ממנו הרבה. לפני כניסת הסטודנטים למקום לימודיהם היו מתקשטים ומסלסלים בשערם ומתערבים יחד נערים ונערות, אוירה של קלות ראש ופריצות שררה שם וכך זה נמשך מן הסתם גם בשעת הלימוד עצמו.

מסתבר מסיק ר' ירוחם שאין כל סתירה בין מצב זה של חוסר צניעות לבין השתלמותם בחוכמותיהם. והא ראיה שלבסוף מגיעים הם להישגים בלימודיהם ויתרה מזאת הפילוסוף הגדול ביותר שלהם שהעמיד תלמידים הרבה היה מקולקל בזנות.

 

בעם ישראל לעומת זאת רואים אנו את ההיפך הגמור, הוללות ופריצות זוהי הסתירה הגדולה ביותר לתורה. במצב של קלות ראש מנוע האדם מללמוד תורה.

הרהור קל ביותר הסתכלות שאינה הוגנת הם המפריעים הגדולים ביותר ללימוד התורה ואין לך מופת גדול מזה לקדושתה של התורה להוכחה שתורה היא מן השמים אשר מפאת ירושתה וטהרתה אינה סובלת שום דבר שהוא מנוגד לירושה.

הרחיק לכת בזה הרמב"ן שבאור זה פירש טעם הדין של כיסוי צואה אמנם אין הצואה כטומאה ובכל זאת בעת התפילה והלימוד אסור לראותה משום שראיית דבר מאוס מולידה גנאי בנפש ומשבשת כוונת הלב הטהור (דברים כג, י).

 

כה גדולה היא קדושת התורה, דקותה וזכותה בתכלית הדקות הן, עד שאין היא סובלת שום שיבוש.

 

יסוד הדברים הוא שהתורה היא מן השמים, מציאותה קודש קודשים ותכלית הזיכוך והטהרה. לכן החפץ לגשת אליה צריך להתאים עצמו לקדושתה אם הלומד זך ונקי בתכלית יוכל ללומדה ואם לאו היא פורחת ממנו ואיננה.

במסכת עירובין [דף סה] ישנה סוגיא שלימה המתארת כיצד שמרו עצמם חז"ל מטירדה קלה ביותר.

מסופר בה על אבוה דשמואל שבבואו מן הדרך לא היה מתפלל במשך שלושה ימים ר"ח ביום שכעס לא היה מתפלל וכן איתא שם שעל ידי טירדה קלה ביותר לא היו יכולים ללמוד.

עד כדי כך צריך האדם להזדכך ולהתכונן ללימוד התורה

 

[וכן מובא על החזון איש שלפעמים היה אוכל בלא ברכה משום שלא היה לו כוח לכוין. אלא מה תאמר שיברך בלא כוונה? בלא כוונה זה לא ברכה! כך מובא גם כן על חתן שלא קרא קריאת שמע שלא יכול לכוין. ואנחנו כן מכוונים? מדוע אנו כחתנים קורים? כי אצלהם לקרוא כפי שאנו קורים לא נקרא לקרוא…]

 

גם מידות רעות מהוות סתירה לתורה, די במעט גאווה או קפידא כדי להשכיח מן האדם את תורתו.

על המשנה "אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות ג, יז) כתב רבינו יונה: "רצונו לומר שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות ובזה תשכון התורה עליו שאינה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות".

כך היא מציאותה של תורה במדרש.

מסופר על לוי בר סיסי שנשלח על ידי רבי להיות דיין בעיר אחת כאשר בא לשם הושיבוהו בראש ושאלו אותו שלוש שאלות ולא ידע להשיב עד שברח מהם מרוב בושה.

חזר אל רבי וסיפר לו את כל המעשה. שאל אותו רבי את השאלות, והשיבו עליהן. שאל אותו רבי: מדוע אם כן לא ידעת להשיב להם?

והשיב: שכשבאתי להם עשו לי בימה גדולה וזחה דעתי עלי ושכחתי הכל (בראשית רבה פא ב) זוהי קדושת התורה. איום ונורא!

תורה נמשלה למים וכמוהם הולכת היא למקום נמוך בלבד (שיר השירים רבה א, יט).

כדי להכשיר את עצמו לקבלת התורה, על האדם להנמיך עצמו מאוד. טיפה של זחות הדעת מעט גאווה ומיד התורה מסתלקת ממנו. חכמי האומות לעומת זאת יכולים לעמוד על הבימות הגבוהות ביותר ולבם שוע במידות רעות ומגונות ואין זה מפריע להם במאומה.

 

משה בא לכלל כעס – בא לכלל טעות בתורה. דבר דק מן הדק גורם לשכחת התורה!!

 

המדרש מעמיד זה לעומת זה את טיטוס הרשע שנכנס לבית קודש הקודשים ועשה כל מיני מעשים מגונים נכנס בשלום ויצא בשלום, ואת בני אהרן שנכנסו להקריב ויצאו שרופים (מדרש רבה ויקרא כ ה) אף כאן מאחר שקדושת המשכן אינה סובלת חטא כל דהו, כיון שחטאו נשרפו מיד.

יסוד זה מבואר בדברי הגמרא (יומא עב, ע"ב) "זכה" אם הוא זך ונקי בתכלית בלי שום פגם "נעשה לו סם חיים" ואם לא זכה חס ושלום הדבר עצמו "נעשה לו סם המוות" ומיד הוא נשרף.

 

בני אהרון נכנסו לקודש ומיד נשרפו, טיטוס עושה כל העבירות ולא נשרף!

 

וזהו סוד "ולא תקיא הארץ אתכם" "משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס שאין עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה" (רש"י יח, כח).

הדברים כפשוטם הארץ מצד רוחניותה וקדושתה אינה סובלת בשום אופן שום חטא ועוון.

מדוע נחרבה סדום, הרי היו עוד ארצות נוספות שהיו מקולקלות? משיב על זה הרמב"ן: מפני שהיתה בארץ ישראל, וארץ ישראל אינה סובלת עבירות בשום אופן (בראשית יט, ה).

עלינו לדעת שארץ ישראל לא תוכל להיבנות על ידי עוברי עבירה אלא אך ורק בכל שלימות הקדושה ודיקדוקה.

 

נוסף: מעשה בבית הלוי והעוף שהיה באמתחתו וניצול ולא אכלו. [אוצה"ת]

בישיבות תיכוניות המקצוע השנוא ביותר- תושב"ע (תורה שבעל פה). ככה זה כשלומדים בלא קדושה. לאחר סרטים ושאר מרעין בישין דיוידי בכל אתר ואתר… איזה טעם עוד יש בלימוד?

 

החזון איש שבחן בישיבה מסוימת ולא ידעו היטב, ואמר לרב'ה ששם לב שהם נוגעים במקומות המכוסים ובמנעלים בעת הלימוד וכיצד יוכלו כך להשיג תורה?

 

פרשת שמיני

מעלת הציות לגדולי ישראל [ילקוט לק"ט עה"פ]

[הקדמתי רעיון שעלה לי בפרשתינו בענין וידום אהרון, מדוע לא נקט וישתוק אהרון? מהו ה'וידום'? ועוד התקשיתי, התרגום אונקלוס מתרגם 'ושבח אהרון', מה ראה התרגום להוציא את הפסוק מידי פשוטו?

ונלע"ד שה'וידום' קשור לפסוק אחר בו נאמר: 'ואחר הרעש קול דממה דקה'. בפסוק זה יש פארדוכס. מחד נאמר שהיה דממה, ומאידך נאמר 'קול'?

מכאן למדתי שגם לדממה יש קול. יש קול זועק, ויש קול דומם. גם דממה זוהי סוג של הבעה. כדברי הגמרא 'שתיק רב'. והראשונים דנים האם זו שתיקה של הודאה או שתיקה המבטאת 'דבריך אינם ראוים להתיחסות'.

ואם כן, אם התורה הייתה כותבת 'וישתוק אהרון' לא הייתי יודע איזו מין שתיקה זו, האם זו שתיקה של מי שאינו יודע מה להגיב, של מי שעדיין מתעטף באבלו והלום יגון, לכן כתבה התורה 'וידום אהרון', אהרון שתק שתיקה שיש בה דיבור, שיש בה ביטוי, שתיקה שהיא בעצם קול, קול דממה דקה.

ולפי זה מובן נפלא מדוע התרגום מתרגם 'ושבח אהרון', שהיה זה שבח ללא מילים, קול ללא הברות. שתיקה שכולה אומרת 'אני מצדיק דין שמים' ואין לי שום הרהור על מעשי השם יתברך, ודינו הצדק מקובל עלי. זהו השבח הגדול ביותר לבורא עולם.]

"ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה"' (ויקרא י, ב)

"לא מתו שני בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן"

"ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו. אמר רבי אליעזר לאימא שלום אישתו: תמיה אני אם יוציא זה שנתו, ולא הוציא שנתו. אמרה לו: נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני כל המורה הלכה בפני רב חייב מיתה" (עירובין סג, ע"א)

חומר העוון של מורה הלכה בפני רבו טעון הסבר, אמנם יש כאן פגיעה בכבוד הרב אך מדוע מגיע על זה עונש חמור כמיתה?

