פרשת תזריע

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר ויקרא

חלק מהדרשות בפרשת מצורע מתאימות גם לפרשת תזריע, ולהיפך.

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת תזריע

לקדוש או לטומאה די בפתח קטן!

כולו הפך לבן [אוצרות התורה]

״וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע כולו הפך לבן טהור הוא״ (יג׳ יג)

יש לתמוה כיון שצרעת סימן טומאה היא, מדוע כשכולו הפך לבן וכסתה הצרעת את כל בשרו טהור הוא,

אדרבה היה צריך להיות טמא בטומאה חמורה כיון שכל גופו מוכה בנגע?

[חז"ל אומרים אין שמחה כהתרת הספיקות. מדוע?

אומר הגר"א [ספר קול אליהו על בראשית פרק ד פסוק ה]:

בפסוק (בראשית ד. ה – נ) ויחר לקין מאוד ויפלו פניו ויאמר ה' אל בקין וגו' הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו.

יש לפרש כי הנה אין ליצר הרע שליטה על האדם להטותו מדרך הטוב כי אם במקום שיש פתח פתוח לפניו ופרצה עומד נגדו כמליצת חז"ל (סוכה כ"ו) פרצה קוראת לגנב.

רצונו שהדבר שעלה על רוחו לעשותו לה' עודנו היה בלבו על צד הספק אם לעשותו או לא ולבו לא נכון עמו, אז מקום להיצר לבא להשתרר עליו על ידי הפתח ההוא ועל נקלה יכריענו לרצונו הרע אם לא יכבשנו בחזקה.

לא כן אם האדם דעתו ורצונו שלם אתו ותמים עם ה' לעשות מה שצוה עליו ודאי כי אין מקום להיצר לבוא אצלו.

אשר על כן נשבעו דוד ובועז ליצרם כדרשת חז"ל (ויק"ר כא. יא, ר"ר ו. ד, ועי' סנהדרין כ' ע"א) אך למען החליט הדבר להסיר ספק מלבם, כי הספק הוא הפתח ומבוא ליצר הרע לבוא אצלו. וזהו לפתח חטאת רובץ:

וזהו מה שאמר יתברך לקין למה חרה לך וגו', כלומר (על דעתך) [אתה סבור] כי אין בידך עוד לבחור בטוב לפני אלקים,

דע לך כי לא כן הוא כי ככוחך אז כוחך עתה, רק כי מעתה מהצורך עליך לסגור הדלת בעד בואו לבל יעבור פתח ומפתן הבית, ואם לא תפתח לו פתח לא יתחיל לבוא אליך להלחם עמך, ר"ל שיהיה לבך שלם ותמים עם ה' לעשות רצונו.

כי כשתפתח לו פתח להיות כמסתפק ח"ו במצות השי"ת אם לעשות, אז אתה בעצמך תשליטהו עליך.

וזהו "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו" כלומר תשוקתו של היצר הרע אליך שתתחיל אתה לפתוח לו.

אבל בלעדי סבת פתיחתך יהיה נכון לבך בטוח כי לא יקרב באהלך ולא תגור ממנו, עוד זאת כי ואתה תמשל בו. (אוהל יעקב מדובנא):]

יצה"ר ליסטים בפרשת דרכים

המדרש ממשילו ללסטים היושב בפרשת דרכים ומלסטם את בריות, מפני שכדי שיוכל ללסטם את הבריות הוא חייב פרשת דרכים. שהאדם יהיה בספק.

החפץ חיים ויצה"ר

סיפר הגר"י גלינסקי: הרב מפוניבז׳ זצ״ל ספר לי, ששמע מה״חפץ חיים״: לאחר חתונתו שקד על תלמודו. אשתו היתה הולכת בצהרים למאפיה, ובעד כמה פרוטות קבלה רשות לגרוף את פרורי הלחם שנשרו על הקורות. היתה שורה אותם במים, ומלבבת לביבות. הבעיה היתה, שגם פרוטות אלו לא היו לה. לקחה בהקפה, ופרוטה לפרוטה הצטרפה לחשבון גדול. יום אחד חזר לביתו לשבור רעבונו והשלחן ריק, והרבנית עומדת ליד החלון ובוכה. נחרד: ״מה אירע״?

סיפרה, שהנחתום סירב להרשותה ליטול את הפרורים עד שתשלם את החוב.

מה עושים? יש ללכת אל האופה, ולבקש ארכה. אך לא! ה״חפץ חיים״ הכה בידו על השלחן וקרא: ״שטן שטן, לא יעלה בידך להפריעני מלמודי!״

במקום שאנו רואים מאפיה ופרורים ונחתום וסרוב, ראה ה״חפץ חיים״ את השטן המושך בחוטים!

ניחא, אבל מה הועיל במכה שהכה ובקריאה שקרא? אוהו, מה להועיל! הוא הצהיר והכריז שדרכו סלולה ונהירה, מתוית וקבועה וכדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו! ואיך הוליכו, בתופים ובמחולות! קיבלנו את ה״חפץ חיים״!

הנוכלים של וורשא

רבים הנסיונות, יש הכושלים בהם ויש האיתנים כצור חלמיש. במה תלוי הדבר? הסבא מנובהרדוק זצ"ל הדגים זאת בסיפור מעשה שהיה. 

בעיר ורשה פעלה כנופיית נוכלים, שרוששה את קרבנותיה בדרך מתוחכמת. שלוחיה פנו לאדם והציעו לו הצעה שאין לסרב לה: ברשותם מכונת דפוס משוכללת, המייצרת שטרות מזוייפים. מוכנים הם למכור לו מאה אלף שטרות מזוייפים, תמורת שלושים אלף שטרות אמיתיים בלבד!  מובן שהאיש חשש והיסס.  אמרו לו: "הנה הכסף המזוייף. בחר לך שלושה שטרות, אלו שתרצה, וגש עימם לבנק, לפרטם לכסף קטן. אין לך מי שבקי בשטרות מזוייפים יותר מפקיד בנק, ותראה האם יבחין בזיוף!"  האיש הסכים. הוציא שלושה שטרות באקראי, עלה לסניף הבנק והציגם בפני הפקיד. הכין לעצמו סיפור כיסוי: מישהו קנה ממנו חפץ ושילם לו בשטרות אלו, הוא לא ידע שהם מזוייפים…  

הפקיד נטל את השטרות, עיין בהם היטב, והמירם בחפץ לב. ראה האיש,  והסכים לעיסקה. הוציא את חסכונותיו מהבנק, אף לווה כספים, ונטל בידיו שישים  אלף שטרות מקוריים להמירם במאתיים אלף שטרות מזוייפים! עיסקת חיים   הנוכלים שמחו, והביאו איתם את הכסף בשתי מזוודות. אבל האיש לא נפל  בפח: יתכן שבתחילה הציגו כפתיון שטרות אמיתיים, ועכשיו הביאו זיוף מאיכות  ירודה. נטל שלושה שטרות מהמזוודות, ועלה עימם לבנק. הציגם לפני הפקיד,  שבחנם בחינה מדוקדקת – והמירם בכסף קטן. עכשיו היה סמוך ובטוח שהזיוף  אכן מוצלח. נתן להם את שישים האלף וישב לספור את האוצר שהביאו: מאתיים  אלף שטרות חדשים ונאים. הוא עשה את עיסקת חייו. הרווית מאה וארבעים אלף  בלא מאמץ, ברגע אחד!  

נטל את שתי המזוודות, ופסע ברחוב שמח וטוב לב. לפתע עצרו שוטר: "היי,  מה אתה נושא עימך?"   "כסף", ענה. קולו רטט.  כסף? פתח ואראהו"  בפקודת השוטר הניח מזוודה אחת על רעותה, פתחה – והנה היא גדושה שטרות. גחן השוטר, התבונן בהם היטב וקולו רעם: "מה זאת?! אלו שטרות מזוייפים, אתה עצור! בוא עימי לתחנת המשטרה!" 

נחרד האיש, והבין לאיזה פח נפל. בטרם יספיק השוטר הגחון להזדקף נשא רגליו וברח. עד שהשוטר נעל את המזוודה, לא היה לו זכר. והשוטר, עם שתי מזוודות כבדות בשתי ידיו, לא יכול היה לדלוק אחריו.  ביכה האיש את כספו, אך ניחם עצמו שלא איבד את חירותו.  ברגע אחד התעשר – ובמישנהו התרושש…  והשוטר פנה ועשה דרכו לאכסניית הזייפנים, ושתי המזוודות בידיו – אף הוא נמנה על חברי הכנופיה, שהתעשרה בשישים אלף שטרות עוברים לסוחר…  חילקו הגנבים ביניהם את שללם, ופנו ללכוד את הפתי הבא… 

מה היה סוד התעלול? כיצד באמת לא עלו פקידי הבנק על הזיוף?  פשוט מאד: מאתיים אלף השטרות לא היו מזוייפים! הם תיעתעו באנשים בשטרות כסף אמיתיים! לכן הסכים פקיד הבנק להמיר את השטרות, כי היו מקוריים וחוקיים!  אם כן, נשאלת השאלה: מאחר והקרבן ראה שפקיד הבנק מאשר את השטרות,

 'שאנו יודעים שאמנם היו אמיתיים, מדוע ברח ונמלט והפקיר את רכושו, מדוע לא טען שהשטרות אמיתיים ומוכן הוא להוכיח זאת, כפי שאכן היה!  והתשובה: משום שבעצמו לא היה בטוח. בעצמו פיקפק, לכן נמלט… 

מה הסוד לעמידה בנסיונות??

זו התשובה בענייננו: מי שיודע שהאמת איתו, ובטוח שהאמת איתו, לא יתרשם מנסיון ולא יכשל בעת מבחן. איתן יעמוד, כצור חלמיש, ואמונתו תתחשל בכור הנסיונות. רק מי שאמונתו רופפת מלכתחילה, רק הוא ינוס בעת מבחן!

מי שיש לו איזשהו ספק- יברח.

הקושי של האדם לעמוד בנסיון משום שהוא לא החליט בצורה ודאית שאין עליה עוררין לעמוד בנסיון.

אם היה מוחלט אצלו שיעמוד- היה מצליח.

פעם היה אדם שעישן. הוא החליט להפסיק. שאלתי אותו אם הוא גמר עם הסגריות והוא אמר לי אני מקווה שכן, בעז"ה. אמרתי לעצמי אדם זה יחזור לעשן. ההחלטה שלו לא הייתה נשמעת מספיק נחרצת. וכך אכן היה.

כשהרב דסלר החליט להפסיק לעשן – הוא דפק על הבימה בפוניבז' והכריז על כך, כדי שלא יתעורר לו יצרו!

אם אדם אומר אי"ה אגיע מחר לשיעור, אם לא יהיו לי עיכובים, הוא מזמין עיכובים.

אם אדם אם ה' יתן לי כח אסיים את המסכת, את הש"ס, את השו"ע, רוב הסיכויים שגם לאמצע לא יגיע. פשוט לא יהיה לו כח.

רק בהחלטה גמורה ומושלמת יש סיכוי שהאדם יצליח.

ולכן יצה"ר מודע לכך ומונע מאתנו החלטה כזאת, הוא מבהיל אותנו שזה מחייב, שאסור אח"כ להפסיק, שזה כמו נדר, ועוד כל מיני דברים מסוג זה ע"מ לבעתנו ולהביאנו לסגת מהחלטתנו.

אלא שבאמת האדם בתוך תוכו רוצה להשאיר לו פתח לחרטה, לויתור על הקבלה שקיבל ע"ע, ולכן הוא מחליט בשפה רפה. כמו הבחור עם הכסף. הוא לא בטוח בעצמו, והוא בעצם בורח.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יט עמוד ב

כתיב פלטי וכתיב פלטיאל אמר רבי יוחנן: פלטי שמו, ולמה נקרא שמו פלטיאל – שפלטו אל מן העבירה, מה עשה? נעץ חרב בינו לבינה, אמר: כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זה.

נשאלת השאלה, וכי מה תעזור החרב? וכי אינו יכול להסירה?

אלא נעיצת החרב היא כדי להחליט לעצמי אני לא אזוז מכך ויהי מה. החלטה החזקה וחדה כחרב. החלטה כזו אכן תוכל לעמוד שנים רבות.

אם הקבלה מותירה פתח לחרטה- אזי לפתח חטאת רובץ…

מה ההיפך ממידת פורענות – פתח קטן מביא ליצה"ר גדול?

מידה טובה – פתחו לי פתח קטן של חודו של מחט, ואפתח לכם פתח שקרוניות ועגלות נכנסות בו.

מדוע אמרו דוקא מחט? למה לא קיסם, קש, שערה?

כי רצו לומר פתח ואפילו קטן – די בו, אך שיהיה קשה כמחט!! לא שביר כקיסם ולא אלסטי כשערה!

כאותו אדם שהחליט להוציא את הטלויזיה מביתו, והניחה בבוידם. זו דוגמא לכך שאדם משאיר לו פתח לשוב לעבירה. יש לאדם לשרוף את הגשרים של העבירה שלפתח חטאת רובץ.

דבר זה נלמד מן התורה, ולא נחם א' דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר א' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. אם נלך במקום שקרוב לשוב מצרימה יש סיכוי שיתחרטו וישובו. עדיף להרחיק ממוקדי העבירה.

מי יתן טהור מטמא

(איוב פרק יד, ד) מִֽי־יִתֵּ֣ן טָ֭הוֹר מִטָּמֵ֗א לֹ֣א אֶחָֽד: מבארים בעלי החסידות – מי יתן טהור מטמא? מי יוכל להתגבר על הטומאה ולצאת טהור מן הנסיון? "לא" אחד! אם יאמר לא אחד ארוך ומתמשך – לא ייכשל! הבעיה של האדם שהוא "אין ולאו ורפיא בידיה"… כמו אצל יוסף "וימאן" עם שלשלת ארוכההההההה………….

 

הגר"א שם מוסיף:

"ועל דרך זה מצינו לרז"ל בסנהדרין (דף ק"ג) שדרשו אר"י מה דכתיב ונגע לא יקרב באהלך שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעה שתבוא מן הדרך. ופירש"י ז"ל כשימצא את אשתו ספק נדה יותר קשה עליו מנדה ודאית, שעל ספק הוא מיצר ויצרו תקפו ואומר טהורה היא ועל חנם אני מונע ע"ש".

 

אין שמחה כהתרת הספיקות

[תוספת: כשלאדם יש בדיקות ה"י, וחשד למחלה כו' הספק קשה לו יותר מאלו יאמרו לו בודאות שיש לו מחלה!

לא מזמן היה מעשה נורא שטבעו שלשה בחורים בכנרת, ולאחר כשבוע מורט עצבים נמצאו גופותיהם. משפחת קסלר שבנם טבע לפני כשלשים שנה בכנרת ועד היום לא נמצא ביטאו צערם על כך שאין להם אפילו קבר לפקוד. ולכאורה – מצבם טוב יותר, שהרי הללו בודאות מתו, בו בזמן שיתכן ויש סיכוי קלוש שבנם של מש' קסלר עדיין בחיים! אלא התשובה – הספק קשה יותר מוודאות מת!

עמלק גי' ספק. דרכו של היצה"ר לפתות במקום הספק. דוקא שם הוא חודר. אם היה האדם חזק כצור החלמיש – לא היו נפילות.

[כתב באוצר אפריים שטיין פ' קורח: עמל"ק – ר"ת ק'דש ע'צמך ב'מותר ל'ך. על זה 'לוחץ' היצר. הרי מותר לך, למה שלא תהנה? וכשלא ברור שמותר – עמל"ק גי' ספק ובכ"ז א"ל אולי מותר?

וזהו "ויזנב בך כל הנחשלים" הוא מכה לא בעצם הגוף, הוא יודע שלא נעבור גוף העבירה, אלא בזנב, הרי לא ברור שזה אסור? למה לא תיקח? דוקא בדברים שאתה 'נחשל' בהם. לא באלה שיש לך עצמה וברור לך שלא תכשל. דוקא בדברים ש'אתה עייף ויגע – ולא ירא אלוקים' – שאין לך בהם פחד גדול. דוקא בספיקות!]

כשאדם מסופק האם לאכול במקום מסוים כי הפלאפל נטחן ואין חשש תולעים, והסלט – ברבנות מעשרים, והטחינה – כמעט כולה עמילנים… אז באמת קשה לו להתגבר. אך אם היה זו חנות "טריפה" – לא היו ספיקות ומיד היה גובר על יצרו].

 

כסף כשר – גם אם נגנב – יחזור! מעשה ברב"צ פלמן

תמוז, תשנ״ב. גנבים פורצים באישון ליל אל ביתה של משפחת פלמן בבני-ברק. יום קודם לכן הונח בארנקה של האמא 3,000 ש"ח…

בבוקר מתעוררים בני הבית, מיד מבחינים ש׳מישהו היה פה׳. ממהרים לאמוד נזקים ומגלים שמלבד הארנק של האמא, יהשעון של הגאון דבי שלום בן ציון פלמן זצ״ל – בו ח־שב את דרכיו ורגעיו – לא נגנב מאומה. רבי בן ציון שומע על הגניבה, ונחרד מאוד. בימים הבאים הוא נסער ומוטרד, מזכיר את הגניבה שוב ושוב. והמה ראו כן תמהו: על מה החרדה הגדולה הזאת. 3,000 ש״ח אינו סכום של מה בכך – אבל עדיין אין זה מצדיק את הדאגה הגדולה הזאת.

אחיו, איש החסד הרב ישראל ז״ל, היה קשור אליו בלב ונפש. בכל בוקר בא לקחת אותו ברכבו לכולל. באותו בוקר שמע על הגניבה, אך לפליאתו שמע על כך גם בבקרים הבאים. הציע להשלים את החסר אך רבי בן ציון ביטל את דבריו בהינף יד, כאומר: לא זה העניין! אז מה כן העניין?!

מיום הגניבה, ובמשך הערבים הבאים, ישב רבי בן ציון על פנקסו, חישב, כתב ומחק, ושוב כתב ומחק. בכל ערב הפנקס פתוח והיד רושמת. חשבון הכספים מתחיל מימים עברו – מיום עמדו על דעתו – אולי נעשה איזה מעשה שלא ביושר, אבל לא חלפי שבועיים והוא נשאל: ״נו, האם עתה כבר ידוע למה נגנב הכסף? – ״לא, עדיין אינני יודע את הסיבה״ הוא משיב בצער.

כעבור חודשיים, שוב עלה נושא הגניבה ומישהו התבטא שהסיבה נעוצה בחוסר סורגים. ״לא זו הסיבה, הכסף נגנב מחמת סיבה אחרת״. מה הסיבה?! הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים. ״אני יודע את הסיבה״ סתם ולא פירש.

בסוף התגלה הסיפור כולו:

חודש לאחר הגניבה, תקפו הרהורי תשובה את הגנב ששלח להחזיר את כל הכסף בתוספת בקשת מחילה וחרטה גמורה, באותו יום נחה על פניו שמחה גדולה שהרי ׳אין שמחה כהתרת הספקות׳, והיה שרוי באושר עילאי. כאשר סיפר לאחיו אודות כך, הלה שמלכתחילה לא הבין על מה הצער הגדול, עתה לא הבין עוד יותר על מה השמחה הגדולה הזו.

פתח רבי בן ציון את סגור ליבו וסיפר:

״כשהכסף נגנב לא הצטערתי על הכסף, בוודאי כסף הוא לא סיבה להביא צער או אושר לאדם. אלא אמרתי, אם הקב״ה קרא לגנב שיגנוב, אות היא כי נהגתי שלא ביושר בכספי, ועל זה חרדתי חרדה גדולה, באיזה כסף נהגתי שלא ביושר? חישבתי את כל הכסף שבא לידי, ולא מצאתי. מעתה גדל צערי שאינני מצליח לגלות מתי נהגתי שלא ביושר״.

"אמנם מצאתי שבתקופה מסוימת שהמצב הכספי בבית היה דחוק מאוד, לא נתתי מיד את מעשר הכספים, אלא לקחתי אותם בהלוואה לעצמי, עד שבעזר ד׳ השיגה ידי ופרעתי את החוב של המעשרות. ובאמת, הסכום הזה היה בדיוק 3,000 אבל עדיין לא הבנתי: אם זהו הכסף שנהגתי בו שלא ביושר, זו לא סיבה שייגנב הכסף לצמיתות – שהרי בסוף פרעתי את החוב לעניים והפרשתי את מעשר הכספים? עתה לאחד שהכסף חזר הבנתי הכל! ואין שמחה כהתרת הספקות. (׳שלמים מציון׳)

סיבת הטהרה ב'כולו הפך לבן'

ביאר ה״חפץ חיים״, עונשו של המצורע – ״בדד ישב מחוץ למחנה״, וזה, על מנת שישוב בתשובה ולבבו יכנע ושב ורפא לו.

כל זה זקוק המצורע בעת שלא הפך כל בשרו לצרעת, ורק נראה הנגע זעיר שם זעיר שם, ואז יכול לחשוב המצורע אולי מקרה הוא בלתי טהור

[והוא מנסה לחפש כל מיני טעמים וסיבות. אני הרי סובל מאלרגיות. עכשיו עונת הפריחה… אז פרחו לי כמה נגעים בגוף… הוא מחפש כל סיבה שהיא לתלות בה נגעו ורק לא "עונש משמים"].

אבל כאשר כל גופו הפך לבן, כבר נשבר לבו בקרבו עד כדי כך שאינו זקוק לשילוח, וההכנעה כיפרה לו – ״טהור הוא״. [כאן כבר אין לו תירוצים. ברור זה נגע משמים] מעין זה ביאר ר' שלמה קלוגר זצ״ל בספרו ״אמרי שפר״.

