פרשת תולדות

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר בראשית

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת תולדות

כח ההתמדה!

לשמור על ההתעוררות גם לאחר זמן

לא ליפול אחר העליה [והגדת – הרב גלינסקי 330 עם תוספות]

ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו. וכי אכן "רימה אותו"?

אכן מחלוקת גדולה היא בין הפרשנים, יש שאומרים שיצחק ידע טיבו של עשיו, אך אחז שיש לקרבו על מנת להחזירו למוטב. ואכן דרך היא בחינוך שפעמים יש להתעלם ממעשי החניך כאשר הוא מכבד את מוריו והוריו, היות ואז יש סיכוי שישוב, שאינו רוצה שיתגלו מעשיו השליליים ומתבייש מהם.

יש שאומרים שעשיו היה שחקן ואכן צד את אביו בפיו בשאלות צדקניות – כיצד מעשרים את המלח, כיצד מעשרים את התבן וכדומה, והאמין לו יצחק. אך דבר זה תמוה מאד – הרי חובת הלבבות אומר שהעומד לפני ה' תמיד יראה מאין עין, וישמע מאין אוזן? אם על האריז"ל לא היינו מאמינים שיצליחו לרמותו, אז על יצחק אבינו רגל שלישית במרכבה – נאמין זאת?

החפץ חיים שסיפר על דרשת המגיד רבי זאב, שתולים בבית השם, אך בחצרות אלוקינו יפריחו…

התשובה – כשעמד לפני יצחק – היה צדיק באמת, וידע היכן היא האמת, והבעיה הייתה כשיצא לשדה, נהיה בטלן ומופקר.

דורו של יאשיהו מראים עצמם צדיקים, אך צרים צורות של עבודה זרה בדלתותיהם וכשנסגרו – שבה הצורה וגם ניצבה.

כך אנו אחר שהשיעור נגמר, הדרשה תמה, חוזרות דלתות ליבנו ונסגרות, ומפטירים כאשתקד!

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח וגבר עמלק. כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים כו'.

מדהים – הוא רק מוריד – כבה המתג, נגמרה הדרשה, שבים כבתחילה, גבר עמלק…

כמונו בתפילת נעילה, שמע ישראל וה' הוא האלוקים ולאחר חמש דקות – והוא רחום יכפר עוון…

כך האדם שלא משקיע בהתקדמות, כמוהו כעולה בהר ויורד, עולה ויורד, ואף פעם לא מתקדם!

לעומתו- על אברהם אבינו נאמר "בא בימים" – כל ימיו עמו, לא חסר יום אחד של עליה. חייו לא כמטוטלת ולא כנדנדה. יציב וברור בדרך עבודת השם. על שרה אמנו נאמר ימי צדיק תמימים –בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבת שבע וזה מה שמספיד אותה אברהם – שזה השבח הגדול ביותר שניתן לומר על אדם – יציבות בעבודת השם.

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כ ע"ב

"שאלו תלמידיו (את רבי זירא ואמרי לה) לרב אדא בר אהבה במה הארכת ימים אמר להם מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני ולא הרהרתי במבואות המטונפות ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא ששתי בתקלת חברי ולא קראתי לחבירי בהכינתו ואמרי לה בחניכתו."

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כז/ב

"שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע במה הארכת ימים אמר להם מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת ולא פסעתי על ראשי עם קדוש ולא נשאתי כפי בלא ברכה."

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כח/א

"שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה במה הארכת ימים אמר להם מימי לא נתכבדתי בקלון חברי ולא עלתה על מטתי קללת חברי וותרן בממוני הייתי."

אומרים בעלי המוסר: רבים מן הדברים האמורים בדברי אותם הגדולים הם מצוות מפורשות, או דברים שרוב בני אדם עושים, המעלה הגדולה של כל מה שכתוב בדבריהם = ה"מימי" – מעולם לא עשיתי כן! רוב הדברים רוב בני האדם שומרי מצוות ה' עושים רוב הזמן, אך מעלת אותם הצדיקים היא שמעולם לא סטו מהנהגתם! לא חוו עליות ומורדות והשפעות של מצבי רוח. זו המעלה הגדולה של הצדיקים ושל האבות הקדושים, לעומת עשיו, שאכן בעת שהיה אצל אביו היה בדרגה גבוהה שגם יצחק רואה בו צדיק, אך רגע אחרי – הכל פורח.

 

פרשת תולדות

שכר המצוה כפי חשיבותה בעינינו!

העולם הבא שווה כפי הערכתינו אותו

מכירת הבכורה ותוקפה ההלכתי [השכר כפי הערכת המצוה!]

עשיו מגיע מן השדה והוא עיף. מבקש נזיד עדשים, ויעקב נתן לעשיו לחם ונזיד עדשים. מדוע נתן לו יעקב לחם בזמן שלא התחייב כלל לזאת?

[את השתיה לא נתן, ובכל זאת נאמר ויאכל וישת כו', מבארים ששתיה לא היה צריך ליתן, שעישו כדרכם של בני עשו עד היום- הלך עם בקבוק קבוע בכיס…]

המשל לאדם שהלך במדבר ולא היה לו מה לאכול והגיע לחרפת רעב וכמעט מוות, וראה מסעדה ונכנס וראה שהמחירים גבוהים והחליט להזמין מכל הבא ליד וכשהגיע זמן התשלום התחמק בטענה שהוא היה בגדר מסוכן וכל אדם חייב בהצלתו ולכך אינו חייב לשלם… לקחו בעל המקום לשופט והשופט שאלו מה הגיש לו, והוא אמר שתחילה הגיש פיתות עד שהיו הבשרים מוכנים והגיש לו מכל טוב. א"ל השופט הוא צודק שהוא היה מסוכן והיית חייב בהצלתו, ולכן על הפיתות הוא פטור מלשלם, אולם לאחר מכן הוא כבר יצא מכלל סכנה וזאת עליו לשלם!

כך גם כן לא רצה יעקב שעשו יתחמק מתשלום בטענה שהוא היה מסוכן, ולכן נתן לו לחם, ולאחר מכן דרש ממנו תשלום בעד השאר- וזו הבכורה. [בא"ח, חת"ס]

חז"ל אומרים שטוב לו לאדם שלא נברא משנברא, ועל כורחו האדם נוצר. יכול לכאורה האדם לטעון אם כן אני פטור, שלא ביקשתי להבראות! אולם כל זה היה נכון לו האדם לא היה נהנה כלל מן העולם הזה, אולם כעת שהאדם נהנה כאן ולוקח מכאן כל טוב, ראוי הוא שישלם שהרי בכך הוכח שאכן רוצה הוא בלב שלם בזה העולם, ואינו חפץ לחדול מלהתקיים!

[אחז"ל שעל כורחך אתה נולד וחי ומת ועתיד ליתן דו"ח. לכאורה אם על כורחנו אנו חיים, מדוע איפוא באים עמנו לדין? האם בקשנו לחיות?

משל לבר מצרא שהקיפוהו מג' צדדים ופטור מלשלם על הגדר, אך אם גדר את הרביעית התחייב בכל.

כך גם אנו בעת שאנו חפצים להיות כאן בעולם הזה ואיננו רוצים לצאת – א"כ שנשלם הכל.

הגרי"ס אשר התארח בבית מלון ושתה כוס מים ביוקר ואמר שהמחיר הוא על התפאורה, ולפיכך אין לאדם שום זכות לתבוע שכר עולם הבא, אך המלצרים מקבלים הכל בחינם ועוד מקבלים שכר. מי שהוא עבד של בעל הבית גם מקבל בחינם וגם לבסוף מקבל שכר]

מה שעוד נשאר להבין -כיצד הועילה המכירה והרי יש כאן הונאה ומקח טעות? משל למה הדבר דומה? לאדם שיבקש לקנות את מגדלי עזריאלי בעשרה שקלים… הרי ברור שדמים מוכיחים שאין כאן מקח כלל, והרי הבכורה יותר יקרה ממגדלי עזריאלי, והצ'ולנט שהכין יעקב יותר זול מעשרה שקלים…

המשל ליהודי שקנה את העולם הבא של חבירו. מכר לו אותו בהתחלה בעשרה רובל, ולבסוף קנה אותו ממנו בהוראת האדמו"ר בחמשת אלפים רובל… כיצד יתכן תמה הלה? והשיב לו האדמו"ר העולם הבא שווה בדיוק כפי שאתה מעריך אותו…

כך גם עלינו לדעת שהמצוות שלנו שוות בדיוק לפי מה שאנו מעריכים אותן!

לאור זאת אומר הגר"ח שמולביץ תיושב לנו תמיה –כיצד יתכן לשלם לרשע שכרו בעולם הזה? והרי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ואין המשמעות רק שאין משלמים משכורת אלא בסוף, אלא הפירוש הוא ב'ליכא' שאין משלמים כאן שכר משום שאין לנו כלים לקבל שכר בעולם הזה, משל למה הדבר דומה? לאדם שיקח כוס ויבקש שימלאו לו בה את הכנרת… או יבקש להדליק נורה מתחנת כח, אין לך מספיק כלים לקבל את הכנרת בכוס ואת החשמל במנורה, אתה תישרף מהוולטז' העצום! כך אין לנו כלים לקבל את שכר עולם הבא.

מזכיר הדבר את המעשה שהיה ביהודי מראדין שרצה לתרום מצוות תפילין שקיים פעם אחת, לרפואת תושבי ראדין שלקו במגיפה, אמר לו החפץ חיים בשמים לא מחזירים עודף… השכר על זה כל כך כ"כ עצום, שאין די בכל חללי דעלמא כדי לתת לך עודף… שהרי ניתן בהנחת תפילין אחת שירפאו את כל יושבי ראדין, וכל דרי רוסיה, וכל דרי העולם מעת שנברא ועד סופו, ועוד ישאר לך עודף… שהרי יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, ובשמים אין מחזירים עודף…

ואם כן כיצד נותנים לרשע את שכרו על מצוות כיבוד אב ואם שפעם עשה, או חסד שפעם קיים, בעולם הזה?

לאור האמור הדבר יובן כמין חומר, שהרי הקב"ה משלם שכר כפי הערכתינו את המצווה וכפי הקלות בה אנו מוכנים לוותר עליה.

אדם המוכן לוותר על הנחת תפילין בשביל עבודה שבה ירויח חמשים שקל, הנחת התפילין שלו שווה חמשים ₪…

שכר המצוה הוא כפי הערכת האדם אותה, ומי שמעריך את המצוה ביותר, ולא היה מוכן ליבטל ממנה אף לא בעד כל הון שבעולם, ואף אם תרשום את כל העולם על שמו בטאבו, לא יבטל ממצוה תפילין, לאדם כזה אכן לא שייך לשלם בעולם הזה. אך לרשע שאינו מחבב את המצוות, והראיה שאינו רודף אחריהן אלא בורח מהן, לו – בודאי ששיך לשלם בעולם הזה!

לפי זה החשבון נורא! מי שמוכן לבטל שיעור בדף היומי בשביל שיק שחזר בבנק בשוי 50 ₪, נמצא שתמורת חמישים ₪ יקבל בעולם הזה שכר לימוד שעה של תורה! אברך היוצא לעשות סידורים כו'.

העגלון שהגיע לוילנא בשעת לילה ומצא את בית הגר"א מואר, והרב הכניסו ואירחו, והיהודי העגלון שאל הרב- האם לכל הפחות עולם הבא יהיה לי אחר כל הסבל הזה כאן בעולם הזה? שאלו הגר"א למעשיו, והוא סיפר שהוא עגלון שמביא לחמו בקושי וכל יומו עמל על פרנסתו, וזמן רב ללמוד תורה לא נשאר לו. אמר לו הגר"א אם בעולם הזה שאתה כל כך משקיע בו אתה סובל, בעולם הבא שאינך משקיע בו כלל- על אחת כמה וכמה…

תוספת [רעיונות לדרוש שטרן יחיאל מיכל]:

האדם קובע את השכר. במדרש (בראשית רבה צג, י) אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין וכו'. והקב"ה יוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא. יסופר על בחור שנסע למרחק חמש שעות כדי לקנות חליפה כדי להרויח חמישים שקל אמר לו המשגיח: נמצא שחמש שעות שוה אצלך חמישים שקל, אם כן הקב"ה ישלם לך שכר לימוד של חמישים ש"ח עבור חמש שעות, וזהו לפי כמה שהוא שווה בעיניך. וכן היה בבית כנסת שהיה חסר עשירי לתפילת מעריב וביקשו לצרף בעל מכולת ולא הסכים בטענה שיתכן שיבוא קונה. לאחר ששיכנעו אותו והסכים אמר לו הרב לאחר התפילה, בעולם הבא ישלמו לך עבור תפילת מעריב כמחיר גביע אשל ולחמניה, שהרי לפי החשבון שלך זה מה שהיית מפסיד במשך זמן זה, אם כן כבר קבעת מחיר כמה שוה תפילתך.

וכן מצינו שגנב משלם בגניבת כבש ארבעה ולא חמשה כי כבר התבזה בסחיבתו, ואם כן למה לא נפטור אותו לגמרי מהקרן? הרי היה לו בושה. אלא, הוא כבר הוכיח שמחיר הבושה הוא כבש אחד וראיה לכך שלא חשש מהבושה וגנב כבש, אם כן הוא קבע שכר הבושה שהוא כבש אחד ולכן מורידים ממנו רק כבש אחד.

 וכן המדבר בקדיש דברים בטלים הוכיח שעניית אמן אינה שווה לו כמו שיחה בטילה ממילא הוכיח בעצמו כמה שווה לו עניית אמן וזהו השכר שיקבל על עניית אמן

 

פרשת תולדות

הלחץ המחשל

התפתחות רוחנית מתוך קושי

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה'.

שואל האור החיים הקדוש מהי אותה התרוצצות, ומה הביאור אם כן למה זה אנכי?

רש"י פירש "אם כן גדול צער העיבור למה זה אנכי מתאוה ומתפללת על הריון" ודבר זה טעון ביאור, הרי כדי לזכות בבנים אישה מוכנה לעבור צער רב, על אחת כמה וכמה האמהות הקדושות שאמורות להקים את בית ישראל לדורות שלא יתחשבו בצער העיבור למען הכלל?

ועוד, כיצד בתשובה שהשיבוה ששני גויים בבטנך כו' הסירו ממנה את צער העיבור?

לכן מבאר אור החיים "אכן פשט הכתוב הוא ויתרוצצו לשון ריצוץ, פירוש היו נדחקים ביותר כשיעור שיהיו מתרוצצים ולא יתקיימו במעיה וזה יורה כי הריונה אינו מתקיים, ותאמר אם כן למה זה אנכי, פירוש "זה" מורה באצבע חוזר אל ההריון, למה אנוכי הרה לריק יגעתי, ותלך לדרוש את ה' פירוש לבקש רחמים על קיום הריונה, ולדעת דבר הסובב הפסדם כי מן השמים לא יעשה נס לשקר שתפקד בדבר שאינו מתקיים, ולעולם לא הקפידה על צער ההיריון כי הצדיקים יסבלו צער גדול בעוה"ז לתכלית טוב הנצחי".

ומה התשובה שהניחה את דעתה?

מבאר האור החיים ויאמר ה' לה וגו' …בא להשיבה על חששתה שאין הריונה מתקיים לרוב דחקם, והודיעה סיבת הדוחק אשר ידחקו זה את זה ויתעצמו זה על זה, כי משונה הריון זה מכל הריון שבעולם, כי כל הריון שיהיה מב' יהיו הב' נוחים וטבעם שוה כאומרו (שיר השירים ד, ה) תאומי צביה, וידורו יחד בבטן מה שאין כן הריונך, והטעם הוא כי "ב' גוים בבטנך" כל אחד מהם הוא בחינת גוי אחד, ועוד להם שהם עצמם הם מלכים ומלכותם נמשכת לעולם, והוא אומרו וב' לאומים וכל זה לא יסובב להתרוצץ בבטן אם היו במזג אחד כטבע התאומים, אלא שהם משונים מטבע התאומים כי מהבטן עצמו אינם נוחים זה לזה ומשונה מזגם וטבעם, והוא אומרו ממעיך יפרדו, ואמר ממעיך ולא אמר במעיך לומר כי תמיד הם מפורדים והתחלת הפירוד ממעיך, ובאמצעות ענין זה הוא השינוי המופלא לא לצד כי אין בטנה ראוי להריון מתרוצצים הבנים:

 ואומרו ולאום מלאום וגו' – פירוש עוד יש להם דבר שיגרום הרחקת הכנת ההתגוררות יחד כי כל אחד מהב' מלכים חזקו ואמצו הוא מלאום שכנגדו, על דרך אומרם ז"ל (מגילה ו) לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, וכיון שכל אחד מהם רוצה במפלת חבירו כדי שיגדל ממנו זה ירחיק האחוה והתיאום יחד:

 ואומרו ורב וגו' – רבו בזה הפירושים ואין דבר מספיק באמיתות הכתוב ולדרכינו יבא על נכון, הכוונה בא לומר כי מלבד שיתגדל אחד במפלת חבירו גם צריך הנופל להשתעבד לפני המתגדל ממנו, ולא די לו נפילתו וראות טובו ביד אויבו אלא שיכוף כאגמון ראשו לעבדו, ובזה תפליג הרחקת האחוה ותעצומת השנאה, ועל זה נאמר (יבמות קיב, ע"ב) אין אדם ונחש דרים בכפיפה אחת, וזאת סיבת שינוי ההריון.

 וכפי דרך זה אומרו ורב יעבוד צעיר אין הכוונה באומרו רב וצעיר ביחוד על יעקב או על עשו, אלא על אשר יהיה רב בזמנו ועל אשר יהיה צעיר בזמנו, וזה כפתור ופרח: עד כאן לשון האור החיים הקדוש

[מכאן מעיין השבוע עמ' שי] אולם לרבקה הייתה קושיה נוספת. איך יתכן שהריון שבא בתפילות כאלה עצומות כולל בתוכו אחד רשע ואחד צדיק?

על כך באה התשובה ולאום מלאום יאמץ. דוקא אם יהיה עשו נגדו ויארוב לנקודות החולשה שבו, יאלץ יעקב להיות מושלם, להסתייג מהשפעתו. רק אז יוכל להגיע לשלימות. יעקב זקוק לעשיו.

שואלים המפרשים כשעברה ליד בתי עבודה זרה היה עשו מפרכס לצאת, מדוע לא יצא? והרי הוא היה ראשון בפתח? אלא מבארים בדרך צחות, שעשיו אין לו מה לעשות בחוץ בלי יעקב, בלי שיהיה לו למישהו להציק, להעליל עלילות, לעשות מסעי צלב רציחות ושמדות…

עשיו זקוק למישהו כדי להצר את חייו, אך למען האמת יעקב הוא שצריך מישהו שידחף אותו למעלה. המציאות מוכיחה שדוקא כשלוחצים אותנו אנו מספיקים. כשיש התמודדיות אנו מפיקים מעצמנו את המירב.

התלמוד הבבלי התחבר בבבל כשהיינו בגלות. כל ספרות הראשונים והאחרונים נתחברה מתוך רדיפות ושמדות. אמר פעם א' מגדולי ישראל שאת החידושים הכי גדולים שלו בתורה הוא חידש בדרכו לישיבה בחו"ל כשכדורים היו שורקים מעל לראשו. זה תפקידו של עשיו.

יעקב הגיע לדרגתו העצומה, בחיר האבות, דוקא משום הניסיונות והקשיים. "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני." צרת דינה צרת יוסף צרת בנימין צרת עשיו צרת לבן. הקשיים הם הבונים את האדם. אין לאדם לחפש חיים קלים. ולאום מלאום יאמץ. כשיש לאום מלאום אזי יאמץ. אזי מביא הדבר את האדם למאמץ ולהפקת המירב.

מעשה בחפץ חיים שראה שני תלמידיו שעוסקים בלימוד בישיבה. הוא שאל אותם כמה הספיקו מהבוקר והם השיבו שלמדו דף גמרא. אמר החפץ חיים לאחד: אתה למדת דף גמרא, אך חבירך למד מהבוקר מאה דף! כיצד, תמהו? אתה באת מראדין, הוריך יראי שמים ושלחוך לישיבה בקרבת מגוריך. חבירך לעומתך הוא מאמריקה, אתה יודע כמה קשיים ונסיונות יש לו להגיע לכאן? להתמסר ללמוד התורה בארץ ששם הפרנסה והכלכלה הם העיקר בחיים? אחד בצער ממאה שלא בצער!

לכל אדם יש את העשיו שלו, את היאמץ שלו, אחד מבית – הבעל, האישה, הילדים, ההורים, יש מהפרנסה, יש מהבוס בעבודה, יש מהיצרים הפנימיים, כל אחד עם העשיו שלו והיאמץ שלו.

ולכן לא נתפלא ששרו של עשיו הוא הס"מ בכבודו ובעצמו, שהוא היצהר הרע. שהרי הוא המתנגד הגדול ליעקב, וזה תפקידו של הס"מ להביא את האדם להתמודדות כנגדו. זה בדיוק תפקידו של עשיו!

זה מה שענו לרבקה. את שואלת את עצמך כיצד התפילה הביאה למצב כזה שאני רואה שיש לי בן רשע? רק על ידו הבן הצדיק אכן יהיה צדיק. אכן יתמודד ויגיע לדרגות אליהן הוא מסוגל להגיע!

תוספת: עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ר' בספר אור דניאל פ' עקב עמ' קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ.

אור דניאל במדבר:

סיפר החייל רפאל אוסטרוב חודש תמים היו החיילים מרותקים למוצב נידח אי שם בלבנון ומאז חופשתם האחרונה לא זכו לשמוע את קולה של אמא כיוון שבמלחמה זו הפלאפון עדיין לא היה מצוי. והנה בשבת בצהריים "באה הישועה" לחיילים. למוצב הגיעה ה"חייגנית" הלא היא הניידת שלאורכה מותקנים שמונה עמדות טלפון "יש לכם שעתיים בדיוק כדי לפטפט עם מי שאתם רוצים" שאג נהג החייגנית עב הכרס בקולו האימתני "אתם לא המוצב היחיד בגיזרה, וגם במוצבים אחרים אוהבים לפטפט" כל החבר'ה עטו כמובן על המציאה כמוצא שלל רב וניצלו כל רגע פנוי כדי לשוחח עם המשפחה ועם החברים. רק רפי, הדתי היחיד במוצב, לא השתתף בחגיגה. הוא נשאר ספון בחדרו כשהוא רכון על חומש ומנסה לשווא לעיין בפרשת השבוע 'הם לא מצאו זמן אחר לשלוח את החייגנית חוץ מבשבת'? רטן בליבו 'איפה הרב החטיבתי'? "רפי מה קרה לך למה אתה לא הולך להתקשר הביתה"? שאלו אותו חבריו. ואף הוא כיהודי הגון השיב בשאלה "שכחתם ששבת היום"? "אז מה אם שבת היום"? שאל בתום לב נימרוד הקיבוצניק המתולתל, "זה ממש פיקוח נפש לדבר עם ההורים המודאגים ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך' " אחרים הציעו עצמם כ"גויים של שבת" הם יחייגו בשביל רפי וגם יחזיקו לו את השפופרת שרק ידבר ואולם שום דבר לא שיכנע את רפי "הסרבן". אחרי שחלפו השעתיים המוקצבות למוצב ניגש הנהג הקשוח להתניע את החייגנית אך לשווא המנוע לא הראה כל סימן חיים. כדי להרגיע את הנהג הנירגן לקחו אותו למטבח. כמובן עם צאת השבת האיצו החבר'ה ברפי: "יצאו כבר כוכבים אז טוס מהר וטלפן!" אחרי שהתקשר לכל מי שרצה הציעו החיילים לנהג לנסות את מזלו שוב, אולי הרכב יזוז, וראה זה פלא המנוע נדלק מיידית.

הבחור ומסירות נפשו לתורה

מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים', מעשה בבחור מישיבת באר יעקב רפול, שעזב את הכל והלך ללמוד בישיבה לבעלי תשובה. האבא שהוא אדם עשיר אמר לו שהוא ינשל אותו מן הירושה, והבן לא התרשם. הוא התקשר לאחיו בחו"ל וסיפר לו שהבן 'הלך'… לאן? שאל הדוד, והוא השיב – לישיבה… הדוד אמר לו שהוא בא ארצה לדבר איתו… האב אמר לו שידברו בטלפון, אך הדוד אמר שהוא צריך להגיע שיש דברים שהם לא לטלפון… כשהגיע הדוד, הוא נכנס לסוכנות מרצדס, וקנה את המרצדס הכי חדישה עם גג נפתח כו' והלך לבקר את האחיין בישיבה. הוא הגיע והם התחבקו כו' והוא שאל אותו אם הוא רוצה סיבוב… הבחור הסכים והם 'קרעו' את באר יעקב. לאחר שסיימו ובאו להיפרד, גלגל הדוד את המפתחות בידו ואמר לאחיין, אתה רוצה את הרכב הזה? אני קניתי אותו או בשבילך או בשביל אחיך הקטן, אם תעזוב את הישיבה אתה תקבל אותו ואם לא, אחיך יקבל אותו… שמע הבחור את הדברים והנחית חבטה על גב דודו ואמר לו, אני לא מתרשם ממרצדס, וגם אם היית מביא לי שתי משאיות עמוסות במרצדסים חדישים, לא הייתי עוזב את הישיבה… ואם אתה חושב שבאיזה חתיכת פח ממורק תצליח למכור את אמונתי בבורא עולם, אתה טועה. אני מאמין בדבר הגדול ביותר בעולם, שיצר אותי ואותך, ואני זוכה ללמוד את תורתו. את זה אחליף בהבלים מסוג זה? ואם אתה חושב שאתה גדול, אנא, תברא בבקשה רק גרגיר חול אחד. לא מכונית ולא אדם. רק גרגיר חול אחד.

הדוד התרשם מאד מהדברים, והוא ביקש להיכנס לבית המדרש כדי לראות למה הבחור כל כך קשור, שאפילו רכב חדיש שהיה מטריף כל ראש של בחור, לא מדבר אליו. והם נכנסו לבית המדרש ועסקו שעה ארוכה בתורה.

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו!

 

פרשת תולדות

מי האסיר ומי השוטר

האדם ותאוותיו [לענ"ד]

עשיו מגיע מן השדה והוא עייף. הוא מבקש הלעיטני נא מן האדום האדום הזה. יעקב מבקש מחיר גבוה בעד ההלעטה, והוא מסכים. את הבכורה הוא מוכר, בנזיד עדשים. פלא פלאים. הבכורה, בה כלולים הברכות, בה תלוי כל העתיד, עשיו יודע להעריך זאת, הרי לבסוף הוא בוכה ושואל הלא אצלת לי ברכה. מדוע כעת הוא הוא כושל ומוכרה בזול כל כך?

נבאר את הדברים בעזרת משל: [מעין השבוע בראשית עמ' שלד]:

מה נאה בענין זה סיפורו של הסבא מנובהרדוק זצ"ל. מעשה בשוטר שנחוש היה בדעתו לתפוס עבריינים, גנבים וכייסים, בשעת מעשה.הוא ידע שלא יעזו לבצע זממם כששוטר בסביבה, לפיכך לבש בגדים אזרחיים והיה משוטט ברחובות ובשווקים. וכייס אחד, שנקעה נפשו מהגנבות הזעירות והמסוכנות, החליט להסתכן, ולבצע שוד אחד ששללו עצום ורב, לשדוד בנק. וכיצד יקטין את הסיכון? החליט להתחזות כשוטר. השיג מדים, ונכנס לסניף הבנק. בחוצפה עקף את התור, ניגש לדלפק, שלף אקדחו והצהיר: "זה שוד, את הכסף!" דומיה השתררה, חרדה השתלטה. לפתע יצא אדם מן התור, אקדח בידו, ואמר בשלוה: "אתה עצור!" היה זה השוטר הלבוש אזרחית. השודד המופתע מסר את אקדחו, והשוטר הוציא מכיסו זוג אזיקים. כבל את האחד לידו של השודד ואת השני לידו שלו, והוליכו עימו תחנת המשטרה. הכל נשמו לרווחה. הולכים השניים ברחובה של עיר, ולפתע, שוד ושבר: מולם בא שכנו של השוטר, ואינו מאמין למראה עיניו שהרי מה רואה הוא? שכנו המהוגן מובל בידי "שוטר" למעצר… תדהמתו הסגירה את מחשבותיו, והשוטר ידע איזו סערה תתחולל אם ידווח לכל השכונה שהשכן נתפס בקלקלתו ונעצר, אלו בזיונות תסבול אשתו, ואיזה לעג יסבלו ילדיו.לכן מצא לנכון לפנות אל שכנו ולומר: "אל תראה אותנו כך! אני שוטר לבוש אזרחית, ומוביל אני למעצר שודד המתחזה כשוטר!"… הבין השודד מה קורה, והחליט להתעלל בשובהו. אמר לאותו שכן: "אל תאמין לו, שוטר אני, ותפסתיו בקלקלתו! אסרתיו, ואני מוליכו לתחנת המשטרה"… עמד השכן נבוך, מביט מהאחד לשני ואינו יודע להחליט עם מי הצדק. אמר השוטר לשודד: "ראה, אני קשור אליך, ואתה אלי. אחד מאיתנו הסוהר, והשני אסיר. ואיך יוודע מי הוא מי? הנני ואוכיח לך: אדרבה, אם אתה הסוהר – פתח את האזיקים והשתחרר! אינך יכול, משום שהמפתחות בידי אני הוא איפוא הסוהר, ואתה האסיר"…

הגמרא אומרת הרשעים ברשות ליבם, והצדיקים ליבם ברשותם. ויאמר עשיו בלבו יקרבו ימי אבל אבי. ויאמר המן בליבו, אמר נבל בליבו אין אלוקים ח"ו. אולם הצדיקים ליבם ברשותם, שנאמר הנה חנה היא מדברת על ליבה. היא שולטת ברצונותיה. ויאמר דוד אל לבו. הוא השולט ומנהיג את ליבו.

הלב הוא מקור התאוות. הצדיקים שולטים בתאוותיהם. הרשעים נשלטים. לכן עשיו מוכר את הבכורה. כשהתאוות שולטות- השכל תולה שלט- "נגרר"…

האם אנו שולטים על תאוותינו או תאוותינו שולטות עלינו? נבחן את עצמנו. זה שהמפתחות בידו הוא הסוהר! אם ביכולתנו להתנתק מתאוותינו ולשלוט על רצונותינו, אנו הסוהרים. ואם איננו יכולים להתנתק, אסירים אנחנו.

יעקב לעומתו שלט ללא מיצרים על רצונותיו ויצריו. ולכן כאשר רבקה שולחת אותו להביא גדי עיזים לאביו ולטול הברכות, הוא חושש, רצונו הפנימי מסרב. אולם השכל גובר. הוא עושה את שאמו מצווה אותו. זה מנוגד לטבעו, מדתו מידת האמת, תתן אמת ליעקב.

וכן בעת שפגעו בדינה בתו, הוא גם היה רוצה לראות את אנשי שכם משלמים את המחיר על מעשיהם, אולם השכל גובר.

בזה נמדד האדם. כמה הוא מנהיג, ועד כמה הוא מונהג!

מעשה בצפרדע שהייתה על שפת הנהר, ופנה אליה העקרב וביקש לעבור לגדה השניה, על גבה. גיחכה הצפרדע- וכי למה שאסכים? וכי לא ברור שאתה תעקוץ אותי, כדרכך?

אני? שאל העקרב בתדהמה, והרי את לוקחת אותי על הגב, ואם אעקצך את תטבעי, ואז אטבע גם אני, מה ההיגיון שאעקוץ אותך ואטביע את עצמי? אכן, הגיון בריא, הצפרדע מסכימה, והיא שוחה כשהוא על גבה. באמצע הנהר פתאום חשה הצפרדע עקיצה עזה בגבה. בפירפוריה האחרונים היא שואלת את העקרב אבל למה??? מה ההיגיון??? והעקרב משיב לה מה אעשה, אני עקרב…

הרשעים נשלטים על ידי טבעיהם. אין אפשרות לדרוש מהם להשתנות. ביקשו ממני פעם להשכין שלום בית בין זוג שרחוקים ממצוות. אמרתי להם שאין סיכוי וחבל על הזמן שלי ושלהם. הם התפלאו מדוע? והשבתי, כשאתה אומר לאדם שיש לו תורה, שהתורה מצוה כך, ומי שעושה כך צפוי לעונש, ויש דין ויש דיין כו' יש עם מי לדבר. אולם כשאתה מדבר עם אדם ללא אלוקים- מה לעשות, אני עקרב. זהו אני, קבלי אותי כמו שאני.

עשיו נשלט על ידי תאוותיו. אין עם מי לדבר. אבל זה נוגד את האינטרס שלך עצמך!? נכון, אבל זהו אני. ללא שינוי. כך בא לי.

תוספת בתשע"א:

סיפר הגר"ש שבדרון בשם ר' אליהו לאפיאן שבעירה שלהם בחו"ל היה גר עשיר קמצן שהלך בבגדי בלואים מרוב שהיה קמצן על עצמו… והנה הגיעה בתו לפרקה והוא חיפש לה חתן בן תורה, בחיר הישיבה כדי שלא יצטרך להוציא הוצאות רבות, הוא הרי יסתפק במועט ולא ידרוש סכומים גבוהים… חודשים ספורים לאחר החתונה לקה הבחור במחלה והוצרך להסיעו לוינה כדי לרפאותו. הדבר היה כרוך בהוצאות מרובות, ולא הייתה שום דרך לעשות כן אלא לבקש מחמיו שיתרום לצורך הענין. חמיו לא היה מוכן לשמוע בענין, הגם שאהב את חתנו, אולם קמצנותו הרבה לא אפשרה לו לתת אגורה. פנו לרבי שמחה מדוינסק בעל האור שמח שידבר עמו אולם כל המאמצים עלו בתוהו. הלה היה קשה כצור חלמיש. מחלתו של האברך הלכה ותקפה, עד שנפטר לבית עולמו. הייתה לוייה קודרת, ומי אתם חושבים שבכה בכי תמרורים יותר מכולם? אכן, חמיו הקמצן… בכיותיו קרעו לבבות… אמר הרב לו היה מזיל מעט מעות מכיסו קודם לכן, היה חוסך הרבה דמעות… ולא היה צריך לבכות עכשיו כל כך… אלא ההסבר הוא – זה אני, קמצן, לא שולט בתאוות הממון שלי. גם שאצטרך לאבד את חתני ולקבל לביתי את בתי האלמנה, ולבכות על חתני האהוב. זה אני. בלתי נשלט.