זאת ועוד, מהמעשה המובא בגמרא במסכת עירובין נראה שאין ראוי לרב למחול לתלמידיו על פגיעה זו שאם לא כן בודאי היה רבי אליעזר שידע שתלמידו הורה הלכה בפניו מוחל לו, והדברים טעונים ביאור שהרי אמרו מי שנענש חבירו על ידו אין מכניסין אותו במחיצה של הקדוש ברוך הוא (שבת קמט, ע"ב) מדוע אם כן לא מחל ר' אליעזר?

מבאר הגר"ח שמואלביץ זצ"ל [שיחות מוסר תשל"ב מאמר לה] שמהגמרא (עירובין סג, ע"ב) נראה שחומרת העבירה של מורה הלכה בפני רבו איננה משום הפגיעה ברב שכן מצינו שם "כל דמותיב מלה קמיה רביה משים דבר מורה הלכה [רש"י] אזיל הולך לשאול בלא ולד שנאמר "ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדוני משה כלאם"

[במדבר יא, כח].

וכתיב "נון בנו יהושע בנו" [ואחרי יהושע לא הוזכר בנו. רש"י]

דברי יהושע במקרה זה נאמרו מחמת קנאת כבוד רבו ובכל זאת נחשב לו הדבר כמורה הלכה בפני רבו ונענש על כך בעונש חמור. נמצא איפוא שעלינו לחפש טעם אחר לחומרת העוון הזה.

 

הגמרא אומרת "כי אתא רב דימי אמר י"ח קללות קילל ישעיהו את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד" [ישעיה ג, ה. חגיגה יד, ע"א] ופירש רש"י שם "י"ח קללות כלומר נתנבא עליהם י"ח פורעניות" ויעויין שם בגמרא שי"ח קללות אלה מתארות מצב בו לא ימצאו בישראל לא בעלי מקרא ולא בעלי משנה ולא בעלי תלמוד, ועוד ובכל אלה לא נתקררה דעתו, עדיין נשאר "משהו" בישראל אבל משאמר להם "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד" הגיעו למצב הירוד ביותר שאין למטה הימנו!

טעמם של דברים יובן אחרי עיון במדרש "אמר ר' עקיבא נמשלו ישראל לעוף מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפים כך ישראל אינם יכולים לעשות דבר חוץ מזיקניהם" (ויקרא רבה יא, ח).

אף על פי שאומות העולם יכולות לעשות הכל גם בלא זקנים, ישראל אינם כך כי הזקנים לישראל הם ככנפיים. עוף שאיבד כנפיו נמצא במצב גרוע מזה של הבהמה שאין לה כנפים מלכתחילה.

כך יש גם להבחין בין ישראל לאומות חומר העונש של המורה הלכה בפני רבו נובע משום ביטול מעלת הזקנים האדירה. כל זמן שהנערים נשמעים לרבותיהם יש לכלל ישראל זקנים אבל כאשר כל אחד מורה הלכה לעצמו מאבדים ישראל את זקניהם ומגיעים לקללתו האחרונה של ישעיה הנביא. מובן אם כן גם, מדוע אין לרב למחול במקרה כזה על כבודו, אין כאן שאלה של כבוד גרידא אלא של קיום כלל ישראל ועל זה אין לו רשות למחול [ועיין שם שהאריך עוד בענין].

מעשה היה בגדולי ישראל שפעם אחת עברו והיו נערים פורקי עול יושבים על הספסל ואף על פי שראו שפה מדובר בגדולי ישראל המשיכו לשבת ולהתהולל. אמר אחד מגדולי ישראל [כמדומה שהיה זה עם הגרח"ע או החפץ חיים] שנתקיים בנו מאמר הנביא ירהבו נער בזקן, ודברי הגמרא שבעקבתא דמשיחא נערים לא יהדרו פני זקנים כו'.

הפסיקו גדול אחר ואמר זה עדיין לא עקבתא דמשיחא, בעקבתא דמשיחא אנו נשב על הספסל, והם יעברו, והם יאמרו לנו שאנו חצופים שאיננו קמים לכבודם…

ובאמת כשנתבונן נראה שזה מה שאפיין את ההתדרדרות של יהדות אירופה. זה התחיל מכך שזלזלו בגדולי ישראל ודיברו בגנותם וחברו עליהם ספרים והצגות כדרכם המסכילית, ועל ידי זה לבסוף פרקו מעליהם כל עול עד לשואה הנוראה והאיומה.

לעומת זאת בעדות המזרח אנו רואים שיש חזרה בתשובה ברוכה, אלפים חוזרים למקורות, ממה נובע השינוי? יהודי ספרדי יסע בשבת, אך כשיראה מרחוק את הרב הגדול, הוא יעצור רכבו בצד, ירוץ לרב יבקש ברכה וינשק את ידו.

לאחר מכן יחזור לאוטו ויסע למשחק… אמנם מחלל שבת רחמנא ליצלן, אך עדיין יש לו כבוד לגדולי ישראל, אדם כזה עוד יש לו תקוה והוא עוד ישוב!

ואם כן אנו לפי זה בודאי בעקבתא דמשיחא.

היום אנשי הערב רב, פוליטיקאים ואנשי תקשורת, ושאר מסאבין מצפים שגדולי ישראל יכבדו אותם, נשיא המדינה מצפה שגדול הדור יבוא אליו… המרוקנים ממצוות, ככלי חרס מטונף וריקן, מצפה שהגדול יתחשב בדעתו בגלל שהוא נושא תואר של 'נשיא המדינה' או שאר מרעין בישין… זה ודאי עקבתא דמשיחא.

 

פרשת שמיני

להודות על האמת

"ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף" (ויקרא י, טז)

 

משה כועס על אהרן. אהרון מסביר לו, ומשה מקבל. הוא מעביר קול במחנה אני טעיתי ואהרון אחי צדק. אף על פי שהיו לו חשבנות רבים שלא להודות על האמת, שהרי כעת יאמרו שאולי כשם שטעה בזה טעה בעוד הלכות, ואם כן יש חשש שכל התורה אינה ממש מדויקת חס ושלום, מכל מקום האמת חביבה מן הכל.

 

וכן אנו מוצאים שהיום 'אדריכלי השלום' לא יודו שטעו והכניסו אותנו להרפתקה מרה ביותר וגרמו לאסון לעם ישראל משום שאם יודו שטעו הם בעצם אומרים: 'אנו בגלל הנאיביות שלנו והרצון העז להתפרסם הבאנו לכאן מרצחים ששולחים עלינו היום טילים, כפי שהזהירו מתנגדינו…

אנו במו ידינו גרמנו לרצח של למעלה מאלפיים איש בתמימותנו ובשאיפת הפרסום שלנו!'

הם יעזו להודות? לא, הם ממשיכים וטוענים אין ברירה חייבים לעשות שלום, וממשיכים לגרור אותנו ל'ויתורים כואבים' ול'שלום של אמיצים' ושאר קלישאות שחוקות עד דק, ובלבד שלא להודות בטעות.

הם אפילו מוכנים להאשים אותנו בכך שלא מילאנו חלקנו בהסכם, שהרי לא פירקנו התנחלויות, וכו'…

 

המעשה בגרי"ס שמסר שיעור ופרכו לו מתנגדיו ומיד ירד והודה שיסודו אינו נכון, אף על פי שאמר שהיו לו חמישה תירוצים במקום שהיו מניחים את דעת השואל.

מכל מקום אמרתי: 'ישראל, אתה הרי לומד מוסר, וזה הרי שקר! ולכן ירדתי על אף שידעתי שבזה הנני מזיק לתנועת המוסר שיאמרו שאין העומד בראשה תלמיד חכם'.

 

אצל פרעה הייתה תכונה של כפיות טובה. ויקום מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף.

אמרו חז"ל: ידעו, אך העדיף שלא להכיר בו…   כפוי טובה.

 

אדם המכיר טובה לחבירו הוא אדם המודה לחבירו על טובה שעשה לו.

אדם ישר הוא אדם המודה על האמת. מה הקשר בין מודה זה למודה זה?

להודות על האמת צריך לשלם מחיר. זה לא נוח, זה מחייב, זה דורש הלקאה עצמית, זה דורש הקרבה, זה דורש לפעמים אפילו תשלום. כך גם במכיר טובה ומודה לחבירו. נוח יותר לכפור בטובה. אני לא חייב כלום.

להכיר טובה פירושו להתחייב בתשלום, בויתור, בהקרבה למען הזולת שעשה למעני. מי שלא מודה על האמת, גם לא מודה לחבירו שעשה לו טובה.