 

הסבר נוסף כשאין למדין ממעשיו הרעים – אין טעם לרחקו:

אמנם מדברי הרמ״א (בספרו ״תורת העולה״ ג, סז) משמע דלא כדבריו, אלא כאשר כולו הפך לבן סימן שאדם זה טמא טומאה חמורה.

ומה שאמרה התורה – ״טהור הוא״ היינו דכיון שכל טעם הסגר המצורע הוא, מחשש שמא ילמדו בני אדם ממעשיו הרעים, זה שייך רק כשאין כל גופו מנוגע ויכול הוא להסתיר את מקום נגעו, ויחשבו שאדם כשר הוא ויחטיא אחרים.

אולם כאשר כל גופו מלא נגעים מפני מידותיו המושחתות, לא הוצרך הכהן להסגירו כיון שטומאתו ידועה לכולם וישמרו ממנו, ולא ילמדו ממידותיו הרעות, והיה כאחד משאר אפיקורסים שהם בעולם ואין למדים מהם.

ומה שאמר ״כולו הפך לבן טהור הוא״ – היינו הנגע טהור ואין צורך בהסגר כשאר מצורעים, אבל האדם עצמו טמא משוקץ ומתועב.

הסבר נוסף – באותו כיון – כשאין אפשרות תיקון – אין טעם להעניש

ונקדים שאלות – מצאנו שאדם שמקריב בנו למולך – חייב מיתה. ואם הקריב כל בניו – פטור. כיצד?

מצאנו שאם אדם חילל שבת בשוגג – חייב קרבן, ובמזיד ללא עדים והתראה – פטור מכלום. כיצד?

מצינו ש"ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו" – דוקא כאשר זמם ולא כאשר עשה. שאם כבר הוציאוהו להורג – אין הזוממים נהרגים. מדוע?

התשובה היא –

עונשי התורה אינם נקמה, אלא תיקון. כשאדם עושה רע התורה נותנת לו עונש ו"כיוון שלקה אחיך הוא", לאחר שנענש כבר הזדכך בזה מעבירתו.

לעומת זאת המקריב כל בניו למולך – אין די לו בעונש מיתה, זה לא יכפר עליו. אז מה הטעם להענישו בזה??

המחלל שבת במזיד – אין מועיל לו קרבן, והעדים הזוממים – אין די להם במיתה, אז למה להעניש אותם? לאחר מיתתם יקבלו את מלא ענשם על המעשים הרעים שעשו.

כך גם בענין המצורע –

כשאדם קיבל צרעת ולא התעורר, והיא פשתה בכל גופו – אות היא כי עוונתיו עלו עד למעלה ראש, ואין טעם להענישו ביציאה מחוץ למחנה והגדרתו כטמא. זה ממילא לא ישנה אותו. לכן מחזירים אותו פנימה ומסירים ממנו הטומאה.

מסקנה – לפעמים תלמיד סרח. הן בבית, הן במקום לימודו. יצא לתרבות רעה. פעמים וההורים או המורים ממשיכים לרדוף אותו על מעשיו. לפעמים אין טעם, הוא לא יחזור מחמת כן. זו רדיפה מטעמי אגו. אינך מקשיב לי, אני ארדוף אותך וכו'. הענשה הם כלים לתיקון. ברגע שזה מקלקל – אין טעם, וצריך להרפות. אז דוקא יש סיכוי לחזרה בתשובה של החניך!].

סיפר מקורבו של הצדיק רבי שלמה בלוך זצ״ל מתלמידי ה״חפץ חיים״:

כששוחחנו פעם אחת אודות תנועת ההשכלה, אמר ה״חפץ חיים״ גם המשומדים וגם המשכילים שניהם חולים במחלה גרועה ביותר. אמנם המשכילים חולים במחלה מדבקת והמשומדים במחלה שאינה מדבקת. שהכל יודעים להשמר מפני המשומדים והכופרים, ולא להגרר אחר השקפתם. אולם המשכילים מסוכנים הם עד מאד – מחלתם מדבקת. נמצא א״כ שהמשכילים גרועים הם יותר מן המשומדים.

הוסיף ואמר ר׳ שלמה זצ״ל, שכל בחור חדש שהגיע להתקבל בישיבת ראדין, ה״חפץ חיים״ בכבודו ובעצמו היה בודק את מזוודתו שהביא עמו, שמא מצויים בה מספריהם של המשכילים חלילה.

ארע פעם, שמצא אצל אחד הבחורים ספרים כאלו, וגרשו מפניו. אולם הבחור מיאן לעזוב את העיירה, ציוה ה״חפץ חיים״ לכל בני העיירה בראדין כי לא יאפשרו לו דריסת רגל בביתם. וכאשר פנה אותו בחור להתאכסן אצל גוי שהיה גר באותו מקום, ביקש ה״חפץ חיים״ מאותה משפחה שימנעו מלארח אותו בביתם, ואף הם שמעו לו ולא אכסנו אותו בביתם. עד שהוכרח לעזוב את העיירה בבושת פנים. עד כדי כך נוהג היה הח״ח ריחוק מפני המשכילים אפילו יותר מהגויים, כיון שמחלתם מדבקת ומסוכנת…

(״הצדיק ר׳ שלמה״ – ״מאיר עיני ישראל״)

 

פרשת תזריע – מצורע

תשבור את הקירות החוסמים ותפרוץ החוצה!

להוציא לאור המטמוניות הגנוזות בנו! [הרב ברוורמן יתד תשע"ח עם תוספות]

פרשת תזריע עוסקת בנגעי אדם, ואילו מצורע עוסקת בנגעי בתים.

התורה ׳תורת חיים׳ היא, וכל יהודי בכל זמן נדרש ללמוד ממנה ׳אורח חיים׳, ולכן למרות שכיום אין נוהגים דינים אלו, מכל מקום צריכים אנו ללמוד מהם אורחות חיים.

ובפרט פרשת ׳נגעי בתים׳ עליה נאמר בגמרא בסנהדרין (ע״א, א) ״בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות! ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר״. אם כן חובה עלינו לדרוש וללמוד מפרשה זו כדי שנזכה עבור דרישתה לשכר רוחני.

מטרת נגעי האדם

נפתח בפרשת נגעי אדם, על שום מה אדם נענש בנגע הצרעת? מבאר רש״י: ״לפי שהנגעים באים על עוון לשון הרע שהוא מעשה של פטפוטי דברים, לפיכך הוזקק להביא לטהרתו ציפורים שמפטפטות תמיד בצפצוף קול.

ובנוסף מביא הוא עץ ארז לפי שהנגעים באין על גסות הרוח, והארז מרמז על גאווה וגסות רוח.

ועוד מביא שני תולעת ואזוב לרמז על תקנתו שישפיל את עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב״.

נמצאנו למדים שנגעי הצרעת מגיעים לאדם כעונש על חטאי לשון הרע, גאווה וגסות הרוח.

מוסר ההשכל הנלמד הוא חד וחלק.

מטרת נגעי הבתים

אולם בנגעי הבתים מלמדים אותנו חז״ל שהם באים דווקא כ׳מתנה׳ לעם ישראל, שנאמר (שם י״ד, ל״ד) ״כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם״,

ואומרים על כך חז״ל במדרש (במד״ר יז, ו): ״רבי יהודה אומר בשורה היא להם שבאים עליהם נגעים״.

ומקשה רבי חייא ״וכי בשורה היא להם שנגעים באים עליהם?!״

מתרץ רבי שמעון בן יוחאי ״כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם, עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות.

אמר הקב״ה, אני הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניהם לארץ מלאה כל טוב, שנאמר (דברים ו, י״א) ובתים מלאים כל טוב! –

מה הקב״ה עושה, מגרה נגעים בביתו והוא סותרו ומצא בו סימא. (מטמון – דבר שהוא סמוי מן העין)״.

על טעם זה יש להבין, אם חפץ הקב״ה לקיים את הבטחתו ולתת לבניו ארץ מלאה כל טוב יכול היה למצוא דרכים רבות ומגוונות למלא את ארץ ישראל באוצרות ובמטמוניות מבלי שיאלצו לשבור את ביתם,

ומדוע נתן להם הקב״ה את העושר הזה בצורה זו דווקא?!

מלבד זאת יש להתבונן במוסר ההשכל שיש בטעם זה לפי הדעה שהוא לא היה ולא עתיד להיות!?

ועוד קשה – שמצינו הסבר הפוך לנגעי הבתים –

הגמרא בערכין (ט״ז, א) אומרת כי נגעי הבתים הם עונש על עוון גזל וצרות עין. האם הם עונש או פרס?

 

ענוה פסולה בעידודו של היצר

מבאר בעל ה״שבילי פנחס״ על דרך הדרוש, (מעובד) שיש בכך הוראה ולימוד דרך ליהודים רבים הלוקים במידת ה׳ענווה הפסולה׳.

לא מעט יהודים טובים הברוכים בכישרונות רבים של השגות בתורה, או בקיום מצוותיה כמו בגמילות חסדים ובמעשים טובים, ביכולתם להאיר את שמי העולם במטמוניות אלו, אך הם פוטרים עצמם מחובה זו ע״י שימוש לא נכון במידת ה״ענווה״. כאדם האומר לעצמו: ״מי אתה, ומה אתה, שתלמד תורה לאחרים?! שתחדש בתורה?! או שתעסוק בגמילות חסדים? ! וכי אין די במה שיש?!״

מחשבות אלו מקטינות את האדם בעיני עצמו ומונעות ממנו את מימוש תפקידו בעולם. זהו הרמז בנגעים הבאים על הבית ולא על האדם, כדי ללמדו כי קירות הבית הסוגרים ומגינים עליו שלא יצא ללמד תורה לאחרים ולעסוק בגמילות חסדים, הם בבחינת ׳נגעים׳ העומדים בדרכו למלא את חובתו בעבודת השם, וצריך להרוס אותם כדי שלא יעמדו בדרכו. כנאמר ״ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר '…״, כלומר, כדי שיהיה מוכרח לצאת ולהשפיע תורה וגמילות חסדים לאחרים.

לכל אחד חלק משלו בתיקון

כדי להתגבר על מחשבת פיגול זו של ענווה פסולה, העצה היא לזכור תמיד את שאנו מבקשים בתפילת לחש בשבת: ״קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך״, כי לכל אחד יש את החלק המיוחד והשמור רק לו בתורה וביישומה.

בנתיצת בתי הכנענים שהטמינו את אוצרותיהם בקירות הבתים יש רמז ברור,

כי הכנענים מהווים שם כוללני לתפיסה הגויית המתעבת במהותה את הפצת אור התורה בעולם.

כוחות טומאה אלו מעוניינים להסתיר מעיני האדם את האוצרות והמטמוניות של השגות התורה ועבודת השם הטמונות בגנזי נשמתו,

וגורמים שהאדם יסגור את עצמו בתוך הבית ולא יצא ממנו ללמד תורה, או לעסוק בגמילות חסדים.

שוברים המחיצות הסוגרות – ומגלים אוצרות!

לכן מביא הקב״ה ברוב רחמיו וחסדיו נגעים על קירות הבית, מין זעזועים פנימיים, תזכורות חיוביות, שיגרמו ליהודי זה להשכיל להרוס את קירות הבית הסוגרים עליו, ולגלות את האוצרות והמטמוניות של השגות התורה ועבודת השם הגנוזים בפנימיות נשמתו, ועל ידי זה יוכל לחדש ולבנות את עצמו בחלוקת אוצרות אלו עם כלל ישראל.

מקום האוצר האבוד של ר' אייזיק יאקליש

יהודי ושמו אייזיק מהעיר קרקוב חולם כמה פעמים שאם ייסע לעיר הרחוקה פראג, ימצא שם אוצר מתחת לאחד הגשרים הראשיים. אייזיק זה מחליט על הנסיעה לפראג הרחוקה, אך בבואו אל פראג הוא נוחל אכזבה, שכן הוא מגלה כי השמירה המלכותית האדוקה על המקום לא מאפשרת כל תנאי חפירה מתחת לגשר. הוא מתהלך לצד הגשר אנה ואנה כשהוא מהורהר בעצב. אחד השומרים שם לב ליהודי המסתובב שוב ושוב סביבות הגשר, ושואל אותו לפשר מעשיו. אייזיק מספר לו על חלומו, וכתגובה השומר לועג לו, ואומר לו שגם הוא חלם חלום, שמתחת לתנור בביתו של יהודי ושמו אייזיק, בקרקוב, (הוא אייזיק מושא הסיפור) מסתתר אוצר! הוא מוסיף את דעתו והמלצתו כי אין להאמין ולהתייחס לחלומות, ושהיהודי עשה שטות בבואו עד לפראג רק מכוח חלום. אז הבין אייזיק שמטרת בואו לפראג הייתה רק כדי לשמוע זאת, שבעצם האוצר נמצא ממש מתחת לאפו. חזר לביתו, חפר מתחת לתנור, מצא את האוצר והתעשר, ובנה בחלק מסכום האוצר בית כנסת על שמו.

 

אגדה נוספת נקשרה אל הבית כנסת, לפיה עם סיום בניית הבית הכנסת בשנת 1644 (ה'ת"ד), תכננו גויים מתושבי המקום לערוך פוגרום ביהודי העיר ביום חגיגת חנוכת הבית. אייזיק קיבל דיווח על כך מנער גוי ששמע על כך, וזה הראשון מיהר להודיע על כך לרב יום-טוב ליפמן הלר, שהיה באותה עת אב בית דין של קרקוב. הרב הלר תכנן אמצעי הרתעה מבוים. בתחילת הלילה ננעלו שערי הרובע קז'ימייז', וקבוצת יהודים עמדה היכון על המשמר. לקראת חצות הלילה התקרבו הפורעים על שערי הרובע בניסיון לפרוץ אליו. בשלב זה הגיחו היהודים מתוך הרובע כשהם לבושים בתכריכים לבנים ובידיהם נרות דולקים. הדמויות היו נראות לפורעים כרוחות רפאים או כמתים שיצאו מקבריהם, והם החלו לנוס במהירות מהמקום. היהודים רדפו אחריהם עד לנהר הוויסלה, שם התפזרו הפורעים לכל עבר, וחלק מהם אף קפצו אל הנהר, כשכמה מתוכם טבעו אל מותם. המאורע הותיר את רשמו על גויי הסביבה לאורך זמן ממושך. [ויקיפדיה].

שתי ציפורים – למה?

לאור הדברים, ניתן ליישב את שאלת המפרשים מדוע צווה הקב״ה להביא ׳שתי ציפורים׳ לטהרת המצורע שפטפט ללא צורך, הלא די בציפור אחת?

כן יש להבין מדוע צווה הכתוב לשחוט ציפור אחת ולשלח לחופשי את חברתה אל מחוץ לעיר שתמשיך לפטפט… הרי אם הרמז הוא על תיקון הפטפוט מדוע לשלחה?!

מיישב זאת הרה״ק רבי יהושע מבעלזא זי״ע על פי המבואר בזוהר הקדוש (תזריע מו, א) שהחוטא בעוון לשון הרע עונשו כפול, כי מלבד העונש על הדיבורים האסורים שדיבר, יקבל גם עונש על דיבורי הקודש שהיה יכול לדבר באותו הזמן ולא דיבר.

[כפי מה שמבאר הגר"א את הכתוב שהאדם עתיד "ליתן דין וחשבון". מה הכפילות? אלא דין על העבירה שעשה, וחשבון שיעשו עמו על המצוה שיכל לקיים באותה העת ולא קיים!]

וזוהי הסיבה שמביא המצורע שתי ציפורים ביום טהרתו, כי הציפור השחוטה באה לכפר על הדיבורים האסורים, ואותה שוחטים להורות על מניעת הפטפוט בדברים אסורים.

אולם הציפור החיה באה לכפר על דברי התורה, התפילה ולימוד המוסר שיכול היה לדבר ולא דיבר, ולכן אותה משאירים בחיים, כי דיבורים אלו צריך המצורע לקחת לליבו מהיום והלאה ולקיימם ביתר שאת.

שילוח הציפור – יפוצו מעיינותיך חוצה!

והסיבה שמשלחים אותה על פני השדה, לרמז למה שאמרנו לעיל שיש בני אדם שכוחות טמונים בהם גם ללמד לאחרים דברי תורה, ועליהם לכתת רגליהם ממקום למקום ללמד את הבריות דרכי השם ותורתו.

מדוע גם אזוב וגם שני תולעת?

לאור הדברים ניתן ליישב שאלה נוספת ששואלים רבים ממפרשי התורה. מדוע צריך המצורע להביא גם אזוב ושני תולעת כדי להכניע את גאוותו, מאידך הוא מביא גם עץ ארז שרומז על גאוה, הרי היה לו להביא רק שני תולעת ואזוב המורים לחוטא שעליו לעבוד על מידת הענווה, ותו לא?

מיישב בעל החידושי הרי״ם זי״ע כי באה התורה ללמד מתי אסור להשתמש במידת הענווה, אלא אדרבה, צריך להתלבש במידת הגבורה והאומץ בבחינת ״ויגבה לבו בדרכי השם״ (דברי הימים ב׳ י״ז, ו),

כגון לדבר מצוה, או כשהמדובר בפגיעה בכבוד שמים, והוא שם עצמו ׳עניו׳ באותה שעה ואומר: מה אני ומה חיי, הלא שפל אני ואינני מסוגל לפעול ולעשות… ׳עניו׳ שכזה טעון כפרה!

אולם תקנתו היא הפוכה, אם הכניע את עצמו כאזוב – יגביה את עצמו כארז!

נגעי בתים – עונש או בשורה טובה?

מעתה תובן ההשוואה בין דברי רבי שמעון בר יוחאי שנגעי הבתים הם בשורה טובה, עם דברי הגמרא בערכין (ט״ז, א) האומרת כי נגעי הבתים הם עונש על עוון גזל וצרות עין. ולפי האמור הביאור הוא, כי מי שאינו עמל לגלות את השגות התורה ועבודת השם הגנוזות בו כדי ללמדם לאחרים הרי הוא בבחינת "גוזל את הרבים" כי אותן מתנות רחניות שקיבל משמים, ניתנו שילמדם לאחרים, כמו ששנינו בגמרא בסנהדרין (צ״א, ב): ״כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו״.

וזהו גם כן ביאור הנגעים הבאים על הבית מחמת צרות עין, כי עינו צרה בעצמו!! שלא לראות בעין טובה ובנפש חפצה את הכישרונות החבויים בתוכו לתתם לאחרים, וזה גורם לו שלא ללמד תורה ושלא לעסוק בגמילות חסדים.

זוהי כוונת חז״ל באומרם: ״בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב דרוש וקבל שכר״. כי בפועל כמעט אין במציאות שיבואו על הבית נגעים עם כל הפרטים לפי כל כללי דיני התורה, אך עם כל זאת כתב הקב״ה ענין זה בתורה שבכתב, כדי שנדרוש, להבין את הלקח הנשגב הטמון בעניין זה, שינצל ויממש כל יהודי את הכישרונות שברכו הקב"ה להטיב עם אחיו. יהי רצון שנזכה לממש את הפוטנציאל הטמון בנו.

 

פרשת תזריע

הפטרת תזריע – בהמה לא מתפעלת [ר' שלום שבדרון – חומש המגידים, עם תוספות ושינויים]

בהפטרה של השבוע, הרבי – רבי לייב חסמן זצ"ל שאל שאלה עצומה. ובעקבותיה השמיע באוזננו עוד שאלות.

שר צבא ארם – נעמן, היה מצורע. הוא הלן לרופאים וניסה כל מיני תרופות אן ללא הועיל. בביתו של נעמן התגוררה נערה אחת ממחנה ישראל, שנתפסה בשבי, והיא לחשה לאשת נעמן: כי כדאי לו לעלות לארץ ישראל, שם חי איש אלוקים ־ אלישע, ובכוחו לרפא אותו מצרעתו.

כיון שלא הייתה לו ברירה, כי מצורע חשוב כמת, ונוכח לדעת שלא מועילה לו שום תרופה, החליט לנסות את עצת השבויה.

מלך ארם שיגר מכתב למלך ישראל, כי שר צבאו עתיד לבוא אליו, ובקשתו שידאג לרפואתו בכל מחיר. המלך קרא את המכתב ־ וקרע את בגדיו: ״ויהי כקרא מלך ישראל את הספר ויקרע בגדיו ויאמר, האלוקים אני להמית ולהחיות כי זה שולח אלי לאסוף איש מצרעתו?!" (מי יודע מה אשלם ביוקר אם לא ארפאהו). אלישע הנביא שמע על הצער שפקד את המלך, שלח לאמור לו ־ אני ארפא אותו, שיבוא: ״יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל״.

סידרו לנעמן זמן קבלה. הוא הגיע במרכבה הדורה ברכב ופרשים – בטקס גדול בליווי מחנה צבא ופרשים. אלישע לא חרד לקראתו, לא קרא לו פנימה לביתו, ואפילו לא יצא לקראתו לחצר, רק שלח מאן דהוא לפתח הבית – שיאמר לשר צבא ארם ״הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן״ ותתרפא כליל.

אתם יודעים כי כל החיים שלהם עטופים בגאוה וכבוד ־ העיקר הכבוד, למי יהיה יותר. פלא פלאים. אומרים על מלך פלוני בהיסטוריה, שמלך על כל העולם, והוא, אמר כך: לכל אדם יש תאוה ושאיפה, אזי, אם הוא חייל פשוט, רצונו להיות קצין, ואם הוא קצין שאיפתו לזכות בתפקיד גנרל, ואם הוא כבר גנרל רצונו לשמש כסגן המלך, ואם הוא כבר מלך ־ התאוה שלו למלוך על עוד מדינה, אח"כ על עוד מדינה, עד שימלוך על כל העולם, ואם הוא מולך על כל העולם, מה עכשיו התאוה שלו? יש לו תאוה לגאוה… כתנב בתנ״ך שנעמן בעל הגאוה קצף: ״אני אמרתי אלי יצא יצוא יצא ועמד וקרא בשם ה׳ אלוקיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע" אלישע שולח לי שליחים לפתח הדלת, ומייעץ עצות ללכת לנהר הירדן וכי חסרים נהרות מרפא בארצי? וילך בחמה״ לא רצה לטבול. אנשיו, משרתיו, דיברו על ליבו, מה איכפת לן להאמין ולעשות כדבריו, וכי"דבר גדול הנביא דבר אליך?!״ בסך הכל היא אמר לך שתלך לירדן ־ ותרפא!

