פרשת תולדות

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר בראשית

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת תולדות

כח ההתמדה!

לשמור על ההתעוררות גם לאחר זמן

לא ליפול אחר העליה [והגדת – הרב גלינסקי 330] עם תוספות

ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו. וכי אכן "רימה אותו"?

אכן מחלוקת גדולה היא בין הפרשנים, יש שאומרים שיצחק ידע טיבו של עשיו,אך אחז שיש לקרבו על מנת להחזירו למוטב. ואכן דרך היא בחינוך שפעמים יש להתעלם ממעשי החניך כאשר הוא מכבד את מוריו והוריו, היות ואז יש סיכוי שישוב, שאינו רוצה שיתגלו מעשיו השלייליים ומתבייש מהם.

יש שאומרים שעשיו היה שחקן ואכן צד את אביו בפיו בשאלות צדקניות – כיצד מעשרים את המלח, כיצד מעשרים את התבן וכד' והאמין לו יצחק. אך דבר זה תמוה מאד –

הרי חובה"ל אומר שהעומד לפני ה' תמיד יראה מאין עין וישמע מאין אוזן? אם על האריז"ל לא הינו מאמינים שיצליחו לרמותו, אז על יצחק אבינו רגל שלישית במרכבה – נאמין זאת?

הח"ח שסיפר על דרשת המגיד רבי זאב, שתולים בבית השם, אך בחצרות אלקינו יפריחו…

התשובה – כשעמד לפני יצחק – היה צדיק באמת, וידע היכן היא האמת, והבעיה הייתה כשיצא לשדה, נהיה בטלן ומופקר.

דורו של יאשיה מראים עצמם צדיקים אך צרים צורות של ע"ז בדלתותיהם וכשנסגרו – שבה הצורה וגם ניצבה.

כך אנו אחר שהשיעור נגמר, הדרשה תמה, חוזרות דלתות ליבנו ונסגרות, ומפטירים כאשתקד!

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח וגבר עמלק. כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים כו'

מדהים – הוא רק מוריד – כבה המתג, נגמרה הדרשה, שבים כבתחילה, גבר עמלק…

כמונו בתפילת נעילה, שמע ישראל וה' הוא האלוקים ולאחר חמש דקות – והוא רחום יכפר עוון…

כך האדם שלא משקיע בהתקדמות, כמוהו כעולה בהר ויורד, עולה וירוד, ואף פעם לא מתקדם!

לעומתו- על אברהם אבינו נאמר "בא בימים" – כל ימיו עמו, לא חסר יום אחד של עליה. חייו לא כמטוטלת ולא כנדנדה. יציב וברור בדרך עבודת השם. על שרה אמנו נאמר ימי צדיק תמימים – בת מאה כבת שבע ובת שבע כב ע שרים וזה מה שמספיד אותה אברהם – שזה השבבח הגדול ביותר שניתן לומר על אדם – יציבות בעבודת השם.

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כ/ב

שאלו תלמידיו (את רבי זירא ואמרי לה) לרב אדא בר אהבה במה הארכת ימים אמר להם מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני ולא הרהרתי במבואות המטונפות ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא ששתי בתקלת חברי ולא קראתי לחבירי בהכינתו ואמרי לה בחניכתו

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כז/ב

שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע במה הארכת ימים אמר להם מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת ולא פסעתי על ראשי עם קדוש ולא נשאתי כפי בלא ברכה.

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כח/א

שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה במה הארכת ימים אמר להם מימי לא נתכבדתי בקלון חברי ולא עלתה על מטתי קללת חברי וותרן בממוני הייתי.

אמרים בעלי המוסר – רבים מן הדברים האמורים בדברי אותם הגדולים הם מצוות מפורשות, או דברים שרוב בנ"א עושים, המעלה הגדולה של כל מה שכתוב בדבריהם = ה"מימי" – מעולם לא עשיתי כן! רוב הדברים רוב בנה"א שומרי מצוות ה' עושים רוב הזמן, אך מעלת אותם הצדיקים היא שמעולם לא סטו מהנהגתם! לא חוו עליות ומורדות והשפעות של מצבי רוח. זו המעלה הגדולה של הצדיקים ושל האבות הקדושים, לעומת עשיו, שאכן בעת שהיה אצל אביו היה בדרגה גבוה שגם יצחק רואה בו צדיק, אך רגע אחרי – הכל פורח.

פרשת תולדות

שכר המצוה כפי חשיבותה בעינינו!

העולם הבא שווה כפי הערכתינו אותו

מכירת הבכורה ותוקפה ההלכתי [השכר כפי הערכת המצוה!]

עשו מגיע מן השדה והוא עיף. מבקש נזיד עדשים, ויעקב נתן לעשיו לחם ונזיד עדשים. מדוע נתן לו יעקב לחם בזמן שלא התחייב כלל לזאת?

[את השתיה לא נתן, ובכ"ז נאמר ויאכל וישת כו' מבארים ששתיה לא היה צריך ליתן, שעשו כדרכם של בני עשו עד היום- הלך עם בקבוק קבוע בכיס…]

המשל לאדם שהלך במדבר ולא היה לו מה לאכול והגיע לחרפת רעב וכמעט מוות וראה מסעדה ונכנס וראה שהמחירים גבוהים והחליט להזמין מכל הבא ליד וכשהגיע זמן התשלום התחמק בטענה שהוא היה בגדר מסוכן וכל אדם חייב בהצלתו ולכך אינו חייב לשלם… לקחו בעל המקום לשופט והשופט שאלו מה הגיש לו, והוא אמר שתחילה הגיש פיתות עד שהיו הבשרים מוכנים והגיש לו מכל טוב. א"ל השופט הוא צודק שהוא היה מסוכן והיית חייב בהצלתו, ולכן על הפיתות הוא פטור מלשלם, אולם לאחמ"כ הוא כבר יצא מכלל סכנה וזאת עליו לשלם!

כך ג"כ לא רצה יעקב שעשו יתחמק מתשלום בטענה שהוא היה מסוכן, ולכן נתן לו לחם, ולאחמ"כ דרש ממנו תשלום בעד השאר- וזו הבכורה. [בא"ח, חת"ס]

חז"ל אומרים שטוב לו לאדם שלא נברא משנברא, ועל כרחו האדם נוצר. יכול לכאורה האדם לטעון א"כ אני פטור, שלא ביקשתי להבראות! אולם כל זה היה נכון לו האדם לא היה נהנה כלל מן העוה"ז, אולם כעת שהאדם נהנה כאן ולוקח מכאן כל טוב, ראוי הוא שישלם שהרי בכך הוכח שאכן רוצה הוא בלב שלם בזה העולם, ואינו חפץ לחדול מלהתקיים!

[אחז"ל שעל כרחך אתה נולד וחי ומת ועתיד ליתן דו"ח. לכאורה אם ע"כ אנו חיים מדוע איפוא באים עמנו לדין? האם בקשנו לחיות?

משל לבר מצרא שהקיפוהו מג' צדדים ופטור מלשלם על הגדר, אך אם גדר את הרביעית התחייב בכל.

כך גם אנו בעת שאנו חפצים להיות כאן בעוה"ז ואיננו רוצים לצאת – א"כ שנשלם הכל.

הגרי"ס אשר התארח בבית מלון ושתה כוס מים ביוקר ואמר שהמחיר הוא על התפאורה, ולפיכך אין לאדם שום זכות לתבוע שכר עוה"ב, אך המלצרים מקבלים הכל בחינם ועוד מקבלים שכר. מי שהוא עבד של בעה"ב גם מקבל בחינם וגם לבסוף מקבל שכר]

מה שעוד נשאר להבין -כיצד הועילה המכירה והרי יש כאן הונאה ומקח טעות? משלה"ד? לאדם שיבקש לקנות את מגדלי עזריאלי בעשרה שקלים… הרי ברור שדמים מוכיחים שאין כאן מקח כלל, והרי הבכורה יותר יקרה ממגדלי עזריאלי, והצ'ולנט שהכין יעקב יותר זול מעשרה שקלים…

המשל ליהודי שקנה את העוה"ב של חבירו. מכר לו אותו בהתחלה בעשרה רובל, ולבסוף קנה אותו ממנו בהוראת האדמו"ר בחמשת אלפים רובל… כיצד יתכן תמה הלה? והשיב לו האדמו"ר שהעוה"ב שווה בדיוק כפי שאתה מעריך אותו…

כך גם עלינו לדעת שהמצוות שלנו שוות בדיוק לפי מה שאנו מעריכים אותן!

לאור זאת אומר הגר"ח שמולביץ תיושב לנו תמיה –כיצד יתכן לשלם לרשע שכרו בעוה"ז? והרי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ואין המשמעות רק שאין משלמים משכורת אלא בסוף, אלא הפירוש הוא ב'ליכא' שאין משלמים כאן שכר משום שאין לנו כלים לקבל שכר בעוה"ז, שמשלה"ד? לאדם שיקח כוס ויבקש שימלאו לו בה את הכנרת… או יבקש להדליק נורה מתחנת כח, אין לך מספיק כלים לקבל את הכנרת בכוס ואת החשמל במנורה, אתה תשרף מהוולטז' העצום! כך אין לנו כלים לקבל את שכר עוה"ב,

מזכיר הדבר את המעשה שהיה בהיהודי מראדין שרצה לתרום מצוות תפילין שקיים פ"א, לרפואת תושבי ראדין שלקו במגיפה, אמר לו הח"ח בשמים לא מחזירים עודף… השכר ע"ז כ"כ עצום שאין די בכל חללי דעלמא כדי לתת לך עודף… שהרי ניתן בהנחת תפילין אחת מגיע לך שיפראו את כל יושבי ראדין, וכל דרי רוסיה, וכל דרי העולם מעת שנברא ועד סופו, ועוד ישאר לך עודף… שהרי יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז, ובשמים אין מחזירים עודף…

וא"כ כיצד נותנים לרשע את שכרו על מצוות כיבוד או"א שפעם עשה, או חסד שפעם קיים, בעוה"ז?

לאור האמור הדבר יובן כמין חומר, שהרי הקב"ה משלם שכר כפי הערכתינו את המצווה וכפי הקלות בה אנו מוכנים לוותר עליה.

אדם המוכן לוותר על הנחת תפילין בשביל עבודה שבה הרויח חמשים שקל הנחת התפילין שלו שווה חמשים ₪…

שכר המצוה הוא כפי הערכת האדם אותה, ומי שמעריך אתה המצוה ביותר, ולא היה מוכן ליבטל ממנה אף לא בעד כל הון שבעולם, ואף אם תרשום את כל העולם על שמו בטאבו, לא יבטל ממצוה תפילין, לאדם כזה אכן לא שייך לשלם בעוה"ז. אך כרשע שאינואת המצוות והראיה שאינו רודף אחריהן אלא בורח מהן, לו – בודאי ששיך לשלם בעוה"זש!

לפי זה החשבון נורא! מי שמוכן לבטל שיעור בדף היומי בשביל שיק שחזר בבנק בשוי 50 ₪, נמצא שתמורת חמשים ₪ יקבל בעוה"ז שכר לימוד שעה של תורה!. אברך היוצא לעשות סידורים כו'.

העגלון שהגיע לוילנא בשעת לילה ומצא את בית הגר"א מואר, והרב הכניסו ואירחו, והיהודי העגלון שאל הרב- האם לכה"פ עולם הבא יהיה לי אחר כל הסבל הזה כאן בעוה"ז? שאלו הגר"א למעשיו, והוא סיפר שהוא עגלון שמביא לחמו בקושי וכל יומו על פרנסתו, וזמן רב ללמוד תורה לא נשאר לו. אמר לו הגר"א אם בעוה"ז שאתה כ"כ משקיע בו אתה סובל, בעוה"ב שאינך משקיע בו כלל- עאכו"כ…

תוספת [רעיונות לדרוש שטרן יחיאל מיכל]:

השכר האדם קובע במדרש בראשית צג י אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין וכו' והקב"ה יוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא יסופר על בחור שנסע למרחק חמש שעות כדי לקנות חליפה כדי להרויח חמישים שקל אמר לו המשגיח נמצא שחמש שעות שוה אצלך חמישים שקל א"כ הקב"ה ישלם לך שכר לימוד של חמישים ש"ח עבור חמש שעות וזהו לפי מה שהוא כמה שווה בעיניך וכן היה בבית כנסת שהיה חסר עשירי לתפילת מעריב וביקשו לצרף בעל מכולת ולא הסכים בטענה שיתכן שיבוא קונה לאחר ששיכנעו אותו והסכים אמר לו הרב לאחר התפילה בעוה"ב ישלמו לך עבור תפילת מעריב כמחיר גביע אשל ולחמניה שהרי לפי החשבון שלך היית מפסיד במשך זמן זה א"כ כבר קבעת מחיר כמה שוה תפילתך.

וכן מצינו שגנב משלם בגניבת כבש ארבעה ולא חמשה כי כבר התבזה בסחיבתו וא"כ למה לא נפטור אותו לגמרי מיותר מהקרן הרי היה לו בושה אלא הוא כבר הוכיח שמחיר הבושה הוא כבש אחד וראיה לכך שלא חשש מהבושה וגנב כבש א"כ הוא קבע שכר הבושה שהוא כבש אחד ולכן מורידים ממנו רק כבש אחד.

 וכן המדבר בקדיש דברים בטלים הוכיח שעניית אמן אינה שווה לו כמו שיחה בטילה ממילא הוכיח בעצמו כמה שווה לו עניית אמן וזהו השכר שיקבל על עניית אמן

פרשת תולדות

הלחץ המחשל

התפתחות רוחנית מתוך קושי

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר א"כ למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה'.

שואל האוה"ח הקדוש מהי אותה התרוצצות, ומה הביאור א"כ למה זה אנכי?

רש"י פירש "א"כ גדול צער העיבור למה זה אנכי מתאוה ומתפללת על ההריון" ודבר זה טעון ביאור, הרי כדי לזכות בבנים אשה מוכנה לעבור צער רב, עאכ"ו האמהות הקדושות שאמורות להקים את בית ישראל לדורות שלא יתחשבו בצער העבור למען הכלל?

ועוד, כיצד בתשובה שהשיבוה ששני גוים בבטנך כו' הסירו ממנה את צער העבור?

לכן מבאר אור החיים "אכן פשט הכתוב הוא ויתרוצצו לשון ריצוץ, פירוש היו נדחקים ביותר כשיעור שיהיו מתרוצצים ולא יתקיימו במעיה וזה יורה כי הריונה אינו מתקיים, ותאמר א"כ למה זה אנכי, פירוש "זה" מורה באצבע חוזר אל ההריון, למה אנכי הרה לריק יגעתי, ותלך לדרוש את ה' פירוש לבקש רחמים על קיום הריונה, ולדעת דבר הסובב הפסדם כי מן השמים לא יעשה נס לשקר שתפקד בדבר שאינו מתקיים, ולעולם לא הקפידה על צער ההריון כי הצדיקים יסבלו צער גדול בעוה"ז לתכלית טוב הנצחי":

ומה התשובה שהניחה את דעתה?

מבאר האור החיים ויאמר ה' לה וגו' …בא להשיבה על חששתה שאין הריונה מתקיים לרוב דחקם, והודיעה סיבת הדוחק אשר ידחקו זה את זה ויתעצמו זה על זה, כי משונה הריון זה מכל הריון שבעולם, כי כל הריון שיהיה מב' יהיו הב' נוחים וטבעם שוה כאומרו (שה"ש ד ה) תאומי צביה, וידורו יחד בבטן מה שאין כן הריונך, והטעם הוא כי "ב' גוים בבטנך" כל אחד מהם הוא בחינת גוי אחד, ועוד להם שהם עצמם הם מלכים ומלכותם נמשכת לעולם, והוא אומרו וב' לאומים וכל זה לא יסובב להתרוצץ בבטן אם היו במזג אחד כטבע התאומים, אלא שהם משונים מטבע התאומים כי מהבטן עצמו אינם נוחים זה לזה ומשונה מזגם וטבעם, והוא אומרו ממעיך יפרדו, ואמר ממעיך ולא אמר במעיך לומר כי תמיד הם מפורדים והתחלת הפירוד ממעיך, ובאמצעות ענין זה הוא השינוי המופלא לא לצד כי אין בטנה ראוי להריון מתרוצצים הבנים:

 ואומרו ולאום מלאום וגו' – פירוש עוד יש להם דבר שיגרום הרחקת הכנת ההתגוררות יחד כי כל אחד מהב' מלכים חזקו ואמצו הוא מלאום שכנגדו, על דרך אומרם ז"ל (מגילה ו) לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, וכיון שכל אחד מהם רוצה במפלת חבירו כדי שיגדל ממנו זה ירחיק האחוה והתיאום יחד:

 ואומרו ורב וגו' – רבו בזה הפירושים ואין דבר מספיק באמיתות הכתוב ולדרכינו יבא על נכון, הכוונה בא לומר כי מלבד שיתגדל אחד במפלת חבירו גם צריך הנופל להשתעבד לפני המתגדל ממנו, ולא די לו נפילתו וראות טובו ביד אויבו אלא שיכוף כאגמון ראשו לעבדו, ובזה תפליג הרחקת האחוה ותעצומת השנאה, ועל זה נאמר (יבמות קיב:) אין אדם ונחש דרים בכפיפה אחת, וזאת סיבת שינוי ההריון.

 וכפי דרך זה אומרו ורב יעבוד צעיר אין הכוונה באומרו רב וצעיר ביחוד על יעקב או על עשו, אלא על אשר יהיה רב בזמנו ועל אשר יהיה צעיר בזמנו, וזה כפתור ופרח: עכ"ל האוחה"ק.

[מכאן מעיין השבוע עמ' שי] אולם לרבקה הייתה קושיה נוספת. איך יתכן שהריון שבא בתפילות כאלה עצומות כולל בתוכו אחד רשע ואחד צדיק?

על כך באה התשובה ולאום מלאום יאמץ. דוקא אם יהיה עשו נגדו ויארוב לנקודות החולשה שבו, יאלץ יעקב להיות מושלם, להסתייג מהשפעתו. רק אז יוכל להגיע לשלימות. יעקב זקוק לעשו.

שואלים המפרשים כשעברה ליד בתי ע"ז היה עשו מפרכס לצאת, מדוע לא יצא? והרי הוא היה ראשון בפתח? אלא מבארים בדרך צחות, שעשו אין לו מה לעשות בחוץ בלי יעקב, בלי שיהיה לו למישהו להציק, להעליל עלילות, לעשות מסעי צלב רציחות ושמדות…

עשו זקוק למישהו כדי להצר את חייו, אך למען האמת יעקב הוא שצריך מישהו שידחף אותו למעלה. המציאות מוכיחה שדוקא כשלוחצים אותנו אנו מספיקים. כשיש התמודדיות אנו מפיקים מעצמנו את המירב.

התלמוד הבבלי התחבר בבבל כשהיינו בגלות. כל ספרות הראשונים והאחרונים נתחברה מתוך רדיפות ושמדות. אמר פעם א' מגדו"י שאת החידושים הכי גדולים שלו בתורה הוא חידש בדרכו לישיבה בחו"ל כשכדורים היו שורקים מעל לראשו. זה תפקידו של עשו.

יעקב הגיע לדרגתו העצומה בחיר האבות דוקא משום הנסיונות והקשיים. הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני. צרת דינה צרת יוסף צרת בנימין צרת עשיו צרת לבן. הקשיים הם הבונים את האדם. אין לאדם לחפש חיים קלים. ולאום מלאום יאמץ. כשיש לאום מלאום אזי יאמץ. אזי מביא הדבר את האדם למאמץ ולהפקת המירב.

מעשה בח" ח שראה שני תלמידיו שעוסקים בלימוד בישיבה. הוא שאל אותם כמה הספיקו מהבוקר והם השיבו שלמדו דף גמרא. אמר הח"ח לאחד אתה למדת דף גמרא, אך חבירך למד מהבוקר מאה דף! כיצד תמהו? אתה באת מראדין, הוריך יר"ש ושלחוך לישיבה בקרבת מגוריך. חבירך לעומתך הוא מאמריקה, אתה יודע כמה קשיים ונסיונות יש לו להגיע לכאן? להתמסר ללמוד התורה בארץ ששם הפרנסה והכלכלה הם העיקר בחיים? אחד בצער ממאה שלא בצער!

לכל אדם יש את העשו שלו, את היאמץ שלו, אחד מבית – הבעל, האשה, הילדים, ההורים, יש מהפרנסה, יש מהבוס בעבודה, יש מהיצרים הפנימיים, כל אחד עם העשו שלו והיאמץ שלו.

ולכן לא נתפלא ששרו של עשו הוא הס"מ בכבודו ובעצמו, שהוא היצה"ר. שהרי הוא המתנגד הגדול ליעקב, וזה תפקידו של הס"מ להביא את האדם להתמודדות כנגדו. זה בדיוק תפקידו של עשו!

זה מה שענו לרבקה. את שואלת את עצמך כיצד התפילה הביאה למצב כזה שאני רואה שיש לי בן רשע? רק על ידו הבן הצדיק אכן יהיה צדיק. אכן יתמודד ויגיע לדרגות אליהן הוא מסוגל להגיע!

תוספת: עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ר' בספר אור דניאל פ' עקב עמ' קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ.

אור דניאל במדבר:

סיפר החייל רפאל אוסטרוב חודש תמים היו החיילים מרותקים למוצב נידח אי שם בלבנון ומאז חופשתם האחרונה לא זכו לשמוע את קולה של אמא כיוון שבמלחמה זו הפלאפון עדיין לא היה מצוי והנה כשבת בצהריים "באה הישועה" לחיילים למוצב הגיעה ה"חייגנית" הלא היא הניידת שלאורכה מותקנים שמונה עמדות טלפון "יש לכם שעתיים בדיוק כדי לפטפט עם מי שאתם רוצים " שאג נהג החייגנית עב הכרס בקולו האימתני "אתם לא המוצב היחיד בגיזרה וגם במוצבים אחרים אוהבים לפטפט " כל החבר'ה עטו כמובן על המציאה כמוצא שלל רב וניצלו כל רגע פנוי כדי לשוחח עם המשפחה ועם החברים רק רפי הדתי היחיד במוצב לא השתתף בחגיגה הוא נשאר ספון בחדרו כשהוא רכון על חומש ומנסה לשווא לעיין בפרשת השבוע 'הם לא מצאו זמן אחד לשלוח את החייגנית חוץ מבשבת ' רטן כליבו 'איפה הרב החטיבתי ' "רפי מה קרה לך למה אתה לא הולך להתקשר הביתה " שאלו אותו חבריו ואף הוא כיהודי הגון השיב בשאלה "שכחתם ששבת היום " "אז מה אם שכת היום " שאל בתום לב נימרוד הקיבוצניק המתולתל "זה ממש פיקוח נפש לדבר עם ההורים המודאגים ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך' " אחרים הציעו עצמם כ"גויים של שבת" הם יחייגו בשביל רפי וגם יחזיקו לו את השפופרת שרק ידבר ואולם שום דבר לא שיכנע את רפי "הסרבן" אחרי שחלפו השעתיים המוקצבות למוצב ניגש הנהג הקשוח להתניע את החייגנית אך לשווא המנוע לא הראה בל סימן חיים כדי להרגיע את הנהג הנירגן לקחו אותו למטבח כמובן עם צאת השבת האיצו החבר'ה ברפי איצאו כבר כוכבים אז טוס מהר וטלפן " אחרי שהתקשר לכל מי שרצה הציעו החיילים לנהג לנסות את מזלו שוב אולי הרכב יזוז וראה זה פלא המנוע נדלק מיידית.

הבחור ומסירות נפשו לתורה

מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים', מעשה בבחור מישיבת באר יעקב רפול, שעזב את הכל והלך ללמוד בישיבה לבע"ת. האבא שהוא אדם עשיר א"ל שהוא ינשל אותו מן הירושה, והבן לא התרשם. הוא התקשר לאחיו בחו"ל וסיפר לו שהבן 'הלך'… לאן? שאל הדוד, והוא השיב – לישיבה… הדוד אמר לו שהוא בא ארצה לדבר איתו… האב א"ל שידברו בטלפון, אך הדוד אמר שהוא צריך להגיע שיש דברים שהם לא לטלפון… כשהגיע הדוד הוא נכנס לסוכנות מרצדס, וקנה את המרצדס הכי חדישה עם גג נפתח כו' והלך לבקר את האחיין בישיבה. הוא הגיע והם התחבקו כו' והוא שאל אותו אם הוא רוצה סיבוב… הבחור הסכים והם 'קרעו' את באר יעקב. לאחר שסיימו ובאו להפרד, גלגל הדוד את המפתחות בידו ואמר לאחיין, אתה רוצה את הרכב הזה? אני קניתי אותו או בשבילך או בשביל אחיך הקטן, אם תעזוב את הישיבה אתה תקבל אותו ואם לא אחיך יקבל אותו… שמע הבחור את הדברים והנחית חבטה על גב דודו ואמר לו, אני לא מתרשם ממרצדס, וגם אם היית מביא לי שתי משאיות עמוסות במרצדסים חדישים, לא הייתי עוזב את הישיבה… ואם אתה חושב שבאיזה חתיכת פח ממורק תצליח למכור את אמונתי בבורא עולם, אתה טועה. אני מאמין בדבר הגדול ביותר בעולם, שיצר אותי ואותך, ואני זוכה ללמוד את תורתו. את זה אחליף בהבלים מסוג זה? ואם אתה חושב שאתה גדול, אנא, תברא בבקשה רק גרגיר חול אחד. לא מכונית ולא אדם. רק גרגיר חול אחד.

הדוד התרשם מאד מהדברים, והוא ביקש להכנס לביהמ"ד כדי לראות למה הבחור כל כך קשור שאפילו רכב חדיש שהיה מטריף כל ראש של בחור, לא מדבר אליו. והם נכנסו לביהמ"ד ועסקו שעה ארוכה בתורה.

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו!

פרשת תולדות

מי האסיר ומי השוטר

האדם ותאוותיו- [לענ"ד]

עשו מגיע מן השדה והוא עייף. הוא מבקש הלעיטני נא מן האדום האדום הזה. יעקב מבקש מחיר גבוה בעד ההלעטה, והוא מסכים. את הבכורה הוא מוכר, בנזיד עדשים. פלא פלאים. הבכורה בה כלולים הברכות, בה תלוי כל העתיד, עשו יודע להעריך זאת, הרי לבסוף הוא בוכה ושואל הלא אצלת לי ברכה. מדוע כעת הוא הוא כושל ומוכרה בזול כל כך?