כך היה גם עשיו. הוא רואה שמהלכיו מורידים אותו אל פי פחת, הוא רואה שיש כאן בכורה וברכות, אולם הנזיד עדשים קורץ יותר. אחר כך הוא כבר יבכה בכיה גדולה ומרה…

 

פרשת תולדות

עשיו – איש התבן והמלח [הרב ברוורמן יתד תשע"ח]

נאמר בפרשת תולדות: ״ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב״ (בראשית כ״ה, כ״ח). ובהמשך: ״ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, והביאה לי ואוכלה, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות״ (שם כ״ז, ד׳).

שאלות רבות נשאלות לנוכח פסוקים אלו:

א.        שאלת השאלות ששואלים רבים מהמפרשים: וכי לא ידע יצחק מיהו באמת עשו בנו?

ב.         ״כי ציד בפיו״, מבאר רש״י: ״ושואלו, אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן ?״ תמוה מאד, וכי בגלל שאלות מוזרות אלו החליט יצחק אבינו לאהוב את עשו?! ומדוע בכלל הוא נתפס דווקא ל״חומרות״ בדיני מעשרות ודווקא בתבן ומלח, הלא יכול הוא היה לשאול האם יש לעשר מים או בשר?״.

ג.         מדוע ביכר יצחק לברך את עשו על פני יעקב אחיו שהיה לכל הדעות ״איש תם יושב אוהלים״?

ד.         מדוע מנעה רבקה מעשו את הברכות, אם אביו הועיד אותן עבורו? מהו שורש המחלוקת שבין יצחק לרבקה?

התבוננות בשורשי הדברים, מציגה בפנינו מהלך אשר כל פרטיו נקבעו מראש בתכנית הא־לוקית.

יצחק אבינו ידע היטב מי הם בניו. שאלותיו של עשו בעניין מעשרות התבן והמלח, לא היו מסוגלות להטעות אותו. אך היו בשאלות אלו מסר ברור וכוונה נסתרת.

[תוספת מאוצרותיהם אמלא]:

מרן שר התורה הגר״ח קניבסקי שליט״א בספרו ׳טעמא דקרא׳ מפלפל בכונת שאלת עשו ששאל את אביו כיצד מעשרין את המלח ואת התבן, ומנסה ללמד זכות על דבריו בכמה וכמה צדדים, שבאמת ידע שלא מעשרים את

המלח רק רצה להחמיר על עצמו, ומרחיב לבאר את סברתו.

ותמה בפניו מקרבו הגאון דבי אליהו מן שליט״א, (הובא בספרו ׳דרף שיחה׳) מה ראה לפלפל בדברי עשו, כאלו היה ארם רם המעלה שיש לתת את הדעת על כונת דבריו? והרי בעבר כאשר ראה את דברי הימשך חכמה׳ על הפסוק:

״ומגדנת נתן לאחיה ולאמה׳׳ (כד, נג-נד) הגיב הוא עצמו בחיוך, שה׳משך חכמה׳ הפך את לבן ובתואל ללמדנים יותר מדי גדולים… מדוע אפוא שונה עשו מלבן שראה לנכון לפלפל בדבריו כמי שלמרנות עמקה מונחת בהם?

השיבו רבי חיים כמתפלא, הלא עשו גדל על ברכיו של יצחק, ובודאי למדו תורה וחנכו למצוות, והיה בו מעלה ב׳משהו׳, לכן יש לתת את הדעת מה התכון בשאלתו, כי מן הסתם מנח בה עמק. אך לבן מנין לו לדעת דברי התורה וטעמיהם של המצוות?!

רבי חיים קניבסקי ציין לשואלו, רבי אליהו מן, את דברי הגמרא (סוטה יג, א) הידועים, שכאשר העלו את מטתו של יעקב ממצרים לקברו במערת המכפלה הגיע עשו ונסה לעכב את הקבורה, בטג!נה שמערת המכפלה שיבת לו בירשה. אמרו לו הרי מכרת את חלקך ליעקב, אך הוא לא קבל את הרברים ובקש לראות שטר מכירה, מכיון שהשטר נשאר במצרים, שלחו את נפתלי שהיה זריז לרוץ ולהביא את השטר, בינתים היה יעקב מטל כבזיון בארונו.

חשים בן דן היה כבד שמיעה, ולא שמע את הדין ודברים שמתנהל מול עשו, הוא רק הבין שעשו מעכב את הקבודה בגלל סבה כלשהי. אמר חשים: ״וכי עד שיבוא נפתלי יהא אבי אבא מטל בבזיון״? תפס מקל ורוצץ את מחו

של עשו. ונפלו עיניו על רגלי יעקב, באותה שעה פתח יעקב עיניו וחייך ונתקיים בו הכתוב: ״ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע ״(תהלים נח, יא).

וב׳פרקי ררבי אליעזר׳ (פרק לח) נוסף על דברי הגמרא שמההדף העצום של המכה התגלגל ראשו של עשו לתוך המערה ושם נטמן ראשו.

המציאות הזאת שהשאירו את ראשו של עשו במערת המכפלה, למרות שההלכה מודה שאין קוברין צדיק אצל רשע, הסביר רבי חיים קניבסקי לשואלו, מלמדת שהיה בו בעשו – ׳משהו׳ במעלה רוחנית מסוימת, וה׳משהו׳ הזה אפשר להותירו שם בחלקת האבות הקדושים.

הרי שעשו היתה בו מעלה מיחדת על פני שאר הרשעים המזכרים במקרא, ולמרות שחיתיותיו ומעלליו התיחסו אליו בהבטה מכבדת יותר. זאת משום שזכה לגדל על ברכיו של יצחק ואברהם וספג רבות במחצתם.

מעתה, עלינו להתבונן בכבד ראש מרבה יותר אודות עשו, אם אכן היה בר מעלה באיזו נקודה כשל? ומהן חלשותיו שהביאו אותו לשפל המדרגה הרוחנית? זאת כדי שנוכל להפיק מהם לקחי חיים ומוסר עבורנו:

 

רבנו המהר״ל זי״ע בביאורו ״גור אריה״ על התורה מבאר ביאור נפלא עד מאד:

״נקט אלו השניים (מלח ותבן) מפני שהם פטורין לגמרי, אפילו מדרבנן… ויראה שכך היה עשו אומר – וודאי כל דבר שהוא לגמרי לאכילה, כגון פירות, חייבין במעשר לגמרי, אבל תבן שאינו רק שומר לפרי, וכן המלח שאינו עומד לעצמו אלא שנותן טעם באוכל, אין הסברא נותן שייתן מעשר ממנו. אבל מכל מקום כיון דהוא שומר לו, וכן גבי מלח שהוא נותן טעם אם כן הוא דבר שנהנים ממנו, היאך מעשרין אותו?! ועשו מפני רמאותו היה אומר, סוף סוף כיון שהכל הוא מן השם יתברך, היאך מעשרין אותו, כלומר דאין ליתן מעשר מהם לגמרי ־ דהא בעצמם אינם דבר, ואינם בשביל עצמם, אבל לפוטרם לגמרי – לא״.

כלומר שאלתו של עשיו לא הייתה על עצם החובה לעשר מלח ותבן. התבן והמלח, תכונה משותפת להם. כשלעצמם הם אינם נחשבים כאוכל. התבן – נטול טעם לחלוטין, ואינו ראוי למאכל. המלח – רווי מאד בטעם, עד שאינו ראוי למאכל. מחמת תכונות אלו אין השניים נחשבים כאוכל, והם פטורים ממעשרות.

אלא, ״ היאך מעשריך – כיצד יש לחשב את ערכם של מלח ותבן? כי המאפיין את המלח והתבן הוא, שאפשר לחשב את ערכם בשתי דרכים: א. לפי שוויים העצמי. ב. לפי ערכם בשעת שימושם.

הנה, המלח כשהוא לעצמו זול הוא ביותר, אולם בתבשיל ערכו עצום, ובלעדיו התבשיל תפל לחלוטין! כך גם התבן כשהוא לעצמו ערכו מועט, אך שמור לו תפקיד נכבד בשמירה על החיטה ממזיקים.

זה תוכן השאלה ששאל עשיו את אביו, האם מעשרים אותם לפי שוויים העצמי, או על פי ערכם, כשהמלח מעורב בתבשיל והתבן שומר על החיטה.

אך השאלה במקומה עומדת. וכי בגלל שאלה בודדת, נפלאה ככל שתהיה, וכי היא תחפה על פשעיו ומעשיו?!

לאור דברי המהר״ל האלו יישב ידידי המרצה הרה״ג רבי יחיאל וייצמן שליט״א את העניין (מעובד ע״י הכותב).

עשיו ראה בתבן ובמלח משל. בשאלותיו בעניין המעשרות הוא רצה להעביר לאביו מסר סמוי. וכך הוא אמר: יודע אני, שאין לי ערך עצמי, ״איש שדה״ אנוכי, העובר עברות חמורות. טיפש אני לא, גדלתי בבית קדוש זה, למדתי בבית המדרש של שם ועבר. יודע אני בדיוק כיצד צריך להיראות בנם של יצחק ורבקה. מיהו צדיק ומיהו רשע, אלא שיש בי יצר הרע גדול ועז. ומתקשה אני לגבור עליו. בחרתי בדרך הקלה, בדרך של ״איש שדה״. משום כך מכרתי את הבכורה בעד נזיד עדשים, והפסדתי לנצח את זכות העבודה בבית המקדש.

אולם מכיוון שנולדתי עם יעקב מאותה אם עצמה, משול אני לקליפה הדבוקה לפרי ומסייעת לו, בדומה לתבן ולמלח המסייעים למאכל אחר. אם כך, ברכני נא אבי, כמסייע ליעקב. כמלח וכתבן למעשרות. תן לי הכוח והשפע להידבק בזכות של מסייע לתורה.

על כך יתכן לומר שמשום כן נאמר: ״ויאהב יצחק את עשו״. על שהתוודה על מעשיו, והכיר בדרגתו האמיתית, שהוא רק כקליפה המסייעת לפרי.

למשמע טענות רמוזות אלו חשב יצחק אבינו לתת לעשו את הברכה כמסייע וכטפל לעיקר – יעקב אבינו ותורתו, ואולי סיוע זה יקרבו לצור מחצבתו.

בידיו של יצחק אבינו, היו שמורות שתי ברכות. הברכה האחת: ברכת אברהם, שהיא ברכה להקמת העם היהודי, לקבלת התורה ולירושת הארץ. ברור שברכה זו שייכת ליעקב. כפי הנאמר בפסוקים:

״ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו… וק-ל ש־קי יברך אותך ויפרך וירבך, והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגוריך, אשר נתן אלוקים לאברהם״ (שם כ״ח, א׳־ד׳). והברכה השנייה ברכת העולם הזה, ככתוב: ״דתן לך הא־לוקים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש״ (שם כ״ז, כ״ח).

מרגע שעשו התוודה לפני יצחק אבינו והכיר בעובדה שהוא רק כקליפה המסייעת לפרי, רצה יצחק לחזק את הקשר בין עשו ליעקב. כוונתו הייתה להעלות את הקשר ממדרגת פרי וקליפה, לדרגת שותפות, כעין שותפות יששכר וזבולון. בכך התכוון יצחק להשיג שתי תועלות. האחת, עבור יעקב הזקוק ל״קמח״, והשנייה עבור עשו, שיזכה להיות כזבולון בהחזקת התורה.

זו הסיבה שהביאה את יצחק אבינו להעביר את ברכת העולם הזה לעשיו. כוונתו הייתה שעשיו יספק את צרכיו הגשמיים של יעקב, ובדרך זו יישאר עשו מחובר לאמת בצורה מחייבת.

אך רבקה לעומתו, קיבלה את דבר

הקב״ה מבית מדרשו של שם ועבר: ״שני גוים בבטנך, ושני לאומים ממעיך יפרדו״ (שם כ״ה, כ״ג), שני האחים שלא ייפגשו לעולם! ילכו הם כל אחד לדרכו, ואין הם ראויים לשותפות זה עם זה. עשו הוא אפילו לא קליפה ליעקב! אדרבא הוא בר פלוגתא שלו!

כפי הנאמר בחז״ל: ״נחרבה רומי – ירושלים קיימת, נחרבה ירושלים – רומי קיימת״ (מדרש אגדה בראשית כ״ה). הם שני קווים מקבילים שלעולם לא יתמזגו! עשיו לא רוצה ולא מעוניין לתמוך ביעקב, הכל רמאות וצביעות, והראיה לכך נמצאת במעשה מכירת הבכורה כפי הנאמר:

״ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים וייאכל" וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה (שם כ״ה, ל״ד). מדוע לבוז ? ! אכלת שבעת. המשך הלאה. מדוע לבוז?!

התשובה היא שאין לו לעשיו במהותו שום הערכה לעולמו הרוחני של יעקב, כי אם בוז וזלזול.

אדרבא נבדוק בעולם המעשה האם מצאנו פעם אחת שהוא ניסה לסייע לאחיו יעקב?!

 האם הוא סייע ולו פעם אחת לבית מדרש של שם ועבר?!

הלא נאמר בחז״ל: ״אמר רשב״י הלכה היא שעשו שונא ליעקב״ (ספרי בהעלותך). אלא שהוא בס״ה רוצה לקטוף פירות לא לו.

בנוסף, כאם האמונה על חינוך הבנים והטיפול בהם, הכירה רבקה היטב את תכונותיו של עשו. היא ידעה שרע ומר יהיה גורלו של יעקב, אם הדאגה לצרכיו תהיה נתונה בידיו של עשו. עשו בפנימיותו אינו מכיר באמת בערך של לימוד התורה. הוא עלול לדרדר את יעקב לחרפת רעב. רבקה הבינה שהנאמר לה ע״י שם: ״ממעיך יפרדו״, מתייחס גם כלפי ברכתו של יצחק, ועליה לדאוג שגם ברכת העולם הזה תעבור לידיו של יעקב.

המחלוקת שבין יצחק ורבקה הוכרעה בידי שמים.

שיטתה של רבקה התקבלה, והברכות עברו ליעקב אבינו. הסכם השותפות נוצר רק בתוך עם ישראל עצמו – יששכר וזבולון. יששכר יושב ספון באוהלו ועוסק בתורה, בעוד זבולון, המכיר בחשיבות לימוד התורה לקיום העולם, שמח ביציאתו למסחר כדי לפרנס את אחיו, כדבר הפסוק: ״ולזבילן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך״ (דברים ל״ג, י״ח). כבר ביציאתו למסחר הוא שמח למרות שעדיין לא סחר במאומה. מדוע? כי ״יששכר.. באהליך״ – מכיר ומוקיר הוא את ערך* לימוד התורה של אחיו.

 

תוספת

לאור זאת נבין את דברי המדרש בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישב פרשה פד:

אמר ר' לוי לנפח שהיה פתוח באמצע פלטייה ובנו זהבי פתוח כנגדו, ראה נכנסות למדינה חבילות חבילות שלקוצים אמר חבל למדינה מה שנכנס לתוכה, היה שם פקח אחד אמר ליה מאילו את מתיירא, גץ אחד משלך וגץ אחד משלבנך ואתם שורפים אותם, כך כיון שראה יעקב עשו ואלופיו נתיירא, אמר לו הקדוש ברוך הוא מאילו את מתיירא, גץ אחד משלך וגץ אחד משלבנך ואתם שורפים אותם הה"ד והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם (עובדיה א יח).

מדוע בית עשו לקש?

תבן – אומרים התוספות הוא הנקצר עם השיבולת, וקש – הוא זנבות השיבולים הנשארים לאחר הקצירה בשדה.

עשיו היה בחינת תבן. עוד יש לו מעלה, במה שהוא חופף לשיבולת. אך בית עשיו – בניו אחריו הם בחינה של קש זנבות השיבולים שאין בהם כל ממש, וסופן שריפה!

זה עונשו של מי שלא נותר אלא כקליפה!

 

 

פרשת תולדות

יצחק – גבורה, יראה, והתבטלות לרצון השם [הרב פינקוס עם תוספות]

ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק (כה, יט)

מעשי יצחק כמעט ואינם מוזכרים

שלושת האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, הם היסוד לכל מציאות עם ישראל ודביקותם להשי״ת.

התורה מאריכה לספר את מעשי האבות, עד שאמרו חז"ל (בראשית רבה פ״ס, ח): ״יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים״, כלומר, התוכן ועומק דברי התורה אפילו של עבדי האבות, יש בהם תלי תילים של הלכות ולימודים, וגופי תורה תלויים בהם.

ויש לעורר על כך, שאצל אברהם אבינו ויעקב אבינו התורה מאריכה מאוד בעניינם ובסיפור חייהם, ואילו אצל יצחק, מעט מאוד מסופר מה היתה דרך חייו ובמה התעסק, מה עשה ומה בנה.

והנה אמרו חז״ל (ב׳׳ר פכ"ז): ״האבות הן הן המרכבה", וידוע שאברהם הוא מרכבה למידת החסד, כדכתיב (מיכה ז, כ): ״חסד לאברהם״, ויעקב הוא המרכבה למידת התורה, היינו מידת האמת, וכדכתיב (שם) ״תתן אמת ליעקב״, ואילו יצחק מרכבה למידת הדין והגבורה, היינו מידת יראת שמים, וכדכתיב (בראשית לא, מב) ״ופחד יצחק היה לי״.

והנה מידת החסד, מובן לכל אחד מהי מעלתה, וכל אחד שואף לעשות חסד. הוא הדין מידתו של יעקב ־ תורה, היא היסוד לכל דביקות.

אבל מידת הגבורה והדין, ומידת היראת שמים, לא כל כך מובן לכל אחד מה מעלתה ומה המיוחד בה.

בדרך כלל נוקטים שמידת יצחק היא למטה ממידת האהבה של אברהם, שעליו נאמר: ״אברהם אוהבי״ (ישעיה סא, ח), וא״כ מהי מעלתו של יצחק ובמה היה מיוחד בעניינו בכלל האבות?

ועל דרך הצחות אמרו צדיקים, שמה שכתוב אצל יצחק (בראשית כו, כת): ״ויאמרו ראו ראינו כי היה ה׳ עמך״ ־ שתי ראיות, היינו שכדי לראות את יצחק ואת מעלתו צריך להסתכל פעמיים, כי אינו נראה מיד לעין, ורק בראיה כפולה ובעיון גדול רואים את מעלתו המיוחדת בכלל האבות.

בתורה אנו מוצאים את האבות בדיבור עם נשותיהם, שרה אומרת לאברהם שישמעאל לא ירש עם בנה ויגרשנו, אומרת לו קח את אמתי, אומרת לו חמסי עליך וכו'. וכן האמהות מדברות עם יעקב – רחל עם יעקב בבואו לחרן, הבה לי בנים ואם לא מתה אנכי, הן נותנות לו את השפחות שלהן, הוא משוחח עמהם בשדה כשצריך לעזוב את בית לבן ועוד. רק אצל יצחק ורבקה לא מצאנו בשום מקום שרבקה משוחחת עם יצחק. ראינו את יצחק מצחק את רבקה אשתו, ומתפלל עליה, אך לא משוחח עמה. מה פשר הדבר?

אברהם וחסד – מופיעים הרבה בתורה, לעומת יצחק ופעליו

על מידת החסד של אברהם אבינו ישנם בתורה תיאורים רבים. חלקם מוזכרים אמנם בפסוקים בודדים, כגון "אשר הוצאתיך מאור כשדים" (סו, ז) ־ שם נרמזה הצלתו מכבשן האש אליו הושלך ע"י נמרוד, או ״אברם העברי" (יד, יג) – כל העולם בעבר אחד והוא מעברו השני, אולם כידוע לכולם היו אלו מעשי חסד בעלי היקף עצום [ישנן שיטות בראשונים שהוא החזיר את רוב העולם בתשובה!]. גם בעניינו של יעקב אבינו מאריכה התורה. תולדות חייו ופועלו מתוארים בהרחבה בפרשיות ספר בראשית.

יצחק מוזכר מעט:

לעומת זאת יצחק אבינו מוזכר בתורה פעמים ספורות בלבד, ונפרטם:

  1. בחלק קטן מפרשת ׳חיי שרה, מתואר ה׳שידוך, של יצחק אבינו. לאמיתו של דבר לא יצחק בעצמו עשה את השידוך, כי אם אברהם אביו באמצעות אליעזר עבדו. רק דבר אחד מוזכר על יצחק אבינו בעצמו: ״ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו״ (כד, סז).

זה מפליא – יצחק לא ילד, בן 40 בקחתו את רבקה, ובכל זאת, אבא והעבד בוחרים לו שידוך… קונה כלה בקופסה… [הדבר מזכיר את המעשה בחסיד שפנה לר' גדליה נאדל עם אתרוג שיבדקנו, וכשראה שהרב לא מתלהב אמר לו שהוא קנה אותו מקופסא, שכתוב עליה מהודר אא. מקופסה?? מי קונה מקופסה?? אה.. הרב'ה שלי אומר לקנות רק מקופסא… "אבל רבה אתה לא חייב לקחת מקופסא…" השיב לו הרב בשנינות…]

  1. בפרשת תולדות מתחיל תיאור עניינם של יעקב ועשו. כאן ניתן להבחין בפרט מעניין. בשעה שרבקה הבחינה באותה תופעה המוזרה של ״ויתרוצצו הבנים בקרבה״ (כה, ע), וכפי שפירש״י, ש״כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת״, כתוב: ״ותלך לדרוש את ה״. רבקה אינה שואלת את יצחק בעלה לפשר הדבר. והיכן היה יצחק באותה שעה? בחז״ל מובא שהוא היה סגור כל העת בתוך ביתו.

היעלה על הדעת שאשתו של הבבא סאלי מסתפקת בדבר מה, והולכת לאדם אחר כדי לשאול?? יש לה את הבבא סאלי עם קשר ישיר לקב"ה! כך גם לא היינו מעלים על הדעת בנוגע לציפורה אשת משה, ומדוע רבקה שואלת בביהמ"ד של שם ועובר??

  1. יצחק מוזכר ביחס לבארות ולברכות – ונעסוק בזה בהמשך.

מעלותיו של יצחק:

עוד רואים בדברי חז״ל, זעיר פה זעיר שם, מעלה מיוחדת ליצחק:

א. הוא היה היחידי מבין האבות הקדושים אשר הקב״ה קרא את שמו עליו בחייו (עי׳ רש׳י כח, יג).

ב. מצינו בגמרא פסחים (קיט ע"ב): ״עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמול חסדו לזרעו של יצחק״, היינו שהגאולה העתידה מתייחסת לזרעו של יצחק, וצריך ביאור למה מתייחסת השמחה ההיא דוקא ליצחק?

יראת שמים ־ התבטלות גמורה לקב״ה

כאמור מידת אברהם היתה מידת החסד. כל חיי אברהם היו מלאי התלהבות איך העולם כולו מלא חסד ה', באופן מופלג. הוא הראה לעין כל כי עצם הויית המציאות לפרטיה האין סופיים וגווניה עד אין תכלית, כולם חסדים טובים מאת הקב״ה, ועיקר עבודתו היתה להידמות אליו ית׳ בזה, לעשות חסד באופן רחב ככל האפשר.

משום כך הכניס אורחים, אפילו שנידמו לערביים, ומסר נפשו להציל אפילו את אנשי סדום.

היות וחסד היא מידה של בנין ותועלת, כדכתיב (תהלים פט, ג) ״עולם חסד יבנה״, הכניס אנשים תחת כנפי השכינה, שזה החסד הגדול ביותר שאפשר לעשות במציאות והבנין הגדול והמועיל מכל.

גבורה – יראת ה' – התבטלות

לעומת זאת, מידת יצחק אבינו היתה מידת יראת שמים, ופירושה:

ההתבטלות הגמורה לקב״ה. עיקר מבטו על העולם היה, שראה את השליטה המוחלטת של הקב״ה בעולמו, ואיך שכל חוקי הטבע שבכח כולם נבנו עולם ומלואו, עומדים על היסוד של יראת שמים.

וכמו שאמרו חז״ל (חגיגה יב ע׳א) שעמודי השמים היו רופפים עד שגער בהם הקב״ה, והיינו שכל חוקי הטבע היסודיים, שנראים לנו כל כך חזקים וקבועים בלי אפשרות לשנותם כלל, הם באמת כך רק מפני דבר ה', שבתוכם, ומכח הדר כבוד שמו יתברך עומד הכל.

ונמצא, שכל העולם מלא אלקותו יתברך וכוחו מחיה את הכל.

איש – חסד – השפעה. אישה – גבורה – קבלה והתבטלות כלפי האיש. כנגד ספירת המלכות שלית לה מגרמה כלום ומשפעת את השפע שמקבלת מבעלה – ז"א.

כהנים מול לוים

והנה בבית המקדש, שדרכו באו שפע החיים והברכה לעולם, העבודה בו היתה בשתי בחינות:

עבודת הכהנים ועבודת הלויים, כנגד שני יסודות העולם: חסד וגבורה.

הכהנים הם מידת החסד, וכדכתיב (דברים לג, ח) ״תומיך ואוריך לאיש חסידך״, והלויים הם מידת הגבורה.

וטעם הדבר, כי כל שפע היוצא מאת הקב״ה נקרא חסד. ואמנם, כלל גדול הוא בלי יוצא מן הכלל, שכל מה שיוצא מאת הקב״ה חייב לחזור אליו, כי אם יישאר מרוחק ממנו ית', אין לך חורבן גדול מזה,

שכן הריחוק הוא היסוד לכל הרע, כדכתיב (תהלים עג, מ): ״כי הנה רחקיך יאבדו… ואני קרבת אלקים לי טוב״,

ועל כרחך צריך שיחזור אליו, וזו נקראת מידת הגבורה, ששום דבר אינו מתנתק משליטתו ית'.

איך מחזירים לקב"ה??

חזרה זו היא בכמה אופנים, אבל בעיקרה היא אחת מהשתים: או ע״י הודאה או ע״י יסורים ח״ו.

ע״י הודאה, היינו, כמו כל פקדון בעלמא, מי שמודה על חפץ פקדון שברשותו שהוא של בעל הבית, הרי זה ברשות הבעלים. והוא הדין כלפי מעלה ־ ע״י שירות ותשבחות להקב״ה, להודות שהכל ממנו ית' זוהי חזרה אליו ית' וממילא גם כשהדבר מונח ברשותנו הוא ברשותו של הקב״ה ע״י ההודאה.

מי שאוכל בלא ברכה=הודאה – גזל מהקב"ה!

והאופן השני ־ אם ח"ו לא מודים לו ית' על כך, אז אין ברירה והמתנה עצמה תחזור אליו, וזה ענין היסורים בעולם, כגון פרנסה או בריאות, שאם לא מחזירים אותם אליו ית', ע״י שירות והודאות, חוזרת הפרנסה אליו ובאה עניות, חוזרת הבריאות ובאים יסורים רח״ל.

כשישראל לא הכירו טובה ולא הודו לה' על הארץ הטובה וביהמ"ק – הם נלקחו מהם וקיבלו גלות ויסורים!

עבודת ביהמ"ק

לכן, בבית המקדש, שהיה מקום המשכת הברכה, מוכרח היה שיהיו הכהנים והלויים עובדים ביחד.

הכהנים המשיכו את החסד מלמעלה ע״י הקרבנות, והלויים החזירו את שפע הברכה בחזרה לרשותו ית׳ ע״י השירה, ועי״ז היתה יכולה הברכה להישאר אצל ישראל.

נמצא, שאלו שני עמודי עולם: חסד וגבורה,

חסד ־ להמשיך כל שפע טוב,       וגבורה ־ לקשר את השפע עם השי"ת, ואלו היו שני אבות העולם:

אברהם מידת החסד, ויצחק מידת הגבורה – לקשר כל דבר לשליטת השי״ת וקירבתו בעולם.

אברהם – חסד ובניה, יצחק – גבורה והתבטלות

עתה נביא כמה דוגמאות ממעשי יצחק לעומת מעשי אברהם,

איך אברהם התעסק בבנין, ויצחק התעסק בהתבטלות אליו ית'.

גבורה = התבטלות, כמו "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". מתבטל לעומת האחר בגבורה ועצמה.

בארות המים

אצל אברהם כתיב: ״והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך״ (כא, כה).

ואילו אצל יצחק, כאשר גזלו את הבארות, כתיב: ״ויעתק משם" (כו, כב) – הלך לו, כי מה לו לעשות השתדלות ולדאוג לעצמו כאשר הקב״ה עומד על ית ושולט בכל.

ישנו דבר אחד שיצחק עשה: ״וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפר בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם, ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו" (כו, יח).

כולם יודעים שאותן ׳בארות', של אברהם אבינו ולאחר מכן של יצחק, אין הכוונה לבארות מים כפשוטו.

מדובר כאן על מעיינות של תורת חיים; אמונה, יראת-שמים, תורה, הכל! [רמזים אלו הובאו כבר ברמב״ן ובעוד קדמונים].

והנה מסופר בתורה שאחר שחפרו עבדי יצחק את הבארות אשר חפרם אברהם וסתמום פלשתים, פונה אליו אבימלך מלך גרר בדרישה: ״לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד״ (מ, טז). ממש פלאי פלאים: אם אכן יצחק היה יותר חזק מאבימלך, מדוע שהוא יסתלק משם? אולי אבימלך הוא זה שעליו לעבור למקום אחר?!…

אך יצחק לא מגיב. הוא פשוט עובר למקום אחר ־ ״וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וישב שם״.

גם במקום החדש יצחק אינו ׳יושב בשקט: ״ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים, ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו״.

במקום לריב עם רועי גרר, ממשיך יצחק אבינו לפרסם שם שמים במקומות אחרים: ״ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה״

 [הנהגה זו מזכירה את אותו מעשה מפורסם ברבי יוסף חיים זוננפלד זצ״ל שבא אליו יהודי לביתו, וכשהורה לו הרב הוראה כלשהי שלא מצאה חן בעיניו, הוא איים בשבירת שמשות החלונות בבית הרב. ״ומה אתה חושב – שאל הרב בנימה תקיפה ־ ״שאשב בשקט ולא אגיב על מעשה זה״?! ״מה תעשה״? ־ שאל היהודי בחשש, ״אקרא לזגג שיתקן את החלון״ ־ ענה הרב… לריב אתו – אין לו שום כוונה…].

עד שלבסוף: ״ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".

בניגוד לאברהם אבינו אשר נאמר עליו: ״והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך״ (שם כא, כה) ־ אברהם אבינו לא היה מוכן לשתוק על נסיונם של עבדי אבימלך למנוע ממנו להפיץ את מעיינות תורת ה', בעולם, יצחק אבינו לא נהג כן, אלא כשסתמו לו באר אחת, הלך וחפר באר אחרת.

לכן, בשעה שאברהם אבינו חפר בארות־ לימד לכל באי עולם דברי אלקים חיים, ובאו עבדי אבימלך ויסתמום' נעמד אברהם והוכיח את אבימלך על גזילה זו, מאחר והקב״ה הועיד לו תפקיד בעולם ועליו לדאוג להגשמתו.

אברהם הוא חסד – הפצה בכח של דבר ה' בעולם והשפעתו עד אין קץ.

מהי הגבורה? הרי אם יצחק גיבור "שיראה להם"!!?

מידתו של יצחק אבינו היא הגבורה. כאן טמון חידוש שאיננו מורגלים בו.

אנו מבינים ש ׳גבורה׳ עניינה עשיית מעשי גבורה. לאמיתו של דבר מידתו של יצחק היא ההיפך הגמור!

גבורה אמיתית פירושה גילוי המציאות שהקב״ה הוא הגיבור היחיד בעולם. לו, ורק לו, הכח והגבורה, ותמיד יש להחזיר הכל למלכות שמים.

וכך, כאשר נגזלה מיצחק הבאר ע״י אבימלך, תגובתו, כביכול, היתה: הן השי״ת הוא הגיבור מעולם והוא משגיח כל העת על הנעשה בעולם. כיצד ניתן בכלל, אפוא, להתערב ולהגיב על מעשים של בני אדם בעולמנו זה, בשעה שהקב״ה – מלך משפט שכוחו לעד, דיין אמת ־ נמצא כאן, כמו בכל מקום? אם ייראה בעיניו יתברך שנעשה כאן עוול, ודאי שיש דין ויש דיין בעולם, והוא בעצמו כבר ידאג לתיקון המעוות.

משל למה הדבר דומה?

לאדם שעומד ברמזור ורואה איך מישהו מנסה לגנוב את התור, נדחף ומעכב את האחרים, והוא אינו מגיב. למה? כי יש ממול שוטר שמסתכל ומחכה לו מעבר לסיבוב…

כך יצחק מסתכל על כל מה שקורה בעולם בשוויון נפש. הקב"ה משגיח ומה לי להתערב??

אברהם אבינו יצא וכבש את כל העולם במעשי חסד אינסופיים. לעומת זאת יצחק אבינו סגר את עצמו בביתו. ביטל את כל מציאותו, מתוך הכרה עמוקה שהכל מאת השי״ת ואין עוד מלבדו.

[קראתי על א' מגדו"י במוסש"ק שהנאצי הקלגס הוציאו עם טליתו ובגדי רבנותו שיקלף את האספלט בידים חשופות. הוא פנה אליו בסדיזם ושאל 'האם זה מוצא חן בעיניך?' והרב ענה 'כעבד לרבש"ע – מה שהרבש"ע עושה מוצא בעיני!']

הבדל מהותי זה בדרך עבודת השי״ת בין אברהם אבינו ליצחק אבינו, בא לידי ביטוי במקומות נוספים. ונמנה כמה מהם.

"וישאלו אנשי המקום לאשתו" לפני הגיעו לארץ מצרים, מתכנן אברהם אבינו בקפידה את מהלכיו הבאים: "ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואותך יחיו. אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך (יב, יא-*ג). אברהם אבינו חשש שהמצרים יהרגוהו, ואז לא יוכל לבצע את תפקידו ־ להעמיד תלמידים עובדי השי"ת, ולשם כך תיכנן מה עליו לעשות כדי להינצל מידם.