ועמן שמע לעצתם – טבל בירדן, ובשרו שב להיות כבשר נער קטן, נקי, נקי. באותו רגע, הזדעזעו נימי נפשו – כאשר נוכח בעליל בנס הנפלא הזה, וירום הודו – שר צבא ארם – שב אל ביתו של נביא ה׳ אלישע, וביקש להעניק לו מתנות. אלישע מיאן לקבל – שום דבר, כלום.

השתומם נעמן בכפליים וגמלה החלטה בליבו: – אני מתגייר… כיון שלא הייתה לו אפשרות להיות גר צדק, רק גר תושב – אכן נעשה לגר תושב.

שאלה ראשונה

שאל הרבי, ומה עם האנשים שהתלוו אליו, למה הם לא התגיירו, הרי הם האמינו יותר ממנו, ולהיכן נעלמו ולא התגיירו? שאלה.

[לכאורה הרציונליים בסיפור – היו עבדיו, הם חושבים בהגיון, והיכן אבד ההגיון שלהם כעת?]

הרבי שאל אז עוד שאלה.

שאלה שניה

פרשת קרח עוסקת במחלוקת גדולה ועצומה, ה׳ ישמרנו, קורח לא היה אדם פשוט. אוהו, אבל נתפס למחלוקת ונפל לבירא עמיקתא, ה׳ ישמרנו: ״כל החולק על רבו, כחולק על השכינה״. במחלוקת זו התרחשו אסונות ועונשים חמורים – בלועי דקורח, שרופי דקורח ומגיפה. והנה לאחר המגיפה נאמר ״וילונו כל עדת ישראל על משה ואהרון לאמור אתם המיתם את עם ה׳״ אמר הקב״ה, שיקחו שנים עשר מטות, ויניחום לפני ה' בקדש הקדשים ״והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח״ וכך תשקט המחלוקת. ״וינח משה את המטות לפני ה׳ באהל העדות, ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים, ויוצא משה את כל המטות מלפני ה׳ אל כל בני ישראל ויראו ויקחו איש מטהו״, המחלוקת שקטה לגמרי.

שאל הרבי, אם ע״י הפריחה של מטה אהרן יכולה המחלוקת להשתתק, הקב״ה יכול היה משה להרגיע את המחלוקת כבר בתחילתה, לקחת מטות, והמטה אשר יפרח בו בחרתי, ואש המחלוקת הייתה נכבית בעודה בראשיתה, לשם מה היה צורך בבלועים באדמה, שרופים ומגיפה, לשם מה כל זה?!

שאלה שלישית

בתנ״ך מפורש המעשה עם אליהו הנביא. שהתווכח, אתם יודעים עם מי? עם אחאב מלך ישואל. אי, אי איזה רשע מרושע! והוא היה נשוי לאשה מרשעת –  הרבה יותר ממנו ״רק לא היה כאחאב אשר הסיתה איזבל אשתו״.

היה לו ידיד יהודי ששימש במשרת שר במדינה, ־ מדינה של גיהינום. שמו היה חיאל.

חיאל הלך להתנחל… איפה? ביריחו.

מה אתה הולך ליריחו, האם לא מצאת מקומות אחדים להתנחל? לא. דווקא ביריחו. כי יהושע קילל את מי שיבנה את יריחו – ״בבכורו יסדנה ובצעירו יציב דלתיה״ (יהושע פ״ו) והוא רצה דווקא לבנות את יריחו, בפרנציפ קוראים לזה…

היו לו שבעה בנים, ושיכל את כולם ר׳׳ל. כאשר הניח את יסודות הבית ביריחו מת הבכור. ישב שבעה ל׳׳ע. המשיך לבנות שורות אבנים, שתי שורות שלוש שורות, – מת הבן השני. התאמץ עם הפרינציפ – התאמץ ובנה – מת הבן השלישי. עד שבמעמד חנוכת הבית עם סיום הבניה והצבת הדלתות, מת הבן השביעי. הוא ישב שבעה. באו לנחם אותו.

כיון שהיה שר בממשלה, בא המלך בעצמו לניחום אבלים, ואליהו הנביא גם הגיע לנחם. הם נפגשו. שאל אחאב מלך ישראל את אליהו שאלה: ״קללת התלמיד נתקיימה״ יהושע התלמיד של משה רבנו קלל את מי שיבנה את יריחו, ואי אפשר להכחיש, שאכן כך קרה ״בבכורו יסדנה, ובצעירו יציב דלתיה״. אבל קללת הרב לא נתקיימה, נאמר בתורה ״וסרתם ועבדתם אלהים אחרים, וחרה אף ה׳ בכם ועצר את השמים, ולא יהיה מטר״ אני אחאב, הולך לכנסיה שלי לעבודה זרה – ויש לי צורך במטריה, הנה, קללת הרב לא נתקיימה. ענה לו אליהו הנביא, אתה שואל שאלה כזו? – "חי ה' אם יהיה טל ומטר!״ אליהו בשבועתו זו, הרעיב את ישראל שלוש שנים!

שואלים העולם, מה הועיל לאליהו הנביא בשבועתו "חי ה' אם יהיה טל ומטר" הרי גם הוא תלמיד, וא"כ שוב ישאל אחאב את השאלה ״קללת התלמידים יהושע ואליהו נתקיימה, אבל קללת משה לא נתקיימה" יש על זה כמה תרוצים. [בתירוץ על השאלה המקורית תתורץ גם קושיה זו]. [התשובה הפשוטה – אחאב לא טען "משה לא שווה, רק יהושע", אלא רצה לומר כמו שקללת משה לא התקיימה כך גם קללת יהושע – וזו רק מקריות שמתו בניו של חיאל. אין השגחה כלל. אחאב כפר. וכעת בא אליהו והוכיח לו שכל זה בהשגחה ויד ה' פועלת בעולם. ממילא סרה גם הקושיה על משה – שוודאי שקללתו יכולה לבוא, רק שה' ריחם עליהם].

נעשה סימפוזיון

היה רעב בישראל שלוש שנים. לאחר שלוש שנים הוא התראה עם אחאב, מלך ישראל. אחאב קרא לעברו: "אתה עוכר ישראל" אמר לו אליהו: וכי"אני עוכר ישראל?! אתה עוכר ישראל" – עכרת את ישראל, במעשיך בפשעיך, שהכשלת את ישראל בעבודה זרה״.

אח"כ, אמר לו אליהו אתה יודע מה?, נעשה סימפוזיון. אתם יודעים מה זה סימפוזיון, – נעשה כנס. נאסוף את כל ישראל, אתם, תבנו מזבח לעבודה זרה שלכם, ואני אציב מזבח לה׳ אלוקים. ולמי שתרד אש מן השמים הרי שה׳ אלוקיו, ותווכחו לראות כי ה׳ הוא האלוקים.

אחאב הסכים. התאספו הי׳צדיקים" של אחאב נביאי השקר, ומנגד התאספו כל כלל ישראל בהר הכרמל, הביאו שני פרים, אני לא יכול להאריך, הייתי מדבר על כך שעה שלימה. אבל נעשה הכל בקיצור. רכשו שני פרים שווים בכל פרטיהם ותכונותיהם ואשר נולדו מאם אחת, כדי שלא יהי׳ פתחון פה לאמר שאליהו קנה פר מיוחד, שהיה לו איזה 'אלקטרוניקה'.

נביאי הבעל, ערכו נסיונות עד הצהרים, רקדו, צעקו, קרעו את גופם בחרבות, וללא הועיל.

כתוב בחז״ל, נורא ואיום, שהם בנו מזבח חלול, והכניסו שם את חיאל – את ה״כלומ׳ניק״ הזה שכבר מתו לו שבעה בנים, הכניסו אותו עם נפט וגפרורים, אינני יודע מאיזה בית חרושת היו הגפרורים, על כל פנים – שהוא ידליק את הנפט מתחת המזבח ותעלה השלהבת, תוכנית… מה עשה הקב״ה, בא נחש והכיש את חיאל, ודי…. הם לא ידעו את נפשם מצער: ״הבעל עננו״ זעקו עד הצהרים, אין קול ואין עונה.

(איך הגיע חיאל לכזו טפשות, מתו לו כל הילדים – ונשאר ברשעותו כל כך?! הרבי שלי אמר לי פעם, כי התאוה הגדולה ביותר מכל התאות, היא מי ש״יודע את ריבונו ומתכון למרוד בו״ אם נפל בתאוה זו רחמנות עליו).

אח״כ אליהו הנביא בנה מזבח, הוא צווה לשפוך מים רבים על המזבח. והתפלל ה׳ עננו, ירדה אש מן השמים, ולחכה את הפר, לחכה את כל המים, וצעקו כל העם: ה׳ הוא האלוקים, ה׳ הוא האלוקים! הרגו את כל נביאי עבודה הזרה, שמונה מאות וחמישים נביאי שקר.

אחאב התפעל מאותו מעמד, ונעשה בעל תשובה – כ״ב שנה. שתים ועשרים שנה עשה תשובה.

שאל הרבי, כאשר אחאב הקשה את ה״קושיה״ שלו "קללת תלמיד התקיימה וכו'", היה אליהו הנביא יכול לומר לו, בוא נעשה ״סימפוזיון״ נראה לכל העם את הפר ואת האש, ויהיו בעלי תשובה וגמרנו! למה הרעיב את ישראל שלוש שנים?

את שלושת הקושיות נתרץ כאחת. שלא תשכחו: שאלה אחת למה נעמן התגייר אך האנשים שבאו עמו נשארו גויים. שאלה שניה על משה רבנו, למה לא הכניס את המטות בתחילת המחלוקת. שאלה שלישית על אליהו הנביא, למה לא עשה את ה״סימפוזיןן" קודם.

לכל השאלות האלו ענה בתשובה יסודית מאד.

להראות לבהמה מופתים

כהקדמה. כתוב וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, והארכה כבר (לעיל בפרשת צו) כי על בריאה העולם נאמר ״מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך": הארץ מלאה בקניני שמים. ה' חיבר נשמה קדושה עליונה רוחנית – עם העפר מן האדמה. אין לך איבר וגיד, ושום חלק של בשר בגוף משיער ראשו ועד כף רגלו – שלא יהיה בו נשמה וגוף ביחד. נורא ונפלא! ומכח פלא זה יש לו ׳בחירה׳, הוא ייחודי בכך מתבל ומלואו, כי אין בריאה בשמים ובארץ שיש לה בחירה רק האדם! (יש האומרים כי למלאך יש בחירה אלא שמגודל השגתו אינו חוטא מיראת הרוממות).

וכאשר האדם בחר בטוב והשליט את הנשמה על החומר, נקרא צדיק. ואגב יש לציין, כי הצדיקים עמלים על כך רבות, כי להגיע עד כדי כך – שאדם יהיה למעלה מן הטבע זקוקים למאמץ, לא קונים את זה בחנות.

(ולכן כאשר באים לצדיק, מבקשים ממני שיתפלל, מתקיימים ברכותיו, וכידוע סיפורים נוראים, אוהו!, ואיך? מפני שהצדיק מתנהג בחייו למעלה מהטבע ־ אז הקב״ה מתנהג עמו גם למעלה מדרך הטבע, מידה כנגד מידה – וביכולתו לרפא מחלות שאין להם רפואה בדרך הטבע).

אבל מי שטובע בים התאוה, ("ים התאוה" – כך מכנה אותו רבינו יונה). לא משנה איך טובע, אפשר לטבוע מהר ואפשר לטבוע לאט לאט, ה׳ ירחם! – ממשיל את הגוף על הכח הרוחני. ואז ביכולתו להיות מזיק, איזה מזיק! איזה מושחת! יותר מכל הבהמות ועוד יותר מכל החיות, מכל הנחשים הארסיים. ואכן ראינו רשעים, היטלר, סטלין ועוד ימ״ש יותר מחיות ובהמות! מפני שהם המשילו את החומר על הנשמה שלהם! ו״כבהמות נדמו" (תהילים מ״ט).

עכשיו תחשבו. תקח בהמה, ותראה לה ניסים… האם יהיה בכך תועלת?!

[תוספת: סיפר ר' יעקב גלינסקי שהיו לו ויכוחים קשים עם השכן שלו שהיה עולה חדש מרוסיה וכופר, ושום שכנוע לא הועיל, עד שהחליט להתייאש ולעזוב אותו. יום אחד חזרתי מהתפילה וראיתי אותו בחלון ביתו עטור טלית ותפילין! הייתי המום. בהזדמנות הראשונה שאלתי אותו – הראיתי נכון?? והוא השיב בקול שקט, "כן, אל תשאל. היו לי כאבי בטן קשים, והלכתי לבדיקות וכנראה יש חשד לגידול כו'". ואז הבנתי. אני חשבתי שצריך טיעונין חזקים, סברות והגיון, כדי לשכנע. וכעת נוכחתי לראות שמה שהיה חסר זה פשוט "קצת כאב בטן"…]

והנה לכם התשובה על כל שלושת השאלות. אם מראים ניסים לאדם הטובע בים התאוה, דומה הוא נמו שמראים לבהמה, הוא פותח את העיניים, אה, מביט בהשתהות – ואחרי רגע שב לתאוותו, ללכלוכו ולכל העבירות שבעולם.

קורח הפקח הזה, טבע בים תאוה של מחלוקת, נהיה כבהמה. ולא הוא – אלא כל הקהל, ואז, אם הקב״ה היה אומר ״ויקחו איש מטהו" לא היה יוצא מזה כלום. היו קוראים בקול: ״אהה״ – מתפעלים מהמופת, וגמרנו! הולכים לבתיהם ולמחרת בבוקר המחלוקת היתה שבה על עצמה.

אבל רבותי, לאחר בלועי דקורח ושרופי דקורח ומגיפה – נשבר הגוף והחומר (מלשון חמור, כך כתוב בזהר הקדוש). היום כבר לא רואים ברחוב חמורים, אבל בילדותי ראיתי. חמור הוא העצל שבבהמות. וכאשר הוא ממאן ללכת מה עושים? הרוכב דוקר אותו והוא מתחיל לקפוץ ללכת. כך, רק כאשר שברו את הגוף – הגיעה השעה שאפשר להראות ניסים! רק אז הקב״ה ציווה שיביאו כל אחד מטה, והמטה אשר יפרח – בו בחרתי! ואז היה תועלת בדבר.

אחרי שהיה כאב בטן, אז השכל מתחיל לעבוד, והדברים הופכים להיות הגיוניים. הבהמה נרגעת ויורדת ארצה, הנשמה מגלה צפונותיה, והיא – כבר מבינה בניסים. היא מכירה את השפה…

אליהו ואחאב –

אם אליהו הנביא היה מגיב על קושית אחאב ואומר לו – נקח שני פרים וכו' וכו' הם היו רואים את הפלא בירידת האש, ומה אומרים?, אה… אליהו מכשף לא קטן…

שהרי על זה התפלל אליהו – ענני ה' ענני, ענני שתרד אש מן השמים, וזה עדיין החלק הקל, "ענני שלא יאמרו מעשים כשפים" – וזה יותר מסובך! שלא ינסו לתרץ תירוצים!

אספר לכם מה ששמעתי מפלוני שהיה קצין בצבא, וכשהביאו ממצרים אחרי שנים רבנת, את שני הבחורים שהלכו להתנקש בלורד מוין, (אליהו בית צורי ואליהו חכים – שהיה לבנוני) היה זה לפני שנים רבות, הם נשלחו על ידי שמיר כדי הרוג את הלורד (שהיה ממונה מטעם הנציב העליון במצרים) נתפסו ונידונו לתלייה. לאחר שנהרגו קברו אותם שם במצרים וכעבור שנים רבות אולי שלושים שנה, המצרים השיבו את גופם בארונות. והם היו שלמים לגמרי. אפילו את החבל על הצואר הכירו. עד כדי כך! (וכך כתוב בגמרא: הרוגי בית דין, הרוגי אומות העולם אין אדם יכול לעמוד במחיצתם!). השבוע היה אצלי אותו קצין שהשתתף בקבורתם, היו בביתי כמה אנשים ביקשתי מהם ״תשמעו את הספור מפי בעל העובדא". הוא סיפר להם את מה שהעידו המשתתפים וכי גם הוא היה עד – שגופותיהם היו שלמות. אך הוסיף וסיפר כי בין העומדים בפתיחת הארונות, היו כמה רופאים שפערו פיהם בתדהמה כאשר הוציאו אותם מן הארונות, וכאלו מתו אתמול, נורא ונפלא. לא נורא? אהה? מה הם הגיבו, הרופאים? ״במצרים האדמה שלהם יבשה"… שאלו אותם הנוכחים והרי גם בסוריה ישנה אדמה כזו, ולמה כאשר מביאים הרוג סתם מסוריה, לא מכירים אפילו עצם?! "טוב נכון, צודק" הפטירו. ומה היה אחרי"אתה צודק״? הלכו הביתה לאכול צהרים… נותרו בעינם. למה? כי לבהמה לא יכולים להראות נס.

רק כאשר אליהו הרעיב את ישראל שלוש שנים, והגוף של כלל ישראל נשבר וגם של אחאב, עד שאחאב שלח את עובדיה, למצוא כמה עשבים לחמשת הסוסים שעדיין לא מתו ברעב. רק אחרי הכאב בטן, אזי כבר יכול היה לשוב בתשובה.

בששת הימים. אמר בן גוריון: "ניסים ונפלאות, ניסים ונפלאות". ככה נאם ברדיו, זוכרים? מה היה למחרת? הכל השתנה: "אנחנו בכוחנו״… ומה היה אחרי אנחנו בכוחנו. טוב לא נאריך. ה׳ ירחם.

״האלוקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים". אם רצון האדם ללכת ישר, – רצון נאמן, חזק, באמת וביושר – הקב׳׳ה עוזר לו, שיהיה ישר! ניתנת לו סיעתא דשמיא! אוהו! אוהו!. ו״הבא לטהר מסייעיים לו״.

[זה היה ההבדל בין נעמן לעבדיו. הם בתחילה ראו נכון – כי לו הייתה נגיעה. פגעו לו באגו. לא להם! ולכן הם חשבו בהגיון – "מה אכפת לך לנסות"? לעומת זאת בעת שלבסוף נעמן מתפעל, הם נותרו רגועים. מה קרה?? נעמן חטף כאב בטן… הם לא.]

 

פרשת תזריע

בחינת דכורא ובחינת נוקבא

בחינת מקבל ובחינת משפיע [מתוק האור עם תוספות]

שבת – זכר או נקיבה? שבת היא כו' ומאידך וכבדתו מעשות דרכיך כו'?

תשובה: גם מקבל ווגם משפיע. שהנה לא עובדים בשבת, טורחים לצרכה בער"ש, נדמה שהיא רק מקבלת, אולם ע"פ האמת היא משפיעה מטובה לכל השבוע שמתברך מכוחה!

המעשה ברב הומינר והתכשיטן שעבד בשבת וסגר חנותו ובאו למחרת וקנו ממנו כמו חודש שלם…

כך גם האברך והת"ח, לכאורה האברך נתמך ע,י האחרים, הוא בחינה של נוקבא, מקבל, אולם למעשה הוא מגונן על כל העולם בתורתו. הוא בחינת דכורא של משפיע. וכדברי הגמ' ביומא עא ע"א עה"פ [משלי ח] אליכם אישים אקרא, אמר רבי ברכיה: אלו תלמידי חכמים, שדומין לנשים ועושין גבורה כאנשים. וכביאורו של הבא"ח.

וכמעשה שהובא בשאל אביך ויגדך על אותו ת"ח שנסמך על שלחן חותנו וכשביקש לעוזבו באמרו עד מתי תחזיק אותנו, א"ל חותנו מי יודע מי מחזיק את מי… וזמן קצר לאחמ"כ אכן נפטר חותנו לב"ע.

והנה הקב"ה הוא ללא ספק בחינה של משפיע, ולכן הוא מוגדר בתואר דוכרא, ברוך אתה ה' ולא ברוכה את כו'.

אך האדם הוא בחינת נוקבא, שהוא מקבל מקוב"ה. אך בידו להפוך עצמו לדוכרא, בחינה של משפיע!

אשה כי תזריע – ישראל שהם בחינת נוקבא, כי תזריע – כאשר תתן צדקה שעליה נאמר זורע צדקות, זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, הרי שאז 'וילדה זכר' הוא הופך בזה להיות בחינת דוכרא שנותן ומשפיע!

ויש לנו בזה מוסר גדול. יש חושבים שהם יהיו ישר בבחינת משפיעים. יש לדעת שעל האדם קודם כל למלא מצבריו, ורק לאחמ"כ להפוך בחינת משפיע. הרב אורי זהר שקע בלימוד במשך שנים קודם שיצא לקרב אנשים. לא כבע"ת שזמן קצר אחר שחזרו בתשובה מיד הפכו להיות דרשנים…

ומובא בשם הגר"א שהדרך לקרב רחוקים היא כמו שממלאים כוס יין עד שהוא נשפך לצדדים, כך על האדם למלאות עצמו בתוכן על גדותיו עד שישפך לסובבים אותו.