נבאר את הדברים בעזרת משל: [מעין השבוע בראשית עמ' שלד]:

מה נאה בענין זה סיפורו של הסבא מנובהרדוק זצ"ל. מעשה בשוטר שנחוש היה בדעתו לתפוס עבריינים, גנבים וכייסים, בשעת מעשה. ידע שלא יעזו לבצע זממם כששוטר בסביבה, לפיכך לבש בגדים אזרחיים והיה משוטט ברחובות ובשווקים. וכייס אחד, נקעה נפשו מהגנבות הזעירות והמסוכנות. החליט להסתכן, ולבצע שוד אחד ששללו עצום ורב, לשדוד בנק. וכיצד יקטין את הסיכון? החליט להתחזות כשוטר. השיג מדים, ונכנס לסניף הבנק. בחוצפה עקף את התור, ניגש לדלפק, שלף אקדחו והצהיר: "זה שוד, את הכסף!" דומיה השתררה, חרדה השתלטה. לפתע יצא אדם מן התור, אקדח בידו, ואמר בשלוה: "אתה עצור!" היה זה השוטר הלבוש אזרחית. השודד המופתע מסר את אקדחו, והשוטר הוציא מכיסו זוג אזיקים. כבל את האחד לידו של השודד ואת השני לידו שלו, והוליכו עימו תחנת המשטרה. הכל נשמו לרווחה. הולכים השניים ברחובה של עיר, ולפתע, שוד ושבר: מולם בא שכנו של השוטר, ואינו מאמין למראה עיניו שהרי מה רואה הוא? שכנו המהוגן מובל בידי "שוטר" למעצר… תדהמתו הסגירה את מחשבותיו, והשוטר ידע איזו סערה תתחולל איך ידווח לבל השכונה שהשכן נתפס בקלקלתו ונעצר, אלו בזיונות תסבול אשתו, ואיזה לעג יסבלו ילדיו. מצא לנכון לפנות אל שכנו ולומר: "אל תראה אותנו כך! אני שוטר לבוש אזרחית, ומוביל אני למעצר שודד המתחזה כשוטר!"… הבין השודד מה קורה, והחליט להתעלל בשובהו. אמר לאותו שכן: "אל תאמין לה שוטר אני, ותפסתיו בקלקלתו! אסרתיו, ואני מוליכו לתחנת המשטרה"… עמד השכן נבוך, מביט מהאחד לשני ואינו יודע להחליט עם מי הצדק. אמר השוטר לשודד: "ראה, אני קשור אליך, ואתה אלי. אחד מאיתנו הסוהר, והשני אסיר. ואיך יוודע מי הוא מי? הנני ואוכיח לך: אדרבה, אם אתה הסוהר – פתח את האזיקים והשתחרר!אינך יכול, משום שהמפתחות בידי אני הוא איפוא הסוהר, ואתה האסיר"…

הגמ' אומרת הרשעים ברשות ליבם, והצדיקים ליבם ברשותם. ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי. ויאמר המן בליבו, אמר נבל בליבו אין אלוקים ח"ו. אולם הצדיקים ליבם ברשותם, שנא' הנה חנה היא מדברת על ליבה. היא שולטת ברצונותיה. ויאמר דוד אל לבו. הוא השולט ומנהיג את ליבו.

הלב הוא מקור התאוות. הצדיקים שולטים בתאוותיהם. הרשעים נשלטים. לכן עשו מוכר את הבכורה. כשהתאוות שולטות- השכל תולה שלט- "נגרר"…

האם אנו שולטים על תאותינו או תאוותינו שולטות עלינו? נבחן את עצמנו. זה שהמפתחות בידו הוא הסוהר! אם ביכולתנו להתנתק מתאוותינו ולשלוט על רצונותינו, אנו הסוהרים. ואם איננו יכולים להתנתק, אסירים אנחנו.

יעקב לעומתו שלט ללא מיצרים על רצונותיו ויצריו. ולכן כאשר רבקה שולחת אותו להביא גדי עיזים לאביו ולטול הברכות, הוא חושש, רצונו הפנימי מסרב. אולם השכל גובר. הוא עושה את שאמו מצווה אותו. זה מנוגד לטבעו, מדתו מידת האמת, תתן אמת ליעקב.

וכן בעת שפגעו בדינה בתו, הוא גם היה רוצה לראות את אנשי שכם משלמים את המחיר על מעשיהם, אולם השכל גובר.

בזה נמדד האדם. כמה הוא מנהיג, ועד כמה הוא מונהג!

מעשה בצפרדע שהייתה על שפת הנהר, ופנה אליה העקרב וביקש לעבור לגדה השניה, על גבה. גיחכה הצפרדע- וכי למה שאסכים? וכי לא ברור שאתה תעקוץ אותי, כדרכך?

אני? שאל העקרב בתדהמה, והרי את לוקחת אותי על הגב, ואם אעקצך את תטבעי, ואז אטבע גם אני, מה ההגיון שאעקוץ אותך ואטביע את עצמי? אכן, הגיון בריא, הצפרדע מסכימה, והיא שוחה כשהוא על גבה. באמצע הנהר פתאום חשה הצפרדע עקיצה עזה בגבה. בפירפוריה האחרונים היא שואלת את העקרב אבל למה??? מה ההגיון??? והעקרב משיב לה מה אעשה, אני עקרב…

הרשעים נשלטים על ידי טבעיהם. אין אפשרות לדרוש מהם להשתנות. ביקשו ממני פעם להשכין שלום בית בין זוג שרחוקים ממצוות. אמרתי להם שאין סיכוי וחבל על הזמן שלי ושלהם. הם התפלאו מדוע? והשבתי, כשאתה אומר לאדם שיש לו תורה שהתורה מצוה כך, ומי שעושה כך צפוי לעונש, ויש דין ויש דיין כו' יש עם מי לדבר. אולם כשאתה מדבר עם אדם ללא אלוקים- מה לעשות, אני עקרב. זהו אני, קבלי אותי כמו שאני.

עשו נשלט על ידי תאוותיו. אין עם מי לדבר. אבל זה נוגד את האינטרס שלך עצמך!? נכון, אבל זהו אני. ללא שינוי. כך בא לי.

תוספת בתשע"א:

סיפר הגר"ש שבדרון בשם ר' אלה לאפיאן שבעירה שלהם בחו"ל היה גר עשיר קמצן שהלך בבגדי בלואים מרוב שהיה קמצן על עצמו… והנה הגיעה בתו לפרקה והוא חיפש לה חתן בן תורה בחיר הישיבה כדי שלא יצטרך להוציא הוצאות רבות, הוא הרי יסתפק במועט ולא ידרוש סכומים גבוהים… חודשים ספורים לאחר החתונה לקה הבחור במחלה והוצרך להסיעו לוינה כדי לרפאותו. הדבר היה כרוך בהוצאות מרובות, ולא הייתה שום דרך לעשות כן אלא לבקש מחמיו שיתרום לצורך הענין. חמיו לא היה מוכן לשמוע בענין, הגם שאהב את חתנו, אולם קמצנותו הרבה לא אפשרה לו לתת אגורה. פנו לרבי שמחה מדוינסק בעל האור שמח שידבר עמו אולם כל המאמצים עלו בתוהו. הלה היה קשה כצור חלמיש. מחלתו של האברך הלכה ותקפה, עד שנפטר לבית עולמו. הייתה לוייה קודרת, ומי אתם חושבים שבכה בכי תמרורים יותר מכולם? אכן, חמיו הקמצן… בכיותיו קרעו לבבות… אמר הרב לו היה מזיל מעט מעות מכיסו קודם לכן, היה חוסך הרבה דמעות… ולא היה צריך לבכות עכשיו כ"כ… אלא ההסבר הוא – זה אני, קמצן, לא שולט בתאוות הממון שלי. גם שאצטרך לאבד חתני ולקבל לביתי את בתי האלמנה, ולבכות על חתני האהוב. זה אני. בלתי נשלט.

כך היה גם עשו. הוא רואה שמהלכיו מורידים אותו אל פי פחת, הוא רואה שיש כאן בכורה וברכות, אולם הנזיד עדשים קורץ יותר. אחר כך הוא כבר יבכה בכיה גדולה ומרה…

פרשת תולדות

מתי זורקים ילד מהבית? [הרב ברוורמן יתד תשעז, מתוק האור]

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב.

הגאון רבי מאיר רובמן בספרו זכרון מאיר שואל כיצד אפשר לומר על יצחק שאהב את עשיו כלשון התרגום "ארי מצידיה הוה אכיל"? יצחק אהב את עשו בגלל שהיה נותן לו לאכול. וכי זאת סיבה לאהוב אותו?

מבאר בעל ה׳מנוחה וקדשה׳ [תלמיד רבי סיים מולז׳ין]: בעצם יש להקשות, הרי על האריז״ל מספר שראה על מצחו של כל יהודי את כל העברות והמצוות שעשה, ואם כך – יצחק אבינו לא ראה את העברות של עשו?! וכי האר״י היה גדול ממנו?

ברור, אפוא, ש״ארי מצידיה הוה אכיל״ אין הכונה שיצחק אכל מהחיות שצד עשו, אלא יצחק היה צד את עשו בזה שהיה אוכל מן הבשר שלו!

דגמא נפלאה לכך אמר הרב ירחמיאל קראם: משגיח נגש אל בחור בישיבה ושואל אותו: ״היכן היית אתמול?״

–           ״הייתי חולה, הלכתי לקפת חולים״. –        ״באיזו שעה?״ –         ״בשעה חמש״. אומר לו המשגיח: שתהיה לר רפואה שלמה, אבל בפעם הבאה בבקשה תודיע לי כז־י שלא אדאג ?

המשגיח יוצא מן החדר וכל הבחורים פורצים בצחוק. כלם יודעים שאתמול בחמש אחרי הצהרים סניף קפת חולים היה סגור…

האמת שגם המשגיח ידע שסניף קפת חולים היה סגור, אלא שאמר המשגיח לעצמו: טוב שהוא משקר אותי. הרי אם היה אומר לי את הסבה האמתית להעדרותו מן הישיבה, מה הייתי עושה?

כל זמן שהבחור מנסה למציא תרוץ, סימן שהוא עוד מרופש להיות בסדר לפחות בעיני המשגיח, לא נעים לו ממנו, ואם כך־ עוד יש תקוה, כי הגם שבסתר הוא אינו נוהג כשורה, אך לפחות בגלוי הוא עדין שומר על גבול מסוים של התנהגות ראויה. אם היה מגיע, חלילה, למצב שאין לו מה להפסיד – היה פורק על בראש כל חוצות.

רק כששומר האב על כבוד הבן, על אף שמצבו הרוחני האמתי ידוע לו – אז שוה לבן לכל הפחות לחבוש כפה. ליד אביו ולאכול כשר, לא לפרק עול באפן מחלט.

יצחק אבינו ערך לעצמו חשבון: הרי יודע אני בדיוק מיהו עשו, אך כל זמן שאני נותן לו את התחושה שאני אוהב אותו, ושהוא צדיק – לכל הפחות הוא מחזיק שחיטה כשרה, הכפה עדין על הראש… אם לא אתן לו את הכבוד הזה, אם לא אראה לו שאני מחזיק ממנו – הוא יפרק על ויעבר על כל האסורים שבתורה. כעת הוא משתדל להתנהג יפה, לפחות, לפני.

לכן, כשבא עשו ושאל את אביו כיצד מעשרים את המלח, יצחק אבינו אינו גוער בו: ״איך מעשרים מלח?! לך תתחיל ללמד משהו ותדע מה חייב במעשר ומה לא!״.

לא ולא! יצחק מאיר לו פנים ואומר: ״טוב מאד שאתה שואל, באמת שאלה טובה. כל הכבוד, עשו, איזה צדיק!״…

על אף שידע טוב מאד עד כמה עשו יצדיק; אולם לא היתה לו בררה, הוא היה מכרח לשחק את המשחק כדי להציל את עשו מהדרדרות רוחנית נוספת.

ובאמת, כל זמן שיצחק אבינו היה חי, עשו לא פרק על בפרהסיה.

נשאל – ואברהם לא ידע זאת? ואם ידע – הרי שם היה הציווי גרש בן האמה ואת בנה, וה' אמר לו לשמוע בקול שרה?

נשים לב מה כתוב אצל ישמעאל

(בראשית פרק כא ט) וַתֵּ֨רֶא שָׂרָ֜ה אֶֽת־בֶּן־הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה לְאַבְרָהָ֖ם מְצַחֵֽק: (י) וַתֹּ֙אמֶר֙ לְאַבְרָהָ֔ם גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק:

אצל ישמעאל הכל היה בגלוי. הוא לא ניסה להסתיר כלום. הוא כמו הערבי בן זמננו. לזרוק את כל היהודים לים, מבלי כחל ושרק. במצב כזה – פעמים רבות –  אין ברירה אלא לגרש. אין לו מה להפסיד. הוא אפילו לא מנסה לעשות רושם חיובי. [ואין כאן הלכה למעשה – רק לימוד מן המקראות וכל אחד שיצטרך ח"ו לשאלות כאלה ישאל אדם גדול שבדיני נפשות עסקינן!]

האב ובנו הסורר

סיפר הרב דוד ברוורמן: מעשה באב כאוב ושבור. בנו סרח ר״ל והפנה עורף ליהדותו, והלך לרעות בשדות זרים. האב, בעצת גדולי ישראל, השאיר את בנו בביתו בחדרו שבעליית הגג. והוא ורעייתו מעניקים לו את כל שיש להם כדי שיחוש שייך ובן אהוב למשפחתו, וב״ה הוא מתחיל לשוב אט אט אל מורשת אבותיו. אלא שאחרי כל כמה צעדים קדימה, פתאום הוא שב כמה צעדים אחורנית… ולאחר מכאן הוא מתחרט ומתקן את דרכו, אך שוב חוזר חלילה… שאל האב בכאב עצור: ״עד מתי?״

המעשה בבחור והרב

סיפרתי לו את הסיפור על הבחור שפנה לרב ושאל אותו: ״מדוע כה קשה לי לחזור בתשובה ? מדוע אני נתקל בקשיים ומכשולים כה רבים בדרכי אל דרך ד׳ מה הסיבה שאיני מצליח לעמוד בהבטחותיי וקבלותיי?

הלא נאמר בחז״ל: ׳הבא ליטהר מסייעין אותר, כיצד זה בא לידי ביטוי אצלי?!״ את כל השאלות האלה הפנה מ. בחור בעל תשובה אל רבו – ראש הישיבה. מ. גדל בעברו בבית חרדי, ובצוק העיתים, לדאבון לב חצה את הקווים ויצא לתרבות רעה. הוא עזב את הארץ לכיוון המזרח הרחוק. ושם התעסק באומנות. בנסי ניסים, בדרך לא דרך שב בתשובה שלמה. אלא שההתמודדות קשה, והוא אינו יודע כיצד לצלוח את מהמורות החיים.

השיב לו הרב בשאלה: תאמר לי, מהו התחביב האהוב עליך? ״אני אוהב אומנות, בעיקר ציור״, השיב מ. ״איזה צייר הכי אהוב עליך?״ שאל הרב, ״פיקאסו״ הוא ענה. ״ואיזה מהציורים של פיקסו אתה הכי אוהב?״ המשיך הרב להתעניין, מ. חושב, ומגיע למסקנה: ציור ״השקיעה״, בציור רואים חוף ים, השמש מאירה את השמים בגוונים עזים ומרהיבים לקראת שקיעתה, ברקע ילדים משחקים בחול, וישישים הצועדים לצדם. ובכלל, הוסיף מ., השקיעה אומרת לי המון. יש בה הרבה משמעות בשבילי. הסמליות של השמש שכעת שוקעת ולמחר שוב זורחת, יש בזה יותר מרמז עבורי… גם ההתבוננות בילדים השקועים במשחקם ואינם רואים את הקשישים שלצידם, מסמלת את המושג שלי ״דור הולך ודור בא״. כל זה מעורר בי המון רגשות, סיים מ. את תיאורו. ״וכמה שווה התמונה?״ שאל הרב? ״בדיוק עכשיו שמעתי שמכרו את הציור במכירה פומבית ב׳סותבי׳ס׳ בשמונה מיליון דולר!״ ענה הבחור.

והרב ממשיך להקשות: ״תאמר לי, ואם לצד פיקסו כשצייר את הציור, היה עומד אדם עם מצלמה פשוטה ומצלם את התמונה המרהיבה הזו, מה לדעתך היה מדויק יותר – הציור או התמונה?״. ״ברור שהתמונה״, ענה הבחור. ״וכמה אתה חושב שהייתה שווה תמונה כזו?״, המשיך הרב לברר, ״כעשרים סנט״ – ״תסביר לי, איך זה שעל הציור הפחות מדויק משלמים שמונה מיליון דולר ועל תמונה מדויקת להפליא משלמים עשרים סנט בלבד?

התשובה היא שמצלמה טובה בד״כ לא עושה טעויות. היא מכונה המתוכננת מראש לכך שלא תעשה לעולם טעויות. אך בן אנוש אין אפשרות שלא יעשה טעויות או שגיאות.

כשהוא מצליח להוציא ציור מדהים ומפעים – מזה מתפעלים! זה לא מובן מאליו! הוא לא מצלמה!

זאת ועוד – כשהוא מצייר, הוא משקיע את כל כולו בציור. הוא מבטא בציורו את רגשותיו ותחושותיו. בעין מדויקת אתה יכול לראות שם את הנפש שלו. את החוויות שהוא עבר. כי הוא שם את עצמו בתוך הציור. ולכן היצירה יכולה להיות שווה שמונה מיליון דולר. מצלמה היא בס״ה רובוט מכני.

להבדיל, לקב״ה יש מיליארדי מלאכים קדושים וטהורים. הם לעולם לא טעו ולא יטעו! אך לנו בני אדם הקרוצים מחומר, יש ניסיונות, וקשיים. עליות וירידות. לנו נתנה הזכות וההזדמנות להתמודד עם ניסיונות ופיתויים. והם נועדו לשמש בסולמות לטפס ולעלות. וכאשר אנו זוכים לצלוח את מהמורות החיים, אנו עולים על דרגת המלאכים!

כאשר באים אלינו הניסיונות, הם לא באו בטעות… אלא הם מכוונים בדיוור ישיר אלינו, להעמידנו במבחן, האם נכנע לדחפים או נתמודד ונצליח להם, נתמודד או נתמוטט. במבחנים כאלה לא תמיד ידינו על העליונה… הקב״ה מצפה מאתנו לרצות להילחם ולהיאבק. עיקר המבחן נמצא בעצם המאבק ולא רק בתוצ¬אה. וכשמגלים נכונות, אתה תראה במו עיניך את הסיוע משמים.

ההתמודדות לא פשוטה

ממשיך הרב ברוורמן ומספר, פתחתי בפני האב חומש בראשית בפרשת תולדות: ״ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה, ויעקב איש תם ישב אהלים, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב״ (בראשית כ״ד כ״ד( שואלים חז״ל ב״מדרש הגדול״: ״ויאהב יצחק את עשו, וכי לא היה אבינו יצחק יודע במעשה עשו שהן כעורין? והכתוב אומר: ׳הלא משנאיך ד׳ אשנא׳, ומפני מה אהבו?! אלא שהיה אוהבו בפניו בלבד, כדי לקרבו ולמשכו, שהרי קל וחומר, אם כשהוא אוהבו מעשיו מקולקלין, אילו שנאו וריחקו על אחת כמה וכמה, ואמרו רבותינו לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל דוחה״.

כלומר, יצחק אבינו ידע גם ידע היטב על טיב בנו עשיו, אך ידע שאם יטיח בבנו את האמת בפרצופו, אזי הוא יגיע למקומות שפלים פי כמה יותר.

ונוסיף על כך את דברי בעל העקידה על הפסוק ״ותכהין עיניו״ (שם כ״ז א) – ״.״אך בכל זאת לא נעלם ממנו דרך עשו, ורצה לזכותו במצוות לשעתו לקבל את הטוב, וכן דרך ד׳ בבלתי שלמים, כמו במצרים, שנתן להם זכות פסח ומילה״.

ברוח דברים אלו מבאר בעל ה״שפת אמת״: ״גם נראה שבודאי היתה ברכת יצחק לעשו באופן שהיה עשו מרוחק מהקדושה, שעם כל זה יוכל למצא הארת הקדושה, כי בודאי גם יצחק ידע שאינו צדיק, רק שסבור שעוד יוכל להתקרב להקדושה…״ (שם תרל״ב).

מה זכה יצחק בזכות זה?

כתוב בגמרא במסכת שבת (פ״ב): ״אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: ׳כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ד׳ אבינו גואלנו מעולם שמך׳ (ישעיהו ס״ג, ט״ז), לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי! אמר לפניו: רבונו של עולם! ימחו על קדושת שמך״. ברור לכל שאם אוהבם של ישראל אברהם אבינו איש החסד עונה תשובה כה קשה, כנראה שעסקינן בעבירות קשות ונוראיות. אך הקב״ה אינו מרוצה מתשובה זו, ופונה ליעקב אבינו ואמר: בניך חטאו! אמר לפניו רבונו של עולם ימחו על קדושת שמך. אמר (הקב״ה) ״לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה״ כלומר, לא בזקנים (אברהם) ימצא דבר טעם, ולא בצעירים(יעקב) תמצא עצה. אזי נלך ליצחק אבינו.

אמר לו ליצחק בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם! בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם ׳בני בכורי׳, עכשיו בני ולא בניך?!

ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם – שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו – פשו להו חמשין. דל עשרין וחמשה דלילותא – פשו להו עשרין וחמשה. דל תרתי סרי ופלגא, דצלויי ומיכל ודבית הכסא – פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם, מוטב, ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי – הא קריבית נפשי קמך!״ כלומר, אומר יצחק לריבונו של עולם. או הכל עליך, או נתחלק חצי חצי, ואם אתה רוצה שאני אקח עלי את כל החטאים גם זה מקובל, אני הקרבתי את נפשי לפניך ואני לוקח את הכל עלי. מסיימת הגמרא: ״פתחו ואמרו (עם ישראל): כי אתה (יצחק) אבינו. אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי קלסו להקדוש ברוך הוא״.

מה פשרה של ה״עיסקה״: חצי עלי חצי עליך, או שהכל עליו – כיצד זה לקח על עצמו יצחק את עוונותיהם של ישראל ? מיישב זאת הרה״ק רבי מאיר מפרמישלן זי״ע: דווקא יצחק אבינו היה יכול לטעון כך לפני השי״ת,

שהרי אף הוא התנהג ככה עם עשיו בנו הרשע שאהבו וריחם עליו וקרבו משא"כ אברהם גירש את בנו ישמעאל, ויעקב מיטתו שלימה. אך עשיו לא רק שנשאר בבית אביו למרות רשעותו, גם הכניס את נשותיו שעליהם נאמר: ״ותהיין מרת רוח ליצחק ורבקה״, מבאר רש״י: ״כל מעשיהן היו להכעיס ולעיצבון״. הסבל מהן הגיע עד כדי ״ותכהין עיניו מראות״, מבאר רש״י שמעשנן של אלו שהיו מקטרות לעבודה זרה, יצחק אבינו כבר לא יכול לראות בעיניו, מרוב הצער מעשן של ע״ז בתוך ביתו מאנשי ביתו! אך הוא השאיר אותם בבית.

הוא יכול לבקש רחמים על עמו ולומר: ״חצי עלי חצי עליך״. יצחק ורבקה התמודדו בגבורה עם ילד הכי קשה, הכי רשע, והכי מאכזב. ולמרות הכל סבלו אותו בביתם. ובזכות אותו קושי נושעו לנצח עם ישראל!!

האדמו"ר והחסיד הצבוע

מספרים כי בחצרו של האדמו״ר ה׳בית ישראל׳ מגור הסתובב חסיד שהיה צבוע. כאשר היה מגיע אל הרבי היה מתלבש כחסיד ומתנהג בקדשה וטהרה, אבל בביתו היה רחוק בהתנהגותו מחסידות ומקדשה. סססידים ידעו זאת, וכשראו שהרבי מגלה כלפיו יחס של חיבה הדבר עורר אצלם תמיהה.

עד שפעם פנה הגבאי לרבי ואמר: רבי, הרי הוא צבוע!

אמר הרבי: יודע אני גם יודע שהוא צבוע, ואני אוהב את הצבע הזה!… יש בכך גם צד חיובי. תאר לעצמך שהיה בא אלי ואומר לי שאינו דתי, שרצונו לפרק מעליו על תורה ומצוות. מה יכלתי אז לעשות לו? הרי הייתי מאבד אותו ואת כל בני משפחתו לדורי דורות. אבל במצב הנוכחי, כל זמן שהוא מגיע אלי, את ילדיו ישלח לישיבות, ל׳חדר׳, וכך נרויח, לפחות, את הילדים. לכן, יאת הצבע הזה אני אוהב׳!…

אין להסיק מכך הנהגה לכולם, בכל מקרה יש להוועץ, אך כאן נלמדת ההדרכה הכללית: יש לעשות כל שאפשר לקרב ולהשפיע אהבה, כי חום ואהבה בכחם להמיס את הקרש שהצטבר על הלב יהי רצון שנזכה לראות אך נחת יהודית מכל יוצאי חלצינו.