לעומת זאת כאשר הגיע יצחק לארץ פלשתים, הוא לא תיכנן מאומה. "וישב יצחק בגרר" – בלי שום הקדמות, מאחר והרבש״ע נמצא כאן, וא"כ יצחק מצדו אינו עושה דבר.

רק לאחר מכן כאשר הגיע מצב שבו ״וישאלו אנשי המקום לאשתו" וחשש שמא יהרגוהו, לא נותרה לו ברירה והוא אמר ״אחותי היא", וטעמו עמו: ״כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה היא״.

ואכן רבקה לא נלקחה ממנו כלל [ולא כמו שרה, אשר למרות כל התכנונים נלקחה לבית פרעה], וגם בסופו של דבר כשאבימלך גילה שהיא אשתו, הוא לא עשה לו מאומה, ולא עוד אלא ״ויצו אבימלך את כל העם לאמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת״ (מ. ו-א).

כשמשאירים לקב"ה לנהל את העולם – זה הולך יותר טוב!

המעשה בר' יצחק בן אלישיב ותלמידו ר' מני ותלונותיו. תלמוד בבלי מסכת תענית דף כג/ב

ותו רבי מני הוה שכיח קמיה דרבי יצחק בן אלישיב אמר ליה עתירי דבי חמי קא מצערו לי אמר ליענו ואיענו אמר קא דחקו לי אמר ליעתרו ואיעתרו אמר לא מיקבלי עלי אינשי ביתי אמר ליה מה שמה חנה תתייפי חנה ונתייפת אמר ליה קא מגנדרא עלי אמר ליה אי הכי תחזור חנה לשחרוריתה וחזרה חנה לשחרוריתה הנהו תרי תלמידי דהוו קמיה דרבי יצחק בן אלישיב אמרו ליה ניבעי מר רחמי עלן דניחכים טובא אמר להו עמי היתה ושלחתיה.

מדוע שילחה? כי הבין שמה שה' עושה הוא הטוב ביותר וכל רצון לשפר את מעשה ה' רק גורם קלקול.

 

העקידה ־ נסיון לאברהם ולא ליצחק

לפי דברינו אלה מיושבת גם הקושיא העצומה שמקשים ה׳עולם':

מדוע נסיון העקידה מיוחס לאברהם אבינו ־־"והאלקים ניסה את אברהם״ (שם כב, א), הן באותה שעה יצחק לא היה תינוק קטן. הוא היה אדם מבוגר בגיל שלושים ושבע! מדוע, אפוא, נסיון גדול זה אינו מיוחס אליו?!

אלא, ש׳נסיון' פירושו שדורשים מאדם לעשות דבר הנוגד את רצונו ואת תכונתו הטבעית.

עבור אברהם היתה העקידה נסיון נורא ואיום, ניגוד גמור לכל מציאותו, מכמה סיבות:

ראשית, עד אז כל מעשה נעשה על ידו מתוך אהבת השי״ת הנובעת מהבנה פנימית והכרה שכלית בערך הענין. והנה כעת מצווהו הקב״ה לשחוט את בנו. אברהם אינו תופס מה פשר מצוה זו!

היתה זו הפעם הראשונה בחייו שאברהם הוצרך לקיים מצוה ׳יבשה' ללא טעם וללא חיות [לכן נאמר "וישלח אברהם את ידו״ – אברהם הוצרך לשלוח את ידיו לקיום מצוה זו, משא״כ במצוות אחרות שידיו היו נשלחות מאליהן לקיום רצון הבורא, (א.ה. כענין קיום מצות הכנסת אורחים שגדולה מקבלת פני שכינה, ומהיכן? מאברהם. והוא מהיכן ידע? אלא אבריו מעצמם הלכו לעשות רצון קונו, ומכך הסיק שזה רצון בוראו)].

קושי נוסף – הן אברהם היה ההתגלמות של מידת החסד בעולם.

מיליוני איש שמעו ממנו דרשות ושיעורים על גודל חשיבות החסד וההטבה עם הזולת. והנה נצייר לעצמנו את אברהם חוזר מעקידת בנו אל ישיבתו.

כל תלמידיו כבר שמעו על מה שארע ליצחק, וכולם עומדים ותמהים:

הן אתה – אברהם ־ בעצמך לימדתנו שלא להרע לזולת, על אחת כמה וכמה שלא להורגו.

ויתירה מזאת, לימדתנו שהקרבת אדם לקרבן היא מעשה נגד רצון השי״ת, אשר תורתו הקדושה תחילתה גמילות־חסדים וסופה גמילות־חסדים! – איזו בושה! איזה חילול ה', נורא ואיום עלול היה לצאת מהענין!

היה זה, אפוא, נסיון עצום לאברהם אבינו, שעל אף הסתירה העצומה לכל מציאותו ולכל התורה שלימד, עקד את בנו על גבי המזבח, ונטל את המאכלת על מנת לשחטו!

ליצחק אין נסיון

לעומת זאת, עבור יצחק לא היתה העקידה בגדר נסיון כלל וכלל. כל מהותו ומציאותו של יצחק היתה גבורה ־ מסירות נפש והתבטלות עצמית מוחלטת כלפי קיום רצונו יתברך. משעה שיצחק נולד הוא ביקש למסור את נפשו עבור הרבש״ע.

ענין זה מפורש בדברי חז״ל (סנהדרין פט ע"ב): ״אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך שאתה נמולת לגיל שמונה ימים ואני בן שלש עשרה שנה! אמר לו 'ובאיבר אחד אתה מגרה בי? אם אומר לי הקב״ה זבח עצמך לפני, אני זובח״. הדבר הפשוט והמובן מאליו ביותר מצד יצחק היה להישחט על גבי המזבח עבור גילוי כבוד ה', בעולם [וכמו שעבור דג, שחיה במים אינה בגדר 'נסיון״…].

יצחק והברכות

דוגמא נוספת היא ענין ברכות יצחק לעשו.

 

הנה כבר נאמרו הרבה פירושים לפרש מה ראה יצחק לברך את עשו. ונראה, שיסוד הכל הוא מה שעשו היה בכור, היינו שמציאות העולם כפי שנברא על ידי הקב״ה מזכה אותו להיות קודם לברכות, וכך היא מידתו של יצחק, שלא לבנות עולם לעצמו אלא להתבטל לרצון ה" ואם הקב״ה עשהו בכור הרי שזיכהו בברכות, ואיך יוכל להתערב במעשה וחשבונות של מעלה? ומה שנאמר ״כי ציד בפיו" (כה, כח), פירושו: שאם היה מחזיקו לרשע, ודאי רצון ה', הוא להעביר ממנו את הברכות שהיו מגיעות לו מלידה, אבל עכשיו שלא הוחזק לו לרשע, ואע״פ שסוף סוף היה מכיר במעלת יעקב, אבל אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה'

והנה כתיב ״הקול קול יעקב והידים ידי עשו, ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו״ (מ, כב). ולכאורה לא מובן, דמכיון שיצחק ראה את הסתירה, ומפורש כתיב ״ולא הכירו״, א״כ למה ברכו? וכי כך עושים?! ״ולא הכירו – ויברכהו״, והרי אפשר לקרוא לאחד מבני הבית לברר מי זה!

אבל הביאור בזה הוא פשוט: אצל יצחק כך היא המידה, וכך אמר: הרי הקול הוא של יעקב והידים של עשו, ואני לא מכיר מי זה – אבל למען האמת אין בזה נפקא מינה כלל, שכן מתחילה לא היתה לי דעה את מי לברך, אלא את מי שהקב״ה שם כאן ־ אותו אברך, שכן זו היתה מידתו של יצחק – יראת שמים, היינו ההתבטלות הגמורה לרצון ה, יתברך.

ולכן – כשמזהה שזה לא היה עשו – הוא לא כועס ולא ח"ו מקלל חלף הברכה, אלא אומר בשוויון נפש – "גם ברוך יהיה"!!

לכן רבקה לא שואלת את יצחק בנוגע לבנים – ליצחק הכל מתקבל בשוויון נפש והשלמה לרצון האלקי! הוא לא שואל "למה זה אנכי" אלא מתבטל לרצון ה'!

תפילת יצחק ־ ׳שיחה׳

אמרו חדל (ברמת כי גרב): ״יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר ׳ויצא יצחק לשוח בשדה' ואין שיחה אלא תפילה שנאמר ׳תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו״.

ויש להעיר, שהרי חז״ל דרשו במדרש (ריש פי ואתחנן) עשרה לשונות לתפילה, ויש שינויי גרסאות, אבל לכרע לא נמנית שיחה מלשונות התפילה. ולכאורה, הלא דבר הוא למה אין שיחה בין לשונות התפילה?

ונראה שתפילת יצחק שונה מתפילות אברהם ויעקב. על אברהם כתיב ״אל המקום אשר עמד שם״, ואין עמידה אלא תפילה, והרי כשעמד שם אתמול היה זה בכדי לבקש על סדום. וכן אצל יעקב כתיב ״ויפגע במקום״, שהוא לשון תפילה, ומשמעות פגיעה היא בקשה גדולה. אבל שיחה באמת איננה לשון של תפילה, אלא כאדם המשוחח עם חבית.

והענין, כי יצחק מעולם לא ביקש על איזה דבר שצריך אותו, שכן מידת יצחק, כאמור, היתה ההתבטלות הגמורה לקב״ה, ומה שייך לבקש על דבר? אם הקב״ה רוצה לתת ־ הוא כבר יתן מעצמו, בלי שיבקשו זאת ממנו, שכך מידתו של יצחק – בלי שום השתדלות, ואף לא השתדלות של תפילה.

ומה שדרשו מהפסוק ״תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה', ישפוך שיחו״, הוא אותו ענין, שבטבע כשהאדם נמצא בצרות ־ משוחח הוא עם עצמו: ״מה יהיה״? ״מה אעשה עכשיו״ ? ובאמת הוא מדבר לאו דוקא לעצמו, אלא למי שהוא הכי קרוב לו, וכמו שהתנצלה חנה לפני עלי למה היא מדברת בצורה כזו כמו לעצמה – ״כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה״, אבל באמת ־ ״ואשפוך את נפשי לפני ה״' היינו, מחמת רוב הצער הקב״ה נמצא על יד העני ודבוק אליו כל העת, ושיחתו הטבעית היא עם הקב״ה, ונמצא שגם כשאינו עסוק בתפילה ממש, עסוק הוא בתפילה.

לכן שיחה אינה מלשונות של תפילה, כי אינו עוסק כעת להדיא בתפילה, אלא משוחח עם מי שהכי קרוב אליו, וכך היתה תפילת יצחק. רק שאצל יצחק לא היה זה מחמת צער – אלא מחמת עצם מציאותו של יצחק, שהיה דבוק כולו בהשי״ת.

בתפילה על הבנים יצא יצחק מגדרו

לכאורה, לא מצאנו בשום מקום שיצחק עשה השתדלות באיזה ענין, אלא את כל ענייניו מסר להשי״ת, שלא ינום ולא יישן ואין צורך להזכיר לו מה עליו לעשות.

גם בענין ההריון הוא לא השתדל כלל.

אברהם לקח את שפחתו הגר, יעקב את בלהה וזלפה. יצחק לא משתדל כלל.

רק במקום אחד מצינו שהכריע יצחק אבינו שיש צורך לעשות השתדלות של תפילה, והוא מה דכתיב: ״ויעתר יצחק לה׳ לנוכח אשתו כי עקרה היא", ופירש רש״י: "הרבה והפציר בתפילה", וכאן לכאורה יצא יצחק מגדרו, והפציר בהשי״ת שיביא לו בנים שיהיו ההמשך של עם ישראל.

מספרים שפעם ניגש יהודי אל רבי יוסף חיים זוננפלד זיע״א, ושאלו: מהו דכתיב ״ויעתר לו ה'", היינו שהקב״ה נעתר לו בקושי מפני רוב הבקשות. ולמה הוצרך לכך? הרי היתה הבטחה על הבנים, כדכתיב ״כי ביצחק יקרא לך זרע״, ואה״נ שצריך תפילה, אבל מהו הלשון "ויעתר לו ה״׳, משמע שהיה רק מפני רוב ההפצרות ולא לכתחילה.

וענה השואל בעצמו, שהרי אמרו חז״ל שהוקדמה פטירתו של אברהם אבינו חמש שנים כדי שיתקיים בו"תקבר בשיבה טובה" ולא יראה את עשו בנו יוצא לתרבות רעה ביום שהגיע לשלש עשרה, ומפני כך מתחילה רצה הקב״ה לאחר את לידת הבנים בעוד חמש שנים, אבל כיון שהפציר יצחק בתפילה נולדו לו עכשיו. כששמע זאת רבי יוסף חיים זיע״א אמר על אתר: "ויעתר לו ה", בגימטריא ״חמש שנים״ (847). ושמעתי שהגאון ר׳ אהרן קוטלר זצ״ל, כששמע את הגימטריא התפעל ואמר: "גימטריא זו נאמרה ברוח הקודש״! עד כאן שמעתי.

ובאמת היו גדולי עולם שלא הסכימו לדבר תורה זה, כי קשה מאוד לומר שתפילת יצחק גרמה לקיצור ימיו של אברהם אביו.

אך לכאורה הדבר מוכרח מעצמו מיניה וביה, שהרי מקרא מפורש הוא: ״ויעתר לו ה"' היינו שהבנים נולדו מפני הפצרת תפילתו, הרי מפורש שאילמלי ההפצרות לא היו מגיעים הבנים, וזה הרי אי אפשר, דהא כתיב "כי ביצחק יקרא לך זרע", ועל כרחך הכוונה שהיה נדחה הענין למועד מאוחר, וא"כ ממילא מפורש שאברהם היה חי יותר. נמצא שחידוש זה באמת מוכרח מיניה וביה מתוך הענין.

וא׳׳כ יש לומר, שבאה כאן התורה ללמדנו לימוד גדול, שבאמת היה כאן שינוי בדרכו של יצחק, והפסוקים הם כמו בת־קול משמים. כל ימיו סמך יצחק לגמרי על השי״ת ולא עשה שום השתדלות, וכאן הכריע שחייב להשתדל.

[א.ה. נלע"ד שמה שהביאו לחרוג ממנהגו – "לנוכח אשתו". כיון שהיא כאבה מאד ונצטערה, לא יכל להשאר אדיש ויצא מגדרו לטובתה ולבקשתה].

ומה יצא? אם הקב״ה היה עושה מעצמו היה הדבר קורה מאוחר יותר ואז היו מתארכים ימיו של אברהם אביו. הרי לך עד כמה אפשר לסמוך על השי״ת!… ואם אין הדברים רצויים לפני השי״ת ותלמידי החכמים. הרי הם בטלים ומבוטלים מתחילה.

״מטעמים כאשר אהבתי"

בכל התורה לא מצאנו אצל אחד מן הצדיקים לשון אהבה כלפי אוכל, רק אצל יצחק אבינו, דכתיב ״ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי״ (מ, ד). וכן רבקה אמרה: ״ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב״ (מ, ט). ולכאורה כמו זר נחשב ליצחק, עמוד היראה, שייאמר עליו שאהב איזה דבר מאכל!

[וכמו שמסופר על מו״ר הגוז״צ ר׳ יוסף ליס זצ״ל, שלפני פטירתו היה חולה וקנה הושט שלו היה נפוח, וכמעט שלא היה יכול לאכול שום מאכל והיה בסכנה, ורק דבר שמאוד אהב היה יכול לבלוע בקושי. אמרה אז אשתו הצדקנית ע״ה: ״עד היום לא ידעתי על בעלי שיש דבר שהוא אוהב לאכול ויש דבר שלא אוהב לאכול, לא ידעתי כלל מה טעים לו, כל מה שנתתי לפניו הוא היה אוכל״… (א.ה. הרב פינקוס עצמו סיפר שבבית חמיו הרב מן בשבת הראשונה שהתארח שם שיבח את בעה"ב על האוכל הטעים כמקובל, אך היא מייד הסתה אותו ואמרו אצלנו לא מדברים על אוכל מטוב עד רע! פירושו – אוכל הוא מילוי פונקציה בלבד, ולא נושא לשיחה ודאי לא לעיתונים ירידים ותוכניות)].

אלא הפירוש הוא: ודאי שאצל אברהם אבינו לא היה שייך שיאמר דבר כזה, כי שיטתו היתה לבנות את העולם ולבנות את עצמו, ובנין זה כולל פרישות מאהבת העולם. אבל יצחק, מידה אחרת היתה לו ־ ההתבטלות להשי״ת, ואם הקב״ה ברא את האוכל, וברא בו טעם טוב, הרי רצונו ית׳ שיהיה טעים לחיך, ואיך אפשר לעשות אחרת ממה שרצה הקב״ה? אם רצון ה׳ שנאהב את המאכל ־ כך צריך לעשות!

וראה כמה נפלא, אתמול כשאמר לו הקב״ה שהוא עצמו יהיה הקרבן לשחיטה, לא היה זה עבורו נסיון כלל, וכך גם היום, כשהוצרך לאכול את הכבש והמטעמים ולהנות מהם. שני המקרים הם היינו הך ־ ההתבטלות לרצון ה׳.

״כי אתה אבינו״

עתה נבין סוגיא במסכת שבת (פט ע׳א), שעל פניה נראית לכאורה תמוהה: ״א״ר שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן: מאי דכתיב (ישעיה סג) ׳כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, אתה ה׳ אבינו גואלנו מעולם שמך׳, לעתיד לבוא יאמר לו הקב״ה לאברהם: ׳בניך חטאו לי׳! אמר לפניו: ׳רבש״ע, ימחו על קדושת שמך׳! אמר, אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה: ׳בניך חטאו׳! אמר לפניו: ׳רבש״ע, ימחו על קדושת שמך׳! אמר: לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה״. בניך חטאו לי'! אמר לפניו: ׳רבש׳׳ע, בני ולא בניך?! בשעה לנשמע קראת להם ׳בני בכורי', עכשיו בני ולא בניך?! ־ שנותיו של אדם? שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת ין. דל כ׳׳ה דלילותא פשו להו כ״ה, דל תרתי טרי ופלגא :סא, פשו להו תרתי סרי ופלגא, אם אתה סובל את כולם גא עלי ופלגא עליך, ואת״ל כולם עלי ־ הא קריבית נפשי זה אבינו׳, אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי – קלסו וק הקב״ה בעינייהו. מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים: מעולם שמך׳".

וצריך ביאור, במה השתנה יצחק מאברהם ויעקב שלימד שבון שעשה יצחק, שלכאורה אין לו מובן: עשרים וחמש לילה ובהם אינו חוטא. וכי האדם ישן שתים עשרה שעות חטאים?! אח"כ הוסיף שתים־עשרה וחצי שנים נוספות שאף הן ן שאוכל ומתפלל ובבית הכסא, וכי אין מציאות של חטא ? וכי מחשבות זרות בתפילה אינן חטא?! כל החשבון הזה ;ולה צריכה פירוש.

תבארו הדברים כמין חומר. כששאל ה' את אברהם אבינו מה דינם של עם ישראל שחטאו, אמר הוא איש החסד, ולמרות שעם ישראל בניו חביביו – מ"מ מכל, ועל כן אמר: "ימחו על קדושת שמך", וכך גם היתה אלא, שאפילו דיין אמת, כאשר הוא דן את בנו, מערבב הוא את המשפט עם טענות סרק לטובת בנו. לכן התחיל יצחק לדבר כמו אב בלי ביקורת אמיתית, ואמר: וכי יעלה על הדעת שילד מתוק כמו שלי יעשה חטאים בתוך השינה, והרי בלילה ישנים וכו'. כל אלו דיבורים של אבא הנוגע בדבר ומשוחד כלפי בנו.

יצחק – אבי העולם הבא

והנה, כשנראה הקב״ה ליצחק, הבטיחו את ארץ ישראל, ובסוף הפסוק נאמר: ״וברכתיך והרבתי את זרעך בעבור אברהם עבדי״. ולכאורה למה תולה השי״ת את הברכה בזכות אברהם, ולמה אין יצחק ראוי בפני עצמו? ביאור הענין כך הוא: הנה ישנם שני עולמות,

ואמרו חז״ל (עירובין ע (רא): ״היום לעשותם ומחר לקבל שכרם״. שני עניינים אלו נחלקים לשני אבות עולם, אברהם ויצחק. אברהם הוא אב החסד והבנין, ויצחק הוא אב העולם הבא, ששם הדביקות הגמורה בהשי״ת.

[א.ה. יתכן וזו הסיבה שרבקה אינה משוחחת עם יצחק. הוא בשבילה בבחינת עולה תמימה ומציאות העוה"ב, ולכן מבחינתה הוא רם ונישא וגבה עד מאד מלשוחח עמו. המפגש הראשון הבהיר לה זאת – ואכן תגובתה הייתה נפילה מעל הגמל, ומציאות זו לא השתנתה ברבות השנים].

ועל זה רומז שמם: אברהם מלשון אב המון, שהוא המוליד, ויצחק על שם הצחוק והתכלית לעתיד, כדכתיב ״אז ימלא שחוק פינו״ (תהלים קכו, ב). ונמצא שצריך לשניהם, אברהם בלי יצחק אי אפשר, כי יצחק בנה את עולם השכר, ויצחק בלי אברהם אי אפשר, כי אברהם הביא את העולם לידי השכר.

ועל כן נאמר ״בעבור אברהם עבדי״, שהרי אברהם הוא שבנה את עולם המעשים, והוא הסיבה שזרעו של יצחק יגיע לידי השחוק שיצחק הכין להם על ידי דביקותו להשי״ת. כל זה לענין סיבת השכר, אבל מהות השכר הוא מכח יצחק, ועל כן אמרו חז״ל בענין מהות העולם הבא: ״עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק״, והיינו שעצם מהות העולם הבא היא מכח יצחק, וזהו ״יגמל חסדו״, שמידת יצחק תיגמר ותושלם.

סיפר הרב בידרמן

היה זה בתקופתו של האדמו"ר הקדוש, רבי אברהם "המלאך" [בנו של המגיד ממעזריט'ש], לפני כ-250 שנה. אל הצדיק הגיעו יהודים רבים שנעמדו בתור לקבלת הקהל, על מנת לשטוח את בעייתם וצרתם, ולמצוא תרופה ומזור לנפשם. בין הממתינים, חיכו שני ידידים אשר שמחו כל כך לראות אחד את השני. "מה שלומך ידידי?! מה נשמע?! מה אתה עושה פה?!", שאלו אחד את רעהו. "באתי לשפוך את נפשי אל הרבי", פתח הראשון וסיפר, "על מנת שיפעל לי ישועה על מנת להיגאל מהסבל והייסורים הרבים שנוחל אני מידי יום עם 'האשה הקשה' ששלח לי בורא עולם. איני עומד יותר בסבל הזה ומבקש אני מהרבי לשאול אם אוכל לגרשה ובכך אחזור לחיות בשקט ושלוה". נדהם חברו מהדברים והחל לספר אף הוא את צרתו, "גם אני באתי אל הרבי עקב ייסוריי הקשים", המשיך וסיפר, "בתקופה האחרונה החלו עסקיי הרבים לקרוס בזה אחר זה, עד שהתחלתי לצבור חובות עצומים ההולכים וגדלים מידי יום, והפחד והסבל הנפשי גובר עליי מיום ליום, עד אשר איני יודע מה יהא עימי בכל רגע ומרגיש אני כי טוב מותי מחיי ואיני מצליח להירדם בלילות כלל. על כן, באתי אל הרבי לשאול האם אוכל למכור מהר את בית המסחר הגדול שנותר לי, ובכך אפרע את כל חובותיי ואחזור להיות רגוע ושקט, על מנת לבקש שיתפלל לישועתי". שמעו זה את צרתו של זה ונבהלו עד למאד, כשהם ממתינים לתורם אצל הצדיק, רבי אברהם המלאך. נכנס הראשון לאדמו"ר וסיפר לו את צרת אשתו ואת בקשתו לגרשה. שמע זאת האדמו"ר והורה לו לא לגרשה, אלא עליו להמשיך לחיות עימה, עם כל קשייו וסבלו. אחריו נכנס חברו אל הצדיק והחל מפרט לו את סבלו הרב מעסקיו המתמוטטים וחובותיו הגדלים וכי אינו ישן בלילות. אף אותו שמע האדמו"ר ואמר לו להמשיך במצב זה ולא למכור את בית העסק הגדול שלו על מנת להיפטר מחובותיו. יצאו השניים מאוכזבים והמשיכו בחייהם. כעבור חודש ימים, הגיע בבהלה ידידו של בעל העסקים, אותו הסובל מהאשה הרעה, אל מעונו של האדמו"ר והחל לזעוק בכל ליבו: "רבנו הקדוש, ידידי, בעל העסקים אשר היינו אצל הרב לפני כחודש ימים, נפל למשכב וזקוק הוא לרחמי שמיים. הרופאים לא נותנים הרבה סיכויים לחיות והם כבר קראו לכל המשפחה לבוא ולהיפרד ממנו. אנא, יפעל הרב בתפילה וישועה להצלתו". מיד נזקף האדמו"ר ממקומו ושאל: "ומה עם בית המסחר הגדול שלו?! האם הוא עשה כדבריי ולא מכר אותו?!". ענה ידידו ואמר: "לא יכל לעמוד הוא בלחצים ובסבל הנפשי של החובות, ולבסוף מכר הוא את בית המסחר הגדול שבעיר, ועל ידי כך יצא מכל חובותיו וחזר לחיות ברוגע ובשלוה. אך אל יכעס עליו הרב, כי לא עשה זאת נגד הרב, אלא שסבלו וייסוריו הכריעו אותו". נענע האדמו"ר בראש בצער ואמר: "דע לך, כי לפני חודש ימים כאשר הגעתם אליי שניכם – חברך, בעל העסקים, ואתה, הסובל מאשה קשה, ראיתי בשמי מרום כי על שניכם נגזרה מיתה עקב חשבונות שמיים. אלא, שמידת הרחמים גלגלה שבמקום ליטול את נפשכם מן העולם ולהפרידכם מבני משפחתכם לעולם, יעבור כל אחד סבל שימיר את גזירת המיתה – האחד בסבל אשה רעה הממררת את חייו, והשני בעסקיו שהחלו לקרוס בזה אחר וגרמו לו לפחדים ובהלה. על כן, כאשר פניתם אליי וביקשתם להיפטר מהצרה על ידי שאתה רצית להתגרש מאשתך, וידידך שרצה למכור את בית מסחרו ויצא מחובותיו, סירבתי בכל תוקף והורתי לכם להמשיך לחיות עם הקושי והייסורים ולקבלם באהבה, מפני שהם אלו המצילים את חייכם, וכי אין אדם היכול לברוח מהסבל והייסורים שנגזרו עליו, מפני שהם כולם לטובתו, ואם לא יקבלם באהבה, הרי שהעונש החמור שהיה אמור לבוא עליו, אותו התכוונו הייסורים להחליף, יחזור שוב. אם כן, כאשר מכר ידידך את העסק הגדול שלו ויצא מחובותיו, הרי שניסה הוא לבטל מעליו את הייסורים שנגזרו עליו על מנת להצילו מהמיתה, ואם כן, שבה גזירת המיתה ועומד הוא כעת בין חיים ומוות. בשונה ממך, בעל האשה הקשה, אשר המשכת לחיות עם אשה קשה והינך חי וקיים עד היום".

מיצחק למדנו לדעת שכל מה שקורה לנו – מאת ה', ועלינו להשלים עם הרצון האלקי. ודאי שאין זה אומר לא לעשות השתדלות, איננו בדרגה כזו שנוכל לומר שאנו משלימים עם רצון ה' ופטורים מהשתדלות, אך עכ"פ שנשאף לדרגה זו ונדע שאכן הכל ממנו יתברך, ונקנה במשהו את מידת היראה והגבורה אכי"ר.

 

דרכי עשו הרשע ותלמידיו א. [מעין גנים הרב אסולין, עם הרבה תוספות] נמסר אלעד עד האמצע

פרשת השבוע מדברת בתוך דבריה על יעקב ועשו, כאשר התורה מדגישה את ההבדל ביניהם, כשהיא כותבת, ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים.

כאשר אנחנו לומדים את מה שהתורה כותבת על עשו, אנחנו מסתכלים על זה במבט כזה, שזה לא שייך כלום אלינו, שהרי אנחנו מזרעו של יעקב. אבל למעשה צריך לדעת שהתורה לא כתבה את מה שהיא כתבה על עשו, כדי לשעשע אותנו, אלא כדי ללמד אותנו מי הוא עשו, ולהזהר שלא ללכת בדרכו של עשו. ולכן עלינו לפרש מעט מדרכיו של עשו, ולבדוק אם אנחנו לא מתנהגים כך.

צביעות וחיצוניות

א) בהתחלה התורה כותבת על עשו, ויהי עשו איש יודע ציד. ומפרש רש״י, לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו אבא האיך מעשרין את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות.

כנגד זה אצל יעקב התורה כותבת איש תם, ומפרש רש״י, אינו בקי בכל אלה, אלא כליבו כן פיו.

התכונה של עשו היא, לרמות את הבריות ולצוד אותם, מבלי שהם יבינו שצדו אותם. ולהראות בחוץ שהוא צדיק, ואפילו כלפי אביו הוא מראה שהוא צדיק. לעומת ישמעאל שהיה עושה את מעשיו בגלוי ולא מסתיר את רשעותו. כמו שכתוב בפרשת וירא (כ״א. ט׳) ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. ופירש״י שם, שמצחק הוא לשון עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, וכתוב בפסוק ותרא שרה, כי הוא עשה את זה בגלוי שהיה ניתן לראות את זה. אבל עשו כל מעשיו ברמאות, להסתיר את הרשעות שלו ולהראות כאילו הוא צדיק.

ובהמשך הפרשה (כ״ו. ל״ד) כתוב, ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה. ורש״י עומד על כך, למה עד גיל ארבעים הוא לא נשא אשה. אומר רש״י, עשו היה נמשל לחזיר שנאמר יכרסמנה חזיר מיער. החזיר הזה כשהוא שוכב, פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור. כך אלו גוזלים וחומסים, ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה, היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותם. כשהיה בן ארבעים אמר, אבא בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן עכ״ל.

גם כאן מפורש את הרמאות של עשו, שרוצה להראות את עצמו שוה לאביו ולישא אשה רק בן ארבעים, ומצד שני צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותם, והוא לא רואה סתירה במעשיו, שלמרות מעשיו הגרועים, הוא עוד הולך להשוות את עצמו ליצחק ולישא אשה בן ארבעים שנה.

וכתוב שהוא נשא אשה, את יהודית בת בארי החיתי. וקשה שהרי בפרשת וישלח (ל״ו. ב׳) התורה קוראת לה אהליבמה. אומר שם רש״י, אהליבמה היא יהודית והוא כינה שמה יהודית לומר שהיא כופרת בעבודת כוכבים, כדי להטעות את אביו עכ׳יל. כך פועל עשו, רמאות כדי להראות שהוא צדיק אע״פ שהוא באמת רשע.

מסקנה בנוגע אלינו

כל אחד צריך לבדוק את עצמו, אם הוא לא מרמה את האחרים להראות את עצמו צדיק בעוד שהוא לא צדיק. בביתו הוא מברך בלי כוונה ובלי שימת לב. אבל אם נותנים לו ברכה תחת החופה או מעלים אותו לתורה, הוא מברך בעצימת עיניים עם חיתוך אותיות ופרצוף של קדוש מעונה? אם אתה מסוגל להתנהג יותר טוב כשמולך יש אחרים, למה כלפי עצמך אינך מתנהג

כראוי.

כשהוא מתפלל במנין – הוא מתפלל עשר דקות. אם יצא לו להתפלל יחיד – בארבע דקות הוא כבר אחרי…

הוא מסוגל בהיותו בין חבריו להתנהג יפה, להחמיא לאחרים ולבקש סליחה על כל דבר קטן, אבל בביתו מתנהג בתקיפות ובחוסר ותרנות כלפי אשתו ובניו. בבית הכנסת הוא מסוגל לתרום סכומים גדולים, אבל עם השכנים הוא יקפיד ולא ישלם גם כשמדובר בסכומים הרבה יותר קטנים.

הנהגות כאלו הם הנהגות של עשו, להראות את עצמו כלפי חוץ אדם ישר והגון, ובהיותו בביתו, הוא מתנהג הפוך. עליו להסיק מסקנות, שאם הוא מסוגל להתנהג כראוי בחוץ, סימן הוא שיש לו את הכוחות להתנהג כראוי גם בבית.

לעומתו יעקב

על יעקב נאמר עליו איש תם, כלבו כן פיו. מה שיש בפנים בלב, זה מה שיש בחוץ ובפה.

עשיו- בטלן ומבזבז זמנו

על עשיו נאמר "איש שדה". מפרש"י – כמשמעו אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות. גם תרגום אונקלוס מתרגם על איש יודע ציד, גבר נחשירכן. ומפרש תוס׳ בב״ק צ״ב ב׳, שהוא אדם בטלן ואוהב מנוחה.

מפורש כאן שעשו לא היה בטל סתם, היה לו סדר יום לצאת לשדה ולצוד חיות ועופות, בכל זאת הוא נקרא אדם בטלן, כי זה לא תכלית החיים להיות איש יודע ציד. החיים מדאי יקרים, בשביל לבזבז אותם על ציד.

אדם שלא עוסק בתורה כראוי, ומבזבז את ימי חייו על הבלי העולם הזה, הוא הולך בדרכו של עשו. כל יהודי נשלח לעולם הזה למען שליחות מסויימת. וחלק מהשליחות זה לעסוק בתורה כמה שיותר, ולא לבזבז את הזמן על הבלים, על חדשות, על עיתונים ופוליטיקה, ושאר הבלים.