פ"א בקשו מרב שידבר באירוע בו נכחו רבנים נוספים, והוא אמר שהוא מעדיף להקשיב מלדבר, שאם אדבר אחזור על דברים שממילא אני יודע, אך אם אקשיב יש סיכוי שאזכה לקנות דברים חדשים…

והוספתי ביאור שנתחדש לי השבת לענ"ד:

אשה כי תזריע – אשה מזרעת תתחילה – יולדת זכרים, איש מזריע תחילה יולדת נקבות. והנה אשה מרמז לכנס"י ואיש לקוב"ה. אשה – כנס"י – מזרעת תחילה – מתחלת את ההתקרבות לקב"ה ופותחת פתח כחודו של מחט – יולדת זכרים – זוכה להתקרבות חזקה ואמתית וקיימת כזכר.

אולם אם איש מזריע תחילה – אם הקב"ה הוא שעושה את הפתח תחילה ומערה עלינו רוח ממרום ולא ע"י אתערותא דלתתא – אזי יולדת נקיבות, התוצאה חלשה כנקיבה ולא ברת קיימא…

וצא ולמד מיציא"מ שבו הקב"ה 'פסח על הפתח' ולא המתין שאנו נפתח אלא פתח הוא הכל מאתו ית' ברוב חסדו עמנו שלא נטמע בגויים, והנה זמן קצר לאחמ"כ עשו ישראל את העגל…

 

פרשת תזריע

אתה מובל או מוביל?

מה אכפת לך מה יאמרו?? [והגדת גלינסקי]

"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרון הכהן" (ויקרא יג, ב)

ולהלן: ״נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן״ (ויקרא יג, ט).

ולהלן: ״זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן״ (ויקרא יד, ב).

וידועים דברי רבי ירוחם ממיר זצ״ל (״דעת תורה״, במדבר ו, יג) שזה החילוק בין המצורע לנזיר. שבנזיר נאמר ״יביא אותו״, ופרש רש״י: הוא מביא את עצמו. שהוא הבעלים על עצמו, ״הצדיקים ליבם ברשותם״ (בראשית רבה לד, י), ועל כן קדוש הוא, נזר אלוקיו על ראשו.

מה שאין כן המצורע, בין בטומאתו בין בטהרתו, נגרר הוא, ״והובא אל הכהן״, מושפע ומובל. אם על ידי החברה שסביבו, אם על ידי הרצונות והמאויים שבליבו!

בנובהרדוק חינכו אותנו לאמיצות, לקים כהלכה את הנאמר בסעיף הראשון בשלחן ערוך: ״ולא יבוש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה׳ יתברך״. והיה הסבא מנובהרדוק זצ״ל אומר: משולים אנו לתרנגולים הקשורים למוט הגדר בחבל ארוך, שמאפשר להם לשוטט בחצר ולנקר זרעונים כרצונם. מתפארים התרנגולים בנפשם: אשרינו, בני חורין אנו. אך ינסו לצאת מן החצר. ימתחו את החבל, ויבלמו! כך סבורים אנו, שנמנים אנו בכלל אלו שליבם ברשותם.

עובדה: קמנו כאריות לקרוא קריאת שמע (עי' רש״י במדבר כג, כד) אבל כשניסע ברכבת ויגיע זמן התפלה, הן נפזול ימינה ושמאלה, לראות איך יקבל הקהל את עמידתנו.

מי הם ומה הם? מה חשיבות לדעתם?

וכשנתפלל והמבקר יעבור לבקש כרטיסים, על פי החוק מותר לנו להתעלם ממנו, שישוב לאחר תפילתנו. אבל אנו נמהר לפשפש בכיסנו, ולהציג את הכרטיס. והתברר, שהחבל הקושר אותנו לחלישותינו די קצר…

ממה אנו פוחדים, שילעגו לנו, שיתמהו עלינו? הן משנה מפרשת היא (עדיות פ״ה מ״ו): ״מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי, ולא להיעשות שעה אחת רשע לפני המקום״!

נלמד שורה בגמרא, עם פירוש רש״י –

תנו רבנן, בכניסתו [לבית המדרש] מה הוא אומר? יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקי שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי (ברכות כח, ע״ב).

ופרש רש״י: ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו חברי על כשלוני. הרי רעות שתים שיבואו על ידי [אחד שנכשלתי והשני], שאגרום להם שיענשו.

מישהו מבין?!

מדוע פירש רש״י שלא ישמחו על כשלוני כדי שלא אגרום להם שיענשו. מדוע לא פרש כפשוטו, שלא ילעגו לי כדי שלא אעלב, כדי שאשמור על כבודי?!

בנובהרדוק, הבינו! להתפלל שלא ילעגו לי? מה איכפת לי אם לועגים או לא! עלי להתפלל שלא אכשל ושלא אכשיל. אבל להתפלל שלא ישמחו לאידי?!

והלא ביקש הרמב״ם באגרתו לרבי יוסף בן גאבד (מבגזיד) שלא ימחו במדברים נגדו ונגד חיבוריו ובמבקשים להתכבד בקלונו, ואדרבה: ״מי שיש לו בזה תועלת, ולא יזיק לנו אנחנו, וכופין על מדת סדום, זה נהנה וזה לא חסר״!

והחת״ם סופר זצ״ל כתב (בתשובותיו, אורח חיים סימן רח) שלכך סיפרו בגמרא (ביצה לח, ע״א), שכאשר עלה רבי אבא מבבל לארץ ישראל (וידוע ששיטת הלימוד היתה שם אחרת (בבא מציעא פה, ע״א)) אמר: ״יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל״, יהי רצון שאומר דבר שיתקבל.

כשהגיע מצא שרבותינו שבארץ ישראל, רבי יוחנן ורבי חנינא ורבי זירא, מתקשים בהלכה אחת. תרצה להם, וצחקו עליו. התמרמר: וכי עשקתיכם שאתם לועגים לי? המשיכו לצחוק. והגמרא דנה מדוע דחו תירוצו, והאם צדקו בדחיתם. הרי שדברים של טעם אמר, ויש דעה שאכן צדק.

ותמה החת״ם סופר, מדוע סיפרו לנו על ביזיונו של רבי אבא, והלא יכולים היו להשמיענו מחלוקתם בלי הסיפור על לעגם? אבל כונו להשמיע ביקורת על תפילתו, שיהי רצון שייאמר דבר שיתקבל, מה לך אם התקבל או לא?

אתה אמור דבריך כפי דעתך ולשם שמים, ואחת היא לך אם יודו לך אם לא. ומכיון שביקש שיעריכו דבריו, נכשל בכך שצחקו לו. להורותו, שביקש שלא כהוגן.

במלי דשמיא צו־יך אמיצות, שלא להתחשב במלעיגים, והוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים (אבות פ״ה, מכ״ב), וכמו שכתב ה״חתם סופר״ (דרשות, קפח א) שישראל עזין שבאמות (ביצה כה, ע״ב), ועז פנים לגיהנם (אבות, שם).

והציץ שהיה על מצח אהרן מכפר על עזות המצח (ערכין טז, ע״א) וכיצד? משום שהיה כתוב עליו ״קודש להשם״. כדי להורות, שלדברים שבקדושה חייבים לנהוג בעזות.

ובכלל, מה לנו להתחשב במה שאומרים.

ידוע הסיפור על אותו אדם שיצא לדרך רוכב על החמור, ובנו מלוהו. פגש בו אדם ואמר: ״אי לך, אכזר רע לב! אתה, במלא כוחך, רוכב על החמור, ובנך הרך מכתת רגליו?!״

צודק. ירד האב והרכיב את בנו על החמור. עבר אדם ואמר: ״זמנים חדשים הגיעו! הבן רוכב, והאב מלוהו?!״

צודק. עלה גם האב, ורכבו שניהם. עבר אדם וצקצק בלשונו: ״צער בעלי חיים! איך אינכם חסים על הבהמה המסכנה?״

צודק, ירדו שניהם. עברו אנשים ותמהו: ״עבור מה לקחתם עמכם חמור, אם אתם הולכים רגלי?!״

צודקים. נטלו את החמור, והרכיבוהו על כתפיהם… יתבונן כל אחד ויראה, כמה ׳חמורים׳ הוא מרכיב על כתפיו, בגלל חשש מפני ׳מה ייאמרו׳…״

אין להתרגש מכל מה שכותבים עלינו וגוזרים עלינו הממשלה הרעה הזאת, שסופה להיכחד, וכרגיל עמם ישראל חי ושורד וכל הקמים עליו יכלו.

היהודי גם כשהיה מושפל ע"י הגוי תמיד חש בעליונותו. גם לכבשנים הלכו בשירה "אשרינו מה טוב חלקנו". לכן הרב שטיינמן הקפיד שהעצרת בירושלים תסתיים בריקודים.

 

היהודי הולך שמח על אף הצרות והגלות, משל לאחד שסחר ביריד והגיע בסופו חברו וביקש למכור לו יהלום של 10 מיליון דולר במיליון דולר מכיון שהוא נאלץ לברוח וחייב מזומנים.

הלה אמר לו שאין לו כעת כסף. חבירו היה לחוץ ביותר ולחץ ולחץ עד שהלה הוציא כל כספו שהרוויח ביריד סך 100000 דולר ונתן לו, אך נותר ללא פרוטה לנסיעה לביתו.

הוא הלך רגלי לביתו, לן בבתי תמחוי, אכל עם עניים, קיבל בצקות ברגליו מרוב הליכה, נשחקו נעליו ובגדיו, האם הוא היה מדוכא ועצוב?…

תחשבו לבד… כשיש לך עשר מיליון דולר בכיס אתה חי אחרת… כך יהודי כשיש לו תורה ומצוות וה' גדול בשמיים – הוא חי אחרת, גם אם הוא סובל כאן – זה זמני!

 

הוספתי מעשה על הנהגת נובהרדוק בנוגע לרב אברהם יפהן שעבר את הגבול ואינו צריך תעודות כי יש לו ביטחון…

 

נמצא שנציגנו החרדים לא פועלים נכון כשהם מקימים קול זעקה על גזילת כבשת הרש וכו' והדרך הנכונה הייתה אם היו מפגינים ביטחון וזילזול ומבהירים שאנו חזקים מהם, ושאיננו מתרגשים מכל הגזירות שלהם, ושעברנו את פרעה ונעבור גם אותם…

הבחור בקורס טיס שרצה להניח תפילין אך חשש מחבירו לחדר, והשכים קום והניח עוד בטרם הוא קם, אך פעם אחת חבירו 'תפס אותו על חם' ונדהם לראותו מניח תפילין "אתה??" אמר בתדהמה.

אני רציתי תמיד להניח, אך חששתי תמיד מכך שאתה תעיר לי הערות ציניות, ולכן לא הנחתי עד עכשיו…

דור של אנוסים.

 

פרשת תזריע

אל תתמקד בחסרונות הזולת

מצורע – מוציא ומבודד הרע [ברוורמן – יתד]

פרשתנו, פרשת תזריע מצורע, עוסקת בנגעי אדם הבאים בעקבות חטאי הלשון – לשון הרע. כפי הנאמר במדרש על הפרשה: ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״.

בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו? עונה הגמרא : הוא הבדיל בין איש לאישתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: ״בדד ישב״. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: ״זאת תהיה תורת המצורע״ תורת – מוציא שם רע (מדרש רבה ויקרא טז, ב).

הבה נתבונן עד כמה חמורה טומאתו של המצורע. הנה, עם ישראל בתקופת היותו במדבר היה מורכב משלושה מחנות לפי דירוג הקדושה.

הגבוה ביותר מחנה שכינה, ולאחריו מחנה לויה, ולאחריו מחנה ישראל. ומנגד ישנם שלושה סוגי טומאה המצריכים הרחקה זמנית עד לטהרתם. הטומאה החמורה טומאת מת ולאחריה טומאת זב ולאחריה טומאת מצורע. אך הנה מתברר למרבה הפלא, למרות היות טומאת מת חמורה ביותר, האדם הטמא טומאת מת מורחק רק ממחנה שכינה!

ומאידך הטמא טומאת זב מורחק יותר, גם ממחנה לויה. אך המצורע לעומתם גרוע מכל. מורחק הוא משלושה מחנות! ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״. מה פשרם של דברים ?

מסביר בעל ״השפת אמת״ על המדרש הנ״ל בנוטריקון: מצורע – מוציא רע. עומק הענין הוא: ״אדם המספר לשון הרע מברר את הרע ממכלול הכוחות האנושיים״.

ננסה לבאר זאת: הנה, באדם ובמציאות נמצאים כוחות חיוביים ושלילים המשמשים בערבוביא.

הרע שבאדם הוא חלק ממכלול של כוחותיו וכאשר הוא מודע לכך ורצונו לשפר את מעשיו אזי הרע שבו משמש כגורם מאתגר, ומפרה את כוחותיו הטובים אשר יתנו מענה לרוע זה וינצחוהו.

אך אדם שטבועה בנפשו התכונה לספר לשון הרע כשהוא רואה איזה פגם באישיות חברו, עניינו להבליט את הרע ולהתמקד בו. כי זה מה שהוא קולט ממכלול הכוחות האנושיים שבאדם, ואותו הוא מבודד.

בהתבוננותו על זולתו הוא יראה רק את הפן השלילי באישיותו. כי הלא זה מה שהוא מחפש.

מבט שלילי זה על הזולת מבליט ומקבע את הרע בזולת, וביותר מכך מעיד על המספר עצמו בבחינת: ״כל הפוסל במומו פוסל״, עד כמה מעוותת ראייתו לא רק על הזולת, אלא גם על עצמו!

הנזק הסביבתי- חברתי הוא אדיר! מפני שהמספר לשון הרע, מעבר לסיפור הרכילותי עצמו ישנו מסר עקיף המושפע מרכילות זו לראות ולבודד את הרע מהמכלול, ובזה למדים לזהות את הזולת במגרעותיו כמאפיין אישיותי. כך נוצר הרס של החברה.

[תוספת: משום כך הוא גורם שהאחרים ייבדלו ממנו, שהרי בסטיגמה שהדביק לו הוא, כשהוא מגיע אומרים 'הנה הקמצן/השחצן/הכעסן/ הגיע… והם מסתכלים עליו דרך אותה זכוכית מגדלת שהוא הניח על מומו של חבירו ומאפיינים אותו בזה. לכן העונש שלו הוא בדידות שיחוה בעצמו. שהרי הוא בודד את חבירו, הוא יבודד.

המעשה בכיתה שלא התארסה והתברר ע"י גדולי ישראל שפגעו בבת מכיתתם, ואכן הם הודו שהייתה בת שמנה בכיתתם שעלבו בו תמידית ש'אף אחד לא יקח אותה'… מידה כנגד מידה הם נענשו שאף אחד לא יקח אותן… גדולי ישראל הורו להם לבקש מחילתה.

היא סירבה למחול, ואז הורו להם לשלם לה ככל אשר יושת על מנת להשיג מחילה, וכך אכן היה שאספו כל ההורים ונתנו לה כסף לנדוניה ומחלה להם והתארסו כולן]

תוספת שלי: לכן נבין מדוע המצורע כשיוצא מן המחנה "טמא טמא יקרא", קורא ומכריז בקול "התרחקו, אני טמא" – יש כאן מידה כנגד מידה, אתה מחקת את האישיות של זולתך ועשית חסרונו חזות הכל, הדבקת לו תווית מבלי להתייחס למכלול כוחות נפשו וטבעיו, ולכן אתה תכריז על עצמך: "מי אני? "טמא". זהו.

ללא התייחסות למכלול כוחות נפשך וטבעיך, לאישיותך ולתרומתך לחברה, לפעולותיך ומעמדך, "מי אני? טמא".

ותו לא. כפי שאתה עשית לחברך.

סיפור השגחה מדהים שאימת וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, מהגר"י זילברשטיין [גליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה] קרא כאן >>>

לכן אדם כזה אין לו מקום בשלב זה בחברה האנושית עד שיתקן את דרכו. בדד ישב, ילמד את הרע שבבדידות. את הצימאון להיות חלק מהכלל ולא לבודד. רק כך יוכל לחזור לחברה ולתקן עוול זה.

המודעות בדורנו לאיסור הנורא של לשון הרע ורכילות ידועה לכל. ספריו של מרן בעל החפץ חיים זי״ע נמצאים בכל בית יהודי. ארגונים ומבצעים בנושא זה רבים מספור. אך לעיתים אלו שאיסור זה פרוץ לגמרי בהתנהגותם, עם לימודם בחומרת עוון זה מקבלים הם פיק ברכיים ואומרים לעצמם: ״אחרי כל כך הרבה חטאי הלשון שלנו אז אבדה תקוותנו. מה אם כן יועיל אם נפסיק לדבר או להאזין ?היש סיכוי להתנתק מהרגל נורא שכזה ??״

התשובה והתקווה נמצאת במעשה הידוע עם הרוכל ורבי ינאי:

מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר: ׳מאן בעי למזבן סם חיים׳. תרגום: מי רוצה לקנות סם מרפא לחיים? הביטו עליו, ונדחקו כל העם סביבו.

רבי ינאי היה יושב ועוסק בתורה בטרקלינו. שמע רבי ינאי את ההכרזה של הרוכל.

ביקש רבי ינאי: בוא עלה לכאן ומכור לי. ענה לו הרוכל: לא אתה צריך לסם זה ולא אנשים כמוך. הפציר בו רבי ינאי. עלה אליו הרוכל, הוציא לו ספר תהילים והראה לו הפסוק: ״מי האיש החפץ חיים״, ומה כתוב אחרי פסוק זה ? ״נצור לשונך מרע.. סור מרע ועשה טוב״ (תהילים לד, יג- טו). אמר רבי ינאי, אף שלמה מכריז ואומר: ״שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו״.

אמר רבי ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט (כלומר ששמירת הלשון היא סם החיים) עד שבא רוכל זה והודיעו, ״מי האיש החפץ חיים״.

השאלה שהכל שואלים היא, מה חידש הרוכל לרבי ינאי, הלא לא שינה ולא הוסיף מאומה. מה אם כן כל כך התפעל רבי ינאי? והעיקר, מה הקשר הרעיוני בין חיים לשמירת הלשון?

עונה על כך בחידוש נפלא ומתוק בעל ״הכלי יקר״: רבי ינאי למד מהדגשו של הרוכל על ״סם החיים״, שיש תיקון למי שחטא רבות בחטא נורא זה ולכן התפעל הוא בעיקר מהמספר, מהרוכל הלזה, וזה לשונו: ״אבל רוכל זה סבר שיש תקנה אפילו למי שכבר סיפר, וידע זה בניסיון בעצמו כי גם הוא היה רוכל הולך רכיל ורגיל על לשונו לשלח מדנים בין אחים, ואחר כך נתן אל ליבו לשוב בתשובה וביקש דרכי הרפואה שהזכירו חז״ל לתלמיד חכם בתלמוד תורה, ולעם הארץ על ידי שבר רוח, וראה כי התרופות הללו הועילו לו, על כן מילאו ליבו לזכות את הרבים ולהחזיר בתשובה כל אותן העיירות שידע בהם שיש שם בעלי הלשון, עד אשר לא יבואו עליהם ימי הרעה בצרעת ויצטרכו להדר אחר ציפורים עפות כטהרת המצורע העושים מעשה פטיט(כלומר פטפוט). וזה שאמר שהיה מחזר בעיירות הסמוכות לציפורי, היה מחזיר בתשובה אותן העיירות הקרובות למעשה ציפור העושין מעשה פטיט… והיה מכריז: ׳מי רוצה לקנות סם החיים׳, כי היו כחולים הצריכים סמים לתרופה״. יש תקווה יש סם רפואה לחפצים בחיים.

המעשה במלך הנכה

ולסיום סיפור נפלא ומסר מיוחד לחפצים לא רק לנצור לשונם ואוזנם, אלא חפצים להגיע למצב גבוה מכך שכלל לא נראה פגמי זולתנו.

באחת מארצות העולם היה מלך אהוב על נתיניו. אך חיסרון מסוים היה בו. הוא היה בעל רגל אחת, ובנוסף סבל מגיבנת בגבו, וכדי להשלים את מראהו אחת מעיניו הייתה סגורה באופן תמידי… ויהי היום, המלך החליט לתלות על קיר טרקלינו את דיוקנו. קרא המלך לאחד הציירים הגדולים במדינה, וביקש ממנו לצייר את דיוקנו, ובתמורה יקבל שכר רב. הצייר קיבל את ההצעה בשמחה וניגש היישר לעבודה. לאחר מספר חודשי עבודה הגיע הצייר לארמון המלך ובידו יצירת האמנות, דיוקן מדויק של המלך. ראה המלך את הציור, ובמקום להתלהב מהדיוק הרב, הוא כעס, פניו האדימו והוא נזף בצייר: ״אתה לא מתבייש?, ככה אתה מבזה אותי? אתה מצייר אותי בעל מום ?… ״ הצייר נדהם: ״אדוני המלך, ביקשת דיוקן, זה מה שעשיתי… ״ המלך לא נרגע והורה להשליך את הצייר לכלא בעוון ביזוי כבוד המלך.

קרא המלך לצייר נוסף, והטיל עליו את מלאכת הציור. הלה למד מניסיון העבר, והיה ״חכם״ יותר. החליט ״לשפץ״ את מראה המלך. יישר את גבו, סידר את עיניו, וכמובן, הוסיף לו רגל. לאחר חודשי עבודה בא לארמון להראות למלך את יצירת המופת. והנה שוב, המלך כעס: ״מדוע אתה משנה את המראה שלי?״ נזף בו, ״האם אני לא מושלם במראה הנוכחי שלי?״ הוא הורה להשליכו לכלא, שישמש כחברה לצייר הראשון…

קרא המלך לצייר נוסף, שלישי. הצייר נכנס לדילמה. מה יעשה? כיצד יצייר את המלך? חשב וחשב, ולבסוף ״הבריק״ במוחו רעיון. הוא צייר את המלך מהצד כשהוא יורה בחץ וקשת, תוך כדי רכיבה על סוס. וכך, ראו בציור רק רגל אחת, כי השנייה מצידו השני של הסוס. הגב כפוף כמו כל אדם שיורה תוך כדי רכיבה. ועין אחת עצומה, כמנהג היורים, כדי למקד את הפגיעה…

מיותר לציין שהמלך נהנה מאוד ונתן לצייר את שכרו המושלם…

אתה מביט בחברך, מזהה בו חיסרון כלשהו אתה רואה אדם מתנהג בצורה שנראית לך לא ראויה.