 

פרשת תולדות

כוחה של דמעה [חלק מוהגדת]

בראשית פרק כז (לא) וַיַּ֤עַשׂ גַּם־הוּא֙ מַטְעַמִּ֔ים וַיָּבֵ֖א לְאָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֗יו יָקֻ֤ם אָבִי֙ וְיֹאכַל֙ מִצֵּ֣יד בְּנ֔וֹ בַּעֲבֻ֖ר תְּבָרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ:

(לב) וַיֹּ֥אמֶר ל֛וֹ יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו מִי־אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר אֲנִ֛י בִּנְךָ֥ בְכֹֽרְךָ֖ עֵשָֽׂו: (לג) וַיֶּחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֘ גְּדֹלָ֣ה עַד־מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי־אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד־צַיִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ גַּם־בָּר֖וּךְ יִהְיֶֽה: (לד) כִּשְׁמֹ֤עַ עֵשָׂו֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י אָבִ֔יו וַיִּצְעַ֣ק צְעָקָ֔ה גְּדֹלָ֥ה וּמָרָ֖ה עַד־מְאֹ֑ד וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֔יו בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִֽי: (לה) וַיֹּ֕אמֶר בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה וַיִּקַּ֖ח בִּרְכָתֶֽךָ: (לו) וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֙נִי֙ זֶ֣ה פַעֲמַ֔יִם אֶת־בְּכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹא־אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה: (לז) וַיַּ֨עַן יִצְחָ֜ק וַיֹּ֣אמֶר לְעֵשָׂ֗ו הֵ֣ן גְּבִ֞יר שַׂמְתִּ֥יו לָךְ֙ וְאֶת־כָּל־אֶחָ֗יו נָתַ֤תִּי לוֹ֙ לַעֲבָדִ֔ים וְדָגָ֥ן וְתִירֹ֖שׁ סְמַכְתִּ֑יו וּלְכָ֣ה אֵפ֔וֹא מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּנִֽי: (לח) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶל־אָבִ֗יו הַֽבְרָכָ֨ה אַחַ֤ת הִֽוא־לְךָ֙ אָבִ֔י בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִ֑י וַיִּשָּׂ֥א עֵשָׂ֛ו קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ: (לט) וַיַּ֛עַן יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑יו הִנֵּ֞ה מִשְׁמַנֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ יִהְיֶ֣ה מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וּמִטַּ֥ל הַשָּׁמַ֖יִם מֵעָֽל: (מ) וְעַל־חַרְבְּךָ֣ תִֽחְיֶ֔ה וְאֶת־אָחִ֖יךָ תַּעֲבֹ֑ד וְהָיָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ:

(מא) וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַעֲקֹ֥ב אָחִֽי:

 

אמרו במדרש (תהלים פ): ״שלוש דמעות הוריד עשו הרשע מעיניו [כששמע שיעקב נטל הברכות] אחת מעינו הימנית ואחת מעינו השמאלית והשלישית קשורה בעינו, שנאמר: ״.ותשקמו ברמעות שליש״ (תהלים פ, ). אמרה כנסת ישראל, רבה העולמים, בזכות שלוש דמעות שהוריד אותו רשע השלטת אותו בכל העולם ונתת לו שלוה בעולם. לכשתבוא לראות עלבון בניך שעיניהם זולגות בכל יום ודמעתם תדירה, על אחת כמה וכמה שתתמלא עליהם רחמים!״ כמה כדאי להתפלל ברמעות וכמה יש להזהר שלא לגרום לזולת לדמוע!

מובא במדרש: [ספרי דאגדתא על אסתר – מדרש פנים אחרים (בובר) נוסח א פרשה א] [ד, א] ויזעק זעקה גדולה ומרה. אמר ר' חנינא רבה בייא למלכא דמיעבד בייא לעלובייא, צעקה אחת צעק עשו מפני יעקב, שנאמר כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה (בראשית כז לד), והיכן פרע לבניו, כאן, ויזעק זעקה גדולה ומרה.

הבחור מהשומר הצעיר

בחור מקבוץ ״השומר הצעיר״ נקלע לבני ברק. שוטט בחוצותיה, ועלה לישיבת פוניבז'. התרשם כל כך, עד שהחליט להשאר בישיבה.

מודעים לי: ה״חזון איש״ קורא לך. רצתי לבית ה״חזון איש״, ואמר לי: ״תראה, הבחור לומד בישיבה, ותעודות המזון שלו בקבוץ״. היה זה בתקופת הצנע, וחילקו מזון לפי תלושים. ״תסע לחיפה, ותסדיר את ענין התעודות״. אמרתי: ״זה לא יהיה קל״. ענה: ״על דבר קשה, מקבלים שכר פי מאה״.

בקשתי: ״אפשר לשאול שאלה?״

הרשות נתנה, ושאלתי: ״הבחור נולד בקבוץ. הוריו מרדו בהוריהם הדתיים. היה זה דור מרי. בהלצה אמרו: האב שר בשבת: ״השומר שבת הבן עם הבת״, והצאצאים עונים לו: ״דרור לקרא לבן עם בת״… הם יסדו את הקבוץ, חף מכל זיק יהדות. אוכלים חמץ בפסח ובשר ביום כפור. איך זכה לשוב בתשובה?״

וה״חזון איש״ ענה: ״כשאביו גלש והלך לקבוץ, ישב עליו אביו ״שבעה״, בכה והתחנן. לבנו זה לא עזר, שהרי הבחירה נתונה. אבל זה עזר לנכד. דע שדמעות אינן אובדות!״…

דמעות פוגעות גם ללא כוונה

אבל צריך לדעת, שכפי שגדול כחן של דמעות לפעל לטובה, כך גדול כוחן לפעול הקפדה ולהמיט עונש. שעל כן נצטוינו: ״לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו״, שלא לצערה, שמתוך שדמעתה מצויה פרענות צערה ממהרת לבוא!״ (בבא מציעא נט ע״א, וברש״י). ומעשה רב רחומי יוכיח –

שספרו (כתבות סב), שרב רחומי למד בישיבתו של רבא במחוזא, והיה רגיל לשוב לביתו בכל ערב יום הכפורים. פעם אחת נמשך בלמודו ולא השגיח בזמן החולף. היתה אשתו מצפה: עכשו בא, עכשו בא, ולא בא. חלשה דעתה וזלגה דמעה מעינה –

היה יושב בעלית הגג. נשברה הרצפה תחתיו, נפל ונשברה מפרקתו!

תפילת חנה

מצינו בחנה שהייתה עקרה והתפלל לה' לזרע. ה' נעתר לה ונולד שמואל. כשנגמל הביאוהו לבית ה' 'וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי'.

בגמ' מובא שבתחילה הורה עלי להביא כהן כדי לשחוט את הפר, אולם הנער אמר לו שאי"צ בכהן, השחיטה מותרת בזר. הוא אף הביא ראיה מן הפסוקים.

הסכים עמו עלי, אך ביקש להורגו משום שהתחייב מיתה בשל שהורה הלכה בפני רבו. חנה התחננה שיחוס על בנה, משום ש'אל הנער הזה התפללתי' ועלי התרצה.

אגב, האם לא יכל עלי למחול על כבודו מעיקרא?

יש לזכור מי היה הסבא של שמואל… היה זה קרח, בעל המחלקת הגדולה בעולם. לפיכך כשראה עלי ששמואל מורה הלכה בפניו התעורר בו החשד שמא הילד הזה מושפע מראש השלשלת – מקרח סבו, ויהיה אף הוא בעל מחלוקת, כפי שניצניה ניכרים כבר עתה! לפיכך בקש להרוג את הנער ולהתפלל עבור ילד אחר.

אולם חנה סירבה, הוא אומרת לו "אל הנער הזה התפללתי" – הרי כל ילד אחר שתתן לי – לא יהיה במעלה כמו ילד שבא לאחר דמעות מרובות ותפילה! כח הדמעה!

הרי שמואל היה אדון לנביאים לאחר משה רבינו, ושקול כמשה ואהרון, ופתח שורש הנבואה שעד אז "אין חזון נפרץ", מהיכן? מדמעות!!

 

גירת הצדק ימימה קרין משדכת את אחיה עבור מי שדאג עבורה… [יתד נאמן י"ט מרחשון תשע"ז]

לכבוד עורך המדור, שלום רב. את הסיפור המופלא והנדיר שאספר לך, אני כותב כעת, בתאריך ב׳ מר חשוון, יום השנה לפטירתה של הקדושה, הגיורת, ימימה בת אברהם אבינו הי״ד, שנפצעה אנושות בפיגוע נורא שאירע בירושלים לפני שנתיים, לאחד חג הסוכות, וכעבור זמן קצר נפטרה מפצעיה.

כשתמשיך לקרוא, תבין מדוע אני כותב את הסיפור בדמעות מלוחות. לא בדיו, אלא, בדם של כאב. ויחד עם זאת בשירות ותשבחות לד׳ יתברך על החסד המופלא והעצום שנתגלגל מכך. אך בל נקדים את המאוחר, ויהיו הדברים לעילוי נשמתה הטהורה.

באותו פיגוע דריסה נורא, המחבל ימ״ש עלה עם רכבו לתחנת הרכבת הקלה ודרס את העוברים ושבים. הוא ניסה להימלט רגלית ונורה למוות. תינוקת שהייתה בעגלה נהרגה במקום, הי״ד, והבחורה הגיורת ספגה פגיעת ראש קשה ובהמשך נפטרה מפצעיה, הי״ד.

לאחר שנפטרה, פורסמה כתבה מרגשת מאוד ב״יתד נאמן״, עם הדיין שגייר אותה. הוא תיאר את סיפור חייה והליך כניסתה לחיק העם היהודי בי׳ אדר ב׳ תשע״ד, כאשר היא בוחרת להשאיר את שמה ״ימימה״, על שם בתו של איוב.

הגיורת, בחורה צעירה, ואמה, התגוררו באזור אקוודור שבדרום אמריקה, בו אין יהודים כלל. הן החלו להתעניין ביהדות והאם סיפרה ליהודי שפגש אותה, כי משפחתה משתייכת לאנוסי ספרד אך בעתות הזמן הפכה משפחתה לנוצרית. היא אישית לא מאמינה בנצרות, אלא מאמינה ומתפללת לבורא עולם, וכך גם חינכה את בתה.

האם ביקשה מהיהודי שיעלה את בתה לישראל כדי לגיירה. הבת, קרין ימימה, שנקראה בשמותיהן של בנות איוב [קרן הפוך, וימימה], עלתה לארה״ק והחלה בלימודי יהדות במדרשה לבנות שעל־ידי ישיבת התפוצות בעיר העתיקה בירושלים, שם למדה יחד עם בנות ממדינות שונות בדרום אמריקה.

בשעת הפיגוע הייתה בדרכה לשיעור בסמינר ״איילת השחר״ בשכונת רמת אשכול הסמוכה למקום הפיגוע. הדיין שגייר אותה הפליג בספרו על אצילות מידותיה, על ירא״ש המופלגת שלה, כיצד הצטיינה בזהירות מלשה״ר והיותה בעלת חסד גדולה. הקפידה על קלה כבחמורה והתמסרה לסייע ולטפל בזקנים, מהם למדה יהדות.

אמה הגויה, הוזעקה למיטתה בביה״ח, שם ישבה ומלמלה תפילה בספרדית, בבכי ובצער. לאחר שנפטרה, אמרה: ״הבת שלי מתה על קידוש ד׳. אני לא רוצה שהמוות שלה יהיה לחינם. איך יכול להיות שהורגים ילדה יהודייה? החלום של הבת שלי היה להגיע לארץ ישראל ולבנות את החיים שלה כאן, אבל קטעו את החיים שלה. הלב שלי נשבר מצער. אף אחד לא יכול לרפא את הכאב שלי״. הקדושה ימימה בת אברהם אבינו ע״ה, זכתה לחיי נצח עם כניסתה לחיק העם היהודי ולהיקבר בקבורת ישראל בהשתתפות המונים שהלכו אחר מיטתה דומעים ומבכים את האסון הנורא.

קראתי את הכתבה, וליבי נמלא צער. באותם רגעים החלטתי: אני מאמץ את הגיורת הקדושה הזו.

במשך שנה תמימה מאז הסתלקותה אמרתי עליה קדיש שלוש תפילות ביום! אנשים בביהכ״נ תהו מדוע אני אומר קדיש יתום והרי אמי נפטרה לפני מספר שנים, ואבי שיבלחט״א חי ומתפקד. השבתי שאני אומר על גיורת. כשהתאפשר לי אף ניגשתי להתפלל כשליח ציבור. בכל פעם כיוונתי לעילוי נשמת הקדושה והטהורה ימימה בת אברהם אבינו ע״ה.

תאריך פטירתה שמור אצלנו בבית. כולם יודעים שאני מדליק נר לעילוי נשמתה. בשבת הסמוכה לתאריך פטירתה אני אף עולה לעליית ׳מפטיר׳ בביהכ״נ וניגש לתפילת ערבית במוצאי השבת ואומר קדיש לע״נ.

בערבי החגים, כאשר אני מדליק נרות נשמה לע״נ אמי ע״ה, אני מצרף נר נשמה נוסף לעילוי נשמתה, וכמובן גם אומר עבורה ׳יזכור׳ בביהכ״נ.

לפני חג פסח האחרון זכיתי בחסדי ד׳ לארס בת, לאחר שחיתננו בן באותה שנה. השמחה הייתה גדולה, אך לא שלימה. בתה של אחותי הגדולה הייתה בגיל השידוכים ולא יכולתי לשאת את המחשבה שהנה כעת אני זוכה בס״ד להכניס ילד נוסף תחת החופה, ובת אחותי יושבת ומצפה לשידוך מתאים עבורה. תחושת כאב מילאה את ליבי והחלטתי לעשות מעשה.

בערב שביעי של פסח, בעת שהדלקתי נר נשמה לאמי ולאחר מכן עבור גרת הצדק הקדושה ימימה בת אברהם אבינו ע״ה, פניתי לריבונו של עולם בדמעות רותחות, ומצאתי עצמי מספר לגרת הצדק על כאבי הגדול: ״אני לא מכיר אותך כלל, אך אין לי כל ספק שאת מכירה אותי בגלל חבילות הזכויות שאני שולח לך מכאן לכיסא הכבוד, במקום הגבוה מאוד במקום שנמצאת נשמתך הגבוהה. במשך שנה שלמה אמרתי קדיש לעילוי נשמתך וניגשתי לעמוד התפילה כשיכולתי. אני מקפיד להדליק נר עבורך בערבי חגים ולהתפלל עבור נשמתך. אני מבקש ומתחנן: בכיתי כמו ילד, ״אנא, כהכרת הטוב, שהקב״ה ימציא את זיווגה של בת אחותי בקרוב. שתבוא השמחה בביתם עוד לפני תאריך החתונה של בתי וכך תהיה שמחתי שלמה בס״ד״. כך המשכתי להתפלל מעומק הלב דקות ארוכות.

עבר חג הפסח והגיע חג השבועות. בערב החג שוב מצאתי עצמי מדליק נר לע״נ אמי ע״ה ולע״נ הגיורת הקדושה ע״ה הי״ד, ומבקש ומפציר עבור זיווג הגון לבת אחותי. כעבור מספר ימים אני מקבל טלפון, על הקו נמצאת אחותי. ״מזל טוב!״ אמרה בשמחה לתוך השפופרת. ״הערב סוגרים ווארט״. ליבי עמד להתפקע מרוב אושר. רק בורא עולם יודע את השמחה העצומה שאחזה בי, ואת הדמעות ששפכתי לפניו להגיע לרגעים אלו.

הסיפור עוד לא נגמר…

שמחת החתונה של בתי, בס״ד הרקיעה שחקים, כל המשפחות שמחו יחדיו מכל הלב, כאשר כולם יודעים שבאופק הקרוב ישנה חתונה נוספת בחיק המשפחה.

אני מדלג ישר לשמחת שבת שבע ברכות של אחייניתי. סעודת ליל שבת משפחתית, עושים הכרה בין המשפחות החדשות משני הצדדים, מדברים על דה והא. כאשר אני שואל אודות כמה אנשים שהיו שם ושאינם מוכרים לי, אני שומע תשובה שחוזרת על עצמה: ״זהו גר שקשור למשפחה של החתן״. ביררתי ונודע לי כי המחותן של גיסי הינו דיין חשוב העוסק בביה״ד לגיורים ובביתו כמה גרים שגייר, אותם אימץ כילדיו, והזמין כעת לשבת חתן. ניגשתי אליו בלא שהות ושאלתי בדריכות: ״אתה מכיר אולי את הגיורת ימימה שנרצחה בפיגוע?״

״בוודאי״, השיב, ״זו אחת מבנותיי!״ התשובה שלו הדהדה בראשי והסתובבתי כהלום רעם. זהו הדיין שגייר אותה ואשר בעקבות הכתבה בה הוא סיפר את סיפור חייה של ׳בתו׳ הגיורת, קיבלתי על עצמי ׳לאמץ׳ את נשמתה.

״מורי ורבותיי׳, נטלתי בלא שהות את רשות הדיבור. דממה אחזה בקרב המשפחות. ״אמנם יש כאן שדכן שקיבל תמורה למאמציו, אבל דעו לכם כי השדכנית האמיתית הינה הגיורת הקדושה ימימה בת אברהם אבינו ע״ה, שמאז הסתלקותה אני פועל לעילוי נשמתה, והיא שידכה את ׳אחיה׳ (בן הדיין שגיירה ואימץ אותה כבת משפחה) לאחייניתי״.

אף אחד לא הבין למה אני מתכוון, ואז סיפרתי את הסיפור, שלא הותיר עין יבשה.

בערב יו״כ שלאחר מכן, כאשר הדלקתי שוב נר לע״נ הגיורת הקדושה הי״ד, הודיתי לבורא עולם על שנענתה תפילתי.

כעת, ב׳ חשוון, יום השנה לפטירתה. מקודם הדלקתי נר לעילוי נשמתה. הפעם חשתי גם חובה עצומה לספר את הסיפור המופלא לע״נ הטהורה של ימימה בת אברהם אבינו ע״ה הי״ד. יהי זכרה הטהור ברוך.

 

פרשת תולדות

דרכי עשו הרשע ותלמידיו [מעין גנים אסולין עם הרבה תוספות]

פרשת השבוע מדברת בתוך דבריה על יעקב ועשו, כאשר התורה מדגישה את ההבדל ביניהם, כשהיא כותבת, ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים.

כאשר אנחנו לומדים את מה שהתורה כותבת על עשו, אנחנו מסתכלים על זה במבט כזה, שזה לא שייך כלום אלינו, שהרי אנחנו מזרעו של יעקב. אבל למעשה צריך לדעת שהתורה לא כתבה את מה שהיא כתבה על עשו, כדי לשעשע אותנו, אלא כדי ללמד אותנו מי הוא עשו, ולהזהר שלא ללכת בדרכו של עשו. ולכן עלינו לפרש מעט מדרכיו של עשו, ולבדוק אם אנחנו לא מתנהגים כך.

צביעות וחיצוניות

א) בהתחלה התורה כותבת על עשו, ויהי עשו איש יודע ציד. ומפרש רש״י, לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו אבא האיך מעשרין את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות.

כנגד זה אצל יעקב התורה כותבת איש תם, ומפרש רש״י, אינו בקי בכל אלה, אלא כליבו כן פיו.

התכונה של עשו היא, לרמות את הבריות ולצוד אותם, מבלי שהם יבינו שצדו אותם. ולהראות בחוץ שהוא צדיק, ואפילו כלפי אביו הוא מראה שהוא צדיק. לעומת ישמעאל שהיה עושה את מעשיו בגלוי ולא מסתיר את רשעותו. כמו שכתוב בפרשת וירא (כ״א. ט׳) ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. ופירש״י שם, שמצחק הוא לשון עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, וכתוב בפסוק ותרא שרה, כי הוא עשה את זה בגלוי שהיה ניתן לראות את זה. אבל עשו כל מעשיו ברמאות, להסתיר את הרשעות שלו ולהראות כאילו הוא צדיק.

ובהמשך הפרשה (כ״ו. ל״ד) כתוב, ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה. ורש״י עומד על כך, למה עד גיל ארבעים הוא לא נשא אשה. אומר רש״י, עשו היה נמשל לחזיר שנאמר יכרסמנה חזיר מיער. החזיר הזה כשהוא שוכב, פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור. כך אלו גוזלים וחומסים, ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה, היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותם. כשהיה בן ארבעים אמר, אבא בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן עכ״ל.

גם כאן מפורש את הרמאות של עשו, שרוצה להראות את עצמו שוה לאביו ולישא אשה רק בן ארבעים, ומצד שני צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותם, והוא לא רואה סתירה במעשיו, שלמרות מעשיו הגרועים, הוא עוד הולך להשוות את עצמו ליצחק ולישא אשה בן ארבעים שנה.

וכתוב שהוא נשא אשה, את יהודית בת בארי החיתי. וקשה שהרי בפרשת וישלח (ל״ו. ב׳) התורה קוראת לה אהליבמה. אומר שם רש״י, אהליבמה היא יהודית והוא כינה שמה יהודית לומר שהיא כופרת בעבודת כוכבים, כדי להטעות את אביו עכ׳יל. כך פועל עשו, רמאות כדי להראות שהוא צדיק אע״פ שהוא באמת רשע.

מסקנה בנוגע אלינו

כל אחד צריך לבדוק את עצמו, אם הוא לא מרמה את האחרים להראות את עצמו צדיק בעוד שהוא לא צדיק. בביתו הוא מברך בלי כוונה ובלי שימת לב. אבל אם נותנים לו ברכה תחת החופה או מעלים אותו לתורה, הוא מברך בעצימת עיניים עם חיתוך אותיות ופרצוף של קדוש מעונה? אם אתה מסוגל להתנהג יותר טוב כשמולך יש אחרים, למה כלפי עצמך אינך מתנהג

כראוי.

כשהוא מתפלל במנין – הוא מתפלל עשר דקות. אם יצא לו להתפלל יחיד – בארבע דקות הוא כבר אחרי…

הוא מסוגל בהיותו בין חבריו להתנהג יפה, להחמיא לאחרים ולבקש סליחה על כל דבר קטן, אבל בביתו מתנהג בתקיפות ובחוסר ותרנות כלפי אשתו ובניו. בבית הכנסת הוא מסוגל לתרום סכומים גדולים, אבל עם השכנים הוא יקפיד ולא ישלם גם כשמדובר בסכומים הרבה יותר קטנים.

הנהגות כאלו הם הנהגות של עשו, להראות את עצמו כלפי חוץ אדם ישר והגון, ובהיותו בביתו, הוא מתנהג הפוך. עליו להסיק מסקנות, שאם הוא מסוגל להתנהג כראוי בחוץ, סימן הוא שיש לו את הכוחות להתנהג כראוי גם בבית.

לעומתו יעקב

על יעקב נאמר עליו איש תם, כלבו כן פיו. מה שיש בפנים בלב, זה מה שיש בחוץ ובפה.

עשיו- בטלן ומבזבז זמנו

על עשיו נאמר "איש שדה". מפרש"י – כמשמעו אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות. גם תרגום אונקלוס מתרגם על איש יודע ציד, גבר נחשירכן. ומפרש תוס׳ בב״ק צ״ב ב׳, שהוא אדם בטלן ואוהב מנוחה.

מפורש כאן שעשו לא היה בטל סתם, היה לו סדר יום לצאת לשדה ולצוד חיות ועופות, בכל זאת הוא נקרא אדם בטלן, כי זה לא תכלית החיים להיות איש יודע ציד. החיים מדאי יקרים, בשביל לבזבז אותם על ציד.

אדם שלא עוסק בתורה כראוי, ומבזבז את ימי חייו על הבלי העולם הזה, הוא הולך בדרכו של עשו. כל יהודי נשלח לעולם הזה למען שליחות מסויימת. וחלק מהשליחות זה לעסוק בתורה כמה שיותר, ולא לבזבז את הזמן על הבלים, על חדשות, על עיתונים ופוליטיקה, ושאר הבלים.

שאלה מרתקת שהגיעה אל רבה של פראג – רבינו יחזקאל לנדא – הנודע בשאלותיו ותשובותיו "נודע ביהודה". אי שם באחת מארצות אירופה התגורר לו יהודי שזכה לעושר רב. בעושרו הגדול רכש לעצמו אחוזה שהשתרעה על פני מרחבים עצומים ואגדיים, כשכפרים שלמים היו שייכים לו, וגולת הכותרת – יערות שלמים בהם התגוררו כל חיות היער. באותם ימים, אחד השעשועים הנפוצים ביותר אצל האצילים הפריצים והנסיכים הגויים, היה ציד חיות לשם שעשוע. והנה חמד אותו גביר יהודי לצאת בעצמו למסע ציד בתוך יערותיו. ברצונו הזה עורר פולמוס הלכתי. הלומדים פלפלו, שיש לחשוש משום צער בעלי חיים, או משום איסור בל תשחית, וסופה של השאלה שנשלחה אל רבן של כל בני הגולה – ה"נודע ביהודה" (מהדורה תנינא יורה דעה סימן י'). הנודע ביהודה מבהיר שלולא אהבתו לאותו גביר המפורסם במידות טובות, כלל לא היה מזדקק להשיב על שאלה זו, אך מאחר שהוא יודע שהגביר ובני ביתו מתנהגים כיאות, הרי הוא צריך לשמור בכל כוחו שלא יהיה מקום לפתוח פתח לדבר סרה באותו גביר.

בראשית דבריו מבהיר הנודע ביהודה, שחשש צער בעלי חיים אין כאן, כיון שכבר פסק בעל "תרומת הדשן" ("פסקים וכתבים" סימן קה), שבכל דבר שיש לאדם צורך בו אין בו משום צער בעלי חיים. ואם כן אף בנידון זה לא שייך צער בעלי חיים. אף חשש בל תשחית לא שייך בנידון זה, שכן חיות היער אין לאדם שום הנאה מהן בחייהן, ורק לאחר מותן כשמשתמשים בעורותיהם – יש מהן הנאה, ולכך לא שייך לומר שיהא בהמתתן משום איסור בל תשחית.

ברם, כותב הנודע ביהודה – כל הנידון עד כה הוא מצד הדין, אך הוא תמה על עצם השאלה,

"ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב… ואיך ימית איש ישראלי בידיים בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה… ואי משום שדובים וזאבים ושאר חיות הטורפים מועדים להזיק והרי אמרו שהזאב והארי כו' כל הקודם להרגן זכה... אבל לרדוף אחריהם ביערות מקום מעונתן כשאין רגילין לבוא לישוב אין כאן מצוה ואין כאן רק לרדוף אחר תאות לבו ועצת הנדמה כטביא. ומי שהוא איש הצריך לזה ופרנסתו מצידה כזו בזה לא שייך אכזריות והרי שוחטין בהמות וחיות ועופות וממיתים דגים לצורך האדם ומה לי טהורים שיאכל מבשרם ומה לי טמאים שיאכל ויפרנס עצמו מדמי עורותיהן וכל בעלי חיים ניתנו לאדם לכל צרכיו, אבל מי שאין זה לצורך פרנסתו ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו הוא אכזריות.

ועד כאן דברתי מצד יושר ההנהגה שראוי לאדם להרחיק מזה ועכשיו אני אומר אפילו איסורא איכא שהרי כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות ורחמנא אמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם…

והנה במי שמוכרח לזה מחמת פרנסתו הורו לו חכמינו ז"ל תפלה שיתפלל על עצמו אבל מי שעושה כן בשאט נפש איך תקובל תפלתו, ולכן יש בדבר זה מדה מגונה דהיינו אכזריות וגם איסורא וסכנתא וגם הזכרת עונותיו ולכן השומע לי ישכון בטח השקט ושאנן בביתו ולא יאבד זמנו בדברים כאלה".