שאלה מרתקת שהגיעה אל רבה של פראג – רבינו יחזקאל לנדא – הנודע בשאלותיו ותשובותיו "נודע ביהודה". אי שם באחת מארצות אירופה התגורר לו יהודי שזכה לעושר רב. בעושרו הגדול רכש לעצמו אחוזה שהשתרעה על פני מרחבים עצומים ואגדיים, כשכפרים שלמים היו שייכים לו, וגולת הכותרת – יערות שלמים בהם התגוררו כל חיות היער. באותם ימים, אחד השעשועים הנפוצים ביותר אצל האצילים הפריצים והנסיכים הגויים, היה ציד חיות לשם שעשוע. והנה חמד אותו גביר יהודי לצאת בעצמו למסע ציד בתוך יערותיו. ברצונו הזה עורר פולמוס הלכתי. הלומדים פלפלו, שיש לחשוש משום צער בעלי חיים, או משום איסור בל תשחית, וסופה של השאלה שנשלחה אל רבן של כל בני הגולה – ה"נודע ביהודה" (מהדורה תנינא יורה דעה סימן י'). הנודע ביהודה מבהיר שלולא אהבתו לאותו גביר המפורסם במידות טובות, כלל לא היה מזדקק להשיב על שאלה זו, אך מאחר שהוא יודע שהגביר ובני ביתו מתנהגים כיאות, הרי הוא צריך לשמור בכל כוחו שלא יהיה מקום לפתוח פתח לדבר סרה באותו גביר.

בראשית דבריו מבהיר הנודע ביהודה, שחשש צער בעלי חיים אין כאן, כיון שכבר פסק בעל "תרומת הדשן" ("פסקים וכתבים" סימן קה), שבכל דבר שיש לאדם צורך בו אין בו משום צער בעלי חיים. ואם כן אף בנידון זה לא שייך צער בעלי חיים. אף חשש בל תשחית לא שייך בנידון זה, שכן חיות היער אין לאדם שום הנאה מהן בחייהן, ורק לאחר מותן כשמשתמשים בעורותיהם – יש מהן הנאה, ולכך לא שייך לומר שיהא בהמתתן משום איסור בל תשחית.

ברם, כותב הנודע ביהודה – כל הנידון עד כה הוא מצד הדין, אך הוא תמה על עצם השאלה,

"ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב… ואיך ימית איש ישראלי בידיים בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה… ואי משום שדובים וזאבים ושאר חיות הטורפים מועדים להזיק והרי אמרו שהזאב והארי כו' כל הקודם להרגן זכה... אבל לרדוף אחריהם ביערות מקום מעונתן כשאין רגילין לבוא לישוב אין כאן מצוה ואין כאן רק לרדוף אחר תאות לבו ועצת הנדמה כטביא. ומי שהוא איש הצריך לזה ופרנסתו מצידה כזו בזה לא שייך אכזריות והרי שוחטין בהמות וחיות ועופות וממיתים דגים לצורך האדם ומה לי טהורים שיאכל מבשרם ומה לי טמאים שיאכל ויפרנס עצמו מדמי עורותיהן וכל בעלי חיים ניתנו לאדם לכל צרכיו, אבל מי שאין זה לצורך פרנסתו ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו הוא אכזריות.

ועד כאן דברתי מצד יושר ההנהגה שראוי לאדם להרחיק מזה ועכשיו אני אומר אפילו איסורא איכא שהרי כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות ורחמנא אמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם…

והנה במי שמוכרח לזה מחמת פרנסתו הורו לו חכמינו ז"ל תפלה שיתפלל על עצמו אבל מי שעושה כן בשאט נפש איך תקובל תפלתו, ולכן יש בדבר זה מדה מגונה דהיינו אכזריות וגם איסורא וסכנתא וגם הזכרת עונותיו ולכן השומע לי ישכון בטח השקט ושאנן בביתו ולא יאבד זמנו בדברים כאלה".

זהו עשיו. איש בטלה וציד.

מסקנה בנוגע אלינו

כמה זמן הולך לריק? כמה זמן אדם מבזבז מול המרקע המרצד או מול המחשב? כמה ביטול בהסתובבות סרק, ב"סידורים" לא הכרחיים, בשוטטות ריקנית חסרת מעש? לא חבל על הזמן? אין זה מתלמידיו של עשיו?

לעומתו יעקב

לעומת יעקב שהתורה כותבת עליו יושב אוהלים. ומפרש רש״י שיעקב היה בשני אוהלים, אהלו של שם ואהלו של עבר.

לאחר החתונה ביקשה אשת הגרי"ש אלישיב שילכו יחדיו לקנות הדברים הנצרכים לבית – כלים הכרחיים, מטאטא וכו' והרב התחנן לרבנית שלפחות בשבוע הראשון תתן לו ללמוד בהתמדה ללא הפסקה ולאחמ"כ ילך עמה, והיא סיפרה – שלאחר מכן מעולם לא ביקשה שיממש את הבטחתו, כשראתה שכל רגע שלא יקר וממוצה עד תום!

עשיו – התבהמות וחוסר דרך ארץ

ג)         כתוב ויזד יעקב נזיד, ויבא עשו מן השדה והוא עיף. ויאמר עשו אל יעקב, הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי״עיף אנכי. אומר רש״י, הלעיטני, אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה, כמו ששנינו (שבת קנייה ב׳) אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו עכ״ל. ועשו מפרש למה אני מבקש ממך יעקב, שתלעיט אותי מן האדום האדום הזה, כי עיף אנכי. כל זמן שאני במצב טוב, אני מוכן לשמור על כללי הדרך ארץ שבסעודה, אבל כשאני עייף, אני אוכל כמו בהמה.

מסקנה בנוגע אלינו

התורה דורשת מהאדם, שגם כשהוא עייף, יהיו לו קוים אדומים שאותם הוא לא יעבור. לא בגלל שהוא עיף, הוא יאכל כמו בהמה. מי שכל מצב גורם לו שינוי במידת הדרך ארץ שלו, זה עשו.

לפעמים האדם מגיב בתגובות חריפות, כעסניות, חסרות סבלנות, עוקצניות או פוגעניות לאשתו, לבני ביתו, כשהוא מתבקש לתרץ עצמו לאחר מעשה הוא אומר הייתי לחוץ, חזרתי עייף ולא שמתי לב מה אני עושה, הייתי קצר רוח וכן שאר תירוצים.

זה עשיו. מה ההתבהמות הזו עשיו? הלעיטני? אי אם סורי, הוא אומר, אי ווז וורי טיירד…. זהו. כאן תירץ הכל. לעייף, מותר הכל.

יעקב לעומתו

בראשית רבה (וילנא) פרשת ויצא פרשה עד

י [לא, לו – לז] ויחר ליעקב וירב בלבן, רבי עזריה בשם ר' חגי ור' יצחק בר מרון ותני לה בשם ר' חנינא בר יצחק קפדנותן של אבות ולא ענוותנותן של בנים, קפדנותן של אבות מניין, ויחר ליעקב וירב בלבן, ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת, דא את סבור שמא מכות או פצעים יהיו שם אלא דברי פיוסים יעקב מפייס את חמיו, כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך, א"ר סימון בנוהג שבעולם חתן שהוא דר אצל חמיו אפשר לו שלא ליהנות אפילו כלי אחד אפילו סכין אחד ברם הכא מששת את כל כלי אפילו מחט אפילו צינורא לא מצאת, ולא ענוותנותן של בנים מדוד, שנאמר (שמואל א כ) ויברח דוד מניות ברמה ויבא ויאמר לפני יונתן מה עשיתי מה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי, מזכיר שפיכות דמים בפיוסו מילי דקטלא, ברם הכא כי 'דלקת' אחרי.

עשיו –– מלא תירוצים

ד)         ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי. ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. ויאמר יעקב השבעה לי כיום, וישבע לו, וימכור את בכורתו ליעקב. מפורש כאן שיעקב קנה מעשו את הבכורה בנזיד עדשים. וכן מפורש בבעל הטורים כאן.

לפנינו מחזה פלאי. עשו מוכן למכור בכורה שהוא דבר רוחני וקיים לדורות, עבור הנאה גשמית רגעית. אבל הפלא הגדול הוא על יעקב, איך יעקב חשב בכלל שעשו יסכים למכירה כזו. מי יעיז להציע לאדם שיש לו יהלום, שימכור אותו תמורת קצת צ'ולנט?

אלא התשובה לזה, שיעקב ידע שעשו הוא איש העולם הזה. עשו הוא אדם שבכל פעם שרואה התנגשות בין העולם הזה והעולם הבא, הוא יעדיף את הנאת הרגע, את חיי העולם הזה על פני חיי העולם הבא. לכן העיז יעקב להציע לו למכור את בכורתו עבור נזיד עדשים, ועשו הסכים.

ואמנם עשו הוא רמאי, והוא לא יעשה מעצמו צחוק שהוא מסכים למכור את הבכורה, לכן הוא נותן נימוק משכנע, שהוא בכלל לא צריך את הבכורה. ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה.

מפרש רש״י, הנה אנכי הולך למות, מתנודדת והולכת היא הבכורה, שלא תהא כל עת העבודה בבכורות, כי שבט לוי יטול אותה עכ״ל. כלומר אנכי בעבודת הבכורה הולך למות, כי בין כך ינטל ממני הבכורה, וכאילו היא מתה ממני.

נשאל את עשו, אם היו מציעים לך עשירות מופלגת רק לכמה דורות, ואח״כ יקחו את זה ממך, האם ג״כ תגיד כיון שמתנדנדת והולכת ממני העשירות, למה לי עשירות? בודאי שלא תגיד כך. כי על כל פנים תרצה ליהנות מן העשירות כמה שאפשר. א״כ איזה טענה זאת שבסוף שבט לוי יטול אותה, לפחות במשך כמה דורות תהיה בכור. אבל בשביל למצוא תירוץ למה לא להשתמש באיזה כח רוחני, זה מספיק לעשו.

מסקנה בנוגע אלינו

מצוי שאדם לא מגיע לביה"כ משום "שמדברים שם"… לכן הוא כלל לא מתפלל… לשיעור הוא לא מגיע כי "מפריעים להקשיב" ובנתיים הוא כלל לא לומד… וכעזה"ד. מאשתו הוא התגרש כי אחיות של אשתו סיכסכו, את העבודה הוא עזב מפני שהתנכלו לו, וקנאו בו כי הוא הצליח מעל ומעבר […]

לשיעור של רב פלוני אינו הולך כיון שפעם הוא דיבר כנגד ההוא, וזה לשון הרע, הוא יודע הרי יותר טוב מהרב הלכות לשון הרע,

לשיעור של רב אלמוני הוא לא הולך מפני שהוא לא מספיק מעמיק, והוא מחפש רב יותר מעמיק, בנתיים אין לו שיעור…

הוא פעמים האדם מתרץ את עצמו על מעשיו הלא טובים ועל ימיו שהולכים לא כרצון התורה כי אדם פלוני אשם בזה או המצב בו נמצא הביא אותו לכך וכדומה ואין הוא אשם בכל [ואפשר שבאמת זה כך] וחושב שתרוץ זה יאמר גם בעולם האמת לפני בית דין של מעלה אוי לו ואוי לנפשו אם היה לומד ולוקח מוסר לא היה משפיע עליו מאומה והאשם לרשעותו רק הוא עצמו.

מצוי מאד הדבר בכאלה שעוזבים את הישיבה, או הדת ומאשימים אחרים, כאן היה ראש הישיבה אשם, כאן היה המשגיח אמר לי כך וכך ונפגעתי ועזבתי, וכאן ראיתי כיצד יהודי דתי עושה כך וכך וכו' הכל תירוצים. אם היית רוצה היית מתגבר. רק שרצית לפרוק עול, ולכן חיפשת תירוץ.

על האדם לקחת אחריות ולדעת שאם אין אני לי מי לי. יגיע יום ושם למעלה יבדקו האם כל הטענות הללו היו אמיתיות או תירוצים בלבד. כל החיים תהיה כשלון ותאשים את אחרים?

 

עשיו – אמר  ע צ ל  שחל בדרך

עוד מפרש רש״י, ועוד אמר עשו, מה טיבה של עבודה זו, אמר לו כמה אזהרות ומיתות תלויין בה. כאותה ששנינו (סנהדרין כ״ב ב׳) אלו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש. אמר אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה עכ"ל.

נשאל את עשו, הרי היום נלחמת עם נמרוד והרגת אותו. כמו שכתוב ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ופירש״י והוא עייף ברציחה, כמה דתימא כי עייפה נפשי להורגים עכ״ל.

אתה כל יום יוצא לשדה לצוד חיות. וכל זה הוא סכנה גדולה לאדם, הן מן החיות והן מן האדם. מי שבא להרוג, נמצא בסכנה שמא הוא עצמו יהרג, ובכל זאת לא פחדת להכנס לסכנת נפשות, למה כשאתה שומע שיוכל להיות בבכורה סכנת נפשות אם תעבוד לפני ה׳ שתוי יין, אתה לא מוכן בכלל להכנס והתשובה היא אחת.

עשו הוא איש העולם הזה, בכל עניני העולם הזה, הוא מוכן להכנס לסכנות בלי פחד. אבל ברוחניות הוא צריך תירוצים למה לא להיות אדם רוחני, לכן כשרואה סכנת נפשות, יש לו כבר תירוץ טוב, לפרוש מכל הבכורה. ולכן יעקב לא פחד להציע לו שימכור את הבכורה בעד נזיד עדשים, והוא הסכים.

"אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות"

כך היא בדיוק הנהגת העצל, כפי שביטא אותה שלמה בחכמתו [משלי כב]: "אמר עצל ארי בחוץ בתוך רחובות" "אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות הדלת תסוב על צירה ועצל על מיטתו" וביאר רבינו יונה שהעצלות היא מביאה את האדם לפחד מכל מיני דברים שלא יפחדו כולם וגורמת לו אשר לא יעסוק בתורה וז"ל בא להודיע הרעות מתעות השכל ויבקש טעמים להימשך אחרי התאוות על כן אמר כי העצל ימצא טענות להמשך אחר עצלותו ויפחד מדבר שלא יפחד ממנו זולתו.

דברים רבה (וילנא) פרשת נצבים פרשה ח

רבנן אמרי ז' דברים אמר שלמה על העצל ומה שאמר משה היה גדול מכולם כיצד אמרו לעצל רבך בעיר לך ולמוד תורה ממנו והוא משיב אותן ואומר להן מתיירא אני מן הארי שבדרך מנין שנאמר (משלי כו) אמר עצל שחל בדרך, אמרו לו הרי רבך בתוך המדינה עמוד ולך אצלו אמר להן מתיירא אני שלא יהא ארי בתוך הרחובות שנאמר ארי ברחובות, אמרו לו הרי הוא דר אצל ביתך אמר להן והארי בחוץ שנאמר אמר עצל ארי בחוץ, א"ל בתוך הבית השיב להן ואם הולך אני ומוצא את הדלת נעול אני מחזר ובא, אמרו לו פתוח הוא מנין שנאמר (שם /משלי כ"ו/) הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו, לסוף שלא היה יודע מה להשיב אומר להן או הדלת פתוח או נעול מבקש אני לישן עוד מעט מנין שנאמר (שם /משלי ו/) עד מתי עצל תשכב וגו', לימדנו שלמה המלך כל התירוצים לאי קיום התורה נובעים מהעצלות וכשתוסר העצלות יוסרו כל התרוצים.

לעומת יעקב

יעקב כשנזכר שלא התפלל על מקום אבותיו – מיד יהב דעתיה למהדר מחרן לארץ ישראל – מרחק של מאות קילומטרים! יעקב לא מתעצל, הוא חוזר רק בשביל להתפלל על מקום שהתפללו בו אבותיו! הוא שומר על צאן לבן בדביקות ואדיקות יומם ולילה, חורף וקיץ בכל מצב במסירות נפש – ללא שום עצלות.

הוא לומד בהתמדה י"ד שנים בבית מדרשם של שם ועבר ולא שכב לישון כל אותו הזמן!

הוא עובד י"ד שנה בעבור ב' נשיו, במסירות גדולה. והוא גולל את האבן לפני הרועים ללא עצלות ורפיסות.

מסקנה בנוגע אלינו

דוגמת זה יש אנשים שמוכנים להפסיד ענין רוחני, כגון שיש לו שיעור תורה, והיה לו איזה עיכוב בתחילת השיעור, הוא יכול לומר הרי בין כך אני מאחר לשיעור א״כ למה ללכת, עדיף לא ללכת. זה תירוצים כדוגמת עשו. כי ברוחניות צריך לחטוף מה שאפשר, גם אם אין הכל.

יש אדם שצריך ללכת לשיעור, וקצת קר בחוץ, ויש לו תירוץ. אין לו היום את הרכב, ויש לו תירוץ. הוא קצת מנוזל, ויש לו תירוץ.

היה אברך שהיו לו "מניעות" להגיע לכולל, והוא התנצל בפני ראש הכולל, אמר לו ראש הכולל אני לא אפגע לך במלגה, סוף כל סוף יש לך תירוץ, רק שתדע, שמתירוצים לא גדלים…

הסטייפלר אמר שהיה לו את כל הסיבות לצאת ע"ה, עם כל המניעות וההפרעות שהיו לו, אך הוא התגבר על הכל וישב ולמד!

 

יש אשה שלא הולכת למקוה – כי זה לא נקי… "יש חיידקים, זה מסוכן"… כמו עשיו שחושש מהמיתה… איך אמר הרב אלבז? ללכת לבריכה ששם הוכח שהיא מזוהמת – אין לה בעיה, ששם הוכח שיש מי רגליים – עם זה היא מסתדרת, ואז הוא זעק "והלא מי רגליים יפין לה"… מי שכך נוהגת, אכן יפין לה…

היהודי שויתר על תירוצים והתאמץ לשמור על קבלתו

אחד ממקורביו של רבנו חיים קנייבסקי שליט"א, מחשובי מתפללי בית הכנסת ׳לדרמן', שאלו פעם האם יש חיוב של ממש לברך ברכת המזון בכובע ובחליפה או שמא זוהי אך הנהגה יפה ובשעת הדחק אין להקפיד עליה. ״לעתים אני משתתף בפגישות עסקים במסעדה״, הסביר את הסיבה לשאלתו, ״והדבר יכול להיראות מוזר מעט בעיני הנוכחים״.

רבנו השיב לו ברורות כי ודאי שאין להקל בזה, כמו שמבואר במשנה ברורה שחובה ללבוש בגד עליון ולחבוש הכובע בזמן ברכת המזון. ״זוהי גם סגולה לעשירות״, סיים, ״ובוודאי לא תפסיד מהנהגה זו״.

שבועות חלפו. באחד הימים ישב השואל עם איל נדל״ן שאינו שומר תורה ומצוות, למשא ומתן רציני לרכישת בנין בשווי עשרות מיליוני שקלים. כמקובל בעסקאות כגון אלו, הפגישה נערכה במתכונת של ארוחה עסקית. במהלך הארוחה סיכמו השניים ביניהם את עיקרי העסקה, אך נסוב ביניהם ויכוח על כחמישה מיליון שקלים. כל אחד התבצר בעמדתו והוויכוח עמד בעינו עד סיום הארוחה. בשלב מסוים עמד מיודענו להיכנע לתוספת המחיר הבלתי מוצדקת, לדעתו. הוא החליט לסכם את העניינים אחרי ברכת המזון. הוא קם אפוא לנטילת ׳מים אחרונים׳, נטל את כובעו וחליפתו מהמתלה והתכונן לברך.

בעודו מתקדם לכיוון השולחן קפץ לעומתו המוכר ואמר לו: ״אתה יודע מה? לו יהי כך. חמישה מיליון בעסקה כזו – ביני ובינך מהם… הבה ונחתום״.

הוא סימן למוכר בידו לאות שיתפנה להשיב לו עוד מעט והתיישב לברך. עם סיום הברכה נחתמה העסקה לשביעות רצונם של שני הצדדים. לאחר לחיצת היד ל'מזל וברכה' שאל הקונה בסקרנות: ״אמור נא, מה גרם לך לסגת מעמדתך ולהתפשר על חמשת המיליונים?״

״מה פירוש?״ תקע בו המוכר מבט תמה, ״הלא ראיתי שאתה לובש את החליפה וחובש את הכובע, והבנתי שהחלטת ׳לפוצץ׳ את העסקה וללכת. אמרתי בלבי: בשביל סכום כזה חבל לי להפסיד, וויתרתי…״

 

עשיו – העדפת הנאת הרגע והעוה"ז על פני העוה"ב

כך גם מצאנו שיעקב הציע לעשו למכור לו את חלקו במערת המכפלה. וכמו שכתוב בפרשת ויחי – בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני. אומר רש״י "אשר כריתי, לשון כרי דגור. שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי ואמר לעשו, טול זה בשביל חלקך במערה" עכ״ל. יעקב ידע שעשו יעדיף את חיי העולם הזה, כנגד קבורה במערת המכפלה שהיא דרגה רוחנית.

את זאת גם ראינו לעיל – בהעדפת הנזיד עדשים הזול הרגעי והעכשוי – על פני הרווח הנצחי של הבכורה.

כל אדם שיש לו התנגשות בין חיי העולם הזה לחיי רוחניות, והוא מעדיף חיי העולם הזה, הוא תלמיד מובהק של עשו. אדם שלא דוחה סיפוק מידי הגם שבכף המאזניים יש מאידך נצח ואין סוף הוא ממשיכי דרכו של עשיו.

 מניחין חיי העולם, ועוסקין בחיי שעה.

צריך לדעת שעיקר העסק בחיי העולם הזה, זהו תפקיד של העוברי כוכבים, כמו שאמרו בברכות ל״ה, שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר (ישעיה ס׳יא. ה׳) ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם. וכן מפורש בשבת ל״ג ב׳, שכאשר רשב״י ובנו יצאו מן המערה, וראו יהודים שחורשים וזורעים, אמרו מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, וכל מקום שנתנו בו עיניהם נשרף. משום שטענו, אם אנשים אלו היו זוכים, היו עובדי כוכבים עושים להם את זה.

ולמעשה הלכה כרבי ישמעאל שסובר הנהג בהן מנהג דרך ארץ. ואמר אביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן. אבל מוכרחים לדעת שכל העסק בעניני העוה"ז צריך להעשות בעל כרחו של אדם, והלואי שהיה יכול לעסוק בתורה יומם ולילה. אבל מי שמתקשר ומתחבר לעסקי העוה״ז ואוהב אותם, הוא לא תלמיד של יעקב, הוא תלמיד של עשו, שמעדיף תמיד חיי עולם הזה על חיי העולם הבא.

לעומתו יעקב אבינו

מוסר את כל ממונו בשביל הזכות להקבר בקברי האבות הקדושים.

מוסר את כל ממונו בשביל לשאת נשים צדקניות ואף עובד בשבילן י"ד שנה! הוא יכל ממזמן לעזוב את בית לבן הרמאי – אך נותר רק משום שיש לו שם עוד "עבודה" – להוציא נצוצי הקדושה מלבן. הגשמיות מתבטלת ליד הרוחניות ועבודת ה'!

בשביל יעקב הממון הוא רק כלי להשגת הרוחניות. כפי שמבאר האלשי"ך הקדוש על הנאמר באברהם "ואברהם כבד מאד במקנה וכו'" שהיה המקנה עליו למשא ולטורח, שאבנים כבדות, אבנים טובות ומרגליות – הן קלות, אך אצל אברהם הכסף והגשמיות היו למשא וטורח.

תלמידי יעקב אבינו, לעולם תמיד יעדיפו חיי רוחניות על חיי גשמיות.

מסקנה בנוגע אלינו

עד כמה אנו מסוגלים לוותר על רווח כספי – כשמדובר במצוה על כף המאזניים?

האם אנו עוזבים את העסק כשמדובר בתפילת מנחה? אדם שיש לו שיעור ומאידך פגישה עסקית – מה נדחה מפני מה?

סביבה רוחנית אך דלה מבחינה גשמית, או רמה גשמית גבוה אך רוחניות ירודה – מה נעדיף?

התאפקות מלדבר לשה"ר – בגלל השכר הנצחי, או רווח וסיפוק רגעי בהוצאת הלשון הרע?

התאמצות ועצימת עין בעת מראה אסור, או הנאה וסיפוק רגעי והפסד נצחי?

אדם שהחזיק אינטרנט פרוץ בעבודה, וכשנשאל מדוע? השיב מפני שלפעמים אנשים באים אליו ואומרים לו אני צריך מוצר פלוני, אתה יכול לספק לי אותו? ואני חייב באותו הרגע לענות לו תשובה מיידית, וחייב בשביל זה אינטרנט, כי אם לא אענה לו תשובה מיידית ואחכה עד שיפתחו לי את האתר הזה, הלקוח בנתיים ילך.

אמרתי לו – אני לא רואה בזה בכלל שיקול, שילך הלקוח ועוד אלף כמוהו, ולא תלך הרוחניות שלי והיראת שמים שלי!

וזאת ועוד – גדולי ישראל אומרים שאין ברכה באינטרנט פרוץ. ורק במי ששומע לתורה הקדושה כי שם ציוה ה' את הברכה, ופרנסה היא מאת ה' ואני לא צריך לעשות השתדלות שמנוגדת לתורה"ק, כך שאין זה שיקול כלל. ודאי לא למי שהולך בדרך של יעקב!

 

עשיו- המטרה מקדשת את האמצעים

ה) עוד מצאנו שיצחק ציוה על עשו, וצא השדה וצודה לי ציד. ופירש״י שיצחק הזהיר את עשו, שיביא לו רק מן ההפקר ולא מן הגזל. והפסוק העיד וילך עשו השדה לצוד ציד להביא. אומר רש״י, מהו להביא, אם לא ימצא ציד, יביא מן הגזל.

עשו מבין שכדי להשיג את הברכות, הוא יכול גם לגזול מאחרים. ולמה אחרים צריכים לסבול שיגזלו מהם?

אומר עשו, לא מענין אותי מאף אחד. אני צריך ברכות, וכדי להשיג אותם, אפשר לעבור כל עבירה שאצטרך לעבור עליה.

יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי- ולבסוף – התאנה לו להורגו על ידי אליפז מבלי לחכות. מדוע? המטרה מקדשת את האמצעים, אבא יצטער? שיצטער…

אותו דבר אליפז בנו – הוא הולך להרוג את יעקב, אבל אני לימדתי אותך תורה? אכן, אך המטרה מקדשת את האמצעים, והמטרה היא לקיים דברי אבא!

לעומתו יעקב אבינו –

הוא אמנם אמר ללבן – אחיו אני ברמאות, אך לא ראינו שרימה אותו במאומה, והגם שלבן מישש את כל כליו לא מצא מאומה, וזה מדובר בחתן שעשרים שנה היה בבית חמיו! לבן זה מצוה לגנוב אותו, תחזיר קצת ממה שהוא לקח לך עד היום!

 אין המטרה מקדשת את האמצעים. לגנוב אסור.

בני יעקב מרמים את אנשי שכם, על מנת להורגם, אך יעקב אין דעתו כן. אין המטרה מקדשת את האמצעים.

מסקנה ביחס אלינו –

עד היום יש לעשו תלמידים. אדם מוכן לעשות איזה מצוה, ובדרך הוא עובר על הרבה מאוד עבירות. אדם נכנס למחלוקת משום שלדעתו זה מצוה, ובדרך הוא עובר על הרבה עבירות של לשון הרע ורכילות ושנאת חינם ובזיון תלמידי חכמים, והכל כי הוא עושה מצוה. וזה טעות, אין היתר לדרוך על עבירות כדי להרויח מצוה. רק פיקוח נפש דוחה שבת, אבל לא כל מצוה דוחה הרבה עבירות. ומי שעושה כך ועובר עבירות כדי להשיג מצוה, זהו תלמיד של עשו.

אדם רוצה לקדם את החוג שלו, ובשביל כן גוזל אחרים, ונוטל הקצאות ששייכות להם, ונוטל ממון שלא כדין בשביל להחזיק את הישיבה או הכולל, ומרמה כדי לעשות מצוות.

 

עשיו – הרבש"ע לא בתמונה

ו)          כשיצחק שואל את יעקב מה זה מהרת למצוא בני. עונה יעקב, כי הקרה ה׳ אלהיך לפני. אומר לו יצחק, גשה נא ואמושך בני האתה זה בני עשו אם לא. מפרש רש״י, אמר יצחק בלבו, אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו וזה אמר כי הקרה ה׳ אלהיך לפני עכ״ל.

תלמידי עשו הרשע, אין שם שמים שגור בפיהם, הם מרגישים שהם עושים הכל, וכל גורלם תלוי אך ורק בידם.

אצל עשיו "הידים ידי עשיו" הכל בידיים שלי. אין הקב"ה. אין רוחניות. הכל אני.

לעומתם – יעקב

ה' הרועה אותי מעודי, לעולם שם שמים שגור על פיו, כל מעשיו על פי הקב"ה.

למדנו מזה, שתלמידי יעקב אבינו שם שמים שגור בפיהם, תמיד אומרים בעזרת ה'. תמיד מקוים לה׳, ותמיד מודים לה׳ על חסדיו.

מסקנה אלינו

לפעמים אדם אומר את כל זה אני עשיתי – בסייעתא דשמיא. נראה שמזכיר שם שמים, אך לפעמים זה רק מס שפתיים. כפולטיקאי… בעצם הוא מתכוין אני עשיתי הכל, רק לא נעים להתבטא כך, אז הוא מכניס בודאי את השי"ת…

 

עשיו – שפה וולגרית וגסה

ז)         כתוב שיצחק אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו. מסביר רש׳׳י למה הקול קול יעקוב, כי יעקב מדבר בלשון תחנונים, קום נא שבה ואכלה מצידי. אבל עשו מדבר בלשון קנטוריא, יקום אבי ויאכל מציד בנו.

תלמידי יעקב אבינו תמיד מדברים בלשון תחנונים, בבקשה אם כבודו יכול, אם אפשר. תלמידי עשו מדברים בלשון חוצפה, תקום מיד ותעשה נותנים פקודות גם לאנשים יותר גדולים מהם.

הדבר הזה הוא פלא גדול, שהרי עשו גדל בבית שבו דיברו כל הזמן בדרך ארץ, כשיצחק בא לבקש מעשו שיעשה לו מטעמים כדי שהוא יברך אותו, ״הוא פונה אליו בלשון תחנונים, ועתה שא נא כליך וגו'. ואין נא אלא לשון בקשה. שהרי יצחק לא צריך את המטעמים, ויכול לבקש מרבקה שתעשה לו מטעמים. וכל מה שמבקש הוא בשביל עשיו כדי שיקבל את הברכה.

בכל זאת יצחק אומר לעשו לשון נא. וגם כשיצחק מדבר עם יעקב, כתוב ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמושך בני.

וכן כשרבקה מדברת עם יעקב, היא אומרת לו, לך נא אל הצאן. זה היה צורת הדיבור בביתו של יצחק.

ועשו למרות שגדל בבית כזה, ולמרות שעשו ידע שכל עשית המטעמים הוא כדי שהוא יקבל ברכות, בכל זאת כשעשו מגיע אל יצחק, הוא אומר לו יקום אבי. שום מידת דרך ארץ לא נדבק בו, והוא פוקד על אביו, תקום ותאכל כדי שתברך אותי.

הרי לנו איך מתנהגים תלמידי יצחק ורבקה, מדברים בלשון כבוד לילדים שלהם, ולא פוקדים עליהם כלום, רק הכל בלשון תחנונים. והרי לנו איך מתנהגים תלמידי עשו, נותנים פקודות גם לאבא שלהם.

ומה שביקש עשו מיעקב, הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, זהו משום שיעקב לא חייב לו כלום, וכדי להשיג את מבוקשו הסכים גם לומר נא. אבל כלפי יצחק, כיון שהביא לו אוכל, הוא מרגיש שיצחק ״חייב״ לו את הברכות, ולכן הוא לא מבקש בלשון נא.

            עוד מדויק מלשון הפסוק שיעקב אמר, קום נא שבה ואכלה מצידי. ומפרש רש״י שבה, הוא לשון מיטב על השולחן, לכך מתורגם איסתחר. יעקב מבקש מיצחק שישב על יד השולחן ויאכל. כי הוא מבין שלא שייך לאכול באופן אחר, אלא רק על יד השולחן.

אבל עשו אמר, יקום אבי ויאכל מציד בנו. את עשו לא מענין איך יצחק יאכל, שיאכל גם בעמידה או באופן לא נוח, העיקר שיאכל ויביא את הברכות. בך נראה עשו וכך נראים תלמידיו.

מסקנה אלינו

אדם יכול לבקש בבית משהו, בדרך ארץ, בהכנעה, או בהנחתה ובפקודה. האם אתה תלמיד של עשיו או יעקב?

עשיו – נקמה לנצח

ט)         עוד מפורש שאחרי שנתברר לעשו שיעקב לקח לו את הברכות, כתוב ויאמר עשו בלבו, יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. עשו מוכן לרצוח את אחיו היחיד. וגם יעקב בתפילתו בפרשת וישלח (ל״ב. י״ב) מבקש מהקב״ה, הצילני נא מיד אחי מיד עשו, כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים. עשו מסוגל להרוג את יעקב, עם כל נשותיו ועם כל ילדיו,

כך מתנהגים תלמידי עשו, כל מי שעושה להם רעה, הם נוקמים בו, ומסוגלים אפילו לרצוח.

לעומת זאת יעקב –

לא שוטם את לבן, ולא מחפש להרע לו אחר כל מה שהזיק אותו ורימה אותו.

מסקנה אלינו

האם אנו מסוגלים להבליג ולמחול כשמישהו הזיק לנו? אנו נוטרים לו לנצח, או שמעבירים על מידותינו

תלמידי יעקב מתחזקים באמונה בהשגחה פרטית, ואומרים לעצמם הכל משמים, ואל נקמות ה׳. עלינו לא מוטל לנקום, ובודאי שלא ירצחו.

והרי יצחק הדגיש לעשו לפני הברכות ואמר לו, הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואוכלה, ואברככה לפני ה׳ לפני מותי. מה הפירוש לפני ה; אומר רש״י, ברשותו שיסכים על ידי עכ״ל. א״כ עשו שמע שגם יצחק לא בטוח שזהו רצון ה׳, ויתכן שהקב״ה לא יסכים שיצחק יברך את עשו. ואכן כך אמר לבסוף – גם ברוך יהיה.

בכל זאת כשראה עשיו שנסבב מן השמים שיעקב קיבל את הברכות, הוא לא הסתכל על זה שהקב״ה מנע ממנו את הברכות, אלא ראה רק את יעקב אשם בכל זה, והעצה היחידה שלו היתה, להרוג את יעקב.

והרי נתבאר בס״ד, כמה דוגמאות מדרכי עשו ותלמידיו.