כנגד זאת אנו באים בליל הסדר ונוטלים כוס יין ואומרים אנו מודים ומהללים ומשבחים וכו' ומזכירים את גנותנו שעבדים היינו, ומתחילה עובדי עבודה זרה היינו, והקב"ה ברוב רחמיו הצילנו וגאלנו, ומרבים לספר ולשבח על כך שה' הצילנו ממצרים, ועשה בהם שפטים ונתן עשר מכות, ונתן לנו את ממונם, וקרע לנו את הים, וקרבנו לפני הר סיני והביאנו לארץ ישראל וכך מודים על כל פרט ופרט.

לומר- אנו לא כמו פרעה, אנו יודעים להכיר טובה, אנו יודעים להודות להשם יתברך על כל אשר גמלנו, אנו חשים חובה למיטיבנו. ומי שמכיר טובה להשם יתברך ה' משפיע עליו עוד ועוד, וזה רק מה שה' דורש מאתנו לומר תודה.

 

הסטייפלר מוסר נפשו על האמת

מסופר שבזמן שנאלץ ה"סטייפלער" לשרת בצבא רוסיה הוטל עליו לשמור באחת המשמרות על בית חולים מסוים.

ההוראה הייתה כי כאשר יראה איזו תנועה חשודה יירה ברובה והם יכניסו את כל בית החולים לכוננות.

ה"סטייפלער" שהיה עייף מעמל היום נרדם על משמרתו ונפלט כדור מרובהו, מיד הכניסו את כל בית החולים לכוננות והכול ציפו בחרדה לבאות.

כשלא אירע מאומה נרגעו, יצאו ושאלו את הסטייפלער מה ראה ומדוע ירה, באותו רגע חלף הירהור בליבו הן יכול הוא לשנות מהאמת ולתרץ עצמו שראה משהו חשוד ולכן ירה, אך תיכף נחרד ממחשבה כזו שיוציא חס ושלום דבר שקר מפיו והחליט בעזות הקדושה לומר להם את האמת הוא ענה ואמר בפשטות: "נרדמתי על משמרתי ונפלט לי כדור מהרובה".

תיכף ומיד תפסוהו ואסרו אותו במקום אשר הפושעים הגדולים אסורים שם וגזרו את דינו למוות בתליה.

לימים סיפר ה"סטייפלער" כי הוא לא פחד ולא חשש כלל, גדול היה ביטחונו בהשים יתברך כי יצילהו שהרי "שומר מצווה לא ידע דבר רע" והלא כל מעשיו לשם שמים ולכן אף שבדרך הטבע לא היה נראה איזשהו פתח להצלה, אך כלום היד ה' תקצר?

ואכן ישועת ה' כהרף עין לאחר שלושה ימים חל יום ההולדת של הקיסר ונתנו חנינה להרבה אסירים בטחוניים ובתוכם היה הסטייפלער והוא יצא לחופשי.

 

מבחנו של הגר"ח מבריסק

בישיבת וואלאז'ין טענו מערערים שהגר"ח סולובייצ'יק לא היה ראוי להגיד שיעור ומינוהו לר"מ בגלל שנשא לאישה את נכדתו של הנצי"ב שהיה ראש הישיבה. באו שלושה גדולי תורה לישיבה לשמוע היאך שהוא אומר את השיעור על כך אם באמת ראוי הוא הגר"ח לאותה איצטלא, וכמדומה לי רבינו שבין שלושת הגאונים של הבית דין היה אף הג"ר יצחק אלחנן, והלימוד היה אז בסוגיא דאילונית בפרק קמא דיבמות, והגר"ח הגיד שיעור נפלא בענין בביאור שיטת הרמב"ם, ופתאום באמצע הפסיק מלהמשיך כי נזכר אז בשעת מעשה מדברי הרמב"ם במקום אחד בפירוש המשניות שעמדו בסתירה לדברים שהיה בדעתו להגיד, ואף ששומעיו לא ידעו מדברי הפירוש משניות ההוא, מכל מקום ר' חיים מרוב אהבת האמת שבו לא רצה להמשיך בדבריו אף כי יפים ונחמדים היו מאחר שהיו נסתרים, וחזר בו ברבים מדברי חידושו וישב לו.

ושיעור זה היה צריך לשמש כהקובע לראות אם ראוי הוא להיות ר"מ בישיבה, והנה נכשל בפני הכל באמצע שיעורו והוכרח לחזור בו מכל דבר חידושו.

ופסקו הבית דין שאיש אמת שכזה שמוכן לסבול בושה ולחזור בו ברבים מחידושו מחמת פירוש המשניות ששומעיו לא הכירו, בודאי ראוי הוא להגיד שיעור בוואלאז'ין.

והרגשתי שסיפור זה השפיע רבות על רבינו שבמידה זו אחז אף הוא ז"ל הרבה הרבה פעמים וכנ"ל שהיה חוזר לישיבה בשבוע השני ואומר על דבריו שבשבוע שעבר דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי.

ומפעם לפעם היה רבינו מעיר על כך בלמדנו דף הגמרא שכך נזכרו סיפורים שכאלו על האמוראים על גודל מדת האמת שהיתה להם מעניגי המושכלות "אינטילעקטשואל אניסטי" בלע"ז.  [אור המזרח חוברת מא. עמ' 199]

 

לעומת זאת המעשה בחיאל בית האלי.

 

(יהושע ו, כו) "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ".

 

מלכים א' טז, לד) "בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגיּב [וּבִשְׂגוּב] צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן".

 

וכי הוא שוטה? אלא על כל בן היה לו תירוץ, זה היה חולה, ההוא מתאונה, השלישי היה לו וירוס, הרביעי מחלה לא ידועה, כו' . אבל הוא רואה שהם ממשיכים למות!?

אלא, חיאל ידע שאם יודה הוא לוקח אחריות ואומר אני רצחתי את בניי. לזה הוא לא מוכן. ולכן הוא ממשיך וחוטף מכות.

 

כזה היה פרעה. לאחר שהתחיל בסרבנות, אין הוא מוכן להודות, שאם כן יוצא שהוא בסכלותו אחראי לסבל של מצרים על היום. זאת אין הוא מוכן לקבל.

 

פרשת שמיני

אל תאשים אחרים בכשלונך

"ויבוא משה ואהרן אל אהל מועד" (ויקרא ט, כג)

כיון שראה אהרן שקרבו כל הקורבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל כו'.

טבע האדם לתלות סירחונו באחרים. הכישלון הוא יתום אך להצלחה אבות רבים. אהרון נוהג להיפך. הוא מאשים את עצמו, אני לא בסדר.

אהרן מלמדנו מוסר.

אם כל אחד יחפש את האשמה בעצמו כך ניתן יהיה לתקן את העולם, אולם אם כל אחד יכה על לב חבירו, לעולם לא ניתן יהיה לתקן.

פעמים רבות אדם שומע שיחת מוסר ובמקום להפיק לקחים ולהבין היכן אני כאן בסיפור, הוא מיד אומר כמה שהרב צודק, הגאוה זו מידה כל כך מגונה, חבל שהשכן שלי לא נמצא כאן כעת…

הוא לא הפנים את המוסר והמסר. האדם צריך לחפש היכן אני צריך לתקן.

כך גם כן כשקורה אסון. מיד האדם חושב בגלל אלה שלא שומרים שבת וטהרה וכו' אני ברוך השם בסדר… טעות.

הם הרי אינם יודעים בין ימינם לשמאלם, כבהמות נדמו, אולם אנו היודעים ולא תמיד מקיימים עלינו התביעה הרבה יותר קשה וגדולה!

כל אחד צריך לדאוג לעצמו, ועיל ידי זה הכלל ישתנה.

המעשה בבית הכנסת של החייטים שרצו אף הם לחגוג את שמחת תורה עם יין… ולבסוף קיבלו מים כי זה מה שכל אחד נתן…

 

 

 

אלה ש'רצים'

"לחיות עם אמונה בחי העולמים"!

פרשתינו עוסקת בין השאר בדיני טומאה וטהרה.

אחת מסוגי הטומאה שישנם, היא טומאת שרצים. אלה הלכות שאינן שייכות היום, אך היו נוהגין בהם בזמן חז"ל.

השרצים – חולד חומט עכבר לטאה, ואמר המגיד מקוז'ניץ זי"ע, יודעים אתם מה הטומאה שיש בהם? ש"רצים"! (מלשון רץ)

האדם רץ, מבולבל, מנסה להשיג פה ושם דברים, אינו מצליח, ונהיה מתוסכל, ומתוך כך נכנס ליאוש ולספיקות באמונה, ואינו שם על לב שיש מי שמנהל אותו מלמעלה…

זאת היתה גם הטומאה של המן שחפץ "להומם ולאבדם", להכניס את האדם בתוך מרוץ כזה, של השגת דברים, ולבלבל לו את הדעת על ידי "להומם" ואז יקל עליו לאבדם…

אבל יהודי שיודע שהכל מתנהל מלמעלה, חי רגוע! אינו מבולבל, אינו מתוסכל, הוא יודע שהכל מתנהל על ידי השגחה פרטית ומיקרוסקופית מלמעלה!