זהו עשיו. איש בטלה וציד.

מסקנה בנוגע אלינו

כמה זמן הולך לריק? כמה זמן אדם מבזבז מול המרקע המרצד או מול המחשב? כמה ביטול בהסתובבות סרק, ב"סידורים" לא הכרחיים, בשוטטות ריקנית חסרת מעש? לא חבל על הזמן? אין זה מתלמידיו של עשיו?

לעומתו יעקב

לעומת יעקב שהתורה כותבת עליו יושב אוהלים. ומפרש רש״י שיעקב היה בשני אוהלים, אהלו של שם ואהלו של עבר.

לאחר החתונה ביקשה אשת הגרי"ש אלישיב שילכו יחדיו לקנות הדברים הנצרכים לבית – כלים הכרחיים, מטאטא וכו' והרב התחנן לרבנית שלפחות בשבוע הראשון תתן לו ללמוד בהתמדה ללא הפסקה ולאחמ"כ ילך עמה, והיא סיפרה – שלאחר מכן מעולם לא ביקשה שיממש את הבטחתו, כשראתה שכל רגע שלא יקר וממוצה עד תום!

עשיו – התבהמות וחוסר דרך ארץ

ג)          כתוב ויזד יעקב נזיד, ויבא עשו מן השדה והוא עיף. ויאמר עשו אל יעקב, הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי״עיף אנכי. אומר רש״י, הלעיטני, אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה, כמו ששנינו (שבת קנייה ב׳) אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו עכ״ל. ועשו מפרש למה אני מבקש ממך יעקב, שתלעיט אותי מן האדום האדום הזה, כי עיף אנכי. כל זמן שאני במצב טוב, אני מוכן לשמור על כללי הדרך ארץ שבסעודה, אבל כשאני עייף, אני אוכל כמו בהמה.

מסקנה בנוגע אלינו

התורה דורשת מהאדם, שגם כשהוא עייף, יהיו לו קוים אדומים שאותם הוא לא יעבור. לא בגלל שהוא עיף, הוא יאכל כמו בהמה. מי שכל מצב גורם לו שינוי במידת הדרך ארץ שלו, זה עשו.

לפעמים האדם מגיב בתגובות חריפות, כעסניות, חסרות סבלנות, עוקצניות או פוגעניות לאשתו, לבני ביתו, כשהוא מתבקש לתרץ עצמו לאחר מעשה הוא אומר הייתי לחוץ, חזרתי עייף ולא שמתי לב מה אני עושה, הייתי קצר רוח וכן שאר תירוצים.

זה עשיו. מה ההתבהמות הזו עשיו? הלעיטני? אי אם סורי, הוא אומר, אי ווז וורי טיירד…. זהו. כאן תירץ הכל. לעייף, מותר הכל.

יעקב לעומתו

בראשית רבה (וילנא) פרשת ויצא פרשה עד

י [לא, לו – לז] ויחר ליעקב וירב בלבן, רבי עזריה בשם ר' חגי ור' יצחק בר מרון ותני לה בשם ר' חנינא בר יצחק קפדנותן של אבות ולא ענוותנותן של בנים, קפדנותן של אבות מניין, ויחר ליעקב וירב בלבן, ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת, דא את סבור שמא מכות או פצעים יהיו שם אלא דברי פיוסים יעקב מפייס את חמיו, כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך, א"ר סימון בנוהג שבעולם חתן שהוא דר אצל חמיו אפשר לו שלא ליהנות אפילו כלי אחד אפילו סכין אחד ברם הכא מששת את כל כלי אפילו מחט אפילו צינורא לא מצאת, ולא ענוותנותן של בנים מדוד, שנאמר (שמואל א כ) ויברח דוד מניות ברמה ויבא ויאמר לפני יונתן מה עשיתי מה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי, מזכיר שפיכות דמים בפיוסו מילי דקטלא, ברם הכא כי 'דלקת' אחרי.

עשיו –– מלא תירוצים

ד)         ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי. ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. ויאמר יעקב השבעה לי כיום, וישבע לו, וימכור את בכורתו ליעקב. מפורש כאן שיעקב קנה מעשו את הבכורה בנזיד עדשים. וכן מפורש בבעל הטורים כאן.

לפנינו מחזה פלאי. עשו מוכן למכור בכורה שהוא דבר רוחני וקיים לדורות, עבור הנאה גשמית רגעית. אבל הפלא הגדול הוא על יעקב, איך יעקב חשב בכלל שעשו יסכים למכירה כזו. מי יעיז להציע לאדם שיש לו יהלום, שימכור אותו תמורת קצת צ'ולנט?

אלא התשובה לזה, שיעקב ידע שעשו הוא איש העולם הזה. עשו הוא אדם שבכל פעם שרואה התנגשות בין העולם הזה והעולם הבא, הוא יעדיף את הנאת הרגע, את חיי העולם הזה על פני חיי העולם הבא. לכן העיז יעקב להציע לו למכור את בכורתו עבור נזיד עדשים, ועשו הסכים.

ואמנם עשו הוא רמאי, והוא לא יעשה מעצמו צחוק שהוא מסכים למכור את הבכורה, לכן הוא נותן נימוק משכנע, שהוא בכלל לא צריך את הבכורה. ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה.

מפרש רש״י, הנה אנכי הולך למות, מתנודדת והולכת היא הבכורה, שלא תהא כל עת העבודה בבכורות, כי שבט לוי יטול אותה עכ״ל. כלומר אנכי בעבודת הבכורה הולך למות, כי בין כך ינטל ממני הבכורה, וכאילו היא מתה ממני.

נשאל את עשו, אם היו מציעים לך עשירות מופלגת רק לכמה דורות, ואח״כ יקחו את זה ממך, האם ג״כ תגיד כיון שמתנדנדת והולכת ממני העשירות, למה לי עשירות? בודאי שלא תגיד כך. כי על כל פנים תרצה ליהנות מן העשירות כמה שאפשר. א״כ איזה טענה זאת שבסוף שבט לוי יטול אותה, לפחות במשך כמה דורות תהיה בכור. אבל בשביל למצוא תירוץ למה לא להשתמש באיזה כח רוחני, זה מספיק לעשו.

מסקנה בנוגע אלינו

מצוי שאדם לא מגיע לביה"כ משום "שמדברים שם"… לכן הוא כלל לא מתפלל… לשיעור הוא לא מגיע כי "מפריעים להקשיב" ובנתיים הוא כלל לא לומד… וכעזה"ד. מאשתו הוא התגרש כי אחיות של אשתו סיכסכו, את העבודה הוא עזב מפני שהתנכלו לו, וקנאו בו כי הוא הצליח מעל ומעבר […]

לשיעור של רב פלוני אינו הולך כיון שפעם הוא דיבר כנגד ההוא, וזה לשון הרע, הוא יודע הרי יותר טוב מהרב הלכות לשון הרע,

לשיעור של רב אלמוני הוא לא הולך מפני שהוא לא מספיק מעמיק, והוא מחפש רב יותר מעמיק, בנתיים אין לו שיעור…

הוא פעמים האדם מתרץ את עצמו על מעשיו הלא טובים ועל ימיו שהולכים לא כרצון התורה כי אדם פלוני אשם בזה או המצב בו נמצא הביא אותו לכך וכדומה ואין הוא אשם בכל [ואפשר שבאמת זה כך] וחושב שתרוץ זה יאמר גם בעולם האמת לפני בית דין של מעלה אוי לו ואוי לנפשו אם היה לומד ולוקח מוסר לא היה משפיע עליו מאומה והאשם לרשעותו רק הוא עצמו.

מצוי מאד הדבר בכאלה שעוזבים את הישיבה, או הדת ומאשימים אחרים, כאן היה ראש הישיבה אשם, כאן היה המשגיח אמר לי כך וכך ונפגעתי ועזבתי, וכאן ראיתי כיצד יהודי דתי עושה כך וכך וכו' הכל תירוצים. אם היית רוצה היית מתגבר. רק שרצית לפרוק עול, ולכן חיפשת תירוץ.

על האדם לקחת אחריות ולדעת שאם אין אני לי מי לי. יגיע יום ושם למעלה יבדקו האם כל הטענות הללו היו אמיתיות או תירוצים בלבד. כל החיים תהיה כשלון ותאשים את אחרים?

 

עשיו – אמר  ע צ ל  שחל בדרך

עוד מפרש רש״י, ועוד אמר עשו, מה טיבה של עבודה זו, אמר לו כמה אזהרות ומיתות תלויין בה. כאותה ששנינו (סנהדרין כ״ב ב׳) אלו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש. אמר אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה עכ"ל.

נשאל את עשו, הרי היום נלחמת עם נמרוד והרגת אותו. כמו שכתוב ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ופירש״י והוא עייף ברציחה, כמה דתימא כי עייפה נפשי להורגים עכ״ל.

אתה כל יום יוצא לשדה לצוד חיות. וכל זה הוא סכנה גדולה לאדם, הן מן החיות והן מן האדם. מי שבא להרוג, נמצא בסכנה שמא הוא עצמו יהרג, ובכל זאת לא פחדת להכנס לסכנת נפשות, למה כשאתה שומע שיוכל להיות בבכורה סכנת נפשות אם תעבוד לפני ה׳ שתוי יין, אתה לא מוכן בכלל להכנס והתשובה היא אחת.

עשו הוא איש העולם הזה, בכל עניני העולם הזה, הוא מוכן להכנס לסכנות בלי פחד. אבל ברוחניות הוא צריך תירוצים למה לא להיות אדם רוחני, לכן כשרואה סכנת נפשות, יש לו כבר תירוץ טוב, לפרוש מכל הבכורה. ולכן יעקב לא פחד להציע לו שימכור את הבכורה בעד נזיד עדשים, והוא הסכים.

"אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות"

כך היא בדיוק הנהגת העצל, כפי שביטא אותה שלמה בחכמתו [משלי כב]: "אמר עצל ארי בחוץ בתוך רחובות" "אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות הדלת תסוב על צירה ועצל על מיטתו" וביאר רבינו יונה שהעצלות היא מביאה את האדם לפחד מכל מיני דברים שלא יפחדו כולם וגורמת לו אשר לא יעסוק בתורה וז"ל בא להודיע הרעות מתעות השכל ויבקש טעמים להימשך אחרי התאוות על כן אמר כי העצל ימצא טענות להמשך אחר עצלותו ויפחד מדבר שלא יפחד ממנו זולתו.

דברים רבה (וילנא) פרשת נצבים פרשה ח

רבנן אמרי ז' דברים אמר שלמה על העצל ומה שאמר משה היה גדול מכולם כיצד אמרו לעצל רבך בעיר לך ולמוד תורה ממנו והוא משיב אותן ואומר להן מתיירא אני מן הארי שבדרך מנין שנאמר (משלי כו) אמר עצל שחל בדרך, אמרו לו הרי רבך בתוך המדינה עמוד ולך אצלו אמר להן מתיירא אני שלא יהא ארי בתוך הרחובות שנאמר ארי ברחובות, אמרו לו הרי הוא דר אצל ביתך אמר להן והארי בחוץ שנאמר אמר עצל ארי בחוץ, א"ל בתוך הבית השיב להן ואם הולך אני ומוצא את הדלת נעול אני מחזר ובא, אמרו לו פתוח הוא מנין שנאמר (שם /משלי כ"ו/) הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו, לסוף שלא היה יודע מה להשיב אומר להן או הדלת פתוח או נעול מבקש אני לישן עוד מעט מנין שנאמר (שם /משלי ו/) עד מתי עצל תשכב וגו', לימדנו שלמה המלך כל התירוצים לאי קיום התורה נובעים מהעצלות וכשתוסר העצלות יוסרו כל התרוצים.

לעומת יעקב

יעקב כשנזכר שלא התפלל על מקום אבותיו – מיד יהב דעתיה למהדר מחרן לארץ ישראל – מרחק של מאות קילומטרים! יעקב לא מתעצל, הוא חוזר רק בשביל להתפלל על מקום שהתפללו בו אבותיו! הוא שומר על צאן לבן בדביקות ואדיקות יומם ולילה, חורף וקיץ בכל מצב במסירות נפש – ללא שום עצלות.

הוא לומד בהתמדה י"ד שנים בבית מדרשם של שם ועבר ולא שכב לישון כל אותו הזמן!

הוא עובד י"ד שנה בעבור ב' נשיו, במסירות גדולה. והוא גולל את האבן לפני הרועים ללא עצלות ורפיסות.

מסקנה בנוגע אלינו

דוגמת זה יש אנשים שמוכנים להפסיד ענין רוחני, כגון שיש לו שיעור תורה, והיה לו איזה עיכוב בתחילת השיעור, הוא יכול לומר הרי בין כך אני מאחר לשיעור א״כ למה ללכת, עדיף לא ללכת. זה תירוצים כדוגמת עשו. כי ברוחניות צריך לחטוף מה שאפשר, גם אם אין הכל.

יש אדם שצריך ללכת לשיעור, וקצת קר בחוץ, ויש לו תירוץ. אין לו היום את הרכב, ויש לו תירוץ. הוא קצת מנוזל, ויש לו תירוץ.

היה אברך שהיו לו "מניעות" להגיע לכולל, והוא התנצל בפני ראש הכולל, אמר לו ראש הכולל אני לא אפגע לך במלגה, סוף כל סוף יש לך תירוץ, רק שתדע, שמתירוצים לא גדלים…

הסטייפלר אמר שהיה לו את כל הסיבות לצאת ע"ה, עם כל המניעות וההפרעות שהיו לו, אך הוא התגבר על הכל וישב ולמד!

 

יש אשה שלא הולכת למקוה – כי זה לא נקי… "יש חיידקים, זה מסוכן"… כמו עשיו שחושש מהמיתה… איך אמר הרב אלבז? ללכת לבריכה ששם הוכח שהיא מזוהמת – אין לה בעיה, ששם הוכח שיש מי רגליים – עם זה היא מסתדרת, ואז הוא זעק "והלא מי רגליים יפין לה"… מי שכך נוהגת, אכן יפין לה…

היהודי שויתר על תירוצים והתאמץ לשמור על קבלתו

אחד ממקורביו של רבנו חיים קנייבסקי שליט"א, מחשובי מתפללי בית הכנסת ׳לדרמן', שאלו פעם האם יש חיוב של ממש לברך ברכת המזון בכובע ובחליפה או שמא זוהי אך הנהגה יפה ובשעת הדחק אין להקפיד עליה. ״לעתים אני משתתף בפגישות עסקים במסעדה״, הסביר את הסיבה לשאלתו, ״והדבר יכול להיראות מוזר מעט בעיני הנוכחים״.

רבנו השיב לו ברורות כי ודאי שאין להקל בזה, כמו שמבואר במשנה ברורה שחובה ללבוש בגד עליון ולחבוש הכובע בזמן ברכת המזון. ״זוהי גם סגולה לעשירות״, סיים, ״ובוודאי לא תפסיד מהנהגה זו״.

שבועות חלפו. באחד הימים ישב השואל עם איל נדל״ן שאינו שומר תורה ומצוות, למשא ומתן רציני לרכישת בנין בשווי עשרות מיליוני שקלים. כמקובל בעסקאות כגון אלו, הפגישה נערכה במתכונת של ארוחה עסקית. במהלך הארוחה סיכמו השניים ביניהם את עיקרי העסקה, אך נסוב ביניהם ויכוח על כחמישה מיליון שקלים. כל אחד התבצר בעמדתו והוויכוח עמד בעינו עד סיום הארוחה. בשלב מסוים עמד מיודענו להיכנע לתוספת המחיר הבלתי מוצדקת, לדעתו. הוא החליט לסכם את העניינים אחרי ברכת המזון. הוא קם אפוא לנטילת ׳מים אחרונים׳, נטל את כובעו וחליפתו מהמתלה והתכונן לברך.

בעודו מתקדם לכיוון השולחן קפץ לעומתו המוכר ואמר לו: ״אתה יודע מה? לו יהי כך. חמישה מיליון בעסקה כזו – ביני ובינך מהם… הבה ונחתום״.

הוא סימן למוכר בידו לאות שיתפנה להשיב לו עוד מעט והתיישב לברך. עם סיום הברכה נחתמה העסקה לשביעות רצונם של שני הצדדים. לאחר לחיצת היד ל'מזל וברכה' שאל הקונה בסקרנות: ״אמור נא, מה גרם לך לסגת מעמדתך ולהתפשר על חמשת המיליונים?״

״מה פירוש?״ תקע בו המוכר מבט תמה, ״הלא ראיתי שאתה לובש את החליפה וחובש את הכובע, והבנתי שהחלטת ׳לפוצץ׳ את העסקה וללכת. אמרתי בלבי: בשביל סכום כזה חבל לי להפסיד, וויתרתי…״

 

עשיו – העדפת הנאת הרגע והעוה"ז על פני העוה"ב

כך גם מצאנו שיעקב הציע לעשו למכור לו את חלקו במערת המכפלה. וכמו שכתוב בפרשת ויחי – בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני. אומר רש״י "אשר כריתי, לשון כרי דגור. שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי ואמר לעשו, טול זה בשביל חלקך במערה" עכ״ל. יעקב ידע שעשו יעדיף את חיי העולם הזה, כנגד קבורה במערת המכפלה שהיא דרגה רוחנית.

את זאת גם ראינו לעיל – בהעדפת הנזיד עדשים הזול הרגעי והעכשוי – על פני הרווח הנצחי של הבכורה.

כל אדם שיש לו התנגשות בין חיי העולם הזה לחיי רוחניות, והוא מעדיף חיי העולם הזה, הוא תלמיד מובהק של עשו. אדם שלא דוחה סיפוק מידי הגם שבכף המאזניים יש מאידך נצח ואין סוף הוא ממשיכי דרכו של עשיו.

מניחין חיי העולם, ועוסקין בחיי שעה.

צריך לדעת שעיקר העסק בחיי העולם הזה, זהו תפקיד של העוברי כוכבים, כמו שאמרו בברכות ל״ה, שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר (ישעיה ס׳יא. ה׳) ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם. וכן מפורש בשבת ל״ג ב׳, שכאשר רשב״י ובנו יצאו מן המערה, וראו יהודים שחורשים וזורעים, אמרו מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, וכל מקום שנתנו בו עיניהם נשרף. משום שטענו, אם אנשים אלו היו זוכים, היו עובדי כוכבים עושים להם את זה.

ולמעשה הלכה כרבי ישמעאל שסובר הנהג בהן מנהג דרך ארץ. ואמר אביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן. אבל מוכרחים לדעת שכל העסק בעניני העוה"ז צריך להעשות בעל כרחו של אדם, והלואי שהיה יכול לעסוק בתורה יומם ולילה. אבל מי שמתקשר ומתחבר לעסקי העוה״ז ואוהב אותם, הוא לא תלמיד של יעקב, הוא תלמיד של עשו, שמעדיף תמיד חיי עולם הזה על חיי העולם הבא.

לעומתו יעקב אבינו

מוסר את כל ממונו בשביל הזכות להקבר בקברי האבות הקדושים.

מוסר את כל ממונו בשביל לשאת נשים צדקניות ואף עובד בשבילן י"ד שנה! הוא יכל ממזמן לעזוב את בית לבן הרמאי – אך נותר רק משום שיש לו שם עוד "עבודה" – להוציא נצוצי הקדושה מלבן. הגשמיות מתבטלת ליד הרוחניות ועבודת ה'!

בשביל יעקב הממון הוא רק כלי להשגת הרוחניות. כפי שמבאר האלשי"ך הקדוש על הנאמר באברהם "ואברהם כבד מאד במקנה וכו'" שהיה המקנה עליו למשא ולטורח, שאבנים כבדות, אבנים טובות ומרגליות – הן קלות, אך אצל אברהם הכסף והגשמיות היו למשא וטורח.

תלמידי יעקב אבינו, לעולם תמיד יעדיפו חיי רוחניות על חיי גשמיות.

מסקנה בנוגע אלינו

עד כמה אנו מסוגלים לוותר על רווח כספי – כשמדובר במצוה על כף המאזניים?

האם אנו עוזבים את העסק כשמדובר בתפילת מנחה? אדם שיש לו שיעור ומאידך פגישה עסקית – מה נדחה מפני מה?

סביבה רוחנית אך דלה מבחינה גשמית, או רמה גשמית גבוה אך רוחניות ירודה – מה נעדיף?

התאפקות מלדבר לשה"ר – בגלל השכר הנצחי, או רווח וסיפוק רגעי בהוצאת הלשון הרע?

התאמצות ועצימת עין בעת מראה אסור, או הנאה וסיפוק רגעי והפסד נצחי?

אדם שהחזיק אינטרנט פרוץ בעבודה, וכשנשאל מדוע? השיב מפני שלפעמים אנשים באים אליו ואומרים לו אני צריך מוצר פלוני, אתה יכול לספק לי אותו? ואני חייב באותו הרגע לענות לו תשובה מיידית, וחייב בשביל זה אינטרנט, כי אם לא אענה לו תשובה מיידית ואחכה עד שיפתחו לי את האתר הזה, הלקוח בנתיים ילך.

אמרתי לו – אני לא רואה בזה בכלל שיקול, שילך הלקוח ועוד אלף כמוהו, ולא תלך הרוחניות שלי והיראת שמים שלי!

וזאת ועוד – גדולי ישראל אומרים שאין ברכה באינטרנט פרוץ. ורק במי ששומע לתורה הקדושה כי שם ציוה ה' את הברכה, ופרנסה היא מאת ה' ואני לא צריך לעשות השתדלות שמנוגדת לתורה"ק, כך שאין זה שיקול כלל. ודאי לא למי שהולך בדרך של יעקב!

 

עשיו- המטרה מקדשת את האמצעים

ה) עוד מצאנו שיצחק ציוה על עשו, וצא השדה וצודה לי ציד. ופירש״י שיצחק הזהיר את עשו, שיביא לו רק מן ההפקר ולא מן הגזל. והפסוק העיד וילך עשו השדה לצוד ציד להביא. אומר רש״י, מהו להביא, אם לא ימצא ציד, יביא מן הגזל.

עשו מבין שכדי להשיג את הברכות, הוא יכול גם לגזול מאחרים. ולמה אחרים צריכים לסבול שיגזלו מהם?

אומר עשו, לא מענין אותי מאף אחד. אני צריך ברכות, וכדי להשיג אותם, אפשר לעבור כל עבירה שאצטרך לעבור עליה.

יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי- ולבסוף – התאנה לו להורגו על ידי אליפז מבלי לחכות. מדוע? המטרה מקדשת את האמצעים, אבא יצטער? שיצטער…

אותו דבר אליפז בנו – הוא הולך להרוג את יעקב, אבל אני לימדתי אותך תורה? אכן, אך המטרה מקדשת את האמצעים, והמטרה היא לקיים דברי אבא!

לעומתו יעקב אבינו –

הוא אמנם אמר ללבן – אחיו אני ברמאות, אך לא ראינו שרימה אותו במאומה, והגם שלבן מישש את כל כליו לא מצא מאומה, וזה מדובר בחתן שעשרים שנה היה בבית חמיו! לבן זה מצוה לגנוב אותו, תחזיר קצת ממה שהוא לקח לך עד היום!

אין המטרה מקדשת את האמצעים. לגנוב אסור.

בני יעקב מרמים את אנשי שכם, על מנת להורגם, אך יעקב אין דעתו כן. אין המטרה מקדשת את האמצעים.

מסקנה ביחס אלינו –

עד היום יש לעשו תלמידים. אדם מוכן לעשות איזה מצוה, ובדרך הוא עובר על הרבה מאוד עבירות. אדם נכנס למחלוקת משום שלדעתו זה מצוה, ובדרך הוא עובר על הרבה עבירות של לשון הרע ורכילות ושנאת חינם ובזיון תלמידי חכמים, והכל כי הוא עושה מצוה. וזה טעות, אין היתר לדרוך על עבירות כדי להרויח מצוה. רק פיקוח נפש דוחה שבת, אבל לא כל מצוה דוחה הרבה עבירות. ומי שעושה כך ועובר עבירות כדי להשיג מצוה, זהו תלמיד של עשו.

אדם רוצה לקדם את החוג שלו, ובשביל כן גוזל אחרים, ונוטל הקצאות ששייכות להם, ונוטל ממון שלא כדין בשביל להחזיק את הישיבה או הכולל, ומרמה כדי לעשות מצוות.

 

עשיו – הרבש"ע לא בתמונה

ו)          כשיצחק שואל את יעקב מה זה מהרת למצוא בני. עונה יעקב, כי הקרה ה׳ אלהיך לפני. אומר לו יצחק, גשה נא ואמושך בני האתה זה בני עשו אם לא. מפרש רש״י, אמר יצחק בלבו, אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו וזה אמר כי הקרה ה׳ אלהיך לפני עכ״ל.

תלמידי עשו הרשע, אין שם שמים שגור בפיהם, הם מרגישים שהם עושים הכל, וכל גורלם תלוי אך ורק בידם.

אצל עשיו "הידים ידי עשיו" הכל בידיים שלי. אין הקב"ה. אין רוחניות. הכל אני.

לעומתם – יעקב

ה' הרועה אותי מעודי, לעולם שם שמים שגור על פיו, כל מעשיו על פי הקב"ה.

למדנו מזה, שתלמידי יעקב אבינו שם שמים שגור בפיהם, תמיד אומרים בעזרת ה'. תמיד מקוים לה׳, ותמיד מודים לה׳ על חסדיו.

מסקנה אלינו

לפעמים אדם אומר את כל זה אני עשיתי – בסייעתא דשמיא. נראה שמזכיר שם שמים, אך לפעמים זה רק מס שפתיים. כפולטיקאי… בעצם הוא מתכוין אני עשיתי הכל, רק לא נעים להתבטא כך, אז הוא מכניס בודאי את השי"ת…

 

עשיו – שפה וולגרית וגסה

ז)          כתוב שיצחק אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו. מסביר רש׳׳י למה הקול קול יעקוב, כי יעקב מדבר בלשון תחנונים, קום נא שבה ואכלה מצידי. אבל עשו מדבר בלשון קנטוריא, יקום אבי ויאכל מציד בנו.

תלמידי יעקב אבינו תמיד מדברים בלשון תחנונים, בבקשה אם כבודו יכול, אם אפשר. תלמידי עשו מדברים בלשון חוצפה, תקום מיד ותעשה נותנים פקודות גם לאנשים יותר גדולים מהם.