ומצאנו ברש״י פרשת ויצא (בייט. י״ז) שלאה היתה סבורה שתעלה בגורלו של עשו ובכתה. כמה צריך אדם לבכות שלא יעלה בגורלו של עשו, ולא יהיה נוהג כמותו.

אשרי הזוכה להיות מתלמידי יעקב אבינו. להעדיף חיי נצח, על חיים של הבל. חיים של דרך ארץ ומידות טובות, על חיים של תוקפנות וחוסר דרך ארץ. חיים של אמונה, נגד חיים של נקמה וחוסר אמונה. יעזרינו השי״ת להיות מתלמידי יעקב אבינו, ולהנצל מדרכי עשו הרשע ותלמידיו.

 

פרשת תולדות

מתי זורקים ילד מהבית? [הרב ברוורמן יתד תשעז, מתוק האור]

ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב.

הגאון רבי מאיר רובמן בספרו זיכרון מאיר שואל: כיצד אפשר לומר על יצחק שאהב את עשיו כלשון התרגום "ארי מצידיה הוה אכיל"? יצחק אהב את עשיו בגלל שהיה נותן לו לאכול. וכי זאת סיבה לאהוב אותו?

מבאר בעל ה׳מנוחה וקדשה׳ [תלמיד רבי חיים מולז׳ין]: בעצם יש להקשות, הרי על האריז״ל מסופר שראה על מצחו של כל יהודי את כל העברות והמצוות שעשה, ואם כך – יצחק אבינו לא ראה את העברות של עשיו?! וכי האר״י היה גדול ממנו?

ברור, אפוא, ש״ארי מצידיה הוה אכיל״ אין הכונה שיצחק אכל מהחיות שצד עשיו, אלא יצחק היה צד את עשיו בזה שהיה אוכל מן הבשר שלו!

דוגמא נפלאה לכך אמר הרב ירחמיאל קראם: משגיח נגש אל בחור בישיבה ושואל אותו: ״היכן היית אתמול? "הייתי חולה, הלכתי לקופת חולים״. ״באיזו שעה?" ״בשעה חמש״.

אומר לו המשגיח: שתהיה לך רפואה שלמה, אבל בפעם הבאה בבקשה תודיע לי כדי שלא אדאג ?

המשגיח יוצא מן החדר וכל הבחורים פורצים בצחוק. כלם יודעים שאתמול בחמש אחרי הצהרים סניף קופת חולים היה סגור

האמת שגם המשגיח ידע שסניף קופת חולים היה סגור, אלא שאמר המשגיח לעצמו: טוב שהוא משקר אותי. הרי אם היה אומר לי את הסבה האמתית להעדרותו מן הישיבה, מה הייתי עושה?

כל זמן שהבחור מנסה להמציא תרוץ, סימן שהוא עוד מחפש להיות בסדר לפחות בעיני המשגיח, לא נעים לו ממנו, ואם כך, עוד יש תקוה, כי הגם שבסתר הוא אינו נוהג כשורה, אך לפחות בגלוי הוא עדין שומר על גבול מסוים של התנהגות ראויה. אם היה מגיע, חלילה, למצב שאין לו מה להפסיד – היה פורק עול בראש כל חוצות.

רק כששומר האב על כבוד הבן, על אף שמצבו הרוחני האמיתי ידוע לו – אז שוה לבן לכל הפחות לחבוש כיפה ליד אביו ולאכול כשר, לא לפרק עול באפן מוחלט.

יצחק אבינו ערך לעצמו חשבון: הרי יודע אני בדיוק מיהו עישו, אך כל זמן שאני נותן לו את התחושה שאני אוהב אותו, ושהוא צדיק – לכל הפחות הוא מחזיק שחיטה כשרה, הכיפה עדין על הראשאם לא אתן לו את הכבוד הזה, אם לא אראה לו שאני מחזיק ממנו – הוא יפרק עול ויעבור על כל האיסורים שבתורה. כעת הוא משתדל להתנהג יפה, לפחות לפני.

לכן, כשבא עשיו ושאל את אביו כיצד מעשרים את המלח, יצחק אבינו אינו גוער בו: ״איך מעשרים מלח?! לך תתחיל ללמוד משהו ותדע מה חייב במעשר ומה לא!״.

לא ולא! יצחק מאיר לו פנים ואומר: ״טוב מאוד שאתה שואל, באמת שאלה טובה. כל הכבוד, עשיו, איזה צדיק!״

על אף שידע טוב מאוד עד כמה עשיו צדיק. אולם לא היתה לו בררה, הוא היה מוכרח לשחק את המשחק כדי להציל את עשו מהידרדרות רוחנית נוספת.

ובאמת, כל זמן שיצחק אבינו היה חי, עשיו לא פרק עול בפרהסיה.

נשאל – ואברהם לא ידע זאת? ואם ידע – הרי שם היה הציווי גרש בן האמה ואת בנה, וה' אמר לו לשמוע בקול שרה?

נשים לב מה כתוב אצל ישמעאל

 וַתֵּ֨רֶא שָׂרָ֜ה אֶֽת־בֶּן־הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה לְאַבְרָהָ֖ם מְצַחֵֽק וַתֹּ֙אמֶר֙ לְאַבְרָהָ֔ם גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק: (בראשית פרק כא, ט-י)

אצל ישמעאל הכל היה בגלוי. הוא לא ניסה להסתיר כלום. הוא כמו הערבי בן זמננו. לזרוק את כל היהודים לים, מבלי כחל ושרק. במצב כזה – פעמים רבות – אין ברירה אלא לגרש. אין לו מה להפסיד. הוא אפילו לא מנסה לעשות רושם חיובי. [ואין כאן הלכה למעשה – רק לימוד מן המקראות וכל אחד שיצטרך ח"ו לשאלות כאלה ישאל אדם גדול שבדיני נפשות עסקינן!]

האב ובנו הסורר

סיפר הרב דוד ברוורמן: מעשה באב כאוב ושבור. בנו סרח רחמנא ליצלן, והפנה עורף ליהדותו, והלך לרעות בשדות זרים. האב, בעצת גדולי ישראל, השאיר את בנו בביתו בחדרו שבעליית הגג. והוא ורעייתו מעניקים לו את כל שיש להם כדי שיחוש שייך ובן אהוב למשפחתו, וברוך השם הוא מתחיל לשוב אט אט אל מורשת אבותיו. אלא שאחרי כל כמה צעדים קדימה, פתאום הוא שב כמה צעדים אחורנית… ולאחר מכאן הוא מתחרט ומתקן את דרכו, אך שוב חוזר חלילה… שאל האב בכאב עצור: ״עד מתי?״

המעשה בבחור והרב

סיפרתי לו את הסיפור על הבחור שפנה לרב ושאל אותו: ״מדוע כה קשה לי לחזור בתשובה? מדוע אני נתקל בקשיים ומכשולים כה רבים בדרכי אל דרך ד׳ מה הסיבה שאיני מצליח לעמוד בהבטחותיי וקבלותיי?

הלא נאמר בחז״ל: ׳הבא ליטהר מסייעין אותו, כיצד זה בא לידי ביטוי אצלי?!״ את כל השאלות האלה הפנה מ. בחור בעל תשובה אל רבו – ראש הישיבה. מ. גדל בעברו בבית חרדי, ובצוק העיתים, לדאבון לב חצה את הקווים ויצא לתרבות רעה. הוא עזב את הארץ לכיוון המזרח הרחוק. ושם התעסק באומנות. בנסי ניסים, בדרך לא דרך שב בתשובה שלמה. אלא שההתמודדות קשה, והוא אינו יודע כיצד לצלוח את מהמורות החיים.

השיב לו הרב בשאלה: תאמר לי, מהו התחביב האהוב עליך? ״אני אוהב אומנות, בעיקר ציור״, השיב מ. ״איזה צייר הכי אהוב עליך?״ שאל הרב, ״פיקאסו״ הוא ענה. ״ואיזה מהציורים של פיקסו אתה הכי אוהב?״ המשיך הרב להתעניין, מ. חושב, ומגיע למסקנה: "ציור 'השקיעה', בציור רואים חוף ים, השמש מאירה את השמים בגוונים עזים ומרהיבים לקראת שקיעתה, ברקע ילדים משחקים בחול, וישישים הצועדים לצדם. ובכלל, הוסיף מ., השקיעה אומרת לי המון. יש בה הרבה משמעות בשבילי. הסמליות של השמש שכעת שוקעת ולמחר שוב זורחת, יש בזה יותר מרמז עבורי… גם ההתבוננות בילדים השקועים במשחקם ואינם רואים את הקשישים שלצידם, מסמלת את המושג של ״דור הולך ודור בא״. כל זה מעורר בי המון רגשות" סיים מ. את תיאורו. ״וכמה שווה התמונה?״ שאל הרב? ״בדיוק עכשיו שמעתי שמכרו את הציור במכירה פומבית ב׳סותבי׳ס׳ בשמונה מיליון דולר!״ ענה הבחור.

והרב ממשיך להקשות: ״תאמר לי, ואם לצד פיקסו כשצייר את הציור, היה עומד אדם עם מצלמה פשוטה ומצלם את התמונה המרהיבה הזו, מה לדעתך היה מדויק יותר – הציור או התמונה?״. ״ברור שהתמונה״, ענה הבחור. ״וכמה אתה חושב שהייתה שווה תמונה כזו?״, המשיך הרב לברר, ״כעשרים סנט״ – ״תסביר לי, איך זה שעל הציור הפחות מדויק משלמים שמונה מיליון דולר ועל תמונה מדויקת להפליא משלמים עשרים סנט בלבד?

התשובה היא שמצלמה טובה בדרך כלל לא עושה טעויות. היא מכונה המתוכננת מראש לכך שלא תעשה לעולם טעויות. אך בן אנוש אין אפשרות שלא יעשה טעויות או שגיאות.

כשהוא מצליח להוציא ציור מדהים ומפעים – מזה מתפעלים! זה לא מובן מאליו! הוא לא מצלמה!

זאת ועוד – כשהוא מצייר, הוא משקיע את כל כולו בציור. הוא מבטא בציורו את רגשותיו ותחושותיו. בעין מדויקת אתה יכול לראות שם את הנפש שלו. את החוויות שהוא עבר. כי הוא שם את עצמו בתוך הציור. ולכן היצירה יכולה להיות שווה שמונה מיליון דולר. מצלמה היא בסך הכל רובוט מכני.

להבדיל, לקב״ה יש מיליארדי מלאכים קדושים וטהורים. הם לעולם לא טעו ולא יטעו! אך לנו בני אדם הקרוצים מחומר, יש ניסיונות, וקשיים. עליות וירידות. לנו ניתנה הזכות וההזדמנות להתמודד עם ניסיונות ופיתויים. והם נועדו לשמש כסולמות לטפס ולעלות. וכאשר אנו זוכים לצלוח את מהמורות החיים, אנו עולים על דרגת המלאכים!

כאשר באים אלינו הניסיונות, הם לא באו בטעות… אלא הם מכוונים בדיוור ישיר אלינו, להעמידנו במבחן, האם ניכנע לדחפים או נתמודד ונצליח להם, נתמודד או נתמוטט. במבחנים כאלה לא תמיד ידינו על העליונה… הקב״ה מצפה מאתנו לרצות להילחם ולהיאבק. עיקר המבחן נמצא בעצם המאבק ולא רק בתוצאה. וכשמגלים נכונות, אתה תראה במו עיניך את הסיוע משמים.

ההתמודדות לא פשוטה

ממשיך הרב ברוורמן ומספר, פתחתי בפני האב חומש בראשית בפרשת תולדות: ״ויהי עשיו איש ידע ציד איש שדה, ויעקב איש תם ישב אהלים, ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב״ (בראשית כה, כז-כח). שואלים חז״ל ב״מדרש הגדול״: ״ויאהב יצחק את עשו, וכי לא היה אבינו יצחק יודע במעשה עשיו שהן כעורין? והכתוב אומר: ׳הלא משנאיך ד׳ אשנא׳, ומפני מה אהבו?! אלא שהיה אוהבו בפניו בלבד, כדי לקרבו ולמשכו, שהרי קל וחומר, אם כשהוא אוהבו מעשיו מקולקלין, אילו שנאו וריחקו על אחת כמה וכמה, ואמרו רבותינו לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל דוחה״.

כלומר, יצחק אבינו ידע גם ידע היטב על טיב בנו עשיו, אך ידע שאם יטיח בבנו את האמת בפרצופו, אזי הוא יגיע למקומות שפלים פי כמה יותר.

ונוסיף על כך את דברי בעל העקידה על הפסוק ״ותכהין עיניו״ (שם כ״ז א) – ״אך בכל זאת לא נעלם ממנו דרך עשיו, ורצה לזכותו במצוות לשעתו לקבל את הטוב, וכן דרך ד׳ בבלתי שלמים, כמו במצרים, שנתן להם זכות פסח ומילה״.

ברוח דברים אלו מבאר בעל ה״שפת אמת״: ״גם נראה שבודאי היתה ברכת יצחק לעשיו באופן שהיה עשיו מרוחק מהקדושה, שעם כל זה יוכל למצוא הארת הקדושה, כי בודאי גם יצחק ידע שאינו צדיק, רק שסבור שעוד יוכל להתקרב להקדושה…״ (שם תרל״ב).

מה זכה יצחק בזכות זה?

כתוב בגמרא במסכת שבת (פט, ע"ב): ״אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: ׳כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ד׳ אבינו גואלנו מעולם שמך׳ (ישעיהו סג, טז), לעתיד לבוא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי! אמר לפניו: רבונו של עולם! ימחו על קדושת שמך״. ברור לכל שאם אוהבם של ישראל אברהם אבינו איש החסד עונה תשובה כה קשה, כנראה שעסקינן בעבירות קשות ונוראיות. אך הקב״ה אינו מרוצה מתשובה זו, ופונה ליעקב אבינו ואומר: בניך חטאו! אמר לפניו רבונו של עולם ימחו על קדושת שמך. אמר (הקב״ה) ״לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה״ כלומר, לא בזקנים (אברהם) ימצא דבר טעם, ולא בצעירים(יעקב) תמצא עצה. אזי נלך ליצחק אבינו.

אמר לו ליצחק בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם! בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם ׳בני בכורי׳, עכשיו בני ולא בני?!

ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם – שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו – פשו להו חמישין. דל עשרין וחמשה דלילותא – פשו להו עשרין וחמשה. דל תרתי סרי ופלגא, דצלויי ומיכל ודבית הכיסא – פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם, מוטב, ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי – הא קריבית נפשי קמך!״ כלומר, אומר יצחק לריבונו של עולם. או הכל עליך, או נתחלק חצי חצי, ואם אתה רוצה שאני אקח עלי את כל החטאים גם זה מקובל, אני הקרבתי את נפשי לפניך ואני לוקח את הכל עלי. מסיימת הגמרא: ״פתחו ואמרו (עם ישראל): כי אתה (יצחק) אבינו. אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי קלסו להקדוש ברוך הוא״.

מה פשרה של ה״עיסקה״: חצי עלי חצי עליך, או שהכל עליו – כיצד זה לקח על עצמו יצחק את עוונותיהם של ישראל ? מיישב זאת הרה״ק רבי מאיר מפרמישלן זי״ע: דווקא יצחק אבינו היה יכול לטעון כך לפני השי״ת , שהרי אף הוא התנהג ככה עם עשיו בנו הרשע שאהבו וריחם עליו וקרבו משאין כן אברהם גירש את בנו ישמעאל, ויעקב מיטתו שלימה. אך עשיו לא רק שנשאר בבית אביו למרות רשעותו, גם הכניס את נשותיו שעליהם נאמר: ״ותהיין מרת רוח ליצחק ורבקה״, מבאר רש״י: ״כל מעשיהן היו להכעיס ולעיצבון״. הסבל מהן הגיע עד כדי ״ותכהין עיניו מראות״, מבאר רש״י: שמעשנן של אלו שהיו מקטרות לעבודה זרה, יצחק אבינו כבר לא יכול לראות בעיניו, מרוב הצער מעשן של עבודה זרה בתוך ביתו מאנשי ביתו! אך הוא השאיר אותם בבית.

הוא יכול לבקש רחמים על עמו ולומר: ״חצי עלי חצי עליך״. יצחק ורבקה התמודדו בגבורה עם ילד הכי קשה, הכי רשע, והכי מאכזב. ולמרות הכל סבלו אותו בביתם. ובזכות אותו קושי נושעו לנצח עם ישראל!!

האדמו"ר והחסיד הצבוע

מספרים כי בחצרו של האדמו״ר ה׳בית ישראל׳ מגור הסתובב חסיד שהיה צבוע. כאשר היה מגיע אל הרבי היה מתלבש כחסיד ומתנהג בקדושה וטהרה, אבל בביתו היה רחוק בהתנהגותו מחסידות ומקדושה. החסידים ידעו זאת, וכשראו שהרבי מגלה כלפיו יחס של חיבה הדבר עורר אצלם תמיהה. עד שפעם פנה הגבאי לרבי ואמר: רבי, הרי הוא צבוע!

אמר הרבי: יודע אני גם יודע שהוא צבוע, ואני אוהב את הצבע הזה!… יש בכך גם צד חיובי. תאר לעצמך שהיה בא אלי ואומר לי שאינו דתי, שרצונו לפרוק מעליו עול תורה ומצוות. מה יכולתי אז לעשות לו? הרי הייתי מאבד אותו ואת כל בני משפחתו לדורי דורות. אבל במצב הנוכחי, כל זמן שהוא מגיע אלי, את ילדיו ישלח לישיבות, ל׳חדר׳, וכך נרויח, לפחות, את הילדים. לכן, 'את הצבע הזה אני אוהב׳!…

אין להסיק מכך הנהגה לכולם, בכל מקרה יש להיוועץ, אך כאן נלמדת ההדרכה הכללית: יש לעשות כל שאפשר לקרב ולהשפיע אהבה, כי חום ואהבה בכוחם להמיס את הקרש שהצטבר על הלב. יהי רצון שנזכה לראות אך נחת יהודית מכל יוצאי חלצינו.

 

פרשת תולדות

כוחה של דמעה [חלק מוהגדת]

בראשית פרק כז (לא) וַיַּ֤עַשׂ גַּם־הוּא֙ מַטְעַמִּ֔ים וַיָּבֵ֖א לְאָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֗יו יָקֻ֤ם אָבִי֙ וְיֹאכַל֙ מִצֵּ֣יד בְּנ֔וֹ בַּעֲבֻ֖ר תְּבָרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ: (לב) וַיֹּ֥אמֶר ל֛וֹ יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו מִי־אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר אֲנִ֛י בִּנְךָ֥ בְכֹֽרְךָ֖ עֵשָֽׂו: (לג) וַיֶּחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֘ גְּדֹלָ֣ה עַד־מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי־אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד־צַיִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ גַּם־בָּר֖וּךְ יִהְיֶֽה: (לד) כִּשְׁמֹ֤עַ עֵשָׂו֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י אָבִ֔יו וַיִּצְעַ֣ק צְעָקָ֔ה גְּדֹלָ֥ה וּמָרָ֖ה עַד־מְאֹ֑ד וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֔יו בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִֽי: (לה) וַיֹּ֕אמֶר בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה וַיִּקַּ֖ח בִּרְכָתֶֽךָ: (לו) וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֙נִי֙ זֶ֣ה פַעֲמַ֔יִם אֶת־בְּכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹא־אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה: (לז) וַיַּ֨עַן יִצְחָ֜ק וַיֹּ֣אמֶר לְעֵשָׂ֗ו הֵ֣ן גְּבִ֞יר שַׂמְתִּ֥יו לָךְ֙ וְאֶת־כָּל־אֶחָ֗יו נָתַ֤תִּי לוֹ֙ לַעֲבָדִ֔ים וְדָגָ֥ן וְתִירֹ֖שׁ סְמַכְתִּ֑יו וּלְכָ֣ה אֵפ֔וֹא מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּנִֽי: (לח) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶל־אָבִ֗יו הַֽבְרָכָ֨ה אַחַ֤ת הִֽוא־לְךָ֙ אָבִ֔י בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִ֑י וַיִּשָּׂ֥א עֵשָׂ֛ו קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ: (לט) וַיַּ֛עַן יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑יו הִנֵּ֞ה מִשְׁמַנֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ יִהְיֶ֣ה מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וּמִטַּ֥ל הַשָּׁמַ֖יִם מֵעָֽל: (מ) וְעַל־חַרְבְּךָ֣ תִֽחְיֶ֔ה וְאֶת־אָחִ֖יךָ תַּעֲבֹ֑ד וְהָיָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ:

(מא) וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַעֲקֹ֥ב אָחִֽי:

 

אמרו במדרש (תהלים פ): ״שלוש דמעות הוריד עשיו הרשע מעיניו [כששמע שיעקב נטל הברכות] אחת מעינו הימנית ואחת מעינו השמאלית והשלישית קשורה בעינו, שנאמר: ״ותשקמו בדמעות שליש״ (תהלים פ, ו). אמרה כנסת ישראל, ריבון העולמים, בזכות שלוש דמעות שהוריד אותו רשע השלטת אותו בכל העולם ונתת לו שלוה בעולם. לכשתבוא לראות עלבון בניך שעיניהם זולגות בכל יום ודמעתם תדירה, על אחת כמה וכמה שתתמלא עליהם רחמים!״ כמה כדאי להתפלל בדמעות וכמה יש להיזהר שלא לגרום לזולת לדמוע!

מובא במדרש: [ספרי דאגדתא על אסתר – מדרש פנים אחרים (בובר) נוסח א פרשה א] [ד, א] ויזעק זעקה גדולה ומרה. אמר רבי חנינא רבה בייא למלכא דמיעבד בייא לעלובייא, צעקה אחת צעק עשיו מפני יעקב, שנאמר כשמוע עשיו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה (בראשית כז לד) והיכן פרע לבניו, כאן, ויזעק זעקה גדולה ומרה.

הבחור מהשומר הצעיר

בחור מקיבוץ ״השומר הצעיר״ נקלע לבני ברק. שוטט בחוצותיה, ועלה לישיבת פוניבז'. התרשם כל כך, עד שהחליט להישאר בישיבה.

מודעים לי: ה״חזון איש״ קורא לך. רצתי לבית ה״חזון איש״, ואמר לי: ״תראה, הבחור לומד בישיבה, ותעודות המזון שלו בקיבוץ״. היה זה בתקופת הצנע, וחילקו מזון לפי תלושים. ״תסע לחיפה, ותסדיר את ענין התעודות״. אמרתי: ״זה לא יהיה קל״. ענה: ״על דבר קשה, מקבלים שכר פי מאה״.

בקשתי: ״אפשר לשאול שאלה?״

הרשות נתנה, ושאלתי: ״הבחור נולד בקיבוץ. הוריו מרדו בהוריהם הדתיים (היה זה דור מרי. בהלצה אמרו: האב שר בשבת: ״השומר שבת הבן עם הבת״, והצאצאים עונים לו: ״דרור לקרא לבן עם בת״…) הם יסדו את הקיבוץ, חף מכל זיק יהדות אוכלים חמץ בפסח ובשר ביום כפור. איך זכה לשוב בתשובה?״

וה״חזון איש״ ענה: ״כשאביו גלש והלך לקיבוץ, ישב עליו אביו ״שבעה״, בכה והתחנן. לבנו זה לא עזר, שהרי הבחירה נתונה. אבל זה עזר לנכד. דע שדמעות אינן אובדות!״

דמעות פוגעות גם ללא כוונה

אבל צריך לדעת, שכפי שגדול כחן של דמעות לפעל לטובה, כך גדול כוחן לפעול הקפדה ולהמיט עונש. שעל כן נצטוינו: ״לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו״, שלא לצערה, שמתוך שדמעתה מצויה פרענות צערה ממהרת לבוא!״ (בבא מציעא נט ע״א, וברש״י). ומעשה רב רחומי יוכיח שסיפרו (כתובות סב, ע"ב), שרב רחומי למד בישיבתו של רבא במחוזא, והיה רגיל לשוב לביתו בכל ערב יום הכפורים. פעם אחת נמשך בלימודו ולא השגיח בזמן החולף. היתה אישתו מצפה: עכשיו בא, עכשיו בא, ולא בא. חלשה דעתה וזלגה דמעה מעינה היה יושב בעלית הגג. נשברה הרצפה תחתיו, נפל ונשברה מפרקתו!

תפילת חנה

מצינו בחנה שהייתה עקרה והתפללה לה' לזרע. ה' נעתר לה ונולד שמואל. כשנגמל הביאוהו לבית ה' 'וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי'.

בגמרא מובא שבתחילה הורה עלי להביא כהן כדי לשחוט את הפר, אולם הנער אמר לו שאין צורך בכהן, השחיטה מותרת בזר. הוא אף הביא ראיה מן הפסוקים.

הסכים עמו עלי, אך ביקש להורגו משום שהתחייב מיתה בשל שהורה הלכה בפני רבו. חנה התחננה שיחוס על בנה, משום ש'אל הנער הזה התפללתי' ועלי התרצה.

אגב, האם לא יכל עלי למחול על כבודו מעיקרא?

יש לזכור מי היה הסבא של שמואל… היה זה קרח, בעל המחלוקת הגדולה בעולם. לפיכך כשראה עלי ששמואל מורה הלכה בפניו התעורר בו החשד שמא הילד הזה מושפע מראש השלשלת – מקרח סבו, ויהיה אף הוא בעל מחלוקת, כפי שניצניה ניכרים כבר עתה! לפיכך בקש להרוג את הנער ולהתפלל עבור ילד אחר.

אולם חנה סירבה, הוא אומרת לו "אל הנער הזה התפללתי" – הרי כל ילד אחר שתתן לי – לא יהיה במעלה כמו ילד שבא לאחר דמעות מרובות ותפילה! כח הדמעה!

הרי שמואל היה אדון לנביאים לאחר משה רבינו, ושקול כמשה ואהרון, ופתח שורש הנבואה שעד אז "אין חזון נפרץ", מהיכן? מדמעות!!

גירת הצדק ימימה קרין משדכת את אחיה עבור מי שדאג עבורה [יתד נאמן י"ט מרחשון תשע"ז]

לכבוד עורך המדור, שלום רב. את הסיפור המופלא והנדיר שאספר לך, אני כותב כעת, בתאריך ב׳ מר חשוון, יום השנה לפטירתה של הקדושה, הגיורת, ימימה בת אברהם אבינו הי״ד, שנפצעה אנושות בפיגוע נורא שאירע בירושלים לפני שנתיים, לאחר חג הסוכות, וכעבור זמן קצר נפטרה מפצעיה.

כשתמשיך לקרוא, תבין מדוע אני כותב את הסיפור בדמעות מלוחות. לא בדיו, אלא, בדם של כאב. ויחד עם זאת בשירות ותשבחות לד׳ יתברך על החסד המופלא והעצום שנתגלגל מכך. אך בל נקדים את המאוחר, ויהיו הדברים לעילוי נשמתה הטהורה.

באותו פיגוע דריסה נורא, המחבל ימח שמו עלה עם רכבו לתחנת הרכבת הקלה ודרס את העוברים ושבים. הוא ניסה להימלט רגלית ונורה למוות. תינוקת שהייתה בעגלה נהרגה במקום, הי״ד, והבחורה הגיורת ספגה פגיעת ראש קשה ובהמשך נפטרה מפצעיה, הי״ד.

לאחר שנפטרה, פורסמה כתבה מרגשת מאוד ב״יתד נאמן״, עם הדיין שגייר אותה. הוא תיאר את סיפור חייה והליך כניסתה לחיק העם היהודי בי׳ אדר ב׳ תשע״ד, כאשר היא בוחרת להשאיר את שמה ״ימימה״, על שם בתו של איוב.

הגיורת, בחורה צעירה, ואימה, התגוררו באזור אקוודור שבדרום אמריקה, בו אין יהודים כלל. הן החלו להתעניין ביהדות והאם סיפרה ליהודי שפגש אותה, כי משפחתה משתייכת לאנוסי ספרד אך בעיתות הזמן הפכה משפחתה לנוצרית. היא אישית לא מאמינה בנצרות, אלא מאמינה ומתפללת לבורא עולם, וכך גם חינכה את בתה.

האם ביקשה מהיהודי שיעלה את בתה לישראל כדי לגיירה. הבת, קרין ימימה, שנקראה בשמותיהן של בנות איוב [קרן הפוך, וימימה], עלתה לארץ הקודש והחלה בלימודי יהדות במדרשה לבנות שעל־ידי ישיבת התפוצות בעיר העתיקה בירושלים, שם למדה יחד עם בנות ממדינות שונות בדרום אמריקה.

בשעת הפיגוע הייתה בדרכה לשיעור בסמינר ״איילת השחר״ בשכונת רמת אשכול הסמוכה למקום הפיגוע. הדיין שגייר אותה הפליג בספרו על אצילות מידותיה, על יראת השמים המופלגת שלה, כיצד הצטיינה בזהירות מלשון הרע והיותה בעלת חסד גדולה. הקפידה על קלה כבחמורה והתמסרה לסייע ולטפל בזקנים, מהם למדה יהדות.

אמה הגויה, הוזעקה למיטתה בבית החולים, שם ישבה ומלמלה תפילה בספרדית, בבכי ובצער. לאחר שנפטרה, אמרה: ״הבת שלי מתה על קידוש ד׳. אני לא רוצה שהמוות שלה יהיה לחינם. איך יכול להיות שהורגים ילדה יהודייה? החלום של הבת שלי היה להגיע לארץ ישראל ולבנות את החיים שלה כאן, אבל קטעו את החיים שלה. הלב שלי נשבר מצער. אף אחד לא יכול לרפא את הכאב שלי״. הקדושה ימימה בת אברהם אבינו ע״ה, זכתה לחיי נצח עם כניסתה לחיק העם היהודי ולהיקבר בקבורת ישראל בהשתתפות המונים שהלכו אחר מיטתה דומעים ומבכים את האסון הנורא.

קראתי את הכתבה, וליבי נמלא צער. באותם רגעים החלטתי: אני מאמץ את הגיורת הקדושה הזו.

במשך שנה תמימה מאז הסתלקותה אמרתי עליה קדיש שלוש תפילות ביום! אנשים בבית הכנסת תהו מדוע אני אומר קדיש יתום והרי אמי נפטרה לפני מספר שנים, ואבי שיבדל לחיים טובים וארוכים חי ומתפקד. השבתי שאני אומר על גיורת. כשהתאפשר לי אף ניגשתי להתפלל כשליח ציבור. בכל פעם כיוונתי לעילוי נשמת הקדושה והטהורה ימימה בת אברהם אבינו ע״ה.

תאריך פטירתה שמור אצלנו בבית. כולם יודעים שאני מדליק נר לעילוי נשמתה. בשבת הסמוכה לתאריך פטירתה אני אף עולה לעליית ׳מפטיר׳ בבית הכנסת וניגש לתפילת ערבית במוצאי השבת ואומר קדיש לעילוי נשמתה.

בערבי החגים, כאשר אני מדליק נרות נשמה לעילוי נשמת אמי עליה השלום, אני מצרף נר נשמה נוסף לעילוי נשמתה, וכמובן גם אומר עבורה ׳יזכור׳ בבית הכנסת.

לפני חג פסח האחרון זכיתי בחסדי ד׳ לארס בת, לאחר שחית נו בן באותה שנה. השמחה הייתה גדולה, אך לא שלימה. בתה של אחותי הגדולה הייתה בגיל השידוכים ולא יכולתי לשאת את המחשבה שהנה כעת אני זוכה בס״ד להכניס ילד נוסף תחת החופה, ובת אחותי יושבת ומצפה לשידוך מתאים עבורה. תחושת כאב מילאה את ליבי והחלטתי לעשות מעשה.

בערב שביעי של פסח, בעת שהדלקתי נר נשמה לאמי ולאחר מכן עבור גרת הצדק הקדושה ימימה בת אברהם אבינו ע״ה, פניתי לריבונו של עולם בדמעות רותחות, ומצאתי עצמי מספר לגרת הצדק על כאבי הגדול: ״אני לא מכיר אותך כלל, אך אין לי כל ספק שאת מכירה אותי בגלל חבילות הזכויות שאני שולח לך מכאן לכיסא הכבוד, במקום הגבוה מאוד במקום שנמצאת נשמתך הגבוהה. במשך שנה שלמה אמרתי קדיש לעילוי נשמתך וניגשתי לעמוד התפילה כשיכולתי. אני מקפיד להדליק נר עבורך בערבי חגים ולהתפלל עבור נשמתך. אני מבקש ומתחנן, בכיתי כמו ילד: ״אנא, כהכרת הטוב, שהקב״ה ימציא את זיווגה של בת אחותי בקרוב. שתבוא השמחה בביתם עוד לפני תאריך החתונה של בתי וכך תהיה שמחתי שלמה בס״ד״. כך המשכתי להתפלל מעומק הלב דקות ארוכות.

עבר חג הפסח והגיע חג השבועות. בערב החג שוב מצאתי עצמי מדליק נר לעילוי נשמת אמי עליה השלום ולעילוי נשמת הגיורת הקדושה עליה השלום הי״ד, ומבקש ומפציר עבור זיווג הגון לבת אחותי. כעבור מספר ימים אני מקבל טלפון, על הקו נמצאת אחותי. ״מזל טוב!״ אמרה בשמחה לתוך השפופרת. ״הערב סוגרים ווארט״. ליבי עמד להתפקע מרוב אושר. רק בורא עולם יודע את השמחה העצומה שאחזה בי, ואת הדמעות ששפכתי לפניו להגיע לרגעים אלו.

הסיפור עוד לא נגמר

שמחת החתונה של בתי, בס״ד הרקיעה שחקים, כל המשפחות שמחו יחדיו מכל הלב, כאשר כולם יודעים שבאופק הקרוב ישנה חתונה נוספת בחיק המשפחה.