יצר הרע מריץ את האדם "כסוס שוטף במלחמה" – העיקר שלא יעצור לחשוב, שלא יתבונן על מטרתו בעולמו, תפקידו, האם הוא ממלא חובותיו, העיקר שירוץ קדימה מבלי מחשבה. שרצים. ש-רצים.

 

האלשיך הקדוש זי"ע היה מפרש את הפסוק (תהילים צט, ע"ב) "ה' בציון גדול ורם הוא על כל העמים", אצל עם ישראל יושבי ציון, ה' הוא נחשב "גדול", ואילו אצל כל העמים ה' נחשב ל"רם". ומה ההבדל בין "גדול" ל"רם"?

"גדול" הפירוש שהוא גדול – ענק מכאן עד למלעלה, כלומר, יהודי אומר: ה' בציון גדול – הוא נמצא כאן, היכן שאני נמצא, עד למעלה – עד כסא הכבוד. ה' שולט על כל העולם מהיכן שאני נמצא עד מקום כסאו.

אבל אומות העולם אומרים הקב"ה הוא רק "רם", כביכול הוא שולט רק למעלה, הוא אינו משגיח עלי "למטה" היכן שאני חי…

תפסיק לרוץ, תתבונן ותראה שהכל מתנהל מלמעלה!

 

האדם צריך להתחזק באמונה בחי העולמים ולדעת שכל מה שקורה עימו בכל רגע ובכל שניה זה הכל מאיתו יתברך, ואז הוא חי ברגיעות ובנעימות.

משל למה הדבר דומה: לאדם שדופק בדלת. בתחילה הוא מביט לעבר הקוקר (עינית), הוא רואה שהיא שקופה, אבל לפתע הוא רואה שהיא משחירה. מה קרה? כנראה בעל הבית מביט עכשיו בקוקר, ולפי זה הוא מחליט האם לפתוח לך.

לאדם שנמצא מבחוץ זה נראה שחור, כי מקודם העינית היתה שקופה, ולפתע היא השחירה, אבל האדם המשכיל יודע, שעכשיו בעל הבית מביט עליו, הוא בעצם מנסה לבחון האם לפתוח לך את הדלת…

 

וראוי להביא כאן את הלשון של אחד מן הראשונים כמלאכים רבינו יונה מגירונדי, על הפסוק שאמר שלמה המלך עליו השלום (משלי ג, ו) "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". וזו לשונו הקדושה:

"בכל פועל אשר תבקש לעשות, זכור את השם יתברך וקוה אליו להצליחך בו ותלה בו בטחונך ותשב אליו לבך, כי אין הפועל בידך. והוסיף המקרא הזה על מה שאמר תחילה (משלי ג, ה) "בטח אל ה' בכל ליבך ואל בינתך אל תשען", כי יש מי שבוטח בהשם יתברך בכלל ומאמין כי הכל בידי שמים ובוטח בו ולא יבטח באדם ולא בכוחו ושכלו, ואך לא ישוב ענין הבטחת אל ליבו בפרטים, רצוני לומר, בכל מעשה אשר יעשה, על זה אמר בכל דרכיך דעהו, פירוש, בכל פרטיך ומעשיך, בכל דרך ופעולה זכרהו והשב אל ליבך כי אין לך כוח ויכולת בפועל ההוא ואיננו בידך, רק ביד השם. ותלה בו תקותך וצפייתו לחסד השם יתברך. וזה הענין נכבד מאוד! ועל ידי ההרגל הזה תקבל הנפש המתאוות אל הביטחון".

 

וממשיך רבינו יונה: "ודע כי יש אנשים שעיניהם אל השם במעשה גדול כמו אם יבקשו לפרוש בים לסחורה או לצאת בשיירה, אך במעשה קטן לא יזכרו את השם, מפני שהפועל קל בעיניהם וברור לדעתם כי יעלה בידם, או מפני שלא יגיעם הפסד מרובה אם יבטל המעשה ההוא ולא יעלה בידם.

על כן אמר שלמה המלך עליו השלום: "בכל דרכך דעהו", בדבר גדול או קטן, כי אחר שכל הפעולות תלויות ביד השם וכל ההצלחות בחסדו, חייב אדם לזכרו בכל מעשיו. "והוא יישר ארחותיך", זולתי שכר הבטחת אשר הוא גדול מעל השמים, תצליח במעשה ההוא אשר זכרת בו את השם וכי אין הפועל ברשותך"…

וזוהי הטהרה הראשונה של יהודי, לדעת ולחיות שהכל מלמעלה!

 

כתוב בפרשת השבוע כאשר נסתלקו שני בני אהרן אחרי שיצאה אש ושרפה את נשמותיהם, "וידום אהרן". אהרן שתק ולא התרעם על מידת הדין שפגעה בבניו.

איך הגיע אהרן לכזו גבורה? הסביר הגה"ק מאוסטרובצא זי"ע: אנו יודעים שבעולם יש "דומם", "צומח", "חי", "מדבר". מה קורה אם מישהו הולך וזורק איזה חפץ על בעל חי, או על אדם – מדבר? הם לא שוקטים, הם מחזירים בחזרה…

אך לא כן כשמישהו זורק חפץ על "דומם". כשמישהו זורק חפץ על אבן שהיא דומם, האבן אינה מחזירה, היא נשארת דוממת.

כך הסביר הגה"ק מאוסטרובצא זי"ע, כך הרגיש אהרן באותם רגעים, "וידום אהרן", שהוא כמו "דומם" כאילו לא קרה שום דבר…

ה' ישמור שלא נדע מצרות, אבל חז"ל אומרים שדבר שנצרך לדורות נכתב…

בכל מיני עוגמת נפש צריך האדם לזכור שזה בא מלמעלה!…

 

 

הרה"ק רבי דוד מסיקוורא זי"ע גם עבר פעם צרה גדולה בפטירת אחד מבניו רחמנא ליצלן, ואמר: הגמרא (פסחים קטו, ע"ב) אומרת בלע מרור לא יצא, אמנם אכלתי עכשיו כזית מרור, אבל צריכים לטחון את זה ולא סתם "לבלוע". לעכל ולדעת שהכל מאבא, ומאבא זה ברחמים…

צריכים לדעת להכניס לראש שאם נראה לך שחור, אז תדע שהקב"ה מסתכל עליך!

 

הגה"ק בעל ה"חתם סופר" זי"ע אמר: בתורה ישנן שתי פרשיות שכתובות בהם תוכחות וקללות: בפרשת בחוקתי ובפרשת כי תבוא.

בפרשת בחוקתי מסתיימת התוכחה בדברי נחמה: "וזכרתי את בריתי אברהם את בריתי יצחק וכו".

אך בפרשת כי תבוא אין שום סיום של דברי נחמה, ומדוע?

 

אלא הסביר ואמר: בפרשת בחוקתי כתוב "ונתתי בכם", "והכיתי", "והשלחתי", ללא הזכרת שם ה'. אך בפרשת כי תבוא כתוב "ישלח ה' בך את המארה" "ידבק ה' בך את הדבר" "יכך ה'". ואם מוזכר שם ה' זוהי כבר הנחמה! כי אדם שיודע שהכל מאת ה', אז גם המכה, גם הכזית מרור, הקללה, זה ממנו, וממילא הוא לא נבהל…

 אז עם ה' חזקו ונתחזקה, שנדע לחיות עם הקב"ה – "ה' בציון גדול"!…

 

סיפר הרב זילברשטיין בסיפור אישי לפני חקלאים שומרי שמיטה בשנת תשע"ה שקבלו לפניו על הקשיים בהם הם נתונים, ומצפים ליד ה' לטובה עליהם: [הופיע בגליון "שביעית של פסח" לתמיכה בשומרי שביעית תשע"ה]

לפני שפרצה מלחמת העולם השניה, הייתה אווירה קשה בחו״ל, סבי רבי אברהם יעקב זצ״ל כיהן כמנהל בית היתומים בעיר בנדין שבפולין ולא היה חסר לו דבר בעולמו, תורה ואהבת חסד. אך משנשמעו הדי המלחמה האיומה באירופה, חפץ היה לברוח ממלחמת התופת הקרבה ובאה, ולעלות לארץ הקודש, בני משפחתו ניסו להפציר בו שישאר עמהם בפולין, אך נחישותו היתה חד משמעית, והוא עלה בגפו ארצה, ובשל העוני ששרר באותם שנים בארץ הקודש, הוא נאלץ לעסוק בקטיף תפוזים בפרדס, בכדי לכלכל את עצמו.