דע לך, שהכול תלוי איך אתה מצייר את הדברים. בידך, או יותר נכון בדעתך, היכולת לצייר את המציאות, כך שתראה יפה יותר. חכמינו במשנה קוראים לתכונה זו: ״הוי דן את כל האדם לכף זכות״. זה לא מובן מאליו אך זה אפשרי בהחלט. ״אדרבא שנראה מעלת חברנו ולא חסרונו״ (נועם אלימלך).

 

פרשת תזריע

 

כל אחד והציווי המיוחד לו [מדרש אור חדש – עם תוספות]

 (ויקרא יג, ב) "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים"

אומר רש"י: גזירת הכתוב הוא, שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן, עד כאן.

ובתורת כהנים נאמר, שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן.

הא כיצד? חכם שבישראל רואה את הנגעים, ואומר לכהן – אף על פי שהוא שוטה – אמור: טמא, והוא אומר טמא. אמור: טהור, והוא אומר טהור, עד כאן.

מהאמור לעיל אנו רואים חובה לבוא אך ורק לכהן. ננסה להבין האם הגבלה זו לבוא רק לכהן היא עול וכעין עונש לכהן שצריך לראות נגעים, או שזה מהווה כבוד לכהן שהכל תלויים בו?

 מצד אחד רואים שזהו עול על הכהן, כפי שנאמר (ויקרא רבה טו, ח) "אמר רבי לוי בשם רבי חמא ברבי חנינא: צער גדול היה לו למשה בדבר הזה, כך הוא כבודו של אהרן אחי להיות רואה את הנגעים? אמר לו הקדוש ברוך הוא : ולא נהנה ממנו עשרים וארבע מתנות כהונה? במתלא אמרי: דאכיל בהדי קולא – לקי בהדי קילא", עד כאן.

[מפרש ה"מתנות כהונה" : מי שאוכל רך הדקל הנקרא 'קורא' (כך גירסתו במדרש), ילקה בעץ או צרור הנקרא קילא, עד כאן].

 

וכן כתוב במדרש תדשא לרבי פנחס בן יאיר (אות טז. נדפס באוצר המדרשים) למה לא ציוה הקדוש ברוך הוא להראות נגעים לאחד מישראל אלא לאהרן ולבניו בלבד? אלא כשם שנוטלין מתנותיהן ותרומותיהן וכל קורבנות של ישראל, כך יקבלו טרחותיהן, עד כאן .

 

מצד שני מצינו בחז"ל שהציווי להראות נגעים רק לכהן, הגבלה זו באה לכבד את הכהן ועל ידי כך לשמור את זכויותיו. כמו שנאמר בהמשך מדרש תדשא שהובא לעיל טעם נוסף מדוע רק כהן רואה נגעים, כדי שיצטרכו ישראל להם ויהיו נותנים להם מתנותיהם בעין יפה, עד כאן. וכן אמרו (ויקרא רבה טו, ו): "רבי אבין בשם רבי יוחנן אמר : כתיב אצל יולדת: "ואם לא תמצא ידה די שה" (ויקרא, יב, ח) ומה כתיב אחר כך? – "אדם כי יהיה בעור בשרו" (שם יג, ב), וכי מה ענין קורבן לידה לנגע צרעת? – אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי לך הבא קורבן לידה, ואתה לא עשית כן, חייך שאני מצריכך לבוא אצל הכהן", עד כאן.

רואים שמצד אחד זהו כביכול צער וביזיון שרק הוא צריך וחייב להתעסק בנגעים. ומצד שני ההגבלה שרק כהן יכול לראות נגעים, באה לכבודו, שהכל יהיו זקוקים לו. ננסה ליישב את שני הטעמים שלכאורה סותרים זה את זה.

סתירה דומה אנו מוצאים לגבי כבוד תלמיד חכם.

בכמה מקומות חז"ל דורשים שצריך לכבדם כמו שמכבדים מלך. כך אמרו בגמרא (יומא עב, ע"ב) על הכתוב: (משלי ח, טו) "בי מלכים ימלוכו", שהמלכים הם התלמידי חכמים שעוסקים בתורה. זאת אומרת, שתלמיד חכם צריך להיראות ולהתנהג כמלך, וכולם צריכים לדאוג לו שכך יהיה מצבו, שיחיה חיי רווחה ופאר כיאות למלך.

ומצד שני נאמר במסכת אבות (ו, ד): "כך היא דרכה של תורה : פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל", עד כאן. כיצד אפשר ליישב לכאורה את הסתירה הנ"ל?

אך מובא בשם גדולי המוסר (שמעתי זאת מרה"י זצ"ל) שכל אחד צריך לדעת את הפסוק שלו.

מה שנאמר שרבנן הם מלכים, זה אמור לאותם אנשים שצריכים לתמוך ולכבד תלמידי חכמים ולעזור לישיבות. וכי ראוי שייראו מזולזלים וירעבו לפת לחם? הרי צריך לדאוג שיחיו חיי מלכים.

ומה שנאמר: כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו', זה אמור לתלמיד החכם עצמו, אם ירצה לזכות לתורה, חייב הוא לנהוג בהסתפקות במועט ולא לשאוף לחיות כמלך, כפי שנאמר בהמשך (אבות ו, ד): "אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך עשה, ואל תתאווה לשולחנם של שרים ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך", ע"כ.

כלומר, הפסוק לכבד ולהחזיק תלמיד חכם כמלך הוא כלפי מי שדורשים ממנו שיתמוך בתלמיד חכם.

אבל לתלמיד חכם עצמו הפסוק הוא שיסתפק במועט. ואם כך יהיה, הכל על מקומו יבוא בשלום.

אבל מה קורה כשכל אחד לוקח את הפסוק של הצד השני, דהיינו, כשבאים לאדם ואומרים: תעזור ותתמוך בתלמיד חכם, הוא עונה: מה פתאום שהתלמיד חכם יהיה זקוק לעזרה? הרי נאמר כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו'.

וכמו כן בצד השני, כשבאים לתלמיד חכם הוא מתלונן ורוטן: הרי צריכים לדאוג לי לחיות חיי מלך ולא עושים כך. אז המצב אינו טוב. לכן כל אחד צריך לדעת את הכתוב האמור כלפיו ולא להשתמש בכתוב האמור כלפי השני.

כמו כן נוכל לומר לגבי שני הטעמים שנאמרו למעלה לגבי ההגבלה שרק כהן בודק נגעים, ואינם סותרים אחד את השני, אלא כל טעם נאמר לצד שונה.

הטעם שזה עול וכביכול ביזיון שהכהן חייב לעשות כן, בגלל שמקבל מתנות, הוא טעם למשפחת הכהונה, שהם משועבדים בזה לעם ישראל, וכפי שענה הקדוש ברוך הוא למשה רבינו במדרש לעיל.

לעומת זאת, הטעם השני שהגבלת הראיה למשפחת הכהונה באה לכבד את הכהן, שיהיו זקוקים לו ועל ידי כך יתנו לו מתנות בעין יפה, זה נאמר כלפי עם ישראל, שידעו לכבד את הכהן ולתת לו את המגיע לו בעין יפה.

תוספת:

כך גם צריך לדעת בחלוקת התפקידים בין האיש לאישה. כאשר האדם מעיין בדברים שנאמרו בחז"ל לאישה על איזוהי אישה טובה העושה רצון בעלה, וכן מאמרים אחרים שבהם משתמע שהבעל הוא במרכז והאישה היא בבחינת עזר ועוד מאמרים מסוג זה, הוא בא בטרוניות לאישה שאינה עונה על הצפיות.

וכן האישה שרואה שהבעל אינו עונה על הציפיות ואינו מקיים את כל שכתוב על חובתו לכבד את אישתו יותר מגופו וכו', היא חשה מתוסכלת וממורמרת על שהיא נשואה לבעל שאינו עונה על הצפיות.

המסקנה המתבקשת היא שכל אחד יתמקד במה שהוא צריך לעשות ועל ידי זה הכל יבוא על מקומו בשלום.

כך גם בנוגע ללימוד כף זכות. האדם צריך ללמד כף זכות. אולם זה נועד לשמש אותנו כשאנו רואים את השני עושה מעשה שאינו ראוי, אך גם כאן פעמים והאדם מתעסק במה שאינו נוגע לו, ומלמד זכות על עצמו במקום לתבוע מעצמו התעלות וההתמודדות.

בשנת תר"ח פרצה מגיפת חולירע בוילנא וסביבותיה והבריות היו מפשפשים איש במעשיו, ואף במעשי הזולת על מנת לחשוף את הסיבה שבגינה הייתה הצרה.

אחד מאותם אנשים בא בביתו של רבי ישראל מסלאנט ולחש על אוזנו אודות מעשיו הגרועים של פלוני שבגינם פקדה אותנו המגיפה. אמר לו רי"ס: כידוע צותה התורה לשלוח את המצורע מחוץ לג' מחנות, מדוע? אלא אמרו חז"ל מרעת באה בעון לשון הרע והעוון הזה כולל חיפוש חטאים ופגמים אצל הזולת הגם שהם אמת, ולכן אומרים לו אם אתה חושב את עצמך למומחה במציאת עוונות וחטאים צא נא מחוץ למחנה בהתבודדות מוחלטת ותמצא את העוונות הפרטיים שלך… [טללי אורות. אוצרות התורה עמ' קנז]

תוספת:

הגרי"ס סלנט היה אומר שאדם דואג מאד לעולם הבא של זולתו ולעולם הזה שלו… הוא דואג לאכול היטב, להיות מסודר כלכלית, שהכל ידפוק כראוי, אך לחבירו הוא דואג שיתפלל כראוי, שלא יזלזל במצוות וכו'.

עלינו לדאוג לעולם הבא של עצמנו ולעולם הזה של חברנו, והעולם הזה של חברנו הוא העולם הבא שלנו! שיאכל טוב, שיתפרנס טוב, שיחיה טוב!

תוספת:

 (בראשית ד, ז) "הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ"

הרבי הקדוש והטהור רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל היה מלא אהבת ישראל ויחסו אל האדם מישראל היה לאהוב אותו כמו שהוא ולא לחפש חטאים על איש זולתו ולראות תמיד הטוב שבאדם.

הוא היה מפרש את הפסוק : "אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ", ככה: "אם תיטיב" מי שבעצמו טוב "שאת" יכול הוא לשאת ולסבול כל יהודי "ואם לא תיטיב" אבל אם אתה בעצמך אינך טוב "לפתח חטאת רובץ" תמצא חטאים אצל כל אחד [ויקהל משה גורדון עמ' כג]

פרשת תזריע

על ההפטרה – מעשה גיחזי והטעם לחומרתו

כשפורטים דבר יקר לפרוטות

בהפטרה שלנו אנו קוראים על נעמן שהיה מצורע, והגיע לאלישע להירפא מצרעתו.

[ניתן להאזין להפטרה עם ביאור המלבי"ם כאן].

גיחזי נטרד מהעולם הבא. מדוע?

 (סנהדרין קז, ע"ב) "גחזי [אין לו חלק לעולם הבא] דכתיב: "וילך אלישע דמשק [ויבא אלישע]".

להיכא אזל? אמר רבי יוחנן: שהלך להחזיר גחזי בתשובה ולא חזר. אמר לו: חזור בך! אמר לו: כך מקובלני ממך החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

ממשיכה הגמרא ואומרת: תנו רבנן לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים.

מה היה הסיפור?

נעמן שר צבא מלך ארם היה מצורע.

אמרה לו הנערה השבויה מארץ ישראל המשרתת בביתו: אם תלך לאלישע הנביא ירפא לך מצרעתך!

כשהגיע נעמן לארץ ישראל אל הנביא, הוא לא יצא אליו אלא [ספר מלכים ב פרק ה] "וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר:

נעמן 'לא אהב' את התגובה המשפילה –

"וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע:

(יב) הֲלֹא טוֹב אֲבָנָה {אֲמָנָה} וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה":

טוב שהיה שם את ה'מבוגר האחראי' והם במקרה זה עבדיו, והם משכנעים אותו:

"וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי [גם לו] דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה, וְאַף כִּי אָמַר אֵלֶיךָ [דבר כה פעוט-] רְחַץ וּטְהָר":

ההגיון גובר על הרגש –

וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר:

אחוז התפעלות נעמן חוזר לאלישע כדי לתת לו מתנות –

וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ:

אלישע מסרב –

 וַיֹּאמֶר חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן:

אך יש מי ש'המתנות' מדברות אליו, (הן הרי שוות קצת יותר מסיגרים ושמפניה וורודה…) –

וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹהִים הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֵת נַעֲמָן הָאֲרמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיא חַי ה' כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה:

לא חבל? הוא הרי כל כך רוצה לתת, אז למה לחסוך זאת ממנו…

וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן וַיִּרְאֶה נַעֲמָן רָץ אַחֲרָיו וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם ?: – הכל בסדר?

וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם, אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים תְּנָה נָּא לָהֶם כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים:

ונעמן אינו חושד ונותן בשמחה:

וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם וַיִּפְרָץ בּוֹ וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים וַיִּתֵּן אֶל שְׁנֵי נְעָרָיו וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו:

גיחזי דואג להטמין את ה'מתנות' – וַיָּבֹא אֶל הָעֹפֶל וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת וַיְשַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וַיֵּלֵכוּ:

והוא שב לעמוד לפני אלישע בפרצוף תם:

וְהוּא בָא וַיַּעֲמֹד אֶל אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע מֵאַיִן גֵּחֲזִי? וַיֹּאמֶר [גיחזי] לֹא הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה:

הוא כנראה שכח שאלישע הוא נביא…

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ? הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת?: וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג":

נחזור לדברי הגמרא:

כאשר הגיע גיחזי לפני אלישע בדיוק עסקו שם בסוגייה של 'שמונה שרצים' [שעורותיהם מטמאים כבשרם].

והנה רואה אלישע כי הצרעת פורחת מעל ראשו של גיחזי. אמר לו אלישע: רשע! הגיעה העת ליטול שכר שמונה שרצים [הגיעה העת שתקבל 'שכר' על לימוד תורתך שערכו כשמונה שרצים טמאים. בן יהוידע]. והוא מקלל אותו:

"וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג":

מדוע לא לקח אלישע מאומה מנעמן?

נעמן רצה לתת מתנות לאלישע, ואלישע לא רצה להנות ממעשה ניסים וקידוש ה', שזה נראה כאילו נהנה מהנס, וגם חילול ה' שיראה כאילו יש כאן 'ענין כספי'.

שואל הרב דיסקין – מה שעדיין לא ברור – מה כל כך חמור במעשה גיחזי? בסך הכל לקח כסף שלא היה צריך, על זה אין חלק לעולם הבא?

ועוד, מדוע לקה דוקא בצרעת, מה המידה כנגד מידה?

ב'רזומה' של גיחזי היו עוד עוונות.

הוא נשלח כדי להחיות את המת והוזהר שלא ישאל לאף אדם לשלום. כמובא ברש"י (מלכים ב' ד, כט):

לא תברכנו – "לא תשאל לשלום, וכל זה, שלא ירבה דברים וישאלהו להיכן אתה הולך, והוא אומר להחיות את המת, ואין זה כבוד הנס להתהלל בו מי שבא על ידו. והוא לא עשה כן, אלא לכל השואלו הוא אומר, רבי שלחני להחיות את המת" (תנחומא בשלח כו, ירושלמי סנהדרין י ב):

לעומתו – רבי טרפון – לא רצה להשתמש בכתר תורה כשרצו להשליכו לנהר. דאשתמש בתגא חלף!

מי שמשתמש בכתר התורה משחק עם העולם הבא שלו.

דוגמא נפלאה לכך –

אם ישאלונו – מה יותר חמור – ריבית או גזילה? ללא ספק ריבית, אין לו חלק לעולם הבא. ואין עפרו ננער לתחיית המתים.

מדוע? והרי גזלן עושה עבירה הרבה יותר חמורה?

מבאר הגר"ח שמולביץ שמלוה בריבית לוקח מצוה עצומה של חסד, ופורט אותה לפרוטות. לתת הלואה ליהודי זהו דבר עצום, והוא אומר לעצמו – אבל אפשר לעשות מזה כמה שקלים…

שכר תורה הוא עצום. אולם אם אתה מסוגל לקחת מעשה ניסים עצום ולפרטו לפרוטות, לקחת כסף מנעמן, להתהלל בהחייאת המת, מידה כנגד מידה יקחו את השכר העצום המגיע לך על לימוד התורה ויפרטו אותו לפרוטות ותקבלו בעולם הזה!

גיחזי ממשיך בהנהגתו גם אחר כך:

בנביא מסופר שבשומרון היה רעב נורא ואישה באה ליורם המלך לדין תורה על שאכלו היום היא ושכנתה את בנה, וכעת שכנתה מסרבת לתת את בנה על מנת שנאכלנו. צואת יונים הייתה נמכרת בסכום עצום, אולי ניתן להוציא מתוכה כמה גרגרים. רעב מחריד.

אלישע מבטיח שמחר יהיה סאה סולת בשקל. המצורעים רואים שמחנה ארם ריק, ושללם ומזונם הרב – נטוש. תחילה היה עליהם להודיע לכולם. אולם הם הולכים ומטמינים פעם ושניים, עד שלבסוף הם אומרים אנו לא נוהגים כראוי, שאם המלך יגלה זאת – יהרגנו!

נשים לב – לא המצפון ייסר אותם חלילה. המצפון שלהם נקי, היות ומעולם לא נעשה בו שימוש… עִניין אותם רק מה יקרה אם יתפסו אותנו. 'שכולם מצידנו שימותו'

מחריד. אותה מידה של רדיפת הממון, מביאה אותם לכזאת התדרדרות עד שמסוגלים לראות שיש אנשים שמתים בכל יום ובכל רגע, אך אותם מעניין 'כיצד אני עושה מזה כסף'.

הדבר מזכירני את אותו בחור שהציל רבים ממפגע סכינאי, כשהתגבר עליו וירה בו למוות, וכששאלוהו מה היה הדבר הראשון שעשה – הוא סיפר שהתקשר לתחנת רדיו שמבטיחה 50 ₪ על ידיעה חדשותית שתפורסם, כדי להיות הראשון שמודיע ולהרויח חמישים שקלים…

חוץ מזה הוא סיכם עם חנות פלאפל שהייתה באזור, שאת הראיונות המצולמים לכלי התקשורת הוא יעשה מול החנות שלו, כך שיקבל חשיפה ופירסום וגם זה תמורת כמה מאות שקלים… לא נח לרגע הבחור…

מדהים לראות אדם הזוכה למצוה כל כך עצומה, להציל נפש מישראל, ומה שמטריד אותו כעת זה 'איך אני יכול לעשות מזה כמה גרושים'…

מדהים כל כך, עלוב כל כך…

ולפי זה יש להוסיף, מדוע באמת לקה דוקא בצרעת? [מעבר לסיבה הפשוטה שזו מידה כנגד מידה שנטל צרעת נעמן, שנעמן קידש את ה', ואתה חיללת את ה']. הרי חז"ל אומרים:

"אמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן על שבעה דברים נגעים באים, על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין"(ילקוט שמעוני מלכים ב', רמז רל).

הנגע בא על הגזל וצרות העין, וגיחזי הלך וגזל ממון שאינו שלו והיה צר עין במה שמצא במחנה ארם מלתתו לאחרים, כך שהצרעת אכן הלמה את מידתו ומידת בניו!

יזכנו ה' שכל מעשינו יהיו לשם שמים, אכי"ר!

 

 

פרשת תזריע מצורע

מכות הגויים ומטרתן

הנגעים בישראל ולא בעכו"ם  [מעין השבוע]

(ויקרא רבה (וילנא) טו, ד)

…משל למטרונה שנכנסה לתוך פלטין של מלך כיון דחמית מגלביא תלן, דחלת. אמר לה המלך: אל תתיראי! אלו לעבדים ולשפחות אבל את לאכול ולשתות ולשמוח.

כך, כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו. אמר להם משה: אל תתייראו! אלו לאומות העולם, אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח שנאמר (תהלים לב, י): 'רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו'".

 

מדרש זה מפליא. והרי כל פרשת נגעים נאמרה רק לישראל, וחז"ל הורונו שהנוכרים אינם מטמאים בנגעים, וכיצד אם כן המדרש דורש את הנגעים על הנוכרים?

 

חז"ל הורונו שאין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה. ולכן באים נגעי בתים לפני נגעי הגוף. כך גם אין בעל הרחמים נוגע בישראל תחלה אלא מכה תחילה בעובדי כוכבים ומזלות, ואח"כ אם ישראל לא שבים בתשובה הוא מביא את המכה עליהם.

מטרת הנגעים היא לאותת לנו לשפר את דרכינו.

דוגמא טובה לכך היא תקופתנו. העולם גועש, איראן מכינה אטום, עיראק מתפוררת, סוריה מתלהמת, והכל בשביל ישראל.