אני מדלג ישר לשמחת שבת שבע ברכות של אחייניתי. סעודת ליל שבת משפחתית, עושים הכרה בין המשפחות החדשות משני הצדדים, מדברים על דה והא. כאשר אני שואל אודות כמה אנשים שהיו שם ושאינם מוכרים לי, אני שומע תשובה שחוזרת על עצמה: ״זהו גר שקשור למשפחה של החתן״. ביררתי ונודע לי כי המחותן של גיסי הינו דיין חשוב העוסק בבית הדין לגיורים ובביתו כמה גרים שגייר, אותם אימץ כילדיו, והזמין כעת לשבת חתן. ניגשתי אליו בלא שהות ושאלתי בדריכות: ״אתה מכיר אולי את הגיורת ימימה שנרצחה בפיגוע?״

״בוודאי״, השיב, ״זו אחת מבנותיי!״ התשובה שלו הדהדה בראשי והסתובבתי כהלום רעם. זהו הדיין שגייר אותה ואשר בעקבות הכתבה בה הוא סיפר את סיפור חייה של ׳בתו׳ הגיורת, קיבלתי על עצמי ׳לאמץ׳ את נשמתה.

״מורי ורבותיי׳, נטלתי בלא שהות את רשות הדיבור. דממה אחזה בקרב המשפחות. ״אמנם יש כאן שדכן שקיבל תמורה למאמציו, אבל דעו לכם כי השדכנית האמיתית הינה הגיורת הקדושה ימימה בת אברהם אבינו ע״ה, שמאז הסתלקותה אני פועל לעילוי נשמתה, והיא שידכה את ׳אחיה׳ (בן הדיין שגיירה ואימץ אותה כבת משפחה) לאחייניתי״.

אף אחד לא הבין למה אני מתכוון, ואז סיפרתי את הסיפור, שלא הותיר עין יבשה.

בערב יום כיפורים שלאחר מכן, כאשר הדלקתי שוב נר לעילוי נשמת הגיורת הקדושה הי״ד, הודיתי לבורא עולם על שנענתה תפילתי.

כעת, ב׳ חשוון, יום השנה לפטירתה. מקודם הדלקתי נר לעילוי נשמתה. הפעם חשתי גם חובה עצומה לספר את הסיפור המופלא לעילוי נשמתה הטהורה של ימימה בת אברהם אבינו ע״ה הי״ד. יהי זכרה הטהור ברוך.

 

פרשת תולדות

השפעתה ההרסנית של הסביבה [עלון להתעדן באהבתך + מאמר מהספר תוכו רצוף אהבה]

״בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם, אחות לבן הארמי לו לאישה״ (כה, כ)

״וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם? אלא להגיד שבחה, שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם" (רש״י).

א. פלא פלאות! וכי אין לרבקה שום שבח אחר מלבד זה שלא למדה ממעשי הרשעים? שואל הגר״ז אפשטיין זצ״ל בספרו ״הערות״, הלא בפרשת חיי שרה, מרבה התורה לספר בשבח מידת החסד שהיתה טבועה בה. כמו כן ראינו בסוף הפרשה שמשבאה רבקה לאוהל שרה, ראה יצחק שנעשתה רבקה דוגמת שרה אמו, במה שחזרו כל ג׳ הדברים שפסקו בעת מות שרה. אם כן, מדוע לא צויינו כאן השבחים ההם? כמו כן קשה מדוע שיבחו אותה בשבח המזכיר גם את גנותה?

ב.לפני היציאה למלחמה מכריז הכהן שהאיש הירא ורך הלבב מעבירות שבידו ילך וישוב לביתו (דברים כ, ח), ואמרו (סוטה מד, ע"ב) שחוזר אף על עבירה מדרבנן, כגון שסח בין תפילין של יד לתפילין של ראש, ובין ישתבח ליוצר (ירושלמי, הובא ב״בית יוסף״ אורח חיים נד), הרי שהמדובר בצדיק גמור, שלא עבר מימיו עבירה מדאוריתא או מדרבנן – ויוצא למלחמה, וחוזר עם גויה יפת תואר?!

ולא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע (קידושין כד.).(לא מצאתי זאת שם) איך יובן – כל ימיו מתגבר הוא על היצר הרע. נלחם ומנצח. לא הצליח להחטיאו במאומה. וכאן, אם לא נתיר לו יפול שדוד?!

שכך נאמר: "וראית, וחשקת". וכבר: ״ולקחת״(דברים כא, יא-יב)…

דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו אחר רעיו

וכך כותב הרמב״ם בהלכות דעות (פ״ו ה״א), וז"ל: ״דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, ולפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר ׳הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע״, עכ״ל.

וביאורו, שהשפעת החברה היא טבע מוטבע באדם ״דרך ברייתו״. כשם שאם יצום יכחש בשרו ואם לא יישן יתעייף. כך אם יהיה בחברה מסויימת יושפע. הן במעשיו והן בדעותיו!

 

 

החזון איש נשאל על דברי הרמב"ם האומר שבעת שכל אנשי מקומו רשעים ילך למדינה אחרת, ואם גם בכל העולם רשעים ילך למדברות, מדוע איפוא איננו הולכים למדברות??

והשיב הרב שהישיבות של היום הם המדברות! ריחוק ממקום הניסיון והטומאה.

החפץ חיים מתקרר

בהגדת ה"חפץ חיים" מובא שרבי יהודה קרביץ סיפר שאחיו, רבי שאול, התגורר במשך שנים בתל אביב. וכאשר גדלו ילדיו, חשש שמא החשיפה לחילולי השבת הרבים ולמראות הפריצות, תזיק להם, לכן נכנס עם אחיו אל הרב מבריסק זצ״ל, כדי לשאול בעצתו, האם לעקור לבני ברק.

כששמע הרב מבריסק את השאלה, התפלא מדוע חושש הוא רק לילדיו.

"ואנו" – תמה – "וכי מחוסנים אנו? וכי ראיית חילול שבת ומראות פריצות לא תזיק לנו?"

כששמע רבי יהודה את תשובתו, ביקש להוסיף מעשה שארע בראדין, כפי שמסופר בספר ״מאיר עיני ישראל": באחד הימים נודע בעיירה כי חידוש מסעיר עומד להתחולל במקום: קו אוטובוס יקשר בין העיירה לבין תחנת הרכבת.

אולם באותו חידוש טמון היה מוקש גדול, שעלול היה למוטט ולהבקיע את חומת השבת – אותו קו אוטובוס אמור היה לפעול במשך שבעה ימים בשבוע, נהוג בידי יהודי מחלל שבת!

ה״חפץ חיים״, שמע על התוכנית, עלה לבית המדרש והתריע אודות הפירצה הנוראה, ובנהמת ליבו הטהור קרא: ״זי מאכן מיר קאלט״, הם מקררים אותי!

שמע הרב מבריסק את המעשה וקרא בהתפעלות: "הנה, שומעים אתם" ה'חפץ חיים', חשש שעלול הוא להיות מושפע ולהתקרר, ואנו סבורים שמחוסנים אנו מפני השפעה…"

הנכנס לחנות בשמים בגדיו מתבשמים!

ובמדרש ביארו חכמינו ז״ל את הסכנה יותר.

על הפסוק ״הולך אל חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע״ (משלי יג, כ), מובא במדרש (מדרש משלי פי״ג): משל למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחנות של בושם וקלט ריח הבשמים, כשיצא כל בגדיו מבושמים ואפילו כשהוא לא קנה מן הבושם כלום. וכן להיפך, הנמצא בסביבת רשעים, הרי זה כאדם הנכנס לחנות של בורסקי שבגדיו קולטים ריחות רעים, וגם אם יזהר בכל מאודו שלא להשתייך כלל לבעל הבורסקי ועורותיו הסרוחים, ידבק בו הריח בעל כורחו.

כן הוא הדבר בסביבת אלו שאינם שומרים תורה ומצוות כדבעי, ומבלים ימיהם בהבלי עולם ופטפוטי הבל, או גרוע יותר – אין עצה אחרת אלא להסתלק מסביבתם לגמרי!

פגוש דוב שכול ואל תראה אדם בשעת עבירה!

שלמה המלך, החכם באדם, אומר כך: ״פגוש דב שכול באיש – ואל כסיל באיוולתו״ (משלי יז, יב).

מה כוונת הפסוק? מבאר הגר״א, כי אחד מבעלי החיים המסוכנים ביותר הוא הדוב. על אחת כמה וכמה כאשר הוא נתון בסערת נפש לאחר שצייד הצליח להרוג את בניו. ועל אחת כמה וכמה עשרות מונים – כאשר הוא פוגש באותו צייד! באותה שעה אין מסוכן ממנו בכל הבריאה כולה.

אומר לך שלמה המלך: ״פגוש דב שכול באיש – ואל כסיל באיוולתו״. מוטב לך, בן אנוש, לפגוש בדוב שכול בשעה שהוא פוגע באיש, אותו איש שצד את בניו, כאשר זעמו גואה במידה רבה. ולא לפגוש בכסיל בשעה שהוא נתון בעיצומו של מעשה איוולת!

הסכנה מצד החיבור לכסיל, מזהירנו שלמה המלך, רבה ועצומה מאין כמוה!

כשיוצאים מבית המדרש עלולים לחזור עם אשת יפת תואר…

״אם פגע בך מנוול זה״, היצר הרע, ״משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא, נמוח, אם ברזל הוא מתפוצץ״ (סוכה נב ע״ב, קדושין ל ע״ב). בין כתלי בית המדרש, אפשר להיות צדיק גמור. אבל כשיוצאים, עלולים לחזור עם אשת יפת תואר.

אנו אומרים בפיוט בליל יום הכיפורים: ״הס קטגור, וקח סנגור מקומו״. מה אמרנו כאן? הרי זה דין, ויש בו סדרי דין. הקטגור תובע, ואם אין תשובה מספקת ניתנת הרשות למשחית, רחמנא לצלן (יעוץ שבת נד, .). וכיצד מבקשים שלא לתת לו פתחון פה?

ועוד, מה הבקשה: ״הס קטגור, וקח סנגור מקומו״. האם הסנגור בא במקומו? הרי לכל אחד מהם מקומו ושעתו!

אלא, אומר הגר״י גלינסקי זצ״ל:

לקטגור יש טענות, מכאן ועד אין סוף. וכל טענה מושמעת בזעקה. בקול תרועה רמה: היתכן, איזו העזה, פשע ומרד. אין כפרה, בגיהנום אין די!

ואנו מבקשים: ״הס קטגור״, תאמר לו שיפסיק לצרוח. ולא זו בלבד, אלא שהוא בעצמו יעשה סנגור וילמד זכות.

הכיצד? פשוט: ״מקומו״, תוריד אותו לעולם הזה, ותראה איך ינהג!

והלא מלאכים ירדו בדורו של קין, והתגשמו עד שעשו כל תועבה (פרקי דרבי אליעזר, כב). וכשירדו להפוך את סדום, נכנס בהם רגש ישות ואמרו: ״כי משחיתים אנחנו את המקום", (בראשית יט, יג), ונדחו ממחיצתו של הקב״ה קל״ח שנים (בראשית רבה נ, ט). וביציאת מצרים נאמר: ״ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה״(שמות יב, יב), אני ולא מלאך ולא שרף ולא שליח (מכילתא בא, ז), כי טומאת מצרים היתה רבה כל כך, עד שאפילו מלאכים היו עלולים להיטמא שם (זוהר קיז, א).

אם כן, הורד נא את המקטרג לכאן, ונראה כיצד ינהג, ונשמע כיצד ידבר! עד היכן השפעת החברה לרעה?

לגמור כל לילה ספר תהלים כדי לא להתקלקל

סיפר הרב ברונר שהיה הנהג של הרבנית קניבסקי. באחד הימים בהם לקחתי את הרבנית קניבסקי לבקר את אביה, הרב אלישיב זצ״ל, סיפר לי אחיה, רבי אברהם: ״על בלטה זו עמדה בת שבע בבחרותה ובכל לילה ולילה היתה גומרת את ספר התהלים".

כשנסענו חזרה, הרהבתי עוז ושאלתי את הרבנית על מה ולמה ראתה לעשות זאת?

תחילה ניסתה להתחמק מלענות לי, אך לבסוף אמרה: ״בבית אבי היתה עניות, אמי עליה השלום לא חפצה להשיג שום דבר. כל מגמתה היתה רק שלימודו של אבי יהיה ללא הפרעות, ומסרה את נפשה על כך״.

״הייתי הבת הגדולה, וכבר למדתי הנהלת חשבונות, לכן יצאתי לעבוד, כדי לסייע בפרנסת הבית. אלא, שמאחר שמקומות עבודה המתנהלים באוירה של תורה כמעט ולא היו, לכן, נאלצתי לעבוד במקום בו היתה אוירה אחרת…".

על כן באותה תקופה הייתי משכימה לפנות בוקר ומתפללת בעמידה את כל ספר התהלים בכדי שיום זה יעבור עלי בטובה ובשמחה ומתוך אמונה כפי שחונכתי בבית אבא ולא אושפע חלילה מהאוירה השוררת במקום העבודה.

וכי אנו מחוסנים ממראות פריצות?!

לאור זאת תיושבנה לנו שאלות נוספות:

ג.בגמרא (מכות ט:) שאלו מדוע נקבעו שלוש ערי מקלט בעבר הירדן, כאשר בכל ארץ ישראל יש שלוש ערי מקלט. ותירצו, שבגלעד שכיחים רוצחים, ונצרכות שם ערי מקלט רבות. ותמוה, שהרי הערים מיועדות לקלוט רוצחים בשגגה, ומה לנו אם מצויים שם רוצחים רבים במזיד.

ד.(דברים כט, טז-יז): "ותראו את שקוציהם ואת גילוליהם, עץ ואבן, כסף וזהב אשר עמהם, פן יש בכם איש או אישה, או משפחה או שבט, אשר לבבו פונה היום מעם ה׳ אלוקינו, ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם״ וגו'. מהו ״את שקוציהם ואת גילוליהם"? מפרש רש״י: ״שקוציהם – על שם שהם מאוסים כשקצים, גלוליהם – על שם שמאוסים כגלל״.

וכאן הבן שואל, אם אלוהי העץ והאבן, כסף והזהב, הינם משוקצים ומתועבים, כשקץ וכגלל, מהו איפוא החשש הנורא? מדוע שאדם בר דעת מן הישוב ילך ויעבוד אלוהים משוקצים ומאוסים? ומדוע התורה מעלה את החשש הזה במלוא עוזו: ״פן יש בכם וגו׳ אשר לבבו פונה היום מעם ה׳ אלוקינו״?

לאור הדברים הענין מובן – בגלעד שכיחים רוצחים בשוגג משום שבחברה בה מצויים רוצחים רבים יש זילות בחיי אדם, וממילא אין נזהרים, ומתרבים מקרי הרצח בשוגג.

אף מלאך יכול להתקלקל!

וכן יובן ענין האלילים המשוקצים כגללים –התשובה המזעזעת היא, כי עד כדי כך מגעת השפעתה הנוראה של החברה הרעה!

סכנה כה נוראה טמונה בהתחברות עם אנשים רעים עובדי עבודה זרה במקרה האמור – עד כדי כך שהאדם עשוי לסטות מדרך הישר וללכת בדרכים מעוותות, גם כאשר ברור לו כשמש כי הוא צועד בדרך מקולקלת ומשוקצת.

כאן גם מוזכרת התדרדרות – בתחילה זה נראה כשקצים, אח"כ גללים, אח"כ עץ לבסוף זה כבר משובח יותר – אבן, ומזה לכסף ואח"כ זהב!! זה מאפיין את המתחבר לרשעים – בתחילה אומר מה לי ולהם? איני מתחבר איתם ולא לומד מהם. אך לאט לאט זה מחלחל, ומה שבעבר היה נראה לי כמאוס לחלוטין, הופך להיות "לא כל כך גרוע"… ומכאן ועד לאימוץ השיטות והדרך – הדרך קצרה!

״מתו אחיו מחמת מלאכה״!

מסופר על הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ״ל הי״ד, שבמהלך ביקורו בארצות הברית, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה, הגיע להרבה ערים וקהילות יהודיות, בהן פעל לטובת ישיבתו המפורסמת ברנוביץ, ביקורו השאיר אז רושם רב, באו אליו גם הרבה אנשים לבקש עצה ותושיה בפתרון בעיותיהם, שכן ידוע ומקובל היה כגאון בתורה וכאיש צדיק וקדוש.

בין אלו שבאו אליו לשאול בעצמו, היה גם יהודי אחד מיוצאי גרמניה, ושאלתו היתה, הואיל ויש לו בן שכבר הגיע לגיל חמש עשרה שנה, והגיעה השעה ללמדו אומנות, שהרי אמרו חכמינו ז״ל ״יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ״ (אבות ב, ב). ובכן הוא בא לשאול, או יותר נכון בא לומר מה בדעתו לעשות ולבקש הסכמתו של רבי אלחנן.

רבי אלחנן ידע היטב שמכיון שמדובר ביהודי שבא מגרמניה, שם היתה מקובלת השיטה של תורה עם דרך ארץ, צריכים לדבר איתו בלשון רכה ובגמישות, ועל כן פתח ואמר לו: אתה בודאי צודק, אין ספק שטוב תורה עם דרך ארץ, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, הכל אמת, ברם, מה דעתך על הענין של הכנסת בנו של אדם לבריתו של אברהם אבינו, האם זו מצוה? ודאי שזו מצוה גדולה, הן אמרו חכמינו ז״ל: "גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (נדרים לב.) והלא כל כלל ישראל עומד על יסוד של בריתו של אברהם אבינו.

ואולם – המשיך רבי אלחנן בדבריו – מה הדין אם קרה חלילה, שמתו אחיו מחמת מילה, הלא אסור למול. אמנם בגמרא יש מחלוקת אם מתו שנים או שלושה, על כל פנים אם התברר שישנה חזקה כזו – אסור למול, זוהי ההלכה. וכל כך למה? כי כבר מתו אחיו מחמת מילה. הרי שאפילו במצוה כה גדולה וכה חשובה, אם מתו אחיו מפני שמלו אותם, אסור למול את זה שנולד עכשיו, ואם אביו כן ימול אותו – הוא יעבור עבירה, שכן כיצד הולך אדם למול את בנו כשהוא מסכן בזה את חייו?

אם כן – אמר לו רבי אלחנן – הלא לא תאמר שמצות מילה פחותה וקלה מענין זה של לימוד אומנות ומלאכה לבן, והיום אנו חיים בדור ובמצב של ״מתו אחיו מחמת מלאכה״! כאשר שולחים ילד ללמוד מלאכה, הוא עלול להתקלקל, והנזק שנגרם דומה לפחות לענין של ״מתו אחיו מחמת מילה״, והלא ראינו בימים אלו, שזוהי תופעה שכיחה שבנים מתקלקלים כשהם יוצאים מחוץ לכותלי התורה…

כך אמר לו רבי אלחנן, אבל היהודי לא קיים את דבריו, ושלח את בנו למלאכה. וכמה אומלל ומסכן היה אותו האיש, כי בנו לא הוציא את שנתו, כי באמצע השנה שבה הוציא אותו מהישיבה, חלה הבן לפתע ונפטר. שהיה כאן בחינת גזירה שיצאה מלפני השליט, וכיון שאמר רבי אלחנן שדומה זה למתו אחיו מחמת מילה נתקיים הדבר ביהודי הזה…

על כל פנים, ממעשה נורא זה למדנו כמה גדולה השפעת החברה לרעה עד כדי כך שמה שפעם היה מציאות שאנשים יצאו לעבוד ולא התקלקלו בדורו של ר׳ אלחנן השתנתה המציאות, ומי שיצא לעבוד ניתק את הקשר שלו עם התורה ויצא לתרבות רעה, ומה נענה בדור שלנו…

 

פרשת תולדות

עובד השם נוחל את העולם הזה והעולם הבא

לצדיק יש גם עולם הזה!

חלוקת העולמות [גלינסקי עמ' 324 , והמאמר הנוסף אחריו]

ידוע שיעקב ועשיו חלקו ביניהם את העולמות, עשיו נטל לחלקו את העולם הזה, ויעקב את העולם הבא (ילקוט שמעוני תולדות, קיא). אף כל בן ישיבה סבור, שהוא והחילוניים חילקו את העולמות. הוא נטל את העולם הבא, והחילוניים נטלו את העולם הזה. הבה נראה איזה ״עולם הזה״ היה לעשיו.

יעקב היה איש תם, יושב אוהלים. שקד על אוהלי תורה ותפילה. עשיו היה איש העולם הגדול, איש יודע ציד, איש שדה. התעיף, ורעב. מה עשה? ידע את הכתובת, בא אל יעקב. יש לו אח כולל׳ניק, שם יש בטח מה לאכול. מצא שם נזיד, ומכר עבורו את בכורתו.

אחיו שוקד על התורה, בעוד עשיו לוקח אישה ועוד אישה. הולך לצוד ציד כדי לקבל את הברכות, ורבקה שולחת את יעקב לקבלן. הלבישה אותו בבגדי החמודות של עשיו המופקדים אצלה. כתב רש״י: ״והלא כמה נשים היו לו, והוא מפקיד אצל אמו? אלא שהיה בקי במעשיהן, וחושדן (בראשית כז, טו)… הרי לנו ״עולם הזה״ נוסח עשיו.

סוף דבר, שמגיע יעקב אחיו עם משפחתו אל אביו, לוקח עשיו את נשיו וצאצאיו, את מקנהו וכל קנינו, ״וילך אל ארץ – פירש רש״י: לגור באשר ימצא מפני יעקב אחיו״ (בראשית לו, ו). מה יש, מה קרה, בכל ארץ ישראל אין מקום לשתי המשפחות?

האושר המשפחתי של יעקב היה לצנינים בעיניו!…

כי לא העולם הבא בלבד, גם העולם הזה, לנו הוא!

ואספר – היה לי חבר בישיבה, בביאליסטוק. במלחמה עבר עליו מה שעבר, היה גם בסביר, ירד מהפסים, פרק עול מצוות. הקשר עמו נותק, שמעתי שעלה לארץ, אך לא ידעו למסור פרטים. חיכיתי לבחירות, ואיתרתי את שמו בספר הבוחרים. מצויד בשם ובכתובת חיפשתי בספר הטלפונים של אותו אזור, ומצאתיו. התקשרתי ואמרתי: ״מדבר יענקל קריניקער״, כך קראו לי בישיבה, על שם עיר הולדתי. כמה התרגש! ״שמעתי שהחזקת מעמד״, אמר… ? כאלו היתה זו גבורה מיסדת, להישאר יהודי. זו היתה דרכו להצדיק את עצמו. לא הנחתי לו. דרשתי שיבוא אלי לשבת. לשבת שלמה לא הסכים, אבל יש לו קרובים בעיר גבעתיים הסמוכה. יתארח אצלם בשבת, ויבוא לסעוד בליל שבת.

בליל שבת קודש, לאחר התפלה, שבתי לביתי. המתנתי שעה ושעתים, ולא בא. ביום ראשון התקשרתי: ״שמואל, מה איתך?״

״יענקל, עמדתי בדיבורי. התארחתי בגבעתיים, והלכתי לבני ברק״

הנה כי כן, חשדתי בו חינם. ובכן, מה קרה?

אמר, כמעט בבכי: ״יענקל. אל תכעס עלי. הלכתי ברחובות בני ברק, ראיתי אברכים ממהרים לבתי הכנסת וילדיהם סביבם, שלושה, וארבעה, וחמשה. ראיתי נשים דוחפות עגלות תאומים ואחד בעמידה ועוד אחת ואחת מכל צד, הלב התפלץ מקנאה. וחשבתי: עכשיו אני מוזמן אליך, וכמה ילדים לך, שבעה, שמונה, עשרה, בלי עין הרע לא אוכל לשאת זאת! ! יענקל, יענקל, ידעתי שאני עומד לוותר על העולם הבא – איזה עידון לשון, במקום לומר: לנחול גיהנום! – אבל לא שיערתי שאפסיד גם את העולם הזה!״…

הם מקנאים בנו ויש להם במה… ובענין זה פעם הלכתי לחתונה באולמי וגשל. הגעתי מאוחר, לריקודים. כשהתקרבתי שמעתי את התזמורת, ולפני הלך זוג חילוני. כנראה, קרובי אחד הצדדים שמעתי שהאיש אומר לאישה: ״בואי ונראה חתונה אצל הדוסים״.

הסתקרנתי. ענין אותי, כיצד הם רואים אותנו. עליתי אחריהם. עמדו וצפו בעזרת הגברים, במעגלים הצפופים, והאישה אמרה: ״מסכנים, המחיצה הזו מפרידה בין הגברים לנשים – אבל, אתה יודע״, אמרה בפליאה, בקנאה, ״הם רוקדים!״ אה, יש להם במה לקנא – אנחנו רוקדים!

הכרתי אדם שגדל בבית דתי, וגלש. שוחחתי איתו, והודה על האמת: חלש אופי הוא, ואינו יכול – שקר הוא, אבל כך אמר – לשים רסן ליצריו. יודע הוא ששומרי התורה יזכו לעולם הבא, אבל הוא נוהה אחר העולם הזה. כמה שניסיתי להסביר לו ששומרי המצוות אשריהם בעולם הזה, מלבד ה'וטוב לך׳ לעולם הבא, נפלו הדברים על אוזנים ערלות. לא זו בלבד, אלא בטוח היה שאין הוא לבד. אי אפשר לגדל דור בבועה, במנותק מן העולם הגדול. והם יפזלו, ויושפעו, ויפנו לכם עורף, עוד תראה.

ובכן, רואים אנו את עולם הישיבות פורח, עולם התורה גדל, דור לתפארת, מאושר וגאה. ולא עוד, אלא שהמונים נוהרים ומצטרפים, חוצים את הקוים בדרך ההפוכה.

״מה תאמר לכך״, שאלתיו. תחזיתו התנפצה והופרכה.

״אומר לך״, השיב, ״הם אכולי אכזבות, חייהם משמימים, והאמונה מספקת להם עוגן, משענת איתנה, ונותנת להם סיפוק, מעניקה ענין לחייהם״.

חייכתי, מי כמוהו מבין אותם. ואמרתי: ״למה אתה עומד, תשב״.

לא הבין, למה לשבת?

הסברתי: ״שב ׳שבעה׳ על עצמך, על חייך שאבדו לשוא! נטשת דת אמת, כי אתה בז העולם הזה. כעת מודה אתה, שהמונים שבים בתשובה כדי להשיג סיפוק בעולם הזה, מלבד חיי העולם הבא. הפסדת אפוא את שני העולמות, איבדת חייך בידיך, הלא תתאבל עליהם!״ נאנח, הודה לדברי, אבל ׳שבעה׳ לא ישב. וכדין עשה, שהרי המתאבד אין מתאבלים עליו (יורה דעה שמה)

אשרינו, בשני העולמות! [מאמר נוסף משם]

באמת הפשט, שיעקב נטל את העולם הבא ועשיו נטל את העולם הזה? וכי נטולים אנו מהעולם הזה? הן נהנים אנו ממנו, ומבקשים טובותיו מלא חופנים!

לדעתי, יש כאן טעות בהבנה. שהרי האדם נברא כדי לנחול גן עדן, ובו חלקו: יעקב בחר בגן העדן שבעולם הבא, ועשיו בחר לחלקו את גן העדן שבעולם הזה. ולמה הכונה, היכן יש גן עדן בעולם הזה? הקשיבו ושמעו ספור מן המדרש (תנחומא שמיני יא).

מעשה בחסיד, שהיה לו אב שיכור. בכל פעם הזעיקוהו מבית המדרש:

אביו השתכר ומעד ברחוב, ונערים התקלסו בו וידו בו אבני חצץ, התלוצצו בו וקראו אחריו: ״ראו את השיכור״. והיה בנו מחלצו ומוליכו לביתו וניכלם, ושואל נפשו למות בבושתו.

הציע לו: ״אבא, אשגר לביתך מכל היינות שבמדינה ולא תלך לשתות בבית היין, שאתה ממיט חרפה עלי ועליך!״

נאות האב, והבן קיים הבטחתו. שגיר לביתו יינות לרוב, והיה האב סובא ובנו מוליכו למיטתו ועולה לבית המדרש.

יום אחד ירד גשם זלעפות, והבן ראה שיכור שמוטל בשלולית, והמרזב מקלח עליו ואינו מרגיש, והנערים מתקלסים בו ומידים בו צרורות ומשליכים עליו בוץ. אמר לנפשו: אלך ואראה, אולי אבא מצוי בשעה של פיכחון, אביאנו ויראה איך נראה השיכור בהתבוססותו, וינזר מן השתיה.

הלך, והביאו. ראה האב, ואורו עיניו. פילס דרכו בין הנערים המתקלסים ורכן אל השיכור: ״אמור לי, באיזה בית יין מוכרים משקה, שהביאך לכזה שיכרון חושים!״…

אמר לו בנו: ״אבא, וכי עבור זה קראתיך? לא הבאתיך אלא שתראה את בושתו וחרפתו, ותבין שכך עושים לך בשיכרותך, אולי תמנע עצמך מלשתות! ״

אמר לו – ואני מצטט: ״בני, בחיי, אין לי תענוג וגן עדן אלא זה!״

שמע בנו, והלך לו בפחי נפש!

הנה כי כן, זה גן העדן של עשיו! זה, ודומיו, גן העדן שבחר לחלקו בעולם הזה, ואנו נחלנו את גן העדן שבעולם הבא!

ודאי שאנו נהנים ממנעמי העולם הזה, אבל איננו מתבוססים בהם, ואיננו הופכים אותם לגן עדן! גן העדן שלנו אחר הוא!

 אספר- שמעתי מאדם, הוא הלך עם הסבא [מנובהרדוק] ברחוב ומולם בא זוג, נער ונערה, גויים, נו, פארשטייטזאך איך הלכו, צוחקים וצוהלים. והלה ראה, והסבא הבחין שהוא ראה, ואמר בחוכמה עצומה: ״כסבור אתה שהם מאושרים?!״

מה השאלה! כפי שנראה, היש מאושרים מהם?! ״בוא איתי, נשאל אותם״

״לא. שהרב לא יעשה לי בושות!״ לפנות לאנשים זרים באמצע הרחוב, ולשאול אותם, רק בנובהרדוק. ה״אמיצות״ של הסבא! ״כרצונך״, אמר הסבא, ״אז אני אומר לך. הם אינם מאושרים. שניהם!״ ״איך הרב יודע, הם נראים מאושרים כל כך!״ תמה. ״מבלי לראות אותם ומבלי לשאול אותם – יש לו בעיות במקום העבודה שלו, וחיכוכים בחברה, ועימותים במשפחה. לו, וגם לה. הוא לא בטוח ביחסה אליו, והיא לא בטוחה ביחסו אליה״ – ״אז זו סתם הצגה, העמדת פנים?!״ תמה המלוה.

״לאו דוקא״, השיב הסבא. ״הייתי מגדיר זאת כקרום, כגלד על פצע מוגלתי. הגלד קשיח, ועדין כל כך. ומתחתיו פושה הרקב. זו הסחת דעת עצמית לשעה״.

״אדם אחד מאושר הכרתי״, אמר: ״רבי ישראל מסלאנט!״ עמוד היראה, ועם זאת מאושר. כי שלם היה עם עצמו, בוטח בבוראו, שרוי בעולם של השגות מרוממות, עוסק בפיקודי ה׳ הישרים, משמחי הלב, מה ישוה לאושרו!

הרב שך זצ״ל ספר, שבעל ״יסוד ושורש העבודה״ זצ״ל ראה פעם כומר גוי מדושן עונג. תמה: ״מה השמחה שהוא שרוי בה, ער האט פארענטפערט א מאהל א רשב״א ?״ האם תרץ מעודו רשב״א מוקשה, לאמתה של תורה? זו, שמחה!

זהו שאמרו במדרש (אסתר רבה ג, יא): עובדי כוכבים אין להם טובה, שנאמר: ״וטוב לא יהיה לרשע״ (קהלת ח, יג). והקשו, מדכתיב: ״כטוב לב המלך ביין (אסתר א, י). אמר לו: ״בטוב לב המלך״ לא נאמר כאן, אלא: ״כטוב לב המלך ביין״, טובה ואינה טובה. אבל טובתם של ישראל טובה שלמה, שנאמר: ״וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה׳״ (מלכים א' ח, סו)!

והוסיפו (אסתר רבה ג, יג): כשישראל אוכלים ושותים ושמחים הם מברכים ומשבחים ומקלסים לקדוש ברוך הוא, וכשאומות העולם אוכלים ושותים מתעסקים הם בדברי תיפלות. זה אומר מדיות נאות וזה אומר פרסיות נאות, עד שהתפאר אחשורוש בושתי, וההמשך ידוע.

והא בהא תליא. שמכיון ששמחתם של ישראל ברוחניות, ״נגילה ונשמחה בך״ (שיר השירים א, ד), ״בך״ בקדוש ברוך הוא, ״בך״ בישועתך, ״בך״ בתורתך, ״בך״ ביראתך (שיר השירים רבה א, לב), לפיכך שמחתם שלמה. ומכיון ששמחת האומות בגשמיות גרידא, בהבלי שעה חולפים, אין הטובה אלא ״כטוב״, טובה מדומה ארעית ומתפוגגת, ״ואחריתה שמחה תוגה״ (משלי יד, יג).

אמור מעתה: אנו נטלנו לחלקנו את ההנאה מהעולם הבא גם בעולם הזה – הנאה מתורה, הנאה ממצוות, הנאה מהשגות, הנאה מחסד והטבה. וזו אכן הנאה עצומה. הרב שך זצ״ל יצא מבית הרב מבריסק זצ״ל ופגש במכר והביע בפניו חששו שקיבל כל שכרו המעותד בגן העדן בשמחה ששמח בשמעו חידוש של הרב מבריסק, ראה בו עולמו בחייו!

ומול הנאות נפלאות אלו, הכל מתגמד ולא נחשב – ואלו עשיו שם דגש על הנאות העולם הזה הכלות ונפסדות, מתפוגגות ואובדות. ומה סופן? באוזני שמעתי ילד מקלל את חברו: ״שתאכל שקית מלאה פיסטוקים, והאחרון יהיה מתולע!״…

הרב שך זצ"ל שיצא מהרב מבריסק רוקד, ואמר שאם יגיע לו חלק בעולם הבא, הרי בחידושו של הרב מבריסק כעת קיבל עולמו בחייו!

פרשת תולדות

כוחה של ליצנות

״גרש לץ״ [גלינסקי עמ' 309]

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק״ (בראשית כה, יט). פרש רש״י: מאחר שכתב ״יצחק בן אברהם׳ הוצרך לומר ״אברהם הוליד את יצחק״. לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו.

מה עשה הקדוש ברוך הוא, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל: ״אברהם הוליד את יצחק״.