הדבר הזה הוא פלא גדול, שהרי עשו גדל בבית שבו דיברו כל הזמן בדרך ארץ, כשיצחק בא לבקש מעשו שיעשה לו מטעמים כדי שהוא יברך אותו, ״הוא פונה אליו בלשון תחנונים, ועתה שא נא כליך וגו'. ואין נא אלא לשון בקשה. שהרי יצחק לא צריך את המטעמים, ויכול לבקש מרבקה שתעשה לו מטעמים. וכל מה שמבקש הוא בשביל עשיו כדי שיקבל את הברכה.

בכל זאת יצחק אומר לעשו לשון נא. וגם כשיצחק מדבר עם יעקב, כתוב ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמושך בני.

וכן כשרבקה מדברת עם יעקב, היא אומרת לו, לך נא אל הצאן. זה היה צורת הדיבור בביתו של יצחק.

ועשו למרות שגדל בבית כזה, ולמרות שעשו ידע שכל עשית המטעמים הוא כדי שהוא יקבל ברכות, בכל זאת כשעשו מגיע אל יצחק, הוא אומר לו יקום אבי. שום מידת דרך ארץ לא נדבק בו, והוא פוקד על אביו, תקום ותאכל כדי שתברך אותי.

הרי לנו איך מתנהגים תלמידי יצחק ורבקה, מדברים בלשון כבוד לילדים שלהם, ולא פוקדים עליהם כלום, רק הכל בלשון תחנונים. והרי לנו איך מתנהגים תלמידי עשו, נותנים פקודות גם לאבא שלהם.

ומה שביקש עשו מיעקב, הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, זהו משום שיעקב לא חייב לו כלום, וכדי להשיג את מבוקשו הסכים גם לומר נא. אבל כלפי יצחק, כיון שהביא לו אוכל, הוא מרגיש שיצחק ״חייב״ לו את הברכות, ולכן הוא לא מבקש בלשון נא.

עוד מדויק מלשון הפסוק שיעקב אמר, קום נא שבה ואכלה מצידי. ומפרש רש״י שבה, הוא לשון מיטב על השולחן, לכך מתורגם איסתחר. יעקב מבקש מיצחק שישב על יד השולחן ויאכל. כי הוא מבין שלא שייך לאכול באופן אחר, אלא רק על יד השולחן.

אבל עשו אמר, יקום אבי ויאכל מציד בנו. את עשו לא מענין איך יצחק יאכל, שיאכל גם בעמידה או באופן לא נוח, העיקר שיאכל ויביא את הברכות. בך נראה עשו וכך נראים תלמידיו.

מסקנה אלינו

אדם יכול לבקש בבית משהו, בדרך ארץ, בהכנעה, או בהנחתה ובפקודה. האם אתה תלמיד של עשיו או יעקב?

עשיו – נקמה לנצח

ט)         עוד מפורש שאחרי שנתברר לעשו שיעקב לקח לו את הברכות, כתוב ויאמר עשו בלבו, יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. עשו מוכן לרצוח את אחיו היחיד. וגם יעקב בתפילתו בפרשת וישלח (ל״ב. י״ב) מבקש מהקב״ה, הצילני נא מיד אחי מיד עשו, כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים. עשו מסוגל להרוג את יעקב, עם כל נשותיו ועם כל ילדיו,

כך מתנהגים תלמידי עשו, כל מי שעושה להם רעה, הם נוקמים בו, ומסוגלים אפילו לרצוח.

לעומת זאת יעקב –

לא שוטם את לבן, ולא מחפש להרע לו אחר כל מה שהזיק אותו ורימה אותו.

מסקנה אלינו

האם אנו מסוגלים להבליג ולמחול כשמישהו הזיק לנו? אנו נוטרים לו לנצח, או שמעבירים על מידותינו

תלמידי יעקב מתחזקים באמונה בהשגחה פרטית, ואומרים לעצמם הכל משמים, ואל נקמות ה׳. עלינו לא מוטל לנקום, ובודאי שלא ירצחו.

והרי יצחק הדגיש לעשו לפני הברכות ואמר לו, הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואוכלה, ואברככה לפני ה׳ לפני מותי. מה הפירוש לפני ה; אומר רש״י, ברשותו שיסכים על ידי עכ״ל. א״כ עשו שמע שגם יצחק לא בטוח שזהו רצון ה׳, ויתכן שהקב״ה לא יסכים שיצחק יברך את עשו. ואכן כך אמר לבסוף – גם ברוך יהיה.

בכל זאת כשראה עשיו שנסבב מן השמים שיעקב קיבל את הברכות, הוא לא הסתכל על זה שהקב״ה מנע ממנו את הברכות, אלא ראה רק את יעקב אשם בכל זה, והעצה היחידה שלו היתה, להרוג את יעקב.

והרי נתבאר בס״ד, כמה דוגמאות מדרכי עשו ותלמידיו.

ומצאנו ברש״י פרשת ויצא (בייט. י״ז) שלאה היתה סבורה שתעלה בגורלו של עשו ובכתה. כמה צריך אדם לבכות שלא יעלה בגורלו של עשו, ולא יהיה נוהג כמותו.

אשרי הזוכה להיות מתלמידי יעקב אבינו. להעדיף חיי נצח, על חיים של הבל. חיים של דרך ארץ ומידות טובות, על חיים של תוקפנות וחוסר דרך ארץ. חיים של אמונה, נגד חיים של נקמה וחוסר אמונה. יעזרינו השי״ת להיות מתלמידי יעקב אבינו, ולהנצל מדרכי עשו הרשע ותלמידיו.

 

פרשת תולדות

השפעת ההרסנית של הסביבה [מעלון להתעדן באהבתך, מאמר מהספר תוכו רצוף אהבה]

״בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם, אחות לבן הארמי לו לאשה״ (כה, כ)

״וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם? אלא להגיד שבחה, שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם" (רש״י).

א.            פלא פלאות! וכי אין לרבקה שום שבח אחר מלבד זה שלא למדה ממעשי הרשעים? שואל הגר״ז אפשטיין זצ״ל בספרו ״הערות״, הלא בפרשת חיי שרה, מרבה התורה לספר בשבח מידת החסד שהיתה טבועה בה. כמו כן ראינו בסוף הפרשה שמשבאה רבקה לאוהל שרה, ראה יצחק שנעשתה רבקה דוגמת שרה אמו, במה שחזרו כל ג׳ הדברים שפסקו בעת מות שרה. אם כן, מדוע לא צויינו כאן השבחים ההם? כמו כן קשה מדוע שיבחו אותה בשבח המזכיר גם את גנותה?

ב.            לפני היציאה למלחמה מכריז הכהן שהאיש הירא ורך הלבב מעבירות שבידו ילך וישוב לביתו (דברים כ, ח), ואמרו (סוטה מד:) שחוזר אף על עבירה מדרבנן. כגון שסח בין תפילין של יד לתפילין של ראש, ובין ישתבח ליוצר (ירושלמי, הובא ב״בית יוסף״ אורח חיים נד), הרי שהמדובר בצדיק גמור, שלא עבר מימיו עבירה מדאוריתא או מדרבנן – ויוצא למלחמה, וחוזר עם גויה יפת תואר?!

ולא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע (קידושין כד.). איך יובן – כל ימיו מתגבר הוא על היצר הרע. נלחם ומנצח. לא הצליח להחטיאו במאומה. וכאן, אם לא נתיר לו יפול שדוד?!

שכך נאמר: "וראית, וחשקת". וכבר: ״ולקחת״(דברים כא, יא-יב)…

דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו אחר רעיו

וכך כותב הרמב״ם בהלכות דעות (פ״ו ה״א), ודל: ״דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, ולפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים כדי שילמד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר ׳הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע״, עכ״ל.

וביאורו, שהשפעת החברה היא טבע מוטבע באדם ״דרך ברייתו״. כשם שאם יצום יכחש בשרו ואם לא יישן יתעייף. כך אם יהיה בחברה מסויימת יושפע. הן במעשיו והן בדעותיו!

החזו"א

נשאל על דברי הרמב"ם האומר שבעת שכל אנשי מקומו רשעים ילך למדינה אחרת, ואם גם בכל העולם רשעים ילך למדברות, מדוע איפוא איננו הולכים למדברות??

והשיב הרב שהישיבות של היום הם המדברות! ריחוק ממקום הנסיון והטומאה.

הח"ח מתקרר

בהגדת ה״חפץ חיים״ מובא שרבי יהודה קרביץ סיפר שאחיו, רבי שאול, התגורר במשך שנים בתל אביב. וכאשר גדלו ילדיו, חשש שמא החשיפה לחילולי השבת הרבים ולמראות הפריצות, תזיק להם, לכן נכנס עם אחיו אל הרב מבריסק זצ״ל, כדי לשאול בעצתו, האם לעקור לבני ברק.

כששמע הרב מבריסק את השאלה, התפלא מדוע חושש הוא רק לילדיו.

״ואנו״ – תמה – ״וכי מחוסנים אנו? וכי ראיית חילול שבת ומראות פריצות לא תזיק לנו?״

כששמע רבי יהודה את תשובתו, ביקש להוסיף מעשה שארע בראדין, כפי שמסופר בספר ״מאיר עיני ישראל": באחד הימים נודע בעיירה כי חידוש מסעיר עומד להתחולל במקום: קו אוטובוס יקשר בין העיירה לבין תחנת הרכבת.

אולם באותו חידוש טמון היה מוקש גדול, שעלול היה למוטט ולהבקיע את חומת השבת – אותו קו אוטובוס אמור היה לפעול במשך שבעה ימים בשבוע, נהוג בידי יהודי מחלל שבת!

ה״חפץ חיים״, שמע על התכנית, עלה לבית המדרש והתריע אודות הפירצה הנוראה, ובנהמת לבו הטהור קרא: ״זי מאכן מיר קאלט״, הם מקררים אותי!

שמע הרב מבריסק את המעשה וקרא בהתפעלות: הנה, שומעים אתם״ ה״חפץ חיים״, חשש שעלול הוא להיות מושפע ולהתקרר, ואנו סבורים שמחוסנים אנו מפני השפעה״…

הנכנס לחנותת בשמים בגדיו מתבשמים!

ובמדרש ביארו חכמינו ז״ל את הסכנה יותר.

על הפסוק ״הולך אל חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע״ (משלי יג, כ), מובא במדרש (מדרש משלי פי״ג): משל למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחנות של בושם וקלט ריח הבשמים, כשיצא כל בגדיו מבושמים ואפילו כשהוא לא קנה מן הבושם כלום, וכן להיפך, הנמצא בסביבת רשעים, הרי זה כאדם הנכנס לחנות של בורסקי שבגדיו קולטים ריחות רעים, וגם אם יזהר בכל מאודו שלא להשתייך כלל לבעל הבורסקי•ועורותיו הסרוחים, ידבק בו הריח בעל כרחו.

כן הוא הדבר בסביבת אלו שאינם שומרים תורה ומצוות כדבעי, ומבלים ימיהם בהבלי עולם ופטפוטי הבל, או גרוע יותר – אין עצה אחרת אלא להסתלק מסביבתם לגמרי!

פגוש דוב שכול ואל תראה אדם בשעת עבירה!

שלמה המלך, החכם באדם, אומר כך (משלי יז, יב): ״פגוש דב שכול באיש – ואל כסיל באיוולתו״.

מה כוונת הפסוק? מבאר הגר״א, כי אחד מבעלי החיים המסוכנים ביותר הוא הדוב. על אחת כמה וכמה כאשר הוא נתון בסערת נפש לאחר שצייד הצליח להרוג את בניו. ועל אחת כמה וכמה עשרות מונים – כאשר הוא פוגש באותו צייד! באותה שעה אין מסוכן ממנו בכל הבריאה כולה.

אזמר לך שלמה המלך: ״פגוש דב שכול באיש – ואל כסיל באיוולתו״. מוטב לך, בן אנוש, לפגוש ברוב שכול בשעה שהוא פוגע באיש, אותו איש שצד את בניו, כאשר זעמו גואה במידה רבה. ולא לפגוש בכסיל בשעה שהוא נתון בעיצומו של מעשה איוולת!

הסכנה מצד החיבור לכסיל, מזהירנו שלמה המלך, רבה ועצומה מאין כמוה!

כשיוצאים מבית המדרש עלולים לחזור עם אשת יפת תואר…

״אם פגע בך מנוול זה״, היצר הרע, ״משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא, נמוח, אם ברזל הוא מתפוצץ״ (סוכה נב ע״ב, קדושין ל ע״ב). בין כתלי בית המדרש, אפשר להיות צדיק גמור. אבל כשיוצאים, עלולים לחזור עם אשת יפת תואר.

אנו אומרים בפיוט בליל יום הכיפורים: ״הס קטגור, וקח סנגור מקומו״. מה אמרנו כאן? הרי זה דין, ויש בו סדרי דין. הקטגור תובע, ואם אין תשובה מספקת ניתנת הרשות למשחית, רחמנא לצלן (יעוץ שבת נד,.). וכיצד מבקשים שלא לתת לו פתחון פה?

ועוד, מה הבקשה: ״הס קטגור, וקח סנגור מקומו״. האם הסנגור בא במקומו? הרי לכל אחד מהם מקומו ושעתו!

אלא, אומר הגר״י גלינסקי זצ״ל:

לקטגור יש טענות, מכאן ועד אין סוף. וכל טענה מושמעת בזעקה. בקול תרועה רמה: היתכן, איזו העזה, פשע ומרד. אין כפרה, בגיהנום אין די!

ואנו מבקשים: ״הם קטגור״, תאמר לו שיפסיק לצרוח. ולא זו בלבד, אלא שהוא בעצמו יעשה סנגור וילמד זכות.

הכיצד? פשוט: ״מקומו״, תוריד אותו לעולם הזה, ותראה איך ינהג!

והלא מלאכים ירדו בדורו של קין, והתגשמו עד שעשו כל תועבה (פרקי דרבי אליעזר, כב). וכשירדו להפוך את סדום, נכנם בהם רגש ישות ואמרו: ״כי משחיתים אנחנו את המקום", (בראשית יט, יג), ונדחו ממחיצתו של הקב״ה קל״ח שנים (בראשית רבה נ, ט). וביציאת מצרים נאמר: ״ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה״(שמות יב, יב), אני ולא מלאך ולא שרף ולא שלית (מכילתא בא, ז), כי טומאת מצרים היתה רבה כל כך, עד שאפילו מלאכים היו עלולים להטמא שם (זוהר ודא קיז, א).

אם כן, הורד נא את המקטרג לכאן, ונראה כיצד ינהג, ונשמע כיצד ידבר! עד היכן השפעת החברה לרעה?

לגמור כל לילה ספר תהלים כדי לא להתקלקל

סיפר הרב ברונר שהיה הנהג של הרבנית קניבסקי. באחד הימים בהם לקחתי את הרבנית קניבסקי לבקר את אביה, הרב אלישיב זצ״ל, סיפר לי אחיה, רבי אברהם: ״על בלטה זו עמדה בת שבע בבחרותה ובכל לילה ולילה היתה גומרת את ספר התהלים".

כשנסענו חזרה, הרהבתי עוז ושאלתי את הרבנית על מה ולמה ראתה לעשות זאת?

תחילה ניסתה להתחמק מלענות לי, אך לבסוף אמרה: ״בבית אבי היתה עניות, אמי ע״ה לא חפצה להשיג שום דבר. כל מגמתה היתה רק שלימודו של אבי יהיה ללא הפרעות, ומסרה את נפשה על כך״.

״הייתי הבת הגדולה, וכבר למדתי הנהלת חשבונות, לכן יצאתי לעבוד, כדי לסייע בפרנסת הבית. אלא, שמאחר שמקומות עבורה המתנהלים באוירה של תורה כמעט ולא היו, לכן, נאלצתי לעבוד במקום בו היתה אוירה אחרת…".

על כן באותה תקופה הייתי משכימה לפנות בוקר ומתפללת בעמידה את כל ספר התהלים בכדי שיום זה יעבור עלי בטובה ובשמחה ומתוך אמונה כפי שחונכתי בבית אבא ולא הושפע חלילה מהאוירה השוררת במקום העבודה.

וכי אנו מחוסנים ממראות פריצות?!

לאור זאת תיושבנה לנו שאלות נוספות:

ג.             בגמרא (מכות ט:) שאלו מדוע נקבעו שלוש ערי מקלט בעבר הירדן, כאשר בכל ארץ ישראל יש שלוש ערי מקלט. ותרצו, שבגלעד שכיחים רוצחים, ונצרכות שם ערי מקלט רבות. ותמוה, שהרי הערים מיועדות לקלוט רוצחים בשגגה, ומה לנו אם מצויים שם רוצחים רבים במזיד.

ד.            (דברים כט, טז-יז): "ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם, עץ ואבן, כסף וזהב אשר עמהם, פן יש בכם איש או אשה, או משפחה או שבט, אשר לבבו פונה היום מעם ה׳ אלקינו, ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם״ וגו'. מהו ״את שקוציהם ואת גלוליהם"? מפרש רש״י: ״שקוציהם – על שם שהם מאוסים כשקצים, גלוליהם – על שם שמאוסים כגלל״.

וכאן הבן שואל, אם אלהי העץ והאבן, כסף והזהב, הינם משוקצים ומתועבים, כשקץ וכגלל, מהו איפוא החשש הנורא? מדוע שאדם בר דעת מן הישוב ילך ויעבוד אלהים משוקצים ומאוסים? ומדוע התורה מעלה את החשש הזה במלוא עוזו: ״פן יש בכם וגו׳ אשר לבבו פונה היום מעם ה׳ אלקינו״?

לאור הדברים הענין מובן – בגלעד שכיחים רוצחים בשוגג משום שבחברה בה מצויים רוצחים רבים יש זילות בחיי אדם, וממילא אין נזהרים, ומתרבים מקרי הרצח בשוגג.

אף מלאך יכול להתקלקל!

וכן יובן ענין האלילים המשוקצים כגללים –

התשובה המזעזעת היא, כי עד כדי כך מגעת השפעתה הנוראה של החברה הרעה!

סכנה כה נוראה טמונה בהתחברות עם אנשים רעים עובדי עבודה זרה במקרה האמור – עד כדי כך שהאדם עשוי לסטות מדרך הישר וללכת בדרכים מעוותות, גם כאשר ברור לו כשמש כי הוא צועד בדרך מקולקלת ומשוקצת.

כאן גם מוזכרת התדרדרות – בתחילה זה נראה כשקצים, אח"כ גללים, אח"כ עץ לבסוף זה כבר משובח יותר – אבן, ומזה לכסף ואח"כ זהב!! זה מאפיין את המתחבר לרשעים – בתחילה אומר מה לי ולהם? איני מתחבר איתם ולא לומד מהם. אך לאט לאט זה מחלחל, ומה שבעבר היה נראה לי כמאוס לחלוטין, הופך להיות "לא כל כך גרוע"… ומכאן ועד לאימוץ השיטות והדרך – הדרך קצרה!

״מתו אחיו מחמת מלאכה״!

מסופר על הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ״ל הי״ד, שבמהלך ביקורו בארצות הברית, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה, הגיע להרבה ערים וקהילות יהודיות, בהן פעל לטובת ישיבתו המפורסמת ברנוביץ, ביקורו השאיר אז רושם רב, באו אליו גם הרבה אנשים לבקש עצה ותושיה בפתרון בעיותיהם, שכן ידוע ומקובל היה כגאון בתורה וכאיש צדיק וקדוש.

בין אלו שבאו אליו לשאול בעצמו, היה גם יהודי אחד מיוצאי גרמניה, ושאלתו היתה, הואיל ויש לו בן שכבר הגיע לגיל חמש עשרה שנה, והגיעה השעה ללמדו אומנות, שהרי אמרו חכמינו ז״ל (אבות ב, ב) ״יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ״. ובכן הוא בא לשאול, או יותר נכון בא לומר מה בדעתו לעשות ולבקש הסכמתו של רבי אלחנן.

רבי אלחנן ידע היטב שמכיון שמדובר ביהודי שבא מגרמניה, שם היתה מקובלת השיטה של תורה עם דרך ארץ, צריכים לדבר איתו בלשון רכה ובגמישות, ועל כן פתח ואמר לו: אתה בודאי צודק, אין ספק שטוב תורה עם דרך ארץ, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, הכל אמת, ברם, מה דעתך על הענין של הכנסת בנו של אדם לבריתו של אברהם אבינו, האם זו מצוה? ודאי שזו מצוה גדולה, הן אמרו חכמינו ז״ל "גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (נדרים לב.) והלא כל כלל ישראל עומד על יסוד של בריתו של אברהם אבינו.

ואולם – המשיך רבי אלחנן בדבריו – מה הדין אם קרה חלילה, שמתו אחיו מחמת מילה, הלא אסור למול. אמנם בגמרא יש מחלוקת אם מתו שנים או שלושה, על כל פנים אם התברר שישנה חזקה כזו – אסור למול, זוהי ההלכה. וכל כך למה? כי כבר מתו אחיו מחמת מילה. הרי שאפילו במצוה כה גדולה וכה חשובה, אם מתו אחיו מפני שמלו אותם, אסור למול את זה שנולד עכשיו, ואם אביו כן ימול אותו – הוא יעבור עבירה, שכן כיצד הולך אדם למול את בנו כשהוא מסכן בזה את חייו?

אם כן – אמר לו רבי אלחנן – הלא לא תאמר שמצות מילה פחותה וקלה מענין זה של לימוד אומנות ומלאכה לבן, והיום אנו חיים בדור ובמצב של ״מתו אתיו מחמת מלאכה״! כאשר שולחים ילד ללמוד מלאכה, הוא עלול להתקלקל, והנזק שנגרם דומה לפחות לענין של ״מתו אחיו מחמת מילה״, והלא ראינו בימים אלו, שזוהי תופעה שכיחה שבנים מתקלקלים כשהם יוצאים מחוץ לכותלי התורה…

כך אמר לו רבי אלחנן, אבל היהודי לא קיים את דבריו, ושלח את בנו למלאכה. וכמה אומלל ומסכן היה אותו האיש, כי בנו לא הוציא את שנתו, כי באמצע השנה שבה הוציא אותו מהישיבה, חלה הבן לפתע ונפטר. שהיה כאן בחינת גזירה שיצאה מלפני השליט, וכיון שאמר רבי אלחנן שדומה זה למתו אחיו מחמת מילה נתקיים הדבר ביהודי הזה…

על כל פנים, ממעשה נורא זה למדנו כמה גדולה השפעת החברה לרעה עד כדי כך שמה שפעם היה מציאות שאנשים יצאו לעבוד ולא התקלקלו בדורו של ר׳ אלחנן השתנתה המציאות, ומי שיצא לעבוד ניתק את הקשר שלו עם התורה ויצא לתרבות רעה, ומה נענה בדור שלנו…

פרשת תולדות

עובד השם נוחל את העולם הזה והעולם הבא

לצדיק יש גם עולם הזה!

  חלוקת העולמות [גלינסקי עמ' 324 , והמאמר הנוסף אחריו ]

ידוע שיעקב ועשו חלקו ביניהם את העולמות, עשו נטל לחלקו את העולם הזה, ויעקב את העולם הבא (ילקוט שמעוני תולדות, קיא). אף כל בן ישיבה סבור, שהוא והחלוניים חילקו את העולמות. הוא נטל את העולם הבא, והחלוניים נטלו את העולם הזה. הבה נראה איזה ״עולם הזה״ היה לעשו.

יעקב היה איש תם, יושב אהלים. שקד על אהלי תורה ותפלה. עשו היה איש העולם הגדול, איש יודע ציד, איש שדה. התעיף, ורעב. מה עשה? ידע את הכתבת, בא אל יעקב. יש לו אח כולל׳ניק, שם יש בטח מה לאכל. מצא שם נזיד, ומכר עבורו את בכורתו.

אחיו שוקד על התורה, בעוד עשו לוקח אשה ועוד אשה. הולך לצוד ציד כדי לקבל את הברכות, ורבקה שולחת את יעקב לקבלן. הלבישה אותו בבגדי החמודות של עשו המפקדים אצלה. כתב רש״י: ״והלא כמה נשים היו לו, והוא מפקיד אצל אמו? אלא שהיה בקי במעשיהן, וחושדן (בראשית כז, ט)… הרי לנו ״עולם הזה״ נוסח עשו.

סוף דבר, ?שמגיע יעקב אחיו עם משפחתו אל אביו, לוקח עשו את נשיו וצאצאיו, את מקנהו וכל קנינו, ״וילך אל ארץ – פירש רש״י: לגור באשר ימצא מפני יעקב אחיו״ (בראשית לו). מה יש, מה קרה, בכל ארץ ישראל אין מקום לשתי המשפחות?

ה אשר המשפחתי של !עקיב היה לצנינים בעיניו!…

כי לא העולם הבא בלבד גם העולם הזה, לנו הוא!

ואספר – היה לי חבר בישיבה, בביאליסטוק. במלחמה עבר עליו מה שעבר, היה גם בסביר, ירד מהפסים, פרק על מצוות. הקושר עמו נתק, שמעתי שעלה לארץ, אך לא ידעו למסר פרטים. חיכיתי לבחירות, ואיתרתי את שמו בספר הבוחרים. מצויד בשם ובכתיבת חפשתי בספר הטלפונים של אותו אזור, ומצאתיו. התקשרתי ואמרתי: ״מדבר יענקל קריניקער״, כך ל!ראו לי בישיבה, על שם עיר הלדתי. כמה התרגש! ״שמעתי שהחזקת מעמד״, אמר… ?אלו היתה זו גבורה מיסדת, להשאר יהודי. זו היתה דרכו להצדיק את עצמו. לא הנחתי לו. דרשתי שיבוא אלי לשבת. לשבת שלמה לא הסכים, אבל יש לו קרובים בעיר גבעתים הסמוכה. יתארח אצלם בשבת, ויבוא לסעוד בליל שבת.

בליל שבת קידש, לאחר התפלה, שבתי לביתי. המתנתי שעה ושעתים, ולא בא. ביום ראשון התקשרתי: ״שמואל, מה אתך?״

״יענקל, עמרתי בדיבורי. התארחתי בגבעתים, והלכתי לבני ברק״

הנה כי כן, חשדתי בו חינם. ובכן, מה קרה?