גם מה שלא נראה קשור, גם הוא בשביל ישראל. גם אם קורה צונאמי באיזו פינה בעולם, רעידת אדמה קשה באיזה מקום בגלובוס- לבסוף הדבר אמור לעורר את ישראל. מדוע ה' מכה את הגויים כדי שאנו נלמד מוסר?

הטעם לכך הוא משום שהגויים אינם כאן בשביל עצמם אלא בשביל ישראל, ובישראל תלוי מעמד העולם, וקיום העולם. לכן יש טעם וצורך להשיב בתשובה את ישראל. בהם תלויה הגאולה.

ומסיבה זו אין טעם להכות בגויים, הם אינם מבינים מהי תשובה, ואינם מתקנים דרכיהם.

אולם ה' מכה בהם כי מגיע להם על מעשיהם הרעים, אולם אין בכך תועלת, ואם כן למה להכות? אלא התועלת היא על כל פנים לנו, שעל ידי זה אנו נלמד מוסר.

 

מעשה היה ביהודי תושב סין שהגיע לראדין לחפץ חיים להתברך מפיו. שאלו הרב מה נשמע בסין? סיפר היהודי שהיהודים מתי מעט, הקהילות קטנות ואין מדריך ורב ומורה הוראה. נאנח הצדיק ואמר לו צרת רבים היא בתקופתינו, כך שומע אני גם מאפריקה ומאוסטרליה ועוד מדינות.

זהו מצב קשה. בעבורכם חיברתי את 'נדחי ישראל'. קח לך אותו,תלמד ותלמד לאחרים.

מה עוד חדש בסין, התעניין החפץ חיים.

סיפר היהודי שסכר ענק נפרץ והציף שטח רחב ידים, הטביע כפרים רבים והשחית יבולם. אלפים טבעו, מאות אלפים איבדו ביתיהם. הזדעזע החפץ חיים ואמר: אוי, מידת הדיך מתוחה!

העיז הלה ושאל: רבינו, מה לנו ולהם? אמר לו החפץ חיים: אילו היה מישהו עולה על בימה בכיכר העיר בורשה בירת פולין והיה מתחיל לנאום באידיש, למי היו מכוונות מיליו? ליהודים בודאי, השיב היהודי.

תמה החפץ חיים: והרי כידוע הם מיעוט קטן בורשא? אכן, אישר האיש, אולם רק הם מבינים את השפה…

 

בדיוק כך! אמר החפץ חיים, אסונות הם איתות מן השמים, אולם למי הם באו לאותת? לסיני הנבע? לכושי חסר הדעה בניו אורלינס? האיתות הוא רק למי שמבין את השפה, הם מיועדים אלינו. אולם כיצד כלל נדע עליהם? מסבבים משמים שיהודי מסין יגיע לאירופה לראדין ויספר, כדי שנפיק את הלקח ונשוב מבעוד מועד.

 

על זה אמר הנביא (צפניה ג, ו-ז): "הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם מבלי עובר נצדו עריהם מבלי איש מאין יושב, אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר ולא, יכרת מעונה כל אשר פקדתי עליה אכן השכימו השחיתו כל עלילותם"

כעת נשוב למדרש. המדרש מלמדנו שהיסורים והנגעים נועדו לאומות. בתחילה ה' מכה את הגויים כדי שאנו נתעורר. רק אם לא נתעורר ממכות העובדי כוכבים ומזלות, יבואו חלילה הנגעים על ישראל.

וזה שמסיים המדרש 'רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובבנו'. לו היו נותנים לנו כמוסה שבבליעתה היינו מסירים מעלינו את כל המכאובים והסבל, שום כאב לא היה מזיז לנו. האם היינו נוטלים אותה? ללא ספק, הרוב המוחלט – למעט חולים סופניים כרוניים המתיסרים קשות- היה מסרב לקחתה. מדוע? הכאב הוא סימפטום. הוא מאפיין בפנינו את הבעיה.

כשאתה ניגש לרופא הוא מיד שואל היכן כואב לך. כך יבין היכן לטפל. הכאב הוא נורת האזהרה. אף אחד מאיתנו לא ינתק את הנורה האדומה באוטו המדווחת על התחממות המנוע. הגם שהיא מציקה ומצריכה עצירה מיידית. כך גם כן הבוטח בה'- על אף היסורים חסד יסובבנו. הוא מבין שהכל חסד, גם הכאב.

אך הרשע- אינו מבין את מטרת הכאב והכל קשה לו ובלתי נסבל. הצער בעולם נועד לעורר, אם נתעורר- לא נזדקק שהוא יגיע אלינו

אישית!

הירא מהי רגוע ושלו

בהקשר לכך אמר רבי שלום שבדרון זצ"ל רעיון נפלא:

מסופר בנביא כי יונה ברח תרשישה והטיל ה' רוח סערה בים והפילו המלחים גורלות ונפל הגורל על יונה "ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו מה מלאכתך ומאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה". והנה כשנדייק בלשון הפסוק נמצא תיבות מיותרות, דכמו שהם שאלו 'מה מלאכתך ומאין תבוא' היה להם לסיים 'ומי עמך' בלשון שאלה, ואילו בפסוק הלשון "ואי מזה עם אתה" כלומר לא שאלוהו לאיזה עם הוא משתייך אלא תמהו על כלל העם שהוא משתייך אליו מהי תכונת העם הזה.

 

ולכאורה מה ראו בו שהביאם לתמוה על עמו? אלא, יונה הנביא היה נראה בעיניהם כחידה סתומה.

הנה מתחוללת רוח סערה גדולה בים, והאוניה עולה הרים ויורדת תהומות ועוד מעט קט והיא נשברת, ובמצב זה כל ציבור נוסעי האוניה נעמד על רגליו, רעש גדול ומהומה גדולה נעשית שם וכולם זועקים איש אל אלוהיו, מטילים לים את הכלים להקל מעליהם.

ואילו יונה: "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב" את יונה לא מדאיג שום דבר הוא יורד אל ירכתי הספינה ונשכב.

ולא רק זאת אלא ממשיך הפסוק לומר "וירדם"! כל כך רגוע היה עד שנרדם כאילו שוכב עתה בביתו.

כשמצאוהו לא יכלו להכיל רעיון זה, האיך מסוגל אדם להירדם במצב כזה?

ועל זה תמהו "ואי מזה עם עם אתה" כלומר איזה סוג בריה אתה? והשיב להם יונה: תמהים אתם האיך אני כה רגוע ושלו?

דעו לכם "את אלוקי השמים אני ירא אשר עשה את הים והיבשה" כלומר הירא מלפני ה' ומאמין בו, מרגיש עצמו בסערת ים כשוכב על ארץ מבטחים, שהרי הכל מעשי ה', וים כיבשה לפניו, ואין צורך לפחד מפני סערת ים כלל כי זוהי מדת היראה.

הירא מה' אינו מפחד משום דבר בעולם ביודעו כי אין עוד מלבדו [אוצה"ת עקב]

 

תוספת – פנינים פרשת ויחי תשע"ב:

"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים…" לפי פשוטו של מקרא שיעקב אסף את בניו ורצה לספר להם מה שיקרה באחרית הימים – בקץ הגלות, היה צריך לכתוב: האספו ואגידה לכם את אשר ״יקרה״ ב״הא״ ולא באל״ף?

בספר אהל שלמה תירץ על פי דברי הרה״ק בעל התפארת שלמה זי״ע על הפסוק (שיר השירים א, ד) ״משכני אחריך ונרוצה וכו׳״, דהנה ישנן שתי דרכים לקנות בעל חיים:

״קורא לה והיא באה״ (קידושין כב, ע"ב) – קריאה לבהמה והיא הולכת אחרי האדם.

״הכישה במקל ורצתה לפניו״ – הכאת הבהמה והיא ממהרת ורצה.

והחילוק בין שתי המשיכות האלה הוא: שבקורא לה והיא באה, אזי האדם הולך קודם הבהמה והבהמה אחריו, ובהכישה במקל הבהמה הולכת קודם והאדם אחריה, לזאת אנו מבקשים מהשם יתברך ״משכני״ – עשה משיכה כזאת אשר ״אחריך נרוצה״. שאתה תלך מקודם, ואנחנו אחריך, היינו ״קורא לה והיא באה״ שתשפיע לנו כל טוב ומתוך שמחה נעשה תשובה מאהבה, אבל לא חלילה משיכת הכישה במקל על ידי יסורים רחמנא ליצלן.

רק שנעשה תשובה מתוך נחת, וזה שאמר יעקב אבינו עליו השלום לבניו ״האספו״ באהבה ואחוה וריעות, ״ואגידה לכם״ – לשון המשכה (כמו נגיד ונפיק) אתפלל בעדכם שיהיה נמשך לכם מן השמים, ״אשר ׳יקרא׳ אתכם באחרית הימים״ – היינו משיכת ׳קורא׳ לה והיא באה…

 
פרשת תזריע
לשון הרע ופגמה

העונש האיום של המצורע המורחק מן המחנה ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. ויכול כך להיות כמה שנים. ג

מדוע דוקא עונש זה?

דברי חובות הלבבות על החסיד שאמרו עליו לשון הרע ושלח סלסלה גדושה בפירות לאות תודה על זה ששלחת לי דורון מזכויותיך. וגם כאן – מדוע דוקא עונש זה?

הגמרא אומרת:

(ערכין טו, ע"ב) "אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.

 

ואמר ריש לקיש מאי דכתיב: (קהלת י, יא) "אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון"? לעתיד לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל נחש, ואומרות: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אומר להם: וכי מה יתרון לבעל הלשון?

 

ואמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע – מגדיל עונות עד לשמים, שנאמר: (תהלים עג, ט) "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ".

 

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע. ראוי לסוקלו באבן, כתיב הכא: "אותו אצמית", וכתיב התם, "צמתו בבור חיי וידו אבן בי" (איכה ג, נג).

 

ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר:
(תהילים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תיקרי 'אותו לא אוכל' אלא 'איתו לא אוכל'. ואיכא דמתני לה על גסי הרוח.

 

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אומר הקב"ה [לשר של] גיהנם: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו, שנאמר (תהלים קכ, ד) "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים", אין חץ אלא לשון, שנאמר: (ירמיהו ט, ז) "חץ שחוט לשונם מרמה דבר", ואין גיבור אלא הקב"ה, שנאמר: "ה' כגבור יצא", גחלי רתמים היינו גיהנם (ישעיהו מב, יג )" .

 

שואל הרב דסלר: כיצד מדמים חז"ל את הלשון הרע לנשיכת הנחש שהיא 'בלא הנאה', והרי אנו רואים שבעל לשון הרע אכן נהנה בסיפור לשון הרע עסיסי וקשה לו להיגמל?

וצריך ביאור מדוע דוקא עונש זה?

ביאר הרב דסלר זצ"ל: הקב"ה נטע באדם טבע ורצון להתבלט. להוכיח את עצמו, לשאוף לגדולות. מידה זו ניטעה בו כדי שישאוף לגדולות וירצה להתעלות, לרכוש מעלה בתורה.

המשיכה לדבר לשון הרע נובעת ממדה רעה הקיימת באדם, הנטייה להימדד לא על פי הערך העצמי, האמיתי, אלא בהשוואה לזולת! אנשים מודדים את מעלותיהם ואת מגרעותיהם, לא בהתאם לגודלן הנכון אלא לפי מה שיראו לזולתם.

כשנמצאים בתוך חברה, נשקלים התנועות והדיבורים והלבוש כולם במואזנים הללו: איך יעריך אותי הזולת. איך אראה בעיניו, ומה לא ישא חן בעיניו. זוהי תחושה שמנווטת את תנועת האדם במודע ושלא במודע.

וכדברי המסילת ישרים הכותב שכל רדיפת טובות העולם תלויה בכך שלאחרים יש, או ברצון להיראות לאחרים. ואילו היה אדם מתגורר לבדו במדבר, היה מסתפק במינימום ההכרחי.       

ההתיחסות הזאת נובעת מגישה מוטעית. מתוך שסבורים שמעלה נחשבת כמעלה רק כאשר האחר מכיר בה, ומי שמזלזלים בו נעשה מזולזל.

 

מתוך תחושה מוטעית זו עשוי אדם ליהנות משבחים המורעפים עליו, בעוד הוא יודע בנפשו שאין בו המעלות המדוברות.

אמת- המידה מוטעית! לא מודדים את המעלות ואת החסרונות כפי שהן באמת.

 

מתוך המידה הזו מתפתחת המשיכה לספר לשון הרע. כי בסיפור גנות הזולת מבליט המספר את עליונותו לעומת חברו, שהרי אדם לא מספר על אחר מום שקיים גם בו. ובסיפורו הרי הוא כאומר: הנה בפלוני דבק פגם, ואני נקי לעומתו.

המספר לשון הרע רוצה להתרומם, להתבלט, אך לא באמצעות מעלותיו, אלא באמצעות השפלת זולתו גם אם אין הכונה נאמרת במפורש, היא קימת במחשבה. מתכבד בקלון חבירו…   

 

נוסף:

ראיתי בספר דרוש מהדרשנים הליטאים שאומר שאני עומד ממול חברי אז הימין שלי מול השמאל של חברי והשמאל שלי מול הימין של חברי, והרעיון שבדבר הוא שהטבע של האדם שהוא פועל בימין, פעולה הנעשית בכח – נעשית בימין. פעולה הנעשית בחולשה – נעשית בשמאל, יד כהה.

האדם מסתכל על חבירו בימין – בראיה חזקה ובכח – על השמאל של חבירו, על חולשתו וחסרונו.

והשמאל שלי נגד הימין שלו – על מעלות חברי – הימין שלו – אני מסתכל בעיני השמאלית – במבט חלש ולא מפרגן…

 

והתורה דורשת, אומר המגיד הזה, התורה אומרת כמים הפנים לפנים צריך להיות בדיוק כמו שאתה מסתכל בראי הימין שלך נגד הימין שלך והשמאל שלך נגד השמאל שלך זאת אומרת שהימין שלך בעוצמת העיון שלך וההבנה והערכה לראות ולהבליט את המעלות של השני, ואת החסרונות להוריד – להסתכל בעין השמאלית ב"שמאל" הזולת – בחסרונותיו. כמים הפנים לפנים הימין נגד הימין, כן לב האדם לאדם כך צריך להיות לב האדם. [אוהב ימים טשיגל עמ' ט]

 

משל למה הדבר דומה?

לאדם שרוצה להתנשא מעל לחבירו, בידו לעשות כן בשני אופנים. לעלות על השולחן ואז להיות מעל חבירו, או להישאר עומד על הקרקע כחבירו, אך להדוף את חבירו מטה ולהנמיכו, וממילא אני מעליו. מה ההבדל?

באופן הראשון אכן אני מעליו, קניתי מעלה. אולם באופן השני אני נותרתי כשהייתי, ורק חבירו הושפל. האם אכן קניתי יתרון עליו?

ההתכבדות הזו שיקרית משום שערך האדם נקבע לפי המעלות העילאיות, לפי הקנינים ההרוחנים האישיים לא במידה יחסית לזולתו. אלו אינן אלא אשליות.

דמיון בעלמא- הוא לטפח עדיפות ביחס לאחר.          

 

מעשה ברב שטיינמן שבא אליו אחד ושאל שאישתו רוצה שיקנה רולס רויס, ואילו הוא חושש שיקנאו בו.

שאלו הרב האם סיימת את הש"ס? לא. האם אתה שולט במסכת על בוריה? לא. האם הנך יודע סימן בשולחן ערוך ישר והפוך? לא.

אם כן אמר לו הרב, למה אתה חושב שיש סיבה לקנאות בך?…

אם הפח שבו אתה מתנייע ממקום למקום מבריק יותר- במה יש לי להתקנאות? איזו מעלה קנית מעלי??? אם ארנקך תפוח יותר, שארנקי יקנא בארנקך…[בית הלוי]

 

מעלת האדם כפי המעלה הרוחנית האמיתית שהיא באמת הקנין האמיתי.

זהו הפירוש: "אין יתרון לבעל הלשון" – יש אמנם הנאה, אולם ההנאה הזו אינה ממשית, ללא תועלת. היא אינה אלא אשליה שבאמצעות השפלת הזולת תבלוט מעלת המספר.

מה יתרון לבעל הלשון, לא ההתנשאות לעומת הזולת היא העליונות.

מעלות שבעצם רק הן הנה נחשבות יתרון. ולכן אין יתרון בלשון הרע, רק נזק כנשיכת נחש. השפלת הזולת, ולא קניית מעלה עצמית. [א'ין י'תרון ל'בעל ה'לשון ר"ת איל"ה, שהלשון ממהרת ורצה לדבר ולכן נכשל בלשון, כחץ העף במהרה, ואילו היה שוקל מיליו לא היה נכשל. נלע"ד]  

מכיון שמטרתו היתה להבנות על חורבן חברו, להתרומם מעל הריסותיו, הוא נענש במידה כנגד מידה: חבירו יבנה על הריסותיו! זכויותיו יעברו למי שעליו סיפר את הלשון הרע, וחובותיו של הלה יעברו אל המספר. בכך יזוכך המספר מחטאו על ידי שיענש במידה כנגד מידה. מה שרצה לעשות לזולתו יעשה לו.

[אתה דיברת לשון הרע משום שרצית להתבלט בחיצוניות – בדברים חיצוניים במקום בפנימיות – במעלות אמיתיות, לכן אתה תצא החוצה מחוץ למחנה – שאפת לחיצוניות גרידא, תהיה בחיצוניות ממש!

אתה דיברת לשון הרע כי רצית שאתה 'תהיה בפנים' והוא 'בחוץ', אתה 'אין' והוא 'אאוט', ועתה הוא יהיה בפנים ואתה בחוץ, מחוץ לג' מחנות! נלע"ד].

 

זאת ועוד, מכיון שהמדבר לשון הרע מנצל את הקשר שיש לו עם הציבור לרעה, יש להרחיק אותו מן החברה.

דינו כדין מזיק, שאוסרים אותו בבית הסוהר, גם אם העבירה שעבר איננה חמורה במידה שעונשה מאסר, משום שלא יתכן להשאירו בקרב הציבור. בדד ישב! הרחק ממשפחתו, מובדל מהציבור שהוא מזיק לו.

ו"טמא טמא יקרא" – זהו עונשו – תיקונו: הוא עצמו ישמור מכאן ואילך את הציבור, לבל יטמאו וינזקו ממנו! (על פי שיחת הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצ"ל שנאמרה כישיבת פוניבז'. בשנת תשמ"א)

ועוד אומר הרב דסלר: המתנשא התנשאות מדומה על ידי לשון הרע בוחר בשקר על פני האמת, וכשיגיע לעולם האמת ויראה לחובתו עבירות שלא עשה ישאל הרי זה שקר, לא עשיתי זאת! יאמרו לו אתה בחרת בשקר- הנה לך תוצאות השקר!

החפץ חיים והפונדקית והרב שאמר שחסר מלח.

 

אבל חטא הלשון נורא מאוד אמר הגרי"ב לגר"ח ברלין בחלום.

 

בשנת תר"ח פרצה מגיפת חולירע בוילנא וסביבותיה והבריות היו מפשפשים איש במעשיו, ואף במעשי הזולת על מנת לחשוף את הסיבה שבגינה הייתה הצרה.

אחד מאותם אנשים בא בביתו של ר' ישראל מסלאנט ולחש על אוזנו אודות מעשיו הגרועים של פלוני שבגינם פקדה אותנו המגיפה. אמר לו רי"ס: כידוע צותה התורה לשלוח את המצורע מחוץ לג' מחנות, מדוע? אלא אמרו חז"ל מרעת באה בעון לשון הרע, והעוון הזה כולל חיפוש חטאים ופגמים אצל הזולת הגם שהם אמת, ולכן אומרים לו אם אתה חושב את עצמך למומחה במציאת עוונות וחטאים צא נא מחוץ למחנה בהתבודדות מוחלטת ותמצא את העוונות הפרטיים שלך… [טללי אורות. אוצרות התורה עמ' קנז]

אמר לו רבי שמעון בר יוחאי לרבי אלעזר בנו: די לעולם אני ואתה

בספר ״נפשות חסידיו״ מובא את פה שפירש הגה״צ רבי מרדכי אריה הלוי דורביץ רבה של באנילא זי״ע על פי מה שמובא בספרים הקדושים שצריך האדם לראות חסרונותיו ומעלות אחרים.

כפי המסופר שפעם אחת אמר הבעל שם טוב הקדוש זי״ע לאחד מתלמידיו שילך לאיש פלוני בכפר פלוני כדי ללמוד ממנו מידות. הדבר היה לפלא בעיני התלמיד, כי מי לנו גדול במידות מהבעש״ט ותלמידיו.

אבל לא הירהר אחר רבו, והלך לכפר ההוא. כאשר בא לשם, פנה לבית אותו אדם וביקש להתאכסן אצלו. בעל הבית קיבלו בסבר פנים יפות, ונתן לו כל מחסורו. ביקש התלמיד ללמוד את דרכי בעל הבית כאשר ציוהו רבו, וראה שהוא תלמיד חכם וחסיד ובעל מדות טובות, ועוסק תמיד במצוות ובמעשים טובים. אך לא מצא בו דבר מיוחד שיצריכו לבוא לכאן ללומדו ממנו.

תוך כדי שהייתו בביתו, ראה התלמיד שבבית מתאכסן אינש דלא מעלי, והיה קשה בעיניו למה מרשה בעל הבית לאדם כזה להתגורר בביתו. אבל לא העז לומר לו מאומה. כשנפרד התלמיד מבעל הבית, הודה לו בכל ליבו על הכנסת האורחים הלבבית שזכה לו בביתו. ובתוך דבריו העיר לבעל הבית למה מחזיק אדם רשע בתוך ביתו. ענהו בעל הבית, ״לא ידעתי שהוא אדם רשע, ועתה אצוה למשרתי להודיעו שעליו לעזוב את ביתי. אבל תמה אני עליך מתי מצאת זמן לעיין במעשי השני. האם כבר גמרת לבדוק את מעשיך׳…

הבין התלמיד שלכן שלחו הבעל שם טוב לכפר הזה, כדי שילמד מבעל הבית שהעיקר צריך לפקח על מעשיו שיהיו כולם טובים בלי נידנוד חטא, ולא כאותם שדואגים על מעשי אחרים ולא על מעשיהם.