והנה, בעוד הוא עולה על הסולם ומתחיל לקטוף את התפוזים, עולה יהודי נוסף על סולם בצד שכנגד וקטף אף הוא תפוזים מהעבר האחר, אלא שמבלי משים אותו יהודי קטף עם המזמרה שבידיו תפוז סמוך אליו, וקטע לו שלוש מאצבעותיו… דם רב ניגר מידו, סבא ירד מן העץ והובהל בחופזה לבית החולים בניסיון אולי לאחות את האצבעות בחזרה…

לשמע הדברים שהגיעו עד לפולין הרחוקה, מיד קראו לו שוב כל בני המשפחה באומרם, כי הנה, צדקו בטענתם שלא מתאימה לו העלייה לארץ הקודש להתקיים בתנאי עניות שכזאת. הם עוד הוסיפו בשאלה – הזו תורה וזו שכרה?!

אך סבא התעקש ואמר להם: "גם אם הקב״ה מנסה אותי, יודע אני כי זו ברכה עבורי"! הוא המשיך בשמחה להישאר בארץ הקודש ועמל להעלות את בני משפחתו אליה. סבא הצדיק עליו את הדין ואמר ׳כל מאי דעביד קודשא בריך הוא לטב עביד'.

שלושה מנכדיו הצליח סבא להעלות לארץ הקודש וכולם זכו והקימו משפחות לתפארת, מהם רווה נחת יהודית עצומה בהיותם תלמידי חכמים גדולים ומרביצי תורה והוראה, בעוד שאר בני המשפחה נספו במעלות קדושים וטהורים בשואה האיומה.

לימים התבטא סבא בעינים דומעות ואמר: "דעו לכם, גם לי לא היה קל הניסיון, כאשר כבר בעלותי ארצה ואני נתקל בכאב של קטיעת שלושת אצבעותיי, אך ידעתי כי כל אצבע משולה היא למשפחה לתפארת שתקום בזכות אותו נכד שהעליתי ארצה, וכל אצבע כנגד נכד נוסף, וכך מכל משפחתי לא נותר איש והם עלו בתימרות הכבשן באירופה, ושלושת הנכדים הללו הם היחידים שניצלו והותירו לי נחת לדורות״!

 

פרשת שמיני

כוחה של תפילה

כוחו של המתפלל [מתוק האור עם תוספות]

(ויקרא ט, כב) "וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת"

הגאון רבי שלמה הכהן מרדומסק מפרש בתפארת שלמה שבשעה שהיה אהרון מברך את ישראל לא היה זוכר את חטאיהם, וזה שאמר וירד מעשות החטאת, ירד מעשיית החטאים של ישראל ולא הביט אוון ביעקב.

טוב עין הוא יברך. כדי לברך צריך להסתכל בטוב לב. לכן ההורים מברכים את ילדיהם הגם שלפעמים השכן צדיק יותר…

אמת, אך אני אוהב יותר את ילדי, ומשכך – ברכתי משפעת יותר.

כיוצא בדבר מבאר שם את מאמר הגמרא 'אין מעבירין על המצות'. דרכו של יצר הרע לקרר את האדם ולומר לו שהוא מלא עבירות, ואיך יתפלל לפני ה'?

אך האמת שה' שומע תפילת כל פה. ולכן אומרת הגמרא אין מעבירין על המצוות, בשעה שאתה מקיים מצוות, תשכח מן העבירות, אין מעבירין-עבירות בעת שמקיימים מצוות.

זה שנאמר "סור מרע ועשה טוב" בשעה שאתה עושה טוב, הסר מליבך הרע והעבירות, ותתמקד בטוב.

תוספת: לאור זאת יבואר הפסוק בפרשתינו:

"ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עלתך וכפר בעדם וכו', ויקרב אהרן אל המזבח וישחט את עגל החטאת אשר לו" (ויקרא ט, ז- ח).

הרה"ק בעל ה"אבני נזר" זי"ע המליץ על פסוק זה את דברי הגמרא (סוטה ה, ע"א) "א"ר חייא בר אשי אמר רב ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית".

ובפשטות דברי הגמרא שם, הכוונה שלתלמיד חכם צריך שיהא שמינית שבשמינית בגאוה עיין שם.

אך ה"אבני נזר" פירש באופן נפלא שהכוונה לפסוק השמיני שבפרשת שמיני – "ויקרב אהרן אל המזבח וישחט את עגל החטאת אשר לו". ופירושו, שהרי אהרן היה בוש וליבו דואג ונשבר על העגל שעשה, ולכך אמר לו משה "קרב אל המזבח ו'עשה' את חטאתך" – כלומר, כמו שאמרו צדיקים: "עשה דוחה לא תעשה" – אם אדם חס ושלום עבר על 'לא תעשה', העצה לכך היא: תרבה ב'עשה' וכך תזכה לדחות מקרבך את ה'לא תעשה'. וכן "סור מרע ועשה טוב" – אם רצונך לסור מהרע, אל תתעסק בכך, כי אף פעם לא תגמור ורק תמשיך להסתבך, אלא "ועשה טוב" – תתחיל בעשיית מעשים טובים וממילא כל הרע יסור ממך.

וכן עשה אהרן כמו שכתוב בפסוק ח': "ויקרב אהרן אל המזבח וישחט את עגל החטאת אשר לו", וכך הצליח לצאת מן אותו רושם של החטא.

וכן כל תלמיד חכם צריך שתהא בו המידה הזאת של הפסוק השמיני שבפרשת שמיני, שגם אם חס ושלום הוא נכשל בחטא, הוא צריך להרבות ב'עשה טוב' ולהמשיך הלאה ובכך יזכה להיכנס חזרה אל הקדושה…

 

היצר הרע מטעה את האדם שלוש פעמים, ברציפות.

א. בהתחלה הוא מפתה אותו לדבר עבירה.

ב. אחר כך הוא מייאש אותו ושובר אותו ואומר לו אתה סמרטוט, אתה לא שווה כלום, התפילה שלך אינה שווה לפני הרבונו של עולם ועדיף לך במצב שלך לא להתפלל ולא לברך ולא ללמוד, הפה שלך טמא!

ג. אחר כך הוא מכניס לו תחושת גבהות שהוא אדם "מוסרי" ו"מצפוני" ואינו מקיים מצוות סתם כך, ואם הוא לא שלם איתם הוא לא עושה, כי הוא באמת מבין שלקיים מצוות בצורה הזאת הכל הולך לסטרא אחרא…

דוד המלך אומר "ואני תפילתי לך עת רצון" כשאני עומד להתפלל לפני ה' אני יודע שזוהי עת רצון ותפילתי תתקבל! איני מייאש עצמי לומר שתפילתי לא לרצון לפניו יתברך!

על כוחה של תפילה נעמוד במעשה הבא:

ר' נחמן הורדנקה עזב את אישתו, מפני שידע שהיא עתידה למות כשיוולד להם ילד.

פנתה לרבו הבעל שם טוב, שפנה אליו והוא הסביר לרבו את נימוקו, אמר לו הרב שצריך לקבל את הסכמתה. היא טענה שהיא מוכנה להביא לעולם ילד הגם שתמות.

טען הוא שאינו יכול לגדלו לבדו. אמר לו רבו אני אגדלנו.

והרתה וילדה וכשנולד התחננה שלפחות תישאר בחיים עד שיגדלו לו שיניים, ואכן בגיל שנתיים נפטרה. אמר ר' נחמן שחבל שלא ביקשה שבעים שנה, שהרי הייתה זו עת רצון! בכל אופן לילד קראו שמחה, ולימים השתדך עם נכדת הבעל שם טוב ונולד להם ילד שנקרא על שם הסבא "נחמן" הלא הוא רבי נחמן מברסלב!

הרב שטיינמן אומר: גם לאדם פשוט יש כוח להתפלל ולברך, שהרי חז"ל אומרים שאדם שנותנים לו כוס של ברכה ואינו מברך נענש ומתקצרים ימיו ושנותיו. מדוע? מפני שהוא מחסיר טובה מבעליה, שיכל לברכו! והרי מדובר כאן באדם פשוט ולא בגדולי הדור, ובכל זאת רואים שיש כוח כזה עצום לברכה!

 כך גם הגמרא אומרת בבא מציעא שכאשר בעל הבית הורה לפועליו לזרוע חטים וזרעו שעורים, יכול לתובעם, הגם שבסוף נשתדפו כל השדות, מפני שהוא טוען שתמיד התפלל לה' שהחיטים יצליחו ולכן השתדפו שדות השעורים, ואם היו אלה חטים, התפילה הייתה עוזרת!! והגם שמדובר פה בסך הכל באיכר פשוט!

מעין זה אנו מוצאים בדברי הגמרא שחזקיהו גנז את ספר הרפואות והודו לו חכמים.

פרש"י שהיה זה כדי שיבקשו רחמים מאת ה' ולא יסמכו על הרפואות הכתובות שם בלבד.

והנה נתאר לעצמנו ילד קטן מאושפז בשניידר וההורים פונים לחזקיהו ואומרים לו תבדוק מה הרפואה של הילד הנמצא בסכנת חיים, והוא משיב לך אני מצטער, גנזתי אותו. "אז תוציא מהגניזה"!! זה פיקוח נפש!!