ויש להבין: ראשית, הן אבימלך וכל ביתו הוכו באותה עת בעצירת כל נקביהם על פי דיבורה של שרה, ולא נרפאו עד שהתפלל עליהם אברהם (בראשית כ, יז-יח). ובודאי היה זה דבר מפורסם, שאבימלך היה עקר כל אותו זמן (״אור החיים״, שם).

שנית, אבימלך פייס את אברהם בצאן ובקר ועבדים ושפחות, ונתן לו אלף כסף, כדי שהכול ידעו שבעל כורחו החזירה ועל ידי נס (שם יד-טז וברש״י).

שלישית, ביום המשתה הביאו הגבירות את תינוקותיהן ושרה היניקה את כולם, כמו שנאמר: ״מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה״ (בראשית כא, ז). וכתב ה״שפתי כהן״ שבכך נסתמו טענות המלעיזים שמאבימלך נתעברה שרה, שאין הקדוש ברוך הוא עושה נס לפסולים. [ועל דרך זו באר ה״בן איש חי״ (בספרו ״אם המלך׳ על מגילת רות) דברי האלשיך הקדוש על הפסוק ״ותקח נעמי את הילד ותשיתהו בחיקה ותהי לו לאומנת״ (רות ד, טז), שנעשה לה נס והיניקתו. ומדוע? כדי שתפורסם ההלכה ״לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה׳״ (ודרשו חז"ל ולא עמונית ומואביה (יבמות עח ע״ב), ורות המואביה מותרת לבוא בקהל ובנה כשר, שאם לא כן לא היה נעשה לה נס זה].

ואם כן, יפלא. איך יכולים היו ליצני הדור להלעיז על שרה, והלא מכל צד מוכח שלא מאבימלך נתעברה. ומדוע נצרך הקדוש ברוך הוא ליצור קלסתר פני יצחק כפני אברהם.

ומכאן ראיה שאין הלץ מתרשם מהוכחות וראיות, ואינו מתפעל כלל מהמציאות הטופחת על פניו ומוכיחה שקרו.

והרווחנו בזה ליישב קושית ה״ערוך לנר״ (לראש השנה יא ע״א). כידוע, קוראים בראש השנה ״וה׳ פקד את שרה״ (בראשית כא, א) לפי שבראש השנה נפקדה (מגילה לא ע״א), ולמדוהו מהכתוב (ראש השנה יא ע״א). ופרש מהרש״א שפקידה זו מהקדוש ברוך הוא. והיה זה כשהחזירה אבימלך ואברהם התפלל עליו שתיפסק עקרותו, והמתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר, נענה תחלה (בבא קמא צב ע״א). ובפסח שלאחר מכן באו המלאכים אל אברהם אבינו (כמו שהביאו בתוספות ראש השנה יא ע״א מהמדרש על הפסוק ״ומצות אפה ויאכלו״), ובט״ו ניסן לשנה האחרת נולד יצחק (כמו שהביאו שם התוספות מ״סדר עולם״ ומהמכילתא)

ואם כן, איך אמרו ליצני הדור שמאבימלך התעברה שרה, אם מעשה דאבימלך אירע שנה וחצי לפני לידת יצחק?״ האם הייתה שרה בהריון במשך שנה ומחצה??

 ולהאמור, אין כאן קושיא – כי אין להקשות על הליצנים!

הלא נראה – קורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו, לחלוק על משה רבינו ואהרון קדושי ה'. האם לא ראה עין בעין ששליח ה׳ הוא להכות את המצרים ולבקוע את הים, להוריד מן מן השמים ולהוציא מים מן הסלע. האם לא נכנס אל ההר הבוער באש ועלה למרום להנחיל התורה. האם לא התפלל ושקעה האש, הרים ידיו וגבר ישראל? ואין זו שאלה. היתה לו נגיעה, וסינוורה עיניו. נתקנא בנשיאותו של אליצפן, וקנאתו הוציאתו מן העולם. ומאתים וחמישים ראשי הסנהדראות שהצטרפו אליו, גם אותם עקצה הנגיעה. בכורים היו (רש"י), והם שעבדו העבודה עד שהוקם המשכן וזכה אהרן בכהונה (זבחים ל, יב ע״ב). ניחא. אבל: ״ויקהל עליהם קרח את כל העדה״ (במדבר טז, יט) זה כבר לא מובן. להם, לא היתה נגיעה, איך נפתו להקהל על משה ואהרן, עד שאמר הקדוש ברוך הוא למשה ולאהרן: ״הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אתם כרגע״ (שם, כא)?!

והתשובה: ״ויקהל עליהם קרח את כל העדה״, בדברי ליצנות (רש״י) –

ובליצנות, אפשר להכשיר כל שרץ ולהכפיש כל קודש, לשים חושך לאור ואור לחושך, מר למתוק ומתוק למר!

וכלפי מה הדברים אמורים? כלפינו!

על הפסוק: ״גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון״ (משלי כב, י), פרש רש״י: ״גרש לץ״, יצר הרע. אם רק נגבור על ליצנותו, נשתחרר מצרתו: יצא מדון, יושבת דין, ולא יהיה קלון!

ומה אומנותו של היצר הרע, מה פיתויו?

ניקח, לדוגמה, את פיתוי הנחש, הוא היצר הרע ב. ספורנו בראשית ג, א. רבנו בחיי שם ג, כא): ״אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן״ (בראשית ג, א). פתח ב״אף״, ונאבד מן העולם (בראשית רבה יט, ב). ופירש החדושי הרי״ם זצ״ל: ״אף כי אמר אלוקים״, היינו: מה בכך שאמר. אמר, אז מה. ליצנות. ומשהחדיר רוח ליצנות, היתה לו ״הוכחה״: הנה, דחפה לעץ ולא מתה (רש״י, בראשית ג).

ותמה הסטייפלר, מה הוכחה היא מנגיעה לאכילה. ומה הוכחה היא מדחיפה בעל כורחה לאכילה מרצונה? ובכלל, הן הוזהרו שביום אכלם מות ימותו (בראשית ב, יז), תחכה עד הלילה ותראה. בקצרה: הוכחה מופרכת מכל צד –

אבל על ליצנות אין קושיה…

ועוד: אמר לה, כל אומן שונא את בני אומנותו. מן העץ אכל וברא את העולם. תאכלו אף אתם ״והייתם כאלוקים״, יוצרי עולמות. ״ותרא האישה״, ראתה דבריו של נחש והנאוה, והאמינתו. ״כי טוב העץ״, להיות כאלוקים (רש״י בראשית ג, ה ו)

היש שטות גדולה מזו? היש טיפשות מופרכת מזו? הקדוש ברוך הוא אינו גוף ואינו דמות הגוף, מה שייך מאכל לגביו. ואת העץ עצמו מי ברא? ואיך היה העץ לפני היות העולם? וה', מקור הטוב, שברא את העולם מתוך רצונו להיטיב, איך ייחסו לו קינאה ושינאה? מה יש להכביר בדברים, מופקעים מכל צד. איך נאמרו ואיך התקבלו? והתשובה: בליצנות. עליה, אין פירכות!

הוראה אחת יש, ואין בילתה: ״גרש לץ״, והינצל!

מה רוצים הליצנים? [מאמר נוסף שם]

שאלתי שאלה. הכתוב אומר: ואלה תולדת יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק״ (בראשית כה, יט). פרש רש״י: לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא ילדה. מה עשה הקדוש ברוך הוא, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל: ״אברהם הוליד את יצחק״.

ואינו מובן. הלא אברהם לא היה עקר, שכבר נולד לו ישמעאל. ושרה היתה עקרה בטבעה, וכשנתבשרה שתלד צחקה בקרבה: ״אחרי בלותי, היתה לי עדנה?״ (בראשית יח, יב). וכתב הספורנו (שם) ״כי אומנם להשיב הבחרות אחר הזקנה הרי הוא כתחיית המתים״. ואיך יעלה על הדעת שנעשה לה נס כדי שתלד מאבימלך, הלא מופקע הוא!

אלא שזה טבעה ועקרה של הליצנות, שאין לחפש בה היגיון. וטוענת כל דבר הזוי כדי ללעג ולבזות כל קודש, ומשפיעה וסוחפת כל כך עד שנעשה נס נוסף לסכור פיהם של הליצנים, שהיה קלסתרו של יצחק דומה לאברהם?

כי לא מהנס איכפת להם. ואיך הסתדרו עם הענן שעל האוהל, עם הברכה שבעיסה, והנר הדולק מערב שבת לערב שבת?

אכפת להם משלשלת הדורות!

אינם רוצים שיקבע ש״אברהם הוליד את יצחק״, שהמטבע של אברהם אבינו היה: זקן וזקנה מצד אחד, בחור ובתולה מצד אחר (בבא קמא צז ע״ב). פירש רש״י: אברהם ושרה בצד זה ויצחק ורבקה בצד זה, והם שני צדדים של מטבע אחת!

זו מטרת מלחמת הליצנים בנו בכל הדורות, ועד ימינו: לנתק את השלשלת, לקטוע את רצף הדורות זה מה שמנקר את עיניהם, זה מה שטורד את מנוחתם!

וזה תפקידנו, לראות שיהיה קלסתר פנינו דומה לאבותינו, שדמותם תשתקף בנו!

והבאתי בענין זה דברי הירושלמי בפרק חלק, שאחז היה מלך רשע ולא נמנה בין המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, משום שיותם אביו היה צדיק וחזקיהו בנו צדיק, וקראו בו: ״וזרע צדיקים נמלט״ (משלי יא, כא), זרע שהוא בין שני צדיקים – שהיה חוליה מקשרת בין הדורות!

ערכו כאן ניסיון, לקטוע את רצף הדורות – נזכור איזו דרך עוברת תרופה, עד שמאשרים לנסותה על בני אדם! וכאן, לקחו רבבות בני העם הנבחר, וערכו בהם ניסיון רע ומר, מי יתן את הדין על כך?!

איפה היה שודד יהודי, רוצח יהודי!

וכיום ־ הזמינו אותי להרצאה בבית סוהר. לפני ההרצאה שוחחתי עם מנהל בית הכלא, שאמר לי: ״אין לנו בעיה עם חמשת האחוזים שיושבים כאן. הבעיה שלנו היא תשעים וחמשה האחוזים שעדין לא נתפסו!״…

 הבנתי שהיה מוכן לתלות שלט בשערי נמל התעופה: ״מדינת ישראל, שרות בתי הסוהר״, ולפתור בכך את כל הבעיות.

הופעתי בפני האסירים, ואמרתי להם: ״אתם יהודים טובים, יהודים נפלאים. על הפסוק: ״וירח את ריח בגדיו״ (בראשית כז, כז) דרשה הגמרא: ריח בוגדיו (סנהדרין לז ע״א), שהיה כריח גן עדן! (רש״י)

כשם שהבגדים חיצוניים, וקרויים ״מחלצות״ (זכריה ג, ד), שפושטים וחולצים אותם, כך הבגידות והעוונות. וכמו שנאמר: ״אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש״ (שיר השירים א, ו), השחרות אינה מוטבעת בנו, אלא ארעית וחולפת.

וסיפרתי שם בבית הכלא את המעשה בגנב שמצא שיטה נפלאה לחדר לבתים.

אח, הייתם צריכים לראות איך כל העינים נלטשו, והאוזנים נזקפו!

עולה היה לגגות, ויורד בארובת האח. בימי הקיץ היתה האח כבויה, רק אפר מועט מבישולי היום בקרקעיתה. מובן שהיה שחור כפחם מפיח כותלי הארבה, אבל הגיח לטרקלין הדירה, גישש ואסף מכל הבא ליד. לילה אחד גלש כדרכו, הגיח מהאח – וחשכו עיניו. מכל הבתים, בחר בביתו של הרב. הרב יושב ליד השולחן, נר בודד מאיר את ערימת הספרים הפתוחים לפניו, שוקד על הכנת הדרשה לשבת הגדול.

שמע רישרוש ונשא עיניו. ראה את הדמות המפויחת מכף רגל :ועד ראש מגיחה מן האח. ״מה רצונך״?, שאל.

ההלם הראשון עבר, הדיבור שב אליו: ״אה… רצוני לשאול שאלה״.

מובן, זו הכתובת. אבל כמדומה שזו הפעם הראשונה שירדו בארובה, בשלוש לפנות בוקר, כדי לשאול שאלה. ״שאל, בני״, ענה בנועם.

״רציתי לשאול, איך יוצאים מכאן״… איי, אל תחדרו דרך הארובה… ריחצו פנים, התנקו, וחיזרו לדרך הישר…

ואמרתי: "לא אתכם צריכים היו להושיב כאן, אלא את המחנכים והוגי הדעות שפשטו מכם את לבוש האמונה והלבישוכם בגדי בגידה במורשתנו הנפלאה!"

ואין מה לומר, הם הסכימו עם כל מלה – אבל בלי קשר להסכמתם, ליבי ליבי על חלליהם של אותם מחנכים: ראו גידולים שגידלתם!

ולדאבון הלב, הם הצליחו, השם ירחם. הצליחו לגדל דור מנותק, תינוקות שנשבו, מנוכרים לחלוטין. בלי לחלוחית של מצוה, בלי זיק של יהדות.

הזמינו אותי לדבר בפני בוגרי תיכון, כתה י״ב, בחורים לפני גיוס. רציתי לדלות איזה רקע יש להם, איזה קשר יש להם למסורת.

פניתי לאחד מהם, שאלתי: ״מתי אמא שלך מדליקה נרות?״

אמר: ״כשיש הפסקת חשמל״.

אז אני שואל אתכם…

פרשת תולדות

עומק הענין בעקרותן של האמהות הקדושות

עקרות – עקירת ההמשך מהדורות הקודמים [מתוק האור]

אנו מוצאים באבות הקדושים ובאמהות הקדושות ריבוי בעקרות. אולם בכל זאת לא כולם היו עקרים. מה ההבדל?

אברהם היה עקר, שהנה אמרה לו שרה חמסי עליך שהתפללת לקב"ה ואמרת מה תיתן לי ואנוכי הולך ערירי. לא התפללת אלא עליך, היה לך להתפלל על שנינו.

שרה בודאי הייתה עקרה וילדה רק בגיל תשעים.

על יצחק מובא בפרשתינו 'לנוכח אשתו כי עקרה היא' ולא הוא.

יעקב לא היה עקר, אולם שתי נשיו היו עקרות, וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה. רחל הייתה העקרה כידוע.

בסופו של חשבון נגיע למסקנה שכל האבות לא היו עקרים למעט אברהם, וכל האמהות היו עקרות. מדוע?

מבארים הבא"ח והמגיד מדובנא, בהקדם שאלה:

אנו מיחסים עצמנו לאברהם אבינו, מדוע לא לתרח שהיה מולידו, או להרן האבא של שרה, או ללבן האבא של רחל ולאה?

[תוספת שלי: כדי להבין זאת נמשיל משל. מעשה באדם עשיר גדול, שהיה לו בן גדול שמעולם היה ביניהם ויכוחים וסיכסוכים. יום אחד החליט אותו העשיר להעניק לבנו זה מיליון דולר, ולשלוח אותו מפניו, שיעשה לעצמו עסקים, ויתן לי שקט… והנה כך עשה, הבן קיבל את הכסף, השקיעו בעסקים, אולם תוך תקופה קצרה איבד את הכל. היה הבן משוטט כעני ברחובות, לאבא הוא התבייש לחזור ולספר. והנה חלפו שנים, והתהפך עליו הגלגל, השקיע כמה פרוטות במוצרי סידקית, והחל מוכרם, עד כי גדל מאוד ונהיה אחד מעשירי המדינה. והנה הגיע האבא לסוף שנותיו והוא קורא לכל ילדיו לצוות לביתו, וביניהם לבן העשיר. בין השאר רמז האב לבן העשיר שכל עושרו הוא ממנו. לא ולא! התקומם הבן העשיר, את הכסף שנתת לי אבא, כעת אני כבר יכול לספר לך, איבדתי. נהייתי עני מרוד, ואז התחלתי מהתחלה ומשם כל העושר הזה. הוא לא מחמתך ולא בגללך!]

התשובה: איננו מתייחסים לתרח משום שלא באנו לעולם מכוחו. על פי דרך הטבע לא היו אמורים להיות לאברהם אבינו ילדים כלל, שהיה עקר. לפיכך אנו מצאצאי אברהם אבינו שהוליד בדרך נס. איננו מתיחסים לתרח, ששושלתו נפסקה בעקרותו של אברהם. מכאן בנס נולד יצחק ברצון המאציל ב"ה. אנו לא המיליון דולר של תרח. אנו קיבלנו מיליון דולר חדשים מבורא עולם!

כך גם שרה אמנו, בדרך הטבע לא היו אמורים להיות לה ילדים, כדי שהענף של הרן יפסק, ובנה ייוחס אחריה. זו התחלה חדשה.

יצחק לעומת זאת היה בנם של אברהם ושרה, את השושלת הזו רוצה הקב"ה לשמר, ולכן הוא אינו עקר.

אולם רבקה אשתו באה מבתואל, וכדי שלא ניוחס אחריו מפסיק הקב"ה את שושלתו בעקרותה של רבקה, ובדרך נס היא יולדת ומתחילה שושלת חדשה.

מסיבה זו גם רחל ולאה היו עקרות כדי שלא יתייחסו ללבן…

ובזה מבאר הבא"ח את ברכת בלעם כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. הצורים הם האבות הקדושים, הגבעות – האמהות. הקב"ה יצר את אברהם שהיה ראש צורים- ראש האבות שהוא עקר, וכן את הגבעות – האמהות – כולן. מדוע? כדי שנהיה עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. שלא נתיחס אחר סבא נחור ובתואל או תרח או לבן!

על פי זה מבאר הגר"ר שפירא את שמצינו בחנה שהייתה עקרה והתפללה לה' לזרע. ה' נעתר לה ונולד שמואל. כשנגמל הביאוהו לבית ה' 'וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי'.

בגמרא מובא שבתחילה הורה עלי להביא כהן כדי לשחוט את הפר, אולם הנער אמר לו שאין צורך בכהן, השחיטה מותרת בזר. הוא אף הביא ראיה מן הפסוקים.

הסכים עמו עלי, אך ביקש להורגו משום שהתחייב מיתה בשל שהורה הלכה בפני רבו. חנה התחננה שיחוס על בנה, משום ש'אל הנער הזה התפללתי' ועלי התרצה.

נשאלת השאלה האם לא יכל עלי למחול על כבודו מעיקרא?

יש לזכור מי היה הסבא של שמואל… היה זה קרח, בעל המחלוקת הגדולה בעולם. לפיכך כשראה עלי ששמואל מורה הלכה בפניו התעורר בו החשד שמא הילד הזה מושפע מראש השלשלת – מקרח סבו, ויהיה אף הוא בעל מחלוקת, כפי שניצניה ניכרים כבר עתה! לפיכך בקש להרוג את הנער ולהתפלל עבור ילד אחר. אולם חנה סירבה, היא הסבירה שאופיו של בנה בודאי אינו נובע מקשרי המשפחה עם קרח זקנו, שהרי היא עצמה עקרה הייתה, ועקרותה שברה את שושלת הדורות! ועלי אכן קיבל טענתה, ואנו הרי יודעים מי היה הנער במשך הדורות… [צריך עיון, ששושלתה נשברה, אך שושלת בעלה אלקנה לא, ואם כן מה הרווחנו?]

מסקנות שיש ללמוד מכאן: לאדם יש צרה, כגון עקרות, ואינו יודע שזה לטובתו! ה' מעונין להוציא ממך משהו מזוכך!

דבר נוסף למדנו: האב מזכה לבנו בכמה דברים. סח פעם אדם גדול, לו אבי היה מקפיד ללכת למקוה, היה לי היום יותר קל בעבודת ה'. מסקנה- מעשה האבות מזכים את הבנים ואת כל הדורות הבאים אחריהם! הבן יונק ממעשה האב.

מעשה באב א' ששאל את הגרח"ק האם להעיר לבנו בתפילה כשהוא חולם, והשיבו הרב שלא. חייך קודמין. אי הוא לא מתפלל? הוא ילמד ממך דוגמא אישית ולבסוף הוא יתפלל. לעומת זאת אם תעיר לו, הוא יראה ויפנים שאבא לא מרוכז בתפילה וכל הזמן רק מסתכל מה אני עושה. איזה תפילה הוא יחקה?

כך אמר פעם גם הסטייפלר שכשמלמד מתמלא חמה על תלמידיו וגוער בהם גערות קשות, ספק אם הדברים חדרו למוחם, אולם גדול שימושה יותר מלמודה, ודבר אחד הם קלטו היטב, הם ראו שיעור חי כיצד לכעוס, לצעוק, להקפיד. את זה בטוח הם קלטו.

 

פרשת תולדות

בשמים אין שאלות [ומתוק האור]

ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות

פרש"י: כשנעקד ע"ג המזבח היה אביו רוצה לשחטו, ובאותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו ולפיכך כהו עיניו:

נשאלת השאלה – וכי מלאכים צריכים לפתוח להם את הרקיע כדי שיוכלו לראות? וכי אינם רואים מסוף העולם ועד סופו?

ועוד יש לתמוה, מילא כשנתן הקב"ה את התורה היה צריך לפתוח רקיעים כדי שנראה שאין עוד מלבדו, אולם מה הצורך בכך עתה בעקידת יצחק?

מסופר שלרבי שמאול בירינבוים ראש ישיבת מיר בארה"ב נפטר בן, והוא ביקש להספידו. לב כולם היה קרוע ומורתח. אב ששוכל את בנו. באותה הזדמנות הוא שאל שאלות אלה.

סיפר הרב את המעשה ברמב"ן שתלמידו חלה ונשלח לבדוק בשמים הסיבות לצרות ואח"כ שב בחלום וא"ל ששם למעלה לא שאל שום שאלה, משום שהכל כל כך ברור עד שאין מקום כלל לשאלות.

ביאר הרב – לכן היה צריך הקב"ה לפתוח למלאכי השרת את הרקיע ולהראותם את עקידת יצחק. על פי הנראה ממציאות השמים – אין בעקידה כלל ניסיון, דבר ברור הוא ופשוט שצריך האדם למסור נפש וכל אשר לו לקב"ה. לכן פתח להם הקב"ה את הרקיעים והראה להם כיצד הדבר נתפס כאן בארץ, עם כל השאלות והניסיונות והתמיהות שהדבר מעורר, ואז הם התחילו לבכות. קודם לכן הם לא בכו ולא התרגשו, שהרי כך ברור שיש לאדם לעשות כשהקב"ה מבקש זאת ממנו.

כך גם בענייני העולם הזה, ישנם דברים שאין אנו מבינים אלא לאחר זמן. אולם עלינו להבין ששם למעלה אין כלל שאלות. הכל ברור, ואם יראונו את המציאות העליונה גם אנו לא נבכה. כמלאכים.

ועל האדם לדעת שבסופו של דבר הכל לטובה, הגם שנראה לו שעתה הדבר קשה ושלילי.

הנה כדוגמא, ישאל יצחק מדוע מגיע לי להיות סומא? אלא אילולי היה יצחק סומא – יכל יעקב ליטול הברכות? כעת ללא ספק מודה יצחק לה' שעשאו סומא כדי שהראוי לברכות יטלם.

ישאל יעקב מדוע צריך אני ליטול את הברכות במרמה, לא יכל הקב"ה חלילה להוליד אותי בכור?

אם היה נולד יעקב בכור היה נוטל את פסולתו של יצחק. כך הוציא יצחק פסולתו בעשיו, ויעקב נולד מזוכך.

וכך אפשר לראות באין סוף עניינים שהקב"ה מסדר את העניינים לטובה. אנו קצרי רואי. ומשום כן אנו שואלים שאלות.

וכבר אמר פעם אדם חכם, קבל את הנהגת ה' בתמימות ואל תשאל שאלות. שאם תשאל, הקב"ה יקרא לך וישיב לך תשובות…

תוספת מפנינים שמות תשעב:

 מסופר על הרה״ק בעל האוהב ישראל מאפטא זיי׳ע, שהבטיח שאחר פטירתו ירעיש עולמות למעלה להחיש גאולתם של ישראל. ואחר שנלב״ע הגיעה משלחת חסידים לבנו הרה״ק רבי יצחק מאיר מזינקוב זי״ע לשאול מה עם הבטחת אביו? נמנם רבי יצחק מאיר מעט, ואמר לחסידים, אבא בא אלי כעת, ואמר לי: כתוב בתהילים (מח. י) ״דימנו אלוקים חסדך בקרב היכלך׳, כשהיינו בעולם הזה דמינו – חשבנו, ׳אלוקים׳ שכל המאורעות העוברים על בני ישראל הם דינים ועונשים, (אלוקים – מדת הדין). אולם, ״חסדך בקרב היכלך" כשעליתי למעלה להיכלך בשמים, ראיתי כי הכל חסדים, ואיך אבקש ח״ו לבטלם…

במלחמת העולם השניה הצליחו בחסדי ה' כוחות הברית לדחוק את הנאצים לתוך גרמניה, והם לקחו את היהודים ממזרח אירופה לגרמניה מהלך של מאות ק"מ, חלקו ברגל וחלקו ברכבות. בברגן בלזן בתוך חודש גדלה האוכלוסיה פי שלוש. רעב, צמא מחלות. היה שם כמה אגפים ובאגף אחד חיילים רוסים שבויים.

בוקר אחד הגיעו הנאצים לאגף והכריזו אנו יודעים שבעוד כמה ימים יגיעו לכאן האנגלים והאמריקאים ואנו רוצים שתספרו להם כמה טוב היה לכם אצלנו… לכן הבאנו לכם לחמניות טריות… הרעב היה נורא. אותו יהודי לא אכל כראוי כמעט חמש שנים, ובשבילו עדיפה הייתה לחמניה טריה מאשר השחרור… הוא נעמד בתור והחל חושש שמא יגמרו הלחמניות. ולבסוף אכן זכה בלחמניה האחרונה הנכספת.

לפתע שם לב שליד חיל נוסף מונחים עוד סלים מלאים בלחמניות. חשב לעצמו אם יש כל כך הרבה לחמניות מדוע שלא אקח עוד אחת? ואז כשהנאצי שאל מי בתור, הוא נדחף ואמר אני, וקיבל לחמניה נוספת.

לפתע הוא מרגיש יד לופתת את צוארו וקול מאיים לוחש באוזניו תן את הלחמניה השניה! הוא סירב. הרוסי הבריון תפס אותו עם עוד שני חביריו, סחבו אותו לצריף היכוהו מכות נמרצות עד שכמעט נפח נשמתו, ונטלו את שתי הלחמניות…

הרגיש היהודי שעוד כמה דקות הוא מת, ופנה בשאלה לרבונו של עולם – דוקא עכשיו למות? לפני השחרור? אם רצית לקחת נשמתי היה לך הזדמנויות רבות לעשות כן! ותוך כדי מחשבתו איבד הכרתו.

כשהתעורר ראה את השמש זורחת. חמש שנים לא ראה שמש זורחת בקומו. תמיד קמו בארבע בבוקר. מי שלא קם, לא קם יותר… לאט לאט חדרה למוחו ההכרה – הנאצים כבר אינם כאן, הם ברחו, השתחררנו. אולם מדוע יש כזה שקט מסביב? הוא הביט סביבו וראה את כולם פגרים מתים. התברר שהלחמניות היו מורעלות! אולם עליו נגזר לחיות, ולכן דאג הקב"ה לקחת ממנו את הלחמניות שלא ינזק…

 

פרשת תולדות

האדם קובע מה לעשות בשפע שנגזר לו

יעוד האדם ותפקידו

[אור דניאל] מסופר על הגאון רבי אריה ליבוש זצ"ל רבה של קישינוב שעוד בהיותו ילד כבן שש שנים כבר היו ניכרים בו סימנים של צדקות וחריפות. פעם אחת נשאל מתלמיד חכם אחד מדוע כאשר רבקה עברה ליד פתחי עבודה זרה עשיו לא יצא ממנה, והרי לא היה מי שיעכב את יציאתו כי הוא היה מונח בראשונה?

השיב הילד שבאמת עשיו היה מפרכס ומשתוקק לצאת אבל הוא חשש שכאשר הוא יצא לפתח עבודה זרה, הלא ישאר מקום חופשי ליעקב לצאת לפתחי תורה, ולא יהיה מי שיעכב בידו, משום כך בחר להישאר בבטנה של רבקה כדי שלא לתת אפשרות ליעקב לצאת וליכנס לבית מדרש של תורה.

 שאלה זו שאלו גם את רבי לייב ברבי בצלאל המהר"ל בקטנותו והוא תירץ כך: לא היה לעשיו כל חשבון וגם רצון לצאת בלי יעקב. מה היה עשיו יכול לעשות בעולם הגדול הזה זולת יעקב, את מי היה מכה, למי היה ממרר את החיים, על מי היה יכול להוציא דיבות ועלילות שווא, כלפי מי היה גוזר גזירות רעות ואכזריות? הוא אמנם היה מתרוצץ ומפרכס לצאת אבל בלי יעקב לא רצה לצאת.

"ויצא הראשון אדמוני" [בראשית כה כה] אמרו חז"ל במדרש: "אדמוני" מוכן לשפיכת דמים. הקשה המגיד מדובנא [בפירושו על מגילת רות] כיון שעשיו מוכרח להיות שופך דמים מדוע יענש על כך?

אלא עשיו נולד הראשון והבכור ומוכן לעבודת המקדש, לכן נולד במזל מאדים המורה על דם, והוא דם הקרבנות. וזה כונת הפסוק "ויצא הראשון" כיון שהוא ראשון [-כהן] נולד "אדמוני" אולם אחר שמאס בעבודה ומכרה ליעקב אחיו לא נשאר לפניו עוד למלאת ידיו על פי מזלו אלא להיות רוצח ולכן יענש על כך .

מעין דברים אלו כתב בספר "מעייני החיים" על הפסוק

וַיְהִי אֱלֹוקים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת: (בראשית פרק כא, כ)

וכי זו הצלחה? להיות 'קלע'? לירות בקשת? לזה צריך שה' יהיה את הנער?

עוד שאלה. כך היה גם עם נח. הדבר הראשון שהוא החל היה נטיעת הכרם. באותו היום זרע, באותו היום גדל, באותו היום עשה יין באותו היום השתכר. נשאלת השאלה וכי הקב"ה עושה נס לרעה?

נבאר בעזרת משל. משל למה הדבר דומה?

ליהודי שבא לרב וביקשו שיברכו כי מצב הכלכלי בכי רע. אמר לו הרב, אני מברכך שהעסק הראשון שתעשה – יצליח. חשב היהודי אלך לביתי ותחילה אספור את המעות שבארנקי, וכך תהיה לי הצלחה גדולה. כשהגיע לביתו מיהר לבקש מאישתו את הארנק. האישה לא הבינה מה הבהילות, ואמרה תגיד קודם שלום, מה שלומך, כו' מן הון להון פרצה מריבה שהלכה והתלהטה עד שהגיעה למדרגות הרבנות… פנה הלה בקובלנא לרב, הנה לא יצא לי מאומה מברכתו של הרב, נותרתי עני, ועם בעיות שלום בית… אמר לו הרב אני ברכתיך שהעסק הראשון שתעשה תצליח, וכך אכן היה העסק הראשון שלך היה לריב עם אישתך ואכן הצלחת יפה מאד…

בכל דור ודור ובכל תקופה ותקופה יורדת מן השמים מידה מסויימת של סיעתא דשמיא הן עבור הכלל והן עבור הפרט הן לרבים והן ליחיד ואם השכל ער ופועל כראוי, ואם האדם פותח את ליבו ומכוונו היטב וכראוי כדי להכניס ולקלוט סיעתא זו, כי אז סיכוייו גדולים שתהיה הצלחתו ניכרת ופוריה!

ברם הוא עומד גם אז בפני סכנה גדולה, שבנטייה קלה מאוד שמאלה יתקדם היצר ויעביר את כל הסיעתא דשמיא ואת ההופעות הקדושות לעבר ענינים גשמיים, לעבר נטיות חומריות וגרוע מזה אף לאיסורים חמורים וכל פעולה רעה שהוא יעשה תהיה מוצלחת כלומר שהרע והעבירה יצליחו להתקיים בלי מפריע.

ה' היה עם ישמעאל. מה עשה ישמעאל עם הסייעתא דשמיא המופלאה שה' העניק לו? הלך להשתלם בקליעה למטרה…

כך גם בנח. הקב"ה רצה למהר לבנות את העולם מיד לאחר חורבנו. וגזר ה' שכל שיעשו יצליח מאוד. והנה הלך לו נח ונטע כרם…

פעם ראה הבעש"ט את הסייס במרוצי הסוסים, והתקיימה התחרות עם עוד כמה מומחים במירוץ הסוסים, ואותו השחקן הוכיח כשרון הריצה, ויהי מפליא את כל אלפי האנשים הסקרנים שבאו לראות זאת. כאשר עבר במקרה ברחוב והסתכל בשחקן המצליח הזה אמר כי היה מזלו להיות מלך ולא השכיל להגיע לכך, ועברה כל ההצלחה שנגזרה לו – להיות שחקן מצטיין במקצוע מירוץ הסוסים והוא הצליח בזה באופן מיוחד.

למשל יקרה והאדם ייכנס למחלוקת עם איזה איש או עם ציבור אנשים כי אז הוא יצליח שאותה מחלוקת תתפתח ותצליח תתרחב ותתפשט ותאריך ימים, ואם הוא בעל הנאה הוא יצליח שכל כשרונותיו וסגולותיו יעברו לריבוי בהנאות. כך היה גם לקרח. זכה לסיעתא דשמיא ולגילויים, ראה ברוח הקודש שיצא ממנו שמואל הרמתי, אבל ניצל את הכל אף את הנבואה למחלוקת. ..

ואמרו בשמו של האר"י ז"ל כי בשעה שנתן אלישע הנביא את המטה שלו לגחזי משרתו, שילך להחיות את בן השונמית, בדרך הילוכו רצה לנסות את המטה אם הוא מסוגל להחיות כדברי הנביא אלישע, פגש בדרך כלב מת ושם המטה על הכלב והכלב קם לתחיה, אז כאשר בא לאישה השונמית לא הועיל להחיות את בנה כי כבר ניצל את הזכות והסגולה על כלב וכן חלפה והלכה לה הסיעתא דשמיא.