וזה שאמר רבי שמעון לבנו: ״בני די לעולם", אל לך להתבונן במעשי העולם, ״אני ואתה" בוא ונתבונן כל אחד במעשיו שלו עצמו… [פנינים לג בעומר תשעד].

 

רעיון בעניין מעלת האדם, ודמות האדם השלם שחיות בורחות ממנו, סיפורים באוצהו"ת תזריע.

עיר פרא אדם יולד. על האדם להגביר מידת האדם שבו ואז יוכל להתגבר על כל בעל חיים.

כל אדם מורכב מבעלי חיים רבים. השאלה היא מה גובר על מה.

האריז"ל אמר שבדורו רבים החצופים ועזי הפנים, שרבים הם גילגולים של חיות מהגילגול הקודם, ולכן כעת הם מתנהגים כחיות בעזות.

 

פרשת תזריע

מעלת כח הדיבור וחומר הפגם בו [כמעט הכל מלק"ט, מצורף מג' מאמרים]

"אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'" (ויקרא יג, ב) כידוע באים הנגעים על חטאי הדיבור.

במדרש רבה מנויים כמה מהם: פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים, מספרי לשון הרע, חניפי תורה, נודרים ואינם מקיימים, דוברי שקרים, עדי שקר משלחי מדנים בין אחים, רכילות, ליצנים.

מדוע דוקא חטאי הדיבור ראויים לעונש של נגעים?

 

נשאל עוד שאלה.

יש לך אדם שחוטא בארץ ואינו חוטא בשמים, בשמים ואינו חוטא בארץ. אבל מי שאומר לשון הרע חוטא בשמים ובארץ שנאמר 'שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ' (תהלים עג, ט מדרש רבה קהלת ס' ב)

 

לאיסור לשון הרע שעונשו הוא נגע צרעת, יש לדברי המדרש עוצמה יוצאת דופן המתבטאת בכך שהעובר עליו חוטא בשמים ובארץ.

צריך להבין מה הפירוש "בשמים ובארץ"? והאם כל חטא אינו מותיר רישומו בשמים ובארץ?

כדי להבין את הדברים נקדים את דברי המדרש: "אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף הדא הוא דכתיב זאת תורת הבהמה ואחר כך אישה כי תזריע" [מדרש רבה והובא ברש"י]

 

מה חידש לנו ר' שמלאי בזה ומה בא ללמדנו בדבריו אלה?

הגרי"צ סלנט זצ"ל בספרו "באר יוסף" מתרץ שרב שמלאי בא לגלות לנו טעם בטומאת האדם וטהרתו.

לכאורה יש לתמוה מה נשתנה האדם מכל שאר הברואים, הבהמות, החיות העופות וכל מיני השרצים?

הרי לכולם חוק ומשפט קבוע. אם הוא טמא נשאר בטומאתו לעולם, ואם הוא טהור הרי הוא תמיד בטהרתו.

רק אצל האדם אנו מוצאים שינויים ממצב של טהרה למצב של טומאה.

יתירה מזו, טומאתו של האדם לכאורה חמורה יותר מכל טומאות שאר הבריות ואפילו מהשקצים והרמשים המאוסים ביותר, כל אלה מטמאים רק במותם, לא כן האדם שגם בחיים חיותו מטמא.

ולא עוד אלא שגם משכבו ומושבו מטמא לעיתים כמגעו, ואם הוא מצורע מטמא הוא גם באוהל. כל שכן כשהוא מת שאז כל אשר באוהלו נטמא שבעה ואינו יוצא מטומאה זו אלא על ידי הזאת מי חטאת.

בזוהר הקדוש נתבאר שהאדם נברא אחרון כדי לכלול בו את כל מעשה בראשית.

תכונות כל הברואים על כוחותיהם שהוטבעו בהם על ידי הקדוש ברוך הוא, שייחד לכל אחד כוח וסגולה פרטית.

מכל אחד בפני עצמו לקח הקדוש ברוך הוא את כוחו וסגולתו הפרטית וברא מהם את האדם שהוא יהיה המאסף והמאחד את כולם.

 

בספר "נפש החיים" (שער א, פרק ו) האריך בביאור ענין זה, ובהג"ה שם הוסיף שמקודם חטא אדם הראשון היו כלולים באדם רק כוחות הקדושה בלבד, ולאחר החטא נתערבו בו גם כוחות הטומאה והרע ומאז נגרמה ערבוביא גדולה במעשיו, שכל מעשי האדם משתנים מאז לעיתים קרובות מאוד ומתהפך תמיד מטוב לרע ומרע לטוב.

גם במעשה הטוב עצמו מעורבות לפעמים נטיה צדדית ולא יתכן שיהיה כולו בקדושה כמו כן במעשים הרעים מעורבות לפעמים מחשבות לטובה עיין שם שהאריך בענין. [בשל כך זה נקרא עץ הדעת טוב ורע, שדעת משמעותו חיבור, וידע אדם את חוה אשתו, ועץ הדעת יצר חיבור בין הטוב לרע, שנדבק באדם, מה שקודם לחטא היה נפרד ממנו וחיצוני לו – הוא הנחש].

וזה מה שאמרו חז"ל באבות דרבי נתן פרק לא "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולם ברא באדם" וכמו שאמרו הקדמונים שהאדם הוא עולם קטן.

 

 על פי דברים אלה יובן מדוע מצבי הטומאה והטהרה משתנים אצל האדם ואינם משתנים אצל בעלי החיים.

 כל שאר הברואים עומדים תמיד במצבם ובמהותם.

האדם ממוזג מכל הברואים ומכוחותיהם השונים הטובים והרעים הטהורים והטמאים, כן הוא גם כן משתנה לפי הזמן ולפי המעשה. באדם יש קצת נשר, וקצת ארי, קצת צבי וקצת נמר, קצת שור וקצת נחש, קצת טלה וקצת חזיר.

על האדם להגביר כוח הטהרה שבו, [ככוח הבעלי חיים הטהורים, הטלה, הגדי] ולא, כוח הטומאה שבו יתגבר. החזיר והנחש שבו יתגברו, וממילא יהיה בגדר טמא.

 

בזה יובן גם מדוע החמירה התורה בטומאת אדם יותר משאר טומאות כל בעלי החיים הטמאים.

 כל מין ומין מהנבראים יש בו רק כוח אחד וחלק אחד פרטי ביצירתו ולכן אם הוא טמא אין טומאתו חזקה וחמורה כל כך אלא לפי החלק שהוטבע בו בראשית יצירתו.

לעומת זאת האדם שנתקבצו ונתלכדו בו כוחות מכל נברא מהנבראים, על קדושתם, ועל עוצם טומאתם, מגיע על ידי נטיות מעשיו ומצבו לכל חומר הטומאה!

כמו כן בעניני הטהרה והקדושה יכול הוא להגיע למעלה עליונה ביותר ולהתקדש ולהיטהר כאחד ממלאכי המרום! וכל זה מפני שהוא כולל בתוכו מכל דיוקנאות הקדושה העליונים והתחתונים. אם זכה אומרים לו קדמת למלאכי השרת, ואם לא זכה אומרים לו זבוב קדמך יתוש קדמך כמו שכתוב במדרש כאן כי אז הוא גרוע מכולם.

וזהו שאמר ר' שמלאי "כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף" היינו מטעם האמור כדי שכל יצור מאלפי רבבות היצורים יתנו כל אחד מחלקו ומטבעו ומכוחו לשלימותו של האדם "כך תורתו מתפרשת [כך היא גירסת רש"י] אחר כל בהמה חיה ועוף"

 

גם כן מטעם זה בתחילה פירשה התורה את תורת כל היצורים כל אחד למינהו שכל אחד מהם, כל מין ומין הוא רק חלק ופרט מהבריאה ולפי חשיבותו כך תורתו.

אחר כך פירשה התורה את תורת האדם שהוא משוכלל מכולם, לפי גודלו וחשיבותו ותפקידו בעולם כך תורתו אם לטהרו או לטמאו.

לאחר שהבנו את מעלת האדם על פני הבהמה מצד היותו מורכב מכל הכוחות בבריאה, נראה כעת את מעלתו מצד היות 'צלם אלקים'.

ה'נפש החיים' מאריך לבאר שבאדם יש נפש רוח נשמה, והנפש אחראית על פעולות הגוף והמצוות המעשיות ולהיפך, הרוח על חלק הדיבור, רוח ממללא, והנשמה על חלק המוח- מחשבה.

מעשה האדם פחות לעומת דיבורו.

מדוע?

מבאר נפש החיים (שער א, פרק יג): "וכן בענין ההתעוררות שלמעלה על ידי בחינת הדיבור. אמר עמוס הנביא ע"ה (ד, יג): "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו".

כי אמרו בזוהר (לך לך פ"ו ב', ויחי רל"ד ב', ורמ"ט א', יתרו פ' ע"א, תזריע נ' ע"ב, שלח קס"א א', ובא"ז ריש דף רצ"ג, ובזוהר חדש שיר השירים נ"ה ע"ד) שלשון הגדה שייך על רזא דמלתא.

 

הזהיר כאן את האדם, מחמת היותו עתה בזה העולם השפל שאינו רואה ומשיג הבנין או ההריסה חס ושלום הנעשה למעלה בהעולמות מכל דיבור ודיבור שלו, ויכול להעלות על דעתו חס ושלום לומר במה נחשב דיבור ושיחה קלה שתפעול שום פעולה וענין בעולם.

 

אבל ידע נאמנה שכל דיבור ושיחה קלה שלו לכל אשר יבטא בשפתיו, לא אתאביד ואינו הולך לבטלה חס ושלום. וכמו שכתוב בסבא (ק' ע"ב) אפילו הבל דפומא אתר ודוכתא אית ליה וכו'…

וכן מבואר במקומות רבות בתיקונים שמכל דבור וקול והבל דאורייתא או דצלותא נבראים כמה מלאכים קדושים. ובהיפך בדבור אשר לא טוב חס ושלום.

הוא בונה רקיעים ועולמות של שוא לס"מ רחמנא ליצלן.

וגורם חס ושלום הריסת וחורבן העולמות סדרי המרכבה הקדושה הנוגעים לשורש הדבור כו'….

 

ואמרו (ערכין) גדול האומר בפיו מן העושה מעשה כו'. ואמרו ז"ל (סנהדרין צב, ע"א) כל המחליף בדבורו כאלו עובד עבודה זרה.

זהו שכתוב "ומגיד לאדם מה שחו".

רצה לומר שבעת עמוד האדם לתת דין וחשבון לפניו יתברך אז הוא יתברך מגיד לו הסוד, רזא דמלתא, מה שגרם שחו למעלה בעולמות העליונים. כמו שנתבאר לעיל שלשון הגדה פירושו רזא דמלתא"

 

הרי לנו שכוח הדיבור רם ונישא ממעשה עבירה שאדם עושה בגופו.

מדוע? משום שפעולתו מן הרוח, שדרגתה גבוהה, ולא מן הדם, הנפש, שמדרגתה נמוכה.

כוח הדיבור הוא החלק א-לוה ממעל שמבדיל אותנו משאר בעלי החיים. הוא חלק מעצמותו יתברך. וככל שחלק יותר גבוה באדם חוטא, כך פגמו מגיע למקום יותר גבוה בעולמות העליונים.

ומה נאים דברי הגאון ר"י הוטנר זצ"ל שכוח הדיבור נקרא "הפלאה" על כי הוא טומן בחובו את הפלא של חיבור גוף ונשמה. זה לשון הרמ"א: "ועוד יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי" (אורח חיים סימן ו).

על פי האמור הוסיף הגר"י הוטנר וביאר מדוע דוקא ב"דיבור" ניסיון הבחירה ואפשרות הזכיה וההפסד הם עצומים, "החיים והמוות ביד הלשון" ועל כן נקרא האדם "מדבר" כי זוהי מהותו – מורכב, בוחר. [ועיין עוד בזה ב"פחד יצחק" פסח מאמר טו בענין "הפלאה" הפלא ופלא]

לפי זה נוכל לפרש את דברי מדרש קהלת בפשטות "יש לך אדם שחוטא בארץ ואינו חוטא בשמים" היינו חטאים הנעשים מצד הגוף תאוות וכדומה שהם פוגמים ומחסירים בארץ בעולמות התחתונים. ["חטא" פירושו חסרון כידוע]

"בשמים ואינו חוטא בארץ" היינו חטאים שבמחשבה שיסודה בדעת שהיא מן העליונים שהם פוגמים ומחסירים בשמים בעולמות העליונים.

"אבל מי שאומר לשון הרע חוטא בשמים ובארץ" כיוון שבדיבור ששורשו מן העליונים והתחתונים גם יחד בא לידי ביטוי חיבור גוף ונפש יותר מאשר במעשים שעיקרם מן הגוף ובמחשבות שעיקרן מן הנפש.

הדיבור מקורו מה"צלם אלוקים" שבו, מהרוח ממללא שה' נטע בו, ולכן הפגם בה כל כך גבוה.

 

אומר הגרי"פ גולדווסר שליט"א בספרו "בארות יצחק" שיחודיותו של האדם כ"מדבר" היא כה משמעותית עד שבמסכת סנהדרין (דף צט, ע"ב) מעלה הגמרא אפשרות שכל בריאתו של המין האנושי לא היתה אלא לעמל שיחה.

כמו כן מוצאים אנו בספרים ש"מדבר" הינו שם נרדף לאדם ומכאן שהדיבור הוא מעצם מהותו של האדם.

העובדה שדוקא בדיבור בא לידי ביטוי מותר האדם מן הבהמה נובעת מכך שמוצא הדיבור הוא מנשמת החיים אשר נופחה באדם ולא בבעלי חיים.

את הפסוק "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" תירגם אונקלוס "ונפח באנפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא".

חטאי הלשון מורים על זילזול בתכונת הדיבור אשר ניתנה באופן מיוחד לאדם. משמעות הדבר היא שהאדם אינו מייחס מספיק חשיבות לחלק אלוק ממעל אשר בו ועל כן הוא מזלזל בביטויו. הוי אומר במקום לראות בנשמתו עיקר ובדיבורו ביטוי לעצמותו הוא רואה בגופו את עיקר מציאותו. הוא אומר מה כבר עשיתי? לא היכיתי אותו, לא גזלתי אותו, לא חבלתי בו, בסה"כ אמרתי עליו שהוא….

כעת נבין מדוע על חטאי הלשון האדם נענש דוקא בנגעים.

התיקון להתייחסותו המעוותת של אדם הרואה בגופו את עיקר מציאותו הוא להמאיס עליו את הגוף, זה עיקר תכליתם של השחין והצרעת.

המטרה אינה להכאיב לגוף אלא להשפיל ולהמאיס אותו.

"כגללו לנצח יאבד, מה גללים הללו מזוהמין אף הוא מזוהם וכו'. ריש לקיש כד הוי חמי חד מנהון במדינתא מגרש ליה באבניא אמר ליה: פוק לאתרך לא תזהם ברייתא" (מדרש רבה).

זיבת הפצעים, דם, הליכלוך הדבוק בהם, והזבובים השורצים עליהם ממאיסים את צורתו החיצונית של הצרוע בעיני הזולת וגם בעיני עצמו.

גם מראהו של המצורע "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה".

יש בו כדי להמאיס את הצרוע על אחרים ועל עצמו. בהיותו במצב כזה נאחז הצרוע בפנימיותו, הוא מנחם את עצמו במחשבה והרגשה כי הגוף המסואב אינו אלא לבוש, הבגדים והצורה החיצונית אינם אלא "תחפושת" זמנית בעולם הזה, ואילו העיקר היא הנשמה הטהורה אשר בה לא שולט הנגע. זוהי הרפואה לחטא הלשון.

כאשר יראה המצורע את עצמיותו ב"נשמתא דחיי" יקפיד גם על קדושת ה"רוח ממללא".

המעשה עם החפץ חיים ובעלת הפונדק שהשתדלה בעבורם, ולאחר מכן א"ל המלוה של החפץ חיים שהמרק מעט חסר מלח…

 

פרשת תזריע

הקנאה התאוה והכבוד [מבוסס על לק"ט עמ' קיז והלאה עם תוספות לענ"ד]

נגע צרעת כי יהיה באיש והובא אל הכהן.

חז"ל אומרים שהנגעים באים כדי לעורר את האדם לתקן ולשפר דרכיו. צריך להבין מדוע דוקא נגעים, האם לא ניתן לעורר את האדם בדרך פחות קשה? צרעת היא דבר נורא הממאיס את האדם ומרחק ממנו כל בן אנוש, האם לא ניתן לעוררו על ידי איזה התגלות אלוקית, או כל דבר אחר?

בהפטרת פרשתינו אנו מוצאים את נעמן וצרעתו.

נעמן נשלח על ידי מלך ארם להירפא מצרעתו. לצרעת אין תרופה. וכאן הנערה אומרת לאישתו שיש אפשרות להרפא על ידי הנביא. אדם רגיל יסע עד לקצה העולם להתרפא.

נעמן לוקח עמו כבודה והולך למלך ישראל. מלך ישראל נבהל ורואה בזה התגרות, שהרי אין אדם היכול לרפא מצורע, אך הנביא שולח אליו שיבוא וידע שיש נביא בישראל. נעמן מגיע אך הנביא כלל אינו יוצא אליו אלא שולח את נערו שיאמר לו שירחץ בירדן ויטהר.

מניין זאת לנביא?

ולית לך מלה בעולם דלא רמיזא באורייתא, וכמו שכתב בעל 'צרור המור' הטעם שראה אלישע שמו של נעמן מתחיל בנ' ומסיים בנ', ויש י"א פסוקים שמתחילים בנ' ומסיים בנו"ן, שגילו המלאכים למשה בספר שימוש תורה בפרשת מצורע, שהם טובים לבטל הכשפים בשעת הבדלה, אבל הם סדורים בעניין אחר לא כמו שהם סדורים בסידורים במעמדות. והנה יש בתורה ג' פסוקים מן אותן י"א פסוקים שמתחילים בנ' ומסיימים בנ', ובהם הסתכל אלישע כשראה שמו של נעמן שמתחיל בנ' ומסיים בנ', כשהיה מוכה בצרעת נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן (ויקרא יג, ט), והנה נעמן בא אל הנביא לרפאותו, ובזה נתקיים נביא מקרבך כמוני כו' אליו תשמעון (דברים יח, טו), שהוא גם כן מתחיל ומסיים בנ', אז צוה אלישע לרפואתו בפסוק השלישי המוזכר בתורה בפרשת מטות (במדבר לב, לב), נחנו נעבור חלוצים וגו' מעבר לירדן, ולכן צוה אותו לרחוץ בירדן ובזה יתרפא.

וכאן קורה דבר מדהים. נעמן כועס, חורה אפו על שלא כובד כיאות, והוא חושב לחזור לארצו! אנשיו מעמידים אותו על ההיגיון הפשוט האומר שאין מה להפסיד, ובחולי מעין זה כל תרופה תתקבל בברכה, ובפרט כשאינה קשה.

נעמן מתרצה ועושה כדבר הנביא ולבסוף אכן מתרפא מצרעתו.

וכאן יש לשאול:

א. מדוע באמת אלישע לא יוצא אליו, והרי יש לאדם לדרוש כבודה של מלכות?

ב. כיצד יתכן שעבדי נעמן שהיו פחותי שכל הבינו דבר שהוא לא הבין?

התשובה– הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. נדמה לנו שהכוונה לעולם הבא, אולם הפשט הוא אפילו מן העולם הזה. אדם שתאוות הכבוד בוערת בו אינו חושב בצורה רציונאלית אלא עושה שטויות.

ההבדל בין נעמן לעבדיו לא היה בתפיסה השכלית, אלא בעכבות הכבוד. להם לא הייתה בעיה של כבוד, ולכן הם הבינו את ההיגיון שבטבילה. אולם הוא סבל מבעיית הכבוד ולכן לא הצליח להבין דבר כל כך פשוט.

ולפי זה נבין מדוע שלחו אלישע אפילו בלא לראות פניו, היות ונעמן היה בעל גאוה, והנגעים באים על גבהות הלב וגסות הרוח, היה צריך אלישע לרפאות אותו מן המחלה, ולצורך זה היה צורך להשפילו תחילה ולהביאו לידי קבלת דברי הנביא על אף הפגיעה בכבודו, כשנעמן בלע את הצפרדע, ניתן היה לרפאותו.

לאחר המעשה, נעמן הופך להיות גר תושב ומאמין באלוקים, ואלו אנשיו נותרו עובדי עבודה זרה. מדוע?

וכי לא נחשפו כולם לנס העצום שהיה כאן? והרי הם ראו את הדברים תחילה טוב יותר ממנו, מה קרה כעת? מדוע הדברם פועלים עליו ולא עליהם?

מסופר על ערבי שמעבידו ביקש ממנו להעלות בלוקים לקומה השניה. הוא התמהמה. התבקש שוב, ועדיין התמהמה. ניגש אליו אחד ממנהלי העבודה ונתן לו שתי סטירות ואמר לו להעלות את הבלוקים לקומה השניה. הפעם הוא עשה את זה בריצה. שאל אותו הראשון- מדוע לא שמעת כשאמרתי לך קודם? ענה לו הערבי- אתה אמנם אמרת, אך הוא הסביר…

זו אומנם הלצה, אך אנו פועלים כך, כשמשמים "מסבירים" לנו, רק אז אנו קולטים.