גשו לביץ הכניסת קחו ספר תהלים ותתפללו לה'. משיב להם חזקיהו. וחכמים מודים לו שעשה נכונה. האין זה מזיק לכלל החולים שכעת יגיעו למצבי סכנה ללא אפשרות עזרה מספר הרפואות??

אלא התשובה הברורה היא שהתפילה אינה אפשרות הצלה המוטלת בספק. תפילה זה דבר שעובד באופן ודאי. אלמלי כן לא היה חזקיה גונז את ספר הרפואות!

ובאמת שתפילה פועלת בכוח הטבע.

בתפילה אין שינוי הטבע, שכן דרך וטבע התפלה שעל ידה משיג המתפלל רצון ה׳ שהופך את הבלתי־טבע לטבע, וזה מכאן ואילך נחשב לטבע.

כמו שמספרים חז"ל, כששמע אביי על בואו של ר׳ אחא בן יעקב לעיר, ביקש מאנשי עירו לא לתת לו מקום לינה, מתוך מגמה שר' אחא בן יעקב יאלץ בעל כורחו ללון באותו בית מדרש, במקום היה מצוי ״מזיק״ מתוך תקוה שמעוצם חסידותו יעשה לו נס וללא ספק זכותו תעמוד לו ויהרוג את המזיק, ואכן כאשר לן שם בא אליו אותו מזיק, והצטייר כנחש בעל שבעה ראשים. מזיק נורא!

אך ר' אחא בן יעקב לא איבד עשתונותיו, מיד עמד בתפילה והרבה בכריעות והשתחויות, ובכל כריעה שכרע בתפילתו הצליח בחסידותו ובקדושתו לכרות אחד מראשיו, למחרת בעת שהוא נפגש עם חכמי העיר, אמר, אילולי שהתרחש לי נס הייתם מסכנים אותי.

והקושיא היא כיצד הרהיב אביי עוז ושלח את ר׳ אחא בן יעקב למקום כה מסוכן, וסמך על ניסים שיתרחשו לו, ומי בטוח היה? וגם אם כן, הרי מנכין לאדם מזכויותיו?

ותירץ המהרש״א שם: אביי סמך על חסידותו שמתוך תפילתו ודאי לא יהיה ניזוק ואף יהרוג את המזיק, ואין זה כלל נס כי כך טבעה של תפילה, אלא ש ר׳ אחא בן יעקב מתוך ענותנותו לא תלה זאת בתפילתו, ואמר שהתרחש לי נס וגרמתם שינכו לי מזכויותי.

הפרופסור שעוסק במחלת הסרטן סיפר שכשמדובר באנשים דתיים הוא אינו מנסה לצפות את אורך החיים שיש לאדם החולה. בכל חולה אחר אנחנו יודעים לומר בפסקנות כמעט ודאית על פי הניסיון שלנו כמה זמן יש לו לחיות ואנחנו לרוב צודקים. אצל הדתיים אני תמיד מתבדה. הם מתפללים ועושים צחוק מהתחזיות שלנו. הפסקתי לחזות אורך ימים של שומרי מצוות…

הגאון רבי יעקב יוסף חי למעלה משנה כשהרופאים נתנו לו 3-4 חודשים! כלל ישראל התפללו בעבורו. וכך אנו מכירים סביבנו כאלה שצפו שזמן קצוב, האריכו ימים ושנים. כוחה של תפילה!

ובפרט שנעשו מחקרים על השפעת התפילה על חיי החולה הגם שהלה לא יודע כלל שהתפללו עליו!

 

פרשת שמיני

קדושת האדם

מאכלות אסורות וניזקן לק"ט עמ' צד

(ויקרא יא, מד) "והתקדשתם והייתם קדושים.. ולא תטמאו את נפשותיכם"

אומרת הגמרא:(יומא פב, ע"ב) "ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי אמר להו: זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא. לחושו לה ואילחישא. קרי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' נפק מינה רבי יוחנן.

ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי חנינא אמר להו: לחושו לה. ולא אילחישא. קרי עליה זרו רשעים מרחם נפק מינה שבתאי אצר פירי"

פרש"י:

ואלחישה – קיבלה את הלחישה שפסק העובר מתאותו.

זורו רשעים מרחם – נעשו זרים ונתנכרו לאביהם שבשמים.

אצר פירי – להפקיע שערים ותניא (בבא בתרא צ, ב) אין אוצרין פירות בארץ ישראל, וכל דבר שהוא חיי נפש, לפי שמפקיעין את השערים.

 

שואל הגר"י ניימן מדברי הגמרא משתמע שהעונש היה מידה כנגד מידה. וצריך ביאור, מילא לו היה נולד לה בן אוכל נבלות וטרפות ומחלל יום הכיפורים היינו רואים כיצד המידה כנגד מידה פועלת, אולם כאן הרי נולד לה בן הלקוי בבן אדם לחבירו, ומה ההתאמה לעבירה שהיא בן אדם למקום?

מכאן אנו למדים יסוד חשוב. לחוש בסבלם של אחרים ולהיזהר מהתעשרות על חשבון הזולת מסוגל רק מי שיש בו קדושה.

 

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, שסיפר הגר"י זילברשטיין, הובא בגליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה

 אומרים אנו בתפילת הימים הנוראים: ״כי זוכר כל הנשכחות אתה״ – הקב״ה, רואה וצופה על כל אדם וכל מעשה טוב שעושה האדם נרשם ונחרט בשמיים, ועתיד הוא יתברך לשלם שכר על כך. ״שלח לחמך על פני המים״, אומר שלמה המלך, ״כי ברוב הימים תמצאנו״. כל מה שאתה עושה – נכתב בשמיים ועתיד אתה לקבל עליו שכר. לפנינו מעשה מופלא שסיפר אחד מגדולי תלמידי החכמים שבדורנו (המעדיף להישאר בעילום שמו), אשר מרן הרב חיים קנייבסקי שליט״א התבטא עליו כי חובה לפרסם מעשה זה וכי יש בו קידוש ה׳ גדול לכל שומעיו: ״לפני זמן מה, ערכתי בדיקות ונודע לי כי אני חולה במחלה קשה במעי הגס. הרופאים הודיעו לי כי חיי נמצאים בסכנה וכי עליי לערוך ניתוח מסובך. ״אף אם הניתוח יצליח ונצליח לכרות את האיבר הנגוע, דע לך כי חייך ישתנו: לא תוכל כבר להתפנות כאחד האדם, אלא רק על ידי יציאה נפרדת, דבר הכרוך בסבל נורא״, הודיע הרופא.

הרגשתי כי כלתה אליי הרעה, שכן, במצב שכזה, לא עלינו, אפילו ללמוד תורה ולהתפלל לא אוכל, שהרי אסור לומר דברי קדושה במקום שיש צואה מגולה. ואם איני יכול ללמוד תורה ולהתפלל, מה נותר לי בחיי. אך היה זה או ניתוח או חיי. נשאתי עיניי ליושב במרומים והתחננתי על נפשי: ״אנא יוצרי ובוראי, תן לי להמשיך לחיות בבריאות ושלווה, ללא ייסורים וחיי אנחה, על מנת שאוכל לשבת ולעסוק בתורה הקדושה״.

הלילה שלפני הניתוח הגיע. הורדתי דמעות לבורא בפעם האחרונה שירחם עליי ונרדמתי על מיטת יצועי. והנה, אירע דבר מוזר, בעודי נם את שנתי, אני חולם חלום, בו אני רואה מולי דמות של אדם זקן שהכרתי והוא אומר לי במילים הללו: ״אתה הצלת את המעיים שלי, גם אני השתדלתי להציל את שלך״. אמר ונעלם כלא היה. התעוררתי מהחלום כשאני זוכר היטב את החלום ואת פניו של הזקן. ניסיתי לחשוב מיהו אותו זקן, עד שנזכרתי.

היה זה לפני למעלה מארבעים שנה כשהייתי אברך צעיר. באותה תקופה נהגתי לבקר מידי יום שישי בבית אבות את הישישים ולשאול בשלומם. והנה, באחד הימים, הבחנתי בזקן שנאנח ונאנק מייסורים, כולו סבל ומרירות. ניגשתי אליו ושאלתי בשלומו. הזקן השיב ואמר לי כי כבר במשך שבוע ימים הוא לא התפנה לשירותים וכי הוא סובל ייסורים נוראיים. הזדעזעתי ופניתי מיד ל׳אחות׳ של בית האבות וביקשתי שיתנו לאותו זקן טיפול מיוחד לפנות את הפסולת ממעיו.

״בבית האבות שלנו כבר אי אפשר לטפל בו ולעזור לו בבעיה הזו: עליו לעבור טיפול מיוחד בבית החולים, אך לנו אין את הכסף הזה ואף בני משפחתו לא עוזרים לו״ אמרה.