מספרים על חסיד אחד שבא לקבל ברכה מאחד האדמורי"ם היות וקנה כרטיס הגרלה על סכום מאוד גדול. ברצונו שכרטיסו יזכה, והרבי בירכו כי יצליח. יצא האיש מהרבי בשמחה גדולה אולם לבסוף לא הצליח ולא זכה בגורל. חזר החסיד ובא לפניו בנפילת אפיים עצוב ושבור על אי הצלחתו. שאל הרבי לחסיד – מה עשית אחרי שבירכתי אותך? והשיב כי נכנסנו אני ומשפחתי למסעדה מתוך שמחה, וקרה שנשאנו חן בעיני בעל המסעדה ועשה לנו הנחה גדולה בעבור הסעודה כמעט בחינם. אז ספק הרבי על ידו ואמר חבל שאתה בעצמך הפסדת את האוצר כי הברכה וההצלחה כולה היתה מוכנה לפניך אלא שניצלת אותה לדברים פעוטים.

כעין זה מסופו בספר "טובך יביעו" בא אחד לפני ר' מרדכי בנט זצ"ל שיברכו שמספרו יעלה בגורל ויזכה בסכום עתק, בירכו ר' מרדכי שאכן כן יהיה וכשהגיע לביתו שמח וטוב לב אמר לבני משפחתו שיעשו בביתם ניסיון ליווכח אם ברכתו של הרב יעלה בגורלם, ועשו כעין גורל עם מספרים שונים והכניסו גם המספר התואם למספר שעומד לזכות ואכן יצא המספר המבורך בגורל. ושמחתם גדלה עד מאוד, אולם כשהגיע זמן ההגרלה האמיתית הפכה שמחתם לתוגה כי לא עלה המספר בגורל. הלך אותו האיש לרבי מרדכי וסיפר לו כל אשר קרהו ויאמר לו רבי מרדכי שהברכה התקיימה בגורל שעשו בביתם…

כן הוא גם אצל ישמעאל "ויהי אלוקים את הנער". רוח אלוקים היתה מרחפת על ישמעאל שיוכל להתגדל ולהצליח בחיים אבל ישמעאל ניצל את הסיעתא דשמיא "ויהי רובה קשת" להיות קולע היטב בקשתו…

 סיעתא דשמיא היא כמו הגשם והמטר שמרביע את הארץ, רק תלוי מה זרעו באדמה פירות וירקות או קוצים וברקנים. כן הוא אצל עשיו, ניצל את מזלו "מאדים" במקום לעבוד בבית המקדש – להיות רוצח.

עוד נדע, שאם יש שפע גדול והאדם מעבירו לסיטרא אחרא ולא מנצלו, התביעה עליו תהיה הרבה יותר גדולה!

מובא בזוהר [רעיא מהימנא ח"ג רטז:] היה צריך משה לקבל את התורה בדור המבול, אלא שהיו אותו הדור רשעים, וזה שנאמר 'בשגם הוא בשר וגו' זה משה כו'. מבאר ר' צדוק הכהן מלובלין [צדקת הצדיק עו, רסיסי לילה מד] שכאשר נכשל האדם, ידע שאותו זמן מסוגל הוא מאוד לעליה רוחנית, אלא שלא ניצל אותו לעליה, ולכן הפך לכישלון.

דוגמא לכך מצינו בדור המבול, אותו הדור היו צריכים לקבל תורה, תורה בבחינת מים- הוי כל צמא לכו למים, ואין מים אלא תורה. כיון שלא היו ראוים לשפע מי התורה– קיבלו חלף זאת את שפע מי המבול. ע"כ.

וראה דבר נפלא, הם לא זכו לקבל את שפע מי התורה שניתנה למשה בהר סיני 'ארבעים יום וארבעים לילה'(שמות כד, יח), וחלף זאת קיבלו את מי המבול 'ארבעים יום וארבעים לילה'! (בראשית ז, יב).

כך גם נאמר בעניין הגאולה.

ישנם זמנים המופיעים בספרים הקדושים כזמנים הראויים לגאולה. והנה נשים לב שאותם זמנים כאשר לא נגאלו ישראל בהם, הם הפכו להיות לזמנים קשים לישראל. לדוגמא שנת ת"ח נחזתה כשנה שבה תבוא הגאולה, והיות ולא ניצלנו את השפע הגדול לטובה, באו עלינו גזירות ת"ח ות"ט, חמליניצקי וחביריו.

דברי הרב פינקוס על השפע שירד לאחר השואה

השפע הגדול שיש לנו הוא משום שלאחר השואה ה' הוריד שפע גדול לעולם, אולם אנו לא ניצלנו אותו לקדושה וכל שפע שאינו מנוצל לקדושה הסיטרא אחרא חוטפת אותו ומנצלת אותו לצרכיה. לכן מזווינו מלאים, מפיקים מזן אל זן דבר שלא היה מעולם, וכל דלפון היום חי כגביר של פעם. מהיכן השפע? מהשפע הרוחני שהתגשם מפני שלא ניצלנו אותו!

מעשה בבעל הדואר שהיה גוי אלים והזמין את היהודי לחתום על טופס ונתן לו עשרה רובל שנשלחו אליו. היהודי הלך שמח, אך לא ידע שהלה לקח תשעים רובל ונתן לו רק עשר רובל מהמאה שנשלחו בעבורו… כך אנו שמחים בעבודת ה' שלנו, ובלימוד התורה וכו' ואיננו יודעים שאנו שמחים בעשר רובל כשמגיע לנו כל המאה! אם היינו זכאים היינו זוכים לדוד המלך בביאתנו לארץ אך אנו לא נצלנו זאת לקדושה, וקיבלנו דוד בן גוריון…

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחו:(בראשית ז, יא) 

הזהר אומר שמעיינות החוכמה יפתחו בשנת שש מאות לאלף השישי.

על מה הזוהר דיבר? על רפואה? מכאניקה? אטום? ביולוגיה? חלליות המגיעות לירח?

הזוהר דיבר על שפע עצום שירד. מה נעשה איתו? זה כמו גשם. נרצה ונהיה זכאים- יהיה זה שפע רוחני עצום כמים לים מכסים. לא נזכה- זה ירד למוצרי אלקטרוניקה מתקדמים, מטוסי קרב, ביולוגיה ושאר ענייני גשמיות וארציות.

 

פרשת תולדות

יעקב ועשיו ותפקידיהם בעולם

יעודו של עשיו [מוסש"ק יתד תשס"ט מהגרח"פ פרידמן עם תוספות]

פרשתינו מעוררת תמיהות רבות.

מה ראה יצחק למסור את הברכות לעשיו ולא ליצחק?

ועוד האם באמת עשיו בשאלותיו כיצד מעשרין את התבן כו' הצליח להונותו? האם יצחק שדמותו במרכבה, רומה על ידי בנו שבביתו תדיר?

ועוד, הרי הכיר במעשי בנו, כשתמה שאין שם שמים רגיל להיות שגור על פיו? וכשלבסוף אמר גם ברוך יהיה?

ועוד, ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו. זו סיבה לאוהבו? כי הוא עושה לי סטייקים? היעלה על הדעת?

וכן בעת הברכות אומר לו יצחק: לך צודה לי ציד, בעבור תברכני נפשך גו' מדוע לא ישלחנו לכמה שעות לבית המדרש כדי שיהיה ראוי לברכה?

ומה הוא מברכו? מטל השמים, משמני הארץ, רוב דגן ותירוש. זהו? תארו לכם אדם המגיע לחפץ חיים והרב מברכו, שיהיה לך כסף, ועוד כסף, ועוד כסף… היינו נפגעים. שיברכני בתורה, ביראת שמים, בבנים יראי אלוקים, וכאן הברכה גשמית בלבד?

מבארים המפרשים [חת"ס, מלבי"ם, שפ"א, הגרי"ס ועוד] יעקב ועשיו נבראו תאומים כדי להשלים את תכלית הבריאה. היה להם יעוד.

[תוספת לענ"ד] עשיו ויעקב שונים מישמעאל ויצחק. ישמעאל נולד משִפחה, הגר, ונולד בנפרד מיצחק, הוא נולד כשאברהם היה עדיין ערל. לעומת זאת עשיו נולד בקדושה, מאמא קדושה- רבקה. מאבא מהול לאחר שנזדכך בעקידה. עולה תמימה. זאת ועוד, הוא תאום של יעקב. משמע שתפקידם להשלים זה את זה.

כלל ישראל יעודם לעסוק בתורה. עשיו וזרעו יהיו בבחינת הזבולון. הם יהיו המפרנסים.

יעקב איש תם יושב אוהלים. בית המדרש. עשיו איש שדה. עמל ועבודה.

לכן עשיו היה בכור ולא יעקב. כמו שיעקב בעצמו הקדים את ברכת זבולון לפני יששכר.

[תוספת לענ"ד] דוגמא נוספת לחשיבות והקדמת ה'זבולון': 'שמעון אחי עזריה' כתב הרע"ב על מסכת זבחים פרק א משנה ב – "נקרא על שם שעזריה עסק בפרקמטיא והיה מספק צרכי שמעון אחיו שהיה עוסק בתורה, והתנו ביניהם שיהא חלק לעזריה בשכר לימודו של שמעון": ע"כ. כשאנו רוצים לשבח אדם אנו תולים אותו באדם מוכר, 'הוא אח של שר פלוני'. שמעון מי? אח של עזריה. עזריה בראש. [לא בכדי זכה וילד את ר' אלעזר בן עזריה].

והטעם הוא מפני שזבולון מכניע עצמו בפני יששכר.

[תוספת לענ"ד] כמו שאומרים שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך. זבולון עתה קשה לו, אך ישמח בצאתך מן העולם, ויששכר עתה קל לו, ויששכר באהלך, אך לעתיד יצטער על שיקבל זבולון מחלקו, ואף לאומרים שאינו מגרע מחלקו, על כל פנים לא למד מתוך הדחק.

אגב- בשמו של יששכר רמוז שכרו, שהרי אמרו חז"ל שלכל צדיק יש י"ש עולמות, וזהו שכרו, וזהו יש-שכר. מדוע דוקא שי? משום שישנן תרי"ג מצוות דאורייתא, ועוד ז' דרבנן, ביחד תר"כ עולמות. אולם כיון שיש את הזבולון המסייע, הוא לוקח חצי משכר התלמיד חכם [לא מוסכם. ב.ש] נמצא שנותר לו רק ש"י. לפי זה יובן מדוע אמרו חז"ל שלכל 'צדיק וצדיק' יש שי עולמות, דקאי הן על יששכר והן על זבולון. ועל פי זה יובן מדוע האישה נקראת עזר כנגדו, היות ואמנם היא עזר אך זאת כנגדו היות ונוטלת חצי משכרו. [אמרי שפר לגר"ש קלוגר, אוצה"ת ויצא].

לפי זה נבין את רש"י בפרשתינו על הפסוק "שני גויים בבטנך" פרש"י שני גאים, אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסק משולחנם קישות וחזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.

הדרשה לא מובנת. כיצד זה מתקשר למה שאמרו לה? וכי הדבר יניח דעתה שלבסוף יצאו ממנה רבי ואנטונינוס?

הגמרא במסכת עבודה זרה (י, ע"ב) מספרת שאנטונינוס היה שולח לרבי בכל יום שקים מלאים זהב וחיטים על פי השק, והיה אומר לעבדיו 'הביאו חטים לרבי'. אמר לו רבי: אין לי צורך, יש לי די ממון, אולם אנטונינוס המשיך לשלוח באומרו: ממון זה ישמש את בניך לתשלום המיסים שיטילו עליהם המלכים הבאים אחרי.

התכנית התקיימה אכן אצל אנטונינוס ורבי.

כך במקור היה צריך להיות אצל יעקב ועשיו. רק שעשו לא כל כך עמד בציפיות…

לכן מודיעים לה שלא תיבהל, גם לבן השני יש יעוד.

לכן רצה יצחק למסור הברכות לעשיו. מטל השמים ומשמני הארץ, רוב דגן ותירוש, הם דברים הנצרכים לקיום גשמי אותו אמור לספק עשיו…

לכן הוא לא מתפעל מכך שיעקב כל היום בבית המדרש ואילו עשיו כל היום מסתובב בשדה, היות וזה אכן מה שנדרש ממנו.

[תוספת לענ"ד] 'הוי גביר לאחיך' אתה תקבל את תפקיד ה'גביר' המפרנס את אחיו. הגביר בראש, אתה בכור. אתה הזבולון של יעקב.

יעקב לא אמור להתעסק כלל בדגן ותירוש. כל תפקידו הוא לעסוק בתורה.

זה ביאור 'ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו' 'כי מצידו היה אוכל' [אונקלוס] כי יצחק ראה בזה הוכחה שעשיו ממלא את תפקידו להיות בבחינת זבולון שהנה הוא זן ומפרנס אותי, ולכן ראוי להקדימו.

[תוספת] לכן קראו לו עשיו, מלשון עשיה. הוא אמור לעשות את עניני העולם הזה, ויעקב לקיים המצוות, מלשון עקב תשמעו.

אולם רבקה יודעת את האמת, שאם יעקב יצטרך להסתמך על עשיו הוא יגווע ברעב… הזבולון של יעקב יבוא מבניו, ולא מעשיו. ולכן רבקה אוהבת את יעקב.

לפי זה נבין מדוע הוא שולח את עשיו לצוד ציד כדי לברכו, שזו ההכנה הנצרכת לברכה על ענייני העולם הזה. זהו יעודו. כשמכין ליצחק שהוא העולה התמימה את עניני העולם הזה.

אולם עדיין תמוה, כיצד נעלם מעיני יצחק מצבו של עשיו?

התשובה היא, שאכן המטרה והיעוד של עשיו אכן יצאו לפועל בעתיד לבוא.

ספר זכריה פרק ח (כ) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת: (כא) וְהָלְכוּ יושְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה' וּלְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת אֵלְכָה גַּם אָנִי: (כב) וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה': (כג) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם:

ספר ישעיה פרק מט (כג) וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִים אֶרֶץ יִשְׁתָּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוי:

ספר ישעיה פרק סא (ה) וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכם:

כך גם אומר ר' בחיי [ויקרא פרק יא פסוק ד] על המדרש האומר 'ואת החזיר' זו אדום, מלכות הרביעית, הוא עשיו. שנאמר יכרסמנה חזיר מיער. ולמה נקרא שמו חזיר כי עתיד הקב"ה להחזירו לנו'.

כתב על כך רבינו בחיי "ויש נוסחאות שכתוב, עתיד הקב"ה להחזירו לנו, וההמון מבינים שהחזיר יהיה טהור לישראל, אבל ביאור הענין על הכח שלו שהוא מצר לישראל, ולעתיד ישוב עם שאר כל הכוחות לעזור ולתמוך לישראל כי ירבה השלום בעולם, שנאמר (ישעיה יא) וגר זאב עם כבש וגו', וכתיב (שם) לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי:

על יצחק נאמר "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות". התורה מבארת כאן את סיבת הטעות של יצחק. יצחק כבר לא ראה בעיניו הגשמיות. הוא חי כבר בבחינת עולם הבא. ושם אכן עשיו ממלא את תפקידו.

רבקה ראתה את הדברים נכוחה. עשיו מורד בתפקידו.

כשהוא חוזר מהשדה והוא עייף הוא רואה את יעקב עושה נזיד. מה פתאום יעקב עושה נזיד? כי עשיו מעל בתפקידו. יעקב צריך לכלכל את עצמו.

ולא די בזה, הוא חפץ שה'בטלן' הזה שכל היום עוסק בתורה יפרנסו… שיאבסינו…

מהיכן שב? מרציחה, אונס, שוד, אומר לו יעקב מכרה כיום את בכורתך לי.

כל מה שזכית לבכורה רק משום תפקיד הזבולון, אולם כעת שאינך ממלא את תפקידך- מכרה כיום את בכורתך ואת תפקידך. אני אסתדר עם שני התפקידים.

[תוספת לענ"ד] הטיעון להצדקת המכירה: הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. וכי עשיו עמד למות? הוא חי עוד שנים ארוכות אח"כ? מבאר בתרגום יונתן: ואמר עשיו הא אנא אזיל לממת ולית אנא חיי תוב בעלם אחרן ולמה דנן לי בכרותא וחולקא בעלמא דאת אמר. (בראשית כה, לב)

האם זבולון היה מפרנס את יששכר אם לא היה עולם הבא? ודאי שלא, שהרי קבלת שכר הוא דוקא בעולם הבא, וזה שמדגיש כאן היהונתן ממילא אני עומד למות לעולם הבא, ואיני מאמין בהישארות הנפש, אם כן זה רק עונש בשבילי לפרנסך… כל הבכורה הזו וחיוביה היא מטלה שאיני חפץ בה.

אגב- מדוע הוא נותן לו לחם – דבר שלא התחייב לו? משל לאדם במדבר שגווע ברעב ורצה שלא לשלם.

וכעת נבין כיצד יעקב שמדתו אמת מרמה את אביו ואומר לו 'אנכי עשיו בכורך'

עשיו מאס בתפקיד שהועדת לו. נאלצתי אני להיות גם בחינת 'עשיו בכורך'. אני הוא ה'עשיו' אני הוא ה'עושה' שאתה רוצה לברך.

[תוספת לענ"ד] רבקה שולחת את יעקב למהר להביא שני גדיי עזים. מדוע את יעקב? וכי אין לה משרתים ועבדים? אלא היתה מרמזת בזה, כעת אתה יעקב תאלץ לשאת בתפקיד המפרנס. אתה תיאלץ לעסוק בתורה ובד בבד גם לעסוק לפרנסתך, ממך יצא הזבולון שיפרנס את היששכר. ולכן כשהוא בורח לבית לבן הוא באמת הופך להיות בחינת הזבולון של עצמו. אין לו את עשיו שיעשה את מטלתו.

'ותקח רבקה את בגדי עשיו החמודות' היא לוקחת את התפקיד הקדוש של עשיו – פרנסת יעקב, שעשיו פשט את ה'בגדים' הללו, ומאס בתפקידו, ומלבישה אותם ליעקב. ושולחת אותו להביא גדי עזים. יעקב יאלץ מעתה להביא את גדיי העזים לצורכו, עד בא הגאולה, שאז עשיו ימלא תפקידו נאמנה.

[תוספת לענ"ד] כעת נבין מדוע במאבק בין יעקב לשרו של עשיו הכהו המלאך על ירכו ופגע בתמכין דאורייתא. וכי איכפת לעשיו התמכין דאורייתא? הרי הוא רוצה להרוג את יעקב!

האופי האנושי הוא שאם הטילו מטלה על אדם והוא אינו ממלא אותה, הוא לא מעוניין שגם מישהו אחר יעשה אותה. אם מישהו אחר יעשה אותה זה יטיל עלי כתם מדוע אני לא עשיתי, הנה תראה כמה זה טוב כשעשו את המטלה. שרו של עשיו כואב על כך שהמטלה של עשו תינתן ביד יעקב. אנו לא זקוקים לך אנו נסתדר לבד… ולכן הוא מכה דוקא בתמכין דאורייתא.

[תוספת לענ"ד] לאור זאת נבין מדוע לעתיד לבוא כשיבוא הקב"ה לחלק שכר יבואו אומות העולם ויאמרו: גם לנו מגיע שכר שהרי בנינו גשרים, הקמנו שווקים ומרחצאות, והכל לא עשינו אלא בשביל ישראל שיעסקו בתורה. ופלא הוא מדוע היו צריכים למצוא דוקא כאלה טענות, והרי יכלו לטעון חוקקנו חוקים מוסריים, העמדנו לנו בתי דינים, לא אכלנו אבר מן החי, לא רצחנו או גזלנו, התפללנו אליך והאמנו בך, ועוד שאר טענות, ומדוע טוענים דוקא שעשו הכל בשביל ישראל? אלא לאור האמור, האומות אכן יודעות שהן מעלו בתפקיד שלהם להיות בחינת הזבולון, ולכן הם חשים צורך לבוא ולטעון שאכן מילאו תפקידם לפרנס את ישראל שבעצם כל מה שעשו היה בשביל הישראל…

נסכם:

פתחנו בכך שה' נותן לאדם תפקיד, הזדמנות, והאדם מנצלה לרעה. מעביר את השפע לסטרא אחרא. מצליח בדרכו הנלוזה, שעם השפע הקדוש עושה רע.

והנה עשיו הדוגמא לכך, תפקידו קדוש, לסייע לעסק התורה, אך הוא מואס בו. את השפע מעביר לציד נשים מיד בעליהן. לציד ממון מבני אדם, לציד חיות וסעודות שחיתות. במקום ציד ליעקב שיעסוק בתורה.

נספח: כיצד הועילה המכירה והרי יש כאן הונאה ומקח טעות?

המשל ליהודי שקנה את העולם הבא של חבירו. העולם הבא שלך שווה בדיוק לפי מה שאתה מעריך אותו.

 

פרשת תולדות

מידה כנגד מידה [פרשה ופישרה]

יש להתבונן, מדוע ראתה רבקה צורך להשיג את הברכות בדרך עקלתון ורמאות, דבר הנוגד לכאורה את הצדק והיושר?

מבאר הרש"ר הירש שבין רבקה ליצחק היה ויכוח האם עשיו הוא טוב ביסודו ובאמת יש בו צדקות כאשר הוא מברר כיצד מעשרין את התבן והמלח, או שכולו רמאות ושקר? רבקה שגדלה בבית של שני רמאים כבתואל ולבן הכירה היטב את טיב הרמאים, ואמרה לו שעשיו משטה בו ומרמהו. אולם יצחק שהיה עולה תמימה לא קיבל את הדברים.

והנה כאשר יש צורך לברך את עשיו רבקה שולחת את יעקב להתחפש לעשיו. המהלך מצליח והוא מקבל את הברכות. היתה כאן כוונה להוכיח ליצחק שהנה ניתן לרמותו. כך דע לך שעשיו מרמה אותך באופן קבוע.

בעקבות זאת -"וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" (בראשית כז, לג)

ניתן לומר שחרדתו של יצחק מפני שכעת התבררה לו הטעות המרה שטעה בענין עשיו ושאכן רבקה צדקה ביחסה אליו. [נלע"ד לבאר שזוהי היא שאלתו מי אפוא הוא הצד ציד במשך שנים והביא לי לאכול ובעצם צד אותי בפיו? הלא אתה עשו, וא"כ יעקב גם ברוך יהיה! הוא אשר מגיעות לו הברכות בדין!]

אולם יעקב הוזקק לרמאות לצורך הענין.

וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה(בראשית כז, לה-לו)

הדבר היה לו קשה. היה אנוס על פי הדיבור, וכפי שהמדרש אומר שהיה הולך כפוף ובוכה. הוא גם גרם על ידי זה לזעקה גדולה ומרה לעשיו. על כל זה שילם יעקב ביוקר.

הוא גולה לבית לבן, ושם לבן מרמה אותו על ימין ועל שמאל. לבן נותן לו את לאה במקום הסיכום על רחל, ויעקב שואל את לבן: "למה זה רימיתני". לבן עונהו: לא יעשה כן במקומנו לתת את הצעירה במקום הבכירה. לבן עוקץ את יעקב ואומר אולי במקומכם הדבר מקובל לגזול את הבכורה מן הבכור ולהעבירה לצעיר, אך אצלנו אנשים ישרים. הבכור קודם…

כאשר הוא מגלה בבוקר והנה היא לאה הוא אומר לה את רמאית בת רמאי כל הלילה אני קורא לך רחל ואת עונה לי כן. אמרה לו ממך למדתי האם לא קרא לך אביך עשיו ואמרת לו כן, אנוכי עשיו בכורך?… תזכורת נוספת לרמאות בה נקט.

לבן מרמהו ומחליף את משכרתו מאה פעם, ויעקב מבין שהוא משלם מחיר על רמאותו. כאשר מסתיים התיקון והוא עוזב את בית לבן הוא שורה עם המלאך. המלאך אומר לו וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי (בראשית לב, כז).

מהו ברכתני? אומרים חז"ל המלאך היה הס"מ, שרו של עשיו. יעקב ביקש שיודה לו על הברכות ששלו הן בדין.

עונה לו המלאך: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל (בראשית לב, כח-כט).

המלאך משיבו שמך מורה על עקבה. עקוב הלב מכל. לשון עקמימות. שכך אמר עשיו ויעקבני זה פעמים, אולם מעתה לא יאמר עוד שמך יעקב כי אם ישראל. ישראל לשון ישרות. קיבלת הברכות ביושר. בדין.

מוסר ההשכל שאנו למדים מכאן הוא שהעולם פועל על פי מידה כנגד מידה. פעלת ברמאות קיבלת רמאות. הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. לכן הוא נתבע על דבר כל כך דק. אולם גם לנו הדבר מלמד מוסר שאם רימית או עשית דבר מה שלא כהוגן, דע לך יש דין ויש דיין. פתאום מכונת הכביסה התקלקלה. פתאום הרכב זקוק לתיקון לא מתוכנן. תזכור היכן היגיע לידך ממון שלא כדין. למי מכרת מוצר פגום.

לפעמים האדם מרמה את עצמו. הוא סבור שהדבר נובע ממעשים אחרים שעשה. והכל מתוך שמבין מהי מידה כנגד מידה… מעשה סיפר הגר"ח שמולביץ בשיחות מוסר על אשת ראש הישיבה שהציעו לבתה שידוך עם בחור כליל המעלות ואך חיסרון אחד היה לו שהיה מעט צולע. היא סירבה בכל תוקף. למחרת נקעה את רגלה. היא מיד מצאה את הקשר: "זה בטח בגלל שהגשתי לבעלי לשתות כוס תה לפני התפילה. זהו עונשי". יש כאן סמיות עניים, ואף הפלת התיק על אחרים… זה עוזר לנו לצאת נקיים… האם אין אנו נוהגים כך מדי פעם? נבין את המסר הנלמד מפרשתינו וכך נפיק את הלקח מכל מאורע שקורה עמנו, כפי שלמדונו חז"ל, שאמנם מידה בטלה, אך מידה כנגד מידה לא בטלה!

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, מהגר"י זילברשטיין [גליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה] קרא כאן >>>

סיפור השגחה מדהים שאימת וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

 

פרשת תולדות

פורץ הגדר- אין לו גבולות! נלע"ד

עשיו עובר ה עבירות באותו היום.

המושל ששאל את הרב מדוע חז"ל טפלו על עשיו ה עבירות ואילו על דוד נאמר במפורש שחטא, ועל ראובן נכתב במפורש שחטא, וחז"ל דרשו כל האומר ראובן חטא כו' כל האומר דוד חטא כו'?

אמר לו הרב שיבאר לו בהזדמנות. ואכן בהזדמנות לקח את טבעתו כשנטל ידיו, והחביאה. והמושל חשב שעבדו גנבה, ורצה לייסרו. ואמר לו הרב שהוא לקחה, ומדוע לא חשדת בי? אלא אני בעיניך צדיק ויודע אתה שלא אעשה כדבר הזה לעומת העבד שידועים העבדים כגזלנין…

כך על דוד שידוע שהיה צדיק. חז"ל דורשים מעשהו בלימוד זכות, לעומת עשיו שידוע כרשע ומוכן להרוג את יעקב כשיקרבו ימי אבל אביו, ודאי רשע הוא…

המסר הנלמד לנו הוא שהרשע- אין לו גבולות. החושב שהוא מסוגל לעשות מעשי רשע קטנים, אך יש לו גבולות שלא לעבור על גדולים– טועה. אם יקרה לפניו- אין לו מחסומים. רק אין יראת ה' במקום הזה והרגוני…

המעשה בר' עמרם בלוי והרב מבריסק שהאשימו בציונות. אני??? כן, השיב הרב, שהרי אם אתה הולך להפגין פירושו שאתה סבור שהשוטרים הציוניים לא מסוגלים להרוג אותך, מפני שהרי הם יהודים, אתה מאמין בציונים… אם תדע שהם מסוגלים גם להרוג, לא היית מסכן את נפשך…

 

פרשת תולדות

תפילת צדיק בן צדיק או צדיק בן רשע – מה עדיף? [לק"ט]

ויעתר לה ה'- שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע.

שואל הגרש"ז לכאורה הרי תפילת צדיק בן רשע גבוה יותר שהרי עמל קשות להגיע למדרגתו, כמו שכותב רש"י שזו הסיבה שתורה כותבת על רבקה שהיא בת בתואל ואחות לבן, כדי לומר לך שהגיעה לכך מכוחות עצמה.

אלא הביאור הוא שיצחק למד אצל אברהם וראה את כל מעשיו. מן הדין היה אמור לצאת כאביו, כך חונך וגודל. אולם אנו רואים שיצחק מחדש דרך בעבודת ה'. גבורה. ההיפך מן החסד. מציאות היא, שאדם הגדל בבית של תורה, עבודת ה' שלו הופכת למונוטונית, מצות אנשים מלומדה. הוא כבר אינו מתלהב, ועושה את הדברים מתוך הרגל. לא כן היה יצחק. דרך חדשה סלל לו בעבודת ה'. ולכן מחדש לנו הכתוב שה' נעתר לו ולא לה. שאף ששורת הדין אומרת להעתר לה, שהיא בעלת תשובה ועשתה דרך ארוכה כדי להגיע ושכרה רב, מכל מקום יצחק הגיע למעלה גבוהה יותר שלא נותר בדרגה של אביו וקפא על שמריו, אלא הוסיף והלך. וזה קושי גדול יותר.

פעם שאלו את הרב אורי זוהר מתי בעל תשובה מפסיק להיקרא בעל תשובה? כאשר הוא מתחיל לדבר בחזרת הש"ץ… השיב…

לעולם יהיו בעיניך כחדשים. אל תקיים מתוך הרגל. שנים עושים מצוה, אחד יקבל שכר נצחי, והשני שכר מועט. הכל תלוי בכוונה.

כך מבארים את שנאמר אצל אהרון להגיד שבחו שלא שינה. וכי מה שבח הוא זה? אלא בפעם הראשונה שהדליק את הנרות ודאי התלהב ברגשות קודש, ומן הסתם אח"כ זה אמור לדעוך, אולם אצל אהרון השבח הוא שלא שינה.

כיצד מתחדשים בעבודת ה'?

ועוד, על ידי לימוד ההלכות הרלוואנטיות. כשאדם לומד הלכות לשון הרע הוא מתעורר בענין. וכן בהלכות שבת, וכן על זה הדרך בכל ההלכות.

החפץ חיים שראה מחלל שבת בפעם הראשונה בראדין והחל לבכות. בשבת השניה הוא בכה הרבה יותר ומיאן להירגע. כששאלוהו מה ראה על ככה, השיב, שחש שהשבת הוא כבר פחות מתרגש, ועל זה הרביתי לבכות, שכבוד השבת כבר התקרר בעיני…

פרשת תולדות

עשיו איש של ניגודים

מדוע הלכה לשאול את ה', וכי אין זה טבעי? ועוד מה תשובה קיבלה שנרגעה?

מבאר ר' בונם שחששה מבן אחד בעל ניגודים. מין דתילוני. 'דתי לייט' רפורמי, שנהנה מכל העולמות. גם אוכל חמין בשבת, וגם מעשן סיגריה. גם לבית הכנסת וגם לקולנוע. כיפה בגודל 10 אגורות…

הרביי הרפורמי והסוזוקי 3000…

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים: (בראשית כה, כז)

החששות התגשמו. נולד עשיו. איש של ניגודים. הבה נראה את הפרופיל של עשיו כפי שמצטייר בתורה.

'איש יודע… איש שדה' פיצול אישיות. יעקב איש תם. אישיותו שלימה.

מצד אחד- מכבד אביו עד קצה היכולת,

ילקוט שמעוני: א"ר שמעון בן גמליאל: אני כשהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים צואים, כשהייתי יוצא לחוץ הייתי יוצא בבגדים נאים כדי שאצא לשוק מבוסם, אבל עשיו כשהיה משמש את אביו היה משמשו בבגדי מלכות. דכתיב את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אמר כדאי הוא אבא שישתמש בבגדי מלכות.(ילקוט שמעוני תולדות, קטו)

ומאידך יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה וגו' שימות כבר הזקן…

עשיו איש יודע ציד- שהיה צד אביו בפיו- אבא כיצד מעשרין התבן, המלח? צדיק גדול…

החוג בית בקרית אונו והביצים.

עשיו צבוע. נמשל לחזיר פושט טלפיו ואמר טהור אני.

אבא נושא אישה בגיל ארבעים– גם הוא… אבא אין רוחו נוחה מבנות כנען- אז הוא לוקח את מחלת בת ישמעאל, אלא שהוא שוכח משום מה לגרש את נשיו הקודמות…

תלמוד בבלי מסכת ברכות (דף סא, ע"א) אמר רב יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב.

יצר הרע יושב בין שני מפתחי הלב משום שהוא מונע את זליגת השכל אל הלב. שהאדם לא יפעל לפי הכרתו, אלא לפי הרגש הריגעי. התאווה הזמנית. זהו עשיו.

 (כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב:(כט) וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף:(ל) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם

עשיו חוזר עייף מחמש עבירות.

אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה. (בבא בתרא דף טז, ע"ב)

הלעיטני מבאר הבית הלוי: כאילו אינו מבחין בעדשים, ולכן הלעיטני – שלא אדע שאלו עדשים…

צביעות. רמאות. תאוה.ליהנות מכל העולמות. למעשה אינו נהנה כלל.

הבחור ששאל את ישראל סגל האם לפרוש מהישיבה.

אומרים בשם הרבי ר' בונם שטעות לחשוב שעשיו היה נראה כמו האדם הקדמון, עם אזור עור למתניו בלבד, ונבוט עם ראש עגול ומשונן. אומר הרב, עשיו היה לבוש לבנים ואף היה אומר 'תורה' בשלוש סעודות…

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי (בראשית כה, לא)

הזדמנות לקנות ולהציל הבכורה מרשע שכזה. עשיו שואל מה כוללת הבכורה, ויעקב משיב עבודה בבית המקדש המסוכנת למיתה. הנכנס שתוי יין ופרוע ראש.

"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה" אם מתים על ידה, אינני מעוניין בכזאת בכורה.

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה" (בראשית כה, לב-לד).

המכירה מתבצעת. מתברר שיעקב אמנם תם אך אינו תמים.

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת תולדות”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א