ניתן לדבר עם האדם חזור ודבר, הדברים יהיו מקובלים עליו בשכלו, אולם בכל זאת הוא לא יפעל על פיהם. מתי הוא יפעל? כאשר ינגעו בגופו.

הגוף מהוה מסך בינינו לרוחניות. כל עוד הגוף שלם ,קשה לאדם להתחבר לרוחניות על אף שהדברים נתפסים בשכלו.

כשהגוף נשבר המסך נקרע ואז הדברים מחלחלים ופועלים.

אנשי נעמן לא חטפו סטירה וגופם לא נפגע, ולכן הם באו כצופים מן הצד, ההשפעה שלהם מן העניין הייתה שולית. אולם נעמן קיבל את המכה בגופו, ולכן לדברים הייתה השפעה הרבה יותר חזקה!

וזה מיישב את השאלה שפתחנו בה. הנגעים באים כיון שרק ע"י שבירת הגוף, המחיצה בינינו לבורא מתבטלת, ואז ניתן לעובדו באמת.

ר' אל'ה לאפיאן נופל במדרגות.

 

פרשת תזריע

פרשת ההשגחה הפרטית [מעיין השבוע תזריע]

פרשה זו, פרשת הנגעים, פרשת ההשגחה הפרטית היא. "על שבעה דברים הנגעים באים", והעונש מדוד כחוט השערה.

פשוטו כמשמעו: האם בהרת קדמה לשיער או להיפך, האם שערה אחת עלתה או שתיים, האם כגריס היא אם לאו, האם מארבע מראות היא, האם פשתה או עמדה במקומה. לא בכדי הביא המדרש בפרשתנו את המעשה באותו אדם שהיה יושב ודורש: "אין לך כל שערה ושערה שלא ברא לה הקדוש ברוך הוא גומה בפני עצמה, כדי שלא תהא אחת נהנית מחברתה".

לאחר זמן העני, והגיע לפת לחם. ביקש לנדוד לבקש פרנסתו. אמרה לו אשתו: "הלא אתה הוא שאמרת שהבורא דואג לכל שערה, ומעולם לא מצינו ששערה תצטרך לנדוד ולבקש פרנסתה! שב במקומך, ובוראך ידאג לך!" שמע לקולה, והבורא עזרה.

 

ונספר סיפור. מעשה שהיה, ואימתנו את פרטיו. אברך כולל התגורר בדירת חדר בבני ברק. נולד ילד, ועוד אחד. ועוד אחד ועוד אחד. קנו מיטות נשלפות, ומיטות קומותיים. שטחו מזרנים בינתיים. כשנולד הילד השמיני פסעו בלילה על מרבד של מזרנים. שלא לדבר על מקום להכנת שיעורים, ומי חשב על פינה פרטית או מגירה נפרדת בארון היחיד.

יש המעלים על נס את החלוצים שייבשו ביצות והתגוררו באוהלים. נעלה על נס את גבורת הממיתים עצמם באוהלה של תורה ובוחרים בחיי עולם על פני חיי שעה. בזכותם העולם קיים, בזכותם קיימים אנו כאן, ככתוב: "ונשאתי לכל המקום בעבורם". הילד התשיעי עמד להיוולד, והאם שאלה: "היכן נמקם את מיטתו? האם נתקע קרס בתקרה, ונשלשל ממנו עריסה תלויה?!"

צודקת, השאלה שאלה.

אמר לה: "אפנה לאבא, אולי יאות להחליף לנו דירה". צחקה: "אילו היה כסף לאביך, לא היינו מתגוררים כך עד עתה!" אבל הוא התכווין לאבא אחר.

נטל חופשת יום מן הכולל ונסע לירושלים. הלך לכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, ונטל ספר תהלים. החל לשפוך נפשו במזמורי הנצח, ומעיין הדמעות נפתח. הדוחק, הצפיפות, התנאים הכלתי נסבלים, הכל צף ועלה וגדש וגלש, בדמעות שליש. וכך, מזמור אחר מזמור, שעה אחר שעה.

לפתע הופרע. מישהו טפח על שכמו. אדם זר שאלו: "מה לך בוכה כל כך?" ענה: "מאומה, זה ביני לבין קוני". המשיך לומר תהלים בדמעות, והלה התערב בשנית: "אמור לי מה מציק לך! דאגה בלב איש, ישיחנה!" סח לו על מה בא. אמר לו האיש: "בוא איתי".

לקחו למכוניתו, נסע עימו למשרד תיווך ידוע, ושאל: "יש לכם דירה מוכנה בת חמישה חדרים?" נמצאה דירה מרווחת צמודת חצר.

כתב המחאה על סך מאתיים ושישים אלף דולרים, קיבל את המפתחות, והושיטן לאברך. אמר הלה: "תודה לך, אדוני. אבל איני מכירך, לא אליך פניתי ולא ממך ביקשתי!" ענהו: "אתה אל הבורא פנית. אבל הוא שעורר את ליבי, ואני חש שאני שלוחו לעזרך!"

האב החליף לו דירה.

שב האברך לבני ברק, סח לאשתו את הבשורה והביא לכולל מיני תרגימא, סעודת הודיה. שמעו האברכים, השתאו והתלהבו.

פנו לראש הכולל וביקשו חופשה קיבוצית ליום אחד, שכרו רכב ונסעו לכותל המערבי. התפרסו ונטלו ספרי תהלים, והתחילו לומר בהתלהבות ורגש.

ככלות הכל, לכולם בקשות: פרנסה ברווחה, החלפת דירה, בריאות, חינוך, מה לא. וכך, מזמור אחר מזמור, שעה אחר שעה. ולפתע הופרעו, כצפוי. מישהו טפח על שכמם. בתקוה סובבו ראשם, והתבקשו לתרום לצדקה…

באכזבה עשו את הדרך חזרה. התנחמו בעצם התפילה בשריד בית מקדשנו, בעצם אמירת עשרות מזמורי תהלים בכוונה וברגש. למחרת התייצבו ללימודים. סחו לראש הכולל על מפח הנפש. שאלו: מדוע חברם זכה? והם לאל צדקו, השאלה שאלה.

נענה ואמר: "התשובה פשוטה. הוא נסע לכותל המערבי כדי להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, להעתיר אליו ולבקש ממנו. שלח לו הבורא יתברך את היהודי העשיר להתעניין, והושיע על אתר. אבל אתם נסעתם כדי לפגוש באותו יהודי, ומדוע יעזרכם?!"…

 

פרשת תזריע

כוח הדיבור

נגע צרעת כי יהיה באיש והובא אל הכהן. מדוע מביאים אדם זה אל הכהן? מדוע לא אל הרופא?

הרמב"ן והספורנו ועוד ראשונים כתבו שהנגעים הללו אינם בדרך הטבע, אלא אות וסימן מאת ה' על כי האדם פגם במעשיו ועליו לשוב בתשובה.

חז"ל אומרים שהנגעים באים משום איסור לשון הרע. מצורע- מוציא רע. ולכן עליו לבוא אל הכהן כדי שהכהן ילמד אותו דרך תשובה.

הוא חטא, והכהן הוא התלמיד חכם שיעמידו על חטאו ויתקנו.

לביאה לכהן מטרה נוספת. האדם חוטא בדיבורו משום שאינו מעריך את נפלאות כוח הדיבור. לדיבור עצמו יש כוח, כפי שמצינו שהשוחק את הסממנים אומר 'הדק היטב היטב הדק מפני שהקול יפה לבשמים'.

וכן אמרו חז"ל שהקול רע ליין. הרי שלקול יש כוח פעולה. וכן מצינו שהחולם חלום רע אומרים לו 'חלמא טבא חזית כו'' וכי הוא באמת טוב? מדוע איפוא הוא נצרך להטבה? אלא מכאן אנו למדים את נפלאות כוח הדיבור.

האדם הוא חלק אלוק ממעל. הקב"ה ברא את העולם באמירה. הוא אמר ויהי. האדם נבדל מבעלי חיים בכוח הדיבור. כשפוגם בדיבור פוגם בחלק הגבוה שבו. ולכן החומרה כה רבה.

הוא נשלח אל הכהן כדי לעמוד על כוח הדיבור .

 

 

(ויקרא יד, לה) "וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת".

'כנגע' ולא 'נגע', משום שלא יפתח פיו לשטן ויאמר על עצמו דבר רע.

(ויקרא יד, לו) "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת".

הכהן מצוה תחילה לפנות את הבית, ורק אחר כך קובע – "טמא". מדוע? חסה התורה על ממון האדם ולא רצתה שכל אשר בבית יטמא. וצריך ביאור והרי הכל אכן היה בבית מעת שהיה הנגע בבית, מדוע אם כן אין הכל טמא? אלא למדונו חז"ל שהכל תלוי באמירה של הכהן. הוא יאמר "טמא"- יהיה טמא, כל עוד לא אמר- עדיין טהור! ראה עד כמה נפלא כוח הדיבור! לכן נשלח המצורע אל הכהן.

 

ועל זה הליצו את הפסוק

(עמוס ד, יג) "כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ"

 

הקב"ה יוצר הרים, ואף על פי כן באה הרוח ועוקרת הר. זה עצמו מגיד לאדם מה כוח של שיחו. אעף על פי שהאדם אומר 'רק דיברתי' בא וראה מה כוחו של דיבור ורוח היוצא מן הפה…

החפץ חיים שנתארח אצל אחד בסעודה שלישית וברח ויצא בהשקט מביתו כאשר שמע אותו מספר לשון הרע לאישתו…

 

 

 

פרשת תזריע

אדם לעומת בהמה – מי קדם?

מעלת האדם על בעלי החיים

אשה כי תזריע וילדה זכר.

אמרו חז"ל:

"אמר ר"ל "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך" אחור זה יום האחרון וקדם זה יום הראשון …אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך" (מדרש רבה ויקרא יד, א).

 

וצריך ביאור והרי אף אם זכה עדיין במציאות יתוש קדמו, וכיצד אומרים לו אתה קדמת למעשה בראשית?

ועוד צריך ביאור מהו 'זכה'?

רש"י: "אישה כי תזריע – אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף" (ויקרא יב, ב)

 

דברי ר' שמלאי עדיין טעונים ביאור, שהגם שהבנו שהסדר כאן אינו מוקשה היות והוא מבוסס על הסדר בבריאת העולם, מכל מקום חזרה השאלה – מדוע בבריאת העולם נבראו תחילה החיות שהן פחותות ולבסוף האדם שהוא בעל מעלה?

 

נבאר את הדבר על פי מעשה [הובא במעיין השבוע פ' תזריע עמ' רג] ברבי אברהם חכם רבה של כרמנשאה בפרס. בעירו היה רופא יהודי שהתאסלם. שאלו הרב מה ראית לבגוד באמונתך?

והלה השיב שפעם אחת שמע דרשה שכשיונה היה במעי הדג ביקש הלוייתן לבלוע את הדג ויונה, ואמר לו יונה ראה שאני מהול, וברח הלויתן מפניו וכך ניצלו שניהם.

וכי אפשר לשוחח עם דג? וכי לויתן נבהל מברית מילה?

ולכן הגם שאין באיסלם ממש, אך על כל פנים חיי כעת קלים יותר.

 

בגלל טיפשותך איבדת עצמך משני עולמות, אם לא הבנת דברי חכמינו היה עליך לשאול את החכמים. רז"ל דברו פעמים רבות במשלים, ואגלה לך הגם שאינך ראוי.

 

כל הבריאה נבראה בשישה ימים. וביום השביעי שבת. שבעת ימים מורים על טבע. כל דבר בטבע יש לו שישה צדדים והנקודה הפנימית היא השביעית.

גם החיה הגדולה ביותר, והיא הלויתן, נבראה בשישה ימים.

באופן טבעי הלוייתן אמור לבלוע את האדם, וכן כל חיות השדה, והן גם משובחות מן האדם, שקדמו לו, אולם האדם גובר עליהם, והם יראים מפניו, מדוע?

משום שהאדם הוא היצור היחיד שמסוגל לשלוט ביצרו ולפעול נגד יצרו.

ההוכחה לכך היא מצות מילה, חותם הברית שהאדם מטביע בעצמו נגד טבעו. [שהמילה נועדה לצנן את התאווה כנודע. בש]

ולכן מילה מצוותה ביום השמיני, מעל לטבע! וחכמינו הביעו זאת במליצה שהלויתן ברח כשראה את יונה מהול והביט בעליונותו עליו. ופני אותו מומר חפו.

 

מעלת האדם היא בכוח הבחירה שלו. האדם נברא מאוחר לכל החיות, מפני שבתוכו אצור כוחן של כל החיות.

הוא קצת אריה וקצת שפן, קצת נחש ולפעמים עקרב, מסורבל כדוב ופעמים זריז כאילה שלוחה.

חיה לעולם תשאר חיה. ואותה חיה. רק לאדם יש את הבחירה לברור לו מצבים.

האדם יכול להיות עז כנמר ורץ כצבי וגיבור כארי – לעשות רצון אביך שבשמים. או להיות 'עז פנים לגיהנום'.

החיה – מוכרחה להתנהג בדוגמות ההתנהגותיות שלה מבלי יכולת לבחור היכן להתנהג אחרת. האדם לעומתה יכול לבחור שכאשר הוא לומד תורה הוא מתעדן כתולעת, וכאשר הוא יוצא לקרב נגד שונאי ישראל הוא מתגבר כארי.

לפי זה נבין מדוע האדם נברא לבסוף. משום שאם אני אמור להרכיב צבע מגוון ויפה מארבעה צבעי יסוד, שומה עלי להכין את צבעי היסוד תחילה. כך האדם שהינו מורכב מכל אותן הכוחות צריך להבראות אחרי שנוצרו כל אותן הכוחות. [לענ"ד].

נמצא שאם זכה- הזדכך- אומרים לו אתה קדמת למעשי בראשית, שלצורכך נבראו כוחות הללו, שתתנהג בכולן כראוי.

אולם אם לא זיכך עצמו, הרי שהינו מתנהג כמו כל אותן חיות שנברא מכוחותיהם, כועס כארי וכבד כדוב ונוטר כנחש ועוקצני כעקרב, אם כן הינו עוד מין זאולוגי, במה איפוא יתרונו עליהם? הרי אפילו יתוש קדמך!

אם אתה חיה – חיות נוספות נבראו לפניך! אינך אלא ג'ונגל שלם מהלך על שתיים…

כשהאדם בוחר להתנהג כארי או כתולעת, סימן שהוא אדם. אולם אם הוא מתנהג כפי 'שבא לו', הרי הוא סתם עוד סוג של בעל חיים, שהרי גם הבעל חיים פועל על פי התניה ללא יכולת בחירה ותימרון.

 

לאור זאת נבין את דברי ר' שמלאי שתורת האדם נכתבה אחר כל בהמה חיה ועוף. ונקדים הקדמה.

נשים לב שהבהמות החיות והעופות הינם או טמאים או טהורים. לא נמצא חיה שפעמים טמאה ופעמים טהורה. כמו כן בחייהם הם לעולם לא מטמאים אלא רק במותם.

לעומת זאת החיה שנקראת אדם שונה בכך ש א. פעמים הוא טהור ופעמים טמא. ב. פעמים הוא טמא ומטמא אף בחייו. כדוגמת טומאת מצורע, נידה, זב, טמא מת, טבול יום וכדו'.

מדוע?

לאמור מובן נפלא. האדם הוא קצת מכל חיה, ולכן פעמים הוא חיה טמאה, ופעמים טהורה. פעם הוא טלה, ופעם הוא חזיר. הכל משתנה אצלו כל הזמן כל ימי חייו. הכל תלוי בבחירתו.

 

לאור זאת נבין את מאמר חז"ל (סנהדרין לח, ע"ב) 'אמר רמי בר חמא: אין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה, שנאמר (תהלים מט, יג) נמשל כבהמות נדמו'.

כשהאדם אינו מזדכך ומתקן מידותיו, החיה אינה רואה כאן אדם, אלא בהמה. לכך היא יכולה כנגדו.

לאדם נאמר 'ורדו בדגת הים ובעוף השמים וגו'' רק אם הוא אדם. במדרגת אדם. אולם אם מתנהג כבהמה – אזי החיה מושלת בו.

הובאו מעשים על כך באוצה"ת בפרשתינו.

 

מסופר על בעל ה"פני יהושע" יום אחד כשהלך כדרכו בקודש לאחר עלות השחר מביתו אל בית המדרש כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין נוכח הוא לפליאתו הרבה שהיום שלא כבכל יום הרחובות ריקים מאדם. והנה שומע בעל ה"פני יהושע" שאריה פרץ את סורגי גן החיות בו הוא שהה והחל משוטט בחוצות קריה ומפיל בכך את חיתתו על כל דרי העיר שלא מהינים לצאת מבתיהם.

כשמעו את הדבר החל תר אחר מקום הימצאו של האריה, ובמוצאו הפשיל את טליתו מעל ראשו וגילה את תפיליו, האריה בראותו זאת החל נס מהמקום ובעל ה"פני יהושע" רדף אחריו וכך האריה בורח וה"פני יהושע" רודף מחזה שהפעים והרנין כאחד את בני העיר הנדהמים.

וסיבת הדבר שהאריה מלך החיות האדיר ברח מפני "האדם" בעל ה"פני יהושע" היא משום שבעצם הרי האדם הוא נזר הבריאה והמלך עליה, וכיון שכך פשוט הוא שגם סוג חיה כזאת שהיא מלך החיות מטבע הדברים צריכה להיכנע ולברוח מפני האדם המולך עליה.

אלא שכל זה אמור בתנאי שהאדם ישתחרר לגמרי מהבהמיות שבו עצמו שאז שייך ובצדק שהוא ישמש כמלך על הבהמות שהן תחתיו אמנם כל עוד שאף באדם עצמו יש חלק בהמיות כיצד ימשול על הבהמות? ולכן כשנפגש האריה עם הקדוש הנורא בעל ה"פני יהושע" טבעי שיברח וירעד מפניו.

 

מסופר על הקדוש ר' שלמה מזוויעל זצוק"ל שנסע פעם למירון דרך שכם והערבים ניסו לפגוע בנוסעי הרכב בו הוא נסע. אמר ר' שלמה למלוויו: אין מה לפחד הם לא יצליחו לפגוע בנו. וכך היה.

לאחר מכן ביאר ר' שלמה את סיבת ביטחונו באומרו הסיבה שגוי יכול לפגוע ולהרע ליהודי אין זה אלא משום שבכל יהודי יש קצת גוי היינו התאוות הפחותות וכל הדומה לזה. אבל העוקר מליבו כל נטיה וזיקה של תאווה כזאת הרי עקר מעצמו כל נטיה וזיקה של גויות וממילא לא יכולה לפגוע בו ולשלוט בו כל יד עוולה עד כאן דברי קודשו. "קדושת החיים".

 

וכך מסופר על הגאון רבי יהודה בן עטר מגדולי העיר פאס שבמרוקו חבירו של בעל ה"אור החיים", נפטר בשנת תצ"ג היה איש אלוקים קדוש חסידא ופרישא ענוותן ושפל ברך כפי שכתב עליו החיד"א זצ"ל ב"שם הגדולים" הרב ז"ל היה מלומד בניסים וכמה נפלאות אוזני תשמענה שאירעו לו הן בעודנו בחיים וגם לאחר פטירתו הן למתפלל על מצבתו הן לנשבע בשם הרב ז"ל.

ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב כי היה איש האלוקים קדוש והושלך לגוב אריות וניצול אחר שנשאר שם יום ולילה. עד כאן דבריו.

 

'להיות בן אדם' [שמעתי מהגר"ש לוינשטיין]:

מעשה באדם שטעה ביער, ופגש בקוף. אמר לו האדם אתה יודע שאנחנו אחים! כיצד? תמה הלה. על פי דרוין! נו, שיהיה, אמר הקוף. מה אני יכול לעזור לך? תעזור לי לצאת מהיער.

החל הקוף מוליך אותו והנה לפתע למולם אריה. מיד עזר הקוף לאדם וטיפסו על עץ. מקום שאליו האריה לא יכול להגיע.

עמד האריה למטה ואמר תשמעו חבר'ה בלי אחד מכם אינני זז מכאן. אין חשש, אמר הקוף לאדם, הוא יתייאש וילך. לאחר זמן החליטו שילכו לישון ואחד ישמור.

תישן ראשון אמר האדם לקוף ובעוד שעתיים אעיר אותך. הלך הקוף לישון, והאדם נותר לשמור. לאחר חצי שעה הוא חושב לעצמו, הרי האריה יסתפק באחד, והוא קוף ואני אדם, לאחר לבטים הוא נתן בעיטה רצינית לקוף לכיון מטה… הקוף עף בבהלה ולא הצליח להאחז בידיו, אך בזנבו אחז בענף וניצל. הוא חזר למעלה. איזה בושות! חשב האדם לעצמו.

הקוף עלה על ענף גבוה ודק יותר, מקום שלא יוכל להגיע אליו האדם, והלך לישון, וגם האדם הלך לישון. לאחר שעתיים מעיר הקוף את האדם ואומר לו בוא נלך האריה נרדם. הם הולכים בזריזות עד שהקוף מוציאו מן היער, ומראה לו אתה רואה שם – יש בתים וגרים בני אדם, משם תוכל למצוא את דרכך. הודה לו האדם ונפרד ממנו לשלום.

לאחר כמה צעדים הוא מרגיש טפיחה על השכם, הוא מסתובב והקוף אומר לו – 'אה, שכחתי לבקש ממך משהו, כשאתה מגיע לשם, אל תספר שאתה אחי'…

הקוף מתבייש להיות חיה כזו…

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת תזריע”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א