לא האמנתי למשמע אוזניי, אותו זקן כבר שבוע לא מפנה את הפסולת מגופו, מפני שאין מי שיממן לו זאת. מיד הזמנתי אמבולנס ועליתי איתו אל בית החולים. הרופאים ראו את מצבו הנורא וכי גופו מלא בפסולת ונתנו לו מיד טיפול מיוחד שעבר בהצלחה וניקה את גופו. הרופא הראשי ניגש אליי ונזף בי לעיני כל: ״כיצד הזנחת את אביך עד כה״, אמר לי בחושבו כי אני בנו של הזקן, ״דע לך, כי אם היית ממתין עוד יום אחד, הוא כבר היה מסיים את חייו בייסורים נוראים״, קבע הרופא.

כיוון שחששתי מחילול ה' הסברתי לו שהוא אינו אבי ובאתי לעזור לו בהתנדבות. הטיפול לא היה זול בכלל. הוא עלה 300 לירות, אותם שילמתי בעצמי מכספי ומממוני, כאשר המשכורת שלי בכולל היתה 500 לירות בלבד. הייתי שמח עד למאוד לראות את הזקן מרגיש כמו חדש כשגופו נקי ללא סבל וצער במעיו.

כשיצאנו מבית החולים, התקשרתי למשפחתו של הזקן והודעתי להם על הטיפול שעבר ועל הסכום ששילמתי עבורו. הייתי בטוח שאתקבל באהבה ובשמחה ואולי אף ישיבו לי את הכסף שהשקעתי באביהם, אך במקום זאת, הם החלו לצעוק עליי ולומר לי: מה לך ולאבינו שאתה מתעסק עימו?!

וברור כי לא חשבו לשלם לי משהו. חלפו מספר שבועות, הגעתי אל בית האבות ושוב אני רואה את אותו זקן מתפתל מסבל וייסורים במעיו. שוב בית האבות לא הסכים להוציא עליו כסף לטיפול, ואני לא חשבתי פעמיים והזמנתי אמבולנס למקום. הגענו לבית החולים ושוב התגלה כי הזקן כבר זמן רב לא מצליח לפנות את הפסולת ממעיו וכי הוא סובל סבל נורא. הוא קיבל טיפול דחוף שניקה אותו לחלוטין ועלה.. 300 לירות. שני שליש ממשכורתי. אך זה לא נגמר. הדבר חזר על עצמו כארבע פעמים, עד שהמשפחה התערבה בעניין והחלה לטפל באביה בעצמה. ומאז עברו 40 שנה. אותו זקן שטיפלתי בו – הוא אותו זקן שהתגלה אליי בחלום ואמר לי: ״נודעה לי הצרה שבה אתה מצוי. באתי לפני בית דין של מעלה וטענתי: כיצד יתכן שאדם שעשה עימי חסד של אמת, ינזק באותו איבר בדיוק?״. הזקן הודיע לי כי קיבלו את טענתו והוא בא לבשר לי כי הניתוח שעליי לעבור יצליח בלי לכרות לי חלק מהמעיים וחיי לא ישתנו כלל. שמחתי וקיוויתי לישועה.

למחרת, הרופאים ערכו לי צילום לפני הניתוח והיו המומים: ניתן לערוך ניתוח קל ללא הסרת אף איבר. הניתוח עבר ברוך השם בהצלחה, ועד היום מעיי שלימות ומתפקדות בבריאות ואני לומד וחי כרגיל.

כל הרופאים הודיעו כי היה פה נס, כיצד חולי כזה הוסר ללא נגיעה באף איבר. כשסיפרתי זאת למרן הרב קנייבסקי שליט״א הוא אמר לי בזה הלשון: ״חובה עליך לפרסם את המעשה, להראות את החסד שעושה הקב״ה עם בריותיו וכמה הוא נאמן לשלם שכר לכל אדם״.

כי כל מעשה טוב שאתה עושה נחרט ונזכר בשמיים, וברבות הימים יעמוד זאת לזכותך ויסייע לך במצוקתך.

״כי זוכר כל הנשכחות אתה״.

סיפור השגחה מדהים שאימת  וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

 

 

לעי' טיב המועדים גמליאל חג השבועות עמ' קץ

 

הגמרא אומרת קדושים תהיו- פרושים תהיו, קדש עצמך במותר לך. כשהאדם מתקדש בפרישות הוא מתגבר על תאוותיו ויצריו, אדם כזה מסוגל גם להתחשב בסבלם של אחרים. ככל שיחסר באדם קדושה ופרישות יקשה עליו לוותר על תאותיו לטובת אחרים.

לכן אכילת האם ותאותה ביום הכיפורים היא היא המביאה לאותו בן שגם הוא כאימו אינו מסוגל להתגבר על תאותו.

[א.ה. ומרש"י הנ"ל רואים שבעצם מידה זו הייתה מוטבעת בבן עוד מרחם אמו שלא פסק העובר מתאוותו].

 

וזה נרמז בפסוק שבסוף פרשתינו: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל".

 

'חיה' היא יולדת בלשון הקודש, ומלמדת התורה שניתן להבדיל בין הטהור לטמא על ידי שנראה איזה חיה נאכלת ואינה נלחשת,

ואיזה שאינה נאכלת ונלחשת. מזה יצא טהור ומזה טמא.

על זה אומר ר' יונה לתאוה יבקש נפרד ובכל תושיה יתגלע

מבאר ר' יונה (שערי תשובה שער א', אות לא) פירוש: מי שמבקש ללכת אחר תאותו ורצונו, נפרד מכל חבר ועמית, כי ירחקו ממנו אוהב ורע, כי תאות בני אדם ומידותם חלוקות, אין רצונו של זה כרצונו של זה, אכן אם ילך בדרך השכל, אז יתחברו לו החברים, ויהיו אוהביו רבים. ואמרו במוסר: מי שהוא רוצה את מידותיו רבו הקופצים עליו".

 

לעומתו, מהעובר שאמו אלחישה ופסק העובר מתאוותו – יצא רבי יוחנן, הוא רבי יוחנן שהיה הולך על בתי טבילה ויושב שם כדי שיצא להם בן יפה כמותו. זהו רגש דק במידת החסד, שלא רק שלא הרע לזולתו אלא אף היה מבטל מזמנו ומוחל על כבודו כדי להיטיב עם הבריות שיהיו להם ילדים נאים.

 

[הרב זילברשטיין באחד משיעוריו אמר שלדעתו המקור ממנו אפשר ללמוד שרבי יוחנן יצא ההפך משבתאי אצר פירי, הוא מהתלמוד בבלי ( עבודה זרה דף כח, ע"א):

"רבי יוחנן חש בצפדינא, אזל לגבה דההיא מטרוניתא, עבדה חמשא ומעלי שבתא, אמר לה: למחר מאי?

אמרה ליה: לא צריכת.

אי צריכנא מאי?

אמרה: אשתבע לי דלא מגלית, אישתבע לה לאלהא ישראל לא מגלינא! גלייה ליה.

למחר נפק דרשה בפירקא. והא אישתבע לה! לאלהא דישראל לא מגלינא, אבל לעמיה ישראל מגלינא.

והאיכא חילול השם! דגלי לה מעיקרא, אלמא כמכה של חלל דמיא!

אמר רב נחמן בר יצחק: שאני צפדינא, הואיל ומתחיל בפה וגומר בבני מעיים. מאי סימניה? רמי מידי בי ככי ומייתי דמא מבי דרי. ממאי הוי? מקרירי קרירי דחיטי, ומחמימי חמימי דשערי, ומשיורי כסא דהרסנא. מאי עבדא ליה? אמר רבי אחא בריה דרבא: מי שאור ושמן זית ומלח".

 

יש דעה בירושלמי שאותה מטרוניתא התאבדה, ויש דעה שהתגיירה כשראתה את מסירותו. מכל מקום למדנו מכאן את המסירות נפש של רבי יוחנן לכלל ישראל, אף שידע שיש כאן לכאורה סכנה, אולם אם מאן דהוא סובל יש לעזור לו.

והגם שיכל להרויח מכאן שהרי הגמרא אומרת שרבי יוחנן היה רופא מומחה, ואם כן כל רופא רוצה להשאיר לעצמו את ידיעותיו, וכאן נהג עין יפה בישראל, ההפך משבתאי שנהג בהם צרות עין וייקר את מחיר הפירות].

 

כולם תמהים על מערכות החינוך החרדיות שבהן האלימות אינה פושה כספחת כפי שקורה בבתי הספר החילונים. כיצד זאת? אתה שומע על כל מיני סיפורים על ילדים נרדפים, מאוימים, נסחטים, מוכים, שהוריהם אובדי עצות.

עיתונאי אחד [רון מיברג] פעם כתב שכשהבן שלו לא הולך לבית הספר הוא הרבה יותר רגוע… מה ההסבר?

לפי האמור הדבר ברור.

קדושה אינה רק התעלות של בן אדם למקום, אלא גם רגישות בבן אדם לחבירו.

כשאתה מחנך בחינוך מעורב, אל תחשוב שרק רמת הלימודים תרד היות והבנים עסוקים בבנות ולהיפך, אלא דע שגם הבן אדם לחבירו ירד! ואינני מדבר על אנשים טובים מטבעם, אלא על כלל האוכלוסיה.