אמר, כמעט בבכי: ״יענקל. אל תכעס עלי. הלכתי ברחובות בני ברק, ראיתי אברכים ממהרים לבתי הכנסת וילדיהם סביבם, שלושה, וארבעה, וחמשה. ראיתי נשים דוחפות עגלות תאומים ואחד בעמידה ועוד אחת ואחת מכל צד, הלב התפלץ מקנאה. וחשבתי: עכשו אני מוזמן אליך, וכמה ילדים לך, שבעה, שמונה, עשרה, בלי עין הרע לא אוכל לשאת זאת! !ענקל, יענקל, ידעתי שאני עומד לוותר על העולם הבא – איזה עידון לשון, במקום לומר: לנחיל גיהנם! – אבל לא שיערתי שאפסיד גם את העולם הזה!״…

הם מקנאים בנו ויש להם במה… ובענין זה פעם הלכתי לחתנה באולמי וגשל. הגעתי מאוחר, לרקודים. כשהתקרבתי שמעתי את התזמורת, ולפני הלך זוג חלוני. כנדאה, קרובי אחד הצדדים שמעתי שהאיש אומר לאשה: ״בואי ונראה חתונה אצל הדוסים״.

הסתקרנתי. ענין אותי, כיצד הם רואים. עליתי אחריהם. עמדו וצפו בעזרת הגברים, במעגלים הצפופים, והאשה אמרה: ״מסכנים, המחיצה הזו מפרידה בין הגברים לנשים – אבל, אתה יודע״, אמרה בפליאה, בקנאה, ״הם רוקדים!״ אה, יש להם במה לקנא – אנחנו רוקדים!

הכרתי אדם שגדל בבית דתי, וגלש. שוחחתי אתו, והודה על האמת: חלש אופי הוא, ואינו יכול – שקר הוא, אבל כך אמר – לשים רסן ליצריו. יודע הוא ששומרי התורה יזכו לעולם הבא, אבל הוא נוהה אחר העולם הזה. כמה שניסיתי להסביר לו ששומרי המצוות אשריהם בעולם הזה, מלבד ה״וטוב לך׳ לעולם הבא, נפלו הדברים על אזנים ערלות. לא זו בלבד, אלא בטוח היה שאין הוא לבד. אי אפשר לגדל דור בבועה, במנתק מן העולם הגדול. והם יפזלו, ויושפעו, ויפנו לכם ערף, עוד תראה.

ובכן, רואים אנו את עולם הישיבות פורח, עולם התורה גדל, דור לתפארת, מאושר וגאה. ולא עוד, אלא שהמונים נוהרים ומצטרפים, חוצים את הקוים בדרך ההפוכה.

״מה תאמר לכך״, שאלתיו. תחזיתו התנפצה והופרכה.

״אמר לך״, השיב, ״הם אכולי אכזבות, חייהם משמימים, והאמונה מספקת להם עוגן, משענת איתנה, ונותנת להם סיפוק, מעניקה ענין לחייהם״.

חייכתי, מי כמוהו מבין אותם. ואמרתי: ״למה אתה עומד, תשב״.

לא הבין, למה לשבת?

הסברתי: ״שב ׳שבעה׳ על עצמך, על חייך שאבדו לשוא! נטשת דת אמת, כי אתה בז העולם הזה. כעת מודה אתה, שהמונים שבים בתשובה כידי להשיג ספוק בעולם הזה, מלבד חיי העולם הבא. הפסדת אפוא את שני העולמות, אבדת חייך בידיך, הלא תתאבל עליהם!״ נאנח, הורה לדברי, אבל ׳שבעה׳ לא ישב. וכדין עשה, שהרי המתאבד אין מתאבלים עליו (יורה דעה שמה)

אשרינו, בשני העולמות! [מאמר נוסף משם]

באמת הפשט, שיעקב נטל את העולם הבא ועשו נטל את העולם הזה? וכי נטולים אנו מהעולם הזה? הן נהנים אנו ממנו, ומבקשים טובותיו מלא חפנים!

לדעתי, יש כאן טעות בהבנה. שהרי האדם נברא כדי לנחיל גן עדן, ובו שלקו: יעקב בחר בגן העדן שבעולם הבא, ועשו בחר לחלקו את גן העדן שבעולם הזה. ולמה הפונה, היכן יש גן עדן בעולם הזה? הקשיבו ושמעו ספור מן המדרש (תנחומא שמיני יא).

מעשה בחסיד, שהיה לו אב שכור. בכל פעם הזעיקוהו מבית המדרש:

אביו השתכר ומעד ברחוב, ונערים התקלסו בו וידו בו אבני חצץ, התלוצצו בו וקראו אחריו: ״ראו את השכור״. והיה בנו מחלצו ומוליכו לביתו ונכלם, ושואל נפשו למות בבשתו.

הציע לו: ״אבא, אשגר לביתך מכל היינות שבמדינה ולא תלך לשתות בבית היין, שאתה ממיט חרפה עלי ועליך!״

נאות האב, והבן קים הבטחתו. שגר לביתו יינות לרב, והיה האב סובא ובנו מוליכו למטתו ועולה לבית המדרש.

יום אחד ירד גשם זלעפות, והבן ראה שכור שמטל בשלולית, והמרזב מקלח עליו ואינו מרגיש, והנערים מתקלסים בו ומידים בו צרורות ומשליכים עליו בוץ. אמר לנפשו: אלך ואראה, אולי אבא מצוי בשעה של פכחון, אביאנו ויראה איך נראה השכור בהתבוססותו, וינזר מן השתיה.

הלך, והביאו. ראה האב, ואורו עיניו. פלס דרכו בין הנערים המתקלסים ורכן אל השכור: ״אמר לי, באיזה בית יין מוכרים משקה, שהביאך לכזה שכרון חושים!״…

אמר לו בנו: ״אבא, וכי עבור זה קראתיך? לא הבאתיך אלא שתראה את בשתו וחרפתו, ותבין שכך עושים לך בשכרותך, אולי תמנע עצמך מלשתות! ״

אמר לו – ואני מצטט: ״בני, בחיי, אין לי תענוג וגן עדן אלא זה!״

שמע בנו, והלך לו בפחי נפש!

הנה כי כן, זה גן העדן של עשו! זה, ודומיו, גן הערן שבחר לחלקו בעולם הזה, ואנו נחלנו את גן העדן שבעולם הבא!

ודאי שאנו נהנים ממנעמי העולם הזה, אבל איננו מתבוססים בהם, ואיננו הופכים אותם לגן עדן! גן העדן שלנו אחר הוא! !אספר ־

שמעתי מאדם, הוא הלך עם הסבא [מנובהרדרק] ברחוב ומולם בא זוג, נער ונערה, גויים, נו, פארשטייטזאך איך הלכו, צוחקים וצוהלים. והלה ראה, והסבא הבחין שהוא ראה, ואמר בחכמה עצומה: ״כסבור אתה שהם מאושרים?!״

מה השאלה! כפי שנראה, היש מאושרים מהם?! ״בוא אתי, נשאל אותם״

״לא, שהרב לא יעשה לי בושות!״ לפנות לאנשים זרים באמצע הרחוב, ולשאול אותם, רק בנובהרדוק. ה״אמיצות״ של הסבא! ״כרצונך״, אמר הסבא, ״אז אני אמר לך. הם אינם מאושרים. שניהם!״ ״איך הרב יודע, הם נראים מאושרים כל כך!״ תמה. ״מבלי לראות אותם ומבלי לשאול אותם – יש לו בעיות במקום העבודה שלו, וחכוכים בחברה, ועימותים במשפחה. לו, וגם לה. הוא לא בטוח ביחסה אליו, והיא לא בטוחה ביחסו אליה״ – ״אז זו סתם הצגה, העמדת פנים?!״ תמה המלוה.

״לאו דוקא״, השיב הסבא. ״הייתי מגדיר זאת כקרום, כגלד על פצע מגלתי. הגלד קשיח, ועדין כל כך. ומתחתיו פושה הרקב. זו הסחת דעת עצמית לשעה״ –

״אדם אחד מאושר הכרתי״, אמר: ״רבי ישראל מסלאנט!״ עמוד היראה, ועם זאת מאשר. כי שלם היה עם עצמו, בוטח בבוראו, שרוי בעולם של השגות מרוממות, עוסק בפקודי ה׳ הישרים, משמחי הלב, מה ישוה לאשרו!

הרב שך זצ״ל ספר, שבעל ״יסוד ושרש העבודה״ זצ״ל ראה פעם כמר גוי מדשן ענג. תמה: ״מה השמחה שהוא שרוי בה, ער האט פארענטפערט א מאהל א רשב״א ?״ האם תרץ מעודו רשב״א מוקשה, לאמתה של תורה? זו, שמחה!

זהו שאמרו במדרש (אסתר רבה ג, יא): עובדי כוכבים אין להם טובה, שנאמר: ״וטוב לא יהיה לרשע״ (קהלת ח, יג). והקשו, מדכתיב: ״כטוב לב המלך ביין (אסתר א, יג). אמר לו: ״בטוב לב המלך״ לא נאמר כאן, אלא: ״כטוב לב המלך ביין״, טובה ואינה טובה. אבל טובתם של ישראל טובה שלמה, שנאמר: ״וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה׳״ (מלכים א ח, ס)!

והוסיפו (אסתר רבה ג, יג): כשישראל אוכלים ושותים ושמחים הם מברכים ומשבחים ומקלסים לקדוש ברוך הוא, וכשאמות העולם אוכלים ושותים מתעסקים הם בדברי תפלות. זה אומר מדיות נאות וזה אומר פרסיות נאות, עד שהתפאר אחשורוש בושתי, וההמשך ידוע.

והא בהא תליא. שמכיון ששמחתם של ישראל ברוחניות, ״נגילה ונשמחה בך״ (שיר השירים א, ח), ״בך״ בקדוש ברוך הוא, ״בך״ בישועתך, ״בך״ בתורתך, ״בך״ ביראתך (שיר השירים רבה א, לא), לפיכך שמחתם שלמה. ומכיון ששמחת האמות בגשמיות גרידא, בהבלי שעה חולפים, אין וה אלא ״כטוב״, טובה מדומה ארעית ומתפומת, ״ואחריתה שמחה תוגה״ (משלי יד, יג).

אמר מעתה: אנו נטלנו לחלקנו את ההנאה מהעולם הבא גם בעולם הזה – הנאה מתורה, הנאה ממצוות, הנאה מהשגות, הנאה מחסד והטבה. וזו אכן הנאה עצומה. הרב שך זצ״ל יצא מבית הרב מבריסק זצ״ל ופגש במכר. הביע בפניו חששו שקבל כל שכרו המעתד בגן העדן בשמחה ששמח בשמעו חרוש של הרב מבריסק, ראה בו עולמו בחייו!

ומול הנאות נפלאות אלו, הכל מתגמד ולא נחשב – ואלו עשו שם דגש על הנאות העולם הזה הכלות ונפסדות, מתפוגגות

ואובדות. ומה סופן. באזני שמעתי ילד מקלל את חברו: ״שתאכל שקית מלאה פיסטוקים, והאחרון יהיה מתלע!״…

הרב שך שיצא מהרב מבריסק רוקד, ואמר שאם יגיע לו חלק בעוה"ב, הרי בחידושו של הרב מבריסק כעת קיבל עולמו בחייו!

פרשת תולדות

כוחה של ליצנות

״גרש לץ״ [גלינסקי עמ' 309]

"ואלה הולדית יצחק בן אברהם אברהם הויליד את יצחק״ (בראשית כה,'יט). פרש רש״י: מאחר שכתב ״יצחק בן אברהם׳ הוצרך לומר ״אברהם הוליד את יצחק״. לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו.

מה עשה הקדוש ברוך הוא, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל: ״אברהם הוליד את יצחק״.

ויש להבין: ראשית, הן אבימלך וכל ביתו הוכו באותה עת בעצירות כל נקביהם על פי דיבורה של שרה, ולא נרפאו עד שהתפלל עליהם אברהם (בראשית כ, יז-יח). ובודאי היה זה דבר מפורסם, שאבימלך היה עקר כל אותו זמן (״אור החיים״, שם).

שנית, אבימלך פייס את אברהם בצאן ובקר ועבדים ושפחות, ונתן לו אלף כסף, כדי שהכל ידעו שבעל כוחו החזירה ועל ידי נס (שם יד-טז וברש״י).

שלישית, ביום המשתה הביאו הגבירות את תינוקותיהן ושרה היניקה את כלם, כמו שנאמר: ״מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה״ (בראשית כא, ז). וכתב ה״שפתי כהן״ שבכך נסתמו טענות המלעיזים שמאבימלך נתעברה שרה, שאין הקדוש ברוך הוא עושה נס לפסולים. [ועל דרך זו באר ה״בן איש חי״ (בספרו ״אם המלך׳ על מגלת רות) דברי האלשיך הקדוש על הפסוק ״ותקח נעמי את הילד ותשיתהו בחיקה ותהי לו לאמנת״ (רות ד, טז), שנעשה לה נס והיניקתו. ומדוע, כדי שתפורסם ההלכה ״לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳״ (ודרשו חז"ל ולא עמונית ומואביה (יבמות עח ע״ב), ורות המואביה מותרת לבוא בקהל ובנה כשר, שאם לא כן לא היה נעשה לה נס זה].

ואם כן, יפלא. איך יכולים היו ליצני הדור להלעיז על שרה, והלא מכל צד מוכח שלא מאבימלך נתעברה. ומדוע נצרך הקדוש ברוך הוא ליצור קלסתר פני יצחק כפני אברהם.

ומכאן ראיה שאין הלץ מתרשם מהוכחות וראיות, ואינו מתפעל כלל מהמציאות הטופחת על פניו ומוכיחה שקרו.

והרווחנו בזה ליישב קושית ה״ערוך לנר״ (לאש השנה יא ע״א). כידוע, קוראים בראש השנה ״וה׳ פקד את שרה״ (בראשית כא, א) לפי שבראש השנה נפקדה (מגלה לא ע״א), ולמדוהו מהכתוב (ראש השנה יא ע״א). ופרש מהרש״א שפקידה זו מהקדוש ברוך הוא. והיה זה כשהחזירה אבימלך ואברהם התפלל עליו שתפסק עקרותו, והמתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר, נענה תחלה (בבא קמא צב ע״ב). ובפסח שלאחר מכן באו המלאכים אל אברהם אבינו (כמו שהביאו בתוספות ראש השנה יא ע״א מהמדרש על הפסוק ״ומצות אפה ויאכלו״), ובט״ו ניסן לשנה האחרת נולד יצחק (כמו שהביאו שם התוספות מ״סדר עולם״ ומהמכילתא) –

ואם כן, איך אמרו ליצני הדור שמאבימלך התעברה שרה, אם מעשה דאבימלך ארע שנה וחצי לפני לידת יצחק?״ האם הייתה שרה בהריון במשך שנה ומחצה??

 ולהאמור, אין כאן קושיא – כי אין להקשות על הליצנים! הלא נראה –

קורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו, לחלק על משה רבינו ואהרן קדוש ה'. האם לא ראה עין בעין ששליח ה׳ הוא להכות את המצרים ולבקוע את הים, להוריד מן מן השמים ולהוציא מים מן הסלע. האם לא נכנס אל ההר הבוער באש ועלה למרום להנחיל התורה. האם לא התפלל ושקעה האש, הרים ידיו וגבר ישראל. ואין זו שאלה. היתה לו נגיעה, וסנוורה עיניו. נתקנא בנשיאותו של אליצפן, וקנאתו הוציאתו מן העולם. ומאתים וחמשים ראשי הסנהרראות שהצטרפו אליו, גם אותם עקצה הנגיעה. בכורים היו (רש"י), והם שעבדו העבודה עד שהוקם המשכן וזכה אהרן בכהנה (זבחים ל,יב ע״ב). ניחא. אבל: ״ויקהל עליהם קרח את כל העדה״ (במדבר טז, יט) זה כבר לא מובן. להם, לא היתה נגיעה, איך נפתו להקהל על משה ואהרן, עד שאמר הקדוש ברוך הוא למשה ולאהרן: ״הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אתם כרגע״ (שם. כא)?!

והתשובה: ״ויקהל עליהם קרח את כל העדה״, בדברי ליצנות (רש״י) –

ובלצנות, אפשר להכשיר כל שרץ ולהכפיש כל קדש, לשים חשך לאור ואור לחשך, מר למתוק ומתוק למר!

וכלפי מה הרברים אמורים? כלפינו!

על הפסוק: ״גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון״ (מעלי כב, י), פרש רש״י: ״גרש לץ״, יצר הרע. אם רק נגבר על לצנותו, נשתחרר מצרתו: יצא מדון, יושבת דין, ולא יהיה קלון!

ומה אומנותו של היצר הרע, מה פתויו?

נקח, לדגמה, את פתוי הנחש, הוא היצר הרע (מהר ח״א לה, ב. ספורנו בראשית ג, א. רבנו בחיי שם ג, כא): ״אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן״ (בראשית ג, א). פתח ב״אף״, ונאבד מן העולם (בראשית רבה יט, ב). ופירש החדושי הרי״ם זצ״ל: ״אף כי אמר אלקים״, היינו: מה בכך שאמר. אמר, אז מה. לצנות. ומשהחדיר רוח ליצנות, היתה לו ״הוכחה״: הנה, דחפה לעץ ולא מתה (רש״י, בראשית ג).

ותמה הסטייפלר, מה הוכחה היא מנגיעה לאכילה. ומה הוכחה היא מדחיפה בעל כרחה לאכילה מרצונה? ובכלל, הן הוזהרו שביום אכלם מות ימותו (בראשית ב, י), תחכה עד הלילה ותראה. בקצרה: הוכחה מופרכת מכל צד –

אבל על ליצנות אין קושיה…

ועוד: אמר לה, כל אמן שונא את בני אמנותו. מן העץ אכל וברא את העולם. תאכלו אף אתם ״והייתם כאלקים״, יוצרי עולמות. ״ותרא האשה״, ראתה דבריו של נחש והנאוה, והאמינתו. ״כי טוב העץ״, להיות כאלקים (רש״י בראשית ג, ה ו)

היש שטות גדולה מזו? היש טפשות מופרכת מזו? הקדוש ברוך הוא אינו גוף ואינו דמות הגוף, מה שייך מאכל לגביו. ואת העץ עצמו מי ברא? ואיך היה העץ לפני היות העולם? וה', מקור הטוב, שברא את העולם מתוך רצונו להיטיב, איך ייחסו לו קנאה ושנאה. מה יש להכביר בדברים, מופקעים מכל צד. איך נאמרו ואיך התקבלו? והתשובה: בלצנות. עליה, אין פירכות!

הוראה אחת יש, ואין בילתה: ״גרש לץ״, והנצל!

מה רוצים הליצנים? [מאמר נוסף שם]

שאלתי שאלה. הכתוב אומר: ואלה תולדת יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק״ (בראשית כה, יט). פרש רש״י: לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא ילדה. מה עשה הקדוש ברוך הוא, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל: ״אברהם הוליד את יצחק״.

ואינו מובן. הלא אברהם לא היה עקר, שכבר נולד לו ישמעאל. ושרה היתה עקרה בטבעה, וכשנתבשרה שתלד צחקה בקרבה: ״אחרי בלותי, היתה לי עדנה?״ (בראשית יח, יב). וכתב הספורנו (שם) ״כי אמנם להשיב הבחרות אחר הזקנה הרי הוא כתחיית המתים״. ואיך יעלה על הדעת שנעשה לה נס כדי שתלד מאבימלך, הלא מופקע הוא!

אלא שזה טבעה ועקרה של הליצנות, שאין לחפש בה הגיון. וטוענת כל דבר הזוי כדי ללעג ולבזות כל קודש, ומשפיעה וסוחפת כל כך עד שנעשה נס נוסף לסכור פיהם של הליצנים, שהיה קלסתרו של יצחק דומה לאברהם?

כי לא מהנס אכפת להם. ואיך הסתדרו עם הענן שעל האהל, עם הברכה שבעסה, והנר הדולק מערב שבת לערב שבת?

אכפת להם משלשלת הדורות!

אינם רוצים שיקבע ש״אברהם הוליד את יצחק״, שהמטבע אברהם אבינו היה: זקן וזקנה מצד אחד, בחור ובתולה מצד אחר (בבא קמא צז ע״ב). פרש רש״י: אברהם ושרה בצד זה ויצחק ורבקה בצד זה, והם שני צדדים של מטבע אחת!

זו מטרת מלחמת הליצנים בנו בכל הדורות, ועד ימינו: לנתק את השלשלת, לקטוע את רצף הדורות זה מה שמנקר את עיניהם, זה מה שטורד את מנוחתם!

וזה תפקידנו, לראות שיהיה קלסתר פנינו דומה לאבותינו, שדמותם תשתקף בנו!

והבאתי בענין זה דברי הירושלמי בפרק חלק, שאחז היה מלך רשע ולא נמנה בין המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, משום שיותם אביו היה צדיק וחזקיהו בנו צדיק, וקראו בו: ״וזרע צדיקים נמלט״ (משלי יא, נא), זרע שהוא בין שני צדיקים – שהיה חוליה מקשרת בין הדורות! ערכו כאן נסיון, לקטוע את רצף הדורות –

נזכור איזו דרך עוברת תרופה, עד שמאשרים לנסותה על בני אדם! וכאן, לקחו רבבות בני העם הנבחר, וערכו בהם נסיון רע ומר מי יתן את הדין על כך?!

איפה היה שודד יהודי, רוצח יהודי! וכיום ־

הזמינו אותי להרצאה בבית סהר. לפני ההוצאה שוחחתי עם מנהל בית הכלא, שאמר לי: ״אין לנו בעיה עם חמשת האחוזים שיושבים כאן. הבעיה שלנו היא תשעים וחמשה האחוזים שעדין לא נתפסו!״…

 הבנתי שהיה מוכן לתלות שלט בשערי נמל התעופה: ״מדינת ישראל, שרות בתי הסוהר״, ולפתור בכך את כל הבעיות.

הופעתי בפני האסירים, ואמרתי להם: ״אתם יהודים טובים, יהודים נפלאים. על הפסוק: ״וירח את ריח בגדיו״ (בראשית כד, מ) דרשה הגמרא: ריח בוגדיו (סנהדרין לז ע״א), שהיה כריח גן עדן! (רש״י)

כשם שהבגדים חיצוניים, וקרויים ״מחלצות״ (וכףה ג, ד), שפושטים וחולצים אותם, כך הבגידות והעוונות. וכמו שנאמר: ״אל תראוני שאני שחרחרת, ששזפתני השמש״ (שיר השירים א, ו), השחרות אינה מוטבעת בנו, אלא ארעית וחולפת.

וסיפרתי שם בבית הכלא את המעשה בגנב שמצא שיטה נפלאה לחדר לבתים.

אח, הייתם צריכים לראות איך כל העינים נלטשו, והאוזנים נזקפו!

עולה היה לגגות, ויורד בארובת האח. בימי הקיץ היתה האח כבויה, רק אפר מועט מבישולי היום בקרקעיתה. מובן שהיה שחור כפחם מפיח כותלי הארבה, אבל הגיח לטרקלין הדירה, גישש ואסף מכל הבא ליד. לילה אחד גלש כדרכו, הגיח מהאח – וחשכו עיניו. מכל הבתים, בחר בביתו של הרב. הרב יושב ליד השלחן, נר בודד מאיר את ערמת הספרים הפתוחים לפניו, שוקד על הכנת הדרשה לשבת הגדול.

שמע רשרוש ונשא עיניו. ראה את הדמות המפויחת מכף רגל :ועד ראש מגיחה מן האח. ״מה רצונך״, שאל.

ההלם הראשון עבר, הדבור שב אליו: ״אה… רצוני לשאיל שאלה״.

מובן, זו הכתבת. אבל כמדומה שזו הפעם הראשונה שירדו בארבה, בשלוש לפנות בוקר, כדי לשאול שאלה. ״שאל, בני״, ענה בנועם.

״רציתי לשאול, איך יוצאים מכאן״… איי, אל תחדרו דרך הארובה… רחצו פנים, התנקו, וחזרו לדרך הישר…

ואמרתי: לא אתכם צריכים היו להושיב כאן, אלא את המחנכים והוגי הדעות שפשטו מכם את לבוש האמונה והלבישוכם בגדי בגידה במורשתנו הנפלאה!״

ואין מה לומר, הם הסכימו עם כל מלה – אבל בלי קשר להסכמתם, לבי לבי על חלליהם של אותם מחנכים: ראר גידולים שגדלתם!

ולדאבון הלב, הם הצליחו, השם ירחם. הצליחו לגדל דור מנותק, תינוקות שנשבו, מנוכרים לחלוטין. בלי לחלוחית של מצוה, בלי זיק של יהדות.

הזמינו אותי לדבר בפני בוגרי תיכון, כתה י״ב, בחורים לקני גיוס. רציתי לדלות איזה רקע יש להם, איזה קשר יש להם למסורת.

פניתי לאחד מהם, שאלתי: ״מתי אמא שלך מדליקה נרות?״

אמר: ״כשיש הפסקת חשמל״.

אז אני שואל אתכם…

פרשת תולדות

עומק הענין בעקרותן של האמהות הקדושות

עקרות – עקירת ההמשך מהדורות הקודמים [מתוק האור]

אנו מוצאים באבות הקדושים ובאמהות הקדושות ריבוי בעקרות. אולם בכ"ז לא כולם היו עקרים. מה ההבדל?

אברהם היה עקר, שהנה אמרה לו שרה חמסי עליך שהתפללת לקב"ה ואמרת מה תתן לי ואנכי הולך ערירי לא התפללת אלא עליך, היה לך להתפלל על שנינו.

שרה בודאי הייתה עקרה וילדה רק בגיל תשעים.

על יצחק מובא בפרשתינו 'לנוכח אשתו כי עקרה היא' ולא הוא.

יעקב לא היה עקר, אולם שתי נשיו היו עקרות, וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה. רחל היית העקרה כידוע.

בסופו של חשבון נגיע למסקנה שכל האבות לא היו עקרים למעט אברהם, וכל האמהות היו עקרות. מדוע?

מבארים הבא"ח והמגיד מדובנא, בהקדם שאלה:

אנו מיחסים עצמנו לאברהם אבינו, מדוע לא לתרח שהיה מולידו, או להרן האבא של שרה, או ללבן האבא של רחל ולאה?