ולכן אתה יכול לראות אנשים מהרובד המסכיל של האוכלוסיה שנחשבים לאינטיליגנטים ויודעי ספר, אנשי קידמה ותרבות, ובכל זאת כשהם מגיעים לעיסוק בחרדים או בשומרי מצוות בכלל, או במתנחלים שנואי נפשם, אתה נחשף למידות מושחתות, שינאה שאינה יודעת גבולות, שמתאימה לברברים ולא ליצורי אנוש. כשאין קדושה, אין גם מידות, והא בהא תליא.

 

כך על האדם לדעת שאם הוא אוכל כשר בהשגחת הרבנות, שהוא מרמה את עצמו לחשוב שהוא אוכל כשר.

ומעשה היה באדם מבית הכנסת כאן שיש לו קיוסק בבני ברק, וחייבו אותו לעשות תעודת כשרות בהשגחת הרבנות ודרשו תשלום, וכששילם שאלוהו מה לכתוב בתעודה?

וכתבו כשר למהדרין מן המהדרין כשמעולם לא ביקרו אצלו בעסק, ואף לאחר מכן אף פעם לא היה אצלו משגיח מטעמם, רק תעודה…

והרואה אומר "נו, הרבנות בני ברק, זה בטח כשר"…

 

ולפי זה אמרתי לבאר מדוע מצאנו אצל רבי הקדוש שנתבע על שאמר לעגל: 'לך כי לכך נוצרת', והרי סוף בהמה לשחיטה, ואמר אמת סוף כל סוף?

 

אלא רבי היה "קדוש" וכפי שביארנו קדושה ופרישות מביאות לרגישות גם בבן אדם לחבירו וגורמות להכרה בצורכי הזולת וצערו, ולכן הוא נתבע על דבר דק מן הדק בתחום זה, שהוא פגם כלשהו בקדושה, כמו שנתבאר. ולכן על ידי מעשה הלכו, שריחם אפילו על העכברים שאין בהם צורך לעולם ורק מזיקים, ובזה הוכיח דרגה עצומה של קדושה.

 

מעשה ברב מנדל

״מספר ימים לאחר שנולד הצדיק רבי חיים משה מנדל זצ״ל, הפסיק לאכול. הרופא הגרמני פסק, כי אם לא יצליחו להאכיל את התינוק הוא ימות ברעב.

באותו זמן הגיע לעיר אחד מבני ׳הדברי חיים׳ מצאנז. "לתינוק שלך יש נשמה גבוהה, תלבישי לו כיפה והוא יתחיל לאכול״ אמר לה הרב׳ה. הרבנית מיהרה לביתה, נטלה לעולל ידים, חבשה לראשו כיפה והוא אכן החל לינוק. מאז, את התינוק הזה, האכילו רק עם כיפה״. [קול העיר חוקת תשעב]

 

מעשה באדמו"ר מגור

פעם סיפר מחנך לאדמו"ר פני מנחם מגור אודות ילד שחביריו מציקים לו ומכים אותו. אמר לו הרב צריך לומר למלמדים להחדיר בלב התלמידים שכמו שבצדקה נאמר "ונתנו" והמילה נקראת לשני הצדדים, שכפי שנותן אינו מפסיד ונותנים לו מן השמים, כך גם כן כאן צריך לדעת שהמכה והמציק יקבל כפי שעשה לחבירו, ונרמז בתורה בפסוק והכהו כדי רישעתו שהמילה והכהו נקראת לשני הצדדים! [עלון פנינים ברגר כי תצא תשע]

מאכלות אסורות

כדאי היה להעלותכם מארץ מצרים בשביל שתיזהרו במאכלות אסורות. מדוע? משום שהם מטמטמים הלב ומכבים כל רגש של קדושה. ונטמתם- ונטמטם.

ולכן טוב שבטבחים שותפו של עמלק שהרי גם הוא רצה לקרר רגשי הקדושה, אשר קרך…

טימטום הלב- גם רגש של אכזריות. נבוכדנצר אוכל ארנבת.

הרב שך ממליץ לזוג שרוצים להתקרב ומוכנים לקבל רק מצווה אחת- שיאכלו כשר. האכילה האסורה לא תיתן להם להתקרב!

הגברת בהרצאה בראש העין שדברי תורה אינם משפיעים עליה. התברר שאהבה שרימפסים…

החפץ חיים וחתנו שרצה לכהן ברבנות וסיפר לו הרב על ניסיונות שהיו ברבנות.

 

 

פרשת שמיני

לא משתלם לכעוס

הכעס ונזקיו

ויקצוף משה על אלעזר ואיתמר בני אהרון גו' מדוע לא אכלתם גו'.

 

אמרו חז"ל: כיון שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שבשלוש מקומות שמשה כעס טעה, וכאן תיקנו אהרון והודה משה בטעותו ואמר שמעתי ושכחתי ואהרן אחי לימד לי.

כל הכועס חוכמתו מסתלקת הימנו. גם אם הוא חכם כמשה רבינו עליו השלום.

האריז"ל הרבה להזהיר את ר"ח ויטאל מפני הכעס, ופעם אחת אמר לו שרואה במצחו שמץ של עבודה זרה ושאלו האם כעס, ואמר לו שכעס על בנו, והזהירו הרב הרבה על זאת.

וכאן האדם שואל- האם בכלל ניתן להתגבר על הכעס? והרי זה מתפרץ מתוכך!

המעשה בזבנית שרתחה וחייכה ללקוח אחד מגדולי ישראל סיפר מעשה שהיה עד לו במקרה בו נכנס לחנות ושמע את המוכרת בריתחה עצומה ובויכוח סוער עם אדם, ומיד שראתה שהגיע קליינט היא חייכה ברוגע ושאלה- כן- מה אני יכולה לעזור לך?…

מסקנה: אנו מסוגלים בקלות להתגבר על הכעס, אנו רק צריכים להשתכנע שזה כדאי לנו.

מעשה באדם שעבר ברחוב ופתאום חטף תפוח על הראש. הוא שמע סגירת תריס מלמעלה, ומיהר לעלות בחמת זעם לקומה הראשונה. הוא דפק בחוזקה ופתחה לו אישה, "את זרקת את התפוח?" שאל בזעם. לא, אמרה.

הוא עולה לקומה השניה, פותח לו זקן, אתה כו' לא.

עולה לקומה השלישית פותח לו בריון עם מוטת כנפיים של שתי מטר, הר אדם, הוא פונה אליו מגמגם: התפוח נפל מכאן?… כן! השיב הבריון, מה אני יכול לעזור לך? לא, פשוט רצית להחזיר לך אותו…

 

 

הכעס לא משתלם.

נאמר באיוב קצר ימים ושבע רוגז. מי שהוא שבע רוגז הדבר מקצר את ימיו.

 ואכן היום הרופאים קובעים בודאות שהכעס הורג את האדם. אולקוס, בעיות לב, שבץ, סרטן, מתחים חרדות וכו'

למה אדם כועס? מאן דהוא אמר פעם שכעס הוא עונש שאדם מעניש את עצמו על מחדלים של אחרים…

אמנם ההוא טעה, אך האם זו סיבה להעניש את עצמנו?

אמר שלמה: כעס בחיק כסילים ינוח. מי שדוקר עצמו בשל טעויות של אחרים ללא ספק הוא כסיל

איך באמת אפשר לא להתרגז?

פעם ביון העתיקה היה אדם בא ומודיע על בשורה רעה- היו הורגים את המודיע כיום זו נראית לנו התנהגות פרימיטיבית, של אנשים רפי שכל. וכי משום שהלה הודיע לך על הדבר הוא צריך לשלם את המחיר?

 

מהמבט האמוני, עלינו לדעת ש"אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא נימה" זהו משפט אטומי, המשנה את כל התפיסה ביחס לנזקים צער והפסד מן הזולת.

פני הדור כפני הכלב. פירוש אחד- המנהיגים ככלב המונהג אך רץ לפני השיירה ועושה רושם של מנהיג.

ולענייננו- הכלב כשמכים אותו הוא נושך במקל המכהו ואינו נותן ליבו שיש מי שאוחז במקל…

כך אנו מקבלים מכות וחושבים שהטיפש ההוא גרם, ואיננו שמים לב שהטיפש כאן זה אנחנו, שמקבלים מכה מאת הבורא ומאשימים אחרים. אמנם הלה טיפש או רשע, שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב, אך לא היה בידו להזיק לי לעולם אלא אם כן נגזר עלי משמים!

הדירה שרציתי לקנות והמוכר התחרט ברגע האחרון וכשרגזתי על זאת נזכרתי במאמר חז"ל

תלמוד בבלי

(סוטה ב, ע"א) "אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני"

ואם כן, חשבתי לעצמי מה לי כי אכעס אם בית זה לא נגזר עלי, אלא על האדם השני שקנהו?

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת שמיני”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א