[תוספת שלי: כדי להבין זאת נמשיל משל. מעשה באדם עשיר גדול, שהיה לו בן גדול שמעולם היה ביניהם ויכוחים וסכסוכים. יום אחד החליט אותו העשיר להעניק לבנו זה מליון דולר, ולשלוח אותו מפניו, שיעשה לעצמו עסקים, ויתן לי שקט… והנה כך עשה, הבן קיבל את הכסף, השקיעו בעסקים, אולם תוך תקופה קצרה איבד את הכל. היה הבן משוטט כעני ברחובות, לאבא הוא התבייש לחזור ולספר. והנה חלפו שנים, והתהפך עליו הגלגל, השקיע כמה פרוטות במוצרי סידקית, והחל מוכרם, עד כי גדל מאד ונהיה אחד מעשירי המדינה. והנה הגיע האבא לסוף שנותיו והוא קורא לכל ילדיו לצוות לביתו, וביניהם לבן העשיר. בין השאר רמז האב לבן העשיר שכל עשרו הוא ממנו. לא ולא! התקומם הבן העשיר, את הכסף שנתתי לי אבא, כעת אני כבר יכול לספר לך, איבדתי. נהייתי עני מרוד, ואז התחלתי מהתחלה ומשם כל העושר הזה. הוא לא מחמתך ולא בגללך!]

התשובה איננו מתייחסים לתרח משום שלא באנו לעולם מכוחו. ע"פ דרך הטבע לא היו אמורים להיות אברהם אבינו ילדים כלל שהיה עקר, לפיכך אנו מצאצאי אברהם אבינו שהוליד בדרך נס. איננו מתיחסים לתרח, ששושלתו נפסקה בעקרותו של אברהם. מכאן בנס נולד יצחק ברצון המאציל ב"ה. אנו לא המליון דולר של תרח. אנו קיבלנו מליון דולר חדשים מבורא עולם!

כך גם שרה אמנו בדרך הטבע לא היו אמורים להיות לה ילדים, כדי שהענף של הרן יפסק, ובנה ייוחס אחריה. זו התחלה חדשה.

יצחק לעומת זאת היה בנם של אברהם ושרה, את השושלת הזו רוצה הקב"ה לשמר, ולכן הוא אינו עקר.

אולם רבקה אשתו באה מבתואל, וכדי שלא ניוחס אחריו מפסיק הקב"ה את שושלתו בעקרותה של רבקה, ובדרך נס היא יולדת ומתחילה שושלת חדשה.

מסיבה זו גם רחל ולאה היו עקרות כדי שלא יתייחסו ללבן…

ובזה מבאר הבא"ח את ברכת בלעם כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. הצורים הם האבות הקדושים, הגבעות – האמהות. הקב"ה יצר את אברהם שהיה ראש צורים- ראש האבות שהוא עקר, וכן את הגבעות – האמהות – כולן. מדוע? כדי שנהיה עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. שלא נתיחס אחר סבא נחור ובתואל או תרח או לבן!

עפ"ז מבאר הגר"ר שפירא את שמצינו בחנה שהייתה עקרה והתפלל לה' לזרע. ה' נעתר לה ונולד שמואל. כשנגמל הביאוהו לבית ה' 'וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי'.

בגמ' מובא שבתחילה הורה עלי להביא כהן כדי לשחוט את הפר, אולם הנער אמר לו שאי"צ בכהן, השחיטה מותרת בזר. הוא אף הביא ראיה מן הפסוקים.

הסכים עמו עלי, אך ביקש להורגו משום שהתחייב מיתה בשל שהורה הלכה בפני רבו. חנה התחננה שיחוס על בנה, משום ש'אל הנער הזה התפללתי' ועלי התרצה.

נשאלת השאלה האם לא יכל עלי למחול על כבודו מעיקרא?

יש לזכור מי היה הסבא של שמואל… היה זה קרח, בעל המחלקת הגדולה בעולם. לפיכך כשראה עלי ששמואל מורה הלכה בפניו התעורר בו החשד שמא הילד הזה מושפע מראש השלשלת – מקרח סבו, ויהיה אף הוא בעל מחלוקת, כפי שניצניה ניכרים כבר עתה! לפיכך בקש להרוג את הנער ולהתפלל עבור ילד אחר. אולם חנה סירבה, היא הסבירה שאפיו של בנה בודאי אינו נובע מקשרי המשפחה עם קרח זקנו, שהרי היא עצמה עקרה הייתה, ועקרותה שברה את שושלת הדורות! ועלי אכן קיבל טענתה, ואנו הרי יודעים מי היה הנער במשך הדורות… [צ"ע ששושלתה נשברה, אך שושלת בעלה אלקנה לא, וא"כ מה הרווחנו?].

מסקנות שיש ללמוד מכאן: לאדם יש צרה, כגון עקרות, ואינו יודע שזה לטובתו! ה' מעונין להוציא ממך משהו מזוכך!

דבר נוסף למדנו: האב מזכה לבנו בכמה דברים. סח פעם אדם גדול, לו אבי היה מקפיד ללכת למקוה, היה ל י היום יותר קל בעבודת ה'. מסקנה- מעשה האבות מזכים את הבנים ואת כל הדורות הבאים אחריהם! הבן יונק ממעשה האב.

מעשה באב א' ששאל את הגרח"ק האם להעיר לבנו בתפילה כשהוא חולם, והשיבו הרב שלא. חייך קודמין. אי הוא לא מתפלל? הוא ילמד ממך דוגמא אישית ולבסוף הוא יתפלל. לעומת זאת אם תעיר לו, הוא יראה ויפנים שאבא לא מרוכז בתפילה וכל הזמן רק מסתכל מה אני עושה. איזה תפילה הוא יחקה?

כך אמר פעם גם הסטייפלר שכשמלמד מתמלא חמה על תלמידיו וגוער בהם גערות קשות, ספק אם הדברים חדרו למוחם, אולם גדול שמושה יותר מלמודה, ודבר אחד הם קלטו היטב, הם ראו שיעור חי כיצד לכעוס, לצעוק, להקפיד. את זה בטוח הם קלטו.

פרשת תולדות

בשמים אין שאלות [ומתוק האור]

ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות

פרש"י: כנעקד ע"ג המזבח היה אביו רוצה לשחטו, ובאותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו ולפיכך כהו עיניו:

נשאלת השאלה – וכי מלאכים צריכים לפתוח להם את הרקיע כדי שיוכלו לראות? וכי אינם רואים מסוף העולם ועד סופו?

ועוד יש לתמוה, מילא כשנתן הקב"ה את התורה היה צריך לפתוח רקיעים כדי שנראה שאין עוד מלבדו, אולם מה הצורך בכך עתה בעקידת יצחק?

מסופר שלרבי שמאול בירינבוים ר"י מיר בארה"ב נפטר בן, והוא ביקש להספידו. לב כולם היה קרוע ומורתח. אב ששוכל את בנו. באותה הזדמנות הוא שאל שאלות אלה.

סיפר הרב את המעשה ברמב"ן שתלמידו חלה ונשלח לבדוק בשמים הסיבות לצרות ואח"כ שב בחלום וא"ל ששם למעלה לא שאל שום שאלה, משום שהכל כ"כ ברור עד שאין מקום כלל לשאלות.

ביאר הרב – לכן היה צריך הקב"ה לפתוח למלאכי השרת את הרקיע ולהראותם את עקידת יצחק. על פי הנראה ממציאות השמים – אין בעקידה כלל נסיון, דבר ברור הוא ופשוט שצריך האדם למסו"נ וכל אשר לו לקוב"ה. לכן פתח להם הקב"ה את הרקיעים והראה להם כיצד הדבר נתפס כאן בארץ, עם כל השאלות והנסיונות והתמיהות שהדבר מעורר, ואז הם התחילו לבכות. קודם לכן הם לא בכו ולא התרגשו, שהרי כך ברור שיש לאדם לעשות כשהקב"ה מבקש זאת ממנו.

כך גם בענייני העוה"ז ישנם דברים שאין אנו מבינים אלא לאחר זמן. אולם עלינו להבין ששם למעלה אין כלל שאלות. הכל ברור, ואם יראונו את המציאות העליונה גם אנו לא נבכה. כמלאכים.

ועל האדם לדעת שבסופו של דבר הכל לטובה, הגם שנראה לו שעתה הדבר קשה ושלילי.

הנה כדוגמא, ישאל יצחק מדוע מגיע לי להיות סומא? אלא אילולי היה יצחק סומא – יכל יעקב ליטול הברכות? כעת ללא ספק מודה יצחק לה' שעשאו סומא כדי שהראוי לברכות יטלם.

ישאל יעקב מדוע צריך אני ליטול את הברכות במרמה, לא יכל הקב"ה חלילה להוליד אותי בכור?

אם היה נולד יעקב בכור היה נוטל את פסולתו של יצחק. כך הוציא יצחק פסולתו בעשו, ויעקב נולד מזוכך.

וכך אפשר לראות באין סוף עניינים שהקב"ה מסדר את העניינים לטובה. אנו קצרי רואי. ומשום כן אנו שואלים שאלות.

וכבר אמר פעם אדם חכם, קבל את הנהגת ה' בתמימות ואל תשאל שאלות. שאם תשאל, הקב"ה יקרא לך וישיב לך תשובות…

תוספת מפנינים שמות תשעב:

 מסופר על הרה״ק בעל האוהב ישראל מאפטא זיי׳ע, שהבטיח שאחר פטירתו ירעיש עולמות למעלה להחיש גאולתם של ישראל. ואחר שנלב״ע הגיעה משלחת חסידים לבנו הרה״ק רבי יצחק מאיר מזינקוב זי״ע לשאול מה עם הבטחת אביו? נמנם רבי יצחק מאיר מעט, ואמר לחסידים, אבא בא אלי בעת, ואמר לי: כתוב בתהילים (מח. י) ״דימנו אלקים חסדך בקרב היכלך׳, כשהיינו בעולם הזה דמינו – חשבנו, ׳אלקים׳ שכל המאורעות העוברים על בני ישראל הם דינים ועונשים, (אלקים – מדת הדין). אולם, ״חסדך בקרב היכלך" כשעליתי למעלה להיכלך בשמים, ראיתי כי הכל חסדים, ואיך אבקש ח״ו לבטלם…

במלחה"ע השניה הצליחו בחסדי ה' כוחות הברית לדחוק את הנאצים לתוך גרמניה, והם לקחו את היהודים ממזרח אירופה לגרמניה מהלך של מאות ק"מ חלקו ברגל וחלקו ברכבות. בברגן בלזן בתוך חודש גדלה האוכלוסיה פי שלש. רעב, צמא מחלות. היה שם כמה אגפים ובאגף אחד חיילים רוסים שבויים.

בוקר אחד הגיעו הנאצים לאגף והכריזו אנו יודעים שבעוד כמה ימים יגיעו לכאן האנגלים והאמריקאים ואנו רוצים שתספרו להם כמה טוב היה לכם אצלנו… לכן הבאנו לכם לחמניות טריות… הרעב היה נורא. אותו יהודי לא אכל כראוי כמעט חמש שנים, ובשבילו עדיפה הייתה לחמניה טריה מאשר השחרור… הוא נעמד בתור והחל חושש שמא יגמרו הלחמניות. ולבסוף אכן זכה בלחמניה האחרונה הנכספת.

לפתע שם לב שליד חיל נוסף מונחים עוד סלים מלאים בלחמניות. חשב לעצמו אם יש כל כך הרבה לחמניות מדוע שלא אקח עוד אחת? ואז כשהנאצי שאל מי בתור, הוא נדחף ואמר אני, וקיבל לחמניה נוספת.

לפתע הוא מרגיש יד לופתת את צוארו וקול מאיים לוחש באזניו תן את הלחמניה השניה! הוא סירב. הרוסי הבריון תפס אותו עם עוד שני חביריו, סחבו אותו לצריף היכוהו מכות נמרצות עד שכמעט נפח נשמתו, ונטלו את שתי הלחמניות…

הרגיש היהודי שעוד כמה דקות הוא מת, ופנה בשאלה לרבש"ע – דוקא עכשיו למות? לפני השחרור? אם רצית לקחת נשמתי היה לך הזדמניות רבות לעשות כן! ותוך כדי מחשבתו איבד הכרתו.

כשהתעורר ראה את השמש זורחת. חמש שנים לא ראה שמש זורחת בקומו. תמיד קמו בארבע בבוקר. מי שלא קם, לא קם יותר… לאט לאט חדרה למוחו ההכרה הנאצים כבר אינם כאן, הם ברחו השתחררנו. אולם מדוע יש כזה שקט מסביב? הוא הביט סביבו וראה את כולם פגרים מתים. התברר שהלחמניות היו מורעלות! אום עלינו נגזר לחיות, ולכן דאג הקב"ה לקחת ממנו את הלחמניות שלא ינזק…

פרשת תולדות

האדם קובע מה לעשות בשפע שנגזר לו

יעוד האדם ותפקידו

[אור דניאל] מסופר על הגאון רבי אריה ליבוש זצ"ל רבה של קישינוב שעוד בהיותו ילד כבן שש שנים כבר היו ניכרים בו סימנים של צדקות וחריפות פעם אחת נשאל מת"ת אחד מדוע כאשר רבקה עברה ליד פתחי עבודה זרה עשיו לא יצא ממנה והרי לא היה מי שיעכב את יציאתו כי הוא היה מונח בראשונה?

השיב הילד שבאמת עשיו היה מפרכס ומשתוקק לצאת אבל הוא חשש שכאשר הוא יצא לפתח ע"ז הלא ישאר מקום חופשי ליעקב לצאת לפתחי תורה ולא יהיה מי שיעכב בידו משום כך בחר להישאר בבטנה של רבקה כדי שלא לתת אפשרות ליעקב לצאת וליכנס לבית מדרש של תורה.

 שאלה זו שאלו גם את רבי לייב ברבי בצלאל המהר"ל בקטנותו והוא תירץ כך לא היה לעשיו כל חשבון וגם רצון לצאת בלי יעקב מה היה עשיו יכול לעשות בעולם הגדול הזה זולת יעקב את מי היה מכה למי היה ממרר את החיים על מי היה יכול להוציא דיבות ועלילות שווא כלפי מי היה גוזר גזירות רעות ואכזריות? הוא אמנם היה מתרוצץ ומפרכס לצאת אבל בלי יעקב לא רצה לצאת.

"ויצא הראשון אדמוני" [כה כה]  אמרו חז"ל במדרש "אדמוני" מוכן לשפיכת דמים

הקשה המגיד מדובנא [בפירושו על מגילת רות] כיון שעשו מוכרח להיות שופך דמים מדוע יענש על כך?

אלא עשו נולד הראשון והבכור ומוכן לעבודת המקדש לכן נולד במזל מאדים המורה על דם והוא דם הקרבנות וזה כונת הפסוק "ויצא הראשון" כיון שהוא ראשון [-כהן] נולד "אדמוני" אולם אחר שמאס בעבודה ומכרה ליעקב אחיו לא נשאר לפניו עוד למלאת ידיו על פי מזלו אלא להיות רוצח ולכן יענש על כך .

מעין דברים אלו כתב בספר "מעייני החיים" על הפסוק

ספר בראשית פרק כא (כ) וַיְהִי אֱלֹקים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת:

וכי זו הצלחה? להיות 'קלע'? לירות בקשת? לזה צריך שה' יהיה את הנער?

עוד שאלה. כך היה גם עם נח. הדבר הראשון שהוא החל היה נטיעת הכרם. באותו היום זרע, באותו היום גדל, באותו היום עשה יין באותו היום השתכר. נשאלת השאלה וכי הקב"ה עושה נס לרעה?

נבאר בעזרת משל. משל למה הדבר דומה?

ליהודי שבא לרב וביקשו שיברכו כי מצב הכלכלי בכי רע. א"ל הרב אני מברכך שהעסק הראשון שתעשה – יצליח. חשב היהודי אלך לביתי ותחילה אספור את המעות שבארנקי, וכך יהיה לי הצלחה גדולה. כשהגיע לביתו מיהר לבקש מאשתו את הארנק. האשה לא הבינה מה הבהילות, ואמרה תגיד קודם שלום, מה שלומך, כו' מן הון להון פרצה מריבה שהלכה והתלהטה עד שהגיעה למדרגות הרבנות… פנה הלה בקובלנא לרב, הנה לא יצא לי מאומה מברכתו של הרב, נותרתי עני, ועם בעיות שלום בית… א"ל הרב אני ברכתיך שהעסק הראשון שתעשה תצליח, וכך אכן היה העסק הראשון שלך היה לריב עם אשתך ואכן הצלחת יפה מאד…

בכל דור ודור ובכל תקופה ותקופה יורדת מן השמים מידה מסויימת של סיעתא דשמיא הן עבור הכלל והן עבור הפרט הן לרבים והן ליחיד ואם השכל ער ופועל כראוי ואם האדם פותח את לבו ומכוונו היטב וכראוי כדי להכניס ולקלוט סיעתא זו כי אז סיכוייו גדולים שתהיה הצלחתו ניכרת ופוריה!

ברם הוא עומד גם אז בפני סכנה גדולה שבנטיה קלה מאד שמאלה יתקדם היצר ויעביר את כל הסיעתא דשמיא ואת ההופעות הקדושות לעבר ענינים גשמיים לעבר נטיות חומריות וגרוע מזה אף לאיסורים חמורים וכל פעולה רעה שהוא יעשה תהיה מוצלחת כלומר שהרע והעבירה יצליחו להתקיים בלי מפריע.

ה' היה עם ישמעאל. מה עשה ישמעאל עם הסייעתא דשמיא המופלאה שה' העניק לו? הלך להשתלם בקליעה למטרה…

כך גם בנח. הקב"ה רצה למהר לבנות את העולם מיד לאחר חורבנו. וגזר ה' שכל שיעשו יצליח מאד. והנה הלך לו נח ונטע כרם…

פעם ראה הבעש"ט את הסייס במרוצי הסוסים והתקיימה התחרות עם עוד כמה מומחים במירוץ הסוסים ואותו השחקן הוכיח כשרון הריצה ויהי מפליא את כל אלפי האנשים הסקרנים שבאו לראות זאת. כאשר עבר במקרה ברחוב והסתכל בשחקן המצליח הזה אמר כי היה מזלו להיות מלך ולא השכיל להגיע לכך ועברה כל ההצלחה שנגזרה לו להיות שחקן מצטיין במקצוע מירוץ הסוסים והוא הצליח בזה באופן מיוחד.

למשל יקרה והאדם ייכנס למחלוקת עם איזה איש או עם ציבור אנשים כי אז הוא יצליח שאותה מחלוקת תתפתח ותצליח תתרחב ותתפשט ותאריך ימים ואם הוא בעל הנאה הוא יצליח שכל כשרונותיו וסגולותיו יעברו לריבוי בהנאות

כך היה גם לקרח. זכה לסיעתא דשמיא ולגילויים, ראה ברוה"ק שיצא ממנו שמואל הרמתי, אבל ניצל את הכל אף את הנבואה למחלוקת. ..

ואמרו בשמו של האר"י ז"ל כי בשעה שנתן אלישע הנביא את המטה שלו לגחזי משרתו שילך להחיות את בן השונמית בדרך הילוכו רצה לנסות את המטה אם הוא מסוגל להחיות כדברי הנביא אלישע פגש בדרך כלב מת ושם המטה על הכלב והכלב קם לתחיה אז כאשר בא לאשה השונמית לא הועיל להחיות את בנה כי כבר ניצל את הזכות והסגולה על כלב וכן חלפה והלכה לה הסיעתא דשמיא.

מספרים על חסיד אחד שבא לקבל ברכה מאחד האדמורי"ם היות וקנה כרטיס הגרלה על סכום מאד גדול ברצונו שכרטיסו יזכה והרבי בירכו כי יצליח יצא האיש מהרבי בשמחה גדולה אולם לבסוף לא הצליח ולא זכה בגורל חזר החסיד ובא לפניו בנפילת אפיים עצוב ושבור על אי הצלחתו. שאל הרבי לחסיד – מה עשית אחרי שבירכתי אותך? והשיב כי נכנסנו אני ומשפחתי למסעדה מתוך שמחה וקרה שנשאנו חן בעיני בעל המסעדה ועשה לנו הנחה גדולה בעבור הסעודה כמעט בחינם אז ספק הרבי על ידו ואמר חבל שאתה בעצמך הפסדת את האוצר כי הברכה וההצלחה כולה היתה מוכנה לפניך אלא שניצלת אותה לדברים פעוטים

כעין זה מסופו בספר "טובך יביעו" בא אחד לפני ר' מרדכי בנט זצ"ל שיברכו שמספרו יעלה בגורל ויזכה בסכום עתק בירכו ר' מרדכי שאכן כן יהיה וכשהגיע לביתו שמח וטוב לב אמר לבני משפחתו שיעשו בביתם נסיון ליווכח אם ברכתו של הרב יעלה בגורלם ועשו כעין גורל עם מספרים שונים והכניסו גם המספר התואם למספר שעומד לזכות ואכן יצא המספר המבורך בגורל ושמחתם גדלה עד מאד אולם כשהגיע זמן ההגרלה האמיתית הפכה שמחתם לתוגה כי לא עלה המספר בגורל הלך אותו האיש לרבי מרדכי וסיפר לו כל אשר קרהו ויאמר לו רבי מרדכי שהברכה התקיימה בגורל שעשו בביתם…

כן הוא גם אצל ישמעאל "ויהי אלקים את הנער" רוח אלקים היתה מרחפת על ישמעאל שיוכל להתגדל ולהצליח בחיים אבל ישמעאל ניצל את הסיעתא דשמיא "ויהי רובה קשת" להיות קולע היטב בקשתו…

 סיעתא דשמיא היא כמו הגשם והמטר שמרביע את הארץ רק תלוי מה זרעו באדמה פירות וירקות או קוצים וברקנים כן הוא אצל עשו ניצל את מזלו "מאדים" במקום לעבוד בבית המקדש להיות רוצח.

[עד כאן ע"ש בית אליהו]

עוד נדע, שאם יש שפע גדול והאדם מעבירו לסטר"א ולא מנצלו, התביעה עליו תהיה הרבה יותר גדולה!

מובא בזוהר [רע"מ ח"ג רטז:] היה צריך משה לקבל את התורה בדור המבול, אלא שהיו אותו הדור רשעים, וזה שנאמר 'בשגם הוא בשר וגו' זה משה כו'. מבאר ר' צדוק הכהן מלובלין [צדקת הצדיק עו, רסיסי לילה מד] שכאשר נכשל האדם, ידע שאותו זמן מסוגל הוא מאד לעליה רוחנית, אלא שלא ניצל אותו לעליה, ולכן הפך לכשלון.

דוגמא לכך מצינו בדור המבול, אותו הדור היו צריכים לקבל תורה, תורה בבחינת מים- הוי כל צמא לכו למים, ואין מים אלא תורה. כיון שלא היו ראוים לשפע מי התורה– קיבלו חלף זאת את שפע מי המבול. ע"כ.

וראה דבר נפלא, הם לא זכו לקבל את שפע מי התורה שניתנה למשה בהר סיני 'ארבעים יום וארבעים לילה' (שמות כד-יח), וחלף זאת קיבלו את מי המבול 'ארבעים יום וארבעים לילה'! (בראשית ז-יב).

כך גם נאמר בעניין הגאולה.

ישנם זמנים המופיעים בספרים הקדושים כזמנים הראויים לגאולה. והנה נשים לב שאותם זמנים כאשר לא נגאלו ישראל בהם הם הפכו להיות לזמנים קשים לישראל. לדוגמא שנת ת"ח נחזתה כשנה שבה תבוא הגאולה, והיות ולא נצלנו את השפע הגדול לטובה, באו עלינו גזירות ת"ח ות"ט, חמליניצקי וחביריו.

דברי הרב פינקוס על השפע שירד לאחר השואה

השפע הגדול שיש לנו הוא משום שלאחר השואה ה' הוריד שפע גדול לעולם, אולם אנו לא נצלנו אותו לקדושה וכל שפע שאינו מנוצל לקדושה הסטר"א חוטפת אותו ומנצלת אותו לצרכיה. לכן מזווינו מלאים מפיקים מזן אל זן דבר שלא היה מעולם, וכל דלפון היום חי כגביר של פעם. מהיכן השפע? מהשפע הרוחני שהתגשם מפני שלא נצלנו אותו!

מעשה בבעל הדואר שהיה גוי אלים והזמין את היהודי לחתום על טופס ונתן לו עשרה רובל שנשלחו אליו. היהודי הלך שמח, אך לא ידע שהלה לקח תשעים רובל ונתן לו רק עשר רובל מהמאה שנשלחו בעבורו… כך אנו שמחים בעבודת ה' שלנו, ובלימוד התורה וכו' ואיננו יודעים שאנו שמחים בעשר רובל כשמגיע לנו כל המאה! אם היינו זכאים היינו זוכים לדוד המלך בביאתנו לארץ אך אנו לא נצלנו זאת לקדושה וקיבלנו דוד בן גוריון…

ז (יא) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחו:

הזהר אומר שמעיינות החכמה יפתחו בשנת שש מאות לאלף השישי.

על מה הזהר דיבר? על רפואה? מכאניקה? אטום? ביולוגיה? חלליות המגיעות לירח?

הזוהר דיבר על שפע עצום שירד. מה נעשה אתו? זה כמו גשם. נרצה ונהיה זכאים- יהיה זה שפע רוחני עצום כמים לים מכסים. לא נזכה- זה ירד למוצרי אלקטרוניקה מתקדמים, מטוסי קרב, ביולוגיה ושאר ענייני גשמיות וארציות.

פרשת תולדות

יעקב ועשו ותפקידהם בעולם

יעודו של עשו [מוסש"ק יתד תשס"ט מהגרח"פ פרידמן עם תוספות]

פרשתינו מעוררת תמיהות רבות

מה ראה יצחק למסור את הברכות לעשו ולא ליצחק?

ועוד האם באמת עשו בשאלותיו כיצד מעשרין את התבן כו' הצליח להונותו? האם יצחק שדמותו במרכבה, רומה על ידי בנו שבביתו תדיר?

ועוד, הרי הכיר במעשי בנו, כשתמה שאין ש"ש רגיל להיות שגור על פיו? כשלבסוף אמר גם ברוך יהיה?

ועוד, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. זו סיבה לאהבו? כי הוא עושה לי סטייקים? היעלה על הדעת?

וכן בעת הברכות אומר לו יצחק לך צודה לי ציד, בעבור תברכני נפשך גו' מדוע לא ישלחנו לכמה שעות לביהמ"ד כדי שיהיה ראוי לברכה?

ומה הוא מברכו? מטל השמים, משמני הארץ, רוב דגן ותירוש. זהו? תארו לכם אדם המגיע לח"ח והרב מברכו, שיהיה לך כסף, ועוד כסף, ועוד כסף… היינו נפגעים. שיברכני בתורה, בירא"ש, בבנים יראי אלוקים, וכאן הברכה גשמית בלבד?

מבארים המפרשים [חת"ס, מלבי"ם, שפ"א, הגרי"ס ועוד] יעקב ועשו נבראו תאומים כדי להשלים את תכלית הבריאה. היה להם יעוד.

[תוספת לענ"ד] עשו ויעקב שונים מישמעאל ויצחק. ישמעאל נולד משִפחה, הגר, ונולד בנפרד מיצחק, הוא נולד כשאברהם היה עדיין ערל. לעומת זאת עשו נולד בקדושה, מאמא קדושה- רבקה. מאבא מהול לאחר שנזדכך בעקידה. עולה תמימה. זאת ועוד, הוא תאום של יעקב. משמע שתפקידם להשלים זה את זה.

כלל ישראל יעודם לעסוק בתורה. עשו וזרעו יהיו בבחינת הזבולון. הם יהיו המפרנסים.

יעקב איש תם יושב אהלים. ביהמ"ד. עשו איש שדה. עמל ועבודה.

לכן עשו היה בכור ולא יעקב. כמו שיעקב בעצמו הקדים את ברכת זבולון לפני יששכר.

[תוספת לענ"ד] דוגמא נוספת לחשיבות והקדמת ה'זבולון': 'שמעון אחי עזריה' כתב הרע"ב על מסכת זבחים פרק א משנה ב – "נקרא על שם שעזריה עסק בפרקמטיא והיה מספק צרכי שמעון אחיו שהיה עוסק בתורה, והתנו ביניהם שיהא חלק לעזריה בשכר למודו של שמעון": ע"כ. כשאנו רוצים לשבח אדם אנו תולים אותו באדם מוכר, 'הוא אח של שר פלוני'. שמעון מי? אח של עזריה. עזריה בראש. [לא בכדי זכה וילד את ר' אלעזר בן עזריה].

והטעם הוא מפני שזבולון מכניע עצמו בפני יששכר.

[תוספת לענ"ד] כמו שאומרים שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך. זבולון עתה קשה לו, אך ישמח בצאתך מן העולם, ויששכר עתה קל לו, ויששכר באהלך, אך לעתיד יצטער על שיקבל זבולון מחלקו, ואף לאומרים שאינו מגרע מחלקו, עכ"פ לא למד מתוך הדחק.

אגב- בשמו של יששכר רמוז שכרו, שהרי אחז"ל שלכל צדיק יש י"ש עולמות, וזהו שכרו, וזהו יש-שכר. מדוע דוקא שי? משום שישנן תרי"ג מצוות דאורייתא, ועוד ז' דרבנן, ביחד תר"כ עולמות. אולם כיון שיש את הזבולון המסייע, הוא לוקח חצי משכר הת"ח [לא מוסכם. ב.ש] נמצא שנותר לו רק ש"י. לפ"ז יובן מדוע אחז"ל שלכל 'צדיק וצדיק' יש שי עולמות, דקאי הן על יששכר והן על זבולון. ועפ"ז יובן מדוע האשה נקראת עזר כנגדו, היות ואמנם היא עזר אך זאת כנגדו היות ונוטלת חצי משכרו. [אמרי שפר לגר"ש קלוגר, אוצה"ת ויצא].

לפי זה נבין את רש"י בפרשתינו על הפסוק "שני גויים בבטנך" פרש"י שני גאים, אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסק משלחנם קישות וחזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.

הדרשה לא מובנת. כיצד זה מתקשר למה שאמרו לה? וכי הדבר יניח דעתה שלבסוף יצאו ממנה רבי ואנטונינוס?

הגמ' במסכת עבודה זרה (י:) מספרת שאנטונינוס היה שולח לרבי בכל יום שקים מלאים זהב וחטים על פי השק, והיה אומר לעבדיו 'הביאו חטים לרבי'. אמר לו רבי: אין לי צורך, יש לי די ממון, אולם אנטונינוס המשיך לשלוח באומרו ממון זה ישמש את בניך לתשלום המסים שיטילו עליהם המלכים הבאים אחרי.

התכנית התקיימה אכן אצל אנטונינוס ורבי.

כך במקור היה צריך להיות אצל יעקב ועשו. רק שעשו לא כ"כ עמד בציפיות…

לכן מודיעים לה שלא תבהל, גם לבן השני יש יעוד.

לכן רצה יצחק למסור הברכות לעשו. מטל השמים ומשמני הארץ, רוב דגן ותירוש, הם דברים הנצרכים לקיום גשמי אותו אמור לספק עשו…

לכן הוא לא מתפעל מכך שיעקב כל היום בביהמ"ד ואילו עשו כל היום מסתובב בשדה, היות וזה אכן מה שנדרש ממנו.

[תוספת לענ"ד] 'הוי גביר לאחיך' אתה תקבל את תפקיד ה'גביר' המפרנס את אחיו. הגביר בראש, אתה בכור. את הזבולון של יעקב.

יעקב לא אמור להתעסק כלל בדגן ותירוש. כל תפקידו הוא לעסוק בתורה.

זה ביאור 'ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו' 'כי מצידו היה אוכל' [אונקלוס] כי יצחק ראה בזה הוכחה שעשו ממלא את תפקידו להיות בבחינת זבולון שהנה הוא זן ומפרנס אותי, ולכן ראוי להקדימו.

[תוספת] לכן קראו לו עשו, מלשון עשיה. הוא אמור לעשות את עניני העוה"ז, ויעקב לקיים המצוות, מלשון עקב תשמעו.

אולם רבקה יודעת את האמת, שאם יעקב יצטרך להסתמך על עשו הוא יגווע ברעב… הזבולון של יעקב יבוא מבניו, ולא מעשו. ולכן רבקה אוהבת את יעקב.

לפי זה נבין מדוע הוא שולח את עשו לצוד ציד כדי לברכו, שזו ההכנה הנצרכת לברכה על ענייני העוה"ז. זהו יעודו. כשמכין ליצחק שהוא העולה התמימה את עניני העוה"ז.

אולם עדיין תמוה, כיצד נעלם מעיני יצחק מצבו של עשו?

התשובה היא שאכן המטרה והיעוד של עשו אכן יצאו לפועל בעתיד לבוא.

ספר זכריה פרק ח (כ) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת: (כא) וְהָלְכוּ יושְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה' וּלְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת אֵלְכָה גַּם אָנִי: (כב) וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה': (כג) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם: ספר ישעיה פרק מט (כג) וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִים אֶרֶץ יִשְׁתָּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוי: ספר ישעיה פרק סא (ה) וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכם:

כך גם אומר ר' בחיי [ויקרא פרק יא פסוק ד] על המדרש האומר 'ואת החזיר' זו אדום, מלכות הרביעית, הוא עשו. שנ' יכרסמנה חזיר מיער. ולמה נקרא שמו חזיר כי עתיד הקב"ה להחזירו לנו'.

כתב על כך רבינו בחיי "ויש נוסחאות שכתוב, עתיד הקב"ה להחזירו לנו, וההמון מבינים שהחזיר יהיה טהור לישראל, אבל באור הענין על הכח שלו שהוא מצר לישראל, ולעתיד ישוב עם שאר כל הכחות לעזור ולתמוך לישראל כי ירבה השלום בעולם, שנאמר (ישעיה יא) וגר זאב עם כבש וגו', וכתיב (שם) לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי:

על יצחק נאמר "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות". התורה מבארת כאן את סיבת הטעות של יצחק. יצחק כבר לא ראה בעיניו הגשמיות. הוא חי כבר בבחינת עוה"ב. ושם אכן עשו ממלא את תפקידו.

רבקה ראתה את הדברים נכוחה. עשו מורד בתפקידו.

כשהוא חוזר מהשדה והוא עייף הוא רואה את יעקב עושה נזיד. מה פתאום יעקב עושה נזיד? כי עשו מעל בתפקידו. יעקב צריך לכלכל את עצמו.

ולא די בזה, הוא חפץ שה'בטלן' הזה שכל היום עוסק בתורה יפרנסו… שיאבסינו…

מהיכן שב? מרציחה, אונס, שוד, אומר לו יעקב מכרה כיום את בכורתך לי.

כל מה שזכית לבכורה רק משום תפקיד הזבולון, אולם כעת שאינך ממלא את תפקידך- מכרה כיום את בכורתך ואת תפקידך. אני אסתדר עם שני התפקידים.

[תוספת לענ"ד] הטיעון להצדקת המכירה: הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. וכי עשו עמד למות? הוא חי עוד שנים ארוכות אח"כ? מבאר בתרגום יונתן (לב) ואמר עשו הא אנא אזיל לממת ולית אנא חיי תוב בעלם אחרן ולמה דנן לי בכרותא וחולקא בעלמא דאת אמר:

האם זבולון היה מפרנס את יששכר אם לא היה עולם הבא? ודאי שלא, שהרי מקבל קבלת שכר הוא דוקא בעוה"ב, וזה שמדגיש כאן היהונתן ממילא אני עומד למות לעוה"ב ואיני מאמין בהשארות הנפש, א"כ זה רק עונש בשבילי לפרנסך… כל הבכורה הזו וחיוביה היא מטלה שאיני חפץ בה.

אגב- מדוע הוא נותן לו לחם – דבר שלא התחייב לו? משל לאדם במדבר שגווע ברעב ורצה שלא לשלם.

וכעת נבין כיצד יעקב שמדתו אמת מרמה את אביו ואומר לו 'אנכי עשו בכורך'

עשו מאס בתפקיד שהועדת לו. נאלצתי אני להיות גם בחינת 'עשו בכורך'. אני הוא ה'עשו' אני הוא ה'עושה' שאתה רוצה לברך.

[תוספת לענ"ד] רבקה שולחת את יעקב למהר להביא שני גדיי עזים, מדוע יעקב, וכי אין לה משרתים ועבדים? אלא היה מרמזת בזה כעת אתה יעקב תאלץ לשאת בתפקיד המפרנס. אתה תיאלץ לעסוק בתורה ובד בבד גם לעסוק לפרנסתך, ממך יצא הזבולון שיפרנס את היששכר. ולכן כשהוא בורח לבית לבן הוא באמת הופך להיות בחינת הזבולון של עצמו. אין לו את עשו שיעשה את מטלתו.

'ותקח רבקה את בגדי עשו החמודות' הוא לוקחת את התפקיד הקדוש של עשו – פרנסת יעקב, שעשו פשט את ה'בגדים' הללו, ומאס בתפקידו, ומלבישה אותם ליעקב. ושולחת אותו להביא גדי עזים. יעקב יאלץ מעתה להביא את גדיי העזים לצורכו, עד בא הגאולה, שאז עשו ימלא תפקידו נאמנה.

[תוספת לענ"ד] כעת נבין מדוע במאבק בין יעקב לשרו של עשו הכהו המלאך על ירכו ופגע בתמכין דאורייתא. וכי איכפת לעשו התמכין דאורייתא? הרי הוא רוצה להרוג את יעקב!

האופי האנושי הוא שאם הטילו מטלה על אדם והוא אינו ממלא אותה, הוא לא מעוניין שגם מישהו אחר יעשה אותה. אם מישהו אחר יעשה אותה זה יטיל עלי כתם מדוע אני לא עשיתי, הנה תראה כמה זה טוב כשעשו את המטלה. שרו של עשו כואב על כך שהמטלה של עשו תנתן ביד יעקב. אנו לא זקוקים לך אנו נסתדר לבד… ולכן הוא מכה דוקא בתמכין דאורייתא.

[תוספת לענ"ד] לאור זאת נבין מדוע לעתי"ל כשיבוא הקב"ה לחלק שכר יבואו אוה"ע ויאמרו גם לנו מגיע שכר שהרי בנינו גשרים הקמנו שווקים ומרחצאות והכל לא עשינו אלא בשביל ישראל שיעסקו בתורה. ופלא הוא מדוע היו צריכים למצוא דוקא כאלה טענות, והרי יכלו לטעון חוקקנו חוקים מוסריים, העמדנו לנו בתי דינים, לא אכלנו אבהמ"ח, לא רצחנו או גזלנו, התפללנו אליך והאמנו בך, ועוד שאר טענות, ומדוע טוענים דוקא שעשו הכל בשביל ישראל? אלא לאור האמור האומות אכן יודעות שהן מעלו בתפקיד שלהם להיות בחינת הזבולון, ולכן הם חשים צורך לבוא ולטעון שאכן מילאו תפקידם לפרנס את ישראל שבעצם כל מה שעשו היה בשביל הישראל…

נסכם:

פתחנו בכך שה' נותן לאדם תפקיד, הזדמנות, והאדם מנצלה לרעה. מעביר את השפע לסטר"א. מצליח בדרכו הנלוזה, שעם השפע הקדוש עושה רע.

והנה עשו הדוגמא לכך, תפקידו קדוש, לסייע לעסק התורה, אך הוא מואס בו. את השפע מעביר לציד נשים מיד בעליהן. לציד ממון מבנ"א, לציד חיות וסעודות שחיתות. במקום ציד ליעקב שיעסוק בתורה.

נספח: כיצד הועילה המכירה והרי יש כאן הונאה ומקח טעות?

המשל ליהודי שקנה את העוה"ב של חבירו. העוה"ב שלך שווה בדיוק לפי מה שאתה מעריך אותו.

פרשת תולדות

מידה כנגד מידה [פרשה ופישרה]

יש להתבונן, מדוע ראתה רבקה צורך להשיג את הברכות בדרך עקלתון ורמאות, דבר הנוגד לכאורה את הצדק והיושר?

מבאר הרש"ר הירש שבין רבקה ליצחק היה ויכוח האם עשו הוא טוב ביסודו ובאמת יש בו צדקות כאשר הוא מברר כיצד מעשרין את התבן והמלח, או שכולו רמאות ושקר? רבקה שגדלה בבית של שני רמאים כבתואל ולבן הכירה היטב את טיב הרמאים, ואמרה לו שעשו משטה בו ומרמהו. אולם יצחק שהיה עולה תמימה לא קיבל את הדברים.

והנה כאשר יש צורך לברך את עשו רבקה שולחת את יעקב להתחפש לעשו. המהלך מצליח והוא מקבל את הברכות. היתה כאן כוונה להוכיח ליצחק שהנה ניתן לרמותו. כך דע לך שעשו מרמה אותך באופן קבוע.

בעקבות זאת- – (לג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה:

ניתן לומר שחרדתו של יצחק מפני שכעת התבררה לו הטעות המרה שטעה בענין עשו ושאכן רבקה צדקה ביחסה אליו. [נלע"ד לבאר שזוהי היא שאלתו מי אפוא הוא הצד ציד במשך שנים והביא לי לאכול ובעצם צד אותי בפיו? הלא אתה עשו, וא"כ יעקב גם ברוך יהיה! הוא אשר מגיעות לו הברכות בדין!]

אולם יעקב הוזקק לרמאות לצורך הענין.

 (לה) וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ: (לו) וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה:

הדבר היה לו קשה. היה אנוס ע"פ הדיבור, וכפי שהמדרש אומר שהיה הולך כפוף ובוכה. הוא גם גרם עי"ז לזעקה גדולה ומרה לעשו. על כל זה שילם יעקב ביוקר.

הוא גולה לבית לבן, ושם לבן מרמה אות על ימין ועל שמאל. לבן נותן לו את לאה במקום הסיכם על רחל, ויעקב שואל את לבן "למה זה רימיתני". לבן עונהו לא יעשה כן במקומנו לתת את הצעירה במקום הבכירה. לבן עוקץ את יעקב ואומר אולי במקומכם הדבר מקובל לגזול את הבכורה מן הבכור ולהעבירה לצעיר, אך אצלנו אנשים ישרים. הבכור קודם…

כאשר הוא מגלה בבוקר והנה היא לאה הוא אומר לה את רמאית בת רמאי כל הלילה אני קורא לך רחל ואת עונה לי כן. אמרה לו ממך למדתי האם לא קרא לך אביך עשו ואמרת לו כן, אנכי עשו בכורך?… תזכורת נוספת לרמאות בה נקט.

לבן מרמהו ומחליף את משכרתו מאה פעם, ויעקב מבין שהוא משלם מחיר על רמאותו. כאשר מסתיים התיקון והוא עוזב את בית לבן הוא שורה עם המלאך. המלאך אומר לו (כו) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי:

מהו ברכתני? אומרים חז"ל המלאך היה הס"מ שרו של עשו. יעקב ביקש שיודה לו על הברכות ששלו הן בדין.

עונה לו המלאך: (כז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: (כח) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל:

המלאך משיבו שמך מורה על עקבה. עקוב הלב מכל. לשון עקמימות. שכך אמר עשו ויעקבני זה פעמים, אולם מעתה לא יאמר עוד שמך יעקב כי אם ישראל. ישראל לשון ישרות. קיבלת הברכות ביושר. בדין.

מוסר ההשכל שאנו למדים מכאן הוא שהעולם פועל על פי מכ"מ. פעלת ברמאות קיבלת רמאות. הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. לכן הוא נתבע על דבר כל כך דק. אולם גם לנו הדבר מלמד מוסר שאם רימית או עשית דבר מה שלא כהוגן, דע לך יש דין ויש דיין. פתאום מ כונת הכביסה התקלקלה. פתאום הרכב זקוק לתיקון לא מתוכנן. תזכר היכן היגיע לידך ממון שלא כדין. למי מכרת מוצר פגום.

לפעמים האדם מרמה את עצמו. הוא סבור שהדבר נובע ממעשים אחרים שעשה. והכל מתוך שמבין מהי מידה כנגד מידה… מעשה סיפר הגר"ח שמולביץ בשיחות מוסר על אשת ראש הישיבה שהציעו לבתה שידוך עם בחור כליל המעלות ואך חסרון אחד היה לו שהיה מעט צולע. היא סרבה בכל תוקף. למחרת נקעה את רגלה. היא מיד מצאה את הקשר. "זה בטח בגלל שהגשתי לבעלי לשתות כוס תה לפני התפילה. זהו עונשי". יש כאן סמיות עניים, ואף הפלת התיק על אחרים… זה עוזר לנו לצאת נקיים… האם אין אנו נוהגים כך מדי פעם? נבין את המסר הנלמד מפרשתינו וכך נפיק את הלקח מכל מאורע שקורה עמנו, כפי שלמדונו חז"ל, שאמנם מידה בטלה, אך מידה כנגד מידה לא בטלה!

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, מהגר"י זילברשטיין [גליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה]  קרא כאן >>>

סיפור השגחה מדהים שאימת  וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

פרשת תולדות

פורץ הגדר- אין לו גבולות! נלע"ד

עשו עובר ה' עבירות באותו היום.

המושל ששאל את הרב מדוע חז"ל טפלו על עשו ה' עבירות ואילו על דוד נא' מפורש שחטא ועל ראובן נכתב מפורש שחטא וחז"ל דרשו כל האומר ראובן חטא כו' כל האומר דוד חטא כו'?

א"ל הרב שיבאר לו בהזדמנות. ואכן בהזדמנות לקח את טבעתו כשנטל ידיו והחביאה והמושל חשב שעבדו גנבה ורצה לייסרו וא"ל הרב שהוא לקחה, ומדוע לא חשדת בי? אלא אני בעיניך צדיק ויודע אתה שלא אעשה כדבר הזה לעומת העבד שידועים העבדים כגזלנין…

כך על דוד שידוע שהיה צדיק חז"ל דורשים מעשהו בלימוד זכות, לעומת עשו שידוע כרשע ומוכן להרוג את יעקב כשיקרבו ימי אבל אביו, ודאי רשע הוא…

המסר הנלמד לנו הוא שהרשע- אין לו גבולות. החושב שהוא מסוגל לעשות מעשי רשע קטנים, אך יש לו גבולות שלא לעבור על גדולים– טועה. אם יקרה לפניו- אין לו מחסומים. רק אין יראת א' במקום הזה והרגוני…

המעשה בר' עמרם בלוי והרב מבריסק שהאשימו בציונות. אני??? כן, השיב הרב, שהרי אם אתה הולך להפגין פירושו שאתה סבור שהשוטרים הציוניים לא מסוגלים להרוג אותך, מפני שהרי הם יהודים, אתה מאמין בציונים… אם תדע שהם מסוגלים גם להרוג, לא היית מסכן את נפשך…

פרשת תולדות

תפילת צדיק בן צדיק או צדיק בן רשע – מה עדיף? [לק"ט]

ויעתר לה ה'- שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע.

שואל הגרש"ז לכאורה הרי תפילת צדיק בן רשע גבוה יותר שהרי עמל קשות להגיע למדרגתו, כמ"ש רש"י שזו הסיבה שתורה כותבת על רבקה שהיא בת בתואל ואחות לבן כדי לומר לך שהגיעה לכך מכחות עצמה.

אלא הביאור הוא שיצחק למד אצל אברהם וראה את כל מעשיו. מן הדין היה אמור לצאת כאביו, כך חנך וגודל. אולם אנו רואים שיצחק מחדש דרך בעבודת ה'. גבורה. ההיפך מן החסד. מציאות היא שאדם הגדל בבית של תורה עבודת ה' שלו הופכת למונוטונית, מצות אנשים מלומדה. הוא כבר אינו מתלהב, ועושה את הדברים מתוך הרגל. לא כן היה יצחק. דרך חדשה סלל לו בעבודת ה'. ולכן מחדש לנו הכתוב שה' נעתר לו ולא לה. שאף ששורת הדין אומרת להעתר לה, שהיא בעלת תשובה ועשתה דרך ארוכה כדי להגיע ושכרה רב, מ"מ יצחק הגיע למעלה גבוה יותר שלא נותר בדרגה של אביו וקפא על שמריו, אלא הוסיף והלך. וזה קושי גדול יותר.

פעם שאלו את אורי זוהר מתי בעל תשובה מפסיק להקרא בע"ת? כאשר הוא מתחיל לדבר בחזרת הש"ץ… השיב…

לעולם יהיו בעיניך כחדשים. אל תקיים מתוך הרגל. שנים עושים מצוה א' יקבל שכר נצחי, והשני שכר מועט. הכל תלוי בכוונה.

כך מבארים את שנאמר אצל אהרון להגיד שבחו שלא שינה. וכי מה שבח הוא זה? אלא בפעם הראשונה שהדליק את הנרות ודאי התלהב ברגשות קודש, ומן הסתם אח"כ זה אמור לדעוך, אולם אצל אהרון השבח הוא שלא שינה.

כיצד מתחדשים בעבודת ה'?

ועוד, ע"י לימוד ההלכות הרלוואנטיות. כשאדם לומד הל' לשה"ר הוא מתעורר בענין. וכן בהל' שבת וכעזה"ד בכל ההלכות.

הח"ח שראה מחלל שבת בפעם הראשונה בראדין והחל לבכות. בשבת השניה הוא בכה הרבה יותר ומיאן להרגע. כששאלוהו מה ראה על ככה, השיב, שחש שהשבת הוא כבר פחות מתרגש, וע"ז הרביתי לבכות, שכבוד השבת כבר התקרר בעיני…

פרשת תולדות

איש של ניגודים

מדוע הלכה לשאול את ה', וכי אין זה טבעי? ועוד מה תשובה קיבלה שנרגעה?

מבאר ר' בונם שחששה מבן א' בעל ניגודים. מין דתילוני. 'דתי לייט' רפורמי שנהנה מכל העולמות. גם אוכל חמין בשבת וגם מעשן סיגריה. גם לביהכ"נ וגם לקולנוע. כיפה בגודל 10 אגורות…

הרביי הרפורמי והסוזוקי 3000…

 (כז) וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים: בראשית פרק כה

 החששות התגשמו. נולד עשו. איש של ניגודים. הבה נראה את הפרופיל של עשו כפי שמצטייר בתורה.

 'איש יודע… איש שדה' פיצול אישיות. יעקב איש תם. אישיותו שלימה.

מצד אחד- מכבד אביו עד קצה היכולת,

ילקו"ש א"ר שמעון בן גמליאל אני כשהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים צואים, כשהייתי יוצא לחוץ הייתי יוצא בבגדים נאים כדי שאצא לשוק מבוסם, אבל עשו כשהיה משמש את אביו היה משמשו בבגדי מלכות דכתיב את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אמר כדאי הוא אבא שישתמש בבגדי מלכות: תהלים עג – רמז תתח.

ומאידך יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה וגו' שימות כבר הזקן…

עשו איש יודע ציד- שהיה צד אביו בפיו- אבא כיצד מעשרין התבן, המלח? צדיק גדול…

החוג בית בקרית אונו והביצים.

עשו צבוע. נמשל לחזיר פושט טלפיו ואמר טהור אני.

אבא נושא אשה בגיל ארבעים– גם הוא… אבא אין רוחו נוחה מבנות כנען- אז הוא לוקח את מחלת בת ישמעאל, אלא שהוא שוכח משום מה לגרש את נשיו הקודמות…

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא/א אמר רב יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב.

היצה"ר יושב בין שני מפתחי הלב משום שהוא מונע את זליגת השכל אל הלב. שהאדם לא יפעל לפי הכרתו, אלא לפי הרגש הרגעי. התאווה הזמנית. זהו עשו.

 (כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב:(כט) וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף:(ל) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם

עשו חוזר עייף מחמש עבירות.

אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום בא על נערה מאורסה והרג את הנפש וכפר בעיקר וכפר בתחיית המתים ושט את הבכורה. בבא בתרא דף טז:

הלעיטני מבאר הבית הלוי: כאילו אינו מבחין בעדשים, ולכן הלעיטני – שלא אדע שאלו עדשים…

צביעות. רמאות. תאוה.ליהנות מכל העולמות. למעשה אינו נהנה כלל.

הבחור ששאל את ישראל סגל האם לפרוש מהישיבה.

אומרים בשם הרבי ר' בונם שטעות לחשוב שעשו היה נראה כמו האדם הקדמון, עם אזור עור למתניו בלבד, ונבוט עם ראש עגול ומשונן. אומר הרב עשו היה לבוש לבנים ואף היה אומר 'תורה' בשלש סעודות…

:(לא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי:

הזדמנות לקנות ולהציל הבכורה מרשע שכזה. עשו שואל מה כוללת הבכורה, ויעקב משיב עבודה בביהמ"ק המסוכנת למיתה. הנכנס שתוי יין ופרוע ראש.

(לב) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה: אם מתים על ידה, אינני מעוניין בכזאת בכורה.

לג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב:(לד) וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה:

המכירה מתבצעת. יעקב אמנם תם אך אינו תמים.

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת תולדות”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'